רקע
יהושע השל ייבין
לגיון הזרים חוזר הביתה

… וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו

בימי אברהם אביו סיתמום פלשתים

וימלאום עפר… וישב יצחק ויחפור

את בארות המים… ויקרא להן שמות

כשמות אשר קרא להן אביו.

(בראשית כ"ו)


 

א. ללא עלה תאנה    🔗

עם בוא השואה וגילויי⁻הלוואי המזוויעים הכרוכים בעקבותיה התמוטטה עד היסוד אמונה אחת, שהיתה מושרשת עמוק בנפשנו ושהיתה בחינת יכין ובועז לבניין כל השקפותינו; הלא היא – האמונה ללא גבול באירופה ובאדם האירופי.

כי אפשר לקבוע בבירור: אם הסופיסטים הקדמונים הורו הלכה, ש“האדם הוא קנה⁻מידה לכל דבר”, הרי אצלנו, אצל היהודים המודרניים שפרקו מעליהם מסורת⁻אבות וסיגלו לעצמם את אורח⁻החיים המערבי, היתה קיימת הנחת⁻אב, אמונת⁻יסוד שאין להרהר אחריה, ש“האדם האירופי הוא קנה⁻המידה לכל דבר”.

ומבחינה זו לא היה בעצם שום הפרש בין הלאומיים למתבוללים שבתוכנו. המתבוללים שאפו לקיים את אורח⁻החיים המערבי בתוך עמי המערב וכחלק אינטגראלי מהם; ואילו הלאומיים רצו לצקת את הנימוסים, צורות⁻החיים, הדעות וערכי⁻הנפש של המערב לתוך דפוסים לאומיים משלנו – של לשון לאומית או אף של טריטוריה לאומית; אבל על עצם עליונותם ואמיתותם המוחלטת וכוחם המחייב בהחלט של אותם אורחות⁻חיים וערכי נפש מערביים לא היה מאן⁻דפליג כלל.

וברור הדבר: אם אירופה שבתה את לבנו היהודי עד כדי כך, שהאמננו אמונה שלמה, כי שם, בחביונם של עמי יפת, נמצא את כל האמת, את כל הטוב, את כל היפה והנאצל – הרי לא הישגיה הציביליזאטוריים העצומים בלבד, ואף לא הישגיה הציביליזאטוריים⁻הטכניים בעיקר גרמו לכך.

ודאי, שגם מיבצעי⁻הציביליזאציה הכבירים הקסימו במידה לא מועטת את היהודי חובש בית המדרש, ששנה ופרש ועיניו נפקחו זה עכשיו לראות את מלוא העולם הזה בזיווֹ: אותה השתלטות כבירה על כל כוחות הטבע, שכמוה לא ידעה שום ציביליזאציה קודמת; אותה גמיאת מרחקים מופלאה ברכבת, במכונית ובמטוס; אותם נצחונות כבירים על השטח ומסירת דברים מסוף עולם ועד סופו בדילוג רב, בשח⁻רחוק ובאלחוט; אותה קרנות כבירה וצמאון⁻דעת לאין תכלית, שהניעו את האיש האירופי לבלוש את כל כדור הארץ מקוטב ועד קוטב, על כל יערותיו, ערבותיו וישימוניו; להציץ לתוך תהום רבה, למדוד עומקה ולגלות ולמיין את כל הברואים המצויים בה; לשאת עיניו השמימה, לקבוע את נתיבי הכוכבים הרחוקים, ל“שקלם בפלס” ולקבוע, באמצעות תחבולות גאוניות, את תרכובת חומריהם; לתת עינו בברואים הזערערים לאין תכלית, לגלות את תכונות החיידקים, את השפעתם על מדווי בני האדם ולמצוא תרופות מופלאות למדווים אלה; לעבור במעמקי אדמה, לחשוף משם חרסים מנומרי כתב משונה, לפענח את הכתב ולהחיות קורות גויים נשכחים זה אלפי שנים; בקיצור – כל אותה היכולת הגאונית לפענוח רזי⁻עולם ולהשתלטות על מלוא תבל, שזיכתה אותנו, לכאורה, לראות באיש המערב בן⁻יפת, יותר מאשר בכל סוגי האדם שקדמו לו, את מלוא התגשמות הבחינה “ותחסרהו מעט מאלהים”…

ואף⁻על⁻פי כן – לא ההישגים הציביליזאטוריים בלבד צודדו את לבנו היהודי התם. כי – זאת הרגשנו גם אנו – מה ערכם ומה כוחם של הישגים ציביליזאטוריים גרידה בלי תיקון מדות, בלי שכלול ערכי⁻נפש, בלי ריבוי הטוב וצמצום הרע בעולם? אם הרשעות בעולם בעינה עומדת – מה בצע, אם במקום שתשרך את דרכה בכבדוּת בעגלה רתומה לסוסים – תקפוץ דרכה מקצה עולם עד קצהו במטוס? אם פראותה של חיתו⁻אדם לא תפחת, מה בכך, אם תשלח את נביחותיה הצרודות על גלי האתר לסוף תבל, במקום שתצטמצם בהרתחת דמם הטמא של תריסר איכרים בין כתליה הצרים של מסבאה כפרית אחת?

והנה ראינו בעליל, שמיבצעים ציביליזאטוריים בלבד של ארצות שונות לא יכלו לקנות לבנו. גרמניה הנאצית, שמבחינה ציביליזאטורית⁻טכנית לא נפלה במאומה מארצות⁻מערב אחרות, עוררה בנו רק תיעוב. אבל גם יאפאן, שלא רדפה יהודים, ואף בתקופה ששׂררה בה הליבראליות המלטפת כל כך את הלב היהודי הרגיל, יאפאן זו שהגיעה להישגים ציביליזאטוריים עצומים בזמן כה קצר, לא הרעידה את נימי נפשנו מעולם. ואמריקה הדימוקראטית, אף⁻על⁻פי שבשטח הציביליזאטורי עשר ידות לה על ארצות אירופה המפותחות ביותר, לא לקחה את לבנו יותר מאשר צרפת או איטליה או אנגליה. להפך: עד מלחמת העולם השנייה היינו דבוקים בתרבות רבת המסורת והאצילות (כפי שנראתה אז בעינינו…) של אירופה הרבה יותר, מאשר בציביליזאציה של ארץ גורדי⁻השחקים.

ברי: אותה אמונה ללא סייגים באירופה ובאדם האירופי השתרשה בלבנו משום שראינו את בני⁻המערב לא כנושאי הישגים טכניים בלבד, אלא גם כנושאי אידיאלים הומאניסטיים רמים, כחדורי מצפון אנושי ער, שנתגלם בטובי יוצריהם והוגי⁻דעותיהם. והילה הומאניסטית זו, שריחפה מעל אירופה, היא ששבתה את נפשנו והיא שעשאתנו עבדים נרצעים לרוחה.

כלום לא היא, אירופה, שטיפחה את השיר היפה, את הציור המעודן, את הנגינה המרוממת, את אדריכלות ההיכלות הנישאים, המנשאים אתם גם את נפשנו עד שחקים? וכלום לא אותם אידיאלים הומאניסטיים נאצלים דובבו אלינו מכל היצירה הקלאסית שלהם – אם משל גיתה, או משל ביירון, או טולסטוי?

כלום לא הם, בני יפת, שכוננו אתה מסודות המדיניים הנעלים, המבטיחים את חופש האדם⁻היחיד במידה שלא היה כמוה בשום תרבות קודמת ובשום ארץ בעולם שאינה נתונה בתוך טווח⁻השפעתם? וכלום לא מתוך אירופה קמו ואתם לוחמי⁻הצדק הגדולים – מרויכלין ועד אמיל זולה, מווֹלטר ועד טולסטוי, שבוודאי דיבר מתוך גרונם המצפון הקיבוצי של עמיהם?

ודאי שלא נתעלמו מעינינו גם אי⁻אלה פגמים, שהיו מצויים באותה אירופה כלילת⁻השלמות. ידענו על שכרות ההמונים, על פריעות⁻יצריהם של החוגים העליונים, ועל שנאת ישראל בהמתית, אשר היתה משתלפת לפתע מתוך ישותו המעודנת, מושלמת הנימוסין של האירופי בן⁻התרבות, כאותן ציפורניים דורסניות המשתלפות לפתע מתוך נרתיקן הרך, המשיי, בכפו של החתול. אבל כל אלה לא היו בעינינו אלא ליקויים של מה בכך, מעין נמש על קלסתר פנים מעודן שאינו אלא מבליט ביותר, בתוקף חוק הניגוד, את יופיו העילאי של אותו דיוקן.

וכלום לא שקדה אירופה עצמה בכל דרך של שקידה על תיקון המומים הקלים האלה, שעליהם מתריעים בכל יום עיתונאיה, מטיפיה ומורי אורחותיה? גם שירתה ואמנותה מעידות על חתירה מתמדת זו לעידון אינסופי של התחושה, לאצילות המידות, לרגישות עצומה לסבלו וליגונו של הזולת – וסוף השלמוּת הגמורה לבוא…

ועוד סגולת⁻יסוד יקרה אחת ייחסנו לאדם האירופי. סגולה זו לא היתה “האהבה הנוצרית” שהאירופים עצמם כה אוהבים לשאתה על שפתותיהם: ממסורת רווית⁻דם של דורות, שינקנו עם חלב אמנו היהודית, ידענו את כל תהומות צביעות⁻הרשע הכרוכות בזיווג שני מושגים כה שעטנזיים, כ“אהבה” ו“נצרות”, אבל האמננו אמונה שלמה במידת האבירות, שבה חונן האיש האירופי, שאבירותו עוד קדמה זמן רב לנצרותו. האיש האירופי – כך היינו סבורים – איש⁻מלחמה הוא מדורי דורות, וכללי⁻מלחמה מקודשים לו, אותם ינצור כבבת⁻עינו. וכללים אלה גוזרים עליו: מותר להרים נשק רק על התקיף, נושא נשק אף הוא. נגדו, נגד האויב בשער, יש להשתמש בכל תחבולות ערמה ואכזריות; אבל חלילה לו, לאירופי, להרים נשקו על החלש, על ישיש, אשה, או ילד. האירופי לא יעשוק את עשוק⁻הגורל, לא ירמוס את הרמוס והרפוש בעפר; כי על כן – מעשה כזה כיעור איום הוא, והאירופי מקפיד בכל החומר על מידת היופי בחייו.

(אמנם ידענו מפי השמועה, שהיו פעם שחיטות באירופה; אבל את אלה הרי ערך “האספסוף”, ואילו נפשו של האירופי המתורבת סלדה מפניהן…).

בכך האמננו כבכל לב. עתה, לאחר ההתרחשויות המזוויעות, הוכתה אמונתנו זו לרסיסי⁻רסיסים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עכשיו ראינו את “אבירותו” של האדם האירופי בכל מחשופה בכל המקומות שבהם נשרפו ונטבחו אחינו – בכל השטחים שבין הים הכספי והאוקיינוס האטלאנטי.

ראינו את אחד מראשוני הגויים בתבל, העמוד הימני של התרבות והציביליזאציה העולמית, כשהוא קם על עמנו להשמידו מעל פני האדמה – את בחוריו וישישיו, נשיו ועולליו, את צדיקיו וקדושיו, סופריו ומלומדיו, מתוך תכניתיות יסודית המיוחדת לגוי הזה, מתוך חייתיות קמאית, שבאה בצוותא עם ניצול מעודן של מכשירי עינוי וקטל מודרניים, פרי הטכניקה האחרונה, ועם חשבון רוכלי מפוכח ומדוקדק, שהניע אותו לעקור שיני זהב מפי הקדושים ולאגרן ולרשמן על⁻פי כל כללי הפנקסנות המסחרית, ולנצל את גופי הקרבנות בתור "חומר גלם לתעשיית סבון.

ואילו היה אותו גוי פועל⁻יחיד בהשמדת עמנו, עדיין היינו יכולים להתנחם ולהגיד, כי אכן ישנו עם אחד “יוצא⁻דופן” במשפחת עמי⁻יפת, שאינו מלמד על הכלל כולו; אבל ראינו את התנהגותם של שאר עמי⁻העולם לגבינו באותם הימים של הכרתת עמנו מתחת השמים.

ראינו תריסר עמים אחרים – שיחד עם הגרמנים מהווים הם את רוב בניינה ורוב מניינה של אירופה – וכל העמים האלה היו אויביו בנפש של העם הגרמני, שקם עליהם לגזול ארצותיהם מידם ולכבשם לו לעבדים – וכולם ששים כל כך לקטילת היהודים, ששכחו את כל איבתם לכובש וכרתו אתו ברית⁻אחים בפועל, כדי לקחת חלק גם הם בקיום המצווה של מחיית זכר ישראל; והרי הם בולשים כל מחבוא ביער או בנקיקי הרים, כל מסתור בפינת⁻מרתף או באסם שבכפר, מוציאים משם את העולל היהודי האחרון ורוצחים אותו בעצם ידיהם, או מסגירים אל הרצחן הגרמני. והכל השתתפו בהשמדה – הכל שחטו; כאוקראינים הנבערים, כפולנים המתייהרים בעידון⁻תרבותם; כלאטבים כליטאים; כסלובאקים כקרואטים; כהונגרים כסלובנים שונאיהם; כרומנים כבוסניאקים. כולם עסקו לתיאבון בציד יהודים; ובין כל מיליוני הגגות של בתי גויים בכל שטח הכליה לא נמצא גג אחד שייתן מחסה – אם לא בעד בצע כסף. ולא היה כל הבדל בין ”זרם" ל“זרם” מפלגתי – האוקראינים חניכי הקומסומול הסובייטי, שלידתם וגידולם היו על טהרת רעיונות בינלאומיים, ששו לשחוט יהודים לא פחות מן הקאתולים האדוקים, הפולנים והסלובאקים, או מן הפאשיסטים הקרואטיים.

ובעוד שמחצית העולם הגוֹיי, זו הנתונה לכיבוש הגרמני, עסקה בשקידה בהשמדת יהודים, הרי מחצית⁻העולם השנייה, זו שנלחמה לחופש האדם, לביטול המחסור, ל“ארבע החירויות האטלאנטיות”, אף היא סייעה בשקידה רבה, בסתימת כל חור ובאטימת כל פרצה בחומות בית⁻ המטבחיים, לבל ינוס לנו נס ולבל יתחמק לנו פליט מבית המוות – משל למי שמגיף את הדלת ברפת בוערה, שבה כלוא הבקר… ידוע ידענו ולא נשכח: “סטרומה” קדמה בזמן ל“אקציות” ההשמדה הגדולה של הגרמנים…

כל זה אירע בימי המלחמה. באותם הימים עוד אפשר היה לתלות הרבה בטרדות של שעת⁻חירום, של “עידנא דריתחא”, שהסיחו את דעת “העולם הנאור” מתפקידיו האנושיים ואף פתחו לו פתח של היתר לפסוח על חללינו ואף לרחוץ בדמנו. אבל – הנה כבר בא קץ למלחמה, ימי שלום הגיעו, ימי נצחונם של שוחרי החופש, מקיימי “ארבע החירויות”. מה ראו עינינו עכשיו, בימי “נצחון האורה”?

עינינו ראו הרבה.

עינינו ראו את אטימות⁻החושים הכללית ואת העמידה הכללית על דמנו – כאשר בימי המלחמה וכאשר תחת שלטונו של היטלר. לא נגרע מאומה.

לא כמירת⁻צער, לא נקיפת⁻לב יחידה מתוך הרגשת⁻אשמה. בכל מקום שאנו פונים – ניגפות רגלינו בקרחוני אדישות ללא תכלית.

אילו הושמד באירופה מין נדיר של ציפורי⁻רננים, או של פרפרים, היה רישומו של דבר ניכר יותר בעיתונות, בספרות ובדעת הציבור האירופית. כאן הושמד עם שלם, ולא עם קרתני נידח, כגון אשורים או ארמנים, אלא עם מעורה בכל דמו ורוחו בכל יצירת התרבות האירופית, עם שגופי בניו ונפשותיהם היו משוקעים בכל חומותיה של אירופה; עם, שאם תיטלו את הישגי בניו המלומדים, אמצאותיהם ותגליותיהם מבניינה הרם של התרבות והציביליזאציה המערבית, לא ישתייר בו נדבך על נדבך.

כאן הושמד עם, שכּלל זני⁻אדם נעלים ואצילי⁻רוח, ברוכים בבינה, בדעת, במידות יפות, כגון יהדות ליטא, יהדות גאליציה, יהדות פולין, כאן הושמד עם, שכל אחד ואחד מבניו היה בית אלהים מתהלך, מלא אמונה, תפילה ועבודת⁻הבורא. והנה את כל בתי⁻האלהים החיים האלה, את כל המקדשים הקרוצים מבשר ודם, כילו הגויים בחמתם – אלפיים שנה לאחר כלותם את המקדש האחד על הר הבית. כאן נרצחו שני מיליונים ילדים יהודים – שני מיליונים נטעי⁻האדם העדינים, האצילים והטהורים ביותר – ובאירופה כולה לא נמצא אף זכר להזדעזעות כלשהי, לפתח⁻חרטה לרחשוש קל שבקלים של צער על מה שאבד ללא תקנה עוד.

בקלות מפליאה עיכלה אירופה זו את בית⁻הקברות הענקי לעם שלם שהוקם בה, עיכלה את הדמעות והדם והמוחות.

אכלה ומחתה פיה.

־־־־־־־־־־־־־

ומאז ראינו עוד דברים הרבה.

ראינו את שרידי⁻השרידים של אחינו בפולין כנתונים בין חיות⁻יער. ראינו את הפולנים מרצחים את השארית, את הנשים והתינוקות, מכלים את היהודים מתי⁻המעט שעברו את כל מדורי⁻שאול. מרצחים אף את הנמלטים מפולין – על גבול צ’כוסלובקיה, בהיותם חרדים, שמא יתחמקו מטווח פגיוניהם לחוץ⁻לארץ ויחמיצו מצוות רצח יהודים.

ראינו את כל עמי אירופה – ואף הצרפתים והבלגים בכלל זה – ורק חרדה אחת בלבם: שמא יכריחום השלטונות האנוסים לקיים מצוות⁻“דימוקרטיה”, ולוּ ולמראית⁻עין בלבד, להחזיר ליהודים ולו רק חלק אלפי מבלעם אשר בלעו. ואף צ’כוסלובקיה הדימוקראטית כבר פסקה: הרכוש היהודי השדוד – נחלת המדינה הצ’כוסלובקית, והיא היורשת את הטבוחים.

ראינו את שרידי העם באירופה – העם שהקריב במלחמה קרוב למחצית כל בניו ואפשר הכריע בעוצם קרבנותיו ומסירוּת לוחמיו את הכף לטובת נצחון האנגלו⁻סכסים – והנה המנצחים מחזיקים את השרידים האלה, בהם נשים וטף, מאחורי גדרי⁻תיל, כמו חיות בביבר.

ראינו את גורל המעפילים בחופי ארץ⁻ישראל. ראינו את האבירים משלחים כדורים וגז מדמיע בנשים וילדים, ראינו את קפריסין ואת “יציאת אירופה תש”ז".

…. ועוד פרטים מסמררים אחרים ראינו, עדים נאמנים לאותה אבירות יפתית ללא דופי.

ראינו כומר פולני המחזר עכשיו בערי פולין ובכפריה, ואתו – ארון מתים; ובארון, לפי דבריו, שלד של ילד פולני “שנרצח בידי יהודים לצרכים דתיים סמוך לאמצע המאה הי”ז". עדת⁻מרעיתו של אותו כומר ראתה זה עכשיו אלפי ילדים יהודים נשחטים – אף היא עצמה שחטתם לתיאבון. אף⁻על⁻פי כן, הרצח המדומה של שגץ מדומה מלפני 300 שנה מרתיח את דמם – לרציחות חדשות של ילדי ישראל.

ראינו מפקדי מחנות⁻עקורים, והם – בני מערב שבמערב, מחלקים בין יהודים הנתונים לפיקוחם סבון – העשוי מגופות אחיהם הקדושים מאושווינצ’ים ומשטוטהוף.

את כל זאת ראינו ושמענו. אבל לא ראינו ולא שמענו אף על סופר אחד שיקום באותה ממלכת⁻האיים המערבית שבמערבית וישמיע דבר⁻מצפונו ויגיד: שימו קץ לבית המטבחיים הנצחי! השיבו ליהודים את אדמתם הגזולה! אף אחד מבין הסופרים אניני⁻התחושה, מעודני המצפון, המתקדמים שבמתקדמים – לא ברנארד שאו ולא הכסלי.

־־־־־־־־־־־־־־־

יש אומרים, שלא כלפי כל סבל אדישים הם כה בני⁻יפת הנאורים, הנה סבלם של הגרמנים – שאינו מגיע אפילו לחלק אחד מאלף אלפים מסבלות ישראל – מהדהד ברמה בכל בטאוני דעת⁻הקהל הבריטית והאמריקאית. וכבר חשים להושיט עזרה, להקל מצוקה, להרבות בוויתורים.

ייתכן, ייתכן, שפועל כאן רגש קרבת הדם והגזע ה“נורדי”.

אבל מה ערכו של מצפון, שכוחו יפה בתחומים משפחתיים בלבד, אך קהה וערל הוא לגבי כל מי שלא זכה להימנות עם בני המשפחה?

אומרים, שהנמרים הם הורים מצוינים ושופעים על גוריהם רוב אהבה. אף⁻על⁻פי כן אין אנו שופטים אותם לפי יחסם בינם לבין עצמם, אלא לפי יחסם אלינו. אין אנו אומרים, שהנמר הוא יצור מלא רחמים, אלא שהוא טורף אכזרי.

לגבינו, היהודים, בני אירופה – כל בני אירופה – נמרים הם.

נהר של דם גאה בינינו וביניהם, והדם – דמנו הוא.

ויש ונדמה לך, שגם אותיותיהם, האותיות הלאטיניות הגותיות, דביקות הן למגע – כי מגואלות הן בדם יהודי…


 

ב. כשנטשנו יקהת⁻אבות…    🔗

נוכח התערטלותו של עולם⁻המשנאים המרושע בכל סיאובו – נזכרים אנו שלא בטובתנו באותם הימים הרחוקים, בהם נטשנו לראשונה יקהת⁻אבות והתפרקנו מעול מסורת, כדי לנוע על מעיינות החכמה של הגויים – ורגש⁻הבושה צורב ומחלחל בעצמותינו.

כי הדבר זכור לנו יפה: כשיצאנו מד' אמות של הלכה לעולמו של יפת – בין אם התפרקנו מעול בקלות ראש ובין אם קדמה לכך היאבקות פנימית קשה – הרי לבסוף, כשכבר יצאנו, לא יצאנו כבנים העוזבים קן⁻משפחה, כדי לתור מרחבי⁻עולם נעלמים ולחזור אחר כך עשירים בדעת ובנסיון⁻חיים, כדי להוסיף נכסי רוח וחומר לקן החביב; אלא נסנו משם, מבוהלים ופחוזים, כבורחים מבית⁻כלא חשוך, בלי צער פרידה ובלי שנביט מאחורינו (לא ידענו, כי לא נשוב עוד לראות את הבית, כי הכל כאשר לכל – הרכוש והנפש – יהיה למאכולת הגויים…).

כי לאחר ש“השתחררנו” מאמונה ומסורת, נטינו לחשוב, כי שם, באוהלי יפת המופלאים, נמצא את כל האמת, הדרור והאורה, כי “עליהם תזרח שמש⁻הדעת בגבורתה”, כפי שהמליצו מליצי ספרות⁻ ההשכלה, ואילו אצלינו – “מורדי אור”, “העם ההולכים בחושך”, “חדלי אישים אשר לא תואר ולא הדר למו”.

ומתוך איזה שכרון התנפלנו אז על ספרות⁻לועז היפה לסבוא את מימיה בלי דעת רוויה!

אנו, בני הגלות הרחוקים מטבע, שאפנו לתיאבון מתוך סיפוריהם את ריחות היער, השדמות ופרחי⁻הבר; שוטטנו יחד עם גיבוריהם, הנמרודים המופלאים, חגורי התלי ורובה⁻הציד, במעמקי החורשים, ואתם יחד ידענו בדמיון להקשיב לשיח ציפורים ולהבחין עקבות חיה על האדמה התחוחה בין רובדי⁻עלים; התהלכנו כרעים עם גיבוריהם של סיפורי האיכרים, אתם יחד ישבנו מאחרי הקוצרים בשדה וכאילו חילקנו אתם את פתם הבשומה. התענינו בכל אשר התענו תייריהם הגדולים, חושפי ארצות⁻מרחקים, אם בשרב סאהארה ואם בשלגי קוטב; ולבנו הצעיר, צמא⁻האהבה, היה נתון גם לקסמי תיירים אחרים, תיירי ארצות האהבה הנעלמות, גיבורי הרומאנים שלהם – מדון⁻ז’ואן ועד ז’וליין סורל (“האדום והשחור”) ועד יבגני אוניגין הרוסי – והיינו כמכושפים מזיו פניהן של הנשים היפות שלהם, האוהבות הגדולות, מגרטכן ועד טטיאנה ועד אנה קארנינה – אותן יפות שברומאנים שיופיין אינו נמר עד עולם – שלא כיפי הנשים הממשיות, של בשר ודם… אמנם, את סוד “אהבה בת⁻השמים” הרי יכולנו למצוא, לכאורה, בכתבי⁻הקודש שלנו; ומה הוא, לאמיתו של דבר, חנן של כל הגרטכן ואנות קארנינות לעומת השולמית, הרועה בשושנים, ולעומת אהבתם של יעקב ורחל או דוד ובת⁻שבע! אפילו לא כאור הלבנה לעומת נוגה החמה… אבל באותם הימים, כשפרשנו ממסורת⁻אבות, היה בנפשנו מעין ליקוי כל המאורות המקוריים שלנו, ועינינו לא היו מסוגלות לראות אלא את האור הבוקע מן האותיות שלהם, אותיות⁻לועז הכתובות משמאל לימין. על כן דובבו את לבנו התם סיפורי⁻האהבים שלהם דווקא.

באותם הספרים נתגלה לנו בן⁻יפת – והנה לבו רחב כים ונפשו פתוחה לכל רחשוש מעודן שבמעודנים; והריהו מלא רחמים לכל עשוקי⁻עולם, לכל מקופחי⁻גורל, לכל חלכה נברא בצלם; רחמיו שפוכים אף על שבטים צבעוניים רחוקים כגון האינדיאנים (לוֹנגפלו) והכושים (ביצ’ר סטאו), ואף על הכלבים, הסוסים, החתולים, על כל הבהמות, החיות והציפורים נכמר לבו. ואנו דימינו בנפשנו: בני⁻יפת הללו – ממידת קונם יש בהם, שכתוב בו: ורחמיו על כל מעשיו.

לנוכח אצילות⁻הרגש היפתית, שדובבה אלינו מתוך ספרותם היפה, נתגלעה המחלוקת הגדולה בינינו לבין אבותינו בהערכת שכנינו הגויים: אבותינו דנו על הגויים מתוך נסיון⁻מציאות מר, שלהם ושל הדורות הקודמים, שעברו דרכם בעולמו של עשיו כדורכים על גחלי⁻אש; הם ראו לפניהם את איוואן או את סטאך המוחשים, הבשר ודמ’ים; ראו את האיכר המגושם, הרצחני, שריח יי"ש נודף ממנו תמיד, את הפקיד הממשלתי מוצץ⁻הארנוניות והמתעלל ואת השקצים שיידו בנו אבנים מדי התרחקנו קמעה מן השכונה היהודית; ואילו אנו, הבנים הספוגים “מודרניות” – האיוואנים והסטאכים הספרותיים חצצו בינינו לבין האיוואנים שבממש והעלימום מעינינו לגמרי. ותמוה הדבר: הרי בספרות הקלאסית שלהם, שאת מימיה שתינו בצמא, שרצו גם עשרות בני בליעל – אנסים, זייפנים, מרצחים וסאדיסטים; אבל באלה לא השגחנו כלל; במרכז שדה⁻ראייתנו עמדו הגיבורים הנעלים דווקא, שספרי הלימוד של הספרויות הלועזיות עמדו הציגום כהתגלמות מובהקת של תכונות אומתם. ממילא היינו נוטים לראות בכל אציל רוסי – מעין פייר בּיזוּכוֹב או בִיזוּכוֹב או ניכלוּדוֹב (גיבורי טולסטוי) רחבי⁻נפש וערי⁻מצפון; בכל איכר רוסי – מעין פלאטון קאראטייב, פילוסוף חובק זרועות עולם, בחמילת איכרים: בכל גויה רוסית – טטיאנה (של פושקין) עטופת⁻חלום ורבת⁻אמונים; בכל בעל מסבאה גרמני, שכרסו חבית של בירה – מעין פאוסט תוהה על כבשונו של עולם או ורטר מתייסר בייסורי “צער⁻העולם”; ואפילו באיכר האוקראיני דימינו לראות מעין טאראס, או אוֹסטאפּ בּולבּה,לוחם מלחמת⁻שחרורו ללא דופי.

מה זעם לבנו באותם הימים על החנווני היהודי ה“בלתי אנושי”, שרימה לעינינו את לקוחו הגוי, את פלאטון קאראטייב, בחצי פרוטה. והרי הגוי ידע יפה את חשבונו: ידוע ידע, שחצי הפרוטה שהוא משאיר בידי היהודי – פקדון היא אצלו. יום יבוא – ויחזירנה לעצמו. אותו היום ייטול אותה, ואת כל רכושו של היהודי, ואת כל נפשותיו ייקח: אף את שיני הזהב שבפי היהודי ייקח. וכשנכנס ה“גוי של שבת” בליל שבת קודש אל בית היהודי להסיר את פמוטי⁻הכסף מן השולחן, ידע הגוי מתחת להכרתו כי בפמוטים שלו מטפל הוא, כי הוא יהיה היורש האחרון; ועל כן כה ותרן וחנון היה באותם הימים, במחלו על חצי הפרוטה; כי רק מכיס לכיס העבירה בתוך רשותו הוא…

אחר כך זכינו להתקבל לגמנסיה שלהם. לא החשבנו ביותר את הגמנסיה, שלא היתה בעינינו אלא כפרוזדור לבית⁻האולפנה הגבוה; ואותם גופי תורה, שנראו בעיני חברינו הגויים כהרים גבוהים – בּינוֹם של ניוטון ונוסחאות הטריגונומטריה – לנו, שכבר התגברנו על מעקשי הסוגיות של “תגרי לוד” ו“חרדל”, נראו כל אלה כארץ מישור.

אבל באיזו יהירות הבטנו אז על אבותינו ה“בערים”, שחכמות יפת היו חתומות בפניהם! ונרות שבת מלכתא דלקו במעומעם, וקולו של אבא, בעברו על פרשת השבוע או בזמרו את זמירות⁻השבת, היה מבויש, כשהבן ישב באותה שעה בפינה והזיע על כתיבת חיבור רב⁻חשיבות, שעמד להגישו למחרת למוריו: על “חיי החברה הרוסית במאה הי”ח על פי מחזות סוּמארוֹקוֹב" (סופר רוסי פסיבדו⁻קלאסי נשכח), או על “תולדות בית המלכות של הפּיאסטים” (אם חי אותו הבן בפולין המשוחררת). כי באלם, ללא ריטון, נשא האב את צערו על השבת הקדושה, שרגליה נדחקות מן הבית…

והנה, סוף סוף, עמדו רגלינו בתוך ה“טרקלין” – בין כותלי האוניברסיטה שבכרכי הים.

בדחילו ורחימו עמדנו ב“מקדש המדע”, וברכינו כמעט שכרעו מאליהן מחמת חרדת⁻קודש, בהקשיבנו לכל מלל היוצא מפי כהני⁻ההיכל – הפרופסורים. הנה הם חושפים לעינינו את תעלומות קאנט – אותו האיש שבזבז תהומות של חריפות⁻מוח גאונית, כדי להוכיח, שאי אפשר להוכיח לא את ישנוּת האל ולא את אינותו, אלא ש“הכוכבים ממעל וחוקי⁻המוסר מתחת מעידים על קיומו של אלהים” – דבר שכבר אמר לפני כ⁻3000 שנה דוד מלכנו, בלי תהומות של חריפות⁻מוח, במלים פשוטות בתכלית “השמים מספרים כבוד אל…” והנה מכניסים אותנו כהני המקדש לתחום ההררים התלוים בשערה של משנת הגל, שהורה הלכה, כי ההיסטוריה אינה אלא התגלותה של “רוח העולם” – רעיון “חדש” שכבר הובע בלשון אחרת על ידי נביאי ישראל 2500 שנה לפניו – כי ההתרחשות ההיסטורית אינה אלא גילוי רצונו של האלהים: "כוס זהב בבל ביד ה' " או “היתפאר הגרזן על החוצב בו…”

ושוב, מתורת הפילוסופים הללו, כמו מיצירות השירה והפרוזה הקלאסית שלהם, קסמה לנו בראש וראשונה הרוח ההומאניסטית הנאצלת שפיעמה את כל מחשבותיהם ותורותיהם.

לא העלינו על דעתנו באותה שעה, שאותו הומאניזם נאצל שאנו כה מתבסמים ממנו – שלנו הוא, ממקורנו שאוב הוא אתם, דרך צינורות הנצרות עבר אליהם מן “הברית הישנה” שלנו… כי אבן⁻השתייה שממנה הושתתו כל האידיאלים ההומאניסטיים שלהם היא העקרון הכלול בפרשה הראשונה של ספר בראשית: “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו”. טלו מהם אבן שתייה זו, טלו את העקרון שהאדם ברוא בצלם אלהים – וכל התורות ההומאניסטיות, ואף כל יצירות⁻הפרוזה הנשגבות, בטלות ומבוטלות הן. טלו מעולמו של יפת את האמונה הישראלית ביסודה ב“בריאה בצלם” – ותמצאו שאין האדם אלא גוש של ריר, שנקרש על פי מקרה עיוור וחסר⁻שחר וצף ועלה מעל ים של הוויה סומית וחסרת שחר, מתייסר זמן מה; ואחר⁻כך חוזר ומתמסמס בתוך אותו ים של הוויה סומית – ואובד לעד. על גוש של ריר אין לכתוב לא כרכים פילוסופיים ולא רומאנים, לא טראגדיות ולא פואימות. היה היה גוש ריר, נתמסמס ונעלם – וחסל.

ועתה ראינו בעינינו, מה קלסתר פניה של תרבות יפת, כשהיא מתפרקת מן התנ“ך שלנו, מן האמונה של בריאת האדם בצלם: הרי הדוגמה הנאצית לעינינו, בני יפת המודרניים, כשהם מתפרקים מן האמונה שמקורה בתורתנו, אינם חוזרים אפילו אל האלילות הנוהרת על פי דרכה היא של יוון ורומא, של האולימפוס, אלא אל הפראות סובאת⁻הדם של היער הטבטוני. יפת בלי ה”בצלם אלהים" שלנו הוא ג’ונגל, איש⁻המערות הקדמון – אם לא למטה מזה.

למי משולים היינו באותם הימים, כשיצאנו מכלינו למשמע התורות ההומאניסטיות הגוייות מפי כהני מקדש המדע? משולים היינו לתושבי השמש, שהיו נותנים עיניהם בירח ומתבסמים מזיוו ורוקדים כנגדו: “אמת מה נהדר זיווֹ של ירח זה”; ולא היו חלים ומרגישים, כי אורו של הירח, שכּה מוציאם מכליהם, שלהם הוא, של שמשם הוא…

וכהתפעלותנו מן הפרופסורים ה“הומאניסטיים”, שדיברו באוזנינו גבוהה גבוהה על שגב האדם ועל חיי⁻חברה מתוקנים, היתה גם מידת התפעלותנו מן המרצים לתורת הטבע והטכניקה. ובייחוד הקשבנו נטולי⁻נשימה לפרופסורים, שחשפו לפנינו את רזי⁻הכימיה.

הללו השתווּ כביכול, לבוראם ונעשו שותפים לקדוש⁻ברוך⁻הוא בחידוש מעשי בראשית, האטוֹמים של יסודות פשוטים – הפחמן, המימן, החמצן – היו בידם ללבנים, והם בנו עולמות והחריבום, בנו והחריבו, הרכיבו והפרידו, העלו לפנינו תרכובות⁻חומר מופלאות שעדיין לא שזפתן עין; ובתוך צנצנותיהם המופלאות קיימו לנו אבקות, שהיה בכוחן לרפא מיני חליים רעים ולהציל את האדם מנגעים ממאירים. עוד מעט וגם לסוד צירוף החלבון יגיעו, ולא ייבצר מהם עוד לבנות גם את החומר החי, שממנו הושתת גוף האדם.

נטולי⁻נשימה עמדנו והזננו עינינו ולבנו במעשי⁻הלהטים של האָשפים השגיבים. ולא ידענו באותם הימים, שהאשפים האלה ישקדו באותה חריפוּת⁻המוח על הרכבת גזים, שתכליתם להשמיד מיליוני אחינו, גברינו, נערותינו ותינוקותינו, מתחת שמי אלהים, בתאי אושווינצ’ים וטרבליניקי. ואותם פרופסורים עושי בלהטי הניתוחים ינעצו איזמליהם ברחמי נשים יהודיות ללא כל הרדמה, כדי לשכלל את נסיונותיהם לתפארת המדע…

לא החוורנו לעצמנו באותם הימים, שכל האמצאות והתגליות הטכניות האלה אינן “שיאי הרוח האנושית היוצרת” כלל וכלל; שהרי בעצם עומדות הן כולן מעבר לטוב ולרע ועלולות הן לשמש לצורכי השטן, אפשר, יותר מאשר לאלהים. לא נתננו דעתנו לכך, שכל האמצאות והתגליות, המגבירות את השתלטות האדם על הטבע, אינן בעצם אלא גלגולים ושכלולים אינסופיים, מתוך חריפות⁻מוח כבירה, של אותו קרדום⁻האבן שלטש לראשונה איש⁻המערות הקדמון, וששימש בידו גם לחטיבת⁻עצים לתבשילו וגם לריסוק קדקוד יריבו; אבל אין להן, לכל אמצאות אלו, שום שייכות להתקדמות נפשית של האדם, לעידונו, או לתיקון חייו; וכי אותו הפרופסור הטבטוני, אשף הפלאים בצנצנת⁻הנסיונות, אינו לפי מהותו אלא אותו פרא קדמון, שוכן⁻המערות, על כל אופל⁻יצריו ותאוות⁻הקטל שבו, מסוכן הרבה יותר, היות ושכלל את קרדום⁻האבן של אותו הפרא במידה אינסופית…

לא ידענו את כל אלה, ולכן היתה אמונתנו בחכמי הגויים ללא גבול וללא סייג. כל גדולינו, קדושינו וטהורינו היו מעתה כחגבים בעינינו, וכל משכיל גויי, שהעלה את סברות⁻הכרס שלו באותיות דפוס גותיות או לאטיניות – לענק הרוח.

הגוים נעשו מחוקקי הטעם שלנו, האמונות והדעות שלנו. כל אמרה שיצאה מפיהם נתקבלה עלינו כהלכה מסיני. התחלנו להביט גם על עצמנו בעיני הגויים המשנאים. לפתע גילינו בנו את כל המומים שמנו בנו הם, ומרוב מסירות להם עוד הוספנו עליהם מדעתנו.

ובעוד שיחידי הסגולה בעלי המצפון שביניהם נמשכו תמיד אל התנ"ך כאל אבן שואבת – מדאנטה וג’ון מילטון עד תומאס מאן, ממיכאל אנג’לו ועד רמבראנדט – הרי אנו עצמנו פנינו עורף לאוצר⁻חיינו, למקור המקורות של כל התגלות וכל אמת.

אותה תקופה היתה תקופת שגשוגה של ביקורת המקרא. כי שניים⁻שלושה דורות לפני שערכו הטבטונים את מיידאנק ואושביינצ’ים לגופים היהודים, ערכו המלומדים הטבטונים מיידאנק ואושבייינצים לרוח ישראל, לנשמת היהדות, לנכס⁻הראש, ממנו ינקנו את לשד קיומנו ועליו היתה גאוותנו לעיני העמים. מלומדים אלו, ודליטש וּולהויזן בראשם, שלחו יד בתורת משה וגזרו אותה באיזמל ניתוחיהם המפולפלים לפסי⁻פסות חסרות כל קשר ביניהן. הם “הוכיחו”, שאותה התורה, שדורי דורות של עמים נכרים ורחוקים עמדו בחיל לפני שגבּה, אינה אלא לקט מבולבל של תעודות מבולבלות ומשובשות. אם בפרשה ראשונה של בראשית נזכר שם “אלהים”, ובפרשה השנייה מצורף לשם אלהים שם הויה – משמע ששתי הפרשיות מידי מחברים שונים יצאו ובזמנים שונים נכתבו. וכך גזרו וניתחו כל פרשה, כל פסוק וכל מלה, עד שהפכו את הגוף החי והאחד של ספר⁻החיים לאוסף של גידים ועצמות מפורקים ומבותרים; וכך באו לסתום את מעיין המים החיים הראשון, ממנו שאבנו את כל חיותנו. כי מתחת להכרה ידעו הצוררים: אם יינטל מן האומה כתב⁻יחשׂ ראשוני זה, אם יכזיב וייבש מקור⁻רוחה זה – ואבד לבסוף גם החומר היהודי באין משען ויניקה. ואפייני הדבר ל“יסודיות” העבודה הטבטונית. חכמי ביקורת המקרא שלהם העבירו בכבשן המיידאנק הרוחנית שלהם את רוח ישראל הגלומה באותיותיו הקדושות באותה תכניתיות שיטתית – בלי לפסוח אף על פסוק אחד ובלי השאיר מתום – כאשר העבירו בני בניהם במיידאנק הגשמית את גופי היהודים, ביסודיות מוחלטת ו“בלי דילוגים”. באותה יסודיות גרמנית הנודעת לתהילה…

ואמנותנו העיוורת ב“הישגיהם המדעיים” היתה גדולה כל כך, שנמצא בינינו תלמיד⁻חכם יהודי גדול – שמעון ברנפלד; והוא, כמחבר “ספר הדמעות” הרי צריך היה לדעת, לכאורה, מה עוללו לנו הנוצרים בכלל ובני אשכנז בייחוד – אותו תלמיד⁻חכם הריק את “המסקנות המדעיות” ההורסות את התנ“ך שלנו עד היסוד מכלי לועז לכלים עבריים והעלם על הנייר ב”מבוא לכתבי הקודש" למען ישכילו הרבים…

כה התנמכנו בעיני עצמנו, כה שפלנו מעפר ארץ, כה כבירה היתה התבטלותנו מפני הגויים, שלא את תורות היופי ופולחן הטבע בלבד מוכנים היינו לקבל מהם (באשר חיינו הגלותיים היו לקויים בהעדר יופי לכל הדעות: כי היכן יכולנו לבנות את ההיכלות שלנו ולערוך טקסי⁻מלכות – כלום בגיטו?); אלא מוכנים היינו אף להכניס תבן מוסרי משלהם לעפריים שלנו, שכּוּלה רוממות⁻מוסר. כך נוצר אצלנו האבסורד של טולסטויאנים יהודים. אנו, בני עם שלו ניתנה תורת⁻משה, מקור המקורות של המוסר החי שהוא כמעיין נובע; אותה התורה, שבפסוק אחד ממנה: “אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו; כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו – במה ישכב?” והרי בשתי המלים הללו של השאלה הפשוטה: “במה ישכב?” צרוּר מוסר יותר מאשר בכל כרכי המוסר של טולסטוי; אנו, שיש לנו התלמוד, “חובות הלבבות”, הרמב“ם – הלכנו לנוע על טולסטוי לשאוב ממנו מוסר… והרי כל תורת המוסר של טולסטוי אינה אלא פלגיאט של פלגיאט: פלגיאט של “הברית החדשה”, שהיא גופה פלגיאט של התנ”ך והאגדה; ואם הוסיף טולסטוי משהו, הרי רק בהבליטו את תורת “אי ההתנגדות לרע”; ותורה זו הריהי אנטי⁻מוסרית ביסודה; כי מוסר אמיתי הוא תמיד פעלתני, תמיד “קום עשה”, תמיד “לא תעמוד על דם רעך”; מוסרית היא התורה, שהורתה, על יד “לא תרצח”, גם “ולארץ לא יכוּפר לדם אשר שוּפּך בה כי אם בדם שופכו”; ואילו טולסטוי, שהורה כי עלינו להימנע ממעשי אלימות בכל תנאי ובכל מסיבות שהן – אפילו, למשל, אם זד משסע גופו של תינוק לעינינו, עלינו לחבוק ידינו ולהינזר מ“אלימות” – ההפך הגמור ממוסר הוא…

אף⁻על⁻פי כן נמצאו אצלנו – ובארץ⁻ישראל בפרט – חסידים אדוקים בתורת “אי ההתנגדות לרע” של טולסטוי (בפרט כשעושי הרע הם גויים…). עדות חותכת למידת ההתבטלות וההתנמכות מכל נומך שאליה הגענו בהכחשות לאמת⁻החיים משלנו ובהיכנעות עיוורת ל“אוטוריטה” זרה, אם אותה “אוטוריטה” היא מבני נח…

לא השגחנו בכל אלה; כי האמננו בכל לב, שבצאתנו מבית אבותינו ומד' אמות של מסורת דורות אל עולמו של יפת, בזנחנו את האוטוריטה של תורת עבר ובקבלנו עלינו את האוטוריטה של תורות⁻לועז, יוצאים אנו ממחשך לאורה ומכלא אלי דרור. לא ידענו, כי יוצאים אנו מן המלא אל הריקן המוחלט ומחירות יחסית לעבודת⁻עבדים; למכור גם את הגוף וגם את הנפש לשירות בלגיון הזרים שלהם לצמיתות..

אבל על כך נרחיב את הדיבור בפרקים הבאים. כעת יש ברצוני לעמוד על עוד “אשלייה אופטית” אחת, שסנוורה את עינינו והעכירה את בינתנו, בבואנו להעריך את הוויתנו ואת מהותנו אנו, לאחר שהתחלנו לשתות ממעיינותיו של יפת ולהסתכל מ“פרספקטיבה” כביכול בכל גילוייו של עולמנו היהודי הישן, ה“בלתי מודרני”…


 

ג. כסלון ובטלון המודרניות    🔗

הפלגנו את עצמנו הרחק ממקורות⁻היניקה הנפשיים שלנו; קיבלנו עלינו את דעותיהם של הגויים כהלכה מסיני.

אז התחלנו גם להביט על עצמנו בעיניהם של הגויים; התחלנו להביט על ישראל בעיניהם של שונאי ישראל.

האמננו בכל המומים והחטאים שבהם היו מונים הגויים את ישראל; בראש וראשונה זעמנו על היהודים על שהם “בלתי פרודוקטיביים” ועוסקים במקצועות “טפיליים”, כגון מסחר ורוכלוּת; כעסנו על אבינו, על שהוא עומד 16 שעות ביום בחנותו, כדי למצוא טרף לפיו ולפי טפו ואינו בוצר את הכרם שאיננו אצלו…

אבל מצאנו בביתנו גם מומים נוספים, שהגויים לא עמדו עליהם: מיום שלמדנו שבע חכמות וקראנו את הספרות שלהם, התגאינו על אבינו, וראינו אותו כבטלן וכמבלה עולם; שהרי הוא לא ידע, באיזו שנה ניצח הנסיך הרוסי דימיטרי דונסקוי את הטאטארים; לא ידע, שהשמים אינם אלא “אשליה אוֹפּטית” – ואנו ידענו את כל זאת, וממילא היינו חכמים מחוכמים בעינינו.

כך ראינו את אבינו וכך ראינו את כל היהודים הדבקים באורח⁻חייהם המסורתי: כבטלנים רחוקים מהוויות⁻העולם.

ובאמונתנו זו חיזקו אותנו כל סופרי ההשכלה.

כלום לא כתב יל"ג, שהיהודי “מת בארץ, חי בשמים”?

אבל יותר מכל למדנו על בטלנותם של היהודים מפי “הפוסק” הגדול, שקבע לדורו ולדורות הבאים את נוסח התפיסה של חיי ישראל המסורתיים, וכל הסופרים העברים שבאו אחריו יצקו מים על ידיו והלכו בעקבותיו. והוא, מנדלי, האמן הגדול, הרי פסק הלכה ללא ערעור, שכל מיליוני היהודים שהסתופפו לפני 60⁻80 שנה בגלות רוסיה לא היו אלא חבר של בטלנים, כסילים ומבלי עולם.

אף לערי ישראל שתיאר נתן מנדלי שמות המסמלים תכונה יהודית זו: קבצאל, כסלון ובטלון. בעברית יש עדיין לשם “בטלון” נעימה רכה וכמעט סלחנית… אבל במקור יצירתו של מנדלי, באידיש (שהרי מנדלי תרגם את יצירותיו לעברית במאוחר), יש לשם הזה צלצול הרבה יותר נוקשה ועולב: “טוניאדובקה”, כלומר: עיר של טפילים, של אוכלים ואינם עושים, של חיים ומתפרנסים על חשבונם של אחרים.

וכערים כן תושביהן… את “הבטלנות היהודית” גילם מנדלי בטיפוסים של בנימין השלישי וסנדריל האשה – אותו בנימין השלישי הרחוק מהוויות⁻העולם עד כדי כך, שהוא מדמה בנפשו למצוא את מושב “היהודים האדמונים”, שעליהם קרא בספרי אלדד הדני ובספרי⁻בדיה אחרים, במרחק תחומי⁻שבת אחדים מעיירתו.

אותה מידת⁻בטלנות עצמה מצויה גם באלתר יקהנ“ז, גיבור “ספר הקבצנים”. בהרחבה שבלגלוג מתאר מנדלי את אלתר יקנה”ז, כשהוא נוסע לו בעגלה ביום הצום, יום י“ז בתמוז, ומפזם את סליחתו של שלמה בן גבירול “והשפיפון מצפון כשיבולת שטפני”; ומנדלי מטעים את הגיחוך שבצלצול הפסוק העברי המוזר על רקע הנוף הסלאבי הקיצי המבורך. מסתבר, שאילו שר אלתר יקנה”ז, במקום “השפיפון מצפון”, הכולל קינת יהודי על חורבן מקדשו ומולדתו, את “וולגה וולגה”, “או ריביוט או סטוניאט דניפר שירוקי” (שואג⁻גונח לו הדניפר הרחב) של האוקראינים – היו דבריו משתלבים יפה יפה בנוף ובסביבה…

והנה שתי העגלות – של מנדלי עצמו ושל אלתר יקנה“ז – מסתבכות זו בזו, ושני היהודים הם אובדי עצות ומוכי⁻מבוכה, עד שמזדמנים להם גויים אוקראיניים טובים ומטיבים. הללו חשים, כמובן, לרווחתם והצלתם של היהודים טורחים קשה לחלץ את העגלות ואת נוסעיהן, והיהודים מזרזים אותם בפה בשעה שהללו, הגויים ה”מסכנים", טורחים ומזיעים לישועתם.

לא אוסיף דוגמאות. לפני זמן מה פרסם א. קריב, בקובץ “תיו⁻שין⁻ואו”, עבודה רצינית ויסודית, לדעתי, על שנאת ישראל אצל מנדלי; ששימשה אב לתפיסת היהדות המסורתית בגלות מזרח⁻אירופה אצל כל הסופרים והאינטליגנציה של הדור.

אבל דבר אחד ברור: בתיאור כל “תחום המושב” היהודי כקן של בטלנים ומבלי עולם, בתיאור מנדלאי זה, שנתקבל על דורנו, היתה מידה רבה של הלעזה ועיוות⁻הדין.

הרי אנו יודעים: אותם היהודים ה“בטלנים” כל כך, יהודי דורו של מנדלי, ניהלו סחרם עד למרחקים, עד ללייפציג שבאשכנז, עד לניז’ני ועד לאירביד שבגבול סיביריה; בידיהם היה מרוכז כל סחר⁻התבואות של דרום⁻רוסיה וכל סחר⁻העצים של מערבה. אותם היהודים ייסדו את תעשיות פולין – של לודז' וביאליסטוק. הם קיימו משפחות גדולות, לא לפי שיטת שני הילדים במשפחה אצלנו; גידלו בנים לתורה ובנות לחופה ולמעשים טובים; כלכלו את חתניהם שעסקו בתורת ה', כלומר: היו מצנאטים לדור שלם של לומדי⁻תורה, שיוכלו להתמסר לחיים רוחניים וליצירה רוחנית, כפי שהם תפשו אותה. אותם היהודים קיימו מוסדות צדקה מפוארים, קיימו ופרנסו הרבה “כלי קודש” – רבנים, חזנים, שוחטים, מלמדי תינוקות – וכל זה על חשבונם הם, בלי כל עזרה ממשלתית וללא תקציבים מבחוץ, שאליהם הורגלנו, למשל, אנו, יושבי הארץ ה“פרודוקטיביים”. אותם היהודים קיימו חצרות⁻אדמו"רים ברוב פאר אצילי וטיפחו חיי⁻רוח מרוממים משלהם; דיינו אם נזכיר את הפולמוס בין החסידות והמתנגדוּת, שהדיו עדיין מילאו את התקופה המנדלאית – פולמוס שהתנהל על ערכי⁻רוח נשגבים.

ברי: לקיים כלכלה ענפה כזו על אדמת נכר, בין אויבים, אי⁻אפשר היה על יסוד בטלנות ובילוי⁻עולם; אותם היהודים בהמוניהם בהכרח שהיו פיקחים ובקיאים בהוויות⁻מציאות, וחותרים אמיצים וזריזים בין נחשולי הפגעים שהקיפום תמיד בהווי⁻גולה.

ומעניין הדבר: הגוים שונאי ישראל, שחיפשו בנו את כל המומים ולא גרעו אף אחד, לא היו מונים אותנו מעולם בבטלנות; להפך: הם טענו, שהיהודים זריזים, ערומים וממולחים כל כך, שהם מנצלים ועושקים את הגוי התמים וה“בטלן”, עד שאין לו תקומה בפניהם. עיין, למשל, ב“יומן הסופר” של דוסטויבסקי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

עכשיו יודעים אנו במחוּור: אבותינו, הנאמנים לחיי המסורת, לא היו בטלנים כלל וכלל, אלא ידעו את מציאותם יפה יפה. דיבה היתה זאת בפי מנדלי על ערי ישראל, דיבה וסירוס⁻דמות.

ועוד דבר ברור לנו במחוּור: אבותינו, נאמני⁻המסורת ויקהת⁻עם, לא ידעו, אמנם, על דימיטרי דונסקוי ולא העלו על דעתם, שרקיע⁻השמים מעל ראשם הוא “אשליה”; אבל ידעו, לעומת זה, שני דברים כבירי⁻חשיבות, שנתעלמו מאתנו, מיורשיהם החכמים⁻המחוכמים והבקיאים בכל חדרי תורת⁻יפת:

הם ידעו, שעשיו שונא ליעקב, שונא אכזרי ומסוכן תמיד, בכל שעה ובכל עידן. מסוכן הוא, עשיו, ליהודי, בשעה שזדונו מתפרץ ושוצף בגלוי, בשעה שהוא קם לבלוע את היהודי, להתעלל בו או לרצחו; כי אז מסוכן הוא לגופו של היהודי, לבשרו המסכן וחסר⁻המגן. אבל מסוכן הוא, עשיו, ליהודי, גם בשעה שהוא מתיידד עמו, מראה לו סימני חיבה ומזמינו ברוב טובו להיספח אל חברתו; כי אז עלול הוא לטרוף את נשמתו של היהודי, להעבירו על עצמיותו, לעכּלו ולהטמיעו. על כן יש להיזהר ולהישמר מזדונו ומחסדו במידה שווה, כי בשניהם – מוות ליהודי.

זכורני: בימי ילדותי, בראשית המאה הנוכחית, התגוררו בביתנו האמיד ורחב⁻הידיים בעיירה הפולנית קציני⁻צבא רוסיים. רובם היו רשעים וצוררים. תמיד פחדו הגדולים מפני התפרצותם, שמא יכו ויפצעו. גם באותן שעות שלווה יחסית שלפני המהפכה הרוסית הראשונה ב⁻1905 היתה פגיעתם של קצינים גויים רעה, כי הפוגעים נקיים היו מעונש. והנה שכרה את דירתנו משפחתו של קצין טוב ואוהב ישראל. היתה רווחה, ילדיו התיידדו עם כותב הטורים האלה, הילד היחיד של בעלי⁻הבית. בא חג המולד שלהם, והקצין הזמין את הילד היהודי להשתתף בשמחת “עץ המולד”. זכורני: איזו בהלה קמה בביתנו! גדולה יותר מן הבהלה שהטילו עלינו הקצינים הצוררים ובעלי⁻האגרוף. לא נעים היה לסרב לקצין הטוב: אף⁻על⁻פי כן סירבו, והילד היהודי לא התגאל בפתבגם ובשמחת אלהיהם…

כמה חכמת⁻דורות ונסיון⁻דורות היו בפחדם זה של ההורים נאמני⁻המסורת מפני שני פרצופיו של עשיו, קטלן הגוף היהודי וקטלן הנשמה היהודית, במציאות⁻גולה אומללת!

את החכמה הזאת נשׂינו לגמרי אנו, היורשים. שכּה מילאנו את כרסנו ספרות⁻לועז יפה וחכמות⁻לועז רמות…

ועדו דבר אחד ידעו אבותינו על בוריים: ידוע ידעו שהיהודי בגלותו, בהיותו שרוי בין אויביו, משול הוא לאדם השט במצולות ים גועש, וידיו מחזיקות בחבל, הנמשך אל היבשה ומחובר בה; קשה לו להחזיק את החבל, ידיו מתייגעות ומתחכּכות ממנו עד להיפצע: אבל עליו לא להרפות מן החבל אף לרגע קל; אם ירפה ממנו, ישקע תהומה. החבל הזה היתה שרשרת⁻הזהב של המסורת היהודית ואורח⁻החיים היהודי הנוקשה, זו שחיברה אותו אל דורות⁻העבר לאין ספור ואל הדורות שיבואו – ושאחד מהם יזכה לקדם פני משיח ישראל. מסורת יהודית זו יש שהעיקה, יש שלא⁻נוחה היתה; אבל חלילה לו מלהרפות ממנה או מלקצץ בה, כי בקיצוץ זה אבדנו, אבדן הגוף והנפש כאחד.

גם ידיעה זו, פרי נסיון דם ודמעות של דורות, נתעלמה מלב הדור שקנה חכמה כה רבה.

והדור, שקנה חכמה, הלך לבקש פתרונות משלו ל“בעיה היהודית”. רבים היו הפתרונות ושונים ומשונים. הגורל רצה, שדור אחד לפני ההשמדה הטוטאלית יקומו מקרב ישראל הרבה “רופאים”, שיציעו מזורים שונים למדווה הישראלי הנושן, ששמו: גלות. תיאוריות מתיאוריות שונות צצו ככמהין אחרי הגשם ודרכים שונות ומשונות הוצעו; מחוץ לדרך האחת, הפשוטה, התמה והישרה – דרך הגאולה הממלכתית⁻הטריטוריאלית שהוצעה על⁻די הרצל ושלא היתה אלא ניסוח מודרני של משאת⁻הנפש הישנה, המסורתית של כל דורות ישראל מימות עולם. כל אחד ממחברי התיאוריות מצא לו המון חסידים ונאמנים שהלכו בעקבותיו; כל הצעת⁻תרופה מצאה לה את שעתה, שעת “נסיון⁻ההגשמה”.

אם נתבונן עתה, לאחר כבשני אושביינצ’ים, ב“פתרונות” הללו ובתיאוריות הללו, כמה נראה בהן מן הבטלני, מן ההזייתי, מן ההתנכרות לכל מציאות⁻הוויתנו האכזרית, מן הרחיפה בין עננים, באוויר הכחול של שחקים דמיוניים!

ואם נשים לב לכך, שדעות הזייתיות אלו מצאו להן לא חסידים בלבד, אלא – ברובן – גם המוני נוער שנתנו את נפשם עליהן, כי האמינו בהן בלב שלם ובכל להט הדם – על כורחנו נבוא לידי מסקנה, שהדור שלנו, שקנה חכמה, היה רחוק מתפיסת כל מציאות, מוכה בסנוורים ושקוע במ“ט שערי בטלנות לאין ערוך יותר מאבותינו חובשי בית⁻המדרש ונאמני⁻המסורת. אבותינו חטאו רק בדבר אחד: במה שהתפללו לגאולה, אבל לא עשו בעצמם למען גאולתם; על כל פנים, מעולם לא עלה על דעתם, כי תפקיד חייהם – בתיקון עולמו של הגוי, של עשיו שונא⁻נפשם; הם האמינו במשיח שיבוא בדרך נס, אבל מעולם לא נטו להאמין ב”פתרונות" כגון אלו שהוצעו ברצינות על ידי ממציאי התרופות שבסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הנוכחית.

מי שמתבונן בתרופות שהוצעו וב“נסיונות להגשמתם” שניסו בני דורנו מתוך חוסר כל הכרת מציאות הדמים שלנו – על כורחו יבוא לידי מסקנה, שקבצאל, כסלון ובטלון המנדלאיות היו המטרופולין של החכמה העליונה ודעת החיים לעומת אותה הבטלנות ומידת התעייה בעולמות הדמיון, שגילה הדור המודרני; ושבנימין השלישי וסנדריל האשה אף הם היו חכמי⁻עולם וגאוני ידיעת המציאות לעומת אותם מנהיגים ומונהגים, שניסו “להציל” את ספינת ישראל באירופה שנים מספר לפני שבא עליה כליון⁻האימים שאין לו עוד תקנה.


 

ד. אחד העם    🔗

אתחיל באחד העמיות – באותה תנועה, שצצה בתוך תחומי הציונות והתיימרה לתת לבעית היהודים “פתרון” אחר מכפי שהציע החוזה⁻הענק, מחולל תנועת⁻השחרור הממלכתית בישראל; באותה תנועה, שבאה “לכבוש את המלכה עמה בבית” ולהצר את פעמי רעיון⁻הפדות מבפנים. ודאי שאדם רשאי להתנגד לאידיאל – אף לנשגב ביותר – שאינו נראה בעיניו ולהילחם בו בקנאות, כשהוא עצמו עומד מחוץ למחנה. אבל מי שמתייצב תחת דגל, חלילה לו לקפל את יריעתו ולהדהות את צבעיו העזים מדי בעיניו. מי שמקצץ באידיאל, מי שתופש בכפו את ציפור⁻הפלאים, המבקיעה ברינתה את כל מעייני האמונה, ההתלהבות וההקרבה בלבות בני האדם, וממרט את כנפיה ומסרה, כדי שלא תאביר עוד לשמי⁻שמים, אלא תהא מדדה עלובות, ושלא תגביר עוד רנן, אלא תצייץ נכאים – חטא כבד הוא חוטא כלפי רוח האדם.

ואת החטא הזה חטא אחד העם: לא בכדי היה במרוצת הימים לאותו אשל גדול, שעל ענפיו תלו את שלטיהם כל אבירי⁻החסלנות.

־־־־־־־־־־־־־־־־

בשנות תרנ“ו–תרנ”ז, כשדרך כוכבו של הרצל בשמינו, כבר היה אחד העם סופר והוגה דעות מקובל כ“חד בדרא” על כל האינטליגנציה הלאומית שלנו במזרח⁻אירופה: סופר בהיר⁻מחשבה וצלול סגנון; תקיף⁻אופי מאוד – מן המעטים שבין אנשי חיבת⁻ציון, קהל רומאנטיקנים רגשנים ורובם ככולם רכים בדעה. אכן, בכוח מחשבתו ודאי שלא הגיע לא בלבד לקרסוליהם של גדולי הוגי⁻הדעות מתקופת ספרד, אלא אף לעמקותו של אדם כרבי נחמן קרוכמל. הוא לא היה מעולם אילן⁻הגות מסורבל⁻פרי, השחוח תחת עומס תנובתו המבורכת; את רעיונותיו נתן תמיד בעתם, “לחדשיו ביכר” בנחת⁻בנחת מתון⁻מתון. מצע הלשון של אותה תקופה, בטרם הרחבתה הגדולה, מעולם לא היה קצר מכדי השתרעות מחשבותיו. מעולם לא נמצא בלשונו אותו חספוס, המצוי לפרקים אצל גדולי⁻הגדולים, ושאינו אלא מכוות⁻ההשראה בלהטה הראשוני.

מחשבותיו שטפו תמיד כחוק, בלי שאחת מהן תמרוד ותפרוץ גדר על דרך החידוש רב ההעזה. כי מחדש לא היה האיש; אלא שמרן, “שומר החומות” שלנו לפי דרכו הוא – דרך איש שהתפרק ממסורת הדת וספג לתוכו הרבה דעות מספיחי הציביליזאציה המערב⁻אירופית.

אחד העם התהדר תמיד במקוריותו העברית⁻הלאומית השורשית, כלפי “הציונים החדשים”, בני מערב או דוברי לועזית. לאמיתו של דבר, הצטמצמה מקוריות זו בצורתה הלשונית של ההגות בלבד – בכלי⁻השפה העבריים שהשתמש בהם; ואילו תכניה ושיטותיה של המחשבה שאולים היו אתו – רובם ככולם מהוגי⁻דעות אנגליים בינוניים, כגון בוקל, ספנסר וטארד.

ודאי, שזיקתו היתרה של אחד העם לדרכי מחשבה ולתכני⁻מחשבה אנגליים נבעה מקרבת⁻נפש מיוחדת: הרי אחד העם גופו היה מעין שמרן אנגלי טוב לפי כל אופיו, ושכלו הבהיר והשקול לא היה אלא מעין “קומונסנס”, השכל הישר האנגלי המהולל. מהם, מהוגי⁻הדעות האנגלים, שאל את תורת החיקוי בתור הסבר⁻יסוד לתופעות ההתבוללות; מהם לקח גם את האבולוציוניזם הביולוגי, האמונה בתהליך ההתפתחות האיטי, האורגאני. ודאי, שהרבה מן הטינה שהיתה בלבו על הרצל נבעה מאדיקות אבולוציוניסטית זו, ומסלידה עמוקה מפני אדם, שהרהיב עוז לתבוע שינוי מהפכני בכל הווית⁻ישראל.

אכן, יפה היה שביל הזהב האבולוציוניסטי להוגי דעת של אומה כאומה האנגלית, האומה השאננה ביותר בתבל כולה (שמעולם לא בא כובש בשעריה) ובתקופתה השאננה ביותר – התקופה הוויקטוריאנית; אבל ודאי וּודאי שהלך⁻מחשבה אבולוציוניסטי⁻הדרגתי⁻“אורגאני” זה לא היה יפה כלל וכלל לתיכון אורחותיה ודרכי⁻גאולתה של האומה הישראלית, שהיסוד הקטסטרופלי הוא המפתח לכל תולדותיה; שכל דברי ימיה – צעידה מקטסטרופה לקטסטרופה; וממילא גם גאולתה מן ההכרח שתבוא בדרך “קטסטרופלית”, פתעית, קצרת⁻רוח, בת⁻אחת’ית.

אחד העם היה חדור הלך⁻מחשבות “אנגלי”. אך, לאסוננו, לא ידע לסגל לעצמו את הסגולה האנגלית החשובה והמבורכת ביותר –את גאוניותם המדינית; כי יש להודות על האמת: אחד העם היה לקוי במין דאלטוניזם נפשי מיוחד לגבי כל עניין של מדיניות. את המדיניות לא גרס ולא תפס; ראה בה, לכל היותר, מעין שעשוע סנובּיסטי והכתירה בכינוי, שהיה לו צלצול של בוז גמור בפיו: “דיפלומאטיה”. עיסוק זה, ש“פעולה מדינית” שמו, ושבלעדיו אין קיום אפילו למעצמות אדירות הבוטחות בצבאן ובצייהן, ועל אחת כמה וכמה שלא תיתכן בלעדיו שום תנועת⁻שחרור לאומית, לא היה נהיר בעיני אחד העם ולא נראה לו כלל.

רק בעוורונו המדיני הגמור אפשר להסביר עובדה זו: כשבא לסכם את רשמיו מן הקונגרס הבאזילאי הראשון, כתב, שהפתיחה היתה נהדרת, מלהיבה ומרוממת⁻רוח; עצם הכינוס של שליחי העם מכל קצווי תבל ודבריו הנלהבים של הרצל היו נפלאים; אבל דא עקא, שלאחר הפתיחה התפזר הקונגרס לוועדות, ובוועדות נערכו דיונים וטיפלו בכל מיני שאלות – וזה היה מיותר בהחלט ואף פגם את הרושם הנהדר הראשון…

אבל מוטב שנביא את הדברים בלשונו של המחבר עצמו:

"כמאתים איש מבני ישראל, מכל הארצות ומכל המפלגות, נתאספו יחד בבזיליא, ושלשת ימים, מן הבוקר עד הערב, נשאו ונתנו בפומבי, לעיני כל העמים, על דבר יסוד בית נאמן לעם ישראל בארץ אבותיו. התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר “הצניעוּת” ויצאה לרשות הרבים; נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה, – דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו. וזה הכל, יותר לא יכלה האספה הזאת לעשות ויותר לא היתה צריכה לעשות…

אילו היו מחוללי האספה הזאת מזדיינים בסבלנות והיו אומרים בפה מלא מראש, כי אמנם עקבות המשיח עוד לא נראו בארץ… אין ספק, שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה, ותחת שלשת ימים, היתה האספה גומרת מעשיה ביום אחד… אבל עתה, “אירופיים” הם מחוללי התנועה הזאת, בקיאים בהלכות הדיפלומטיא ובמנהגי הכתות המדיניות בימינו, ואת ההלכות והמנהגים האלה הם מביאים אתם ל“מדינת היהודים”..

ועדים גדולים וקטנים וקומיסיות לאין מספר, המון “הצעות” דמיוניות על דבר “אוצר לאומי” ויתר “הפוליטיקא הגבוהה” של מדינת היהודים – אלה הן התוצאות “המעשיות” של האספה".

(על פרשת דרכים, חלק ג‘, עמ’ נג–נד)

…ולא חל ולא הרגיש האיש, שכל הפתיחה וכינוס מאתיים האיש מכל קצות תבל לא היו אלא טפל, תפאורה, לכל היותר – הפגנת שאיפותינו לעיני העולם ולעיני ישראל, והעיקר היתה העבודה בוועדות וב“קומיסיות” המדיניות דווקא, שממנה קיווה הרצל להשגת מטרתו – רכישת הצ’ארטר וההכרה הבינלאומית במדינת היהודים.

למי היה משול אחד העם באותה שעה? עם כל הכבוד שאנו רוחשים ל“קומונסנס” שלו, נצטרך לומר: משול היה לחירש, שהוזמן לקונצרט מפואר: וכשנתבקש, כתום הקונצרט, להביע את רשמיו אמר:

“האולם, בו נערכה ההצגה, היה נהדר והשרה רוממות⁻רוח; גם תלבושות המציגים היו ללא דופי. אבל עמד שם אדם אחד על גבי המציגים ועשה כל הזמן תנועות משונות בידיו; והמציגים עצמם החזיקו בידיהם כלים משונים והכו עליהם בכל הכוח – וזה היה מיותר בהחלט וצרם את העין. אלמלא כלים אלה ותנועותיו המוזרות של האיש העומד על גביהם, היה הקונצרט מוצלח באמת”.

כי את הקונצרט המדיני הגאוני, שהחל הרצל לערוך בשנת תרנ"ז בבאזל, לא שמע אחד העם בכלל; אוזניו כבדו משמוע אותו. רק את התפאורה ראה; על כן – את קליפתו אכל ותוכו זרק.

על כן לא ייפלא בעינינו, אם אחד העם לא גרס את העבודה המדינית בכלל. כעיוור לכל עניין של מדיניות, מוכרח היה לבטל את כל עיסוק ה“דיפלומטיה” ולחשוב, שארץ⁻ישראל עברית תוקם על ידי קניית קרקעות בלבד; כמו שחשבו חובבי⁻ציון בכללם. ודאי, גם את המכתב המפורסם של הרצל לאוסישקין: “אף אם תקנה את כל בתי יקאטרינוסלאב, לא תחדל עיר זו להיות נחלתו של הגוּבּרנאטוֹר הרוסי” – גם אותו לא גרס. אמנם איש נבון היה, איש ה“קומונסנס”; וכשביקר לפני מלחמת⁻העולם הראשונה בארץ, הרצה על רשמיו: איים עבריים הוקמו בארץ על ידי רכישת המושבות; ארץ עברית לא הוקמה. אבל את המסקנה האחרונה מרשמיו לא הסיק, ולציוני מדיני לא נהפך.

על כן לא ייפלא בעיניו הדבר, שאחד העם התייחס בזלזול מרובה כל כך לעצם רעיון “מדינת היהודים”, כאל הקמת “מדינה קטנה”. הוא הטעים וחזר והטעים, כי לא לרצון היא לו הקמת מדינה יהודית בת מיליונים אחדים, בדומה לסרבּיה או לבולגריה, שתהיה, לדעתו, טרף למעצמות הגדולות וכדור⁻משחק בידיהן, “כמו שהיתה ארץ⁻ישראל לפנים בין אשור ומצרים”. לא שת האיש לבו לכך, ראשית, שאילו נתגשם חזונו של הרצל, היו מתרכזים בארץ ישראל כשנים⁻עשר מיליוני יהודים – וזוהי מדינה לא קטנה כלל. שנית, שאף מדינות קטנות בנות מיליונים אחדים התקיימו במשך כל הדורות ומתקיימות יפה מחמת התחרות והקנאה בין “אשור” ו“מצרים”, או בין צרפת ואשכנז, או בין בריטניה לרוסיה.

על כן, מחמת אותו דאלטוניזם מדיני, התריס אחד העם כנגד ה“דיפלומטיה” של הרצל והשמיע נגדו את אמרתו המפורסמת: “תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים, ולא על ידי דיפלומטים”.

ה“דיפולומט גרידא”, ה“לא נביא”, היה בעיניו– הרצל!

כמה נעלה לאין ערוך על מחשבתו של אחד העם היתה מחשבתו של הרמב“ם – שכתב ב”מורה נבוכים" (חלק ב, פרק מה), שהתעוררותו של מנהיג להושיע את עמו (בלשונו: “להצלת קהל חשוב”) היא כשלעצמה הראשונה במדרגות רוח הקודש ו“תחילת הנבואה”!

־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים היו האנשים – מבני ברית ומשאינם בני ברית – שנפגשו עם הרצל פעם אחת בחייהם, וזכר הפגישה עם האישיות רבת⁻ההוד נשאר כמכוות⁻אש בנפשם עד יום מותם. קלמאנסו הענק, שכל ימיו נשא ונתן עם גדולי עולם, סיפר בסוף חייו לפייר ואן⁻פאסן על עמידתו ברתת לפני אישיותו של יוצר הציונות כלפי חזיון כמעט נסיי. אבל אחד העם, איש ה“קומונסנס” המפוכח, כשראה לראשונה את הרצל בקונגרס באזל, לא נתרעש כלל. הציץ ולא נפגע. הרי ראה בהרצל רק את הדיפלומט, והוא– לנביאים מושיעים נשא נפשו. לא תפס כלל, שלפניו עומד נביא ישראל חי, כאחד הנביאים הקדמונים, שמגילת עתידות האומה פרושה לפניו, והוא (הרצל) קורא בה כבספר פתוח, קורא את כל היגונים ואת כל המוראות ואת כל פלאי הייעודים שנכונו לאומה זו. לא תפס אחד העם, שעצם ההתגלות של האידיאה ושל השליחות באו להרצל במראות הנבואה, ברוח הקודש, כפי שרואה עתה במחוּור כל מי שקורא את הדפים הראשונים ביומניו; בהם הוא מוצא רשום בכתב אמת על הקדחת ותבערת⁻הנפש, שאפפו את הרצל בימי ההתגלות הראשונים, ומשק כנפי הנשר שחש מעל ראשו, מעין אותו “ורוח על פני יחלוף, תסמר שערת בשרי – יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע”…אילו חי הרצל בתקופה בלתי מודרנית, בדור עתיק, ודאי שהיה יוצא לאחר ההתגלות לשער בת רבים וקורא באזני עמו: “ויהי דבר ה' אלי לאמור: לך והוצאת את עמי ישראל מתחת סבלות מצרים החדשה והשיבותם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם לתת להם…” אבל מכיון שבתקופה מודרנית חי האיש, בתקופה ליבראלית⁻כופרת, לא יצא לשאת דבר ה' בשער בת רבים, אלא נאלץ להלבישו מחלצות מודרניות, להעלות דבריו על הנייר על דרך ההגיון בשפת אשכנז ולמסרם ליציקה באותיות⁻עופרת באחד מבתי הדפוס של וינה ולכנות את חזונו בשם “מדינת יהודים – נסיון לפתרונה של בעיה”. – ואחר כך לכנס יהודים מכל קצות עולם להלבישם פראקים ולומר לפניהם את דברי החזון בשפת אשכנז קלה כדי לשבר את אוזנם…

אך אחד העם ראה ולא ראה את הרצל; ראה את ה“דיפלומט” ולא ראה בו את הנביא. ואיך יכול לראותו? הרי עצם המושג “נביא” היה מסולף במוחו, משולף מעיקר תוכנו. על כך ניווכח, אם נקרא את מסתו הנודעת “כהן ונביא” (על פרשת דרכים, חלק א). כפוזיטיביסטן וכבן תקופת הכפירה הראציונאליסטית, ראה בנביא את הלוחם למען הצדק, ותו לא. את עיקר ישותו – את חזון הבאות, את ההתגלות המדינית שבו, את היותו מופקד “על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע” – לא ראה כלל. הנביא לחם למען הצדק, ומכיון שהבין, שהצדק אינו ניתן להגשמה מלאה בתנאי המציאות העכורה, דחה את הגשמתו ל“אחרית⁻הימים” – וזה הכל. כך השטיח אחד העם את התופעה המופלאה ביותר בתולדות עולם, את הנבואה הישראלית, שכל גדולי עולם תהו ונרעשו מפניה, והפכה כיד הפוזיטיביזם האנגלי הטובה עליו למעין פוריטאניזם שבתקופת קדומים. אבל כלום מלחמה לצדק גרידא, בלי החזון, בלי “ואראה את ה' יושב… שרפים עומדים ממעל לו” – נבואה היא?

יובינאל וטאקיטוס, ווֹלטר וביצ’ר סטאו שצ’דרין וקורולנקו נלחמו לצדק, כלום נביאים היו? ומאידך גיסא: נחום האלקושי ועובדיה – לא מצאנו בספריהם כל זכר למלחמה למען הצדק, הם רק ניבאו על מפלת אומות צוררות את ישראל, כלום יש להוציאם משום כך מכלל ספרי הנביאים?

על כל פנים ברור הדבר, שאחד העם לא יכול לראות את הרצל כלוחם הצדק: הרי “רק” לגאולת עמו חתר האיש; ממילא, לפי שיטתו, חייב היה אחד העם לפסול אותו מהיות נביא לעמו.

הרצל היה גם מדינאי גאוני; מגאוניותו המדינית התפעלו גויים שבאו עמו בדברים, מן הדוכס מבאדן ועד למלך איטליה; והללו הרי ידעו פרק במדיניות… אבל בעיניו של אחד העם נחשב כל עניין של מדיניות להבל הבלים, ממילא היה גם המדינאי – אפס אפסים. על כן לא נתרשם כלל גם מהוד⁻המלכות שחפף על אישיות אדירה זו, ושכל אלה שעבדו במחיצתו של הרצל היו שיכורים מקסמה עד רגעם האחרון; מי שאינו גורס מדיניות ומתייחס בביטול לעניין מדינה, מן הדין הוא שלא ירגיש גם בהדר השוכן על פני מלך.

על כן מלאוֹ לבו להגיד את ה“לאו” שלו על ה“הן” הגדול של הרצל: וכשהרצל אמר: גאולה שלמה של עם ישראל, קיבוץ כל הגלויות בתחומי המדינה היהודית, קם הוא ודרש: לא כי, “מרכז רוחני” יוקם למיעוטו של העם, “הלואי – לחלק העשירי ממנו”, ואילו רוב רובו של העם יישארו במקומותיהם ואך ייהנו משפע האורה שירעיף עליהם אותו “המרכז הרוחני”.

־־־־־־־־־־־־־־־־

הנימוקים שבהם הסתייע אחד העם כדי “לסתור” את דעותיהם של הציונים המדיניים, היו שאובים, כמובן, מגנזי ה“קוֹמוֹנסנס” שלו: אותו “השכל הישר” הבעל⁻ביתי, המאמין אמונה עיוורת בכוחה של “חזקה”: "ריאליות היא מה שקיים היום הזה; “בלתי ריאלי”, “דמיוני” הוא מה שלא בא לעולם היום, וממילא לא יבוא ולא יהיה גם מחר. מה שהווה היום הוא שיהיה תמיד. ואילו החוזה⁻היוצר הגדול גורס להפך: מה שקיים היום ייתכן שמחר לא יהיה אלא זכרון מעומעם של ממשות שהתנדפה כחלום לילה; ומה שקיים היום בדמיונו ובחזונו של היוצר הוא הוא המציאות והממש של יום מחר.

על כן, בהסתמכות על המציאות של יומו, טען אחד העם כנגד הרצל: אי אפשר לגאול את המוני ישראל גאולה שלמה על ידי ריכוזם הטריטוריאלי בארץ⁻ישראל. מה נפשך: אם יעלו ל“ארץ הבחירה” רק כמה אלפים או כמה רבבות לשנה, הרי הגרעון במספר האוכלוסים היהודים בגולה יכוסה על ידי ריבוים הטבעי הגדול, ומספר היהודים בגולה לא יפחת כלל, או יפחת בשיעור בלתי ניכר. נמצא שלשם חיסול הגולה יש צורך להעביר מאות אלפי יהודים לשנה; אבל הזרמה כבירה כזו של המוני מהגרים לארץ שוממה למחצה היא מן הנמנעות; ממילא: חיסול הגולה מן הנמנע הוא. ומכיון שמן הנמנע הוא, חטא כבד הוא אף לעורר בלב המוני ישראל תקווֹת גדולות לגאולה משיחית, תקווֹת שסופן אכזבה מרה וייאוש.

לשוא טענו הציונים המדיניים כנגדוֹ, שאם יושג צ’ארטר, כלומר, ייווצרו תנאים מדיניים – אפשר ואפשר יהיה, בארגון מתאים ובאמצעי הטכניקה החדישה, להעביר מאות אלפים לשנה ולכלכלם שם עד שיעמדו ברשות עצמם; וראיה לכך: הסעת מאות אלפי חיילים ממקום למקום במערכות המלחמה המודרנית, על ציודם וזינם. היקש זה מעולם הצבאיות לעולם האזרחי לא נראה בעיני אחד העם, והוא עמד על שלו: אי אפשר.

ודאי, שכל הניתוחים של אחד העם היו מבוססים על אותה האמונה בכוח ה“חזקה” של מוח בעל⁻ביתי: הגולה בימיו, בשלהי המאה הי“ט ובראשית המאה הכ', נראתה איתנה ומושרשת, על כן האמון שתמיד תהיה איתנה: בניין עדי עד, שימיו כימי שמים. באותן השנים היה הריבוי הטבעי בגולת מזרח⁻אירופה גדול – והוא האמין שתמיד יהיה גדול; אף⁻על⁻פי שעוד ערב מלחמת⁻העולם הראשונה פחתה הפריה והרביה באוכלוסי היהודים במידה מבהילה, מחמת התפשטות הכפירה הדתית. באותן השנים לא היו שחיטות גדולות ביהודים – על כן האמין, שלעולם לא יארעו עוד השמדות ופוגרומים טוטאליים. אמנם, כבר בשנת תרס”ג אירעה קישינוב; הרצל ראה את קישינוב ונזדעזע עד מוח העצמות, כי כבר ראה בה בעיני⁻חוזה את השפיר הראשון של מיידאנק; הוא השמיע קריאת “ס.או.ס.” ונאות גם לאוגאנדה, ובלבד להציל. ואילו אחד העם לא ראה בקישינוב אלא מה שהיה בו מן הריאליות של היום הזה: יהודים מספר נרצחו, יש לארגן הגנה עצמית– והכל ייתי שפיר.

וכאן יש להבליט עובדה נוספת, שלא הושם לב לה, כמדומה, עד הנה: נימוקיו ה“קוֹמוֹנסנסיים” של אחד העם, שבכוחם הוכיח את “דמיוניות” השאיפה ההרצלאית לגאול את המוני ישראל מקללת הגלות, ובהסתייעו בהם פסל את עצם התנועה, שראה אותה כמשלה את ההמונים היהודים בתקוות⁻שוא – אותם נימוקים הרי כוחם יפה לא נגד הרצל בלבד, אלא נגד כל תנועת⁻גאולה משיחית, שתנסה לגאול את העם בדרך ארצית. שהרי שום תנועת⁻שחרור ארצית אצל שום עם אינה נולדת מלכתחילה, כשבידה ערוּבּה שלמה ומוחלטת לשחרור שיבוא; תמיד היא מופיעה לראשונה בתור נסיון, ותמיד היא חייבת לעורר תקוות גדולות מראש; אם לאו, לא ילכו ההמונים אחריה. נימצא שאחד העם, בשללו את תנועת⁻הגאולה של הרצל, שלל כל תנועת גאולה ארצית בישראל בכלל. ומבחינה זו הורע כוחו בהרבה לעומת כל מתנגדי הציונות ממחנה היהודים, של “מחזיקי הדת” או של ה“אגודה” שבאה לאחריהם; כי הללו רק בגאולה בדרכים ארציות לא האמינו, אבל האמינו במשיח ובטחו בה' אלהיהם שיקיים את ייעודיו ויקים את מלכות בית דוד על תלה בדרך נס, ככתוב בספרי הנביאים וכאמור בתפילות; ואילו אחד העם, שהיה כופר מבחינה דתית ובגאולה מן השמים לא האמין – בשללו את ה“ריאליוּת” של גאולה מדינית ארצית, שלל ממילא כל אפשרות של גאולה. אליבא דאמת, סבור היה אחד העם שאין משיח לישראל ושאין לו גאולה, והאמין אמונה שלמה בנצחיות הגלות. מבחינה זו לא היה שום הפרש בינו לבין ה“בונד” וה“פולקיסטים”, כי אחד העם היה יהודי אנטי⁻משיחי במהותו, כאותם יהודים אנטי⁻משיחיים שנלחמו בשעתם בדוד אלרואי או בדוד הראובני – אבל בלי אמונתם של אותם יהודים בגאולה מן השמיים…

־־־־־־־־־־

כשפרסם הרצל את “אלטנוילנד”, מתח עליו אחד העם ביקורת חריפה על שהוא קובע באוטופיה זו את הגשמת הגאולה לשנת תרפ"ג, כלומר, אחר 20 שנה לפרסום הספר. ואחד העם כתב שהציונים החדשים דעתם קצרה כל כך, משום שהם רוצים לראות את הגאולה בעיניהם דווקא…

את הקטרוג הזה השמיע אחד העם כלפי הרצל, כשהלה כבר עמד בסוף שריפת חייו על גאולת עמו!

ומובן לנו קוצר⁻רוחו של הרצל לעומת אורך⁻רוחו ללא גבול של אחד העם; הרצל הרי רצה לגאול את החומר הישראלי, את הגופים היהודים האומללים ובני⁻החלוף, וחשש מאוד שמא יחמיצו את גאולתם (כמו שראינו כעת בעינינו, שאת גאולת הגוש העיקרי של האומה באירופה כבר החמצנו!). הרצל ידע: הגוף הישראלי האומלל, הבשר ודם, עלול להיפגע מכל כדור, מכל שוט, מכל פגיון, מכבשן⁻אש וממים רבים – מכל כלי הקטל שבידי האויבים, שבקרבם שוכן ישראל. על כן היה כה בהול ונחפז, על כן הדהיר את לבו החולה דהרת⁻פרא בריצותיו אל “השער הגבוה”, אל משרד החוץ הבריטי ואל המיניסטר הרוסי, ובפולמוסיו מכלי⁻הנפש עם אוסישקין ועם ה“דמוקרטים” בקונגרסים. על כן עשה הכל בעצמו – גם ניהל את התעמולה, גם ארגן את מערכת⁻הכספים, גם עסק ב“דיפלומאטיה”. כי חש את אימי⁻המחרת האורבים לעמו – והיה נחפז מאוד, להציל את הבשר והדם הישראלי.

לא כן אחד העם: לו היה פנאי. הוא הרי לא שאף כלל להציל את החומר, אלא לגאול את הרוח הישראלית ב“מרכז הרוחני”. ולכך לא היה צורך למהר כלל: הרי הרוח הישראלית הצרורה בספרים נצחית היא, וכדורי הגויים וכבשניהם אין בכוחם לפגוע בה. אף אם יצליח האויב לשרוף אלפי אלפים ספרים עברים – תמיד עוד יימצא טופס אחד בסוף העולם, באחת הספריות הנידחות, שלא נפגע; ובאמצעות מכונת הצילום והדפוס “יוליד” אלפי אלפים ספרים חדשים כדמותו וכצלמו – והרי לך שוב רוח ישראל בלבוש האותיות האשוריות שרירה וקיימת. ואילו המוני ישראל כשנשחטו הרי אבדו לנו ללא תקנה, הם, המיליונים בעצמם, ומיליוני ילדיהם שלא ייוולדו עוד לעולם, דמם ודם זרעיותיהם.

־־־־־־־־־־־־־־

אם כל מה שנוגע לממלכתיות ישראלית היה זר לנפשו של אחד העם ונמצא מחוץ לתחום תפיסתו, הרי גם בשטח הרוחני הטהור, שבו שלט, לכאורה, שלטון בלתי⁻מסויג, רואים אנו אותו כשהוא משטיח מושגים מקודשי⁻מסורת ורבי⁻עמקות כשלעצמם, ודאי בהשפעת אותו האבולוציוניזם הראציונאליסטי האנגלי. כך, למשל, כותב הוא במקום אחד, שעל ידי הקמת “המרכז הרוחני” אמנם לא יושם קץ לגלות ישראל, אבל יושם קץ לגלות הרוח הישראלית, המכוּנה אצלנו “גלות השכינה”.

ודאי, שלפי מושגינו המסורתיים אין לצייר כלל קץ גלות השכינה בלי שיבוא קץ לגלות ישראל. שהרי השכינה שורה תמיד במקום שנמצא רוב בניינם ורוב מניינם של אוכלוסי ישראל, חופפת עליהם ומתענה בכל שמתענים הם: “למענכם שולחתי בבלה”, “עמו אנכי בצרה”… לפי מושגינו המסורתיים, אי⁻אפשר להעלות על הדעת כלל, שהשכינה תיגאל ותהא שרויה ברוב שלווה ונחת במרום הררי ציון, בעוד שרוב רובה של האומה יוסיף להיות שקוע בבור⁻צלמוות של גלות. אבל אחד העם הפוזיטיביסטן, ש“שכינת ישראל” לא היתה בעיניו אלא סכום של כך וכך דעות ורעיונות מובעים בספרים, צייר לעצמו גאולת השכינה הישראלית תוך המשכת גלות ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

בחוגים רחבים ובעלי השפעה, בייחוד בחוגי האינטליגנציה של אחינו יוצאי אשכנז, ובפרט ובייחוד בין חכמי הר הצופים, מקובלת הדעה, שאחד העם הוא הנציג בה“א הידיעה של רוח היהדות הצרופה. דעה זו נהפכה למושכל ראשון שאין חולקים עליו. נתבונן נא מקרוב בבעיה זו ונראה, עד כמה יש לו ל”מושכל הראשון" על מה שיסמוך.

נברר לעצמנו, קודם כל, מה הם הדעות והערכים של היהדות, שהיו מקובלים על אחד העם כאמת שלו. אני מטעים: מקובלים לא כנכס ספרותי⁻היסטורי גרידא, אלא כאמת שלו, שבה האמין ובעדה מוכן היה לתת נפשו. כי ברור הדבר: בשטח ספרותי⁻היסטורי מוכן היה בוודאי אחד העם לקבל את כל הדעות והערכים של היהדות ללא שיור. ודאי, שלאותו “אוצר ישראל”, האנציקלופדיה העברית, שהיתה חלום⁻טיפוחיו ושממנה קיווה לגדולות ונצורות בשמירת היהדות בקרב הדור, מוכן היה להכניס את הכל כאשר לכל – את כל האישים, הדעות והזרמים.

הרי בשטח ספרותי⁻היסטורי קיימים “ימות⁻המשיח” מאז ומעולם. שם נתקיימה המשאלה “וגר זאב עם כבש”, ודעות שונות ומשונות וסותרות זו את זו מן הקצה אל הקצה דרות בכפיפה אחת בשלווה ובהשקט; שם אליהו הנביא יושב בשלום על יד אחאב ואיזבל, יוסף פלאוויוס לא יצור את יוחנן מגוש חלב ובר גיורא, ענן הקראי לא ייכווה בגחלתו של ר' סעדיה גאון, והגר“א מווילנה ישכון על יד תלמידיה בעש”ט – ואין פרץ ואין צווחה. אבל השאלה היא: מה הם ערכי היהדות ודעותיה שהיו מקובלים על אחד העם כאמת, שבה האמין הוא?

ברי, כשאנו רוצים לברר, מה מדעות היהדות וערכיה נחשב לאמת בעיני אחד העם, יש צורך, ראשית כל, להשמיט את כל מה ששייך לתחומי הדת הישראלית. כי אחד העם היה כופר בדת, ובמצווֹת המעשיות לא ראה (כפי שהטעים פעמים רבות) אלא מעין קביים, שעליהם נשענה הישות הלאומית הקיטעת בגולה, כדי להחזיק מעמד בפני נחשולי הטמיעה וה“חיקוי”, שאיימו עליה מכל עבר. כלומר: הדת לא היה לה ערך עצמי בעיני אחד העם, אלא ראה אותה טפל לעיקר הלאומי וכלי⁻שרת בידי חוש הקיום הלאומי.

על כן יש להוציא מתחומי האמת שבה האמין אחד העם את כל נכסי הדת הישראלית: התורה ושני התלמודים, התוספתא והמדרשים, הלכות הגאונים וכל שירי הקודש של משוררי ספרד, כל השאלות⁻ותשובות וכל הפוסקים, לרבות הרמב"ם והשולחן ערוך – בסך הכל 90%, אם לא למעלה מזה, של כל נכסי היהדות וקנייניה במשך הדורות.

שנית, יש להוציא מתחום אמתו של אחד העם את כל מה שנוגע לממלכתיות הישראלית. הרי כבר נוכחנו, שכל מה ששיייך לממלכה, מדיניות וממלכתיות פסול היה בעיניו. ואף זה שטח נכבד ונרחב למדי. כלומר: יש להוציא את תפארת מלכות דוד ושלמה, גדלות בית עמרי וירבעם בן יהואש, מלכות בית חשמונאי, תנועות השחרור של הקנאים מחזקיה הגלילי ועד המרד הגדול ועד בר כוכבא, ואת כל התנועות המשיחיות, מימי בר כוכבא ועד הרצל (שכולן “השלו את ההמונים בתקוות⁻שווא”, לשיטתו של אחד העם).

שלישית, סמי מכאן כל מה שנוגע לתחומי המסתורין הישראלי (אף אם לא נכלול אותו בתחומי הדת), מן ה“זוהר” והקבלה ועד החסידות. אחד עם, לפי כל מהותו, היה פוזיטיביסטן, איש הנגלה, ונפשו סלדה תמיד מפני כל כניסה לפרדס הרזים של יודעי ח"ן.

לאחר השמטת שלושה שטחי⁻יהדות נרחבים ועצומים אלו – מה נשתייר לנו מן היהדות בתור אמת המקובלת על אחד העם?

נשתייר מעט מאוד, “שתי כרעיים ובדל אוזן”; נשתייר רעיון הצדק של היהדות, “המוסר הנבואי”.

אבל גם כאן, בשטח האחרון הזה של “המוסר הנבואי”, יש לקבוע סייג על סייג וצמצום על צמצום. כי מוסר הנביאים, ככל גוף בריא, נשען על שתי רגליים: על צמד המושגים “צדק ומשפט”, החוזר ונשנה אצל כל נביאי ישראל, ובמושג ה“משפט” היה כרוך, כשלהבת בפתילה, מושג הגמול, ה“נקם ושילם”, מושג יסוד אצל כל הנביאים, ממשה רבנו (“לי נקם ושילם”) ועד ירמיהו, יחזקאל ומלאכי. כי נביאי ישראל האמינו כולם ב“מתימטיקה” מיוחדת, שחוקיה שולטים על חשבון הטוב והרע בעולם. כל רע, כל פשע – בפרט פשע הנעשה כלפי ציבור על⁻ידי ציבור – מן ההכרח שיבוא עונשו בצדו; אם לאו, יופר כל שיווּי⁻המשקל של תבל רבה. על כן האמינו ביום הדין, “יום ה' הגדול והנורא”, שהוא יום איזון סדרי בראשית, יום החזרת שיווּי⁻המשקל בעולם על ידי הגמול שיושב לחיק הפושעים. מושג הגמול והנקם היה אפוא מושג⁻אב ואמת⁻יסוד לכל הנביאים.

אבל מוסרו של אחד העם צולע על ירכו: הוא נשען על רגל אחת בלבד, על ה“צדק” בלי המשפט והגמול. ב“על שתי הסעיפים” טרח ויגע אחד העם ללבן את ההפרש בין המוסר היהודי ובין המוסר הנוצרי; העלה המון סברות דקות מן הדקות, ועל ההפרש היסודי – תורת הגמול והשילם, ה“מתימטיקה” המוסרית של נביאינו, היא ה“מידה כנגד מידה” של חכמינו, לא עמד כלל. לא מתוך היסח⁻הדעת השמיט את תורת הגמול, אלא משום שלא גרס אותה. לא בכדי נתרעש כל כך, כשהגיעה לאוזניו שמועה על מעשה⁻גמול בתל⁻אביב, ואמר: אם זהו המשיח, ייתי ולא אחמיניה.

נמצא, שמכל ערכי היהדות הגדולים והכבירים נשתייר לו, לאחד העם, אך מושג של “צדק יהודי”, אף הוא כחוש ושדוף לעומת מוסר⁻הנביאים הגדול, סומק⁻הדם; וכל היהדות נהפכה אצלו למשהו מעין השיבלים הרעות, הריקות ושדופות⁻הקדים, שבחלום פרעה: צדק יהודי, הדומה כשתי טיפין של מים לצדק של הרמן כהן, אדוק הטמיעה הגמורה. אלא שב“יהדות” של אחד העם נתווסף עליו פולחן העברית וקנייניה מבחינה ספרותית⁻היסטורית, וחיבת הארץ, אף היא אפלטונית בהחלט בשביל רוב רובם של ישראל, שלא יזכו לעולם לבוא בשערי “המרכז הרוחני”, המיועד למעטים…

ושמא, לאחר שהתייאשנו מלמצוא בתחומי תורתו את מרחבי⁻היהדות הגדולים, נמצא לפחות את עקבות “היהדות הצרופה” בהלך מחשבותיו, בשיטת⁻הגותו?

אכן, גם כאן צפויה לנו אכזבה מרה. כבר עמדתי על כך, שלפי כל הלך⁻מחשבותיו האבולוציוניסטי, הביולוגי⁻סוציולוגי, ה“לאט⁻לאט’י”, שייך היה אחד העם לאסכולה האנגלית. לאבולוציוניזם האחד העמי לא נמצא זכר ובניין⁻אב לא אצל נביאי ישראל, לא בין חכמי התלמוד, לא אצל הרמב“ם ולא אצל יהודה הלוי. אבולוציוניזם זה זר בהחלט לכל החוזים והוגי⁻הדעות הישראליים, שהגו בקטגוריות “קטסטרופליות”, בהתאם לדרך הייסורים והאסונות של עמם. אפשר, ינסה מישהו למצוא סמוכין ל”אבולוציוניזם" האחד העמי בתורת אחרון יהודי גדול – רנ“ק; אבל כבר הצביע החכם א”מ ליפשיץ ז“ל על התהום העמוקה בין דרגות התגלות הרוח האלוהית ביהדות אצל רנ”ק לבין האבולוציוניים הארצי, הסוציולוגי, אפשר להגיד “האנגלי”, של אחד העם.

על כורחנו נבוא לידי סיכום אחרון: בשום פנים אין לראות את אחד העם כנציג “היהדות הצרופה” ואף לא של יהדות בלתי⁻צרופה. כל מחשבתו, לפי צורתה ולפי תוכנה, “ילידת חוץ” היא, זמורת⁻זר בכרם ישראל…

־־־־־־־־־־־

ייתכן, שאין להגזים בהערכת השפעתו הנפסדת של אחד העם על תנועת⁻הגאולה הישראלית. סוף סוף התפשטה השפעתו לעומק ולא לרוחב, וניכרת היתה בתחומים מצומצמים של אינטליגנציה לאומית יהודית בלבד. רוב רובם של המוני⁻ישראל ורוב רובו של הנוער הרי עמדו מחוץ לתנועת ציון ונהו אחרי אורות⁻המדוחים של המארכסיזם ושל תורות בינלאומיות בכלל… ואף⁻על⁻פי כן, נשער לרגע, שבמקומו של אחד העם היתה עומדת אישיות אחרת, מחוננת באותו כוח⁻אופי וכוח⁻שכנוע והשפעה אישית כבירה על כל העומד במחיצתה; אלא שאישיות זו היתה מבורכת בתבונה ממלכתית רבה ובאותה הענוותנות המיוחדת לאישים גדולים, והיתה הולכת אחרי הרצל בתום⁻לבב וברוב אמונה, כשם שהלך ר' עקיבא אחרי בר כוכבא, וכשם שהלכו תלמידי הבעש"ט אחרי רבם הגדול; ובמשך עשרות השנים שבין הולדת הציונות לבין הצהרת בלפור היתה מחנכת קבוצה של משכילים עברים חשובים מחונכים אף הם במושגים ממלכתיים, ובחלקם של ציונים ממלכתיים אלה היה נופל אחר כך התפקיד של הגשמת הצ’ארטר הציוני שבהצהרה, במקום שייפול לידי מקצצי⁻חזון וחסידי “המרכז הרוחני”… – הרי אפשר שהללו היה סיפק בידם להקים את המדינה הישראלית לפני פרוץ מלחמת⁻העולם השנייה, וממילא לא היינו מחמיצים את הצלת המיליונים – כל המון ישראל באירופה…

אבל “שליט הרוחות” בציונות היה אחד העם, ותלמידיו – אדוקי “המרכז הרוחני”. היום המלה “מרכז רוחני” אינה אלא לעג מר למיליוני קדושינו. אפר מיידאנק אינו זקוק עוד להאצלת אור⁻החכמה מן ה“מרכז הרוחני”…

אכן, אין מזל לישראל.


 

ה. המארכסיזם    🔗

בפרק הקודם עמדתי בהרחבה על האחד העמיות והוכחתי, שעם כל התיימרותה להיות עברית מקורית – שורשי הלך⁻מחשבותיה היו נעוצים בקרקע זר, בקרקע המחשבה האנגלית של אותו דור; עם כל הבלטתה את מסיבות המציאות והתחשבותה, כביכול, בתנאים הריאליים, לא היתה אלא הזיה ורחיפה בענני⁻דמיון בתנאי האסון של קיומנו הגלותי. אם נשתמש באופן⁻ניסוח דומה של אחד העם עצמו, היתה זו “הזיתיוּת בתוך ריאליזם”, שהופרכה אחר כך בהחלט על ידי שואת הדמים והאש שבאה עלינו. כלומר, אף היא לא היתה אלא אחד מגילויי הבטלניות והכסלוניות, שהדורות הישראליים המודרניים נטלו ממנה תשעה קבין והפליגו במימיה ללא כל בלימה שבהגיון…

עכשיו נתבונן נא בהזיה אחרת, שפעלה בעיקרה מחוץ לתחומי תנועת הגאולה הלאומית והשפיע השפעה אדירה על שני הדורות האחרונים של הנוער היהודי, הלא היא המארכסיזם לכל זרמיו, גווניו וגוני⁻גווניו.

בשני יסודותיו קסם המארכסיזם לנוער הישראלי, שפרש מחיי המסורת ומד' האמות של בית⁻המדרש, וצודד את לבו בכוח שאין לעמוד בפניו: מחד גיסא, בקליפתו החיצונית ה“מדעית” כביכול: הרי האידיאולוגיה המארכסיסטית היתה מושתתת, לכאורה, על הגיון⁻ברזל, בנויה כולה אבני⁻גזית דיאלקטיות מתוך אדריכלות מפליאה; ו“הגיוניות ברזל” זו ודאי שהיתה מסוגלת לקחת שבי את מוחו ולבו של חובש בית המדרש ששנה ופרש; כי כאן במארכסיזם, כאילו מצא את המשך ה“סוגיה” התלמודית, בכל חריפותה ועמקותה, אלא עוד בתוספת מסקניוּת וסדר⁻בנייה רעיוני הרמוני ומוצק.

ומאידך גיסא, לקח המארכסיזם שבי את הלב היהודי בתוכן המשיחי, בהבטחת⁻הגאולה שבו, ולא של גאולה לאומית “צרה”, אלא של גאולת כל באי עולם, גאולה סופית ומוחלטת וחופש ואושר ושוויון וצדק מוחלטים. ואיך לא תשבּה הבטחה כזו את נפש הצעיר הישראלי, שספג את המשיחיות עם חלב אמו ושעצם הדם בעורקיו, מדורי דורות, אינו אלא תמצית כל הכיסופים המשיחיים?

הרי אותו משומד יהודי גאוני, אבי המארכסיזם, הוריד, כביכול את הנזר מראש משיח אלהי יעקב וענד אותו על ראש הפרולטאריון הבינלאומי. בתוקף “התהליך הקפיטליסטי” זורמים האיכרים החשוּכּים האיוואנים, הסטאכים, הפריצים, הג’ונים מכפריהם למפעלי⁻החרושת בכרכים; כאן, בין געש מכונות הקיטור וטרטור⁻המנועים, בעבדם שכם אחד, כתף אל כתף, נצרפים הם מכל סיגי האנוכיות והבערות, מתחנכים לסולידאריות, לאלטרוּאיזם, לחיות חיי מסירות של “היחיד בעד ענייני הכלל והכלל בעד ענייני כל יחיד ויחיד”, מתחשלים ומזדככים ונהפכים לאותו איוואן⁻סטאך⁻פריץ⁻ג’ון קיבוצי נעלה, ש“הצדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו”, שיישא בייעוד המהפכה הסוציאלית וביום מן הימים יקים את החברה האידיאלית, האַל⁻מעמדית והעל⁻לאומית, שאין בה עושקים ועשוקים, משעבדים ומשועבדים, ושכולה דרור ושוויון…

וכך שר ה“בונד” היהודי ברוב דבקות:

“המשיח היהודי מת, משיח אחר קם במקומו”…

־־־־־־־־־־־־

חוקי⁻ברזל שולטים בחברה האנושית ובייצור הכלכלי, בדומה לחוק⁻הכובד בפיסיקה; חוקים שאינם תלויים ברצון⁻האדם כלל. הם הקובעים את התפתחות החברה; הם גם הקובעים את התפתחות השקפותיה, את אמונותיה, את ערכי המוסר והצדק שלה, כל ערכי⁻הרוח של האדם – אמונותיו ודעותיו ויצירותיו האמנותיות – אינם אלא הדיוטה העליונה מעל לבניין העיקרי, הכלכלי, ואינם אלא תולדה מאותו בניין היחסים הכלכליים. על כן ראה אריסטו, למשל, את משטר⁻העבדות כ“צודק”, כשם שראה מיראבּוֹ, איש התקופה הבורגנית⁻הליבראלית, את הקניין הפרטי כמוסרי וכצודק. כי בימי אריסטו היתה העבדות הכרחית בשביל הייצור הכלכלי, כשם שבימי מיראבּוֹ הכרחי היה הקניין הפרטי.

בראשית היה משטר⁻העבדות; אחר כך, מאונס ההתפתחות הכלכלית, קם המשטר הפיאודלי, בו שלטו האצילים אנשי המלחמה. בתוך המשטר הפיאודלי קם המעמד השלישי, הבורגנות, ששאף לשלטון, אחר כך כבש אותו והתווה את חוקיו והשגותיו לחברה ויצר את הקפיטליזם. אבל בחיקו של המעמד השלישי קם וגדל המעמד הרביעי, הפרולטריון. קם בהכרח, משום שהייצור התעשייתי חייב את הבורגנות להזרים למפעליה המוני פועלים – את “כוח העבודה” הנחוץ לה לשם ייצור. הבורגנות הולידה את הפרולטריון וגידלתו, אבל הוא שישמש לה קברן. ביום מן הימים ישתלט הוא על החברה ועל מכשירי⁻הייצור ויכונן את החברה החפשית וההרמונית, שבה לא יהיו עוד “טפילים” ומדכאים, שבה הכל יעבדו מתוך שוויון וחירות, ייהנו מפרי עמלם, ייצרו יצירות⁻רוח חפשיות ויחיו חיי גן⁻עדן עלי אדמות.

זוהי תמצית האידיאולוגיה המרכסיסטית.

ודאי, שמבחינה הגיונית “מדעית” פירצה גדולה יש בה, ועליה כבר עמדו חוקרים רבים: הלא היא – קפיצת⁻הפתע ממלכוּת האונס המוחלט למלכות החירות המוחלטת, מחוקי⁻ברזל כלכליים בלתי תלויים ברצון האדם כלל לשלטון מוחלט של רצון⁻הפרולטריון החפשי, שיכונן את חוקי השוויון והצדק בעולם כפי חפצו ושאיפותיו. ושמא יפעלו חוקי⁻הברזל הכלכליים גם להבא ויעבירו את הפרולטריון על רצונו ויגרמו להתהווּת חברה אחרת, שגם היא תהא בנויה על אונס, כפייה ושעבוד; ו“גן העדן עלי אדמות” יישאר בדמיונם של הוזים בלבד?

ומניין לנו, שאותו תהליך⁻הייצור, שהוליד מתחילה את מעמד האצילים, אחר כך את המעמד הבורגני, אחר כך את הפרולטריון – לפתע, עם התהווּת הפרולטריון והשתלטותו בחברה, ייפסק כוח הפריה והרביה שלו ויעמוד מלדת? שמא יוליד, אותו תהליך כלכלי עיוור, גם על ברכי הפרולטריון, איזה מעמד חדש ובלתי ידוע עד הנה; והוא שייטול לעצמו את השלטון ויכונן לא משטר של חירות, אלא משטר של שעבוד אחר וגרוע מקודמו?

למעשה, כבר ראינו בעינינו, שכך היתה ההתפתחות. ברוסיה, שבה התחוללה המהפכה הסוציאליסטית לפי כל סעיפי ה“שולחן ערוך” של מארכס, אין הפרולטריון שליט במדינה. הפועל מקופח זכויות יותר מאשר בכל מדינה קפיטליסטית, כי נשללה ממנו גם זכות השביתה וגם הזכות לעבור באופן חפשי ממפעל למפעל, הקיימת בכל מדינה קפיטליסטית. הפרולטריון, “המעמד הרביעי”, לאחר שחולל את המהפכה, מוכרח היה בתוקף אותו האונס של חוקי הייצור למסור למישהו את התפקיד האחראי של ארגון המשק והנהלתו, שהיה נתון קודם למהפכה בידי האצילים והבורגנים; שהרי הוא עצמו, העסוק בסדנאותיו ועל יד מכונותיו, אינו יכול לעסוק בארגון המשק. הוא מסר בהכרח את תפקידי ההנהלה לפקידות המדינה, פקידות גדולה וענפה ואדירה, שהיוותה מעמד שליט חדש, “מעמד חמישי”, והתייצבה בראש המדינה, אף אכפה על הפרולטריון את רצונה ומכריחה אותו לעבוד בתנאי ניצול ועבדות, על סף רעבון מתמיד, בתנאים שאינם קיימים בשום מדינה קפיטליסטית, אלא ברוסיה הסובייטית בלבד. “המהפכה הסוציאליסטית” נתגלתה כ“מהפכת⁻מנהלים”, כפי ביטויו של חוקר כלכלי מעמיק ושנון. מ“גן⁻העדן על אדמות”, שלמענו הובאו כל הקרבנות האיומים במהפכה, רחוקים שם תכלית ריחוק…

בינתיים באה המציאות הנוקשה והזימה גם הנחת⁻אב אחרת של המארכסיזם; על הסולידאריות המעמדית בפרולטריון, שהיא קודמת לכל סולידאריות לאומית; שהרי על הנחה זו מבוסס עצם השימוש במושג של פרולטריון בין⁻לאומי בתור חטיבה קיימת במציאות (את האחדות הלאומית ראה המארכסיזם כאמצאת המעמד הבורגני השליט, שבה סנוור את עיני ציבור העובדים…). במשך 34 השנים האחרונות, מאז מלחמת⁻העולם הראשונה, ראינו שבכל זמן ובכל מקום שאירעה התנגשות בין אומות, הלך הפרולטריון – אף כשהיה מחונך ברוח מארכסיסטית מובהקת – תחת דגלו הלאומי, יחד עם ה“בורגנות” של עמו, להרוג ולאבד את ה“אחים” הפרולטרים מבני האומה היריבה; כך בשנת 1914 וכך בשנת 1939; וכך גם הלך הפרולטריון הפולני הסוציאליסטי בשנת 1919 להילחם ב“אחיו” הפרולטרים הרוסים נושאי דגל הבולשביות; ולא היה אף מקרה אחד יוצא מן הכלל. דוגמה בולטת ביותר לחדלון כוחה של “אחוות הפועלים” לגבי הזיקה הלאומית מצאנו בהצבעת הפרולטריון של חבל הסאר בראשית 1935 – פרולטריון שהיה מחונך ברוח סוציאליסטית – לטובת סיפוחו של החבל אל גרמניה הנאצית; וההצבעה נערכה מרצון חפשי, תחת פיקוח ועדה בינלאומית…

ואם סולידאריות מעמדית בינלאומית אינה קיימת, נמצא שגם פרולטריון בינלאומי בתור גוף אינו קיים, יש רק פרולטריונים רוסי, אנגלי, פולני וכו', שכל אחד מהם נאמן לענייניו הלאומיים. נמצא ממילא, שאותו הגוף, שעליו הטיל המארכסיזם את ייעוד הגאולה, לא היה ולא נברא ואינו אלא דבר שבדמיון.

ודאי, על המארכסיזם אין להקשות מנימוקים שבהגיון או מנסיון⁻מציאות הסותר את כל הנחותיה של הדיאלקטיקה המארכסיסטית, כי המארכסיזם לפי עצם מהותו היה בחינת דת חדשה, שכלפיה שרירה וקיימת אמרתו הנודעה של אבי הכנסיה הנוצרית טרטוליאן: “אני מאמין, משום שזהו חסר⁻שחר”…

על אדוקי דת אין להשפיע בהגיון ובהיקשים שכליים. המארכסיזם היה דת, עם דמונולוגיה משלה, עם אסכאטולוגיה משלה, אף עם “יום אדני”, “יום הדין הגדול והנורא” משלה. השטן של המארכסיזם הוא, כמובן, הקפיטל, ה“בורגנות”. היא השטן, היא ה“ס”ם“, היא מלאך המוות; היא ש”המציאה" את הדתות הישנות, “אוֹפּיום לעם”; היא שיצרה את הלאומיות והתחרות והשנאה בין העמים; היא המחוללת את המלחמות (אף⁻על⁻פי שבני הבורגנות נפלו במלחמות לא פחות מבני פועלים); היא הגורמת למלחמות⁻אזרחים, למשברים כלכליים, לכל הפגעים והפורענויות שבעולם, מלבד, אפשר, לרעידות⁻אדמה. לרשותו של “ס”ם" זה, ששמו קפיטל, עומדים המון מזיקין, רוחות רעות ושדים זעירים: המדינה ושוטריה, הצבא, העיתונות המכוּרה, הסופרים והתעמלנים ה“שכירים”, המפיצים את ה“בערות” בהמונים.

וכנגד “ס”ם" זה, אבי אבות הטומאה, עומד הפרולטריון, והריהו זך “כעצם השמים לטוהר”, הוא הנושא בייעוד הגאולה והוא, שבבוא היום, יקטול את ה“ס”ם" ויכונן בעולם את העדן הארצי לכל בני האדם – את החברה המושלמת, האַל⁻מעמדית והעל⁻לאומית. אבל לפני הקימו את מלכות⁻הטוב, ישב הפרולטריון על כס⁻המשפט וישלם גמול לעושקיו, לרשעי עולם, כרשעתם וכפרי מעלליהם. דוגמה ל“יום⁻דין גדול” זה ראינו ברוסיה, בימי “הקומוניזם הצבאי”, כשעשו הבולשביקים שפטים במשפחת הצאר, במיניסטרים מחוללי משפט בייליס ושאר משרתי המשטר הנופל. ויש להודות, שמעולם לא משך הקומוניזם המארכסיסטי את לבם של צעירי ישראל, מעולם לא נסחפו בנחשוליו, אף הלאומיים והציוניים שבהם, כאשר באותם הימים: הדם היהודי המשיחי במהותו ניעור ממילא נוכח אותו היום, שראהו כיום נקם ושילם בצוררי ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־

ועוד בדבר אחד צודד המארכסיזם את לב צעירי ישראל: במה שמצא, לכאורה, פתרון של כבוד לבעיה היהודית.

צעירי ישראל, שהתפרקו מעול מסורת ופנו עורף ליקהת⁻אבות, נוטים היו בעצם אחרי טמיעה בעולמו של יפת, שנראה בעיניהם כה נפלא ומושלם בתכלית; אבל חשו יפה את ההשפלה שבהתבטלות זו בפני הגויים. והנה, נפתח המוצא. אם נגזר, על פי “צו ההיסטוריה”, על העצמיות היהודית למות, מוטב לברור לה מיתה יפה… והנה הבטיח המארכסיזם, שההסתלקות מן הלאומיות לא תהא חד⁻צדדית בלבד… לכל העמים תיהפך שפה ברורה, כולם יתפרקו ממסורת⁻העבר שלהם ויתמזגו בתוך גוף על⁻לאומי של “החברה העובדת” החדשה. בטמיעה בתוך “אינטרנציונל” כזה שוב אין כל השפלה.

ועוד הגדיל המארכסיזם לעשות: עם נצחונו ברוסיה הסובייטית הכריז על הענקת זכויות לאומיות⁻תרבותיות לעמים; ואף בזכויות תרבות אידיש הכיר.

נדרש אפוא מן הצעיר הישראלי רק קרבן אחד, שלא נראה קשה בעיניו: לקרוע את מגילת⁻היחשׂ העתיקה, שהכילה את עברו הגדול ואת נכסיו היקרים מקוּדשי⁻העתיקוּת, ולהעלותה באש; אבל באותה אש העלו גם עמים אחרים את מגילות⁻עברם. ודאי, שעליו היה להסתלק מן התנ“ך ומדוד המלך, אבל הנה גם הרוסים הסתלקו מיקאטרינה הגדולה ומניקולאי הראשון. הקרבן לא היה שווה – את זאת הבין; אף⁻על⁻פי כן, כדאי היה בעיניו. והיהודים ברוסיה ניאותו להיחשב מעתה כ”אידיש פאָלק“, ב”היימלאנד" (מולדת) החדשה שלהם, ולנתק את הקשר עם “בני איסראעל” (בני ישראל), שהיתה להם היסטוריה מפוארת ורוווית⁻דם כל כך; הסכימו להיחשב כאחד העמים הבלתי⁻ היסטוריים, כגון הקירגיזים למשל; בשכר זה הרי גם ייפטרו מן הקללה שרבצה על אותם “בניי איסראעל” בגלותם, של פוגרומים ושחיטות⁻נצח…

עתה, לפי כל הידיעות המסתננות אלינו מאותו כור הברזל, שבו נתונה שארית היהודים ברוסיה הסובייטית, עמוקה מאוד אכזבתם וגדול הכאב, שהם נושאים באלם כבד כל כך. הם רואים עצמם מרומים עד היסוד.

המשטר מטעים השכם והערב, שהם שווי⁻זכויות עם “כל העמים הסובייטיים”; וגם אין לבוא בטרוניה על המשטר: הרי לשיווּי⁻זכויות זה – ורק לשיווּי⁻זכויות – התפללו: אבל אין הם שווי⁻גורל עם אותם העמים. בני אותם העמים, הרוסים, האוקראינים, הבילורוסים, חזרו לאחר הנצחון על היטלר למשפחותיהם בארצותיהם; ואילו הם, היהודים, חזרו לבתי⁻קברות, לקברות הורים ואחיות וילדים; ויש שההורים והאחיות והילדים נרצחו בידי אותם האוקראינים והבילורוסים והליטאים… עתה אנוסים הם, היהודים, לשמוח בשמחת לבוב, “בירת אוקראינה המערבית”, המשגשגת ומתרחבת תחת המשטר הסובייטי (בלי יהודים!) ובשמחת וילניוס (וילנה), בירת ליטא הסובייטית, המשגשגת (בלי יהודים!) – ומררתם מתפקעת. לא הועילה להם קריעת מגילת היחש וההתכחשות לעברית – מגורלו המר של כלל “בניי איסראעל” לא נוקו…

זה היה חלום המארכסיזם וזה שברו…

־־־־־־־־־־־־־־־־

קשה למצות את עוצם החורבן שחולל המארכסיזם לכל גווניו, מן הבולשביות ועד לסוציאליזם הציוני, בנפש הצעיר הישראלי: שהרי, על ידי תורת המעמדיות, הרס את עצם היסוד, שבכוחו התקיים ישראל בימי עוניו ומרודו, הלא הוא – הרגשת שיתוף⁻הגורל הקיים בין כל יהודי ויהודי בעולם, הרגשת “כלל⁻ישראל”, שהחזיקה אותו בכל אסונותיו במשך אלפיים שנות בית⁻המטבחיים הגויי. כי המארכסיזם היה זה, שהורה הלכה, כי אין כלל ישראל בנמצא ואין שיתוף⁻גורל יהודי כללי. יש “בורגנים” יהודים ויש “פרולטרים” יהודים והפרולטרי⁻הסוציאליסט היהודי חייב לראות בבורגני היהודי את אויבו בנפש, ובפרולטרי הגוי את אחיו. כך קבע המארכסיזם את הפילוג לאין מרפא בתוך ישראל ערב האיום באסונות שהומטו עליו.

גם המונים בעמים אחרים נהו אחרי המארכסיזם. אבל הנפש הגויית הבריאה, אף בלכתה אחרי המארכסיזם, לא התכחשה למהותה הלאומית. הקומוניסט הרוסי לא חשב לוותר על לנינגראד ואוקראינה, הקומוניסט הצרפתי לא ויתר על אלזאס והקומוניסט הפולני – על פוזן. אבל קומוניסטים יהודים נתפתו להטיף לפוגרומים על יהודים בירושלים. עד כדי כך עיוורת היתה אמונתם באינטרנציונל, שיפדם מכל צרה ויגאלם מכל צורך במולדת משלהם!

עתה קם לעינינו האינטרנציונל ונהיה לממשות; אבל זה היה אינטרנציונל של רצח ביהודים. גרמנים, אוקראינים, פולנים, לאטבים וליטאים כרתו ברית אחים בעצם ימי המלחמה ביניהם – והשמידו את העם היהודי מתחת השמים. אף קומוניסטים כשרים, חניכי הקוֹמסוֹמוֹל האוקראיני, שמשחר ילדותם חונכו בכשרות סוציאליסטית, שחטו בתיאבון; אף חברי פ. פ. ס. הפולנית סייעו להשמדת “אחיהם” הפרולטרים היהודים; ולא נמצא אף עסקן סוציאליסטי פולני אחד, שיכניס תחת קורת גגו עסקן בונדאי אחד, שלא בעד בצע כסף, ויצילו.

הפעם היה האינטרנציונל שהוקם מושלם בתכלית

־־־־־־־־־־־־־־־־־

גם כאן, בתחומי שלטונו של הסוציאליזם בגיוונו הציוני, מכירים אנו יפה את השמות שחוללה תנועה זו בנפש היהודית. מעולם אי⁻אפשר היה להניע המוני נוער יהודי ארץ⁻ישראלי – כגון אלו המאורגנים ב“השומר הצעיר” – שיתנגדו למדינה יהודית, כלומר לגאולת ישראל, וידגלו בדו⁻לאומיות בשם “אחוות⁻העמים” – אלמלא ההרס שהכניס המארכסיזם ביסוד הנפש הישראלית, בהחריבו את “הנקודה היהודית” שבה מעיקרה. מעולם אי אפשר היה ללבות עד כדי כך את אש שנאת⁻האחים, המשטמה הרצחנית של יהודי לאחיו היהודי, אלמלא קדמה לכך “הכשרת הלבבות” על ידי תורת המעמדיות המארכסיסטית; מעולם אי אפשר היה להצליח בין יהודים בהסתה למלחמת⁻אחים בין שרידי אומה אומללת, אלמלא היה קיים הרקע הזה של האמונה: הגוי הפרולטרי הוא אחיך, והיהודי “הבורגני” אויבך המעמדי הוא, שונאך בנפש. ולא הועיל “לקח המציאות” שהוכיח בעליל, שאף המיליונר היהודי אביון⁻האביונים הוא לעומת כל שכיר⁻יום או פושט⁻יד גוי. שהרי שכיר⁻היום הגויי – בנכס היסודי, בחיי בני משפחתו והוריו וטפו, מובטח הוא; אף בשעת מלחמה אכזרית ביותר מובטח הוא משחיטה איומה, מן המחפירה במיתות; אף הנאצים, שהפרו כל חוק אנושי, לא שחטו מעולם ילדי גויים, אף לא בלידיצה; ואילו המיליונר היהודי –ביום שוד ושואה גם הוריו הישישים, גם ילדיו, דינם לשחיטה…

זמן רב יעבור עד שיירפאו הפצעים האנושים שחולל המארכסיזם בנשמה הישראלית, בשברו ובנפצו ללא רחמים את כלי⁻הנפש שלנו.

ועוד זאת רעה חולה: ברבות הימים, עם גידול המפלגות הסוציאליסטיות בישראל, הן טיפחו וריבו טיפוס מיוחד של עסקנים פרופסיונאליים.

אלה נעשו פרופסיונאלים של הפילוג והמחלוקת בישראל, שעל המחלוקת פרנסתם, ומפרנסתם זו לא יזוזו! כך ראינו, שעד היום יושבים עסקנים בונדאיים בפאריס ובבירות אחרות, ועדיין הם מטיפים נגד ציון ובעד השתרשות ה“המונים הרחבים” היהודים בפולין… ה“המונים הרחבים” כבר עלו באפר ובעשן; אבל הם, הפרופסיונאלים של הפילוג, מוסיפים להטיף נגד ציון ונגד גאולת ישראל.

אף אלה מתולדות⁻תולדותיו של המארכסיזם והחורבן שהביא לנפש הישראלית…

־־־־־־־־־־־־־־־

עתה, אחר הכבשנים, תוהים ובוהים אנו בהכרח על אותו עוורון פאטאלי, שבו הוכו שני דורות נוער בישראל. איך נתפתו לתת את נפשם ואת דמם בעד תיקון פגימותיו של אותו עולם צורר, עולם מרצחיהם מאתמול ומצמיתיהם ומכליהם ליום מחר; במקום שיהיו בהולים לחלץ עצמם ואת עמם מגיא הצלמוות, כשעוד היתה שהות לכך, כפי שתבע מהם הרצל… איך סוּנוורו עד כדי להאמין ב“מטאמורפוזה” הנסית של עולם הגויים, שאותה הבטיח להם מארכס; לחשוב, שהאיוואנים והסטאכים, בעברם מן השדה אל חרושת הכרכים, עוברים מבהמיות לאראליות נאצלה, מהוויה של כלים מלאי יי"ש וטמטום לכלים מלאי יין הייעוד המשיחי, מנושאי הרצחנות ושנאת⁻ישראל מרושעת לנושאי כתר הגואל… איזו נטייה הרת⁻אסון לראות תמיד לא את הגוי המציאותי, הבשר ודמי, אפל⁻היצרים והאויב, אלא את הגוי שבספר – שבספר הלועז דווקא; הפעם אותה דמות קסומה שהעלה לפניהם מארכס בלהטיו הפלפוליים. איזו בטלוניות וכסלוניות מכופלת פי שבעים ושבעה, תמיד אך רחיפה בין ענני שמים והתעלמות מן הממשות האכזרית שעל פני האדמה!

ומכיון שכל מה שיש בים יש בכל טיפה וטיפה מאותו ים, ארשה לי לדלות לעיני הקוראים שתי “טיפות” לדוגמה מים הבטלניות של הדורות המודרניים בישראל:

שנים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפוץ היה בין הצעירים והצעירות, קוראי אידיש ונוטים לקומוניזם בפולין, הספר “שריי כינע!” (זעקי, סין!). במאמר מוסגר יש להוסיף, שבאותה תקופה נלחמו הסובייטים על השלטת הקומוניזם בסין. באותו ספר תוארו בצבעים עזים סבלותיהם של ההמונים הסיניים העשוקים ו“המנוצלים”. בחורי ישראל ובתולותיו בנאלבקי, ברח' לשנו שבוורשה ובפרבר באלוט שבלודז' הזילו דמעות כמים על גורל אותם המונגולים המסכנים, ואף חלמו לחוש לעזרת הסינים ולהחיש, לטובת אותם הסינים, את פעמי ה“מהפכה העולמית”.

חלפו שנים מועטות. כל אותם צעירי ישראל וצעירותיו אניני הלב, עלו, לאחר ייסורים שאין המוח מסוגל לתפסם, בעשן ארובות בלז’יץ וטרבלינקי ולא נשאר מהם שריד; ואילו הסינים, שעליהם כה נכמרו רחמיהם אז, הסתדרו, ברוך השם, איך שהוא, על אדמתם הנרחבת לאין תכלית; אף מעול היאפאנים משעבדיהם השתחררו; ואף אינם מגלים שום כמירת⁻רחמים מיוחדת כלפי אותם היהודים, שרידי⁻הכליה, שנתגלגלו לארצם; ואף במושב או"ם ערל לבם לגמרי לאסונם של ישראל.

והרי עוד טיפה אחת, הפעם מן הכסלוניות הארץ⁻ישראלית שלנו, על אדמת המולדת.

בדידי הוה עובדה; בשלהי יוני 1941, ימים מועטים לאחר פלישת היטלר לרוסיה, עברתי על יד סוכת גזוז ב“שדרות רוטשילד” בעיר העברית. ראיתי שם אשה בגיל העמידה ששתתה גזוז, ולאחר שריוותה את צמאונה הקיצי, החלה מדברת בעייני דיומא עם מוכר הגזוז. לפי האידיש העצית שבפיה ניתן היה להכיר שהאשה חברה היא ב“פועלי ציון שמאל”.

עמדתי והטיתי אוזן. סבור הייתי, שבתור יהודייה תגיד בלב כואב: “עכשיו, כשחדר אותו צורר לרוסיה, נפתחה הרעה על מיליונים נוספים מאחינו”. או שתגיד, להפך, ברוממוּת⁻רוח: “עכשיו, כשנספחה רוסיה על אויביו של אותו רשע, יש תקווה שיוכרע הזד”. אבל היא לא אמרה לא דא ולא הא. היא אמרה: עכשיו בוודאי ידרוש סטאלין מאנגליה, שתפטר את צ’רצ’יל ותמנה את סטאפורד קריפס במקומו". אין זאת, כי מוחזק היה קריפס על אותה חברה “פועל ציונית” נכבדה כמעט כקומוניסט, מעין “פועל ציון שמאל” בריטי; ובאותה שעה לא נתנה אותה חברה את דעתה לגורל היהודים כלל; היא רחרחה בעסק הזה היה חתיכת “מהפכה סוציאלית”.

אכן, חכם גדול היה סטאלין, ולא עשה כעצת החברה משדרות רוטשילד בתל⁻אביב. באותה שעה לא היה סטאלין מעוניין כלל בסוציאליזם באנגליה. הוא רצה רק להציל את רוסיה מן הטורף. הוא גם ידע שאם יבוא קריפס במקום צ’רצ’יל, ינהל אותה המדיניות ממש שניהל צ’רצ’יל באותם הימים ושמנהל עכשיו בווין הסוציאליסט: לטובתה של האימפריה הבריטית. על כן לא דרש סטאלין מאנגליה מיניסטרים סוציאליסטיים, תבע טנקים ומפציצים. ובחכמתו זו גם ניצח…

אותה “כסלוניות” של “הפועל ציונית”, בת העיר העברית, לא היתה נחלתה המונופוליסטית שלה. כך היה הלך⁻מחשבתם של כל המארכסיסטים העברים, מן “הצמרת” עד התחתיות; כך בקירוב שקלו וטרו במרכזי המפלגות, במערכות העיתונים, באספות פומביות. כל הוועדים הפועלים של המפלגות ורוב רובם של העורכים לא היו אלא “בנימינים שלישים” של מנדלי, בלי פיאות ותפילין, לפי מידת תפיסתם את המציאות הישראלית רווּית⁻הדם ואת ה“קוֹנסטלאציה של כוחות האתמול והמחר”.

־־־־־־־־־־־־־־

על שני הדורות של צעירי⁻ישראל באירופה, שמסרו נפשם על גאולת עולם צורריהם ומרצחיהם, יש להמשיל משל אחד. עצוב הוא המשל, אבל אמיתי:

מעשה בעדת כבשים, שסבלה מרצחנותם של הזאבים אשר טרפו אותה בכל פה; שקלה וטרה והתדיינה על המצב העגום, ולבסוף באה לידי מסקנה: חברת⁻הזאבים בנויה על יסודות של אי⁻שוויון משווע לשחקים. יש זאבים שפרנסתם מצויה להם, שזוללים בשר וסובאים דם לרוויה, ויש זאבים אחרים שאינם רואים כזית בשר כשיעור ברכה חודשים על חודשים ומתעטפים ברעב. על כן – גמרו הכבשים אומר – יש לסלק את העוול המשווע ולבנות את חברת הזאבים על יסוד של שוויון וחלוקה צודקת של המיצרכים.

באו לידי מסקנה, וגמרו אומר להוציאה לפועל. התערבו הכבשים בחברת הזאבים, החלו להטיף למקופחים ולעשוקי הגורל שבהם – והם הרוב – שיקומו על הזאבים השבעים והמקפחים ויוציאו בלעם מפיהם ויחלקוהו חלק כחלק…

את סופם של הכבשים כמהי הצדק והיושר יודעים הקוראים. הזאבים השבעים והזאבים הרעבים השלימו ביניהם ביום מן הימים, כדי לערוך משתה דמים במשותף: בטרפם את כל הכבשים מטיפי הצדק; את עצמותיהם גירמו ודמם עילעו, ולא נותר מהם אף בדל⁻אוזן…

סוף המעשייה על הכבשים מתקני העולם עבר לנגד עיניו של הקורא, ושם הסוף הזה: מיידאנק…


 

ו. האבטונומיזם    🔗

האגדה מספרת על הולכי⁻גולה ישראליים, לאחר חורבן הבית הראשון, שהתעטפו בצמא, וקידמו את פניהם ישמעאליים והגישו להם נאדות לרווֹת צמאונם; אבל אלה היו נאדות נפוחים, שאין בהם מים אלא אוויר; הגולים ציחי⁻הצמא הקריבו אל פיהם את הנאדות הנפוחים – והאוויר הדחוס נכנס לבני מעיהם וקרען, והם מתו.

הדור הישראלי שפרק מעליו עול מסורת – צד אחד לשבח היה בו: הוא היה צמא לפתרון בעית עמו הדווּיה וחזק היה בו היצר של דחיקת⁻הקץ; הוא לא רצה להמשיך עוד בשיגרה הגלותית עד לאין תכלית, ולבו היה פתוח לכל “פתרון” שיוגש לו. אבל אלה שהגישו לו “פתרונות” מפתרונות שונים (מלבד הרצל) לא הגישו לשפתיו הצמאות מים חיים של דרך⁻אמת, אלא נאדות נפוחים; והפעם היו מגישי הנאדות הנפוחים לא זרים, אלא חכמים והוגי⁻דעות מאחיו, המלאים וגדושים תורות יפת ו“מדע” לועז. כבר עמדנו על “פתרונותיהם” של אחד⁻העם, מחד גיסא, ושל המארכסיזם מאידך. עתה ניגע ב“פתרון” אחר, שאף הוא לקח לבם של רבים מבני הדור – הפתרון ה“אבטונומיסטי”.

מחולל ה“אבטונומיזם” היה היסטוריון יהודי שקדן, אם כי משולל כוח⁻יצירה מקורי – שמעון דובנוב. בתור היסטוריון מצוי היה אצל פורענויות ישראל וקורות של שחיטות ואסונות הרבה; אף⁻על⁻פי כן לא למד מהן מה שחייב היה, לכאורה, ללמוד. סמוך לאותו פרק⁻זמן, בו הניף הרצל את נס⁻הגאולה והשמיע את סיסמת “מדינת היהודים” ויציאת מצרים, יצא דובנוב כנגדו והציע “גאולה זוטרתא” משלו: אין צורך, לדעתו, לצאת ממצרים, אבל יש צורך לרכוש זכויות של אבטונומיה לאומית⁻תרבותית בתוך תחומי מצרים. קסום קסם לו, לדובנוב, “ועד ארבע ארצות” שבגלות פולין; והוא דן היקש מהרהורי לבו, ממין על שאינו מינו: מזכויות שרכשו להם גולי ישראל באופן ארעי במדינה הפולנית הרופפת והבלתי⁻מגובשת של ימי הביניים, על הגלויות במדינות האירופיות המודרניות, המגובשות יפה והקנאיות לזכויותיהן הממלכתיות, שלא לוותר אף על קורטוב מהן לגופים אתניים זרים.

מחבר התורה המחוכמת לא שאל את עצמו כלל, במה יבטיח את הזכויות האבטונומיסטיות לישראל. ברי היה לו, במה יבטיח: בסעיפים שיוכנסו לתוך חוקות מדיניות וחוזים בינלאומיים. המשיח האבטונומיסטי עתיד היה לדרוך על גשר של נייר… דובנוב, על פי מקצועו המדעי, טייל כל ימיו ארוכות וקצרות בבית⁻המטבחיים הנורא, ששמו גולה, על פני מרחקי הזמנים; ולא למד לקח מטיוליו. בתור היסטוריון ודאי שצריך היה לדעת, שגם ביחסי הגויים בינם לבין עצמם – בין גויים הבוטחים בכוח צבאם ונשקם – אין תוקף לחוזה ולסעיף בחוקה, המבטיח זכויות, אלא כל עוד נשען הוא, הסעיף, על כוח צבאי ממשי; מתרופף אותו כוח – והרי הסעיף בטל ומבוטל. במה אפוא יכול היה להבטיח לעצמו “זכויות אבטונומיות” קיבוץ גלותי, המשולל כל כוח צבאי?

דובנוב לא שאל את השאלה; כן לא שאלו אותה המוני⁻נוער עצומים, בני מפלגות שונות – מן הבונד ועד ה“סיימובצים”, שחמדו את סיסמתו וקנוה במשיכה והכניסוה לתוך ה“פרוגראמות” שלהם.

וגורלנו ההיסטורי רצה, שלפני בוא האבדן הגדול עוד תינתן הזדמנות לכל הפתרונות, לנסות בהגשמתם המציאותית. אף לפתרונו של דובנוב שיחקה השעה. לאחר המהפכה הרוסית משנת 1917 נעשה הנסיון להקנות ליהודים אוטונומיה לאומית⁻פרסונאלית, מתחילה באוקראינה ואחר כך בארצות הבאלטיות. באוקראינה היתה תמונת “ההגשמה” מזוועת ביותר; מיניסטרים יהודים נתמנו על ידי ממשלת אוקראינה העצמאית. הם ישבו במטרופולין, בקיוב מתא על דניפר נהרא, ועסקו ב“גישום האבטונומיה”, כלומר: הוציאו על חשבון הקארבובנצים (הכסף) של נייר, שהדפיסה הממשלה למכביר, “מעשה ביכלאך” (“סיפורי מעשיות”) לילדי ישראל שיצאו בהוצאה ממלכתית; ובה בשעה עסקו האוקראינים ב“גבולין”, בכל עיירות אוקראינה, בטביחת אותם הילדים היהודים בפוגרומים איומים; דמם של בני חמלניצקי וגונטה לא כיזב… כך נמשכה זמן מה הגרוטסקה המזוועת, עד שנוכחו, סוף סוף, המיניסטרים היהודים בממשלת רבי⁻הטבחים, שמצבם אווילי ללא נשוא – והסתלקו.

כך נמוג חלום האוטונומיה באוקראינה. בארצות הבאלטיות היא התקיימה עוד שנים מספר, עד שגם אסטוניה ולאטביה הזוּטות מצאו, כי כוחן איתן לבעוט בישראל – וביטלו אף הן את סעיפי הזכויות היהודיות התלויים על בלימה; ובסוף ימיו ראה עוד ההיסטוריון הישיש בהישמד כל המון בית ישראל לעיניו; ההמון אשר הוא הלעיטו – ודאי מתוך כוונות טובות, אבל מתוך עוורון גמור כלפי המציאות הישראלית האיומה – בנאדותיו האבטונומיסטיים הנפוחים; ואף הוא עצמו היה בין הניספים.

־־־־־־־־־־־־־

אין צורך עוד להתעכב על יתר ה“פתרונות”: על “הפולקיזם”, שסעיף תכניתו היחיד היה: לשבת במצרים בכל מחיר, ולבסוף התנוון עד כדי טיפוח של פולקלור בלבד…

אבל אם נבוא לסכם, ודאי שנצטרך לבקש הסבר לתופעה תמוהה זו: שבני הדורות הקודמים, נאמני⁻המסורת, אם כי שגו מאוד בעבירת “שב ואל תעשה”, במה שישבו בחיבוק ידיים ולא הלכו אחרי צו⁻הגאולה וקריאת⁻הגאולה – מעולם לא חטאו ב“קום עשה”, בבקשת פתרונות מסולפים; ולא עלה על דעתם מעולם למסור נפשם לשם תיקון עולמו של עשיו והנחלת אושר ודרור לגויים. כי בעיניים פקוחות הביטו על מציאות הוויתם המרה.

ואילו ה“מודרניים” דווקא, הבנים שעזבו את בית המדרש, שהתערבו בגויים ולמדו להכיר, לכאורה, את אורחם ורבעם; שלמדו את כל שבע חכמות בני יפת, וספרי⁻הדורות וחיי החברה, התרבות והרחוב של הגויים היו נהירים להם, לכאורה – אלה דווקא גילו מידה כה מדהימה של אי⁻ידיעת המציאות, של רחיפה בענני⁻הזיות, של – נגיד במחוור! – בטלנות ואווילות, כאשר לא גילו שום דורות חובשי בית מדרש בישראל…

אנסה לתת רק מעין מפתח להסבר: ייתכן, שחוש⁻המציאות הנכון, כמו גם החוש המדיני, אינם נקלטים מן האוויר; אף הם, כמו כל הקניינים הגופניים והנפשיים של האדם – פרי הארץ הם, תולדה של חיי⁻מולדת במסגרת של טריטוריה; אבותינו, שאמנם היו משוללים מולדת גשמית, דבקו בכל מאודם ב“טריטוריה הנפשית” שלהם, הלא היא יהדות המסורת. שלוש פעמים ביום התפללו לירושלים, ספגו לתוכם תורה שבכתב ושבעל פה – ומאותה “טריטוריה נפשית” ינקו מה שיכלו מן החכמה והדעת ונסיון⁻חיים. ואילו הדורות ש“ניתקו את הכבלים”, נתלשו מאותה מולדת⁻הנפש, בלי לרכוש להם גם מולדת גשמית; על כן נשארו מרחפים בחלל הכחול, קירחים מכאן ומכאן, ואף חכמתם נתבלעה ונשארה תלויה, ממורטת, מחוסרת אחיזה ומחוסרת ממשות, כאותם קורי שלהי⁻קיץ – ללא פרי וללא פרחים: רק נאדות נפוחים, שהתעו והביאו מוות לדור אחרון של הולכי מדבריות צמאי פתרון לבעית⁻הוויתם המקוללת….


 

ז. לגיון הזרים    🔗

אילו ניתן פה לכותלי כל בתי⁻הסוהר הגדולים באירופה לדבר – מבּוּטירקי שבמוסקבה ועד מוֹאַביט שבברלין, ממבצר שליסלבורג שבפטרבורג ולוקיאנובקה שבקיוב ועד לפאוויאק הווארשאי ובריגיטקי שבלבוב, ועד למחנות ה“קאטורגה” שבסיביריה כבדת⁻השלג – ודאי שהיו מספרים פה אחד סיפור נשגב מאוד ועגום מאוד על שניים⁻שלושה דורות של צעירי ישראל, שנמקו בין חומותיהם העבות, במסרם את נפשם מתוך הקרבה, שלא היתה כמוה בשום אומה ולשון, כחברים בתנועות⁻השחרור השונות של עמי אירופה, ובראש וראשונה בתנועות הסוציאליסטיות⁻המהפכניות שברוסיה.

לארץ⁻ישראל הסתנן רק פלג דק מן הדק של יחידים; ואילו תחת דגלי השחרור של הגויים התייצבו המונים, דורות שלמים של נוער יהודי…

איזה קהל מגוּון היה זה, שמילא את בתי הכלא ומחנות הקאטורגה ועלה בתרועה על גרדומים תחת דגלי המהפכות! מלומדים יהודים צעירים, בני משפחות של מיליונרים – ואחרוני דלת העם; נשים ישראליות אצילות⁻רוח, מאותו הסוג שהיה מצוי במשפחות רבנים, כגון רוזה לוכסמבורג, או אסתר פרומקין; פשוטי⁻עם – שוליות של חייטים, סורקי שער חזיר, שריאותיהם אכולות אבק, סנדלרים אביונים מסוגו של הירש לקרט. בכל הגופים הפשוטים והמפורכים האלה שכנו נשמות שחוצבו ממדור רם – נשמות של מקדשי⁻השם ולמ“ד⁻וא”וים נסתרים, שנשאו בהם את כל כוח ההקרבה וכושר⁻הייסורים למען אמתם הנפשית, שהיו נטועים באומתם הגדולה מקדמת דנא. בנוער של שום אומה שהיא לא מצאנו מסירות⁻נפש המונית כזו, כי האידיאליזם אצל אומות העולם קניין⁻יחידים הוא בלבד. רק צו⁻הגיוס של המדינה בימי מלחמה מוציא המונים שלהם לשדה ההקרבה והגבורה, כממלאי חובה ותפקיד; קרבן⁻התנדבות המוני כזה – שהובא לתוהו וריק, כפי שהוברר עכשיו – סגולתם של צעירי ישראל בלבד היה.

מניין אותו אידיאליזם כביר ואותה מסירות⁻נפש של צעירי ישראל, שנטשו יקהת⁻אבות ומסורת בית⁻המדרש והלכו לנוע על אידיאלים זרים ולשרת את שאיפות הגויים – אידיאליזם זה, שאין בדומה לו בשום אומה ולשון?

רגילים להסביר את כוחן המושך של תנועות⁻המהפכה לגבי בחורי⁻ישראל במה שהצעירים היהודים, שהפקיעו עצמם מתחום חיי אבותיהם, לא מצאו סביבה זרה שתקלוט אותם חוץ מן התנועות המהפכניות. החוגים והמעמדות השמרניים של הגויים היו מסוגרים בפני בני הגזע הבלתי מחובב; ואילו תנועות השחרור, ובראש וראשונה התנועות הסוציאליסטיות, קלטו ברצון לוחמים יהודים; התועלת הרבה לענייניהן, שהפיקו מן הדם והמוח היהודי שזרמו לתוך מחנותיהן, הניע אותן להעלים עין מ“הבדלי גזע ודת” ולהתייחס בסלחנות רבת⁻נדיבות לעווֹנם הקדמוני של לוחמי⁻השחרור האלה – עווֹן היוולדם יהודים. על כן זרמו צעירי ישראל בחשק לשערים היחידים, שהיו פתוחים לפניהם.

יש קורטוב אמת בהסבר זה, אבל אין הוא מסביר את הכל. מסביר הוא את עצם תופעת הנהירה של היהודים, אבל אין בו כדי להסביר את ההתלהבות וההקרבה העצומה, שהצעירים היהודים היו כה מצוינים בה; שהרי סגולות אלו אינן, סוף סוף, עניין של חשבון גרידא, אלא תולדה של רגש פנימי כביר, סגולה שבדם.

כדי להתחקות על שורשי תופעה זו, יש לעמוד תחילה על מבנהו המיוחד של הציבור הישראלי בארצות גלותו במשך הדורות; למבנה זה נודע אופי מיליטארי מובהק. אל יצלצל המונח “מיליטארי” באוזננו כפאראדוכס לגבי ציבור, שהיה כה רחוק, לכאורה, מכל צבאיות ונפשו סלדה מפני כל כלי מלחמה, שהזכיר לו בהכרח את שחיטות⁻עשיו בתוך מחנהו. אף⁻על⁻פי כן הדין היה עם אותו סופר עברי עמקן, מ. ז. פייארברג, שקבע ב“לאן” שלו, שישראל בגולה היו צבא, חייליו של הקדוש ברוך הוא. על כך מעידה המשמעת החמורה, שחוטיה הנוקשים השתזרו בכל מסכת⁻חייו של היחיד הישראלי, ושקבעה כל פרט ופרט קטן שבהתנהגותו, מרגע קומו מן המיטה ו“התגברו כארי לעשות רצון אביו שבשמים”, עד עצמו את עיניו בלילה, תוך ייחוד הבורא בקריאת שמע ו“המפיל”. על כך מעיד כל אורח⁻החיים היהודי, שביסודו טבוע היה העקרון: הכלל הוא הכל, והפרט – לא כלום. על כך מעידות התפילות, שאין בהן מקום כלשהו לבקשת צרכיו של יחיד – הכל בלשון רבים והכל לשלומו של כלל⁻ישראל. על כך מעיד ה“גיוס הגדול” לעבודת הבורא בשלהי אלול, עם הקימה ל“סליחות” ועד לתקיעת השופר, מעורר בשׂוֹרת⁻הגאולה, בסיום תפילת נעילה של יום הצום הגדול. על כך מעיד אותו הכוח הנפשי שהיה לאב הישראלי, כשיצא בנו לשמד, לקרוע בגדיו ולשבת על הקרקע ולהתאבל על יציא⁻מעיו החי כעל בר⁻מינן.

וכך ראה כל יחיד מישראל את ייעוד חייו: בשירות הבורא ובשירות כלל ישראל. ולא ניכר שוע לפני דל מבחינה זו: העשיר ירא⁻השמים ראה את הונו כפקדון בידו: לעשות צדקה ולהיטיב לכלל ישראל.

ברי, ישראל בגולה, באורח⁻חייו המסורתי, היה “לגיונו של הקדוש ברוך הוא”. כלום יש להתפלא על כך, שצעירי ישראל שנתפקרו ופרקו עול מסורת והפקיעו עצמם מענייני הכלל הישראלי – בהיותם מחונכים מדורי דורות על שירות הכלל, על הקרבה וקידוש השם, לא פנו, ברובם הגדול, לתענוגות בשרים ולהנאתנות גשמית, אלא ביקשו להם כלל אחר, גוף ציבורי אחר לשרת אותו ולתת בעדו את נפשם?

אין לך “חומר אנושי” מתאים יותר לתפקיד של לגיון זרים, מאשר חיילים של צבא לאומי, שהתפרק מחמת סיבה זו או אחרת. כמעט כל לגיונות הזרים בעולם מורכבים משיירי צבא לאומי שהתפרק מחמת מסיבות הזמן. חיילים של צבא לאומי שהתפרק, בהישארם “מחוסרי עבודה”, ובהיותם רגילים למשמעת צבאית ומלחמתם אומנותם, נוטים ברצון להשׂכיר עצמם ללגיון זרים לכל דורש, כדי להמשיך במקצועם תחת דגל זרים.

וכך, לאחר התפוררות החיים המסורתיים של הגולה והתפרקות “לגיונו של הקב”ה“, נעשו צעירי ישראל החומר המובהק להתנדבות ללגיונות זרים; נעשו לגיון הזרים בה”א הידיעה של כל תנועת⁻שחרור, ושל המהפכה הסוציאליסטית בפרט ובייחוד.

יש הפרש עמוק בין צבא לאומי ללגיון זרים; צבא לאומי, לאחר שהמערכה שנתן בה את דמו מסתיימת בנצחון, זכאי לתבוע שכר לאומי בעד הקרבתו: הנחות וזכויות לאומיות לעמו. לא כן לגיון הזרים: אין הוא זכאי לתבוע כלום. לו – הזכות היחידה: להפיל עצמותיו תחת הדגל, אשר לו נשׂכר. בחיים זכאי הוא, איש לגיון הזרים, להלבשה ולפת⁻לחם בדוחק, עד שייהרג, עלום⁻שם ועלום⁻אומה, על אחד משדות⁻הקטל שיקבעו לו אדוניו ושוכריו.

אבל צעירי ישראל, ששפכו דמם בתנועות⁻השחרור של הגויים, גם פת לחם לא שאלו לעצמם. חינם נמכרו. אכן, זה היה “לגיון זרים” אידיאלי בתכלית.

בראש וראשונה היוו צעירי ישראל, כמובן, את לגיון הזרים של המהפכה הסוציאלית. אותה אימרה מפורסמת: הדם היהודי הוא משחה טובה לגלגלי המהפכה – לא בכדי נוצרה. לנין דיבר בגלוי על תפקידם של היהודים בתור “גדודי⁻סער” של הקומוניזם. אחת מסיבות התנגדותם של בולשביקים לציונות היתה זו: אי⁻הרצון לוותר על לגיון זרים מעולה זה לטובת השירות לרעיון יהודי⁻לאומי. השירות בלגיון הזרים לא נסתיים עם הגשמת המהפכה אף ברוסיה גופה: כותלי בוטירקי, לוקיאנובקה ומחנות סיביריה המושלגת יכלו לספר לנו על אלפי יהודים שמילאו שוב את תאיהם, בתור “סוטים”, “טרוצקיסטים”. טרוצקי עצמו לא היה אלא איש “לגיון הזרים” – דון⁻קישוט שחיזר כל ימיו ללא תוחלת אחרי “דולציניאה” המכוערת: הפרולטאריון העולמי של הגויים, ופיתהו לחולל את “המהפכה הפּראמאננטית”. “דולציניאה” לא נתפתתה, וקורנסו של רוצח ריסק לבסוף את מוחו של הגאון היהודי….

מרובים לאין ספורות היו הקרבנות בנפש שהביאו צעירי ישראל למהפכה הסוציאליסטית, אבל גם שאר תנועות⁻השחרור של הגויים – הפולנית, הצ’כית, הסרבית וכו', שאבו מן הדם היהודי הטוב מלוא דלייהן.

יחס הדמוקרטיות במלחמת העולם השנייה אל היהודים היה יחס אופייני – כאל לגיון זרים. כל הקרבנות העצומים שהביא עם ישראל במלחמה זו – שישה מיליונים טבוחים ומאות אלפי נופלים בשדת⁻קרב – לא זיכו את ישראל לתביעת שכר לאומי, כפי שזכו מצרים או עיראק בעד שירותן המפוקפק, בעצם שירות שלילי, לעניין האומות האנגלו⁻סאכסיות. אף על הבריגאדה היהודית, למרות צבע דגלה התכול⁻לבן, לא הביטו המנצחים אלא כעל לגיון זרים.

באחד הימים, לפני התקרב מלחמת העולם השנייה לקצה, עשה בית⁻הנבחרים הבריטי “מחווה שבנדיבות לב”: כל צירי בית⁻הנבחרים קמו על רגליהם לזכר ששת מיליוני היהודים שנטבחו באירופה. ודאי, שטורח⁻יתר זה שטרחו צירי וסטמינסטר, באמצם את שרירי מותניהם ולמטה ממותניהם משך מחצית הדקה לכבוד מחציתה של האומה, שבקרבנותיה העצומים הכריעה את גורל המלחמה לטובתם – טורח⁻יתר זה נראה בעיניהם כשכר גדול ואפילו מופרז לישראל בעד חלליו; ואחר כך תמהו בתום⁻לבב, על שעם זה מעז לבו לדרוש עוד משהו מן המנצחים…

־־־־־־־־־־־־

אבל, חוץ מן היהודים לוחמי תנועות השחרור, היה עוד סוג נכבד של יהודים אנשי “לגיון הזרים” של אירופה כולה: אלה היו האישים היהודים הגדולים, ששירתו בשדה הרוח והמדיניות של בני יפת. איזו מערכה של גאוני⁻עולם, של אישים מזהירים, אנו מוצאים כאן, בין הוגי⁻הדעות, המדינאים, העיתונאים הגדולים, הממציאים, המשוררים, חוקרי רזי⁻טבע – שמות בני אלמוות, הנוגהים בכל צבעי הקשת! כאן היינריך היינה הגאוני ולודוויג ברנה, ששרפו את חייהם כדי לזווג שני מושגים כה “שעטנזיים”, כמו “העם הגרמני” ו“חופש דמוקרטי”; כאן פרדינאנד לאסאל, שחלם מתחילה להיות משחרר ישראל ונעשה למלך פועלי אשכנז; כאן ביקוֹנספילד, מייסד הקיסרות הבריטית; ואלטר ראטנוי, שניסה להציל את גרמניה על ידי ברית עם רוסיה, ומת מות קדושים, כחלוץ מיליוני הקדושים היהודים בהשמדתם בידי הגרמנים; ואהרליך, שהציל מיליוני גויים מלהירקב חיים במחלת העגבת; והרץ, ממציא האלחוט; וחווקין, ממציא הנסיוב נגד הדבר; ושפינוזה ואנרי ברגסון; וכאן אלפים ורבבות מומחים מפורסמים פחות, שבנו את ה“דניפּרוֹסטרוֹאים” וה“וולחובסטרויאים” ושאר הפיתומים והרעמססים ברוסיה הסובייטית, ואלה שהשתתפו באמצאת הפצצה האטומית באמריקה והפניצילין באנגליה; וכאן צבא “היועצים המדיניים” של רוזבלט, מחד גיסא, כגון ברנארד ברוך ורוזנמאן, ועוזריו הקרובים של סטאלין, מאידך גיסא, כגון אלעזר כגנוביץ… לא מניתי אף אחד מעשרה מגדולי ישראל וגאוניו שנשתעבדו לעיקר של “לגיון הזרים”, לא הזכרתי את פרויד, אבי הפסיכואנאליזה; את איינשטיין; את בזרדקה, גאון הבאקטריולוגיה; את האבר, שהמציא את הפקת החנקן מן האויר; את גדולי המבקרים הספרותיים היהודים, שעשו פומבי לסופריהם, כגון להויפטמן ולהמסון, שקנו שביתה אחר כך במחנה⁻הצוררים הנאצי…

איזו הקזת דם ומוח מנפש האומה הישראלית היתה כאן – איזה בזבוז אוצרות של גאוניות לטובת עולם מרצחינו. אכן, אין לבוא בטרוניה על הגויים, שהואילו לקבל מידינו שי עצום זה בנפש אדם, בלי לתת לנו מאומה תמורתו.

הרי אנו כה ששנו על ה“חירות” שהעניקה לנו המהפכה הצרפתית; בעוד שלמעשה לא נתנה לנו אלא את הזכות להיטמע ולהיכחד מן העולם בתור אומה. בנידון זה, לפחות, לא היו גויי⁻יפת צבועים מעולם; מעולם לא העלו על לשונם אפילו רמז כלשהו, כי בעד שירות ב“לגיון הזרים” מגיעות לנו זכויות לאומיות. אכן, לדעתו של הוגה דעות רציני כגון יחזקאל קויפמן, לא העניקו לנו האומות הדימוקראטיות זכות להיטמע, אלא כפו עלינו את הטמיעה בתור חובה. לפי מסקנותיו, לא יצאנו מן הגיטו, אלא הגויים, בכוננם את המשטר הדימוקראטי, הוציאונו בכוח מן הגיטו; כי המשטר הדימוקראטי אינו סובל “גופים זרים” בתוכו ואנוס הוא לעכלם ולהטמיעם.

ייתכן, שהדין עם קויפמן, מסקנותיו אינן משנות ולא כלום בסיכום שערכנו בפרק זה. והסיכום – מה עגום הוא!

בראשונה, כשיצאו צעירי ישראל מן הגיטו לספוג בכל חושיהם את תרבות יפת ה“נאורה”, דימו בנפשם, כי מכּלא⁻מחשכים נמלטים הם למרחבי דרור ואור אין⁻תכלית.

עתה נתגלה, כי לא לחופש יצאו, אלא לעבודת⁻עבדים, לשירות בלגיון⁻זרים מתוך ביטול גמור של עצמיותם הישראלית, וכי רק “חירות” אחת קנו להם – את החירות לטמיעה, לחדלון לאומי.

כי אבותינו נאמני⁻המסורת אמנם לא יכלו להפקיע עצמם מן העבודה ב“לגיון זרים” לגמרי; כי ההוויה האומללת בגולה, בין נכרים, מחייבת ממילא שירות ב“לגיון זרים” – מבחינה כלכלית, לפחות. ודאי, כשהזמינו הפולנים את המהגרים היהודים מאשכנז, או כשהזמינה תוגרמה את מגורשי ספרד – לא “לשם שמים” עשו זאת, אף לא מחמת עודף של אהבת⁻ישראל, אלא להנאתן ולצורך עצמן עשו; הן רצו, שהיהודים יפתחו את ארצותיהן פיתוח כלכלי. אף אמנם פיתחו היהודים ארצות אלו, בנו בהן ערים וייסדו מסחר ותעשייה. אבל בכך, בשטח החומרי⁻הכלכלי, נצטמצם כל שירותם ב“לגיון הזרים”. נפשם היהודית נשתמרה בכל ריבונותה וחירותה. בכל טלטוליהם בים התהפוכות של גורל שהותווה בידי זרים ואויבים – רוחם עגנה תמיד בחוף⁻מבטחים: בציון ובירושלים – ולוּ בירושלים של מעלה – ובתורת משה ובאש דת שלהם. כמה לעגנו להם, לאבות, על ה“מה יפית”, ששרו בפני הפריץ מאונס; והרי “מה יפית” זה שרו בשבח שבת המלכה שלהם, ומגאונם הדתי⁻לאומי לא גרעו אף קורטוב. ואילו אנו, החכמים, ה“מודרניים”, יודעי שבע⁻החכמות – את נפשנו מכרנו לשטן; הפכנוה לשפחה נחרפת לטעמו של גוי ולרצונו של גוי. לא לשבת שלנו שרנו “מה יפית” – שרנו “מה יפית” לאירופה; ולא מאונס, אלא מתוך התלהבות ודבקות שבהתבסמות, עד כלות כל החושים, עד שהקרבנו לה את הכל, הכל, כל מכמני הנפש, כל הדם והמוח, עד מיצוי כל הכשרונות וכל היכולת הנפשית…

עתה קיבלנו פרעוננו, עתה אבד רוב הבניין ורוב המניין; ונגזר עליו להישאר כאפר באדמת⁻אירופה הטמאה עד בלתי שמים. ומתי המעט היוצאים – ידיהם על ראשם…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בסיפור “חמשתם” עיצב זאב ז’בוטינסקי דמות טיפוסית של איש לגיון הזרים היהודי; ואף לקח מאלף נתן.

שם האיש – מארקוֹ, בן למשפחה מתבוללת באודיסה. אין הוא גאון, אבל צעיר תם וישר⁻אורח, כולו קשב לרעיונות המתהלכים בעולם וכולו להט⁻הקרבה בעד רעיונות אלה. מוכן הוא למסור נפשו בעד תנועת⁻השחרור של הגורג’ים (הגם שבגורג’יה לא היה מימיו ואת שפתה לא ידע); מתהלך הוא עם “מבקשי אלהים” רוסיים ומוכן ומזומן להצטרף לחברתם ו“לבקש אלהים” אתם בצוותא; אף המהפכה הרוסית מוצאת בו חסיד נלהב. קצו אכזרי וחסר⁻שחר: פעם אחת, בליל שלהי⁻חורף בפטרבורג הבירה, טייל ברחוב, מבוסם במקצת. לפתע הגיע לאוזניו קול זעקה של אשה, הקוראת להצלה. דימה בנפשו שהקול בא מעל נהר ניווה הסמוך, שרובו היה עדיין מכוסה קרח. לא ביקש חשבונות רבים, קרא “אני הולך”, זינק אל הקרח – ונעלם; ודאי, באחת מפחתות⁻הפישורים של הנהר. נפל וירד מצולות.

אחר כך התברר, שהאשה שקראה להצלה לא על הקרח נמצאה, אלא על החוף; יצאנית רוסיה, שהוכתה באכזריות בידי מאהבה. איש אחד חש להצילה מכף המכה; אבל כשניגש, השלימו ביניהם המכה והמוכה, שניהם התנפלו על המציל והפליאו מכותיו, וביותר התאכזרה האשה; כלומר: “אם ריב משפחה בינינו –אַל לך להתערב!”

גורלו של מארקוֹ זה מסמל את גורל כל היהודים ב“לגיון הזרים” האירופי. ראו צעירי ישראל את הפגימות בחייהם של בני יפת, שמעו את שוועת העשוקים שביניהם – ומיד, בלי חשבונות רבים, חשו להצלה.

אבל כאותה היצאנית בסיפורו בן⁻האלמוות של ז’בוטינסקי, כך התנהגו “המוני העמלים” באותה אירופה: כשראו את החשים להצלתם, השלימו עם עושקיהם, ובברית טורפים אחת התנפלו על אלה שחשו לרווחתם ולישועתם ועשו בהם שפטים:

“אם ריב משפחה בינינו – אַל לכם, יהודונים נאלחים, להתערב!”


 

ח. במאמר מוסגר    🔗

“אם כן”, ישאל השואל, “עלינו מעתה לפנות עורף לכל הציביליזאציה האירופית ולידור הנאה מכל כיבושיה והישגיה? אם כן, אתה קורא אותנו לחזור לגיטו ולהסתגר בד' אמות של בית המדרש?” וכבר נשמע קול כזה בשנים האחרונות בקרית⁻ספר היהודית; המשורר היהודי האמריקני גלאטשטיין פרסם שיר, בו קרא את היהודים לחזור אל נר⁻החלב, אל ה“סווארבע” (עשרים וארבעה, התנ"ך בלימודו המסורתי), אל ה“שטנדר” (העמוד) בבית הכנסת. אכן, גם הוא נאה דרש, אך לא נאה קיים; כי כל קריאתו זו לא היתה אלא משאלה ספרותית גרידא, שאינה מחייבת כל עיקר.

אותו שואל שישאלני שאלה כזו – יעיד על עצמו, שגילה פנים שלא כהלכה בכוונות המחבר ועיוות את יסוד מחשבתו. כי מושג הרוח והחזון נתחלף לו במושג החיצוני של ציביליזאציה.

ודאי, שפנינו כיום אינם לשיבה אל הגיטו, אלא לשיבה אל המלכות הירושלמית; ולא אל ד' אמות של בית⁻המדרש עינינו נשואות, אלא לתקומת המקדש בתפארתו.

עם כל השלילה האיומה והחורבן הנפשי הכביר, שגרמה לנו הידבקותנו בדרכי אירופה, היה בכך גם משום הישג ממשי אחד חשוב: מה שרכשנו לנו את הישגי הציביליזאציה והטכניקה, כמכשירים במערכת⁻הקיום שלנו; מה שקם בישראל ציבור עצום של מומחים בכל ענפי המדע והטכניקה – רופאים, מהנדסים, אדריכלים, גיאולוגים, כימאים, חשמלאים, אגרונומים וכו' וכו'. ומספרם היה עצום כל כך, שגם לאחר כל המון המומחים שתרמנו לכל “לגיונות הזרים”, לכל הפיתומים והרעמססים שבעולם – מן ה“דניפרוֹסטרואים”, ה“וולחובסטרואים” וה“טורקסיבים” הסובייטיים ועד למפעלי החשמל הכבירים בארצות הברית; לאחר כל השחיטות האיומות והשמדת המוני האינטליגנציה שלנו מתחת שמי אירופה – עדיין יש לנו רב כדי בניית המולדת שלנו.

וזהו הישג שעליו לא נוותר: כי נשק כביר הוא זה במאבקנו על קיום האומה נגד כל אויבינו העומדים עלינו לכלותנו. ברי, שום דבר לא היה רצוי כל כך לאויבי האומה, כאשר הסתלקותנו מרצון מהישג זה – מכושר השתלטותנו על הטבע – כדי להיסגר כצאן חדלות⁻ישע ואונים בתוך גיטו מרצון; ואם לאויבינו רצוי הדבר – משמע, שחס לנו לעשותו.

אבן סעוד יכול להרשות לעצמו להזמין אליו מהנדסים אמריקאיים, שיסולו לו כבישים, יבנו מסילות ברזל וטלפונים; ועמו רשאי להישאר בבערותו, בלי שיהא כל חשש שמא יעבירוהו על עצמיותו ועצמאותו; אבל אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו, שמלאכתנו תיעשה על ידי אחרים. על כן זקוקים אנו, בעבודת התקומה הממלכתית שלנו, לצבא מומחים יהודי עצום, שיהא מצויד בכל הידיעות המדעיות ובכל היכולת הטכנית המושלמת.

אלא שעלינו לתחוֹם תחוּם מחוור בין ציביליזאציה לתרבות, בין טכניקה לרוח, בין מכשירים חיצוניים להשתלטות על הטבע, שהם “כלל⁻אנושיים” לפי טבעם, לבין כלי⁻הנפש העצמיים של האומה, שעלינו לשמרם בטהרתם ובמלוא⁻עצמיותם.

והרי יש שלוש דוגמאות לפנינו: שלושה עמים, שרק במאות השנים האחרונות סיגלו לעצמם את הישגי הציביליזאציה של המערב: הרוסים, היאפאנים, ובעשרות השנים האחרונות גם הטורקים. אף אחד מן העמים האלה לא העלה על דעתו כלל, שכגמול בעד הישגיו הציביליזאטוריים של המערב, שקנה לעצמו במשיכה (בלי לתת משהו תמורתו), חייב הוא לבטל עצמיותו בפני אותו מערב, מורו ורבו, לשרת אותו במשהו, להיכנע לפניו או אפילו להיות לו אסיר תודה. את ההישגים החומריים–הטכניים לקח – ועל נפשו הלאומית שמר. והרי שלושת העמים הללו לא תרמו עד השנים האחרונות כמעט ולא כלום להישגי הציביליזאציה המערבית; ואילו אנחנו, ששמות ההרצים והאיינשטייניום והאהרליכים שלנו מזהירים בין גדולי החוקרים והממציאים שלהם, שקרוב ל⁻25 אחוז של מקבלי פרס נובל במדעי⁻הטבע משלנו הם, ושחלקנו בבניית אותה ציביליזאציה היה עצום וכביר – על אחת כמה וכמה שזכאים אנו לשאוב מהישגים אלה מלוא חופנינו, ככל הנדרש לנו, בלי כל רגש הכנעה והתבטלות אגב כך בענייני הרוח והעצמיות הישראלית שלנו.

ברור אפוא: כל ההישגים הציביליזאטוריים, שנסגל לעצמנו מן המערב, לא יניאו אותנו במאומה מלינוק את יניקתנו הרוחנית מבארות הנפש והחזון שלנו. את המטוס והאנרגיה האטומית נקבל מהם; את המושגים על יופי וכיעור, טוב ורע, אמת ושקר – לא ניקח מהם, בדעתנו יפה, שכל הציביליזאציה שלהם עומדת מעבר לטוב ולרע, ואין היא, כפי שכבר רמזתי, אלא שכלול מתוך חריפות אינסופית של המכשיר ה“ציביליזאטורי” הראשוני, בו השתמש איש⁻המערות הקדמון לצורכי משקו ולריסוק גולגלות אויביו: בול⁻העץ שגדע, או קרדום⁻האבן שחצב; אשר לבחינות “הטוב והרע” – לא הרחיקו הללו ללכת מאותו “האדם הניאונרדטאלי”.

מדמנו חזינו זאת, ולא נתבטל עוד בפניהם.

־־־־־־־־־־־־

ועוד שאלה אחת, אפשר, ישאל השואל – ושאלה נדושה זו כה שגורה היא בפי אנשי “לגיון הזרים” שלנו על אדמת המולדת, שומרי החומות של ה“כלל⁻אנושיות”: “הנה אתה מדבר על השגת מטרתנו, על גאולה ממלכתית; והעולם הגויי כולו, לדבריך (וכפי שנתגלה לנו בשנים האחרונות), אויב בנפש הוא, ואנו – המעט. כיצד אתה מצייר לך, שנגיע לפדות בזמן מן הזמנים נוכח איבה עצומה של כוח עצום זה – העולם הגויי כולו?”

אלה השואלים שאלה זו – ודאי שעיוורים הם לגבי כל התהליך המדיני בעולם. בכל מה שנוגע למדיניות אין כוחו של סנטימנט יפה כל עיקר, אלא כוחו של חשבון בלבד; והחשבון הזה אומר, כי אויב אויבינו הוא בעל בריתנו בהכרח; לא מאהבתו אותנו, אלא מתוך היותו מעוניין לגרום נזק לאויבינו. למזלנו הגדול, הרי הזית אותם “שומרי החומות של הקידמה”: אחוות העמים – רחוקה תכלית ריחוק מלהיהפך לדבר שבמציאות. אילו קמה והיתה אחוות העמים, שדורות אנשי “לגיון זרים” יהודים מסרו נפשם בעדה, אילו לבשה עור ובשר ונהיתה מציאות – כי אז, ח"ו, היתה באה על עמנו הכליה הסופית, המוחלטת, ללא שיור, אם הגשמית ואם הנפשית בלבד. כלום מתארים אנו לעצמנו, מה היה עכשיו מצב שאיפתנו הלאומית וסיכוייה, אילו היתה קיימת אחווה והרמוניה גמורה בין בריטניה, אמריקה ורוסיה, ואלמלא התחרוּת המרה בין שלוש אלה? הרי בוודאי השם “ציון” כבר היה מושג נשכח לגמרי בעולם. כלום יכולים אנו לצייר לעצמנו, עד היכן היתה כליתנו מגעת, אילו היתה קיימת “אחווה” גמורה בין גרמניה, בריטניה ואמריקה?

בעולם של ג’ונגל, יסוד התקווה והסיכויים לכל חופש ולכל טוב הוא – הפילוג והקרע בין דייריו. ואין בזה משום חידוש כלשהו: כל העמים הקטנים וכל המדינות הזעירות, מקדמת דנא עד היום, התקיימו אך ורק על יסוד הפילוג והמדנים בין הלוויתנים (אם “לוויתן” אחד התחזק על מתחריו ונשאר שליט יחיד, כגון רומא בשעתה וגרמניה בימי היטלר – מיד נעלמו כל המדינות הקטנות).

הבה נקוה אפוא, לטובת תוחלתנו הקדושה, שהזית אחוות⁻העמים, המחובבת כל כך על “מתקדמינו”, תישאר הזיה ערטילאית עד דורי דורות; שהקרע בין אבירי הג’ונגל העולמי יתרחב וילך: וממילא תרבה ותגדל תמיכת אויבי אויבינו במשאת הנפש שלנו.

כי אז – כי אז תהיה לנו תוחלת: לא תוחלת פורחת באוויר, נשענת על סנטימנטים ערטילאיים, אלא תוחלת שיסודה חשבון מדיני קר ומפוכח, תוחלת שסופה להיהפך מציאות חיה.

־־־־־־־־־־־־־־־

בכל דברי ימי ישראל, בכל השתלשלות⁻הדורות של אלפי שנים, עוברת כחוט שני המגמה, המתחזקת מזמן לזמן: להתפרק מן הייעוד העצמי, מן הגורל הנשגב והקשה, ולהידמות להם. עוד בשחר ההיסטוריה שלנו, בעודנו עם נודד בישימון, מופיע אַקט סמלי זה לכל התפרקות מייעוד עצמו: מעשה העגל. לא בכדי כה הטעימו חכמינו את ערכו הגורלי: “ביום פקדי ופקדתי”.

אחרי דורות רבים שוב אנו רואים אקט גדול של נסיון השתחררות מן הייעוד ומן הזיקה לירושלים כאחת; ושוב הדבר קשור בעגלים: הקמת עגלי הזהב על ידי ירבעם בן נבט וניתוק עשרת השבטים מחוט⁻הזהב של קרית⁻דוד. הסוף היה פאטאלי: עשרת השבטים גלו ולא חזרו, כשם שחזרו יהודה ובנימין.

ושוב באמצע ימי בית שני, נסיון התפרקות והידמוּת אליהם: נסיון של טמיעה מבתוך, על אדמת הארץ תנועת ההתייוונות של מינילאוס ויאסון, רגע נדמה היה, שמגמה זו תציף את הכל ותתגבר על כל.

משפחת הכהנים ממודיעין, בה פעל האינסטינקט העמוק של האומה, שׂמה לאַל נסיון⁻התפרקות זה, והוליכה שוב את תולדות ישראל באפיקן הטבעי – מסיני אל מלכות.

בתולדות⁻הגולה הארוכות מוצאים אנו כמה נסיונות נוספים של התפרקות⁻מייעוד זו; כל אחד מהם נסתיים בקטסטרופה או בעקירת אבר, שנעשה מדולדל, מגוף האומה; האחרון שבהם – תנועת הפראנקיסטים במאה הי"ח.

אחר כך נעשה הנסיון הכביר האחרון של התפרקות וטמיעה, שראשיתו נעוצה במהפכה הצרפתית: טמיעה ולבישת⁻צורה של “לגיון זרים” פרמאננטי – אם תחת דגל הליבראליזם ההומאניטארי ואם תחת דגל הסוציאליזם. נסיון זה נסתיים בקטסטרופה הגדולה ביותר בדברי ימי עמנו – הוא עלה בעשן הגופות השרופים של מיידאנק ובלז’יץ.

עתה שוב מתבלטת המגמה המנצחת – זו החשמונאית העתיקה: מסיני למלכות.


 

ט. שירת אורי צבי גרינברג    🔗

לפני כחצי יובל שנים, בראשית שנת תרפ“ד, עלה אורי צבי גרינברג ארצה. בה בשנה, בערב פסח, הופיעה ב”הפועל הצעיר" הפואימה הגדולה שלו “ירושלים של מטה”. יום פרסומה הוא תאריך מכריע בהתפתחות ההכרה הארץ⁻ישראלית שלנו. כי ביום שיצאו שורותיה הרחבות, בחרוזן הלבן, מתחת מכבש הדפוס, נולדה ההכרה הטריטוריאלית⁻הארץ⁻ישראלית החדשה ונעשתה גורם פעלתני בתולדותינו.

בהזדמנות אחרת, לפני שנים, עמדתי בפרוטרוט על החידוש המהפכני העצום שחולל המשורר בתפיסתנו (בספרי “אורי צבי גרינברג משורר מחוקק”,תל⁻אביב תרצ"ח). אחזור על תמצית הדברים: התפיסה הכללית של הדור, “דור ההגשמה”, היתה ביסודה חובב⁻ציונית⁻כיסופית⁻סנטימנטאלית, נקודת⁻המוצא לתפיסה זו היתה ארץ⁻ישראל של היום, שכולה היתה נתונה בידי בעלים זרים, והיה צורך לחזור אליה, לגאלה בכסף וליישבה. מכאן – ההתרוננות הגדולה על כל שעל קרקע שנגאל, שנחרש ושניטע: הישג עצום לעומת אותה נקודת⁻המוצא של ארץ, שכּוּלה בידי זרים. בא המשורר והביא את התפיסה של בן⁻המולדת, בן הטריטוריה החוזר אליה ומוצא את כולה גזולה בידי נכרים. נקודת⁻המוצא שלו אינה ארץ⁻ישראל שבידי זרים של היום, אלא ארץ⁻ישראל של מלכות בית דוד והחשמונאי, שכולה ממלכה עברית. על כן אין הוא מתרונן על שעל⁻הקרקע שנגאל, אלא מקונן וקורא תגר על רוב רובה, שהוא נחלת זרים. מכאן, מתפיסה טריטוריאלית כללותית זו של המשורר, נבעה קינתו ב“ירושלים של מטה” על “ירושלים המנותחת” ותיאורו של הר הבית: “ראשך אין, ראשך הותז, אל צוארך חובּר מסגד”. מכאן, במאוחר יותר, תאנייתו על הכנעני “מוציא לחם מקרקעי, סוחט דבש מאילנותי”, ואילו חובב⁻ציון הכיסופי⁻הרומאנטי לא היה מזכה בתואר “אילנותי” אלא את האילנות שניטעו על אדמה שנגאלה בכסף מלא מידי בעלי הארץ… מכאן, מתפיסה זו של בן⁻טריטוריה “כמו אצל כל הגויים”, מוביל קו ישר גם לחוקת תנועת הגאולה, שהיא חוקה של תנועת⁻שחרור טריטוריאלית, “כמו אצל כל הגויים”. על כן, באותה הזדמנת לפני שנים, כיניתי את אורי צבי גרינברג: משורר מחוקק, כלומר – קובע חוקה חדשה לכל תפיסתנו ואורחות⁻חיינו “עלי קרקע כאן”.

ועלי לקבוע במחוּור: בו ברגע שהכרה טריטוריאלית⁻ארץ⁻ישראלית חדשה זו נולדה בנפשו של אצ"ג – אף⁻על⁻פי שהדור טרם שיתף עצמו בה – כבר נולדה הכרה זו ונהפכה לגורם שריר וקיים ומשפיע בעולמנו בכלל.

כי כך דרכה של תפיסת⁻עולם חדשה: אף כשאינה נולדת אלא בנפשו של אדם אחד ויחיד בסוף העולם, ועדיין סמויה היא מעיני הרבים – כבר יש לראותה כשרירה וקיימת וכגורם רב⁻השפעה. מבחינה זו, חוקת תפיסה חדשה כחוקת תגלית חדשה. כשאנו אומרים, למשל, שהשימוש באנרגיה אטומית כבר נתגלה, אין אנו מתכוונים כלל להגיד, שסוד השימוש באנרגיה אטומית כבר גלוי וידוע לכל באי עולם. אף אם אדם יחיד בלבד גילה את פיצול האטום, ופיצול זה עדיין מכוסה הוא מעיני העולם כולו – הרי אנו חושבים שהאנרגיה האטומית נתגלתה; והוא הדין לגבי תגלית של תפיסת⁻עולם חדשה, שיש בה כדי להפעיל מכמנים כבירים של אנרגיה נפשית. על כן היה הדין עם הרצל, באמרו שעם פרסום “מדינת היהודים” וכינוס הקונגרס בבאזל כבר נעשתה המדינה היהודית לעובדה קיימת; כי הכרה חדשה זו, בנצנצה בנפשו של הרצל היחיד, כבר נעשתה ממילא ישות שרירה וקיימת ופעילה בעולם. בייחוד הופכת הכרת האמת החדשה, המזדרחת בנפשו של היחיד, לגורם הווה וקיים, כשאותו יחיד מעצב לה ביטוי בכלי⁻ביטויו שלו; ובייחוד, כשהוא יוצק אותה בדפוסי השיר, אפילו לא נתקבלה על דעתו של הדור, אפילו הדור מתנגד לה ונלחם בה – הריהי כבר גורם פעלתני משפיע.

היום הרגשה טריטוריאלית⁻טבעית זו של בני מולדת, שירשה את מקומו של הסנטימנט הכיסופי⁻הרפרופי, כבר מצויה למדי בתוכנו. אין צורך להרחיק לכת לשם מציאת דוגמאות. שימו לב לכל נער ביישוב הזה – לכל נער, שמוחו ולבו טרם שובשו ונעכרו על ידי אימון בתיאוריות במועדון המפלגתי – כיצד הוא עומד נוכח איש⁻המדים הזר, כשידיו על חלציו ורגליו המפושׁקות כמו נטועות, רבות⁻שורש, במדרכת רחוב⁻מכורתו; שימו לב למבט עיניו אותה שעה – בו, במבט העיניים, תקראו את התחושה הטבעית של בן⁻הטריטוריה עד תום. לו אין צורך עוד לשנן מפי מורים ומחנכים, ש“הארץ – ארצנו” ולטפח בו “סנטימינט”; תחושת המולדת, הטבעית לנער הזה כתחושת האור, היא התשובה מתחת להכרה לאותה הקריאה, שהיה בה משום זריעת אידיאה חדשה, של אורי צבי גרינברג לפני חצי יובל שנים: זוהי “ראשית הניבוט” (כפי ביטוי המשורר) של הזרע.

־־־־־־־־־־־־־־

פעם קראתי לאצ"ג, בשל חוקת התפיסה הארץ⁻ישראלית שנתן: משורר⁻מחוקק. אוסיף תוספת⁻ הסבר: אורי צבי גרינברג, לפי כל אופי יצירתו, נמנה עם אותו סוג המשוררים והחוזים הגדולים שבגדולים, יחידי⁻הסגולה, שאינם שייכים לדורם, אלא מקדימים את דורם בתפיסת⁻הרגשתם ושייכים לדורות רחוקים אשר יבואו. שייך הוא לאותם חוזים ומשוררים, שבכל בית ובית משירתם, בכל שורה שיוצאת מתחת קולמוסם, מעפעף נוגה⁻כספסף אשר לשחרה של תקופה חדשה, העלומה עדיין בחביוני העתיד.

מתי⁻מספר הם יוצרים אלה, שבכל מרחבי יצירתם בוהקים⁻בורקים עפעפי⁻השחר של יום מחר. אף בין הגדולים מתי מספר הם אלה. גיתה לא היה כזה; שקספיר ופושקין לא היו כאלה. לעומת זה, את הבהוב עפעפי השחר של המחר מוצאים אנו אצל כל נביאי ישראל, כולם עד אחד. מן היוצרים הלועזיים נמנה עם סוג⁻חוזים זה דאנטה שבין כל מעבי⁻החומרה של ימי⁻הביניים הנערמים בשירתו כבר מאביבות במחוּור רוחות הרנסאנס; כזה היה וולט ויטמן האמריקאי. ומן המשוררים העברים, כמדומה, יש למנות עם סוג זה את שלמה בן גבירול, שבהיותו יליד תקופה רציונליסטית למדי כבר נשא בקרבו את לבלובי הדבקות המיסטית באלהות של דורות מקובלים מאוחרים יותר. לא בכדי נכרי היה לדורו וקרא כלפיו: “אם אוזנכם ערלה, מה יעשה פעמוני?”..

בפרדס שירתם וחזונם של משוררים וחוזים אלה משמיעות קולן ציפורי⁻רננים מופלאות, שעדיין עתידות הן להתבקע מביצתן; על עופאי עצנו מתנוצצים רסיסי טללים של בוקר, שעדיין לא בא; הרוחות המתנשבות בו מזליפות בשׂמים בלתי נודעים לבני הזמן – הלא הם בושמי המחר; עיניהם של מניבי⁻הפרדס שיכורות מזיווה של חמה, שטרם הגיחה מאחורי האופק; ואוזניהם מתבסמות מנגינות אראליות שלא מעידנא הדין

אבל נוגה עפעפי⁻השחר של מחר, הפרוש על יצירתו של משורר מסוג זה, קובע את כל טיב יצירתו וגם את כל גורל חייו; עושה אותו לאזרח של דור יבוא ולנכרי לדורו שלו.

מה כאוב גורלם של משוררים אלה, לעומת גורל חבריהם להשראה וליצירה, המעורים בדורם כאזרחים רעננים! הללו – מיתרי⁻הנפש של בני הדור ומיתרי⁻נפשם שלהם ערוכים בהתאמה גמורה אלו לאלו; על כן כל הרעדת מיתרי נפשם בשיר מעוררת תהודה מושלמת בכלי⁻הנפש של בני תקופתם; והם עצמם חשים בתהודה שעוררו ויודעים, שידברו תמיד על אוזניים שומעות ולב חש. על כן שולחנם ערוך להם תמיד, ואת עולמם אוכלים הם בחייהם. כך היו גיתה ופושקין; כך היה יהודה הלוי; וכך היה ביאליק, תמיד: הוא ובני דורו – חד הוא. הדור רצה הדרת טבע – הוא שר על טבע; רצה כיסופים לשדמות⁻ציון והגנה – הוא שר כיסופים לשדמות⁻ציון והגנה; וכשעייף הדור ורצה אינדיבידואליזם – שר ביאליק “צנח לו זלזל”, ואף זה נתקבל בתרועה.

כמה טוב להם למשוררים, הפוסעים עם דורם תמיד עקב בצד אגודל! גם אם גבוהים הם מדורם משכמם ומעלה – יושבים הם עמו תמיד שבת אחים, בצוותא ובמנעמים.

לא כן המשוררים השייכים לדור יבוא. מה איומה גלמידותם! בדידותה של אבן דוממה היא צוותנות מושלמת לעומת בדידותם שלהם. תמיד סביבם ארץ תלאובות, כל צליל היוצא מכינורם, אף אם צליל מרינת השׂרפים הוא, נתקל באוזניים ערלות ובעקימת⁻שפתיים זועפת של בני הדור: לא זאת רצו הללו לשמוע… את כל דם נפשם יערו – כמו לריקן המוחלט. והואיל וניתן לאדם לשנות מקומו, ולא ניתן לו לשנות זמנו – אף אם לקצווי עולם ירחיקו נדוד, את גזר⁻גלמידותם לא יקרעו. יושבים הם בקרב בני דורם כישיבת גרים בתוך עם לועז, אשר שפתם לא ישמע.

היש שילומים נפשיים לטראגיוּת תהומית זו של חוזים אלה, שכּה מַפלה אותה לגלמידוּת מאחיהם ברוכי הגורל, “האזרחים הרעננים” של תקופתם האוכלים עולמם או חלק מעולמם בחייהם, וכל צעדיהם מלוּוים תמיד תרועות⁻הנפש של המונים מחזיקי⁻טובה? לא באנו בסוד נפשם הגדולה של בני⁻עלייה אלה. ודאי, שקשה להגיע למקומם הרם ולדונם. דומה, לכאורה, שעצם הכרה זו של אדם, שההשגחה בחרה בו לעמוס את זרע⁻המחר בטרם ייוולד, כאֵם העומסת את עובּרה בעצב מרונן ומאזינה לפרכוסיו מתחת ללבה – דומה שעצם הייעוד הנישא הזה צריך היה לשמש מעין פיצוי ופיוס לחוזים אלו – ולמלא לפרקים את נפשם רינה זורחת. אכן, משוררים אלה רובם ככולם משוררים שאוזן הדור כבדה מלקלוט את רינתם, הנועדת בעיקרה לדורות אשר יבואו (ובאצ"ג התבלט הדבר באופן מחוּור ביותר). לפי עצם מבנה⁻נפשם סופגים מכל דבר את המר שבו, ובכל קנקן מלא דבש טועמים הם, קודם כל, את הלענה החבויה בקובעתו. על כן גורלם טראגי מאוד – וגם נשגב; כי שגב הוא לשאת בדור עקר, נבוב ומשמים את יבול⁻הברכה של דורות⁻המחר, אשר ניבנובם עדיין צפון מאחרי האופק.

־־־־־־־־־־־־־

לאחר כל הדברים שנאמרו כאן על טיב שירתו של אצ“ג, כמשורר “שלא מדור זה”, לא ייפלא עוד בעינינו, אם בשלהי קיץ תש”ה, כשפתח המשורר את פיו לאחר תקופת⁻אלם ארוכה, והדפיס את ראשוני⁻שיריו על שואת יהודי אירופה – נמצאו רבים בתוך היישוב ש“גילו” את המשורר לפתע, ולבותיהם המו לראשונה בהד נאמן ומתוך הכרת⁻טובה לדברי⁻חזונו. והרי עוד לפני חצי יובל שנים העמיד המשורר את שולחן⁻היצירה שלו על אדמת ארץ⁻ישראל, ובמשך כל אותו הזמן מלווה הוא בשירתו את תהליך ההגשמה הציוני על כל עליותיו ונפילותיו; ואף⁻על⁻פי כן משך כל אותה התקופה הארוכה כאילו לא הרגישו אותם המוני הקוראים בתופעה שירית כבירה זו כבדבר הנוגע לרוחם ולנפשם הם; ורק בשלהי תש"ה, כשהתחיל לומר דברי⁻קינה על השואה – רק אז “גילוהו” לראשונה ונפשם נענתה לנפשו. ודומה, שרק באותה שעה מיוחדת נולדה לראשונה ההתאמה בין רחשושי לבו של הדור לבין ההגות השירית של החוזה.

אכן, אותה שעה יחידה ומיוחדת היתה לקהלנו.

זה עכשיו נסתיימה המלחמה, זה עכשיו נגול הפרגוד השחור מעל שדה⁻הרצח באירופה –ומה שהיה לפני כן אך בגדר ניחוש קודר גרידא, הפך לוודאוּת: משכנותיו של העם, שבהם הלמו מיליוני לבבות של בניו, דור אחר דור, זה למעלה מאלף שנים, לא היו מעתה אלא בית קברות, עצום לאין חקר. העם למיליוניו באותה יבשת איננו עוד. כמעט כל אדם ואדם ביישוב צריך היה להספיד את קרוביו –הוריו, אחיו, אחיותיו, שהומתו במיתות משונות ונוראות.

זה שנים רבות בספרות העברית לא מצאו שיריו של משורר הד ספונטאני וכביר כל כך בלבות קוראים כאשר מצאו שיריו של אורי צבי גרינברג על השואה; ודאי, מימי “בעיר ההריגה” של ביאליק.

אבל אצ"ג ביקש הרבה יותר, מאשר לתת מבע לאסוננו: הרי הוא שמר אמונים לשליחותו מתמול שלשום – להיות מחוקק המתווה חוקת הגאולה והשחרור בעברית הניגונית שלו; אותה חוקה שניסח לראשונה לפני כ⁻25 שנה, הוסיף לעצב גם עכשיו לדור ולדורות: ללא שינוי – שהרי אמת⁻חיים אינה משתנית, כפי שביטא פעם: “אמת אחת ולא שתיים”… באותו כוח⁻המבע הנפלא שמיצה משפה אלהית זו, בדעתו להנגין את כל מיתריו של כלי⁻נגינה כביר זה, להרעיד בהמי⁻עוגב ולהרעיש בקול חצוצרה מסוערת⁻הדם ולבכות ברעד כינורי את כל רובדי הלשון שחצב ממעמקים.

מעתה נראית בעינינו שירתו כמין כפל מעגל: למטה – אדמת⁻הצלמוות של השואה, בה הומים בילל ושואגים שאגת⁻ים הדמים היהודים השפוכים בגיא⁻ההרג, הדמעות שנבכו ושלא נבכו, הפחדים שסמררו את הגופים עד שזכו לחסד⁻המיתה בידי הזדים, כאבי הנפש והבשר של עינוייהם, הקלונות ששתו ושמיצו, גסיסותיהם שארכו חודשים ושנים, עד הגיעם להיפלט לחלל עולם בעשן הכבשנים.

ומעל לאדמת⁻צלמוות לאין חקר זו פרוש בשירי אצ“ג רקיע⁻הגאולה, רקיע בזיו תכלת ובנצנוץ כוכבים: בשורת המלכות הירושלמית, שאותה הוא משמיע וחוזר ומשמיע בכל שיריו. הרי המשורר הוא בעת ובעונה אחת גם ירושלמי קדמון, החוזר למולדתו ומוצאהמ גזולה בידי אויבים, וקורא לשגב ולמרדות, להחזירה לקדמותה הממלכתית; וגם ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, אוהב ישראל, בשר מבשרה ועצם מעצמה של הגולה הגדולה, שמתענה בכל אשר מתענה היא, שתובע תשובת רם – הכרעה ופדות לאלתר; כי כך לא נמשיך עוד, כי הגענו לקץ הדרכים, ולא נמשיך עוד בגסיסה גלותית עולמית; הגיעה השעה של “או – או”, בלי פתרון⁻ביניים. והריהו תובע לפני הקב”ה את חשבון הדם הנקי, וקורא תגר בלי לכפור, בלי לתת תיפלה, בחינת “בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו”. ואין כל סתירה בין שתי ישויות אלו, בין ישות הירושלמי הקדמון לבין ר' לוי יצחק, פרקליטה הגדול של גולת ישראל, שהרי אליבא דאצ"ג, כפי שביטא זאת פעמים רבות, יהודי הגולה גופם, כל בית ישראל שנכרת כעת – ירושלמיים קדמונים היו, ירושלמיים בשבי⁻צר ששמרו מכל משמר על ירושלים, רוחה ונימוסיה ואמונתה בתוך כותלי בתיהם בין הגויים…

־־־־־־־־־־־־־־

כיצד מצא את הגשר שבין אדמת⁻הצלמוות של השואה לבין הרקיע המכוכב של הפדות – נתיב⁻ המעבר היכן הוא?

נתיב⁻המעבר – בצמד המושגים שהמציא המשורר: “דם⁻דמעינו”. הדמע הוא כאן הבכי הסטאטי, משל לו “ביצות⁻ארצות”, מים עומדים, שאינם נמשכים לשום מקום, כאותו הדמע הנצחי ששפכנו על כל אסונותינו הקודמים בדורות גלותנו – ונשארנו תמיד באשר היינו, ללא שינוי כלשהו באורח⁻חיים ובגורל. אבל הפעם הזאת, לפי אצ“ג, ייהפך הדמע בקרבנו לדם, כלומר, לכוח דינאמי פעיל. וכך הוא מפרש את מחשבתו ב”למנצח לשני יהודים מזמור שיר" (בספר “רחובות הנהר”); הדמעות הרבות ששפכנו הפעם לא תהיינה עוד לביצות; הדמע יפלס לו מוצא אל הים; המשורר עצמו כורה לו אפיקים אל הים. השואה לא תישכח, כאשר נשכחו האסונות הקודמים, ששפכם היה – אל ספרות⁻הקינות גרידא: זכרה ולקחה ודמעה של השואה ייהפכו בנפשנו לכוח מניע אדיר – “לנקוט את הגורל בקרניו” – לקראת שחרורנו.

נעלמים הם הנתיבות, בהם פועלת הרוח ובהם עוברת האמת החזונית ההגויה באותיותיה על ידי היחיד אל נפשות הרבים. יש צינורות סמויים מן העין לזרימת השפע הרוחני; יש גלים חשמליים⁻מגנטיים נפשיים, גלי⁻אלחוט, המעבירים את האמת החדשה בלי משים ובלי ראות⁻עין; ויש נפשות, ומהן שלוחות אנטינות הקולטות את האמתות האלה ממרחקים, בלי ששאר הבריות מחוסרי אנטינות⁻הנפש ירגישו בכך.

ודאי, גם דברי חזונו ואמתו של אצ“ג נקלטים בלבבות רבים בלי אף שנרגיש בדבר. ודאי שיש נפשות הנענות לשירה זו, שפניה לדור⁻העתיד, כיון שאותן נפשות צעירות עצמן בכורות דור⁻המחר הן ונושאות עליהן את כובד⁻ייעודו. שיריו החדשים של אצ”ג הרי מכילים הם את תורת⁻החיים של הגאולה, שהיא “חפץ גם צו”, ואת עצמו רואה המשורר כ“מהנדס הדרכים הקודם לצבא”; והמשורר קובע שהאוויר בדורו “הרה נס כמו לפני מתן דת”.

המשורר⁻החוזה – דתו⁻תורתו נשארה כמות שהיתה, בעלותו לראשונה “עלי קרקע כאן” ובנסחו את עיקר עיקריה ב“ירושלים של מטה”: כיבוש דוד עוד שמו כיבוש. אבל עכשיו מבהיר לנו המשורר כמה גופי⁻אמתות נוספים בגיבוש חוקתו. כך הוא קובע, כי בשובנו אל אדמת⁻ייעודנו חוזרים אנו כיום לא אל דוד ואף לא אל יעקב, אלא לנקודת⁻המוצא הקמאית של הגזע; אל אברהם אבינו, ודרכנו דרכו: מן הפרת אל הפרת. ולעתים קרובות מחזיר אותנו המשורר אל דמותו של “אבי הגזע הנעלה”, שהנסיונות בהם עמד, כבשן האש והמים, סימן הם לנסיונות בהם יתנסו דורות⁻ישראל הבאים, שדרכם באש ובמים, ומשם – אל ברית בין הבתרים.

אכן, חידוש חשוב בתפיסה ההיסטורית⁻הטריטוריאלית של חוקת שחרורנו בזמן ובשטח חידש לנו אצ"ג כאן.

־־־־־־־־־־־־־

עמדתי לעיל על נתיב⁻המעבר והגשר האחד שגילה אצ“ג בין שני פלגי⁻חזונו, בין השואה והפדות: במעבר מן הדמע אל הדם, מסטאטיוּת הדווי אל דינאמיוּת המעשה, “הכורה אפיק אל הים”. נתיב⁻מעבר וגשר זה הוא בנפשנו – בנפש החיים, השרידים ששרדו אחרי השמדת העם בגולה. ויש עוד גשר שמצא, גשר בין המתים הקדושים לבין החיים נושאי ייעוד הפדות המלכותית. אצ”ג מטעים וחוזר ומטעים בשיריו, שהכיסופים לירושלים ולמלכות, שנשאו בנפשם האבות, זהים הם עם הכיסופים שנושאים בחובם החיים החותרים לפדות המלכותית; שהניגון שהמשורר נושא בחובו הוא הוא הניגון שנשא בלבו אביו הקדוש; אלא שדור המגשימים מוציא אותם הכיסופים של הדורות מן הכוח אל הפועל, מהוויתם הסטאטית אל הדינאמיקה. נמצא, שבשעה שאנו חותרים לפדות הממלכתית–הטריטוריאלית מקיימים אנו את צוואתם המקודשת של הקדושים, של כל קהל ישראל אשר נספה בגיא⁻הצלמות. נמצא שאף⁻על⁻פי כן יהא בהגשמת הפדות המלכותית המלאה של העם משום שילומים, אם לא לשואה עצמה, הרי לכיסופיהם– שהיוו את תמצית⁻נפשם –של הקדושים והמעונים.


 

י. “ואירא כי עירום אנכי”    🔗

באותם הימים, כשפרקנו עול מסורת ויצאנו לינוק תורת יפת, דימינו להיחלץ מצרוּת⁻התחומין של היהדות הדתית, “יהדות ימי⁻הביניים”, ולהקים יהדות חילונית במקומה. לא השגחנו בכך, שפחות מחצי שעל מבדיל – בפרט בתחומי ישראל – בין החילוניות לבין החולין, לבין חולי⁻חולין.

והנה, חפצנו עלה בידינו במלואו; גירשנו את השכינה הישראלית מבתינו, וחיינו נעשו חולי⁻חולין.

בימות⁻החול טרוד כל אחד ביישוב בעבודתו – בסדנא או במשרד – ואינו מרגיש בדבר. אבל בשבתות ובמועדים משתכן בבתינו השממון וממלא את כל חלל⁻הוויתנו.

עיינו בעיתונינו בערבי שבתות וחגים; תמצאו שם את המון ההרצאות, הקונצרטים, הדקלומים והמילו⁻דקלומים, בהם מתאמצות ועדות⁻התרבות האמהיות השונות, כטעם כל מפלגה וכל “זרם”, למלא “תוכן” אותן שעות⁻חיינו הפנויות מהימום⁻נפש על ידי טרטור מנועים או תקתוק מכונות⁻כתיבה. אכן, כל מאמציהן של ועדות⁻התרבות לריק הם; מן הריקן באו ואל הריק ילכו. אפילו ריבוא ריבואות נאומים ודקלומים לא ימלאו את הנביבוּת המשמימה.

והרי אבותינו יום שבתם ומועדם היה גדוש חוויה, בלי סעדן של “ועדות⁻תרבות”. ומה פשוטים הם האמצעים שעמדו לרשותם! ככל יצירות גאוניות, כך גם השבת והחג הישראליים היו מצורפים מיסודות מועטים ופשוטים בתכלית: מפה צחורה על השולחן, הבהוב של זוג נרות בפמוטים – אפילו הם פמוטי⁻נחושת דלים – פרקי תהלים ותפילות יפות אחדות – ובביתו של העני שבישראל שרתה השכינה.

השכינה הישראלית אינה טרדנית; אינה אוכפת עצמה על הבריות. דיה תנועת⁻חולין בלתי זהירה אחת – הצתת סיגריה על יד השולחן, דיבור פרוע אחד – והשכינה מסתלקת מן הבית, ומשאירה את בעלי⁻הבית ביחידות עם השממון, בו בחרו להנאתם.

כי אף זו היתה אמצאה גאונית של מחוקקי דת ישראל ומתקני תקנותיה: הם גילו את הדרך לרוחח את הגשמי – בעוד שהעמים האליליים ביסוד נפשם היו נתונים להגשמת הרוחני. על כן, באמצעות תפילות⁻מספר וטקסים מועטים הפכו אף המעשים החומריים ביותר של ימי מועד ושבת, כגון האכילה והשתייה, לערכים שברוח; בעוד שאצל הגויים היו ימי אידיהם ימים של מזלל ומסבוא – וכך הם עד היום הזה.

וכך הרי פירש גדול אחד, ור' נחמן קרוכמל שמו, את המושג “קדושים תהיו” ו“והתקדשתם”: כצו להאציל מן הרוח על כל הפעולות היומיומיות והגשמיות של החיים – בניגוד למושג ה“קדושה” הנוצרי, שהוא הינזרות מן החומרי וסגפנות. וכך ראתה, כידוע, החסידות את המצוות המעשיות – כ"תיקון” העולם החומרי, ולא כשלילתו וכהמתתו בנוסח הנצרני.

הם גילו גאמה שלמה של טעמים, שטעמו במאכלם ובמשקם –בליל שבת, ב“שלוש סעודות”, ב“מלווה מלכה”, בשמחה של מצווה – שהגויים לא ידעום ולא ידעו לעולם: בכוס היין, בחלה, ואף בדג המלוח הפשוט; הם שגילו, כי קשת הרוח, בנגעה במיתרי החושים, מוציאה מהם צלילים, שהגירוי הגס מתוך מגע בחומר בלבד לא יוציאם לעולם. נמצא, שבשעה שזנחנו את כל נסיונם הנפשי והלכנו אחר החושניות הפרימיטיבית והמגושמת של הגויים, נסוגונו אחור בהתפתחותנו אל הקמאות הקדומה, ומשולים היינו לבני אדם, שהיו מתעקשים בתקופתנו, תקופת החשמל, להיות ניאותים באור של אליתות⁻עץ מודלקות דווקא…

הם ידעו טעמה של עולם⁻הזה’יות אצילה ומעודנת, שהגויים לא ידעוה. כדרך כל אוהבים מאושרים, הטועמים בשיא אושרם טעמים חריפים, מתוך פקיחות⁻חושים יתרה, את מאכלם ואת משקיהם ואת מראה עיניהם – כך היו הם, בניה⁻אוהביה הנצחיים של השכינה, טועמים בחריפות מיוחדת את טעם ההנאות החושניות הפשוטות ביותר.

ויודע אני: רבים הם ביישוב – מאלה שבימי ילדותם עוד טעמו את טעם המועד הישראלי על שולחן הורים – שנפשם יוצאת לחידושו; אלא שמתביישים הם: מתביישים הם לכפור בכפירה, שנעשתה אצלם מצוות אנשים מלומדה. ועל כן מתמידים הם בשממונם ובביקוש “תוכן” לחגם בהרצאות המרצים המפלגתיים, או בקריאת “המזון הרוחני”, שמכינים להם עיתוני ערב חג; וכך מדשדשים הם ביוון השממון ללא מוצא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

יודע אני על אדם אחד, “מודרני”, ניעור מן המצווֹת, כרבים ביישוב, ובאחד הימים הראשונים של מלחמת⁻העולם השנייה נתחוור לו לפתע, שהצורר העמלקי עלול להגיע גם הנה, לארץ (אחר כך התברר, שלא הגיע – רק בנס לא הגיע, כי לפי כל חישובי ההגיון ושיקולי יחסי⁻הכוחות באותו זמן מוכרח היה להגיע); ואם יגיע, תהיה מיתתו של אותו אדם, יהודי “מודרני” מאוד, כמיתת ריבוא⁻ריבואות יהודים אחרים, “בלתי מודרניים” – מיתת תולעת נמבזה. אז תקף אותו הפחד הגדול – הפחד של “ואירא כי עירום אנכי”; והכרה שהוא עלול למות מות תולעת רמוסה כבר נטלה את הנשימה והיה בה משום מוות מראש, עוד בטרם בא אותו זד; עד שנתקל מבטו של אותו אדם בחפץ אחד שהיה מונח אצלו ימים רבים ללא שימוש – הטלית והתפילין; והוא התעטר בטליתו ותפיליו ועמד להתפלל, בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה; ואז רווח לו. הטלית והתפילין שהתעטף בהם והמלים הפשוטות,התמות והחמות של “שמונה עשרה”, החמות גם מחמת חום עצמן וגם מחמת חום השפתיים של מיליוני יהודים פשוטים ודווּיים שדובבו אותן דור אחר דור, החזירו את רוחו של האיש המודרני. הן אמרו: אף אם יגזרוך לגזרים – לא תולעת הנך; אתה – מסיני; אתה – מראש הררי קדם!

מאז מתפלל אותו יהודי בכל יום; מאז נתחוור לו, שבין כל תגליות האדם – האדם היהודי – הנועזת ביותר היא זו: שהיצור הדל והחלש מכל חולשה, היצור הקיקיוני שהוא כעלה נידף וכל ימיו הבל ותוהו, פונה אל הישות העליונה מכל עליונות, בלי כל ממצע, ומדבר אליו בלשון “אתה” ושואל ממנו את צרכיו ואת צורכי הכלל שלו – כדבר איש אל רעהו. ואיך יוכל יהודי, שכל ימיו נפשו תלויה לו מנגד בין חיתו⁻גוי, להיאבק על קיומו ולשאוב כוח לחייו אלו, בלי שלבו ושפתיו יבואו במגע מפרק לפרק עם מקור כל כוח בעולם?

כשאדם המום אסון גדול ללא תקנה, כגון שמתה עליו נפש יקרה, או שהודיעו לו כי הוא עצמו חולה ללא מרפא – ספק אם באותו רגע אפשר לו שימצא תנחום ועידוד אף ביצירה ספרותית הגויית הגדולה ביותר; ספק אם ברגע כזה ישב לקרוא את “האמלט”, או את “פאוסט” או את “אנה קארנינה”; ואפילו ישב לקרוא – אם ירווח לו. אבל ברי שאם יפתח באותה שעה את ספר תהלים, או את איוב, מצוא ימצא עידוד לרוחו. משמע, שיש בחייו של אדם עוצם חוויה כזה, שאף הפסגות העליונות של רוח יפת – גיא ושפלה הם לגביו; ורק כתבי הקודש שלנו הם שיא⁻השיאים, אותו הור⁻ההר, המסוגל לתת לו את פורקן⁻הנפש.

ואיך נוכל אנו היהודים; אנו, שמתינו היקרים מוטלים תמיד לפנינו, לחיות חיינו על המעיינות הזרים בלבד, בלי לשאוב חיות ממקור⁻המקורות שלנו?

איך יוכל יהודי, שנפשו בכפו תמיד ושהמוות מידי אויביו אורב לו תמיד, לגרש מנווהו את אלהיו, כדי להישאר טן⁻דו עם המוות?

־־־־־־־־־־־־־־־־

היה היה גאון וחוזה לועזי אחד, בלעם של אומות העולם –“נופל וגלוי עיניים” כמוהו – ודוסטויבסקי שמו. פעם אחת – הדבר קרה בשנת 1876 – פנה אליו סופר יהודי ידוע למדי, אורי קובנר, במכתב, בו התאונן על הסופרים הרוסים (ודוסטויבסקי בתוכם) המגנים את העם היהודי בלי להפלות בין יהודי ליהודי. “והרי אנו, היהודים הצעירים, כבר השתחררנו מן המסורת היהודית, וממילא נקיים אנו מביקורת זו”.

תשובה מפתיעה נתן דוסטויבסקי לאותו משכיל וכופר יהודי: הלא היא כתובה שחור על גבי לבן ב“יומן הסופר” שלו מאותה שנה:

חלילה לכם, יהודים צעירים, מהפר בריתכם עם אלוהיכם (דוסטויבסקי מכנה אותו, כמובן, בשם הויה), שהנחה אתכם בעולם זה ארבעת אלפים שנה, ועתיד הוא להנחותכם גם להבא. ברית בת 4000 שנה אין מפירים. ואני סבור, שגם יהודי כופר בעמקי מעמקיו עדין מאמין הוא באלוהיו, ואני חושב, כי ייתכן מאוד, שאלוהיכם זה עוד יוציא אתכם מבין האומות וישיבכם אל אדמתכם, אל פלשתינה, ואתם עוד תחזרו שמה בתופים ובצלצלי⁻התרועה ועם ארון הברית.

דברים מפתיעים אלה כתב דוסטויבסקי בשנת תרל“ו – עוד לפני קום תנועת ביל”ו, לפני ייסוד פתח⁻תקוה, לפני “חיבת ציון”. דברים, שיש בהם משום חזון וראייתCהנולד. בלעם מודרני זה, שבדרך כלל נהג לקלל את ישראל – הפעם הזאת נמצא מברך אותם, ובעינו הנבואית תפס, כי “מוקדם עדיין ליהודים להפר בריתם עם אלהיהם שהנחם זה 4000 שנה”.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אין כותב הטורים האלה רואה עצמו מוסמך לקרוא לתשובה דתית. ודאי, שאישיות דתית גדולה עתידה עוד לקום בישראל, ולחולל רנסאנס דתי, בד בבד עם הרנסאנס הלאומי⁻הממלכתי שלנו.

ודאי שלא היתה כוונת הכותב גם להציע את הטלית והתפילין כתחליף למכשיר⁻המגן. ואויבינו היו כה רוצים שנעמוד בטליתות בלבד נוכח כלי⁻המוות שלהם. אבל היום, כשנתגלה במחוּור, שאותם החוגים בתוכנו דווקא, שהגיעו לקצה גבול הכפירה הדתית, הם גם אבירי הכפירה הלאומית המוחלטת; ואילו בחוגי היישוב הישן בארץ, הספוגים תורה ויראה, ועיניהם מכוּונות, לכאורה, רק לגאולה שמימית נסית, נתגלו גם מעיינות כבירים של הקרבה ומסירות⁻נפש למען האומה – ברגע כזה יש ברצונו של הכותב להצביע על תהום הריקנות, שאליה הגיע הדור בלכתו אחרי אלילי נכר ובהירצעו לעבדות עבדים ב“לגיון הזרים”. ורוצה היה, שבאנשים אלה, הרואים עצמם לאמיצי⁻לב עד כדי לכפור במקובל – שיקום בהם גם העוז להתנער מן הריקנות שאליה הגיעו ולכפור בכפירה, שכבר הגיעה עד התחום האחרון – עד כדי שלילת עצמה…


 

יא. המכמנים שלנו    🔗

אז, כשהתפרקנו מיקהת⁻אב ויצאנו לנוע על חכמת בני יפת – מה עצומים היו מכמני⁻הרוח שזנחנו והשארנום מאחרינו!

לא אדבר על התורה והנ"ך: אין צורך. עתה, כשגלויי⁻העינים שבין הגויים, כגון תומס מאן, כבר יודעים שבלי לוחות הברית שלנו לא יוכלו הם להתקיים, שבלי לוחות אלו הם ג’ונגל וקניבאלים – ודאי שאך למותר יהיה לדבר על כך, מהו הספר הזה בשבילנו.

אעבור אל התלמוד.

אז, כשקיבלנו עלינו כהלכה מסיני כל אמרה של בני יפת, נטינו להאמין גם בלעז שהוציאו שונאינו על תורה שבעל פה שלנו.

אז למדנו מפיכם למצוא שלושה מומים עיקריים בספר המופלא הזה, שאין דומה לו בספרות תבל.

א. ספר “אסכולסטי” הוא, ספר של “פלפולי⁻הבל”; ב. זהו ספר ששורר בו תוהו ובוהו פרוע; ג. זהו ספר “שוביניסטי”, והא ראיה: יחסו אל העכו"ם.

לאחר מיידאנק ואושוויינצ’ים ו“סטרומה” אין צורך להשיב על הטענה השלישית; ברי לנו, שהשקפתו של התלמוד על הגויים היתה ריאליסטית⁻מפוכחת, בלי קורטוב של הפרזה; ואם ממנו למד היהודי במשך כל הדורות (עד שבאה הכסלונות המודרנית להעבירו על דעתו) להביט על סביבתו ולהתמצא בסיבתו – היה בידו מדריך ומורה נאמן.

הטענה השנייה, על ה“תוהו ובובו” שבתלמוד, היתה פוגעת בנו עוד יותר, לאחר שנתחוורו לנו שבילי חכמת יפת על הסדר והאדריכלות הנפלאים שבה. אבל טענה זו נובעת מאי⁻הבנה מעיקרה. כי אין התלמוד משמש ספר חוקים ומשפטים גרידא, שעצם תוכנו מחייב סדר ובנייה אדריכלית. התלמוד הרי נועד להיות הרבה יותר מזה: הוא היה “קוסמוס⁻משנה” ששימש לדורות גולים תחליף לתבל האמיתית שהיתה מסוגרת בפניהם. על כן יש לקבוע, שהתלמוד אינו כאוס, אלא קוסמוס, ו“אי⁻הסדר” שבו אינו כאוטי, אלא אורגאני. רבים המשילו את התלמוד לים; אני הייתי ממשילו ליער בראשית. אך אוויל יבוא בטרוניה על יער בראשית ויפסול אותו, על שאילנותיו אינם גזוזים כדת, אינם צומחים בשורה ישרה, על שאין שדרות חוצות אותו שתי וערב במלבנים, או בריבועים סדורים, כמו בגן עירוני.

הרי כשאנו מהלכים ביער⁻עד, לא יעלה בדעתנו לראות פגם ב“חוסר⁻השיטה” שבו. להפך: אנו מוכנים מראש להזין עינינו ונפשנו במפתיע שבכל פינה ופינה שבו, בשינוי⁻הנוף הטופח על לבנו עם כל פסיעה נוספת שאנו פוסעים בו.

אותו “יסוד⁻האפתעה” שמור לכל מי שמתעמק ביער התלמוד על כל שעל. כי השתלשלות העניינים בתלמוד אינה לפי הגזיתיות הלוגית, אלא לפי חופש האסוציאציה הפסיכולוגית. וכשאנו “קופצים” בו מסוגיה לסוגיה, מההרים הנישאים של “הוויות אביי ורבא” למישורים נוחים יותר, ומן האשלים הגבוהים של הלכות חמורות לשיחים נמוכים יותר של ענייני⁻דין רגילים – הרינו משנים תמיד את הנוף ותמיד מוצאים חידושי⁻רשמים; כב“קוסמוס” שבטבע ממש.

מי שבא לקלוט את דברי האגדה מספרי ביאליק⁻רבניצקי, כפי שהם ערוכים בהם זה בצד זה לפי סדר העניינים, ודאי שאינו טועם מעולם את הטעם שטעמנו אנו, שלמדנו את התלמוד במקורו, בדברי אגדה אלה. לאחר הילוך מייגע ומפרך בסוגיות הקשות ובין ה“תא שמע” וה“רמינהו” וה“לא קשיא” מסחררי⁻הראש הגענו סוף סוף לענייני האגדה, כמי שמפלס לו ממושכות נתיב ביער בין סבך הענפים, כשהוא מוכרח לפסג את הענפים המשולבים, לדלג על גדמי עצים עתיקים – ולפתע נתגלה לו אפר בתוך היער; למעלה שמש וכחול שמים, ולמטה פרחים מציצים בעיניים כוכביות ופלג⁻מים משכשך. מה רב המרגוע לנפש! כזו היא האגדה כשהיא משולבת בהלכה של התלמוד; ואילו דברי⁻האגדה המקובצים אצל ביאליק אינם אלא בחינת פרחי⁻משתלה, העומדים טורים⁻טורים בעציציהם. ודאי, גם אלה נאים הם ומהנים את הבריות; אבל אין אלה הפרחים באפר שבתוך יער⁻הבראשית…

כך היו לנו כשלמדנו תלמוד – וכך הם ללומדיו עד היום – ההבדלים שבין מסכת למסכת ושבין פרק לפרק באותה מסכת; לא הבדלי עניינים ותוכן בלבד, אלא גם הבדלי “נוף”. שונה הוא ה“נוף” של מסכת יבמות מן ה“נוף” של בבא מציעא, ושל זבחים שונה משניהם; ומסכת בבא מציעא עצמה שונה הוא ה“נוף” של “שנים אוחזין” מן ה“נוף” של “אלו מציאות”, ושל “השוכר את הפועלים” שונה משניהם.

ואשר ל“אסכולסטיקה”, ל“פלפול” (שאינם, אגב, אלא אחד מיסודות התלמוד ולא התלמוד כולו), הרי גם כאן היה בגינוי המגנים הרבה מן הזדון או מאי⁻הבנה. חכמי התלמוד ונושאי⁻כליהם היו משוררים, משוררי הסברא ואמני שיקול⁻הדעת; וכשם שהאמן⁻הצייר מוצא גאמה שלמה של צבעים, במקום שעין⁻ההדיוט אינה רואה אלא צבע פשוט אחד; וכשם שלבו של המשורר מוצא גאמה של רגשות ובני⁻רגשות דקים מן הדקים במקום שאדם פשוט אינו מוצא אלא משהו אחד⁻אפרפר – כך הבחינו הם גאמה שלמה של סברות ובנות⁻סברות, של שיקולים ובני⁻שיקולים בכל עניין שבו דנו; ויצאו מעין פואזיה של סברות, הטבועה בחותם של אותה רוחניות נאצלת של כל שירה אמיתית.

מבחינה זו, מעולם לא נעלו שערים; ופתחם נשאר פתוח תמיד לממשיך, כך בעלי התוספות לא היו אלא ממשיכי ה“הווייה” של הגמרא, המהרש“א ו”שאגת אריה" ו“טורי אבן” – ממשיכי ה“גאמה” של צללי⁻הסברה משל התוספות, וכן הלאה.

אבל מי ש“יסלח” לתלמוד את חטא ה“אסכולסטיקה” וינסה לשוטט בו ארוכות וקצרות – מה רב השכר הרוחני הצפון בחלקו!

איזה עולם של מוסר עליון (לא “מוסר נוצרי” מזויף ומרחף באוויר, אלא מוסר המחלחל בכל תנועה קלה של אדם ובכל מעשהו הפעוט ביותר)! איזו חכמת⁻נפש כבירה! ואיזה פולחן הרוח המוחלט!

“הכופר במלווה – כשר לעדות; בפקדון – פסול לעדות”. הכופר במלווה – ייתכן, שאדם ישר הוא, רק משתמט מלשלם חובו; אבל מי שכופר בפקדון וזומם לקחתו לעצמו – בידוע שהוא גזלן.

בררתי לי כאן מימרה פשוטה, מן ה“מישור” שבגמרא, לא מן “השיאים”, כמה חכמת⁻נפש נצחית יש בה!

“אבדת אביו ואבדת רבו – אבדת רבו קודמת; שזה הביאוֹ לחיי העולם הזה, וזה מביאוֹ לחיי העולם הבא!” מחבר אותה משנה ידע יפה, ש“כבד את אביך” הוא אחד מעשרת הדיברות; אבל ההכרה בסוברניות המוחלטת של הרוח הניעה אותו להעמיד את הרב מעל לאב, מעל לכל.

ובעד מימרה כגון זו: “כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת” – מימרה המכיילת את כל רוממות גורלו של הצדיק, של האדם הגדול, ואת כל עצבות גורלו – בעד מימרה כזו אפשר היה לתת כרכים שלמים משל פילוסופים ומסאים משלהם…

וכמה בספר הזה מאהבת ישראל ומידיעת הגויים! כמה ניצוצות של ממלכתיות אמיתית זרועים על גבי דפיו! כמה בינה, וגם הומור עדין ואציל!

־־־־־־־־־־־־־־־־

ומן התלמוד אל המדרש.

הפסוק והמלה של התורה לא היו מאובנים ו“מוגמרים” בעיניהם. כל פסוק, כל מלה – שורש ועיקר היה, עיקר חי, שממנו הניבו ציצי מחשבות והרגשות וחכמה. הם כאילו הוסיפו למלה הכתובה, בת שני הממדים, ממד שלישי בגבהות ובעומק. כשדרשו, למשל, את תשובת יעקב לעשיו: “יעבור נא אדני לפני עבדו. ואני אתנהלה לאטי… עד אשר אבוא אל אדוני שׂעירה” כרמז לימות המשיח, ל“ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו” – ודאי שלא התכוונו לומר, כי זהו פשוטו של מקרא; אבל כמה רוממות בשילוב הפסוקים הזה, וכמה עומק! ובין ציץ⁻דרוש אחד למשנהו פיזרו הללו מכמני כדכודים של אמרי⁻בינה. אביא רק שניים מהם:

“נובלות נבואה – חלום”. שלוש מלים בלבד – השקולות כנגד כרכים שלמים של “פסיכואנליזה” בנוסח פרויד…

כשבא שאול אל בעלת האוב, נשבע לה "חי ה' " שלא יפגעו בה כפגיעה בבעלי האוב האחרים. על כך אומר המדרש: “משל למה הדבר דומה? לאשה שנמצאת אצל אהובה ונשבעת בחיי בעלה”.

כמה חכמת⁻נפש דקה מן הדקה בהערה זו!

ומן הדרוש של בעלי המדרש – לדרוש האליגורי של בעלי הקבלה וה“זוהר”, וממנו – לדרוש ה“זחוח” יותר של החסידות. תקופה ותקופה – ודרוש שלה; כל תקופה ותקופה מניבה פרחי רגש ומחשבה חדשים מן העיקר, מסיני החי נצח ומתפתח נצח. איזה הפך מ“קפאון” ו“איבּוּן”, שבהם היו מונים הגויים את היהדות; איזו סערת⁻רוח שאינה עומדת מליצור לעולם!

ומן המדרש – אל שירת ספרד: היכל⁻תפארת, שרק לפני זמן קצר נתגלה לנו במלוא היקפו ורק לפני שנים מספר התחלנו לדרוך על ספו. כוח יצירה עצום טמון היה בגולה ספרדית זו, אולי הירושלמית ביותר שבכל הגלויות. איזו מערכת אישים כבירים – מר' שמואל הנגיד, המדינאי הרודה בתבל וב“זמן”, עד בן גבירול האלהי; מר' יהודה הלוי, על כיסופיו הכבירים לציון, ועד אותו “בן היכלא”, משה אבן עזרא, רב הבין ונסיון⁻החיים האישי, אביר האהבה!

ואחר⁻כך – ה“זוהר”. בעצם גיא⁻הצלמוות של ימי⁻הביניים – הקמת עולמות חדשים, שהם “כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר” וכולו נושק באישיותו של ר' שמעון בר יוחאי, לקנאות הלוחמת, וכולו כיסופי גאולה…

ואחרון אחרון – החסידות – איזו מהפכה כבירה חוללה זו ביהדות: העבירתה מקדרות לשמחה ומאפלה לשכרון⁻אור; באמצע זלעפות החורף של צלמות היהודי על אדמת הסלאווים קראה היא לאביב. כמה אורה הכניסה לחייהם של יהודים מרודים, אביוני העיירות והכפרים, וציוותה עליהם: שמחה של מצווה.

בעוד שעולם המערב היה שטוף באותה המאה י"ח בשכלתנות שטוחה ותפלה, ובו התהלכו אמרות כגון “המוח מפריש רעיונות, כשם שהכליות מפרישות שתן” (האסכולה ה“סנסואליסטית” בצרפת) – התהלכו במזרח⁻אירופה חוכרים ובעלי מלאכה יהודים אביונים אחוזי אכסטאזה מחמת התגלות דתית חדשה ומתרוננים בדבקות קדושה לאלהים. לעומת המערב המתבסם מכפירתו שרו הללו:

מלאכים ושרפים שואלים, היכן הוא

* * *

לית מחשבה תפיסא ביה,

לית אתר פנוי מיניה.

בכוח⁻תנופה והתגלות של כמעט דת חדשה באה, הניבה המון רגשות ורעיונות מהפכניים, הולידה כוכבת של אישים כבירים, מן הבעש"ט עצמו ור' שניאור זלמן מלאדי, הגאון לפילוסופיה מיסטית, ועד לר' לוי יצחק, הגאון לאהבת ישראל; מר' נחמן מברצלב, המשורר⁻המספר הגאוני, לר' מאיר מפרמישליאן, הגאון לפשטות עממית, ועד לר' ישראל מריז’ין – הגאון לתפארת ולהרמת מידת התפארת בחיי עם עני סחוף ומדוכדך.

בכוח תנופה והתגלות באה החסידות, ועם זה – וזה, אפשר, הצד הגדול ביותר שבה – לא פגעה בצורת היהדות; כעקרת⁻בית אוהבת, היודעת להכניס סדר בבית עתיק ומוזנח, לנקות ולשווֹת ברק לכל פינה שבו, בלי לשבור אפילו צנצנת אחת מקודשת⁻העתיקוּת, כך הילכה החסידות בבית ישראל העתיק, בלי לשבור בו כלים. ההשכלה והציונות, שבאו לאחריה, לא היו זהירות כמוה; הן “שברו כלים” ביד רחבה…

וכמה היו בה, ב“עליות הרגל” שלה אל הצדיקים, בתפארת בית ריז’ין וגור, מן הגעגועים לחידוש המלכות, לתפארת ירושלים והדביר!

* * *

ומתנועות⁻הרוח ומיצירות הרוח שלנו – לעצם ההיסטוריה הישראלית; אותה ההיסטוריה שאחד החוקרים הצרפתים אמר עליה, כי משמשת היא אב⁻טיפוס לכל היסטוריה של כל עם ועם בעולם. הכל יש בה: רום המלכות ואסון החורבן ושגב תנועות⁻שחרור כבירות, שפעמים אף זוכות למלכות (החשמונאים), אך אינן נכנעות ואינן מקפלות דגלן. הקנאות, בר גיורא ובר כוכבא, ואחר כך התנועות המשיחיות, שאינן פוסקות במשך אלפיים השנה כמעט אף למאת⁻שנים אחת. מה כבירים האישים! מה גדולה קשיות⁻העורף של אומה מופלאה זו, שמאווייה לגאולה אינם נדמים לעולם! מה עצומים היו כוחות⁻היצירה והחזון שלה, אם בתוך גיאיות⁻הטבח, אם בהליכה מבית⁻מטבחיים אחד למשנהו, חוללה את כל אלה!

* * *

…ואני מדמה בנפשי: עתה, עם התשובה הגדולה – כשהבנים שתעו על כל מעיינות⁻האכזב של יפת שבים לגבולם, קודם כל לגבולם הנפשי, שבים אל קרקע היהדות ועל קרקע היהדות – אני מדמה בנפשי: הנה יוצאים לקראתם האבות; שונים הם האבות – מלכי ישראל ויהודה המכבי, ר' עקיבא ובן הורקנוס, רבא ור' פפא, שמואל הנגיד ויהודה הלוי, ר' לוי יצחק ור' נחמן. יסתכלו בהם בבנים השבים, כשהם ממורטים וסחופים. לא יביעו תלונה על ההעדר הממושך, על ההתכחשות לתיאבון; רק חיוך סלחני וחכם יסתלסל בין נפתולי זקניהם, ועיניהם השתקניות, המביטות על הבנים החוזרים באהבה, תדובבנה לאמור:

אתם תעיתם זמן רב בין הגויים, הרביתם לשתות ממי⁻חכמתם ורוחם, וכל המים היו ללענה לכם. אנו יודעים: הגויים האלה, אם לא רצחוכם נפש – הכריחוכם לרעות את חזיריהם; ואתם, שדימיתם למצוא אצלם את רום האושר והדרור והרוממות, נהייתם אצלם, בפשטות, לרועי⁻חזירים. עכשיו אתם חוזרים – ברוכים תהיו! אנו מקבלים אתכם כקבל אבות בנים אובדים השבים לגבולם. בואו ושבו, וסעדו לבכם!…

והבנים, שחוחי⁻ראש, ישבו; ובעיניהם תהיית⁻חרטה ורצון לשכוח את הקלון ההוא – של רעיית חזירי הגויים…


 

יב. “נובלות נבואה”    🔗

על ייחודה הגמור של הרוח הישראלית ושוֹנותה מרוח יפת, אף בשעה שהיא נראית, לכאורה, כמהותכת לגמרי בכור⁻הטמיעה של הגויים, תעיד תופעה אחת, שיש לחשבה לאפיזודה בתולדות האמנות האירופית (ואפשר שלגבינו אינה אפיזודה כלל וכלל), הלא היא – התקופה האכספרסיוניסטית באמנות.

תופעה זו נתגלתה בפרוס מלחמת⁻העולם הראשונה, והשפעתה היתה ניכרת עד לשנות השלושים של המאה הנוכחית. באותו פרק⁻זמן – אפשר להגיד ללא הפרזה – השתלטה הרוח היהודית על האמנות האירופית.

באמנות האירופית העלו אז האמנים היהודים ציצים עזי⁻צבע ומשוני⁻צורות, שכמותם לא נבו עדיין מעולם על ניר זה.

עד לאותה תקופה היו כמה אמנים יהודים בעלי משקל באירופה, כגון איזראלס, ליברמן, פיסארו; אבל באותה תקופה דומה היה, שכל האמנות האירופית נהפכה ל“אמנות יהודית”.

מרק שאגאל וסוטין, מודליאני וקיסלינג, וכמה אמנים יהודים אחרים פחותים במעלה מהם, הטביעו את חותמם על כל האמנות האירופית ועשאוה לאמנות אכספרסיוניסטית. ואף הציירים הגויים, שנגררו אחרי זרם זה, לא נראו אלא כמחקים את מעשי האמנים היהודים.

ולא באמנות⁻הציור בלבד נתגלתה תופעה זו. באותו זמן היו רוזנים גרמנים משכימים על פתחה של המשוררת⁻החוזה היהודית אלזה לאסקר⁻שילר לשתות בצמא את שיריה האכספרסיוניסטיים, שהאצילו עליהם, על עייפי ציביליזאציה נבובה שהגיעה לאפס⁻מוצא, מזיו תנ"כי רחוק.

מה טיבו של אכספרסיוניזם זה, ששלט בכיפה ברוח האירופית קרוב לשתי עשרות שנים?

תלי תלים של ספרים הוקדשו ל“בעיה”; אבל ספק אם ירדו לסוף מהותה.

ברי, שהאכספרסיוניזם בא כריאקציה לכיווּן ה“אימפרסיוניסטי” שקדם לו, ושהביא את ההסתכלות החיצונית – הסתכלות העין בתור כלי⁻החושים ללא השתתפות הנפש – לקצה גבול שכלולו. בא האכספרסיוניזם ואמר: לא כי; והעמיד במקום הסתכלות העין את הסתכלות הנפש, יותר נכון – במקום העין החיצונית העמיד את העין הפנימית, והמליך את חוקתה הנפשית בכל שטחי האמנות.

כך בא האכספרסיוניזם וביצע “שבירת כלים” עצומה בכל שטחי היצירה; הרס את חוקי הפרספקטיבה, ההרמוניה, ונתן חופש לעצב את הדברים לא כפי שהם נראים על ידי העין, אלא כפי שהם נחזים על ידי הנפש. בעוד שהאמנות ה“קלאסית” לכל גיווּניה עטתה את החזון מעטה על גבי מעטה, כסות על גבי כסות, בא האכספרסיוניזם וערטל את החזון הפנימי, התאמץ לתת את החזון במערומיו, על כל ה“פרוע” וה“יוצא דופן” שבו.

לב הדור באירופה היה פתוח לכך; מלחמת⁻העולם הראשונה, על עשרת מיליוני חלליה וחורבנותיה העצומים, הרסה את האמונה הליבראלית התמימה ב“קידמה” וגרמה לאנשי⁻הרוח באירופה לשׂטות מן ההווה הכעור ולשאת נפשם ליוצרים שיבואו ויקרעו צוהר אל העתיד, שיהיה אחר מן הההווה שנפשם שאטה אותו.

ומכאן נבעה גם סלידתם בפני דרכי⁻האמנות המקובלות שלהם וכיסופיהם לאמנות אחרת בתכלית. כי אמנות בני יפת מאז ומעולם היא הימנון ליש, להווה, לנברא. בני יפת, שנפשם אלילית ביסודה עד היום, אוהבים יותר את היש מאשר את מה שצריך להיות ומחויב⁻הישנוּת, דבקים יותר בנברא, מאשר בבורא.

אך אז, בתקופה שבני אירופה פנו עורף ליש ולהווה, נעשו לבותיהם פתוחים לגילויי הרוח הישראלית, שמאז ומעולם דבקה היא יותר בבורא מאשר בנברא, ומבכרת את מה שהוא מחויב⁻הישנוּת על פני היש של היום.

לא בכדי שיר⁻הטבע הנפלא ביותר בכתבי הקודש שלנו, “ברכי נפשי”, פותח ב“ה', אלהי, גדלת מאד” ומסיים ב“יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו”. לגבי רוח ישראל אין הנברא חשוב, אלא במידה שמשקפת בו שגיבות הבורא וכל⁻יכולתו.

על רקע “עייפות” זו של בני אירופה מן ההווה שלהם ננהו ברצון אחרי אמני ישראל האכספרסיוניסטיים, שקרעו ביד נועזת את כל כסויות הנגלה, כדי לתת את החזון במערומיו ביצירותיהם האכספרסיוניסטיות. היה בכך, בנסיונות לערטול החזון, משום ערב נבואה, משום כיסופים לנבואה, משום “נובלות נבואה”.

ודבר תמוה, לכאורה: הרי אותם האמנים היהודים, שכה השפיעו אותה שעה על בני יפת, היו רחוקים מאוד מכל תרבות ישראלית מקורית: רובם ככולם היו אנשים שנטמעו בתרבות אירופה עד מוח עצמותם וחיילים מובהקים של “לגיון הזרים” האירופי; אף⁻על⁻פי כן, שלא מדעתם ומחוץ להכרתם פעלה בהם רוח ישראל סבא, עד שהטו את הזרם הרגיל של יצירת אירופה לאפיק חדש לגמרי ודובבו את החזון ואת כיסופי⁻החזון הישראליים העתיקים, דובבו ולא ידעו בעצמם כי אותם הם מדובבים…

התקופה באירופה היתה רווּיה כיסופים להתחדשות, להתעוררות נפש האדם. באותו פרק⁻זמן השפיעו הקבצים “דמדומי⁻האנושות”, ופראנץ ורפל קצר יבול⁻תהילה, בשירו את “שירת האדם”.

אכן, לא ארכו הימים של שלטון “נובלות הנבואה” הישראליות על רוחם של בני יפת. נתחוור במהרה שאירופה אינה הולכת לקראת התחדשות, אלא לקראת התבהמות; ודרכה הוליכה לא אל החזון המעורטל, אלא אל החייתיוּת המעורטלת. אירופה הקיאה את היהודים ואת חזונם מקרבה, ושלטון האכספרסיוניזם היהודי לא היה בה אלא אפיזודה חולפת, שלא תחזור עוד לעולמים.

אבל אותו אכספרסיוניזם יהודי, אותן “נובלות הנבואה” של יוצרים יהודים, שהיו בחינת אפיזודה אצלם, אצלנו לא היו אפיזודה כלל וכלל. אצלנו, בשטח פרפוריה ומאמצי⁻חתירתה של הרוח הישראלית היוצרת, יש לראות “נובלות נבואה” אלו כמבשרות התגלות הניצוצות הראשונים של נבואת ישראל המתחדשת, המלווים את הנבטים הראשונים של הממלכתיות הישראלית המתחדשת, ושניצניה כבר נראו בארץ.

כי הנבואה הישראלית אינה בשום פנים יריבתה של המלכות, כפי שטענו חוקרים כגון מארטין בובר, אלא, להפך: בת⁻לוויה ומבשרתה של המלכות (לא בכדי מוצאים אנו בשמואל ב פרק ח, שהכתוב מונה בכלל רבי⁻המלוכה יחד עם “יואב בן צרויה על הצבא” ויהושפט בן אחילוד מזכיר המדינה – את נתן הנביא); כי הנבואה היא חלק אינטגראלי בגילויי הממלכתיות הישראלית, מותנית בה ומתנה אותה.+++


 

יג. “השכל הקטן”    🔗

כשפרשנו מבית היהדות עתיק⁻הימים, כשכפרנו בכל המקודש על האומה והלכנו בעוורון אחרי תורות יפת, לא הלכנו אלא לאורו של השכל, השכל הקטן; לא בכדי נקראה התנועה שהוציאתנו מבית⁻היהדות “השכלה”, על שם השכל.

המדובר הוא, כמובן, בשכל הקטן, שהילוכו בנומך, וטווח⁻ראייתו כטווח⁻ראייתה של חפרפרת. אותו השכל הקטן, שאין בו ולא כלום מחכמת⁻הלב של השכל הגדול, הבינה העליונה; אותו השכל החטטן⁻הנברן, הנתחן⁻הכפרן, ההרסן לתיאבון.

כי כוח⁻הרס נורא ניתן לשכל הקטן. מכרסם איום הוא, איום בחבלנותו הרבה יותר מן החולד ומן הגובאי.

באיזו קלות מכתת הוא לוחות⁻הברית לשברי⁻שברים, מכרסם גווילי תורות קדושות לפיסי⁻פיסות, עוקר רגשות⁻מורשה נלהבים ומשחית אמונות תמות בטהרתן!

כבר ראינו למעלה, כיצד בא “השכל הקטן” של ביקורת המקרא להרוס ולהשחית את ספר הספרים שלנו, מקור חיינו בתבל.

באותו “כוח⁻הגיון” כרסמני מערער השכל הקטן כל רגש וכל אמונה.

כיבוד אב ואם? – “מה מחייב אותך בהערצה כלשהי כלפי אלה, שהולידוך במקרה – וכל עצמם לא נתכוונו אלא להנאתם?”

יראת אלהים, בורא עולם? –“אבל מי ברא את האלהים?”

רגש מסירות לאומה? – “אבל האומה אינה דואגת לך כלל, יכול אתה לגווע ברעב ולא תשית לב לך. משום מה חייב אתה לדאוג לה? מוטב שתדאג לכרסך, היא כולה שלך!”

אוי לה לאומה, ש“השכל הקטן” משתלט בה. אצלנו השתלט השכל הקטן על ההנהגה הלאומית – אותו השכל הקטן, שתחומיו נושקים בתחומי האיוולת הגדולה. מכאן – כפירתה בכל מה שאינו “ממשי”, שאינו ניתן להימדד ולהיספר באמת⁻מידת חנוונים.

ראינו, כיצד “השכל הקטן” של אחד העם שעבד ודחה מפניו את החכמה העליונה של הרצל וקיצץ בנטיעות תנועת הפדות לאין מרפא.

* * *

הרסן איום הוא “השכל הקטן”. סופר גדול העמקות כדוסטויבסקי ייחס לשכל הקטן תכונות שטניות וגילם אותו בדמות איוואן קאראמאזוב, האיש שבא לידי כפירה אחרונה ומסקנה ש“הכל מותר”.

אבל השכל הקטן, ההורס סביבו את הכל – אחרי הרסו את הכל הורס גם את עצמו לדעת.

דומה היה, לכאורה, שלאחר שהחריב סביבו את כל האמונות, לאחר שערער את כל הדעות והחריב את כל מעיינות הרגש והפך את כל שטח⁻הנפש למדבר – או אז ישתלט שלטון ריבוני על השממה וימשול בה בכיפה.

אבל תאוות⁻הכרסמנות והנהתנות של השכל הקטן כבירה כל כך, שלאחר שגמר לכרסם ולנתח את הכל, לאחר שניתח כל גוף⁻רגש חי והפכוֹ לערמה מבאישה של גידים ועצמות מפורדים – מתחיל הוא לנתח את עצמו ולכרסם עצמו.

מתחיל הוא לשלול את שלילתו, להטיל ספק בספקנותו ולכפור בכפירתו – עד שהוא הורס עצמו עד הסוף.

ולאחר שגמר השכל הקטן להרוס עצמו לדעת, שוב מתפנה השטח לאמונה חדשה, לחידוש האמונה הישנה; שרק למראית עין הרסה, אך לאמתו של דבר – רק נגוס נגס בה, ותוכה הנצחי נשאר בשלמותו כמות שהוא.

או אז מתגלה לנו, שהשכל הקטן, שדימה עצמו ביהירותו העיוורת כחובק זרועות עולם וכאדיר⁻כוח לערער מוסדי תבל, תפקידו לא היה אלא תפקיד עלוב של נוצן, המוחה את האבק מעל כלים יקרים ועתיקים בבית ישן; ולאחר שמחה מהם את אבק⁻הדורות שנערם מעליהם, שוב הם מתחילים לזהור בזיוום הראשוני, הקדמון. כך מנער השכל הקטן בשיקוליו ובכרסומיו את האבק מעל אמתות נצחיות ועתיקות, ואחר כך הוא מושלך לקרן זווית, כאותו נוצן – והאמתות הנצחיות שוב נוגהות לעינינו בזיוון הראשוני…

* * *

אנו, שעם צאתנו מבית אבות ומד' אמות המסורת הבאנו עצמנו בעוּלוֹ הנוקשה והאכזר של “השכל הקטן” –עתה הגענו לנקודה האחרונה, לקצה הגבול, שבו השכל הקטן כבר הרס עצמו ללא שיור.

וכל שטח הנפש הישראלית נתפנה לאמונה חדשה, לחידוש האמונה הישראלית הגדולה…


 

יד. מלגיון זרים – לצבא בית דוד    🔗

מתוך מעבה⁻מחשכינו, בהם אבדו מיליונים, טובי⁻האומה, מפציעה איילת השחר. מעל לראשיהם של פזורי⁻ישראל באשר הם שם בוקע קול חצוצרות: אות להיאסף כל המחנות: לגיון הזרים חוזר הביתה.

העקורים על אדמת אירופה הטמאה זורמים אל שערי הארץ המוגפים, מקבלים עליהם באהבה את כל ייסורי⁻הנוֹד, ובלבד להגיע הביתה. שוב אין צורך לנהל ביניהם תעמולה ציונית. יתר על כן: אף התעמולה המרקיבה של פלגותינו⁻מפלגותינו, על כל גיווּני הסומק שבדגליהן, אינה יכולה להרוס את נפש עקורינו ולערפל את מוחם. כי יודעים הם ברורות מה הם רוצים; קצה נפשם בהווית⁻נצח של “לגיון זרים”, עם סיומה הבלתי⁻נמנע: מידאנק, רוצים הם הביתה.

ואף משם והלאה, מאחרי חומות⁻הכלא העבות, בהן כלואה יהדות רוסיה, מגיעים לכאן קולות חד⁻משמעיים; יהודי רוסיה כבר עשו את חשבונם, חשבון “רווח והפסד” של מעמדם ב“היימלנד” הסובייטי. והסיכום הוא אכזר: קריעת מגילת⁻היחשׂ וההסכמה לחיות ולהתקיים כעם בלתי⁻היסטורי שווה⁻מעמד לעמים בלתי⁻היסטוריים אחרים, כגון הקירגיזים והצ’וקצ’ים, לא הועילו. כי אין שוויון למעשה בין קוטלים ונקטלים, בין אדוני הארץ לאנשי “לגיון זרים” המשרתים אותם. הללו בסוף המלחמה שבו אל ארצותיהם וקניהם; ואילו היהודים חזרו אל בין קברים, וסביבם – איבה רצחנית גועשת. השלטים בולמים עדיין ביד ברזל את חיית⁻עשׂיו הצמאה גם שם לדם ישראל. עד מתי עוד יבלמוה?..

אחינו ברוסיה חיים בכור⁻ברזל איום. אין הם חפשים להביע משאלות⁻ לבם אפילו כפי מידת אותו “החופש” הזעום שנהנים ממנו דרי⁻המחנות מאחרי גדרי⁻התיל באזורי הכיבוש האנגלו⁻סאכסי במערב אירופה. לאחר שניתן להם החופש לזמן קצר – בימי המלחמה – להבליט את לאומיותם ואת זיקתם לעברם ההיסטורי, לבר⁻כוכבא ויהודה הלוי, שוב נגזר עליהם להיזהר ולהישמר מכל גילוי של ייחוד לאומי ולהיות “ככל הגויים הסובייטיים”, מאושרים באושר של ה“היימלנד”, הבונה את חורבותיה ומקימה הריסות אוקראינה וביילורוסיה וליטא – בלי יהודיהן… קשה להם, לאחינו אלה, לשאת עתה את בידולם מאונס מאחיהם שמעבר לחומה, לאחר שנשארו מעט מהרבה בטבוח בהם הטובחים. וכל רמז מלה המגיע משם, מכור⁻הברזל, מעיד: אף הם געלה נפשם בהווית “לגיון זרים”, רוצים הם הביתה, אל ציון.

קיר⁻ברזל חוצץ לפי שעה בינינו וביניהם; כי אסור להם מטעם הרשות להיפרד מ“אושרם” ולצאת משם, אבל לא לעולם יעמוד קיר⁻הברזל, ובנפלו – ונצטרפו גם הם לזרם הגדול אשר יזרום ציונה.

וגם מעבר לאוקיינוס מגיעים קולות ובנות⁻קול; והקולות אומרים: נקיעת נפש ההמונים בנכר ונהייה הביתה, לציון. סתומים עדיין הקולות ועמומות הנהיות; אבל ברי, שתלכנה ותתגברנה, ועשיו בלחצו האיום, לחץ הקיים גם על טהרת הדמוקרטיה, כבר דואג לכך, שהנהייה הביתה תתגבר.

מארת הווייתנו תמיד היתה לא בפיזור הטריטוריאלי בלבד, אלא גם בפיזור הנפשי הכביר; דומה, שזו הפעם הראשונה מאז החורבן מסתמן והולך בגולת ישראל מעין ריכוז נפשי, ריכוז הרצון כלפי נקודה אחת: נקודת הפדות הממלכתית בציון. מה כביר הכוח הדינאמי, שריכוז⁻רצון זה עתיד להוליד!

אכן עצומים המכשולים על דרכנו. עתה נתחוור ברורות: הגויים, כדימוקרטים כבלתי⁻דימוקרטים, שלא רצו בהוויתנו ביניהם, אינם רוצים גם בהוויתנו על כברת⁻מדינה משלנו. יש מי שמוכן להשלים את מלאכת⁻הכליה שהתחיל בה היטלר, אם גם בדרך עקיפית יותר.

אבל כלום יבעיתו המכשולים את אלה, שעברו כל מדורי שאול? ומן הנסיון יודעים אנו, ששום עם לא הגיע לחירותו במסילה רפודה שושנים. כבדים הקרבנות שנופלים על פדות⁻האומה; והם – הרי משיירי⁻הדם היהודי, שנהרותיו הגדולים כבר ניגרו ונספגו באדמת אירופה הטמאה. והנופלים הרי הם הטובים והיקרים שבינינו.

אבל הגורל אחז בציצית ראשנו והעמידנו במשעול שאין לנטות ממנו ימין ושמאל: בין פרעה ובין הים. ואפשר שחסד עשה עמנו הפעם גורלנו, בהעמידו אותנו בין פרעה ובין הים. אפשר, שכל התנועות המשיחיות שבישראל נכשלו מחמת שהברירה היתה מצויה תמיד: אם נכשל אלרואי, או הראובני, או שבתי צבי – חזר כל איש מישראל אל ביתו, אל חנותו, אל בית⁻מדרשו ומוכן היה לחכות עוד אלף שנים למשיח. עתה אין עוד מאחורינו בתי מדרשות וחנויות עומדים על תלם, עתה הברירה היחידה: לחצות את הים. ועל כן אנו מקווים: נס קריעת⁻הים בוא יבוא.

ובדרכנו רבת⁻הייסורים אל הפדות תלווה אותנו האמונה הישראלית המתחדשת והעולה כעמוד⁻אש מקרב לבנו פנימה – לאחר שנסיר את כל אלילי הנכר מקרבנו וניטהר מהבלי הגויים.

“האוויר בדורי הרה⁻נס כמו לפני מתן דת” – כותב אצ“ג. אכן, לא תהיה זו דת “חדשה”, נבדלת מדתנו העתיקה והטובה, מסיני. אבל תהא זאת דת מחודשת. כי היהדות משולה בישותה לכדור הארץ בסיבובו סביב גלגל החמה, שבכל פעם נכסית גזרה אחת משטחו, וגזרה אחרת נכנסת למלוא אור⁻הצהריים של החמה. היה זמן, כשאור⁻הצהריים המלא נפל על עיקר אחד ממנה – העיקר של נצחיות הדת ואי⁻המרתה באחרת; ובעד עיקר זה קידשו רבבות את השם בדמם. עתה הגזרה המוּארת במלוא⁻האור, עיקר⁻העיקרים שבעדו נותן הדור את נפשו, הוא העיקר המשיחי שבי”ג העיקרים. אבל אנו מחקנו ממנו את המלים “אף⁻על⁻פי שיתמהמה”, כי לא נוכל ולא נרצה לחכות עוד, דורנו – דור דוחקי⁻הקץ הוא.

ודאי, שאנו, למודי נסיון אכזר, נצטרך לדרוש את הדיבר השישי לפי שיטת המדרש של חכמינו – “יש אם למסורת”: לא תרצח – לא תרצח, שהרי הדיבר כמקראו הרגיל לא יתכן שיהא מכוּון כלפינו, הנקטלים בכל מקום ובכל עידן, אלא כלפי הגויים הקוטלים. על כן תהא גרסתנו שלנו בהכרח: “לא תֵרָצח”… פשע הפשעים הוא, כשיהודי מניח לאחיו להירצח ללא שילומים, שעל ידי כך הוא נוטל על עצNו אחריות לרציחתם. מצוות⁻המצוות היא: להוכיח לצוררים הנאצים ולכל הצוררים ההולכים בעקבותיהם והמושפעים מתורתם, שאין לרצוח יהודי ללא שילום. חובת⁻החובות היא לעשות את הכל, כדי להעמיד את העם היהודי בתנאים טריטוריאליים, שבהם לא תיתכן עוד רציחת יהודים ללא שילום. כל עם ישראל כולו יצטרך להיהפך לליגה ענקית, שסיסמתה הקדושה: "לא תרצח; וזה יהיה המהפך הכביר בחיינו, ובכך תהא גאולתנו…

אותם המתחסדים, המנפנפים בחרב “המוסר היהודי” על ימין ועל שמאל, כדי לכפות עלינו הבלגה גלותית, מנסים להשכיח מלבנו מצווה חשובה מאוד ואחד מגופי תורה – “לא תעמוד על דם רעך”. “לאוית” היא המצווה בצורתה החיצונית, אבל תוכה רצוף פעלתנות גברית; קום עשה! קום עשה להצלת אחים! אנו, ילידי הגולה, רובנו ככולנו נכשלנו בעוון חמור זה; בעמידה על דם אחים. אנו רובנו ככולנו ניצולי פוגרומים ושחיטות – לא נמחה ולא יימחה מזכרוננו היום, בו נרצחו, או עונו, או הוכו הורים, אחים ואחיות, או רעים וידידים לעינינו או בסביבתנו הקרובה; ואנו חבקנו ידים והתחבאנו – ובמחיר זה הצלנו חיינו. כי לא הרשעות הרצחנית בלבד בלתי⁻מוסרית היא; גם החולשה וחדלון⁻האונים בלתי⁻מוסריים הם במהותם. עתה גמר הדור אומר, שלא יוסיף עוד לפשוע את הפשע הזה; לא יעמוד עוד על דם רעיו ולא ישלים עוד עם מסיבות קיום גלותי, האונסות את האדם מישראל לעמוד על דם רעיו..

* * *

מוזר הדבר; בעוד שבכל תפוצות ישראל בעולם גוברת הסלידה מפני הווית “לגיון הזרים”, הרי דווקא כאן, על אדמת המולדת של רוח ישראל וגופו, עדיין רבים הדבקים ב“לגיון הזרים”. מכאן, מקרקע ירושלים, נשואות עיניהם עד היום למוסקבה, לבינלאומיות, ולבם אטום למדווי⁻העם וחבלי⁻גאולתו. אכן, גם זהו צחוק שהשטן חמד לו אתנו…

והרי אצלנו כאן נמצאים עוד אנשים, המוסיפים לשיר ביום חגם של א' במאי את ה“אינטרנציונל”, ואנשים אלה אף הם קרוביהם נשחטו בידי הפרולטארים והאיכרים" הגרמנים, הפולנים, הליטאים; אף⁻על⁻פי כן אין הם מהססים מלהוציא מפיהם את המלים “קום התנערה עם חלכה”, “עם האינטרנציונל ייעור ישגב אדם” – ואינם חשים, שמלים אלו יש בהן משום ניאוץ וחילול כלפי בני משפחתם, שנטבחו בידי אותם “חלכאים”, ומלות הגידוף על האחווה לעם חלכה ועל “שגב האדם” אינן נתקעות בגרונם לבלי צאת ממנו מרוב בושה…

רבים ביישוב הדבקים עד היום ב“לגיון הזרים” ובבינלאומיות. ואין תימה בדבר: בעצם, בתנאים שבהם אנו שרויים יש בכך גם משום ביטוח מפני אי⁻נעימויות שונות מצד גורמים שונים, המביטים בעין רעה על התגברות הלאומיות בתוכנו; וגם סגולה לפרנסה טובה יש כאן, כי אנשי “לגיון הזרים” הם הם החולשים אצלנו על מקורות הפרנסה ומקפידים על כשרותם הסוציאלסטית של נתיניהם…

אך קורנס הגורל, שההשגחה שמה אותו בידי גויים, הולם על ראשינו החולים ומרפא אותם לאט לאט מאשליות ואמונות⁻הבאי. לאט לאט הוא מרפא – הה, כמה איטי תהליך ההחלמה מאשליות אצלנו וכמה מתנהל בכבדות! אף⁻על⁻פי כן, יבוא יום וגם אנו כאן נעזוב בהמונינו את לגיון הזרים ונתייצב בשורות האומה, הנאבקת לפדותה המשיחית.

* * *

וכשיחזרו על אלה, עבדי “לגיון הזרים”, ויתייצבו בשירות העם – כמה כבירים יהיו מעיינות היצירה שייפתחו בתוכנו! כמה גדולות הסגולות החדשות שתתגלינה ומה מבורך הפרי שתשאינה! הנה לעינינו ממש נתגלתה בעם היהודי סגולה יקרה, שאף לא שיערנו אותה; סגולת הצבאיות. רק במלחמה האחרונה ובשנים האחרונות בארץ⁻ישראל, בתור פרטיזנים וחייילים, גילו יהודים יכולת צבאית גדולה, פעמים – אף גאוניות צבאית. מי יטיל ספק כיום, שאם נזכה למלכות משלנו, יהיה עם ישראל אחד העמים בעלי הסגולות הצבאיות הנעלות ביותר? והרי רק תמול לא ידענו כלל, שעדיין נשתיירו תכונות צבאיות בעמם של יואב בן⁻צרויה, יהודה המכבי ובר כוכבא… כך לא נוכל אפילו לנחש מראש, מה הם האוצרות הרוחניים והציביליזטוריים שיתגלו בנפשנו, כשנחדל מעבודת⁻עבדים לגויי נכר ונפנה את הדינאמיות היוצרת שלנו כלפינו פנימה.

מנורת⁻הזהב של המקדש – אורות נרותיה היו מכוונים לא החוצה, אלא כלפי פנים, “והאיר על עבר פניה”. כך אנו, מעתה לא נוסיף עוד לשלוח את אורותינו החוצה, אל הגויים המואסים אף במתנות⁻רוחנו ומשלמים לנו תמורן במיידאנקים וב“סטרומות”. אלינו פנימה, אל עמנו הגדול והאומלל, יהיה מכוון כל אורנו, כל חום נפשנו. “נאיר לעצמנו, יהודים” – כבר כתב אצ"ג לפני שנים..

מה נשגב “תהליך” זה, מה מרומם החזיון של “לגיון הזרים” הישראלי, שלאחר טלטולים של אלפיים שנה, לאחר ששירת את כל גויי תבל והפיל עצמותיו בכל ארצות עולם וסבב את כדור הארץ מקצה עד קצה – חוזר הוא הביתה! מה הם כל המסעות הצבאיים המפוארים ביותר בהיסטוריה – מחניבעל עד יוליוס קיסר, מקארל הגדול עד נאפוליון – לעומת מסע צבאי קוסמי זה החובק זרועות תבל ומגשר ראשית היות עולם באחריתו!

קול החצוצרות להיאסף המחנה בוקע בצפירת⁻השחרית שלו.

מתוך כל אשמני המגור האופפים אותנו בוקעת ידיעה זו: קץ המסע (כפי ביטויו של אצ"ג).

לגיון הזרים הישראלי חוזר הביתה. לגיון הזרים הישראלי חוזר ונהפך לצבא בית דוד.

ירושלים תובב“א, טבת תש”ז – כסליו תש"ח.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!