רקע
יהושע השל ייבין
שלום⁻עליכם

(קטעים)


 

א    🔗

האגדה מספרת: היה היה יהודי, אשר לא ידע קרוא בספר, ונפשו חשקה להתפלל ולשבח את בוראו. עמד וקרא אלף⁻בית על הסדר, והאותיות נצטרפו מאליהן ונעשו תפילות ותשבחות. כי לא התפילה עיקר, אלא הכוונה… הדברים נאמרו גם על האמנות. כי מה היא האמנות כולה, אם לא שבח והודיה לאלהי החיים ולהדר גאונם, התפעלות והכנעה מפני מוראם ופחדם? ומתוך כך כל אופני היצירה האמנותית ערך אחד להם – החל בצירוף האותיות של הסימבוליוּת וכלה בציור “האמיתי” של הריאליוּת. רק בכוונה תלוי הדבר. במערות קדומים, שם שכן האדם הקדמון, מוצאים תמונות, שרטוטים ילדותיים לא⁻בטוחים. כמה מן הנשגב יש באמנות זו! דווקא ברפיון כוחו של הצייר, בתומתו של התינוק, המתרפס לפני אביו ומראה, עד כמה פיו אינו יכול לדבר… כי לא החיקוי המדויק לאמת המציאות העיקר. סוף⁻סוף, גם הציור הריאלי ביותר איננו עולה הרבה בדיוקו על שרטוטו של האדם הקדמון, שוכן המערה. העיקר היא התמימות, אותה הפשטות של ילד. להם, לחיים, “דומיה תהילה”. ואם כן, ההתחכמות למה? ובמובן זה, רק במובן זה, מרהיב אופן היצירה הריאלי: בו נשמר הרבה מן הילדות הטהורה של הפרא הקדמון שצייר פילים על כותל המערה שלו.

מנקודת השקפה זו מובן הדבר, שחיבה יתרה נודעת מאתנו לאותם הסופרים, שכותבים “בחרט נאמן”, בלי כחל ופרכוס, כלומר הכפופים ל“ריאליות התמימה”, וחיבה יתרה אנו מודיעים אפוא לשלום⁻עליכם, זה כותב “דברי הימים” הנאמנים לכל מאורעות חיינו ופגעיהם.

הסופר הזה, הפופולארי ביותר ברחובנו, הוא גם קשה⁻ההבנה ביותר מבין סופרינו. ואין זה פאראדוכס בעלמא. מסתכל אתה בעיניו, המבריקות אליך מתוך סיפוריו בברק צחוקו של ילד, וחפץ אתה לחדור אל עמקי נשמתו. אך אייהו, האמן? יצירותיו, הנראות פשוטות ותמימות, מסווה הן, מסווה רמייה, המכסה יפה יפה את פני האמן. כי רק הפשטות היא קנו של המסתורין, רק בהתגלות כרוך הסוד. כל מה שהסופר יונק יותר מן החיים – יותר מסתורי הוא, כי מקור התעלומה הם – החיים עצמם.

ושלום⁻עליכם שייך לסופרים ההם, אשר רק בהסתר פנים ידברו אלינו. כאותה הנפש החוקרת והנבוכה, המשתוקקת להתמזג עם הטבע, להתפשט את אישיותה ולהיות רק חלק מן העולם החיצוני, כי רק באבדנה היא מוצאת את מנוחתה ותיקונה – כך היא נשמתו של אמן זה. צריכה היא להיבטל לגמרי, להתמזג כליל עם חומר היצירה, להיסתר מאחוריו – ורק אז יוצאת היצירה שלה שלמה. רק אם אין פניו של היוצר עצמו מביטים אלינו דרך הגליון, שוטפת ונוהרת יצירתו בהדרת שלווה, רק אז נעשה שלום בין כוחות היצירה השונים. אבל מכיון שאישיותו של הסופר בולטת בציורו, מכיון שהוא מבקש למסור לנו את רגשותיו שלו, לכפות עלינו את חקירותיו שלו, מיד אתה מרגיש, כי היצירה נפגמה.

לא סופר חוקר, לא מחטט פסיכולוגי הוא שלום⁻עליכם. על פי תכונתו הוא קודם⁻כל אמן, אָמנם של רגשות הלב כשהם מתגלים בתמונות חיצוניות. מצד אחד, אין שלום⁻עליכם רואה את יפי העולם החיצון כשהוא לעצמו, היינו כשאין נשמת האדם משתקפת בו. שלום⁻עליכם איננו מבין את הטבע, וכשהוא בא לתאר אותו, הוא מספר על פי רוב, כי “מחוץ לעיר האוויר טוב ומבריא”, “מרפא לנפש”. יש לו תיאורי הטבע, אבל הם באים רק לסמן את מצב נפשו של האדם, – כגון האילנות ביער המפחדים יחד עם הרב (“יום השישי הקצר”). ומצד שני, אין שלום⁻עליכם מוכשר לתאר את רגשות האדם כשהם לעצמם, כשהם “פשוטים וערומים”. אין ביצירותיו השתלשלות פסיכולוגית אמנותית. תנועות האדם, הנתון בתוך העולם החיצון, הוא ונשמתו בקרבו, אופן דיבורו – זו היא השפה המביעה את הצער ואת הגעגועים. ואת השפה הזאת יודע שלום⁻עליכם, ובה הוא מצליח לגלות את תמונותיו הגדולות ביותר.

ודווקא על⁻ידי לשון פשוטה וטבעית זו של גילוי רגשות האדם בתמונות חיצוניות יודע שלום⁻עליכם לחפור עד עומק השיתין, עד השורשים הטמונים בקרקע, ולהוציא משם, מתוך העומק המכוסה, פנינים של חיי עם. הנה, למשל, “סטמפניוּ”, גילוי “אמריקה” שלמה: ארץ ושמים ועם וחיים בריאים ויסודיים, חיים שיש להם כובד. ואם לא עלו לו ברומאן זה פרכוסי הנפש, כמה טיפוסים ממשיים, דמויות חיות, פסל כאן משישו. ותוהה אתה, עד כמה נוקבת ויורדת היא עינו של אותו אמן, שידע לגלות אוצרות ספונים וטמונים אלה.

הרומאן הזה מגלה לנו דרך טובה ורחבה, שבה יכול האמן ללכת אלמלי היו התנאים אחרים ומסייעים להליכה זו, – הדרך שבה יכול ליצור יצירות גאוניות, מחוטבות מסלעי בראשית ומצורי קדומים. אלא שהדור לא היה ראוי לכך.

יסודות החיים, שמהם התפרנס כשרונו, החלו להתמוטט. “החיים הקבועים” שהיו נשקפים ביצירתו – באה מסילת⁻הברזל וגדעה אותם. שלוות הקביעות נדחתה לאחור, לזכרונות הילדות. רק בסיפורי הילדות של שלום⁻עליכם נמצא עוד את צורות החיים המסוימות ואת שלוותם. בהם השתקפה שירת חייה של כתריאליבקה השתקפות בהירה יותר מאשר בסיפוריו האחרים.

שלום⁻עליכם הוא בעיקרו סופר הילדות. שם, בעולם הגדולים, הוא רק גר, אורח. פה, בתוך ציבור הילדים, בעולם שהפה והלב עודם שווים, שהנשמה עדיין לא נתרסקה, שהמעשה והמחשבה עדיין מתאימים זה לזה והלב הוא לוח נאמן לחיי העולם החיצון – ב“עולם האמת” הזה מרגיש עצמו שלום⁻עליכם בן⁻בית. לא לחינם איננו מחטט פסיכולוגי, אלא אמן השפה ואמן התמונות כאחד. עצמותו זו נובעת מ“תום הילדות” שיש בכשרונו הגדול ובאופן יצירתו. לילד אין השפה לבוש למחשבה – לכסותה ולהסתירה; אצלו השפה חיה ומשתנית יחד עם המחשבה; הוא גדל ושפתו גדלה, נבראת ונוצרת מתוכו ומסביב לו. חומט הגדל וקליפתו עמו. פה, בסיפורי הילדים, עלה שלום⁻עליכם למדרגה עליונה של אמנות השפה. כאן עלתה בידו לאחד את כל צדדי כשרונו. כאן אין עוד אותה ה“קוֹקטיוּת” היתרה, כלומר השימוש הגדוש במכמני השפה, המתגלה בסיפורי הגדולים. כאן אין אף אות אחת יתרה. כל תיבה – נימה מנשמת הילד, כל פסוק – פרק משירת נפשו.

בסיפורי הילדות שלו עלה בידו להשיג הרמוניה שלמה; כולם יחדיו – מקשה אחת, אֶפּופיאה של ילדות עברית.

וכששלום⁻עליכם בא לספר על הגדולים, הרי הם עצמם שבים להיות ילדים. הוא מספר על הילד שבגדול. הגדולים אינם בלתי אם קאריקאטורות שבקטנים. הנה טוביה החולב. עם כל ייסוריו, עם כל המכות אשר הוכה מתגרת יד החיים הוא נשאר ילד תמים, ילד באופן דיבורו, ילד בכל מהלכיו. כולו לבביות של ילד, אמונה באנשים של ילד. וכל חייהם של הכתריאלים, שבתם וקימם – האין אלו שעשועי ילדים, לצון שחמדו להם קטנים והעמידו פנים רציניים ודואגים של גדולים? וכל החיים כולם שצר שלום⁻עליכם כלום אינם משחקי ילדים? ומה איכפת לו, אם ישחקו בכסף, כגיבורי “שבעים וחמישה אלף”, או ב“כבוד מדומה”, כמאירים ושניאורים? וגם האנשים הרעים שבגיבוריו, כמו פדהצור וגיבורו של הסיפור “יוסף” – ובכלל כמה מעטים האנשים הרעים ביצירותיו! – גם המה ילדים תמימים ב“אנוכיותם” ובאהבתם לעצמם, ילדים שובבים, שקלקל אותם במקצת חינוך רע. אמנם יש שהחיים אינם פידגוגים טובים.

כמה גדולים וקשים הם הפגעים, אשר פגעו בטוביה ובמנחם מנדיל, ואף⁻על⁻פי כן נשארה נשמתם נשמה בתולה. צחוק ילדים על שפתותיהם, ברק חנם של ילדים בעיניהם. האם לא עמד אפוא אמן החיים וגילוייהם על יסוד היסודות, על עיקר כוחה וגבורתה של נשמת היהודי אשר באש לא תיכווה ומים לא ישטפוה, כי לבושה הוא שריון, החוצץ בינה ובין תגרות החיים, המצילה גם מרעל החיים?…


 

ב    🔗

אם נעיין באופן יצירתו של שלום⁻עליכם, נראה, כי על פי תכנית אחת נבנו כל סיפוריו, או לכל הפחות רובם. וזאת היא הסכימה של שלום⁻עליכם: בניין רם ונישא הולך ונבנה, בעמל ויגיעה רבה; מביאים חומר ומגבבים קומה על גבי קומה, ורבה התנועה וגדול השאון. ופתאום, רוח מצויה נגעה בו בבניין, וייפול תחתיו, כי בית של קלפים היה כל אותו הבניין מתחילתו. כאן רצים הגיבורים לקראת רווח של ע"ה אלף, שם חולקים ירושה של שכיב⁻מרע, ושם רבים בשל היתר ישיבה בכפר. והאנשים קודחים באש, המון עניינים מפותלים נארגים ומסתבכים ונעשים פקעת שלמה וקדרת החיים רותחת… וכרגע בא הקץ; אין כאן כלום. השכיב⁻מרע לא מת, השטר לא יצא בגורל, הכפר נהפך לכרך. ולמה רצו, רבו, קדחו האנשים? נמלה מטפסת ועולה על גבעול עשב, וכשהיא מגיעה בעמל רב עד הראש – יד תינוק משחקת שלוחה אליה ומפילה אותה… ושוב היא חוגרת כוח לטפס ולעלות; ועוד הפעם מנשלים אותה מעל ראש “מגדלה” על הארץ. ועלייתה ונפילתה חוזרות חלילה. כמדומה, שאין כאן חוק הסיבה והמסובב, שאין כאן מכונת חיים קבועה, אשר אופניה מעורים אלו בתוך אלו ומגלגלים אלו את אלו. לא טרגדיה לפניך, כי אם – משחק. כאן – שלטון המקרה, המערבב את הכל, המחזיר את העולם לתוהו ובוהו ומוחק בבת⁻אחת עבודה של כמה זמן. האין זו השקפת⁻עולם שלמה?

כן, זו היא השקפת⁻עולמו של טוביה החולב. אין מוצא ואין מפלט. האדם עובד וחותר לעלות, ואותה שעה גופה הוא יודע, שכל עמלו הבל וריק. כוח גדול עומד ממעל לו ואורב לו להכשילו, להתקלס בו. עבוֹד, בנה – הנה ערבוביה, וצריך לחזור ולבנות. האדם יודע זאת, ואף⁻על⁻פי כן הוא עובד, בונה, חוזר ועובד ובונה, מפני – ש“אי אפשר לפלוט את הנשמה”. מתחילת ברייתו דנו אותו לעבודה סיזיפית זו. ומנחם מנדיל? הנה היא הנמלה, המתחילה תמיד מבתחילה, בלי כל קשר עם העבודה הקודמת, ותמיד מתוך אותה הרעננות והאנרגיה עצמה, תמיד מתוך אותו תאבון⁻העבודה עצמו. “מבתחילה, מבתחילה”. האין בזה סמל כל חיינו, כל ההיסטוריה שלנו? פרקים⁻פרקים, חוליות⁻חוליות, ותמיד ובכל מקום מבתחילה! האין זו ביוגראפיה של איש ואיש מאתנו, תולדותיו של כל פרט ופרט? אדם מישראל למד תורה כל ימי ילדותו; בגר – נתפס ל“השכלה”. חיים חדשים הוא מתחיל – מאלף⁻בית. עמד בבחינה ונכשל – שוב הוא מתחיל מאלף⁻בית. עברו עליו רוב ימי גידולו ומצא את אשר ביקש, את התעודה – והנה הוא בא לעסוק במסחר, תופש אומנות אבותיו. עוד הפעם מבתחילה. כך הם חיינו… ומי יודע? יבדוק נא אדם את נפשו: שמא יש באותה ההתחלה מ“בראשית” גם איזו הנאה גדולה, הנאה משונה? האם אין זו הנאה נפלאה לעמוד באמצע שנותיך ולחשוב, לו גם לרגע, שעדיין הנך תינוק, שאינך אלא מתחיל, שכל השגיאות והטעויות הישנות נמחו מעל לוח חייך ואינן? וכמה היה נותן האדם, לו אפשר היה הדבר באמת, שאחרי שחייו נגללו, כספר התורה, עד “לעיני כל ישראל”, יחזור ויגוללם מסופם לראשם, עד “בראשית” – והקריאה תתחיל עוד הפעם?

מה יתלונן אדם חי? “זאת הפעם” חפצו יצליח בידו… היהודי מאמין במקרה. על ידי מקרה “נתעשר” טוביה. הוא, הפיכח, היודע את תרמית החיים, נותן כל הונו למנחם⁻מנדיל – להעמידו על קרן⁻הצבי, בבורסה. כאן, בתחומה של אותה ההשקפה האפלה והחשכה, דווקא בה יש צמאון לנסים, תקווה מסותרה לאור גדול. הציונות בכתריאליבקה היא אמונה בנס; אף בתנועת השחרור והשוויון מאמינה כתריאליבקה כמו בנסה של ביאת הגאולה. דווקא סביבה זו, של החולבים החקרנים, שבעי ייסורי החיים ורעבי אושרם, אותה הקרקע שגידלה את שבתי צבי, שמתוכה ינק הבעש"ט – מי יודע מה היא טומנת בחיקה לנו, לדור הפיכחים והפיקחים, בחושך של עכשיו…

מאין באה האמונה במקרה? מאווריריות הפרנסה, התלויה על בלימה? ממסיבות חיינו שאין להם יסוד ושורש? מכל דברי ימי עם ישראל בגולה, שאין בהם מקום לסיבה ומסובב, שכולם – מעשי ידי זרים, המצחקים בנו ומהרסים רגע אחד את אשר אנחנו בונים במשך דורות? מי יודע…


 

ג    🔗

טוביה החולב – זו היא הסיתנזה של כתריאליבקה. עמו נחתמת תקופה שלמה, “תקופת⁻ כתריאליבקה”. חיי העיירה הולכים וכלים; העיירה נראית לסופר “כבית עלמין”. שם מרחוק עומדת לה יהופיץ, שעוד בימי סטמפניוּ כבר היא מושכת אליה כבמגנט את הדור החדש, ומרמזת וקוראת לכל המנחם⁻מנדלים. ובולעת היא, זו הארורה⁻הברוכה, את כתריאליבקה. יהופיץ היא יורשתה של כתריאליבקה. האם אין כאן סמל שלם לחיינו, חילוף גלות בגלות? האם אין ברדיצ’ב הענייה, השקטה, החולמת, סמל הגולה הישנה, ויהופיץ, עם רוב עושרה ורוב גדולתה, עם חייה החטופים, הקודחים – סמל הגולה החדשה?

לפני עיני האמן התייצבה אפוא סביבה חדשה עם אופני חיים חדשים, הדורשים גם אופני יצירה חדשים. התלקחה מלחמה מסותרת בין שני כוחות שונים: בין הצורה והיוצר, בין האמן, הצריך לחומר קבוע וקפוא, ובין החומר, שאיננו בלתי אם נוזל ואינו נכנע לשום קביעות. וכשביקש שלום⁻עליכם לחדור אל תוך רוחה של העת החדשה, הכשיר את עצמו לכך על ידי צורה חדשה שבחר והכניס אל הספרות – צורת המונולוגים. אין זה מונולוג במובן הישן – במובן וידוי הנפש והשתפכותה, כי מה עניין יש לו לשלום⁻עליכם ולפסיכולוגיה? זהו, פשוט, סיפורו הטרוף של אדם חי על חייו הוא ועל החיים אשר מסביב לו. צורה זו נתנה לאמן את היכולת להכניס אל תוך יצירתו את הבלבול והטירוף, את הערבוביה של החיים, את חילוף התמונות, ה“ראינועיוּת” שבהם. רוב מונולוגיו של שלום⁻עליכם הם קיבוצי תמונות כעורות ויפות, בולטות ומטושטשות, ואין מרכז מאחד להן. ככה הסתגל האמן אל הכרחי היצירה החדשים. במובן מסוים עלה בידו להעלות במונולוגים את אמנות השפה למעלה עליונה, שעדיין לא הגיע אליה אחר, והוא מתהדר בתכונתו זאת, הוא מפזר מכמנים ביד רחבה. אך האם ניתנה לו על⁻ידי זה גם אותה השלווה והמנוחה, אשר מתוכה, ורק מתוכה, היה נובע מעיין יצירתו כנחל איתן, אותו השקט, אשר מתוכו היתה אישיותו מתמזגת לגמרי עם תמונותיו?

ודאי לא.

__________


מנחם⁻מנדיל עובר ליהופיץ. בן⁻הכפר מתאזרח בכרך, מסתגל אל סגנון חייו השונים כל⁻כך מסגנון חייה של כתריאליבקה.

מנחם⁻מנדיל הוא הוא טוביה עצמו, אלא מצדו השני – טוביה המבקש להיות “יהופיצי”, והוא נשאר כתריאלי מכף רגלו ועד קדקודו.

שלום⁻עליכם העביר את גיבורו, את היהודי הכתריאלי, ליהופיץ. והסינתיזה של יהופיץ עצמה, של “יישובה החדש” והגוֹלה החדשה? גם אותה נתן לנו; את גיבוריה של יהופיץ, את פדהצור עם קרחתו הרחבה וכרסו העבה, אבירי הרובל ואילי הבורסה. פנו דרך להם, טוביות הקבצנים, סעו לכם לארץ⁻ישראל, אל מקום שם הפלפלים גדלים, ובלבד שלא תתייצבו על דרכם של הפדהצורים פן תירמסו. תנו כבוד להם, כי נושאים הם את דגל החיים המנצחים!

ואולם ללב החיים החדשים, לתוך תוכם, לא נכנס שלום⁻עליכם. כי רק הצורות הקבועות והגופים המוצקים יפים בשביל מכחולו. בבן הרגע המתחלף אין מכחולו שולט. את מנחם⁻מנדיל העובר ליהופיץ נתן לנו, אבל לא את התושב היהופיצי, המתענה שם. כאן, בין חיים לחיים, בהתחלפות תנאיהם ואופניהם, לא מצאה עינו את הנצחי בין הכמהין והפטריות בני יומן, אשר סביב שתו עליו; מפני קצפם של החיים הקודחים לא הספיק לדלות את הפנינים מתוך עומקם. הוא לא נשמר מן הפחת שארבה לו – ונאחזה עינו ביום⁻יומיוּת. מסטמפּניו הקלאסי וטוביה התוסס דרך מנחם⁻מנדיל עד הפוּבליציסטיקה – זו היא דרך פאטאלית, דרך שהלך בה הליכה עקיבה. היום⁻יומיוּת בולעת את האמן.

__________


בקצה עיירה קטנה זורם נחל שקט. במנוחה צנועה שוטפים, מבהיקים מימי⁻כספו בלי נטות ימין ושמאל. בהם השתקפה העיירה כולה, היא ושמיה האפורים ובתיה הקטנים והעקומים ואילנותיה הצנומים המעטים, המרכינים את ראשיהם כאבלים, וילדיה הערומים, הגדלים על האשפה, ואנשיה הכפופים, שבפניהם נקרש הצער האילם. אולם בעבור העובר על פני העיירה וראה אותה מתוך מי הנחל הצנוע ונמלא לבו שלווה גדולה ורחשו בו געגועי⁻יופי מיוחדים.

עברו שנים ודורות.

נעקרו הבתים הקטנים, העקומים. נגדעו האילנות הצנומים, האבלים. ובמקומם זקפה את קומתה מעשנה, הרוקקת ופולטת בגאווה כלפי השמים את אבכת עשנה ופיחה השחורים. ומתוך הנחל משתקפים רק המעשנה החצופה ופנים מפוחמים של פועל.

ובעבור העובר על פני העיירה והשקיף אל תוך ראי הנחל והנה הוא דלוח ואילם…

(תרע"ד)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!