א    🔗

(ליום מלאות ח"י ירחים למותו)

כלום לא פלא הוא מה שבספרות העברית, שעל פי רוב היו רגילים בה להסתכל בסופרים בזכוכית מגדלת, שזמן מסוים (אמנם עכשיו כבר חדלו מזה) לא היו מקמצים בה כבר בתארים מעין “גיתה שלנו” ו“פושקין שלנו” – בספרות זו העלימו עין מסופר כברדיצ’בסקי! כן, כיבדו אותו, ידעו אותו (מעט מאוד), אך כלום זהו היחס הראוי לסופר כברדיצ’בסקי? הרי כמה וכמה מקומות בסיפוריו הם בלי ספק ממבחר הדפים שבפרוזה העברית, הרי סיפורי העם היהודיים שלו עולים בכמה פרטים על “סיפורי העם” של פרץ (למחשבתו של פרץ – מעוף יותר נשגב; לעומת זה ברדיצ’בסקי יותר עמוק, עקיב, איש⁻היכולת). וממנו העלימו עין!

והסיבה פשוטה מאוד. מטעם הביקורת הרשמית, בעל⁻הביתית, נוּטע בספרות פולחן היופי; בעל הבית בכלל להוט אחרי יופי. ספרו לו על יפי השקיעה, הכוכבים, ההרים, כרכי הים – וישישו בני מעיו; ובלבד שלא תגעו אל עצמו ואל בשרו. חלילה לכם מנגוע בו, אז יכעס – או יעבור בשתיקה. הרי עמד אדם כל ימיו, התלבט באמת ובתמים בשאלות שהן כבשונו של עולם, חשב מחשבות גדולות, יצר דברי אמנות; ראי היה בידו והוא הראה בו את האדם עם כל נפתוליו, עם כל התועבה שבלב, בלי משוא פנים, בלי כל חניפה (גם פרץ מחניף קצת לאדם; גם אַש מחניף; האדם אינו טוב כל כך, כאשר יציירוהו הם). היה דבר מה אמיץ, ישר מאוד בכל אשר כתב. ועליו עברו בשתיקה. מפני שלא היה נעים כל כך!

אמנם, היה לספרות העברית קורא אחר, יותר עדין וער. הקורא האינטליגנטי, קוראם הוותיק של שופמן, ברנר וגנסין. בשבילו בוודאי היה ברדיצ’בסקי יותר מדי מעשי, קרקעי, מרובה שורשים. אכילה יותר מדי גסה. נפשו של קורא זה להוטה אחרי תלישות, אווריריות. וברדיצ’בסקי אינו אוורירי כלל וכלל.

אבל עובדה היא: ברדיצ’בסקי עבד כל ימיו בצל. את מקומו הראוי לו לא נתנו לו.

ולא על זה צר – אם סופר יצר דברים גדולים ולא העריכו אותו כראוי והוא מת – במובן מסוים במחנק, והמחנק מתיש את כוחותיו של האמן, וכמה וכמה מכוחותיו אובדים בשעה שאין לו ההד הנכון – הרי כמה וכמה עוד מתחולל בעולם. אך חבל על המאור שנשאר גנוז ביצירותיו. דפדפו בספריו באיזה מקום שהוא, אף בשעה שהוא כותב ביקורת על “רש”י" של ליפשיץ; אף בשעה שהוא מטפל בדברים ש“אהבתם וקנאתם כבר אבדה”. הרי אור שופע עליכם, אור הנאצל מנפש גדולה בכל נדנודיה הקלים. נפש תלמיד חכם, ששלט בכל מרחבי תרבות העבר ועינו החדה סקרה את כל חיי ההווה, בלי כל כסות; נפש תלמיד חכם, שההן שלו הן והלאו – לאו, ויחד עם היסודות המרובים והמגוונים יש בו דבר מה שלם מאוד, מוצק, עשוי לבלי חת (כשלמות החלמיש, שגם הוא מורכב מכמה חומרים). זה היה אמן מן המדרגה הראשונה, שיחד עם ההגיון העקיב, הבוקע עד התהום, היה בו כוח⁻דמיון יצירתי, פרוע, בלי רסן.

היה איזה ניצוץ טולסטואי באמן זה.

כמה כוח וצמצום בתמונה הנפלאה של חתימת “בית תבנה” בלילה שאחרי הנישואים, בחיבוטיו של שלמה (“בסתר רעם”) או בטביחת הפרה (“פרה אדומה”). העיירה, אותו קו⁻השלווה הרומאנטי, שהסופרים רגילים היו לראותה כאידיליה של תום וקפאון – מין ערבוביה של ביצה מסריחה וגן עדן קודם שנטרד ממנו האדם – עיירה זו טראגית היא אצל ברדיצ’בסקי. החיים שבה היו למשקה חריף ומשכר כיין ישן. הוא גירד את הקליפה של המנהגים והמוסכמות, ומתחתיה העלה שכבת אינסטינקטי⁻קדומים, פרועים ובלתי⁻בלומים כלל. “קאראמאזוביות” יהודית; אירוניה של החיים, ארוטיות מיוחדת במינה, אפלה וסוערת, שכרון⁻החשק, כוח⁻המשיכה הגדול של המינים, פאטאליות הגורל, “תנ”כית" על פי מהותה, פאטאליות שיש בה דבר מה סלעי ואדיר, משל “אל קנא ונוקם”, ו“פוקד עוון אבות על בנים”.

וסגנונו! סגנונו הגועש, הסוחף אותנו ואינו נותן לנו לנוח. סגנון שכולו דינאמיות ותנועה.

לא למענו – למעננו אנו זקוקים לחשוף את האוצר, המונח לפנינו, את האפופיאה של העיירה ואת הסיכום הגדול של תרבות⁻העבר. יש כאן מה ללמוד, כיצד להסתכל בחיים, כיצד לכתוב. יש כאן כדי להקים אסכולה של סופרים, יש כאן חוטים שהתחיל לטווֹת, וחובה לרקמם הלאה. את ברדיצ’בסקי בכמה מקומות מסיפוריו צריך היה לא לקרוא – כי אם ללמוד, לדעת על פה, כמו שיודעים הקוראים את ביאליק, את פרץ.

מאור זה בוודאי יאיר עוד בתרבות ישראל, על האבנים שהניח יבנו הלאה. כי מאור זה הוא לא אש תועה הניצתת וכבה מיד – יש כאן מאור לדורות, כי אמת הוא; כי אמנות הוא כל מה שיצא מתחת ידיו. ואמנות אינה מתה.

(תרפ"ג)

ב    🔗

(למלאות שנתיים לפטירתו)

אם רוצים אנו להגדיר בקיצור האפשרי את התכונה הראשית, היסודית של אישיות מורכבת כזו של מ.י. ברדיצ’בסקי, אין, לדעתנו, להגיד אלא שברדיצ’בסקי היה איש מלחמה. המלחמה היתה הכרחית בשביל מזגו. היא היתה נשמת אפו, ובה, במלחמה, גם גודלו וכוחו.

בשעה שיצא אל במת הספרות, עוד היה קיים באומה ההווי הישן, ובבתי המדרשות ובשכונותיהם של ישראל עוד היה מושל בכיפה האלוה העתיק, אלהי אברהם, יצחק ויעקב, עם תרי“ג מצוותיו, ו”שולחן ערוך" שלו. והוא יצא להילחם בו, באלהים זה ובהווי ישן זה, בכל כוח מזגו ובכל מרץ התמרמרותו. אחר כך, כשגלתה השכינה מבתיהם של ישראל וההווי הישן נחרב, עסק באותה התמרמרות והתפעלות עצמה בשבירת האלים החדשים שקמו באומה: הוא נלחם בהתבוללות ונלחם בתרבות אירופה ברחוב ישראל. נלחם במתנגדוּת למען החסידות ונלחם גם בחסידות למען ההגיון הבריא; נלחם באחד⁻העם, שהיה אז “לאלוה קטן” בחוגי ישראל החושבים – שבר ושבר אלילים בלי הרף, כי זה היה טבעו ונשמת אפו – לשבור אלילים ו“לשרוֹת עם אלהים”.

וגם האמנות, אמנות⁻הסיפור, שכוחו היה איתן בה, לא היתה בשבילו, לאמתו של דבר, אלא מלחמה כזו. הפעם – מלחמה לא באלוה בעל נוסח קבוע, לא באלהי אברהם יצחק ויעקב, כי אם ביוצר המיטאפיסי, ב“סיבת כל סיבה ועילת כל עילה”, בבורא העולם בכבודו ובעצמו. רק לעתים רחוקות מרשה הוא לעצמו בסיפוריו להתענג קצת על היופי שבטבע, על הנועם שבחיי משפחה, על הקוֹמיוּת שבחיי הפרט ולצחוק קצת (הוא היה פיקח למדי שידע גם לצחוק), רק לשעה קלה מפסיק הוא ממלחמתו ואומר “מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה”, אך רגעי שביתת⁻הנשק מעטים אצלו, רגע אחד הוא נח – ומיד הוא שב להתגושש עם הבורא בחמת⁻כוח. “לית דין ולית דיין”, “ארץ ניתנה ביד רשע”, “יש נספה בלא משפט” – כל אלה הפתגמים שגורים בפיו והוא חוזר עליהם בצורות שונות ומתחלפות לבלי קץ. כל סיפוריו הם פולמוס ארוך אחד, כתב קטיגוריה נלהב נגד יוצר העולם ואותו הסדר שהקדים בעולם; ובהנאה יתרה מחווה הוא על עול הגורל, על עיוות דינו של האדם, על כל הצדיקים שרע להם, מתאר את ה“חיצונים”, המרוחקים והמנודים, וכאן, בתוך פולמוס זה, מוצא הוא את ביטוייו העזים והאיתנים ביותר.

הנה, למשל, כיצד הוא מוסר לנו את אימת המוות והעוול שבו:

“כיסא לשבת מאריך ימים, עומדת המיטה בחדר אם⁻אמה, על היתד תלויים בגדיה והמוות לו סתר פנים” (מרים). מלים עזות כאלו בפשטותן כמעט שלא פגשתי מימי.

רוח מלחמה מפעמת בכל יצירותיו, בכל שורה ושורה. ברדיצ’בסקי שייך לשלשלת אותן האישיות הגדולות בנו, ש“שבירת האלילים” היתה לתעודת חייהם. הוא נמנה עם סוג המורדים: איוב, אלישע בן אבויה, ברוך שפינוזה, שלמה מיימון, היינה. ומשום כך לא “נתקבל” מעולם בקהל הקוראים הרחב. הקהל אוהב שלווה ומתינות, גם עם מעט מלחמה ישלים, אך לא – יותר מדי. נוח היה לו להיכנע למרותו של אחד⁻העם המתון, המוצק במשפטיו, הנותן יחד עם זה אמת מחוּורת: “זאת הדרך. – לכו בה”, והלה – יותר מדי אי⁻מנוחה היתה בו. הקורא בוודאי עיין בו ועיין בו, ולאחרונה משך ידיו ממנו מתוך משיכת⁻כתפיים; סוף סוף, מה חפץ הלה? למה הוא מתרגש כל כך? ואם בימינו כבר עברה תקופת ה“שמתא” הרשמית, אותה שחלה על שפינוזה, אקוסטה, מיימון – הרי גם על ברדיצ’בסקי חלה שמתא נעלמה, דקה ובוגדה: העלימו עין ממנו; הקהל ענשו בזה, שלא התחשב עמו. והרי אין לך עונש גדול מזה בשביל איש מלחמה, כי איש מלחמה מה תשאל נפשו, אם לא אויבים הגונים? רק במלחמה, בפגשו את אויביו ובהיאבקו עמם – כוחותיו מתגברים פי עשרה, כנפיים צומחות לו. תנו לו אויבים, ולוּ יהיה מספרם כחול הים – הוא יגדל עוד יותר חסון משהיה. אבל מה יעשה, בשעה שאנשי ריבו משתמטים ממנו? ברדיצ’בסקי פגש סוף סוף מסביב לו רק חלל ריק. תנופות חרבו נשארו מרפרפות בריקנות זו. האין כאן טראגיות עמוקה? מה יעשה איש מלחמה כזה, אם לא יפרוש לקרן⁻זווית ויטמון חרבו בהתמרמרות?

כן, מנודה היה, במובן מסוים ועמוק, מנודה בחשאי לא פחות מאותם הגדולים שקדמו לו…

ורק נחמה אחת ישנה לאדם כזה – והיא לא מצערה: אם “הקהל הרחב” לא יחבב, עד עולם לא יחבב, אישיות מורדת, המטרידה אותו יותר מדי משלוותו, אם זרה לבורגנות כולה רוח המרדות הפועמת בכל שורה ושורה של סופר גדול זה, הרי ליחידים, ליחידים הקמים בכל דור, אלה שאין הקרב זר להם, אלה שיוצאים ברוח אמיצה לשבר “קצת אלילים” – לאלה היחידים אוצר דעותיו ותמונותיו יקר ביותר, יקר באופן אינטימי, פרטי. יש במובן זה בין “אנשי המלחמה” שבכל דור ודור מוסד של “סמיכה” חשאי, שלשלת קבלה, “פלוני מקבל מפלוני”, שלשלת קבלה העוברת בכל קורות האנושות וגם המוות קצר⁻יד הוא למוּלה. והזיקים האצורים בספריו בוודאי ילבו עוד כמה שלהבות אחרות בעתיד, יעודדו את אלה, שיצאו בשעתם לרוצץ את המוסכם והיש. ידוע, כמה העריץ אותו וכמה הושפע ממנו י. ח. ברנר. בוודאי ביחידים כאלה, לכל הפחות, יזכה ברדיצ’בסקי לקיום, והם ימשיכו מדור לדור את מסורת “הכפירה הקדושה” שלו.

(תרפ"ג)

ג    🔗

(למלאות חמש שנים למותו)

מנדלי, בבואו לקבוע את התפיסה של חיי היהודי בעיירה, קיבל בתור מונח ראשון בשבילה את חוסר העלילה, את העדר ההתנגשויות הכבירות והטראגיות בהם. דבר זה היה מותנה בשני גורמים“: צמצום⁻החיים הכללי של הגיטו; ומסגרת ה”שולחן ערוך", שחישלה נוסח אחד לחיים בכל תפוצות הגולה, באופן, שכפי דברי מנדלי, בשעה שיהודי אכל חמין בכסלון, הרי יהודי אחר באותו הזמן אכל פשטידה גם בבטלון.

על הנחה יסודית זו חלק ברדיצ’בסקי. הוא חיפש כל ימיו את היהודי שלא מן הנוסח ברחוב ישראל. מבין מסגרת החוקים שעטרו את היחיד במשוכת לאוים סמיכה מאוד, הגיעה לאוזנו שאגת הדם הישראלי, זה הדם שלא ציית ולא יכול לציית לחוקי הנייר, שגם הוא דם.

והוא נתן שורה של גיבורים, שהדם שלהם רותח, שעזוז תאוותיהם מזכיר משהו מיצרם הכביר של גיבורי התנ"ך. הוא נותן את שלמה בעל האחוזה, הנכשל בעבירה עם כלתו, משל ליהודה ותמר (“בסתר רעם”); את נפתלי, הנשרף באהבתו לאשת רעהו (“בית תבנה”); את היהודי הפשוט, השורף את הקלויז של החסידים בקנאו קנאת ד' צבאות, משל לאליהו הגלעדי; את הקצבים, המתהוללים במשתה על בשר הפרה הגנובה, כמו כהני הבעל על הזבח (“פרה אדומה”).

מתחת לשכבת תלי הנייר חש ברדיצ’בסקי את הלבה הרותחת במעמקי האומה.

והיהודי של העיירה גדל אצל ברדיצ’בסקי. הוא היה למין עברי קדמון, כביר בשעת עבירה ובשעת תשובה; ואת גורלו, בעיירה התגרנית על אדמת הנוצרים, מתווה לא שכינה רכה ונשית, כי אם אל מדברי, קנא ונוקם, המשווה לדרך⁻חייו קו סלעי ואכזרי.

וחיי העיירה, שמימי מנדלי התרגלו לראות בהם אידיליה מהולה בצער אפור וקטן ובחדווה אפורה וקטנה, קיבלו אצלו טראגיות. שורש הטראגיות – בהתנגשות שבין הדם החומד ובין החוק הסלעי, שכל מאוויי היחיד מתנפצים אליו מתוך הכרח פאטאלי, מפני שכוחו גדול לאין ערוך לגבי כוח היחיד. והנפשות של ברדיצ’בסקי אומללות הן ביסודן; חבושות ואין מי שיחלצן מבית⁻אסוריהן. דרך ייסוריהן איננה דרך הצירוף והמירוק, כאצל הגיבורים של גאוני רוסיה. כי ייסוריהם אינם הייסורים של אהבה, שהגיבור מקבלם מתוך חופש פנימי, הייסורים רובצים על האדם כנטל זר, שהוטל על שכמו מבחוץ, מידי הכלל.

ומשום כך אין גיבוריו מגיעים לאותה ההזדככות, שנותנת תיקון לכל דרך החיים של הגיבור ומשרה שלמות על היצירה. יש ברוב יצירותיו משהו לא גמור, פגום מעיקרו. כי ברדיצ’בסקי איננו מתאמץ כלל להתיר את הסבך, שהכניס בו את נפשותיו. הן עושות רושם כמטולטלות⁻נצח בכף הקלע, בלי תוחלת להגיע למנוחתן.

היו יוצרים כמו מנדלי, שנתנו את היהודי במסגרתו, בהתערותו בציבור, בחיי הנחיל של העיירה. פרץ נתן את התעלות הנשמה, את ה“שבתיות” שבנפש ישראל. ברדיצ’בסקי לא הגיע למדרגה כזו, אבל הוא נתן את רגבי הנשמה האפלים, את שכבת האינסטינקטים העיוורים והמגששים. הוא נתן את שאגת הדם הישראלי, דם⁻המרדות, שנשאר איתן ושסערתו לא שככה גם בגלגולים של אלפי שנה.

כי בשבילו היתה היהדות לא דבר שבאידיאה, אלא דבר שבדם. מכאן התנגדותו העצומה לתפיסה אחד⁻העמית. עם ישראל היה בשבילו לא קיבוץ נושא אידיאה מופשטת, אלא צירוף של יחידים קרוצי⁻בשר, נושאי מאוויים שונים מאוד. ולכן כאבסורד נחשב בעיניו למצוא אידיאה מרכזית אחת ליהדות. היו בשבילו הרבה יהודיות – של בר⁻כוכבא ושל רבן יוחנן בן זכאי, של “בית יוסף” ושל שבתי צבי, וכו', כי הוא ראה לא רעיונות מופשטים, כי אם מאוויים חיים, ההומים בלב האנשים.

והוא אהב את הכופרים העומדים מבחוץ, את המנודים, כשלמה מיימון, את אלה היהודים, שבעורקיהם נזל דם⁻מרדות חסר⁻מנוחה זה. כי הוא בעצמו היה במידה מסוימת “עומד מבחוץ”.

ועל כל יצירותיו מונח חותמה של שאיפה אחת: להתחדשות הדם והאינסטינקטים; לאחרים היתה תחיית האומה במידה גדולה תחיית אידיאה: בשבילו זאת היתה תחיית נשמות – השאיפה לחיים מלאים על הקרקע: שחרור הדם הישראלי.

(תרפ"ז)