כל מלה אמת

וכל המלים אמת לאמיתה

אין אני מספר לכם עובדות אלא מעשה שהיה

חיים בדאי

הסיפורים שפה מהם נדפסו מהם שודרו ב“העולם הזה”, “מעריב”, ב“לאשה”, וכמובן ב“קול ישראל”.

יצחק שמעוני, ראש מחלקת הבידור בשרות השידור, הוא שכרה אוזניים לסיפורי, ועל כך אני מודה לו בצורה מיוחדת (ראה עמוד 7). שותפו אמנון אחי-נעמי לימדני לעשות את זקני ועוד דברים חשובים מאוד.

בחירת הסיפורים מתוך הערימה נעשתה לפי בקשת המו"ל: שיהיו מצחיקים, פחות או יותר. אלא שנפלאו ממני דרכי הצחוק. פעם הרציתי לפני קהל משכיל מאוד על האספקטים הקרימינולוגיים של ניתוחי גוויות, וכמעט לא שמעו את דברי בגלל גלי געיות הצחוק. ופעם אחרת סיפרתי בדיחה נפלאה (ראה כל עמוד) וישבו השומעים קפואים. ובענין זה הרי מעשה שהיה.

בא איש לבקש משרה, שהתכונה העיקרית הנדרשת מנושאה היא יכולת שכנוע. אמר למועמד המעסיק בכוח: “מוטב שננסה אותך בפעולה. במסדרון יושב איש קודר וממושקף. טרדן הוא. אם תשכנע אותו כי אין טעם שייפגש אתי שלך המשרה”.

כעבור חצי שעה חזר המועמד ואמר: “מוותר. לא הצלחתי.” אמר המעסיק בכוח: הפסדת, אבל לא בגלל חוסר כשרון אלא בגלל טפשות. חצי שעה דיברת אל איש ולא חשת כי הוא חרש."

אקווה כי נטויות אוזניכם. ולשומע ינעם

מידד

יום אחד גילו במערכת כי בעצם אין אני עושה שם כלום, ובכן מינו לי עוזר, כדי שלא אשתעמם. ונתנו בעין יפה; צעיר שאורכו שני מטרים. רפי פרסיץ, צ’מפיון השחמט. והבחור אברך משי לכל ארכו. חביב מנומס, ממש בן טובים, ואפילו למד פילוסופיה באנגליה.

אבל בצעיר נחמד זה היה משהו מסתורי. בכל בוקר ראשית מעשיו במערכת הוא קורא את כל מודעות האבל שבכל העתונים. ובצהרים הוא תופש את עתוני הערב ומחפש את הנעדרים. ופעם בפעם הוא אומר לי: “אני צריך לצאת לשעה-שעתים”, נוטל את מגבעתו האנגלית ואת מטרייתו ונעלם לכל היום.

לא התאפקתי ואמרתי לו: אצבעוני, לא אכפת לי שאתה משאיר אותי להשתעמם לבדי, אבל רק משום הסדר הטוב הגד לי: לאן אתה נעלם בכל יום?"

אמר רפי: “מה יש האם עלי רק לעבוד ולעבוד כל הימים? צריך גם קצת להתבדר, לא? אנחנו צעירים רק פעם אחת”.

אמרתי לו: “ואיך אתה מתבדר?”

"אמר: “אני הולך ללוויות”.

ומאז בכל בוקר, בהיכנסו למערכת היה משפשף את ידיו ומספר לי: “אה! אתמול היו עשרים לוויות, בלי עין הרע! יום חזק”. או “אתמול היה טנור אחד שעשה אל מלא רחמים פאנטאסטי. בכיתי מלוא הדלי”.

ויהי היום, קופץ רפי מהמערכת ורץ ללוויה של איש חשוב. מגיע לשם, והלוויה מתעכבת. רפי איש עסוק. אין הוא יכול לבזבז את כל היום על לוויה אחת. נכנס לבית, לראות מה שלום עליו השלום. ומה הוא רואה? הבר-מינן מעשן סיגריה.

אומר לו רפי: “סלח לי אדוני. אין אני רוצה להאיץ בך. אבל כמה זמן עלי לחכות ללוויה שלך?”

אומר זכרו לברכה: “מצטער מאוד, חביבי. העיכוב הוא בגלל סיבות בלתי צפיות. בשערי הגיהנום מצאתי תור ארוך. ביורוקראטיה. נתתי לירה לאחד השדים, והוא הבטיח לקרא לי כשיגיע תורי. אתה רפי פרסיץ לא? נהדר. מה דעתך על פארטיה שח כדי להעביר את הזמן? מימי לא שיחקתי שח עם צ’מפיון”.

אומר רפי “אדרבא”, מוותר לו על מלכה, וישבו לשחק. אחרי כמה מהלכים אומר הבר-מינן: יפה שבכלל באת ללוויה שלי."

אומר רפי: “זה לא כלום. אני מוכן תמיד ללוויות שלך. בשבילי זה תענוג”.

אומר הבר-מינן: “איש צעיר, מצאת חן בעיני. מה בקשתך ממני ואתן לך. הלא אל הקבר לא אקח אתי כלום.”

חושב רפי וחושב ואומר: “אתה יודע מה? כבר מזמן רציתי משהו כדי לקשט את חדרנו במערכת. משהו מצהיל את הלב. החדר שלנו קודר מדי. אתה מוכן להשאיר לי את ראשך?”

אומר הבר-מינן: “את זה דוקא רציתי לקחת אתי אל הקבר, אבל בגיהנום הן לא אצטרך לראש, שהרי כובע לא אחבוש שם. קח את ראשי ותהיה לך מזכרת ממני.”

עוד הם מדברים בא שד ואומר לבר-מינן: “אדוני תורך.” הסכימו רפי והבר-מינן לתיקו; ליווה השד את הנשמה ורפי את הגוויה; ולמחרת בבוקר מביא רפי למערכת ראש.

תלינו את הראש בשערו, ובאמת היה קישוט יפה לחדרנו שבמערכת, וגם שימושי. כי בכל פעם שרצינו להיפטר מטרדן היינו מסלקים מהראש את המסך, ואפילו גדולי המטורפים היו בורחים. שנים גם מתו מפחד, והיו לרפי לוויות נעימות.

אמנם היו כמה קשיים. בפקודת משרד הבריאות שמנו את הראש בספירט, ועורכי הלילה היו שותים את הספירט. אבל גם לזה מצאנו תרופה. מילאנו את הצנצנת ספירט מפוגל, ואחרי שפגרו שני עורכי לילה ושלוש כתבניות שוב לא נגעו באוצר.

יום אחד מופיע אצלנו בחדר טיפוס מוזר. מיד ראיתי: טרדן. משכתי במסך, אבל לא נבהל. פנה אל רפי ואמר: “סלח לי בחור. אמנם אין זה נוהג לבקש מתנה בחזרה, אבל הנה, התנאים בגיהנום לא סיפקו אותי. אין שיכון. אין פרנסה ביורוקראטיה. פרוטקציוניזם. והאקלים איום. החלטתי לחזור אבל פה עלי אדמות אין זה מקובל שיהלך ברנש בלי ראש. אולי יכול אתה להחזיר לי את ראשי?”

רפי, בחור טוב, כבר היה מוכן לתת לו, אבל אני בעל נסיון. אמרתי: “רגע אחד. קודם כל תוכיח שאתה אתה.”

הוציא הטיפוס תעודת זהוי מכיסו והראה לי. אני מסתכל בתמונה. אני מסתכל בברנש. אין כל דמיון. בתמונה שבתעודת הזהוי יש רק ראש. לברנש יש הכל חוץ מראש.

אמרתי: " סלח לי, אדוני. כל אחד יכול לעשות חכמה כזאת. לבוא בלי ראש ולהראות תמונת ראש של זולתו."

התחיל האיש מתחנן. בלי ראש, הוא אומר, אין הוא עושה רושם רציני, ולכן לא יוכל להשיג תעסוקה.

חשבתי ואמרתי: “יש לי רעיון. רודולף דוברין הוא חרט עץ מומחה. הוא יעשה לך ראש תותב, מעץ. תוכל לבחור כל מודל שתרצה.”

וכך עשינו. הלכנו אל רודולף דוברין, וחרט ראש נפלא, מעשה אמן. שם האיש על צווארו את ראש העץ והיה לבו טוב עליו. כעת הוא ראש מחלקת הבידור בשרות השידור.

עמדתי ברחוב דזינגוף נשען אל אילן ומהרהר בה ובהם ובעתיד העולם, והזרזירים חוגגים ברעש בין הענפים ומלשלשים על ראשי.

פתאום פגעה בכתפי מהלומה אדירה. כשניסיתי להתרומם מהמדרכת היה גחון עלי פרצוף מחייך בהנאה וגועה: “שימשילולה, אתה פה?”

“לא”, גנחתי. אני לא שימשילולה."

בחן זה את פני בתמיהה, לחש בצער “סליחה”, ונעלם. החלטתי שזה מקום מסוכן, על אף הגנת הזרזירים. הלכתי ועמדתי על המדרכת מעבר לרחוב, בעמדת תצפית ניכרת פחות, נשען אל אילן ונושם את עשן הדיזלים של האוטובוסים.

פתאום הכה אל גבי משקל עצום, כאלו העלה נהג שוטה את משאיתו אל המדרכת מאחורי. אספתי את אברי, ובעודי מנער את בגדי מזוהמה, גועה אלי אותו קול: “הי שימשילולה! שם מעבר לרחוב ראיתי אחד שנורא דומה לך. מצחיק נורא הא הא הא.”

נאנקתי ואמרתי: “אבל אני לא שימשילולה.”

מבולבל הסתכל בי הצעיר, גמגם “ס–סליחה” והסתלק. רחוב מסוכן. פניתי והלכתי משם.

עודי פוסע ומהרהר והנה חשכו עיני בגלל משהו כביר שפגע בעורפי. נפלתי על גדר. לא יכלתי לקום, אבל יד טובה סייעה לי במשיכה שהספיקה כדי לנקוע לי יד לולא נקעה ידי מקודם. והצעיר טוב הלב רועם עלי: “שימשילולה? שמע דבר נפלא. רחוב דיזנגוף שם מלא פרצופים שהם העתק מדויק מהפרצוף שלו. פשוט אפשר להתבלבל פה בעיר הזאת.”

“אבל אני לא שימשילולה,” אמרתי.

הצעיר הסתכל בי אם אין אני לועג לו.

אה? אמר בתמיהה אתה לא?"

שימשילולה המסכן! אני משער בנפשי מה יקרה כשכבר ימצא אותו בן-חיל זה.

יסוד הדמוקראטיה הוא האמונה בכוח שיפוטו של “האיש שברחוב”. רציתי לדעת מה דעת האיש שברחוב על עצמו. עמדתי בצומת רחובות וקראתי: “חמור!”

כל האנשים שבתחום שמיעה הפנו את פניהם.

הדבר קרה ברחובות. אמרתי ברחובות כדי שלא תדעו איפה זה קרה באמת. באמת זה קרה בראשון.

ובכן בפתח תקוה היה פרדסן. איש טוב בלי ספק. ואפילו לא כל כך טיפש. כן. שמו מוישה-אהרן. בשביל שתבינו את אופיו עלי לספר לכם על בנותיו. אתם מבינים, תיכף אחרי שנשא אשה למזל טוב – היא היתה דבוירה-באשה בתו של חיים ינקל השוחט מירושלים. אשה נחמדה. היתה עושה צימס – שפתיים יישקו! כן. אשה כשרה. ובכן אשה כשרה זאת ילדה לו למוישה-אהרן בת, ועוד בת, ועוד בת, ועוד בת. ארבע בנות. ורק בחסדי השם התחילה סדרה מגוּונת. אבל הסדרה המגוונת כבר לא שינתה את אופיו של מוישה-אהרן, מפני שביסוד אופיו נשאר הפחד הגדול.

רבותי, ארבע בנות! ועל ארבע בנות אלה, רבותי, לוטשים עינים ארבעים וארבעה בני חיל. ואולי ארבעים וחמשה. הארבעים וחמשה זה אני. למה? מפני שהצעירה באותה חוליה של ארבע בנות, חיהלה, היתה מתוקה מאוד, רבותי, מתוקה מאוד. בת שש עשרה היתה ואפילו רק שמעת את הצחוק הצפרדעי שלה כבר ידעת: שם גחלים לוחשות, שם. כמובן גם הגדולות היו חמודות, אבל הן אינן נוגעות לסיפור זה אלא במידה שעיצבו את אופיו של האב, כלומר החדירו בו אימה לתומתן.

לצאת עם בחורים? הס מלהזכיר! מלה, צעדים מספר, ישיבה על אבן או על בול עץ – ואז הוי הוי הוי מה שיבוא. בקיצור, כמו נרות חנוכה. לראותן בלבד.

איך נפגשים עם חיהלה באופן פרטי בלי שנצטרך לעבור אפילו חמשה צעדים לעיני מלשינים בכוח? עשיתי חישובים טאקטיים ואסטראטגיים והעברתי את המלחמה לשטח האויב.

למוישה-אהרן היתה, כמו לכל פרדסן הגון, חצר גדולה. ובחצר כל מה שצריך להיות בחצר. אפילו ספסל.

אמרתי לחיהלה: ניפגש אצלכם בחצר ותביאי לי ריבה של ענבים שעשתה אמא שלך ואולי גם שטרודל – אבל תגידי לבובי שלא ינבח. בובי היה הכלב.

ויהי ערב אחד, שוכבים לישון, – הזבובים שכבו לישון, הפרות שכבו לישון, התרנגולות שכבו לישון, מוישה-אהרן שכב לישון וגם הירח שכב לישון – נפגש עבדכם הנאמן עם חיהלה החמודה על הספסל בחצרו של מוישה-אהרן בצל התאנה (אבל איזה צל? הלא זה היה לילה!) והתחלנו בשטרודל ועברנו לריבת הענבים והמשכנו בממתקים אחרים אה-הא.

ופתאום, כמו באופרה חתונת פיגארו, אני שומע “אה” כזה סופראנו, וחיהלה איננה.

ומסביב חושך. ודממה. הענין מתחיל להיות עצוב. אני קם ממקומי, מנסה למצא דרך בין העצים, נתקל בתעלות השקאה. השד יודע כמה בוץ היה שם. וכמובן נופל קצת ונחבט בזרוע, פה. ואין אני יודע אם אני מתקדם או נסוג ולאיזה כיוון בכלל. ופתאום מאיר עלי פנס. לא אוכל להגיד לכם בדיוק אם זה היה פנס רוח או פנס רפת. לא הבחנתי. הוא האיר לי ישר בעינים. אבל על יד הפנס, לא הרחק ממנו, הזדקר לו ג’יפת, כלומר רובה ציד.

ואני, רבותי, אני אוהב לחיות. אין אני אוהב למות. אני עומד. הפנס עומד. הג’יפת עומד. רק בוב הכלב זז. ניגש אלי. מכשכש בזנבו. שמח לראות אותי, הנבל. כמובן. בתחילת הערב נתתי לו דלי מלא עצמות.

ופתאום עולה מאחרי הפנס קולו של מוישה-אהרן: “נו, בחור. מה אתה עושה פה אצלי בחצר באמצע הלילה?” ידעתי: אני אומר חיהלה, הג’יפת אומר בום, אתם אומרים קדיש. אמרתי: אֶ אֶ אֶ. אומר מוישה-אהרן: “מה א א א?” אני אומר: “בחייך סלק את הג’יפת. אינני יכול לדבר כשאני מביט על ג’יפת. אני אלרגי למוות.” אומר מוישה-אהרן: “אתה מדבר או שאני עושה לך עוד חור בישבן?” הפרוספקט לא קסם לי. אמרתי: “אני – אני באתי ל-לגנוב.” “לגנוב?!” נוהם מוישה-אהרן. “כ-כ-כן”, אמרתי. “ל-ל-לגנוב באתי”. ואז מ מ, זהיתי את הריח העז. “לגנוב לימונים מתוקים”, אמרתי. “פה פה מהעצים שלך. טולקובסקי אמר: אין כמו הלימונים המתוקים של מוישה-אהרן. כך אמר טולקובסקי. הוא אמר: על כנה של לימון מתוק של מוישה-אהרן גדל שמוטי הכי טוב בעולם”.

רגע היתה דממה, ואני מסתכל בג’יפת. ואז אומר מוישה-אהרן ובקולו נשמע חיוך רחב: “בוא בחור. בוא. היכנס הביתה”. והוא תופס אותי בזרועי, והוא והכלב מכניסים אותי הביתה כמו שאני, מלוכלך בבוץ, מזיע מפחד ורועד מאימה.

נכנסים הביתה והוא קורא: “דבוירה-באשה, בואי ותני לו תה, ליוצמח הזה. אַת שומעת, דבוירה-באשה, מה שאמר טולקובסקי על הלימונים המתוקים שלי – שב, גולם, שב. בן חיל זה בא אלינו לגנוב לימונים מתוקים. אמרתי לך: כמו שלי אין בכל הארץ. אתה אמיץ, בחור. אמיץ. לא מפחד מג’יפת, לא מפחד מבובי. אה. אתן לך כמה לימונים מתוקים. אבל ראה. צריך גם לדעת איך לעשות את המנבטה. אדמה טובה יש לך?”

ואחרי ששמעתי הרצאה ארוכה, ושתיתי תה טוב עם שטרודל ועם ריבת ענבים, הוא אומר לי: אתה יודע, בחור. תהיה פרדסן טוב. אם יהיו לך ספקות, בוא אלי. אשמח לעזור לך. בוא, תבקר, אצלנו."

כן. באתי, באתי. כמובן, לא תמיד הביתה. בדרך כלל, לחצר. אי, חיהלה! היא היתה מתוקה מהלימונים.

בבית מספר 3 שברחוב תועפות ראם (הבית הראשון ברחוב מצד ימין; בפנה מגרש ריק) ארבע קומות. שתי דירות בקומת הקרקע, ארבע דירות בכל אחת מהקומות א‘, ב’, וג‘, ודירה אחת על הגג. חמש עשרה דירות בסך הכל, ובכל דירה אשת חיל. רק הגברת זייפלד, בקומה א’ על העמודים מימין, חולה במחלת לב ואינה יוצאת מהבית בלי בעלה, אבל גם היא גערה פעם בפועלי הנקיון של העיריה עד ששמחו לברוח משם.

הבית מבורך בילדים, וגג הבית מבורך בכביסה.

בוקר בהיר אחד מטייל איזה פרצוף טיול מקצועי ברחובות, הולך ומסתכל, ומגיע לרחוב תועפות ראם. בוחן את הרחוב בחינה אסטראטגית, ומוצא כי הבית מספר 3 יש בו אפשרויות טובות מבחינת הבתים הסמוכים, דרכי הנסיגה והשטחים המתים. והבית כמעט חדש. הגן מטופח. הגברים כולם בעבודה. הנשים עסוקות. מזג האויר מתאים בהחלט לכביסה. השעה שעת בוקר מאוחרת. מי שתורה לכבס ודאי כבר תלתה את הכביסה.

מעמיד הברנש פני גובה, כזה שאין רוצים לפתוח לו את הפתח, ועולה במדרגות. עולה ועולה ואינו פוגש נפש חיה. מגיע לגג. פתח הגג פתוח, והגג מלא כביסה, זוהרת באור השמש. מרכין הפרצוף את ראשו עד לרצפת האספאלט ומחפש רגלים. אין רגלים. הולך זה ונוטל פיילי הנשענת אל מעקה הגג, ומתחיל להסיר כביסה מעל החבל לתוך הפיילי.

בררן גדול הוא, וכנראה גם בעל נסיון בעניני טכסטיל. לא הכל מסיר הוא מהחבל, ולאו דוקא כבסים שכבר יבשו, אלא את המובחר. למשל, את הפיג’אמה החדשה (פלאנלה ורודה עם פרחים) שקבלה אורית ליום הולדתה מסבתא.

פתאום שומע הוא צעדים. קופץ אל מאחורי חדר הכביסה וממתין. הצעדים עוברים מהמדרגות אל רצפת הגג. הוא מציץ. זאת גברת ינקלביץ' תולה כביסה. גמרה לתלות, והלכה. תודה רבה. הוא מגיח ממחבואו ומוסיף לעבוד בזריזות. שלל רב וטוב ברוך השם.

מילא הברנש את הפיילי, ארז את שללו בשני סדינים חדשים, הוציא מתיק הגובים שלו שני שקים, דחס את החבילות לתוך השקים, הטיל את השקים מעבר למעקה הגג אל החצר האחורית, ניגש את פתח הגג, הציץ והקשיב. אין בחדר המדרגות אף נפש חיה. ברוך השם יום יום. בשקט ובבטחה הוא יורד במדרגות.

בקומה ב' נפתח פתח. הגברת בוטון יוצאת. הג’נטלמן מניח לה לעבור שם, והיא נכנסת את שכנתה, הגברת יוזלמן, ונסגר הפתח. חוזר הברנש לרדת במדרגות, ואין סוליות הגומי שלו משמיעות אפילו צפצוף.

ופתאום אַי, בעיטה באחוריו. הוא מנסה להתגלגל במלוא המהירות, אבל אותה רגל זריזה עושה לו סאלטה והוא נחבט בדלת, והצעקות “גנב! גנב!” זורמות באקוסטיקה של חדר מדרגות כרוח פרצים. הגברת מירמינסקי (שבעים וחמשה קילו) עומדת בפתח דירתה בדרכו, ובעיניה רצח, ומרים לובושיץ' (שהיתה סמלת בצבא) מחזיקה מערוך, ובטרם תוכלו למנות אחת שתים שלוש, וכבר הוא מוקף נשים זועמות.

חסומה דרכו. עושה הוא להן הצגת חולה נופלים, כדרך שלמד מרבותיו, עם גלגול העינים. אה, אה. עמדו רגע והביטו. זנק וניסה לפרוץ לעצמו דרך, אבל תפסו לו יד והופלא ישב. היכה על ימין ועל שמאל ובעט בכל רגליו, אבל נחבט בעצמים קשים מאד. ממהלומה אחת בראשו (כנראה מהמערוך, ימח שמו) צללו שיניו, ונתקעה ברך בבטנו וחשכו עיניו. אינן בושות להרים רגלים, גברות נכבדות. וזה באמת כאב. ישב, הרכין את פניו אל ברכיו וארב לחצופות אלה מתחת לגבותיו.

אמרה מרים לובושיץ': “צריך לקרוא למשטרה. בינתים נפשוט ממנו את מכנסיו ולא יוכל לברוח.”

שמע ועברה בו צמרמורת. בלי מכנסים וכל כך הרבה גברות! ולו חסר כפתור בתחתונים. אשתו אומרת לא יראו. טפשה, כעת שתדע.

אמרה הגברת מירמינסקי: “משטרה, שמשטרה. למי יש זמן. ואחר כך מזמינים לבית משפט לשעה שמונה, והשופט בא בתשע, ויושבים שם כל היום ומחכים, והמשפט נדחה לעוד חדשיים, ושוב באים. לא. לא צריך משטרה. יותר טוב נשבור לו יד.”

ייכנס השד באבי אביה! לשבור לו יד! שמעתם? שמע הגנב וקפץ ממקומו. הלמה בו מרים המערוך, והחל פיו זב דם.

אמרה הגברת יוזלמן: “ראי מה עשית! מסכן!”

אמרה הגברת מירינסקי: “מסכן שמסכן. צריך לשבור לו יד.”

אמרה גברת ינקלביץ': “אדרבא. נראה אותך גיבורה.”

אמרה הגברת יוזלמן: “רחמנות. הלא זה איש.” והלכה להביא לו מים.

אמרה הגברת בוטון: “מה גנב?”

אמרה מרים לובושיץ: “כביסה.”

“מה?” אמרה הגברת ינקלביץ'. “איפה הכביסה?”

אמרה מרים לובושיץ': “השליך מהגג לחצר. מהחלון ראיתי נופלים את השקים נופלים.”

אמרה הגברת ינקלביץ': “ולכלך? נבזה!” ובעטה בו. “כעת אצטרך לכבס הכל מתחילה.” ובעטה בו שנית. למזלו בדיוק חזרה הגברת יוזלמן ונתנו לו כוס מים.

אמרה הגברת מירמינסקי: “צריך לשבור לו יד, ולא יגנוב.”

לגם הגנב מן המים ואמר: “לא לכלכתי את הכביסה. היא ארוזה בסדינים ובשקים נקיים. אפשר לתלות עוד פעם. ואם תשברו לי יד, תלכו לבית הסוהר. זה אסור.”

אמרה הגברת זייפלד: “אַי שילך לעזאזל! עוד פעם כבר לא יבוא הנה. ואת הדלת של הגג צריך לנעול.”

אמרה הגברת ינקלביץ' “אי אפשר לנעול בכל פעם.”

אמר הגנב: “קחו אותי למשטרה.”

אמרה הגברת מירמינסקי: “לך בעצמך.”

אמר הגנב: “אלך להלשין שהרבצתן לי בשיניים ועל הראש. אני חולה מהמכות. אלך אל רופא בקופת חולים ויתן לי תעודה.”

אמרה הגברת מירמינסקי: “ראו את חבר ההסתדרות! יש לי פה עדות שאתה גנב.”

אמר הגנב: “יקחו אותך למשפט.”

עמדו הנשים והביטו בו כתרנגולות.

אמר הגנב: “תנו לי עשר לירות ולא אלשין.”

אספו ביניהן עשר לירות ונתנו לו, והוסיפו גם מכות כדי לקבל תמורה מלאה בשביל הכסף. והוא הלך משם צולע בכוונה כדי שתבושנה. אחר כך חששו, כל אחת בפני עצמה, פן ילך וילשין. אבל הוא עמד בדיבורו.

האיש שישב על ידי באוטובוס אמר אלי בעצב: “נורא! נורא!”

לא ידעתי על מה הוא מדבר, ובכן הסכמתי: “נורא!” אמרתי.

“כזה עליז, מלא חיים” אמר האיש, “ופתאום!”

תפסתי כי המדובר באחד שהלך לעולמו. נאנחתי.

“תמיד מלה טובה לחבר”, אמר האיש בצער. “וכזה צנוע, בלי רעש.”

הוספתי אנחה. זה טוב בשביל הריאות.

“וכמה דאג לידידיו!” אמר. “ואיזו שימת לב לדור הצעיר!”

ובכן היה ההספד על אחד מלמד-וו צדיקים. הוספתי אנחה כבדה.

“ואיזו חיבה למשפחתו!” האיש כמעט בכה. “מסכן, מסכן! פתאום!”

סקרנותי גברה עלי. “על מי אתה מדבר?” שאלתי.

הוא נדהם. “על מי? על ינקלביץ', כמובן. מה? אינך יודע?”

“אינני יודע,” אמרתי. " מי הוא או מי היה ינקלביץ'?"

הוא הסתכל בי בעין בוחנת. כשראה כי אין אני מתבדח, אמר: “נו אם אינך יודע, אגיד לך. ינקלביץ' היה אחד מגדולי הנבלים שישבו בארץ הזאת מעולם.”

“אַי, אַי” אמרתי. “חבל על דאבדין.”

“חבל?” קרא האיש. “ברוך שפטרנו!”

“אבל אמרת, ׳תמיד מלה טובה לחבר'?”

“או, כן כן. חנפן נבזה! ומאחורי הגב – לא פסק פיו משיקוצים.”

“ואמרת, כזה צנוע, בלי רעש.”

“ודאי צנוע. לא רצה שירגישו מה הוא זומם. הכל בהסתר!”

“ודאג לידידיו.”

“ודאי דאג. ביחוד לבעליהן של נשים יפות. אך, איזה נואף! אתה יודע ממה פגר? אני אגיד לך: משבץ הלב! ואתה יודע מדוע? מפני שהיה שטוף זימה!”

“ומה בדבר, שימת הלב לדור הצעיר?”

“הוי הוי! מפתה נערות שכמותו!”

“והחיבה למשפחתו'?”

“חיבה! אשתו לא גרה אתו חמש שנים. היה מילל על ילדיו שאינו יכול לראותם, ומעולם לא ניגש לראות אם הם חיים או מתים.”

“נו,” אמרתי. “עושה רושם נחמד.”

“על מי אתם מדברים?” שאל איש שעלה לאוטובוס בתחנה האחרונה.

"על ינקלביץ״, אמר האיש שישב על ידי.

“אה,” אמר האיש שעלה בתחנה האחרונה. “נורא! נורא! פתאום וכזה מלא חיים.”

“ותמיד מלה טובה לחבר,” אמרתי אני בצער. “וכזה צנוע, בלי רעש. וכמה דאג לידידיו! ואיזו שימת לב לדור הצעיר! ואיזו חיבה למשפחתו!”

“מה!” אמר האיש שעלה בתחנה האחרונה. " גם אתה הכרת אותו?"

“ודאי,” אמרתי, “הייתי פוגש אותו יום יום.”

ונדמה לי כי עודני פוגש אותו, או העתקים שלו, יום יום.

אותו יום שמע טוביה במשרד בדיחה מוצלחת. סיפר אותה מנחם, וכל השומעים צחקו צחוק גדול. בבית רצה טוביה לספר את הבדיחה ליונה (אשתו), אבל היא נחפזה להשכיב את הילדים ולסדר את הבית, האיצה בו שיתרחץ ויתלבש. היו צריכים לבוא אליהם עמינדב ותחיה צוקרמן והדוקטור בירנבאך ואשתו.

תערובת הנאספים היתה קצת מוזרה. תחיה טמבלה ועמינדב כנראה רצה לישון והדוקטור בירנבאך מתקשה עד היום בדיבור עברי ואשתו כולה קורקטית. ויונה רצתה לעשות על כולם רושם טוב.

פתאום היתה דממה בחדר. פתח טוביה ואמר: “א פרופו, שמעתי היום במשרד בדיחה טובה.” אמר עמינדב: “כך עובדים אצלכם?” והדוקטור בירנבאך אמר: “אך כן. זה בעיה ארצית.” שתק טוביה. אמרה תחיה: “נו, ספר את הבדיחה.”

אמר טוביה: “ארמני אחד חזר הביתה ומצא את אשתו ואת–”. יונה הפסיקה אותו: “אני מקוה שאין זאת בדיחה גסה טוביה,” אמרה בהתראה. חייך טוביה ואמר: “דוקא גסה מאוד.” אמר עמינדב: “נדמה לי שכבר שמעתי אותה. האשה התלבשה כדי ללכת לנשף מסכות”. אמר טוביה: “לא, לא זאת הבדיחה.” אמרה תחיה: “אולי כבר תספר?”

אמר טוביה: “כן. איפה הייתי? אה. ובכן ארמני אחד חזר הביתה ומצא את אשתו ואת–”. אמרה הגברת בירנבאך: “סליחה?” הביט בה טוביה ולא תפס מה קרה. “זה בסדר, אמרה לו יונה, “אבל בלי מלים גסות.” אמרה טוביה” “כבר התחלתי.” אמרה תחיה: “הוא כבר התחיל, ובכן הניחי לו לסיים. ספר, טוביה.”

אמר טוביה: “אבל אל תפסיקו אותי. ובכן זה כך. פעם חזר ארמני הביתה ומצא את אשתו ואת– מה יש, יונה?” יונה התלחשה עם הגברת בירנבאך. אמרה יונה: “אין דבר, טוביה אל תשים לב.” אמר טוביה: “אבל את מפריעה לי.” אמרה תחיה: “אל תפריעי לו, יונה. ספר, טוביה.”

אמר טוביה: “ארמני-אחד-חזר-הביתה-ומצא—את-אשתו-ואת –”. אמר דוקטור בירנבאך: “סליחה. לא כל כך מהר, בבקשה.” אמר עמינדב: “מה אתה רץ? אתה מפחד שהבדיחה תברח או שנברח אנחנו? מה השעה?” אמרה יונה: “מה יש? עוד מוקדם. רוצים תה?” תחיה רצתה תה. הדוקטור והגברת בירנבאך רצו קפה. עמינדב רצה מיץ פטל עם סודה. טוביה רצה לספר את הבדיחה אבל אמר כי רוצה הוא תה.

יצאה יונה מהחדר, וטוביה שתק. אמרה תחיה: “כעת ספר.” אמר עמינדב: “חכה רגע. גם אני רוצה תה. אגיד ליונה.” ויצא מהחדר. אמרה תחיה: הוא ודאי כבר שמע את הבדיחה. אל תחכה לו. ספר."

אמר טוביה: “מוטב שאחכה.” אמרה הגברת בירנבאך: “כבר לא כל כך חם.” אמר הדוקטור בירנבאך: “היה קיץ קשה.” ושתקו. חזר עמינדב ואמר: “הפסדתי משהו?” אמרה תחיה: “לא. הוא חיכה לך. שב ושמע.”

אמר טוביה: “פעם אחת חזר ארמני הביתה ומצא את אשתו ואת –”. סיים עמינדב את פהוקו בפה קפוץ ששיווה לו הבעה איומה, ואמר: “רגע, רגע. לא שמעתי. מה אמרת?” אמר טוביה: “ארמני–חזר–הביתה–ומצא –את–אשתו ואת–.” נכנסה יונה ושמה לפניהם תחתיות ובזיכים וכפיות סוכר. שתק טוביה. אמר עמינדב: “ובכן, מה קרה לו, לאותו ארמני, סוף כל סוך?” אמר טוביה: “לא כלום. הוא מת.” אמרה הגברת בירנבאך: זה לא כלום? זה נורא!" אמרה תחיה אבל ממה מת?

כשהלכו האורחים, ועמדה יונה לאסוף את הכלים, תפס אותה טוביה, והושיבה בכורסה, ואמר: "אם את זזה בטרם אסיים, אהרוג אותך. וכעת שמעי. “ארמני אחד –”. אמרה יונה: “אני יודעת את הבדיחה. בסוף אמר הארמני: ‘אמכור את הספה?’”

היתה לי אשה פולניה, ושנאתי את כל הפולנים. יש לי אשה גרמניה ואני שנא את כל הגרמנים

המסקנה: היהודים צריכים להתנגד לנישואי תערובת.

קצין המשטרה המוכשר והנמרץ ר/פ אברהם (“אברהם”) יקנעם קימט את מצחו בקוצר רוח. (דרך אגב, זה סיפור בלשי.) סגנו סר"פ משה פר, החל מרטט באימה. כי כשמקמט יקנעם את מצחו הוא עלול לפעמים גם לחשוב. וכשהוא חושב, הוא עלול לצוות. ובמשטרה, ידוע לכולכם, אין חכמות. פקודה היא פקודה.

“ובכן,” אמר יקנעם בקולו הנמרץ, “אין תוצאות.”

“כן, אדוני.”

“שבע רציחות בזו אחר זו, וכולן מעשי מומחים קרי מזג, ולא יכולתם לגלות לפחות מי הרוצחים?”

“לא, אדוני”

“ואתם חושבים שדעת הקהל תשתוק לנו?”

“לא, אדוני.”

קם יקנעם וחגר את אקדחו. “אני יוצא בעצמי,” אמר. “עת לפעול!”

הוא הלך אל נוטקה הקבצן הסומא-החרש-האילם, המודיע הטוב ביותר של המשטרה (אולי חוץ מאבו בקר, רועה הזונות). עבר על פני נוטקה ובתנועה מהירה הטיל לתוך צלחתו אסימון. הסיט נוטקה את משקפיו השחורים, ראה את הסימן המוסכם ונהם: “לך לעזאזל!”

הלך יקנעם לקפה עזאזל וישב כשגבו אל הפתח. כעבור שתי דקות בא נוטקה מחופש בפיג’אמה, בשטריימיל ובזקן אדום, ועמד מאחוריו.

ראה יקנעם את בבואתו של נוטקה בבי-הסוכר המצוחצח שלפניו, ואמר כששפתיו אינן נעות: “הגד מיד: מי הרוצחים?”

גחן נוטקה ולחש לעורפו: “אתה רואה שם את האיש שבפנה?” ונעלם.

קם יקנעם מישש את אקדחו, ניגש בשקט מקפיא-דם אל האיש שבפנה, ואמר לו: “מותר לי לשבת על ידך?”

השיב האיש בשקט: “כן, מר יקנעם.”

יקנעם הופתע: “אתה מכיר אותי?”

“ודאי,” אמר האיש. “ואתה בא לחקור אותי בענין הרציחות.”

צמצם יקנעם את עיניו ואמר בלעג: “אתה ציני, מה?”

“לא תוציא ממני כלום.” אמר האיש וחייך.

“עוד נראה,” סינן יקנעם מבעד לשיניו.

“אין לך שום הוכחות,” אמר האיש.

עבר יקנעם מיד לשיטה הישירה, “הבט חביבי,” אמר לאיש בחביבות מבשרת-רע, והצית לו סיגריה, “אם לא אצליח להסיר את הלוט מעל התעלומה, אני מת-פט-טר. בנת? לכסאי מצפה בקוצר רוח הקארייריסט השפל סר”פ פר, והוא במקומי לא יעדה כפפות משי!"

האיש התכווץ. “באיומים עלי לא תשפיע,” אמר בקול רועד, “אבל אני מוכן לגלות לך את הכל.”

“דבּר!” אמר יקנעם.

“ובכן,” אמר האיש, “אנחנו איגוד חשאי. תוכל לקרוא לנו בהודעות לעתונות בשם רצח בע”מ, אף כי אין לנו שם רשמי. אנחנו חבורת אנשים שהגיעו למסקנה כי יש פה בארץ אנשים מיותרים."

“מי למשל?” שאל יקנעם.

“למשל, השורקים והצועקים בקולנוע, והנדחקים אל פתח האוטובוס ומונעים מעבר, והצופרים ממכוניות לחברותיהם ולחבריהם, והמשתינים מבואות הבתים, והרוכבים על אופניים על המדרכות, והמנערים מרבדים על ראשי הבריות–”

“די!” קרא יקנעם. “אני אתכם!”

יום אחד אחרי הצהרים החל דויד מקלל את עירית תל-אביב. הוא היה ברחוב דיזינגוף, צומת פרישמן, וראה עלמה נחמדה, והיא היתה מוכנה לשוחח אתו, והוא לא יכל לעמוד ולשוחח. הוא היה מוכרח למהר. מאחר שעירית תל-אביב אינה דואגת לתושבים, הוא היה מוכרח למהר הביתה.

הוא אמר לה “אני מוכרח למהר”. אבל הטפשה לא תפסה, והתפלאה, ושאלה אותו מה שלומו ואם הוא פוגש את חיים, והוא ענה כי הוא מוכרח למהר. ומיהר. הוא מיהר ובליבו קילל את העיריה וגם את יוסף שפיתה אותו לשתות עוד כוס תה.

הולך ומנסה לחשוב על דברים אחרים, למשל על חורבן בית המקדש, אבל אין הוא יכול לחשוב על חורבן בית המקדש כשעוד מעט הנה הנה, יקרה לו חורבן. זה פשוט כואב לעזאזל. אולי פה במגרש הריק? אבל אי אפשר. הרי הכל גלוי. אולי ייכנס לבית קפה ויבקש. פשוט ישאל. נדמה לו כי לפי החוק חייבים כולם להיות מצוידים. אבל בטפשותו כי רבה נכנס דוקא לרחוב שאים בו בתי קפה. אל אלהים! לוא ביקשו ממנו כעת אפילו לירה, היה משלם. עוד רגע ועוד רגע. הוא מחיש את צעדו. מי זה צוחק שם? נסו אתם להחיש צעד במצב כזה!

ומי תופס אותו מאחוריו? שמשוני הזקן. ימח שמו. מה הוא רוצה? ודאי ארב לו.

עמד דויד ואמר כי הוא ממהר. אבל שמשוני הזקן אמר רק רגע. הוא צריך לומר לדויד דבר חשוב. מה הדבר החשוב – לא שמע דויד. הוא חשב על משהו אחר. “ובכן”, אמר שמשוני הזקן, “תוכל לעזור לי?” “אנסה,” אמר דויד, “שלום.” "רגע אחד אמר שמשוני הזקן, “אל תשכח למסור דרישת שלום לאמך. מה שלומה? כבר מזמן לא ראיתיה. לא תשכח למסור דרישת שלום.”

ברח ממנו דויד. זה פשוט כואב. אולי ייכנס למבוא של אחד הבתים? לא. נכנסים ויוצאים. שיתפוצצו. אלי, אלי: זה נורא. לוא לפחות כבר ירד הלילה. בחשכה אפשר לגשת אל הגדר. אסור לחשוב על זה. עוד חמש דקות מאכסימום. אפילו פחות. הנה הנה.

“דויד!” הוא שם עצמו כלא שומע. אבל הקול, קול אשה, חזר וקרא: “דויד! מה זה? אינך שומע?” זאת חנה. ימח שמה. במדרכה האחרת. הוא עומד וקורא לה: “אני ממהר!” היא אומרת “רגע אחד.” היא עוברת את הרחוב אליו. אוי, שתלך לכל השדים והרוחות. הוא עומד. מה יקרה קודם? האסון או התעלפות?

“מה יש?”

“הבט. אתה יכול להגיד לשושנה שאני מחכה לה מחר אחרי הצהרים? נדברנו לשעה חמש, אבל אולי שכחה. תגיד לה?”

“כן, כן. שלום.”

“מה לך דויד? אתה נראה חוור. קרה משהו?”

“לא, לא קרה כלום. לכי לעזאזל. לא. לומר שלום.”

עוד קטע של רחוב. אך, הנה כבר הבית. מהר מהר. איפה המפתח? יהיה המפתח מוכן ביד. הוי הוי הדלת.

הוא פתח, פרץ בסערה פנימה. אולי לא פנוי? תודה לאל, פנוי!

אה!

כעבור רגע כבר ישב וצחק. איזו שטות! ואני כבר הייתי מוכן לשלם לירה.

“או – אתה כבר פה?” יצא לקראתי קולה ואחריה הציצו פניה של גאגא. אותה שעה בנתי מדוע נקראה בשמו של אווז.

“טוב,” נכנעה גאגא לגורלה המר. “היכנס. אבל תצטרך לחכות לי. עוד אינני מוכנה.”

הוכנסתי לחדר אוכל-אורחים, נתבקשתי לשבת. הושארתי לבדי. מאפס מעשה הצתי לי סיגריה, וחיפשתי מאפרה כדי להפטר מהגפרור.

והנה אי משם בקע ועלה קול גבר; “המאפרה מאחוריך על המזנון.”

הופתעתי כהוגן, והסתכלתי סביב, לראות מאין יצא הקול. פתאום הבחנתי בכפות גלים, עדויות גרבי צמר צבעוניים ומסאניים, מונחות למרגלות כורסה. חוטם כביר זרח אלי מעבר למסעד. שערתי כי בתוך הכורסה, בין כפות הרגליים לחוטם, מצוי האיש, ונרגעתי.

“אני סבא של גאגא,” נשמע אותו קול. עתה ראיתי גם קרחת. “אם אתה משתעמם, קרב הנה.”

הייתי מעונין ביחסים טובים עם בני משפחתה של גאגא ולכן קמת ועברתי לשבת על ידו. למוד נסיון, ציפיתי כי יחקור אותי בדרך עקיפה בדבר משפחתי והכנסותי.

“גאגא עוד לא התחילה להתלבש,” אמר האיש. ובכן יש לי כחצי שעה. זמן זה יספיק לי בכדי לספר לך את המעשה בסוסו של המלך אחשורוש. וכשאני מספר, אל תפהק. אין זה מן הנימוס.

“פורים לפנים,” פתח האיש בסיפורו, “לא כפורים היום.” “כן,” אמרתי באנחה. “עדלאידע. דיזינגוף רוכב על סוס. אגדתי. נשפי מסכות –”

“לא,” אמר האיש. “לפני זה.”

“ילדים ברחובות. ר-ר-ר. רעשנים אזני המן,” אמרתי.

“שמע, בחור,” אמר האיש בשקט. “אתה לא תצליח להפסיק אותי. את הסיפור תשמע, אם תאבה ואם תמאן, ולכן מוטב לך שתבלום את לועך ותקשיב בדממה.”

המתין האיש קמעא. כשראה כי אין אני אומר לחזור ולהפריע לו, שקע בכורסתו בנחת ועצם את עיניו. דימיתי כי נרדם, אבל הנה פצה את פיו ואמר:

פורים לפנים (סיפר סבא של גאגא) לא כפורים היום. היום אתם משלמים לבדחנים ולמוקיונים ולנגנים ולזמרים ולפזמונרים כדי שיעשו לכם מצב רוח. אז היינו עושים פורים לעצמנו. אנחנו הבדחנים ואנחנו המתבדחים בנת?

אצלנו במושבה אף לא היו בדחנים מקצועיים, אלא אם הזדמן אלינו שושט עם דב או עם קוף. היו כמובן איציק-ליב הגוזמאי והרשל שלימד את יא-כסיל החייט לרכב על מטאטא. אבל הם לא היו מקצועניים אלא חובבים, כמו כולנו.

וערב אחד, כשהיה קר ולח, ואנחנו משחקים בקלפים על כוס משקה ומליח, החלטנו לעשות הצגה, לכבוד פורים.

תוכן ההצגה היה בערך מה שכתוב במגלת אסתר. אמנם בתוספת כמה רמזים על נוטקה אדום-הקרקפת ועל נחמה אשת לייבל ועל יודה ועל מעשיו הטובים בעסקי ציבור וכן על אלקה ועל הלביבות שטיגנה בשמן קיק. אבל כל השאר, חוץ מהציונות, היה בערך לפי ההיסטוריה, כמו שארע בשושן הבירה.

המחברים היינו כולנו. הבמאים היינו כולנו השחקנים היינו כולנו המנהל הייתי אני.

כי אני אז מורה הכפר. כן, כן. באותם הימים עוד הייתי מורה. רק אחרי כן נעשיתי, בעוונותינו הרבים ובדרבונה של זוגתי, לאיש עשיר וקרח. כפי שאתה רואה אותי היום. אז עוד הייתי מורה, לבוש רובשקה וענוד בלורית. כמורה הכפר מוניתי – אכס אופיציו – מנהל הבמה.

ובכן, איש צעיר, אם פעם יעלה בדעתך לבחור לך מקצוע, מלבד החיזור אחרי נכדתי, אל תבחר באומנות זאת של הנהלת במה. מוטב לגור בגוב אריות, מוטב לנקות ביבים, מוטב להכנס למפלגה – ורק לא לנהל במה.

כי שחקנים, גם חובבים שבחובבים, לפני שהם שחקנים הם קאפריזיים. כך הם נעשים אמנים.

אחרי שכבר צרפנו את האנסאמבל, קפץ עלינו ענין אסתר המלכה. ינטה, המכונה ז’אנט, היתה לכל הדעות, וביחוד לדעתו של אלי-עקום, היפהפיה המקומית, ומשום כך ראויה היתה שיימסר לה תפקיד אסתר המלכה. אבל דוקא שבועיים לפני ההצגה בטל השידוך בינה לבין אלי-עקום, כי אמו של אלי-עקום, חנה החנוונית, שמעה מפי פייגה הצדקנית כי היא, פייגה, במו אזניה שמעה מפי מישהו כי ז’אנט זאת המכונה ינטה מתירה למושו בן הרוקח למעוך אותה יותר מהמקובל.

ואלי-עקום היה אחשורוש שלנו. לא היה לנו טפש גדול ממנו. ובכן רואה אתה? כל האנסאמבל עמד להתפורר. למזלנו הוחלט, אחרי ויכוחים סוערים, כי גם מרים אינה מכוערת, ומלבד זה יש לה מעלה גדולה: היא ירקרקת. וכך נמסר תפקיד אסתר המלכה למרים. אלי-עקום עוד הגדיל עשות: בכל מקום שהיה כתוב ברפליקה “ושתי” סיכל לשונו ואמר ז’אנט. ומכן אתה למד כמה מסוכן להתעסק עם טפשים.

אבל התקלה הגדולה, או כמו שאתם אומרים היום בלשונכם הפנצ’ר הגדול, קרתה בענין סוסו של אחשורוש.

באחת המערכות של המחזה, דומני הששית או השביעית (כל המחזה הכיל תריסר מערכות) צריך היה מרדכי היהודי לרכב על סוסו של המלך. ומכאן החלו הסוס בועטים. כן כמובן. הסוס היו רבים. שנים בעצם. מוטקה הסוציאליסט וראובן אז-מה.

ראובן היה צריך להיות ראש הסוס ומוטקה אחוריו. מרדכי היהודי, היינו מושו בן הרוקח, צריך היה לרכב על גבו של הסוס, כלומר על גבו של מוטקה האוחז במותניו של ראובן. הכל הלך כשורה בחזרות הראשונות עד – כפי שאמרתי לך – שהתחילו הסוס בועטים. מוטקה הסוציאליסט זכר פתאום כי הוא הנושא על גבו את מושו (כשלושים רוטל), והוא העושה את כל המלאכה, ובכל זאת פני הסוס כפני ראובן, וראובן הוא שיקבל את מחיאות הכפיים, וזה ניצול קאפיטאליסטי מחפיר. ומה אביו השיכור של ראובן אז-מה מיוחס מאביו של מוטקה, שיהיה מוטקה מצמד את חוטמו לאחוריו של ראובן?

על הסוס לא יכלנו לוותר. ראשית, כבר הוכן לו האיפור (עשוי שקים), ושנית: הוא היה מבדח מאד. הרפליקה של הסוס הכילה את הפזמון

הראש: אם רוכב הוא המלך

ואם מרדכי

כל כבודם בישבן

שיושבים הם עלי

האחורים: סוס עומד על האבוס

הוא עושה את הטיפוס

אל תגיד לי מי הוא מה

העיקר היא הבהמה

וכן הלאה. (דרך אגב, אני הוא שחיברתי את הפזמון). ובאותה שעה רוקד הסוס בכל ארבע כרעיו – עד כדי להצחיק מתים.

ואחורי הסוס הכריזו שביתה. מה אומר לך? המצב היה ממש קריטי. בלית ברירה הסכמתי אני לבוא במקומו של מוטקה, ואותו עשינו התך או חרבונה. או שמא הגי? על כל פנים, אחד הסריסים.

יכלתי לספר לך איך עשינו את האיפור, מפקקים שרופים ומפאתה הנכרית של פייגה הצדקנית ומשאר מקורות. אין אני רוצה להתפאר לפניך, אבל ברי לי כי שושן הבירה המקורית היתה חוורת לעומתנו. השחקנים ידעו כלם מה עליהם לומר ומתי, וההצגה היתה מוכנה.

ובפורים היתה ההצגה, בבית העם. דמי כניסה שני בישליקים (לשורות הראשונות) ובישליק. ההכנסה לטובת משהו. דומני בית הספר או בית המרחץ.

אחר כך הגידו לי אפילו אנשים כנים כי היה נהדר. האולם והבמה היו מקשה אחת, חוויה משותפת. אם התבלבל שחקן ושכח מה עליו לומר או לעשות, מיד נמצאו מתנדבים מן הקהל לעוץ או ללחוש לו. כי הוברר שחרף כל הסודיות שנהגנו בה בעת החזרות, חוץ מתינוקות שבעריסה כבר ידע כל הכפר את ההצגה על פה.

הגיע תורי לעלות על הבמה. נכנסתי לתוך השקים, אחזתי במותני ראובן, ופסעתי מעדנות אחריו, כשעל גבי אני נושא של שלושים הרוטלים של מושו בן הרוקח. הקהל קיבל את פנינו בהתלהבות עצומה. המן האגגי השתחוה, ונחל שריקות בוז. זרש יצאה כמו ג’ולייטה אל המעקה והריקה על המן גרף, ואיש לא התפעל. מרדכי היהודי נפנף בכובעו (עשוי ניר אדום) ועורר קריאות לעג. כי קצרה רוח הצופים.

“הסוס! הסוס” צוח הקהל. “שיזמר! שירקוד!”

זאת היתה הצלחה עצומה. “עוד פעם”, ו“עוד פעם!”. האנשים כבר לא צחקו אלא עילעו ונחנקו בצהלה.

באותם הימים הייתי צעיר גברתן, בעל קומה ורוחב. אבל שלושים רוטל הם בכל זאת שלושים רוטל, ואני כפיף. גבי כאב. חשתי כי הנה-הנה אכרע תחתי. בלי משים הזדקפתי מלוא קומתי, ויישרתי את גבי הכואב.

מושו בן הרוקח החליק מגבי ותפס בשערות ראובן, אבל ראובן עצמו התנופף באויר, תלוי מראשי, ואני נושא את שניהם מפרפרים, עד שנקרעו תפרי השק, והם צנחו לקרשים בקול חבטה עצום.

דעת הקהל קיבלה את התקרית במחיאות כפיים סוערות. הנה ההפתעה שהכינו השחקנים בסתר! “בראבו!” צעקו לי. מושו וראובן הסתלקו צולעים ומוכים, ואני הוספתי לפזמן ולכרכר לבדי.

כי אני לא התבלבלתי כלל, ביחוד מאחר שראיתי בשורה השניה את ז’אנט, ומלבד זה היה לי מה שקוראים חוש התמצאות.

אבל כעבור כמה חדשים כשנשאתי את ז’אנט, המכונה ינטה, לאשה, התחילו הולכי רכיל להתלחש כי בכוונה עשיתי זאת, כדי לנקום במושו בן הרוקח על שהיה משלח בה את כפותיו.

מכל מקום הודתה ז’אנט אחר כך כי מן הרגע שראתה אותי על הבמה נושא עלי את השנים האלה, התאהבה בי לנצח, ואת אלי-עקום מעולם לא סבלה, לא אותו ולא את אמו ולא את אביו ולא את ממונם. ובכלל אתו זה היה רק סתם. נערה מענינת ינטה. במשך השנים כבר הספקתי להכיר אותה קצת. כן, זאת סבתא של גאגא. אבל מאז כבר לימדתי אותה לבשל.

וזה איש צעיר, המעשה בסוסו של המלך אחשורוש. ועתה רואה אני כי גאגא טרם סיימה את הטואלטה שלה. כל הנשים במשפחה זאת הן כאלה. ובכן הנני ואספר לך בינתיים את המעשה בכלבו של הדוקטור בורדקוש.

קיבלתי מכתב מעורך-דין. שמתיו באיזה מקום, ובאמת חשבתי לקרוא בו אחרי שנת הצהרים, אבל כשקמתי שכחתי, וכשזכרתי כבר לא היה. כנראה לקחוהו הילדים כדי לקשטו בציורים. ילדי אוהבים לצייר. יאריכו ימים.

אחרי כמה שבועות קיבלתי מכתב מעורך-דין. כנראה אותו עורך-דין. הילדים לא היו בבית, ובכן קראתי בו. אותו ברנש התרה בי בלי נימוס רב ובסגנון של בור גמור כי אשלם 672 ל"י; לפי פרוט, בעד מכות שהכיתי מישהו בתאריך מסוים.

זכרתי את המכות. הן לא היו שוות 672 ל"י. הכיתי בן-חיל אחד שצרח לתוך אזני. כנראה התכוון לדבר אל מישהי שמעבר לרחוב, ואני עברתי בתוך קו הקול, אבל במקרה צרח לתוך אזני השמאלית, והיא כואבת בגלל ההתפוצצויות שבטלפון, ובכן סטרתי לו על לחיו. כשהתאושש, רץ אלי ובעט בי, ואני פניתי והרגעתיו. משסיימתי את ההרגעה היה על פניו דם, ולא ידעתי אם מחטמו או מפיו. על כל פנים סוף סוף נרגע ויכלתי ללכת לדרכי.

ובשביל זה לשלם 672 ל“י! לכל היותר היה התענוג שוה 12 ל”י.

הלכתי למשרדו של אותו עורך-דין, ואמרתי לעלמה שישבה שם כי רצוני לדבר אתו. ביקשה ממני שאחכה. חביבה מאוד. ישבתי וניהלתי אתה פלירט, וכבר כמעט הגענו לפגישה, והנה היא אומרת לי: “מר חראמי מחכה לך.”

נכנסתי לחדרו.

“שלום מר איתן,” הוא אומר לי. “הואל נא לשבת. באת אלי בענין–”

ישבתי ואמרתי: “לא איתן. אני מידד. זה בענין המכות.”

“ודאי, ודאי,” אמר. “ובכן, מר מדן, אני רואה כי אותו ברנש מסרב לענות על המכתבים.” הוא הסתכל בפיסת ניר. הצצתי וראיתי כי היא אתראה מפקיד השומה. “אמרתי לך כי אין לנו סיכויים רבים. כנראה נועץ בעורך-דין. הבט: אותו שלגר אמנם הכה אותך קצת, וזה בהחלט לא יפה, אבל ביננו, הרי אתה הוא שתקפת אותו. אל תדבר כשאני מדבר. אין לי פנאי. ובכן, עד כמה שאני זוכר, צעקת לתוך אזנו, בכוונה או שלא בכוונה. את זאת לא היה צריך לנחש. ומה כל הנזק שהזיק לך? אין מכירים עליך כלום. הרי למעשה לא הפסדת אף יום עבודה אחד, והטיפול הרפואי לא עלה לך גם פרוטה אחת, המשטרה סרבה להתערב, והמשפט עלול להמשך שנים, ובכן–”

“רגע אחד,” אמרתי.

הבט מר גדגד, אין לי פנאי –"

“מה דעתך על זה שנחדל מכל הענין?” שאלתי.

“אתה מוותר?”

“אני?” אמרתי. “בהחלט. קצת דשתי את בשרו, ונדמה לי כי בזה חסל הענין.”

“נו,” אמר עורך-הדין, “אם כך, תן לי חמישים לירה ואסגור את התיק.”

“חמישים לירה?” אמרתי. “בגלל מה?”

“שכר טרחתי.”

“את שכר טרחתך תקבל ממי שהטריח אותך,” אמרתי “לא ממני.”

הוא הביט בי תמה. “ומי אתה?” שאל.

“אני מידד.” הראיתי לו את המכתב.

“אה, זה אתה?” הוא צחק צחוק לבבי. “ו, ודאי ודאי. מה שלומך? שב. שב. אתה יודע, אשתי מכירה את אשתך. מדוע אינכם באים אלינו לפעמים? ובכן באת אלי כדי לשלם – רגע – רחל, הביאי לי את התיק שבשתא נגד שיף. אתה מבין שכדאי לך יותר לשלם ולא ללכת למשפט. ובכן, 672 ל”י. אין זה הרבה. אתה ידוע הקזת דמו של המסכן. אני מבין שרגזת, אבל עד כדי כך! יש תעודה מרופא וכן ביטול עבודה. בית המשפט עלול לראות את המעשה בעין רעה מאוד. אתה מבין הקזת דם!"

“אבל,” אמרתי, זה עתה שמעתי ממך נימוקים משכנעים מאוד נגד תשלום."

“אה,” אמר עורך-הדין. “סלח לי על הערתי, אבל אדוני, אין זה מנומס להקשיב לשיחות שלא נועדו לך. ובכן, אתה משלם או לא? שים לב: אין אני רוצה לאיים עליך, אבל זה עלול לעלות לך ביוקר. מוטב שתסדר את זה בלי משפט.”

“מה שם העלמה שבחוץ?” שאלתי.

“אילנה,” אמר. “מה יש?”

“היא נשואה?”

“חס ושלום,” אמר.

“תודה לך,” אמרתי. “שלום.”

השעה שלש אחרי הצהרים. בית-הקפה כמעט ריק מאדם. בפנה יושב איש כבן ארבעים, ומצחו המקומט מורכן אל גליון ניר. על השולחן כוס עם שרידי תה וסיגריה ופרוסת לימון מעוכה.

נכנסת אשה, כבת שלשים וכמה. עומדת וסורקת את המקום בעיניה. האיש נושא את פניו. נדמה לו שראה אותה מקודם, אבל אינו זוכר מתי ואיה. הוא מחזיר את עיניו אל הניר. האשה עוברת פנימה וחוזרת. שוב היא עומדת. שוב נושא האיש את פניו. היא מחייכת אליו. הוא ממהר להשיב חיוך, נד בראשו ואומר “שלום” ממותק. מגזים, כי חושש פן נעלבה על שלא הכיר אותה מקודם.

מה שלומך?" שואלת היא.

“תודה. טוב ומה שלומך?”

“בסדר. זמן רב עבר מה?”

“”כן," הוא אומר. מי היא לעזאזל? היא פונה קצת ועומדת נכחו. צריך לאמור משהו. “אולי תשבי?”

“יש לי רק כמה רגעים,” אומרת היא. “אינני מפריעה לך?”

“אין דבר. שבי.”

ישבה. עתה ודאי לא יוכל לעשות עצמו טפש ולשאול מי היא. אבל מי היא? –. לא. קארבונקל. מה פתאום נדחקה לתודעתו מלה ארורה זאת? אל לעזאזל! מכאן לא יגיע לשום עקבות.

“נבזה גדול היית,” אומרת בחצי חיוך.

אה! כלומר? הוא מחייך. אבל צריך להשיב. “אולי. אבל האם ראית גם את הצד האחר?”

“זה לא משנה”

ובכן, היה נבזה. מתי היה נבזה? מתי לא היה נבזה? מה עשה לה? אין היא בכלל הטיפוס שלו. ואולי?

“אני חושב שכעת כבר מאוחר להתנצל,” אומר הוא.

“כן. הזמן רופא לכל הפצעים.”

פצעים? אבינו שבשמים! “לא ידעתי שכל כך פגעתי בך,” ממלמל האיש.

“ואפילו לא ענית על המכתב.”

מכתב? מתי קיבל בפעם האחרונה מכתב מבחורה? ולא ענה? “אולי לא קיבלתי את המכתב?”

“כבר שמעתי תרוצים כאלה. אמנם הדאר שלנו לא מאה אחוז, אבל בכל זאת, רוב המכתבים מגיעים.”

“ואולי טעית בכתובת?”

“הוי הוי! את הכתובת הזאת אני זוכרת עד היום. אינך מאמין? רחוב הדסה שלשים ושתים.”

המילים נושרות מפיו מאליהן: מעולם לא גרתי ברחוב כזה."

היא מופתעת ומפנה את פניה המסמיקים והולכים.

“טעיתי. סליחה,” היא לוחשת וקמה.

“אין דבר.”

ובכל זאת, מי היא? ומי היה הנבזה? היה יכול להיות הוא! חבל שלא היה. לא מכוערת. אפילו נחמדה. אבל היא כבר יצאה ונעלמה.

שערו בנפשכם לילה אחד ואני בלב מדבר צחארא.

א – כלומר, לא בדיוק בלב. אולי קרוב יותר לברך הימנית, ולא בדיוק לילה אלא צהרים; אבל בערך הייתי שם אז.

איך הגעתי לשם? שנים רבות רבצתי במשרדי עירית תל-אביב. דוד של אשתי הכיר את המנוח מה-שמו, וגם אותי הכיר, ובכן סידר לי משרה בעיריה. לא אכזבתי אותו. לא עשיתי שם כלום ולא הפרעתי לאיש. והנה פתאום הוחלפה הנהגת העיריה, וראש העיריה החדש, הידוע בחריצותו, חילק את בכורתו עם חצי תריסר סגנים חרוצים. וכל אחד מאישים נמרצים אלה החל מטפל במשהו. ראיתי כי עברו ימי ההבראה, והחילותי גם אני עושה דברים. הפרעתי לכולם.

כעבור כמה חדשים בא שכרי. הסגן שבראש המחלקה שלנו חיפש דרכים להיפטר ממני, ומצא: בהסכמת ועד העובדים הוצע לי לנסוע למרחקים, כדי לסייע למדינה חדשה. באתי ואמרתי לאשתי: “את רואה? גם בישראל החלו מעריכים יכולת. עמלתי ועמלתי ועתה הכירו בכשרונותי. אני סחורת יצוא.”

התיצבתי לפני ועדה. שאל אותי יושב-ראש הועדה מה עשיתי כל השנים, ואמרתי את האמת: “תפסתי זבובים.” מיד צורפתי למשלחת להדברת מזיקים.

באתי לשם והנה הכל עסוקים. תפסוני ואמרו לי: פה אין חכמות. פה תצטרך לעבוד. שם ישראל." אמרתי: “בסדר. מתי אני מתחיל?” אמרו לי: “כעת.” אמרתי: “ומה אני עושה?” אמרו לי: “מסתלק מנגד העינים. סע לכפר קוקוריקו.”

ויהיה כבואי קוקוריקו, ויהום כל הכפר עלי. עשו לי קבלת פנים מפוארת, בתופים ובמחולות, ואמרו לי בלשון המקום (שאין אני מבין אלא מהעוויותיהם): “אתה שבאת להציל אותנו מן הג’ובּ-ג’ובּ?” אמרתי: “אני” אמרו: “הוי הוי גבור! ואיך תצוד את הג’ובּ-ג’ובּ?” אמרתי: “א– כלומר א– בידים!” פקחו עיניהם בתמהון שבהערצה, והובילוני בדממת אימה למקום רחוק, בין סלעי מגור. שמו לידי כד מים ובננות אפויות, והניחוני לבדי. הייתי נורא מסכן, אבל לא פחדתי. כך ישבתי לחכות לג’וב-ג’וב.

כבר נמנמתי ופתאום אני שומע “הי אתה!” הקיצותי בהלה, והנה לקראתי דראקון ענק ארוך מאה מטר ועבה כמו אברהם לבינסון.

קמתי לברוח, אבל הוא זינק אלי והקיף אותי. חפשתי איפה חונקים אותו ולא מצאתי. עד שאני מגשש פרץ בצחוק ואמר: הי! אל תדגדג!" ראיתי את פיו פעור ושניו מבריקות. תפסתי ביד אחת בלסתו וביד שניה בשפתו בעליונה ונסיתי לשסעו לשניים, כשסע הגדי.

אמר: “אקה רוקה לבגוק לי אק החינים? אקה המומחה מיחראל? הנה או. אוק החן כואבק.”

הארתי את פיו בפנס וראיתי שן נוראה, כזאת אמרתי: “או ואבוי! צריך לעקור. בלי עקירה אין תקוה, על כל פנים לא לי. ובלי הרדמה לא אוכל.”

אמר: “הרדמה? פשוט מאד. ספר לי על הצלחותיך אצל נשים ואירדם כהרף עין.” פתחתי לספר לו איזה דון ז’ואן אני והחל לנחור.

כרכתיו על צוארי והבאתיו לכפר.

עמדו כל אנשי הכפר משתאים ואמרו בלשונם: “איזה מומחה מישראל! תחי ישראל!”

אַת כבר פה? מה, שמונה וחצי? נו נו. אבל אני רואה שחמדה ונעמי עוד אינן. זה באמת נורא איך שאנחנו מאחרות. אבל מה לעשות? את יודעת, בבוקר נורא קשה להסתדר. ואחר כך באים אוטובוסים מלאים. נו, מילא. בעצם מה אנחנו מפסידות.

מי מחכה? זה? שיחכה. הביטי. זאת החולצה שסיפרתי לך. מה? כן. חנה.

סליחה? אדוני, אם אין לך סבלנות, תוכל ללכת ולשוב אחר כך. אנחנו פה עסוקות. אי אפשר לעשות אלף דברים בבת אחת.

אז את שומעת? זאת החולצה שסיפרתי לך – מה? מי אמרה? סתם רכלנית. לא. באמת? גם היא בקשה העלאת שכר? מה תגידי לזה? אם מישהי עובדת פה בכלל, זאת קודם כל אני. לא? ולי יש גם ותק מסוים. אדבר אל שמעון. לי לא יעשו חכמות. ואין אני מבינה את היחס הזה אל האשה העובדת. מדוע לא יהיה שוויון מלא בשכר? האם אנחנו עובדות פחות מהגברים? את המושגים המיושנים צריך –

אוי, חמדה! בוקר טוב. רציתי לספר לך על החולצה. כן. מה את ממהרת? נספיק. אל תעשי רושם. אוי אני באמת צריכה לטלפן אל חיה.

האלו, קו בבקשה. כבר אין לה קו. תמיד אין קו. מדוע תמיד תפוסים הקוים? מי זה מדבר פה כל כך הרבה? איזה מין מפעל זה? מסכנה מרים. צריך למצוא גם לה משרה. כל היום היא בבית. שוטפת כלים מנקה וקונה. נורא משעמם. אני הייתי משתגעת מזה. אשה בלי קאריירה ממש מתנוונת. לא? הנה אנחנו פה. יש לנו הזדמנות לאוורור רוחני. בבית לא הייתי פוגשת את ההוא מה-שמו. את חושבת שיבוא היום? נורא חצוף.

נעמי, בוקר טוב. אז אולי כבר תשמענה על החולצה. מה בענין המשכורת? כן? צריך ללחוץ על הועד. זה באמת לא מספיק. אחרי שמשלמים מס הכנסה ולעוזרת, כבר לא כדאי כל הענין. זה יוצא שאת העבודה אנחנו נותנות חנם. לא?

מתי כבר יהיה הקו? האלו. אני צריכה לטלפן, דחוף. ודאי בענין משרדי. ואת לא תקשיבי לשיחות הפרטיות שלי. הכל עסקה.

מה השעה? זה נורא איך שהזמן רץ. לא מספיקים לדבר מלה וכבר נצטרך לחזור הביתה. אז תן שומעות –

מה יש? לא. אל תפריע לנו כעת. תבוא אחר כך. מה אתה חושב, שפה מתבטלים כל היום ורק מחכים שיבוא מישהו להטריד אותנו? נסה בשתים עשרה. אולי עד אז אהיה פנויה. איזה טרדן! אז אתן שומעות –

סבא של גאגא, זה הענק הטרדן, שפעם היה מורה ולבש רובשקה עם בלורית, ועתה בעוונותינו הרבים נעשה עשיר וקרח, הגיח לקראתי מיד בהכנסי לחדר.

“אה, איש צעיר!” גער ברעמי באריטון, “שוב אתה פה. טוב שמצאתיך. שאלתי את גאגא עליך, והיא אמרה כי ירא אתה להכנס לביתנו. אין לך ממה לירוא. אנחנו מכניסי אורחים. ובין מחזריה של גאגא יש גרועים ממך. תמיד תמצא פה אצלי סיגריות, כוס משקה וסיפור מענין.”

“א –א –,” גמגמתי, “אולי פעם אחרת. אני –”

“מדוע בפעם אחרת?” תפס סבא של גאגא בדש בגדי. “אל תדחה למחר מה שאני יכול לעשות הערב. שב, איש צעיר, שב.” והוא הטילני לתוך כורסא. “גאגא יצאה. אבל עוד תשוב. עוד הלילה כדאי לך לחכות, אם כי היא עלולה לחזור רק אחרי ההצגה השניה. העלם שיצאה אתו לא עשה עלי רושם של קוטל קנים באגם. ודאי יוליך אותה הביתה דרך כמה מקומות אפלים. אבל בינתים לא תשתעמם. אם אין זכרוני מטעה אותי, לא הספקתי לספר לך את המעשה בכלבו של הד”ר בוֹרדקוֹש."

“אני א–, צריך –,” פתחתי.

“מה אתה צריך? קוניאק? ערק? קיראסו? בנדיקטין? קימל? הרי הבקבוקים והרי הכוסות, והרי המאפרה והרי הסיגריות. ואתה שב במנוחה. אל תתפתל כעכבר נצוד. והקשב. זה סיפור מענין מאוד, ולפיכך אין לך כל צורך לפהק או להפסיק את דברי בנחרה.”

שקעתי בכורסא, וניסיתי להכפיל 6789 ב-5678, כדי שלא אירדם. הערק היה לא רע.

הדוקטור בורדקוש (סיפר סבא של גאגא) היה רופא. זה היה לפני שנים רבות. שנים רבות לפני כן היה הרופא הנכבד סטודנט צעיר ולמד מדעי המערב, בהם השימוש בסכין ובמזלג, איך ומתי לאמור merde קריאה בעתון, ו –ציד. הוא היה צייד נלהב. והיה לו לצורך זה כל הדרוש לספורטאי מובהק. היה לו ז’אקט צבעוני, שפם עבה ושחור, קרחת מבריקה, כרס עצומה, לשון פטפטנית, כלב מרוט, וג’יפט. את כל אלה היה נושא אתו תמיד, בין בעיר ובין בשדה.

פעם בפעם היה יוצא לשפך הנחל רובין, מרעיד את האויר ביריותיו, קונה כמה דגים מהדייגים המקומיים וכמה צפורים מנערי הבדוים, וחוזר העירה כשפניו נוהרים, תיקו מלא וכלבו עיף.

כלב זה, עליו השלום והברכה ובצל שדי יחסה, היה אישיות הגונה. כפי שכבר אמרתי לך, היה הדוקטור בורדקוש נוהג לקחת עמו את אבזרי הציד לכל אשר פנה. בדרך כלל היה פונה למקהוה של בודריאן, ושם היה קובע את שתו על שרפרף, מניח את כרסו על אחת מירכיו, מסלסל את עוקצי שפמו, מדגים ביריקות את כשרונו בקליעה, מניח לחרוזי המסבחה שיטפטפו מבין אצבעותיו, ומלהג. אותה שעה זוחל הכלב אל אחת הפינות, מחוץ לפגיעתם של פוסעים, ומנמנם.

כי אנטון – זה היה שם הכלב – היה ישיש. לציד לא צלח מתחילת בריאותו, חוץ מציד זבובים. הוא לא היה פוינטר ולא רטריבר. באותה תקופה שאני דן בה כבר קהו שיניו עד כי כל מאכלו לא היה אלא לחם טבול במרק. אנטון לא היה כלב גזעי ולא מיוחס, ואפשר היה הדוקטור בורדקוש מוצא היה חיה יותר מועילה בין אותם הסמוכים על פתחי האטליזים. אבל אנטון זה דבק באדוניו כאח, אל, יותר מאח: כז’אקט, כשפם, כקרחת וככרס, כלשון וכג’יפט. הדוקטור בורדדקוש בלי אנטון היה דמות לא שלמה.

אמת כי הדוקטור הנכבד, בדברו אל כלבו, היה משתמש במלים שאינן רשמיות. אבל זה הרי מדרך העולם. בפני מי יפתח אדם חרצובות נימוסיו אם לא בפני מקורביו והאינטימיים? ומי יודע אם לא הסווה הדוקטור במלים אלה רגש עמוק שבוש לגלותו לעיני זולתו?

בין פסח לשבועות, אומרים הציידים, רב הציד באגמים. באותה עונה נוטל כל צייד את כליו מן המחסן או מעל הוו, מקנח מעליהם את השמן, טוען את תיקו, שורק לכלבו, ויוצא למקומות בהם גדל הסוף.

ויהי בצהרי יום חמסין אחד, ואני רואה את הדוקטור בורדקוש נגרר ברחבה הגדולה שלפני הסראי, תיקו מלא גבו מעוקם ממשא כרסו, הג’יפט תלוי על כתפו הפוך, וכלבו אין עמו.

חסרון הכלב היה כה מוחש עד כי בנתי מיד: אסון קרה. קראתי לדוקטור והוא הפנה את פניו אלי, היסס קמעא, וגרר את רגליו לעברי.

הוא הניח את משא גופו על השרפרף שבעטתי לו, הסיר מעליו את תיקו ואת הג’יפט, ואז ראיתי את אשר לא ישוער: עוקצי שפמו היו מדובללים כלפי מטה!

“יא אסתאז!” קראתי לנערו של בדריאן, “ואחד חילו.”

הדוקטור נטל מכיס הז’אקט ממחטה מזוהמת, וקינח בה את עיניו. טפחתי לו על קצה ברכו הפנויה מכרס, טפיחת עידוד.

“אה,” נאנח הדוקטור בורדקוש, “איזה אסון! איזה אסון!”

“ידידיך אנו,” אמרתי לו כשאני שם את כפי על לבי, “בעת צרה כבעת אסון.”

“אוי לשברי! יודע אני,” אמר הדוקטור וניפץ את חוטמו לתוך הממחטה. “אלא שכעת כבר לא יועיל כל ידיד. מת המסכן.”

“בנחמת ציון תנוחם,” אמרתי לו בעברית.

“רואה אתה,” אומר הדוקטור בורדקוש, “מהלך הייתי על גדתו של הנחל, ומחפש לי מקום נאה לרבץ בו ולסעוד, ואולי גם לנמנם קצת, ופתאום מזנק מן הסוף איזה עוף. הג’יפט היה, במקרה טעון. מיד אני מסיר אותו מעל כתפי ומכין עצמי לקליעה. לכל בעל נוצה ידיד במועצה, ואני מחכה לאחרים שיגיחו גם הם מתוך הסבך. ואז אני שומע רשרוש, והנה העוף. אינני ממתין כהרף עין, ופיף פף!”

תוך כדי הפיף-פף נופף הדוקטור בורדקוש את זרועו והפך את ספלון הקהוה.

“והצפור נפלה שדודה?” אני מושך את חוט סיפורו.

“לא. לא הצפור,” אומר הדוקטור בורדקוש בקוצר רוח. “אנטון. כלבי הנאמן.”

“אַי, אַי,” נשכתי את אצבעי וטלטלתי את ידי בצער. הרגע הצריך עדינות, ובכן אמרתי בצרפתית pauvre bête.

“כן,” אומר הדוקטור בורדקוש ומקנח את עיניו. “חיה מסכנה רצתי אליו, והוא מוטל כך, ודמו זב. ניסיתי לעשות בחכמת הרפואה, אבל הוא כבר היה מעבר לתחום סמכותי. רגעיו חוצצו. ישבתי לידו והוא גוֹוע, ואני אין בידי לעשות דבר לישועתו. ופתאום התמודד, לקק את ידי, ונפח נשמתו.”

מה אומר לך, איש צעיר (המשיך סבא של גאגא) אותה שעה חנקו דמעות את גרוני. מה עלוב האדם שהמית את אשר אהב.

“אין דבר,” אמרתי לדוקטור בורדקוש. “הוא סלח לך.”

“בגן-עדן תהיה מנוחתו,” אמר הדוקטור והעביר את כרסו אל ירכו האחרית. “תחת כנפי השכינה.”

רגעים מספר היינו נתונים להרהורי צער, בעוד אני מעלה בדמיוני את אנטון המסכן כשהיה חי ומנמנם בפינה או מנסה לצוד זבוב טרדן מעל גבו המקורח.

“ומה עשית בגויה?” שאלתי פתאום. “הרי לא הנחת אותה שם, מאכל לחית השדה ולעוף השמים?”

“לא,” אמר הדוקטור בורדקוש. “ידיד נאמן כמותו ראוי לקבורה נאה, ככל נצרי. לקחתיו אתי, והריו פה.”

הוא הצביע על תיקו. עתה הבחנתי כי מן התיק משתלשל זנב, ובנתי מדוע מלא התיק כל כך.

“אלא,” אמר הדוקטור בורדקוש, “שאין פה אצלנו בית קברות מתאים. הכוהן מסרב להניחו בין אנשים.”

אכן, אנטון עליו השלום מעולם לא נטבל.

“אולי תנסה בבית הקברות היהודי?” שאל הדוקטור.

“לא יסכימו,” אמרתי בבטחה. “הן לא נימול.”

זאת היתה באמת בעיה קשה. ברי לך בריה, או מי שהיה בריה, שאינה שייכת גם לאחת מן העדות הדתיות. איפה תיקבר?

“יודע אתה מה?” אמרתי, “הנח אותו לי. אפשר אמצא מי שיעשה ממנו פוחלץ יפה.”

אותו זמן עשה במקומותינו איש אנגלי רזה וקטן ומגולח שפם, שהעיד על עצמו כי בא לחקור את הפאוּנה של ארץ הקודש. פאונה היא חיות. הכל סברו כי בא הנה בשליחת סודית, אך באמת היה מאסף שרצים ורמשים, צפרדעים וקיפודים, צפורים וביצים וכל דבר טמא, והיה מומחה גדול במעשה הפוחלצים,

נטלתי את התיק והלכתי אליו.

“מה זה?” שואל האנגלי. “תן?”

“לא,” אמרתי לו. “זה אנטון. אולי תעשה ממנו פוחלץ?”

נטל את הגויה בזהירות, הניחה על שולחנו ובחן אותה בעדשה.

“הרי זאת חיה יקרת המציאות,” אמר.

“אכן, לא היה כמוהו,” הסכמתי.

“ופה קוראים לזה אנטון?” שואל הוא בסקרנות רבה.

“קוראים לזה פגר של אנטון,” אמרתי לו.

האנגלי נטל את פנקסו ורשם, כשהוא הוגה את המלים: “השם הלוקאלי – פגר של אנטון.”

“ופוחלץ תעשה?” שאלתי.

“ודאי אעשה,” השיב האנגלי. “כמה אתה רוצה מחירו?”

“לא שלי הוא,” אמרתי. “הוא של הדוקטור בורדקוש.”

“אה,” אמר האנגלי. “של הצייד. איפה צד אותו?”

“הוא המית את אנטון ליד שפך הרובין,” אמרתי.

"שוב נטל האנגלי את פנקסו, ורשם, כשהוא הוגה את המילים: “נצוד ליד שפך הנחל רובין, כשלשים וחמישה מילים מערבית-צפונית מירושלים, בחודש מאי.”

כעבור שנים אחדות נסע מיכה הכזבן לאנגליה, כדי למכור שם תפוזים. שהה שם מיכה כמה חדשים וחזר כשאוצר סיפוריו מחודש במקצת. הוא אמר כי לונדון גדולה מאה פעמים מיפו וכי מלאה היא בתים מטונפים בפיח וכי במוזיאון גדול שם ראה את ארון קבורתו של אלכסנדר המקדוני וגם את פוחלצו של אנטון, ניצב על כן.

אכן, דומה שזכה אנטון לקבורה מכובדת, על אף הכל.

מוטקה לא היה מועל ולא זייפן ולא סתם איש חשוב, ובכן לא היתה לו מכונית. אבל היו לו אשה וילדים. ומכיון שלא היתה לו מכונית ועל האוטובוסים לא רצתה אשתו חנה לסמוך, הוכרחו לגור בעיר. דאג מוטקה על ילדיו שהם חיים בתוך ענני אבק ועשן-דיזלים ושאון שאינו פוסק משחר ועד חצות לילה (בערבי שבתות עד אחרי כן).

יום אחד מצא מוטקה סידור לשלוח את הילדים עם האשה למעון-קיץ. בהפרד המשפחה נשקה חנה (היא היתה האחרונה בתור) למוטקה ואמרה לו בלחש נוקב אוזן: “ואתה לא תבגוד בי!” רעיון כזה כלל לא עלה על לבו.

“מדוע את אומרת זאת?” שאל תמה. “אם תבגוד בי,” אמרה, “איעלב נורא.”

מוטקה המסכן כבר ידע מה יקרה אם תיעלב אשתו. חזר מוטקה הביתה ובלבו החלטה נחושה כי לא תיעלב אשתו. ליתר בטחון, יישאר בבית בכל ערב.

ובכן אותו ערב ישב מוטקה בבית, האזין לרדיו, פיהק, סגר את הרדיו, קרא עתון ערב, התגרד, והנה דפיקה על הדלת.

נכנס חיים ואחריו נגררת החתיכה שלו. אמר חיים: “עברנו, ראינו אור, ידנו שאתה לבדך, החלטנו שאתה משתעמם.”

שמח מוטקה. הגיש להם כאוות נפשם, פטפטו וצחקו. חיים הציע כי יצאו, אבל מוטקה עמד בהחלטתו, וסרב.

בערך בשתים-עשרה קמו האורחים ללכת, ומוטקה עלה על יצועו ויישן שנת ישרים.

בבוקר הוא יוצא לקחת חלב ולחם, והנה אחת משכנותיו מחייכת לקראתו ואומרת: “היה שמח אצלך בלילה.” “אה,” אמר מוטקה, “בא אלי חיים עם החברה שלו.” “מה!” אומרת השכנה, “הבלונדינית הרזה הזאת? אחד כבר לא מספיק לה?”

החיוך הערמומי של השכנה העביר במוטקה סמרמורת. הלך מוטקה לעבודתו והרהר כי בערב זה כבר לא יישאר בבית. מהעבודה טלפן אל יוסל ושאל אותו אם הוא (יוסל) מסכים שייקח (מוטקה) את שולה(אשת יוסל) לקולנוע. יוסל הסכים מיד. כנראה נאנח אנחת הרווחה.

לקח מוטקה את שולה לקולנוע. היא היתה חביבה מאד. ומוטקה בטוב לבו קנה לה בזיך שוקולאדה ועוגה.

בבוקר, בעבודה אומר לו למוטקה ינקל הטמבל: “מי זאת החתיכה שראיתי אותך אתה אמש בקולנוע?” “זאת לא חתיכה,” אומר מוטקה. “זאת שולה, אשתו של יוסל האח של דויד.” אומר ינקל הטמבל: “הוי, הוי. כבר אתה מתחיל עם נשים נשואות? אתה חברה-מאן אתה!”

אותו ערב יצא מוטקה מביתו ושוטט ברחובות לבדו. הלך פה, ישב שם. עד שהיתה השעה מאוחרת והוא עיף. הולך הוא הביתה, והנה שכנתו החביבה. עם בעלה, היא הולכת. “הבט”, היא אומרת לבעלה. “הנה מוטקה. מוטקה, מה אתה מסתובב בלילות לבדך? או שמא היית בחברה כזאת שאתה בוש בה?”

בבוקר טלפן מוטקה אל מרקו ושאל אותו אם הוא (מרקו) מוכן לצאת בערב אתו בלי האשה. אמר מרקו כי זה רעיון גאוני.

בערב יצאו שניהם וישבו בבית קפה רק עם גברים, לא מפחד נשיהם אלא רק מפני שאפשר בלי נשים, לא? ובאמת היה נעים מאד.

למחרת בבוקר אומרת לו שכנתו? “הא, מוטקה! נעשית רודף גברים, מה?”

חשב מוטקה וחשב, ניגש אל יודית ואמר לה: "יודית, בת כמה לאלה שלך? אמרה יודית: “בת שתים עשרה. מה יש? אמר מוטקה: “את מסכימה שאקח אל לאלה הערב לתיאטרון? הלא יש לה חופש. תיהנה קצת.” אמרה יודית: זה יהיה נחמד, אבל אל תוציא עליה הרבה כסף.”

לקח מוטקה את לאלה לתיאטרון, והיא נהגה כמעט כמו מבוגרת, ומוטקה רוה נחת, וקנה לה שוקולאדה, והיא אמרה לו תודה רבה, וכשהביא את לאלה הביתה חיכתה להם יודית ונתנה לו כוס תה.

למחרת בבוקר אומר לו ינקל הטמבל: “הי, מה זה שמעתי? אתה כבר מתחיל עם ילדות קטנות?”

תיכף אחר העבודה תפס מוטקה אוטובוס ורכבת ועוד אוטובוס והגיע אל הבית בו שכנה משפחתו. קצת היה עיף, ולא נוח לו בסביבה הזרה, אבל טוב להמצא עם המשפחה. לן שם מוטקה בלילה. השכים בטרם שחר ומיהר לחזור.

במשרד פתאום אומרת לו שוש: “פניך כאלו נהנית היטב בלילה.”

“כן” אומר מוטקה.

“חזיר,” אומרת שוש, ראיתי באיזה אוטובוס באת. לא מהבית. רק נוסעת האשה והוא כבר מתרוצץ כל הלילות. הגברים הללו!"

אי שם בארץ יש מפעל גדול. על כמה דונמים. עושים בו זבל מכסף ומספקים פרנסה ליותר מתשע מאות משפחות הבעלות רובה ציבורית.

ושם במפעל הגדול סודרה משרה למר נתנאל עובדיה. שוטר היה, וקנה לו זכויות בתנועה ובמפלגה והמשרה: מפקד השמירה במפעל. שכר לא רע. עבודה כמעט אין. מסדרים לשומרים תור עבודה וחופש שבועי. פעם בפעם ישיבות עם מפקח הבטיחות. וזה הכל, למעשה. אך מר נתנאל עובדיה היה שוטר, ואז היו מפקדיו עורכים לו אינספקציה. עתה יוצא גם הוא לאינספקציה.

לילה. הכוכבים במקומותיהם, תודה לאל. נושבת רוח קלה. עוד מעט עשר. חבל שבא הנה. יכל לקחת את עליזה לקולנוע. אה, נו.

ובכן, פה צריך להיות אחד השומרים איה הוא? נתנאל עובדיה בודק פה ופה. אין שומר. הא! מאחורי הקיר עולות נחרות. הוי הוי. לא חנם היה שוטר. נחרות, משמע איש ישן. הולך נתנאל עובדיה בכיוון הנחרות, ורואה איש מוטל על השקים. מאיר נתנאל עובדיה את פני השוכב בפנס. השומר עקיבא תמרי. נתנאל עובדיה מפתח מעליו את אקדחו. הה הה! זה לא זע.

הולך נתנאל עובדיה אל השער המערבי. פה צריך לעמוד אברהם רונסקי. אין איש, מחפש נתנאל עובדיה ומחפש, ואינו מוצא. גם שוטר אינו מוצא לפעמים.

הולך נתנאל עובדיה אל שער הרכבת. שומע קולות דיבור. ניגש בחשאי. משה גלנטר ורחמים עטיאס יושבים על הקורות, נשענים אל הקיר, ומעשנים. הוא קרב אליהם. ירצה, יוכל לחטוף לעליהם את כובעיהם. אבל הם עסוקים בויכוח. עטיאס טוען כי העטלפים עופות, והא ראיה שהם מעופפים, וגלרנטר טוען שהם חיות. כך סיפר לו גיסו, וגיסו מלומד וגם יודע אנגלית.

הולך נתנאל עובדיה וחושב. זה לא בסדר. זה לא שמירה. יום אחד יגנבו משהו, תהיה חקירה, והאחריות עליו. לא טוב. הולך נתנאל עובדיה, בא הביתה, יושב וכותב ראפורט: “אל כבוד המנהל הכללי. אדון חבר נכבד, היום בלילה בדקתי השמירה. בשעה 21.50 לא מצאתי החבר שומר עקיבא תמרי” וכו'.

המנהל הכללי אינו מטפל בשטויות, והענין הועבר לסגן המנהל הכללי. סגן המנהל הכללי קרא את השורה הראשונה והעביר את הראפורט למנהל הפרסונל. מנהל הפרסונל יהודי פיקח. מיד ראה כי מעסק כזה יצמח סקאנדאל, ובכן העביר את הראפורט למנהל האדמיניסטראטיבי, שלמה זך, שגם הוא יהודי פיקח.

השומרים גם הם לא טמנו ידיהם בצלחות. תמרי הקיץ ולא מצא את האקדח. נבהל. הלך לחפש את חבריו. שאלוהו, עיינו בדבר, הרהרו. חזר דונסקי מההצגה השניה. שמע גם הוא, ואמר: “חברה, זה עובדיה מסדר אותנו.” אמר גלרנטר: “כך? עוד נראה. בבוקר נדבר עם מזכיר הועד.”

בבוקר דיברו עם מזכיר הועד. זה כבר היה במשרד, כמנהגו בכל בוקר, ודיבר עם המזכירה, ובכן ידע מה הענין. כעת לובנו הענינים: תמרי לא ישן כלל, אלא הסתתר. שומר אינו צריך להיות גלוי. הוא הרגיש כי עובדיה מפתח מעליו את האקדח, אבל מי הוא כי ימחה, ואם החבר עובדיה חושב שמותר להשאיר שומר בלילה בלי אקדח, זה עסקו. דונסקי אמנם לא היה ליד השער, אבל האם צריך שומר להישאר במקומו בלי הרף? שומר צריך לנוע. הוא ראה את עובדיה מרחוק, אבל הכיר אותו. גלרנטר ועטיאס דיברו, אבל בעניני השמירה. היו צריכים להבהיר כמה ענינים. – ובכן חברים,

החבר שלמה זך, המנהל האדמיניסטראטיבי, שגם הוא יהודי פקח, אינו מחבב סכסוכים עם מזכיר הועד. למה לו צרות? ומזכיר הועד אמר לו בדרך אגב: “זך, נדמה לי שעובדיה אינו תופס בדיוק מהם יחסי חברים. אולי תסביר לו? אני כבר ניסיתי להסביר לו. ואם גם אתה לא תצליח, נצטרך למצוא סידור.”

קרא החבר שלמה זך לחבר עובדיה, נתן לו סיגריה, שיבח אותו על חריצותו ועל מסירותו, והציע לו לקרוע את הראפורט. הקשה החבר עובדיה לתפוס מה רוצים ממנו. חייך החבר זך והסביר לו: “אתה, חבר עובדיה, חרוץ מאד, וזה באמת בסדר. אבל לא יפה שאתה חושד בחבריך. אינך צריך לבדוק אחריהם. להבא, מוטב שלא תצא לערוך בקורת. מובן?”

כך מסדרים ענינים בשלום.

יום אחד נחשדתי ברצח. הפגר עליו השלום היה נבלה עוד בחייו, והיו לי אתו סכסוכים קולניים, וכלל לא הצטערתי כשהלך לעולמו. אולי אדישות זאת היא שהחשידתני. ובכן בא לי שוטר ואמר לי כי הסמל רוצה לראות אותי אמרתי “מיד אבוא”

כעבר חצי שעה, ואני מתאמן בדהירה על חמור, השיגוני שני שוטרים וביקשו ממני שאדריך אותם בכיוון הפוך. נעניתי להזמנתם האדיבה, הפניתי את פני החמור וצ‘-צ’ חא, רכבתי לתחנת המשטרה.

הסמל שמח מאד לראות אותי והביע את שמחתו בכמה קללות באנגלית (אירי היה). גם אני שמחתי, אבל כבשתי את רגשותי.

אמר הסמל: “ובכן אדוני, קטלת או לא קטלת?”

אמרתי" “חיאת רבך, יא זאבט, לא נגעתי בו, תהיה מנוחתו עדן. ראשית, הוא התנפל עלי. שנית רק בעטתי בו. ושלישית, כלל לא הייתי שם.”

אמר הסמל: “כך, מה? הנה פה אֵיבּ אומר שהוא ראה אותך עובר, ואחרי רגע שמע יללה, רץ למקום ומצא את אמין גוסס.”

אמרתי: “אולי הורעל.”

אמר אברמלה (הוא אֵיבּ): “הורעל? אולי נעלך מורעלת?”

אמר השוטרים צחק. נתן בו הסמל עין ונמחה הצחוק מעל פרצופו.

אמרתי: " אתה לא יכלת לראות כלום. הרי ישבתי עם שוש מאחרי העצים, ובכלל זה היה בלילה. שוש ראתה שלא הרגתי אותו, ושהוא התנפל עלי."

אמר הסמל: “רגע אחד. הרוג התנפל עליך כשהיית עם גברת? בלילה? זה כבר ענין אחר. הביאו את העלמה.”

אבל שוש לא רצתה להעיד. היא אמרה כי מה שהיא עושה בלילות אינו עסק המשטרה. בלילות אמרה, היא ישנה.

הגענו למבוי סתום. פתאום פצה את פיו מרדוך. מרדוך היה מסכן שהתפרנס בצער מן הגנבה, ותמיד כשהיה חסר משהו באחת החצרות היו גוררים אותו לתחנת המשטרה, ובכן היה כמעט תושב קבע שם. אמר מרדוך: “מדוע לא תשאלו את אמין בעצמו?”

אמרתי: "איך! הלא הוא כבר פגר, תודה לאל!

אמר מרדוך: “גם מתים יכולים לדבר. צריך רק להעלותם באוב.”

אמרתי: “מרדוך, אתה מעולם לא היה לך יותר מדי שכל. אמין גם בעודו חי לא יכל לדבר, ואתה חושב כי יוכל לדבר אחרי מותו?”

כי בסך הכל היה אמין רק כלב רועים גרמני, טפש כאברמלה בעליו. שמו המקורי היה אֶמיל.

אמר הסמל: “מעולם לא הייתי בסיאנס ספיריטואליסטי. צריך להיות מענין.”

בעצת מורדוך נערך הסיאנס בבית אברמלה, כי דרכו של רוח לחזור למקום חיותו. ישבנו אל השולחן שאין בו מסמרים, הנחנו את כפות ידינו על דף השולחן, כיבינו את המנורה, וחיכינו בשקט.

פתאום אומרת בילקה, אשת אברמלה: “הוא פה. הוא מתרפק עלי.”

אמר הסמל: “שקט.”

אמר אברמלה: “אין ספק שזה הוא. כעת הוא מתרפק עלי.”

חששתי פן יבוא הרוח ויעשה גם לי משהו. התכוננתי לבעוט בו. התנועה החרישית בחדר מרטה את עצבי. אמרתי: “נמאס לי. כמה עוד נחכה?”

אמר הסמל: “מרדוך, מה כעת?”

לא היתה תשובה. העלה אברמלה אור, והנה אין רוח ואין מרדוך וגם תכשיטיה של בילקה וגם שעונו של אברמלה וגם כובעו של הסמל. למחרת נודע כי גם כלי הכסף נעלמו מדירת אברמלה.

שמע. ביום חמישי היה אצלי – לא. רגע אחד. זה לא היה ביום החמישי. זה היה ביום הרביעי. מתי טלפנת אלי? אתה בטוח? אם כן, זה היה ביום השלישי. אתה שומע? בבוקר – רגע. אתה טלפנת אלי ביום הראשון. כן. אני זוכר שאחרי זה – לא. באמת אתה צודק. נו, לא חשוב. אתה שומע? בא אלי זה – מה שמו? זה הארוך עם השפם. נו, זה שנסחב עם מה-שמו. לא, לא. לא גדעון. אך, נו. זה שהסתובב עם חמדה. לא, לא חמדה. מה שמה? זאת שלובשת מכנסים כחולים ורובצת תמיד ברובאל. אך, אני – לא. עזוב לא חשוב. אבל אתה שומע? הוא נכנס אלי. רגע אחד. מה שמו? ראה. כששוכחים שם זה נורא, לא? בשום אופן אינני יכול להיזכר. מילא. מה רציתי לספר לך?

כשהיתה רחל תינוקת עשתה צרות לאמה. היתה מתעוררת בלילות ובוכה, ולא ישנה ולא הניחה לישון. פנתה האם אל הרופאה. אמרה הרופאה: “אין דבר. דרכו של תינוק שהוא נעור בלילות. עוד תספיק בתך לישון.”

כשהיתה רחל בת ארבע, עשתה צרות לאמה. לא רצתה לישון אחרי הצהרים, וגם בערב היתה משתדלת לדחות את שעת השינה. “אמא! פיפי.” “אמא! אֶ אֶ.” “אמא! לשתות.” פשוט לא רצתה לישון.

אחר כך נכנסה לבית הספר, ושם הילדים מתחרים זה בזה בסיפוריהם מי אחר לשכב לישון. הערים על רחל אביה, והיה מקדים את השעון, כדי שתוכל לספר בכיתה כי שכבה לישון בשתים-עשרה; אבל רחל גילתה את הרמאות, לפי שהשכנים טרם משכו מיטה מתחת לספה ברעש רב, ואצל חלאף, ממול עוד נמשך משחק הקלפים.

אחר כך נכנסה רחל לתנועת נוער, והיתה מבלה שם בערבים, וכל המאחר הרי זה משובח, ואחר כך עומדים על יד הבית ומדברים.

אחר כך היתה מזמינה אליה חברות וגם היא היתה מוזמנת אל חברות כדי להכין שעורים יחד ולהתכונן לבחינות, והיו שוכבות יחד במטה בלילה ומפטפטות.

ואחר כך היתה עומדת עם ידידתה הכי טובה על המדרכת ושני תרנגולים שקולם מתחלף יושבים על האופנים ונשענים ברגל אחת על המדרכה לידן, והם מדברים הבלים עד חצי הלילה. או עורכים מסיבות, ובבוקר היתה מתפארת: “איך! השתגינו!”

והיה גדנ"ע, ובמחנה חבל לישון. והיו חפשים, וחבל לבזבז אותם על שנה. והיו בחינות והיה צריך להתכונן דוקא בלילות.

ואחר כך נכנסה לצבא, והיו לילות שמירה, והיו ערבי בילוי, והיה כיבוי אורות שאחריו מתחילות הבנות לפטפט בלחש ולצחוק.

ואחר כך התחילו הבחורים מחזרים באמת, ופשוט לא היה זמן לישון.

ואחר כך אנחנו צעירים רק פעם אחת. עוד נספיק לישון. ואחר כך ילדה ילדים, והם היו נעורים בלילות, ורחל היתה הרוגה, ואז אמרה לאמה" אמא! מתי כבר אזכה לישון פעם שינה הגונה?"

ואחר כך גדלו הילדים וגדלו הדאגות עמהם, והיתה רחל שוכבת בלילות ומהרהרת ומחשבת ודואגת ונאנחת.

ואחר כך עזבו הילדים את הבית, ורחל היתה לסבתא. אה! סוף סוף היה לה זמן לישון! ובכן היתה באה אל בתי בניה ומבקשת כי ילכו בערבים וישאירו אותה לשמור על נכדיה, מאחר שבין כך ובין כך נודדת שנתה.

בית המשפט המחוזי. נשיא בית-המשפט הציץ בנאשם מעבר למשקפיו. המשפט הוא: התביעה הכללית נגד איציג סימפרופולסקי.

נקראה ההאשמה.

" הנך נאשם כי, בניגוד לסעיף 214, סעיף קטן ח'. מפקודת החוק הפלילי, 1936, הרגת בלי כוונה תחילה, ביום 24 באוגוסט שנת 1952, את האנשים והנשים הרשומים להלן, היינו: את פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא – סליחה – את רב-סרן יואחים שוט ואת רב-סרן איזי עסוקמאוד ואת סרן חביב חבית ואת סגן אלה לבבית ואת סמלת זהבה חומד ואת רב-טוראית שושנה בובה ואת טוראי ראשון גרשון אדלר. המודה אתה?"

הנאשם, איש ממושקף ולבלרי, רזה ועגום-עינים, לא פרץ בבכי. הוא גם לא הניד עפעף. “אני מודה,” אמר בשקט, כאומר: “השעה אחת עשרה לפני הצהרים.”

“וגם אנחנו מודים – לנאשם,” נשמעו קריאות מהאולם.

“שקט!” גער נשיא בית-הדין. “היודע אתה מי הם הקוראים מהאולם?” שאל את הנאשם.

“ודאי חברי מהגדוד,” אמר הנאשם, כמו ציפה לתודתם.

“מאחר והנאשם מודה בהאשמה,” אמר פרקליט המחוז, “מוותרת תביעה על כל עדיה, חוץ מהנאשם עצמו.”

בשקט רב, כמעט בלי ז’סטה (חוץ מגירוש-זבוב) סיפר הנאשם לבית-הדין מה הניעו לאותו קטל סיטוני, באותו יום פאטאלי, ה-24 באוגוסט 1952.

*

כשבועים לפני כן (סיפר הנאשם) נשאתי אשה. הנה היא פה באולם. בבקשה, כבוד בית-הדין אינני משקר. זאת היא, אשתי. כבוד נשיא בית-הדין מתבקש לא לקרוץ לה בעינו. גם כך גנדרנית היא. ובכן, היה טקס ככל הטכסים. ואין צורך לפרט. ורק משה שתה קצת יותר מהראוי. כן, אבל סלחתי לו. חזרנו מהרבנות אל חדרי, ומה אני מוצא? אני מוצא הודעה כי עלי ללכת אל משרד הדואר ברחוב ביאליק ולקבל צרור-דואר רשום. חשבתי: מתנת נישואים. לולא חשבתי כך, לא הייתי הולך, כבוד השופט. בשום אופן לא. אני יודע מה הם מכתבים רשומים והודעות מעורכי-דין ומבאנקים וממשרד מס-ההכנסה. על כאלה אני מוותר. על כל פנים ביום חתונתי. אבל חשבתי: מתנת נישואים. אולי אחד החברים נעשה פתאום נדיב. הלכתי שם. ומה נתנו לי בבית-בדואר במקום מתנת נישואים? את זה נתנו לי, כבוד בית-הדין. את זה (הנאשם מצביע על מוצג אלף). הזמנה להתיצב לעתודות, בעוד שלושה שבועות, לעשרים ואחד יום. אמרתי לפקיד הדאר: “זה לא יתכן.” אמר לי הפקיד “מדוע?” אמרתי לו: "היום נשאתי אשה. אמר לי הפקיד “נבזות”. במחילת כבוד השופטים, כך אמר לי הפקיד.

וכך אמרה גם אשתי. כלומר: כשנודע לה מה היה אותו צרור-דואר רשום ולמה רצתי ביום חתונתי, בעצם חום היום. ועוד אמרה – כי לאמור היא יודעת. היא אמרה כי אם אצא לעתודות שלושה שבועות לאחר נישואינו, אצטרך בשובי לשאת אותה מחדש. עם כל החיזור. כי אם אצא לעתודות בעוד שלושה שבועות, לא אהיה שונה בעיניה מכל האחרים, כמו לא היתה חתונה. וגם, אמרה אשתי, אם ישפשפו אותי בעתודות, יש חשש גדול כי לא יישאר ממני אלא דחליל, ולא אמצא חן בעיניה, כי אין היא אוהבת גברים משופשפים, ולא תרצה בי.

ראיתי שהיא מדברת ברצינות. מיד רצתי, בעצם יום חתונתי, למשרד הגדוד. זה לא רחוק. אלא שאין לשם אוטובוס, וצריך ללכת שעה ברגל, כשחם. הפקיד הגדודי אמר לי כי בעניני דחיות מטפל רק משרד מיפקדת הגדודים. הלכתי אל משרד מיפקדת הגדודים. הפקידה ששם אמרה לי כי בעניני דחיות מטפל רק משרד הגדוד. ובכלל איך אני מעז לפנות מעבר למפקדי. הפקיד במשרד הגדוד אמר לי כי מוטב שאפנה אל מפקד-הגדוד. שאלתי איה מפקד-הגדוד, והפקיד השיב לי: “בקורס, ויחזור בעוד חודש. כבר כמה שנים הוא בקורס, ותמיד אומרים שישוב בעוד חודש.” הוא עלם נחמד, הפקיד הגדודי.

ובכן הלכתי את מפקד המחלקה שלי. הלכתי אליו כמה פעמים עד שמצאתיו. הוא איש נחמד, המם-מם שלי. תמיד מוכן לעזור. הוא אמר לי לפנות את מפקד הפלוגה, אבל את כתובתו של המם-פא שכח. הלכתי למשרד הגדוד, והפקיד ששם נתן לי את הכתובת, והלכתי אל המם-פא שלי. הלכתי אליו כמה פעמים, עד שמצאתיו. והוא יעץ לי לכתוב מכתב בכתב נקי, והבאתי לו. אמר לי המם-פא: “אני עצמי אסדר לך.” הוא באמת איש טוב. הלכתי הביתה וחיכיתי.

רצתה אשתי לנסוע לירח-דבש. רק לכמה ימים, כי אין לנו כסף הרבה. אבל לבדה לא רצתה לנסוע, כי אין זה מקובל שתצא אשה לירח-דבש בלי איזה בעל כלשהו, ואני לא יכלתי לנסוע אתה, כי חכיתי למכתב, ובין החברים לא נמצא מתנדב. חכיתי, ועוד חיכיתי.

עד שאמרה אשתי: “הגיע עת שנסדר לנו דירה. ברווקיה שלך לא אוכל לגור.” הנה היא באולם, כבוד השופטים. אינני משקר. ואני אמרתי “ואם אצטרך ללכת לעתודות? אולי אשוב ולא אצטרך לדירה בכלל?” אמרה אשתי: “ובכן, מדוע אתה יושב תחתיך – במחילת כבוד כל חברי בית-הדין – מדוע אין אתה הולך לברר מה קרה שם לבקשתך?”

הלכתי למשרד הגדוד. אמר לי גרשון, זה הפקיד הגדודי, העלם הנחמד, שהמם-פא שלי, זה האיזי הנחמד, עשה כאשר הבטיח לי, אבל עוד אין תשובה.

הלכתי הביתה. חכיתי עוד כמה ימים. אמרה לי אשתי: “ומתי כבר נתחיל לסדר את הדירה?”

הלכתי עוד פעם אל משרד הגדוד. אמר לי גרשון, זה הפקיד הגדודי, העלם הנחמד, שהמכתב נמסר, אבל תשובה אין, ושסבתו היתה בצ’כיה. הלכתי למיפקדת הגדודים. אמרה לי אלה, שהיא הפקידה שם, ועלמה נחמדה, כי זה אי אפשר. כי שם, אצלם, בכלל לא נשאר כלום, ושהמחת"ר לא שלח מספר מספיק של חוברות “במחנה”. הלכתי אל גרשון. אמר לי גרשון: “מה היא מקשקשת? או שזה אצלה או שזה אצל איזי אמור לה שתחפש.” הלכתי אל אלה. אמרה לי “הבא את גרשון.” הבאתי את גרשון. והם שאלו, זה את זו וזו את זה: “מה העין פה?” ואז אמרה שמפקד הגדודים איננו. הלך לישיבה.

בינתים כבר היה מאוחר. הלכתי לעבודה, וקיבלתי חרבון. למחרת השכמתי למשרד הגדודים והם ביקשוני לחכות. שעתים היו עסוקים מאוד, כי המספרים לא התאימו, וגם רצו לספר בדיחות. דוקא בדיחות נחמדות, אם כי קצת מפולפלות, כבוד השופטים. למשל – כן, כבוד השופט אין צורך. ואז אמרו לי לבוא אחרי הצהרים. באתי אחרי הצהרים, והנה אין אלה ואין מפקד הגדודים. חכיתי וחכיתי, עד שבא רב-סרן ספחת נכנסתי אליו, והוא שלחני אל סמלת זהבה. הסמלת זהבה שלחתני אל רב-טוראית שושנה. הרב-טוראית שושנה שלחתני אל רב-סרן יואחים. הרב-סרן יואחים שלחני לעזאזל. עזאזל שלחני אל סגן לבבית. הסגן לבבית שלחתני אל רב-סרן איזי. הרב-סרן איזי היה צריך ללכת למשפט, ולכן שלחני אל רב-סרן ספחת. הרב-סרן ספחת שלחני אל הסרן חבית. הסרן חבית אמר לי שאבוא מחר.

למחרת אמרה לי אלה – היא עלמה נחמדה – כי קרוב לודאי שאבדה בקשתי, ולכן מוטב שאכתוב חדשה. אבל בין כה ובין כה כבר אין זמן לטפל בה, כי בעוד כמה ימים עלי לצאת, וקשה לעשות סידורים ברגע האחרון.

“ואז כעסת?” שאל הסניגור את הנאשם.

“לא. לא כעסתי. וכי על מי עלי לכעוס? כולם היו אנשים נחמדים,” אמר הנאשם.

“אבל עשית משהו,” אמר הקטיגור.

“כן,” אמר הנאשם. "הרגתי את כולם. אבל בלי כעס אינני רגזן.

*

נשיא בית-הדין המחוזי הציץ בנאשם מעבר למשקפיו. הנאשם עמד על רגליו לקריאת גזר-הדין, והוא שלוו, ומבטו שלוו, ושפתיו אינן זעות בתפילה חרישית, ואין ברכיו פקות מאימת הדין. אין ספק הוא השלים עם גורלו יבוא אשר יבוא.

“הפעם,” אמר נשיא בית-הדין, “לא החמרנו בעונשך. הפעם נסתפק באזהרה חמורה. אבל להבא, ראה: הזהרתיך! צפוי לך עונש חמור יותר, אלי אפילו קנס כספי, מלבד ערבות עצמית להתנהגות טובה. אין בית-הדין יכול להרשות מעשים כמעשיך, כי גרמת טרחה לעובדי הנקיון של העיריה, ועליך כאזרח נאמן להוקיר את עבודתם של פועלי הנקיון, ולא להעמיס על עצלנים מסכנים אלה פגרים נוספים בימי החום”

נשיא בית-הדין המחוזי הציץ בתובע מעבר למשקפיו. “ואני רוצה להעיר לתביעה הכללית,” אמר הנשיא, “כי לעבירות קלות כאלה קבע המחוקק ערכאות אחרות במערכת בתי-הדין בישראל. בית משפט זה עמוס עבודה גם בלאו הכי. היום לא הספקתי לשתות את התה-עם-עוגות שלי ולשוחח עם בתי בטלפון. אם רוצה הפרקליט המחוזי לעשות רושם ושיכתבו עליו בעתונים, עליו למצוא עבירות חמורות יותר לענינים של שטות יש בית-משפט השלום.”

ישבתי על ספסל בגן העצמאות ונהניתי ממזג האויר. בא אחד וישב על ידי, וכעבור כמה דקות כבר הסביר לי את השקפותיו על החיים. הוא אמר: “מסתרי הנפש – שטויות. היום הכל גלוי. את נפש האדם אפשר לחקור כמו את מיצי קבתו. הנה אתה. ענה לי ביושר על שאלותי, ותדע מה בתהומות נשמתך. על בחורות אתה מסתכל?”

“כשיש על מה להסתכל,” עניתי ביושר.

“ובכן,” אמר, אתה דון ז’ואן, כלומר מתחת לסף ההכרה יש בך נטיות הומוסכסואליות. מה אתה עושה בטרם תיכנס לאמבט?"

“מתפשט,” הודיתי.

“אכהיביציוניסט,” אמר האיש בבוז. “לצחוק אתה אוהב?”

“מאוד”, אמרתי.

“וי וי,” אמר. צחוק הוא תרועת נצחון. בתוך תוכך אתה סאדיסט, ל,קול ישראל' אתה מאזין?"

“לפעמים,” אמרתי.

“אוהב להתיסר!” אמר “מאזוכיסט! מה צבע שערה של אמך?”

“לבן,” אמרתי.

“מררת את חייה,” יש לך תסביך אדיפוס. מה עושה יהודי למזוזה?"

“מנשק,” אמרתי.

“אתה פטישיסט,” אמר באימה. “איזה המאכל החביב עליך?”

“זיתים,” נשברי מעוצם החקיר, “ותפוזים ותאנים ואבוקאדו וענבים ו–”

“הכל?” אמר האיש כשהוא עוצם עין אחת. “אתה רעבתן אתה הדוניסט. את התוספת הספרותית של,על המשמר' אתה קורא?”

“מעולם לא קראתי,” הודתי בגרון יבש.

“זהו!” אמר. אתה משתמט מחובותיך החברתיות. אתה אנטי-סוציאלי, ברחובות אתה משוטט?"

“לא,” אמרתי.

“”אה," אמר. “פחדי הרחוב! אגוראפוביה! יש לך לפעמים רצון לגנוב?”

“לא,” אמרתי.

“ובכן,” אמר, מתחת לסף הכרתך אתה מפחד מבית הסוהר. קלאוסטרופוביה! על מתים אתה חולם?"

“לפעמים,” אמרתי.

“נקרופיל!” קרא בשמחה. “רגע אחד,” אמרתי. “מאין לך כל הידענות הזאת?”

“כבר חמש שנים,” אמר, אני בבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב. היום אני בעיר לחופשה קצרה."

“אה,” אמרתי. “רופא עצבים?”

“לעת עתה לא,” אמר. בינתים אני רק משוגע."

בעת כבר מותר לגלות. היה איש עמל. יום אחד חש כי אין הוא בריא כשהיה. הלך את הרופא. אמר לו הרופא: “אינך חולה, אלא שאין אתה נע דייך. עליך להרבות בתנועה.” אמר האיש: “כלומר?” אמר הרופא: “מדוע אינך הולך לשחות בים?” אמר האיש: “הים מלא צואה.” אמר הרופא: “ובכן לך ורחץ בבריכה.”

עצת הרופא עולה ממון, ובכן אין לזלזל בה. נטל האיש את בגד הים והלך לבריכה. אך הגיע לשם היכה אל חוטמו ריח נורא. חשב: “אין דבר. אורגל. רבים האנשים פה ואין הם חוששים.” יצא ממנהרת ההלבשה אל המים וגבר הריח, ועם הריח גבר הקבס. לא עמד בו כוחו והקיא.

הגיע הביתה חלוש ונבוך. אמר לעצמו: “הנה כולם רוחצים בבריכה ואינם חשים, ורק אני אסטניסט. מחר אחזור לבריכה.”

למחרת חזר לבריכה והקיא.

בא הביתה והרהר: “מה לי שאין אני יכול לעמוד בסרחון? הנה אני יושב בתל-אביב שנים רבות ואיני מקיא מהסרחונות. מחר אחזור לבריכה.”

למחרת חזר לבריכה, והקיא.

כעבור שבוע פחת משקלו בעשרה קילוגרמים. הלך אל הרופא. בדק אותו הרופא, ואמר: "רואה אני כי עשית בעצתי. הלכת לבריכה, מה?

“כן,” אמר האיש. “יום יום אני הולך לבריכה.”

“רואה אתה!” אמר הרופא. “זה יפה לבריאות.”

פעם למדתי כלכלה, ושיבחוני מורי. מאז אני נחשב מומחה המקצוע ורבים פונים אלי לבקש את עצותי.

לפני כמה ימים בא אלי פרצוף, והציג לפני את עצמו ואת בעיתו. שמו (כנראה, אחד משמותיו) ירוחם לאדורס. מקצועו–גנב. בעיתו – שיפור תנאי המקצוע לאור הרדיפות מצד הקואליציה הממשלתית.

הרביתי להרהר. בעיה זאת של הגנבים היתה קשה. פתאום צץ בי רעיון גאוני. ככל הרעיונות הגאוניים היה גם זה מפתיע בפשטותו. אמרתי למר לאדורס:

“יש לכם רק דרך אחת – להתארגן.”

פקח עיניו בתמהון.

אמרתי לו: “הלא אתם, הגנבים, מעוט בציבור –”

“לא נכון,” הפסיקני. “בציבור זה אנחנו רוב. אלא שמחמת הרדיפות מצד הקואליציה הממשלתית, הנתמכת בעתונות מכורה לשומרי החוק, צריכים רוב אנשי המקצוע שלי להתחפש כאנשים הגונים.”

“ובכן אמרתי, עליכם לשבור את החזית הזאת שנגדכם. עליכם ליסד ארגון מקצועי חזק, סקציה בהסתדרות, עם מזכיר דינאמי ועם ועד המורכב מהעשויים ליצג אתכם וגם להישמע למזכיר. אז תוכלו לשמור על הרמה המקצועית, ועל רמת השכר. תילחמו בתחרות בלתי הוגנת. תשיגו ניכויים ממס ההכנסה. תדרשו שכר לפי שעות. ובעד עבודת לילה שכר כפול. העבודה בקבלנות היא ניצול העמלים!”

“אתה חושב שנצליח?” פקפק מר לאדורס.

“מדוע לא? ראה את כל הפועלים המאורגנים. עליכם ליסד גם מפלגה. מפלגת המקופחים. צרפו אליכם את הפורצים ואת הפרוצות ואת מפקיעי השערים. הוציאו עתון, בשם “אורות מאופל”. ערכו אספות המוניות (ובהן תוכלו להריק את כיסי הנאספים). הפגנות נגד המשטרה שאינה מניחה לכם לעבוד בשקט. הצהירו כי מוכנים אתם להגן על האינטרסים שלכם עד הגבול, ואפילו מעבר לגבול, ואפילו כי מוכנים כולכם להיאסר לאות מחאה על העושק המחפיר.”

“לזה דוקא אין אנו מוכנים,” אמר הגנב.

“אין דבר. זאת הצהרה מזעזעת. נציבות בתי הסוהר תיבהל. הדפיסו כרוזים. הסיסמה: מבין החומות תזעק החרות. או: עמלי רחוב הירקון ורחוב הגשר התאחדו! ערכו הפגנות. שברו רהיטים במשרדי הממשלה. היכונו למרי אזרחי.”

עיניו נוצצו.

“הוי נידחי ישראל!” קראתי בפאתוס. מדוע ייגרע חלקכם? האין אם בוחרים? האין אתם בנים לעם הנבחר? הקימו קרנות. קרן הכנסת כלה לעזרת החברות וקרן פדיון שבויים לעזרת החברים. קרנות הן מגן העדר. פתחו משרד עם קצין ליחסי ציבור ועם בלאנקים בשביל חוזרים והכחשות לעתונים. תשע תשע תשע זה סמל הרשע! בנת?"

הוא קם והודה לי.

“עצה נהדרת,” אמר. “כמה אני צריך לשלם לך?”

“את זה אני משאיר למצפונך,” אמרתי לו.

הוא הוציא את שעוני ואת ארנקי מכיסו ואמר “בבקשה.”

משה כביר אחר לקום, כדרכו, ומצב-רוחו לא שפר למראה ארוחת הבוקר. נתנה לו עדה (אשתו) את העתון, ומשה בחש בכוסו בעוד עיניו מטיילות בעצלות על פני האותיות וקולטות מלה פה ומלה שם. בעמוד ב' מצא ידיעה על נזקי העישון. שני מלומדים אמריקאים מוסרים לאיזו מועצה רפואית דו"ח על פי סקר שערכו במאות אלפי אנשים, ומסקנותיהם הן כי המעשן מקצר את ימיו ב-94% בדיוק. מה!?

קם משה, נטל עפרון וניסה לרשום מספרים בשולי העתון, אבל משה חלש במספרים, ובכלל לא תפס את משמעות ההגדרות שבידיעה. אה, נו. העיקר שהוא מקצר את ימיו במדה מבהילה. בזה אין ספק. המחקר מוכיח. וגם אין זאת הפעם הראשונה שהוא קורא על כך.

ומשה כביר כלל לא שאף שיקצרו ימיו. דוקא בבוקר זה הרגיש אנטיפאתיה מוזרה למוות. אמנם גם בשבח החיים לא יכל לפצוח הימנון, אבל המוות משום מה לא היה חביב עליו כלל. לעס משה את פתו ורוחו נכאה.

ופתאום אי משם באה בו הרוח, ממיכל סמוי שבחביון נשמתו עלה בו העוז, ויקם משה. אחז בקופסת הסיגריות המסכנה שהיתה מונחת על השולחן, ושלף ממנה סיגריה אחת. אך לא! קיצוב והפסקת-עישון מעט מעט אינם אלא אונאה עצמית. כבר נוסה בהם. אם לחדול, לחדול. שבר משה כביר את הסיגריה, קרע את כל הסיגריות ומוללן, ויצק עליהן שיריים של תה!

“מה עשית?” תמהה עדה למראה המרק שבצלחתו.

“חדלתי לעשן,” אמר משה. צליל בגאווה המאופקת שבקולו נעם לו, והוא חזר על המלים: “חדלתי לעשן.”

בצעד קל ונמרץ פסע אל האוטובוס. בבטחון דחה ברנש שניסה להדחק בלי תור. בהרגשת ערכו כבש מקום ישיבה. וזקוף גם נכנס למשרד.

אחד אחד נאספו חובשי המשרד ופתחו את מגרותיהם ואת פיותיהם, אבל משה נתן בהם עינים צדקניות, השיב להם בקיצור ושקע במלאכתו.

“קרה משהו?” שאל את משה בדאגה שכנו לחדר, נתן אטקס.

נשא משה את עיניו, לא השיב דבר, וחזר למלאכתו.

אכן, בטלנים הם כולם. מפטפטים ואינם עושים דבר. בטוחים במשרותיהם, ואינם צריכים לעמול למען המשכורת. אינטריגנטים והולכי רכיל. אבל הוא משה, לא יהיה כמותם.

בגלים קצרים ומהירים עברה תחושת חריצותו מחדר לחדר, ובמהרה ידע כל המשרד כי משום מה החליט משה כביר להיות לפגע רע. על שולחנו צלצל הטלפון הפנימי. השיב משה בקול נמרץ. דיבר אליו המנהל, והזמין אותו להכנס. הניח משה את עטו, דפק ונכנס.

ביקשהו המנהל לשבת. “קרה לך משהו?” שאל המנהל.

“לא,” אמר משה “מדוע אתה שואל?”

“הבט,” אמר המנהל. “אנחנו פה כמו משפחה גדולה. אני גא ביחסים שהצלחתי ליצור בין העובדים. אם מעיק עליך משהו, אני מוכן לשמוע.” והמנהל הושיט למשה את קופסת הסיגריות המוכנה לאורחים.

“לא. תודה,” אמר משה “חדלתי לעשן.”

“אה,” אמר המנהל.

“כן,” אמר משה. “צריך לדעת להתאפק. קראת הבוקר את הידיעה בעתון?”

אמר המנהל: “אבל הרי אין הדברים אמורים אלא בעישון סיגריות. אולי רצונך בסיגארילו? יש לי פה. אני יכל להשאל לך מקטרת. טעם. זה לא רע.”

שאף משה מלוא ראותיו עשן, עברה בראשו סחרחורת קלה, ואמר: “לא רע. לא רע.”

“ובכן,” אמר המנהל “איך הענינים, משה?”

“בסדר, בסדר. בסדר גמור,” אמר משה וקם ללכת.

“יפה,” אמר המנהל. “ואם יהיה לך משהו, תמיד אני מוכן לשמוע.”

כשחזר וישב במקומו, הציץ בו אטקס בחשד. חייך משה.

“מה אמר לך המנהל?” שאל אטקס.

“שום דבר מיוחד,” אמר משה. “נתן לי סיגארילו. זה לא רע.”

לא הוסיף לעבוד באותו יום, אבל היחסים במשרד חזרו להיות תקינים.

הרהר מנחם והחליט כי דיתה עגבניה טובה. יש לה כל מה שצריך להיות ואפילו קצת יותר מזה – יש לה גם בעל. אולי יש שיאמרו: “זה בסדר גמור.” אלה הם המתפארים על שוא, ומוטב שלא יאמרו זאת בקול רם, שמא נבין כי כל ספוריהם שקר. ולבד מזה מנחם הוא גבר מוסרי. הוא טוען כי אין בחורה שתהיה שוה צערו של גבר.

אבל במקרה זה צריך היה להתעלם מן המוסר, רק קצת. אחרי הכל, אם לא יוודע לאותו אמלל, לא יצטער בכלל. ואם תחשוב יפה, עגבניות כאלה, אם אין להן מנחם, יש אחר, ובכן מדוע לא מנחם?

לפגוש נחמדונת פעם ראשונה זאת בעיה. לפגוש אותה פעם שניה, זאת בעיה שניה, ואם היא נשואה, לא פחות חמורה. אין אתה יכול לצלצל בפתח ולשאול את הבעל: “שלום. דיתה בבית?” פעם אחת קרה למנחם דבר כזה. הבעל התנצל אחר כך, אבל בינתים נשברו למנחם שתי שנים טובות, בלי סתימות.

לדיתה היה טלפון בדירה. זאת נוחות רבה. אבל מנין לך מי יענה בטלפון זה? השיטה הרגילה היא: אם עונה לך קול גבר, שואלים: “ארבע שתים שתים ארבע אחת?” – “לא,” עונה הקול, מפני שזה מספר מס ההכנסה, ואז אומרים סליחה, וסוגרים, ומנסים שנית אחרי חצי שעה.

טוב ומה יצא לך מזה? במשך היום אתה עסוק, ודיתה אין לה מושג מה חושב בעלה לעשות בערב. אין לך ברירה אלא שתצלצל בערב, ואז כמעט תמיד אין תשובה.

דיתה עצמה מצאה את הפתרון: “צלצל אלי באחת עשרה,” אמרה, “ואם יענה לך גבר, תשאל אם זה מערכת העתון.”

רואים אתם כמה חכמה היא? מנחם מצא בכך הוכחה נוספת שהיא עגבניה טובה. תאמרו מה שתאמרו, גברת בלי שכל היא בכל זאת מטומטמת.

השאלה היא רק: מה לעשות כל הערב, עד אחת עשרה. להזמין בחורה לא כדאי. אתה מבזבז עליה קולנוע או תיאטרון, וכשמגיעים לענין לעזוב אותה?

ניסה מנחם לשבת בבית ולקרא ספר. אבל לא היתה לו סבלנות. בכל שתי דקות הסתכל בשעון. בעשר יצא לרחוב והתחיל מחפש טלפון. וראו נא את העיר הזאת: בעשר בלילה אין טלפון. אין בשום מקום.

הלך והלך והגיע עד לדאר המרכזי. תודה לאל, הנה קובה של טלפון. שם אסימון בסדק, סובב את החוגה, משהו דפק, האסימון איננו, ום צלצול אין. חיפש מנחם בכיסו ומצא עוד אסימון. עוד פעם שם אותו בסדק, סובב את החוגה, משהו דפק, נשמע אות של צלצול, עד שפסק, ירד האסימון למעמקים וקול אמר לו: “הואל נא לסגור. טלפון לעיר אחרת.” ניסה להתוכח, אבל הקול שבעבר האחר היה תקיף: “סגור, אדוני. טלפון לעיר אחרת.” סגר מנחם וקילל.

אחרי שני נסיונות נוספים נואש מהטלפון הציבורי.

השעה כבר היתה מאוחרת. והוא חזר הביתה, לחלום על דיתה.

למחרת בערב החליט לשבת בבית קפה שיש בו טלפון. יש כאלה, תודה לאל. הלך וישב לבדו עם ספר בלשי.

בית הקפה היה מלא. ניגש איש אל שולחנו ושאל: “סלח לי אני לבדי. תרשה לי לשבת ליד שולחנך?”

למנחם לא היה אכפת. להיפך, יהיה לו עם מי להעביר את הזמן. האיש היה מוטרד והוא נשא אתו ספר בלשי.

“לא נוח בבית, מה?” ניסה מנחם לפתוח בשיחה.

“נורא,” אמר האיש.

“שכנה עם תינוקות? זוג שכנים השרוי במריבות?” שאל מנחם.

“לא זה ולא זה,” אמר האיש. “יש לי דירה מרוּוחת לעצמי.”

“חותנת?” שאל מנחם הוא שמע סיפורי זוועה על החיה הזאת.

“לא. אנחנו רק שנינו.”

“ובכן מדוע אתה צריך לשבת פה?” תמה מנחם.

“זה בגלל הטלפון.” אמר האיש.

“אה,” אמר מנחם, “זה מענין. גם אני צריך לטלפן מפה.” “לא, לא,” אמר האיש. אין אני רוצה לטלפן. אני ברחתי מן הטלפון. אינני יודע איזו שטות נכנסה בי והגשתי בקשה לטלפון. זה היה לפני כמה שנים, כשעוד הייתי רוק. פתאום מודיעים לי שהגיע תורי. אשתי שמחה נורא. אבל מאז הורכב הטלפון אין לי מנוחה. כל כמה רגעים הוא מצלצל, אני מרים את שפופרת, ומן הצד האחר או שאין מואילים לענות בכלל או שאומרים “סליחה. טעות.” יש איזה פגם במרכזיה. פניתי אל הדאר, אבל הם עונים בהכל בסדר. אינני יודע מה לעשות. רציתי לבטל את המינוי, אבל אשתי מתנגדת. היא אומרת שזה כל כך נוח. אינני מבין מה הנוחות שבזה."

“נורא, נורא,” אמר מנחם. ודאי איזה לץ."

“לא. אינני חושב כך. מי זה ימשיך בבדיחה כזאת חדשים? גם אני חשבתי שזה איזה לץ. אבל ראה כמה זה עולה לי, ומלבד זה, רבים הקולות המדברים.”

“אולי חבר לצים?” שער מנחם.

“לא,” אמר האיש “כבר התלוננתי, והדאר עקב אחרי המצלצלים. מי זה ירצה כל כך לרדוף אותי? אין לי אויבים כאלה. לא. יש פגם במרכזיה.”

מנחם היה מלא סימפאתיה לאמלל, אבל קצרה סבלנותו והחליט לטלפן. ביקש את סליחת האיש וניגש אל הטלפון. על המכשיר היה שלט “מקולקל.”

חזר אל שולחנו וגבותיו מורעמות.

“מה יש?” שאל האיש. “בשורה רעה?”

“הטלפן פה מקולקל,” השיב מנחם. “אולי יודע אתה מאין עוד אפשר לטלפן?”

“אולי תעלה אלי הביתה? אני גר בקרבת מקום,” הציע האיש. “נראה אם מסוגל הטלפון הארור שלי גם להביא איזו תועלת.”

“אינני רוצה להטריח אותך,” אמר מנחם.

“אה, שטויות,” אמר האיש. “בין כה ובין כה אני מתבטל.”

דירתו של האיש היתה בקרבת מקום, בעצם באותו בית בו גרה דיתה, אפילו באותה קומה. אל אלוהים, באותה דירה!

“הכירי,” אמר האיש.

“אנחנו כבר מכירים,” אמרה דיתה.

“סלחי לי,” אמר מנחם, “הייתי צריך לטלפן, ונמצאתי בקרבת מקום. בעלך הואיל להרשות לי להשתמש בטלפון שלכם.”

"אדרבא, אמרה דיתה בתמימות, “קשה מאד למצא טלפון בלילה.”

הוליך האיש את מנחם אל הטלפון. חייג מנחם איזה מספר. מישהו ענה לו. הוא אמר: “האם זאת המערכת? לא? סליחה.” וסגר. אחר כך ניסה עוד מספר. מישהו ענה לו. הוא אמר האם זאת המערכת?" ומכיון שמן הצד האחר דיברו גרמנית, אמר: את משה, בבקשה. מה? איננו? אה, אצלצל מחר. לא. אין מה למסור." מן הצד האחר היה טון של קללות. מנחם סגר וחזר אל הזוג.

“תודה רבה,” אמר.

“אני מצטער שלא מצאת אותו,” אמר האיש.

דיתה הסתכלה בתמימות בצפורניה.

ברגע זה צלצל הטלפן.

“הנה,” אמר האיש, “כמו שאמרתי לך,” והלך אל הטלפון.

“האלו?” אמר האיש לטלפון, “לא. אין זאת המערכת.”

הסתכל מנחם בדיתה. היא הסתכלה בתמימות בצפורניה. מאז נזהר מנחם מנשים נשואות. אין הן מוצאות חן בעיניו. גם לא זאת שלו.

זיגמונד פרויד היה גאון:

הוא הכניס שיטה בשגעון.

חיים בולבוס הוא ממציא גאון. הוא שהמציא (בין השאר!) את הגפרורים הנדלקים מעצמם ואת מגרד הגב האוטומטי. ודאי היה ממציא גם את המכנסים, לולא נמצא מישהו זריז ממנו שהמציא אותם לפניו. אבל מכל מעשיו כסף לא עשה, כי עולם-גולם שמרן בטבעו, ואינו רוצה להתקדם.

יום אחד המציא משחה פאנטאסטית. אמרה לו אשתו" “בלי פרסומת לא נשכנע את הבריות.” הלך חיים בולבוס אל חברת הפרסומת לפי"ד (ראשי התבות “לכל דבר יאמין פתי”) ואחרי כמה שבועות הצליח לדבר אל אחד המנהלים. אחרי עוד כמה שבועות החליטו שם כי צריך להיפטר ממנו, ובכן עשו ישיבה.

על שולחן מפואר רבצה המשחה. מסביבה ישבו מוטל הארוך, ירוחם השמן ובוקי הצמוק, מנהלי חברת הפרסומת לפי"ד, וחיים בולבוס.

“צבע נעים,” אמר ירוחם השמן.

“הריח בסדר,” אמר מוטל הארוך.

גם אני הייתי שם. “מה דעתך?” שאל אותי בוקי הצמוק.

“בשביל מה זה טוב?” שאלתי.

אמר חיים בולבוס: זה טוב בשביל כל דבר: לצחצוח שיניים, כיורים, שמשות, רצפות, פנים, רגלים ומכוניות, וגם לשים במרק."

“אבל בשביל הכל לא יקנו,” אמרתי. “כשאומרים בפרסומת טוב בשביל הכל, זה חשוד.”

הכל נאנחו.

הסתכלתי סביבי בראשים המורכנים בהרהורים, ומה ראיתי? קרחות!

“היי!” אמרתי. יש לי רעיון!"

נשאו כולם את פניהם בציפיה.

“זאת משחה לצחצוח קרחות!” קראתי. “דבר כזה עדיין אין בשוק כלל. האפשרויות אינן מוגבלות.”

“אבל,” אמרו כולם במקהלה, הרי אין אדם מצחצח קרחת."

“יצחצחו,” אמרתי. “פרסומת טובה תשכנע אותם.”

“למה יצחצחו? הרי אין מציגים קרחות לראווה.”

“יציגו,” אמרתי. “ראו: עתה בושים אנשים בקרחות, ובכן נשנה את יחס הציבור לקרחת. נעשה אותה לדבר מקובל. אדרבא: יתפארו אנשים בקרחותיהם. הראיתם מימיכם אשה קרחת? רק גבר קרח. הקרחת היא סמל הגברוּת!”

קרחותיהם אורו.

“הקרחת,” קראתי באכסטאזה של חזון, "תהיה האופנה! לא רק בישראל. בכל העולם. הרי הגבר הישראלי הוא סמל הגברות בעולם. אפילו האשה הישראלית גברית. קרחת ישראל תאיר אור לגויים. סיסמתנו: “הקרחת בראש!”

“אל תסתיר את קרחתך,” קרא מוטל. “צחצחנה ותאיר את פניך!”

“תצוגות אופנה!” קרא ירוחם השמן: בחור כארז – קרחת וכרס!"

אכספורט," קרקר חיים.

“הסמל,” אמרתי, יהיה השמש. לפני השימוש ואחרי השימוש."

החזון ככל החזונות, שגשג. הפרסומת נעשתה במלוא התנופה. מודעות בעתונים: “את פרצופך אתה מגלח! ומה על הראש?” “הלאה הכנים! הלאה המסרק!” חרוזים בשידור המסחרי: “על גילך אל תתאנח! אין שיבה לראש קרח!” היתה תחרות מר 1961, ובמקרה היה הנבחר קרח כביצה. הוא נשלח לאמריקה למכור בונדז והצטלם עם יול ברינר וקיבל שם 45067 הצעות נישואין. היתה תחרות הקרחת הגדולה ביותר, עם פרס: מסרק זהב בלי שיניים. משלחת אמני ישראל קרחים זימרה בטלוויזיה האמריקאית “ישושום מדבר וציה.” רובר שומאן קיבל משלחת רבי-אלופים ישראליים, גלויי ראש. הרחובות נהרו מקרחות. אנשים הרכיבו משקפי שמש מברק הקרחות. מהרהרים כבר לא גרדו את ראשיהם אלא קינחו את קרחותיהם. אופנת הקרחות עלתה כפורחת, וכל קרחת נמרחת ומצוחצחת. כל ראש לקרחת וכל לבב לנחת, והארץ משגשגת ומתפתחת. מפעל מאושר. תעסוקה. יצוא. מטבע חוץ. ביומן הקולנוע נראה שר המסחר והתעשיה מבקר במפעל, כמובן גלוי ראש. גדל שם ישראל בעמים.

אבל אויה! האינטרסים המשורינים. מר פרעה קאפילאריון, מזכיר אגודת הספרים, כנס מסיבת עתונאים והודיע כי אגודתו תחרים כל קרח. טייסים הודיעו כי הם מסתמאים מברק הקרחות. האוצר הטיל מס גולגולת על קרחות. שני ראשי מעצמות הודיעו כי התעמולה לקרחת היא בטעם מפוקפק, מאחר שהיא רומזת כי אין צורך בכשרון מיוחד כדי להתקרח. הדתיים טענו כי לראש קרח אי אפשר להצמיד כיפה. בשני עתונים נדפסו המודעות שלנו עם שגיאות דפוס: במקום כל ראש לקרחת נדפס כל ראש לקדחת.

פתאום חדל לגדול קצב מכירות המשחה. והנה חדלו המכירות לגדול. ואחרי כן – ירידה!

הובהלתי למשרדי חברת הפרסומת לפי"ד. שם ישבו שלושת המנהלים ואתם חיים בולבוס. ישבו וקנחו את קרחותיהם בעצבנות.

המצב הוסבר לי בקיצור. המכירות נסוגות. אינטרסים מעודדים גידול בלוריות. האופנה מתמוטטת.

נשאתי את ידי אל קרקפתי, והנה שער!

אמרתי: “אם אינכם יכולים לנצח אותם, הצטרפו אליהם!”

“כלומר?”

“ככל תעשין בעל מעוף, תספקו נשק לשני הצדדים הלוחמים. הרי אותה משחה עצמה יכולה לשמש גם לסוך בלוריות. לא? ארזוה בשפופרות, בצבע ירוק, שהוא צבע הצמיחה, קראו לה שם חדש, ופרסמוה כתרופה נגד קרחת. כך תיהנו מכל אופנה, יהיה אשר יהיה המנצח.”

שוב שגשג החזון. סמל המשחה בשפופרות הירוקות היה שמשון, לפני השימוש ואחרי השימוש, ודלילה מדללת לו את העודפים.

רציתי להיות שוטר. היו לכך כמה סיבות. האחת היא כי חתיכות נצמדות למדים. השניה כי מאסתי בעבודתי עתה. השלישית היא כי אם תימשכנה המעילות בקצבן היום, עתידים השוטרים שיהיו סוף סוף אהודים בישראל. והעיקר: מאז קנה אברהם לבינסון מכונית, מפעפעת בי השנאה לכל הנהגים.

ובכן פניתי אל יעקב. הוא היה אתי ב“חיל המשלוח” הבלתי מנוצח, שנשלח להגן על הגליל בימים הטרופים ההם, ומאז תמיד אני מבקש ממנו פרוטקציה כשאני מסתבך באיזה רצח קטן. עתה בקשתי ממנו שיכניס אותי למשטרה. אמר לי: “זה לא בשבילך.” אמרתי לו: “הנח לי ואנסה.” נתן לי יעקב תעודה:

(סגנון נפלא יש לו ליעקב, לא?)

לקחתי את התעודה ויצאתי לחפש שוטר. עברתי בכל העיר ואין. פתאום רואה אני אחד בצומת רחובות, עומד ליד תמרור נייד שמשמעותו “אין כניסה”. נגשתי אליו ועמדתי לידו, בפיסוק רגליים כמוהו.

“כן אדוני?” אמר לי השוטר.

הראיתי לו את התעודה.

הוא נאנח. “יפה מאד,” אמר כבולע חינין. “תעזור לי.” באה מכונית במהירות, והנהג ניסה לדרוס אותי ולהכנס לרחוב.

אותת לו השוטר שיעצור. הפסיק הנהג לקלל אותי, וצעק לשוטר: “מה אתה רוצה? מהר! אין לי זמן!”

“גש הלאה, אדוני,” אמר השוטר לנהג. “פה לא תוכל לעבור.”

“הא?!” קרא הנהג. “מדוע?”

“חופרים?”

“מה חופרים?”

“תעלה.”

“למה?”

“לצנורות ביוב.”

" מי חופר?"

“פועלים.”

אין להם מחפר?"

“יש להם.”

“מדוע אין אני רואה אותו?”

“הוא מאחורי הבית.”

“לא יכלו לעשות זאת אתמול?”

“אולי ואולי לא.”

דוקא היום! כשאני ממהר!"

בינתים כבר עמדו מאחורי הנהג הזה עשרים מכוניות וכל הנהגים צופרים.

ניגשתי אל הנהג הממהר והמרבה בקושיות ואמרתי: “סתלק מפה!”

אמר: “הוי, הוי! ראו גבור!”

שלפתי ממותן השוטר את אקדח השירות והתזתי לנהג אוזן אחת.

“אגיש תלונה!” צעק.

“עוד אוזן?” שאלתי בשקט.

כל המכוניות נעלמו כהרף עין.

אותו יום עשיתי סדר בכל העיר. בערב היתה רוחי טובה עלי. הלכתי אל יעקב. אמרתי לו" “חביבי, מטאטא חדש מיטיב לטאטא. יש לי הצעות ליעול המשטרה, הנה דו”ח מפורט."

אמר יעקב: “כבר שמעתי. אני מחפש אותך מאז הבוקר. הבט. ההצעות שלך ליעול המלחמה בנהגים מענינות מאוד, אבל לצערי הרב אין החיל מוכן כרגע לחידושים כה מפליגים. אתה מבין, משרד המשטרה, הבחירות – אולי תחזור אלי בספטמבר? באמת. מה?”

הוא סתם אמר לי, מתוך נימוס. הם פשוט אינם מוכנים ליעול. חבל.

יונתן רבכיס? בחור טוב. בסדר גמור. כן. בסדר גמור. איש חברה נעים. עוזר לחבריו. אדיב. מנומס. תמיד בסדר. וכזה שקט. לא מנסה לעשות רושם.

המעילה? אי, אי. טפה בים. והכלל, מעשה ישן. מה פתאום? ובינינו לבין עצמנו, על מי אין טופלים חשדות בימינו? לשון ארוכה יש להם לבריות. דומני, דיברו על ארבעים יששה אלף. פאנטאסטי. קשה להאמין. ובכלל, ששת אלפים כבר החזיר. כן. שמעתי שחתם על שטרות. וזה לא יפה שנתנו לענין פרסום, אחרי שכבר הסכים לחתום על שטרות. סתם ללכלך שם. והרי לא רק הוא היה מעורב בענין. ומדוע נטפלו דוקא אליו? צרוּת עין. אני אומר לך, הוא בסדר גמור. ומה הוא אשם אם החשבונות אצלם מבולבלים ושנתים לא ראו כלום? הסתבך זה קורה.

מס ההכנסה? זה טרם הוברר. ובינינו לבין עצמנו, גם לא יוכלו להוכיח הרבה. אתה חושב שהוא כזה טמבל שישאיר את הכסף פה? לדקור את העינים? יונתן זה יודע מה הוא עושה. ואת הפקיד ודאי לא ירצו לפטר. ובכן, איך יוכלו להוכיח? סמוך על יונתן.

הגברת לבקוביץ'? שמע. תמיד מאשימים את הגבר. זה לא הוגן. ומה היא? כבשה תמימה? ואיפה היה בעלה? אין לו עינים? ובינינו לבין עצמנו, לולא היא לא היה לוקח את כל הכסף. למה לו כל כך הרבה! זה המוח שלה. אני אומר לך. אתה מכיר אותה? פלפל! הוי הוי! יודעת מה טוב. ותראה שאשתו כלל לא אכפת לה. אמנם כשנודע הענין, עשתה סקאנדאל הגון. אבל הבינה, וסלחה. ומה רע לה כעת? מכונית, וילה, רהיטים חדשים, מרבדים, תכשיטים. אמנם הוא מרבה בנסיעות. כן. נו, הרי עסקים צריך לעשות. ושמעתי שיש לו אחת בחיפה. בובה! אבל הגד לי: מה יעשה בחיפה כשהוא בא לשם? ישב במלון ויסתכל על הקירות? ומה יש? הוא אינו שנא מה שאחרים אוהבים? כן. אני אומר לך, זה יונתן רבכיס הוא בסדר גמור. בחור טוב.

צבא ישראל מתקדם. אין ספק. הנה לפנים כשהיו הטירונים באים אל האפסנאי, היה נותן להם ככל שיעלה המזלג: לחייל ארוך, מכנסים קצרים; לשמן, חולצה צרה, שממנה שלוחות ידיו לצדדים כגפרורים מתפוחי –אדמה; לחייל קצר מעיל ארוך, הקובר אותו. כעת מתאימים את האספקה לגודלו של כל חייל, ממש שרות אינדיווידואלי. למשל: לחייל גדול נותנים תותח; לחייל בינוני, עוזי; לחייל קטן, צנון. לחיילת גדולה, מגפי צנחנים; לחיילת בינונית, נעלי בלרינה; לחיילת קטנה, נשיקה.

יויה סנאדה היה צמוק כגרוגרת ופניו נוגים כפני אבל, ואולי משום יגון עמוק זה שבלבו, תמיד חש צורך להברות את נפשו המדוכדכת. לא שהיה מרבה באכילה. אכילה גסה גם לא היתה מוצאת בית קבול מספיק בכלונס שדוף זה. אלא שהיה אנין טעם, מפנק את חכו במעדנים – כשיכל.

והצרה היתה שלא יכל. כסף אמנם היה, אבל גם שלושה זאטוטים, יאריכו ימים, ואשה טרודה אף בלי תפנוקי בעלה. והיה יויה מצפה לימים טובים ולמאכליהם. אמרו מה שתאמרו, במסורת היהודית יש הרבה מן החיוב. חג חג ומאכליו. הנה, למשל, קרבים ימי הפורים. אה, הקראפלאך ואזני המן ואותה חלה עצומה המתחננת לטבילה בקוניאק.

באו ימי הפורים, ואתם חופש לקונדסים מבית ספר ומגן הילדים, והוטרדה חיה והתרוצצה אתם ברחובות, והוכרח יויה להודות על ארוחה רגילה עם קצת מגדנות שנקנו מהנחתום.

מילא. לא יויה איש ויתאונן על אשתו. רק בדרך אגב השמיע כמה אנחות באזני אמו ובאזני כמה שכנות ומכרים. כלומר, חבל שחיה עסוקה כל כך. מסכנה. והנה היה פורים, וכן הלאה. אה, העבר עבר. אך הנה יבוא פסח. אולי תיפנה חיה. מה משתוקק הוא למטעמי חג!

בא ערב פסח.

לסדר הסב יויה רעב כדבעי. בצהרים אכל משהו עלוב, כי חיה היתה, כרגיל טרודה. אבל צריך להודות על האמת; הפעם הביאו טרדותיה (ואולי גם אנחותיו) פרי מגדים. לסדר היה מה לאכול. היה כבד קצוץ עם ביצים ובצל ושומן, והיה דג אפוי בטעם הספרדים, עם עגבניות ושום ובצלים וכוליה; והיה מרק תרנגולת עם קניידלך רכים כלב אם, והיתה עוגת אגוזים נודפת, עם קפה תקיף ומריר.

זחה דעתו של יויה. פתח את חגורתו, הריק את כוסו, הצית סיגריה מהנר, ופיזם כשהוא מלווה את עצמו בנקישות מזלג.

והנה דפיקה על הדלת. בשעה כה מאוחרת? אה, בן השכנים הוא, נער חביב. הוא נושא קערה עטופה במפית. “אמא שלחה כדי שתטעמו.” חרמזלאך ממולאים שזיפים ובזוקים סוכר וקנמון. טעימים מאוד. שכנה טובה!

אחרי שהשכיבו את הילדים לישון, יצאו אל אמא. שמחה אמא לקראתם ואמרה" “מועדים לשמחה. בוא, בני, בוא. יש לי כבד קצוץ ומרק קניידלאך כאשר אהבת.” לב אם! חש יויה כי הנה יסתכסכו מעיו, אבל אכל, אכל.

בשנתו בעתוהו חלומות זוועה. ויהי בוקר, והנה הכינה לו חיה,מחיה' וכריך קפה-עם-מצות-וסוכר. בשמחת החג, יויה! אכל יויה, ונאנח.

לקידוש היו מוזמנים אל דוקטור אברהם, והגישה להם הגברת ברוב טובה טעימה קלה, דג מלוח קצוץ וחמין נוסח ספרד, עם חמנאדס. בצהרים הגישה חיה חמיצה ובשר עגל וצימס. אכול, יויה אכול! מועדים לשמחה! נאנח יויה ואכל.

אחרי הצהרים היו מוזמנים של השניידרים. בערב – דומה; נכמרו עליו רחמי כל הנשים. כן. הרי בדרך כלל אין אשה זוכה לשבחים מפי בעלה של עצמה, אחרי שטרחה וטרחה במטבח, כאילו חייבת אַת להזלילו. והנה מסכן כזה. אדרבא, נעים להטעים חך רגיש.

בלילה הבהילה חיה את הרופא. הסביר יויה לרופא: "זה בגלל המצות, דוקטור. אין קבתי סובלת מצות.

שרותי העיריה

רצוני להסב את תשומת לב הציבור והמוסדות המתאימים לבעיה חיונית.

אני גר בקומת קרקע, ובלילות הייתי שומע דברים מענינים, והנה באה העיריה והציבה על יד ביתי פנס רחוב, וכבר אין אני שומע כלום ורק השכן ממול הוא שומע הכל. זה לא מוסרי. ושהעיריה תתפטר

שמעון אליהו בוֹק

תל-אביב

פרשת שמות

ראיתי בעתון הרשמי כי בחודש אחד גנבו שמונה אנשים את שמי המקורי שהמצאתי בעצמי, אורן. אני חושב שזאת חוצפה ואין אני מבין איך מרשה המשטרה דברים כאלה. כעת אם אחתום על המכתב יטענו כל החזירים האלה כי הם שחיברו את היצירה, ולכן אני מבכר להישאר

בעילום שם

תל-אביב

התחבורה הציבורית

כקוראת קבועה של עתונכם החשוב אני חושבת שלא יהיה סדר בארץ הזאת עד שיהרגו את כל החצופים שיושבים באוטובוסים. הנהגים. צריך להרוג אותם ולאבד אותם ולהשמיד אותם ולשרוף אותם ואחר כל לדון אותם למאסר לכל ימי חייהם, וגם הלילות. ויפה שעה אחת קודם.

ביום השלישי בבוקר נכנסתי לאוטובוס בקו 12 ונתתי לנהג עשר לירות והוא אמר לי אין לי עודף. קראתי לו חזיר מנוול אבל הוא לא התנצל כלל. זה שרות זה?

רמת-גן מרים כרטון

אני מבקשת להדפיס את שמי רק בראשי תיבות כי בן דוד של בעלי עובד מדינה.

בעיה חינוכית

כתלמיד המחלקה השמינית בבית הספר התיכון העירוני ט“ו אני תובע את זכותי להביע את מחאתי הנמרצת על התנהגות המורה לתנ”ך, הנותן לנו בבחינות שאלות מכשילות, ואני חושב שהכנסת צריכה למנות ועדת חקירה בענין.

למשל, בבחינה היתה שאלה: תאר את הירידה המוסרית בימי המלכים. עניתי: כבר בימי דויד היו צריכים לחפש נערה בתולה. המורה שלח אותי אל המנהל ואל תשאלו מה שהיה. אז מדוע שואלים. כעת אבא ודאי ישבור לי את העצמות, אבל כך זה תמיד אצלנו: מחכים עד שיקרה האסון, ורק אז ממנים ועדת חקירה.

תל-אביב חיים בלביים

רומאן בהמשכים

מותק, אני נורא מתגעגעת. מדוע אינך(סליחה זה ענין פרטי.)

רוח ההתנדבות

אשתי עובדת בקופת חולים וגם אני ממשפחה טובה ואני מבקש שתודיעו לי על איזה נושאים אתם מעונינים שאכתוב לכם מכתבים למערכת. אני יכול לכתוב שלשה ביום, ואם יהיה צורך אפילו יותר, אבל אין אני רוצה לעבוד לשוא ולכן אני צריך שתודיעו לי מראש באיזה נושאים אתם מעונינים. אבא של צבי מרום מכיר אותי.

חיפה יוחנן גודגארטן

פצעי אוהב

כתייר מארצות הברית רצוני להעיר לסדרים הנהוגים בבתי הקולנוע פה. נאמנים פצעי אוהב. נכנסתי לאולם “ברכה” בתל קצפירובסקי, והוביל אותי למקומי סדרן לא מגולח. כשהערתי לו על כך, אמר לי: “אדוני, באת הנה כדי לראות את הפרצופים שעל המסך ולא את הפרצוף שלי.” כעסתי על חוצפתו וביקשתי לראות את המנהל, ואז אמר לי: “אדוני, אני המנהל.” פניתי בתלונה לחברת התיירות של הממשלה שלכם, והשיבו לי כי חקרו ומצאו שבאמת הוא המנהל של האולם. אני רוצה לדעת מי הוא שקבע את המלה מסך במקום סקרין.

משה טנדטניק

פלטבוש ניו ג’וויזי, כעת ירושלים

נ"ב: אני תורם למגבית

תנועות חשודות

תמהה אני מדוע אין עתונכם הנכבד חוקר בתנועותיה של שכנתי מרת חיה לוקשנזון, המעמידה פני צדקת וכל יום קונה אבטיח. נא לא להדפיס את שמי ואת כתובתי

הגברת והרוכל

אני חושבת שמר אורי קיסרי לא צדק במאמרו על שושנים שנבלו. כשהלכתי לשוק הכרמל ביום חמישי ראיתי שושנים על דוכן, וציטטתי לרוכל את דברי מר קיסרי שמסר בשם סאשה גיטרי, ואמר לי הרוכל לכי לעזאזל, ושוטר לא היה והפקחים רק מקבלים שוחד.

תל-אביב יוכבד מירנסקי

גורמי הירידה

מדוע אין הכנסת חוקרת את המניעים לירידה? הנה אצלנו במפעל יש מנהל עבודה שהתקבל בפרוטקציה ובגללו כבר שלוש פעמים וכנסתי לבית חולים לחולי רוח, כי כל מה שאני עושה הוא מסתכל, ואני חושב שהוא מתנכל לאשתי, וכשפניתי לועד העובדים אמרו לי שהם יעירו לו, אבל ראיתי שהוא עובר על ידי ומציץ מזוייות העינים דוקא אלי, והפחד שלו אינו מעיד כלל על מצפון נקי. כבר זרקתי לו פטיש בראש אבל עוד לא פיטרו אותו.

זאת ארץ שכולה פרוטקציה, והסוף יהיה רע מאוד.

מרדכי צדוק

בית החולים באר יעקב

המוצא הישר

נסעתי באוטובוס הביתה וגנבו לי מכיס המכנסים 107.50 ל“י. אני יודע בדיוק כמה היה שם. זה סקאנדאל! הלא אפשר כך להשתגע. 107.50 ל”י! זה סכום חשוב בשביל איש כמוני.

מצאתי את הכסף על השולחן, אבל חבל לי על הגלויה, בכל זאת אם תרצו, תדפיסו. הפעם מצאתי, אבל לא בכל יום מתרחש נס.

חיפה יוסף קורטמן

היתה אחת המלחמות הגדולות וטבחו ברנשים ונטבחו בסיטונות ולא ידעו איך יחדלו, ורבים מתי רעב ומחלות מהנרצחים. עברו במקום חיילים וחטפו נערה. אמרו השכנות:“בת מזל! אוכלת לשובע.”

התרוצץ אביה וטרח והטריד עד שגאלה מידיהם. אמרו השכנים: “בת מזל יצאה מידיהן חיה.”

עבר שם רופא צבאי, מעולל אחרי מלאך המות, נלקחה אליו הנערה, עברה סוללת הערת גסות עד שריחם עליה מישהו והכניסה לצריף בואש ליזול. גמגמה הנערה מה שגמגמה. בדק אותה הרופא ואמר לה בקול עיף: “בת מזל את! במהרה תירפאי ותלדי תינוק בריא.” אמרה בדמעות: “אבל אין אני נשואה!” אמר הרופא: “אשריך. הן ראית מה הם הגברים.” ביקשה את עזרתו בהפלה ואמר: “חלילה! העולם מלא שנאה, והנה למזלך הטוב יהיה לך את מי לאהוב. כל שעשה הרחמן לטוב עשה.” פילוסוף היה אותו רופא, כי כבר ראה סבל רב.

כשנולד התינוק, אמרו השכנות: “בר מזל! הכל נהרגים והוא נולד.”

הביע הפעוט את צערו על שאין לו אב. אמר לו סבו: “בר מזל אתה לוא אך ראית מי עלולים היו להיות אבותיך!”

לא היה מי שיטפל בילד. אמרו הבריות: “בר מזל! אין מי שישחית את אופיו בתפנוקים.”

היתה אמו יוצאת לעבודה והוא משולח. רצה לשחק עם הילדים וציוו עליו לצוד להם עטלף. טיפס, נפל ונשברה רגלו. אמרו הילדים: “בר מזל! פטור מלימודים.”

כשהיה נער חיפש בידור בשעות שלא היה מועסק. רץ לראות שרפה ופגע בו אמבולאנס. אמרו כולם: “בר מזל! לא היה צריך לחכות לעזרה ראשונה.”

כשנכנס לצבא נבדק בדיקה פסיכיאטרית ונמצא מפגר. אמרו כולם: “בר מזל! לא יוצרך לעבור קורסים.”

שוב היתה מלחמה, ונפצע בפניו. אמר לו הרופא: “למזלך הטוב הצלחתי להציל לך עין אחת.”

כששוחרר מהצבא נמצא כי אין הוא ראוי לשום מקצוע. אמרו כולם: “בר מזל! יהיה לבלר ולא יוצרך לעבוד כל ימיו.”

אהב עלמה ונישאה לאחר. אמרו עמיתיו: “בר מזל! פטור מדאגות משפחה.”

נשא אלמנה, אמרו כולם: “בר מזל! מברך על המוגמר”

היתה האשה כעורה כמעשים טובים. אמרו כולם: “בר מזל! לעולם לא יקנא לה.”

בגדה בו אשתו, בדרך נשים כעורות. אמרו כולם: “בר מזל! הנה נפטר מהקליפה.”

לא יכל לטפל בילדיו לבדו, והיו מרחמים עליהם עד שנלקחו ממנו. אמרו השכנים: “איזה מזל שיש לנו שירותים סוציאליים.”

בודד חלה האיש עד שמת. אמרו כולם: “בר מזל! הנה נגאל מיסוריו.”

ראשון הקיץ הזאטוט (בן שנתים ורבע), וקרא לאמו. נכנס אבא. נשא הקטן את קולו בצהלה והעיר את אחותו (בת הארבע).

מעתה ואילך התגלגלו הענינים בששון. זה בעבע לתוך החלב וזאת תבעה תוספת סוכר. העמיד האב את העולל על המרבד, כדי להלבישו, ונמלט זה, יחף וחשוף שת. כשנתפס, התפתל כדג בידי הדייג, ונשמט וישב לארץ. העלמה הנכבדה דחתה כמה מלבושים בבקורת אסתטית, עד שהועמדה בפני בחירה סופית, וחזרה להצעה הראשונה.

ארוחת הבוקר היתה רצופה סיפורים וזמירות עם הערות-בינים. המאכלים נטעמו ונדחו והוחלפו כרצון איש ואיש. נטילת הידיים היתה גשמי ברכה בכל חדר הרחצה.

סוף סוף היתה הגברת הצעירה מוכנה ללכת לגן הילדים. יצאו אביה ואחיה ללוותה. הלכו בשדה, אספו שבלולים וקראו להם “ברלה, ברלה, צא החוצה.” קטפו כדורי סיבים של זרעי סביון ונשפו בהם. ארבו לחוחיות. חפשו חתלתולים. הבן נחלץ מיד אבא כדי לרדוף אחרי חרדון, וברח כמעט עד לכביש. היה נחמד.

הפקידו האב והאח את הילדה בידי הגננת וחזרו הביתה. בדרך ביקש הבן מסתיך, וקיבל. שאל ארבע פעמים מדוע נשבר הצנור, ושמע ארבע פעמים סיפור על אוטו כבד ועל נהג מטומטם. נרטב בנתז ממטרה. פסע על גדר. רכב על כתפי אבא.

בבית מצא את דודה יאמה, והיא כולה רחמים. דבק בה. ולקחתו אתה לחנויות. באה סבתא ונצמד אליה. והוא מתפנק והכל מחול לו.

הובאה הבת, והיא מלאה חוויות, ופיה ממלל ומרוב מלים אין מקום למזון. ביקשה מים. ביקש גם אחיה מים. מילאו פיותיהם מים ופרצו בצחוק. סיפג אותם אבא במפית, ועמד לפשוט את בגדיהם כדי להשכיבם לישון שנת צהרים. מרט אבא ומשך והצליח להסיר את קליפותיהם. נטלם כשתי חבילות מצדדיו והפקידם במיטות ונאנח אנחת רווחה.

אך יצא מהחדר, החל הצחוק. העמידה הבת לאחיה באריקאדה, וזה יצא מגדרו וצנח מהמיטה. נדחקו שניהם ופלשו לחדרו של אבא, מצוידים בספרי תמונות שיספר להם סיפורים. נתן להם אבא ניר ועפרונות-צבעים, והושיבם לצייר. ציירו על הרצפה ועל הכתלים ועל הרהיטים, דרכו זה על ידי זה וצווחו, פתחו את הפתח לכלבלב, ונבהלו ממנו, קפצו ועלו על הכסאות והזעיקו עזרה.

התגבר אבא כארי, הלבישם והוציאם מהבית.

יצאו ודבקו בכל חלון ראווה, זה מושך את אבא לכאן וזה לכאן, עד שהגיעו לגן הגדול, חפשו את הדוכיפת ואת הדגים ואת הנדנדות ואת ברז המים. ראו שחפים ואניות וחרדון מטיח ראשו בסלע, ונעלמו בסבך בעקבות הגמדים של שלגיה.

חזרו הביתה, ועמדו עליהם סבתא והדודה יאמה ואבא, מתחרים זה בזה לשרתם ולפנקם. עד ששקט הסמבטיון ופסקו הקריאות מחדר הילדים, וישבו המבוגרים לשאוף רוח.

אכן, חג היה היום לילדים אמא חולה.

נשרך ברחוב מוצף שמש יהוצמח בן פדהצור, גורר את נעליו כדי לקטול את הזמן האבוד, כי דייק לבוא לפגישה על עלמת חמד. הולך ורואה ילד ממרר חיי זקית הנצמדת באימה לקצה מקל.

יהוצמח בן פדהצור חבר כבוד באגודת צער בעלי חיים. אומר לילד: “תשך אותך!”

אומר הילד: "הא הבט! ותוקע את אצבעו אל זרבובית הזקית המסכנה.

אומר יהוצמח: “תקלל אותך! ראה את עיניה. אחת מופנית אליך ואחר לשמים. הידעת מה היא קללת הזקית? אצלנו בראשון היה מסכן שקיללה אותו זקית ונשאר טפש כל ימיו.”

נחרד הילד.

אומר יהוצמח: קח שילינג למסתיך ותן אותה."

לוקח הילד ונותן.

מסיר יהוצמח את כובעו, שם בו את הזקית וחובש את הכובע לראשו.

הולך יהוצמח לאטו ברחוב וקוטל את הזמן האבוד, והנה לקראתו מר הבלעמי, שהיה מורה ועתה טרדן. יהוצמח איש מנומס מסיר את כובעו. לוטש מר הבלעמי את עיניו, קופא וחיוור. הלוויה מחר. ושוב לא יטריד.

הולך יהוצמח והנה לקראתו ידיד נעורים הרוצה תמיד אינפורמציה חנם. מקדים אותו יהוצמח בשלום גדול ומסיר לו את כובעו. לוטש ידיד הנעורים את עיניו אל קדקוד יהוצמח, ובורח ביללת אימה.

יום טוב היום, חושב יהוצמח. אין אני יודע מה קרה להם, אבל הכל מסתדר מעצמו.

והנה קרבה אותה עלמת חמד שתמיד צריך לחכות לה. הולכת צמודת ירכיים כחוששת לשליתה, ונטוית גרון ושערה כמגדל הלבנון, ולבו פג. מסיר יהוצמח את כובעו, והיא מבטת בו, מחוירה ומתנודדת.

“הא!” אומר יהוצמח. “המצפון! בגדת בי!”

“בחייך,” לוחשת עלמת החמד. סלק את זה. זה נושך?"

אין יהוצמח יודע מה “זה,” אבל אומר: “נושך כמו נחש. אם לא תהיי ילדה טובה, אולי אתאבד קצת, אבל את ודאי תמותי מאוד.”

ומאז היתה ממושמעת כמו כלבה עד – סוף הספור.

משרד החוץ

מוסד נחוץ

כי בלעדיו

מה יעשו פקידיו?

יום אחד היינו מהלכים, בני ואני, ברחובה של עיר וראינו מחפר (באגר) בפעולתו. עמדנו להסתכל. כעבור כמה דקות הפסיק החופר, צנח ממושבו, ניגש אלינו, והציע לי סיגריה.

“איך הענינים?” שאלתי.

“זפת”. אמר החופר.

“איך משלמים?” אמרתי.

“משלמים, משלמים,” אמר, “אבל המצב.” פניו נעוו כמי שראה את תסרוקתה החדשה של זוגתו, והוא מצץ מהסיגריה בכעס.

“כן,” אמרתי. “המצב אינו מזהיר.”

“ראה,” אמר. אני באגריסט ותיק. לפני שנים, כשהייתי עובד על באגר בעיר, רק הייתי מתחיל וכבר אנשים נאספים ועומדים ומביטים, אפשר מאה ואפשר תריסר. תלוי לפי השעה ביום. היום אני עובד ועובד, ואולי אחד עובר ומפנה אלי מבט. אין להם פנאי או אין להם סבלנות או אין להם עינים. העולם לא בסדר. אני אומר לך."

פעם היה עיר חמוד. כעת הוא חמור

כשהיה דודני בנציון נער, חלה בעיניו. היו אז מלחמות בארץ, והרופאים היו עסוקים בפצועים ובחולי טיפוס ולא יכלו לטפל בו. שאל הדוד יעקב, אבי בנציון, איזו ארץ פטורה ממלחמות, ואמרו לו שווייץ. בשווייץ אין מלחמות ויש הרים ושלג, אגמים ואשדות, פרות וגבינות ושוקולאדה ונערות סמוקות-לחי ואנשים חרוצים. הושיב הדוד יעקב את בנציון באניה, תלה לו על צוארו שקיק ובו נפוליטנים זהב, ושלחו לשווייץ. שם נרפא בנציון וגם למד – לסייף ולתקוע בחצוצרה ולהלך על חבל כשוור ולבנות ארמונות, של ממש ושל דמיון, אחר כך נדד בארצות אחרות ואחר כך, כשפסקו המלחמות לזמן מה, חזר הביתה, והיה מוחזק בעינינו חכם גדול.

פעם נסענו ליפו לראות קרקס, והיו שם פילים ואריות וליצנים ואשה שמנה שהספסל התמוטט מכובדה והיא נשמטה ארצה.

שאלנו את בנציון: “הגד, בנציון. מי יותר חזק, הפיל או הטראקטור?”

אמר בנציון: “בענין זה אספר לכם מעשה שהיה.”

כשהייתי לולין בקרקס, היה לנו פיל ששמו יוסלה. אם כי היה מבוגר, כבן מאה שנה, היה יוסלה שובב גדול. יום אחד שלשל את חדקו לתוך חנות של נחתום וזלל את כל העוגות, והיה צורך להשקותו חבית שמן קיק.

אמר מנהל הקרקס, צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י (זה היה שמו, אבל בקיצור קראנו לו משה) אמר מנהל הקרקס: “יוסלה זה צריך שילמד לקח. כך דרכם של אמנים. רגילים הם במחיאות כפיים, וחושבים כי כל תעלול העולה על לבם הוא חכמה גדולה. לדעתי אין ליוסלה תקנה אלא בחינוך לחיי עמל. העמלים אין דעתם פנויה למעשי משובה. מה דעתך?”

אמרתי: “נראים לי דבריך. אבל מה מלאכה הגונה תימצא לו ליוסלה?”

אמר מנהל הקרקס, צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י המכונה בקיצור משה: “מבחינה חינוכית-חלוצית-לאומית אין טוב מעבודת האדמה. עבודת האדמה מזככת את הנשמה. יצא יוסלה למרחב שדות, יוציא בזעת אפיו לחם מן הארץ, ותתישב עליו דעתו. מה דעתך?”

נראו לי דבריו. רתמנו צמד זברות לכרכרה ונסענו לכפר. ניגשנו לבנין הועד ומצאנו שם את המזכיר שותה תה.

שאלנוהו: “חבר מזכיר, אולי תואיל בטובך להגיד לנו מי מן האכרים צריך פיל.”

אמר המזכיר: “פיל אין אנו צריכים, אבל אולי יש לכם במקרה נמר, שיוכל לשמור על האמבר מפני החולדות?”

אז ראה משה בעד החלון איש כרסן, קרח וסמוק עומד בחוץ, לועס קנה קש ומסתכל בזברות. חפז ויצא אליו ואמר: “מה שלומך, אדוני? יום נאה היום. האם מותר לי לדבר אליך בגילוי לב? אדוני, רואה אני בך שאתה איכר חרוץ.”

העלה הכרסן חיוך רחב על פרצופו המשולהב ואמר: “טביעת עינך כשל תלמיד חכם. אכן, איכר אני, ושמי חיים.”

אמר משה: “מה שלומך, חיים? ומה שלום אשתך כגפן פוריה ובניך כשתילי זיתים וכל אשר לך? הא לך סיגאר משובח. על לא דבר. אני אוהב אנשים חרוצים וישרי מחשבה. אתה ניכר בך שעתידות לך שנות ברכה, ותצטרך בהמות לעבודה. ברך גדך, בן חיל. פגשתנו ברגע המתאים. במקרה יכול אני למכור לך מיד, בזיל הזול, פיל. חסון הוא ונוח. ככוחו כן ענוותו. לא יסולא בפז. ושמו יוסלה. הזדמנות נדירה לקנותו בזיל הזול, כמעט בחצי חינם. מסיבות משפחתיות. אל תהסס, ברוך הכרס. הרי זאת הזדמנות שאינה חוזרת. מה דעתך, בנציון?”

“אינה חוזרת!” אמרתי.

גירד חיים בפדחתו, נשף מלוא פיו עשן, ואמר: “היה בדעתי לקנות טראקטור. פה אצלנו מדברים על מיכון. שמענו הרצאה –”

“הבל המיכון,” אמר משה. “אמצאת השטן. טראקטורים דרכם שהם נשברים וגורמים אסונות, רחמנא ליצלן. בדידי הווה עובדה: בלוזאן פגשתי צרפתי אחד שסיפר לי בעצמו כי פעם עמד והסתכל בטראקטור, ובא עורב וחרף את מגבעתו מעל ראשו. כאלה הם הטראקטורים. הא לך עוד סיגאר משובח. אין דבר. תעשן אחר כך. הפיל שאני מוכן למכרו לך בזיל הזול, מסיבות משפחתיות, בריה חביבה הוא, ובשעות הפנאי ישעשע את הילדים. שובב גדול הוא. צעיר הוא. רק כבן מאה שנה בסך הכל. ידיד נאמן יהיה לך. ושמו יוסלה. מה דעתך, בנציון?”

“נאמן יהיה לך,” אמרתי. “ושמו יוסלה.”

אמר חיים: “זה שהרצה לנו פה, הראה לנו בחוברת, שחור על גבי לבן, כי לטראקטור כך וכך כוחות סוס. משמע, חזק הטראקטור. והאיש צריך לדעת. הוא הסוכן של הפירמה.”

אמר משה (הוא צ’נדראלאל ואג’ראמושתי וגו'): “בלע בלע בלע. ישמרך האל מסוכנים. מכבירים מלים ואינם אומרים דבר. שים לב: כוחות סוס אמר, אבל לא כוחות פיל. מדוע? כי הפיל חזק מהטראקטור. לפי הסטאטיסטיקה וכן הלאה. יודע אתה מה? רצונך, נערוך התמודדות. אדרבא, יובא נא הטראקטור, ונרתום את הפיל ואת גולם הפלדה זה אל זה. זה ימשוך לכאן וזה לכאן, ונראה מי החזק. ליוסלה יש נשמה, חביבי, נשמה יש לו.”

אמר חיים: “התמודדות?”

אמר משה: “כן. למענך הכל. נשאת חן מלפני. אבל אם מנצח הפיל, אתה קונה אותו. ברור? ובלי שה”י פה“י. להתראות.”

קפץ משה על הכרכרה ואני אחריו, והזברות שעטו הבריחו כמה תרנגולות לחצרותיהן וגמאו את הדרך העירה.

בדרך אומר אני למשה: “משה, ומה אם יעולל לנו יוסלה מתעלוליו?”

אומר משה: “מה כוונתך?”

אומר אני: “נניח כי לא ירצה למשוך את הטראקטור.”

לעס משה את שפמו, גרד בזקנו, ואמר: “יש עצה. אותו חיים לא יראה את ההתמודדות עצמה אלא תצלום. אם לא ירצה יוסלה למשוך, נצלם מחדש.” אמרתי: “אבל בתצלום אין רואים תנועה. יראו רק טראקטור מתאמץ ופיל מתאמץ, אך מי מושך את מי לא יראו.”

לעס משה את שפמו, גרד בזקנו, ואמר: “יש עצה. נצלם בראינוע.”

וכך עשינו. הבאנו טראקטור; הבאנו צלם ראינוע; ורתמנו את יוסלה ואת הטראקטור זה לזה, גב אל גב. כיוון הצלם את מצלמתו, אמר: “מוכנים? קדימה!” והחל מצלם.

צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י המכונה משה, ערוּם היה. מאחר שחשש פן באמת חזק הטראקטור מן הפיל, ישב הוא עצמו ונהג בטראקטור. המצלמה לא יכלה לקלוט את פניו. כי כוּונה לצדו והוא חבש מגבעת רחבת תיתורה. מששמע את הקריאה “קדימה”, רצה להתניע את הטראקטור לאחור.

אבל מחמת בהילות טעה משה והתניע את הטראקטור לפנים במלוא עצמתו. קראתי ליוסלה קריאות עידוד, והוא באמת התאמץ למשוך. עד שקץ בעמל והחל פוסע לאחור, נגרר אחרי הטראקטור, ולא עוד אלא שפתאום מאס בהליכה ורצה לנסוע, ובכן פנה, קפץ ועלה על הטראקטור.

וכל אותה עת היה הצלם מצלם.

“הפסיקו!” צעקתי. “הפסיקו מיד!”

עצר משה בטראקטור, קרא ליוסלה לרדת מעליו, ואמר לי: “ובכן, הכל כשורה.”

“כיצד?” אמרתי. “הרי הטראקטור הוא שניצח.”

“לא,” אמר משה, “סרט אפשר להציג למפרע, מן הסוף להתחלה, והראה כי הפיל מושך את הטראקטור ולא להפך.”

פיתח הצלם את הסרט ואנו לקחנוהו והבאנו אל הכפר. בבנין המועצה היה שם אולם קטן להצגות. שמנו את הסרט במכונה, והוא הפוך, זנבו בראשו וראשו בסוף.

אומר לי משה: “אתה לך עמוד על יד המכונן, על כל צרה שלא תבוא.” ולחיים אמר משה: “הנה תראה בעיניך מי החזק. שב, מכובדי. ההצגה חנם.”

ישב חיים באולם והביט. ומה ראה? ראה את הפיל על הטראקטור, ואחר כך מזנק ממנו, כי הסרט הרי הפוך היה, ובא הזינוק לתחילתו, ואחרי כן ראה את הפיל הולך לאחוריו, ופונה ומושך את הטראקטור. ומשה מוחא כפים וקורא “הידד! הידד, יוסלה!” ופוזל לעבר חיים.

תם הסרט. העלינו אור. אומר משה: "ובכן, ראית, וכעת –

“אבל,” תמה חיים, “משום מה צריך היה פיל לזנק מעל הטראקטור?”

“הא!” אמר משה, “ראית? עין בוחנת לך! טראקטור מעל פיל לעולם לא יזנק! הן זוהי כל החכמה כולה, ובכן, חביבי, רואה אני כי חומד אתה פיל זה. שלך הוא. התשלום הוא, כמובן, במזומנים. רק אלפיים לירות. ואם תרצה לקנות עוד פיל – פנה אלי ואשיג לך.”

ובעודו מונה את הממון פנה אלי ולחש: “ואתה סלק משם את הסרט. נוכל למכור אותו ליצרני הטראקטור, שישתמשו בו לפרסומת שלהם, כשהוא מוצג כסדרו.”

אחד שרצה להיות שחקן ולא הצליח, הניח לזקנו שיצמח והחל כותב מחזות. לדבריו, כתב מחזה אקטואלי נהדר, אבל כמו את כל המחזות הטובים באמת, גם את זה אין רוצים להעלות על במה בישראל (אולי דוקא משום שיש בו משמעות אקטואלית), אף כי בלונדון ובניו־יורק ובעוד מקומות כבר הוצג המחזה בהצלחה רבה, (זה נכון: ראיתי קטעי עתונים.)

ברנש זה ביקש ממני שאעשה לו פרסום. מאחר שכבר סיפק לי כמה רעיונות טובים, רצוני לעשות לו שרות דל זה, ובכן ברשותכם אביא פה ממחזהו קטע בו מוסבר מדוע יכולים נערים לעשות קונצרט ליד חלוני בחצי הלילה ושוטר המקוף אינו שומע, יכול אדם (אדם?) לצפור בחמש בבוקר ממכונית חונה עד שנחרדים המתים מקברותיהם ורק שוטר המקוף מוסיף לנמנם אי שם, ויכול אוטובוס לנסוע לקראת רמזור אדום וכמעט להרגני והשוטר עומד ליד כפסל ולוטש עיניים מזוגגות.

על הבמה נמצאים מפקח, ושוטרי המקופים.

מפקח (לשוטרי המקופים): זה תפקידכם: עליכם לעצור כל ארחי פרחי.

שוטר: ואם לא יעמוד?

המפקח: אל תשימו לב אליו. ילך לו. והודו לאלוהים על שנפטרתם מחדל אישים.

סגן המפקח: אם אין הוא עומד כמצווים עליו, הוא לא משלנו.

המפקח: נכון. ועליכם להתעסק רק עם אזרחים נאמנים. ואל תרעישו ברחובות, כי שוטר מפטפט ומשוחח זה סקנדל גדול.

שוטר: אני מבכר לישון מאשר לדבר. אנו יודעים מה חובת המשמר.

המפקח: יפה. אתה מדבר כשוטר עתיק ונמנמן. ובאמת, התנומה היא יסוד התפקיד. רק הזהר שלא יגנבו ממך את נשקך. ובכן, עליכם לבקר בכל בתי המרזח ולדרוש מהשיכורים כי ישכבו לישון.

השוטר: ואם לא ילכו?

המפקח: הניחו להם עד שיתפכחו. ואם אז לא ישיבו לכם תשובה טובה יותר, תוכלו לאמור כי טעיתם בהם. ואם תפגשו גנב, מותר לכם, בתוקף תפקידכם, לחשוד בו כי אינו ישר, ואנשים כאלה, ככל שתפחיתו להתעסק אתם, מוטב ליושרכם.

השוטר: אם יודעים אנו כי גנב הוא, האין עלינו לשים עליו יד?

המפקח: הנוגע בזפת, מתלכלך. אם גנב הוא, הניחו לו להתגנב מחברתכם.

סגן המפקח: ואם תשמעו ילד מיבב, העירו את אמו כדי שתרגיע אותו.

השוטר: ואם לא תשמע אותנו האם?

המפקח: הסתלקו משם בשקט, ויעיר אותה הילד בבכיו.

השוטר: בסדר. בואו ונשב פה על הספסל עד שתים בבוקר, ואז – למיטה.

*

עד כאן מתוך המחזה האקטואלי והמבולבל (קראתיו כולו) אשר כשמו כן הוא “מהומה על לא מאומה”. מה שמו של המחבר? איזה מחבר? אה, המחזאי במשמע? רגע, א – ויליאם, ויליאם משהו. דומני שיקספיר. כן, ויליאם שיקספיר. סנוב כזה. כותב אנגלית. אבל מוכשר.

לפני שלושים וחמש שנה ושישה חדשים ושמונה ימים נולד ילד, ומיד בהיוולדו עשה רושם רב – על הוריו (כמובן). מרוב התפעלות כינוהו הוריו יוסלה. היה לו קול עז והיו לו יצורים רכים. ילד יפה היה. ילד חכם. ילד פלא. בעיני הוריו (כרגיל, אבל הוא הרי היה רגיל. אך לא. הוא היה רגיל מאד. סתם רגיל יכול להיות כל אדם).

רבץ הילד בזוהר פני הוריו, והפליאם בפלאיו. ובבוא עת למד גם למלמל וגם לזחול. ובבוא עת נולד אחיו ואחר כך גם אחותו. עוד עשה יוסלה רושם רב, אבל הוריו כבר הוצרכו להעריץ שלשה ילדים וגם לעשות משהו זולת זאת. אוי, הפרנסה, הפרנסה. ובכן נשבר לבו של יוסלה הקטן, ויצא בין הבריות לעשות רושם מחוץ לביתו.

היה יוסלה נעלם למען יצאו לחפשו; היה מחבל, לוקה וזועק; היה מטיל את מימיו על רגלי עוברים ושבים. אבל מרוב דאגתו לרושם היה לפחדן. תמיד חשש פן לא יהיה הרושם כראוי. למשל, כשזחל בעת קונצרט אל מתחת לבמה כדי לדקור במסמרים את רגליו של כנר מהולל, חשש פן לא יוודע מי הדוקר. כשצייר ציורי-תבל בבית השימוש של בית הספר, חשש פן לא יוכר סגנונו המיוחד. כשהלך ברחובות בחצי הלילה וצעק דברי ניבול-פה, חשש פן לא יתפסו שומעיו את עוקץ הבדיחה אלא אותו עצמו.

ובגדלו, גדלו גם רשמיו. גידל זקן-לחיים, חבש מגבעת רחבת תיתורה, והיה מחבר שירים. הצטרף לאגודה חשאית שמטרתה לפרסם את עצמה ואת חבריה, והפיץ על עצמו סיפורי סקאנדאל מעלי רוק. צד פה ושם קטעי דברים על אמנות. והיה ממלל בבטחון על באך ועל ויינינגר ועל צ’נדראלאל פראדאש קוקוריקו. ליהג אידיאלים מכל הבא בלשון, נועזים מאד ומעורפלים מאד. והעיקר – הבגדים. אה, אותם המכנסיים! אה, הז’אקטים! החולצות! הגרביים! הנעליים! הכל כמו שלובשים מעבר לים, אבל יותר מזה. אכן, המלבושים עלו ממון רב. (לענין זה עוד נחזור).

אך הבריות הפכפכים. מדברים באדם, ועוברים לדבר בזולתו. כי התחרות בשוק הרושם קשה מאד. וטחינת קמח, ככל שחביבה היא על יושבי קרנות, עלולה לשעמם. ביחוד כשמלאה העיר ספּקי רושם המייצרים בלי הרף חומר רכילות חדש.

ובכן ריהט יוסלה לעצמו חדר בספרים נאים עם מרבד. קנה תקליטים. ערך מסיבות לבני עליה. אבל כל זה עלה ממון רב. (לענין זה עוד נחזור).

פסקו הבריות מהתפעל. לקח יוסלה אשה דקוראטיבית ושם אותה במסגרת דקוראטיבית של רהיטים מיוחדים מאד עם תמונת עירום אדמדמת ופסל עירום קצוץ גפיים וראש, אבל כל זה עלה (סליחה, כבר אמרתי: עוד נחזור).

בינתיים גילה יוסלה כי אין כעתון מכשיר לפרסום, ונעשה עתונאי, ובזה אין אני יכול להאריך מפחד עורכי העתונים. אך זאת אוכל לגלות: את עטיו היה יוסלה מציג לראווה בגאווה. אבל, אהה, העתונאים רבּים והולכים, ואף שהם מפרכסים זה את זה, שימת לבו של הציבור מוגבלת. ובכן לוה יוסלה ממון ושקע בחובות והיו נושיו מדברים ומדברים – בחימה, בגנותו, אבל בו. עד שלמדו כולם לקח, ונסתמו מעינות האשראי והדיבור.

מצא יוסלה אשה רוחנית בעלת קאליבר, שהיתה ניכרת מרחוק, והיא כולה טראגדיה, והיה מתרוצץ בחברתה לעיני כל. דיברו הבריות על בגידתו באשתו – וגם גרה זאת נעשתה תפלה.

חלה יוסלה במחלות מיוחדות, והתאונן ונאנח. לגלגו עליו הבריות, ופסקו.

מעט מעט חדלו ממנו. הלך יוסלה וירה כדור בראשו של עצמו. דיברו על כך הבריות יום ועוד יום, ודי להם.

ומעולם הרוחות מציצה עתה נשמתו של יוסלה מעבר לכתפך, ומברכת אותי. בכל זאת הן ידברו בו מעט עוד פעם אחת.

עמד חיפני ברחוב הומה בתל-אביב, ונהנה.

שאל אותו מכר: “ממה אתה נהנה כל כך?”

אמר החיפני: “יש לכם פה חתיכות, אחת אחת!”

נהנה התל-אביבי ואמר: “פרצופים חמודים, מה?”

“פרצופים?” תמה החיפני. “אני עד החגורות טרם הגעתי.”

משרווחה בישראל אופנת ההגרלות, רצה גם בובו השמן להשתתף בהגרלה, אבל חשש שהכל רמאות, ובכן עשה לו הגרלה פרטית, ונשא אשה.

הסיכויים בהגרלה זאת לא היו רבים מאשר בהגרלות אחרות, וכך זכה בובו השמן בקוקלה, שהיו לה כל המעלות שמנו באשה. אך עם כל טפשותה היה לה אינסטינקט בריא, כלומר איך לרדות בבעלה ידעה. מכיון שלא רצתה כי תהיה דעתו פנויה לרדוף הבלים והבלוֹת, סידרה שיהיה עמל ומוטרד בלי הרף, ובזבזה כל פרוטה שהכניס. מכיון שהשבע נוטה להרפתקאות, בישלה לבובו תרנגולים על זפקיהם ודגים על מררותיהם. ומכיון שכל שיפור עמדה בחברה מעורר את יצרם של בעלים להחליף דירה ואשה, ראתה קוקלה שלא תשופר עמדתו של בובו. קבע פגישה, הצליחה שיאחר; נפגש, הציגה אותו באור הנכון; ובכל מקום שבובו הולך, שם כבר אמרה קוקלה מה הוא בובו.

בובו המסכן. איך ייחלץ ממנה? חשב: יזמין ידידים ותיפתה קוקלה לאחד מהם ותניח לו. אכלה קוקלה ומחתה פיה והוסיפה להציק. חשב: ישלחנה לעולם האמת, ורך לבו. חשב יברח, ולא ידע לאן. החליט להתאבד.

אה! אבל איך? רצה לפתוח את עורקיו באמבט, ופחד פן תעשה לו קוקלה סוף שחור על שלכלך את חדר הרחצה, שבו היא צריכה לכבס את שפעת תחתוניה. רצה להיתלות וכמעט שנחנק. רצה לאכול ולאכול עד שיתפקע, נזכר בתבשילי קוקלה ופג תאבונו. רצה להפיל עצמו מתחת אוטו, והתנגדו עובדי הנקיון של העיריה. ופתאם נזכר בובו בחברה קדישא ועבר ממנו כל החשק למות.

ואז עלה בדעתו פאטנט: אין מפלט מפגעי החיים והאשה אלא בבית הסוהר. אתה יושב לך במעשיהו, באיזה ביתן נחמד, בחיק הטבע, בחברת מיטב האינטליגנציה הישראלית, אוכל משמנים על חשבון הציבור, אינך דואג כלום, אינך משתעמם, ואינך חייב לתת דין וחשבון על מעשיך לפני שום אשה שבעולם.

אבל איך נכנסים לבית סוהר? ימעל? הרי אין הוא לבלר בבנק הדואר ולא פקיד במשרד האוצר. ירצח? רחמנות. יגנוב? פ’ה, לא יפה! החליט להעליב שוטר.

חיפש וחיפש שוטר צעיר בעיר, עד שמצא אחד יושב על גדר ומנמנם. ניגש בובו השמן אל השוטר כמטחווי זרוע ואמר לו: “אדוני השוטר, אתה סמרטוט!” נעור השוטר בבהלה ואמר: “מה, מה מה קרה?” אמר בובו בהדגשה: “אתה שוטר אתה? אתה סמרטוט!” נאנח השוטר ואמר: “אתה מספר לי? אה, לו ידעת כמה אתה צודק!” אמר בובו: “ולא תאסור אותי?” אמר השוטר: “כעת אין לי זמן לאסור, אני בתפקיד. אולי יש לך סיגריה?”

ישבו ועישנו ושוחחו, והוברר כי לשניהם אותן הצרות. החליטו שייכנסו שניהם לבית הסוהר. עוד באותו ערב הלכו שניהם לתחנת המשטרה והודו בפריצה נועזת. שמע אותם הקצין התורן, הביט בהם ואמר: “אתם אינם מודים, אתם מתפארים. עכשיו הגידו את האמת. מה הענינים? אני מוכן לעזור.” הודו על האמת. אמר הקצין: “חברה, זה פאטנט ברזל! אני מצטרף.”

הגישו השלשה דו"ח משותף. הובאו לחקירה. בא סגן פרקליט המחוז ושמע אותם. אמר: “זה מצחיק. איפה השלל?” אמרו: “בזבזנו על קלפים, נשים ויין.” אמר: “אתם על נשים וקלפים ויין? הוי הוי! סתכלו עליהם! חברה, אין לי כעת זמן לשקרים. מה הענינים?” הודו על האמת. אמר סגן פרקליט המחוז: “שמעו, זה פאטנט אדיר! אני מצטרף.”

הובאו כל הארבעה לפני השופט. שמע השופט את העדויות, נאנח ואמר: “בשטויות כאלה אין לי שום הזדמנות להראות כמה אני חכם, ולא יכתבו עלי כלום בעתונים. אם לא תספרו את האמת, אני עושה את כולכם עדי המדינה.” נבהלו וסיפרו לו את האמת. אמר השופט: “איזה פאטנט עליון! אני מצטרף.”

אבל פה התערבה בענין התביעה הכללית, בדמות סגנית של פרקליט המחוז. היא טענה כי כל הענין מבוים וכל זאת דמוראליזאציה ודוגמה רעה. הלשינה סגנית פרקליט המחוז לפני חברות הכנסת ולפני עורכות מדורי הנשים בעתונים ולפני איגוד הצרכנים. היתה מהומה, והועבר בכנסת חוק גרטה אשר: הבורח מאשתו לבית הסוהר יחויב לשאת עוד שתי נשים.

בובו מצא פרוטקציה לבית המשוגעים.

יום אחד בא אלי הביתה שמעון צבר (זה שכתב את הספרים המצחיקים) כשהייתי עסוק במריבה עם אשתי. שמעון אוהב שלום ורודף שלום וגם כנראה לא רצה לוותר על הסופגניות שהיו על השולחן, ובכן שאל מה הענין.

אמרתי לו: “אין מסחט! זה הענין. כבר שבועיים אני מבקש ממנה שתקנה מסחט, ואינה קונה.”

אמר שמעון: “רגע, רגע. מסחט אתה אומר? אני האיש הנכון במקום הנכון. יש לי ידיד. בחור מוזר. אבל מוכשר מאוד. הוא עושה מסחטים נפלאים. פאטנט. אתן לכם מתנה.”

לאות תודה שמה אשתי לפני שמעון ארוחת צהרים טובה.

שמעון עומד בדיבורו, אחרי שמזכירים לו כמה פעמים. יום אחד הביא לי למשרד קופסת כרטון גדולה, והוא מחק אותה בכל כוחו.

“הנה המסחט,” אמר שמעון.

ניסיתי להרים. חצי טונה. אמרתי לשמעון: “עושה רושם נכבד. אין כמוך. בוא אלינו ותשתה קצת מיץ.” קיוויתי כי יסייע בסבּלוּת.

“תודה לך,” אמר שמעון, “אבל יש לי פגישה.”

היה יום גשם. הלכתי בגשם ומשאי עלי. קודם ביד ימין, עד שכמעט נקעה כתפי האחת, ואחר כך ביד שמאל, ואחר כך על הכתף. והגשם מזרזף, ובינתים מתפרקת קופסת הכרטון. כבר רציתי להטיל את הנטל לבוץ וגמרנו, אבל מתנה!

סוף סוף הגעתי הביתה.

“הנה לך מתנה משמעון,” אמרתי לאשתי. “זה הפאטנט.”

הסרנו את שיירי הקופסה המעוכה ועל שולחן המטבח עמדה מכונה גדולה ונוצצת.

“ובהן כבר יש לך מסחט,” אמרה אשתי, “ויהיה קצת שקט בבית.”

חתכתי תפוז לחצאים, וניסיתי לסחוט. המקום שבמכונה היה צר מדי. דחקתי את חצי התפוז למקום הצר, וסחטתי. עתה לא יכלתי להוציא משם את הקליפה. ניסיתי בסכין. ניסיתי במזלג. לא הצלחתי. אשתי והילדים עמדו והביטו ויעצו עצות. התעצבנתי. שברתי כוס. שברתי צלחת. פצעתי אצבע. פתאום קפצה הקליפה אל מכנסי יחד עם חלק מהמכונה.

אחרי חצי שעה היה המטבח מרובץ כולו במיץ דביק ולידי ערימת קליפות תפוז מעוכות.

אמרה אשתי: “אולי תפסיק לקלל? אני אנסה.”

ניסתה. אחרי כמה דקות כבר לא יכלתי לראות בסבלה, והצעתי: “נשליך את הפאטנט הזה החוצה, ואני הולך לקנות מסחט של ממש.”

אמרה אשתי: “חס ושלום! ודאי עלה לשמעון הרבה כסף. אם לא ימצא פה את המסחט, ייעלב.”

אמרתי: “טוב, לא נשליך, ובכן יהיו פה שני מסחטים.”

אמרה אשתי: “אין פה מקום אפילו לאחד הזה, ואם יבוא שמעון ויראה פה שני מסחטים, יבין מיד, וייעלב.”

על המיץ לא הייתי מוכן לוותר. ובכן היינו מתיסרים בפאטנט הזה שלוש פעמים ביום ומקללים את שמעון ואת ידידו הממציא.

אבל כשבא שמעון ושאל איך המסחט, הודינו לו במתק שפתיים (ומה נאמר? הרי זאת מתנה!) והראינו לו כמה נאה המכשיר וכמה נוצץ, אבל במקרה אין לנו ברגע זה תפוזים (ימח שמך!)

ראיתי כי לא אוכל להפטר מהמסחט הארור אלא אם אפטר משמעון תחילה. ובכן הלכתי והשמצתי אותו בכל מקום. סופר? אמרתי לכולם כי אין הוא סופר רציני. פשוט מצחיק. ובכלל, אין הוא מסוגל לחשוב. והציורים שלו? בדיחה אחת גדולה. ומלבד זה סיפרתי לכל ידידיו כי בהיותו במושבת המצורעים של הד"ר שווייצר באפריקה לקה בצרעת.

שמעון המסכן! הוא קם וברח מפה. כעת הוא בלונדון, אבל גם עד שם הגיעו השמועות, ולכן הוא מתכונן לנסוע אל מעבר להרי חושך. עד שיחזור, אולי כבר ישכח את המתנה ולא ייעלב כשלא ימצא את הפאטנט בביתנו.

בית המשפט. משפט פלילי. לדברי התביעה הציע הנאשם במקום ציבורי לגברת פלונית הצעות בלתי מוסריות.

השופט לנאשם: “היש לך לומר משהו?”

הנאשם: “כבוד השופט, ההצעות לא היו בלתי מוסריות. כבוד השופט, אני נשבע לך כי לא התכוננתי כלל לשלם לה.”

יש כמה דרכים לצוד צרעה.

דרך אחת היא להטיל בה קופיץ, ולקצצה, כשהיא נחה על סדן עץ. צייד מהדר פוסק לה את חוט הבטן, ואינו פוגם בצורת צידו. שיטה זאת מקובלת בין הקצבים, ואמן גדול בה הוא אהרון הקצב. אטליזו היה שורץ צרעים, משום – היה אהרון מסביר לי – שהנבלות הן בנות מינן. והוא היה מטיל בהן את הקופיץ כלאחר-יד, מעשה להטי קרקס, שאין רושמם מלא אלא כשהם נעשים מתוך קור-רוח רשלני. בענווה, בענווה.

ובינתיים קולח זרם עבודתו של אהרון. שקילה-עטיפה-זריקה-משיכה-גזירה, בעוד הוא מתיז מזווית פיו מענה חריף לתלונת אחת הגברות, עם גלגול קללה ססגוני, בשבע לשונות כאחת, על ראשו של מוטקה, הכלבלב, הבורח ומסתתר בקרן זווית מרופשת דם.

הדרך השניה היא לקצץ בצרעה במעופה. וכך היו עושים זאת האמנים: נוטלים את מאכלת הנקניק או את סכין הגבינה, מניפים תנופה איטית, מכוונים יפה ובסבלנות, ואז – הך, במחי-מאכלת הלום בצרעה. דרך זאת מסוכנת יותר. מאחר שעלול אתה לפגוע בנייר-של זבובים דביק, המשתלשל לולייני מן התקרה; אך מקובלת היא על חנווני המכולת. ראש וראשון בהם, אלוף מחי-סכין, הוא משה החנווני.

הצרעים עושות בחנותו כבתוך שלהן, מועדון היא להן בדרכן מן השוק. יכול אתה לאכול לך אשכול ענבים, וכבר באה צרעה ושותפה לך, ממש מתחת לחוטמך. ומשה החנווני, אף שהוא נוהג בצרעים מידת הכנסת אורחים, ודבש, מרקחת חבושים, סוכר, פירות משומרים, וסתם ממתקים פתוחים בה לכל חרק, בכל זאת מקצץ הוא באורחיו מתוך כוונה שבלב. מטה הוא את ראשו, נושא את ידו ואת סנטרו לאיטו, מצפה בסבלנות לעמדה טאקטית מתאימה מצד הצרעה, והכל בשקט, מעשה גיבור. באותו שקט בו הוא עונה לגברות: “לא רוצה? – לא צריך.” מתון מתון ארבע מאות זוז.

אני צריך להעיר כאן כי שתי דרכים אלה אינן ממיתות את הצרעה. כי הצרעה היא כמו נחש. מקצצים אותה, והרי שני חצאים חיים ולא צרעה אחת מתה. פעם גם ראיתי את החצי הקדומני מנסה לטוס. אבל לא עלתה בידו. כנראה שהחישובים האאֶרונאוטיים של גוף הצרעה צריכים למשקל בטנה, והחזה בלבד אינו יכול להמריא. הבטן לבדה יכולה לרטט, אבל אין היא יכולה לעקוץ. אך הראש יכול לנשוך, גם בלי עזרת הבטן.

הדרך השלישית היא דרך השטארה. מי עלם ואינו שאטר? ודרך השטארה היא דרך הציידים ההגונים, הג’נטלמנים, שאינם יורים בלביא מתוך מכונית נוסעת ואינם יוצאים בתת-מקלע לקראת קרנף. מה הצרעה אין נשק בידיה, אף אתה אל תיטול נשק בידיך. היה הוגן. צא לקראתה בידיים ריקות. רשאי אתה להערים עליה, אם נבון אתה ממנה; או לנשוך את שפתיך מכאב, אם הוברר כי נבונה היא ממך והשליפה לתוכך מחט.

ציידי הלבאים יוצאים אל הנהר, שבו בא הציד לשתות. ציידי הצרעים יוצאים אל השוקת, אמת-המים שבחצר, או הברז המטפטף. הצרעה אוהבת לשתות, תמיד שותה היא. כלומר: תמיד תמצא שם צרעה אחת גומעת מים. אפשר באות הן בחילופין, אלא שלכולן אותו פרצוף, ואין אני יודע אם זאת היא או בת-דודה שלה.

אם אין בהמות, עופות, כלבים וזאטוטים קרובים אל המים, באה הצרעה, עומדת, מרכינה את ראשה, ולוגמת. הלגימה, לצרעות כלשיכורים, היא מעשה רב, הדורש התעלות הנשמה. אותה שעה שוכחת הצרעה עולם ומלואו. ואתה, אם שאטר אתה, בן-חיל ואמיץ לב, זאת ההזדמנות לפניך.

אחוז בה.

בצרעה. לא בהזדמנות. אחוז בצרעה. תפוס בכנפיה בבוהן ואצבע, הרי היא שלך לצמיתות. יכול אתה להטיחה לבוץ. יכול אתה למולל כנפיה ולשומטה; אבל כמובן שלפני כל זאת, בטרם תנחית בה, כצייד הגון, את ה“קו-דה-גראס”, עליך ללכת ולירא בה את הבריות. זה אחד מנימוסי המקצוע, ואפילו אתה ענוו כמשה, חייב אתה לנהוג כמנהג.

הדרך הרביעית לציד צרעים היא זאת המקובלת בין זאטוטים, וחביבה היא עליהם ביחוד כשנגזרה גזירה להיכלא בבית, אם מחמת חולי, או שעורים, או שערוריה, או גשם. אבל בגשם אין צרעות.

הצרעה מטבעה טמבל. אין היא מבדילה בין חלל ריק ושמשת החלון, ומשחדרה לבית ורוצה לחזור לאוויר העולם, הריהי מטיחה את קדקודה בשמשת החלון בזמזום רב. מעצור זה למעופה אינו נהלם לה. וכשהיא תמהה ומשתוללת ומנסה לחדור את הזכוכית, היא מקימה שאון. והשאון מקים את הזאטוטים.

הללו כבר חיבבו את החתול עד שנמלט אל אמא; כבר כיסו את מחברותיהם בכתמי דיו משוני-צורה, וסיפגום כראוי ברצועות נייר-סופג; כבר הפכו כסא במרוצתם והעירו את אבא משנתו; ועוד היום משתרע לפניהם באורכו, עד שתבוא שעת גאולתם.

והנה באה הצרעה. ש. שקט. גד, לך אל אמא ובקש כוס מים. סחב גם תחתית. מי אומר לך לשתות את המים, טמבל? אני צריך כוס. לכי את, קקובן. נו. אני מחכה.

ואז נוטלים כוס ותחתית, קרבים אל הצרעה מאחוריה, כופים עליה את הכוס, וכשהיא ברוב חכמתה פונה אל היד כדי לעקוץ (איזה טמבל – בעד הכוס!) מכניסים בין השמש לכוס את התחתית. כעת אפשר להעביר את הכוס הכפויה אל השולחן ולהעמידה לראווה. כי הראווה היא תכלית הציד.

והצרעה לא תנוח ולא תשקוט. היא תפרפר, תזמזם, תעלה ותרד בכלאה הצר והשקוף. כלא תמוה; הרי המרחב לעיניה, ותנועתה בלומה. משהו קשה, חזק, תקיף, בלתי חדיר – ובכל זאת עלום מעין – עוצר אותה.

צרעה, צרעה. את, הפחד הגדול, העוקץ המכאיב, חדלת אונים את בכלאך, וזאטוט זה עומד ומסתכל בך בהנאה. לרצונו ייצק מים לתחתית, ואת נדונה למוות איטי בחנק. רצונו, יטה את הכוס מעט, תוציאי את ראשך ואז יצבוט את בטנך בין דופן-הכוס לתחתית, ואת מתפתלת. אז יוכל גם לקשור אל בטנך חוט, ואל החוט נוצה, ואת נעשית צחוק לכל יתוש ודבורה.

כן. מחזה איום. אבל הצרעה הרי היא טמבל. אין להתביש מפניה. ולבד זה, ראו מה היא עושה לדבורים.

אותם הימים עוד לא היה משרד החקלאות מחלק לכוורנים סוכר וגם לא חמרים חימיים שמשמידים בהם צרעים. וגם דומני כי מלבד הזאטוטים (זה אנחנו) לא היה איש טורח בהשמדתן. בדרך כלל היו עוקצות ומטרידות עד שהיו נשמדות מאליהן. יום אחד העלה את חמתן חמורו של אטקה. מה עשה להן אין יודע. אבל החמור חמור. ודאי עלב בהן. מהן אי אפשר היה להציל דבר, שאין שום בריה פנויה לספר סיפורים בשעת רוגז, והחמור כבר לא יכול לספר כלום, שכן מת העלוב מעקיצותיהן.

אינני זוכר מי גילה את קינן לראשונה. הקן היה חפור בקרקע, ליד גדר השיטה, במגרש הריק הגובל עם כרם השקדים. מגרש זה היה משמש גורן. כעת קלקלוהו בבתים.

ובכן, מה יש לעשות לצרעים? הרי להניחן לנפשן לא ייתכן. צריך לעשות להן משהו. אמור: אש. יש בזה תענוג כפול. ראשית, עצם הטיפול בזרדים ובגפרורים ובשלהבת.

ממש ל"ג בעומר. ושנית, מכיון שאלה שוכנות בקרקע, יש להעלות את האש קרובה מאד לקינן, והרי זה מסוכן.

אנשים מבוגרים קבעו שני חוקים המתנגדים זה לזה, עד כדי אי התאמה הגיונית: (א) בצרעים יש לטפל בלילה, שאז הן ישנות. ו(ב) זאטוטים אינם משוטטים בשדות בלילה. ולכן לא היתה לצרעים ברירה אלא להתאזר עוז ולפגוש אותנו פנים אל פנים לאור היום.

הקורבן הראשון בקרב היה ישראל. כיום הוא איש חשוב, ומראהו הדור ונאה. אבל לוא ראיתם אותו למחרת העקיצה! הוא נעקץ בלחיו, סמוך לעינו. והעין תפחה כולה ונעצמה, והיה לו מראה מוזר ומעוקם. אם כי היה גאה, כפצוע קרבות, ופטר עצמו מקריאה, שהיתה שנואה עליו, בגלל ראיה לקויה. אי אפשר לקרא בעין אחת. על כל פנים מותר לשגות.

הקורבן השני היה יוחנן. אחת הצרעים הסתבכה בבלוריתו, ומשלא יכלה להשתחרר, עקצה אותו בקרקפת, והיה ראשו כמו הור-ההר. אבל פה עוררה אמו בעיה: היכן הגרוש שניתן לו לתספורת? את הגרוש הוצאנו לקניית הגפרורים וגופרית. אבל את זה אי אפשר היה לספר לאמו של יוחנן. עשינו לו תספורת בעצמנו, והיה שערו גולש מהור-ההר גלים גלים, מה שקוראים בלשון מלומדים “קואפיר א לא מחמוד.”

אני הייתי הקרבן השלישי. אחת נבזה נאחזה בשולי מכנסי והרביצה בי מכת-אש בירך. למחרת התחלפתי בבית הספר עם אלחנן במקומותינו, והייתי יושב מעוקם, על עגבה אחת, עד שהקרבתי את השויץ למען הנוחות, וישבתי על השת כולו, מפני שבאמת זה לא כאב כלל.

אבל כשלונות מקומיים אלה לא הביאונו לידי נסיגה. נהפוך הוא, כי הנה הקשתה המלחמה את עורפנו, ביחוד את עורפו של מאיר, שחטף עקיצה במפתח הצוארון מאחור. אינני רוצה להתפאר לפניכם, אבל אני הוא ששפכתי את הגופרית לתוך הקן, לתוך הקן ממש. דרך אגב, אז נאחזה אחת הצרעים במכנסי. כמובן שאת הפצועים אין מחזירים למערכה עד החלמתם, והצתת הגופרית הוטלה על זאב.

זאב איש מתודי, נטל זרד בוער, רץ אל הקן בקשת, הטיל את הזרד על הגופרית, והמשיך בריצה לעבר האחר, כשהוא מדלג על המדורה.

ריח הגופרית הבוערת הזכיר לנו שקדים. אבל לא נהנינו ממנו זמן רב עד שיצאה בילה השמנה עם מטאטא בידה ועם לשון בפיה. “חכו, חכו. אני כבר אספר להוריכם. עושים שרפות ומסריחים את כל העולם. חכו, חכו. מחר אלך לבית הספר, ואספר למורה.”

הבענו לה את דעתנו עליה בלשון ברורה, אבל המטאטא מטאטא, ומצאנו עצמנו בחזית כפולה, מפנים ומאחור. קיצרנו את קווי החזית, ונסוגונו אל חצרו של ישראל.

אבל הצרעים נעלמו. למחרת מצאנו את הקן עזוב.

הוזהרתי במכתב: עתיד לבקר אצלי אחד מעתודי הכלכלה האירופית. הוא יבוא לישראל בצנעה, כי רצונו לקבל רושם בלתי אמצעי, והמליצו עלי כעל מקור מהימן לאינפורמציה.

לא נבוכותי כלל. אני רגיל לדבר אל אנשים כאלה.

הוא הופיע בביתי ללא אזהרה נוספת, ומצאני יחף. טפחתי על שכמו, כדי להראות לו שאצלנו דמוקראטיה, ואמרתי לו שירגיש כמו בביתו.

“זה אינני יכול,” אמר. “המאפרות פה קטנות מדי.”

יצאתי והבאתי את הפיילה שקיבלנו מגיסתי כמתנת חתונה ושמתיה על הרצפה לידו.

“אה!” אמר, “זה בסדר.”

מכיס מעילו שלף שני סיגארים גדולים כנקניקים, נתן לי אחד והצית את האחר בגפרור שאורכו שיבר ועוביו כאצבע.

אמרתי: “קצת קשה להחזיק.”

אמר: “כן, אבל קטן מזה אסור לי. העמדה מחייבת.”

עתה שאל את שאלותיו ואני השבתי ביושר יחסי.

“כעת,” אמרתי, “רוצה אני לשאול.”

אמר: “אשלח לך את הדו”חים שלנו. מלאכת דפוס משובחת."

אמרתי: “שאלות אישיות.”

אמר: “שאל.”

אמרתי: “מה גודל שולחן הכתיבה שלך?”

אמר: אלפיים ומאה דולאר."

אמרתי: ולתוך איזה חדר הכניסו כלי יקר כזה?"

אמר: “חמישים ושנים וחצי מטר רבוע.”

אמרתי: “כל זה רק לך?”

אמר: “לא רק זה. גם בית שימוש פרטי וחדר אמבט וחדר מפואר למזכירה שלי.”

אמרתי: “האין אתה קצת בודד בתוך המרחב הזה?”

אמר: “בדרך כלל אינני שם.”

אמרתי: “בנסיעות, מה? מכונית יש לך?”

אמר: “ארבעה מטרים אורכה, עם נהג במדים.”

אמרתי: “נהג טוב? אינו עושה תאונות?”

אמר: “כמעט שאינני נוסע במכונית. בדרך כלל משתמשת בה אשתי.”

אמרתי: “מה עבודתך?”

אמר: “לדעת, לחשוב ולהחליט.”

אמרתי: “ואיפה אתה עושה את כל אלה?”

אמר: “במטוסים, בבתי מלון, במסעדות מפוארות, בבאנקטים, בקאבארטים, באופרה, בקונצרטים.”

אמרתי: “באופרה אתה עובד? אינך מקשיב?”

אמר: “אינני מעונין, אבל העמדה מחייבת.”

אמרתי: “במסעדות המפוארות מקבלים אוכל טוב.”

אמר: “הכל אסור לי. אני על דיאטה חמורה. אבל העמדה מחייבת.”

אמרתי: “נדמה לי שכבר תפסתי. ומדוע אינך מסתלק מכל זה?”

נאנח ואמר: “העמדה מחייבת.”

נוסח אחד של האגדה תוכלו למצא במסכת כתובות. לי נמסר נוסח אחר.

כשהיגיעה שעתו של רבי יהושע בן לוי, נאמר למלאך המות: “לך, עשה לו את רצונו.”

הלך. נראה לו. אמר ר' יהושע למלאך המות: “הראה לי את מקומי בעולם הבא.” אמר לו מלאך המות: “טוב.” אמר ר' יהושע: “תן לי את סכינך, פן תבעתני בדרך.” נתנה לו. כשהגיעו לשם, נשאו מלאך המות והראה לו. קפץ ר' יהושע ונחת בצד האחר – ובידו הסכין!

נתכרכמו פניו של מלאך המות ופזל בכל עיניו. זעק: “ראו יהודי זה, שלא רק חמק ועבר את הגבול אלא שגם הבריח אתו את כלי מלאכתי!”

באו צדיקים ותהו על ר' יהושע מה ראה לעשות כך למלאך המות. אמר להם ר' יהושע: “אין פה שום ענין אישי נגד מלאך המות, אלא קצתי ביסורי היהודים. לדעתי, בא עת שיתקיימו דברי הנביא ‘בלע המות לנצח’ ויבוא משיח, וחסל!”

החלו צדיקים מתווכחים. אלה בעד, כי צר להם על ישראל, ואלה נגד, כי אין לקרב את הקץ. אלה בשם הרחמים ואלה בשם הדין.

ראה מלאך המות כי ארכו הויכוחים והוא עתו קצרה, הלך והתלונן לפני הפרגוד. יצאה בת קול ואמר: “יוחזר הסכין.”

אמר ר' יהושע: “אדרבא. עכשו שאני פה, נראה מי מכם יוכל לי.”

ניגש ישעיהו לפייסו. אמר לו: “אני הוא שניבאתי אותה נבואה על ביאת המשיח, אך ניבאתי גם ‘בעתה אחישנה’. בינתיים, החזר את הסכין.”

אמר לו ר' יהושע: “לך יש סבלנות. יושב אתה לך בגן העדן ונהנה מזיו השכינה, ובינתיים ישראל בצרה. לא אניח להם לסבול. לא אחזיר את הסכין.”

ניגש אליהו לפייסו. אמר לו: “ידידי, אין אני רוצה להתפאר עליך ולומר כי ראוי הייתי ממך להכנס לגן העדן בלא יסורי מיתה, אבל הרי כבר הפגשתיך עם משיח, וכבר אמר לך ‘היום’ כלומר ‘אם בקולו תשמעו’. ישראל הם שיקרבו את הקץ, אם ירצו. במעשיהם יקרבוהו. ואתה מה לך נטפל אל מלאך המות?”

אמר לו ר' יהושע: “במעשיהם? יסורים מביאים אותם לידי חטא וחטאיהם גוררים יסורים. הרי שאין לדבר סוף. לא אחזיר את הסכין.”

ניגש יפתח ואמר לו: “שמע, אתה! אל תתחצף. לא אתה תקבע סדרי עולם. ופה יש לנו אמצעים. יודע אתה מה הם שוטים של אש?”

לא ידעו מה יעשו. היה שם שלמה. הלך ומצא את ר' לוי, אביו של ר' יהושע. סיפר לו מה עשה בנו. אחז ר' לוי בשולי גלימתו וחפז למקום. עמד לפני בנו, נתן בו את עיניו, וקרא: “שוקה, פוק!” כלומר: יהושע צא! מיד קפץ ר' יהושע ודילג שור, ונפל בזרועותיו של מלאך המות.

לא הפרשה. הפרה.

מקודם מסרו בשם יודעי-דבר (הבדו) כי תהיה בצורת. נחה דעתי. לא אוכרח לאכול מאנימייקר וביצים, יהיה לי תירוץ לא להתרחץ, ולא אוצרך לקנות נעליים. אחר כך היה גשם קטן. אמרו יודעי-דבר (דוברי משרד החקלאות) זה כלום. נחה דעתי. אחר כך בא גשם גדול, ונרטבו רגלי ורעדתי וראיתי כי אין זה ענין. אני מוכרח לקנות נעליים. שמתי יד בכיס ומצאתי שילינג חדש. מטבע יפה, אבל לא מספיק לקנות מסתיך. אמרתי בלבדי: “די להיות עצלן. כל עבודה שיציעו לי, אקבל. אני צריך כסף.” צלצל הטלפון. מדבר גוגו. הרוצה אני עבודה? מהשם מצעדי גבר כוננו. מה העבודה? כך וכך. “כמה תשלם?” “כמה אתה רוצה?” אמרתי: שבעים ותשע לירות ועשרים גרוש." אמר: “טוב.” אמרתי: “מתי תשלם?” אני מכיר אותו. אמר: “תן עבודה ותקבל כסף.” גם הוא מכיר אותי.

מיהרתי ועשיתי את העבודה והבאתי לגוגו. כתב לי צ’ק מאוחר. אמרתי: “בזה תקנח. לי תתן מזומנים.” אמר: “אין לי.” אמרתי: “אני קורע את העבודה.” הוציא חמשים ושמונה לירות ושלשים גרוש ונתן לי. אמרתי: “והשאר?” אמר: עשרים וחמשה אחוז אני צריך לנכות מס הכנסה ועשרה גרוש בול. זה החוק." חוק הוא חוק. לקחתי את הכסף. יספיק לנעליים ועוד יישאר למסתיך. אני מקוה. כבר מזמן לא הייתי בחנות נעליים.

נכנסתי הבית. מצאתי דואר. ניר אדום. אם לא תשלם וכו'. ארנונה. תשע עשרה לירה. הלכתי לדואר ושילמתי. חזרתי הביתה. דופקים על הדלת. ועד הבית. הועלתה אגרת החברות. במקום שלשים חמשים לירה. ואני חייב מס הבית. נו, טוב. כמה? עשרים לירה.

נשארו תשע עשרה לירה ושלשים גרוש. אולי יספיקו לזוג נעליים אולי יספיקו לנעל אחת. בגשם אדדה על רגל אחת.

באה הגברת. אולי יש לי כסף? (איך נודע לכולם?) צריך לשלם בשביל הטלפון וחסר לה. כמה? תשע לירות. מה לעשות? נתתי לה. אמרה: “הועלתה אגרת הראדיו ויש לי רק עשר לירות. לא נשלם כעת, נשלם אחר כך, וגם קנס.” נתתי לה.

נשארו לי חמש לירות ושלשים גרוש. עגמתי. אמרתי בלבי: אקנה בקבוק קוניאק ואשתכר. הלכתי לחנות. אין קוניאק במחיר כזה. הועלה הבלו.

נכנסתי לבנק, החלפתי את חמש הלירות בשילינגים חדשים, ונתתי לבני שישחק בהם. בשביל זה עוד טובים המטבעות.

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, היה ילד שלא אהב ביצים. מדוע? אה, מדוע. ככה. אולי מפני שארע לו פעם להיפגש עם ביצה לא כל כך טריה, ומאז היתה עוברת בו סמרמורת לזכר ביצה. ואולי מפני שקרה מקרהו לחזות בחלבון של ביצה חיה, ונעורו בו אסוציאציות לא נעימות. מכל מקום, עם חובבי הביצים לא נמנה.

ובכל בוקר היתה אמו שמה לפניו ביצה, לפת שחרית.

יום אחד אימץ הילד את לבו הקטן, ואמר: “אמא, אמא יקרה, אנא, אולי מותר לי לא לאכול ביצים?”

הילד לא אמר “אנ-לא-רצה”, כי היה מנומס, ואפילו אל אמו דיבר בנימוס.

אמרה לו אמו: “אהה! כבר אתה מתחיל? אתה, בני, אָכול תאכל את הביצה, כי היא מזינה מאד. אתה צריך לאכול ביצה.”

אמר הילד המנומס: “אבל אמא, אמי היקרה, אני גם להביט על ביצה אין אני יכול. אנא, אמא, האין אני רשאי לאכול משהו אחר לפת שחרית, אפילו מה שמאכילים את חיילי ישראל בשבתות? אבל לא ביצה.”

אמרה אמו: “אל תהיה כפוי טובה, בני. אני משתדלת לתת לך מן המיטב. אמנם אין אנו עשירים, ויודעת אני גם יודעת כי אין התפריט בביתנו מגוּון כבבתי הפקחים של העיריה. אבל שהדי במרומים כי מתאמצת אני להפיק את המרובה מן המעט שיש לנו. ואתה – אכול את הביצה!”

אמר הילד: "אנא, אמא – "

אמרה האם: “הנשמעה כזאת בימיכם? שמע-נא, ילד. אמך אשה עסוקה. רב טורחי גם בלי שאצטרך לנהל אתך ויכוחים אידיאולוגיים על כל ענין פעוט. כשתגדל ותשא אשה תוכל לצוות עליה ולהזמין לך מאכלים כטעמך האינידיווידואלי. פה, בבית זה, אכול תאכל את אשר יושם לפניך. בנת?”

אכל הילד ביצה בכל בוקר.

יום אחד היה מבוגר, וברשות עצמו. ויהיה משכים בכל בוקר, כי היה בעל נפש. משכים היה, ומתחיל את יומו בשיטה, והיה עושה בשיטה כה וכה, והנה פתאום היה עליו להיחפז, ובכן היה שולק ביצה ובולע אותה בחפזון.

בכל בוקר.

ואז מצא לו משרה אחרת, אף כי עוד נחשב בעל נפש. שוב לא היה עליו להיחפז לעבודתו בבוקר בבוקר. ובכל היה מתחיל את יומו בשיטה, והיה יוצא בכל בוקר והולך למסעדה קטנה ונקיה שמעבר לצומת הרחובות, ושם היתה אשה שמנה, ישרה וטובת-לב מבשלת ומגישה ארוחות לאנשים עובדים אשר לא היו להם נשים ולא אמות לבשל להם את ארוחותיהם.

האירה האשה השמנה, הישרה וטובת-הלב פניה אל הצעיר המנומס, ושאלה אותו: “הביצה – רכה או קשה? ואולי ביציה? או חביתה?”

התנער הצעיר מן הסמרמורת שעברה בו, ואמר, בנימוס רב: “גברתי, אם לא אכפת לך, לא ביצה. אין אני מחובבי הביצים.”

אמרה האשה השמנה, הישרה וטובת-הלב: “שמע-נא, אדון צעיר, רואה אני בך כי גודלת כהלכה, על ברכי אם אוהבת ונבונה. ואני אומרים עלי כי מטפלת אני בלקוחותי כמו אם. גם אתה יכול לראות בי ממלאת מקום אמך. ואני יודעת מה טוב לך. ולא ארשה לך לצאת לעמל יומך בלי פת שחרית הגונה בכרסך העדינה. וכעת בקיצור: איך אכין לך את הביצה?”

ובכן אכל הצעיר ביצה לפת שחרית, בכל בוקר.

יום אחד נשא הצעיר אשה.

כאשר חזר הזוג מירח הדבש, ונכנסו לדירתם, אמר הבעל הצעיר לאשתו הצעירה: “בובה, אני אוהב אותך. מותר לי לבקש ממך משהו?”

אמרה האשה הצעירה: “ודאי, אלוף נעורי. מה אתה חפץ, חביבי?”

אמר הבעל הצעיר: “בובה, זה ככה. אני – אני לא כל כך מחבב ביצים. האם אכפת לך מאד אם לא תכיני לי ביצה לפת שחרית מחר?”

נתנה האשה הצעירה את עיניה בבעלה הצעיר, העלתה קמטים במצחה ואמרה: “הבט הנה, חביבי. אני מתחילה להבין כי אמך היתה נוהגת לפנק אותך, והרשתה לך להזמין אצלה ארוחות, כאילו הבית הוא מסעדה. לא נישאתי לך כדי להיות לך לטבחית או למלצרית. אין אני יכולה וגם אין אני רוצה, וגם אין אני מתכוננת לבשל ארוחות מיוחדות לכל אחד מבני המשפחה לפי הזמנות. אתה תאכל מה שאני מגישה לך. אני אינני אמך.”

והאיש אוכל ביצה בכל בוקר, עד היום הזה.

רצונכם לשמוע כיצד חוגג ערל את הפסח, עם יין ומצות וזמרה ושאר ירקות? הוא טוען כי נהנה מזה. אני מסופקני אם נהניתי מזה. אולי תיהנו אתם מזה.

ערב גשום אחד, לפני כמה שנים, זרח אצלי פרצופו של שופתכיף. את שמו המקורי אינני זוכר, ומסופקני אם שמעתיו בכלל. כיום שוב נקרא הוא בשם אחר. בימים הטובים ההם קראנו לו שופתכיף, בגלל דיבורו, שהיה מנוקד כולו במלים “שופת כיף?” ו“בעדין” ו“אסמע מני” וכיוצא באלה, שאינן אלא תחליף הוגן לגמגום.

אותו ערב גשום סיפר לי סיפור ארוך. בגליל של אלף לילה ולילה בלילה אחד. כמו רבים משלנו אין שופתכיף מכבד את האמת הערומה, ובסיפורו ניכרו שיפורי המספר המאומן.

לסוף הגיע לעצם הענין. מעמדו החוקי מפוקפק.

כולנו היה מעמדו החוקי מפוקפק. חדלנו מהיות אזרחים והיינו לתושבים. אין מסמך ואין סומך ואין על מה להסתמך, עם ממשלה זמנית תוך גבולות זמניים וחוקי מעבר מטושטשים ומסורבלים מכדי הגיון. אבל בין כולנו היו אנשים מחוץ לכל חוק. אלה היו אנשים שנעדרו מבתיהם בתאריך מסוים, עם ערפלים של הגדרות מסביב לעובדה זאת, ועם תוצאות קאטאסטרופאליות להם ולצאצאיהם.

בקיצור, שופתכיף היה מסתנן.

אינני פחדן, אבל המלה הזאת הקפיאה את דמי. כחייל נאמן, (אף כי לנתי בבית, טרם שוחררתי) היה עלי למסרו מיד למשטרה או למפקדי.

מתוך שהייתי שרוי במבוכה, עברתי לחרפות.

“איך זה,” שואל אני אותו, “נכנס רעיון גאוני זה של בריה למוחך המטומטם? איך בכלל הצלחת להגיע לעבר האחר? ואם כבר רבץ חמור כמוך בצד האחר, מה פתאום גלגלת את גוייתך המזוהמת חזרה הנה?”

שלא כמנהגו, לא השיב לי שופתכיף בלשוני. הוא היה רך כקנה, ושפל ברך כעגל שזה אך נולד.

“יא אחי,” אמר לי, “חיי תלויים לי מנגד. ואתה מצאת לך זמן להטיף לי מוסר?”

דברים אלה הכניסו בי בינה.

“אולו תחזור לשם?” הצעתי.

“אל מי? אל מה?”

אימצתי את מוחי, בעוד הוא מעשן את הסיגריות שלי. הוא אמר לי אחר כך כי תוך רגעים אלה יכל לשמוע חריקת הגלגלים במוחי. שימנתי את כוח מחשבתי בכמה כוסיות ערק מוברח, ופתאום צץ במוחי רעיון גאוני.

“שופתכיף,” אמרתי לו, “היכן אתה מתפלל?”

בפעם האחרונה התפלל בדרך, כשעבר את הקוים, מתוך פחד.

“מה דינך?”

שאלתי.

“ככל אדם,” ענה.

“ובכן,” אמרתי לו, “הרי אתה עולה חדש.”

“כלומר?”

“עולה חדש אתה. פליט מסכן.”

“בחיי, פליט מסכן,” אמר שופתכיף.

“עלית מחשכת הגולה, למולדת עלית, אחרי גלות של אלפים שנה.”

“אל תגזים,” אמר שופתכיף.

“אלפים שנה,” אמרתי, “לא פחות. היית מתבולל.”

“מתבולל הייתי,” חזר אחרי שופתכיף, כמו וידוי.

“ומלחמת הגבורה של ישראל” (הוא עיווה את פניו, ולכן חזרתי ואמרתי) “ומלחמת הגבורה של ישראל הציתה בך את הרגש הלאומי, החבוי בלב כל יהודי.”

“כל יהודי,” חזר שופתכיף.

“את הניצוץ של הנשמה היהודית.”

“ותוך סכנה עצומה ברחת מארץ מולדתך,” המשכתי.

“הלא זה כמעט אמת,” אמר שופתכיף. האם עלי ללמוד הכל על פה?"

“זה ציונות,” אמרתי לו. “הקאטכיזם של תושבי ישראל.”

“נעם, יע מעלם.”

“וכעת לך תשיג תעודת עולה של הסוכנות היהודית.”

אינני יודע כמה עלתה לו התעודה, אולי שתי שניות של פחד ואולי שני שילינגים, אבל היא היתה בסדר גמור. גם לא חדשה ביותר. השם שבחר לעצמו היה יוסף צ’קצ’יקינסקי. כל החתימות היו במקומן. שאלנו בין עולי פולין על איזו עיר נדחת שלא שרד מתושביה היהודיים גם אחד, וקבענו את מקום הולדתו.

שופתיכיף, סליחה: יוסף צ’קצ’יקינסקי, קיבל משרה ב“סולל בונה” (“עולה חדש שלמד עברית על בוריה בזמן כה קצר”), והיה לאדם נאמן לעם, למולדת, להסתדרות, ולמפלגה.

ופה, רבותי, נכנסה האשה.

“אחרי ארי ולא אחרי אשה.” אבל, בעצם, מדוע להזהר? וכי אפשר בכלל להזהר?

אין אני ערב לטעמן של נשים. מה ראתה טיטה בפרחח זה? על כל פנים, ראתה משהו, אולי ראתה איך מצליח הוא להסתדר ואולי ריחמה עליו שהוא בודד, והתאהבה בו.

מה שהיו עושים שנים אלה בדרך כלל בערבים – זה אינו עניננו פה. יש לשער כי לא עשו כל דבר יוצא מגדר הרגיל, ולכן חבל על הסקרנות. אבל ערב אחד שבילו יחד היה מענין מאד.

שופתכיף היה בחור מסכן, אידיאליסט שעזב את כל מה שלא היה לו בגולה, ועלה לארצנו לבנות אותה משממותיה. או – נוסח אחר – פליט נרדף החוזר אל חיק אומתו העתיקה. ואין לו אבא ואין לו אמא ואין לו סוודר.

סוודר סרגה לו טיטה. אל אבא ואמא הזמינה אותו.

ושופתיכיף הלך, בפעם ראשונה בימי חייו רבי המאורעות, להשתתף בסדר של פסח.

הבה נתבונן במצבו. אפשר שאין יהודי היכול לקרוא “אשרי” על פה. אפשר מחליף הוא את ה“יוצרות”. גם יש יהודים שאינם מדברים יהודית. אבל אין יהודי מבוגר שאינו יודע מה הוא סדר של פסח.

וסדר של פסח אם בקיאים אתם בו ואם לא, הוא דבר מסובך למדי. טכס עצום ורב, הכולל אכילה ושתיה ואמירה וזמרה וישיבה שאינה ישיבה, ואפילו גניבה.

שמעתי פעם פתגם יהודי: “הוא מתפרץ כמו גוי לסוכה.” אבל מה גוי בסוכה לעומת ערל בסדר של פסח?

כן. שכחתי לספר לכם. שופתכיף היה ערל. אביו השתייך לאחת העדות הדתיות שאינן נוהגות במילה. ואולי היה הרב פזור דעת, ושכח למול את בנו.

ושופתכיף לא ידע את כל הנכון לו. לוא ידע, ודאי היה מתחלה. תחת זאת גילח את פרצופו, סלסל את שפמו, סך את שערו, בישם את ממחטתו, לבש חליפה שעלתה לו ששים לירה והלך לבית טיטה.

אביה של טיטה מודרני למדי, ולא להתפלא על יצור זה שבא לסדר גלוי ראש. בלחש שאל האב את טיטה אם חבר זה שלה הוא “מהמתנגדים לדת.” טיטה אמרה כי חבר זה שלה טרם הראה התנגדות לשום דבר, ואנשאללה דאאמן.

הושיבו את שופתכיף במקום מכובד. אחותה של טיטה, טאטי, החלה מעגלת עינים כלפיו, והוא סלסל שפמו כלפי האם, מתוך תקוה לקבל מנות גדולות יותר.

השרץ הקטן, אחיה של טיטה, דקלם “מה נשתנה,” האב אמר “עבדים היינו.” וכן הלאה, וכן הלאה.

“דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין –” (אל תתגרדו.)

למזלו של שופתכיף התפארה בו טיטה לפני הוריה טרם בא, והחזרה על הסיפור שלנו, איך היה מתבולל בין מתבוללים ואיך וכו' וכו'.

כי כשראה שופתכיף את האב דולה טיפות יין מכוסו בכפית, חשב שהוא מסלק את שיירי הפקק, שנמוגו לכוס עם היין. הכל הטיפו יין, ושופתכיף ידיו בחיקו. בעטה בו טיטה מתחת לשולחן, ואז ראה שופתכיף כי הכל מחפשים שיירי פקק בכוסותיהם, מיד נטל גם הוא כפית, ועשה כמוהן, עד שחדלו.

ואז רוצה שופתכיף לטשטש את התקרית, ואומר: “כן, בזמן האחרון משתמשים בחומר גרוע לתעשיית הפקקים. הם מתפוררים.”

כל הכפיות קפאו בחלל. כל הפיות מסביב לשולחן, פרט לפיו של שופתכיף עצמו, נפערו, וכל העינים נלטשו אליו.

צוארון חולצתו נעשה צר בשלושה מספרים. הוא הרגיש את עצמו נורא חמור. אנשים הגונים מזמינים אותו לסעודה ומוזגים לו יין, והוא מעמיד אותם במצב אידיוטי כזה. אלא שהשרץ הקטן, שכנראה למד משהו בבית-הספר, השמיע את קולו הצרחני: “הלא זה רק סמל!”

חייך שופתכיף במבוכה, ונסה לבלוע, אבל פיו היה יבש, והוא נטל את כוס היין, ושתה אותה.

וי וי. למזלו פרץ השרץ הקטן בצהלה. מילאו לשופתכיף את כוסו והזהירוהו שלא ישתה לבדו, עד שיגמרו הכל לשתות את ארבע הכוסות הראשונות.

אלא ששופתכיף נבוך מאד. תאבונו חל, ובמקומו בא צמא חזק. ארבע כוסות הן לפי התקן, אבל נוהגים שלא לקמץ ביין. והוא הגיח את תוכו מדה הגונה של משקים, וכשחש כי צופד עור פניו והולך, פתח את פיו ושימח את לב המסובים בבאריטון שלו.

ואחרי זה החלו משיחים בפסח ובנסים ובפסח שנכבשה בו יפו. וזימרו “והיא שעמדה.”

כפי שכבר סיפרתי (עיין לעיל), ראה שופתכיף את תושבי יפו – ושאר המקומות – בגלותם. הוא גם ראה את הערים והכפרים הנטושים, ואת ביתו, ואת שאר המקומות. כרסו היתה מלאה יין, וגולגלתו מלאה אלכוחל. נעגמה עליו רוחו. והוא מחה את חטמו.

כרגיל בליל הסדר היה ליל לבנה נהדר. האם, שהיתה ליבראלית לא פחות מן האב, הציעה לטיטה כי תקח את הבחור שלה לטייל. מסכן. ודאי נזכר בקרוביו שאבדו בכבשנים. צריך לבדר את רוחו.

יוצאים הם לרחוב, ופוגשים את שולה והבחור שלה, ואת מרים והבחור שלה, ואת צלה ואת בלהה ואת כל הג’מעה. ומכיון שכל בתי הקפה סגורים, וגם יפו כבר לא באה בחשבון, עושה החברה את שעשועיה בפטפוט, ומספרים מה היה ואיך. ורק שופתכיף שותק, נכא רוח.

אבל היין עושה את שלו, ושופתכיף פצה את פיו.

רק אמר “אינני יודע אם היתה זאת גבורה כל כך גדולה” והחבר של בלהה, שהיה קצין במחת"ר, שואל אותו: “ואיפה היית אתה, גבור שלנו?”

ושופתכיף אינו מתאפק, ועונה לו: “בין גולים.”

ומכיון שהחברה אינם תופשים מה פה, מתערבת טיטה ואומרת: “הוא עולה חדש.”

“עולה חדש?” הם מתפלאים. “הוא מדבר עברית כמונו.”

“בין גולים,” אומר שופתכיף, “בין אנשים שעזבו את בתיהם ואת רכושם וברחו, כדי להציל את חייהם. היתה שם ילדה שנאנסה…”

“אה, הנאצים האלה,” אומר הקצין מהמחת"ר.

“הנבזים האלה,” אומר שופתכיף.

והחברה מרחמים עליו נורא, אבל כל הענין הרי כבר נמאס להם, עם הנאצים ועם העולים החדשים המסכנים נורא ואינם עושים כלום, ולכן הם טופחים לשופתכיף על הכתף, ואומרים לו: “אין דבר, יהיה טוב.”

ושופתכיף אומר: “אבל הם רעבים וקר להם.”

והקצין מהמחת"ר אומר: “אז מדוע אין הם באים הנה?”

ושופתכיף עונה: “אין מניחים להם לחזור למולדתם.”

“חזירות,” אומר הקצין מהמחת"ר.

“ולאן יחזרו?” אומר שופתכיף, “הרי בתיהם כולם תפושים.”

“האנטישמיות לא נוצחה במלחמה,” אומר הקצין מהמחת"ר.

אבל טיטה רואה שהבחור שלה מטריד את החברים, והיא מחליטה כי שתה כוס אחת עודפת, ומושכת אותו ללוותה הביתה.

ובדרך אין היא מתאפקת, ושואלת: “מה לך הערב? אולי תשכח את כל הצרות?” ומתחילה להטיף לו ציונות.

גם שופתכיף לא יכל לעצו ברוחו, ואולי באמת אהב את טיטה, ואמר: “טיטה, האם את אוהבת אותי קצת קצת. טיפ טפה?”

וטיטה אומרת: “קצת.”

“אז רציתי לומר לך משהו. זה נורא חשוב.”

“מה?” שואלת טיטה בסקרנות.

“אבל לא תגידי לאיש?”

“לא אגלה.”

“טיטה, אני – אני –”

אל תיבהלו. שופתכיף יודע לשתות. ואולי האור החיור של הירח עם הצללים החוורים הם שהזהירוהו? סוף המשפט היה “אוהב אותך”.

ובל"ג בעומר היתה החתונה. אולי תגידו כי מבחינה חוקית היתה זאת חתונה מפוקפקת. אבל לזאת יענה לכם שופתכיף כי אדם שכל חייו מפוקפקים מבחינה חוקית, אינו יכול להתחשב בפרטים כאלה.

יודע אני כי יש סקרנים התאבים לשמוע איך גבר שופתכיף על קושי טכני מסוים. האם זה חשוב?

העקר שיוסף צ’קצ’יצ’נסקי הוא אדם נאמן לעמו ולמולדתו ולהסתדרות ולמפלגה וכעת גם לאשתו.

יום אחד היה על צ’ווֹק לעבור גבול. הוכנס לאולם עגום והסתכל בענין רב במזוודה מוזרה וניסה לנחש מה בתוכה, והנה חש כי מדבר אליו מישהו. פנה צ’ווֹק אל המדבר ואמר בלשון אמו: “סליחה?”

אמר לו האיש בלשון זרה: “הזה שמך?”

“לא,” אמר צ’ווֹק תמה. “כלומר, לא שמעתי מה אמרת.”

“שאלתיך,” אמר האיש כמדבר אל גולם, “מה שמך.”

“אה, ודאי,” נחפז צ’ווק לאמור, ולא תפס מה הענין.

“האין אתה רוצה להגיד לי?”

שאל האיש בלגלוג.

“מוכן ומזומן,” אמר צ’ווק והסמיק.

“ובכן מה שמך?” שאל האיש בשקט המקפיא את הדם.

“מיקי,” אמר צ’ווק, “כלומר מיקי ג’ינג’י. אה, לא. צ’ווק. כלומר אבא של חיים. סתומרת מותק. זה אני. מה?”

נתן בו האיש עינים מצומצמות ואמר לאט: “מה קוראים לך, אדוני?”

“ק-קוראים לי א – – ק-קוראים לי סרחן,” הודה צ’ווק, "אבל אין זה שמי האמתי,´מיהר להשלים את אינפורמציה, “כ-כלומר כך רק קוראים לי – –” ופה חדך צ’ווק מדבריו, כי ראה את הבעת פני האיש.

נשם האיש נשימה עמוקה ואמר: “הבט, האם זה הדרכון שלך?”

“כן,” אמר צ’ווק והשעה ניגרת ממצחו. “כלומר את זה נתנו לי.”

“מי נתן לך?” הגה האיש כל הברה לחוד.

“לא מכיר אותם,” מיהר צ’ווק להודיע. “שם בתל-אביב יש משרד.”

נאנח האיש ואמר: “הואל נא, אדוני, ובוא אתי,” והוביל את צ’ווק לחדר קטן ובו ספסל ושולחן, ואל השולחן יושב איש כועס ועל הספסל יושב איש עיף.

אחרי שנחקר צ’ווק תשע פעמים תוך שבעה ימים, הוזרקה לו זריקה של גילוי לב, הושכב על ספת פסיכיאטר, וגילה את האמת: “כשהייתי תינוק נקראתי מיקי, כשנולד אחי הצעיר ממני נקראתי איקי. בבית הספר היו בכתה שני מיקי, ובכל נקראתי מיקי הג’ינג’י, כי היה שערי שחור. בבית הספר התיכון נקראתי בפי חברי מוקיון ובפי המורים אנטוקולסקי. רק אבי קרא לי מיכאל, כשכעס עלי. בצבא כינוני צ’ווק. ידידתי קראה לי מותק. אשתי קוראה לי גולם. ילדי קוראים לי אבא. ילדי השכנים קוראים לי אבא של חיים. בעבודה מאחורי גבי קוראים לי סרחן ובפני קוראים לי קולגה.”

“וזה הכל?” שאל החוקר.

“כן,” אמר צ’ווק.

“ובכן,” אמר החוקר, “מה השם הזה שבדרכון?”

“מה?” תמה צ’ווק, הביט בדרכון וחייך במבוכה. “אה, זה שמי החדש. קולס. שכחתי בכלל. זה רק רשמי.”

אילנה זכּוּת פקידה ממשלתית. מכיון שהממשלה מתערבת פה כמעט בכל ענין, צריך אני לטלפן אל אילנה פעם בפעם. ומכיון שאילנה זכות פקידה ממשלתית, אני מבקש את שלי והיא עושה את שלה. ומה עושה היא?

יום אחד ראיתי שיר שלה באיזה עתון. אחרי השורה הראשונה כבר ידעתי מה זה, אבל רשמתי לי את שם השיר ואת שם העתון.

כעבור כמה ימים שוב הוצרכתי לאילנה זכות (במקום שיש ממשלה, רבותי, אין ברירה). אמרתי לה: “בוקר טוב, בטרם ניגש לענין, רציתי להגיד לך שקראתי שיר שלך בעתון פלוני. נפלא. נהניתי מאוד.” אמרה אילנה מה שאמרה, ואחרי שכבר נדמה לי לפי קולה כי הכנתי את הרקע, ניגשתי לענין.

שוב לא עשתה מה שביקשתי. חקרתי את ידידי מהשין בית, והוא דיווח לי: “היא אומרת: מידד מנסה להחניף לי, אבל אני יודעת בעצמי שזה שיר נפלא. וכולם אומרים לי כך.”

אילנה זכות פקידה ממשלתית, ולפיכך מדפיסים אותה בכל העתונים, כי אין יודע מתי יוצרך לה. שוב ראיתי שיר שלה באיזה עתון. רשמתי לי את שם השיר ואת שם העתון.

כשטילפנתי הפעם אל אילנה, אמרתי לה: “קראתי את השיר שלך בעתון אלמוני. מה זה קרה לך? כבר כתבת שירים הרבה יותר טובים.”

שוב לא עשתה מה שביקשתי. מה אעשה? אגיש צו על תנאי? ארצח את אילנה? חקרתי את ידיד מהשין בית. דיווח: “היא אומרת מידד רשע.”

שוב ראיתי שיר שלה, על ניר של בית שימוש.

כשטילפנתי אליה הפעם, אמרתי לה: “דרך אגב, אילנה. קראתי שירא שלך. הופתעתי כמה התאים לאוירה. יש לך כשרון נדיר להתאים את המלים לנסיבות!”

הפעם עשתה מה שביקשתי. ידידי מהשין בית דיווח לי: “היא אומרת: מידד בסדר גמור. מבין ענין.”

מאז נעשיתי אישיות ראדיופונית התחלתי חש בקיומו של מקלט הראדיו שלי. כלומר: אני משלם לשרות השידור חמש עשרה לירות בשנה, ובסך הכל אין אני נהנה כלום. אפילו עתה, כשיש ממה ליהנות. הנה למשל שודרו סיפורים שלי שקראתי בעצמי, מצחיקים מאד. ואני צחקתי? כלל לא. כמעט בכיתי, כי קולי נשמע בהפסקות, בלווית טרטור איום.

הבאתי מאיסטר. המליצה עליו יבמתו מהקומה השלישית. הסתכל במקלט ואמר: “הקונפאיטר לא בסדר. וגם צריך אנטנה.” לקח את המקלט, וכעבור שבועיים, אחרי שהזכרתי לו חמש פעמים, החזיר אותו. שילמתי לו, וישבתי להאזין. פתאום מתחיל המקלט להשמיע קולות בנייה: חול נשפך, מערבל, גלגלת חורקת וקללות (את אלה הוספתי אני). טפחתי על המקלט, בעטתי בו, והוא בשלו.

הלכתי אל מאיסטר אחר. המליץ עליו אבא של יעקבלה. הלכתי אליו פעמיים עד שנאות לבוא. בא, הביט ואמר: “הצ’ימבוראסו לא בסדר.” לקח את המקלט והלך. נעלם. אמרו שהלך לעתודות. כעבור שבועיים מצאתיו, ואחרי כמה איומים החזיר את המקלט. ישבתי להאזין, והמקלט צרוד. יהיה צרוד. אבל בדיוק כשהיה צריך להישמע קולי, נאלם. אין קול. טלטלתי את המקלט, סובבתי את כל כפתוריו, איימתי אליו בפטיש. ולא כלום.

הלכתי אל מאיסטר שלישי. המליץ עליו שלט. אמרתי לו: “כמה אני משלם לך בתנאי שיהיה המקלט בסדר על אחריותך?” אמד אותי מכף רגל ועד קדקוד ואמר: “מאה ועשרים לירה.” בלעתי ואמרתי: “מסכים, אבל על אחריותך.” החזיק במקלט שלשה שבועות. באתי אליו. האזנתי. נפלא. ממש מנגן.

לקחתי את המקלט הביתה. צליל נפלא. כל ההפרעות נשמעס ברורות, כאילו בתוך החדר. פאנטאסטי.

אשתי אוהבת אורחים. כנראה שאני משעמם אותה. אותו ערב הביאה הביתה שני טיפוסים. שתקנים כאלה, אבל אחרי מאמצים הצלחתי להוציא מפיותיהם כמה מלים. הוברר שהם חובבי מוסיקה: טוסקאניני, פוצ’יני, כרוביני ונשקיני, ברנשטיין, רובינשטיין, פיינשטיין ואיינשטיין. פתחתי להם את הראדיו. לא אמרו כלום.

אמרתי: “אינכם שמים לב לצליל? שילמתי בשביל התיקון מאה ועשרים לירה.” אמרו: “אה! נהדר!” אמרתי: “אתם ודאי רוצים לשמוע קונצרט?” אמרו: “זה יהיה נחמד.” העברתי ל’קול ישראל'.

אמרה הקריינית: “ועתה תאזינו לסימפוניה מספר 41 בדו-מאג’ור מאת מוצארט (יופיטר). 551 ברשימת קכל.”

אמר הוא: “שמעתי את זה בניצוח ערסאתי.” אמרה היא: “כן. יש לי תקליט של זה בניצוחו של פון האבניכטס עם תזמורת ידענוגה.” אמר הוא: “באמת? נפלא, היית צריכה לשמוע את סאפוז’ניקוב מנצח על תזמורת איקראפוקא!” אמרה היא: “את מוצארט צריך לדעת לנגן. קירקגארד אמר כי הוא גדול הקומפוזיטורים שהיו מעולם.” אמר הוא: “אין ספק. אַת מנויה על התזמורת?” הגברתי את הראדיו. הרימו את קולותיהם. אמרה היא: “ודאי. על הרבה דברים אני מוכנה לוותר בשביל מוסיקה טובה.” אמר הוא: כן. זה כדאי. אמנם יקר, אבל כדאי." אמרה היא: “דבר טוב תמיד עולה ביוקר. אני מוכנה לעמוד בתור שלוש שעות בשביל קונצרט מיוחד.”

אמרה הקריינית: “האזנתם לסימפוניה מספר 41 מאת מוצארט (יופיטר) 551 ברשימת קכל.”

סגרתי את הראדיו. השתתקו שניהם. ושוב לא הוציאו מלה מפיותיהם כל אותו ערב.

עלם היגר מלבנון לאמריקה. אחרי שהתבסס שם רצה לשאת אשה. חשש פן לא יוכל להסתדר עם אחת מבנות המקום, ובכן עמד לנסוע למולדתו כדי להביא לו אשה משם. אמר לו אחד המהגרים מבני ארצו: “ידידי הצעיר, לא כל אדם יסכים שתצא בתו למרחקים, וביחוד אם נאה היא וחסודה ותוכל למצוא שידוך טוב במולדת. לכן בהגיעך ללבנון, עלה לזחלה ושאל לאבו עיסא, והוא דודן לאמי. יש לו בת, ורדה שמה, זה אך מלאו לה שש עשרה. ברה כחמה, צנועה ושקדנית. אולי תשא חן בעיני אבו עיסא ויתנה לך לאשה. ופתחון פה לך: מסור לו שלום ממני.”

בא הצעיר ללבנון, עלה לזחלה, ושאל לאבו עיסא. דפק על דלתו, ומשנכנס פתח ואמר במתק שפתים:

“האתה, אדוני, אבו עיסא, המפורסם בחריצותו, בענוותו, בפקחותו וביושרו? שלום לך משארך אנטון, היושב עתה בשיקאגו, וברכותיו לך ולבניך בני החיל ולזוגתך ולבנותיך הכבודות, וביחוד לורדה, היפהפיה והצנועה, אשר עיניה ככוכבים ושערה כאשד שחור ושפתיה כטרפי הכלניות –”

תפס אבו עיסא את הצעיר בעורפו והשליכו מהבית ככלבלב שטינף מרבד.

קם הצעיר, מישש את אבריו, ניער את בגדיו, והלך משם כסהרורי. והנה לקראתו דודו. אמר דודו: “מה לך, חביבי?” סיפר הצעיר לדודו מה קרה לו. נתכרכמו פני הדוד ואמר: “בוא אתי!”

הלכו לבית אבו עיסא, הדוד בראש והצעיר הגרר אחריו, מוכן להפנות עורף בבוא הסערה. הלם הדוד בגולת מטהו על דלת אבו עיסא. פתח להם אחד הבנים. אמר הדוד: “מהר זב-חוטם, וקרא לאביך!”

כהרף עין בא אבו עיסא. נחר הדוד ואמר: “הוי אתה, שתוקי ועדולמי, בן החרופה ואחי הנשגלת! הנה בא אחייני זה, מטובי בני טובים מואיל לדבר נכבדות באותה משתינונת זנונית שלך, המזרן הציבורי, מעוכת הדדים ונלושת הירכיים, ואתה מעז לגרשו מביתך?”

אורו פני אבו עיסא ואמר: “אה, אם בלשון בני אדם אתם מדברים אלי, בואו, הכנסו, ובתי נתונה לו. חשבתי כי בן חיל זה לועג לי.”

הצגת בכורה. המסך יורד. הכל עומדים ומוחאים כפיים. רק אחד מנסה לפלס לו דרך החוצה.

העומדים לידו מתרעמים. אחד שואל: “מדוע אין אתה מוחא כפיים?”

מפטיר הנמלט: “אני? שילמתי!”

הגברת היתה נחמדה מאוד, פרצוף כזה המשרה עליצות, אבל כשראיתיה רציתי לברוח, כי לא ציפיתי כלל שגם עלי תשרה הגברת עליצות. לתמהוני היתה חביבה אלי, וכנראה הבחינה בתמהוני, כי אמרה ספק בלגלוג ספק בגערה: “אינך זוכר אותי.”

אמרתי לה כי בשאלתה יש הרבה יותר מקורטוב של ענווה, שהרי קלסתר נחמד כמו שלה קשה מאוד לשכוח.

ואז אמרה בפשטות: “אתה יודע, אני באמת אהבתי אותך.”

במבוכתי ניסיתי להתחכם והבעתי את צערי על כי לא הגידה לי זאת מקודם.

היא לא היתה טפשה, ובכן תפסה כי אני מתבלבל. כדי לחלצני מן המצר אמרה: “עודך מפוזר כשהיית! ודאי אינך זוכר מה שמי? אני – – –.”

השם המפורש (אף כי באמת שכחתיו) לא הועיל לי כלל להתמצא במצב. היה ברור לי כי כמה שנים לפני כן קרה ביננו משהו לא נעים, אבל לא זכרתי מה, ובכן חיפשתי דרך להפסיק את השיחה או להעביר אותה אל נושא פחות אישי. היא הניחה לי לפטפט, ופתאום חזר לעיניה החיוך השובב והיא תקפה אותי מחדש.

“הזוכר אתה את המכתבים שכתבת לי?” שאלה.

גם הזכרת המכתבים לא קבעה בזכרוני כלום. בטרם החלו לשלם לי בעד הכתיבה, כנראה שהייתי מספק לקהל הקוראות שעשועי חינם, כי הגברות (דומני, בכל הגילים) אוהבות לקבל מכתבים, והייתי מרבה לכתוב אליהן. אני זוכר יפה כי היה לי תקציב מיוחד לבולים. אלא שכבר אז סלדתי ממלאכת הכתיבה עצמה, ועוד יותר שנאתי את מלאכת חיבור המשפטים, והייתי קמצן איום במלים, ובכן הייתי שולח מכתבים בהעתקים. כך יכלתי לשפר את כתיבתי, כי מהעתק להעתק הלך סגנוני ושפר. יסלח לי האל הטוב, כי עד כמה שאני זוכר, התאמנתי אז היטב במכתבים הגונבים את לבותיהן של עלמות.

ובכן, מסתבר כי גם לגברת זאת כתבתי. מה בכך?

“כן,” אמרתי לה. “אני זוכר את המכתבים.” השתדלתי לשוות לפני הבעת געגועים. אין אני יודע אם הצלחתי.

היא אמרה: “אולי רוצה אתה לראות אחד מהם?”

אמרתי כי אין לחטט בעבר, אמרתי כי מכתב שנשלח אליה שלה הוא ואין לי זכות, אמרתי כי – וכל אותה עת נוקבת היא אותי בעיניה. בלעתי ואמרתי כי אשמח מאוד.

מיד קבעה לי פגישה, ולא זמן רב עבר בטרם ראיתי אחד מאותם מסמכים. המכתב היה בתוך המעטפה המקורית. הכרתי את כתב היד (אם עוד כתבתי ביד).

“אינך רוצה לקרא?” שאלה כשראתה שאני מהסס. על פניה לא היה כל חיוך, ובכן שלפתי את המכתב ממעטפתו וקראתי:

" – – – יקרה,

"אני שונא אותך.

"מדוע צריך תמיד אני לכתוב, על הכל, את הכל;

לערות את שבתוכי, להיגלות לפניך, ואת – באמת אין אני יודע איך אתאר את כתיבתך. האין את רוצה לאמור לי דבר? האין לך דבר להגיד לי? לפחות אם אין את רוצה לאמור כלום, אל תאמרי. מוטב לא כלום מאשר זה. הניחי. אל תכתבי.

"לא. לא. כתבי.

"אכן אפילו אותם דברים תפלים שבהם ממלאת את את הגליון, גם הם אומרים לי משהו. לפחות, אומרים הם, טרחה לכתוב לי. גם זה הרבה. לפחות חשבה עלי כמה דקות.

"אנא, כתובי. מן הגליון האילם, מן המלים החוורות, עולה אלי קולך. נעים לשמוע אותך – ולחוש כי אין כל סכנה שמגיעים דבריך אל אזני זולתי, כי אין קולך מגיע אלא אלי, כי אין שומע אותך בלעדי.

"רק אלי את מדברת!

"הוי, אלי! ואף על פי כן, האין לך דבר להגיד לי?

"אכן, יצירת הוד את, ויצירות אינן צריכות לדבר. אני הצריך לדובב אותן. אני הצריך לקרא אותן. מתוכך ידבר אלי הבורא.

"ואני אקרא בך את אשר אני רוצה לך שמוע. הוי, הוי. האגלה לך מה הדברים שאני שומע בך? לא אגלה, כי תסמיקי. ואולי גם תכחשי. לא תשקרי, אלא רק מתוך צניעות טבעית לא תעזי.

"האם חצוף אני?

"ניר זה ששלחת לי היה בידיך. ניר זה שאני שולח לך יהי בידך. זה מגעך הרך העובר עתה בין אצבעותי. תמהני אם נחרד הדוור כשהוא חש מה עוצמת הדבר שהוא נושא בילקוטו. ומה אם בדרכו אליך יפצה מכתבי פה? אה, לא! אילם הוא כל עוד לא תראינה אותו עיניך. רק לך. רק לך ידבר.

“מתי אראה אותך? בואי. אני מצפה לך.”

חתימה לא היתה.

*

חייכתי בהנאה. המכתב מצא חן בעיני. אולי קצת באנאלי, אבל סוף סוף קשה לחדש בענינים כאלה. ביחוד נראה לי הכתב המעוקל, המעוצבן, עושה רושם כן. אכן אין לי לבוש במה שהייתי.

כל זה טוב ויפה, אבל מדוע רצתה להראות לי?

“סלחי לי על שאין אני זוכר,” אמרתי לה. “האם באת?”

“הנה זה הענין,” אמרה לי. “תמיד היית מפוזר! כותב אתה ‘בואי’ וכותב אתה ‘אני מצפה לך’ ואני לא ידעתי מתי ולאן.”

“הא כיצד?” אמרתי. “כלומר שהיתה ביננו אי הבנה?”

“אי הבנה!” אמרה. “דומני שהיה דבר נורא מאי הבנה. אני זוכרת היטב כי אכן עניתי לך על מכתב זה, והשתדלתי (אף, כמה קשה היה) לא להיות סגורה ולא עצורה, אך הנה, ראה מה קבלתי ממך.”

שוב היה זה מכתב בלי התאריך. מדוע לא שמתי אז תאריכים על מכתבי? אה, כי לא ידעתי כלל מה התאריך. באותם ימים לא קראתי עתונים ולא נשאתי אתי יומני כיס. כן. כן. היו ימים. ימים היו ולא תאריכים, ימים בלי סימון של תאריכים. מאורעות כן, אבל תאריכים? למה?

ובכן, מה כתבתי?

"– – – יקרה,

"אף על פי שאת מוזרה, אני אוהב אותך נורא, אבל אני מקוה כי לעולם לא יחזור ויקרה מה שקרה ואין אלה דברי שירה אלא אזהרה.

"אני מקוה גם לראותך במהרה, ואולי אז תהיה החידה פתורה, כי נחרדתי לשמע הבשורה, אף כי יש בי חשד למקורה.

“אכן, זה אכפת לי, כי לולא כן לא כתבתי לך אף שורה. זה אכפת לי נורא, וזאת האמת המרה.”

הסמקתי עד שרשי שערותי. לא בגלל החרוזים הטפשיים אלא בגלל השקר שנדף מהם אפילו מעבר לכמה שנים. יש ריחות שקשה להם לפוג. הם דבקים ועומדים, אחד מהם הוא ריח השקר. מה קרה לי אז? לשם מה היה עלי לכתוב חרוזים טפשיים אלה? על מי רציתי לעשות רושם? ואיזה רושם?

הגברת לא חדרה מבעד לסומק הלוהט. ודאי חשבה כי בושתי ברגשותי, ואמרה: “לא כעסתי על גילוי לבך, אבל למה התכוונת?”

“האם לא שאלת אותי אז?”

“לא,” אמרה. “פחדתי ממך. אבל אולי תאמר לי כעת?”

למה התכוונתי? למה יכלתי להתכוון? חי נפשי אם ידעתי, חי נפשי אם ידעתי גם כשכתבתי את הדברים. כנראה השתמשתי בנוסח מכתב שלא התאים כלל. האם מתוך פיזור נפש או מתוך התיהרות בחרוזים תפלים? מן הסתם, פשוט פיזור נפש. הרי ניהלתי חילופי מכתבים עם כמה נערות, ודאי עם נערות רבות מדי בבת אחת. במצב כזה יכול כל אדם להתבלבל. כזאת תקרה כשרוצים להיות טובים.

מסכנה! קיבלה מכתב שלא היה מיועד לה כלל, ואשר ספק אם היה מיועד למישהי, ונבהלה.

נשאתי את עיני מהמכתב אליה, ושוב ראיתי בעיניה את החיוך השובב.

“אתה מבין,” אמרה. “היה לי יסוד לפחוד.”

רגע. רגע. מה אמרה? אהה! רמאות הדדית, מה? גם חמודונת זאת בישלה כמה תבשילים בבת אחת, מה? אה, אשה! נדריך –

“אבל אמרת כי אהבת אותי?” אמרתי לה בתוכחה. פשוט ריחמתי על מי שהייתי.

היא משכה בכתפיה.

“לא תמיד אפשר להסתפק במכתבים,” אמרה.

לפני שנים רבות היה תינוק. קראו לו מוטקה. טוב לב היה, שקט ומחייך אל כל אדם.

אמר ניומה: “מפגר”.

ניומה הוא הבחור המשעשע. מקצועו הטלת מלים. הוא אומר לך; הוא אומר לו; הוא אומר להם. הוא אומר את הדברים בחיוך קל, כמפליט ברקי פקחות. אך בקול עמוק ושקול, כדולה פנינים ממעמקי המחשבה, כמומחה לכל דבר.

נשלח מוטקה לגן הילדים. ושם שיחק לו בשקט. רצו האחרים בחברתו, חבר אליהם. לא רצו, לא נדחק.

אמר ניומה: “טמבל קטן.”

הגיע מוטקה לבית הספר. היה בא לשם בכל בוקר בעוד מועד והוא נקי ומסודר. לא הפריע למורים ולא לחבריו.

אמר ניומה: “מאולף כחיית קרקס. גדל אידיוט.”

יצא מוטקה מבית-הספר היסודי בלי כל סטיפנדיה (יש גם כאלה), אולי מפני שאיש מהמורים לא טרח לשים לב אליו. והיה מוטקה לשוליה לנגר.

אמר ניומה: “רוצים להסתיר את האויל מאחורי המקצועה.”

אהב הנגר את מוטקה, והגיד להורי הנער כי יש לו תפיסה מהירה, והוא מסור, וגם נחן בטעם טוב.

אמר ניומה: “כדאי לו להגיד כך. הרי מחזיק הוא שוליה העובד כמעט חנם.”

בערבים למד מוטקה בבית ספר תיכון, והיה תלמיד שקדן.

אמר ניומה: “שוויצר.”

הלך מוטקה לצבא. היה חייל מסודר וממושמע. שלחונו לקורס קצינים.

אמר ניומה: “מקום מתאים לאימבצילים.”

השלים מוטקה את שרות החובה ועוד שנה, ויצא מהצבא.

אמר ניומה: “רצה לעשות קאריירה בצבא, ולא הצליח.”

עסק מוטקה במלאכתו, ולא סיפסר ולא גנב ולא רימה אפילו את האוצר.

אמר ניומה: “מים שקטים חודרים עמוק. עוד ייתפס.”

נשא מוטקה אשה, ולא רב עם אשתו.

אמר ניומה: “מדוע יריבו? היא בוגדת בו כרצונה והוא אינו מעז לפצות פה.”

הוליד מוטקה ילדים, וטיפל בהם באהבה ובמסירות.

אמר ניומה: “מפנק הסכל את ילדיו ומגדל אדיוטים כמונו.”

נתיתם מוטקה מאביו, והיה דואג לאמו בכל הכבוד.

אמר ניומה: “מובן מאליו. מי חוץ מאמו יכול לסבול אותו?”

כנראה שדיבורי ניומה לא תמיד משעשעים את הכל. יום אחד תפסו בני חיל את ניומה, מחו את חיוכו מעלי מפרצופו, ודשו את צלעותיו. חש מוטקה והבריחם, ונשא את ניומה לביתו.

אמר ניומה: “מחניף לי השוטה.”

א': חינוך במוסיקה

עוד אחד שהתימר כי הכיר את שאליאפין סיפר לנו את מעשה הזמר והתינוק.

“יום אחד היה שאליאפין במלון בברלין, ושמע תינוק צורח באחד החדרים הסמוכים. בעזרת אנשי השרות נכנס הזמר לחדר בו היה התינוק, והוברר כי אם התינוק יצאה והשאירתו לבדו, וזה נעור ואין מי שירגיעו מבכיו. נטל שאליאפין את הזאטוט בזרועותיו, והחל מזמר לו. פעוט זה היה אחד המעטים שזכו לשמוע את הזמר המפורסם בלי תשלום.”

שמענו את הסיפור (בפעם הכמה?) והתמוגגנו מנחת, אבל היה ביננו אחד שהעז לשאול את המספר: “ואותו תינוק – השתתק?”

“לא,” אמר המספר, “הוא הוסיף לצרוח. אבל מה זה חשוב?”

ב': חינוך בהסברה

הגברת שמחה מאוד לבואי.

“נחמד מצדך שבאת,” אמרה. “אני צריכה ללכת, ואין לי על מי להשאיר את התינוק.”

והלכה.

התינוק הוסיף לנמנם. בחדר עמד ריח תינוקות ישנים. השתרעתי בכורסה וקראתי.

לא עברה עת רבה והפרחח החליט כי כבר בזבז זמן מספיק לשנה, פקח את עיניו, ופנה לעיסוק החביב על זאטוטים בגילו (ששה חדשים), צריחה.

נבוכותי. החלטתי לפנות אל מצפונו. משכתיו אלי, ונאמתי לו נאום. הסברתי לו את חוסר הטעם שבדמאגוגיה צרחנית. הסברתי לו שאין לו לשאת את קולו, מאחר שאין אני חרש. ואם צודק הוא, יכול הוא לשכנע אותי גם בלי צווחות. ואיך אין בחור בגילו בוש לנהוג כך בחברה? הצעתי את עצמי כדוגמה. הנה אני מדבר בשקט, לפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.

הנאום השפיע עליו יפה. הוא נרדם.

השנה החליט משה עטשאן להקדים בהכנות לפסח. כחומר, בעיקר בענין היינות. הרי אין כל טעם שיתרוצץ אדם דוקא ברגע האחרון ויחפש בקבוקים ריקים לתמורה, ואחר ישא בחפזון סל מלא ומשקשק הנוקע את הכתף. מוטב להכין בעוד מועד, בנחת. ומה אם יהיו הבקבוקים בבית? הרי פקוקים הם, ובכן יכולים הם לעמוד כך שנים, ומה גם שבועות. יש מקומות בעולם, למשל בראשון לציון, שטמנו איכרים בחצרותיהם בקבוקים.

למעשה, רבים הם מהדרוש. אם יחסלו המסובים בגליל הסדר שני בקבוקים, גיבורים הם. והרי כוסות הסדר שערוריות! נניח שלשה. אבל שבעה! דומה כי הגזים. מכל מקום, אם יתאמן קצת בלגימה לקראת הסדר, לא יחסר המזג. זה זמן רב (מאז פורים) כמעט לא באה טיפה אל פיו, להוציא קוניאקים פה ושם משום חברותא. ופקק זה נראה רופף, ואולי מקולקל היין? זה עלול לקרות. אמנם יחליפו, אבל בדיוק לסדר יין מקולקל! מוטב לטעום. וגם אולי להחליף את הפקק. ובכלל, כשחולצים פקק ברגע האחרון, עלול לקרות אסון. פעם ניסה אברמלה לחלוץ פקק, והחליק הפקק וחדר לתום הבקבוק.

חלץ משה את הפקק מבקבוק הטוקאי, בזהירות בזהירות. טעם מהיין, וערב לחכו. אך בלא פרפרת? יאה גבינה ליין כשמיכה אדומה לסוס לבן. טעם משה ולגם. לא. אין זאת הקומבינאציה האידיאלית. לגביגה כזאת (קאצ’קאוואל) הוק הוא המשקה. חלץ משה את הפקק מבקבוק ההוק, בזהירות בזהירות. לגם, מצמץ בשפתיו בנחת, וקינח בגבינה. לא רע. לא רע.

מענין לענין ובאותו ענין, כפי שכבר אמר החכם המופלג, נר ישראל ותורתו, מרנו ורבנו בנציון ירחמיאל בן הרב הגאון ר' מרדכי ז"ל, ערק משובח עם מלפפון כבוש אין כמוהם לצרעת ולעיטוש. איה המלפפונים הכבושים? אה, הנה הנם!

אי לך, משה! לבדך אתה שותה, כאחד הכלבים? קרא לנחום.

טעמו מן הערק וקנחו במלפפונים כבושים. ואחרי כן טעמו מן הדג הכבוש. אז תהו מה עוצמתו של פורט.

ערבוביה גסה זאת של משקים הכעיסה את נחום, ופצח בזמר. לקולו נזעק אחיקר, השכן וניסה להרגיעם.

הסבירו לו מה המצב. אחיקר, אוהב שלום ורודף שלום, ראה צורך לפשר. לגם כמה לגימות של מבינוּת, והצטרף למקהלה. ואז הציע להקיז את יין הנשיא, כי יין זה הוא סגולה טובה למנוע כאב ראש, והרי מחר צריכים הם כולם להשכים לעבודה. ומה יקר ממה, בקבוק עלוב או שלשה ימי עבודה? ברנש נבון אחיקר. ראה את פיקת גרגרתו! הא הא הא.

חזרה טובה הביתה, הרעימה את פניה וצווחה בקול גדול: מה זה פה, בית מרזח? איזו חבורה מכנס הגרגרן שלה בביתה כדי שישמעו כל השכנות? מה זה מה זה מה זה?!

מיהר משה לפייס את אשתו ומזג לה כוס. נתנה בו עיני בוז, אבל משום כבוד האורחים נעתרה לטעום. קרץ לה אחיקר בעינו והביע ספק בכושרה. חייכה טובה בלעג, והוכיחה לו מה אנחנו. סיפר לה בדיחה מפולפלת באותו ענין. פרצה בצחוק, והעלתה על השולחן את בצלצלי הפנינים. טפחו לה על – ושתו לחייה.

גירגר נחום בתוכנה של כוס, כדי להיטיב את מיתרי קולו, ועמד לנאום, אך נשמט וישב לארץ. הוציאוהו והעמידוהו כשפניו לביתו. אחיקר לגם עוד טיפה, לחזוק הלב, ומצא את דרכו בעצמו. משה נעגם, משום מה. הצטער ושתה. שתתה גם טובה והצטערה.

– – וכמעט ברגע האחרון חיפש משה את הבקבוקים הריקים ונחפז לקנות יין לפסח.

בית חולים. באחת המטות שוכב איש כבן ששים, ונושם בכבדות. מפלי עור תלויים מסנטרו, לחייו שקעו, עיניו וחטמו בולטים, ומצחו צהבהב-אפור.

לידו יושבות שלש נשים. גם הן וגם הוא יודעים כי קרב קצו. דועך הוא, ובעוד כמה ימים ימות. די. זה הסוף. אבל עתה עודו חי – חש וחושב ואף רוצה לעשות.

אחת הנשים, אשתו, מדברת אליו בקול חרישי. הוא עיף, אבל מקשיב. פעם בפעם מעיר הוא לדבריה בקוצר רוח. היא מבליגה ומוסיפה לדבר.

הוא כועס. יש ענינים הצריכים טיפול, והוא חסר אונים. יש לו רכוש, ורק הוא יודע לטפל ברכושו כדבעי. אין הוא יכל לסמוך על זולתו.

היא שואלת משהו. איזו שאלה טפשית! לאבדון! ירמו אותה. אותה ירמו. אך, לוא יכל לגשת לשם בעצמו! הוא מנסה להדריך אותה בהוראות מדויקות. מבקש כי תחזור על דבריו, פן תטעה. לא, לא כך. כן. זכרי.

ומה אמר לה הרופא? לדעתו, שכיבתו פה היא בזבוז ממון. הרופאים הרי כבר לא יועילו במאום. ובכן, לשם מה אשפוז יקר זה?

“חדל,” אומרת הדודה פרידה בפסקנות. “על הבריאות אין לקמץ.”

עתה מדברת אליו הדודה מרים. מספרת על נכדיה. הוא מחייך. רוצה הוא לראותם עוד פעם, אבל הדודה אומרת כי יהיו לו טרדה רבה מדי. היא מוסיפה לספר. הבוקר פגשה ידיד משותף, וזה שאל עליו. “משה?” אומר השכיב-מרע. “כבר מזמן לא ראיתי. מה מעשיו?” הדודה מרים מוסרת פרטי רכילות. הוא פורץ בצחוק, ומיד פוסק. הצחוק מכאיב לו. הדודה מרים משתתקת.

“עתה לכנה,” אומר האיש בקוצר רוח. “לכנה.” וקם ממטתו.

הן קמות ללכת, הוא מלוה אותן אל הפתח.

“שלום חביבי,” אומרת הדודה מרים. “היה בריא.”

הוא נופל על צוארה ופורץ בבכי. “דודה מרים! לעולם כבר לא אבריא!”

“אל נא, אל נא,” אומרת הדודה פרידה. “אל תתיגע, יקירי. לא טוב לך שתתיגע.”

“רגע אחד,” הוא אומר וחוזר אל מטתו. נוטל משהו מתחת לכר ומביא ומוסר לאשתו בצנעה. שוב הן נושקות לו, והולכות.

בפרוזדור מגששות הן את דרכן מבעד לדמעות.

“מה נתן לך?” שואלת הדודה מרים את אשתו.

“שיירי תרופות,” משיבה האשה. “פה אין חסים על תרופות. נותנים ביד רחבה. והוא רוצה שאקח קצת הביתה. אולי עוד יחזור הביתה, ויצטרך.”

מונח לפני מסמך. צבעו ירוק דהה וגודלו 80x 43 מ"מ. כרטיס נסיעה הוא, מספר 10147 של אגד בקו תל-אביב – כביש ובקו כביש – זכרון-יעקב (לא פורש בו איזה כביש). מצאתי בתוך ספרון מכורך כריכת עור שחורה עם אותיות זהב, בין העמודים 72 ו-73.

שרות אגד נהג לנקוב (ממש) בכרטיסי הנסיעה את התאריך וגם את השעה המדויקת, ולבד מזה מוחתם הכרטיס, מאחוריו, בתאריכון. השעה חמש אחרי הצהרים. זה היה יום ששי בשלהי יוני.

כמה ימים לפני כן קבלתי מכתב מנערה בשם – חגלה. (תקותי כי זה אי הדיוק היחיד בספור. את שמה הנכון לא אוכל לגלות, כפי שתראו).

חגלה זאת היתה – אבל מוטב שאתארה, ותשפטו בעצמכם. דרך אגב, אני אומר “היתה”, אך גם כיום, אחרי שנישאה וילדה ילד ועברו עליה עוד כמה מאורעות, לבד מהשנים, גם כיום עשויה היא לבלבל את דעתם של גברים. אז היתה סוסה אצילה מן המשובחות. בריאה, ארוכה ומחוטבת אברים, בעלת פנים מוארכים ובהם נחיריים מרטטות, וגבות מלוכסנות מעל עיני שקדים בוערות, ושערה שחור כזפת ושופע בתלתלים על אזניים ורדרדות. קולה היה ערב, אם כי לא חזק, והיא ידעה לזמר זמירות רבות – מבדחות, נוגות, צוהלות, רגשניות ולגלגניות.

ובכן כמה ימים לפני התאריך הנקוב קיבלתי מכתב, ממנה. אותו זמן שהתה בזכרון-יעקב, בהבראה או בבטלה סתם, או בחיפוש מאורעות חדשים. ובמכתב זה הזמינה אותי, בלי כל עקלקלות של רמזים, לבוא לזכרון-יעקב ולהעביר אתה את השבת.

היא היטיבה להכיר אותי וידעה לאיזה ביש גדא היא כותבת, ולכן פרטה לי הוראות ברורות: איך אגיע לתחנה המרכזית ובאיזו שעה עלי להיות שם, ומה אגיד למוכר הכרטיסים, וכמה אשלם לו, ובאיזה רציף עלי לחכות לאוטובוס, ואיך אכיר את האוטובוס. אחרי שאהיה באוטובוס כבר אין לי לדאוג. לכל השאר תדאג היא.

עד היום הששי בצהרים היססתי. אבל אין אני מלאך, ובזמן הקבוע מצאתי את עצמי נגרר לתחנה המרכזית.

אני שנא מושבע של נסיעות, ביחוד באוטובוס. בדרכי לתחנה עלה בדעתי כי עלול לשבת לידי טרדן. לכאלה אני יודע תרופה בדוקה: להיסתר מאחרי עתון או ספר. נכנסתי לחנות ספרים לראות לי משהו לקריאה בדרך.

והנה שם בחנות על מדף כמה כרכים קטנים, נחמדים למראה, בכריכות עור שחורות עם אותיות זהב – מחזות של שיקספיר. הייתי במצב רוח חמדן. בחרתי לי את רומיאו וג’ולייט ואת אותלו. שני הספרים נכנסו בקלות לכיס האחורי של המכנסיים.

הכל הלך כשורה, לפי התכנית שהתוותה לי חגלה, ואני ישבתי בשלום על מקומי באוטובוס. הוצאתי מכיסי את אותלו והתחלתי מעיין בו.

עד אותו יום כבר הספקתי לקרוא כמה מחזות של שיקספיר. אחדים מתוך כפיה (לצרכי בחירות) ואחדים לשם התפארות או גם תענוג. אבל משום מה לא היה בהם אותלו. ידיעותי באנגלית הספיקו לי כדי לקרא את שיקספיר בלי קשי ובלי להיזקק להערות, ואני שקעתי בקריאה.

עד שפתאום היה עלי להפסיק. הגענו לזכרון-יעקב.

הקריאה באותיות הקטנות, בתוך האוטובוס המקפץ, לא היתה נוחה, ובכל זאת הספקתי להגיע למלים של אותלו “חושב, אדוני! בשם אלהים, מהדהד הוא אחרי כאילו היתה איזו מפלצת במחשבותיו, איומה מכדי שתיגלה.” זה במערכה השלישית.

דוקא פה הוצרכתי להפסיק. כי הנה חגלה כבר עומדת ומחכה לי. במאמץ רב התנערתי והפניתי את לבי אליה. הישיבה בזכרון-יעקב השפיעה עליה יפה. היא היתה שזופה ונאוה, ערנית ומלאת שיחה.

הכל הכינה לי: חדר מבודד ומרוחק, סעודה ביחידות, עם כמה בקבוקי יין מקומי, ואת עצמה. לבושה היה נאה, אבל כזה שטיול ליל בכרמים לא יזיק לו.

פטפוטיה של חגלה תוך סעודה עשויה כדבעי הסיחו את דעתי, אבל עוד הבשר בין שינינו והנה אני חש כי אותלו ושותפיו לא הניחוני. תהיה דעתכם על שיקספיר אשר תהיה, המלודראמות שלו מותחות כהוגן. והוא גם מלביש עליהן צורה נהדרת. ואני רציתי לדעת את ההמשך.

אותלו (בגלל צבע עורו) נראה לי כאחד סודאני טוב לב, עם לחיים מקועקעות. יאגו הוא נבל ערום, קטן, רזה ונבזה. קאסיו בחור הגון. אין לי כלום נגדו. ודזדמונה חמודה, ונודף ממנה ריח טוב. לכך יש לנו עדותו של אותלו עצמו. אבל זה יאגו ואותו כסיל רודריגז – מה עלולים הם לעשות לאותלו ולדזדמונה בנכליהם? ידעתי כי סוף כולם למות. אצל שיקספיר סוף כל אדם למות, או לשאת אשה. הוא מחסל את גיבוריו בסיטונות. אבל עד שימות אדם יש בו סיפור. ואיך ימותו?

חשה חגלה כי פזורות מחשבותי, ויעצה לי לשכוח את כל דאגותי לפחות ליום אחד. עצה נבונה, בלי כל ספק. לגמתי כוס יין, והשתדלתי להתרכז בעינוגיה.

הוליכתני חגלה אל המרחבים.

הלילה העלה קטורת של ריחות שדה. חגלה היתה החלומותיהם של הנזירים על הר אתוס. נשיקותיה צרבו כגחלים. אבל בעוד אני מעביר את חוטמי על עורפה, פרצה מפי השאלה: “מה היה סופה של דזדמונה?”

עורפה הגמיש של חגלה קפא, פניה הופנו אלי, והיא שלאה: “המתכוון אתה לחנוק אותי?”

“ישמרני האל,” השבתי לה, “מדוע?”

“ומה פתאום שאלה?”

“אינני יודע, אבל אולי בכל זאת תוכלי להגיד לי מה היה סופה של דזדמונה?”

“עד כמה שאני זוכרת, חנק אותה אותלו.”

“אצטע’פר אללה!” קראתי. “נדמה לי שאת צודקת. אני זוכר משהו. כן. ומדוע חנק אותה?”

“קינא לה, הטפש,” אמרה חגלה.

“עד כדי כך!” התפלאתי.

“הוא אהב אותה,” אמרה חגלה. “אבל אל תצטער. בין כה ובין כה היתה מתה מזמן. ואתה, המקנא אתה לי?”

האמת היתה שלא. אמרתי: “אבל אין אני נוהג לחנוק.”

“הייתי רוצה שתאהב אותי כך,” אמרה חגלה.

“איך?”

“עד מוות.”

“עד מותו של מי? שלי או שלך?”

“בוא טמבל,” אמרה חגלה. “נחזור לחדר. רוצה אתה שאומר לך זמן על המלך הנרי הרביעי?”

אבל אתנו נכנסו לחדר אותלו ושותפיו.

“אותלו,” אמרתי כשאני חולץ את נעלי, “היה גדול ושמן ושחור ותמים נורא.”

“אותלו,” אמרה חגלה כשהיא נחלצת משמלתה, “הוא מחזה גס. דזדמונה מתפשטת על הבמה. ואז היא מזמרת זמר עצוב. זה אופרה של ורדי, וגם של רוסיני. כעת אני דזדמונה. הקשב לזמר.”

הזמר היה באמת עגום מאד. סאלצ’ה, סאלצ’ה זימרה חגלה, ואני מלאתי צער. חגלה השתדלה להצהיל את רוחי. – – –

“האם באמת בגדה בו?” שאלתי פתאום.

“מי?” נשמע קולה של חגלה מעל כתפי.

“דזדמונה,” אמרתי.

“לא,” אמרה חגלה, “וגם אני לא. אבל לקנא אתה צריך, בכל זאת, כי בלי קנאה אין אהבה.”

חלמתי על אותלו ועל יאגו, ועל דזדמונה העומדת על צוק ומתחתיה מערה ובתוך אפלת המערה מפלצת איומה, איומה מכדי שתיגלה. פתאום חשבתי כי נקרעת אוזני מעם גלגלתי. חגלה היתה מונחת על חזי ושואלת: “מה לך? אתה ישן כמו לא ישנת כל השבוע.”

“נדמה לי שכבר בוקר,” אמרתי לה.

“לא. הבוקר רחוק.”

“לא יפה שתצאי מפה בשעה שעלולים לראותך,” אמרתי.

“מצפצפת,” אמרה חגלה.

“אני עיף,” אמרתי לה, “והלא יש לנו גם מחר.”

“מי האחרת?” שאלה חגלה.

“אין אחרת,” אמרתי לה. “באמת אני רוצה לישון.”

היא צחקה צחוק חרישי. “טוב,” הסכימה, נשקה לי וקמה להתלבש.

אך יצאה בעד החלון, ואני העליתי אור ופתחתי את אותלו. אבל היא חזרה מיד. הספקתי להסתיר את הספר מתחת לשמיכה, והעמדתי פני מנומנם.

“שכחתי פה את ה –” אמרה חגלה. למה העלית אור? תערב שנתך, ואל תנחר. בשש בבוקר אהיה פה."

הצצתי לשעון. כבר כמעט חמש. אולי עוד אספיק לקרא משהו. “בשבע,” אמרתי לה.

“אם כך, אינני הולכת מפה,” אמרה חגלה, והתחילה מתפשטת שנית. “ואתה אולי תזכור שאתה גבר ואני בת עשרים ואחת?”

נואשתי.

בעת ארוחת הבוקר החלטתי החלטה נועזת.

“חגלה,” אמרתי לה, “לא רציתי להדאיבך, אבל אני מוכרח לחזור היום לתל-אביב.”

“אל תשתטה,” אמרה. “מחר בבוקר אולי אניח לך לנסוע.”

“אבל אני מוכרח להיות בתל-אביב היום.”

“שקר,” אמרה חגלה.

“בחיי!”

“ומדוע לא אמרת לי אתמול.”

“לא רציתי להדאיב אותך.”

“ולשם מה עליך לחזור לתל-אביב?”

“יש לי פגישה,” אמרתי.

“שקרן,” אמרה חגלה.

“שימות השקרן! מתי יוצאת הרכבת?”

“אחרי הצהרים. עם מי יש לך פגישה?”

“עם אחד שהמציא המצאה. זה נורא חשוב.”

“שמע, חביבי,” אומרת חגלה. “אולי תנסה לדבר אמת פעם אחת?”

עיף הייתי מהמציא שקרים חדשים, וגם לא רציתי להעליב אותה בזניחתה ללא נימוק סביר. ובכן התוודיתי לפניה. סיפרתי לה את כל האמת. ביקשתי ממנה כי תתן לי מנוחה רק שעה אחת, רק עד שאגמור את אותלו. בבושת פנים הודיתי כי מוכרח אני לדעת את ההמשך.

חגלה שתקה, מהורהרת. פחדתי לפצות את פי.

“אתה יכול ללכת,” אמרה. בקולה לא היה גם שמץ של רוגז או טינה.

“אבל עד שתצא הרכבת,” אמרתי.

“לא,” אמרה חגלה. “לך כעת. חשדתי כי יש לך מישהי אחרת. אתה יודע, זה לא כל כך נורא. עם אחרת אוכל להתמודד. אבל עם שיקספיר – זה כבר למעלה מכוחי. מה אני לעומת שיקספיר? לך לשלום.”

ישבתי בחורש וגמרתי את אותלו. אחר כך גררתי את רגלי והלכתי בין השדות, דומני שעתיים, עד תחנת הרכבת, ושם נמנמתי לי בשקט עד בוא הרכבת.

כעבור חודש קיבלתי הזמנה לחתונתה של חגלה. כעבור עוד חודש פגשתיה ברחוב.

“איך בעלך החדש?” שאלתי.

“הוא יודע למצוא אוטובוסים בעצמו, וכשהוא אתי, אנחנו לבדנו, בלי שיקספיר או מישהו אחר.”

אבל מיד אחרי שנולד התינוק התגרשה ממנו.

יום אחד גילה משה פופיקוביץ' כי פרסומת מביאה חתיכות וכסף מחזיק בהן. בעצם הא בהא תליה: כסף מביא פרסומת ופרסומת מביאה כסף. איך ישיג גם זה וגם זה, ואין לו כשרון לשום מעשה? החליט להיות סופר.

שאל משה את הסופרים “איך העסקים?” והשיבו לו: “לקריאה אין קונים. קונים רק למתנות. וקונים לפי העטיפות ולפי הגודל ולפי המחיר, בשביל הרושם.”

הלך משה אל צייר והזמין עטיפה בצבעים צועקים. חשב והמציא שם לספר “יללת לילות.” וישב וכתב ספר.

איך כותבים ספר? יום אחד נכנס לבית השימוש ובטעות לקח אתו את התוספת הספרותית של עתון. בשבתו שם קרא משהו על “יריעה רחבה.” החליט לעשות את הספר גדול. אבל ממה מתחילים? פעם אמרו לו כי שיקספיר תמיד היה מתחיל באמצע הענין. הוא התחיל באמצע משפט. לא! באמצע מלה.

אבל מה יכתוב? פעם שמע משהו על זרם התת-תודעה. התחיל לכתוב כל אשר תעלה מכונת הכתיבה: “נות מכולת דג מלוח החנוני לבוש סינר מזוהם פרס את הגבינה הלבנה בסכין מסריח” וכן הלאה.

כתב כך ארבעים וששה עמודים ואזלו המלים. הלך לספריה העירונית ושאל את הספרן: “יש לך ספרים שאיש אינו קורא בהם?” אמר לו הספרן: “כן. חובות הלבבות והאמונות והדעות והכוזרי וכיוצא באלה.”

ביקש משה את הספרים והלך הביתה וישב והעתיק מהם.

העתיק והעתיק עד שמילא שלשת אלפי עמוד.

הלך למועדון וסיפר כי יש לו ספר עצום. לקחו ממנו את הספר והוציאוהו בהוצאה שהיתה קשורה למועדון, הוצאת “אובניים”. ואחרי כן עשו לו מסיבה ונאמו, והכניסו את שמו לכל טורי הרכילות.

שלח משה ספרים לכל מערכות העתונים. המבקרים לא יכלו לקרא את הספר, אבל על העטיפה מצאו (בשוליים הפנימיים) כי זה ספר “נועז המגלה את אימת האדם המודרני מפני יצריו” וכן הלאה. ובכן כתבו המקרים אותו דבר במלים אחרות, כל אחד בסגנונו הנהדר. הכל שיבחו את יכלתו של משה ואת עומק דבריו ואת “רוחב היריעה”.

מוכרי הספרים ראו משקל כבד עטוף בצבעים צועקים עם סמל “אופניים” (אתם ודאי מכירים את הסמל, נועז ומקורי וסמלה: אשה יולדת), והמליצו על הספר לפני המחפשים מתנות לבר-מצוה.

היה הכסף זורם מלוא חופניים. אבל משה לא הסתפק בכך. כל נאד מקבל פרס והוא לא? הלך משה ומסר את ספרו בששה העתקים לשופטי פרס מנדלי. ששה העתקים למה? שלשה לשופטים ושלשה לחברותיהם.

לא יכלו השופטים לקרא את הספר, אבל בושו להודות בכך, ולא רצו להסתבך בסכסוך פוליטי עם המועדון, ונתנו את הפרס למשה.

מילא, מי בכלל קורא ספרים בימינו?

היה ערב. עמד אלי ברחוב דיזנגוף, ופתאום פג לבו. במרחק 2.70 מ' ממנו או גם פחות מזה עברה העלמה התמירה השחורה. כמעט-כמעט קרא “הי, שמעי!” אבל דבקה לשונו לחכו. היא כזאת זקופה; צעדה כה אטי ובוטח, ושערה כה שחור. יקרא, לא תפנה. ואם תפנה, ותנעץ בו עינים מצומצמות, מה יאמר? לא, לא. לא עמד בו לבו.

עובר שמוליק ואומר: “אלי! מה אתה עומד פה כמו בשמירה?”

שמוליק ידיד טוב. אומר לו אלי: “ראית את זאת?”

“איזו?” שואל שמוליק.

“ההיא עם החצאית היריקה והחולצה מצבע לימון ושער שחור.”

“אה,” אומר שמוליק, ומגרונו קופצת קריאה “יודית!” הנשמעת מעבר להרי חושך. אלי מסמיק, מסכן, אבל אינו בורח, כי אין רגליו נשמעות לו.

הזאת-היא פונה, רואה את שמוליק, ומחייכת. שמוליק רומז לה בידו כי תקרב אליהם.

“יודית,” אומר הוא לה משקרבה עד לתחום של דיבור נורמאלי, “את רואה את השמנדריק הזה? בחור זהב. שמו אלי, והוא מת להכיר אותך.”

כך, פשוט מאד. אין כמו שמוליק! כושר התמצאות. זהו.

אבל אחר כך אין הענין כל כך פשוט. במהרה חש אלי כי יודית כבר יודעת שהוא פחדן. וזה כלל לא נוח. אמנם אין היא מעירה לו כלום. אבל ברור מה היא חושבת. כשהוא בא אליה הביתה, ושם כולם מסרן מעלה ובכלל, כולם בטוחים בעצמם, ורק הוא כך, נורא לא עושה רושם. יודית, שנערה פקחית היא, כיצד לא תרגיש?

הולך אלי ברחוב דיזנגוף, מהורהר ומוטרד. עובר שמוליק ואומר: “אלי! מה אתה הולך פה כמו בלוויה?”

שמוליק ידיד טוב. אומר לו אלי: “שמוליק, אין לי תקוה. שמוליק, אני פחדן, וחסל. אין לי תקנה אלא כשאתאבד.”

“אה,” אומר שמוליק, “יודית?”

“כן,” אומר אלי. “איך תוכל יודית לאהוב פחדן? זה אבוד.”

מחליק שמוליק את שפמו, “מ,” אומר שמוליק. “מ!” את יכול לראות מבעד למצחו המתערפל ולעינו הימנית המצטמצמת קמעא כי מוחו הגאוני פועל.

“מ,” אומר שמוליק. “מ! אלי, יש עצה. אתה תעשה עליה רושם. אחת ולתמיד. אמיץ לב בגבורים. כזה אתה. תראה. היא תשוכנע.”

התכנית של שמוליק פשוטה מאד. רק גאון כשמוליק יכול להמציא תכנית פשוטה כזאת: אלי יזמין את יודית לקולנוע. שמוליק ועוד שנים מהחברה ילכו גם הם, וישבו באולם בלי שתרגיש בהם יודית. יהיה חושך הכל רתוקים לסרט. פתאום קופץ שמוליק וצועק “אוי!” קופצים גם שני עוזריו ומתחילים לרוץ אל הפתח. הקהל רואה שלושה רצים, מתחילים כולם לרוץ. כולם? לא! אלי יושב בשקט, ומחזיק בידה של יודית. ויודית נוכחת כי גבור הוא. פשוט, לא?

אלי מוקסם. אלי מסכים.

הולך אלי ומזמין את יודית לקולנוע. (את הכרטיסים הכינו בעוד יום). יושבים באולם. חושך. סרט טפשי. אלי מתחיל להתעצבן. פתאום שומעים “אוי!” כזה נוקב תקרות. איש רץ במעבר אחד. שני אנשים רצים במעבר האחר. הקהל מתרגש. קמים, מתחילים לרוץ. צועקים “מה קרה?” אחד צועק "שריפה! נשים צווחות.

גם יודית קמה. נבהל אלי. כולם רצים, אולי באמת קרה משהו. תפס בידה של יודית, ורץ גם הוא אל הפתח. –

אחרי זה הסתגר ולא נראה ברחוב כלל. יום, יומיים, חשב איך יתאבד. והנה בא אליו שמוליק ואומר: “מה זה שאין רואים אותך? יודית שואלת עליך. אומרת איזה בחור אמיץ אתה, ואיך הצלת אותה אז בקולנוע.”

את השורות האלה ביקשתי לעמד במהופך, משום שהגיד לי פלוני, המתיהר בשכלו הישר, כי תמיד אני חושב בדיוק ההפך ממה שחושבים כולם, כלומר הוא, ובכן רציתי לראות מה דמות יש למחשבותיהם של כולם, כלומר שלו.

נכנס עתונאי למושב זקנים. ראה ישיש אחד ושאלו: “בן כמה אתה אדוני, יאריך ימים?” אמר הישיש: “בן תשעים ואחת.” אמר העתונאי: “אכן גיל נכבד. ואיך זכית להגיע לגיל כזה?” אמר הישיש: “באכילת דבש.” אמר העתונאי: “כיצד?” אמר הישיש: “כל ימי הרביתי באכילת דבש, ולכן מאריך אני ימים.”

התפתה העתונאי, ורשם. פנה אל ישיש אחר, ושאל: “ובן כמה אדוני, יאריך ימים?” אמר ישיש זה: “בן תשעים ושלש.” אמר העתונאי. “אכן גיל חשוב. ואיך זכית להגיע לגיל מופלג, אל יכבה נרך?” אמר הישיש: באכילת יוגורט." אמר העתונאי: “כיצד?” אמר הישיש: “כל ימי הרביתי באכילת יוגורט, ולכן מאריך ימים אני.”

התפלא העתוני, ורשם. פנה אל ישיש אחר, ושאל: "ובן כמה אדוני, יאריך ימים? אמר ישיש זה: “בן מאה ואחת.” אמר העתונאי: “נפלא, בלא עין הרע. ואיך הגעת אתה לגיל זה, יוסיף האל לשנותיך?” אמר הישיש: “בסבלנות.” אמר העתונאי: “כיצד?” אמר הישיש: “פשוט מאד. חיכיתי מאה ואחת שנה, והרי אני בן מאה ואחת.”

דו"ח על התקריות האנטישמיות בפרס

שושן הבירה, באדר

קשה לצייר תמונה של התעלמות כה מוחלטת. אישי צבור מחוגים שונים אמנם הואילו להודות כי בימי המשטר הקודם היו אי-אלה תקריות מצערות, אך מאחר שהאחראי להן, ראש הממשלה דאז המן האגגי, כבר נתלה, והממשלה החדשה משלמת פיצויים, אין הם חושבים שכדאי לחטט בענין.

כדי לתהות על שרשי המקרים הלכתי לפי הכלל שרשאֶ לה פ’אם, ופניתי אל מר הגי שומר הנשים, פקיד גבוה בממשלת פרס בדרגה סריס, העומד בראש המוסד הנקרא קלט הבתולות, וניסיתי לברר אצלו מה קרה.

מר הגי, גבר נאה, גבה קומה ורחב כתפים, אמר לי בבאריטון צלול: “הואל נא ושב, אדוני.” אמרתי לו: “התרשה לי, אדוני, שאלה אישית?” הוא חייך ואמר: “שאל.” אמרתי: “לפי הידוע לי, פקיד בדרגת סריס יש לו קול דק.” הוא צחק ואמר: “אמנם אני סופראנו, אבל רק כשאני מזמר באופרה, למשל את תפקיד סיבל בפוסט,” והוא זימר לי “אֶן דו בזאֶ.”

לדבריו החלו התקריות בשביתת הסניף של איגוד הנשים בהרמון המלך. מחשש פן תקיף השביתה את כל הארץ נקטה הממשלה אמצעים דראסטיים. במהומה נהרגה מארגנת השביתה, הגברת ושתי (לענין נסיבות המוות מונתה ועדת חקירה, אך כרגיל טרם סיימה את עבודתה), ואז נמצא פנוי תפקיד מלכת היופי של פרס, שהגברת ושתי החזיקה בו בזכות הותק.

פה הפסקתי את מר הגי בשאלה: “לשם מה בעצם צריך המלך נשים כה רבות?”

מר הגי חייך חיוך עגום, נאנח ואמר: “מלכה זה תפקיד חשוב מאד, וגם נושא אפשרויות שחיתות. רצינו למנוע מונופול, ובכן נשא המלך אשה שניה. אבל הנשים עשו קארטל, ובכן הבאנו עוד נשים, והחלה תחרות בינינו לאיגוד המקצועי: אנחנו ממהרים להוסיף נשים והם ממהרים לארגן אותן. עד שפרצה השביתה. הן תבעו תעסוקה.”

אחרי ששקטה המהומה, הוסיף מר הגי לספר, החלה העתונות הפופולארית תובעת ממלאת מקום לושתי, כדי שאפשר יהיה לשלוח אותה לצרכי המגבית באמריקה.

בחסות העתון “סרורי ביום”, בטאון מפלגת הסריסים, הוכרז על תחרות מלכת היופי. החלו גברות זורמות לשושן מכל הארץ, וכבר נעשו בעיה סוציאלית, ביחוד משום שאחריהן הזדנבו הגברים, וזה היה בניגוד למדיניות של פיזור האוכלוסיה. היו גם חששות מוסריים מסוימים, ובכן הוקם המוסד הזה, קלט הבתולות או בלשון פופולארית בית הנשים, ואני מוניתי מנהלו.

מה אגיד לך, אדוני? זה היה כלוב מלא עוף. שער בנפשך פנימיה של נערות מוגדלת פי שבעים ושבעה, ותבין. יותר משטיפלתי אני בהן, טיפלו הן בי. ראיתי כי עוד מעט והתמוטט, וביחוד כשהחלה אשתי לבשל לי ארוחות שהכלבים מאסו בהן. שלחתי תזכיר אישי למלך ותבעתי טיפול דחוף במצב. המלך הבין את מצבי ומינה פקידים למיון המועמדות. אבל אלה, כדרך פקידי ממשלה, מיינו בעצלתיים. אז פנה ראש הממשלה אל הצבור וביקש מתנדבים. תחילה באו רק מעטים, אבל משהוברר כי אין התפקיד מצריך ישיבה בנגב, רבו הבאים. במהרה הצלחנו בכוחות משותפים לסנן כמה רבבות גברות ונשארו רק כמה אלפי מועמדות.

ועתה התעוררה הבעיה הגדולה. חבר השופטים הזה משוחד כולו, ובכן לא יכלו למסור דו"ח פה אחד. הם מתמקחים על מפתח ואני צריך לטפל בכל הברווזות. מאסתי בענין ושוב פניתי אל המלך. הוא הואיל להודיע כי מוכן הוא לבדוק את המועמדות בעצמו. היה ברור לי כי עד שיסיים את הבדיקה תגענה רבות מהן לזקנה, ובכן החלו דיונים בדבר התור.

היו בין המועמדות כמה קבוצות. קבוצה אחת, שכללה בעיקר סטודנטיות למשפטים, תבעה תור לפי אלפבית. מיד שינו כולן את שמותיהן. שרה נעשתה לאביבה ושיינה ביילה נעשתה לאורורה והדסה לאסתר. כולן באלף. אז תבעו שהתור יהיה לפי שמות המשפחות. מיד נעשו כולן אלון, אברהמי, אבודרהם, אבראקאדאברה, אהרנסון אברביה ואביחיל.

קבוצה אחרת תבעה תור לפי הגיל, אבל משנודעה ההצעה נמצא כי אין אף אחת המוכנה להיות ראשונה, ואף כי נגלה כי לרבות מהן טרם מלאו שש עשרה.

“באמת בעיה קשה,” אמרתי. “מה עשיתם?”

לפי מר הגי, זאת עשו: המלך התערב בענין ותבע תור לפי התואר. היתה צעקה גדולה. איגוד הנשים טען כי זה מעשה אי-סוציאלי, ומנוגד לחוק הדמוקראטי של שוויון ההזדמנויות. “אה!” אמר מר הגי. “פתרנו את הענין בצורה מקורית מאד. סידרנו את התור לפי פרוטקציה.”

“פרוטקציה של מי?” שאלתי.

“של המלך, כמובן. הדסה היא אסתר מצאה חן בעיניו, ובכן הקפצנו אותה לראש התור, והיא נבחרה מלכה.”

אבל היא יהודיה, ובין המועמדות היתה אחת זרש שבעלה קיווה להיפטר ממנה בדרך זאת. משלא הצליח, והכלבתא הוסיפה למרר את חייו, נעשה ממורמר, ויסד מפלגה אנטישמית, שסיסמתה “היהודיות תמיד בראש התור!”

בקולות הנשים גם זכה ברוב.

כשניצחה אותו אסתר במאבק הדיפלומאטי, נקמה בו והעמידה אותו ראשון בתור לתליה.

“התרשה לי עוד שאלה אישית?” אמרתי.

“שאל,” אמר.

“איך נעשה אדם סריס?”

מר הגי חייך ואמר: " גם זאת פרוטקציה."

והוא מעשה נורא / אך אמת כדברי התורה / ונרשם לתועלת עלמות / מתוקות מדבש אך תמימות / להזהירן מפני גברים / עדינים וחוסכי דברים / אך יודעים מה רצונם / ופתאום קשה לרסנם / ואבוי מפני חרונם

יסופר כי בארץ רחוקה רחוקה, מעבר לאשרות החושך ולדרכוני המגור, היה לפנים עלם שלא הזיק לאיש. לא היה פקיד בסוכנות ולא הוגשו נגדו תביעות באשמת הוצאת דיבה ולא סיפר בדיחות חבוטות.

בהיותו צעיר מאוד הלך לאיזה מקום נידח, ושם למד לעשות דברים תמוהים בניר, הרבה ניר, וכמה מכשירים, וסל שמטילים לתוכו פסולת משרדים.

ויהיה אחרי שוב העלם התמים לביתו, היה יושב שעות רצופות בחדרו ומשתעשע בנירו ובמכשיריו, ולא היה מזיק גם לזבוב. אבל הכל אמרו עליו כי מוזר הוא.

הצטערה אמו לשמע הדברים, קינחה את עיניה, נכנסה לחדרו ואמרה לו: “מדוע אין אתה יוצא אל בית הבריות כצעירים אחרים ונעשה אזרח מהוגן ומרוויח ממון כאחד האדם?”

נשא העלם התמים את עיניו וראה את הבעת פני אמו וניחש עם מי דיברה, כי לנשים השכנות היו קולו צורמים, ובכן לא השיב לאמו דבר, כי ידע את ערכן של מלים ולא חפץ לבזבז אותן. רק יצא ומכר מעט מהניר המקולקל אשר לא השתמש בו לריפוד סל הפסולת, וראה זה פלא כי נמצאו שוטים שהיו מוכנים לשלם לו בעד הניר המקולקל. הביא העלם את הממון הביתה ומסרו לאמו, וישב להשתעשע בנירו ובמכשיריו.

תמהה אמו, אבל לא ראתה על מה תתלונן, ובכל אופן כבר הגיף העלם את פתח חדרו. מלמלה האם משהו על צבירת אבק ועל בית הבראה לחולדות ועל הילולת מקקים, ופניה לבשו יגון, ונאנחה אנחת יאוש.

*

ותצא השמועה בכל הארץ, כי אותו עלם תמיד בביתו יושב ואינו עושה דבר אלא משתעשע בנירו ובמכשיריו ומרפד את סל הפסולת העשוי נצרים, ואינו מפריע למדברים אליו. ובכן הנהיגו הבריות שיהיו סרים לחדרו בכל עת שלא היה להם מה לעשות, כלומר בכל עת, ונעם להם לחוש כי מפיגים הם את צער הבדידות של אותו מסכן. בבואם היו רואים את פניו והנה קודרים, ומכך נוכחו כי אכן משתוקק הוא לחברתם, והיו מאריכים רבצם אצלו וממלאים את חדרו בקטורת סיגריותיהם ובהבל להגם.

נכנע העלם לגורלו, והיה יושב דומם בעוד הם מלהגים ומלהגים, והיה מצפה בסבלנות ורואה את הרגעים מטפטפים בלי הרף אל הנצח, והיה מתגעגע ללילה, כי קיווה שעד אז ייגעו גרונותיהם, ופניו לבשו ארשת ערגה, שהאיצה בהם ללהג.

ובבוא הלילה, וחרוצי הלשון זרמו על בתי הקפה, והניחו לעלם, היה נאנח אנחת הקלה, והיה יושב אל שולחנו ומשחק בנירו ובמכשיריו ומרפד את סל הפסולת, וטוב לו.

אך בבוא הערב היו העלמות העטויות לבוש תיגר נשפכות מהבתים למדרכות, ובעברן שם ברחוב ראו כי אור בוקע מחדרו, ויהיה להן האור לאות כי בחדרו העלם התמים, ובכן באו לארח לו לחברה, שהרי ודאי סובל הוא מנדודי שנה.

והיה העלם אומר להן בעדינות כי אין להן לטרוח בגינו, אבל הן שמעו מדבריו רמז למראיהן, ונעלבו, ובכן היה עליו לנהוג בה כולן הכנסות אורחות כדבעי, וכך נפגעה בריאותו.

ראה העלם כי לא ייחל. מצרה זאת עד אם ישא אחת מהן לאשה, וכדרך נשים תאחז במונופול ותבריח את כל חברותיה. עשה העלם אן-דן-דינו והעלה אחת מהן, אבל היא אמרה: “מה! וכל חברותי תצחקנה לי בגלל בעלי הרובץ תמיד בבית? אנשא לך כשתהיה לך משרה קבועה ותלך בכל בוקר לעבודה ותחזור הביתה לעת היעלות המנחה עיף ורוטן ככל ברנש נורמאלי ממין זכר.”

ובכן היה על העלם להוסיף משרה על אשתו. נאנח וקיבל. ניתן לו שולחן באחד המשרדים והרבה ניר וכמעט אותם מכשירים, והיה יושב ומשתעשע – וסל פסולת, כמובן. סל יפה מאד, עשוי עץ ממורק. והיה יושב ומשתעשע שם יום יום.

ותצא השמועה בכל אותה ארץ, מקאקון ועד מסמיה, כי שם במשרד יושב הוא ולמעשה אינו עושה דבר, ויבואו כולם לבקרו בכל עת שלא היה להם מה לעשות, כלומר תמיד, כדי שלא יסבול מבדידות.

החל לשחק בנירו ובמכשיריו בביתו בשעות הפנאי, ולא היה משחק בקלפים ולא הולך לבקר אצל מכרים ככל האדם ולא לוקח את אשתו לבלות בערבים.

*

ותצא השמועה כי בערבים תמיד בביתו הוא, והיו הבריות סרים לביתו בערבים בדרכים אל בתי הקפה ומהם, ויושבים אצלו בנוחות ומפטפטים, והאיש שאינו מזיק יושב עמהם קפוא ומהורהר.

ותאמר אליו אשתו: “הנה אתה יושב פה ואינך עושה דבר. מדוע אין אתה נוקף אצבע לעזרתי? ומעולם אין אתה יוצא אתי בערבים ככל הבעלים. מאסתי בשבתי כלואה פה ובשרתי את כל אורחיך.”

אז נטרפה דעתו של הצעיר, והחל בועט באחוריהם של כל אורחיו ומשליכם ממשרדו ומחדרו, וגם את אשתו הנאמנה הכה מכות נאמנות, לשלמות המעשה.

ויאמרו כולם “כמה השתנה. חבל. היה בחור נחמד, וראו מה קרה לו פתאום. אם כי תמיד חשבתי שהוא מוזר.” אבל מאז כיבדוהו והניחוהו לנפשו. ושוב לא הזיק לאיש, אבל הכל פחדו פן יעלה חרונו פתאום. וכך היה לו ממון ושלוה, אבל ידידים לא היו לו, וזה היה טוב מאוד כי נשאר ממונו לו ויכל הוציאו כחפצו, ויחי באושר ובשלום עד היום הזה.

יהי חלקי עמו.