הגברת היתה נחמדה מאוד, פרצוף כזה המשרה עליצות, אבל כשראיתיה רציתי לברוח, כי לא ציפיתי כלל שגם עלי תשרה הגברת עליצות. לתמהוני היתה חביבה אלי, וכנראה הבחינה בתמהוני, כי אמרה ספק בלגלוג ספק בגערה: “אינך זוכר אותי.”
אמרתי לה כי בשאלתה יש הרבה יותר מקורטוב של ענווה, שהרי קלסתר נחמד כמו שלה קשה מאוד לשכוח.
ואז אמרה בפשטות: “אתה יודע, אני באמת אהבתי אותך.”
במבוכתי ניסיתי להתחכם והבעתי את צערי על כי לא הגידה לי זאת מקודם.
היא לא היתה טפשה, ובכן תפסה כי אני מתבלבל. כדי לחלצני מן המצר אמרה: “עודך מפוזר כשהיית! ודאי אינך זוכר מה שמי? אני – – –.”
השם המפורש (אף כי באמת שכחתיו) לא הועיל לי כלל להתמצא במצב. היה ברור לי כי כמה שנים לפני כן קרה ביננו משהו לא נעים, אבל לא זכרתי מה, ובכן חיפשתי דרך להפסיק את השיחה או להעביר אותה אל נושא פחות אישי. היא הניחה לי לפטפט, ופתאום חזר לעיניה החיוך השובב והיא תקפה אותי מחדש.
“הזוכר אתה את המכתבים שכתבת לי?” שאלה.
גם הזכרת המכתבים לא קבעה בזכרוני כלום. בטרם החלו לשלם לי בעד הכתיבה, כנראה שהייתי מספק לקהל הקוראות שעשועי חינם, כי הגברות (דומני, בכל הגילים) אוהבות לקבל מכתבים, והייתי מרבה לכתוב אליהן. אני זוכר יפה כי היה לי תקציב מיוחד לבולים. אלא שכבר אז סלדתי ממלאכת הכתיבה עצמה, ועוד יותר שנאתי את מלאכת חיבור המשפטים, והייתי קמצן איום במלים, ובכן הייתי שולח מכתבים בהעתקים. כך יכלתי לשפר את כתיבתי, כי מהעתק להעתק הלך סגנוני ושפר. יסלח לי האל הטוב, כי עד כמה שאני זוכר, התאמנתי אז היטב במכתבים הגונבים את לבותיהן של עלמות.
ובכן, מסתבר כי גם לגברת זאת כתבתי. מה בכך?
“כן,” אמרתי לה. “אני זוכר את המכתבים.” השתדלתי לשוות לפני הבעת געגועים. אין אני יודע אם הצלחתי.
היא אמרה: “אולי רוצה אתה לראות אחד מהם?”
אמרתי כי אין לחטט בעבר, אמרתי כי מכתב שנשלח אליה שלה הוא ואין לי זכות, אמרתי כי – וכל אותה עת נוקבת היא אותי בעיניה. בלעתי ואמרתי כי אשמח מאוד.
מיד קבעה לי פגישה, ולא זמן רב עבר בטרם ראיתי אחד מאותם מסמכים. המכתב היה בתוך המעטפה המקורית. הכרתי את כתב היד (אם עוד כתבתי ביד).
“אינך רוצה לקרא?” שאלה כשראתה שאני מהסס. על פניה לא היה כל חיוך, ובכן שלפתי את המכתב ממעטפתו וקראתי:
" – – – יקרה,
"אני שונא אותך.
"מדוע צריך תמיד אני לכתוב, על הכל, את הכל;
לערות את שבתוכי, להיגלות לפניך, ואת – באמת אין אני יודע איך אתאר את כתיבתך. האין את רוצה לאמור לי דבר? האין לך דבר להגיד לי? לפחות אם אין את רוצה לאמור כלום, אל תאמרי. מוטב לא כלום מאשר זה. הניחי. אל תכתבי.
"לא. לא. כתבי.
"אכן אפילו אותם דברים תפלים שבהם ממלאת את את הגליון, גם הם אומרים לי משהו. לפחות, אומרים הם, טרחה לכתוב לי. גם זה הרבה. לפחות חשבה עלי כמה דקות.
"אנא, כתובי. מן הגליון האילם, מן המלים החוורות, עולה אלי קולך. נעים לשמוע אותך – ולחוש כי אין כל סכנה שמגיעים דבריך אל אזני זולתי, כי אין קולך מגיע אלא אלי, כי אין שומע אותך בלעדי.
"רק אלי את מדברת!
"הוי, אלי! ואף על פי כן, האין לך דבר להגיד לי?
"אכן, יצירת הוד את, ויצירות אינן צריכות לדבר. אני הצריך לדובב אותן. אני הצריך לקרא אותן. מתוכך ידבר אלי הבורא.
"ואני אקרא בך את אשר אני רוצה לך שמוע. הוי, הוי. האגלה לך מה הדברים שאני שומע בך? לא אגלה, כי תסמיקי. ואולי גם תכחשי. לא תשקרי, אלא רק מתוך צניעות טבעית לא תעזי.
"האם חצוף אני?
"ניר זה ששלחת לי היה בידיך. ניר זה שאני שולח לך יהי בידך. זה מגעך הרך העובר עתה בין אצבעותי. תמהני אם נחרד הדוור כשהוא חש מה עוצמת הדבר שהוא נושא בילקוטו. ומה אם בדרכו אליך יפצה מכתבי פה? אה, לא! אילם הוא כל עוד לא תראינה אותו עיניך. רק לך. רק לך ידבר.
“מתי אראה אותך? בואי. אני מצפה לך.”
חתימה לא היתה.
*
חייכתי בהנאה. המכתב מצא חן בעיני. אולי קצת באנאלי, אבל סוף סוף קשה לחדש בענינים כאלה. ביחוד נראה לי הכתב המעוקל, המעוצבן, עושה רושם כן. אכן אין לי לבוש במה שהייתי.
כל זה טוב ויפה, אבל מדוע רצתה להראות לי?
“סלחי לי על שאין אני זוכר,” אמרתי לה. “האם באת?”
“הנה זה הענין,” אמרה לי. “תמיד היית מפוזר! כותב אתה ‘בואי’ וכותב אתה ‘אני מצפה לך’ ואני לא ידעתי מתי ולאן.”
“הא כיצד?” אמרתי. “כלומר שהיתה ביננו אי הבנה?”
“אי הבנה!” אמרה. “דומני שהיה דבר נורא מאי הבנה. אני זוכרת היטב כי אכן עניתי לך על מכתב זה, והשתדלתי (אף, כמה קשה היה) לא להיות סגורה ולא עצורה, אך הנה, ראה מה קבלתי ממך.”
שוב היה זה מכתב בלי התאריך. מדוע לא שמתי אז תאריכים על מכתבי? אה, כי לא ידעתי כלל מה התאריך. באותם ימים לא קראתי עתונים ולא נשאתי אתי יומני כיס. כן. כן. היו ימים. ימים היו ולא תאריכים, ימים בלי סימון של תאריכים. מאורעות כן, אבל תאריכים? למה?
ובכן, מה כתבתי?
"– – – יקרה,
"אף על פי שאת מוזרה, אני אוהב אותך נורא, אבל אני מקוה כי לעולם לא יחזור ויקרה מה שקרה ואין אלה דברי שירה אלא אזהרה.
"אני מקוה גם לראותך במהרה, ואולי אז תהיה החידה פתורה, כי נחרדתי לשמע הבשורה, אף כי יש בי חשד למקורה.
“אכן, זה אכפת לי, כי לולא כן לא כתבתי לך אף שורה. זה אכפת לי נורא, וזאת האמת המרה.”
הסמקתי עד שרשי שערותי. לא בגלל החרוזים הטפשיים אלא בגלל השקר שנדף מהם אפילו מעבר לכמה שנים. יש ריחות שקשה להם לפוג. הם דבקים ועומדים, אחד מהם הוא ריח השקר. מה קרה לי אז? לשם מה היה עלי לכתוב חרוזים טפשיים אלה? על מי רציתי לעשות רושם? ואיזה רושם?
הגברת לא חדרה מבעד לסומק הלוהט. ודאי חשבה כי בושתי ברגשותי, ואמרה: “לא כעסתי על גילוי לבך, אבל למה התכוונת?”
“האם לא שאלת אותי אז?”
“לא,” אמרה. “פחדתי ממך. אבל אולי תאמר לי כעת?”
למה התכוונתי? למה יכלתי להתכוון? חי נפשי אם ידעתי, חי נפשי אם ידעתי גם כשכתבתי את הדברים. כנראה השתמשתי בנוסח מכתב שלא התאים כלל. האם מתוך פיזור נפש או מתוך התיהרות בחרוזים תפלים? מן הסתם, פשוט פיזור נפש. הרי ניהלתי חילופי מכתבים עם כמה נערות, ודאי עם נערות רבות מדי בבת אחת. במצב כזה יכול כל אדם להתבלבל. כזאת תקרה כשרוצים להיות טובים.
מסכנה! קיבלה מכתב שלא היה מיועד לה כלל, ואשר ספק אם היה מיועד למישהי, ונבהלה.
נשאתי את עיני מהמכתב אליה, ושוב ראיתי בעיניה את החיוך השובב.
“אתה מבין,” אמרה. “היה לי יסוד לפחוד.”
רגע. רגע. מה אמרה? אהה! רמאות הדדית, מה? גם חמודונת זאת בישלה כמה תבשילים בבת אחת, מה? אה, אשה! נדריך –
“אבל אמרת כי אהבת אותי?” אמרתי לה בתוכחה. פשוט ריחמתי על מי שהייתי.
היא משכה בכתפיה.
“לא תמיד אפשר להסתפק במכתבים,” אמרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.