בינו שנות דור ודור…

(דברים לב, ז'.)

יומי רפה לערוב, ועם צללי ערב מתעוררים זכרונות העבר מקדמת הילדות, מנצני השחרות ומימי חרפי. בהתבונני במאורעות עולמי סבור אני, כי כדאים זכרונותי שיתפרסמו, הואיל והם מקיפים תקופה הרת חליפות ותמורות ועלילות נשגבות בחיי עמנו. זכרונות דורי, ההולך ועובר, יספרו לדורות הבאים על תקופת תורה והשכלה, געגועים ושאיפות. חזון התחיה ושיבת ציון, אשר הסעירו הלבבות והרימו רוח העם וחוללו מהפכה בחיי האומה.

פרקים בודדים מזכרונותי נתפרסמו ב“רשומות”. ב“העולם” ובעתונים שונים.

 

א) ימי ילדותי    🔗

ביום ט“ו כסלו התרכ”ג (סוף שנת 1862 לספה"נ) נולדתי בעיר סמורגון פלך וילנה. הורי היו צעירים לימים כבני 18–19 בשעה שנולדתי אני בנם הבכור. אבי היה קורא בשם חמשה דורות של אבותיו, שהיו ידועים לו, ומספר בשבחם, שהיו בעלי מדות תרומיות ומעשים טובים. על לוח הספר “לקח טוב”, שקנה לי אבי, כתבתי מפיו את שמי עם שלשלת היוחסין כדברים האלה: “זה הספר שייך להבחור צבי ב”ר ראובן ישראל ב“ר אהרן אברהם ב”ר בן ציון ב“ר בנימין ב”ר אליהו למשפחת שימשעלעוויץ“. מדברי אבי נוכחתי, כי משפחתנו היתה משפחת סוחרים אמידים יודעי תורה, שאמנם לא יכלה להתפאר שממנה יצאו רבנים גדולים ומפורסמים, אך התימרה בכבוד חתניה לוקחי בנותיה, שהיו גדולי תורה וחכמי לב כמו ר' אליהו חיים מייזיל רב עדת לודז, ר' אליקים שלמה שפירא רב עדת גרודנה ועוד רבנים ממדרגה שניה. אולם משפחת אמי התגאתה ביחוס עצמי, כי אבי אמי, אברהם משה הלפרין, היה נין ונכד למחבר סדר הדורות ולהמקובל ר' משה איביער חברו של הגר”א, שהיו מצאצאי רש"י ואשר לפי חשבונו של סדר הדורות מגיע ראש היחש שלו עד המלך דוד.

בהיותי תינוק עברו הורי לאחוזה הקרובה לעיר, שלקח אבי בחכירה מאציל פולני. בעוד שנתים פרץ מרד הפולנים, ואחרי אשר דוכא על ידי הרוסים, החרימו המנצחים את האחוזה בעון האציל שהשתתף במרד, ואבי יצא נקי מרכושו. בעודנו נער למד אבי תורה בווילנה תחת פקוחו של דודו, בעל אחות אמו, הרב ר' בנימין מרדכי, שהיה מורה הוראה בפרור שניפישוק. כאשר נפתח בעת ההיא בווילנה ביה“ס לרבנים, התנגד דודו הרב לדעת המחרימים את ביה”ס הזה והביע דעתו, שנכבדי העדה ישלחו שמה את בניהם אלה, שכבר מלאו כריסם בתורה ויהיו לרבנים למודי תורה וחכמה יחס. בעצם הוכוחים עם מתנגדיו אמר הרב להיות למופת לאחרים, ובאין לו בנים זכרים הכניס לבית הספר לרבנים את בן גיסו האמון אצלו. לא ארכו הימים ולאבי־אבי הוגד, כי תלמידי ביה“ס לרבנים הם רק בני נחותי דרגא וכי יראי ה' שומרי מצוה נמנעים מלשלוח את בניהם למוסד הזה, אשר כוננה ממשלת הזדון בכונה להדיח את צעירי היהודים מדרכי התורה. לשמע הדברים האלה בא הסבא שלי לוילנה, חקר ודרש, ולבסוף נאלץ גיסו הרב להוציא את חניכו מבית הספר. אם כי לא הספיקה השעה לאבי להרבות בלמודי חול בביה”ס, בכ"ז רכש לו ידיעת השפות הרוסית והפולנית, והיא שעמדה לו, אחרי אשר הוחרמה האחוזה, לתפוס משרה הגונה של מנהל תחנת הדואר בעיירה בורונובה על אם הדרך בין וילנה ולידה. אבי ואמי עם אחי הצעיר יונק שדים על זרועותם עברו למקום מגורם החדש, ואותי בן שלש השאירו בבית הורי אבי בסמורגון. עד שנתי השביעית לא ידעתי את הורי ורק שמעם שמעתי דרך אגב בלי רב ענין.

כי יחיד הייתי נכד לאבותי הזקנים ובן־אח רך לשלש דודות צעירות ולשני דודים בחורים, ואהי למו ילד שעשועים, וכלם פנקו אותי וטפלו בי. מלבד קרובי אלה נשארו בזכרוני מהימים ההם הסבתא, אם אמי, ושתי בנותיה הצעירות, שהייתי מבקרן לעתים רחוקות בחנות המנופקטורה שלהן. כולן היו פוגשות אותי בשמחה ומראות לי חיבה יתירה, ואני היה לבי נמשך אחרי הכפתורים הנוצצים, שהן היו מעניקות לי. אפס כי איזה רוח קנאה או משטמה שררה בין בתי קרובי משני הצדדים, ודודותי, אחיות אבי, היו מונעים אותי מלכת אל הסבתא והדודות ההן. זכורים לי עוד מינקתי, שהייתי קורא לה אמא רחל, ובעלה אברהם המלמד דרדקי, שלמדני א“ב, המלמד זכריה, שלמדני תנ”ך, הרב דמתא ר' חיים אברהם, שהיה נוהג לתגרות בי בעבור הרעימני, ובשעת רצון, כשהיה מטייל על יד בית זקני, היה מציע לי לרכב על מטהו, ר' משה הדין, שהיו מראים לי עליו כעל הכוהן, שאבי שלם לו חמשה שקלי כסף לפדיוני ועוד אי־אלה מבאי בית זקני. מחברי ב“חדר” זכורים לי שלשה אלה, שגרו בשכונתנו והיינו שבים בצותא הביתה מהחדר. ממאורעות הימים ההם זכור לי גשם שוטף בלוית רעמים וברקים, שהחריד את הרבי ואת התלמידים, ותוצאותיו היו, כי גאו מי הנחל, החוצה את רחוב מגורי זקני, והרסו, גרפו את הגשר המאחד את בית זקני עם ה“חדר” שלי. שעות ארוכות ישבתי בדד וצפיתי לגאולה, ורק אחרי החשכה בא דודי יוסף אליהו, קחני על זרועותיו והביאני הביתה.

 

ב) ימי נעורי    🔗

כמלאת לי שש שנים בא אבי ולקח אותי אליו. הנסיעה הזאת, הראשונה בימי חיי, שמורה בזכרוני היטב. ביום סתו אחד הצהרים יצאנו מסמורגון בעגלה קלה רתומה לסוס אחד, ועם חשכה באנו לעיר המחוז – לאושמינה. בעברנו ברחוב הראשי נשתוממתי לראות בתי אבן גדולים, שדוגמתם ראיתי בסמורגון רק בית אחד והוא בית הכנסת הגדול, ואת תמיהתי הבעתי בשאלה, למה כל כך הרבה בתי כנסיות בעיר הזאת? לנו הלילה באושמינה. ביום השני באנו ללון בעיירה דזיבינישוק, ולמחרתו בעש"ק אחר הצהרים באתי אל בית אמי, שלא ידעתיה עד היום ההוא. כאשר אמר לי אבא, בהראותו על אמי, כי לזאת אקרא אמא והיא חבקתני ונשקה לי, פרץ אחי הצעיר העומד על ידה בבכי והתנפל עלי להכותני באגרופו הפעוט. בדברים רכים ובממתקים עלה על נקלה בידי אבי לשכך כעס אחי והשלים ביננו.

במשך זמן קצר למדתי לאהבה ולהוקיר את אבי, כי אותו מצאתי מורם מיתר היהודים תושבי העיירה בורונובה. הוא לא לקח חלק בעניני הקהל, שעל פי רוב עוררו עכוב קריאת התורה, שנגמר תמיד במריבות ונאצות ולפעמים גם בקטטות בבית הכנסת. גם בבית היה אבא נזהר מלהוציא מפיו שבועה וקללה. בכל יום היה משכים לקום ולומד שיעור בתלמוד ובערב היה קורא ספרי חקירה. הוא היה היחידי בעיירה החתום על עתון עברי, קודם על ה“מגיד” ואח“כ על “הלבנון”. היה בקי בתנ”ך וחבה יתירה רחש למדרש רבא. שהיה קורא בו בכל שבת מפרשת השבוע, עד כי רובו היה שגור בפיו ובעונג רב היה מצטט אמרות ופתגמים מהמדרש.

כשבאתי לבית אבי כבר היה מוזמן בשבילי מלמד, שהמשיך למודי בתנ“ך ונוסף לזה חומש עם פירוש רש”י. מלמדי ידע רק לתרגם במקרא מלים ומשפטים בודדים לאידית בלי כל קשר הגיוני ביניהם ומבלי לבאר או לספר משהו על נושא הענין. התשוקה להבין פרטי המאורעות בתולדות עמנו וסקרנותי לדעת את השתלשלות הענינים העירו בקרבי הרצון לחפש בעצמי בפרקים הבאים את ההמשך להמסופר עם ביאורים לכל הנעשה. עוד טרם ידעתי לתרגם פסוק כהלכתו וכבר עברתי בעצמי על ספרי מלכים ודברי הימים ועיינתי בספרי עזרא ונחמיה, אף כי רובי דבריהם היו לי כספר החתום. הדחיפה הראשונה למקרא עברית בספרי חול נתנה לי מלחמת צרפת ואשכנז בשנות 1870–1. יושבי העיירה היו באים לשמוע מפי אבי את הנעשה במערכות המלחמה, והוא היה קורא ומתרגם להם את הכתוב בשבועון המגיד. בענין רב הייתי מקשיב להרצאות אבי וקורא אח“כ את הדברים האלה בכתב, עד כי בסוף המלחמה הייתי קורא בנקל את הידיעות משדה הקרב ומוסר את תכנן לה”פרושים", הם הבחורים מהסביבה הלומדים בבית המדרש. הם רובם ככולם היו מעריצי נאפוליון והתפללו בשלום צרפת, ואני כקורא ותיק של המגיד, שיצא לאור בפרוסיה תחת בקורת השלטון, הייתי אז מושפע ממנו ודורש שלום אשכנז. זכור לי אותו היום, כשבאה הידיעה בהמגיד על תוצאות המלחמה בסידן, פרצתי בבהלה לבית המדרש וקראתי בקול את דברי הכותרת של המגיד כלשונה: “נאפוליון השלישי נפל שבי בידי מלך פרייסין” הבחורים כולם קפצו על רגליהם וסבבוני נדהמים. פתאום פרצה אנחה מפי הבחור השצוציני, פניו חורו כשיד והוא נפל מתעלף מהתרגשות.

אחרי המלחמה לא הסתפקתי בקריאת “המגיד” ונגשתי לבדוק את ארונות הספרים של אבי. שם נמצא שלל רב, אך קשה היה לי להולמו. אל האצטבאות העליונות לא הרימותי ידי. שם שכנו כבוד טורי “שולחן ערוך” וכרכי התלמוד גבהי הקומה. העיפותי עין על המורה נבוכים, הכוזרי, מאור עינים, האילים, והם כולם נשגבו ממני. חפשתי בין שוכני מטה ושם מצאתי את ספר הישר ואת היוסיפון, קראתי בם ותאורנה עיני, כי סוף, סוף מצאתי את מבוקשי – המשך לספורי התנ“ך, ועוד בהם פרטים מקסימים מלאי זוהר והוד, גבורה ואומץ לב מהתקופות הידועות לי. עולם חדש נגלה לי מימי הבית השני, אשר נעלם ממני ואפילו ממלמדי גמרא עם תוספות ומהרש”א ר' שבתי, אשר ספר לנו פעם בערב ט' באב על חורבן בית המקדש ע“י טיטוס, כי זה היה בימי ירמיהו הנביא כפי שמוכח מהגמרא, ששניהם היו בזמן החורבן ועל זה קונן ירמיהו. במדור התחתון של ארון הספרים היו מונחות במעטפות חבילות ספרים בלתי מכורכים וביומא דפגרא אחד נגשתי לבדוק אותם ובלי משים נתקלתי ב”אהבת ציון" ו“אשמת שמרון” לא. מאפו. השורות הראשונות מאהבת ציון לקחו את לבי ויהיו בעיני כעין נוספות לספורי התנ“ך, האהובים עלי. בכל חום נעורי התמסרתי למקרא הספורים, שנתנו לי תמונה בהירה מחיי עמי בימי קדם, עם החי בארצו חיים מדיניים עצמאיים ובאונו שרה את סבכי עלילות החיים הזורמים. כל מעיני היו בגבורי הספורים, ומבלתי יכולת להבליג על רגשותי הסוערים הייתי מביע אותם בשיחות עם חברי ומרצה לפניהם בעונג מיוחד על הקורות את גבורי הרומן ועל חי עוז וגבורה, שחיו אבותינו בארץ מולדתם. אחרי ספרי מאפו בא התור לספרי המאספים ועוד ספרים חיצוניים, שמצאתי במעטפות בלתי מכורכים, ובשעות הפנויות משיעורי בתלמוד הייתי קורא בהם בשקידה. אבי לא כהה בי מקרוא כל הבא בידי, רק על שני ספרים כשראה אותי מוציאם מתוך הארון, העירני שלא כדאי לי לאבד זמן על קריאתם והם: “המפתח” של שאצקס ו”קנקן חדש מלא ישן" של פאפירנא. באותה שעה החזרתים למקומם, ואח"כ באין אבי בבית שבתי לעיין בהם ולא מצאתי בם מתיקות של מים גנובים.

בעודני נער בן תשע יסדתי חברה בשם “תפארת בחורים” למקנת ספרי קודש. מפרוטות הנאספות ע“י החברים הקובצים על יד בכל יום ששי הכניסה החברה לבית־המדרש ספר תורה, נביאים, מגילות, ש”ס, וטורי שו“ע ומסרה לכריכה את כל הספרים הקרועים, אשר בארונות הספרים בביהמ”ד. עי“ז עשיתי לי שם של עסקן ציבורי העוסק באמונה, ואיש לא הטיל בי דופי אח”כ כשיסדתי ספריה של ספרי השכלה. לפי בקשתי שלחה לנו חברת “מפיצי ההשכלה” ספרים עברים ורוסים ואת העתונים,ווסחוד" ו“רוסקי יעוורעי”. עתונים עבריים היו לנו “השחר” ו“הלבנון”. קריאה וכתיבה רוסית החילותי ללמוד בהיותי בן שתים עשרה מפי מורה לשעות, אך לא מצאתי ענין בשפה זו עד שנת 1876. באביב השנה הזאת התחילה מלחמת רוסיה ותורכיה, והתיאבון לחדשות מהחזית המריצני לקרא בשום לב את העתון הממשלתי “המבשר הוילנאי”, שהיה מתקבל בתחנת הדואר שלנו שלש פעמים בשבוע בשביל פקידות האכרים. הידיעות ששאבתי מהעתונים הייתי מוסר לשואלים בביהמ“ד, ובערבים, בין מנחה למעריב, היה מתאסף מסביב לי חוג מקשיבים תאיבי חדשות, בהם בעלי בתים זקנים, לשמוע הרצאותי על המלחמה והפוליטיקה העולמית. פעם אחת התארחתי אצל דודי, אחי אבי, באיישישוק, וביום השבת, בגשתי אחר התפילה אל הרב דמתא לברכו בשבת שלום, הזמינני להכנס אליו אחר שינה של צהרים לשם שיחה. בבואי אליו הכניסני לחדר הספרים, עמד על כסא והוציא מבין הספרים שעל האצטבא העליונה מפת אירופה עתיקה ופרש אותה על השולחן. “שמעתי עליך – אמר אלי, – כי נהירין לך מערכות המלחמה הבה נראה במפה את חזית המחנות הנלחמות”. שעה ארוכה ישבנו ושנינו פרק בסטרטיגיה ופוליטיקה. הדעה הכללית היתה כי נצחון רוסיה – אסון ליהודים, ולפיכך היו שמחים לידיעות על תבוסת הצבא הרוסי. העתון הרוסי סלל לפני הדרך לספרות הרוסית, ואקרא בספרים רוסיים מכל הבא בידי בלי כל שיטה והדרכה. אכן גם מלימוד התלמוד לא הנחתי את ידי, והחל משנתי השלש עשרה, כשעזבנו את ה”חדר" אני וחברי שלמה בן הרב, קבענו לנו שעות ללמוד יחד בכל יום ובסוף כל שבוע היינו חוזרים על לימודינו לפני הרב. משנתי החמש־עשרה עד השמונה־עשרה התחבטתי בין תורה להשכלה, ובימים ההם זכיתי לראות בכורי פרי עטי, כתבי בוסר שלי נדפסים בעתונים “רוסקי יעוורעי” ו“הלבנון”.

כמלאת לי שמונה עשרה שנה חש אבי עתידות לי לחלצני מעבודת הצבא בבוא תורי בעוד שנתים. אחי הקטן היה צעיר ממני רק בשתי שנים, בעוד אשר החוק פוטר את הבכור מעבודת הצבא רק במקרה שאחיו צעיר ממנו בארבע שנים. בכדי לזכות ברווח של עוד שתי שנים, הגיש אבי מודעה לערכאות הצבא, כי נפלה טעות ברשימת שנותי וכי לאמיתו של דבר נמלאו לי כבר עשרים שנה. נקראתי לבדיקה, והפקידות הכירה אותי למבוגר וכי עלי להתגייס בשנה זו. בהגיע זמן הגיוס הגיש אבי תעודות מוכיחות זכותי לשחרור לפי מדרגה שניה כחוק, וכדי שלא תשלוט בי עינא בישא בזמן הגיוס שלח אותי לשבת בכפר בבית דודו, אחי אביו “עד יעבור זעם”. כחודש ימים ישבתי בסתר בבית ר' שלמה דוד־אבי, והוא כזקן המשפחה חשב לחובתו להרצות לפני את זכרונותיו מחיי אבות משפחתנו, המפיצים אור על החיים בימים ההם, וזה אשר ספר לי בימי שבתי אצלו.

 

ג) אבי הסבא שלי    🔗

אבי אביו של הסבא שלי ר' נפתלי היה יליד העיירה ליובצי. הוא היה סוחר תבואות ויהי נכבד ורצוי לבעלי האחוזות הפולנים, עקב אמונתו ודייקנותו בחשבונותיו אתם. אחד מהם, שהיה מוכר לו תמיד את יבולו, הציע לו לקחת ממנו בחכירה בשביל בן־ציון בנו את אחוזתו סולצניק בפלך וילנה, ונפתלי קבל את החכירה בתנאים נוחים ובנו ראה בה ברכה. בן ציון הלך בדרכי אביו ויצא שמו בכל הסביבה כאיש אמונים, ישר הולך ונדיב לב. ביתו ושולחנו היו פתוחים לרוחה לעוברים ושבים. חדר מיוחד הקצה בביתו לבית תפלה, ובימי חג ומועד היו באים אליו היהודים הכפריים מכל הסביבה עם בני ביתם להתפלל, וכולם מתארחים אצלו וסועדים על שולחנו כל ימי החג. ויותר שהיה הוא חונן ונותן, הצטיינה אשתו חנה פייגה בנדבת לבה וידה הפתוחה. היה מעשה, שהזמין מולינה סופר סת"ם לכתוב לו בביתו ספר תורה, ובנקבו שכרו התנה עמו, כי רק חדר ללינה יתן לו ואיננו מתחייב במזונותיו. עברו ימי החגיגה של התחלת התורה, והסופר קרוא בכל יום לאכול ולשתות יחד עם אנשי הבית כולם. כעבור ימים אחדים אמר הסופר לבן ציון, כי מכיון שאיננו כבר אורח, על כן החליט לקנות לו אוכל ולהכין לעצמו ארוחה. בן ציון נזף בו ואמר, שזה עלבון גדול לו, אם העובד אצלו במלאכת הקודש יקנה לו אוכל משלו או יסעד על שולחן אחרים, כי אם יחד אתו ואת בני ביתו יאכל תמיד. על שאלת הסופר הנבוך: אם כן, מה ראה על ככה להתנות מראש, שרק דירה תנתן לו ובלי מזונות, ענה בן ציון בנחת:

– חביבי, בשבילי עשיתי זאת; כי אלמלי ידעה אשתי, שהתחייבתי במזונותיך לא היה מספיק לה כל הון ביתי לצאת ידי חובתה כלפיך, בעוד אשר עכשיו, בלי התחייבות מצדי, על שולחני תאכל כאחד מאתנו ואין מכלים דבר.

בין הכפריים באי מועד להתפלל בבית בן ציון היה תמיד גם הצעיר אפרים עם אביו הזקן. ביער בסביבות וילנה בלה אפרים את ימי נעוריו במשרפות העטרן, אשר לאביו שם. בין עצמם עבותים, ליד מדורות אש, צמח וגדל ויהי חסון כאלון. בעודנו נער חלה אביו את רגליו ולא יכול לצאת ולבוא. ויהי הנער אפרים מוביל את תוצרתו, פחם ועטרן, למכירה העירה וילנה, ובשובו היה עוזר על יד אביו בתעשיה. לרגלי נסיעותיו התדירות רכש לו אפרים חוג מכרים וידע להתהלך עם אנשים. לקוחותיו אהבוהו ויאלפוהו ארחות חיים, אף הזהירוהו מהגייסות המרובים, המשוטטים בארץ בימים ההם, בעלות הצרפתים להלחם ברוסיה. אך הוא היה עשוי לבלי חת והמשיך את נסיעותיו כסדרן, גם נפגש בדרך עם חיילים צרפתיים וכל רעה לא אונה לו. בלילות החורף הארוכים היה יושב עם אביו ומספר את השמועות המתהלכות בעיר, כי הצרפתים בורחים במנוסה מרוסיה ודרכם זרועה חללי רעב וכפור, ואלה מהם הנופלים בידי הקוזקים והאכרים יענום שוביהם באכזריות נוראה וישרפום באש או יקברום חיים. באחד הלילות האלה, עת הזקן נם שנתו ואפרים עומד על המדורה ועושה מלאכתו, נגש אליו מבין סבכי העצים איש לבוש בגדי השרד אשר לצבא הצרפתים וילקוטו על שכמו, ובשפת פולנית נשחתה הסביר לו, שהוא שר צבא צרפתי הבורח מהרוסים, ועד כה הצליח דרכו להמלט משבי וממות בענויים קשים. כעתה הוא מרגיש כי כלה כוחו מרעב ונדודים, והוא אומר לתת כופר נפשו את ילקוטו אשר עליו, המלא כסף וזהב, לאיש אשר יעבירהו את גבול אשכנז, ששם שרידי גדודו נחתים. אפרים מהר והחליט כי הוא האיש. מיד הכניסו אל בית אביו והאכילהו והשקהו, ואחר כך הציע לו לפשוט את בגדי השרד והחביאם בסתרי היער, וילבישהו מכנסי בד וטלית קטן וקפוטה ארוכה ומטולאה, ולראשו חבש כפה ועליה כובע שעיר – הכל כמנהג גוברין יהודאין בימים ההם. אחרי אשר סדר את פאת ראשו וזקנו ויראו פניו הכחושים כפני איש יהודי חלש וכואב, הוליכו אפרים אל מטתו, לשכב ולנוח, והזהירהו אם ישאלהו איש, לא יוציא מלה מפיו, כי אם יראה אות בידיו שהנהו אלם. למחר הטעין אפרים את עגלתו חבית עטרן ושק פחמים, ואת אורחו השכיב שמה ויכסהו בשמיכה ויובילהו לוילנה. השומרים, העומדים בשער העיר להשגיח על העוברים והשבים, ידעו היטב את אפרים ואת עגלתו, ובאמרו להם, שהביא אתו את דודו החולה לשאל ברופאים, נענעו לו בראשם לאות כי יעבור הלאה. בעיר נמצא לו מכר בעל סוסים קלים, אשר הוליכם בלילה בנתיבות עקלקלות עד בואם אל הגבול. שם מצא מומחים לדבר, אשר העבירו את הבורח בשלום והובילוהו אל מחוז חפצו. בשובו הביתה ישב אפרים עוד כשנתים ביער על יד משרפות העטרן, מבלי לשנות אורח חייו, ומלבד אביו לא ידע איש מכל הקורות אותו. רק מקץ שנתים ימים, במות עליו אביו, החליט אפרים לגלות סודו לבן ציון חוכר האחוזה, הקרובה למקום מגוריו.

בן ציון חשב עצמו לאב ולפטרון לכפריים, הבאים להתפלל ומתארחים בביתו בימי החגים. את כל אחד מהם היה שואל על מצב ביתו ועסקיו והיה שש להושיט עזרה לזקוקים בבצע כסף, בעצה או בשתדלנות. בבוא אפרים לחוג את ראש השנה בביתו, כמנהגו מדי שנה בשנה, שאלהו בן ציון, מה הוא חושב לעשות עתה ביער לבדו בלי כל עזר בעבודה. – לדעתי, – גמר את שאלתו, – נחוץ לך להתחתן, כי אז יהיה מי שידאג למאכלך ולתלבשתך הכל בזמנו והונח לך, כי תהיה חפשי מעבודת הבית ורק במשלח ידך תשים כל מעיינך. עוד זאת, כי אשת חיל אם תמצא, הנקל יהיה לה לסדר ביער משק בית, בקנותך עופות ושתים־שלש פרות, ותוצרת המשק תמכור בעיר והיה לך לעזר לא מעט. אפס כי אולי לא תשיג ידך די כסף לרכוש כל צרכי המשק, אל תדאג לזה, כי אני אוכל להלוות לך את הסכום הדרוש עד שתסתדר ולא יקשה לך לפרוע חובך לאט, לאט.

– לא ר' בן ציון, אין לי מחסור בכסף, – השיב אפרים אמריו, – להיפך, יותר מדי יש לי כסף ואי אפשר לי להשתמש בו לפי שעה. סוד כמוס הוא עמדי, אשר מבלעדי אבי המנוח איש לא ידעו, ואתה הוא האיש היחידי שאני יכול וצריך לגלות לפניו את כל לבי.

ואפרים ספר לבן ציון את כל הקורות אותו עם שר הצבא הצרפתי, והוסיף דבריו לאמר:

– החשיתי עד כה ולבא לפומא לא גלי מכל אשר קרני, לבל למשוך עלי את עיני הבריות. נזהר הייתי מלקנות לי פרה חדשה או סוס חדש, בשעה שרוחי תשאני לפתח כשרונותי בעסקים גדולים לפי הוני הרב. אולם קשה לי להבליג על תשוקתי, ועל כן החלטתי לפנות אליך. הנה שמעתי, כי האציל רושידובסקי השעה דחוקה לו והוא רוצה למסור את דואר הסוסים, שהוא חוכר מאת הממשלה, לאיש אשר ילווה לו כסף. הבה, קח נא אתה ממנו בכספי על שמך את החכירה, ואני למראית עין אהיה לפקיד לך ולמנהל העסק, והרווחים שיתן העסק נחלק בינינו. ודע לך, כי רווחים הגונים נמצא בעסק הזה ואל יהיה קל בעיניך, כי אני כבר חקרתיו ויודע אותו היטב, הגע בעצמך: הממשלה משלמת בעד כלכלת שלושים סוס שלש מאות רו“כ לשנה לכל סוס, בשעה שאפשר להחזיק רק עשרים סוס ולכלכל יפה את כל אחד מהם בסך מאה ושלושים רו”כ לשנה. גם שכר הדירה ומשכורת הנהגים משלמת הממשלה כפלים מערך מחירם בשוק. לפי זה אם גם נוריד מהחשבון אלף, ואפילו אלפים רו“כ, למקרי פגע ומשחת בסוסים ולמתת שוחד לפקידי הממשלה, גם אז ישאר לנו עוד ריוח לאלפים. חבל, שאין ליהודים הרשות להשתתף בהתחרות ולקבל חכירת הדואר ישר מיד הממשלה בלי אמצעות ה”פריצים"! – סיים את דבריו והשתקע בהרהורים מדי דברו בעסק הרצוי לו.

ככלות אפרים לדבר, קם בן ציון נרגש ממקומו ויגש אליו, טפח על כתפו בחבה ויאמר:

– בן חיל אתה אפרים! אכן רב אומץ לבך בהצילך את הצרפתי, אולם נעלה על זה גבורתך, שהתגברת על יצרך ומשלת ברוחך זמן רב, עד כי לא יעלה על דעת מי שהוא להטיל עליך צל של חשד. ואשר לחכירת הדואר דברת נכונה, ועוד השבוע אתראה עם האציל רושידובסקי ואקוה, כי בעזרת השם יסודר הענין. אני אקח את העסק על שמי בשבילך, אולם הואיל ואתה תנהל את העסק והוא מקנת כספך, מה יש לי צדקה לקחת חלק ברווחים? יהי לך אשר לך, ידידי, וה' יהיה בעזרך בכל אשר תעשה.

אחרי אשר סודר ענין החכירה, נאות בן ציון לתת את אחותו לאה הצעירה ממנו לאשה לאפרים, והזוג הצעיר ניהל את תחנת הדואר. הודות למרצו הרב ולהשגחתו המעולה של אפרים, היתה התחנה שלו למופת בסדריה וגם נתנה לו שכר טוב. במרוצת הזמן חכר לו עוד שתי תחנות סמוכות לזו, והיה הוא סובב עובר מתחנה לתחנה ועיניו משוטטות בכל. באחד הימים הודיעוהו רשמית, כי בקרוב יעבור הקיסר ניקולי הראשון בנסעו הנגבה דרך התחנות שלו. ימים ולילות שקד אפרים על המלאכה כדי להצטיין לפני הקיסר והשרים בגאון סוסים אבירים, העדויים כלי רתמה מפוארים, בהדרת פני נהגים לבושי מכלול ובמהירות הרתימה והנסיעה. בבוא הקיסר אל התחנה הצפונית הראשונה שללו, היה אפרים בין הפוגשים אותו, וגם הוצג לפניו בתור מנהל התחנה. בין רגע הוכנה הרתמה והקיסר נסע הלאה. באותו רגע דהר אפרים על סוס קל המרוץ, ובעשותו קפנדריא בנתיבות צדדיות, הספיקה לו השעה להקדים את מסע הקיסר ולהיות בין הפוגשים אותו והמוצגים לפניו גם בתחנה השניה. ככה היה גם בתחנה השלישית, עד כי הסב עליו שימת לב הקיסר, אשר פנה אליו וישאלהו:

– כמה תחנות אתה מנהל?

– אלה השלש, שזכיתי ללוות את הוד מלכותו!

– מנהל טוב אתה. מכל התחנות שעברתי, שלש אלה שלך הם הכי מסודרים, אמר הקיסר.

ובפנותו אל הסובבים אותו הוסיף:

– מנהלים כאלה כדאים, שהם יהיו הקבלנים לחכירת תחנות הדואר.

לפי בקשת אפרים נרשמו דברי הקיסר בפנקס הדואר המקומי לאות על ידו. ובהגיע המועד לחכירת קבלנות הדואר מחדש, הגיש אפרים את העתקת דברי הקיסר לשר הפלך, ומאתו היתה שומה למסור את חכירת שלשת התחנות לאפרים כפי התנאים שהוא הציע בלי כל התחרות. רבה וגדולה היתה שמחת אפרים בהשיגו מטרתו, שאליה שאף כל הימים, להיות קבלן הממשלה ישר בלי מתווך, גדולה, שאולי הוא היהודי היחידי בדורו שזכה לה. אפרים ידע להטות אליו לטובה את לב פקידי הממשלה, ולימים היה לקבלן חוכר רוב תחנות הדואר בפלך וילנה. לעת זקנתו הושיב אפרים את בניו למנהלי התחנות, ושתי תחנות, סמורגון ופרודי, אשר בין הערים וילנה ומינסק, מסר להנהלת בנו של בן ציון מיטבו, אהרן אברהם, הוא הסבא שלי, שהתחתן אז את בת ר' דוב חילימר.

 

ד) אבי הסבתא שלי    🔗

ברגש הערצה מיוחדת היה דודי הזקן מספר לי על אודות ר' דוב זה ומתאמץ לתת לי מושג מחיי אבותינו בדור ההוא. ר' דוב חלימיר היה תלמיד מובהק להגאון רבי אליהו מוילנא, וכמו רבו זה היה גם הוא איש חסיד וקדוש ועוסק בתורה יומם ולילה. בבוקר ובערב אחר התפלה היה לומד שיעורו בהקלויז של הגר“א וגם בשבתו בביתו היה השונה לימודו כל היום. דירתו היתה בחדר מעורפל, שריח טחב נודף מקירותיו, ובאמצע החדר עמד ארון גבוה ורחב, שכאילו גזרו לשני חצאים. פעם אחת חלתה אחת משתי בנותיו, והרופא הזהירו לבל יפריע במשנתו בלילה את שנת החולה, ומאז היה מוציא בכל לילה את הבגדים והחפצים מתוך הארון ומתכווץ ונכנס לתוכו ומכניס גמרא ונר אתו וסוגר הדלת אחריו ואינו פוסק פיו מגרסא כל הלילה. הוא לא ידע דאגת פרנסה, כי כל מחסורו היה על אשתו נחמה לאה. שהיתה לה חנות של מכולת ברחוב האטליזים ותפרנס את בעלה ואת שתי בנותיה, אשר ילדה לו. היא טפלה בו כאם רחמניה בעולל טפוחה, וכאשר גדלו הבנות העריצוהו שלשתן וכל מעינן היה בו להכין אכלו ולבושו לבל יחסר לו דבר. מהר נמצאו קופצים על בנות תלמיד חכם כזה, ותנשא האחת לר' בנימין מרדכי, שהיה אחר כך לרב, והשניה, שרה הדסה, נשאה לאהרן אברהם בנו של בן ציון. ביום חתונת בתה הצעירה תקף רוח מרד פאסיבי את נחמה לאה, אשר נשאה תמיד בדומיה את טרחה ומשאה, ונגדה למחותנים ולהרבנים, הנוכחים בקבלת פני החתן, הודיעה בקול בוכים, כי לא תלך להכניס את בתה אל תחת החופה כל עוד לא יאציל לה בעלה מחצית חלקו בעולם הבא משכרו הצפון לו בעד תלמוד תורה. לפי דבריה, ידוע לה, שכבר היה בעולם תקדים בדומה לזה, הלא היה הקנוניא בין בני זבולון, הסוחרים ועוברי ימים, ובין בני יששכר יודעי בינה לעתים, שהיו עוסקים בתורה, לחלק ביניהם שכרם בזה ובבא. ר' דוב השתומם לשמוע תביעת אשתו וטען בתמימות, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כי איננו יודע, אם יש שכר לעמלו, מכיון שהוא עמל בתורה שלא על מנת לקבל פרס. לבסוף חזקו עליו דברי המחותנים ותחנוני בנותיו, ויתן לאשת בריתו את כל חפצה, אשר שאלה מאתו, ותהי שמחת החתונה שלמה. כעבור שבעת ימי המשתה והזקנים נשארו גלמודים, אמר ר' דוב לאשתו שהוא חושב, כי לא שלם עולמו עד הנה, יען כי העולם הלא עומד על שלשה דברים והוא מקיים רק שני דברים. היינו: תורה ועבודה זו תפלה, וחסר לו הדבר השלישי הוא גמילות חסדים. למנות החסרון הזה הציע לאשתו, שתתן לו איזה סכום כסף, שיוכל לקיים בו מצות גמילות חסדים. הזקנה מסרה את דבריו לחתנם לאהרן אברהם, והלה הרים תרומה חמשה רובלים, שמסרם לחותנו לשם גמילות חסדים בתנאי, שלא יתן הלואה בלי עבוט. כשנודע בקהל, כי ר' דוב החלמאי נותן כסף בהלואה בתור גמ”ח, בלי רבית, רבו הקופצים הזקוקים להלואות. ובמשך זמן קצר אזל ההון מקופתו, ובביתו הצטברו חבילות של חבולות, שאין בהן חפץ גם ללוה, גם למלוה. עוד גרוע מזה היה מצב המלוה בנוגע ללוים כאלה, שהתחכמו לעבוט עבוטם טלית מצויצת או כר ושמיכה, כי נוטל עליו לחפש בכל בוקר את בעל הטלית ולתת לו את טליתו לזמן התפילה, ובערב צריך היה להביא את הכסות או את הכר לבעליו, “כי במה ישכב” בלילה? לבסוף נתן אל לבו, כי ענין הגמ"ח גורם לביטול תורה ושכרו יצא בהפסדו, ועל כן נער חצנו מעסק ביש זה, החזיר את המשכונות ללוים, בהביעו להם מחילה גמורה על חובם הבלתי פרוע, ושב בכל לבו ללימוד התורה כקדם.

 

ה) עיירתי    🔗

כעבור עונת הגיוס לצבא, שבתי לבית אבי. זרם השאיפה לחדור לבית ספר הגבוהים, שתקפה בעת ההיא את הנוער היהודי, סחף גם אותי, ואבי נאות לי לשלחני למינסק להשתלם שם בלימודים ולהתכונן לבחינות בגימנסיום. בשנת התשע עשרה לחיי עזבתי את בית הורי ואת עיירת מגוריהם, שבה גודלתי ובה ביליתי ימי נעורי.

חביבים עלינו זכרונות ימי נעורינו, ובהיותם קשורים, כמו אצלי, בעיירת מכורתנו. על כן חוט של חן וחסד נעורים מתוח גם עליה וזכרה לא יסוף מאתנו. זה לי יותר מיובל שנים מאז עזבתי את עיירתי, ועוד היום בתנומות עלי משכב תמונות יושביה ומאורעותיה בימים ההם על פני יחלופו ומראה דמותה החיצוני כמו חי עומד נגד עיני.

על אם הדרך היא יושבת, היא דרך המלך, ההולכת מוילנה, עיר הפלך, מצפונה ללידא עיר המחוז, דרומה. במבוא העיירה משתרע לימין הדרך אגם מים, ואחריו ימשכו משני צדי הדרך שתי שורות בתי עץ. במרכז העיירה נפסקת השורה השמאלית ומהווה ככר רחבת ידים כחצי גורן עגולה. באמצע הככר עומדת הכנסיה הקתולית ועל ידה מגדל עם שלשה פעמונים, שונים בהקפם וגדלם. מסביב לה גדר אבנים נמוכה, שהריסותיה רבות מכל צד, והפרץ הנרחב ביותר הוא לפני מגדל הפעמונים, שבו יעפילו היהודים לעלות לצלצל בפעמון הגדול עת תתלקח אש באחד הבתים. מאחורי הכנסיה נפתח שער לחצר הכומר, ששם היא דירתו ודירת אחותו הצעירה, עקרת ביתו; מהחצר נכנסים לגן עצי פרי, הצומח דובדבנים, תפוחים ואגסים. זה היה גן הפרי הראשון שראיתי בחיי, – כי עזריאל הקצב שכננו לקח אז בחכירה את הגן מהכומר ויהי שומר אותו כל היום. לפנות ערב בשעת המנחה היה בא אברהם חיים בנו הגדול על מקומו לשמור עד אשר יגמור אביו תפלות מנחה ומעריב בצבור, ובשעת רצון אחת לקח הלה אותי ואת יוסף אחיו הקטן חברי להראותנו את הגן. מראה הגן נתן מושג ריאלי להגיוני על אודות גן העדן, שאמנם קשה היה להבחין בו בין עץ החיים לעץ הדעת, אולם האילוזיה של “להט החרב המתהפכת” שומר הדרך התגשמה בדמות הכלב השחור, הרובץ בסוכתו קשור בשרשרת ומבטו אימה. מבעד לגדר הכנסיה, משלושת עבריה סביב, היה מגרש שהוא ריק חמשה ימים בשבוע, ויומים, ביום ראשון וביום הרביעי, הוא מלא עגלות רתומות לסוסים, ועל ידם בעליהם, האכרים מכפרי הסביבה, הבאים להתפלל ולמכור תוצרתם ולקנות צרכיהם בחנויות. משני צדי המגרש היו בנוים בתי מרזח וחנויות, ומקצה המגרש הגובל בדרך המלך שוב נמשכת שורת הבתים, מקבילה לעברה הימני עד קצה העיירה, ששם עובר תפקידם לשדרות עצי לבנה, לעמוד בצדי הדרך עד העיירה הסמוכה. כמאה ועשרים בתים מונה העיירה, ומהם של נוצרים שנים הקיצוניים לפאת נגב: מימין הדרך ביתו של הרצען יוזף כזבי, ומשמאלה – בית הנפח בורישה. מלבד אלה השנים והכומר גרים בעיירה עוד “גוים”: פקיד הדואר, חמשה נהגים בסוסי הדואר, סטס ה“שבת גוי” והשוטר, שבימי נשתנה שם כהונתו הרשמי כמה פעמים וקראו לו קלויצבויט, דוזורצי, ולסוף – אוריאדניק. לכל בית יהודי יש חצר גדולה ועל ידה גן ירק גדול, שבעליו מטפלים בו בחיבה יתרה וכל בני הבית משתתפים בשקידה במזרע ובאוסף תפוחי אדמה וכל מיני ירקות לכל השנה. רק מגרש אחד רחב ידים לא עלתה עליו מחרשה, והוא מגרש העדה כולה, שעליו נמצאים בניני הצבור. שם ביתו של רב הקהלה, באר צבורית, בית המדרש עם חדר הקהל, ובית הכנסת – בנין גדול וריק בלי תקרה, שתחת גגו העזוב צפרים מקננות וממלאות חללו בצפצופן. אצל בית הכנסת עמד בית הטהרה וסמוך לו בית קברות רחב ידים, מוקף גדר עץ גבוהה, ותוכו יער אילנות עבותים פורשים ענפיהם על שורות המצבות וציוני נפש אשר לרגליהם.

שמו של רב הקהלה, אשר “שכן כבוד” בעיירה בימי נעורי, היה ר' יחזקאל חפץ. הוא היה רב פעלים במקצועו והרים את קהלתו הקטנה והדלה על פני אחיותיה הקרובות ויעש לה שם בספריו אשר עשה לתקנת הצבור. הוא שנא את הדרשנים “המגידים”, הסובבים בעיירות להטיף מוסר ולהספיד שוכני עפר, מקטן הרבנים עד רב פפא, והיה קורא עליהם את המקרא: “כשועלים בחרבות וכו', לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל”. ועל המחברים ספרי דרוש ופלפול היה אומר, שהם טחים תפל ואין להם אחיזה בחיים, וכנגדם היה מראה על הספרים שהוא כתב והוציא לאור, שלא לתוהו בראם, שהם הנם הלכה למעשה, שכל אחד מהם היה דבר שהזמן דרש לטובת הצבור ואי אפשר היה להמנע מהם. ואלה תולדות ספריו: הסביבה, שהוא גר בה, ארץ נגב היא, והעיירות המפוזרות פה ושם לא על נהרות כוננו, ותהי זאת לפוקה ולמכשול לרבים מבני ברית, אשר זווגם לא עלה יפה ולא יכלו לדור בכפיפה אחת, – כי אי אפשר היה להם להפרד כדת, יען כי אין כותבים גם פטורין אלא רק במתא דיתבא על נהר… ראה הרב כי רבה המכשלה הזאת, בהפריעה לשלום בית וגורמת להוצאות מרובות למתגרשים, המוכרחים לנסוע להתגרש בעיר אחרת, ועוד זאת כי יש בזה חסרון כיס לו, להרב, להסופר ולעדים, כולם אנשים מקומיים, אשר בתור עניי עירם הם על פי דין קודמים לעניי עיר אחרת, – ראה זאת הרב וחשב מחשבות, כיצד אפשר לתקן המעוות. אז נתן את לבו להתחקות על מצבו הגיאוגרפי של האגם, הנמצא בקצה העיירה. זה היה מקוה מים כסיר נפוח בימות הגשמים ומתיבש מקצותיו עד החצי בקיץ, ונחשב מקדמת דנא לאגם רפש. עוד טרם נסעו לוינגסטון והבאים אחריו למסעיהם, לחקור לדעת את אגמי אפריקה ואת מקורות יאורי הנילוס הלבן והכחול, – והרב שלנו כבר החליט לתור את סביבות האגם של העיירה ולמצוא את מובאיו ומוצאיו לתועלת קהלתו. ביום בהיר אחד יצאה את העיירה חבורת אנשים ומקליהם בידיהם, ופניהם מועדות לעבר האגם. באמצע הלך הרב, מימינו – פייוול, שמש בית המדרש ומשמאלו – אברהם יהודה, חוכר המרחץ והמקוה הצבוריים, בתור מומחה להידרולוגיה, ועליהם נלוה סטס ה“שבת־גוי”, ההולך עמם לשמשם ולהיות מגן בעדם מכל צרה שלא תבוא בדרך. ימים אחדים חקרה האכספדיציה את סביבות האגם: בבוקר, אחרי תפלת ותיקין ופת שחרית, הם יוצאים, ובצהרים הם שבים, – ומאומה לא נשאו בעמלם, עד ששחקה להם השעה ונפגשו באכר זקן, ששאלם מה הם מבקשים. סטס הסביר לו את הענין ככל אשר שם הרב בפיו, ובראותו שהאכר שותק וכאילו מתיחס באי־אימון לדבריו, הוסיף סטס משלו, כי בקבוק יי“ש ינתן לאיש, אשר יעזור להרב למצוא מבוקשו. לשמע הדברים האלה אורו פני האכר ונפתח סגור פיו, ובשפה ברורה באר להרב ולבני לויתו, כי מעבר לחצר ה”פריץ" לפאת מערב נמצאים מעינות ומשם נחל יוצא ומפכה מימיו אל תוך האגם אשר בחצר, ומן האגם הזה המים נמשכים ועוברים דרך בצה ונופלים אל אגם העיירה. למחר הלכה כל החבורה בלוית האכר אל המקום אשר אמר וסיירו את הסביבה ההיא ונוכחו שאמת נכון הדבר. הוברר, כי המים יוצאים ממעינות ודרך נחלים ובצות הם חודרים אל אגמנו מפאת מערב, בעוד אשר בקצה האגם המזרחי עומדת טחנה ועל ידה סכר למים, ובעת גאות המים פותחים את הסכר, ומי האגם משתפכים דרך הטחנה ויורדים אל הנחל ההולך מזרחה בין נאות דשא ושדות מרעה. את כל פרטי החקירה ותוצאותיה כתב הרב על גליון וחתמו כל הנוכחים בסיור.

 

ו) טיב גטין    🔗

מכיון שהוברר, שיש לו להאגם מעילנא ומפיקנא ומימיו נוזלים, הדין נותן שהוא כשר להקרא בשם נהר, אבל דא עקא, שלא ידוע שמו הפרטי, בעוד אשר בגט צריך לסמן את השם הפרטי של הנהר, שהעיר יושבת עליו. הפעם פנו ישר אל זקני הכפרים הקרובים בשאלה, מה שם הנהר הזה? התברר שהאגם בעצמו הוא בן בלי שם, אפס כי לסביבת המקום ההוא יש קוראים בשם באלאטנא (בצה), ואחרים קוראים לה באלאטענקא (מדמנה). לישר ההדורים נועדה ישיבת הבד“צ המקומי, שמלבד הרב השתתפו בה ר' שלמה הדיין, ר' זאב זקן המלמדים ור' יהושע זקן הפרושים, ובצרוף בעלי בתים נכבדים החליטו פה אחד להסב את שם המקום על הנהר ולקבל את שתי הגרסאות, ולפי זה יקרא שם הנהר בישראל: באלאטנא ובאלאטענקא כאחד. את החלטת הבד”צ ופרטי חקירותיו ערך הרב עלי ספר והוסיף לזה גופי הלכות ומראה מקומות בתלמוד ומפרשיו, להוכיח בודאות גמורה, שיש לו רושת לסדר גטין בעיירתנו, ואת פתשגן הכתב שלח לעיון ולאישור הרבנים גדולי ההוראה בימים ההם: ר' יצחק אלחנן מקובנה, ר' אייזיק חריף מסלונים ור' מרדכי מלצר מלידא. במרוצת הזמן נתקבלו תשובות הרבנים, שהם מסכימים לתוצאות החקירה ומתירים לסדר גיטין בעיירה ולכתוב שהיא יושבת על נהר בין שני השמות. יחד עם זה הסכמתם נתונה להדפסת הספר ולהפצתו בישראל, כי “כל כגון דא סמוכו לנא”. ככה יצא לאור עולם ספרו הראשון של רבנו, אשר פיו יקבנו על שם משפחתו בשם “אבני חפץ”.

אחרי אשר הוכן הבסיס העיוני לדבר, נגש הרב להגשימו בפועל ממש. ביומא דפגרא יצאו שני שמשים איש לעברו לקרוא בקול בחוצות ובסמטאות העיירה לכל תושביה להקהל לבית המדרש. שם הרצה הרב לפני עדתו על כל הנעשה עד היום והודיע כי החל מהיום במשך ירח ימים יכריזו בבית המדרש פעמים בכל יום, לפרסומי מלתא, את שמות העיירה והנהר שהיא יושבת עליו, ובמלאת הימים האלה, הרשות נתונה לסדר גטין בלי שום חשש ופקפוק.

ככלות הרב את דבריו קרא השמש מעל הבמה מתוך הכתב את הדברים האלה:

“מכריז ומודיע בפקודת הרב והבית־דין־צדק ובפקודת שבעה טובי העיר, שעיירתנו נקראת ונכתבת וואראנאווא בארבע אלפין ושם הנהר, שהעיירה יושבת עליו, הוא באלאטנא בשלש אלפין או באלאטענקא בשלש אלפין ועין אחת, ולהשומע יונעם ותבוא עליו ברכה”.

ככה הכריזו פעמים בכל יום, ערב ובוקר בזמן התפלה, במשך שלשים יום בעיירתנו, ומודעות נשלחו על אודות הדבר הזה לעיירות הקרובות ולישובי היהודים בכפרים, למען ידעו את החדשה אשר צמחה בעיירתנו, וכי אפשר לכל איש ואשה מבני ברית להשתמש בה. ובעיירה עצמה רבתה התכונה בימי המלואים האלה: הרב היה עסוק בשנון הלכות גטין הלכה למעשה. הסופר סת“ם, שמימיו לא יצא מתחום העיירה, נסע עם יקותיאל בעל העגלה לוילנה ובעזרת קרובי אשתו, הגרים שם, עלה בידו להשיג שם ספר כריתות ישן, ובשובו עם הספר היה יושב שעות ארוכות ומחנך את ידיו לכתיבת י”ב השורות דוגמת הטופס שרכש לו. גם האברכים חתני בעה"ב ובחורי הישיבה לא טמנו יד בצלחת ולמדו ידיהם לחתום בתור עדים על הגט, כשתהיה הזדמנות לכך.

בין הבאים להשתמש בתקנת הרב היה כפרי עשיר. שהשיא את בתו לצעיר תופש תורה “מתמיד”, וכעבור איזה זמן הרגיש בחתנו, שרוחו חובלה: לעתים קרובות אינו עונה לקוראיו ומדבר זרות לפעמים. שאלו ברופאים, ואלה בדקוהו ומצאו, כי חוש השמיעה שלו מקולקל מילדותו וברבות הימים הלכה וגברה חרשותו, וכתוצאה מזה הועמה בינתו ורוחו נכאה. אי לזאת נדבר החותן עם קרובי החתן ופנה אל הרב בבקשה לסדר גט פטורין לבתו. הרב סרב למלא מיד את בקשתו, כי מכיון שהמגרש הוא חרש וגם ספק שוטה, סידור גט כזה דורש עיון רב ועליו לבוא בכתובים עם גדולי ההוראה ולשמוע חות דעתם. הכפרי שדל את הרב בדברים לבל יחמיץ את דינו ורמז לו שלא יקפח שכרו, והרב הבטיח לו להשתדל לבצע חפצו במהירות האפשרית. ואמנם קיים הרב את הבטחתו. ימים ולילות ישב על מדוכה זו, שחה בשקידה בים התלמוד ומפרשיו והעלה פנינים ממעמקיו, וכתוצאה מעבודתו הרבה הופיע ספרו השני בשם “מלאכת חרש”.

 

ז) ה“שבת־גוי”    🔗

מה“גוים” המעטים גרי העיירה האחד היה סטס ה“שבת־גוי”, שמלא תפקיד חשוב בחיי הצבור היהודי ורשומו היה ניכר בקהלתנו. מכורתו ומולדתו – בערפל חתולתן, ואיש לא התענין לחקור לדעתן, אך זה גלוי וידוע כי באחד הימים בא סטס לעיירה עם אחוזת מרעיו וישתו וישכרו שנים, שלשה ימים, וכשהתפכח ראה שחבריו עזבוהו והוא נשאר בדד. היה הדבר בשנות הששים אחרי אשר דכאו הרוסים את מרד הפולנים, ומורביוב העריץ שלט בליטא ורדף באף את הפולנים ואת הדת הקתולית. כראות שוטר העיירה את סטס, כי פולני הוא וקתולי, אסרהו ויוליכהו ללידא עיר המחוז. כעבור ימים אחדים שבו שניהם, והשוטר הודיע לכל, כי סטס זה קבל עליו את הדת הפרבולסלבית ולא עוד סטס יקרא, כי אם אוסיפ אוסיפוב יהיה שמו. אולם הצבור היהודי לא התחשב כלל במהפכה הרוחנית, שהתחוללה בחיי המומר, והמשיך לקרא לו בשם סטס, ואפילו סטסקה, והוא נענה לשם זה ולא הראה שום התנגדות. כשהכרתי לדעתו בסוף שנות הששים היה כבן ארבעים וחמש, בעל קומה ממוצעת, דל בשר, פנים צנומים, שערות ראשו אפורות ויורדות על מצחו הקטן, ועיניו קטנות ואדומות. בשעה שאיננו שכור הוא רך המזג ונכנע לכל מהיר תנועה וקל ברגליו. דירתו הקבועה היא בבית המרחץ הצבורי, ונחשב לדיירו של חוכר המרחץ מאת הקהל, ולפיכך הוא כפוף לו. הוא שואב ומכין מים לרחיצה, מסיק את תנורי המרחץ ומחמם את המקוה לעת הצורך. בכל ערבי שבתות ומועדים, בבוקר, הוא הולך במרוצה מקצה העיירה ועד קצה ומכריז וקורא בקול־יהודית: “נשים לכנה למרחץ!” ובצהרים הוא ממלא שוב את חלל העיירה בקול קריאתו: “בעלי בתים: למרחץ לכו!”. בגמרו את קריאתו הוא ממהר לשוב אל משמרתו במרחץ ולהרבות הבל, לסייע בידי הרב ונכבדי העדה להתפשט, להעלותם על האצטבה העליונה ולרחצם. ובערב, אך קרא החזן מזמור “לכו נרננה” וסטס כבר עומד בפתח בית המדרש לשמור על הנרות הדולקים שאם יפול אחד מהם ימהר להקימו ולהשיבו למקומו, ובראותו את המתפללים רוקקים בתפלת “עלינו” הוא מתחיל לכבות את הנרות. אחר כך הוא הולך לבקר אצל בעלי הבתים לכבות את פתילי הנרות העוממות ולתקן את המנורות ומקבל שכרו פרוסת חלה. ביום השבת טרם האיר הבוקר, סטס ממהר לבוא לביהמ"ד להדליק את הנרות, אשר לפני העמוד, ואיננו מתעכב שם, כי ידיו מלאות עבודה לחלוב את פרותיהם של בעלי הבתים החשובים ולהוריד מעל השולחנות את הפמוטים, שנשארו עומדים עליהם אמש.

במה דברים אמורים בשבתות כתקונן, כשהכל הולך כשורה, בלי כל פגע. אבל יש לפעמים מקרה אסון ר“ל, שבליל שבת נקרע אחד מעירובי תחומים, המקיפים את העיירה, והעם ישן בבטחה אחר סעודת הערב ולא חלי ולא מרגיש, ובבוקר כל אחד קם משנתו, חוטף את תיק הטלית, שם לתוכו את הסידור ואת החומש וממהר לעבודת הבורא, ואחריו אשתו עם “קרבן מנחה” ו”צאינה וראינה" ומפתחות הבית קשורים באזור סינורה. הם אך יצאו מפתח ביתם אל אם הדרך ויפנו ללכת אל עבר בית המדרש, וקולות קוראים מכל עברים: “עמדו, אסור ללכת!” אז יראה לעינים מחזה מוזר: לכל אורך הרחוב, מסוף העיירה ועד סופה, עומדים אנשים כעמודי הטלגרף איש על מקומו, ומפיות כולם נשמע קול צוחה: “סטס, סטס!”. יש אשר מקרה האסון יקרה בעונת הסתיו, ורגלי העומדים טובעים ברפש ובוץ, או בחורף, בין רגבי שלג וכפור, ישועו לעזרה וממקומם לא ימושו. בינתים כל אחד מוציא את ממחטת האף שלו ומקשרה לגרגרתו, מריק את כיסיו וכל הנמצא שם הוא מניח אל תוך תיק הטלית, שם את התיק ואת הספרים תחת בית השחי ופונה לצדדין לראות מאין יבוא סטס. על פי פקודת הוריהם משוטטים הנערים בחצרות ומוצאים את סטס חולב פרה באחת הרפתות; הם מוציאים אותו אל הרחוב, ובדרך הלוכם הם מזרזים אותו בדברי־כבושין ומראים על הסכנה הנשקפת למסכנים העומדים שם ברחוב לאחר לא רק קריאת שמע של שחרית, כי אם גם ה“קדושה” הראשונה. והנה סוף, סוף נראו פני סטס, ומבין שורות העומדים פורצת צעקה גדולה מפיות אנשים ונשים לאמר: “סטס, אולי תגש, אני קודם!” וסטס הולך שפי בין העומדים, בריחוק מקום קצת, לבל תגע בו יד, וטוען: “איכה אשא לבדי את כל הכבודה הזאת? גם אני רק אדם ולא אל”. ומדי דברו הוא חוטף מידי יחידי סגולה, גברים ונשים, את צרורותיהם, ובהעמיסו על שכמו ככל אשר יוכל שאת, הוא רץ בחפזון לבית המדרש. אחריו יבדלו יצאו מתוך שורות העומדים ביהירות והכרת ערך כבודם אלה המאושרים, אשר בחר בהם סטס לבכרם על פני אחיהם, והנשארים על עמדם מביטים אחריהם בעיני קנאה, ומהם רוטנים גם מקללים בלחישה את ההולכים. בצפיתם לתשובתו של סטס, מתלוצצים הנצבים ואיש אל רעהו מרחוק ידברו, כיצד אפשר להקדים פני הרעה לעתיד; ותהי העצה היעוצה להשתדל להשיא את סטס אשה ותהי לו עזר כנגדו, ומי יודע, אולי גם יראה זרע, והיתה העיירה בטוחה לאורך ימים וכל אסון – משחק לה.

בין כה וכה וסטס שב מבית המדרש ושקים ריקים בידו, ועוד טרם יגש הוא מרגיע מרחוק את העומדים ומחכים לבואו, שעוד יספיקו לבוא לפני ה“קדושה” הראשונה, כי ירחמיאל הנפח מתפלל שחרית היום והוא בכונה מאריך בתפלתו. עד מהרה הוא ממלא את השקים ומטעינם על כתפיו, והעם שואף רוח לרוחה והולך אחריו. אחר התפלה בשבתות כאלה עוד שעות תעבורנה, וסטס רץ רצוא ושוב להביא לבעליהם את תבשילי השבת מהמאפיה או מתנורי שכניהם. זמן רב אחרי מקרה כזה נדונים בדבר ומנחשים למצוא את האשם באסון. יש תולים את הקולר בעבדי ה“פריץ” אדוני העיירה, המובילים תבן ומספוא מהגרנות אל ה“חצר” דרך העיירה בעגלות מלאות וגבוהות, עד שהמוט המעיק מלמעלה מגיע לחוטי העירוב, והיושבים על העגלה תופשים בו בכפיהם, והוא נקרע בזדון או בשגגה. אולם רבים נוטים לחשוד את סטס, שהוא בעצמו, ואולי ע“י קנוניא עם אחד מנערי ה”חצר" קורע את חוט העירוב, בידעו שיש שכר לפעולתו זאת; וראיה לדבר, שאסונות כאלה יקרו ויאתיו תמיד פתאום בליל שבת קודש, בשעה שאין עוד אפשרות לתקנם. אך במרוצת הזמן, באין הוכחות מספיקות להאשמה, הדבר משתקע לאט לאט ונשכח עד השנות מקרה אסון כזה עוד הפעם.

שרות חשוב ונכבד הראה סטס פעם לשלש קהלות קדושות; וזה הדבר: שתי עיירות סמוכות היו לעיירתנו, מהלך 15–20 פרסא זו מזו. כלפי הממשלה נחשבו אז כולן לקהלה אחת, שכל חבריה ערבים זה בזה בנוגע לתשלומי מס הרכוש והצבא. את מס הרכוש היו מכניסים ראשי הקהל, שנקראו בפי הרשות בשם “גובים”, כל אחד לפי מכסת הנפשות, הכתובות בפנקס העדה, ומס הצבא הוטל על שלשתן להביא בכל שנה נפש אחת ומחצה, או שלש נפשות לשנתים. פעם אחת, כשנאספו יחד שלשת הגובים בין כסא לעשור לרגלי תפקידם בעיר המחוז, נודע להם שבשנה זו נתקבלו אתרוגים במספר מצומצם מאוד ויש למכירה רק אתרוג אחד במחיר גבוה. אז נועצו יחד והחליטו לקנות את האתרוג בשותפות בשביל שלש הקהלות ולמצוא איש עתי, שימציא אותו פעם ביום לכל קהלה במשך ימי החג. לשליח מצוה זו נבחר סטס שלנו, ובכל יום ויום היה סובב את שלש העיירות, כשהוא רוכב על סוס, וממציא את האתרוג להרב דמתא, ועד שהרב ונכבדי העדה מברכים על האתרוג ומאריכים בנענועים סטס סועד לבו ואחר כך הוא נוסע הלאה. כגבור מנצח משדה הקרב שב סטס בפעם האחרונה בהושענה רבה מסבובו וסר לבית הרב, ששם כבר חכו רבים לבואו, וכולם הללוהו בפניו אחרי הווכחם, שהפטום נשאר שלם למרות טלטולי הדרך הרבים שטלטלוהו בימי החג. שנים רבות אחר כך היה סטס מזכיר בגעגועים רבים את מנת היי"ש, אשר השקוהו אז בבית הרב ובהמשך לזה בשמחת־תורה בשנה ההיא.

ברם עצם גדולתו והדרו של סטס יראו יומים לפני הפסח. אז הוא יושב בבית הרב בתור סוחר, העומד לקנות את כל טוב היהודים, שיש בו חשש של חמץ. כל יהודי העיירה עוברים לפניו ומאירים לו פנים, נגשים אל הרב וחותמים חוזה ומקבלים קנין, כשהם אוחזים בקצה מטפחתו, ובה בשעה נושאים עין מבודחה על הקונה החשוב, היושב בקצה הספסל, מטילים מעות לקערה, העומדת על השולחן לפני הרב ומושיטים פרוטה גם לסטס, ובאופן כזה מצטבר על ידו סכום הגון, עד רובל כסף ויותר. מזה הוא נותן להרב בתור דמי קדימה על חשבון הקניה, עשרים גרה, ואחרי אשר הרב קורא לפניו את כל תנאי המכירה, הוא חותם את החוזה, מקבל קנין במטפחת ושותה כוס יי"ש לחיי הרב ולחיי כל עדת בני ישראל ומסתלק לעבודתו במרחץ לכבוד החג.

אפס כי לא תמיד עמד סטס על הגובה הדרוש לאיש צבורי. היו זמנים, שהועם אורו ונעו מעגלותיו, וגרמה לזה תמיד סיבה אחת, – כשקרה מקרהו להגדיש הסאה ולשתות יותר מכפי הרגיל. אז היתה מתעוררת בו תאות השכרון ולא ידע מעצור ברוחו. אחרי שהיה מוכר ביי"ש כל מה שיש לו, היה דורש בחזקה, שיתנו לו עוד לשתות בהקפה, ושובר כלים ושמשות בחמתו, עד שמשליכים אותו החוצה. שם ברחוב הוא בא בריב עם העוברים והשבים, ודורש מהם פרעון חובות ישנים, בהזכירו עבודותיו במרחץ ובשבתות, שאף על פי שנתנו לו פרוסת חלה, במה נחשבת זאת לעומת כל החסדים שהוא עשה. ככה היה משתולל שנים, שלשה ימים, להקת נערים מלוה אותו ומתגרה בו, והוא מקלל ומכה באגרוף וסוקל באבנים, עד כי תגדל המהומה והגיעה הזעקה לאזני השוטר, והלה בא וסוגר את סטס על מסגר לזמן ידוע, ושב ורפא לו.

מקרה לא טהור כזה קרה פעם בערב פסח, שחל להיות בערב שבת. בעודנו מבוסם מכוס היי“ש, ששתה בגמר העסק של מכירת החמץ, נכנס סטס לביהמ”ד בשעה שהבכורים מסדרים סעודת מצוה לרגל סיום אחת ממסכתות התלמוד, ואחד המשתתפים הגיש לו כוס יי"ש; וסטס, אף על פי שאיננו בטוח בעצמו, שהוא פטר רחם, אבל כיון שהגישו לו לא סרב וישתה לחיי כל בכור בישראל.

ומכיון שתפסה אזנו, שהשתיה באה אחרי קריאת “הדרן”, נגש למסיבה אחרת, ששמע קוראים שם הדרן בסיום איזה מסכתא ושתה גם שם, ולא זז מכותלי ביהמ“ד עד שנגמרו כל המנינים והסיומים. למחרתו, בראשון של פסח, שחל בשבת, בא לשמש את נכבדי העדה ולברכם בברכת החג ושתה בתיאבון יי”ש של פסח והיה שבע רצון גם ביום ההוא. ממחרת השבת, שהוא יום השוק, מצא לו סטס מכרים מנערי האכרים והתפאר לפניהם בהצלחתו לשתות הרבה בימים האחרונים, ומתוך שיחה נכנסו בצותא לביתו של ר' שבתי־איצעלע־דוד־ס לקנות יי“ש. ר' שבתי סרב למכור, ראשית מפני שהיום חג ושנית משום שהיי”ש הלא חמץ הִנהו ונמכר יחד עם כל החמץ של הקהלה, כפי שידוע היטב לסטס. סטס אישר את דברי ר' שבתי, כי הרב אמנם מכר לו את כל החמץ, אשר בבתי היהודים הנמצאים בעיירה.

– אם כן – מהרו והחליטו האכרים – אם הכל מכור לסטס, הבו ונשתה, ומה יש לנו לשאול ולבקש מאת שבתי!

ומדי דברם נכנסו לחדר השני, ששם עמדה החבית של יי"ש־החמץ, מכוסה בסדין משום בל יראה, וימזגו להם מספר בקבוקים וגם בקבוקי שכר אחדים מצאו ולקחו להם אגב אורחא.

ר' שבתי החרד הביט אל כל הנעשה והתאפק שלא להוציא מלה מפיו, כי מה לו ולחמץ זה, שהוא כבר מכור וגם הוכרז במו פיו, שהנהו הפקר כעפרא דארעא; וסטס ורעיו ישבו לשתות אצל גדר הכנסיה ונוספו עליהם חברים ומכרים. מהר התברר, שאין הקומץ משביע את כל הקרואים, ויקומו וילכו כולם יחד, וסטס בראשם, ויבואו אל בית ר' נח ברוכ־ס. שם לא שאלו את פי בעל־הבית, כי אם נכנסו ישר לחדר השני ולקחו יין ושכר כאות נפשם, ואיש לא מיחה בידם. ככה עשו עוד בבתי יין אחרים באין מפריע, רק בביתו של אליהו־בתיה־ס עמד בנו שמואל בפתח הדלת ולא נתן להם לבוא החדרה. אולם השכורים דחפוהו בתלונה לאמר: הנה סטס בעל היין בעצמו מרשה לנו לקחת מיינו. ואתה, מה כי תתנגד לו?

בלילה ההוא נאספו באו בעלי בתי־היין לבית הרב להמתיק סוד, מה לעשות לסטס, שבמצבו הנוכחי הוא עלול לרושש אותם? אז חבלו עצה להשתדל בכל האמצעים לשלחו מן העיירה לימים אחדים.

בבוקר השכם העירו את סטס משנתו והבהילו אותו לבוא אל בית הרב. שם מסרו לו מכתב סגור וחתום, שעליו להמציאו לידי הרב מלידא במהירות האפשרית. בהיותו רגיל בשליחויות כאלה, לא תמה סטס על ההצעה הזאת, רק בקש לתת לו לפני לכתו כוס יי“ש של פסח להפיג את יין החמץ ששתה לרויה ביום אתמול. באותה שעה עמדה כמו במקרה עגלה על יד בית הרב ובה יושב איש יהודי הנוסע לכפר קרוב בדרך לידא. בעצת שמשו של הרב, הואיל סטס להשתמש בהזדמנות זו וישב בעגלה ברשות היהודי, לפי המלצת השמש. אז הוגש לו כוס יי”ש של פסח ומצות נתנו לו והוליכוהו עד הכפר והביטו אחריו בלכתו משם ברגל הלאה בדרך ללידא, ולמחרתו מסר את המכתב לידי הרב דמתא לידא. על פי המכתב הזה עכבו את סטס יום אחד בלידא ואחר כך נשלח משם עם מכתב להרב באיישישוק, והלה שלח על ידו מכתב להרב החופ"ק ראדין.

ככה בקר סטס בימי חג הפסח את רבני הסביבה ושב בשלום הביתה באסרו חג. אחרי שובו קבל חזרה את עשרים הגרה, שנתן דמי קדימה ביום קנותו את החמץ של הקהלה, כי מכיון שלא הכניס במשך שמונה ימים את מותר הכסף – מלא שויה של הקניה – כפי שהתחייב בחוזה, בטלה הקניה מעיקרה, ועוד שלשים גרה נתנו לו בעד שליחותו שמלא באמונה. אפס כי מאותו יום והלאה היו עיני העדה פקוחות על סטס שלא ישתתף בסעודת מצוה של בכורים בערב פסח ושיזיר עצמו מן היין לכל הפחות בשני ימים הראשונים של חג הפסח.

לבסוף שחקה לו השעה לסטס בימי מלוך הצר אלכסנדר השלישי. בפקודת הממשלה נפתח אז בית־פקידות רשמי בעיירה ונמצאו נרשמים בספר הפקודים של העיירה כשש מאות יהודים ושני קתולים ופרובוסלבי אחד. לאחר עיון ברשימה, מצא שר המחוז לטוב לעדה כולה למנות את הפרבוסלבי אוסיפ אוסיפוב, הוא סטס שלנו, לזקן העדה ואת ראש העדה הקודם יוסף דלוגי למזכיר לו. מני אז בא סטס בכל יום למשרד הפקידות לחתום שמו על התעודות הרשמיות לפי הוראות המזכיר, אך לא ירים את ידו לתת את חתימתו לאשר תעודה בשביל איש פרטי טרם יגישו לו כוס יי"ש מלאה.

לשבחו של סטס יש להוסיף, כי גם אחרי שעלה לגדולה, לא גבה לבו, והמשיך גם אז למלא תפקידו לטובת הצבור כמו במרחץ, כן גם, להבדיל בבית המדרש…

 

ח) חובבי ציון    🔗

מלא חלומות ותקוות לעתיד מזהיר עזבתי את בית הורי ואת העיירה – ערש ילדותי ונעורי. התחנה הראשונה לחיי נדודים ולעצמיות היתה לי העיר מינסק. שם גרה אחות־אבי, אשה נבונה ובעלת מרץ, והיא עזרה לי להסתדר. בעזרתה נמצא לי מורה טוב, תלמיד הגימנסיום ממחלקה השמינית, שכרתי לי חדר מיוחד והתמסרתי ללמודי הגימנסיום בשקידה. מספר האכסטרנים היהודים במינסק היה רב והיחס אליהם מצד הנהלת הגימנסיום והמורים אמר לכל, שפה אין תקוה לעמוד בבחינות, ועל כן שמו המתלמדים פניהם לערי הנגב, ששם היו הבחינות יותר נוחות. אותה הסיבה הניעה גם אותי לעזוב את מינסק מקץ שנה לשבתי בה ולעבור לפולטבה, ושם המשכתי ללמוד ולהתכונן לבחינות. אפס כי גזרות הממשלה התכופות בתחילת שנות השמונים בלבלו מוחות המתלמדים היהודים והרסו מערכי לבם, אפסה האמונה בתרבות ופסקה התשוקה ללמודים. החוק המגביל קבלת יהודים לבתי הספר הגבוהים שם קץ לסכויי האכסטרנים והביאם לידי יאוש. אז רבו הפרצות בנוער היהודי: הריקנים שבהם, הרחוקים מדעת תולדות עמנו, שפתו ותרבותו, עברו לעבוד בשדות זרים, בהמירם דתם או בהתחברם לאגודות סתרים שונות, אשר דבר אין להם עם עניני היהודים. אולם אלה מהם, אשר מקורם לא יבש, שחינוכם העברי נטע בקרבם אהבה והוקרה לעמם, על אלה נחה הרוח הלאומית שנשבה מעלי השחר והמגיד ומהאוטואמנציפציון של הד"ר פינסקר. מאלה יצאו הבילויים ונוסדו אגודות חובבי ציון בקרב יהודי רוסיה, ואגודה כזו נוסדה גם בפולטבה בשם “בני ציון”.

לגור בפולטבה באתי לכתחילה והשתקעתי בה, כי פה נמצאה לי חברתי ואשת־בריתי רעיה נאמנה ותמימת דעים עמדי. כמוני אף היא לא נגררה אחרי החוגים, המבכים את גורל האכרים הרוסים, כחוק לבנות ישראל הגנדרניות בימים ההם, כי מגמת שנינו היתה לבכר את עניני עמנו על פני ענינים אחרים. בהתאם לזה חנכנו את ילדינו והשתדלנו לטעת בקרבם עוד באביב ילדותם נטעי אהבה ומסירות לרעיון “תחית עם ישראל בארץ ישראל”, וגדולה היתה עבודת אשתי משלי בגידול ובחינוך ילדינו.

לקול הקורא של הבילויים: “בית יעקב, לכו ונלכה!” נענה חוג צעירים בפולטבה. מהם רק ארבעה קפצו קפיצת נחשון ועלו ארצה, והם: שליט, כהן, סבירדלוב ואחותו, שנשאה אח"כ למר ליבוביץ, ושאר חברי החוג התחייבו להיות לעזר מעיר לאחיהם העולים עד שיסתדרו בארץ, ואז יעלו גם הם. אלה היו חובבי ציון בפועל הראשונים, וראשית מפעלם היה לשלוח ציר לועידת קטוביץ, ששם התאחדו, חוברו יחד כל החובבים ועשו להם מרכז אחד.

בראשיתה נשאה עליה אגודת “בני ציון” בפולטבה אופי של חברת צדקה עם גבאים, שלקחו עליהם הטורח לקבץ נדבות מאנ“ש לישוב ארץ ישראל והיו מתאספים בבית פרטי להדבר ביניהם, ורשומם לא היה ניכר בקהל הרחב. בימי הסתו של שנת תרמ”ד החילותי להתחקות על הלך התנועה הלאומית אחרי ועידת קטוביץ, ומפי מכרים נודע לי, כי הפלשתינאים (בשם הזה היו קוראים לחובבים בימים ההם) מתאספים בכל יום א' בשבוע בערב בבית הספר הפרטי של צארני. באחד הערבים הללו באתי לבית הספר, ובאחת הלשכות מצאתי יושבים שמונה נשים על ספסלי התלמידים ומשוחחים. כשנכנסתי חדלו לדבר, ואחרי דומיה קצרה שאלוני למטרת בואי. על תשובתי, ששמעתי כי פה מתאספים אנשים המתענינים בישוב ארץ ישראל, ואני רוצה להספח לחברתם, הביטו עלי בתמהון וישתאו איש אל אחיו. נראה היה, שהם לא הסכינו לזה, שיבוא מי שהוא אליהם ברצון עצמו, בלי כל השפעה מצדם, לאמר: כתבוני נא בספרכם. אחד היושב על הספסלים גחן ולחש באזני רעהו דבר מה, והלה שאל לשמי ולמקום מגורי, ואחר כך באר לי, שכן דרכם לקבל חברים חדשים רק על פי הצבעה חשאית, ואת תוצאות ההצבעה יודיעוני בכתב. כעבור שנים שלשה שבועות הודיעוני, שנתקבלתי לחבר לאגודת “בני ציון” המקומית בתשלום ששה רו"כ לשנה, כאשר הקצבתי.

מני אז החילותי לבקר את הישיבות, ובמשך שבועות מספר ראיתי, שהאנשים האלה אינם מאורגנים ורובם אינם יודעים את אשר לפניהם, ועל כן לא תעשינה ידיהם תושיה. הכי נכבד ומבין דבר בכולם היה בנימין קטשוב. אתו התרועעתי ויחד נדברנו על הנחיצות לעורר תנועת־עם; אך נתקלנו תמיד בעובדה המעציבה, שאין לנו האנשים המוכשרים להבין את ערך הרעיון הלאומי בכל הקפו ושיהיו נכונים לקרנות הדרושים, למען הפיצו בעם למרות המכשולים הרבים, הצפויים מצד מתנגדים משלנו ומצד המשטרה. אז החלטנו להפטר לאט לאט באמתלאות שונות מהחברים הנחשלים ולארגן ועד מאנשים יותר אקטיביים ושלא יפחדו לעבוד עבודתם בגלוי. הועד המחודש עזב את בית הספר וקבע את ישיבותיו בחדר מיוחד על יד בית תפילה באמצע העיר, וזה היה ראשית מעשהו להתקרב לחוגי העם הרחבים.

עוד בחורף ההוא שנת תרמ"ד נכנסתי בסוד הועד ואהיה לעוזר להמזכיר ה' אבנצוק, ואחרי איזה זמן, כשנסע הלז מעירנו, מלאתי את מקומו בתור מזכיר לאגודת “בני ציון” הפולטבית שנים רבות. בין התיקונים של הועד המחודש יש לציין, כי המודעות המקומיות שלו וכל חליפת המכתבים עם המרכז ועם אגודות אחרות התנהלו אך ורק בעברית.

לשם תעמולה תקן הועד, שתאסף אספה כללית מכל חברי האגודה פעמים בשנה: בחול המועד של פסח ובחול המועד של סכות. הועד מרצה לפני האספה על מצב התנועה ונותן דין וחשבון על פעולותיו, והאספה בוחרת בועד חדש מבין חבריו הקודמים או חדשים. הועד החדש בוחר לו בישיבתו הראשונה “חבר תמידי” מקרבו, שעל שמו מתקבלת הקוריספונדנציה, ומתפקידו לבוא על החתום בשם האגודה בלוית המזכיר והוא גם מזמין את חברי הועד לישיבות, בסדר או לא מן הסדר, כפי ראות עיניו. באותה ישיבה בוחרים החברים מקרבם גם מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות. הסדרים האלה הועילו הרבה לעורר תשומת לב הצבור המקומי אל האגודה ולהרבות מספר חבריה והמתענינים בה.

 

ט) חברי הועד הראשון    🔗

רשומים בזכרוני חברי הועד הראשון, אשר קבע יתדות האגודה ויפח בה רוח חיים:

בראש הועד עמד בשם “חבר תמידי” בנימין קטשוב, מהנדס חקלאי, כבן שלשים וחמש, יליד וילנה, ששרת בפולטבה במשרד החקלאי הממשלתי. היו ימים שנטמע בין הגוים, אך הפרעות הרחיקוהו מהם וקרבוהו לעמו, ו“האוטואמנציפציה” של פינסקר עשתהו לחובב ציון. הוא היה איש נאור ונבון דבר, יודע להלוך עם הבריות, אהוב ורצוי לכל יודעיו, תופס את רעיון הישוב בכל הקפו ומסור לו בכל לבו.

אליו נלוו שני מהנדסים חבריו, ששרתו אתו במשרד אחד: דלוגץ, בן שלשים שנה וטרוצקי, בן עשרים וחמש שנים. גם אלה מאסו בסביבה הרוסית, או שהם נבאשו בעיני חבריהם הרוסים ונזורו מהם לשוב אל חיק הורתם. שניהם היו שוקדים על ישיבות הועד ופעילים בעבודת המגבית של תרומות החברים, אפס כי אדישותם לשאלות עיוניות, שנתעוררו כפעם בפעם בישיבות הועד, העידה עליהם, שבאו הנה לא בכוח המושך של רעיון הישוב, כי אם בכוח הדחיפה מבחוץ.

להפך משני אלה היה מ. שילאנסקי שונא את המלאכה ואוהב את הדרשנות. מכל עבודה מטרידה שהיו מטילים עליו היה משתמט והיה מרבה בווכוחים של מה־בכך לפעמים גם על מנת לקנטר. הוא היה אז כבן שלשים וחמש. בנעוריו גמר חוק למודיו בעיר שבלי בבית ספר עירוני ובא לפולטבה לעמוד על הבחינה בגימנזיום ולא עלתה בידו. לפעמים היה כותב מאמרים בעתונים העברים־הרוסים, ובתור סופר הטיף ללאומיות וגינה את ההתבוללות; אולם בחברה לא היתה דעת חבריו נוחה הימנו. הוא לא היה מסתפק בחלופי דברים בישיבות הועד בלבד, כי אם גם מחוצה לו היה מותח בקורת גסה על החלטות חבריו ומבטל את אישיותם ופעולותיהם.

ארבעה אלה היו ליטאים חניכי התרבות הרוסית; וכנגדם היו בועד שלשה חסידי חב"ד ילידי אוקראינה:

הזקן שבחבורה חיים ציריקובר, כבן חמשים אז, איש אמיד, בר אורין, עסקן צבורי, ידו פתוחה לכל דבר שבצדקה, גבאי בכל החברות, מושל ברוחו ומתאמץ לכבוש קנאתו לדת ולהראות פנים מאירות לכל, ואוהב לנאום ולשאת משא באספות עם.

אחריו נגרר ל. אמציסלבסקי, סוחר עצים כבן ארבעים. לא קרא ולא שנה, ודעה מיושבת וקבועה לא היתה לו, אבל היה איש פעיל ומרבית עתותיו היה מקדיש לענינים צבוריים. בבוקר־בבוקר היה רותם את סוסו ומשוטט בחוצות עד הצהרים, בעברו ממוסד למוסד. הוא מפקח על הסדרים בבית הרב של החסידים ובבית הכנסת של חסידי חב“ד, שנבחר לגבאי בו; הוא מאנ”ש בבית החולים, בתלמוד תורה, בתמחוי העירוני ובבנק, ובכל מקום נשמע קולו הרוגז והצוחק חליפות. לפנות ערב היו רואים אותו שוב נוסע למסעיו הקודמים, והכל ידעו והכירו מרחוק את סוסו והיו קוראים לו בשם “בר־מצוה”. באספות ובמועצות הועד היה נוהג לנאום תיכף אחרי ר"ח ציריקובר הנז', ועל הרוב היו דבריו מעטים ורק כתנא דמסייעא היה לנואם הקודם.

ועוד להם שלישי א. חלפן, קרוב לארבעים, איש מתון וקר רוח להפליא, המדבר בנחת ובהגיון ומתקשט בנוצת חסידות. הוא לא התרשל בעבודה והיה מרבה גם לנאום נאומים, אם כי לא מן הענין כלל, ולא פעם קרה מקרהו לדבר שעה ארוכה דברים של טעם מבלי לגעת אף במשהו בנושא, שאליו התכונן.

בתוך, בין שני האגפים האלה עמדו בתור מרכז: יעקב אבנצוק, בן שלשים וחמש, מלמד נאור וחרד, מטיפוסם של המשכילים התורניים, צנא מלא ספרא וחובב ציון נלהב, אך איש מפוזר ומהיר חמה, ובדברו היה מתרגז ומפיו יז קצף.

א. בוגדנובסקי, יליד אוקראינה ובן להורים ליטאים, שלמדוהו תורה בנעוריו, ואף כי רובה נשתכחה ממנו עתה בהיותו בן שלשים ובעל עסק, אך ידיעת שפת עבר עוד נשארה לו במדה מספקת למקרא “השחר”; הוא היה מעריץ את סמולנסקין ובגללו התיחס באהבה וכבוד לספרות העברית, ללאומיות ולחבת ציון. יחד עם זה טינא היתה בלבו על “היהודים שלנו” ובקרבו התרוצצו רגשי כבוד ובוז, חמלה ואי־אמון לכלל ישראל. הוא היה משתתף בישיבות ובמגבית התרומות מחברי האגודה, אך יש אשר פתאום תקפהו הספק ורפו ידיו.

מ. צארני, בן ארבעים וחמש, מחזיק ומנהל בית ספר פרטי. בתלמידיו היה זורק מרה ולא חשך מהם שבט ובין הבריות היה רך כקנה ושפל רוח. את חובותיו להועד היה ממלא באמונה ככל אשר היו מטילים עליו, רק לא היה משתתף בויכוחים בישיבות הועד, אלא יושב וצר ציורים, וכשהגיע זמן ההצבעה היה שואל בעצת שכנו, היושב על ידו, היימין או ישמאיל.

הרכב הועד הראשון אמנם רחוק היה משלמות, בכל זאת הועיל הרבה לפרסומו של רעיון הישוב ולהפצת התנועה בחוגים שונים.

סדר העבודה של ישיבות הועד היה קבוע כזה: א) בחירת היושב־ראש לישיבה הנוכחית; ב) קבלת חברים חדשים (כשבאה ההצעה לקבל חבר חדש אל האגודה, היה היושב־ראש שואל את החברים על מהות האיש, אם איננו מלשין, נרגן או עוסק בדברים מגונים, ואחרי ברור דברים היתה באה הצבעה חשאית. אם היתה החלטה חיובית, המזכיר רושם אותה בפרטיכל ומודיע בכתב לחבר החדש, שהוא נתקבל, ומנהל החשבונות מכניסו ברשימת החברים); ג) קריאת הפרטיכל של הישיבה הקודמת ואישורו בחתימת היו"ר ושני חברים; ד) קריאת מכתבים שנתקבלו בזמן האחרון והחלטות, מה להשיב עליהם; ה) מנוי זוגות לגביית התרומות מאת החברים; ו) הצעות שונות לסדור ושפור עניני האגודה.

וכוחים סוערים עוררו בימים הראשונים חלופי המכתבים עם מרכז התנועה. לפי החלטת ועידת קטוביץ נוסד הועד המרכזי בוורשה, ולחברי הועד נמנו אנשי שם בערי המדינה על פי הוראת צירי הועידה. עמם בא המרכז בדברים ושואל בעצתם ועל פיהם ישק דבר הישוב. אז נקראו בשם הגרש“מ מביאלוסטוק, הרשי”פ מווילנה ועוד מגדולי הדור, שהיו ידועים בנטייתם או בפעולתם לטובת הישוב. אי אלה מצירי הועידה שלא יכלו לקרוא בשם “כוכבים מזהירים” במקומותיהם העמידו את עצמם על משמר הכבוד, ויהיו הם לחברי הועד המרכזי. כן עשה גם ציר פולטבה, שנסע לועידת קטוביץ טרם נוסדה אגודתנו ושב משם מוכתר בתואר חבר המרכז. הוא לא הכיר בועד שלנו, הנבחר על ידי חברי האגודה ודרש מהמרכז לבוא בכתובים רק עמו לבדו כפי החלטת ועידת קטוביץ, וכן היתה לכתחילה גם דעת אחדים מחברי הועד שלנו, אולם רובי החברים התנגדו לזה ומחו בכל תוקף נגד התמנות אישים פרטיים במקום שקיימת אגודה פעילה. הוכוחים נמשכו בישיבות אחדות, וסוף דבר הוחלט ברוב דעות להודיע למרכז, שאגודת “בני ציון” הפולטבית אינה מכירה בסמכות של ממונים בשעה שיש לה ועד נבחר, ובתור סניף למרכז חו“צ היא דורשת, שהמרכז וכל האגודות יבואו בחליפת מכתבים בכל הנוגע לעניני הישוב אך ורק עם ועד האגודה. סופרו ומזכירו של המרכז ה' שפ”ר נסה עוד להגן על החלטות קטוביץ ועל זכויות חבר המרכז, אך הועד עמד על דעתו, ואגודתנו הוכרה לסניף המרכז בלי כל אמצעי ומתווך.

 

י) הועד המחודש    🔗

ברבות האגודה ותרב עבודת הועד, התפטרנו מהחברים הנחשלים, ועל מקומם באו חדשים, אנשים מועילים ודרושים לחפצנו. מהם – השו“ב דוד שמעונוביץ, בן שלשים וחמש, בעל מרץ רב. בהיותו מוהל מומחה, היחידי בעיר, ושמש את כל הקהילה שלא על מנת לקבל פרס, ידעו יהודי עירנו להעריך אותו ודבריו היו נשמעים. פעמים רבות הלכנו יחד לגבות מהחברים את תשלומם החדשי והתפלאתי לראות הליכותיו, כשהוא בא לכל בית או חנות כרע כאח, “מעשי חסיד בחסיד”, ותובע בתקיפות את התרומה, והנתבע פורע חובו בסבר פנים יפות. הוא היה מוליכני בחצרות ובסמטאות נדחות, ולפי רשימת החברים שהיתה בידינו לא הרשה לעצמו לפסוח אף על בית אחד. בדרך לכתנו לא היה מסתפק בגביית תרומת החברים הרשומים, כי אם היה רוכש בכל פעם חברים חדשים. לפי הצעתו חברתי שיר קצר בחרוזים על הנושא: “אם אשכחך ירושלים, אם לא אעלך על ראש שמחתי – להרים תרומה לישוב ארץ ישראל”. הדפסנו אותו באותיות גדולות על כרטיסים יפים, ועל כל ברית מילה היה מניח כרטיס כזה בצלחת לעיני הקרואים וקורא לנדבות לישוב. כמוהו עשו גם כל חברי האגודה, וככה נפוץ המנהג לשים כרטיסים כאלה לפני הקרואים על כל סעודת מצוה ונשף שמחה. בפעולה זו הצטיינו שני חברי הועד החדשים: יוסף בראטנשי וברוך סטרילצוב. אלה היו יהודים פשוטים, חנונים, שבקושי ידעו לקרוא עברית, אולם שאר רוח היה להם, שמשך אותם ללמוד לדעת את רעיון הישוב ולהדבק בו. הראשון, בהיותו עוד רך בשנים, נשאר יתום מאביו בחוסר כל ובכשרונו וחריצותו פלס לו דרך בחיים. בהכירי אותו, והוא כבן שלשים שנה, היה איש אמיד וסוחר ישר ומכובד. הוא לא הזניח עסקיו בשביל עבודת הצבור, אולם את שעותיו הפנויות נכון היה תמיד להקריב לחבת ציון. בה הגה בכך עת מצוא והיה עורך תכניות להגדיל ולהאדיר את התנועה ומציען לפני הועד לדון בהן. היו ימים, שהייתי מרגיש בו איזה תסיסה, ובשאלי פשר דבר, היה מוליכני למקום בודד ושופך שיחו לפני, שהוא חש בנפשו “קרירות רוחנית” ומבקשני להתיר ספקותיו ופקפוקיו במהלך הרעיון של חבת ציון, המתנהל בכבדות, ובכלל ל”חממו" קצת… כן היה מבטאו.

השני, ברוך סטרילצוב, גם כן קרוב לשלשים, היה עובד חרוץ וזריז. הוא לא היה הוגה דעות ולא עורר שאלות וספקות: באמונתו חי אמונה שלמה, שאינה סובלת חששות והסוסים, ובלב תמים מלא את כל אשר נטל עליו הועד.

בעת ההיא רחבה ונפוצה חבת ציון בעירנו ותהי לקנין רוב העם. בכל מקום שנאסף מספר יהודים לחג משפחה, לשיחת רעים, למשתה חתונה, ברית מילה ופדיון הבן תמיד נסבה השיחה על ישוב ארץ ישראל. תלגרמות של ברכה במזל טוב וכרטיסי ברכה לראש השנה נחשבו למונופולין של חובבי ציון; ובערב יום הכפורים לא היה בית תפלה או מנין, שלא העמידו שם קערה לישוב א“י. גם מהכפרים מסביב היו מביאים כספים לטובת הישוב, שנאספו במנינים בעיוהכ”פ ובכל משתה ושמחה. ביחוד הצטיין הכפר פירישציפינה הקטנה, הסמוך לעירנו. כעשרים וחמש משפחות יהודים גרו שם, ובתוכם התנוססו כאבי חן אנשים בעלי תרבות והשכלה, המסורים בכל לבם לרעיון תחית עמנו כי"ל הלפגוט, איסר קצביץ והמשורר רבזון. בהשפעת שלשה אלה היו כל היהודים יושבי הכפר לחובבי ציון בעלי הכרה, נתנו לבניהם חנוך לאומי והיו מביאים תרומה למוסדות הלאומיים ביד נדיבה. נמצאו בתוכם כאלה, שהציעו להטיל מס אחוז ידוע על משחק הקלפים, שהיה נפוץ בקרבם, אך הועד אסר עליהם לעשות זאת.

אחרי ועידת קטוביץ קמה עונת הגאות לחבת ציון, ואגודות חו“צ צצו כעשב השדה בערים ועיירות, אך רובם נבלו מהר מסיבות שונות. רק אגודות מספר נשארו קיימות ופעילות בלי הרף כל הזמן למרות המפריעים הרבים מצד המשטרה הצארית, אשר רדפה באף כל תנועה צבורית ולאומית, ומצד מתחסדים ומתבוללים, אשר נלחמו בחו”צ בתוך המחנה. בין המעטים אשר החזיקו מעמד, היתה אגודתנו “בני ציון”. ועד האגודה המאורגן עמד איתן ושמר עליה לבל תמוט בימים הרעים. במשך כל הזמן שנמנתי על חברי הועד, משנת תרמ“ד עד שנת תרס”ו, יצאו חברים ונבחרו חדשים במקומם, ועבודת הועד לא פסקה. הכי קשה ואי־נעימה היתה לחברי החובה ללכת לגבות מאת חברי האגודה את תרומותיהם לטובת הישוב בעונת שפל וקפאון בתנועה. עונה כזו קמה באביב שנת תרמ“ז. המניסטריון לעניני פנים השיב אז ריקם את בקשת צדרבוים לתת רשיון ליחס חברה פלישתינאית ברוסיה, והתקוה לעבוד לציון בגלוי נכזבה. ריבות ומדנים בין אכרי ראל”צ ובין הפקידות העירו את חמת הנדיב הידוע והעמידו בסכנה את בנין הישוב. באותה שעה מאיץ בנו לילנבלום במכתבים: הבו כסף, כי מרובים צרכי הישוב ומעינות ההכנסה נסכרו. אנחנו יוצאים זוגות לשם מגבית תרומות החברים, ובמקום כספים אנו מקבלים תשובות, שאינן מפיקות רצון לגמרי. החנונים מתאוננים, כי הפרנסה לקויה ואפס כסף, והיהירים שבהם עונים בדברי אנשי סכות לבן יואש: “הכף זבח וצלמונע בידך כי נתן…” נכנסנו לבעל הטחנה העשיר פיוטר (פסח) אייזלר, המכונה פטר חמור, והוא מראה פנים של תמיהה ואומר: “הלא ידוע כי הממשלה סגרה כבר את ישיבת וולוזין, ומה לכם עוד?” אנחנו מסבירים לו, כי ישיבת וולוזין וישוב ארץ ישראל הם שני דברים לחוד וכי סגירת הישיבה היא הנותנת, כי עלינו להשתדל לרכוש לנו את ארצנו, ושם בארץ ישראל לא יסגרו זרים את בתי הספר שלנו. על דברינו הוא משיב בטון סודי, כי שכנו חריטון נידוריצנקו, בעל גוף נכבד ואיש מהימן, הגיד לו בבטחה, כי משיח לא יבוא עוד ולא כדאי לפזר כסף על דברים כאלה. אנחנו ידענו את האיש ואת שיחו, כי יותר שהוא בור, הוא מתכוון בווכוחו להפחית את קצב תרומתו, ונכנסנו אתו במשא ובמתן, ולבסוף באנו לידי הסכם, כי על חשבון החוב שלו וכן גם להבא ישלם לנו לפי שעה חצי רובל לחודש במקום רובל, שהיה תורם קודם, עד אשר יתברר עד כמה נכונים דברי נידוריצנקו. (לא זכה פטר חמור לברר את הענין ולשלם את המחצה השניה המוטלת בספק, ובינתיים באו הבולשביקים ושדדו כל רכושו, שעלה ליותר ממיליון רו"כ וגם רצחו נפש בנו, ולאלמנתו הרשו להעמיד מטה באחת הפינות במרתף).

בישיבת הועד דנו על המצב והוברר, כי נמצאו אנשים, המפיצים שמועות בקהל, כי הקולוניסטים בא“י הנם פורקי עול ומחוללי כל קודש, ולפיכך אין שוה לתמוך בהם. אז הוחלט להלחם במתנגדי הישוב בנשקם הם ולענות כחשם. הועד פרסם כרוז ליהודי פולטבה, כי לפי הידיעות שנתקבלו מאת אכרי המושבה גדרה הם זה החלו להסתדר ויש להם צורך בספר תורה, והועד החליט לזכות את יהודי פולטבה במצוה למנות את החסרון הזה. לתכלית זאת הוציא הועד שטרי גורל במחיר רובל אחד כל שטר והיה כסף השטרות קודש לקנות ספר תורה, והזוכה בגורל ינדב את הספר לאכרי גדרה. וצדקה תהיה לו ולכל המשתתפים במצוה זו. תוצאות המפעל הצדיקו את תוחלתנו. כמו רוח ממרום הוערה על העושים והמעשים וקמה התעוררות בעם. עד מהרה נמכרו כל השטרות והתרבו גם תשלומי התרומות לטובת הישוב. ביום א' אלול התרמ”ז הוחג סיום התורה בחגיגות רבה. גברים ונשים מכל החוגים הדגישו משאלות לבם לרשום במסירת קולמוס אותיות שמותם בספר התורה, ההולך לפניהם לארץ אבות. היתה הרגשה כאלו העדה העברית שולחת ציר נאמן לפלס לה נתיב ולשמור על הקשר האמיץ, השורר בינה ובין בוני המולדת, לבל ינתק. מאז לא יספו מלשיני בסתר לדבר סרה על עבודת הישוב, והצבור התיחס באמון ובאהדה לחובבי ציון ולמפעלם.

מכל פנות העם רק חוג אחד סגר את בריחיו לפנינו ולא נתן לתנועה הלאומית לחדור לתוכו – אלה היו העשירים בעלי ההון. היו כאלה שמלכתחילה קפצו ידם ולא נתנו כלום לחו“צ, והיו גם כאלה שבתחילה חשבו את חברת הישוב כחלק מה”חלוקה" ונדבו סכומים קטנים ואחר כך מצאו להם אמתלאות וחדלו לשלם. לדוגמא הזכרתי את פטר חמור, והנה הסוחר ל. בעל מיליונים גם הוא, התנדב בעדנא דרתחא לשלם שלשה רו“כ לחודש, והיה אם בוששו הגובים לבוא חודש אחד היה מסרב לשלם בעד החדש שעבר, ואחר איזה זמן חדל לשלם לגמרי. המיליונר מ. בעל בתי חרשת גדולים הבטיח לשלם רובל לחודש והיה דוחה את פרעונו מזמן לזמן, ורק באמצעות זקן־חברינו הרח”צ המכובד עליו היו מוציאים מידו את תרומתו. מענין, שהאיש הזה כאיש מעשי ידע להוקיר את הציונים, ובעסקיו הרבים, כשהיו דרושים לו סוכנים ופקידים, ורבים דפקו על דלתותיו, היה תמיד מבכר את אלה שידע שהם ציונים מובהקים על פני אחרים. כי בהם בטח שימלאו את תפקידם באמונה. הוא הבין לערוך את הציונים ואת הציונות, אולם על עצם הענין השתמט מלדבר, מיראה פן יתנקשו בכיסו.

כשהתחילה התעמולה לרכישת מניות הקולוניאל־בנק הוזמנו עשירינו למשתה בליל חנוכה אחד, ואחרי הרצאות ונאומים חתם כל אחד על מכסת מניות, אך כשבא יום התשלום לא עמדו בהבטחתם. כשלשים שנה עברו מני אז, ומכל עשרם נשאר להם רק לב דוי ומפח נפש. צעיריהם הוצאו להורג, כספם וזהבם וכל אשר להם הוחרמו, והם ובני ביתם הנשארים בחיים גורשו מבתי תענוגיהם בעירום ובחוסר כל, ולבושים בלואי סחבות התגוללו במרתפים וברפתות. מרביתם לא היו אפילו מוכשרים להתוודות בעת צרתם על עוון מעלם בעמם וארצם בימי אשרם; אך לא מעטים היו גם כאלה, שנחמו על אשר לא שמעו בקול אחיהם הציונים להכין מקלט בארץ האבות לעם בכלל ולכל אחד לביתו בפרט.

הועד חשב מחשבות לערוך נשפים והצגות בגוון לאומי, אך קשה היה לקבל רשיון מהמשטרה; גם לא נמצאו במקומנו הכוחות המתאימים. לזאת הזמין הועד את הבדחן המשורר אליקום צונזר ממינסק לבוא לשיר לנו משיריו. בבואו קבל רשיון מהמשטרה לדקלם בתיאטרון העירוני בשפת אשכנז. באמצעות חברינו נמכרו כל כרטיסי הכניסה והאולם היה מלא. הרושם, שעשו שיריו הלאומיים על הקהל, היה עז מאד ועלה על כל צפיותינו. זמן רב אחר כך היו נשמעים בבתי היהודים מנגינות “שיבת ציון”, “המחרשה” ועוד משירי אליקום צונזר, שנעשו חביבים על העם.

בהמשך הזמן נתוספו להועד כוחות רוחניים נעלים, אשר שמו לבם לחנוך הדור הצעיר והתאמצו לחבב עליו את היהדות וכל היקר והקדוש לה. כאבני נזר התנוססו בין חברי הועד המורים המצוינים: א) הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, אשר בשובה ונחת הטיף לקחו ויהי לתלמידים כחבר ורע, והמה אהבוהו וינקו עסיס תורתו וממנו למדו לאהבה ולהוקיר מורשת אבות. ב) מרדכי קריצבסקי, שביתו היה בית ועד לבני הנעורים, המתגעשים ומנגחים זה את זה בשיטות ודעות, ואחרי ווכוחים ופלפולים היו מביאים אליו את הדבר הקשה, והוא בפנים רצינים מתחיל להסביר להם ובמלתא דבדיחותא יכריע ביניהם, והם נפרדים שבעי רצון. ג) משה אהרן ברוכוב (אביו של דוב ברוכוב) שהיה מופת לכולנו בחריצותו ומרצו. מן הבוקר עד הערב המאוחר היה רץ מחיל לחיל. בכל בתי הספר היה מרביץ תורה, בכל חברה ואספה לאומית לא נפקד מקומו ומכל מפעל נחוץ ומועיל לא הניח ידו. בכל שדרות החברה למן החרדים ועד הקיצונים היה לו יד ושם ועם בני הנעורים היה מדבר ברגש ודבריו היו נשמעים בהקשבה. ד) שיבלוב, איש בא בימים וצעיר ברוח; בביתו היה בעל אשה ואב לבנות בוגרות, ואך בא בחברת צעירים והיה לבן גילם, ופניהם המה צהלו ונהרו כשהוא אך פתח פיו בבדיחה והלצה, וכטוב לבם הוא מושכם אחריו בספורי אגדות וחסידות ומעיר לבם על המאור שביהדות ולאומיות.

מלבד אלה המורים יקרו נכבדו לחברתנו ולמפעלנו שלשה אלה אנשי רוח: א) אברהם מודיל, בעל מזג רך, עדין וישר לב. לבו היה ער וכיסו פתוח לכל דבר טוב ומועיל. ביתו וחנותו היו לבית ועד להוגי דעות מזרמים שונים, ולכולם הסביר פנים, אולם רוחו ולבו היו אתנו ויהי לחובב ציון ולחבר אקטיבי בועדנו. ב) שני לו הוא אברהם חייקין, חרד על דת נאור ומשכיל, מוקיר וחובב הספרות העתיקה והחדשה, מעריץ את אחד־העם ומסור בכל לבו לרעיון הציוני. לרגלי עבודתו בתור סוכן נוסע לא יכול להשתתף תמיד בישיבות הועד, אך בשובו הביתה לא ידע חברה אחרת זולתנו ולקח חלק בכל מפעלינו. ג) יעקב פלוטקין, ציוני נלהב. בפולטבה עבד לציונות במסירת נפש, ובשנת תרס“ח עלה לא”י ועבד אדמתה ברחובות ואח"כ בסג’רה, ושם מת בדמי ימיו מהמכות אשר הכוהו ערבים. ד) הצעיר שבחבורה, ל. רובינוב, שהיה נקרא בפי כל “נושא הספרים”, מפני שמעולם לא ראוהו הולך ריקם בלי חבילה של קונטרסים ומחברות על אודות הציונות והתנועה הלאומית שהיה מפיצם לשם תעמולה, הוא היה מאחרוני החובבים ומראשוני הציונים, וגם פה גם שם עבד במרץ רב ובמסירות. נאומיו היו מלאים רגש והתלהבות וגדולה היתה השפעתו על הצעירים.

שרידי “חובבי ציון” מפולטבה

המחבר, יחיאלי, אז"ר, זוטא, אזרחי־קרישבסקי,

בחגיגת יובל השמונים לאז"ר בתל־אביב

רוב חברי הועד היו אז לא רק חברים תמימי דעים, העובדים במפעל אחד, כי אם גם אחים קשורים בעבותות אהבה תמה שאינה תלויה בדבר. בכל שבת ומועד אחרי הצהרים הייתי קורא בבית המדרש לפני הצבור פרקים מתנ"ך ומרצה על תולדות עמנו, ואחר כך היינו מתאספים כולנו לבית אחד מאתנו, ואם במקרה נפקד מקום האחד, הרגשנו שדבר־מה חסר לנו. שעות ארוכות היינו משוחחים בחבת ציון, בספרות, בענינא דיומא, וכל שיחותינו היו מתובלות בפתגמי חכמים ובמלתא דאורייתא. איזה רוח קודש היה מרחף על מסיבותינו, איזה עונג רוחני הרגיש כל אחד מאתנו! צר היה לנו להפרד איש מעל אחיו, ולפני הפרדנו היינו קובעים מקום וזמן להועד שנית. היכן השעות הנעלות האלו? בזכרי אתכן ובהגיגי בכן, עצבת מכאיבה תוקפת כל ישותי. בנפשות הקרובות ללבנו שעזבונו לאנחות, כן גם השעות האלה נגוזו הלכו מאתנו לבלי לשוב עוד…

 

יא) יזמת הועד להתנחלות    🔗

היו נסיונות מצדנו להגדיל את הישוב על ידי יזמה פרטית ולהרים את התנועה מאשפות הנדבות, אך למרות המרץ הרב שהשקענו בזה לא עשו ידינו תושיה. הנסיון הראשון היה בשנת תרמ“ז. נדברנו עם הר”י דייכס מחרקוב, שעמד בראש חו“צ בעירו והוא גם “גבאי נכבד” מטעם הועד המרכזי. לפי הצעתנו בא אלינו לשבוע ימים, ובמשך הזמן הזה ערכנו תכניות ליסוד אגודת מתנחלים מחמשים משפחה. לפי הידיעות שהיו לנו בימים ההם חשבנו לרכוש בעזרת הנדיב הידוע חמש מאות דיסיאטין (5־6000 דונם) אדמה ולנטוע כרמים על מאה מהם כדי שיעלה בחלק כל משפחה שני דיסיאטין נטועים גפנים ושמונה דיס. קרקע למגרש ולזריעה. לפי חשבוננו אז נדרש למקנת האדמה עשרים אלף רו”כ ולמטעי הכרמים כתשעת אלפים רו“כ. בהתאם לזה יכניסו המתנחלים בשנה הראשונה שמונת אלפים רו”כ ובמשך חמש שנים הבאות ישלמו להנדיב את יתר העשרים ואחת אלף. אז אפשר יהיה לעשות הלואה חדשה לבנין בתים ולהתיישב איש על אחוזתו, ומפרי הכרמים ישלמו את חובם החדש לשיעורין במשך שמונה שנים. הרצון לצאת למרחב מהמסגרת הצרה של מפעלים פעוטים עוור את עינינו להאמין בחשבוננו, בשגם תקוה היתה נשקפת לנו מאחד מבני עירנו, שנמנה אז לרופא במושבות הנדיב, ולפי השמועה היה גם למנהל ומפקח עליהן. זה היה יצחק בן יעקב אמציסלבסקי, שעזב את עירנו בנעוריו, השתלם בלמודים בחו“ל וגמר בתואר דוקטור מדיצינה בפריז והתחתן במשפחת ה' שייד, נאמן בית הנדיב. בשאיפתו לנדודים נסע למצרים ומשם לזנזיבר ויהי שם לרופא בחצר השולטן בשם גריגורי־די־ארבלה. כעשר שנים ישב שם, והוריו לא ידעו מכל הנעשה אתו. אחרי כבוש איטליה את אריטריה לחוף ים סוף שלחהו אדוניו השולטן במלאכות דיפלומטית לרומא. היה ידוע, שנתקבל לראיון אצל המלך הומברט והיה לו מו”מ עם ראשי ממשלת איטליה. בינתים באה ידיעה, שהשולטן־מיטיבו מת, או הומת בידי מקורביו, ולפיכך לא שב עוד אמציסלבסקי־די ארבלה זנזיברה וישם פניו פריזה. משם קרא להוריו לבוא להתראות אתו בווינה. בשוב הוריו מווינה ספרו לנו, שבנם זה נמנה מטעם הברון רוטשילד למשרה גבוהה במושבותיו בא“י, וכי קרא גם להם לבוא לשבת אתו שם, אפס כי אין את לבם לעזוב את מולדתם ומשפחתם ברוסיה. אמנם לא ארכו הימים והמקרה שינה את דעתם: בנם השני ליב אמציסלבסקי עבד שנים רבות במשרת מהנדס במסה”ב אשר בין סומי ובין קורסק, שהיתה שייכת לפוליאקוב. בימים ההם עברה המסילה לרשות הממשלה, ומיניסטר הדרכים הוציא פקודה, שכל הפקידים הקודמים נחשבים לפטורים ממשרותיהם, ואלה מהם הרוצים להמשיך את עבודתם, עליהם להגיש בקשה בכתב ולצרף בין יתר התעודות גם “תעודת טבילה”. כפי שספר לי אחר כך ליב אמציסלבסקי, הוא היה אז כבר נטמע בין הגוים ובמשך שנים רבות לא זכר כי הוא יהודי עד שלא ידע אף פעם את מועדי יוה“כ והפסח היהודי ורק הפקודה הזאת עוררתהו לשוב אל עמו. יחד עם משרתו עזב את מקום מגורו ברוסיה הפנימית ועבר לגור בעירנו, ובהתוודעו אלינו התחיל לבקר את ישיבות הועד שלנו. על ידו באנו בדברים עם אחיו גריגורי ד’ארבלה. הלז במכתביו מא”י האיץ באחיו לבוא אליו ולרכוש לו אחוזת שדה וכרם בראשון לציון ולהביא אתו את תכנית אגודת המתנחלים, והוא מצדו ישתדל להוציאה לפועל. ליב אמציסלבסקי, שנהיה לציוני מסור, נסע בחפץ לב לא“י ובשובו משם כעבור ירחים אחדים מסר לנו את חות דעתו של אחיו ושל יודעי דבר בארץ, שאמנם החשבון שלנו איננו מדויק כל צרכו, אך בעצם הדבר יש תקוה גדולה שההצעה תתגשם. על זה הוסיף עוד, שהוא כבר קנה לו אחוזה בראל”צ ובא הביתה רק לזמן כדי לקחת אתו את בני ביתו ואת הוריו ומקוה שבשובו לא“י יוכל לבשרנו משם ידיעות טובות ע”ד הצעתנו. אך הבטחתו זו לא נתקיימה, על מכתבינו אליו לא נענינו ומאומה לא יצא מעמלנו.

יחד עם אמציסלבסקי נסע אז לא“י גר אחד עם בנו, שבאו לעירנו כשנה לפני זה. בבואם אלינו אז ראינו לפנינו אכר רוסי כבן ארבעים ואתו נער כבן שתים עשרה. לפי דבריו, הוא בן כפר מפלך טמבוב וכמוהו שם עוד הרבה אכרים רוסים מחזיקים בדת יהודית ונקראים “סובטניקים”, אולם הם חושבים עצמם ליהודים גמורים ומקיימים כל חוקי דת ישראל הידועים להם. היו ימים שהחזיקו יהודי מורה דת, שהיה שו”ב ומוהל, אך המשטרה גרשה אותו, ועל פי פקודה מגבוה אין נותנים ליהודי לבוא אל הכפר. אין ביניהם יודע ספר, כי שפות עברית ויהודית זרו למו, והם רק יודעים לקרוא בתורה ולהתפלל עפ“י תרגומים רוסים הנמצאים בידם. ומדאגה מדבר שלא תשתכח הדת מבניהם החליטו שאחד מהם יוביל את בנו לקהלה יהודית ללמוד שם כל הדרוש, למען יוכל להיות בשובו לכפר לאחיו למורה, ולשוחט ומוהל למו, ולתכלית זו הביא את בנו לעירנו. הנער נתקבל לתלמוד תורה וארוחתו נתנה לו בתמחוי הצבורי: אולם אביו לא מהר לשוב לביתו, כי אמר להשתמש בהזדמנות להתלמד להתפלל בעברית ככל היהודים. הוא לא הטיל עצמו על הצבור, אלא היה הולך ומוצא לו עבודה ומתפרנס מיגיע כפיו, ובערב הוא בא לבית הכנסת להתרגל בתפילה, וברשיון הגבאי היה נשאר גם ללון שם. כאשר נודע לו על דבר נסיעת אמציסלבסקי לא”י, בא לישיבת הועד ובקש לשלוח אותו ואת בנו ג“כ לשם, באמרו שכבר כתב על זה לבני כפרו ויעץ להם למכור את כל רכושם ולנסוע לא”י, ששם יוכלו למצוא מחיתם בעבודה וגם לעבוד את בוראם בגלוי בלי כל מפריע. הועד סרב למלא את בקשתו, אך נמצאו אנשים פרטיים, שהשתדלו בזה ואספו בשבילו כסף להוצאות הדרך, ובצותא חדא עם אמציסלבסקי נסעו גם הוא ובנו לארץ ישראל.

כשלון הצעתנו הנזכרת לא הרפה את ידינו, וכעבור איזה זמן ערך חברנו יוסף ברטנשי תכנית להוצאת שטרי גורל לשם הרחבת הישוב בא“י. הועד עבד את התכנית, חקר ותקן תקנות והציע את הדבר לפני האגודות הידועות לו לשמוע את דעתן. את פרשת הדברים פרסמנו גם ב”המליץ“, וכדי לסמא עיני הצנזורה קראנו בשם המרכז את העיר פריז. לפי הצעתנו נועד הר”מ ערלנגר לגזבר לכסף הנאסף מהגורלות, מכיון שהוא היה הגזבר הכללי לכספי הישוב בימים ההם. זה נתן מקום לרבים לטעות ולפנות בשאלות אל הר"מ ערלנגר ואל מערכת “המליץ” על דבר ההגרלה, אך הם היו שולחים את המכתבים האלה אלינו.

מחליפת המכתבים הרבים עם אגודות חו“צ ועם אנשים פרטים נוכחנו שרעיון ההגרלה מצא חן בעיני רבים ויש תקוה שיצליח, ונגש אל העבודה להוציאו לפועל. וזוהי תכנית ההגרלה: ההנהלה מוציאה שנים עשר אלף שטרי גורל בעשרים סריות, שש מאות שטרות הסריה, וכל שטר – מחירו שלשה רובלים ורבע. השטרות יחולקו לאגודות חו”צ למכרן בעריהן, וכסף תמורתם שלשה רובלים מכל שטר תשלח כל אגודה לפריז למר ערלנגר, הגזבר הכללי לכספי הישוב, ויהיה מונח אצלו עד תוך מכירת כל השטרות; ורבע הרובל מכל שטר, אחרי נכוי ההוצאות המקומיות, תשלח לההנהלה להוצאות הסדור של ההגרלה. בכסף הנאסף סך שלשים וששת אלפים רו"כ, לערך תשעים אלף פרנק, תקנה ההנהלה 2400 דונם אדמה ותחלק אותם לעשרים אחוזה ותבנה עשרים בית. שטר אחד מכל סריה זוכה באחוזה בת 120 דונם ובבנין שעליה. כל אגודה המוכרת סריה שלמה מסדרת לה בעצמה את ההגרלה שלה.

אלה הם עקרי התכנית, שערך ותקן הועד בזהירות, כדי שלא להסתבך בדררא דממונא ולהתרחק מלזות שפתים. סדור הענין והגשמתו היו לא רק קשים, כי אם גם מסוכנים. מפני החומרות והעונשין, ששררו אז ברוסיה, צריך היה לעשות הכל בהסתר: החל מהדפסת טופסי השטרות וגמור בציוני המספר הסידורי על כל שטר ושטר. הרבה לילות בלינו במרתף סגור עד אשר עלה בידינו, בעזרת מכונת יד, לטבוע את כל שנים עשר אלף המספרים. האמונה בהצלחת הענין היתה חזקה ונשתעשענו בתקוה, שאם אך יעלה בידינו להוציא לפועל את ההגרלה הראשונה, אז רבים ילכו בעקבותינו וכן יעשו, ובגורל נרכש לנו את הארץ.

אחרי אשר היו כבר השטרות מוכנים ומסודרים, התעורר השאלה החמורה ביותר, איך להמציאם לידי האגודות, למען הפיצם בעם, כי לשלחם על ידי הדואר היתה סכנה, שמא יפלו בידי השלטונות, ונוקשו רבים וכל הענין תמס יהלך. חברי שמו עיניהם בי ויטילו עלי לנסוע עם השטרות לחלקם בין האגודות בערי המדינה. מהערים הראשונות שבקרתי נוכחתי, שבכלל אינן קיימות אגודות חיות ומסודרות, הראויות לשמן. כמעט בכל מקום בואי היה עלי לבוא בדברים עם אנשים בודדים, שהיו מתאספים לבית אחד מנכבדי העיר על פי הזמנות מיוחדות, כמו קרואים למשתה. על כוס תה היו משוחחים בשוויון נפש ומקשיבים להצעתי ומתאוננים על האדישות בין החובבים בעירם, ולבסוף הם מחליטים לקחת מספר שטרות ולהפיצם במקומם. אגודות מאורגנות, פחות או יותר מסודרות, מצאתי רק בערים מספר.

כחמשים שנה עברו מני אז, ובמשך הזמן הזה טולטלתי טלטלה אל נהרות לינה וטונגוסקה, אשר בירכתי צפון סיביר, והרשימות שהיו בידי מנסיעתי עם השטרות רובן השמדתי קודם לבל תפולנה בידי הבולשת הצארית ולא תהיינה לפוקה ולמכשול לרבים הנקובים בשמותם, והנותר באש שרפתי, כשקמה עונת החופש של הבולשבים, שעל פיסת ניר חשודה עלולים היו הקומיסרים שלהם להוציא אנשים להורג. על כן איפוא אי אפשר לי למסור בדיוק ובפרוטרוט את רשמי מאז על מצב התנועה בכלל והיחס לענין ההגרלה בפרט בכל עיר ועיר, ורק את החרות בזכרוני אשמור למסור בזה.

ראשית דרכי היתה לחרקוב. מר דייכס חבר המרכז לא היה אז בעיר. מטובי החובבים נמצא לי הר“י אייזנשטדט, שהזמין אליו חבורת צעירים, ואחרי שקלא וטריא קבלו עליהם להפיץ סריה שלמה וגם הספיקו למכור הרבה. בקרמנצוג התאסף מספר חברים בבית הספר של אריהסון בראשותו של הד”ר בלבן, שהחליטו לקחת סריה שלמה, וחלק מזה מכרו. בקיוב נקראה אספה בבית שלום־עליכם, לקחו להפצה סריה אחת ואחר כך נסתם משם כל חזון. ביליסבטגרד לקחו גם כן סריה וטפלו בה טיומקין, לדיזשינסקי, מידובוי ועוד ומכרו חלק, אך הדבר נודע למשטרה והתחילה חקירה ודרישה, והמתעסקים מהרו לבער את ה“חמץ”. בייקטרינוסלב היתה אז קיימת אגודה הגונה בראשותו של מאידנסקי. שם נמצא גם המטיף המפורסם מסליאנסקי והוא אז מורה בתלמוד־תורה המקומי. באספה בבית מאידנסקי הוחלט לקחת סריה, ולפי הידיעות שקבלנו משם הספיקו למכור סך הגון של שטרות. באודיסה היו אז ימי היצירה של אגודת “בני משה”. דנו על ענין ההגרלה בעלית אחד העם, ונמסר הדבר ללילינבלום ולפרנקפעלד לקחת סריה אחת ולסדר ההפצה. יש לציין, שמכל עסקני הישוב באודיסה איש לא התנגד לעצם ההצעה שלנו, ורק לילינבלום מצא לנחוץ להעיר, שאם יתקבל הרשיון המחוכה מאת הממשלה לחברת הישוב, צריך יהיה לבטל את ההגרלה כבלתי ליגלית. בקישינוב, בברדיטשוב ובזיטומיר התאספו החובבים כמנהג בעלי בתים חשובים, המתיקו סוד ולקחו שטרות להפצה, אך אינני זוכר עוד את תוכן הידיעות שהגיעו אלינו מהערים האלה. נשאר בזכרוני רק זה, שבזיטומיר באו אל מלוני צעירים אחדים להתפלפל, אם על ידי ישוב א“י אפשר יהיה לפתור את השאלה הסוציאלית, ועל מדוכה זו ישבו ודנו כל הלילה. האחת מכל ערי הנגב היתה העיר מוהילוב פודולסק, שלא נמצא בה אף איש אחד שיתענין ברעיון הישוב. ה”רב מטעם" שם אמר לי בפירוש שאין מקום בעירו ל“דברים כאלה”. בהומל נמצאו חובבים מפורדים בלתי מאורגנים, שנאספו לבית ה' אוטבסקי ולקחו שטרות חצי סריה; וכן נעשה גם בבוברויסק על ידי מר שלמה פריד. יותר חשובה היתה פעולת חובבי ציון במינסק, שבראשם עמדו אז ה“ה נופך ובננסון, והם קבלו עליהם להפיץ סריה שלמה. בסמורגון נמצאו חובבים בודדים, ובזמן שהותי שם נאספו יחד כשלושים איש ויסדו אגודה ולקחו שטרות חצי סריה. האגודה הכי פעילה וחשובה שפגשתי בדרכי היתה אגודת חו”צ בוילנה, אשר מלבד הרש“י פין עמדו בראשה אנשים רבי פעלים כה”ה י“ל גולדברג וי”ל עפיל. גם בדבינסק היתה ניכרת פעולת החובבים הודות להעסקנים קלמסון, בלומברג וריסר. שתי האגודות האלה התיחסו ברב ענין לתכנית ההגרלה ולקחו כל אחת סריה שלמה להפצה. בריגה, ליבוי והרודנה היו הדברים יגעים ולא נראו אותות חיים בתנועת הישוב בכלל; אעפי“כ נמצאו בכל הערים האלה חובבים בודדים, שרעיון ההגרלה מצא חן בעיניהם והשפיע עליהם להתאחד ולקחת שטרות להפיצם. בקובנה נמצא אז חבר צעירים נלהבים המסורים לרעיון הישוב, אך חזקה עליהם המלחמה עם מתנגדי הישוב, שבצרו להם עמדתם בסלודובקה, ועם יעקב ליפשיץ, מזכיר הרב ר' יצחק אלחנן, ועל ידי זה תש כוחם ואזלת ידם לעבוד עבודה חיובית, שתראה פעולתה על העם. לא כן העיר ביאלוסטוק מקום משכן להרב ר' שמואל מוהליבר. השפעתו היתה רבה וגדולה וחבתו לציון היתה ידועה ונעלה מעל כל ספק, ואיש לא העיז לפצות פה נגדה; ומקורבי הרב, ה”ה ניסנבוים ובן־טובים, היו תמימי דעים עמו ועזרו על ידו באמונה ובלב שלם. גם בבריסק היתה חבת ציון בידים אמונות, הם ה"ה מרדכי פדובה, הורודישץ, ניימרק והנלוים עליהם.

בכל המקומות האלה מצא חן רעיון ההגרלה ולקחו שטרי גורל פחות או יותר להפיצם בעם. ועל גליון מיוחד אשרו טובי החובבים וראשי האגודות בחתימת ידם את מכסת השטרות שלקחו ויחד עם זה הביעו שביעת רצון ממפעלנו. בגליון הזה באו דברי הגאונים גדולי הדור: ר' יצחק אלחנן מקובנה, ר' שמואל מוהליבר מביאלוסטוק והנצי"ב מוולוזין. את הרבנים האלה בקרתי בדרך מסעי ובתור חובב ציון נודעתי להם, והם רשמו הגות לבם אך טוב וברכה לרעיון הישוב ולנושאיו. את התעודה ההיסטורית הזאת שמתי למשמרת בארכיביון של אגודתנו בפולטבה, ואינני יודע מה היה לה. בלי ספק לא נשאר מאומה מכל כתבי האגודה אחרי מבול הזדון, ששטף ועבר בכל אוקראינה.

מימי נסיעתי זו נשארה בזכרוני פגישתי הראשונה עם המטיף הלאומי ה' מסליאנסקי. בשבת פרשת ויהי הייתי ביקטורינוסלב, ואחר הצהרים ישבנו בבית ה' מיידנסקי ושוחחנו בעניני הישוב. כשהגיע זמן תפלת המנחה הציע בעל הבית לפנינו ללכת לבית התלמוד־תורה, ושם נשמע את המורה מסליאנסקי דורש בפרשת השבוע. באחד מחדרי הת“ת ישבו לשולחן ארוך כחמשה ועשרים איש, ואחד צעיר לימים קרא לפניהם ב”חומש" הפתוח לפניו. על פסוקים אחדים הוא עובר בנחת ובנעימה, אך לאט לאט הוא מרים קולו וקורא ברגש: “אל נא תקברני במצרים! הלא זה הקול קול יעקב השוכב גם היום על ערש־דוי ומפרפר בין החיים ובין המות, – וכשהוא מתבוסס בדמו הוא קורא את הקריאה הזאת מתוך עריגה לארץ מולדתו לחיות בה ולהקבר באדמתה”… ומדי דברו הוא הולך ומתאר את בעותי המות, המקיפות את יעקב בארצות גלותו ואת חזון התחיה, הצפויה לו בארץ אבותיו.

כאשר התועדנו איש אל אחיו, אמרתי לו, שמקומו לא פה, לשבת אל השולחן בחדר צר, והצעתי לו לבוא לעירנו להטיף מעל הבימה בקהל עם. מתחילה סרב לקבל הצעתי באמרו, שלא הסכין לנאום מעל הבימה ועוד זאת, כי בהיותו מורה בתלמוד תורה לא יוכל לעזוב מקומו כל ימי החורף, אך לבסוף נאות לי לבוא אלינו בחול המועד של פסח או בימי אידיהן, שחלו ממחרת הפסח. כשהצעתי הדבר לפני חברי, ישרה הצעתי בעיניהם ונשלח לו כסף להוצאות דרכו, וביומא דפגרא בא מאסליאנסקי לעירנו. פעמים הטיף בבתי הכנסת, ובכל פעם היה הבית צר מהכיל את קהל השומעים, וימלאו את המסדרונות ואת החצר. רב ועצום היה הרושם שעשו דבריו על כל שומעיו, ומני אז ידענו כי נאמן מסליאנסקי להיות למטיף לרעיון התחיה בישראל.

לפני נסעו נאם עוד באספה הכללית של חברי האגודה. הוא טרם כלה לדבר, והנה אחד הצופים בחצר בא ויגד בלאט, כי קצין השוטרים עומד בחצר ושואל, מה האספה הזאת לנו? אז יצא אליו החבר התמידי שלנו, ושנים מחברי־הועד, ברטנשי וסטרלצוב, אנשים גבהי קומה וחסונים, עמדו על יד הפתח וסגרו את הדלת, והאחד הכריז: “לא נתן לאיש לצאת! יוכל היות, כי עוד מעט ויבואו הנה השוטרים, ועל כן העצה היותר טובה במצב הנוכחי היא – לשבת איש על מקומו במנוחה”. במעשה זה קדמו פני הסכנה, שהיתה עלולה לבוא במקרה של מנוסת בהלה. הנאספים נשארו יושבים תחתם עד אשר שב החבר התמידי והודיע, כי חלפה עברה הסכנה. הוברר, שהוגד לקצין השוטרים, כי נתאספה אספה רבת עם בלי רשיון המשטרה, אך אחרי אשר הרגיע אותו חברנו והבטיחו, שפה נועדו רק מתי מספר להועץ על אודות התלמוד תורה המאושרה, קבל הקצין את “שכר טרחתו” לכבוד חג הפסחא שלו והלך לו בשלום.

שונות היו הידיעות, שהיינו מקבלים על דבר ממכר־השטרות. היו ערים, שהודיעונו בשורות טובות, שיש “קופצים על הסחורה” והפדיון הולך למשרים, וזה האות, כי שלחו סכומים לפריז לערלנגר וגם לנו על חשבון ההוצאות. והיו גם כאלה, אשר התאוננו על העדר מתעסקים ושעל כן הענין מתנהל בכבדות, או כי כתבו, שבסבת המצב הצבאי, שהוכרז במקומם, מסוכן בשבילם לטפל בזה לעת כזאת, וצריך לחכות עד אשר יעבור זעם.

בקיץ תרמ“ט נסעתי במלאכות הועד לווילנה לברך את הרש”י פין ואת הר“ק ושלמן למלאת שבעים שנה לראשון ויובל ספרותי לשני, ויחד עם זאת מלאו את ידי להשתתף בתור ציר אגודתנו וציר אגודת חארקוב באספת חו”צ, שנועדה להיות שם בעת ההיא. בין ההחלטות, שנתקבלו באספה ההיא היתה גם החלטה על דבר ההגרלה שלנו כדברים האלה: “לעמוד לעזרת הגורלות, אשר אגודת פולטבה מתעסקת בהם, כי האספה מוצאת ברכה בזה” (סעיף י"ח). באותה האספה נתקבלה אחר כך ידיעה מה' צדרבוים (ארז) מפטרבורג, כי קרוב לצאת לפועל רשיון הממשלה ליסוד חברה רשמית לתמיכת הישוב בארץ ישראל, אשר מרכזה יהיה באודיסה. רבים מהנאספים הביעו את פחדם לבל יבולע להחברה המאושרה על ידי ההגרלה שלנו החשאית, ועל כן החליטו שאם יתקבל הרשיון, מוכרחים להפסיק את ההגרלה. לא ארכו הימים ואישור חברת התמיכה בא וישם קץ למפעל ההגרלה שלנו. שנים מחברינו ה“ה ח. ציריקובר ומ. קרישבסקי נסעו לאודיסה בתור צירי אגודתנו לאספה הרשמית הראשונה, ושם התחשבו עם ראשי החברה והעבירו לזכותה את כסף הגורלות, שנצטבר בידי הר”מ ערלנגר בפריז. ככה תמה העלילה, אשר הורו ועמלו בה חברי הועד שלנו כשנתים ימים.

 

יב) נסיעתי הראשונה לארץ ישראל    🔗

קרוב לזמן ההוא בא לעירנו ה“ר יהושע ברזילי–איזנשטדט לעשות נפשות לאגודת “בני משה”. אחרי ששהה אצלנו ימים אחדים ובא בדברים עם טובי חברנו ותהה על קנקנם נוסדה בעירנו לשכה, שנכנסו אליה ששה חברים. אחרי כן נסענו שנינו לחארקוב ויסדנו גם שם לשכת ב”מ. סיעת ב“מ נתנה דחיפה לחברינו להרבות התעמולה לטובת החנוך הלאומי והתרבות העברית. בהשפעת ב”מ הוקמו ונוסדו בעירנו ספריה עברית, חדר מתוקן, בית ספר לבנות למלאכת יד וללמוד עברית ותלמוד תורה משוכלל.

מסיבה שהזכרתי לעיל בוטל ענין ההגרלה שלנו באמצע ולא השיג את המטרה העיקרית שהציב לו, אולם הנסיון הזה לא עלה בתוהו. הודות לתעמולה, שקמה לרגלי ההגרלה, נפוץ רעיון הישוב בחוגים רחבים והתעורר החפץ בלב רבים לרכוש אחוזה ולהתנחל בארץ על ידי יזמה פרטית, ואל הועד פנו לקחת עליו האינציאטיבה להוציא חפצם זה לפועל. אז עיבד הועד תכנית, אשר לפיה חוברו יחד ארבעים איש אמידים מבני עירנו, היודעים ומכירים איש את רעהו, לקנות להם וליסד מושבה, שתתכונן במשך 5–6 שנים, ובהיות הכל מוכן יבואו המתנחלים איש אל אחוזתו, הועד והחברים המנויים על הקניה בחרו בי ובאחד המנויים, ה' דריבין, לנסוע לארץ ישראל לקנות את האדמה ונתנו על ידינו ארבעת אלפים רו"כ להכניסם בתור מפרעה על הקניה, והמותר התחייבו לשלוח על פי דרישתנו.

ביום ל“ג בעומר, 15 במאי, שנת תרנ”א בשעה הרביעית אחה“צ יצאתי מפולטבה. מלבד בן לויתי ה' דריבין הנ”ל, נלוה עלי עוד צעיר אחד, אורלוב מפולטבה, וברכבת נוספו עלינו עוד שני צעירים, הנוסעים לא“י: בחור אחד מוויטבסק וה' כצמן, בן להורים עשירים מבילגורוד. שלשת הצעירים נסעו במטרה לעבוד אדמת ארצנו בתור פועלים, ומהם כצמן דבר בבטחה, שעליו להתמחות בחקלאות ואז יבואו אליו גם הוריו להתנחל בארץ. למחר בשעה 8 באנו לניקוליוב, וכעבור שעה עמדנו על ספון האניה “ארגנבט”, ההולכת לאודיסה. בשלש אחה”צ באתי לאודיסה, ושם סרתי לבית דודי הרב ר' דוד שלמה סלושץ, ששם נמצא גם אבי בעת ההיא. באודיסה התעכבתי שמונה עשר יום, כי שם היה עלי לסדר תעודת נסיעה לחו“ל ויחד עם זה השתמשתי בזמן שהותי שם לחקור לדעת את מצב הענינים בא”י, הואיל ואודיסה היתה אז השער לנוסעים לארץ ישראל ולשבים משם. במזכירות הועד לחברת התמיכה אמרו לי ולבן לויתי, שיש לקוות לקניות אדמה בעבר הירדן במדה מרובה ובמחירים זולים. את הכסף, שהיה בידי דמי קדימה למקנת האדמה, הפקדנו בידי הד“ר פינסקר במעמד מ. ל. לילינבלום נגד המחאה לועד הפועל ביפו. הד”ר ומל"ל נסו לדבר על לבנו לבל נסע בעצמנו, ויעצונו לכתוב לועד הפועל, והלה יסדר את הקניה על אחריותו, ובשמעם שעלינו למלא אחרי הוראות שולחינו ואיננו רשאים לשנותן, הזהירו אותנו, שבשום אופן לא נפנה לסרסורים פרטיים, הפורשים רשת לרגלי הקונים ומעלים השער על הקרקע. לפי הידיעות שהיו להם עמדה כבר להגמר הקניה של עמק יזרעאל ובטלה בעטיה של הסרסורים, שהעלו מחיר.

בקושי רב קיבלתי תעודת מסע לחו“ל אחרי אשר כמעט התיאשתי מזה. בזכרוני נשמרים עוד הרפתקאותי בימים ההם, בהיותי מרחף בין תקוה ליאוש: מנהל משרדו של שר העיר, שאליו הגשתי בקשתי לתת לי תעודת מסע לחו”ל, רשם על הבקשה בדיו אדום את החלטתו: “צריך לפנות אל שר הפלך שלו”. ז.א. מכיון שהפספורט שלי הוא מפלך מינסק עלי לפנות בבקשתי לשר פלך מינסק. אחרי אשר העתרתי עליו דברים, כי אץ לי הדרך לחו"ל, יעצני לערער על החלטתו לפני הוד רוממותו שר העיר, הגנרל זילוני, המפורסם כעריץ גס והפכפך. באין ברירה ערכתי בקשה, ובעוד יומים באתי למשרד שר העיר בשעה היעודה לקבלת בקשות. שם העמידוני בתור השלישי בשורה, שהלכה וגדלה, אחרי שעה ארוכה יצא במרוצה מהחדרים הפנימים איש נשוא פנים כבורח מפני כלב שוטה ואחריו מקפץ אחד לבוש מדים ובקול צורח, מקלל ומגדף. הראשון עבר על פנינו בבהלה ונעלם בפתח היציאה והשני עמד בקצה השורה בפנים זועמים. זה היה הוד רוממותו שר העיר. הראשון בשורה היה שוטר שסרח ופצה פיו להצטדק, אך הגנרל הרים עליו קול צעקה: “ידעתי את זדונך, בן־כלבים! אין חנינה לבן זנונים כמוך! לשבועים בבית הכלא אותו” פקד בפנותו אל מזכירו העומד על ידו. השני בשורה היה עובד בפלוגת מכבי אש ובקש חופש לימים אחדים לנסוע לחרסון לטבילת רך הנולד לאחותו שם.

“אני אטביל אותך כך שלא תכיר את פרצופה של אחותך הזונה. הלאה, שכור שכמותך! לך עמוד על משמרתך, בן בליעל!”

השני בשורה הלך, והשר נגש אלי. מיואש, באפס תקוה, הושטתי לידו את בקשתי מבלי הוציא הגה. הוא לא קרא את התוכן, רק הביט על ההחלטה האדומה, ופה, על ידה, התוה בעפרון: “לתת!” ומסר הניר למזכיר, והלה אמר לי בנחת: “תבוא מחר למשרד ותקבל”. מהרתי לצאת מחדר הקבלות ולשאוף רוח צח. עד חג השבועות קבלתי את תעודת המסע לחו“ל וסדרתי על נקלה את הויזה התורכית. ביום ט' סיון בשעה 5 אחה”צ עליתי על האניה האוסטרית “מידוזה”, ההולכת לקושטא. במחלקה השלישית, שבה הסתדרנו אני ובני לויתי מפולטבה, נמצאו קרוב למאה נוסעים כולם יהודים. מהם כשלשים איש בעלי און והון. ויתרם זקנים ונשים וטף, ומגמת פני כולם – לארץ־ישראל. מרבית הנוסעים היו מליטא ומעוטם ממגורשי מוסקבה, מאודיסה, וואהלין ופודוליה. מרחוק עוד נראתה פאת היבשה כשעמדו להתפלל תפילת מנחה ואחר כך מעריב בשני “מנינים”: אשכנזים וספרדים. הנסיעה היתה נעימה מאוד כל הלילה ולמחרתו עד שעה 6 לפנות ערב. האניה החלה אז להתנודד והנוסעים היו כהלומי יין; ארוחת הערב לא אכלנו ביום ההוא ושכבנו לישון בשעה מוקדמת. בי“א סיון השכמנו קום ויצאנו אל ספון האניה בריאים ורעננים. אויר יבשת הבוספור היה לנו למשיב נפש, ובעוד שעה התענגנו למראה הדר קושטא מצד הים. כל היום שוטטנו ברחובות הבירה ושבנו ללון באניתנו, ולמחר עברנו לאניה האוסטרית “סטורנה”, שהפליגה באותו היום מזרחה. אל הנוסעים הקודמים נוספו עלינו באניה זו פנים חדשות: תורכים ויהודים ספרדים. מאלה נלוה לחברה אלינו צעיר בוכרי, פנחסוב, הנוסע, לפי דבריו, מפריז לירושלים, ששם נמצאים אמו ואחיו. בי”ב סיון עברה אניתנו את הדרדנלים ואת ים השיש, עמדה זמן קצר בגאליפולי ובמיטילין, וביום השבת, י“ד סיון בשעה 4 בבוקר באה לאזמיר. עלינו העירה, בקרנו את בתי כנסיות הספרדים, אח”כ הלכנו אל הקונסול הרוסי, והלה נתן לנו פתקאות לשער המשפט התורכי, שלפיהן קבל כל אחד מאתנו תזכרה תורכית על שמו במחיר חצי רובל כ“א. אחרי סעודת שבת הגונה במסעדה הביאונו אל בית ר' דוד, יהודי רוסי, היושב באזמיר זה עשר שנים. הלה קבלנו במאור פנים והוליכנו לראות בגנים ובפרדסים בסביבות העיר. הכרמים נטועים גפנים ועצי פרי שונים. יחס הממשלה והאזרחים התורכים אל היהודים וכן גם היחס מצד היהודים אליהם – הוא ידידות הדדית בלבב שלם. כאלה כן אלה אומרים: “אוי־ואבוי יהיה לנו, אם יירש הצלב את אגן הסהר”… חכם ספרדי, שבקשתיו לתרגם לי את הכתוב בתזכרה שלי, כאשר פתח את התעודה וראה בראשה את הסמל הממלכתי נגע בו בידו ושם אותה למו פיו, למצחו וללבו וברגש אהבה מלמל: “סולטן”. נקל לשער את הרושם, אשר עשה בהבעת־אהבה שלו למלכו עלי, נתין הצר הצורר אלכסנדר השלישי. בכל יום שבת מנגנת בנמל תזמורת צבאית לכבוד היהודים, המטיילים שם באלפיהם. תורכי אחד, שראה אותנו מטיילים על יד הגן שלו, יצא לקראתנו וקרא לנו לסור לגנו. כשנכנסנו, הושיבנו על שטיח בסוכת הגן והגיש לנו מים קרים ופי עץ שונים, ולפני לכתנו הודה לנו על אשר כבדנוהו בבקורנו. מספר היהודים באזמיר העריכו אז למעלה משלשים אלף ספרדים וכשלשים וחמש משפחות אשכנזים. למחר נפרדנו ממכרינו החדשים, שרכשנו באזמיר ספרדים ואשכנזים, ובשעה 2 אחה”צ הפליגה אניתנו הלאה. בט“ז סיון בבוקר באה האניה לאי חיאס ועמדה שם זמן קצר, ובשלש אחה”צ הגיעה לאי רודוס ועמדה שם עד 10 בערב. הים התיכון פגש אותנו בסערה, שהסבה לו טלטול האניה ובתוצאותיו – סחרחורת. בי“ח סיון סובבה אניתנו את האי קיפרוס ועמדה בשני נמלים. התורכים הנוסעים אתנו הראו בידיהם על דגלי אנגליה, המתנוססים בנמל ועל הסירות, שהתקרבו אל האניה. הספרדים בארו לנו, שהתורכים מתרגזים על אנגליה, כי המעט לה שכבשה את מצרים ואת תעלת סואץ, והנה תפשה גם את קיפרוס. זה נתן לנוסעים היהודים הזדמנות לווכוחי סרק על אודות עתידות ארץ־ישראל, כי קרובה היא לנחלות בריטניה, והיה בנטות קו על תורכיה ונפלה גם היא לחבל לבריטניה, ומי יודע אם יעלה בידינו לתקוע לנו יתד בארץ עד העת ההיא והייטב לנו ולמפעל הישוב אז מעתה? בקיפרוס עלו לאניתנו יהודי ארץ־ישראל, שנסעו לתור את האי הזה, קריצבסקי, כצמן, נפתלין, מיכלסון ואוסטרובסקי. הם הללו מאוד את אדמת האי ואת הסדרים, אשר הנהיגו שם האנגלים, אפס כי פקיד ממשלתי אחד שם, יהודי אנגלי ושמו בלוטנר, הביע דעתו, שלא כדאי ליהודים להתישב בארץ, שמרבית יושביה הם יונים. בי”ט בסיון באה האניה לבירות ועמדה שם עד הערב, ובלילה בשעה 2 באה לחיפה. בעת ההיא היתה חיפה עיירה קטנה ודלה, שלא היה לה ערך כלכלי כמו שאין לה שם בהיסטוריה, ועל כן עברנו עליה בלי תשומת לב. בשעה 4 בבקר י“ט סיון הפליגה האניה מחיפה, ולנגד עינינו הופיע הר הכרמל בהדר גאונו. נפעמים ונרגשים הבטנו מרחוק על הנקודות, שקראו להם בשם: מערת אליהו, קבר אלישע ועליו מנזר נוצרי. שעות הנסיעה מחיפה ליפו היו בעינינו כשנים. כמחושמלים עמדו הנוסעים על ספון האניה והביטו בעצבנות קדימה, ומבלי משים הם מוציאים מכיסם בכל רגע את שעונם ומסתכלים בו בפזור־נפש. ההתרגשות הגיעה למרום קצה בשעה העשירית לפנה”צ, כאשר נראתה באופק העיר יפו. אולם ההתלהבות דעכה עד מהרה מדי נגשו הספנים הערבים בסירותיהם, כתרו את האניה פרצו עלו על הספון בקול רעש וצוחות גרוניות והתחילו לחטוף בחוזק יד את החפצים שלנו ולזרוק אותם אל תוך הסירות וגם את הנוסעים הנדהמים סחבו בגסות. לא כיונים אל ארובותיהם, כי אם כאסירים בידי פראים הגענו אל חוף מולדתנו וכשבויים היינו בעיניהם ולא נתנונו לצאת מהסירות עד אם שלמנו ככל אשר שתו עלינו בשרירות לב. שאפנו רוח לרוחה כשיצאנו מבית המכס (גומריק) ופגשנו מכירים, שהתאמצו לעודד את רוחנו והביאונו לאכסניה יהודית. במסיבת אחים ורעים שכחתי מהר את כל התלאה אשר מצאתני ורק אחת זכרתי, כי סוף סוף זכיתי לעלות ולבוא לארץ ישראל.

 

יג) תיורי בארץ    🔗

כ“ב סיון. מבקורי בועד הפועל ומשיחות חברים נוכחתי בימים הראשונים, שלא הכל מתנהג כשורה בישוב; מתאוננים שאין משמעת לאומית, כי גם בין חברי הועה”פ אין שלום וכי הספסרים פורצים גדר ומעלים מחירי הקרקעות, אולם הכל מהללים את ה' זאב תיומקין ראש הועה“פ כאיש פעיל ושוקד על מלאכת הישוב. בשיחה, שהיתה לי אתו על אדות המצב, נודעו לי הפרטים האלה: נתקבלו קושנים על אדמת המושבה חדרה; קנית מחנים ע”י מזאה מאפטיקמן בוטלה; יש תקוה לקניה גדולה בעבר הירדן המזרחי, אך לפי שעה אין הדבר בטוח; נגמרו שתי קניות חדשות: האחת ע“י רוקח 40 אלף דונם אדמה ושניה ע”י חנקין 120 אלף דונם בעמק יזרעאל. על זה הוסיף עוד תיומקין, כי בעוד שבוע תסע מיפו שיירה של מומחים לתור את האדמה שקנה חנקין, ועצתו היא, שאלוה גם אני אל השיירה הזאת. העצה ישרה בעיני ובעיני בן לויתי ה' דריבין והחלטנו לנסוע בינתים לימים אחדים לראשון לציון ולשוב ליפו לעת צאת השיירה. בבואנו לתחנת הדיליז’נסים מצאנו שלש עגלות מלאות נוסעים לראל“צ ובתוכן רק מקום אחד פנוי. בדיעבד היינו שבעי רצון מזה, שהמקרה מכריח אותנו לעבור ברגלינו כדי להתבונן היטב ולהכיר מקרוב את אדמת ארצנו ולדרוך בכף רגלנו ממש בפעם הראשונה באדמת משבה יהודית. יותר מארבע שעות ארכה לנו הדרך, כי רב ומעיף היה חום היום ונוסף לזה לא היו נהירים לנו שבילי דרכנו. עם חשכה הגענו למשעול כרמים, הסתובבנו הנה והנה עד אשר יצאנו אל הרחוב הראשי, ושם נפגשנו עם הכורם דריבין מראל”צ ועמו כצמן ואורלוב, שהלכו לחפשנו אחרי שמעם מפי הנוסעים בדיליז’נס שאנחנו הולכים ברגל. סרנו לבית דריבין, קרובו של בן לויתי, ועד שעה מאוחרת שוחחנו על המצב בישוב. למחר בקרתי את הכורמים שליט ואמציסלבסקי, יוצאי פולטבה, וגם הם יעצוני לנסוע לראות את האדמה שקנה חנקין בעמק יזרעאל ובל לשעות בתוחלת לקניות זולות בעבר הירדן.

יפה היא ראשון־לציון למראה עינים: ביהכ"נ, המתנוסס על גפי מרומי המשובה, היקב הענקי המשוכלל, ורבבות אלפי הגפנים, אשר מסביב למושבה כזר יעטרוה, כל זה מרהיב עין ומרנין לב היהודי, הבא לתור את הארץ. למרות זאת עננה מרחפת על שמי ראשון, אין מרץ ויזמה פרטית, אין חדות יצירה והתרוממות הרוח בתושביה, כי הפקידות הצרפתית שעבדה אותם ודכאה רוחם, והכל נעשה באדישות לפי פקודה.

בשובי מראשון לציון ליפו סרתי לראות את מקוה ישראל. פינה נחמדה, הכוללת כל טוב הארץ: כרמי חמד, פרדסים נהדרים עם עצי פרי ממינים שונים, שדות עטופות בר, כורות דבש, ירקות, הכל מתנהל בשיטה וסדר, מתפתח ומשגשג. בבית הספר החקלאי פה התלמידים לומדים תורת החקלאות הלכה למעשה. הראוני בחביבות את היקב לכל מחלקותיו, שבאחת מהן נמצא היין המשומר לדורות מיבול כל שנה ושנה מיום הוסד היקב.

במוצש“ק יצאה מיפו השיירה, הנוסעת לתור את האדמה, שקנה חנקין בעמק. חברי בעגלה, הרתומה לשני סוסים, היו: ש”ב הסופר ד"ר נחום סלושץ, ברזלי, איזנברג, זלקינד, וליבנבוק מביאלוסטוק, וציר אגודה מבוברויסק. בשעה 11 בלילה באנו לפתח־תקוה ובשעה 1 אחרי חצות נסענו משם הלאה בשתי עגלות. בליל נדודים זה הראו לנו על שתי נקודות היסטוריות, שעברנו על ידן, אך לא התעכבנו, והן: גבעת נפוליון וחרבות מבצר אנטיפטרוס על נהר הירקון. למחר נסענו כל היום, עברנו את כפר סבא, קוקון, כפר צרקסי ואדמת חדרה, ובערב באנו לזכרון יעקב ונלון שם. מראה נהדר ונשגב נשקף לעין העולה בהר בדרך לזכרון. על ראש גבעה נחמדה זכרון יעקב שתולה בנאוה ומשוכללת כיד הברון מיסדה: בתים מרווחים, גנים ושדרות, בית כנסת, בית ספר, בית חולים ומעונות לפועלים, ורק העיקר חסר – אכרים עובדים. אכרי זכרון יעקב, יוצאי רומניה, השלימו על נקלה עם פקידות הברון, אשר פטרה אותם מעבודת שדה וכרם וקבעה להם תקציב חדשי די מחיתם, ובלבד שלא יתרעמו על הפקידים, העושים במושבה כל העולה על רוחם… פה התועדנו לרופא המושבה ולה' גראזובסקי, שעזרו לנו בסיור המושבה והואילו באר את מצב הענינים.

ביום א' דר“ח תמוז בבקר יצאנו מזכרון יעקב, עברנו חרבות בקעה גדולה מלאה מערות עם עצמות בני אדם, וכל הכיכר זרועה משואות, חרבות בתים וניכרים סימני מגרשים ורחובות. יש קוראים לעיר המתים הזאת חרבות ביתר, העיר שבה נשתה גבורת אבותינו, כבתה הגחלת האחרונה. בשעה 10 עמדנו להנפש בחרבות מבצר עתלית על שפת הים, ונפגשנו שם עם שייד, דיזנהוף ואוסובצקי, הנוסעים מחיפה לזכרון יעקב. מהם שמענו, שעומדת להגמר קנית עתלית והסביבה על ידי הברון. בעוד שעתים עברנו על יד מערת אליהו, אך לא התעכבנו, כי אץ לנו הדרך. לנו בחיפה, ולמחר יצאנו בלוית חנקין, ואתו צירי אגודה מיליסבטגרד, מאירוביץ וליפשיץ, לתור את האדמה, שקנה חנקין. שני ימים תרנו אותה ובאנו לידי הסכם לקנות את המקומות האלה: את יג’ור יקנה זלקינד ציר אגודת החמישים; את כפר עטה – צירי פינסק ובריסק; את חרטיה קונה דולניקוב מיקטרינוסלב; את דליטפוף – צירי אגודת האלף מביאליסטוק, ואת קירה – קמון, לפי המשוער קרתה ויקנעם, בחרנו לנו למקנה אני, הד”ר סלושץ ציר אגודה מאודיסה וצירי יליסבטגרד. בשובנו מחיפה סרנו למערת אליהו. היא בת שני חדרים, שהיו ריקים בעת ההיא, והתפללנו שם ב“מנין” תפלת־מנחה ברגש. ביום ז' תמוז התאספו כל שליחי האגודות בלשכת ועד הפועל, ובאמצעות ה' תיומקין עשו חוזה עם חנקין על קניות חלקי אדמתו כפי שהוסכם ביניהם בחיפה. לפי חוזה מכר חנקין לשליחי האגודות את האדמה שקנה מסורסוק מאה ועשרים אלף דונם במחיר עשרים פרנק הדונם; מזה מקבלת אגודת פולטבה ששת אלפים דונם, ואחרי אשר חברי האגודה יאשרו את תנאי הקניה עלי לתת דמי קדימה למוכר. את כל הדברים האלה כתבתי לשולחי בפולטבה, ועד בוא תשובתם החלטתי לבקר את המושבות.

ביום ח' תמוז נאספו באו כל חוגי הישוב להפרד מה' תיומקין לרגל נסיעתו לחו"ל לזמן קצר, כפי שקוו אז. כולם הבליטו את רגשי האהבה והאמון, שהישוב רחש לראש ועד הפועל המסור לרעיון התחיה הלאומית והביעו אחוליהם לשובו מהר להמשיך עבדותו בארץ.

בו ביום יצאתי מיפו ואלון בראשון לציון ולמחר בבוקר נסעתי משם לגדרה. בדרכי סרתי לנחלת ראובן, היא ודי אל חנין, שיצא לה שם בפרדסיה ובדבשה הטוב. שם נמצאו בעת ההיא הרבה משפחות של פועלים, העובדים בראשון וברחובות, ובאפס בתים לשתם במושבות התגוללו באהלים מוכי קדחת ומחלות שונות.

בגדרה קדמו פני בשמחה וידידות כמו יוצאי פולטבה: סבידלוב, אחותו – אשת ליבוביץ והאכר שמעונוביץ, כן גם יתר האכרים, רובם מהבילויים, אשר ידעו את היחס הטוב של אגודת פולטבה לאכרי גדרה מיום הוסדה. בערב התאספו כל יושבי המושבה, ובתוכם גם ה' בננסון ממינסק, שהתארח אז בגד אצל חתנו מר הורביץ, ועל שולחנות ערוכים תחת כפת השמים אצל בית הכנסת ישבנו עד שעה מאוחרת ושוחחנו על עניני הישוב בכלל ועל כל הקורות אותם – חלוצי הישוב – עד הגיעם למצבם הנוכחי. שמחתי לשמוע מפיהם, שהם שבעים רצון, עובדים אדמתם בשמחה, יש להם משלהם לחם וירקות ותוצרת חלב, גם נטעו כרמי גפן ועצי פרי שונים. שלשה ימים ישבתי בגדרה, והימים האלה היו הטובים ביותר מימי היותי בארץ. מר בננסון הביע חפצו להאחז גם הוא באדמת קרתה ויקנעם, שבחרתי בשביל שולחי, ולפי בקשתו הואיל חתנו מר הורביץ, אכר ותיק מגדרה, להלוות עלינו כדי לחוות דעתו על טיב האדמה ואיך להסתדר בה, ונסע שמה שלשתנו. במשך שש שעות עברנו ברכיבה את כל החלקה לארכה ולרחבה ותישר גם בעיניהם מאוד, וכל הדרך שוחחנו על תכנית המושבה העתידה. בשובנו ליפו הלמה אותנו כרעם הידיעה, כי ממשלת תורכיה אסרה על יהודי רוסיה ורומיניה הכניסה לארץ ישראל, ואת אלה מהם הבאים באניות בימים האחרונים שמים עליהם משמר ושולחים אותם כאסירים בלוית שוטרים לירושלם, וגם את הזכות הזאת להמנות בין אסירים ובלבד להכנס לארץ רוכשים להם העולים החדשים בשוחד ושלמונים. נוסף לזה חזקה הפקודה לאסור ממכר קרקעות ליהודי רוסיה ורומיניה. להרבות המבוכה גברה מחלת הקדחת במושבות, ובכל יום היו מביאים משם ליפו חולי קדחת מסוכנים. ביחוד עשתה המחלה שמות במתישבי המושבה החדשה חדרה והפילה בהם חללים רבים. גם בן לויתי מר דריבין נפל למשכב קודח. כל זה השפיע על שליחי האגודות, שהחלו להסתלק מקניותיהם ומהתחיבויותיהם לגבי המוכר. ביום כ“ב תמוז קבלתי תלגרמה משולחי ובה כתוב: “מאשרים קנית 800 דונם, פרטים במכתב”. עד בוא המכתב המחוכה נשאר לי רק זמן קצר לתור את הארץ, וקודם כל הזדרזתי לנסוע ירושלימה. ביום ה' כ”ד תמוז בשעה 5 אחה“צ יצאתי מיפו בעגלה בחברת הרי”מ פינס. בשעה 8 באנו לרמלה והתעכבנו שם שעתים. בשעה 2 בלילה באנו לתחנת באב־אל־ואד, נחנו שם כשלש שעות, וביום ו' כ“ה תמוז עמדו רגלי בשער ירושלים. סרתי לאכסניא של ברוך מרדכי שניימן בנחלת יעקב, מצאתי צעיר אחד, קיבאליביץ שמו, הואיל להיות לי למורה דרך, ובחברתו בקרתי לכל לראש את שריד גדולתנו – הכותל המערבי. נדהם ונרגש קיימתי דין “קריעה” (בפעם הראשונה בחיי), הסיבותי פני אל הקיר, ונשען בראשי על אבניו התמוגגתי בדמעות. שני ימים בליתי בסיורי עתיקות ירושלים, מערותיה ומסיביה, אשא לא תשבע עין מראותם, ומשם נסעתי לבקר את דריבין, ששכב חולה בראשון לציון. בבואי משם לרחובות שמחתי לראות את המושה הזאת הרכה בשנים עולה כפורחת. ידי עובדים יהודים עודרים ונוטעים כרמים ברינה, העבודה מתנהלת בכשרון, בחסכון ובתכנית מחושבת, וחדות היצירה מרחפת על כל פנים. המנהל מר לעוין־אפשתין הזמינני לבוא אליו ליום השבת ד' מנ”א להשתתף בועידת “בני משה”, העומדת להתקיים בביתו. מרחובות הלכתי ברגל לעקרון בחברת מר בראצני מיעליסבטגראד. התועדנו למורי המושבה ה"ה חומה ונימרק וסיירנו את בתי האכרים ואת הסביבה. עובדי אדמה היו אכרי עקרון מנעוריהם ברוזינאי פלך גרודנה וגם בהתישבם בעקרון פלחו עבדו אדמתה, זרעו וקצרו ואספו יבולה. בינתים הגיעה שנת שמיטה, האכרים האדוקים לא אבו שמוע בקול הרבנים המתירים לעבוד והזניחו שדותיהם. אז החלה פקידות הברון לנטוע כרמים על אדמת הפלחה למרות התנגדות האכרים, ומני אז פרץ ריב ומדון ואין נחת במושבה.

בועידת “בני משה” ברחובות בבית לעוין–אפשתין ביום ד' מנ“א השתתפו, מלבדי ומלבד בעה”ב, החברים ברזלי, פרנקפלד, גרוזובסקי, איזנברג ואיזרעליט. מפרטי המו“מ הובהר, כי הורע המצב בימים האחרונים: בועד הפועל ביפו הדברים יגעים; ראש הועד ז. תיומקין לא ישוב עוד למשמרתו, והקניות שנעשו באחריותו ע”י חנקין ואחרים וגם נתנו עליהם דמי קדימה, נשארו בלתי נגמרות ועומדות להתבטל, כי אפס כסף ואין אפשרות לשלם את אשר התחייבו למוכרים. נוסף לזה נתקבלה מחדש פקודה חמורה לאסור לגמרי עלית מהגרים לחופי ארץ ישראל. בבואי ליפו מצאתי מכתב מפולטבה מועד האגודה ובו נאמר, כי מאמרי אחד העם, שהופיעו ב“המליץ” בשם “אמת מארץ ישראל”, המסו את לבב המתאוים להתישב בא"י וירפו ידיהם וכאשר נודע דבר הגזרות על העליה ועל קנית קרקעות התיאשו החברים וחזרו מחפצם לקנות אדמה בתנאים שנוצרו, ולפיכך עלי לסלק ידי מהקניה ולשוב לביתי.

בשמיני באב, בערב יום החורבנות והבכיה לדורות, עזבתי את חוף יפו אבל ונדהם. הים היה סוער ונהם בזעף, והסירה, שבה ישבתי לעבור אל האניה הרוסית “אודיסה”, לא שטה, כי אם טולטלה מגל אל גל, עלה וירוד. כאשר הגענו אל האניה לא היה באפשרות לעלות עליה במעלות, כי לא עמדה הסירה על מקומה אף רגע, והיה כאשר ירימו הגלים את הסירה מעל לסיפון האניה והשליכו הערבים העובדים בסירה את הנוסע לידי המלחים העומדים על הסיפון; כאשר יזרקו את הכדור. ככה השליכו אחד אחד את כל הנוסעים, אשר היו נדהמים כשכורים, וזמן רב שכבו אחרי כן על מכסה האניה מעולפים מבלי שים לב לצרורות חפציהם, שהשלכו גם המה מהסירות בלי סדרים ואין מאסף אותם. מסביב לשוכבים ישבו על חבילותיהם אבלים שוממים הנוסעים, שבאו הנה באניה הזאת. הגברים נאנחים קשה והנשים מתיפחות בבכי, כי לא נתנו להם לעלות על החוף, ששמה קוו להנפש מעמל הדרך הארוכה וממחלת הים. בין אלה האומללים, שמראש האניה ראו את הארץ ושמה לא יכלו לבוא, היה אז גם הסופר ליודביפול, שבא מאודיסה להשתקע בארץ ולא עלתה בידו. הוא שב עמנו עד אלכסנדריה של מצרים. הוא לא בכה, לא נאנח, אולם היגון העמוק שנשקף מעיניו העיד על גודל הכאב. מצב רוחו הנדכא לא הניא אותו בכל זאת מלעבוד במרץ בואנו לאלכסנדריה בהשתדלותנו שם לכלכל את הנוסעים הרעבים, שבאו אתנו באניה.

 

יד) בקורי שני בארץ ישראל    🔗

בהיסח הדעת זכיתי לבקר את ארץ ישראל שנית בשנת תרס“ה, ארבע עשרה שנה אחרי בקורי הראשון. פקיד הייתי במשרדו של דוד מולדבסקי, בעל טחנות גדולות בפולטבה. באביב שנת תרס”ה נצטברה אצלו כמות גדולה של קמח, ומדי דברנו בינינו על המצב בשוק הקמח אמר לי, שיש לו ידיעות, כי בארצות המזרח הקרוב יש דרישה לקמח והציע לי לנסוע לקושטא ולהתחקות על המצב בחופי ים התיכון. “אגב, – הוסיף בהלצה, – הלא ציוני אתה, ובלי ספק נעים יהיה לך לבקר ולחקור את סביבי ארץ־ישראל”. בחפץ לב קבלתי את ההצעה ובאותו היום הגשתי בקשה לשר השוטרים לתת לי תעודת נסיעה לחו“ל. הבקשה הוגשה בצירוף מעטפה סגורה, ובה מכתב עם שטר בן עשרה רובלים ממולדבסקי. קסם המעטפה השפיע על השר, שהאיר פניו אלי, ולמחר היתה התעודה מוכנה. בכ”ה בניסן, 17 באפריל, יצאתי מפולטבה ובעוד ארבעה ימים ישבתי בקושטא במלון “רובין” ושוחחתי עם המנוח נופך ז“ל, שהיה אז סטודנט באקדמיה למשפטים. ע”י מר נופך התודעתי למנהלי ה“כרמל” והכרתי את מר ריזנר, שהיה לי לעזר במקצוע מסחר הקמח. בימי שהותי בקושטא לא ראיתי ולא שמעתי על קיום של איזו חברות ציוניות ולאומיות לא אצל הספרדים ולא אצל האשכנזים. שעותי הפנויות מעניני מסחר הייתי מבלה עפ"י רוב בחברת מר נופך, ולפעמים היו נלוים עלינו באולם המלון “רובין” הסטודנטים: מלאך מסלוניקי, בנבנישתי מאדריאנופול ועוד אחד צעיר מבולגריה ושני מורים לעברית: לפידות מקמניץ – פודולסק וברודובסקי מאודיסה ומבלים שעות בשיחות עיוניות.

המלון “רובין” היה לנקודה מרכזית, ששם היו נפגשים כל העוברים ושבים מהגולה לארץ ישראל וחזרה. רשומות אצלי הפגישות האלה: שני ימים 28–29 באפריל התארח במלון הרב ניסנבוים בדרכו לא“י, כמעט כל הזמן בלינו בחברתו אני ונופך ונסענו אתו לראות את סביבות קושטא ואת שכונות הספרדים, ובערבים היינו מאחרים שבת בשיחות על ישוב א”י. ב־15 מאי נפגשנו עם ה“ה שנקין וברלין, הנוסעים מא”י. זה האחרון קנה לו אחוזה בקרבת לוד ועומד לבנות שם בית הבד. הם מסרו לנו ידיעות משמחות ע“ד קניות חשובות ונטיעות רבות של החברות “גאולה” ו”מנוחה ונחלה“. לפי דבריהם, רואים אכרי הגליל שכר טוב במטעי הטבק, הנמכר בארבעה וחצי פרנק לקילוגרם. גם מצב הפועלים היהודים הוטב בהרבה ולא מורגש חוסר עבודה. ביום 20 במאי באו הנה בדרכם לא”י מר כצמן מבילגורוד, הנוסע לאחוזתו, אשר קנה ברחובות, ומר קלינקר מקישינוב, שיש לו בראשון לציון בית חרושת לאלכוהול, הנעשה מפסולתן של ענבים, ולפי דבריו, הוא רואה ברכה במשלח ידו זה.

בליל שבת 28 במאי הלכתי עם נופך להפגש עם הפרופיסור אליעזר צבי דייטש, הרב לעדת המתקנים בסינסינטי אשר באמריקה, ששב מנסיעתו לא"י והתאכסן במלון מפואר ממדרגה ראשונה בעיר העליונה. זה היה איש בא בימים, ששיבה זרקה בו, בעל הדרת פנים ודבורו בנחת. הוא ספר לנו, כי היה בירושלים ובקר איזה מושבות. אם לשפוט למראה עינים קשה לו להאמין, שירושלם היתה בזמן מן הזמנים קריה עליזה תשואות מלאה, אולם בקורו במושבות עשה עליו רושם טוב מאד. במושבות היהודים בארץ הקודש הוא רואה עתידות גדולות להיהדות כולה, מה שאין לקוות ממושבות כאלה באמריקה, אם כי הוא מאמין, שגם שם לא יתבוללו היהודים בגוים. מקושטא התכונן לנסוע לרוסיה בחפצו ללמוד לדעת את היהודי הטפוסי במקומו והראה לנו את התכנית, אשר התוה לסיוריו, היינו: אודיסה, זיטומיר, מעזעריץ, מעזיבוז, וורשה, לודז ווילנה וליובאויץ. מאז לא שמעתי, אם נתקיימה נסיעתו זאת או חלק ממנה.

בסוף חודש מאי בא אלי מטעם מולדבסקי מר ש. פרידמן ובידו מכתב המודיעני, כי נשלח באניה לאלכסנדריה של מצרים סך עשרת אלפים שקי קמח בלי כל הזמנה, ולפיכך עלי למסור למוכ“ז את הנהלת העסק בקושטא ולנסוע למצרים למכור שם את הקמח השלוח. ביום 31 במאי יצאתי מקושטא באניה “פרינץ אבאס”. בכל התחנות, שהתעכבה שם האניה, באזמיר, בפ’רעי ובאתונא אספתי הידיעות הנחוצות לי על מצב השוק המקומי של קמח, וברביעי ליוני באתי לאלכסנדריה. באתי בדברים עם פ., סוחר יהודי מקומי, והתיאשתי ממנו מהר. חפשתי ומצאתי סוחר קמח ישר, מארגוליאק שמו, מיוצאי אודיסה, ובעצתו נסעתי לקהיר. בין גדולי הסוחרים שם היה פון־ריזה, יהוד איטלקי, שהיו לו מחסני סחורות בסודן ובחופי ים סוף והיה ביכלתו לקנות בבת אחת את כל מכסת הקמח ששלחו לי. בערך למחירי השוק הוא הציע לי המחיר הכי גבוה – לירה אנגלית לשק, אפס כי ערך הלירה ברובלים היה אז רק תשעה וחצי רובלים בעוד אשר מחיר קמח הוקצב עשרה רובל השק. במשך המו”מ בינינו באה הידיעה, שאנית הצבא הרוסית “פוטומקין” מרדה בממשלה, וכתוצאה מזה עלה שער הלירה האנגלית לעשרה רובל ורבע, וזה אפשר לי למכור את הקמח במחיר המוצע: לירה השק. את התמורה קבלתי בשלמות בלירות ולבעל הקמח שלחתי המחאה ברובלים מאלכסנדריה, רק חלק קטן השארתי כדי לשלוח המחאה, מיפו על ידי הקולוניאל בנק הציוני שנפתח שם.

באלכסנדריה בקרתי את החכם־באשי; שאלתיו על תוצאות האספה בקראקו, שהתקיימה תחת נשיאותו. בשיחתנו הוא הביע צערו, שהעסקנים האשכנזים רק נאה דורשים ואינם מוציאים לפועל את ההחלטות שהתקבלו; התמרמר על הסופרים העברים החדשים, המקלקלים את טעמה ויפיה של השפה מלבד מה שרובם ככולם הנם אפיקורסים. לבסוף שאלני על מהותו של ה“רב הפולטבאי” אליהו עקיבא רבינוביץ, שהיה נוכח באספת קראקו.

אגודות ציוניות פעילות לא פגשתי במצרים. באלכסנדריה נזדמנתי פעם בין פליטי רוסיה ושמעתי מדברים ע“ד אספת “פועלי ציון”, שתהיה במוצאי שבת. בשעה המיועדה באתי שמה ומצאתי בפינה נידחה במעון צר ואפל נאספו כחמשה עשר איש זקנים ונערים משוחחים ודנים על הקונגרס העומד להתכנס ואח”כ קמו ושרו את ה“שבועה” הבונדאית בנוסח ציוני, ובזה נסתימה האספה.

בשלישי ליולי יצאתי מאלכסנדריה באניה “אסיסואן” לבוא ליפו דרך בירות, כי ארץ מצרים נחשבה אז למנוגעת במגפה, וליוצאי מצרים לא הורשה לעלות לחופי תורכיה טרם נבדקו והטהרו בקרנטין אשר בבירות. למחר בבוקר הגיעה האניה לפורט סעיד ועמדה שם כל היום. יצאתי לסייר את העיר ובצהרים נכנסתי למסעדה יהודית. אחרי היותי במצרים מנותק מעולם הציוני, היתה לי הפתעה נעימה להפגש פה במסיבת ציונים, המדיינים ומתווכחים בשאלת הציונות בהגיון ובהבנת הענין לאשורו. ראשי המדברים נודעו לי בשמותם: שם האחד – יעקב רבינוביץ, שהיה סופר ה“צופה” בברן ונסע לראות את הארץ ומשם הוא נוסע לבזיל לקונגרס בתור ציר אחת האגודות מאודיסה. שם השני – לנדא, ראש הועד במושב ודי־חנין, שבא שמה כפועל לפני שש עשרה שנה ורכש לו אחוזה בארץ וגם הוא נוסע בזילאה לקונגרס בתור ציר האכרים הציונים מראשון לציון. לרגל השמועה הרווחת, כי הציונים בירושלם ובראשון כולם ארציים התענינתי לדעת פרטי המצע, שמסרו לו שולחיו, וראיתי כתוב, כי אכרי ראל“צ מביעים דעתם, שהתישבות היהודים בא”י צריכה להמשך גם להבא, ויחד עם זה ישתמשו הציונים בכל הזדמנות ליסד מדינה יהודית עצמאית מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

שלשה ימים היו כל הנוסעים עצורים באניה בנמל בירות, ובי"ז בתמוז, 7 ליולי, העלונו אל החוף, העבירונו עם חפצינו באדים במדורי הדיזינפקציה והושיבונו בקסרקטין רחבי ידים במורד הר הלבנון. מתחילה קבעו לי מקום בבית מיוחד לנוסעים לבושי מלבוש אירופי, אך בראותי סביב לי נוצרים, רובם יונים, שגם באניה היתה לי חברתם כסילון ממאיר, בגלל התיחסם בגאוה ובוז לנוסעים היהודים, דרשתי מאת המפקח להושיבני בתוך בני עמי. דרישתי נמלאה תיכף, והעבירוני לבית מיוחד, ששם נמצאו חמשה יהודים: איש ואשתו מחיפה, זקן מטבריא, אחד רפד מצפת, ובחור בן שבע עשרה מבירות; כולם ספרדים ומדברים פחות או יותר, עברית.

בתשעה ביולי נשתחררתי מהקרנתין ובעשרה בו הפלגתי מבירות באניה האיטלקית “ממפי”, ההולכת ליפו. למחר בליתי כל היום בחיפה, שהתקדמה הרבה מהזמן שעזבתיה בשנת תרנ"א. בבית מסחר “כרמל” קראתי בצמאון את “הצפירה” אחרי אשר לא ראיתי עתון עברי ימים רבים. הלילה ערב בואי ליפו היה לי ליל שמורים, כי נרגש הייתי ולא יכולתי לישון.

ביפו סרתי להתאכסן במלון “קמיניץ”, וראשית דרכי היתה להתראות עם מרדכי קריצבסקי ידידי מפולטבה, שהתישב לפני שנים מספר ביפו והיה מורה בבית הספר שם. עולם חדש מצאתי בישוב בכלל וביפו – שער הישוב – בפרט: שם על החולות, מסביב לבית הספר העברי, הולכת ונבנית עיר חדשה עברית; מרכז הצבור היהודי עבר ממשרד הועד הפועל לבית הספר. ובמקום שאון והמולה של צירי אגודות וספסרים מתחרים שם, שהיו צועקים ומתלחשים וממתיקים סוד, הנה יושבים פה שבת אחים מורים מסורים לעמם ולתרבותו ומכינים דור חדש עם שפה מחודשת, דור אשר יהיה קשור בעבותות אהבה והוקרה לעמו ולארצו. תחת הבהלה והיאוש, שתקפו את הישוב לפני ארבע עשרה שנה, נשקפים עתה מעיני הנוער ביחוד אותו מרץ ובטחון ואמונה בעתידות המולדת והאומה. אחרי אשר התראיתי עם אחדים ממכרי ביפו נסעתי באותו היום לראשון לציון, ומשם לודי־חנין ולגדרה. שמחה הדדית היתה פגישתנו לי ולבני גדרה, וביחוד שמחו לקראתי האכר סברדלוב והמורה סום, יוצאי פולטבה. מגדרה נסעתי לרחובות ושמם שוב לראשון לציון. בשובי ליפו לא התעכבתי בעיר ונסעתי ישר לפתח תקוה. שם לנתי אצל מר סולץ, וה' גיסין ערך לי תכנית בשביל יהודי חו"ל, הרוצים לרכוש להם פרדסים בהתאם לתכנית, שלפיהו קנו אז ונטעו פרדסים יהודים בעלי הון מסיביר, אמריקה, אוסטרליה ופורטוגל. נהניתי מאוד לראות קדמה רבה בכל המושבות שבקרתי הפעם, ועל כולם עלתה פתח־תקוה, אשר גדלה והצליחה במטעי עצי הדר.

ביום 14 ליולי שבתי ליפו לנסוע באניה הרוסית שחיכו לבואה, ומצאתי שם את ניסנבוים שב מסיורו את הארץ ועומד לנסוע לחו“ל גם הוא. בערב היום ההוא, שבו נמלאה שנה לקבורת הד”ר הרצל, הספידו את המנהיג בבית הספר לבנות. נאמו: חכם ספרדי בעברית, ניסנבוים בעברית וביהודית, מר פנחסוביץ בעברית ועוד אחד ביהודית ונאסף סך שמונים פרנק לקרן הקימת. מבית הספר הלכנו לבית מר ספיר מנהל הקולוניאל בנק ביפו, ששם ישבנו עד חצות וערבו עלינו השעות בשירי ציון ובשיחות על הציונות ועניני הישוב. עוד ליל ציוני נעים בלינו בחברת מורי בית הספר, שבאו לברכנו ברכת הפרידה, וביום 16 ליולי הפלגנו אני וניסנבוים באניה “ציסארביץ” לבוא לקושטא. עצבת לחצה לבי בהפרדי מחופי המולדת שנית, אולם הפעם חזקה תקותי, כי עוד שוב אשוב אליה, ועיני תחזינה בהתגשמות שאיפות עמנו.

עוד כחודש ימים התעכבתי בקושטא וחסלתי את עסקי, ובסוף חודש אוגוסט שבתי לביתי בפולטבה.

 

טו) בשורת הציונות    🔗

בשנת תרנ“ב, אחרי שובי מא”י בפעם הראשונה באה תקופת קפאון לחובבי ציון. נפסק המעוף לגדולות, חדלו לדבר ע“ד התנחלויות והתישבות חדשות, ופעולת הועד שלנו נמשכה בעצלתים. ישיבות הועד היו חטופות, בלתי מענינות; ואשר לעבודה, הסתפקו בגביית התשלום השנתי, שגם בו בא גרעון ניכר. שבתה כל חליפת מכתבים עם יתר האגודות וגם עם חברת התמיכה באודיסה היו דברינו מעטים, כי היו המכתבים ערוכים באופן רשמי בצירוף רשימת הכספים הנגבים מהחברים, או מנדבות מקריות לטובת הפועלים. גם הפעם עמד הועד שלנו על דעתו, שאין לחברת התמיכה למנות למורשים אנשים פרטיים במקום שיש אגודה מסודרת, והנהלת החברה נאותה לנו בזה. מני אז היה לחוק, שהנבחר על ידי הועד שלנו ל”חבר תמידי" הוא היה למורשה מטעם חברת התמיכה. באפס מעשה וענין רפו ידי רבים והיו כאובדי דרך. רק הודות למרץ החברים מסיעת “בני משה” לא נתפרדה החבילה ולא בוטל המוסד. הם שמו את לבם לעבוד לתרבות העברית ולחינוך לאומי, אספו אסיפות למקרא תנ"ך ותולדות ישראל, השגיחו על למוד שפת עבר בחדרים ובתלמוד תורה והתאמצו להפיץ ספרות לאומית בין העם.

המצב היה נמשך עד הקיץ שנת תרנ“ו, שאז נקראה לאודיסה אספה כללית של חברי חברת התמיכה. אגודתנו בחרה לצירים אל האספה אותי אות מרדכי קריצבסקי. בישיבה הראשונה, הרשמית, שהיתה רק לכסות עינים לפני הממשלה, קראו דין וחשבון ששל ההנהלה, התווכחו על אי־אלו סעיפים מתקנות החברה ונאמו נאומים רשמיים. אחרי כן החלו האסיפות הפרטיות לחו”צ ולב“מ ל”התיעץ על צפונותיהם“. הכי נכבדות בהן היו הישיבה האחת בבית נשיא החברה אברהם גרינברג, ששם נדברו בפרטות על עניני הישוב ואת אשר עלינו לעשות כדי להרים ולשפר את המצב ברוסיה ובא”י, – והשניה, שבה שמענו את הרצאת הפרופ. גר. בילקובסקי – הבשורה הראשונה על הציונות. כטל חיים היו לנו הדברים שמענו מפיו, כי תנועה לאומית חזקה נתעוררה בקרב היהודים בחו“ל לקול קריאת “הסופר ד”ר הרצל”, המציע לבחירי האומה להאסף ולפתור את שאלת העם והארץ בהתאם לתכנית, אשר ערך בספרו “מדינת היהודים”. במה גדול כוח האיש הזה, שהוא אומר להוציא לפעולה את הרעיון, אשר הורו והוגו טובי חו“צ ורבות עמלו בו ולא ראו ברכה בעמלם? מה תתן ומה תוסיף לנו האספה שהוא קורא על האסיפות שקדמו לה בקטוביץ, בדרוזגניק, בוילנה ובאודיסה, שגם להן שברנו בזמנן וקוינו לגדולות ונצורות ותוחלתנו נכזבה? כן שאלו הפסמיסטים – המתנגדים. ולעומתם עונים המצדדים: הנה אחר, הגרש”מ, רק לזמן קצר הקריב עתו ועטו ועלה בידו לעורר את הנדיב הידוע ולהביא תשועה להישוב וגאולה לחלק מאדמת ארצנו; ואף כי אם איש נאור ומלומד, אשר לו יד ושם בתבל, איש אשר לפני מלכים יתיצב, אם הוא מקדיש עצמו במסירות לשאיפתנו, ההוא לא יעשה חיל? ואשר לאספה שהוא קורא, הלא האסיפות הקודמות, שהיו בזעיר אנפין ובהן השתתפו רק מתי מספר מיהודי רוסיה, גם אלה הועילו הרבה להכשיר הלבבות לחבת ציון ולהניח אבן היסוד לישוב ארצנו, – ואף כי אם יתאספו שליחי כל המון בית ישראל ובתוכם יהודי הארצות הנאורות, היודעים להסתדר ולכלכל דבר, ההם לא ימצאו מסילות לעורר את העם כולו ולבצע את כל חפצנו?

ככה היו נדונים לשמע הבשורה בראשיתה. ברם, הרצון הנטוע בלב האדם להשיג מטרת הכריע את הכף לצד האמונה והתקוה, ובשובנו מאספת אודיסה בשרנו בשמחה לשולחינו, כי עוד חבת ציון חיה וכי תנועה חדשה מתעוררת להגשים את שאיפתנו לתחית עמנו בארץ אבותינו. הבשורה החיתה את רוח חברי הועד בעירנו ועוררה אותם לחדש את עבודתם כמו בימים ההם לפני ה“אמת מארץ ישראל” והפסקת העליה, אשר גרמו ליאוש ושפל בעבודה. שבנו להקהיל קהלות ולהטיף לרעיון התחיה כלפנים. אל חברי ועד נספחו חדשים מהצעירים, אשר מראש אמנם נסו להבדיל בין חבת ציון לציונות, לאמר: הנה זו האחרונה מעוף לה והיא מתקדמת בצעדי און, בעוד אשר חבת ציון מפגרת ונחשלת. אך בבואם בסוד הועד נוכחו מהר, כי דרך אחת לשתיהן, העולה ציונה, ורוח אחת תפעמן, ויהיו לאחדים אצלנו. אותם חברי הועד היותר פעילים, שבתור “בני משה” עמלו לתרבות וחינוך עברי לאומי ובתור “חובבי ציון” עבדו לרעיון ישוב ארץ ישראל, הם הם המשיכו את עבודתם המועילה גם בתור “ציונים”, ומלבד שנוי השם והתכסיס לא ראו בציונות כל חדש. חובבי ציון באמת שמחו לקראת הקונגרס הראשון, כי חזו בו תחבולה לאחד את כל היהודים תחת דגל ציון ולעבוד שכם אחד על שדה תחית העם והארץ – שזה הלא היה משאת נפש החובבים מאז ומקדם. ובבוא מר בוכמיהל לעירנו לקרוא לנו את הקונגרס הזה מצא כבר כר נכון לפניו, ובלי כל פקפוק בחר הועד בשנים מטובי חברינו: בא"ז רבינוביץ ונתן ווסילבסקי, להיותם לנו לצירים אל הקונגרס.

גם אחרי שוב צירינו מהקונגרס לא נראה אצלנו כל פרץ וקרע בין החובבים והציונים, והועד לא נטה הצדה מן הדרך, אשר התוה לו. הוא הכיר והוקיר גם את ערך הפעולה המדינית גם את הישוב המעשי, ועל כן התעסק גם בגביית תרומת החברים לחברת התמיכה וגם בהפצת השקל הציוני ובמכירת המניות של אוצר הישוב, מלבי לבכר את אחד על השני.

כשאני לעצמי בא לערוך את המאזן לחשבון הנפש אני מוצא, שהציונות בכל גווניה נתנה לעמנו בכלל ולכל אוהביה בפרט הרבה יותר מאשר היה ביכלתנו לעשות בשבילה. היא נתנה לנו תקופה מזהירה הרת שאיפות נעלות ואידיאלים נשגבים. לי בפרט הורתה חבת ציון את הדרך הישר והנכונה ותהי מגן לי לבל אהיה תועה בדרכי החיים, כאשר קרה לרבים מבני גילי בימים ההם. עבודת הלאום נתנה לי עונג רוחני וסיפוק מלא בחיי חלדי, ושכר לפעלי ראיתי בבני ובנותי, שגם הם מסורים לרעיון הלאומי ורבה אמונתם בתחית עמנו בארץ קדשנו. זכיתי לראות את בני בכורי יצחק, שבהיותו עוד בן שמונה עשרה שנה, בשנת ה“תרס”ד", בעברו ממחלקה השביעית של הגמנסיה אל השמינית, בחר לו להקדיש את ימי הפגרא שלו לנסיעה לארץ ישראל. הוא שב משם קשור בעבותות אהבה למולדת ומלא אמונה בעתידה ובתחיתה, ויהי לי לאות ולמופת, כי ארץ אבותינו היה תהיה גם ארץ בנינו.

נעים לי להזכיר את שמות חובבי ציון והציונים הפולטאבים, אלה אשר גם אחרי עזבם את פולטבה הנם ממשיכים לעבוד להגשמת הרעין של “תחית עם ישראל בארץ ישראל” הלא ם אתנו פה בארצנו: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), מרדכי אזרחי־קריצבסקי, ח. א. זוטא, בָּנַי יצחק בן צבי וא.ראובני וחתני יצחק קלוגאי. ברוכים הם וברוך פעלם, ויהי רצון שנזכה כולנו לראות בגאולת עמנו וארצו במלואה.

בהתגלע הריב עם הטריטוריאליים לא זז הועד מעמדתו הציונית ויהיו חברינו כולם בין הלוחמים לציון. יחד עם עבודתו הציונית לא הניח הועד ידיו גם מעניני היהודים הכלליים, שעמדו על הפרק בימי ההכנות לבחירות לדומה הראשונה, שממנה היתה תקוה נשקפה לפתרון שאלת היהודים ברוסיה. הועד חשב לחוב לו לעמוד בראש הסתדרות היהודים לבחירות ויעש תעמולה רבה לטובת מפלגת המתקדמים, אשר דרשו שווי זכיות ליהודים. חברי הועד הטיפו בכל בתי התפלה ועוררו את הבוחרים היהודים לבל יתרשלו להשתתף בבחירות, ודבריהם עשו פרי, כי כמעט שלא נעדר איש מלהצביע כפי רשימת הועד, ומועמדינו נחלו נצחון גדול.

 

טז) מהרסינו ומלשינינו    🔗

הועד הציוני היה לעינים לעדה היהודית בעירנו והשפעתו היתה רבה בכל עניני הצבור. מתחילה נמצאו אי־אלו מהחסידים האדוקים, שהתמרמרו על כי הציונים לוקים להם קרנים לעמוד בראש המוסדות של הקהלה, אך רב הקהלה בזפלוב לא נתן להם לתגר מלחמה. הוא היה יליד אוקראינה מעיר ניקופול ונבחר לרב על פי המלצת הצדיק מרחמוסטריבקה, אשר העיד עליו שכוחו גדול בחסידות. הוא אמנם היה “דורש” חסידות לפני מקורביו בסעודת שבת השלישית, אבל לא ידע לפצות פה לדבר לפני הקהל ולא היה מעורב עם הבריות, וייקל כבודו בעיני העם. בידעו כי מך ערכו ובהיותו מטבעו איש שקט אוהב מנוחה לא ערב את לבו הוא ולא נתן גם לחסידיו הסרים למשמעתו להתנגד לציונים ולפעולותיהם.

אפס כי קם לנו שטן ממקום שלא חכינו לו. באחד הימים בא אלינו לישיבת הועד איש אחד כבן שלשום וחמש שנה, לבוש אצטלא דרבן. הוא היה שפל קומה, דק הבשר, לבן הפנים, שערותיו שחורות, עיניו הגדולות מתרוצצות בחוריהן וכל יצורי גוו מתנועעים. אחרי ברכת השלום הושיט לנו מכתב מחו“צ מוורשה, אשר לפיהו “המוכ”ז, ר' אליהו עקיבא רבינוביץ, הוא רב בפיונטניצא, והוא גם מטיף מצוין ויאות לקרבו ולתמוך בו”. ובפיו מלא אחרי המכתב, שהוא חובב ציון מטיף לישוב ארץ ישראל ברוח הדת, וזאת היא כל מטרת בואו לעירנו. מכיוון שהועד הכיר בנחיצות התעמולה בין כל החוגים, מצאו לנכון להשתדל בעדו שיתנו לו לדרוש בביהכ“נ לאשכנזים. דרשותיו, המיוסדות על מאמרי חז”ל, משכו את לבות שומעיו מהחרדים, והיה יסוד להאמין לדבריו, שגמר אומר להשתקע בעירנו בתור “דרשן”, נשען על הבטחות רבים משומעיו, שהבטיחוהו לבסס מצבו החמרי בתור שכזה. אך עד מהרה הוברר, שבמרמה התהלך אתנו, כי הוא בא במו“מ עם ראשי עדת האשכנזים, שימנוהו להיות למו לרב וכי לכתחילה בא לעירנו לשם רבנות. הועד, כשומר האמת והשלום, לא רצה להיות גורם לקרע ולפירוד בקהלה המאוחדת וינער את כפיו מתמוך בהרב המחרחר ריב ולא התערב בעסק ביש זה. אחרי אשר השיג חפצו ונתקבל לרב לעדת האשכנזים הפך ה”מטיף הציוני" את עורו והתחיל לדרוש לפני צאן מרעיתו בגנותה של הציונות ולהשליך שקוצים על ראשי הציונים. אחרי כן התקשר עם גבאי ואמרכלי החלוקה, ואלה מצאו בו כלי־חפץ להם, ויהי להם לעורך את ה“פלס”, שהיה מלא שטנה, ולפעמים גם מלשינות ממש, על הציונים וגם על כל הצבור העברי המתקדם. ובעצם ימי הפרעות, בשעה שבערי הנגב מסביב לנו עשו טבח ביהודים, הרגו וחמסו ברשות וגם בסיוע של הממשלה הצארית – הגיש הוא לשר פלך פולטבה חוברת בכריכה יפה, שחבר לכבוד הצאר, ובה תהילות וברכות לקיסר ניקולי השני ולממשלתו… מפי הד“ר פרוזינין פה בירושלים שמעתי, שבהיותו במוסקבה בשנת 1917, ראה בעיניו בהודעה רשמית של ממשלת קירנסקי את רשימת סוכני הבולשת החשאית של המשטרה הצארית, וברשימה הזאת נמצא גם שם ה”רב" אליהו עקיבא רבינוביץ.

התנועה הלאומית התפשטה בעיקרה בין חוגי המעמד הבינוני בעוד אשר בשדרות הפועלים לא נראה פעלה, ולועד לא היו קשרים בחוגים האלה. את התפקיד הזה מלאו פועלי ציון, שבראשם עמדו זאטוטי הציונים, בני חברי ועד בורוכוב וי. בן־צבי. בחרוף נפש ובמרץ רב עשו אלה תעמולה בין הפועלים ויטו את לבם לאהבה את עמנו וארצנו ולבלתי לכת אחרי הבוגדים בעמם, המתכחשים לצור מחצבתם. חברי הועד שמחו לראות, כי בניהם, הדור הבא אחריהם, מוסיפים להמשיך את עבודתם. זכורה לי ישיבה סוערה אחת של הועד, כשבאו תלמידי הגימנסיום יצחק קלוגאי ושנים מחבריו והציעו את בקשת פועלי ציון, לתת להם מכסת כסף בשביל ארגון אגודתם הצעירה. למרות החששות שהביעו, פן יודע לרשות, שהועד תומך בידי תלמידים צעירים וישא עליו עוון, החליטו רוב החברים לתת את סך הנדרש.

 

יז) ההגנה    🔗

שלובי יד הלכו פועל ציון עם הועד הן בשאלת הציונות והן בהרבה שאלות צבוריות. ביחוד היתה ניכרת העבודה ההדדית בימי הפרעות, שקמו אחרי “ירח הדבש” של אוקטובר שנת 1905. מכל המקומות הקרובים והרחוקים הגיעו שמועות שהמשטרה מסיתה את ההמון ביהודים ועוזרת אחרי הפורעים להכות ביהודים ושללם לבוז. אז נדברו חברי הועד עם פועלי ציון לארגן בעירנו הגנה יהודית מזוינת היטב, שתוכל לעמוד על נפשנו ולא נהיה כצאן לטבחה. הועד קרא לנדבות ואסף סכום הגון לקניית כלי נשק שונים. ארגון ההגנה נמסר לחברנו יעקב פלוטקין ביחד עם פוע"צ, והם ידעו לסדר הדבר בהשכל ודעת ולהסתירו מעין המשטרה. משמרות “מנינים” עמדו הכן בהחבא בכל מקום שהית הנשקפת סכנה. גם נמצאו כאלה שהתחפשו והתהלכו בתוך ההמון הנוצרי ובכנסיות שלהם, להתחקות על מזימותיהם.

את הנסיון הראשון לפרעות עשתה המטרה בשוק החדש באחד מימי השוק. בין האספסוף והאכרים התהלכו שוטרי חרש ועוררו אותם לפרעות. אז עמד בפרץ הסופר המפואר וולדימיר קורולנקא, אשר נג ברוח אמיץ אל תוך ההמון המתגעש ובשפה אוקראינית עממית דבר על לבם לבל ישלחו בעולתה ידיהם ולא ירעו ליהודים היושבים לבטח אתם. דבריו נחתו כשמן על רוח המון הסוער; הנרגנים מפיחי קריה לא העיזו לצאת בגלוי נגד האיש המרומם, האהוב והרצוי לכל, והעם התפזר בשלום ושקט. אז חבלה המשטרה את התחבולה הבדוקה והמנוסה כבר בהרבה ערים: קראו חג ועצרה בכנסיה הראשית ושם הטיפו הכמרים על היהודים המורדים והפושעים, עוכרי העם ומחללי כל קודש, ובאותה שעה התהלכו סוכני המשטרה בקרב הנאספים והלהיבום לעשות נקמות בעם חרמם, צורר אלהים ומלך; ומדי דברם הניפו תמונות הקיסר ואיקונין של עצביהם וקדושיהם ויקראו לעם לצאת בהפגנה ברחובות העיר. התהלוכה החלה מחצר הכנסיה, ואך יצאה אל הרחוב הראשי, מיד נשמעה קריאה: “הכו ביהודים!” – והתחילו זריקת אבנים ונפוץ שמשות בחלונות הבתים והמחסנים אשר ליהודים. כרגע הופיעו חברי ההגנה, שעמדו נכונים במקום קרוב, ויגערו בפורעים ויאיימו עליהם, גם ירו באויר מאקדחיהם. אלה נבהלו וינוסו ונפוצו לכל רוח, ורבים מפועלי הרכבת הרוסים, שבאו למקום המעשה לעזור ליהודים, קראו בלעג אחרי הנסים: “חדלו לכם, אחים, לא כדאי ללכת למות עד בצנצנת יין שרוף!” – כעבור איזה זמן נסתה המשטרה שוב לסדר פוגרום, וגם הפעם הספיקה ההגנה לבוא בראשית המבוכה ולהניס את הפורעים. בין כה וכה עבר הזמן הנועד לפוגרומים, והגיעו ימי הבחירות לדומה הראשונה, שהעסיקו אתה מטרה בענינים אחרים, – והעיר שקט.

הנה כי כן נחלצו היהודים בעירנו בימים הרעים ההם מסכנת פוגרום עם כל תוצאותיו הנוראות הודות למרץ חברי הועד ופועל ציון, שהשכילו לארגן את ההגנה. אולם ראשי המשטרה לא אבו סלוח לאלה, שהפריעו אותם מלהצטיין במפעלם לפני אדוניהם, הגבוהים עליהם, ועל כן החלו לרגל ולעשות חפושים בבתי כל החשודים בעיניהם, שהשתתפו בהגנה. בחפשם בביתי מצאו נשק וכתבים, המוכיחים על שייכותי אני להסתדרות הציונית ושייכותו של בני להסתדרות פועלי ציון, ועל יסוד זה אסרו אותי ואת כל בני ביתי, חוץ מבני הבכור, שלא היה אז בבית ונחלץ מצרה. – הדבר היה בקיץ תרס“ו, ומקץ שנתים ימים, בקיץ שנת תרס”ח, הגלו אותי אות בני הצעיר לסיביר.

 

יח) הקונסטיטוציה הצארית    🔗

שלו הייתי בעיר מגורי השקטה ולא יגורתי רע, עד אשר קפץ עלי רוגזה של הקונסטיטוציה הצארית ותוצאותיה, ובין מוצאי גולה יצאתי ממנה.

שקטה היא העיר פולטבה מאז ומעולם. אין בה שאון תלמידים של בתי ספר גבוהים ולא המון פועלים של בתי חרושת. האוקראינים, שהם תושבי העיר העיקריים, הטביעו חותמם על העיר, והדרים בה רובם ככולם כבדי תנועה, אוהבי מנוחה והילוכם בנחת. בימים כתקונם אפשר היה לפגוש מישהו נחפז בלכתו לרכבת; אך מעת שהחלה השביתה הגדולה באוקטובר שנת 1905 וחדלו ארחות, נהיתה פולטבה כעיר נצורה, ויש שתעבור רחוב ארוך ולא תראה עובר ושב. עוד בנשף, בערב יום השבעה עשר לאוקטובר, היתה רוח תרדמה נסוכה על כל העיר, ובני אדם ישבו במחשכים בפינות בתיהם ובשעה מוקדמת שכבו לישון, כי אזל הנפט במחסנים ונמכר ביוקר ובצמצום. ממחרת היום ההוא, בצאתי מביתי ופניתי אל הרחוב הראשי, נשתוממתי לראות מרחוק להקות אנשים עומדים ומשוחחים בהתרגשות; ובטרם נגשתי לשאול פשר דבר. ואנשים לא־מכרים וידועים, הנפגשים בי, קוראים אלי בצהלה: “התברך בקונסטיטוציה”! במערכת העתון “ציר פולטבה” נודע לי, כי נתקבלה תלגרמה מפטרבורג על מתן קונסטיטוציה למדינה, וכי ברשיון ועד השביתה הולך ונדפס פתשגן כתב הדת שניתן, ועוד מעט ויצא לאור. בצפייתי לצאת העתון, סרתי למחסן חברנו ה' מודל, שהיה בית ועד לרבים מאתנו בכל עת מצוא. שם מצאתי צעירים חברי מפלגות וזרמים שונים, המחכים גם הם להופעת העתון, ובינתים הם מתווכחים ומתפלפלים. לאחר איזה זמן הביאו את העתון. כולם נשתתקו והתחילה הקריאה, קודם בלחש, במעוף עין, ואחר כך בקול רם. רגעים אחדים שלטה דומיה ואיש אל רעהו הביטו, עד כי פתח האחד ואמר: – “סוף סוף מצא תרח את הדרך. הנה ניתן לנו ביום אחד את אשר טובי העם דורשים זה רבות בשנים.”

– לא “ניתן” – קרא צעיר ס. ר. – כי אם בחזקה ובמוראים גדולים לקחנו את המגיע לנו.

– לא במוראים נצחנו – העיר ס. ד. – רק בתעמולה ובתחבולות הכרחנו את האויב להכנע.

– כלום לא ניתן ומאומה לא לקחנו – קרא אחד, בעופפו את גליון העתון ובהראותו באצבעו: – הביטו וראו: “אנחנו ניקולאי השני, קיסר ושליט יחידי בכל רוסיה וכו'.” בינו בדבר, קונסטיטוציה – ושליט יחידי! איזה ערך יש לקונסטיטוציה קצוצה ועלובה כזו? משל למה הדבר דומה: לאותה ריבה, שהשדכן מעיד עליה, שהיא כלה נאה וחסודה, ורק קצת – מעוברת…

צחוק פרץ בין הנאספים, ורבם פתחו פיהם להשיב אמרים. אך ברגע זה נשמע מהחוץ קול ענות, וכולם התפרצו לצאת אל הרחוב, לראות מה נעשה שם.

להקה של אי־אלו עשרות נערים יהודים הלכה ברחוב בלי סדרים וקולות קרואה שונים נשמעו מתוכה. הם הלכו כתועים, בלי חשוב דרכם לאן ולשם מה. בדרכם נלוו עליהם רבים, ופתאום נשמעה הקריאה: “אמניסטיה!” אורו העינים, כשנמצאה מטרה ידועה ודרך ברורה, והתהלוכה כוננה צעדיה אל ארמון שר הפלך בקולות קוראים: “אמניסטיה”!

פלוגת קוזקים רוכבים על סוסים, חמושי נשק עם מגלבים בידיהם, עמדה על המשמר מסביב לשערי הארמון. כפסלים אלמים ישבו על סוסיהם והביטו על התהלוכה הנגשת, מבלי דבר דבר ומבלי ענות מלה לאלה שפנו אליהם. התהלוכה עמדה, ואשה אחת, שבא בעגלה, קמה ותקרא בקול:

– אני אמו של וויקטור זלנסקי, אשר למרות היותו צעיר בלתי מבוגר נלחם נגד העריצות, והמשטרה אסרה אותו. אנחנו דורשים לשחרר את כל האסירים!

היא טרם כלתה לדבר, ובעגלה התרומם בחור צנום ורזה, ובקול נחר צעק:

– אני בא בכוח ה“בונד” החסון, העומד במערכת מלחמה נגד שלטון היחיד, קורא לכם ללכת לבית האסורים ולשחרר את כל האסירים…

בעוד הוא מדבר, נראה ראש המשטרה על מעקה הארמון. בין רגע השלך הס, וכל העם הפנה ראשו אליו וישמע את קולו מעל המעקה לאמר:

– בשם שר הפלך הנני מודיעכם, אדוני, כי ניתנה פקודה לשר בית האסורים לשחרר את כל האסירים האדמיניסטרטיביים, שהם נמצאים ברשות המשטרה המקומית. בנוגע לאלה האסורים מטעם המשפט, צריך לחכות לפקודה מאת שר המשפטים. ועתה עצתי אמונה לכם, לשוב איש לביתו, או לכו לבית תפלתכם להודות לאלוהים על החסד, אשר הואיל הקיסר לעשות עם עמו.

אחרי דומיה קצרה נשמעו קולות קוראים:

– לא, כי את כל האסירים המדיניים תשחררו! בחוזק יד נשחרר אותם! הבו, נלכה לבית האסורים ונוציא לחפשי את אחינו!

מרבית הנקהלים שמו פניהם אל בית האסורים הלוך וקרוא קריאות חופש. בבואם שמה מצאו את דלתות השער פתוחות כאילו חיכו להם. המתונים שבהם נזהרו מלהכנס ועמדו על יד השער חוצה; והחמומים פרצו אל תוך החצר פנימה בקול רעש. המה אך נכנסו, פתאום נסגרו הדלתות אחריהם הורדו הבריחים וננעלו השערים, וממסדרוני בתי הכלא יצאו קוזקים ומגלבים בידיהם, כתרו את המתפרצים ויכום מכות אכזריות. אחרי זמן קצר שוב נפתחו הדלתות, ומשם יצאו במרוצה, מוכים ופצועים, קרועי בגדים וזובי דם, רצים ומקללים בזעם וקצף.

כרגע שונה מצב רוחם של היהודים תושבי העיר. פתאום שבתה הצהלה וחרדת דאגה מסותרת תקפה את כל אחד. מבלי אשר נדברו יחד ובלי מטרה ברורה שמו רבים פניהם לבית הכנסת הגדול. בחצות היום, בשעה שאינה זמן תפלה, נקהל שם עם רב בלתי קרוא וישלחו לקרוא לרב העדה לשמוע מה בפיו על אודות המצב שנתהווה. הרב קרא מעל הבמה את דבר המלך על מתן הקונסטיטוציה והסביר, שלפיהו יש לקוות, כי עתה יוטב מצב היהודים בארץ, ועל כן עלינו להודות לה' ולהתפלל בשלומה של מלכות. בגמרו את נאומו, פנה הרב אלי בתור מזכיר האגודה הציונית המקומית, הנכבדה בעיני העם, ויבקשני למלא אחרי דבריו. בנאומי אני הזכרתי את מאמר חז"ל על יעקב אבינו, שהכין עצמו לקראת האויב לא רק בתפלה, כי אם גם במלחמה, וזה סימן לדורות, שבתפלה בלבד לא סגי לנו וכי עלינו לסדר הגנה מזויינת ולהגן על חיינו ורכושנו, ולא נהיה כצאן טבחה לפני כל מעוול וחומס. בדברי ברגש לפני אחי בני עמי, לא פללתי אז, כי נאומי זה יוודע למשטרה והיה לחוליה הראשונה בשרשרת האשמות, אשר השתרגה על צוארי ותמשכני לירכתי צפון.

 

יט) מתכוננים לפוגרום    🔗

כעבור ימים אחדים באו ידיעות, כי פרצו פרעות בהרבה מקומות בסיועם של פקידי הממשלה, ואלינו דבר יגונב, כי גם בעירנו נעשית תעמולה לערוך פוגרום. עשירי היהודים, העומדים, כרגיל, בראש העדה, רפו ידיהם ועזבו את המערכה. מחרדתם לנפשם ולרכושם, חדלו להתענין ולהתעסק בצרכי הצבור והשתמטו מכל אספה וחברה יהודית, ואיש לעברו פנה לחפש לו מבטח משואה כי תבוא. הוכפלה והושלשה מנת שר השוטרים ונפתח כיסם לפני כל פקיד ושוטר ולבלר הפושט יד, בתקוה למצוא בם מגן ומחסה ביום צרה, אך להמוני העם, העתידים לפגעי הפרעות, לא היה דואג. רק האגודה הציונית לא הפסיקה את פעולתה בימים ההם, והישיבות של חברי הועד היו מתקיימות כסדרן. באחת הישיבות האלו באו אנשים מחוגים שונים בדרישה, שמכיון שכל מוסדות היהודים סגורים ובטלים ואין למי לפנות, על כן החובה על הציונים לקחת עליהם העבודה לארגן הגנה מסודרה, שתהא מוכנה, על כל צרה שלא תבוא, לצאת בנשק נגד הפורעים ולהשיב ידם מבלע. למרות התנגדות היושב ראש של הישיבה ההיא החליטו חברי הועד להעמיד על הפרק את שאלת ההגנה ולדון בה. לאחר שנתקבלה ההחלטה הזאת, הודיע היושב ראש, שהוא מסתלק מלהשתתף בויכוחים בשאלה זו, שאין לה שייכות לציונות, ויעזוב את הישיבה. אז נגשו לבחירת יושב ראש אחר ובחרו בי לנהל את הישיבה הזאת. אני העמדתי להצבה את השאלה בעיקרה, אם מקבל עליו הועד הציוני לסדר הגנה בעירנו, ואחרי אשר נתקבלה החלטה חיובית, הזמנתי אחדים מהנוכחים, הידועים לי, להשאר אתנו ולהשתתף בישיבת הועד, ויתר הנאספים נתבקשו לעזוב אותנו, הואיל ועלינו לדון על פרטים שאינם סובלים פרסום. באותה ישיבה נבחרו ועדות לאוסף כספים, לגיוס מתנדבים להגנה ולהכנת נשק. ביום השני מסרו היהודים איש לרעהו מפה לאוזן על אודות יסוד ההגנה, והבשורה הזאת הרימה מצב רוחם הנדכא וחזקה את לבם. כמו קסם היה בהמלה “הגנה” להניס צללי היאוש ולתת תקוה בלב, שהיא תהיה לתריס בפני פרעות בעירנו. הגובים יצאו לאסוף כספים והנתבעים נתנו ביד נדיבה, ובזמן קצר נאסף הסכום הדרוש. בחרף נפש השיגו בעיר והמציאו מערים אחרות נשק קר וחם די הצורך, ותרב התכונה ללמד את המתנדבים להשתמש בו, עד אשר היה לנו מספר הגון של צעירים מזוינים, הנכונים בכל עת להופיע בכל מקום, שמשם סכנת פרעות נשקפת, ולהשקיטה בראשיתה. ועד ההגנה בא בדברים עם הסתדרות פועלי הרכבת והובטח לנו מצדה עזר ותמיכה בשעת הצורך.

באחד מימי השוק, בהיות הככר אשר לפני הכנסיה בשוק החדש מלאה המון אכרים החלו להסתובב בתוכם סוכני חרש, הקהילו קהלות ועוררו את שומעיהם לעשות נקמות ביהודים אויבי אלוהים ומלך. שמעו האכרים ויתעברו והתלהבו. המגינים עמדו נכונים עשרה־עשרה במקומות ידועים וחיכו לאות לצאת המערכה. סערת הרוחות הלכה וגדלה, נראה היה, כי עוד מעט ותפרוץ התנגשות, ואחריתה מי ישורנה. אך ברגע המכריע הופיע על הככר הסופר הישר באדם וולידמיר קורולנקו. עיני כל נסבו אליו, הלהקות התפזרו ומכל עברים נהרו לשמוע את אשר יגיד “ידיד העם”, כי כן קראו לו. והוא בדברים פשוטים הסביר לשומעיו, כי אין להם שום סיבה להתנפל על היהודים, והוכיח להם להפך, שהיהודים מביאים תועלת למדינה בכלל ולאכרים בפרט. הנרגנים, שכירי המשטרה, לא העיזו לפצות פה נגדו והשתמטו אחד – אחד. בעוד אשר האכרים הכירו בצדקת דבריו הנכוחים ונסעו בשלום איש לביתו.

בראות המסיתים, כי נכזבה תוחלתם לערוך פוגרום על ידי האכרים, החלו לנהל תעמולה בין האספסוף העירוני לפי השיטה המקובלת והמנוסה בערים רבות. נזירים ושוטרי חרש הסתובבו ברחובות ובבתי מרזח והזמינו את ההמון לבוא אל הכנסיה הראשית. יחד עם זה הפיצו שמועות, כי נתקבלה פקודה להכות ביהודים ולבוז רכושם. בהתאסף העם בכנסיה הסיתו אותו הכמרים ביהודים הכופרים והמדיחים את העם הרוסי מאחרי אלוהים ומלך, ובאותה שעה עוררו אותו סוכני המאה השחורה לצאת להפגין ברחובות עיר בדגלים ותמונות המלך ואיקונין ולהנקם בגוי אשר כזה, המחלל כל קודש. חברי ההגנה ידעו את כל הנעשה והעמידו משמרות במקומות קרובים לכנסיה, להיותם נכונים לקראת כל מקרה ופגע. בצהרים יצאה התהלוכה מחצר הכנסיה אל הרחוב הראשי, ואך עברה צעדים מספר נשמע קול קורא: “הכו את היהודים!” ואחריו קול מפץ זגוגיות בחלונות הבתים והחנויות של היהודים. כרגע פרצו המגינים ממקומות עמדתם והחלו לירות באויר מאקדוחים ולאיים על הפורעים. הריקם והפוחזים, שכירי המשטרה, שלא חיכו לפגישה כזו, נבהלו וינוסו ונפוצו לכל רוח, והכל עבר בשלום. היו עוד התנקשויות, ובכל פעם הספיקו המגינים לבוא בראשית המבוכה ולסכל מזימות המתנכלים.

בעיר היתה רווחת השמועה, כי שר הפלך בעצמו התנגד לשיטת הפוגרומים, ורק תחת לחץ שרי מעלה מהמאה השחורה נאות להרשות הפגנה מלווה בשמשות מנופצות, אבל לבי שפך דם וביזת רכוש במדה גדושה, – מה שקראו אז בשם “פוגרום מהמדרגה השלישית”, –על כן, איפוא, בראות המשטרה, כי היהודים מזויינים ונכונים להגן על נפשם ורכושם ויש לחשוש לשפיכות דמים משני הצדדים, אל העיזה לצאת בגלוי לעזרת הפורעים ובחרה לעמוד מנגד, והסערה שככה מאליה. אי אפשר לדעת עד כמה נכונות השמועות האלה אולם עובדה היא, כי הודות לההגנה המסודרת נחלצה עירנו מפוגרום ומתוצאותיו העגומות ומחפירות.

 

כ) מאסרי ומשפטי    🔗

נכתם עוון ההגנה לפני המשטרה שלא יכלה סלוח כשלונה, ותחל לחפש עקבות המגינים, למען הנקם בהם. לפי הידיעות שהיו לה מפי מרגלי חרש, נפל צל של חשד עלי, וכפי שנוכחתי אחר כך מכתב ההאשמה, ארבה לביתי זמן רב. ביום 28 יוני (11 יולי) שנת 1906 בשעה שלש אחה"צ, נסבה על ביתי פלוגת שוטרים, וקצין המשטרה שנכנס הביתה הודיעני, שבא לערוך חפוש בביתי על פי פקודה מגבוה. בבית נמצאו רק אני ואשתי; שני בני ובתי, אחרי אכלם ארוחת הצהרים, הלכו להם העירה. כשמונה שעות נמשך החפוש ותוצאותיו היו, כי נמצאו בחדר בָנַי אקדוחים וכדורים ועוד מיני נשק, ובמעיל בני הבכור, שהשאיר בבית בצאתו, נמצאו תעודות מוכיחות, שהוא עומד בראש ההסתדרות של “פועלי ציון”. מיד הודיעו לי ולאשתי, כי הננו אסורים, ובשעה השתים־עשרה בלילה הובילונו לבית האסורים ומסרונו לידי שר בית הסוהר במשרדו. לאחר שמששו את בגדי ובדקו בכיסי הוליכוני והביאוני אל תא בודד ויסגרוני על מסגר.

נבוך ונדהם ממאורעות היום, אשר כחתף באו עלי, התנפלתי על האצטבה, אשר פתח השומר ממוסרותיה לפני סגרו אותי, ואצלול בתהום מחשבות על הנעשה ביום העבר. כל הלילה שבעתי נדודים, ואם נרדמתי לזמן קצר – כמו יד נעלמה העירה אותי, להזכירי, כי שודד ביתי, שכלתי בני ואבדתי חופשי, ואין לי בעולמי אלא ד' אמות בחדר צר.

ביום הרביעי למאסרי הוליכוני העירה ללשכת השופט החוקר לענינים חשובים, והוא הודיעני רשמית, כי הקטגוריה מאשימה אותי לפי הסעיפים 126, 192 בשייכות לחברה, ששמה לה למטרה למגר את השלטון הקיים באמצעות נשק. לאחר ההודעה הרשמית נכנס השופט עמדי בשיחה פרטית והתאמץ להרגיעני ולנחמני, כי משפטי אור יצא, מכיוון שאין שום הוכחה על שייכותי לאיזה שהיא חברת סתרים מלבד לחברת התמיכה האודיסאית המאושרה מטעם הרשות ולהסתדרות הציונית, הידועה כחצי ליגלית ואי־מפלגתית. מדי דברו הוציא מילקוטו טבלא שחור, שנמצאה בביתי תלויה מעל לפתח באולם, ועליה כתוב באותיות לבנות של כסף: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, וישאלני לפשר המלים האלה. כאשר בארתי לו שזה מקרא מלא בתהלים, אמר ל שהוא שמח מאד לשמע באורי, מכיוון שהקטגוריה חפצה להאשימני עוד באנרחיזמוס על סמך הצבע השחור של הטבלא הזאת. לבסוף הורני החוקר לדעת, מה להשיב לפקידי הקטגוריה והג’נדרמים בבואם לחקרני. מתחיל החשבתי, שהוא ערום יערים ומחליק לשון, למען הוציא מפי מלים, אך אחר כך נוכחתי, כי הוא איש ישר, חבר למפלגת הק“ד, העוינת את הממשלה השחורה. כשנתפס אח”כ ב. ברוכוב ונחקר כחבר ושותף במשפטנו, קרא החוקר הזה אליו אותי ואת אשתי והקריא לפנינו את עדותו של ברוכוב והורה אותנו, שלא נכשל במעמה פינו ולא תהיה סתירה בתשובותינו. הוא התיר להביא לנו ארוחתנו ממסעדה יהודית, מכשירי כתיבה, תנ"ך וספרים רוסים לקריאה.

גם שר בית הסוהר הטה אלי חסד והיה ממלא א כל משאלותי. פעם בשבוע היה מרשה לי ראיונות במשרדו למן ארוך עם אשתי ועם קרובים ומכרים. ממנו ראו וכן התנהגו עמדי בעדינות גם השוטרים השומרים עלי, שהיו נותנים לי לפעמים לטייל בחצר שיעור כפול והיו ממציאים פתקאות ממני לאשתי וחזרה, והגיעו הדברים לידי כך, שהיו ממציאים לי עתונים חדשים. כששאלתי פעם את השר, במה אוכל להודות לו על יחסו הטוב אלי, ענני: “בזה שלא תדבר טוב עלי בצאתך מפה”.

מטעם הקטיגור החזיקוני חצי שנה הראשון למאסרי בחדר בודד, ומלבד ימי ראיון הייתי כאלם כל השבוע. מפי המבקרים אותי נודע לי, כי בני הבכור רצה למסור עצמו לדין ולקבל עליו את כל האשמה, אך חבריו בעצת יודעי דין הזהירוהו מעשות כזאת, מפני שאותו ידונו בלי כל ספק לעבודת פרך ולנו יגרום בזה לעינוי דיננו, כי ימשכו ימי מאסרנו עד אשר יתבררו סבכי קשריו עם חברים רבים בערים שונות לפי הכתבים שנמצאו בחדרו. אולם בני ובתי הצעירים, שנגדם לא היו שום הוכחות, באו בעצמם אל חוקר הדין באמתלא לבקש ראיון עם ההורים, הולה שלחם לבית הסוהר. בתי היתה אסורה רק ששה שבועות, ואחר כך שחררו אותה בערבות עד יום המשפט, גם נתנו לה רשיון לבקרנו פעם בשבוע.

פעם אחת נקראתי למשרד שלא ביום הקבוע לבקורים. הביאוני ללשכת המנהל, וראיתיו יושב לצד השולחן ועל כסאו לפני השולחן יושב סגן הקטגור, ועל ידו צעיר אחד כבן עשרים בלתי ידוע לי. בראותי את השנים הראשונים מביטים עלי בעינים בוחנות וחודרות, אמרתי להם שלום, מבלי שים לב לצעיר היושב פה, והבטתי בפניהם במבט של שאלה, על מה זה קראו לי. הם ענו שלום, כשהם מעיפים עיניהם עלי ועל הצעיר, ואיש אל רעהו יתמהו. לבסוף שאלני סגן הקטגור, אם מכיר אני את הצעיר הלז? על תשובתי השלילית לא יכול עוד להתאפק ויקרא בקול נואש: “האמנם לא בנך הוא הצעיר היושב בזה”? עניתיו בבת צחוק, שלפי מצבי הנוכחי הריני מסתפק במה שיש לי ואין לי כל חשבון לאמץ לי עוד בן. לדברי פרץ בצחוק ואמר: “די, נגמר המשחק”.

כעבור חצי שנה למאסרי בבדידות, החלו להכניס לחדרי אורחים עראיים, אסירים מדיניים, שהיו יושבים אתי ימים אחדים ואחר כך היו מעבירים אותם למקום אחר. מאלה היה אחד כבן ארבעים וחמש, קצר קומה, שעיר, פזיז, ועיניו הקטנות מתרוצצות בחוריהן. כשנכנס, הודיעני תיכף בשפה רוסית נשחתה, שהוא בולגרי מלידה ושרת בצבא בארצו בתואר סגן שר גדוד, ולרוסיה הוא בא במלאכות המפלגה הס"ד ונאסר על ידיד בולשת, אך הוא כבר טלגרף לקונסול שלו, ובלי ספק ישחררוהו בעוד יומים. לאחר התגלות לב כזו מצדו, חשב שיש לו רשות להתענין בי ולדעת פרטי ההסתדרות, שאני שייך אליה. אולם קלסתר פניו ומבטאו ענו באיש הצבא הבולגרי הזה, כי מאחינו בני ישראל הוא, ורק לרגל ולהוציא מלים מפי שלחוהו, ונזהרתי בלשוני שני ימי היותו עצור עמדי. ביום השלישי בקש לראות את המנהל, ויוליכוהו אל המשרד, ואל חדרי לא שב עוד. כשבא השומר לקחת את חפציו, אמר לי בהתול: “לא נעימה לו חברתך, ולפיכך מעבירים אותו לחדר אחר”.

כעבור איזה זמן נעתרה הרשות לבקשתי והרשתה להעביר את בני לחדרי, ונדור יחד כשני ירחים. במשך הזמן הזה קיימתי במלואו את הכתוב: ושננתם לבניך, כי היינו לומדים בכל יום מספר פרקים בתנ"ך, עד אשר באה פקודה להעביר את בני מבית הכלא לגדוד האסירים.

בסתו שנת 1907 נתקבל סוף סוף כתב האשמה, וביאנואר 1908 עמדנו למשפט ארבעתנו, אני ואשתי ובני ובתי, לפני חבר שופטים של גליל חרקוב, בהשתתפות ראשי המעמדות המקומיים. היושב ראש במשפטי היה שופט חדש, שנמנה בראשית השנה על ידי המיניסטר שציגלוביטוב לראש שופטי גליל חרקוב, אחרי אשר פיטר את הקודם לו, שנחשד בליברליות; והקטגור היה חרולוב, איש צר ואויב, שעלה אחר כך למעלת סגן המיניסטר. הסניגורים שלנו היו: סיאלסקי, מראשי ק"ד בפולטבה, נמירובסקי, עורך דין ציוני מחרקוב, מנדלשטאם ממוסקבה וסוקלוב נ. ד. מפטרבורג. בין עדי ההגנה היו סגן ראש העיריה והסופר וו. ג. קורולנקה; הם העידו, כי ידוע להם היטב, שהיהודים הכינו להם נשק רק לשם הגנה נגד פורעים במקרה של פוגרום, ושום מטרה פוליטית לא היתה בזה. שני ימים נמשך המשפט וביום השני בשעה שמונה בערב הוצא פסק הדין, לזכות את אשתי ובתי ולשחררן מיד; ואותי ואת בני – להגלות גלות עולמית לסיביר בשלילת כל הזכויות, – ומבית המשפט שולחנו שוב לבית הכלא.

עם גמר המשפט חדלתי רוגז. נעשה ברור לי גורלי וידעתי מה חדל אנוכי, כי עלי להתכונן לחיים חדשים בתנאים חדשים. התנגדתי לעצת עורכי־דין להגיש ערעור על המשפט, או לבקש חנינה מאת הצאר, ורק אחת שאלתי להשתדל, שימהרו לשלחני למקום גלותי, כי קצה נפשי לשבת כלוא בחדר צר, שלול חופש ואור שמש. שאלתי זאת נמלאה, ובימי הפסח נתבשרתי, כי הוכנסתי לתוך רשימת האסירים, העתידים להשלח בשיירה הראשונה בעונת האביב. קשה היתה עלי הפרידה מקרובי ומרעי, וביחוד היה לבי דוי לראות בצער אבי הזקן, שבא מווילנה עיר מגורו להפרד ממני ולברכני על דרכי הרחוקה והמסוכנה. עיניו המאירות והמעודדות תמיד, הפיקו הפעם תוגה ויאוש, כמו נבא לו לבו, כי לא יוסיף עוד ראות פני בנו בכורו. בעינים דומעות פרש ידיו על ראשי, שהרכנתי לפניו, ובירכני בברכה המסורתית, וגם אני מר בכיתי, זאת הפעם הראשונה מאז הובאתי לבית האסורים. נחמתי היחידה היתה, שאשתי החליטה לנסוע אחרי ולהיות לעזר לי להסתדר כבת חורין בכל עסק ומשלח יד, האסורים עלי, כמשולל זכויות.

 

כא) מוצאי גולה    🔗

בבוקר יום 23 (10) יוני הביאוני אל מחסן הבגדים, ושם נצטויתי להתפשט וללבוש בגדי אסירים. אז נמסרתי לפלוגת חיילים לטפל בי, ואלה שמו אזיקים על ידי והובילוני אל הרכבת והושיבוני בקרון מלא אסירים, שרובם היו כבולים ידיהם ורגליהם, כחוק לנידונים לעבודת פרך. אל הקרון הזה הובא גם בני בחברת עוד שני צעירים, אסורים מדיניים, אחד מהם פולני והשני יהודי, חפץ שמו, מוויטבסק. בעד החלון, המשורין בשבכת ברזל, ראיתי על המדרכה שלפני הרכבת את אשתי ובתי ואת אחי הצעיר ורבים מחברי מביטים אלי, מניפים ידיהם ומנענעים בראשיהם, בעוד אשר עלי חזקה פקודת שומרי ראשי לבל השיב דבר, ורק במנוד ראש קל נפרדתי מהנפשות היקרות לי. בעצם היום ההוא עזבתי לנצח את גדות הוורסקלה הפוריות, לנוע אל ערבות סיביר הנדחה והקרה; ולמחרת, לפנות ערב, באנו לטולה. פה הוציאונו מהקרון ומסרונו לפי הרשימה לפלוגת חיילים מקומית, אשר הוליכונו העירה ללון במשמר המיוחד לגולים. כאכסניה המאירה פנים לאורחיה היו לנו חדרי המשמר רחבי הידים, אחרי הקרון הצפוף, המלא אבק ואויר מחניק, דלתות החדרים היו פתוחות לרוחה עד שעה מאוחרת בלילה, והאסירים רצים מחדר לחדר, שואפים רוח לרוחה ונהנים מקצה החופש שנתן להם, לטייל שטח “רב,” ביחס לחדר כלאם הצר המעופש, שהתענו בו ימים רבים. מים רותחים נמצאו לכולם די שפקם, וחבורות חבורות ישבו והתענגו על שתיית תה בידים לא אסורות, כי פתחום מן אזיקים אחרי בואם אל המשמר. יומים נחנו בטולה, וכן היה גם במשמר הגולים בסמרה ובקרסנויארסק. באירקוטסק היינו עצורים כחודש ימים בתנאים עוד יותר נוחים. על כר נרחב ליד גן גדול עמדו שלה קסרקטין, שהיו לנו למלון בליל, וכל היום היינו חפשים לשוטט במרחבי הככר הגדורה בלי מפריע. לרגל המנוחה וההרוחה שמצאו פה, התגודדו האסירים המדיניים למפלגותיהם: ס“רים, ס”דקים ואנרחיסטים; נאספו לאספות, קראו הרצאות והתוכחו. הווכוחים היו סוערים, ולעתים נגמרו בקטטות וחרופים. ציונים ופועלי ציון היו מתי מספר, ולא נכרו בתוך המון, שרובו היה יהודים מתכחשים לצור מחצבתם ומשתדלים למצוא חן בעיני קומץ החברים הרוסים, ההולכים אתנו.

כעבור שבוע ימים לשבתי באירקוטסק, באה אשתי שמה, ובידה רשיון משר הפלך הפולטבאי להספח אל אורחת האסירים הגולים ולהתארח לחברה אתי למקום גלותי. בבקרה אותי במשמר, ספרה לי, כי הלכה לבקש את האינספקטור הממונה על הגולים לקבוע לשבתנו מקום קרוב ונוח ביותר, והלה אמר לה, כי לפי פקודת מיניסטר המשפטים נקבע מקום לגולים יהודים בחבל פריאוברז’נסק, ובהתאם לפקודה נכנס כבר שמי ברשימת הגולים לשם ואין לשנות. לשאלה על טיב המקום ענה האינספקטור, שהוא במרחק אלף וחמש מאות קילומטר מאירקוטסק צפונה, והשמועה אומרת, כי שם אוכלים מעט וישנים הרבה, – ככה כלה אמרתו בלעג השאננים. אפס כי היהודים, גרי אירקוטסק, המכירים את המקום, אמרו לה להפך, כי החבל הזה הנהו מקום של מסחר ופרנסה, לרגלי ציד־החיות המרובה שם, שעורותיהן יקרי הערך מוצאים בכמות רבה לשוק העולמי, ואילו ניתנה רשות ליהודים לגור שם, כי אז היו הרבה מהם עוזבים את העיר וקובעים דירתם שם. דברי נחומים כאלה שמעתי גם מפי אחדים מהאסירים הפליליים, אלה שהיו כבר בפריאוברז’נסק ומסיבות שונות נאסרו שוב ונזדמנו עמדי בפונדק זה. מהם למדתי הרבה פרטים על אודות החיים והמנהגים של האכרים והטונגוסים, שאני הולך לגור בתוכם. מכל מלמדי אלה זכור לטוב יהודי אחד בן 45, אברהם כהן שמו. בעודנו צעיר לימים הגלה לחבל פריאוברז’נסק, ובשבתו שם שנות מספר, עשה עושר ועבר לגור באלכסנדרובסק הקרוה לאירקוטסק וידועה בבתי הכלא אשר בה לעובדי עבודת פרך. פה בנה בית ופתח חנות וישב בשלוה, עד אשר נמנה הגנרל סיליבנוב לנציב בסיביר, והתחיל להצר צעדי היהודים. אחד מלקוחותיו, פקיד במשטרה, קצף על היהודי כהן על אשר לא אבה להוסיף תת לו סחורה בהקפה טרם שלם את המגיע ממנו קודם, וכתב עליו שטנה לשלטונות הפלך באירקוטסק. אז באה פקודה משר הפלך לערוך חקירה ודרישה על אורח חיים של כהן והנהגתו, הטובה היא או רעה, ועד אשר יבורר הדבר יושם לפי שעה במשמר באירקוטסק. שעות ארוכות היה יושב ומספר לי על החיים בסיביר בנפות שונות. מספוריו הבינותי, שאיש שיחי רחוק מהיות כבשה תמה, שאין בה מום, אולם הרבה מדבריו ועצותיו היו לי לתועלת בימים הבאים.

 

כב) בערבות סיביר    🔗

בסוף יולי העירוני בבוקר אחד וצוו עלי להתכונן לדרך, ללכת לאלכסנדוביסק. בשעה התשיעית לפנה"צ יצא המחנה, כמאה וחמישים איש, רגלי. היה יום חם מאוד. בצהרים הרגשתי עיפות וחולשה רבה. עיני חשכו ורגלי כשלו ואפגר לכת. כמו מתוך שֵנה שמעתי קול קורא: “מה לך מפגר!” ובאותה שעה נחתו על שמי שתי מהלומות בכת של רובה. זעה קרה כסתה את בשרי, שאפתי רוח בחזקה, וכרגע רווח לי ורגלי קלו, והדבקתי את המחנה… אינני יודע, אם עוד זמן רב הייתי ממשיך דרכי בכוח המכות אשר הוכיתי, כי לאשרי עמד במהרה כל המחנה לנוח על שפת נחל עליז, המפכה בערבה מים זכים וצלולים. בין רגע פשטתי את בגדי והתנפלתי המימה והחלפתי כוח. אחרי אשר התרחצנו וסעדנו לבנו, הלכנו הלאה, ולעת ערב הגענו לתחנת המשמר אשר בחצי דרכנו ונלון שם. למחר נאות מפקד הפלוגה לשכור לי על חשבוני עגלת דואר, ובה נסענו אני ובני ואי־אלה מהאסירים חליפות, עד בואנו לאלכסנדרובסק.

במשמר באלכסנדרובסק מצאנו שיירה גדולה של אסירים, עומדים להספח אלינו. מרביתם היו אסירים פליליים, שגמרו חוק עבודתם בפרך ונשאר להם עוד להרצות עונם זמן ידוע בגולה חפשית, ומעוטם – אסירים נודדים. זה היה סוג מיוחד של גולים ותיקים, שהיו עוזבים מקום גלותם ומתגנבים ובאים לאירקוטסק, ושם הם מתחכמים להאסר בראשית החורף; ומכיוון שאין שיירות של גולים הולכים צפונה בעונת החורף, הנם עצורים במשמר כל הזמן, נהנים מפת־בג המלך ומבלים זמנם במשחק קלפים בחברת מכרים נודדים כמוהם, ובהגיע האביב, נותנים להם חליפת בגדים חמים ומחזירים אותם למקומם. ככה הם מקיפים את תחנות המשמר מדי שנה בשנה הלוך ושוב. כרגילים ומנוסים הם הנם המיוחסים שבשיירה, ובכל הנוגע לעניני אש"ל (אכילה, שתיה, לינה) הם קודמים לכל ולוקחים חלק בראש. מקצתם כבר שולחו מאירקוטסק בשיירה הקודמת, ואלה פה, בהיות להם קשרים עם שוטרי המשמר ועם קציני הפלוגות, עלה בידם להתעכב באלכסנדרובסק עד בואינו שמה, כי ערב לחיכם לחם עצלות. אולם יתר הגולים, וביחוד המדיניים, קצה נפשם בטלטולים ובחיי בטלה וערגה לחופש ועבודה, אשר קוו למצוא במרחקי גלותם. על כן, איפוא, שמחנו לשמוע בשבעה לאוגוסט, כי מחר אנחנו יוצאים מאלכסנדרובסק, ללכת סוף סוף בלי הפסקות, איש איש אל המקום הנועד לו.

אתא בוקר השמיני לאוגוסט, והוא בהיר בשחקים. השמש טרם נראה במרומים ורק קויו חדרו בעד סדרי הגדר המזרחית וירנינו לבות אסירי התקוה, השואפים להגאל מעקת המשמר ומכל הזוהמה הקשורה במשטרו. בחפזון שתו את החמים ואכלו ארוחת הבוקר, כשאורזים באותה שעה את חפציהם ועיניהם מביטות החוצה. עוד מעט ופלוגת חיל המלווים עמדה על יד הדלת, ולפי הרשימה אשר בידם נקראו בשם כל האסירים לצאת אל החצר. בפנים צוהלים שתו כולם השערה וישקיפו על פני הככר, המלאה עגלות רתומות לסוסים ועגלונים בוריאטים מנצחים עליהם. אחת אחת נגשו העגלות, והאסירים נקראו לשבת בהן לפי רשימה מוכנה מראש, – שלשה־שלשה לכל עגלה, ורק בעלי משפחה ישבו שנים בעגלה. מדי קראו בשמי, ראיתי לגודל שמחתי, כי בעגלה הנגשת אלי יושבת כבר אשתי, שהרשו לה ל“האסר” ולנסוע אתי יחד. ברגע זה נשינו שנינו את כל התלאה אשר מצאתנו בעבר ושמחנו בהווה, שזכינו לשבת יחד אחרי פרידה של יותר משנתים. מהר הסתדר הכל, והמחנה זז ממקומו. זאת היתה שורה ארוכה של מאה ויותר עגלות, ובכל עגלה ישבו שלשה אסירים ועגלון בוריאטי על ידה, וחייל מזויין אחד לכל שתים – שלש עגלות. לאט לאט צועדים הסוסים, האחד אחרי השני, ויש אשר יעמוד האחד לרגל איזה צורך או מקרה, ועמד כל המחנה תחתיו. לאשרנו היה מזג האויר טוב כל ימי נסיעתנו. על ראשנו זרחה שמש אוגוסט מחממת, ולא לוהטת, הערבה נשבה עלינו רוח צחה מלטפת, ותהי לנו דרכנו זאת לטיול אטי כאילו לשם תענוג. כל היום התנהלנו לאטנו, ולפנות ערב באנו ללון אל תחנת הָאֶיּטַפּ הראשונה. ככה עברנו שמונה תחנות בשמונה ימים. התחנות האלה עומדות במרחק ארבעים ויותר קילומטר האחת מרעותה ותבנית אחת לכולן: מגרש רחב ידים מחוץ לעיר, או לכפר, מוקף גדר עץ גבוהה; חלקו מוצע דשא עשב מובס ונרמס ברגלים, וחלקו עלו קמשונים וחרולים. בתווך עומדים בתי עץ מרווחים, למלון לאסירים ולחיילים מלוויהם, ומטבח עם דודי נחושת גדולים, שתפקידם הוא להמציא מים רותחים לכל באי התחנה. אמנם הנסיון הורנו, שאין לסמוך על מוצא מים זה, כי שומר התחנה מתרשל למלא את הדודים מים, ומאשר יכין ימלאו החיילים את כליהם קודם לכל, ועל הנותר מתנפלים הותיקים שבאסירים הפליליים, החושבים עצמם לאדוני התחנות, ובשצף קצף הם נלחמים איש ברעהו וכל דאלים גבר. על כן, האסירים השקטים, בבואם אל התחנה, מלקטים בחצר עצים ושיחים יבשים ועורכים מדורה ומבשלי להם את אשר תאוה נפשם; כי נשי האכרים מסביב מביאות למכור לחם וחלב וביצים וירקות. ובנוח המחנה על יד עיר או כפר גדול, היו מרשים לחבורת אסירים ללכת שמה בלוית חייל, כדי לקנות בחנויות כל הדרוש להם; והיהודים תושבי המקום היו מביאים אל המחנה בהמות דקות וגסות ושוחטים אותן לעינינו ומוכרים לכל דכפין, ובאותה שעה שואלים את כל אחד מהאסירים היהודים, מאין לאן, מנחמים ומיעצים ומעודדים.

 

כג) בנחיתה    🔗

שמונה ימים שרכנו דרכנו עד בואנו לזיגלובה, היושבת על אפיקי נהר לינה, הוא העובר את הרים קירנסק ויאקוטסק ומסב דרכו צפונה דרך אלפי פרסאות עד נפלו לים הקרח הצפוני. בזיגלובה היו כבר מוכנות בשבילנו רפסודות גדולות, ספונות בקרשים מסביב ומלמעלה. בשתי רפסודות הושיבו את האסירים המדיניים ובאחת – את הפליליים, ובאחרונה ישבו מלוינו החיילים. חמשה ימים שטו “ספינותינו” עם הזרם במים היורדים לאטם, עד אשר באה לקראתנו אנית קטור ומשכה אותנו במרוצה. בכל יום הו נעגנים הספינות על יד אישה כפר, והנוסעים נחפזים לצאת לחלץ עצמותיהם, לשאוף רוח היבשה ולהצטייד. האסירים הפליליים לא היו מסתפקים בחילוץ־עצמות בלבד, כי אם היו גונבים בכפר וקונים במשיכה בשדה מכל הבא לידם. פעם גנבו עגל מן העדר ושחטוהו וחלקו את בשרו, וכשבא בעליו לדרוש את הגנבה והרים צעקה, נתנו לו החיילים לחפש בכל פנות הספירות – ועקבות העגל לא נמצאו, כי גם יד החיילים היתה במעל: הם קבלו חלקם מנה יפה והחביאו את הגנבה בתוך כלי השרת שלהם. גם בין המדיניים נבעה פרץ ותהי מהומה במחנה לרגלי הידיעה שנתקבלה בזיגלובה, כי פאול פללדה, אחד הגולים ההולך אתנו, שחשבוהו בין המעולים שברבולוציונרים, עד כי בחרו בו להיות לפרנס וגזבר לחבריו בזמן הנסיעה – נגלה קלונו, שהוא סוכן הבולשת, וגם מעל בכסף המפלגה, אשר הופקד אצלו בעיר מגורו. קרו עצרה, ערכו משפט והוציאו דינו לחובה, אך טרם פורש מה יעשה לו; והנאשם, בראותו את הסער המתחולל נגדו, פנה אל קצין הפלוגה בבקשה להגן עליו. הקצין צוה להוציאו מתוך חבריו ולהושיבו בין החיילים – ויהי כמנודה בעיני כל.

באנית הקיטור, שמשכה את הספינות, היו תפוסים רק התאים, ששם ישבו קצין הפלוגה וסגנו, בעוד אשר אולמי האניה היו פנויים, ובשעת רצון אחת הציע הקצין, כי בעלי משפחה מקרבנו יעברו לשבת באניה. שמחנו מאד להצעתו והבענו לו תודתנו, כי בימים האחרונים ירדו גשמים ותמלא הספינה חלאה ורפש, גם סבלנו מטחב וקור. חמש משפחות השתמשו ברשיון הקצין והעתיקו מושבן מהרפסודות לאולמי האניה. באחד מהם התישבו שתי משפחות רוסיות, ולהם שני ילדים, וזוג פולנים, שהיה לשנינה בעיני שכניו ברפסודה בהליכותיו המוזרות. היא – אשה דקה ורזה – היתה יושבת כל היום על משובה ובקול גערה מפקדת עליו לנקות את הכלים, לפצל תפוחי אדמה לבשל אוכל ולעשות כל מלאכה; ואם איזה עשיה שלו לא מצאה חן בעיניה, הרי היא קוראה לו לגשת, מחרפת ומקללת אותו וסוטרת על לחייו לעיני כל, והוא – גבר גבוה וחסון – עומד לשרת לפניה ומתנצל על עוונותיו, בשעה שסביביו לועגים לו. היא גם מתפארת עליו ומספרת, שרק היא עמדה למשפט ונידונה לגלות, והוא נגרר אחריה מרצונו רק בהשתדלות רבה קבל רשות “להאסר” ולהלוות אליה ולהתענות תחת ידה. באולם השני הסתדרנו אני ואשתי ועוד זוג צעיר, סוסנובסקי מאודיסה. הוא היה בן אשה אלמנה עשירה והיא עלמה עניה, יפה וטובת שכל. באספות “פועלי ציון” הם נפגשו ושם התוודעו, ועל שדה פועלתם המפלגתית צמחה אהבתם והחליטו להתחתן. אולם אמו התנגדה לחפצם זמן רב, עד אשר הוא נתפס למלכות ונתחייב חובת גלות. אז קראה אמו לנערה והפצירה בה להנשא לבנה ולהלוות אליו למקום גלותו; ושם, בהיותה היא בת חורין, נקל יהיה לה למצוא אפשרות לעזוב את המקום ולהמלט לחוץ לארץ. הנערה נאותה לזה, ואחרי אשר סדר הרב את הנשואין על ידי חופה וקדושין בבית הסוהר, קבלה רשיון “להאסר” גם היא עם בעלה באירקוטסק או באלכסנדרובסק. בדרכה לסיביר היא נפגשה ברכבת עם אשתי ונסעו יחד, וגם באניה לא נפרדנו, כי למקום אחד נועדנו.

משעברנו לשבת באניה, היה קצין הפלוגה בא לפעמים לבקרנו ולשוחח אתנו. הוא אמנם התנהג בנימוס, בכל זאת לא נעמה לנו חברתו, מפני שריח יין שרוף היה נודף ממנו תמיד והיה מרבה לפטפט ולהתהלל לשקר. פעם אחת התאונן באזנינו על הבטלה, המביאה אותו לידי שעמום, ושאל אולי יודע מי מאתנו לשחק בשחמט. סוסנובסקי, בהראותו עלי, אמר לו, שבהיותנו במשמר באירוטסק ראני משחק בשחמט. לשמע דבריו הפציר בי הקצין להכנס אליו אל תאו ולשחק אתו פעם, למען הוכח מה רב כוחו משחק, ואז לא אתפלא לשמוע מפיו, שהוא התחרה בפאריז את ציגורין – וילאהו. לא יכלתי לסרב לו ואלך אתו בלי חפץ. כשנכנסנו לתאו, היתה ראשית מלאכתו למזוג שתי כוסות יין שרוף לשנינו ומיד הריק את כוסו, ואני ברכתיו בבריות גופא גמאתי קצת מכוסי. הוא מהר וימלא שוב את הכוסות ודרש, שאשתה גם אני כמוהו עד גמירא. טעמתי מכוס השני ועניתיו, כי במצבי הנוכחי, כשאני עומד לפני התחרות עם משחק אמן כמוהו, אפונה אם אוכל עמוד נגדו במערכה גם בהיותי פכח, ואף כי אם אשתה לשכרה. “אם כן – קרא – הבה נלחם ואחר כך נשתה!” פרשנו את הטבלא, ערכנו המערכה והתחלנו לשחק. לאחר צעדים מספר ראיתי שהוא בור גמור ואין לו שום הבנה במהלך המשחק. כשאמרתי להעירו על משגה מצדו קרא בגאון: “לא לך להורותני!” בכדי להחלץ מעסק ביש עם איש שכור מתהולל, נסיתי בערמה לתת לו ידים לזכות במשחק, אך הוא לא ידע להשתמש גם בשגיאות הגסות שעשיתי במזיד ויכונן צעדי כליו בלי כל דעת וחשבון. פתאום קפץ וערבב את כלי המשחק ויאמר: “די! עתה כבר נוכחת לדעת, שלא תוכל לעמוד לפני ולמה זה ניגע לריק!” הודתי לו על אשר כבדני בחברתו ופניתי שכמי ללכת, אך הוא עצרני ודרש, שאשב לשתות עמו. הצטדקתי לפניו באמתלא, כי עיף הנני מהמשחק וראשי כואב, ועל כן לא אוכל לשתות ויצאתי מחדרו. לא הספקתי לעבור את הפרוזדור, החוצה בין התא ובין האולם, והוא הדביקני ויאחז ערפי ויקרא בזעף: “איך נועזת להלעיבני!” ואל החייל, עומד על המשמר בקצה האניה, קרא ויצו אותו להשליכני המימה. החייל נגש ועמד נדהם מבלי דעת, מה לו לעשות. הקול נשמע באולמי האניה, ואשתי ויתר האסירים פרצו אל הפרוזדור והרימו קול בכי וצעקה. ברגע זה הופיע סגן הקצין, ואך העיף עינו הבין את הנעשה פה. בעיניו רמז לחייל להרפות ממני ובידו חבק את הקצין, ושלוב זורע הוליך אותו אל תאו, אחרי אשר צוה עלי ועל כל הנקהלים בפרוזדור לשוב איש על מקומו ולסגור הדלתות. מאז חדל הקצין לבקרנו ואת פניו לא ראינו עוד, וסגנו היה עובר על פנינו בבת צחוק ערמומית מבלי דבר דבר.

בשבעה ועשרים לאוגוסט באנו לקירנסק – העיר הראשית למחוז הנקרא על שמה, אשר בגבולו נכלל חבל פריאוברז’נסק, הנועד למקלט לי. בשטח אדמתו עולה המחוז הזה על ארצות אשכנז וצרפת יחד, אפס כי מקומות־ישוב בו מעטים, והם נטושים על שפת הנהרות זעיר שם, זעיר שם. יתר האדמה במרחק אלפי פרסאות משני עברי הנהר היא אדמת ביצות ואגמים, המצמיחה יערות־עד של עצים סבוכים ועבותים, המפריעים לקרני השמש לחדור ולהחם את בטן אמם, ועל כן היא קפואה מקור וקרח במשך שתי שלישיות השנה, ולא תצלח למזרע תבואות. העיר קירנסק בנויה על איים במקום השפך מי נהר קירנגה אל נהר לינה, והיא חבוקה בזרועותיהם. רחוקה היא אלף ומאתים קילומטר מעיר הפלך שלה, אירקוטסק, נגבה, ויותר מאלפים קילומטר מיאקוטסק צפונה במורד נהר לינה. מספר יושבי העיר הוא כארבעה אלפים נפש, ובתוכם שלשים משפחה של יהודים, רובם ככולם בני גולים פליליים, אשר הגלו מפלכי וואהלין ופודוליה. האבות סבלו והרצו את עוונם, ובניהם כבר התערו בארץ וגם גברו חיל, כולם סוחרים בתוצרת הארץ ובסחורות חוץ. יש בהם גם בעלי תעשיה, אשר הקימו בתי חרושת לעיבוד עורות של בקר וצביים, ומשלח ידם נפוץ בארץ. הזקנים שבהם הנם אנשים פשוטים, שומרי דת ונזהרים במנהגי אבות, והצעירים – יהודים בביתם וחפשים מכל עול בצאתם חוצה. אלו ואלו ידם פתוחה ולבם ער לכל דבר טוב, אפס כי בעיניני מסחר הם אנשים קשים לא ידעו רחמים ועל יושר לבם אין להשען.

 

כד) חירות בתוך גלות    🔗

בקירנסק ובכפרים הסמוכים לה הורדו רבים מהאסירים הנוצרים, והאניה שטה הלאה מקירנסק עוד 65 קילומטר, וביום 28 לאוגוסט, אחרי נסיעה של שמונה ימים בעגלות ושנים עשר יום בספינות באנו לציצויסק, שמשם נפתחת הדרך היחידה המובילה לחבל פריאובראזנסק, הנועד למושב ליהודים. במספר 135 יהודים וחמשה נוצרים נמסרנו לפקידות החבל להעבירנו הלאה למקום גלותנו, ואת יתר האסירים הוליכו הלאה בספינות להפיצם בכפרים, עד לבוא יאקוטסק. זקן החבל בציצויסק הודיענו, שאנחנו חפשים לשוח בכפר וללון בכל אשר נמצא לטוב לנו, עד אשר ימצאו די סוסים להובילנו לקצה חבל פריאוברזנסק, ושם יוליכונו הלאה עד משרד הפקידות של החבל ההוא.

ביום ההוא נפתחו לנו חיים חדשים – חיים של בני חורין בגולה. הודות לגולים המדיניים, שנמצאו מקודם בציצויסק, מצאנו לנו דירה הגונה של שני חדרים, ששם הסתדרנו עם הזוג סוסנובסקי. שכבתי ואישן בלילה ההוא והקיצותי למחרתו ברגש נעים, כי סוף סוף נשתחררתי מפיקוחם של שוטרים וחיילים מזויינים, אשר העיק עלי למעלה משתי שנים. מכל הגולים שבאו לציצויסק, מאה וארבעים נפש, נשארו לגור בחבל פריאוברזנסק רק שנים עשר איש, ויתרם יצאו מציצויסק והגיעו רק לכפר זבולוק אשר בקצה החבל, ומשם שלחו את תעודותיהם למשרד הפקידות, לרשום שמם בספרי הגולים, – והם עצמם שבו ציצויסקה. פה ישבו באנית קיטור בלי כל מפריע ונסעו לכל אשר היה רוחם לנסוע. מהם שמו פניהם לקירנסק, עיר המחוז, ואחרים ירדו במורד נהר לינה למכרות הזהב בסביבות בודאיבה. מהם היו רבים שנסעו מיד חזרה לאירקוטסק, ושם השיגו להם תעודות הדרושות לנסיעה לרוסיה האירופית או לחוץ לארץ. בין אלה היה גם הזוג סוסנובסקי, אשר כעבור שבועות מספר, נתקבל ממנו מכתב משוויץ, שעבר את הגבול בשלום בלי פגע.

ואני, לפני צאתי מציצויסק התוודעתי אל ארבע משפחות היהודים הגרים שם ונהירים להם ארחות המסחר בחבל פריאוברזנסק, ומדבריהם הוצאתי משפט, כי אין טוב לי מלנסוע עד הכפר הראשי אל משרד הפקידות, כדרוש לפי החוק, על חשבון הממשלה, ואגב אורחא אתור את הארץ למצוא לי מקום, שאוכל לשבת בשלוה ולהתפרנס בכבוד. אשתי נשארה בציצויסק עד שובי, ואני ובני נספחנו אל השיירה האחרונה, היוצאת מבית הפקידות ללכת לזבולוק, הוא הכפר הראשון בבקעת נהר טונגוסקה, הסובב את חבל פריאברזנסק. רוכבים עברנו את ה“גבנון”, – שורה של רוכסי הרים מכוסים יערים עבותים, – החוצה בין נהר לינה ובין נהר טונגוסקה, ואין שם דרך סלולה, כי אם שביל צר – ארכו – שלשים קילומטר, שעברום בשש שעות.

נהר טונגוסקה הוא העורק החי והמחיה את כל החבל. על שפתו עומדות כל נקודות הישוב עם מקצת שדות זרע ומרעה אשר להן, באין אפשרות להרחיב את גבולם. כי יערות־עד, הנקראים “טייגה”, מכתירים את הנהר משני עבריו בשטח של אלפי פרסאות ואינם נותנים לקרני השמש לחדור ולחמם את הקרקע הקפואה, ורק האדמה אשר בקרבת הנהר תצלח לעיבוד. הנהר הוא גם הדרך העיקרי לנסיעה והיחידי להובלת משא, כי ביבשה אפשר לנסוע רק בקיץ ברכיבה על סוס דרך שביל צר, המתפתל בין עצי הטייגה, בעוד אשר בנהר הדרך פתוחה כל ימות השנה. בחורף, כשהנהר מכוסה שלג קפוא, נוסעים עליו בלקטיקות, ובקיץ – בסירות וברפסודות עם הזרם; ונגד הזרם מושכים בחבלים את הסירות עם כל הכבודה מתוצרת המקום, בעזרת סוסים או אנשים חגורי עול על צואריהם וזרועותיהם. על כן קוראים יושבי המקום לכל החבל בשם הנהר הסובב אותו: טונגוסקה, בעוד אשר בכתב רשמי קרואים אותו פריאוברזינסק על שם הכנסיה היחידה, הנמצאת בכפר פריאוברזינסק.

 

כה) מעלה הנהר    🔗

מצעדי הראשונים בטונגוסקה נתתי אל לבי להתחקות על חיי יושביה, תכונתם ומשלח ידם. המהפכה הבולשבית הביאה שנויים רבים גם בפינה הנדחת הזאת. עוד בתחילת שלטון הבולשבים, בהיותי בקרינסק, היו האכרים והטונגוסים, הבאים אלי מטונגוסקה, מתאוננים מר על מצבם הנהרס, כי הקומיסרים לוקחים מהם בחזקה את תבואת השדה ואת ציד היער, מבלי לשלם תמורתם אף החצי בסחורת חוץ, הנחוצה להם. אין ספק, שכעת הורע עוד מצבם של ילידי הארץ, שלוקחים מהם את משלח ידם כולו בלי כל תשלומים, אחרי אשר נתרוקנו מחסני הסחורות, שהחרימו ובזזו מהסוחרים. אולם אז, בזמן בואי לטונגוסקה, היה מצב אוכלוסיה איתן. בזבולוק נמצאו ארבעים בתי אבות. מלבד עבודת האדמה בקיץ וציד החיות בחורף, היו רואים שכר טוב בהובלת תוצרת וסחורות. כי בתחילת הקיץ, אחרי הפתח הנהר ממסגרת קרחו, היו סוחרי טונגוסקה מוציאים את כל התוצרת, שנצטברה אצלם מציד האביב, ומוליכים אותה בסירות עד זבולוק, ואנשי המקום מפרקים את המטען ומעבירים אותו דרך ה“גבנון” על גבי סוסים או בעגלות קטנות וצרות בעלות דו־אופנים העשויים לדבר, להמציאם לסוחרי הלינה, ושוב: הסחורה הנקנית מהסוחרים הללו מעבירים מציצויסק לזבולוק, שמים דוברות בנהר ומטעינים הסחורה, ויש שכר לפעולתם.

בבוא השיירה שלנו לזבולוק, דרשנו מאת זקן הכפר לשלחנו הלאה, והוא ניסה לדבר על לבנו, שנשוב על עקבנו לציצויסק, כאשר עשו כל הגולים שבאו לפנינו. אנחנו עמדו על דעתנו לנסוע הלאה והוא השתמט מלתת לנו סוסים לרכיבה. אחרי משא ומתן ארוך קנינו מאתו סירה גדולה “בחצי מחירה” לפי דבריו, ולמחר הצטיידנו ונשב בסירה ההיא, תשעה אנשים במספר, והפלגנו צוהלים ושמחים כי נחותי ימא נהיינו וכל הארץ הלא לפנינו לשוט אל כל אשר יהיה הרוח באין אדונים לנו. אולם לא ארכו לנו רגעי ששון האלה; כי בצאת הסירה ממסגרת צרה למרחב והמים נפוצו לזרועות ולא יכלו לשאת אותה, נתקלה הסירה בשרטון ותעמוד. מתשעת הנוסעים איש לא ידע לכוון דרכה לשוט עם הזרם ולשטות בעוד מועד מעל גלי החול ואבני הנגף, – ונתעה בתוהו לא־דרך. כולנו התפשטנו וחלצנו נעליהו וירדנו המימה, ובידינו חפרנו והסירונו את החול מסביב לסירה ודחפנוה אל הזרם, אשר לקחה על זרועותיו וינשאה קדימה. אך היא לא הרחיקה לכת, כי באין בקרבנו יודע להחזיק הגה ולכונן צעדיה, סרה מהר מנתיב הזרם ושוב נתקעה בחול. שלשה ימים טפלנו ערומים ויחפים בסירתנו המשרכת דרכיה, עד בואנו לתחת ליסטביניצנה.

על אכרי טונגוסקה מוטל מס ההובלה, להוליך רצוא ושוב את פקידי הממשלה, הבאים לבקר את החבל, את פקידי פקידות החבל בנסעם לרגלי משרתם, את מוליך־המכתבים להדואר, שנמצא בציצויסק, וחזרה משם, ואת הגולים בבואם להרשם במשרד הפקידות. המס הזה מתן שכרו בצדו: יען כי כל פרסא ופרסא שהאכר נוסע מצטרפת לחשבון, ואת הסכום העולה לו מנכים מתשלומי מס הקרקע והגולגולת, שהכל חייבים בו. לפיכך אין האכר מוותר על זכותו זאת, ובחפץ לב הוא מוליך לפי התור את נוסע הרשמי מכפרו לכפר הסמוך לו במרחק 40–50 פרסא, בהיות זה דבר קל ונוח בשבילו ובשביל סוסו. אלם המרחק מזבולוק עד הכפר השני – סוסנינה – הוא למעלה ממאה קילומטר, וסוסו של האכר לא יוכל שאתו. גם הנהג והנוסעים בחורף הסיבירי עם קרחו הנורא, המגיע לפעמים ל־55 % מעלות ריאומיור, לא יעצרו כוח לעבור מרחק כזה בישימון דרך באין בית מושב ואור להתחמם בו: אי לזאת הקימה פקידות החבל תחנה באמצע הדרך ביער בין עצי האשור, הנקראים ברוסית ליסטביניצה, ועל כן קראו לתחנה בשם הזה, ליסטביניצה. התחנה הזאת ניתנת ע"י התחרות בחכירה לשלש שנים, והחוכר מתחייב להחזיק בעד שכר שנתי עשרה סוסים ולהוליך את העוברים ושבים במחיר קצוב. לפי זה צריך היה החוכר לתת לנו על חשבון הפקידות תשעה סוסים לרכיבה; ומכיון שאנחנו נסענו בסירה שלנו, דרשנו מאתו גמול תמורת החסכון הזה, אחרת – יתן לנו סוסים לכולנו. הוא טען, שאין לו די סוסים לכולנו בבת אחת, ורק שנים מאתנו בכל יום יוכלו להסיע, כי רבים הנוסעים גם בלעדנו. מלבד זאת – הסביר לנו – “עליכם לדעת, שאנחנו פה על אם הדרך רואים לעתים קרובות את אחיכם הגולם עוזבים חבל מקלטם ושבים אל גדות הלינה, ותחת אשר עלינו להתבונן, אם יש להם רשות לעזוב את המקום, אנחנו עוצמים עיניו מראותם; ואם נבוא בריב ונציק איש לרעהו, לא תצמח מזה טובה לשני הצדדים”. לשמע דברי טעם אלה נסתתמו טענותינו ונאות להצעתו, שיתן לנו תפוחי אדמה לאכלה בדרך ונהג מנוסה לנהל את סירתנו, בלב נכשל עוד עד בואנו לסוסנינה.

בכפר סוסנינה נמצאים 15 בתי אבות, מהם חמשה גרים בעבר ההר הימני ועשרה – השמאלי. שדה תבואות אין להם, כי אדמתם אדמת בצות ואגמים, ובקושי השגנו לקנות לחם שעורים. לעומת זאת יש להם שפעת דגים ובשר חיה ועוף. בבוקר יצאנו מסוסנינה ובערב באנו ללוגישינה, דרך ארבעים פרסה. מספר בתי הכפר הזה שלשה עשר. גם פה כמעט שאין אדמת זרע, והאכרים על ציד חיות ודגים פרנסתם. מלוגשינה לכפר ניפה – חמשים פרסה – גם כן עברנו ביום אחד.

משמאל לנהר טונגוסקה, משפוני הטאיגה, זורמים מימי הנהר ניפה, ובשפלה הטונגוסקה יפרדו לשלשה פלגים, הפורצים להם דרך להשתפך על פני השפלה. על מפרצי שני הנהרות עומד הכפר ניפה, הכי מרובה באוכלוסין בכל החבל. בין זרועות הנהרות נמצאת אדמה טובה למזרע, המספקת לששים בתי אבות גרי הכפר לחם לאכלה לכל השנה, וגם יש כאלה, שעושים יתרה ומוכרים תבואה לשכניהם. בכפר היו אז שתי חנויות.

פה נתפרדה חבילתנו. עוד קודם, מסוסנינה, נפרדו מאתנו שנים ונסעו, רוכבים על סוסים, לפריאוברזנסק, ומניפה נסעתי שמה גם אני ועוד שני חברים לסירה גם כן ברכיבה, ובני עם הנותרים נשארו לגור לפי שעה בניפה. במשעול צר בין סבכי הטאיגה עברנו ארבעים וחמש פרסאות במשך שמונה שעות, ונבוא לדנילובה. פה, ובכפר מרטינובה, אשר מעבר לנהר, נמצאים עשרים ושנים בתי אבות חקלאים. בהם אחד חנוני עשיר, המכלכל מספר ציידם טונגוסים, החונים על גדות נהר צונה – במרחק עשרים פרסא מהכפר. הנהר הזה מקביל לנהר טונגוסקה וזורם מימינו עד הכפר ירבוהצון, ושם הוא נופל אל תוכו ויהיו לאחדים. דרך ששים ושלש פרסאות – מדנילובה לזאימקה – עברנו בעשר שעות, ועם חשכה באנו לכפר זאימקה. אחרי ניפה נחשב הכפר הזה השני בגדלו, ובו יותר מארבעים בית. קרוב לו בדרך לפריאוברזנסק יש עוד שלשה כפרים ויושביהם כולם הם חקלאים וציידים. גם בזאימקה נמצא חנוני עשיר – אכר מקומי, הזן ומפרנס את הטונגוסים הנודדים, והם מביאים לו את צידם – עורות חיות שונות – דרך עשרים פרסא מזאימקה לפריאוברזנסק. ובבואנו שמה בצהרים, נפגשנו עם שלשת הגולים הנמצאים במקום, והם הוליכונו למשרד הפקידות לרשום בספר את דבר בואנו. היחס אלינו מצד האינטליגנציה המקומית היה ידידותי למאוד. במשרד נאספו באו לברך את בואנו: כהן הדת, זקן החבל, המזכיר, פקיד המשטרה, מורה בית הספר העממי והחובש. כולם שתו לשכרה לכבודנו, ונהיה לידידים טובים.

 

כו) השפלה    🔗

פריאוברזנסק היא המטרופולין של חבל טונגוסקה. פה נמצאת הכנסיה הפרבוסלבית היחידה בכל החבל ופה גם מהשרד לפקידות החבל ולמשטרו. כשלשים בתי אבות חקלאים בכפר הה וחנות גדולה. בעל החנות, איבן פוטפוב, הוא גולה, אשר הגלה לפני שלשים שנה על עון זיוף ועבד כשכיר יום אצל האכרים. בהמשך הזמן התידד עם הטונגוסים, ואשה טונגוסית לקח. אז התחיל לסחור עם הטונגוסים, בהמציאו להם מכולת, יין שרף ואבק שרפה, ותמורתם היו מביאים לו מצידם עורות של חיות שונות. בסחר החליפין ראה ברכה ויעש עושר ופתח חנות מכל מיני סחורות. את מסחרו נהל באמונה, ויהי אהוב ונכבד בעיני כל.

מכל הידיעות שאספתי הוברר לי, שיש אפשרות לפני למצוא מחיתי בטונגוסקה ע“י סחר חליפין, אם אפתח חנות באחד הכפרים ואנהל מו”מ באמונה את יושבי המקום האכרים והטונגוסים הנודדים. בכדי להמנע מהתחרות עם החנוונים, היושבים מכבר בכפרים העליונים, החלטתי לקבוע מושבי בכפר מוגה ולפתוח שם חנות. הכפר הזה נמצא במורד הנהר הלאה מפריאוברזנסק, ובו שלשים בתי אבות, ועל שטח של מאתים פרסא ממנו עד הכפר ירבוהצון, נקודת הישוב האחרונה, נמצאים עוד ששה כפרים, שאין בהם חנויות כלל. במקום הזה חי קודם חנווני יהודי שנים אחדות וראה ברכה בעסקיו, וזה כשנתים שהוא מת ואלמנתו חסלה את העסק ושבה למולדתה לפולין.

לרגל החלטתי זאת היה עלי למהר לשוב לציצויסק ולנסוע משם לקירנסק לקנות סחורה ולהביאה אל המקום לעת צאת הציידים עם צידם מהיערות בחדשי נובמבר ודצמבר, שאז הם מרבים לקנות כל צרכיהם תמורת עורות סנאים, חולדות, שועלים וצביים. באין ארחות נוסעים מצויות בעונה זו בטונגוסקה, קניתי לי בפריאוברזנסק סוס ואוכף ונסעתי לבדי. עשרות שנים עברו עלי מאז היום ההוא, ומדי זכרי נסיעתי זו אני מתפלא על עצמי, איך נועזתי לעשות כדבר הזה, לנסוע בדד בישימון הטאיגה במשעול צר, המתפתל בין עצים עבותים, שרק פעם עברתי בו בנסעי בצוותא, בשעה שגם ילידי המקום לא כל אחד מעיז לנסוע יחידי דרך רחוקה וקשה כזו, ואני בתומי אז רכבתי בטח ולא ידעתי פחד. ביום השלישי לנסיעתי, בדרך מדנילובה לניפה, ראיתי את סוסי עיף ומפגר ללכת. ירדתי מעליו והלכתי אחריו רגלי. בין כה וכה הגיע לילה – ליל התקדש חג ראש השנה התרס"ט. אמור אמרתי לבוא הערב לניפה ולבלות שם את החג בחברת בני, והנה אני ביער בין צמרות עצים סבוכים, המכסים עלי את עין השמים וברק הכוכבים, והחושך מתגבר ומתעבב, עד כי אינני רואה כבר את קו השביל הצר אשר לפני. אולם אני סומך על סוסי ההולך לפני, שלא יאבד דרך, כי לאשרי צבע עורו הוא לבן בהיר והנהו נראה לי היטב מתוך העלטה. ליתר בטחן ידי אוחזות באוכף, ושנינו צועדים בפיק ברכים ומסביב לנו דומיה חרישית. פתאום נכשל סוסי ויפול תחתיו ואני נפלתי אחריו. קמתי והדלקתי גפרור והתבוננתי לסוסי והנה הוא שוכב ונושם במנוחה, רגליו שטוחות לרווחה, פניו מתוחים על הקרקע בנחת ושלוה וכולו אומר: נעמה המנוחה, רפדתי יצועי ופה אשכב! נגד החלטה פזיזה כזו מחאתי במקל נועם, ואחרי אי־אלה סירובין נענה לי סוסי והתרומם ממשכבו וקם על רגליו, ונלך שנינו הלאה. עוד כארבע שעות התהלכנו בחשכה, עד אשר לבסוף התחיל להגלות רווח בין עצי היער. האופק הלך והתרחב, ועוד מעט ונצנצו מרחוק זיקי אור, וקרוב לחצי הלילה דפקתי בדלתות אכר, הגר מול הכפר ניפה בעבר הנהר, והלה נתן לי מקום ללון ומספוא לסוסי. למחר העבירני את הנהר בסירה וגם את סוסי העביר, ואשלם שכרו – ואשאר בניפה עם בני שלשה ימים.

את סוסי העיף ורפה כח עזבתי בניפה לרעות ביער עם סוסי האכרים וקניתי לי סוס אחר בשלשים רובל. במזומנים נתתי למוכר רק עשרה רובלים, והנותר התחייבתי בכתב לשלם בציצויסק לגרשון אברמוביץ על חשבונו. בבוקר השכם יצאתי מניפה רענן וטוב לב, ונהנה מסוסי החדש, הצועד בצעדי און. לפני דרך חדשה שלא ראיתי מעודי, כי בסירה עשיתי דרכי עד ניפה, בנסעי לפריאוברזנסק. אולם נהירים היו לי כבר שבילי הטאיגה, כי אין בה פרשת דרכים, רק קו כבוש אחד לפני, וחזקה על סוסי, שלא יעזוב אורח ישר ללכת בתוהו לא דרך. כעבור שעות אחדות לנסיעתי בשקט ובבטחה, פתאום נרתע סוסי וקפץ ימינה. עצרתי בו וירדתי לראות בשל מה החרדה הזאת, ואראה והנה משמאל לדרך בין העצים מוטל טונגוס בפישוט ידים ורגלים. בקרבי אליו נוכחתי, שאין בו רוח חיים. הרעיון הראשון, שהתעורר בי, היה להביט על השעון, שמא אצטרך להעיד לפני חוקר הדין. השעון הראה בדיוק שתים עשרה. בבואי לכפר הקרוב הודעתי את זקן הכפר על המאורע הזה, והוא ענה באדישות: “זה בודאי פיודורקה השיכור; הוא חי ככלב וימת מות כלב”!… הזקן לא מצא אפילו לנחוץ לשאול לשמי ולרשום את הדבר… משם נסעתי עוד חמשה ימים בלי כל מאורעות, ויומים לפני יום הכפורים שבתי לציצויסק. את סוסי מכרתי באותו המחיר שעלה לי ויצאתי שלם בממוני, אבל לא בגופי, כי החליתי ונפלתי למשכב ממחרת שובי לציצויסק. במקרה נמצא אז בכפר רופא יהודי, שבקרני פעמים אחדות וסרב לקבל שכר בעד טרחתו, באמרו, שהנהו יודע את נפש הגולה, כי גולה היה גם הוא בימים עברו. הוא טפל בי באהבה והתענין במצבי, ולדאבוני לא פגשתיו יותר ולא ידעתי מה היה לו. בחול המועד סוכות קמתי מחליי ובשמחת תורה התפללתי בצבור בפעם הראשונה מאז היום שנאסרתי והובאתי לבית הכלא. היהודים המקומיים היו שבעים רצון, שנזדמן להם לשמוע קריאת התורה הגונה ואמרו, כי השנה היתה להם שמחת תורה אמיתית.

 

כז) התישבותי    🔗

אחרי חג הסוכות גדל הקור, מי הנהרות קפאו ונפתחה הדרך לעגלות חורף. אז קניתי בקירנסק ובציצויסק מכל הסחורות המתאימות לטונגוסקה ובאתי לכפר מוגה עם שלש עשרה עגלות חורף טעונות סחורות שונות. שכרתי לי שם דירה בת שלשת חדרים ואחד מהם הקציתי להיות לי לחנות. הליכותי עם הלקוחות עשו לי שם טוב בסביבה, ומכל הכפרים אשר בשפלה התחילו מביאים לי תבואת צידם, עורות חיות וצביים, וקונים את סחורתי תמורתם. חלק מהסחורות הולכתי לכפר ירבוהצון לעת צאת הטונגוסים שמה ומכרתיו כולו חלף עורות שונים. שם גם רכשתי לי לקוחות מתוך הטונגוסים, שעמדו בקשרי מסחר עמדי כל ימי היותי בטונגוסקה. בסוף שנת האזרחים אפסה כמעט כל הסחורה מחנותי, ונחוץ היה לנסוע לקירנסק, כדי למכור שם את התוצרת שנצטברה אצלי ולקנות סחורה חדשה לכל החורף. לפני נסעי עשיתי משתה לכל יושבי הכפר. לאחר שאכלו ושתו שאלוני, מה שאלתי מהם? אמרתי להם, שתעודת המסחר על חנותי בכפרם היא רק ארעית עד שנת 1909. ועכשיו אני רוצה לבנות לי בית וחנות ולהשתקע כאן, ולפיכך אני שואל את פיהם, אם לרצון להם שבתי בכפרם, ואם לא – אפנה לכפר אחר. כולם ענו לי פה אחד, שהם שבעים רצון ממני ומבקשים אותי לקבוע דירתי וחנותי בכפרם כטוב בעיני, ולאות אהדה אלי הם נותנים לי רשות לרעות במרעה הצבורי פרות וסוסים שיהיו לי בלי כל הגבלות. בו במקום כתבו אמנה, וכל המסובים באו על החתום לקיים את כל הדברים האלה.

המתנה הזאת, שהאכרים התעוררו מעצמם להציע לי בלי כל דרישה מצדי, היתה לי לעדה, כי לרצון להם שבתי בתוכם ואני יכול לחכות מהם ליחסי שכנות טובה; צריך רק לדעת לעות אתם דבר, וגדולה לגימה שמקרבת לבבות. הנסיון הורני, שאכרי טונגוסקה עלולים לותרנות ולנדיבות לב רק בשעה שיש להם רגש של טובת הנאה. היתה לי הזדמנות לעמוד על אופים של האנשים האלה פעם אחת בנסעי בחורף בטאיגה בשיירה של אכרים: כחמש עשרה לקטיקות צרות וארוכות התנהלו בשורה על שלג קפוא במשעול צר, המתפתל בינות לעצי היער, הגדלים צפופים. פתאום עמדה הראשונה ואחריה כל העגלות. נתברר, כי אילן גדול רב הענפים נפל באלכסון וחסם את הדרך. נאספו כל הנוסעים ובצותא הרימו את המכשול ופינו הדרך. כאשר תמו לעבור את המקום הזה שוב עמדה השיירה ונאספו כל העגלונים והשיבו את האילן למקומו על המשעול באלכסון כמו שהיה. על שאלתי, מה העבודה הזאת להם? ענו לי בתמימות: “ומה לנו לעמול ובכדי לפנות דרך לפני אחרים הבאים אחרינו?”

בשובי עם הסחורה החדשה, כבר עברה עונת הציד רבת המהומה והגיעו ימים של שקט ומנוחה. הימים ימי החורף קצרים והלילות ארוכים למאוד. בתשע שעות בבוקר עוד לא יאיר היום ובשלש אחר הצהרים כבר החושך מכסה את כל הכפר. אז האכרים מתאספים לחנותי, שהיתה להם למועדון, ויושבים שעות ארוכות ונהנים מאור המנורה המבריקה ומשוחחים. השיחה מתחילה כרגיל בבקורת על העוברים ושבים דרך הכפר בעשרים וארבע שעות האחרונות. האחד פותח ומספר, כי בלכתו לפנות בוקר לבקר את המלכודות שלו ביער, ראה מרחוק את איבן יפרעמוב מכפר ירומה נוסע על פני הנהר בכיוון לפריאוברזנסק. אז נעשה הנוסע הזה לנושא השיחה לכל המסובים. כבני מרון עוברים תחת שבט פיהם כל בני משפחתו של איבן הלז ואחריהם כל בני כפרו; מונים במספר את סוסיהם ומעריכים את כשרון כלביהם, איזה מהם מצטיינים בציד סנאים וצביים, ואלה שעליהם כבר אבד כלח. מענין לענין עוברים לטונגוסים, הנמצאים בסביבות הכפר ההוא, קוראים בשמותם ובכינוייהם ואומדים מכסת צידם השנה ואשתקד. בהנאה מיוחדת היו הנאספים מדברים בכוהני הדת שלהם, נזכרים ב“אבות”, שכהנו בטונגוסקה קודם, ובהשואה עם זה הרועה אותם היום, הם מתלוצצים ומתווכחים, מי מהם הצטיין ביותר בקולו, בכיסו ובכוסו. מתחילה שורה של ספורים על הגבורות, שהראה בשתיה כל אחד מהם.

היחסים ביני ובין האכרים היו טובים מאד, ועם אחדים מהם, היותר מפותחים, היינו גם ידידים. פעם בשבוע היה נוסע רץ מבית הפקידות לציצויסק להביא את ה“דואר”, ובני כפרי, בבואם לפריאוברזנסק, היו מזדרזים תמיד לקבל את הקורוספונדציה שלי ולהמציאה אלי בלי איחור. פעם אחת הביא לי אחד האכרים את ה“דואר”, ואני מהרתי לפתוח את העתונים ולהעיף עין על הטלגרמות. באחת מהן באה הידיעה על מות טולסטוי, ומדי קראי בה פרצה מפי בלי משים הקריאה: “אה”! האכר, שהתבונן בי כל הזמן, שאלני: מה קרה? בשמעו תשובתי, כי מת לעוו ניקולאיעוויץ טולסטוי, קרא גם הוא “אה” – והוסיף: ינוח בשלום בצל מלכות השמים! – והצטלב בדבקות. כעבור רגעים אחדים שאלני בתמימות: “ומי זה הוא טולסטוי הלז?” נסיתי להסביר לו, אך נראה היה, שלא נתישבה דעתו מביאורי. לאחר דומיה קצרה אמר: “לפי דבריך, כי טולסטוי זה היה הכי גדול בסופרים ברוסיה, משמע שהוא־הוא בודאי מחבר הלוח של סיטין הידוע, ואמנם מותו של איש כזה הוא באמת אבדה גדולה לעם הפרבוסלבי, כי בחזון הרוחות שלו, המגיד מראשית את זג האויר, היה לנו לעינים בכל מעשינו בציד ובחקלאות.”

יושבי טוגוסקה, כהטונגוסים כן גם מרבית האכרים, אין דרכם לקנות ולמכור הכסף מזומן. הם אומרים: “מה בצע לנו בכסף? לנו דרוש “ידיד”, אשר נהיה בטוחים בו, שהוא ימלא כל מחסורנו במכולת, בהלבשה, בכלי עבודה ובתשמישי ציד, והוא גם יטפל במשלח ידנו ובכל אשר חנן אותנו האלהים – ולא נדע דאגה”. ל“ידיד” כזה נהייתי ללקוחותי ועלי היה לכלכל אותם עד עונת החורף וכשעמד החורף בתקפו, היו מביאים עגלות טעונות בשר ודגים ועורות לרוב. אז נוכחתי, כי לא יכונו עסקי בדירה שכורה בבית זר, ובניתי לי בית וחנות מרווחים בחצר רחבת ידים מוקפת גדר סביב, וסמוך לבית מחסן ומזווים ורפתות. שלש פעמים בשנה הייתי נוסע לקירנסק עיר המחוז, דרך חמש מאות קילומטר, ומוציא לשם את כל הכבודה שנצטברה אצלי ומביא תמורתה כל הדרוש ללקוחותי ומשביעם רצון. עשר שנים הייתי בקשרי מסחר אתם, ולא היה אף מקרה אחד של חכוכים ודין־ודברים בינינו. פעם אחת שמעתי את אנשי הכפר מדיינים ביניהם על אודות מס ההובלה המוטל עליהם. אז אמרתי להם, שאף על פי שלפי החוק הריני פטור מכל מס, בתור גולה מתישב, אבל מכיוון שאני נהנה משרות הדואר, יש את לבבי להשתתף במס הובלה כחלק כל האכרים. המה שמעו ותמהו, ואולי גם צחקו בקרבם לפזרנותי, אולם לפני אכרי כפרים אחרים היו מתגאים ומתפארים בישרו ונדבת לבו של “ידידם”. לאות תודה על נדבתי, החליטו לתת לי חלקת אדמה לזריעה מאדמת הכפר הצבורית. אז חכרתי לי עוד אדמה מאכרים פרטיים והחילותי להתעסק בחקלאות. פועל עוזר היה לי במסחרי, בחור אסתוני מן הגולים, שידע לעשות בכל מלאכה, ובהיות לי שלוש פרות חולבות ושני סוסים, מצאה ידי לזבל יפה את שדותי, ולזריעה קניתי גרעינים מן המובחר, ויהי היבול שלי מהטובים בתבואות הכפר. עונת הקיץ בטונגוסקה קצרה היא למאוד, כי רק בחודש יוני תחרוג אדמתה ממסגרת קרחה, והאכרים חורשים וזורעים בחפזון ואינם מדקדקים בעבודה כיאות. שיפון וחיטה הם זורעים מעט מזעיר, וזה רק בשנה מוקדמת, מפני שמיני תבואה אלה מאחרים להבשל, ובנשוב בם בספטמבר רוח קרה מביצת הטאיגה, יקמלו בעודם באבם. התבואה העיקרית שלהם היא השעורה, והיא לחמם לאכלה לאדם ולבהמה. עוררתי תשומת־לב האכרים על העובדה, שהסוסים אינם מעכלים היטב את השעורה ויעצתים לזרוע שבולת שועל, ולא נשמעו לעצתי – עד אשר הבאתי זרע ש"ש מקירנסק וזרעתיו הראשון, ויעש פרי הרבה שערים יותר מהשעורה, ומאז נפוץ המין הזה בטונגוסקה.

בשנת 1913, במלאת שלש מאות שנה למלכות הרומנובים, נתפרסם דבר מלכות, כי חנן הקיסר את כל חייבי גלות עולמית והקציב זמן גלותם לעשר שנים; ואלה מהגולים, שכבר מלאו חמש שנים לגלותם, יש רשות לפקידות החבל שלהם להעבירם מרשימת גולים למדרגת אכר, אם יצאו כדאים והגונים לזה. על סמך זה זיכני משרד הפקידות שלא בפני והודיעני רשמית, ששם אותי בספר האכרים ועל ידי כך יש לי חלק ונחלה באדמת הכפר הצבורית. בתעודה הרשמית שנתנה לי אז נקראתי בשם אכר חבל פריאוברזנסק פלך אירקוטסק, ובתור שכזה עליתי כעבור תשע שנים לארצנו, ובשם זה גרתי בביתנו הלאומי שנתים ימים, עד אשר התאזרחתי ונהייתי לאזרח ארצי־ישראלי.

 

כח) גולה נדח    🔗

אכר אחד מכפר ירבוהצון היה בא אלי לעתים עם נער טונגוסי עוזר על ידו. אגב שיחה ספר לי, שהוא חשוך בנים ואת הנער הזה אמץ לו לבן, במות עליו אמו ואביו אהרונקה לא יכול לטפל בו. על שאלתי: מי הוא אהרונקה הלז, ענני כי הוא יהודי, הגר בטאיגה עם הטונגוסים. בהיותי אחר איזה זמן בירבוהצון לעת צאת הטונגוסים שמה, בא אלי טונגוס כבן עשרים וחמש עם אשתו לקנות סחורה, ובשאלי לשמו אמר לי, שהוא בנו של אהרונקה. בקשתיו לשלוח לי את אביו. למחר נכנס אלי טפוס של יהודי כפרי בא בימים, לבוש פרוה מעור צבי, כמו שלובשם הטונגוסים, עורה מבפנים ושערה מבחוץ. קומתו היתה ממוצעת, פניו כחושים וכמושים, עיניו אדומות וזולפות, ובשערות ראשו השחורות וזקנו הקצר זרקה שיבה, רק הלוכו ותנועות גוו, מדי דברו, הראו בו אותות זריזות ומרץ. בשפת רוסית רצוצה במבטא טונגוסי הציג עצמו לפני בהושיטו לי את ידו: – אני אהרונקה. אמרו לי שאתה חפץ לראות אותי.

המחבר עם אשתו ובתו

בגלות סיביר על נהר טונגוסקה

–כן, – עניתיו יהודית. – שמעתי שמעך ורציתי להכירך, כי יהודי במקום הזה הלא חזון לא נפרץ הוא.

התחילה שיחה בינינו על החיים בטונגוסקה ובטאיגה. הוא דבר יהודית בלולה במלים רוסיות וטוגוסיות. כשהגשתי לו ספל תה, בקש למזוג לו קודם כוס יין שרף. אחרי שתותו יי"ש ותה ספר לי מתולדותיו כדברים האלה:

– נולדתי בכפר בפוליסיה להורים עניים, שהיו חוכרים שם בית מרזח. ההורים היו טרודים בפרנסה, ואני נער משולח ונעזב הייתי משוטט כל היום את נערי הכפר בשדות וביער הסובב אותנו. לפעמים היה אבי מביא אתו בחור מהעיירה הקרובה ומבאר לאמי, שתפקידו של זה יהיה לעזור בביתו גם ללמדני קרוא וכתוב. אפס כי משום מה לא נתקיימו התורה והעבודה של הבחורים הללו, כי אחרי זמן קצר היו הם שבים ברגל לעיירה, ואני נשארתי ריקה ובור. בשנת החמש עשרה לחיי מתה אמי ואבי נשא לו אשה אחרת, והיא האיצה בו להוליכני העירה ולמסרני לסנדלר, להיות לו לשוליא. אך אני מאסתי בעבדה ולא יכלתי השב רוחי בדירת אדוני הצרה והמחניקה, כי רבו געגועי למרחבי שדה ויער. פעמיים ברחתי לבית אבי, וגם שם לא מצאתי מנוח; ואחרי אשר השיבני אבי העירה בפעם השניה ומסרני לבעל מלאכה אחר, נערתי חצני מבית אבי והתחברתי עם בריונים גונבי סוסים, ואהי להם למרגל בכפרים. לבסוף נתפשתי ובעווני שולחתי הנה, ואני אז כבן עשרים. את המסחר שנאתי תמיד וארחותיו נפלאו מני, ועל כן לא אחזה במסחר ידי ככל הגולים. התמכרתי לצולדונים (כנוי של גנאי לאכרי סיביר) לעבודת בית ושדה, אך מהר געלה נפשי בלחם רעי־עין האלה בעבודתם הקשה, ורוחי רוַת הנדודים שאפה אל מסתרי הטאיגה הגדולה והרחבה. בינתים התרועעתי עם טונגוסים, והם לקחוני אתם היערה מבלי שאול וחקור. זה לי ארבעים שנה (ואולי פחות או יותר. אינני זוכר בדיוק) הנני משוטט עם האנשים הטובים והתמימים האלה ברחבי הטאיגה, וכאחד מבני שבטם יחשבוני. גבור ציד אינני, ובשעה שנספחתי אליהם לא ידעת לאחוז ברובה, רק המה למדוני לירות ולצוד סנאים ועופות. אולם לא על ציד הרובה לבדו אנחנו חיים. הציד הוא דבר מקרי ולא בכל עונות הנה תמצאנו. יסוד חייו של הטונגוס הוא העדר – עדר אילים למודי בית. על האילים רוכבים הם, ובני ביתם, ועליהם הם מטעינים את אהליהם ואת כל הכבודה אשר להם – מדי עברם ממקום עמדתם למקום אחר. האילים מכלכלים בחלבם את כל המשפחה בחייהם, ובמותם יעזבו לה את בשרם ועורם. מתחילה הייתי רועה את העדר ושומר עליו, ואחר כך התלמדתי לכונן מלכודות עלי נתיב ללכוד שועלים וחולדות, לחפור בורות לצבאים ולערוך כדורי דונג עם מלואים של בשר מורעל לחיתו יער. אפס כי יקר מכל ואהוב לי ציד הדגים. כי רבה הדגה בטאיגה בנחלים ובאגמים, ובקיץ אני יושב וצד אותה ברשתות ובמכמרות. לצרכי ביתי אמנם לא כדאי לי לטפל בזה, כי יש לנו די הותר בשר חיה ועוף; אך אני מצאתי אגמים, שעלה בידי לסתום בם כל מוצא, ויהיו לי לברכות מים. אגמי הטאיגה הנם מרבץ לדגים, הנקראים קורשים, אשר בשרם ערב לחיך ורבה הדרישה להם; בהוריקי את מכמרתי, אני בוחר כל קורש גדול ושמן ושם אותו במים חיים ומעבירו אל הברכה הקרובה, ושם ירבץ ויגדל עד דצמבר – מועד צאתנו מהיער הנה לירבוהצון. אז אני מוציא אותם חיים, ובקור הנורא של 50%–60 הם נקפאים כרגע והיו לנציבי קרח, עד אשר יביאום אל המטבח וישימום במים, ואז ימס הקרח והקורש יהיה טרי ורענן, כאילו רק היום שלוהו מן האגם. הנה הבאתי גם הפעם קורשים דשנים ורעננים על כתף עשרה אילים, והסוחרים, יהודי לינה, התנפלו עלי כזבובים וקנו הכל, כי עד אירקוטסק יובילום וירויחו מהם. אולם אני עוד אאציל ברכה גם לך וממבחר הקורשים אשלח על ידך מתנה לאשתך, כי מצאת חן בעיני, היות שאין בך ממידת יהודי סיביר, אשר רק לבצעם ישאו עינם ונפשם. ואשר שאלתני למצבי המשפחתי, לא אכחד ממך, כי אשה טונגוסית לקחתי עוד בשנים הראשונות לבואי הנה, ובמותה לקחתי אחרת, גם בנים ובנות נולדו לי משתיהן, וכולם הם טונגוסים גמורים מלבד האחד, אשר נצנצנה בו נשמת אחד מאבותי ויעזוב את היער ויהי לבן ולמשרת בחנות כאחד האכרים פה… הקשית לשאול, אם יש לי ספוק בחיים כאלה. הנה שמעתי בשים לב את אשר ספרת לי, כי רבו היום יהודים, העוזבים את העיר ואת המסחר והולכים לארץ ישראל לפלח אדמה שוממה ולחצוב סלעים, למען בנות בית לעם כולו, ששם יחיה מעמל כפיו. אנשים כאלה יכולים לחשוב על סיפוק בחיים, ולא איש כמוני. הנה אבי חי חיי יהודי תמים, המצא הוא סיפוק בחייו? ואם לבָנַי הטונגוסים אתה מרמז, הלא הם משביעים אותי רצון, בעוד אשר אבי שבע מבנו היהודי ממרורות.

בזה תמה שיחתנו הראשונה, ומאז היה בא אלי בכל שנה ושואל ברוב ענין על מצב העמלים בארץ ישראל, שלפי דבריו איננו חדל להגות בהם מאז שמע מפי על אודותם, ומקנא באנשים האלה, שיש להם סיפוק מלא בעמלם. בפעם האחרונה ראיתיו בקירנסק אחרי המהפכה הבולשבית, בבואו שמה לרפא את עינו החולות. הוא היה מיואש והגה נכאים על שבר הטונגוסים, שהקומיסרים הבולשבים לקחו מהם את צידם, עמל שנה שלמה, והבטיחו למלא את כל צרכיהם ולא קיימו הבטחתם; והמסכנים העשוקים נשארו בעירום ובחוסר כל. בשמעו מפי, שאני מתכונן לנסוע לארץ ישראל, זלגו עיניו הכואבות דמעות, בהביעו ברכתו לאחינו בוני המולדת, שיצליחו במעשי ידיהם ולא ידעו עושק וכל פגע רה.

בעקבות המלחמה העולמית רגזה רוסיה כולה ותגעש גם טונגוסקה השקטה והנדחה. בכליון עינים חכיתי לעת קץ גלתי בשנת 1918, ויום גאולתי הקדים לבוא לרגלי המהפכה במרץ שנת 1917. בסוף השנה ההיא גמרתי החשבונות עם לקוחותי וחסלתי את כל עסקי, ובתחילת שנת 1918 עזבתי את טונגוסקה בתקוה להבקיע אל ארץ אבות, אשר אליה ערגה נפשי מיום עמדי על דעתי. אולם רבו המכשולים והחתחתים, שנפגשו לי על דרך נדודי, בשובי מן הגולה, פי כמה על מה שעבר עלי בדרכי שמה. כי אז אמנם שבוי הייתי בידי אדונים קשים, אולם הם גם שמרו עלי לבל יפגעו בי אחרים; ועתה משלו בארץ פריצי חיות, אדומים ולבנים וירוקים, השואפים לדם ולבצע מעשקות וחיי אדם משחק למו. קרוב לחמש שנים טולטלתי עד בואי למחוז חפצי, ירושלימה ביום י“ז חשון התרפ”ג.

 

כט) תושבי הארץ    🔗

בבואי להמשיך דברי ולספר פרטים ממאורעות חיי בגלות סיביר, ארשה לי לסכם בקוצר מלים את השתלשלות הענינים, אשר שתו עלי לעקרני משורש ולנשלני מעיר מגורי מפאת נגב אל פינה נדחה בירכתי צפון.

כסופות בנגב פרצו הפרעות במשכנות ישראל בשנת תרס"ו. פקידי ממשלת רוסיה ארגנו להקות פורעים ויחדו התנפלו על היהודים, הרגו, אנסו ובזזו.

בעיר מגורי, פולטבה, נודע לנו, שהמשטרה מגיסת ריקים ופוחזים לפרוע פרעות גם בעירנו. לקדם את פני הרעה נדברו הציונים ו“פועלי ציון” וסדרו הגנה מעולה והעמידו משמרות צעירים מזוינים להיותם נכונים לקראת כל מקרה ופגע. פעמים אחדות סדרה המשטרה תהלוכות פורעים בקריאות “הכו את היהודים!”, ובכל פעם יצאו חברי ההגנה בראשית המבוכה וירו באויר מאקדוחיהם לאיים על הפורעים, ואלו נבהלו וינוסו ונפוצו לכל רוח. ככה נחלצה עירנו מסכנת פרעות בזכות ההגנה המסודרת. אולם המשטרה לא יכלה סלוח לחברי ההגנה, שלא נתנו לה להפיק זממה, ותחל לרגל ולעשות חפושים בבתי המשתתפים בהגנה. בחפשם בביתי, מצאו נשק וכתבים, המוכיחים שייכותי אני להסתדרות הציונית ושייכות בני ל“פועלי ציון” ואסרו אותי ואת כל בני ביתי, ומקץ שנתים ימים למאסרנו, בעשרים ושלשה ליוני שנת תרס"ח הגלו אותי ואת בני לסיביר.

כשלשה חדשים טולטלתי בדרך מבית כלאי למקום גלותי תחת משמר חיילים עד שהובאתי באניה לכפר צצויסק על נהר לֶנה, ששם נמסרה כל השיירה שלנו, מאה וארבעים איש, לפקידות החבל להעבירנו הלאה לחבל פריאוברזנסק, הנועד למושב לנו.

זקן החבל הודיענו, שאנחנו חפשים לשוח בכפר וללון בכל אשר נמצא לטוב לנו עד אשר ימצא די סוסים בשבילנו לשלחנו הלאה. הגולים המדיניים שנמצאו במקום כבר דאגו לו להכין מקום ללון לכולנו.

אחרי שנתים ויותר של שֵנה תחת השגחת שומרים לראשי, שכבתי הלילה ואישן ברגש נעים, שנהייתי לבן חורין ושנתי ערבה לי. למחר השכמתי קום, כדי להתענג על טיול חפשי ולהתבונן במקום וביושביו.

הכפר צצויסק נחשב לחת הנקודות החשובות על נהר לֶנה, מפני שממנו נפתחת הדרך היחידה, המובילה לחבל פריאוברזשנסק, וכל הסחורות ההולכות מסוחרי אירקוטסק וערי הלנה לחבל ההוא ותוצרת החבל המובלה משם, כלם דרך צצויסק יצאו ויבואו. כחמשים בתי אבות נמצאים בכפר, כלם אכרים רוסים ורק ארבע משפחות יהודים יושבות בקרבם, העתידות להיות שכני היותר קרובים רבבות בשנים, ועוד באותו היום התודעתי אליהם.

הזקן שבהם, גרשון אברמוביץ. כבן שבעים, מסביבות בריסק דליטא בא הנה לפני 35 שנים. לו בית וחצר גדולה עם מחסנים ורפתות וגנה, וגם שדה תבואות רכש לו. הוא קונה הכל ומוכר הכל, החל מסוסים ובהמות וגמור בבגדים ישנים ומכלת. נוח לבריות, נושא ונותן באמונה ועומד בדבורו. גם הסוחרים גם האכרים מתיחסים אליו באמון ובכבוד. קרוא וכתוב איננו יודע מלבד קריאת התפלות ותהלים, אך שומר דת בכל פרטיה וזהיר בכל מנהגיה. בכל פעם שכשנזדמן לי לבוא אח“כ לצצויסק הייתי מכוון לשבות שבתי בביתו. הנרות הדולקים, המפה הלבנה, חלות הסולת, הצלוחית הבהירה עם היין האדום תוכה, והתבשילים המעלים הבל עם נגוני הזמירות – כל אלה השכיחוני לשעה את ההוה הסיבירי עם קרתו הגשמית והרוחנית והעבירוני בחזון אל ימי נעורי בבית הורי בליטא, אל ערבי שבתות האלה, אשר אורם וחומם מלוים אותנו בכל דרך חיינו עד רגענו האחרון עלי אדמות. חדר מיוחד הקדיש אברמוביץ בביתו בשביל “מנין” והיה שם שלחן, “עמוד” וארון קודש עם ס”ת, אפס כי תפלה בצבור היתה מתקיימת שם רק לעתים רחוקות בימי חג ו“יאהרצייט”.

שני לו מגולי ליטא היה בֶר בלום, בן חמשים. זה היה גבר לא יצלח במסחר וללא ברכה במעשי ידיו. הוא נסה לעסוק בפרקמטיא והפסיד כספו וחיל זרים. אז התחיל לאפות לחם ולבשל משקה חמוץ למכירה. שתי אלה העבידו קשה אותו ואת אשתו לא הספיקו די צרכם וצורך שלשת ילדיהם, אך בעוד שאשתו סבלה בדומיה והראתה פנים מאירות לכל, היה הוא נרגז ומתמרמר תמיד. במרי שיחו היה נותן דופי ביהודי סיביר ומספר בגנותם, ולפעמים היה מגיע לידי כך, שהיה מעיז לחטט בקופה של שרצים התלויה מאחורי זקני הגולים ולספר את חטאות נעוריהם. דבר זה נחשב בין הגולים בסיביר לעון גדול נגד חקי הנמוס, כי משעה שהגולה בא למקום גלותו הרי הוא דומה כקטן שנולד, וכל חטאיו הקודמים לא יזכרו. אשתו ידעה זאת, ועל כן היתה שומרת את פיהו ומאמצת להרגיעו ולהשתיקו, ובני הגולה נדו לו והתרחקו ממנו.

שני הבתים האלה יוצאי ליטא החזיקו בתומתם והשתמרו בם כל הליכות אחינו ומנהגיהם בתחום המושב.

שתי המשפחות האחרות היו ילידי סיביר, הדור השני ליוצאי התחום. מיכאל בן יהודה כץ נולד בצצויסק, אביו נשלח הנה מרדום בפולין לרצות עונו, ובדרך הלוכו שבע חרפות ומכות מהשוטרים וממלויו החיילים על השם יהודה, המזכיר עון איש קריות, וע"כ לא התודע לאנשי המקום בשמו ורק בשם משפחתו נודע להם, והם מהרו ויחליטו וקראוהו בשם כץ איבנוביץ ואת בנו הנולד בקרבם – והוא נער את בניהם – קראו בחיבה מישה. אחרי אשר השיא הזקן את בנו ונמלאו ימי גלותו, אסף את הונו ושב עם אשתו לעיר מולדתו ואת ביתו וחנותו השאיר לבנו. מיכאל זה בהיותו אז בן עשרים וחמש, מלא מרץ ויודע ומכיר את יושבי המקום והסביבה ודרכי חייהם, הרבה את חוג לקוחותיו ומסחרו הלך וגדל. רך ושפל היה כלפי כל איש, שתקוה לו נשקפה ליהנות ממנו, וקשה כארז לכל המצטרך לו, ואפילו לבני ביתו. בכל אהבתו את הבצע היה שליט ברוחו ונזהר מלהונות את לקוחותיו במלתא דעבידא לאגלויי, אולם בעסק סבוך כל שהוא לא יכל להתגבר על יצרו והיה דן דין לעצמו. רוסית למד בבית ספר עממי וידע קרוא וכתוב בה ועברית ידע רק לקרוא מעט בקושי בסדור התפלות, ואין צריך לאמר, שהיהדות ותולדות עמנו כמו זר נחשבו לו.

השני לו דוד בן יעקב פסטובסקי כבן שלששים וחמש אז, היה גם כן יליד סיביר והתחנך באירקוטסק. שם השתלם בידיעת השפה הרוסית והנהלת חשבונות, גם ידע קרוא נכונה עברית באותיות מנוקדות. בין היהודים בסביבתי הוא היחידי, שהיה קורא עתון בעיון ומבין ויודע להוציא משפט בהליכות עולם. הוא לוקח לחתן לאיש אמיד מסביבות עיר המחוז קירנסק, ובשותפות עם חותנו פתח בצצויסק חנות לממכר סחורה ומחסן למקנת תוצרת האכרים והצידים ומסחרו עתק ועשה חיל. בביתו נעצר דודו אחי אביו, מן הגולים, איש זקן ונכה רגלים והוא לימד את הילדים קרוא עברית. רוב תורתו, כמובן, לא נשתמרו, אך קצת מהם נשאר בזכרון תלמידיו, אשר ידעתים כעבור שנות מספר, בעוד אשר הילדות לא למדו עברית כל עיקר. בכל זאת חזקה על בנות ישראל תורת אמותיהן במטבח, והן מדקדקות בבשר כשר ונזהרות בתערובת בשר וחלב. בראשית החורף יוצא השוחט מקירנסק לכל הכפרים אשר בגלילו שיהודים גרים שם, ושוחט את אשר הכינו פרים ועגלים ואוזים ותרנגולות ושופכים שלג עליהם ואל קרבם ומצא להם בשר חי כשר עד אחר הפסח, בגלל הקור והקרח הנורא, השוררים שם כל החורף בלי הפסק, ובקיץ שולח להם השוחט בשר מקירנסק באניות הקיטור, ההולכות רצוא ושוב על פני הלנה.

לארבעת המשפחות האלה יש לצרף עוד את המומר שמעון חחלושין, שיצא מן הכלל היהודי ואל כלל הרוסים לא בא. במקלו לסיביר ויהי לעגלון לאחד הגולים שקדמהו. בבית בעליו שמע על דבר מכרות הזהב, הנמצאים במורד הלנה בסביבות בודייבו, וילך שמה וימצא במקום מקצת מחבריו מפולין מולדתו והתחבר אליהם להמציא לכורים יין סתרים ולהבריח משם זהב גנוב. לא ארכו הימים ונתפש בכף ונתבע לדין על פשעיו אלה, ונוסף לזה חטאו בתור יהודי, הבא לגור חוץ לתחום מושבו, כי חבל גלותו נחשב ליהודי לתחום מושבו.

בעצת אחד הפקידים בחברת המכרות הביע רצונו להמיר דתו, ותיכף שונה מצבו לטוב, כי נמחו כל פשעיו, גם נמנה לקבלן להחברה להמציא לחם ומספוא למחנות הכורים ולסוסיהם. כאן מצא כר נרחב לכשרונותיו הטבעיים להצטיין בתחבולות מרמה, ויחד עם הפקיד מיטיבו גנב ומעל בכל אשר מצאה ידו ויעש עושר רב. אז רכש לו אחוזה על יד צצויסק וישא לו אשה נוצרית מבנות המקום והתישב שם. שכניו הגוים שנאוהו, וגם הוא היה עוין אותם והתרועע עם היהודים, עמם בא במשא ומתן, מבלה בחברתם מרבית עתותיו ומדבר אתם רק יהודית. ביומא דפגרא ובכל ימי משתה ושמחה היה עורך בביתו שלחנות ליהודים לבדם עם מאכלים כשרים. בכל עת מצוא היה מבקש מאת היהודים, שבמותו יקברוהו בקרובתם. מדי דברו אתי ושמעו מפי את הבשורה על דבר תחית ישראל בארץ ישראל וכי מחכה אני לעת גאולתי לעזוב את הגולה ולהתישב בארץ אבות, היה מבקשני להודיעו על זה בעוד מועד, למען יספיק לסדר עניניו בביתו בשביל ה“גוים” שלו, הנשארים פה, והוא יסע אתי יחד לבלות שארית ימיו בסביבה יהודית. המית לב כזו שמעתי מפיות רבים מאחינו הנדחים בסיביר, שנפשם קצה בסביבה זרה למו, ועשרם לא ימלא נפשם השוקקה ומתגעגעת לחיי יהודים שלמים וחשפים; ואין כל ספק שרבים מהם היו כבר לאזרחים בביתנו הלאומי לולא מהפכת הקומוניסטים שהחריבה את רכושם והרסה את מצבם וכל מחשבותיהם התבלבלו.

הגיע היום, שעלי לנסוע לפריאברזשנק. אמנם קצין המשטרה, היושב בצצויסק ומצודתו פרושה גם על חבל פריאוברזנסק, אמר לי שהוא מרשה לי להשאר בצצויסק ורק את תעודתי ישלח לשם לרשום את שמי בבית הפקידות, אך אני לא רציתי להיות תלוי לחסד השוטרים והחלטתי לנסוע, כדרוש לפי החוק, ויחד עם זה לתור את הארץ ולמצא לי מקום, שאוכל לשבת שם בשלוה ולהתפרנס בכבוד. בבוקר הלכתי עם בני לבית הפקידות, שם נתנו לנו ולמספר חברינו סוסים לרכוב עליהם עד זבולוק – הכפר הראשון בבקעת נהר טונגוסקה, וסובב את חבל פריאוברזנסק.

שורת רוכסי הרים מכוסים יערים עבותים מגבילה את הנהר לנה לפאת מערב, ובשביל צר עולים ויורדים בם דרך שיחים ושרשי עצים סבוכים ובתוך אגמי בוץ ורפש, על כן הנוסעים בו רוכבים על סוסים, כי אופני עגלה לא יעברוהו. רק בחורף, כששלג עב יכסה את השיחים והשרשים והוא נקפא היטב, אז נוסעים בלקטיקות בארחות עקלקלות. תושבי המקום וקראים למעבר הזה – “גבנון”. אורך הדרך בגבנון שלשים פרסא ושש שעות ארכה לנו הנסיעה. לפנות ערב יצאנו מסבכי היער לרחבת הבקעה ויראו לעינינו בתי הכפר זבולוק עומדים בשורה ומשמאלם נהר טונגוסקה מפכה מימיו. הנהגים – מלוינו הביאונו אל בית זקן הכפר, והוא סדר אותנו בבתי האכרים ונלון שם.

מראש הרים בישימון הטאיגה מעינות יוצאים, המהוים את אשד הנחל. באפיק צר בין סלעים וכפים מימיו נוזלים לאטם דרך רחוקה, ובבוא האביב וחם השמש ונמס השלג, אז יגאו המים ועברו על גדותם ופרצו להם דרך אל הבקעה, ששם יקוו אל מקום אחד והיו לנהר, הוא נהר טונגוסקה. מקביל אל הר לנה זורם הולך גם הוא צפונה אלפי פרסאות, רק בקצה דרכם ישנו ארחם, כי הלנה פונה מזרחה ונופלת לים הקרח הצפוני, ובעוד אשר הטונגוסקה נוטה מערבה ופוגעת באשדות ייניסי, המוליכות אותה אל הים ההוא לפאת צפונית מערבית.

מגדות נהר ייניסי, ששם ישבו יוצאי רוסיה מימי ירמק כובש סיביר, יצאו מרצונם או ברחו מחמת המציק פליטים אל אשדות הטונגוסקה זה רבות בשנים. פה יכלו למצוא טרף לרוב; כי יערות־עד מכתירים את הנהר משני עבריו בשטח אלפי פרסאות ובם מרבץ לחיה ולבהמת היער לבלי מספר ועופות שונים לאין קץ בתוך ענפיהם יקננו, אולם בסיס להתישב לא נמצא במקום הזה. כי החורף הארוך עם קרתו העזה השורר פה מקפיא את הקרקע ולא יצלח למזרע ולשדה תבואות, ולפיכך שמו המתישבים את פניהם הנגבה. יותר מאלפים פרסא היה עליהם לכתת רגליהם או לשוט בסירות נגד הזרם עד בואם את אשדות נהר צונה, הנופל אל הטונגוסקה. בין זרועות שני הנהרות האלה מצאו אדמה חשופה וערומה אשר עצי הטאיגה העבותים לא יעממוה, וברדת השלג וקרני השמש יחממוה תדשא דשא ותצלח למרעה וגם לזרוע זרע, ופה התישבו לראשונה. עוד מקומות כאלה מצאו להם על דרכם בנסעם הנגבה עד אשר הגיעו אל הגבנון, החוצה בין הטונגוסקה והלנה, אשר סגר עליהם הדרך. בכל המקומות האלה התישבו משפחות־משפחות לבד, ועוד היום, אחרי אשר ברבות הימים פרו ורבו ובנו כפרים, נקראים כל בני הכפר שם משפחה אחד ומיוחד לכל כפר. שם החבל הרשמי הוא פריאוברזנסק, על שם הכנסיה היחידה, הנמצאת כפר פריאוברזנסק, אולם יושבי המקום קוראים לו בשם הנהר, הסובב אותו, טונגוסקה.

הנסיעה בטונגוסקה בימות החורף היא בלקטיקות צרות וארוכות על פני הנהר, המכוסה שלג קפוא, ובקיץ נוסעים בשני דרכים: במי הנהר בנחיתה וביבשה ברכיבה על סוס דרך שביל צר, המתפתל בין עצי היער. דרך ההר היא נוחה וארוכה מפני שיש נפגשים בלשון יבשה צרה וארוכה, שצריך לסובב אותה חמש או שש פרסאות במשך שעה ויותר, בעוד אשר רחבה הוא כחצי פרסא, והולך רגלי יעברנה בשמונה רגעים. ודרך היבשה היא קצרה אבל קשה מפני נדנודי הרכיבה. לפי החוק מחויבים האכרים להוליך את הנוסעים הרשמיים בדרך שהם בוחרים. מכיון שהיו בינינו כאלה, שלא ידעו לרכוב ועוד לא נרפאו מהמכות אשר הוכו ברכבם כשעברנו את הגבנון, ע"כ החלטנו לדרוש מאת זקן האכרים להסיענו בסירה.

הוא השתומם לשמוע, כי באמת ותמים אנחנו אומרים לנסוע הלאה, ובלשון רכה הסביר לנו, שמהשיירה שלנו עברו את הגבנון כמאה איש, וכלם שבו על עקבם ממחרת בואם עם אותם הנהגים שהביאום הנה, כי מי פתי יואיל לנוע אל ארץ גזרה, שהיא כלה כבית כלא גדול, יען כי אין ממנה רק מוצא אחד וכל יושביה יודעים ומכירים איש את רעהו ועוקבים צאתם ובואם, בשעה שאפשר לשבת ברחבי הלנה, מקום שם אניות יהלכון רצוא ושוב, ובני אדם חפשים לנפשם לנסוע לאשר תהיה הרוח ואין איש שם אליהם לב. אנחנו ידענו, שדבריו אלה נכונים, שכל אלה שיצאו מצצויסק ובאו לזבולוק ידעו, שתעודותיהם כבר בלעדם יגיעו למשרד הפקידות בפריאוברזנסק ושם ירשמו אותם בתור מתישבים בגבול החבל כדת, ולפיכך שבו בבטחה והתישבו בעיר ובסביבה בלי כל מפריע. היו גם כאלה שישבו באניות קטור ועברו כבר מקירנסק והלאה. אולם לא נעלמה ממנו, שזקן הכפר לא לטובתנו נתכון, כי אם רצה להפטר מטרחנו להוליכנו לתחנה הקרובה. בראותו שאנחנו עומדים על דעתנו לנסוע הלאה דבר אתנו בלשון אחרת לאמר, כי הסוסים כלם נטושים ביער לתור אחרי מרעה ואי אפשר לתפשם, וכי בסירות משתמשים רק למסע את פקידי הממשלה ובית הפקידות, בשביל אדונים כמונו אפשר רק לכרות עצים ולעשות רפסודה, אבל זה דורש זמן רב. מדבריו הכרנו כי ערם יערים, ולמען דעת את אשר עם לבבו שאלנו עצה מפיו. אז הגיד לנו, שיש לו סירה צבורית ישנה, אשר תכיל את כלנו, ואותה ימכר לנו ונוכל לשוט בה אפילו עד הים הצפוני. בדקנו את הסירה ומצאנו בה פרצים, והוא קבל עליו לסתמם ולתקן הכל בו ביום ודרש מחירה שנים עשר רובלים. לאחר משא ומתן ארוך הסכים למכרה בששה רובלים. בתנאי שנסע בעצמנו ולא נדרוש ממנו נהג ללוות אותנו, ואת התיק עם התעודות שלנו נמציא בעצמנו לתחנה הקרובה.

 

ל) הגולים החדשים    🔗

למחרת הצטידנו ונשב בסירה תשעה אנשים במספר והפלגנו, וזקן הכפר הולך אתנו להורותנו את מוצאי הנהר ולהעבירנו דרך המוקשים הרבים, הממלאים את אפיקו בקרבת הכפר. כשלש פרסאות ליוה אותנו עד בואנו למקום צר ומים עמוקים, אז נפרד מעלינו ויעזבנו לנפשנו. אחד מאתנו ישב על יד ההגה ושנים אחזו במשוטים והסירה נשאה במהירות. היה יום סתו חם ובבהיר, משני עברי הנהר הטאיגה לנו חומה, סירתנו הולכת בקו ישר הלוך וטפוף ואנחנו, צוהלים ושמחים, מחשבים קץ נסיעתנו. הנה התחנה הראשונה היא ליסטבניצה, רחוקה מזבולוק חמשים פרסא בדרך היבשה ובנהר – ששים וחמש, לפי מרוץ סירתנו יש לחשוב, שאנחנו עוברים קרוב לעשר פרסא בשעה. ובכן הלא עוד היום שם נלון. ומשם… פתאום הרגשנו דחיפה, והסירה עמדה. מהפכים בהגה, מקשקשים במשוטים והיא לא תזוז. מה זאת? שרטון, כמובן. כי יצאו המים ממסגרת צרה למרחב ונפוצו לזרועות ויהיו למי אפסים, אשר לא יכלו לשאת את הסירה. אחר כך, כשעברתי בנהר פעמים רבות, נודע לי מפי הנסיון, שצריכה עין בוחנת להכיר מרחוק את נתיב הזרם לעבור בו ואת השרטונות וגלי החול לשטות מעליהם בעוד מועד. אולם מתשעת הנוסעים בסירתנו איש לא ידע לכונן דרכה ונתעה בתוהו לא דרך. לאשרנו היה בקרבנו נגר אמן יודע לעשות בכל מלאכה ואתו כלי מלאכתו, ובכל מקרה אסון השכיל לעמוד בפרץ וכולנו עוזרים על ידו. הוא היה מסביבות בילוסטוק, שנותיו כבן שלשים. חסון ורחב כתפים, נוח לבריות וממעט בשיחה. חבר קרוב אליו היה גיסו ק. בן שלשים וחמש. הוא היה קצר אפים ומהיר חמה, מרבה לדבר עתק ולהתקצף בבורגנים המנצלים. כעסו ורגזו העירו בי תמיד משום מה חשד, שבין אלה היה חלקו לפנים וכעת הוא רב עם יצרו, והמשיאו לשוב לסורו. שני אלה נדונו על שייכותם למפלגה הסוציאל דמוקרטית. הם התישבו בכפר נפה, הראשון פתח נגריה ולימד מלאכה את נערי הכפר והשני עשה תעמולה בין האכרים, שיפתחו חנות צבורית, והוא היה לה למנהל. בבואו במשא ומתן עם החנונים היהודים בצצויסק היה מתקוטט בם ומחרפם, שהם מנצלים את האכרים, ולבסוף נואשו שניהם מעבודתם בין האכרים ונסעו לחוץ לארץ.

אחרי אלה השנים נגרר צעיר בן עשרים, שיריאק שמו, שפל קומה, דל בשר, ריק מדעת ומלאכה, גם לא ידע לדבר כן רוסית, והוא בשם סוציאליסט ריבולוציונר התימר, והיה מפטפט על מצב האכרים הרוסים המדוכאים. בכפר דנילובה נשכר לאכר בתור פועל ולא ידע לרתום את הסוס כהוגן, וליצני הכפר היו מספרים, שבפעם הראשונה בתפשו את הסוס משכהו בזנבו ולא הרפה ממנו עד אשר בעט בו הסוס והפילהו. לאחר איזה זמן שמעתי שהמיר את דתו ופתאום נעלם ועקבותיו לא נודעו.

עד שנים היו בתוכנו, שנדונו בתור סוציאליסטים ריבולוציונרים: נימרק מקורסק ואיטר מסביבות וויטבסק. הראשון כבן עשרים ושתים, גבה קומה, גבר עדין, בעל פנים שוחקות, אשי רעים ומושך את הלב. הוא מצא חן בעיני סוחר נוצרי מקומי ויהי לו לפקיד בעסקיו עם הטונגוסים. כעבור שנים אחדות באה אליו עלמה אחת ממכירותיו מעיר מולדתו ואחר משא ומתן ארוך נאות לה כאילו כפאו שד לנסוע אתה לקירנסק ולקדשה כדת משה וישראל, ובעוד איזה זמן נסעו שניהם מסיביר. השני, גם כן בן 22, היה קצר קומה ועב כרס, מהיר בדבורו וזריז בעבודה, מדבר רכות ובהכנעה ואוהב להתיפות ולהתפאר דרך אגב, “משפיל ואזיל ועינוהי מטיפין”. מתחילה עבד בתור פקיד אצל הסוחרים המקומיים ואחר כך התחתן במשפחת סוחר יהודי ויהי לסוחר גם הוא. שני אלה חדלו מהר לדאוג לאכרי רוסיה ודאגו רק לעצמם, ותעודת המפלגה נשכחה מלבם לגמרי.

היה בקרבנו גם בונדאי אחד מווילנא ראובן בן יעקב קוזיול, בן עשרים וחמש. בילדותו מת עליו אביו, ואמו העניה לא יכלה לכלכלו ותתנהו ללמוד בישיבת ר"מ אילס, גם “ימים” לאכול השיגה בעדו, וכה התגולל בישיבה ואכל לחם חסד על שלחן זרים כל ימי נעוריו. באותה שעה בקר גם בבית ספר עממי ולמד שפת רוסי וחשבון. כאר גדל היה למורה פרטי בברנוביץ, ושם נאסר ונדון כבונדאי. מבנה גוו היה מסורבל, קומתו ממוצעת וגבו כפוף, שערות ראשו השחורות גדלו פרע, חטמו עב ואדום, קצר ראי למאד ועיניו אדומות. טוב־לב היה בטבעו וקל בדעתו. ידיו רב לו בחשבון ובספרות הרוסית, יודע עברית ותלמוד ומצטיין בפזור הנפש ובאדישות לכל ענין. הוא גר בכפר הסמוך לי, ומאפס עבודה שם היה בא אלי ויושב אצלי כבן בית. שנים אחדות תמכתי בו ולא ידע מחסור עד שנת 1916, שאמר אז להתחתן בגוים והמיר דתו, ומאז חדלתי לדבר אתו, והוא לא ראה כל שכר בפעולתו, כי מאסו בו בנות הערלים גם אז.

הנוצרי היחידי, שהיה בחברתנו, מקסים לוקיץ גלט, היה יליד קונוטופ כבן שלשים שנה. לפי מקצועו – אגרונום, מפלגתו – סוציאליסט עממי, זקוף קומה, שערות ראשו בהירות ופניו עדינים, מדבר בנחת ובהגיון ודבריו ספורים כמונה מעות. אין בשיחותיו התגלות הלב והן משאירות רושם, שהוא מכסה ממך דבר מה. הוא התישב בכפר אחד עמדי ויהי לצַיָד. האכרים כבדונו והורוהו מלאכת הציד. שעותיו הפנויות היה מבלה בביתי במשחק השחמט ובשיחות רעים. אחר המהפכה במרס 1917 נבחר בפריאוברזנסק לציר לאספה המחוזית, ושמה בחרו בו להיות לקומיסר ולמושל המחוז, ויהי שם עד מהפכת הבולשביקים ומלחמתם עם גדודי קולצק. בימי המבוכה האלה בא הגנרל קרסילניקוב לקירנסק, והקוזקים שלו המיתו את גלט ביריה בלי משפט.

אם להוסיף לכל אלה את כותב הטורים האלה, ציוני, בן מ“ה ואת בני, “פועל ציון”, בן כ”ב, תתואר במלואה תמונת תשעת נוסעי סירתנו, הצפה על פני מי הטונגוסקה ולעתים שוקעת בגלי חול והמים זורמים מימינה ומשמאלה. בפעם הראשונה כשעמדה הסירה תחתיה ולא משה ממקומה, היינו כנדהמים, אחר כך התחילו ויכוחים וריב מפלגות, שכל אחת נלחמת על עמדתה ורק בתכניתה היא רואה רוח והצלה. האשימו את רב החובל, הוא מחזיק ההגה, ואת תופשי המשוטים והסירום ממשמרותיהם, ואחרים ישבו על מקומם, אולם גם אלה נחלקו בדעותיהם. האחד דוחף במשוטו לאחור וחברו צועק קדימה, השני מנסה להטות לימים ומאחוריו קול קורא: השמאילה! ותהי צעקה ומהומה, והסירה מוסיפה לטבוע בחול. אז קם הנגר ויקח קרדום בידו וירעם בקול: מה לכם ישובים ומנגחים זה את זה בהלכות! קומו התפשטו וחלצו נעליכם ולכו אחרי! ומדי דברו התפשט וקפץ המימה, וממנו ראינו וכן עשינו כלנו מבלי דבר דבר. הוא בקרדום ואנחנו בידים ריקות חפרנו והסירונו את החול מסביב לסירה ובאפס יד דחפנו אותה אל הזרם, אשר לקחה על זרועותיו וינשאה הלאה. אך היא לא הרחיקה לכת, כי באין בקרבנו יודע להחזיק הגה ולכונן צעדיה סרה מהר מהדרך הישרה ושוב נתקעה בחול ותעמוד טרם גמרנו להתלבש. הפעם לא הרבינו חשוב וחקור, כי כרגע קפצנו המימה ונתקן המעות. אפס כי מהעת ההיא חדלנו להתלבש שוב, וערומים ויחפים נשארנו בכל הדרך הארוכה, ותחת אשר חשבנו לעבר ביום אחד עברו עלינו שלשה ימים עד בואנו אל תחנת ליסטבניצני. והתחנה אשר אמרנו, שפה נמצא מנוחה אחרי תלאות הדרך, הנחילתנו אכזבה רבה. כי עוד בהיותנו באירקוטסק וחקרנו על טיב המקום, הנועד לישיבתנו, שמענו את שם התחנה הזאת, ואחד האסירים העֵיר שקרא בגיאוגרפיה, שליסטבניצני היא עיר גודלה ורבת עם, ורבים מהגולים התברכו בלבם, שטוב יהיה להם להתישב בעיר הזאת, הקרובה לגבול לנה, ובימי נדודינו בסיר היו בינינו כאלה, שנתעו בשוא לראות מרחוק ראשי מגדלים עם צלבי כנסיות אל מול פנינו. אחר כך הוברר לנו, שאכן נמצאת בסיביר מעבר לאירקוטסק על שפת הים הבַַיקַלי עיר גדולה בשם ליסטבניצני, ובתחנה המקווה שלנו, שהיתה לנו לסמל המנוחה, מצאנו צריף רעוע ועל ידו מפולת בית שנשרף, ותקותנו ללון לילה בבית מקורה עלתה בתוהו. לא פללנו אז, שכמקרה סירתנו יקרה בעוד עשר שנים לאנית רוסיה הסוערה, אשר תחוג ותנוע מגל אל גל באין ידים אמונות להוליכה אל חוף שאנן, ותקותה למצא משכנות מבטחים נהפכה לאכזב ולמפח נפש.

אחרי משא ומתן ארוך עם הקבלן מחזיק התחנה הסכמנו להצעתו, שבמקום חובתו לתת לנו סוסים לרכבה יתן לנו צידה לדרך תפוחי־אדמה לאכלה וגם ישלח אתנו איש אחד, היודע בנהר דרך, לנהג את הסירה לבל נכשל עוד, עד בואנו לסוסנינה.

מזוין במוט ארוך ודק עמד על יד ההגה בסירתנו בחור הדיוט, כבד פה ובעל פנים מגושמים, ומבלי דבר דבר נטה את הסירה ויולך אותה קדימה לפי הזרם בלי פנות ממנו ימין ושמאל. אנחנו ישובים על מקומותינו מחרישים משתאים למנהיגנו הגס, כשהמוט בידו סובב הולך והסירה נשמעת לו כמו למטה קסם ללכת לאשר יטנה. ככה עבר עלינו היום בלי כל פגע רע. רק לפנות ערב עמדה הסירה פתאום, וכאשר שאלנו פשר דבר הראנו קברניטנו במוט אל היבשה משמאל הנהר. נשאנו עיניו ונראה לפנינו במרחק חצי פרסא על שפת הנהר עומד בן אדם ובידו האחת רובה והשנית ינופף לקראתנו לאות שנעמוד תחתינו. בעוד רגע נשמע קול יריה, ובעל חי, שמרחוק נדמה לנו לפרה, קפץ המימה וישחה לרוחב הנהר לעברו הימני. נשמעו עוד שתי יריות, ושני כלבים קפצו אחרי השוחה, הדביקוהו, תפשוהו באזניו ויחד אתו הגיעו עד העבר ההוא. שמה נסה לעלות היבשה ולא יכול, כי הכלבים חסמו עליו את הדרך, והוא זב דם מפצעיו וכוחותיו אזלו. אז הסב פניו וישב לשחות בחרה אל העבר השמאלי והכלבים אחריו. נשמעו יריות עוד פעמים ואות נתנה לנו לגשת. נגשנו אל החוף והציד רץ לקראתנו. הוא היה טונגוס קצר־קומה ורחב־כתפים, פניו מקומטים, לסתותיו בולטות, עיניו קטנות ואדומות ובלי חתימת זקן. בשפת רוסית נלעגת ספר לנו, שכל היום רדף אחרי הצבי הלז ולא יכול להשיגו, עד אשר ראה אותנו הנרדף ויבהל וקפץ המימה ואז בא קצו, כאשר ראינו. כעת הוא בא להציע לנו לעזור לו למשות את טרפו מן המים ולקחת מבשרו ככל אות נפשנו. הצעתו נתקבלה, וישב הוא בסירתנו עם אחדים מחברינו ויביאו את הצבי קשור בחבל אל הסירה וימישוהו אל היבשה ויפשטו את עורו, ומבשרו לקחו כל נתח טוב ויצלוהו צלי אש על המדורה, אשר ערכנו, ונלון שם בלילה ההוא.

למחרתו קמנו בעלות השחר ונסענו הלאה, ובצהרים באנו לסוסנינה, והדרך אשר עברנו מליסטבניצני עד סוסנינה בנהר הוא 65 פרסא, כמו מזבולוק לליסטבניצי.

בסוסנינה נפרדו מעלינו שנים מחברינו: נימרק ואיטר, כי נסעו רוכבים על סוסים, והנשארים נסעו הלאה בסירה בלוית נהג מאכרי המקום עד הכפר נפה. פה נתפרדה החבילה, כי ארבעה מחברינו נשארו לגור פה לפי שעה, ואני וגלט וקוזיול נסענו רוכבים על סוסים לפריאוברזנסק. שמה פגש אותנו חברנו נימרק, שהוליכנו לבית הפקידות לרשום בספר דבר בואנו, אחרי כן הביאנו לדירת שני חברים, היושבים פה מכבר. שם האחד שאול הורביץ, ליטאי בן 25, למד שנה אחת באוניברסיטה בוינה במחלקת הרפואה, ובבואו הביתה, נאסר ונדון לגלות. הוא איש רעים, אוהב להרבות שיחה, יודע ומכיר את כל יושבי החבל ומעשיהם וכלם יודעים ואתו. כי בשם “דוקטור” נודע להם, ויחד עם החובש הרשמי הוא נוסע לפרקים וסובב את כל כפרי החבל לרפאותם.

שם השני הוא יצחק גולדברג. הוא יליד אירקוטסק בן 22. בעל דעה מיושבת ועצוב־רוח. בעיר מולדתו עבד בעתונים בתור סופר, ומאמריו לא ישרו בעיני הנציב סליבנוב ויגלה אותו לשלש שנים בלי משפט. מצב שניהם החמרי היה לא רע, כי היו מקבלים תמיכה מקרוביהם, אולם מצבם הרוחני היה ירוד מאד, כי תקפם השעמום ויתחברו לאינטלגנציה המקומית כמו כהן הדת, מזכיר הפקידות, המורה והחובש, ומהם למדו לשתות לשכרה ולהתהולל ולשחק בקלפים.

מכל אשר ראיתי ושמעתי בדרכי הוברר לי, שרק דרך אחת יש לפני למצוא מחיתי ומחית ב"ב בטונגוסקה הוא לפתוח חנות באחד הכפרים ולסחר באמונה את יושבי המקום האכרים והטונגוסים. כדי להמנע מהתחרות עם החנונים, היושבים מכבר בכפרים העליונים, קבעתי דירתי וחנותי בכפר מָוגַה, שנמצא במורד הנהר הלאה מפריאוברזנסק. על שטח מאתים פרסא מהכפר הזה צפונה נמצאים עוד שבעה כפרים, ובששה מהם אין חנויות. רק בכפר השביעי, ירבהוצין, שהנהו הנקודה האחרונה בעולם התרבותי ואחריו אין מקומות ישוב עוד, רק פה פותחים חנויות בחודש דצמבר למועד צאת הטונגוסים עם צידם מן היער. כי כל ימות השנה הטונגוסים ואהליהם והאילים והכלבים אשר לרגליהם נטושים על פני רחבי הטייגה, המשתרעת אלפי פרסאות משני עברי הטונגוסקה, ובששי לדצמבר הם באים לירבוהצון לחג ניקולי בעל־המופת. למועד הזה באים פקידי הממשלה לגבות מהם מסים ולקבל מתנות, כהן הדת בא לברך ולקדש את הלידות והנשואים, אשר קרו ויאתיו בשנה העברה, והסוחרים מספיקים להם הצרכים החמריים לשנה הבאה. תמורת כל החסדים והאמת האלה משלמים התמימים החלכאים בעורות חיות שונות, שצברו בעמל רב במשך השנה, ובכלות הכל הם שבים ליערותיהם. הנסיעה והחיים בירבוהצון בימים ההם הם קשים מאד מפני הקור הנורא, השורר דם ומגיע ל־55 מעלות ריאומיור, אך הנוסעים שם כבר למדו להסתגל תנאי המקום.

בכל חבל הטונגוסקה בשטח של ת"ק פרסא נמצאת רק משפחה יהודית אחת, משפחת בביצקי. כבן ארבעים היה מרדכי בביצקי בבואו לשם, וכבר ישב שם כחמש עשרה שנה. לפי מקצועו היה חיט ונכשל בגנבות ובחטאו הגלה הנה יחד עם אשתו. מתחלה עסק במלאכתו ואשתו נתנה בנשך כספה המעט שהיה לה לנשי האכרים. אחר כך פתח חנות בכפר פיודורובה, אולם בהיותו אץ להעשיר הגדיש המחיר על סחורתו והונה את הקונה במדה ובמשקל ובחשבון והיו לו תמיד ריב ומדנים ומשפטים עם לקוחותיו, ועל כן שנאוהו האכרים וחדלו לקנות בחנותו ונאלץ לסגרה. בעת ההיא מתה עליו אשתו ולקח לו אשה צעירה מעיר קירנסק והושיבה בביתו בפיודורובה במרחק עשרים פרסא מכפר מגורי, והוא היה יושב מרבית עתותיו בירבוהצון במרחק מאתים פרסא מביתו לשמור על הטונגוסים, היוצאים לפעמים באמצע השנה מהיערות הקרובים, ולנצל אותם. בהכירי אותו וראיתיו איש גס ובור גמור, שבקושי רב ידע לחתום שמו, לא שמתי אליו לב. אך הוא הביט עלי כעל מתחרה והלשין עלי, שתעודת המסחר שלי לא מתאימה לסחורה, הנמצאת בחנותי. בבוא זקן החבל עם המזכיר וכתב השטנה בידם לבדוק בחנותי ולהוכח, אם נכונים דברי הדילטוריה, ישבו לאכול ולשתות בביתי, בזו ולעגו למלשין ויכנוהו בשם נבל וערכו פרטיכל, שבדקו בחנותי ומצאו הכל בתכלית הכשרות. לאחר זמן קצר עבר בביצקי זה דרך כפר מגורי ונכנס לחנותי והושיט לי ידו כאילו לא קרה דבר. אך אני משכתי ידי ממנו ואמרתי לו קבל עם, שאינני נותן יד למלשינים. הוא יצא נכלם, וזמן רב לא דברנו זה את זה. הדבר עשה לו כנפים בכל החבל ובעיר, והאכרים כלם והסוחרים נתנו צדק לפעלי ולעגו לו.

כעבור שנתים, באחד מימי החורף, קבלתי פתקא מאת פוטפוב, סוחר נכבד מפריאוברזנסק, כדברים האלה: “הנה בנו יחידו של בביצקי, ילד בן ארבע, חלה והוא גוסס. אביו איננו בביתו ואמו מיואשת ולא תדע מה לעשות. עליך החובה לבוא לפיודורובה ולקחת אתך את כל הדרוש להוביל לקברות לפי דתכם”.

מהרתי לרתום את סוסי ובאתי לפיודורובה בערב. כשנכנסתי אל האולם מצאתי שם את הסטודנט הורביץ מודעי ואת חובש החבל וסילי ווירחוטורוב ישובים אל השולחן, ולפניהם מיחם רותח ובקבוק יי“ש, והם שניהם הלומי יין. הם קדמו פני בצהלת שכורים והזמינוני להלוות אליהם לשתות. על שאלתי, מה בדבר הילד – ענוני, שהוא חולה מחלת אסכרה ואין כל תקוה להשיבו לתחיה, ובלי כל ספק ימות עד הבוקר. נגשתי אל מטת החולה בחדר הסמוך, והנה הוא שוכב בלי הכרה ומגרונו מתפרץ קול נחרה חנוקה, ואמו יושבת על יד המטה בוכיה. היא ספרה לי, שזה יומים יושבים הרופאים בביתה ושותים יי”ש לשכרה וכלום לא עשו להעלות ארוכה לילד, או, לכל הפחות, להקל מכאוביו. שבתי ושאלתי את ה“רופאים”, אולי יבקשו וימצאו תחבולה להציל את הילד, והוספתי לזה את הידוע לי, שבמחלה זו משתמשים באספלנית מחממת. על זה ענוני, שלדעתם אין כל תרופה למחלה זו והילד בין כה וכה ימות, ואם ידם תהיה בו לרפאותו בתחבולות שונות, יאשימו אח“כ אותם במותו. בראותי, שהם מוסיפים לשתות ועל עפעפיהם תנומה, עזבתים ואשוב אל חדר החולה והצעתי לפני אמו, שתלך לישון ואני אשמור על החולה, אך היא לא חפצה לעזבו, באמרה “מי יודע, אם אוסיף עוד לראותו חי”. אז החלטתי לרפאותו על אחריותי ויעצתי לה לנסות לשים לו חרדל חלוט למטה מגרונו מעבר מזה ועל ערפו מעבר השני, וכך עשינו. כעבור זמן קצר הרגשנו בחולה שנשימתו נעשית יותר קלה, ובעוד שעה פקח את עינו ויקרא “אמא, לשתות!” בבוקר כשקמו ה”רופאים" השתוממו לראות את הילד יושב ושותה חלב, וישבו גם הם לשתות יי"ש.

אחר כך נפגשתי עם בביצקי בקירנסק ויבקשני לסלוח לו על שהלשין עלי והצטדק במנהג סוחרי סיביר, שבמקום שיש דררא דממונא הכל מותר ואין מקפידים באמצעים, אפס כי בראותו את התרגזותי וקצפי הגדול הבין, שלא טוב עשה למדוד אותי במדת סוחרי סיביר.

 

לא) הפסח הראשון    🔗

קרבו ימי הפסח הראשון לנו בגולה, ואני ואשתי דואגים, מאין נקח לנו מצות, כי יושבים אנחנו בכפר נדח בין אכרים רוסים, ובכל החבל נמצא רק יהודי אחד בעל משפחה, הוא האיש, אשר הלשין עלי, ועל כן שנאתיהו ולא אוכל דברו לשלום. אשתי השיחה דאגתה זו לפני שכנתנו מריה יגורובנה, והיא בשמעה זאת קראה בקול תלונה: “מה את דואגת? האם בתוך פראי מדבר את יושבת? הלא שנים רבות ישב פה היהודי מאידין, ואנחנו מדי שנה בשנה היינו מסדרים לו עוגות מצות לחג הפסח, ואשתו היתה מתפארת במעשה ידינו לפני כל היהודים, העוברים פה לפעמים. אני אגיד לך את אשר נעשה. ראשית כל ננקה את הבית ונסיק את התנור, נוציא את השלחן הגדול ובמקומו נסדר קרשים מהוקצעים ועליהם נשים פחי ברזל חדשים. אז נקח קמח סולת ואני או ברברה וסילייבנה נלוש בצק בקערת מתכת חדשה, ואת בנותי הקטנות אלמד שהאחת תשפך הקמח במידה והשניה מים במשורה תיצק ולהזהר, שלא תגע האחת בחברתה כמלא נימה, ואת הבחורות היפות שלנו היותר נזהרות בנקיון אצוה ויכבסו שמלותיהן וסינוריהן ויכינו שברי זכוכית נקיים לנקות את העריבות לעתים קרובות. בבואן תרחצנה ידיהן בסבון טוב, שתכיני בשבילן, ואת הבצק שנלוש תנתחי את לנתחים כמספר הצעירות ותמסרי להן לגלגל אותם במערוכים ולעשות עגות דקיקות, שאדון הבית בעצמו ינקבן מנקבת, והפועל שלכם, איבן אנדריוביץ קונגס, יקבלן לשימן בתנור ולאפותן. הלא הוא, קונגס, יודע לעשות בכל מלאכה ובטח לא יחבל מעשה ידיו, רק את תצוי עליו להכין מקלות חדשים להשתמש בהם, כי לא במרדה יקחו את העגות. גם גזרי עצים דקים ויבשים יכין להסיק את התנור”.

על פי הלקח הזה בכל פרטיו ודקדוקיו סודר הענין והיו לנו מצות מצוינות.

הגיע יום הארבעה עשר לחודש ניסן. בבית פנימה רבתה התכונה לקבלת חג האביב, אך לא נראו אותותיו בחוץ, וכאילו כחש הטבע הסיבירי בחג החרות ולא רצה להודות בו. החורף עמד בעצם תקפו וקרתו כל משלה. מֵי הטונגוסקה, הקפואים זה כחצי שנה, אסורים עדיין בכבלי הקרח הנורא ושפעת שלג תכסם. עצי היער, הסובב אותנו מכל צד, גגות הבתים וקירותיהם וכל עפר האדמה הכל עטוי צעיף שלג לבן. מן השמים האפורים יורדים ומרחפים באויר פרורי שלג כנוצות ומכסים את עין הארץ כל היום, ולעת ערב רוח עברה ונשבה בהם והטהרו השמים, אך הקור גבר ביתר עז. אז נראו עמודי העשן, המתמר ועולה מארובות כל בתי הכפר, שהסיקו שם את תנורי הברזל מפני פחד הקור, המתפרץ לחדור פנימה. ובביתי כבר הכל ערוך ומוכן כדת בליל התקדש חג. בחדר חם ומואר ערוך השולחן ומסביב לו יושבים אני וביתי וקרואינו, חברי לגולה ראובן קוזיול ומקסים לוקיץ גלט והפועל שלי – גם כן מהגולים – האסתוני יוהן קונגס. אני וקזיול קדשנו כדת וכלנו שתינו את הכוס הראשונה. בקראנו את ה“הגדה” תרגמנו מה שנתן להתרגם לשפת רוסי ובארנו ל“הגוים” את תכנה ואת הרעיון הרצוף בספורים על יציאת מצרים לפתח בקרב העם את השאיפה להגאל מעבדות לחירות. בשעה מאוחרת ישבנו לאכול, ובעוד אנחנו אוכלים ומשוחחים, והנה קול דופק בשער החצר. אחד מהמסובים הזכיר באיום מצחיק את מרגלי האינקביזציה, שהיו נוהגים להתנפל פתאום על בתי היהודים הנסתרים בליל הסדר לגלות צפונותיהם. ואמנם לא היתה בזה שום הפתעה בשבילנו, כי כלנו ידענו שכן דרכם של עוברי אורח בחורף בכפרי טוגוסקה לבוא להתחמם בכל בית ששם נראה אור, באין שם בתי מלון. הפועל קונגס יצא לפתוח את השער ובשובו בא אחריו איש עטוף אדרת שער כלו לבן מכפור, ובקול רועד בקש לסלוח לו על אשר הפריע מנוחתנו ולהרשות לו לחמם בשרו שקפא מקור. הצעתי לפניו להתפשט ולגשת אל השלחן. הוא התפשט במבוא ועמד להתחמם על יד התנור. התבוננתי בו מרחוק, וחזות פניו הגידה לי, שהוא יהודי ושנותיו כבן כ"ב. בגשתו אלינו קרא לשלום ויאמר: “רואה אני שמזלי גרם לי לבוא לחג משפחה, ובודאי אוכל לברך את מי מכם ליום הולדתו”.

אני עניתי על דבריו, שאם אינני טועה בהכרת פניו, כי יהודי הוא, אז הוא צריך לדעת, שיש ליהודים חג הפסח, ואותו אנו חוגגים היום.

"מה – קרא בהתרגשות – היום חג הפסח וזה הוא ליל הסדר?

אנחה פרצה מלבו ופתאום חורו פניו והתנודד,

היושבים על ידו תמכו בו והשכיבוהו על הספה לנוח. כשוב רוחו אליו התעודד וישב אל השולחן ויטעם מעט מים ויאמר:

“עלי לבקש מכם סליחה עוד הפעם על אשר הסיבותי לכם אי נעימות ומוכרח אני לספר לכם סבת דבר הזה. בן אני למשפחה אמידה מסימפרופול, אשר בנגב רוסיה, ושמה הינדס. עוד בהיותי תלמיד בגימנסיה נמניתי על מפלגת הסוציאליסטים־הרבולוציונרים וללמודי לא שמתי לב, ועל כן נגרשתי מהמחלקה הששית. מאז התמכרתי עוד ביתר שאת לעבודת המפלגה, עד אשר נתפסתי למלכות ודנו אותי לגלות עולמית. בבית הכלא וכל הדרך הארוכה לסיביר לעגו לי חברי לאמר: מה לך, יהודי בן חנונים, ולאכר הרוסי? הלא זר אתה לו והוא נכרי לך, ולא לך לריב ריבו. נלאיתי נשוא מהתלותיהם ואומר להראותם שגם אני כמוהם רוסי הנני, ובשבתי עצור ימים רבים באירקוטסק המירותי את דתי, ומני אז לא אדע שלו בנפשי. חברי, אשר אמרתי על פניהם אכבדה עתה, בזו לעגו לי, קראו לי הפכפכן וישביעוני קלון מכבוד. גם בעיני אני נקלותי ונבזיתי כפוחז ואיש מרמה, כי הלא זרה רוחי לדתי החדשה ונפשי תגעל אותה. מהיום ההוא חדלתי לכתוב להורי, כי אבוש לפנות אליהם ולשאת שמם על שפתי, אחרי אשר על פי פקודת דתי החדשה נבלתי פי לקללם ולגדפם. זה לי קרוב לשלש שנים מאז הגליתי הנה ולא אדע מנוחה. מאסתי לשבת כפר והתחברתי אל הטונגוסים ושנים שוטטתי אתם ביערות הטייגה וגם שם לא שקטתי. זכרון הורי, אשר סבלו בדומיה את כל עלילותי ואינם יודעים מה היה לי, ידכא לעפר נפשי, ובראותי אתכם יושבים וחוגגים ושמעתי מפיכם, כי זה הוא ליל הסדר זכרתי, כי בליל זה אבותי יושבים כאבלים ומבכים את בנם, אשר המר להם מאד בהיותו אתם ועוד הוסיף להרע בארץ מרחק, זכרתי ולא יכולתי להבליג על יגוני. אולם כעת אחת החלטתי ולא אשוב. מפה אני נוסע לעיר המחוז, לקירנסק, ושם אערכה דברי להקונסיסטוריה, כי עזבתי את הדת הפרבוסלבית ושבתי לדת אבותי ויעבור עלי מה. גם להורי אכתוב ואודיעם הכל ואבקש סליחתם”.

אנחנו דברנו על לבו ונבשרהו, כי לפי החוק החדש אין רשות לכנסיה הפרבוסלבית לעצר בו מלשוב ליהדותו. הידיעה הזאת הרגיעה אותו וילן בביתי בליל שמורים ההוא. כעבור שנה בקירוב בא אלינו עוד הפעם ובפנים צוהלים קרא: “ברכוני בברכת מזל טוב, כי שבתי לדתי ולעמי!” אז ספר לנו, כי אחרי אשר העתיר דבריו על הקונסיסטוריה במכתבים וטלגרמות נתקבלה סוף סוף פקודה בבית הפקידות לשום את הינדס שבועים תחת השגחת הכהן המקומי, למען ישפיע עליו שלא ישוב לסורו, ואם בזאת לא יוסר, יוציאוהו מרשימת הכנסיה ויעבירוהו לרשימת היהודים. “ואתם הלא ידעתם את הכהן שלנו, האב אלכסנדר – הוסיף לספר בצחוק על שפתיו – במה כחו גדול. ובכן הייתי מתהלך אליו יום יום ובקבוק יי”ש בכיסי והייתי יושב אצלו עד הריקו את הבקבוק והוא נרדם. ככה עברו עלי ארבעה עשר ימי ההשפעה, ובמלאת הימים האלה נתן לי הכהן תעודה כתובה וחתומה בגושפנקא קדישא שאין לי תקנה. גם במו פיו אמר לי, שכפי שהתבונן אלי במשך שבועים וראני יושב ומפהק ליד בקבוק יי“ש מלא, יוכל להגיד בפה מלא, שלא יכירני מקומי בכנסיה הפרבוסלבית. בצירוף שני בקבוקי יי”ש הגשתי תעודת הכהן לבתי הפקידות, ובו ביום קבלתי שם תעודה חדשה על שמי, ובה בשם יהודי נקראתי באופן רשמי".

על דבריו אלה הוסיף, כי כתב להוריו בפרטות כל אשר עבר עליו, ובתוכם גם את אשר קרה בביתי, וקבל תשובה בברכה גם לי, ומכסת כסף שלחו לו ומרמזים, כי טוב בעיניהם, שיעזוב את מקלטו ויעבר לחו"ל.

בהפרדו ממני אמר, שהוא ונסע לקירנסק. ומאז לא ראיתיו עוד.

 

לב) הד המהפכה    🔗

באחד מימי חודש אדר שנת תרע"ז ואני יושב בחנותי, בכפר מוגה שעל הנהר טוגוסקה בסיביר, וקורא בעתונים, שנתקבלו אמש, והם מלאים ידיעות ממערכות המלחמה, נפתחה הדלת ונכנס אלי קוזקי אחד מן הגולים, סלים שמו, שהיה קונה ממני סחורה ורוכל בכפרים. בשמעי מפיו, שהוא בא מכפר פריאוברזנסק, אשר שם מרכז הפקידות, שאלתיו כנהוג: “מה חדש?” ויענני בשפה רפה: “אין כל חדש”, ויתאונן על הקור הגדול אשר בסיביר, ומדי דברו שפך לפני את שיח געגועיו לקוזק ארץ מולדתו, אשר בה תהל לעת כזאת שמש אביב ותפיץ אור וחום על כל היקום, ומי יודע אם יזכה לראות עוד את ארצו הנחמדה ואת בני משפחתו. נסיתי לנחמו ולדבר על לבו, כי אחרי אשר הוא גורש ממולדתו בסבת המלחמה יוכל לקוות, שבבוא הקץ לה תנתן לו חנינה מאת הקיסר ורשות לשוב לביתו.

– איזה קיסר? – תמה סלים על דברי אלה. – הלא אין עוד קיסר.

– מה זה תדבר הבלים? מה פירוש אין קיסר? האומנם שמעת כי מת?

– לא, הוא לא מת, אבל אין הוא רוצה למלוך עוד.

– מי הגיד לך כזאת?

– כך שמעתי בפריאוברזנסק, בבית הפקידות,

– בודאי לעגו לך, או כי לא הבינות את אשר אמרו לך בהיות השפה הרוסית זרה לך.

לא. ראיתי כל העם רץ לבית הפקידות ומשם לבית התפילה ויצלצלו בפעמונים, והכל קוראים פה אחד: אין עוד קיסר ברוסיה! ויותר מזה לא ידעתי מאומה.

זו היתה הידיעה הראשונה, שבאה לפינתנו הנדחה על התחלת המהפכה הגדולה ברוסיה. הבינותי, שבאמת קרה דבר חשוב ואקרא לגולובצנקה, אחד הגולים האינטליגנטיים הדר בכפרי, והצעתי לפניו לנסוע בעגלתי לפריאוברזנסק ולהתחקות שם על שרשי הדבר.

מיד רתם גולובצנקה את סוסי וימהר לנסוע, ובשובו אישר את דברי סלים, כי באמת באה ידיעה רשמית מקירנסק, עיר המחוז, שהקיסר ניקולי התפטר ומסר את השרביט לאחיו מיכאיל, אבל גם זה לא חפץ לשום עטרת המלוכה על ראשו. אחרי כן באה ידיעה נוספת, כי נוסדה “ממשלה זמנית”, ופקודה יצאה מאתה לכונן ועדים צבוריים בכל מקום לפקח על הסדר.

למחרת נקראנו אני וגולובצנקה לפריאוברזנסק לאספת הגולים המדיניים לדון על המאורע ולהועץ מה לעשות. והחלטנו פה אחד לקרוא לאספה כללית של נבחרים מכל תושבי טונגוסקה ולהציע לפניהם להקים הנהלה חדשה.

ראשית פעולת האספה הכללית היתה לקרוא לה“אוריאדניק”, הא השוטר, נציג ממשלת הצאר, ולשאול את פיו, אם הוא מודה במשטר החדש? על שאלה זו ענה הלז בענוה: “בן אנכי לעמי ורצונו קדוש לי.” אז צוו עליו למסור לידי האספה את נשקו ואת בגדי השרד שלו, והוא מלא את הפקודה ויביא את חרבו ואת בגדי השרד ואת כל הספרים והכתבים והרשמיים, שהיו תחת ידו, ויניחם על השולחן לפני יושב־הראש ויאמר: “הנני לפקודתכם”. מעשהו זה ישר בעיני האספה, וירכסו לו פתיל אדום על חזהו וישאירוהו על משמרתו לשוטר החבל בשם העם.

באותה האספה נבחר ועד לנהל את עניני האכרים בכל החבל ושופטים ושוטרים לכל כפר. מארבעת היהודים, שנמצאו אז בכל חבל טורגוסקה המיושב, על שטח חמש מאות פרסא, ועסקו במסחר בכפרים שונים, נבחרו שנים באותו מעמד לשופטים.

באחת האספות, עת קראו הודעות הממשלה הזמנית, כי הוסר עול הקיסר וקמה תקופת החירות ברוסיה, נשמעו כבר דעות בודדות מבין האכרים, שאם כך, הלא יש הרשות לאכרים לרדת לנכסי הסוחרים ולקחת בחנויות כל אחד מה שנחוץ לו. אולם יושב־הראש באספה, המהנדס גלט, נוצרי אוקראיני, אחד הגולים המדיניים, באר להנאספים, שלכל חירות יש גבול ואין אדם רשאי להשתמש בחירותו לרעת זולתו, ואם נעבור את הגבול, אז לא חירות תהיה זאת, כי אם אלמות. האכרים הקשיבו בשום לב והסכימו לדבריו.

בכל העת ההיא לא היתה נכרת שום התנגדות או אי־רצון מצד האכרים ביחס לשנוי המשטר. האחד, שלא היתה דעתו נוחה מכל הנעשה, היה הכהן הפרבוסלבי. באחד הימים ההם הוא בא אלי והתאונן על המצב לאמר:

– הנה מאסו במלכות־הארץ ועוד מעט ויתכחשו גם למלכות־השמים, ואני אנה אני בא? ועוד זאת רעה חולה – הוסיף על דבריו – כי לא קבלתי כל פקודה והוראה מראשי הכנסיה העליונה ואינני יודע, כיצד עלי להתנהג.

נחמתיו ואמרתי לו, כי מחוקקי הדת התנגדו תמיד לממשלת־עריצים, ולראיה פתחתי לפניו את ספר ישעיה ברוסית והראיתי לו על הפסוקים: “איך שבת נוגש שבתה מדהבה; שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים – נחה שקטה כל הארץ, פצחה רנה”. ועצתי היתה לו למלא את רצון הועד ולהביא את העם בשבועת־אמון להממשלה הזמנית, מבלי חכות להוראת הכנסיה. הוא קרא את כל הפרק ויאמר באנחה: “אכן אין כל חדש תחת השמש”. וישמע לעצתי וימלא את פקודת הועד.

לא כן היה השוחט הזקן וה“מרא דאתרא” בעיר קירנסק. הוא עמד על דעתו, שאין ארץ יכולה להתקיים בלי מלך. על הוכחותי, שהמלך היה אכזרי, שפך דם אחינו בני ישראל ותמך בידי אנשי רשע מחוללי עלילות נתעבות, השיב אמריו, שעלינו להתפלל בשלומה של מלכות, וכל הרעות הבאות עלינו על ידי הקיסר וממשלתו עלינו לקבל באהבה בתור גזרה מן השמים. “ומי יודע” – הוסיף בנשאו עיניו הכבדות למרום – “אם לא ירע לנו עתה מאז, כאשר יקומו ארחי ופרחי למשול בנו”. כה היה דברו, ומדעתו זו לא סר כל הימים.

 

לג) המצב הכלכלי    🔗

המהפכה בארץ מצדה המדיני כמעט שלא ענינה כלל את תושבי טונגוסקה, כי בהיותם רחוקים מאירקוטסק עיר הפלך אלף וחמש מאות פרסא, ובהעדר מסילת־ברזל וכבישים סלולים בסיביר, לא סבלו התושבים ממשא המלך ומשרירות־לב פקידי הממשלה. אלה היו באים לטונגוסקה רק אחת בשנה, בחודש דצמבר, מדי עברם לגבות את המסים מאת הטונגוסים היוצאים בעת ההיא מהיער עמוסי צידם – עורות שועלים, סנאים, חולדות ועוד חיות שונות קטנות וגדולות. כי נהר טונגוסקה, הנמשך לאורך אלפי פרסאות ונופל באשדות יֶניסֵעי לא הרחק מים הקרח הצפוני, יערות־עד יכתירוהו משני עבריו על שטח רבבות פרסאות, ושם ירבצו לאלפים ולרבבות חיתו־יער, צבאים ואילות. בחמש מאות הפרסאות העליונות יש ישובים, המה הכפרים שבנו להם האכרים על שפת הנהר. כעשרים כפרים נמצאים בכל החבל ההוא. וגם הם אינם מרובים באוכלסין, ומספר הבתים בכפר היותר גדול לא יעלה ליותר מחמשים. האכרים עוסקים בעבודת האדמה, וגם בציד דגים וחיות ישלחו ידם לזמן קצר, וימהרו לשוב הביתה. אולם הטונגוסים ילידי הארץ מאז מקדם נטושים ביערות תמיד. בתים אין להם, והם שוכנים באהלים ונעים ונדים עם בני ביתם וכלביהם ועדרות־איליהם ממקום למקום ככל אשר ידרשו מהם ציד החיה ומרעה האילים. רק אחת בשנה, בחודש דצמבר, הם יוצאים עם צידם, אשר אספו, אל הכפר ירבוהצון, הוא האחרון בעולם התרבות, ושמה יבואו הסוחרים מכריהם ויעניקום לחם ויי"ש, נשק ובגדים וכל צרכיהם תמורת תבואת צידם, אשר יקחו למו.

מאז מעולם היו הטונגוסים מחזיקים בדת השַמַנים ואחרת לא ידעו. אך בתחילת המאה שעברה בא אליהם הכהן הגדול של הדת הפרבוסלבית אינוקנטי מאירקוטסק בלוית קוזקים, ובלי דבר הרבה הזה עליהם מי־חטאת והודיעם, כי היו לנוצרים פרבוסלבים, ומהיום והלאה מוטל עליהם, נוסף על מסי־הממשלה, להוביל שי גם לכהני הדת בעד כל חתונה ובעד כל ילוד. לכולם נתן אז את תמונת ניקולי בעל־הנס, שיום־חגו חל בחודש דצמבר מועד צאתם מן היערות. על פעולתו החשובה הזאת קבל אינוקנטי מאת צאן־מרעיתו החדש את שכרו בעורות חיות, ומאת הממשלה – בכסף מלא ובאות־כבוד; והכנסיה הפרבוסלבית העלתה אותו למעלת ״קדוש״, ולטונגוסים נוספו על עצביהם הקודמים עוד שנים חדשים: ניקולי בעל־הנס ואינוקנטי הקדוש. מני אז היה להם דבר צאתם בחודש דצמבר מהיער אל הכפר ירבוהצון לא רק צורך כלכלי, כי אם גם צורך דתי. למועד הזה, בבוא הסוחרים שמה במזון חמרי וכהן־הדת במזון רוחני, לא יפקד גם מקום פקידי הממשלה, הבאים לגבות מהאזרחים הנדחים האלה מס הממשלה, ודרך אגב יפשטו יד לקבל מתנות; והנודד המסכן נתבע ונותן ולכולם יעניק מצידו. הפקידים האלה, בשובם הביתה מהיריד, יסורו לבקר גם את בית־פקידות האכרים, אך את תפקידם זה הם ממלאים כלאחר־יד, בהחפזם לשוב לביתם עם השלל, אשר אספו.

הנה כי כן לא הרגישו אכרי טונגוסקה מועקה מצד פקידי הממשלה וגם לא ידעו מחסור באדמה כאחיהם האכרים בפנים רוסיה, כי בכל פינה אשר פנו מצאו ביערות שטחי אדמה, המסוגלים להיות שדי־תבואות. על כן התיחסו אכרי טונגוסקה בשויון־נפש למהפכה המדינית, אם כי רבים מהם הביעו דאגתם, כי באין אדון ומשגיח במדינה, הלא יגנבו השרים הגבוהים ויריקו את אוצרות הממלכה, וכתוצאה מזה יתרבו ויגדלו המסים, המוטלים על האכרים. מצדדי המשטר החדש היו מרגיעים אותם בהוכיחם, כי הקמוצים מהוצאות חצר הקיסר ומשפחתו, שהיו עד כה בלי דעת וחשבון, יספיקו מעתה די והותר למלא את כל הגרעונות, ובזה נחה דעת הדואגים לשלום אוצר־המדינה.

אולם מן הצד הכלכלי קשתה יד המהפכה. מסלת הברזל והאניות חדלו למלא תפקידן בדיקנות והובלת סחורות נתמעטה, והתחיל להיות מרגש מחסור בצרכי החיים היותר נחוצים. זה קרה ויאת בשעה שכיסי האכרים היו מלאים באופן שלא היה דוגמתו מעולם, כי אוצר הממשלה המטיר גשם שטרות על משפחות חיל המלואים, ותרב הדרישה לסחורה בה במדה שנתמעט כמותה. תוצאות הדבר היו, כי מחיר כל הצרכים החל לעלות מעלה מעלה מיום ליום והיוקר העיר חמת האכרים, ויחלו לחפש תחבולות נגדו. הם לא התחשבו עם המצב הכללי, כי כיסם הריק תמיד מלא הוא כעת וכי יבולם ותוצרתם גם הם הולכים ומתיקרים, כי על כן מכת מדינה ומשבר כללי הוא, והטילו האשמה על החנונים והסוחרים הקמעוניים. הקרובים להם, ויקימו ועד כלכלי מיוחד לפקח עליהם ולהלחם עם מפקיעי־שערים.

והימים ימי האביב, והדרכים מקולקלות, ובמשך שני חדשים אין סחורה חדשה נכנסת והסחורות הישנות הולכות וכלות. בשנים כתקונן היו האכרים מסתפקים במועט ומחכים בארך אפים לסחורה חדשה, שתובל ברפסודות אחרי אשר ימס השלג והנהר יפתח. עכשיו, בשעת חירום, החלו לחשוד, שהסוחרים מחביאים את סחורותיהם, למען ימכרון אחר כך יחד עם הסחורה החדשה, שתעלה במחיר יקר יותר. לזאת נגש הועד הכלכלי לעשות חפושים בכל החנויות ולרשום את הסחורה, הנמצאת בהן. עוד זאת עשה הועד כי הקים חנויות צבוריות בהרבה כפרים: והחנויות האלה צריכות היו לקבל סחורה מהמחסן הצבורי הסיטוני שבעיר המחוז קירנסק.

חוק הוא לנהר טונגוסקה להפתח ולהטהר מקרחו בסוף חודש מאי, ובשני ליוני ישוטו הסוחרים בסירות לקירנסק לקנות שם סחורה חדשה, הבאה אז מאירקוטסק באניות ובספינות, היורדות בנהר לינה. כן יצאנו גם בשנה הזאת יחד, הסוחרים הפרטיים וסוכני החנויות הצבוריות ונבוא לקירנסק ביום י"ג ליוני. אולם תחת אשר בכל שנה בזמן הזה היתה שפת הלינה מלאה אניות וסירות ורפסודות טעונות סחורה, מצאנוה הפעם ריקה, בלי כל תנועת מסחר. אז נודע הדבר, כי פחד החפושים נפל על הסוחרים הסיטוניים ולא פרקו סחורתם בגלוי, כי אם זאת עשו: את הסחורות המעולות והיותר דרושות כמו סוכר, תה, טבק, בד ואריג החביאו במקומות סתרים ומכרון בחשאי במחיר גבוה רק לסוחרים מכיריהם ומיודעיהם; ובחנויות הפתוחות נמצאו למכירה רק סחורות פחותות הערך, שאין קופצים עליהן. במחסן הצבורי היתה הסחורה המעולה בכמות מעטה מאוד, ובשוב סוכני החנויות הצבוריות לכפריהם לא יכלו להספיק אף החלק העשירי מצרכי הכלל, בעוד אשר החנונים הפרטיים, העומדים מכבר בקשרי מסחר עם סוחרי קירנסק ואירקוטסק, הביאו גם הפעם סחורה לא פחות מאשר בשנים הקודמות.

בשובי הביתה בסוף יוני עם שלש רפסודות טעונות סחורה, נודע לי, כי בעת מסעי עשו אצלי חפושים בחנות ובמחסן. שלחתי לקרוא לאכרים, שהשתתפו בחפושים, ושאלתים על סבת הדבר. הם התנצלו לפני באמרם, שמצדם אין כל חשד נגדי בידעם אותי לסוחר נושא ונותן באמונה זה עשר שנים, וכל הזמן לא התאונן איש עלי, כי מצא בי עול, אפס כי חזקה פקודת הועד הכלכלי לערוך חפושים ובדיקות אצל כל החנונים ולרשום את הסחורות היותר נחוצות, שנשארו מהקניות הקודמות, ואי אפשר היה להוציא אותי מן הכלל.

באחת האספות בכפרי דרשתי מאת הנאספים להגיד לי דברים ברורים, אם אינם רוצים בחנותי, בחשבם אותי למתחרה בחנותם הצבורית; גם העידותי בם, שאם יוסיפו לעשות אצלי חפושים, אמכור את כל הסחורה הנמצאת בידי ולא אוסיף עוד להביא חדשה. אז הבטיחו לי כולם פה אחד, שלא יתנו עוד לעשות אצלי חפושים, והפצירו בי לבל אחדול מלהביא סחורה, אחרי ראותם שחנותם הם לא תוכל לספק צרכיהם, ואם לסוכניהם ישברו, לא רק ערומים ישארו בלי לבוש, כי אם גם בלי רשת ומכמורת, בלי נשק ואבק שריפה וכל הנחוץ להם לציד דגים וחיות, שהוא המקור העקרי למחיתם.

אחרי הדברים האלה קם שקט לזמן מה בכפרים, כי הגיעו ימי הקציר, והעם נטוש על פני השדות ועובד כל היום והוא עיף ויגע בלילה. ועוד גם זאת, כי נודע לאכרים ממכתבי בניהם ואחיהם, העובדים בצבא בפנים רוסיה, שבכל המדינה אין סדרים, תחבורת הדרכים מקולקלת, סחורות וכל צרכי החיים מתקבלים במדה מצומצמת מאוד והיוקר מאמיר. תחת השפעת השמועות האלה חדלו להתרעם על עליית המחירים, וכל אחד התאמץ רק להרבות קנות בגדים וכלים וכל אשר ימצא לקנות. אותות הבהלה הזאת ניכרו מהר בחנותי: אזלה הסחורה לפני זמנה התדיר. כי מדי שנה בשנה היתה הסחורה, המובאת בחודש יוני מספקת עד חודש נובמבר, ואז הייתי נוסע לקירנסק ומביא אחרת בעגלות־חורף, והשנה מוכרח הייתי לנסוע שמה לקנות סחורה חדשה בחודש אוגוסט. הפעם היה עלי לנסוע רוכב על סוס חמש מאות פרסא, כי אין דרך לנסוע בעגלה ביערות טונגוסקה, ולשוט בסירה במעלה הנהר לעת כזאת, כשהמים הולכים ופוחתים, קשה מאד.

בבואי העירה קירנסק כבר החלה שם מלחמת הבחירות לאספה המיסדת. על קירות הבתים נראו תמונות אנשים דשנים בעלי כרס בולטת ואגרוף רחב, ומתחת להן כתבות באותיות גדולות: ״הזהרו מפני הבורזואים והספקולאנטים, האוכלים את כל טוב הארץ!״ המלים האלה: ״בורזוי״ ו״ספקוליאנט״, שעד עתה לא ידע ההמון את הוראתן ובודאי לא שמען מעודו, היו שגורות כעת בפי כל פוחז וריק. בעת ההיא ואניות קיטור באות מהשפלה, נושאות ארחות גולים מדיניים, שהתענו בערבות יקוטסק ואוחוטסק בקור ובכפן, והמהפכה קראה להם דרור, והנה הם שבים לביתם ולמשפחתם. בקירנסק מתעכבת האניה זמן־מה, במנגינות ושירים מקדמים פניהם, והם יוצאים אל שפת הנהר, עולים על מקום גבוה ונואמים. זמירות חדשות ישמיעו, מטיפים למלחמה בדת, ברכוש ובבורגנים, קוראים לכבוש את האדמה ואת בתי החרושת ולהשמיד את בעליהם, והעם שומע מקשיב ומחריש. אין מוחא כף ואין מוחה נגדם, אך שומרים את הדברים בלבם.

בקושי עלה בידי לקנות הסחורה הדרושה לי, וביוקר גדול. מהרתי להורידה לסירות בנהר לינה, ששים פרסא עד כפר ציצויסק, ולהעבירה משם ברכיבה על גבי סוסים דרך רוכסי הרים שלשים פרסא עד בקעת טונגוסקה. שם נכונו לי רפסודות על פי הזמנתי תחילה, ואני שט בכבדות ועיכובים. כי בעתות השנה האלה, בסוף אוגוסט, יגבר הקור ומי הנהר מתמעטים והנסיעה ברפסודות קשה מאד. סוף סוף, אחרי תלאות רבות, באתי בשלום הביתה יחד עם סחורתי.

אני טרם הספקתי לפרוק את הסחורה והנה באו שליחי הועד הכלכלי ודרשו להראות להם את כל אשר הבאתי, למען ערוך רשימה ולהמציאה להועד. יחד עם זה – העידו בי לבל אמכור מן הסחורה טרם יבקר הועד את תעודות המקנה ויתן רשיונו למכירה. במנחה, ההולכת לפני, באתי אל לשכת הועד, ושם נודע לי, שהסוכן אשר על החנות הצבורית בכפרי הצהיר, שאם תהיה המכירה חפשית תספיק הסחורה רק למתי מספר העשירים, שימהרו לקנותה במדה מרובה, ויתר העם ישאר בלי לבוש, ועל כן הוא דורש, שאמסור לחנות הצבורית לכל הפחות את הבד והאריג, והוא יחלקם בין האכרים בגלילו לפי מכסת נפשות ביתם. על זה העירותי, שיש הרשות להועד רק לקבוע סדרים ולעשות הגבלות נחוצות במסחר, אבל לא להעביר מרשות לרשות. הועד הסכים לדעתי ונתן לי רשיונו למכור הסחורה בהגבלות לפי מספר הנפשות, ויהי הדבר לחוק לכל הסוחרים בחבל טונגוסקה.

 

לד) צאתי מטונגוסקה    🔗

החלו הבחירות בטונגוסקה לאספה המיסדת. בין יתר המפלגות, שהציעו את מועמדיהן, היתה גם מפלגת הבולשביקים, אשר לא ידעו הבוחרים מה טיבה. זכורני, כי בבואי לכפר הקרוב למלא חובתי בתור שופט והאכרים נאספו למשפט, היה בין הנאספים חייל משוחרר, שבא לא מזמן מאירקוטסק, ואליו פנו בשאלה, מה היא מטרת הבולשביקים? תשובתו היתה, שעיקר מגמתם של הבולשביקים הוא להרבות בחפושים, יותר מזה לא יכול להסביר לשואליו. המגמה הזאת לא הפיקה רצון, והאכרים לא נטו אחרי המפלגה הזאת, ובכל חבל טנוגוסקה לא הצביע בעדה אף אחד, בכלל לא עוררו הבחירות שום ענין בקרב אכרי טונגוסקה כי הגיעה אז עונת הסתיו, ובעת ההיא כולם עסוקים בציד חיות ודגים. בחדשי נובמבר ודצמבר, עת שלטו כבר השלג והקרח ונפתחה הדרך לעגלות חורף על פני הנהר, והסוחרים, הבאים מעיר המחוז, שלמו לאכרים בעד תוצרתם ומשלח ידם פי שלש מהמחיר התמידי, היו כולם שבעי רצון מאד; חדלו להתמרמר על יוקר הסחורות ולא היה פוצה פה כלפי המצב הקיים. גם לחנונים היתה השנה שנת ברכה, כי כהטונגוסים, כן האכרים, רובם ככולם לוקחים צרכיהם בחנויות בהקפה כל ימות השנה עד עת האסיף, ואז הם מביאים לתשלום חובם חלק ממשלח־ידם ״עד לחשבון״, כלומר: החשבון יגמר אחרי הפתח דרך החורף לפי המחירים שישלמו סוחרי העיר. הטובים שבבעלי־החובות מביאים חלקם בעין יפה ובמדה גדושה, ולאחר החשבון הם מקבלים את העודף בכסף או בסחורה; אבל רובם מתחכמים להביא רק חלק קטן מצידם ואומרים שזה כל שללם ו״יותר לא נתן ה״. כתוצאה מטענת ״אין לי״ ישאר חלק מהחוב בלתי פרוע עד השנה הבאה, ונוטל עוד על החנוני לשלם בעד לקוחותיו מס הממשלה והעדה, מכיון שלקח מהם, לפי דבריהם, את כל אשר להם. אולם בשנה הזאת, לרגלי עלית המחיר על כל אשר הביאו ״עד לחשבון״, באו לידי גוביינא כל החובות החדשים גם הישנים. ״מאורע כזה לא אירע בטונגוסקה מיום הוסדה״, – כן הגידו רבים מן הזקנים. ואני שמתי לבי לזה, שלא בכל שנה מתרחש נס כזה, והחלטתי לסגור חנותי בסוף שנת האזרחים ולהמנע מכל עסק עד אשר יתברר ויתלבן המצב בארץ.

את כל אשר היה לי: עורות ובשר ודגים הבאתי העירה קירנסק ונתתי שם בכסף, וסחורה חדשה לא קניתי עוד. שם נודע לי, כי בערי הבירות ובפנים רוסיה תפשו הבולשביקים את רסן הממשלה זה כבר, ואחרי מלחמת אזרחים ושפך דם רמה ידם גם בסיביר, ופחדם נפל על הסוחרים. היהודים בעיר ובסביבה סגרו חנויותיהם ויסדו ״חברה של מניות למסחר ומרכולת", אלף רובל המניה, בתקוה כי ברכוש של חברה לא ישלחו הבולשביקים יד. לקחתי גם אני מניות בסכום הגון ושבתי הביתה. בינתים החלו לשוב לביתם החיילים ילידי סיביר, אשר עזבו בהמון את מערכות המלחמה ומקומות חנותם בפנים הארץ בלי רשות מצביאיהם, ככל אשר הסיתו אותם הבולשביקים; ובשובי מן העיר כבר היו הם המושלים בחבל טונגוסקה. אז באתי לאספת האכרים בכפרי והגדתי להם, שסגרתי חנותי ואין בדעתי לפתחה עוד, ועל כן הנני מציע לפניהם לבחור אנשים, שאמסור להם את הסחורה, שנשארה לי, בשביל חנותם הצבורית במקח השוה. על נקלה השתוינו בינינו, במחיר ירוד מסרתי את כל הסחורה והתבואה שהיו לי והתחלתי להתכונן לדרך לעזוב את הכפר ואת טונגוסקה.

מועצת החיילים, שקמה מטעם השלטון החדש, ראתה ראשית לה להרבות בחפושים, והיה כל הדבר הטוב בעיניהם לקחו ״החברים״ להם, באמרם שאין צורך לאיש במותרות. בעת אחד החפושים אצלי הוציא חייל אחד מן הארון כשש ליטרות סוכר, שנשאר לי, ויקרא בקול מנצח: ״הנה מצאתי שלל סוכר, בשעה שבביתי אין ממנו מאומה זה ימים רבים״, ויאמר לקחתו, אך ראש הפקידות, שהיה באותו מעמד, הוכיחהו על פניו לאמר: ״איך לא תבוש לגזול את יתר הפליטה, ליטרות אחדות סוכר, בבית הזה, שכולנו אכלנו ושתינו בו חנם תמיד מדי עברנו, ולא קרה אף פעם, כי יגישו לנו פה תה בלי סוכר", ובדברו השיב לי את הסוכר אחרי שמעו מפי, שאין לי אלא זה.

בראותי, כי הותרה הרצועה, כי כל דאלים גבר ולית דין ולית דיין, אצתי למכור את סוסי ופרותי וכלי ביתי, ובתחילת פברואר הייתי נכון לנסיעה לקירנסק עם אשתי ובתי, ומשם ישר לארץ אבות, כפי שהחלטנו מכבר. ימים שנים, שלשה לפני הנסיעה באחד הלילות אחר חצות העירני משנתי קול דופק בחלון. קמתי ונגשתי אל החלון והכרתי את קול באביצקי, הגר בכפר ירבוהצון במורד הנהר. פתחתי לו השער ויבוא בעגלתו אל תוך החצר ויזהירני למהר לסגור השער אחריו לבל יודע לאיש דבר בואו. כאשר נכנס אל הבית הגיד לי, שהוא בא זה עתה מלמעלה, מבית הפקידות, ושם נודע לו, כי בישיבה של מועצת החיילים אמש החליטו לשים מס על כל הסוחרים לפי ערך מסחרם כל ימי שבתם בחבל טונגוסקה, ולמטרה זו יבואו לבקר את ספרי החשבונות ולערוך על פיהם את שיעור המס. בידענו את מהות האנשים האלה וטבעם, הוצאנו משפט, שמספרים הלקוחים מספרי החשבונות במשך עשר שנים יעלו לסכום גדול, שיעורר בחיילים את התיאבון ויתן להם פתחון פה לעשוק את רכושנו. אי לזאת החלטנו לקדם פני הרעה ולבער את ספרי החשבונות, כבער את החמץ. המבשר באביצקי, אחרי שבתו מעט, מהר לנסוע. ואני עם אשתי הסקנו את התנור, אספנו את כל ספרי החשבון, ובידים רועדות ולב דוי החילונו לעלעל ולקרוע את העלים מתוך הכריכה ולהשליכם אל האש. אמנם לא היה לנו עוד חפץ בספרים האלה, אחרי אשר החלטנו לנסוע מכאן, וכבר לא שמנו לב להם; אולם עצם הדבר, שהננו מוכרחים להכחיד בידינו כל זכר לעמלנו ולשרוף את השורות, אשר טפחנו ורבינו ושכל אחת מהן הזכירה לנו פרק מחיינו יום יום במשך עשר שנות גלותנו בעמק עכור הלזה, שעל כרחנו באנו הנה והסתגלנו לחיות בשלום וידידות עם כל האכרים, ומהם שהיו לנו לרעים נאמנים, ועכשיו על כרחנו עלינו לצאת בחפזון ובמוראים מן המקום הזה, – כל זה עבר את רוחנו ונשב עצובי־רוח ושוממים כשתי שעות עד אשר שרפנו את כל ספרי החשבונות, ויחד עמם את התקופה המשונה הזאת בימי חיינו.

ממחרת היום ההוא באו חברי המועצה ודרשו להראות להם את הפנקסים. תשובתי, כי בערתים ככלי אין חפץ, מכיון שאני עוזב את המקום, לא ישרה בעיניהם ולא האמינו לדברי ויחפשו בבית ובחצר ובאורוות ורפתים, גם חפרו בשלג אשר בגן ומסביב לחצר, וכמובן לא מצאו מאומה. אז הודיעו אותי, שלפי החוק צריכים כל הסוחרים לשלם שלשים אחוז למאה מרכושם, ומכיון שאין לי ספרי חשבון, יש לערוך את רכושי על פי שומא. פה נחלקו הדעות: אנשי הכפרים הרחוקים חוו דעתם, שהוני עולה למאה אלף רובל, אולם בני כפרי והכפרים הסמוכים הגינו עלי והעריכו הוני בעשרת אלפים רובל. סוף דבר נגזר עלי לשלם שלשת אלפים רובל, ועל בני כפרי הטילו לגבות ממני את הסכום הזה, ואם לא אשלם יעקלו את כל חפצי ולא יתנו לי לצאת, ואם ימצאו לנחוץ, ישימו אותי במאסר עד אשר אשלם את כל המס. החלטתי לשלם ככל אשר הטילו עלי, אך יראתי, פן יקחו את הכסף וידרשו עוד, על כן באתי בדברים עם בני כפרי והגדתי להם, שאני מסכים למסור את הסכום, אשר שתו עלי, להחנות הצבורית המקומית, והם יתנו לי שטר קבלה שבו יאמר, כי נגבה ממני המס של שלשים אחוזים למאה, למען לא ידרשו ממני שנית את המס בבואי למקום אחר. עוד זאת, כי כסף מזומן אין לי באותה שעה, יען כי כל כספי מונח בהבנק בקירנסק, ועל כן זאת נעשה: המגיע לי יותר מאלף רובל מהחנות הצבורית ישאר על חשבון תשלום המס, והמותר אשלם להעגלון, שיוליכני עד הכפר ניפה, באמצע הדרך להלינה, כי שם יש לי לקבל כסף מסוחר אחד, ואז ימסור לי העגלון את שטר הקבלה על כל השלשת אלפים. אינני יודע, אם האמינו אנשי כפרי באמיתות דברי או כי הבינו את הסבה הנכונה, אולם לא התנגדו לחפצי ונאותו להצעתי. ועוד יתרה עשו, כי שמו חותמות על כל חבילותי ותעודה נתנו לי, כי נתבקרו כל חפצי אשר בחבילות החתומות, ואין בהם מותרות, וע"כ פטור הנני מחפושים בכפרים שאני עובר דרכם.

בשלש עגלות־חורף יצאנו אני וביתי עם חפצי אחר חצות־הלילה כגנבים מכפרנו, כי יראתי לנסוע יומם, לבל יעצרוני בכפר הסמוך, אשר שם בית הפקידות ודרך בו היה עלינו לעבור. עוד לא האיר לנו היום בבואנו לכפר זאימקה, במרחק שלשים פרסא מכפרנו, ושס סרנו לבית אכר אחד, והוא סוחר ומכר לי מכבר. הוא קבלנו בסבר פנים ויאמר לי, כי שמע את כל אשר קרה לי וכי יודע הוא, שגם עליו תעבור כוס, כי על כן באו אליו ״חברים״, ערכו חפושים ולקחו מכל הבא בידם ועוד ידם נטויה. שהינו שם יום ולילה ובבוקר יום השני נסענו הלאה. עוד לא הרחקנו לנסוע כעשר פרסאות והנה הדביקונו שוטר הכפר וסופר העדה ודרשו בשם מועצת הכפר, שנשוב על עקבנו, יען כי הוגד להם, שעלי לשלם לבית הפקידות עוד חמש מאות רובל, או כי אתן להם את הסכום הזה ואז יתנו לי לעשות דרכי הלאה. ראיתי, כי תואנה הם מבקשים לסחוט ממני כסף, וזמן רב עמדנו על אם הדרך בהתוכחי עמהם והם לא הרפו ממני. רק הודות להעגלון שלי בן כפרי, שערב בעדי לשלם, אם באמת חבתי לבית הפקידות, התפטרתי מנושי אלה והמשכתי דרכי בלי כל פגע־רע. ביום הרביעי לנסיעתנו באנו אל הכפר ניפה. שם שלמתי להעגלון את כסף המלואים כמדובר ואת שכרו הוא, והוא מסר לי את שטר הקבלה על כל שלשת אלפים הרובל. פקדתי על ידו לשלום את כל בני כפר מוגה ונפרדתי באהבה וידידות מאחרון המוגאיים, הוא עגלוני, אשר היה מגן לי וערב בעדי בדרך.

 

לה) מלחמת אזרחים    🔗

אחרי נסיעה של שמונה ימים באנו לציצויסק, היושבת על נהר לינה. שם נמצאו אז ארבע משפחות יהודים סוחרים, כולם שרויים בפחד ובדאגה, כי רבו החפושים, ואת הסחורה הנמצאת לוקחים המחפשים בשביל החנות הצבורית חנם, אם כי מבטיחים לשלם מחירה.

ובנוגע למס שלשים האחוז מן הרכוש, שלקחו ממני, לא שמעתי בציצויסק והסביבה על קיום חוק כזה. ברור שמלבם בדוהו חברי המועצה בטונגוסקה ועשקוני בתוקף חוק, שלא היה ולא נברא.

בציצויסק נודע לי, כי בקירנסק שורר דוחק גדול בדירות, יען כי הבולשביקים תחת לתקן ולחזק בדקי הבנינים הממשלתיים מצאו לטוב לגרש את הבורגנים מנויהם ולרשת את בתיהם המשוכללים יחד עם הרהיטים וכל דבר חפץ הנמצא בתוכם ולהעביר שמה את המוסדות שלהם. יחד עם זה עזבו גם המושלים החדשים, המה הפועלים והחיילים, את בתיהם הדלים והרעועים בכפר או בפרבר ותקעו יתדם במרכז העיר; והבורגנים, המגורשים מבתיהם, דחקו איש את רעהו ונאלצו לשבת צפופים, שלש ארבע משפחות בבית אחד, ולאפות ולבשל בתנור אחד. על כן בחרתי להשאר בציצויסק ולחכות שם עד עונת האביב, עת ימס השלג ויבקע הקרח והנהר יפתח, ואז אוכל לנסוע באנית־קיטור למחוז חפצי. ראשית כל היה עלי לפנות בבקשה למועצת הכפר ולחזור על הדיאלוג העתיק של אברהם העברי עם עפרון החתי לאמר גר ותושב אנכי עמכם, ואתם תנו נא לי רשיון לקנות בחנות הצבורית צרכי מחיה בכסף מלא. אחרי שהבטחתי להם, כי אשב בקרבם רק עד ימי האביב, נתנו לי את הרשיון המבוקש. אז הסתדרתי בדירה ששכרתי לי, ואחר כך נסעתי לקירנסק לקבול לפני הועד המחוזי על מועצת טונגוסקה, שלקחה ממני כסף בזרוע. הועד הודה, שאמנם לא כדת לוקח ממני כספי, אך אין להשיב את הנעשה בשעת חרום כזו, שאנו חיים בה. בפחי נפש עזבתי את הועד וסרתי לראות את מכרי בעיר, והנה כולם מדוכאים ואובדי עצות. כחמשים משפחות יהודים נמצאו בקירנסק ובסביבתה. כולם חיו עד כה חיים טובים והתפרנסו ברווחה ממסחרם, בהביאם הנה סחורות שונות מאירקוטסק ובקנותם תבואת האכרים והצידים, בעיקר עורות חיה ובהמה. שלשה בתי חרושת של יהודים עיבדו עורות בהמה ועורות צבי ואיל והכינו מהם חומר לנעלים, לרתמה ולבתי־יד בשביל הפועלים, העובדים במכרות הזהב ובכל עבודה גסה. ואת עורות החיות יקרי הערך היאותים לפרוות, היו קונים לרבבות ומוציאים בעינם, בלתי עבודים, למכירה בירידים הגדולים באירביט, בניזני ובמוסקבה. עתה שבתו כולם; חדלו לקנות וסגרו חנויותיהם. גם היהודים היושבים בכפרים השליכו משכנותיהם ועזבו מסחרם ונוספו גם הם על תושבי העיר. כולם התכוצו ונאספו מסביב למרכז אחד, והוא ה״חברה למסחר ומרכולת הקואופרטיבית", שיסדו בהתאמה לשיטת המסחר החדש. המוסד הזה הביא לפעמים הצלה פורתא לאי־אלה מן הסוחרים, שהצליחו למלט חלק מסחורתם ולמסרו למחסן החברה, אולם תועלת מוחשית בתור עבודה תמידית, הנותנת שכר לבעליה, לא מצאו בזה.

מאין עבודה ועסקים החלו לבקר לעתים קרובות את בית התפלה המוזנח. שם שפכו את שיחם והביעו את מרת נפשם והגות לבם. זכרו את הימים הטובים שעברו והשתעשעו בתקוות טובות לעתיד; ומעלות רוחו, אשר לבא לפומא לא גליא בחוץ או גם בבית, המלא דיירים ואזנים לכל כותל, – את חביון מחשבותיו אלה גלה היהודי בשבת אחים לצרה בתוך כתלי בית ה', אשר עד כה היה עזוב ונטוש. ורק ב״ימים הנוראים" וב״יאהר צייט" היו באים שעריו.

הנסיון הורה להם עד כמה יש צורך ב״בית נאמן״ מיוחד להם, ויתארגנו ויבחרו ״ועד העדה״ בן חמשה אנשים: ראש העדה והועד, גזבר, גבאי בית הכנסת, גבאי בית הקברות ומזכיר העדה. אז נדברו גם על אודות בני הנעורים, שלא ידעו קרוא עברית, ויש שבשעת הצורך היו כותבים להם את תפלת ה״קדיש״ באותיות רוסיות, והם קוראים מעל הגליון את התפלה הארמית משמאל לימין בהברה סיבירית. הועד בקש ומצא מלמד להורות את הילדים סדר התפלות, ולחדר הלמוד הקצו את עזרת־הנשים. הזקנים שמחו לראות, כי לא אבד נצחם, כי יש תקוה, שבניהם ידעו לקרוא כהוגן את תפלת הקדיש אחרי מותם, ומהם היו גם כאלה, שזכו לראות עולמם בחייהם, הם אלה המאושרים, שבניהם הצטיינו ולמדו לשונם לקרוא ברכות ההפטרה בצבור. יותר מזה לא בקשה נפשם.

יומים שהיתי בקירנסק ושבתי לביתי לציצויסק, ויחד עם ארבע משפחות היהודים, הנמצאות שם, החילונו לעשות התכונה לחג הפסח הממשמש ובא. בשנה ההיא התפללתי בצבור כל ימי החג, ועונג רוחני הרגשתי הפעם בתפלת צבור, עונג שלא ידעתי זה שתים עשרה שנה, כל ימי היותי במאסר ובגולה על נהר טונגוסקה מלבד תפלה חטופה אחת בבואי פעם לציצויסק לשמחת תורה. גם יתר המתפללים היו שבעי רצון, כי גם המה רק לעתים רחוקות עלה בידם להתפלל בצבור, אם כי היה להם ״מנין״ בוגרים וגם ספר־תורה, אך לא תמיד נמצא להם מי שיעבור לפני התיבה ויקרא בתורה. מלבד זאת, הלא עד אז היו תמיד טרודים ועסוקים במסחרם ואיש לבצעו פנה, גם התחרו איש את רעהו ולא יכלו לדבר שלום ולהאסף יחד.

עבר הפסח והאביב הגיע, ומאירקוטסק החלו לבוא שמועות, כי מפנים רוסיה הולכים ובאים גדודי ציחו־סלובקים, וכי בהרבה מקומות היו להם תגרות עם חיל הבולשביקים. הידיעות היו מסוכסכות, לא ברורות, ועל כן היו מרגיזות ביותר. פקידי השלטונות בקירנסק התחילו לחשוד איש ברעהו, כי לא נאמנה רוחו עם המשטר הבולשבי, וכל דאלים אסר את מתנגדו בכלא. מבוכה נעלמה תקפה את הכל, הלב היה שרוי בין תקוה ופחד, והעיניים כלות לדעת מה ילד יום. באחד מימי הקיץ באה תלגרמה רשמית מאירקוטסק, כי פסק ממשל הבולשביקים בסיביר, והשלטון עבר לידי העם כולו, כמו שהיה קודם, ואשר על כן יש להקים על מכונם את מוסדות הזימסטבה בכפרים ומועצות האזרחים בערים. כל ערי המחוז והכפרים, אשר במעלה נהר לינה, מהרו למלא אחרי הפקודה הזאת ולהסיר עול הבולשביקים מעליהם. בקירנסק היו היהודים הראשונים לעורר להתקוממות, ולקריאתם נענו רבים מן העירונים וגם אכרים מן הכפרים הסמוכים. עד מהרה נלוה עליהם גם חיל המשמר, ויחדו אסרו בכלא את ראשי הבולשביקים ופקידיהם והקימו בעיר מועצת אזרחים, כמצווה עליהם מאירקוטסק. כן עשו בכל המקומות, שהגיעה לשם הידיעה, כי נוסדה ממשלה חדשה, ממשלת־עם חפשית.

רק העיר בודאיבה, הנמצאת במרכז מכרות הזהב, התנגדה למשטר הזימסטבה ולא חפצה לקבל מרותו. לחיל המשמר הבולשבי, שנמצא בעיר ההיא נספחו גדודי מתנדבים מן העובדים החוצבים במכרות ופלוגת חיילים שבאה מיאקוטסק, ויחדיו המה תפשו את כל האניות אשר במורד הנהר ויעלו להלחם בקמים על הבולשביקים. ערוכים למלחמה באו באניות לציצויסק ופה עמדו ובאו בדברים עם אזרחי קירנסק ודרשו מהם לשחרר את הפקידים הנאסרים ולהשיב להם את השלטון במחוז קירנסק. יחד עם זה איימו על האזרחים, שאם ימאנו למלא דרישתם זו, ילכדו את העיר בסערת מלחמה ויעשו שפטים במורדים, וכל הנמצא בעיר יהיה לבז. על זה ענו יושבי העיר, כי לשוא יאמרו לערוך מלחמה ולשפוך דם חנם, והיא לא תצלח, אחרי אשר עיר־הפלך וכל ערי־המחוז הודו במשטר הזימסטבה וגם נשלחו כשלשת אלפים קוזקים לעזרת קירנסק, ועצתם אמונה להבולשביקים לפרק נשקם ולבקש חנינה מאת הרשות החדשה. מפי פליטים, שנסו מקירנסק, נודע לקומיסרים, כי בראש התנועה נגדם עומדים צעירי הסוחרים היהודים, ואחריהם ימשכו העירוניים והאכרים. על כן הוציאו הקומיסרים קול קורא, כי הם הולכים ליסר את יהודי קירנסק על עון מרדם בממשלת הפועלים והאכרים ומודיעים בזה, כי האכרים, אשר יהיו לעזר למו ללכוד את העיר, תנתן להם הרשות לבוז את כל הסחורה, הנמצאת במחסני ״החברה הקואופרטיבית למסחר ומרכולת.״ בשתי אניות יצאו הבולשביקים מציצויסק כשלש מאות איש עם נשק וצידה להלחם על קירנסק, אך לא הרחיקו לכת, כי בעברם כעשר פרסאות החלו לירות על האניה הראשונה מן המארב מהחוף. רב החובל, העויין גם הוא את הבולשביקים ונפשו היתה מרה לו עליהם על אשר הכריחוהו לסכן חייו וללכת עמם, הוליך את האניה במהירות רבה לעבר הנהר השני עד שנדחפה אל היבשה ונהפכה על צדה והמכונה נשברה, והוא נס וימלט. החיילים נבהלו ויעזבו את האניה וינוסו ברגליהם לשוב ציצויסקה. למראה המנוסה הזאת שבה על עקבה גם האניה השניה, ובני העיר, אשר ירו מן המארב בהיותם רק מתי מספר, לא העיזו לרדוף אחרי הנסים וישובו העירה. האכרים, יושבי הכפרים הקרובים, שהתכוננו ללכת לעזרת הבולשביקים ולבוז את קירנסק, פשטו כעורבים על האניה הנשברה וישודו את כל הנמצא בה עד הבוקר.

עוד שני שבועות עמדו הבולשביקים בציצויטק עד אשר אספו די חיל לשוב להלחם על קירנסק. הפעם היו זהירים וישלחו לפניהם שתי פלוגות משני עברי הנהר לפנות את הדרך לפני האניות, למען תעבורנה בטח מהתנפלות פתאומית. לאט לאט צעדו קדימה בזהירות רבה עד בואט אל שפת הנהר מול העיר, ושם עמדו.

וקירנסק עיר פתוחה, לא בצורה, רק המים לה חומה, כי היא יושבת על אי, ומימי נהרות לינה וקירינגה יקיפוה סביב. אפס כי מעט היה מספר מגיניה, כי רבים מהאכרים, שנספחו על העירונים ועמדו בשורות המגינים, אחרי אשר קיבלו את מנת החיילים, בגדים ונעלים, נתפזרו לכל רוח ולא עמדו במערכה, וגם חיל־עוזר המחוכה מאירקוטסק לא בא עדיין. אולם היהודים והעירונים עמדו על המשמר בעין צופיה ולא נתנו לאויב לגשת אל העיר, ואך נראתה ספינה או סירה מצדו, ירה ירו בה ואלצוה לשוב אחור. כה עמדו אלה מול אלה משני עברי הנהר כשנים־שלשה שבועות עד אשר בא מצביא הקוזקים קראסילניקוב בראש גדודו. צעיר יהודי מקירנסק הלך לקראתו, ובמעלה הנהר הוליכו דרך רוכסי הרים, ויבוא על הבולשביקים מאחריהם ויתנפל עליהם פתאום. מהומה ומבוכה גדולה קמה בכל המחנה, ששכנה בטח ולא חכתה להתנפלות מעבר מזה. החיילים הנבהלים לא ניסו גם לעמוד בקשרי מלחמה וינוסו בלי סדרים בסירות ובספינה אחת, שנשארה להם לפליטה, ויתר האניות עם הנשק והצידה וכל הכבודה וגם מרבית הצבא נפלו בידי המנצח.

אכרי ציצויסק היו מתאספים בעת ההיא בכל ערב על שפת הנהר ומשוחחים על אודות מצור קירנסק. היו מוסרים איש מפי איש שמועות והשערות שונות על מצב הצרים והנצורים. מדברים ברוח קנאה באכרי הכפרים הסמוכים אל העיר, שהם יבואו ראשונה אל תוך העיר ויחלקו שללה, מספרים, שאכרי הכפר פולבינקה יצאו כמעט כולם עם הבולשביקים בתור מתנדבים, ומוסיפים מפי השמועה שגם נשיהם הולכים אחריהם עם שקים ריקים לנצל את העיר, ואין כל ספק, שאלה לא ישאירו מאומה. ככה היו יושבים ונדונים עד חשכה, זאת אומרת, עד קרוב לחצות־הלילה. כי באזור ההיא חשכת־הלילה תכסה ארץ בימי הקיץ רק זמן קצר לפני .חצות, וכעבור שעה־שתים אחרי חצות כבר יאיר הבוקר. באחד הערבים כזה, בשעה מאוחרת, ראו המשוחחים ספינה שטה מעבר קירנסק למורד הנהר ויקראו אליה וישאלו, מי שם אך איש לא ענה. והיא חלפה הלכה לה. האכרים תמהו והחליטו, כי קרה מאורע חשוב, ורבים מהם לא הלכו עוד הביתה וישארו ללון על שפת הנהר. כעבור זמן־מה נראו סירות מלאות אנשים, ואחדות מהן נגשו ומתוכן יצאו חיילי הבולשביקים. הם בקשו אוכל ותה ויספרו, כי התנפלו עליהם קוזקים במספר רב ועצום, ועל כן הם נסוגים לבעבור אסוף חיל חדש. אך אתא בוקר ולהקות פליטים באו רגלים, והמה הגידו לא כחדו, כי היתה תבוסתם שלמה ואין רפאות למכתם. המומים התרוצצו הנסים על שפת הנהר בחפשם סירות, גם שוטטו בחצרות לבקשן ויצעקו ויאיימו על האכרים ביום נקם על אשר החביאו את סירותיהם. ובהמצא איזו סירה והיתה מלחמת איש ברעהו, כי כל אחד התאמץ לתפוס לו מקום ולהמלט על נפשו. אחרי הלהקות החלו לשרך דרכם אחד – אחד הנחשלים אחריהם, מהם נפצעים וחולים. אלה לא רבו במי שהוא ולא דרשו מאיש מאומה, כי אם שאלו למעון הקומיסר־השוטר, ושמה באו ומסרו נשקם וישבו על הארץ כמנודים עיפים ויגעים. אחר הצהרים נראו שתי אניות יורדות מקירנסק, ועליהם חופפים דגלים לבנים־ירוקים. אנשי הכפר יצאו לקדם פניהן בכבוד, והאניות נגשו אל החוף להודע. אם יש פה פליטים ומתי עברו פה הבורחים? עשרים חיילים עלו על היבשה לשמור על השבויים, והאניות מהרו דרכן להדביק את הבורחים. בעוד שבוע באה הידיעה, כי נכבשה העיר בודאיבה ובראשי הבולשביקים עשו שפטים; ורבים מהם הוליכו אסורים בכבלים לאירקוטסק להעמידם שם לפני המשפט הצבאי, ותשקוט הארץ. אז הודיע שר הצבא קראסילניקוב במגילות עפות לכל האזרחים, כי ״מן הנהר הגדול – נהר וולגה – עד האוקינוס הגדול אין עוד לבנים ואדומים, כי אם אזרחים רוסים בני עם אחד."

 

לו) ממשלת קולצק    🔗

עוד טרם נודע טיבו של השלטון החדש, וכבר נראתה תנועת־חיים בכל המקצועות, בבואי לבקר את קירינסק לאחר המצור, מצאתי כי רוח חדשה לבשה את אנשי העיר. החנויות נפתחו, הדירות נעשו מרווחות, המשא ומתן התחיל להתפתח במרץ, וכל צרכי החיים, אם כי לא היו בשפע, אבל לא הורגש עוד מחסור גדול, כמו שהיה קודם. ועד העדה קבל אז מודעה רשמית מאירקוטסק, כי נוסד שם ועד לאומי, שתעודתו לעמוד בראש כל קהלות ישורון, אשר בסיביר, אורל וכל גלילות המזרח הרחוק, וקהלת קירנסק כתבה ידה אליו גם היא. לרגלי מות השוחט הזקן השתדלה הקהלה והביאה מאירקוטסק צעיר אחד משבויי האונגרים תורני ומשכיל, ויהי לשו"ב ולמוהל ולחזן, והועיל הרבה לסדור העדה ותיקונה.

מציצויסק עברתי עם בני ביתי לקירנסק והתעכבתי שם מאין אפשרות לנסוע דרך פלכי רוסיה הפנימיים מפני מלחמת האזרחים, שהתחוללה בעת ההיא על גדות הוולגה. מאפס מעשה בקירנסק, עזבתי שם את בני ביתי ולבדי נסעתי לאירקוטסק למצוא שם איזה עסק. ההצלחה האירה לי פנים, כי נזדמנה לי שם פרקמטיה, שבאה מיפן ומסין ושיש לה דרישה בקירנסק ובערבות הטאיגה. ושתי נסיעות באלה נתנו לי שכר טוב.

בהיותי באירקוטסק בחורף שנת תרע“ט נודע לי דבר הצהרת בלפור והתקוות הרבות והנשגבות התלויות בה. בשובי לקירנסק קראתי לאספה את כל היהודים והרציתי לפניהם על רעיון הציונות, החי בלב עמנו מיום גלינו מארצנו והעומד להתגשם כעת. כתורה חדשה היו הדברים לשומעיהם וימצאו הד חזק בלבותם. ככלותי לדבר קראו רבים: ״הבה נקח גם אנחנו חלק בתחית עמנו וארצנו!״ ובאותה האספה הרימו נדבות למעלה מעשרת אלפים רובל לגאולת הארץ, בערך שלשת אלפים דולר לפי הקורס בימים ההם. פה על המקום ייסדנו אגודה ציונית, וחבריה היו מתאספים בכל ערב לבית־הכנסת לשמוע פרק בציונות ובתולדות עמנו. ועד האגודה הפיץ במספר הגון את השבועון הציוני־הרוסי ״חיי היהודים”, גם יסד ספריה לעברית. ליהודית ולרוסית. חברי האגודה שמו לב גם ללימוד עברית וקבעו שכר למלמד ולשו“ב ללמד את הנערים ראשית דעת השפה. מן הועד הציוני באירוקטסק דרשנו וקבלנו פנקסי שקלים ובולים לטובת קרן הקימת, שהיו נקנים בחשק לב, ובמשך החורף ההוא נאספו כעשרים אלף רובל מחמשים משפחות היהודים אשר בקירנסק. רושם חזק מאוד עשה על כל היהודים הנשף, שערכה האגודה הציונית בליל ט”ו בשבט במועדון העירוני. תוכן הרצאתי, כי יום ט"ו בשבט חג הוא לישראל – ראש השנה לאילנות ולעצי פרי, המלבלבים לעת כזאת בארץ ישראל–היה לפלא בעיני יושבי סיביר, אשר בעת ההיא מגיע בה הקור ל־55 מעלות במעלות ראומיור, ובכלל יודעים ומכירים בני־סיביר הצפונית. רק אילני סרק, שנעים להתחמם לאורם.

אחרי ההרצאה הציגו מחזות מחיי היהודים בגלות. ובארץ ישראל, גם שרו שירי עם באידש ושירים לאומיים בעברית, וכל העם שומע ומתרגש ומוחא כף; וככלות הנשף הודו וברכו את הציונים על הרגעים הנעלים שאצלו להם.. אשר כמוהם לא ידעו עד היום ולא ישכחום נצח.

ימים טובים היו ליהודים בסיביר הימים הראשונים לשלטון האדמירל קולצ’ק, טובים בחומר וברוח. המסחר עם המזרח הרחוק, שנפסק בימי שלטון הבולשביקים, שב להתפתח, הלוך וגדול מיום ליום. הממשלה הכירה בתביעות היהודים, והאכרים נאלצו לשלם את העושק, אשר עשקו אותם. גם אני באתי אז במשפט עם החנות הצבורית במוגה על אודות שלשת האלפים רובל, שלקחו ממני בתור מס הרכוש, וכספי הושב לי.

הועד הלאומי באירקוטסק, בתור בא־כוחן של כל קהלות היהודים בסיביר ואורל, היה להן לפה לפני הממשלה ולמורה דרך בכל עניניהן פנימה. כן גם הועד הציוני המרכזי היה לתל־תלפיות, שאליו פנו כל האגודות הציוניות, המפוזרות במרחבי המדינה והמפורדים בדעות: בם ציונים כלליים, פועלי ציון, צעירי ציון, מזרחיים, ונלוו עליהם גם גרים הנמצאים במספר רב בעיר זימה והסביבה ונפוצים בכל הארץ. הציונים כוננו אז בתי ספר מתוקנים, ספריות ובתי־עם; יסדו אגודות ״המכבי״, ״החלוץ״ ו״גאולת הארץ״, והיו מוציאים לאור את השבועון ״חיי היהודים".

אפס כי לא ארכו ימי השלום והמנוחה בארץ. יועצי קולצ’ק ומתי סודו הסיתוהו לגרש מן הארץ את נבחרי האספה המיסדת, אשר בשמה לקח לו המשרה ותחת דגלה התקומם העם נגד הבולשביקים. אחרי כן סגר גם את בית המורשים של גליל סיביר ויהי למושל עליון בלתי מוגבל. במעשיו אלה חתם בעצמו על גזר דינו להשמד מן הארץ הוא וממשלתו. כי מאסו בו טובי העם ולא האמינו בו עוד ויעזבוהו לנפשו בסוד שרי צבאו – עבדי הקיסר שנוא נפש העם. מרבית השרים האלה תופשי השלטון היו אנשי רהב נעדרי כשרון ורודפי תענוגות; לבם הלך רק אחרי בצעם למלא תאוותם להון ולמשרה ואל מערכות המלחמה לא שתו לב. תוצאות הדברים היו, כי לא יכל קולצ’ק עמוד בפני הבולשביקים ונאלץ לעזוב את כל ככר הוולגה ולסגת אחור להרי אורל. גם מעבר להבאיקל היו הדברים יגעים, והאטמן סימיונוב, בראותו את רפיון המממשלה, כי רבה העזובה ואין עומד בפרץ, אסף לו גדודי ריקים ופוחזים ויהי להם לראש. הממשלה נאלצה להכירו לנציב בעבר הבאיקל, אך הוא לא התחשב עמדה והשתרר בשרירות לב בארץ ממשלתו. אז צץ מטה הזדון ושנאת ישראל הרימה ראשה בחצר השליט, ועתוני הממשלה החלו לעורר את העם נגד היהודים לבעבור הסב לבו משערוריות ראשי הצבא ורבי המדינה. יחד עם זה החלו כל משרדי הממשלה לקצץ בזכיות היהודים ולהרחיקם מכל משרה ועבודה ממשלתיות.

שנויי ערכין אלה הראו פעולתם בעולם המסחרי כי ירד ערך שטרות המדינה, ומחירי הסחורות החלו לעלות מיום ליום. בלכתי פעם ברחובות העיר באירקוטסק, נפגשתי במכר אחד, שבא זה עתה עם סחורה מוולאדיבוסטוק. הסחורה כולה עלתה לו עם ההוצאות כדי חמשה ושמונים אלף רובל. אני ועוד שותפים קנינו אותה ממנו במחיר מאה וחמשים אלף, ולמחר מכרנוה במאתים אלף רובל. אז החלטנו, ארבעה שותפים, לנסוע יחד לחרבין לקנות שם סחורה ולהובילה לאירקוטסק. באחד הימים בתקופת תמוז ישבנו ברכבת, ההולכת מזרחה. הקרונות היו מלאים אנשים ונשים, יהודים ורוסים, הנוסעים לקנות סחורה. ביום השלישי לנסיעתנו, כשאנו מצפים לבוא בעוד שעות אחדות למנדז’וריה עיר־הגבול, עמדה הרכבת בתחנת דאוריה, ותחת לנסוע הלאה, הסיעו אותנו הצדה, הרחק מן התחנה, סגרו את דלתות הקרונות וחיילים נצבו למשמר סביב. ידענו, שזאת התחנה הראשית של האטמן סימיונוב, ואחוזי חרדות חכינו לשמוע. מה יעשה לנו. כעבור שעה ארוכה נכנסו אל הקרון שלנו שני פקידי צבא עם שני חיילים ועפעפיהם בחנו את כל הנוסעים. באשה אחת ושני גברים נתנו עיניהם וישאלום, כמה כסף יש להם. אחד הגברים היה יהודי עשיר מקירנסק, והוא ישב על ידי, הוא ענה, שיש לו כמאתים אלף רובל. תשובת יתר הנשאלים לא שמעתי, אבל כולם נצטוו לקחת חפציהם ולצאת. בעוד רבע שעה שב אלינו היהודי הקירנסקי ויאמר לנו בלאט: ״אמרתי להם, ששכחתי פה מעילי ויתנו לי לשוב לרגע ועתה יכנס נא מי מכם עמדי לבית־הכסא פה ואמסור לו את הנמצא אצלי״. אחד מרעיו, סוחר יהודי, שארח לחברה עמדו מקירנסק, קם והלך אתו. המה טרם יצאו מהחדר, וחייל אחד בא וישאל: ״איה היהודי, שנכנס הנה לקחת את מעילו?״ רוסי אחד הראה לו את המקום. כראות החייל, כי בחדר נמצאים שני יהודים, צעק בקול: ״ככה הם היהודים הרמאים, על כל צעד הם מרמים אותנו!» ויוציא את שניהם ויוליכם אתו. כעבור זמן מה זזה הרכבת והסיעה אותנו הלאה למנדזוריה. מדאגה לגורל העשוקים, נתעכבנו יומים במנדזוריה ושלחנו עורך דין לדאוריה להשתדל לטובתם. בשובם ספרו לנו, כי חפשו ובדקו היטב בכליהם ולקחו מהאחד יותר משש מאות אלף ומהשני תשעים אלף רובל. כן עשו לכל המוצאים מהרכבת כנחשדים בהעברת סכומים גדולים, ויגזלו ביום ההוא הרבה מיליונים. קצין אחד הסביר לעשוקים, שזה נעשה בתוקף החוק, שניתן בימי אלכסנדר השני, שהרשות לכל נתין רוסי להוציא לחוץ לארץ לא יותר מחמש מאות רובל, וחסד עשה להם סימיונוב, שהחזיר לכל אחד מהנגזלים המשת אלפים רובל. לאחדים מן הנוסעים, אשר הוכיחו, כי החוק הזה כבר עבר ובטל, הראו על תל הנראה מחלון המשרד, והעידו בם, כי תחת התל הזה מונחות עצמות יודעי דת ודין, המעיזים להורות הלכה בפני פקידי השלטון ולהתמרמר על מעשיהם. המתאוננים בשמעם כדברים האלה נאלמו דום.

בימי שבתי במנדזוריה בקרתי את מוסדות הקהלה הקטנה המקומית ושמחתי לראות שם בית־ספר עברי מתוקן ומשוכלל, והשפה העברית שלטת בו כמו בשעות הלמודים כן גם בשיחות־חולין. המורים הגידו לי, כי בני עדתם כולם פליטי רוסיה, מתיחסים בחבה מיוחדת לציונות ולתרבות העברית. עוד יתר שאת לקהלת חרבין, שהיא הקהלה היותר גדולה והיותר משוכללת במזרח הרחוק. בניני בית הכנסת והגמנסיה העברית יפים ונהדרים מאוד. על אופק המזרח הרחוק הזהירה בימים ההם קהלת חרבין ככוכב מבריק במוסדות הצבוריים שלה החשובים ובאגודה הציונית שלה המסודרת והפעילה.

בשובנו לאירקוטסק מצאנו את המצב המדיני והמסחרי הרבה יותר גרוע משהיה, כי בינתים גבר האויב, הבולשביקים עבר כבר את הרי אורל ופרץ לפלכי סיביר. ערך שטרות המדינה ירד פלאים והיוקר האמיר עוד. המון העם התמרמר ברמה על הספקולציה, ולא בסתר הביע חפצו, כי יבואו הבולשביקים וישימו קץ לה. הסוחרים התחילו להטמין את סחורתם ולא אבו למכרה בשטרות, יען כי הבולשביקים הכריזו, שהם יחרימו את שטרות קולצ’ק ולא יחליפום באחרים. אי לזאת החלטנו אני ושותפי שלא למכור סחורתנו באירקוטסק ולשלוח אותה למחוז ווילויסק, פלך יאקוטסק, כי שם היאקוטים ילידי הארץ מתעסקים בציד חיות ובחפירות במכרות זהב ונוכל להחליף שם את סחורתנו בעורות ובזהב.

באלול שנת תרע"ט יצאתי מאירקוטסק ולאחר חג הסוכות פרקתי את הסחורה בכפר מוריה על נהר לינה. וברדת השלג העברנוה אני ושותפי לעיר סונטר, אשר במחוז ווילויסק. ואמנם לא שגינו ברואה: נהרו אלינו קונים מכל עברים והביאו לנו תמורת סחורתנו זהב ופלטינה. ועורות חיות יקרי ערך.

בעודנו עושים כה וכה, ושמועות מרגיזות באות, כי מהפכה חדשה מתחוללת, אך אין מי יודע דבר לאשורו, כי שבתו הדואר והטלגרף. לבסוף באה ידיעה רשמית באמצע חודש דצמבר, כי נפלה ממשלת קולצ’ק ושלטון הבולשביקים קם מחדש. אנחנו הספקנו להחביא הרבה עורות וחפצים יקרי הערך, אך השותפים שלנו באירקוטסק כתבו לנו, כי כל העורות שלנו מכורים לפירמה האמריקנית ״וולפסון ושותפיו״, שגם הממשלה מכרה לה את כל העורות שלה תמורת סחורות אמריקניות, שהפירמה הנזכרת ממציאה לרוסיה, ובטוחים הם שותפינו, כי לא תאונה אלינו רעה. לפי המדובר בין שותפינו ובין הפירמה והממשלה, עלינו למסור את העורות שלנו לפקידי הרשות ולקבל מהם שוברות על שם הפירמה, והיא תשלם לנו לפי השוברות, ולה יהיו דין ודברים עם הממשלה על פי החוזה אשר ביניהן. יחד עם זה הזהירו אותנו שותפינו לבל נחביא ולבל נבריח את העורות, כי בהמצאם טמונים יחרימו אותם ועוד ישימו עונש עלינו.

על פי ההוראה הזאת מסרנו את העורות לפקידי השלטון החדש, אשר לא אחרו מבוא לדרוש אותם, וקבלנו שוברות על שם הפירמה וולפסון כמצווה עלינו. אולם לא היה כל שכר לפעלנו, כי לא עמדו הבולשביקים בדבורם ובוטל החוזה בינם ובין הפירמה האמורה וכל כספנו ירד לטמיון. הסחורה אשר בדרך היתה לשלל לגדודים המשוטטים בארץ, ואשר במחסן החרימו הקומיסרים; הכסף המזומן בשטרות קולצ’ק אבד ערכו לגמרי ויהי כחרס הנשבר; ומן הזהב שהצלנו ושלחנו לשותפינו בדרכים שונות נתקבל רק חלק ורובו הלך לאיבוד. הנה כי כן יצאנו נקיים מרכושנו, וכמעט ריקם שבנו איש לביתו בקיץ שנת תר"פ.

 

לז) מגלות למולדת    🔗

בעזבי את קירנסק היתה כולה שקועה במסחר, הומיה ועליזה, ובשובי מצאתיה אבלה ושוממה. המושלים החדשים שסו ויבוזו את כל הסחורות, שנמצאו בחנויות ובמחסנים של אנשים פרטיים וגם של החברה למסחר ומרכולת הקאופורטיבית. החיילים האדומים היו עוצרים ברחובות־העיר בהולכי־בטח ופושטים מעליהם את אדרתם וחולצים נעליהם מעל רגליהם ועוזבים אותם יחפים וכמעט ערומים בשלג ובקור. ככלותם לשדוד בחנויות וברחובות החלו לחפש בבתים ויקחו רהיטים ובגדים וכל כלי־חפץ. מלבד זאת הטילו מס על כל אזרחי העיר וישימו בכלא את בעלי־הבתים או את בניהם, איש אחד או שנים לבית, עד אשר ישלמו כסף הענושים, ככל אשר שתו עליהם. עוד זאת עשו בערמה, כי גרשו את הבורגנים מנויהם לדירות אחרות, ובעת אשר המגורשים היו מעבירים את חפציהם היו בודקים אותם משרתי הועד המיוחד וגוזלים כל דבר־חפץ, המוצא חן בעיניהם. הועד הלז נוסד בתבנית האינקוויזיציה הזעומה ומרבית חבריו מבית־האסורים יצאו למשול, חבר גנבים ומרצחים, אכזרים אשר לא ידעו רחם. בלילה היו באים אל הבתים בשם השלטונות לחפש נשק וקונטר־רבולוציונרים, בודקים בחורים ובסדקים, שוברים את התנורים וחופרים בקרקע הבית ובמרתפים, וכל דבר יקר יקחו למו. היו אוסרים אנשים חפים מפשע ונקיים מכל חשד ומענים אותם באכזריות נוראה: מכים בשבטים עד זוב דם, דוקרים בשרם במחטים, מציגים יחפים על קרח וכדומה; וכל זה לשם חקירה ודרישה להוציא מפי הנחקרים היכן טמנו כספם וזהבם, שלפי החוק הם מחויבים למסרם לממשלה. מדי יום ביומו נודע שבלילה אוסרו עשרות אנשים, וכל אחד האזרחים בשככו לישון בלילה על יצועו לא היה בטוח, אם אור הבוקר לא ימצאהו אסור בכלא. זכרו לה הבולשביקים לקירנסק את אשר התקוממה להם בשנת תרע"ח ויעשו בה נקמות. רבים המיתו מיד ורבים שלחו לאירקוטסק לעמוד שם למשפט. גם המצב הכלכלי היה בכל רע. באין סחורה לקנות בעיר, חדלו האכרים להביא תוצרתם, וירב המחסור בצרכי אוכל. דממת מות שררה בחוץ ובחדרים־חושך אפלה באין נרות ונפט. נוראים היו לילות החורף הארוכים מן השעה הרביעית בערב עד השמינית בבוקר למחרתו באפס אור, ולעתים גם בלי גפרורית. כל העם, כגברים כנשים, מחויבים היו לעבוד, ככל אשר צוו עליהם הקומיסרים, ולחם ויתר צרכי אוכל היו נותנים לעובדים במדה מצומצמת. לא היה די עצים להסקה בשעה שהמדחום הראה יותר מחמישים מעלות מתחת לאפס. שטרות הממשלה הבולשובית לא נחשבו למאומה, כי לא נמצא דבר לקנות במחירם, ותוצרת האכרים אפשר היה להשיג בחשאי רק תמורת כלי בית ובגדים. בדמעות שליש היו תושבי העיר מוציאים ונותנים את שרידי כתנותיהם, מכנסיהם ואדרותיהם להציל נפשם ונפש עולליהם מרעב ומקור. נפשות ביתי היו שלש, וכולנו עבדנו: אני במשרד האניות, אשתי – מורה בגמנסיה ובתי – כותבת במכונה במשרד הצבא, ומניות שלשתנו לא ספקו צרכינו, ונתתי בעצים ובלחם אדרת־שער ושמיכה ועוד בגדים שלי ושל אשתי.

ומוסדי־הצבור גם הם רוע התרועעו. הועד הלאומי באירקוטסק נסגר, וניתק החבל המקשר והמאחד את כל הקהלות. גם על הועד המרכזי הציוני נאסר להמשיך פעולתו, וכל האגודות התפרדו ותמס הלכו באפס עבודה. בית הכנסת בקירנסק היה ריק מאדם אפילו בשבתות, כי העם היה קרוא לעבודת הממשלה, והזקנים, הפטורים מעבודה, התיחסו בביטול לתפילה בצבור מכיון שאין נרות להדליק לפני התיבה. קופות הצבור והקופסאות, הדבוקות לכותלי־הבית, היו מלאות שטרות המדינה למאות אלפים, ולא היה בהם כדי לקנות עצים ומים בשביל בית הכנסת וכדי לכלכל את השו“ב ואת המלמד ואת השמש, שעל העדה פרנסתם רוח של יאוש ואדישות תקפה את כולם וקפאון שרר בכל המקצועות. בתור מזכיר העדה הייתי קורא לפעמים את הקהל להאסף ולהועץ כיצד לגדור הפרצות, והנאספים היו מתנדבים להביא מים ומעט עצים וחפצים הראויים לחליפין, אך כל זה היה נעשה בעצלתים, בלי רוח חיים. רק פעם נראתה התעוררות עזה בעם, אשר הוכיחה, כי נר אלהים טרם יכבה בלבו. זה היה בסוף החורף שנת תרפ”א. פקידות המחוז הבולשבית הודיעה, שלפי החוק עוברים כל בתי־התפלה וכל חנמצא בם לרשות הממשלה וכרכוש העם כולו יחשבו, ולפיכך דרוש לערוך רשימה פרטית מכל השייך לבית הכנסת ולמסרה לקומיסר המחוזי, והוא מצדו מוכן להחכיר את הבית ואת כליו ורהיטיו לפי הרשימה ליהודים ההם, אשר יכתבו ויחתמו בעוד מועד, כי הם חפצים להשתמש בהם, והנם ערבים שהכל יהיה בשלמות ולא יגרע דבר. ומלואים למודעה הזאת הגידו לנו בעל פה, שאם נתרשל לקדם את פני הרעה, יכבשו פקידי הממשלה את בית־הכנסת ואנחנו נהיה מן הצועקים ואינם נענים. אך נודע הדבר בקהל, נבהלו נחפזו הכל. רבים געו בבכיה ויקראו: ״הבו עצה ופלילה לבל תאבד הנחמה היחידה, שנשארה לנו״. כאשר הגיעה השעה לחתום על כתב־הבקשה מהרו כל בני העדה הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם מבן שמונה עשרה שנה ומעלה להקהל ולמלא חובתם ברגש ובלב שמח, ויביעו תודה וברכה לועד העדה על אשר נזדרז להקדים רפואה למכה.

אל תוך חשכת האפלה, אשר הקיפה אותי, היו חודרים לפעמים קווי אור נוגה מדי הייתי מקבל מכתבים מארץ ישראל מבני, שהיו קוראים אותי ומאיצים בי למהר לצאת מתוך ההפכה ולבוא אליהם לארץ־הצבי. התקוה, שבזמן מן הזמנים ימלא חפצנו זה, היתה לנחמה לי ולביתי בימי ענינו ומרודנו, אך לדאבוננו לא היתה אפשרות להוציאו אל הפועל בימים ההם, כי עבדים היינו לבולשביקים, והם לא נתנו לעזוב את הארץ לאנשים, אשר יכשרו לעבודה. רק בשנת תרפ"ב עלה בידי להשתחרר מעבודת הממשלה ולקבל תעודות שחרור לאשתי ובתי, ואז חשתי לשום לדרך פעמי.

בערב ראש חודש סיון תרפ"ב, אך נפתח נהר לינה יצאנו מקירנסק אני ואשתי ובתי באנית־קיטור הראשונה, ההולכת למעלה הנהר. באניה הזאת נסעו מקירנסק לאירקוטסק עוד ארבע עשרה משפחות יהודים, כי נשמע שיש שבר באירקוטסק וכבר הורשה שם לעסוק במקח וממכר, בעוד אשר בקירנסק עוד לא הותרה הרצועה. את חג השבועות חגונו בכפר זיגלבה, ששם ישבו שמונה משפחות יהודים. הם קבלו אותנו בידידות רבה ושמחו לבואנו לימי החג, כי היה להם ספר־תורה, אך לא נמצא בקרבם איש יודע להתפלל לפני התבה ולקרוא בספר, ובגללנו נתנה להם האפשרות לסדר תפלה בצבור כהלכתה. בזיגלובה שהינו ימים אחדים עד בוא ספינה קטנה להעבירנו במי אפסים עד הכפר קאצוג. משם, מקאצוג, לאירקוטסק נוסעים בעגלות ועל כן עשינו פה עשרה ימים וחכינו עד שתבוא אורחה גדולה כדי לנסוע בשיירה, כי היו אז הדרכים בחזקת סכנה. שלש משפחות יהודיות, שלא חפצו לחכות ומהרו לנסוע, נפלו בדרך בידי שודדים, אשר גזלו מהן את כל מטענן. אחד השדודים ספר לי אחר כך באירקוטסק, שנס גדול התרחש לו בקשר עם השוד ההוא, כי היו לו מטילי זהב טמונים במכונת תפירה, אשר הוליך אתו. ויהי כאשר הטעינו השודדים את כל חפציו על עגלותיהם הם ויקחו גם את המכונה, התעורר עליהם עגלונו של השדוד, אכר מסביבות קאצוג, בתוכחת חַמה: ״הלא רואים אתם, כי לאיש הזה שתי בנות, והן תופרות ומוצאות מחיתן בעמל כפיהן, והנה המעט מכם כי גזלתם את כל אשר להן, ולקחתם גם את המכונה, אשר תוכל להמציא למשפחה הזאת לחם צר בבואם העירה, הלא במעשכם זה תכריתו אוכל מפיהם גם לימים יבואו, והעון הזה לא יכופר לכם לעולם.״ אמרי יושר אלה נכנסו ללבות השודדים וישיבו את המכונה לבעליה.

לאט, לאט עשינו דרכנו לרגל עגלות־משא אשר בשיירה, ואחרי נסיעה שארכה שמונה ימים באנו לאירקוטסק בעשרים וששה לחודש יוני. משם נסענו ברכבת משרכת דרכה לפנים רוסיה. בששה עשר ביולי עברנו את הרי אורל ובאנו לאירופה, אשר זה ארבע עשר שנה עזבתיה בלי חפץ ולא האמנתי כי אשוב אראינה עוד, ובעשרים ושלשה ביולי באנו למוסקבה.

יותר משני חדשים ישבנו במטרופולין האדומה ולא באשמתה. לשכת החשאין נתנה לי רשיון לקבל תעודת מסע לחו“ל בלי עכובים. גם הקומיסריון לענייני חוץ לא עצר בי, ובמשך שבועיים היתה התעודה כתובה וחתומה כדת. אבל אז החלה פרשת הוויזות: הקונסול הבריטי פסל את רשיון הכניסה שנשלח לי מארץ ישראל ודרש מהדורה חדשה, והקונסול הפולני מאן בכלל לתת לי לעבור גבול ארצו, ואחרי הרפתקאות שונות יצאנו ממוסקבה בשלשה־עשר בתשרי תרפ”ג. עברנו דרך לטביה, ליטא, גרמניה. אוסטריה, יוגוסלביה ואיטליה, ובשבעה־עשר לחודש חשון שנת תרפ"ג באנו סוף סוף למחוז חפצנו, לעיר הקודש – לירושלים.

 

לח) תעודות רשמיות    🔗

בארכיון של דפרטמנט המשטרה בפטרבורג נמצאו שתי תעודות־חרש על אודות החפוש בביתי ומאסרי. התעודות האלו הופיעו בתרגום עברי ב״ידיעות הארכיון והמוזאון של תנועת העבודה" חוברת ב' (תל־אביב תרצ"ה) עמ' 14–18. וזה תכנם:

ראש השלטון הפלכי של הזנדרמים בפולטבה 3 ביולי 1906,

העתקה סודי בהחלט.

בהוספה לידיעה על ידי טלגרמה מיום 29 ביוני זה 206 No אני מודיע כדלקמן.

בלילה מ־27 ל־28 ביוני זה לקח העגלון איבן בן לוקה מורגון נוסע מגן הפקידים ויוליך אותו לרחוב סרטנקה.

הנוסע שהגיע כמעט לקצה הרחוב, ירד מהעגלה ואחרי שלחו את העגלון הלך הלאה רגלי.

זה עורר, כנראה, את התענינותו של מורגון. הוא עקב את הנוסע ובמקרה ראה בחלון הבית העומד על קצה המדרון בחדר המואר אנשים אחדים, גברים, כשהם פתחו מזודות, הוציאו משם אקדוחים, קלעו בהם ואחר כך הסתכלו באיזה מין כדורים.

מורגון התמלא פחד. נסע מהר מן הבית והודיע על כל אשר ראה לשוטר קורילק.

אחרי שנמסרה הרצאה על כך לשר המשטרה בפולטבה נעשה, לפי פקודתו של זה, בשעה 2 בצהרים של יום 28 ביוני חפוש באותו מקום.

כפי שנתברר שייך אותו בית לדצנקו והדירה – ליהודי הירש נפתלי בן ראובן שימשלביץ, הגר שם ביחד עם אשתו השניה דבורה בילה בת ליב שימשלביץ לבית קופיליוביץ ועם ילדים גדולים: יצחק, אהרן, שולמית.

באמצעות החפוש בדירה לא נמצא נשק ואף לא ילדי שמשלביץ, רק נמצאו בחפצי השמשלביצים השבונות על קנית נשק וכדורים לאקדוחים בכסף בסך 1990 רובלים, שנתקבלו מן הצבור, וחליפת מכתבים רחבה, המוכיחה על שייכותם של השמשלביצים למפלגת הפועלים הסוציאלדמוקרטית היהודית ״פועלי־ציון".

בשעת החפוש שנעשה תיכף לכך במחסן השייך לאותו שמשלביץ נמצאה צלוחית שבה היתה ארוזה פצצה ממולאה עטופה בצמר גפן, ובאדמה עוד צלוחית כזו עם דינמיט.

על סמך מה שנתגלה הודיעו לי פקידי המשטרה ועל ידי נשלח שר הגדוד חריפוב לשם המשך החקירה.

הבדיקה הנוספת של הדירה גלתה קופסה עם בדיל ומסמרים, עשר קופסאות פח, אשר באחת מהן נוקב חור, מספר הגון של תעודות־כסף, ובמחסן – שתי קופסאות. שהיו טמונות עד רבע בתוך האדמה, שתי חביות ותבה עם צלוחיות שונות.

מסבת השעה המאוחרת והצורך לבדוק לא רק את כל המחסן, כי אם גם את כל המחסנים הסמוכים השייכים לאנשים אחרים, נתן סגן שר הגדוד חריפוב פקודה מתאימה על הזמנת משגיח ומשמר לשם שמירה במשך זמן הלילה. ובעלי הדירה והמחסן נאסרו ובהתאם להחלטה הובלו לבית הסוהר שבפולטבה, ועל חפוש ילדי שמשלביץ ניתנו פקודות.

ב־29 ביוני, מבעוד בוקר, נמסרה בהתאם לפקודת קטגור בית־המשפט המשכת הפעולה לחוקר לענינים החשובים ביותר, ואת סגן שר הגדוד חריפוב בקשו לסייע בשעת החפוש וברור ההסתדרות ״פועלי ציון".

אחרי זאת הוצאו בשעת החפוש במחסן שתי קופסאות, אשר בהם נמצא ארוז דינמיט בכמות של 30 פונטים.

גנרל־מיור (חתימה)

לדפרטמנט של המשטרה

* * *

העתקה. סודי.

מיניסטריון לענייני פנים

שר הפלך בפולטבה

משרד

שולחן סודי

5 ביולי שנת 1906

N^o 1515

עיר פולטבה

למיניסטר לענייני פנים

ב־28 ביוני נתקבלו על ידי המשטרה ידיעות פרטיות, כי בעיר פולטבה בבית דצנקה ברחוב סרטנקה בדירת היהודי הירש נפתלי בן ראובן שמשלביץ נמצאים נשק ופצצות. אותן הידיעות נמסרו מיד על ידי הפולצמיסטר לראש ההנהלה הפלכית של הזנדרמים בפולטבה, שהודיע על ידי סגן הפריסטב פטרוב בעל פה לפלוצימסטר, כי למקרה שהידיעות שנמסרו ראויות לאמון ויש בטחון, כי הנשק לא הוצא עדיין מבית דצנקו, על המשטרה לעשות חפוש ואם אין הדבר כך – עליה להסתפק בהשגחה.

אחרי התיעצות הפוליצמסטר עם הקטיגור של בית המשפט הגלילי בפולטבה נגשו פקידי המשטרה לחפוש בבית שימשלביץ באותו יום, והנה נתברר: דירת שמשלביץ היא בת 6 חדרים, עם מסדרון ומטבח. בחדרים אלה גר שמשלביץ עצמו, אשתו דבורה־בילה, הבת שולמית והבנים יצחק בן 21 ואהרן בן 19. בבגד, השייך לבנו של שמשלביץ יצחק נמצאו בכיסים: 1) מכתבים על שם האהרון בכלל זה 10 ברוסית ו־6 ביהודית, אשר בהם מדובר על ארגון אגודות פועלים, משלוח אקדוחים ועל הגנה. 2) חשבון בלי שם על קבלת אקדוחים בני שיטות שונות, בכלל זה גם בראונינג; על קנייתם של אלה וכן גם על נסיעות הוצאו 1990 רובלים. זמן כתיבת החשבון לא צוין. ניכר רק, כי ההספקה האחרונה של האקדוחים חלה בחודש פברואר שנת 1906. 3) הערה על הדפסת עלונים ומעטפות. 4) לוח קטן עם חלק של אקדוח בראונינג ו־5) קונטרס: ״האידאל הסופי של הסוציאליזם״ הוצאת צרנוב. במזודתו של אותו יצחק שמשלביץ עלון לראשון למאי, לכל הפועלים הוצאת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית ״פועלי־ציון״, 9 מכתבים ברוסית ו־6 ביהודית, 4 הערות על פסות נייר, חשבון על סחורה בלתי ידועה על סך 94 רובלים 26 קופ. ו־3 קבלות של מחלקת הדואר והטלגרף בפולטבה. במגרת שולחנם של אהרן ויצחק שמשלביץ נמצאו עלונים ״החלטות הקבוצה הסבסטופולית של ״פועלי־ציון", הערות על פעולת הועדים הגליליים, החלטות, פספורט תורקי, רשימות שונות, קופסה של חצי ליטרה תה ובה מסמרים וחתיכות עופרת. קופסה של גפרורים שודיים עם שברי־פצצה, ו־7 כדורים ממולאים בשביל מונטה כריסטו.

במחסן הנמצא ברשות שמשלביץ מימין הכניסה באדמה תחת הקיר בעומק של חצי ארשין נמצאה צלוחית עם כסוי של אבץ, אשר בתוכת נמצאה לוטה פצצה. משמאל תחת הקיר באותו עומק נמצאו גובות של ״דינמית נובל״ מבית החרושת השליסלבורגי לאבק שריפה עם כתובת על כל גובה: 86% ניטרוגליצרין, 7% ניטרוציללואיד, 6% סליטרה, 1% בליעה בס"ה 100%.

על תוצאות החפוש הודע לסגן ראש ההנהגה הזנדרמית הפלכית בפולטבה, סגן שר הגדוד חריפוב, אשר לידו נמסר בבואו כל מה שנמצא, ביחד עם הפרוטוקול שנערך. לרגלי מציאת חומר מפוצץ נפסק החפוש עד בואם של מומחים שהוזמנו, ומכיון שבינתיים הגיע זמן בין השמשות נדחה עד יום מחר והמחסן שבו נמצאו החמרים המנויים הוקף משמר צבאי.

בשעת המשך החפוש ב־29 ביוני במחסן הנזכר נמצאו באדמה בעומק של ארשין בערך שתי צלוחיות בנות 10 ליטרה, המכוסים למעלה במלט והמלאים גובות של ניטרוגליצרין, 5 קופסאות של חצי ליטרה של קקאו האחת מהן עם חור נקוב בקרקעיתה, כנראה לשם העברת הפתילה.

בעלי־הדירה שמשלביץ ואשתו נאסרו ונמסרו לרשות ההנהגה הזנדרמית. בניהם ובתם נעלמו תחלה, אולם אחר כך בא הבן הצעיר והבת לראיון עם ההורים ונאסרו מיד. את הבן הבכור מחפשים.

על כל האמור לעיל אני מוסר חשבון להוד מעלתו בתור הוספה לטלגרמות מ־291 ו־301 ביולי מס. 1970 1979 1984.

שר הפלך (חתימה) קניאזב

מנהל המשרד (החתימה אינה ברורה)

נכון (החתימה)

המחבר במסיבת משפחתו בירושלים

מימין לשמאל: באמצע – בנו של המחבר יצחק בן צבי, אם המחבר, המחבר, אשתו דבורה.

למעלה – כלת המחבר רחל ינאית, בנו אהרן ראובני, כלתו שרה, בתו שולמית, חתנו י. קלוגאי.

למטה – בת המחבר דינה, נכדיו עמרם ועלי בן צבי.