בבית מספר 3 שברחוב תועפות ראם (הבית הראשון ברחוב מצד ימין; בפנה מגרש ריק) ארבע קומות. שתי דירות בקומת הקרקע, ארבע דירות בכל אחת מהקומות א‘, ב’, וג‘, ודירה אחת על הגג. חמש עשרה דירות בסך הכל, ובכל דירה אשת חיל. רק הגברת זייפלד, בקומה א’ על העמודים מימין, חולה במחלת לב ואינה יוצאת מהבית בלי בעלה, אבל גם היא גערה פעם בפועלי הנקיון של העיריה עד ששמחו לברוח משם.
הבית מבורך בילדים, וגג הבית מבורך בכביסה.
בוקר בהיר אחד מטייל איזה פרצוף טיול מקצועי ברחובות, הולך ומסתכל, ומגיע לרחוב תועפות ראם. בוחן את הרחוב בחינה אסטראטגית, ומוצא כי הבית מספר 3 יש בו אפשרויות טובות מבחינת הבתים הסמוכים, דרכי הנסיגה והשטחים המתים. והבית כמעט חדש. הגן מטופח. הגברים כולם בעבודה. הנשים עסוקות. מזג האויר מתאים בהחלט לכביסה. השעה שעת בוקר מאוחרת. מי שתורה לכבס ודאי כבר תלתה את הכביסה.
מעמיד הברנש פני גובה, כזה שאין רוצים לפתוח לו את הפתח, ועולה במדרגות. עולה ועולה ואינו פוגש נפש חיה. מגיע לגג. פתח הגג פתוח, והגג מלא כביסה, זוהרת באור השמש. מרכין הפרצוף את ראשו עד לרצפת האספאלט ומחפש רגלים. אין רגלים. הולך זה ונוטל פיילי הנשענת אל מעקה הגג, ומתחיל להסיר כביסה מעל החבל לתוך הפיילי.
בררן גדול הוא, וכנראה גם בעל נסיון בעניני טכסטיל. לא הכל מסיר הוא מהחבל, ולאו דוקא כבסים שכבר יבשו, אלא את המובחר. למשל, את הפיג’אמה החדשה (פלאנלה ורודה עם פרחים) שקבלה אורית ליום הולדתה מסבתא.
פתאום שומע הוא צעדים. קופץ אל מאחורי חדר הכביסה וממתין. הצעדים עוברים מהמדרגות אל רצפת הגג. הוא מציץ. זאת גברת ינקלביץ' תולה כביסה. גמרה לתלות, והלכה. תודה רבה. הוא מגיח ממחבואו ומוסיף לעבוד בזריזות. שלל רב וטוב ברוך השם.
מילא הברנש את הפיילי, ארז את שללו בשני סדינים חדשים, הוציא מתיק הגובים שלו שני שקים, דחס את החבילות לתוך השקים, הטיל את השקים מעבר למעקה הגג אל החצר האחורית, ניגש את פתח הגג, הציץ והקשיב. אין בחדר המדרגות אף נפש חיה. ברוך השם יום יום. בשקט ובבטחה הוא יורד במדרגות.
בקומה ב' נפתח פתח. הגברת בוטון יוצאת. הג’נטלמן מניח לה לעבור שם, והיא נכנסת את שכנתה, הגברת יוזלמן, ונסגר הפתח. חוזר הברנש לרדת במדרגות, ואין סוליות הגומי שלו משמיעות אפילו צפצוף.
ופתאום אַי, בעיטה באחוריו. הוא מנסה להתגלגל במלוא המהירות, אבל אותה רגל זריזה עושה לו סאלטה והוא נחבט בדלת, והצעקות “גנב! גנב!” זורמות באקוסטיקה של חדר מדרגות כרוח פרצים. הגברת מירמינסקי (שבעים וחמשה קילו) עומדת בפתח דירתה בדרכו, ובעיניה רצח, ומרים לובושיץ' (שהיתה סמלת בצבא) מחזיקה מערוך, ובטרם תוכלו למנות אחת שתים שלוש, וכבר הוא מוקף נשים זועמות.
חסומה דרכו. עושה הוא להן הצגת חולה נופלים, כדרך שלמד מרבותיו, עם גלגול העינים. אה, אה. עמדו רגע והביטו. זנק וניסה לפרוץ לעצמו דרך, אבל תפסו לו יד והופלא ישב. היכה על ימין ועל שמאל ובעט בכל רגליו, אבל נחבט בעצמים קשים מאד. ממהלומה אחת בראשו (כנראה מהמערוך, ימח שמו) צללו שיניו, ונתקעה ברך בבטנו וחשכו עיניו. אינן בושות להרים רגלים, גברות נכבדות. וזה באמת כאב. ישב, הרכין את פניו אל ברכיו וארב לחצופות אלה מתחת לגבותיו.
אמרה מרים לובושיץ': “צריך לקרוא למשטרה. בינתים נפשוט ממנו את מכנסיו ולא יוכל לברוח.”
שמע ועברה בו צמרמורת. בלי מכנסים וכל כך הרבה גברות! ולו חסר כפתור בתחתונים. אשתו אומרת לא יראו. טפשה, כעת שתדע.
אמרה הגברת מירמינסקי: “משטרה, שמשטרה. למי יש זמן. ואחר כך מזמינים לבית משפט לשעה שמונה, והשופט בא בתשע, ויושבים שם כל היום ומחכים, והמשפט נדחה לעוד חדשיים, ושוב באים. לא. לא צריך משטרה. יותר טוב נשבור לו יד.”
ייכנס השד באבי אביה! לשבור לו יד! שמעתם? שמע הגנב וקפץ ממקומו. הלמה בו מרים המערוך, והחל פיו זב דם.
אמרה הגברת יוזלמן: “ראי מה עשית! מסכן!”
אמרה הגברת מירינסקי: “מסכן שמסכן. צריך לשבור לו יד.”
אמרה גברת ינקלביץ': “אדרבא. נראה אותך גיבורה.”
אמרה הגברת יוזלמן: “רחמנות. הלא זה איש.” והלכה להביא לו מים.
אמרה הגברת בוטון: “מה גנב?”
אמרה מרים לובושיץ: “כביסה.”
“מה?” אמרה הגברת ינקלביץ'. “איפה הכביסה?”
אמרה מרים לובושיץ': “השליך מהגג לחצר. מהחלון ראיתי נופלים את השקים נופלים.”
אמרה הגברת ינקלביץ': “ולכלך? נבזה!” ובעטה בו. “כעת אצטרך לכבס הכל מתחילה.” ובעטה בו שנית. למזלו בדיוק חזרה הגברת יוזלמן ונתנו לו כוס מים.
אמרה הגברת מירמינסקי: “צריך לשבור לו יד, ולא יגנוב.”
לגם הגנב מן המים ואמר: “לא לכלכתי את הכביסה. היא ארוזה בסדינים ובשקים נקיים. אפשר לתלות עוד פעם. ואם תשברו לי יד, תלכו לבית הסוהר. זה אסור.”
אמרה הגברת זייפלד: “אַי שילך לעזאזל! עוד פעם כבר לא יבוא הנה. ואת הדלת של הגג צריך לנעול.”
אמרה הגברת ינקלביץ' “אי אפשר לנעול בכל פעם.”
אמר הגנב: “קחו אותי למשטרה.”
אמרה הגברת מירמינסקי: “לך בעצמך.”
אמר הגנב: “אלך להלשין שהרבצתן לי בשיניים ועל הראש. אני חולה מהמכות. אלך אל רופא בקופת חולים ויתן לי תעודה.”
אמרה הגברת מירמינסקי: “ראו את חבר ההסתדרות! יש לי פה עדות שאתה גנב.”
אמר הגנב: “יקחו אותך למשפט.”
עמדו הנשים והביטו בו כתרנגולות.
אמר הגנב: “תנו לי עשר לירות ולא אלשין.”
אספו ביניהן עשר לירות ונתנו לו, והוסיפו גם מכות כדי לקבל תמורה מלאה בשביל הכסף. והוא הלך משם צולע בכוונה כדי שתבושנה. אחר כך חששו, כל אחת בפני עצמה, פן ילך וילשין. אבל הוא עמד בדיבורו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.