א החצר    🔗

שתי תמונות של סבי מונחות במגירות. באחת זקן־השיבה סרוק לרחבו; העינים הקטנות, השחורות החדות והקמוטות בזוויותיהן ננעצות בך, ודומה שהוא מביט עליך מזוויות אלה ובודק אותך במבט נוקשה. בתמונה הזאת ראשו של הסב מגולה, מצחו גבוה ומקומר מקצתו ופסוקת ישרה עוברת מצד שמאל של הרקה אל המצח המתקמר. אין רבב על בגדו ופניו רציניים עד כדי קשיות. אף בזכרון נשאר כך. דומה, עוד מעט ויישמע קולו המקוטע המצווה ומוציא פקודות קצרות, החותכות באווירת הבית ומפחידות.

ותמונה אחרת ישנה ובה יושב הסב ליד שולחן קטן ומחזיק ספר בידיו. הוא לבוש קפוטה שחורה ארוכה המהדקת את מתניו ודומה למעיל צ’רקסי ארוך. הקפוטה השחורה הארוכה מכסה חלק ממגפיו המבהיקים מרוב צחצוח. בתמונה זו חובש הסב כיפה. זוהי הכיפה שהיה חובש באותם שבתות וחגים שהיו מתפללים במנין בשל איזו שמחה או צער, והוא היה תמיד עומד באחת מפינות החדר מבלי לנטות ומבלי לדבר אל שכנו, ובהישמע שיחה מאחד העברים ובעל־התפילה דופק על השולחן ודורש שקט ואין איש שומעו, היה הסב מסתובב לאטו ועומד ומביט הישר לפניו מבלי לאמור דבר –ופתאום הכל משתתק, אף בעל־התפילה עצמו עומד נבהל לשעה קלה. כיפה זו של הסב בת־זוויות היתה וניצבה ישר מסביב לרקות ומכסה את הפסוקת ואת השיער. ונשארה כיפה זו בזיכרון יחד עם המבט החד, זוויות העינים הצרות וקול הדברים שאינם סובלים לא ניגוד ולא דיחוי.

ויש שעדיין הנך נתון בדמיונך לאימתם של הדברים שהיו מרחפים בחדר־האוכל בשעת הארוחה בשעה שהכל יראים לשאת את עיניהם והמתיחות מרחפת ומחרידה.

אך טוב היה בימים שלא היה הסב בבית.

החצר היתה צרה וארוכה. מהצד האחד, ליד הבית, נמשכו אורוות ורפתות ואמברים, בנינים גדולים ורחבים מכוסים גגות־קש שחורים ועבים, וממול הבית גינת פרחים קטנה צוהלת ברוב גווניה ואחריה דירי־עץ ומחסנים למיניהם, ובקצה החצר משתרע גן־ירק גדול זרוע־אור, ואחריו מקומות מרוחקים שאין אתה בא לשם אלא לעתים נדירות ושם מתגלית שפעת בהרות־שמש ופרפרים וריח של עשב וגדר שמעבר לה נעים גלי קמה ומשחירה חורשה, ועגלות עוברות, ובני האכרים קוראים לך בשמך, ואתה גא שהם מכירים אותך.

לאותם ימים שהסב אינו בבית יש רחבות והרגשת חירות וכל הדברים מסביבך מזדקרים ונראים לעין. השמים גבוהים וכחולים ועננים קטנים שטים בשמחה, והחצר הצרה מתמלאת גיל, ואתה רץ בלי מפריע מהפשפש שעל־יד המבוא אל האמברים ומהם אל גן־הירק ואל הפרפרים ומשם חזרה אל הפשפש, ומביט על רחוב הכפר האפור והמאובק. ויש שהרחוב ריק ושוקט, ופתאום קופץ מאחת החצרות סייח העומד על רגליו הקדמיות ומתבונן סביב, ואחריו רודפת קריאה וצעקה, והוא דוהר וממשיך במרוצו. ויש שעומדת עגלה אצל הבאר שממול הבית ליד גינת הפרחים, ועובר־אורח יורד בעצלתים מעגלתו והסוס מנענע בראשו, נושם בנחיריו, והמים נשפכים ונוצצים, וקרני השמש מפזזות בשלולית ליד הבאר.

שער החצר חורק חריקות כשאתה נוגע בו, אולם על־ידו יש גם פשפש קטן הנפתח מיד. וליד הפשפש והשער תלוי הקילון הארוך של הבאר והוא דומה לעגור העומד על רגלו האחת. ולפעמים עגלות משתקשקות ועוברות ואתה עומד ומנחש מי הוא הנוסע, וציפיתך נכזבת, כי נישא האבק והעגלה התרחקה. אך יש שהעגלה עומדת והסבה יוצאת אל הנוסע ואתה משתדל לשמוע את דבריהם, וכל הדברים נעשים לאחד: הרחוב המאובק והעגלה, והפרחים בגינה, והבאר, והשיחה.

אולם אם יורד גשם, מוכרח אתה לשבת בבית. אף הסבה אינה יוצאת אז והקולות מגיעים מבחוץ, ואז אתה מקשיב לחריקת השער ולדפיקת הפשפש. ושוב אתה מנחש והניחוש נהיה למשחק. לאן ייכנסו? ההליכה מהפשפש בשעת גשם היא מהירה, ובן־רגע הצעדים עוברים לפרוזדור הרחב, שעובש תפוחי־אדמה מורגש בו יחד עם הריח החריף של תפוחי “אנטונובקה”, שגוון כסף ירקרק להם, ואגסי “בּריס”, שירקרקותם כהה. הדפיקות המגיעות אטומות, כי רצפת הקרקע עשויה שם מחומר אדום, וידוע לך שדפיקות הרגלים הן לשם חימום, והנך שומע גם חבטות רכות יותר, ואלו הן חבטות הזרועות על החזה ועל המתניים.

ואז יוצאת הסבה לקבל את פני האורחים, ומיד הנך שומע שיחה צוהלת וקולות של זחיחות הדעת וצחוק. ואתה עדיין מנחש ותוהה לאן ילכו מהפרוזדור הרחב, שאפלולית ממוזגת בו עם ריחות חריפים של אדמה ופרי־אדמה. ואם שוב מגיעה דפיקת־דלת, הנך יודע שנכנסו אל המטבח הגדול. ודאי בא איכר או עובר־אורח יהודי המבקש מחסה מהגשם, והסבה תתן לו מיד כוס חמין ואולי קצת מרק, והוא ישתה וינשוף וינשום. אך אם יהודי יחסן הוא, משולח או מגיד, או אם הוא מאחוזת הפריץ, הרי יודע הנך, כי עוד מעט תיפתח הדלת אל חדר־האוכל. ואז מיד תבוא גם המשרתת אַקוּלינה בעלת העינים הילדותיות והחזה הרחב ותפרוש מפה על השולחן, ויביאו את ה“סמובאר”, ועם פנות היום ידליקו גם את “מנורת הבזק” הגדולה, כוסות יבהיקו על השולחן, חמאה וגבינה ושמנת ילבינו, הסב יקום ממקומו ויתן פקודותיו הקצרות, והחדר יימלא תשואה.

אורח אורח ומקומו. אם אורח חשוב הנהו, הסב מיד מצווה לאַנוֹפֶרי הרכב שיבעיר אש והאורח חולץ את הערדלים ומתחמם ליד ה“רוּבּקה”.

אולם פעם בא רב העיירה והסב בעצמו קם ורץ סביבו בדחילו ורחימו וחייך בחיוך מפייס ונתן פקודות שקטות וכבושות ואחר־כך ישב אל השולחן ליד הרב והיו לו פנים של אדם שטרח ולא עשה את המוטל עליו. כשישבו שניהם לשתות תה, הביט הסב לפניו כאינו יודע מה עליו לומר. הרב, איש גבה־קומה, רזה וגדול וגדול־חוטם, ישב ממולו ושתה את התה בגמיעות קטנות, והחליק בידו על הכוס החמה ואף הוא שתק. וטוב היה שאַרטשה בעל־העגלה קם ממקומו, מחה את שפתיו והטיל שאון בחדר. ארטשה היה איש גדול־קומה ובריא, ובקומו, קם אתו שאון של בגדים וצעדים, וכשעמד ליד ה“רוּבּקה” והרים את הקפוטה והעביר את ידיו על מכנסיו ועל זרועותיו והוציא קולות מקולות שונים בלווית המלים “אַ מחַייה”, דומה ניטלה במקצת כבדות השתיקה מעל השולחן.

 

ב הבן והבת    🔗

בחדר־האוכל עמד שולחן גדול ובראשו כסא מרופד שעליו ישב הסב, מצד אחד של השולחן עמדו כסאות ומולו ליד הקיר שני ספסלים ארוכים שהיו מזיזים אותם בשעת האוכל אל השולחן. ליד הספסלים נפתח פתח לחדר הדודות הצעירות, פרניה ושיינקה. במשך היום לא נכנס איש לחדר ההוא, אולם בערבים הגיעו משם שיחה ארוכה ולחש ממושך. פרניה הגדולה בשנים מדברת בשקט ובקול חמים ורך, ושיינקה הצעירה הגדולה בקומתה מדברת בקול, מתפרצת בתרעומות ובקולי קולות.

הדלת המוליכה מחדר־האוכל לטרקלין היתה על פי רוב סגורה. שם, בטרקלין, עמד ארון־ספרים גדול וכסאות מרופדים וספה ישנה שכריה גדולים וקשים וקצותיה מלאים מסמרים נוצצים. וטוב היה לערוך משחק במסמרים אלה באין רואה, להוציא את המסמרים ולחזור לנעצם. אך אוי ואבוי לך אם נכנסה שיינקה. היתה פורצת בצעקה ובהמולה והזהירה שאם עוד פעם תעשה כך ומיד ישלחוך אל בית אבא־אמא בעיירה.

ויש שבמקום לטפל במסמרים שבספה מצאתי ענין בארון־הספרים. כי היו כאן ספרים מותרים ואסורים. מותר היה למשל להוציא את הכרכים הישנים של כתב־העת הרוסי “ניבה”, שבהם תמונות רבות ויפות וסיפורים על “פאמפאסים” ומדבריות ועל סוסים הטסים כברק ושמם “מוסטנגים” והם לפעמים מפילים את רוכביהם. מותר לקרוא את הספרים שכתוב על גבם כי זוהי ההיסטוריה של גרץ ולפי דברי הסב כתוב בהם על הדברים שהיו בעולם ואנשים משכילים יודעים את הספרים האלה על בורים. הספרים האלה כתובים באידיש וכתוב על גבם שהם נדפסו בניו־יורק, שמשם באים מכתבים לסבא משני בניו והמורה קורא את המכתבים, ולמכתב קוראים שם “לטר” וסבתא בוכה בשעה שקוראים את המכתב ואף לאחר כך. והיו גם חומשים וסידורים ואחד מהם קטן שאני התפללתי בו בשבת. ועוד היה שם ספר קטן אחד, שנראה כננס לגבי הגמרות הגדולות וכרכי ה“ניבה”, ספר דהה, דק, ושמו “כנור ציון” והיו שם שירים יפים מאוד שהכל אהבו לשמעם. ואף אני לפעמים ניגשתי אל הארון והוצאתי את הספר ושרתי ומיד היו מתאספים סביבי בני הבית ושרים אתי. פעם תפסני סבי בקלקלתי ולתמהוני הרב חיבק אותי בזרועותיו ונשקני.

אולם אסור היה לנגוע בספרי הש"ס הגדול בכריכות שחומות נוצצות שרק קציהם שחוקים. ודווקא משום כך אהבתי להעביר את ידי על גבי הספרים הגדולים, וכשתפסוני היתה מיד שיינקה קוראת לסבתא ומתלוננת שאני קורע את הספרים.

סבתא היתה אשה קטנה ורזה, תנועותיה מהירות ובשעת דיבורה היא מטה את ראשה לצדדים ביראה שמא יענישוה על דבריה. במעמדו של הסב נמנעת מלדבר, ובשעה שבאים אורחים חשובים, היא עורכת את השולחן, מסדרת את הטעון סידור ונושאת מעת־לעת את מבטה הנבהל אל הסב ואל אורחיו.

דומה שבמעמד הסב ראשה מוּרד תמיד, כמוכנה לקבל נזיפה, ועל פי רוב היא משתדלת לבקש אמתלאות ולשהות שעה ארוכה במטבח.

אולם כשבאים ילדיה הנשואים לבקרה, פג פחדה והיא לובשת עוז. דומה היא נעשית אז שותפת בדבריהם. היא מעיזה אפילו להיכנס לדברי בעלה, אם לפי דעתה עשויים הדברים להזיק לילדיה או לנכדיה. ויש שהיא מצווה. שנים הם הילדים הנשואים, אבי, שהוא הבן הבכור והוא גר בעיירה סמוכה לכפר סבי, והבת הבכירה שאינה באה אלא לעתים רחוקות, כי נמשכת הנסיעה כשלושת ימים עד שמגיעים אליה.

בת־הצחוק הנדירה של הסב מופיעה על שפתיו בשעה שאבא בא אליו. דומה, חיכה לו כל הימים. בשעה שסבתא יושבת עם בנה ומדברת, יושב לו הסב ומראה אותות של ויתור. היינו, בעצם, מה לך ולו, אולם אֵם את ולא איכפת לי, דברי. אולם הכל במידה. ומדי שעה קלה הוא מזכירה שיש סוף לשיחה:

–…כבר גמרת?

–…נו, אדרבא, שאלי על הכל, שאלי על הכל

– נו… נו… נשים… ספר לה, אבל שלא תפריעי אותנו אחר־כך…

עם סבתא יושבים בחדר־האוכל, ואולם אחרי שיחה זו נכנס אבא אל הטרקלין ושם יושבים על הספה.

בנו הבכור הוא היחידי המרכך את הנקודה הנוקשה של סבא. ועל פי רוב הסב הוא המדבר ובנו הוא היושב ומקשיב ועונה מדי פעם.

אולם הפוך הוא הסדר בשעה שבאה הבת הנשואה. נשארים יושבים בחדר־האוכל והסב נכנס אחרי הארוחה לטרקלין ומשאיר את הדלת פתוחה. ונדמה היה לי שהוא מקשיב לכל הנאמר בחדר הסמוך.

הבת הבכירה היא דקת־גו וגבוהת־קומה וקולה קול נמוך וצרוד. האם שואלת אותה על חייה אי־שם בעיירה הרחוקה, ואני, הילד, שומע את שיחתה האיטית של הבת. שיחה מנומסת ושקטה, ונעימה של יגון נשמעת מתוכה. דומה, כך הייתי רואה את “בת ציון” בתנ"ך, וכך הייתי רואה לפני את ביאור המלה “גולה”. הדודה נמצאת אי־שם בבית רחוק, ואינה באה אלא לעתים רחוקות לתנות את צערה. מתוך שיחת הבת עם האם הייתי רואה בדמיוני בית קטן שחצר קטנה לה בקצה העיירה, מסביב לבית שדות וחורשה ובבית הקטן יושבת הדודה הדקה והנוגה בין נשים רבות, דברניות וזועפות, הדוחקות את רגליה של האשה דקת־הגו.

ולאט לאט במשך השיחה הולכים ומשתנים קולות שתי הנשים, האם ובתה. קול הסבה הולך וחזק, הולך ונהיה ממשי יותר, ואילו קולה של בתה הולך ונחלש. סבתא מלטפת ברחמים וברוֹך את יד בתה שבאה ממרחקים לתנות את רוע מזלה. היד הקטנה והמקומטת של סבתא מלטפת עתה את היד הארוכה והדקה של הבת ומתוך דבריה הנני רואה את בית דודתי הבכירה, בית רחוק מהעיירה שבו יושבות אחיותיו של בעלה, נשים רעות המקנאות בה, שתים מהן רווקות באות בימים, קולניות וגסות, ואחת שבעלה יצא למדינת הים ואינו כותב ולא ידוע היכן הוא, והאם של בעלה, החמות, היא כבנותיה – גדולה ובריאה וזועפת – ויום אחר יום וחודש אחרי חודש עליה, על דודתי, לשבת עם הנשים האלה בבית אחד המובדל משאר בתי העיירה.

מנחמת אותה סבתא:

– בתי, בתי, אל תשימי לב להן. בתולות בלות תמיד דרכן בכך, וזו המכשפה לא תחיה לעולם, בתי. העיקר שבעלך טוב אליך… העיקר שהבעל טוב.

ובשעת דברה אני זוכר שהיא, סבתא, תמיד רועדת מפחד בשעה שסבא קם ממקומו ומוציא את פקודותיו הקצרות שאינן סובלות דיחוי. אך יחד עם הרחמים יש בדבריה של סבתא גם מהכעס הנצבר. דומה, היתה מתנפלת על הנשים אילו היו בקירבת־מקום, ארס מפעפע בדבריה עתה:

– אל תדאגי, בתי… אנשים אינם חיים לעולם…

הבת שותקת שעה ארוכה, ואחר־כך דבריה יוצאים לאיטם. כנראה משהו אינו ידוע אף לה, כנראה:

– ברל איש טוב. הוא דומה לאביו המנוח. שקט וטוב, אולם מה יכול הוא לעשות, אם הן כולן כמו חיות־יער… אני בוכה במסתרים והוא שותק. וכי מה יעשה? הלא אמו היא ואחיותיו הן.

– אל תדאגי, בתי, אל תדאגי. אלוהים ענשן והן נשארו בתולות בלות. ואגב דברים, דומה, אנחה שמעתי.

שתיקה השתררה לשעה קלה. הן היו קרובות זו לזו ובשתיקתן סיפרו זו עם זו. ולפתע פתאום נשמע קול מצווה מרחוק. קול מקוטע ומרעיד. אלא שנדמה לי כי גם הקול רעד עתה:

– ומדוע אין מדליקים את האור?

הסב בעל הזקן המסורק לרחבו עמד בפתח מצווה; עמד הישר ודיבר בקול ברור. והזקנה הקטנה קמה מיד ורצה כחיה קטנה שהדריכוה מנוחה.

 

ג צלצול הענבלים    🔗

בוקר בוקר בכל ימות השבוע היה נשמע צלצול הענבלים ואחר־כך צניפת סוס. היה הילד מביט מאפלולית חדרו הקטן שפתחו הפתוח הוא מול החלון ורואה את רעמתה המתנועעת של הסוסה “פטושקה” בחצר הצרה. ולפעמים שני ראשי סוסים ורעמותיהם מתנענעים מול החלון. אם שנים הם הסוסים, סימן הוא שהסב יוצא לדרך רחוקה. ונכנסת שמחה כמוסה אל הלב. לא יהיה הסב בבית ימים מספר.

מיד עם צלצול הענבלים מתעוררת תנועה מהירה בבית. סבתא רצה הנה והנה, קמוטה וקטנה ויראה, וסבא עומד מלוא קומתו כשידו נוגעת ולא נוגעת בשפמו, ומצפה, ובציפייתו שוכן משהו איתן וכבד. הענבלים מצלצלים והזקן מרטן משהו, וחוטים נסתרים יוצאים מריטון זה אל כל הבית ומרעידים.

נדמה לו, לילד בדמיונו אז כאילו הוא, הזקן, עומד הכן והזקנה מסתובבת סביבו. הוא, קומתו ישרה וגדולה והיא קטנה ויראה, ורצה מהפרוזדור אל הבית וחוזר חלילה. וכשהיא יוצאת מהבית אל הפרוזדור צעדיה מתאטטים לשעה קלה, ומתאטט שם גם קולה הנבהל והנחפז.

בינתיים הסב גוחן אל החלון ומשמיע קול דברים והרכּב משיב קולות לא ברורים, ורעמות הסוסים שוב מתנענעות, וצלילי הענבלים השמחים שוב מצלצלים, ויודע הילד כי עוד מעט והמתיחות תעבור. יתגבר לרגעים צלצול הענבלים, הסב יצא בצעדים איטיים כשהוא מביט הישר לפניו מבלי לסור לצדדים, הסבה תצא אחריו כפופה ומטה אוזן, יישמע קול לא ברור, הסוסים יצהלו, המושכות ייהדקו; שוב יישמע קול לא ברור של אנופרי הרכב, הכרכרה תחרוק ותזוז, יתקרבו גבי הסוסים אל החלון, בעברם יתכשכשו הזנבות בנענוע עליז, וסוף־סוף יחלפו דמויות הרכב והסב ליד החלון.

ושמחה תציף את הלב. הנה הלך לו. לכל היום הלך ולפעמים אף לימים מספר.

הכל שאף רוח לרווחה. סבתא יושבת על־יד השולחן ופניה הקמוטים נחים. עדיין מרחפת המתיחות בבית.

ופתאום נראה כאילו הקולות השתחררו משעבוד קשה ומכביד. משא שהעיק ניטל:

– אמא… אני רעב ככלב

– איפה אקולינה? היא עוד לא הביאה את השחת לפרות.

– פיולקה, הנה הנה… הגה, כלבתי… חזירים בחצר… הנה, פיולקה, נשכי אותם… קוּסַי, קוּסַי, נשכי…

ומתחילות ריצה וקריאה, ודלתות חורקות, ופשפשים נפתחים, והכלבה פיולקה נובחת. לבנבנת היא פיולקה ונקודות חומות לה, ואף היא יודעת שיש לשתוק בשעה שהסב בבית, ובצאתו היא מתעוררת יחד עם כל המשפחה ומתחילה לנבוח ולקפוץ. ומתעוררת אף אקולינה בעלת העינים החומות הצוהלות והדוד אֶליה עובר מולה ובכוונה נוגע בידה והיא דוחפת אותו ומחייכת בעיניה הגדולות, והדודות הרווקות פרניה ושיינקה יוצאות ערומות למחצה מחדר־מיטתן, פרניה עגלגלה, חומת־עין ורכת־מבט וקורנת בטוב לב, ולעומתה אחותה הצעירה שיינקה הגבוהה, גדולת־הזרועות הבאה מיד בתרעומות.

 

ד בקרי חורף    🔗

אף דמותו של הסב מוקטנת בבקרי חורף, ואינה מבהילה עוד. רואה אתה אותו ברדתו ממשכבו באפלולית הלילה כשהוא לבוש כתונת ארוכה ורחבה והוא משתעל מפעם לפעם.

ואחר כך בשבתו לאכול ולשתות הוא נחפז, כי איחר קום ואף חפזונו ממעיט את דמותו. נדמה שסבתא אינה יראה עוד אותו. יש לה דברים לומר והיא אומרת אותם כבעלת־בית:

– אל תשכח להביא שמרים.

– אזלו גם הנרות. הנה שמתי בעגלתך צפחת דבש. אל תשכח לתתה לרבנית.

טוב כך שסבתא מצווה. מגיעים דבריה השקטים אל משכבך ואתה מתפנק תחת השמיכה ורואה את הנעשה בחדר־האוכל. הצללים בחדר איטיים ושקטים. החתולים עומדים מסביב לשולחן ומושיטים את ראשיהם ושומרים על כל תנועה ותנועה של הסב. פיולקה הכלבה מלקקת מתחת לשולחן והסב זורק לה משיירי האוכל. באפלולית החדר מתקטנות כל הדמויות ונדמות כצפופות וזוחלות זו על זו.

בבקרי חורף גוברת ממשלתה של סבתא. מבעד לחלון מציצה לבנונית שלגים ויש שרוח סערה מתחוללת. לובש אז סבא מעיל גדול שחור־פרווה והזקנה שומרת שיכפתרהו היטב, שיקח גם את המכסה על הרגלים. מרחם אני אז על הזקן היוצא בשעת סערה. ודברי סבתא ממלאים את החלל, מקרבים ומחממים. יחסר משהו אם לא תאמרם ואתה מחכה לדבריה:

– שתה עוד כוס חמים… לא יזיק לך… תבוא מפלה על הפריץ! מה הוא רוצה ממך בסערה זו, באישון ליל?

דמויות מהלכות חרש בבקרי חורף ועמם מתהלכים צללים. הסוסים עומדים ליד החלון, אולם באפילה אין לראות את רעמותיהם. רק גוש שחור נראה מול החלון. נשמעים צלילי הענבלים ואף הם נחלשים. נשמע קול ליד המבוא והנה אף אנופרי הרכב נכנס וחובט את ידיו על חזה מעילו. הרכּב אנופרי הולך בעצלתים ומראהו כאיש שהעירו אותו לפתע פתאום ועדיין לא השתחרר משנתו. מפיו יוצא הבל־פה והוא מביט מסביב לו, כמבקש שיראוהו ולא ישכחו להגיש לו חמים.

ובינתיים גדלים זנבות־האש ב“רוּבּקה” – זה תנור הלבנים הגבוה והצר, ומזדעזעות השלהבות וצלליהם עולים ויורדים. אך הסב עצמו עומד לרגע קל לפני התנור הפתוח, והוא מושיט ידיו כלפי האש ואחר כך מחכך את ידיו זו בזו, מפשיל את בגדו העליון ועומד ומחמם את שוקיו ואחוריו. ויש שהוא גוחן ומוסיף קליפת עץ־ליבנה דקה ואתה שומע את קול הנפץ הדק והרך, והדמויות הנוצרות על־ידי תנועותיו מקפצות על הכתלים.

ובה בשעה אף אנופרי ממשיך לחבוט זרועותיו זו בזו וסבתא מבינה את הרמז והיא שואלת אותו את שאלתה התדירית, שתשובתה ידועה לה ושבעצם אינה מחכה אפילו לתשובתו:

– קר, אנופרי, אולי תשתה כוס תה?

– תודה, גברת… תודה, בעלת־הבית…

יושב אנופרי לכתחילה רק על קצה הספסל ומעילו מהודק ומכופתר, ואחר כך מתיישב ומבדר את מעילו.

– לא תזיק כוס חמים בקור כזה.

– טוב, אנופרי… הנה גם חתיכת סוכר…

מתחזק קולה של הסבה והנה היא עתה עומדת במרכז החדר האפלולי. ואנופרי מתיר את חגורתו ומושיט יד לסוכר, קודם בהיסוס ואחר כך בבטחה, מתחיל לשתות את התה בנימוס ובדרך־ארץ ואחר כך ברוגזה ובשאיפה ונשימה: תודה, בעלת־הבית…

וזהו סימן לכוס שניה. והסב אף הוא מזכיר את אשתו:

– תני לו עוד כוס תה. יום קר היום…

ואחר כך היציאה היא בשקט. הרכב יוצא ראשונה ואחר הסב ואחריהם הסבה.

והילד שומע מחדרו את קולו של הסב:

–אל תצאי החוצה, שרה… אל תצאי… קר מאוד… שבה הסבה ומביטה בעד החלון על הסב היושב בכרכרה ועל הרכב המתיר את המושכות מהגדר ויושב על דוכנו.

הסבה שבה ויושבת זחוחת דעת על הספסל שעל יד הקיר. איני יודע מה עושה היא באותם רגעים, אם היא נחה או סתם יושבת וחושבת.

ונדמה לי שמתפללת סבתא לימים כאלה, ימי שלגים וסופות.

 

ה קנאת אורחים    🔗

סבתא נכנסת אל החדר ונכדה משים עצמו ישן. היא ניגשת אליו, נוגעת בשמיכה ומביטה עליו ארוכות. הוא מציץ עליה מזווית עינו, ואפשר שהיא יודעת כי הוא ער. היא מצטחקת בת־צחוק טובה ורכה ומטפחת על השמיכה בנגיעה קלה שבקלות, כאומרת שלא ירמנה הנכד הקונדס שלה.

בבקרים אפלים של חורף מתפלל הסב בבית לפני צאתו. כשמתאחר קצת הוא עוטף טלית ותפילין ומתפלל בחיפזון. אינו מזמר אז ואינו קורא מלים נבחרות בקול, כמנהג האורחים המזדמנים אל הבית.

אחד האורחים התכופים הוא לייבל בעל העיטרן הקרוי “לייבל ג’כטיארניק”, אף לא רק עיטרן הוא מוכר, אלא גם כעכים, ודגים קטנים כבושים וחרוזים על מקלות דקים. לייבל ישן על התנור הגדול והרחב שבמטבח ותמיד מדייק להיכנס אל חדר־האוכל אחרי צאת הסב לדרכו.

לייבל מתהלך בתפילתו לאורך החדר ומדי פעם קורא בקול מלים אחדות ומבליע את השאר:

– ישתבח שמך… האל המלך הגדול, – בהטעימו את המלים לפי ראות עיניו.

וכך בכל התפילה. מבליע שורות וקורא בקול מלים מספר.

גבה־קומה ורזה הוא לייבל בעל העיטרן, זקן קטן מדובלל תלוי לו מתחת לסנטרו, ובשעת הילוכו מתנדנדים כל אבריו, כאילו ניטלו פרקי הזרועות והרגלים והן מתנענעות מאליהן.

גס לבם של אנשי הבית בלייבל בעל העיטרן, כי גס לבו גם בעצמו. יש שהוא פורץ לפתע־פתאום בצחוק ואין יודע מי ומה. יש שהוא מתחמם בשעת התפילה, עטוף טלית ותפילין לפני התנור, וכאשר עוברת על־ידו אקולינה המשרתת, העגולה והשמנמנת, הוא מושיט את ידו אליה.

אך אקולינה טופחת על כפות ידיו:

– שד ארור, לייבקה, לייבקה… מה אתה מושיט את ידיך הארוכות כמקלות? לואי ונשמטו זרועותיך הגדולות. סע אל אשתך. אתה מתפלל ומתפלל ואין בך יראת חטא… לך לכל השדים… השדים טובים ממך. אספר לבעלת־הבית והיא תגרש אותך ככלב. מדוע אינך כזליק? זליק איש קדוש, ואתה שטן.

ולפעמים אף זליק מתפלל באותה שעה בחדר־האוכל, כי אף הוא חיכה לצאתו של הסב וריח הציקוריה המתבשלת בתנור ותפוחי האדמה המתבשלים עלו אל נחיריו. לייבל כובש את מבטו בתנור, כי מה יעשה אם אקולינה תספר לבעלת־הבית. וזליק מגחך לו לעצמו, כאומר: אין לו תקנה לבור זה, אין לו בושה.

זליק “דרטובניק” – קוראים לו האיכרים, שפירושו זליק העוסק בחוטי ברזל. ובעצם הוא בא בחדשי החורף אל הכפרים לתקן את הסירים השבורים, וחזקה לו לשבת בבית הסב כל פעם שבועות מספר, ואפילו כשעובר לאחד הכפרים האחרים שבסביבה, הוא שב אל בית הסב ושם מרכזו. הקצתה לו הסבה מקום מיוחד בשביל הביצים והדגן, והחטים, והפשתן, ויתר הדברים שהוא מקבל בשכר־מלאכתו, ושם הוא מוכר את הדברים שהוא מקבל בחליפין, לסוחרים עוברים בכפר.

זקן אדום ארוך לו לזליק ועליו גאוותו. דיבורו בנחת ומלאכתו אטית ומדוייקת, ללא חיפזון. לשם תיקון כלי החרס הוא מניע את גלגל אבניו בנחת ובין הנעה להנעה הוא עוצר את הגלגל ומביט ארוכות במקום התיקון בעיניו קצרות הראות. על התיקון הזהיר גאוותו ופרנסתו, כי יודעים הכל שזליק “דרטובניק” לא ירמה ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

בשעת תפילתו עומד זליק בקרן זווית מעוטף בטלית ותפילין ומכוון את המלים, ולקוחותיו האיכרים, לרבות אקולינה המשרתת שעיניה הבולטות צוחקות, עומדים לפניו בהערצה, ואיש לא יעז להפריעו מתפילתו.

ובערבי החורף הארוכים, כשבחוץ מייללת סופה והסב יצא לאחד ממסעיו הארוכים ביערות דוביצה הגובלים עם ביצות פוליסיה ויערותיה העבותים הנמשכים ללא סוף, הסבה יושבת בחדר־האוכל וטווה או מתקנת פוזמק; הבן אֶליה יושב לו בפינה ועושה מעץ כל מיני צעצועים של חרבות וגרזינים ורובים, בזמזמו לו ניגוני כפר; שתי הבנות יושבות בטרקלין ומספרות ביניהן, פרניה בקולה החם, האטי והרך, ושיינקה בקולה המרדני שאי אתה רוצה לעמוד בקירבתו – מוציא לו אז זליק ספר קטן ללא כריכה וקורא בקול סיפורים ארוכים על יהודים צדיקים הנגאלים מידי מלכים רעים ומידי גזלנים ועל נסים המתרחשים ליהודים.

על פי רוב קורא זליק את מעשיותיו כשהסב אינו בבית, כי יודע הוא שאין הסב גורס “בּאבּי מעשיות”. קודם רק סבתא שומעת ואחר כך הכל עוברים אליו. קריאתו איטית ואינה שוטפת, כי קצר־רואי הוא, אולם דווקא משום כך רב העניין ורבה ההקשבה. כל משפט ומשפט בא לחוד וכל אחד מתרחב ולובש צבעים ופלאים. עם קריאה הם באים ככולם לפניך: הגזלנים והצדיקים, והגויים, והיהודים, וצוררי ישראל, והמלך שהיהודי הציל את בתו ממוות, והמלך המלובש בגדי זהב וכסף השואל מה חפצו של היהודי, והיהודי לבוש הקפוטה הארוכה, שזקן אדום לו כמו לזליק, עונה “עמי בבקשתי”, ואחר כך ניצלים ורוקדים ושרים ושותים “לחיים” כמו בפורים ובדמיונם מופיע אז לייבּל בעל העיטרן כשפרקי גופו מתנדנדים, והוא מרים את הקפוטה ואף אקולינה מרקדת אתו וטובי העם הולכים אז אל המלך לדבר אליו ודומים הם לסב בשעה שהוא יושב בגילוי ראש וזקן השיבה מסורק לרוחבו.

ותכופות קרה שבימי שהותו של זליק בא עוד אורח והוא אחיה של סבתא. לזליק היינו קוראים בשם רבּ זליק, ואילו לאחיה של סבתא היינו קוראים בשם רבּין (רב).

נתהוותה מעין התחרות חשאית בין זליק ובין הדוד אברהם. זליק היה יושב ועושה עבודתו בחדר־האוכל כשלא היו אורחים בבית, וכשבאו אורחים היה עובר אל המטבח. על פי רוב היה גם ישן במטבח על התנור הרחב והחם. כל זה נמצא במחיצתה של סבתא. וכשבא אז לייבל בעל העיטרן היה אף הוא ישן על התנור. חוץ מימי הקיץ שהיה הולך אל האמבר לישון על השחת. אחיה של סבתא היה נוטל את מקומו של דודי אֶליה בחדר הקטן שליד הטרקלין ולאֶליה היו מציעים משכבו על כסאות בשתי שורות.

הדוד אברהם לא היה מקובל עלינו. היה מתהלך עקב בצד אגודל והיה בא עלינו בטרוניה שאנו מדלגים בתפילה, רצים כמשוגעים ובכלל לא לוקחים ספר ביד. ביחוד התאונן על אֶליה שתמיד מזמזם לו שיר “גויי” ותמיד עושה לו צעצועים בסכינו ובגרזינו, וכשהסב אינו בבית, רוכב עם שאר נערי הכפר על הסוסים.

שלא ככיפתו של הסב העומדת מאליה על הרקות, הכיפה של הדוד אברהם היתה עגולה ומתהדקת אל הקדקוד ומגלה פנים רכרכים ומצח גדול התופס יותר מחציים של הפנים. זקנו הקטן הפך שיבה, אולם נדמה תמיד כאילו היה לכלוך בשיבה זו. וכשחבש את כובעו הציצה הכיפה הדבוקה אל הפדחת כטלאי שחור על זקן השיבה.

לדוד אברהם הוקצה הטרקלין. כך נתקבל מאליו והסב נמנע משבת בטרקלין בימים שנתארח הדוד אברהם. ולא זאת אלא שהסב הרחיק כל שאון מהטרקלין שבו ישב הדוד אברהם ולמד גמרא. עצם המלה גמרא או ש"ס היו תמיד מעירים רגש של כבוד בעיני הסב, והנה היה לפניו אדם הלומד יום ולילה בספרים האלה, הגדולים והכבדים. כי לא הגיע הסב מעולם ללימוד בספרים גדולים אלה ורב כבודו לאדם זה היושב בחדר כלוא כל היום, מתהלך בחדר אנה ואנה, שר לו ניגונו החד־גוני, וניגש מדי שעה קלה אל הארון ומוציא ספרים על ספרים.

וכשהדוד אברהם עובר לפעמים בשעת הצורך בחדר־האוכל וזליק קורא אז על אחד הגזלנים, הצדיקים או המלכים הטובים והרעים, דומה שדבריו של זליק מתבלבלים והוא מתחיל למהר בקריאתו והדברים נבלעים בחיפזון. והדוד אברהם, דווקא כלהכעיס אינו ממהר, אינו אץ בצעדיו. הוא עובר לו לאט לאט, עקב בצד אגודל, ובת־צחוק של ביטול מרחפת על פניו.

היחידי שאינו ירא מפני הדוד אברהם הוא לייבל בעל העיטרן. ואם מזדמנים השלושה בצוותא, נעשה לייבל איש בריתו של זליק. הוא מתקרב אז אל החוג המקשיב לסיפורו של זליק ומאיץ בו:

– מה נבהלת, זליק, מפניו. אל תירא את הלמדן הגדול. בעיירתנו יש כאלה תריסר בפרוטה. אילו נתנו לי אוכל חינם, הייתי אף אני יושב ולומד.

לא נאה לו לזליק לענות על דברים כאלה, ואולם הוא מחייך חיוך שבהסכמה.

ויש שלייבל מרחיב את הדברים ומפליג בסיפורו של צדיק ולמדן שתפסוהו עם “שיקסה”. ואז זליק מסב פניו ונוזף בו:

– פֶה… פֶ… לייבל… אתה שוכח כי יהודי זקן אתה… פֶה… פֶה.

לא יעז לייבל לספר סיפורים כאלה במעמדו של הסב. ולא זו בלבד אלא שאם הסב בבית לא יעזו בכלל לדבר סרה בדוד אברהם, שאפילו הרב אמר עליו כי הוא עילוי ולמדן. דומה, הבית נעשה אחר בשעת שהותו של גיסו הלמדן. כששואלים את הסב האורחים המזדמנים בביתו, מי לומד בגמרות, הוא עונה ומספר, כי גיסו נחשב ללמדן גדול, כמוהו כרב.

ואסור לדבר בקול רם בשעה שהדוד אברהם לומד ואסור לפרוץ בצחוק או לשיר.

יוצא אז הסב מחדרו ומביט שעה ארוכה מבלי לומר דבר. והכל משתתקים.

אך תמיד נדמה לילד שלבה של סבתא קרוב יותר לזליק מאשר לאחיה הלמדן. 

 

ו בימי הקציר    🔗

הסב מוצאו מבני כפר מושרשים ביערות ובשדות, אנשים כבדי־צעד וזעומי־רוח. כי אף אביו כמוהו שימש בתור “אוֹבּיזדצ’יק”, שפירושו “נוסע”, היינו עליו לנסוע יום יום לכל האחוזות הגדולות והרבות המשתרעות במרחק של מאות מילים ביערות ובביצות, בשדות־תבואה ובכרי־שחת.

כשהיה הסב יוצא מביתו אל החצר הגדולה או אל האורוות, מיד היתה מתיחות הבית פורשת ומתלכדת בחצר, משל כאילו החזיק בידיו האמיצות מושכות ורסנים, וצעדים כבדים ובטוחים פוסעים בחצר הצרה, שהולכת אז ונעשית צרה יותר וארוכה יותר. לא תמיד היה מגיע הסב בטיולו לקצה החצר הארוכה שאחריה משתטח גן־הירק הגדול ומעבר לו שער שאפשר לקפוץ עליו ומשעול לבן ליד קמה גבוהה, ושיבלים מרשרשות, ופרחים כחולים נאוים קטנטנים בין הקמה הצהובה, ויכול אתה להתחבא בקמה ולהציץ משם אל העגלות העוברות בשקשוק ואיכרים ובני איכרים יושבים בצדי העגלות. יודע אתה שאסור להתחבא בקמה ושעלול אתה לרמוס את היבול, אבל כל כך נעים לשמוע את הציפצוף והציוץ ולהרגיש דיגדוג השיבלים. ואי אתה יודע לפרקים כיצד לצאת משם, כי בכל צד שיבלים גבוהות ואותו זמזום של הרוח בשיבלים. ולפעמים נדמה לך שאתה שומע קולות נבהלים וגם אתה נבהל, כי זוכר אתה עדיין את סיפורה של סבתא על הילד שתעה בקמה ואחר כך מצאו את שלדו בימי הקציר, כי עוף השמים אכל את בשרו, ובעצם לא היה הילד ההוא רחוק מהמשעול, אלא שלא ראה כלום. בזכרך את הסיפור, הנך מתחיל לרוץ בתוך הקמה ולבקש דרך והנך רוצה לצעוק, אלא שאתה ירא להשמיע קול. והנה פתאום אתה רואה את השמים הכחולים שנגלו לפניך. וכל כך יפים הם, וכל כך יפה המשעול והעננים הקלים הרצים זה לאחר זה כבני אדם נבהלים, כפי שרצת אתה בקמה בשעה שתעית, ויש גם עננים הנראים כצאן הבא מן המרעה, הכל יחד כעין צמרת של עצי אורן, ויש סוסים הרצים בשדה ומטלטלים את ראשיהם יחד ובועטים ברגליהם. פתאום הופיעו השמים לעיניך והנך רואה שוב את הגן והצפרים העפות, והפרפרים המזמזמים והגגות השחורים של האורוות נראים עתה גדולים ואמידים ובטיחות בהם. ושמחת־פתאום אופפת אותך ואתה רץ לאורך כל גן־הירק ובא אל האורוות, ומשם לאורך הבית עד לאורך הפשפש והקילון והבאר.

בימי הקציר יש ונשאר הסב בבית ימים מספר ופעם או פעמיים ביום הוא עובר לאורך החצר ומגיע אל משעול הגרנות לראות במלאכת האריסים. האיכרים הקוצרים את הדגן באריסות מטעינים אז את העגלות ונותנים לסב לבחור את עגלותיו, עגלה טעונה אחת לו ושתי עגלות לאריס. האיכר עומד בדחילו ורחימו והסב אינו מביט אלא מרחוק ומראה באצבע על אחת העגלות. ועל פי רוב אינו בוחר דווקא בגדולה יותר, ולפעמים בוחר בקטנה, או בבינונית: לא לפי כבודו הוא לגזול מהאריס את לחמו.

בימי הקציר מתרחב משעול הגרנות. קולות מתפשטים בכל המשעול, השיבלים הנופלות מרחיבות אותו והמשעול נראה כדרך כבושה. הדוד אֶליה מביא את הקמה השייכת כולה לסב, היינו, חלקת השדה שעובדה ללא אריסות. אליה מעלה אותי על העגלה המלאה והעגלה מתנדנדת לצדדים, ואני נאחז בשחת, באלומות ובמוט המוטל באמצע העגלה וכובש את האלומות, והדוד אליה צוחק והסב מחייך.

ולפעמים הסב עצמו עוזר לך לרדת ממנה. וכשאתה מגיע לאמבר ויורד מהעגלה, הנך רץ ומתגלגל בגורן, ואבק השיבלים נושך בנחירים והדוד אליה תופס אותך וזורקך ממקום למקום ואתה קופץ ונאבק עמו ומריח את האוויר הקיצי החם בגרעיני השיבולת השעירים והדשנים, וכשנמאס עליך המשחק, אתה שוב קופץ על קני־הקמה הקצורה הדוקרים דקירה חמימה ונעימה.

ועם כל זאת עינך תמיד מביטה אל הסב ואל מעשיו. דומה נתרכך קצת, ואתה רץ מולו ללא יראה.

בדרכו ממשעול הגרנות סר הסב גם אל האורוות ושם עין על הסוסים, ועל פי רוב ניגש אל פטושקה, הסוסה הצעירה האהובה עליו, אדומת־הגב ושחורת־הרעמה. פטושקה מיד מרגישה במציאותו, זוקפת אזניה ומפנה אליו את ראשה. נחיריה מתרחבים ומתארכים. היא נושפת בחזקה ומשמיעה קול צניפה שמחה ומרטטת. בת־צחוק מופיעה אז על פניו האמיצים של הסב והוא מטפח בכפו על צווארה או נוגע ברעמתה והיא מושיטה את ראשה הקטן אל זרועו ואל פניו ומרטיבה אותו בנחיריה הלחים.

הסב מנגב בידו את שרוולו הלח ומטפח לסוסה על חוטמה. ובשובו מן האורוות אל הבית הוא עובר לאורך גינת הפרחים שהסבה מטפלת בה, מתעכב לרגע קל ולפעמים מהסס וקוטף פרח כשהוא מתבונן מסביב כאילו ביקש מקום להניחו.

וכשהסבה מחכה לו ליד החלון, מפני שהגיעה כבר שעת הארוחה, היא רואה אותו בקלקלתו. כי לא פעם שמעה ממנו דברי מוסר על שהיא ממלאה את הגינה ליד הבית דברים שאין להם ערך ואין בהם צורך, ובשעה שהוא רואה אותה הולכת אל הגן הגדול ליד משעול הגרנות הוא מתמרמר ומטיח דברים:

– זהו ענין לפריצים. הנה רצה את לקצה החצר לתלוש גזר ומלפפונים וכאן, ליד הבית, את זורעת שטויות. הלא טוב לזרוע כאן את הדברים שיש לך צורך בהם יום יום.

על פי הרוב אומר הוא את הדברים האלה דווקא בשעה של זחיחות הדעת.

 

ז נעוריה של סבתא    🔗

על חייה של סבתא ידעתי בעיקר מסיפוריה לזליק. היתה מספרת את סיפוריה בשעת רצון כשהיא יושבת וטוֹוה או סורגת והוא עושה עבודתו בתיקון הסירים על הגלגל, בעיקר בשעה שהגלגל חדל להסתובב וזליק מחזיק בידו חוט־ברזל ומסתכל ולא מסתכל בו שעה ארוכה. ידעתי כי לא על החוט ועל התיקון מהרהר הוא בשעה זו, אלא על כל המעשים והדברים שהוא מספר עליהם. שניהם מספרים ומדברים ואינך יודע אם מדברים הם איש אל רעהו או כל אחד אל עצמו מדבר. ולי, הילד בן השמונה או בן התשע, נדמה שסיפור אחד עגום משותף לשניהם גם יחד. ואף עתה, ממרחקי הזמן, הנני רואה אותם כשני אנשים חלשים ויגעים ההולכים ברגל בשדות נוגים שאך זה נקצרה תבואתם והם הולכים יחפים וקטנים ומחזיקים זה ביד זה עזובים ושוממים, ופה ושם קנה־שיבולת ממועך מעיד על העזובה ועל סוף הקיץ.

בשעת השיחות של סבתא דומה היה שהיא קרובה היתה יותר לאיש הזה בעל הזקן האדום היושב ליד תיקון הסירים מאשר לסב היוצא בכרכרה רתומה לשני סוסים.

סבתא היתה בת משפחה עניה בעיר קטנה מתחום המושב. נערה עניה. לא יפה ולא חיננית, בת למלמד עני אלמן. ערים קטנות אלה לא ערים הן ולא עיירות, אלא שנטלו את השממון והעצב שבעיירה הקטנה ונעדר בהם יפי השדה המשתרע מבעד לחלון שבעיירות הקטנות. חסרים בה עדרי הכבשים והפרות הבאות עם פנות היום ומעלים אבק ומביאים בשורה של מרחבי אחו ושמים רחבים, ובחורים ובתולות אינם נפגשים ליד חורשה קטנה שבקצה העיירה וצלליהם אינם מתגנבים עם ביני־שמשות לעריסות־שחת ריחניות. אף חסרו בהן בערים אלה גם המדרכות ההומות ליד ה“שוסיי” שבערים, מקום שצעירים וצעירות היו מדברים בקול ובהתלהבות על קרופוטקין ועל ארציבשב, ועל ציונות ועל ביאליק ועל שניאור, וחסרו לילות־ירח של שיט על פני הנהר ושירי נאדסון העצובים.

היה זה בית בן שתי קומות בפינת שוק מזוהם ומלא בליל קולות של חזירים נואקים וכלבים נובחים, ומאחורי הבית, מול כותל אפור, גרה בקומה השניה משפחת אביה של סבתא, מלמד תינוקות, אלמן מחוסר לחם. שני ילדים היו במשפחה, הבן הבכור שהיה לומד בישיבה בעיר רחוקה ואינו בא הביתה אלא לימים טובים, והבת היא עקרת הבית המיותם. טוב־לב הוא האב, אבל הוא בא הביתה שבור ורצוץ והבית ריק ולא מחומם כהוגן, והארוחה דלה, והנערה הולכת וגדלה ואינה יודעת מה יהי בסופה. לא יפה הנערה ואף היא יודעת זאת בשעה שמביטה בראי השבור שבבית. קטנה היא ורזה ועיניה עיני דבש רכות, שדומה עוד מעט ודמעות תזלוגנה מהן, מאותן הנערות שבימי ה“חדר” אתה רואה אותן בדמותה של לאה בת לבן הארמי. והאב בא הביתה וכועס, והיא מגישה לו את ארוחתו הדלה והוא יושב זעום וזועף, כי גם הוא דואג וחושב מה יהיה בסופה, ויש שפתאום הוא מתפרץ ברוגז וצועק, והיא אינה יודעת במה עוררה את כעסו ואף הוא אינו יודע. שניהם מחכים בקוצר־רוח לימים הנוראים שאחיה אברהם יבוא. והנה הוא בא, אולם כשנשאר בבית עמה, אין דברים לא בפיו ולא בפיה, וגדולה הזרות בבית מאוד ואולי יותר מאשר בלעדיו. ומתחילה היא לחכות בקוצר־רוח ליום שיחזור ויצא אל הישיבה… ושוב מתחילים הימים הארוכים והשוממים.

מראות אלה ריחפו בחדר־האוכל בערבים הארוכים עת שסבתא היתה מספרת לזליק סיפור שהיה חוזר מפעם לפעם לא בבת אחת אלא טיפות מרות המצטרפות זו לזו במשך הערבים ונותנים לילד בן השמונה או בן התשע את מראה הבתים בעיר־לא־עיר המכוערה.

שיחות סבתא וסיפוריה היו על פי רוב מתאימים למצב הרוח בבית. היא ידעה לתאר את האווירה של ימי סתיו נוגים ותוהים וימי שמש ארוכים ומאובקים, וכשירד שלג מבעד לחלון היתה גם אווירת סיפוריה משתנית ועיירתה מתמלאת פתותי שלג והם יורדים בדמיוננו כפרפרים לבנבנים קלים התוהים ומרחפים ואי אתה רואה אותם ברדתם, אף אם עינך נמשכת אחריהם, ובא בשעת הבטה הרהור קל, שאולי כבר נמסו הם ולא תראם עוד. וצר שכך פתאום אבדו הפתותים ולא תשוב לראותם עוד.

ובשעה שסיפרה את הדברים בנוגע לשידוכה עם הסב, כיצד יצאה מהעיר הקטנה אל הכפר, היו הדברים בהירים יותר, מהירים יותר, ותקווה היתה נשמעת מתוך הדברים, ויראה, ושיחת שכנים, ושיחת הבריות.

לא את הכל סידרתי אז במוחי בהיותי ילד. כנראה נרקמו הדברים בהרהורי במשך השנים. וזהו בערך הסיפור של סבתא:

פעם בא האב שמח וטוב־לב. שלא כדרכו פנה אל הבת בקול צוהל:

– שרה, יש לך איזה דבר טוב לאכול? הבה תני, בתי, אני רעב מאוד. וכשישב לאכול, בירך ברכת “המוציא” בקול, אכל לאט הפעם, והתחיל לדבר בהיסוס, כאינו יודע כיצד לספר. חיכך יד ביד:

– בתי… פגשתי את כתריאל השמש… יש לו שידוך טוב מאוד…

היא לא שאלה. משום מה המלים לא נחרתו בפעם הראשונה. רק נגעו בה לאיטן…

ורק בלילה פתאום חדר ללב סיפורו של האב. שידוך… מי הוא? היא תלך מכאן? לאן תלך? יהיה לה בעל?

ולמחרת בא השדכן אל הבית, נכנם בטפיפה, יהודי קטן, בעל מגפים גדולים ומעיל גדול, והוא מדבר מהר…

– אי, שרקה, שרקה. מצאתי בשבילך חתן יפה… אילו ראית אותו. גבוה, בריא, חזק, ונוסע בכרכרה…

ואחר כך סיפר עם האב:

– אני אומר לך, הלואי וירצה. זהו מזל. מזל, אני אומר לך. ישובניק ואינו נראה כישובניק. כמו פריץ. אינו למדן גדול, אבל מה לנו מהלמדנות? העיקר שתהיה פרנסה. הנה אתה למדן ואני למדן, ומה מזה? פרנסה יש לנו מהלמדנות?

האב השׂים עצמו מהסס:

– אבל במשפחתנו לא היו בורים. שידוך עם בור יכול להזיק גם לאחיה, לאברהם.

– ראשית אינו בור… אינו למדן גדול, אבל טוב יהיה כך. הוא יעזור לבנך. בנך נער חלש ויוכל לשבת וללמוד… כמו יששכר וזבולון. וגם לך יוכל לעזור. כך אמר לי בפירוש. “שדכן,” הוא אומר לי, “איני רודף כסף… יש לי כסף ויש לי רכוש. אני רוצה נערה ממשפחה טובה. כך אמר אבא לפני מותו. יש לנו די כסף, אני רוצה אשה בעלת־בית טובה.” ואני סיפרתי לו ששרה שומרת כל הזמן עליך ועל בנך ועל כל הבית. והוא אומר שאין לו אב ואין לו אם ומשפחת אשתו תהיה כמו משפחתו. 

וכשהיא מגיעה לשיחה זו, הסיפור זז ממקומו, כמתחיל להתגלגל בשיפוע ההר. היא מספרת כיצד נפל לבה בקרבה כשהחתן בא לראותה. לא ידעה מה לומר ושתקה. כבשה פניה בשולחן ושתקה. ואף הוא לא דיבר הרבה. מיד כשנכנס, תפס את החדר. כאילו לא היו כאן אנשים מלבדו. היה לו אז זקן גזוז שחור, ועינים קטנות שחורות המביטות עליה הישר. ומסביב לשולחן ישבו השדכן והאב, והדודה אחות־אמא שבאה מהפרבר להכין את הכיבוד. הדודה דיברה כל הזמן אל החתן, מה גדול ייחוסה של הכלה, שאמה נשמתה עדן היתה בעלת נשמה טובה וידעה לקרוא ולכתוב וגם בתה שתחיה אף היא יודעת קרוא וכתוב ויודעת את כל התפילות בראש השנה ויום הכיפורים והיא בעלת־בית… והוא ישב וכאילו לא שמע כל הדברים האלה, אלא הביט עליה, על הכלה, והיא נראית לעצמה כל כך קטנה. ואף עכשיו כך, כשהוא נכנס מהחוץ לבוש מעילו הגדול וחבוש כובעו הגדול היא נראית כל כך זעירה.

וסיפורה עובר מהר מהר ל“תנאים”, ואחר לחופה ואחר כך לנסיעה אל הכפר, ולבית הגדול, ולרפתים, ולגנים, ולחצר הגדולה הארוכה הצרה. ושאר הדברים שחלו בינתים כאילו אבדו והכל נשתנה… אי־שם בסיפורה בא הד של שיחה. היא חוזרת על דבריו של הסב אחרי התנאים, ונדמה לי כאילו ממש עומד אז הסב, צעיר וגבה־קומה ומביט על כל הנשארים כרואה חגבים לפניו, וכך מדבר, כפריץ צעיר:

– אל תדאג, רבי. אל תדאג, חותן… ודאי מותר לי לקרוא לך חותן אחרי התנאים? אל תדאג, חותן… יהיה לה טוב, לבתך, בביתי. יש לי כל. ואני אשלח גם לך דבש וגבינה, ודגן. וגם לבנך יהיה טוב.

הדברים היו כבדים וחותכים. ועדיין הם נזכרים ומתבלטים. היא יראה אז ממנו והוא כאילו לפת אותה, את כולה, בידיו האמיצות והיא ראתה עצמה קטנה, ממש לא־כלום. כך מדבר הוא גם עתה אל הכל, חוץ מן הפריץ וחוץ מאברהם אחיה. נדמה כאילו הוא רוצה להצטמצם בתוכו, בדברו אל אלו… והיא עדיין יראה. רק בשעה שהוא אינו בבית, היא הולכת וגדלה, היא נהיית בעלת־בית… והבית אי־שם בעיר הקטנה, שאינה לא עיר ולא עיירה, והקומה השניה של אותו בית נעלמו מעיניה לגמרי. אף בזיכרון ניטשטשו. קשה לה לתפוס את כל הקדרות והשחור בקומה שניה זו ללא תקווה. וכשהיא חולמת לפעמים על כך שהנה יושבת היא שוב בבית ההוא ומחכה לבוא האב מה“חדר”, היא רועדת מיראה.

מדברת היא לכאורה אל זליק, אך בעצם אל עצמה מדברת ומספרת, אל לבה. זקנו האדום של זליק דק ורך, ולפעמים, כאשר הוא נשען על לחיו, חלק אחד של הזקן נדבק ללחי והוא נראה כנער מתחפש, שפניו נתמלאו רחמים, ודמעה עומדת בזווית עיניו, ממש כמו בעיני סבתא.

 

ח סיפורו של זליק    🔗

אף סיפורו של זליק היה קולח ללא מעלות ומורדות. הסיפור היה שוטף לאיטו בין הצללים המתנועעים על הקירות לאור העששית, כי את הנברשת הגדולה היו מדליקים רק בחגים או בבוא אורחים חשובים. ואם הסב אינו בבית ואין זו עונת ביקור של הדוד אברהם, היו הבנות יושבות בטרקלין ומשחקות בקלפים עם אחת האורחות משלהם, מחצר הפריץ או מהכפר הסמוך, ואם לאו – היו מביטות בחלון ומקשיבות לשאון עגלה עוברת, כלב נובח או קולות הבאים מאחר בתי האכרים. אם היו אלה קולות של “איגרישצ’ה” או סתם “וויצ’רינקה” (משתאות בנות האיכרים) וידעת שיוצאת שם עתה אקולינה המשרתת במחולות עם יוּכים בן אנופרי הרכב. אקולינה היא קטנת־קומה ועינים לה בולטות שחורות והאישונים רצים בשמחה, וחזה לה גבוה וגדול, ויוכים תמיר וגבה־קומה ושערו סרוק לצד ימין ותלתל תמיד נופל לו על המצח. וכתום הנשף תבוא אקולינה עם יוּכים אל המטבח ושם ישבו באפלולית דבוקים זה לזה. ולא נסתר מהבנות שאֶליה אחיהם אז יתהלך הנה והנה אכול קנאה.

ובה בשעה נמשך סיפורו של זליק. חוזר הוא על הסיפור והעצב קולח. דומה, הוא מתנצל בפני סבתא על שיושב הוא בביתה שבועות על שבועות ואוכל לחם חסד. עיני הדבש הרכות של זליק, הדומות כל כך לעיניה של סבתא, נצטמצמו באור הקלוש וטיפה הבהיקה בזווית העין. איני יודע אם רצה ממש לבכות האיש הבא־בימים או אולי נתרככה העין.

מנגב הוא את העין ומבקש לו תירוץ:

– לעת זקנה העינים נחלשות. היו ימים וראיתי מרחוק, ועכשיו אפילו מקרוב איני רואה.

ויודעת סבתא כי אין דברים אלה אלא תירוץ לדמעה שזלגה, והיא מנגבת את עינה בכף ידה.

אך שונה היה סיפורו של זליק מסיפורי סבתא. בסיפורה היו רמזים ודברים שלא נאמרו. השתיקה היתה מטעימה אותם. כי בעצם כל חייה עם האיש הזה, הגדול האמיץ, שהכל יראו מפניו, היו בעיניה סוד. ואילו בסיפורו של זליק היה הכל נגלה וברור. 

לא סיפרה מימיה סבתא בכל שיחותיה כיצד נכנס סבא אל ביתה, ואם היתה הכרכרה רתומה לשני סוסים או רק אחד, ואם צלצלו הענבלים בבואו אל ביתה. והייתי רוצה לדעת בדיוק, כיצד נכנס הסב גבה־הקומה ורחב הכתפיים אל הבית הדל בקומה השניה, וכיצד דיבר אל החותן, שלפי התמונה האחת הנמצאת במגירתה של סבתא הוא נראה כאדם קטן ונבהל הירא כל אוושה קלה. מה אמרה הכלה עצמה, זו סבתי, היראה אף עתה את קולו של סבי בשעה שהוא מוציא את פקודותיו המקוטעות והמדויקות כדברים שאין להרהר אחריהם.

וסיפורו של זליק היה כל כך מדויק שאי־אפשר שיהי אחרת. בשעה שזליק היה מספר, היה מתנועע מצד לצד על ספסלו כמזמר פסוקי תהלים.

היתה זו עיר כסלוצק או כניסוויזש או איהומן, אשר שם ישב זליק עם אשתו באחת העליות הצרות. בכל בוקר היה הולך להתפלל ומהתפילה חוזר אל ביתו, והיתה קצת פרנסה; וכשחסרה, היה נוסע אל הכפר ומשם הביא קצת כסף וקצת תבואה ואף דבש היה מביא וגם תרנגולות. והנה מתה האשה ונשאר זליק לבדו עם שתי בנות. אחת מהן משרתת בביתו של אחד החנוונים והבת השניה יושבת בבית אחות אשתו המנוחה והוא עצמו מתגורר שם בחדר קטן ואפל, וטוב לו כאן בכפר.

וכשהוא בא לעיר הוא הולך לראות את בנותיו. הוא בא קודם אל בתו הבכירה. ובעלת־הבית, החנוונית, אשה טובה והיא מרחמת עליו ומוזגת לו כוס תה, ולא זו בלבד אלא שהיא קוראת את בתו:

– שבי, באשקה, שבי ודברי עם אביך, לא ראית אותו זמן רב. באשקה נערה טובה, רבי זליק. אל תדאג, טוב לה פה אתנו.

– והוא יושב בקצה השולחן על הספסל והבת יושבת מולו ופניה צנומים וכחושים, וידיה גדולות ואדומות, והיא מנגבת אותן בלי הרף על סינרה, כלא יודעת מה לעשות בידיה. בעלת־הבית מציצה עוד פעם בחדר ואומרת לה שלא תמהר. “שבי, שבי עם אביך, אני אסדר את הכלים על הספסל ואת תנקי אותם אחר כך.” ואז הוא, האב יושב רגע קל, ושואל אותה:

– מה שלומך, באשקה?

ובאשקה אף היא שואלת:

– מה שלומך, אבא?

ועוברים אחר כך רגעים ארוכים והוא שותה את התה בכוונה לאט לאט, כדי שלא יצטרך לדבר, כי אינו יודע מה לומר לה ומה לשאול. והיא אף היא אינה יודעת מה לומר. יודע הוא שאי־אפשר ואסור לו לשבת סתם כך ואחר כך ללכת מבלי לומר לה דבר. האם אינו יודע מה נעשה בבתים שיש משרתות? אולי צריך הוא לשאול, מה היא עושה בערבי־חורף ארוכים, ועם מי הולכת, אך בדברו הוא מתחיל לגמגם ומשתתק. כשהוא גומר את שתיית התה שואלת הבת, אם הוא רוצה עוד כוס תה והוא אמנם רוצה, אולם מהפה יוצאים הדברים: לא… זה מספיק. איני רוצה עוד.

ושוב אין מלים בפה. והוא עושה את הדבר שאמר בלבו לעשות לפני לכתו. הוא מוציא מכיסו רובל של כסף ונותן לה. ואחרי נתינת הכסף הוא מוצא עוז בנפשו לומר לה דברים שאב בישראל צריך לומר:

– באשקה, את יודעת, באשקה… צריך להזהר בימים אלה, באשקה. צריך שתהיי טובה, באשקה.

ורוצה הוא לומר לה, כי טוב שם משמן טוב, ככתוב, אבל יודע הוא שלא תבין את הדברים האלה.

בכל זאת שונה היה בחיי אשתו. בבואו הביתה מהכפר היתה יושבת מולו ושואלת על הכפרים שעבר בהם, הבתים שישב וכמה הרוויח, ומתי יהיה הסוף של כל זה, שהוא משאיר אותה כאלמנה חיה. ולפעמים היתה אף פורצת בבכי, ולפעמים בקללות. היתה מקללת אותו ואת עצמה. לכל אשה יש בעל, ולה אין.

– למה אינך מוצא לך מלאכה אחרת ככל המלאכות של כל היהודים? אפילו על מותי לא תדע.

אשה בעלת בשר וצעקנית היתה, גדולה ושמנה וצעקנית. אולם דווקא עתה היה רוצה שתצעק עליו, שיהיה עם מי לדבר.

ואמנם, נזרקה נבואה מפיה. כי אמנם מתה והוא לא ידע. הדרך היתה משובשת בסערות ובשלגים. ואפילו היו ימים יפים, מנין להם לקרובים היכן הוא – שהרי נוסע הוא מכפר לכפר. וכשבא הביתה ודפק על הדלת, לא ענה איש. רק פה ושם ראה ראש מציץ ומתחבא ואף דברים שמע:

– חכמה את, רוצה את שאני אהיה המבשרת הטובה. בשרי אַת אֶת הישועות הגדולות.

והכל התברר. סיפרו לו השכנים כי מתה אשתו לפני שבוע ימים ושביקשו את בעלי העגלות שימצאוהו ולא מצאוהו. הדרכים היו משובשות. ובנותיו נמצאות לעת עתה בבית אחות אשתו.

ומאז הוא הולך קודם־כל לראות את בתו הבכירה השתקנית, המשרתת בבית החנווני. ואחר כך הוא הולך לראות את הצעירה שעדיין נמצאת בבית גיסתו. וקשה עליו ההליכה. קשים הדברים עמה. הנה בפעם האחרונה בבואו ראה אותה יוצאת מהבית. זה שבועות רבים שלא ראה אותה, ועתה פגשה בשמחה, אבל קבלת הפנים היתה אדישה מאוד: 

– יש לי פגישה ואני צריכה ללכת…

לא היו דברים בפיו:

– אסתר, הן לא ראיתי אותך זמן רב. אני רוצה לדבר אליך. לדעת מה שלומך.

תשובתה היתה מחוצפת. היא היתה דומה לאמא במראה פניה, בגדלה ואף בקולה הצעקני. היא עמדה לפניו הישר בבת־צחוק על פיה:

– אינני בורחת. אני אשוב אחר כך.

הוא החזיק בכיסו את הרובל שרצה לתת לה, והוציא את היד ריקה. הוא פנה והלך מעליה.

ובבית סיפרה הדודה שהיא יוצאת עם בחורי השכונה עד חצי הלילה, ואם תמשיך כך, תגרש אותה מן הבית. וידע זליק את בחורי השכונה. ראה אותם יוצאים יציאת בריונים בצוותא עם נערות וצובטים אותן בקיבורותיהן בפומבי. ובאותה שכונה היה גם בית־זונות והלב רעד מיראה סתומה.

הדודה דיברה ברוגז:

– איני רוצה בה. היא נותנת לי שם רע בשכונה. זליק ראה את עצמו אשם, אולם לא ידע מה עליו לעשות ושאל:

– אדרבה, מה עצתך?

– אין לי עצה. תלך גם היא לשרת. אולי תלמד קצת דרך־ארץ.

אולם כאשר הוא הציע דברים אלה לבתו, צחקה בפניו:

– רוצה אתה שגם אני אלך ללקק את אחוריהם של ילדי החנוונים. ילקקו הם את אחורי, אם הם רוצים בכך.

הוא נבהל מפני הגסות, וירא לומר דבר. ירא שמא ישמע יותר מזה. אך ידע שדברים אלה ינקרו במוחו כל חייו… כך יראה אותן את שתי בנותיו, האחת שותקת ואינה אומרת דבר, והשניה מביטה על זקנו ועל אצטלתו השחוקה וכולה אומרת תגרה בעיניה החצופות.

וכך שוטפים סיפוריו של זליק, כפי שהם מסופרים בבית הסב, בשעה של אחרי מעריב ואחרי ארוחות הערב, כשהסבה טוֹוה וסורגת וזליק יושב ליד גלגלו. אינו בעצם עובד אז, אלא שקל יותר לשבת ולדבר בשעה שלפניך המכונה לתיקון על גלגליה ודוושתה ומסביב לך סירים וקדירות וחוטי־ברזל.

 

ט הדוד אברהם    🔗

הדוד אברהם היה בא פעמיים בשנה, על פי רוב לפני פורים ולפני ראש השנה. וכל פעם היה יושב שבועות מספר. בשובו היה לוקח אתו מתנת כסף הגונה ונוסף לה עגלה להסיעו ובה פירות וקמח ודבש ושאר דברי מזון.

בכלל לא היה הסב מתערב בעניני בית, אולם בבוא התור של המתנה הניתנת לדוד אברהם, היה עושה הכל בעצמו. כמכהן בקודש היה אז, כדרך שהיה נוהג לנעוץ את הנרות בערב שבת שעה אחת קודם ההדלקה וכדרך שהיה מדייק בביעור חמץ ובעריכת הסדר. היה עומד ליד הרכב ומניח בקפדנות את המתנות ואחר כך מתקן בידיו את המושב לדוד אברהם.

הדוד אברהם היה דל־מראה וזקן לו קטנטן ומדובלל, ועינים לו שחורות ובולטות, ומלובש ברשלנות. אמרו עליו שהוא עילוי ושיש לו סמיכה מרבנים חשובים, אך למה לא היה לרב, לא נודע לי לעולם.

ובשעה שהדוד אברהם היה מתארח בביתו של הסב, היה הוא השליט על הבית. בראות הסב את הדוד אברהם מוציא את הגמרות מן הארון ויושב ללמוד, היה לובש יראה ורחשי הערצה. מיד היה יוצא מן הטרקלין, שלא להפריע, מצווה עלינו שלא נעז לדבר בקול והוא עצמו יושב בחדר משכבו ומקשיב ללימוד. ניגונו של הדוד אברהם היה על פי רוב חד־גוני, אלא שלפרקים התלהב ואז היה שר גם ניגוני תפילה ואף ניגוני עם.

האירו פניו של הסב בהקשיבו לניגוניו של הדוד:

הנה יש לכל הפחות מישהו במשפחה הפותח את הגמרות.

וראיתי אותו נהנה בשעה שהדוד מוציא מסכתות אחדות ומניח אותן על הספה ועל השולחנות. נראה אז בעיני הסב כמאציל קדושה על הבית כולו.

לייבל בעל העיטרן פעם התלוצץ:

– משל למה הדבר דומה, לרכבו של הפריץ הרותם ארבעה סוסים במרכבתו להראות לבריות את גדלו.

הסב כעס אז:

– כבוד לתורה, לייבל… כבוד לתורה! דרך־ארץ!

ולייבל הצטדק:

– סתם צחקתי.

והסב הטעים את דבריו:

– אף לצחוק יש עת ויש מקום.

ולא ייפלא שלא אהב לייבל את הדוד אברהם. בעצם גם זליק לא גרס אותו ואת דרכיו.

כי הדוד אברהם התנשא על שניהם. מיעט בדיבור אליהם, ובלכתו לצרכיו מן הטרקלין דרך חדר־האוכל היה מביט עליהם בביטול.

כיצד בא הש"ס לידי סבי, לא ידענו. התהלכו סיפורים מסיפורים שונים על כך. אחד מהם מצא חן בעיני:

מעשה בסב, בהיותו צעיר לימים, ובבן הפריץ, שהיה אז נסיך צעיר, שתעו ביערות העבותים שבפולסיה, באחד המקומות הפראיים ביותר. הסב היה נוסע ליער זה פעם בשנה ושוהה שם ימים מספר, אך מסורת היתה בידי אבותיו ואבות אבותיו של הסב לנעוץ בעצם ידיהם את נרות השבת בפמוטות שעה אחת לפני ההדלקה. אולם באשמת עקשנותו של הפריץ הצעיר תעו בדרכם, ומעבי היער זנק אליהם חזיר־בר ענקי והתנפל על הנסיך והיה הורגהו, לולא סיכן הסב את נפשו והרג את חזיר־הבר. הסב נפצע אז, ובגלל פצעו לא נעץ את הנרות בפמוטות, ועד שמצא בית יהודי החשיך היום ובאה השבת ללא נרות.

כששבו מנסיעתם לאחר יום השבת, שאל הפריץ הזקן את הסב מה רצונו ובמה ישלם לו כגמולו. לא רצה הסב לקבל מתנה. משהפציר בו הפריץ, אמר לו, שיתחייב מכאן ולהבא, הוא ובניו אחריו, לשמור על המסורת של נעיצת נרות שעה קודם ההדלקה, וידע הפריץ, כי משעה זו של נעיצת נרות ואילך שייכות שעות השבת לסב ולבני־ביתו ואין להם, לפריצים, הרשות ליטלן מהם ולדרוש מהם כל שירות שהוא. הפריץ הזקן הבטיח, אולם עמד על דעתו שהסב צריך לקבל מתנה ודרש ממנו שיאמר לו מה חפצו. אמר לו הסב שכיוון ועבר עבירה, היינו, לא תחב את הנרות בפמוטות במועדם, עליו לשאול את פי הרב. כך עשה. נסע אל העיירה ונכנס אל הרב, ורב תמהונו כשאמר לו הרב שיקנה ש"ס ויכניסו לביתו, והאורחים הלמדנים עוברי־האורח לא יבואו לידי ביטול תורה בשבתם בביתו.

זליק היה מספר סיפור זה כדו־שיח. קודם היה מתאר כיצד הבחור הגדול, היינו, הסב בצעירותו, בא אל בית הרב ומביא לו דבש וקמח של חיטים לשבת וגם מתנת־כסף, וכיצד הוא מספר הכל לרב, והרב שואלו אם יש לו ספרים בביתו, והלה עונה לו כי סידור יש לו וחומש יש. והרב אומר לו שעליו לקנות גמרות, כי עליו לקיים מצוות הכנסת אורחים. אין זה מספיק לתת לאורח רק אוכל ודברים גשמיים. יש לנהוג בו גם הכנסת־אורחים רוחנית. ומה יעשה יהודי למדן, למשל, שהשבת תקפוץ עליו כפי שקרה לו ביער בפולסיה, וישב כל השבת ללא עונג של תורה?

זליק מחקה את הדברים האחרונים של הרב וגומרם בניגון:

– ותאר לך, בני, מה גדולה הכנסת־אורחים כשבא אליך יהודי למדן, צדיק, תלמיד חכם, והוא פתאום מוצא שלל רב, מוצא ש"ס עם כל המפרשים. היש עונג רב מזה? היש הכנסת־אורחים, בני, גדולה מזו? היודע אתה, בני, כי תלמוד תורה כנגד כולם? אין לך מצווה גדולה מזו.

וכששב הסב אל הפריץ וסיפר לו את דברי הרבי, התלהב הפריץ לרעיונו של הרב, ולפי סיפורו של זליק, נזדמן הפריץ בימים ההם בווארשה ונכנס לחנות־ספרים גדולה שבגדולות וקנה את הש“ס המצויין שבמצוינים. לפי דברי זליק שילם בעדו כשלוש מאות רובל, כי העור הוא יחיד במינו והנייר הוא ממש כקלף. ובעוד הפריץ הזקן חי, היה תמיד, בבואו אל הסב, נכנס מיד אל הטרקלין, ניגש אל הארון ומביט על הש”ס בהדרת כבוד, וחוזר ואומר שהחכים הסב לשאול מתנה שלא יאבד ערכה לעולם.

דומני שיש קצת אמת בסיפורו זה של זליק, אף־על־פי שהסבה היתה נמנעת מתשובה בשעה ששאלנו אותה שאלות בנוגע לש"ס.

בכלל לא למדו אורחים רבים בש"ס של הסב, אבל אחי הסבה, הדוד אברהם, תמיד למד בו בבואו, והסב שמר עליו מכל משמר שלא יפריעו אותו מלימודו.

האמת צריכה להאמר שאנחנו לא אהבנו ביותר את הדוד אברהם, לא אותו ולא לימודו, והיינו שמחים מאוד כשבאה העגלה אל מפתן הבית והסב עמד על־ידה ועזר במו־ידיו לשים בה את הקמח והדבש והפירות והעופות.

הסב חיבב משטר וטקס בכל הנעשה. אולי משום כך שמר כל־כך על מנהגו בתחיבת הנרות בפמוטות. אף בואו של הדוד אברהם וצאתו היו קשורים בטקס. שלא כשאר העגלות עמדה עגלה זו ליד המפתן והחלון, בו במקום שעמדה כרכרתו של הסב בעמדו לצאת בדרכו, ואחר ששמו את כל המתנות במקומן היאה בעגלה, ציווה הסב לרכב להביא שמיכה לכסות את הרגלים של הדוד אברהם. ואחר־כך היה קורא אותי וביקש מאת הדוד לברך אותי לפני צאתו. ואף הדודים והדודות של הצעירים היו עומדים מסביב לעגלה.

אפילו זליק היה ניגש אל העגלה.

ופעם בצאת הדוד אברהם, שמעתיו אומר אל זליק:

– רבי זליק, אם חטאתי לך, סלח לי.

וגם זליק היה אומר אותם דברים. את לייבל בעל העיטרן לא ראיתי משתתף בטקס זה. על פי רוב היה מופיע לאחר מעשה, לאחר שהעגלה נסעה לה ואנחנו נשארנו עומדים בצוותא ומדברים בינינו.

עמד לייבל גבה־קומה, טוב־לב, שוטו על פי רוב בידו ופניו צוחקים:

– נו, הלמדן הגדול כבר נסע?

ומבלי לחכות לתשובה היה מוסיף ועונה:

– נו, תשמח אשתו של בעל־הפרנסה הגדול… ברוך שפטרני.

 

י טקסים    🔗

במנהגי הסב היה הכל קבוע ומסודר ומעט מאוד בהם הפרוץ והארעי הניתן לשינויים. דורות של יהודים משועבדים לפריצים אכזריים וזדים ולשגעונות קיקיוניים הוכרחו להתבצר במבצרי מנהגים וטקסים שלא ייסחפו בשרירות לבם של הפריצים.

בכלל היחסים בין בית הסב ובין הפריצים היו שונים מן המקובל. לא היו כאן התנועות המקובלות של קידה והשתחוויה לפני הפריץ, ולא הלעג שלא בפניו. נקבע מעין תחום של שלי־שלי ושלך שהוא שלך. היינו, אין ספק שהפריץ הוא השליט בחוג היחסים וה“אובייזדצ’יק” הוא במדרגה נמוכה ממנו –אולם מהמדרגה הקבועה לא יזוז. כשהפריץ עובר בכרכרה על־יד הבית, יוצא הסב מביתו, ניגש אל הכרכרה ושניהם מדברים. היהודי קורא לפריץ “פאן” והפריץ קורא לו בשמו הפרטי, צאלה. הסב עומד ליד הכרכרה זקוף וגבה־קומה, מעילו ארוך ומכנסיו מכסים את המגפים, והפריץ פניו שזופים ועגולים ושפם־שיבה מסורק וזקן קטן מעטרים את פניו. שניהם מדברים בקול רציני. הפריץ מדבר בקול מצווה והסב ממעט בדברים ועונה על ראשון ראשון… הענבלים על צווארי הסוסים מצלצלים בשעת שיחה. הרכב יושב על מקומו כמאובן, מבלי לזוז. הסוסים עטורים ומקושטים, ושאר בני הבית מביטים בשעה זו מהחלונות, מציצים באופן שלא ייראו פניהם למדברים – ומדי צלצל הענבלים ביתר תוקף הם זזים מהחלון ומסתלקים בחיפזון כל אחד למקומו ולמעשיו.

ויש שהפריץ יורד מהכרכרה ונכנס אל הבית, ואז הסב חולק לו כבוד רב, הולך אחריו ופותח לפניו את הדלת לרווחה. קודם פותח את הדלת לפרוזדור ואחר כך אל הטרקלין ומוליכהו מיד אל כסאו שלו המרופד, העומד בראש השולחן, כשקומתו של הסב מתכופפת במקצת. הפריץ יושב לו בהרחבה ומחייך אל הסבה המגישה לו תה עם ריבה ומברך אותה בזחיחות דעת. והסבה מגישה את הכיבוד בזריזות ובמבוכה קלה כלפי שני הגברים הגדולים. היא נראית לעומתם כחיית־בית קטנטונת האצה ורצה הנה והנה. שם, בבית מולדתה, השתחוו הבריות לפני הפריץ והתהלכו סיפורים שונים על הפריצים. וכאן הוא, בעלה, נראה כאחד הפריצים, והיא יראה גם אותו.

קבלה היא מדור לדור בבית הסב שביום השבת לא יתעכב הפריץ ליד הבית לדבר בעניני חול. ואם הוא עומד, לא יצא הסב לפגשהו, אלא הוא, הפריץ, יורד אז מהמרכבה ונכנס אל הבית. מיד מושיבים אותו ליד בעל־הבית וממשיכים באוכל ובזמירות ומגישים אוכל גם לפריץ והוא אוכל ומהלל את האוכל לפני הסבה ומדבר אליה בנחת כמדבר אל נערה צעירה. והסב משתדל שלא להביט בשעת הזמירות על הפריץ. היינו, אנחנו ממשיכים לפי מנהגנו והדברים הנעשים אינם דווקא לכבוד הפריץ.

הזמירות בבית הסב אינן מסולסלות. קולו של הסב עבה ונוהם, דומה, גלים גדולים עוברים ומתפשטים בחדר; יוצאת משפתיו המיה חד־גונית. הוא שומר על כך ומקפיד שבני הבית ישירו אתו והם ממשיכים בלי רצון ובעל־כרחם.

בכלל לא היו הצעירים שרים במעמדו של הסב. השירים שהיה שר דודי הצעיר אליה היו כולם שירי־עם רוסיים וקצבם היה קצר ומהיר, והמלים רובן דברי אהבה וגעגועי אהבה. היה אליה תמיד מזמזם לו שירים אלה ועל פי רוב נשמר שלא לשיר אותם במעמדו של הסב. חוץ מזה לימד אותנו זליק שירים אחדים באידיש, שירים עצובים על אלמנות ויתומים הרעבים ללחם ובחורות המתגעגעות על בחוריהם שלוקחו לצבא. ולייבל בעל העיטרן לימדנו כמה שירים גסים על רבי של חסידים. ואוי ואבוי לנו לו שמע הסב אחד משיריו של לייבל מפינו.

 

יא ערב שבת    🔗

רוח השבת היה מרחף בבית מבעוד יום. סבתא הכינה הכל במטבח והמשרתת עזרה על ידה. נוגבו הספסלים, נסגר התנור, נשפך חול מצהיב במסדרון וליד הבית, ועתה היא גומרת את קציצת הבצל עם הצנון והביצים. 

טוב ונוח לקצץ את הבצלים בחוץ. אפשר להרגיש שהשבת מתקרבת. זוהי אחת השעות המעטות שסבתא יושבת על האיצטבה ליד הבית ומביטה על השמש היורדת מעבר לכפר. גדולה עתה השמש וצבע זהב לה, ומהגינה ממול האיצטבה מגיע לנחיריים ריח של פרחים והאוויר צונן. מורגש סוף ההכנות, ובהציצה פנימה אל הבית בעד החלון הפתוח היא רואה את המפה הפרושה והנרות הלבנים ליד הפמוטות המלוטשים. ואם יום חם הוא זה, הרי עוד מעט ויבואו ה“רבי” עם הילדים מן הרחיצה בנהר אולשאנקה הסמוך, כשהם רצים וקוראים בקול זה לזה.

לפעמים מתחברת אל סבתא אחת השכנות. בראותה את שרה הזקנה יושבת על האצטבה היא ניגשת אליה ומתנה אגב שיחה את צרות לבה. ואמנם, יש ויש צרות בעולם. הנה, למשל, בא אתמול בעלה מן היער וגבו כואב. הגיע זמן הקציר ואינו יכול להתכופף אפילו.

סבתא שומעת בתשומת־לב ושואלת באיזה מקום הוא הכאב ודנה את דינה, שוודאי בא הדבר מהרמת משא כבד, ולכן טוב־טוב שתמרח את מקום הכאב בצנון חדש, ותשים עליו לכל הלילה, לפני שכבו לישון, שקיק מלא גרעיני פשתן מחוטטים היטב ותכסה את גבו בפרוות כבשים. הדברים האלה נוסו לא פעם ואין כמותם.

ויש שהאשה מספרת על ענייני בנה וכלתה שהוא מכה אותה מכות רצח ושותה לשכרה והיא, כלתה המסכנה, יונה שקטה וטובה והיא באה אליה ובוכה בדמעות שליש, ואין לאל ידה לעשות מאומה, כי גם בקול אביו אינו שומע.

וסבתא, הנראית לכאורה קטנה ומקומטת ועלובה, הולכת וגדלה בעיניהן של שכנותיה הנידחות, וגדלה היא גם בעיני נכדה המקשיב לדברים הטובים והמנחמים. כי טוב ומחונן הוא קולה של סבתא וטובים דבריה ללב האשה המבקשת תנחומים.

ריחות הביצים המקוצצות והשומן הנמס מתפשטים על האיצטבה ליד הבית והזקנה מדברת את דבריה מבלי להפסיק את מלאכתה. היא מדברת את דבריה הרכים ומקצצת, מעיפה עין על כלי־העץ, שהצנון עם השמנת נתונים בו, ומקצצת.

אך הנה מתקרבת השעה היעודה לבוא הסב, ובטיחותה של סבתא מתרופפת. מי יודע מה יהיה מצב רוחו, אם יכעס או יסביר פנים. מה טוב היה אילו היה תמיד מסביר פנים. כמו זליק למשל. אילו היה כך, היו אז כל החצר והבית מתרחבים לפניה. ומה אם יבוא וימצאנה על האיצטבה עם אחת מנשי האיכרים. לא יאמר דבר, אולם ינעץ עיניו בה. ויודעת היא היטב שהרוגז בוא יבוא במשך השבוע. היא יודעת את דבריו לכתחילה:

– כמה פעמים אמרתי לך, כי איני רוצה ברכילות של נשי הכפר כאן ליד ביתי. איני רוצה דברים אלה על האיצטבה ואיני רוצה אותם בשום מקום אחר. אין זה ביתו של וולוול החלבן.

ואם רוצה היא להצטדק ולומר שהאשה באה לשאול בעצתה או לבקש רפואה, ידפוק על השולחן בכעס:

– עצות, עצות… רפואות את נותנת להן. רופאת. מנין לך כל רפואות־אליל אלה?

וטוב שלא לתת פתחון־פה לכעסו בערב שבת. כי אמנם זוכרת היא את דבריו של אביה על המלאכים הטובים והמלאכים הרעים המלווים את האדם מבית־הכנסת הביתה, ואם שלום בבית בערב שבת, המלאך הטוב מברך שיהי כך גם בשבת הבאה.

אמנם אין כאן בית כנסת, אבל יש ונדמה כאילו מלאכים יורדים פה עם פנות היום. ובייחוד כשהסב בא ומאיר פנים.

והנה נשמע צלצול הענבלים והוא הולך ומתקרב ועומד ליד השער. מיד רצה אקולינה או אליה או כל מי הנמצא בקירוב מקום ופותח את השער בשריקה ובחריקה, ואנופרי הרכב מושך במושכות שבידיו ומשתדל לעמוד בדיוק ליד פתח הבית. הסבה קמה מיד ומחכה עד שהסב יעבור על פניה. וכשמצב־רוחו טוב, הריהו מוצא לו תמיד מלים מעניינא דיומא:

– לא איחרתי היום. חשבתי כי אאחר. דרך החול הנסיעה קשה עכשיו.

או:

– עלי למהר. לא נשארו אלא רגעים מספר. שעת מלחמה היא, שעת מלחמה.

ובכל זה כדי לומר משהו. כי גם הוא שמע לא פעם על המלאכים המלווים את האדם מבית־הכנסת. במקום שאדם מתפלל שם הוא בית־הכנסת. כך אמר לו פעם הדוד אברהם. ואם אי אפשר לו להתפלל במנין. כלום זוהי אשמתו? כפי שאין זו אשמתו שאינו יודע ללמוד כמו הדוד אברהם ואפילו כזליק. אבל אם אין לו מצוות של לימוד, הרי יש מצוות אחרות. כך סיפר זליק בנוגע ליששכר וזבולון, האחד יושב ולומד והשני עוסק בפרקמטיה.

ומעיף הוא עין על החצר הגדולה, ועל הבניינים הגדולים.

מרגישים הכל בחצר שרוחו של הסב טובה עליו ואין מסתתרים עוד. אליה יוצא עתה וסוגר את השער; הבנות עוזרות לאם אם יש צורך לתלוש עוד משהו ברגע האחרון מהגן, או שהן גומרות את הקציצה של הצנון עם הביצים. ויש לפעמים שדווקא שיינקה הצעירה נכנסת לגינת הפרחים וקוטפת צרור מכל המינים ושמה אותם בכלי־זכוכית על השולחן. את המנהג הזה ראתה בבית מאניה ה“פוקויובקה” שבחצר הפריץ. גם אחי הפריץ הצעיר, שאומרים עליו כי אוהבה של ה“פוקויובקה” הוא, ושהכל קוראים לו “תרנגול הודו” בשל טיפשותו, אף הוא מביא פרחים לאהובתו.

לא לרצון הם הפרחים לסב. כי אלה הם מדרכי הגויים ומה שטוב לפריץ אינו לרצון לו. אבל לא כדאי להיכנס בקטטה עם שיינקה. קולה של שיינקה רם, והיא מקימה שאון בדברה, לפעמים בשל דבר של מה־בכך, ולא כדאי להתחיל בכך. אלא שיש והסבה, כאילו שלא בכוונה, לוקחת את הפרחים ומניחה אותם על ה“שידה”, והתירוץ הוא שאין מקום על השולחן לצלחות.

הכבשים שבים מן המרעה ומעלים אבק רב, והמשרת שוב פותח את השער והכבשים גוחנים זה על זה ונראים כעין מכסה אחד מקורזל, ועיניהם התמות מביטות זו על זו ביראה. דומה, כל אחת מהן מבקשת לה מסתר ופעייתן היא בקשת רחמים: מה… מה… מה… אחריהן באות הפרות הגדולות המקרינות, והללו הודפות ראשיהן זו על זו מתוך זחיחות־דעת ורווחה. ולאחרונה, אם השעה אינה מאוחרת, בא דודי אליה רכוב על סוס ללא אוכף, כשרגליו היחפות מתנועעות וידיו מעורטלות עד הקיבורת. צהלה נכנסת לתוך החצר יחד עם הסוסים הצונפים ומטילים את ראשיהם זה על זה כמספרים סוד נעים, סוד של ריצה וקפיצה ודהרה ויום שלם של מרעה ושמחה בשדות הרחבים ובצלי החורשות. לרכוב על אחד הסוסים ולהזעיק את השאר בדרך הביתה – אין עונג רב מזה, אלא שגם מקצת סכנה בדבר. ולכן, ביום שהסב בא הביתה בשעה מוקדמת, כגון בערב שבת, אני רק מביט על דודי אליה או על אנופרי ומקנא בהם.

והסב שמח שהביאו את הסוסים הביתה ויכול הוא עתה לנעוץ את הנרות במנוחה. טוב לראות את השולחן ערוך והנרות הלבנים נעוצים בפמוטות. וחולף רעיון משונה, שאולי טוב היה אילו היתה ברכה לכך, ברכה לא רק להדלקת הנרות אלא גם על תחיבתם בפמוטות, וטוב־טוב שבאה השבת, וכל המקנה כבר נאסף אל החצר, ולא יצטרך עתה לנסוע אל הפריץ במשך כל יום השבת הגדול. וטוב ונעים אפילו לראות את הפרחים שתלשה שיינקה. לטובה התכוונה. וטוב גם ששרה אשתו הסירה אותם מן השולחן. הסירה מפני שהוא התרגז פעם על כך. נישא ריח הבצל והשומן הקצוץ וריח התבשילים במטבח, והחול הזרוע מוסיף הרגשת אושר.

והנה יורדת השבת בכל החצר ובשמים הפרושים מעבר לגן הפרחים. וגם מעבר לאורוות ולאמברים, והאופק האדום יורד שם ליד משעול הגרנות, וקרני שמש אחרונות נאחזות באחד העצים ובדלי המים העומד ליד הבאר.

אף בכפר משתרר שקט. אי־פה ואי־שם רץ נער יחף ואחריו אמו הרוצה לתפסו והיא מקללת אותו והוא בורח. אי־שם משתקשקת עגלה, בנות־כפר אחדות נתאחרו בשדה והן ממהרות הביתה. זליק נכנס אל הטרקלין שהוא מקום התפילה בשבת, וסימן הוא לסב שכבר הגיע הזמן. הסב נכנס לבוש קפוטתו הארוכה והצרה, היורדת למטה מקרסוליו, והוא נראה דק יותר וגבוה יותר, ואף הזקן נראה דק וארוך יותר. זליק והסב מביטים איש על רעהו. הסב מסתכל סביבו, אם בנו ונכדו מוכנים להתפלל, והוא מתחיל בקולו ההומה, המכה גלים, בניגון של שבת, וזליק עונה לעומתו בקול מתחנן:

– לכו נרננה לה', נריע לצור ישענו.

 

יב הרבי הארוך    🔗

לפעמים היה בא מורה לכפר ומביא שירים חדשים המושרים בעיירתו, ואז היו נשגרים שירים אלה בפי זקן ונער, ויש שהיו מסיגים אפילו גבולן של זמירות השבת.

היו שוכרים את המורה לשנה שלמה, מחודש חשוון עד חצי אלול. כל דרי הכפר היו שוכרים אותו בשותפות, ולפעמים היו משתפים משפחה אחת או שתים מכפר סמוך.

מובן שבואו של מורה חדש היה משמש מאורע חשוב בחיי הכפר, אולם בזיכרון נשארו כולם בדמות נערים כחושים וחיורים המרכיבים משקפי “פנסנה” על חטמיהם הדקים, נושאים רומאן רוסי בבית שחיים, שרים שירים נוגים בערבים, נאנחים בדברם אל אחת הנערות הבוגרות, ולבסוף לוקחים להם אשה מכפר זה או אחר, עיירה זו או אחרת, פותחים להם חנות קטנה בשוק או יוצאים לאמריקה.

בין היוצאים מן הכלל היה מורה אחד שהיו קוראים לו “הרבי הארוך”. דומה, הוא מזדקר מבין הבתים הקטנים של הכפר ופניו נלהבים ועיניו תוהות אי־שם במרחקים מעל לכפר. השם “הרבי הארוך” היה נאמר בחיבה, כי את כל המורים היו קוראים “רבי” סתם.

היה זה בחור גבה־קומה, שבהילוכו היה קצת מתכופף ופניו נוהרים משמחה, כאילו אך זה נתחדש סביבו משהו טוב ויפה ורב־ערך ואינו יכול להחזיק בתוכו את כל הטוב ואת כל האושר.

אף הילדים שלמדו אצלו נתרשמו וראו עצמם שותפים לו בתמהונו הרב. היה יושב ומספר להם על אברהם ויצחק ויעקב ודומה היה שהם מתהלכים כאן מאחורי הכפר במשעול הגרנות עם עדרי־צאן גדולים ונוסעים בעגלות גדולות, וילדי השבטים, ובעיקר בני זלפה ובלהה, רצים מסביב לעגלות, וראובן ושמעון ויהודה ולוי רודפים אחריהם ויוסף ובנימין יושבים באחת העגלות ומציצים מתחת למכסה ומושיטים לשון לאחיהם הרצים יחפים אחרי העגלה. והסיפור על שאול המלך דומה היה כאילו מתרחש הוא במקום ה“יריד” בכפר סטארציץ. שם התחבא שאול ליד הכלים אצל קיר המנזר. רבים רבים האנשים ההולכים אל ה“יריד”. נוסעים בכרכרות ובמרכבות ובסתם עגלות, רוכבים והולכים ברגל. מוכרים שם כעכים טעימים וחלה לבנה, ואריג לשמלות, ולימונדה מתוקה, וסוסים וצוענים רצים הנה והנה, והשמש זורחת על העגלות ועל המרכבות, ופתאום אנשים רצים הנה והנה ומבקשים את שאול. מבקשים הם בכל מקום עד שנשמע קול נער: “הנה הוא… הנהו…” ושאול קם ועומד גבה־קומה, נבוך במקצת וצוחק צחוק רך וביישני. דומה הוא במקצת ל“רבי הארוך” בקומתו. אלא שהוא נעול מגפיים וחגורה על מתניו. ועל ידו הולך נושא־כליו, נעול היטנות עשויות מקליפת־עץ והוא נושא תרמיל גדול ומבצבצים משם כפות ומזלגות וגבינות וחצים לקשתות.

וכך ראינו גם את דוד ואת שמואל ואת עמשי ועשהאל.

הרבי הארוך היה מדבר בהתלהבות ואף אנו התלהבנו עמו. אפילו לסב הזועף היה מדבר בהתלהבות. לא ידע שיש לירוא אותו וממילא היה פג זעפו של הסב.

השינוי הובלט ביום הראשון לבואו.

הרבי הארוך ניגש אל הסב, הושיט לו יד ודיבר כדברו אל אחד מרעיו, דיבר בקול ובהתלהבות ריטורית, כנושא נאום:

– מעכשיו נתראה תכופות. נלמד להכיר איש את רעהו. זהו העיקר, להכיר ולדעת איש את נשמת רעהו.

היתה לו חתימת זקן רך ובהיר ודבריו רכים ואבהיים. בשעת דיבורו היה מושך את שערות זקנקנו ומדבר בקול נושף כממהר לומר את דבריו הנלהבים. נדמה שאם לא יאמרם מיד, עלול הוא לאחר ומשהו חשוב יאבד בינתיים, משהו שלא יוכל עוד למצוא.

ואף לסב דיבר כך:

– מה טוב לכם כאן. מה טוב שאתם אנשים טבעיים, אנשי הטבע. טוב לשבת בכפר אתכם ולראות את הטבע בהדרו. כאן אראה אף אני את הכל בלי כחל, הכל פשוט בתכלית הפשטות.

לולא תמימות זו הניתזת מדבריו של המורה, היה ודאי הזקן פונה לו עורף. אך בת־צחוק לא שכיחה ריחפה על שפתיו של הסב בדברו אל המורה:

– סבור הייתי שבאת הנה ללמד ילדים ולא לרעות צאן. יש לנו כאן רועים רבים.

אמר הסב את דבריו וגיחך לו לתוך זקנו המסורק הרחב.

עמדו שני האנשים איש מול רעהו, האחד נוח לבריות וצוחק צחוק ילדותי, נדמה כמוכן לנשק ולחבק את כל מי שנברא בצלם, ממש שופע אהבה. והשני סחוף סערות כעץ עתיק ששרשיו עדיין חזקים, איש היודע דרך אחת מסוימת ולא יסור ממנה.

ימים מספר נמשכו ללא יחסים מדויקים בין המורה ובין הסב, ובני־הבית חיכו להתפרצות ולהכרעה. המורה התלהב לכל דבר קטן וגדול. הוא רץ אחרי פיולקה הכלבה ושיחק עם החתולים, ניסה לרכוב על הסוסים, ובאחד מנסיעותיו ניסה לרכוב על פטושקה. אך פטושקה, אם כי היתה סוסה שקטה, הכירה את בעליה ולא אהבה זרים, ומיד כשישב על גבה קפצה תחתיה, בעטה ברגליה האחורניות, דהרה, והוא נפל על הקרקע.

הסב ראה מבעד החלון את פטושקה דוהרת, והמורה מוטל על הקרקע, ויצא מיד אל הניזק ויחד עם אנופרי אספוהו אל הטרקלין והשכיבוהו על הספה.

בלילה שמעתי קול פסיעות וראיתי את הסב עטוף בחלוק־לילה ניגש אל משכבו של המורה. הוא ניגש אליו, הסתכל בו רגעים מספר וחזר אל חדרו.

ולמחרת, אחרי גמר הארוחה, דיבר הסב אל המורה רכות. שאלהו מה שלומו והזהירהו בנעימה של ידידות.

– אל תשב על פטושקה עד שתתרגל אליך. קודם רכב על הסוס הזקן, על גנידי או על סיבקה. אילו בעטה בך, לא היית יושב אתנו כאן.

נראה מדבריו של הסב שהשלים עם המורה הצעיר ועם שגעונותיו ומכאן ולהבא יסלח לו לדרכיו הזרים. 

 

יג כנור ציון    🔗

באחד מערבי השבתות ניטלה החציצה בין הסב הזועף, המשכין מתיחות בחדר־האוכל, ובין המורה החדש, שכינינו אותו בשם “הרבי הארוך”.

עם גמר הזמירות של שבת, בהיות הכל מוכן לברכת המזון ועם לכת הסבה להביא מים אחרונים, התעורר פתאום המורה:

– הבה נשיר שירי ציון.

דומה פתאום צצה מחשבה במוחו. כך היה תמיד מתעורר. הנה, לכאורה, לוקח חלק בשיחה כללית, ופתאום פורץ בדברים שאינם מענין השיחה הקודמת וכנראה שהיו נרקמים במוחו. גם קומתו היתה פתאום מזדקפת והוא עמד לפנינו נרגש ונלהב:

– יש לי ספר שירים “כנור ציון”, הנה אלך ואביאהו. הוא בארגזי.

ועוד לא הספיק הזקן לתמוה על העזת הבחור המפריע את כל הסדר בביתו, והמורה רץ אל חדרו. נשמעה משם דפיקה בשקט שהשתרר בחדר־ האוכל, ושוב דפיקה וחיכוך, והנה שב המורה והתפעלות בעיניו ובתנועותיו הרחבות. הספר היה דק, כאחת ה“סליחות” או ספר הקינות, וכריכתו כהה והדפים צהבהבים וכהים וממוללים מרוב שימוש.

חטא לא יכופר היה לבני הבית לקום מעל הכסא בשעת האוכל, ובעיקר בארוחת השבת, בשעה שמזמרים זמירות הכל יחד. אך לא הספקנו להשתומם והנה המורה בלי שים לב למבטינו הנפחדים, פונה אל הסב, תוחב את הספר בפניו, פותחו ומראה עליו באצבע:

– הנה, נתחיל בשיר זה. אני יודעו על־פה ואתם תביטו בספר. כולנו נשיר אותו.

כולנו חיכינו לדבריו הקשים של הסב. המורה היה היחידי שלא הרגיש בשואה העלולה להתחולל עליו. הוא התכופף על השולחן בכל קומתו והושיט את הספר לסב, ומבלי לחכות להסכמה התחיל כולו מתלהב, ולא שם לב לנו ולפחדנו:

"על אם הדרך שמה מתגוללת

שושנה חכלילת עינים,

נהדפת מסער עליה נובלת

שוכבת פה מיומים…" 

והדבר שקרה היה בעינינו ממש כנס. פני סבי הנדהמים הכועסים והזועפים נתרככו. הוא ישב על מקומו ובת־צחוק רכה על פניו. הוא הזיז ממנו את צלחת ה“מים אחרונים”, לקח את הספר והושיטו אלי, אל הקטן שבחבורה: הבט אתה בספר. אני יודע את השיר על־פה.

אולם אף אני ידעתי את השיר על־פה וידעוהו גם בני הסב ובנותיו, כי לעתים תכופות היינו שרים אותו ועוד שירים אחרים בכפר הסמוך טאניז’יץ, ששם היו מתקבצים האינטליגנטים שבחבורה ולפעמים גם מורים אחדים שבסביבה ושם היו קוראים גם רומנים של מנדלי ודינזון וסיפורי “תושיה” בעברית, וסיפורים באידיש שמספר העמודים בהם, לתמהוני הרב, היה תמיד בדיוק שלושים ושנים, ולפלא היה הדבר בעיני, כיצד הצליחו הסופרים לגמור את הסיפור בדיוק בעמוד השלושים ושנים. היה זה בית גדול באמצע הכפר ואנשים באים ונכנסים ללא היסוס ושרים שירים רוסיים ועבריים וביניהם גם את השיר “על אם הדרך”.

כל כך גדול היה המרחק בינינו ובין הסב שלא עלה על דעתי אפילו, כי גם הוא עלול לדעת שירים עבריים. תמיד אחרי הבית הראשון היו מצטברות דמעות בעיני, בזכרי את הפרח הנרמס המתגולל על אם הדרך, ממש בדיוק באותו מקום בדרך שבו תלוי אותו האיש והגויים העוברים מסירים את כובעיהם ומצטלבים, וסבי בעברו על פני הפסל נעשה רציני ומשתדל שלא להביט עליו. מקום זה היה בעיני על אם הדרך, ושם מונח הפרח עזוב וגלמוד והרוח הודפהו ממקום למקום. וכשיורד גשם הוא נדבק לדרך והעגלות העוברות דורסות אותו. העלים הולכים ובלים וכמשים. ולא נעלם ממני אז הנמשל של עם ישראל הנהדף והנרדף. ולפלא היה הדבר בראותי שהנה הסב שר את השיר יחד עם המורה, ולא זאת אלא שקולו הומה ומלא געגועים:

"והיא מתחננת מכל נוסע:

אנא, אישים, חנוני,

שמרו צעדיכם מני מנגוע,

פן ברגליכם תרמסוני…"

וכי לא כך היה בשעה שראיתי בעיירתי את המשוגע לבוש הסחבות מתהלך יחף ביום־סתיו וכולנו מביטים בחלון, והרבי אומר, “מה אתם מביטים שם, מה ראיתם שם?” וראיתי גם את הפרחים בגינתה של סבתא בבוא הסתיו והנה הם מורידים ראשם ועומדים יראים וכפופים והגשם יורד עליהם והם רועדים וחרדים ברוח, חלשים וקטנים. 

השם שכינינו בו את המורה, “הרבי הארוך” אמנם התאים לו באותה שעה. דומה, כולו גחן ונתמתח לכל ארכו של השולחן וכל החדר נתמלא בקומת גופו, ואף הסב נסחף אתו בהתלהבותו. אף הסב מתנועע עתה כפי שהיה מתנועע בתפילת ימים נוראים כשהיה עוטף את טליתו על ראשו. קולו נלהב והוא שר על־פה:

"אנא חנוני, מעפר הרימוני,

פן אהיה למרמס רגלים…

בידכם שאוני אל עבר גני,

אל גן מחמד עינים."

ומובן שגם אני, הנכד הקטן, ידעתי כי הגן הוא ארץ־ישראל הנמצאת אי־שם מעבר לים, ושם, בגן, הולכים אנשים וטף ובוצרים ענבים וחובשים הם כובעי־קש גדולים ורחבים ושרים שירים ושם תמיד חם, ושם אין גלות. ואין שם פסלים על אם הדרך, ואוכלים אבטיחים כמה שרוצים, ואף תפוחי זהב…

אותה שבת שימשה מעין מעבר ביחסים שבין הסב ובין המורה “הארוך”. אף הסב קראהו לפעמים שלא בפניו בשם “הארוך”, אבל היתה בזה חיבה נסתרה, וראינו שהוא שמח לראותו. אנחנו תמיד ניסינו לנחש את מצב־רוחו של הסב, אולם “הרבי הארוך” שלא חשש כלל לכך, היה נכנס ומדבר אליו כאל אחד מאתנו, והסב עונה לו בבת־צחוק של ביטול וחיבה גם יחד.

הספר “כנור ציון” לא ירד מעל השולחן בימי שבתות כל ימי היות “הארוך” למורה בכפר, ואיני זוכר אם היה שם שנה או חצי שנה או שלושה חדשים או שלוש שנים, כי דמותו והתלהבותו כאילו השתרעו מעל לזמן והדמיון בוודאי גם הוסיף לא מעט על דמותו.

לא תמיד היה הסב משתתף בשירה, אולם אנו לא חששנו לו עוד ואין ספק שהיה מקשיב אפילו כשהיינו יוצאים אל החצר אחרי הארוחה של ערב שבת וממשיכים שם את השירה.

ערבים אחדים כאלה נשארו בזכרון. כולנו יושבים על האיצטבה, אחדים נשענים אל הגדר והסב נשען בתוך הבית על החלון ולכאורה שואף אוויר צח, אולם בעיקר מקשיב לשירה. והשירים כולם מ“כנור ציון”. כשאנו שרים, “אוי כי עוטיה אני”, דמותה של היונה תופסת את מקומו של הפרח המתגולל:

"דודי עזבני עת אפו חרה

יען הוליכני שולל רוח סרה." 

והדוד כל כך דומה לסב הכועס והזועף.

והסב־הדוד יושב בחלון הפתוח לרווחה, ונדמה לי שאף הוא מזמזם לו את השיר, מזמזם ממש כבנו אֶליה.

ופעם שמעתיו מדבר אל המורה כדבר איש אל רעהו הגדול. הכל התפזרו זה בכה וזה בכה, המורה ישב על האיצטבה, והסב נשען במרפקיו על זיז החלון, הביט אל השמים המכוכבים ודיבר אל המורה, דומני, שהוא היה המתחיל בשיחה:

– אתה ציוניסט?

– כן

– גם אני ציוניסט. יש לי מניה של הבנק. פה אנחנו עבדים לפריצים. גם אבותי ואבות אבותי שירתו את הפריצים. אילו הייתי צעיר כמותכם! מה טוב כשיש לך אדמה משלך ואתה אדון לעצמך ואתה חורש את אדמתך.

גם המורה אמר משהו, והאווירה שבשירי “כנור ציון” השתררה על כל החצר הארוכה. מהמטבח הגיעו קולות, הרחוב היה שקט. איני זוכר את כל הדברים שבין הסב והמורה, אולם זוכר אני שהמורה דיבר בהתלהבותו הרגילה דברים שזעזעו אותו והסב דיבר בגעגועים.

ימים טובים היו אלה וצר היה צר שנפסקו פתאום בפקודת הורי שגרו בעיירה הסמוכה כי עלי לבוא הביתה.

לפני שובי נכנסתי אל חדר המורה, ניגשתי אל שולחנו ונגעתי בספר “כנור ציון”.

ואחר כך בשובי בעוד חדשים מספר לבקר את בית סבי לא מצאתי את “המורה הארוך”. אולם הספר “כנור ציון” היה מונח על מדף הספרים בארון. סיפרה לי סבתא, כי ביקש הסב מאת “המורה הארוך” שישאיר לו את הספר ויקנה לו ספר אחר כשישוב העירה.

ומפעם לפעם ראיתי את סבי עומד על־יד ארון הספרים, מוציא את הספר, מעיין בתוכו ומשיבהו על מקומו.

ונדמה לי שהוא מלטף בידו על גבו של הדק הדהה.

 

יד על אמריקה ועל סוכני זינגר    🔗

שנים מבני הסב יצאו לאמריקה, שם האחד מיכל והשני יושקה. אותם ראיתי בתמונות ששלחו מאמריקה. בתמונות דומים היו איש לאחיו, שניהם לבושים מעיל קצר עשוי משבצות משבצות, מכנסים צרים ושרשרת על החזה. מדי כמה חדשים היה בא מכתב ובו מלים משונות כגון “לטר” שפירושו מכתב ו“יורופ”, ו“אול־רייט”.

כשנתקבל מכתב היתה הסבה באה אל המורה ומבקשת אותו לכתוב מכתב לאמריקה, והוא שואל אותה מה לכתוב והיא אומרת לו לכתוב “הכל” ו“המורה הארוך” טוב־הלב היה מחייך, מושיט את רגליו הארוכות מתוך זחיחות דעת, וצוחק צחוקו המקרב:

– ובכן, מה הכל? אמרי ואני אכתוב.

והזקנה מבקשת מלים ואינו מוצאת. היא בטוחה שיש לה הרבה לומר, אולם קשה לה להתחיל והיא מגמגמת:

־כתוב… כתוב… כי אנו כולנו בריאים ושלמים… כי עכשיו קר אצלנו, כי כולנו בריאים… אנחנו מחכים למכתבים שלהם… יכתבו מה הם עושים. אם יש להם מה לאכול. איפה הם ישנים. מה עושים. הכל…

והיתה חוזרת על המלים ותוהה ומגמגמת, והמורה מחייך לו לעצמו:

– טוב, טוב, אכתוב על הכל…

ואחר־כך קרא לפניה ולפני דודי ודודתי את המכתב. כנראה רצה להתהדר בכתיבתו. על פי רוב לא הבינותי על מה כתב, כתב שם על השמש ועל הירח ועל החצר והטבע ועל החופש.

ואחרי קריאת המכתב היה יושב ומעתיק את הכתובת. בכובד־ראש היה מעתיק אותה, אות לאות. ורק אז היה קם ממקומו ומוסר את המכתב לסבתא:

– הנה המכתב.

היה אומר את הדברים וקם והולך לו, מבלי לחכות לתשובה ולתודה, היינו, לאחרים אולי ייחשב דבר כזה חשוב מאוד, אבל בעיניו זה דבר של מה בכך. כתב מכתב ואדריסה וזה הכל, ואם יש צורך יכתוב עוד. ואמנם, כן היה אומר לסבתא אחר־כך, כעבור שעות מספר, כשחזרה סבתא והודתה לו על המכתב: זה לא כלום… העיקר שיהיה “רעיון” לכתיבה. לא הכתיבה עיקר… יש בני־אדם שצריכים לעבוד הרבה שעות על מכתב, ויש אנשים שהכתיבה באה להם מאליה ללא התאמצות.

על פי רוב נעשה טקס הכתיבה בשעה שלא היה הזקן בבית. ובערב אחרי הארוחה היתה הזקנה ניגשת אל הסב, על פי רוב כשלא היה איש מסביב להם, ומושיטה את המכתב ללא דברים:

– הרבי כתב את המכתב.

אגב נתינה היא מוסיפה בקול נמוך אי־אלה דברים חטופים על הרבי ועל המכתב, והסב הופך את המכתב הנה והנה, מביט על הכתובת, מוציא את המכתב מהמעטפה, מעיין בו בהעבירו את האצבע על האותיות, ועדיין איני יודע אם ברורות היו לו המלים המהודרות והמסולסלות של הרבי הארוך.

בתמונות דמו האחים שבאמריקה איש לרעהו. ואילו מספורי סבתא עם זליק הוברר לי, שהבכור יושקה לא יכול ללמוד קרוא וכתוב, ואילו הצעיר היה קורא ספרים אין מספר, אלא שהיה עושה דברים שלא ייעשו. עדיין איני יודע מה בדיוק היה עושה, כי מיד כשהתחילו לדבר בו היו מעמידים פני סוד ומתלחשים. כנראה לא חי בשלום עם הסב, ואולי הטיח דברים כלפי הרשות.

ואולי משום כך מיעטו בדברים עליהם. כי מי יודע מה התרחש בין הסב ובין הצעיר הזה, ששיבש את התחומים בינו לבין הפריצים. כך, למשל, היתה סבתא מספרת על בן הפריץ שנכנס אל הבית והבן הצעיר יצא מיד בכוונה מבלי לדרוש בשלומו, ורב אחר־כך הרוגז בבית בין הסב ובין בנו.

התמונות של שני דודי באמריקה נתקשרו בדעתי משום־מה עם דמותו של הסוכן למכונות התפירה של זינגר שהיה בא מפעם לפעם אל בית סבא ומביא אתו שיחה שוטפת והמולה.

עם כניסתו אל הבית היה מביא ניירות ותמונות ומזוודות ממזוודות שונות. הוא היה איש קצר־קומה ועליז, ומדבר בלי הרף על המכונות, ועל אמריקה, ועל העולם מחוץ לכפר, ונדמה כאילו הביא אתו עולם גדול של דברים ובני־אדם. שער רקותיו היה מקורזל, ומצחו גבוה, וכובע גבוה של “קרקול” על ראשו היה מנמיך את קומתו. בהסירו את הכובע היה מתגלה מצח גבוה וקרחת גדולה באמצע הראש. בדברו היה מתרומם על בהונות רגליו והליכתו דומה לקפיצה. היה מטיל את המלים במהירות זו אחר זו.

הסוכן היה בא על פי רוב בימות החורף, בשעה שמן החלון נראות ערימות־שלג גבוהות והדרך ניטשטשה והעצים נראים בעד החלון כבריות עזובות שליחם נתייבש והם פורשים כפיהם וזרועותיהם רועדות.

מיד עם בואו היה מופיע המיחם על השולחן והוא אוכל ומדבר והכל מקשיבים, וגם הסב יוצא מהטרקלין ומדבר אליו ושואל על החדשות בעולם.

ועוד באותו ערב היה פורש על השולחן כרטיסים מצוירים של בית גדול שחלונות בו ללא סוף, ומסיפורו של האיש הנני שומע שהבית שייך לבעלי מכונות־התפירה ויותר מעשרים קומות לבנין זה, ועולים בני־האדם מקומה לקומה במכונות על־ידי “אלקטריה”. 

בנין כזה ראיתי בחומש בסיפור על מגדל בבל והרבי סיפר, כי האנשים זרקו לבנים איש על רעהו, אלא שהמגדל שבסיפור דומה לכנסיה הנוצרית, הרחבה למטה במקום הגדר וצרה למעלה במקום הפעמונים, ובשעת שריפה רצים לשם לצלצל. באמת, אסור לעלות לשם כי זוהי כנסיה נוצרית, אבל ה“שקצים” עולים אל הפעמונים והם לועגים לי שאני ירא לעלות.

בכפר של הסב ה“שקצים” משחקים אתי במשחק המיאצ’יק (כדור) ובמשחק ה“נימצם” (מקלות), אולם בעיירה אני ירא מפני ה“שקצים”, כי כל הנערים יראים מהם. דומה ה“שקצים” האלה ואבותיהם היו בונים את המגדל של בבל, האבות בונים והבנים מגישים את הלבנים. כי בעיירה ה“שקצים” זורקים אבנים ולבנים על כל הילדים היהודים ההולכים אל החדר.

תמונות הדודים הולכים וגדלים לפניך בשעה שהסוכן פורש את כרטיסיו על השולחן ומספר על אמריקה. הוא מדבר אגב שתיית תה ומספר, כי שם, באמריקה, עובדים גם בשבת. שם ארץ חפשית, אין שם מלך, אלא אנשים בוחרים אדם שימשול עליהם. ויש שם איש שהמציא אלקטריה ואין עוד צורך במנורות, וקוצרים שם במכונה ומיד אוספים את התבואה בשדה ואין צורך לדוש ואין צורך באמברים.

ועל זה היה צר לי, כי אמבר הוא מקום טוב לשחק ולישון בקיץ, וטוב להתגלגל בשחת וריח של עובש נעים מגיע אל הנחיריים, ואור קלוש זולף בעד החרכים, וקולות האנשים והבהמות באים כהדים רחוקים.

כל אלה הדברים והדמיונות היו באים יחד עם שיחתו של הסוכן למכונות זינגר, עד שסבתא שילחה אותי ואמרה שהגיעה עת לישון. אולם אפילו כשהתפשטתי ושכבתי במיטתי עדיין ראיתי בדמיוני את פני האיש ששערו מקורזל בצדדים ולמעלה מהמצח עולה קרחת גדולה, והוא מספר על הבית הגדול שיש בו כל כך הרבה חלונות ואתה נוסע מקומה לקומה כמו בטחנת הקמח שמעלים אותך על קרש הקשור בחבל וראשך מסתחרר אגב עליה.

ואפילו אחרי לכת הסבה והסב עדיין נשארו הדוד אליה והדודות פרניה ושיינקה ושמעו לסיפוריו. את מנורת־הבזק כיבו ונשארה מנורה קטנה. השיחה התנהלה בלחש ואני נרדמתי. 

 

טו הדוד מיכל בא מאמריקה    🔗

בחדר האוכל על אחד המדפים היו מתנוססים לראווה קופסת־עץ אדומה ובתוך הקופסה סכין מלמעלה וסדן עשוי חריצים למטה, ומחוץ לקופסה ידית, וכשמניעים את הידית נחתך הסוכר. מובן שכל נגיעה ונגיעה של הנכד בכלי־המשחית היתה אסורה ובחזקת סכנה, ובכל זאת היתה הסבה מורידה את הקופסה מפעם לפעם ומספרת כי זוהי מלאכת־ידו של יושקה באמריקה, ואגב היתה מראה גם כונניות מכונניות שונות, וקופסאות מקופסאות שונות. ובבוא זליק היתה מספרת לי על מיכל ויושקה ששניהם כה שונים איש מרעהו:

– יושקה לא ידע חומש ורש"י וספרים קדושים, ולא ידע לקרוא את הספרים האחרים שמיכל היה קורא. אבל מי היה עוזר בבית? מי היה מתקן הכל? הכל היה עושה יושקה. עכשיו אליה מטפל בכל. רתמוהו, את המסכן, והוא עובד.

אבל מפי זליק הייתי שומע אחרת. בצאת סבתא מהבית היה זליק מדבר אלינו. בעצם היה מדבר אל עצמו:

– טוב שנסע יושקה לאמריקה. נער פשוט היה והכל התעללו בו. והסב, כאילו לא בנו היה. מיד כשנכנס אל הבית היה מתנפל עליו, למה אינו עושה זאת ולמה אינו עושה זאת. ודווקא את מיכל הצעיר היו מפנקים. יש לביבה טובה, למיכל נותנים אותה. יש להתגדר בפני אורחים באים, בו מתגדרים. אבל שם, באמריקה, כנראה שונה הדבר. שם יושקה הוא השולח את הכסף, יושקה הוא המרוויח. אילו היה בנו של הסב נעשה לנגר פה, היה מגרש אותו מן הבית, אבל שם צריך לעבוד, ומיכל הדוד שלך היה שלימזל ויהיה שלימזל. שם חולה הוא כל הזמן, היה גם פה חולני תמיד. כשמרכיבים על החוטם פנסנה ומתהלכים בלי כובע וקוראים ספרים, סתם ספרים, שאינם מעלים ואינם מורידים, הרי אין פרנסה מדברים כאלה באמריקה. שם צריך לעבוד.

מתוך השיחות האלה וכיוצא בהן הובהר מראה פניהם והם נראו שונים, שלא כבתמונות. האחד, יושקה, נראה גדול, רחב־כתפיים, שתקן, יושב ומסדר לו כונניות וקופסאות וצובע אותן בצבע אדום, ניגש אל זליק, מגלגל את אופנו ועוזר לו להעביר את הסירים ממקום למקום, ושומע לסיפוריו, ואילו הצעיר גבה־קומה ורזה, ועובר ליד האנשים כאינו רואם.

כנראה חשבתי עליהם באותם ימים מפני המכתבים הדחופים שבאו בנוגע לבואו של מיכל. כנראה ממכתביו לא יכול להתפרנס באמריקה, ואחיו יושקה קנה לו כרטיס לנסוע הביתה, כי אם יבוא מאמריקה לפקודי הצבא, לא יצטרך הסב לשלם קנס בעבורו, והוא בין כך ובין כך לא ילך לצבא מפאת מחלתו.

פתאום באחד הבקרים ראיתיו יושב ומדבר. באיזה ניגון מיוחד יוצאים הדברים והוא מכניס מלים משונות בשיחתו. הדברים העירוני משנתי וראיתיו אמנם כפי שדימיתיו; רזה ודק ואדמומית על לחייו, אלא שבמקום פנסנה היו למשקפיו ידיות שחורות וישרות וזכוכיות עבות…

הסב ישב בראש השולחן ככפוי. הוא שאל דברים ונשתתק לשעה קלה ושוב שאל ושוב נשתתק. הרגשתי שקבלת־הפנים עברה זה כבר בשעות שישנתי, ועתה ישבו וביקשו דברים לשיחה וקשה היה למצאם.

– ובכן, איך החיים באמריקה?

– מה שלום יושקה?

– מה מצב בריאותך? יושקה כתב שהיית חולה.

וכן גם התשובות היו קטועות וכנראה כבר חזרו עליהן:

– אולרייט.

– כמו בכל מקום.

– לא כלום.

בשל האורח לא נסע הסב ביום ההוא ונשאר בבית. והנה אחרי השיחה הראשונה התהלך הסב כמי שאינו יודע מה לעשות. ללא שום צורך יצא אל הגורן, אף כי זה כבר הכל שם על מקומו, עבר על־יד הפרחים, הציץ באורוות ובלי רצון שב אל הבית ושוב ישב. ושוב דיבר. ומובן שאני, הנכד, התהלכתי בעקבות הדוד מאמריקה, שמכנסיו היו עשויים משבצות משבצות, וקצות נעליו ולולאותיהן מכוסות מתכת מלוטשת, וכל דבריו מתובלים במלים “לטר” ו“אולרייט”' וסבתא מזינה עיניה בו. בכל מקום שהוא הולך עינה עוקבת אחריו וזוויות עיניה מתמלאות דמעות. וטוב היה בשעה שסבתא הגישה אוכל ואז היו שאלותיה מובנות, ואף התשובות היו ברורות ומובנות:

– מה אוכלים שם לארוחת הבוקר?

– האם הלחם הוא כמו אצלנו? ודאי אוכלים שם רק לחם לבן.

– ובשר אכלת שם?

והחלל הריק מתמלא מהשאלות האלה של סבתא, כי תוך שאלתה נעשית גם התשובה ברורה ומוחשת. הוא מספר איך קם מבוקר בבוקר לעבודה וכיצד הוא אץ ורץ הלאה. והלב של סבתא מתרכך בראותה אותו קם בבוקר מעונן, ורץ בתוך המוני אדם, ותופס ביד פרוסת לחם ועוגה. וסבתא מגישה לו ומבקשת, ממש מתחננת:

– הנה, הנה, אכול את הלביבה. באמריקה ודאי לא אכלת לביבות חמות. והנה גם שמנת וחמאה. אין שם שמנת כזאת.

וטוב שבאותו מעמד יש גם אורח, אם זהו זליק או לייבל או אדם אחר, שהוא מאנשי הבית. הלה קולף לו תפוח־אדמה ומוציא מדי פעם מימרות הממלאות את החלל הריק שנתהווה בין הקרובים.

אף אֶליה רואה לשאול משהו ואינו שואל. ואגב פקפוק הוא ממהר לגמור את ארוחתו והוא מבקש אמתלה לצאת. ובינתיים מוצא לו הסב אמתלה לומר משהו בכלל:

– לאן אתה ממהר, אליה? אנשים יושבים ומדברים ואוכלים וצריך לחכות. אין בורחים מהשולחן.

אֶליה מגמגם ומבקש מלים:

–השחת… אנופרי… הבטחתי לו לעזור…

הסב אומר להוכיחו ברכות, אולם כיוון שהתחיל לדבר, מתגלגל קולו ההומה בשאון וברעש, כרגיל בשעה שהוא מוכיח את אליה:

– עכשיו שעת האוכל… כשנגמור ותברך, תלך…

ומבלי שהוא עצמו רוצה בכך, הוא מתפרץ בקול:

– אצלי בבית יהיה סדר. גם אצל יורקה ואצל איוונקה אוכלים בנימוס.

הוא עצמו נבהל מדבריו ונבוך. לא לכך נתכוון כלל, אלא מכיוון שהתחיל, הוכרח לגמור… הכל יושבים עתה כמבוישים. אף מיכל מפסיק את אכילתו ונושא את עיניו אל אביו, ומביט אליו שעה ארוכה כאילו איזה דבר שרצה לשכחו הופיע פתאום לפניו. הזקנה מתכווצת בתוכה, אלא שאקולינה מביאה עתה שוב שמנת למלא את הצלחות, והשאלות והתשובות מטשטשות במקצת את רושם המבוכה:

– מיכל, עוד קצת שמנת… הלא אמרת שהשמנת כאן אחרת…

ובינתיים גם זליק מוצא לנחוץ להשתתף בשיחה ולהקל על־ידי כך רושם המבוכה:

– מה את יודעת, בעלת־בית, ומה את מדברת על אמריקה? אצלנו בסלוצק אין אמריקה וגם שם אין להשוות את השמנת לזו שבכאן. השמנת לא שמנת והחלב אינו חלב. מוסיפים ומוהלים הגנבים את החלב במים ואת השמנת בחלב חמוץ. ומה לא מוסיפים?

וכך ישבו מסביב לשולחן הסב והסבה והבנות והבנים, וטוב היה לנכד שלא היה צריך להשתתף בשיחה, ויכול היה להביט כאוות נפשו על האורח, שתיקן מדי שעה קלה את המשקפים מעל חטמו, ועל בגדיו המשונים.

ובהיגמר הארוחה יצא הסב אל הטרקלין. אֶליה יצא אל החצר והנערות עזרו לסבתא להסיר את הכלים מעל השולחן ולקחתם למטבח. הדלתות נפתחו ונסגרו, סבתא ניקתה את המפה וזרקה את הפירורים מבעד לחלון… תרנגולות אחדות באו בריצה אל השולחן, בצעקה וברוגזה. הכלבה פיולקה קפצה אל האורח ופרניה גירשה אותה מיד:

– הזהר, מיכל, היא תלכלך את מכנסיך…

פרניה טובת־המזג ליבבה את אחיה האורח בעיניה החומות הגדולות והחמות. הצעירה, שיינקה, התהלכה גבוהה וגרמית וזרועותיה הגדולות התנועעו הלוך ושוב. רוצה היתה אף היא לומר לו משהו, למיכל, לשאול על אותם המקומות הרחוקים באותה אמריקה הרחוקה. אבל המלים לא יצאו מפיה. הנה פרניה שואלת ומדברת, והכל בפשטות וברוך, והוא עונה, והיא, שיינקה, אינה יכולה לשאול.

ולמחרת, כבכל בוקר, נשמע צלצול הענבלים, הסב יצא והדלת נסגרה.

דמותו של הסב עברה מול החלון ועד מהרה נשמע קולו של אנופרי ואחריו צליפת שוט באוויר, אחת ושתים, והמרכבה זזה בחריקת גלגלים, והדמויות עברו מול החלון ורב האור בחדר.

ובבית נשמעו קולות, הוזזו כסאות, דלתות נפתחו ונסגרו בטריקה, בחדר הנערות התחילה קולחת שיחה, וסבתא הביאה כוס תה לאורח:

– הנה, הנה, מיכל, הנה הצנימים שאהבת.

הסב יצא מן הבית והכל נתקרבו זה אל זה. יש ומופיעה בימים אלה לעיני דמות הסב והיא נראית לי כגלמודה מאוד. הוא נוסע בשדות וביערות ולפניו רק גבו של אנופרי והענבלים המצלצלים בעולם גדול וזר.

כי עם נסיעתו של הסב אפילו דיבורו של מיכל היה קרוב ומובן יותר.

 

טז מיכל והסבה    🔗

הדוד מיכל היה דומה במראה פניו לסבתא. חיוור היה ועיניו לאות, ונדמה כאילו זולגות דמעות מזוויותיהן. אף פניו, כפניה, היו דומים לפני ציפור, אולם מבטה היה רך ונוח והיא נראית כנפחדת, ואילו מיכל פניו מרוגזים ונכונים לפרוץ בכעס, ובשעת מעשה חטמו נעשה חד יותר ושפתיו כרועדות. 

הדוד מיכל היה תמיד מעין יוצא־דופן בבית. בילדותו הצטיין בלימודיו, ובשעה ששאר ילדי הכפר התקשו בקריאה היה הוא יודע לקרוא חומש ורש"י וסיפורים בכתבי־העת הרוסיים המצוירים “ניבה” המונחים על ארון הספרים. בילדותו היה קורא לפני אמו בשבתות סיפורים מתוך “צאינה וראינה”. היה קורא אותם בהטעמה, ובקראו היה נדמה לה, כי הוא הוא יוסף הקטן שאינו שב הביתה. הוא הולך רחוק רחוק בשדה, דותנה הלך, כדרך שהלכה מעיירתה היהודית אל הכפר הזה. הנה הוא הולך יחידי בשדה ומבקש את אחיו. הולך ובוכה בשעת מעשה ואיש לבוש פרוות־כבשים פוגש אותו. “הנה הם הלכו דותנה,” הוא אומר לו. והוא הולך הלאה והשדות שוממים. כמו כאן בכפר בסתיו: הכל עצוב, היער משחיר במרחק ומבהיל. אי פה ואי שם עוברת עגלה ריקה ומשתקשקת, ואיכר שר שיר עצוב ועורב מסתובב ועומד לו – ודאי יש נבלה מתה. הנה רצה ארנבת בדהירה ובבהלה. שמעון ולוי מתהלכים לבושים הדר, נעולים הם מגפים מבהיקים חדשים וכובעים חדשים כצעירים שבאו מהצבא, כבני הסטארוסטא והלב רועד מיראה… ראובן אינו נותן שיעשו רעה ליוסף. ראובן גדול בשנים מהצעירים הללו. יש לו חתימת־זקן, לראובן, והוא גבה־קומה ודק, ומבקש עצה כיצד לחלץ את אחיו יוסף מן המיצר. והוא פוגש את יהודה והם מדברים בלחש. יהודה הוא רחב־כתפיים והוא נושא על שכמו שקי אוכל לבניו. הוא מוריד את השקים, משכל את ידיו ושומע לדברי ראובן אחיו.

אך הנה הולך לו יוסף, מלובש כמו גימנזיסטן צעיר. חולצתו, זו כתונת הפסים שלו, מרוקמת צבעים שונים, וה“קוטאס” (חגורה דקה שזורה) גדיליו תלויים לו על שוקו. הוא הולך יחידי בשדות השוממים ושר לו שיר.

אף באותם ימים רחוקים היתה דמותו של יוסף כדמות מיכל. מיכל גדול בשנים מאליה, אולם לא נראה בעיניה משום־מה אליה כבן־זקונים. אף הסב לא פינק את אליה, כי אם דווקא את מיכל. כשהיה בא אורח חשוב לשבת ואליה ויושקה קוראים את “שלום עליכם” ו“אשת חיל” ואפילו ברכת המזון היה נדמה כאילו מגריסים הם חצץ בשיניהם. אבל בהיות מיכל ליד השולחן, היה הכל משתנה. זכר אז הזקן את הדברים בחומש על “הקול קול יעקב”.

לא נשק הסב לבניו ואפילו לא למיכל, אולם מעונג היה מעביר אצבעותיו בזקנו, ואז ידעה הסבה שהוא שבע רצון. ואם בא אורח האוהב לשיר היה אז עונג־שבת. נראה אז כאילו ממש נכנסת מלכת השבת. דרך הגינה הקטנה היא באה, נושאת אתה ריח הפרחים, והרוחות משוחחות אתה בעד החלון הפתוח, והיא נוגעת ולא נוגעת, ולהב הנרות זע ממגעה הרך ונמשך אליה בשמחה. ואז גם השירה נעימה. קודם הם כולם שרים אתנו מתוך יראה ואחר כך מתוך הנאה, ואחרי שגומרים לשיר, הרי אליה עדיין מזמזם את הניגון לאיטו. קול הזקן דומה לרוח סערה בין העצים, קולו של מיכל מסתלסל בהתגנדרות, וקולו של אליה מזמזם לו בקלות, דומה כל ניגון לובש אצלו צורה של שירים עממיים קלים ופזיזים.

והסב כועס:

– נו… נו… חדל, כבר הכל גמרו והוא הולך לו בדרכו. כסייח ללא רסן…

 

יז שיחותיו של מיכל    🔗

עברו שנים רבות מאז. רבים הדברים שלא היו ברורים לי אז והימים לא גילום ולא הבהירום. לא ברורה היתה לי חזרתו של מיכל מאמריקה ולא הספקתי לבררה. זמן־מה אחרי חזרתו פרצה מלחמת־העולם הראשונה. נהרס הקן ונפוצו הבריות, זה בכה וזה בכה. החזקים נחלשו מרוב העול שהוטל עליהם והחלשים ניתקו ואבדו בחלל העולם. מכתבים לא באו עוד מאמריקה, ואילו היו באים, שאלה היא אם יושקה היה ממשיך לכתבם.

על כל פנים באותם הימים נתחבר מיכל דווקא אלי. התחבר כנראה מתוך הכרח. לכל אחד מבני הבית היתה עבודה קבועה משלו, ואני ומיכל היינו חפשים מכל עבודה. אני הייתי ילד מתפנק והוא מצא לו שוב את מקומו שעזב עם צאתו לאמריקה. וקשה היה להתהלך בטל ללא מטרה. היה נכנס עמי לאורוות ולמחסנים ורוצה לעזור לאֶליה, אולם אֶליה השתקן היה עונה לו על שאלותיו וממשיך את עבודתו, אם כי הפסיק במעמדו את זמזומו התדיר. הסב ראהו פעם, את מיכל, עוזר לאנופרי בהשקאת הפרות ובהצעת הקש על קרקע האורווה וצחק:

– נעשית לפועל טוב באמריקה. אולם עליך לפשוט את בגדיך האמריקאיים. לא יתקיימו זמן רב באורוות וברפתים.

אין ספק שבזכרוני נתערבבו מאז דברים רבים שלא היו ולא נבראו, אולם האווירה של הדברים היא ודאי נשמרה. ולא זו בלבד אלא שאני רואה את הדברים מתוך האספקלריה של דודי, בחור צעיר שחזר אי משם רחוק רחוק ואינו מוצא את מקומו.

הלא אין ספק שהיו גם ימי גשם ושלג וסערות, אולם אני רואה את עצמי ואותו בטיול בשדות או בחצר הצרה, בדרכנו אל השדות. הימים ימי־שמש ארוכים. הסב אינו בבית, אליה עסוק באחד המחסנים ומשם מגיע זמזומו התדיר הפזיז. מהמטבח נשמעים דפיקות וקולות של הסבה והדודות. קולה של פרניה טוב וחם ורך, וקולה של שיינקה קולני ומתרעם. שנינו, הדוד מיכל ואני, עוברים לאורך החצר אל משעול הגרנות ושם אני מבקשהו שיספר סיפורים.

וכך נשארה אמריקה בזכרוני לפי סיפוריו ושיחתו.

ארץ גדולה היא אמריקה של מיכל בסיפוריו ורחבים רחובותיה, ואנשים רוכבים על סוסים גדולים ועל אוטומובילים קטנים שחורים, ויש נוסעים בקרונות ברחובות ויש רכבות גם על עמודים גבוהים ויש רכבות באדמה, במנהרות ענקיות. ומדי שנה בחג הפסח בא לעיר קירקס גדול שיש בו אלפי אנשים וחיות כגון פילים ואריות ונמרים, ואנשים רוכבים עליהם. והילדים לבושים מכנסים התחובים בגרבים גדולים כבני הפריצים והם משחקים יחד, וכשילד רץ בחוץ, עוצרים הרכבים את סוסיהם. וביום ראשון לשבוע רצים ילדים ומבוגרים אל הגנים ושוכבים על העשב ומביאים אוכל ושותים שם כל מיני משקאות. ואסור למורה להכות תלמידים ויש מורים שמשחקים עם תלמידיהם משחקי כדור, והכל רצים וקופצים והרחובות הם כשדות שמעבר לכפר.

בסיפורים אלה היה העולם מתרחב. אף החצר ומשעול הגרנות והחורשות והשדות היו מתרחבים והיו שייכים לי ולילדים האחרים ולמורים.

לא כן היו הסיפורים בשבתנו על האיצטבה בין השמשות. דודתי פרניה היתה מתחילה בשיחה. אליה ושיינקה היו מתבדלים ויושבים במרחק־מה, אבל פרניה ידעה להתקרב ולקרב גם שאר בני הבית:

– שב נא, מיכל… שב נא… אתה אורח. כשאני נוסעת לסלוצק אני מדברת אחר כך כל השבוע על הנסיעה. ואתה היית באמריקה, וכאילו לא כלום.

ולפעמים היו מתאספים בבית הסב או בבית אחד הכפרים הסמוכים. בימים ההם לא היה עוד המורה “הארוך”, ובמקומו בא אחר שהיה מדגיש בדבריו שאינו “ציוניסט” ושהציוניסטים רוצים לכבול את הפועל היהודי וליישן אותו בסם־תרדמה. וגם מיכל היה נוטה אליו. ואני, עם כל אהבתי אל מיכל, צר היה לי ששירי הרבי הארוך אינם מושרים ושכל דברי הזמרה עתה הם על בתי־חרושת, והסיפורים על מרתפים שבהם מתאספים אנשים ולוחשים לחישות איש לרעהו… כל כך שונה היה כל זה משירי הרבי הארוך, מהשירים על שדות וכרמים, ועבודה בשדות וקטיפת תפוחי־זהב. 

בשיחות אלה של מיכל כאילו ניטלו כל המרחבים. בהם התכווצו הרחובות והבתים, ונראו לפני בדמיוני אנשים ונשים צועקים איש לרעהו בחדרים צרים מלאי עשן, וביניהם גם דודי מיכל הרזה והוא מתקין את משקפיו ומשתעל ומדבר בקול.

אפשר כי המראה הזה שנשתנה הוא פרי השנים הבאות, שבהן שונו גוני הרחובות של ניו־יורק בדמיון, אבל הזכרון מקשרם לאותן שיחות בין המורה המטעים וחוזר שאינו “ציוניסט” אלא “בונדיסט”, והוא מדבר בקצף וקומתו הקטנה מתמתחת, והנערות־הדודות שומעות לכל מוצא שפתיו ודומה שאף הן התמתחו והתרגזו ואיפקו בתוך עצמן את בת־צחוקן.

לא נודע לי עד עתה, מה הם הדברים שהכריחו את מיכל לשוב אל בית מולדתו בימים שלפני המלחמה העולמית ונשאר בינינו אחר כך מרחף בשני עולמות לא לו. שמעתי אומרים כי חס על הוריו שהרשות היתה גובה מהם קנס גדול בעד היעדרו. שמעתי אומרים שהעבודה היתה שם קשה מאוד ויושקה לא רצה לעזור לו. ומי יודע, אולי לפתע פתאום הציצה בדמיון החצר הצרה הארוכה של בית אבא ואמא, אותה חצר ארוכה הנמשכת עד למשעול הגרנות שקרני השמש מצליפות בה על הפנים, והחום הנעים מתמזג עם הבל הזבל החם ועם ריח החלב ונשימת הפרות והכבשים והגינה על פרחיה והסוסים באורוות ואלומות הזהב בעגלות בימי הקציר, ואותו מסלול קבוע שנעלם ממנו הזדקר פתאום בזכרונות ובהרהורים כדבר יציב שאפשר להאחז בו. ואולי לא היה בכך אלא מעשה־נערות פתאומי, היינו, אבוא הביתה מאמריקה הרחוקה, יראו אותי כיצד נשתניתי, יראוני עתה ואני אספר להם ואחר כך אשוב והם ילוו אותי בדמעות, בחינת אותם חלומות של נער על היום שבו יבוא רכוב על סוס דוהר כגיבור־מלחמה שכבש ארצות ויאמר להוריו שיתן להם כל מה שלבם חפץ. מי יודע מה יעלה בהרהוריו של ילד חולם ומי יודע מה יעלה על דעתו של איש מבוגר, כי הרי סוף סוף לא היה אז מיכל אלא כבן עשרים ומכל בני ביתו היה המפונק ביותר, יוסף בעל כתונת הפסים.

 

יח ביום השבת    🔗

לא יכול מיכל להיכנס למסלול הקודם בבואו אל בית אביו מאמריקה.

ומיום אל יום רבו הקשיים ורב הרוגז. לכתחילה היה הרוגז חבוי ועל יד התחיל להתפרץ. 

ולא זו בלבד אלא שנדמה לו לסב כאילו מלגלג עליו בנו ועושה דברים להכעיסו.

אפילו בדברים הנעשים במסלול הקבוע מוצא הסב דופי. דומה שיש במעשיו של מיכל הטעמה יתירה, היינו כל הדברים שאביו ואמו עושים נראים לו כדברי שטות, אלא שהוא, מיכל, מוותר על העיקרים שלו, כי אינו רוצה להרגיזם על דברים חסרי ערך.

מקובל בבית הסב שלפני הארוחה הולך הסב עם הבנים ליטול את ידיהם. אף מיכל הולך אחריו. אולם נראה לו לסב, כי מיכל אינו הולך סתם, אלא שהולך כבתהלוכה, והסב מרגיש זאת, ומתעוררת הרגשה כאילו מישהו מושיט אחריו לשון. זוכר הוא שהיו עושים כך בילדותו ל“רבי” חדש שהיה בא אל הכפר. יודע הוא שכך עושים הילדים גם לדוד אברהם ומעין זה, אם כי בצורה אחרת, נוהגים בני הפריץ בשעה שבא אליהם יהודי לקנות תבואה או יערות. מתמרמר אז הסב על הפריץ, אבל גם על היהודי רב הרוגז. איש עשיר הוא, שאינו זקוק בעצם לפריץ, כי רב לו רב, והנהו עומד לפני הפריץ גלוי ראש, כובעו בידו, והוא קורא לו “פנוצקו”. וביחוד מרגיז בן הפריץ הצעיר, העומד ליד אביו נעול מגפים, זקוף קומה וורוד לחיים ומכה במגלבו על מגפו בה בשעה שהיהודי מדבר אל אביו. והיהודי עומד ומחייך לכל תנועה של בן הפריץ, כאילו נהנה הוא הנאה גדולה מעצם קיומו של בן הפריץ וממעשיו, ומבטו אל הפריץ ואל בנו, שהוא מעביר חליפות מזה אל זה, נכנע וממותק, כאומר, “אדרבה, יאמר נא בנך הפיקח אם צדקתי או לא צדקתי”.

ואולי משום מבטים כאלה של לגלוג וצחוק וביטול, אולי משום דברים אלה שחזה מבשרו בימי נעוריו, רגיש עתה הסב כל כך לדברי בנו, לתנועותיו ולמעשיו.

נדמה לו שבנו המלומד, שנסע בעולם הגדול, לועג עתה לאביו. על כל פנים כך נדמה לו בשעה שהוא הולך אל המטבח ליטול את ידיו ובנו הולך מאחוריו בצעדים מופלגים. ולא זאת אלא שדומה, כי גם האחרים למדו ממיכל וכן יעשו. כי הנה אף שיינקה הצעירה מחייכת. היא גדולה וגבוהה מכל האחרים, ודומה, מהיום שבא אחיה נוספה לה העזה והיא עומדת הישר לפניך כמכריזה שאינה יראה עוד.

ויש שבעצמו יודע, כי התפרץ בכעס על דברים של מה בכך. כי אין מיכל בעצם מעורר קטטות. אולם עצם היותו בבית משנה דברים רבים. נדמה לו לסב, כי בשעה שהוא נועץ את הנרות בפמוטות לפי מנהגו מימים ימימה, הם מלגלגים עליו. הוא זוכר עדיין, כשהיה אצלם הרבי “הארוך” היה מטעים ומהלל את מנהגו של סבא, ואז התנהגו גם האחרים ביראת הכבוד, ואף בעיני עצמו נראה כמשרת בקודש. עתה דומה שהכל כאילו הוקטן. אף הפמוטות הוקטנו. הסב אינו אוהב להחפז בערב שבת, והוא מאריך ב“אשת חיל” ובתפילת “רבון כל העולמים” וב“שלום עליכם” והיה נדמה בימים שעברו, כאילו עם התפילה נמלא כל הבית רוחות קלילים. ה“רבי” והילדים היו כולם מתפללים עמו, וריח הביצים והצנון והמאכלים המבושלים נוגע בנחיריים, ודווקא התיאבון הרב ודחיית האוכל מחזיקים את הקירבה ומטעימים את הטקס, כי עוד מעט וכולם ישבו ביחד. וכפי ששמע לא פעם יש נשמה יתירה לכל אדם בשבת, ודומה שהנה כנפים קלות משיקות, אלה הנשמות היתירות, שהן ודאי כמלאכים לבנים וקלילים. אין הסב יודע את פירוש המלים בתפילות הקשות, אבל בתפילות אלה של ערב שבת הכל קל ומובן. “אנא מלך מלכי המלכים צווה למלאכיך מלאכי השרת משרתי עליון שיפקדוני ברחמים ויברכוני בבואם לביתי ביום קדשנו כי הדלקתי נרותי והצעתי מיטתי והחלפתי שמלותי לכבוד יום השבת.”

הימים ההם נראים כמרוחקים עתה. לכאורה דבר לא נשתנה, אותן התפילות ואותם הניגונים, אבל חסרה ההשתתפות של שאר בני הבית. נראה כאילו נשאר יחידי והוא שומע את קול עצמו הומה ובודד. אף נראה כאילו אבד הקשר בין תפילה לתפילה והמסובים מחכים למשהו, וכשהוא גומר ב“גוט שבת”, דומה התשובה היחידה היא של הסבה, והיא נאמרת בהדגשה יתירה כבאה לחפות על שתיקתם של האחרים.

ואף בשעת הזמירות נמשכת המתיחות בחדר, אם כי גם מיכל משתתף בזמרה. אלא שמורגשת בזמרתו נעימה של הפלגה, בחינת גמילות־חסד עם הזקן, ומי יודע אולי בהפלגה היתירה חבוי גם לגלוג וקריצת עין.

וטוב אם יש אורח לשבת, וביחוד כשזליק מתארח בשבת. פיקח הוא זליק ומשתדל להכניס דברי הלצה בין זמירה לזמירה:

– נו, גם באמריקה מזמרים זמירות?

או:

– אולי תלמדנו זמירות חדשות מאמריקה.

או שפונה לאליה:

– אליה, אתה תמיד שר שירים, ודווקא בשבת אינך רוצה להנות את הקדוש־ברוך־הוא. שא קצת את קולך. וגם את, פרניה, שירי, פרניה…

המלים הפשוטות של זליק משקיטות. עצם הדיבור משתיק. ויש שפרניה מתחילה בשיר, כי אף היא מבקשת פיוס ושלווה. 

ולשתיהן, לפרניה ולשיינקה, קולות נעימים. קולה של פרניה חם ולבבי אין קולה רך וצלול כקולה של אחותה. אולם דומה שזמרתה של פרניה נעשית חלק בלתי־נפרד משאר הקולות, ואילו קולה של שיינקה נראה כצף לבדו.

למחרת אין הנערות מזמרות את הזמירות ואף הבנים פטורים, והזקן מהמהם לבדו או בחברת האורח “אתקינו סעודתא”, מלים בלתי מובנות כמעט וחד־גוניות, וריח של לפתן חרוך ורקיקים בסוכר וקינמון ויי"ש מגיעים אל הנחיריים, וקרני השמש מפזזות על הספה ועל השולחנות, והפרחים בגינה נראים מהחלון הפתוח, וקולות חגיגיים שבתיים נישאים אל הרחוב, והחצר הפתוחה מוליכה אל המרחב והכל נעשה חם וטוב ופגה המתיחות.

ואחר כך נמשך יום ארוך וטוב והקולות משתתקים בבית ועוברים אל החצר.

הסב נכנס אל חדר המיטות ומשם מביט אל השער ואל הרחוב. נכנס לאיטו, ללא חיפזון. עוד היום גדול. הסבה מנקה את המפה ואוספת את פירורי השולחן, ואקולינה מרימה את הפמוטות ממקומם. ולאחר שסבתא מריקה את המפה מפירוריה בעד החלון, שמה אותם שוב אקולינה על מקומם הקודם. התרנגולות רצות אל מקום הפירורים בהתרגשות ובבהלה וממהרות בלקיטה, מהר מהר, ואחר כך שבות לאיטן כנזופות ומאוכזבות. יש שבשעה שהסבה מביטה בעד החלון עובר לו אליה ליד אקולינה, רגלו נוגעת ברגלה החמה והיא מתבוננת סביבה…

טובים צהרי־שבת ארוכים בכפר כשאתה שוכח לגמרי את החול ואת החיפזון, כשמשתתקים הקולות והשינה תופסת אותך על יד על יד כבצבת, ותנומה נעימה עוצמת את העפעפים. אם שקט מסביב, הנך יודע כי כבר הלכו ודאי הכל אל חורשת הליבנים הקרובה, חורושובה. שם נפגשים הצעירים משנים או שלושה כפרים. כשהוא חושב עליהם עתה פג רוגזו לגמרי. אף הוא היה כמותם. הרי גם הוא היה לגמרי חפשי מעולו של אביו. השתחרר בהיותו צעיר לימים. לא מצאה חן בעיני אביו הקירבה היתירה שבינו ובין בני הפריצים, אולם לא מיחה בידו. לא היה אביו איש דברים. איש שקט היה ורך שלא כמותו ולא הטיל את אימתו על ילדיו. כך בערך אמר: בני, מה לך ולהם? הם שקצים. הם פריצים. עשיו שונא ליעקב. תאמר לי כי מיטיב אתה מהם לדעת את השדות והיערות ואתה מיטיב אפילו מהם לדעת כיצד להשתמש ברובה, והם מכבדים אותך וזקוקים לך. אבל זכור, בני, אם משהו לא יהיה בסדר, מיד יתנקמו בך.

הוא זוכר גם את הדברים שאמר לאביו:

– אבא, אתה יודע כי אין אני רודף אחריהם, אלא שהם מבקשים תמיד שאסע אתם אל הציד ואל השדות, ושואלים את פי.

ואף לזה היתה תשובתו של אביו בפיו:

– אל תתחבר אליהם. השתמט מהם בכל שעת־כושר. הנה אתה יוצא אל הציד כאחד מהם והם מהללים אותך, ואפילו מתנות ופרסים נותנים לך. איני אומר לך שתחדל מזה. ממילא תחדל כשתגדל בשנים. בעצם, הם יחדלו. כשיהיה בן־הפריץ לפריץ ותהיה לו משפחה משלו, לא ירצה כלל שתתחבר אליו. ולא זו בלבד אלא שידרוש כי תחלוק לו כבוד ותעמוד לפניו גלוי ראש. וטוב, בני, שתתחיל אתה להתרחק קודם שיתרחק הוא ממך מתוך בוז וגאווה. ומי יודע אולי טוב גם שאתה תסיר את הכובע מרצונך מאשר לעשות זאת על כרחך.

ועוד דבר אמר לו אביו, אמר שלא ישתף את הפריץ בענייני משפחתו:

– אם ישאל ממך בנוגע למשפחתך, ענה בקצרה. אבל אם באה צרה עליך, אל תלך אליו. סע אל העיירה ובקש עצה מפי הרב, או סע אל אחד השכנים.

הדברים משתלבים זה בזה. בחדר חם, וטובה היתה השינה. ודאי שמעה שרה שהוא התעורר, כי הנה נפתחה הדלת ונסגרה. הנה עוד מעט ותקרא לו שילך לשתות תה מן ה“ליאק”.

הנה שרה הקטנה והחלשה לכאורה, אבל בכל היא נותנת עין ומשגיחה על הכל. יודעת היא אפילו כיצד לדבר אל הפריצים. היא עושה כדברי אביו, היא שותקת. אפילו אינה כועסת עליהם. זה נקבע בה כנראה עוד מימיה בעיירה. בעיני אביה ושאר אנשי העיר לא היו הפריצים בדרגת אדם, אלא סתם חיות אכזריות. ומי יודע מי צדק? הנה, למשל, לא שאל עוד אותו הפריץ אפילו בנוגע לבנו. הרי יודע הוא שבא מאמריקה, אבל מעמיד פנים כמי שאינו יודע ואינו מעונין. אולי הגיעו אליו דברי רכילות על מיכל. בכל זאת חרה. בימי צעירותו ראה עצמו כידיד. היה מתפאר בפני האחרים שיהודי שלו הוא רוכב מצוין ויודע להכניע את הסוסים הפראים ביותר שלו. אבל צדק האב, כנראה.

החמים מן ה“ליאק” עבשים במקצת. כך טוב. יש בהם ריח של השבת הארוכה והשקטה. יש ריח של דבר קבוע וקיים, דבר הנמשך לאיטו, כיום השבת השקט וכקולות הממושכים המגיעים לאיטם מן החצר ומן הרחוב.

 

יט מיכל והפריץ    🔗

היו קשיים ביחסיו של מיכל לפריץ גם לפני צאתו לאמריקה. האחים האחרים ראו את היחסים כקבועים ועומדים. כשהפריץ איננו, מקללים אותו ומלגלגים עליו, אולם כשהוא יושב במרכבתו ליד הבית מסירים את הכובע ואומרים “בוקר טוב”, או “ערב טוב”. יש והפריץ מתלוצץ ובין שהדבר מתקבל על דעתך בין שאיננו מתקבל, הרי אתה מחייך לעומתו כוולוול החלבן. היו היחסים קבועים גם בין הסב והפריץ. בהיכנס הפריץ אל הבית, היה חולק כבוד רב לסבתא ומברכה ואומר שבר־מזל הוא הסב על שמצא אשה כמותה. בעניני משפחה לא הרבו לדבר. אם חלה מישהו במשפחה או החלים או נתחתן, היו אומרים מלים מספר מן הנימוס, אבל דברים אלה נאמרו מן השפה ולחוץ ולא עברו את התחומים הקבועים מאז. אמנם, הסב גדל יחד עם הפריץ ואביו היה “אובייזדצ’יק” אצל אבי הפריץ, ובהיותם צעירים היו יוצאים שניהם יחדיו לציד או לפיקוח על היערות. לפעמים אף שכחו מוצאם והיו מראים קירבה איש לרעהו, יורים במטרה או מתחרים ברכיבה, ובן הפריץ היה מגלה טפח לבן־לוויתו בענינים שבינו לבינה. אך לא היו הללו אלא חטאות נעורים רחוקים. מאז נעשה בן הפריץ לאדון האחוזה נקבע המסלול ונקבעו היחסים, ובמשך השנים האחרונות התחיל הפריץ לשמור יותר על התחומים. לא נסתרה מעיניו ומעיני הסב ההקלה ביחסי התושבים לפריצים, והפריץ רצה להראות שלא יתן כי יקלו בכבודו. משהו התרחש בכפר ונראתה לעין התמוטטות היחסים הקיימים. לפעמים היה פתאום מופיע גדוד שוטרים: דהרו סוסים, העלו אבק, ובני־אדם הציצו מן החלונות. ויש שירדו ונכנסו לבתים ונשמע משם קול גערה וגידוף.

גם בבית היתה קמה מתיחות. מיכל דיבר בזכות האנשים שבגללם באו השוטרים, והסב דפק בידו על השולחן:

– אין זה מענינך ולא מעניני. לא עלינו להתערב בדברים אלה.

אף מיכל דיבר בכעס. פניו החיוורים והדקים נתאדמו:

– וכי מה עשו האיכרים? אינם רוצים לעבוד בשכר פרוטות. לכן הם שובתים. באמריקה דברים כאלה הם מעשים בכל יום. בכל העולם יש רשות לפועלים לשבות.

אף הסב כעס: 

– אולם אין זה עסקך. אם נכניס את ראשינו בין שניהם, אוי ואבוי לראשינו.

הדברים נמשכו גם אחרי הארוחה ובשיחות השכנים שבאו לראות את מיכל ולשמוע על הנעשה בעולם הגדול.

ביניהם באו גם צעירים מן הכפרים הסמוכים ודיברו בלחש על הנעשה בכפרים.

ונתברר לי מתוך דברי מיכל והדודות, שהרוח החיה בשביתה הוא בנו של זנצביץ' הדיאקון. הצעירים מהללים אותו והסב מקללו. בעיקר יראו כי היה נכנס תכופות אל בית המרזח של שלומקה ואף אל בית סבא היה בא לפעמים.

ובימים ההם, כבדרך אגב, שאל הפריץ את הסב בנוגע לבנו שבא מאמריקה:

לא יכול הסב לסרב. אף מיכל הסכים לכך, גם אם לא היה שבע רצון.

היה יום סתיו. גשם קל ואד ריחפו באוויר. עננים שטו לאיטם. עצי־ליבנה קטנים ודקים עמדו בצידי הדרכים. עליהם כבר נשרו וקצתם נדבקו לגזעים ולענפים.

זכר מיכל בואו הנה פעם בהיותו ילד ובן הפריץ נתחבר אז אליו והם זרקו זה לזה כדור צבעוני גדול בחצר מלאה שמש. נתנו להם אז מלוא חפנים גרעיני דלעת וגרעיני פרגים והם רצו הנה והנה בחצר הגדולה. אף עתה, בכניסתם, ראה את בן הפריץ, בחור גבה־קומה ורזה המחזיק בידו רסן של סוס. אביו הקדים בשלומו של בן־הפריץ הצעיר והלה חייך ומילמל דברים לא ברורים. מילמל בלי תשומת לב.

וחרה הדבר. כי הרי בטוח היה שיודע הצעיר מי הוא ושהוא בן ה“אובייזדצ’יק” שבא מאמריקה.

כשנכנסו אל הפרוזדור הרחב עמדו איכרים, כובעיהם בידיהם, וביניהם גם וולוול החלבן מדובלל הזקן וכובעו בידיו.

עברה שהיה קלה, האב הסיר אף הוא את הכובע מעל ראשו. והבן היסס, הושיט את ידו והשיבה ונפגש במבטו של אביו. לבסוף הסיר אף הוא את כובעו מראשו, אך עדיין העביר בידו על קדקדו שייראה כמתקן את שערו, ובשעת מעשה חייך, כי הרי ידע שהוא רוצה בכך להוליך שולל את עצמו ואת אביו.

וכך, כובעיהם בידיהם, חיכו כחכות שאר האיכרים וכחכות וולוול החלבן, שהוא תמיד בז לו בליבו.

הפריץ דיבר בשעת מעשה עם אחד האיכרים, אבל ברור היה להם שהוא רואה את שניהם ומשים עצמו כעסוק מאוד. ואמנם, כמו בכוונה נשא את קולו על האיכר וכעס וזרק בו מרה.

ופתאום, כביכול, נפל מבטו עליהם. מיד קרא אותם אליו:

– זהו בנך, צאלה. זהו בנך האמריקאי. בואו נא הנה.

היה מעליב מאוד לגשת כשהכובע ביד, והוא ניגש, מביט לפניו בהעזה יתירה. יראה לו לכל הפחות במבטו שאינו משועבד לו. כך הלך לפניו וחייך.

אפשר שרצה הפריץ להראות את ביטולו לבן היהודי ואפשר ראה את החיוך המחוצף של מיכל. אף הוא רמז להם באצבעו, כפי שקוראים לנער:

– ובכן, באת עם בנך. בואו נא הנה.

והוסיף בביטול ובנגיעה קלה על כתפו של הבן:

– אלה הם הבגדים שלובשים באמריקה. מדוע חזרת הנה? הלא פעם סיפר לי אביך, שאתה עומד שם להיות אדם גדול. נכון, צאלה? אמרת לי, או לא אמרת? אני אמרתי “עשיר”, ואתה אמרת “גדול”, למי הצדק?

הזקן שתק, והפריץ פנה שוב סביבו כמביט על הנאספים, ופניו השמנים לגלגו:

– ובכן באת הביתה. זה טוב, ודאי אתה רוצה להיות חייל. לא רבים מחבריך רוצים לשרת בצבא.

מיכל החזיק בידו את הכובע ולא ידע מה לעשות בו. והפריץ הפליט קול־צחוק קל, והכל מסביב צחקו צחוק של חנופה. אף וולוול החלבן צחק.

שוב הביט הפריץ מסביב כנהנה מעצמו והמשיך:

– חא… חא… חא… או אולי באת הנה לעשות ריבולוציות. אולי רוצה אתה לקחת ממני את כספי ולחלק אותו בין בני הכפר?

היו דברים רבים בפיו של מיכל, אך לא הוציא הגה. הוא מיעך את כובעו ברוגז ובעצבנות. והפריץ הפנה את פניו הוורודים וערפו האדום אל האב, כאילו גמר דבריו עם הבן, כי אין זה לפי כבודו להמשיך את דבריו רק עם הצעיר, שבא בזכות אביו ואף דיבר אליו בזכות האב.

– טוב שבאת, צאליה, עם בנך שבא מאמריקה.

הוא שם את ידו בידידות על זרועו של צאליה:

– חא־חא־חא… חשבתי כי האנשים הבאים מאמריקה משתנים. והנה אותו הדבר ממש. אדרבה, אומר לך בסוד, בניך האחרים מוצאים חן בעיני יותר.

כך מדברים אל נער, וראה מיכל את הטעמת הלגלוג. כאומר, סוף־סוף מה הבדל, יהודוני הוא יהודוני. 

הוא המשיך בטון של לגלוג ופנה שוב אל הבן כאגב אורחא:

– נו, ספר נא לנו על אמריקה, ספר נא… שכחתי מה שמך…

ובפנותו אל אביו:

– שכחתי שמו של בנך.

– מיכל שמו.

ואף תשובה זו של אביו הכאיבה. דומה, האב ענה מיד, במהירות מופלגה, כאילו נחפז לענות על שאלתו של הפריץ… כך ענו גם האחרים מסביב לו.

והפריץ המשיך:

– ובכן, מיכל, ספר־נא לנו על אמריקה.

ובאמרו את הדברים נשען על כסאו, הושיט את רגליו וצחק בטוב לב של אדם הבז לבן־שיחו ורואה עצמו לאין ערוך גדול ממנו.

– ואתה, צאליה, שב־נא על הכסא. אנחנו איננו צעירים כמותו.

ישב הזקן כשהכובע בידו ליד הפריץ שזוף־הפנים ובריא־העורף. הפריץ סלסל בשפמו הפולני וזרק דברים כלפי הקהל. נדמה שפנה אל וולוול:

– חכו קצת, עוד מעט ואפנה אליכם. אני רק אשמע מפי הצעיר על אמריקה. הנה, וולוול, למה אינך נוסע לאמריקה?

האנשים המחכים נשתתקו בדבר הפריץ אליהם. לא ידעו כנראה אם עליהם לחייך או להראות פנים רציניים. מיכל עמד והכובע בידו. הוא ידע שעיני הקהל פונות אליו.

וולוול ענה בבת־צחוק פייסנית ורכה:

– אדוני… אני איש זקן… תהיה פה פרנסה במחלבה של אדוני ואהיה שבע־רצון. למה לי אמריקה?

הפריץ שמח על התשובה:

– כן, צדקת, וולוול… הנה גם בנו של צאליה היה באמריקה ושב. כנראה, אין זהב שם בחוצות. ויש לעבוד.

מוזר ולא נעים. הוא צוחק לו. ומה ההבדל בינו לבין וולוול החלבן? שניהם מחזיקים את הכובעים וצוחקים לשטויותיו. לא יענה לו על השאלות האלה.

– ובכן, מה תאמר, מיכל…

פתאום נשתתקו הכל. הובלטה שתיקתו של מיכל. וולוול המשיך למעך את כובעו ביד, והמסובים לא ידעו אם עליהם לשתוק ברצינות או לצחוק.

השתיקה היתה למשא גם על הפריץ. יהיר הוא בחור זה, בנו של צאליה… אבל יש לגמור את השיחה, כי אם ימשיך לשתוק, ייראה הדבר מגוחך. הוא שינה עתה את נעימת השיחה ודיבר ברצינות: 

– צר לי, צאליה, שלא יכולנו לשוחח הרבה. הלא עיניך הרואות כי אין פנאי היום. תביא את בנך בפעם אחרת.

ומיד פנה אל האחרים.

בצאתם מלפני הפריץ חבשו שניהם את כובעיהם. הסב לקח את המושכות בידו ולא דיברו איש אל רעהו בשעת הנסיעה.

הזקן הביט לפניו ומפעם לפעם הטיל מבט בבנו היושב ואינו מדבר דבר. וכדי שבנו לא יתפוס את מבטו, הפנה הזקן את עיניו אל עצי הליבנה הדקים המרתתים בגשם הקל.

 

כ בביצת זווריניץ    🔗

בכלל לא אהבתי לנסוע עם הסב בכרכרתו, כי רבים היו הדברים שאסור לעשות בנסעך עמו. אבל כשהבטיח לי שיתן להחזיק במושכות, לא יכולתי לסרב. והסב היה תמיד מקיים את הבטחותיו.

הפעם נסענו בסוס אחד. הסוס צהל, הכרכרה השתקשקה ועמודי הטלגרף רצו מולי והנה מרכבת הפריץ לקראתנו. בראות הסב מרחוק את מרכבת הפריץ, לקח מידי את המושכות ונטה הצידה. אולם גם הפריץ עמד, וקרא לסב בהגעת אצבע.

נשארתי בכרכרה ולא שמעתי את כל השיחה, אולם שמעתי פעמים אחדות את שמו של מיכל נזכר בשיחה.

בצאתנו מן הבית היה הסב זחוח־דעת והמושכות היו כל העת ברשותי. אחרי שנפגשנו בפריץ היו פניו רציניים. הוא לקח ממני את המושכות ובראותי את פניו הרציניים לא העזתי לבקשן ממנו.

בשעת שיחתו עם סבתא הובררו לי הדברים:

– ומה אוכל לעשות? פריץ הוא פריץ. צריך לדעת כיצד להתהלך אתם. נפגשנו בדרך והוא בכוונה עצר את סוסיו ואני ירדתי וניגשתי אליו. “צאליה,” הוא אומר, “חוצפה ממש ניכרת בפניו של בנך”… מובן שאני אמרתי לו כי כך הם הצעירים בימינו, בעיקר צעיר שלא היה בבית זמן רב ושעדיין רואה עצמו כזר. אבל העיקר אומר לך, כי לא טוב לו לשבת בכפר. לא לו ולא לנו. הפריץ שם את עיניו בו לרעה. יודעת את את מיכל. הוא ירצה להראות לו שאינו שם לב אליו, אולי גם יטיח דברים כלפיו.

אם כי לכאורה שאל עצה, ראיתי וידעתי שהחליט בליבו את אשר עליו לעשות.

– נשלח אותו אל רחל ואולי יעבוד שם בחנות. גם רחל לא תהיה יחידה ובודדת בין כל בני המחותנים ובנותיהם. ואת אמרי זאת לו. דברי אליו.

קשה היה כנראה לסבתא לומר לבנה יחידה שבא ממרחקים כי אינו רצוי בביתה. אבל יראה את נוכחותו. ראתה כמה קשה לו להיות יחד עם אביו ומה קשה לאביו עמו.

והמקרה היה בעוזריה.

פעם אחרי ארוחת השבת ביקש מיכל ללכת אל היער הקרוב הקרוי זווריניץ. אליה התחמק מלכת עמו, כי לא אהבהו. לא ידע מה לדבר אליו, והיו יושבים ושותקים כל הזמן כשנזדמנו יחד. ואני דווקא נהניתי מחברתו. הוא קפץ אתי ורץ אתי בהדגישו שבאמריקה גם הגדולים משחקים הרבה, ולא רק הילדים. ואני שמחתי להילוות אליו.

מיכל לבש את מכנסיו האמריקאיים הצרים המשובצים בצבעים שונים, ואת חולצתו בעלת הפסים הרחבים ההומים והצהובים שעל פיהם ראיתיו כיוסף מן החומש. הכפתורים הגדולים של נעליו הרחבות היו שחוקים ונוצצים.

היה יום־אלול בהיר, עבים קלילים ושמחים שטים ברקיע הכחול. משפחות איכרים על בניהם ובנותיהם עברו על פנינו בעגלות משתקשקות והשאירו אחריהם רגש של צהלה קלה. בצדי הדרך גחנו נערות בריאות על העשב הירוק ומילאו בשקים תפוחי־אדמה ורודים־לבנים כקיבורות הצעירות של הנערות. ראיתי את מבטיו של דודי מיכל הנמשך אחריהן וזכרתי את אקולינה ואת יחסו של דודי אליה. כך יצאנו מבין השדות והגענו לחורשה. המשעול הירוק ביער היה צר וקרני אור פיזלו בין העצים.

דודי התחיל לשיר שירים משונים באנגלית. הוציא מכיסו עט שחור מבהיק וביאר לי שהעטים האלה נובעים תמיד ואינם זקוקים להטבלה בדיו וכשממלאים אותם דיו אפשר לכתוב במשך שבועות שלמים. את שעונו הגדול הראה לי ונתנו על אזני שאקשיב לדפיקותיו ואמר לי כי באמריקה אפילו לילדים קטנים יש שעונים. ואחר כך סיפר לי על משקה מצוין שהיה שותה באמריקה והוא עשוי משוקולדה ומחלב, ושאפילו עניים אוכלים שוקולדה באמריקה.

כך ישב על העשב וסיפר, ונדמה לי אז כי לא לי הוא מספר את הסיפורים, אלא לעצמו מספרם. ואחר כך הציע לפני שאלך עמו לאסוף גרגירי תות. וכאשר אמרתי לו שבשבת אסור לתלוש גרגירים, צחק והשיב שהעבירה תחול עליו.

ומדי ספרו התחיל לרוץ אל קרחת היער ואני אחריו. אולם גדול היה ממני ורגליו גדולות והמרחק הולך וגדל והוא נעלם בין העצים ואני עומד ותוהה לאיזה צד נעלם.

ופתאום שמעתי צעקה. רצתי בכיוון הצעקה והנה דודי עומד בביצה המכוסה עשב ורגליו טובעות בבצה. הוא עומד נבהל ומתאמץ לצאת, וכשהוא מוציא רגל אחת, השניה הולכת וטובעת.

הוא צעק ואף אני צעקתי אליו. רצתי אליו ועוד מעט ואף אני הייתי נכנס אל הביצה.

פתאום ראיתי במשעול עוברת כרכרה ובה שני אנשים. הרביתי לצעוק והנה הפריץ הזקן ועמו שומר היער, יאן צ’ייקובסקי, המשעשע אותי בבואו אל בית הסב בדיבורו באידיש. היה אדם גבה־גובה, שזוף ופניו חרושים בתלמים. אף הוא הכירני מיד ודיבר אידיש:

– אל תצעק ככה. מה קרה?

הראיתי לו על הבצה. הם אמרו משהו איש אל רעהו ומיד קפצו מהכרכרה, ושומר היער התחיל לצחוק בקול מלא ותוך כדי צחוק הסיר את מושכות הסוס מרתמתו והטילן מלוא ארכן אל הדוד מיכל, וקרא בקול:

־נו… נו… אחוז בחבל. אל תרדם. תרדם שם לנצח. ובפנותו אלי שאל באידיש:

– מי הוא הפיקח הזה?

אותה שעה נתקרב גם הפריץ שירד מהכרכרה. הוא עזר ליאן במשיכת החבל וצחק מלוא פיו;

– הלא זהו בנו של צאליה… האמריקאי, היודע את הכל.

הם משכו את דודי מיכל הזוחל על ארבעתיו, ואני עמדתי מן הצד והצטערתי בצערו של דודי.

בצאתו נראה כצפרדע ענקי. כולו מלוכלך. מרגע לרגע ניסה למחות את הבוץ מפניו ולכלכם יותר. הנעלים הגדולות כוסו בוץ והכותונת נשתרבבה מתוך המכנסים.

שומר היער צחק בקול והפריץ התאמץ להסתיר את צחוקו. הוא פנה אל דודי והתאמץ לדבר רכות:

– יאן, אתה תסיעהו אל בית אביו. בואו, יאן יקחכם אתו. אבל היזהר, יאן, ושים את המכסה על המושב שלא יתלכלך. אני אחכה לך, יאן, בביתך.

– טוב, אדוני…

ודודי עדיין עומד ומהסס. ידע שבבואו ימצא עתה את אביו לאחר שינה של שבת.

הפריץ התאמץ להיטיב עמו:

– סע… דברים כאלה יקרו. אני אבאר לאביך את הכל. ואתה, יאן, קח מהכרכרה תבן והסר את הבוץ עד כמה שאפשר.

יאן עשה כדברי הפריץ, ואז הסיע אותנו לאורך כל הכפר, והנפגשים בדרך עומדים ומביטים על המראה המוזר של דודי מיכל. נדמה לי, כי יאן נסע בכוונה לאיטו.

וכששבנו הביתה לא יצא הסב לקראתנו. אבל ידעתי כי ראנו בעד החלון. סבתא דפקה על החלון ורמזה לנו שניכנס למטבח.

 

כא בנותיו של יאן צ’ייקובסקי    🔗

הדוד אליה, הצעיר במשפחת הסב, שקט מאוד. ואף שירו שקט וקולח כפלג לאט לאט. איש לא ידע מנין לו לנער, שכמעט לא יצא מכפרו, שירים רבים כאלה.

ספרים היו זרים לו לאליה, וכשישבו הצעירים בשבתות להתווכח על דברים העומדים ברומו של עולם, היה הוא יושב ושותק, והדברים הנאמרים כאילו מחליקים מעליו ואינם חודרים לתוכו. אולם כשיש “שמחה” בבית הגויים השכנים, הוא בא לראות בשמחה למרות התנגדותה של סבתא ואיומיה שתספר לסב. מילדותו היה בא ויושב בין השמחים והכל מאירים פנים לבן ה“אובייזדצ’יק”.

טוב היה לראות את התלהבותם של הבחורים והבחורות היוצאים למחול־“פּוֹלקה” מהירה שניגונה פזיז ותנועותיה פזיזות ותלתליו של הבחור הרוקד מתנועעים ונופלים על מצחו והוא רוקע במגפו על הרצפה, והפנים מפיקים אושר שבהתלהבות. והכל סביב צוהלים ומאושרים.

היו בכפר שלושה מנגנים הבאים לכל שמחה וכולם בני משפחה אחת: חוואסטשוק ובניו השנים. קטן־קומה הוא חוואסטשוק האב, שפם שחור מסולסל לו ועינים שחורות קטנות רצות ושמחות, ושני בניו – שניהם גדולי־קומה ומטומטמים. ואם קרואים הם או לא קרואים, שלושת המנגנים לא ייפקד מקומם בשמחות. והדוד אליה תמיד יושב על־ידם עד שלפעמים אחד מהם נותן לו את תופו והוא בתווך וכולם צוחקים וחוואסטשוק קורא בקול:

– הנה הנערים היהודיים אוהבים אותי. לוואי והיו גם הנערות היהודוניות מחבבות אותי… 

ובדברו הוא מושך בקשתו ולפעמים הוא עצמו יוצא לרקוד מרוב התרגשות. הוא משאיר אז את כנורו ביד אחד הבנים, עומד על ברכיו אגב ריקוד ושולח את רגליו פנים ואחור. לפעמים הוא תופס לו אחת הנערות, מחזיק בחמוקי ירכיה, והכל, זקן וטף, עומדים סביב וצוחקים ומעודדים בדברים ובתנועות:

– לא זקנת עוד, חוואסטשוק, תיפח רוחך!

– הכי אותו בפרצופו, את העובר־בטל – ימצא לו את בת גילו לריקוד!

– חוואסטשוק, תן אותה לבנך, חדל אונים שכמותך…

אולם משגדל אליה, לא יכול עוד ללכת אל השמחות, ה“ווטשרינקיס” וה“איהרישטשיס”. היה עובר, כביכול, לתומו ועמד ליד אחת הגדרות הקרובות ומקשיב לצלילי הזמירות והניגונים המגיעים משם. ובעבור אחד האיכרים היה לפעמים עומד ומתלוצץ:

– אליה, למה אינך נכנס? אתה ירא את אביך. אביך לא היה טוב ממך בנעוריו. אל תפחד, הנערות לא תסרסנה אותך.

בכלל אהב אֶליה את מלאכות החוץ, אולם לפי המקובל לא כל המלאכות יאות לנער יהודי, ובעיקר לבנו של צאליה ה“אובייזדצ’יק”. כך, למשל, הובלת זבל, קציר שחת בחרמש וקציר תבואה במגל לא היו שייכות לו, ואילו גריפת שחת ושיבלים, טעינת שחת והובלתן היו בגדר מלאכותיו.

ואמנם, הובלת שחת ושיבלים היתה אחת המלאכות האהובות עליו ביותר. איש לא הפריע לו בשעת נסיעה. העגלה, כגובה אחד הבתים, מתנענעת מצד אל צד והדחיפות מולידות קצב איטי של שירים וניגונים אגב נסיעה איטית בריח שחת יבש והבל שיבלים חמות. משתרעים מצדי הדרך שדות ירוקים ושחומים ואדומים; יערות משחירים ומכחילים במרחק. אפילו בעצמו את עיניו הוא רואם.

אליה אוהב לנסוע לבדו בעגלה הטעונה, אולם יש ואתה משדלהו בדברים והוא מושיבך על ידו במרומי העגלה, והראש אחוז סחרחורת קלה ואתה רואה בני־אדם קטנים הולכים בשדות ועומדים חבורות חבורות ליד עגלות גדולות. המשעול הצר מתפתל בין שיחים ירוקים ליד השדות. העגלה מתנענעת, הנה־הנה עומדת לנפול. העגלה משרכת דרכה ליד חורשת עצי־ליבנה דקים לבנבנים שענפיהם ירוקים ונקודות שחורות פזורות על לובן גזעיהם. בדמיונך, כאילו ממרחק רב, מציצה לעיניך פתאום הקליפה הבוערת בתנור, ויום סתיו מבקש להבקיע לו דרך בזכרונותיך – אך הזכרונות האלה הם רחוקים ואובדים באופק הרחוק.

אתה רוצה להשאיר בתוכך את המראות העוברים: עצי־הליבנה הדקים, השיחים הירוקים, היער המשחיר והאופק – כשמסביב להם מרחפים הניגונים של אֶליה העצובים בשעת נסיעה על העגלה הגבוהה.

אולם בדרך חזרה משתקשקת העגלה מהר מהר והסוס רץ בצהלה ובהרמת זנב והטיית ראש, ודחיפות תכופות מנידות את העגלה לצדדים, אך ללא חשש של נפילה – אז קצב ניגוניו של הדוד אליה הולך ומהיר, הולך ופזיז, והם דומים לרוח הקלילה, לעלי העצים הזעים ומתנדנדים.

אהוב אליה על הכל גם מצד עצמו וגם מפאת יחסו, כי הרי בן־הזקונים של ה“אובייזדצ’יק” הנהו. ובעמדו ליד יער־הליבנים יש והוא יורד אל שומר היער, שהוא איש זקן ורך־לב והוא מרבה לדבר וקולו רועד בדברו, ומטפח הוא על השכם בידו הרכה, והוא נותן לך “קוואס” קריר וחמוץ ועבש לשתיה.

מה רב ההבדל בין השיחה שם בבית ובין השיחה עם שומר־היער הזקן. שם חושבים אותך לילד וכאן השומר מדבר אליך כאילו היה בן־גילך. הוא שואל אותך, אם רוצה אתה עוד “קוואס” והוא מספר לך על אביך שגם הוא היה עומד פה בהיותו נער. יער ליבנים זה עומד בחצי הדרך בין כפר מולדת אביך וכפר מולדת אמך וכאן היו נפגשים והיו שותים “קוואס” כמותך.

ושוב השומר מצטחק ומספר לך כאיש אל רעהו:

–לא סיפרתי על פגישותיהם לסב שלך. הסב שלך הוא איש קפדן. כן, איש טוב הוא צאליה ה“אובייזדצ’יק”, אבל קפדן. אינו אוהב עגבים כאלה. ואני אומר לך, בני, אינו צודק, הסב שלך. תן להם לצעירים להיות צעירים. כן, חביבי, החיים עוברים.

ובטוח הנני כי אף אני הילד הבינותי את דבריו יפה וידעתי בדיוק את הנאמר ואת שלא נאמר.

איי חירות ושמחה היו הללו בימי הילדות. נחקקה בזיכרון רצפת החמר החלקה ומטואטאת היטב של שומרי היערות: הפטריות הלבנות והחומות התלויות במחרוזות על הכתלים ליד התנור, והרובים התלויים על הקיר מהצד השני. מן השולחן נישא ריח תפוחי־אדמה וחלב חמוץ. שונה ולא שונה היה בית זה מבית הסב, שממולו גינת הפרחים בחצר הארוכה. שונה היה בעיקר הטרקלין שבו למד הדוד אברהם והגמרות הגדולות המכורכות עור שחום שקצותיו נשחקו.

רבות רבות נכתב על העיירות הקטנות, על בתיהם הנמוכים ונפשותיהן הרצוצות. אולם מעט מאוד נכתב על הכפרים ויושביהם. איים קטנים ואנשיהם כעצים המסוקסים המזדקרים בין עצי היער, ושיחתם איטית, והמלים יוצאות מפיותיהם עבות וגדולות כאילו לא יכול הפה להכיל אותם. ומעט מזער נכתב על בדידות בניהם ובנותיהם וגעגועיהם ודמיונותיהם.

יער הליבנים עם שומרה הזקן היה נראה כאי קטן מקסים ששומרו הוא אדם קטן־קומה בעל זקן ארוך ומדבר בקול נמוך מלא ידידות ומזכיר נשכחות, ומספר לך על סבך, ובשעת הדיבור הוא נוגע ברוך בזרועך ונדמה כאילו מברך הוא אותך ברכה רכה וטובה.

ומעבר לכפר בצד השני היה עוד יער גדול ושמו זווריניץ, שמשמעו מקום חיות־פרא, ושונה הוא בכל מיער־הליבנים. עם כניסתך, מיד פוגעת בך דחיסות וצפיפות רבה ואפלולית בין עצי־אורן גדולים, ומיד נישאים לנחיריך ריחות טחובים של זפת הארנים, ונשמעת נביחת כלבים גדולים ואיומים שגדלם כעגלות מפוטמות. אולם בן רגע קל הנך שומע קולות מפנים הבית והכלבים מפסיקים לרגע קל את נביחתם, ומקשיבים לקולות.

שונה בית זה מן הבית ביער־הליבנים, כפי ששונה מעשיה רכה המסופרת לילדים בליל אביב ריחני מהדמיונות האופפים אותך בשעת סופה, כשמתדפקים תריסים וגועות בהמות הבית וילדים מתכווצים ביראה איש אל רעהו.

הבית בזווריניץ היה דומה לאותם בתים שקראת עליהם באגדות על “קושציי” המכשף החי לעולמים. אותו קושציי המכשף היה בעיני יאן צ’ייקובסקי, שומר־היער שדיבר אידיש בהברה פולייסית קשה, והקול נדמה כיוצא מעבי היער, כבד ומאיים. יאן היה אחד משלושה אחים שומרי יערות גדולים, רחבי גרם ושזופי עור. פניו של יאן היו מלאים קמטים וצלקות והוא היה נעול מגפים גדולים המגיעים עד הברכים ולבוש שלא כלבוש האיכרים, אלא כמו השליאכצ’יצים העניים, היינו, מעיל שחור מארג שחור, וחזיה עשויה קטיפה המבהיקה מרוב יושן ושבוודאי באה לו מאחד הפריצים או מעושי דברם.

שתי בנות לו ליאן. שתיהן גדולות־קומה ובריאות ונראות כסוסות צעירות. פני שתיהן מוארכות וחלקות. הגדולה, שהיא כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, גבוהת־קומה ותנועותיה איטיות ושקטות וחזה מרטט בלכתה. והצעירה כבת שתים־עשרה, שחורת עין והיא אצה ורצה וצוחקת בקול בשעה שאני נכנס שם עם דודי אֶליה.

אלמן הוא יאן צ’ייקובסקי וזוסיה הגדולה היא עקרת הבית, וכשנכנסים בני ה“אובייזדצ’יק” מיד מקבל את פניהם יאן עצמו:

– זוסיה, תני להם לאכול ולשתות. כל טוב תני להם… גם אמם ה“אובייזדצ’יכה” מכבדת אותנו.

ומיד מלבין השולחן מחלב ושמנת וגבינה וחמאה צהבהבת, ומיד היא מביאה כל מיני גרגירי תות. היא זעה לאיטה ואחותה השחרחרת רצה אחריה.

ופתאום נהפך אף הבית הזה על חדרו האחד הגדול לבית קוסם טוב, שאפלולית שוררת בו ומסביב לו נראים בעד החלונות הקטנים עצי־אורן גבוהים שצמרותיהם מגיעות השמימה, ועל העצים מנתרות ומצפצפות ציפרים קטנטנות, וביניהן בלי ספק הציפור הטובה שקוראים לה “ז’אר פטיצה” המביאה לך מה שתרצה, אם רק תדע לכוון את השעה ואת הדברים. על ציפרים מעין אלה סיפר לך גם הרבי, ובוודאי ציפרים מעין אלה היה שולח שלמה המלך לעשות כל מיני שליחויות, וביניהן גם ציפור הזהב.

ואגב הרהורים אלה נכנסת זוסיה גבוהת־קומה ואיטית ורגליה זקופות ומלאות.

בבוא יאן צ’ייקובסקי אל בית הסב הוא מרבה לדבר בעניני פוליטיקה. ובתו זוסיה הבאה אתו יושבת אז בפינה ואינה אומרת דבר, אולם בביתה שביער מתגדלת קומתה ויודע אני שאליה דודי מביט עליה בכל שעה שאביה מסיח את דעתו ממנו, ואף היא מביטה עליו. ובשעה שהיא עוברת על ידו, הוא נוגע בה.

פעמים אחדות עם בואנו לא מצאנו את האב בבית, ורק שתי האחיות היו שם. זוסיה צחקה מלוא פיה כשניגש דודי אֶליה אליה, הוא נגע בזרועה והיא גחנה על השולחן מלוא קומתה כדי להניח צלחת וחזה נגע בו.

ופתאום יצאה מן הבית ואליה יצא אחריה. שאלתי את אליה לאן הוא הולך ואמרתי שגם אני רוצה ללכת. אולם הוא סירב וגער בי:

– לא… שב פה… אכול את התות. אני הולך להביא לך תפוחים טובים.

ראיתי את חיוכה של זוסיה ושמתי עצמי אינו רואה. אך עם צאתם ניגשה אלי מארישה, גבוהת־קומה ומלאת־אברים היתה אף היא ועיניה דומות לעיני אביה:

– הם אינם הולכים להביא תפוחים. אני יודעת לאן הם הולכים. אבל אל תספר.

ובשעת דיבור חיבקה אותי ולחשה:

– אני תמיד יודעת לאן הם הולכים. אבא יהרוג אותה אם ידע שהיא הלכה אתו אל המחסן.

 

כב בלילות מחלה    🔗

בהיותי כבן תשע התקוטטתי עם אחד מחברי והוא היכני על הראש באבזם שבחגורתו. כעבור ימים מספר חליתי בדלקת המוח. יצאתי בשלום, אלא שעברו כמה חדשים עד שיכולתי לקום ממשכבי, ואחר כך, לשמחתי הגדולה, אסרו עלי את הלימודים ונגזרה עלי הגזירה להישאר בבית סבי בכפר.

ארוכים היו הימים והלילות עד שנדמה לי אפילו עתה, אחרי יובל שנים, כאילו עדיין אופפים הם אותי ונמשכים בחלל העולם סביבי כקורי עכביש סבוכים, מהוהים ומרופטים. אף עתה בשעות ללא שינה נדמה לי, כי אם אזיז את ידי ורגלי או אם בכלל יזדקר גופי כלשהו, אפול מיד לתוך פקועות הקורים הנמשכים ללא סוף בין הימים והלילות הגדולים; אם אזיז זיזה כלשהי מיד יקומו בריות משונות מבין הימים והלילות, יאפפוני ולא אוכל להימלט.

כי משונים הקורים האלה ופקועותיהם הארוכות נגררות במלוא העולם המתמשך סביבי בלילות ללא שינה ובימים הארוכים. משל לערסל ענקי הפרוש בין מוסדות עולם בלתי נראים, וכשאתה נזרק למעמקי הערסל, ידיך ורגליך וצווארך נוגעים בקורים המהוהים, אי־אלה קורים נקרעים ושוב מתחברים, כאותן רשתות שדודך הצעיר אליה ואנופרי הרכב פורשים בנהר אולשנקה המלא בוץ.

שעון גדול מאוד היה תלוי על הקיר שבטרקלין, שעון עשוי מעץ שחום, ששני מטילים נוצצים כבדים היו תלויים מתחתיו. במשך היום לא שמעת את תקתוקו אלא בשעה ששמת לב לכך, אולם בלילות הארוכים היתה תנועתו של השעון ממלאת את כל חלל החדר ומתפשטת בכל הבית ומחוצה לו. היו התנועות ברורות והתקתוקים ברורים ומסויימים ומנותקים זה מזה, ובכל זאת מהווים המשך אחד ומאוחד. בתוך הצלילים השונים והמאוחרים כאחד יש ואתה מחבר לך ניגונים לפי הצלילים; כפי שאתה מחבר ניגונים כאוות נפשך בשעת הבוקר של יומא דפגרא או בבקרי יום ראשון בשעה שהצלצול בא מבית־היראה שלהם. מה שונים הניגונים שיש באפשרותך לחבר, אלא שבצלצול ההוא הניגונים הם על־פי־רוב קצרים ועליזים, דומים ברובם לניגונים שאֶליה, דודך הצעיר, מזמזם תמיד אותם. אי אתה זוכר צלצול פעמוני בית־היראה של ימים מעוננים עגומים ודומה אין הפעמונים בכנסיה מצלצלים אלא כשהימים בהירים והשמים טהורים, וההשתקשקות המגיעה מן הרחוב שמחה וצוהלה: בים־בם בים־בם, דין־דין־דין־דין, קודם לחוד ואחר כך בבת אחת בלי ההבחנה: בים־דין־בם־דן־בים־דין־דן־בם.

קרני שמש נופלות על המיטה ועל החלונות, ועל המפה הפרושה בטרקלין שמנגד, ועל הפתח הפתוח מחדר השינה אל הטרקלין. הכל שמח, הכל צוהל, ובמרחק משתקשקת עגלה, ואקולינה המשרתת מדברת בקול רוגז אל אליה דודי, ולייבל “בעל העיטרן” מתהלך בחדר האוכל עטוף בטלית ותפילין וניגש מדי פעם אל פתח הטרקלין, ואני רואה את קומתו הגבוהה וידיו המתנדנדות, והוא פולט מרגע לרגע קול אגב תפילה בהטעמת מלה, והמלים של התפילות אף הן נעשות חלק מהיום הבהיר ומתעגלות ומשתקשקות, ויודע אתה כי עוד מעט ותריח את ריח תפוחי האדמה והחלב החמוץ והצנימים שסבתא תביא לך, ורק לך.

לא כן צלילי השעון הגדול בלילות הארוכים. השירים והמנגנינות שאתה מחבר בשקט הליל עגומים ואיטיים, ומאיימים. דומה אי־שם מאחורי הבתים במרחבים הולכים בני־אדם וצועדים ואי אתה יכול לראות את פניהם ואי אתה רוצה שיפנו אליך פתאום ויראו לך את פניהם. עובר וחומק הרהור, כי טוב כך שלא לראותם. כפי שאינך רוצה שהסב יפנה לפתע פתאום ויראה את אליה הדוד הצעיר עומד לידה של אקולינה, שעיניה שחורות ובולטות וחזה גדול ומבטה כועס, ואינך רוצה שהסב יראה את שניהם יחד.

ויש שבמקום לחבר ניגונים הנך מחליט למנות את מספר התקתוקים. הנך קובע לך מספר ומחליט להגיע אליו ואגב ספירה הנך מרגיש שאתה מוכרח להגיע עד לאותו מספר. המספר המקווה הולך וגדל כאיזה חפץ מסתורי ונדמה לך שאם תגיע אליו ישתנה משהו בתוכך ובעולם מסביב לך ואתה משתוקק לשינוי זה, ויודע אתה שמשהו יתרחש, ואתה מתחיל למנות, ופחד נסתר מופיע בך ומאיים שלא תוכל להגיע למספר הצפוי, והיראה הולכת וגדלה עם המנייה, והנך מגיע כך למאה, ואחר כך למאתים ושלוש מאות, והמטרה היא אלפיים, והמספר אלפיים עומד אי־שם במסתרים כדבר חשוב, ואם לאו, חלילה, אומר אתה לעצמך, אם לא תגיע – ובינתים, בו ברגע שאתה רוצה לברר לעצמך את ה“אם לאו”, ניתק פתאום חוט המנייה ונופל לבין פקעת הקורים הגדולים.

ואתה מתחיל שוב לספור מתוך התאמצות ומתוך יאוש. אתה מוכרח הפעם להגיע. 

ואתה מונה עתה מתוך עייפות. המרץ הקודם אבד ואיננו.

־טיק־טאק, טיק־טאק…

כל המספרים נמזגו עתה יחד ואי אתה רואה את נקודת ההפסק והמנוחה בין מספר אחד למשנהו. טיק־טאק ארוך אחד, ומיד בא משנהו, והנם כולם יחד. כל הקורים נתחברו ונתמזגו. מבין הקורים מופיע זקנו הרהב והמסורק של הסב. אתה ירא את הזקן הגדול ומבקש לראות על־ידו את הסבה הטובה, שפניה קמוטים ורכים. אולם הזקן הרחב של הסב גדל מאוד ואי אתה רואה דבר בשל הזקן. אבל פתאום מציצות עיניו של סבא הקטנות והשחורות, אך אינן כועסות, העינים הללו. הן צוחקות מולך וטוב צחוקן. כמו בשעה שהסב לוקח אותך במרכבתו לנסוע רגעים מספר. עיניו צוחקות מתוך הזקן, וידו נוגעת בשמיכתך. והדוד פרניה והדודה שיינקה עומדות ומביטות עליך.

סיפרו לי ששכבתי בחוליי שבועות רבים מבלי לדבר ומבלי לזוז. אמנם לא זכרתי דבר מכל מה שסיפרו לי, אולם זכרתי את הצלילים המשונים ואת הפקעות המשונות ואת הבקרים הבהירים של ניגונים פזיזים וקצרים וגם ניגונים ממושכים ומפחידים.

לא יכולתי לקום ממשכבי כשהתעוררתי ולא הצטערתי על כך. הכל היה כל כך משונה וטוב, מאין בא אור כל כך רב וקולות כל כך נעימים? החדר היה עתה גדול מאוד. התחלתי לאמן את רגלי להליכה איטית והחדר היה ארוך לאין סוף. מה רב המהלך מן המיטה אל השולחן ומן השולחן אל הקיר, ומשם אל הפתח המוליך לטרקלין ולחדר האוכל. קודם לכן היו המרחקים כל כך קצרים, ממש לא כלום. היית קופץ קפיצות מספר וכבר הגעת אל האורוות ואל הגן הגדול, ואף אל משעול הגרנות.

אבל מיום ליום המרחקים מתקצרים, אלא שאינך רוצה להראות זאת לסב. דומה, אם תראהו זאת, שוב יהיו פניו קפדנים כמו לפני מחלתך.

אך יום אחד בחשבי שהסב נסע כדרכו יום יום, הופיע לפתע פתאום וראני קופץ ממקום למקום. הוא ישב על כסא מולי והביט עלי מתוך זחיחות דעת, ואחר כך הושיט את ידיו ואספני בזרועותיו וזקנו מדגדג אותי בפנים ובצוואר. הזקן היה רחב ומסורק היטב, ושפתי הסב אדומות ומחייכות.

בימים האלה של מחלתי פגה המתיחות של הסב ונדמה שאף בני הבית לא היו יראים אותו עוד. אף אליה דודי הצעיר היה נכנס ומביא לי כל מיני צעצועים שעשאם בידיו.

אליה דודי אינו מהדברנים, ועל פי רוב נכנס אל החדר כשאין איש בלעדיו. בכלל הוא נעלם כשבני־אדם זרים באים אל הבית. תמיד הסב גוער בו משום מה. לפעמים גוער על שנעלם ואיננו, ולפעמים גוער על שעומד ואינו מדבר דבר:

– רק דבר אחד יודע הבחור הזה בן התשע־עשרה, רק לעשות צעצועים כילד. למה אינך לומד לדבר כבן־אדם? עומד כגולם ואין לפניו אלא עשיית צעצועים.

ואליה שומע את חרפתו, כובש מבטו בקרקע ומחייך את חיוכו הפיקח והתמים גם יחד.

ואל חדר חוליי היה אליה מביא תמיד מן הצעצועים שהוא עושה. ולא זו בלבד אלא שבימי מחלתי הותרה הרצועה, וגערתו של הסב לא היתה אלא מן השפה ולחוץ, כי רצה סבי שיעשם בשביל הנכד החולה. אף הדוד ידע זאת, ובכל שעת כושר היה נכנס למחסן העצים ושם עושה כל מיני גרזינים וחרבות וקערות מקערות שונות. היה יושב לו יחידי, מזמזם לו את ניגוניו הפזיזים והקלים ומנסר וגוזר.

ולא זו בלבד אלא אף כשלא היה איש בבית, היה לוקח אחד הרובים שלו היפים ביותר ומשחק לפני את משחק ה“קוליידס” (חג המולד): מעין מחזה ארוך ששקצי הכפר היו מכינים אותו ומתאמנים בו במשך השנה.

היה קושר את הרובה על כתפיו ואת החרב לוקח בידיו, לובש את השמיכה הצבעונית ומתהלך לפני ושר את השירים והפזמונים שהאחרון שבהם מסתיים בנצחונו של המלך הטוב במלחמתו עם המלך הרע. רק שתי שורות נשארו בזכרוני והם מעין הימנון לידידות ולשמחה.

ואמנם, באחד הערבים באה כל חברת המשחקים וביקשו להציג את המחזה לפני. ידעה הסבה ואף אני ידעתי, כי אֶליה שלחם אלי. ואף דודותי רצו לראות את המחזה, וטוב ונוח היה לטעון שהכל הוא בשביל הנכד החולה.

ראיתי את החרבות והחניתות והרובים, שרובם היו מעשי ידיו של אליה. וכאשר נלחמו המשחקים איש ברעהו וניצחו איש את רעהו ושרו את שירי המלך הטוב המאמין בישו ואת המלך הרע הכופר בישו, הביט עליהם אליה בקנאה. אף הוא ידע את כל השירים על־פה ומה מאוד היה רוצה שיראוהו משחק ושר.

אבל חזקה פקודת הסב שלא להתחבר אל השקצים בחג ה“ניטל”, כי לא אמונתנו אמונתם, ובושה היא וחטא הוא לנער מבני ישראל להשתתף בהצגות אלו. 

ולולא מחלתי מי יודע מה רבה השערורייה בהוודע לסבי כי הציגו בביתו את הצגת הניטל.

 

כג כנור ציון בגלות    🔗

הספר הקטן הדהה “כנור ציון”, שבא אלינו מיד “הרבי הארוך”, היה מעורר געגועים על שדות ויערות וגנים ששם התהלכו בחורים יהודים ונערות יהודיות וקוצרים קצירם וזורעים ונוטעים ורוקדים באמצע הכפר ליד ביתו של שלומקה.

קרבנו הספר הקטן והדהה איש אל רעהו ולעוברי דרכים האורחים לשבת, ולזליק, וללייבל בעל העיטרן.

ובשבתנו לזמירות־שבת ליד החלון הפתוח מול הגינה ראינו את הקילון הארוך וסייח קופץ על ידו ונערה רצה אחרי הסייח, ונדמה לנו כי כל המראות האלה יש להם קשר אמיץ לשירינו ב“כנור ציון”.

ולפתע פתאום, עם בוא מורה חדש בראשית הסתיו, נשבו רוחות חדשות והרגשת הקירבה חלפה פתאום, אף אותם הסודות הצפונים בתוך הספר נעלמו.

כי ביום סתיו אחד בא שלומקה בעל המרזח לבשר אותנו, כי נמצא מורה שילמד את בני הכפר יחד עם בני הכפר הסמוך של טאניז’יץ.

נחרת מורה זה בזיכרון תוך מראות של ימי סתיו נוגים וימי חורף.

עם בואו נעלמו השדות והיערות ונעלם הצעיר היושב על גבעה ושר את השיר האהוב עלינו, “שמש אביב נטה ימה…”

עד בואו של המורה החדש היה זכרונו של “הרבי הארוך” מעין אגדה בבית הסב.

– כך היה “הרבי” שר את הניגון…

לא… לא כך… הנה כך צריך לשיר, בהטעמה אחרת.

והלב כאב ושמח בשעת זמרה.

ועל פי רוב היינו שרים את הניגון בשני הניגונים גם יחד.

כך היו יושבים ומדברים ואפילו הסב דיבר בגעגועים עליו. ואני, אם כי כבר שכחתיו, ידעתי בדיוק את מראהו, ונדמה לי שגם ידעתי את שמחתו ואת התלהבותו.

לא ידע איש בבית איפה הוא אותו “הרבי הארוך” האגדי, אולם שיריו היו חלק מהחצר הארוכה והצרה ומהבית, ומהאורוות, וממשעול הגרנות. סבתא היתה מגישה אל השולחן את הספר הקטן, שדפיו דהים וממוללים והעמודים צהובים יחד עם הסידורים הגדולים שבהם נמצאות ה“זמירות”, והיו שרים אותם בגעגועים על “הרבי הארוך” ועל זמירותיו:

"שכב הרדם, בן לי יקיר, שמע אדבר שיר

בימי קדם במרחקים היה היתה עיר."

ראינו את עצמנו בזמרנו כבעלי־אחוזה קטנים היוצאים לראות את נחלתם בשבתות אחרי הצהרים לאורך חצר צרה אל משעול הגרנות.

פרניה היתה משתתפת בזמרה בקולה החם ועיניה דומות לקטיפה שחורה ורכה. שיינקה היתה מתלהבת ופניה המוארכים מביעים התלהבות ומרד, ונדמה לי בשעת זמרתה כאילו יוצאת היא לדרך רחוקה וזוהי שירתה האחרונה לפני צאתה.

אך עם בוא המורה החדש בא שינוי בכל.

זמן מה אחרי בואו הזמינה אותו הסבה לארוחת שבת והוא דיבר הרבה דברים שלא הבנתי, אך זאת אני זוכר, כי החזיק את הספר “כנור ציון” בידו והביט עליו בצחוק ובבוז. עמד לפנינו המורה החדש, קטן־קומה, מלא־אברים, בעל כתפיים מוצקות ועינים קטנות מבריקות וקולו חריף וחד ופסקני ותובע.

ונדמה שהחל מאותו ערב היה הספר הקטן “כנור ציון” הדהה מונח כיתום על השולחן.

לא מיד נכנע הסב. אחרי הזמירות של שבת היה הסב כרגיל מושיט את ידו אל הספר ומתחיל לשיר, אך נשאר יחידי.

ומיד אחרי הארוחה היה הבית מתרוקן. לפעמים הלכו עם המורה אל הכפר השכן, ויש שהיו שרים שירים במשעול הגרנות.

קינאתי אף אני את קנאת הספר “כינור ציון” ונדמה לי, כי גם דודי התגעגע עליו. אולם לא היה יאה בפני המורה החדש לשיר את השירים ההם. אף מיכל שבא מאמריקה ירא את המורה. יש והיה שואל שאלות ממיכל:

– וכיצד אצלכם באמריקה?

– ומדוע אינכם עושים זאת באמריקה?

מה שונה היתה השאלה של וולוול או זליק או אפילו לייבל. הם ביקשו לדעת כיצד חיים שם בארץ הרחוקה ואילו המורה החדש דרש דין־וחשבון מן הדוד מיכל, והדוד גימגם בתשובותיו.

ואני הרגשתי שעם בוא המורה החדש, שקרא לעצמו סוציאליסט, ניטלה מאתנו צהלת החיים וכולנו הזדקנו.

משל לנער הרץ צוהל ועליז ופתאום באה יד חזקה של אדם מבוגר המוליך אותו על־כרחו הצידה ואומר לו שמכאן ולהבא די לו להשתובב ועליו לישא בעול. הבחור המורה היה נמוך־קומה, בעל אף עבה, כתפוח־אדמה, פנים רחבים ועיניו קטנות וירוקות. אולם מיד עם כניסתו לבית היה מתבלט ודומה שהוא הוא השליט וראש המדברים. ולא זו בלבד אלא שהמסובים חייבים להיכנע לדינו. אין עוד חופש והתפרצות פתאומית, אלא כל מעשיך בספר נכתבים.

 

כד “קונדיציה”    🔗

ייזכרו לטובה כל אלה בחורי העיירות היהודיות שבאו ללמד את ילידי הכפרים תורה וחכמה, ואגב, קצת דרך ארץ. ואף הם מצאו בכפרים על מדפי ה“ישובניקים” בארונות נשכחים ספרים מספרים שונים ומשונים וכתבי־יד ישנים. מהם הרימו את קרן עמם ואת געגועיהם בשירים מ“כינור ציון” ומהם באו כאובים ומרוגזים ולימדו את חניכיהם לשנוא את יהודי העיירה הקטנה ויושביה.

ייזכרו לטובה הבחורים הצעירים החיוורים בעיירות ישראל, חובשי משקפי הפנסנה ועדיני הפנים, בני אלמנה וסתם בני עניים מרודים שספרים היו נושרים מחיקם והתהלכו ברחובות העיירה והתייחסו בביטול להוריהם ולקרוביהם. רובם עזבו את ספסל הישיבה ולא רצו לשוב אליה, והתחילו ללמוד את נטיות הפעלים והשמות וגיאוגרפיה והיסטוריה, וטוב היה שלא עמדו בבחינה לארבע מחלקות של גימנסיה, כי אילו היו עומדים בבחינה, היו צריכים להחליט מה עליהם לעשות אחר כך. אולם כיוון שה“אחר כך” היה מטושטש, אי־שם במרחקי זמן ומקום, טוב היה לעת עתה להתהלך עם נערות ביער שבסביבה ולקרוא בקול סיפור משל אנדרייב או ארציבאשב או שיר משל באלמונט.

ועל פי רוב, כשיצא הנער מן הישיבה וישב בבית אמו, הוכרחה האם לאפות לפרנסתה ולפרנסת בנה רקיקים וכעכים, ולחם לבן, ובימי יריד היתה עוזרת לשכנתה במכירת בד לשמלות. דרה אם זו אי־שם בעליית גג צרה ומפעם לפעם שמעה ברורות את דבריה של בעלת־הבית, כי רצתה בעלת־הבית הזאת להשמיע את הדברים ברורות, שאמנם מבינה היא את המצב של השכנה האלמנה המרודה והעניה, אולם אינה יודעת למה לה לסבול ולהחזיק אותה בביתה, כיוון שבין כך ובין כך אינה משלמת לה שכר דירה, ובעצם יש לה בן גדול ובריא ואינה רואה את הטעם שבחור גדול וחכם בלי עין הרע יתהלך כך, סתם בטל, ולא יטבול את ידו במים קרים. וכדאי שהוא, הבעל, היושב בזה ואינו אומר דבר לא לאם ולא לבנה, כדאי שיבאר לה למה לה לסבול מכל העניים שבעולם, שאינם לה לא קרובים ולא גואלים. ואם אמנם יש לומר את הדברים, איננה מבינה למה תהיה היא המדברת והוא הבעל ייראה בפני כל כצדיק וכאיש טוב־לב.

ושומעת האם האלמנה את דבריה של בעלת־הבית, ואף בנה של האלמנה שומע דברים אלה, והאם האלמנה עוברת על־יד הדירה של הבעלים ככפוית שד, והיא רצה אל מקומה בשוק ועריבת הכעכים והרקיקים בידה. וכבדה העריבה, אולם אינה רוצה לומר זאת לבנה, ואף בנה יודע כי כבדה העריבה עם הכעכים, אבל מה יאמרו הבריות, אם הוא, האקסטרן, ישא עריבה וכעכים בה אל השוק!

ואם אפילו אין קונים בשוק, הרי טוב־טוב לשבת שם ולא עם בעלת הבית, ולכל הפחות נדמה לה בשבתה בשוק כאילו עושה היא משהו ואינה הולכת בטל. ואגב, מי יודע, הרי קרו נסים בעולם. אפשר למצוא מטבע בשוק, ואפשר שפתאום יבוא איזה פריץ או אפילו איכר עשיר ויקנה הרבה כעכים בבת אחת, כל הכעכים בבת אחת. ואפשר שתתרחש איזו פרנסה אחרת, אם כי אינה יודעת עצמה לאיזו פרנסה פתאומית היא מתכוונת.

הנער נשאר לרגעים מספר בבית, כי הרי לא ילך עם אמו בדרך המוליכה אל השוק. ומלבד זאת אינו רוצה שבעלת־הבית תרגיש בצאתו. אולם הקולות נמשכים וסוף סוף הוא לובש עוז ויוצא בנענוע זרועות ובצעדים הנראים כבטוחים. לרגע קל הקולות משתתקים, אבל יודע הוא כי שם יושבים בעלי הבית, ואם פתוחה הדלת והם יראוהו, הרי החלטתו ברורה לו מראש שהוא יעבור בכוונה במבע של “לא איכפת” ובטריקת דלת חדרו, ובחבטה בפניהם ללא פחד. היינו, יידעו שאינו ירא מפניהם… ובצאתו מתדפקות מלים על שפתיו וביניהם הדברים “הוא יראה להם”, “עוד יבוא יום”. מה הוא “היום” ומה “יראה” להם הוא עצמו אינו יודע.

וכך עובר הנער ויוצא וכדי שלא לראות את מבטי הנשים היושבות בשורה עם אמו, הוא פונה לצד אחר שמעטים שם העוברים ושבים.

והאם רואה מרחוק את בנה ושמחה שלא עבר על־ידה. אילו היה לה קצת כסף, היתה מבשלת לו חתיכת בשר. הוא חיור כמת. ילד היושב כל הימים וקורא וקורא ולומד, צריך לאכול. הנה ליד הצריף של מכבי־האש עומדות עגלות עמוסות שחת והסוסים עומדים ואוכלים בשלווה לאט לאט. אולי מישהו מהם, מהאיכרים מובילי השחת, יגש אל העריבה שלה. וסוף סוף כשעובר אחד מהם, היא קוראת אותו, אבל בו ברגע גם שכנתה קוראת, והלב המר לא יכול להתאפק מכעס ורוגז. הלא הן ממש גוזלות את האוכל מן הפה. והנה כמעט כולן מתפרצות בגידופים ובקללות. אחת קוראת וחברתה עונה, והגויים העוברים עומדים וצוחקים בפה מלא:

– הנה הביטו על החייצ’קות כיצד הן קוראות זו לזו…

– כתרנגולות דוגרות…

ופתאום האשה משתתקת. נדמה לה שרואה את בנה מרחוק. פעם ראה אותה בקלקלתה. הוא שמע את גידופיהן.

אך הבן עובר לו בדרך אחרת אל עבר בית־היראה הצבוע בצבע ירוק.

ויש שבמשך הימים הארוכים, בשבתו בבית, היא ניגשת אליו בשעה שהוא יושב וקורא. הוא כועס על שהיא מביטה עליו ופונה הצדה ושוב משתקע בספר.

היא רואה את רוגזו. אילו היתה עשירה! אולם מה טוב היה לולא היה פורץ ברוגז. מה טוב היה אילו היתה יכולה לשבת על־ידו ולדבר אתו, סתם להזין עיניה בו ולדבר.

וכשהיא רואה שוב את תנועת כתפו, שבה רוצה הוא להראות לה את קוצר רוחו, אף היא נרגזת קצת. סוף סוף היא אינה משחקת. היא עושה לפי כוחותיה ויותר מכפי כוחותיה. היא יושבת מולו הכן, כאומרת שעתה יוכרח לדבר אליה:

–מה תהי התכלית, בני?

– מה אתה אומר לעשות לשנה הבאה? ראש השנה מתקרב ואם רוצים קונדיציה, יש להתחיל בדבר.

ולפעמים הניגון יותר חריף:

– יעקב בן רוני הכורך השיג קונדיציה בששים רובל בחצרו של מיכל יאנובסקי. סיפרו לי על האוכל שנותנים שם. בבית אביו לא יהיה לו לעולם אוכל כזה: שמנת וחלב כאוות נפשו.

הנער החיוור עונה בכעס ורוטן, אולם יודע הוא עתה, כי גם הוא יסע לבקש קונדיציה. והנה משיגה אמא כסף לנסיעה אל עיר המחוז והוא בא אל המרכז ל“קונדיציות”, לאכסניה של “אייזיק טאטילי”.

ולשם באים בני הישוב מסוגים שונים. יש הנראים כפריצים וכרכרותיהם רתומות לשני סוסים ובעליהם חובשים כובע שחור בעל שוליים רחבים. אלה אינם מדברים על התנאים בבית טאטילי, אלא אומרים לנער לבוא אל המלון של בוקשיצקי ושם ידברו אליו. בשעת הדיבור דומה שגדול הוא בעל האחוזה לעומת המורה בקומתו והמורה משתדל להסתיר את הכתם על בגדו שניסה להסיר ולא יכול.

ולאידך רוב ה“ישובניקים” באים לבושים במעיל שהוטלא כהוגן לא פעם, והשוט תחת בית שחיו. טאטילי אינו מכבד את ה“ישובניק” העני ונותן לו מורה מן הזיבורית, או כל מה שהוא זיבורית לפי דעתו, היינו אם אין לו למורה פנסנה על אפו או שבגדו אינו נאה או שבכלל אינו מוצא חן בעיניו.

– הה… בחור… בוא נא הנה… הנה יש “בעלן” עליך…

ואם ה“ישובניק” אינו באותו מעמד, הוא מוסיף כרגיל:

– אפילו שלומיאלים כמותך באה שעתם.

ויש שהוא פונה אל ה“ישובניק”:

– הנה, רבי יהודי, הנה יש לי “רבי” טוב בשבילך. המחיר טוב והסחורה נאה, אך אל תקמץ לו חלב חמוץ. תן לו כאוות נפשו, הרי ידוע לך שחלב חמוץ טוב לקיבה. תן לו, אל תחוס!

והבחור החיוור רואה לפניו איש שזקנו מדובלל ובגדו מטולא, ומגפיו גדולים ומשוחים בעיטרן. ממש כפי שקרא בסיפורו של ברקוביץ, “פרא אדם”. ושם מסופר ממש על יום סתיו כזה, יום מעונן וקר והעבים גדולים ומשונים ורוח נכנסת אל מתחת לבגד, ואינו יודע מה לומר ל“ישובניק” וגם ה“ישובניק” אינו יודע מה לומר, וסוף־סוף הוא חדל מלבקש דברים לשיחה ומוציא את השוט ומצליף את סוסו:

– ניו ניו, נבלה שכמותך…

 

כה תקוותיה של סבתא    🔗

מהלכה של פרניה הבכירה היה שקט ורך, כקטיפת עיניה החומות. הליכתה לא היתה הליכה סתם, אלא הליכה אל מחוז־חפץ, הליכה שיש בה משום מטרה. לא נראתה כמהססת, וטוב היה לשבת בקירבתה בשעה שבאו אורחים. בטוח היית שהכל יסודר והכל יצאו שבעי־רצון. היא ידעה להקשיב לשיחה. דומה, בשעת הקשבה נמשכו עיניה החומות אל המדבר וכולה מסורה לדבריו. ונדמה לו למדבר כאילו לא הוא דיבר, אלא שהיא דיברה אליו.

ואילו את שיינקה תמיד יראו הבריות וחששו שלא תסכים לדבריהם, שהנה מיד תקום ותצווח, שלא כך הדבר אלא אחרת. נדמה שאבריה הגדולים והיפים היו להם זוויות חדות, דוקרות ובוטות.

ונדמה עוד מן הימים הראשונים לבואו של המורה החדש, כאילו פרניה דבקה בו.

אך קשה היה לסב להתרגל להעזתו של המורה החדש.

זוכר אני את הפגישה הראשונה. הוא נכנס מן החוץ עם הדודה פרניה. בדיבורה הרך הציגה אותו לפני הסב:

– אבא, זהו המורה החדש.

הסב הושיט לו את ידו:

– שלום, רבי…

היה נהוג בכפר לקרוא את המורה בשם “רבי”, ושלא בפניו היו קוראים לו “רבצ’יק” או “רבי’לה”, או איזה כינוי אשר נדבק בו במשך הימים.

המורה הסתכל בפני הסב ברצינות רבה, כאילו חטא הלה לו חטא לא יכופר:

–שמי רחמילביץ ואני איני רבי.

דבריו נאמרו ברצינות מופלגה, שמיד הדפה את איש־השיחה ממסלולו, בפרט בשיחה הראשונה. ואפילו הסב היהיר נחבט וניזק מרצינות זו.

עמד לפני הסב בעל הדרת הפנים בחור צעיר קצר־קומה ובלוט אברים, כל אבר מובלט ומחוטב, ודבריו אף הם מובלטים ומובעים לאיטם, כל מלה לחוד, זו לאחר זו.

אף הסב ידע לכעוס ואף הוא ספר את המלים אגב תשובה. נדמה כאילו משתדל לענות לו באותה הנעימה:

– טוב, יהיה כך, רחמילביץ. אנחנו קוראים כאן למורים “רבי” וזה שם יפה. גם לרבנים אנחנו קוראים “רבי”. אבל אם רצונך בכך נקרא לך בשם אחר, ככל שתרצה.

לא היה הדבר לכבודו של הסב להמשיך בשיחה עם עול־ימים זה והוא נכנס אל חדרו.

ובעד הפתח נישאה שיחתו של המורה על סוציאליזם ועל בונדיזם ועל הציונות.

לא הבין הסב את כל הדברים, אולם ידע כי זהו אחד הבחורים שמרננים אחריהם. אף דיבורו שונה מהדיבור שהורגל אליו. כל מלה יצאה מפיו בבטיחות יתירה, כדבר שאין להרהר אחריו.

ומיד עם בואו התחילו החיים לדפוק ביתר עוז. דומה ברצינותו כבש את הכל: לרבות הסב ובני שלומ’קה הפרועים, שעד בואו הציקו לכל מורה עד כדי כך שהוכרח לעזוב לפני סוף שנת הלימוד.

אפילו אלָי, שהייתי אז ילד כבן עשר, דיבר ברצינות כובשת זו עד שהייתי ירא להביט אל פניו.

בבין־השמשות וביחוד במוצאי שבתות וחגים היו מתאספים הצעירים מהכפרים הסמוכים, שותים תה עם לימון ועם ריבה ומתווכחים. בשנים שעברו היו שרים שיריו של המורה הארוך בספר “כינור ציון”. אך ראיתי שמעט מעט חדלו לשיר את השירים ההם, ולא זו בלבד אלא כאילו היו מתביישים להזכירם.

וחסידתו הנלהבה ביותר של המורה החדש היתה הדודה פרניה. איני יודע איך ומתי נעשה הדבר שהתחילו לראותו כבן־זוגה של הדודה פרניה. היה בא תכופות מיד אחרי גמרו ללמד את תלמידיו במרזח של שלומקה ויושב ומדבר בקולו הרציני ובהבלטת המלים הדגולות והקשות על ריבולוציה ועל אקספרופריאציה ועוד שמות משמות שונים.

וכך התחילו השנים יושבים יחד והולכים יחד ובשעה שיוצאים לטיול לאחד הכפרים או לאחת החורשות הסמוכות, היה מקובל מאליו שהם הולכים יחד. הוא המדבר והיא השומעת, ודומה כל גווה שומע לו ועיני־הקטיפה מחליקות עליו ועל ספרו.

ולפעמים מצאה הסבה אמתלה לשלחה ולפטרה מכיבוד הבית ומרחיצת הכלים:

– לכי, לכי, אין צורך בכך. אקולינה תעשה זאת אחר כך.

וכשאקולינה היתה עסוקה, ציוותה את שיינקה לעשות את המלאכה הנחוצה:

– בואי, שיינקילה, בואי עשי את הדבר…

והוסיפה אגב דיבור בת־צחוק, כאילו בעצה אחת הן שתיהן.

אולם אני ראיתי מחדרי את כעסה של שיינקה, ולפעמים כיווצה את אגרופיה ואף הושיטה את לשונה בכעס מאחורי אמה. אף עתה קשה לי להבין שלא תפסה הסבה הפיקחית ולמודת־החיים את הסערה המתחוללת בלב בתה הצעירה.

שמעתי פעם שיחה בין הסבה והסב. לא דיברו תכופות בינם לבין עצמם, כי הרי בעצם היו זרים איש לרעהו. ואף הפעם נראתה סבתא כארנבת קטנה ומודחת המתרוצצת מסביב לאיש גבה־קומה ורחב־כתפיים העומד הכן:

– צריך לקרב אותו. בימים האלה בחורים יהודיים הם יקרי־המציאות. הם בורחים לאמריקה או לערים הגדולות. 

אך הוא דיבר דברים קשים:

– ומה יודעת את עליו? אולי הוא אחד המורדים במלכות אשר עוד מעט ויאסרוהו ואף אנחנו נילכד בפח?

אך הדברים לא השפיעו עליה:

– אני יודעת את ילדי. יש לירוא דווקא מאלה השקטות והטובות. פקח את עיניך, צאליה. כבר שכחת מה קרה לבתו של וולוול. הטוב הוא שתדבק גם היא בחברת הפוקויובקה שבחצר הפריץ ואולי אף בבנו של זנצביץ?

לא ענה הסב דבר, ונכנס לחדרו. לא היה הדבר לפי כבודו להרבות שיחה אתה. אך לא טרק בדלתו, כדרך שהיה נוהג בשעה שלא היה שבע־רצון מהשיחה.

 

כו זקנים וצעירים    🔗

שלומקה בעל המרזח היה איש בעל זקן מקוצר, עגול ורך. וכך היה הוא עצמו, איש בעל מזג טוב ורך. קודם שנשתדך עם חיה אשתו, אשה תקיפה וצעקנית, היה לומד קצת בישיבה, ואף כי לא הגיע ללמדנות גדולה, הרי היה יודע פירוש המלות, וחוץ מזה היה לו קול רך ונעים, והיתה לו חזקה לתפילת מוסף בחגים, ולפעמים אף בימים נוראים. עד שנתחתן ניסה אף הוא ידו במלמדות ולא הצליח, וכשנתחתן עזר לאשתו בהנהלת המרזח, היינו, ממלא פקודות אשתו, רץ להביא בקבוקים מן המרתף, מריק את הכעכים מהשק אל עריבה ולפעמים גם שוקל את הסוכר או את המלח ללקוחות.

ביחוד זחה עליו דעתו כשהיתה קוראת אותו שיסדר את החשבון ללקוחות חשובים. היה אז יושב ליד השולחן, מביא את בקבוק הדיו, טובל את העט לאט לאט כמכהן בקודש, וכותב באותיות יפות את החשבון בעברית: כותב שורה תחת שורה במספרים מצועצעים, ועל ידו יושב האיכר ומנענע בראשו.

שלומקה מכריז כל פרט ופרט מהנקנה, והאיכר מנענע את ראשו לכל דבר עד שלבסוף עושה שלומקה את החשבון הכללי וקורא לאשתו:

– חיה, בסך הכל שני רובל וששים קופיקה.

האיכר מנענע בראשו בחיוב וברצון שהנה כתוב הכל וחתום, ואשתו של שלומקה, שאין לה פנאי, כועסת:

– נו, טוב, קח ממנו את המגיע, הלא רואה אתה כי אין לי פנאי. 

אולם כשאין חשבונות גדולים והכל פשוט וחיה אשתו מסדרת הכל בלעדיו, יושב לו אז שלומקה אל קצה השולחן כמוכן לפורענויות ורועד לכל צעקה הבאה מאשתו, כי אמנם הוא רואה עצמו אשם שלא עשה כלום והקריאה מעוררת אותו והוא יושב הישר על מקומו:

– הוא יושב לו. כן, יושב לו, כיוּכים ששקס העצלן. הנה היה כאן מאטוויי ובעגלתו כל טוב, והוא לא כלום. יושב לו.

ושלומקה זע ממקומו ומביט סביבו במבטו הרך. ושוב יושב על מקומו הקודם אל קצה השולחן.

כך זוכר אני את הבית של שלומקה ורעייתו בעלי המרזח. בית גדול ומשורבב באמצע הכפר וגדר פרוצה מסביבו ופישפש שבור ותמיד חציו פתוח. אחד הילדים רץ אחרי חזיר ומקל גדול בידו ומשנהו משסה כלב, זה רב עם זה ומדביקהו אל הרצפה המלוכלכת והאם רצה אחרי הילדים והאב יושב אל קצה השולחן כאובד עצות ופתאום ניתק ממקומו בצעקה.

אשר ל“רבי” היה הדבר ידוע בסביבה, כי אין “רבי” יושב זמן רב בביתו של שלומקה, כי בניו של שלומקה ממררים לו את חייו. אחרי ימים־מספר הוא מוכרח לנסוע חזרה.

והנה פתאום פשטה שמועה, שהגיעה גם אל מיטת חָליי, שה“רבי” הצליח לכבוש את הפראים והם יראים אותו. זליק עצמו סיפר את הדברים:

– אילו ראיתם. הם יראים אפילו לקום. הוא מספר להם סיפורים והם יושבים. בעיני ראיתי. בנדטקה הקטן היכה את משה’קה והנה קם לו ה“רבי” ולא היכה אותו אפילו, אלא עמד לפניו והביט, סתם הביט והם ישבו כולם כמסומרים.

אף הסבה התפלאה:

– אתם זוכרים את “הרבי הארוך”. אף אצלו היו הילדים יושבים כנקברים.

וזליק ביאר ההבדל:

– מה את משווה, בעלת בית? זה היה איש שלבו לב זהב, והילדים אהבו אותו, אבל את ה“רבי” החדש הם יראים. אילו ראית כיצד יושב לו בנדטקה, יושב ואינו זז.

ובעוד ימים אחדים בא גם אל בית־הסב וראיתי אותו בעד המבוא הפתוח, ואחר כך היה נכנס גם אל חדרי ושם היה משוחח עם דודותי. מיד התחילו לקרוא לו “מורה” במקום “רבי”, ומיד הורגש, בשעה שנכנס אל החדר, כי הוא נמצא במרכז וכל העיניים והאזניים נשואות אליו. 

קטן־קומה היה המורה, פניו רחבים, אפו עבה, עיניו ירוקות ומבטן ננעץ בך בדברו. עמידתו היתה בטוחה והוא דיבר בקול עבה וביטא את דבריו לאיטם, כמונה את האותיות זו אחר זו.

משפחת הסב קיבלה אותו ברצון. אֶליה היה יושב ושומע לדבריו מבלי להביע דעה משלו. פרניה היתה מתקפלת על הכסא ועיניה, עיני הקטיפה הרכות, ליטפו אותו. ושיינקה הצעירה עמדה גבוהה וזקופה ללא גמישות, פניה המוארכים נדמים כנמתחים למעלה וכל גופה הצעיר מתוח עד כדי להפיל פחד על המסובים.

ודבריו של המורה היו משונים וארוכים, והמלים גדולות וכבדות: סוציאליזם וריבוליוציונרים וקאפיטאליזם, ובאמרו את הדברים היו נלווים אליהם רוגז וביטחה.

ואף אם לא חיבבתי אותו ביותר, נמשכתי אחרי דבריו. היה בהם משהו דומה לדברי הסב. דומה, אחרי דבריו אין הרהורים. כאדם המסדר את דבריו שורות שורות, בטוחות ומצוות.

התחרות נסתרת השתכנה בינו ובין הדוד מיכל שבא ממרחקים והתכונן לצאת מן הכפר.

יש ואני רואה אותם בזכרוני כעומדים זה מול זה. האחד קטן ועבה־פנים, מתבונן סביבו כבטוח בכוחותיו ובטוח בשלטונו, והאחר דק פנים ודק אף, נראה כמרוגז וכעוס. האחד איש הכוח, איש המעשה, שכל מקום שהוא בא מקומו הוא, הוא המרכז והבריות מתקבצות סביבו ומסתגלות אליו, ואילו הדוד מיכל מגשש תמיד.

בדברי המורה, כפי שאני תופס אותם בימים אלה ממרחקי הזמן, הנני מרגיש את קנאתו של המורה בן האלמנה העניה, בבן ה“אובייזדצ’יק” האמיד שהספיק לראות את העולם הגדול ושהיה אף באמריקה. מאידך ביצבצה קנאתו של הדוד מיכל החיוור שנשאר מגשש למרות נסיעתו לאמריקה.

ומצבו של הסב התחיל אז בימים ההם להתרופף. לאו דווקא כלפי חוץ, כי הרי עדיין הוא היה המצווה ואיש לא העז לסרב לו, אולם היה מעין היסוס כלפי פנים. התחומים הקבועים החלו להתמוטט, ולא רק ביחסיו אל ילדיו, אלא גם התחומים הקבועים בינו ובין הפריץ התערערו מהיום שהתל בו הפריץ בבואו אליו עם בנו. הפריץ התל בו במעמד בנו ובנו ראהו בקלקלתו. ואף לעגו לבנו הקניט. זו היתה בעצם פגיעה בכבודו.

ומציאותו של המורה החדש היתה מציקה ומגרה. כקוץ ממאיר היה לו הלה, לא רק בדבריו אלא בתנועותיו ועצם הוויתו. הלה דיבר על הפריצים ועל ממשלתם ועל עבדיהם של הפריצים הממלאים את פקודותיהם, ושביום פקודה ייפקדו גם אלה, משרתי הבורגנות, שעזרו להם למוץ את דם האיכרים והפועלים.

נוספו גם דברי יום יום מגרים ומקניטים.

שמח הסב על כך שמיכל מאחר קום בבקרים. על־ידי כך היה פטור מוויכוח ומריבה בענין התפילה. אף את ידיו היה נוטל בשעה שכל המשפחה ישבה לאכול – ובעיקר בשבת. אולם הרגיזה השיחה בין השנים בשעת קיום המצוות האלה, כאילו יש ביניהם קנוניה ולגלוג לזקן:

–טוב לרחוץ את הידים בין כך ובין כך…

– באמריקה, בכל בית־אוכל יש חדר לרחוץ את הידים.

– אתה רוחץ את הידים והמגבת שוב מלכלכת אותן.

וכן גם בברכת המזון ובמים אחרונים. היו מביטים בסידור, כביכול, לשם הבטה גרידא.

וטוב היה בימים שבאו אנשים שכנים ואפשר היה לדבר על סתם דברים מבלי להקניט איש את רעהו. וטוב שבאו דווקא מבני הדור הישן ולא ראה הסב את עצמו בודד כל כך כבין הצעירים היהירים.

לא מיהרו בשתיית תה בשעות אלה והסבה עטפה את ה“ליאק” במפה שלא יצוננו המים. והיה ריח מיוחד של בעל־ביתיות, זחיחות דעת ויציבות לתה זה של שבת. רחוקים היו אז הפריץ והיערות והשדות. היה רוצה לשכוח עליהם, ופתאום עלה ברעיונו שוב הפריץ והצעירים המלגלגים לפריץ. ליגלג גם בנו, ובכל זאת בעמדו בפניו הסיר את הכובע ועמד אף הוא כעני בפתח, ועכשיו בנו לא יוכל למחול לו, ואף בלב הפריץ תישאר טינה. והצחוק שעורר מיכל על עצמו בביצה בזווריניץ אף הוא לא יישכח.

בא וולוול החלבן, שהוא גם קרוב במקצת, מעין שני בשלישי. בדברו הוא מגמגם את המלים. איש קטן־קומה הוא וזקנו מדובלל והוא מחכך את ראשו מדי שעה קלה, כאילו אומר להסיר את כובעו.

–בימים אלה… בימים אלה… הנה לא שומעים בקול. ביילקה היתומה מתרוצצת עד שעה מאוחרת בלילה. שואל אני לאן הולכת, אומרת שהולכת לשמוע את המוסיקה בחצר הפריץ. בשבוע שעבר, הלכה אליכם, ולא איכפת לי. אבל מי יודע מה עושים שם בחצר? הותרה הרצועה.

והסב אינו יודע מה יאמר, כי ברור לו שנכדתו של וולוול, ביילקה, לא היתה בביתו בשבוע שעבר. וכבר שמע מה ששמע. ומה עליו לעשות? הלומר לו את האמת? ומי יודע, אולי כשהוא אינו שומע מדברים סרה גם בבנותיו, ובעיקר בזו הצעירה, שיינקה. ועוד לפני ימים־מספר ראה את המורה הנוצרי, זה המגדל לו זקן ומדבר אליו בכבוד ובבת־צחוק, כאדם האומר: חכה רגע ואני אראה לך את נחת ידי. סיפרו כי המורה הזה דורש בין האיכרים שהיהודים והפולנים הם בעוכרי העם. כך סיפרו בבית הפריץ. ומי יודע מה עליו לומר לוולוול. אל תזרוק אבן לחצר עמיתך.

כל זה בא כברק. לעיניו עומדת שיינקה ליד הפשפש ומדברת עם בן הדיאקון זנצ’ביץ. פתאום נשתתקה עם בואו. צריך לדבר על כך עם סבתא. סוף סוף היא יודעת לדבר יותר ממנו. הוא גבר, ומה יאמר לה? היא תכעס ולא תענה כלום. חבל שלביילקה אין אם, ויום יום היא בחצר מפני שהרפתות הן בחצר ושם החליבה ושם כל הצרות. לומדים זנות מן הפריצים. ראה את האקונום הצעיר עם ביילקה עומדים ומשוחחים. שניהם צחקו. ונדמה לו כאילו חציר היה על בגדי שניהם. מי יודע, יתומה היא.

והדברים נאמרים, דברים שאינם מעלים ואינם מורידים.

– בימינו אלה יש להיזהר, וולוול. אל תשכח שאתה אחראי ליתומה זו. אתה אב לה ואתה אם לה. למה אינך שולח אותה אלינו?

– ובכן, הלא שלחתי… הלא היתה פה?

גמגומו הולך וגדול והוא מתבונן בפני ידידו. והסב אינו יודע מה יאמר.

אך נכנס בינתיים גם שלומקה לבוש קפוטת השבת הקצרה. בשעתו היה קורא גם את “הצפירה” וידע את החדשות בעולם. עכשיו אין ידו מגעת וגם חיה אשתו לא תרשה להוציא כסף, ובצדק. באותם ימים שהיה כאן הרבי “הארוך” היה משיג גליונות “הצפירה” מהעיירה הקרובה והיה משאיל לו. עתה “המורה” הזה בריה אחרת לגמרי. מתנגד רחמנא ליצלן לציונות וצוחק לציונים. וקורא רק ז’רגון. אמנם, יש בידיו ספר מכתבי פרץ ובו סיפורים יפים שהנמשל בהם חשוב מאוד. אבל סוף סוף לא לקח אותו ללמד ז’רגון לבניו ולצחוק לציונות.

וכשהצעירים אינם, שואל הסב את שלומקה, כדרכו תמיד, למה מקצר דווקא לשבת את מעילו ואת זקנו, ושלומקה עדיין חוזר על “היה אדם בצאתך”. וכשהצעירים נמצאים באותו מעמד רוצה שלומקה לשאול שאלות על אמריקה ועל העולם הגדול בכלל. סוף סוף, מה כאן התכלית? ויש שוולוול שואל שאלות ושלומקה בז לעצם שאלותיו של וולוול המראות כי הוא בן כפר, ישובניק שבישובניקים. אך וולוול איש טוב־לב הוא ולא איכפת אם צוחקים לו, ושוב הוא שואל:

– כך… כך… עוד לא סיפרת לי על אמריקה… אמריקה עיר גדולה מאוד… אבל אין שם זהב בחוצות, כפי שהיו מספרים. אילו היה שם זהב היית מביא… חא… חא… חא. 

– אמריקה היא עיר גדולה מאוד. אומרים שהיא גדולה מווארשה ומפטרבורג גם יחד.

שלומקה רומז למיכל שהנה וולוול אינו יודע דבר:

– מה אתה משווה החזיר לסוס? אמריקה היא מדינה ולא עיר. כמו שרוסיה היא מדינה. וישנם ערים באמריקה. ניו־יורק היא עיר באמריקה, עיר גדולה מאוד.

שלומקה שולח את מבטיו אל הצעירים בשעת בירור. ידעו הללו, כי אינם היחידים היודעים משהו על העולם.

אך גם וולוול שמע דברים על אמריקה:

–הדבר ידוע שיש יותר מאמריקה אחת. יש אמריקה ראשונה ושניה ושלישית.

אף זליק לוקח חלק בשיחה. הרי הוא אינו איש כפרי ויודע יותר מהם:

– לאמריקה השניה קוראים קליוולאנד, ולאמריקה השלישית קוראים קליפורניה. ויש שם פירות טובים, תמרים ותפוחי־זהב כמו בארץ־ישראל.

וולוול נתבלבל קצת מכל הענין. לא הבין את ההבחנות הדקות; והוא פנה אל מיכל:

– אמור־נא לי, מיכל, הלא נער פיקח אתה וראש של גמרא לך ואתה הלא היית שם באמריקה, אומרים שיש אמריקה שהיא מתחת לארץ, ואיך חיים שם מתחת לארץ? מדוע אינם נופלים?

והצעירים עומדים וצוחקים לבערותם של הזקנים. ואף אלה לא היו להם הדברים נהירים כלל, עמדו וחייכו בביטול.

הסב עצמו לא היה חולק כבוד לוולוול, אולם עתה, בראותו את לגלוגם של הצעירים, חרה לו. הוא דיבר אליהם בלשון “אתם”, אם כי לא נתכוון אלא לבנו מיכל:

– אדרבה, בארו את הענינים, אם הכל ברור לכם. אין כאן מקום לצחוק. אנחנו לא היינו באמריקה ואיננו יודעים.

התחצף הבן במקום לבאר:

– וכי בעצם מה ההבדל לרבי וולוול?

לא רצה הסב להיכנס לדברי ריב בפני רבים והסב את השיחה לדברים אחרים.

וטוב היה שבאותה שעה הביאה הסבה קצת כיבוד, תה ופירות ורקיקים. וולוול נהנה מהרקיקים, כי מיום שמתה אשתו לא טעם טעם רקיקים בבית. כשהוא אומר לביילקה שתעשה רקיקים, היא צוחקת לו. הפירורים נפלו לתוך זקנו והוא הוסיף לאכול ולנקות את זקנו. הוא נהנה וצחק: 

– כל זמן שאנו על האדמה ולא מתחת האדמה טוב לאכול את הכיבוד שלך, שרה…

 

כז רוחות חדשות    🔗

בכפרים התחילו מנשבות רוחות חדשות. לא זה הכפר ולא זה המרזח, שנערים חשופי־שת התרוצצו בו והתפרצו ברעש החוצה ברוצם אחרי הכלבים והחזירים – לכאורה עבר זמן לא רב, והכל נשתנה בתכלית. הנה מתהלך אחד מאותם הנערים והוא עתה חיוור ודק ושקט וקורא ספרים ועתונים ונוסע מפעם לפעם אל העיירה הסמוכה והנערות מנמיכות את עפעפיהן וכובשות פניהן בקרקע בדברן אליו.

ליד החצר של הפריץ גר סוחר היערות והוא איש משכיל הקורא את “הצפירה” ומקבל את “השילוח” ובימים שעברו היו הצעירים מהכפרים הסמוכים נכנסים אליו בימי שבתות וימים־טובים ומתווכחים על המאמרים של סוקולוב ואוספים בקערה לישוב ארץ־ישראל ומדברים על הבאנק ועל אוגנדה, והמשכיל שתה תה בגילוי־ראש והצעירים אכלו עוגות וריבה ושתו לא מן ה“ליאק” אלא מ“סאמובאר” והתלוצצו וצחקו אם מותר לשתות תה שחיממה המשרתת הנוצרית, והליצן שבהם דרש דרשה מבדחת שהגוי הוא טריפה אבל השיקסה כשרה, והמשכיל לא חייך, כי לא גרס ניבול־פה, והליצן התבלבל קצת וכדי לטשטש את הליצנות התחיל לדבר על צוררי ישראל ימח שמם.

עתה ביתו של המשכיל ריק והצעירים מתקבצים בבית אשר שם מדברים על הריבולוציה העתידה לבוא ושאסור להיות שוביניסטן, וקוראים גם את המורה הנכרי, ומדברים אליו על מצב האיכרים הירוד, והאבות רואים את המורה מתחבר אל בנותיהם ורבה היראה, ובלילות שוכבים בעינים פקוחות ומקשיבים לקול אוושה מעבר לגרנות ולכל צחוק עצור, ומדברים בלחש:

– השעה מאוחרת…

– למה אינך אומרת? הלא אם את!

– אומרת אני אומרת, אוי ואבוי לאמירה כזאת ולשמיעה כזאת…

– בשנים שעברו היו מכים מכות רצח…

– ועם מי מתהלכים? עם בנו של שונא ישראל…

ולמחרת בבוקר שוב עומד המורה שבבית הספר הכפרי עם האופניים שלו ליד הבית, והבת הצעירה יוצאת ומדברת אליו, והאם מטה אוזן מהמטבח, והלב כועס. הנה היא מתכוונת לקרוא לה, לבתה, ולגעור בה, וכבר מנגבת את ידיה ומסירה את סינרה, אולם מחליטה שלא לאמור דבר משום מעשים שהיו בכפרים הסמוכים.

ובינתיים בא לימות החופשה הבן של היהודי סוחר־היערות המשכיל, והוא גימנזיסט לבוש מדים, ואתה מקנא בו ובמדיו, ובשעה שאתה פוגשהו, אינך יודע מה לומר לו. והנה עתה הוא מדבר אליך ואל שאר יושבי הכפר. הוא מדבר על הציונות שהיא תנועה בורגנית, ושתקופת ממשלת “הפריצים” עברה, ואין לציונות שרשים בקרקע, וצריך להילחם בציונים המתעים את הנוער. ובשעה שהוא מדבר את דבריו, אביו מקשיב מרחוק ורועד מרוגז ומצער.

והחלום הרענן והמראות של ארץ־ישראל הולכים ופגים. אף האורח שהיה בא לשבתות נשתנה. בימים שעברו היה אורח כזה, שזקנו קצר ובגדיו קצרים ואין עליהם רבב ודבריו בנחת נשמעים, מוציא ספר עברי מעגלתו ומראהו לצעירי הבית ושואל את הצעיר שבהם פסוק בתנ“ך ולפעמים גם ביאור באבן עזרא או במלבי”ם, ומוציא תמונות מארץ־ישראל ומספר עד חצי הלילה על מה שקרא ושמע, ושהנה יש בכל זאת יהודים שנהנים מהדר הטבע ואינם משועבדים לאיוואן ולפריץ ולשוטר.

את מקומם של אלה תפסו עתה סיפורים ודיבורים על פועלים ושביתות והכרה מעמדית.

ואני, הילד, בעיני נשאו חן האורחים הקודמים עם סיפוריהם על ארצות וערים ששמותיהן נזכרים בחומש וברש“י וב”כינור ציון". היה לדברים אלה ריח של אביב וריח פרחים ומראה של עגלה עמוסה חציר רענן ועגלות עמוסות שיבולת שעירה המדגדגת באף ובצוואר, וקרני שמש מחממות את עגלת השיבלים, ואתה שוכב אפרקדן ועצלות נעימה כובשת את גופך והיית רוצה שתימשך הנסיעה שעות ארוכות…

הדוד אליה הוא היחיד במשפחה שלא שכח את הניגונים האלה, אבל אצלו הם ממוזגים בפזיזות של שירים עממיים ובריקוד של פולקה, ובמראות של בנות־כפר בריאות־ורודות, הרצות זו אחר זו וביניהן גם אקולינה העוקבת תמיד אחרי אליה, וכשאיננו בקרבת מקום הרי היא מטה אוזן ומבקשת אותו בעיניה.

וקרובים היו שירים אלה של אליה מן הנאומים של המורה החדש ואף מסיפוריו של מיכל. ביחוד בימים שיצאו ללקוט תפוחי אדמה, הבחורות מלקטות והבחורים חורשים ונושאים את השקים המלאים, והדוד אליה מנצח על הלוקטים והלוקטות.

בשעת ארוחת הצהרים היו יושבים ליד עגלות וסוסים שפותחו מרתמותיהם, ואוכלים חתיכות־חזיר לבנות כלובן ברכיהן של הבנות. בחור מתלוצץ וצובט בקיבורת אחת מהן, והיא צועקת בקול ורוצה להכות אותו והוא בורח ושניהם נכשלים ונופלים אי־שם ליד שיח או ליד עגלה רחוקה, ושוק לבנה מבהיקה וצחוק נישא והנערה קוראת בקול ומתחמקת מזרועותיו:

– לך מכאן, שד משחת… לך אל אמך המופקרת…

ויש שכל המשפחה, לרבות האב והאם, עובדים באותו שדה ואף הם צוחקים למשבתה של בתם:

– הכי לו בשיניו ושלחי אותו לעזאזל.

– לך ותפוס לך חייצ’קה יהודית ואל תתעלל בעם־אלוהים…

ואחר כך הולכות הפועלות הביתה ברגל או שהן יושבות בעגלות בשירה ובזמרה, ושיריהן, ארוכים וממושכים, וכל בית ובית שבשיר מסתיים בקול דק ומתקטע באמצעו בשריקה. והגברים אף הם על־פי־רוב הולכים בצידי הדרכים,.. כי העגלות עמוסות תפוחי אדמה, והצעירים שבהם קוראים לנערות, צוחקים וצובטים אותן בחמוקי ירכיהן.

ויש שגם זוסיה בתו של שומר היער באה לעזור בלקיטת תפוחי האדמה והיא אינה מתערבת בין שאר נערות הכפר, כי היא רואה עצמה ממשפחת שליאכצ’יצים פולנים, ושנאה בין בנות אלה לבנות האיכרים הרוסיים, וזוסיה נוסעת ליד פרניה ושיינקה ומדברת אליהן. גדולה היא זוסיה וגבוהת־קומה ופניה מלאים נמשים ועל־ידי כך מתבלט לובן צווארה ופניה המוארכים. נוסעת היא בעגלתו של הדוד אֶליה וכשהיא יורדת זזים חמוקי ירכיה וקיבורתה הלבנה מבהיקה ומרתתת, ואף לייבל בעל העיטרן העומד ליד הבית מסב את מבטו אליה.

וכשנכנסים אל הבית ואקולינה מגישה אוכל לזוסיה ולדודות, הרי היא דוחפת את הצלחת של אליה ברוגז, ודומה שבכוונה היא שוכחת להגיש את המלח ואת הסוכר, וכשמזכירים אותה על כך, היא מגישה מבלי דבר דבר ושמה את הצלחות על השולחן בחפזה וברוגז. 

 

כח הים המלוח    🔗

קודם עמד הסב במרכז הבית ומן המרכז נתמשכו חוטי רצונו לחצר הארוכה והצרה, לגנים ולאורוות, למחסנים ולרפתות. ועתה הלך ונתערער המרכז ונתקלשה סמכותו של הסב. המורה הצעיר קטן־הקומה הסב אל קומתו הקטנה את תשומת הלב. אפילו הדוד מיכל המתחרה במורה נוצח.

ובנצחונו על הסב עירער המורה גם את מצבו של הדוד אברהם ואת לימוד הגמרא. דומה, קטנו ספרי הגמרא ונאסף הודן של כריכות־העור השחומות השחוקות בקציהן.

בימים שעברו, בשעה שהיה נישא מן הטרקלין ניגונו של הדוד אברהם, היה הסב יוצא ומביט על המסובים מבלי לומר דבר, ומיד היו הכל משתתקים, והניגון החדגוני נמשך מן הטרקלין כמשהו מוצק וקיים שנמשך ויימשך. ועתה נדמה שהדוד אברהם ירא את הקולות החדשים, ועם הישמע קולם היה משתתק, כאילו אף הוא מטה אוזן למתרחש בחדר האוכל.

ויש שהמורה היה מביע את דעתו על לימודו של הדוד אברהם. וכרגיל, ברצותו לשכנע את שומעיו, היה מכניס מלים לועזיות שמשקלן היה כבד ודומה שהיו מהממות את המסובים.

– זהו לימוד סכולאסטי – היה אומר בדרכו הפסקנית שאין אחריה הרהור. – זהו אנאכרוניזם כשמלמדים גמרא בימינו, ימי ריבולוציה ומלחמת מעמדות.

ובראותו שהמסובים מתקשים בביאור המלות, היה מדבר בסמכות כמבאר דברים שיש לדעתם בימים אלה:

–כן, סכולאסטי, נטול מן החיים. עדיין זוכר אני את השעות שנתתי ללימוד דינה של ביצה שנולדה ביום־טוב. הלא כן, הדוד אברהם?

המורה דיבר בביטול כאילו מעשה־ילדות לפניו:

– במקום ללמוד כיצד הפועל צריך לקחת ביד רמה את המגיע לו, לומדים עדיין כיצד ללכת בדרך שנקבעה לפני אלפי שנים. במקום ללמוד מה אומרים אנשי המדע הכלכלי הסוציאליסטי, לומדים אנחנו מה אמר רב בעיירה פרסית או בבלית לפני אלפיים שנה.

נראה שדווקא זליק נהנה מדבריו של המורה, ביחוד כשדיבר סרה על הלמדנים כרבי אברהם ועל הסוחרים. זליק ראה את עצמו פועל, בעצם ראה עצמו כפועל היחידי בכל הבית. ולולא התבייש היה שואל ומברר את מעמדו של לייבל המוכר עיטרן ודגים כבושים וכעכים, שבעצם אינו עובד בזיעת אפיו כמוהו, כזליק. כי בעצם מה עושה לייבל: הוא נוסע בעגלתו בכפר ומתלוצץ עם הנשים ומדבר ניבול־פה שלא יאה כלל ליהודי בן־גילו.

מובן שלא דיבר זליק על כך עם המורה הצעיר, כי מי הוא הנער הזה שלא נגמל עוד מחלב אמו, שישב וידבר אתו דברים כאלה. אבל יש בהם בדברי הנער דברים של אמת. הנה הוא, זליק, עובד כל ימיו, ומה רכש לו? לא כלום. אפילו את בנותיו לא יכול לגדל כראוי. האחת עובדת בבית ומנקה את אחוריהם של ילדי בעליה החנוונים העשירים. כבר מלאו לה עשרים ושתים שנה, ומה היא התכלית? והצעירה? הוא רועד מיראה בחשבו על הצעירה ועל דברי גיסתו עליה. אינה רוצה לעבוד ומטיילת בלילות. ובשכונה ההיא יש בית של זונות. אל תפתח פה לשטן.

ועם דברי המורה הצעיר הכעס אוכל. יש אנשים שאינם עושים דבר ויש להם כל. יש להם כסף, ואוכל, וכבוד. ובעצם צדק המורה אפילו בנוגע לדוד אברהם.

ונדמה שאפילו בעיניו של זליק ירדה גדולתו של הסב.

כשיושבים יום־יום בבית־כפר שקט ומסביב חצרות ריקות, עצם השאון הרחוק הארעי מגדיל את השקט. ובשקט הזה יש ואתה מסדר לך את האנשים לפי חשיבותם. בימים שעברו היה הסב במרכז ומסביבו כל אחד לפי גדלו. ועתה דומה שנדחה אל הקצה. אפילו כעסו עתה חלש, כחסר כוח.

ויש ואתה מרחיב את ראייתך מסביב לך לפי קצב הדברים הנאמרים והשירים שאתה שומע מסביב לך.

ונדמה אז לילד שהשירים החדשים שהמורה הביא אתו היו בהם ימי סתיו וחורף וסערות, ובני־אדם צועדים בצוותא וצעירים כבדים ומפחידים.

עדיין השירים מקצתם זכורים. שירים של התמרמרות ותלונה ומלחמה. והמלחמה היא באנשים הקרואים “קאפיטאליסטים”, שבדמיון הילד גדולים הם ובריאים ושמנים ואוכלים ושותים בלי חשׂך, ומסביב להם בריות קטנות ורזות קופצות ורוצות לאכול והקאפיטאליסט אינו נותן להם, אלא מדי פעם הוא זורק להם פרוסת לחם או עצם. ולא כעס הילד בעצם על הקאפיטאליסט, אלא שבעיקר בז לו, ואמנם, מצחיק היה האדם הזה:

"אָט זיצט א קאפיטאליסט מיט א בייכעלע א דיקן

און טרינקט דעם גוטן וויין,

פון דעם ארבעטער קלאס טוט ער שפאטן און לאכן

און אליין איז ער דיק ווי דער שוויין." 

והשׁר חוזר על שתי השורות האחרונות בתלונה ותביעה יתירה:

"פון דעם ארבעטער קלאס טוט ער שפאטן און לאבן

און אליין איז ער דיק ווי דער שוויין."

וזכור שיר על אשה ההולכת לקראת המוות והשיר הוא חציו גרמנית, והיה גם שיר על דרייפוס העומד על חוף אי־גלותו ומחכה לבשורות. כנראה שיר זה על דרייפוס לא היה דווקא שייך לאוסף המהפכני של המורה החדש, אולם כיוון שהושר ברוסית והמנגינה היתה מהירה וצעקנית, מותר היה לשיר גם אותה.

אך מושר ביתר עוז ומעורר את כעסו של סבי היה שיר על ים מלוח בדמעות שיהודי מסכן נמצא שם, אף כי מימי לא נודע לי מה לו, ליהודי זה, שם ומי לו שם. והנה לפי שיר זה החזיקו רבנים ודיינים וציוניסטים ביהודי העלוב והם מושכים אותו לציון. ובה בשעה שהם מושכים אותו, בני־אדם מתים מחוסר כל ואין איש שם לב אליהם:

"איר גביר’שע קינדער, משכילים, רבנים,

איר שלעפט אין ציון דעם ייד…"

ועלה בדמיונו של הילד, אגב התלהבותם של המזמרים, מראה עני מחזר על הפתחים העומד ובוכה, ומסביב לו נתקבצו הרב של העיירה, איש שזקנו שחור ורחב ופניו רכים וטובים, והשמש שזקנו חד ופניו חיוורים ורזים, והם עומדים ומושכים את הקבצן החוזר על הפתחים ובעיניהם תמהון, כי הם עצמם אינם יודעים למה באו למשכו.

היהודי המסכן, שהרב והשמש משכוהו לציון, היה בדמיוני יהודי עני ומעונה, יוסף אליה’ס שקראנוהו “יאשהפלי” בנשימה אחת, איש מוכן לפורענויות, שבכל תשעה באב היו זורקים קוצי סרפד לתוך זקנו, ביום הכיפורים היו מגישים טבק חריף לנחיריו ובשמחת־תורה שמים פלפל ומלח בכוסו, והוא, יאשהפלי, קטן־קומה וכפוף ודלוח־עין, אינו מתאונן על כל זה אלא מביט על המתעללים בו בפחד מהול בצחוק, כירא להתאונן.

ואף השמש זכור היטב. רבי ליפא השמש הוא היהודי המושך את יאשהפלי לציון. רבי ליפא הוא איש קטן ורזה וקצר־ראייה והוא כועס שאנו מסדרים “טלגרמה” מהעמודים ומתחילים בעמוד שעל־ידו. וכיצד עורכים טלגרמה: משעינים אחד העמודים אל הקיר או אל הספסל, ואל קצה העמוד משעינים עוד עמוד, וכך עד גמר העמודים, ואחר כך מושכים את העמוד הראשון וממילא נופלים כולם זה לאחר זה, ותקתוק הנפילה נמשך שעה ארוכה, ובינתיים רץ ליפא המסכן אחרינו ומאיים שישמידנו מעל האדמה: 

– עכברושים, פוחזים, מה התנפלתם עלי כולכם? יתנפלו עליכם “לא־טובים”. הלוואי, רבונו של עולם!

ועדיין לא ידוע לי למה משכו הרב של עיירתנו והשמש דמתא את יאשהפלי מהים המלוח אל ציון.

 

כט בצאת הסב ליערות פוליסיה    🔗

בבוקר־נסיעתו של הסב ליערות פוליסיה היו קרבים אל החלון שני סוסים רתומים שהאפילו על האור, ואחרי רגעים־מספר נכנס אנופרי הרכב והעמיד את שוטו בפינת הבית, והסבה מיהרה מן המטבח אל חדר האוכל וחוזר חלילה, ואף הדודה פרניה אצה ממקום למקום, ובבית נישא ריח גבינה מטוגנת וצנימים ורקיקים דקים, שריח של סוכר חרוך נודף מהם, ולחמניות טריות וחמות של כוסמת, מרוחות בחמאה נמסה.

שתה אנופרי את התה כרגיל ללא חיפזון ואחרי שגמר כוס שלישית נתנה הסבה לידיו כלים מכלים שונים שיטיל אותם במקום המושב בעגלה בתוך החציר והקש, שלא יישברו הסירים ולא יאבדו.

בבקרים אלה היתה הסבה המדברת והפקודות נישאו בחלל האוויר בזו אחר זו:

– אֶליה, הנה הכד, שימהו במושב האחורי, אין לסמוך בכל על הערל.

– אנופרי, לך עם אליה והוא יראה לך את המקומות שהטמין בהם את הלחם ואת הצנימים, שלא תצטרך לחפש אחר כך ולהפוך את הכל…

פרניה נשאה חפצים וצרורות אוכל מן המטבח אל חדר האוכל. דלתות נפתחו ונסגרו. אף דודתי שיינקה רצתה לעזור, אלא שלא מצאה מקום בתוך הריצה, השאון והפקודות שבאו מכל הצדדים. קשה היה לה להיכנס לקצב הענינים, והיתה עומדת כתוהה ומתלבטת ללא צורך עד שנפנתה הצידה ועמדה כמרוגזת. ולבסוף היו מביטים עליה כל בני הבית ברוגזה על שאינה עוזרת.

ולפעמים ראיתי את המשך הדברים מפינתי:

– למה אינך עוזרת קצת גם את? הרי את רואה שאנחנו ממהרים.

דברים אלה נאמרו מבלי כעס ולפעמים בצחוק, היינו, דבר ידוע הוא ששיינקה לא תזוז ממקומה בשעת עבודה. ושיינקה היתה ניתרת אז ממקומה וטורקת בדלת. בקומתה הגבוהה ובתנועותיה הגדולות ללא גמישות היתה נראית כבאה ממרחקים.

ועם נסיעתו של הסב היה משתתק הבית במקצת. הסבה היתה יוצאת למטבח. הנערות שבות אל חדרן, הריחות של הסוכר והגבינה מתנדפים אט־אט; אקולינה מביאה את המיחם ושמה על השולחן קערה גדולה של חלב חמוץ שגושים זעים בו ולבנוניתם מגרה את התיאבון. ועוד מעט בא לייבל מוכר העיטרן מן המטבח, נכנס ונושא את שק הטלית והתפילין, ועומד רזה וגבוה על רגליו הדקות הנראות כמקלות, והוא כולו נראה מרחוק כדחליל המתנועע שעוד מעט ויפורק לחלקים חלקים, ויש שהוא נדמה לתרנגול גדול המתהלך בזחיחות דעת.

אקולינה מייסרת אותו:

– בבגדים הקדושים באת להסתובב תחת הרגלים? האין יראת אלהים בלבבך? מה הבהלה? יכולת לחכות. יש די חלב חמוץ לבעלת הבית וגם תפוחי אדמה יש והמיחם לא יברח… אה, לייבקה, לייבקה…

ואם פתאום נשמעת קריאת טרוניה מפיה, יודע אני שהוא ודאי צבט בשר־אחוריה של אקולינה. ומיד משתרר שקט, וברור לי אז, כי זליק נכנס אל החדר.

זליק אינו ממהר בתפילתו. הוא יושב לו על הספסל הארוך ליד הקיר ולוחש איזו תפילות מבלי להניח תפילין, ואחר־כך מוציא את הטלית־והתפילין בזהירות, לאט לאט, כנהנה מעצם ההוצאה. דומה, משוחח הוא לעצמו.

ובינתיים מביט הוא מפעם לפעם על לייבל בעל העיטרן, המתהלך אגב תפילה אנה ואנה, וצוחק לעצמו על עם־הארצות של לייבל, כיצד הוא מצרף מלים שלא במקומן ומשבש את האותיות ואת המלים.

ולייבל רואה פתאום את חיוכו של זליק ואת לגלוגו, והוא סר הצידה וגומר את תפילתו בלחש מהיר, מתוך כעס ועלבון. משוחח הוא במקצת בשעת קיפול הטלית ומביט בחלון כאילו היה רוצה להיווכח בטיב מזג האוויר, אולם יודע זליק, כי כל ההבטה הזאת אינה אלא כדי להעיר את תשומת לבה של הסבה: תראהו ותמהר להגיש ארוחת הבוקר.

ואמנם, הסבה נכנסת. כבר עבר הרעש עם נסיעתו של הסב, יש דברים ששכחה לתת, אבל מילא, ודאי ימצא עצה. סוף סוף אפילו שם יש ישובים קטנים של יהודים ואפשר להשיג כוס חלב וצלחת חלב חמוץ, וחמאה וגבינה לא תחסרנה. אך טוב יותר כשלא צריך לבקש מתנת בשר ודם, כמו שכתוב בסידור. ברוך השם, לא חסר לה דבר מהיום שנישאה, והלוואי שלא יחסר. אולי כל זה בא בזכות הכנסת אורחים. הנה המסכנים זליק ולייבל עדיין רעבים. היום נתאחרה הארוחה בשל נסיעת הסב.

והיא פונה אל לייבל בצחוק ובטוב־לב:

– רבי לייבל… אתה מתפלל מהר… אל תלך קודם שתטעם. לך וטול את ידיך…

ואחר פונה אל זליק:

– וגם אתה, רבי זליק, טול את הידים. לא על התפילה לבדו יחיה האדם.

כך היה אומר אבי עליו השלום.

גם זליק צחק:

–כן, צדקת. תפילה איננה מצטננת ותפוחי־אדמה מצטננים.

ובינתיים פנתה הסבה אל לייבל בעל העיטרן:

–ואתה, לייבל, אל תחכה לו. עד שהוא יהיה מוכן, תוכל להשתכר פרוטות אחדות.

שמח לייבל יחד עם זליק. שונא הוא לראות כיצד זליק לוקח תפוח־אדמה בידיו ומביט עליו מכל הצדדים בעיניו קצרות־הראיה והופך בו והופך בו, כדרך שהוא הופך את כדי החרס שהוא מתקן, ועד שזליק אוכל תפוח־אדמה אחד הרי הקערה כבר נתרוקנה והחלב החמוץ אף הוא אזל. ויודע לייבל בשעת האוכל שעיניו של זליק קצרות־הראיה עוקבות אחריו ועל־פי רוב גם הסבה צוחקת:

– רבי זליק, רבי זליק… אתה אינך אכלן כלל.

ויודע אז לייבל כי הוא נראה כזולל בעיניה.

וטוב טוב כשנותנים לו לאכול לבדו. ברי לו כי עינה של הסבה אינה צרה בו והוא אוכל מלוא פיו תפוחי־אדמה חמים וחלב חמוץ וקר, ואד נעים ומחמם עלה מתפוחי־האדמה. וכשזליק איננו ליד השולחן הנך אדון לנפשך ואינך צריך להתבונן ולראות אם הרבית לאכול, ואקולינה עוברת ומביאה עוד חלב חמוץ וכשהיא גוחנת על־ידו לקחת את הצלחת, הוא מרגיש על ידו את נשימתה החמה. כמה היה רוצה לנגוע בה והנהו נוטה קצת אחורנית והיא מרגישה בכך ומסתלקת ממנו וניגשת אליו מהצד השני של השולחן, והיא מחייכת בשיניה הלבנות ובפניה העגולים ועיניה השחומות העגולות. ויודע לייבל לחיוך מה זה עושה, כי עוד בבוקר־השכם, בשעה שהיא באה אל המטבח והוא שכב על התנור, אחזהו פתאום יצרו והוא ירד מן התנור וניגש אליה, אך היא נתחמקה ממנו ועברה אל צד הפתח. הוא שם עצמו כאילו הולך לרחוץ את ידיו, אבל היא דיברה בקול והוא פחד:

– לייבקה, – דיברה בקול. – לייבקה, אם לא תלך מכאן, אצעק בקול לבעלת־הבית. 

משונה היה כיצד רפו ידיו פתאום והוא נבהל. לא בשל בעלת־הבית נבהל, אלא שהעזתו פרחה לה פתאום. והיא עמדה מולו משולהבת מן האש שהבעירה וחזה המלא מגרה ומפחיד.

ומי יודע אם טוב היה הדבר או לא טוב שזליק התחיל אז להשתעל מעבר לדלת.

בשמעו את שיעולו של זליק, מיד הרתיע לאחוריו ועשה עצמו כמבקש להתחמם על־יד התנור. זליק הביט עליו בחשד.

 

ל מראות הילד    🔗

בימים שלפני מחלתו היה הילד משכים עם כל בני הבית ורואה עצמו חלק מהבוקר המתעורר, ובזיכרון נשארו מאותם ימים המולה ותנועות, וכל זה נמזג בדמות אחת גדולה מלאה שמש מופזה ונקודות־זהב על קירות החדר ועל הרצפה ליד הדלת שחציה פתוח.

אולם מהיום שחלה ונפל למשכב הנהו רואה דברים מובדלים זה מזה ועומדים להם כל אחד לחוד ונבדל ממשנהו.

קודם מתעוררים התרנגולים, וקריאתם היא מעין דיבור פזיז בקול רם, דיבור המתחיל בכעס וברוגזה, היינו, “למה עשית זאת?” ו“למה אינך עושה כפי שמצווה עליך?”…

ויש שנדמה כאילו מישהו מתכונן לדרך רחוקה ואלה הן בנותיו המרובות והנרגזות:

־קוקוריקו… קו־קו־רי־קו…

והקריאה תובעת, עצבנית וזועפת.

והילד מחבר כל מיני שיחות מתוך הקריאות האלה, ועל פי רוב מופיעות הבריות הקוראות קריאתן הנרגזת בדמות בני הבית.

הגדול ביניהם הוא הסב. הוא מתהלך בחצר הרחבה בהרחבה וברוגז:

– נו־נו־נו – עד מתי? עד מתי? עד מתי?

הסבה היא כתרנגולת קטנה וקמוטה וטובה. היא רצה ואצה וניגשת לכל אחד מהקטנים ותוחבת לו משהו מתוך כנפה:

– הנה, הנה לך, קחי…

נותנת היא ומביטה לצדדים אם אין הסב רואה את מעשיה. בינתים מקפץ הדוד אליה על רגל אחת. קולו דק ונעים והוא מתאמץ שלא לעמוד בתחום ראייתו של התרנגול הגדול. ופתאום הוא קופץ על רגל אחת וקורא לו קו־קו־ריקו משונה, קריאה שיש בה שמחה רבה, כך, שמחה סתם… דומה, לא איכפת לו אם יסע או לא יסע, ובלבד שיניחו לו לקפץ ולקרוא קריאה של שמחה־קו־קו־רי־קו, קוקוריקו…

והנה תרנגול אחד שמקורו דק וקולו מרוגז וצפצפני… איפה הוא? הנה היה ופתאום נעלם ואיננו. דומה הלה לדוד מיכל. אף הסב הגדול רואה אותו מרחוק ומשים עצמו כאינו רואה.

וביניהם אחד, רזה וגבוה, טופף ומרקד על רגליו הצנומות; אקולינה זורקת עליו צרור כפיסים וקוראת “קיש־אקיש”, והוא מסתבך ברבי זליק ההולך לו לאט ומעפר בקרקע וגורר בידו את הגלגל הכבד ומסביב לו סירים שבורים וחרסים, ודמעות זולגות מזוויות עיניו, וקפוטתו מתבדרת ומשהו נופל מידיו. ופרניה ניגשת אל זליק ועוזרת לו והוא מביט עליה בחיבה. ופתאום מופיעה הדודה שיינקה ופניה יפים ומבוהלים, ונרגזים. דומה, היא היחידה שאינה יודעת מה עליה לעשות, אינה יודעת מה נעשה סביבה ולמה כל השאון וההמולה, והיא רוצה לשאול ואינה שואלת, ועוד מעט והיא פורצת בבכי.

כך שוכב לו הילד במיטתו בבוקר קיץ ושומע לקולות הנעורים ורואה לפניו דמויות שונות יוצאות מסביב לו ונעשות חיות ועופות, הנראים כמתחפשים, אבל בעצם הוא יודע מי הם, ורק מעמיד פנים כאינו יודע. כמו בסיפורים שזליק מספר על האשמדאי ותרנגול הבר ובסיפורים שקרא על הציפרים המתהפכות לבני־אדם.

דומה, זמן רב עבר מהשעה שנתחפשו, אבל הנהו מביט על השעון הגדול בעד הדלת הפתוחה ורואה שרק רגעים־מספר עברו מאז והוא מחייך לעצמו. ועודנו תמה על כך והנה רועה־האווזים בא אל החצר והוא שומע את קולו, וקולות האווזים זחוחי־דעת ובעל־בתיים יותר מקולות התרנגולים:

– קווא־קווא־קווא – קוואקוואקוואקווא…

להם, לאווזים אלה, נוח הכל וטוב הכל, והכל יבוא בזמנו ובמקומו ואין לדאוג.

ופתאום בא צלצול מתכת המשתבר לרסיסים. בא צליל נעים ונעלם. והנה נשמע קול גערה של אשה. הבאה הגערה מהחצר או מהרחוב או אולי מאצל הקילון בין החצר והרחוב? הנה הוא שומע דלי נופל ושוב גערה.

דומים ולא דומים הצלילים. אדם מספר ברוגזה ובקללה. עגלה עוברת במשובה ובטרטור פזיז, ואחר שעה קלה עוברות עגלות מספר בזו אחר זו, ברוגזה ובכעס. דומה, טוענות הן ברוגזן שהדבר לא ייתכן, והיה רוצה לדעת מה לא ייתכן… הילד מכניס שיחה לתוך ההמולה כפי שהוא מכניס צלילי שירים לצלצול הפעמונים של הכנסיה…

הנה מרחוק מגיעים קולות שתי נשים הנכנסות זו לדבריה של זו, אך מיד נשמע קול זמרה רחוק וקולות הנשים מתקלשים ומיטשטשים.

אך נכנסת סבתא ובידיה צנימים וחלב:

–שתה, חביבי. שתה, יקירי. הלא רעב אתה. שתה, ואולי עוד תישן קצת. עוד היום גדול.

הילד מתפנק. הסבה טובה וקמוטה וידה מרפרפת בנגיעה קלה על זרועו ועל סנטרו של הילד. עולמות גזו והכל נמזג בצלילים המגיעים מן החצר והרחוב. מהחלון נראים בתים ועצים שקטים. ענפים זעים לאיטם. כמעט שאינך רואה את תנועתם. החלב של סבתא חם ואד עולה מתוכו. הצנימים מתוקים. יד סבתא כקטיפה רכה.

בעצם טוב לשכב במיטה מבלי צורך לקום וללכת אל ה“חדר”. מה עושים שם חבריו בעיירה? אשת הרבי ניגבה את השולחן והספרים מונחים על השולחן המנוגב. חדר השינה הפתוח מלא אבק ועמוד של נקודות־זהב עובר מן החלון אל הפתח, ומהצד השני, מן המטבח, מגיעים ריחות חריפים של בצל ושום ושאר מיני בישול וטיגון.

לא שמחה אשת הרבי ביותר על שהכניס את התלמידים אל הבית. הם שיחקו שם ב“מיאטשיקס” וב“נימציס”, ואילו המשיכו דקות־מספר היתה מספיקה לגמור כאן את מלאכתה.

ברור לכולם, כי הרבי כועס. נראה כעסו מתנועותיו המהירות ומהקפוטה המבודרת. וידוע להם גם מקור הכעס. כלהכעיס, בשעה שהתלמידים התרוצצו בחצר ורצו כמשוגעים וזרקו את מקלות ה“נימציס” – אז, דווקא אז, עבר בר־דבבו של הרבי, מרדכי יענקל, המשכיל שבעיירה. עתה יספר לכל כיצד תלמידיו של הרבי מתרוצצים כמטורפים בחצר בעצם יום. יטעים עתה מרדכי יענקל שבחדר מהסוג הישן מבטלים הילדים זמן, ושוב יחזור על דבריו, כי כבר הגיעה העת שגם בעיירה נידחת זו יעשו חדר מתוקן, כדוגמת כל העיירות השכנות.

וכאשר יגש הרבי אל החבורה, שהוא, מרדכי יענקל, ראש המדברים בה, יפסיק מרדכי יענקל פתאום את שיחתו ויביט אליו בביטול.

ונזכר הרבי בדברים אלה וכועס ומתוך כעס רוצה הוא ללמד עתה את תלמידיו פי שנים. ייסכר פי דוברי שקר. כאילו רוצה להשלים עם מצפונו. אדרבה, יביאו מורה לחדר מתוקן. לא יוכל לבאר את הגמרא לילדים כמותו. אל תקרא מתוקן אלא מסוכן. 

וכשהרבי כועס ומדבר ברוגזה, הולך החדר הלוך וקטון. טוב אז להקשיב לדבריו ולא לעורר כעסו, אולם כלהכעיס הנך חושב דווקא על המשחק שהופרע ועל מספר ה“נימציס” ועל זקן הרבי שהוסט הצידה ועל עיניו הקטנות הרצות הנה והנה בסובבו את ראשו. והנה הוא שואל משהו ואינך יודע, והוא מתפרץ בכעס:

– לזרוק את ה“נימציס” אתה יודע… כן, זאת אתה יודע. אתה יודע להתרוצץ כ“שייגץ” ולשימני ללעג ולקלס.

והוא מבאר שוב והמלים אינן נדבקות. דומה, כל המלים האלה דברים חיים הם והנם מרחפים באוויר, מרחפים הנה והנה ללא אחיזה כלל.

טוב לשכב בכפר הסב מול החלון מאשר לשבת ב“חדר” בעיירת אבא ואמא. אם כי היציאה מהחדר טובה, וטובה שעת האוכל בשעה שאתה רץ ומקפץ עם חבריך. אתה מטפס על עץ התפוחים של רהור קיסל וקוטף תפוחים אחדים ורץ וכל הילדים רצים אתך. אך יש ותוך ריצה הנך שומע מאחוריך את קולו של קיסל, “יהודונים נבזים, אפשוט את עורכם מעליכם”. ולפרקים הרבי הולך שם מאחורי הילדים ורהור קיסל רץ לקראתו בחימה וצועק ומחרף, והרבי כובש עיניו בקרקע והולך מבלי לענות לו דבר, ובבואו אל בית המדרש הוא לוחש תפילה וכולו חיוור ורועד.

וזכור לו לילד היום שרהור קיסל שיסה את כלבו ברבי ובתלמידיו הרצים והכלב תפס במכנסו של הרבי וקרעהו.

ואחר כך, בשוב הרבי עם התלמידים אל החדר, ישב הרבי שקט ושותק והתאונן כבפני גדולים. דיבר בקול רך ומתלונן:

– ראו, ילדים, מה עשיתם לי. הבושה והחרפה. פגשתי את מרדכי יענקל והוא הביט על מכנסי הקרועים. הוא ראה את הכל. גם ראה שאתם ברחתם.

ולא עוד אלא שראינו שאשת הרבי הגישה לו את מכנסי השבת, ואת המכנסים הקרועים החזיקה בידה והניעה בראשה ברוגז: אין תקנה להם.

הרבי לבש את מכנסי השבת וישב על מקומו והתנועע כבשעת תפילה וצער. אפשר ששתק מפני שירא פן תאמר אשתו דברים שאינם ראויים להישמע בפני התלמידים.

ראינו בצערו כשהוא הביט מפעם לפעם על מכנסי השבת.

ובשכב הילד על משכבו מול החלון הפתוח, הורחקו מראות הכפר והושתקו קולות החצר, ובמקומם התבלט מראה הרבי היושב ומביט בצער על מכנסי השבת.

דמעה נוצצה בזווית עינו של הרבי ובוודאי חשב על מרדכי יענקל בר־דבבו שראהו בקלונו.

 

לא ה“מנין” בכפר    🔗

את ה“מנין” היו על פי רוב מסדרים בבית הסב.

רק במקרים נדירים היו מסדרים מנין, פשוט מפני שלא הספיק מספר התושבים היהודים בכפר והיה צורך לצרף אנשים מהכפרים הסמוכים, מסטרציץ ומטאניזשיץ.

את ספר־התורה היו מביאים מבית וולוול החלבן, שה“ספר” היה בביתו מדורי־דורות, אלא משמתה אשתו חדלו להתפלל בביתו, והוא לא סירב לתת את ה“ספר” לבית סבי. ידע שחדריו לא היו ראויים לתפילה, ושהנאספים יראו בעין רעה את נכדתו היחידה ביילקה שיצא עליה שם רע, אף ידע שיש רגלים לדבר.

לא היה וולוול בוטח באחרים. היה נושא את ה“טהרה” בזרועותיו, ואת הארון היה שם בעגלה.

אולם תמיד היה מבקש בני לוויה, שמא חלילה משהו יקרה בדרך. וכיוון שביתו של וולוול היה בחצר־הפריץ, צריך היה לעבור לאורך כל הכפר.

וכך היתה מסתדרת מעין תהלוכה קטנה.

הראשון הלך וולוול, מחזיק בזרועותיו את ה“טהרה” העטופה ולוחצה ללבו. לא ידבר בשעת נשיאה מפני כבוד לתורה, ואולי גם משום שהוא מגמגם עד שקשה לרדת לסוף משפטו ולכן מחכים לקריצת עיניו או לנענוע ראשו.

וכך הולך לו וולוול, קטן־קומה וזחוח־דעת, זקנו מדובלל ומוסט הצדה שלא יפריע לו בנשיאת ה“ספר” והוא הולך באמצע הרחוב אחרי העגלה.

והגויים יוצאים מחצרותיהם ומביטים בכובד ראש וביראת הכבוד. אף הצעירים והילדים, הרגילים לצחוק לוולוול בעברו ברחוב, לא יצחקו בשעה שוולוול נושא את ספר־התורה אל המנין. הזקנים עומדים ביראת הכבוד כבשעה שהכומר יוצא בתהלוכה לברך את השדות. על־ידו של וולוול הולך שלומקה בעל המרזח וזקנו הגזוז השחור מוסיף לו כבוד. אחד או שנים מבניו של שלומקה יושבים בעגלה ומחזיקים את הארון שלא ייטלטל, ולפעמים מצטרפים כל ילדי בעל המרזח, מי בעגלה ומי ברגל. אולם חזקה אז הפקודה של שלומקה על הבנים שלא ירוצו, כי אין זה לכבוד התורה. ושמחים הילדים והולכים לאיטם עם הגדולים ואינם מתגרים בלכתם לא בילדי הכפרים ולא בכלבים, ונראה הדבר מוזר. 

וכה נמשכים הם עד בואם אל בית הסב, ואם הסב נמצא בבית הוא יוצא מיד אל וולוול ולוקח מידו את ה“טהרה” ומחכה עד אשר יכניסו שלומקה והצעירים את הארון אל הבית, זה הארון שבשעתו עשהו בנו יושקה הנמצא באמריקה. גם אנופרי ואליה באים. הסב מחזיק את ה“ספר” בזהירות רבה ועומד רגע כמהסס ואינו יודע מה עליו לעשות, ואחר כך מכניסהו אל הארון בדחילו ורחימו, נושקהו וממשיך להביט עליו שעה קלה.

וולוול עם שלומקה נשארים לכוס תה ולשיחה קלה. ובינתיים הילדים מקבלים מידי סבתא פירות או מיני מאפה ומתפזרים בחצר וברחוב, ומיד נישאת באוויר קריאת ילדים, נביחת כלבים וגערות, ושלומקה קם, ניגש אל החלון, מנענע ראשו באי־רצון ויושב על מקומו.

בערב החג רבה התכונה בבית. המנין יתכנס למחר בבוקר והסבה מתכוננת לקראת האורחים. הסבה אופה ומבשלת, ופרניה ושיינקה עוזרות בכיבוד הבית ובפרישת מפות על השולחנות, ואקולינה ואליה מביאים שולחנות נוספים מן המזווים ומן המחסנים. אקולינה שמחה על שניתנת לה הזדמנות לשאת את החפצים עם אליה, והדוד אליה מתקן אי־אילו ספסלים הטעונים תיקון. הסבה הולכת אל הרפת ובינתיים מציצה גם אל מחסן העצים. היא נוגעת בספסל המתוקן על־ידי אליה ומנסה לשבת עליו, אף ממששת בקצוות אם הם מהוקצעים למדי. אני שומע מרחוק את קולה של סבתא בדברה אל זליק או אל הזקן:

– ידים ברוכות לו לאליה, בלי עין הרע. אילו ראית את הספסל החדש שעשה. ממש כנגר.

ואף הסב עובר כדרך אגב בחצר, כביכול, צריך הוא לומר דבר־מה לאנופרי. ואמנם הוא מעיר לאנופרי בנוגע להכנת מזון לסוס למחר, או שיצרור אי־אילו כלים או חבלים. ואחרי דברו את דבריו, שהוא אומרם בקול רם, הוא פותח את שער המחסן לרווחה:

– יום יפה היום, יתייבשו העצים.

לתשובה אינו מחכה כלל, כאילו הכל הוא אגב אורחא:

מהו… מהו… ספסל? הבה נראהו… האנשים לא יפלו מעליו באמצע התפילה?

לא רגילים בני־הבית למהתלותיו של הסב, ושמחים על כך. בכלל אין אליה רגיל בדברים עם הסב. התחיל לומר משהו ופתאום חדל. הזקן מחכה רגע קל לדבריו, וכיוון שהם לא נגמרים הוא מפליט משהו בנוגע לספסל ויוצא. 

ואף במטבח רבה התכונה. יש להכין “כיבוד” ויש להכין יי"ש לשתיה וכובשים דגים, ומכינים לפתן, ואופים חלה, אמנם, ישובו רובם לביתם אחרי התפילה ואחרי הכיבוד. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ואם כי הסב אינו מתערב בעניני אוכל, אף הוא אומר:

– דרך רחוקה ללכת אחרי התפילה הביתה.

אינו אומר בפירוש בנוגע לאוכל, כי יודע הוא שיספיק אוכל לכל, ובכל זאת יש לומר, יש להזכיר…

ובאותו יום פותחים את הדלתות בין הטרקלין וחדר האוכל, מביאים את הספסלים, לרבות הספסל החדש של אליה. שמים מפות על כל השולחנות. השינה בלילה ההוא שונה מבכל הלילות, ואם ליל קיץ הוא הולכים אל האמבר לישון וגם ישנים שנים שנים במיטות בחדרים הקטנים, כדי שלא יצטרכו להציע מצעות על הספסלים. ולמחרת קמים בבוקר השכם והנשים מתחילות להכין ולהתכונן. וכרגיל סבתא מנצחת על העבודה והבנות עוזרות לה, כי מי יודע, אולי תהיינה פנים חדשות, כי הרי יש ואורחים באים אל הכפרים הסמוכים מן העיר ומארחיהם יביאו אותם אל המנין.

ולמחרת בבוקר מתחילים באים בני ה“ישוב” חבורות חבורות.

בא הרשל זאמאהילר שהוא בעל הקריאה וסוף־פסוק שלו דומה לסוף שירי בנות הכפר בחזרן משדותיהן בשעת קציר. אחד מנעריו של הרשל לומד ב“גורודסקויה אוטשילישטשה” (בית־הספר העירוני) בעיר סלוצק הקרובה והוא מדבר אליו רוסית, והאב נבוך, כי לא נעים לו לדבר רוסית אל בנו במעמד כל האנשים.

באים ראובן מסטארציץ עם שלוש בנותיו, בחורות גבוהות־קומה שקולן נשמע במרחק וכולן רחבות־כתף וכחולות־עין.

ראובן מסטארציץ הוא אדם היודע ספר ויודע נגן, הוא קטן־קומה וזקן־שיבה גדול לו שלא עלו עליו המספרים, וקצהו האחד של זקנו ארוך ממשנהו. חיוך טוב לו, לראובן, ובין בנותיו גדולות־הקומה הוא נראה כגמד, אבל אוהבות הן אותו ונדמה כאילו הן מגינות עליו. אף הבנות יודעות לשיר, ובבית בסטארציץ יושב הוא עם שלוש בנותיו בכל ערב שבת ושר אתן זמירות וניגונים של שבת וחג. ביתם בנו על מרומי גבעה בפרשת דרכים והאיכרים עם בניהם ובנותיהם באים מדי ערב שבת אל החלון של ראובן סטארציצר לשמוע לשירים. ולא זו בלבד אלא שהיו ביניהם, בין הנכרים, שלמדו את הניגונים ואף הם היו מצטרפים לניגוני “רובין שלנו”.

עם בואו אל הכפר השכן מוקף שלוש בנותיו הוא מתבלט בין שאר האורחים. קטן־קומה הוא וזקנו הארוך יורד על הקפוטה הארוכה ועיניו הטובות מביטות על בנותיו ונראה הוא ביניהן ולעומתן כגמד אגדי המושל בכיפה.

בכלל לא היו נשים באות ל“מנינים”. נערות אלה, גבוהות־קומה, לבנות הפנים וכחולות העין, היו היחידות ולא יתואר שראובן סטארציצר יבוא בלעדיהן. ולא עוד אלא שבעמדן ליד אביהן היה קולן רך וחפשי, אך עם התרחקו מהן ביישנות נופלת עליהן ומורגשת בדידותן.

ותיתי לה לדודתי פרניה הטובה שמיד הכניסה אותן תחת חסותה, שאלה על שמלותיהן, מי תפרן ומתי נתפרו, על זמרתן ועל מעשיהן ועל אביהן.

ובהישמע בשעת התפילה קולו של אביהן המתחנן לפני העמוד, היו אף הן הומות את ניגוניו.

ראובן סטארציצר עם בנותיו היו תמיד הראשונים, ואחריהם נמשכו ובאו ה“ישובניקים” האחרים קבוצות קבוצות ואחד אחד. ביניהם משפחת שלומקה על שבעת ילדיו, שקולותיהם הגיעו מן המרחק וכשנתפרצו אל הבית, רבה ההמולה והצעקה עד שאביהם כעס וסטר לאחד על לחיו ואת השני אחז בצוורונו, ונשתתקו לשעה קלה.

במנין זה היה “המורה החדש” אחד האחרונים. האנשים מסביב התרגשו עם בואו ופינו לו מקום, אולם הוא עמד מן הצד והסתכל בבת־צחוק של קלות־ראש על שפתיו. כך הנהו מופיע בזכרוני כשהוא מביט בביטול על ה“ישובניקים” שבמנין. דומה, שדווקא בקטנותו התבלט. היתה זאת קטנות מוצקת ומחוצפת, שהפחידה את אנשי הישוב, הרואים עצמם כנחותי דרגה.

ואמנם קלות־ראש זאת שבמבטו ובתנועותיו עשתה רושם על צעירי הקהל ואף באים בימים ראו נחיצות לחייך אליו בהתרפסות. משהו ניתק פתאום בין המתפללים. אחד היה הסב שעמד ליד הארון עטוף בטליתו ומתפלל בלחש.

ואף ראיתיו פעם פונה אחורנית ומביט על המורה בשנאה גלויה.

 

לב שלבים ומדרגות    🔗

פגישתו של מיכל עם הפריץ ומפלתו בביצת זווריניץ לא נשכחו במהרה. גם העיקו הפגיעות הקטנטנות, לרבות דבריו השנונים של המורה החדש, העזתה של שיינקה ודברים כיוצא באלה. 

עד כה היתה קביעות ויציבות ביחסיו של הסב ומשפחתו עם העולם, וכל אדם מחוץ לעולמו עמד בשלב שהקצה לו מאז, החל מהפריץ וכלה ברכב אנופרי, ומאידך החל ברב העיירה וגומר בלייבל בעל־העיטרן. ולא זו בלבד אלא שהיחסים נעשו במשך השנים ברורים ואין להרהר אחריהם.

ופתאום הרגיש הסב שכל השלבים והמדרגות על כל גוניהם וגוני־גוניהם הולכים ומתערערים. משל לאדם הניגש לבצת זווריניץ הגדולה. לכאורה אחו ירוק ועצים גדולים וקרני שמש מחממות ומענגות, ובית השומר הישן, שגנו הפך איזוב חום, מעיד על קירבה ומשפחתיות, אולם צעד נא באחו הירוק ומיד הבצה מתחילה לרעוד והקרקע אינו קרקע ואתה רואה שכל העולם המוצק מתחתיך.

ומי יודע, אולי גם הפריץ הרגיש את רעידת־האדמה מתחתיו. ולכן התחיל להרוס את הטקס הקבוע בינו ובין היהודי שלו, כדי להרגיש כי עדיין כוחו עמו. רואה הסב ורואה הסבה שאינו שייך עוד לעולמם. ואליה, שאין בו לא חכמה ולא דרך־ארץ, כאחד השקצים, תמיד פוזם לו פזמונים ועושה לו צעצועים. והלב ירא לומר דברים שצריך לאָמרם. ההעזה של שיינקה היא קשה וכבדה ועקשנית, וחלילה אם יקרה אותה מעשה ביילקה, נכדתו של וולוול, שאין זה סוד כי בינה ובין האקונום אשר בחצר מתרחשים דברים שלא כדאי לדבר עליהם, אם אי אפשר להועיל.

שנים על שנים היו היחסים יציבים, כעין חוליות בשרשרת – ופתאום הכל ניתק.

הפריץ בכבודו ובעצמו עדיין דברו חוק והשאר עומדים מסביב לו וכובעיהם בידיהם, ולמטה ממנו קרוביו ועושי דבריו בשבילים מסויימים. ושעה שהם, עושי דבריו של הפריץ, באים, תיחפז הסבה ותמהר להבעיר את המיחם ולפרוש מפה על השולחן.

וכשהם יוצאים, הסב מביט על הסבה המנקה את המפה ומפזרת את הפירורים לתרנגולות – ופתאום באה יראה ויש הרגשה מוזרה שכל הדברים שדיברו וכל המאכלים שנתנו, הרי כאילו הקריב קרבנות לעבודה זרה.

טוב שהמפה נפרשת גם לכבוד יהודים טובים, מגידים ולמדנים וסוחרים חשובים. אף לכבודם מבעירים מיד אש במיחם ומקבלים את האורחים בטרקלין או בחדר האוכל, מביאים אנשים אלה הדים ושמועות מעולם שכולו יהודי, ומורגשת חמימות נפשית, ובשעת השיחה נשענים על המרפקים אגב שתיית התה ושואלים מה נשמע בעולם הגדול ומה שלומו של איש פלוני ואלמוני, החנווני ובעל־הבית, ונותנים ברכה ומקבלים ברכה, וכאשר משלחים את האורח, יוצאים אל החצר ושמים במושב האחורי כמה חריצי גבינה וכד גדול או קטן מלא דבש, ופירות, ואולי גם שק של תפוחי־אדמה, הכל לפי השולח והמקבל.

ויש אחר־כך הרגשה שטוב להיות יהודי ושיש קשר בינך ובין הבריות שם בעולם הגדול, אשר לשם נסעה העגלה המלאה, ושגם בפיהם של בני־האדם האלה יש ברכה אליך בפיהם ובלבם.

לא ממדרגה אחת הם היהודים הנושאים ונותנים בכפר או עם השכנים היהודים מהכפרים האחרים. יש ביניהם בריות שהנפש גסה בהם, והאוכל הניתן לא ניתן על מפה פרושה, אלא אם הוא איש כערכך. היינו, קבלת־פנים אחרת לראובן סטארציצר, איש למדן וטוב־לב שבנים משכילים לו, סוחרי יערות ובנות היודעות פרק בזמירות, וכאשר אתה עובר על־יד ביתם אף אתה עומד שם ושותה מהתה ואוכל מלביבותיהם וטועם “לחיים”. ולפעמים מוצא אתה את ראובן בעצמו יושב ליד שולחן, קטן־קומה וזקנו ארוך, עיניו טובות ומסביב לו בנותיו הגדולות והיפות שרות אתו יחד קטעים מ“ונתנה תוקף”, “יעלה”, ולפעמים אפילו “כל נדרי”, ואין אתה רוצה לעזוב את הבית, ואחר כך בעזבך עדיין שר משהו בלבך, ולולא התביישת מפני אנופרי הרכב אף אתה היית מתמוגג בשירת “הבן יקיר לי אפרים”. ויש ואנופרי כלהכעיס מתחיל אף הוא אז לשיר בקול שיכור וגם על חיילים שיכורים.

ומיד נתפס ההבדל בין עשיו ליעקב, הרי הוא הבדל בין שירו של אנופרי על החייל השיכור לבין “ונתנה תוקף” ו“העני ממעש”.

מובן שבעת שבאים אורחים טובים כגון ראובן מסטארציץ ובני ביתו, מוגש המיחם המבריק והכוסות הנוצצות והשולחן ערוך בכבוד ואפשר לשבת וליהנות משיחה כנה וטובה שיש בה שמחה ונחת־רוח וגם כאב־לב בשוחחך על מצב היהודים בפרט ובכלל…

אמנם, לא כל האורחים שווים. כשבא לייבל בעל־העיטרן או מוכר הכעכים או נישׁה הנפח או נוֹטה הקצב, שאף הוא היה גר כאן בכפר אלא שגירשוהו מטעם הרשות על שיהודי הנהו, ויש שהוא עדיין בא לקנות שקים מספר של שיבולת או שיפון או עגל או עורות עגלים, ופניו נראים תמיד רעבים. לוֹ, לנוֹטה, אתה נותן אוכל ומבקש אותו להיכנס, אבל מביאים לו כוס תה ללא מיחם. מובן שנותנים לו די אוכל ודי משקה, אבל המפה היא מכסה את השולחן רק בחלקו, וישנם כתמים על המפה, ואינך דווקא יושב על־ידו להסב אתו בחבורה. ראשונה רואה אותו מישהו בחלון: 

– נוטה נוסע.

מביטה אז הסבה בחלון:

– אוי ואבוי לי. בגשם גדול כל כך. צריך לקרוא אותו.

ומיד בלי חכות לעזרת הילדים היא פותחת את החלון:

– נוטה… נוטה… נוטה…

ונוטה בעצם חיכה לקריאה זו, ולכתחילה נסע לאט־לאט. ולולא קראו אותו היה בין כך ובין כך עוצר את סוסו ונכנס אל הבית.

והנה הוא יורד מהעגלה וקושר את הסוס לגדר מבלי לפתוח את השער, והנהו נכנס דרך הפשפש וסוגר בזהירות את הפשפש, חשש לחזירים שייכנסו אם לא תסגור, ואחריו הולך בנו הדקיק והרזה כבן עשר, פניו דקים וחטמו דק ועיניו מסתכלות סביבן, ויודע הוא שייהנה כאן מהאוכל. נוטה נכנס ומנענע את קצות בגדו ליד הפתח ובנו עושה כמעשיו, ואחר כך נכנס אל המטבח. והסבה מעירה בקול:

– טוב, נוטה, יש לך מזל… לביבות חמות… יש לך מזל… נו, מהר, זוז נא. הילד רעב וצמא…

– נו… טול את ידיך… וגם אתה, קטן, טול את ידיך… אוי ואבוי לי, במזג אוויר כזה אתה לוקח אותו אתך. אוי ואבוי לי. טוב שראיתי אותך בעד החלון.

ונוטה שומע ואגב שמיעה מסיר את בגדו ומטלטלהו ומנענעהו להסיר את נטפי הגשם ומנענע גם בכובעו…

ודברים אלה אמורים גם על בעלי־העגלה השונים שבמטבח מקומם, וסבתא גוערת בהם כשמישהו מהם עובר על־יד הבית ואינו עומד, ואם מקורב הוא במקצת, כנוטה, הרי היא מגדפת אותו:

– נעשית לפריץ גדול. אתה עובר על־יד הבית ואינך עומד אפילו. מאימתי נעשית יחסן כזה? שב ואכול, חדל־אישים כמותך.

מסוג אחר לגמרי ב“אורחים” הם השליאכטיצים העניים המדברים פולנית רצוצה מפני שלא לפי כבודם לדבר שפת רוסיה הלבנה, ושפתם הפולנית מעורבת בקצת רוסית, אלא שמרכרכים הם את התנועות ובמקום לומר “טאטא” הרי הם אומרים “טיא־טיא”, ולא זו בלבד אלא שלשם רכות יתירה והתגנדרות הם אומרים לכל אחד “אַתּם”, וכך יש מהם שלשם אצילות כביכול אומרים “האבות שלנו”, במקום “האב שלנו” כשעה שמתכוונים לאביהם. הללו ל“פריצות” לא הגיעו וממעמד האיכרים נותקו, ובמקום ללבוש בגד מאריג ביתי, הם קונים בפרוטותיהם האחרונות בגד בחנות, כדי שאצילותם לא תיפגע חלילה. יש קירבה בין אנשים “יורדים” אלה לבין היהודים בכפר, וכשבאים הם לבית סבא, הרי הם נכנסים אל חדר האוכל במקום המטבח, וגם להם ניתנת כוס תה, ויש שסבתא באה לרגעים־מספר ומדברת אתם, והאורח מוציא מכיסו אגוזים או תפוחים או מקל לוז יפה ומדבר רכות אל ילדי הסב ואל נכדו של הסב אגב שתיית התה, כי לא איכר מגושם הוא אלא “שליאכטיץ”, וכשנשאר יחידי ליד השולחן, הרי הוא מדבר רכות אל הצעירים, וטוב כשהוא סוף סוף נוסע והוא מודה מקרב לב על כוס התה ומבקש למסור שלום ל“פאן האובייזדצ’יק”, היינו, לסב…

למטה מן השליאכטיצים הללו הם משרתי הפריץ מזרע השליאכטיצים שעליהם נמנים גם שומרי היערות, שגדולים הם ושזופים ונועלים מגפיים גדולים ופניהם חרושים, וצלקות למכביר על לחייהם ועל צואריהם, והם מדברים בקול רם, ובבואם אל בית הסב הרי הם יושבים אל השולחן וגם הסב יושב אתם, פשוט מפני שעל פי רוב יש בדבריהם ידיעה והבנה של הנעשה והוא תוהה מנין באה חכמה זו לאנשים שהם בודדים ביער בביתם הקטן שעל כתליו תמצא רובים ואקדחים, ועורות זאבים ודובים, וקרני צבאים ויעלים, וכלבים גדולים כעגלים מוכנים תמיד לקרוע חיים את שאינם מכירים, ובמרחק מועט בין העצים אתה רואה סוסים שנים או שלושה רועים ומקפצים, כי רגליהם הקדמיות קשורות בחבל, ולפעמים גם עגל וסייח ופרה גדולה תראינה שם עיניך.

ולמעלה ממדרגה זו לכאורה, אולם למטה ממנה הרבה, היא האקונומקה או ה“פוקויובקה” (החדרנית) היפה של הפריץ, הדרה בבית הפריץ ושהכל מרננים אחריה. אותן מוכרחים לקבל בטרקלין והבנות יושבות ומדברות אליהן כאשה אל רעותה. בעצם ידוע לך, כי הבנות הללו אינן אלא סוכנות לאחד הפריצים או אפילו לאחד ממכרי הפריצים או קרוביו, אולם כשהן באות אל הבית הרי המנורה הגדולה מודלקת ולפני בואם ממרקים ולוטשים את הגביעים ואת הבקבוקים ומוצאים בשבילם אי־שם בקבוק של דובדבנים שרויים ביין־שרף ויין שנשאר מה“סדרים”. על־פי־רוב המשקה מתוק, וה“פוקויובקה” המוזמנת, שפניה רכים וקמטיה נסתרים והעינים מלטפות כל גבר המדבר אליה, לוקחת בידה את גביע־היין ומלקקת אותו בלשונה ומהללת אותו. שמלתה שמלת קטיפה, בכוונה לבשה את השמלה היפה ביותר, וגם טבעות וצמידים היא שמה על צווארה הלבן מפוך, וגבות העינים עשויות בטעם ודיבורה חציו פולני וחציו רוסי, וחלילה לה מלבטא מלה אחת בבילורוסית שהיא שפת האיכרים…

וכשמזמינים אותן, סבא אינו בבית וסבתא מגישה את הכיבוד ומסתלקת. ועל־פי־רוב פרניה מכבדת אותן ושיינקה עוזרת לה, ומדברים על השמלות ועל הלבושים, ושבעיירה הקרובה יש חנויות טובות ושבעיר סלוצק התאכסנו במלון הגדול “בריסטול”, ועל האוכל שקונים שם בעיר. בעצם יש לה ידיעות בדבר, כי אמנם לא רק סוכנת היא לפריץ, אלא גם “אקונומית” ממש. והשיחה ארוכה והיא המדברת. וטוב טוב כשהיא נוסעת סוף סוף ובחלל הבית נשאר מרחף ריח חריף של מי אודיקולון ופרפומה וגוף אשה ושיחה ארוכה, ושיינקה מיד משתרעת על הספה, וסבתא מסירה את הצלוחיות מהשולחן, ופרניה עוזרת לה ושמחה על שהיתה כאן האקונומקה ואינה שמחה, שמחה שהלכה ואינה שמחה, ומתוך העשן והריחות דומה דברים צפונים שבינו־לבינה מרחפים, סוסים אמיצים דוהרים, וגברים שותים ומרקדים ואוכלים, כמו בספרים שהיא קוראת.

למטה מהללו הם האיכרים השכנים העובדים את אדמתם והילוכם ישיר וכבד. ביניהם יש גם שיכורים המכים את נשותיהם ואת בניהם, ויש גם בני אדם שקטים ההולכים ונושאים את משאם ללא תלונות. אף יש מחוסרי קרקע ומחוסרי מרץ כמו אנופרי ויוכים ששקס הניזונים משיירי שולחנם של היהודים. יושב לו יוכים ששקס במטבחו של הסב ומחכה עד שהסבה תתן לו פרוסת־חלה או שהסב יתן לו מעה של כסף. וכשיש “שמחה” בבית היהודים או חג ומועד, הרי מקבל גם הוא כוס יי"ש, ולפעמים באה אשתו של יוכים וצועקת ומקללת אותו, והסבה מצטרפת אליה ואומרת לו ליוכים, שילך הביתה ובינתיים נותנת היא גם לאשה לחם או קמח או מעיל ישן, והאשה של יוכים מוחה את דמעותיה ומודה לסבתא ויוכים הולך עמה אל הבית ולמחרת שוב הנהו מתבטל במטבחה של סבתא.

וביניהם, בין כל אלו, נמצאים אי־שם על שלב עליון או שלב בינוני מורה הכפר הנכרי, המגדל זקן בלונדי וקורא ספרים ואוהב להיכנס מדי פעם אל בית יהודים. וביניהם גם המורה הקודם שהיה, אגב, גם עוזר לכומר והיה בא אל בית הספר שיכור כלוֹֹט ומכה את חניכיו ורב עם המורה החדש המבקש לו מיתודות חדשות ומתחבר אל היהודים ואל האיכרים ואל בנות היהודים ולכל הכופרים.

המורה היהודי שבא לקונדיציה, מקומו בשלבים תלוי בו בעצמו. יש ואינו משאיר שום רושם על הכפר שבו לימד ויש שהופך את הקערה על פיה. המורה החדש, במשך שנת חליו, היה נושא את כרך הסיפורים של י. ל. פרץ תחת בית־שחיו ומדבר על דברים העומדים ברומו של עולם, על חירות ושביתות, ועל דגל אדום. ובשעה שהוא מדבר באים עולמות חדשים וגדולים ונפרשים לפני הילד השומע, ובין השומעים שתי הדודות הצעירות, האחת פרניה והיא גמישה ודומה לאיילה, כולה נדבקת בבן־שיחה והעינים הבולטות מתמלאות מאוויים וחזיונות. הנה שם יש עולם גדול גדול ואנשים הולכים בסך ונושאים דגלים והוא, המורה החדש, הולך עמהם ועיניו החדות מאירות והכל מביטים אליו, והיא הולכת לימינו ושרה את שיריו. ושיינקה הצעירה מביטה על אחותה והיא מקנאת, כי היא יודעת שאחר כך תיפגש עמו, עם המורה, וישבו יחד, והוא יעביר את ידיו עליה, על אחותה, בה בשעה שהיא תראה את הכל מרחוק, והלב יתכווץ מצער וקנאה חבויה.

 

לג פרניה ושיינקה    🔗

שונות היו דודותי פרניה ושיינקה זו מזו. פרניה הגדולה כבת עשרים היתה טובת־לב וחביבה על הכל. דומה, תמיד היתה מוכנה לשרת ולהנות את הבריות. יש ומישהו נוקף אצבעו והכל מכריזים שיש לעשות משהו וצריך לחבוש וצריך לעשות, ואילו פרניה ניגשת מיד ומוצאת את הקארבול ומשיגה כותונת ישנה ונקיה לתחבושת, ומביאה מים, והנה היא כבר מדברת בקולה המסור והמפייס, ודומה שהיא המבוגרת ביותר בבית.

– אין דבר… אל תתפנק… זה יעבור עוד מעט.

– אמא, הביאי מספריים!

– אליה, מדוע אתה עומד כבול עץ? הבא מים!

וכך נתרגלנו לסמוך על פרניה בעניני הבית כפי שסמכו על אליה בנוגע למחסנים.

ואף הסב דיבר אליה בזהירות. פרניה היתה היחידה בבית שלא שמה לב למתיחותו של הסב. יש והוא כדרכו מתפרץ בקול:

– הלא אמרתי אתמול ושלשום שתאמרו לאקונום בנוגע לעצים. אין איש בבית שאפשר לדבר אליו. – אולם אם אירע שפרניה היתה בקירבת מקום, מיד היתה הנעימה משתנית. די היה לה לפרניה להביט עליו בעיניה הרכות כקטיפה:

– פרניה… הלא יודעת את שאני סומך עליך. ראשו של אליה הוא רק בצעצועים וראשה של שיינקה איני יודע במה. כשיעבור האקונום, אל תשכחי לומר לו שאני אבוא בשעה מוקדמת ואנחנו נסדר את ענין העצים.

עיניה של פרניה היו חומות וגדולות ובולטות קצת. מהלכה היה רך ושקט. נדמה כאילו מהלכה של פרניה אינה הליכה סתם אלא שיש מחוז חפץ להליכתה. מעולם לא נראתה כמהססת. פרניה לא הרבתה לדבר, אולם תמיד נראה למשוחח אתה כאילו היא לוקחת חלק בשיחה וכאילו היא מייעצת עצות אגב הקשבה, ולא עוד שנדמה למשוחח כאילו היא מסכימה לכל דבריו.

אחרת היתה דמותה של שיינקה הצעירה. גבוהת־קומה היתה, אך קומתה נראית כבעלת זוויות בלתי־מהוקצעות. זו היתה קומה גברית נוקשה.

שיינקה נראית תמיד כנרגזת. דיברה בקול וצחקה בקול, והכל חששו ויראו מהתרגזותה.

וכשבאו אורחים חדשים או קרובים או שכנים, היתה פרניה מקבלת את פניהם, ושיינקה הצעירה היתה מהססת בדבריה ובתנועותיה, כאילו אינה יודעת לאן תשים את זרועותיה הגדולות. וכשהיו משוחחים, היתה שיינקה תמיד השתקנית. תפיסה חריפה היתה לה לשיינקה, ולא עוד אלא שקראה ספרים רבים שהמורה הנכרי היה מביא לה. כמו כן קראה ספרים שהיו מביאים לה הבחורים המשכילים מסטארציץ ועתה הצטרף גם המורה החדש. אולם אפילו דברים שידעה ברורות לא הגידה. היתה לי הרגשה באותן שיחות כאילו שיינקה מדברת לעצמה בשעת מעשה, שואלת ועונה ומבארת ויש ובפניה מופיעה בשעת השיחה הבעת צער ורוגז וזחיחות־דעת, הכל לפי השיחה והמשוחחים.

אם כי לא היו עתה בבית הסב ילדים בגיל של לימוד, בית זה היה תמיד מרכז לא רק לאורחים אלא גם לאנשי הכפר ושכניהם, ואין ספק כי בעיקר היו באים לשם פרניה ושיינקה, וכך נתקבל גם המורה החדש לחוגן.

פרניה קיבלה אותו כרגיל בשמחה ובחיבה ללא שמץ של הביישנות הכפרית. מיד ידעה לשאול שאלות על הלימודים ועל ההוראה, וכשעמדה על טיבו היתה משבצת את שיחתה בדברים על מצב האיכרים, דחקם ועניים ועל הפועלים, ובפיה של פרניה נדמו הדברים כחלקים, כיוצאים זה אחר זה בלי התאמצות כלשהי.

ואני ראיתי את ראשית התקרבותם מתוך חדרי הקטן שדלתו היתה על־פי־רוב פתוחה, כי מה יודע, כביכול, הילד “החולה” השוכב על מיטתו ומביט על הכתלים ועל הקירות ומשחק בצעצועי־העץ שאליה מתקין בשבילו. ולא עוד אלא ששימשתי מעין גשר ביניהם. היו נכנסים אלי לבקרני ולהאכילני ובינתים מוצאים נושא לשיחה. ויש שנכנסים יחד ויוצאים יחד ובארעי האצבעות נוגעות גם זו בזו, ושוהות שעה קלה, ומגע אצבעותיה של פרניה הוא כמגע קולה הטוב והרך. 

ודומה שאז התחילה גם הקנאה החשאית בין שתיהן. שיינקה ראתה את המורה כאחד גדול וטהור והיא לקחה ממנו את ספריו ביראה. קולו ודבריו היו משתלטים עליה, ונראה שהיא חזרה על דבריו. ואילו לפרניה היה הלה גבר חביב שטוב לנגוע בזרועו וטוב לשמוע לקולו העבה הנדמה כניתז ונזרק כלפי בן־שיחו, והמדבר נהנה מדברי עצמו. טוב לשמוע לגבר כזה וטוב לשבת אתו וטוב לשתוק מתוך הקשבה לדבריו המשתלטים בחדר הקטן.

מבעד חלוני הייתי עד־ראיה גם לדבריה של שיינקה עם המורה הנכרי. אבל שם היה קולה מצווה ולפעמים אף נרגז ברוגזה התמידי. ומהיום שבא המורה החדש דומה נתחזק קולה בדברה אל המורה החדש הנכרי, והמורה נהג כילד הממלא את פקודותיה.

 

לד שנים מקרא ואחד תרגום    🔗

מיד אחרי הארוחה היה הסב הולך לו לטרקלין, לוקח את החומש וקורא בקולו ההומה את המקרא עם התרגום. בקרוא הסב את פרשת השבוע נפלו המלים כאבנים המידרדרות במדרון זו לאחר זו ומעינות הומים אי־שם במקום האבנים הנופלות. איני יודע אם הבין את כל הדברים שקרא, ואפשר שדווקא משום שלא הבינם גדלו הדברים בעיניו ונזדקרו. אי־שם קול אלוהים בא מערפילים רחוקים, משדות ויערות שהוא, צאליה ה“אובייזדצ’יק”, נוסע בהם לפרקים. דובים שם ביערות הגדולים האלה ועצים עבותים; קרני שמש נופלות שם בצמרות העצים ורשתות־זהב יוצאות ונגררות עד לארץ – והוא יהודי יחיד ובודד נוסע במרחקים ומתגעגע על בית שיהודים מתפללים בו ואומרים תהלים ואחר כך יושבים ומשוחחים איש עם רעהו.

אגב קריאה הוא מביט מסביב לו בהנאה יתירה: הוא עתה בביתו, ועוד מעט יגמור שנים מקרא ואחד תרגום וישכב לנוח, כפי שאברהם גיסו אומר, ש“שבת” ראשי התיבות: “שינה בשבת תענוג”.

טוב כך לקרוא את הפרשה בתורה הקדושה. שלא כצורנו צורם. הם מדברים על אליליהם, הרי הם אותם האלילים המוצלבים על פרשת דרכים שאסור להביט עליהם, אבל לפעמים שלא מדעתך אתה זורק מבט עליהם. כאילו בכוונה תלו פסל שיוכלו לאמור כי אתה הרגת אותו. וביחוד קשה כשאתה נוסע עם אחד משלהם ואתה עובר ליד הפסל הזה. נדמה כאילו בן־לוויתך מביט עליך ורוצה לדעת מה תעשה ואיך תנהג. וביחוד הפריץ מביט בכוונה מדי עברם על־יד פסל תלוי.

טוב שביום שבת קודש יכול הוא לשבת בביתו שלו. “ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה”. הוא ליד שולחנו וראובן סטארציצר ליד שולחנו שלו, ואפילו זליק ולייבל הסמוכים אל שולחן אחר אף הם יושבים עתה ונחים. זליק יושב במטבח וקורא שנים מקרא ואחד תרגום ולייבל שוכב באמבר על החציר וישן לכבוד שבת.

אמנם, היו ימים טובים מאלה; וטוב לו יותר לראובן סטארציצר מאשר לו לצאליה. הנה הוזמן לפני שבתות אחדות לשמחה בביתו של ראובן בסטארציץ, והעונג שם רב. יש הבדל יסודי בין שני הבתים האלה. בביתו שלו נדמה הכל כאילו מוכרחים לעשות את חפצו. הוא יושב בראש השולחן ומצווה בהקפדה והם נשמעים לפקודתו. ואף לא כולם נשמעים. אליה ממשיך מאליו כאילו היה שר שירים גויים, שיינקה שרה בהתמרמרות. פרניה היא היחידה המביאה חמימות לסעודה, ואף היא נשתנתה מהיום שבא המורה קצר־הקומה הרוצה שיקראו לו “רחמילביץ” ולא יקראו לו “רבי”.

בסטארציץ הכל אחרת. שם יושבות בנותיו של ראובן סטארציצר גדולות־הקומה על־יד אביהם ואין איש מצווה, ואין תלונות, ובגמרם לשיר את זמירות השבת, שרים כל מיני קטעים מהימים הנוראים. שלוש הבנות דומות זו לזו וראובן הזקן מדבר אליהן ברוך:

– נו, בנות, נשיר… נשיר את “יה רבון” בניגון החדש שלימד אותנו האורח.

– את, נעמי, התחילי, ואנחנו נחזיק אחריך.

– תתחיל ניכה לשיר. פריידה קלקלה את הכל. לא כך צריך לשיר.

כך מדברים בלי רוגז ובלי מתיחות. ומדוע בביתו שלו רבה המתיחות ואינו יכול לדבר אליהם בנחת?

וביחוד מעת בוא המורה החדש נדמה כאילו המרכז נתפס על ידיו והוא, בעל־הבית, נדחף אל צדי הדרך.

רעיונות כאלה וכיוצא בהם נמשכים במשך הקריאה במקרא ובתרגום ואתה רוצה להתנמנם קצת, כי הריסים נדבקים מתוך חמימות נעימה. הנך שם את ה“חומש” הצידה ושם את המטפחת בספר, במקום שהפסקת, פושט את המעיל, שׂמוֹ על הספסל ושוכב.

וטוב כך לשכב כשממולו הנהו רואה בעד החלון את העצים, וציפרים מנתרות מענף לענף ומצפצפות זו לזו. נדמה כאילו בנות משפחה אחת מדברות זו אל זו. כמו בביתו של ראובן מסטארציץ ולא כמו בבית שלו.

כל כך מתגעגע הוא לשעות־שבת אלה בעת שהוא יוצא לנסיעותיו הארוכות ביערות. יש תענוג מיוחד ברפיון האברים בשעת תרדמה.

בתוך שינה נשמעים קולות. אולי שבו הצעירים מטיוליהם ואולי באו אורחים. הקולות מתנמכים במקצת. על־פי־רוב סבתא היא המדברת ומשתיקה:

– אל תקימו שאון… אבא ישן…

– תיכנסו לעת עתה אל המטבח וכבדו שם את האורחים.

– טוב שבאת, יקירה, לא היית אצלנו זמן רב… מה שלום אבא ואמא? ש… ש… אל תדברו בקול רם.

ולפעמים בא וולוול או שלומקה ויושבים יחד ומגיעים קולות הצעירים מקצה החצר ליד משעול הגרנות. הנהו שומע את שיריהם. ולפעמים הם מרקדים על מרצפת החמר באמבר. ויש שהכל משתתקים ויודע הוא כי מתעלסים שם באהבים, ואז יוצא הוא אל החצר שידעו כי הוא כאן. ואחר כך מתלונן לפני סבתא:

– כשקצים ושיקסות… אין כלל הבדל…

אבל מאותו יום שבא המורה החדש הוא שומע רק קולות מתווכחים ללא שיר וללא ריקוד, וקולו הרציני של המורה הולך לפניהם. כל האורחים הצעירים בני הכפרים הסמוכים מפסיקים את שיחתם בשעה שהמורה מדבר. והוא קטן קומה ומוצק אברים, מלובש, כמקובל בימים ההם, חולצה שחורה עם צווארון זקוף ועל החולצה מסביב למתניים חגורה דקה בעלת גדילים, ונעלים מגוהצות ללא רבב.

מלים קשות כגושי ברזל נופלות על אזני הילד, וביניהם המלים “סוציאליזם”, “בונדיזם”, “ריבוליוציה”. כל שהוא אומר יוצא מפיו ברצינות כבדה, כדבר שאין להרהר אחריו ואי אפשר לשנותו. ואם ידעו הצעירים את פירוש־הדברים או לא ידעום, הרי קיבלו אותם, משל אתה הולך בדרך ומוצא כל הדרכים גדורות לפניך חוץ מדרך אחת שאדם מראה לך, ואין בידך ברירה.

ולא עוד אלא נדמה שעם בואו של זה ניטל מן הזקן כוח הפקודה. 

 

לה לזמזום הכישור    🔗

הסב לא נהג ביד רמה כלפי המורה החדש. כנראה השפיעו דברי סבתא. ואני המשכתי להקשיב לשיחות, כי לא ידעו שאני מתעניין בדבריהם.

עודני תמה כמה אשה קטנה וחלשה זו ידעה לעמוד על דעתה בכל הנוגע לילדיה.

מענותיה חזקו על הסב, אם כי בשעת מעשה העמיד פנים שאין לו ענין בדבריה:

– לאט לך למורה, דברים שהוצאת הם כצפרים יצאו מן הפה, לא תצוד אותם.

ידע הסב את כוונתה והעמיד פנים כועסים על שהיא מלמדת אותו:

– הביצים מלמדות את התרנגולות. עז־פנים הוא והדברים הגיעו אפילו לפריץ. אומרים שהוא מדבר גם בבית המרזח אותן שטויות שהוא חוזר עליהן פה. לקחוהו להיות מורה לילדים, אוי ואבוי למורה כזה. אם לא יסתום את פיו, יחטפוהו וישלחוהו.

הזקנה רטנה:

– אפשר שהכלב יגרש את החזירים, אבל בינתיים יבערו את הירקות וירמסום. כשיש בחור יהודי, אין לגרשו.

הסב תמה על העזתה ועל רצינותה.

– למי את מתכוונת, שרה? דברים אלה אין להסתיר. צריך לדעת בעוד מועד.

הסבה הרגיעה אותו:

– לעת־עתה הכל כשורה, אבל הדברים הולכים ומשתנים. הנה למשל האקונום מבלה יום ולילה בבית ביילקה נכדת וולוול.

– הגנב הזה?

הזקנה שמחה שקלעה אל המטרה:

– איני יראה את הגנבים האלה, בנותי לא תלכנה אחריו. אפילו ימות מיתה משונה. יש לירוא דווקא את השקטים.

– כגון?

– כגון השקצים הקוראים ספרים ונוסעים על אופניים ומדברים גבוהה.

היתה זו אחת השיחות המעטות בין סבא וסבתא ואחר כך התהלך הסב בטרקלין מכותל אל כותל. 

ובאחד הערבים שמעתי גם שיחה בלחש בין סבתא ובין זליק. נדמה לי שהמשיכו בשיחה קודמת. כך היו תמיד משוחחים ומפסיקים את שיחתם ואחר ימים מספר, כשמזדמנים יחד, הנך שומע דברים שלכאורה אינם מן הענין, אבל בעצם אינם אלא המשך של שיחה קודמת שקלחה לאטה במחשבה ובזיכרון.

הזקנה שקלה את דבריה:

– רבי זליק, טועים הבריות בשתי הנערות. שתיהן בנותי הן ואני אוהבת אותן כאחת. קשה שיינקה לבריות ועצבנית, אבל לב טוב לה. היא עלולה לצעוק ואחר כך תתן את שלה לזרים. יש בה ניצוץ משל בעלי. קשה לה לפתוח את לבה והכל צפון בה.

ואני הסכמתי לה. פרניה השפיעה בדיבורה הרך, בחיוכה, בעבודתה התדירית, ואחותה היתה מפילה אימה על כל בני הבית, אפילו אביה ירא אותה, אם כי העמיד פנים שהוא דורש במפגיע שמיד תמלא פקודותיו.

שיינקה לא היתה מסרבת, אולם היתה ניגשת ועושה את מלאכתה בחיפזון מבלי לשים לב לאנשים העומדים מסביב לה. ואם היה הדבר למורת רצונה היתה עושה את המוטל עליה ומיד עומדת זקופה ורצינית וזרועותיה שלובות זו בזו:

– ומה עוד?

וממילא אבד חינה של העבודה שעשתה. הטרוניה היתה מטשטשת את טובת־ההנאה ומגרה ומקניטה.

היה בה בשיינקה יופי גברי אציל. פניה מוארכים מלאים בליטות מהוקצעות, וכל מעשיה נעשו כמקוטעים. כאילו אינם נוגעים זה בזה, כדברים ללא המשך.

ואילו מעשיה של פרניה ודבריה נדמו כשלמים ורכים ונמשכים ללא הפסק.

ואמנם היה נוח לשבת במחיצתה של פרניה וקשה מאוד בחברתה של שיינקה. עם בוא אורחים לא ידעה שיינקה מה לומר והיתה מתהלכת כמי שאין לו צורך בבריות. ולא עוד אלא שהיתה מדברת בקול קובלני, כאילו תובעת דבר שלא ניתן לה ושלכתחילה ידוע לה שלא יינתן לה.

נזהרו בני הבית שלא לבקש מאתה דברים, אולם בהתהלכה ללא מעשה אכל הכעס ביתר שאת… והדברים הגיעו עד כדי כך שסבתא לפעמים סידרה בכוונה את מוצאיה ומוֹבאיה שלא להיפגש אתה.

בעיקר היו הדברים נראים לעין בשעת הכנה לקראת אורחים או בערב חג. 

פרניה הטובה מתהלכת בנעימות כשגופה המלא מתנועע ומרתת, ומתניה קצת מתרחבים ומגרים. ראיתי עיני הבחורים חולפות על ירכיה ושוקיה המלאות ורגליה המטופפות במהירות כיודעת את מחוז חפצה. פיה היה רחב ושיניה לבנות וקטנות וקרובות זו לזו, ובפתחה את פיה בחיוכה המפתה דומה היה כאילו מבטיחה היא כל הטוב בעיניך.

אף אני, הילד, לא רציתי שתיגש אלי שיינקה, כי שיינקה היתה נכנסת לפתע פתאום, ללא כל הכנה קודמת, והיתה מחכה שאמהר ואוכל. ואני אז בכוונה לא נחפזתי, ועיניה הצרות והארוכות כעסו והיא עמדה מלוא קומתה כמחכה. ולפעמים היתה נכנסת כסערת פתאום ומנשקת אותי בכל כוחה כאילו רצתה לבלוע את כולי.

אפשר שכל דברי אלה הם לא משלי, אלא שמעתים מזליק ומסבתא בערבים הארוכים ואני בזכרוני עשיתים לדברים משלי. באותם ערבים ארוכים ונוגים, ישב הילד ליד האנשים האהובים עליו וספג לתוכו את דבריהם ואת הרהוריהם:

הזקן נמצא ביערות הרחוקים; הנערות בכפר הקרוב או בחצר; אליה אבד ואיני יודע אם נמצא הוא באיזה בית בכפר או מביט מרחוק בקנאה על “ווטשרינקה” או אפשר שהוא יושב במטבח ליד אקולינה עד שישמע את צעדיה של סבתא. ואני מביט ושומע. זליק יושב לו ליד הגלגל והזקנה מדברת ומספרת ומדי פעם בפעם הוא מנענע בראשו לאות הסכמה. בכלל היתה מעין הסכמה תדירית בין שני האנשים האלה. ולפעמים רק הוא מספר את דבריו. הוא מספר על אשתו המתה, בהוספת “עליה השלום” ו“ימתק לה גן עדנה”. אך נדמה כאילו מלים אלה אינן אלא סתם שיגרה, בלי קירבה יתירה. אף סבתא, בדברה על הסב, היתה אומרת “הוא”, ונדמה לילד שהיא מדברת על אחד גדול וזר ומרוחק ומטיל יראה, כפי שמדברים בבית על הפריץ שצריך לבוא. המנורה היתה מהבהבת והחלונות מאפילים והצלילים בבית משתתקים וקול דבריהם הנמוך נשמע בחדר ודומה כאילו דברי שני האנשים הגלמודים מתמזגים יחד.

תוגה נעימה היתה משתררת בחדר מתוך הדברים השקטים, וביחוד ברגעים שקולותיהם משתתקים לשעה קלה וזליק מנקש ברוֹך על הסיר הטעון תיקון, כאילו ניקושים קלים אלה נותנים ביטוי לדברים שלא התרחשו ושטוב היה אילו היו מתרחשים. ואצבעות סבתא אז ממהרות על התפירה או על הטוויה. ביחוד טוב היה לעקוב אחרי אצבעותיה בשעה שהיא מושיטה את ידה עם החוט הארוך והכישור יוצא מידיה בזמזום רך כמדבר ומספר וחוזר על אותם הדברים אי־שם בילדות הרחוקה.

זליק מספר על בנותיו וסבתא מדברת על בנותיה והם שומעים איש את קולות רעהו הנושאים נחמה וחיבה נסתרה.

– רבּ זליק… רבּ זליק… הלב כואב בימים אלה. הלב ירא. הנה אין יהודי בכפר. וכי מי בא הנה? באים בעלי עיטרן ומוכרי כעכים, הרי יודע אתה, ולמה לי לחזור על הדברים. בתו של וולוול יתומה והוא, הטיפש הזקן, אינו מבין דבר. מקטנותה התרגלה ללכת אל ה“חצר” להיות בין גויים. כן, אשמת בנותי היא קצת. הן לא קירבוה, היא לא קראה ספרים כמותן. וולוול אינו יודע דבר, ומה אם ידע? מה אם ידע?

וזליק חוזר על המלה האחרונה שבכל משפט של סבתא, כאילו היו מחשבותיו קולחות בד בבד עם מחשבותיה:

– וולוול אינו יודע… ומה אם ידע?

וחוט מחשבותיה של סבתא מזמזם ככישור הנזרק בידיה:

– ובינינו לבין עצמנו, רב זליק, ככתוב בספרים הקדושים: אל תדין את חברך… ומה אתה יכול לעשות? ומה אני יכולה לעשות?… אם שיינקה הקטנה שלי או פרניה הגדולה רצתה לנסוע על אופניים עם המורה הנכרי או הבן של האקונום או עם אחר, האם שמעה בקולי?… לא שמעה, לא שמעה…

וזליק חוזר:

– ולא תשמע

– הלוואי שלא נבוא לידי נסיון, רבּ זליק… מה חלילה יאמר הוא אם יוודע לו, מה יאמר הוא?

ויודע זליק מי הוא ההוא, ויודע הילד. ונדמה לו לילד שכבר קרה הדבר הנורא שסבתא מרמזת עליו, והוא מרחם על סבתא… ולעיניו עוברים אופניים והנה הם הולכים וגדלים בדמיונו ומישהו חוטף את שיינקה באופניים האלה ובורח והוא, הילד, יושב מיד על הסוסה פטושקה ורץ אחרי האופניים ומציל את הדודה שיינקה והוא גיבור, והכל יודעים שהוא גיבור, ופטושקה רצה וקופצת על עצים וסלעים, כמו בסיפוריו של זליק על שבעת השודדים, והכל מתקבצים סביבו ומהללים אותו, ופטושקה עומדת על ידו ונחיריה רועדים מעייפות והוא מלטף אותה.

ונדמה שכבר עבר זמן רב, אך הנה שוב קולח קולה האיטי של סבתא, ופטושקה איננה פה, וזליק מביט על הגלגל ועל חוט הברזל, והכישור של סבתא מזמזם את זמזומו הקודם, ואף קולה של סבתא מזמזם עם הכישור:

– אל תפתח פה לשטן. 

ואף זליק מוסיף בדביקות:

– אל תפתח…

ולאיטם המראות נעלמים, ונדמה לי כאילו התנמכה קומתה של סבתא, ונתקמטו פניה, וזוויות עיניה נתמלאו דמעות. אך יש גם שביעות רצון ושמחה חבויה, שאפשר לה לדבר כך אל רבי זליק. ואף אני שמח שכל כך טוב בחדר עם זמזום הכישור ועם שיחתה של סבתא.

 

לו השוטרים ורב זליק    🔗

באחד הימים בא ראש השוטרים בכרכרה ואליו נלווים שני אנשים ממרגלי המשטרה. ראש השוטרים היה ידוע לסבא ולסבתא. לא פעם היה בא ומקבל מתנות של כסף ושוה־כסף. סבתא האירה לו פנים בצאתה לפגשהו:

– שלום לך, אדוני הפריסטאב.

אבל ביום זה הראה הפריסטאב פנים זועמים. לא רצה, שידעו בני לוויתו כי אדם קרוב הוא בבית זה.

מיד הגביר את קולו:

– איפה בעל־הבית?

סבתא נבהלה מקולו:

– הוא נסע אל היער, אדוני, כדרכו תמיד. איני יודעת באיזה מקום הוא בדיוק.

סבתא דיברה כנבהלת והפריסטאב שמח שהפחידה בפני האחרים.

בינתיים נתלבשו הנערות ופרניה יצאה אליהם. פרניה דיברה רוסית בהברה כפרית וקולה קול־קטיפה רך וזחוח־דעת.

– מה יש, אדוני? במה אוכל לעזור לכם?

בשעה שהסב לא היה בבית היתה פרניה המוציאה ומביאה בעניני הרשות ובענינים שבין משק הבית והפריץ. אף עתה ביקשה מיד אותם לשבת, שאלה אם הם רוצים לטעום דבר. ועוד הם ממלמלים ומהמים באה אקולינה והביאה תה ולביבות.

ונתלבנו הדברים שהם מבקשים איש בשם זליק דרטובניק, כי קירבה יתירה בין בתו של זליק לבין אחד הבחורים שנמצא מורד במלכות, אף נמצאו כרוזים אסורים בחדרה.

אותו יום ישב זליק בכפר סמוך. לא כדאי היה להכחיש את הדבר, כי כל בני הכפר היו אומרים להם איפה נמצא זליק. 

אחרי האוכל יצאו שלשתם ולפנות ערב שבו, כשהפריסטאב עם אחד מבני הלוויה יושבים במושב האחורי, בן הלוויה השני יושב מולם, וזליק מצמצם עצמו על המושב הצר ליד הרכב.

ראיתי בגשת הכרכרה אל החצר. ישב זליק הזקן רועד בכרכרה המתנדנדת מצד אל צד, וכיוון שלא היה רגיל לשבת על מקום צר ללא משען ירא היה שהנה יפול. זקנו של זליק היה משורבב; עיניו הרכות שצבעם כצבע הדבש תקועות ברכב ונראות כמבקשות עזרה; הקפּוטה שלבש בחיפזון לא היתה מכופתרת כראוי, ומדי טלטול הכרכרה התאמץ לאחוז באחד הזיזים, אבל לא היה דופן למושב־הרכב הצר ולא היה מקום־אחיזה והוא תופס מדי פעם בבגדו של הרכב, וזה הודפו מעליו וצוחק.

אף הפריסטאב חייך ולא ידע אם לפרוץ בצחוק או לגעור ברכב. פתאום לבש ישרות:

– אתה, בן הכלבה, מה אתה צוחק לאדם זקן? אין לך שכל.

הרכּב הפסיק את צחוקו וזז קצת לתוך המושב, אולם קשה היה גם לו לשבת ואחרי רגעים מספר שוב דחף במרפקו את זליק.

כנראה אף הפריסטאב הבין שזליק חף מפשע, אולם העמיד פנים מרוגזים ושאלהו שאלות משאלות שונות. ואנחנו שמענו את הדברים מהחדר הסמוך.

ובינתים שאלה פרניה בפיקחותה אם רוצים הם לאכול. סבתא הגישה אוכל ומשקה, ופרניה דיברה אליהם בקולה הרך. ואחר כך, כששבו לחקור את זליק, הלכה חוצפתם ואבד רוגזם. אחרי אכלם ישב הפריסטאב על הכסא הרך של הסב, שיכל את רגליו והביט על מגפיו כנהנה מהברק שניתן להם, ובברק המגפים ראה את בבואת עצמו בהנאה יתירה. משם נראה לפריסטאב השתוי במקצת אדם כמותו, קטן־קומה, גלוח־זקן ובעל שפם מסולסל.

עתה שאל את שאלותיו ללא רוגז, והצליף בהנאה במגלבו על מגפיו. הוא הביט עתה על זליק הנדכה היושב בפינה ועונה ביראה על שאלותיו, וכל צהלתו הקודמת עברה. נמאס כל הענין בעיניו והוא הטיח דברי מוסר לזליק בהביטו בשעת דיבור על פרניה:

– אתה אשם, זקן, שלא הלקית את בתך בנעוריה. כן, צריך להלקות אותן עד זוב דם, ואז לא הייתי בא לאסור אותך על לא פשע בידך. אבל שם בעיר תדבר את דבריך, זקן. תאמר להם את האמת, את כל האמת. ממשלתנו טובה וישרה, זקן.

מתוך השאלות והתשובות ומתוך דבריו אל פרניה נתבאר, כי גילתה המשטרה בסלוצק חבורה של סוציאליסטים וביניהם בתו של זליק – ואפשר מאוד כי בן החנווני הוא – הוא שמסר לה את הדברים. לעת עתה נמצאו כרוזים ועלונים, אולם יש חשד שגם נשק חבוי אצלם.

יצאו הפריסטאב ובני לוויתו אל העגלה שבעים וקצת שתויים וזליק עמהם. הפריסטאב העביר את כפו בעונג על צווארה של פרניה ופנה אל זליק:

– שב נא, זקן, דרך ארוכה לפנינו. שב היטב.

ותוך הנפת המגלב פנה אל הרכב:

– ואתה, בן הכלבה, אל תדחף את הזקן והשאר גם לו מקום.

ומדי ישיבתם בכרכרה התכופף זליק וישב בקצה המושב והרכב הביט עליו בבוז.

 

לז אורחי ה“חצר”    🔗

בחדרי הקטן היה מרכז שאליו נמשכו כל הקולות והצלילים, ואף רגשות נסתרים נתבלטו שם.

תמיד אהבתי את הדודה פרניה ואת עיניה העגולות החומות והמלטפות במבטם. כשנכנסה אל החדר ונגעה בך, היה חום נעים מתפשט בכל הגוף. אף נשיקותיה היו רכות ונשאר ממגע שפתיה רחש רגשות שכבש אותך והקים חיץ בינך ובין כל שמסביב לך. לא כן שיינקה הצעירה. גופה של זו היה גבוה וגברי, פניה מוארכים וזרועותיה ארוכות. עיניה של שיינקה היו אפורות וצרות ומבט חריף יוצא מתוכן. נדמה שמגען מצליף בך לרגע קל ונעלם, כאילו יראה היא אותך, כילד שקפץ קפיצה משונה ופתאום נוכח שרואים את תעלוליו. ירא הייתי את סערתה ואת נשיקותיה המופלגות שהיתה מפסיקה אותן לפתע פתאום כפי שהתחילה לפתע פתאום.

מפעם לפעם, על־פי־רוב במוצאי שבתות או ביומי דפגרא, היו באות מבנות החצר וביניהן ה“אקונום” וה“פוקויובקה”י היינו, המשגיחה על כלכלת החצר ועל הבתים והדירות. לא ידעתי מעולם מהי פעולתם של האנשים הללו, אולם זאת ידעתי כי דרגתם היא בין ה“שליאכטיצים” העניים ושהם מתאמצים לחקות בבגדיהם ובדיבורם את הפריצים.

ימים מספר היתה פרניה מכינה את הטרקלין לקבלת הפנים ויום או יומיים לפני בואם היו מעמידים את הגראמופון על מקומו, מנקים את חצוצרתו הגדולה שכלב נובח מצויר עליה, ומנסים לנגן עליו, ומבקשים את הנוסע לסלוצק לקנות מחטים חדשות, ואם יזדמן, גם תקליט חדש, אחד מאלה הצובטים את הלב, משהו “מוראלי” ועצוב.

היו בוחרים ערב מהערבים שהסב נמצא ביערות. גם את האחיות מסטארציץ היו מזמינים, אם כי תמיד היתה שיחה קודמת לכך בין סבתא ובין פרניה. סבתא התמרמרה על שלא הזמינון עדיין:

– שכנים טובים כאלה הם יקרים לי מה“פוקויובקה” שלך.

התמרמרה גם פרניה:

– טוב, אזמינן. אבל הן יושבות תמיד כאילמות ואינן פותחות את פיהן, וכשהאחת מפליטה מלה, מיד כולן מביעות את הסכמתן.

על־פי־רוב היו מזמינים גם את המורים, והפעם גם מיכל היה בבית ואפשר לצרף אותו – ה“פוקויובקה” אמרה בפירוש שרוצה לראות את האמריקאי. אבל מיכל סירב, ופרניה כעסה:

– ראית את כל העולם ואתה ביישן כ“ישובניק”. אילו הייתי אני שם…

היו מרננים על ה“פוקויובקה” שהיא סוכנתו של אחד הפריצים בסביבה, וגם דיברו מה שדיברו על פריץ החצר עצמו. עתה היתה כבת שלושים, גבוהה, שחורת עין ושער ודקת גו. צמותיה השחורות מקיפות את גולגלתה, פניה עגולים והעינים צוחקות בחוצפה, ומדי דברה היתה מרכינה את ראשה ומרככת את קולה.

ה“פּוקויובקה” איחרה לבוא ובינתים התהלכו שלוש האחיות מסטארציץ זו ליד זו, כששאלה אחת מהן שאלה, עמדו השתים האחרות על מקומן והקשיבו ברצינות יתירה. כולן גבוהות־קומה, בלונדיניות, ובעלות מצחים גדולים מתבלטים. המורה ניגש אל ארון הספרים, נגע בכריכות והוציא ספר אחר ספר, פתחהו, הביט על הכתוב בבת־צחוק של ביטול והחזירו למקומו. מיכל נכנס ויצא כמי שאינו יכול למצוא לו מנוחה, ואליה מצא לו עבודה במטבח ובלבד שלא יתרוצץ בין האורחות, כי לא ידע מה יאמר להן כשישאלו אותו שאלות.

אולם מדי עבור עגלה ברחוב הפנה את ראשו בתשומת־לב מיוחדת, כאילו בכך ועל־ידי כך מצא לו ענין להתגדר בו.

לפי התכונה והיראה החבויה ראיתי שהכל חוששים לאורחת ולהצלחת הנשף. ולשוא היו החששות. קולה עוד נשמע במסדרון, קול צרוד קצת וסדוק, אך הדברים נאמרים בבטחון, וכשנכנסה אל הטרקלין עמדה בין הנשארים גבוהה ודקה ומביטה בחוצפה וזחיחות הדעת לכל הנוכחים:

– שלום, שלום, אני ראית אותך גם בשנה שעברה.

– ומה אתן, אחיות יקרות. דומות אתן זו לזו כטיפות מים. אני עוברת על יד ביתכן בשעה שאני נוסעת לסטארובין. שמעתי אומרים שאתן שרות יפה מאוד…

– ואת, חביבה, מה שלומך, ומה שלומך, גברת בעלת הבית.

קשה לבני אדם שאינם רגילים באורחים. אין מרכז אחד שיאחד אותם ומבטיהם תועים, כביכול, רבים המגניטים והנך לפיכך תלוי באוויר. לא כן כשהכל מתרכז וכל המבטים פונים למקום אחד.

ואמנם, עם כניסתה ועם דבריה שפיזרה סביבה, הקול נעשה חפשי. היא הביטה בחוצפה ודיברה ללא מעצור. מיד פנתה אל פרניה. טיפחה על השכם לפרניה ולאחותה, אמרה: מה יפה היום לנסיעה במרכבה יפה הנרתמת לסוסים מצויינים, ודיברה על הסוסים והמרכבה כאילו הדגישה שלהם אין מרכבה ואין סוסים כאלה, ואחר כך דיברה על האנשים שראתה בעיר, ושלפני שנים אחדות כשהיתה בווארשה נסעה שם באוטומובילים:

– אגב, פרניה, איפה האח שלכן שבא מאמריקה?

פרניה הבהילה את מיכל.

– מיכל, בוא הנה. פאננא מאניה רוצה לדעת על אמריקה.

ואפילו בשביל מיכל מצאה דברים. קודם נבהל מיכל. מי כמוהו יודע כי לא איש דברים הנהו וירא מאוד את חברתן של נשים. אבל לאשרו לא נתנה לו לדבר:

– כפי שאני סיפרתי קודם לכן הייתי בווארשה. סיפרו לי שם כי באמריקה גם לעניים יש אוטומובילים. אגב, ודאי אתה יודע אנגלית? למדוני כי על משוגע אומרים “קרייזי” ועל כלב אומרים “דוֹג”.

ומדי דברה לא נתנה לאחרים לדבר, והיה כך טוב יותר. היא ישבה ליד האקונום, איש קטן־קומה ששפם סמיך לו מתחת לשפתיו האדומות, והיא לבושה בשמלת־קטיפה שחורה המבליטה את פניה העגולים וצמידיה ועגיליה. ובינתיים מביאה הסבה תה ועוגות, והיא ממשיכה את דבריה ומכניסה אגב שיחה מלים אחדות באידיש ואומרת שהיא למדה גם גרמנית. ואחר כך מבקשת פרניה מאת מיכל לסובב את ידית הגראמופון והוא שמח על שיש לו מה לעשות ואינו צריך לדבר… אך בינתים מתחיל המורה לדבר, ומסתבך בדברי ריב.

בשעה שפאננא מאניה התפעלה מהאוטומובילים הרבים שיש לפועלים ולאיכרים הפליטה כדרכה מימרה, שכאן אין כדבר הזה. ועתה שוב בקשר לגראמופון הביעה את דעתה:

– למוז’יקים שלנו לעולם לא יהיו דברים כאלו.

המורה ישב הכן ונתערב בשיחה:

– למה לא יהיו לאיכרים ולפועלים הדברים האלה? הם יוצרים את כל המותרות, למה יאכלו אחרים חילם?

כיליד עיירה קטנה, למד הלה רוסית מתוך הספר והמבטא שלו הוא כולו נלעג. האקונום ומאניה הביטו איש על רעהו, והמורה מיד תפס את המבטים. וקולו התגבר: עוד יבוא יום והכל יהיה שייך לפועלים ולאיכרים.

האקונום היה קצת מבוסם מהיי"ש ששתה. הוא הרים את כוסו והצביע על המורה. דבריו יצאו מבין שפמו ונראו כלועגים:

– גם אתה מאלה הרוצים לתת את הכל לבני חם. אמר לי הפריסטאב שיש רבים מביניהם בין היהודים, ואני אמרתי לו, כי היהודים שלנו טובים ויראים את אלוהים ואת המלך. חבל שהזקן איננו בבית. אני הייתי אומר לו שנכנס לצרה כשיש לו אורחים כאלה בבית.

ומדי דברו פנה אל מיכל:

– אביך איננו כאן, אמור אתה לו. אמור לו. הבחור אפילו אינו יודע לדבר כהוגן וכבר בא ללמד את כולנו. אמור לו שהיהודים מקבלים את אוכלם מידי הפריצים. אמור לו שהמוז’יקים יהרגו אותו ואתכם אם יתנו להם… ראה נא זה, לא־גמול־מחלב, הוא יבוא ללמד את העולם… מיכל, שתה נא כוס אתי, שתה נא אתה לא־גמול…

התבייש מיכל לשתות: כאילו בכך הוא נותן תוקף לדבריו. התבייש מפני המורה וירא שלא להשיב. פתאום זכר את בואו אל הפריץ וזכר את עמידתו הדלה לפניו, כשהוא ואביו מחזיקים את כובעיהם בידם יחד עם וולוול החלבן ועם כל האיכרים המרודים.

הדברים התפרצו מפיו:

– לא אשתה עם שכמותך…

– ולמי תשתה? לשכמותו?

ופתאום קם ממקומו:

– בואי נא אתי, האם אינך רואה שכאן יש קן של מורדים? אספר לפריסטאב. אספר.

מיד נכנסה פרניה בפרץ. היא ניגשה אל האקונום והשקיטה אותו:

– שב נא, אדוני, שב נא.

הוא ישב, השפם האחד מוטל למעלה והפנים אדומים. אבל הנשף לא הצליח. ניסו עוד לשתות, לנגן, אבל הדברים כאילו ניתקו מהמרכז הקודם.

וכשיצאו מן הבית, והענבלים צלצלו, ישבה סבתא ליד חדרי ומילמלה לעצמה:

– ומה אומר לו? ומה אומר לו? 

 

לח בלי זליק    🔗

מהיום שנאסר זליק לא הגיעו שמועות על אודותיו. סבתא היתה יושבת עתה יחידה בחדר־האוכל, טווה או סורגת בחדר השקט. נתרוקן הבית.

יש שפתאום עולה בדעתה רעיון, אולם אינה אומרת אותו לאיש, אלא נדמה לה לעצמה שהיא מצפינה את הרעיון לימים הבאים. היא מחייכת לעצמה בהרהרה על הצפנת הרעיון. לכשיחזור זליק, תאמר לו, ובכלל תחווה אז דעתה על דא ועל הא. לפעמים הרעיון המופיע ונצפן נוגע לחיי משפחתה. היא חושבת עתה תכופות על אליה, שהוא הולך וגדל ללא תורה וללא חכמה ונעשה שקץ ככל השקצים. טוב שלעת עתה הוא עדיין ירא קצת מאביו, ומה יהיה אחר כך? אף אינו יודע כיצד להתהלך עם בני־אדם.

והרעיון על אליה מביא גם הרהורים על אקולינה. אילו היה זליק כאן היתה בפירוש מדברת על אקולינה ומבקשת עצה. מובן שלא היתה מספרת בפירוש למה היא רוצה לשלח את אקולינה, אולם היתה רומזת על כך. נערה טובה היא אקולינה ומשרתת טובה וישרה, אבל יש להכין את הרפואה לפני המכה.

ורעיון גורר רעיון. ענין המורה החדש אף הוא מסובך. היתה חושבת קודם, כי הבכירה נמשכת אחריו, ודווקא שיינקה היא שנדבקה בו.

ועוד דברים מדברים שונים מבצבצים בשעה שהיא עומדת במטבח או הולכת אל הרפת, או בשעה שעובר־אורח נראה מרחוק והיא מנחשת אם יסור הלה אל הבית או ילך הלאה. בהיות זליק פה היו דברים קטנים אלה מצטברים אחד אחד מתוך הרהור של הנאה, והנאה המבטיחה הנאה, שעוד מעט, עוד שעות מספר או עוד דקות מספר, אחרי שתנקה את השולחן ותסיר את הפירורים, תשב בחדר־האוכל על הספסל, תטווה או תסרוג ותספר על כל הדברים האלה המצטברים במשך היום. לא בבת אחת תספר הכל, ואפילו לא ברציפות, אלא לאט לאט, טיפין טיפין תוציא אותם, ולא בהטעמה אלא כבדרך אגב, ברמיזה. והוא ידע את הרמזים ואף הוא יענה ברמזים ובאנחות קלות…

לפני היעלמו ישב בעגלה והביט סביבו כאובד עצות, והוא כל כך הוקטן, וכתפיו הצרות רעדו וזקנו האדום כאילו נלחץ לצד אחד.

עם נסיעתו שונה הכל. אף קודם היה נוסע אלא שעתה עקרו אותו מכאן, משל לירקות שהיא עוקרת אותם מהקרקע, והמשען שהיתה מוצאת בו אינו עוד.

כי במעמדו היו כל הדאגות מתפצלות קמעה קמעה, והיו נעשות למכשולים קטנים, מעין המכשולים שבתיקון הסירים: קודם אתה מתקן חלק אחד בחוט הברזל ובמקדח ואחר חלק אחר…

מה רב ההבדל בינו ובין צאליה בעלה. צאליה הוא גבה־קומה ורחב־גרם וכל אבר ואבר מגופו מתבלט. לא ישוער שתיגש אליו ותספר על כל המכשולים והדאגות והחששות. דומה שאילו היתה עושה זאת היה הוא, צאליה, הולך וגדל ורחב והיא היתה נהיית קטנה יותר ומתכווצת ומתקמטת יותר, כפיולקה הכלבה בשעה שאליה מחזיק מולה שוט ואומר לה שתעמוד הכן על רגליה האחוריות, או שתקפוץ סביבו או שתרוץ הנה והנה.

לא פעם צחקו הילדים לשניהם: אמא שלנו מאוהבת בזליק. עוד יבוא יום והסב יקראנו למלחמת־ביניים…

– הביטו עליהם… יושבים כשתי יונים…

ושניהם, והסב ביניהם, היו מקבלים דברים אלה מתוך צחוק וזחיחות דעת. לא פעם הציץ רעיון משונה, מה שונים היו החיים אילו נזדמן בימי נעוריה שידוך עם זליק. היא ראתה עצמה עם זליק תקיפה יותר, גדולה יותר. ובשעת מעשה היתה צוחקת לעצמה על הרעיון המשונה, אך נהנתה מהשטות ושוב סיפרה לו, לזליק, על דאגותיה וחששותיה, וזליק שוב חילק את הדברים קטעים קטעים, למכשולים קטנטנים, שקודם צריך להסיר את האחד ואחר כך את משנהו. היינו, איש קטן אני וחלש ואי־אפשר לי להעתיק הרים ממקומם. איני אלא מתקן סירים, חלק אחר חלק.

ומה שונה היתה יציאה זו של זליק מנסיעותיו הקודמות. הורגש אז ההמשך שיבוא אפילו כשהיה מסתלק לחדשים מספר. עם צאתו היתה מסירה ממדף חבוי “גומלקס” (חריצי גבינה מיובשים) לבנבנות־צהובות שריחם החריף מדגדג את הנחיריים, והיתה ממלאת כד של דבש או קופסה מלאה ביערת דבש, שבראותך אותה מתעורר חשק קונדסי לאחזו ביד, ללקק את האצבעות ולראות אותו מטפטף כזהב. ויש שבין שאר דברים היתה שׂמה במושב העגלה, למרות סירובו, שנים או שלושה תריסרים של ביצים טריות, ועושה את שלה ומכניסה אותן בקופסה שאֶליה תיקן בשבילה וממלאת את הקופסה סובין, והביצים הלבנבנות־ורודות מציצות מתוך הסובין כאפרוחים חיים. בימים ההם היתה הנסיעה מעין תוקף לנוכחותו וחזירתו… 

ופתאום הוברר לה, כי היא מתהלכת יחידה בחיים וכי אין עוד איש שתשתפהו בהרהוריה ורעיונותיה. הרעיונות המבצבצים במשך השנה יצטברו כביצים אלו לבנבנות־ורודות זו על־יד זו, מהם רעיונות לבנבנים־ורודים ומהם קשים ושחורים; יבצבצו והיא לא תגע בהם. משל לאדם הצובר דברים יקרים לו כדי שיוכל אחר כך בשעה פנויה לשבת ליד החפצים הללו ולזכור את הימים והערבים הרחוקים שבהם רכש אותם, ולזכור מה דובר אז עליהם ומי מהאנשים הקרובים ישב אז על־ידם.

ומפעם לפעם היתה פתאום קמה דמותו העלובה של זליק כשהוא יושב על המושב הצר ליד הרכב ומאחוריו יושב הפריסטאב קטן־הקומה, ששיניו הקטנות מלבינות מתחת לשפמו ומגפיו מצוחצחים ומבהיקים עד שנראים שם הפנים כבראי מקומר, ומגלב לו בידו, והוא מצליף במגלבו על מגפיו וצוחק אגב הצלפה לבעלת הבית שיצאה ללוות את זליק:

– אל תפחדי, בעלת בית, אם הוא ז’ידוק טוב לא יעשו לו דבר…

 

לט קנאת אחיות    🔗

ברחש הזכרונות של ימי הילדות אין מוקדם ומאוחר. אף הדמויות המזדקרות והמובלטות נכנסות זו לתחומה של זו ומסיגות את הגבולות זו מזו. כך איני יודע מתי נשתנו היחסים הקבועים בין המורה החדש ובין דודותי ומתי קמה הקנאה ביניהן.

המורה רחמילביץ היה מביא ספרים לקריאה. ביחוד זכור לי ספר אחד שנראה כסידור גדול. אולם בסידור היה הכל פשוט ומובן ובספר זה היו דברים שבמסתורין, סיפורים ולא סיפורים. זוכר הנני את הכריכה הצהובה ושחוקה מרוב שימוש, ושהיה שם סיפור על אדם אחד המביט תמיד אל על ועל משנהו הכובש עיניו בקרקע. ונדמה לי שהמורה בקראו על האנשים האלה חד חידה, מי עדיף ממי? והיה שם סיפור על בתולה אדוקה ובשעת קריאת הסיפור היה המורה מראה ורומז כלפי הדוד אברהם. ועוד סיפור על נערה נידחת שאבדה ואיננה, ומימי לא נודע לי איפה נעלמה. וביאר המורה שבכל מקום שיש נקודות רבות, סימן שלא הכתוב שם עיקר אלא הצפון והנסתר, ואת הצפון היה מבאר בהתלהבות בעמדו מלוא קומתו הקטנה והמוצקה.

על פי רוב היה קורא את הסיפורים בחדרי או בטרקלין שפתחו היה פתוח לחדרי. 

היתה הדודה פרניה יושבת ושומעת ומתפעלת מכל רמז שנרמז והוטעם עם קריאתו של המורה, ואחרי קריאת קטע היה עומד ומביט עלינו ובודקנו בעיניו אם תפסנו את הכל כהוגן, ועיניו השחורות והחדות ננעצות ודוקרות, ורק אחרי שתיקה ממושכה היה מבאר את הדברים על־ידי משל ונמשל של קאפיטאליסטים ופועלים, לוחצים ונלחצים.

ולתמהוני הרב, ואולי גם לתמהונה של פרניה, התחילה גם שיינקה נכנסת ומקשיבה לקריאת המורה. תחילה ביקשה אמתלאות ואחר כך נכנסה ללא אמתלאות.

ועוד נראה לי עתה בזכרונותי המטושטשים כיצד היו שומעות פרניה ושיינקה לקריאתו. פרניה הקשיבה בהכנעה, כאילו בהקשבתה היא מתקרבת אליו, ואילו שיינקה הקשיבה מתוך הבעת קנאה צפונה, מתוך מתיחות והתרגזות.

ולא עוד אלא שראיתי כיצד שיינקה מחזיקה בידיה את הספרים שהוא היה משיג עבורה בכפר הסמוך, בטאניזיץ. היתה מלטפת את הגב של הספר ואת כריכתו, ומעבירה את כפה עליו באהבה. ונדמה לי פעם שהגישה אחד הספרים לשפתיה. לא חששה שאני עוקב אחריה, ובכל זאת הסתכלה מסביב לה בחשד.

ואף ביחסה אלי חל שינוי ניכר. היתה נכנסת אל החדר, יושבת ומלטפת את ראשי ושואלת אותי, אם אני רוצה לאכול או לשתות, ומפעם לפעם שרה שיר מהשירים החדשים שהמורה לימד אותנו. קולה היה קצת צרוד ועבה כקול גבר, אולם הורגשה התלהבות בזמרתה.

ביחוד היתה שרה ברגש שיר נפוץ באותם ימים על המוסרים את נפשם לטובת העם. אף אני למדתי את השיר והייתי מתלהב אתה. היה זה שיר על מרדנית ושמה סופיה פירובסקה, ובדמיוני ראיתי אותה כדודתי הצעירה, גבוהת קומה, זקופה, תנועותיה מהירות ופתאומיות וקולה קול חם ומסור – והנה היא עולה אל במת השופטים ואומרת להם שלא תבקש מהם רחמים ושאינה עומדת לפניהם אלא כדי לומר להם את האמת.

דודתי הצעירה שיינקה לא הסתפקה בקריאת המורה וביקשה ממנו ספרים, והוא היה מביא לה, וזכורים לי דבריהם של הסופרים, על הקיסר הרשע ועל הפריצים הלוחצים את העם ועל פקידי הפריצים.

התחלתי להרגיש את השינוי בדבריה של פרניה ואפילו בקולה. לפתע מצאה את עצמה כמיותרת בשעה שדיברו על הספרים שלקחה שיינקה לקריאה. כי פרניה לא התעניינה בספרים, ואף לא היה לה פנאי לכך, כי גדול היה הבית והיה צורך לקבל פני אורחים ולדבר לבני־אדם וסבתא סמכה עליה בכל.

אף אני מחדרי הרגשתי את השינוי. עם היכנסו היתה עינו של המורה תרה אחרי שיינקה ומיד היתה מדברת על הספר שקראה.

וכך היתה מתחילה השיחה. המורה נכנם ופרניה מקבלת את פניו בחיוך טוב. היתה יושבת זמן־מה ומיד צריכה היתה ללכת מאתו – ושיינקה כאילו חיכתה לכך. עם הזדמנות ראשונה היתה באה. הוא מדבר והיא מביטה עליו בהערצה. ופתאום נדמה לי, לילד, שכל מראיה הולך ומשתנה והיא מביטה עליו בהתפעלות יתירה ובמסירות.

אף אני אהבתי את דבריו החריפים והיפים. כשהיה קורא את הסיפור על “הנידחה” הייתי חושב על ביילקה בת החלבן, וכשהיה מדבר על האדם המביט תמיד אל על, עלה בדמיוני דודי מיכל. ונדמה לי אז המורה כגיבור מלחמה הנלחם עם הקאפיטאליסט הגדול השותה את היין האדום. אולם צר היה לי על פרניה שהוכרחה לצאת מן החדר. כי בשובה היתה נראית כנפחדת ומבט עיניה החומות הגדולות והעגולות תועה בחדר בפחד נסתר. ביחוד יראתי שתיכנס בשעה ששניהם, המורה ושיינקה, גוחנים על ספר וראשיהם נוגעים זה בזה.

ודבריה של שיינקה היו כל כך שונים מדברי פרניה. אך אני הבדלתי באותם ימים בין דבריהם. דברי פרניה היו יום־יומיים, ידועים:

– אולי עוד כוס תה?

– אולי תפוח?

– העוגות הן ממש נופת…

ובשעה שגם פרניה הוציאה מפיה דברים על הסופרים, היו יוצאים הדברים כמשונים. ונראה אז לפי המבטים שאיזה סוד נרקם בין המורה ובין שיינקה…

תמיד אהבתי את הדודה פרניה וריחמתי על הדודה שיינקה. והנה פתאום התחלתי מרגיש, כי פרניה היא הזקוקה לרחמים. בהיכנסה אל החדר היתה נראית כחיה קטנה נבהלה.

ותמיד היתה מופנה בקשת סבתא כלפי פרניה:

– לכי, פרניה, וערכי את השולחן.

– עגלה נוסעת לסלוצק, אמרי להם שיביאו את הבגד המתגולל שם חדשים על חדשים.

– יבואו אורחים מחר, ואין דבר בבית.

פרניה עונה לכאורה כדרכה תמיד, אולם מורגשת נעימה חדשה קפדנית: 

– אבל, אמא, אני עסוקה עכשיו. עלי לתקן את השמלה. דחיתי את התיקון מיום ליום.

הכל לכאורה כרגיל. קולה רך והיא מדברת אל אמה בלשון רכה, ונוגעת אפילו, כדרכה תמיד, בידה.

אולם הזקנה ממשיכה:

– פרניה, תגמרי את תפירתך בפעם אחרת.

ובאותו רגע יצאה שיינקה מחדרה כשהיא נושאת בידה אחד הספרים וקוראת אגב הליכה.

היה זה בין־השמשות חרפי ככל ביני־שמשות. אולם נשאר הוא בזכרוני מובלט. ישראל הארוך עמד ליד הדלת מוכן שיזמינו אותו לארוחה, והמנורות טרם הודלקו. ופתאום פרצה צעקתה של פרניה. תמיד היתה מדברת בקול רך, ומשונה היה לשמוע את צעקתה. נתפרצה צעקה משונה עם קול דקיק שלא דמה כלל לקולה:

– הכל עלי… הכל אני… ואיפה היא? ולמה אינכם אומרים לה לעשות דבר?

ועם הצעקה באה שבירת כלים… טרך־טרך…

לא נפילת כלים היתה זאת אלא שבירה. שבירה בכוונה תחילה. שבירה בכעס…

ואז הופיע הזקן בפתח הטרקלין. ומשונה היה שלא אמר דבר. עמד כרגיל זקוף ומצווה, הביט ברצינות ולא אמר דבר במשך רגע קל. וכשהתחיל לדבר נדמה כאילו קולו נתרכך. רק מלים אחדות אמר:

– אספו את הזכוכית שלא תזיק.

אמר את הדברים ונכנס אל חדרו.

ובערב שקט הבית ונשתתק הרחוב. בעד חלוני שמעתי נפילת טיפות מהעצים, ושמעתי את דפיקות השעון, ובדמיוני עמד ישראל הארוך והטיל צל משונה על הרצפה ועל הכתלים, וסבתא מיהרה הנה והנה והדודה שיינקה עמדה נבהלת.

לא יכולתי להירדם. שכבתי על מיטתי שעה ארוכה וחיכיתי להמשך הדברים. ואמנם ההמשך בא. הסב דיבר אל הסבה דברים ברורים היוצאים מפיו כדברי פקודה:

– תאמרי לשלומקה כי יש לשים קץ לדברים. תאמרי לו שאני מוכן לסייע.

כנראה הרגיש היסוס בפניה וחזר על הדברים בקול שאין עליו ערעור:

– תני לו כסף. תני לו. יצא מכאן. גם הפריץ שאל אותי על אודותיו. הגנתי עליו עד עכשיו. גם שלומקה אמר שישלם לו את המגיע.

ובצעקה פתאומית פנה אליה שוב:

– האם טחו עיניך? אינך רואה את הנעשה… הלא אֵם את…

 

מ עם צאת המורה    🔗

באחד הבקרים שמעתי קול ילדים משחקים ומעפרים בעפר בצעקה. אי־שם נשמעה צניפת סוס רץ ונערה חשופת זרועה רצה אחריו ומקללת אותו וילד רץ אחריה.

שמעתי את קולו של לייבל ליד הפישפש:

– לאן אתם רצים כמשוגעים? אספר למורכם.

קולו של הגדול בחבורה ענה:

– אין מורה.

– ואיה הוא?

– נסע פתאום. אמא אומרת שצריך לבקש מורה אחר.

הכל דיברו יחד ושיסעו בדבריהם איש את רעהו. וכשסיפרתי את הדברים לסבתא, לא תמהה עליהם. ראיתי כי ידוע היה לה שהמורה איננו.

עדיין איני יודע מה קרה אז ואיך יצא ולמה יצא. ראיתי את הדודות הולכות כמסתירות סוד, וראיתי שהן נמנעות מלדבר זו אל זו. פרניה שוב כבשה את רגשותיה והעמידה פנים שלא אירע דבר, ואילו שיינקה, כדרכה תמיד, לא יכלה להסתיר והתהלכה גאה וזקופה ועונה על הכל במשיכת־כתף ובאי־רצון. לאלה הורגלתי, אך קשה היה להתרגל לצערה של סבתא. הלכה ממקום למקום רוגזת ודואגת כמבקשת עצה.

כאילו התרוקן הבית. הספר הגדול חום־הכריכה ושחוק־הקצוות היה מונח כיתום ליד הארון. כאורח שבעל־הבית אינו רוצה בו. בהיכנס סבתא אל החדר היתה לפעמים אוחזת בו, בספר זה, כמהססת, לוקחת אותו בידה ושוב מניחה אותו על יד הארון, ופניה מרצינים. אף אני לא לקחתיו. אך בהישארי לבדי הייתי לפעמים מדפדף בו, ומיד נדמה לי כאילו עושה הנני דבר העלול להכעיס את סבתי.

קודם נעלם זליק ואחר כך המורה רחמילביץ, כאילו עמודי התווך של הבית התרופפו.

חסרו הדברים הרכים של זליק שכאילו ריחפו בחדר במַשק יוֹנים שלווֹת. עצם דיבורו הזולף לאט היה מגרש את הרוחות הרעות המתדפקות בבית ומחוצה לו. ועתה רבו הדאגות ולא היה עם מי לחלקן. ולא זו בלבד, אלא שגם יציאתו של המורה הצעיר אף היא מוטטה את הבית. בפניו הבולטים ובדיבורו הבטוח היה משהו מחזיק ומחזק. היו הנערות והנערים מתקבצים סביבו, ועתה לגמרי נתפרדו. והלב ירא. הורגש שהוצא הבסיס מתחת לבית והקורות זזות.

ואמנם לפתע פתאום נתחדשו הפגישות של שיינקה עם המורה הנכרי. קודם חידשה את העמידה ליד הפישפש ואחר כך היה מושיבה על האופניים ומלמדה לרכוב, ופעמים אחדות אף לקחה אתו על האופניים ושניהם רכבו יחד ברחוב הכפר: בלוריתו הצהובה מתנועעת באוויר, פניו העגולים צוחקים, שורת שיניים קטנות מלבינה והעיניים עיני חתול אפורות וקטנות ואורבות.

ידעה סבתא כי עלולה שיינקה לעשות דברים לא ייעשו, לא מרוע לב כי אם מסרבנות ומכעס. ודווקא משום שהיא רואה עצמה כאשמה, שנכרכה אחרי בחורה של פרניה, ודווקא משום שפרניה מתאמצת לשכוח את הדברים ולהסביר לה פנים. וגם הסבה ידעה כל זאת ובכל זאת במקום להיטיב, הרעה.

– שיינקה, שבי ואדבר אליך.

– אני יכולה גם לעמוד.

ועמדו זו מול זו, האחת קטנה, קמוטה ואובדת עצות, והשניה גבוהת קומה, גאה וכואבת ומרדנית.

– טוב, עמדי אם רצונך בכך. היודעת את מה יהיה אם יוודע לאבא הדבר? מה יאמר אבא?

– לאיזה דבר את מתכוונת?

– אני מתכוונת לבנו של וולודיה זנצביץ, בן הדיאקון.

הבת הגדולה שיחקה משחק של חתול ועכבר. חרה לה על שהיא מכאיבה לאמה, ואולי משום כך המשיכה במשחק, להרעימה יותר ולהכאיב לה יותר:

– וכי מה אני עושה?

אך האם לא רצתה להמשיך בדברים, ואף צר היה לה על שהתחילה בדברים. עתה תצטרך להאשימה ואולי להביאה לידי התקוממות. תרכך בכן את הדברים:

– יודעת אני שלא תתאהבי בבן־הגנב, אבל מה יאמרו הבריות? את עומדת עמו יום־יום ליד הפישפש, ורוכבת עמו על אופניים. ומה יאמרו הבריות? 

היו בפיה תשובות רבות וכל התשובות היו בוטות ודוקרות. הכעס היה מהול בשמחה על התעללות זו באמה הקמוטה. טוב היה אילו יכלה להתעלל כך בכולם. בעצם לא ידעה למי התכוונה במלה כולם… היינו העולם כולו, כאילו יש איזה עולם מחוצה לה העויין אותה. תראה להם.

ושמחה הזקנה שפתאום לפתע באה המרכבה של הסב, ותיכף צריכה היתה בתה לפתוח את השער, כי לא היה אֶליה כאן על־ידה. שיינקה עשתה זאת בלי רצון ובלי לדבר דבר.

וההתפרצות באה אחר כך בשל דברים של מה בכך. ולא נעלם הדבר מהזקנה. הסב חש בראשו באותו ערב, וכלהכעיס באו איכרים אליו בנוגע למשפט על עצים שגנבו. כרגיל, ישבו על הספסל הארוך ליד הקיר והוא דיבר אליהם כדרכו, לאיטו, כאילו משך את המלים, וביניהם גם וולודיה הידוע בגניבותיו. הוא דיבר אל וולודיה, והלה, במקום להצטדק כיתר האנשים, הביט מולו בראשו העגול ולקק מדי פעם את שיניו הלבנות בלשונו. איש גדול־קומה ישב מול הסב הכועס ופניו צחקו ולגלגו. שאר הנאשמים בגניבת העצים הצטדקו, בספרם על ביתם ההרוס והקור בבית, ושאין להם כסף לקנות עצים. וולודיה זנצביץ אף הוא אמר אותם הדברים, כביכול, אולם בכל מלה שהוציא דומה היה כאילו הוא לועג ליושב מולו, משל לשחקן הבא ומתחפש והכל יודעים שהוא מתחפש. ולא זאת אלא שנדמה לזקן שגם האיכרים האחרים לועגים לו בשעת מעשה. הוא שאל אותו את השאלות התדיריות:

– האם אתה מודה שגנבת עצים?

– הלזאת תקרא עצים, אדון צאליה? אלה הם שוטים מסוקסים.

– טוב, והשוטים המסוקסים גנבת או לא גנבת?

– לא גנבתי, אדוני. אספתי אותם בדרך, אדוני.

– האם בדרך מוצאים עצים שאפשר להסיק בהם תנורים?

– לא מדדתי אותם, אדוני.

– אבל העדים יודעים את המידה

– אנשי העם הקדוש לא יוציאו לעז על נוצרים טובים…

הרגיש הסב את הלעג והכעס הנסתר, כי ידע שלאיש הזה בן מורה ובנות סוררות שרבה השפעתם, ומהשקט שהשתרר בחדר ומתנועותיה הזהירות של סבתא הרגיש שוב משהו סמיך ודחוס באווירת הבית. כמעט שקם ממקומו בכעס, אך עצר בכעסו ודיבר במתינות:

– טוב, אמסור לפריץ את השמות והשופט ידבר אליכם.

אחד הנאשמים, זקן גוץ שזקנו פרוע ולבושו בלוי, קם ממקומו: 

– אבל אדוני, רחם אדוני, אני איש עני, הבט – זו היתה רק קליפה.

הזקן קם בכעס ויצא אל החדר הסמוך והשאר, חוץ מהזקן שנשאר עומד והכובע בידיו, הביטו זה אל זה בבת־צחוק חבויה.

זמן־מה נשתתק הסב. נדמה היה כאילו הוא יושב ומקשיב ללחש האנשים היוצאים מביתו. ידע כי מנשבות רוחות חדשות בקרב האיכרים ועברו הימים ששם הפריץ היה מפיל אימה על האנשים. הולכים ונוצרים יחסים חדשים שקשה לו לתפסם. אין בזה חדש שהאיכרים גונבים עצים ואי־אפשר לדונם לכף חובה, כי אין להם אמצעים לקנות את העצים, ובימים כסדרם היה ודאי מעמיד פנים גוערים ומשלחם הביתה בשלום. אבל בת־צחוק זו של הגנב והלגלוג בפניו העגולים, וביחוד בשעה שהוא מעביר בהרחבה ובזחיחות־דעת את ידו על זקנו, מרגיזים. גם את בנו של זה ראה תכופות על האופניים וגם הלז יש לו בת־צחוק כזו. ולא עוד אלא שפעם ראה אותו משוחח עם שיינקה על־יד הפישפש.

פרניה לא היתה בבית, והאם הוכרחה לבקש מאת שיינקה:

– לכי, שיינקה, והציעי את המיטות.

– עוד מעט ואבוא.

חזרה האם אחרי שעה קלה על דבריה:

– שיינקה, אני מחכה לך. בואי מהר.

היא פנתה ממקומה.

אבד לו לזקן שיווי־המשקל, והוא פרץ באגרופים קמוצים:

– לכי מיד כשאמא אומרת לך. מיד לכי. אני שמעתי אותה אומרת לך את הדברים שלוש פעמים, ואיני רוצה שתוכרח לומר אותם שוב.

השתיקה נמשכה שעה קלה והצעירה קפצה ממקומה והתחילה לגרור בחיפזון וברעש את הכרים והכסתות, ואת הכסאות. היא סידרה את הכסאות והביאה מזרן מבלי לדבר דבר.

הזקן עמד על מקומו מבלי לזוז, גבה קומה, רחב גרם ורחב זקן שיבה. גבות עיניו מצומצמות, השפתים הדוקות.

פתאום הושלך הס. שיינקה הניחה את המזרן ועמדה ישר מולו כמחכה להתפרצותו ומוכנה לכך. היתה זאת מעין התחרות של שני אנשים בעלי רצון חזק ובעלי דעה. סבתא עמדה ליד הפתח המוליך אל המסדרון מכווצת ונבהלת. אליה, שרק זה נכנס, חדל מזמזם ולא ידע לאן ישים את עיניו ואל מי יביט. אף מיכל, שנכנס עם אליה, עמד מבוהל.

ופתאום פרץ הזקן בצעקה על שני הבנים:

– מה אתם עומדים כגלמים? הכל עשיתם כבר. היית בעולם הגדול ואינך יודע כיצד קושרים זנב חתול. אל תביט כגולם… כן, כן, לך ודבר שטויות בפני כל. כבר מסרו לפריץ את דבריך, דברי שטות. כבר סיפרו. גם אתה תיכלא בבית האסורים. כן, בית האסורים הוא בשביל פיקחים שכמותך.

מיכל יצא מהפתח והזקן טרק אחריו את הדלת עד שרעד הבית. שיינקה המשיכה עתה את הצעת המיטות והכסאות בשקט.

ונראה לי שראיתי חיוך על שפתיה.

 

מא בזכרון הילד    🔗

הדברים שילד מספר מתוך זכרונו אחרי יובל שנים אין להם מוקדם ואין להם מאוחר, לא קיץ ולא חורף ולא עונה כלשהי. אך ברי לו אגב סיפורו שלא כימים הראשונים הם הימים האחרונים. החדשים הראשונים היו מלאי אדם והמולה. נשמרו בזכרון זמירות השבת והחלונות הפתוחים מול הגינה, צניפת פטושקה, הסוסה האדומה, שרעמתה השחורה מתנענעת לקצב ריצתה ואזניה הקטנות מזדקפות וראשה הפיקח משתעשע בזרועך, ופיולקה, הכלבה הלבנה בעלת הנקודות הברודות, קופצת על רגליה האחוריות בשמחה ותופסת את הפירורים, והשמחה הצפויה והפחד הצפוי לילד בן שמונה או תשע בקמה הגבוהה שבמשעול הגרנות, והמחרשות המלוטשות הנגררות אחרי עגלת איכר ושירי הדוד הצעיר אֶליה על העגלות הגבוהות עמוסות השחת המתגעגעות הנה והנה, והילד השוכב למעלה על העגלה הגבוהה כבית אבא ואמא והוא נאחז בשחת וריח חם וחריף של שחת מדגדג את הנחירים.

לא כן הימים האחרונים. טושטשו הדמויות והנך מבקש בזכרון ואינך מוצא שם אלא רחש מטושטש ומצב־רוח עצוב ובני אדם מתהלכים והם כביכול ברוגז ורחוקים ומתרחקים זה מזה, והם הולכים ומתלחשים, ויודע אתה שהנה משהו סתום ונסתר וכבד הולך ובא ואינך יודע מתי ואינך יודע כיצד…

הסב חולה ושוכב במיטתו. פתאום חלה וקשה לו להזיז בידו וגם הדיבור קשה עליו, אבל עדיין הוא מראה באצבעותיו ומבריק בעיניו בשעת כעס, ויש גם שמחה. שמח הוא על שאני יושב בבית וקורא ספר. שמח הוא על שהפריץ בעצמו בא לבקרהו והוא שוחח אתו כמו בימים שעברו, והזכיר לו נשכחות: הביט על קרני הצבי התלויות על הקירות, בדק את האקדחים ואת הרובים, ואחז כל אחד ואחד ביד. ושמח מאוד הסב שבאותו מעמד היו גם הבנים והבנות וידעו מעתה, כי כל סיפוריו של הסב על הימים שעברו, בשעה שהיה יוצא לציד עם הפריץ, הם סיפורים שיש בהם ממש. רחב־כתפים הוא הפריץ, פניו ורודים, פאות־שיבה יורדות על רקותיו, והוא דיבר כידיד לו. אדרבה, ידעו הצעירים.

וזוכר הילד גם את המלחמה שפרצה באותם ימים… פתאום לפתע התחילו לדבר על המלחמה. באו אז אל הכפר שוטרים והלכו מבית לבית והדביקו ניירות גדולים שכתוב היה בהם, כי יש מלחמה בין רוסיה לגרמניה, והתהלכו השוטרים מבית לבית והעריכו את הסוסים וציוו להביא את הנבחרים וגם פטושקה הלכה אתם. אנופרי לקח את פטושקה בידיו… הוא רץ אחרי הסוסה ובכה, וסבתא לא יצאה מחדרה, והסב התחזק על מיטתו והתרומם והביט על סוסתו בעד החלון. ויודע הילד כי ראה דמעה מתקשרת בעינו של הסב… וזוכר הוא שבאותם הימים הלך גם דודו מיכל אל הצבא… סבתא בכתה בקול, אולם נדמה לו, כי הדוד מיכל שמח על כך. כך שמע בדברו אל פרניה:

– פרניה, אם תסעי פעם מכאן, אל תשובי עוד. נדמה לך בשובך כאילו בלעת אוכל ואחר־כך יורקו ואוכלהו שוב. לא יודעים הבריות כיצד להתייחס אליך ומה לדבר אליך. אתה לא שלהם עוד. כבר עזבת את המנהגים התפלים והלא־תפלים של אבא ואתה מוכרח שוב לעשות כמעשיו בכל הדברים החשובים ולא־חשובים. היה פה הפריץ בבית. נכנס וצחק והתבדח, ואני ישבתי כטיפש ולא ידעתי מה לעשות, אם לשבת על־ידו או לצאת. והוא בכוונה רצה להראות לי שהוא אינו שם לב אלי. ולא פנה אלי כלל אלא שדיבר אל אמא ואליך – רצה להראות כי אינו שם לב אלי. ואני הוכרחתי לשבת ולשתוק. אפילו המורה רחמילביץ היה לועג לי. הנה כביכול אתה בא מהעולם הגדול ועליך לדעת דברים שאיננו יודעים פה – ואם לא ידעתי, הוא בז לי.

ימים אלה נראים מרחוק כשדות שנתרוקנו מתבואתם, כמשעול הגרנות אחרי הקציר. עברה ההמולה מהבית ומהחצר. אף הדוד אברהם הלך לו באותם ימים והיתה ההרגשה שזו היא יציאה ללא שוב.

הפעם לא יצא הסב ללוות את הדוד אברהם ולהשגיח שיינתנו לו מתנות בכבוד וביד רחבה.

עתה יצאה הסבה יחידה. שמעתיה מדברת אליו בפסקנות:

– אברהמ’ל, איני רוצה שתבוא הנה. יש לנו דאגות משלנו. צאליה חולה ואף לי אין עוד כוח. 

היו אלה דברים כדרבנות, ואף הילד הרגיש את כל כובדם.

היה בדברים אלה רוגז עצור במשך שנים רבות. זכרתי אי־אלה קטעים של סיפוריה לזליק. ביחוד נזכרו העלבון והכעס בשעה שאביה שלח אותה לגבות חובות.

האב היה פונה אליה בשעת האוכל בין מנה למנה:

– שרה, אחרי שתגמרי לשטוף את הכלים תקפצי להלל מנדל וליעקב הנגר ותבקשי מהם שכר־לימוד.

קשה ומעליבה היתה הליכה זו, ורק אותה שלח. אחיה אברהם היה יושב ומביט בספר וכאילו כל הדבר אינו שייך לו כלל.

וכשנכנסה אל הבית שנשלחה אליו, נדמה שהכל מביטים עליה ועל שמלתה שאביה הביא לה מאחת בעלות הבית. לא רצה אז אביה לומר, מי נתן לו את השמלה. ביאר אז שאם תדע מי הוא הנותן תתבייש ותחשוב על כך בשעה שתפגוש את הנותנת. ויצא דווקא להיפך. היא יראה מפני כל האמהות של תלמידי אביה: בפגשה כל אחת מהן חששה, כי זו היא בעלת השמלה.

וכך היא נכנסת לבית שהכל יושבים בו ליד שולחן אמיד והיא עומדת לפניהם והם מביטים עליה והיא אובדת עצות, ופתאום פורצת בדברים:

– אבא אמר… באתי… אבא אמר, שכר לימוד…

ונדמה לה שהכל מביטים עליה ועל שמלתה המטולאת ועל נעליה המטולאות והבלות. כי אף את הנעלים הביא לה אבא. פעם קנן ביריד, אולם הן גדולות מדי.

וכך הלכה מבית אחד לשני ועל־פי־רוב באה בידים ריקות. ואם אבא לא צעק עליה הרי ישב ולא אמר דבר והיה עצוב מאוד…

ולפעמים פרצה בתלונות:

– למה אני צריכה ללכת תמיד? למה אינך שולח את אברהם? אני עושה את כל העבודה והוא אינו עושה דבר.

דברים אלה היו נאמרים גם בפניו של אברהם. והוא היה יושב ואינו אומר דבר. היה אוכל והולך לו אל הישיבה.

ואחר כך, כשגדל ונסע לישיבה אחרת, היה כותב מכתבים גדולים לאבא ובראשם כתוב היה “לכבוד אבי מורי, שמשו יאיר כשמש באור בהיר”, ורק בקצה המכתב היה מוסיף אחרי החתימה: ד“ש – או פ”ש – לאחותי היקרה, או לאחותי הכבודה. וכשהיה בא לימות החג שוב לא היה מדבר אליה, היה נכנס אל הבית ויושב, ושותק.

ואף עתה כך. מיד עם בואו היה יושב בטרקלין עם הסב ומספר לו ומדבר אליו, ואליה כמעט שאינו פונה כלל. והכעס מתגבר בלב.

והילד רואה את כעסה של סבתא. עתה כשזליק אינו כאן, הכעס הולך ורב. זליק היה מבאר הכל בפסוק או בסיפור. עכשיו זליק איננו. מי־שהוא סיפר לה כי שמע שמועה שהחזיקו אותו, את זליק, רק שעה קלה בבית האסורים ואחר כך הוציאו אותו, כי לא מצאו בו כלום, אלא שבתו הבכירה אינה משרתת עוד בבית החנווני, כי החנווני גירש אותה על עסקיה עם הסוציאליסטים… ואף עם בתו הקטנה לא הכל בסדר…

ובחשבה על כך היא מהרהרת גם על הבת שלה, על שיינקה. אמש שוב עבר בנו של וולודיה על האופניים, וטוב שהזקן ישן ולא שמע ולא ראה. ויראה לדבר כדי שלא תעשה הבת דווקא להכעיס.

ובשעה שסבתא יצאה ללוות את אחיה אל העגלה, ציוותה לשים לו בעגלתו תפוחי אדמה ונתנה קצת קמח ונתנה פירות ודבש, אבל הכעס שכן בתוכה, והיא אמרה לו את דבריה הקשים. הביטה מסביב אם מביטים ואמרה לו:

– אל תבוא אלי יותר. יש לי צרות משלי. ואתה מצא לך עבודה. אתה יכול להיות מלמד, לפתוח “חדר” אתה יכול, לא איכפת לי מה אתה יכול לעשות.

 

מב שיינקה והסב    🔗

הסבה היתה עושה חשבונות בפני עצמה ובפני הילד על ההולכים ואינם. מדי פעם בפעם בערבים היתה מפסיקה את זמזום הכישור וכאילו סחה לעצמה:

– מי יודע מה קרה לו?

ידענו כולנו שהיא מתכוונת לזליק, ועל־פי־רוב, כדי להפיג את צערה, היה מישהו נכנס לדבריה:

– איש לא יגע בו לרעה. הכל יודעים כי הוא איש ישר.

עתה היה לייבל בעל העטרן נכנם לחדר־האוכל ועומד ליד הדלת כאילו ירא לתפוס מקום נוח. לא היתה נעימה למסובים עמידתו, ובימים הראשונים העירו את אזנו:

– למה תעמוד, לייבל? שב נא. לא תזיק לכיסא ישיבתך עליו.

אולם כל כך הרבה שנים היה רגיל לראות את זליק במקום זה, שנדמה לו כאילו הוא תופס על־ידי כך את מקומו של זליק וכאילו יש בזה מעין נתינת תוקף להיעדרו; משל, אתה תופס את מקומו של הסב או של הסבה. ולא עוד אלא שנדמה לו בשעה שיושב כאילו צריך הוא לומר משהו, אולם מיד כשמתיישב מסתלק כוח דיבורו. יש לו הרבה לספר על הכפר ועל יושביו בשעה שהוא עומד ליד הדלת, אבל בשבתו נדמה לו שמשהו חסר שזליק פה חסר, ומיד עולה דמותו של זליק בדמיונו, כפי שישב עם השוטרים בעגלה על־יד הרכב במקום הצר המזומן לאיש אחד, כדי שיהיה נוח יותר לשוטרים. עדיין דמותו הנבהלת של זליק עומדת לפני הילד. זליק הביט הישר לפניו כירא להביט אחורנית, אל המקום שם התיישבו השוטרים בהרחבה והושיטו את רגליהם לפניהם, ועם כל נדנוד של הכרכרה הצרה מתנועע זליק אף הוא ואוחז בדופן מיראה שמא תאחז ידו ברכב. ואמנם, רב כעסו של הרכב על היושב לידו, כי צר לו המקום ואף הוא דוחף את זליק במרפקו עם כל טלטול וטלטול.

אף הדוד מיכל “האמריקאי” איננו. נלקח מיכל לצבא, אבל לא הורגש היעדרו וכמעט שאין מדברים עליו. בימים הראשונים לבואו ציפיתי לו ולדבריו. הנה יספר לנו מה נעשה שם באמריקה, בבתים הגדולים כמגדלי־בבל המצויירים בחומש, שהכל מלובשים שם כפריצים ויש להם שם כל העולה על הדעת. כך היה מספר לנו אותו אדם קטנטן שהיה מוכר את המכונות של זינגר. עם היכנסו היה הלה מסיר את כובע־הקרקול הגדול ומיד יושב אל השולחן ואומר שיגישו לו תה ונוהג בבית כבתוך שלו. לא כן הדוד מיכל. היה יושב ושותק, ובכל שאמר לא היה חידוש. ואולי יותר מכל היה מאוכזב בו הסב משיחתו הראשונה עם הפריץ, ואחר כך ממבוכתו ביער בזווריניץ בשעה שכולו טבע בבוץ בבגדיו המלוכלכים ועיני שומר היער והפריץ רואות. והפריץ מאז שואל תמיד את הסב מה שלום האמריקאי שלו. בצחוק שואל, כאילו שמח על שמצא סירכה כלשהי ביהודי.

ובעיני הילד חשוב גם זאת שלקחו את הסוסה האדומה פטושקה שרעמתה שחורה וראשה דק ופיקח והיא היתה שמה את אפה ונחיריה ופיה על זרועו. כבר בימים הראשונים בא “זקן”־הכפר בלווית שוטרים וציוו להוליך את סוסיהם ולמסור אותם לצבא. בלילות הוא חולם חלומות שבא שר גדול לבוש כפריסטאב עם מגפיים מצוחצחים ומבריקים ועמד ליד הבית וקרא לסב ושאל מי העז לקחת את פטושקה מהילד, וכולם מדברים על פטושקה והיא איננה, ופתאום לפתע הוא שומע קול צניפה וצהלה, והנה פטושקה רצה ועל גבה מישהו קשור והוא חושב כי זוהי נערה שבויה, כפי שכתוב בסיפוריו של מאין־ריד על הפאמפסים ועל הפריירים ועל המוסטאנגים. כמה פעמים שאל את הדוד מיכל על המוסטאנגים ההם והוא לא ידע עליהם. קפצה פטושקה אל הפישפש, פתחה את הפישפש בראשה הדק והיפה, והנה הפריסטאב שוכב על גבה, נרמס וזב דם מאפו, ופטושקה מביטה עליו, על הילד, כמתחננת ומבקשת שיצילה. והנה בא מרחוק הפריסטאב ושני השוטרים והילד אינו יודע מה לעשות בה, כיצד להצילה, ופתאום מתרחבת הדלת ומשם יוצא בהחבא זליק והלחי שלו שסועה והוא אומר בלחש שייכנסו…

ועוד חלומות מחלומות שונים גם בלילה וגם ביום בשעה שהוא יושב ליד סבתו, והפתחים לטרקלין ולחדר הסב פתוחים, והסב שוכב שם. והוא רוצה לשמוע את המדובר ולדעת על המתרחש: כי נשתנה מראה הכפר. עוברים מפעם לפעם גדודי חיילים ושרים שירים והמגפים רוקעים בקרקע, וצחוק נישא, והאיכרים ובניהם רצים בצידי הרחובות כעדרי הכבשים הבאים עם פנות היום…

ופעם בשבתם יחד נפתח הפישפש ונכנס אל הבית בנו של ווֹלודיה. הוא העמיד את האופניים ליד החלון ודפק על הדלת שלא כמנהג הכפר.

בלוריתו הצהובה נפלה על מצחו. השיניים הלבנות והקטנות הבריקו בדברו. מלבד שיינקה רק אני וסבתא היינו בחדר, אולם מהפתח הפתוח ראיתי את דמותו הגוחנת של הסב.

הוא פנה אל סבתא:

– שלום, גברת זאליכה.

סבתא סיננה מבין שיניה דברים לא ברורים.

ובינתיים פנה אל שיינקה:

– באתי לומר כי אני הולך אל הצבא…

שיינקה עמדה נבוכה. הביטה על סבתא ואל ה“שייגץ”. מחדר הסב בא שאון כאילו כסא זז ממקומו.

גם הבחור הרגיש את המתיחות בבית. סבתא הביטה מולה ביראה, אולם לא התבלבלה:

– שב נא… מתי אתה נוסע?

– מחר אני נוסע. אמרתי, אולי אבוא ואומר שלום. שיינקה התעוררה קצת. דבריה של האם הנאמרים בנחת השקיטו גם אותה.

והזקנה המשיכה:

– תודה על שזכרת לבוא אלינו.

הבחור פנה אל שיינקה:

–באתי לומר גם כן שאם את רוצה בספרי, את יכולה לקחת אותם. וכשאחזור מן הצבא תשיבי לי אותם. אם את רוצה בכך אביאם לך.

עיני סבתא ננעצו בבתה. נדמה היה לי כאילו הניעה את ראשה בכיוון חדרו של הסב. אולי נדמה כך גם לשיינקה. על כל פנים פניה הקמוטים הטובים של סבתא הביטו בתחנונים ועיני הדבש הרכות ננעצו בבתה. שיינקה עמדה ולעומתה נראתה סבתא קטנה וחסרת־אונים.

שיינקה דיברה את דבריה כמתוך החלטה פתאומית:

– לא, תודה… יש לי די ספרים.

לא היו עוד דברים בפי המסובים. הם כולם עמדו וכאילו חיכו איש לרעהו לומר משהו.

ה“שייגץ” נראה כמדוכא. ידע כי אינם רוצים שישב:

– שלום לכן, גבירות. באתי לומר שלום. מי יודע לאן הולכים בימים אלה?

עם צאתו נשתררה דומיה בחדר. נשמעו הצעדים במסדרון ואחר כך דפיקת דלת. בצאתו ניגש אל החלון ונדמה כאילו בכוונה התכופף אל האופניים, ובינתיים הביט עוד פעם על פני שיינקה. ובהישמע טריקת הפישפש, יצאה שיינקה אל המטבח.

ידעה כנראה שהסב שם לב למתרחש. מיד עם צאת בתו נשמע קולו הלוחש:

– שרה… שרה…

הוא ישב בקושי, כאילו חגר את כוחותיו האחרונים. דומה היה כאילו הסתודד:

– כבר הלך?

התפלאה הסבה. אף אני שראיתיו בכך השתוממתי. מעולם לא דיבר כך. דיבר כאילו הוא עצמו היה נרדף ומתחבא, והרי הוא שואל אם היה מחבואו יפה. הוא ישב על הריצפה, השתדל לקום ולא יכול. הוא חזר על הדברים:

־כבר הלך? ומה? היה פה, כן? היא לא הלכה אחריו? תודה לאל. שיינקה, שיינקה לא הלכה.

סבתא ראתה מיד, כי מצבו הורע, אולם קודם כל צריך להשקיטו. פניו היו אחרים, זקנו כולו פרוע, העינים הקטנטנות השחורות רצו הנה והנה, כאילו האישונים השחרחרים ניתקו לגמרי מהלובן. פיו התעקם, אך בראותו את פניה הרכים של סבתא התעודד.

סבתא החליקה על ידו בחיבה וכיסתה את מערומיו בדש בגדו:

– אל תדאג, צאליה. היא לא הלכה. היא בבית. הוא יוצא אל הצבא. 

היא פנתה אלי:

– לך מהר ואמור לדודה שיינקה שתבוא מיד.

ועם בואה של שיינקה ננעצו עיניו בה. היא עמדה גבוהה ומצווה:

– אמא, תני לי את ידך… הנה, הנה…

שתיהן הצליחו להעלותו אל מיטתו. סבתא יצאה להביא לו מים ובינתיים הביטה שיינקה סביבה ונשקה את אביה על לחיו ועל ידיו.

 

מג גם אליה הלך לו    🔗

בימים ההם חדלה הכרכרה מעמוד ליד החלון והסב שכב על משכבו ופלג־גופו משותק, דיבורו קשה, הזקן הרחב אף הוא אינו רחב עוד אלא נראה כמקומט ודק ויש שזבובים מתהלכים על לחיו והוא אינו נוגע בהם.

רוך חולני של אפיסת כוחות בא יחד עם השיתוק. העיקר בפרצופו של הסב היה המתח העז שריתק אותך אליו. בכל מקום שעברת, אם בחצר הצרה, במחסנים, באורוות או במשעול הגרנות, היה נדמה כי הכל הוא דבר אחד ומאוחד, וכוח נסתר יוצא מהבית ומקשר את הכל. בעשותך משהו, בלכתך או בהכנסך ובצאתך, היתה תמיד השאלה נוקרת מה יאמר הוא, האיש גבה־המצח, איש הפקודה, שעיניו הקטנטנות ננעצות בך ובודקות אותך. והנה אותו אדם שוכב ונדמה כאילו איזה צחוק רך פרוש על פניו, צחוק של תינוק. ולא זו בלבד אלא נדמה כאילו קורץ הוא אליך בעין האחת. יודע אתה כי לא נכון הדבר. אדם זה שמעולם לא צחק צחוק של נערות לא יצחק גם עתה בצערו ובחולשתו.

ובבית נשתנו יחסי האנשים אליו. פרניה הטובה היתה מהססת כל פעם שהיא ניגשת אליו, בשעה שצריכה לנקות את גופו. טוב־לבה של פרניה היה חלק מיחסה לאנשים טובים ובריאים, חלק מאהבתה לחיי החברה. עיניה החומות, שרוך של קטיפה היה בהן, דשנו ורכו לקראת האנשים המדברים אליה ברוך ובאהבה. כשנתקלה בכיעור של טיפול יום־יומי לא יכלה לעמוד בנסיון והתחילה להתחמק.

ודווקא שיינקה, זו הנערה גדולת האברים, שתנועותיה גדולות והליכתה עם בני אדם פתאומית ומשתנה, ומתוחה תמיד, הפליאה בזריזותה.

שיינקה היתה נכנסת לבדה אל החדר ששם היה אביה, מסתכלת מסביב, מחבקת אותו ומלטפת את השמיכה שבו כוסה. כשהיה צורך להרים אותו ממקומו, היתה קוראת לפרניה וזו כועסת ומתמרמרת:

– הנה, קחיהו, פרניה, ברגלו השמאלית. נגבי את פניו ואני אנגב את ידו. הנה המגבת.

אך פרניה לא הסתירה את הרגשת גיעולה בעשותה את המוטל עליה.

עד שסבתא הוכיחה אותה:

– פרניה, את אינך עוזרת בכל לבך.

– איני יכולה, אמא… אני משתדלת, אולם איני יכולה.

אף הסב הרגיש את יחסה של פרניה, ועינו האחת הרואה היתה מתמלאת דמעה וידו הבריאה רועדת.

ובימים האלה שונה גם יחסו של אליה לאביו. קודם שמעתי זאת משיחה ארעית:

– מדוע לא יעשה זאת אליה?

– מפני שהוא מבלה עתה רוב זמנו ב“הרישצס” וב“ווצ’רינקס”.

– והוא הרי היה תמיד נער כל כך טוב. את הכל היה עושה

– ואולי דווקא משום כך. הוטל עליו הכל בהיותו ילד. עתה, כשאין שוט עליו, אינו רוצה לשאת בעול.

לפי עצם טיבו הלך אליה בחיים כטופף… דומה, תוך זמזומו התדירי והשירים הקלים נוצרה בו מעין תפיסת־חיים של טפיפה וזמזום, מעין הרגשה כי אין הבדל במעשי האדם ושהכל הוא כצל עובר ובצלילים הנישאים באוויר שהנה הם פה והנה הם שם.

כשאביו היה בריא ומושל במתיחות אכזרית וקשה, היה קל יותר שלא להתנגד.

ומיד עם מחלת אביו היה קל להתנגד.

ולא עוד אלא שלפי תפיסתו לא חטא במעשיו.

סבתא ניסתה לדבר אליו רכות:

– אליה, הלא אי אפשר כך להשאיר את הפרות בלי אוכל.

לא התנגד אף לכך. שחק והצדיק את אמו, ועשה דברה בלב ולב.

– אל תלך, אליה, היום. שב בבית. צריך לרחוץ את אבא. קשה הדבר לנערות. הן אינן יכולות להרים אותו.

ועמד הנער הרזה והקשיב והבטיח, ושוב לא עשה את המוטל עליו.

ופעם לא יכלה סבתא להתאפק והלכה לבית אשר שם רקדו הנערים והנערות, והנה גם אליה ביניהם.

לא היה הדבר נחשב בכלל לחטא במנהגי הכפר הפוליסי לרקוד עם בנות הכפר, אולם סבתא לא היתה ילידת כפר. לה, כמו לאביה המלמד ולאחיה העילוי, היו עולמות הגויים והיהודים שני עולמות שאינם נוגעים זה בזה. אילו אמרו לה שבנה זנה אחרי נכריה, כפי שחשדה בו, לא היתה מצטערת כל כך, אבל שירקוד עמהן כאחד החבריה – עובדה זו היתה מחוץ לתפיסתה.

ואמנם, חוואסטשוק ניגן, הזוגות רקעו ברגליהם ולחצו את הנערות אליהם – וביניהם גם בנה אליה, שהחזיק בידו את מתניה של אקולינה וטופף ברגליו וגופו הדק והגמיש התפתל לקצב המנגינה. ממש כאחד השקצים. הוא היה נעול מגפי השבת המצוחצחים, כולו נלהב ושמח ולא ראה את אמו בהיכנסה.

ואפילו לפי סיפוריה של סבתא היא החישה את יציאתו של אליה מהבית. ודווקא העיר את כעסה לא הריקוד עם ה“שיקסות”, אלא שפתאום ראתה את ביילקה נכדת וולוול רוקדת עם בן האקונום. כל כעסה התפרץ על הנערה הזו שהוריה מתו וגידל אותה וולוול החלבן.

סבתא חיכתה עד גמר הריקוד ופתאום עלה על דעתה שאולי יד אלוהים בדבר. פעמים רבות אמרה לבוא אל בית וולוול ולדבר אל ביילקה רכות וקשות, אבל לא נזדמן לה והיא לא הלכה אל ביתם.

ומיד כשניגשה דיברה אליה רכות:

– ביילקלה, ביילקלה, את יודעת שאמך היתה צדקת.

היא דיברה אידיש והכל הפנו את פניהם. וזו המשיכה:

– ביילקלה, בואי אלינו, בואי אל ביתנו, אני אבאר לך, אני רוצה לדבר אליך.

פעמים אחדות בבואי אל החלבן ראיתי גם את ביילקה. היא היתה לבנה ודקיקה, ומכוערת. אם כי היו בכפר יהודים אחרים, ביילקה כמעט שלא ראתה אותם. היהודים האורחים היו מתאכסנים בביתו של הסב או בביתו של שלומקה מבית המרזח, ובבוא היהודים אל בית החלבן היתה מתחמקת מפניהם, כי תמיד היו מלבושיה ישנים, לקוחים מאחרים, ונעליה מרופטות. עוד בצעירותה, והיא כבת שתים־עשרה, שלח אותה וולוול אביה־זקנה לעזור לחלבן בעשיית “גבינה־הולנדית”. רבבות זבובים היו בחדר עושה־הגבינה וסירחון חריף כבש את הגרון וחינקו. החום היה דחוס, ובדחיסות זאת התרוצצו איש כבן שלושים, הוא עושה־הגבינות, ונערה כבת שתים־עשרה לבושה קרעים. ובבואה הביתה פגשה את וולוול הזקן והתלונן על שלא הכינה את הארוחה בשבילו, ודרש לתת אוכל לסוס. והנסיונות היו רבים ולא עמדה בהם, כי ביתו של החלבן היה ליד החצר של הפריץ ושם היו פקידים ובני פקידים ששמרו לה, כי שמעו איש מפי איש שהיא אינה מסרבת. 

ואולי משום כך, משום שלא ידעה לסרב, הלכה מיד אחרי סבתא ובצאתה פרצה בבכי.

סבתא נתבלבלה קצת מדמעותיה ומבכיה ולא ידעה מה לעשות בה. והנה אחריהם יצא גם אליה.

הוא פנה אל אמו בכעס:

– למה באת הנה, אמא?

האם כעסה:

– אתה משתמש במחלתו של אבא. אינך עושה כלום והולך לרקוד. אם יוודע לאבא הוא יגרשך.

אפשר שאילו חשב על הכאב והצער שהוא גורם לאמא לא היה אומר מה שאמר. אולם עדיין הקצב של הריקוד שלט בו וההתלהבות לא פגה:

– לא תצטרכו לגרשני, בעצמי אלך. וגם את, ביילקה, אל תלכי עמה.

ולפתע פתאום עמדה ביילקה על מקומה לרגע קל והתחילה לרוץ. גם הזקנה החישה את צעדיה והתחילה לרדוף אחריה. אך בינתיים יצאו בחורים מחדר הריקודים ונשמע קול צחוק. הזקנה ראתה את עצמה עושה דברים שלא לפי כבודה, עמדה הפכה עורף והלכה הביתה.

 

מד הביתה    🔗

יום בואי אל בית סבי זכור לי כיום שכולו אור ואבק מוזהב על פני הכפר, ובני אדם מדברים בקול, וסוסה אדומה בעלת רעמה שחורה רצה בחצר ובועטת ברגליה האחוריות בצהלה. והקילון ליד הבאר עולה בחריקה וסביבו מבהיקה שלולית כסף, ובתים הפוכים נראים מתוך השלולית.

בהמשך הימים נתגבשו המראות והועמדו אחד אחד במקומו. אולם באותו יום ראשון רחוק נשתלב הכל בערבוביה צוהלת.

החצר הארוכה והצרה נראית כמשתרעת מהשער שליד הבאר עד מקום רחוק־רחוק, ושם מגיעה עד לשמים היורדים אל הארץ. ליד עגלה עמוסה שחת מתרוצצים הדוד הצעיר אליה והכלבה הקטנה, פיולקה, שעורה הלבן מנוקד נקודות שחורות. משני עברי החצר עומדים מחסנים ואורוות ואמברים, וברחוב ליד השער המולה צוהלת ועגלות משתקשקות. נערות חשופות־רגל הולכות בצוותא וצוחקות; פרות הולכות לאיטן כבעלות־בית אמידות, הולכות ומנענעות בראשיהן, ועגל מתפרץ מאחת החצרות במשובה ובהתלהבות וקופץ במעגל כאומר לתפוס את צלו. 

שטפו באותו יום הקולות והמראות והריחות מהבוקר עד הערב. במטבח הרחב נמזג הריח הטרי של תפוחי־האדמה המבושלים בריחו החריף של הבליל הניתן לפרות ובריח העובש המגיע מפתחי המחסנים השונים שבמסדרון; והורגשה בכל רוויה ושפע רב.

צללים גדולים וקרירים זחלו במסדרון, ובאור שהתפרץ לרגע קל מהפתח הנפתה ונסגר ומהחרכים זרמו עמודים מוזהבים, צרים בקצה האחד ומתרחבים במשנהו. מבעד הפתח שנפתח נראו גם האיכרים היושבים על הספסל הארוך שבחדר־האוכל, מלובשים מעיליהם, כובעיהם בידיהם, ראשיהם מורדים ופניהם ענוותניים. ועתה, במרחק הזמן, הנני רואה אותם כאותו דוב שנמצא בסוגר בחצר הפריץ, העומד לו ומתהלך לו בכבידות ובענווה, ופתאום הנהו מוציא את רגליו וצפרניו ואבדה הענווה והיראה.

וכבר באותם ימים ראשונים מצאתי את האורחים התמידיים, את לייבל בעל העיטרן גבה־הקומה, הדק והזקוף שדמה כאילו אבריו נתפרקו ומרחוק נדמה הוא כדחליל, וזליק הטוב והיקר באדם, בעל הזקן האדום. צדו הימני של זקן אדום זה, אחרי הילחצו אל זרועו בעבודתו במשך שעות מספר, נותן לו רושם של בן־אדם שאך זה הקיץ מחלום משונה ועיניו הרכות משוטטות בתמיהה – ופתאום, תוך תמיהה, מתרחבים פניו בבת־צחוק טובה ומאירה, ואז גם סבתא מתחייכת מטוב לב, כאילו זה עתה השיבו לה אבידה שנתייאשה ממנה.

עולמות גדולים נתגלו לילד, והרעיון עושה בלי יודעים מעין סך־הכל, מעין חשבון בין ההתחלה והסוף.

ואפשר שבכוונה להבליט את החשבון ההתחלה היא כולה שמש ואור והסוף עננים ושמים קודרים.

אמנם כך נראים ימי האחרונים בבית סבא השוכב במיטתו מבלי אפשרות לדבר דברים ברורים ומבלי יכולת לרדת מעל מיטתו.

בזכרון נשארו מאותם ימים אחרונים טיפות גשם הנופלות על החלון ומטפטפות לאיטן, והגינה מול החלון אבילה, והחצר הצרה מלוכלכת. כתמי גללים צהובים וקש מזוהם מוטלים פה ושם בחצר. והעצים עומדים כפופים, ומספרים זה לזה סיפורים עצובים. הטיפות נופלות עליהם והענפים אינם זעים.

דומה אף השיחה נמשכת כחסרת אונים.

שוב באו הבן הבכור והבת הגדולה מהעיירות הרחוקות והם דנים מה לעשות בבית שבניו יצאוהו. 

אומרת הבת הבכירה של הסב:

– לא אוכל לקחתו אלי, אמא. הרי ידוע לך מצבי בין אחיותיו של בעלי ובין חמותי. וביחוד שהוא חסר־אונים לגמרי.

דומה היתה דודה זו יותר לפרניה מאשר לשיינקה. ישבה ודיברה משפטים איטיים ושקטים. למדה במשך השנים להבליג על רגשותיה ולהסתיר כל שיש להסתיר.

משום־מה עוד מהשיחה בשנה שעברה תואר בדמיוני מקום מגוריה כבית בודד ומבודד ליד יער, ולבית פתחים רבים, ובכל פתח עומדת אשה וקוראת בקול, וכל קריאה דומה לנביחה, ובלבי התפללתי שלא תקח הדודה את הסב אליה. ריחמתי עליו.

סבתא שמעה לדברי בתה ונצטחקה:

– ודאי ידוע לי, בתי, המימרה שאב אחד קל לו לשאת סבלם של עשרה ילדים, אולם עשרה ילדים קשה להם לשאת את סבלו של אב אחד.

אף בשנה שעברה ישבו כאן שלשתם. התאוננה אז הדודה מהעיירה הרחוקה, וסבתא דיברה אליה כדבר אם אל ילדתה הקטנה, הרגיעה אותה והשקיטה. לכבוד האורחים הכבודים לבש אז הסב את מעילו הארוך המהדק את מתניו ונראה כבגד צ’רקסי. הוא עמד אז בפתח המוליך אל הטרקלין, החזיק בכפות המנעול וחייך בזחיחות הדעת, היינו, יודע הוא נפש האם. תדבר לה כאוות נפשה, ואחר הוא ידבר כדבר אב אל ילדיו.

הם ראו אותו שעה קלה לפני השיחה ובכוונה עברו אל חדר־האוכל, שלא ישמע את דבריהם, אבל סבתא אמרה שהוא ער ומבקש לראותם, והם לא יכלו לדחות עוד את כניסתם לביקור ממושך יותר…

ובהיכנסם אמרו את הדברים הנאמרים ברגעים אלה:

– הכל יהיה בסדר, אבא, אל תדאג, אבא

– הילדים שאלו בשלומך, אבא…

והסב מקשיב ונדמה כאילו בת־צחוק מופיעה בזווית לחיו הבריאה. ראיתי זבוב מתהלך על לחיו החולה, והבן והבת, שניהם בבת־אחת, הרימו את ידיהם לגרש את הזבוב; והלחי הבריאה רעדה.

שעה ארוכה ישבו ליד מיטת החולה ואחר כך נצטרפו אליהם גם פרניה ושיינקה. לא ידעתי על מה דיברו, כי שילחו אותי מן החדר. שמעתי מרחוק את קול הקטיפה של פרניה ואת צלילי קולה המרוגזים והמקוטעים של שיינקה.

הרגשתי שחסר קולו המצווה והמרכז של הסב. קולו היה אוסף אל תוכו את אשר סביבו, וקולות אלה נתפזרו ולא נשאר דבר. 

ולמחרת בבוקר ישבתי בעגלת אבי.

הפישפש היה שבור והשער היה חציו פתוח.

יצאה סבתא ושמה בשחת חבילה של גבינה, פירות וכיוצא באלה. היא הביטה על הפישפש והשער, ומילמלה לעצמה:

– כל הלילה היה השער פתוח. החזירים ודאי עשו תל־עולם בגן הירק.