פרק ראשון    🔗

[א]    🔗

פייבל האלבר הוא איש גבה־קומה ורחב־כתפים, ושפם לבן כלובן הפשתן תלוי לו על שפתו. סוחר יערות הוא ורוב ימיו יבלה בנכר. אף בימי שהותוֹ בעיירה אינו בא לבית־הכנסת אלא בימי שבת ומועד, ובעלי־הבתים ממתינים עד שיגש אל הרב הישיש לשם שיחת־חטף ואחר־כך יקיפוהו יתקעו יד לשלום וישאלו לחדשות העולם.

מאיר הנפח, חברו של פייבל האלבר משחר ילדותו, ניגש אליו וטופח לו על שכמו אגב חוכה של אפוטרופסות. הכל יפנו אל האלבר בשם משפחתו, ואילו מאיר קוראהו בשמו הפרטי:

– שלום, פייבל, מה שלומך? נוסע אתה למרחקים, פייבל, ורואה את העולם. מי פילל לזאת? אתמול היה כאן אָחיך ישראל ותיקנתי את עגלתו. עגלתו שלו אינה כמרכבתך. חי־חי־חי…

שניהם גדלו בכפר סמוך והאחד עלה לגדולה. לא להשפיל כבודו של האלבר מתכוון מאיר בדבריו אלה, כי אם להראות לו ולאחרים שאין הוא מתרפס לפניו. רוצה לומר: אַדון אתה בעיני אחרים אבל לא בעיני. אני הרי יודע מי אתה, פייבלה, ואילו באתי להזכיר נשכחות, הרי אף המרכבה והשׂפם לא היו מכפרים. יודע הנני אותך ואת משפחתך עוד מימי ילדותך.

מחייך אז האלבר בעיניו האפורות, נוגע קמעה בשפמו ואחר כך אוחז בזרועו של ידיד נעוריו:

– מרכבתי אף היא אינה כתיקנה. אבוא אליך, מאיר, באחד הימים. מה שלום חייקה ולייבּל?

אף האלבר אינו אומר להעליב את ידידו. אולם אין לעבור בשתיקה. דוקא כידיד אסור לו לעבור בשתיקה.

הדברים שצריכים היו להיאָמר ברבים נאמרו, ועתה הם מביטים איש אל רעהו באהדה גלויה:

– הנה ה“קדיש” שלי – מראה מאיר על בנו לייבל. – תכשיט. כמוהו כאייזיק שלך. שניהם תכשיטים.

פייבל מצטחק ומביט על הנערים בחיבה:

– כמוהם כאבותיהם. גם אנחנו לא היינו צדיקים. התזכור כיצד גנבנו תפוחים בגנים ורכבנו על הסוסים שרעו באָחו?

שני הנערים נושאים את הטליתות ומהלכים על יד הוריהם. האחד, גבה־קומה מקשיב בהערצה לדברי אביו החוזר ממסעיו, והשני, קטנטן ומרוכז בתוכו, כועס על שאביו מרבה דברים. שניהם תופסים מתוך נעימת השיחה מיהו החשוב מרעהו.

אגב הליכה שבתית אטית ברחוב הריק והחגיגי נעשית השיחה גלויה יותר וכנה. קולו של מאיר מתרכך והקשיות המעושה חולפת. הוא מספר על הפרנסה הקשה בימים אלה, ותפילה אחת בפיו, שבנו לייבּל לא ילך בעקבותיו, שלא יישאֵר, חלילה, נפח מדוכדך לכל ימי חייו:

– הנה, אפילו לא אוכל ללמדהו כהוגן. והרי בטוח אני כי אפשר לעשות ממנו כלי טוב.

ודברי האלבר היו חמים וידידותיים:

– אל תדאג. הנני מבטיחך שלא אעמוד מנגד בשעת הצורך.

ידע מיד שהגדיש את הסאה. מאיר ענהו שוב בגאוה מהולה זעף, שמימיו לא ביקש טובות מאחרים וגם ממנו לא יבקש דבר.

הולכים שנים ידידים־מנוער מבית־הכנסת הביתה בצהרי־שבת שקטים. האחד בעל קומה, מגולח, והאנשים העוברים על פניו מברכים אותו לשלום והוא מחייך לעומתם בטוב־לב של איש היודע את ערכו, והאחר קטן־קומה, כחוש, זקנו שחור, עיניו שחורות וקטנות, ופניו זעפים. מביט אייזיק בגאוה על אביו המכובד, ולייבל אף הוא משתדל ללכת לימין אביו ולנגוע בלי משים בבגדו. לכשיגדל, יהיה לו כסף תועפות, הרבה יותר מאשר להאלבר. הוא יסע למרחקים, ילמד הרבה ואחר ישוב עשיר, מכובד ומלומד. הכל ישחרו פניו וידברו אליו אגב התרפסות. גם הוא ידבר אז אל אביו של אייזיק בנימוס ויבטיח שיעזור לו.

חוצים רחבו של השוק. החנויות סגורות, ומן החלונות הפתוחים של הבתים הנמוכים מגיע צלצול כפּות וצלחות. הוילאות מרפרפים ומפּות מלבינות על השולחנות. ליד הגדר הנמוכה של בית־היראה עומדות כמה עגלות, והאיכרים מרימים כובעיהם ומברכים את האלבר. מהשוק עוברים אל הרחוב הארוך המוליך אל יערות פּוֹליסיה הגדולים. בתי שני הידידים הם האחרונים שברחוב. בצד האחד ביתו וחצרו הגדולים של פייבל האלבר. אורוה מרוּוחה מאחורי הבית, למולה עצי־דובדבן אחדים, ומאחורי האורוה גן־ירק זרוע אור. ביתו של מאיר פסקוֹב הנפח הוא מעבר לרחוב. גגו של הבית עשוי קש, חלונותיו קטנים ונמוכים, ומסביב – גבב של תלי עפר, גלגלים, חתיכות ברזל, מחרשות שבורות. מהרהר לו אייזיק שדמיון לו לאביו הגבוה, בהיר־השׂער, אל החצר רחבת־הידים והגן זרוע־האור, ושיש גם סימוכין בין אביו של לייבּל לחצרו המלאה שברי-כלים. אי אפשר שיהיה אחרת.

בשנים הבאות ניצנצו תכופות בזכרונו של אייזיק טיולי־שבת אלה מבית-הכנסת אל קצה העיירה ואל מדרגות-הבית הגבוהות, אשר משם נראה הגן מזה והיער המשחיר מזה. רבים הדברים הנגררים עם זכרונות אלה, ואם בא האחד מיד משתלבים הם כולם זה בזה כחוליות. אך דמות דיוקנה של אמו מתחמקת ונעלמת אף בשעה שהוא משתדל להעבירה לפניו. דומה, מתחמקת היתה ממנו אף באותם ימי ילדות רחוקים. הרי אפילו מאביו היתה מתחמקת. ואולי בעיקר מאביו. עתה, בזכרון, מתבלטים הניגודים. אבא כל כולו בהיר וגלוי, בדיבורו, בחיוכו, בהתהלכו עם אנשים. ואמא שחורת־שער, קודרת-עין, שותקת ורצינית. נדמה: חלל ריק מסביב לקומתה התמירה הקודרת. כאילו הוטלה חציצה בינה ובין הבית ואנשיו.

אבא לא ממהר ללכת הביתה ולא נחפז לעלות במדרגות. כאילו קשה עליו הכניסה לביתו. ולכשנכנס היה קורא “שבת טובה” בקול רם בחדוה מעושה. אף באותם ימים רחוקים היה אייזיק מבחין בקולו הרוטט של אבא יראה נסתרת, ותשובתה של אמא היתה עמומה ולא נשארה בזכרון כל עיקר. משתדל היה אייזיק בימים הבאים להעלות בזכרונו את טיב תשובתה של אמו ואת גון קולה והעלה חרס. זוכר הוא היטב את קלסתר פניה, אולם הקול ניטשטש במשך הזמן. רוצה לזכור ואינו זוכר.

עוד בימי ילדותו ידע אייזיק כי שלא בפני המשפחה קוראים לה לאמו “בעלת גאוה”, “פריצטה” וכיוצא באלה שמות־גנאי. כשבאו אורחים היתה יושבת ושותקת. ידוע ידעו כי יד רחבה לה בענין נדבות, כיאות לבת ולויל שפירא, ובכל זאת היו פונים אליה כמתוך כפיה.

פייבל האלבר ואשתו בני כפר אחד היו. הוריו של פייבל היו בעלי המרזח שבכפר. אמו ניהלה את המרזח ביד רמה, בצעקות ובגידופים, ואביו, יהודי גדול־קומה ומדובלל־זקן, מחזר היה בכפרים כרוכל. בבואו הביתה היה מתישב כאורח מדוכדך ושותק. בארשת של הכנעה וצידוק הדין היה מביט על אשתו הזועמת ורועמת, על ילדיו המתרוצצים והומים ועל הגויים השיכורים. אשתו של פייבל היתה בתו של ולויל שפירא חוכר האחוזה. משפחת שפירא התגוררה במעונו של ה“פריץ”, בית לבן ומרווח שגזוזטרות רבות עוטרות אותו מסביב, עצים נטועים בשתי שורות על יד המבוא ופרחים אין־ספור בגינות. “פריצים” רבים היו פוקדים את האחוזה, הם ובניהם ובנותיהם. הנסיך פרושינסקי בכבודו ובעצמו היה בא, צובט לה לבתו של ולויל ומדבר אליה חלקות:

– חבל שאינה משלנו… היינו מוצאים עבורה שלכצ’יץ יפה. וכי את מי, ולויל, תקח לבתך? בודאי איזה שוחט או רב, חובש ספסל בית-המדרש כל הימים, מסלסל פאותיו ולומד על מספר השדים הנמצאים בחודו של מחט. לא ידע אפילו כיצד לנשק ריבה יפה שכמותה… חא־חא־חא!

למורת רוח הם דברים כגון אלה לולויל שפירא. שפירא אינו חונף. אפילו לנסיך הזקן לא יניח לדבר כך:

– אבל הידוע לך, נסיך נכבד, מה רב הכבוד שרבנינו חולקים לנשותיהם? רבנינו אינם משלחים את נשותיהם לכשרואים אחרות נאות מהן. 

היה בכך רמז על אחד מקרובי הנסיך שגירש לפני ימים מספר את אשתו מפני שנתאהב בקרובתה שבאה לבקרה.

הנסיך צחק:

– אינך יודע, מר שפירא, את הנשים בנות דורנו. רוצות הן בכך שבעליהן יעזבון וישלחון על חשבונם לוארשה או לפריז. מתפללות הן לכך, מר שפירא. אתה איש פיקח, ידידי, אבל בעניני נשים אינך מיטיב לדעת מהרבנים שלך. את הסוד הזה יודעת רק השליאכטה¹ הפולנית. גם הרוסים אינם יודעים זאת. פוסעים הם במגפיהם הגדולים והגסים על ראשי הנשים כשם שפוסעים ברגל גאוה על פולין ארצנו. אבל שליאכצ’יץ² פולני יונק את יחסו לנשים יחד עם חלב־אמו. אילו ראית כיצד מדבר בני הצעיר אל נערות. שפתים ישק. הוא יודע כיצד לכבוש את לבותיהן… בירושה, יקירי… כל זה עובר בירושה.

לביתו של שפירא היו נכנסים גם הכומר הרוסי וגם מורי בית-הספר. בתו של ולויל שפירא לא באה במגע עם יהודי הכפר. עניים הם היהודים ושפתם נלעגת. ואילו אלה, האחרים, מדברים על ספרים ועל ארצות רחוקות, על חירות העם ועל אהבה.

ואמנם באים היו הללו ומדברים אִתה, אף מהלכים בשדרות, נושקים לה לידה והולכים להם. ובינתים חלפו השנים והכנסותיה של האחוזה ירדו פלאים. הנערים, מהר גדלו בכפר, אך רובם הפליגו אל הערים. גם בני האלבר, בעל המרזח, התפזרו זה בכה וזה בכה. והנה הגיעו שמועות אל “החצר” כי הצעיר שבהם, פייבל, נסע לאודיסה ושם נעשה לסוחר גדול. ואמנם כן היה. במרוצת הימים היה מופיע ובא, גבה-קומה ובהיר־שער, אל אביה ואל ה“פריצים” כסוחר יערות.

כזאת ידע אייזיק על אמו, אך גם ידיעה זו מטושטשת היתה. סיפרו גם משהו לא ברור על מורה בית-הספר ששפירא גירשהו מן הבית ומסרו לרשות. יותר מזה לא ידע אייזיק ולא רצה, משום מה, לדעת.

[ב]    🔗

על אף טשטושו של הזמן בלטה דמות דיוקנו של אבי אייזיק בזכרונו של הבן. יש ואייזיק רואהו עומד מלוא קומתו מעל לעיירה הקטנה, או יוצא בפסיעה גסה מביתו ומחצרו ומרחף מעל לגגות העיירה, מעל לחנויות הקטנות והדמויות השפופות שעל גדר בית־היראה הצבוע ירוק, שמראה מגדל לו, כמגדל בבל המצויר בחומשו של אבא ושמסביב לו עגלות טעונות שחת ופירות ופרות לועסות חציר בעצלתיים.

אף קולו של אבא צלול וברור וצף מעל לקולות האחרים, ומתרסק קולו של אבא רק בשעה שנכנס לבית קורא בקול חדוה מעוּשׂה “שבת טובה”.

ולצדו של אבא מופיעה דמות דיוקנה של פירקה בשפע של אור הממלא את גן־הירק הגדול שמעבר לחצר. אלא שקטנה ומטושטשת היא פירקה לעומת אביו הגדול והבהיר ולעומת אמו הגבוהה והזרה, שגופה נתון תמיד במחוך ובגדים כהים. אבא מרחף מעל לעיירה ותופס את כל השטח הגדול הבהיר שבין השוק והבית הגדול והמרווח, ואילו פירקה הולכת אתו, עם אייזיק. יחד אתו היא שטה בחללו של גן־הירק הזרוע אור, רצה אתו וצוחקת אליו, ובשעה שעוזבת אותו בא עצב עוקצני ומקניט ותובע.

אולם יש וחלל ריק מתפשט בין ההליכה מבית־הכנסת לבין הופעת פירקה. ככה מופיעים זכרונות הילדות: מתבלטים אנשים וחפצים ואחר נשמע קול שאון עמום של דמויות מטושטשות וחלל ריק, ושוב מתבלטות דמויות חרובות ונעלמות, וחוזר חלילה. זכורה המולה רבה עם הופעתה של פירקה: אנשים רבים באים בעגלות, כלי־זמר, תוף ומצלתים, וריקודים. כל זה בא לאחר ימים רבים של בישול והכנה ורחיצת כלים, יום קיץ, ובבית הגדול מנגנים ורוקדים, ובחצר מתהלכים אנשים. קרובתה של אמא נישאה לאיש, ואמא מתעסקת ואצה ממקום למקום. מתהלכת רזה, גבוהה ושתקנית, ונותנת פקודות. ובתוך ההמולה – פירקה, לבושה מדי־גימנזיסטית, סינר שחור על גבי חולצה חומה ופוזמקאות שחורים מהדקים רגליה. היא באה יחד עם סבתה ואביה, בעל בית־מלון בעיר הסמוכה. שניהם, האב והסבה, דומים זה לזה, מדברים בקול עבה וטוב וצוחקים בקול רם, ופירקה, כחולת־עין, נעלסה ביניהם וקולה מצלצל ומגרה. הסבה קוראה לנכדתה בשם אסתר והאב קורא לה אָספיר, ובקיצור – “פירקה”. ־ שם זה, האחרון, מוצא חן בעיני אייזיק, הולם אותה. אייזיק מעמיד פנים כאילו אינו מביט עליה כלל, ועיניו עוקבות אחריה בכל צעד ושעל. הוא משתוקק לשמוע את קולה וצחוקה הממלאים את חלל החצר:

– הנה עצי־דובדבנים… אטפס על העץ ואקטפם.

הסבה גוערת בה:

– תקרעי את שמלתך. אין לך פה שמלות רבות…

– ובכן ארוץ אל הגן…

– אל תלכי לבדך.

– הנער ילך אתי… מה שמך, הנער?

שמח וחרד אייזיק ללכת עם הילדה אל הגן. השתוקק לעמוד על ידה ורעד שעה ששמה ידה על שכמו. אך בינתים קראה לה אמו שתגש אליה ופירקה הסיחה דעתה מן הגן לשעה קלה.

אמו של אייזיק דיברה אל פירקה רוסית. פניה של אמא אורו במקצת עם התעסקותה תוך המולת האורחים. מוזר היה לשמוע את אמא מדברת אל פירקה כאל בת גילה.

ביום הראשון לבואה היתה פירקה נענית לה לאמא ברצון, ואגב קידות והשתחויות, כפי שלימדוה בגימנסיה, אולם למחרת התחמקה מאמא, ומיד לאחר ארוחת הבוקר מצאה את אייזיק עומד על המרפסת. לא ידעה שהיה כורה אוזן לכל הצלילים הבאים מן החדר, ועתה הוא עומד ומצפה לבואה.

– אומרים שבני העיירות ביישנים הם. רואה אני שאמנם כן הוא. מדוע אינך הולך אתי אל הגן? אילו ביקשתי את הנערים שבגימנסיה היו רצים מיד. בואה אתי…

גם קודם לכן היה אייזיק מדבר אל נערות, אף מתקוטט אתן, אולם כדברים האלה לא שמע מימיו. הוא קרא סיפורי אהבה ברוסית, קרא גם את “אהבת ציון”. עתה השתוקק ללכת אתה יחד עם זה גם קיוה שמי שהוא יקראנה. כששמה כף ידה על זרועו, נרעד.

– נו… בוא מהר. נראה מי משנינו ממהר לרוץ, אני או אתה… אני מיטיבה לרוץ מחברי הגימנזיסטים. חת, שתים, שלוש… חת, שתים, שלוש…

הם עברו בריצה את ארכה של החצר. בין עצי הדובדבנים היתה הריצה קשה. אייזיק אזר כל כוחותיו ופרץ בדהירה. כך היה תמיד רץ עם חבריו ומקדימם, ובהגיעו אל גן־הירק הביט לאחוריו בנצחון. והנה הגיעה גם פירקה:

– אין זו ריצה. אַתה דוהר כסייח: הופ-הופ…

הראתה לו כיצד הוא דוהר, שמלתה הורמה ונראו שוקיה המלאות, הלבנות. לא רצה להביט, אך עיניו נמשכו אחריה מאליהן.

– אני עייפה מאוד… כך לא רצים… אין מרימים את הרגלים כסייח… הבה ננוח קצת.

הוא ישב והיא נתקרבה אליו ונטלה ידו בידה:

– הנה, שים את ידך על חזי. רואה אתה מה פועם הלב… טה-טה-טה.. אל תתבייש… אתה ילד כפרי. תבוא אל העיר ללמוד בגימנסיה ולא תהיה עוד ביישן…

אייזיק התבלבל ושתק. התבייש לברוח. רצה להראות לה שאינו ירא ואינו מתבייש בפניה, אלא שלא ידע מה לומר. שאל את השאלה שעלתה על דעתו שעה שראה אותה לראשונה:

– מדוע קוראים לך פירקה? איזה שם משונה!

– זה לא משונה. אתה עצמך משונה…

היא העמידה פנים כועסות:

–־ סבתי קוראת לי אסתר ואיני אוהבת את השם הזה. יש לנו שכנה זקנה ושמה אסתר, רוצה אני שהכל יקראוני פירקה.

רצה לפייס אותה ולא ידע כיצד, שתק רגע קל ואחר אמר:

– רוצה את שאמצא לך מלפפונים בגן, או שמא אטפס על העץ ואקטוף דודבנים? 

הביטה אליו מן הצד בעיניה הכחולות הגדולות. ברק־משובה ניצנץ בהן:

– קורא אתה רומנים? סיפורי־אהבה אַתה קורא?

ולפתע עמדה הכן, יישרה סינרה השחור, תפסה ראשו בידיה, נשקה לו בשפתיו, ובטרם התעורר ממבוכתו שמע את צחוקה:

– אתה טיפש. נער יפה וטיפש…

ברחה והוא נשאר עומד בגן. היא לא רצה במשעול הפונה אל הבית, אלא בעשב הגדול המלא דגניות, מרגניות ושאר פרחים, ופרפרים עפים.

כשנעלמה דמותה מאחורי עצי הדובדבנים ניתר גם הוא ממקומו, רץ בדהירה בעקבותיה בעשב הגדול, בין הדגניות והמרגניות, ופתאום נעצר תחתיו ועמד תוהה, המון פרפרים יפים וחרגולים וזבובים מקיפים אותו בזמזומם והוא בתווך, בתוך האור השופע בחללו של הגן.

[ג]    🔗

מאז היתה דמותה של פירקה מלווה את הנער בכל דרכיו. בדמיונו היתה מרחפת הנערה החמודה, הלבושה סינר שחור על גבי שמלה חומה המהדקת גזרתה, כשהיא יושבת על ידו בגן-הירק הזרוע אור, או רצה בין הצמחים ופרפרי־הצבעונין ושוקיה החשוקות מלבינות ומגרות. עיני התכלת שלה גדלו והתרחבו וצחוקה ומגע ידה הרעידהו. קולה היה אתו, בתוכו, ודבריה צילצלו במשובה ובחדוה לבבית: “אַתה טיפש. נער יפה וטיפש…”

ופחד ורחב הלב בימּי ההכנה לנסיעה אל הגימנסיה. הוא יראה את פירקה, ולא זו בלבד. ודאי שישהה כמה ימים בבית הוריה של פירקה עד שימצאו לו דירת קבע. מה תאמר לו? כיצד תהא הפגישה? אולי גם שם גן גדול זרוע אור? האם גם שם תרוץ והוא אחריה?

טוב שגם לייבל בן מאיר הנפח נוסע העירה. יוכל לדבר אליו, להתהלך אתו ולהסתיר את מבוכתו. 

עמדו שניהם, הוא ולייבל, והקשיבו לדברי הוריהם. אבא שלו טוב, גומל חסד. קולו צלול, נעים, ואילו קולו של מאיר הנפח זועף.

– יסע יחד עם בני, ילמד אתו יחד. אמרתי לך, הבטחתי שכל שאעשה למען בני אעשה גם למען לייבל. יסע גם הוא ויתכונן לגימנסיה. חלף עבר זמן הלימוד ב“ישיבות”, מיר. יש לחשוב על תכלית. מה יעשה אחר כך? רבנים ומלמדים לנו די והותר…

מאיר ענה בזעף:

– איש איש ודעותיו, פייבל. באתי רק לבקש שתמצא לו מקום לינה ואני אשלם. אחסוך פרוטותי האחרונות ואשלם. רוצה אני שבני ילמד ב“ישיבה”. עוד יספיק להיות גוי. איני צריך לעשות זאת במו ידי. יהיה יהודי טוב – זה ראשית כל. בכל הזדמנות אשלח לו אוכל. איני רוצה שיאכל “ימים”. רק מקום לינה מצא לו, ואני אשלם.

– אבל למה לו מקום־לינה מיוחד? תן לי, לפחות, לעשות זאת בשבילו… אמצא דירה לשניהם. יהיו יחד… טוב יהיה להם וטוב גם לנו.

ידע אייזיק כי בעיקר מתכוון אבא להיטיב ללייבל. ישלחו מזונות וגם לייבל ייהנה. תהיה לו גם דירה טובה. אבא לא יחוס על כסף. אולם מאיר שיסעו:

– לא, פייבל. לא טוב לו לעני לחיות יחד עם העשיר. מר הוא לחמו של העני. ובכלל, גימנזיסט ונער־“ישיבה” הם מין בשאינו מינו. לדבר אחד אני מסכים, שיאכל ארוחת־שבת בביתו של אחד ממכריך. טוב להיות בשבת בקרב חוג־משפחה.

הרגיש אייזיק בדברים אלה קנאה סמויה. רעיון מוזר עלה אז על דעתו: להצמיד לו ללייבל חברו זקן שחור עבות, לקמט את פניו ולגייד את ידיו הקטנות, והנה – כמוהו כאביו. אך גם לייבל נראה אז תקיף ועז ברוחו. נתגלה משהו נוקשה גם בעיניו החדשות והעקשניות.

הבין פייבל האלבר את רוגזו של רעהו. שנים חברים עניים גדלו יחד, והאחד עלה למדרגה של עושר וכבוד. יש לצמצם את ההבדל. חייב הוא לדבר רכּוֹת:

– איש איש בדרכו ילך, מאיר. מי יודע אם צדקתי אני או אתה. ובכלל מי יוכל לחשב חשבונות? אולי יהיה בנך לרופא ובני – רב או מלמד. מי יודע. אנחנו גומרים אומר והגורל עושה את שלו. טוב, לפחות, שבשבתות יאכלו יחד. אני רוצה שבנינו ימשיכו את ידידותנו. יאכלו שניהם בשבתות בבית בוטניצקי ידידי, בעל בית־המלון. אתה מכיר אותו. איש טוב הוא וישמח לאָרח גם את בנך.

לשוא ירא אייזיק את יום בואו לעיר המחוז. הכל היו באותו יום עסוקים בבית־המלון. מרובים היו היוצאים והבאים. עגלות ומרכבות עמדו ליד המלון. נערים לבושי־מדים בירכו לשלום איש את רעהו. הללו כבר למדו בבתי־הספר, ועתה, לאחר הפגרא, שבו ללימודיהם. בוטניצקי קידם את אביו בצחוקו הטוב והעבה. צבט לו לאייזיק בלחיו ואמר לו שישתדל להיות נער טוב וילמד יפה, או אז הכל יאהבוהו.

שמח אייזיק שאבא לא עמד על ידו שעה שפגש את פירקה. הלב פעם בראותו אותה לבושה שוב מדי גימנזיסטית. שמלה חומה, וסינר שחור מהדק גזרתה. לא ידע מה לומר. היא הושיטה לו את ידה וקולה צילצל בשויון־נפש, כאילו השיחה ביניהם היא דבר יום ביומו:

– אבא אמר לי כי באת אל הגימנסיה. זוכרת אני את ביתכם היפה. זוכר אתה שנשקתיך בגן? מה שמך? שכחתי את שמך…

לפגישה זו של אגב־אורחא לא פילל. השתדל לחייך ולהסב את עיניו מלייבל שהיה באותו מעמד:

– שמי אייזיק.

שוב אותו שויון־נפש של משובה:

– לא הייתי מכירתך אילו פגשתיך ברחוב. אייזיק שם לא יפה. אני מכירה נער בשם איסק. זה יותר טוב. שם בבית היית נער יפה, ועכשיו לא. ומי הוא חברך?

– לייבל פסקוב, גר מול ביתנו…

– גם לייבל שם לא יפה. ליוֹבא יותר טוב. אתה באת ללמוד בגימנסיה?

לייבּל, שעמד כל העת בראש מורד, שתק שעה קלה ופתאום פרץ ברוגזה:

– לא! אני אלמד ב“ישיבה”… 

ראהו אייזיק בשעת מעשה שדומה הוא לאביו מאיר הנפח, העומד נוקשה מול רעהו פייבל האלבר שעלה לגדולה.

פירקה חזרה וצחקה:

– תהיה לרב ותגדל זקן גדול. תהיה איש קטן שזקנו ארוך. יש לנו גם בגימנסיה מורים מזוקנים. אנחנו צוחקים להם תמיד.

לרגע קל נדמה לו לאייזיק שמבוכת־סתר צפונה בדיבורה ובפטפוטה. כאילו בכונה דיברה הרבה והתאמצה לטשטש את מבוכתה. טוב שהפגישה היתה כזאת, אך גם צר היה, הכאיב על שהעמידה פנים כאילו נשכח כל מה שאירע בגן־הירקות הגדול הזרוע אור.

ובינתים המשיכה פירקה וקולה צילצל בהעזת יתר:

– הנה, איסק… חברך יפה ממך. כמה הוא נחמד! חבל שגם הוא לא יהיה גימנזיסט…

ואגב כך ניגשה אליו בחוצפה, צבטה לו בלחיו וברחה.

לייבל נגע בלחיו ונבוך סינן מבין שפתיו:

– משוגעת… משוגעת…

[ד]    🔗

הרחוב הראשי בעיר המחוז סלול אבנים וקוראים לו “שוֹסי”. פרסות סוסים מקישות בצלילים מהירים, עגלות ומרכבות משקשקות על חודי האבנים, ופנים חדשות שלא ראה אותם קודם לכן, אפשר ולא יראם עוד לעולם, עוברים על פני הנער שבא מן העיירה ומרחיבים את עולמו. כפעם בפעם עובר מול בית המלון של בוטניצקי אוטומוביל של אחד הפריצים; חנונים ובעלי־בתים יוצאים אל הרחוב ברעש והמולה. אייזיק מתהלך ברחוב ושׁמים את מחירו, וילדים רצים אחריו ברעש והמולה. אייזיק מתהלך ברחוב עם קהל גימנזיסטים, מדיו מגוהצים והכפתורים מבריקים. אייזיק לא ירוץ אחרי האוטומוביל, אף כי מתאוה היה אף הוא לדהור כאותם הנערים. יצחקו לו אם יעשה כן. מתגעגע הוא ואינו מתגעגע על השוק הרחב של עיירתו, בו היה עובר בדהירה מבית־המדרש עד לגדר הנמוכה של בית־היראה.

טוב שמצא לו כאן בגימנסיה את אליושא יעקובוביץ, בנו של בעל אחוזה נידחת וקטנטונת מבאי בית אבא, ומזכיר אותו נשכחות. אביו של אליושא הוא אחד השליאכצ’יצים העניים, שה“פריצים” בעלי האחוזות הגדולות רואים אותם כאיכרים, אך הם דוקא רואים את עצמם כאצילים, ולכן היה איש כזה, השוכן על פי רוב בקצה הכפר או באחוזה של ארבע על ארבע, קרח מכאן ומכאן, לרוב היה מתחבר אל אחד היהודים האמידים ומסיח לפניו צרת נפשו. כך התרועע גם סטאשׁ יעקובוביץ עם פייבל האלבר. בבואו מן הכפר אל העיירה היה מעמיד את סוסתו ועגלתו בחצרו של פייבל, נכנס אל המטבח, מניח את חפציו, מדבר אל המשרתת בקול ומחלק לילדים אגוזי־יער זרעוני־דלועים ותפוחים ואגסים. סטאש יעקובוביץ קטן־קומה וצנום, ואשתו של סטאש גדולה, לבנה ושתקנית, המדברת בשפת פוֹליסיה המונית, בנעימה גסה והומיה ויראָה את מוצא שפתיו של בעלה. אך תפצה פיה בפניו, הריהו משהה עליה מבט זועם עד שהיא מתבלבלת, גומרת ואינה גומרת. ובשעה שבעלה היה מדבר אל האלבר היתה היא נדחקת לקרן זוית בכל גדלה, כמתאוה להתבטל, ודוקא אז נראתה גדולה יותר ומשונה בגדלה. חשה הרוחה שעה שבאה עם אליוֹשא בנה, נער קטנטן, רזה, וביישן כאמו. אז תעמיד פנים שעסוקה היא בבנה, ומשמתישבת אתו בפינה שוב אין מבטו של בעלה מפחיד כל כך.

בעיירה דבר לא היה לו לאייזיק עם אליוֹשקא. מרחוק היה מביט על הנער ואמו הישובים זה ליד זה בלי למוש איש מרעהו אף לרגע, והולך לו. אבל בגימנסיה נתחבר אליו. אליושקא נראה לו כאן כארנבת קטנה העזובה לנפשה וזקוקה לעזרה. דומה: אחראי הוא לו כאן. כאילו חטא חָטא לו כל השנים האלה שהיה מתרחק ממנו שעה שבא להתארח בביתם.

מוזר היה לראות שלרבים מבין התלמידים, וביניהם אליושא, יש קושי בלימודים. דפי הספרים הם לאייזיק כפני האנשים החדשים העוברים על פניו ב“שוֹסי”. דברים חדשים, עולמות חדשים. יש ונדמה כאילו רוחות הומים בעמודי הטלגרף שבעיר, והעוברים ושבים נראים כבני־אדם לקוחים מתוך הספרים. בגיאוגרפיה מסופר על מקומות רחוקים ומנהגים זרים, על הרים גדולים שעפרם צהוב ומצוחצח, כחול הגבעה שעל יד בית אבא בקצה העיירה, ועל הרי־השלג צחים כגבעות החורף בכפר-מולדתו של אביו. ובקראו בספר תולדות הטבע ראה בדמיונו את הדבוֹרים והפרפרים המזמזמים בגן הרחב מאחורי החצר, כשביניהם מלבינות שׁוקיה של פירקה על העשב הירוק וצחוקה המגרה נישא בחלל האויר הצח.

הלימודים נראים קלים, הציונים טובים, ואייזיק מצפה בגאוה שיקראהו המורה אל הלוח. נעים לחזור על הדברים שרכש אגב לימודו. הדיבור בפני המחלקה מסכּם את הידיעה ומבהיר לו לעצמו את הענין. שקט במחלקה והוא גופו שומע את צלילי קולו. הכל ברור ומסודר כהלכה. התיאורימות בגיאומטריה מונחות זו על גב זו והמסקנות יוצאות זו מזו, “קווֹד אֶרט דמונסטרנדוּם” …. אפילו המלים האלה עצמן, הכבדות והחזקות, מטעימות את הנצחון… “קווֹד אֶרט דמונסטרנדום” – גרוטאות מתכתיות מצלצלות… אף יש והמלים האלה נראות כאילני היער הגדול הנראה מחלון בית אביו.

עומד הנער בהיר־השער על יד הלוח ומדבר רוסית בנעימה כפרית של שוכני־פוֹליסיה, והמורים מחייכים לו לנער מצוין זה באהדה. וכן גם התלמידים. רוחשים לו לאייזיק תודה על שקירב אליו את אליושקא הקטן והצנום, אף כי הם עצמם לא גילו לו כל קרבה. ובלעדי זאת משמש אייזיק מעין איש־הבינים בין הרוסים והיהודים שבמחלקתו. אלה ואלה מדברים אליו אגב קרבה יתירה, אף כי טרם נהיה לחבר קבוצה זו או אחרת.

יש לכתוב חיבור על הנושא “בוקר בכפר”, ובשעת כתיבה רואה הוא את שמי־הבוקר שבקצה העיירה ושומע את צלצול הקרונות, המַגלים והחרמשים; מבריקות לעומתו קרני החמה הנחות על להב המחרשה המצוחצח, ועם בליל הקולות נישאים ריח הזבל וצהלת הסוסים. מעלה אייזיק כל הדברים האלה על הנייר, ונדמה לו כאילו מפליג הוא בשעת מעשה מקצה עיירתו ובא אל כפר מולדתו של אביו, והיד רועדת וחופזת, כאילו חושש הוא פן ייעלמו אותם המראות אם לא ימהר ויעלם על הנייר. 

ולכשמביא המורה את החיבורים המתוקנים, הריהו מוציא מביניהם תחילה את חיבורו של אייזיק:

– למדו כתיבה מנער התופס את הרוח החיה של הכפר הרוסי…

גבוה וכחוש הוא המורה לרוסית ולספרותה. עיניו חדות, אפורות, וזקנו הלבנבן אף הוא דק וחד. הוא מדבר בפני המחלקה על העוני שבכפר הרוסי קורא שירים משל נקרסוֹב ודמעות נקוות בעיניו אגב קריאה.

הנערים אף הם אוהבים את אייזיק ומבקשים שיבקר בבתיהם. אבל אייזיק ממהר אל חדרו שעל יד בית המלון בתקות־סתר לראות שם את פירקה. דומה: בכונה היא משתמטת ממנו. בעזות פתחה דבריה אליו בבואו אל עיר המחוז, ועתה אינה מדברת אליו אלא דברים בעלמא. כל מעייניה אינם אלא ביאשא וולודקין, בנו־חורגו של בוטניצקי, הגדול מהם בשנים.

יאשא ווֹלודקין הוא בנה יחידה של אשת בוטניצקי היפה. הלה, נער כבן שש־עשרה נושא בכיסו תמונות נשים עירומות, ומתפאר שהיה כבר בבית־זונות. נוסע הוא אל הגימנסיה באוֹפנים וכשלבו טוב עליו הריהו מביא את הנערים הצעירים ממנו אל הקונדיטוריה הידועה של סוֹלוֹמיאק, לשתות בירה עם אפונים ממולחות ולקנח בגלידה ועוגות. כיסו של יאשה וולודקין מלא תמיד כסף, שמקבל מאת אמו בעד החסד שגומל לה באכלו את ארוחתו. מלבד זאת מקבל הוא מתנות מהסוחרים המתאכסנים בבית המלון. משונה הוא יחסו של יאשה אל פירקה: לא זו בלבד שאיננו שם לב אליה, אלא אף מגרש אותה מעל פניו.

לעת ערב מתאספים על גזוזטרת המלון הפונה אל ה“שוסיי”. יאשא והנערים הנוהים אחריו בצד אחד ומולם פירקה עם חברותיה. יאשקא קורץ להם לנערים, והנערות מטות אוזן ומתלחשות. נפשו של אייזיק יוצאת אל פירקה. קומתה גבוהה, פטמות שדיה מזדקרות מתוך חולצתה המרפרפת ברוח הערב הקלילה וחמימות מגרה ומבטיחה מורגשת בצלצול קולה, ואילו יאשא דוקא גוער בה אז:

– לכי מכאן! לא לך לשמוע דברינו… לכי לך, יחד עם חברותיך שטרם נגמלו מחלב אמן… 

ומושכת היא בכעס מעושה בכתפה החמודה ומוסיפה לשבת על הגזוזטרה ולהמתיק סוד עם חברותיה:

– גם לנו רשות לשבת על הגזוזטרה. אם אינך רוצה בכך, לך לך מכאן…

אולם סוף סוף מסתלקות הנערות ויאשא יושב ומספר על הנערות המתהלכות אתו, על המשרתות שבבית המלון, ועל כל מה שרואים בחדרי המלון ובעד חורי המנעולים…

אייזיק מקשיב ולא מקשיב ולבו אל פירקה שהלכה אחרי חברותיה. הוא עובר ויושב במקומה ומחליק בידו על הספסל. מקווה הוא ששוב תשוב, או שלכל הפחות תעבור בסמוך והוא יחזור ויראה את כתפיה ואת שערות ראשה החומות.

יאשה ווֹלוֹדקין היה נער יפה־תואר, זריז. עקשן היה, ועומד על דעתו, ואביו חורגו, בעל בית המלון בוטניצקי, ירא אותו. ואם כי בעברו על פניו היה צוחק ומדבר אליו רכות, נראה ששמח היה בהסתלקו.

יאשא הגה חיבה לאייזיק והיה לוקחו אתו לשחיה ולשיט על פני הנהר. היה הלב פועם ומתכּווץ מחשק שעה שנשרך אחרי יאשא לראות בעד החרכים את הנערות המתרחצות. בערבים נוגים אהב לשוט על הנהר בחברת ווֹלוֹדקין.

פעמים נתרכך לבו של יאשא והוא הסכים שגם פירקה תילוה אליהם. מתמוגג היה מעונג. היא יושבת על ידו, גם היא כמותו מביטה על כתמי האור המרצדים במים, שומעת את שכשוך המשוטים ורואה את הכוכבים מעל ואת האורות הנוצצים מהחוף ואותה שעה אולי תכלה נפשה אף היא אל דברים שלא באו ולא יבואו. בשבתה על ידו רעדה שוקו ממגעה.

בולטים ובהירים נשארו בזכרון אותם טיולי ערב בסירה שעל הנהר העובר בין בתי עיר המחוז. אפילו יאשא וולודקין היה מפסיק לרגעים את סיפוריו ובדיחותיו ומצטרף לזמרה הרוסית הנוגה המספרת על נהרות גדולים ועל שדות רחבים, על האהבה ועל יסורי האהבה, על כיסופים וצער. צלילי רזים היו קולחים באותם השירים של הנערים והנערות ובאותם המים שנראו כקטיפה כהה ואורות מרצדים בה. גם פירקה שרה לפרקים. קולה מרוסק קצת וצליליו – שברירים שברירים, נראה שגם הלב היה מפרכס בצלילים אלה, צלילים כנים, לבביים.

טוב היה ונעים שפירקה הצטרפה אליהם, אך הכאיב הדבר שמשתדלת היא לשבת על יד יאשקא וחבריו, ולא על ידו. ושחבריו של יאשקא נאבקים אתה ומשתדלים לחבק אותה ואגב כך הם נוגעים בשוקיה וברגליה. היה ביניהם בנו של סוֹלוֹמיאק בעל הקונדיטוריה, נער גבוה כחול־עינים, שהיה מביא אתו תופינים ושוקולדה, והוא עצמו לבן ורכיך ונראה כתופין טרי. סוֹלוֹמיאק, נער טוב־לב מרבה צחוק ומשובה, היה מחבק את פירקה ועד שהיא מכה אותו ומשתמטת ממנו הוא מספיק לנשקה, ובשעת מעשה מופשלת השמלה ומתגלית לבנונית שוק, והקנאה מנקרת ומרעידה.

עולים בזכרון ערבים על יד האכסניה, בשעה ששאון המרכבות נדם קמעה וטרטור עגלה מתלווה אל השקט הלילי. בערב כזה יש ויושבים באין אומר ודברים, ובלב מרפרפים סיפוריו של טוּרגניב על אותם שאוהבים זה את זה שנים על שנים בהסתר ובלי מבע שפתים, מתהלכים כצללים איש על יד רעהו ולעולם אינם מגיעים איש אל אחיו; נזכרים בטיולים ארוכים ושקטים לאור־לבנה קלוש, והשיחות, אגב היסוסים, מחפות על סוד שׂיח הנפש. יושבים הנערים והנערות על הגזוזטרה של המלון ומתגעגעים על דברים שביודעים ובלא יודעים, ואייזיק מתגעגע על פירקה היושבת מולו ומשתמטת ממנו. וטוב אז ונעים לשמוע נקישת פּרסותיו של סוס עובר על ה“שוֹסיי”. נקישות אלה טורדות לרגע קל את ההרהורים ומקרבות את הצעירים איש אל רעהו. בערב כזה יש ויאשא ווֹלוֹדקין מנהם לו ניגון משלו. השתפכות־נפש היא זו כלפי פירקה. ואייזיק רואה אותה מלטפת חרש את ידיו ואת זרועותיו של יאשא, רואה ועיניו כלות. חמל אייזיק באותם רגעים על יאשא, אף כי קינא בו. במרוצת הימים נודעו לו תולדותיו של יאשא. סבו, זלמן ווֹלוֹדקין, היה בעל הדואר בעיירה, איש מכובד על הבריות, מכניס אורחים, וגם בנו יוסף היה איש טוב עד שנשא את אשתו, זו אמו של יאשא. מיד לאחר החתונה התחיל יוסף לשתות לשכרה, ובהיותו שיכור היה מכה את אשתו היפה עד זוב דם. עם התפכחות היה מתנפל לרגליה ומבקש סליחתה. ימים אחדים היה שלום ושלוה בבית. אחר התחיל שוב לשתות ולהכות את אשתו, וחוזר חלילה.

אייזיק האלבר שמע על כך עוד בהיותו בעיירתו, אף כי לא ידע את האנשים פנים אל פנים. שמע שיוסף, בנו של בעל הדואר, אוהב את אשתו אהבת נפש, אלא שניטל ממנו כוח השליטה על עצמו. שמע מספרים כי זלמן הזקן בא לשאול בעצת הרב. ולאחר ששהה בבית הרב כמה שעות, חזר הביתה, קרא אליו את בנו ואת אשתו וציוה עליהם להתגרש. ולא זאת, אלא יעץ לה להינשא מיד לאיש אחר. וכה היה דברו של הזקן:

– לא טוב לך ולילדיך להישאר בלי בית. והעיקר, אם לא תינשאי מיד, שוב יציק לך בני. הוא אוהב אותך אלא שנכנסה בו רוח שטות.

בכה הבן בדמעות שליש וגירש את אשתו, וכעבור ימים מועטים נישאה הגרושה, בעצת זלמן הזקן, לבוטניצקי האלמן, בעל בית המלון שבעיר המחוז, שהיתה לו בת, היא פירקה, מאשתו הראשונה.

בילדותו שמע אייזיק סיפור זה שאביו סיפר במעמדו, ולא ידע האב כי נחרתים הדברים בלב בנו וכי בשעת מעשה חושב הנער גם על היחסים שבין אביו ואמו.

ובשעה שישב יאשא ווֹלוֹדקין עצוב והוזה נכמרו עליו רחמי אייזיק, פגה אפילו הקנאה.

לא ארכה שתיקתו ורכותו של יאשקא. פתאום היה קופץ ממקומו כנשוך נחש, שומט ידו מידה של פירקה ונוזף בה:

– לכי לך! מה אַת רוצה? נטפלה כזבוב טורד ואי אפשר להיפּטר ממנה…

[ה]    🔗

יש ואמר להתנפל על יאשא ווֹלוֹדקין ולהכותו עד זוב דם. ולאו דוקא בשל פירקה אלא בשל בן עירו, לייבל בן מאיר הנפח.

– לייבל אינו בר־מזל כמותך, אייזיק. שמור עליו והיה לו חבר טוב. אביו הוא חברי מנוער, אלא שלא שיחק לו מזלו.

כך אמר פייבל האלבר לבנו לפני היפרדו ממנו, אולם רב היה המרחק בין נערי הגימנסיה ובין נערי ה“ישיבה”. אייזיק השתדל להאיר פנים לחברו. בבוא לייבל אל בית המלון בימות החול לקבל את החבילות שנשלחו אליו ובשבתו אתו אל שולחנו של בוטניצקי ביום השבת, היה משתדל לקרבו. אולם הדבר עלה לו בקושי. הורגשה התמרמרותו והתנגדותו של לייבל. היה כאן הבדל גדול של מעמדות.

בשבתם אל השולחן היה בוטניצקי כאסור באזיקים, כמתירא לדבר בקול, להשמיע צחוקו הרם. שלא בפניה של אשתו היה צחוקו בוקע מתיך כרסו הגדולה אגב שביעות רצון וזחיחות הדעת: הו-הו-הו-הו… בנוכחות אשתו היה פותח בדיבור־פה, פורץ בצחוק, אך לפתע פתאום היה מפסיק. מוזר היה אז האיש, זה גבה־הקומה ורך־הפנים המסתכל סביבו בהיסוס, כילד שסרח, ושאשתו יושבת ומחייכת בפניה הלבנים והדקים, ועיניה החומות בולטות מחוריהן ומביטות נכחן בלי זיע. אחרי ימים רבים, בהרהרו על הארוחות האלה ועל כבישת רוחו של בוטניצקי בעל בית המלון, היה אייזיק אומר אל לבו כי לפלא הוא שגם בוטניצקי לא שתה לשכרה ולא הכה את אשתו עד זוב דם.

אך בעיקר היה לו לזרא לעגו של יאשא ווֹלוֹדקין ללייבּל בן מאיר הנפח, חברו מנוער של אייזיק האלבר.

בראשונה היה הלעג נסתר: העוית־חרש, חיקוי קל בגוף החטוב והגמיש, ורמז־מה בעינים הערומות. אחר כך היה לועג בגלוי. כהרגלם של בני “ישיבה” היה לייבּל מתנענע בשעת סעודה, והיה יאשקא אף הוא מנענע את גופו הנה והנה. 

זמן רב לא היו בוטניצקי ואשתו מרגישים בדבר. אייזיק ופירקה הרגישו בכך למן הרגע הראשון.

אולם גם יחסו של בוטניצקי אל לייבל היה אחר מאשר אל שאר המסובים. בענין נטילת ידים, למשל, היו בני המשפחה נוהגים כטוב בעיניהם. האלבר היה נוטל ידיו במהירות ויושב אל השולחן; פירקה ויאשא לא נטלו ידיהם אלא לעתים רחוקות, לשם רחיצה סתם, ואילו ללייבל היה בעל הבית מחכה עד שיטול ידיו ויברך על הפת.

על פי רוב היה בוטניצקי אומר את ברכת־המזון בלחש, אלא שלפעמים היה מתלהב וקורא בקול רם: “מודים אנחנו לך”; “כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה”, אז היתה אשתו הגבוהה משתתקת פתאום, יושבת הכן ומטיחה בו את עיניה הבולטות הלגלגניות. בבית היה משתרר שקט משונה, מתוח. לייבל מפסיק את ברכתו, עיניו הפזיזות של יאשא מחייכות, ובוטניצקי נבוך וחוזר למלמולו הלחיש, המהיר.

על יד השולחן היו מסיחים לרוב על לימודי הגימנסיה, על המורים ועל ציוני התלמידים. פירקה ויאשא היו מחקים את תנועותיהם של חבריהם ושל מוריהם. בוטניצקי גדל־הגוף היה יושב ואוכל בפה מלא, נושף ונושם ומגהק, נהנה מהאכילה הנאה של ממש, וכפעם בפעם נכנס לתוך השיחה ומתחיל לספר, שלא מן הענין, על אחד מאורחיו הפריצים, ואגב כך משמיע צחוק רם וגס. משאך חש מבטה של אשתו ומבע פניה המתוח, היה מתבלבל והסיפור לא הגיע לידי גמר. אף הצחוק נקטע.

בעלת־הבית היתה רוחשת כבוד לאייזיק המרבה לקרוא בספרים ומקבל ציונים טובים אולם אל לייבל כמעט ולא דיברה דבר. היתה רק משדלת אותו לאכול עוד ועוד, ולייבּל היה מסרב ומודה. הוא לא השתתף בשיחה, הזרה לו, ובין מנה למנה היה יושב ומחכך ידיו זו בזו בלי לדעת מה לעשות בהן. היה מתחיל, כהרגלו, להתנועע, אך בראותו את תנועותיו ולגלוגו של יאשא היה מסמיק ונבוך.

כדי לצאת ידי חובה היה בוטניצקי שואלו לפרקים על לימודיו ב“ישיבה”. מדבר היה אליו רכות:

– אתה תהיה רב בישראל, לייבּל… בימים שעברו גם אני למדתי קצת. לא יכולתי ללמוד הרבה. האמה ניתנה להיאמר שלא הכל תפסתי. אומרים שלימוד הגמרא מחדד את המוח.

או אז נטלה גם הגברת בוטניצקי חלק בשיחה:

– מה לומדים אַתם שם בתלמוד?

לא ידע המסכן מה לענות וכיצד לבאר. והיא הוסיפה ושאלה:

– אתם לומדים דינים?

לייבל גימגם:

– לא… לא רק דינים… גם את הטעם של הדינים… תמציתם של הדינים… הויכוחים על הדינים… העיקר…

קשה לו לענות דבר ברור. הוא כבר קרא ב“התועה בדרכי החיים” וב“חטאות נעורים”, שהשיג בספרית מפיצי־השכלה. הוא רואה עצמו בטלן כלפי האנשים האלה. מלבד זאת אומרים שאשה זו מלומדת, שקוראת ספר ליום.

ויש שהיא ממשיכה:

– קראתי שבתלמוד נמצאים מנהגים ישנים ומשפטים קדומים שאַבד עליהם כלח. לא טוב שמלמדים זאת לנערים רכים. האמת הדבר שאין מרשים לכם לקרוא בספרים אחרים חוץ מהתלמוד? בכלל, כל ענין זה של לימוד דברים שאין בהם תועלת, ואף ענין אכילת “ימים”…

אינה מסיימת. רואה את עצמה אשמה כלפי הנער הנעלב. גם פירקה מרגישה בכך ורוצה לפייסו. מבקשת לאמור דבר, ופתאום פורצת:

– יודעים אתם מה? אחרי הארוחה נלך לשוט בסירה. אולי תלך גם אתה עמנו? הרי אתה בא מעיירה קטנה. ודאי יודע אתה לשוט וגם לשחות. הן, נוכל גם לשחות.

מדברת היא, כרגיל, בהתרגשות ובשטף. מאוד היתה רוצה לפייס את הנער המוזר הזה. אמנם משונה הוא: נראה כולו מרוכז, נוקשה, כאילו מסתיר הרהוריו בחובו.

אייזיק יודע למה אמרה זאת פירקה והוא מחזיק לה טובה. אכן טובת לב היא. הכעס והרוגז, שנצטברו בתוכו מחמת התרחקותה ממנו, מתפוגגים והוא מביט אליה בחיבה.

פירקה ניתרת ממקומה נרגשת. ההצעה נתגבשה עתה בעיניה: 

– ובכן, נלך… הלא כן… הרי גם אתה תלך עמנו?

לייבל שותק, ואייזיק נזכר שאסור לשחות בשבת. שאי אפשר לו לנער־“ישיבה” לעבור עבירה כזו. רוצה היה לרמוז לה לפירקה שתחדל לבקש זאת מלייבל, ואינו יודע כיצד לעשות זאת. אבל פירקה כדרכה כבר התלהבה כל כולה, עיניה הכחולות נצטמצמו וכהו מחמת התרגשות:

– ובכן תלך אתנו?

לייבל מיהר והשיב:

– איני הולך לשוט בשבת…

– אם כן תוכל לשחות…

קשה היה לו ללייבּל לסרב. יודע הוא כי החטא אינו גדול, ובכלל משפט קדום הוא. אך מה יחשבו עליו? התחלת הסירוב היתה קשה. ואולם עתה קל יותר. אדרבא, הוא לחוד והם לחוד. מה לו ולהם?

– איני שט ואיני שוחה ביום השבת.

זוכר אייזיק כי באותו רגע ובאותה תשובה נתבלטה לפניו מהותו של לייבּל חברו. לא בעצם התשובה אלא באופן התשובה.

ועוד ערב אחד נשאר חרות בזכרון.

בימות החול לא היה לייבּל בא אל המלון, אלא אם כן נודע לו שהביאו לו חבילת לבנים או צרור אוכל. קשה היתה עליו הליכה זו והיה מתחכם לבוא לשם בשעה שלא יום ולא לילה. אולם מאותו יום שבת היתה פירקה מתאמצת לדבר אליו רכות ולעכבו קמעה:

– לייבּל, מדוע אינך בא אלינו תכופות?

ולא ידעה הנערה שבעצם העיכוב גורמת היא לו צער. מי יודע, אולי מצא חן בעיניה היסוס־המבוכה, של הנער…

בפני אייזיק היתה מהללת את ידידו:

לייבּל שלך מוצא חן בעיני. אגב, הוא גם נאה. הוא נאה ממך… אתה נעשית גדול ומשונה, והוא יפה-תואר, מבנה גופו יפה.

מבשרו חזה כי לייבל ראה אותה יום יום בדמיונו. בזה התקרב אל לייבל, כאילו נעשה לו שותף בהרהוריו.

ערב אחד ישבה כל החבריה על המרפסת של בית־המלון הפונה אל ה“שוֹסיי” ולייבּל בא כדרכו לקבל חבילה שנשלחה אליו. לא ידע הנער, שלא הורגל בעניני נימוס, אם חייב הוא לומר משהו, או פטור הוא מכל אמירה. הוא עבר כשראשו כבוש בקרקע. אולם פירקה עצרה אותו:

– לאָן אתה ממהר? שב קצת על ידנו.

– אין לי פנאי – מילמל הנער.

אייזיק, אַל תתן לו את החבילה. חברך אינו מעורב בין הבריות. ישב אתנו ואחר כך תביא לו את חבילתו…

אגב צחוק משכה את לייבּל בבגדו. הנער הסמיק ובלי אפשרות להתחמק ישב במקום שפינתה לו פירקה בינה ובין סולומיאק, בנו של בעל הקונדיטוריה, ורוד־הלחיים, שחילק שוקולדה למסובים.

סולומיאק הלבנבן והרכיך צחק מלוא פיו:

– חא־חא־חא! פירקה שלנו מתאהבת כל יום בנער אחר… ואני חשבתי כי רק אותי היא אוהבת. הכזבתיני, פירקה, הכזבתיני… הנה גם לך שוקולדה. נותן אני שוקולדה לכל הנערים האוהבים את פירקה בוטניצקי.

ידו המושטה של סולומיאק נשארה תלויה באויר. לייבל דיבר ברוגז:

– תודה. איני רוצה עתה בשוקולדה.

יאשא וֹולוֹדקין חיכה לשעת כושר זו:

– אינך יודע, מטומטם שכמותך, שאהובה של פירקה הוא נער-“ישיבה” ואסור לו לאכול שוקולדה?

סולומיאק צחק מטב לב:

– חא־חא־חא! לבחור־“ישיבה” אסור גם לשבת אצל נערות… פ־פ־פ טריפה! כמה אני אוהב טריפה! הי, פירקה, הבי לי נשיקה…

פתאום נתאותה גם פירקה להשתובב. וכי יכלה להבין שלייבל יושב ורועד כולו מתוך רוגז, כחיה קטנטנה שנלכדה בפח? ואולי ידעה זאת, אך נתפסה אף היא לאכזריות. היא צחקה בפי סולומיאק:

– לנשק אותך? אי אתה אלא עוגה גדולה אפויה בקונדיטוריה של אביך. איני אוהבת עוגות. חייב היה אביך להציגך בחלון-הראוה שלכם. 

הכל צחקו ופירקה, מרוצה מהמהתלה שנתקבלה ברצון, הוסיפה במשובה:

– הנה את לייבל נשק אנשק…

וחיש מהר לפתה בזרועותיה את צוארי לייבל.

לייבל ניסוט לאחוריו. הנה הם צוחקים לו. גם היא, פירקה, לועגת לו. עד מה נכסף היה למגע זה של זרועותיה ושפתיה. אבל עתה היא מלגלגת עליו יחד עם כולם. יאשא ווֹלוֹדקין מביט עליו בעינו האחת כשעינו השניה עצומה למחצה. עוד מעט קט וגם הוא יפרוץ בצחוק, או יפלוט משהו עוקצני, מכאיב.

סולומיאק גילגל צחוק רכיך: חי־חי־חי…

לייבּל הלך וניסוט אחורנית ופירקה נשענת עליו. אם יברח יצחקו לו עוד יותר… המוח זע בבהלה… להכעיס, לא יברח… את פירקה, – לא יברח…

ופתאום נשתוממו לראות את לייבל מחבק את פירקה.

הכל פרצו בצחוק ומחאו כף. גם פירקה, ברצותה לחפות על מבוכתה, צחקה בקול:

– הנה… הנה… רואים אתם כיצד מנשקים…

יאשקא היה מלא שמחה:

– כך… כך… אם מותר לנשק נערות, מותר גם לאכול טריפה… אספר לרבנים… יגרשו אותו מן ה“ישיבה”.

לייבּל לא צחק. במוחו של אייזיק חלף מראהו של מאיר הנפח בשעת תגרה עם אחד האיכרים. מוט עץ בידו עמד אז האיכר הגדול לפני מאיר הקטן שזקנו משורבב הצדה והוא נסוג אחורנית. האיכר נתמלא אכזריות ועוז בראותו את היהודי הנרתע לאחוריו, והיה קורא בקול: "אהרוג אותך, יהודי מצורע! את כל היהודים אהרוג!, ופתאום עמד מאיר הנפח הכן ובשקט עקשני התקרב אל האיכר. אז נסוג האיכר אחורנית ומאיר הנפח קפץ מולו בן רגע ואגרופיו קפוצים. כך עמד עתה גם לייבּל הקטן מול יאשא:

– כן… כן… ראית מה שעשיתי… שמא חפץ אתה להתגרות בי? הבה, הבה נראה… בוא ואראה לך… 

הכל נדהמו, וגם יאשא ישב רגע קל בלי אומר ודברים. ופתאום עמד סולומיאק הגדול ממקומו ופרץ בצחוקו הרכיך:

– חי־חי־חי־חי… תן לו ליאשקא ווֹלוֹדקין… תן לו… כך נאה ויאה לו…

לפתע רפו ידיו של הנער. המתיחות עברה. ראה את עצמו כאן כמיותם. הנה היה חזק, אמיץ־כוח, והנה ניתק משהו. עתה עמד נער קטן וגלמוד, ואגרופיו המכווצים רפו.

ניתר ממקומו ורץ אל ה“שוֹסיי”.

[ו]    🔗

שנות המלחמה הראשונות לא הביאו עמן שינוי ניכר במהלך החיים של הנער הלומד בגימנסיה שבעיר המחוז. נמשכה הדרך הסלולה של בחינות וציונים, שיט על הנהר הזורם אל הפּריפּט וישיבה בערבים על הגזוזטרה של בית המלון. דומה: בארץ אחרת פרצה המלחמה ואל בית המלון ואל הגימנסיה לא הגיעו אלא הדים עמומים. אייזיק קרא יום יום בעתונים וידע את המתרחש. אי־שם בעיירות גליציה התגוללו פצועים וחללים; אי שם בפרוסיה המזרחית מתו רבבות בבצות. מפי חייל עד־ראִיה שמע אייזיק על מות נורא זה: אדמת הבצה מושכת וסופגת את האדם לאט לאט והוא רואה את מותו בעיניו, מנסה באימה להוציא רגלו אחת והשניה שוקעת יותר. אחר כך חדל האדם המיואש ממלחמתו על נפשו ומחכה אין אונים למות המתקרב ובא. מפי פליטים ידע אייזיק גם על תעלולי הקוזקים בגליציה ובפולין. אולם כל אלה לא היו אלא סיפורים, כאלה שקרא בספרים, כסיפורי ורסייב על מלחמת יפאן או כתיאורי טולסטוי ב“מלחמה ושלום”. לא נגעו הדברים אל החיים היומיומיים, אל ווֹלוֹדקין, פירקה, אליושקא, השיעורים והציונים.

אולם בבואו הביתה לימי החגים הרגיש בתמורה הכבירה שחלה שם. העיירה נראתה ריקה יותר ועצובה יותר. נעדרו קולות האברכים המתלוצצים בשעת קריאת התורה, והמיקח־והממכר של העליות התנהל בעצלתים. גם בקרב בני גילו חלו שינויים. רובם עזבו את לימוד הגמרא. מהם סמוכים על שולחן אביהם וספרי־קריאה נושרים מחיקם. ומהם שולחים ידם במסחר, מחזרים בכפרים, ובחוצות העיירה יתהלכו פּוזזים ובוטחים, כהליכתו של איש היודע דרכו בחיים. אף לא שמו עוד לב למדי הגימנסיה שלו, והמבוגרים שוב לא דיברו אליו באותה נעימה מיוחדת, ספק צחוק ספק יראת־כבוד. בעיר המחוז היתה המלחמה מחוצה לאנשים הידועים לו והקרובים אליו ואילו כאן סופר לו על אנשים, אתם גדל, שנפלו במלחמה ולא יראם עוד. לא יראה עוד את הירשל הארוך, או כפי שקראוהו מיום שובו מאמריקה “הירשל אַטא־בּוֹי”, שהיה יושב על מפתן חנותו בשוק מול הגדר הנמוכה, הצבועה ירוק, של בית־היראה ומספר סיפּוריו ליושבי קרנות, או משחק בכדור עם תינוקות של בית רבן. על־פי הירשל אַטאַ־בּוֹי נקבעה בדמיונו של אייזיק דמותם של אנשי אמריקה: גבוהי־קומה וטובי־לב שנעליהם צהובות וגדולות, מעיליהם ססגוניים, מכנסיהם צרים, שיני זהב מבהיקות בפיהם ועומדים הם ברחובות רחבי ידים וזורקים זה לזה כדורים גדולים צבעוניים, ומשני צדי הרחוב בתים גדולים ומרווחים שחלונותיהם פתוחים לרוחה ומבעד לחלונות נשקפים אבות ואמות, נשים טף ומזרזים את המשחקים וקוראים להם בקול: אַטא־בּוֹי! עם פרוץ המלחמה היה הירשל הארוך אחד היחידים בעיירה שהגנו בויכוחיהם על רוסיה. “אינכם יודעים פטריוטיות מהי”, היה קורא בכעס אל יריביו: “כשהמולדת קוראת, חייבים בניה ללכת ולהילחם בעדה. כל החשבונות הצדדיים ייעשו לאחר המלחמה”. ואמנם כשהגיע תורו עזב את אשתו הצעירה, הדקה והרזה, שהיתה מביטה עליו באהבה ובהערצה, בדברו ובשחקו, עזב את שני הילדים הקטנים – ומיד אחרי צאתו למלחמה נעלם ולא נודע איהו, וידידים מפי ידידים מסרו כי נהרג בשדות גליציה המזרחית.

נהרג גם פסח בן שמואל הקצב שהיה תוחב ידו לכל עגלה הבאה אל השוק. כבן עשרים היה פסח שמואל’ס, אך פני נער לו. מתרוצץ היה עם הנערים הרכים היוצאים מבית־הכנסת בשעת הזכרת נשמות; היה זורק חרוּלים דוקרניים אל זקנו המדובלל של יוֹשהא־אליה החייט, כשהלז צועק ורץ אחרי השובבים ובעלי־הבתים טופחים בידיהם על העמודים; ביום הכיפורים היה פסח שמואל’ס בין מגישי צלוחית הטיפות המעודדות אל תחת חטמם של הנערים. ומשה’לה בן הרב, המודר ויפה־התואר, שאירגן את ה“חוג האינטליגנטי” בעיירה והיה מתהלך עם נערות כשהוא נושא עתונים וספרים תחת בית שחיו, עתה הוא שחוח וצולע… בחפּזון יעשה דרכו, אינו מביט ואינו מדבר אל איש. משה’לה הטיל מום בגופו, על פי עצת קרוביו, וברי לו כי הסוד גלוי וידוע לכל.

ההרגשה הכבדה, המאַיימת עברה במרוצת הימים גם אל עיר המחוז. ליד הגזוזטרה של בוטניצקי גבר השאון ביותר. פּרסות סוסים ואופני עגלות השתקשקו עתה יומם ולילה. החזית נתקרבה, נתרבו החיילים, וה“שוסיי” נתמלא שיירות מגורשים מפולין ומגליציה: יהודים לבושי ארוכים וחבושי כובעים קטנים, המדברים בנעימה רכה וממושכה. שמע אייזיק סיפוריהם והדברים נהיו קרובים יותר נוגעים יתר אל הלב. בדמיונו ראה גירוש יהודים מעיירתו. ראה את בית אביו הגדול בקצה העיירה ואת הגן הזרוע אור, ראה את אמו ואביו יוצאים דרך השוק הריק ודרך הבתים הקטנים, מטילים לאחוריהם מבט אחרון, כאילו מתאמצים לחרות את המראה בזכרונם. משום־מה נזדקרה דמותה של אשת הירשל, הקטנה והרזה, כשהיא עומדת אובדת־עצות ומכווצת ליד חנותה. צרורות פזורים סביב לה והילדים מתיפּחים ונלחצים אליה. ומנגדה, מול חנותה, על הגדר של בית־היראה יושבים אוכלוסי העיירה הגויים ומביניהם מציץ ראשו העגול והיפה, על עיניו הכחולות המלגלגות, של איגור בן הגלח.

אותו איגור תפס עתה מקום הגון בתודעתו של אייזיק. עוד מימי ילדותו היתה אימתו של איגור עליו. בצאתו עם לייבּל בן הנפח אל הנהר, היה פתאום מופיע עם שני כלביו הגדולים. לא היה מדבר דבר אלא מתיישב על העשב עם כלביו ומחייך לו בנחת. אחר היה קם ממקומו, מעמיד פנים כעומד ללכת, אלא משמתקרבים הנערים אל החוף הריהו חוזר לשם עם כלביו.

כשגדל איגור היה לתלמיד הגימנסיה שבעיר הפלך מינסק. קרובים היו לו שם. בקיץ היה בא לבוש מדים. ויש שהיה לוקח לו את סירת אביו ושט הלוך ושוב דוקא בקרבת המקום בו התרחצו הנערות היהודיות. 

יאיגור היה גדול בשנים מאייזיק. בפעם הראשונה נזדמנו שניהם – אייזיק היה אז תלמיד הגימנסיה שבעיר־המחוז הסמוכה – בשוק העיירה. איגור ישב על גדר בית־היראה ושני כלביו הגדולים רובצים על ידו. על ידו ישב פאבל זנצביץ, בן הדיאקון, הגדול משניהם: נער שחצן, גבה־קומה ורזה, שהתחבר אל כל הריקים והפוחזים, והיו מרננים אחריו כי יד לו בכמה מעשי גניבה. נערי היהודים יראו אותו, ואבותיהם ציוום להתרחק ממנו.

פאבל זנצביץ קרא לאייזיק:

– גש נא הגה, גימנזיסיט!

אחר כך הצטער על שניגש. הוא עשה זאת מתוך הרגל מימי ילדותו לשמוע בקולו של פאבל המטיל אימה על בני העיירה. עלול היה פאבל להכותך, לסטור על לחייך בפני עם ועדה או להפילך ארצה ואחר יצחקו הכל למשבתך בלכתך הביתה במדי גימנזיסט מטונפים.

פאבל הצביע בידו:

– הנך רואה, איגור… אינך הגימנזיסט היחידי. גם לנער זה תלבושת כתלבשתך.

איגור הביט על אייזיק בשחצנות:

– הוא לומר בגימנסיה שרובה יהודונית… בגימנסיה שלי אין מקבלים יהודונים.

אגב תשובה נגעה רגלו בגבו של אחד הכלבים. והחיה הגדולה האימתנית התחילה מתנועעת והומה. איגור העמיד פנים שאינו שם לב אל הנער העומד לפניו ופנה אל חברו:

– למה קראת לו, פאבל? אוהב יהודונים אתה?

פאבל צחק:

– אמרתי רק להראות לך את תלבשתו… כבר ראית?

הוא חייך בעיניו הקטנות האפורות:

– למה אתה מחכה, נער.. שישסו בך את הכלבים? לך לך… חת, שתים, מרש!

שניהם פרצו בצחוק. הכלבים קמו על רגליהם. הבושה היתה גדולה מנשוא. מרחוק, ליד חנותו של הירשל הארוך, עמדה קבוצת אנשים. הראו את חרפתו?

מאז משתדל אייזיק שלא להיפגש עוד עם איגור, אבל משהוכרח איגור, מחמת המלחמה להפסיק את לימודיו בעיר הפלך עבר גם הוא לגימנסיה שבעיר המחוז. ואף כי גדול היה מאייזיק בשנתים ויותר, נכנס לאותה מחלקה שלו.

ומאז החלה תגרה שקטה בין שני התלמידים בני העיירה הנידחת שבפּוליסיה. איגור היה חזק מאייזיק, בגילו ובמעמדו החברתי. אמנם בימים הראשונים נחל אייזיק אה נצחונו. איגור נקרא לענות בשיעור ההיסטוריה ולא ידע דבר, ואייזיק ענה כהלכה על כל השאלות. אולם במרוצת הימים הפכה בּורותו של איגור ליתרון בפני התלמידים. הרוחות המנשבות בימי המלחמה פרצו גם אל כתלי בית־הספר. מי שהיה לפני זמן מה גימנזיסט היה עתה לקצין המתהלך לו חפשי להנאתו ועושה כל שלבו חפץ. הנערים והנערות הביטו בקנאה על פּרחי קצינים אלה וציפו ליום בו יוכלו גם הם להיפטר מספריהם. עם האמרת היוקר לא הספיקה להם משכורתם של המורים המכובדים הלבושים בגדי שרד, ובפניהם ומתנועותיהם הוטלה אי־מנוחה. יש לחייך עתה לנער שאביו עשיר ואפשר לקבל ממנו טובת הנאה, ויש להתירא מפני נער מחוצף, כי מי יודע מה יהיה מעשהו מחר. גם מצב רוחם של הנערים הולך ומשתנה לרעה מיום ליום, והדרכים הסלולות אל לבותיהם מתערערות. וכשקוראים לתלמיד שיבאר בפני המחלקה תיאורימה בגיאומטריה, הוא עומד ועונה בעזות פנים ובהתנשאות, והתלמידים מתחייכים בציפיה, ויש איפוא להתגבר על הרגלים קבועים ומקובלים ולחייך. בשעה שהבית הולך ונהרס מה טעם להקפיד על כל כלי וכלי שיהא עומד על המקום המיועד לו מראש?

לא חש אייזיק ולא ידע כיצד ואימתי נתרחש הדבר. לפתע פתאום נוכח כי ידיעתו היתה לו לרועץ. אפילו אליושא יעקובוביץ הקטנטן והרזה, הנושא אליו תדיר עיני כלב נכנעות, היה מַפנה עתה תשומת לבו לאיגור ולמוצא שפתיו.

איגור לא השתמש בהברה “ז’יד” אלא “יברייצ’יק”, זה הכאיב עוד יותר. 

עתה משנקרא אייזיק לבאר את השיעור, היה איגור רוטן כלפי חבריו ואייזיק שומע:

– אין לחשוש לו… ה“יברייצ’יק” יאמר הכל. הם יודעים הכל היברייצ’יקים. חכמים הם היברייצ’יקים.

דברים אלה וכיוצא בהם לא זו בלבד שהקטינו את חשיבות ידיעותיו של אייזיק, אלא אף נקוט בעיני עצמו על ידי כך. דומה שבגלל יחס זה ירדה גדולתו אף בעיני המורים. לעומת זאת לא היה איגור חושש כלל מפני חוסר ידיעותיו. אדרבא, יוצא הוא אל הלוח בזחיחות הדעת, שליו, יפה־תואר, לחייו מלאות ומבהיקות והעינים הכחולות נחות על התלמידים בערמומיות בצחוק של מנצח. המורה לגיאוגרפיה, שטרנוב, קטן־קומה, ממושקף, שמעילו עתה מרופט ומכנסיו הולכים ומתקצרים, יושב לו על כסאו ומביט ואינו מביט אל הנער העומד לפניו. מה איכפת לו אם יודע נער זה את הגיאוגרפיה או אינו יודע, ובכלל מי יודע מה ילד יום! המוסרות הולכות וניתקות, בירות מתקעקעות, ומי ומה הוא, שטרנוב, בימים אלה, ימי הרס עולמות, שיעצור בזרמם? יודע הנער כי המורה אינו שם לב אליו ועומד וצוחק להנאתו, וכל המחלקה מרגישה כי התרה הרצועה… אחד הוא רק המנהל גבה־הקומה והדור־השיבה, מורה השפה הלטינית, שעדיין נכנס למחלקה בקומה זקופה ובחשיבות. כדרכו תמיד הוא קורא לתלמידים, שואל שאלות קצרות. מחייך באדיבות אל התלמיד הטוב, ומביט הצדה בשתיקה כשאחד התלמידים אינו משיב כהלכה. אינו גוער ואינו מרבה דברים. בלי להביט על התלמיד הנכשל הוא מצווה עליו אגב נימוס יתר שישב על מקומו. המורה לידיעות הטבע, פטרונקביץ הדק והעצבני, הוא פרק בפני עצמו: מתחיל את השיעור ברצינות, ממהר ומחלק ציונים רעים בזה אחר זה – אך פתאום הוא מפסיק את שאלותיו וצונח עייף על כסאו.

ובתוך רפיון־תוהו זה המורגש בין כתלי בית־הספר הולכת ונחלשת שקדנותו של אייזיק. פגה זו ההתרגשות, אגב מתיחות, שהיתה באה עם כתיבת חיבורים. המראות אינם מצטברים עד לנקודה אחת, אלא תועים עתה זה בכה וזה בכה. קבוצות אנשים ידועים ולא ידועים נגררים על ה“שוסיי” בלי קץ, וביניהם, דומה, צצים פרצופים הדומים לקלסתר פניו של איגור, כחולי־עין וחדי־לגלוג, והם מסתערים בצחוק: “יברייצ’יק! יברייצ’יק!”

משהו ניתק. ניתק איזה המשך שהיה ברור וקבוע, והוא, אייזיק, שט בחלל. צריך לבוא דבר שיחלצהו מכאן, שיוציאהו ממבט עיניו הכחולות של איגור. כל זמן שהעינים האלה כאן לא תהיה לו מנוחה.

ולא זו בלבד. מיום בואו של איגור חש אייזיק מין יצר של הנאה ושמחה מרקד בתוכו שעה שמתקבלת ידיעה על מפלת הצבא הרוסי. נדמה לו לאייזיק שעיני התלמידים מופנות אליו שעה שמדברים על האויב. נתהוו עתה בגימנסיה שני חוגים: האחד של איגור וחבריו וביניהם גם אליושקא; איגור שמנמן, כחול־עין, גבה קומה, ואליושא קטנטן ורזה, עיניו חומות קטנטנות, והוא קולט כל מוצא פי של חברו בהתמתחות הגוף ובסקרנות מופלגת. החוג השני הוא של סולומיאק הגדול והרכיך וחבריו. אמנם יש והחוגים מיטשטשים בשעת משובה ומשחק. צחוקו של סלומיאק מתמזג אז בצלילי קולו הברור והמצווה של איגור. אבל אייזיק אין דעתו נוחה מן הטשטוש הזה. הוא רואה את עצמו מובדל לחלוטין מחברתו של איגור.

לאחר מעשה חשדו בו חבריו באייזיק שבשל פירקה קרה הדבר. כך היה מספר סולומיאק שהיה מרחיב את הדיבור על המאורע. אבל אייזיק עצמו לא ידע כיצד אירעו הדברים. אולם ידוע ידע כי בין כך ובין כך צריכה היתה ההתפרצות לבוא.

התלמידים עמדו אז, כרגיל, ליד מבוא־הגימנסיה הפונה אל שׂדרת האילנות. כך היו עושים יום יום בכוונם את השעה שהנערות יוצאות מבית־ספרן. ידעו זאת גם הנערות והיו עוברות כשהן מסיחות בקול ומעמידות פנים שאינן מטיילת כאן אלא להנאתן.

איגור וחבורתו באו מעבר מזה וסולומיאק וחבריו מהעבר השני. אייזיק עמד על ידו של סולומיאק, כמקשיב לדבריו, אבל בעצם היתה אזנו נטויה כלפי איגור. הוא חש עיניו הכחולות הבהירות של איגור נעוצות בגבו. פעם בפעם הגיעה אליו ההברה השנואה “יברייצ’יקי”. גם המלה “ז’יד” היתה שגורה על הפה. אלא שזו הכאיבה כמגף גדול החובט בגופך, ואילו “יברייצ’יק”, כדרך שהיא יוצאת מפיו של איגור, דמתה ליצור זערער חלקלק, שמנמן ומתפתל, הזוחל וחוזר לתוך תוכך ומציק.

סולומיאק קרא בקול:

– הנה גם פירקה בוטניצקה! תופין טעים היא פירקה. הייתי אוכלה בהנאה יתרה…

הכל צחקו.

נשמע גם קולו של איגור:

– טעם טוב לו לסולומיאק. בקי הוא בעניני תופינים. הבט על היברייצ’קה (יהודונית) הזאת – תופין עם גלידה. אה, כמה הייתי רוצה לנעוץ בה את שיני…

פירקה שמעה את שמה ועמדה תחתיה עם שמעמידה פנים כממשיכה שיח עם חברתה. אייזיק פנה אחורנית וראה את איגור רומז ומנענע בידו כלפי פירקה. גם פירקה הביטה עליו. איגור פנה אל החבורה:

– מה תאמרו על ה“יברייצ’קה” הזאת?

אליושא צחק בצחוקו הצפצפני: חי־חי־חי… צחק, אך לא אמר דבר. ופתאום ניתר אייזיק ממקומו והסתער על אליושא. תפסו בגרגרתו והלה נפל מיד על הארץ. יתר הנערים התנפלו על אייזיק מאחוריו והתחילו למשכו, ולשוא. נשמעו צעקות: “תחניקהו”, “תהרגהו”, “הנח לו”. נס שבאותה שעה עבר אוטומוביל צבאי והתחיל צופר. ידיו של אייזיק ניתקו מעם הנער, ואליושא נשאר שוכב אין־אונים.

גדולה היתה הבושה. אייזיק האלבר התנפל על נער חולני וקטן ממנו. לקחו את המוכה לבית־החולים, אך לא שהה שם אלא שעות מספר. דומה, הכל מורים עליו באצבע. “יברייצ’יק” זה לא יכול היה להתנפל על גדול ממנו, ולכן בחר לו באליושא החלש. יודע אייזיק כי האמת אינה כן, כלל וכלל לא. מקרה משונה. לא ידע כיצד אירע הדבר. אולם בטוח הוא כי לא מתוך יראה ופחד בחר באליושא. כלל וכלל לא.

בעצם שמח היה שעה שנקרא לאחר כמה ימים אל המנהל. הלה ביקשהו באדיבות, כדרכו, לשבת. דיבר אליו רכות. דומה, העינים החומות מביטות עליו ברחמים. בדברו העביר את אצבעותיו הלבנות הארוכות על זקנו המסורק: 

– צר לי מאוד, האלבר. עברתי על רשימת ציונך כאן. רשימה מצוינת, אם כי הורעה במקצת השנה. לולא ציוניך הטובים בלימודים ובהתנהגות היינו מוציאים אותך מבית־הספר לחלוטין. אבל אין זה מן היושר. סוף סוף נערים הם נערים, ועושים מעשי נערות. אבל מוטב שאתה בעצמך, מרצונך הטוב, תסתלק מהגימנסיה למשך חצי שנה. אם רצונך בכך, אכתוב מכתב להוריך ואבאר להם את הענין. ולא – ספּר להם אַתה. כל אדם חייב להיות אחראי למעשיו ולקבל את ענשו כיאות לאיש היודע את ערכו.

אותה שעה ידע אייזיק כי לא ישוב עוד אל הגימנסיה ועם זאת היתה לו הרוחה. הנה הותר הקשר בעניבה המסובכה. משהו נתבהר.

חדות המהפכה וחזיונותיה כבשו את הנער האלבר בעיירתו הקטנה שעל יד הנחל ויזנקא הקטן הזורם אל הפריפט. בימים אלה של שמחה עילאית פשט הנער את זרועותיו הרכות לקראת העולם הגדול שהתרחב והבהיר לפתע פתאום. מעבר ליערות פּוליסיה, מעבר לאפקי העיירה הקטנה, השתרע לפניו אותו עולם שקרא עליו בספרים. נפל עתה הקיר שחצץ בינו לבין אותם האנשים המתוארים בספרים כמתהלכים בקומה זקופה, נלחמים וחותרים לקראת עולם אחר. אפפוהו עתה בלא כל חציצה אותם ימי זוהר ותוגה של סיפורי טורגניב, שמראיהם כגן מלא פירות ביום סתיו בהיר, חדור צער חרישי. נוקב ומכאיב הצער ואינך יודע מנין הוא בא, ומשתוקק הנך שיימשך כך עידן ועידנים. נתבלטו עתה השדות המעוננים המתוארים בסיפּורי צ’חוב הכובשים בתוכם כוח נסתר על אף האפלה והיאוש השוכנים באנשים המתהלכים עליהם. קם בכל תקפו אותו כוח ראשוני וגברי המזנק מתוך סיפוריו של גורקי. הארץ היתה עתה שלו. הנהרות, היערות, הספרים, שירי פושקין ולרמוֹנטוֹב – הכל הכל נעשה קרוב ללב ולגוף, הכל נעשה עתה חלק מחייו, והוא ראה את עצמו עולה וצומח מתוך שטף הכוחות אשר מסביב לו. הנה אך זה נער קטן גימנזיסט שסרח – ועתה בן־אדם הנהו שהבריות מקשיבים לדבריו מטים אוזן לדעותיו. לא מזמן ירא את איגור בן הכומר ואת פאבל זנצביץ בן הדיאקון וכיוצא בהם, ועתה נסתלק איגור מן העיירה, ועל פאבל אומרים שנתחבר אל כנופית גנבים בעיירות פּוליסיה. משני כלביו של איגור נשאר רק אחד, והנערים מטילים בו אבנים והוא משרבב זנבו בין רגליו ומתחמק בלי להביט מאחריו.

המאויים הכמוסים התפרצו עתה באון ובעוז. היחסים בינו ובין האנשים והנשים התחזקו והתגבשו. וכך ראה גם את חבריו וביניהם את לייבּל פסקוב בן הנפח חברו מנוער. לפני ימים מועטים שלחו להם הוריהם אוכל ומשקה ופרוטות מספר למחיתם, והם ישבו על גזוזטרת המלון של בוטניצקי ועל גזוזטרות אחרות, וחלומות הנוער פעמו ופיזזו למולם ככתמי האור שעל ה“שוסיי”. ועתה קמו פתאום אותם הנערים, גדולים, אחראים ובטוחים בכוחות נעוריהם ובידיהם הרכות הם אוחזים בהגה העולם.

כך נמשכו חדשים של אור וזוהר ולפתע פתאום נפסקה החדוה הגדולה: נפסק חלום הגברוּת והכוח, ואימה גדולה החלה מחלחלת באפלולית הבתים הנמוכים שברחובות היהודים. בדומה לסיפורי הגבורה שהילד מזדהה אתם ובדמיונו הוא רואה את עצמו טס על סוסי אש וזרועו מכריעה את הענקים, הדרקונים והגזלנים למיניהם, ולפתע פתאום נפקחות העינים ואינו רואה לפניו אלא ערבוביה כהה של צבעים וקולות.

נשמטו הזרועות הפתוחות באותם ימים קודרים ומלאים אימה; אגרופים כּוּוצו באין אונים. בני־אדם סיפרו איש לרעהו על תעלולי כנופית בּלחוֹביץ ופּטלוּרה ועל “ליגת האופיצרים” שחבריה תופסים יהודים בשוק וכורתים את הזקן על הבשר. הונמכה קומתם של הבריות. מהלכים בצדי הרחובות ומסיחים איש אל רעהו כלוֹאטים סוד־זועה. מדברים על “שׁם”, והתיבה “'שׁם” מבהילה. מיאנה התודעה לקבל את הדברים כהויתם; מיאן המוח האנושי להאמין שכך יעוללו בני־אדם למי שנברא בצלם, אך ידוע היה שכך היה.

ובתוך האימה והפחד והמבוכה יש ובקעו לפרקים אורות של גבורה וזוהר.

עיירתו של אייזיק האלבר שימשה מעין בין־התחומין. מסביב התהלכו שמועות. סיפרו שפאבל זנצביץ שוב הופיע בעיירה. לכשנכנס גוי צעיר אל חנות יהודית עוקבת העין אחריו בפחד והפה דובר חנופה מתוקה. חזרה אותה שפלות-ברך כלפי הרשוּת שבימי הצאר, אלא שאז ידוע היה לפני מי להתרפס, ועתה כל גוי מחוצף בחזקת סכנה.

אולם הנערים שטעמו מזוהר הימים המועטים של ראשית ימי המהפכה לא יכלו לשוב לתוך אימה זו. לא יכלו ללכת עוד בדרכי הוריהם.

לא ידעו האבות כי גדלו פתאום בניהם הקטנים. עדיין היו האמהות מזהירות, כהרגלן, את בניהם שלא יתהלכו בחוץ בחשכת הלילה ושיאכלו ארוחתם כ“בני־אדם” בלא חפזון – ולפתע פּתאום ראו והנה היו הקטנים לגדולים. פתאום שמעו קולות בניהם כקול נגיד ומצווה, והשתוממו. רק לפני ימים מועטים היה הנער לייבל בן מאיר הנפח נער “ישיבה” רך לימים והנה היה לייבּל פסקוב לאחד מחברי־ההגנה החשובים, יוצא ונכנס בביתו של הרב, ממתיק סוד עמו. הרב כועס, גוער, ועם זאת מלווהו עד לפתח בכבוד… לפני זמן מה היה ליפא השמש רץ אחרי כנופית הנערים מסביב לבימה שבבית־המדרש וגוער בהם: “שקצים” “עכברושים”, ועתה הוא מציית להם, חוכך בפדחתו ומיחל למוצא פיהם.

ומשום כך, אולי, אין הימים האלה נזכרים היטב. כמטושטשים הם בתודעתו של אייזיק. נער רך התהלך לו זקוף־קומה, מוכן לקראת האויב, והנה שוּנה נער זה תכלית שינוי. מעין־דמות־פּלא קמה פּתאום, דמות שאין לה תחילה ואין לה סוף, וקשה ליצבה הכן בתודעה.

מחזה אחד נחרת במוח לתמיד: מאיר הנפח, הדק והרזה, עומד על יד גופתו של חייל פולני וכלונס עגלת־חורף בידו.

מפי השמועה נודע לו לאייזיק אחר כך כיצד אירע הדבר.

משהופיע הפרש הפולני בעיירה התחבאו הכל בבתיהם והיו מחכים עד יעבור זעם. הנה יצא ליפא השמש קצר־הרואי לשאוב מים מהבאר, ופתאום קפץ עליו החייל:

– השקה את סוסי!

אך הגיש ליפא את הדלי אל פי הסוס, הצליף החייל במגלבו על פניו. ליפא נרתע, אך החייל איים עליו במגלבו, וליפא חזר והגיש את הדלי אל פי הסוס. קפץ החייל מעל סוסו ודחף את השמש עד שנפל ארצה. הדלי הכבד נהפך על פיו והמים נשפכו על ליפא. צחק החייל השיכור למראה האיש הזוחל על הארץ ובעט בו:

– קום ועמוד על רגליך, יהודי נבזה! דם־כלבים!! – צרח השיכור, בעט בו בשמש והצליף עליו במגלבו אחר נרכן, שלף חרבו ותפס בזקנו של ליפא.

הציצו יהודים מבין החרכים, נעו-זעו רחמנים בני רחמנים ורצו במשעולים עד שמצאו את אייזיק. משבא אייזיק עם חבריו, ראו את החייל מתבּוסס בדמו ולידו מאיר הנפח נבהל ותמה וכלונס בידו, ולייבּל עומד על יד אביו ומביט עליו באהבה ובהערצה.

אחד אחד יצאו האנשים ממחבואיהם. עתה דיבר לייבּל ברוגזה:

– מה אתם עומדים וחובקים ידים? נטלטל את הגוף אל הגן ונקברהו. מחכים אתם שיבואו חבריו, או שייודע הדבר לגויים?

אשת הנפּח, השחורה, הקטנה, באה במרוצה והתלבטה על יד בעלה ביבבה. הנערים נתעסקו בקבורת המת בקרקע נוקשה מתחת לשלג. אבותיהם הלכו אחריהם כמבקשים חסות ופוחדים ורועדים מקור הגישו את כלי החפירה. הרחוב היה עתה ריק מאדם. הסוס העזוב רץ ברחוב ואחד הנערים התאמץ לתפסו ולהכניסו לאורוה, שלא יתגלה הדבר. ופתאום צץ רעיון־בעתה: מעטים הם עקבות־סוסים בימים אלה.

מאורעות כאלה בהתבלטם אחר כך בזכרונו של אייזיק הביאו אתם גאוה ותמהון. מחוץ לדברים מטושטשים, מחוץ לבליל צבעים וריחות עומד לו מראה זה לחוד בחללו של עולם: סוס רץ ומשאיר עקבותיו בשלג הלבן; אנשים עומדים מתלחשים רועדים; נערים נושאים גופתו של אדם השותתת דם.

נשארה חיה הרגשתו של הנער באותם הימים, שהנה הוא אחראי לכל אלה החלשים מסביב לו, שמשכמו ומעלה הוא גדול מהם.

[ח]    🔗

אין רע מיסורי נוחם. רובצת החרטה אי־שם בתודעה בקרן זוית, כנשכחה ולפתע תזדקר, ניצבת מלוא גדלה וחותכת כבאיזמל. מי יודע מה יישכח ומה ייזכר, מהו שייעלם והיה כלא היה ומהו שיציק עד יום מותך.

באותם הימים הרהיב הנער בזקן, אך הזקן ביקש מחסה בנער. יהודים מכובדים וחשובים חשים נפחדים מבית־המדרש הביתה, רצים במשעולים צרים ולבנים ומסיחים בלחש, בבהלה. ירדו מגדולתם, ירדה חשיבותם בעיני הנערים. לפתע פתאום נהיה הדבר, לא היתה גם השהות לצפות לתמורה. משל לבנין גדול וחזק שבן רגע נתמוטט. אין מעמידים לו כלונסאות אין חשים להצילו, אלא עומדים וסופקים כף ביאוש.

גם הנערים היו באים לבית־המדרש, אולם לא לשם תפילה באו. ואבותיהם ידעו זאת. היו הנערים נכנסים, מתחייכים ומחכים לגמר תפילת שמונה־עשרה. חרדים האבות לקול דפיקת הדלת וממהרים בתפילה, אם כי מעמידים פנים שלא ראו את הנערים בהיכנסם. אותו איש שהכה את בנו לפני זמן מועט על שלא הניח תפילין, ממהר עתה ב“שמונה־עשרה”, ואזנו קשובה לדברי הנערים, חַברי בנו. מעטים היו הקישחים כמאיר הנפח שגירש את לייבּל בנו מביתו על שפּרק עול מצוות לחלוטין.

לייבּל היה אחד מראשי ההגנה והכל כיבדוהו. הוא ישן עתה בביתו של האלבר. מתחנן היה פייבל האלבר אל לייבּל:

– לייבּל, מה ממך יהלוך אם תעשה רצון אביך? אתה בנו יחידו והוא אוהב אותך כנפשו.

זרקה שיבה בשפמו הבהיר של פייבל האלבר. הבית היפה הוזנח בשל מחלת אשתו. היא שכבה עתה באחד החדרים המרוחקים. הבית הגדול כאילו נתרוקן. הנערה המשרתת עזבה את הבית זה מכבר ושבה אל כפר מולדתה בבצות פּוליסיה. משונה היה בעיני אייזיק לראות את אביו הגבוה גדל־השפם עומד על יד התנור וקולף תפוחי־אדמה ומטאטא את הבית. מנסה היה לפעמים להוציא את המטאטא מידי אביו. אבל פייבל סירב. צוחק את צחוקו הצלול ומסלסל בשפמו, כבימים שעברו, אמר:

– בני, אל תתחיל במטאטא… כשמתחילים בו קשה להניחו. בני־אדם חיים לפי הרגלי נעוריהם. אני רגיל הייתי במטאטא, בשחר ילדותי, ועתה הנני שב אליו. לי אין ברירה, אתה מתחיל עכשיו לחיות ואני בין כך ובין כך גולש מן ההר.

וככה, בלשון עצה טובה של ידיד גדול בשנים, היה מדבר גם אל לייבּל. פייבל האלבר לא הטיל את אימתו על הילדים מעולם.

– לייבּל, הנה אינני דורש מאייזיק, ובכל זאת הלב כואב. לא תליתי בו תקוות, לא שלחתיו ל“ישיבה”, אף כי יש ואני מתחרט על כך. אולם אביך שלך תלה בך תקוות, קיוה שתהיה לרב בישראל.

לא ידע פייבל האלבר הפיקח, שבדברים אלה הריהו מעורר ומלַבּה את הכעס. לא ידע מה מר עליו לבו של הנער על שלמד ב“ישיבה”.

שתקן היה לייבּל, ורק אייזיק ידע שבערבים מתהלך הוא על יד בית הוריו ובעד החלון היה מציץ אל דמות אביו. האהוב עליו.

וכאשר נודע לו שחלה אביו במחלת הטיפוס שפשטה בעיירה, סר אל בית אביו. תחילה נכנס למטבח, לדבר אל אמו, אבל האם לא היתה בבית. בחדר הסמוך ראה את אביו שוכב במיטתו מכווץ וקטן, וזקנו משחיר על הסדין הלבן. רחמים ואהבה כיווצו לב הנער והוא נכנס על בהונות רגליו. רצה לנפּול אל היצוּע ולהחזיק בידו הצנומה של החולה. אך פתאום נפנה אליו אביו ובלי דבּר דבר פשט זרוע דקה ורכה כלפי הפּתח.

הנער לא עזב את הבית. מתהלך היה מסביב לו. שעה מרובה חיכה לאמו. הוא לא ראה את אביו אלא ברגעים האחרונים לפני מותו, גדולה היתה עקשנותו של האב מזו של הבן, והבן התגאה בכך. בכאב ובגאוה סיפר לאייזיק על אביו:

– אבי אוהבני. אני יקר לו מאוד. אולם עקשן הוא אבי, לא יותר על עיקרים. לא ולא. 

מגפת הטיפוס השתוללה בעיירה, ורבים היו חלליה. את המתים נשאו דרך הגנים והמשעולים הלבנים אל בית־הקברות הסמוך ליער־הארנים הגדול. לא עבר יום בלי לויה. והיו כמה מתים ביום אחד, וערכו את הלויה בצוותא. שתים שלוש “מיטות” נישאו בזו אחר זו. האבלים פסעו בשלג העמוק, ומפחד הבורות שבצדי הדרכים קשה היה להתרכז באסון ולשגר דמעה. טורדת ומנקרת היתה הדאגה לילדים שנשארו שם בבית מאחריהם. בשעת העדרם עלולים להתרחש דברים איומים. מי יודע מי נכנס עתה אל העיירה בדרך המלך, שעה שהם בוססים כאן במשעולים מושלגים?

כך מהלכים היו יהודים בצוותא אחרי המיטות השחורות, מדלגים ובוססים בשלג העמוק, נרתעים כפעם בפעם לאחוריהם, וחוזרים ומקפצים בפסיעות גסות. ומאחריהם ולפניהם צועדים הנערים מפלוגת ההגנה, רצינים ושותקים, משתדלים להישיר צעד, כיאות לאנשים שאקדחים בכיסם ואחריות הלויה עליהם…

ביום אחד מתו שנים, אביו של לייבּל ואמו של אייזיק. לויה אחה נערכה להם. הפעם הלכו שני הנערים אחרי המיטות השחורות ונערים אחרים, אקדחים בכיסיהם, צעדו בראש לצדי המיטות.

לא כך רצה אייזיק לראות את עצמו במות אמו. חפץ היה להתרכז, לשקוע בזכרונות הילדות ניסה ולא יכול. המוח נשתבר לחלקים חלקים. מותה של אמו לא היה אלא חלק מזה החוג הגדל האופף אותו. משתברים הרעיונות ומתפזרים, כאותם האנשים שמסביב לו, המקפצים ממקום למקום, שלא לטבוע בשלג, משפשפים ידיהם זו בזו, ובתנועותיהם אלה הם נראים יותר קטנים ויותר מעורים זה בזה. אי אפשר אפילו להתרכז בעצב הדוקר ובא. דוקר – ומתעלם.

בהעיפו עין לצדדין, על שדות השלג הלבנים המשתרעים עד ליער המשחיר, ראה אייזיק את עצמו שם במרחק ומביט על קהל המלווים ורואה אותם גוש אחד מלוכד, לא מפוזר ולא מחולק חלקים חלקים; כל הקהל הזה, המלווים, מיטות המתים אינם אלא כתם שחור זע על צחור השלג. ופתאום שאלה מוזרה החלה מנקרת במוחו: במה מהרהר אביו ברגעים אלה? הגם במוחו שלו מתרוצצים עתה הרהורים מהרהורים שונים ואינם מניחים לו להתרכז בצערו? הציץ אייזיק אל אביו וראהו מדדה דרך הילוכו. אבדה פתאום חשיבותו בקפיצה זו. שוב איננו משכמו ומעלה גבוה מכל הסובבים אותו. שחה קומתו קמעה, כנפי מעילו השחור מלוכלכות, והמגף הימני קרוע.

ובהגיע נושאי המיטות אל דרך המלך, שסימני עגלות־החורף וגללי-סוסים נראו פה ושם, התחילו ממהרים, ואחריהם מיהרו גם האבלים ופסעו פסיעות גסות. רק הנערים היו מתאמצים להתבונן על סביבם אגב יוהרה של אומץ־לב ובטיחות, משל אומרים: דרך זו ככל הדרכים היא ואין לירוא. אף על פי כן הגדילו גם הם את צעדיהם.

וככה הגיעו בחפזון אל בית־העלמין. אין האנשים מביטים עתה איש אל רעהו. ליפא השמש הולך בראש והכל ממהרים בעקבותיו. אין להתמהמה. קצר יום החורף, ויש למהר ולחזור הביתה קודם חשכה. מי יודע מה מתרחש שם בעיירה?

מורידים את המתים ועושים הכל כמצוות ליפא השמש. הידים מתרוממות חיש מהר והרגלים זזות מאליהן.

קול אביו של אייזיק מגיע אטום כבא ממרחקים:

– אייזיק, אַתה תאמר “קדיש”..

הדברים יוצאים מפי אבא כהים וקלושים. חסרה להם אותה הצלילות שהורגל אליה בילדותו. אבא אינו עומד עתה מעל לקהל. שפמו שהלבין נטוי לצדדין וטיפות לבנות תלויות על קצותיו. כתפיו רועדות, קומתו שהונמכה נתכווצה במעיל. בתודעתו של אייזיק מבצבץ המגף הקרוע… נכמרים הרחמים על האיש הזה. שוב אין זה אותו רגש חם של הערצה ואהבה שהיה אופפו. מדבר הוא בלחש. הצוארון זקוף והפנים מכונסים. הוא כאילו מתחנן אליו. על שום מה אינו מצווה? אילו ציוה קשה היה לסרב. אי אפשר היה לסרב.

– אייזיק, אַתה תאמר “קדיש” על הקבר…

לא ידע שענה לו לאביו. ההברה יצאה מאליה:

לא.

שוב אבא מתחנן. קומתו שחה עוד יותר. אינו מביט אליו, רק קולו נשמע: 

– אייזיק… אייזיקל…

– אתה יודע שאיני מאמין… “קדיש” למה?

רק אחרי שיצאו הדברים מן הפה הרגיש בהם. ולאחר שאמרם נוסף להם משקל. הם ריחפו כבדים ומאַיימים. אפשר היה להיאָחז בהם בעקשנות.

קשה היה לו להיגרר אחרי האנשים. אך עתה נוסף כוח. נואשת, נוקבת היתה שאלת האב:

– אייזיק… אַתה לא תאמר “קדיש”, אייזיק?

אינו יודע אם ענה או לאו. עיניו האפורות של אבא נצמדו אליו, כאילו נתקעו בו. לב הנער היסס. משהו בתוכו הלך והתרכך. ידע שבעוד רגע ימלא את בקשת אביו… והנה החל רבי ליפא גוער:

– נו, נו, נו, “קדיש”…

פייבל האלבר הזדקף מלוא קומתו. שוב כבימים ההם. קומתו נתישרה, ולבו של איזיק בכה בו…

אייזיק חזר אחרי אביו בלי קול, רק שפתיו נעות:

– יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –

הקול התרסק ופייבל גמר את ה“קדיש” בקול-בוכים.

לא ראה הקהל את הנעשה בין האב ובנו לא היתה השעה כשרה לשוחח על כך… כמה עינים נשתהו לרגע קל על אייזיק: נו, כן. היינו: בימים אלה הכל מובן, וכי אפשר לדרוש אחרת? הכל מובן מאליו…

וכשהתחילו מתעסקים בקבר השני, נזכר פתאום אייזיק שכל העת לא שם לב לחברו לייבּל שהלך אחריו. ושוב רעיונות משונים היו מנקרים וטורדים. שאלה אחת עלתה מעל לאחרות ותבעה תשובה: הקפץ לייבּל בלכתו הנה בשלג, או פוסע היה לאטו כיאות לָאָבל? כעס אייזיק על עצמו: שאלה נקלָה היא זו, המציקה כזבוב טורד. ובינתים נתחוור לו כי בכונה רוצה הוא להתעסק בלייבּל. מתאַוה היה להסיח דעתו מאביו, כי כבר היתה החרטה כוססת בלב, וודאי שתהא כוססת אחר כך שנים על שנים…

אייזיק התאמץ עתה לשים לב לחברו, לדברי השמש. לייבּל אחז ביד אמו השחוחה והקטנה ולא סר מהמיטה ולא גרע עין ממנה. וכשהגיע זמן אמירת ה“קדיש”, התבונן לייבּל רגע קל על סביבו, העיף עין אל המיטה, רעד והתכווץ, ופתאום נמתחה קומתו הקטנה והחדה ובקול דק, כמעט בצעקה, קרא:

– יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –

השדות היו כהים בשובם הביתה. עננים עלו בשמים, שמש אדומה, גדולה, כוסתה ונתגלתה חליפות. האויר היה רטוב נתון לתמורות. האנשים התפזרו עתה על פני השדה ומיהרו הביתה. פייבל האלבר הלך לפני אייזיק בנו, ועינו של אייזיק נתקעה שוב במגף הקרוע ובכנפי המעיל המלוכלכות. בלכתו אחריו השתדל משום מה להכניס את רגליו בעקבות אביו שנסתמנו בשלג.

[ט]    🔗

קשים היו הימים ההם לאייזיק בבית אביו. הבית היה גדול וריק. החורף בא אל קצו, הדרכים נשתבשו והשודדים נזהרו, אולי מבוא אל העיירה של יד בצות הפריפּט. האסיפות של חברי ההגנה נתמעטו עתה.

במרתף נשארו עדיין תפוחי־אדמה, ומדי פעם בפעם היה פייבל האלבר נוטל על שכמו שק תפוחי־אדמה, נושאם אל האופה ומביא תמורתם כיכר לחם. קומתו של אבא שחה תחת משאו ופניו אדמו מהתאמצות. בזכרון בנו היו מופיעים אותם ימי־זוהר רחוקים בשוק העיירה הקטנה, עת אבא היה חוזר מבית־הכנסת אל ביתו שבקצה העיירה ומדבר בנחת אל מאיר הנפח, חברו מנוער. גוחן היה אבא אל מאיר, כמשתדל שלא להיראות גדול ממנו, אך גדולתו ורוחב לבו היו קורנים משפמו הבהיר, מבת צחוקו הטובה, מעצם מהותו. העוברים על פניו, לרבות שאינם בני ברית, היו מברכים אותו בשלום, והוא עונה להם בבת־צחוקו המזהירה. מה טוב היה להתהלך על ידו ולהרגיש את חסותו המיטיבה. נזכר הוא גם אותם הימים שהיה נוסע עם אביו במרכבתו הרתומה לסוס היפה הערמוני, שרעמתו השחורה מתנפנת בריצתו, הזנב הקצר מורם, והפרסות מנקשות והוא אייזיק הקטן, מנסה לכוון לו ניגונים לקצב ניקוש הפרסות. 

וכשנקלע בדרך אחד הלך או מודע היה עוצר את הסוס במרוצו ואומר:

– פלוני, שב נא אתנו. למה תכתת רגליך?

– אם אינך חס על סוסך ומרכבתך…

אבא צחק תמיד למשמע תשובה זו:

– שב מהר, אל תבזבז זמן.

– והסוס מה יאמר על כך?

– אתן לו עוד קב שיבולת-שועל וישמח גם הוא.

את הסוס מכרו מזמן, ואבא נושא עתה את שק תפוחי־האדמה על כתפיו.

ביקש אייזיק כמה פעמים להוציא את השק מידי אביו. אך אביו מיחה בו:

– לך לא יתן האופה לחם. יש די תפוחי־אדמה בעיירה, ובקמח יש מחסור.

התשובות היו קצרות. בכלל השתמט האב משוחח אתו. אפילו את אמו לא הזכיר בנוכחותו.

ואמר הנער בלבו שכל זה בגלל סירובו לאמור “קדיש”. כוססה החרטה, ועלה הרוגז. המתכוון אביו להראותו שהוא אוכל לחם חסד? רוצה היה שאביו יגער בו, יריב אתו, ואז יתן גם הוא מוצא לטינה שבלב. אולם אבא התהלך מחריש.

הבית הגדול היה ריק, ריקות היו האורוה והרפת: בנינים גדולים וריקים בקצה העיירה. רוח סערה כי תתעורר, נדמה היה כאילו מעבר לשדות באה היבבה ופורצת אל האורוה והרפת. בתי השכנים היו אפלים ברובם, רק אורות בודדים רטטו אי־שם במרחק והפחידו. אייזיק מוצא לו סיפור ישן נושן או כרך ישן של “רוּסקוֹיה בּוֹגאטסטווֹ”, או “ניווא” ומתחיל קורא. אך הדברים נשארו מחוצה לו, לא חדרו פנימה. האב לא הורגל לקריאה והיה ישב באפס מעשה, מביט בחלל החדר או בחלון ומסלסל שפמו שזרקה בו שיבה. פעמים היה קם פתאום והולך אל חדר אשתו ומשתהה שם. הכבידה אז על אייזיק זו הישיבה הבודדת שבחדר-האוכל הגדול והשקט.

הוקל קצת ללב לכשיצא לאסיפת חברי ההגנה. טוב היה לו באסיפה. תנועה היתה שם ופעולה. נערים התעסקו, דיברו, ונראו כממלאי חובה. אך הבית הגדול שבו ישב האב הגלמוד דחהו ומשכהו גם יחד. לא יעזוב את אביו בבית הגדול והריק, הקרוב והזר. ועם התקרבו אל ביתו היה מביט אל החלון ומבקש בעיניו את דמות אביו הגלמוד, המתהלך כסהרורי בבית הריק.

בדממת הלילה היו מגיעים מאחורי גן־הירקות קולות אטומים ושעטות סוסים. ידעו האב ובנו כי בשעה זו מנסה מישהו לצאת בהתגנב מן הדומיה המאַיימת של העיירה אל בצות הפּריפּט ומשם אל עולם אחר. היו האב והבן מביטים זה אל זה ומחרישים, ידע האחד כי גם רעהו מנחש לדעת מי הוא הנוסע. המלה המכושפת היתה אמריקה, הרחוקה, האגדית. לכל אחד מאוכלוסי העיירה היה שם אח או דוד או גואל. היתה זו אותה אמריקה שאנשיה חפשים, שבעריה הגדולות נוסעים באוטומובילים סואנים על פני רחובות מרוצפים שבין בתי־חומה גבוהים, ובחצרות הרחובות מנגנים גרמופונים ואנשי־מידות משחקים בכדורים עם בניהם. זו אמריקה שהירשל הארוך היה מספר עליה בשבתו על יד חנותו מול הגדר הירוקה של בית-היראה, זו הארץ שנסכה אור תקוה ללבבות שוממים.

ובאחד הערבים, בהישמע ממשעול השדות אשר מעבר לגן-הירק קול אטום ושעטת סוס, הפסיק האב את שתיקתו:

– נוסעים, אייזיק, רבים הם הנוסעים…

דיבר האב כממשיך שׂיח:

שמח אייזיק לקולו של אביו:

– כן. נוסעים…

– גם אתה, אייזיק, תסע. גם לנו קרובים באמריקה, ויש לי קצת כסף.

דיברתי עם אמא לפני מותה בנוגע אליך. סע גם אתה. פה אין תכלית. קצת כסף לי. מעט שקלי כסף, אתנם לך.

חרה לו במקצת לנער המתבגר. שוב אותה גדלוּת. אותו טוב־לב. ומה יעשה הוא כאן בגפּוֹ?

– אם לנסוע, גם אתה תסע…

האב שתק שעה קלה:

– אני אישאר כאן. יש לי בית גדול, חצר גדולה ואוּרווֹת ורפתים. אין עוזבים כל זאת על רגל אחת. מי יודע, אולי עוד ישובו הסדרים אל כנם. ואם לאו, תביאני אז אליך.

אייזיק לא ענה דבר, ואביו ראה שתיקתו כהודאה. בתום לבו התנגד הנער לכך, אבל קשה מאוד היתה הישיבה בבית הגדול והריק על אוּרווֹתיו, רפתיו, חצרו וגניו. אולי באמת טוב ככה. הוא יבוא לאמריקה תחילה, ואחר כך יביא את אביו.

בינתים לקח האב דברים עם “מוליך”, הוציא בגדים, הביאם אל העיירה, החליף כסף. וגם אייזיק נחלץ לפעולה. עשה כל מה שאמר לו אביו.

ידע אייזיק שיסע, אך התודעה לא תפסה את עצם הנסיעה עד שהתקרבה עגלת ה“מוליך” מצד משעול השדות, על מנת לעקוף את דרך המלך. אייזיק דחה כל הימים את שיחתו אל אביו. רצה לדבר אליו רכות לפני הנסיעה, רצה לנשקו. מזמן לא נשק אותו, למן העת שיצא מכלל ילדות. חטא חַטא לו בבית־הקברות. חטא לו גם בבית בכל אותם ימי הדומיה. הוא כך יעשה: יגש אליו, יחבקהו, וידבר אליו רכות. אבל קשה היתה הגישה. הוא דחה משעה לשעה. הנה מתקרבת העגלה, והעגלון דוחק:

– מה אתם מתמהמהים שם. עוד מעט ויעבור הלילה…

אייזיק לא אמר לו לאביו דבר. נשק לו נשיקה קלה, ישב בעגלה וראה בחשכת הלילה דמות שחוחה וגלמודה עומדת מאחוריו במשעול השדות השוממים.

 

פרק שני    🔗

[א]    🔗

יוצא בחור גדול־זרוע ורחב־כתפים מעיירתו הקטנה, השוכנת ליד יערות פּוליסיה העבותים, אל העולם הגדול, ובתודעתו מתלבטות קרני החמה של מכורתו; בזכרון עדיין נישאים שכשוכי משוטים, ניקוש פרסות סוסים, רשרוש אילנות, שיחות על עולם שכולו טוב, על סוציאליזם ועל קומוניזם, על ספריהם של טורגניב וטולסטוי ואלכסנדר בלוק, על שירי “כנור ציון”, – ספר שדפיו דהים וחביבים…

יוצא בחור כזה ורבים שכמותו ברכב, ברגל ובזחילה אל גבול פּולין, והמצליח נודד הלאה ללא לחם וללא כסות לעורו. פתחו עיירות התחום את שעריהן בלילות זועה ואימה ופלטו מתוכן זקן וצעיר וטף.

מה שונו הפנים ומה שונו הקולות. הלא רק לפני חדשים מספר היו בחורים אלה שרים בקול ענות גבורה ונואמים בשווקים וברחובות על נצחון האור ועל הקץ לשעבוד ולעבדות, ועתה מה היה להם? קולם לחש, קול ענות חלושה. קורנים הפנים משמחה בעבור מולַם חייל גוץ פולני ואינו נוגע בהם לרעה, אלא מסתפק ביריקה בלבד. זה הלב שפעם בעוז לקראת החפש, פועם עתה מגיל, על שהחייל העובר אינו מכה ואינו אוסר.

מרה היא שמחה זאת לבחורי ישראל, קשה היא מנשוא. עבר גוי, פולני או רומני, ועדיין אנו בחיים, וחפשים – מה טוב לאיש החי! יענקלה, דבורה’לה, שמואליקל – לאמריקה הם נוסעים. שם ימחו את הרוק מעל הפנים, יתאמצו לשכוח את החרפה. שם יגדלו ויהיו לאנשים, שם יהיו עשירים. יירקו להם אותם הגויים – מה איכפת להם, הרי לא יראו אותם עוד. ואשר על כן – הלאה, הלאה, עד אשר יגיעו למחוז חפצם.

אנשים ונשים וטף רועדים מקור. ערלים עוברים על המדרכה והלב חושש ורועד: מי הם הגויים הללו? רעים, או בני־אדם שלא איכפת להם אם חי אתה או מת. טרם פגשת בטובים שבהם. זוכר אתה את המרסיליזה, האינטרנציונל, וספרי טורגניב וגורקי, והתרגומים מהספרות הפולנית? אל אלוהים, איה הם כל אותם הגויים גדולי הלב ורכי הנפש שעליהם מסופר בספרים ובשירים? ריבונו־של־עולם, האם הכל שקר וכזב? שמא אינם כלל בנמצא גויים טובים? קודר העולם ורחש עמום של נחשים זוחלים אופפך ומאַיים עליך. אימה גדולה ואפלה פוערת לועה, עוד מעט ותשופך ותבלעך.

לאורה של החמה מתהלכים מסביבך חיילים פולנים, חובטים במגלביהם על מגפיהם וחטמיהם סולדים כלפי מעלה. הנה עובר בריון פולני ורואה את היהודי הצעיר מתהלך לאור היום. מי יודע מה יעשה? אולי יגש אל הבחור גדול־הזרוע ורחב־הכתפים, שעמד בראש ההגנה בעיירתו ושקרא בספריהם של טולסטוי ואחרים על גויים טובים, על הקרטיבים והפירים והוולקונסקים למיניהם שהתהלכו עם אדם ואלוהים, אולי יגש בריון פולני זה ויאמר מה שיאמר, ויעשה מה שיעשה. ומי יאמר לו הרף? ובינתים הלב מנתר ונמס מפחד. ואולי לא יעמוד גם בחור צעיר זה בנסיון ויזחל לפני הפולני, כשם שזחלו רבים לפניו ולעיניו, ויבקשהו בדמעות שליש שיחונהו, שירחם על בן־אדם, שבדמיונו עדיין מרחפים קוי זהב של שמש שוקעת ודברי שירה מכונפים של בלמונט הרוסי, המדברים גבוהה גבוהה, וסיפורים משל אנדרייב, על שבעה תלויים ועל איש הלבוש בגדים אפורים. גדולה הסכנה שיהא נזקק להתרפס לפני הבריון במעמדם של אנשים שהיו משתתפים אתו באסיפות, בהן דיברו על חופש האדם ועל קדושת האדם. גדולה תהא הבושה כי יתחנן על נפשו בפני אנשים, שיחד אתם היה מוכן להרוג וליהרג. הלואי ולא יראוהו בקלקלתו. הרי סבל נוראות בראותו את חברו הטוב, בוריס פויזנר, בקלקלתו. וגדול הסבל וגדולה הבושה כי ידוע ידע שאין זה אלא מקרה שחברו נכשל ולא הוא. קשה, קשה מאוד לעמוד בנסיון, – ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. 

אייזיק האלבר ראה את חברו בקלקלתו ולא סיפר את הדבר לאיש.

את פויזנר חבר נעוריו מצא אייזיק בעיר הגבול הפולנית. הם גרו שם בדירה אחת והתהלכו יחד. אייזיק לא היה בחדר, בו התגוררו השׁניִם, בשעה שבא הז’נדרם הפולני. בשובו הביתה נכנס קודם אל בית־הכסא שבחצר. בשמעו את הצעקות התגנב אל דיר העצים ושמע הכל.

לפי הקולות תיאר לעצמו קלסתר פניהם של הז’נדרמים. שני ערלים גדולים מזוינים עמדו שם מעבר לקיר ומכים נער רך, נער עזוב, בעיר זרה ובארץ זרה, ללא מכּר וללא מודע. דומה, לא שנים הם הצועקים, אלא כל עם פּולין, כל הגויים הרשעים שבעולם צועקים מתוך גרונם של הללו בחדר הסמוך לדיר העצים.

– הגד! הגד! יהודי ארור, כלב נבזה! הגד, מי הם חבריך פה? מה שמותיהם? לא נעשה להם דבר. אנו רק רוצים לדעת אם הם בּולשביקים. אם אינם בולשביקים, נתן להם לנסוע הלאה, לפלשתינה, לאמריקה, או לאבדון… לכו לפלשתינה, טמאים שכמותכם! תגיד, או לא תגיד?

לפי הצעקות ולפי השאון שהגיע מהחדר הסמוך ידע אייזיק מה עושים שם לפויזנר. שמים את ידו בין הדלת והמזוזה ומאיימים בפירוק עצמות ידיו. והן אמנם תפורקנה, אם ימשיכו ככה… יללה פרצה מעבר לקיר, ואחריה שריקת מגלב וחבטה אטומה. לא שיברו, כנראה, את היד. רק לחצוה קצת, והנה שוב מכים ומכים…

ושוב נדמה לו לאייזיק כי לא חברו הוא המוכה שם אלא הוא, אייזיק האלבר, נמצא שם מאחורי חיץ הקרשים הדק. הוא חש על גופו שלו את המגלב והוא רועד…

בושה ופחד וכאב… פויזנר היה בין הבאים אל גזוזטרתו של בוטניצקי, יחד אתם היה שר את השירים הרוסיים הטובים על גדולת האדם, על אהבה וידידות… ואחר כך היה מנהיגה של אחת הקבוצות הסוציאליסטיות, ונואם היה בחום ובהתלהבות. ראשו חבוש היה כובע מעוך של גימנזיסט, בכונה מיעכו. ישוב היה על ראשו באופן שייראו מתחתיו תלתליו השחורים. פויזנר הופיע תמיד הראשון לעזרת חבריו. לא היה פחדן מעולם. וכאן הנה הוא צועק שם, בחדר הסמוך. שוב שורק המגלב ושוב חבטה אטומה. נער יחידי בארץ זרה, רחוק מקרוביו ומחבריו בין ערלים מזוינים… נער ששרשיו נתרופפו כליל. אילו קרה כדבר הזה בעיירתו בודאי שהיה מקדש במותו את שמו ושם בני משפחתו וחבריו.

ונדמה לו לאייזיק ששמע בעד החיץ את צלילי קולו החלוש של פויזנר:

– הניחוני… אני אגיד לכם…. אלא שלא תעשו להם דבר… הם אינם בולשביקים. אילו היה בולשביקים היו נשארים שם…

ברי לו ששמע גם את שמו מעבר לחיץ הקרשים הדק ושמות אחרים ידועים לו. בקול מוזר הוא ביטא אותם… והוא, אייזיק האלבר, חוזר ומבטא את השמות, בזה אחר זה. לא רק חברו הוא הבוגד, המוסר, אלא גם הוא עצמו אילו היה הוא במקומו, האם היה עומד בנסיון? מי יודע?

וכשהתחמק מדיר העצים ורץ אל חבריו להודיעם שיסתלקו מיד, כי נודעו שמותיהם לבולשת הפולנית, לא גילה להם מנין לו כל זה. דומה: הוא עצמו חלק לו בדברי פויזנר חברו… ואמנם הביטו עליו חבריו באי־אימון.

הוא לא אמר להם דבר. אף לפויזנר לא סיפר אחר־כך מה שידע.

ובעוד יומים הצטרף אליו בוריס פויזנר, ושניהם יחד ברחו מן העיירה שעל יד הגבול. השאר ברחו קודם לכן. פויזנר היה רצוץ ופצוע. הוא סיפר לאייזיק על שני פולנים שיכורים שתפשוהו בלילה והכוהו. אמנם גם הוא לא טמן יד בצלחת, ובודאי גם הללו מוכים ופצועים, אבל מה לעשות, הם היו שנים והוא אחד.

לא חייך אייזיק בשמעו כל זאת. עדיין נדמה לו כאילו הוא עצמו הוא שמספר את הדברים האלה, כאילו הוא גופו הוא המשקר.

[ב]    🔗

הולך ומתקשה לבם של הנערים הרכים, אלה שהיו שטים בסירות על הסלוּץ הזורם אל הפּריפּט ושרים שירים רוסיים נוגים וחולמים על מסירות־נפש ועל זוהר ודרור. מיטלטל הנער ממקום למקום בדרכו אל בירת פּולין, רץ מרכבת לרכבת ומתחבא בפינות הקרונות מפחד החיילים. למד הנער בימי מרוצתו כיצד להשתמט מרודפיו, כיצד לבקש על נפשו שעה שנתפש ביד; הוא למד למצוא מזון להשקיט רעבונו וכן למד להעביר אצבעותיו על גופה של נערה היושבת על ידו ברכבת מלאה אנשים, באופן שלא להבהילה ושלא לעורר תשומת לב. לועג הוא עתה לסיפורי טורגניב וללילות־ירח. “מה ירח? למי ירח?.. העולם אחר הוא… אחר…” כך אומר הוא וכך אומרים חבריו. אפילו למפלגות אינם משתייכים, אף כי לפני זמן מועט היו הם גופם דורשים דרשות ומתקוטטים על ציוניות ועל סוציאליזם ובולשביזם. “פועלי-ציון” מסדרים ארוחה, מה טוב; ואם הבּונדאים מושיטים עזרה, גם מהם ידך אל תנח!

במשך כל הריצה והבריחה וההנאות הגנובות חיה ההכרה כי כל זה אינו אלא מעבר למשהו, לדברים שיבואו. הכרה זו כובשת כל הויתו של הנער. הדברים המתרחשים יום יום, היינו: העמידה בתור לארוחה, השינה במיטה מלוכלכת, הלהג והצחוק באכסניות השונות, דברים אלה אינם שוהים בתודעה. במקומם מתגלים זהרורים רחוקים מימי הילדות. מה טוב לתפסם ולהשהות את ההרהורים עליהם. כקרני זוהר באים ההרהורים ומפזזים ומשאירים כיסופים אל דברים שאבדו. ומבין קרני זוהר אלה, הצצות ומתחמקות, קמה דמות אבא, פייבל האלבר, האיש גבה-הקומה שגוֹן הפשתן לשפמו ולשׂער ראשו ומזג טוב נסוך על פניו הגלויים והצוחקים שעה שהולך מבית־הכנסת אל ביתו אשר בקצה העיירה, הולך ומסיח עם ידידו מנוער, מאיר הנפּח, ושני ילדיהם מתרוצצים על ידם, ושוק העיירה מוצף אור. הזוהר יכהה קמעה עם הופעת דמות אמא השקטה, הלוטה רזים, ושוב מבהיק האור עם הופעת פירקה בוטניצקי בגן-הירק, שמאחורי הבית והאורוות הטובל בזוהר החמה השופע מכל עבר. יש ואייזיק מחייך לעצמו בזכרו את הדברים: אהבה משונה היא זו הנולדת בגן-ירק, שהרי מעשי־האהבה הכתובים ברומנים מתרחשים בגני־פירות, בצל אילנות. ואגב חיוכו אופפתהו זו העייפות הנעימה שהיתה כובשת את גופו בשכבו פּרקדן ליד ערוגות הירק שם בגן.

הולכים הנערים ומתרחקים מהאור הרב של מולדתם. זורמים מחנות של פליטים מן העיירות דרך בתי־מלון מסואבים; נוסעים ברכבות מלאות צעקות, גידופים ותחנונים, דמעות וצחוק, והזוהמה נאחזת בנפשות הנערים והנערות. בחורים גאים וטובים משגרים מכתבים לקרובים, פּועלים עניים שבאמריקה, ומבקשים דולארים; אנשים צעירים, שלפני ימים מועטים היו נואמים ומטיפים לצדק ויושר, נותנים שוחד לשוטרים ולשומרי־סף בעד זכות־קדימה לקבלת תעודה, שעה שנשים, זקנים וילדים עומדים בתור ימים ולילות תמימים.

נזדמן לו לאייזיק האלבר לעמוד כמה פעמים בתור יחד עם בחור טרזן שהיה קובל על ליקוי הסדרים. ואמנם צדק הבחור. יש והתור ארוך ארוך, מתפתל מסביב לבנין והאנשים עומדים שעות על שעות ואינם זזים. ופתאום נדחק לו איש, מקרוב בא, ועל פי רמז מגבוה מעביר אותו השוטר מיד אל הלשכה פנימה. רחָש התמרמרות עובר בקרב הקהל:

– אנחנו מחכים ימים על ימים והוא נכנס מיד…

– אחינו ואחיותינו הם שמשלמים על מנת לרמות אותנו…

– יש לכתוב לאמריקה, שידעו את הנעשה…

הבחור הטרזן הוא תמיד בין ראשי המדברים והמתלוננים.

ויום אחד יצאה השמועה כי למחרת יחלקו מספרים בקונסוליה האמריקנית, ולפיהם תהא קבלת הויזה. הדבר נמסר מפה לאוזן, ולפנות ערב כבר עמדו אנשים למאות ליד בנין הקונסוליה. שוטרים באו ואיימו בפיזור המתקהלים, אלא שאחר כך התחילו דוחפים את הקהל באַלות ואילצו להידחק אל הקיר שלא יצטופפו על המדרכה. ידעו השוטרים כי לא כדאי לפזר את האנשים, כי בלילה יהיו שלמונים, כמקובל. אזרחי פולין, שאך זה יצאו משעבוד לגאולה, עברו על־יד היהודים הנלחצים אל הקיר ולעגו להם לזקנים וחולים, לאמהות וטפּן. דולארים להם לפליטים אלה, והם אוכלים ואינם עושים.

גם אייזיק האלבר עמד שם בתור.

בתחילת הערב עמדו וסיפרו מעשיות ובדיחות. לפני האלבר עמד הבחור הטרזן גבה-הקומה ועגול־הפּנים. אגב חיוך דשן על שפתיו סיפר כיצד הוא כובש את הנערות:

– כל שאינו יודע ליהנות בימים אלה אינו אלא שוטה. מי יודע מה יביא לנו יום מחר? גם הנערות יודעות זאת, וזו שאינה יודעת, אתה באר לה. 

בחורים אחדים יצאו ממקום עמידתם וניגשו אל הבחור הטרזן, כשהם שומרים בעיניהם את מקומם בתור. מדי עבור השוטר על ידם השתדלו להילחץ איש אל רעהו, אך כשגדלה החבורה ניגש השוטר ודרש שישתקו אם לאו יגרשם לחלוטין. הבחור הטרזן קרץ בעינו האחת, ובהתרחק השוטר אסף פרוטות מספר מכל אחד ואחד, אחר ניגש אל השוטר, לחש לו מה שלחש, וחזר מלא גדלות ושמחה:

– עתה רשאים אתם לדבר כאות נפשכם. הכסף מטהר…

אבל הקור והטחב וחשכת הלילה עשו את שלהם. הנקהלים מסביב לבחורים הלכו ונתמעטו. הבאים בימים ישבו תחתיהם ונתנמנמו. משעבר השוטר נגע בהם בקצה אלתו:

– אה, אין זה בית מלון. לישון אסור כאן.

התעוררו, קמו על רגליהם ושיפשפו עיניהם. כמה נערים נשארו תחתיהם נרדמים והשוטר עזבם לנפשם. אפשר נתעורר גם בו המצפון, רצה להראות שגם הוא יודע לרחם. קמעה קמעה נשתתקו הקולות, חזרו ונסתדרו במקומותיהם שליד הקיר. עייפות וקור שיתקו אבריו של האלבר והוא התכווץ והתכרבל באדרתו. אורות הפנסים הבליחו בערפל. מרכבות עברו מולם ברחוב, נדמה היה כאילו נוסעים אי־שם בעלטה באיזו שליחות סודית, ככתוב בספרים. צללי האנשים הצמודים אל הקירות הזכירו לו מראות גולים, כפי שנצטיירו לו בילדותו: יהודים מגורשים מארצות מגוריהם. טורים ארוכים של אנשים, נשים וטף. מחנות מחנות יושבים מכווצים בתוך הערפל ליד קירות. צלליהם רוטטים. שוטרים עוברים ומגלבים בידיהם. הגולים נדחקים, נשענים איש על כתף רעהו. הלאות כובשת את כל הגוף. והשמורות נאחזות.

כשהעיר אותו קולו של הבחור הטרזן נתעלץ. ישמע לפחות קולו של בן־אדם. באפלת הלילה איימה הזרות.

– נרדמת, בחור.

– כן, נימנמתי קצת.

– כמעט כולם ישנים. לולא המתת לא היה השוטר מניח לישון. צץ בראשי רעיון; רצונך אשתף גם אותך.

– מה הדבר? 

– מהמקום הזה שאנחנו יושבים עכשיו לא יגיע תורנו אפילו נעמוד כאן כל היום. לכל היותר יתקבלו בקונסוליה כמאתיים איש ליום ולפנינו כאן כחמש מאות.

– ובכן?

– עלתה בדעתי תכנית: באתי לשאלך אם רצונך להשתתף אתי. זה יעלה לך בחמישה דולארים, דולארים ממש. כסף פולני אינו ולא כלום. היש לך חמישה?

חמישה דולארים – הון תועפות. אין לו לאייזיק סכום כזה. דודו הזקן שבאמריקה שלח לו בדיוק לכרטיס אניה ולהוצאות קטנות. אם יבזבז, לא יוכל לנסוע בכלל.

– חמישה דולארים למה?

– אם נתן לשוטר חמישה דולארים בשעה שאין איש רואה ונוסיף כמה פרוטות לשוער, יתנו לנו להיכנס לביתו של השוער ומחר נהיה הראשונים. ראיתי אנשים אחדים כבר עשו כן והם עתה שם בפנים הבית. אל תדאג. מומחה אני בענין זה של מתת.

לבזבז חמישה דולארים. אבל – אם אמת בדבריו, הרי כדאי וכדאי. ובכלל מי יודע מה ילד יום. הנה מתהלכות שמועות שעוד מעט ויחדלו לגמרי לתת ויזות. עומד להתקבל חוק באמריקה שעל פיו תינתן רשות כניסה רק לילדים לנשים. ומה יעשה אז?

– ובכן מה אתה מנמנם? אמור, הן או לאו. רוצה אני לתת לו עשרה דולארים, סכום של ממש. אני חמישה ואתה חמישה. אינך רוצה – אציע זאת לאחר.

ומה אם יתן לו את חמשת הדולארים והוא ילך לו? כבר קרו דברים כאלה. בחמשת הדולארים אפשר לקנות מרקים פולניים. בסכום כזה אפשר לקנות מזון למכביר, לשלם שכר דירה. מכל מקום, אולי ינסה.

– טוב. הא לך חמישה דולארים…

ולא ארכו הרגעים ושכנו חזר:

– מהר ולך אחרי. בגשתנו אל השער יפגשנו השוטר. הוא יגער בנו ואולי גם ינפנף כלפינו באלתו. יצעק ויעמיד פנים שהוא מכנים אותנו אל ביתו של השוער לשם בדיקת ניירות. מהר!

בביתו של השוער ישבו כתריסר אנשים, רובם בחורים צעירים, ושיחקו בקלפים. הם נשאו את עיניהם מעל הקלפים והביטו בחשד על הנכנסים שאינם באים אלא להסיג את גבולם. שני אנשים באים בימים, שהיו מנמנמים וראשיהם בין כפות ידיהם, פקחו את עיניהם שעה שנכנס אייזיק ורעהו והביטו סביבם בפחד.

הבחור הטרזן עמד לו על יד המשחקים. מתחילה הביטו עליו באי רצון, אבל לאחר שעה קלה היה לאחד מהחבריה. האלבר ישב על יד הבאים בימים והשעין את ראשו העייף אל הקיר. צללי המשחקים נעו על הקיר באפלולית החדר. מראות הרחוב התלבטו במוח העייף, ריחפו בדמיון. שורות ארוכות של נשים וטף לאורך הקיר. השורות הולכות וגדלות, הולכות מתפשטות לאָרכה ולרחבה של העיר, מגיעות אל הדרכים והמסילות, ומשם אל הגבול. הוא, אייזיק, עתה בפנים, והם, כל האנשים בשורות, בחוץ. גם אביו בחוץ. כולו רועד מקור, ואתו אמו ופירקה. גבוהה היא אמי קטה. הנה הצל שלה זע על הקיר. השוטר עובר מולה והמגלב בידו, צוחק הוא, צוחק ומאיים אגב נפנוף מגלבו.

אחד המשחקים פרץ בצחוק והאלבר פקח את עיניו. בהלה אחזתו. משל כאילו רק ברגע זה נתחוור לו מה עשה, כי עשה נבלה. הוא יושב כאן בחדר, והם כולם, הנשים, הזקנים והילדים נשארו בחוץ, בערפל, בקור. היאך לא עלה הדבר על דעתו? והרי הכל כל כך ברור… הוא, אייזיק האלבר, שחירף נפשו בהגנה, שאביו וידידיו התגאו בו, הוא נתן עתה שוחד על־מנת להיכנס הראשון, לפני הזקנים והילדים. הוא, אייזיק האלבר, מצוי עתה כאן יחד עם אותם בחורים.

כמתוך תרדמה קם וניגש אל הפתח… ניסה לפתוח את הדלת, והנה היא סגורה… אחד האנשים הבאים בימים הביט עליו בחשד:

– לאן אַתה הולך? הדלת סגורה. בית־הכסא בצד השני. 

[ג]    🔗

שונות הן התקופות בחיי הנער המתבגר. בימים הראשונים, בשעה שהלב מתחיל לשאוף ולפרכס למגע נערה והראש מסתחרר מקרבתה, אין לו לנער אלא הוא לבדו, הוא והרגשותיו. את העולם משיג אז הנער בקנה המידה של גופו שלו. רק אנשים בני גילו באים בחשבון עולמו. מי ומה היה בוטניצקי, בעל המלון, לנער בן הארבע־עשרה או החמש־עשרה באותם ימי זוהר של נעורים, בשעה שכל מגע־יד של פירקה היה מגרה ובכל הברה שהגתה היה הופך והופך עד שנתישבה לו לכמה פנים? בוטניצקי לא היה בעיני הנער אלא איש גדול ומשונה הצוחק בקול רם הו־הו־הו, שמלבד עיסוקו במלונו אין לו בעולמו ולא כלום, ושאפילו את צחוקו שלו עצמו הוא ירא שעה שאשתו מביטה עליו. ומי היתה לו לנער הגברת בוטניצקי, שעיניה היו בורקות באכזבה וברוגז סמוי, אם לא בריה רחוקה שנוח היה לא להימצא בקרבתה ולא לדבר אליה… וככה גם ביחסו אל בני משפחתו, אם כי בקרב לבו הודה שאינו אוהב את אמו ואינו נמשך אל התוגה של שתיקתה המעיקה.

ושונים תכלית שינוי היו השנים הבאות. דומה: הגוף הלך והסתגל לעצמו, לעצם ההויה אשר מסביב לו. היתה מעין הרוָחה באותם דמדומי הכיסופים למשהו רחוק ונעלם, ועל ידי כך התמתחו ונקבעו קוים וקשרים בינו לבין שאר הבריות. אותם הימים בהם גדל הנער במפתיע היו ימי המהפכה, הפרעות וההגנה, ימים בהם הגן הנער הצעיר על הגדולים והזקנים והיה נושא אקדח בכיסו מוכן להרוג וליהרג. טוב למות כגיבור ולא כפחדן, ועם זאת רוצה היה הנער במעמקי לבו שהאנשים מסביב לו יראוהו, יצביעו עליו ויסיחו במעשי גבורה שלו. בעצם אהב הנער מאוד את החיים וירא מאוד את המות, ומתוך יראה זו היה משתוקק למעשים גדולים: האהבה לעצמו ולזולתו נתבטאה בתביעה למעשים כבירים שיש עמם משום חירוף הנפש. היו בחיי הנער גם ימים של אמונה צרופה ואפּיקורסות שנונה ומכאיבה, כנות וטוהר וכזב גדול, בהעלם אחד. 

וכעבור שנה, שנתים נוכח הנער וראה כי את הנמנעות ביקש. מהסס ותוהה התחיל הנער לפלס לו שביל זהב שאין בו לא אמונה ולא כפירה, שביל שיש בו הכל ואין בו כלום. שלא יראה עוד את עצמו ולא את הכל בתוך עצמו. ימים אלה קרויים בפינו ימי הבגרות, ימים בהם אדם מכריז ומודיע כי הנה נתבגר בנו וכבר יודע בטיב הפרוטה, והאם מתחילה להתברך בפרי בטנה ששוב אינו נכסף לכוכבי שמים, ויודע לשמור על בריאותו. וזוהי כוָנתו של מרק טווין באמרו כי בהיותו בן שש־עשרה חשב את אביו להדיוט ואחרי שנים אחדות השתומם בראותו כמה הספיק אביו ללמוד ולהשכיל במשך זמן קצר.

בימי מלחמה ושואה נשתבשו תחומים וזמנים בישראל. נערים רכים ראו פתאום את עצמם בלא חסות אם ואב; אבות ואמהות ראו ילדיהם הרכים מגינים עליהם ומשתלטים עליהם. בימי צרה ומבוסה אלה נשמטה הקרקע מתחת לרגלים, ואנשים חשובים וטובים שהיו מתהלכים כל ימי חייהם הילוך קצוב וזהיר, עקב בצד אגודל, היו יוצאים מבית־הכנסת מוקפים אברכים, השׂמים אזנם כאפרכסת ומקשיבים לדבריהם, ובניהם, כשתילי זיתים, הנושאים את הטליתות, מתכבדים בכבוד אבותיהם ומתאמצים לתפוס אף הם משהו משיחתם, – פתאם נהיו אותם מכובדים אובדי עצות. מתרוצצים מחדר לחדר, בלי דעת מה המעשה אשר יעשו. אבות אלה, בדומה לאביו של אייזיק, התחילו מתעסקים בעבודות בית, מבקשים כיכר לחם אגב עמידה על המיקח. בימים אלה של בהלה ושואָה נשתבשו דרכי הכלל והפּרט: מאיר הנפח נהיה לגיבור בהרגו את החייל המשתולל והוא עצמו נתבהל ממעשה ידיו, והאלבר, החשוב בעדתו, מתרוצץ כמטורף בביתו הגדול, הריק והמשומם.

מתרחק הנער במסעיו מחצר אביו ומעיירת מולדתו, וכבר הוא מיטלטל באניה בלב־ימים. רבה האנדרלמוסיה בקרב אנשים ונשים המדברים בהמון וישנים בהמון ותוהים למטרת נסיעתם ומתאמצים להכחיד את היראה הסמויה בדברים של מה־בכך. מתהלך גם אייזיק האלבר עם חבריו לשעה, החדשים, ונדמה לו כאילו ידוע לו כל זה משכבר. אין חדש בעיני הנער, שהתגולל בכל מיני בתים, לרבות בתי־כלא שבערי הספר. הפולנים, כאותן חיות קטנות אכזריות המרגישות לפתע־פתאום בשפע כוחותיהן, היו צוהלים בהמית לקראת כל נער יהודי שהובא אליהם ואגב צחוק שבטמטום היו מפליאים בו מכותיהם.

ניטמטמו חושי הנערים בחדרי הז’נדרמים, בבריחה התדירית מפני הרודפים. אחרי ירחים של גלגול גוף ונפש בעיירות מעיירות שונות קשה עתה לנער להתפעל ממראות חדשים. יושב הנער על סיפון האניה הנישאת על הגלים, רואה את קרני האור המפזזות על מימי הכסף של הים הגדול, אך אין לבו נתון לא לים ולא לבדיחות הדשנות המידרדרות מפי חבריו. כל עצמו ציפיה עמומה ומטרידה. הנה שרוי הוא באניה בלב הים הגדול יחד עם נערים, שנעקרו כמוהו מבתי הורים ונפלטו לחללו של עולם ואינם יודעים מה דרך ילכו בה ומה פתח ייפתח לפניהם.

אך יש שבשבתו עם חבריו ומסיח עמהם מן השפה ולחוץ מתגלה לפניו הים ומרעידו. לפתע רואה הוא חלל אינסופי שלא שיערו קודם לכן. אור חיורין של הירח, המשתקף במים וזורה ניצוצות ניצוצות, מחדיר לתוך נפשו של הנער עצב חריף. הלב מתאוה לבכות. מטה הוא, לפנים, את אזנו לשירו של גרישה היימאן, מרובע הפנים, שצלקת, סימן של סכין, חוצה את לחיו, זכר למלחמתו בהגנה נגד מחנות דניקין. טוב להקשיב לשירתו של היימאן. קולו רך וטוב, מקונן הוא בשיריו אגב רגשנות מרובה על מי הדניפּר, על צעירות שחורות־עין ועל בחורים ואינם אהובים, או להיפך. לרוב נפסק פתאום השיר. מתעורר בו בגרישה חשש פן שטוף הוא בסנטימנטליות יתירה שאינה הולמת גיבור בן דורו, והוא מתרומם ממקומו ברעש ובתרועה, תופס אחת הנערות העומדות על ידו ויוצא אתה בריקוד קומארינסקאיא… הכל נשתנה בן רגע. אַבּרשה הולמן מניקולאיב, הנוסע יחד עם בני משפחתו, ממהר ומביא את המנדולינה; אחיו הצעיר, טוֹדיה, נוטל את הגיטרה; ואחותם אירמה, התמירה ושחורת השער, שעגילים ארוכים ומבהיקים תקועים לה באזניה וצמידים על ידיה, מסייעת עמם בשירה אגב התרחקות של יוהרה וזיקור אברי גופה היפה. והכל מרקדים, קוראים בקול, שורקים, מוחאים כף.

בשעה זו דוקא גוברים הכיסופים ועולים, עד כדי שגעון. הדמויות שהיו חבויות אי־שם בזכרון קמות עתה וניצבות חיות, חולפות־עוברות חיש מהר בזו אחר זו, וזו לעומת זו. הבית הגדול והריק, הערבים על גזוזטרת ביתו של בוטניצקי והמרכבות העוברות ממול לאור הקלוש של הפנסים, האב גבה־הקומה המסלסל שפם־הפשתן שלו, שורה ארוכה שחורה של אנשים שחוחים הנשרכים על פני השלג הלבן, בכי האב בשעת אמירת ה“קדיש”, קולו של לייבל בבית־העלמין הלבן – כל זה חולף-עובר, כהרף עין. זוכר אייזיק שקודם לכן היו אותם המראות עוברים במהירות הבזק רק בשעת סכנה. כך אירע לו בשעה שהשוטרים הפולנים תפסו אותו וחייו היו תלויים בהברה אחת של ראש־הז’נדרמים השיכור, עד שצעק הלה פתאום בקולו הניחר: “לך מכאן, יהודי נבזה! רוץ מכאן! מהר, מהר!”

המראות חוזרים ומצטברים ונימוגים, וחוזר חלילה. והאניה מטרטרת לה חרש בקצבה התדירי: טא־טא, טא־טא, טא־טא. וגם ריקודו של אבּראשה ושירתה של אירמה המופרשת ומרוחקת מגיעים בקצב של טיפות זעירות המידרדרות להן אל שלוָת הים הגדול. כל המראות כולם רועפים ושטים, הולכים ומתרחקים במרחביה, ובהתרחקם הם מתקטנים, מצטנפים לצנפה זערערה ההולכת ונימוגה…

באותם הרגעים יש ותבוא גם הפליאה. הרי רואה הוא עתה את הים בפעם הראשונה בחייו. פלא שקודם לכן היה מביט עליו, ולא ראהו. הרי זהו הים שנתאוה לראותו בעודו נער, בקראו את סיפורי ז’ול ורן ובלמדו בגיאוגרפיה על מסעיהם של אנשי השם. מה גדול הוא הים ומה קטנה היא זו הצנפה הנראית בדמיונו כשטה על פני הים. מה גדול הוא העולם ומה קטן הוא הנער המפליג כאן באניה. מה ערכו של הנער לעומת העולם החדש שהוא הולך אליו, הגדול עד כדי אימה. נודע לו בדרך מסעיו שגם משפחת בוטניצקי עזבה את עיר המחוז שעל יד הסלוץ הזורם אל הפּריפּט ונסעה לאמריקה. היראנה שם? אומרים שאפילו ידידים וקרובים אינם רואים שם איש את רעהו אלא לעתים רחוקות. לפי המסופר דומים שם כל האנשים לנמלים – תמיד נחפּזים, אצים רצים, ותמיד נסתרים בין החומות הגדולות, סיפוריו של הירשל הארוך אחרים היו. לדבריו רוחשת אמריקה אנשי־־מידות רחבי־כתף, המתהלכים בחוצות אגב צחוק ורחבות. ואתה רואה את האנשים ושואל כל אחד ואחד לשלומו…

השמים רחבים וגדולים, ועבים קלים שטים במרוצה בזה אחר זה. מי הים עינם כעין אבן ירוקה, כהה. גלילים, כחיות קטנות משתעשעות, משתכשכים ליד האניה, הנושפת ונושמת כיצור חי גדול, הנישא אל אופק בלתי נודע. כממרחקים מגיע צליל מנדולינה ונשמע קולה של אירמה הולמן. בעוד ימים מספר תגיע האניה לניו־יורק, ואז – טוב, ולא טוב. בפתע תבוא התמורה. עד כאן עדיין קשור היה לעיירה הקטנה שביערות פוליסיה, אבל אך תעגון האניה יינתק הקשר מיד. לעת עתה טוב ככה, שאתה נתון באניה, קשור אל האנשים המצויים על סיפונה. אולי גם בלבם מקנן זה הפּחד מפּני היום הבא.

– היי, האלבר, למה תשב שם ביחידות? בוא נא הנה.

היתה זו קריאתו של טושה, צעיר משפחת ההולמנים, הפורט על הגיטרה. מחייך האלבר לקראת טושה. בוש הוא בפני עצמו על רגשנותו ועל הפרישה מן הציבור. לכשהוא נשאר יחידי לזמן-מה מוליכות ההזיות לחופים זרים. בהימצאו בין הבריות נפסקת הצביטה בלב: השאון והדיבור בצוותא הם שמפסיקים צביטה זו.

הנה עזב הירשל היימאן את אירמה הגבוהה, ועתה מרקד הוא עם שולמית יעקבי, בתו של בן־ציון יעקבי, זה האיש דל הפנים ודק הגוף הדואג דאגה מופרזת לבתו היחידה ואינו גורע עין ממנה, והיא כועסת עליו על ששומר צאתה ובואה.

עומד בן-ציון יעקבי על יד הולמן ואשתו המביטים בקורת רוח על המרקדים והמנגנים. בכלל נהנים הולמן ואשתו מחייהם וחיי ילדיהם. הולמן הזקן הוא איש כבן ששים. זקנו הצרפתי עשוי יפה, עד שנראה כמודבק לסנטרו. בגדיו תמיד נקיים, ובשבתו על כסא הריהו מרים את מכנסיו בזהירות, שלא יבולע להם, חלילה, לקמטי־הגיהוץ. בביתו, בניקולאיב, היה הולמן שייך ל“חוג האינטליגנטים” שבעירו. בביתו היה מתקבל העתון “אודיסקיה נובוסטי” ואף הרב־מטעם היה מבאי ביתו. ילדי הולמן היו משתתפים בהצגת “הדוב” לצ’חוב ו“הרביזור” לגוגול, ובינם לבין עצמם דיברו בני הבית רוסית. אף באניה דיבר האב לילדיו רוסית. דיבר בנחת ובהטעמה, אגב הרחבת הקמץ והארכת ההברות. אדרבא, ידעו כל אלה, בני העיירות הנידחות, שאין הוא שייך לאורחים פּורחים. חרה לו במקצת על שנאלץ לבלות זמן רב בחברת אשתו. הצעירים, וילדיו בכלל, אינם משתהים על ידו. אמנם אשתו עדיין יפה, ושעה שמרכיבה את הפּנסנה ועומדת מלוא קומתה, אין להתבייש בה כלל וכלל, אבל סוף סוף אינה אלא אשה, ואַתה כלתה נפשך לחברת גברים שתוכל לדבר אליהם כדבר איש אל רעהו. וככה מתקרב הולמן הזקן, בעל כרחו, אל יעקבי, אף כי בפני בני ביתו מכריז הוא תמיד כי אינו אוהב את ה“ציוניסטל” הזה המדבר אידיש מתוך פרינציפ ומשלב דבריו בפסוקים ושברי פסוקים מהתנ"ך ומתוך ספריהם של סופרים חדשים שאת שמעם לא שמע. ההכרח לא יגונה, וכמאמר הרוסי: באין דגים גם הסרטן קרוי דג. אבל יודע הולמן להסתייג, יודע הוא כיצד לדבר אל האיש הזה, ואגב שיחה הוא מראה לו ברמז ובמפורש שידע מקומו ולא יטעה לחשוב כי היה מתחבר אליו גם בניקולאיב.

נפגעה במקצת אירמה הולמן על שעזב אותה גרישה היימאן והנהו רוקד עם העגלה הטיפשה הזו, בתו של יעקבי. וכי מי היא ומה היא נערה זו שפניה העגולות מנומשות ושכל יפיה, כביכול, אינו אלא באחורי גופה השמנים? אף המבטא הרוסי שלה הוא כשל נערה פרובינציאַלית. חרה לה לאירמה, אולם את כעסה לא תראה. ומשרואה את אייזיק האלבר הריהי צוחקת אליו:

– הנה עוד רקדן… אדרבא, הראה נא לנו את כוחך…

קשה להיכנס לתוך המהומה שנתרחק ממנה בתודעתו. משל לאיש שיצא מאפלה לאורה והעינים עדיין ממצמצות. המרקדים נמצאו במעגל ומסביב להם אנשים מוחאים כף, קוראים בקול ושורקים:

“ככה… ככה… זהו ריקוד…”

משום מה עוקבת העין אחרי שולמית יעקבי, בתו של האיש הרזה, העצוב, שגופה המלא נלחץ אגב ריקוד אל גרישה היימאן. מראיה כבת-כפר אוקראינית. מדברת בקול רם ובהתלהבות. כל תנועה מתנועותיה נלהבת ומלהיבה. היא אהובה על הכל, עוזרת לכל, אולם מאביה היא מתחמקת. וכשהוא פונה אליה, היא עונה לו ברוגזה.

גרישה היימאן מרקד אגב טפיפה גנדרנית ורקיעת הרגל. נזכרים לו להאלבר ריקודי השקצים בחתונות עיירתו. אייזיק נצטרף לריקוד. רוקד הוא עם אירמה. אירמה גבוהה, גמישה היא בריקודה. יודעת היא לקרב גופה ולהרחיקו מיד. הנה נוגעות בו שוקיה החמות והוא מושכה אליו אגב סיבוב, ובן־רגע והיא כבר נרתעת ומרוחקה. רקדנית עירונית היא אירמה, ושולמית יעקבי כפרית. מורחקה היא אירמה בזקיפותה וביפיה, אולם טוב לרקד אתה, להיות אחד מהחבריה ושכולם יביטו אליך ויחייכו לקראת הסיבוב הפתאומי שאתה מסובב את נערתך בריקוד הפולקה.

לפני רגעים מספר ראה עצמו מרוחק מהכל, ועתה הנהו שוב חלק מהם. גופה נוגע בגופו והם מסתובבים בזריזות. הוא מביט עליה אגב גנדרנות, ופתאום חולפו הרהור שהיא יפה מאוד, וזה בגלל פניה הכהים המוארכים, המורחבים למעלה ומתחדדים כלפי מטה. הבעה דורסנית בפנים היפים, הבעת העזה, תובענית ומגרה. נראית כמכריזה ואומרת: “אדרבא, נראה מי ינצח, אני או אתה…” קולה אינו הולם את קלסתר פניה. הקול רך וצלול. אלא שיש בה מעין מלאכותיות במבטא, אותה מלאכותיות המורגשת בקולו של אביה בדבּרו אל יעקבי, מעין דיבור של הכרזה: “הקשיבו נא למבטאי הרוסי…” אלא שמלאכותיות זו שבקולה שלה, של אירמה היפה, אין בה כדי לגרוע.

[ד]    🔗

קורא הנער בספרים ומספר עם רעיו על יחסי גבר ואשה, שכל זה אינו אלא פיזיולוגיה וביולוגיה וכיוצא באלה; בלבו הוא לועג לסיפורי האהבה שברומנים התמימים. אך לכשנוגעת בו יד אשה יפה כאירמה, הוא מרטיט כל כולו והרטט נחרת בזכרון. מרצון ושלא מרצון הריהו נמשך אל כל קרן זוית, שם אפשר לפגשה. לפחות יעיף עינו בה וישווה לנפשו מגעה וקולה ואת פּניה המוארכים, הרחבים למעלה וצרים למטה, ואת החמימות של גופה הנוגע ואינו נוגע בשעת ריקוד, עת נחשול תאוָה משתפך באברים ופורץ אל הראש. ומה טוב שבשעת הרהורים אלה איננה על ידו, שאילו היתה כאן אפשר שלא היה מבליג והיה מדבר אליה כאותם שוטים בסיפורי־האהבה שנכתבו במאה התשע־עשרה ולפניה. היה אומר לה כאותם מוסקטרים שונים שבסיפורי דוּמא, האב או הבן, או ידידיהם של אלו, שטובה שעה אחת עמה מכל החיים בלעדיה, מי יודע מה עוד הבלים היה משמיע: אפשר היה מתחנן אליה שתניח לו לנגוע בקצה שמלתה ובקצה נעלה, על פי כל חוקי הרומנטיקה.

אמנם מכאיב הדבר שכאילו נשכח מלבה כליל הריקוד של אותו ערב. עוברת היא עתה מולו ואינה שמה אליו לב. לכל היותר היא מנענעת בראשה ואומרת שלום ברוסית מצוחצחת. הנה, ככה מדברים רוסית בניקולאיב העיר, ואין זו אותה רוסית של עיירותכן המטונפות. כך מדבר גם אביה, הולמן הזקן, רחב הכתפים, הכרסני, בהחליקו בכפו על זקנקנו הגזוז, בשעה שמספר לבן־ציון יעקבי על “חוג האינטליגנטים” שבניקולאיב. לרוב יאמר עתה “**החוג”** סתם, ובשעת מעשה יביט בגאוה אל אשתו השתקנית. היא הרי יודעת כי לא היה קוטל־קנים בה“חוג”. אפילו הגויים החשובים היו באים אל ההצגות האמנותיות של ה“חוג” – ולא גויים סתם, אלא אפילו אנטישמיים, כגון האיספּרבניק³ וכיוצא בו. ורק בעטיו של החוג יצא שמם של היהודים לתהילה. ואל יחשוב לו יעקבי שרק ה“ציוניסטלאך” שלו נלחמים מלחמת עם ישראל. אדרבא, יצא ויראה מה היו אומרים להם הבריות לאותם “ציוניסטלאך”. “לכו לכם לפלשתינה”, היו אומרים להם, אבל ליהודים ה“אינטליגנטים” לא היו אומרים כן. ולא בהצגות בלבד עסק ה“חוג”, אולם־קריאה היה לו לחוג בניקולאיב ובו כל העתונים: ה“קייבלינין”, ה“בירז’בייה וידומוסטי”, וה“רוסקויה סלובו”, וה“אודיסקיה נובוסטי”, ואפילו ה“רזסביט” ה“ציוניסטי”, ומה לא? גם העתונים היהודיים היו שם, אבל, האמת ניתנה להיאָמר: הוא, הולמן, לא היה מחשיבם ביותר, כי במה נחשבים הם כלפי העתונים הגדולים הרוסיים?

בן־ציון יעקבי שומע הכל בשימת־לב, אבל משמגיעים הדברים לענין העתונים שוב אינו יכול לשתוק, והוא מתכעס ומשיב. אגב שיעול שבא לו מחמת רוגז הריהו מסביר לו לבן שיחו שעיקר העיקרים ליהודי היא השפה העברית, אולם גם בשפה היהודית אין לזלזל. יתירה מזו: כל ישובי היהודים שלא דיברו עברית ולא יצרו בעברית אבדו ואינם, למשל, אַלכסנדריה של מצרים ושאר מקומות. ומוכן הוא לקרוא לפניו בענין זה מאמרו החשוב של המשורר הלאומי, ביאליק, שאין דוגמתו בעולם ובכל הדורות מימי ר' יהודה הלוי.

מקשיב הולמן אגב זחיחות־דעת לדברי יעקבי ולמבטאו הרוסי הנלעג, ומחייך לו חיוך שבהכרת ערך עצמו לעומת האיש הזה, ומהרהר בקורת-רוח, שהנה, תודה לאל, בדיבורו שלו ובדיבור בני ביתו נעימה יהודית כזו איננה. אגב הרהור נעים זה הריהו חוזר ומסלסל בזקנו העשוי למופת וזורק מימרה סתם, שלא מן הענין. מהרהר הוא כי לכשיישאר לבדו עם אשתו יאמר לה כי אכן לא כדאי להתוכח עם איש זה, וכי אנשים אלה, בכלל, חוג ראייתם מוגבל מאוד, כדבריה של בתם, אירמה.

– אַתה ודאי שינית את שמך ליעקבי. כל הציונים הם כל כך נציוליסטים, שוביניסטים.

אין זה מן הענין. אבל, הרי לא יאמר לו מה שעלה על דעתו באותו רגע. סוף סוף אינו מתכוון להעליבו. ויעקבי שוב כועס ומשתעל:

– כן, שיניתי. בודאי שיניתי… אינני יודע מה טעם אתם מתגאים בשמות הרוסיים והגרמניים שלכם. מדוע דוקא הולמן? שעה שכל אלה הגרמנים והסלאבים למיניהם היו פראי אדם, כבר היינו אנחנו עם בעל תרבות איתנה. הלא כל שיש להם, מידנו בא להם. אילו קראת עברית הייתי קורא לפניך שיר משל זלמן שניאור, שכבר אמר עליו הגדול במשוררינו, ביאליק, כי הוא שמשון צעיר שבן לילה צמחו לו כל שבע מחלפותיו…

כועס עתה הולמן על שבן שיחו מביא לו ראָיות מאנשים שאת שמעם לא שמע. חושש הוא שמא נראה הוא בעיני יעקבי כעם־הארץ:

– מה אתה מביא לי ראָיות מהמשוררים העברים? מדוע אינך רואה, למשל, כי אפילו בתך אינה שמחה שעה שאתה מדבר אליה עברית. נערה רוצה להיות ככל הנערות ולא ציוניסטית ושוביניסטית…

יודע הולמן שהתנקם עתה באיש שיחו והוא מלטף את זקנקנו ביתר הנאה. מה טוב לו שחינך את ילדיו כדרך שבני־אדם מחנכים. אָכן, אין להתבייש בהם. הכל חוזרים אחרי אירמה, והיא יודעת צאתה ובואה. אפילו גרישה היימאן הוא כפרתה. והנערים גם הם טובים לאלוהים ואדם. מצטחק לעצמו הולמן על פליטת הרהור שלו, שהזכיר שם שמים. אילו שמעו זאת בניו.

האלבר ראה את היחס שבין יעקבי ובתו וריחם על האב. האיש הזה, טוב־הלב, אהב את בתו אהבת שגעון. מתהלך הוא על הסיפון, מדפדף בספר ומעיין בו, כביכול, ואינו גורע עין מבתו. ביחוד היה נרגז בראותו אותה יושבת על הכרכוב שבירכתי האניה ומנדנדת את גופה המלא. מביט היה אליה בחרדה סמויה, אך מבליג על פחדו ואינו ניגש אליה מחשש פן ירגיזה בהופעתו. איש חלש הוא, בן־ציון יעקבי, מטבעו ומבטל את רצונו מפני רצון אחרים. אך על דבר אחד לא יוותר: על הדיבור העברי אל בתו. עם אחרים דיבר רוסית, אידיש, ואליה דיבר רק עברית. ניכר היה שהדיבור העברי בפרהסיה הוא למורת רוחה, בעיקר בנוכחותם של ההולמנים המלגלגים. אולם הוא לא שם לב לשום דבר. מדבר היה אליה עברית, והיא משיבה בשפה רפה, ולפעמים משתמטת מתשובה בקול, ורק מנענעת בראשה.

משפחת ההולמנים התהלכה באניה כבתוך שלה. בכלל נראו האנשים האלה ככובשים להם עולמם בכל מקום בואם. בני מעיו של הולמן הזקן ששים לקראת ילדיו, והוא כל כולו זחיחות־דעת. הנער הצעיר, טושה, מתעסק כל הימים בנגינה. מנגן היה בכלים אחדים, אולם בעיקר הצטיין בגיטרה. מסביב לו מתאספים אנשים, מקשיבים לנגינתו ושואלים שאלות, והאב מבאר ומסביר בהרחבת הדעת. הבן הגדול, אבראשה, דומה לאביו בבטיחות תנועותיו, בפניו הרחבים והמלאים, בלחייו הורודות. מששומע דיבורו העברי של יעקבי הריהו מושך בכתפיו ופותח בשיחה על אנשים שזר להם רוח הזמן, שעדיין חיים בימי הבינים ואינם חלים ואינם מרגישים בעקבותיו של העולם החדש הבא עלינו לטובה שהריבולוציה היא פרמננטית ובוא תבוא בהחלט. הריבולוציונרים האמיתיים הם שנושאים בחובם את האידאות של הריבולוציה הפרמננטית. אמריקה היא הארץ היחידה שכבר מוכנה בתעשיתה הגדולה לקראת המהפכה, ויש איפוא לרתום את האידיאה לתעשיה, ואז שוב לא יהיה מקום לבריות משונות, כאותו ציוניסט, למשל, המושך אותנו אחורנית, המדבר בלשון שמלפני המבול, ואידיאות שכבר אָבד עליהן כלח הריהו רוצה להכניס לתוך חיינו החדשים, לגלג הריבולוציה הפרמננטית.

אין דבריו של אבראשה מוצאים חן בעיני אייזיק האלבר. נראים הם לו נבובים, כשלפוחיות נפוחות, אבל אין הוא רוצה להיכנס לתוך דבריו. גם בבית לא היה בין המדברים מעולם לא הצטיין בויכוחים. אולם יודע אייזיק, שמחבב הוא את יעקבי ואינו אוהב את הולמן ואת בנו; יודע הוא גם זאת: גדולה תשוקתו אל בתו של הולמן, לזו אירמה הזקופה והיפה, המטילה בו רעד ואי־מנוחה.

אַבראשה מדבר בקול ומשתיק את זולתו. ואביו עומד ומחייך אגב קורת־רוח. מובן שלא בכל מסכים הוא עם בנו. יכול הוא להראות לו לבנו דברים הרבה, להוכיח לו,למשל, שהקומוניסטים הגדישו את הסאה. אבל בדרך כלל צדק אבראשה. ובעיקר צדק בנוגע לעברית וציונות. והא ראָיה, חוג האינטליגנטים שבניקולאיב…

ולשולמית יעקבי נדמה כי כל הדברים מכוונים אליה ואל אביה. זו הנערה הנאה אירמה הולמן אינה גדולה ממנה בשנים והנה היא מתהלכת חפשיה ועושה כל שלבה חפץ ואיש אינו מוחה בידה. ואילו היא שולמית, בכל אשר תפנה, מהלך אביה אחריה כצל. וככה מן היום שיצאו את הבית. משמתה עליה אמה, רואה אבא את עצמו אחראי לכל תנועה מתנועותיה. גם גרישה היימאן שומר עליה. אבל חסות זו מביאה אתה גאון. והיא מתאוה להיות במחיצתו של גרישה. ביחוד נראה הוא לה כתריס בפני ההולמנים הגאים. אף אבראשה הולמן ניגש אליה כפעם בפעם, אבל היא יראה אותו ומתחמקת ממנו שעה שמשהה כפו על שכמה בתאוה ופיו שופע לגלוג: “למדי גם אותי עברית, גברת יעקבי. אדע לדבר עם המלאכים בעולם הבא…”

נדמה לה שהוא מחקה בלעג את מבטאה ומבטא אביה והיא נרגזת. בלבה היא מרחמת על אביה: בודד הוא, המסכן. ועם זאת הריהי מתרחקת ממנו. למה ידבר אליה בפרהסיה רק עברית? כבר אמרה לו זאת כמה פעמים. הוא איש טוב, לכאורה, ותרן, אך על דבר זה לא יותר. שומע הוא אותה, מביט אליה בעיניו העצובות ובקולו הרך אומר לה שאינה מבינה. תגדל ותבין. קשה לו לתפוס מה אירע לה לבתו יחידתו. מורה לעברית היה בעיירתו, ושם ידעו הכל כי בביתו של יעקבי מדברים עברית. הכיצד תבקש ממנו שיחדל מהעיקר, מעיקר חייו? היא היתה רוצה לבאר לו את הענין, אך אינה יודעת כיצד.

שלא להקניטה הוא ממעט דברים אליה. אבל היא הרי חייבת להבין כי פרינציפ קדוש הוא זה בחייו. וחוץ מזה – “אם תעזבנה יום יומים תעזבך”. ובנוגע להשגחה – מי ישגיח עליה אם לא הוא. אילו היתה גם האם כאן… סוף סוף רכה וצעירה לימים היא. ביחוד רועד הוא מפחד שעה שיושבת עם גרישה על כרכוב הסיפּון. אל תפתח פה לשטן. חס וחלילה, נענוע אחד… ובהרהרו בכך הריהו עוצם עיניו מתוך יראה ופחד.

יושבת היא לה עם גרישה היימאן. בחור טוב הוא גרישה, ומוצא חן בעיני יעקבי. יושבת היא על הכרכוב, מחזיקה בזרועו וצוחקת. עיניה הכחולות מאירות והיא מאושרה. ילדתו שלו היא, אוהב הוא לראותה צוחקת בפשטות ילדותית. אבל משרואה היא אותו, את אביה, מיד משתנה קולה. ואחר כך, כשנשארת אתו, היא מדברת אליו בתרעומת. נערה אחרת היא אז, קשה, עצבנית:

– אעשה כל שברצוני… שוב איני תינוקת. אל תתהלך אחרי כצל.

אילו ניתן לו היה יושב ומדבר כדבר איש אל רעהו. היה מסביר לה שאינו, חלילה, לשטן לה שעה שמשוחחת עם גרישה או אפילו עם בחורים אחרים. אין הוא איש מהדור שעבר, כפי שסבורים ההולמנים. אדרבא, כפי שביאר לה כמה פעמים בבית – שעה שקרא אתה את מאמרו של אחד העם “עבדות בתוך חירות”, – הרי בפירוש הוא בן החורין והם המשועבדים.

אך מה לעשות. קשה אפילו להתחיל בדיבור. משאך פותח פיו, הריהי חושבת שבתרעומת יפנה אליה והיא, הנערה הטובה כל כך והפשוטה כל כך ביחסיה לאנשים, מדברת בכעס, וכשאין איש במחיצתם היא אף רוקעת ברגליה:

– אבל הניחני. מה אתה רוצה? הלא אני מדברת אליך עברית… עושה אני כל שאַתה דורש ממני… מה אַתה רוצה עוד?

היחס שבין האב ובתו היה לשיחה בקרב הנוסעים. אירמה היפה היתה מדברת באירוניה, כמוה כאביה: 

– כך מגדלים נערות בעיירות הקטנות.

וגופה המבוגר של אירמה יפה עד לכאב, ועיניה השחורות הצרות מבריקות אגב דיבור, והאלבר נמשך אחריה ומניע ראשו לאות הן, אם כי דבריה לא מצאו חן בעיניו. מסכים היה עמה בכל, בתנאי שתחזור ותקרב אליו את גופה היפה, ששוב תרעדנה אצבעותיו על מתניה. אבל היא אינה שמה לב אליו. מעין קנאה התעוררה בה באירמה כלפי זו הצעירה הפשוטה שלקחה לעצמה את גרישה היימאן. אפשר וימיר אותה, את אירמה, בנערה כפרית זו שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה? לא. היא לא תניח לה לעגלה זו להתנשא עליה.

וניטשה מלחמה חשאית בין שתי נשים: האחת רכה וצעירה, תמימה, והשניה אשה יפה שנתבגרה בכל על אף גילה הרך.

אירמה היתה מסבבת בערמה את פני הדברים כדי להשפיל את הנערה לעיני המשוחחים. לכאורה היתה מדברת אתה בכבוד. בעצם הויכוח על המהפכה או על הציונות היתה פונה אליה באחת השאלות שלמדה משיחות אחיה.

– מה יעשו הציוניים בערביים החיים בארץ־ישראל? המן היושר הוא לנצל אותם?

שולמית יעקבי מסמיקה, מהססת, ואינה יודעת מה להשיב. לא הורגלה בשיחות ובויכוחים. עמדה וגימגמה.

והנערה הגנדרנית משכה כתפיה בגאות נצחון.

אייזיק האלבר עקב בקנאה וברטט אחרי משחקה זה של האשה החמודה. ראה שיחסו של גרישה לשולמית הולך ומשתנה, שמדבר עמה עתה כדבר איש אל ילדה תמימה. ושעה שמעלה אותה על הכרכוב, הריהו מעמיד פנים שאינו מתיחס אליה ברצינות. לא פסק מלחבבה ולחבקה, אך הכל באורח של פטרון כלפי ילדה קטנה:

– ילדונת כחולת־עינים…

– קטנטונת, לא ככה מדברים אל אבא. גדול הוא ממך בשנים…

– יודעת אַת לדבר בלשון העברית העתיקה… כיצד אומרים בלשון זו שעה שאוהבים ילדה קטנה כמותך?

והדברים האלה הכאיבו. ושוב לא נראו שניהם יחד כמקודם. עתה ישובה שולמית על כרכוב הסיפון, לרוב יחידה. החוג התרכז מסביב להולמנים, ביניהם גם גרישה.

אירמה שרה רומנסים, אבראשה פּרט על המנדולינה ואחיהם הצעיר על הגיטרה. הניגונים האוקראיניים העצובים נדמו למנגינות־פּרידה. מטרת הנסיעה הולכת ומתקרבת, ובלב מנקר תמהון. אף בטיחותו של הולמן נראית כהולכת ורפה. הוא מדבר עתה אל יעקבי ביתר ידידות. דבריו עתה רציניים, כדבר שני אבות איש לרעהו:

– אני נתתי לילדי חופש מוחלט. עזוב אותה לנפשה. וכי מה תעשה בבואך לאמריקה? שם ודאי שאין להורים אפשרות לצוות על ילדיהם מה יעשו ומה לא יעשו…

יעקבי ידע כל זאת וחרה לו. ידע כי אין זה כל כך פשוט כפי שנראה להולמן, אף כי לא ידע לברר גם לעצמו סיבת רוגזה של בתו.

וערב אחד עברה הרינה באניה שלמחרת עם עלות השחר תיראה ניו-יורק על מגרדי־השחקים שלה. הלב תהה וירא. משהו הולך ונגמר. דברים חדשים עומדים להתרחש. רוצה עדיין הצעיר להראות לאחרים כי בעצם אין כל חדש, וכי הכל ברור היה מראש ושום דבר אין בו כדי להפתיע אך בתוך תוכו רעד הלב. בא הקץ לכל מה שהיה עד כאן, ועתה מה?

בערב זה האחרון היו השירים והניגונים מושכים את הלב בעצבותם. הולכים דברים וניתקים. היבואו עוד, הישובו ביום מן הימים? האפשר יהיה עוד לחזור ולהיאָחז בהויה שנגוזה? גרישה ישב על ערימת חבלים ואירמה נשענה עליו ושרה. ערפל דק הליט את סיפון האניה. פּני האנשים לא נראו ברורות ורק קוי בבואותיהם שורטטו באפלת הלילה. טובה היתה קרבתו של גבר חזק בלילה הזה. אירמה החזיקה בכפיה את ידיו הגדולות של גרישה. מסביב תעו צללים. אורות קלושים ריחפו במרחק. שריקות עצובות פילחו את האויר כחיות מיללות. שריקות ענו במרחק. האלבר שרוע בפינה יחידי, תוהה ורוגז. קול של אבראשה הגיע אליו:

– מה יש, יפתי? אל תפחדי, לא אוכל אותך.

נשמעו הדי סטירה וחבטה. שוב נשמע קולו של אבראשה. הוא דיבר בכעס: 

– אַת נערה פרובינציאלית ובורגנית.

אייזיק הבחין באפלה את בבואתה של שולמית יעקבי החולפת על פניו. ידע שהולכת היא אל מקומה הקבוע על כרכוב הסיפון. רצה לקרוא שלא תלך, כי מסוכן הוא לשבת שם יחידה בערפל, – והיסס.

ופתאם שמע האלבר קול משונה, צעקה משונה. מתחילה נדמה לו כי הקול קול גבר, משמע לא קרה לה לשולמית דבר. אך בו ברגע עברה במרוצה ובצעקה קומת גבר דקה ורזה:

– הצילו! הצילו! שולמית… הנה, הנה, הנה… הצילו! מה אתם עומדים… הצילו!!

אייזיק הכיר את קול הפחדים של יעקבי, ורץ אחריו.

ובגשת האלבר אל מקומה הקבוע של הנערה ראה את יעקבי מפרש כפיו וצועק.

אנשים רצו מכל עבר, מלחים קשרו חבלים ושילשלום, ואחדים מהם ירדו.

ולא ידע אייזיק אם נפלה מן הכרכוב של הסיפון או שקפצה מעליו בכונה…

[ה]    🔗

זכור אותו יום מעורפּל וקריר כשהאניה האיטה את מהלכה, מלחים נתעסקו בחבלים, דלתות נפתחו ונסגרו, פקידי האניה התהלכו בזחיחות הדעת כאנשים העומדים לגמור את תפקידם, והמהגרים הנודדים עמדו צפופים והביטו על אנדרטת החופש המתשרטטת באדי הבוקר. יום חדש בא ולא ידוע מה יביא בכנפיו. אולם דבר אחד ברור: מה שהיה לא יהיה עוד.

עומדים המהגרים הנודדים נלחצים זה אל זה. יש הרוצים לטשטש את אימת הבלתי ידוע והם מדברים על הבנינים הגדולים הנראים מרחוק ועל האורות המהבהבים באור קלוש. נשמעות צפירותיהן של אניות העוגנות מסביב כענקים הבטוחים בכוחותיהם. וסירות קטנטנות, מלאות אנשים צעירים המנפנפים בזרועותיהם, מזמרות ומקפצות בתוך הים ועוברות בעליצות. ויש קצרי־רוח, השמים אזנם כאפרכסת לדבריהם של אלה המספּרים כבני־סמך, כיורדי ים מובהקים: אולי תקלוט האוזן משהו מהצפוי בארץ חדשה זו, בין הבנינים הגדולים. גרישה היימאן עומד לו עתה יחידי, דמותו ניטשטשה בקהל הצפוף. בני משפחתו של הולמן עומדים בשורה זה על יד זה ובמרכז המשפחה מתבלטת אירמה התמירה, שירכיה ורגליה היפות מוצגות לראוה. על ידו של בן־ציון יעקבי עומד איש בא בימים שלא שמו לב אליו באניה, אחד מאתם האנשים העוברים בצדי הדרכים ורק בשעת צרה הם צצים וחשים לעזרה מתוך מסירות ושקט. הוא שומר עתה על יעקבי ומדבר אליו בידידות. העינים נמשכות אליו, אל יעקבי, ונגרעות הימנו חליפות. שמועה מתהלכת שמשו את בתו מהמים והיא עתה בבית־החולים, תלויה בין החיים והמות. כוה סמוי של המצפון מנקר ומושך אותך אל האיש הזה, ואתה מסתלק ביראה. וכי מה תאמר לו? יראה מקננת בלב. דומה, כאן על סף החיים החדשים נסתלק משהו גם ממך ומנפשך עם קפיצתה או נפילתה של שולמית יעקבי אל המים. פנו עורף לו, לאיש אומלל זה, החיים החדשים שטרם ראה אותם פנים. מרצון או שלא מרצון תשהה בתוכך דמותו של איש זה. כעין חוליה כבדה צצה בין חייך החדשים ובין חייך הקודמים שבבית אבא בקצה העיירה על יד גן־הירק הזרוע אור. צצים ועולים שקשוקי עגלות במשעול השדות ליד הגרנות, צלילי פטישים מעבר ביתו של מאיר הנפח, נצנוצי קרני החמה על המחרשות הנגררות ליד עגלות עוברות, זמזום ודבורים וכתמי אור הנופלים על ה“שוסיי”, על יד הגזוזטרה של מלון בוטניצקי.

הערפל הולך ונמוג והשמים מחוירים. שמש כהה עצובה מגיחה לרגעים קלים מבין העננים וחומות גדולות אפורות-אמוּצות קמות לאורך החוף. האנשים בני-הסמך, שכבר היו קודם לכן באמריקה, מדברים ומסבירים בחשיבות יתירה, ומסביב להם מצטופפים אנשים ונשים. יעקבי מטה אוזן מרחוק. פניו הרזים, הבהולים, מתעוררים. אסון הבת כבש כל ישותו, אך ודאי שנשאר גם בו מקום כלשהו לתהיה ולאימה בפני החיים החדשים. ואולי נוראה מכל – אימת הבדידות. 

– זוהי מנהטן. כאן כל המשרדים וכל החנויות הגדולות. זהו בנין וָלוארט. ולוארט הוא איש עשיר מאוד. הוא נתעשר ממכירת דברים קטנים בזול.

– ברוקלין היא בעבר השני. לא… גם ברוקלין בכלל ניו-יורק היא. רובם של אנשי ניו-יורק מתגוררים בברוקלין, אלא שמקום עבודתם הוא על האי מנהטן. יש גשרים גדולים המקשרים את ברוקלין עם מנהטן. יש גשר אחד שמצבעים ומצבעים אותו שנה תמימה, וכאשר גומרים את הקצה האחד, כבר קצהו האחר עומד להיצבע מחדש.

– ניו־יורק היא לא עיירתך הקטנה, חביבי. הנסיעה מביתך למקום עבודתך נמשכת לפעמים שעה ומעלה. אתה נוסע על האדמה, מתחת לאדמה, וגם למעלה באויר על עמודי ברזל וקורות.

האניה נושמת בכבדות ודופקת ופתאום משתתקת. סירה ניגשת אל האניה ואנשים קוראים זה לזה בשפה בלתי מובנת. על הסיפון עוברים אנשים במרוצה ומצווים לעמוד בשורה לשם בדיקת התעודות. בהמולה שקמה בין האנשים מורגשת התעוררות של שביעת־רצון. לאחר ציפיה ממושכת ללא תנועה וללא מעשה הוקל עתה במקצת. שוב שואלים אותך לשמך, לשם אבותיך ולמקום הולדתך. חדוה סמויה בוקעת מתוך ההרגשה שרב ההבדל בין שאלות אלה לבין השאלות שנשאלו בגבולות הרבים על ידי פּקידים מפּקידים שונים. עדיין אינך יודע מה שם תקרא לאוירה חדשה זו. אך ברי לך כי הירהרת על כך קודם לכן. מפּי השמועה ובדמיונך יצרת לעצמך אוירה מעין זו של אמריקה. אלא שעתה נמזגת הצהלה במין עצב. הלב מתרחב ומתכווץ בראותך עולם חדש גדול זה לפניך הרוחש סירות, בנינים גבוהים ואנדרטת החופש. הלב צוהל ומתכווץ בחלוף מולך בתוך המראות האלה דמות אחת רחוקה וקרובה עד לכאב, מראה החבוי אי־שם מתחת לתודעתך: מראה אב מיותם בשדה שומם, העומד מאחרי העגלה המתרחקת ובה בנו הנוסע ללא שוב.

המראות אינם מעורבים זה בזה אלא נראים כצפים בשטחים מובדלים מקבילים: כשני סוארי קרשים מודבקים הצפים זה על יד זה בנהר ויזנקא הזורם אל הפּריפּט.

הסואר האחד רב צבעים, ודמויות בו רבות־גונים ורבות־צלילים, והסואר השני עגום ושומם עד לכאב, דמותו של אבא שם במשעול ליד השדה השומם. גלמוד אבא שם. אור נוגה קלוש של הירח המוקף ענני-סתיו מאיר את הדמות הבודדת וכתמי האור טובלים בשלוליות, בהן החליקו אופני העגלה המתרחקת.

בסואר האחד מתבלט גופה החמוד, התמיר, של אירמה, הנושאת את ראשה בגאון. על ידה עומדים שני אחיה: טושה ואבראשה, וכלי הנגינה, המנדולינה והגיטרה, מוטלים בנרתיקים לרגליהם. אבראשה נראה כאיש המכריז על בואו ועל עצם ישותו, וצלילי קולו הסואנים ילכו לפניו, כמוהו כאביו. שניהם משמיעים הרהוריהם בשאון רב. במרחק לא רב מהם עומד גרישה היימאן, שבעצם הוא בחור שקט וטוב ובימים כתיקונם היה ודאי יושב לו בחנות או בבית־מלאכה, עוסק במלאכתו ומוצא חן בעיני אלוהים ואדם, ובשובו הביתה מעבודתו היה מתקין לאחיו הקטנים סביבונים לחנוכה, כדורי־עופרת לחג הפסח וצעצועים מצעצועים שונים בשאר ימות השנה. בימים כתיקונם היה בחור זה נמנה על הרקדנים הטובים שבעיירה, שבצהרי שבתות יוצאים עם נערותיהם אל היער ובערבים מטיילים מחוץ לעיירה ויושבים על אחת הגדרות הנידחות ומסיחים באבא ואמא שחשקה נפשם בשידוך הגון למען בניהם ובנותיהם וסופם מתארשים ומתחתנים ונעשים “בעלי־בתים”, קונים עליות בבית-המדרש, מתחבבים על הבריות ומתקשרים בקשר של קיימא אל העיירה וליושביה. לידו של גרישה עומד יעקבי, יחידי, גלמוד, בתו היחידה שוב אינה עומדת על ידו. אמנם משוה מן המים, חיה תחיה ותבריא. נדמה לו לאייזיק שלא זה העיקר. העיקר שנפלה לתוך המים, שלא יכלה שלא לנפּול, שהרי גם קודם לכן היה עולה על הדעת שעלולה היא לנפּול, כי משהו לא טוב יקרה לנערה זו שנחשולי חיים חזקים וזרים אפפוה לאחר שניתקה לפתע פתאום מעם מימיהם השקטים של הדניפּר או הברזינה. פתאום גחו אליה צליליהם ההומים והמלגלגים של האַבראשים לסוגיהם. וגם גרישה הבחור הטוב נבהל מאותם צלילים וניער חצנו ממנה. כמוה אביה, בן-ציון יעקבי, העברי המשכיל ומורה לעברית בעיירתו, עומד עתה כהלום רעם בלי להבין כיצד ואימתי ניתכו המהלומות על ראשו, כיצד שונו פני דברים המוצקים שלא היו עליהם עוררין מעולם: “ציון, ציון, עיר אלוהינו”, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”, “ביאליק, טשרניחובסקי”, “שינוי ערכין”, “עבדות בתוך חירות”… קשה מאוד ואי אפשר לתפוס את הבריות הללו ולעגם, את הולמן ובניו וכיוצא בהם.

וככל שמתקרבת האניה אל החוף, כן הולכת העיר ניו-יורק ומתשרטטת מתוך הערפל ההולך ונמוג. אולם בדמיון עדיין שוהה שדה־ערפל שאינו זע במרחב האילם, ובתוך הערפל עומד אבא ומביט אחרי העגלה המתרחקת. יחידי ובודד הוא אבא במשעול הגרנות בין השדות הקודרים, ודמותו קורעת לב. כחיץ עומדת דמות זו בין הנער ובין העולם החדש. יודע הוא הנער כי דמות זו תישאר בתודעתו גלמודה בערפל, והצלילים החדשים וקרני השמש שהתחילו עתה מפזזות על ראשי החומות לא יטשטשוה.

אי לך, עיירה קטנה שעל יד הנהר ויזנקא הזורם אל הפּריפּט, שכך נחרת בתודעת בניך שיצאוך ללא שוב. אי לך, עיירת־מכורה, שכך עלתה לך. היה בך שפע של אור שמש צהרים, היה בך ירק מבהיק של יערות נוטפי שרף וכרים ועמקים מדיפי ריח שחת. והיו בך ריקודי חול וריקודי קודש בשבתות ושמחת תורה. אי לך, עיירת פּוליסיה, החמודה והפשוטה, שבניך היו רוקדים במגפים מצוחצחים ובכובע חבוש במלוכסן, כדי להבליט תלתל פוחז, מחבקים גזרת נערה ביד אחת ומניפים רגל ימין בתנועת בן־חַיל, והאב והאם עומדים ונהנים מהזוג המטופף ורוקע ברגליו פּולקה וקדריל וקרקוביאק וקוזצ’וק. הרגל מונפה ורוקעת בחדוה והזרוע מחבקת את הנערה שהיית מביט אליה ביודעים ובלא יודעים בבקרים ובצהרי יום אין ספור, בלכתה אל הבאר ואל החנות ואף בלכתה סתם כדי להיראות.

אי לך, עיירה קטנה שעל ויזנקא הזורם אל הפּריפּט, שכל קרני החמה והחדוה שבך נתערפּלו בתודעתו של הנער ולא נשתיירה בה אלא כברת שדה בודדת ומעורפּלת בחלל העולם, בה עומד אבא שחוח ומביט אחרי העגלה המתרחקת, הנושאת את בנו יחידו למרחקים. מי יודע אם יראנו עוד, מי יודע מה הן הסכנות האורבות לו לבנו יחידו. החזר אבא אל הבית הגדול והריק על מנת להתהלך בחדרים השוממים? לעולם לא ידע הבן מה עשה אביו אחרי נסעו. בדמיונו הוא נשאר ככה, מתהלך במשעול הגרנות עד היעלם הנקודה האחרונה של העגלה מחוג ראייתו ועד־שידם במרחק שקשוקה בשלוליות המים וייבלע ביללת הרוח. לעולם תנקר בתודעה השאלה: מה עשה אבא אחר כך, אחרי היעלם העגלה? הנשאר כל העת במשעול הגרנות, מתהלך הנה והנה בלי דעת על מה ולמה, כי ירא היה לחזור ולהיכנס אל הבית שנתרוקן?

הפקידים היושבים אל השולחן שואלים מה שם אבא, אמא, ושם עיר מולדתו. השאלות כולן בחפזון, בזו אחר זו. טרם השיבות כהלכה על השאלה האחת וכבר באה האחרת. כשהנער מהסס פורתא, מניע האיש כתפיו באי רצון. אולם כאן אין יראה. אין הנער חרד כדרך שהיה חרד בארצות בהן עבר. שם, בארצות ההן, היו יושבים הפקידים כשחרבם על ירכם ומגלבים בידם. על כל פּנים כך היה תמיד משווה אותם בדמיונו. מדוע אינו ירא אותם כאן? קשה לבאר. התודעה דוחה את התשובה לעת אחרת.

הפקיד שואל את שאלותיו מתוך הנייר. כמעט שאינו שם לב אל האיש הנשאל. רק שאַתה מתעכב כדי הרף־עין בתשובתך, מחליקה עינו עליך, נוגעת ואינה נוגעת בך. ושוב העט כותב. אך גמרת אתה, מיד ניגש איש אחר מהעומדים בתור. אתה מתעכב לרגע קל ורואה גם את בן־ציון יעקבי עונה על השאלות. רועד יעקבי בגשתו אל השולחן, אך משמתחילה ידו של הפקיד לכתוב במהירות והשאלות נשאלות באדישות, בלי כל התעניינות, הולכים פני יעקבי ושקטים. הפּקיד אינו יודע את האיש ואת תלאותיו. אין בינו ובין יעקבי אלא השאלות והכתיבה על הנייר. אולם מתוך השאלות והתשובות מתברר גם לפקיד שלא הכל כשורה. מרים הוא לרגע קל את פניו הממושקפים העגולים, ונעימה רכה נכנסת לתוך קולו. מתרומם הוא קמעה ממושבו ומחכה באורך רוח לתשובות, בלי משיכת כתף.

ובגשת הולמן ומשפחתו אל הפּקיד עדיין מורגש ההיסוס בשאלותיו, אלא שקולו הזחוח והפּסקני של הולמן חוזר ומכניסו למסלולו. קולו של הולמן רם ועבה ודבריו מתלווים בחיוך של אינטימיות כלפי הפּקיד, כאומר: הרי אני ואתה יודעים שאצל איש כמוני הכל כשורה, אולם אם יש את נפשך לשאול, או אם מחויב אתה לנהוג כך. אדרבא, שאַל כאַות נפשך. אך מוטב שתהיינה השאלות חשובות, שלא כאותן שאלות תפלות שאתם שואלים כל אחד ואחד. שואלים, למשל, אם איש כהולמן, מניקולאיב, יודע לקרוא ולכתוב, וכיוצא באלה. על שאלות כגון אלה אין לענות אלא אגב חיוך ולגלוג.

ושוב ידו של הפקיד ממהרת בלי היסוס. מבטו מחליק באדישות על פני הנשאל ואינו נענה לחיוכו הידידותי של הולמן הזקן.

 

פרק שלישי    🔗

[א]    🔗

עבותות כבדות, הדוקות בקשרים של קיימא, הלכו ונתרופפו. נתהווה חלל שאינך יודע כיצד ובמה למלאותו ואי אַתה יודע אם יש ברצונך למלאותו.

ולא זו בלבד. לא ברי לך אם עדיין צובט הלב מחמת כאב הפרידה מימי הנעורים ההולכים ללא שוב, או אין זאת אלא יראה מפני העתיד.

לא תחדל לעולם זו הכמיהה לעברך, הממשי והמדומה, אלא שעם כמיהה צובטת זו ילכו הדברים ויטשטשו, יפשטו צורה וילבשו צורה. העבותות ייקלשו וייעשו קורים דקים מן הדקים, ולפרקים אף יינתקו ויאבדו הקצוות שאחזת בידיך, שוב תמצאם ותתפסם ומיד יחזרו וחוזר חלילה.

ועל סף הארץ החדשה, עת ראה אייזיק את הישן נדחה מפני החדש, ביקש הלב לשמוח ולבכות. המה בלב רגש החופש הממשמש ובא, אך גם ננהה אחרי מראהו המשמים של אבא שנשאר גלמוד אי שם בבית הגדול והריק, ונגעו ולא נגעו בזכרון כקטיפה רכה עיני התכלת הכהה של פירקה בוטניצקי. כהד כהה ונוגה של צלילים ומראות שחלפו הופיע בזכרון מראה האנשים הכפופים, נושאי המיטות, בשעת הלויה של אמא, ומתוכם הזדקר והתבלט המגף הקרוע של אבא הנתחב לתוך השלג העמוק, נתחב ונשלף, נתחב ונשלף.

רואה אַתה את משפחת ההולמנים צפופה בפינה אחת. כולם אנשים המתבלטים בגופותיהם ותנועותיהם: הולמן הזקן רחב־הכתפים, אבראשה שדבריו נשמעים תמיד כנואם נאום, אירמה היפה, הזקופה ודקת־המותן. ועם כל זה נתקטנו עתה כולם בצפיפותם. משל לדבוֹרים המוטרדות מתוך הכוורת על ידי המלכה הצעירה והנן נדבקות זו לזו בגוש קטן ומכווץ על אחד האילנות. וגרישה הצעיר, שיצא לו שם בגיבורי ההגנה, גם הוא כאילו התכווצה והתנמכה קומתו, ואף לצלקת אדומה שעל פניו אינך שם עוד לב. עתה הוא בחור כשאר הבחורים, שמחמת פניו הרחבים ומבנה גופו האיתן נראה הוא כקצר־קומה. עומד הוא לפני הפקיד ועונה על השאלות הנשאלות בזו אחר זו כנקישות אוטומטיות:

– מה שמך?

– שם אביך?

– איפה נולדת?

שאלות קצרות, פסוקות, שבעקבותיהן באה החתימה על תעודתך, לאות שרשאי אַתה להיכנס לאמריקה. אף בשעת הטבּעת החותמת מטיח הפקיד אליך מבט אדיש. למרות רשות הכניסה לאמריקה שניתנה לך על ידיו, לא נשתנה דבר ביחסים שבינו ובינך.

– נקסט פליז…

ואגב כך מגיחה הרגשה של הינתקות מהעולם הקודם על נופיו ואנשיו. וככה גם מורגש הניתוק ביחסי האנשים העולים מן האניה. איש איש וחבילותיו. יש שפוסעים־עולים מתון מתון ויש שנדחקים ופוסעים בחפזונם על חפצי אחרים, גם דוחקים במרפּקיהם איש את רעהו. בני-המשפחה נלחצים זה אל זה ומתבדלים משאר המשפּחות:

– בּוריס, בוא הנה, אל תזוז מכאן.

– אבּא, אַיה המזודה?

– קראי את הילדים הנה.

והאיש שפגע ברעהו מחמת חפזונו אינו רואה עצמו כעובר עבירה, ואם פּגיעתו רעה הריהו מביט רגע קט אחורנית וממלמל דברי סליחה מצות אנשים מלומדה.

ולפרקים מטיחים איש לרעהו חיוך מרחוק, גם קוראים בשם. נראים אז הדברים כמוסר כליות. אדם עוזב את רעהו לאנחות. 

מתארך היום בעיני האנשים העומדים בתור צפופים, נרעשים ונרגזים. אך משעוזבים את האניה, וכף הרגל דורכת על קרקע מוצקה, חשים הקלה. מדרגות אַספלט ושבילים נקיים מציצים מבין העשב והאילנות; עלי סתיו חומים ואדומים פורחים באויר למגע הרוח, ובהרות אור פּוזזות ביניהם פה ושם. ידעו האנשים כי על “אי הדמעות” עומדות רגליהם, אך ים כחול ועליז משתרע לכל עבר; שאון פעולה פזיזה מגיע מן האניות, וסירות מקפּצות בתוך המים אגב התזת סילונות בחדוה. מתוך הבנינים פרץ פתאום זרם אנשים המהלכים זה אחר זה כאותם צעצועים הרצים על ידי משיכת מיתר סמוי מן העין. מרחוק דומים הם כולם זה לזה. הגברים, חבושי מגבעות־קש עגולות, מתקנים בלכתם את עניבותיהם ואת צוארוני מעיליהם, שולפים אגב הליכה סיגריה מתוך הכיס ומציתים גפרור בתנועה של שגרה. הגברים, רובם מהלכים ביחידות והנשים בצוותא של שתים ושלוש. מתנועעים גופותיהן הקלים והיפים של הנשים, כאותן סירות קטנות הרוחשות על גלי הים וצוחקות אשה לרעותה. ומן הצד, מכביש האספלט, מגיע טרטור אוטומובילים השפים־חולפים בזה אחר זה.

– לאָן הולכים הם עתה כולם?

– ודאי פקידים הם היוצאים מן המשרדים לסעודת הצהרים.

נתבהרו השמים. אך עבים קלים, צחורים, עדיין היו שטים בתכלת הבהירה, ופתאום נתחוור להם לאנשים כי כבר מצויים הם על אדמת אמריקה הנכספת. הללו, ההולכים שם בסך, הרי אנשי אמריקה הם, אותן הבריות שהירשל הארוך היה מרבה לספר עליהם בשבתות הקיץ בין עצי יער העבותים.

נצמדת העין אל אנשי אמריקה הללו, שכאילו דומים זה לזה בקלסתר הפנים. אף אופן הליכתם דומה, הליכה ישרה שיש בה משום זחיחות הדעת, שמחוז חפצם ברור וידוע.

התבונן אייזיק האלבר וראה מה בין הליכה זו, הזחוחה, ללא יראה, ללא סימן היכר בין איש לאיש, ובין דרך הליכתם של האנשים שראה עד כה, שנראו תמיד מפקפקים ומהססים. אמנם לימים ייוָדע לו כי מקננת יראה מסותרת גם בלב אנשים אלה, יראה מפני חוסר עבודה וחוסר פּרנסה; הוא ידע ידוע כי יש ויש הבדלים בין בני־אדם אלה המהלכים עתה ברגל ישרה, זה אחר זה, הבדלים דקים מן הדקים והבדלים בולטים וניכרים; כי אָכן יש יראה ופחד בעיר הענקית הזאת המאירה פּנים שעה שהולכים בסך בשעות קבועות לעבודה, לסעודת צהרים ולראינוע, אך מסתירה פּנים ומשליכה מלפניה את האדם לעת זקנה ולעת מחלה ולעת שהוא נשאר בצדי השורות ומאחרי השורות. שם, מעבר לימים, היתה יראה מסוג אחר. היתה יראה שהנה מישהו יעמידך בשעת הליכה ויצווך לשוב על עקביך, או יגזור עליך לשבת, לרוץ, לקפוץ ולרקוד. עדיין חי בזכרון אותו מראה־זוָעה בשוק ליד הבאר: חייל פולני ניצב מזוין בחרבו ובמגלבו על איש יהודי מסכן. עומד דלי מלא ובתוכו מפזזים כתמי כסף של קרני החמה, ועל יד הדלי מתרוצץ אותו יהודי ומפזז ומכרכר במצות החייל הפולני… זקנו של היהודי משורבב לצדדין, הפנים מתעוותים ומבט־בעתה נח אגב קפיצה על בהרות השמש שבתוך הדלי…

עוררה את אייזיק האלבר זו ההליכה ביום סתיו בהיר בין הים המבריק תחת שמי התכלת שעבים קלים, צחורים, מרחפים עליהם, זו ההליכה השלוה של אנשים הפוסעים איש איש לנפשו ושל הנערות הקלילות, הנאות, המהלכות בצוותא וצוחקות. בכל אלה מקנן רגש הבטיחות שדרכם נכונה לפניהם ושבודאי יגיעו אל מחוז חפצם.

מזמן שמע אייזיק על “אֶליס אַילנד”. דברים משונים ומבהילים שמע על “אי הדמעות”, והנה עבר הכל בלי קושי, במהירות בלתי צפויה. שוב שאלוהו בשויון־נפש שאלות מספר ושוב רשם העט אוטומטית את התשובות: מי הוא, מה שם אביו, מי כאן קרובו באמריקה, אם יש לו עשרים וחמישה דולארים במזומנים ואם יודע הוא לחתום את שמו… ובעוד הוא מחכה לשאלות נוספות, מפסיקים ואומרים שרשאי הוא ללכת. אומרים לו דבר זה במין קור־רוח, כאילו משמיעים באזניו דבר של מה־בכך. משל למה הדבר דומה? לאיש שבכל מאמצי כוחו פורץ לו דרך עד לפתח הבית, והנה הפּתח פּתוח לרוָחה. וטובה הרגשה זו, ומשונה היא.

ומשיצא את הלשכה וחזר אל האולם, ראה את ההולמנים ורבים אחרים נופלים איש על צוארי רעהו. הנה האיש הזקן הטוב, שעזר לו ליעקבי, מתחבק עם אדם גבה־קומה הגוחן אליו לנשקו. אגב נשיקה נשמטה ונפלה המגבעת מעל ראשו והוא הפסיק על מנת להרים את מגבעתו, ובינתים ניתנת השהות לזקן להעיף מבט על בנו שלא ראהו מזה שנים רבות. אנשים מדברים בקולי־קולות, ורב השאון:

– מי כאן ברניקובסקי? אפרים ברניקובסקי!

– שמא ראיתם את גרישה היימאן?

והנה גרישה. עומד הוא, כנער שקט ומנומס, על יד איש כרסתן ורחב כתפים, המוריד משקפיו מעל חטמו ומדבר אליו בחשיבות:

– ובכן, אתה הוא גרישה היימאן?

גרישה שותק והאיש הכרסתן חוזר ומרכיב את משקפיו, מודדו בעיניו ומעריכו, כרוצה להיוָכח אם מיקח טוב הוא קרובו זה. הוא שואלו שאלות שונות, וגרישה, שעוד לפני ימים מספר ראה את עצמו כאדם חשוב בחבורתו, עומד עתה כנער מתחטא וענה לו לאיש הכרסתן בשפה רפה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. בלכתו אחריו נראה כנער שסרח הפּוסע לאטו אחרי אביו הזועף בדרכו מבית-המדרש הביתה.

– כל אלה שקרוביהם לא באו, ילכו אחרי.

הדבר נאמר באידיש ליטאית. סביב הדובר הצטופפו בני משפחת הולמן, אייזיק האלבר, יעקבי ואחרים, ביניהם גם הבחור מוארשה שהתחבר באניה אל כמה משפחות גאות ומובדלות, ולא בא במגע עם שאר הנוסעים, פרט לאירמה הולמן שהיה לפעמים מדבר אליה רוסית בניב פולני.

הכל נכנסו לחדר משרדו של “היא”ס". הבחור הוארשאי ניגש אל הפּקיד והתחיל לדבר אליו אנגלית. שמח האלבר שעה שהפקיד פנה אל הבחור בצחוק ובאידיש ליטאית:

– רשאי אתה לדבר אלי אידיש. אָבין כל שברצונך לומר. אגב, מה שמך?

לרגע קל נרתע הבחור. אולם אך חש את מבטי הלעג של הבריות פתה פיו באידיש מתובלת מלים גרמניות:

– שמי מכּס למדובסקי. אין לי אלא בקשה קטנה לאדוני. ירשה לי אדוני להשתמש בטלפון שבמשרדו, או יראה לי מאיזה מקום אפשר לטלפן.

הפּקיד שוב ענה לו באידיש, בנעימה אבהית ובלעג. ניכר היה שנהנה ממבוכת בן־שיחו שאינו יודע או אינו רוצה לדבר אידיש:

–ודאי, ודאי, צעיר חביב. אל תמהר. קודם כל אכול נא משהו יחד עם כל הקהל. יש לי כריכים בשבילכם. כשר בתכלית הכשרות. מותר לך לאכול, מר למדובסקי. עד שתבואו אל בתי קרוביכם או אל בית הכנסת־אורחים יציקכם הרעב.

קמה המולה בחדר הקטן. ישבו ואכלו את הכריכים. עתה ראו כולם בעליל שחפשים הם לנפשם, והלב רטט, פחד ורחב. בדיעבד טוב שחלה הפסקה זו שבאכילת הכריכים: מעין חציצה קלה בינם לבין אמריקה הגדולה והזרה.

הולמן הזקן אכל כריך וסיפּר בקול:

– שואל הוא אותי אם יודע אני לקרוא. מובן שמיד ראה עם מי יש לו עסק… הטחתי עליו מבט חד, ומיד הפסיק.

בינתים ניגש הפּקיד אל למדובסקי:

– הנה ספר־הטלפונים. מה שם קרוביך?

– תודה בעצמי אמצא.

הפקיד נכנס אל החדר הסמוך עם אחד המהגרים, ולמדובסקי דיפדף בספר־הטלפונים כבקי ורגיל, הרים את האפרכסת ודיבר אנגלית. נראה היה שהקרובים מתקשים שם להבינו, אבל הוא המשיך בעקשנות באנגלית וחזר כמה פעמים על כל הברה. לבסוף עירבב לשונו גם בפולנית ובגרמנית, לשם התהדרות בפני קרוביו:

– אַל תפחדו. אין צורך. הייתי קודם לכן בערים גדולות… בטכּסי אמצא את ביתכם…

גמרו לאכול את הכריכים ויצאו אחד אחד. אייזיק נשאר עוד רגעים מספּר. מהחדר הסמוך נשמעה שיחה קטועה. היה זה קולו של יעקבי. הוא סיפר מה לפקיד “היא”ס" בקול בהול ורם, והדברים הגיעו ולא הגיעו לאוזן. נדמה לו לאייזיק שרוצה היה לדחות מאתו את דבריו הנוגים של יעקבי. הוא מיהר לצאת את החדר. הוא ידע כי משתמט הוא מלהיפגש עם יעקבי וייסר עצמו על יחסו זה אליו. לפני צאתו עוד קלטו אזניו כמה דברים:

– הן… אחי אשתי כאן… גיסי… 

– הן… נקווה שתבריא… אל תפחד… רופאים טובים לנו כאן באמריקה.

ונשמעה מעין התנצלות בקולו הטוב של הפקיד התנצלות כלפי אדם שגורלו המָר לו.

גם הוא, אייזיק, אָשם כלפּי האיש הזה. גם הוא חייב להתנצל. גם לו היה חלק בכל, כיתר הצעירים.

הפקיד קרא גם לאייזיק. בספר־הטלפונים לא מצא את שם דודו. הוא ישלח טלגרמה אל ביתו. לעת עתה ילך אל בית “היא”ס" שברחוב לאפאיט ושם יחכה עד שיבוא אחד מקרוביו.

אחר ראה את יעקבי עומד בפינה שחוח ונבעת…

[ב]    🔗

רובם של הבאים מצאו להם סוף סוף גואלים, ורק מתי־מספר נסעו אל בית “היא”ס" שברחוב לאפאיט. בידי האלבר היתה כתבתו של דוד אביו, ישראל האלבר, הגר ברחוב אינטרואל שבברונכס. ומאחר שלא היה טלפון בבית הדוד, הודיעוהו במברק כי בן בנו של אחיו הגיע לניו-יורק והוא מחכה לו בבית הכנסת־אורחים.

מגן בּאטרי נסעו המהגרים ברכבת בלוית אחד הפּקידים עד לתחנת הרחוב השמיני, ומשם הלכו ברגל. ההליכה היתה אטית. חייכו איש לרעהו ונזהרו זהירות יתירה מפני האוטומובילים האצים ברחובות ובשדרות. נישאו שריקות, חבטות וקולות בני־אדם מבין הבנינים הגדולים והקטנים שעמדו יחד בערבוביה של צבעים: אמוץ, אפור ושחום, ואפילו שחור ולבן. חסרה כאן בשכונות אלה אותה חגיגיות שהיתה פרושה שם, עם העליה מן האניה, על הבתים והשבילים הירוקים השטופים קרני־חמה. היו כאן חנויות גדולות וביתני־סיגריות, ושפע של מכוניות־משא ועגלות־יד המובלות בידי אנשים זקנים המתבוננים על סביבם במתיחות שעה שעוברים בין האוטומובילים. מתוך המהומה הזו עברו אל השדרה הרביעית. שם, על יד כמה חנויות, היו מגובבים ספרים חדשים וישנים על שולחנות רחבים, ואנשים עומדים בנחת, מדפדפים ומעיינים בספרים, כאילו אין הרעש ברחובות שמסביב נוגע אליהם כלל. רק בעברך על פניהם הריהם נושאים לרגע קל את עיניהם, מביטים ולא מביטים עליך וחוזרים ומדפדפים ומעיינים בספרים.

כך ולא כך ראה אייזיק את ניו-יורק בדמיונו. מה בין הערים השונות שעבר במסעיו ובין עיר זו? כאן בעיר זו יישאר. הערים ההן, שום קשר לא היה לו אליהן. בהתהלכו ברחובותיהן של הערים ההן היה מתבונן על סביבו ביראה, ולא היה יודע אם להביט בפני השוטר הבא לקראתו כדי שלא יחשוד בו הלה, או אדרבא, יעמיד פנים שאינו רואהו ואינו מתבונן בו – ואין כל מקום לחשד. וכאשר השוטר עובר ואינו נוגע בו לרעה, הריהו מברך בלבו ברכת הגומל, עם שעדיין מחלחלת בלב האימה, והבושה, ועדיין מוחשת סטירת הלחי, שלא ניחתה עליו.

אך למרות הכל היתה בכל הנדודים הללו הרגשה של נעורים, ללא אחריות, מעין הרגשת החופש של “בין הזמנים” בימי ה“חדר”. עדיין מורגש היה שאין כל זה אלא מעבר למשהו אחר והנה עתה יודע הוא כי בא הקץ לפרכוס חפשי זה. עומד הוא עתה בעיר, אחד מן הרבים, מול אור אדום בכיכר גדולה שמכוניות־משא גדולות עוברות בה ברעש ובחפזון. על המדרכה מגלגלים סבלים חביות גדולות. בביתן בהיר־צבע עומדות נערות לבושות סינרים לבנים ומוכרות נקניק, וליד בנין אחד סמוך, ספק בית־חרושת ספק משרד, עומדות נערות, שאך זה גמרו לאכול את סעודת הצהרים, ומפקפקות אם לחזור ולעלות, או ליהנות עוד רגע קט מן החופש, ובינתים אוחז בחור בזרוע אחת הנערות ומחייך אליה.

הנה, הנה, עוד מעט וגם אתה, אייזיק האלבר, תהיה אחד מכל אלה. וטוב יהיה לך בכך, ועם כל זאת, דומה, תצטער על כך.

הציפיה ב“היא”ס" ארכה. אנשים באו והלכו. סיעה גדולה של אנשים חיכתה בתור לפקידים. הללו תושבי ניו־יורק היו, שבאו לשם סידור ניירות ותעודות ומשלוח־כסף לקרוביהם שבחוץ־לארץ, ועד שיגיע תורם ישבו ויקראו בעתונים. בחדר אחד שדלתותיו פתוחות לרוחה יושבות נערות ועושות שלש מלאכות בבת אחת לועסות גומי, מספרות זו עם זו כותבות במכונה. אנשים קמים, מתהלכים, משוחחים. דומה הוא בנין אפור זה לבית־ועד של קהילה גדולה, לבית־מדרש בלי עמודים ובלי ארון הקודש. הנה ניתנה למהגרים ארוחה, והכל נתישבו, איש איש במקומו. רובם באו באניות שונות ולא הכירו איש את רעהו, ולאחר הארוחה שוב התפּזרו בחדרי הבנין או התהלכו באולם הגדול שדלתותיו פונות אל הרחוב. נמצאו מהגרים שניגשו אל הפקידים ודיברו אליהם בתרעומות ובקוצר־רוח. אך התשובות היו אטיות, שקטות ואדישות. מימי היותו כאן רואה הפּקיד אנשים רבים מאוד ויודע הוא שסוף־סוף יסתדר הענין, מחר, מחרתים, ובכלל, “וועסט זיך נאָך אָנאַרבייטן אין אמעריקע” (עוד תעבוד דיך באמריקה). “הנך חושב מיליונים מחכים לך כאן בבתי- החרושת”…

ואינך יודע אם דבריו של הפקיד הם שהשפיעו או החופש המופרז, והאדיש, של הבית הגדול האפור והנערות הלועסות גומי לתיאבון וצוחקות להן את צחוקן כאילו לא היית כאן כלל. ואולי ירא המהגר את הבאות אפילו בשעת התרעמותו, ובקרב נפשו פנימה לא איכפת לו אם נדחתה נסיעתו אל דודו או בני דודו עוד לשעות מספר, כי מי יודע מי שם ומה שם בבית דודו ובבית בניו, אנשים שלא ראָם מימיו.

התהלך אייזיק האלבר אחת הנה ואחת הנה בפנים הבית, ואחר יצא אל המדרכה הרחבה והתבונן במכונות הרצות בזו אחר זו ובנהגים היושבים בבטיחות על מושביהם. מבעד חלונותיהם הפתוחים של בתים מפויחים נראו אנשים גוחנים על מכונותיהם בלי להעיף מבט החוצה. בין האנשים המתהלכים על המדרכה ראה אייזיק בחור שחרחר ורזה מביט עליו בסקרנות. ראה שהלזה רוצה להיכנס אתו בדברים ופתח הוא תחילה:

– איפה קונים כאן סיגריות? – שאלו באידיש.

– הנה כאן… בוא ואראך.

בדרך אל החנות שבקרן־הרחוב שאלו הבחור:

– היום באת?

– הן.

– ודאי אתה מחכה לקרובך. אל תדאג… בוא יבוא. גם אני חיכיתי בבואי הנה. סוף־סוף באו, ועתה שוב איני זקוק להם.

– ומתי באת אתה? 

– זה כשנה. עכשיו חוסר־עבודה. זאת אומרת, ימים מספר אתבטל ואחר שוב תהיה עבודה. באתי הנה לשלוח קצת כסף להורי אשר בפולין, גם לשאול אם אפשר להביא הנה את אחי הגדול. לפי המספר שבידי אצטרך לחכות כחצי שעה עד שיגיע תורי.

– מה מלאכתך כאן באמריקה?

– עובד אני בבית־חרושת לבובות. שמונה שעות ביום. אחר כך אתה חפשי לנפשך.

– באיזה ענף?

– באריזת הבובות. מרויח אני שלושים דולאר לשבוע. ומי מרויח בפולין שלושים דולאר בשבוע?

הבחור ראה שמצא לו אוזן קשבת והמשיך בהתלהבות:

– אפשר לחסוך כסף בנקל. עשרה דולארים אני משלם בעד הדירה, כולל ארוחת־ערב מצוינת: מנה ראשונה, בשר, מרק, לפת. בפולין אין אוכלים ארוחה כזה אלא בסעודת־חתונה. פעם בשבוע אני הולך לראינוע, פעמים יותר. ביום ראשון הולך אני לקוני־איילנד. אני שולח קצת כסף להורי, ועוד נשאר בכיסי. דע לך כי שלושים דולאר כאן אינם אלא התחלה. אחר כך מגיעים לששים, לשבעים ויותר.

היה משהו משמח ומדכא בבחור פשוט ותמים זה הרוצה להביע שמחתו בפני איש שלא ידעהו.

– שלוש פעמים בשבוע אני לומד אנגלית בשיעורי־ערב. אנגלית היא שפה קלה. קודם חשבתי כי היא קשה. עתה נדמה לי כאילו תמיד דיברתי אנגלית. הנה למשל: “טייבל” – נדמה לי שתמיד ידעתי מלה זאת. העיקר שלא תדבר אידיש באמריקה. אם תדבר אידיש, תישאר ירוק. תעשה הכל שלא להיות ירוק. הנה נהוג עתה באמריקה – צ’רלסטון. ואני כבר רוקד צ’רלסטון יותר טוב מבני אמריקה.

שמח היה בחור זה בחלקו המועט, תפס את היש בידיו מתוך התפּעלות. מתירא היה, כנראה, להביע התפעלות זו בפני מכיריו ובבית־החרושת, ושמח על ההזדמנות לשפּוך שיחו בפני חדש.

– גם אני הייתי לבוש חליפה כזו, כשלך, בבואי הנה. קרוביך לא יתנו לך ללבשה עוד. כאן באמריקה יש לכל אחד שתי חליפות ויותר. הבט וראה, זו חליפתי האפורה, חליפת־קיץ היא. לחורף יש לי חליפה אחרת, כחולה כהה. וגם המגבעות שונות הן כאן בקיץ ובחורף.

הבחור המשיך. כנראה, אינו פיקח ביותר, אבל כבר נדבק בשמחה לארצו החדשה. בהאזינו לפטפוטו הנלהב של הבחור, ידע אייזיק האלבר שאסור לו מעתה להיות מרחף באויר. שתי חליפות: אחת לקיץ ואחת לחורף; שתי מגבעות: אחת של לבד ואחת של קש; ויש לדעת גם “צ’רלסטון”. וטוב היה, ונורא היה, על המדרכה הרחבה שברחוב לאפאיט ליד בנינים גדולים מפויחים ואוטומובילים אצים־רצים ברעש, שאותם ימי נעורים רחוקים ללא גבול וללא חיץ עברו ללא שוב.

[ג]    🔗

איש בא בימים, צנום, שעור פניו מקומט ומבט רך ומהסס בעיניו הקטנות והטובות, בא נשען על מקלו והתבונן על סביבו. אמר לו לבו של אייזיק כי זהו קרובו, והוא עקב אחרי הזקן המתקרב אל חלון המודיעין. מיד שמע קולו של הפקיד:

– אייזיק האלבר! מי כאן אייזיק האלבר? שלחו הנה את אייזיק האלבר!

ניגש האלבר בהיסוס־מה אל הזקן. הלה פנה אליו באידיש רכה. קולו היה חלוש, מלטף:

– אתה הוא בנו של פייבל, כן? בנו של פייבל?

ובטרם הספיק אייזיק לענות, נחו עליו שתי זרועותיו של הזקן. הפנים הטובים, הבלים, והעינים הקטנות הלחות הביטו אליו בשמחה חרישית:

– בנו של פייבל… מה שמח אני לראותך. בנו של פייבל… דומה הנך לפייבל ממש כשתי טיפות מים. הרי על כפי נשאתי את אביך בילדותו. ילד קטן היה בצאתי את הכפר. אני כבר שנים רבות כאן באמריקה, אך זוכר אני אותו כאילו רק אתמול היה הדבר. 

ושוב ליפפהו בזרועותיו הצנומות.

לא פילל אייזיק לפגישה כזאת, ונתרכך גם הוא, אף כי לזרא היתה לו כף היד הרועדת על כתפו.

– נו, נו, איה הם חפציך? אה, לו ידעתי שבאת… אמרתי לבוא אל האניה, אבל ב“טאגנבלט” היה כתוב שהאניה תבוא אחר הצהרים. עוד מתכונן אני לנסוע אל הנמל והנה טלגרמה באה שאתה פה, ב“היא”ס“… נו, נו, טוב שיש “היא”ס” אצלנו. אינך יודע כמה כסף מוציא היא“ס על כל זה… היהודים העשירים ביותר מנדבים ל”היא“ס”. מרטין, בני, רצה ללכת ולהביאך, אבל אני אמרתי: אני עצמי חייב להביא את בנו של פייבל אל ביתי…

אגב דיבור ממושך ושאלות ותשובות יצא האלבר עם דודו הזקן אל הרכבת העילית. הזקן שלף ארנק קטן מכיסו, הוציא משם בזהירות שני מטבעות וביד רועדת שם אותם בזה אחר זה בחריץ של הקופה. אותה שעה מרובים היו החוזרים מעבודתם. לא היה מקום־ישיבה בקרון, ושניהם עמדו צפופים, זה ליד זה, בתוך ההמון. אייזיק דחק בקושי את מזודתו לבין רגליו, והזקן עמד לחוץ בין האנשים, ועל כל נדנוד הרכבת התנדנדה גם קומתו הדקה מצד אל צד.

בכל מבט עין גילה לו הזקן את חיבתו וקרבתו. מה רכה ובלה דמות זו שהקבילה פניו בזו הארץ הצעירה והגדולה. בתוך הרכבת השוקקת-סואנת היתה דמות זו מזכירה לו את העיירה הקטנטנה השוכנת אי־שם בבצות הרוטטות של פוליסיה.

ברטט של שמחה וחיבה הוליך הדוד את אייזיק אל ביתו, וכפעם בפעם היה מלטף את זרועו בכפו הרועדת. על סף הבית פגשה אותו הדודה, אשה מסורבלת שפניה רחבים ומחייכים ופימה תלויה לה מתחת לסנטרה. גם היא, כדודו, שמחה לקראתו שמחת־אמת:

– לא הכרתי את אביך. אני ילידת כפר סמוך. אבל ישראל מדבר תמיד על אביך, על פייבל. גם הילדים יודעים הכל על פייבל. הם ישמחו לראותך.

שמח על קבלת הפנים הטובה של אשתו, הושיב הזקן את אורחו על הכורסה, עמד ושיפשף ידיו זו בזו בחדוה חרישית המיוחדת לאנשים זקנים וחלשים והמשיך:

– הנה, הנה באת. אורח טוב. תיכף נאכל, תטעם את מטעמי אשתי – מטעמים כאלה שהיו מתקינים בביתנו מעבר לים… בודאי לא אכלת ארוחה ביתית מזה ימים רבים. טוב, טוב… אבל, שמא רוצה אתה ליטול את הידים. הלא מיורופּ אתה בא. רוברט ומרטין אינם נוטלים ידיהם, ואני כבר עייפתי מגעור בהם. כשהיו קטנים ניסיתי לשלוח אותם אל “חדר”, שילמדו קצת להתפלל, ואולי גם קצת חומש. לא ביקשתי שיהיו רבנים. כאן באמריקה אין ההורים מבקשים זאת מבניהם. רציתי שלכל הפחות ילכו בחגים אל בית־הכנסת. אבל, ילדי אמריקה…

הדודה שיסעתו:

– מה יש להתאונן על הילדים? הלואי ויתברכו בילדים כאלה כל הבריות כולן. טובים הם יותר מילדי יורופּ. אל תשמע אליו. ובכלל למה אתה מבלבל מוחו לפני האוכל? הלא רעב הוא! לך והתרחץ, בין כך וכך מדרך רחוקה באת. הראה לו, ישראל, את המגבת.

ישבו אחר כך ודיברו. פעם בפעם שאל הזקן על מכיריו וידידיו, אך התשובות היו זרות לו. הזקן עזב עולם תמים וצעיר בצאתו את עיירתו, ודברי אורחו היו רחוקים ממנו. רוב ידידיו מזמן אינם, והבחור לא הכירם. ניטשטשה דמותם של הכפרים והעיירות של אותם ימים רחוקים.

ועד בוא הערב היתה לו לאייזיק הרגשה כמוסה כאילו לא באמריקה הוא מצוי, אלא בכפר סמוך לעיירת מולדתו, והנה יושבים על ידו אנשי הכפר, קרוביו של סבו וסבתו, ומספרים עמו ושואלים אותו על סבו, אביו, אמו ומשפחתו. היה היתה משפחה קרובה להם באחד מכפרי פוליסיה על שפת הנהר פריפט, ובבואו לשם לפרקים היו יושבים על ידו, ממש כך, בעל הבית ואשתו, אלא שלאיש היה זקן מדובלל ששיבה זרקה בו והאשה היתה גבוהה ורזה, ונערה היתה להם כחולת־עין ואדומת־לחיים והוא ראה אותה לובשת פוזמקאות לכבוד האורח, ואגב שיחה עם בעל הבית נח מבטו על שוקיה המלאות והמגרות. על השולחן עמד סיר גדול מלא תפוחי־אדמה, קדירה של חלב חמוץ עם זבדה, חמאה מצהיבה וגבינה מלבינה. בעל הבית מתהלך לאורך החדר עטוף טלית ותפילין, כשהוא ממלמל ובולע את המלים, ולפרקים פורץ בקריאה: “ישת־א־א־בח שמך לעד מלכנו…” “המאי-אי־ר לארץ ולדרים…” היתה הקריאה כצהלת חדוה מזוגה בבוקר התכלת, בריח תפוחי האדמה, בקערת החלב ובזבדה. ומבעד הדלת הפתוחה היתה מגיעה צניפת סוס, וריח של שחת קצור מלטף ומגרה את הנחירים.

– ובכן, הגד מה שלום אבא ואמא…

– מה חדש בעיירה?

אלה היו הדברים שדיבר אליו אותו קרוב שעל יד הפריפט, וממש כדברים כאלה נשמעים גם כאן.

אך עם התקרב הערב ניטשטש זכרון הכפר. מבעד החלון נראו אנשים עוברים ושבים, מהלכים בנחת. הליכה קבועה, פסיעה לקראת מטרה, בלי להביט אחורנית.

ועם בוא מרטין, בן־הדוד, נשתנה האוירה כליל.

מרטין היה בחור כבן שלושים וחמש. פניו רחבים ובריאים ודומים לפני אמו. הוא הביט על האורח בסקרנות, אך לא הראה התרגשות יתירה כהוריו. אל אביו ואמו דיבר אנגלית והם ענוהו באידיש. בכניסתו נשק לאמו והטיל ברכת שלום לחלל החדר. אבא קם אגב חיוך רך:

– הנה, מרטין. זהו התינוק שבמשפחתנו. מרטין, זהו הקוזין שלך מיורופּ.

מרטין ניגש אל האורח והושיט לו את ידו. דיבר אידיש רצוצה:

– אבא ואמא דיברו עליך כל העת. מקווה אני שאמריקה תמצא חן בעיניך.

לא ידע אייזיק מה לומר, וגם מרטין פיקפק. לאחר רגע קט פנה אל אביו:

– כיצד הבאת אותו?

האב חייך בהתנצלות:

– באותה דרך שאני באתי לכאן מן האניה. ברכבת העילית…

– מדוע לא לקחת טכסי, כפי שנדברנו? 

– אה, בני, לא רציתי לחכות לטכסי. המזודה שלו לא כבדה. למה לנו טכסי?

האם התערבה:

– מה ההבדל? העיקר שהוא פה. יודע אתה שאבא אינו אוהב לנסוע במכונית זולה. רוצה הוא לנסוע ברכבת העולה במאת אלף דולאר ויותר.

היתה זו כנראה הבדיחה השגורה בפי בני הבית והכל חייכו. מרטין ישב אל השולחן והאם הגישה את האוכל. הבן לא הרבה לדבר. שומע היה דרך כבוד כל מה שדיבר אביו, ורק לאחר שתיקה ממושכה פתח גם הוא את פיו. היתה מעין פּסקנות בדבריו המעטים והנדירים. נראתה לעין בעלותו של איש זה בבית הוריו, והדוד, נדמה, כובש במקצת את דבריו בנוכחותו של בנו. האם אמנם רואה את עצמה כשוררת בביתה, אך האב נראה כמתכווץ בתוך תוכו.

כשיצא מרטין מהבית לשעה קלה, לפי דבריו “לראות את הנערים”, סיפר לו הזקן שלב זהב לו למרטין וכמוהו גם אחיו רוברט, הגדול ממנו בשנים. מרטין משלם שכר הדירה ונותן לצרכי הבית, ורוברט אף הוא מביא מדי פעם בפעם מתנות נאות. גם רוברט מרויח היטב. בית־המסחר לו לחמרי בנין. אבל מאחר שנשוי הוא ואשתו צעירה, מובן מאליו שאי אפשר לו לתת הרבה…

מתוך הדברים תפס אייזיק, שעסקו של מרטין הוא מכירת פייסים למירוץ סוסים, ושאין זו פרנסה כשרה ביותר. הזקן דיבר באהבה על שני בניו, אך בלי אהבה יתירה דיבר על אשתו של רוברט. הוא סיפר שעוד קרובים להם כאן וכדאי ללכת לראותם כדי להשיג עבודה על ידיהם. בכלל הורגשה בדברי הזקן הכרת טובה על כל הנעשה לו. הוא דיבר בחיבה על אמריקה ואנשיה, ועל שכניו.

אחר כך בא גם רוברט הבכור עם אשתו היפה והצעירה ממנו בתריסר שנים. קלסתר פניו של רוברט היה דומה למרטין, אלא שתנועותיו היו רכיכות, מרושלות. חסר היה הריכוז שבפני האח הצעיר. מרבה היה להראות פקחותו היתירה ולהתלוצץ: 

– הלו, זקני היקרים! ודאי כבר דיברתם וסיפרתם הכל על הסוסים והתיישים, והבורשץ⁴ ברוסיה שלכם… רוסקי, פּונימאיו פּו רוסקי…

הושיט אגב דיבור את ידו אל האורח, הציגו בצחוק לפני אשתו, נשתקע בכורסה העומדת על יד הקיר ופשט את רגליו לפניו.

אשתו צחקה:

– הבט, הנה זאת היא אמריקה הבורגנית. במשך כל היום לא עשה דבר, וכבר הנהו משתטח על הכורסה. אצלכם ברוסיה היו מלמדים בני־אדם כאלה לקח הגון. הלא כן? אתה בודאי תספר לנו את האמת על רוסיה, שלא כקורספּונדנטים השקרנים של הוירסט ואוכס… מסרו לנו כאן כי בחור מלומד אתה.

ליליאן, אשתו של רוברט, היתה כבת עשרים וחמש. קצרת־קומה ומלאת־שוקים. שערותיה חומות, מצחה קטן ומשופע, ומתחתיו שתי עינים כחולות, ערות, המביטות סביבן בקוצר-רוח. משום מה קשה היה לצרף את גופו המרושל ופניו הרחבים, האדישים, של רוברט עם אשה ערה זו.

רוברט צחק צחוק של זחיחות הדעת:

– הנה הקומוניסטית שלנו מדברת… הכל מאושרים כשנותנים להם לבוא מרוסיה הנה, אך משבאים הנה הריהם נעשים קומוניסטים נלהבים. צריך היה לשלוח אותם חזרה לרוסיה. הדבר פשוט מאוד: אם כל כך טוב שם, למה באתם הנה?

לכבוד האורח דיברו בלשון שחציה אידיש וחציה אנגלית. ורוברט חזר בנעימת צחוק:

– ובכן, אייזיק, הרי זה שמך, אייזיק, הלא? ובכן מה בעיניך אמריקה? אמור נא לה, לליליאן שלי, יותר מדי טוב להם כאן באמריקה: ראינוע, רהיטים יפים, תיאטרון, מכוניות – משתגעים כאן מרוב טובה. אמור נא לה…

נדמה לו לאייזיק שליליאן מביטה באי רצון על בעלה השמן השרוע על הכורסה. היא פנתה אל אייזיק.

– כשיהיה לך פנאי תספר לנו על הנעשה ברוסיה. אני קראתי כאן דברים טובים מאוד על הנעשה ברוסיה, על התיאטרון ועל הספרות. אפילו את רוברט הכרחתי לראות את ההצגות של סטניסלבסקי.

גירה והפחיד נדנוד הירכים המלאות והעינים הערות הכחולות שהסתכלו סביבן בקוצר־רוח. מאליהן נמשכו עיניו אליה. הרגיזה זו השותפות הסמויה שנשתקעה בינו ובין עיניה המחוצפות.

מישהו אמר כי חם בחדר וליליאן ניגשה ופתחה את החלון לרוחה. הדירה היתה בדיוטה התחתונה וחלונות החדר נשקפו אל הרחוב. מבעד לוילאות הכחולים שעל החלונות נראו בבואותיהם של אנשים ונשים נחפזים. הגיעו לאוזן שיחות באנגלית ובאידיש. רוח קלה ניענעה את הוילאות, ועם פרוץ הרוח לא נראה עוד החדר בודד. משהו ידוע ולא ידוע, קל ומגרה, רחש בלב פנימה.

[ד]    🔗

דירתו של ישראל האלבר בדיוטה התחתונה שברחוב אינטרואל בברונכס ולה ארבעה חדרים. בחדר השקט ביותר, שחלונותיו יוצאים אל קיר אטום, ישנים הדוד והדודה. סמוך לחדר המבשלים היה חדר האוכל, ששימש גם טרקלין. והחדר הרביעי היה של מרטין. שולחן עגול גדול עומד בחדר האוכל, מסביב לו כסאות, ובצדי החדר שני כסאות-מרגוע וכורסה. לרוב אוכלים בחדר המבשלים, אלא כשבאים רוברט ורעיתו, או סתם אורחים, עורכים את השולחן בטרקלין, ואחרי הסעודה יושבים על כסאות־המרגוע והכורסה ומשוחחים. ביום חול מעשנים, כרגיל, אחרי הארוחה. וגם הזקן מוציא סיגריה, מחזיקה בידו הרועדת, מלטפה ושמה בפיו. לפעמים מוציא אחד מבניו סיגרה ונותנה לזקן. הזקן מסתכל בסיגרה, מגלגלה באצבעותיו מכל צד ומראה למסובים שהנה זוכרים אותו בניו לטובה: “סיגרה זו מחירה עשרים סנט, ואולי יותר”. הוא אינו מעשן את הסיגרה מיד, אלא מניחה בכיסו. הבן שומע שבחו בפניו ומחייך לו בשביעות רצון, כאיש שמילא חובתו.

בליל־שבת אין מעשנים בפרהסיה. מביטים איש אל רעהו, קורצים ויוצאים אחד ואחד אל חדרו של מרטין או אל בית־השימוש, ובערב של קיץ יוצאים החוצה, ואחר חוזרים אגב זחיחות הדעת. מרטין מחזיק טובה לאורחים שאינם מצערים את הזקנים, והזקנים מעמידים פנים שאינם רואים דבר, והם ממשיכים את שיחתם וחוזרים ומבקשים לטעום מהמגדנות ומהפירות המוגשים אל השולחן או לשתות עוד כוס תה. לפרקים מזדמן אורה חשוב, כגון מר טננבוים, שארו של הזקן, שבית לו משלו בריברסייד דרייוו. טננבוים אוהב להזכיר נשכחות, כיצד התהלך שם, מעבר לים, יחף ועירום, וכיצד שם, מעבר לים, היו נוסעים מרחק של שלושה מילין בבוץ משך יום תמים. על יד אורח כזה היה ישראל האלבר הזקן עומד ומפציר בו: “אנא, ישתה, ישתה נא. אנא, יטול עוד חתיכת עוגה… יטול נא, בבקשה”.

לכבוד האורח “הירוק” מרובים היו האורחים במוצאי־שבת. רוברט לא בא הערב, מפני שכבר היה בליל שבת לשם אכילת דגים ממולאים. מרטין ישב שעה קלה, אחר ביקש סליחה ויצא. “אמא, אני אבוא מוקדם”, אמר. וגם לאורחים נינע בראשו: “תסלחו לי, אני צריך ללכת. אולי עוד אראכם בשובי”. ואורחים, רובם אנשים בגיל ארבעים ומעלה, נדו לו בראשיהם, כאומרים: “בודאי, בודאי, מה לך פה אתנו?” והמשיכו לשתות את התה שהוגש להם. הוקל קצת אחרי לכתו והשיחה נמשכה ביתר חירות.

באה אשה זקנה, קטנה, קמוטת־פנים, דברנית, מסיחה היתה בלחש, כממתיקה סוד. היא ידעה עוד את סבו ואת סבתו של הנער, נשמתם עדן. אנשים יקרים היו. בפרוס החג היו באים אל העיירה ומביאים לרב דבש וקמח ותרנגולת, ומה לא? וכשנזדמן יהודי לכפרם לא נתנו לו לעבור עד שלא ייכנס לביתם ויסעד את לבו… השמנת שלהם… כל הטעמים של המָן היו לשמנת זו. על כל פנים, לא כשמנת שמוכרים כאן בניו־יורק. וכי מי יודע מה נותנים כאן לתוך השמנת? 

בנה של האשה הזקנה, איש כבן שלושים וחמש, ישב, כממלא חובה, על יד אמו, שאל כמה שאלות מעין “כיצד אמריקה בעיניך?” “מה נשמע ברוסיה?” “האמת מה שמספרים על הבולשביקים?”, ומדי פעם בפעם הזכיר את אמו שאורחים מחכים להם בבית. אחד האורחים, שמו האלבר אף הוא, איש גבוה, רזה, משתעל, שנכנס כבן־בית, קרא אליו את אייזיק שישב על ידו והתחיל לדבר אתו בכובד ראש. עיקר הדברים באמריקה היא ההתחלה, בימים הראשונים. הנה הוא, למשל, לא ידע את הסוד ובימים הראשונים לבואו התחיל לעבוד בבית-חרושת, ומפני זה הוא גם עתה פועל, קבצן. עדיין גחון הוא על גבי המכונה ותופר כפתורים ומשתעל. מה התועלת בכך? והתכלית מהי? אדרבא, יאמר הוא, אייזיק, מה תהא תכליתו. הנה כבר הזיקנה קופצת עליו ואין עוד כוח לשבת כפוף יומם ולילה על גבי המכונה…

– הנה, מה שמך, אייזיק? הן. אייזיק. ובכן שמע לי, אייזיק, העיקר הוא ההתחלה בימים הראשונים. תסלח לי שאני עושה עצמי יועץ לך ופטרון. הלואי והיה מישהו מדריך אותי בבואי הנה… גדול אני ממך בשנים ובעל נסיון, אני יודע את אמריקה – אל תשאל את הרופא, שאל את החולה – ובכן, שמע לקולי, העיקר…

לא ידע אייזיק לעולם מה הוא העיקר, כי בו ברגע ביקשו את האיש הרזה שישתה תה עם חלב, שיפה הוא לשיעול. ולא ידע אייזיק לעולם מה רצה האיש הזה לאמור לו, וספק אם בכלל יזדמן לו עוד פעם לדבר עם האיש הזה. קרוב לודאי כי בימים הבאים שוב לא יראהו אלא בשמחת כלולות, בלוית־מת או לכשיבוא עוד ירוק אחד מיורופּ.

מיד בערבים הראשונים נוכח אייזיק לדעת כי כל אותן השאלות על המצב ברוסיה, על שלום המשפחה, על משלח־ידו ועל מעשיהם של האחרים אינם אלא מהשפה ולחוץ ובעצם אינן דורשות תשובה. ואמנם מרבים היו לשאול ואפילו לא חיכו לתשובה:

– כיצד אמריקה בעיניך?

– ראית את דודי יעקב? מה שלומו? ומה שלום ילדיו?

– הקשה היתה הנסיעה לכאן? 

אינם מחכים כלל וכלל לתשובה. בעצם מוכנות התשובות אצלם מלכתחילה:

– קראתי היום בעתון כי רוסיה – – –

– לא יארכו הימים ותצטהב קצת, או אז תראה ותדע אמריקה מה היא. אמריקה היא… אמריקה… אמריקה היא…

פיהם מלא תהילות, אך יש גם מגנים. ויש מגנים ומשבחים גם יחד. ויש שמחכים למוצא פיו של בן־שיחם על מנת לומר אחר כך את ההיפך, או מחכים לשמוע את הזולת על מנת לענות אחריו אמן, לחייך ערבוֹת ולהסכים אגב שתיקה. ובינתים שוכחים את האורח ואת השאלות ומפליגים בדיבור על ענינים אחרים, ומשחוזרים ונזכרים לשם מה באו, פוטרים שוב איש לרעהו, או לזה היושב על ידם כי הירוק דומה לאביו, לאמו, או למי שהוא אחר שזכרו עלה לפניהם אותה שעה, ואגב אורחא חוזרים ושואלים מענין המאורע: “כיצד נסעת לכאן?” “מי בא לפגוש אותך?” ובסור הירוק הצדה שואלים את הדוד או את הדודה אם נתנו לו לקרוב משהו לניקוי הקיבה, כי זה חשוב מאד לגבי כל ירוק.

בעצם ידעו הכל, כי רובם של הללו הדואגים לניקוי הקיבה שוב לא יראו בעצם את האורח משך ירחים ושנים, אלא אם כן בסעודת־כלולות או בשעת לויה. כמקרה הזה קרה גם אותם.

ואף על פי כן לא נאמרו הדברים בלב ולב. רוצה האיש לעזור לרעהו ולקרובו בלב שלם, אלא שבבואו הביתה דוחקים אותו צרכיו, ודוחקת יראתו מפני הימים הבאים ומפני הזיקנה הממשמשת ובאה.

עם כל זאת באים לראות את “הירוק”. באים מפני שלא נעים שלא לבוא, ושבכלל לא היו בבית הדוד ישראל מזה שנים. ואגב הליכה מתעכבים ליד חנות ממתקים ומביטים על מחירי הקופסאות שבחלון הראוה. שוקלים אם לקנות בתשעים וחמישה סנט או בדולאר עשרים וחמישה, ויועץ הבעל שקרוב כזה שאינו אפילו שני בשלישי דיוֹ בתשעים וחמישה סנט, ושביוּרופ לא אכל ירוק זה מעודו שוקולדה טובה מזו. אולם האשה חוששת שמא יביאו האחרים קופסות טובות מזו, ואוי לאותה בושה… עד שמחליטים מה שמחליטים וקונים מה שקונים, ואחר כך כשנכנסים אל הבית מניחים את הקופסה על אחד השולחנות כלאחר יד, והלב נוקף, שמא לא ראו המארחים כלל כי הביאו קופסת ממתקים, ותולה האשה את הקולר בבעל: חייב היה להחזיק שעה קלה את הקופסה ביד ולא להניחה ככה סתם שאיש לא יראנה.

בדרך כלל טוב לבוא אל הדוד ישראל האלבר. “הדוד ישראל” (כך קוראים לו אפילו הללו שאינו דודם ואינו קרובם) שמח לקראת כל אחד ואחד. עומד הוא על אורחיו בשמחה ובידידות ומבקשם לטעום מן העוגה ולשתות תה, עומד ומדבר על קרוביהם וקרובי קרוביהם. והאנשים שמחים שבאו לבקרו… ומיד תחל השיחה על הירוק. “בחור הגון הוא, כנראה”, “בחור כזה לא יאבד באמריקה”, “הצרה היא שחושב כי יודע הכל”, “אבל אַל דאגה, יסבול קצת באמריקה וידע שאינו יודע עדיין הכל ביום הראשון”,,,יצטהב מירקותו וידע…"

וכשמזדמן בין האורחים אחד קרוב שהגיע לאמריקה לפני זמן מועט, היינו: שנה, שנתים, מרוצים הכל. נותנים לו לקרוב זה לדבר אנגלית, והכל משבחים אותו על תפיסתו המהירה, ואחר כך מושיבים את שני הירוקים זה על יד זה:

– שב נא על ידו, רובין. מי כמוך יוכל לבאר לו כל מה שחייב אדם או אינו חייב לעשות באמריקה. אדרבא, חא־חא־חא! אמור לו גם מה שלא צריך לעשות…

והצעיר שבא לפני שנה, שנתים, מחייך ויושב על יד הירוק, אך אינו יודע במה לפתוח, לבסוף הריהו פותח על חליפת הבגדים שקנה לעצמו, ובכמה היא עולה, ושיש לו מקום שאפשר לקנות במחיר סיטוני, ותוך כדי דיבור מתחוור לו כי מדבר הוא דברים שלא לצורך והוא מתחיל לגמגם ושואל אם כבר היה בקוני־איילנד…

הכל שמחים שהצעירים יושבים ומפליגים בשיחה, משל כאילו הוסרה האחריות מעל שכם המסובים: בחור זה אולי ישיג לו עבודה. הרי קרוב הוא אצל דברים כאלה יותר מהותיקים.

וכך עובר הערב, ולבסוף קמים האורחים ומברכים איש את רעהו, ושמחים על שהולכים, ועל יד הדלת עוד מדברים קצת: 

– יש להתראות לעתים קרובות יותר… בושה היא להתרחק ככה. וכי כל כך מרובים אצלנו הקרובים, קרובים ממש?

ואחר פונים ואומרים שלום לירוק, ולאיש שהיה ירוק לפני שנה או שנתים, ומבקשים לבוא לביקור, שלא יראו עצמם זרים. והכל יודעים שבכך מילאו חובתם כלפי קרוביהם.

ויש שלבו של אחד האורחים נוקפו גם בצאתו, ויש שרוגזים גם בדרך, הראו את קופסת הממתקים שהביאו, אם לאו.

[ה]    🔗

יש שבאים אל הדוד ישראל מפני שרואים חובה לראות את הקוּזין הירוק שבא מיוּרופּ, וישנם כאלה שהדוד ישראל רואה צורך להביא את הקוּזין אליהם. יש לנסוע אל ביתו של מוריס טננבוים, מפני שאיש עשיר הוא טננבוים, ולכשזקוקים לטובה או לגמילות חסד, סוף־סוף למי יפנו אם לא אליו?

בבוקר יום הראשון נעימה הנסיעה ביותר. נוסעים שעה ארוכה ברכבת העילית הצבועה צבע צהוב טרי. אותה שעה מעטים הנוסעים ומורגשת רחבוּת. החלונות פתוחים והקרונות מלאים בהרות שמש. שמים כחולים וטהורים נשקפים מבעד לחלונות, ומלמטה חולפים בתים קטנים וגדולים, ואילנות וגנים. הדוד ישראל מספר על האורחים שבאו לבקרם אמש ועל האנשים שאליהם יסעו היום. לדבריו אין אנשים רעים בנמצא. כולם טובים. ידו הזקנה, הטובה, של הדוד רוטטת וטופחת באהבה על שכמו של אייזיק. מספר הוא על בני־אדם שבאו לכאן בלי פרוטה בכיס והתחילו לעבוד ועבדו קשה, ועתה הנם עשירים. “הנה למשל, מוריס טננבוים. הוא עשיר מאוד. גם אתה, אם תעבוד קשה ואם יתמזל לך קצת מזלך, שבלי מזל אי אפשר, כמובן, לעשות דבר, גם אתה תהיה לאיש עשיר וחשוב. כל בניו וחתניו של טננבוים סוחרים גדולים ורופאים נודעים ויש ביניהם גם עורך דין מפורסם. אם תלמד בהיי־סקול ובקולג' תהיה גם אַתה, אולי, עורך דין גדול או רופא בעל־שם”. 

כשהדוד ישראל מדבר מתנועעים קמטי פניו, ועיניו הקטנות, הטובות, החומות, מתקטנות עוד יותר ונראות כאישונים חדים המתרוצצים בין קמטי הפנים. מדבר הוא על אמריקה בחיבה יתירה:

– אמריקה ארץ טובה היא ליהודים, אייזיק, ארץ טובה מאוד. יש לנו כאן שוטרים יהודים, שופטים יהודים, ואפילו מיניסטרים יהודים. ויהודים עשירים ישנם לרבבות.

– ומדוע אתה, הדוד ישראל, לא נתעשרת?

– קודם לכן, בני, לא היה מזל, ועתה, זקנתי. אבל אתה צעיר לימים… גם טננבוים בא הנה בלי פרוטה בכיסו.

ידע אייזיק כמה טרח הדוד בשביל קרוביו. במשך הימים המועטים נודע לו משיחותיהם של הקרובים, שכל מה שקיבלו מפעם לפעם הקרובים השונים, שבאו ולא באו לאמריקה, לא נאסף ולא נשלח אלא על ידי איש זקן וחלוש זה, שידיו רועדות מחיבה בדברו אליך, ושכל הגה היוצא מפיך שלך יקר לו. והיטב חרה לו לאייזיק על היחס שבין שני האנשים האלה, הדוד ישראל ומיסטר טננבוים, בעמדם איש מול רעהו: האחד מדבר חלקות אגב הנמכת הקומה והאחר משמיע דבריו בחוצפה ובקול רם, פסקני ובטוח. הדוד רזה, דל־בשר ונראה קטן־קומה מול מוריס טננבוים הגדול והכרסתן, ששערו המועט מסביב לקרחתו נעשה לבן וכל אבריו מרתתים מחמת שומן יתר. הבנים הגדולים העומדים בחדר־האוכל מניעים בראשם ברכת־שלום בשויון־נפש ומיד מסיחים דעתם מן האורח, ואפילו לדוד ישראל הזקן אינם שמים לב אלא רגע קט ומיד חוזרים ונפנים לשיחתם הקודמת.

משפחה גדולה מאוד למוריס טננבוים. אנשים נכנסים ובאים אל חדר האוכל הגדול. בבית הגדול הזה מצוי, כנראה, גם חדר־אורחים מיוחד ועוד חדרים מחדרים שונים, אבל את הקוּזין הירוק ואת הדוד ישראל אין מזמינים לחדרים ההם. בכן, יושבים הם בחדר האוכל הגדול, ולרגעים, כשעובר אחד הבנים, הנכדים או מי מחבריהם של אלה, מחייך כלפיהם הדוד הטוב את חיוכו הרכרך הנראה הפעם כחנפני.

מוריס טננבוים אינו רע־לב. מדבר הוא כקרוב, מתעניין במצב ומעניק עצות: 

– בכן, זהו הקוזין שלנו. בנו של פייבל אמרת?

– הן, זהו הקוזין שלנו, בנו של פייבל…

– רגע אחד. פייבל בנו של יוסל מכפר טאניז’יץ, או סטארצ’יץ?

– לא. יוסל הוא דודו של פייבל… אביו של פייבל הוא שמעון לייב ממאזאלי… זוכר אתה את שמעון לייב מהכפר מאזאלי שעל יד ויזנה. גם הוא היה גבוה ורחב־כתפים…

– אה! כן, כן. אני זוכר. ודאי, זוכר הנני. בכן אתה נכדו, כן, כן. כיצד אמריקה בעיניך? טובה היא אמריקה שלנו לאנשים האוהבים לעבוד. הן. טובה היא אמריקה.

טננבוים השמן והקרח פורש זרועותיו לפניו על השולחן אגב הנאה וחיבה כלפי עצמו וכלפי זולתו וצוחק צחוק דשן, ואחריו צוחק הדוד ישראל צחוק דק המתפורר לרסיסים.

– כן, כן, מוריס. אנא, הגד לו, מוריס. ספר לו מה עשית אתה באמריקה עד שעלית לגדולה. ידע נא כי בתים בריברסייד דרייוו אינם נרכשים על נקלה.

מוריס טננבוים מפסיק לרגע קט את צחוקו וגבותיו מתכווצות ומתעבות. מרגיש הוא שהגדיש את הסאה וגילה, כדרכו תמיד, קרבות יתירה מדי. כך אין מדברים לנערים ירוקים. אפילו לקבצן הטוב הזה אין הוא צריך לדבר כן. אשתו וילדיו צודקים בהוכיחם אותו על פניו שהוא שוכח את מעמדו ומדבר כאילו אח ורע הוא לכל… הוא מנמיך את קולו ומדבר בכובד ראש:

– ובכן, מה אוכל לעשות למענכם היום?

הדוד ישראל חש בתמורה וגימגם:

באתי להראותך את הקוזין החדש שלנו. כשיש צורך במשהו הרי פונים אליך. מי שולח כסף בשעת הצורך? הלואי ותוכל תמיד לתת ולתת. וחייבים אנו להראות לך את הסחורה… הרי שילמת בעדה… סחורה טובה הפעם בידינו, מוריס.

הדוד צוחק מתוך קורת־רוח, וגם מוריס טננבוים מצטחק.

אָכן, טננבוים אינו רע מטבעו. דבריו הרכים של הדוד ישראל מרככים גם אותו, מוריד הוא את זרועותיו מעל השולחן ומדבר בנעימים: 

– חייב אדם לעזור לרעהו. לכששומעים על הנעשה שם מעבר לים, שוב אי אפשר לישב בחיבוק ידים… סבורני, ששם יודעים להעריך את אמריקה כיאות… דרך אגב, האמת היא מה שמספרים על הבולשביקים כי נוטלים הם הכל מאחינו היהודים?

הטון הונמך. עתה הוא נכנס לשדה של אחרים ואינו יודע אם מה שהוא אומר ראוי להיאמר. טוב שהבנים והנכדים אינם כאן. הם היו בודאי מפסיקים אותו או היו משלחים בו מבטי גערה.

אייזיק ראה את עצמו במצב משונה. אין מניחים לו לפצות פה. כאילו אינו קיים כלל. אף על פי כן מצא שעה כשרה לומר משהו:

– טעות היא. טעות גדולה טועים פה. הבולשביקים אינם עושים רעה ליהודים באשר הם יהודים. אדרבא, אינם מבדילים בין יהודי ללא יהודי. כל הרעה ליהודים באה מידי שונאי הבולשביקים, כגון דיניקין, פטליורא, ואחרים…

תחילה הקשיב מוריס טננבוים בהתעניינות, אך מיד חרה לו על שנער ירוק זה סותר את דבריו. הוא צחק את צחוקו הדשן:

– אה! שמע נא, ישראל. יודע אתה, בחור זה הוא בולשביק במקצת.

עתה נפנה אל אייזיק בחומרה:

– שמע נא, בּויצ’יקל! דע לך שאנחנו פה באמריקה קוראים עתונים והעתונים יודעים יותר ממה שאתה ראית שם בעיירתך הקטנה. יושב אתה שם בעיירה המעופשת שלך וחושב שאתה יודע יותר מכולנו. יודע אתה מה שכרם של הקורספּונדנטים הגדולים של עתונינו? בעיירתך לא ראו הון כזה ולא יראו אותו לעולמים. אין דבר נסתר מעתוני אמריקה. הם יודעים הכל. לא איכפת לנו מה שהבולשביקים עושים שם ברוסיה. אבל איננו חפצים שיביאו כל זה הנה…

בשעת דיבורו נכנסה הגברת טננבוים, אשה גבוהה, רזה, ופּנסנה על חטמה. בראותו את אשתו השתדל לסיים לאט לאט ובחשיבות, כיאות לראש־משפחה עשיר:

– ואתה, בּויצ’יקל, אל תהיה סושליסט ואל תהיה קומוניסט. היה בִוּי טוב וגם אמריקה תיטיב עמך. אמריקה טובה לטובים, לאנשים שאינם מתרשלים ואינם עצלים. 

האשה ניגשה אל השולחן והדוד ישראל התחיל לחייך ולהתרומם קמעה ממקומו. גם אייזיק האלבר עשה כן. היא דיברה בקול צלול ומצווה של עקרת־בית:

– שלום, מיסטר האלבר. ודאי זהו הקוזין החדש. שלום. כיצד אמריקה בעיניך?

אייזיק שתק וחייך בנימוס. לא ידע מה לעשות על השאלה הזאת החוזרת ונשנית תמיד.

הגברת טננבוים המשיכה:

– הכל שואלים אותך בודאי אם אוהב אתה את אמריקה ואתה את אמריקה טרם ראית. עוד ראה תראה. כבר טעמתם משהו? מוריס, יושב אתה פה ומדבר, והם טרם טעמו דבר. גבר הוא גבר. מה תשתו, תה או קפה?

אייזיק לא נתאווה לא לתה ולא לקפה, אולם קל היה יותר להחזיק את הכוס ביד ולשמוע לשיחת הזקנים שאינם פונים אליו אלא לעתים מזומנות. נראה שגם הדוד ישראל לבש עוז אגב שתיית התה:

– חייבים, מוריס, להשיג לו עבודה.

– האסון הוא, ישראל, שהירוקים גורמים צרות. אתה עוזר להם, ממליץ עליהם ואחר כך הם הולכים ועורכים שביתות. הנה, למשל, סמי דובּרין, בנו של שאר בשרי. אני המלצתי עליו בפני אחד ממכירי הטובים וההוא קיבלו, לימדו תפירה ושמר עליו כעל בבת עינו. וסמי מה היה בסופו? עתה הוא ראש השובתים בבית־החרושת. ואל מי באים בטענות? אדרבא, למי? למוריס טננבוים.

הוא פנה אל אשתו:

– הלא כן, בּטי?

בטי ניענעה בראשה וגם הדוד ישראל החזיק אחריה לאות שהוא מסכים עם קרובו העשיר. אולם לאחר שתיקה קצרה חזר ואמר:

– אבל, מוריס, הלא תדע שלא כל הירוקים הם כסמי. אתה עשית טובות לכל הקרובים ולא תחדל עתה לעשות זאת בעטיו של סמי. בלעדיך, מוריס, אינני יודע מה הייתי עושה ואיך הייתי מסדר את כל הקרובים שבאו הנה. 

דבריו הרכים של הדוד ישראל עשו רושם ומוריס שינה טעמו.

– מה דעתך, בטי? אולי יוכל צ’רלי שלנו “להשתמש בבוי”?

הבחור השותק מצא חן בעיני בטי והיא חפצה לקחת חלק במצוָה:

– אפשר מאוד… למה לא תטלפן אליו?

– טלפני את, בטי, יודעת אַת את מספר הטלפון שלו בעל־פה.

ובפנותו אל הדוד ישראל חייך אגב יוהרה:

– בטי יודעת בעל־פה את כל מספרי הטלפון של קרובינו, ואילו אני צריך תמיד לבקש את המספרים בספר.

בטי נהנתה מהמחמאה וניגשה אל הטלפון.

הזקנים המשיכו את שיחתם. עתה דיברו בידידות יתירה. שתיית התה וההרגשה שסוף סוף הוא הגומל טובות לאנשים הבאים מעבר לים טישטשו את רוגזו של מוריס טננבוים. בינתים דיברה הגברת טננבוים לתוך אפרכסת הטלפון, ואייזיק שמע דברים קטועים:

– כן, צ’רלי. קוזין ירוק. היכול אתה “להשתמש בו”?

– מה שלום פיל?

עדיין מצונן? הקראת לרופא?

– בודאי שינים. בגיל זה בא הכל מהשינים.

– בכן, תוכל להשתמש בבוי זה?

– אימתי? בתחילת השבוע – טוב?

בטי שמחה שמילאה את שליחותה:

– כך, מוריס. הלא אלה הם דברי תמיד. צ’רלי לא יסרב. לב זהב לו. הרי יודע אתה, מיסטר האלבר, את כתבתו של צ’רלי, הוא יכול להשתמש בו…

הדוד פנה בינתים אל אייזיק בקול רם על מנת שהטננבוימים ישמעו את דבריו:

– הנה אייזיק, רואה אתה, הדוד ישראל יודע אל מי לפנות… ידעתי שבבואי יסתדר הכל בכי טוב.

חיוך התרפסות של הדוד הטוב הקניט את אייזיק:

– אבל אין אני יודע מהי העבודה שעלי לעשות בבית־החרושת. אולי לא אוכל לעשותה… ואולי בכלל לא אתאים לעבודה הזאת? 

בנסיבות אחרות ודאי שטננבוים היה כועס על כפיית־טובה זו, אבל עדיין שכנה בו ההרגשה של זחיחות הדעת:

– אל תירא, בּוֹיצ’יקל. הכל יהיה טוב. צ’רלי אדם טוב הוא; בית-חרושת גדול לו למעילי נשים. ואתה תלמד שם את ה“בּיזנס”. מובן שיש להתחיל מלמטה… חה־חה־חה! תתחיל תמיד מהרצפה, ואחר תעלה ותגיע אל הסיפון… אל תטפס מיד ישר למעלה, עלול אתה לנפול משם, ואל תהיה כסמי דובּרין… בשל סמי וכיוצא בו הנך מפקפק לפעמים אם כדאי לגמול טובה למישהו, ויש שהנך גומר בנפשך לחדול לחלוטין מכל עשיית-טובה…

ובקומם ממקומם עמד שוב לפניהם מוריס טננבוים מלוא קומתו הכרסתנית, חייך חיוך של יוהרה וטפח לו לאייזיק על כתפו:

– בויצ’יקל. היה בחור טוב. אל תהיה סושליסט, וקומוניסט… זכור את דברי מוריס טננבוים…

בו בערב נסעו לאחד הקרובים המתגורר בסביבת ג’ורזי סיטי. הרכבת עברה במנהרה תחת הנהר הודסון. הורגש טחבם ושאונם של המים. עם כניסה לרכבת ועם יציאה ממנה עברו בתחנה מלאה סוכות למכירת עתונים, משקאות ושאר פרפראות. שונה היה כאן מאשר ברכבת התחתית שבתחום העיר ניו-יורק. הנוסעים נראו שקטים יותר, והילוכם אטי, מתון יותר. משום מה נזכר אייזיק בהירשל הארוך וסיפוריו. אפשר גם אנשים אלה ישבו בשעות הפנאי במסיבת ילדיהם ויספרו להם לאט לאט וביוהרה על הרכבת העוברת מתחת למי ההודסון ההומים.

לא יצאה שעה קלה וכבר הם בזו העיירה שמעבר להודסון, בה מתגורר יצחק דינוביץ, או כפי שהדוד קורא לו: “איציק”.

לאחר הביקור המדכא שבבית מוריס טננבוים נחרת אותו ערב בזכרון באור בהיר.

הפגישה היתה מפתיעה. על יד בית קטן בן שתי קומות וגדר פרוצה קפצה לקראתם, מתוך דלת פתוחה של חנות מכולת, נערה שחרחורת כבת עשר שפניה שזופים, כהים ושערה מפולג לצמות קטנות. קפצה ונתלתה על זרועו של הדוד: 

– הדוד ישראל! הדוד ישראל! מחכים אנחנו לך זה כשתי שעות. אבא, אבא! הנה באו…

היא עמדה והטיחה מבט אל האורח שמצא, כנראה, חן בעיניה:

– אתה האורח מיוּרופּ?

וברחה אל הבית…

ברגע הראשון לא ידע האלבר מספר האנשים שיצאו לקראתם. ילדים וילדות הקיפום אגב צעקות־גיל, ואחריהם יצאו ההורים אשה מסורבלת וטובת לב, מחזיקה סינר בידה, ואיש כבן ארבעים, רזה ודק, שלסתותיו הגרמיות, מצחו הרחב ועיניו הבולטות עושים רושם שראשו גדול מאוד שלא לפי מידת גופו.

האיש צחק בקול:

– משוגעים, מה התנפלתם על הדוד? הניחו לו להיכנס אל הבית. וכי כך מקבלים פני אורח?

ואשתו עמדה ותיקנה את צוארונה:

– כמשוגעים התנפלו… נו, נו, היכנסו פנימה.

ואגב כניסה דיברו אל האורח:

– מה שמך?

מתוך שגרה ענה:

– האלבר.

דינוביץ צחק בקול:

– אני שואל אותך לשמך ואתה עונה לי בשם משפחתך. כאן אצלנו רגילים אנו לקרוא איש לרעהו בשמו הפרטי דוקא. כאן אתה ידיד משפחתנו…

האשה נכנסה לתוך דבריו:

– תמיד הוא ושגעונותיו… טוב, אייזיק שמו, ואל תבלבל את מוחו.

– כך טוב – נחה דעתו של בעל הבית – אייזיק, ושמי יצחק. אני לא אחליף את שמי העברי. שם אשתי היה איטקה ואני שיניתיו ליהודית. ושם בנותי – באנה הנה! – זאת היא שולמית וזו שושנה, וזו אסתר, והלז, זה שמחטט בחטמו הוא בנימין. זה הקטנטן הוא אליעזר. נו, מה תאמר על גן-החיות שלי? 

הגדולה, שולמית, היתה כבת חמש־עשרה, דומה לאמה, בלונדית, מלאה גוף, והנמשים השחרחרים הם לוית־חן לפניה הסגלגלים. מבין השאר התבלטו העינים הפיקחות החומות של בנימין וצמותיה השחורות של שושנה, זו שפגשתם ראשונה.

נפתחה שיחה חמה וכנה. יצחק דינוביץ דיבר ושאל, ובשאלו היה פוקח את עיניו הבולטות כממתין לתשובה. לא משובח ביותר היה הסדר בבית הקטן. עמדו כסאות מכסאות שונים. ספרים ומחברות התגוללו על האיצטבות ועל השולחן והמעילים היו תלויים על כסאות. הדלת אל החנות היתה פתוחה לרוחה ומשם נראו תיבות וקופסאות מונחות בשורות ישרות.

הדוד ישראל שאל מיד בנוגע לפרנסה. שאלה זו לא היתה, כנראה, קלה בבית הדינוביצים.

דינוביץ סיפר לאייזיק שהיה לחנוָני רק לפני זמן מועט, שקודם לכן עסק בהוראת הלשון העברית:

– אין הפרנסה בשפע, אבל חפשי הנך לכל הפחות. אינך כפוף לכל יהודי ריק ובער. וגם ללב הוקל. את ההוראה הרי עזבתי בעיקר בשל מיחוש הלב.

מתוך שיחה נודע לו להאלבר שדינוביץ הוא איש מלומד, מחניכי בית־המדרש לרבנים שבאודיסה, שלמד באוניברסיטאות שבניו־יורק והוענקו לו תארים, וכרובם של האנשים מסוג זה נאלץ היה ללמד לתינוקות של בית רבן “עברי” ו“קדיש”. הילדים שחזרו מבית־ספרם אחרי הצהרים מתאוים היו לשחק ברחוב עם שאר הילדים, אך הוריהם אילצום ללכת אל ה“היברו”, ושם ב“היברו” לעסו גומי, התקוטטו עם חבריהם, הרגיזו את המורה וירדו לחייו. והמורה חייב היה לצעוק בקול, להתרגז ולאיים. וככה סבל דינוביץ רבות, כמוהו כבני אומנותו האחרים, עד ש“שיחק לו המזל” לדבריו, ולבו לקה. או אז שוב לא היתה ברירה, אלא לעזוב את הגיהינום הזה ששמו הוראת הלשון העברית לילדי אמריקה.

– ומדוע לא עזב את המקצוע הזה תיכף ומיד – שאל האלבר – וכי מי הכריח אותו דוקא לעסוק בהוראה?

עיניו הבולטות של דינוביץ צחקו בטוב לב: 

– אילו הייתי עתה במקומו של קרובך, מוריס טננבוים, הייתי מבליט את כרסי ואומר לך כי אינך יודע את אמריקה. אולי יש ממש בדבריו. אבל דעת הקרובים ודעת הקהל לא תרשה לך לעזבה. לאו דוקא מפני שמי שהוא יתערב בעסקיך, אלא משום שקשה לעשות כן. מרצונך ושלא מרצונך אתה כפוף לדעת הקהל… היאך יעמוד בן־אדם לפתע פתאום ויעזוב את מלאכת המפרנסת אותו ואת משפחתו?

– ובכל זאת הנה עזב.

– זהו אמרתי, בר מזל הנני. נס התרחש וחליתי במחלת הלב…

– וכסף לסידור החנות חסך לו מההוראה?

דינוביץ שוב צחק:

– כסף? לשם כך יש לנו הדוד ישראל. כשבאים מים עד נפש אין הולכים אל טננבוים, חלילה, אלא לדוד ישראל. נכון יותר, לא אתה כי אם אשתך הולכת אל הדוד והוא מבקש למענך הלוָאות מאת הקרובים… הם אומרים לו בודאי כי אסור להם לתת הלואה לבן-אדם רשלן, מלמד, שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו, והדוד ישראל שומע ומניע ראשו לאות הסכמה, ובכל זאת מקבל הלוָאה. האם לא כך, הדוד ישראל?

לא היתה שיחה זו לרצון לדוד ישראל, ושמח שעה שבעלת הבית התחילה לערוך את השולחן, והשיחה נטתה למסלול אחר.

בגמר הסעודה התאספו הילדים מסביב לאביהם ושרו. הבת הבכירה ניגנה על הפסנתר והשאר שרו במרץ שירים עברים, שירים מלאים, כבדים, כשירי תהלוכה, ושירים יהודיים רכים, ענוגים ועצובים.

חמימות לבבית כבשה את אייזיק בשובו מבית דינוביץ. התנשבו זכרונות מגזוזטרת המלון של בוטניצקי, נתשרטטה דמותה של פירקה ורצי־האור של ה“שוסיי”.

– משפּחה נחמדה, – אמר אייזיק לדודו בהתרגשות. – מה רב ההבדל בין בית זה ובין בית טננבוים!

– כן, כן. – הזקן נגע בידו של אייזיק ודיבר כמתנצל – ההבדל רב. אולם לכשיש צורך בהלואה לא תלך אל דינוביץ, אלא אל טננבוים.

[ו]    🔗

אייזיק האלבר הלך עם דודו לבקר אנשים שלא ראה אותם קודם לכן ושבודאי לא יראה אותם גם אחר כך אלא אם כן בלויה של קרוב עשיר או בחתונתו של קרוב עני. הדוד ישראל רואה את הדבר כחובה ואייזיק אינו רוצה להכאיב לו לאיש היקר הזה. רובם של האנשים אין בהם כלום מגסותו וגאותו של טננבוים, אולם חסרים היו גם רגש האחריות שלו. מקבלים את הקוזין הירוק בתקרובת של פירות ועוגות ובשאלה החוזרת ונשנית אם אוהב הוא את אמריקה, ועליו לחייך ולענות מענה שאינו מענה. הצעירים בני־גילו, אף הם מקבלים אותו בכבוד, מסבירים לו פנים ומדברים אליו רגעים מספר יהודית, שחציה אנגלית, ועם הזדמנות ראשונה הריהם מבקשים סליחה, יוצאים ומשאירים את ה“פולקס”⁵ שישוחחו עם הקוזין על הדברים אשר מעבר לים, אי־שם בּיוּרופּ. משנשאלים צעירים אלה בשעת שיחה על כתובת או מספר טלפון, הם קופצים אל ספר הטלפונים כדי למלא את חובתם לאיש הבא מעבר לים, שלפי דברי העתונים גדול שם סבלם של הבריות, לפי שאין שם דמוקרטיה, ובכלל אין יודעים שם כיצד לחיות. ובמלאם חובתם למהגר במתן הכתובת או מספר הטלפון, זחה דעתם ושוב אין פרישתם מכבידה עוד.

השאלות השכיחות ביותר הן כיצד הגיעו האורחים אל הבית ואם לא קשה היה למצוא את הדירה, ואם הנסיעה לא הכבידה עליהם ביותר. ביחוד הפתיעה זו הרצינות הרבה והכנה שבשאלות אלה. עבר אייזיק דרך ארוכה של גבולות, ערים, נהרות ויערות. עדיין זכורים רגעי הפחד, והשלגים והאנשים המתים בשלגים. דרכים ומשעולים ארוכים לאין קץ, ארוכים כלילות ללא שינה, שעה שאתה מתחבא בליל סופה על יד הגבול דרוך לכל צליל שהאוזן מבחינה ואינה מבחינה, להמית קולות משונים. שם, רחוק רחוק מכאן, יושב עתה אביך לילות ארוכים… כל הדרכים האלה שעברת בהן אינן ידועות לאנשים האלה. משך רגעים מספר הכירוך וכבר ישטפוך במבול של שאלות:

– כיצד באתם הנה?

– ברכבת הוסט-אנד או ברכבת הסי־ביטש?

– זוהי הטעות. חבל שלא שאלתם בטלפון. היינו מבארים לכם שבחשמלית תחסכו רבע שעה ויותר… בטי, כמה רגעים נסענו בחשמלית לחתונתו של שפירא? כן, הרי כה דברי תמיד: כארבעים רגע ולא יותר.

כך נתרשמו בזכרון הביקורים הראשונים, והביקורים הבאים אף הם היו דומים זה לזה, כצלחת הגלידה וכוס התה ואותן השאלות כיצד הגיעו וכיצד נסעו ושבדרך אחרת היו מקדימים או מאחרים לבוא. לכאורה דיברו גם על השגת עבודה, אבל בענין זה ביקשו הכל למשוך ידם מן האחריות:

– הדבר הטוב ביותר הוא ללכת אל מוריס טננבוים…

– כבר הייתם שם? ומה אמר?

– מצוּין. צ’רלי טננבוים איש טוב הוא. יפה מאוד. ובכן יש לו כבר עבודה לקוזין שלנו… בשעה שאני באתי לאמריקה לא היה כל כך קל להשיג עבודה…

ובאחד הבקרים הביאו מרטין בן הדוד אל הקומה העשירית שברחוב השלושים ושבעה. אותה שעה היו כל המכונות הומות והפועלים ישבו גחונים עליהן לאורך החדר הגדול. הנשים התופרות ביד הפנו ראשיהן אל הנכנסים. בקצה החדר ליד שולחן ארוך עמד איש גבה־קומה ורחב כתפים והוא הקביל פניהם בקול רם שופע ידידות:

– הלו. מרטין! מה שלומך? מה שלום הדוד ישראל? זהו הקוזין הירוק שהבאת? טוב מאוד אנחנו נשגיח עליו… נוציא ממנו את ירקותו ונעשהו צהוב… כן, כן, נצהיבהו במהרה ובעוד חדשים מספר שוב לא תכירהו…

הוא הושיט את ידו למרטין ואחר גם לאייזיק: 

– טוב מאוד. מה שמך? אייזיק? טוב, אייזיק. אלא שלא תעשה לנו מה שעשה סם דוברין. הי, אוירוינג, הנה פועלנו החדש…

אוירוינג, שותפו של צ’רלי, היה גבה־קומה ורזה, כפוף במקצת וקצר רואי. צ’רלי עסק במיקח־וממכר ואוירוינג מפקח היה על העבודה בפנים. אוירוינג הביט בחשד על הבאים:

– שלום מרטין. מי הוא הצעיר הזה? אין לנו כעת צורך בנערים… היתה מעין התנצלות בדבריו של צ’רלי:

– שכחתי לספר, אוירוינג… אמא טילפנה לפני כמה ימים. זהו קוזין ירוק מיורופּ. לאן ילך לבקש עבודה? נמצא בשבילו פה משהו.

ביקש, כנראה, תוקף לדבריו:

– היימי! בוא נא הנה, היימי!

ניגש היימי, מנהל העבודה, קטן־קומה, זריז וממולח:

– היימי, ודאי תוכל להשתמש בנער החדש… זהו קוזין שלנו שבא מיורופּ…

היימי תפס את מצבו הקשה של צ’רלי וקרץ לו בעיניו:

– כן, כן, מר טננבוים… אם יהיה בחור טוב, אוכל להשתמש בו… יש לי תמיד צורך בבחורים טובים… הוא יעזור לגזר.

צ’רלי פנה עתה אל אוירוינג כמבקש סליחה:

– ידעתי שהיימי ימצא לו עבודה. רואה אתה, מרטין. אמור לדוד ישראל שאוירוינג וצ’רלי מוכנים תמיד לעזור לקוזין… נעשה הכל בשביל הדוד ישראל…

ובזה נגמר הענין. מרטין יצא ידי חובתו בגיבוב מלים על שלום הדוד והדודה והלך הביתה. צ’רלי ואוירוינג שבו למקומותיהם ואייזיק הלך אחרי היימי מנהל העבודה. אך בינתים קרא אחד התופרים להיימי שיתקן לו מכונתו שנתקלקלה, ואייזיק נשאר יחידי בחדר הגדול המלא מכונות וזמזום. הוא ראה את עצמו גדול מאוד, מובלט, בין כל הישובים וגחונים אל המכונות המזמזמות. הוא הביט על ערפי האנשים, נדמה לו שהנשים התופרות קורצות זו לזו בעיניהן… פתאום שמע על ידו את קולו הרם וצחוקו של צ’רלי:

– מדוע אינך פושט את מעילך? חם היום. איה היימי? 

נראה לו לאייזיק שבכונה דיבר צ’רלי בקול. רצה, כנראה, להשמיע בקהל את חכמתו. אמנם כמה ראשים מבין הגחונים על מכונותיהם הורמו ונצטחקו:

– איני יודע… האיש הלך לו… מישהו קראהו…

– ירוק הוא תמיד ירוק. ואם היימי ילך לישא לו עוד אשה, תעמוד. ותחכה לו פה?

וכרוצה להעיר שימת־לבם של האנשים על חכמתו זו החדשה קרא בקול:

– היימי! היימי!!

היימי בא במרוצה, בפסיעות קטנות וזריזות, כשעניבתו רפופה לו על כותנתו הפתוחה קמעה ומתחתיה נתגלתה הגופיה.

האנשים נתחייכו וצ’רלי שמח על נצחונו:

– שכחת לגמרי את פועלך החדש, היימי. כך מבזבז אתה את ממונו של אוירוינג…

גם היימי תפס את רוח הליצנות של צ’רלי:

– אל תדאג, בוס. עוד יעבוד באמריקה… באמריקה אין משתמטים מעבודה. לו רק ראש על הכתפים – צרות לא תחסרנה…

הנערות פרצו עתה בצחוק.

משהפליג צ’רלי אל משרדו ראה היימי את אייזיק עומד אובד עצות. כנראה זע בו בהיימי זכרון־מה. קולו הורך:

– אל תשים לב למהתלות. דרך אמריקה היא זו… איננו מתכוונים לרעה. מה שמך, בוי?

– אייזיק.

– טוב. אני אקראך אייק. כאן באמריקה אוהבים שמות קצרים. אין פּנאי לשמות ארוכים. אתה תעזור כאן לגזר ובמשך הזמן תלמד את המקצוע. זה מקצוע טוב מאוד. מרויחים הרבה ואין העבודה קשה ביותר. אינך גחון כל היום על המכונה כתופר…

ובדברו ניגש אל השולחן הארוך אשר עליו גחון היה הגזר הרזה שקרחתו מבהיקה, ומסמן בגיר על האריג וכפעם בפעם מזדקף ועוצם עין אחת כבוחן ובודק אם הכל כשורה. בימים הבאים נודע לו לאייזיק שזה מנהגו של הגזר שעה שאיש זר ניגש אל השולחן, ובכך רוצה הוא להראות שאין הוא פועל כשאר הפועלים, וכי יש כאן משום התבוננות שכלית. “עבודה זו יש צורך במוח” – היה אומר.

היימי המשיך שיחתו בקול רם וקרץ לו לאייזיק בעיניו:

– הנך רואה, בחור, לא רק מקצוע טוב הוא זה אלא גם קל מאין כמותו. הנה עומד פה מיסטר גרובר, משתעשע בגיר ומקבל משכורת מנופחת… נסה נא לאמור לו דבר ומיד כל אגודת הגזרים תקפוץ לך על ערפך ואוי לך ואבוי לבעליך.

הגזר חייך וגילה את שיניו הנבובות מבין שפתיו הדקות. אגב שרטוט בגיר על גבי האריג אמר:

– אני משתעשע בגיר ואתה משתעשע בדברים אחרים. אינה דומה גזירת אריג לריצה ממקום למקום לשם צביטה בקיבורת הנערות התופרות. צביטה באחוריִם זוהי מלאכתו של פורמן⁶, הכל ביחד – מלאכת ידים, ואילו כאן ליד השולחן יש צורך במוח ולא בידים.

– צדקת, יקירי, צדקת, מר גרובר. אני הרי תמיד אומר שלא כדאי לפתוח בריב עם גזר… הנה הבאתי לך בחור טוב, מר גרובר, שיעזור לך לחשוב קצת. מוחך כבר מתיבש והולך מחמת מחשבות עמוקות. הנה אפילו השערות שעל קדקדך כבר נתיבשו ואינן.

רק עתה הסתכל הגזר באייזיק:

– מה אעשה בו? הרי ידוע לך כי אין לי צורך בעוזר. העבודה אינה כל כך מרובה כעת.

– אם תרצה תמצא משהו בשבילו. ינקה בבוקר את השאפּ, ואחר כך ישטח את האריג. אל תירא אותו. הוא לא יוציא את עבודתך מתחת ידך. הוא יהיה גם לי לעזר מעט.

בראותו שהגזר שותק, נתכעס:

– גם אַתה ירוק היית וגם אני חייב לעזור קצת. תלמדהו לשטוח את האריג ולא יבולע לך. הוא אינו קרובי ואינו קרוב קרובי. אבל חייבים לעזור. גם לך עזרו כשבאת הנה. לא למדת גזירה מעבר לים.

ברור היה לו לאייזיק שאינו אורח רצוי במחיצתו של הגזר, וכשנשאר על ידו ראה את עצמו כסרח העודף. הגזר חזר אל שרטוטיו, גחן אל השולחן והזדקף חליפות אגב עצימת עין אחת, ואייזיק התהלך ממקום למקום, הביט על הגזר וציפה שיתן לו עבודה. סוף סוף גמר בנפשו להזכירהו.

– מה עלי לעשות? תן ואעשה.

חיוכו של הגזר נראה היה כנפלט מתוך השינים הנבובות:

– עוד תעבוד באמריקה דייך. נוחה קצת. הלא קרובם של הבוסים אתה, מה איכפת לך? הבט וראה מה אני עושה, וזה הכל. עוד תעבוד באמריקה.

מתהלך אייזיק לידו של הגזר, מוכן לעבוד ומתפלל בלבו שהגזר יצווה עליו סוף סוף לעשות משהו. אך הגזר אינו שועה אליו אלא חוזר ומעמיד פנים כמגלה גילויים בשרטוטיו על האריג.

[ז]    🔗

ארוך וכבד היה אותו יום בחדר הגדול והמרווח על יד הגזר הגחון על שולחנו הארוך ושותק. וימים רבים לאחר כך, כאשר חזרו וחלפו אותם ימים ראשונים בתודעה, היה אייזיק רועד מרוגז, דומה, שבאותו יום ראשון לעבודה בארץ החדשה, היו פקעות פקעות של קורים מתלבטות סביבו עד אין קץ, אלא שקורים האלה כל זיקה אין להם לא אל החדר ולא אל אנשיו. הוקל לו קצת באותם רגעים שהגזר היה מזדקף מעל שרטוטיו, נוטל בידו את המכונה ומעבירה על האריג: זמזומה המהיר של המכונה היה כובש ומצמצם את הריקנות שבחלל החדר, ורק באותם רגעים הרגיש כאילו יש תכלית לציפיתו, שיש התחלה וסוף לזמזום, שיש גבול לזמן הממושך.

בשנים הבאות, לכשהיה מספר על אותו יום ראשון לעבודתו באמריקה, היו השומעים צוחקים: “היית רוצה גם עתה, אייזיק, שישלמו לך שכר עמידה על יד הגזר”. גם אייזיק היה עונה בהיתול מעין זה, אבל לבו פחד ורעד בזכרו את הדברים. ביחוד ירא הוא את הרגשת התלישות וטשטוש התחומים שמסביב לפקעות המתלבטות והולכות, הרגשת גוף גדול המתמשך בחלל בלי לעשות דבר שעה שהכל עסוקים במלאכתם שבקבע.

בימים הבאים חלה תמורה. אדרבא, הוטלו עליו גם דברים שאינם שייכים לו: לכבד את הרצפה, להגיש את גלילי הארג אל השולחן, לאחוז בקצה האריג, פעמים שלא לצורך כלל, בשעה שהגזר עסוק היה בשרטוטיו. וחוץ מזה חייב היה להוביל עגלות עמוסות בגדים לבתי הלקוחות ולהביא כריכים ומשקה צונן לפועלים.

אייזיק היה מקבל על עצמו ברצון עבודות אלה ובלבד שלא להישאר באפס מעשה. כבאותו יום ראשון לעבודתו.

ולא חסרה גם עבודה נוספת בשביל הירוק. ברגעים הנעימים של הפסקת זמזום המכונות, שעה שהגברים מכפתרים את צוארוניהם, מהדקים את עניבותיהם ומדברים זה אל זה אגב זחיחות הדעת של אנשים החפשים לגופם, והנערות שולפות את המראות מתוך ארנקיהן ורצות אל חדר הרחצה, ואייזיק אף הוא עומד וקולט בנעימים את ההמולה העליזה של הרחוב, דוקא בשעה זו נשמע קולו של אוירוינג:

– הישאר לכמה רגעים. יש להכניס את גלילי האריג.

– אייק, רוצה נא אל ה“סטייל קומפאני”⁷ והבא משם את החשבון. תאמר שאני מחכה לחשבון.

היה זה באותם הימים שלא עסק במלאכה מסוימת ומשועבד היה לכל. ואחר באו ימים בהם הורשה, על פי דרישתו של היימי, לשטוח את האריגים על השולחן. ומאז היה עומד ימים תמימים ושוטח, רובד על גבי רובד. שנים היו הדברים שחייב היה לזכור: ראשית, שהקצוות תהיינה שוות, ושנית, להפוך את האריג עם כל שטיחה, כדי שחלקי המעיל יצאו זוגות זוגות, ואם טעית באחד מהם, הרי יקבל תופר אחד שני שרוולים של שמאל ושני כיסים של שמאל והאחד יקבל הכל של ימין, וגדולה אז הצעקה ורבים הגידופים. פתאום ילטשו הכל עין עליך והיימי יתגולל על הגזר.

ביחוד רע הדבר כשהענין מגיע אל אוירוינג השתקן. היימי ישתדל לטשטש את הדבר. וכשאחד התופרים בא ברוגזה ישיב לו ברוגז אף הוא:

– מה הרעש? הנה נותנים לך שרוול אחר… מוטב שתשתוק! סגור פיך הגדול! תיכף ומיד יתגוללו על הנער!

ויש אשר יגער בו בתופר:

– גם אתה אינך אומן בעל מדרגה! רצונך, הרי אמצא סירכה גם בתפירתך… שב נא, שב על מקומך. תיכף יסודר הכל.

לכשמגיעים הדברים לאזני אוירוינג הריהו נוטל את השרוולים או את הכיסים והצוארונים, מגישם אל עיניו קצרות־רואי ואחר מביאם אל שולחן הגזירה ובניחות, כביכול, ידבר אל הגזר:

– מיסטר גרובר… הנה… הא לך… הבט וראה.

הגזר מביט ורואה ונרתע קמעה לאחוריו, אולם אוירוינג מתקרב אליו יותר ויותר:

– הנה, הנה, הכל מקולקל. זמנם של התופרים, וזמני שלי וכספי, הכל מבוזבז. כסף וזמן. זמן וכסף.

עד שהגזר מתאושש, עומד הכן וקורא בקול:

– מה אתם רוצים? הרי קרובכם הוא זה. הייתי אומר לו לשטוח והוא שוטח.

אוירוינג לא היה נוח לכעוס. אדרבא, מדבר היה מתון מתון ובקול נמוך. בלי אומר ודברים ניגש הוא אל אייזיק, מתבונן רגע בעבודתו ושותק. אחר הוא נוטל ומשוה את קצות האריג, ואפילו הם שוים וישרים הריהו חוזר ומישרם בידיו, תולה עיניו קצרות-הרואי באייזיק ומחריש. הגזר מתבונן אותה שעה בשניהם אגב סקרנות מהולה לעג. קשה לו לאייזיק שתיקה זו של בעליו קצר־הרואי. לו זעק או גידף, היה משהו מתרכך ומתפשט סביבו, ואילו כך הכל מצטמצם ומתקשה. 

במרוצת הימים פחתו והלכו השגיאות בשטיחה, הידים הלכו והתמחו מאליהן בהפיכת האריג, מישרות מאליהן את הקצוות, והתופרים והבעלים לא עוד הציקו לו, ובשעת השטיחה על יד השולחן הגדול והארוך היה יחידי עם עצמו, עבודתו והרהוריו.

ואחר באה ההליכה הבלתי פוסקת מקצה השולחן עד קצהו. תחילה מחשבותיך עדיין נתונות לאריג, לשטיחה, אחר כך היו הידים, אגב שגרה, מהפכות באריג ותוך כדי כך אתה מהרהר בדברים מדברים שונים ומביט בעד החלון אל השעון הגדול שמעבר לרחוב.

יש אשר כל ההרהורים כולם היו נפסקים לפתע פתאום ורק דבר אחד תופס את התודעה: צורת השעון ומחוגיו… יש שהיה מתאַוה להתקרב אל הגזר קרבה יתירה, שהרי על ידו הוא עומד יום יום, ושוב אין הוא תלוי בו כמקודם. אבל הגזר רואהו כירוק. רק בשעה שצ’רלי נכנס למחיצת הגזירה, מתמלא המקום המולה לזמן מה. אף כי צ’רלי רק הוא המדבר, נדמה לך כאילו עונה אתה על דבריו ואף הגזר נוטל חלקו בשיחה. דבריו וצחוקו של צ’רלי מהדהדים ומעודדים. עתים גם טופח על שכמו של הגזר השתקן:

– הלו, מיסטר גזר! יום נאה היום, נאה. מה שלומו של הירוק? כבר נצטהב קמעה?

משניגש אל אייזיק אינו מסתפק בדיבור סתם. אוחז בתנועה ידידותית בשערו או באזנו, – ותנועה זו מעליבה ומעודדת כאחד – הריהו קורא:

– אל תדאג, בויצ’יקל! אתה בעצמך עוד תהיה בוס ותעביד את פועליך בפרך. מכירים אנו את הפועלים הנעשים בעלים. הלא כן, מיסטר גרובר?

המבט נצמד אל קרן האור הנופלת על מכונת הגזירה. נדמה שגם הגזר מחייך לעצמו שעה שמשרטט לו את שרטוטיו ברצינות מופרזת.

בימים הראשונים הנך תוהה ורוגז על זה האיש שאתה מצוי במחיצתו והוא אינו מגלה כל רצון של קרבה. אך במרוצת הימים מתחוור לך כי גם בך מתהווה במשך ימי העבודה הארוכים והחדגוניים מעין סכר העוצר בעד פרץ הרגשות. גם אתה, במקום לצחוק בקול, אינך אלא מחייך בלחש. במקום לומר את דבריך בקול הנך כובשם בקרבך בשעת הליכתך הבלתי פוסקת יום יום ושבוע שבוע מקצה השולחן אל קצהו, אתה הופך והופך בהם.

משולחנו שלו אל שולחנו של הגזר מרחק של אמות מספר, אך יש ונדמה כי גדול מאוד המרחק. מיסטר גרובר שוטח את האריגים הטובים ואייזיק – את השניים במעלה; בידי גרובר הגיר לשרטוט, ועומד ליד המכונה הגדולה, המבריקה, ואילו אייזיק צמוד רק אל המכונה הקטנה, הזולה. גם דבר זה יש בו כדי להרחיק. ואולי ביחוד גלל דבר זה. מתהווים מעין מעמדות על יד השולחן, מעמד האריג המעולה ומעמד האריג הפשוט, הבינוני, המכונה היקרה והמכונה הזולה, מעין אותו מרחק שמבדיל בכלל בין הפועלים ובין טננבוים.

וכך נשאר אייזיק יחידי בהרהוריו ובטמטומו. יש והוא מתחיל לספור בשעת ההליכה מקצה השולחן אל קצהו. סופר עד מאה, מאתים ויותר, יש ופתאום נשכח המספּר שהגה בו, הוא מתבלבל ומתחיל מחדש, ויש אשר זכרון ימים רחוקים ונופים רחוקים באים בשעת ההליכה, ואז הריהו מחייך לעצמו, ואפילו פורץ בצחוק. ומשנדמה לו שהאיש הגחון על השולחן רואה ושומע את צחוקו הטיפשי, הריהו חוזר וכובש את צחוקו, מניחו למשמרת, שיהא זולף טיפין טיפין לתוך הרהוריו האטיים בשעת הליכתו לאורך השולחן.

 

פרק רביעי    🔗

[א]    🔗

הימים הראשונים נשארו בזכרון כחטיבות שלמות: ימים ארוכים שכל שעה ושעה ממושמשת ביד. ביניהם היו שעות וימים מוחשים כגושי בוץ רכיכים וכבדים, כגון אותו יום ראשון בבית־החרושת של צ’רלי טננבוים, או יום הביקור בביתו של מוריס טננבוים, וכיוצא באלה. אך היו גם שעות של שמחה וזהרורי אור והתלהבות.

ראשית כל ערבי־המנוחה בבית הדוד ישראל. השולחן העגול המכוסה לוח זגוגית עבה תפס את כל החדר לרחבו והפינות הנשארות היו מלאות כורסאות וכסאות. מן המטבח נישא ריח של אוכל טעים, ונעים היה לשבת על אחת הכורסאות אחרי יום עבודה ארוך וקשה. דומה, אבד לגמרי הקשר בין יום העבודה לבין שעות המנוחה: שתי רשויות הן שאינן נוגעות זו בזו. בשבתו בבית הדוד בערבים היה מפליג ממנו יום העבודה על הגזר הזועם, התופרים, השטיחה והמכונות, ולא הגיעו אל הזכרון אלא כמתוך ערפל.

אף מרטין השתקן נתחבב על אייזיק. היה משתקנותו של מרטין משהו מטוב־לבו של הדוד הזקן, אלא שמרטין הסתיר הכל בחובו. לפלא היה לו לאייזיק כיצד מכוון מרטין תמיד לרצונם של המסובים. בשעה שמרטין יוצא לטייל ואחר הוא חוזר ומביא עוגות, מרגיש אתה כי אמנם השתוקקת כל אותה שעה לאכול עוגות, אלא שקודם לכן לא עלה הדבר על דעתך. ובשעה שמרטין קם ממקומו על מנת ללכת ולהביא גלידה, רוצים הכל בגלידה זו. אמנם יש והדוד יגלה התנגדות, כביכול:

– מרטין, עבדת כל היום. נוחה קצת…

– מרטין, אין צורך. אני ארד אחר כך. בין כך וכך רוצה אני לרדת קצת…

כל ההתנגדות היתה מן השפה ולחוץ. ידע הדוד כי אם אחת גמר מרטין לעשות דבר, איש לא יניאנו מכך.

וגם הדיבור של אייזיק עם מרטין נעשה תדיר יותר, אם כי מעולם לא הגיעו לידי שיחה ארוכה:

– מה שלומך, אייזיק? המרוצה אתה מעבודתך?

– הביקשת הוספה מהטננבוימים? פה, באמריקה, אם לא תבקש הוספה – לא תקבל. לא יוסיפו לך על שכרך בשל פניך הטובים.

– אתה כלוא יותר מדי בבית, אייזיק. אמריקה אינה ברחוב אינטרואל וסימפסון. עליך לצאת ולראות את העולם. עליך ללמוד בבית־ספר לדבר אנגלית כהלכה, וָלא – תישאר חדל־אישים.

כך היתה השפעתו של מרטין נספגת לתוכו קמעה קמעה. והיה לו צורך בכך, כי ארוחותיה המשביעות של הדודה ושיחותיו הנעימות של הדוד השקיט את היצרים. טוב היה להשתטח על הספה ולנוח בלי לחשוב על יום המחרת הארוך. היום הבא נראה באותן שעות כיצור גדול וזועם שטוב להשכיחו מהלב.

אך קשה היה להתחמק משאלותיו הקשות של מרטין. בשל עניותו של אביו לא יכול היה מרטין להמשיך את לימודיו בנעוריו, ולכן דרש מאת אייזיק שלא יחמיץ הוא, לפחות, את השעה:

– מתי תירשם בבית-הספר?

– חשבתי כי אתה אומר להירשם הערב.

– מחר הראשון בחודש… טוב להירשם…

אחר היה יחסו של הבן הבכור, רוברט. הלה היה עדיין מתמתח מלוא קומתו על הכורסא ומתלוצץ אגב זחיחות הדעת:

– גם אתה מתאַוה ללמוד בבית־הספר על מנת להיכנס אל הקולג‘? כל הירוקים בימינו רצים אל הקולג’. את דרכיהם מעבר לים הם מביאים הנה. אמריקה אינה זקוקה לדרכים אלה. בימים שעברו לכשבא הנה ירוק היה עובד בזיעת אפיו ומבקש פרנסה. עכשיו באים הם לשנות את סדרי אמריקה. הנה, אף ליליאן שלי עמהם. אבל מסופקני אם היתה ליליאן רוצה שאתן את כספי לאחרים. אם אעשה כך, מי יקנה לה את כל המעילים והנעלים והשמלות?

ותשובתה של ליליאן לא איחרה לבוא:

– הבורגני שלי כבר התחיל… שוכב לו ומתעצל אפילו לקום ממקומו.

ויש שלא היתה עונה לו לרוברט, כי אם ניגשת אל אייזיק ומספרת עמו על מחזה רוסי שראתה בתיאטרון או על ספר רוסי שקראה. עיניה שופעות אורה בדברה, מצחה הקטן המשופע נראה כמתבלט והולך, ואגב שיחה הריהי מתקרבת אליו. והיה היצר מתגרה בו באייזיק: רצה להתחמק ממגעה החם ונשאר על מקומו מרעיד.

לרצון ולזרא היתה לו קרבתה של אשה זו. ראה אותה ואת גופה כחיה גמישה ומתפתלת. וכשנבצר ממנו לעמוד בנסיון הבחין חוכה של נצחון על שפתיה הקטנות התפוחות.

ככה היה משך המשחק מדי בואה אל בית דודו. אייזיק ראה עצמו מצפה לרגעים אלה ומתנגד להם. בעצם המשיכה אליה היה גם משום ניגוד. היתה בתנועותיה תאוה גלויה. היא היתה תובענית, מחוצפת, ממש מגלה דבר־ערוה בבית דודו הטוב. אייזיק חש יראה מסותרת בתנועותיו של הזקן. שעה שרוברט שרוע לו על הכורסה ואשתו הצעירה ניגשת אל אייזיק ומספּרת עמו, מתחיל הזקן לדבר בקול רם ובקוצר רוח, משל, כאילו רוצה להחריש משהו מהנעשה:

– נו… נו… אולי נשתה תה?..

– זהו כפי שאמרתי לכם קודם.

ביקש הדוד לטשטש את הרשמים, ועיניו הזעירות היו מתקטנות יותר ומתרככות יותר. אי־שקט הופיע בפנים הטובים והקמוטים.

ברגעים ההם היה חש אייזיק נוחם בא ללבו ומייסרו, וגמלה החלטה להתרחק מליליאן.

ולא ידע אם בכונה או שלא בכונה רמז לו מרטין באותם הימים שכדאי לו לבקש דירה אחרת: 

– כבר הולך הנך ומצהיב, בחור… לא טוב לבחור להיות תמיד תלוי בדעתם של קרובים. ובכלל צורך לו לבחור בחדר משלו.

באחד הימים פגש אייזיק בטושה הולמן, בנה הצעיר של המשפחה שחָבר אליה באניה. בצהרי יום ראשון עבר בגן המרכזי ושמע קול צעירים שרים רוסית ואנגלית בלוית גיטרה. ניגש וראה – טושה הוא המנגן. קומתו גדלה, פניו הרזים הילדותיים היו עתה מגולחים. כשחדלו לנגן ולשיר שאל:

– טושה, שוב אינך מכירני?

הנער הכירו מיד ופניו אורו. דיבורו היה עתה מתובל מילים אנגליות. ומתוך השיחה נודע לו לאייזיק כי משפחת הולמן מתגוררת לא הרחק מכאן. שהוא, טושה, לומד בבית־ספר גבוה, ואחיו ואחותו לומדים בשיעורי־הערב של המכללה. מאחר שהיו בידיהם תעודות־בגרות נתקבלו ללא תקלה. דרך אגב סח שהוריו רוצים להשכיר חדר. שני חדרים פנויים להם.

נתעוררו בו באייזיק געגועים לאותם ימים וערבים שבאניה בשעה שהכל היה סתום והלב מפרכס בתקוה ויראה. הנערים המשיכו לשיר ואחד מהם רקע ברגלו לפי קצב הצ’רלסטון. עוברים ושבים התעכבו לרגעים מספר ואחר עברו הלאה. ילדים עמדו וקראו בקול להוריהם. מהבריכה נישאו קולות עליזים, ובמרחק נוצצו ראשי בנינים.

זכר אייזיק כי ראה בנינים אלה גם בהתקרבו אל חוף ניו-יורק.

[ב]    🔗

גובה לבם של ההולמנים ואף דיבורם הרוסי המצוחצח היו לו לאייזיק לזרא בשעת הנסיעה באניה. אולם עמדה להם יהירותם זו באמריקה, והיא שהצילה אותם מרגש הנחיתות האורב לו לכל חדש. יהירות זו היא דוקא שהגדילה את חוגם, במקום להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמם. טוב לו למהגר שמץ גאוה. טוב שיראה עצמו עומד במקום מורם. חסרונו של אייזיק היה שראה עצמו נחות־דרגה בדיבורו האנגלי המגומגם. בפקפוקיו.

ההולמנים לא זו בלבד שהתגאו במעמדם, אלא אף חסרונותיהם נראו בעיני עצמם כיתרונות. ומשום כך גם אחרים ראו אותם כך. ביהירותם כפו את דרכי חייהם על כל הסובבים אותם, ואת כל אלה שאינם שייכים לחוגם ראו כפחותים במעלה. יהירות זו היא שחיזקה גם את קשרי המשפחה ביניהם, ומעולם לא ראו את עצמם בודדים כאנשים מסוגו של אייזיק.

אירמה עדיין התהלכה כבת־מלכה ובמלבושיה המיוחדים ובמבטאה היתה מפגינה את מוצאה הניקולאיבי. לבשה חולצות מרוקמות, תלתה עגילים גדולים באזניה, דיברה אנגלית במבטא רוסי והשתדלה להטעים ביותר את הריש המגולגלת. בינם לבין עצמם חדלו בני ביתו של הולמן לדבר אידיש לחלוטין. מדברים היו רק אנגלית ורוסית. אבראשה מצא לו ידידים מקרב ילידי רוסיה וליטא, ובערבים היו מנגנים ושרים בצוותא.

וכך לא פרשו הללו לקרן זוית, כרובם של המהגרים, אלא, אדרבא, הגדילו את חוגם וחיזקו בטיחותם בכוחות עצמם.

היה הבדל ניכר בין טושה הצעיר ואבראשה הבכור, אך לא היה בכוחו של הבדל זה להביא לידי פילוג. חוגו של אבראשה נעשה תחילה מעין המשך של החוג האינטליגנטי שבניקולאיב. היו קוראים את העתון הרוסי המופיע בניו־יורק ומביאים מהספריה את ספרי מאיאקובסקי, יסנין, פילניאק, ומהספרות והדיבור עברו גם לפוליטיקה ונגררו אחרי המפלגה הקומוניסטית. בעיר מולדתם ראו עצמם אבראשה וחבריו כעומדים מעל להמון שאינו מדבר רוסית כהלכה. ואילו כאן, בניו־יורק, הוא, אבראשה הולמן, שלמד בגימנסיה הניקולאיבית ודיבר רוסית צחה, נאלץ היה לעבוד בבית־חרושת של יהודון, שלא ידע אפילו צורת אות ברוסית, איש שבא מאיישישוק, משניפישוק או מעיירה מעופשת אחרת שגדלה דל“ת על דל”ת. ואותו איש יש והוא מצווה עליו, באידיש, לשרתו והוא חייב לשמוע בקולו אם רוצה הוא במשׂרתו.

וכך נעשה אבראשה על יד על יד נוטה לחבריו הרדיקלים. במרוצת הימים הגיע לניו-יורק תיאטרון רוסי ממוסקבה, ובאו רקדנים מרוסיה, ובכלל מרובים היו האנשים הנוסעים מהתם להכא ומביאים ניגונים חדשים וזמירות חדשות, ואבראשה עושה כה וכה ומארגן תזמורת המנגנת דברים “שאינם ספוגים עוד אותה רוח בורגנית של המאה התשע־עשרה, אף כי בין הללו היו המהפכנים שבישרו את המהפכה הפרוליטרית הבאה. וקחו, למשל, את בטהובן ובעיקר את הסימפוניה החמישית. כמה כוח ריבולוציוני בסימפוניה זו! וקחו למשל…”

ומובן שיש הבדל בין סיעתו של אבראשה ובין זו של טושה, הקרוי עתה טדי. טדי לומד בבית־ספר גבוה וגם הוא משתייך לחוג הקומוניסטים הצעירים. אבל הוא שוב אינו מדבר רוסית ואפילו בבית הוא מדבר רק אנגלית. גם הוא יד לו בתזמורת של אבראשה, והוא הכניס לתוכה גם רבים מחבריו האמריקנים, והם שמהווים את הרוב ויש שמנגנים גם ג’אז וכשעורכים נשף־ריקודים הרי רוב הריקודים הם עתה פוקס־טרוט וצ’רלסטון. אמנם כדי להפיס את דעתו של אבראשה וחבריו מזניחים את הריקודים הישנים, וגם הם מדברים כבר ביניהם על פי רוב אנגלית.

יוצאת דופן היא דוקא אירמה היפה. אי אפשר לה לעבוד במשרד, כי הלשון האנגלית אינה רהוטה בפיה, ובבית־החרושת קשה העבודה, אינה עובדת שם אלא ימים מספר, ועוזבת. כמקודם מתהלכת אירמה גאה וזקופה, לבושה חולצות מרוקמות, ועגילים ארוכים באזניה. יש והיא באה אל חדר המבשלים על מנת לעזור לה לאמה ולצאת ידי חובה, אבל האם גוערת בה רכות:

– לכי לך מכאן. אין לי צורך בך. די לי שאני שקועה יום תמים במטבח. אילו היו אומרים לי כזאת בניקולאיב…

הולמן הזקן עומד בענינים פוליטיים לימינם של בניו, אף כי הוא משאיר לו לעצמו זכות להתנגדות:

– אילו היו הבולשביקים קצת אחרים… רק מקצת שבמקצת… הייתי מברך אותם יום יום. ראו, למשל, מי הוא שמושל בכיפה בניקולאיב. הרי זו חוכא ואטלולא!

וכשאבראשה מתוכח עם אירמה עוזר האב לשניהם.

אל אירמה מדבר אבראשה בניחותא שלא כדרכו עם שאר הבריות: 

– האינך רואה כי בני־אדם מתהלכים פה במדינה הקפיטליסטית ללא בטיחות ביום מחר?

בנידון זה קשה לה להתנגד, אך היא משיבה לו בשאלה אף היא:

– ושם ברוסיה יש לכם בטיחות? כאן, לכל הפחות, רשאי אתה להתלונן, יכול אתה להפסיק עבודתך, אם רצונך בכך. נסה נא להפסיק עבודתך שם, ידוע מה יעשו לך…

אבראשה רואה חובה להגן על כל מעשיה של רוסיה:

– אַל תשכחי כי הסובייטים הם במצב של מלחמה כל העת. מדינות הקפיטליזם נלחמות בה וחותרות תחתיה בסתר. בשעת חירום אי-אפשר לשים לב לפרט ולצרכיו.

לרוב ידו על העליונה, ונדמה לה לאירמה כי גלמודה היא בבית. קשה שלא לבקש כסף וקשה שבעתים שעה שאמא נותנת לה דולארים אחדים. אף כי מתהדרת היא בבגדיה הרוסיים, הרי שמלות יפות מאוד בחלונות הראוה, וגם שמלות חדשות רוסיות עולות הון. יודעת היא בלב לבה כי יפה היא מכל אותן בובות המהלכות ברחוב אלא שלהן יש כסף לבגדים ולה אין… ואין זה ענין של בגדים בלבד.

כששכר אייזיק האלבר את החדר בביתם, מצאה לה אירמה מעין אח לצרה. גם אייזיק לא השתייך לחוג אחיה. בעיירתו למד קצת עברית, ואם כי לא השתייך לאגודות הציוניות, נשארה הזיקה לאותן התמונות התלויות על קירות ביתם, תמונותיהם של קולוניסטים עברים לבושי צחורים חבושי כובעי קש ושל נערות עבריות הנושאת סלי ענבים בידיהן. לפרקים בלילי שבת היה אבא מוצא ספר ישן, דהה, בשם “כנור ציון” ושר נוגות ובנעימים “נומה, פרח, בני מחמדי”, “על אֵם הדרך”, “ציון, ציון”. אבא היה מתלהב ומספּר לבנו על ארץ־ישראל ואמא היתה שותקת בעקשנות. היתה תמיד מעין התחרות בין התלהבותו של אבא ושתקנותה העקשנית של אמא, עד שאמא היתה מנצחת, התלהבותו של אבא פגה, עד שנאלם דום. נדמה היה לו אז לאייזיק שאביו אף הוא אינו שייך לזה הבית הגדול העגום, אלא מקומו בין האנשים לבושי הצחורים, החבושים מגבעות קש ומביטים באהבה על הנערות הנושאות סלי ענבים בידיהן. שם בודאי שדות־בר רחבים וגנים מלאי פירות ואור ושמש, וגם עקרת הבית יוצאת אל השדה לקצור את הקמה ומגל בידה, שלא כאמו היושבת בבית עצובה ושותקת בעקשנות. שם בודאי רצים בשדות כמו שהוא היה רץ עם פירקה בגן הירק באותו יום קיץ בימי הילדות הרחוקים.

אייזיק מנסה לדבר בשפה רפה על ארץ־ישראל והסוציאליזם, על הקבוצות ותנועת העבודה בארץ־ישראל כפי ששמע מפי נואמים ציונים. אולם אבראשה וחבריו אינם מניחים לו לגמור, פורצים בצחוק וקוראים קריאות פסקניות:

– ובכן, עלינו לשבת בכל הארצות בחיבוק ידים עד שתהיה לכם ארץ משלכם!

– ומי ירצה לנסוע לארץ שלכם עם כל הרבנים ושאר כלי הקודש?

– זהו אופיום לפרוליטריאט… לפרוליטריאט אין ארץ.

אירמה התנגדה אף היא לציונות. וכי מה לה ולאנשים המדברים בשפה עתיקת־ימים? היא פגשה ציונים בניקולאיב. מה לה ולהם? אולם בכל זאת טוב שאייזיק בבית. שוב איננה בודדה בקרב אחיה ובקרב האנשים הבאים אל אחיה.

לפרקים היה גם אייזיק יוצא אתם אל הגן, מאזין למנגינותיהם ולשיחותיהם. ואף כי לא השתתף בשיחות ובמנגינות הרי נעים היה לחוש את אירמה היפה על ידו ובכך הריהו שותף ואינו שותף להמולה לקולות ההומים מסביב.

[ג]    🔗

לאחר שהשתקע אייזיק בביתם של ההולמנים היה גם הוא כרוברט וליליאן, בא אל דודו בלילי שבת. עתה ישב הוא לסעודת־שבת כאחד מהם: איש המרויח למחיתו, שבערבים הוא לומד בקולג', ומי יודע מה נכון לו במרוצת הזמן.

וגם בבית־החרושת נשתנו היחסים. עתה ידע אייזיק כי הגזר, שהוא, אייזיק, היה ירא אותו קודם לכן, אינו אלא איש מזדקן, החושש פן יסיגו את גבולו; אף ידע כי זה האיש המזדקן אינו מומחה כלל בעבודתו. ובעבור אייזיק עתה בין הנשים העובדות ראה עינים נשואות אליו וידע כי צעיר לימים הוא, טוב למראה, שקומתו גדלה מקומתם של כל אלה הגחונים על מכונותיהם.

קודם לכן, בימים הראשונים, בראותם אותו נושא ספר בחיקו היו לועגים לו:

– קורא אתה ספרים, ירוק. תהיה “אולרייט” באמריקה.

גם עתה עדיין מתלוצצים, אבל נשמעת גם נעימה של הערצה:

– הצהבת, האלבר, מהר, שלא כמונו.

– מה הם הדברים שאַתה לומד שם בקולג'?

הרגשת הכבוד היהודית כלפי איש הלומד לא פגה אפילו בדור תלוש זה. בהערצה מעין זו היה הסב רואה את נכדו הבא מן ה“ישיבה” באמרו לו: “נו, שקץ שכמותך, למדת שם יפה?” ושלא בפניו היה מוסיף אגב יוהרה: “ברוך השם, זה הקטן שוב לא יהיה בור כמוני”. וככה היה גם האב מתיחס לבנו הגימנזיסט, החוזר מעיר המחוז הסמוכה וספרים רוסים תחת בית שחיו.

שוב לא נראה ה“שאפ” לאייזיק כגוש חסר־צורה העומד לספגו לתוכו. קרני השמש המפזזות בפינת העבודה של הנערות זירזו את התנועות והחישו את הצעדים. במקום לגחון על המכונה היה מתמתח ומזדקף שלא לצורך. טוב היה ונעים להרגיש כי מביטים עליו. וקשה ומגרה היתה ההרגשה שאילו רצה בכך היה בא לביתו של רוברט ולוקח ממנו את אשתו, ועם הרהור מגרה זה היו הרגלים הולכות מאליהן במשנה מרץ וביתר שאת מקצה השולחן אל קצהו. הרגלי העבודה נבעו היטב ולא היה חושש עוד פן ישכח להפוך את האריג. שוטח היה את האריגים בסדר ובקבע ובשעת־מעשה היה המוח שוגה בדמיונות. אולם יחד עם הדמיונות המגרים עמדה לפניו גם דמות דיוקנו של דודו. הוא ממש חש את מגע ידיו המלטפות.

וככה בעברו לגור בביתם של ההולמנים החליט אייזיק להימנע מפגישות עם ליליאן.

דירת ההולמנים היתה בת ששה חדרים קטנים ופרוזדור ארוך. עם כניסה, מצד שמאל, היה חדרה של אירמה, וחדרו של אייזיק מימין. החדר הסמוך, מימין טרם הושכר. ובקצה הפרוזדור היה חדר גדול ששימש טרקלין וחדר אוכל ומאחריו חדר אחד לזקנים ואחד לטדי ואבראשה. בערבים היו מתאספים בחדר הגדול. טדי פורט על הגיטרה ואבראשה על המנדולינה, וניגונים ישנים היו ממלאים את חלל החדר ומביאים אתם כיסופים למה שחלף ולא יבוא עוד. הזקן יושב לרוב בלי מעיל וקורת־רוח משתפכת על פניו הרחבים. הזקנה יושבת שחוחה באחת הפינות וכפעם בפעם קמה ומפסיעה בלאט, מציצה למטבח וחוזרת אל פינתה. גם אירמה מצטרפת לפרקים לשירה, ואז עומדת היא עמידה ישרה, תמירה ונאה, כאחת הגיבורות של הרומנסים. יודעת היא גם לנגן בפסנתר, אבל לא קל הדבר לשדלה לכך. יש שטדי מתחיל פתאום במנגינת ג’אז מהירה. אירמה מפסיקה אז לשיר והכל מחייכים וגוערים בו בטדי. ונדמה אז גם לו לאייזיק כאילו משהו קבוע ועומד הוצא מן החדר ובמקומו מילאו את החלל אי־אלה קולות וצבעים של עראי. וצר היה לו לאייזיק על התמורה: היו כאן קודם ניגונים בוכים ממושכים, ניגונים ידועים לו מתמול שלשום, שהמשך להם אי־שם בארץ רחוקה מעבר לימים – ופתאום כל זה כלה ואיננו, ובמקומו נגינה מקוטעת, מפולגת, די־די־די…

והלב מתמלא משום־מה רחמים על אירמה התמירה והיפה.

בכלל מוזרים הם יחסיו אל אירמה. הוא רואה אותה מתהלכת גאה ומובדלה משאר בני משפחתה. עדיין מחלחלת בו התשוקה אליה מאותם ימי האניה הרחוקים, אף נשאר משהו מהעלבון שעה שעזבה אותו. אך כאן בביתה אינו פונה אליה ואינו משוחח אתה אלא דוקא במחיצתם של אנשים אחרים. הוא מתלוצץ אתה כדרך הבחורים, אומר לה שהיא יפהפיה, ושואל אותה על טיב הספרים שהיא קוראת. עתים גם מתוכח אתה. כל זה אין בו כדי התקרבות יתירה. אמנם יש ובלילה הוא מאזין במתיחות לפתיחת הדלת של חדרה ולסגירתה, ובדמיונו מחבק הוא את גופה התמיר, את רגליה הזקופות ושדיה הקטנים והמלאים. בלילות כאלה מרעיד הוא על משכבו ושנתו נודדת. אולם למחרת בבוקר יקדמנה בברכת־שלום אדיבה ומתירא להישאר אתה ביחידות.

מה שונה הוא יחסו אל ליליאן. ליליאן הקטנה והערה מוכנה לקפוץ על ברכיו לעיני כל. קשה משום כך לבוא אל ביתו של הדוד הזקן. אך תראה את הדוד פונה הצדה, תגחן אליו ותחבקו, ומיד חוזרת ופונה אל הדוד, כאילו לא אירע דבר, – ואייזיק מביט על סביבו ביראה ובתמהון. ויש שנלחצת אליו בקיבורת רגלה, והוא קופץ אגרופו כאומר להדפה מעל פניו. והדוד מביט על סביבו בחיבה וברוך, ורוברט שרוע לו על הספה וקורא בעתון או מתבדח לו, כדרכו, על ה“ירוקים” שנעשו “צהובים”. חוזר ומדבר על הלימוד בקולג', מפעם לפעם שואל אותה שאלה:

– מה לומד אתה שם בקולג'? מה תהיה, עורך־דין או רופא? ואולי תבנה בשבילנו גשר חדש על ההודסון?

רוברט, לכאורה, יצחק, אולם אייזיק אף הוא טרם ידע מה תכלית הלימודים שלו במכללה. לימוד מקצוע דורש שנים לא מעטות. ואילו הוא, הכל נראה בעיניו עראי, אינו כדאי. הלימוד הוא לו מעין שגרה. לומד הוא מפני שגם האחרים שבאו אתו לומדים. והללו, האחרים, רק מעטים מהם, יחידים, שתיכנו להם תכניות להבא. כל מקצוע כרוך בעשר שנות לימוד והכנה, והרי כבר משא שנים על גבם והם עייפים… לומד הוא מפני שצריך היה למלא את החלל הגדול המאיים… אם לא ימלא שעותיו בקריאה ובהכנה, בבחינות ובשיעורים יפחידהו אותו לוע פעור. הקריאה והלימוד מחפים קצת על הארעיות הנראית בכל, למרות ניגוני הג’אז הנשמעים עתה בתכיפות מהגיטרה של טדי: די־די־די־די… הכל נפרד וניתק בעראיות זו: די־די־־די־די… עראי כל זה. הכל עראי, כמלאכת השטיחה כיחסו אל האנשים העובדים על ידו. היום מצוי הוא אצל פלוני, ולמחרת יקרה משהו לפלוני, ומקומו יהיה ריק. אחר ייתפס המקום על ידי איש אחר, ואחר כך ייעדר גם ההוא, או הוא, אייזיק, גופו, ייעדר משם. והמכונה תשתקשק לה כאילו לא חלה כל תמורה… בשעת הארוחה ידברו הפועלים הותיקים על הנעדר, ועל האיש החדש יביטו לרגעים בתמיהה ובחשד. ישאלו את היימי מה נתארע לו לפלוני הנעדר. היימי עונה מה שעונה, אבל בלב נשאר חלל ריק. הנה היה איש, והעין לא תראהו עוד. היה איש, עבד כאן על ידו, קשרים נתהדקו בינו ובין שאר העובדים, ועתה איננו, ונשאר רק זכרון דק, מרחף, הבא ומנקר לפרקים… 

השיב לו אייזיק לרוברט מה שהשיב, והלה המשיך כדרכו תמיד, והיה מאריך בדברים ומגלגל לו לאייזיק כעין קליפת־מחסה.

– ירוק הוא תמיד ירוק. פּונימאיש פּו רוסקי? אינך מבין אנגלית? אני שואל אותו מה הוא לומד והוא אומר כי אינו יודע… מה זאת אומרת אינך יודע? מי יודע? הגד, מה אתה רוצה להיות: עורך־דין, רופא, מהנדס? מסרס סוסים? אני משלם מסים לעיר והעיר משלמת להם למורים בכסף מלא, ורשאי אני לדעת. הלא כן?

רוברט צוחק צחוק של הנאה על חכמתו, כביכול. וליליאן נכנסת לתוך דבריו ועומדת לימינו של אייזיק:

– אצלכם הכל תכלית. הכל כסף. לשם מה הוא לומד? הוא לומד כדי לדעת. כדי שלא יהיה שרוע כל ימיו על הכורסה ומגלגל בבדיחות שבעתוני “הוירסט” או ב“דיילי ניוס”.

הלואי והיה כדבריה. לאמיתו של דבר ערך הלימוד לגביו הוא כקריאת הבדיחות לגבי רוברט. איננו בא כל עיקר לתכלית הידיעה. כל עצמו אינו אלא דבר שבארעי, שנקלט לשעה ותו לא. עדיין זוכר הוא את השורות של ניקראסוב מתוך שיר שלמד בעל־פה: “עוד תהיה באוניברסיטה, בוא יבוא חלומך”. והנה הוא בקולג', והכל שם נכנס ונקלט בו קטעים קטעים, פירורים פירורים, והעתיד כל כך רחוק שלא כדאי אפילו לצרף את הדברים יחד. לא כדאי וגם אי־אפשר לצרפם. אין כל גשר בין הדברים.

[ד]    🔗

הגיעו ימים בהם מתחיל האדם להתערות בארץ מגוריו החדשה ולזון את עיניו לא רק בשולחן עבודתו ובקריאת השלטים של הרחובות ותחנות הרכבת, אלא גם בשמים מעל ובכל אשר בארץ מתחת, בירק־דשא ובכוכבי־השמים – ודוקא אז ניעורים הכיסופים אל העיירה ואל בית האבות שמאחוריו גן גדול שטוף־שמש, אל העדר השב מן המרעה ומעלה אבק, אל קריאות האנשים והטף ונביחת הכלבים, מתעוררת ההרגשה של דמדומי בוקר וערב, של זריחה ושקיעת שמש אדומה וגדולה, ויער משחיר והולך במרחק.

בשנים הראשונות לבואך ניתנים גופך ורוחך להסתגלות לדברים קטנים שמסביבך ולצרכי שעה. האזנים מתמלאות טרטור המכונות, יחד עם דברים חוזרים ונשנים: “האוהב אתה את אמריקה?” “הכבר מצאת לך עבודה?” “הלומד אתה אנגלית?” אך לאט לאט סופג אתה גם את יפיה של הארץ החדשה. הולך אתה אל פרוספקט־פרק ואל ון־קורטלנד פרק ואל קוני איילנד, ואף כי בחדשים הראשונים אף הם אינם אלא חלק מאותם מראות וצלילים שאתה קולטם יום יום ושבוע שבוע, הרי לפתע פתאום ביום קיץ אחד אגב שיחה בטלה עם אכילת נקניק ושתיית גזוז, אתה רואה את הים הגדול המשתרע לפניך עד אין סוף ואת גופותיהם של הצעירים העליזים, ריצתם והמולתם, ורואה אתה את בניני־הפלדה הגדולים המתנשאים כענקים צעירים, ואת האוטומובילים הממהרים ורודפים זה את זה, כחיות מירוץ שעלו מן הרחצה…

ודוקא אז, בהיגלות פתאום לעיניך יפי ארצך החדשה, בא נוף ילדותך ומתפשט ומתלבט לפניך. דומה שעד עתה נתכווצו המראות בחביון־נפשך ועתה הנם יוצאים למרחב, ויחד אתם הרגשותיך יוצאות ומתפשטות במרחב. רואה הנך את השדות המשתרעים מאחורי הגן הגדול והאורוות והרפת, שומע אתה את נקישת הפטיש על הסדן מאחורי ביתו של מאיר הנפח, והנך סופג לתוכך את שקט יום השבת בשוק העיירה, שעה שאתה ולייבל נושאים את הטליתות של אבותיכם.

אחרי יום כזה אופפים אותך כל הלילה געגועים ורחמים וחרטה, ולמחרת הנך ממהר אל הבאנק ומשגר את שארית הדולארים שלך אל אביך הזקן, ומתנצל הנך באמת ובתמים על שלא כתבת לו מזה חדשים רבים על מנת לעודדו בבדידותו ובגעגועיו, ושבקרוב תכתוב לו מכתב ארוך ותענה לו על כל שאלותיו באריכות, על החיים באמריקה, כיצד אתה חי ומה שלום הקרובים, ומה יוכל לעשות הוא, אבא, בארץ זו אם יעלה בידו להביאו הנה. ויודע אתה בשעת כתיבה, כי ארוך היה המכתב ולא תכתוב לו על הכל, וכי שוב ישמח אביך ויתאכזב, ושוב ילך יום יום ושבוע שבוע אל הדואר ויחזור מאוכזב אל ביתו הגדול הריק.

וביום מן הימים האלה בא לייבל פסקוב בן הנפח אל מעונו של אייזיק האלבר. ידע אייזיק כי לייבל מצוי אי־שם בדטרויט או בפיטסבורג מזה שנים, ולא פעם אמר בלבו לבקש את כתבתו, ולבוא אתו בדברים. כך הבטיח גם לאבא במכתבו האחרון, שבודאי ישתדל למצוא את כתבתו של לייבל ולשלחה אליו. אולם הוא דחה את הדבר מיום ליום. עתה שמה לקראת חבר נעוריו, באמת ובלב תמים.

זכור לו להאלבר אותו ערב ראשון שבן עיירתו בא אל חדרו אחרי שנים רבות שלא ראו איש את אחיו. נכנס קטנטן, מכווץ ומכונס בתוכו כשעיניו הקטנטנות השחורות בוחנות את חברו מנוער. ברגע הראשון ראה אייזיק את עצמו גדול וחזק לעומת בן עירו שנראה כה קטן לעומתו. צפה לפניו דמות דיוקנו של מאיר הנפח שצפרניו מלוכלכות וידיו מפויחות בעמדו מול אביו גבה הקומה ורחב השכם המחליק את שפם הפשתן שלו.

תוכן כל אותה שיחה ראשונה אינו זכור לו לאייזיק. זוכר הוא רק שבהמשך השיחה הרגיש שהוא צריך לאותו צעיר קטן הקומה, וכי טוב טוב לו לראותו תכופות. כוח של ריכוז הורגש בו באורחו זה. מעין אותו כוח שהיה בו במאיר הנפח שעה שעמד על יד המַפחה ושיח ושיג לו עם איכרים גדולים ומגושמים.

רק דברים של מה בכך זוכר הוא מאותה שיחה ראשונה, כגון שביקשו לייבל כי יקראהו בשם ליאו. לו אחר במקומו אפשר והיה צוחק לו. אולם לייבל ביקש זאת במין רצינות שכבשה אותו, אף דיכאתהו במקצת.

אייזיק חשב שעם פגישה ראשונה יהיו מסיחים בדברים נשכחים, מימי הילדות, והנה נכנס גם הוא לתוך אוירה מעשית. ליאו, לייבל, דיבר על לימודיו. דיבורו היה דיבור ברור ומפורש:

– אני רוצה ללמוד רפואה. יש לי תעודת “היי סקול”, מפיטסבורג, אומר אני להיכנס תחילה לקולג', איני יודע כיצד מסדרים זאת. הייתי רוצה שתעזור לי.

פרט זה נחרת היטב בזכרון, בשל הבטיחות שבו. אייזיק למד בימים ההם בלי מטרה, בלי כיוון. והנה בא לייבל ובפיו תכנית מדוקדקת. לא עלה לו לאייזיק בקושי זה שינוי השם של חברו: ליאו. אדרבא, צלצול שמו החדש, ליאו, הולם את הצעיר קטן־הקומה, המרוכז, בעל הפנים המוארכים והעינים השחורות הרושפות.

ליאו סיפר לו אז כי לעת עתה הוא מתגורר בבית דודו שבשכונת ברונזויל. דודו איש טוב הוא ורוצה שהוא יעבוד בחנות המכולת שלו. מלבד עבודת היום יצטרך לעזור לדודו בימי שבת ומועד בניקוי הרחבה שליד הבית, בטאטוא השלג, הסקת התנור, גריפת שלכת העצים בימי הסתיו וכיוצא באלה. לא מרוע לב רצה הדוד שיעשה כל זאת. אדרבא, הוא ראה בזה מעין כבוד מיוחד לליאו. הדוד עצמו היה מתענג על העבודה בביתו שלו. שנים על שנים חי בביתם של זרים, בדירות “טנמנט”⁸, והתגעגע על בית משלו, על גינת ירק ועצים מסביב לבית. עתה יקרים לו הדברים האלה ורצה להרגיל בהם גם את אורחו הטוב.

ליאו סיפר על כך בקצרה, שאין לבו הולך אחרי הצעת הדוד, והוא מבקש לו עבודה ומקום לגור, שואל את אייזיק אם בידו לעזור לו בכך. הדברים נאמרו בלי היסוס כלשהו. הוא, אייזיק, לכשמבקש ממישהו טובה, הריהו עושה זאת אגב היסוסים, אומר דברו למקוטעין, אינו מעיז לבקש הכל בבת אחת.

ואותו ריכוז ומרץ של חברו גדולה היתה השפעתם על אייזיק. ועוד בו ביום דיבר עם הולמן הזקן ואשתו, והם הסכימו להשכיר לו לליאו את החדר הסמוך לחדרו שלו. ולמחרת ביקש מבעליו שיקבלו את ליאו לעבודה בתפירה. ועוד באותו שבוע הלך אתו אל המכללה, וליאו נתקבל לעונה הבאה.

ליאו פסקוב לא התבלט למראית עין. כשהיו שני הידידים מהלכים יחד היו העינים מתעכבות על אייזיק. אייזיק האלבר דיבר בקול רם. גבה-קומה היה ורחב־כתפים ובדברו היה מניד זרועותיו, ועיניו האפורות היו מתרחבות. הוא היה תמיד המתחיל בדיבור ובמעשה, אף כי לא תמיד המסיים והמבצע. קומתו של ליאו פסקוב לא היתה קטנה ביותר, אך בשל כתפיו הצרות וזרועותיו הדקות נראה קטן-קומה. פניו היו מוארכים ודקים ועיניו שחורות, קטנות, ומתלקחות בדברו דומה היה למי שקלט הכל, ומתון מתון, בניגוד להאלבר שנראה כפזרן, וברעש.

ומאותו יום שבא לייבל לגור במחיצתו נתמלאו החיים חוליות חוליות של העבר. טוב היה להזכיר ימים שעברו, מראות שנשכחו, אנשים ומאורעות. פלט האחד פתגם, מימרה, מיד ידע רעהו למה הוא מתכוון. הוצאת מפיך את השם ברל לוטאויצר, ומיד מתגלה זה הבית שבקצה העיירה, שמשם נוסעים לארץ־ישראל ולאמריקה, כשכל אנשי העיירה הולכים ללוות את הנוסעים והנערים מתעכבים באפר של ברל ורצים אחרי חרגולים, חיפושיות, “פרות משה רבנו”, ואשת ברל, השמנה, רצה אחרי הנערים ומקללת ומגדפת על שרומסים את העשב… וכשמזכירים את השם יעקוב ציצירקס, מיד מעלה הדמיון אותו גוי פילוסוף שבעיירה, שהיה מכריז ומודיע: “עבודה היתה בעולם והיה תהיה”, ואת אשתו היפה מלאת־הקיבורות ושחורת-השיער, שהיתה תמיד עובדת בבתי זרים, ושעה שהיתה גורפת את העשב ומפשילה שמלתה מעל לברכיה היו עיני הנערים עוקבות אחריה, ובשל כך בלבד היו נמשכים ובאים היו למקום עבודתה. ובראותה נער כרוך אחריה, היתה צוחקת אליו: “מה חפצך, שד קטן?” בטוח היה הנער שבכוָנה היא מפשילה שמלתה קצת יותר.

כך היו יושבים צעירים לא צעירים ומפליגים בשיחה על ימים עברו. אייזיק הוא תמיד המתחיל, ותשובותיו של ליאו קצרות. תוך כדי שיחה מקשר אייזיק את מסכת חייו חוליה בחוליה, מקרב שנים ותקופות זו לזו, ככה שלא יהא עוד חלל ריק מאיים ביניהן. ואף כי ליאו פסקוב אינו מגלה כל סימנים של געגועים, ואולי דוקא משום כך, טוב היה לעשותו מעין מרכז נוקשה ומהודק של זכרונות.

במתכוון ושלא במתכוון היה אייזיק מוליך בכל השבילים עד לעיר המחוז שעל יד הנהר סלוץ, עד ל“שוסיי” והמרפסת של מלון בוטניצקי, ועד לפירקה בוטניצקי הנמצאת עתה עם משפחתה באמריקה באחד הפרברים של ניו־יורק. מאוד היה מתאַוה לראותה, ועדיין לא נזדמנה לו שעה כשרה לכך. אייזיק חש שלא לרצון לו לליאו זו השיחה על פירקה ועל הנעורים בכלל שבעיר המחוז ואף על פי כן היה ממשיך ומגלגל בשיחה דוקא בענין זה, במתכוון ושלא במתכוון.

[ה]    🔗

טוב היה לשני האנשים הצעירים שמצאו איש את רעהו בכרך הגדול. טוב היה לנסוע יחד ברכבת ולקרוץ בעין על הנערות היושבות או עומדות סביבו. ליאו הסתגל למקום עבודתו בלי קושי. ב“שאפ” כינוהו דרך לצון “פרופסור”, “דוקטור”, דיברו אליו בהערצה נסתרה.

ביום חג היו יוצאים אל הגן או הולכים לבקר את הקרובים. היו באים גם לבית דודו של ליאו, אל הבית הקטן העטור גינה קטנה. הדוד, איש דק־פנים שעיניו שקועות עמוק בחוריהן, כל ימיו היה מצפה לכך שיוכל לטפל בגינה ליד בית שכולו שלו, ועתה, לכשזכה לבית וגינה משלו, שוב אין כוחו אתו. הדודה חולה במחלת הסכרת ואסור לה לעבוד הרבה. ומשום כך מוזנח הבית וכל אשר מסביב לבית. יש והדוד מוציא את המזלף, עושה משהו בגינה, אך מיד מתעייף ונאלץ להפסיק. צר היה לראות אדם זה חשוך־בנים ונטול־שמחה שכל ימיו ציפה למעט קורת-רוח, ועתה לכשזכה להתגשמות חלומו הריהו חולה ואשתו חולה והבית מוזנח והגן מלא אבק והעצים המעטים גדלים פרא.

פעמים היו באים יחד גם לביתו של הדוד ישראל. הדוד מקבל את פניהם, כרגיל, בחיבה, ואת ידי ליאו הוא מלטף בשמחה:

– שבו נא, אורחים יקרים… אנא, שבו. זוכר אני גם את אביו של ליאו. כן, אני זוכרהו היטב. בהיותו ילד היה דומה לך.

ובגלל ליאו פסקוב באה גם ליליאן אל ביתם של ההולמנים.

אייזיק לא היה מזמין אליו את קרוביו. ליליאן לא היתה, אולי, מעיזה לבוא לביתו של רוָק. עתה בהיותם דיירים שניִם נעשה הדבר מובן יותר ומקובל על הבריות. 

מתחילה לא היה אייזיק חושש ולא כלום. דוקא עם בואו של ליאו אל בית הדוד נעשו יחסיו של אייזיק אל ליליאן טבעיים יותר וידידותיים יותר. לא חשש אף בשעה שהזמין אותה ליאו לבוא ולשמוע לנגינת ההולמנים. הכל היה פשוט ומובן מאליו. היא היתה מדברת, כדרכה, על הרוסים ועל המוסיקה של הרוסים, וליאו הציע שתבוא לשמוע מוסיקה רוסית.

רוברט ניסה לבדח את דעתם, כדרכו תמיד:

– מה שרים שם אצלכם? רוסקאיה פולקה? אה? קופצים ממקום למקום. טרא־־טרא־טרא.

דומה, שצחוקו זה של רוברט הרגיז את ליליאן.

– בכן, בחורים אבוא אליכם. לא רוברט בודאי לא ילך. אני אבוא בגפי. מתי לבוא?

לא חשש אז אייזיק לתוצאות ובכל זאת גימגם:

– אין הבדל. כל יום שתחפצי.

אבל ליליאן רצתה, כנראה, להכריז על הדבר בפומבי, שלא ייראה כגניבת הדעת:

– כך אין מזמינים. תקבעו זמן ואדע. מחר? מחרתים? כלום מתבייש אתה להציג את קרובותיך לפני בעלי הבית שלך?

– מחרתים – חזר וגימגם אייזיק באי־רצון.

אייזיק לא פילל כי מביקור זה תיפתח הרעה.

אייזיק סיפר למשפחת הולמן כי קרובתו רוצה לבוא ולשמוע לנגינתם. אבראשה שאל בלצון אם יפה היא ואייזיק ענה שיפה היא מאוד, אך זו צרה – נשואה היא. חזר אבראשה ושאל אם זקן הוא בעלה או צעיר, וליאו ענה כי זקן מכוער הוא ובורגני.

ובשעה שבאה ליליאן אל בית ההולמנים היו חברי התזמורת מנגנים בחדר הגדול. אבראשה פרט על המנדולינה וטדי על הגיטרה. היתה שם עוד מנדולינה אחת וגם באלאלאיקה. מסביב למנגנים עמדו כמה צעירים ושרו. ליליאן נעשתה מיד חלק מהחבורה. היא ידעה אחדים מהניגונים הרוסיים, וכשטדי ניגן ג’אז היא עזרה על ידו.

ישב אבראשה, שפניו כפני אביו רחבים ומביעים יוהרה, שפתיו תפוחות ואדומות כשפתי אשה ושערותיו השחורות הסמיכות גולשות על מצחו. ישב וניגן ואגב כך התבונן על סביבו כמנצח על התזמורת ובשעת הצורך היה מניע ידיו ומכריז בקול על הדבר שינגנו.

ישב אבראשה וניגן ובשעת מעשה היה קורץ לפרקים אל המסובים וביחוד אל ליליאן המשולהבת.

וכשגמרו עמד ודיבר אליה ברוח בדוחה, כאילו מכיר אותה מזמן:

– מדוע הסתיר אותך אייזיק כל העת? לא לחינם היה הלוך תמיד אל דודו. עכשיו יודע אני מי דודו ומה טיבו. גם אני הייתי רוצה בדודים כאלה.

נלהבת מדבריו ומהנגינה השיבה ליליאן:

– אתם מנגנים יפה מאוד.

אבראשה נגע בזרועה:

– רצונך ואלמדך לנגן אף את? אעשה הכל בשביל אשה יפה. בחדר קם שאון. המסובים דיברו בקול, ואבראשה לא זז מעל ליליאן.

אייזיק, לבו התחיל נוקפו: שמא לא טוב עשה שהביא אותה הנה. הוא ידע את שניהם היטב ולבו ניבא לו רעות. הוא נכנס לתוך השיחה:

– אם באמת את רוצה, אבקש את טדי וילמדך.

אבראשה נינע בראשו והתלתל שעל מצחו צנח אחורנית:

– למה לנו טדי? נשים יפות אני מלמד בעצמי. בכל עת… הלא תדע, אייזיק, כי אוהב אני נשים יפות.

עיניה הערניות של ליליאן מוכנות היו למשובה:

– איני אוהבת לדחות. אפשר להתחיל תיכף.

– טוב, צדקת. גם אני אין דרכי ללכת בדחיות.

ישבו אבראשה וליליאן שניהם קרובים זה לזה. היא מחזיקה בגיטרה והוא מעביר אצבעותיה על המיתרים. והולמן הזקן עובר ומחייך חיוך אבהי, כאיש הרואה משובת בנו בעין טובה, ופונה אל ליליאן:

– מה בעיניך נגינתם של ילדי?

הוא דיבר אליה רוסית והיא צחקה וענתה באידיש:

– איני מבינה… ני פונימאיו. אני מדברת אידיש. בהיותי קטנה למדתי בבית־ספר לקרוא ולכתוב אידיש. למדתי גם קצת היברו. 

הולמן ענה לה באידיש מתובלת מלים רוסיות:

– אנחנו תמיד דיברנו בביתנו רוסית. ילדי לא למדו אידיש. אבל אלי את יכולה לדבר אידיש או אנגלית, כרצונך.

ואבראשה אחז את ידה בידידות:

– אבא שאל אם נגינתנו מצאה חן בעיניך.

ליליאן ענתה נרגשת:

– כן… יפה מאוד. הייתי רוצה לבוא הנה לעתים קרובות.

אבראשה צחק עתה בדברו אל אייזיק:

– עכשיו שוב אין צורך שתביא אותה. היא יודעת את הדרך בלעדיך.

[ו]    🔗

מי יודע כיצד ואימתי גזים פתאום העלומים? הולך בן־אדם ומבקש את האור הגנוז שמימי נעוריו. מצא אותו אור, מצא את עצמו ושולט בגורלו; לא מצא את האור, יחזור ויבקשהו ותמיד ייראה בעיני עצמו כאיש שימי נעוריו טרם תמו. אולם אוי לו לאדם שנתעה בדרכו על ידי אורות־כזב: לא גיל עמידה לו ולא נעורים ותמיד הוא נתון בין שניהם כבסבך של קוצים.

בסבך המשונה שבין ליליאן אשת רוברט ואירמה בת הולמן גזו ימי עלומיו של אייזיק ללא שוב. בקרב לבו היה זר לשתיהן ותמיד כלתה נפשו לאותו אור-נעורים גנוז שלא ימצאהו עוד.

תכפו ביקוריה של ליליאן בבית ההולמנים, ואבראשה היה מלמדה נגינה על הגיטרה. תחילה היה יושב אתה בחדר־האוכל הגדול, ששימש גם חדר־אורחים, ואחר כך הכניסה גם אל חדרו שלו.

לא קנאה היתה זו, אלא חרטה כוססת ודאבה על שהוא עצמו במו ידיו הביא אותה לאבראשה. ומחשבה ניקרה בלי חשך: "ומה אם ייוָדע הדבר?', על שום מה עולל להם ככה לבני ביתו של הדוד הטוב?

ודוקא באותם ימים שאבראשה היה יושב עם ליליאן בחדרו, וקול צחוק נגינה קטועה ולחש כבוש הגיעו משם, נתהווה השינוי ביחסה של אירמה היפה. צלילי הצחוק והלחש השפיעו, כנראה, גם עליה ונלאתה לשאת את התבדלותה. יש והאדם גבה-הלב רואה את עצמו כמתחפש בבגדים שאולים, ובקרב נפשו הריהו מתאוה להיות מעורב עם הבריות, אלא שאיזה כוח סמוי כופה אותו לכבוש את יצרו ולהוסיף ולהתהלך בודד וגא. כך ראתה את עצמה אירמה הגאה, כשהופיעה בביתה אשה קטנה, זריזה ודברנית, ופתאום הופנו כל העינים אליה. בשעה שאבראשה יושב עם ליליאן בחדרו, מתהלך אייזיק בפרוזדור אילך ואילך והדי פסיעותיו ספוגים אי־שקט. אירמה שומעת כל זאת. אף ליאו פותח לפרקים את דלת חדרו ומצותת, גם מחייך. גם אבא ואמא מדברים ביניהם בלחש. ההתחפשות נעשית כבדה מנשוא. מתעורר החשק להשיל את המסוה ולהיות כליליאן, להתערטל, להיגלות לפני האחרים כדרך שהיא נגלית לעיני עצמה בחלומות הטובים והנעימים.

עגבי אבראשה וליליאן היו קשים מנשוא. הם עוררו לא רק געגועים, אלא אף יראה וכעס כלפי עצמה. מה עוללה לעצמה? הרי בעצם טרם תדע אהבה מהי, זו אירמה הפיקחית היפה והרומנטית, לכאורה. זעיר־פה זעיר־שם שערת־שיבה מבצבצת. אמנם מתנחמת היא בכך כי במשפחתה מצויות שערות־שיבה גם אצל הצעירים, ואפילו טדי הצעיר בכלל. אבראשה דוקא מתגאה בשערות־השיבה המרובות שלו… אבל הנה אותה אשה, אשת־איש, המצויה שם בחדר ההוא, אינה מתחפשת כל עיקר.

ובאחד הערבים הנוגים כשבבית השתרר שקט – טדי יצא את הבית ואבראשה אף הוא הלך לו, וכששאלה אותו לאן הוא הולך השיב לה תשובה הנשמעת לכמה פנים – בערב זה קשתה על אירמה ההתחפשות ביותר. ליאו ישב בחדרו ולמד ואייזיק אף הוא שקוד היה, כביכול, על לימודו. ופתאום הופיע אייזיק בחדר האוכל, כמתכוון להאזין לרדיו. והנה ראה את אירמה ישובה־מכונסת בכורסה ללא זיע, ובחדר אפלולית. הוא אמר לשוב על עקביו, אלא שנתעכב על מנת להסביר לשם מה נכנס:

– סליחה…

– אין דבר, האלבר. אדרבא, שב! 

וכמתלוצצת הוסיפה:

– נשארת יחידי, האלבר.

– מה כונתך?

– כוָנתי ידועה לך. ליליאן עזבה אותך.

– זאת מנין לך?

– עיני הרואות. עצוב אתה מאוד בימים אלה.

– לא ידעתי שאת מסתכלת בי.

– ודאי שאני מסתכלת בך. אולי יותר ממה שידוע לך.

היתה זו התלוצצות רגילה, אלא שבאפלולית חדר־האוכל הגדול נראתה כדבר־סתר… אולם חייב היה להמשיך:

– ולמה את מסתכלת בי?

– אולי מפני שאתה מוצא חן בעיני.

אירמה סובבה את כפתור הרדיו:

– יש למצוא מוסיקה המתאימה לבחור שאהובתו עזבה אותו. מוסיקה נוגה ורכה.

אייזיק אמר להגן על ליליאן:

– טועה את, אירמה, טועה לחלוטין. לא היה כל דבר בינינו.

– היה או לא היה, בחור תמים, על שום מה אתה מתרוצץ ככה כעכבר במלכודת?

– נערה פיקחית אַת, אירמה, ואינך מבינה. הדוד קירבני בבואי הנה. אני אוהב אותו. אוהב אני את כל המשפחה, ועתה הנני רואה את עצמי אשם שהבאתי את ליליאן לביתכם.

– מעשיות. שוב איננה ילדה. כל אדם רשאי לעשות כחפצו. אומרים שבעלה זקן ומכוער. אילו היה לי בעל זקן ומכוער הייתי אף אני עוזבת אותו.

אייזיק ניסה שוב להתלוצץ:

– ובמי היית בוחרת?

– הייתי בוחרת בך, האלבר. אתה בחור נאה. ביחוד לאחר שנערתך עזבה אותך, הייתי אני מרחמת עליך.

– למה לא תרחמי כעת? אדרבא. 

– ארחם, האלבר.

התלוצצו איש ואשה. הלשון גילגלה דברים סתם, והגופים כבר נכספים ומפרכסים זה לזה. שנים נאים וגאים ישבו בבית אחד שבועות וירחים, לא אחת ראו עצמם בדמיונם איש בזרועות רעהו. ורק באקראי, אגב שיחה ותוך כדי צחוק, נגעו פתאום זה בזה ונלחצו זה לזה באַפלולית החדר. הוא חש גמישות גופה, את פטמות שדיה המזדקרות מלסוטתה, והיא כל כולה תשוקה, מתרפקת ומפרכסת בין זרועותיו החזקות.

– לא נתתי לך רשות לכך, האלבר…

– אין בכך כלום.

– זרועותיך כל כך חזקות, האלבר, מכאיבות הן. היזהר נא. האם ליאו איננו בבית?

– לעזאזל, מה איכפת לי?

בגדי התחפשות יאים וטובים הם עד שפושטים אותם. לאחר שהתפשטת אותם פעם ובן־שיחך רואך במערומיך, שוב לא תלבשם ולא תתחפש לפניו לעולם.

נשמעו צעדים וחבטה בדלת: ליאו פתח את דלת חדרו ויצא. הם ניתקו זה מזה.

הפרעה קלה. נתפרדו הגופים, אך כמהים הם עתה זה אל זה ללא התחפשות.

על הרצפה, לרגלי מיטת הברזל הגדולה שבחדרו הקטן, התגולל ספר־כלכלה. על הכריכה האדומה באותיות גדולות שם המחבר: טאוסיק. האלבר נטלהו לידיו, קרא בו, אך האותיות ריחפו מולו. לא נקלטו. חייב הוא להתכונן לבחינה, וחייך לעצמו. עוד מעט קט ושקט ישתרר בבית. ישכבו לישון. עצם הרמת הספר והדפדוף בו נסיון הוא להשקיט את היצרים. מעין תרופה להאיץ בזמן שיחלוף מהר. כל רגע מתמשך עד כדי רוגז. קשה היתה השכיבה והוא קם ויצא אל חדר הרחצה. עדיין נשמעה שיחה מחדר־האוכל. גם אירמה שם. קולה לא נשתנה. כאילו מאום לא קרה. אולי באמת לא היה כל זה אלא מעין בדיחות הדעת. מדברת היא עם טדי על ספר רוסי שהבטיח להביא לה מהספריה. אייזיק חזר ונכנס לחדרו, חזר והרים את ספרו של טאוסיק בכריכה האדומה. ישב על מיטתו והקשיב לקולות המגיעים מן החדרים האחרים. שמע שקשוק מים בחדר הרחצה, מישהו הולך סוף־סוף לישון. דלתות נפתחות ונסגרות. הוא הציץ בעד חור המנעול. עדיין אור בחדרה. ימתין קצת…

נדם השאון. כבה האור בחדרים. היא אף היא המתינה לו. רצינות, און כבוש בחיבוקים ובנשיקות. התשוקה הכבושה ביקשה לה מוצא. תשוקה מהולה אכזריות כלפי אשה זו שכל כך הרבה עונג היה חבוי בה והיא מנעה אותו ממנו עד כה. הרגשות בערבוביה: צער ורחמים, כעס וניחומים ואהבה עזה עד כדי שגעון. באפלת החדר מבריק ראשה הפרוע השחור. ראשה נראה עתה צעיר יותר, רענן יותר. הגוף נאה, חמוד, עד לאין שיעור. דומה: קנאה נתעוררה בו, באייזיק, כלפי עצמו, על שמחבק ולוקח לו את הגוף הזה כולו.

לפתע פתאום באהו זה האושר.

בצאתו מחדרה עם שחר, נדמה לו לאייזיק שדלתו של ליאו היתה פתוחה במקצת.

– אייזיק, נחש את מי פגשתי?

הביט אייזיק רגע בפניו של ליאו, ראה את התפעלותו, ובלי לחשוב ובלי לדעת למה דוקא הוגה הוא שם זה ולא אחר, יצאה מפיו מלה שנכחה, מלאת אור וזיו:

– פירקה בוטניצקי.

ליאו העמיד פנים תמהות:

– מה, גם אתה ראית אותה? הרי אמרת לי שטרם ראתה אותך. אכן, היא רוצה מאוד לראותך.

לא תפס אייזיק מנין בא אל שפתיו אותו שם קרוב ורחוק. ידע שלא יוכל לבאר את הדבר גם לחברו. עמד ושיקר:

– כן… נדמה לי שראיתיה מרחוק, אבל לא הייתי בטוח. היא הלכה בין המון אנשים. אמרתי להדביקה, אך היא נעלמה מעיני. שנים כל כך רבות עברו ולא הייתי בטוח.

עיניו הקטנות והחדות של ליאו בלשו את חברו: 

– גם היא לומדת במכללה, בערב. גרו בפאסייק ועתה העתיקו את מעונם לניו-יורק. היא גרה יחד עם אביה ואמה.

אייזיק שמע ולא שמע. הופיע אור, אבל לא יוכל ללכת לקראתו. ראה עצמו כאילו נטה מדרך המלך, וקשה לו לשוב.

ובאותו ערב, בשבתו על יד אירמה. היא שוב נלחצה אליו והוא הביט ברטט על גופה היפה, על רגליה היפות ונשק לשפתיה החמות.

 

פרק חמישי    🔗

[א]    🔗

מפי מי שמע אייזיק האלבר בילדותו על אמריקה? מרבים שמע וביחוד מהירשל הארוך אשר חזר מאמריקה, “הירשל־אטא־בוי”. מנסה אייזיק להשהות בתוכו אמריקה זו של הירשל, וקשה הדבר. זוהי ולא זו, דומה ואינה דומה.

בשוב הירשל הארוך מאמריקה פתח לו חנות קטנה בשוק העיירה בין בית־היראה ובין הבנין הארוך והצר של “מכבי־האש”. בצהרי יום קיץ יושבים החנונים ליד חנויותיהם ומצפים לקונה – ואין! יודל “הליצן” שעינו צרה בשכניו, יושב על גזוזטרת חנותו ומתלוצץ בפני יושבי קרנות; אברהם “הלמדן” שמח בדיעבד שאין לקוחות, סר לבית־המדרש, עומד ליד החלון הפתוח לרוחה ולומד גמרא בניגון עצוב. מבעד לחלון נשקפים שמים רחבים וענפים ירוקים מואבקים הנעים לאטם, ובתוך בית-המדרש רצי־אור מוזהבים משתלבים בעמודי האבק. אותה שעה יוצא הירשל הארוך מחנותו, כשפניו הטובים צוחקים, נושא בידיו כדור גדול ססגוני וקורא לנערים שיבואו לשחק אתו, ואגב קריאה הוא זורק את כדורו אל בנו הקטן ומלמדו לתפשו ביד. הירשל עומד ליד הגדר הירוקה של בית-היראה ובנו עומד על יד החנות, וכשמצליח הנער בתפיסת הכדור קורא אביו בקול: אַטאַ־בּוֹי.

היהודים והגויים העוברים בשוק הריק של צהרי־קיץ עומדים ומחייכים כלפי היהודי הארוך הזה, העומד בחום היום ומשחק עם תינוקות. אך לפעמים יעמוד תחתיו אחד האנשים שעדיין לא פגה רוח המשובה מעורקיו וגם הוא תופס את הכדור בידו, חוזר וזורקו, פעם ושתים, לשם צחוק ולעג, כביכול, ואף הוא קורא בשעת מעשה בקול: אַטאַ־בּוֹי.

יודל הליצן הוא איש תחרותו של הירשל הארוך, כי חנויותיהם סמוכות זו לזו. יושב לו יודל ומחייך בערמה, תומך ראשו בכף ידו הקטנה מתבונן במעשי הילדות של בעל דבבו ומחכה שיגש אליו מאן דהו. קטן־קומה הוא יודל, זקנקנו השחור גזוז, פניו מקומטים ועינו האחת עצומה בשעת דיבור. לכשניגשים אליו הוא מחכך ידיו זו בזו מתוך הנאה יתירה שמצא לו אזנים קשובות:

– נו… מה תאמר לשוטה ארוך זה?

יש שגם אברהם הלמדן עובר אותה שעה בדרכו לבית־המדרש או מבית־המדרש. זקנו משורבב תמיד כלפי מעלה מחמת תלישת השערות בשעת לימוד. ואף בשעת דיבור הוא מחזיק זקנו בידו ודוחקו אל פיו. אברהם אינו מחבב את יודל ובכל זאת סר הוא אל גזוזטרתו. רבי אברהם אינו גורס לשון הרע, ולכן הוא מתחיל בדברי שבח:

– הלא למדן הוא הירשל. ראש זהב ממש. יכול היה לשבת וללמוד דף גמרא. אבל רוח שטות נכנסת בכל הבאים מאמריקה. בר־יכולת הוא הירשל. כן, בר־יכולת. לא רבים הם אצלנו היודעים כמותו לפרש פסוק כהלכה.

יודע אברהם שבדברים אלה הוא מקניט את יודל שאינו יודע לתרגם פסוק כצורתו, והולך לו שבע־רצון.

ובשבתות הקיץ, וכשיוצאים לשוח ולנוח ביער הקרוב, פושט הירשל את מעילו וחזייתו ואת העניבה היעודה לימי שבת ומועד, שהביא אתו מאמריקה, ואחר כך הוא חולץ את נעליו, שקצותיהן עבות ורחבות וכפתוריהן הגדולים חלקם נצהב ונשחק במשך הזמן. ולאחר שהנערים מתעייפים ממרוצתם ומשובתם הם ניגשים סיעות סיעות אל הירשל “אטא-בוי”.

שוכב הירשל שרוע על העשב, או נשען על גזע אילן, גלוי חזה וצואר, ממשמש בכתפיותיו, מותחן כקשת ומוריד אותן בחבטה, ומספר על אמריקה.

ואמריקה נחרתת בדמיון לפי סיפורו של הירשל “אטא־בוי” כציבור ערים שמראיהן ככיכרות גדולות ורחבות אנשיהן אנשי־מידות שקצות נעליהם גדולים ועבים, הפוסעים בבטחה פסיעות גסות ומחייכים הם לקראת כל העובר על פניהם. ובתים משונים שם בכיכרות האלה, בתים שראשיהם עולים השמימה, ודומים למגדל־בבל, כזה שמצויר באחד החומשים: בנין עגול וגבוה שאנשים יורדים ועולים בו, מגישים לבנים וקרדומות ובקולות משונים קוראים איש לרעהו “אטא־בוי”… לרוב הכל שם כשורה, אך יש אשר תתבלבל שם שפתם של הבריות. אחד ענק מבקש מרעהו מים והלה נותן לו לבנה, והוא מטיח אגב גערה זועמת את הלבנה בראשו של האיש והוא נופל ארצה שותת דם. ממש כמו שאירע לו לאיגור בן הגלח שעה שמשה בן יודל החנוָני זרק בו אבן, והגלח אמר שיאסור את יודל ואת כל היהודים, והכל התרעמו על יודל שאינו שומר את בנו העלול להמיט, חלילה, אסון על כל העיירה, כי הרי ידוע מה שגלח יכול לעשות.

כך היה יושב הירשל הארוך בשבתות הקיץ ביער בין האילנות הנוטפים ריח שרף, עוצם לפרקים עין מחמת שפע האור הניתך מבין הענפים, ומספר, ומתבל סיפוריו במעשיות מן הצד ודרך אגב, ובהערה שלא טוב עושים אנשי העיירה הישנים עתה בחדריהם הקטנים. אדרבא, טוב עתה לשכב על העשב ולספוג את קרני החמה המבריאות את האדם. והא ראיה, יכול היה גם הוא להיסתר בצל, בין השיחים, אולם לא יעשה כך. באמריקה, סיפר הירשל, ישנן אגודות נערים הקרויות “בוי־סקאוטס”, והנערים האלה מצווים ומושבעים ועומדים להשתדל להיות בריאים בגוף וברוח. אותם נערים עוזרים תמיד לאנשים חולים וחלשים. וכיצד הם משתדלים להבריא את גופם? על ידי משחקים ממשחקים שונים. משמגיע האביב הם יוצאים אל השדות והיערות ושם מקימים להם אוהלים לכל ימות החמה… כי בקיץ בכלל אין לומדים באמריקה בבתי־הספר, וגם המבוגרים יוצאים בכל יום־פגרא אל השדות והגנים לשחק בכדור. ויש שם באמריקה קירקס־נייד גדול, הנוסע ממקום למקום, ולניו-יורק מגיע קירקס זה בדיוק בערב חג הפסח, ואנשי הקירקס מביאים אז אתם כל מיני חיות ובהמות וגם בריות משונות, ענקים וגמדים…

וכך היה הירשל הארוך יושב ומספר והדמיון רואה את אנשי אמריקה בדמותו וצלמו של הירשל הארוך: גדולי־קומה, גלויי חזה וצואר, שנעליהם גדולות וצהובות, וכפתורי הנעלים גדולים ושחוקים, יוצאים אל הגנים זורקים איש לרעהו כדורים גדולים. ויש שהכדורים נזרקים בכוח אל המגדלים הרמים, והאנשים העומדים למעלה ולמטה מדברים בשפה משונה וקוראים בקול: "אטא־בוי".

הירשל איננו. הירשל הטוב נפל חלל בשדות הקודרים של רוסיה המערבית ברוצו למלא פקודת פלדפבל שיכור, ואולי מת בבית־חולים קפוא מקור. הירשל איננו, אולם חי הוא בזכרונו של אייזיק כאיש גדול טוב־לב העומד בכיכר הגדולה של העיירה ומשחק עם ילדי העיירה ומחייך אליהם את חיוכו הטוב. וככה נשארו אנשי אמריקה בדמיונם של אייזיק וחבריו: אנשים גדולים וטובים המשחקים על כיכרות מוארות ורחבות, אנשים חפשים הפוסעים פסיעה גסה ובטוחה ודיבור פיהם מזג טוב וידידות.

מאז קרא אייזיק ספרים רבים על אמריקה ויושביה, וברובם של הדברים שהרהיבו את רוחו נשתקף חזונו של הירשל הארוך. מרק טויין, ולט והיטמן, ג’ק לונדון, קרל סנדבורג – כולם כולם הרחיבו אותה כיכר יפה של הירשל והגדילו את האנשים ופעולותיהם וחזונותיהם. אך יש שביקש אייזיק לראות חזון זה גם בתוך חייו הוא ובחיי ידידיו וחבריו, ולשוא. אמריקה של אייזיק, מיום בואו אל הארץ, היתה מכווצת וקטנה ועשויה תאים תאים. ונגלה האדם לעיניו כבריה קטנטנה ומקופלת האצה-רצה אילך ואילך כמו בשעת שטיחת האריג ליד השולחן הגדול: הגעת עד קצהו של השולחן, מהר וחזור על עקביך. וככה כל העת – הלוך ושוב, הלוך ושוב, מהר, מהר. “זוהי אמריקה”, “אין זו אירופה” "שם ביורופּ אתם שרים בשעת העבודה שירים ממושכים טא־א־א־א־א, טאאאאאא, ואצלנו כאן באמריקה: טא־טא־טא־טא… לא אותם מרחבים גדולים של ג’ק לונדון וולט והיטמן, אלא פסיעות קטנות ומהירות: טא־טא־טא…

קמת בבוקר, לבשת במהירות את מכנסיך והנך רץ אל בית־השימוש ומחכה לצאתם של האנשים שקדמוך, ממהר ונכנס, ממהר ויוצא, ממהר ומתרחץ, מהר מהר, כי אחרים כבר מחכים לך, גם עליהם לרוץ… ואחר שוב אוץ־רוץ והידחף אל קרון התחתית, ההנה רגע קט מקרבת אשה אם כי אינך יודע מה מראיה, עומד אתה לחוץ ודחוק בתוך המון צפוף, ונכנס ובא אל מקום עבודתך, ובלי דבר דבר אתה מתיר את הצוארון ועומד לעבוד. וגם בעבודה אתה כך ממהר: “אין כאן יורופּ, חיה ירוקה, אמריקה היא זו…”

אם אין אומרים לך דבר זה במפורש, הרי אתה אומרו לעצמך בצחוק על השפתים, ושוב אתה ממהר ומביט על השעון הדופק את דפיקותיו האטיות. עובר רגע, עוברים עשרה רגעים, עשרים רגע, בזה אחר זה, בזה אחר זה… ושוב אתה סוגר את הצוארון ורץ ונדחף אל המעלית ועומד בתור לקנות את הכריך והקפה, אוכל ושותה בחטף וממהר חוזר אל הסחרחרה. וכך עד נטות היום. ואחר כך אתה ממהר אל בית־ספר־הערב וככה יום יום, ערב ערב. הספרים נקראים מתוך חפזון. יש להגיש חיבור, יש לעמוד בבחינה, יש למהר ולקרוא את הדפים, למהר ולקרוא את הסוניטות של שקספיר, שתדע לכל הפחות את הנושא. אתה לומד הכל אגב נסיעה ברכבת התחתית, ואגב מגע קל ברגל זקופה וחמה, הנשענת עליך עם טלטול הרכבת, יש ללמוד מהיר תמצית הבהייויוריזם ומהי הריאליות לפי אפלטון.

אך אותה אמריקה שבכיכר שטופת־השמש של הירשל הארוך חלפה ואיננה. אף האנשים הגדולים וצלצול הקולות הרעננים במגדלים הגבוהים אינם. לא היו דברים מעולם. ליאו פסקוב בן מאיר הנפח נתון ללימודים. ליאו נאחז בצפרנים בלימודים ומוצא בהם את כל משאלות־לבו. מטרה אחת לפניו. ואם מבטל הוא חצי יומו ב“שאפּ” הריהו מוצא חייו במשנהו. ואילו הוא, אייזיק, הכל אצלו מטושטש. שני חצאי היום באים זה בזה יחד ומשתברים לרסיסים, אין דבר להיאחז בו, והדברים קטנטנים, והכל נמוג־הולך.

וחושד אייזיק בליאו שהוא מרבה לראות את פירקה בין שיעור לשיעור, ומתעורר הרצון לחבוט לו על ידו של הנער הזה, לשימו ללעג ולקלס, כמו בימים הרחוקים ההם, ימי הגזוזטרה של בוטניצקי. אך יודע הוא שלא יעשה זאת. ולא משום רחמים. יש כאן משהו שאינו בגדר של רחמים ואינו שייך לאהבתו את אירמה. יתירה מזו – דבר העומד להתלבן ולהתברר, אך בלב לבו אינו רוצה שיתלבן ויתברר.

עם כל זאת עוגן ההצלה הוא עתה אירמה הגבוהה והיפה. שני אנשים בודדים מצאו זה את זה. שני גופים צעירים יפים וחזקים, שלא נגררו אחרי קצב התנועה החדשה של טדי ומרטין וחבריהם, מצאו עתה איש את רעהו. מצאו זה את זה בלי תואנות ובלי קשרים. נכנס הוא אל חדרה בלי אומר ודברים או לכל היותר בענין של מה־בכך. מנשקים זה לזה בלי הבטחות ובלי צורך של הבטחות. תובעים איש מרעהו את האהבה בתאוה עצורה כמתוך נקמה במישהו רחוק בלתי נראה.

[ב]    🔗

קשה לזכור בדיוק מתי בא אליך חבר נעוריך פסקוב בן הנפח; קשה לזכור באיזה מצב בדיוק באת לגור בבית ההולמנים בחדר הצר שמיטת־הברזל הגדולה תפסה כמעט כל רחבו של החדר ויותר מחצי ארכו. אף קשה לדעת בדיוק את חשבון זמני הלימוד בקולג' שתפסו רוב ימות השנה לרבות ימי א' בשבת בהירים וקלים שהיית שרוע על מיטתך מביט את החלון בגעגועים וממשיך ללמוד אלגברה גיאומטריה אנליטית ואֶקונומיה ושאר דברים שכבר שכחתם ואינך יודע עתה מה טיבם. כדי לדעת מספר השנים והזמנים אתה מונה באצבעות. וכשאתה מחבר הכל אחד לאחד ואומר: זה נתרחש בשנת אלף תשע מאות עשרים ושש וזה – בעשרים ושבע; מאורע זה אירע שנתים לפני המשבר ומאורע אחר שנה לפני המשבר, הרי מצטרפים המספרים ללא תמונה מוחשית. ממש כמשפט ניוטון, או כקוסינוס וקו-המגע בטריגוגומטריה וכתיאוריות השונות בחוקי הכלכלה שלא נשתיירו מהם בתודעתך אלא שמות גרידא.

בבית־החרושת נמשכו ימים של שטיחה מקצה השולחן אל קצהו, אחר כך גזירה במכונה הגדולה, ואחר כך מחלתו של הגזר ובואו של נער חדש לשם שטיחת הבד ולעבודה במכונה הקטנה. וכשאתה חושב על ביתו של הדוד ישראל צפה ועולה השיחה על הספה שבחדר־האוכל עם האיש הזקן והטוב, המחזיק ידך בידו הרופפה ומספר עמך על הכפר שבפולסיה. מוזר היה שהאיש הזה, שבילה יובל שנים בארץ חדשה וגדולה, אינו מספר דבר על הארץ הזו ועל חייו בה, ורק דרך אגב יזכיר לפעמים שבשנים הראשונות עבד גם הוא ב“שאפ” לבגדים, אחר, לכשחסך קצת כסף, פתח לו חנות למי־סודה וממתקים, ואחר כך חנות מכולת, עד שחלה והילדים גדלו ושוב לא נתנו לו לעבוד. ונתבייש אייזיק בפני עצמו בהרהרו, שגם הוא אינו זוכר היטב מתוך חייו באמריקה אלא אי־אלה מעשים לא חשובים, ואילו זכרונות של זוהר ואור עם תוגה רבה אינם באים אלא עם גנו של אבא שטוף־האור ועם משעול הגרנות שמשני עבריו משתרעים שדות נרחבים. קולה של פירקה עדיין מצלצל באזניו וכתמי האור הנחים עם דמדומים על ה“שוסיי” עדיין מופיעים מבין אורות החשמל שבניו-יורק רבתי…

לכאורה מה ערכה של מיטת־הברזל הגדולה שבחדרו הקטן בבית ההולמנים? והנה מכל הדברים ומכל המעשים מובלטת בזכרון דוקא מיטה זו, ביחוד שעה שלרגליה התגולל ספר הלימוד לאקונומיה, בכריכה אדומה, מאת מחבר ששמו טאוסיק. ספרים רבים התגוללו קודם לכן ואחרי כן על יד מיטתו, וספר זה לגמרי לא חשוב היה, כי במחלקה השתמשו בספרו של וילסון או ג’ונסון, או שם דומה לזה. אך בזכרון נשאר דוקא ספרו של טאוסיק, שלקח בספריה לשם עיון ולא עיין בו, אי אפשר היה לעיין בו, כי מהחדר הסמוך הגיע קול פסיעותיה של אירמה וערגון סתום כבש את כל ישותו. בשום אופן לא יכול היה להתרכז בקריאה, והטיל את הספר אדום־הכריכה על הרצפה, והניח בו עפרון לשם סימון הדפים שיש לקראם.

ועם הספר הזה מתקשרים זכרונות של קימה מהירה ודפיקה על דלת חדר־הרחצה, וציפיה במסדרון הצר, ורעד העובר בגוף בחלוף דמותה התמירה של אירמה הולמן ובהישמע צחוקה הכבוש, ומאליהם, כבני־לויה טפלים, נגררים סבוכים זכרונות הריצה אל הרכבת התחתית, הצפיפות ותחושת הגופים החמים של נערות נלחצות אגב טלטול הרכבת. ומביניהם מזדקרים כחטיבות שלמות גם אותם ימי-עבודה ארוכים, ימים של גחינה על גבי המכונה ושטיחת האריג על השולחן הארוך, כשבמוח נארגים מספרים הנספרים בסדר, החל מאחת ושתים וגומר במאתים ושלוש מאות ויותר. והנך גומר אז בלבך להגיע עד חמש מאות לכל הפחות, והידים שוטחות את האריג, מאליהן, והרגלים מהלכות על יד השולחן, מאליהן, והמספר חמש מאות נעשה מטרה חשובה שאתה מוכרח להגיע אליה, ומעשה להכעיס ניתק פתאום החוט ואי אתה יודע אם המספר האחרון היה מאתים ששים ושבעה או מאתים ששים ושמונה, ונדמה לך ברגע זה שאילו ידעת את המספר אל נכון, היית משיג דבר חשוב עד למאוד, דבר שנשמט מידך ואי אתה יכול להשיגו. דבר שערגת אליו במסתרים ואינך יודע מהו.

וכל הדברים האלה, הקשורים ואינם קשורים זה בזה, חולפים בתודעה כהרף עין, והכל בשל ההרהורים על מיטת־הברזל הגדולה, שלרגליה מוטל היה הספר לאקונומיה בכריכה אדומה מאת טאוסיק.

ועוד דבר אחד, קטן לכאורה, שלא שמת אליו לב קודם לכן, בשעת מעשה, ועתה מתבלט הוא ומזדקר בזכרון. זו הריצה והקפיצה המשונה, הפתאומית, שקפצת יום אחד בין השמשות על מדרגות הגן הקטן שבין שכונת הארלם ובין סיטי קולג! קפצת כעגל בן שנתו והוצאת קולות משונים מפיך, ופתאום באה לקראתך צעירה ששערותיה חומות ורגליה זקופות והיא עמדה מולך וצחקה. ולא נבוכות בפניה, אדרבא – עמדת מולה גם אתה וצחקת. לא נבוכות מזה, שאתה, אייזיק האלבר, בחור לא צעיר לימים, קפצת פתאום כעגל בן שנתו וניענעת בזרועותיך הארוכות וקראת בקול כמטורף. מזדקר ברורות אותו בין־ערבים בגן, אותה שעה שבה נגול מעל הכתפים היום הארוך של העבודה בבית־החרושת ונעלם כחלום רחוק משונה. לא ראית את עיני הנערה בדמדומי בין הערבים. היא הלכה לה צוחקת ואתה גם אתה צחקת, אלא שחדלת מקפוץ והמשכת דרכך אל הקולג'. אולם בטוח היית משום־מה שעיניה כחולות־כהות כעיניה של פירקה וחריצן רחב כחריץ עיניה של פירקה, ושהנה תופיע שנית, תקום ממקומה ותרוץ ותקפוץ כבאותו יום רחוק בגן־הירק של אבא, ומסביב, כבאותו יום, פרפרים ירחפו, ואתה תרוץ אחריהם, ושניכם תקראו בקול… ואחר תשב על ידה ותביט בעיניה הכחולות הכהות וייראה פתאום כי צחוקה גז מהן, ובמקומו באה תוגה, כבאותם הרגעים שהיתה יושבת על הגזוזטרה הפונה אל ה“שוסיי”, אז תתקוף התוגה גם אותך, והעולם ייעשה גדול יותר, עצוב יותר, אך גם סתום… ועוד מעט והיא תלחש לך סוד, והסוד יהיה שלך ושלה, רק שלך ושלה, ולזר אין חלק בו. ובשעת מעשה תשים ידה על ידך ורטט יעבור בגופך תוך ציפיה למה שיבוא ואתה ירא וחרד פן לא יבוא.

נעורים טובים ומשונים, מדוע לא הרביתם שעות אלה של צחוק ותוגה? מדוע הופעתם רק כברק, כזכרון חולף על גבי ספר אדום המתגולל לרגלי מיטת־הברזל הגדולה ועם קריאת־פרא בשעת הליכה אל הקולג' במדרגות הגן שבהארלם? מדוע לא הנחתם לזון עין בכם ולחוש את הויתכם עד אין סוף?

מכל השנים האלה של עלומים בניו־יורק רבתי על גניה השטופים אור ותיאטרותיה הגדולים ונערותיה הזקופות והיפות להפליא ולהכאיב, – מכל השנים האלה לא נשתיירו בזכרון אלא אי־אלה מאורעות קטנים. ומכל שנות הסטודנטיוּת, כביכול, שכל כותבי הרומנים והמשוררים כתבו על אָשרן, מכל זה לא נשתיירו אלא מונחים מספר של גיאומטריה. נשארה בעיקר הרגשת העייפות יחד עם אי-אלה בדיחות של פרופסורים, צעירים וזקנים, והפרוזדור הארוך של הקולג' וברז־המים שבסמוך לבית־השימוש, שאתה ניגש אליו ומחכה לשנים שלושה תלמידים או מורים העומדים בתור לפניך.

וימי החג הטובים, שכה היית מצפה להם, מה נשאר מהם בדמיונך ובזכרונך? המולה אטית של קבוצות נערים ונערות ברחוב מאה ועשרה שבהארלם על יד הבריכה הגדולה. אינך זוכר מי הם המתכנסים ואינך זוכר את פניהם. זכור לך רק מגע שוק של נערה, אולם המגע רגעי, ודמותה של הנערה טושטשה כליל. ושוב שותף הנך להמולה אטומה ללא תכלית וללא אחיזה, ואתך ומסביבך אנשים זרים. רק לבוש אתה רואה, משל כאילו התחפשו בבגדי זרים. אפשר היית מכירם אילו התפשטו את לבושם הזר. אולם הרי גם אתה מתחפש. וככה הולך הכל ואובד בזו ההמולה ללא ראשית וללא תכלית. נחלץ הנך מתוך ההמולה ומצטרף אל אנשים ונשים השטופים בויכוח על קומוניזם, סוציאליזם, ציוניזם. נאומים נישאים בקרן הרחוב, מעל תיבות־סבון. לרגלי הנואמים עומדים בחורים ומתלוצצים, יש גם מתלהבים ורבים איש עם רעהו, אחרים עומדים במרחק־מה וצחוק ערמומי על שפתיהם, ואתה עומד קרוב אל כולם ורחוק מכולם, אפשר רוצה אתה להיות כאחד מהם… ובמרוצת הימים לא נשתיירה אלא ההמולה, לא ידוע לך מה אמרו הללו ואי אתה יודע מה רצית אתה, ומה אמרה אותה נערה תמירה שהשתוקקת לשבת על־ידה בגן, לשים ידך על ברכיה ולהביט על שדיה המזדקרים מתחת ללסוטתה. כל הדברים, כל הדמויות אבדו בגוש הגדול האטום, ורק ערגונך נשתייר בזכרון והוא מרעיד את גופך.

[ג]    🔗

נעקר צעיר מבית מולדתו וטולטל לארץ רחוקה, לעיר ניו־יורק הענקית. רבים באו אתו, אך משבאו התפרדו וכל אחד רץ לפינתו ולמאוייו. משל לגמדים שענק פלט אותם מכיסו בחוצות העיר וכל אחד מהם מביט סביבו ביראה ובהתפעלות ורץ למצוא לו מחסה וטרף.

העבודה בארץ החדשה נראית, לכאורה, קלה, והחיים נראים נוחים. יש חדר חם, ובגדים, ופרוטה בכיס, ואוכל למדי. רב השפע בארץ הגדולה והעשירה. שלושים הדולארים לשבוע שאייזיק משתכר הם סכום לא מצער. מלבד אוכל, דירה, ראינוע, יש בהם גם כדי לשלוח מפעם לפעם לאביו הגלמוד. אדרבא, טוב לשלוח כמה דולארים מאשר לכתוב מכתבים. כשאתה יושב לכתוב מכתב, יש צורך לברר דברים. ולא לאבא בלבד – יש לבררם גם לעצמך. אבא מבקש לכתוב מה אתה עושה בארץ זו, כיצד אתה חי, מה מגמתך, כיצד חיים הקרובים. “הכלל” – מבקש אבא במכתבו – “כתוב נא על הכל”. אולם כשאתה יושב לכתוב, מתחוור לך כי אינך יודע מה לכתוב, כי קשה לצרף עובדה אל עובדה ולכתוב “על הכל”.

בעל־כרחך הנך מתחיל במעין דין־וחשבון. מי אתה כאן, מה מעשיך כאן, ומדוע ולמה הנך עושה מעשים אלה ולא מעשים אחרים? אלא שמיד נראה לך כי אין אתה שולט כלל במעשיך, וכי כל מחשבותיך ומעשיך הם תמיד ארעיים ואינם תלויים בך לחלוטין. דומה הכל למשתה־כלולות גדול ועשיר. מעין אותם משתאות שהיו נערכים בכפר מולדתו של אבא. מבשלים דגים ובשר בגיגיות גדולות לכל בני הכפר מתאספים אוכלים ושותים מלוא לוגמיהם. מעין החתונה שפירקה באה אליה באותם ימים זרועי־אור בבית הגדול שבקצה העיירה. בחתונה כזו יש שאתה מוצא לך מקום הגון ליד השולחן והנך יושב ואוכל בנחת ובנעימים, כאותם בעלי־הבתים החשובים של העיירה. ויש שאתה עומד על יד השולחן עם ה“ערב־רב” ואוכל ושותה “על רגל אחת”, מעין “חטוף ואכול”, מתוך חשש פן לא יישאר דבר למענך מכל השפע שעל השולחן.

אפילו בדירתו של הדוד הזקן, הדירה בת ארבעת החדרים בקומה התחתונה שברחוב אינטרואל, שאפלולית שרויה בה מחמת שפעת הספּות, הארונות והכסאות הדהים והישנים – גם בדירה זו מורגש השפע. ונוסף לכך, זו ההרגשה הנעימה שהכל ניתן בה בעין יפה.

הדודה עומדת עליך בשעת הארוחה, כולה מזהירה ושמחה ועיניה הקטנות מציצות בהנאה מתוך הפנים השמנים, והדוד הזקן אף הוא עיניו מלטפות אותך מרחוק.

– הקצב נתן לי היום חתיכת־בשר טובה מאוד. יש לך מזל, אייזיק. הרי כה דברי תמיד, יש לך מזל. זהו הבשר שאתה אוהב כל כך.

ראתה פעם דודתו הטובה של אייזיק שנהנה מבשר־עגל מצומק יפה ומאז היא משתדלת להכין בשבילו בשר ממין זה.

והזקן מוסיף נופך משלו:

– היא מבשלת כמו בבית.

והכל יודעים שמתכוון הוא לבית מולדתו שמעבר לים.

והזקנה מחייכת לקראת הזכרונות המתעוררים ומרחיבה את הדיבור על “הבית”, ששם היו נותנים עצמות ולא בשר וכאן “באמריצ’קה גנב” אין עצמות כלל. כאן הכל בשר, ואם מוצאת את חן בעיני הקצב, הריהו נותן לך בשר שאין דוגמתו בעולם כולו.

ישבו אל השולחן איש ואשה זקנים, שבילו כאן בניו־יורק למעלה מחמישים שנה, היינו: מרבית חייהם. מעטים ורעים היו ימי שני חייהם בכפר הרחוק הקטן, השקוע אי־שם בביצות פּוליסיה, על בתיו הקטנים המלאים רעש של ילדים, וצעקות, ולחץ, ועוני. משמזכירים את הבית אינם מתכוונים לאותו בית שארוחותיו שמנות ודשנות ושהבנים מדברים בו אל אבותיהם ברוך וברחמים, כאל ילדים חסרי־ישע, ומכלכלים אותם בשפע, אלא דוקא לאותו בית עני שלא חיו בו אלא שנים מספר.

וברורים הדברים ולא ברורים. בכלל קשה לו לאייזיק לברר כאן דברים לעצמו. נדמה לו כאילו קשור הוא לגלגל של סחרחרה. יום רודף יום, חולפים חדשים, וברי לך שאתה חייב לשבת ולברר לעצמך מי אתה כאן ומה אתה כאן. עליך לקשור אי־אלה קשרים בינך ובין כל הסובב אותך, כי עדיין הנך כאן כאורח, אף פחות מאורח, כעובר אורח שבא לחתונה זרה, הנך עומד מן הצד וחוטף את נתחי הבשר וממלא את לחייך דגים ממולאים; רואה הנך את הימים והלילות העוברים לא כעצמים ממשיים יציבים וקיימים, אלא כנהדפים לאיזה חלל גדול שאתה ירא להביט אל תוכו. כזאת היתה גם מנת חלקו של דודך הזקן. במשך כל השנים האלה לא ישב אל השולחן כאחד בעל בעמיו, כי אם עמד מן הצד ובלע את הפירורים. אלא שבטוב לבו ובדאגתו לבני משפחתו לא נתן אפילו דין וחשבון לעצמו. מתוך מזג טוב ומתוך הכרת טובה על הניתן לו בארץ החדשה היה יושב וממלמל לעצמו ולאחרים אגב קורת־רוח של זקנים: “אוכל טוב”, “ארץ טובה”, “אנשים טובים”, “ילדים טובים”.

ולכן נראה כל יום כעומד לחוד, תלוי ועומד, בלי המשך, ובלי מיזוג עם הימים שלפניו ועם הימים שלאחריו. כל יום לעצמו, וכל מעשה לעצמו. אין קשר בין מעשיו של אייזיק במשך היום ובין לימודיו בערב. עולמות קטנטנים הם, מובדלים זה מזה. עולם עבודה של שמונה שעות ארוכות, של הליכה על יד השולחן הארוך, הוא עולם בפני עצמו, אם כי ברוד הוא ונקוד בצחוק הנערות העובדות ובהצצה אל שוקים מגולות ובהעברת יד על הכתף בשעת ירידה במעלית לארוחת הצהרים, ואם כי מתובל הוא בלייצנות של מנהל העבודה, בדיבורם הרם של בעליו השותפים, בזמזום המכונות ובשריקות הנישאות מהרחוב. ועולם הלימוד בערבים, ריח מיוחד לו של מסדרונים ארוכים ובית־שימוש מלא עשן סיגריות והמולה וכתובות של ניבול, והרצאות ארוכות ומשעממות של המורים, שיש ומתוכן חורג ומבריק פתאום נצנוץ מחשבה מרוממת ומדליק משואה בימי האורות אין־ספור הנראים מבעד לחלונות. ויש שבעולם זה ניסכת בך קנאה חריפה באותם בחורים ובחורות הצעירים ממך, שנדמה לך כי ימיהם ולילותיהם שלהם נמזגים ליש גדול וקיים, שהיום נמשך אל הלילה והלילה אל הבוקר הבא. יש עוד עולמות אחרים, קטנים, עולם ה“פיקניקים” של החברים בחצות הלילה על שפת הים שבקוני־איילנד. ובהביטך אל הים הגדול המשתרע למרחוק ואל הכוכבים הרבים הנוצצים אי־שם רחוק רחוק מכאן, נזכר הנך כי בנסעך הנה ראית אותו ים ואותם כוכבים ולא ידעת לאן הם מובילים אותך ומה יהיו חייך בעיר הענקית הזו שעל יד הים הגדול, ושגם עתה אינך יודע יותר ממה שידעת אז. אדרבא, אפשר אז היו הדברים ברורים יותר, כי אז היו לפחות ידועים לך אי־אלה כללים וקוים. לא כן עתה, שהכל בא לך במטושטש. שומע אתה ניגונים רוסיים של העלמות והבחורים הבלים המסתופפים על המדרכה שבקוני־איילנד, ליד צריחי השעשועים הגדולים, בהם נערות ונערים צעירים רצים הנה והנה בהמולה תחת צלילי הג’אז, ואתה חש בעליל את המלאכותיות המגונה שבשירים הרוסיים הנוגים המושרים על שפת הים בקוני איילנד בפי בחורים ובחורות בלים. וגדולה ביותר המלאכותיות שעה שמנסה אחת הבחורות הבלות את כוחה בשיר־חדוה רוסי או אוקראיני, היא שרה אגב הרמת כתפים עייפות ונענוע זרועות רופפות. דומה אז המראה בעיניך לאיש זקן היוצא לפתע בריקודי נערות, והאנשים הזרים עומדים מסביב לו ומוחאים כף, אולם אחד הנכדים עומד מן הצד סר וזעף: נוח לו לזקן שלא יהא עושה עצמו מוקיון במעמדם של זרים.

ולא ברור לו לאייזיק על שום מה אינו נאחז, כליאו חברו, באחד העולמות הקטנטנים ואינו מנסה להתבלט שם, כדי שלא ייראה עוד כלפי עצמו כאחד נרדף ונדחה שלא מדעת. על שום מה אינו מתחרה עם ליאו בראותו אותו הולך עם פירקה, אף כי נדמה לו שעדיין משתלהבות עיניה כמאז, בחדוה ובתלונה חרישית, שעה שרואה אותו. אין לה פנאי לפירקה לשהות אתם זמן רב. עובדת היא בבוקר ולומדת בערב, ואמה חורגתה חולה ודאגת הבית עליה. וקשה לראות אותה גימנזיסטית קלה ומרפרפת, שהיתה תמיד שרויה בחדוה, והנה היא רתומה בעול. אולם ליאו אינו עוזבה. הוא הולך אליה ומבקש את קרבתה וחברתה. מדוע אינך נדחק למקומו של ליאו? מדוע אינך הודף אותו מפניה במרפקיך? עדיין לבושה היא כבימים ההם, בפשטות ובחן, ונראים בגדיה כמרפרפים עליה קלילות: חליפה אפורה מגוהצת או חולצה לבנה וחצאית. פניה רחבים ומצטחקים והאף מעובה קצת בקצהו ומבט העינים הכחולות גלוי וחפשי, ובהיפגשך בה מורגש מיד שקרובה היא אליך, ועדיין מהדהדת בקולה אותה רעננות רחוקה של נהר הסלוץ הזורם אל הפריפט, ואותם שירי נעורים שנשאו מתוך הסירה החוצה את כתמי האור. האומנם הקדימך עתה ליאו? האומנם יש בכך משום סיפור הצב והארנבת? הוא, ליאו, פסיעותיו קטנות, אך בטוחות, ופסיעותיך שלך גסות, אך מהססות, אינן נצמדות לקרקע. הנך מחזיק בדבר היקר לך ואינך בטוח אם רוצה אתה בו ואם זהו הדבר שביקשת כל ימיך – ועד שאתה מהסס, נחלש כוח אחיזתך והדבר נשמט מתחת ידיך.

מכביד זה הדכאון, זו ההרגשה של חוסר קשר יציב, בר־קיימא. אבל יש בהרגשה זו גם חן ומעוף. אופפך הרגש שהכל סובב־הולך, וחוזר חלילה, ושאין הבדל בין דבר למשנהו ובין תוצאה אחת לחברתה. לכשהצלחת אין השמחה רבה, לא הצלחת – לא רב הקצף. בפיך אתה ממלל רברבן, אך לבך לוחש לך: היינו הך, הכל עראי, הכל זורם וחולף, שכל שחלף אפשר ושוב ישוב וכל שיבוא ויהא נתפס יחזור ויחלוף והיה כלא היה.

ובימים אלה היתה אהבתה של אירמה חריפה ונהדרה בפתיעתה, בהיסח הדעת שלה. מכל הנשים שידע אייזיק והשתוקק אליהן היתה אירמה רחוקה ומרוחקה ביותר. שעה שפגשה לראשונה באניה עוררה בו חשק. אולם לא היה בו בחשק משום בקשת קרבה נפשית יתירה. שכנה בתוכה, באירמה, מין הסתייגות של אשה הרואה עצמה נפלית ביפיה, ברגליה הזקופות, בבת־צחוקה המצודדת ומרתקת, ובהבלטה יתירה של חמוקי הירכים, מוצגת היא לראוה. משל לגיבורות ראינוע המזדקרות על הבד ביפי גופן וכל האנשים חפציהם ומאוייהם אינם פועלים ואינם נפעלים אלא בזכותה.

באה ההתקרבות לפתע פתאום, בהיסח הדעת, ונמשכה הפתיעה כל אימת שהיה שרוי בקרבתה. לא היתה התרגלות, כל שכן שלא היתה בטיחות הבאה עם הרגל וקבע. למרות הריפוקים והגיפופים ידוע לך היטב כי עדיין היא שלה עצמה ולא שלך. הנך מחזיק בה בזרועותיך, מאמין בפלא שנחרחש, ואינך מאמין אם שוב ישוב. וטוב ונעים לך בכך, נעים עצם ההרהור שבנס היא באה אליך, בהיסח הדעת, ומשוגע הנך מן התענוג החריף ומן הספק האוכל אותך, כי בשעה שאתה מחבק את חמוקי יריכיה היפים עד לשגעון, הרי ברי לך כי אין זה אלא מקרה משונה, כי מבודלת ומרוחקת היא ממך. ומתוך כך הנך חוזר ולוהט מחשק ולוחצה אליך מתוך תאוה ונקמה גם יחד. אכן, רוצה היית להינקם בגוף יפה וזר זה, העלול להתרחק ממך כל שעה ושעה. כלה בה כל תאותך, כי לא בכל יום מתרחשים נסים. חשוק אותה עד כלות הנפש. נשק את העינים האלה, השחורות וצרות; הדק בכפיך את פניה היפים, הרחבים למעלה וצרים למטה, בלע את עיניה, המביטות אליך בבת־צחוק מהולה אדישות; הדוף לרגע את הפנים האלה לתוך אפלולית החדר, וחזור ולכדם על מנת לחרות אותם היטב היטב בזכרונך. מחזיק אתה בפנים אלה כהחזיק צעצוע, והיא, אירמה, צוחקת לתעלוליך:

– מתבונן אתה בי, כאילו לא הכרתני.

– נוכלת שכמותך, רוצה הנני לדעת מה מראיך.

– רצונך להיוכח אם זכית במיקח טוב… אם כדאי לך. מה איכפת לך? אין בודקים את שיני הסוס שניתן לך חינם.

[ד]    🔗

מתהלך הנך חדשים על חדשים במעגל צר, כאותו סוס בגורן הדיִש, מתוך הכרה מעיקה שמשהו בחייך ומסביב לך זקוק לבירור ושבלעדי בירור זה יאפיל ערפל כבד על ראייתך, שבלעדיו ילך מרצך ויחלש מיום ליום, אולם אי אתה יכול לברר את הבלתי ברור.

חולשה זו שלך אינה נראית לעין. אדרבא, כלפי חוץ, בפני אנשים הסובבים אותך, הרי גדלת. הנך יודע את עבודת השטיחה והגזירה ושוב אינך תלוי בבעליך. והא ראָיה: כבר עבדת במקומות אחרים ובעליך הקודמים קראוך והציעו לך הוספה הגונה על מנת שתחזור ותעבוד אצלם. הנך משתכר עתה יפה, ואף רוברט חולק לך כבוד. ממשמש הוא בספריך העבים ומשיק בשפתיו:

– מה תאמרו עתה על אייזיק שלנו? הירוקים בימים אלה אינם ירוקים כלל. עוד תהיה לעורך־דין גדול שבגדולים ותסע לרוסיה שלך כשגריר של ארצות־הברית. שם תראה להם לרוסים כיצד מנהלים מדינה.

ובבית־החרושת שוב לא העיזו ללעוג לו. אדרבא, מעורר הוא דרך-ארץ כלפיו ובפניו ושלא בפניו יקראוהו הפועלים “הדוקטור שלנו”.

– אה, דוקטור, קיצרת היום אה השרוולים, והתפירה תגזול זמן נוסף.

– אה, דוקטור, אל תתבונן כל כך בנערות. עלול הנך לקלקל את ראייתך…

הוא ניסה להסביר להם שאינו לומד כלל רפואה, והתואר דוקטור הולם יותר את ליאו פסקוב, העובד אתם בתפירה. האנשים לא שמו לב לכך. ליאו היה זר להם. יותר מדי נתון הלה לעצמו ולימודו. אפילו בשעת מנוחה מעיין הוא בספריו וקומתו הקטנה סגורה ומסוגרת. ואילו הוא, אייזיק, תמיד בת צחוק מרחפת על שפתיו. עומד הוא בריחוק מקום מהם, על יד שלחן־הגזירה, גבה קומה וחסון, אך תמיד נוח לבריות, והם משתבחים בו.

אולם אף על פי שגם הוא, כבחורים האחרים, היה מבקש בהתגנב גוף אשה בתשלומים, ואם כי גם הוא כאחרים נלחץ כפעם בפעם אל אחת הנערות שבבית־החרושת, שביקשה את קרבתו, הרי הראשונה שניתנה לו כל כולה היתה אירמה. ודומה, עם אהבה ראשונית של אשה זו, כאילו הוסר הלוט מעל סביבו והאנשים על מאוייהם נתבהרו לפניו יותר ויותר.

מוזר שדוקא בשעה שאתה רואה את אירמה בעירום אהבתה, ואתה משתגע כל כולך מחשק, דוקא אז ניצבים שאר הדברים, שאינם שייכים, לכאורה, לתאותך, ומתבלטים ומתבהרים לפניך ביתר בהירות. דוקא בשעה שהיא מחבקת אותך ומנשקת וצוארה הגבוה היפה מבהיק באפלולית החדר ומגרה עד מות, דוקא אז ניתקת לפתע דמותך שלך ודמותה שלה ואתה רואה את שתי הדמויות מזדקרות זו ליד זו ונפרדות ומתרחקות. שניכם כאילו קמים ורוקדים זה לעומת זה ריקוד של בדידות. שני אנשים צעירים שכבר יצאו מכלל נעורים רוקדים את ריקודם, איש לנפשו, באפלולית החדר, בסמוך לחדרו של ליאו, השוכב עתה על מיטתו ומעיין בספריו, ואולי, מי יודע, אולי מטה אוזן קשבת, ואולי בקצה הבית, באחד החדרים, גם הולמן הזקן ואשתו מתלחשים עתה ביניהם ודואגים לבאות, מה יהא בסופכם. בדמיונך, אתה והיא מרקדים עתה זה לעומת זה בכיכר רחבה המוארת אור ירח קלוש, זו הכיכר שבעיירתך, על יד הכנסיה, זו הכיכר הידועה לך, השוכנת בך כל הימים וכל השעות, ואי אתה יכול להינתק ממנה אפילו כאן. בכיכר זו תפס אותך מרדכי יעקב בקלקלתך, ראך קופץ בהתלהבות כסייח ובגלל כך הוציא עליך שם של נער טיפש. וכשמנצנצת בדמיונך הכיכר הרי מיד מופיעים גם מרחבי השדות שמאחורי משעול הגרנות, השדות המשתרעים עד לאופק, שדות של שלהי קיץ, קצורים ועגומים, ושמים מעוננים שהלבנה החיורת מציצה מביניהם לרגע קל ומסתתרת. מרקד הנך עם אירמה זו לעומת זה באור הקלוש של הלבנה המציצה ומסתתרת, שני צללים ארוכים, ושם מאחורי השדות, במשעול המשחיר, עומד אבא כפוף ומאחוריו בניני האורוות והרפתים, הגדולים והריקים. שם, במשעול זה, עמד כך אבא שעה שנפרד מעמך בפעם האחרונה. עמד והביט על העגלה המתרחקת ובה ישוב בנו יחידו שלא יראהו לעולם… שם על יד המשעול משתרע גן־הירק הגדול ובו רצה חמדת גופה הצעיר של פירקה בין העשבים והפרפרים ולובן רגליה מבהיק באור הזרוע בגן. ובין כל המראות מתבלטת בזרותה אירמה היפה. שני אנשים פגשו זה את זה במקרה ואינם חייבים דבר איש לרעהו, ואינם קשורים איש לרעהו. אין ראשית ואין תכלית ואין גם המשך: נפגשים ונפרדים ושוב נפגשים. ככה הן גם הנשיקות התאוניות לאירמה. ואולי משום כך מלאות הן כל כך תאוה וצער. אין בהן משום המשכיותו של הזמן, המוסיפה רוך וגורעת מהחריפות. אין כאן עבר, אלא התרחשות סתם, נס, מקרה, אפשר ישוב ויתרחש הנס, אפשר לא ישוב עוד.

וכשמופיעה באפלולית דמותה של פירקה הרי היא דמות רכה ומסורה, דמות שצחוקה ותוגתה עדיין ספוגים אותם זכרונות של גזוזטרת בית המלון בעיר השוכנת על נהר סלוץ הזורם אל הפריפט. פירקה אינה ניתקת ומובדלת. פירקה – זהו הקשר אל בית האב והאם; קולה של פירקה נישא מן הגן וממשעול הגרנות, בו יתהלך עתה אבא גלמוד ומשמים; דמותה של פירקה גוררת אחריה את מראה הבית הגדול שבקצה העיירה, זה הבית שבודאי מרובות הן עתה זגוגיותיו השבורות ושבעדן אולי נשקפת דמותו של אבא יום יום בחכותו בכליון עינים לנושא המכתבים. כשהלה מתקרב אל הבית, אבא יוצא לקראתו ומקבל תשובתו החוזרת ונשנית יום יום: “כותבים”, ואבא מחייך ומנענע בשפמו שנעשה שיבה. צוחק אבא, כביכול, לתשובה המבדחת ובלב צובט צער ורוגז על הבן היחיד ששכח את אביו הבודד, והוא חוזר בצעדים אטיים אל הבית הגדול הריק.

בחשכת הלילה, כשלפניו גופה היפה של אירמה, היו מתרוצצים לנגד עיניו, כלהכעיס, מראות סבוכים זה בזה. מראה גורר מראה. מביט הגבר על האשה היפה האהובה ובשעת מעשה באים הרהורים על נשים אחרות שאהב והוא חורזן בדמיונו כפנינים.

בחדר הסמוך שוכב ליאו. על מי חושב עתה ליאו? המקנא הוא בו, באייזיק, ומתהפך על משכבו מתוך כאב של תאוה, או מציץ עד כלות עינים בעד חור מנעולו, אולי יגונב לו שמץ דבר, אולי יגיע אליו לחש אהבה מכאיב? ואפשר שוכב לו ליאו מאושר ושמח על שנסתבך אייזיק באירמה, ועתה יוכל הוא להתקרב אל פירקה באין מפריע. ומשבאים הרהורים אלה מתחוור לו לאייזיק כי בעצם קרובה אליו פירקה לאין ערוך יותר מאירמה יפה זו. פירקה היא המשכו של הירשל הארוך, של כיכר השוק, משעול הגרנות והיער הגדול בו נחבא עם חבריו על מנת להילחם בכנופית הבריונים שבראשם עמד איגור בן הגלח ופאבל זנצביץ בן הדיאקון, המשכן של הלויות במשעולים הלבנים, של מגף אבא הקרוע הנתחב בשלג אגב הליכה אחרי מיטת אמא.

ויש שתזוח דעתו בחשאי ברגעים אלה. פירקה היא שמקשרת אותו אל כל זה, ואילו שעה ששרוי עם אירמה הריהו חפשי לנפשו. הרהוריו ופעולותיו הם ללא קשר וללא המשך.

ולא מפירקה בלבד מתחמק אייזיק. מתחמק הוא גם מליליאן. ליליאן זו כמעט וצדה אותו כליל ברשתה. גם עתה יש והוא נמשך פתאום אליה. אין בה בליליאן משום זרותה והסתייגותה של אירמה. גופה של ליליאן מפרכס להתקרב ולהתדבק בך, כשם שהוא כמה להתרחק מרשלנותו של רוברט. ובראות מרטין, האח הצעיר, את התרפקותה של ליליאן על גבר זר, נעשות עיניו זעומות וקטנות ונחירי אפו הדק רוטטים. והדוד הזקן אף הוא דיבורו נעשה מהיר וקולו הטוב רועד ודומה לצפצוף. ובהילוות ליליאן אל אייזיק בדרכו אל בית ההולמנים על מנת להאזין, כביכול, לקונצרט של בעלי הבית, מלווה הזקן את שניהם עד לפתח, שלא לצורך כלל, ומדבר אליהם כדבר סב אל נכדיו:

– אל תשהו שם עד שעה מופלגת… חייבין לשמור על הכוחות. הרי אתה, אייזיק, צריך לקום לעבודה בבוקר השכם. ואחר כך ללכת גם אל הקולג'.

וכואב הלב על שבמו ידיו הריהו מביא את ליליאן אל אבראשה. ואי אפשר לו לעשות כנגד זה ולא כלום. כאילו בכונה, על מנת להכעיסו, היא דורשת ממנו במפגיע שיקחנה. היא, כדרכה, עושה זאת בגלוי, בפומבי, תובעת היא, משל מתכוונת להינקם במישהו, רוברט, בעלה המרושל, או במרטין הזועם המביט אליה מרחוק ושומר בקנאות על כל תנועותיה, מי יודע? ואולי תלוי הקולר גם בו, באייזיק, הרי רצתה גם בו והוא דחה אותה מאתו

מקפצת ומדלגת ליליאן הנלהבה אגב הליכה ונשענת עליו בגופה החם, הקטן והגמיש. מלאה חדוה היא עתה על שנחלצה ממבט עיניו הזועמות של מרטין וממגע גופו הרכרך והמרושל של רוברט. ליליאן נישאה לו לרוברט בהיותה צעירה לימים. הוא, שכנה, גדול ממנה בשנים, היה בחור טוב־תואר שהפרוטה מצויה בכיסו. עתה רוברט הולך ומשמין ותנועותיו מרושלות, משאך חזר ובא מן החנות, הוא משתרע על הספה, מתכסה בעתון ונוחר בקול. פעם בשבוע הוא הולך אתה לראינוע פעם בחודש הם הולכים לראות ב“רגולר שאו”⁹. ויש שהוא הולך לראות את ידידיו והיא נשארת לבדה, וטוב לה אז ולא טוב לה. יש ונדמה לה שהיא גלמודה בעולם. ואז היא מחכה בקוצר רוח לליל־שבת ולביקור בבית חמיה הטוב, הקרוי גם בפיה “הדוד”, ששם יושבים מרטין ואייזיק. ילטפה “הדוד” הטוב בעיניו ובידיו הבלות, הרועדות, וחמותה הטובה תעמוד עליה ותגיש באהבה את הדגים, ואחר כך תתן לה בחבילה נתחים אחדים הביתה. וקשה אף נעים לחוש על עצמה את מבטו הנוקב של מרטין, וקשה אף נעים להרהר שכך יימשך תמיד, שמרטין אוהבה ויאהבנה, אך לעולם לא יגע בה, לא יתחבר אליה, אלא יעקוב אחריה באהבה ובזעם של קנאה. ויש שהיא מתאוה להקניטו, להסב לו כאב. ברגעים כאלה היא דורשת ביתר תוקף מאייזיק שיקחנה אל ביתו, כי רוצה היא לשמוע את הקונצרט של משפחת הולמנים. ואז נשארת על השולחן החבילה הקטנה, בה מעוטפים נתחי הדגים, כמבוישת.

משיוצאת ליליאן לחוץ ומרגישה את הערב והחופש שוכחת היא את התרגשותה והתרגזותה, קופצת היא אז כאיילה צעירה, מחזיקה בידי אייזיק ונלחצת אליו.

[ה]    🔗

הדברים מסתדרים בנוסח ניו־יורק, בחור בחור וצעירתו. ומאחר שאייזיק מתהלך עם אירמה, בדין הוא שליאו יתהלך עם נערתו שלו, הלא היא פירקה. ככה הולכים לתיאטרון בערבי חג, ובבקרים יוצאים אל גן ואן־קורטלאנד או לקוני איילנד. פרקים מזדמן זוג שיש לו מכונית ונוסעים יחד לאחת הקייטנות. יפיה של אירמה מתבלט ומושך עיני הבריות. לא כן פירקה. נוגה רך שופע מעיניה הכחולות, דבריה רכים וחמים, ועל אף מצחה הגבוה וקפלולי פניה פה שם, אותות השנים שחלפו. עדיין מורגש בדיבורה אותו רוך של גימנזיסטית צעירה, ועדיין נשמעים בקולה צלילי אביב נשכחים ומגרים. פירקה כובשת הכל בהתלהבותה ובידידותה, צחוקה עדיין רענן ומשתבר לרסיסים. אפילו את צמותיה לא גזזה פירקה, והן מקופלות להן על ראשה ומרחיבות את פניה הגלויים. 

ועל אף הקושי שבפגישות ראשונות ובגמגומים ראשונים, שקשה לומר דבר וקשה יותר שלא לאמרו, הסתדרו הדברים שבין אדם לחברו ונתחמו במסגרת הידועה והמקובלת. אייזיק ופירקה דיברו עתה ביניהם אגב צחוק. הזכירו איש לרעהו נשכחות, מהעבר הרחוק שלא ישוב עוד. ובנעימה זו דיברו גם האחרים במעמדם:

– לאט לך, ליאו, לפירקה ולאייזיק. האהבה שוב תשוב. כמאמר הבריות: אהבה ישנה אינה מעלה חלודה.

– נשתנית, אייזיק בחורי. היית יפה־תואר בימים ההם. ביחוד כשהיית כועס ומרעיד מקנאה. הייתי אז מתכוונת להרעימך ומדברת עם אחרים במעמדך. זוכר אתה את סולומיאק השמן?

– עדיין זוכרת אני את הפגישה הראשונה. חתונה גדולה היתה בביתכם ואתה נער יפה מאוד, ורוד לחיים וביישן. ביתכם כל כך גדול היה, מרווח. ואמא שלך היתה שקטה ומוזרה. ועוד זוכרת אני, אייזיק, את היום בו באת אל עירנו ללמוד בגימנסיה. אבא סיפר לנו כי מתעתד אתה לבוא, ואני יראתי את הפגישה ולא ידעתי מה אעשה… ולכשבאת השתדלתי להרגיזך…

כך דיברו בקול ובפומבי כדי לטשטש את ההיסוס ולחפות על הגמגום. ולכשהזכירה בשיחתה את אמו, עלה על דעתו כי אירמה דומה לה לאמו במקצת: גבוהת-קומה, מובלטת בבדידותה הנפשית והגופנית. בילדותו היה תמיד נושא נפשו אל בתים בהם האם קרובה לילדיה ולבעלה, שמחה בשמחתם ומצרה בצרתם, נאנחת יחד אתם ודואגת, פעמים גם מתרגזת וגוערת ומגדפת ואפילו מכה מתוך כעס. לא כזה היה ביתו של ליאו. האם דאגה לפרנסת הבית יחד עם האב, עתים היתה סוככת על בנה הקטן, עתים גם ביקשה חסותו שלו. היתה זו אשה קטנה, רזה, מקומטה, שלא לפי שנותיה, ובשבת לייבל לאכול אל השולחן בבית הקטן, שרצפת חומר לו, ושחדר המבשלים שימש גם חדר אוכל, היתה האם יושבת מולו, מגישה לידיו את הסכין ואת המלח, אף כי כל זה נמצא על ידו, ומזינה עיניה בו. מעין מנוחה ושלוה נסוכות על השולחן שעה שישבה האם על ידו, כאילו בכל מרודי יומה חיכתה לשעת מנוחה זו. היא היתה מבקשת ממנו עצות, שואלת אותו מה עשה במשך היום ומה אומר הוא לעשות. דיברה אליו כאל אדם מבוגר.

עתה בראותו את פירקה מסירה פירור או אבק ממעילו של ליאו, חרה לו הדבר עד מות.

והרי נוסעים הם בקרון אחד מפורדים לזוגות, זוג מול משנהו, ולאחר שיחה קולחת, קריאה חטופה בעתון והצצה מבעד לחלון, מוציאות הבחורות את הכריכים ומגישות לבחורים. לרוב פירקה היא המכינה והיא המוציאה את האוכל מילקוטה אגב חיוך טוב ובהיר ובתנועות מהירות, ואירמה מחלקת את הכריכים אגב תנועות ידים אטיות.

הכל מתנהל כיאות, לפי שסודר ותוכן מראש על ידי ליאו. מתאוה היה ליאו לעשות מעין סיכום ליחסים שביניהם ולתת להם תוקף. ליאו לא חרג מתחומו לעולמות שונים. הוא ריסן וריכז את עולמו מסביב לו ואחר הרחיב אותו קמעה קמעה, היינו שנינו נוסעים, אתה ואני, אני מסדר את עולמי שלי ואתה את עולמך שלך; איש ישר הנך ולא תיכנס מעתה לתוך תחומי.

קשה היה הדבר. נראה לו לאייזיק שבמו ידיו מוביל הוא את פירקה אל ליאו ומוסרה לו. רגש מוזר היה זה, מעין גילוי עריות.

בין הקבוצות נגדרו גדרים ונתחמו תחומים ואי אפשר היה לצאת מהם. עולמות קטנים בדלים עמדו לחוד ואי אפשר היה לקשרם זה לזה. טדי ואבראשה נכנסו לחוג התזמורת של “פרייהייט”, ואייזיק היה בא אל הקונצרטים שלהם. מלבד זאת היה אייזיק בא לפעמים גם לבית משפחת דינוביץ ושמע אל דיבורם העברי ואל השירים העברים. רוברט ומרטין בני דודו ראו את עצמם מחוץ לחוגים אלה, ממש כמו שראו את עצמם מחוץ לחוגם של אביהם ואמם הזקנים. ליאו שייך היה כולו לעולם משלו: הוא הציג מטרה לעצמו והנהו חותר לקראתה. והוא, אייזיק, תועה היה בין כל העולמות המובדלים והנפרדים הללו. בדומה לסרט של ראינוע היה רואה את האנשים, נמשך, כביכול, אליהם, אך בשום פנים אינו נקשר אליהם בנפשו. ופירקה אף היא מחוצה לו. הולכת היא ומתקשרת אל עולמו המרוכז והמצומצם של ליאו, אף על פי שעדיין נוגעת היא באייזיק: בעל כרחו היא נוגעת בו, ואפשר גם בעל כרחה.

ומאחר שנתחוורו לו כל הדברים, הרי קשה היא פגיעתם, והגוף חסר מנוחה, וקשה מאוד להתרוצץ בין העולמות הקטנטנים הקרבים זה לזה, אך מפורדים ובדלים זה מזה. ויש שאתה מבקש להיקשר אל איזה יש גדול, למען תדע כי שוב אינך תועה בתוהו לא דרך, כי יש לך משען כלשהו. אך דוקא עתה, בשעה שכבר קלים לך יותר החיים באמריקה ואתה חפשי יותר ומכובד יותר, דוקא עתה חוסר־המנוחה אוכלך.

עד עתה דחית בתודעתך את בירור הענינים. העיקה אי־הידיעה, ועם כל זאת טוב היה לשחות עם הזרם בלי ידיעה. ועתה, לשמחתך ולצערך, הולך הכל ומתחוור, ואתה כבר רואה יותר ויותר את עצמך ואת האחרים. בנסיעתך במכונית פה ושם בין הרי ניו־אינגלנד ומישוריה ועמקיה ראית את האנשים המושרשים, המתערים, את הבריכות הנהדרות, הירק, העצים, ונשים גבוהות־קומה הולכות בצעד בטוח, ואוחזות בהגה המכונית בהכרת כוח, כאילו לא רק מכונית זו או כברת־ארץ זו שייכת להן, אלא כל הנוף הירוק הזה. וכשמדברות נשים אלה אל נהג האוטובוס, אל החנוני או אל אחד השכנים, נראה כאילו ממשיכות הן שיחתן מזמן. ועולה על דעתך, אייזיק האלבר, כי דוקא זו היא אמריקה של ימי ילדותך. כי זוהי אמריקה של הירשל הארוך שהיה שרוע בצהרי־שבתות גלוי חזה וזרוע על העשב ביער הגדול שבפוליסיה ומספר על אמריקה הגדולה, על אנשיה החזקים החפשיים ועל קירקסי־הניִד שבאים לניו־יורק לחג הפסח. מה רחוקים הם סיפורים אלה מן העולמות הקטנטנים שמסביב לך בניו־יורק, עולמות קטנטנים ומכווצים, קרובים זה אל זה ומפורדים ובדלים זה מזה.

בקוצר רוח ובמהירות הבזק רדפו הרגעים הקטנים והימים המכווצים זה אחר זה; כחיות קטנטנות התרוצצו סביבך ולא הניחוך לראות ולהתבונן בחיים של ממש העוברים מתחת לאפך. ורק בדרך נס, באקראי, יש ואתה רואה מרחבים בהירים, אביבים מלבלבים וסתווים עתירי צבעים. ולפתע פתאום חש אתה כי חלה תמורה במוצא שפתיך, כי מדבר אתה רק אנגלית. ובשיחה עם הדוד והדודה הזקנים, הנך נוהג מנהג רוברט ומרטין ומדבר אליהם אידיש ברוך מיוחד, כגומל טובה, ובשעת מעשה אתה מתיחס אליהם כאל תינוקות חסרי-ישע שחייבים לדבר אליהם באופן מיוחד. ולא זו בלבד. פתאום אתה תופס את עצמך, את אייזיק האלבר, והנה טפחת על כתפו של הכושי, המסדר והמנקה את בית־החרושת במין טוב־לב שבהכרת-יתרון…

 

פרק ששי    🔗

[א]    🔗

“שנות העשרים הגועשות” – כך נקראו בפי העם השנים שלפני המשבר באמריקה, ובספרות מצאו שנים אלה ביטוי בסיפוריהם של פיצג’רולד ודוס פסוס ובעברית ב“עד משבר” לשמעון הלקין. כל אחד בדרכו המיוחדת ציין בסיפוריו את האדם שהמלחמה הרסה את סכרי רגשותיו, שמטה מתחת לזרועותיו את משענות המסורת, וסופו נסחף בגלגל הסחרחרה המסתובבת במהירות קדחתנית. נוראה היא הסחרחרה. אך נוראה ממנה העמידה. משל לאדם המגיע במסעותיו במערב אמריקה אל פסגת “הגבעות השחורות” שבדקוטה הדרומית ובשעה שהמכונית מעפילה ומחליקה על שפת הרכס והיא רותחת ונאנקת כחיה פצועה שכוחותיה אוזלים. הוא רואה את התהום הפעורה מלמטה… נורא לנסוע על שפת ההר, אך נורא יותר להעמיד את המכונית ולהביט אל התהום הפעורה.

גדולה ויפה היא ארץ אמריקה, ארץ הרים אדירים ותהומות מסחררות, ארץ ששדותיה הנרחבים נמזגים בעין האופק וחורשותיה הירוקות מרהיבות את העין ומשקיטות את הנפש, וערבותיה ומדברותיה הססגוניים מקטינים את ערך האדם בעיני עצמו. בנסעך על פני ערבות אלה של דקוטה, ויאומינג, יוטה וקליפורניה, על פני ערבות שאינן אלא מדברות זועמים, חורשים רעה ומבהילים, נראים הנוסעים במכונית קטנה, הבעל ואשתו וילדיו, כיצורים זערורים ומכווצים בתוך הדממה הגדולה. בנסעך תחת השמים הכחולים, הבהירים והרחבים, על פני דרך צרה אפורה־לבנונית, הנראית כחוט דק המתפתל בין רכסי ההרים, והמכוניות העוברות על פניך נראות כחיות קטנטנות הרצות זו אחר זו – תקטן בעיניך עד לאפס.

ולאחר נסיעה הרת סכנות על פי התהומות של הקניונים שבאריזונה ובויאומינג, חוזרים וזוקפים קומה ובחיוך ילדותי על השפתים מספרים איש לרעהו שהנה נהנו הנאה מרובה מהנסיעה על פי התהומות משך יום תמים, הם ונשיהם וילדיהם. נוסעים בניה ובנותיה של ארץ זו, גבוהי-קומה ודקי-מותן, נוסעים באופנועים, אצים על פני כבישים ומגמאים מרחקים בלי לעמוד ובלי להסתכל, ובלי לשיר שירי נועם שתוכם רצוף געגועי־עלומים. אצים־רצים זה מול זה, איש על יד רעהו, ואינם נוגעים זה בזה. לכל היותר נפגשים ליד תחנות הגזולין או בבתי־השימוש הציבוריים שבדרכים ואומרים זה לזה מתוך שגרה שחם או קריר בחוץ, שהמכונה מתחממת מאוד בטפסה על ההר, ושהאנשים בעיר לס־וגס או בעיר רינו אשר במדינת ניוואדה משחקים בקוביה – דברים הידועים לכל והנאמרים אך לצאת ידי חובה. המאושר לא ישתתף באשרו של הזולת והאומלל לא יניד ראשו לחברו האומלל. יושבים אנשים במכוניות בדרכי דקוטה, ויאומינג וניבראסקה, רחוקים זה מזה, בדלים ומבודלים זה מזה.

ועם בוא המשבר עמד הגלגל מלכת בארץ גדולה זו. האנשים גבוהי-הקומה, הבטוחים והמחייכים מטוב לב, נפלו פתאום ממרומי הסחרחרה, והם תוהים ומשתוממים ומנסים לחזור ולהיאחז בגלגל בצפרניהם השותתות דם, והאנשים שהיו נגררים אחריהם קודם לכן מביטים על הנופלים בחדוה של קנאה מסותרת ובאימה מפני היום הבא גם עליהם לרעה.

פתאום נעצרו תחתיהן המכוניות שבדרכים. והאנשים ראו לנגד עיניהם הרים גדולים ומאיימים ומתחתיהם לועי תהומות, וידעו כי קטנים וחלשים הם. ועבר האיש בחוצות ניו־יורק, שיקגו, בדנוור של קולוראדו, ובקלבלנד של אוהיו, עבר בין החומות וראה כי אכן גבוהות הן החומות וזרות, ולא לו הן. ופתאום נבהל האיש.

אייזיק וחבריו זרים היו באמריקה הגדולה, ומלכתחילה לא נזרקו אליהם אלא פירורים פירורים מעל הגלגל הגדול, שעה שעמדו בבתי החרושת על יד שולחנות הגזירה ומכונות התפירה וישבו על ספסלי המכללות. 

בוקר בוקר צילצלו השעונים המעוררים בחדרי המגורים של בית הולמן. הגופים הלאים התמתחו שעה קלה, הקשיבו להמולה המתעוררת בבית, לשכשוך המים, לדפיקת הדלתות, לפעמי האנשים, ואחר קמו גם הם, נשאו המגבות וכלי הגילוח בידם או תחת בית־שחיים, בירכו איש את רעהו בשפה רפה, כדי לצאת ידי חובה, חזרו אל חדריהם והתלבשו, ושוב נפגשו במסדרון, לרגע קל, ויצאו על מנת להידחק בין אלפי זרים ברכבת וברחוב ובמעלית המובילה אל בית־החרושת של טננבוים ושותפיו.

ושוב הנך עומד על יד שולחן־הגזירה, יום ארוך וממושך לפניך, דרך ארוכה וממושכה, שעליך לעבור בה עייף ויגע, הכתונת נדבקת לגוף והרגלים כושלות.

כך ראו לפניהם את היום הארוך גם טננבוים ועמיתיו בהיותם צעירים, כך ראהו מכס מנהל העבודה, אלא שאייזיק וידידיו שבאו אחריהם חסרים היו מחוז־חפץ, חסרים היו כוכב שיאיר דרכם ויקל מעליהם את ההליכה האטית הקשה כל כך.

שנים היו סוגי האדם בדור שקדם לאייזיק ולחבריו. הסוג האחד נמלט מכבלי המסורת והרעב שבעיירות ליטא ורוסיה הלבנה, באוקראינה וגליציה. אדם מסוג זה בבואו אל הארץ החדשה ראה כי הרב הפיקח בעל הדרת הפנים איננו כאן; הסב הקפדן הצועק ככרוכיה שהבחור מטיל פסול במשפחתו הכבודה גם הוא איננו; גם ראה וידע שהאיש שתונהו היום אפשר ולא תראהו עוד לעולם, ושמסביב לך האנשים חוטפים ואוכלים – שלמה יהא הוא חובק ידיו ומבלה זמנו לריק? שינס מתניו, אף קבע לו חוק ומנהג של “תושיע לך ידך”, או בחינת כל דאלים גבר. המטרה היתה מעתה לתפוס מרובה עד שלא יקדימוך אחרים ועד שלא תיתפס ולא תיענש. היתה זו מטרה ברורה והאדם הלך לקראתה בלי עקיפין. הסוג השני שבדור הקודם לאייזיק נמלט משעבוד גלות רוסיה, ומטרה אחת קדושה היתה לו – גאולת האנושות. אף הדרך למטרה זו היתה סלולה ונהירה ומיושבה על אפניה בדרכי ההגיון, כמבואר בתורת מארכס ותלמידיו וכמפורש בכתביהם של אב כהן, ז’יטלובסקי, יאנובסקי ואחרים, זה בכה וזה בכה. ישרים היו הדרכים ושקולים המעשים. אך משראו הללו שהגאולה אינה באה, אף אינה קרובה – יצאו אף הם לבקש את גאולת הפרט ומצאוה בחנות קטנה לממתקים ומי סודה, בשותפות לבית־מסחר זוטא של נקניקים כשר או בהקמת “שאפ” קטן שהעבידו בו עשרה, שנים־עשר פועלים, נעשו “בוסים” שמשגיחים בשבע עינים על הפועלים שלא יעשו, חלילה, את מלאכתם רמיה ושלא יעיזו לדרוש דולאר נוסף על שכרם. שאם לא כן, הרי כל חשבון הרוח שכרו יצא בהפסדו וכל התקוה להיעשות איש חפשי שאינו תלוי בבריות תלך ותתנדף. אך עם כל זה עדיין היה נארג בתודעה חלום של פיקניקים מטעם אגודת־הפועלים; עדיין מורגשת בזכרון חריפות העונג של שיחה עם אֶמה גולדמן, עדיין לא פגה כליל משאת־הנפש לקראת איחוד וכוח והתעוררות המתבטאים בהפגנות האחד במאי ביוניון־סקוויר.

ברם, היתה גם שארית הפליטה, עקשנים מתי־מספר שעדיין היו גחונים על מכונת־התפירה ומבקשים מלכות שדי ונצחון האמת.

אחרים היו המהגרים מסוגם של אייזיק וחבריו. ועתה תעו בעולם זר. הודאי הפך לספק והספק היה לחלל ריק שההליכה בו, ללא מטרה, מדכדכת, מטמטמת.

ובעולם הזה נשאו בחורים ובחורות תחת בית שחים את ה“אמריקן מרקורי” ירוק־הכריכה של ה. ל. מנקן, הניהיליסט האמריקני של אותם הימים.

בימי־פגרא יצאו צעירים אלה אל “פּרוספּקט־פּארק” בנשאם את מחבטי הטניס ביד האחת וה“אמריקן מרקורי” בשניה. יום יום אחרי העבודה רצו אל המכללה, ובשעות־הלילה קראו ולמדו, וים הספקות קרוב היה ללבם.

ובהסתובב הגלגל הגדול של ימי השפע היו אייזיק וחבריו משתרכים בצדי־דרכים.

זכורות לו לאייזיק שאלותיו של הדוד הזקן. בשעתן נראו שאלות אלה שלא מן הענין:

– מה אומר אתה ללמוד, אייזיק? 

– לא כלום. וכי חייב אני ללמוד דוקא דבר מסוים?

אולם הדוד התעקש:

– אבל בכל זאת, מה בדעתך ללמוד? עורך־דין, רופא? ואולי רופא־שינים? גם זה מקצוע טוב. הקרובים שואלים אותי עליך ואיני יודע מה להשיב. תסלח לי על שאלותי. אני זקן פשוט הנני.

מרטין היה מצטחק בהקשיבו לשיחת אביו עם אייזיק:

– מכרים לי בקרב אותם המלומדים אלה הלומדים כל ימי חייהם. כשיש לי צורך בהם הריני מראה להם מרחוק שטר של דולאר והם רצים אחרי כאותם קופים שבגן הזואולוגי בראותם בטנים.

צחק מרטין בדברו על מכריו אלה וגם רוברט ואייזיק חייכו לשמע דבריו. ידעו עסקיו של מרטין מה הם. אותם הימים עסק מרטין, באיסור, במכירת סמים ויי"ש.

המהגרים שהגיעו לאמריקה לפני אייזיק וחבריו האמינו בימים שכולם טובים שיבואו לה לאנושות, אלא משנתאכזבו התאמצו למצוא דבר של קיימא למען חייהם הפרטיים. אייזיק וחבריו לא האמינו מלכתחילה אלא בחיי שעה, או, חשבו, לפחות, שמאמינים רק בכך. הם היו חסרים גם את האמונה בביסוס חייהם הפרטיים. כל תכנית להבא היתה נראית להם מוזרה, כי רופפים מאוד היו לגביהם הקשרים שבין היום והמחר, חסרים היו האמונה בכל מעשה שבקבע.

לא יחידי נשרך אייזיק בדרכו־לא־דרך. אירמה היפה היתה נשרכת על ידו. הוא, אייזיק, בחור בלונדי, גבה־קומה, ששערותיו גלושות ופזורות לו על מצחו, והיא תמירה, דקת־גו, עיניה השחורות צרות וארוכות ופניה רחבים מלמעלה וצרים כלפי מטה, – וריח של אכסוטיות מגרה נדף מדיבורה הרוסי ומה“ריש” החריפה המגולגלת בין שיניה.

אך לא נוספה כל אמונה מקרבתה של אירמה, והלב נמשך אחרי הזוג השני ההולך על ידם, אחרי ליאו ופירקה, שניהם נמוכים מהם בקומה. פני ליאו שחרחרים, רציניים ומרוכזים. בגדיו נקיים, שערו סרוק היטב, וידיו הקטנות והאמיצות מחזיקות בזרועותיה של פירקה שפניה הרחבים עדיין פני נערה, ועיניה הכחולות גדולות ותמהות. ויש שפורצת פתאום, כבימים שעברו, במעשה־משובה, בצחוק, בריצה. וירא אז אייזיק להביט לאחוריו. ירא הוא פן יאלצהו איזה כוה פנימי לשמוט את זרועו מתוך זרועה של אירמה.

מתגבר אז אייזיק על חולשתו ואוחז בידה של אירמה ביתר שאת, מלטפה ולוחש לה דברי חיבה.

אולם בשעה שאבראשה עם ליליאן נלוים אליהם מתגבר רוגזו של אייזיק.

ליליאן עושה דבריה בטוב טעם, אך עם כל זאת אינו יכול לכבוש את כעסו. ואין זה כעס גרידא. יש בו גם משום יראה מסותרת.

ליליאן באה עתה תכופות לבית הדוד. היא מכוונת את השעה שאייזיק מצוי שם. מתרפקת היא על רוברט ומעמידה פני תרעומת:

– רוברט, רצוני לשחק קצת בטניס.

– וכי איני מניח לך? שחקי כאַות־נפשך.

– כיצד אתה מניח לי שעה שהנך שרוע על הספה?

– לכי עם אשר תלכי. מאימתי התחלת לבקש רשות ממני?

ליליאן קופצת את פּיה הקטן ובכעס היא פונה אל אייזיק:

– אכן, קוזין יפה הנך. משחק אתה בטניס ואלי לא תשים לב. אולי תקחני הפעם אתך? הלא תראה רשלנותו של בעלי.

– מובן מאליו שאקחך, אם בעלך לא יקנא בי.

מדבר אייזיק בשלוה ובצחוק, ולבו בל עמו.

לא אחת היתה ליליאן מוצאת אמתלות שונות ונספחת אל אייזיק על מנת להתראות עם אבראשה. ורב הכעס. לזרא היה לו לאייזיק יחסו של אבראשה לקרובתו. נוהג היה בה כאדם העושה בתוך שלו. בשבתם על העשב היה מעביר לעיני כל את ידיו על ירכיה ורגליה ומדבר בקול:

– מה יפות הן רגליך. בעלך, אינו יודע ולא כלום בטיב ירכיך הנאות, אחרת לא היה מרשה לך לצאת את הבית בלעדיו. ליליאן, הלא כה דברי תמיד: בעלך למה לך, אם יכולה את להשיג בחור כמוני?

הוא, אבראשה הולמן, אינו בורגני, כביכול. לו, לאיש הפּרוליטריאט, מותר לדבר על הכל. אדרבא, רשאי הוא לקרוא לדברים בשמותיהם ואינו סולד: ירך זוהי ירך ורגל זוהי רגל. 

וחרה לו ביחוד לאייזיק על שגם ליליאן נתפסת לקצב דבריו של אבראשה. ולרוב גם תענה לעומתו:

– אבל אתה, קבצן שכמותך, הרי לא תוכל לתמוך בי. ובכלל נדמה לי שאם איאות ללכת אחריך מיד תתחרט ותתחמק. יודעת הנני אומץ-לבם של הגברים. האחריות אתה ירא.

– כן ניחשת. למה לי להתקשר? כך נוח יותר.

מדבר אבראשה והופך בדברים הידועים לכל צעיר הנושא את ה“אמריקן מרקורי” תחת בית־שחיו: על הנישואים הכפויים על ידי החברה, על חופש הפרט וחופש המין. אייזיק ידע מנין לו לאבראשה כל אותם הדברים, ידע בדיוק באיזו חוברת קראַם, וחרה לו שליליאן בולעת את דבריו. אך בעיקר ירא פן יוודע הדבר לדוד ישראל ולמשפחתו.

ואמנם היו רגלים לחשש זה. באחד הערבים, כשאמר לצאת את בית דודו, קם גם מרטין והלך אחריו:

– חכה, אייזיק, גם אני אצא. עלי לקנות משהו.

קולו של מרטין היה קצת מוזר, חסר היה האדישות המעושה, והעינים הקטנות נראו כמתרוצצות אילך ואילך. פעם ראה מרחוק את מרטין מדבר בכעס עם אחד הלקוחות העוסקים במכירת פייסים. כזה היה אז מראהו.

ידע אייזיק על מה ידבר אליו.

בצאתם הושיט מרטין את בי-הסיגריות לאייזיק:

– עשן, אייזיק.

קשה היה לו, כנראה, לפתוח בדברים.

לא נעים היה לו לאייזיק לעמוד ולשתוק על יד מרטין הכועס. נוח היה לו בכלל לדחות את השיחה עד כמה שאפשר.

– ערב חם, מרטין!

אך מרטין פרץ פתאום:

– דבר לי אליך, אייזיק. שמע נא… אתה יודע שאינני צדיק גמור, אבל מה ששייך למשפּחתי, אני לא עשיתי מעולם דבר למורת רוחם של הזקנים. ובכן, יודע אתה למה אני מתכוון, חדל לך מליליאן ואמור לידידיך, זה שאיני יודע שמו ואיני רוצה לדעתו, שיחדל. שומע אתה? איני רוצה בכך. בנת?

אגב דיבור נרגש החיש צעדיו ואייזיק נגרר אחריו. הם עברו על יד חנויות לממתקים וביתני גלידה. נערים ונערות התרוצצו וצחקו ומרטין דיבר בלחש, אך כל מלה ומלה יצאה מפיו ברורה. היתה זו לחישה עצורה והמפחידה. דומה, זו לו, לאייזיק, הפעם הראשונה שהבין ותפס מהותו וכוחו של מרטין.

מרטין דיבר ברורות:

– אין מחסור בנערות, אייזיק. כל בחור צורך לו בנערה. אם אין לך, הגד לי. אתן גם לידידך. אבל אמור לו שיחדל מליליאן.

אייזיק לא ענה דבר ומרטין המשיך בשינוי קול:

– מובן שאין זו אשמתך שלך. אני רציתי רק שתזהיר אותו. אבל אין זה שייך לך. שמא חשקה נפשך בבירה, הבה ניכנס. לי יגישו בירה טובה.

אייזיק לא רצה להיפרד ממנו אגב מתיחות, וקיבל את ההזמנה.

על יד השולחן ישב עתה מרטין אחר. עיניו הקטנות היו עייפות. השפתים נשתרבבו כלפי מטה, והוא הביט בחלל החדר בלי לומר דבר.

[ב]    🔗

כשוד משדי הגיח פתאום המשבר של שנות השלושים על אותם האנשים שישבו ברחבות על יד ההגה ואמרו בלבם כי הם המניעים את הגלגל. רב גוונים הוא הגלגל באמריקה הגדולה והרחבה, ארץ האוטומובילים והאוירונים. אתה נוסע בה לאָרכה ולרחבה משך שבועות וירחים ואיש לא ישאלך מי אתה ומה מעשיך. נוסע אתה בניו-אינגלנד הירוקה, הנושבת ומיושבת; עובר אתה אל המערב הרחוק, הצעיר בפראיותו, במדבריותיו, בצבעי סלעיו הקשים; חוזר אתה לערי־המזרח הענקיות, המלאות אדם ורכבות ומכונות. שבועות וירחים תסע ממקום למקום בארץ זו הגדולה והעשירה ואיש לא ישאלך מי אתה ומה אתה. ומתרבה בך האמונה בארץ זו היפה ואתה נוטה לאהוב אותה ואת אנשיה, והנך נוטה גם לאהוב את עצמך ולבטוח בעצמך ולהאמין כי הכל יהיה טוב בארץ יפה וטובה זו.

מתגלגל ומנסר הגלגל רב הגוונים שבאמריקה ואתה מאמין שככה זה יימשך עד אין סוף. למה וכיצד? – מרבה מחשבות מרבה שטות. אפסו המחשבות בנסיעות הארוכות על פני המרחבים באוטומובילים, ברכבות ובאוירונים. אין לעמוד ואין להרהר, והאמונה בכוח האדם, בכוח המכונה, רבה עד כדי הפלגה. אין כאמריקה. אינך מסכים? אדרבא, צא וראה כיצד הענינים ברוסיה ובצרפת ובאנגליה. בעד דולאר אחד אמריקני פתוחים לפניך שערי מונמרטר ומונפּרנס אשר בפּריז, בעד דולאר אחד אתה קונה את כל האוכל המבאיש שלהם ואת כל תענוגותיהם הבאושים. הכסף האמריקני קונה הכל, הלא כן? גם את הנשים, גם את האמנות המסריחה שלהם. זרוק כסף אמריקני לנגד עיניהם, דפוק על השולחן או שרוק בשפתיך, – וכל הגדולים שלהם, המלומדים העבדקנים והזלדקנים ומחוסרי הזקן יכרכרו סביבך ויביאו לך הכל… גרסון!! מלצר!! – הכסף של אמריקה הגדולה והעשירה ישיג לך הכל.

ואלה מבני אמריקה שלא השיגה ידם כדי לנסוע לצרפת ולדפוק על השולחנות, אמונתם היתה שלמה ותמימה שבמרוצת הימים, בקרוב ובמהרה, יוכלו גם הם לעשות כל זה. דבר לא ייבצר באמריקה עתירת הנכסים ורבת האפשרויות. ולעת עתה, על סף משבר שנות השלושים, התכנסו גם הללו כנופיות כנופיות, המתיקו סוד יחדיו וקראו את עלי הבורסה שב“טימס” וב“הרולד טריביון” ומתוך בולמוס של תאוה שאלו איש את רעהו:

– מה קנית היום?

– אילו מניות בידיך?

– אין לי די כסף לקניה זו… אולי נעשה זאת יחד? בשותפות?

ובבתי המלון שבהרי הקטסקיל ישבו אנשים יהודים וסיגרות עבות בידיהם, ואגב משחק קלפים היו קמים ומטלפנים לניו-יורק להיודע מה מצבן של מניות גולדמן-סקס ואנקונדה־קאפּר ובפנים דשנים מעונג חוזרים וממשיכים את המשחק. ובעיר הולכים ההורים הזקנים, שחסכו ממונם בחמדה ובתקוה, בקמצנות ובתפילת “אל תשליכנו לעת זיקנה”, ומביאים את צרורם ומוסרים ברעדה לידי הבן או החתן, מתוך בקשה להיזהר בקניה, והבן או החתן משלשל את צרור הכסף לכיסו בשויון-נפש, כאומר: שטות היא לדבר אליו, הבקי ורגיל, בהיסוס.

גם מיליוני הפועלים והאיכרים היו באותו מעמד. שמחו ומחאו כף למראה עגל הזהב. טוב בארץ זו, ארץ כל האפשרויות. אף הם ינסו מזלם ויקנו משהו. אולי יתרחש נס גם להם. וכי לא ככה אירע להם לרוקפלר, לקרנגי, לגולד וכיוצא בהם? וכי מי הם האַסטורים והנשיא הובר, והנשיא קלוין קוליג'? ממוכרי־עתונים לאילי־הזהב, מחוטבי־עצים אל כס הנשיאות. כזאת היא אמריקה שלנו הרחבה והגדולה, הדימוקרטית והחפשית!!

אייזיק וחבריו העמידו פנים שאינם מופתעים כל עיקר מן השואָה שניחתה. הלא מראש ידעו שכך יהיה, וכי לא ניבאו על כך המאמרים שב“ניו רפּובליק” ובחוברות הירוקות של “אמריקן מרקורי”? בבוא השואָה חשבו כי אין הדבר נוגע להם. אדרבא, בלבם פּנימה נעה נימה של שביעות רצון: יבואו אנשי הבורסה על ענשם. יאכלו בורגנים אלה פרי מעלליהם.

ולא הרגישו בכך שלפתע פתאום חדלו אף הם ללכת אל פּרוספּקט־פּארק ומחבטי הטניס בידיהם. לא הרגישו שהנה הונמכו פתאום כל הקולות מסביב, ושהם עצמם הפסיקו מרוצתם. נעצר הגלגל תחתיו ונעצרו גם הנגררים אחריו.

הבחורים והבחורות, אלה הרוָקים הזקנים, שנגררו מתוך שגרה אל המכללה, הפסיקו את לימודם אחד אחד. גם אייזיק היה, אולי, עושה כן, אלא באותו חודש ינואר נסתיימה עונת הלימודים שלו והוא נתבקש להופיע בטקס יחד עם שאר המסיימים. כן נתקבלו מכתבים מצלמניות ומבתי־מסחר המשאילים בגדי־אקדמאים לטקסי־סיום.

משך כל השנים היה אייזיק מהרהר ביום זה כעל יום חשוב בחייו. וכשהגיע אותו יום ראה עצמו כאיש המפסיק הילוכו ברחוב ותוהה: שמא לא כדאי ללכת הלאָה, לפי שאינו יודע לשם מה השתרך עד כה.

הצטלם אייזיק עם שאר המסיימים וראה לפתע את עצמו איש למעלה משלושים, שפניו מקומטים, והוא עומד בין צעירים חנניים בהירי-עין ורבי־מרץ.

היה אייזיק תמה על שהדוד ישראל שמח כילד לקראת סיומו. ולא זו בלבד, – גם בו עצמו, דומה, דבקה מקצתה של שמחה זו.

הדוד הזקן החזיק ידו בחיבה וליטפה קלות, בדומה ללטיפת קטיפה בלה. בשעת מעשה אין המגע נעים, אולם נחרת הוא היטב בזכרון ומשך ימים רבים הריהו מעורר געגועים לאותה אהבה רכה של זקן טוב, אהבה שאינה תלויה בדבר.

עדיין מחזיק בידו, קרא הדוד לדודה שתבוא מן המטבח:

– אמרתי לך מיהו ומהו אייזיקל שלנו? התדעי כי היום מסיים אייזיק את לימודיו בקולג'? הלא כה היו תמיד דברי: כמוהו כפייבל.

הדודה מביטה עליו תמהה:

– איזה קולג'?

– הקולג' הגדול, בטי, סיטי קולג‘. כל האנשים הגדולים למדו וסיימו חוק לימודיהם בסיטי קולג’. ברנרד ברוך, פליכס פרנקפורטר. קראתי בעתונים. הנה, כזאת אמרתי לך תמיד.

רבה היתה השמחה שהנה הבחור הירוק הזה סיים חוק לימודים בקולג' בו למדו גם פרנקפורטר וברנרד ברוך. הוא ישב עתה, ליטף ידו של נכד אחיו ונהנה. בניו, מרטין ורוברט, לא רצו ללמוד, והוא אף לא יכול היה לתמוך בהם. אדרבא, הם חייבים היו לתמוך בו. התנאים היו אז אחרים לחלוטין. בני העניים שבשכונתו, כיון שהגיעו לגיל שתים־עשרה, שלוש־עשרה, כבר נטל עליהם להרויח כסף על־מנת לעזור להוריהם. שמח היה שרוברט ומרטין ידעו, לפחות, קרוא וכתוב. טוב לו שבנים טובים היו, שלא ביישו, חס וחלילה, את הוריהם. אמנם יש והוא מצר על מרטין שטרם נשא אשה ושאינו מספר מאומה על מעשיו ועסקיו, היטב חרה לו שעה שהשכנים רמזו לו שפרנסתו של מרטין אינה כשרה. יודע הוא כי מרטין מתעסק קצת במכירת יי"ש ובמיקח־וממכר פייסי־גורלות, דברים שאינם מתכלית הכשרות באמריקה, אולם מרטין אינו מזיק בזה לשום איש. בן טוב הוא מרטין. ולואי בניהם של אחרים יהיו טובים כמותו. שיהיו שומרים על כבוד הוריהם ועל כלכלתם כמותו. אף רוברט בן טוב הוא, שומר על כבוד אָביו. מימיו לא ראהו מעשן בשבת בפרהסיה. אפשר מעשן הוא בסתר, לא איכפת לו. טוב שבן־אמריקה אינו עושה מעשה רע בפרהסיה. אבל מרטין, אף כזאת לא יעשה: לא בגלוי ולא בסתר. חבל שמרטין אינו נושא אשה. אפשר סיבה לו לכך. יודע האב נפש בנו, אף כי יעמיד פנים שאינו יודע מאומה. יודע הוא כי מרטין אהב את ליליאן ועדיין הוא אוהב אותה. אמה של ליליאן, אלמנה עניה מרודה, שכנתם היתה ובטי תמכה בה בגמילות־חסד, בדגים ממולאים לשבת, בעוגה שהיתה נותנת לקטנה הנכנסת לבית תכופות ובשאר דברי־מאכל. הנערה ממש גדלה בביתם. בת גילו של מרטין, היתה משחקת אתו כל הימים, אולם כשגדלה נתן בה רוברט את עיניו. רוברט עבד אז והיה קונה לה גלידה, גם כרטיס לראינוע ואחר כך גם לתיאטרון. וכך נתקבל הדבר בקרב אנשי הבית שליליאן תינשא לרוברט. רוברט השמין לאחרונה, גופו נתרכך ונתרשל. אולם בימים ההם היה בחור גבה-קומה ורחב־כתפים, ומרטין היה נער צנום ודק קטן-קומה.

זכורים לו לזקן דברי מרטין בשעת מחלתו וליליאן טיפלה בו. לא ידעו הם שהאב שומע. וצר היה לו ששמע את הדברים. קשה היה לו אחר כך להביט בפניהם.

מרטין דיבר קשות. מעולם לא שמעהו אביו מדבר ככה:

– אַת כלבה, ליליאן. ממש כלבה. את מרימה את זנבך לפני כל בחור. רק לפני ימים מספר נשקת לי, והנה את מסכימה פתאום להינשא לו ולי לא אמרת דבר.

דבריו של מרטין היו בוטים, מכאיבים. נדמה לו אז לדוד ישראל שהיה קשר בין אירוסיו של רוברט ומחלתו של מרטין.

וחרה לו שדבריה של ליליאן נאמרו בצחוק, והיה בהם משום קלות דעת:

– מרטין, צעיר אתה ורציני עד מות. ומה אם נשקתי אותך? אילו נישאתי לכל אותם בחורים שנשקתי בחיי, הייתי נדונה למאסר בעד פּוליגמיה. אתה אל תקנא באחיך הבכור, מרטין. רצונך, בוא ואשקך שנית. 

– חדלי! אמרתי לך שאת כלבה. לולא אהבתיך, כי אז הייתי יורק בפניך.

ואחר שתיקה ממושכה באו הדברים הקשים של מרטין שנאמרו שקולים, לאט לאט:

אבל דעי לך דבר אחד. אני אוהב את רוברט. רוברט הוא אחי היחידי. אם תזני מאחריו אהרוג אותך יחד עם מאהבך. אני מותר לו לרוברט, אולם לא אותר לשום פלוני. תינשאי לו לרוברט ורוברט יהיה בעלך, אך לא שום אחר. זכרי דברי אלה לעולם.

אף מבע קולו של מרטין היה אז לזקן לזרא. היה זה קול קשה, פסקני. אין זה אותו קול של מרטין שעה שמדבר אל אבא ואל אמא ואפילו אל שכנו. מששמע אותו פעם מדבר בטלפון בקול כזה, פקו ברכיו. ממש ירא את בנו. נזכר דברים שרואים בראינוע, דברים מוזרים ורעים, וירא היה לחשוב ככה על בנו.

בחלוף הרהורים אלה בראשו, ליטף הזקן את ידו של אייזיק ביתר שאת. לו היו בניו שלו מלומדים ככה, מסיימי קולג'. אבל טוב, לפחות, שבנו של פייבל הוא כך.

אף יחסו של מרטין הדהים את אייזיק. מימיו לא פילל שמרטין יתרגש ככה לקראת טקס הסיום שלו. בבואו הביתה ימים אחדים אחרי השיחה עם הזקן, קם מרטין לקראתו וכמתבייש הושיט לו קופסה קטנה ובה שעון כיס, ובהשפל־ראש, כבמבוכה, מילמל:

– זוהי מתנה בשבילך, אייזיק…

מתחילה לא ידע אייזיק מה טיבה של מתנה זו, אך משתפס את הענין עשה עצמו אינו מבין:

– לא חג ולא שבת היום, מרטין, לא נישואין ולא אירוסין. שמא ירושה נפלה בחלקך?

– אייזיק – מילמל מרטין כנער שסרח – רוצה אני להראותך עד כמה אני מוקיר את שקדנותך. אני נולדתי באמריקה ולא זכיתי אפילו לסיום היי־סקול. פשוט התעצלתי. ומה היה בסופי? לא כלום… ואתה באת מעבר לים, אתה עבדת וגם למדת… 

קשים היו, כנראה, הדברים לאומרם, אך שוב לא יכול לעצור בהם:

– איני יודע מה היה עושה אבא בלעדיך. הרי אנחנו איננו יודעים אפילו כיצד לדבר אליו. הוא כל כך אוהב לשוחח אתך.

הוקל מעט בשמעו דברים אלה. הנה יש משהו, כביכול, בסיומו. אולם, אהה, האינרציה נפסקה עתה, נשאר חלל ריק. לולא המשבר ודאי שהיה מוסיף ללכת בקו הקודם. ממשיך היה ללמוד באוניברסיטה ולשמוע שיעורים בספרות או בפילוסופיה או במקצוע אחר שהוא צו השעה. אבל מחמת המשבר נתפרדה פתאום החבילה. משהו נפסק, ולא ידע אפילו מהו הדבר, אך ראה כי שוב אין מגמה לפניו.

והיחסים הקודמים – כל תמורה לא חלה בהם. פירקה התהלכה עם ליאו וליליאן עדיין המשיכה לבוא אל בית ההולמנים והתיחדה עם אבראשה…

לא ידע אייזיק ולא פילל שמרטין יבוא יחד עם הדוד אל טקס הסיום. רצה, כנראה, הדוד להפתיעו וביקש מאת מרטין שישיג כרטיסים לסיום. לא ידע אייזיק שגם ליאו יבוא עם כל החבורה, ביניהם גם אבראשה וליליאן. אילו ידע זאת מראש, אפשר והיה משתדל להניאם ולהימנע על ידי כך משערוריה.

ובעבור תהלוכת המסיימים על יד הקהל שמע קול מוכר לו, – ליליאן ואבראשה, פירקה וליאו צוחקים לעומתו. יושבים הם זוגות זוגות, זרועה של ליליאן חבוקה בידו של אבראשה… וקרוב להם, רק מרחק שורות מספר, יושב דודו על יד מרטין ומחייך לו את חיוכו הטוב והמלטף.

לא ידע אייזיק בבירור אם ראה מרטין את עגבי גיסתו ליליאן עם אבראשה, אך לבו נקף. ובגמר הטקס מיהר אל דודו הזקן על מנת להוציאו יחד עם מרטין מן המקום, ולא יראו את אבראשה עם ליליאן. אבל, מעשה להכעיס, בעברו ראתהו פירקה וקפצה לקראתו כולה מזהירה מטוב לב ומשמחה כנה, אחזתהו בשתי ידיה וקראה:

– כמה יפה היה קלסתר פניך היום. לולא אירמה, הייתי מתאהבת בך מחדש, כמאז.

עמדה לפניו אותה פירקה מזה עשרות בשנים, וכל כולה זוהרת כבאותו יום בהיר רחוק. זו האשה שעדיין כוחה רב כדי למלא את החלל הריק מסביב לו. מה טוב היה להתחמק עתה ולשבת על ידה. מרחפים ורושפים בו הרהורים מלאי אור, והמראות האחרים אשר מסביבו נוגעים ואינם נוגעים בו.

ואולם משהגיע לכלל דיבור לא היו פיו ולבו שוים. מחייך, מגלגל בלשונו:

– הפתעתם אותי כולכם. הלא אמרתם שלא תבואו. לך, דודי, אני מודה מקרב לב. ואת, ליליאן, נדברת עם פירקה? אגב, מכירים אתם – הלא? זה ליאו ידידי, וזה ידידי אבראשה הולמן. ואת השאר הרי אתם מכירים.

הגברים הושיטו יד איש לרעהו. אולם מרטין לא דיבר דבר. הוא בחן באיבה את פניו של אבראשה הולמן, נסתכל בו כרוצה לחרות בזכרונו את מראהו. הבחין בו אייזיק אותו דבר נוקשה המופיע בשעת כעסו. בסורם הצדה מילמל:

– זהו בנו של בעל הבית שלך, אייזיק, הלא? מהו? כנר או מחלל בחליל?

מרטין לא חיכה לתשובתו של אייזיק ואחז בזרועו של אביו על מנת להכניסו לתוך מונית.

[ ג ]    🔗

הוריהם של אייזיק האלבר וליאו פסקוב הלכו יחד בשבילי הנוער ויחד יצאו מכפר מולדתם שעל הנהר פּריפט, אך בהתקרבם אל דרך המלך נפרדו דרכיהם. אביו של אייזיק הלך בקומה זקופה כשעיניו הבהירות צופות למרחקים, ואביו של ליאו נשאר איש התנועה האטית העקשנית. מאיר הנפח ישב בבית הנמוך שעל יד המפחה ואילו פייבל היה לסוחר יערות, מפליג למרחקים ברכבות מרקדות, רתומות לסוסים מרקעים בפרסותיהם אגב קוצר-רוח.

וכך היה גם אייזיק רואה את עצמו כלפי חבר נעוריו ליאו, כגדול וחזק ממנו, ריחם עליו, הוא היה רץ מנעוריו ואילו ליאו התנהל לאטו בעקשנות, עקב בצד אגודל. ב“חדר” היה אייזיק ראש המדברים, וליאו עמד מן הצד; בגימנסיה היה אייזיק קורא ספרים רוסיים ושט בנהר סלוץ הזורם אל הפריפט בלוית חבריו וחברותיו, כשהם שרים שירים נוגים ומנגנים במנדולינות – וליאו מתהלך בצדי הדרכים ועיניו כלות. וככה נקבע גם באמריקה יחסו של אייזיק אל ליאו כיחסו של פייבל אביו אל מאיר אביו של ליאו, יחס של ידידות כלפי אח חלוש ונחשל.

ופתאום ראתה הארנבת שהצב עבר לפניה. ליאו בהליכתו האטית חותר אל המטרה, והוא, אייזיק, עומד בחלל ללא דרך ברורה לפניו וללא סימן של עקביות בדרך שעבר בה. לאט לאט ובבטחון הגיע ליאו מבית־ספר מכין עד למכללה, ושם במכללה ידע אשר לפניו.

– יש בדעתי ללמוד רפואה, – אמר כבר בימים הראשונים.

צחקו לו ידידיו צחק אייזיק. בשנים אלה היה הודאי נראה כמגוחך. העולם הולך ומתמוטט, פושט צורה ולובש צורה חליפות. אין דבר בר-קיים. מושגים וערכים משתנים ומיטשטשים יום יום, והנה יושב כאן בחור עקשן ומתכנו לו תכניות: כך וכך שנים במכללה, כך וכך שנים בבית-הספר לרפואה, כך וכך שנים בבית־החולים, ואחר כך – כיבוש עמדה… והרי הכניסה לבית־ספר לרפואה ולבית-החולים היא מן הנמנעות למהגר עני שאין לו קשרים ואין לו כסף: נדו לה לעקשנות זו:

– שוב אינך צעיר לימים.

– כמה שנים אומר אתה לחיות?

קשה היה להתנגד לדברי הבחורים ולתעלוליהם באוירה של פיקניקים ושיחות על המהפכה הסוציאלית העומדת מאחרי הכותל. אבל עיניו הקטנות והחדות של ליאו פסקוב נצמדו אל הספרים בעקשנות ובקנאה. טרם דעך בלב רטט הרוגז והקנאה לאביו העלוב בבקרי שבתות אחר התפילה, בשעה שהכל הקיפו את פייבל האלבר ושוחחו עמו. ואביו, ידידו של פייבל, הסתובב לו יחידי ברגש נחיתות. נזכרו אגב טינה גם דבריו הטובים של האלבר אל אביו, דברים שהיה בהם משום פיוס והשתתפות בצערו של ידידו הנפח העני שקפוטתו קרועה ומראהו עלוב. וחילחל בלב פנימה אותו כאב עצור על מדרגות בית המלון של בוטניצקי. 

ידע ליאו את אשר נכון לו, לבן־ה“ישיבה”, בהתאסף הגימנזיסטים על המרפסת, אך משכה דמותה של פירקה וקשה היה לו להסתלק. רטט עבר בגופו מדי עבור פירקה על ידו, נוגעת ואינה נוגעת בו, כשסינרה השחור מהדק את גופה המלא, ועיניה צוחקות ומלטפות. כמה קינא וכאַב שעה שישבה על יד הגימנזיסט סולומיאק הממלא תמיד פיו צחוק. היה הנער ההוא גבוה ומסורבל מחזיק בידיה בלי היסוס, כמחזיקו אחת העוגות החמות והטעימות שאביו אופה במאפיתו. קינא גם באייזיק. כמה היה מצפה ליום בואו של בעל העגלה מעיירתו אל עיר המחוז. היתה אז שעת כושר ואמתלה לבוא ולהביט על פירקה מרחוק. בכוָנה התהלך זמן־מה מסביב לבית כדי להמשיך את שהייתו. היה מנשק את המקום עליו דרכה כף רגלה לולא ירא שיתפסוהו בקלקלתו. ויש שבא גם ביום אחר. “מה לך פה היום?'” שאלהו פעם אייזיק בהיתקלו בו. והוא שיקר לו: “באתי לראות אם הביאו לי חבילה”. צחק אייזיק: “הרי יום שלישי היום, ובעל העגלה בא הנה רק ביום רביעי”. העמיד אז פנים תמהים ורימה את אייזיק: “טעיתי, כנראה. חשבתי שיום שלישי היום”. וביום השבת, על אף כל המרירות הכרוכה באכילה בביתו של בוטניצקי, הרי היתה כולה לפניו ואפשר היה להביט ולהביט עליה כאַות־נפשו.

ובכל הימים האלה שבילו יחד, עד שפגשה בניו־יורק היה תמיד מבקש סיבה לדבר עם האלבר ולגלגל בזכרונות על מנת להעלות שמה של פירקה ולהעביר בדמיונו את דמות דיוקנה.

היו שניהם מרמים זה את זה. מדברים עליה שלא במתכוון, כביכול, ונפשם תכלה אליה. אייזיק ראה אותה כחזון אור רחוק; בלבו של ליאו היה כבבואת חלום חייו. בחלומו הונמכה קומתה; נדבקה אליו כל כולה בלי שיור לאיש זולתו, נעשתה חלק מנפשו ללא היפרד ממנה.

כך, למשל, לא ידע אייזיק שחודשים רבים התחקה ליאו על עקבותיה של פירקה. היה הולך אחריה מרחוק מפני שירא אותו, את אייזיק. ורק כשראה את אייזיק אחוז בלהטיה של אירמה הרהיב והחליט להביא את פירקה אל החבורה. בימים אלה כבר ראה את עצמו חזק ובטוח יותר מאייזיק וחבריו. ליאו מהלך היה בצעדים בטוחים. הוא סיים את הקורס־המכין־לרפואה כאחד התלמידים הטובים ביותר ואחר ביקש מקום בבית-ספר לרפואה. גם את פירקה כבש באותה דרך שכבש את לימודיו: צעד אחר צעד ובבטחון.

עתה נשתנה יחס החברים אל לימודיו: כבר רב האמון בו. ובכל זאת עדיין רחוקה היתה המטרה:

– ארבע שנים עליך ללמוד בבית־הספר לרפואה, אם תמצא לך מקום. ואחר כך שנתים עבודה מעשית בקליניקה, וגם לכך יש צורך במזל ובהמלצות אין־ספור, ואחרי ככלות הכל יש צורך בחותן עשיר שיסדר משרד, ומכשירים, ואוטומוביל. ואף אז הכל תלוי במזל, כי תהיה נתון לחסדן או לשבטן של כל ה“יענטעס”.

אבל בדברי ליאו לא היה כל היסוס. התשובה היתה מוכנה בפיו:

– אדרבא, אייזיק. לשם כך באתי אליך. אתה תוכל לעזור לי להיכנס לבית־הספר לרפואה.

– הכיצד, וכי פוליטיקן אני שהדירקטוריון יישמע לי?

– לזאת נתכוונתי. מרטין יודע את כל הפוליטיקנים.

אייזיק צחק בקול.

– מה אתה צוחק, משוגע?

– צוחק אני לראייתך הרחוקה. מעולם לא היה הדבר עולה על דעתי. יודע אתה לסדר את עסקיך, ליאו.

אייזיק התחרט על שהגדיש את הסאה. לא אמר להעליב את ליאו, אלא שבתודעתו חזרה ונארגה לאחרונה זו היריעה עליה מצויים אותם שני חברי הנעורים, זה מול זה. הדברים יצאו מפיו שלא במתכוון.

ליאו נפגע:

– אם ככה אתה רואה את הדברים, שוב לא אפציר בך.

אך אייזיק השתדל לטשטש את הרושם:

– צדקת. אני רק לצון חמדתי, שוטה שכמותי. אָכן מרטין יודע את הפוליטיקנים ובהזדמנות הראשונה אדבר אתו. רצונך, ניכנס אליו יחד ואדבר אליו במעמד דודי. לא יוכל מרטין לסרב במעמדו.

וכן עשו. מרטין דיבר גלויות:

– הדבר שאני עומד לעשות שוה אלף דולארים, לכל הפחות. יודע אני בטיב הענינים האלה. מכר יש לי, שיעשה זאת למעני וידבר עם אחד הדירקטורים החשובים. אולם טובות כאלה אינן נעשות חינם. אדם שגומל לי טובה היום, חייב אני לגמול לו כפעלו מחר, היינו: אני נעשה בעל חוב. הייתי עושה הכל בשביל אייזיק, אבל מאחר שאייזיק שייך לרוסים הלומדים תורה לשמה ואינם מתכוונים לעשותה קרדום לחפור בה שוב אין לי עסק אתו, ואני אעשה זאת לרעהו הטוב.

מרטין צחק וטפח על שכמו של ליאו:

– יש לך מזל, בחור… מרטין החליט לגמול לך טובה. בטוח הנני שאי־פעם תפשוט את עורי שעה שאחלה ואבוא למשרדך. ואם לא יהיה לי כסף, לא תשים אלי לב.

נדמה לו משום מה לאייזיק כי בלי רצון גומל מרטין לליאו את הטובה. בצאתו מבית דודו נסתכל בחברו קטן-הקומה, ושוב ניצנצה בו זו ההרגשה של גאוה מסותרת, בדומה לאותה ההרגשה שמימי נעוריו שעה שמאיר הנפח עמד על יד אביו הגבוה ורחב־הכתפים. בכל זאת הוא, אייזיק, הוא הגומל טובות.

בשעת מעשה התגנבה אליו מחשבה מסותרת כי מקנא הוא ברעהו, וכתוקף לדבריו שמע את קולו של ליאו:

־– סלח נא לי. תיכף אשוב. עלי לטלפן.

ניתק חוט סמוי בתודעה. אייזיק התבונן בהילוכו האטי הבטוח והעקשני של חברו. הוא ידע ברורות שליאו הלך לטלפן לפירקה.

[ד]    🔗

המשבר זיעזע את תושבי אמריקה ופיכח אותם. זועזעו גם הגרים, יוצאי גלות רוסיה, ונתפכחו מהזיותיהם הקרתניות, הזיות הבשר והדגה שאכלו ושלא אכלו בעיירות מולדתם.

אנשים בני “חוגי האינטלגנטים” השונים אי־שם בערי התחום זכרו את ההצגות של צ’חוב וגוגול שבצריפי “מכבי־האש” ואת אולמי־הקריאה בהם היו קוראים את יצירותיהם של בלמונט וליאוניד אנדרייב ואלכסנדר בלוק ושאר הכוכבים העולים שבספרות רוסיה. ולכשהעלו דברים אלה בזכרונם ראו את כל הנעשה בניו־יורק בביטול, היינו: “מה יש כאן? בעירנו יקטרינוסלב היה אחרת”, “בעירנו בקאמניץ היה כך וכך”, “בעירנו בניקולאיב…” ובמרוצת הימים התחילו ליצור לעצמם בדמיונם מעין יקטרינוסלב וניקולאיב וקאמניץ של מעלה. היינו: שם, בערים ההן, התעניינו הבריות בדברים העומדים ברומו של עולם, שלא באמריקה. שם היו הם, יאשה ומאניה, וטאניה וסוניה, ואילו כאן…

ורבים הפּרדוכסים. אנשים אלה, שהיו מהווים, כרגיל, את חוט השדרה של השכבה הבורגנית המתנגדת לכל תמורה, ראו עצמם כאן כרדיקלים ונספחו למפלגה הקומוניסטית אך ורק מתוך נוסטלגיה.

וגם דוברי אידיש, אנשי “עמך”, שבאו מהעיירות הקטנות שברוסיה, ראו בדמיונם את עיירתם כקן האידיליה הזכה. כל חיי העיירה לבשו בעיניהם מעטה של צהרי-שבת שקטים. הללו נספחו אל ה“אַרבייטער רינג” על סממניו הסוציאליסטיים הפושרים שאינם מעלים ואינם מורידים ואינם מחייבים לכלום, ארגון שאין עמו הרבה מחסרון כיס, ויחד עם זאת הוא מניח לך להקשיב לזמר של דבקות, ב“מיין שטעטעלע בעלז”, וכיוצא בזה.

מאידך גיסא, אותם בני בעלי הבתים שבעיירות שטעמו טעם מאנה וביאליק ו“שם שועלים יש”, אותם הבחורים והבחורות שרקדו ריקודי “הורה” בבתי־חלוצים ובדי־עמל השיגו להם ויזות לאמריקה על מנת “להשתלם” ובכך יוכלו “להביא תועלת גדולה יותר לארץ המולדת” – הצעירים הללו היו מישנים עצמם בשירים מעין “לא ביום ולא בלילה” ב“אונזער קעמפּ” של ה“נאציונאל ארבייטר פערבאנד”. כל השנה היו נכספים אל אותה מנוחה של שלושה או ארבעה שבועות, ושרועים על הדשא ב“ליטערארישער ווינקעל” ידברו על ציונות, יראו בריקודים ארץ־ישראליים, ויספגו לתוכם אוירה והשראה, תריס כנגד העבודה המיגעת והשעמום שבשאר ימות השנה.

והיו גם כאלה, מסוגה של אירמה הולמן, שהתחמקו מן האחריות שהטילו עליהם החיים החדשים והלכו שבי אחרי נדנוד ירכים יפות ומגרות, ואחרי קריאה חוזרת ונשנית בסנין לארציבשב. והללו, המסתגלים על נקלה, היו רצים ללואיסון־סטדיום לשמוע קונצרטים, שיחקו בטניס בפּרוספּקט־פארק וקראו את ה“ניישון” ואת ה“מרקורי” של ה. נ. מנקן.

המשבר זיעזע את כל אלה והוציאם ממסלולם, ופתאום ראו האנשים את עצמם כמו שהם. משל לאיש המתפכח משכרונו והוא עייף וחלש, גלמוד וזר לחבריו ששתו עמו ושרו עמו. והאיש המבוגר, הגר בארץ, ראה את עצמו כמו שהוא בן שלושים ומעלה, שקמטי מצחו מרובים, שרגליו כאובות, שהסטודנטים היושבים על ידו במכללה הם ילדים לגביו, ושבשעת משחק טניס בפּרוספּקט־פּארק או בסנטרל־פּארק מהססים הבחורים לבקש מאתו שיגיש להם את הכדור שנפל במחיצתו. ובעשותם זאת הם מוסיפים הברה מדהימה, שהוא שומעה לראשונה: פּאפּ:

– פּאפּ, הנה. הכדור על ידך… הואל נא…

– סלח נא, פּאפּ…

– טוב־לב אתה, פּאפּ, תודה…

מדהימות אמירות אלו בראשונה, ואחר כך מצערות וכוססות, וסופך מתחיל בעצמך לחזור עליהן באין שומע: פּאפ, פּאפ, פּאפ…

עתה מקומו של ליאו פסקוב יאות לו ויאות בעיני חבריו. ליאו ממשיך לימודיו בבית־הספר לרפואה. תנועותיו עתה בטוחות עוד יותר, נעימה של צו משתרגת בדבריו. נדמה, עוד מעט ותשמע את המלים מגולגלות בפיו בנחת, בהרגשת כבוד וערך עצמי. זה הריכוז היתר וכוח המרץ הפורץ, דומה, ניטל עקצם במקצת, שוב אינו נראה לעין. ליאו משתדל עתה להבליט בדרך הילוכו מקצת משויון־הנפש והמתינות היאים לרופא. פירקה היא עתה כלתו לעיני כל. היא באה אליו, מסדרת את חדרו, דבר דבר על מקומו, והוא מחייך לעומתה בחיוך של בעלות.

בימי פגרא בא ליאו אל משפחת בוטניצקי, ויש אייזיק נלוה אליו והם יושבים ומזכירים נשכחות. חנות־מכולת לו לבוטניצקי והוא עובד בה מן הבוקר עד הערב וביום שהחנות סגורה הוא כה עייף ויגע עד שאינו יכול ליהנות מן המנוחה כהלכה. שיבה זרקה בשערו המועט וקולו הונמך, אף על פי שעדיין פורץ לפעמים בצחוקו העבה: הו-הו-הו, ואשתו עוצרת דיבורה ומטיחה בו מבט של ציפיה ורוגז. אשתו מספרת לרוב ברוגזה על שנטל עליה להידחק יחד עם נשים פשוטות וגסות בחנויות לבשר ודגים. זו צרה, שכאן באמריקה אין מבדילים בין אשה לרעותה. היא אינה מתנגדת, חלילה, לדימוקרטיה. אדרבא: היא עצמה דימוקרטית. ותמיד היתה דימוקרטית. אבל הרי יש נשים שלא הורגלו להידחק… אדרבא, הרי הם, אייזיק וליאו, זוכרים שהיו לה משרתות בביתה. והעיקר, היא לא חונכה בכך, אינה יכולה להדוף במרפקיה, כנשים האחרות.

דיבורה ברוסית, והם אף הם יענו לה לרוב רוסית ומסכימים עמה. היחידי שמעיז להמרות פיה הוא בנה יאשה וולודקין שהתעשר לפני המשבר מעסקי מניות, ואף על פי שאיבד רוב ממונו, עדיין ממשיך הוא בעסק זה. מצחו נראה עתה גדול בשל הקרחת שבראשו, על אצבעותיו טבעות משובצות אבנים טובות, מעשן סיגרות עבות, דיבורו לרוב אנגלית, ובדברו יפנה בעיקר אל ליאו:

– רוסיה… רוסיה… תמיד היו מתים שם מרעב, כל שכן עתה כשאתה מקשיב לדברים הנאמרים על רוסיה עלול אתה להאמין שזהו ממש גן עדן ואני אומר לכם שמלון אחד קטן בניו-יורק יש בו כדי להכיל אלף בתי־מלון מסריחים שבפוליסיה ולא ייודע כי באו אל קרבו. מי זוכר את בית-המלון הענקי של בוטניצקי של ה“שוסיי”? והאנשים החשובים שהיו באים שמה? רוסים מלוכלכים ופולנים נבזים. היו בועטים בך, שולחים אותך בכל מיני שליחויות ואתה חייב היית להישמע להם: לך והבא להם כעכים, לך והבא להם סוכר, קרא את החייט, הבא להם דברים שאיני רוצה להזכיר כאן בפני הנשים. כן, הכל. והכל במחיר פרוטות מעופשות. והנה יושבים כאן בני־אדם דוברי רוסית ומיבבים: “הבו לי רוסיה, הבו לי הימים הטובים שחלפו”.

הרגשה של יוהרה היתה משתררת לרגע קטן בחדר. אף האנשים שלא אהבו ביותר את יאשה ולודקין שמחו לדבריו. טוב שקיבלה האם מבנה האהוב את המגיע לה. בפניו תשתוק ולא תמשיך עוד את לחשה העוקצני. אך לאחר שנשתררה השתיקה המאיימת, היה הוא חוזר ומשתדל לפייסה, אגב ליצנות, על חשבונו של אייזיק:

– ואתה, אייזיק, תמיד הרי חשבתי שמאוהב אתה בפירקה. באותם הימים שמלון בוטניצקי עמד במלוא גדולתו היית יושב על הגזוזטרה ומביט עליה בעיני־תיש עורגות. והנה ככה, סתם, הלכת ומסרת אותה לליאו פּסקוב. מי פּילל, ליאו, שאתה בחור־ה“ישיבה” תהיה לרופא, וכל הגימנזיסטים האלה יהיו אין ואפס?

הנושא היה חביב עליו והוא חזר והטעים את המלים אין ואפס. אף הסביר את הדברים בטוב־טעם:

– הולכים ללמוד בקולג', סתם, ככה – ביטול זמן, ותו לא. אתה, ליאו, היית נער משונה. דומה היית לכלבלב קטן וזועף המוכן להתנפל על כל מי שנוגע בו. משום כך הייתי אני תמיד מתגרה בך. כן, זוהי אמריקה. כך היא אמריקה. אמי, הגברת בוטניצקי, בעלת בית־המלון הגדול שעל ה“שוסיי”, אנוסה ללכת אל הקצב ולקנות בשר יחד עם כל אותן ה“יענטעס” שלא קראו את פּושקין ולא שמעו את שמו של לרמונטוב; פירקה בוטניצקי נישאת לבחור ה“ישיבה” לייבל; ואייזיק האלבר הגימנזיסט יושב עתה ויודע כי נוצח על ידי חברו, אלא שמשחק הוא משחק ג’נטלמן ומעמיד פנים של שועל הטוען כי הענבים בכלל באושים הם, ושהוא ידידו הטוב והנאמן של ליאו פסקוב.

הדברים הגלויים והבוטים הכאיבו, אולם הנימוס דרש שתיקה וחיוך רך מעושה. דוקא הצחוק המגושם של בוטניצקי, הו־הו־הו, היה בו כדי לטשטש במקצת את הרושם הקשה.

ושוב מבטה הנאצל עם שמץ עלבון של הגברת בוטניצקי, ושוב חיוכו העוקצני של וולודקין. ראשו הגדול והקרח של בוטניצקי, שהמפּית תקועה בצוארונו בשעת האוכל, מזדקר מעל לשולחן כבימים ההם, ומשום-מה נח המבט על השולחן ומשוהו לאותו שולחן שהיה ישוב אליו בשבתות נעוריו בעיר המחוז. שם, בבית שעל ה“שוסיי”, היה השולחן מרובע. ישבו שם לפי הסדר ולפי היחוס, ומקומו של ליאו היה בקצה השולחן. וכאן השולחן עגול שאי אתה יודע ראשו וסופו, ופירקה יושבת על ידו של ליאו וליאו מצטחק בנימוס ומדבר דברים קצובים ובטוחים.

אף בבית ההולמנים חל שינוי יסודי במשך הזמן. קודם לכן היתה נגינת ההולמנים נגינה לשמה. מתאספים היו בערבים ומבקשים את טושה לנגן בגיטרה. אבראשה היה מלווהו במנדולינה והשאר שרים ומוחאים כף ויש שמבקשים מאת אירמה שתלווה אותם בנגינה על הפסנתר. תחילה היתה מסרבת, ואחר כך יושבת תמירה, כדרכה תמיד במקצת גאוה ורוגז, וכתפיה החדות אינן זעות. אגב נגינה היתה מתעוררת גם היא וזרועותיה היפות החלו מפזזות על המנענעים.

ולאט לאט יצאו להם מוניטין עד שביקשום לסדר תזמורת באחד הקלובים החשובים של “ידידי רוסיה הסובייטית”. התחילו גם לקבל מקצת תשלומים, ובאחד הימים בא מכתב־הזמנה מתחנת־שידור בנוגע לתכנית של מנגינות־רוסיה.

גם ליליאן היתה באה לאותם נשפים. כצפור דרור נכנסת, מתעלצת ומגלגלת שיחה עם אבראשה וחבריו, ואחר מבקשת מאת אייזיק ללוותה הביתה.

אבראשה היה מתבדח בפומבי. רצה להראות לחבריו שקשרים לו עם אשת־איש:

– ליליאן, לאן אַת ממהרת? בעלך ממתין לך באורך־רוח. יודע הוא כי אשתו נמצאת בידים בטוחות.

רוצה היה אייזיק להשפיע עליה שתחדל מבוא. מתוך שיחתו עם מרטין הרגיש שעלולה לצאת תקלה מכל זה. אך לא ידע כיצד להזהירה. עד כה וכה והענינים הלכו והסתבכו. ליליאן היתה באה עתה בלי אמתלות. חדלה אפילו לספר שחשקה נפשה בטניס.

היו הימים האלה לאייזיק ימים של חשבון הנפש. אירמה התרחקה ממנו באותם ערבי החזרות של התזמורת, וליאו עזב את חדרו והלך לגור בקרבת בית־הספר לרפואה. חזר והתבלט ההבדל שבינו ובין חברו, וגלל כך ראה והכיר יותר את עצמו. לגבי ליאו כל יום עובר הוא נכס נרכש: אפשר להצביע על היום ולמששו בידים – חטיבה נוספת של הוי. לגבי עצמו, כל יום עובר אין רישומו ניכר, כל פעולה נעשית אינה אלא חלק דל של הוי ניגר לחלל גדול, חלק בלתי נראה ובלתי מוחש. כל מה שנתרחש היום, אינו שונה מזה של אתמול ושלשום, וכן גם המחר. אם כן, איפוא, – תהה על עצמו – למה זה אנכי?..

עתים עולה על דעתו כי בענין זה דומה הוא לאמו, שלא היתה אהובה עליו כל עיקר. הימים העוברים והמעשים הנעשים היו לגבי אמו כצללים של איזה דבר עיקרי סמוי מן העין, שקשה לתפוס הויתו, חוליות זעירות בתוך אפשרויות אין־ספור.

שוקע הוא בדמדומים, והרי שוב אותו גן ירק השטוף אור שמש הצהרים, והרי הוא רץ יחד עם פירקה בתוך הגן כשפרפרים וקורי־קיץ סבים עליהם בשפע של אור. אהבתו לאירמה היתה מותחמת באותם מאורעות יומיִים הנעלמים עם היעלם היום. אוהב הוא את אירמה אהבה חושנית, כאובה. רואה הוא את פּניה היפים, רגליה הזקופות ואת גופה המגרה – ואליה תשוקתו. אולם יש והוא רחוק ממנה, מסיח דעתו ממנה לחלוטין. היו ימים כאלה במכללה ובבית־החרושת; ימים שחלפו כנקודות בלתי מוחשות ואבדו באותו חלל גדול בו מזדקר גן־הירק שטוף־האור ובתוכו הנערה המקפצת ומרחפת מסביב לו.

בימים כאלה לא היתה קיימת גם ליליאן.

עד שבאה השואָה כחתף.

אייזיק לא שינה ממנהגו ובכל ליל שבת היה בא לביתו של הדוד לאכול דגים ממולאים. רוברט ואשתו אף הם הם היו באים, כדרכם מאז ומתמיד. והנה בליל שבת אחד נפקד מקומה של ליליאן.

אכילת הדגים הממולאים היתה מעין טקס דתי בשביל מרטין ורוברט. הדוד ישראל, היושב בראש השולחן, מקדש על היין, מברך על הפת בקול נמוך והבנים חובשים לראשם כיפות שאביהם מכין להם מבעוד יום. אחר כך הם מסירים את הכיפות, והאב נשאר חבוש מגבעת ויושבים לאכול. מיד מתחילים הבנים להגיד שבחם של הדגים בפני אמם, מרחיבים עליהם את הדיבור, אם טובים הם היום, כרגיל, או טובים יותר מאלה שלפני שבוע, שבועים ושלושה וארבעה שבועות. במשך השנים נצטרפה גם ליליאן לטקס זה ונתוסף גם אייזיק, וסעודות ליל־שבת אלה קירבו את הלבבות עד מאוד. לכשחלה מי או יצא את העיר בחדשי הקיץ היה החסרון מורגש מאוד בסעודת ליל־שבת. בימות החול יש ומציאותו של אחד מבני הבית היתה נעלמת מן התודעה, אולם בליל־שבת היה הכסא הריק בולט ומבליט חסרונו של אבר אחד מגוף-המשפחה. קרבה זו שבין המסובים היתה מורגשת בנרות הדולקים, במפּה הלבנה, בקולו של הדוד המלטף את החלה בידו, ממש כדרך שהוא מלטף את ידיהם של קרוביו וידידיו. מן הרחוב מגיע רעש הרכבת העילית, מגיע קול צפירותיהם של האוטומובילים. דירה זו שבקומת הקרקע קרובה מדי לרחוב. בעד החלון נראים אנשים עולים ויורדים מן המדרגות – ועם כל זאת נראית החבורה שמסביב לשולחן כבדלה ומבודלת משאונו והמונו של הכרך הגדול.

באותו ליל־שבת ישבו וחיכו לרוברט ואשתו, עברה שעה ארוכה והם מתמהמהים לבוא, והנה נכנס רוברט יחידי, מדבר וצוחק צחוקו המרושל, כדרכו, אלא שהפעם היה צחוקו מעושה, ואכזבה וצער נשמעו מתוכו.

– הלו, אבא! הלו, אמא! צר לי מאוד על האיחור. חיכיתי לליליאן, והנה החליטה הפּעם לא לבוא. יש לה קונצרט. אתה יודע זאת, אייזיק,

רוסקי, פונימאַיו פּו רוסקי…

רוברט ניסה להתבדח, אולם בראותו את הרושם המדכא השתדל לטשטשו:

– ביקשה גם אותי ללכת אל הקונצרט. אבל אני אמרתי לה שעל הדגים הממולאים של אמי לא אותר לא רק בגלל רוסקי, אלא אפילו בגלל פרנצוסקי… הלא כן, אמא?

וכדי לטשטש עוד יותר את הרושם הקודר ניגש ונשק לאמו.

מרטין לא אמר דבר, אבל אייזיק ראה בארשת פניו שהיטב חרה לו. הוא שתק כל הערב, ובקום אייזיק ממקומו לצאת מן הבית, קם גם הוא, כאילו רצה ללוותו, אך פתאום חזר וישב…

ועד שמצא אייזיק את הדרך לבוא בדברים עם ליליאן ואבראשה ולהזהירם, העירהו באחד הלילות צלצול הטלפון וקול דלתות נטרקות. נרעש ונפעם שמע מספּרים כי אבראשה הובא לבית־החולים: בריונים התנפלו עליו בפּרוספּקט-פּארק והכוהו, עד שהתעלף, אלא שמצבו אינו מסוכן.

אירמה נסעה אל בית-החולים בלוית אייזיק. שם מצאו את ליליאן נדהמת ובוכה על יד מיטת הפּצוע. היא סיפרה שבשבתם על העשב בגן ניגשו אליהם שני אנשים, סתמו פּיה במטפחת שלא תצעק, ואת אבראשה הכו מכות נמרצות ואחר עזבוהו לנפשו, וכשהתרחקו שמטה את המטפחת מפיה, התחילה לצעוק עד שבאו שוטרים והבהילו אמבולנס. 

[ה]    🔗

ביתם של ההולמנים היה עתה מלא נגינה וזמרה ושאון. אבראשה וטדי עזבו את מקום עבודתם והתמסרו לנגינה. בערבים היו נאספים חברי התזמורת, ואחרי הנגינה היו יוצאים לרחוב. יש והיו יוצאים בצוותא לקוני־איילנד או נכנסים לראינוע. אייזיק ראה עצמו יוצא דופן בבית הזה. דומה, נקרע מעולם ומלואו ונתכווץ בקרן-זוית קטנה שבכרך. שם, בחדר האוכל, יושבת חבורת הולמנים שהוא אינו שייך לה. חבורה זו הקצתה לו מקום זעיר בביתה. וכשהיתה נכנסת אליו אירמה לאחר הנגינה נדמה לו כאילו באה לנחמו בבדידותו, כמו אז בלילות ילדותו שעה שאמו באה להשכיבו לישון באותו בית גדול שעל יד הגנים הזרועים אור.

אותם ימים רחוקים, שבשעתם נראו כימי־מעבר איומים, נוסף להם עתה שגב ורוחב. גדלו והתרחבו עתה אותם ימי שלג לבנים וקרים, עת הצטופפו יהודים באפלולית בית־המדרש, סיפרו בצוותא ושתקו בצוותא, וגופים עטופים ושחוחים התגנבו במשעולים הצרים המבהיקים בלבנוניתם לאור השמש ומכחילים־מכסיפים בנוגה הירח. באותם הימים ראה הוא את עצמו כחלק מן העיירה, מרחף בתוכה ומעליה, חלק מאנשי עיירתו ואנשי שאר העיירות, חלק מהאנשים הידועים ושאינם ידועים לו. גדל אז אייזיק האלבר, וחבורת האנשים הקרובים אליו ביותר גדלה ורחבה והתפשטה אל מעבר לשלגים הלבנים, אל מעבר לפחד המקשר את האנשים ומקרבם זה לזה.

לא היו אלה אלא הרהורים, הצצים ושוטפים ומכווצים את הויתו של האדם. חבורת ההולמנים, על אף הדיבור המתמיד על דברים העומדים ברומו של עולם, לא היתה אלא סיעה קטנטנה הרואה את התזמורת והמודעות על התזמורת כמרכז הכל, וכל מי שאיננו אתם, הוא מחוצה להם. 

דוקא דינוביץ הציוני, שאייזיק היה מבקרו לפעמים בביתו, היה דן אותם לכף זכות:

– זוהי דרכה של כל תנועה מצליחה. הכיסופים המופשטים והעצבנות הם שחותרים תחת כל תנועה. טוב שכל קבוצה, אף הקטנה שבקטנות, תראה את עצמה כחשובה. הלואי והיה גם לנו אותו רגש. לנו, הציונים, חסר זה הגיבוש אשר לסיעות קטנות, קנאיות, הגאות על מעשיהן. המסגרת שלנו היא רופפת מדי וכל רוח שאינה מצויה, אף הקלה שבקלות, עלולה לפגוע בה. יש צורך במקצת שחצנות, בקצת בטחון מופרז, ואנו חסרים אותם, – ולכן נראים צעירינו כנחותי־דרגה, כמתנצלים תמיד לפני אנשי הולמן אלה וכיוצא בהם.

וגם בבית־החרושת נשתנו הדברים. מיסטר גרובר הגזר הלך זה מכבר ונשכח. ליאו עזב את עבודת התפירה עם היכנסו לבית־הספר לרפואה. במקומו של היימי מנהל העבודה היה עתה צעיר גבה-קומה, ממושקף, המדבר ברצינות ובאדיבות כאחד ובידיו תמיד טבלאות מלאות וגדושות מספרים על התוצרת של הפועלים, ובמקום התופרים היהודים הכפופים, בני הארבעים הכרסניים, יושבות עתה נערות יוניות ואיטלקיות בריאות ויפות, שצוחקות בצוותא וממלאות את החדר המית־נעורים.

ביום־ראשון אחד, בלכתו לבקר אחד מידידיו הגר בשכונה נידחת בברוקלין, נכנס אייזיק לאחת החנויות לקנות סיגריות, והנה לפניו מיסטר גרובר הגזר. זה האיש שהיה מטיל עליו אימה, מוכר עתה גלידה לשני נערים, העומדים אתו על המידה שבמנות הגלידה, והוא גוער בהם. אולם גערתו טובת־לב היתה, שונה בתכלית מאותה נהימה קפּדנית שבבית־החרושת.

הגזר שמח לקראת אייזיק:

– אייזיק!.. בחיי, אייזיק. הרי אתה לפני… שב נא, אייזיק, ושתה כוס סודה.

אייזיק ישב, והגזר התחיל מיד בהזכרת נשכחות:

– ימים חולפים, אייזיק… זוכר אתה אותו יום שבאת אל בית-החרושת ירוק כבצל חי? כך, כך… ימים עוברים… ומה שלום צ’רלי, ואוירוינג השלומיאל? 

– ואתה? טוב לך כאן מאשר בבית־החרושת?

– אינני מתגעגע על בית־החרושת. לא בגילי שלי. עסק לי משלי, וטוב לי. אמנם עובד אני יותר מאשר עבדתי קודם. יום העבודה ארוך כאן בחנות לממתקים ומי־סודה. חייב אתה לקום השכם בבוקר על מנת לסדר את העתונים, למלא את הבקבוקים, לפורר את הקרח, ואחר כך משך יום תמים לריב עם כל ילד על גודל מנת הגלידה, ולאחר שבת עד חצות, אפילו אין קונים. אבל בכל זאת כך יותר טוב, אייזיק. הייתי מיעץ לך, אייזיק, שגם אתה תסדר לך עסק משלך. תדע שעסקך שלך הוא ולא של צ’רלי טננבוים. הנה אני בעל־בית לעצמי, לעת ערב יש וסרים מכרים ואני יכול לשבת ולדבר אתם כאות נפשי. אני הבעלים. כן, אני כאן הבעלים.

נשתנה טעמו של האיש. לא עוד קפידה ורוגז. הנה הוא בעל בעמיו. החליף מטבע במטבע. ואם ישמע מחר שמת צ’רלי טננבוים, או אוירוינג, או מכס מנהל העבודה, או אפילו אייזיק האלבר, – חסרונם לא ישרוט בו אלא שרטת דקה שבדקות. הוא רק ישמור את הדבר בלבו כדי שיוכל לדבר על כך באזני האנשים הבאים לספר אתו בין השמשות ביום מעונן, שעה שאין ילדים מצויים בחנות, והגשם מטפטף לו לאטו על זגוגית הדלת הסגורה, והמכוניות המבהיקות חולפות בשריקה, שאז נראית החנות הקטנה כבדלה ומופרשת מן העולם, היבדלות שקטה של אנשים ההולכים וכמשים.

– אייזיק, שמע בקולי. עזוב את בית־החרושת. עשה כמוני, קנה לך חנות, שא אשה, ותדע חיים מה הם.

האומנם כבר הגיע גם הוא לכמישה זו? עוד מעט, עוד מעט. כבר עבר את גיל השלושים. עוד כמה שנים וכבר הוא בשנות הארבעים. לפני ימים מספר נזדמן לו לדפדף ברומן של טורגניב, שם אחד הגיבורים מכנה את בני הארבעים בשם “סטאריצ’קי” (זקנים). האומנם כך הוא? בשעה שבא אל בית-החרושת של טננבוים היה גם איש זה צעיר לימים, אך הוא, אייזיק, ראהו כראות זקן. זה זמן רב שלא שיחק בטניס. עתה ודאי שהיה שומע תכופות את הכינוי “פּאפ”.

לא כך ראה אייזיק את הנולד שעה שהגיע ובא לניו-יורק. הוא ראה אז חיים חדשים שוטפים וכובשים הכל. ראה מרחב ודרור. ולמה כה נתכווץ עתה הכל? זוכר אייזיק ליל־קיץ אחד, בקונצרט ב“לואיסון־סטדיום”. תלמידות דונקן רקדו אז בלוית התזמורת הפילהרמונית. תנועות רחבות, צעדים נועזים, מעוף – ונדמה לו כי אף הוא יחד אתם נכנס לארץ חדשה ורחבה וצעדו שלו נועז אף הוא. בטוח הוא בכך, שגם הוא ירחיב צעד, יתרומם יתפשט ויחבוק זרועות תבל. יער מגוון של ראשים התנועע לפניו. כשדה פרחי־בר הנראה מבעד החלון של רכבת טסה. על המדרכות של שדרת אמסטרדם נהרו המונים שבאו מכל קצוי ניו-יורק וניו־ג’ורזי. באו נערות שזופות־פּנים ונלהבות ומתפעלות חזו בריקודים. פנים יהודיים, שופעי רגש ופקחות, ז’ורנאלים וספרים מתחת לזרוע, אנגלית קלה בפיהן, שיחות מקוטעות רציניות –כך היו אמותיהן של אלו מתרגשות לפני תקיעת־השופר בראש השנה.

וצר לו, לאייזיק, בשבתו בחנות הקטנה של מיסטר גרובר, להיזכר בערבים הללו. יודע הוא שלא המראות נשתנו אלא שראייתו שלו היא אחרת, שהוא עצמו הולך ומתכווץ בתוכו, שניטלה חוליה ונותקה השרשרת שבין המרחבים הרחוקים ובינו.

[ו]    🔗

הנוער נותן בחדוה ומסרב בחוצפה, אולם כשבן־אדם הולך ומתקרב לגיל הבינה הוא מהסס ומביט לאחוריו. שני אנשים לא צעירים, אייזיק ואירמה, נפגשו ונתקשרו זה לזה, מפני שיראו את הבדידות בבית המלא שאון ונגינה. בצפרני תאוה נאחזו איש ברעהו, אך גם יראו להישאר יחד לכל ימיהם. ההורים היו מרמזים זה לזה שאי אפשר כך, שיש לשים קץ לדבר אבל חוששים היו לומר דברים ברורים לאירמה הגאה.

אך מהיום שנתחברה אירמה אל אחיה בנגינתו בתכניות הרדיו, נשתנה המצב. התחילו נכנסים אל הבית אנשים ידועים ואנשי־שם, ומשנכנס אייזיק אל חדר־האוכל חש מעין מבוכה בדברי ההולמנים.

– זהו מיסטר ג’נקינס. בודאי שמעת אותו מנגן בקונצרט של סימפוניטה. 

– זהו מוריס. ודאי קראת את מאמרו ב“ניו מאסיס” על טיבה של המוסיקה הפּרוליטרית החדשה.

– הרי לפנינו מר בינר, מנהל התזמורת של אגודתנו בבוסטון.

והיה רצון וצורך להוסיף מלים מספר גם בשעה שהציגו את אייזיק, אולם מוחש היה היסוס בדברים:

– אייזיק האלבר… מתגורר בביתנו…

חבורה זו שהתיימרה במלחמתה וקנאתה לפועלים חוששת היתה להוסיף כי בחור זה, ארוסה הבלתי רשמי של אירמה, הוא גזר לפי מקצוע. ואולם משהופיע ליאו פסקוב היתה רוח אחרת עמם:

– מר ליאו פסקוב. שמא רוצה אתה, ליאו, שנציג אותך גם בשם התואר. כדבריך, ליאו, נעשה: דוקטור פסקוב.

וליאו עונה, כדרכו, אגב ויתור שבבטיחות:

–אין דבר, מיסטר בלבד מספיק. דרך אמריקה היא זו.

יחסים אלה מתהווים לאט לאט באין רואה, אך מורגש הדבר יפה יפה, ומכביד. וההורים מרוגזים. אין הולמן הזקן משתדל עוד להתגאות בדיבור הרוסי בפני אייזיק, והגברת הולמן שותקת עתה בהגישה לפניו את האוכל. בעצם הרי הם צודקים. באים אנשים חדשים עתה אל הבית והוא עדיין מתהלך עם אירמה ללא כל תכלית. לולא הוא אפשר והיה נמצא אחר. סוף סוף הורים אינם חיים לעולם. אחרי מותם תיהרס המשפחה ולא יהיה דואג לה.

– אתה האב. על שום מה תשב בחיבוק־ידים ולא תעשה דבר? יש לשים קץ לכל זה.

– ולמה לא תדברי את אליה? הרי בתך היא. דרכה של אם לדבר אל בתה. אילו היה זה ענין של בן ודאי שהייתי קורא אותו הצדה ומדבר אליו כדבר איש אל רעהו.

בעצם עשו ההורים הרבה, אך בלי אומר ודברים. בבוא גבר אל הבית היתה האם מתעוררת, מבשלת וטורחת ומגישה “כיבוד”, ואבא נכנס בחשיבות ומדבר רוסית אל ילדיו, ולבוש מעילו השחור וכותנתו הלבנה, הריהו יושב ומקשיב למוסיקה עם שמתופף באצבעו על השולחן ומנענע ראשו לאות הסכמה אם הנגינה מוצאת חן בעיניו, או שהוא מושך בכתפיו ברוגזה אם נפלה, לפי דעתו, שגיאה בקצב הנגינה.

ועם כל זה ביקשו הכל איזה משבר ביחסים. אותה ציפיה לתמורה התקיפה לא רק את הולמן הזקן, אלא גם הצעירים נתרגשו ביותר, אך הם הסתירו את הדברים איש מרעהו. בידי אירמה היה עתה כסף והיא לבשה בגדים יפים, ומראה פניה הוטב: התהלכה גאה, תמירה, נאה. כבר הופיעה תמונתה ב“פרייהייט” ואף ב“ניו מאסיס”. והשאלות והתשובות בנוגע לאייזיק נעשו יותר מרגיזות:

– מי הוא הבחור הזה?

– מה מעשיו?

– הוא גזר או סתם תופר?

– אלה היו הפרנסות היהודיות לפנים. כל ירוק נכנס לעבודה מסוג זה. עתה מרוכזת עבודה זו בידי היונים והאיטלקים. הדור החדש של היהודים מבקש לו מקצועות אחרים.

– בחור הגון, כנראה.

– כן, די הגון. הוא למד בקולג'.

והפרידה, שהיתה מחויבת המציאות, היתה בעצם קלה מאוד. כאותה איספלנית שהחולה ירא מפני סילוקה המלווה כאב, אך נעימה ההפתעה בראותו שהיא נקלפת בנקל.

האמתלה לפרידתם היתה עתה מחלתו של אבראשה.

מצבו של אבראשה לא היה מסוכן, אולם כשהביאוהו הביתה עדיין היו פניו וגופו נפוחים.

הולמו הזקן התהלך מדוכא והיה טוען ברוגזה:

– ברוסיה לא היה מתרחש דבר כזה. תעלולים כאלה. אפילו בימי הקיסר. הייתי הולך אל האיספרבניק עצמו, אילו קרה כדבר הזה. החוג האינטליגנטי שלנו היה מרעיש עולמות. ככה לא ייעשה. עד מהרה היו מוצאים את המעוולים. מדוע לא יעשו דבר? על שום מה שותקים? למה אין מעוררים את המשטרה לפעולה?

לא סיפרו לזקנים מה קרה וכיצד קרה הדבר. סחו שאבראשה ישב לו בגן לתומו והנה ניגשו אליו שני אנשים והכוהו. אירמה הבינה את הענין. אייזיק רמז לה קודם לכן על קשריו של מרטין עם בריונים ועל איומיו. כשנשתתק האב, נכנסה אירמה אל חדרו של אייזיק ורטנה:

למה הבאת אותה הנה? ידעת שקרובך מקורב אל הבריונים. רעה הבאת עלינו. אבראשה אָמן הוא. אצבעותיו לא יסולאו בפז. מי יודע אם זרועו לא קופחה כליל.

חרה לו לאייזיק על ההתפרצות הזו. בעיקר על הטעימה כי אבראשה אָמן הוא. משמע, אילו קרה כדבר הזה לחייט שכמותו היה הכל כשר. כל האסון הוא שפגעו באָמן.

– קודם כל הנני מסופק קצת באָמנותו הגדולה של אבראשה. לולא טדי, יודעת את, היתה אמנותו צולעת במקצת. למותר לי להגיד לך זאת. יודעת את בלעדי. השנית, הירגעי והישקטי. שבי נא על ידי, כמאז ומתמיד, ונדבר על עצם הענין, כיצד ובמה לעזור לו לאבראשה.

היא היתה מרעידה מכעס. בדבריו על אמנותו של אבראשה מתכוון הוא גם אליה. בודאי חושב הוא כי אינה אלא סרח־עודף בתזמורת. בעיקר צר לו, כנראה, על שיש לה ענינים משלה. רוצה היה שתמשיך להיות לו סוכנת ותו לא.

אירמה חזרה וביקשה מוצא לכעסה ולא מצאה. גיגלגלה כה וכה עד שחזרה ושנתה מה שאמרה בהיכנסה:

– אמור לה, לאותה זונה, שלא תבוא עוד הנה. שומע אתה, שלא תעיז עוד להציג פה כף רגלה.

גם בקולו נשמעה עתה נימה של כעס:

– מאימתי קוראים אנשים רדיקלים לאשה אוהבת בשמות־גנאי כאלה? מכל הנאומים הנשמעים כאן למד אני, כי הנישואים אינם אלא טקס שאבד עליו כלח.

לא חש אגב הניצוח שהיא נפגעת מדבריו. היא ניתרה ממקומה וחזרה וקראה בחימה:

– אמור לה שרגלה לא תעבור עוד את סף ביתנו!

– אינני אפוטרופוס שלה. ובכלל, רשאית היא להיכנס לחדרי כל אימת שתרצה בכך.

– אם כן, צא גם אתה מביתנו. 

– מובן שאצא!

היא יצאה את החדר וטרקה בדלת. לא איכפת לו עצם העובדה, אלא אופן העזיבה. הלא היו ימים שאהב אשה זו. היא הנעימה לו כמה וכמה שעות של בדידות. וכי כך חייבים להיפרד? שניהם חשבו שאחרת תהיה הפרידה. ידברו איש אל רעהו בנחת, יאמרו שכל יופי הוא בן-חלוף בעולמנו, ומוטב כי ייפרדו כל עוד היופי קיים. לא. לפרידה כזו הוא לא פילל.

רגע נשמע קול שאון בחדרה של אירמה. אחר נדם הקול. ידע אייזיק שהיא שרועה עתה על מיטתה ובוכה. אמר להיכנס אל חדרה על מנת להרגיעה.

אך הוא נשאר יושב במקומו.

[ז]    🔗

בשבת עקר אייזיק דירתו מבית ההולמנים. ממחרת השבת היה יום מוצף אור ומדהים בהרגשת החירות שאפפה כל ישותו. כל הירחים והשנים, שעברו עליו בבית זה תוך שאון של זמרה ונגינה, החדרים משני עברי הפרוזדור על מיטותיהם הגדולות, הדיבור הרוסי וגופה היפה הזקוף של אירמה – הכל היה כלא היה. אייזיק ואירמה כמעט ולא דיברו ביניהם בימים האחרונים. שניהם העמידו פּנים כאילו הם עסוקים מאוד, הוא בחיפוש חדר אחר והיא בטיפול ובדאגה לאבראשה החולה. בעברה על פני חדרו ראה אייזיק בעד חור הדלת כי גם היא דעתה זחוחה. נתקרב יום חתימת החוזה עם תחנת שידור חשובה, וצצו תקוות מרובות. אירמה ודאי מקווה עתה לראות תמונתה בעתוני המטרופּולין. יודעת היא לשוות לקלסתרה יופי אכסוטי, – מדביקה שערה השחור אל רקותיה ומבליטה את מצחה הגבוה ועיניה הארוכות-צרות.

טוב כך לקום בבוקר אביב בהיר של יום אל"ף בשבת, להרגיש שאתה חפשי היום מעבודה ודרור קורא לך גם מהכבלים שהיית נתון בהם משך שנים. טוב לחוש את מגע הרוח הקלילה על שערותיך ולראות אילנות מוריקים ונערים נושאי עתונים של יום ראשון עומדים להסתכל בתמונות ולהקשיב לקולות הפורצים כפעם בפעם מחלונות פתוחים. טוב כך שמלים מספר שיחררו שני בני־אדם שנסתבכו זה בזה. ברי לו עתה לאייזיק בבוקר בהיר זה, בלכתו יחידי, שמח וזחוח־דעת, שקרבתו לאירמה היתה מלכתחילה מלאכותית. פשוט, שני אנשים צעירים בודדים נפגשו וחשקו זה בזה. מנסה הוא ביום ראשון בהיר זה להעביר את אירמה בדמיונו כמות שהיא: תמירה, נאה, מושכת את העין, ואין הדבר עולה בידו. שום דבר לא זע בקרבו. אין הוא רואה אותה כעת אלא כראות אחת המשחקות היפות שבהוליבוד מעל בד ראינוע. אמנם יפות הן והוא נהנה מיפין המרחף לנגד עיניו, אך אין הן תופסות בתודעתו מקום ניכר וחשוב.

מזמן לא השכים כה קום בבקרו של יום אל"ף בשבת. חש משב נעורים של ימים רחוקים. אי־שם, לפני שנים רבות רבות, ראה אותם עלי העצים המוריקים, הזעים ברוח הבוקר, שמע ממש אותם הקולות הבודדים הנישאים מהחלונות. מכונית קטנה עומדת על יד פּתח בית קטן. בחור קורא לאהובתו שתסע אתו, כמדובר ביניהם, והיא מציצה מן החלון, שערותיה עדיין פּרועות ומנענעת אליו בידה ובראשה – תיכף תבוא. קבוצת נערים, לבושי חקי, מתכוננים לצאת לטיול, עומדים ומדברים בכובד־ראש, כביכול. כמעט ואין כלום בין הקולות האלה לבין שאון העיירה הרחוקה המתעוררת עם בוקר אביב. ההבדל הוא בשינוי נוסח – שם היו תרנגולים קוראים, וחצר גדולה היתה שם שריח גלילים חריף נישא ממנה לנחירים, וגן־ירק גדול ומלפפונים קטנים מציצים מבין העלים ומשוכה של חרולים עוטרת את הגן, וחזיר מתחכך בה. ומתחוור לו לאייזיק שלא במפתיע עולה זכר דמויות אלה לפניו עם בוקר אביב. משך כל השנים האלה היו גנוזות אתו, הוא טיפחן ושמרן לבוקר זה, הוא נצר אותן בחובו יחד עם עיניה הכהות של פירקה, עם גופה הצעיר המלא, שפתיה התפוחות ובת צחוקה השובבה. יחד עם דמות זו וקולות אביב אלה נשמרו בתוכו כל הימים. לא, לא זאת בלבד: דמות זו וקולות אלה הם הם תמצית חייו. כל השאר לא בא אלא אגב אורחא. גם דמותה של אירמה היפה לא נזדמנה לו אלא באקראי. עושר רב פיזר במשך השנים האלה, ככה, סתם; פיזר מתוך שטות, לראוה בעלמא, כלפי אחרים וכלפי עצמו, פיזר את הטוב והחביב עליו. אבל בתוך תוכו ידע אל נכון כי העיקר שוב ישוב אליו. אי אפשר שכל השייך לו לנפשו לא ישוב אליו. היתה זו הרגשתו הטמירה, המקננת בו מאז עזב את אביו הגלמוד במשעול הגרנות באפלת הלילה – אי אפשר שכל זה לא ישוב, אי אפשר שהמראות האלה נסתלקו לחלוטין ואבדו באפלה לעולם.

אגב הרהורים אלה מציצה אליו דמותו של ליאו והיא נראית קטנה ומתחמקת. וצר לו על ליאו שהוא כל כך נמוך קומה ודחוק בקרן-זוית דחויה. אילו ראהו עתה היה מאיר לו פּנים ומקרבו. ככה התהלך גם אביו עם מאיר הנפח, אביו של ליאו. אביו לא שת לבו לכך שידיד נעוריו, מאיר, מקל ראשו בו לפעמים מחמת קנאה. אדרבא, הניח לו ליהנות קצת מזלזול זה בכבודו של ידיד נעוריו העשיר. גם הוא, אייזיק, ינהג כן. בכלל נדמה לו, לאייזיק, היה יחסו ככה גם כלפי חבריו. מימיו הוא לא השתדל לנצח אותם בדברים. לא איכפת לו אם הויכוח מסתיים וידם שלהם על העליונה. מה ממנו יהלוך: תמיד קינן בו הרגש שהכל שוב ישוב. דבר שנעשה חלק מחייך אי אפשר שיעבור וייעלם ויסוף. ואותה הרגשה משונה וברורה ובטוחה הולכת ומתחזקת עתה בבוקר בהיר זה עם עלות דמותו של ליאו לפניו. נדמה לו כי הויתו של ליאו אינה אלא חוליה אחת גדולה עשויה טבעות טבעות. אלא שבהתגבש דמותו של ליאו נוסף פתאום הרהור משונה שהנה גם פירקה היא חלק מהויתו של ליאו, חוליה בחוליה עשויה.

יודע אייזיק שמהרהר הוא הרהורים של שטות. אך לא איכפת לו. מה בכך? יפים הם הרהורים של שטות בבוקר־אביב. מעין חלום נאה בהקיץ. דמותו של ליאו הולכת וקטנה וחוזרת וגדלה וחוזר חלילה. אין הוא ירא את ליאו. אי־שם איי־זהב שטים, ומתוך האיים האלה צפה ועולה דמותה של פירקה ופושטת אליו את זרועותיה. והרי רחובות זרועי־אור; אור פז זרוע באבק המתרומם בעבור אבא בהיר־השער במרכבתו הרתומה לשני סוסים. ושם, בפינת הגן, תחת עץ חסר־צל, אתה יושב על ידה של פירקה בשפעת האור. שניכם נדים לו לליאו ומרחמים עליו, על הבחור קטן־הקומה על לייבל בחור“ה”ישיבה", העוקב אחרי פירקה במין עקשנות ומביט אליה מלמטה למעלה וכובש פניו בקרקע.

– כאותו תיש נגח – ממלמל אייזיק לעצמו ומיד מתחרט על פליטת פיו. – אין ללעוג לרש. כל שכן ללייבל בן מאיר הנפּח. אבא לא היה נוהג כך.

עוד בבוקר השכם ידע אייזיק שילך היום אל בית בוטניצקי. לא ראה אותם מזה ימים רבים. אך, מוטב לחכות עד הצהרים, ואחר כך יעמיד פּנים כאילו עבר בשכונתם ולא יכול היה שלא להיכנס. לא יטלפן קודם. למה? ביקור באקראי יהא זה. איש חפשי הוא אייזיק היום, רצונו – יבוא לשם. ישנה דעתו – מה בכך? צחוק וקריאת צהלה עומדים לפרוץ מגרונו. כבאותם הימים שלאחרי הבחינות. קמת בבוקר, סבור הנך, כרגיל, כי חייב אתה לעשות משהו, ופתאום מתחוור לך כי אתה חפשי לנפשך. הנך יושב ברכבת העילית, קולט את משק הגלגלים ומפזם בלחש לקצב השקשוק, ממש כמו בימי הילדות בבין הזמנים, שעה שהיית מקשיב לצלצול הפעמונים של בית־היראה.

קולחים ההרהורים מאליהם, זה אחר זה, וזה לתוך זה. אינך יודע סופו של האחד ומה תחילתו של משנהו. נבצר ממנו עתה להשתלט על הרהוריו ולא איכפת לו. אדרבא, טוב לו כך ביום ראשון חפשי זה. צצים ומזדקרים צלילי מנגינות ושירים סנטימנטליים שהיה שר יחד עם פירקה וחבריה על סירה שטה בנהר סלוץ, הזורם לאטו אל הפּריפּט, כשכתמי האורות של עיר המחוז אופפים את הסירה מכל עבריה. כאב הלב באותם ימים רחוקים על שלייבל נדחה הצדה לחלוטין. נקף הלב על שלא שמע בקול אבא ולא קירבהו.

לך־לך, אייזיק. יודע הנך בתוך תוכך לאן פניך מועדות עתה שעה ששוחררת. הולך אתה להתחרות גם עכשיו, שלא כמצות אבא, עם לייבל בן מאיר הנפח, שאגרופיו קטנטנים, מצחו משופע וסנטרו מחודד. שבשעה שהוא מתהלך ברחוב הריהו מוריד את ראשו בעקשנות, כאילו כובשו בקרקע. לך והיהנה, אייזיק האלבר, מפּועל ידיך; לך והוה משתבח שעזרת לידיד נעוריך, שלולא אתה לא היה מתקבל בבית־הספר לרפואה. מה אמר מרטין: “איני אוהב את חברך, אבל לכשאני מתחיל בדבר איני זז ממנו עד שאני גומרו. להוי ידוע לך כי מרטין אינו עושה דבר לחצאין”. ומיהו שעורר את מרטין לכך אם לא אתה, אייזיק האלבר? כך צריך. גם אבא היה עוזר למאיר הנפח.

טוב ונעים ככה ביום ראשון זה. משתוקק הנך לרוץ עתה ברחובות־האביב הריקים מאדם. היית רוצה גם אתה לקפוץ קצת ולהתהולל כמו באותם ימים רחוקים, שדהרת וצהלת בכיכר השוק בין הכנסיה וחנותו של הירשל הארוך. רצת, עד שמרדכי יעקב ראה אותך בקלקלתך וסיפר את הדברים בפומבי. העלבון שהעליבך מרדכי יעקב עדיין עוקץ ומסתבך בקרני האור והדרור.

עדיין חי מרדכי יעקב בדמיון. זקנו ארוך וצר והוא ממצמץ בעיניו בשעת דיבור. האיש, דומה, מצפה תמיד לסרחונך, אורב הוא לך בהיחבא על מנת ללעוג לך אחר כך.

היה אז בוקר אביב ממש כבוקר הזה. הרחובות ריקים היו; עגלה עברה והשתקשקה וסייח רץ אחריה, הרים את רגליו האחוריות, חזר ורקע בהן, בעט באויר בעיטות סתם וצהל. והנה חשקה נפשו גם הוא, הנער אייזיק, לרוץ ולקפוץ, להרים רגל, לבעוט, לשרבב לשון ולצהול. אפשר שעשה כן, ופתאום ראה לפניו את מרדכי יעקב עומד תחתיו ומטיח בו את עיניו הלגלגניות. מעביר את שק הטלית והתפילין מיד אחת לשניה, עמד וליגלג.

ובעוד ימים מספר סיפר את הדברים בפומבי בעונג מיוחד, גם היה דורש אותם כמין חומר:

– נער בעל כשרון ודוקא אינו פיקח. במעלליהם אפשר להכיר כל אותם טיפשים, במהלכם ובמעמדם. הנה, למשל, עובר אני בכיכר השוק ורואה את בנו של פייבל האלבר. פרא אדם ממש. רץ כסייח בן שנתו. פיו פעור, אזניו זקופות. והוא מרקד כטיפש גמור כלפי החמה. לא, לגמרי לא חכם הוא בנו של פייבל.

כך בערך מסר הרבי לתלמידים את דבריו של מרדכי יעקב, שעה שמצא לו הזדמנות נאה להינקם בו באייזיק, לפי המימרה השגורה בפיו: “פקוד פקדתי”. כך בערך סיפר וחזר וסיפר:

– ובכן, אומר לי מרדכי יעקב, יהודי פיקח שמבין דבר מתוך דבר, אומר הוא אלי: “הנה נערו של פייבל. אומרים אתם כי נער טוב הוא. אפשר שראש לא רע לו, אולם מובטחני בו שטיפש הוא. כן, טיפש. ממש א פערד¹⁰. אילו ראיתם אותו קופץ ודוהר, וצוהל בשוק…”

וצובט היה עלבון זה ועוקץ. ירא היית לעבור בכיכר השוק פן תפגוש שוב במרדכי יעקב. חושש היית שחבריך יקראו לך “פערד”, “ז’רבצ’יק”¹¹, טיפש. ונדמה לך שגם בבית־הכנסת יושב מרדכי יעקב עם חבורת אנשים ומספר עמם עליך.

מרדכי יעקב איננו. אך שוב לא תקפוץ כאן ולא תדהר. מצטחק הנך בזכרך כל אותם דברים, ועדיין אי־שם כוסס הכאב.

[ח]    🔗

בית קטן להם לבוטניצקים ברחוב קוינסי ומרפסת קטנה. הגברת בוטניצקי יושבת על כסא־נוע ומתחממת בקרני החמה של בוקר קריר. בוטניצקי עומד על יד אשתו ומכסה את רגליה בשמיכה. בראותו את אייזיק מתקרב ובא, הוא צוחק לבבית בקולו העבה:

– הו-הו-הו! רואים אתם מי פה? אייזיק! תתבייש, אייזיקל. אין רואים אותך כלל. אני תמיד שואל עליך. הו-הו-הו! מילא, היכנס. נו, בודאי התעשרת ושוב אינך רוצה להכיר את מיודעיך.

גם פירקה יצאה אל המרפסת. ככה רצה אייזיק לראותה: חולצה קלה לבנה, מרוקמת; שמלנית רבת צבעים מרפרפת מעל למתנים; גרבים קצרים כחולים ורגלים מלאות, חשופות; השערות החומות פזורות על הצואר; העינים הכחולות מחייכות; השפתים התפוחות אינן צבועות עוד, בשל העבודה הדחופה שבשעות הבוקר. גופה של פירקה נתמלא במרוצת הימים וקולה, העבה במקצת, נעשה טוב ואמהי. אבדה לה עתה המשובה קודמת, מדברת היא כבעלת־בית:

– אתה… אייזיק… מדוע לא טילפנת שתבוא? הייתי מכינה בשבילך מטעמים מיוחדים כאשר אהבת. אבל אין דבר. עכשיו תאכל כל שנתן לך. זהו ענשך.

פירקה רמזה לו לעברה של מרת בוטניצקי, היינו: יש לדבר אליה קודם ולצאת ידי חובה. הוא עשה כמצווה:

– מה שלומך, מרת בוטניצקי?

– תודה, אייזיק. לא באים עתה לראותני. שוב לא שמים לב לזקנה. חלפו אותם הימים.

– אל תאמרי זאת, מרת בוטניצקי. רואה אני כיצד מר בוטניצקי מחזר אחריך. ממש כאביר מימי הבינים. הלואי וידעו הצעירים כמוהו כיצד לחזר אחרי אשה.

יצא ידי חובה, מעתה יוכל לדבר אל פירקה. גם הזקנה יודעת שהיתה זו מצות אנשים מלומדה. אף־על־פי־כן היתה כועסת לולא נהג בה כמקובל.

פני פירקה ידידותיים וטובים. אייזיק, דומה, בא אל בית ידידו, מספר עם אשת ידידו. טובה היא אשת הידיד. תתן ארוחה דשנה, תדבר דברים נלבבים וחמים, ולפני צאתו את הבית תוכיח אותו על שאינו נושא אשה. תאמר לו שלא טובים חיי רוק, כי הולכים ומזדקנים, ומה התכלית? ואם לא תגיד לו זאת בפניו, תגיד שלא בפניו, לאחר שיצא את הבית.

התאמץ אייזיק לטרוד את ההרהורים האלה. אינם הולמים את מצב רוחו האביבי, את התקוות שהציפו את הלב בשמחה נסתרת. דברים אחרים היה רוצה לשמוע מפיה.

– טוב שבאת, אייזיק. גם ליאו יבוא היום. קיבל חופש לשבועיים. אפשר ונצא יחד את העיר.

– קנה לו אוטומוביל?

אגב הרהורים הולכת דמותו של ליאו וקטנה בדמיונו, כמעט נמוגה. אך שעה שמדברים עליו הריהי חוזרת וגדלה.

– איו לו מכונית. אפשר נסע עם אחד מידידיו. ההוא אף הוא נוסע עם חברתו. ואתה, אייזיק? אילו היתה זו מכוניתנו שלנו ודאי שהיינו מזמינים גם אותך עם אירמה. אפשר וגם בלאו הכי יוכל לקחתך. אשאלהו. אגב, מה שלום בית הולמן? אני מדברת אליך כל העת ואתה שותק. אינך מספר דבר מאשר אתך.

– יצאתי מביתם של ההולמנים.

פירקה תמהה:

– לאחר כל השנים האלה? אמנם קראתי עליהם בעתונים. מוניטין יוצאים להם בעיר…

בקולה הורגשה נעימה של השתתפות בצער. ידה נגעה בו. דומה, ליטפה אותו ליטוף של ניחומים. אף לא זאת השתוקק לשמוע מפיה. בתשובתו היה מעין רוגז:

– ידידות אינה נערכת לפי מספר השנים.

היגיד לה כי האשה ההיא היתה זרה לו בעצם וכמעט ונשכחה מלבו, וכי רק היא, פירקה, חיה בתוכו כל הימים וכל השנים שלא ראה אותה? היספר לה על הגן הזרוע אור? היאמר לה כי צלילי־קולה פירנסו את מאוייו כל אותן השנים?

– יושבים אתם והוגים כשתי יונים. אספר לליאו, הו-הו-הו… בוא הנה, אייזיק, בוא ספר גם עמי קצת. שכחת כבר שנשאתי אותך על ברכי. הו־הו־הו. זמן רב לא ראיתך, אייזיק. מה אתה עושה כעת? עדיין הנך גוזר בגדים אצל הטננבוימים? מכיר הנני את הטננבוימים. זמן רב דרו בשכונתי ונשיהם היו קונות בחנותי. הו־הו-הו, עשירים חזירים הם. ודאי לא קל לעבוד אצלם. ואני אמרתי: יצוא תצא מן ה“שאפּ”. הרי היית גימנזיסט טוב, היית תלמיד מצוין. עודני זוכר אותו יום בו הביאך אביך אל בית מלוני. דבר־שטות נזכר לעולם, הו-הו-הו. אני ואביך חשבנו אז שנהיה מחותנים. ראינו אותך יושב מול פירקה ומטיח אליה מבטים בהיגנב, וכן גם היא כלפיך. אבל – רבות מחשבות בלב־איש ועצת־ה' היא תקום. הלא כן? הנה ליאו, כבר הוא רופא ונושא את פירקה לאשה, ואתה עדיין עובד הנך בבית-החרושת, אצל הטננבוימים החזירים. 

פירקה קמה ממקומה מתכעכעת ובוטניצקי תפס כי הגדיש את הסאה, אך לא ידע כיצד לצאת מן הסבך:

– הו-הו-הו… לא כדאי ללכת בדחיות. אמרתי להם: “למה לא תסדרו את החתונה? אומרים ועושים, וזה הכל”. אבל הם: לא ולא. קודם כל חייבים – כך הוא אומר, – לגמור את העבודה כ"אינטרן' בבית־החולים, אחר כך מתקינים משרד, ואחר כך…

– אינם יודעים אהבה מהי בימים אלה – התעוררה האם. – בימינו לא היו עושים חשבונות כאלה, – כמה מרויחים ואם כדאי הדבר. אהבה היתה בימים ההם.

פירקה קמה ממקומה ועמדה תחתיה כמה רגעים. מבטו של אייזיק תעה אחרי גופה המלא, העטוי שמלנית רחבה ססגונית, שחושפת רגלים מגרות. היא ביקשה לה הזדמנות להעביר את השיחה לנושאים אחרים על מנת לטשטש את דברי אביה. נדמה לו, לאייזיק, שעיניה מטייפות כלפי הדלת. ודאי מצפה היא לבואו של ליאו.

וכשנכנס ליאו, נתחייכו אליו הכל, לרבות אייזיק. דומה, נתגבשה ונתחזקה קומתו הקטנה, ופניו המוארכים הדקים מחייכים אף הם בהרגשת בטיחות. הוא ניגש ראשונה אל פירקה. רגע היה כמהסס אם לחבקה אם לאו, ולבסוף הטיל כף־ידו על זרועה דרך בעלות.

פירקה נענתה לליטופו:

– ראה אורח ממתין לך. הפתעה, הלא? אייזיק הוא תמיד אייזיק. אמרתי לו שאילו הודיע דבר בואו הייתי מכינה דברים מיוחדים בשבילו.

ליאו הושיט לו ידו. עלה על דעתו של אייזיק שלחיצותו הפעם חזקה מאשר בימים שעברו, ושהוא מדבר אליו עתה בקול מנוסה, בדומה לרופא המדבר אל אם החרדה לשלום החולה:

– לא ראיתיך זמן רב, אייזיק. כמה פעמים אמרתי לבוא אליך ולהאזין קצת למוסיקה. קראתי בעתון שבני הבית עולים לגדולה.

משראה את פירקה מנענעת לו בראשה ורומזת לו מה, צחק:

– כנראה, נתרחשו דברים אתך ואני לא ידעתי. אדרבא, ספרו לי ואדע גם אני.

– אייזיק עקר את דירתו מבית ההולמנים. – פלטה פירקה. 

גם עתה מצא ליאו דרך כדי לרופף את המתיחות:

– ובכן, מה בכך? אייזיק מעולם לא היה נאמן לנערותיו. הלא כן?

קנאה וכעס הלכו וגאו קמעה קמעה. דמותו של ליאו הלכה עתה וגדלה וחזקה. בלכתו אל הבית הזה אמר בלבו שיראה את ליאו והנה הוא כמו באותם ימים רחוקים, בפאת השולחן שבבית הבוטניצקים. עתה הוא גופו נדחק לקרן זוית, כנער שסרח.

ונעים היה שדוקא עתה נפתחה הדלת ונכנס יאשה וולודקין, כדרכו מאז, מתלוצץ וטפח על השכם:

– שלום. את מי אני רואה כאן? "קאוו יא ויז’ו? כך אומרים ברוסית, הלא כן?

נשק לאמו ופנה אל השאר:

– פירקה, הלא אהובך מאז כאן. “אהבה ישנה לעולם חוזרת”, כך אומרת אמא. אמא רומנטית. אבל פירקה אינה רומנטית. היא חדלה לקרוא את פושקין עוד בטרם גמרה את לימודיה בגימנסיה. רוצה היא ברופא עשיר ולא בפועל עני.

נפנה אל ליאו:

– מה תאמר. דוקטור פסקוב, צדקתי אם לאו?

דברי הלצון הקלו במקצת, אולם חרה לו שדבריו אל ליאו אמורים בנעימה של כבוד:

– פירקה, אני רעב ככלב. דוקטור, מה דעתך אתה? הטוב לרעוב? בן־אדם צריך לאכול, הלא כן?

חזר ונפנה אל ליאו בכובד־ראש:

– דיברתי עם ידידי בוגין בנוגע לאוטומוביל. חושב אני שאוכל לקנותו בזול. סיפרתי לו בשביל מי הוא האוטומוביל. אשתו נמצאת בבית־החולים שלך. הבטחתי לו שתיכנס לראותה תכופות. אם אפשר, עזור לה קצת, או סתם דבר אליה טובות, זה אינו מעלה ואינו מוריד, הלא. ודאי תדע מעצמך כיצד לכלכל דברים כאלה. איני צריך ללמדך בינה.

בינתים הכריזה פירקה: 

– ובכן, בואו לאכול!

פירקה עמדה עתה לבושה סינר. מעין בעלת־בית צעירה. היא תשב ותארח אותו. קשה יהיה לו לשבת כך, כאורחם של פירקה וליאו. הוא קם ממקומו:

– ובכן, עלי לומר לכם שלום. אני צריך ללכת.

פירקה השתוממה:

– הלא תישאר אתנו לארוחה. הכינותי כבר מקום בשבילך. בטוחה הייתי. ובכלל…

– חשבתי שאמרתי לך בבואי, כי לא אוכל להישאר כאן לארוחה, – הוא שיקר – לצערי, אני מוכרח ללכת.

– אם צריך אתה ללכת, אתה צריך, – התבדח וולודקין במימרה ניו־יורקית הנשמעת לשני פנים. פירקה עמדה, ובוטניצקי קם ממקומו אף הוא:

– אם כן, חזור ובוא אלינו בקרוב. אין זה נחשב לביקור כלל. הככה יעשה לי בנו של פייבל האלבר? אמריקה! אמריקה!

בצאתו את הבית עמדו על הגזוזטרה – הזקן, פירקה וליאו – ונינענו לו בידיהם לברכת שלום. פירקה נשענה בזרועה על כתפו של ליאו. מעל לסינרה החום הציצה החולצה המרוקמת ומתחתיו פסים עגולים של השמלנית הססגונית הרחבה, המרפרפת מעל לרגליה המלאות. ליאו הניע עוד פעם בידו אגב אדיבות וטוב־לב, ובמושו ממקומו טפח בחיבה על זרועה של פירקה.

[ט]    🔗

לא כעס היה ולא רוגז, אלא מעין התפכחות הבאה לפתע פתאום ומבהילה בבהירותה. עד כה היו הדמיונות והזכרונות סבוכים זה בזה והמוח מיאן להישירם ולהבהירם, התודעה יראה מפני הפשטות היתירה, השקופה, והנה עתה נעשה הכל כה פשוט, עד כדי ריקניות גמורה, בחינת תלוי על בלימה. 

שקופים ובהירים היו גם רחובותיה של ברוקלין הנושמים ברוח של יום פגרא. האילנות רישרשו ברוח קלה; נערים שיחקו בכדור בלב הרחוב, ובעבור מכונית סרו לצדדין; אִמות קראו לבניהן לסעודת־צהרים. ריח של צלי נישא מבעד לחלונות.

אייזיק עבר על יד ראינוע שאך זה נפתחו דלתותיו ובתא למכירת הכרטיסים עמדה נערה צעירה וסידרה ניירות. אם ייכנס עתה לראינוע, ישב שם יחידי, לגמרי יחידי. הרחובות נראו עתה ארוכים מאוד, אינסופיים, נקודה נראתה במרחק והלכה וגדלה: מכונית עברה חיש מהר ובה אשה צעירה מתאמנת בנהיגה, וצעיר שחרחר, הדומה קצת לליאו, שומר על תנועותיה. טוב לשבת עתה ביום פגרא על יד אשה קרובה ולנצור תנועותיה. טוב עתה לשבת בחוג משפחה, קרוב בין קרובים.

ופתאום עלה על דעתו לבוא לבית הדוד ישראל. חייך לעצמו: כיצד לא עלה זה על דעתו מיד? ביתו הקטן והצר של הדוד ישראל, המלא כורסות וספות, שופע חמימות. אולי תתפוגג שם זו ההרגשה של ריקנות שקופה הכובשת אותו.

הדוד פתח לפניו את הדלת. רבה היתה שמחתו:

– אייזיק! אייזיקל!.. שמח אני שבאת. רק עתה גמרנו לאכול את הארוחה. הנה אקרא לליליאן שתספר לך הכל. אולי תוכל אתה לפעול. אולי תעוץ עצה. ליליאן, תני לו קודם לאכול. הוא בודאי רעב.

– רק עתה אכלתי. – שיקר אייזיק. – הייתי בשכונה ונכנסתי לראות מה שלומכם. איה הדודה? ואיה מרטין?

– הדודה עדיין בבית־חולים, ואת מרטין טרם שיחררו. צרות שכאלו – זו אחרי זו.

בראותו את תמהונו של אייזיק, המשיך:

– שכחתי שלא היית כאן. פתאום באו ולקחוהו. שקר טפלו עליו כי מוכר הוא דברים אסורים. עלילה היא זו מצדם של שונאים. רוברט הלך לראות אנשים בעלי השפעה.

– והדודה?

– הדודה חלתה, מחמת צער בודאי. לבה תמיד חלוש היה. 

ליליאן שתקה ולא אמרה דבר. לבושה סינר ניערה את הפירורים מעל השולחן. מימיו לא ראה אותה אייזיק עוזרת בבית. בדבר הזקן הורידה את ראשה.

והזקן מילמל והלך. הוקל לו, כנראה, בדברו:

– הנה יש לנו תה וגם עוגות. ליליאן קנתה עוגות. הנה אגיש לך כוס תה.

בשבתו אל השולחן ראה שליליאן מבקשת שעת־כושר לדבר אליו. כשיצא הזקן אל המטבח ניגשה אליו ודיברה במהירות:

– אשמתה של אירמה היא.

– האם הכל בשל אבראשה?

כן. נראה שטדי או אירמה הגיעו עד לחלונות הגבוהים ביותר. אמור נא להם שיסתלקו. מרטין טוב־לב הוא, אבל דמם בנפשם של ההולמנים אם לא ישחררוהו מיד. אמור נא להם. גם אני לא אשתוק.

כעס עברהו לרגע קל:

– בצוארך שלך הקולר תלוי… את עם מאהביך.

איימה עליו באגרופה. ודאי שהיתה מסתערת עליו לולא פחדה מפני הזקן שלא יראה אותם בקלקלתם:

– אל תעיז, אייזיק. אל תעיז לדבר אלי כך. אבראשה וכל האחרים כמותו כקליפת השום בעיני. אינם שוים צפרנו אחת של מרטין. ואני חוזרת ואומרת לך, אייזיק, הגד להם לאהובתך ולקרוביה, שיחדלו. מרה תהי אחריתם.

כפנתרה היתה עתה אשה זו: קטנה, שחרחורת, והעינים נוצצות. מוכנה לדרוס.

טוב היה לו עתה ונעים לראות אשה מסורה זו. נעים היה לו לראותה שוצפת ככה. אילו יכול היה לספר כי אסון קרהו, שמהלך הוא בחוצות העיר ערירי, שקרני האור שהאירו לו כל ימי חייו כבו לפתע פתאום, והעולם נשאר מאחריו ריק ומשומם, ושטוב טוב לו למרטין בבית־האסורים בדעתו שהיא, ליליאן, נמצאת פה וקוצפת על אויביו ואומרת להינקם בהם.

הזקן נכנס ותפס חצאי דברים: 

– אל תדאגו, ילדי. ואל תרגזו. מרטין ישוב. בוא יבוא. חף הוא מפשע, הכל יודעים זאת.

ניגש אליהם, שם ידו אחת על זרועו של אייזיק וידו השניה על כתפה של ליליאן. וטוב היה לחוש את היד הרופפת, הרכה, כקטיפה בלה, ולראות את היד השניה על ליליאן.