רקע
אליעזר שטיינמן
שגגות והזנחות

רצונכם לדעת כמה הרבה אנו טועים בדרכי החיים, צאו וראו אילו מלאכות אנו לומדים לעשותן כהלכה ואילו לאו.

אנו לומדים נגרות, סנדלרות, חייטות, חרישה, זריעה, נטיעה, רפואה וכיוצא בהן מן האומנויות המפרנסות את בעליהן, או שאינן מפרנסות אלא מכבדות אותם וקרויות משום כך יפות, כגון שירה, זמרה, ריקוד, ציור וכל מלאכת מחשבת, שעל ידה זוכה האדם לתואר חכם, רב ואמן. וכנגד זה אין אנו לומדים את הדברים שהם גופי חיינו או חיי גופנו. אף על פי שאינם בגדר מקצוע מכניס רווחים ואף לא בחזקת קרדום לחפור בו תארים ודרגות, הרי הם עיקר ויסוד בקיום האנושי, ממש הלחם של כל הצטרכויותינו, שבלי ידיעה ברורה ומאומנת בהם כל חיינו יוצאים לקלקול.

קץ לרמזים. אדבר מפורשות. הדיבור המפורש הוא הרמז השקוף והמשכנע ביותר. אין אדם לומד בעצמו ואין מעמידים לו מורים ומחנכים ללמדו לא הלכות הדיבור וההילוך, לא חכמת השינה והצחוק, לא דרכי אכילה ושתיה, אף לא – וזהו פלא על כל פלא – חוקי הנשימה.

ומכאן מוצא החייכן מקום לקצת ליצנות: הגם דברים אלו הם בגדר תורה שיש ללמדה בקתדרה? ומה דינם של בעלי־חיים, שאין להם חכמים יושבים בקתדראות ללמדם אכילה והליכה, שינה ונשימה ושאר מעשים טובים. כלום חס ושלום הם מחסרים את בטנם ואינם בשינה נעימה או שאינם מקפצים ומדלגים ורצים וצוהלים ונוערים ונוהמים ונובחים ושואגים ומצעקים ומוציאים כל מיני קולות, שהם אצלם בגדר דיבור? ולא עוד אלא שכל חי למינהו יודע־נגן לפי דרכו. משום שהם ילדי הטבע ועושים הכל בדרך הטבע.

אכן, כך היא המידה בבעלי־חיים. ולא היא באדם. ניתן לומר על האדם: ותחסרהו מעט מן הבהמה והחיה. הרבה דברים שבעלי־חיים משיגים אותם ללא לימוד וללא שכר־לימוד, לגמרי בחנם ומעצמם, בתכלית הקלות, אדם צריך להתייגע עליהם ולשלם עבורם טבין ותקילין. מה שלאחרים חיים הוא לאדם תורה. מה שלאחרים הרגל הוא לאדם תרגיל ממושך.

דרך משל, הדיבור, כל שהחיה יודעת בעסקי־לשון נופל בחלקה מיד סמוך ללידתה. כל סודות האלף־בית שלה נגלים לה ברוח הקודש וכביכול ומסתמא אף כל המליצות הנשגבות שבשפה החיתית שגורות על פיה מיום היוולדה ממש. וזו שהיא בניגון הריהי משתפכת בחמדת זמירותיה בעודה בחיתוליה. זהו. בעלי־חיים מקבלים מתנות הטבע בחנם. אדם חייב לשלם. אדם חייב ללמוד. אדם חיה תורנית.

אל תמהרו. עיינו קצת. כתר נתנו לאדם: הוא המדבר. אבל כלום באמת אנו יודעים לדבר, רצה לומר, לדבר כהלכה? שאם לא כהלכה הרי לא די שאין זה דיבור, אלא הוא גם שלילה של דיבור, היינו, בלבול וקשקוש, סיבוך גמור ולא בירור. ובכן. כלום באמת מסוגלים רוב הבריות לדבר, היינו, לברר רעיון כל שהוא, לבטאו כתיקונו, כלומר, להגיד עליו את המלים הדרושות, אותן בלבד ולא אחרות, לא את חליפתן ותחליפתן, אותן הפשוטות ביותר וההולמות ממש את הנושא? דרך כלל אין מדברים אלא מגמגמים, אין מבררים אלא מסבכים, אין ניגשים אל העיקר אלא מושכים את הטפל עד ששוכחים את העיקר. וכמעט שאין שכיח אדם המדבר בעדו. מדרך האדם לדבר כנגד עצמו מחמת אי־ידיעה במלאכת הדיבור.

כקלקולו בדיבור כך קלקולו בהילוך. יש יודעים לרקוד, אבל כמעט שאין יודעים ללכת. זה כפוף בהילוכו וזה זקוף יתר מדאי כאילו מתגדל הוא ברום קומתו להגיע עד לעננים. זה מיטלטל בהילוכו כשבשבת או כמטוטלת של שעון אילך ואילך זה נוהר קדימה כמין קטר. משל הוא חלוץ של איזה מחנה הצועד בסך; זה מבליט כרסו וזה מפשק את זרועותיו כאילו הוא שוחה בים הגדול; זה יש לו טפיפה של בר־אוז, זה מנפח לו כעין דבשת בדומה לגמל וזה אץ ורוצץ ומפלס לו דרך במרפקיו כמין שור הבר. הרבה העויות משונות יש לבני־אדם בהילוכם, שהוא על הרוב לא הילוך אלא מרוצה. בריחה או רדיפה. כל אחד בהילוכו דומה למין חיה ופחות מכל דומה הוא לבן־אדם. הואיל והאדם לא למד עדיין ללכת על פי דרכו. תלכו בעקבי צאן אדם ותראו או פסיעה גסה או פסיעה דקה מדי, או הפגנת עצמו בכל צעד או מין בושת־פנים בשל דריסת־רגל, או עסקיות יתירה של חפזון או פעמי חתול מתגנב, או צעידת־עצלתים מתמיהה או ריצה דוחפנית מרגיזה, או עזות־פנים קנטרנית או נמיכות־רוח כושלנית, או זריקת אבק בפני הזולת, היינו אבק ממש, או זריקת אבק על דרך ההשאלה. אין מידה טפופה בהליכה אלא מידה גדושה או מחוקה. אין מידה משום שלא נתפתח חוש המידה. אנשים מהלכים רק ברגלים ולא בשכל, לא בטוב־טעם, משל הגוף נעמס על גבם כמין אי־הבנה, כיותרת כבדה, שאינה מפועמת מן הרוח החיה.

ציינו את צד הגמגום המכריע בכל דיבור, שמחמת אי־שליטה בחכמת הדיבור בני־אדם מערבבים לרוב ענין בשאינו ענין, מבליעים את העיקר ופולטים את הטפל, אינם שומרים על מוקדם ומאוחר ואינם מקפידים לדייק ביחסי הגומלין שבין נושא לנשוא ונמצא שעל הרוב אינם אומרים מה שרוצים או שאומרים את ההיפוך ממה שהם רוצים ולבסוף נזכרים בכשלונם, מתחרטים ומתביישים ואין תקנה. ברם, תקלה זו לא היתה מגיעה לכלל צרה אילו בני־אדם שאינם שליטים בדיבורם היו מסוגלים לפחות לתת את הנעימה הדרושה לקולם. יש דיבור קשה שהנעימה מרככתו והניגון מפייסו. אבל גם הקול וגם בת הקול מוזנחים ומשולחים או מגודלים פרע. אין נהוג להקפיד על טיפוחם אלא אצל מי שהם שחקנים ועיקר עיסוקם על הבמה כאילו חיים חשובים פחות מן הבמה וענינים שבין אדם לחברו הם שניים במעלה לגבי ענינים שבין השחקן לקהל. השחקן נתבע להבעה נכונה, להתאמה נאותה של הדיבור והתנועה של הלך הרוח וסבר הפנים, של מצב הנפש והמצב על הקרשים, של פנים וחוץ. ואילו האדם במשאו ובמתנו בשוק, במשרד, בדו־שיח ובדו־עסק פטור מלהציג את עצמו בתפאורה הנאותה לענין זה ולשעה זו וכן פטור הוא מלייצג את הגיונו ורגשו באורם הנכון. יש מדבר פיוסים וקולו רוגז; יש אומר שיר השירים בניגון של איכה; יש מלבב בשיחו וארשת פניו חמורה ותוקפנית; יש משיב, אבל בת קולו כאילו הוא שואל. מליו מקרבות ומבטיו דוחים. אי התאמה, שהיא פרי חוסר הכשרה בטעם ובנעימה, משמשת גורם לרוב סכסוכים ואי־הבנות.

הגיעו עצמכם, אילו שקדוּ להכניס לתוך כל סל המזון הרוחני, שמציידים בו את הנער והנערה בצאתם לדרך החיים, גם “פרפראות” שכאלה, שבאמת הם צרכי אוכל נפש ממש, כגון נימוסים שבהילוך, שבדיבור, שבסבר פנים, שבטעם, שבתרבות הנפש, שבחוש המידה ושבחוש היאות, שבשכל טוב באומנות הגדת העיקר ומניעת הפטפוט ושבחכמת ההקשבה ושבסגולת הטעם והתואם, הנועם והנעימה בכל שיח ושיג, כלום לא היינו עוקרים על ידי כך משרשם הרבה סלעי־מחלוקת וכלום לא היינו שופכים על ידי כך לאבדון הרבה מי־מריבה?

פורענויות לרוב נתונות מידי הטבע. ומלבדן אנו ממשיכים על עצמנו פורענות בידינו ממש, זה מרים את קולו שלא כיאות ונמצא פלוני נפגע עד שורש הנפש; זה שופך את כעסו בהגזמה יתירה והוא מחבל מדעת או שלא מדעת בכל מקורביו. זה מכה בלשונו סתם מתוך שיגרא דלישנא וזה מבקש ממך כוס מים במין נעימה מסתורית שבקול או שבארשת פנים כאילו הוא מציע לפניך עסק של מחתרת או שמשות נבזה. או שהוא פשוט צועק על פלוני שלא במתכוון אלא משום שאין הוא מכוון את קולו, אלא קולו מכוון אותו. אומר לו פלוני: ועל שום מה אתה צועק עלי? כיוון שאין הוא יודע כלל בעצמו שהוא צועק הריהו משיב בקפידה; כלום אני צועק? הרי אתה מרעיד בקולך. עונה לו בן־שיחתו או בן־צעקתו ב“ירגזון”: לא אני אלא אתה מרעיש עלי את העולם. והרי נושא ראוי לקטטה או מכל מקום לפטר־מדון. הרבה קטטות שרשן באי הבנות. ואולי גם מלחמות גדולות נגרמות על ידי הרמת הקול שלא בעתה ודפיקת היד על השולחן שלא היתה צריכה לגופה.

עיקר מרירותה ומרייה של מחלוקת, ששני הצדדים צודקים או ששני הצדדים טועים. מחלוקת שהכל צודקים והכל טועים סופה להתקיים. וכלום מהי טעות? חוסר גמישות. קלקול בהילוך ובהליכות; נשימה שאינה כתיקונה. מחלוקת נעוצה כל עיקרה בחוסר תרבות, תרבות הנפש והגוף כאחד. שנים אוחזין בטלית, ששניהם יכולים להתכסות בה, או שניים אוחזין בספסל, שיש עליו שני מקומות־ישיבה, אלא שכל אחד מושך הכל לעצמו או תופס הכל לעצמו, ועל הרוב לא במזיד אלא בשוגג דווקא. אנו נחבלים על ידי השוגים הרבה יותר מאשר על ידי המזידים, והשגגה היא ענין של בורות, מיעוט לימוד, תירגול בלתי מספיק. כיוון שאין אנו לומדים כראוי את הדברים העיקריים, שהם יסוד ושורש להתנהגותנו, הן בין אדם לחברו והן בין אדם לעצמו, הרינו נוחלים רוב כשלונות.

אולי כדאי להטעים, שאנו חוטאים לכל מה שהוא עיקר ויסוד בחיי אדם הרבה יותר מן הדורות הראשונים. באשפרטה שביון עשו את אורח החיים של האדם לתורה שלימה והיו מחנכים עליה את הנוער, שולחן הערוך בישראל לא כל שכן שיש בו סעיפים וסעיפי־סעיפים להלכות דרך ארץ, הכוללות את האדם ומלואו בגוף ובנפש, באכלו, בשנתו, בדיבורו, בהילוכו, במשאו ומתנו, בקבלת אורחים, בהכנסת כלה, בהלוית המת, בכיבוד אב ואם ובכבוד לזקנים וכיוצא בזה. אין פרט בחיי אדם, שלא נאמר עליו איזה כלל. ואף על פי שהטעם והנימוק היו מוסר וחובות הלבבות, הרי הכוונה הצפונה שלום האדם וכבודו, אף תיקון החברה. ואילו אנו מזלזלים בכל. מילא, מוסר – זהו ענין של שוטים, לפי השגת רבים, אבל בריאות הגוף ושלום הנפש, של היחיד בעם ושל כלל העם, כלום אף הם דבר של מה בכך? ובכל זאת אנו מזלזלים באכילה ובשתיה, בצחוק ובשינה, בדיבור ובהילוך. אין סבורים שצריך לחבר עליהם תורה בספרים, אלא בחיים ממש. פלוני אינו אוכל אלא טוחן, אינו מהלך, אלא מטופף או מקפץ, אינו מדבר אלא לוחש או מצהיר, אינו מנעים בצחוקו, אלא שופך אותו עלינו כמן שצף קצף – מה בכך? דברים אלה הם זוטות בעינינו.

כיון שאין אנו לומדים ולא מלמדים דברים שהם בגדר עבודה, קל וחומר שאין לומדים ולא מלמדים ענינה של המנוחה, של הבטלה הפוריה, של שמירת שבת לכלל או של עשיית הפרט שבת לעצמו, כלום מהי שבת? נשימה מתוקנה, נופש, הפוגה, כמה שנאמר שבת וינפש. השבת היא המוסך, שכל כלי הרכב של ימות החול והחולין נוהרים לשם לתיקון ולשיפוץ. המנוחה היא הסדנה של המלאכה, המעבדה של העבודה. אלא שפחות מכל אנו לומדים את תורת המנוחה, היינו, תורת הנשימה הנכונה, בדומה להעמדת הקול, נראית לנו עסק של שחקנים וזמרים או גם של נואמים, היינו, של בעלי מקצוע, מומחים לדבר אחד. אבל כלום גם הדיוטות חייבים בנשימה כתיקונה?

צרה היא שבן־זמננו אינו יודע אפילו צורת אלף בתורת המנוחה. הוא משקיע רוב מרץ בעבודה, ולא קורטוב התענינות במנוחה. הרוצה לנוח הולך לבית־שעשועים, כלומר, מוסר עצמו בידי אחרים שהם יעסיקוהו וישפיעו עליו חויות. כשהוא עובד הריהו פועל וכשהוא נח רצונו להיות נפעל. אין הוא בעצם נח אלא מונח או נינוח. אנו פשוט לא למדנו את אומנות המנוחה, שתהא שופעת מתוך מקורנו ממש. וי לבן זמננו שבאה עליו שעה של מנוחה ואין לו בשכנותו זמר או קריין, רקדן או מומוס, אין שאין לו בכיסו ממון במידה מספיקה לקנות לו כרטיס הגורל, המזכה אותו להיות אחד המאזינים והצופים לחכמים מומחים המארגנים את מנוחתו. אומלל הוא, יש לו שעת־נופש, שבת קטנה, ואינו יודע מה לעשות בה. מכאן אתם לומדים שאף המנוחה היא ענין של עשיה, או דבר של שכחה. במנוחתו רוצה האדם לשכוח את עצמו, איזה הויה עלובה שרוצים לשכוח אותה.

אולם ההוויה אינה עלובה כלל. היא מתנה יקרה, חמדה גנוזה, היא חג הנשימות ושמחת הנשמה. אלא שלא למדנו להבינה כהלכתה ולהשגיחה כתיקונה, באמת צער הויה, שאין אדם יודע להיות הווה. לא למד מלאכה זו.

דיברנו על הנשימה דרך משל, ולמעשה המשל עשוי להיות נמשל גם כן. פשוט אין יודעים נשימה כהלכה משום שאין לימוד זה נחשב כל עיקר. השחקן, הזמר, הנואם עושים כל יום תרגילי־נשימה משום שמקצועם מחייבם לכך. אבל כלום כדאי לעשות תרגילי־נשימה לשם חיים סתם? החיים אינם מקצוע ואינם מחייבים, משמע, לשום דבר.

הסתכלו בהזנחה זו שנוהגים ביסוד היסוד של חיי־אדם – בנשימה – ותלמדו ממנה גזירה שווה על רוב הזנחות אחרות, הטובעות את חותם הקלקול בהילוכנו, בדיבורנו, בצחוקנו ובכל שיחנו ושיגנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!