רקע
יהושע השל ייבין
מנפתולי דרך הגאולה

1

(מעט היסטוריה)

 

א    🔗

מקובל בין כותבי קורות ישראל: התנועות המשיחיות שקמו בעם הן תוצאות הרדיפות והשחיטות הגדולות שבאו עליו. הנחה זו נעשית כמעט לאמת שאין להרהר אחריה. וכותבי הקורות מסתמכים על העובדות: תנועת דוד ראובני באה אחרי גירוש ספרד, שבתי צבי – אחרי שנת ת"ח, וכו‘. שוכחים, שעובדות אלו אינן מוכיחות כלום. הרי כל קורות ישראל הן שלשלת אחת של שחיטות ורדיפות (עיין, למשל, ב“ספר הדמעות” של ברנפלד). בכל מקום שנעשה את החתך בשטח⁻הזמן של הגלות – אנו נתקלים ברדיפות ושחיטות. אבל תנועות משיחיות לא באו אחרי כל רדיפה ושמד. תנועה משיחית לא קמה אחרי מסעי הצלב, אחרי השמדות של המגפה השחורה וכו’. סימן, שקשר זה אינו מוחלט כל כך.

אבל אם נעיין ביתר תשומת⁻לב בקורות התנועות המשיחיות, נראה שכמעט כולן הצטמצמו בתקופה אחת קצרה: מן המאה הט“ז ועד היום הזה. ולהפך, במשך אלף וארבע מאות שנה מחורבן ביתר ועד חורבן המרכז בספרד, זאת אומרת: במשך שלושת רבעי שטח⁻הזמן של הגולה, לא קמה שום תנועה משיחית מקיפה, אם לא נביא בחשבון את זו של דוד אלרואי, שלא יצאה מתחומי אסיה המערבית ולא השפיעה על מרכזי היהדות באירופה. כל השחיטות והשמדות – האסונות שגורמים באופן טבעי לכל ציבור אנשים, מתוך חפץ הקיום, לחפש לו שינוי בחייו – לא עוררו את היהודים ל”דחוק את הקץ" ולבקש להם הצלה.

להבין זאת נוכל באופן פשוט: במשך אלף וארבע מאות השנה לא ניסו היהודים לגאול את עצמם לא מפני שלא היה להם הרצון לכך, אלא מפני שלא היתה להם שום יכולת: לא היו אז שום סיכויים לגאולה. וסיכויים כאלה לא היו אז, מפני שבמשך הזמן ההוא רדה באירופה האינטרנציונאל הקאתולי. מעבר לחומות הצינוק הזה, ששמו: הכנסייה הקאתולית, לא היה כלום; מפני שעם חומות אלו נגמר עולם היישוב בזמן ההוא. ודאי שבתקופה ההיא לא היה שום צל של אפשרות להיגאל; ומשום כך לא קמה שום תנועה משיחית בישראל.

להפך, מתחילת המאה הט“ז עומדים אנו בתוך שורה של נסיונות, בלתי⁻פוסקים כמעט, לגאולה. מימי דוד ראובני ועד הרצל. כי אז החלה התחדשות כל הלאומים באירופה; התגליות הגדולות הרחיבו את גבולות היישוב עד מלוא היקף כדור הארץ, והפכו את כל הכנסייה הקאתולית לאפיזודה לא⁻גדולה בעולם מורחב זה; הרפורמאציה ערערה את כיסא האפיפיור, ובפני האדם בעולם זרחה האפשרות לחשל לו בידיו את גורלו. התפרצות של כוחות⁻לבלוב אלה מוכרחה היתה לעורר תסיסה גם בתוך הגיטו. ועד כמה שהרעיון על גאולה עצמית היה אפיקורסי (“אסור לעלות בחומה”), הרי רעיון אפיקורסי זה חייב היה להיוולד: הנה כל העמים לוקחים את גורלם בידיהם, ואנו ראשנו נתון תחת פטיש המאורעות. למה לא ננסה גם אנו לקחת את גורלנו בידינו?! ורעיון אפיקורסי זה הוא שהוליד את כל מחפשי “אבן⁻החכמים” של הגאולה. תסיסה זו לגאולה התלבשה בחלום הצבאי של דוד ראובני; בנסיון של ר' יעקב בירב להקים את אחדות האומה על ידי חידוש הסמיכה; ביסוד השיטה של האר”י, שכל אדם מישראל יכול לסייע להבאת המשיח על ידי תיקון מעשיו (רעיון חדש, המיוסד על האמונה בערך האקטיביוּת של האדם, לעומת החכּיון הפאסיבי שמקודם); בחזון המלכות של שבתי צבי ובקריאה לשחרור⁻הבשר של יעקב פראנק. ואם עד המאה הט"ז לא היו שום נסיונות להתחדשות, הרי מן המאה הזאת ואילך אנו נכנסים לתקופה של תסיסות משיחיות בלתי⁻פוסקות. נכון יותר: לתסיסה משיחית אחת, המתפרצת לפעמים בתבערה ענקית ולפעמים נכנסת למחתרת – אבל בעצם היא תנועת⁻התחדשות אחת, נסיון אחד להפוך את גלגל ההיסטוריה העברית לצד חירות העם – תנועה שהתלבשה בכמה חוזים בודדים, אבל משום כך לא חדלה מלהיות אחת ביסודה, זורמת בזרם בלתי פוסק לכיוון אחד בכל ירידותיה וגאיותיה.

וברור לנו אם כן: התיאוריה על הקשר בין התנועות המשיחיות והרדיפות אינה נכונה: שהרי אין כאן שום התאם הכרחי בזמן. התנועות המשיחיות בישראל מקבילות לתקופת ההתחדשות אצל העמים, החל מן הרנסאנס. כלומר: תנועות אלו הן תופעה טיפוסית של הרנסאנס – ביטוי לרצון⁻ההתחדשות, שלבש צורות מיוחדות והגיע לסירוסים מוזרים כאן – בתנאי הגיטו האיומים.

 

ב    🔗

רק פעם אחת נפסקה תסיסה משיחית זו –במאת השנה שבין אמצע המאה הי“ח ואמצע המאה הי”ט; נפסקה על ידי תנועה אחרת כבירה – החסידות, שנולדה בימים ההם, ובזמן קצר השתלטה על שלושת רבעי היהדות הסלאבית. תנועת⁻התחדשות זו – כמעט דת חדשה: לפי גודל הרעיון שנשאה – נכנסה כמו חתך לתוך כל התנועות האחרות, שיעבדה לה את ההמונים, הבקיעה מתוך צחיח הגולה מעיינות יצירה אדירים, ואת כל הגעגועים להתחדשות, שזרמו בודדים בכל התנועות, משלמה מולכו ואילך, אספה לתוך האפיק שלה. ואפשר שזאת היתה התנועה היצירתית (בכך שנבעה בעצם מתוך רעיון חדש, אפילו מיתוס חדש, ולא היתה פירוש לרעיון עתיק) הגדולה ביותר שקמה לישראל בגולה.

ודאי שהיה מן הפלא בתופעה זו של גילוי אמת אלהית באירופה, באותו זמן שמעבר לגיטו שלט ברוחות וולטר הכופר, וכבר רעמו מתחת לאדמה הרעמים של המהפכה הצרפתית הקרובה. ודאי, שגדולה היתה תורה זו, שנולדה בין יהודים מדוכדכים, מוזגי⁻יין ועגלונים מרודים,

שנהפכו פתאום לחוזי חזיונות ונושאי דבר⁻אלהים; תורה זו, שנשאה בה אמת פשוטה ושווה לכל אדם, כמו הלחם ניצחה את כל השמתות שניתכו גם עליה, והתפשטה כמעט בכל היהדות הסלאבית.

ליהודים מרוצצים מאימת צוררים מבחוץ ומפחד מלאכי חבלה וגיהנום (שהטילו סגפנים ומסייגי סייגים) מבפנים, ליהודים מגששים כבחשכה בעצם צהריים, באה תורה זו ואמרה להם: יהודים, העולם הוא בתוך תוכו טוב. יהודים, אתם רשאים לשמוח. יהודים, בכל גילוי חייכם הקטן יש גודל; בכל תנועה וניד שלכם שוכן האלהים – כי אלהים בכל, כי אלהים והעולם אחד הם. גוף האדם – קדוש הוא; חדוות האדמה הפשוטה – קדושה היא.

ודאי שהחסידות גאלה את העם מהתנוונות, והביאה תורה שמאוֹרה יינקו עוד דורות רבים. אבל אם ניקח את היחס של החסידות לגבי התנועות המשיחיות, אנו צריכים להגיד: החסידות היתה צוררת להן. היא השתיקה את עצם ההסתערות, שהיתה בכל תנועות מהפכניות אלה.

וברור מדוע: החסידות ינקה מן רעיון הפנתיאיסטי: העולם והאלוהים – אחד הם. וככל תפיסת⁻עולם פאנתיאיסטית, המזהה את העולם והאלהים, היא קוראת את הדוגלים בה למנוחה, ולא לפעולה. עצם רעיון המשיח נעשה מיותר כמעט. הרי רעיון המשיחיות בנוי על ראיית הרע בעולם בראייה נוקבת. המשיח הוא התיקון לפגימות העולם. אבל בשביל הפאנתיאיסטן העולם הוא שלם כמות שהוא. יש בו אמנם אי⁻אלה מומים, אבל לתקנם לא קשה ביותר. בשבילו הגאולה היא תמיד קרובה – די לו להושיט את היד ולאחוז בה. אבל המשיחיות – עצם מהותה הוא בכך שהיא רואה את התיקון במרחקים, על ידי מאמץ לא⁻אנושי כמעט. הדרך לגאולה אצל החסידים נעשית קלה ביותר.

באותה האורה שהחסידות שפכה על כל העולם היא עיממה את הודו של הרעיון המשיחי. הרעיון המשיחי הוא כאותם המאורות היקרים, שעיננו מבחינה בהם רק בלילה, והוא דורש שבעולם תהיה הרבה חשכה, בשביל שנכיר את זיוו המצודד. זהו סוד הקשר שבין רעיון הגאולה ובין חשכת הגולה (לא כאותו היחס הכרונולוגי הפשוט, שציינו ההיסטוריונים בין הרדיפות והתנועות המשיחיות). החסידוּת הקטינה את חשכת הגולה – ועל ידי כך הפחיתה את אורו של הרעיון הגואל.

משום כך היה כה פשרני היחס של החסידות לגולה ולצרותיה. שבתי צבי, שראה את העולם הממשי והעכור, שהיהודים נתונים בו, הבטיח להוציא אותם מידי הפריצים, הבטיח להם צבא להינקם באוקראינים הטובחים. החסידות לא חשבה כלל להוציא את היהודים מתחת ידי הפריצים, כי הרי האלהים שלה שפך את אורו גם ברשותו של הפריץ, גם בין חביות היי"ש וכלבי⁻הגוי הרשעים.

ככה יצא, שהחסידות, המרקיעה למדרגות עליונות בתפיסת סוד⁻ההוויה, היתה ותרנית כאן, על האדמה הנמוכה שלנו. ולכן לא היה בה אותו הכוח המתפרץ בהתפוצצות סוערת, שהיה בדתות האחרות בשעת לידתן. בשם אלהי העברים כבשו שבטי ישראל את כנען בשם הנביא מוחמד נעשו הערבים לכובשי עולם; בשם “לוחמי מלחמות ה' אשר בתנ”ך" הראו גבורתם הפוריטאנים האנגלים של קרומוול. אבל אין אנו יכולים לציין לעצמנו כובשים, שילכו בשם ר' ישראל בעש"ט, או ר' נחמן מברסלב. כי, כמו כל דת בנויה על האמונה במלכות שמים, גם החסידות מוכנה היתה בנקל לתת “לקיסר אשר לקיסר”. משום כך השלימה עם כל הפורמאליות של החומרות והסייגים הרבניים; לא מתוך הערכה עמוקה, אלא מתוך אדישות של פנתיאיסטים ויתרו על זה. הם “נתנו לרב אשר לרב” ועל ידי כך ביצרו להם מקום חוקי בתוך היהדות, בניגוד לשבתי צבי ושאר המורדים, שהופלטו מתוכה.

משום כך היא הפשירה את געגועי העם הרותחים וריוותה את מאווייו בתחליפים. העם התגעגע לשחרור הגוף המסוגף; והיא אמרה לו: שמח שמחה של מצווה. בעם היו געגועים לארץ⁻ישראל – החסידות קלטה אותם והביאה עלייה לארץ; העם ערג למלכות – היא נתנה לו מלכות: חצרות⁻צדיקים עם פאר נסיכים וכתובת “דוד מלך ישראל חי וקיים” על המרכבה. ודאי, זאת היתה חיבת⁻ארץ לא שלמה ומלכות לא במילואה. חיבת ארץ⁻ישראל שיצאה ידי חובתה בלי הקמת הנשמות, ומלכות שכל “פריסטאב” יכול היה לבטלה בעקימת פיו. כמה קצרה החסידות את יבול הגעגועים של העם והכניסה אותם למסלול המתון שלה.

היא התייחסה בקלות לצום של ט' באב, יום אבל החורבן. ירושלים וצפת שלה היו מדז’יבוז' וגור. כי על פי מהותה היתה אויבת לרעיון המשיחי, המהפכני במציאות ולא במשאת⁻הנפש בלבד.

 

ג    🔗

כשכתב הרצל את האוונגליון של הציונות, את “מדינת היהודים” וה“יומנים” שלו, הוא בעצמו החוויר לו היטב, מי היה המבשר שלו: בוודאי שבתי צבי, ולא ר' ישראל בעש"ט.

הוא כתב את תורת הציונות: תנועה משיחית בצורה מודרנית, אי⁻ותרנית ביסודה, הבאה להפוך את גלגל ההיסטוריה הישראלית.

ובצדק ייחס ערך חשוב ל“יודננוט” (מצוקת היהודים). זה היה לא רק חשבון פשוט: שהאנשים ילכו ממקום שרע להם למקום שטוב להם. ה“יודננוט” – זאת היא אותה הגלות החשכה, המבהירה באופלה את זיווֹ של הגואל. אלמנט הכרחי, שבלעדיו לא תעוצב דמותו של הגואל. ה“יודננוט” – זהו גלגול הרעיון של הקבלה על מ"ט שערי טומאה של עבדות מצרים, אשר הם יביאו את הטהרה הגדולה. השלילה שבגולה היא הבסיס לרגלי הגואל, הוא אותו הקרקע שבו יישען מנווהו בשביל לדחוף את עם ישראל כלפי ארץ הבחירה.

ורק ערבוב התחומים, שחל באידיאה הציונית בימינו, איפשר את הכניסה לציונות לכמה אלמנטים הזרים לה בהחלט.

כמו שמתקבץ המון מגוון וטלוא מסביב לדגל של מחנה, שהופרה משמעתו והוא נהפך לעדר, כך התקבץ מסביב לרעיון הציוני אספסוף של אידיאות שונות: סוציאליות, אנארכיות, טולסטואיות, הממעטות את דמותה של האידיאה האחת.

ויחד עם האידיאות הזרות האלו נכנסה לתחומה של הציונות גם החסידוּת. כוונתי לבּוּבּריזם, שממנו הרבו לינוק את תורת הציונות במערב אירופה.

תורתו של בּוּבּר (שחיבה יתרה נודעת לה באגף הפועל⁻הצעירי של הציונות) היא בתוך תוכה חסידית. ר' נחמן מברסלב קרוב לה מהרצל. וטיפוסי הוא שנושאי התורה הזאת הם פשרנים מאוד בנוגע לציונות. כי לבם הרי למלכות שמים. ואנשים שלבם למלכות שמים ידם פתוחה תמיד לוויתורים על האדמה הנמוכה. מדוע לא ייתנו “לערבים אשר לערבים”? מדוע לא ייוותרו על “מדינת היהודים” ויסתפקו במין אוטונומיה לאומית? תיקון⁻הנפש לא יסבול על ידי כך.

ומכאן הסכנה: ה“חסידות” המודרנית הזאת באה לבלוע את הרעיון הגואל, כמו שהחסידות הגדולה והאי⁻מודרנית בלעה את התסיסות המשיחיות בימים ההם.

־־־־־־־־־־־־

הציונות חייבת להיטהר מכל אלה רעיונות⁻הלוואי, שנספחו אליה והכהו את דמותה שלה. היא צריכה לברר לה את מהותה: הציונות איננה חסידות, כשם שאיננה סוציאליזם. הציונות היא תנועת גאולה, המשך תסיסת הרנסאנס שהתחילה במאה הט“ז; הרצון להפוך את חיי העם, פשוט: להוציא את העם מן הגולה. השנאה לחיי הגולה (ההולכת ומתנדפת כעת מתוך הציונות, המייסדת כעת את כל תורתה על ירק דגניה ועין⁻חרוד, ולא על מארת חיינו ואי⁻אפשרותם בין הגויים, במובן העמוק). זו ה”יודננוט" חייבת שוב להיות לבסיס העיקרי לתורת הציונות. כי היא קשורה בשלשלת⁻היוחסים שלה לדוד ראובני, למולכו, לשבתי צבי. מידי המורדים היחידים קיבלה את דגלה, אשר עליה לפרוש ביד רמה, בלי משמעות לכאן ולכאן. כי פירושה הוא ברור ואחד: חיפוש הגאולה הארצית; ייסוד בשביל ועל ידי עם ישראל את מלכות האדמה הישראלית.

(תרפ"ח)



  1. מאמר זה נתפרסם ב“העולם”, תרפ“ח, גליון מ”א, ונתלוותה לו הערת המערכת הבאה: המאמר הזה הוא מסה חשובה באידיאולוגיה הציונית, ואם כי רק בחלקים ממנו הוא מתאים להשקפת המערכת, אנו שמחים לתתו לפני קוראינו ומי יתן ויתעוררו גם אחרים לדון בעיונים החשובים האלה, שמהם לפעמים גם התווית⁻דרכים לפעולות מעשיות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!