רקע
מידד שיף
מלחמת העוילים בצרעים

יש כמה דרכים לצוד צרעה.

דרך אחת היא להטיל בה קופיץ, ולקצצה, כשהיא נחה על סדן עץ. צייד מהדר פוסק לה את חוט הבטן, ואינו פוגם בצורת צידו. שיטה זאת מקובלת בין הקצבים, ואמן גדול בה הוא אהרון הקצב. אטליזו היה שורץ צרעים, משום – היה אהרון מדביר לי – שהנבלות הן בנות מינן. והוא היה מטיל בהן את הקופיץ כלאחר-יד, מעשה להטי קרקס, שאין רושמם מלא אלא כשהם נעשים מתוך קור-רוח רשלני. בענווה, בענווה.

ובינתיים קולח זרם עבודתו של אהרון. שקילה-עטיפה-זריקה-משיכה-גזירה, בעוד הוא מתיז מזווית פיו מענה חריף לתלונת אחת הגברות, עם גלגול קללה ססגוני, בשבע לשונות כאחת. על ראשו של מוטקה, הכלבלב, הבורח ומסתתר בקרן זווית מרופשת דם.

הדרך השניה היא לקצץ בצרעה במעופה. וכך היו עושים זאת האמנים: נוטלים את מאכלת הנקניק או את סכין הגבינה, מניפים תנופה איטית, מכוונים יפה ובסבלנות, ואז – הך, במחי-מאכלת הלום בצרעה. דרך זאת מסוכנת יותר. מאחר שעלול אתה לפגוע בנייר-של זבובים דביר, המשתלשל לולייני מן התקרה; אך מקובלת היא על חנווני המכולת. ראש וראשון בהם, אלוף מחי-סכין, הוא משה החנווני.

הצרעים עושות בחנותו כבתוך שלהן, מועדון היא להן בדבכן מן השוק. יכול אתה לאכול לך אשכול ענבים, וכבר באה צרעה ושותפה לך, ממש מתחת לחוטמך. ומשה החנווני, אף שהוא נוהג בצרעים מידת הכנסת אורחים, ודבר, מרקחת חבושים, סוכר, פירות משומרים, וסתם ממתקים פתוחים בה לכל חרק, בכל זאת מקצץ הוא באורחיו מתוך כוונה שבלב. מטה הוא את ראשו, נושא את ידו ואת סנטרו לאוטו, מצפה בסבלנות לעמדה טאקטית מתאימה מצד התרעה, והכל בשקט, מעשה גיבור. באותו שקט בו הוא עונה לגברות: “לא רוצמה? – לא צריך.” מתון מתון ארבע מאות זוז.

אני צריך להעיר כאן כי שתי דרכים אלה אינן ממיתות את הצרעה. כי הצרעה היא כמו נחש. מקצצים אותה, והרי שני חצאים חיים ולא צרעה אחת מתה. פעם גם ראיתי את החצי הקדומני מנסה לטוס. אבל לא עלתה בידו. כנראה שהחישובים האאֶרונאוטיים של גוף הצרעה צריכים למשקל בטנה, והחזה בלבד אינו יכול להמריא. הבטן לבדה יכולה לרטט, אבל אין היא יכולה לעקוץ. אך הראש יכול לנשוך, גם בלי עזרת הבטן.

הדרך השלישית היא דרך השטארה. מי עלם ואינו שאטר? ודרך השטארה היא דרך הציידים ההגונים, הג’נטלמנים, שאינם יורים בלביא מתוך מכונית נוסעת ואינם יוצאים בתת-מקלע לקראת קרנף. מה הצרעה אין נשק בידיה, אף אתה אל תיטול נשק בידיך. היה הוגן. צא לקראתה בידיים ריקות. רשאי אתה תהערים עליה, אם נבון אתה ממנה; או לנשוך את שפתיך מכאב, אם הוברר כי נבונה היא ממך והשליפה לתוכך מחט.

ציידי הלבאים יוצאים אל הנהר, שבו בא הציד לשתות. ציידי הצרעים יוצאים אל השוקת, אמת-המים שבחצר, או הברז המטפטף. הצרעה אוהבת לשתות, תמיד שותה היא. כלומר: תמיד תמצא שם צרעה אחת גומעת מים. אפשר באות הן בחילופין, אלא שלכולן אותו פרצוף, ואין אני יודע אם זאת היא או בת-דודה שלה.

אם אין בהמות, עופות, כלבים וזאטוטים קרובים אל המים, באה הצרעה, עומדת, מרכינה את ראשה, ולוגמת. הלגימה, לצרעות כלשיכורים, היא מעשה רב, הדורש התעלות הנשמה. אותה שעה שוכחת הצרעה עולם ומלואו. ואתה, אם שאטר אתה, בן-חיל ואמיץ לב, זאת ההזדמנות לפניך.

אחוז בה.

בצרעה. לא בהזדמנות. אחוז בצרעה. תפוס בכנפיה בבוהן ואצבע, הרי היא שלך לצמיתות. יכול אתה להטיחה לבוץ. יכול אתה למולל כנפיה ולשומטה; אבל כמובן שלפני כל זאת, בטרם תנחית בה, כצייד הגון, את ה“קו-דה-גראס”, עליך ללכת ולירא בה את הבריות. זה אחד מנימוסי המקצוע, ואפילו אתה ענוו כמשה, חייב אתה לנהוג כמנהג.

הדרך הרביעית לציד צרעים היא זאת המקובלת בין זאטוטים, וחביבה היא עליהם ביחוד כשנגזרה גזירה להיכלא בבית, אם מחמת חולי, או שעורים, או שערוריה, או גשם. אבל בגשם אין צרעות.

הצרעה מטבעה טמבל. אין היא מבדילה בין חלל ריק ושמשת החלון, ומשחדרה לבית ורוצה לחזור לאוויר העולם, הריהי מטיחה את קדקודה בשמשת החלון בזמזום רב. מעצור זה למעופה אינו נהלם לה. וכשהיא תמהה ומשתוללת ומנסה לחדור את הזכוכית, היא מקימה שאון. והשאון מקים את הזאטוטים.

הללו כבר חיבבו את החתול עד שנמלט אל אמא; כבר כיסו את מחברותיהם בכתמי דיו משוני-צורה, וסיפגום כראוי ברצועות נייר-סופג; כבר הפכו כסא במרוצתם והעירו את אבא משנתו; ועוד היום משתרע לפניהם באורכו, עד שתבוא שעת גאולתם.

והנה באה הצרעה. ז. שקט. גד, לך אל אמא ובקש כוס מים. סחב גם תחתית. מי אומר לך לשתות את המים, טמבל? אני צריך כוס. לכי את, קקובן. נו. אני מחכה.

ואז נוטלים כוס ותחתית, קרבים אל הצרעה מאחוריה, כופים עליה את הכוס, וכשהיא ברוב חכמתה פונה אל היד כדי לעקוץ (איזה טמבל – בעד הכוס!) מכניסים בין השמש לכוס את התחתית. כעת אפשר להעביר את הכוס הכפויה אל הולחן ולהעמידה לראווה. כי הראווה היא תכלית הציד.

והצרעה לא תנוח ולא תשקוט. היא תפרפר, תזמזם, תעלה ותרד בכלאה הצר והשקוף. כלא תמוה; הרי המרחב לעיניה, ותנועתה בלומה. משהו קשה, חזק, תקיף, בלתי חדיר – ובכל זאת עלום מעין – עוצר אותה.

צרעה, צרעה. את, הפחד הגדול, העוקץ המכאיב, חדלת אונים את בכלאך, וזאטוט זה עומד ומסתכל בך בהנאה. לרצוני ייצק מים לתחתי, ואת נדונה למוות איטי בחנק. רצונו, יטה את הכוס מעט, תוציאי את ראשך ואז יצבוט את בטנך בין דופן-הכוס לתחתית, ואת מתפתלת. אז יוכל גם לקשור אל בטנך חוט, ואל החוט נוצה, ואת נעשית צחוק לכל יתוש ודבורה.

כן. מחזה איום. אבל הצרעה הרי היא טמבל. אין להתביש מפניה. ולבד זה, ראו מה היא עושה לדבורים.

אותם הימים עוד לא היה משרד החקלאות מחלק לכוורנים סוכר וגם לא חמרים חימיים שמשמידים בהם צרעים. וגם דומני כי מלבד הזאטוטים (זה אנחנו) לא היה איש טורח בהשמדתן. בדרך כלל היו עוקצות ומטרידות עד שהיו נשמדות מאליהן. יום אחד העלה את חמתן חמורו של אטקה. מה עשה להן אין יודע. אבל החמור חמור. ודאי עלב בהן. מהן אי אפשר היה להציל דבר, שאין שום בריה פנויה לספר סיפורים בשעת רוגז, והחמור כבר לע יכול לספר כלום, שכן מת העלוב מעקיצותיהן.

אינני זוכר מי גילה את קינן לראשונה. הקן היה חפור בקרקע, ליד גדר השיטה, במגרש הריק הגובל עם כרם השקדים. מגרש זה היה משמש גורן. כעת קלקלוהו בבתים.

ובכן, מה יש לעשות לצרעים? הרי להניחן לנפשן לא ייתכן. צריך לעשות להן משהו. אמור: אש. יש בזה תענוג כפול. ראשית, עצם הטיפול בזרדים ובגפרורים ובשלהבת.

ממש ל"ג בעומר. ושנית, מכיון שאלה שוכנות בקרקע, יש להעלות את האש קרובה מאד לקינן, והרי זה מסוכן.

אנשים מבוגרים קבעו שני חוקים המתנגדים זה לזה, עד כדי אי התאמה הגיונית: (א) בצרעים יש לטפל בלילה, שאז הן ישנות. ו(ב) זאטוטים אינם משוטטים בשדות בלילה. ולכן לא היתה לצרעים ברירה אלא להתאזר עוז ולפגוש אותנו פנים אל פנים לאור היום.

הקורבן הראשון בקרב היה ישראל. כיום הוא איש חשוב, ומראהו הדור ונאה. אבל לוא ראיתם אותו למחרת העקיצה! הוא נעקץ בלחו, סמוך לעינו. והעין תפחה כולה ונעצמה, והיה לו מראה מוזר ומעוקם. אם כי היה גאה, כפצוע קרבות, ופטר עצמו מקריאה, שהיתה שנואה עליו, בגלל ראיה לקויה. אי אפשר לקרא בעין אחת. על כל פנים מותר לשגות.

הקורבן השני היה יוחנן. אחת הצרעים הסתבכה בבלוריתו, ומשלא יכלה להשתחרר, עקצה אותו בקרקפת, והיה ראשו כמו הור-ההר. אבל פה עורר אמו בעיה: היכן הגרוש שניתן לו לתספורת? את הגרוש הוצאנו לקניית הגפרורים וגופרית. אבל את זה אי אפשר היה לספר לאמו של יוחנן. עשינו לו תספורת בעצמונו, והיה שערו גולש מהור-ההר גלים גלים, מה שקוראים בלשון מלומדים “קואפיר א לא מחמוד.”

אני הייתי הקרבן השלישי. אחת נבזה נאחזה בשולי מכנסי והרביצה בי מכת-אש בירך. למחרת התחלפתי בבית הספר עם אלחנן במקומותינו, והייתי יושב מעוקם, על עגבה אחת, עד שהקרבתי את השויץ למען הנוחות, וישבתי על השת כולו, מפני שבאמת זה לא כאב כלל.

אבל כשלונות מקומיים אלה לא הביאונו לידי נסיגה. נהפוך הוא, כי הנה הקשתה המלחמה את עורפנו, ביחוד את עורפו של מאיר, שחטף עקיצה במפתח הצוארון מאחור. אינני רוצה להתפאר לפניכם, אבל אני הוא ששפכתי את הגופרית לתום הקן ממש. דרך אגב, אז נאחזה אחת הצרעים במכנסי. כמובן שאת הפצועים אין מחזירים למערכה עד החלמתם, והצתת הגופרית הוטלה על זאב.

זאב איש מתודי, נטל זרד בוער, רץ אל הקן בקשת, הטיל את הזרד על הגופרית, והמשיך בריצה לעבר האחר, כשהוא מדלג על המדורה.

ריח הגופרית הבוערת הזכיר לנו שקדים. אבל לא נהנינו ממנו זמן רב עד שיצאה בילה השמנה עם מטאטא בידה ועם לשון בפיה. “חכו, חכו. אני כבר אספר להוריכם. עושים שרפות ומסריחים את כל העולם. חכו, חכו. מחר אלך לבית הספר, ואספר למורה.”

הבענו לה את דעתנו עליה בלשון ברורה, אבל המטאטא מטאטא, ומצאנו עצמנו בחזית כפולה, מפנים ומאחור. קיצרנו את קווי החזית, ונסוגונו אל חצרו של ישראל.

אבל הצרעים נעלמו. למחרת מצאנו את הקן עזוב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!