הריני מודה ומתוודה: איני מסוגל להיות שמח בחלקי. אולם סבור אני, שאופיי המקולקל הוא הגורם לכך. אבל, בדרך כלל, עשוי כל אחד שתהא שכינת השמחה שורה עליו תמיד. ואולי צירוף המילים שמח בחלקו משובש מעיקרו. השמח אינו זקוק כלל לחלק, כי השמחה עצמה היא החלק. שמחים על היש ולא דווקא על היש לי, על הנתון לבעלותי. שמחה על הבעלות אינה בת־תוקף. אין טיבעה יציב, שאין שום בעלות נתונה ומובטחת לאורך ימים, אלא ההפסד אורב לו בכל רגע. רק הדבר שאינו בגדר שלי הוא הקיים ועומד ונותן שמחה של אמת בלב. זיקה של קניינות לחמודות היש, תוכה רצוף חרדות ובהלות והיא משביתה כל עונג, אין בה אף נטף גיל שאינו מהול ברעדת האובדן. כאור הזורח מתוך האופל, כך עולה השמחה מתוך תהום האין.
יכול אנו אומרים שעדיין הננו בורים גמורים בתורת השמחה. ראייה לדבר: הננו מחפשים אותה במוצאות אותנו ולא במה שיש בנו, בייקר המציאות, ולא במציאות עצמה, הננו משחדים אותה בתענוגות תחת לחפרה ממטמוני נפשנו. כל המצהלות צפונות בחדרי־ליבנו ואיננו צריכים לחזר אחריהן בשוקי ההזדמנויות. התולה את קב הנחת שלו על החינגות המקריות, על החגים והמועדים, על משתאות, תולה את אושרו על קרן הצבי. הסומך את סוכת שמחתו אל הקנינים, נשען אל קנה רצוץ. לא לנו השמחה, אם היא לא בנו.
השמחה תורה היא וצריכה לימוד. כל כושר הטבוע באדם מלידה אינו יוצא מגולמיותו עד ששוקדים על פיתוחו, ליטושו ושכלולו. ואנחנו לא די שאיננו מטפחים בנו את הכשר החדווה, הננו מטפחים בנו את חוש העצבון. כביכול יסדנו בתי־ספר לקדרות ולמרה שחורה, ייחדנו ימים ואפילו שבועות וירחים לאבלות, לצומות ולסיגופים. קבענו עיתים שבהם הצער היא מצוות עשה; הרימונו על נס את החי הנותן את ליבו והמשווה תמיד לנגד עיניו סוף כל אדם. דרשנו שמחה והוללות לגזירה שווה והכתמנו את קלי החיים כפוחזים וריקים. אף אמרנו איזהו חכם? זה שרוחו עכורה והגותו כבדה. הודענו גדולה יתירה לעצובים, מכיוון שכל קשה־רוח ומר־נפש, סימן לו שהוא שואל לנתיבות עולם וחוקר לכל תכלית.
אמנם, רבים בדורות ביקשו ללמדנו פרק בתורת השמחה. הללו יצאו והורו שמח בחור בבחורותיך, חטוף ואכול, חטוף ושתה כבר קוהלת, כל אשר שאלו עיניך לא תאצול מהן ולא תמנע את לבך מכל שמחה, דומה העולם לבי הילולא, טוב מלוא כף נחת ממלוא חופניים עמל. הללו יצאו ואמרו: אין כלי מחזיק ברכת השמחה משלוות הנפש ואין השלווה נקנית אלא בחירות מן התאוות, מכל התשוקות ומכל משאלות הלב. והיו שאמרו: אף ממשאלות הרוח. היה בהמה לך וייטב לך כל ימי חייך.
אולם אלו ואלו היו מורים לא להועיל. הראשונים קשרו ביתר שאת השמחה ברתוקות התענוגות, שככל שהננו רודפים אחריהם הם בורחים מאתנו וככל שהננו משיגים אותם כן גדול המישקע הקודר והעכור שהם מניחים אחריהם. האחרונים ביקשו להצמיד את שמחתנו אל פרפר השלווה החמקמק ונמצאו מחריפים בנו את תחושת האכזב ואת אוזל ידנו לשמוח בחיינו. מה שמחה עשויה לפעם את האדם, אשר עקר מליבו כל תשוקה? מי שנעשה בהמה לו, העולם יופיע לעיניו כגולם, שאינו מעורר בו כל רגש. חיי אין־רגש ואין־חפץ כלום אינם עצובים? הריהם כאומרים: היה עצוב ומשמים, או אז יהיו לך חלק ונחלה בשמחת התמיד. בעולם שהוא נושא לבוזנו, אין מקום אף לזיק של שמחה. אולם אין להעמיד את השמחה על חודה של שלוות הנפש. שמח גם הנרגש, המתרגש והמשתוקק. השמחה צפונה גם בסערה. כשם שאין השמחה נקנית על ידי רדיפה אחרי תענוגות, כך אין היא קמה למיקנה על ידי ההתנזרות מהם. השמחה אינה בפינוקים ובעידונים, ואין היא גם בעינויים ובמחסורים. משכנה בה בלבדה. השמחה לאמיתה מפעמת אותנו על אף הצרות והפורענות ועל אף הטובות והחמודות שנופלות בחלקנו. רק חדוות על אף הכל היא שמחה לאמיתה, שמחה לשמה.
נודעות לנו שמחות לרוב. שמחה על היין, שמחה על הבשר, שמחה על שבת אחים גם יחד, שמחת החגים והמועדים, שמחות על הניסים ועל הנפלאות, משוש חתן וכלה, שמחה על הישועות ועל הבשורות הטובות. אבל השמחה האמיתית היא על השמחה עצמה, שמחת האדם על נפשו, על עצם קיומו בעולם האהוב עליו בלב ונפש. לא נאה ולא יאה לאדם לעשות את היין מקור־שמחתו. פחיתות הכבוד לעשות את השכרות מקור־עונג לנפש. השמחה על הקורבן או על הנצחון, שהוא מפלה לאויב, היא ניקלה ביותר. בושה לשמוח על יגון הזולת. חרפה היא לחפש שמחה בטיפה המרה.
מכיוון שכל החגים והמועדים לשמחה צמחו ממקור הגאולה מן הצרה והתגברות על האויב, נשתבשה מהותה של השמחה וכל עיקרה נעמדה על ההצלחה, הן בנצחון האישי במלחמת הקיום בין האדם לחברו והן בנצחון הציבורי על אוייבים הקמים עליו מבחוץ, משל כאילו השמחה לאחד והצער לזולת ירדו כרוכים זה בזה, כשם שהנצחון של האחד מותנה במפלתו של האחר. מתוך שכנותה המורגלת של השמחה עם ימים טובים ניתנה ענין לימים טובים בלבד, כאילו מקומה לא יכירנה מטבע ברייתה ביום של חול. בכך מושגה נעשה פלסתר, נידלדל מעיינה ושוב לא הייתה מסוגלת כביכול להשקות את החיים היומיומיים נעדרי המאורעות המרעישים והצבעוניים. כל כוח שאין עושים בו שימוש נכון מסתלף ומתנוון. אדם מן הישוב לא יתפרץ במצהלות ביום של חול, כן רבים וכן נכבדים ישאלו בתמהון: מה יום מיומים? לשמחה מה זו עושה? לא שבת, ולא חודש היום. ובכן, מהי הגדולה?
אוצר השמחה הגנוז בכל נפש חיה, המעורר כל בעל חיים בנוח עליו הרוח לכרכר ולפזז ככל אוות נפשו, נמצא מוזנח אצל האדם. קשה מזה, כיון שכוּנס לאפיקים מוגבלים, נעשה ממושמע ומסוייג, מרותק בעבותות של ימים ונסיבות מסויימים, הוצא מתחום ההיפעלות האישית ונמסר לשימושה של הרשות הציבורית. הוכרז כביכול משטר של צנע, שבו בודקים למזונות של מותרות המותרים רק בימים המיוחדים לכך בשבוע. יש עונה לשמחות, שבוע בשנה, שבו מקיימים את הקרנבלים המסורתיים, צוהלים בהכשר הרשות ועל דעת כל הקהל. התוכנית נעשתה חותמה של השמחה ורק זו שניתנה עליה גושפנקת הכלל הותר לה לבוא בקהל. בני אדם למדו להתבייש בשמחה הפרטית והורידוה למחתרת. הגיעו הדברים לידי כך, שפנים קורנות מאושר נחשבים כהתערטלות בפרהסיה ויש בהם מעין חילול השם. מי שפניו שוחקות מחוייב, כנראה, לשית עליהם מסווה, לכסותם בצעיף, כדרך שנגזר על האשה במזרח להיות רעולה.
השמחה הדחוקה והחנוקה נותנת את אותותיה בעולמו הנפשי של בן הזמנים החדשים. אין הוא נותן פורקן לאוצר הגנוז שבליבו, אף אינו מסוגל שוב לעשות זאת, מאחר שאין לו שליטה על אוצרו, כי כל שיבוש במושג מקצר את ידו של המשיג. אולם ביחד עם זה, הוא חש כמעט תמיד מועקה נפשית וחי בתודעה של נחיתות. הוא מתבייש בבושה שלו, המקפיאה בו את שמחתו. מהרהר הוא בגעגועים על ימים מקדם, עת נער האדם והוא מכרכר ומפזז כעגל, לא לומד וממושמע לשמחות, כי אם כמוהו ככל יצור טבעי שומע לקול ליבו, הטובע עצמו מחוללו כאיילות במעגלי השמחה. כשהוא מסתכל באורות חייו בהשוואה לעליזותם של האנשים הקדמונים, ילדי הטבע העליזים, מתמעטת דמות עצמו בעיניו. אם לא ליבו הרי שכלו אומר לו שתור הזהב של השמחה כבר עבר ובטל ועם שקיעת האלים באשור, בבבל וביוון, דעכו גם מאורותיה.
קשים חיי עצבות וקשים שבעתיים כשמצטרפת אליהם האשליה שלא ניתנה השמחה רק לראשונים, לקדמונים התמימים כילדים והעליזים כבעלי חיים, עובדי האלילים, שכל ימיהם היו חגים, ואילו עלינו נגזר העצבון לעד. אחרים רואים בפולחן הדתי ובייראת שמיים מקור של שמחה והם מדברים בקנאה על החרדים השמחים באלוהיהם, ואילו אלה שאינם שלומי האמונה אינם מניחים אף שביב של שמחה אמיתית. דעה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף הנפש סולדת ממנה. בית המקדש של השמחה לא נחרב אלא שכוסה במשאון בערפל הדורות. לאמיתו של דבר, גם בתקופות הקדומות נשתבשו לעיתים מושגי השמחה על הבריות והם חצבו לה בארות נשברים תחת לחפשה בבאר מים חיים. היו שהדליקו אותה בגופות־אדם, היו שהשיאו את משואותיה בחורבות ערים וממלכות, והיו שחגגוה בקורבנות ובמעשי תעתועים. אף דורות ראשונים חיפשוה ונתנו עינם במיץ ענבים להפיק מתוכו את זן השמחה. נח נטע כרם אף על פי שהיה איש צדיק תמים בדורותיו, מאמין באלהיו. לוט השתכר, אף שיכורי אפרים לא התנזרו מן הטיפה המרה אף על פי שעגבו על העשתורת ועל הבעלים. בדוק ומנוסה: אין השמחה מצויה דווקא במקדשות, לא בכרמים, לא בייראת שמיים ולא בעבודת אלילים להבדיל. משכנה בנפש האדם. לא יין ישמח לב כי אם הלב בלבדו משמח לב. אין השמחה נקנית בהיסח הדעת מעצמנו; אין היא פרי השכחה, כי אם פרי הדעת והזכרון. לא יוסיף דעת יוסיף מכאוב וצער, כי אם יוסיף דעת יוסיף שמחה ומרפא.
צא וראה כמה דרשו כמין חומר את צער ההוויה ולא נגעו אפילו בקצה המזלג באוצר הגנוז בליבנו ושמו שמחת ההוויה. לא גילו לפנינו בדברים ברורים ומאירים כספירים, כי טוב לחיות, טוב לנשום, כי טובה הצצה אחת במאור העולם מנופת צופים וכל טעם, כי קרן שמש לטפנית לא תסולא בכל החינגות וההילולות וכי בת־צחוקו של תינוק וברק רעיון העולה במפתיע במוח, ערכם הסגולי יותר מהצלחות בצעיות וכל זכיה בתחרות.
הו, כל צמא לשמחה לכו אל מקור עצמכם. שמחת בית השואבה האמיתית, כשתדרשו לשכנכם ותשחרו דעת גנזי־נפשכם. יאמר כל אחד: טוב לי שאני לי. שמח אני משום שאני לעצמי. נחת לי מפני שהנני אדם בעולם, ומפני שאני חוליה בשרשרת הדורות שהיו לפני ושיהיו אחרי. ליבי מלא שמחה, יען כי שמח אני. ליבי אומר שירת השמחה ואף שכלי אומר כי טוב גם אילמלא היתה אדמתו זרועה עצים ופרחים וקמות בשדות, אלא כולה טרשים. העולם טוב אפילו לא היה משופע במעינות, נהרות ונחלים ואפילו לא התנוסס לעינינו הים הגדול בהדרו. אילו הושלכנו לתוך מדבר שממה היינו גם כן שטופים אהבת עולם. על אחת כמה וכמה חביב ומקובל עלינו העולם הזה, שכולו יפה נוף; יבשת וים בו, הרים ועמקים, שמש וצל, ציפורים ועופות, חיות טובות ובהמות טהורות למיניהן. אפילו יחידי אני בעולם טוב לי, על אחת כמה וכמה שנפשות רבות הנבראות בצלמי מהלכות בו.
אכן, החי יתן אל ליבו מה טוב לחיות ומה שמח לשמוח. מה טוב להיות תושב בעולם הזה, שדורי דורות לפני עמלו לעשותו נאה ומתוקן לחיות בו, לדרוך על אדמתו ולהסתופף תחת שמיו המשומשים והמיורחים והמכוכבים. ומה רבה הפליאה שלא נמצאו במהלך הדורות מורים רבים לפקוח עינים על יפי העולם ועל מתק החיים, להנעים לנו את העולם ולאמץ אל ליבנו את החיים, ללמדנו חוכמת השמחה, בריצוי ובליבוב. תחת זה נמצאו חכמים ופייטנים למכביר, אשר עלו על האובניים לחבר פרקי אבלות, נוסחאות שונות למקוננים וסדרי לוויות המתים ואומנות הבכי וההספד. דומה, הכל טרחו ללמדנו קינות ולא זמירות, ליתן את עולם הצער בליבנו ולא את עולם השמחות, לספר על הצרות והיגונות, כדי להמאיס עלינו את החיים ואך מעטים שבמעטים עמלו לחפור את בארות השמחה. גדולה מזו, רבים מדאי עשו כפלשתים הקדמונים וסתמו את הבארות. חוקרים בכל הזמנים אינם אומרים די בידיעות הטבע של קודמיהם – בייבוש ביצות, בריפוי מחלות, במיזוג האקלים, בוויסות הגשמים והרוחות, כך אין די בידיעות האדם על קודמינו על כל חולייו הנפשיים. גם רוח עכורה היא ביצה ממארת־בנפש, שיש לחפש לה תרופות חדשות ברוח הזמנים החדשים. אף אקלים הנפש וגשמי הזעף שבה טעונים לימוד. גם העצבות והדכאון הם מחלה מידבקת הטעונה חיקור וסיקור. אולם לא קמו לחולאי הנפש מורים להועיל ומרפאים פועלי־צדק. רופאי אליל מרובים בכל הזמנים.
רבים חללי מחלות הלב. אבל כלום אין גם רבים חלליה של מחלת הנפש המתעטפת בעצבונה? רבים מתים ומומתים מדכאון, מיאוש, ממיעוט השמחה. העצבות היא מחלת שחפת בנשמה. הלקוי במרה שחורה הוא עלה נדף מעץ החיים. למרבה התמהון, העצבות נחשבת כקישוט ואת הדכאון עונדים כאבן חן. רבים רואים בעצבות סימן לעמקות. והרי אין זה נכון לגמרי. העגמומיות היא הירוקה על פני החלקה. השמחה גנוזה במעמקים. רבים שהשמחה שורה בליבם ממשיכים על עצבות מרה שחורה, כדי שלא ירד השער על מעלת חשיבותם.
האדם רואה לעיניים. לפיכך מדמה הוא בטעות, שהעצבות הוא יסודו של עולם. בודק הוא ומוצא, שימי סגריר מרובים מימות החמה ברוב הארצות והעננים מצויים כמעט בכל ימות השנה. אולם, העצבות אינה אלא המצאה אנושית. בטבע אין עצבות. האם הגשם הוא נוגה יותר מן השרב? האם בסתיו פוסקת שירת הציפורים והחורף אינו שיקוי חדווה? האם העננים בשלל צבעיהם אינם מרהיבים את העין ואינם מעליזים את הלב? אגלי־טל אינם דמעות, הוא הדין נטפי־גשם. אלו ואלו הם גבישי־חיים נושאי ברכה, רסיסי שמחה. הרוח אינה מיללת באפעים, כי אם שרה את הזמר שלה. השם בכאים אינו הולם את ערבי הנחל. לאוזן בוחנת אין יליל התנים אלא פרק שירה, משום שהם אינם מייללים כלל, אלא ששים ושמחים בחייהם והם מבטאים את שובע־רצונם בצלילים הנשמעים לאוזן האנושית הבלתי מיוזנת כנכאים.
אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו ואין הוא שומע אלא את הצלילים שהם בגדר קליטתו. כטוב ליבו הוא רואה בערמת השלכת קופת זהב, ונטפי הגשמים הדופקים על חלונו ערבים לאוזניו כמזמור שיר. אף סופות וזוועות לא ימסכו כל תוגה בליבו. ואם רוחו עכורה וצילו מר, הוא רואה הכל סר ונעכר. איש מצוק ומר־נפש מתהלך כאבל אף בשמחת חתן וכלה ומי שהשמחה במעונו רואה את הבריאה כולה כמעון מקדם לכלולות ולמשתאים עליזים. פנים שוחקות נשקפות לו מכל עבר כי שחקת נחת פרושה על נפשו, אותות השמיים לא יטילו עליו מגור, אף אם ירעמו רעמים מוסדי רוחו ישליו.
אין עצבות בטבע. דומה, דרך עוצב לא נודעה גם בבעלי החיים. אין להם פה לדבר אבל גם פה לשקר אין להם וטרם למדו להעמיד פנים ולא רוחם. אם לפי ארשת־פניהם נשפוט, אין הם מתעצבים אל ליבם בשום נסיבה. הם רעבים גם צמאים, יודעי מחסור ושכול, צוחקים וזועפים לעיתים, קיפוחים ופגיעות גורמים להם צער ודאבון־לב, אבל אין הם נתפסים לעצבות ולמרה שחורה. חרדה ללא סיבה ויגון על לא דבר אין בטבעם. סתם רוח נכאים היא סגולתו המיוחדת וסימן־היכרו של נזר הבריאה בלבדו.
כנגד העצבות על לא דבר, בואו ונחצוב ממטמונינו את באר חמדת החיים ובאר השמחה על לא דבר. שמורה לנו מיכרה הנחת בתוכנו ובמעמקי־רוחנו יש לנו שמורה של קורת הרוח. אין צורך לחפשה בנופים היפים, בערוגות הפרחים ובשדרות האילנות. בית המרקחת לחוליי־נפשנו אינו מתנוסס בחיק הטבע דווקא, אלא הוא נתון בחיק עצמנו. המחזר על העצים והאבנים, אפילו על אבני החן ועל כל שכיות החמדה, למצוא בהם מרגוע וריפאות לנפשו, משול לעני המחזר על הפתחים. אף הבריחה מעצמנו לחיק הטבע היא בחזרת פשיטת יד לנדבה. אין גואל לנו אם רוחנו לא תושיענו. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. אף ברכת הטבע שורה עלינו רק אם עינינו אינן נשואות אליה שתחלצנו מכל צרה ומצוקה. האומר להשכיח בקרב ילדי הטבע את דכאונו משול למבקש להשיח ביין את רישו. הרי המרבה לשתות יין ועד לסבאה, מגדיל את רישו, כך הבא להסיח דעתו מעצמו, שוב אינו בר דעת ואינו עוד בבחינת עצמו. הוא עובר ובטל ואם אין אני לו מי לו פה ומה לו פה? מי כאן המנחם ומי המנוחם? מה מועיל שהוא שוכח את צערו לאחר ששכח את עצמו?
הסוגד לטבע הגלמי ללא הרוח המחיה את כל מראותיו, אף הוא עובד אלילים. אפילו עובד עצמו, חוטא בעבודה זרה. כל מפריד הינהו סוטה, בין מפריד העולם מעצמו בין עצמו מן העולם. רק היקום הנחזה והנחיה באיצטגנות האני הוא חטיבה שלימה, שהפרטיות והכוללות מתמזגות בה לבחינת אחד. ובכן חייב כל אחד, בין הוא הולך אל הטבע הגולמי, בין הוא הולך אל החברה האנושית, ואפילו הוא הולך אל זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לכל מקום שהוא הולך חייב להביא גם את עצמו. לא מתוך שיכחת עצמו, כי אם מתוך זכירה נבוא בסודם של החיים והשמחה. כל תורה המטיפה את ברכת השיכחה היא תורת השקר. היא עושה את עצמה פלסתר, שאם טובה השיכחה, טוב לשכוח גם אותה.
אמנם, יש בנוף שאנן כוח השראה והשפעה ויש שצירופי מראות רומזים איזו בשורה ונוסכים שמחה בלב. אבל כנגד כל הארה מבחוץ דרושה הארה מקבילה מתוך התוך של הנפש. באין איתערותא דלתתא, אין התערותא דלעילא. אין לאדם אלא מה שהוא נותן לעצמו. כל כוחות החוץ אומרים לנו: ולקחתם לכם משלכם, הבא לטהר את ליבו מן הצער והעצבות אנו נסייע בידו. קול חתן וקול כלה הנשמעים בחוצות אינם מדליקים אף שביב שמחה בליבנו, אם אין קול חתן וקול כלה עולים אלינו מפנימיות הנפש. ברגע של הארה, כשלהקת שרים ונוגנים פורצת ועולה ממעמקי ליבנו ומלווה את נשמתנו בהילוכה לחופת היקום, מרגישים אנו בחוש, שהשמיים פרושים עלינו כחופה וכל באי העולם הם כלי־זמר. אולם אין הולכים אל הכלולות בלי הכשרת הנפש ובלי הכנות לחתונה.
בשביל להכין את עצמנו לחתונה השמיימית, בואו ונרד למטמונינו, לחפור משם את אוצר השמחה. הכי לא מבשרת כל פעימת לב קול הדוד הדופק לנו, הוא קול השמחה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.