הקדמה    🔗

“בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹּר”

(דברים, האזינו, ד)

בספרי זה, כבספרי “עם במלחמתו” (תש"ח), עמדו לי ידידי הוותיק יוסף שרברק והוצאת־הספרים שלו - הוצאת יוסף שרברק - להוציא את מחשבתי מן הכוח אל הפועל. אותו חומר שנצטרף אצלי במשך שתי עשרות שנים, תוך עבודה בקורות הישוב החדש ואגב עיון נוסף, החל מתלכד לסדרו הכרונולוגי ובמשמעותו ההיסטורית הפנימית, להרצאה אשר שאפתי לעשותה פשוטה אך נאמנה כאפשר, בלי להזקק למראי-מקום ולהסתמכויות על המקורות, המשווים להרצאה אופי של מחקר ועשויים אך להטריד את הקורא.

עם זאת הנני להדגיש מראש, כי לא נעלמו מעיני רוב החיבורים שנכתבו על אחד הנושאים הישוביים, בין בצורת זכרונות ובין בצורת מחקרים, בין מתחת ידי סופר אחד יצאו ובין היו קבצי-לקט מכתבי רבים. בהערכה יתירה אזכיר את אלה שהקדימוני בענין זה ובראשם: החכם א. ז. רבינוביץ (אז"ר) בספרו “תולדות היהודים בארץ-ישראל” (יפו, תרפ"א) והחוקר פרופיסור שמואל קליין בספרו “תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל” (הוצאת־ספרים “מצפה”, תרצ"ה); ספרי מקור ישנים וחדשים על אחד הנושאים הללו שימשו לי לעינים בעבודתי והללו – רשימתם המפורטת מובאה בסוף ספרי.

מטעמי סידור ההרצאה הקפדתי בדבר הקבלתן של העובדות וסידורן לזמניהן, כדי להמנע כאפשר מאותה ערבוביה הצפוייה מריבוי המקורות המפוזרים ברשימות ובמאמרים, החשובים לענינם, אך עשויים לגרום לחזרות מכבידות של שמות, אישים ומעשים. כן נקטתי את החופשה שלא להזקק לתארים, במקום שמעלת האיש אינה מחייבת, אף נשמרתי מהכנס בדקדוקי פרטים, ככל שהייתי מיצר לפסוח על שמות ולקפח את זכותם של חלוצי התחיה שלנו בכל תחום שהוא.

שמרתי אמונים לעובדות תוך “כיבוש־היצר” מהגרר אחריהן או מהתבסם מהן במידה שאינה הולמת את הבא למסור אותן - לו יתבסמו מהן קוראים להנאתם ולחופש דמיונם. אמנם כן, נשמרתי לנפשי בהתנהל רגלי על קרקע העובדות – אך למה אכחד? - כלום באמת ראיתי לנגד עיני עובדות יבשות בלבד או שמא ראיתין חיות ומדובבות, אף מצטרפות ומלמדות אותנו לקח ועשויות להקנות לנו בינה? - השאלה השניה היא הנכונה ולא עוד אלא מתחילה חרגתי ממסגרת המציאות ובכוונה פנימית נדחפתי אל אותו עבר, אשר ידעתי כי כמוהו כמציאות.

שהרי לא כהיסטוריון באתי אל מלאכת-המחשבה הזאת; מתוך המתח הגובר והולך של חיי ישובנו בהווה פנו עיני אל העבר. האכסצסים האידיאולוגיים והחברתיים, הצצים כפטריות בחיים המתהווים של המדינה, - הם שהניעוני לבסוף לחתור ולבוא עד לשער התשובה: כיצד הגענו לידי כך, שהיינו לאשר הננו והאם רשאים אנו כיום, בתנועה ובציבור, לקום ולהתריס בשטחיות שאינה מוצדקת: ידינו פעלו כל אלה?

ואפילו נתעלם מדעת מהמשמעות הפנימית המיוחדת של שלשלת קורות עמנו בין הגויים, עדיין קיימת ומקויימת לנו אותה אמת-מידה פשוטה שאין לערער עליה: מעשים קודמים מסבבים את המעשים הבאים אחריהם והעם מניע את אישיו לפעול לתקופותיהם השונות באופן, שמעשיהם משתלבים כאותה שרשרת, שאין להשמיט מתוכה אף חוליה אחת. כן הדבר בקורות כל עם ועם והוא הדין של הרציפות אצלנו: טול את גירוש ספרד או גזירות ת"ח באוקראינה - ונעלמו כיסופים משיחיים מישראל; טול את הכיסופים המשיחיים - ולא נתגלמה אחריהם מצוות ישוב הארץ; טול את מצוות ישוב הארץ ולא נתפשטה משאת-נפשנו את מחלצותיה המיסתוריות והחלה מתפרטת במעשי-חולין של הגשמה.

אף-על-פי-כן, ומשום כך, גדולה ועצומה האחריות למסירת עובדות ולחיבובן על הקורא. אם כוונות עמך, ולו טהורות, האם הכוונות אינן עשויות לקלקל את השורה? במעשה היסטורי-חינוכי אנו עוסקים - ומה רבים הניגודים וחילוקי-הדעות בחברתנו בדבר משקל ההשפעות מבית ומחוץ! הללו אומרים: בזמן דורנו אנו חיים וממנו אנו שואבים את השראתנו; והללו משיבים בקיצונות נגדם: מהעבר אנו חיים ואין לנו חלק ונחלה, כיהודים, במתרחש סביבנו.

אל נא נגרוס קיצוניות שובינית בנידון זה, כי על כן בהיסטוריה אנו עוסקים. מאורעות בינלאומיים השתלבו וסיבבו גם את קורותינו, אך התגובה הפנימית-הלאומית על המאורעות הללו היא שהתוותה את מסלול חיינו. גירוש ספרד, מנסיבות הזמן של הנצרות הבינלאומית נבע, אך הכיוון בו פנתה יציאת יהודי ספרד הוא קבע לגבי דידינו. ולא הכמות קבעה אלא המשמעות הלאומית של הכיוון - קשרו עם געגועי העם לארץ. כיוון שפנו כמה אלפי עולים, מבין מאות האלפים, לצפת בארץ-הצבי, והעלו בה את האבוקה הלאומית, הרי הם המעטים המשיכו את השתלשלות רעיון הגאולה בישראל.

לא נקדים ונפרש בזה את העובדות כולן, כי הדבר אסור על מוסר עובדות, לדעתנו. אך למה נכחד? מגמה עיקרית גדולה סימלה את התקרבותנו אל הגאולה: התשוקה הפיסית של אומה הרוצה לחיות - לעבודה, אשר מקורותיה נשללו ממנה בתוקף המציאות של הגלות. חתירה זו בצבצה בעד לכיסופים של החסיד ובעד ללימוד התורה של המתנגד. “אני עפר ארץ-ישראל” - אמר אחד העולים המתנגדים המעולים, ר' ישראל משקלוב, והביע אותר שידוד-מושגים פנימי שנערך בעם, והוציא אותו ממושגים ערטילאיים של “קירוב הקץ” ו“דחיקת הקץ” - אל דרכי תחיה ממשיות בעזרת עצמו, בכוחות עצמו ובאמונה משל עצמו.

שוב אין להתפלא על כך, כי בענין כה אחראי לגבי קיומנו כאומה, קמו לנו מזהירים על סטיות לאומיות ושומרים מאכסצסים רוחניים שונים: ר' יעקב עמדין בדורו כר' אליהו הגאון מווילנה בדורו, כאחד-העם בדור חיבת-ציון וכאהרון דוד גורדון בדור ההגשמה. הרבני הזהיר בעיצומה של התלהבות על היסוד הרופף שבאותות המשיחיים; המתנגד התריע על היסוד הנלוז שבמופתי “הצדיקים”; שניהם כאחד - החסיד והמתנגד - התריעו על הסכנה שבהתפרצות לחיי ההשכלה, אשר כפשע בינה לבין פגיעה בנפש האומה - טמיעה והתבוללות.

תוך מלחמת-דעות פנימית זו השתבר קו השפעות מבחוץ והותווה קו המעשים מבפנים: אמנם לא “חלוקה” כדי לפרנס בה “שומרי-חומות” בשם, אך גיוס כספי העם לצורך הבנין; אמנם לא מדינה כתנאי מוקדם לעבודה, אך עבודה מכוונת למדינה; ובראש לכל: אמנם ארץ-אבות קדושה ויקרה, אך קדושתה ויקרתה, לישראל ולגויים, אינן מחייבות את עזובתה ושממונה, כי בתחיתה ובפריחתה תהיה קדושה ויקרה משנה.

המדינה קמה - ובאין מסורת של חיי עם, הניזון בחומר וברוח מכוחות עצמו וממקורות עצמו, - נראו אותות מבשרי-רעה. יצר הפולמוס גבר ובמבוכת-הרוח של דור קיבוץ-הגלויות העמיד לו כל אחד את אלוהיו לעבוד לו ולהתנבא בשמו. תוך רפרוף נמהר ומסוכן על פני גלי-הסבל, אשר כיוונו את ספינתנו הטרופה במשך דורות רבים, החלה נותנת אותותיה הנטייה החינוכית המסלפת של העלמת עובדות וזלזול ביסודות ראשוניים. התוצאות לא בוששו לבוא גם הן: הערצה נטולת-טעם למתרחש אי-שם בחוץ; פרשנות קלוקלת של תהליכי התחיה מבית. ורע מכן: חיפוי במשאון-דברים על אותה כוונה קדושה וחיונית, העשוייה לקיים את תחייתנו ועצמאותנו המקורית - עבודה ועמל-כפיים - אשר אך הם יסוד חייה ונשמת-אפה של כל אומה ועמנו במדינתו בכלל.

לכך באה ההרצאה הזאת ובמשך שנים רבות של חולשת-דעת מסביב נהגתה ברוב-עמל אך גם במידה של קורת-רוח. ונסתבר, כי הבל מתנבאים נביאי הזמן ואפילו בלשון צחה וממללת מתנבאים הם. לא ברעיון בלבד היינו מכוונים ומודרכים במשך הדורות לדרך חירותנו, אלא גם במעשה אחד, ואין בין בני-זמננו ובין “האר”י וגוריו" בנידון זה אלא זה אשר בינינו ובין אלה שיבואו אחרינו כעבור חמש מאות שנה. כוונתם ויחודם של הקודמים לנו האירו לנו את שביל ההגשמה וכוונותינו ויחודינו אנו - רעיונותינו ומעשי ידינו - יוצקים מלט לרגלי אלה שיבואו אחרינו ולא יבנו על חול.

אמנם אך פרק הוא כדי חמש מאות שנה (1492–1952) ולא היסטוריה של העם כולו; אמנם אך מקרן-זווית אחת הושקף בזה על פזורי העם – מזווית ישוב-הארץ; - ואין ספק כי החללים הללו צריכים עוד השלמה וכי דברי ימי העם בהיקפם מצפים לתיקון חדש. אחד ודאי לנו: אשר אירע בחמש מאות שנה משקף במידת-מה גם את שהיה לפניהן ב-1,400 שנה לאחר החורבן; וכן היה בה בטיפה זו של “ישוב הארץ”, הקטן והרגיש, מה שהיה באוקינוס הגדול של תפוצת בית-ישראל בין הגויים.

זה הלקח הנובע מלימוד עובדות - עובדות חיינו אנו ומשאות נפשנו הלאומית במשך הדורות. והמגנה את שומר-חומות ירושלים במשך הדורות הללו – את עצמו הוא מגנה; או המזלזל בהתחרות הכבירה של שתי התנועות העממיות – החסידים והמתנגדים - על ההשראה מארץ-ישראל - בצור-מחצבתו הוא מזלזל. כל המתעלם מהיסודות והתהליכים הללו, כמוהו כמערער את מבצר-העוז הרוחני, אשר עמד בפני אויבים רבים ועצומים דורות רבים.

ואל נא יבואו ויאמרו: רוח ישראל היא ענין להלכה אך לא לחיי-המעשה; אל יגניבו לנו תחליפי רעיונות כוזבים, אשר רוח ישראל נטשה אותם, בין תוך נפתוליה בגולה ובין תוך מאבקה הרוחני שנערך בארץ כנען. רוח זו יצקה דפוסים, אך היא פסלה דפוסים. רוח זו יצרה אידיאלים חברתיים גדולים, אשר הנחות בנות-זמננו אינן אלא תוצאה מהם ואל שיא חזונם האנושי עדיין לא הגיעו. רוח זו אסרה איסורים ראשוניים שהם יסוד-מסד של חיי אדם חברה ומדינה, אך היא ציוותה גם חיובים גדולים, אשר כל הפורץ אותם “כפורץ גדר”.

לפיכך, חובת-משנה היא לנו לעיין בקורותינו, ללמד אותן ולספר בהן מאז קום המדינה. האחריות כבדה וככל שעת-אחריות קשה מלווה היא חולשות-דעת. אין לחיות בטעם נצחון בלבד ואין לשקוט על עלי דפנה. גם בנידון זה גרסו אבות גירסה שונה מזו של הגויים ומשום כך השכילו להפוך ארץ קטנה ומקופלה למלוא-עולם. בנים אנחנו לאבות הללו ובעוז-הרוח נוכל גם אנו לשוב ולהפוך את אדמת הארץ ל“עור-הצבי”. נלמד - ולא נהיה עוד כמתעתעים ליצור לנו אלילים קטנים או גדולים; נלמד - ולא נהיה עוד כרומסים בראשית דרכנו מידות ונימוסים, אשר נצטווינו עליהם מימי עבר; כמו כן לא נהיה עוד במחזרים על פתחי-עולם לשאול: במה יחיה אדם בדורנו אנו ובמה תחיה אומה במדינתנו הקטנה? – לא יהיה עוד קיבוץ-הגלויות שלנו טרף למבוכה ולבלבול-דעות, אשר כמוהו כמגדל-בבל.

משום כך קוֹרא לספר זה “ברוח ובחיל” - כי לא בחיל בלבד ניצחנו אלא ברוח הדורות החזקה מרוחם של השכנים הסובבים אותנו. משום כך שווים עמל וטורח ששוקעו בהרצאה זו תוך תרומת לבינה אחת לבנין קורות עמנו. משום כך הועמדה כאן במרכז רוח ישראל אשר הפעימה את הישוב הדל, לא מגאווה פסולה של “ותק ישובי” על שאר תפוצות בישראל, אלא מהכרה, כי על אדמת הארץ התפעמה בלי-הרף תשוקת הגאולה, אשר נתנה חיות-קיום גם לגולה.

לא אתפלא אם יימצאו עוררים על דעותי ומתקנים לשגיאותי, אף יבואו משלימים לעבודתי זו הלקוייה בחסרים. לא אתמה ולזכות אחשוב לי את הדבר: שהרי ספר קורותינו לא כספר העובדות גרידא הוא לנו, דוגמת ספרים שנכתבו בידי זרים; ספר קורותינו ספר-החיים הוא לנו אשר בו נחיה ובו נוריש את רעיונותינו לדורות. לו תושמנה ידים נוספות לעבודה וביערנו הקוצים מכרם זה, אשר אותו נוסעות ידינו על האדמה הזאת.

ידידי ד"ר זאב וילנאי כבר התנדב לעבודה זו והעיר לי תוך קריאה בהגהות את הערותיו המועילות; - השאר מסור לדעת המבקר והמעיין בספר זה – לה אצפה. אף זאת רציתי להוסיף: לו יהיה פרי-עמלי זה קודש לאבי מורי, ניסן צבי זכרונו לברכה, אשר כמוהו כענווי-דורות רבים של היהדות, סף על אדמות-נכר, אך זכרם ינטע באהבה על שדמות ארץ חירותנו.

עבר הדני

תשי"ב, תל-אביב

 

פרק א. אסירי תקווה    🔗

גירוש ספרד ועלייה שקדמה לו    🔗

גירוש היהודים מארץ ספרד, בצו המלך פרדינאנד והמלכה איזבלה והאינקויזיטור הכללי (טורקוימאדה), הוחל ב-1 במאי 1492 ושלושה חדשים עברו עד שעזב היהודי האחרון את אדמת ספרד. המעשה הנורא שבוצע תוך טבילת אלפי יהודים לדת הנוצרית, מאונס ומאין-ברירה, ואשר מדורות האינקויזיציה לא הפסיקו לבעור גם אחריו ולשרוף חיים את האנוסים שחזרו בסתר אל דת אבותיהם, – מעשה זה נתקשר בדמיון העם במעשה חורבן הבית כאילו ביום אחד אירעו - ביום ט' באב שנועד לפורענות. ו-300,000 המגורשים - מהם הורשו להכנס לפורטוגאל, אשר גם שם רדפה אותם האינקויזיציה בחמתה, מהם נדדו לאיטליה ומהם לארצות המזרח הקרוב, אשר השולטן התורכי באיאזד-השני פתח את שעריהן לפני הנודדים האומללים. אף אמר השולטן התורכי בלעג על המלך הנוצרי שגרש את היהודים מארצו: “האם תקראו לזה מלך מדיני (נבון)? הוא אשר ירושש את ארצותיו ויעשיר ממלכתי!” - –

המוני המגורשים יצאו, כשזמירות בפיהם והם מאמצים איש את רעהו בדברים על הנס העתיד להתרחש ולהחיש את גאולתו של עמם המעונה. אכן, רגש היאוש היה קשה משאתו, כי נדמה שכלתה אמונה בעם הנרדף אשר סאת צרותיו מלאה, אחרי שמצא לו מקלט במשך שמונה מאות שנה על אדמת ספרד. מנהיגו הרוחני הגדול של קהל הנודדים, דון יצחק אברבנאל, שאל עם המגורשים: “האמנם יבשו עצמותינו ואבדו תקוותינו… מפי ספרים ומבית אלהי יעקב?!” - –

נוכח המציאות המרה הופיעו מחשבי-הקצין אשר עשו צירופים שונים להוכיח על-פיהם, כי כגודל האסון כך תגדל הישועה וימות המשיח קרובים לבוא. הם בדקו ומצאו כי בשנת ש' (1540) עתיד משיח לבוא… לא מלאה תקווה זו ודחו: לשנת של"ה - 1575… וכן תאריכים נוספים, מדי נתבדו החשבונות ותקוותם לא באה.

חכמים שקעו בלימודי הקבלה תוך שאיפה למצוא בסודותיה רמזים לגאולה. ספר “הזהר”, אשר נודע לראשונה בעם כמאתים שנה קודם לכן, ואשר יוחס לר' שמעון בר-יוחאי, נתקדש בעיני לומדיו. כן נתקדשו הללו שנודעו בבקיאותם בסודות “הזהר” ובגילוי כוונותיו. בעיני המוני-העם הנודדים מארץ לארץ, כשהחולי והסבל וקנאת הנוצרים רודפים אותם, היתה דמות המשיח הקרובה להתגלות לאחת עם אנשי-סוד הללו שהתהלכו חיים בקרבם. פורענות ספרד, אשר כאבה העמוק הובא עם הגולים לארצות המזרח ומשם הועלה עם זרם חשוב ונאצל של העלייה לצפת, הולידה דמויות משיחיות תוך קשר מיוחד, אמיתי ביסודו ולאומי בשרשו, עם ארץ האבות.

פיתוח-עץ המתאר את כניסת המשיח הרכוב למקום בית-המקדש, כשאליהו הנביא תוקע בשופר (1740).

גם קודם לעליית מגורשי ספרד היה קיים ישוב יהודי בארץ ובגלילות המדינה הסמוכים לה - דמשק וצידון. התושבים הוותיקים הללו נקראו בפי העולים הספרדים בשם “מסתערבים” (או “מורסקים”) והם קיימו קהילות בירושלים (ברחוב היהודים על הר ציון), בחברון, בכמה כפרים בגליל העליון, בעזה ובשכם, וב“שיפט” (היא צפת),

אף נודעה מסורת, כי מהתושבים הוותיקים הללו היו רבים מבני-בניהם של אלה אשר לא הוגלו מן הארץ ע“י הרומאים ולא טעמו איפוא טעם גלות. ישוב זה חוזק ע”י עלייה מצפון אפריקה שהקדימה בשנים אחדות את עליית מגורשי ספרד והללו נודעו בארץ בשם “מורשקוס”. פעולה גדולה לחיזוק הישוב היהודי, ובירושלים בפרט, נזקפה לזכותו של ר' עובדיה מברטנורא אשר עלה ארצה מאיטליה ב-1488. “האיש גדול מאוד - אמרו עליו בני-דורו - ואפילו הישמעאלים מכבדים ויראים ממנו… כי הוא עניו ושפל-רוח… ודבריו ערבים ודעתו נוחה עם הבריות…” ר' עובדיה אשר פעל בארץ עד יום מותו (1510 בקירוב) השתדל להרים את הישוב משפל מצבו, אף הקהילה היהודית העשירה במצרים ונגידיה העומדים בראשה הושיטו עזרה ניכרת לישוב הדל. כאשר התפרעה הארץ לרגל מלחמות התורכים עם ממלכת מצרים, שלחו קהילות יהודי מצרים עזרה לניזוקי המהומות הללו. הגדיל לעשות מהם הנגיד של יהודי מצרים יצחק הכהן שולאל, אשר עלה ממצרים לשבת בירושלים אחרי הכיבוש התורכי וקיים בה ישיבה של לומדי-תורה מהונו. הפעולות הללו הכשירו את הקרקע לעלייתם של מגורשי ספרד, אשר הביאו עמהם תוספת כוחות ברוח ובחומר, בתסיסה לאומית ובשאיפה לקרב את קץ השעבוד כתוצאה מהשואה הנוראה אשר עברה על ראשיהם. שנים מדוחקי-הקץ הללו, אשר רשמיהם נחרתו לזכרון בקורות ימינו, לא בוששו להתגלות על רקע זה והם: דוד הראובני ושלמה מולכו.

דוד הראובני    🔗

לא עברו ארבעים שנה מגירוש ספרד (1525) ונודע שמו של דוד הראובני, איש פלאי אשר הכריז על עצמו כי בא מארצות ים-סוף, שם אחיו יוסף מולך על שלושים רבוא יהודים משבטי הראובני הגדי וחצי-שבט המנשה, המתגוררים בשכנות למקום גלותם של שבעת השבטים האחרים. גם תכניתו היתה מיוחדת במינה – ברית עם הממלכות הנוצריות שרדפו את היהודים כדי לכבוש בעזרתן את הארץ הקדושה מידי התורכים ולהשיב אליה את היהודים המפוזרים. בתכניתו זו הסתייג מכל אופי משיחי של שליחותו והודיע בפירוש, כי שר-צבאו של אחיו המלך יוסף הנהו וזקני עמו שלחוהו וכי מגילת-יחוסו מגעת עד שלמה המלך. כוונתו לבוא עד לאפיפיור ברומא אשר יצייד אותו בהמלצה אל מלך פורטוגאל להשיג ממנו את אשר ביקש.

הראובני הופיע דרך המדבר עם נהר הנילוס בשערי מצרים ומשם בא אל עזה. הוא איננו ממהר להתוודע אל אחיו היהודים וככל שהמסיבות מחייבות, יש והערים להעמיד פנים של קדוש מוסלמי. בדרכו לירושלים הוא מבקר בקברי המקומות הקדושים הללו. בעוז-רוחו השפיע על שומרי מקום המקדש, שיכניסוהו למקום קודש-הקדשים, שם התפלל וחיכה לאות שירמוז לו, כי הגיעה שעתו להפליג לרומא.

דוד הפלאי, אשר מוצאו חידה וסיפור-יחסו הוא פרי-דמיון, הולך באומץ-לב מפליא אל גוב-האריות, אשר הדי הגירוש האכזרי עדיין מנסרים בחלל אווירו ואימת מוקדי האינקויזיציה עדיין מרחפת על ראשי השרידים האומללים שנותרו לשבת שם כאנוסים.

הוא ממשיך את השליחות המופלאה בפשטות תמוהה אך נועזת. דוד חוזר מירושלים לאלכסנדריה ומתיצב בפני הקונסול של רומא לבקש לו מקום בספינה. שוכר לו משרתים מלווי-דרך, היודעים את לשונות המדינות אשר אליהן יבוא, כי בעצמו אינו בקי בהן. מבטיח לכל הממלא את דברו להתפלל לשלומו לנביא – ודבריו פועלים. אמנם יש מהיהודים המקילים ראש בשליחותו, אך לבו אינו נופל מדי לכתו למסעותיו, עד הגיעו רכוב על סוס לבן לחצר האפיפיור. ולא זו בלבד אלא יודע דוד הראובני את סוד ההידור בהופעה ובלבוש לפני האפיפיור וחשמניו כאחד.

הראיונות הללו והכינוי הרשמי, שהאפיפיור מכנה אותו בשם “אינבשאדור” (ציר), מחזקים את אימון היהודים והם ממלאים את מחסורם של דוד הראובני ואנשיו בדירה ובמזונות. דוד עצמו מוסיף לנהוג בצום ותענית “ימים רצופים ולילות רצופים”, לחם אינו אוכל ומים אינו שותה לפי שיטה מיוחדת משלו. יודעיו מתארים אותו בלשון זו: “קצר הקומה, דל בשר, אמיץ לבב, מתפלל גדול, שחרחור, מסגף נפשו בתענית - עיקר שיחתו בלשון-הקודש, כמעט בלתי-מובן, כעלג”.

האם היו מצחקים הנוצרים באיש והיהודים שבעי-התלאה חששו לתוצאות הרפתקתו המוזרה? - דוד השים עצמו כמתעלם מהמציאות האופפת את עמו מסביב והוא משנן לכל אך משפט סתום אחד: “אני באתי בעבור אהבת השם ועבודתו ובעבור אהבת ישראל ובעבור ירושלים עיר-הקודש. ולא באתי ממזרח למערב אלא בעבור זה…” הווה אומר: נקט לשון דיפלומאטית זהירה ביותר ברוח המזרח והאפיפיור נאות לו לצייד אותו במכתב אל הנוצרים שיהיו בעזרו, אף אצל לו ברכה: “תהיה חזק ואמיץ ולא תירא כי אלהים עמך” - –

הראובני יורד באניה לפורטוגאל, כשמשרתו תוקע בחצוצרה לפניו ודגלים הולכים עמו - מהם שהביא עמו מהמזרח ומהם שהתקינו למענו נשים יהודיות באיטאליה אשר דבקו להאמין בו. מיד לרדתו על אדמת פורטוגאל הרגישו בו האנוסים והכמורה הנוצרית כאחד. הללו מוכנים למלא את פקודת השגריר היהודי והללו חושדים בו, כי בא להחזיר את הנוצרים החדשים, האנוסים, ליהדות.

חתימתו של שלמה מולכו

גם בחצר מלך פורטוגאל הדעות חלוקות: הללו מיעצים למלך שלא לקבל את השגריר המוזר והללו ממליצים לקבל אותו בבואו אליו עם אנשיו. דוד מקבל ידיעות מהנעשה בחצר המלך ומתענה בצום, אך בקבלו את ההזמנה אל חצר המלך מופיע עם משרתיו - “איש חרבו על ירכו”. הוא מרצה את בקשת יוסף המלך אחיו, השואל מאת מלך פורטוגאל אומנים לכלי-מלחמה ואניות להובילם, לשם המלחמה בתורכי. לעת-עתה אינו מקבל אלא הבטחה סתמית, אך השמועה על השגריר שנתקבל ע"י המלך עשתה כנפים והתסיסה בין האנוסים גברה.

המלך נאלץ להשמיע לו דברים כבושים על היהודים האנוסים המנשקים את ידו ועומדים ומשתחווים לו - שמא נתכוון לבוא ולהחריב עליו את מדינתו?!. יתר על כן: אירע דבר, אשר העלה את חמת המקטרגים, כי בן האנוסים, דיוגו פירס, ממזכיריה של מלכות פורטוגאל וצעיר מחונן ויפה-תואר, מתלהב משליחותו של הראובני. בהשפעתה חזר אל חיק היהדות, מל את עצמו והתקרא בשם שלמה מולכו.

דוד הראובני המשיך להכחיש בתוקף את קשריו ויחסיו לאנוסים, כי לא בא לפורטוגאל אלא “לעסקיו ולעבודת המלך”. כאשר מולכו בא לביתו בהחבא, נוזף בו הראובני ואומר; “תראה מה גרמת לנו! תלך לך לירושלים ותצא מפני המלך פן ישרוף או יהרוג אותך” ומולכו שדבקותו באמונה המשיחית גדלה והלכה, שוב לא ידע מעצור לרוחו הסוערת. הוא רואה בחזונו, כי באה העת בה יקוים דבר הנביא: “אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.” (ירמיהו לא, ג).

דרכו האבלה של שלמה מולכו    🔗

שלמה מולכו (נולד 1500) עוקר מפורטוגאל ומגיע דרך איטליה ותורכיה לצפת. בדרכו הוא מתוודע אל חבר מקובלים ושוחרי-הקץ המתרכזים בצפת בזה אחר זה: יוסף קארו מחבר “השולחן ערוך”, והמשורר-המקובל הנערץ על דורו שלמה אלקביץ. הם הם אצילי-הרוח אשר עוד בהיותם בגולה החלו שומעים קולות “מגידים” ואומרים להם: “אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע ועלו לארץ-ישראל… ועיניכם אל יחוסו על כליכם… ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו”. בהשפעתם מולכו מתחזק בהכרת שליחותו ושוב אינו רואה את עצמו נועד להיות נושא-כלים של הראובני “שר-הצבא”, אלא כאחד הראוי בעצמו לשליחות משיחית.

לא רבים הנוהים אחרי שלמה מולכו ובחזרו לאיטאליה ובשורתו בפיו, אין היהודים מתעלמים מהסכנה, אשר האנוס שחזר בתשובה עלול להמיט עליהם בקריאתו הלוהטת. השפעתו באותות ובמופתים גדולה יותר על הנוצרים מאשר על היהודים, אך גם קסם זה אינו עומד לו ימים רבים. הוא חוזר ומתחבר אל דוד הראובני, אשר תקוותו מאת מלך פורטוגאל נכזבה מפאת הדחיות “בלך-ושוב” שלא הביאו תוצאות. השנים יוצאים אל הקיסר קארל להציע לו תכנית מדינית משותפת, אך כאן לא עמדה להם עוד חסותו של האפיפיור קלימנט ושניהם נאסרו. שלמה מולכו הוטל על המוקד ב-1533 ודוד הראובני חברו לדרך סוד מותו נשאר שמור בכתלי בית-האסורים והאינקויזיציה.

קורות הימים הוסיפו סיפור נוגה למגילת המשיחיות בישראל או לפרשת הכיסופים לגאולה בלשון זו: “…וישליכוהו (את מולכו) על העצים אשר על האש ויקריבוהו עולה לה' כליל תקטר. וירא ה' את ריח הניחוח ויאסוף את נשמתו הטהורה בגן-עדנו…” אכן, אחרי מותו זכרו נשאר שמור בהערצה, כי הוצע לשלמה מולכו ע"י שליחי הקיסר שישוב אל הנצרות ונסלחה לו משוגתו, אך הוא ענה בגאון: “על הזמן אשר התהלכתי כנוצרי לבי מר וזעף. ועתה עשו כטוב בעיניכם ונפשי תשוב אל אלהים אל בית אביה כנעוריה, כי טוב לי אז מעתה”.

וארוסתו של שלמה, נשארה יושבת, לפי האגדה, בצפת כשטבעת הקידושין שלה וכתב-האירושים שמורים עמה עד יום מותה, כי לא נישאה לאיש.

שבתי צבי    🔗

תשוקת הגאולה הוסיפה ליקוד במסתרים והמקובלים המעשיים לא נואשו מהחיש את בוא ימות המשיח בסיגופים ובעינויים שגזרו על עצמם. אחד המקובלים בצפת, יוסף די-לה ריינה, קיבל עליו להביא את המשיח והלך עם חמשת תלמידיו להשתטח על קברו של ר' שמעון בר-יוחאי במירון וקברי קדושים בצפת וטבריה. לא נתמלאה התקווה של די-לה ריינה ור' יצחק לוריא אשכנזי (נולד 1534) עלה ממצרים לשבת בצפת (1570). כאן נודע בקיצור שמו - אר“י - והוציא את “גוריו”-תלמידיו אל הרי צפת ואל קברות הקדושים, ללמדם את סודות הקץ הקרוב לבוא. האר”י גם הוא אינו זוכה להגשים את חזונו לעיני תלמידיו והוא תולה את הקולר בהם עצמם כלשונו: “אוי לנו שלא היתה לנו זכות להגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך אתי בשמחה גדולה (בקפיצת-דרך לירושלים), היו נגאלים כל ישראל תיכף… ומתוך שמיאנתם חזרה הגלות לאיתנה”.

האר“י נפטר בצפת ב-1572 ותלמידיו המשיכו להפיץ את תורתו, שאין עם ישראל צריך אלא תיקון שלם כדי שתבוא הגאולה. המקובל המתקן את נשמות בני-דורו נעשה, כביכול, בעצמו משיח ואמנם ר' חיים ויטאל ראה ברבו הנערץ, באר”י, - את משיח בן-יוסף, אף חשב את עצמו ראוי להתקרא בשם זה. בדרך המסתורין רבו גם דברי ההבל, שנתלוו לכיסופים הלאומיים-המשיחיים, וגירוש רוחות ודיבוקים, השבעות על חולים, קמיעות כסגולה בפני מחלות וכיוצא בהם נעשו מכלי ההשפעה של המקובל על מאמיניו.

תורת-הסוד הוסיפה להלהיב את דמיון העם צמא הגאולה ומכתב היוצא מצפת בשם אגודת “סוכת שלום” וחתום ע“י המשורר אלקביץ וחבריו מנחם ומעודד. אם נתבדה חשבונם של מחשבי-הקץ בדבר שנת של”ה 1575, החלו מתנבאים על שגת ת“ח, בה ישובו היהודים מארבע כנפות הארץ לרשת את ארצם, הואיל וחשבונה עלה “בזאת” - “בזאת יבוא אהרן אל הקדש”. אמנם שנת ת”ח 1648, הפכה לשנת פורענות לישראל ולא לשנת נחמה, היא שנת הגזירות על יהודי פולין מידי בוגדאן חמלניצקי וההיידמאקים האוקראיניים, - אך באותו זמן החל להוודע שמו של שבתי צבי, יליד העיר איזמיר שבאסיה הקטנה (נולד 1624).

שבתי בן העשרים כבר נהג בפרישות והרבה בסיגופים על דרך המקובלים, אף משך במראהו ובקולו הערב את יודעיו. קהל מעריצים נתלקט סביבו באיזמיר עיר מולדתו וכאשר עקר לקושטא רבו הנוהים אחריו. אחד מחסידיו, אברהם היכיני, חיזק בשבתי את האמונה, כי נועד להיות משיח לישראל, אף סיפר על מגילה כתובה בכתב ישן בה נאמר, כביכול: “דע כי בן נולד למרדכי צבי… ויקרא שמו שבתי והוא יכניע את התנין הגדול…” שבתי נפתה להיכיני ואחרי שהכיר בשליחותו נדד מסלוניקי ליוון ולמצרים.

שבתי מוסיף להתענות וחגר שק מתחת ללבושו, הרבה בטבילות וגזר על עצמו מלקות. ממצרים יצא לארץ דרך עזה וכאן התחבר אליו צעיר נתן בנימין. הצעיר נעשה איש-סודו אף הכריז על עצמו כנביא ההולך לפני המשיח בשם “נתן העזתי”. הוא משח את שבתי למלך במעמד העדה הקטנה של היהודים בבית- הכנסת של עזה והכל עונים ואומרים: יחי שבתי מלכנו לעולם! - –

שבתי צבי

שבתי עולה לירושלים לצום ולהתפלל. הוא בוכה בכי רב בלילות ונתן העזתי מוסיף לעשות פרסום ליעודו, לאמור: דעו אחינו בית יעקב כי פקד ד' את עמו…

מעתה מתרקמת עלילתו של שבתי צבי כמעשה-קסמים, שיסודו נעוץ בפורענות אשר הציפה את בית ישראל בפולין ובאוקראינה בדם, בעוני ובדמע. נערה יפה, שרה, מפליטות הפרעות הללו, רוח-עוועים עוברת עליה והיא מכריזה ואומרת, כי נועדה להנשא למלך המשיח. שבתי, בהגיע אליו השמועה הזאת, שלח להביא אליו את הנערה מאמסטירדאם ונושא אותה לאשה. סיעת הנוהים אחרי שבתי גדלה מיום ליום ונתן העזתי שולח מכתבים אל הגולה בדבר מלכותו של שבתי הקרובה להתגלות ואז יקח “המלכות מיד התוגר בלי מלחמה”. הנצחון יעלה בידיו בלי שפיכת-דמים, פרט לנקמת-הדמים שינקום בפולין על הפרעות שפרעו בישראל.

בטחונו של שבתי גדל והוא מתכוון לבטל צומות ותעניות בישראל, כדי להורות באות ובמופת שהגאולה קרובה ושוב אין להתאבל על חורבן ירושלים שהיא קרובה להבנות. רבני ירושלים עומדים לגבי שבתי, כשהן ולאו רפים בידם, אך ישיבתו בארץ משכה עליו חוט של חן וחסד בעיני העם. שליחיו יוצאים לפניו לבשר את מסעו, בצאתו לשוב מירושלים אל עיר-מולדתו איזמיר, ובכל מקום בואו מקבלים את פניו בהערצה. מזכירו שמואל פרימו מנהל את חליפת-המכתבים שלו, בה מוכתר שבתי בשם “משיח… ומלך בישראל”.

שוב אין עורר על מנהגו של שבתי לגלות פנים בפסוקי התורה והנביאים לטובתו. עלמות וילדים מתעלפים בחוצות איזמיר ומתנבאים בשמו. סוחרים החלו מזניחים את מסחרם ועשירים משתוקקים לבוא ולראות את פניו. שמו נודע בערי אירופה שם יהודים נחתים והיהודים - מהם עוסקים בצום כדי להיטהר לקראת יום הגאולה ומהם מפזרים את ממונם לצדקה. המוני העם אינם נותנים עוד את דעתם על אזהרתם של הרבנים - והשבתאות מחרידה גם את הנוצרים הבאים לשאול מפי כמורתם: הנה היהודים אומרים כי משיחם בא ומה נעשה בדבר הדת הנוצרית, (אשר משיחה בא מכבר)?

שבתי צבי במגדל-עוז בגאליפולי (1666).

שבתי מחליט לצאת לקושטא ומכוון את בואו אל בירת השולטן לשנת 1666, אשר לדעתו היא שנת המשיח. האגדות סביב למסעו מוסיפות להלהיב את דמיון העם, עם שפקידי השולטן תפשו אותו בדרוך רגליו על אדמת תורכיה האירופית ואסרו אותו לפני הכנסו לקושטא. מאמיניו אומרים, כי הצרות המתרחשות על שבתי נערצם אינן אלא בגדר חבלי משיח. והשלטון התורכי, הכולא את שבתי במבצר גאליפולי, מניח לו לנהוג עפ"י דרכו ולהתראות עם מקורביו ומסייע בעקיפין לקיום האמונה בשבתי צבי ובמעשיו.

שבתי יושב כלוא ב“מגדל עז”, היא מצודת גאליפולי, וחסידיו מפארים את משכנו במתנות זהב וכסף. שליחיו ממשיכים לעשות פרסום לשמו ותפילות מתחברות לכבודו, כגון: “אמת בא גואל דוד… צבי קראו…” סיפרו כי השולטן עצמו הודה ואמר לשבתי: עתה ידעתי כי משיח בן דוד אתה ולך נאה המלוכה… שליחי התפוצות נוהרים לגאליפולי לחזות את פניו ולאלו הבאים אליו מפולין, שבתי מגלה: “מדוע אנכי יושב בבגדי אדום וספר-תורה שלי לבוש אדום? כי יום נקם בלבי ושנת גאולה באה…” והוא יוצא במחול לעיניהם, מזמר ושואג בקול: ימין ה' רוממה, ימין ה' עשה חיל (לרמז כי כבר עשה חיל).

אכן, נמצא אחד שלא נלכד בקסמו של שבתי, המקובל נחמיה כהן מפולין, אשר מיהר מגאליפולי לקושטא לגלות את הסוד כי משיח-שקר הוא שבתי ומתעה את העם אף מסכן את שלום המדינה. השולטן שלח רצים להביא אליו את שבתי צבי ואת מאמיניו בגאליפולי פיזרו. עדיין סבורים המאמינים, כי הגיעה השעה בה יסיר שבתי את הכתר מראש השולטן וישים לראשו, אך שבתי הוצע לו בחצר השולטן להמיר את דתו חלף חנינה והסכים: חבש מצנפת לבנה של מוסלמי.

שוב נופצה אגדה משיחית, אשר נסכה שכרון על העם משך שנים מספר, והדיה המשיכו לנסר זמן רב בחלל עולמו הרוחני. המאוכזבים פקחו את עיניהם להביט סביב בתמיהה - האמנם טעו גם בפעם זו טעות קשה ומחפירה? מנהיגי העם ורועיו הרוחניים הגיע שוב תורם לרעות את צאן-מרעיתם התועה בדרך המדבר של הגלות. הללו מחמירים לבל תזכר ותפקד “מינות שבתאית” בקהל ישראל והללו נדים בראשם ומבינים, כי כמיהת העם המעונה היא המולידה את השבתאות וכמוה כנעורת אשר אם יוגש אליה גץ והיתה שוב ללהבה.

שבתי צבי המומר מת בעיירה נידחה בתורכיה (בתל"ו - 1676) והגיצים האחרונים של תנועתו מתלקחים ודועכים כמדורה שעציה אוכלו, אך לפני כבותם מנצנץ ועולה שוב אור-יקרות.

ר' משה חיים לוצאטו    🔗

לא במשיחים נמנה המשורר משה חיים לוצאטו, שנודע בשמו המקוצר רמח"ל, ואף-על-פי-כן הוא חולית-הקשר בין הימים בהם לבשה השאיפה הלאומית ביטוי משיחי לימים בהם החלה מתלבשת בלבוש עלייה לארץ-האבות ומעשה מכוון מראש לגאולה. בעוד הרבנים רועי-העם מגבילים בכל חומר-הדין את לימוד הקבלה וחכמת הנסתר, פן יוסיפו להוליך שולל בדרך משיחית-כוזבת, נולד באיטליה משה חיים למשפחת לוצאטו (1707). נפשו הרכה חמדה את תורת הסוד ובכוח דמיונו התחיל להאמין, כי מופיעים אליו רוחות קדושים לגלות לו סתרי-תורה “בחזון לילה”. רעיו-תלמידיו מספרים בגדולת רבם הצעיר ונדמה, כי אגדה משיחית חדשה מתרקמת והולכת סביב לדמותו. הרי רק כבן עשרים ושתים הוא וקדוש ייאמר לו, מלאך מגיד קדוש ונורא מגלה לו סודות - והוא ניצוץ מרוחו של עקיבא בן יוסף.

הרבנים העומדים על המשמר מתעוררים להתרות ברמח“ל הצעיר, כדי לעקור מן השורש את הרעה אשר יראו מפניה, אך פחדם פחד-שוא הוא. הם לא הבינו לרוח השיר העמוקה אשר פיעמה את לבו של המקובל הזה. דמיונו לא נשאהו להכריז על עצמו משיח, אלא נתן מוצא לשאר-רוחו בדברי-שיר שנודעו לשם בספרותנו: “מגדל עז”, “מסלת ישרים” ו”לישרים תהלה".

מפאת החשד שחשדו בו, הוכרח להעתיק את מושבו מפאדובה באיטאליה לאמסטירדאם בהולאנד ושם שפרו עליו חייו ביצירה ובהתעוררות מזמן לזמן לשוב אל הסוד ואל הנסתר. בסוף דבר נשאתהו רוחו לחזות בעיניו את הארץ שנכסף אליה והוא עורך את עלייתו אליה, כמשורר שקדם לו בזמן - ר' יהודה הלוי.

שקט ושפל רוח, ללא תלמידים-רעים מסביב, עושה רמח"ל שלוש שנים בארץ, כי לא בא עוד להעיר תנועה משיחית בעם; תנועה עממית אחרת נתנה כבר את אותותיה בעלייה לארץ - תנועת החסידות. ור' משה חיים לוצאטו שנספה במגיפה יחד עם בני ביתו, אחרי שלוש שנים למגוריו בארץ (1748), משאיר לזכר עזבון-שיר, בו יפאר את מעינות טבריה העשויים לרחץ בשר-אדם ולטהרו. אפשר לא נאמר השיר אלא לסמל את התשוקה לטהר במים אלו את העם מהחלאה של הגלות

“…עד שוב עטרת עדיו ולציון גואל”

 

פרק ב. בין טבריה וצפת וירושלים    🔗

דונה גראציה ודון יוסף נשיא    🔗

גירוש ספרד עורר לא רק הזייה וכיסופים מסתוריים, אלא לווה גם במאמצים כלכליים ומדיניים של הנודדים, אשר ביקשו להאחז בארצות הקליטה החדשות תוך שאיפת-נקם במדינות הנוצרים שהתאכזרו כלפיהם. לא רק ספרד, כי גם מדינות שנתנו מקלט-לילה לקיבוץ הנודד, הפכו לשונאים בנפש ליהודי אך את ממונו ביקשו לקחת. מדינת פורטוגאל החלה מתעללת בפליטים שבאו בגבולותיה ומדינות איטאליה הוסתו מזמן לזמן לצרף במוקדי-אש את הנוצרים החדשים (האנוסים) שלא נאמנו על הכמורה. הריפובליקה וניציה, שהיתה שלטת בסחר ים-התיכון, הביטה בקנאה על הפליטים המבצרים להם מעמד בתורכיה, מקום-מקלטם החדש.

וניציה השתדלה לעכב את הוצאת הרכוש היהודי מתחומיה, אך הפליטים שבאו לשבת עם אחיהם בערי תורכיה התאוששו להבין, כי עדיין כוח עמהם לנקום במעשה, ולו באחת מאלף, על אשר עולל להם. בראש הנטייה הזאת התיצב בית-בנק גדול של משפחת אנוסים, אשר עם הטבילה הנוצרית נודעה בשם מנדס, אך בקורות הימים נשתמר שמה העברי - נשיא.

דונה גראציה, שנתאלמנה בעודה צעירה מבעלה, היתה ראש בית-הבנק, אשר עסקיו הכספיים נפרשו על פני ארצות אירופה. בתשוקתה הכמוסה לחזור ליהדות, עקרה גראציה מפורטוגאל לאנטוורפן ומשם לוונציה, כדי לתור מקום בו תהיה חפשית לפעול ויד רודפיה הנוצרים לא תשיג אותה ואת הונה. המכשולים רבו על דרכה, אך קרובה הצעיר יואן מיקז, אשר עמד לשאת את בתה רינה לאשה, נשא חן בעיני השולטן סוליימאן המפואר (השני) והוא דרש בתוקף מווניציה להתיר את נסיעתה של דונה גראציה לתורכיה, בלי לנגוע לרעה בה וברכושה.

בהגיעה לקושטא, נתגלתה גראציה בכל נאמנותה לאחיה הסובלים ולא זו בלבד שהיא ובני-ביתה חזרו ליהדות. אלא שמה נודע לתהלה במעשיה הטובים: “רחמניה כמרים וחכמה כדבורה, טהורת מידות כאסתר וצנועה כיהודית” – קראו עליה משוררי הדור.

וחתנה-קרובה, אשר חזר וקיבל את שמם המשפחתי, נשיא, הוסיף לקנות את לב השולטן בידיעתו את לשונות אירופה ובבקיאותו בהליכות חצרותיהם של המלכים הנוצריים. השפעתו על השולטן גדלה, למרות תככים ומזימות שנרקמו נגדו, ומלכים וציריהם שנזקקו לתיווכו של יוסף נשיא ביקשו את קרבתו. בתוקף מעמדו הרם, הציל דון יוסף אנוסים רבים גם מחוץ לתחומי ממלכת תורכיה, אף איים על האפיפיור שהתאכזר לאנוסים באיטאליה לנקום בו בהחרמת עיר-הנמל של האפיפיור, אנקונה, עד רדתה מהכנסותיה.

השפעתו של דון יוסף גדלה עוד יותר בשל קשריו עם יורש-העצר התורכי, סלים השני. בעלותו על כסא המלוכה, המריץ דון יוסף את סלים לכבוש את האי קפריסין שהיה שייך לווניציה. בפקודתו הוחרמה הסחורה מאניות צרפתיות שעגנו באלכסנדריה עבור חוב, שחב מלך צרפת לבית-הבנק של נשיא וסרב לפרוע אותו. הנוצרים חרקו שן, כאשר ראו את היהודי נצב נגדם בתוקף, אך נאלצו להבליג על כעסם מפחד השולטן האדיר החוסה עליו.

והשולטן סלים הוסיף להשפיע טובה על ידידו אף העניק לו תשורה מלכותית, אשר היתה כצנינים בעיני אויביו. דון יוסף הועלה למעלת דוכס וניתנו לו במתנה שנים-עשר האיים הציקלאדיים אשר בין יוון ותורכיה, והאי נאכסוס בכלל, וכן רשות מלכותית להשתמש בתואר: “אנחנו הדוכס של הים האגיאי, הנסיך מנאכסוס…” אף בחוץ נודע הדבר ומלך פולין שנזקק לעזרתו כתב אל דון יוסף - “הוד מעלתו הנסיך”. דון יוסף נשאר לשבת בארמונו בקושטא גם אחרי שהוכתר נסיך והשפעתו על הענינים המדיניים הנחתכים בחצר הממלכה התורכית לא פחתה.

נדמה, כי דון יוסף יפעל ברוב מרצו וכשרונו לא רק לטובת עניני השעה של אחיו, אלא יכונן ברשות השולטן מעשה בר-קיום לדורות. הוא הגה תכנית לייסד מדינה יהודית, כגון שהציע בזמנו לממשלת הרפובליקה הווניציאנית וסרבה לו, והשולטן נאות לתת לו לנחלה את טבריה ושבעה כפרים סביב לה, להושיב בהם יהודים. אף הפחה של דמשק נצטווה לעזור לדון יוסף ונתפרסמה פקודה רשמית לאמור: “כל הבונים וכל הסבלים אשר בערים ילכו לבנות את טבריה ואשר לא ילך ונשא את עוונו” (1560).

בנינה של טבריה    🔗

וטבריה חרבה ממלחמות הערבים בצלבנים שהתחוללו בקרבתה: “טבריה היתה עיר גדולה…ועתה היא חרבה ושוממה. גלי אבנים שחורות כאילו היו לשריפת אש ואין אדם יכול ללכת שמה מסכנת הערבים.” - נאמר עליה. עתה באה עת בנין לטבריה ולא זו בלבד שהוקמו בה חומות ובתים לשבת בהם, אלא דון יוסף ציווה לטעת “עצי תות לרוב מאד להאכיל את תולעי המשי וגם צמר להביא מספרד לעשות בגדים כבגדים אשר יעשו בווניציה”.

מראה טבריה (1866)

דון יוסף התכוון איפוא לגמול לווניציה שהרעה לאחיו הפליטים במעשה כלכלי, אשר יתחרה במעמדה בתעשיה ובמסחר. תוך חמש שנים נבנתה טבריה ורחובות נסולו בה (1565) - “ותשלם כל המלאכה בחודש כסליו לשנת תכ”ה". בגולה נתפרסם כרוז מאת דון יוסף הקורא “לאנשים יהודים בעלי מלאכות ועובדי עבודה לעלות כדי לתקן את הארץ בישובה”. - –

אכן, לב מי לא יתפעל למראה התמורה שנתחוללה והבטיחה גדולות ונצורות?באותו זמן חיבר המשורר המקובל, רבי שלמה אלקביץ בצפת את שירו המהולל “לכה דודי”, בו נרמז על בנין טבריה תוך בשורת תקומה וגאולה קרובה, לעיר-הקודש ירושלים בכלל:

מקדש מלך עיר מלוכה

קומי צאי מתוך ההפכה

רב לך שבת בעמק הבכא

והוא יחמול עליך חמלה - –

כן שר המשורר ופי-הכל מלא תהילה למעשי דון יוסף וחמותו דונה גראציה. השמועות אמרו - “כי בקיץ הבא תעזוב היא וכל משפחתה את קושטא לשבת בה (בטבריה) ויחד עמה כל היהודים אשר ירצו ללכת אחריה. לשמע החדשה הזאת כל היהודים היושבים בארץ-ישראל הרי הם מלאים שמחה גדולה, בתקותם שאם אלה יבואו ויתישבו בה יבוא גם המשיח… והיהודיה… שכבר היתה בדרכה לטבריה היתה כל-כך שליטה עד שהיהודים אינם קוראים לה בשמה, כי אם בשם “סיניורה” או “הגבירה” סתם”. - ברוח זו סיפר נוצרי על בנין טבריה ודון יוסף נשיא שלח כבר אניות להעביר בהן את הרוצים לנסוע דרך ווניציה ואנקונה לארץ-ישראל.

אף-על-פי-כן לא עלה המעשה, כי הצוררים ראו לכוונתו של דון יוסף והשתדלו להכשילה. היהודים שיצאו באניה מאיטאליה אל ארץ המזרח פגעו בהם “רמכי מאלטה” (אבירי מאלטה) - “ורבים צללו כעופרת מפני חמת החיילים ההם”. בטבריה עצמה וסביבתה קמה התנגדות למפעל היהודי מצד משפחת ערבים זיידאני, אשר הסיתה, לאמור: “אל תתנו לבנות את העיר, כי בספר עתיק קראתי, כי כאשר תבנה העיר טבריה תאבד האמונה (המוסלמית) והיינו חטאים”.

אמנם הפחה של דמשק העניש את המסיתים, אך המפעל לא נולד בשעה טובה. צירי הממשלות הוסיפו להכשיל את התכנית ככל שיכלו והשפעת דון יוסף נשיא בחצר השולטן ירדה אחרי מותו של השולטן סלים השני מיטיבו ואיש-בריתו. מהונה העצום של המשפחה נשיא לא נשאר אלא מעט. אמנם טבריה עתידה היתה להתחדש בידי יהודים, אשר באו לשבת בה כעבור מאה ושמונים שנה בקירוב, אך לעת-עתה לא נשאר להמוני-העם הנודד אלא לשוב ולהתנחם בתקווה לעתיד לבוא. חכמי הסוד והמקובלים המשיכו לקיים ב“”כוונותיהם" וב“יחודיהם”, בתפילתם ובסיגופם את הגחלת הלוחשת, מאין עוד אמצעי אחר, מעשי או מדיני, אשר יצלח לקרב את הגאולה בפועל.

דונה גראציה נפטרה ב-1569 וכעבור עשר שנים מת גם דון יוסף (1579). נסיון נוסף להיאחז בטבריה נעשה אחריהם ע"י שלמה אבן-עייאש, דוכס מיטיליין, אף הוא ממקורבי חצר השולטן. לבנו יעקב שישב בטבריה הובטח הזכיון, אך דעתו ניתנה יותר על קיום תלמידי-חכמים ולא על פיתוחה הכלכלי-הישובי של העיר. במותו (1603) הבכורה עברה לצפת. (ג'. פארקס).

בעול מושלים    🔗

תקות טבריה נדחתה וישובה שנתחדש הצטמצם בלימוד תורה בתמיכתם של עשירי קושטא ובזכות קברו של ר' מאיר בעל-הנס שבתחומיה; - האמנם עברה הבכורה לצפת השוכנת בחיק ההר וקרנה של זו תרום על פני שאר ערי הארץ? – נדמה, כי כן הדבר: כאשר נכשלו תכניות של מעשים חש לו הדמיון מפלט בנחמות הבלתי-מוגבלות שרמזו מלימודי הקבלה, רזיה ושעשועיה; ואפילו הסוגיה התלמודית באווירה זו לבשה לבוש חיוני חדש. כאן שמות משוררים התנוססו - שלמה אלקבץ וישראל נג’ארה - ואם הראשון התיחד לשירה לאומית-דתית, התפעמה בבעל “זמירות ישראל” (נג’ארה) רוח השיר החפשית. כאן האציל מפעלו התלמודי העצום של ר' יוסף קארו ב“שולחן ערוך” מכבודו על העדה. כאן התגבשה בין שאר רעיונות מופלאים על דרכי הגאולה תכנית של ר' יעקב בירב לחדש את הסנהדרין בארץ ותתקבל סמכותה על כל ישראל כלשון הכתיב: “ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה”. לא נתגשמה גם תכניתו של ר' יעקב בירב והוא נפטר ב-1546 - אך ישובה של צפת שמר על הירושה הרוחנית שנתקפלה בעיר ובכפרים הקרובים אליה - עין-זיתים וביריה ועל כולם במקום קברו של ר' שמעון בר-יוחאי, אבי תורת הסוד בישראל, במירון. אף בית-דפוס הוקם בצפת (1563) ובעליו, אליעזר ואברהם אשכנזי, הפיצו חוצה מיצירתה הרוחנית של צפת - פירושים וזמירות ישראל, ספרי משוררים ומפרשים. ספרי הדרשה של ר' משה אלשיך או “אלשיך הקדוש” וספרי הקבלה של ר' משה קורדובירו, שהפכו לספרי-יסוד בדרשה ובקבלה בכל רחבי הגולה, פיארו את יצירתה של אותה תקופה בצפת.

אולי גם בדידותה של צפת בראש ההר והיותה רחוקה “מדרך המלך” הוסיפו לבטחונה של העדה היושבת בתוכה? - שעה שמושלים עריצים שונים הטילו את מרותם על הישובים למקומותיהם ללא מורא השלטון המרכזי עליהם, לא היתה צפת כירושלים, מרכז השלטון בדרום הארץ או כעכו מרכז השלטון בצפונה. הסדר שקבע השלטון המרכזי בקושטא להנהלתה של פינה זו בממלכה העותומנית הגדולה התרופף מכבר. סדר זה קבע חלוקה לארץ לשני פשאליקים או נפות, אשר מרכז האחת מהן היה דמשק ומרכזה של השני היה עכו או צידון. עם שהפאשה של דמשק (משנה-למלך) היה שליט רשמי על רוב חלקי הארץ וירושלים בכלל, הרי דרום הארץ היה עזוב, למעשה, לנפשו. הבדווי הוקיר את חירותו יותר מכל וגיבור-חיל שהתנשא למשול במקום מרד בפאשה אף נלחם בצבא אשר שלח להעניש אותו. מוחמד אבן-פארוך התנשא למשול בירושלים (1625) ורדה בתושביה כדי לצבור כסף ולהעשיר את אוצרו. גם בגליל התנשאו מושלים מקומיים - פאכר א-דין מבין הדרוזים (1583–1635), שייכים של שבטי בדווים וד’אהר אל-עומר, שייך של שבט בני-סעיד, אשר האריך למשול כדי ארבעים שנה (1740–1775). המושלים הללו היו נוחים ליהודים יושבי הגליל מביהודה ובירושלים וגם הקרבות נערכו לרוב בעמק ולא פגעו בהר. משום כך שכנה העדה בטח בצפת עירה, עם שיש ונפקדה ע"י פורעים או נענשה מידי שמים בפורענות רעידת-האדמה - הרעש.

בהתפרע פורענות על העדות הללו וזעקו לעזרת אחיהם בגולה, אף שלוחים יצאו מהערים לתנות את הצרה ואגרות בידיהם לעורר את הלבבות לנדב למען לומדי-תורה או לחלץ את הישוב כולו מהצרות והתלאות שהשתרגו עליו. “הננו אתאנו בקול ענות חלושה כי נותרה בת ציון כמלונה במקשה” - – כדברים האלה וכיוצא בהם נאמרו באגרות הללו בלשון נמלצת וראשי קהילות בישראל ורבניהן מעוררים את צאן מרעיתם להיענות. השליחים שכונו בשם שלוחי דרבנן או בקיצור תארם שד"רים נדדו לכל מרכזי היהדות בתפוצותיה - לצפון אפריקה, ארצות תוגרמה, מרכז אירופה ועד לתימן הנידחה הגיעו. גדל חלקה של רוסיה בישוב הארץ וחיזרו השליחים על מדינותיה וב-1759 כבר הגיע שליחו של הישוב הזה (משה מלכי) לאמריקה.

השד"ר יחיאל בן יוסף (1840)

השליח חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (1724–1805) מעיר-האבות חברון אשר עשה בשליחות שנים רבות הגדיל לעשות לפרסום שמו הטוב של הישוב בהליכותיו האצילות, בחיבוריו ובידיעות אשר אסף תוך מסעותיו המרובים. בכגון זה השתבחו ראשי הגולה באמרם על החיד“א (קיצור שמו של אזולאי): “– - זכיתי להתבסם מתורתו ענותנותו ושלמותו”. השליח לא רק קיבץ את הנדבה על-יד אלא קבע קופסאות לתמיכת ישוב ארץ-הקודש או קופסה לחברון, קופסה לטבריה, קופסה לצפת וקופסה לישיבות ירושלים והקופסאות הללו אף הן נשאו כתובות שעשו פירסום למקומותיהן: “לעילוי נשמת התנא הקדוש רמב”ה (ר' מאיר בעל-הנס)” או: “הרב הקדוש ר' שמעון בר-יוחאי זכרונו יגן עלינו (זיע"א)”; או: “מגן אבות”; או: “כתל המערבי” - ועוד­­­ - – עם ריבוי הצרכים של הישוב ומספר שלוחיו ירדה קרן השליחות ויש שנאמר: “שליחי ארץ-ישראל נעשו בעוונותינו ללעג ולקלס ולשחוק לכל מיני המדינות שהמה עוברים בהן”. תקנה לתקלה זו נמצאה בריכוז כספי השליחות בידי ממונים נאמנים בערי הגולה, אשר כונו בשם “גזברים או פקידים ואמרכלים של ארץ-הקודש”, ומצד שני ע"י כללים שקבעו מנהיגי הישוב לחלוקת כספי התמיכה בין העדות והמשפחות למספר נפשותיהן בארץ - הוא ההסדר שהצריך ארגון מיוחד כדי לקיים את הישוב, עד בוא לו תקנה בעבודת ובמלאכה, ואשר נודע בקורותינו בשם: “החלוקה”.

 

פרק ג. מכשלון למעשי-נסים    🔗

ר' יהודה חסיד וחבורתו    🔗

ועדיין לא כבתה גחלת המשיחיות כלה, למרות הרגשת האכזבה וחולשת-הדעת שהשאירה בהמוני בית ישראל; קריאה לעלייה לארץ עוררה מחדש לבבות רבים. בסוף המאה השבע-עשרה (1699) יצא בקריאה זו מקובל מסדליץ בפולין, שהיה מכונה יהודה חסיד. אף זו היתה תנועה, ששרשה היה נעוץ בתורת-הסוד, אך החבורה כונתה בשם חסידים אנשי-מעשה, שאין לערבבם בשם אף לא בזמן עם חסידים תלמידי הבעש"ט שבאו אחריהם. כ-120 נפש יצאו מפולין בראשותם של יהודה חסיד וחיים מלאך בדרכם לארץ; ובעברם דרך הונגאריה נתקבצו אליהם עד אלף וחמש מאות איש ובהם תלמידי-חכמים ידועים לשם.

בהיותם חונים בהונגאריה, ערב עלייתם לארץ, דרש יהודה חסיד הלבוש בגדי-משי לבנים בבתי-כנסיות והשמיע דברי מוסר אשר משכו את העם אחריו ויראוהו כאחד קדוש. שמואל אופנהיים, גביר של עדת היהודים בווינה ונכבד בעיני קיסר אוסטריה, תמך בחבורת העולים אף שכר שתי אניות להסיעם: מהם בראשותו של חיים מלאך דרך קושטא ורובם בראשותו של יהודה חסיד דרך ווניציה.

מסע החבורה הגדולה הזאת הרעיש מחדש את לבות היהודים בכל מקום עברה, כי העולים עשו רושם על רואיהם במנהגם בחסידות, בהתעוררותם למעשי תשובה וצדקה, שהחמירו בהם והקפידו לטבול יום ביומו במים. המסורת אומרת, כי כחמש מאות נפש מהם מתו בדרך, ואף-על-פי-כן כאשר באו הנותרים בשערי ירושלים חרדו לקראתם “כל העם והזקנים”. בירושלים בחרו לשבת במקום הנקרא דר-איל-מראג’ה - היא החצר שנקנתה למענם עוד לפני בואם וכן נקראה לאחר מכן בפי הערבים בשם “דר-איל-שכינאז”. לא שיחק לעולים מזלם ור' יהודה חסיד ראש החבורה, אשר גילה כושר-מעשה בארגון העלייה הגדולה ובהכנת החצר למגוריה, מת כעבור חמישה ימים לבואם.

החצר אשר נקנתה למען החבורה ובה בית-כנסת ולערך ארבעים בתים (חדרים) וגם בית-מדרש מלא ספרים נשארו שוממים. מלאכת הבנייה המרובה שנעשתה למען העולים בכספי התומכים ובהשפעתם, עלתה בשוחד רב, כי הוכרחו לשחד את השלטונות לבל יפריעו-ליהודים לבנות. גם הוצאות החבורה עלו מיום ליום. נשתרג איפוא עול החובות עד ששרידי העולים שוב לא יכלו לשאת בו. כעדותו של ר' גדליה מסמיאטיץ, כותב הזכרונות של חבורת חסיד, נאלצו העולים להחבא, כי השלטונות ארבו להם להושיבם במאסר, הואיל ובתורכיה בעל-חוב דינו היה למאסר.

חצר חורבת ר' יהודה החסיד בשנת 1840 בערך

“נשארנו אנו וטפנו בעירום ובחוסר-כל.” - כתב ר' גדליה ויד יושבי ירושלים היהודים קצרה לעזור להם, כי אפילו בעלי-הבתים חייהם עצמם לא היו ברווחה ועל אחת כמה וכמה לפרנס את זולתם. אף מודה ר' גדליה, כי קושי נוסף הכביד על סידור חייהם של העולים, שלא ידעו את לשון המקום ולא יכלו להכנס במשא-ומתן עם הערבים. ר' גדליה מתאר והולך את חיי הדוחק והעוני של הישוב היהודי בירושלים, אשר עגלה אין בה ומימיה ניתנים לה מבורות. “שומרי החומות” היושבים בירושלים קיבלו עליהם לשאת בצער זה באהבתם למקומות הקדושים, אף שיש ולא הורשו ע"י המוסלמים לגשת אליהם ויש שהורשו אך להציץ פנימה מרחוק - בחברון ומערת המכפלה, בירושלים ומקומותיה הקדושים.

אף-על-פי-כן מצא הישוב היהודי הדל ניחומים בדברי תפילה ואגדה, שהיה חוזר ומהפך בהם לשעשע את נפשו. פה נזדמן יהודי עשירי למנין, התפלל ונעלם, והיה לפלא; ושם - שמש בית-כנסת ירד בפקודת הפחה למערת המכפלה ויצא חי, בה בשעה שישמעאלים אשר שולשלו לתוכה היו מתים. אכן, בצום, בתפילה ותענית, הפליאו “שומרי החומות” הללו לעשות ובאמונתם הורידו גשמים בעת בצורת או ניצלו מתעלולים שהתעללו בהם שרים ישמעאלים (תורכים) וערבים ונחשב להם הדבר לנס.

ר' גדליה שקיבץ את דברי האגדה הללו הוסיף קונטרס חשוב לידיעת הישוב בימי עלית יהודה חסיד, בשם “שאלו שלום ירושלים”. רווח לאחיו העולים לא יכול להביא גם הוא, בכל השתדלותו לעורר את הלבבות בגולה לעזרתם. כבודה של חבורת העולים כולה ירד, כי נשארה כצאן בלי רועה, ובעלי החצר הערבים אשר לא קיבלו את כל כסף מקנתו נשו בהם בכל פה.

אחד מראשי החבורה, ר' יעקב וילנה אשכנזי, ניסה לערוב לחבורת העולים בפני הנושים וחתם שטר-ערבות, אך הוא יצא לחזור על קהילות הגולה לאסוף את הכסף לפרעון החוב ושב בידים ריקות, בעוד שהריבית גדלה והלכה. כסף התמיכה, שנקבע מיהודי וינה וערי גרמניה לטובת העולים הללו, פחת גם הוא ואפילו נוצרה קרן מיוחדת לעזרת העולים - קצרה יכלתה לעזור.

בית-כנסת הספרדים בירושלים (1836)

העולים החלו מתפזרים איש לעברו מפחד ומחוסר מקור למחיה כאחד. רעה רבה גרם לשארית החבורה חיים מלאך, אשר בראש מאה עולים נאמנים לו, הכריז בגלוי עליהם כשבתאים (מאמינים בשבתאות שהיוו כת מיוחדת בשם “דנמה”) ועקר מירושלים לקושטא להטיף לאמונה השבתאית בכל מקום בואו. מהעולים הנותרים הוכרחו ליטול את מקל-הנדודים לידיהם ולחזור לגולה - מהם לעורר את הלבבות ומהם שיצאו לתרבות רעה מרוב האכזבה אשר נחלו.

זאת ועוד: כשלון העלייה של יהודה חסיד היתה לרועץ במשך שנים רבות לעליית אשכנזים לירושלים מעיקרה. החצר הוגפה ע"י הערבים הנושים וכן ננעלו הבתים שבתוכה לאין יושב בהם. עולי ארצות אירופה (אשכנזים) כיוונו מעתה את פעמיהם בבואם לארץ אל שלוש הערים האחרות: חברון, צפת וטבריה. על עולה אשכנזי נאסר להראות את פניו בחוצות ירושלים ונאלץ ללבוש כספרדי, לבל יכירו בו את מוצאו, אם השתוקק לבוא אל עיר-הקודש. ישוב האשכנזים בירושלים פחת והלך והנסיבות בעיר-הקודש הכשילו גם את עליית ר' אברהם רוויגו עם חבר תלמידיו מאיטאליה ב-1702. מחורבן ישובה האשכנזי של ירושלים אחרי עליית יהודה חסיד שבו, איפוא, להיבנות הערים טבריה וצפת.

מלחמתה של טבריה והרב חיים אבולעפיה    🔗

הרב של איזמיר, הרב חיים אבולעפיה עם משפחתו ותלמידיו, עלה ב-1740 לכונן מחדש קהילה בטבריה בתמיכתם של עשירי היהודים בקושטא. הרב הוזמן לבוא ע"י מושל הגליל בימים ההם, השייך הבדווי ד’אהר אל-עומר והעולים נתקבלו על-ידו בכבוד רב. שייך ד’אהר, אשר השתלט על הגליל בשנות 1740–1775, השכיל להשליט בו בטחון ולכונן סדרים טובים והרב חיים ואנשיו נגשו מיד אל המלאכה לבנות את הריסות טבריה. הקימו בית-כנסת מפואר ובית-מרחץ, חנויות ובית-בד לשמן-שומשמין - ושייך ד’אהר תומך בכל מעשיהם.

טבריה שבה להיות מקור עידוד לישוב היהודי, אשר מקומות-מושבו היו מעטים - ירושלים, צפת, חברון - ואילו שרידי כפרים מהישוב החקלאי הקדום בגליל העליון וכפר פקיעין בכלל. טבריה הבנויה היתה איפוא רביעית במספר לערי-הקודש והעולים ישבו בה שקטים מפחד “ואין מכלים”. הם מצאו תמיכה לקיומם מקופת ר' מאיר בעל-הנס, אשר הרב חיים אבולעפיה החזיר לה את כבודה, ופרסומה גדל והלך בכל קצווי הגולה.

ימי השלווה לא ארכו, כי ממשלת השולטן מחמוד (1730–1745) הביטה בעין רעה על התחזקות שלטונו של שייך ד’אהר בגליל ותחשוב אותו למורד במלכות. השולטן פקד על הפחה סוליימאן, מושל דמשק ואגפיה, לעלות עם צבאו על השייך ולהכניעו. גזברי הפחה היהודים, חיים פרחי ויוסף לושאטי, הבינו כי סכנה נשקפת ליושבי טבריה מהמלחמה הממשמשת ובאה ושלחו רץ אל הרב חיים אבולעפיה להודיעו, כי ימהר ויצא עם עדתו לעכו, פן יספו הם ורכושם במלחמה. וכן נשלחה לרב אגרת שניה ודחופה מהראשונה, בה הפצירו הגזברים היהודים ברב חיים למהר ולהעתיק את מושבו לצפת הקרובה, כי אחת החליט הפחה: להחריב את טבריה עד היסוד.

המכתבים הגיעו בחודש אב ובתחילת אלול נודע, כי הפחה יצא עם חיל רב בדרכו לטבריה. יהודי העיר נאספו אל רבם חיים להוודע מה לעשות - הללו יעצו לשלוח רץ לקושטא אל היהודים רואי פני השולטן, ולבקש את השתדלותם ורחמיהם על הקהילה השרויה בסכנה. והללו אמרו: נקום ונלך לצפת או לעכו כעצת אחינו בדמשק. ראה הרב חיים ללבם של בני עדתו ואף-על-פי-כן החליט להתחזק במקום שבנינו הוחל אך לפני שנתיים.

החל הרב חיים מרצה בפני אנשיו את התלאות והיגיעות שעברו עליהם עד בנותם את העיר וראותם אותה בישובה. כן הזכיר את יחסי השלום השוררים בינם ובין שייך ד’אהר, אשר שמר להם אמונים מאז עלותם ולא ידעו פחד תחת שלטונו. עתה - אם יקומו ויצאו את העיר, יקטרגו עליהם השונאים בגליל, שראו מתחילה בעין רעה את התחזקות הישוב בגליל, ויאמרו: היהודים עם לא-אמון הם ובשעת סכנה הרי הם ראשונים לעזוב את בן-בריתם ולהחיש לעצמם מפלט.

“טוב לנו לבטוח בה' אלהי ישראל אשר בארץ הזאת - אמר הרב – וזכות כל הצדיקים והתנאים והאמוראים הקבורים בארץ הזאת (טבריה) תגן עלינו ועל העיר”.

אנשי העדה ראו כי החלטה נמרצה היא עם רבם להשאר בעיר ויצאו אל קברות הקדושים אשר מסביב לה - קברי רב חייא ובניו ורב המנונא הנזכר בספר “הזהר” הקדוש - להתפלל על שלום העיר. אותה שעה כבר קרב הפחה סוליימאן עם חילו עד לפני העיר וביום ט' באלול חנה מחנהו על ההרים מסביב. הצבא החל יורה משם על העיר המוקפה חומה ומגדלים והמטיר כדורי אבק-שריפה, אך הללו לא פגעו בה לרעה. יושבי טבריה ראו בדבר מעשה-נס והתאוששו וילדיהם יצאו לרחובית ואספו את הכדורים שנתקעו באדמה אף הביאום אל שייך ד’אהר וקיבלו ממנו מעות עבורם. אף הרב חיים אבולעפיה היה מאסף בביתו מהכדורים למשמרת, להראות לבאים אליו מה גדול הנס הנעשה עם הישוב שהתכונן בעיר-הקודש טבריה.

בין מצוקים    🔗

והפחה סוליימאן חיזק את המלחמה אל פני העיר, אף-על-פי ששייך ד’אהר ניסה אליו מפעם לפעם דברי שלום. הפחה הביא תותחים גדולים מחיפה להרעיש בהם את העיר הנצורה, אך הרב חיים הוסיף לאמץ את רוח עדתו בדרשות שהיה משמיע כדרכו בשבת ואומר: “שלום לכם אל תיראו… ד' ילחם לכם… ואתם חזקו ואמצו!…” ואנשי העדה, אף שלא אומנו למלחמה, סייעו בתפילתם החמה שהתפללו “כמנהג שומרי החומות” - בקול גדול משקיעת החמה ועד זריחתה.

סוליימאן פחה סגר על העיר גם מצד ים כנרת ולצורך זה הביא שתי סירות-מלחמה מצידון. הוא התאמץ לסגור את כל מבואות העיר לבל יובאו צידה ונשק לנצורים - ובין כה וכה וחג הסוכות הגיע. היהודים עושים הכנות לחג כבשנה כתיקונה. מביאים סכך לסוכות ועושים לולבים מהדקלים הגדלים לרוב בעיר. דאגו איפוא גזברי הפחה היהודים בדמשק ושלחו לרב חיים אתרוג, הדס וערבה ובשעת-הפוגה הכניס אותם שליח יהודי העירה. שמחת החג לא הושבתה וכל העם ברך על האתרוג כדין.

באותו זמן שלח הפחה סוליימאן להביא סולמות להעפיל בהם על חומת העיר מצד צפון, אף שלח חיילים מדרום לעיר להסיח את דעת הנצורים מההכנות בצפונה. לא עלתה בידי הפחה גם תחבולתו זו ובהתקרב אנשי הסולמות עד למגדל, הושלכו עליהם מהחומה אבנים גדולות שהפילו בהם חללים הרבה. עדיין הכביד הפחה את לבו ושלח להביא תותח מעכו, גדול מהקודמים שהיו לו, אך גם כדורי התותח הזה לא יכלו לחומת המגדל המגן על העיר.

החליט הפחה לחפור מחילה עד לחומת העיר ולשים תוכה חומר-נפץ כדי להרוס את החומה. אין זאת כי הקדימו הגשמים לרדת באותה שנה לסכל גם את עצתו האחרונה של הפחה. אמנם הפחה היה סבור, כי הפועלים הערביים העובדים בחפירה עושים את מלאכתם רמיה והביא בעצת יועציו חופרים שכירים מיהודי צפת, אך גם הפועלים היהודים לא כילו את המלאכה - וחודש כסליו משמש ובא.

ראה הפחה כי אין טוב לפניו אלא להשלים בכבוד עם שייך ד’אהר האמיץ ואחר חילופי בני-תערובות הסיר את המצור שארך שמונים ושלושה ימים וחזר עם חילו לדמשק.

החופרים יהודי צפת, אשר לא הורשו לצאת ממקום החפירה כל ימי המלחמה, שמחו לבוא העירה ולראות את פני אחיהם כי שלום להם. אז נודע כי עדת טבריה הנצורה נצלה גם ממגפה קשה שהפילה חללים רבים בצפת, אך בטבריה הסגורה ומסוגרת לא פגעה - ויחשב גם הדבר הזה לנס. מעתה הלכו בני טבריה עם ר' חיים אבולעפיה להודות ולהלל בבית-הכנסת על הנסים שנעשו להם. הרב ברך את ברכת “הגומל” ובני עדתו אמרו “הלל”, כבימי חגים ומועדים. אף קבעו לעשות משתה ביום ד' בכסליו - הוא יום הסרת המצור מעל העיר - כיום פורים.

הפחה סוליימאן עדיין שמר את עברתו גם עתה לשייך ד’אהר והתכונן לעלות למלחמה עליו בפעם השניה. כעבור חדשים מספר, בחודש תמוז, בא שוב רץ מדמשק מטעם גזברי הפחה היהודים להזהיר את הרב חיים אבולעפיה על המלחמה המתכוננת והיא תהיה קשה מן הראשונה. הרב שלבו בטח בחסדי שמים לא חת ואמר לבני עדתו הנבוכים: כל החפץ לצאת את העיר יצא וכל המבקש לשבת אתנו ישב וד' עמנו.

אמנם בפעם זו לא עמדה רוחם של רבים מבני העדה ויצאו את העיר, פרט לרב ולנאמנים שנשארו, והרב חיים אבולעפיה מדבר על לבם השכם ודבר: אל תיראו…

בחודש אב יצא סוליימאן פחה בשניה מדמשק עירו למלחמה ועמו חיל רב וכלי-מלחמה וצידה יותר מבפעם הראשונה. בג' באלול הגיע חיל הפחה עד לכפר לוביה הסמוך לטבריה, בעוד הרב אבולעפיה יושב אל שולחנו וקורא מהפטרת השבוע: “אנכי אנכי הוא מנחמכם…” (ישעיהו, פרק נא, יב). וביום המחרת בא רץ והודיע לו את הבשורה, כי הפחה החונה בכפר לוביה לקה במעיו - מחלה שמת בה כעבור יומיים.

הבשורה עברה כרינה בין אנשי העדה והרב חיים זכה לראות, כי באמונתו וברוחו העשוייה ללא-חת קיים בימי חירום את אשר בנה בארץ-הקודש. המאורעות הללו נודעו גם בארצות הגולה ולא רק הגדילו את חינה של קופת רבי מאיר בעל-הנס, אשר ממנה ניזונה עדת טבריה העניה, אלא משוררי הדור פיארו את שם הרב וקראו עליו: “עץ חיים שר הצבא ממשפחת אבואלעפייא” - – אף סיפרו בדבקות על העיר טבריה העומדת על תילה, באמרם בפיוט מיוחד שנתחבר לכבודה:

אעברה נא ואראה

אדמת קודש טבריא - – –

הרב חיים אבולעפיה שנולד בחברון ב-1660 נפטר בשיבה טובה בטבריה בשנת 1744.

 

פרק ד. עליות בנפלאותיהן    🔗

עולי החסידים    🔗

זרמי העליה הקטנים מסיבת התעוררות זו או אחרת לא פסקו איפוא לקיים את הישוב בארץ. לא רק מספרד או מארצות המזרח בדרך היבשה עלו, אלא גם ממערב ומצפון-אירופה באו עולים, למרות הקשיים והסכנות שארבו להם בדרך הרחוקה. אם באה שעת-רפיון לעם אחרי התעוררות שהיתה לו לרגל התנועות המשיחיות, ורפתה העלייה לארץ גם היא; - אך לא ארכו הימים ותנועה חדשה – החסידות - (1740) החזיקה בדגל העלייה. החסידים ומתנגדיהם החלו מתחרים על עלייה לארץ ואחיזה של קבע במקומותיה הקדושים. מחוללי התנועות הללו - ר' ישראל בעל שם-טוב יוצר החסידות (בקיצורו הבעש"ט) והרב אליהו גאון מווילנה ראשם של מתנגדים לחסידות - שניהם כאחד שאפו לעלות ולא זכו. תלמידיהם יצאו בשליחותם והגשימו את משאלתם הנעלה - וראשונים לעלייה היו החסידים.

מתחילת המאה השמונה-עשרה החלו לעלות מראשי החסידים לארץ – ר' גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש"ט, השתקע בחברון (1747) ור' ישראל פוליצקר, ר' מנחם מנדיל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק נאחזו עם תלמידיהם בטבריה. עלייתם גרמה לאימוץ הקשרים בין הגולה והארץ וחבריהם לחסידות ראו מחובתם לקיים בתמיכתם ובנדבתם את העולים להשתטח על קברי הקדושים. נפלאה מכל היתה עלייתו של ר' נחמן מברצלב, נכדו של ר' ישראל בעל שם-טוב מצד אמו ושל ר' נחמן מהורודנקו, שעלה ארצה ב-1763, מצד אביו. פרשת מסעו של ר' נחמן מברצלב חלה בימי מלחמות נפוליאון בארץ (1799) - והיא אחד הפרקים הנפלאים מפרשת עליות החסידים.

רבי ישראל בעל שם טוב ( 1700–1760)

בהיותו כבן עשרים ושש, גמלה ההחלטה בלב ר' נחמן לעזוב את ביתו ולעלות ארצה. החסידות עמדה לדעתו בסימן ירידה וראשיה - הצדיקים - החלו מקיפים עצמם בחיי עושר ומותרות. החליט ר' נחמן הצעיר שיש לחדש את החסידות ברוחה העממי, בה ניתנה תחילה ע“י יוצרה, זקנו הבעש”ט, כדי שיהיה בתורתה להביא רפאות ונחמה לאחיו העניים הנמקים במצוקתם. ואי מקור ממנו ישאב כוח לחידוש החסידות? - מקור זה נמצא בארץ-ישראל ומגמת עלייתו של ר' נחמן היתה איפוא להשיג בדרך זו הכשרה והשראה למפעלו.

ר' נחמן יצא לדרך בלווית שמשו והשנים השלימו זה את זה: בעוד הרב הצעיר שרוי בעולמות העליונים ובהכנה נפשית לקראת הארץ משאת-נפשו, הרי שמשו ונושא-כליו בקי בהוויות עולם ומעורב עם הבריות והוא מחלץ לא-אחת מצרה את רבו המשורר בנפשו והמוזר בהליכותיו.

כסף להוצאות הדרך לא היה לר' נחמן, כי קהל חסידיו עניים היו גם הם. וכאשר שאלו אותו אשתו ושתי בנותיו - מי יפרנס אותן בהעדרו? – השיב ר' נחמן בקשיות: האשה תשכיר עצמה לבשל והבת תשרת בבית זרים להרוויח את לחמה, אך הוא עצמו החלטתו גמורה עמו למכור את מטלטלי הבית ובכסף שיפדה יצא לדרך. ראו חסידיו בעוז החלטתו והבינו כי לא יסוג ממנה. מיד קיבצו ביניהם, איש כנדבת ידו, לספק את הוצאות רבם.

בעילום-שם, יחף, בלי חגורה ובלבוש קרוע, הגיע ר' נחמן בדרך מסעו לקושטא. הוא האמין כי ההשפלה שהשפיל עצמו בכוונה והיותו מונע את עצמו מן הכבוד, בעילום מוצאו המיוחס בחסידות, - הם המכשירים אותו להשראה הרוחנית שהוא עתיד לקבל בארץ. אף לא נתן ר' נחמן את דעתו, שנסיעתו כרוכה בסכנה: אותה שנה נלחם גניראל נפוליאון בונפארט, גיבור צרפת, במזרח ואחרי שכבש את מצרים עבר עם חייליו את המדבר לכבוש את ארץ-ישראל.

מלחמתו של נפוליאון בארץ    🔗

נתיבי הים נשתבשו מחמת המלחמה, כי הצי האנגלי שוטט בים-התיכון לשמור את צעדיו של הכובש הצרפתי. כאשר נודעו הסכנות הללו ברבים, אמר ר' נחמן לשמשו - והם בקושטא: “את נפשך איני רוצה להפקיר. בכן, אם תרצה שוב לביתך ואני לבדי אסע… יהיה איך שיהיה”. גם לאלה שניסו להניאו מנסיעתו השיב: “תדעו שאני רוצה לסכן את עצמי גם בסכנות גדולות…תדעו שאני מוכרח לנסוע מיד לארץ-ישראל…” - והמצב החמיר והלך מיום ליום.

נפוליאון בונפארט לא זו בלבד שהסתער על הארץ לכבשה אלא התכוון לכבוש את סוריה ולעלות על קושטא בירת תורכיה. כיוון שהאנגלים שאפו לסכל את תכניתו מצד הים, עלה בדעת נפוליאון לעורר את היהודים יושבי ארצות המזרח, וכן את יהודי כל העולם, לגייס גדודים לצבאו חלף הבטחה להשיב להם את ארץ אבותיהם. בחודש מארס 1799 לכד נפוליאון את יפו ומכאן מיהר חילו לעמק יזרעאל להלחם במחנה התורכי שהתבצר לרגלי ההר תבור ולכבוש את מבצר עכו, מעוז-הים של הארץ בימים ההם.

נפוליאון עצמו החל לעלות בראש חלק מצבאו בדרך לירושלים, כשכרוזו אל העם היהודי נתפרסם ב-4 באפריל 1799 ובו נאמר: “הצבא הצעיר שאתו נשלחתי הלום בשם ההשגחה העליונה… הוא אשר עשה את ירושלים למקום המטה הראשי שלי ותוך ימים ספורים אעבירנו לדמשק… האומה הגדולה (הצרפתית) קוראת לכם… לקבל את הארץ כשהיא כבר נכבשה… קומו, איפוא, הראו נא… כי לא נשבר אומץ-לבם של צאצאי אותם הגבורים (המכבים), אשר אחדותם היתה מנחילה כבוד אפילו לאנשי ספרטה ורומא”.

נפוליאון הקדים לבשר את בשורת מטהו מירושלים, כי לירושלים עצמה לא הגיע. הוא פירסם את כרוזו בהשפעת יועציו, שעודדוהו לחולל תוך כיבושיו במזרח את המאורע הכביר - להשיב לעם ישראל את ארץ אבותיו, והרבה לקרוא בתנ"ך עוד בדרכו למצרים.

גניראל בונאפארט בביקורו אצל חייליו נגועי הדבר ביפו (מציורו של אנטואן-ז’אן גרוס)

מעתה נקל לשער את הסערה שהתחוללה בארץ לרגל השמועות הללו והמוסלמים שיצאו בפקודת הממשלה לבצר את חומת ירושלים בפני נפוליאון העולה לכבשה, העלילו על היהודים כי ידם עם הכובש הצרפתי. אמנם זכרו היהודים יושבי ירושלים את העלבונות ששבעו מידי המוסלמים, אשר גרשום מהמקומות הקדושים ויש אשר לא הניחום לשפוך את שיחם לפני הכותל המערבי, אך כרוזו של נפוליאון לא משך את לבם. יצאו גם היהודים בצד החופרים המוסלמים לבצר את החומה וערכו תפילות לשלום העיר, כבקשת הפחה.

אין זאת כי הידיעות על המצור הקשה של עכו הניעו את נפוליאון לחזור מדרכו באבו-גוש ולמהר לעבר עכו, כי הצי האנגלי בפיקודו של אדמיראל סמית התיצב לו לשטן בכיבוש זה. ואותה שעה, כשהתחוללה המלחמה סביב לעכו, נקלע ר' נחמן מברצלב עם מלווהו בעיר הזאת.

ר' נחמן מברצלב במצור    🔗

ר' נחמן כבר סיים לאותו זמן את ביקורו בארץ. תחילה בא לחיפה ונסע משם לטבריה אל עדת החסידים שנאחזה בה לפני בואו, אף השתטח על קברי הקדושים בעיר הזאת. מיד לאחר מכן החל מאיץ בשמשו לשכור מקום באניה לשוב והם נחפזו איפוא לעכו, כשהדוחק והפחד גברו והלכו מפאת המצור וחוסר המזון בעיר. מושל העיר הודיע, כי כל הבא אליה ואין עמו כלי-נשק להמנות על הלוחמים, אחד דינו - או לצאת אותה בדרך הים או למות. ומעשה נס אירע לר' נחמן ומלווהו שמצאו להם מפלט באנדרלמסיה זו באנית-מלחמה תורכית ולא עוד אלא נתנו לו לשמש רובה טעון לירות בו…

וקול התותחים והכדורים הנפלטים מהאניות לעבר הצבא הצרפתי נשמע סביב והרעיד את תחתית האניה בה ישבו. האניה נעקרה מעל עגנה וטולטלה לים, כשר' נחמן ושמשו המומים מרוב חולשה, כי לא בא אוכל אל פיהם ולא נתנו שינה לעיניהם. האניה נישאה בים סוער בלא-הגה ולאחר טלטול שבטירוף חזרה למקומה הראשון - למעגן עכו. אף נבעה פרצה באניה והחלה מתמלאה מים, אך ר' נחמן מאמץ את רוח מלווהו ואומר: “ישראל היו בים ולא טבעו ואנחנו עדיין בספינה…”

אותה שעה יעץ ר' נחמן לחלק את המעות שהיו להם לשנים ולקשור כל אחד את כספו לגופו. אמר שמשו: רבי, מדוע תדאג לכסף והדגים שבים יוכלו לבלוע אותנו אף בלא המעות? - לא השיב ר' נחמן, כי בטחונו היה גדול.

מכאן ואילך רבו הנפלאות במסע ר' נחמן - מהם סיפורים שקיבלו חסידים מפיו ומהם ששמעו מפי בן-לוויתו הנאמן. סיפרו כי ניצלו השנים מידי חבר המלחים באניה, אשר זו דרכם היתה בימים ההם למכור יהודים שנשבו למרחקים. למרבה הנסים שנעשו להם, משמש ובא חג הפסח וגם בדבר זה ראו אצבע אלוהים, שהאניה היתה קרובה אותה שעה לאי רודוס, בו נמצאו להם גואלים מיושבי האי היהודים.

שמשו של רבי נחמן סיפר ליהודים הללו מהנסים שנתרחשו להם בימי המלחמה בארץ ויהודי רודוס שומעים ופודים את ר' נחמן ומלווהו מידי רב-החובל ומלחיו.

מכאן המשיכו את דרכם בטלטול בים סוער, בו אניות נוסעים צללו תהומות וסופות התחוללו, אך לאניתם לא אונה כל רע… כהנה וכהנה סיפרו חסידים במסע רב-הפלאים של רבם, ר' נחמן, אשר נפטר לעולמו כעבור שנים מספר אחרי שובו ממסעו (1810).

על קברו של רבי נחמן מברצלב בעיר אומאן

אף-על-פי-כן ירושה רוחנית גדולה הספיק ר' נחמן להוריש לחסידיו - את שבחי הארץ זכה לספר באזניהם עוד בחייו באותה לשון עממית מיוחדת לו, שלבושה קל ותוכה שירה. הרגישו חסידיו, כי נעשתה ארץ-הקודש עיקר בתורתו ומשום כך היו אומרים, שחזר רבם ממסעו שלם בגופו ושלם בממונו, שלם בתורתו אף זכה לאותה השגה גדולה ונפלאה באווירא דארץ-ישראל אשר נכסף לה.

מה היתה איפוא השגה זו בלשוננו אנו? - אמר ר' נחמן: כל מי שרוצה להיות יהודי באמת חייב ליסע לארץ-ישראל. ושאלוהו חסידיו: רבנו, מה כוונתכם בדברים שאמרתם? - גער בהם ר' נחמן ואמר: כוונתי ארץ-ישראל בפשטות עם אלו הבתים והדירות (הווה אומר: ישיבה ממש).

וחזר והטעים ר' נחמן: המקום שלי הוא רק ארץ-ישראל… וכל מה שאני נוסע הריני נוסע רק לארץ-ישראל… - זאת להשמיע לקהל החסידים, כי גם בהיותו בחוץ-לארץ לבו ורוחו שרויים בארץ.

המתנגדים עם ר' ישראל משקלוב    🔗

שבעים שנה עברו מאז החלה עלייתם של חסידים ובשנות 1808–1810 החלו עולים לארץ המתנגדים, מתלמידיו של הגאון ר' אליהו מווילנה. בראשותם של מנהיגיהם ר' מנחם מנדיל ור' ישראל משקלוב החלו המתנגדים מתרכזים בצפת וכוננו בזה מרכז חזק. קשריהם האמיצים עם ראשי המתנגדים בגולה וכוחו הארגוני של ר' ישראל משקלוב עמדו להם, שחלקם בכסף התמיכה לישוב היהודי בארץ גדל והלך. הם היו הראשונים להכניס סדר ומשטר-קבע בחלוקת הכספים הללו, כספי החלוקה, בין העדות השונות - ספרדים, אשכנזים-פרושים ואשכנזים-חסידים – ובתוך העדה, בין המשפחות, לפי מספר הנפשות במשפחה. זאת ועוד: אותה מחלוקת חריפה, בה היו שרויים חסידים ומתנגדים בגולה, רפתה מדי עלותם לארץ ובצפת ישבו בכפיפה חסידים ומתנגדים ושיתפו פעולה בעת צרה.

בעוד המתנגדי רודים בחיזוק הישוב שלהם בצפת, בתמיכה מהגולה ובהקמת מוסדות לתורה, התחוללה עליהם צרה אשר סיכנה את קיום הקהילה כולה. ר' ישראל משקלוב מנהיגה של עדת המתנגדים תיאר את המעשה לדורות בדבריו החשובים לידיעת “התחלת ישוב האשכנזים הנקראים פרושים, ע”י תלמידי הגר“א ז”ל" בשם: “האמת מארץ תצמח”. וזה תוכן הסיפור, אשר פרטיו נודעו גם ממקורות אחרים.

חיים פרחי ואחיו מעשירי דמשק היו. בעוד האחים שלמה, רפאל ומשה השפעתם גדלה על הפחות של דמשק וארם-צובא (חלב), ריכז חיים את פעולתו בעכו עם אחמד פחה, אשר על שום אכזריותו נקרא בשם אל-ג’אזר (הקצב), הוא שמשל בחבל-ארץ זה אחרי שייך ד’אהר ובאכזריותו הפיל את חיתיתו אף פרש את מרותו דרומה מעכו עד עזה וצפונה לעכו עד טריפולי (מ–1775).

חיים פרחי היה גזברו ונאמנו של אחמד, אשר מוצאו הייה מבוסניה. כבודו של אחמד גדל עוד יותר לאחר שעכו החזיקה מעמד במצור ששם עליה צבא נפוליאון ולא הצליח להבקיעה (1799). מעתה גבה לבו של המושל הבוסני עוד יותר ויד השלטון המרכזי מקושטא קצרה להכניעו. באותו זמן בגד אחמד בנאמנו היהודי, ניקר את עינו וחתך את חטמו ולא היה מי שיתבע את דינו מידי העריץ אשר הכל חתו מפניו.

אחמד מת ב-1804 ובמקומו משל בעכו סוליימן פשה, אשר חיים פרחי הוסיף לשמור לו אמונים אף גידל את בנו האסופי עבדאללה, שנועד לרשת את כסא המושל בעכו. תוך עלייתו לשלטון, החליט עבדאללה הסורר להפטר מחיים פרחי, שהיה לו כאב, ובחודש אלול 1819 שלח אל ביתו אנשי-צבא אשר המיתו את חיים בחנק ואת רכושו החרימו לקופת עבדאללה. ליהודים יושבי מחוז עכו, בטבריה וצפת היה מותו של חיים פרחי אבידה גדולה, כי בחסותו נפטרו מתשלום מסים בזכות היותם לומדי-תורה. במות מגינם, נקראו יושבי צפת היהודים בפקודת עבדאללה אל מצודת המושל לתבוע מהם את המס שהגיע מהם לפי מספר נפשותיהם עבור עשר השנים שעברו.

הגאון ר' אליהו מווילנה (1720–1797)

“אז גדל הפחד - –” - כותב ר' ישראל משקלוב. עבדאללה הוסיף להתאנות ליושבי צפת היהודים כי ישלמו לו מס קרקעות ובתים. מלחמת רוסיה בתורכיה סיבכה גם היא את המצב, כי עבדאללה כרת ברית לרוסים נגד אדוניו השולטן. עדיין לא נפטרו יהודי צפת מצרה זו בעזרת הקונסולים של מדינות חוץ ומגיפת דבר באה לאיים על שלומם. ר' ישראל משקלוב התחזק גם בפעם זו לשים הסגר על עדתו לפי הכלל: “דבר בעיר כנס רגליך וסגור דלתיך בעדיך, רק שיזהרו בכל השמירות לבלי צאת החוצה…” ועניי הכולל, אשר לא היו להם בתי-הסגר, שולחו על-ידו לשבת בפקיעין הקרובה לצפת עד יעבור הזעם. כן עמד ר' ישראל משקלוב במסירות ובאומץ-לב על משמר עדתו בפני הפורעניות משמים ומידי עבדאללה מושל עכו המכונה בפיו בשם “עבדא בישא”.

האחים פרחי בדמשק, ששמעו על קיצו המר של אחיהם מידי עבדאללה השפיעו על פחות דמשק וחאלב לאסוף את צבאם ולעלות להלחם בו. צבאותיהם עברו את הירדן ושמו מצור על עכו, אך ערמת עבדאללה עמדה לו להפריד בין בעלי-הברית וגם אחד האחים, סוליימאן פרחי, מת מידו. במזימת עבדאללה, אשר נתמך ע"י מוחמד-עלי ממצרים, כעס גם השולטן על אלה שהתגרו בו מלחמה. אמנם המזל האיר פנים לעבדאללה לא לאורך ימים, כי מוחמד עלי תומכו התנשא למשול בעצמו במצרים ובסוריה ובנו איבראהים-פחה לכד את עכו ב-1832 ואת עבדאללה שלח שבוי למצרים.

 

פרק ה'. העטרה הוחזרה מצפת לירושלים    🔗

הדברים חלו בתקופת השנים הקצרה (1832–1840), בה מרד מוחמד-עלי מושל מצרים באדונו השולטן התורכי והשתלט על ארץ-ישראל. הערבים החלו מתמרדים נגד בנו-חורגו של מוחמד עלי, איבראהים פחה, שהיה מושל בשמו ומצביא צבאו בארץ. הפלחים המתמרדים פגעו קשה בקהילות המרוכזות בארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, טבריה וצפת - וצפת נטלה תשעה קבין מסאת היסורים שהישוב נידון בהם במרד זה, אשר נודע בשם - התמרדות הפלחים.

ר' ישראל משקלוב ראשם של המתנגדים ורבי אברהם בר מאברוטש רבם של חסידים נהגו בעדותיהם: אף צפת כולה נודעה בתלמידי-חכמים ובבתי-מדרש שבה. בה היה בית-דפוס של ר' ישראל בק, הוא ר' ישראל וניסן בנו, שקיבלו אדמה על כתף ההר עצמון הקרוב לצפת והיו ראשונים לכונן עליו ישוב חקלאי עברי. אף-עלפי-כן היתה פגיעת הפלחים בצפת רעה מבשאר מקומות בארץ. אף זאת: שימשה פורענות השוד, שארכה שלושים ושלושה ימים, מח' סיוון עד י' תמוז תקצ"ד (1834), התחלה לשרשרת אסונות שירדו רצופים על העדה.

מיהודי העיר ניסו לקום בפני הפלחים המזויינים והמרובים מהם במספר, אך רובה וכלי-נשק אחר לא היו בידם. הרבני יעקב הירש וחכם ספרדי סגרו את שער חצרם והעלו הרבה אבנים על גג ביתם. הם ידו מעל הגג אבנים במתנפלים שניסו לפרוץ אל חצרם מלמטה. כן התגוננו בחרף-נפש עד שפגעו בהם השודדים מרוביהם - את החכם הספרדי הרגו ואת יעקב הירש פצעו פצעים קשים.

המורדים פרצו לשדוד בבתי הרובע היהודי ויושביו נמלטו על נפשם באשר יכלו - מהם אל מקום אחד הנקרא “כרם”, מהם לעין-זיתים הסמוכה לצפת ומהם למערות ולמחילות אשר בבית-הקברות של צפת להסתתר עד יעבור זעם.

היהודים המתחבאים חיפשו להם מקלט גם בחורבה אשר בראש ההר, ששעריה היו ברזל ובה שתי בארות מים. ממקום שבתם שמעו את שמחת השודדים ושאון ההרס שלהם, כאשר הוציאו ספרי-תורה מבתי-הכנסת וחיללום ואת בית-הדפוס של ר' ישראל בק החריבו אף את הספרים שבו פיזרו. גם עתה לא נואשו יהודי צפת וטיכסו עצה כיצד להתגבר ולהציל את עדתם העתיקה והמפוארה מכלייה.

מרד ושוד    🔗

ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת המתנגדים, היה ראשון להתאושש ובעצתו התחפשו מהיהודים, שנמלטו עמו לעין-זיתים, בבגדי ערבים לשוב לעיר ולהביא משם את החולים והפצועים. הללו חזרו והביאו על גבם או על גבי החמור, ככל שהספיקו להוציא ולהציל. אף ניסו לדבר שלום אל הפורעים הערביים ושלום החייט והכהן היו ראשי המדברים ערבית; אך השודדים התנכרו למכריהם מתמול-שלשום ולא היתה ברירה לפליטי העיר אלא לצפות עד שרציהם יגיעו אל הקונסולים של המדינות בעכו ובחיפה לבקש מהם עזרה.

עד בוא העזרה נדקרו לומדי-תורה בחרבות השודדים והפליטים לנו בשדות. לבסוף נחלקו פליטי העיר לשנים - מהם שהתכנסו בחצר שופט העיר הערבי, הקאדי, ומהם המשיכו לשבת בחורבה אשר בראש ההר. ועם מאות הנמלטים אל החורבה (היא “המצודה”) היה ר' אברהם בר מאברוטש רבם של החסידים. מאכלם ביום היה פיתה בבוקר ופיתה בערב ובשבת היו מקבלים תוספת שלושה בצלים - בצל אחד לארוחה. ר' אברהם בר נשא במחסור עם כל בני עדתו ולא ביקש טובת-הנאה לעצמו משמן ועד לחם.

גם שאר הפליטים אימצו את לבם ודאגו לספרי-התורה שנשארו בבתי-הכנסיות יותר משדאגו לעצמם ולבשרם. מהם חרפו את נפשם ועברו על פני בתי-הכנסת - מנחם מנדיל מקמניץ, דוד ממאלוב ושלום החייט - ועיניהם דאבו לראות את קדשיהם מתגוללים בעפר - מספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, אשר נתקדש בעיר מדורות רבים, עד ספר-התורה מחצר קברו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון.

הפורעים הוסיפו להשתולל במשך ארבעה שבועות ומעלה אך הפליטים לא נטשו את מושבם, עד שהגיע לעיר השדודה צבאו של איבראהים פחה והשיב את הסדר על כנו. כמה מהמורדים באו על ענשם והיהודים עם מנהיגיהם חזרו לקומם את הריסות צפת ולטהר את קדשיהם שחוללו. צפת הוסיפה דף בקורות סבלה - הוא הסבל אשר פיאר את שמה, אך מצד שני גרם הסבל להחזרת הבכורה הישובית לירושלים, אחרי שהוחזקה בצפת כמה מאות שנים.

ברעש ובביזה    🔗

צפת למודת-הסבל בהר ישבה ועוד בשנה קודמת למרד ולשוד נידונה בשלג כבד (טבת 1833), אשר מכובד משאו התמוטטו בתים, לקו עצי האתרוג הענוגים והחמורים נושאי-המשאות נפלו בדרכי ההר. לאחר מכן הורגשה רעידת-אדמה קלה, אשר הבריחה את התושבים הנפחדים מחוץ לבתיהם, אך לא גרמה נזקים בנפש. קשה ונוראה ממנה היתה רעידת האדמה שהתחוללה כעבור שלוש שנים אחרי פורענות המרד (כ"ד טבת - 1837), כי היא מוטטה בתים, שהפכו לקברי יושביהם, כיהודים ובערבים.

שתי הערים הקדושות לישוב, בגליל העליון והתחתון, נידונו ברעש זה ובעיר צפת בלבד נהרגו כאלפיים נפש יהודים, בעוד שבטבריה היה מספר הקרבנות שבע מאות. ר' ישראל משקלוב מנהיגה של העדה כבר ישב בירושלים, כדי לכונן בה את הישוב האשכנזי, אחרי שכלתה אליו חמת המורדים בצפת. מיד לשמע אסון הרעש שקרה לצפת, החיש ר' ישראל עזרה באנשים ובכסף, ע"י ר' אריה נאמן, כדי להביא לקבורה את המתים ולהציל את אלה שנותרו בחיים.

צפת פתאום תחרבי - צפת פתאום תבני –

במלים אלו נשא ר' ישראל משקלוב את קינתו על העיר החרבה.

ואריה נאמן עם פלוגת העזרה - ובה קברנים היודעים לחצוב קברים בסלעים - חשו לדרכם. הם עברו בטבריה, אשר פליטיה ישבו באהלים מחוץ לעיר ההרוסה ומיהרו לצפת, מקום שם ראו בעיניהם את גודל האסון של העיר החרבה. הנותרים בחיים, שישבו באהלים בכתונתם לעורם, התעטפו ברעב ורבים הפצועים ביניהם. אריה נאמן התחיל בפעולת ההצלה ובכסף שהביא שלח את האלמנות והיתומים לירושלים. כן הוחל בהוצאת המתים מתחת לעיי המפולת ובהלבשת הערומים. עזרה לנגועי הרעש הוגשה גם ע“י נוצרים בראשותו של ד”ר תומסון בערים טבריה וצפת.

תוך פינוי המפולת, נתברר מעט-מעט כי הספרדים והחסידים שהתגוררו בפנים העיר לקו יותר מהפרושים שישובם היה בירכתיה. הפרושים מיהרו עתה לירושלים, שם ישב מנהיגם ר' ישראל משקלוב, אך החסידים שמרו אמונים לעיר בראשותו של ר' אברהם בר מאברוטש, בעוד אדמת ההר תחת רגליהם “המשיכה לחול ולרעוד”.

ועדיין לא מלאה סאת הפורענות, כי ליושבי צפת הנותרים מהרעש נכונה “הביזה השניה”, בעקב מרד הדרוזים באיבראהים פחה מושל הארץ, כעבור שנה ומחצה אחרי הרעש - בחודש סיוון 1838.

צפת התנוססה בחרבותיה ובמדרון ההר פונה מקום נוסף לקברות מתי הרעש הרבים; אף-על-פי-כן שבה הנחמה למעונות יושביה, כי מנהיגם ר' אברהם בר מאברוטש לא נטש אותם לאנחות. אף זאת: מיהרו השרידים להתאושש ונגשו לקומם את ההריסות; שיפצו את בתי-הכנסיות ההרוסים וכוננו מחדש את סדר-לימודם. ר' ישראל בק עם בנו ניסן חזרו לאחוזתם אשר על ההר עצמון וחסידי צפת שבו להתפלל בבית-הכנסת של האר"י כבשנים כתיקונן. מה גדלה איפוא חרדתם, כאשר הגיעה השמועה על התקוממות הדרוזים! - האמנם כלה ונחרצה משמים להחריב גם את שארית הפליטה? –

הדרוזים הכו את חיל איבראהים פחה סמוך לגשר הירדן והתכוננו לעלות על צפת. היהודים שמעו כבר את שכניהם הערבים אומרים, שקרוב אידם של היהודים… לילה אור לי"ב תמוז, ובחוצות צפת שוטטו אנשים זרים שפניהם בישרו רעות. היהודים היו מהלכים מפחד ברחובות, הם נשיהם וילדיהם, אך קול יריות נשמע והרב אברהם בר קיבל את הידיעה: “הדרוזים באים!” –

היהודים העמידו מקרבם שלושה שומרים לשמור בחוצות העיר, אך היה ברור לכל כי הללו לא יעמדו בפני הדרוזים עזי-הנפש; הדרוזים פגעו כבר ביהודים עוברי-דרכים ופרצו כנחשול לתוך העיר באין עומד בפניהם. מהם הקיפו את הרב אברהם בר, קשרו אותו בחבלים ודרשו ממנו כסף באיומי מוות. היהודים עמדו חרדים סביב ורק הוא שמר על מנוחת-נפשו וביקש מים ליטול ידיו, באמרו לאנשיו: “בני, הניחוני ואקרא בשם ד' ואברכהו על משפטו אשר שפטנו בו היום”. כאחד הנופלים על קידוש-השם דיבר את דבריו והם חיזקו את רוח אנשיו.

קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון (עפ“י ד”ר ז. וילנאי)

הדרוזים עוללו בצפת מעשי שוד ואונס ויצאו אותה, אך המוסלמים קמו להשלים את אשר החלו. הרב אברהם בר נדרש על-ידי העדה כולה לצאת לעכו ולחיפה, אך הוא עמד איתן באמונתו: איך יעזוב את העיר שנתקדשה בבתי-הכנסת שבה ובישובה היהודי העתיק? - וסתר הרב את הסימן, שנתנו חכמים באותו זמן בפורעניות שהתחוללו על הגליל: “עקבתא דמשיחא הגליל יחרב” - הגליל לא יחרב! –

לימים, שבו והתחזקו יושבי צפת היהודים, כי תוך המהומות והמלחמות היו מהראשונים ללמד את ידיהם לנשק ואת זרועם למהלומה. מדי התאוששם מפורענות שעברה עליהם, שבו לחוג את הדלקת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי הנערץ בששון ובשמחה, במחולות וריקודים וביריות שירו הצעירים מקני-רובים. עמהם החרו-החזיקו אחיהם שעלו להדלקה מטבריה - עד שנודעו בשם “שבאַב” של טבריה וצפת ובראשם המכונה “שייך א-שבאב” - – והללו מומחים היו להנחית מהלומות באלה (דבזה), כיושבי ההר האלימים.

אף נמצא לעזי-הנפש שבעדות טבריה וצפת כר נרחב יותר לעוז-רוחם. מדי התחילה התישבות של יהודים בראש-פנה, ביסוד-המעלה ובבני-יהודה, מעבר לירדן מזרחה, וכן מדי הוחלו שמירה והגנה על המשק העברי – שם לא נעדר עוד מקומם של אנשי צפת, שנודעו לתהילה בארץ.

קנאתה של ירושלים    🔗

“רעידת האדמה (בצפת) היא מקנאתה של ירושלים” - פסק בימים ההם גאון הדור וחובב-ציון רבי משה סופר, רבה של פרסבורג בהונגאריה, והישוב הבין לרמז בדבריו, כי עברו למעלה מ-100 שנה אחרי עליית יהודה חסיד, עד שהחליטו עולי ארצות אירופה המכונים “אשכנזים” לכונן מחדש את ישובם בירושלים עיר-הקודש ויהי מה! ר' מנחם מנדיל משקלוב, תלמידו של הגאון ר' אליהו מווילנה וראשם של העולים המתנגדים, בא בשנת תקע"ו (1816) לדור בירושלים אחרי שישב כשמונה שנים בערים טבריה וצפת. הוא כתב: “– - והביאני לירושלים עיר קדוש אלקינו… וקבעתי בעזרת השם בית-המדרש ובית-הכנסת לתורה ולתפלה. ועתה עזרני ה' להוציא את החרבה שבירושלים, שהיה של אחינו האשכנזים מימי קדם יותר ממאה שנה, בית-הכנסת בתוכה, ונהפכה לזרים ונכרים ונעשה הרבה ושוממה ועתה ברוב רחמיו וחסדיו הוצאתי מידם…”

וירושלים כלום היא שלווה ושקטה כל השנים הללו מאז יצאוה אשכנזים עם כשלון עלייתו של יהודה חסיד? - לא זו בלבד שעדתה לקחה חבל בכל שהתרחש בקרב אחיותיה בשאר ערי-הקודש, אלא אבניה וציוני מצבותיה דובבו על מעשי חסד ונסים אשר עמדו גם לה להציל אותה מדור לדור.

אך זה בא לשבת בקרבה (1742) מצפון אפריקה ודרך איטליה הרב הגדול ר' חיים אבן עטר - “כי קול יצא מלפני ה'… לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגולל בעפרה” - וקבע בה בית-מדרש שלו בתמיכת נדיבי איטליה. לא הוציא הרב את שנתו בעיר-הקודש כי מת (1743) ואמרו רבני העיר: “הגדלנו השמחה מדי עברו במחננו… עובד מאהבה, מתנהג בחסידות…לימד דעת והרביץ תורה, העמיד תלמידים רבים ונכבדים…” - אף מוסיפה מסורת כי עמו נפגש שליחו של ר' ישראל בעש"ט, ר' גרשון מקוטוב, ונתבסמו איש מתורת רעהו.

חיים מעולפים אגדה חיתה העיר, בה חכם שנחלש היה נוסע לעיר יפו לרחץ בימי הים ובדרך מקרה נשאתהו ספינה מימה של יפו עד לקושטא תוך שלושה ימים… ועל הרב גדליהו חיון, אשר נקרא בשם “רבן של חסידים” והיה מייסדו של בית-כנסת מקובלים “בית אל” הגדילו לספר: היתה בצורת ונתרוקנו כל הבורות והמעיינות. העם עמד בתפילה והתענה בצום ותינוקות שוררו בקול: “אבא, תן לנו מטר” - נתעטף הרב גדליהו והתפלל גם הוא בבכי ובדמעות: רבונו-של-עולם עשה למען אלו - ותיכף נתקדרו השמים ומטר סוחף ירד…

גדולים בתורה ובמעשי-מצווה, מחברי ספרים ופירושים - הוטרדו הללו מזמן לזמן מתלמודם לרגל פורענות מידי שמים או צרות שעדו על הישוב מדי השלטון שהתפרע. תלמידי-החכמים הללו יש והתקשרו ביניהם לאגודת-סתרים של “חברים בנפש” - ללמוד בבית החבר אשר יולד לו בן, לשם שמירת הילוד, ולהמצא שם כל החברים “באהבה כלולה” - או אם יחלה אחד החברים - “להתאמץ בכל נפש בתפילותינו ולימודינו על רפואתו… ולכוון בסוד ביקור חולים… ואם חולה אנוש הוא להוועד ביחד סביב למיטתו… וכן ללמוד בבית החבר שנפטר אחרי מיתתו ולפקח על בניו שילכו בדרכי ה'” - ואפילו על שיתוף ברכוש החברים לאגודה דובר בהסכמות הללו. מבחינה זו נודע שטר ההתקשרות של החברה “אהבת שלום” מיסודם של המקובל עולה תימן ר' שלום מזרחי המכונה שרעבי וחבריו - “י”ב במספר כמספר שבטי יה" - ונאמר בו: “נהיה כולנו אוהבים זה את זה אהבה רבה אהבת נפש ואהבת גוף” (1758).

בקרב עדת ירושלים כבר נודעו שושלות, אשר הרבנות במעלת הרב הראשי, “ראשון לציון” עברו בהן מדור לדור - הרבנים לבתי אלישר, מיוחס ועוד. ומעשה ברב רפאל מיוחס, אשר בימיו צרר ליהודים יוסוף פאשה (1722) ובא בתואנה כי היהודים קוראים על הישמעאלים - “עם הדומה לחמור”. ולא רצה הפאשה להקל את ידו אלא אם יביאו לו כופר-כסף - יצא איפוא שליחה של העדה הרב מיוחס לקושטא לתנות באזני גביריה את הרעה, חזר מדרכו ובהיותו עולה לירושלים התנפלו שודדים עליו הרגו את חמורו ואת כספו שללו ממנו - אך מעשה-נס והתחרטו השודדים, החזירו לו את שלקחו - ורווח לעדה המסכנה.

ושוב מעשה במושל שנתמנה מטעם השולטן “על ארצות סוריא וארץ-ישראל” - והעלה מס כבד על יושבי ירושלים היהודים. שליחי העדה יצאו בלב נשבר לקבל את פני השר ברמלה ולחלות את פניו כי יקל מהם את העול - והשר נשא את פני השליחים. וכל-כך למה? כי הרב משה יוסף מיוחס היה השליח והשר נכדו של מופתי ירושלים היה… בהיותו ילד נצרך לכסף להשביע את נפשו ונתן לו הרב, שנתמנה אפיטרופוס שלו, את מבוקשו. עתה זכר נכד המופתי שהיה לשר חסד זה לרב ונתרצה להקל מעל העדה את המס שהטיל עליה.

והרב המקובל, ידידיה אבולעפיא, כלום לא עמד לעיר-הקודש כאשר נסתכנה מקרבתו של עבדאללה פאשה מושל עכו? עבדאללה בא בראש צבאו בפקודת השולטן להעניש את יושביה כי התמרדו בפאשה דמשק והיא ציווה לירות עליה בתותחים. היו התותחים יורקים אש מראש הר הזיתים והרב אבולעפיא עמד בתפילה ונשבע שלא יזוז ממקומו עד אם יחדלו הקולות - ואמנם לא ניזוק אף אחד מהכדורים, אף-על-פי שהרב עצמו נפצע לעת-ערב ברסיס כדור ברגלו - פצע שהסב לו מכאובים ומת בהם. - – –

כן אנו מתקרבים לזמן בו מתחיל הישוב האשכנזי לשוב לירושלים – התקופה אשר על פרשת דרכיה עומד תלמיד-חכם מטיפוס חדש. ר' יוסף שווארץ עלה מגרמניה לשבת בירושלים ב-1833 והוא איש-מדע מאוניברסיטה ותלמיד-חכם ירא-שמים כאחד. מלומד במדעי הגיאוגראפיה והאסטרונומיה בחר יוסף שווארץ לדור במקום ממנו יוכל לכוון בדיוק את מועדי זריחת השמש ולתקן עפ"י מדידותיו את לוח זריחת השמש. כשבע-עשרה שנה טרח במחקרו אשר כונס בספר “תבואות הארץ” – והוא ספר קורות הארץ עד זמנו על גבולותיה והחי והצומח אשר בה. הוא מקור שחוקרי קורות הישוב נזקקים לו עד היום - ואבות המחקר הזה, אברהם משה לונץ והרב אריה לייב פרומקין, מסרו על-פיו ידיעות רבות מן העבר והוסיפו ידיעות משלהם. ר' יוסף שווארץ נפטר ב-1865, כאשר ימי העבר המעולפים סוד ואגדה חלפו-עברו ובשערי עיר-הקודש הידפקו כבר רוחות חדשות.

חידוש הישוב האשכנזי ע"י מנחם-מנדיל משקלוב    🔗

בעוד ר' מנחם מנדיל עושה בישיבתו בירושלים לתיקון ישובה האשכנזי מחדש, הצליח איש-עצתו הנאמן ר' ישראל משקלוב לבסס את התמיכה מהגולה למען הישוב הזה ולהעמיד את חלוקתה בין עדות הספרדים, האשכנזים-חסידים והאשכנזים-מתנגדים, על יסודות צודקים. זאת ועוד: זלמן שפירא (הוא שלמה זלמן צורף) עשה בפקודתו של ר' מנחם מנדיל לקבלת רשיון הבנייה בחצר יהודה חסיד החרבה.

איש שאומנות הצורף בידו היה ר' זלמן, אך נחשב זריז בעסקי ציבור בעיניהם של אשכנזים וספרדים. ושפל המדרגה, בו היו שרויים יושבי ירושלים היהודים, והאשכנזים המעטים שבהם בפרט, עורר אותו למעשים. בהתעורר מחדש הנסיון לכונן עדת אשכנזים בירושלים על-ידי ר' מנחם-מנדיל משקלוב ואנשיו, הבין זלמן צורף כי לא תכון העדה הזאת, כל עוד לא יוחזר לה קנינה – החצר העתיקה “חורבת רבי יהודה חסיד”, אשר גם בפי הערבים נשתמר זכרה בשם “דר א-שיכנז”, לאמור: חצרם של היהודים. אמנם הערבים התנגדו לתביעה, אך זלמן צורף ערך בקשה, בעזרת החכם יהוסף שווארץ, אל מושל מצרים מוחמד עלי, לתקן את המעוות משנים רבות.

השלטונות עיינו בדבר ונתברר להם, כי מקום החורבה היה שייך ליהודים האשכנזים - "עוד מימי כבוש התורכים את העיר וכבר היו דרים בר מימים קדמונים ומחמת שעלה עול החובות על צוארם, הוכרחו לברוח מזה זמן יותר משמונים שנה ונשאר הדיר הנזכר בלי דיורים וזה גרם החורבן (של ישוב האשכנזים) - – ". זלמן צורף הצליח להשיג פקודה רשמית, אשר ביטלה את

החוב הנושן של העולים האשכנזים לנושיהם, וכן הותר ליהודים לשוב לבנות את הריסות החצר הזאת. הוא חזר לירושלים ואסף את בני עדתו לצאת ולפנות את החצר מהאשפות שנצטברו בה, נוכח מבטיהם הזועפים של ערביי העיר העתיקה.

לא בבת אחת נעשתה מלאכת הבנין של החצר, אף שהוכרה כחוק כקנינם של יהודים אשכנזים. כיוון שהשיג את הרשיון, החל זלמן צורף לבנות את בית-הכנסת “מנחם ציון” אף השלים אותו ב-1837, לשמחת היהודים אחרי הצער שהית להם בחורבן ערי הגליל מהרעש. רגשי החימה של הערבים כלפי זלמן גברו והם ביקשו לנקום בו. מתנקש ערבי ירה עליו בהיותו יושב בביתו, אך זלמן לא נפגע מהכדור ואילו היורה שברח בבהלה נמצא למחרת טבוע בבור שמן-שומשומין. הדבר נחשב לנס שנעשה לר' זלמן צורף בזכות מעשהו הגדול בבנינה של החורבה.

לא כן היה גורל ההתנקשות השניה, בה הוכה זלמן צורף מאחור בראשו מהלומה קשה בחרב. זלמן נפל מתבוסס בדמו ואחרי חדשי מחלה קשה נפטר באב 1851 - והוא קרבן ראשון של הישוב האשכנזי, שנאחז מחדש בירושלים לבנותה ולהרחיבה. ולא רק במעשי-בנין נשתבח זלמן צורף אלא גם בתכנית החקלאית, אשר מתוך ביתו יצאה על-ידי בנו מרדכי סלומון (סלומון - על שם אבי המשפחה זלמן), וע"י נכדו יואל משה נתגשמה לימים במעשה.

שני ראשי עדת האשכנזים–המתנגדים (המכונים פרושים) ומחדשי ישוב האשכנזים בירושלים - ר' מנחם מנדיל ור' ישראל משקלוב - הלכו לעולמם גם הם. ר' מנחם מגדיל נפטר ב-1827 ונאמר עליו עוד בחייו “שעל ידו נבנית ירושלים בישיבת אשכנזים”. ר' ישראל נפטר ב-1839 אחרי שעשה באמונה בעבודת הישוב ועמד בפני פורענויות שעדו עליו במשך שלוש עשרות שנים. הוא השכיל לארגן את ריכוז כספי “החלוקה” בשיתוף עם המרכז, שנוצר באמסטירדאם בראשותו של צבי להרין (מ-1810), ונודע בחיבוריו אשר מהם בצבצו אהבתו לארץ וגעגועיו על מלוי המצוות הקשורות בדיני זרעים ופירות החקלאות. בצדק העיד על עצמו ללא אבק התפארות כי - “פחד ורעב וחרב טעמתי…והרבה הצלתי ועזרתי את ארץ-הקודש ואנשיה… ויסוד ישוב ארץ-ישראל מבחוץ ומבפנים יסדתי”. “עפר ארץ-ישראל” - כינה לעצמו ר' ישראל משקלוב, ואחרי מותו נעשה מנהיג לעדת האשכנזים–המתנגדים חתנו ישעיה ברדאקי. גם חברו של ר' ישראל לעבודת הישוב בצפת, ר' אברהם דוב מאברוטש, הלך לעולמו ב-1841.

כן נערך חילוף משמרות בישוב על סף העת החדשה. ישובים התפרעו ושבו להתאושש. עדת חסידים נוספת נוסדה בחברון - היא עדת חסידי הכת חב"ד, אשר שיטתה המיוחדת בחסידות ברוח תורתו של ר' שניאור זלמן מלאדי המריצה אותם לפרוש מעל אחיהם. העולים האלה לא רק חיזקו את עדת הספרדים שישבה בחברון לפניהם, אלא יחסי שלום שררו ביניהם וישבו “שקטים ושאננים נוחים זה לזה בשבת אחים גם יחד” - כלשון הסכם שנעשה ביניהם באותה תקופה (1842). לחיזוק עדת חברון פעל רבות הרב אליהו מני שעלה מבגדאד עם משפחתו לשבת בחברון.

אף-על-פי-כן ישוב ערי-הקודש היה דל מלפעול לתקנת עצמו והוא נצרך לתומך רב-השפעה מבחוץ שיסייע לו להתיר את אסוריו.

 

פרק ו'. השר משה מונטיפיורי    🔗

נוסע רב-פעלים    🔗

ב-28 באוקטובר 1784 נולד על אדמת איטאליה משה, אשר נועד להתגדל ולהתחנך באנגליה כשר גדול בישראל וכנוסע בלתי-נלאה לרגל שתדלנותו למען אחיו הנרדפים. במקום-מושבו באנגליה הגיע השר משה למרום ההצלחה בין בעסקי מסחר ובין בעניני ציבור. על שום פעליו החשובים לטובת חיי הכלכלה של המדינה זכה להערכתם של חוגי הממשלה העליונים וברשותה של המלכה האנגלית ויקטוריה חרת בסמל אצילותו את השם “ירושלים”.

כהונת שריף העיריה של לונדון הוטלה על שכם השר משה, אך לבו לא נמשך אחר אותות-כבוד ולמגמת חייו הפכה אותה שתדלנות מפוארה לטובת אחיו, אשר פירסמה את שמו בכל קצווי תבל. היא שהניעה את השר להופיע באשר פורענות איימה על היהודים - סכנת פרעות או עלילת-דם או גזירות ורדיפות במערב ובמזרח, בדמשק, בצפון-אפריקה, ברומניה או רוסיה. אף המרכבה שהתקין השר למסעותיו וטבע בה את סמלו הלאומי “ירושלים” היתה לשם-דבר. אף-על-פי-כן הנקודה שמשכה את לבו ביותר, לשוב ולראותה בשממותיה ולחפש תקנה לעזובתה, – היתה ארץ-האבות. כן היה השר משה מונטיפיורי לאחד הנוסעים המהוללים, כי חזר וסייר בארץ שבע פעמים.

הנוסעים לארץ-האבות    🔗

רבים היו הנוסעים בעלי-הנפש לארץ-האבות, שמראותיה היו חורתים בלבם רשמים לא-יימחו, מרגע דרוך רגלם על אדמתה. גם עולים נוצריים תיארו את עליותיהם ברגש דתי עמוק, אך הנוסע היהודי נתן את דעתו על השרידים היקרים ללבות אחיו. אם ספריהם של הנוצרים הועילו להרחיב את ידיעת הארץ ועתיקותיה, פעלו דבריהם בכתב של היהודים כדרישת-שלום מהארץ וממקומותיה הקדושים לעם המצפה לה בגולה. ר' בנימין מטודילה (1170), ר' פתחיה מרגנסבורג (1180) ר' יהודה אלחריזי (1218), ר' אשתורי הפרחי (1322) נמנו על ראשוני הנוסעים היהודים לארץ, שמספרם הלך ורב. הגדיל לעשות מכל ר' אישתורי הפרחי, אשר בדרך נדודים וטלטולים ארוכה הגיע לארץ-הצבי והתחיל לחקור לגבולות הארץ ומקומותיה ההיסטוריים. חקירה זו תוך סיור ממושך בארץ לארכה ולרחבה - “כשתי שנים בגליל ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים”. לצורך סידור מחקרו בספר בחר להתבודד “בבית-שאן למנשה” ופרי עמלו הוא הספר “כפתור ופרח” (1322) - ראשון לספרי המחקר העברי בידיעת ארץ-ישראל, אשר טעמו עומד בו עד היום.

הנוסעים היהודים הסיחו בפשטות על כל שהתרחש להם עד בואם בשערי הארץ. כיוון שהיו באים לרוב מצד צפון, היו פותחים בסיפורים על הגליל עד הגיעם תוך מסעם לירושלים. מנמלי סוריה והלבנון - בירות וצידון - או מנמל עכו יצאו רכובים על גמלים בדרך הרחוקה לירושלים או רכובים על חמורים לצפת. בהיותו בדרך או בשבתו קבע במקום, קלט הנוסע היהודי בצמאון את השמועות והידיעות שנשתמרו בפי יושבי הארץ על השרידים העתיקים.

בנידון זה היו גם במזרח הסמוך לארץ שרידים של היהודים יושבי הארץ מלפנים ונמסרו מסורות מימים עברו. דמשק נחשבה בעיני הנוסע היהודי על שום בית-הכנסת העתיק בכפר ג’ובאר הסמוך לעיר, ואשר לפי המסורת בנה אותו אלישע; בראותו את הלבנון, נתמלא לב הנוסע רגשי שמחה, שהרי הוא“מגדל הלבנון” משיר-השירים. בכל מקום בואו מצא איפוא מסורת, מכוונת לאמת או חסרת-יסוד, שנתקשרה לסיפורים בתורה ובנביאים ובספרות המאוחדת. כאן הראו קברו של נוח ושם קבר של זבולון. מספר הציונים הלך ורב מדי בא הנוסע היהודי בגבולות הארץ: “אני הולך על קברי צדיקים אף שיש לי הוצאות… ובחברון ובשכם על קבר יוסף הצדיק ז”ל ובדרך אפרת על קבר רחל אמנו ז“ל ויש לי נחת רוח בכל מקום אשר אני אבוא שם”. (ר' יוסף סופר - 1760) - כן כתב אחד הנוסעים הללו וסיים בנזיפה כלפי המוציאים לעז על הארץ, אשר “כמו מרגלים הם” בעיניו.

בכתבי הנוסעים הללו נשתמרו ידיעות רבות-ענין על הישוב ומנהגיו, על עדותיו, אורח-חייו, מקורות פרנסתו וסוגי מזונותיו. כאן התגוררו ספרדים לרוב ושם מסתערבים - הם מתושבי הארץ הוותיקים מהם; פה ושם שרידי הקראים המובדלים מהעדה; עובדי-אדמה יהודים קדומים ישבו בפקיעין. מיעוט יהודי קטן דר בשכם, מלבד השומרונים אשר להם בית-תפלה עתיק וספר-תורה לוטה סודות משלהם. בחברון לא הורשו היהודים להתפלל במערת המכפלה אלא על המדרגות הראשונות המובילות אל החצר הבנוייה מעל למערה. ובדרכים יש והתנפלו על הנוסע היהודי ערבי או חייל הממשלה אשר ביקשו להתעלל בו ולגזול ממנו את כספו. כל אלה לא מנעו את הנוסעים להוסיף ולתאר באהבה את הארץ הקדושה, להוסיף ולחונן את עפרה.

יהודית ומשה מונטיפיורי ומזכירם ד"ר הלוי    🔗

השר משה הגדיל לעשות מזולתו במסעותיו לארץ עד שנות שיבה מופלגת, כי שבעה מסעות ערך לארץ-האבות וסדרם לשנותיהם היה: 1827, 1839, 1849, 1855, 1857, 1866 ו-1875. אף שיחק לו מזלו של השר משה, שנלוו אליו במסעותיו שני בני-לוויה נאמנים - יהודית אשתו והנוסע החוקר ד"ר אליעזר הלוי שהיה למזכירו; ברשימותיהם מילאו השנים את אשר החסיר השר משה בזכרונותיו וכן יצאו לנו תיאורים רבי-ענין מחיי והישוב בארץ באותה תקופה.

“בידינו התורה האמיתית והמסורה לנו מידי ה'. כתבנו הוא הכתב האמיתי. נחלתנו היא הר גריזים והמזבח הקדוש אשר אנחנו לבדנו מקריבים עליו”. - כן דיברו שרידי השומרונים ברגש-גאון אל אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי, והוא רשם מפיהם את הדברים בין שאר רשמים על חייהם.

“הוד ויפעה ליוונו בצאתנו לדרך השקטה…” - כתבה יהודית אשת מונטיפיורי ביומנה ביוני 1839 והם בדרך חוף-הים מיפו לחיפה - “עברנו את נהר חדרה (נהר אלכסנדר?) ונבוא אל מינת-איל-בטיח או חוף האבטיחים ויש אשר יקראו לו בשם “אבּוּ-זבּוּרה” (היא “מכמורת” בימינו). בשבע ורבע הגענו לעיר העתיקה קיסריה. חרבותיה עודן מעידות על יפיה ועליזותה בימי קדם…”

אלו הרשמים המגוונים שרשמו השר ובני-לוויתו במסעותיהם, אך הם היטיבו לראות גם את הישוב המדולדל מרוב הפורענויות שעברו עליו. הם ראו את יושבי צפת ההרוסה, המבקשים להם מקור פרנסה ואין; קיבלו לידיהם את בקשתם הערוכה של יהודי טבריה; הטו אוזן להצעות החדשות שפיעמו את לבות בני ירושלים בדבר יציאה להתישבות ויסוד מפעלי מלאכה ותעשיה. הם בילו במחיצתו של ר' ישראל משקלוב, מנהיגה הדגול של עדת האשכנזים בירושלים, אף נהנו ממנהגו לדבר בלשון-הקודש ביום השבת.

השר משה הכיר לדעת מקרוב את רוב-ערכו של הישוב הזה, השומר בעקשנות על חומות ירושלים למען האומה, והחל לשלב במסעותיו הצעות ותכניות איך לרפא את הישוב הדל ולהביא לו תקנה. השר החל כורך במסעותיו מעשים וגם הללו באו רצופים אף שלא כולם עלו יפה.

פעלי השר משה    🔗

מונטיפיורי יצא ראשון בתביעה מאת יהודי הגולה העשירים לעזור לישוב הארץ, בהדגישו שהמדינות הנוצריות מוציאות כסף-תועפות לחיזוק מקומותיהם הקדושים ושומריהם בארץ. הא הגה תכניות של התישבות חקלאית ליושבי הערים הניזונים מפרוטות הנדבה שקיבלו כ“חלוקה” לפי מספר נפשות המשפחה. הוא החל (1855) בהקמת שיכון ראשון בירושלים. מחוץ לחומת העיר העתיקה, כדי להבריא את חיי יושביה היהודים בפרנסה, באוויר צח ובמשטר של סדר ונקיון.

הוא רכש פרדס ראשון ליד יפו, להעסיק בו יהודים ולאמנם לעבודה שהיתה זרה להם. הוא יזם טחנת-רוח לטחינת קמח לעניים וסייע למפעלי הדפוס אף עמד לימין ההתחלות שנעשו במלאכה ואריגה.

המפעלים נכשלו בזה אחר זה, כי כל ההתחלות קשות, וקטיגורים מצאו עילה להאשים את הישוב כי אך ללחם-חסד ייחל ועבודה שנא. השר משה יצא בעוז נגד המקטרגים הללו, אשר בעיניהם נחשב אמונו בישוב כתמימות מופרזת. אכן, התמימות היתה סוד אהבתו הכבירה והיסוד לשאיפתו של השר משה; בתמימותו קנה את לבם של בני עמו, שומרי-החומות הקנאים, וקירב אותם במקל-נועם אל רוחות הזמן; בכוחה יכול גם לשליטי הארץ הערומים, בכל אשר ביקש לעשות מעשה והם זממו להפריע לו.

השר משה מונטיפיורי בן מאה (1884)

סיפרו: סיר משה מונטיפיורי הביא עמו לירושלים שני שקי כסף לחלקו לעניים. חילק את הכסף שהביא ולא נשאר לשר די-הוצאות דרכו בחזרה. הכריז: מי ילווה לו כסף לנסיעה? ובא אליו אחד הירושלמים העניים, אשר תמול קיבל ממנו מתת-יד והביא מטבעות זהב ככל שביקש השר לקחת. השר משה קיבל את הכסף מידו והעמיד פנים שלא הכיר בו את העני מיום אתמול…לא רצה להלבין את פניו.

ועוד: השר החליט לקנות את חלקת-האדמה מחוץ לעיר העתיקה בצד הדרך לחברון והובא אליו הערבי בעל הקרקע. אמר לו השר משה: מכור לי חלקתך. השיב הערבי: ירושת אבותי החלקה הזאת ולא הייתי מוכרה לשום איש בעולם, אך לך אתננה חינם. הרי היא שלך ואני בעצמי, אשתי וילדי לך הם…

לא רצה השר אלא בחלקת-האדמה בלבד והמשא-ומתן ארך יום תמים, כשמונטיפיורי טוען והערבי משיב. המתורגמן ביניהם ד"ר הלוי (הוא המספר) נפשו עייפה לתיווך הממושך עד שנתרצה לבסוף הערבי ונקב מחיר לאמור:

– ידידי אתה, אחי, ובראשי הנני מצהיר, כי אם יתן לי השר אלף לירות והלכנו מיד לקאדי להעביר את הנחלה על שמו…

שקל השר משה מיד את סכום הכסף על ידו והחל לבנות את טחנת-הרוח על האדמה שקנה.

וגם בענין הטחנה סופר לאמור: הערבים רגזו על מעשה הטחנה של השר משה ושכרו את אחד הדרווישים שיקלל את הבנין ומלאכתו תופר. הדררויש יצא לקלל כאשר קיבל עליו, כי סופה וסער יתחוללו עליו ויעקרוהו ממקומו…אותה שעה התחוללה רוח חזקה אך הבנין נשאר עומד והודו השייכים פה-אחד, כי טחנת-הרוח של השר משה אינה אלא מעשה-שדים ולא יוכל לה גם דרוויש קדוש בהבל-פיו…

ועוד נוסעים-חוקרים    🔗

כאמור, לא נשאו התחלותיו של השר משה פירות בני-קיימא, כי עדיין לא כשרו הדור והתנאים בארץ. במלאת לשר תשעים שנה יסדו מעריציו באנגליה קרן לכבודו בשם “מזכרת השר משה מונטיפיורי” (1874). הקרן המשיכה לפעול לטובת הישוב וכעבור עשר שנים, במלאת מאה שנה לשר משה מונטיפיורי, נתנו לה יד גם חובבי-ציון מרוסיה. אף-על-פי-כן לא פעלה גם קרן זו גדולות והשר משה הלך לעולמו זקן ושבע-ימים והוא בן מאה ואחת שנה במותו (1885).

גם בספרי מסע ורשמים על חיי הישוב בארץ נודעו לנו פרקים נוספים רבים על הכתוב ביומנה של יהודית, בזכרונות השר משה ובפרקי המסעות של ד"ר הלוי, מזכירו. סיפורי מסעותיהם של עולים מדורות קודמים עד לאחרונים – ר' יוסף סופר (1760), ר' מנחם מנדיל מקאמיניץ (1834), שמעון ברמן (1871) ועוד שימשו חומר-מקרא על הארץ וישובה בגולה. מקרב הישוב קמו נוסעים צמאי-דעת להכיר ולחקור את ארץ-האבות ואשר מחוץ לגבולותיה. החכם יהוסף שווארץ (1804–1865)¹ התמסר, כמסופר לעיל, לחקור ולכנוס מידיעותיה ומסיפורי המעשים שנמסרו בה בעל-פה. יושב ירושלים יעקב הלוי ספיר (1822–1885), סופר ומשורר, ערך מסע נועז לקצווי ארצות תימן ומצרים והביא משם ידיעות מהימנות על הגולה התימנית הנידחה.

בין השמועות שעוררו את סקרנותם של הנוסעים-החוקרים מבני עמנו מילאה תפקיד המסורת שאמרה, כי אי-שם מתקיימים עוד עשרת השבטים וכי שבט בדווים יהודים נודד במדבר ערב ושמו “יאוּד-איל-חייבּר”. אף שליח מיוחד ואמיץ-לב נשלח בזמנו מאת רבני צפת, ברוך מפינסק, לנסוע לתימן ולחפש בה את הממלכה של עשרת השבטים. יעקב הלוי ספיר הביא עמו, בחזרו ממסעו, את סיפור המעשה על ברוך שמילא את שליחותו והגיע לתימן אך קיפח בה את חייו. שרשרת זו של נוסעים-חוקרים לא פסקה, עד שחרגו הללו מתחומי שמועות ואגדות ועברו לתחוש החקירה המבוססת על יסודות מדעיים.

יקירי ירושלים    🔗

בעוד השר משה מונטיפיורי מחפש עצה כיצד לבוא לעזרתם של יושבי ערי הקודש ולהקל את העוני שהם שרויים בו, הגיש לו מרדכי סלומון תכנית בדבר הקמת ישוב חקלאי עברי. מרדכי מאס בלחם הקלוקל מכספי “החלוקה” ועוד בצעירותו חכר אדמה מערבים בדרום הארץ והחל מעבד חלקת-שדה גדולה כדי כמה צמדי שוורים. אמנם מרדכי לא ראה ברכה בעמלו, אך מנסיונו למד כי אם תהיה האדמה מסורה ליהודי בקנין ולא בחכירה, יהיה חפשי לגדל עליה מבקר ועד צאן ומדבורים עד דגים בבריכות (!) ויתפרנס ברווח. מרדכי הבין מה תקנה חשובה עלולה לצמוח מרעיון זה לחיי הישוב בארץ והגיש ברוח זו את תכניתו לשר משה מונטיפיורי.

השר שמח משנה, שהתכנית מאת בן הישוב יצאה וראה בדבר ראיה נוספת, שבישוב הזה מפעם חפץ מעשה כאשר חשב. גם בעיר צפת התיצבו לפניו מאנשי תעדה וביקשו לרכוש אדמה לעבדה ולזרעה; עתה הוגשה לו הצעה לכל פרטיה לייסד כפר עברי גדול, בו ישבו יהודים עובדי-אדמה ולומדי תורה ויאכלו מיגיע כפיהם. אם תכניתו של מרדכי סלומון לא זכתה להתגשם, הרי חפץ-המעשה שהתעורר בלב בני ירושלים והרצון להתנער משפל-מצבם שוב לא דעכו, כי הוסיפו להבהב במסתרים, למרות מעצורים שונים מבית ומחוץ.

צעירי ירושלים נכחו לדעת, כי בהעשות מלאכת הבנין בחורבת ר' יהודה חסיד היו הכל שמחים בעמלם, אך כשהושלמה העבודה פנו בכה ובכה לחפש מוצא לפרנסה ואין. אותה שעה החלה המשלחת הנוצרית פורשת את רשתה לצוד בה יהודים תמימים - נתנה עבודה קלה ששכרה בצדה, אך התכוונה לקחת את הנפש ולהכניסה תחת כנפי הנצרות. סכנה זו עוררה את חמתו של הישוב.

ועוד סיבה עוררה את הישוב למעשה. אמנם חביבה היתה העיר העתיקה על היהודי, כי בתוכה היה מרגיש עצמו קרוב לשכינה עצמה, כביכול. חומותיה השכינו בטחון בלב מפחד שודדים, כי שעריהן היו נסגרים ללילה. כאשר עשה השר משה מונטיפיורי מעשה ובנה בתים ראשונים מחוץ לחומה (“משכנות שאננים”), לא מיהרו היהודים לצאת ולדור בהם. ברם, מספר היהודים בין חומות העיר הלך ורב והם הזילו את כספם לכיסיהם של ערבים. הצפיפות גדלה והמחלות פשטו והפילו חללים באוכלוסיה העניה, עד שקמו חלוצים והחליטו לקיים מעשה בידי עצמם. שבעה מצעירי ירושלים עם יוסף ריבלין בראשם בנו מחוץ לעיר העתיקה שכונה “נחלת שבעה” (1869).

יוסף ריבלין בן ירושלים היה צעיר מושך בעט-סופרים וכתב בעתונים העבריים “המגיד” ו“המליץ”. הוא היה מעורב בין הבריות והבין לרוחות הזמן החדש שלא פסחו גם על הארץ. תעלת סואץ נחפרה בגבול הארץ על-ידי המהנדס פרדינאנד ליספס ומלכי ארצות אירופה עברו בירושלים תוך מסעם לחנוכת התעלה (1869). השלטון התורכי התעורר גם הוא לחולל שיפורים בפינת הממלכה הנידחה והתקין בה טליגראף. לקונסולים של המדינות ניתנו זכויות מיוחדות להגן על נתיניהן, וליהודים אושר בא-כוח שלהם - הוא החכם-באשי, שהכל היו חייבים בכבוד מעמדו הרם, בין יהודים ולא-יהודים.

יוסף ריבלין הבין, כי הגיעה השעה לפעול ועורר את חבריו הצעירים לקום ולבנות בתים לשבת מחוץ לחומות העיר, על-אף סכנת השודדים שהפילו את פחדם. בשקט, לבל יוודע המעשה לערבים קודם זמנו, תיכנו החברים את מחשבתם והתאחדו לאגודת “שבעה”: יוסף ריבלין, מיכל כהן, חיים הלוי קובנר, יהושע ילין, יואל משה סלומון, ליב' לומזר-הורביץ ובייניש סלנט. האדמה נרכשה ונרשמה על שם אשת חברם, האשה אסתר, שהלכה לבית הממשלה רעולת-פנים, כדרך הנשים הערביות, לבל יוודע לערבים בעבור הקרקע לידיהם של יהודים (1869). על שום כך אמרו ליצני העיר, שנתקיים באגודה זו הכתוב בהיפוכו - “ואחזו שבעה גברים באשה אחת”…

מראה רחוב יפו בירושלים

באותה שנה בנה יוסף ריבלין את ביתו ובחודש אב עבר מהעיר העתיקה ללון בביתו שלו וליהנות מהאוויר ההררי הצח אשר מחוץ לחומות. למקרה שוד או סכנה התקין יוסף על גג ביתו פעמון ופנס לאזעקה. היושבים בין החומות החלו יוצאים גם הם אל השכונה החדשה ולהווכח ממראה-עיניהם מה נאה היא בבתיה הבנויים. כן החלו צצות שכונות מחוץ לחומת העיר בזו אחר זו - חברת מאה שערים, אבן ישראל, משכנות ישראל, קריה נאמנה ועוד; ושכונות על שמו של השר מונטיפיורי, ראשון לבוני ירושלים החדשה: מזכרת משה, אהל משה, ימין משה, זכרון משה וקרית משה. היתה “קייטנה של רבי יוסי” (יוסף ריבלין) לראש-פינה בבנין העיר החדשה.

משומרי החומות לשומרי שכונות    🔗

“שומרי החומות” כונו אנשי ירושלים דורות רבים על סמך הכתוב בספרי-הקודש: “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים” (ישעיהו סב, ו), והשומרים הללו ראו את תעודתם העיקרית בתפילה, בתלמוד-תורה ובשמירה בפני כל חידוש מבית ומחוץ. אך פלא הוא איפוא, כי מעתה היו לשומרים ממש בלב שכונותיהם החדשות. מדי צאתם לדור מחוץ לחומות העיר העתיקה זקפו גו ושוב לא התבטלו בפני שייך וחאג' ערביים, שפרשו עליהם את חסותם תמורת מס קבוע, כמנהג ששרר בארץ.

שומרי החומות החלו סובבים בעצמם בלילה בשכונה, מקום שם אך זה הילכה השממה אימים והתנים יללו בין הסלעים. מהם נודעו גם לגבורה ולתחבולה כלפי גנבי-לילה שניסו לפרוץ אל השכונות. הרב ישראל הורביץ שתפש גנב מתפרץ בביתו והחזיק בו, הוכה בראשו ונפל מתבוסס בדמו. גדליה בקר היה אחד האמיצים, אשר נקט דרך מיוחדת לו לגבי הגנבים. בתפסו גנב בידיו החזקות הכניסו גדליה למרחץ, טבל רצועה במים והצליף על גבו יפה-יפה, עד שאבד לו חשק לשוב ולנסות את מזלו. הנפח יוסף לורך נודע באמיצים לעמוד בשער בפני גנבים. הירש אלנהורן, מסגר שהיה מחבב לטבול להנאתו בברכת ממילא, התנגש עם ערבי והטביעו במים.

תגרה שנסתיימה במקרה-מוות היתה קשה ליהודי העיר, מפאת עלילות-דברים שעוררו הערבים וגרמו לסחיטת כספים, אף יש אשר אילצו יהודי להמלט מהארץ. אף-על-פי-כן מיאנו עוד יהודי שכונות ירושלים לשאת חרפה מידי שכניהם הערבים וכאשר עולה הונגארי צעיר ואמיץ-לב, יהודה ראב, החל להלך חגור אקדח, למדו ממנו צעירים רבים את השימוש בנשק ועשו כמוהו. הצעיר הזה עוד מעט ויוודע שמו בין שומרי המושבה העברית הראשונה.

והיו מספרים זקני ירושלים בקורת-רוח, כי נמצא להם ב“מאה שערים” אחד מסגר ובעל אמצאות מיוחדות, צבי אליהו זלס. משראה צבי במכת הגנבים, התקין מחוץ לשכונה מלכודת ובמלכודת, שדלתה נשארה פתוחה, קשר בכוונה תחילה חמור. נמשך גנב בלילה להתיר את החמור, ודלת הברזל נסגרה בכוח רב ולא יכול להחלץ עד שבאו השומרים ומסרוהו לשוטרים. על מעשה זה היו אומרים, שהמסגר צבי השכיל להנחיל “חזוק” גם לגנב בן-חיל, והיו הערבים עצמם משבחים את חכמתו.

ועוד מסיפורי זקנים: שני שמריה עלו לירושלים, אחד קבלן צבאי של הרוסים והשני גביר גדול שבא ממוהילב לכונן מושבה עברית בארץ. הללו דרשו בדרך רמז את הפסוק " כחצים ביד גבור"… מאימת השלטון עליהם לא דיברו דברים מפורשים, אך יהודי ירושלים קראו לכלי-יריה בדרך רמז - “שמרליך”; הללו דרשו את השם מלשון “שמירה” והללו דרשוהו על שם שני שמריה, שהיו זוממים להביא נשק לעיר-הקודש, אם לצורך הגנה או כיבוש הארץ בבוא שעת-רצון - –

 

פרק ז'. תככים ורוחות חדשות    🔗

עלילת-דם בדמשק    🔗

השר משה מונטיפיורי היה מוסיף להתחזק בחיבת הישוב, הן תוך סיוריו בארץ והן תוך מסעי שתדלנותו הרצופה למען אחיו במדינות שנרדפו בהן. גורמים מבפנים נתנו לו יד וגורמים מבחוץ המריצו באותו זמן, שאחדות האומה תוכרז ברמה בשעת החירום שבאה על תפוצות שונות של בני עמנו. אירופה שזועזעה במלחמות נפוליאון, אירופה של המאה התשע-עשרה, שוב לא שקטה. קיסרות גרמניה של ביסמארק נקמה את זכר תבוסותיה מצרפת, בעוד שרוסיה הופיעה כמגן האומות הסלאביות בבלקאנים נגד תורכיה, אשר מעמדה נחלש. איטאליה נלחמה על חירותה ויוון שאפה להשתחרר.

תוך הזעזועים המדיניים הללו, נתנה את אותותיה התחרות של הממלכות האדירות על האחיזה בארץ-ישראל אשר, לדברי נפוליאון, היתה המפתח למזרח. בעוד היריבות הבינלאומית בדבר “שאלת הקדם” נתעצמה והלכה וחצי-הסהר התורכי המשיך למשול בחולשה ניכרת, - נקטו הממשלות הנוצריות כמסווה לכוונותיהן המסותרות את הנשק הבדוק של שנאת היהודים.

שני זרמים נוגדים התנגשו איפוא ביחס המדינות אל שאלת המזרח הקרוב, אשר שוב לא הוסרה מעל הפרק. מזה תחרות קשה, אשר לא היססה לבוא בעלילות-דם גם על יהודי המזרח, כדי להשניאם על האוכלוסים המוסלמיים אשר טרם ידעו נימוק זה של שנאה גזעית; ומזה הדעה המדינית שהובעה בפומבי, כי שום ממלכה לא תסבול שחברתה תקבל את השלטון על הארץ הקדושה, בבוא השעה להפריד אותה מעל ממלכת תורכיה, ולפיכך אין טוב מלהשיב אליה את גוליה היהודים מלפנים.

כן היתה שנת 1840 לשנה של שתי עלילות-דם על היהודים במזרח הקרוב בזו אחר זו - בדמשק ובאי רודוס; - ומצד שני, נתברר מעלילות-הדם, שרידות ימי-הביניים, כי השאלה היהודית צריכה להגנה גם בעולם השוחר לחופש וטעונה פתרון מוחלט. ואם בהגנה לקח עליו את התפקיד, יחד עם השר מונטיפיורי, חבר צעירים יהודים שאומנו על עקרונות החופש של המהפכה הצרפתית, עם אדולף כרמיה בראש, - הרי מקרב הנוצרים החלו נשמעים קולות חזקים במחאתם על העוול ההיסטורי הנגרם ליהודים בתקופה החדשה, כבימי הבערות והחשיכה.

שתי התנועות גם יחד עוררו את ההכרה, שהעם היהודי מוסיף להיות נתון בכף-הקלע וכי אין לפתור את שאלתו בביטול גזירות או בריכוכן בלבד. אמנם הגופים היהודיים המאורגנים הדגישו בעיקר את אחדותם העדתית לתפוצותיהם, בלי לתלות את מלחמת הזכויות של היהודי בקשר הלאומי עם ארץ העבר, אך נמצאו כבר בודדים, כיהודים וכנוצרים, אשר לא היססו להסיק את המסקנה האחרונה, כי אין תחיה ומנוחה לעם שבע-הסבל אלא בארץ-אבותיו. יותר משאמרו את הדבר, הבשיל הלך-הרוח הבינלאומי את המסקנה הזאת והוא שגרם גם לצורות חדשות ומוזרות של חזון המדינה העתידה של היהודים, בין מפי נוצרים ובין מפי יהודים.

זכותם של אלה - בין נתכוונו לצרת היהודים כפשוטה ובין נתעו אל הרעיון הזה בדמיונות דתיים שונים; - זכותם של אלה - בין יהודים רבניים היו שהכריזו, כי אין עוד לדחות את הגאולה לימות המשיח, ובין נוצרים לנימוקיהם השונים; - זכותם של מבשרים היא.

חלוצי הנוצרים    🔗

עמנואל נוח, מצאצאיהם של חלוצי גולי ספרד בארצות-הברית, שימש קונסול של מדינתו בתוניס והכיר לדעת את יהודי צפון-אפריקה בענים ובשפל-מצבם. ב-1820 הגה תכנית של מקלט למהגרים מיהודי אירופה ואותה תיכנן באי על נהר ניאגרה, אף שם קרא לאי - “אררט”. שם תעגון, כביכול, תיבת-נוח הנודדת ותבוא אל המנוחה…תכניתו זו לא זכתה להד בקרב הציבור, אך דמיונו הפורה של נוח המדינאי והסופר הוסיף להתחבט בשאלת עמו עד שהגיע למסקנה, כי אין תקומתו הלאומית אפשרית אלא בארץ-ישראל.

לורד דיזרעאלי ביקונספילד, היהודי ומדינאה הגדול של אנגליה (1804–1881), אשר הציל את חלקה בתעלת-סואץ המובילה להודו, העלה בקשר לשאלת המזרח הקרוב את הרעיון להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל (1878). דיזרעאלי לא הצליח לשכנע את מנהיגי אירופה בדבר יעילות תכניתו, אף-על-פי ששיקולו לא נבע מחזון אוטופי אלא מחישוב מדיני אשר הורה, כי בסוף-דבר הממלכה התורכית תעמוד בפני ויתור על חלק מנחלותיה; באותה שעה ארץ-ישראל יהודית תמצא לה תומכים בעולם הנוצרי הנאור והאוהד לעם הסובל.

כן רבו והלכו המתנבאים לתקומה מדינית של העם היהודי בארצו. “עניני אירופה במצבם עכשיו, לא רק שלא יפריעו ליסוד מדינת יהודים כי אם גם יתבעו אותה בפה מלא.” - כתב סופר נוצרי-צרפתי ארנסט להראַן (ב-1848). מסע-תעמולה מופלא יותר, אשר שרשו נעוץ בתפישה דתית, נקטה אגודה נוצרית ב-1842 בארצות-הברית ואם נכשלה בתכניתה למעשה, הרי חוללה מיפנה בארץ בנסיון של התישבות מודרנית ובעידוד חפץ-המעשה בקרב היהודים לעשות דבר, אשר הנוצרים מבקשים לעשותו בארצם.

“אדוונטיסטים” נקראו הנוצרים הללו. עיקר אמנותם היה בהתגלות שניה של ישו הנוצרי, שהיא ממשמשת ובאה. הם הקפידו לשמור את השבת וטענו שיש לסלול את הדרך למלכות-השמים הקרובה לבוא וטובה זו אין למנוע מהיהודים, כי בלעדיהם המלכות לא תהיה ראויה לשמה. גברת מינוֹר שבאה בשמם לירושלים, התישבה עם נוצרים אחים-לרעיון בכפר ערטאס בדרך לחברון ב-1849 ועמהם יהודי מומר מירושלים - משוּלם.

גברת מינור קראה לבוא למאמינים אמריקאיים נוספים והללו באו בכלי-עבודה וזרעים לעבוד בכפר ערטאס אף קראו ליהודי ירושלים להספח אל העובדים כדי להיות עובדי-אדמה. סכסוך זה גרם לאמריקאים שיפרדו מעל החבורה והם עברו עם גברת מינור לשבת על גבעה סמוכה ליפו שקראו לה בשם “גבעת התקווה”. כאן התידדה הגברת מינור עם הרב יהודה הלוי מראַגוֹסה, רבה הראשון של עדת היהודים ביפו, והם חשבו מחשבות איך למשוך את יהודי יפו לחקלאות. גם מעשה זה נכשל מסבל ומחלות שפגעו במתישבים האמריקאיים, אך את מפעלה של מינור, שמתה על “גבעת התקווה”, קיבלה עליה תנועה חדשה באמריקה אשר בראשה עמד כומר בשם אַדמס.

אדמס בא עם 150 אמריקאים נוצרים לכונן מושבה בארץ ב-1866. הם קראו לעצמם “האחים של כנסית המשיח” והאמינו גם הם, כי בקרוב עומדות להתקיים התגלותו של ישו הנוצרי והתקבצות היהודים לארצם כאחד. שמע התישבות הזאת הגיע אל יהודים ברוסיה והללו שאלו במכתב את המתישבים האמריקאיים: כיצד עלה בידיהם מפעלם? הכומר אדמס השיב לשואלים, כי טובה אדמת הארץ ואפשר לבנות בתים עליה, אף סיים בקריאה: “בואו אחי בני ישראל, כי הגיעה השעה שישובו היהודים לאדמת אבותיהם…”

התלאות הכשילו גם את מעשי המתישבים הללו ואת מקומם ירשו הגרמנים “בני ההיכל” (1868), אשר נאחזו בנחלה שקנו מידי האמריקאים אף הוסיפו עליה ויסדו כמה מושבות ורובעים עירוניים פורחים. יצר התפשטותם של המתישבים הגרמניים בתמיכת ממשלתם הגיע לידי כך, שהחל מעורר את חששותיהם של היהודים, מייסדי המושבות הראשונות והללו ראו בגרמנים מתחרים.

מבשרי ציון    🔗

באותו זמן התעוררו לפעול למען רעיון ישוב ארץ-הקודש ראשוני המבשרים של חיבת-ציון - הרב צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר וד"ר חיים לוריא. ר' יהודה אלקלעי חניך ירושלים ורב בעיר הונגארית, הטיף גם הוא לרעיון ישוב הארץ. מבשרינו התרכזו סביב לעתון “המגיד” של דוד גורדון, אשר הפך לבמת-תעמולה למען ישוב הארץ, שעיקרה היה לקרב את הכוחות המפוזרים ולאחדם לשם מעשה בפועל, כי הפירוד צמצם את יכולתם. דוד גורדון (1831–1886), פתח בהטפה לחזון ציון בעתון “המגיד” שיצא לאור בעיר ליק. הוא נחשב בצדק כראשון למעוררים הנאמנים לחיבת-ציון, אשר התמיד על משמרתו מ-1858 עד יום מותו.

באותו זמן כבר נוסדה “חברת כל ישראל חברים בפאריס” (אליאנס איזראליט) ע“י חוג צעירים יהודים שהתעוררו בראשותו של אדולף כרמיה - “לארגן את היהודים במטרה להגן על אחיהם הנרדפים והמעונים במרחבי התבל” (1860); “חברה לישוב ארץ-ישראל” נוסדה בפראנקפורט (1861) ע”י ד“ר חיים לוריא “חוטר מגזע האר”י”, אשר סיסמתו היתה: “מגלות לארץ-ישראל”.

איחוד רצונו הטוב של מונטיפיורי עם יכולתה של “חברת כל ישראל חברים” בפאריס ומגמתה של “חברה לישוב ארץ-ישראל”, היה בלא-ספק מצורך השעה, אך עדיין רעיון ישוב הארץ נדרש להלכה, ולא יצא לכלל מעשה.

להלכה קיבל הרעיון חיזוק מאת הסופר והסוציאליסט הלוחם משה הס, אשר עלילת דמשק הניעה אותו להכיר בטראגדיה של גורל עמו. בספרו “רומי וירושלים” הוכיח הס את עשירי העם אשר ישקטו לשוא בארצות-מגוריהם: “השקט לא יוכלו…כי יהודים ישארו”. אין להם אלא ברירה אחת להשתמש במצב הפוליטי שנוצר (1862) תוך חפירת תעלת סואץ ולהשתדל שהמדינה הקרובה ביותר אליה תהיה המדינה היהודית, אשר גם הצרפתים יהיו מרוצים משכנותה. באותו זמן התנבא גם אנרי דיוּנַאן על ישוב היהודים בארץ-ישראל - הוא דיונאן, מיסד הצלב האדום.

בעוד המבשרים המפוזרים והמבודדים הללו מתנבאים כל אחד בסגנונו לרעיון שיבת-ציון, נשמע קולו של המטיף המובהק לחיבת-ציון, הסופר פרץ סמולנסקין, אשר הוא וירחונו “השחר” התיצב לימין תנועת ציון והיה בראשי מעורריה. פרץ סמולנסקין (1840–1885), אשר כמספר-רומאניסטן החל, יסד ב-1868 את ירחונו “השחר” בווינה ומעל דפיו פתח במלחמה על רעיונות התחיה הלאומית והלשון העברית - “אשר רק היא נשארה לנו…לקרב לבב כל ישראל להיות לעם אחד בארץ”. ב-1885 מת הלוחם הדגול לחזון ציון וב-1952 הובאו עצמותיו לקבורה בארץ, אשר אותה ראה רק בחזונו.

שירות רב עשתה לרעיון הסופרת האנגלית ז’ורז' אליוט אשר גיבורה הראשי, המדבר בשם העם היהודי ברומאן “דניאל דירונדה”, אומר: “זמן המשיח יהיה הרגע בו יתחילו בני ישראל לחפוץ באמת ובתמים להרים את דגלם הלאומי…הבה נתעורר להראות להם (לגויים) כי לא נרפים אנחנו…” הרומן (1876) השפיע ונוצרים רבים שוב לא נמנעו מהביע את תמיהתם על עשירי היהודים היושבים בחיבוק-ידים, בעוד שבית רוטשילד בלבד יכול לקנות את ארץ-ישראל ולהושיב בה את עשרת מיליוני היהודים שנמצאו אז בעולם.

הרעיונות האלה הניעו עוד כמה מבשרים לנסות את כוחם בדבר מדינה יהודית בתחום תורכיה. המיליונר האנגלי אדואַרד קאַזאַלט הגה תכנית של התישבות יהודים בתורכיה האסיאתית, לאורך מסילת-הברזל אשר יסלול ברשותה של הממשלה התורכית. מצד שני הגה פיליפ גדליה - מיהודי אנגליה וקרובו של מונטיפיורי תכנית פינאנסית, אשר לפיה תסלק תורכיה את חובותיה בכסף שתפדה ממכירת ארץ-ישראל על מנת להושיב בה יהודים. גישתו המעשית של גדליה חיזקה את ההכרה בחוגים, ששאלת המזרח הקרוב עמדה במרכז דיוניהם, כי אין לפתור “את שאלת ארץ הקדם” אלא אם יחול שינוי נמרץ במצבו של עם ישראל.

סיר אוליפאנט והמשורר אימבר    🔗

מבין המבשרים האלה, אשר כהופעתם כן שקיעתם באה מהר, התבלטה דמותו של סיר לורנס אוליפאנט אציל סקוטי ויליד דרום-אפריקה (1829–1888).

מזלו גרם, כי בשורתו חלה ערב המאורע הטראגי, שהחיש את בואה של חיבת-ציון המעשית - הוא נחשול הפרעות של שנת 1881 בדרומה של רוסיה. סיר אוליפאנט, סופר ומדינאי, כבר הקדים מסע-מחקר בארץ-ישראל ב-1879 ומצא כי חבל עבר-הירדן (ארץ הגלעד) עשוי לשמש מקלט לעם הנרדף, אף פירסם את דעתו ברבים.

אף-על-פי שתכניתו נדחתה ע"י השולטן, לא רפתה רוחו של אוליפאנט והוא השתתף בכל לבו ומאודו בגורלם של המוני הפליטים אשר ברחו מחרב הפרעות ברוסיה לעיר-הגבול ברודי, כדי להגר משם, כאשר ארץ חדשה תפתח את שעריה לפניהם. אוליפאנט עמד בקשר אמיץ עם הרב שמואל מוהליבר ופרץ סמולנסקין, נאמני ציון, אשר העידו על כוונותיו הנעלות; תמיכה מיוחדת הושיט אוליפאנט לתנועה שהתעוררה ברומניה, שחיפשת עצה והדרכה בדבר מעשה התישבות בארץ. פרסומו של אוליפאנט גדל במידה כזאת, שרבים האמינו בלב תמים, כי לא יארכו הימים והוא ישיג מהשולטן את מבוקשו - זכיון להתישבות בארץ-ישראל כולה או בחלקה.

סיר לורנס אוליפאנט

יתר על כן: סיר אוליפאנט התישב בחיפה ומכאן הושיט את עזרתו למתישבי ראש-פינה בשנת מצוקתם הראשונה. כאן אסף אל ביתו את המשורר נפתלי הרץ אימבר, אשר שש שנות מגוריו בארץ (1888–1882) היו-שנות שירה, תקווה ואכזבה למשורר קשה-הגורל, מחברו של ההימנון הלאומי “התקווה”.

אימבר התחבב על הזוג אוליפאנט והם מילאו את מחסורו ודאגו לכל צרכיו. המשורר לא גמל תמיד למיטיביו כאשר עשו לו, כי רוח-הנדודים נשאה אותו מזמן לזמן להתערב עם הישוב או לסור לירושלים עיר-הקודש ולהתבשם מעזובתה. כאן שוב הפך האיש למשורר חסר-כל, אשר מלבושו היה עלוב וחדרו צר, אך קירותיו היו כתובים לאורך ולרוחב חרוזים.

ואימבר לא זו בלבד, שמשורר נודד היה כצפור-דרור, אלא גם חובב תנועה וחיים היה. בירושלים של שנות השמונים ראה במלחמת הקנאים ברוחות הזמן החדש ובמערכה המרה שנטשה מצד הישוב נגד המיסיון. אימבר היה לוקח חבל במחלוקת, מחבר פזמון לכבוד אחד הצדדים הלוחמים ולאו דוקא מהכרה שלמה אלא מאהבה למלאכת-השיר לשמה. ברם, רוח השיר לא הניחה לו להשתקע גם בשערי הפולמוס של ירושלים עיר-הקודש והמשורר הנודד מביתו ונוטש את מיטיביו, נמשך למקום שם החלו לפכות בעוז החיים החדשים.

המשורר נפתלי הירץ אימבר

אימבר התגורר עם אחיו הבונים את המושבה ראשון-לציון והיה מראשונים להשמיע את שירת העבודה והנטיעה שהפעימו את ישראל:

"מזמרות היו חרבותינו

קרדום ומעדר - רמחים - –".

יחד עם “שיר-הגפן ודם-הענבים” שר המשורר על “משמר הירדן”, עד שנחה עליו רוחו להביע את כיסופי העם לשיבת-ציון כולה במלים פשוטות –

“עוד לא אבדה תקוותנו” - (1883)

במושבה ראשון-לציון חיבר אותן והן עשו כנפים. ולאחר שהמשורר עצמו הרחיק נדוד מהארץ ומיטיביו הזוג אוליפאנט אף הם קינם נהרס, נישאו צליליו של אימבר על שפתי ההמונים הנודדים, שהיגרו מרומניה ורוסיה על פני גלי האוקינוס האטלאנטי לארצות-נוד חדשרת. שיר “התקוה” של אימבר היה מושר בפיהם והוא נשתמע כשבועה חדשה שהם נודדים בפעם זו, כשזרע ציון טמון עמוק בחדרי-לבם ושוב לא ישכח.

זה סיפור קורות הבשורה של תחית הישוב היהודי, ואם קם לבסוף מעשה, שהיה אבן-פינה לבנין הישוב החדש בארץ, - המבשרים הם שהכשירו את הקרקע וטמנו בה את זרעו.

קארל נטר ומפעלו    🔗

רבים עוררו את הישוב לעבודה למען התחיה הלאומית. ד"ר אליעזר פראנקל (1810–1894), משורר איש-מדע ואציל-רוח מווינה, בא ב-1856 לייסד בית-חינוך בירושלים מטעם המשפחה היהודית האצילה פון-למל, אך נתקל בהתנגדות קשה מצד יושבי ירושלים הקנאים. ראשון למעוררים לעבודה החקלאית היה קארל (יעקב קאפל) נטר (1826–1882), אשר כמזכירה של “חברת כל ישראל חברים” מפאריס בא לירושלים ב-1868. כאן באסיפת-עם בבית “הכנסת-אורחים” מסר דרישת-שלום מהחברה, שראתה את תעודתה העיקרית בהרמת יהודי ארצות המזרח משפל-מצבם. נרגש למראה עניים ומרודם של יושבי ירושלים נשבע באזניהם: “בקרוב, לפי האפשרות, תבוא לכם תקופה חדשה!” - והאיש לא רק דרש אלא קיים. – הוא בא לשבת בארץ ויסד בית-ספר חקלאי, אשר הגה לתקנת בני הישוב ואת חייו הציבוריים של איש פאריס זנח.

הוא פעל מתוך התלהבות למען בית-הספר החקלאי, אשר בו יוכן “שדה מקלט להמונים, אשר יצטרכו בעתיד לברוח מפני רשעות העמים”, ו“חברת כל ישראל חברים” תמכה בו במיטב יכולתה. ראשיה פרסמו קול-קורא מיוחד לטובת המוסד החדש, אשר השולטן הסכים להחכיר לו מקרקעותיו ליד יפו כדי 2,600 דונאם. בספטמבר 1870 כבר היה נטר עוסק בחפירת יסודות לבנינים ובחלוקת האדמה לענפי משק שונים - כרם, פרדס, מטעי פרי ופלחה. ומה שם יקרא למקום החדש?

אמר לנטר החייט הירושלמי אשר עמו, גרשון, פסוק מהפטרת אותו שבוע: “מקוה ישראל, מושיעו בעת צרה, למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון?” (ירמיהו, יד, ח)

ונטר התלהב ואמר: - כן יקרא המקום: “מקוה-ישראל” - מלשון תקווה ומקום קיבוץ לנדחי ישראל כאחד.

בהשגחתו המסורה של נטר, מעלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה, התקדמה העבודה, אף-על-פי שעדיין נזהרו אנשי הישוב הדתיים למסור את ילדיהם לבית-הספר. נטר ההולך ערירי היה רגיל לומר, כי מצא בבית-הספר את בת-זוגתו ובתלמידים את בניו, והוא אסף ברחמים את התלמידים אחד לאחד. הוא דאג להכשירם לעבודה החקלאית ולמקצועות המלאכה ומדאגה לעתידם הגה תכנית בדבר חברה, אשר תקנה קרקעות בארץ, להושיב עליהן מבוגרי בית-הספר שיצאו מוכשרים לחיים.

נטר עצמו נדרש ע"י החברה, כעבור ארבע שנים לייסוד בית-הספר, לשוב אל העבודה הציבורית של “כל ישראל חברים” שהסתעפה בארצות רבות. מנהלים אחרים התמנו במקומו עד שבא תורו של שמואל הירש, אשר השליט סדר במוסד ושיפר את משקו החקלאי. כאן יכלו כבר לקבל את הכשרתם החקלאית לא רק תלמידים אלא גם עולים; הבילויים והרוז’ינאים הוכשרו בזה לפני עלותם להתנחל – הראשונים בגדרה והאחרונים בעקרון. יתר על כן: הנסיון שנרכש בבית-הספר היה לנר לבארון רוטשילד במעשיו, ומכאן בחר את פקידיו עושי-דברו, להוציא לפועל את הנסיונות החקלאיים במושבות אשר יסד או תמך בהן.

מנהל בית-הספר שמואל הירש

קארל נטר

אופי זה של מוסד-הכשרה נשאר טבוע בתכניתו המסורתית של בית-הספר ועוד נטר בחייו זכה להביא אל המוסד מן הגולה עשרים ושמונה יתומים ממשפחות הנגועים בפרעות הנוראות שהתחוללו ברוסיה ב-1882. כיוון שהיה המוסד סמוך לעיר יפו, גדל בטחון הישוב מסביב ומתישבים יהודים החלו נאחזים בכפרי יפו ולנטוע פרדסים אף עשו חיל.

קארל נטר מת ב-1882, כעבור שבועות מספר אחרי שובו ממסעותיו בחוץ-לארץ. הוא עוד הספיק לתת את דעתו על סבלם של צעירי בילו, אף קינא בהם כשראה אותם עובדים: “לדאבוני - אמר - זקנתי ואני חלש מלעבוד את העבודה הזאת” - אך מעשהו נשא פרי אחרי מותו.

רק במותו הוערך האיש כראוי לפעלו ומסירותו, ואם היו בחובבי-ציון ששמרו בלבם טינה לנטר, כי התנגד בימי הפרעות ברוסיה לעליית המונים לארץ, נתברר גם למתנגדיו, ולפרץ סמולנסקין בכללם, כי מדאגה נהג כן. לא האמין נטר, כי הגירה בהולה עשוייה להקלט בארץ השרוייה בשממת דורות. הוא היטיב לשפוט, כי לא זו בלבד שהארץ צריכה תחילה להכשרה אלא גם העולים עצמם צריכים להכשרה מוקדמת למען יקלטו בה ולא יצאו אותה בפחי-נפש. להערכה זו של נטר היה שותף גם הבארון רוטשילד, אשר המפעל במקווה-ישראל קירב אותו יותר מכל אל העבודה בארץ, אף שימש לו נקודת-מוצא לעבודה אשר החל בה.

הערכה זו מצאה את ביטויה בלווייה רבת-המשתתפים, שנערכה לקארל נטר במעמדם של מעריצים, יהודים ונוצרים כאחד. היטיב להעריך אותו הציר האמריקאי ביפו, אשר אמר על קברו של נטר: “הוא חלם כל ימיו על תחית עם ישראל על-ידי עבודה גופנית ועבודת-אדמה בפרט ולתכלית זו אמנם יסד את מקווה-ישראל”.

לא ארכו הימים ומפעלו של נטר נשא פרי: עשרות ילדים מבני-הארץ נהרו ללמוד במקווה-ישראל ולא זו בלבד אלא הכשרתם וידיעתם החקלאית החלה לתת את אותותיה בכל אשר משק חקלאי עברי שאף להתקדמות ולשכלול; אף רבים מחלוצי ההתישבות החדשה קיבלו בזה את הכשרתם בעבודה, והיו לאחר מכן לברכה לחקלאות הארץ.

 

פרק ח'. המתנחלים אל אגמי-מים    🔗

הצעיר יואל משה סלומון, בנו של מרדכי סלומון ונכדו של זלמן צורף היה מהלך בחוצות ירושלים העתיקה וחשב מחשבות איך לרפא לישוב סביב מדלותו אחרי שעצת אוהדים מבחוץ לא עוררה אותו למעשים. יואל משה למד את מלאכת הדפוס, אשר חלוצה בארץ וראש וראשון בה בימים ההם, היה ישראל ב“ק “מדפיס” שעבר מצפת לירושלים. נצטרפו לו, ליואל משה, שני צעירים לוהטים כמוהו בחפץ-מעשה והחליטו להוציא לאור “עתון”. “הלבנון” היה שם העתון שיסדו (1863–תרכ"ג) ומיד אחריו נוסד עתון שני ע”י המדפיס ישראל ב"ק – “החבצלת”.

“הלבנון” לא יכול להאריך ימים בירושלים ועקר לחו“ל עם אחד מעורכיו, יחיאל ברי”ל, ושוב נשאר יואל משה מהלך בודד ברעיונותיו, כשתקוותו להביא את הציבור לידי התעוררות ע"י עתונו נתבדתה. הוא נתן את ידו לבנין השכונות הראשונות בירושלים ותמך בכל כוחו בארגון “הכוללים”, אשר מהם הורכב ישוב ירושלים לפי ארצות-מוצאם של העולים. המעשים הללו לא החזירו לו את מנוחת הנפש, כי האמין שבחקלאות בלבד ירפא לישוב הארץ - והחליט שעליו להתמסר למעשה הזה אשר לא עלה בידי קודמיו.

רעיון ההתישבות שוב לא פסק למשוך את הלבבות בגעגועים גוברים והולכים אל האדמה. רב צעיר שעלה מהונגאריה, עקיבא יוסף שלזינגר, אשר חזה רעיון של תחית הישוב בצורת “כולל העברים” ולשון-הקודש תהיה שפת-הדיבור שלו, ניסה לרכוש קרקע להתישבות בסביבת חברון. במוצא הסמוכה לירושלים, בה היתה שייכת נחלת-אדמה לאיש ירושלים, יהושע ילין, נרכשה קרקע נוספת ע"י חבורת קונים עם החכם-באשי מקושטא, ר' יעקב גירון, והרב צבי קאלישר בראשם. הרב ואקס מקאליש רכש אדמה בכפר חיטין ליד טבריה לנטוע בה אתרוגים. העובדה שבכפר פקיעין בגליל העליון שרדו פלחים עבריים מימי קדם פעלה ומאה וארבעים ואחד יהודים מצפת הודיעו למונטיפיורי, כי נכונים הם לעסוק בעבודת-אדמה.

יואל משה סלומון

ליואל משה סלומון נמצאה קבוצת חברים - שותפים למחשבה וכאשר שמעו כי אדמת השולטן בעמק הירדן של יריחו הוצעה למכירה, ניסו לקנותה ואמרו: “עמק עכור יהיה פתח-תקוה”. מחשבה נאה חשבו, אך מפריעים מחוץ הכשילוה, ויואל משה סלומון שב אחרי הכשלון הזה למשוך בעט-סופרים אשר חונן בו והוציא לאור עתון שני בשם “יהודה וירושלים” (1877).

פתח-תקווה - המושבה הראשונה (אם-המושבות)    🔗

מעל דפי העתון הזה הטיף יואל משה לרעיונו, באהבה בוערת לארץ-האבות השרוייה בחורבנה, כלשונו: "עורו ישנים, עורו! עורו והעירו האהבה בלב ילדי ישורון! - – הביטו נא אל פני אמכם השכולה הרוצה לחלץ לכם שד ולהניב לכם מתנובתה - – נקרבה אל המלאכה ואל נא נשים תקותגו אל אחרית יום, לאמור: אחינו בחוץ-לארץ יקנו לנו שדות וכרמים. עבודת האדמה בערי קדשנו הוא הענין, אשר הביאה לנו העת-הזאת לענות בו – – "

מכלל דברים חזר יואל משה לעשות מעשה. כאשר שמע על שטח אדמה גדול העומד למכירה בין נהר הירקון ויפו - אדמת הכפר הערבי א-מלבס, קם והכריז אז סלומון: “כתו עטיכם, סופרים, לאתים. רב לך, אומרה נפשי, רב לך דבר שפתים. וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים”. במלים אלו נעל את עתונו ובחודש מנחם-אב תרל"ח (1878) קנו סלומון וחבריו – דוד גוטמן, יהושע שטמפר, אליעזר ראב ויהודה בנו (בן-עזר), זרח בארנט ונתן גרינגארד - את האדמה ליד נהר הירקון וקראו לה בשם, שנשאר שמור מימי הנסיון שלא הצליח בבקעת יריחו - “פתח-תקוה”.

היודע את הנחלים העזובים בשרון, אשר מקורותיהם בהרי יהודה ואפרים ממזרח, והם זורמים עקלקלות למערב ונתקלים בחולות הנסחפים אל החוף מהים, - יבין לפשר הביצות ואגמי-המים שהתפשטו סביב לכל נחל אשר שפכו לים נסתם. הללו לא יבשו בקיץ וחישות-הקנים על גדותיהם היו מרבץ לתואים ולחזירי-הבר. ועוד שלישי ומסוכן משני הקודמים שכן בחישות הללו - גורם הקדחת הבלתי-נודע - היתוש.

מתנחלי פתח-תקווה הראשונים באו לשבת בריחוק מהירקון, שם חפרו באר-מים ונטו את אהליהם הראשונים. המתישבים זרעו וגשמי ברכה ירדו על אדמתם הזרועה, אף חבריהם יושבי ירושלים התברכו בהם ואמרו: אשריכם ואשרי חלקכם כי זכיתם להיות למופת לרבים ויהי ד' עמכם! - גם מתנחלים נוספים הצטרפו אליהם - דוד ראגנר מנהל אחוזה בהונגאריה אשר הביא משם את המחרשה הכבדה שלא כמחרשה הקלה של הפלח הערבי; ומיכל ליב כץ, אשר נודע בתנואת-זרועו ובידיעת נימוסי הערבים שכני המושבה. התישבות היהודים נודעה לתהילה גם בפי הערבים, שאמרו - אך בני-חיל הם האכרים היהודים ויפה כוחם משל המתנחלים הגרמנים (אל יאהוד אשטאר מן אלמאן).

נקל לשער אותה התרגשות שאחזה את יושבי ירושלים היהודית, כאשר נכנסה בשערי העיר אורחת גמלים והיא נושאת, במלאת שנה להתישבות בפתח-תקווה, את התרומה מתבואת המושבה, פרי עמל ידיהם של האחים, כדין התורה. – “שלום עליכם, אחינו הפלחים!” - ברכו עניי ירושלים את הבאים וקיבלו באהבה את חלקם ב“חלוקה” החדשה, שלא נודעה מכבר בקרב הישוב - חלוקת התרומה ללוי ולכהן… “ולעני אשר בשעריך…”

כן חלף קיץ ושוב הגיע חורף. אמנם נמצאו גם מתנגדים למעשה ההתישבות והללו שראו את “החלוקה” מכספי הנדבה כיסוד-החיים של הישוב מקדמת דנא אמרו: האם יהודים תרצו להפוך לאכרים או חסידים היושבים על התורה לעובדי-אדמה פשוטים “כגויים”?… אף על פי כן המשיכו והמתנחלים להקים צריפים ובתי-חמר ולעבוד את אדמתם עד שהחלו יורדים מטרות-עח והפכו לטיט את האדמה סביב.

הירקונים    🔗

הללו ישבו ועבדו איפוא בפתח-תקוה, אך גם אל גדות נהר הירקון באו לשבת יהודים חסונים, מהם מאנשי הישוב ומהם עולים שהיו אכרים ברוסיה. הללו נמשכו ע"י הנהר והדגה השורצת בו לרוב. לא חששו לסכנה האורבת ממי הנהר והקימו בקתות לגור בהן, שתו מהמים ואכלו מדגתו. על שום כך קראו לאחרונים “ירקונים” להבדילם מהראשונים שישבו בריחוק-מקום – בפתח-תקווה.

מראה נהר הירקון

והירקונים רועים את בהמתם בשפע המרעה שבביצה, מחזקים את סוכת מגוריהם בימי הגשם ומתחזקים לעמוד בפני שכניהם הערבים. בא קיץ אחרי החורף הגשום והקדחת פגעה בירקונים, בילדיהם ובנשיהם האמיצות - ורופא אין להזהירם או לבוא לעזרתם בחלותם, אף ידיעה על טיבה של הקדחת טרם היתה בארץ ובעולם כולו.

לא ארכו הימים והירקונים, מהם אשר לא נודעו בשמותיהם, רובם ככולם נמצאו מפרפרים בין החיים והמוות; מהם מתים ונקברים בלי שנשאר להם ציון ומהם נחלצים בשארית-כוחם ממקום המארה, כשהקדחת דולקת אחריהם ואוכלת בגופם.

רחוב חובבי-ציון בפתח-תקוה

נעוינו משמוע - נזעקו והתריעו רבני ירושלים - יום יום זעקת אחינו הנמצאים ביפו על אדות החולים רחמנא ליצלן, אשר לפי דבריהם מובאים יום יום מהנחלה ואין מאסף אותם ביתה - – '' (י"ז אב - 1880). - זאת ללמדך מה רבו החולים אשר כל לב נכמר למראיהם ולסבלם.

הגיעה תגרת-ידה של הקדחת גם עד ליושבים בפתח-תקווה - ועוד מעט וחרבה המושבה היהודית הראשונה מיד להווסדה, אלמלא חשו המתנחלים להתאושש בעוד מועד ובתוספת כוחות שבאה להם מהגולה - הביאליסטוקאים (יוצאי עיר ביאליסטוק ברוסיה) - העתיקו את מושבם דרומה ליהוד הרחוקה מן הביצות. הביאליסטוקאים עם שליחם מ. ליפקס היוו אגודה חזקה שכתבה על דגלה - “ליהנות מיגיע כפם באמת”. כאשר התנחל הרב החוקר אריה לייב פרומקין בפתח-תקווה החלו המתנחלים לחזור למקומם הראשון, אך ביהוד התכונן מרכז רוחני מעט, בו ישבו י. מ. פינס, הרב מ. ג. יפה, זאב יעבץ, אליהו ספיר ועוד. למרות סכנת הכלייה, בה העמידה הקדחת את המושבה הראשונה, לא יצאו שלוש שנים וב-1883 הלכה קבוצה שניה של מתישבים, אף היא למקום אגמי-מים, ולא ביהודה ובשרון אלא בגליל העליון - אצל ימת החולה. חבורה מיהודי מזריטש ובריסק, עשרים וארבעה במספר, התאגדו לאגודה ושלחו לפניהם ציר לארץ.

המזריטשים ביסוד-המעלה    🔗

אמנם לאותו זמן כבר הקדימו ונאחזו חלוצי המתישבים מיהודי רוסיה ורומניה במושבות ראשון-לציון, זכרון-יעקב וראש-פינה כמעט בעת ובעונה אחת (1882), אך הציר המזריטשי, יהודה לייב רבין, לא נמשך אליהן כי את המישור המשתרע עם ימת החולה ראה ולבו הלך שבי אחריו. אף הזהירו יושבי צפת הוותיקים את הציר, כי רעה נגד פניו מהקדחת באַ-זבּיד (הוא שם יסוד-המעלה מלפנים), אך נצטרף אל הציר הזה פישל סלומון, שליח האגודה מבריסק, והחליטו לקנות את אדמת אַ-זביד בט"ו באב 1883 וקראו שם לנחלתם: יסוד-המעלה.

החברים בגולה קיבלו בשמחה את הידיעה על האדמה שנקנתה ומהם הזדרזו לבוא לעבוד את נחלתם עם משפחותיהם - שבתי ליקורמן, יוסף גדולטר, חיים מנזובסקי (נפח), אברהם פלדמן (נגר), יחזקאל זמר, ברוך מאיר רוזנבלום וזאב בקר; ועליהם נספחו מתושבי צפת - חכם שלמה מזרחי ולוי ליובובסקי. ועוד אחד עלה, הבחור ישראל אשכנזי, שהיה מומחה לחקלאות ונועד לשמש מדריך מועיל למושבה, בעוני ובסבל שעדו עליה מיד להווסדה.

המתנחלים החלו נוטעים על אדמתם גן עצי-פרי משותף ובו עץ אתרוג, זית ותאנה; אף את עץ התות נטעו לגידול תולעת-המשי, כי שמעו שמקור-עשרה של דמשק אשר מעבר לירדן מזרחה בא לה מגידול עצי התות ופקעות המשי. שתלו ירקות וידם היתה נטויה להוסיף לזרוע ולשתול, כשישראל אשכנזי מנצח על העבודה בחריצות והכל קיבלו עליהם באהבה את מרותו.

בתים לשבת לא היו להם וניסו לשבת בבנין האחד שהיה בנחלה ואשר שימש בעבר אורווה לבהמות ואוצר הקש של בעלי האדמה לפנים. לא יכלו המתנחלים לשבת בו על שום הפרצות והרמשים שמלא מהם הבנין ועשו להם סוכות מקש. כיון שגץ נפל באחת הסוכות הללו ביום-קיץ חם, עלו הסוכות באש והמתנחלים חזרו בעל-כרחם לבנין הישן. ורשיון לבנות בתים לא ניתן להם מאת הממשלה, כי נאסר הדבר גם בשאר המושבות בשנותיהן הראשונות, משום שיושביהן נתינים זרים הם.

ראה ישראל אשכנזי בצרת-המגורים כי גדולה היא ופנה כה וכה אל הבדווים השוכנים בסוכות העשויות מקני-הגומא שגדלו לרוב בביצת החולה הקרובה. מיד לימד את ידיו למלאכת הבנין של הסוכות הללו וקרא לחבריו לבוא ולעזור עמו. ויום אחד הפליגו בסירת-הדייג היחידה באגם החולה (משל יהודי בצפת היתה) אל הביצה לקצור בה גומא ולהשיטו באלומות לעבר מושבתם. אף עצים לתמוך את הסוכות הביא מעבר לירדן מזרחה וכן הוקמו שלדי-העץ מענפים כפופים כאשר יעשו הבדווים יושבי החולה. מחצלות-הגומא קושרו לענפים ושמונה סוכות הוקמו למגורים לשמחת המתנחלים.

שאלת המגורים נפתרה איפוא לשעה, אך המחסור גבר וכסף המתנחלים אזל - הרעב החל נותן את אותותיו בחלוצים של מזריטש. הם למדו כבר לאפות את פתם מקמח-דורה על גבי סאג' - הוא רקוע-פח שקערורי, שמדליקים תחתיו קוצים ללבנו כדי חום של אפייה. ועדיין לא נכנעה רוח המתישבים וגם נשיהם נשאו בעוז את חרפת הרעב שנודעה בסוכותיהם, יהודי צפת יש ובאו לעזרתם ככל שיכלו בקמח ובלחם שמכרו בהקפה “עד שירווח”; ומהבדווים השכנים יש וקיימו גם הם את המצווה “פרוס לרעב לחמך”. אכן, רע ומר מכל היה נגע הקדחת שפגע במשפחות המתגוררות אצל ביצות ימת החולה.

– שתן אדום כדם…זו קדחת שחור-השתן…ולא ידעו המתנחלים כי רעה גדולה ונוראה פרשה את כנפיה השחורות על המושבה, להפליא את סבלה ולהרבות את חלליה. שוב נתבלט לעין-כל כי קצרה יד הרפואה בימים ההם לעמוד בפני הנגע הנורא, אף שבלעו גלולות כינין והבריאים והתגייסו לעזרת החולים בשארית-כוחם: מהם אצו לצפת להחיש רופא ורפואות לאשר חלה ומהם החליפו תחבושות קרות לראשו הלוהט מחום, מהם סעדו את משפחת החולה במיצרכים - דרוכים ומתוחים הלכו הבריאים סביב לסוכת החולה - “ונדמה כי האדמה עצמה היתה נאנחת אותה שעה והשמים הלוהטים מעל חרבים מהוריד דמעה…” – (כן כתב י. גרינקר אחד המתנחלים).

רשימת חללי קדחת שחור-השתן גדלה מלמנותה - ובה זקנים וצעירים, אמהות אבות וילדיהם, אכר ופועל - והיא ארוכה יותר מרשימת החיים שנותרו במושבה… וסביב למושבה אשר לימת החולה, להכביד משנה על גורלה, מרחבי ישימון מזה והרי נפתלי מזה, וממזרח הרי עבר הירדן, אשר יארבו מהם בלילות האפלים שודד וגנב לפרוץ פרצה ולשדוד משור עד בן-בקר - מכל שרכשו המתנחלים בעמלם לבנין משקם.

והמזריטשים לא זו בלבד שלא עזבו את מושבתם, אלא מתנחלים נוספים - בהם פועלים וגרים - נמשכו לבוא אל אדמת המישור הפוריה. ואם בא אחד מהם לכלל קיטרוג מחולשת-דעת ומצוקה, שב והודה קבל-עם; “סהדי במרומים כי לא עלה על דעתי להוציא דבת הארץ רעה… אנא סלחו לי את חטאי שחטאתי נגד כבודכם, נגד כבוד חברינו ונגד כבוד הארץ…”

המזריטשים הוסיפו להתנחם כי יום יבוא ויבנו בתי-אבן לשבת בהם ורפתים לבהמתם אף יחיו על נחלתם חיים של אנשי תרבות. רוח ממרום שלטה בהם ולחשה - “להתנחל, להאחז, להשריש” - ומשאלתם באה, בפרוש עליהם “הנדיב הידוע” את חסותו.

שותפים לסבל המזרטשים    🔗

שותפים לסבל המזרטשים ביסוד-המעלה נעשו מתנחלי משמר-הירדן, אשר חלוץ מארצות-הברית בשם מרדכי ליובאבסקי קנה את אדמתה ליד גשר-הירדן (1884). חלוץ זה התכוון לכונן חווה, נוסח אמריקה על אדמתו וכיוון שרעיונו לא עלה בידו קיבל עליו דוד שוב, מייסד ראש-פינה לסייע בעצה להתישבית במקום זה ושמונה משפחות מצפת נחלצו להתנחל בזה. המושבה נתחבבה על עובדיה אף-על-פי שעלתה להם בקרבנות והקדחת לא פסקה לקצות בהם. שומריה הערביים של המושבה עשו יד אחת עם שומרי שדותיה לגנוב מפרי-עמלה לעיני היום. המתישבים לא זנחו את אדמתם וציפו באורך-רוח חלוצי ליום בו המחלות (קדחת ומחלת-עינים) לא תוסיפנה עוד להרע להם.

בני צפת נתנו את ידם באותה תקופה לא רק להתישבות בגליל העליון, אלא כיוון שתור-מעשה הגיע להם עלו בעשר משפחות להתישב מעבר לכנרת מזרחה במושב “בני-יהודה” (1888), אשר סיר אוליפאנט סייע בידם לרכוש את אדמתו. זו אדמה ראשונה לקרקעות היהודים מעבר לכנרת, עד שרכש הבארון רוטשילד ב-1894 אדמות בגולן, בתקווה להושיב עליהן מתישבים מאגודות שנוסדו באמריקה, רומניה ובולגאריה.

אגודות מתישבים בחדרה    🔗

ניתנה האמת להאמר, כי לא טוב מהמושבות אשר על אגמי-המים היה גורל המתנחלים באשר ישבו - בחולות ראשון-לציון, או ליד ביצות ואדי-איל-חאנין, על גבעות זמארין (היא זכרון-יעקב), בעקרון או לרגלי הר כנען בראש-פינה. בכל שרר חולי בעטיו של אקלים הארץ הנשמה, בכל שררו סדרי שלטון פרוע ובכל הפכו מעינות למים נרפשים וצמחית הבר שימשה קן ליתוש. המתנחלים שבעו איפוא סבל ותלאה באשר ישבו, אך תשעה קבים נפלו בחלקם של המתנחלים ליד אגמי-המים, כשתי המושבות אשר מנינו, ועוד שלישית להן אשר הגדילה - היא חדרה.

בנין החאן בחדרה

אף היא בשרון לשפת הנחל אל-מפג’ר, אשר מוצאו נסתם בחול-הים והמים הבאים מהרי אפרים בימות הגשם משתפכים באגמים רחבי-ידים מסביב. ומי יקנה אדמה לישב עליה בפינה צפונית זו של השרון אשר היתה מרבץ לתאו ומשכן לחזיר-הבר ותחנה בדרך מסעם של עופות-המים הרבים הבאים לחרוף בארץ במקום ביצה? יהושע חאנקין קנה בזה ככר של 30,000 דונאם אדמה ומתנחלים מאגודות סובאלק–קובנה וילנה וריגה באו להתישב עליה, כי האמינו באדמה הפוריה שהצמיחה עשב-בר ולא נתנה מכוחה ולשדה לזרע במשך מאות שנות עזובתה. בשבט 1891 קנו את האדמה הזאת ומשפחות המתנחלים הראשונים בראשותם של צירי האגודות עלו לשבת במקום בשלהי קיץ של אותה שנה.

החאן הערבי, הבנין האחד על האדמה הזאת, תוקן למגורים אף חולק לחדרים והמשפחות עברו לדור בהם או בסוכות ובצריפים שהקימו על הגבעות סביב. מיד החלו נופלים מהם חללי הקדחת הראשונים - חלו “ונשרפו” תוך ימים מספר. והתנחמו המתנחלים לאמרי: החאן, זה הבנין העתיק והעבש, שנערמה בו אשפת דורות רבים, הוא האשם במותם, אך בבוא השעה ויבנו בתים ורפא להם מהקדחת. המתנחלים זרעו איפוא ונטעו גפן ושקד, כי שמחו על אדמתם הטובה ומהם קנו ממנה נחלות של מאה דונאם, מהם כמה מאות דונאמים ומהם שידם השיגה ורכשו אחוזת-נחלה גדולה כדי אלף דונאם ומעלה.

והקדחת לא הרפתה מהם. ברדת הגשמים רפתה המגיפה, אך עשתה השנה את מחזורה ובשלהי הקיץ שבה והסתערה בקטלנות-משנה. בלילות יש ופרפרו בין החיים והמוות שלושה חולים ביחד ולא נודע מי יהיה ראשון להגזר מארץ-החיים. כן נחרץ גורלן של משפחות - שמואלסון, לרמן, גפנוביץ, סמולניק, ברמן. גלוזגאל, קוליקוב, דוקטורוביץ, לובארסקי, לובין, שקצר, איידלויין, נחומובסקי - ובתוכם שני הרעים הצעירים, ראובן גולדנברג ונחמן שלמה בוטקובסקי, אשר מתו בזה אחר זה בקדחת כי לא יכלו לשאת איש את אבדן חברו. על אלה נאמר “קדושי חדרה” ועל האחרונים קראו: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

נכחו המתנחלים לדעת כי שורש-רע טמון בנחלתם, אך מהו? היו שאמרו כי אדים רעים הם העולים מהביצות או בלשונם הנמלצה “קטב מרירי” ובלשון הרופאים בזמן ההוא - “מיאַזמים”. כי שבע ביצות, מהן קטנות ומהן גדולות, הקיפו את גבעת חדרה ואמרו: אם נוריד בתעלה את המים מהביצות ויבשו אגמי-המים ושוב לא יפגעו בנו לרעה. ברם, תעלה ראשונה אשר חפרו לא היה בה כדי להוביש את המים, אף נתברר שהגבעות החוסמות את המוצא לים מצריכות רשת של ניקוז ולא תעלה פשוטה.

התאו אזרח ביצות חדרה

עברו שנים והרעה לא פסקה מבית, אף בישוב נודע שם חדרה לשלילה. כי “ארץ אוכלת יושביה” היא. והיו המתנחלים צריכים לעמוד לא רק בפני לגלוג אחיהם בארץ על עקשנותם וקשי-ערפם, אלא גם בפני קיטרוגים של יועצים מבחוץ, אשר פסקו כי אך מפקירים הם את חייהם ללא-תועלת. והא ראיה: - טענו המבקרים - הרי כפר קרוב לכם, שהיה מיושב מהגרים צ’רקסים מקאוקאז, כלה מהקדחת ולא נשאר מהם שריד. מדוע יתעקשו איפוא בני חדרה ויעמדו על דעתם לרע להם ולמשפחותיהם?

שמעו המתנחלים וניסו דרכים שונות. העתיקו את מגוריהם לשפת-הים בתקווה שהרוח הצחה ממערב תשים לאל את פגיעת הקדחת. במושב, שקראו לו בשם “קדימה”, הקימו צריפים, אך גם שם היתה מכת הקדחת לא פחותה ולא עוד אלא רבו היתושים במידה כזאת, שהיה הכרח להעלות עשן-גללים בצריף המוגף על דלתו וחלונותיו, כדי שיוכלו בלילה לתת שינה לעיניהם.

תיקון זה הכזיב איפוא גם הוא - האמנם יעזבו את המושבה אשר קנו וכבר הוקמו בה הבתים הראשונים וגם השדות הניבו יבולם והביצות עצמן נתנו קציר-שחת להפליא, אשר לא טרחו ולא עמלו בזריעתו כי חציר-בר היה?! מעתה הובן לכל כי יש לעשות מעשה רב למען מושבה, אשר מתחילה נתקשרו אליה בעבותות אהבה וסבל. ד"ר הלל יפה, רופא המושבה, השפיע על פקידות הבארון רוטשילד והאחרון נאות לקבל עליו את יבוש הביצות.

חדרה בתחילת בנינה (1896)

בהנהלת מהנדסים ואגרונומים נבחנה תכנית היבוש ואם חשבו תחילה ליבשן בתעלות, הוכח כי פה ושם המים עמוקים במידה כזאת שאין להורידם בתעלה. אז הוחלט להקיפן סביב במטעים של עץ האקאליפט, הוא העץ שהובא תחילה לארץ ע"י קארל נטר למקווה-ישראל ומשם נפוץ במושבות העבריות. היהודים הרבו לנטוע ממנו אל כל אגם-מים וביצה - הרי הן חורשות העץ, המתנשאות בצמרותיהן ומזדקרות למרחוק. וגם הערבים קראו לו על שום כך “סג’רת אל-יאהוד”, דהיינו: עץ היהודים. יערות העץ הזה נטעו סביב לביצות חדרה ונופם שהתפשט טיהר את האוויר; הם סללו את הדרך בפני חופר התעלה והפועל בעבודה אנטימלארית, כאשר תורה הגיע.

אמנם לא באחת חלה התמורה, כי תחילה נאלצו בני חדרה לנטוע את שתילי האקאליפט בתוך המים ורבים חלו תוך העבודה הזאת עצמה. ימים רבים עברו עד שהתברר, ב-1900, שלא הביצה עצמה היא הגורם לקדחת אלא היתוש המקנן תוכה - ובינתיים גדל בית-הקברות במושבה חדרה וציונים למתיה התנוססו גם בבתי-קברות של עיר ומושבה, שמה הובלו החולים להרפא ומצאו את מותם.

מעשי ההתנחלות אל אגמי-המים באו ללמד, כי לא די ברצון ובהתלהבות להתישבות בארץ עזובה אלא נחוצה תגבורת בכוחות ובעזרת אנשי-מדע, – רופאים, מהנדסים ומומחים לחקלאות - כדי לכבוש את השממה.

 

פרק ט'. “ראשונים” - בילויים    🔗

עם “ועד חלוצי יסוד-המעלה” וז. ד. ליבונטין    🔗

שליחים וחלוצים ממרכזי הגולה במזרח אירופה, ברוסיה וברומניה, העפילו לארץ מדי גברה השמועה על התחיה שהיתה לה אחרי עזובתה. דבריהם הלוהטים של מבשרי-ציון בשעתם, דברי האהבה והגעגועים של הסופר אברהם מאפו בסיפוריו היפים (“אהבת ציון” ו“אשמת שמרון”) ושל פרץ סמולנסקין בירחונו “השחר” שהטיף לציון - החלו לשאת פרי. כאשר התבוננו יושבי הגולה כי צרות ורדיפות אפפו את קיבוצי העם מכל עבר - פרעות ברוסיה וגזירות ברומניה – ובו בזמן זכו עמים משועבדים להשתחרר ולשוב לחיים עצמאיים - התעמקו ביתר הכרה בגורל עמם ושאלו: מדוע לא נשתחרר גם אנו על אדמת ארצנו, כהיותנו הפשיים עליה בעבר?

הסופר יחיאל מיכל פינס עלה לשבת בירושלים, כמנהלה של קרן “מזכרת משה מונטיפיורי” (1879) והוא נתן את ידו לתיקונה של פתח-תקווה החרבה מהקדחת. אחריו בא זוג הצעירים - אליעזר ודבורה בן-יהודה (1881) - לקיים בגופם את המופת של תחית הלשון העברית כשפה מדוברת בחיי יומיום. זלמן דוד ליבונטין עלה כשליחן של אגודת חברים מערי רוסיה, קרמנצ’וג וחארקוב, (1882) ולעומתו עלה ארצה דוד שוב, כשליחה של אגודה ממונשט ברומניה (באותה שנה). כל אלה תרו את הארץ, כי שולחיהם שאפו “להתישב וליסד קולוניה לעבודת-האדמה בארץ”.

אף נוסד ועד ביפו, בשם “ועד חלוצי יסוד-המעלה”, מבין יושבי יפו הוותיקים ומבין שליחי האגודות עם זלמן דוד ליבונטין בראשם (אדר 1882) – וסיסמתו: “וישבו בה יהודה וכל עריו יחדיו אכרים ונסעו בעדר” (ירמיהו, ל“א, כ”ג). כנשיא הוועד נבחר חיים אמזלג, תושב יפו וסגן-קונסול אנגלי ליפו; ראשי הוועד - י. מ. ברגר, שליחן של אגודות רומניה וז. ד. ליבונטין. בניסן תרמ"ב כבר היתה מוכנה עם חברי הוועד תכנית - "לכונן בארץ-הקודש מושב עבור אחינו בני ישראל לעבודת האדמה בשם “ראשון-לציון”. אמנם הוועד קצרה ידו לעזור לפליטים העניים שעלו ארצה בחוסר-כל וסבלו רעב, אך תכניתו בדבר המושב ראשון-לציון יצאה אל הפועל בעזרת בעל-ההון צבי ליבונטין - “ובאחד מימי אב הלוהטים החליטו החלוצים “הראשונים” לעלות על אדמתם”. ועד חלוצי יסוד-המעלה הפסיק את פעולתו להדרכת העולים, אך העלייה שוב לא פסקה.

חלוצי התנועה הצעירה של סטודנטים באוניברסיטאות של רוסיה התעוררו לעלות ודגל ביל“ו (בית יעקב לכו ונלכה) בידם. אמנם תחילה קראו הצעירים לתנועתם דאבי”ו (על דרך הכתוב: “דבר אל בני ישראל ויסעו”) - אך מיד ראו כי עליהם לשמש מופת במעשה ולא בדיבור בלבד (נלכה) וקמו ועלו. ודגל זה של צעירים הורם במועדו, כי קשיי העלייה רבו וגזירות השלטון בדבר צמצום כניסת היהודים לארץ החמירו והלכו.

חותמת ביל"ו

“הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום”

"שנים מן “המטורפים” (הבילויים), ירדו לחוף והחזירום לאניה, - סיפר יום אחד חיים בקר שעבד בהורדת עולים בחוף יפו (1882) והיה מעורב עם השלטונות - והנה אך שקעה החמה קפצו השנים אל סירה עמוסה עצים והתחננו אל הספן הערבי עלי-חאמיס שיצפין אותם מתחת לעצים. ברחמי הספן הערבי עליהם נשארו השנים בסירה, אך כאשר פרקו את העצים בחוף, נמצאו שני המעפילים כל עוד רוחם בם. עוד מעט ונחנקו במחבוא שבחרו להם מעין השלטונות.

ואמנם בעצה וכתחבולה הסתננה לארץ בחודש תמוז תרמ"ב (1882) חבורה של שנים-עשר בילויים עם ישראל בלקינד מנהיגם ועוד שישה באו אחריהם ויהיו לחבורה בת שמונה-עשר חבר וחברה. צעירים וחסרי-כל באו, אך ידיהם היו נכונות לעבודה ורצונם עז להחלץ לפני העם בהגשמת החזון של שיבת-ציון. הבילויים השתכנו בבית בפרדס של הנוצרי איוב ביפו והחלו לחיות חיי שיתוף. הבחורים יצאו בכל בוקר לעבודתם כפועלים שכירים ושלוש הבחורות אשר אתם נשארו בבית לבשל את הארוחה לחברים, לכבס ולתקן את כבסיהם. וכגודל התלהבותם של הצעירים לרעיון, כן מיעוט הכשרתם לעבודה ולתנאים הקשים ששררו בארץ.

כפועלים שכירים במקווה-ישראל    🔗

הבילויים נשכרו לעבוד בבית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, אשר עמד כבר בשנה השתים-עשרה לקיומו והראה סימני שגשוג. בהיות קארל נטר לרגל עבודתו הציבורית בהוץ-לארץ, ניהל את בית-הספר שמואל הירש, אשר החליט להכניס מיד את הצעירים “הרוסיים” הנלהבים בעול משמעת וסדר. ואמנם מהם הסתגלו ועבדו את העבודה המפרכת בטוריה בלי לזקוף את גוום ובלי להשמיע תלונה מפיהם. אחד מאלה היה מביא עמו שתי כתנות - את האחת הרטובה מזיעה תלה ליבש על העץ ולבש את השניה שנתיבשה - וחוזר חלילה. אף היו שרגנו תחת ידו הקשה של הירש והתמרמרו על הרוח הזרה להם שהיתה שלטת במקווה-ישראל.

קארל נטר שחזר משליחותו קירב אליו את הצעירים הנואשים והטה אוזן לתכניותיהם. הוא נתן תקווה בלבם שיסתדרו בעבודת-קבע במקום וגם בנין יוקם למגוריהם במקווה-ישראל. בעוד הבילויים משעשעים את נפשם בתקוות האלה מת לפתע קארל נטר ובמותו נסתם הגולל על תקוותם. עתה בדקו ומצאו, כי חבורתם שקעה בחוב מחמת המחלות שפגעו בחברים והתישו את כוחם לעבודה. חבורת הבילויים נחלקה לשנים: מהם יצאו בעצת המנהל הירש לעזור בבנינה של המושבה ראשון-לציון, אשר נוסדה בפרוס עליית הבילויים לארץ; ומהם עלו לירושלים ובעצתו של יחיאל מיכל פינס החלו להכשיר את עצמם במלאכה מקצועית, שגם היא היתה מתכנית הבילויים. האחרונים יסדו אגודת-משנה בשם שה"ו - על דרך הכתוב: שיבת החרש והמסגר - ועבדו במלאכת עץ-הזית ובתעשית סכינים ואולרים.

מנשה מאירוביץ שבא אחרי המעפילים-הבילויים הראשונים, כבר מצא חלק מחבריו בצריף-קרשים בראש גבעה קרחה של המושבה ראשון-לציון ולצדו ארבעת הבתים הראשונים של מייסדי המושבה, אשר בנינם עוד לא הושלם. כאן קידמו את פניו הבילויות - “הפאניות” (פאניה בלקינד ופאניה פריזר) והחברים בתרועת שמחה. הם הראו לו משכב על אחד הקרשים אשר בצריף והסתערו עליו בשאלות על הגולה. בה בשעה הובאו לסוכה מים בכדים על החמור ממעין “עין-הקורא” (בערבית עיון-קרא וזה שמה של ראשון-לציון לפנים), כי לא היתה עוד באר במושבה.

בראשון-לציון    🔗

–רבותי, - קרא מוביל המים - המים חמים ומרופשים היום מבכל הימים, אף לא מעטות בהם העלוקות. הזהרו!

– השד לא יקחנו! כמעט משעת הצהריים לא באה טיפת-מים אל פינו. - השיב לעומתו השני.

כן נערכה ארוחת-הערב, אשר מנותיה, הזית והעגבניה, תובלו בשירה משירי רוסיה אשר עזבו אותה. יחיאל מיכל פינס עיבד מהשירים הללו לעברית - הלוא הוא השיר, אשר הבילויים היו שרים:

חושו אחים חושו

נרימה פעמינו

טוסו, אחים, טוסו

אל ארץ הורתנו…

הבילויים בראשון-לציון עבדו במרץ. לא זו בלבד שהם נשכרו לעבוד בקידוח הבאר, אשר במימיה היו תלויים חיי המושבה, - אלא בו בזמן זרעו חלקת-שדה משלהם. הם האמינו שזמן התישבותם הם ממשמש ובא והיו מפילים מידם את קומצי-הזרעונים הראשונים על אדמת-החול של המושבה בהרגשת-אושר נפלאה ובהכרה שבבנין המושבה הזאת הוחל בנין חייהם הם.

נדמה, כי היה יסוד לתקוות הבילויים בפעם זו. המושבה ראשון-לציון נוסדה אך לפני חדשים מספר, בט“ו באב 1882 ע”י ז. ד. ליבונטין, י. פיינברג, י. ל. חאנקין, ז. אברמוביץ, ל. י. איזנבנד, ר. יודילביץ, צ. ליבונטין, י. פרימן וא. פרימן והגיעה עד משבר, כי לא הספיק כסף המתנחלים לבנות להם בתים ולחפור באר.

יוסף פיינברג שליחם שיצא לחו"ל לחפש מקור לכסף, מצא גואל למושבה בפאריס, אשר שמו נשמר לעת-עתה בסוד ונודע רק בשם “הנדיב הידוע”. אותו נדיב הסכים להעניק למתישבי ראשון-לציון כסף לחפירת הבאר ושלח אגרונום צרפתי לבדוק את תכונות הקרקע ולהדריך בגידול המטעים המתאימים לה. לימים נתברר כי הנדיב הזה, שנענה לקריאתו של יוסף פיינברג לעזרה, מטרתו היתה מתחילה נועזה יותר, כדבריו: “נכנסתי אל הענין הזה בשביל לעשות נסיון אם אפשר לישב יהודים בארץ-ישראל”.

הידיעה על העזרה למושבה הפיחה רוח-חיים לא רק במתישביה, אלא בישוב כולו, ובבילויים המצפים להגשמת תכניותיהם בכלל. הבילויים נדרשו לפתע להגיש את תכניתם למנהל הירש, כדי להעבירה לסמכות גבוהה ממנו בפאריס והם מילאו בזריזות את המבוקש מהם, אך לא הסתפקו בהצעה מעשית אלא צירפו לה מתקנות הסתדרותם. תקנות אלו נראו קיצוניות בעיני הירש והן נפסלו גם בפאריס. נמצא, כי שוב נסגר בפני הבילויים פתח, שראו בו הצלה…

הישובו למקווה-ישראל להמשיך לעבוד כשכירים, אחרי שאבדה תכלית לישיבתם בראשון-לציון, או שמא יצטרפו לחבריהם העובדים בירושלים בהכשרה מקצועית ובלימוד מלאכה? - הבילויים פסחו על שתי הסעיפים, כשכמה מחבריהם וחברותיהם רוחם רפתה ויצאו את הארץ. אותה שעה בא להם עידוד מצד יחיאל מיכל פינס, אשר קנה קרקע בדרום הארץ סמוך לכפר הערבי קאטרה, והציע לבילויים להתישב עליה אף הבטיח לעמוד לימינם בעצה ובעזרה.

הבילויים עולים לגדרה    🔗

הבילויים ראו בהצעה החדשה עוגן-הצלה, כי מצבם היה בכל רע. מעבודתם במקווה-ישראל פוטרו ובמושבות פתח-תקווה וראשון-לציון לא היו מוצאים עבודה שכירה אלא מזמן לזמן ולא היה בה להחיות את נפשם. הם נענו מיד להצעת פינס ובחצות-לילה של 14 בדצמבר 1884 הגיעו שני הראשונים - צבי הורביץ ושלמה צוקרמן - למקום התישבותם החדש. למחרת באו אחריהם: חזנוב, ליבוביץ, ליס, מוהילנסקי ופוכס - הם וחמורם “חכם”. לימים, נוספו עליהם ישראל בלקינד, מרדכי חנקין, חיים חיסין, יהושע ויעקב חאנקין, ישראל פיינברג, אברהם סולומיאק ויוסף שמעוני. החבורה נגשה במרץ לבנות את מושבת הבילויים, אשר קראו לה גדרה.

זקני ביל"ו (1912)

אמנם גם פה לא שפר מיד חלקם בנעימים. מים לא היו במושבה והיו מביאים בחבית מהמים העכורים אשר בנחל שורק, אף נכנסו במריבה בגלל המים עם ערביי כפר קאטרה, שהביטו בעין רעה על שכניהם החדשים. רשיון להקים צריף או לבנות בנין לא ניתן להם, כי גדרה היתה בתחומה של עזה ושלטונות עזה היו באים והורסים כל שניסו הבילויים לבנות. פינס עמד על המשמר לימינם, כאשר הבטיח, ואברהם מויאל, אשר נתמנה להיות בא-כוחם של חובבי-ציון מרוסיה בארץ, הגדיל לעשות למענם.

עדיין לא תמה גם בזה תקופת הכיבוש של המושבה הנידחה בין כפרי הערבים בדרום הארץ. יש אשר נאלצה לעמוד במערכה פנים-אל-פנים עם מתנפלים שהרסו לעלות על הגבעה ולכלות את היושבים עליה. אף-על-פי-כן גברו הבילויים ותוך סבלותיהם בכיבוש הקרקע והסביבה הזרה להם התפנו לעלות ביום חג לירושלים, שם התראו עם חבריהם העובדים במלאכה. כאן הזדמנו יחדיו הבילויים עם אליעזר בן-יהודה הקנאי לתחית הלשון העברית וישבו בישיבות עם יחיאל מיכל פינס לתכן את עתידם. צעירים נפגשו עם קשישים מהם, כובשי שממה עם כובשי הרוח.

והלמו בעוז צעדי הבילויים, בדרכם על אבני ירושלים העתיקה: “ארץ-ארץ! - התרגשו הצעירים וזעקו בקול אשר הפליא את יושבי ירושלים – אלפיים שנה לא נשמעה תוכך לשון עברית חיה. עתה אנו חוזרים אליך!”

נדמה, כי הדתיים גם הם הבינו לרוחם של החפשיים הללו, אף שלא רחשו להם אימון. אף הבילויים חזרו אל אדמתם ומושבתם להמשיך באשר החלו. ועם שנכחו לדעת, כי אך מתי-מספר מהם נשארו נאמנים לרעיונם ושורות חבריהם לתנועה ברוסיה זנחו אותו - הרי עמלם לא היה לשוא: תקעו יתד באדמת הארץ, במושבות ראשון-לציון וגדרה, להיות מופת לחלוצים אשר יוסיפו לעלות.

 

פרק י'. מי היה הנדיב הידוע?    🔗

כאשר מתישבי ראשון-לציון קיבלו את העזרה הכספית הראשונה לחפירת הבאר שהיתה חיונית למושבה, ידעו אך מעטים מי הוא שנאות לעזור לחלוצים להפרות את שממות הארץ. הללו שידעו כינו אותו בדרך רמז: הנדיב הידוע… כוונת הנותן עצמו היתה בדבר, כי לא רצה מטעמי זהירות, שידובר בממשלת תורכיה על עזרתו להתישבות היהודים בארץ. עמדו איפוא רבים בפני חידה – מי הוא הנדיב?

שני נדיבים יהודים היו באותו זמן ושניהם גרו בפאריס - האחד בארון מוריס הירש והשני בארון בנימין רוטשילד. שני “הבתים” הללו - הירש ורוטשילד - תרמו מרווחיהם העצומים למטרות כלליות ולהקלת המצוקה של יהודי ארצות מזרח-אירופה. אף-על-פי-כן הסתייג בארון הירש מפעולה בארץ-ישראל וכיוון את פעולת העזרה לארצות אחרות של הגירת יהודים ולארגנטינה בפרט. לא כן הנדיב לבית רוטשילד.

בית רוטשילד ובנו בנימין (אדמונד)    🔗

בית-הבאנק רוטשילד, שנוסד במאה השמונה-עשרה בפראנקפורט ע“י מאיר אמשיל רוטשילד, הסתעף לרגל פעולותיו הכספיות בבירות הראשיות של אירופה – לונדון פאריס ווינה. בית זה גדל במשך השנים בשל אחידות הפעולה שנקטו בניו, למרות היותם יושבים בארצות שונות ואזרחים פעילים של המדינות אשר ישבו בהן. בית הרוטשילדים שמר לדורותיו על עקרונות המסורת היהודית ובן בית-רוטשילד ויתר על הכניסה כחבר לפרלמנט בלונדון עד שהורשה למסור את שבועתו בשם ספר התנ”ך בכיסוי-ראש. אם שונאים ראו בבית זה את הסמל של שלטון הקאפיטאליזם היהודי המרושש, כביכול, את עושר העמים לטובתו הפרטית בלבד, – הרי היהודים ראו בקורת-רוח את התגלות גאונותם בעולם הכספים הבינלאומי, מאין כר חפשי אחר להתגלות כשרו של היהודי בתנאי הגלות.

בית רוטשילד (רוט-שילד - השלט האדום, שהיה תלוי בזמנו על בית אבי-המשפחה בפראנקפורט, ומכאן נגזר השם) הפך בפי יהודי כל הארצות לסמל של נדיבות כל-יכולה, העשוייה להרים אביון מאשפה ודבר לא נבצר ממנו. בית זה קיים מסורת של תמיכה רחבה ורב-צדדית במפעלי ספרות, אמנות ומדע (כמה מבני המשפחה היו בעצמם אנשי מדע) ואף אחד מראשיו לא משך את ידו מעסקי העזרה ההדדית של הקהילה היהודית בארץ-מושבם. באווירה זו גדל בנימין (אדמונד) רוטשילד (נולד 1834 - נפטר 1935), עד שנתקל בשנת השלושים ושש לחייו בעובדה החדשה - עליית חלוצי העם אל ארץ-האבות והוא אמר: כדאי לנסות ולעזור בענין זה. ברוח זו נאות ליוסף פיינברג שבא לבקש את עזרתו למען ראשון-לציון.

היועצים-המדריכים של הבארון הצעיר - אנשי חברת “כל ישראל חברים” עם קארל נטר בראש - ר' צדוק הכהן, רבה של פאריס, מיכאל ארלאנג’ר והסופר הצרפתי אלכסנדר דיוּמה, אשר אהד לתשוקת-התחיה של העם היהודי - אצלו עליו רוח לאומית. כאשר מת קארל נטר מייסד מקווה-ישראל, הצטער הבארון הצעיר, כי לבו כבר נתפש לעניני ישוב הארץ.

תחילה הסווה הבארון את פעולתו ובחילופי-מכתבים כינוהו עושי-דברו ברמז בשם ב' א' ר' (בארון אדמונד רוטשילד) והישוב הורגל לקרוא לו בקיצור “הבארון שיחיה”; - אך ראשי חובבי-ציון ברוסיה, ד"ר י. ל. פינסקר והרב שמואל מוהליבר, כבר נשאו-ונתנו עמו בעניני הישוב והמושבות שנוסדו בארץ בשנות 1882–1900 (פתח-תקווה, ראשון-לציון, ראש-פינה, זכרון-יעקב, עקרון, יסוד המעלה, גדרה, חדרה, משמר-הירדן ועוד) וידעו שיש על מי לסמוך וכי עזרתו בוא תבוא בתמיכה זמנית או בחסות קבועה.

המושבות הראשונות - ראשון-לציון, ראש-פינה, זכרון-יעקב ועקרון - במיצר    🔗

כוחות המתישבים היו מספיקים לרכוש את הקרקע ולהתחיל בעבודה – אך כלום היו עשויים להספיק להכשרת הקרקע ולהבראתה מהביצות המחליאות? - או יכלו באמצעיהם הדלים לספק את תאוות-הבצע של שלטונות הארץ אשר הפריעו לבנות בית ולעשות מעשה? - או יכלו לקיים רופא ולהציב שמירה לשמור על המושבה מפני גנבים ושודדים? - אין צריך לומר כי בכוחותיהם הם לא יכלו המתנחלים לסלול דרך בחולות לעגלה ולהתחזק, כאשר מחלה החריבה את המטעים וארבה או רוח-סערה פגעו בפרי עמלם החקלאי.

“באנו לפלשתינה אחרי הגירה נחפזת”. - תינו את צרתם מתישבי זכרון-יעקב, שעלו בדצמבר 1882 מרומניה על נחלתם, במכתב, כעבור חדשים מספר לעלייתם. הם נמצאו כבר במיצר ופעמים היו שרויים בלי לחם הם וילדיהם. שליחו של בארון הירש שעבר בארץ וראה אותם בעניים, הציע להעביר אותם להתישב בארגנטינה, כי חרבה ארץ-ישראל ואין תקווה מאדמתה… ראה האיש את האכרים-החלוצים קוצרים את קציר-החטים הראשון שלהם, הם נשיהם וילדיהם בשדה, וחזר בו ממחשבתו אף הבטיח לפעול למענם.

הבארון בנימין דה-רוסשילד (הנדיב הידוע)

ואמנם באה העזרה, להפתעת האכרים עצמם, שכתבו בתום-לבם: “הדברים נתנו תקווה בלבנו וזה לזה שאלנו מי הוא האיש הדגול אשר מוציא אותנו לאורה? - עברו רעיוננו בארץ-רוסיה לא מצאנוהו, באשכנז - איננו, בריטאניה ואמריקה אמרו: לא בנו הוא… אך מצרפת שמענו קול: לכו פאריסה ותמצאו את אשר תבקש נפשכם”… נתברר גם כאן, כי הבארון בנימין רוטשילד הוא.

ומתישבי ראש-פינה, שעלו מרומניה בזמן אחד עם מייסדי זכרון-יעקב, באו גם הם מיד לעלייתם עד משבר. דוד שוב, מנהיג המושבה, יצא לחוץ-לארץ לחפש מקור לעזרה, כי נטל החובות גדל והנושים תבעו. נקל להבין את הפתעת האכרים, כאשר הופיע פקידו הראשי של הבארון רוטשילד, אליהו שייד, וקיבל את המושבה על חובותיה ודאגותיה תחת חסותו. דוד שוב, שקיבל את הבשורה הטליגראפית בצירוף ידיעה לשוב מדרכו למושבה שראתה אור, התעלף מרוב שמחה.

הבארון רוטשילד נאות לעצתם של הרב שמואל מוהליבר ויחיאל בריל עורך “הלבנון”, ליישב בארץ יהודים שהיו אכרים במחוז ראדום ברוסיה, מתוך כוונה שהללו ייטיבו להסתגל לתנאי עבודת-האדמה בארץ. כן נוסד הכפר “מזכרת בתיה” (על שמה של אם הבארון) בתרמ"ד (1883) על האדמה שנקנתה סמוך לכפר הערבי עקרון בדרום יהודה, בשביל אחת-עשרה משפחות האכרים לשמותיהם: האחים י. וצ. ארקין, ב. צ. ברנשטיין, א. י. גלמן, י. לוין, י. לסקובסקי, מ. מלר, ח. מ. פרס, ד. רודבסקי, י. רובינשטיין וא. שקולניק. האכרים הללו זכו לפרסום בארץ על שום תמימותם הכפרית, כי מראשית דרכם חשקו באדמת-מזרע ובאדמת מטעים לא חפצו כי טענו: “לא באנו לארץ לאכול פירות של שבת (תפוחי-זהב)”… הם הם שכונו גם בשם “אחת-עשרה העבאיות”, כי בפקודת הבארון הלבישום עבאיות וכפיות כמשפט הפלחים הערביים, לבל ייראו כזרים בין שכניהם המרובים.

הבארון קיבל עליו לתמוך גם במושבה פתח-תקווה, אשר עדיין נלחמה קשה על קיומה. וכאשר שוכנע הבארון לבוא לארץ ב-1887 ולבקר בפעם ראשונה במושבות הנתמכות על-ידו, עבר בדרכו לדמשק על פני סוכותיהם של אנשי יסוד-המעלה ושאל את מלוויו: למי הסוכות הללו? - כיוון שסיפרו לו כי הן של החלוצים המזריטשים, המתענים על גדות ימת החולה, ציווה לקחת את המושבה הזאת תחת חסותו, לבנות להם בתים ולעשות למען שכלולה החקלאי.

גדלה והלכה התלהבותו של הבארון למעשהו, מדי הסתעפה הפעולה בקניית קרקע באזורי הארץ השונים ובריבוי מספר המושבות. ענינו החקלאי לא היה פחות מנדיבותו והוא נועץ באגרונומים ומומחים בדבר הגפנים המתאימות לאדמת הארץ ולאקלימה. הוא שנתן פירסום לעץ האקאליפט כי “סוף סוף נטיעת האקאליפטים תבריא את הקרקעות”. הוא עורר את פקידיו עושי-דברו לנסיונות בגידולים חקלאיים חדשים - אשכוליות וצמחי-בושם - בתקווה, כי אם יצליח במשימה וצמחה ישועה גדולה ליהודי רוסיה.

הבארון בנימין הכיר לדעת, כי אין ההתישבות היהודית בארץ מעשה זריעה ונטיעה כפשוטו, אלא הבראה צריכה הארץ. קריאת מתנחלי חדרה עוררה אותו למעשה רב ואנשי חדרה התעודדו אחרי שנות הסבל באמרם: הבארון התחיל בייבוש הבצות! - מיד החלו מאמינים כי “מר-המוות” סר מעל מושבתם האומללה בתוקף פקודתו של הבארון הכל-יכול, עם שייבוש הביצות נתמשך ימים רבים.

מה פלא בדבר שהמתנחלים גמלו למיטיבם ביחס הערצה ובברכות מאליפות בבתי-הכנסת של המושבות ובחדרי-לבם? אמנם גם צל העיב מזמן לזמן על היחסים האלה, ובין הנדיב ומושבותיו ניטשו פולמוסי-דברים, אך המרידות הללו לא סתרו את העיקר - את מעשהו הגדול של הבארון למען הישוב.

הפולמוס עם הפקידות    🔗

פקידי הבארון שמונו לנהל את המושבות, שפטו תחילה למראה עיניהם ואמרו: כיוון שהאכרים צריכים לתמיכה, ויצטרכו לה שנים רבות עד שיעברו את תקופת-הנסיון, - אין טוב להם אלא להיות מודרכים מלמעלה, יעבירו נא את אדמותיהם על שמו של הבארון וישבו עליה כנתמכים בלבד, אשר ככל שייאמר להם יעשו, בלי לנטות ימינה ושמאלה.

לא כן האכרים שטענו: האדמה אשר גאלנו בעלותנו לארץ יסוד עצמאותנו היא, כי עלינו ארצה להיות עצמאיים; העזרה הנדרשת אינה אלא לזמן ולאחר מכן נתבסס ושוב לא נשא את עינינו לתמיכה ולחסדים מן החוץ. זו היתה איפוא מלחמת העצמאות בגישה הפילאנטרופית, אשר החריפה ונודעה בכל מושבה ומושבה.

התסיסה החלה עם התנאי שהותנה מטעם הבארון, כי המתנחלים יוותרו, תמורת התמיכה המובטחה, על בעלותם הרשמית על אדמתם. פקידו הראשי של הבארון אליהו שייד פירש את הדברים בצורה קשה ביותר, דהיינו: משמעת עיוורת של המתנחלים לכל אשר ייאמר להם. התחייבות זו נדרשה בחתימה בכתב והאכרים – מהם מהססים ומהם מסכימים, בסמכם על כוונתו הטובה של הנדיב.

“טובה לנו חרפת רעב משעבוד”. - טענו המסרבים.

“הבארון בסוף דבר ידרוש מאתנו דבר אחד: לעבוד… והרי זה רצון כולנו”. - שידלו המסכימים.

הוחלה אותה תקופה שנודעה בשם “הפקידות”, כאשר פקידים ניצחו לא רק על העבודה אלא ובעיקר על התמיכה הכספית הניתנת למשפחת האכר - ברצותם נותנים ובשרירות-לבם מפסיקים.

הפקיד שמונה על ראש-פינה, היה צריך לחלק גם מספוא לבהמתם של האכרים מהמחסן, כי מספוא משלהם עוד לא היה להם. הוא דרש איפוא, שהאכרים יבואו בכל יום עם השקיים ויעמדו בתור לקבל את מנות השעורים לסוסיהם. האכרים התלוננו על פקידם בפני הגבוה עליו והיחסים התחדדו. שני הצדדים הפכו למחנות עוינים: מזה הפקידות הסבורה שיש להקפיד עם האכרים ומזה האכרים, אשר לא פסקו להלחם על חירותם שהיתה למדרס-רגלו של הפקיד גם בחיי יום-יום. הגיעו הדברים לא רק למניעת התמיכה אלא גם לגירושו של מתישב מורד אשר סירב להכנע.

אכן, מטבע שיטת האפיטרופסות היה כי תוליד סיבות חדשות לרוגז ותגביר רגשי שטנה. במקרים מסויימים שוב אי-אפשר היה לברר מי האשם: האם המתנחלים המפריזים בהרגשת חופשתם ורוצים בתמיכה, אך תמורתה מיאנו לקבל עליהם את עול המשמעת; או הפקיד אשר לבו נעשה גס, מדי התמנותו לרדות באחיו? אפשר משני הגורמים גם יחד היה במלחמה המרה הזאת, אך הפרט הקשה שבה היה, שהצד האחד היה חסר-אונים, בעוד שהצד השני יכול תמיד לכוף את רצונו, כי בידו – היה כסף התמיכה. השימוש לרעה בכוח זה הוא שעורר התמרמרות שפרצה לבסוף במרידה בראשון-לציון. והיא היתה הקשה מכולן.

לכאורה, השתרר שקט במושבה אחרי שחסות הנדיב הובטחה בכל, אך “הראשונים” אוהבי-החופש לא פסקו להתמרמר בפנים-לבם על תלותם. על ידם החזיקו הבילויים שנשארו לגור במושבה וישראל בלקינד נכנס לעבי-המלחמה הזאת. בסוף-דבר נגזר על בלקינד מטעם פקידות הבארון לצאת את המושבה ולא לשוב אליה, אף לא לסור אליה ללינת לילה. גזירה זו של הפקידות יצקה שמן למדורה. אף שבלקינד עצמו קיבל את הגזירה כדי למנוע מחלוקת במושבה שאהב (1884).

לימים, התסיסה במושבה שבה והגיעה לשיא לרגל סכסוך קשה מן הראשון, שפרץ בשל הפועל הנודד מיכאל האלפרין, בין המושבה והפקיד. הדברים אירעו ערב ביקורו הראשון של הבארון בארץ (1887). הכל רצו בביקורו והכל שאפו לגרום לו קורת-רוח ממפעלו, כדי לאמץ אותו להוסיף לפעול למען הישוב; - אך הבארון שבא לארץ ידע על המרידה ונכנס מרוגז בלילה עם פמלייתו למושבה, בלי לומר דבר לאכרים שניצבו סביב והסירו את כובעיהם בשתיקה לברך את הבאים.

כל צד נזהר לגרום רעה, אשר תכשיל את המעשה הישובי בראשיתו והכל ציפו בחרדת-לב לפתרון. האכרים המורדים לא רצו להקניט את מיטיבם, אך סברו בצדק כי הכניעה לפקידות תתנקם בסוף-דבר בהתישבות כולה - במידה כזאת. שגם כסף הבארון לא יוכל לתקן את המעוות.

“העבד ישראל אם יליד בית הוא שיתעללו בו?” - רגזו האכרים.

“האם חסרי-משמעת יהיו גרעין לתחית העם?” - הגה הבארון והיה מהלך באולם בית-הפקידות באותו “ליל-שימורים”, כשהוא מסתכל בעד החלון אל קהל האכרים שעמדו דומם ולא התפזרו לבתיהם לישון.

מנדיב ל“אבי-הישוב”    🔗

הבארון עצמו הבין לרוח האכרים יותר מפקידיו העושים במקום ולא היסס לוותר למורדים בדרישתם הצודקת; מצד שני ביקש להוכיח, כי ידו נאמנה עם הפקידים עושי-דברו. הוא דרש איפוא, ששלושת המורדים העיקריים במושבה יגורשו ממנה, ולו גם מייסדים הם, אשר נתנו למושבה מכוחם ומאודם - ימכרו לו את נחלותיהם וילכו.

– אתה הכנסת אותי לעסק ביש זה וכאיש משכיל היה מחובתך לשמור, כי המריבה לא תגיע עד לידי כך. מכור לי את נחלתך וצא מפה. - דיבר הבארון קשות עם יוסף פיינברג.

– אדוני הבארון - השיב לו פיינברג באומץ-לב - לדבר כזה לא יספיקו מיליונים שלך.

– ובכן חשוב אתה בעיני כמת. - פסק הבארון בו במקום.

פיינברג ידע להפוך את דבר הריב עם הבארון להלצה, כי הלך לביתו וכתב לבארון מכתב בלשון זו: "חשבתי את עצמי כמת, כדברך הבארון, ובאתי לעולם האמת ולא הניחו לי להכנס, כי טענו שחי הנני… טענתי בבית-דין של מעלה: “הרי הבארון רוטשילד בעצמו גזר כי אני מת!” והשיבו לי: “אין כוחו של הבארון יפה לגזור על החיים והמתים…”

הבארון צחק לחידודו של פיינברג, אך הגזירה לא רוככה אף במעט ופיינברג מכר את נחלתו ויצא את המושבה, כי גם ראשי חובבי-ציון ברוסיה שלחו להגיד לו: טובת הישוב דורשת שלא להרגיז את הבארון… יחד אתו יצאו כמה משפחות ממייסדי המושבה, שפנו לבקש להם מקום חפשי יותר.

“הראשונים” נוצחו והתחוללה מרידתם של העקרונים, אשר הבארון עצמו יהיה מתפעל מעבודתם החרוצה ומאורח-חייהם הצנוע. אכרי ראדום התמימים, כיוון שהיו לאכרים בארץ, החליטו לקיים את המצוות התלויות בה - ובהגיע לפי החשבון שנת השמיטה, שבתו ולא זרעו את אדמתם ככתוב בתורה: “מקץ שבע-שנים תעשה שמיטה”. - הרבנים הקנאים בישוב ובגולה תמכו בהם, אף-על-פי שהרבנים המקילים ורוב האכרים טענו נגדם: מה נאכל?…קיבלה גם מחלוקת זו של אכרים יראי-שמים צורה של מרידה, אף-על-פי שגם חובבי-ציון היו סבורים שאין לשמוט את השדה, כל עוד הישוב בתחילתו וכל קיומו אינו אלא על הלחם שנזרע –.

הבארון רוטשילד בין מלוויו מאכרי פתח-תקווה (לימינו מאחור אברהם שפירא)

מכל המלחמות הללו צמחה טובה: תוך המרידות והתסיסה גברו חיפושיהם של אכרי המושבות למעשים שיבססו את מחייתם, בלי להזקק לתמיכה מן החוץ; הבארון גם הוא הבין שיש לחפש צורת שיתוף אחרת עם המתישב שוחר-החופש. ואמנם לא רק אלפי דונאמים הקרקע שנגאלו ומיליוני פראנק שהושקעו ע“י הנדיב הידוע בהכשרתם, קבעו את אפיה של תקופה זו; קבעה עובדה שניה וחשובה לא פחות מן הראשונות: תוך המרידות הוקמה הקואופראציה העצמאית למכירת תוצרת המושבות – מושבות היין והפרדס - וגם לה נתן הבארון את ידו. על שום עזרתו זו למושבות, בכל שלבי התפתחותן החלוצית, נודע “הנדיב הידוע” ו”הבארון שיחיה" בתואר הנכון שהוענק לו חלף עמלו, וכן נשאר חרות בקורותינו: “אבי הישוב”, – קורא לבארון בנימין דה-רוטשילד.

 

פרק יא. מערכות גיבורים ואבות השמירה    🔗

מלבד תלאות ההכשרה וגזירות השלטון עמדה לשטן למתישב איבתם של הערבי והבדווי, אשר שלוש פנים היו לה: א) שנאת המוסלמי לכל בן דת אחרת, כי נחשב בעיניו“כופר”; ב) מורשת הביטול של האיש, החי על חרבו לפי חוקי המדבר, כלפי היהודי יושב ערי-הקודש שעסק בחיי-רוח ותלמוד-תורה והיה חסר-מגן – יהודי זה נחשב בעיניו בן-מוות או בלשונו: “ולאד-איל-מית”; ג) חוש ההפקרות ויצר ההנאה מרכושו של השכן וחופש המרעה שניתן כביכול משמים. נימוסים אלו, שהיו טבועים במסורת הערבי והבדווי גרמו לסכסוכים, אשר לא דמו לקרבות אלא לתגרות פנים-אל-פנים, בהן התהילה והשבח נפלו בחלקו של המנצח גם מצד המנוצח. המנצח זכה לשם “בן-חיל” בקרב הרועים והפלחים והם סיפרו לא רק בשבח גבורתו ואומץ-לבו אלא גם בחכמה אשר גילה בפולמוס עם הערבי או בידיעתו את נימוסי ערב.

ועוד נימוס שבמסורת ערב קבע את אופי התיגרות: החשש לגאולת-הדם. חלל שנפל בתיגרה גרר אחריו מצוות נקמה מצד קרוביו, וגם הערבים והבדווים בקרבותיהם נזהרו מהפיל חלל במחנה המתנגדים, זהירות זו התוותה את מעשי היהודים, אשר בכל היותם רוצים לבטל את האגדה המבישה בדבר היהודי, שבן-מוות הוא בעיני הערבי, נמנעו מבוא בסכסוכי-דמים. אף-על-פי-כן הלך ורב מספר התיגרות ההמוניות, אשר לוו במטרות-יריות ושדות-מזרע היו בהן למרמס, ובחום התגרה יש ונפל חלל, בשוגג או במזיד, בשדה הקרב או ממארב.

הסכסוכים באדמות הגבול, מעשי השוד ומקרי-הדמים הפכו למערכות כבדות בין המושבות ושכניהן, עד שהשלימו בעל-כרחם בני-המדבר עם הנימוסים החדשים שהביאו עמהם עולי אירופה. המערכות נודעו לשם בקורות המושבות ראשון-לציון, פתח-תקווה, גדרה, רחובות, חדרה, מטולה ועוד - ביניהן לבין שכניהן השונים - פלחים, צ’רקסים, בדווים או דרוזים.

ממערכות ראשון-לציון    🔗

בשנים הראשונות (1883–1884) לייסוד המושבות היו יוצאים שני אכרים לשמירה בפני הפלחים שבאו לגנוב בלילות, וערב אחד מצאו השומרים ערבי טוען קש על גמלו. כאשר תפסוהו ניסה להתקומם ולהכות את השומר. הערבי, אשר גניבה לא נחשבה בעיניו לחטא כי למעשה-גבורה, הובא ע"י השומרים בבוקר למשפט בפני “זקני” המושבה, הוא נענש בו במקום בחמישים מלקות ושוחרר והמעשה שימש לקח ואזהרה לשאר הגנבים.

בפשוט רועים ערביים מסרפנד בשדה החיטה של “הראשונים”, יצאו המתישבים ברכב וברגל ובפיהם שיר:

אדיר הוא ולא ינום

בחור הוא ולא יישן…

לקחו בשבי את הפרות והרועים ולא שחררום אלא בהתחייבות, ששוב לא יירעו בשדות היהודים, כי יובאו לדין הממשלה והערבים העדיפו פשרה עם היהודים.

מכאן למדו “הראשונים”, כי אין לאלף את השכנים אלא ביד קשה וכן עשו. כאשר ראו יום אחד חמישה ערבים מזויינים רודפים בחמת-רצח אחר פרש, ואף-על-פי שהפרש הבודד גם הוא ערבי היה, החליטו “הראשונים” להתערב, כי בתחום המושבה אירע המעשה לעיניהם. מיד יצא אחד האכרים אל מול הרודפים להסיח את דעתם מעל הפרש, אשר עמדו להשיגו, ואכר שני אץ למושבה להזעיק עזרה. האכר אמיץ-הלב התיצב במעדרו מול הרודפים, כי נשק לא היה לו, עד שהמושבה כולה בזקניה, נשיה ובטפה באו לעזרתו ברכב וברגל. השודדים ירו מכלי-נשקם כדי להחלץ, אך חיש מהר הוקפו ע"י אנשי המושבה, הוכו ונאסרו עד שבאו שוטרי הממשלה לקחתם אל בית-הסוהר. מעשה ההגנה של אכרי “ראשון” על הפרש הזר מפני המתנקשים בו על אדמתם, נודע לשבח וידעו הערבים, כי היהודים נכונים להושיט את עזרתם לחלש בפני החזק המתגרה בו לשם שוד.

האחים יהושע ומנדיל חנקין, האחים טופורובסקי, לוליק פיינברג ויצחק פישלזון, קנו להם שם גיבורים בתגרות הללו. אף זאת: חילקה המושבה את כוחותיה להגנה ולשמירה לשנים - שני “מחנות”: “המחנה הפנימי” בן עשרים ושלושה גברים לשמירה במושבה; ו“המחנה החיצוני” בן תשעה אנשים, מבחירי הצעירים וכולם רוכבי סוסים, לשמירת השדות והכרמים מחוץ למושבה. על המחנות הללו היתה גאוות המושבה ובטחונה בשנים הראשונות לייסודה.

בגדרה ובבאר-טוביה    🔗

הבילויים היושבים בגדרה נתקבלו באיבה כבושה של הישוב המוסלמי הקנאי בדרום הארץ, וכאשר באו לתומם לראות בלוויה של מת ערבי בכפר סמוך להם, היה כפשע ביניהם ובין המוות. הדרווישים שספדו למת בהתלהבות דתית (המת נחשב איש-אלוהים קדוש בעיני הערבים), ראו את ה“זרים” ואחד מהם הנחית מכה על ראשו של בילו, אף-על-פי שאותה שעה שררו יחסי שלום בין גדרה ושכניה. הערבים המיושבים בדעתם יעצו לבילויים לשוב אל המושבה בעוד מועד, פן ההמון הגרוי ע"י הדרוויש הקנאי יכלה בהם את חמתו.

לא עברו ימים מרובים וההתנגשות עם השכנים לא נמנעה. ערבים ששלחו את בקרם בחיטה של הבילויים הכו באלותיהם בילויי שעמד נגדם. בשוטים ביד יצאו חבריו לשדה והפלחים אצו נגדם באלותיהם - שישה בילויים בודדים נגד הרבים. אמנם הבילויים הוכו מכות קשות וכפשע היה בינם לבין המוות, אלמלא השייכים שעצרו את המון הכפר החמום מבוא בדמים עם גדרה. כן חזרו וניטשו קטטות בגדרה, אך החלו הערבים מכנים את היהודים המתיצבים נגדם בשם “בני השטן”, או “קטלנים” ולא בכינוי המעליב - “ולאד-איל-מית”. כאן נפל גם ראשון על משמרתו, שומר-הגורן של המושבה גדרה, ישראל רוזמן (קאלוּגר).

באר-טוביה, דרומה מגדרה, נוסדה ב-1896 ע"י חובבי-ציון על אדמה שקיבלו מהנדיב להושיב עליה פועלים חקלאיים שהתמחו במושבות. הבארון רוטשילד העביר גם הוא באותו זמן פועלים חקלאיים להתישבות במטולה (1896) ודרך זו נראתה כנכונה ללכת בה. כאשר הוכרז על ישוב פועלים בקסטינה (באר-טוביה) נבחרו 14 משפחות וצויידו יפה בסוסים, בעגלות, במחרשות ובפרות, הואיל והכוונה היתה לכונן בזה מושב למופת. על המושב נתמנה כמנהל אגרונום יוסף בראגין והוא התחיל מיד בבנין הבתים, בעזרת נסים בכר שקיבל עליו את השתדלנות בענין זה לפני השלטונות והצליח.

הכל הלך למישרים, אך זו צרה: כשיצאו האכרים לחרוש לראשונה את אדמתם, נתברר כי ישנה חלקת-מריבה כדי 200 דונאם באדמות המושב וככל שהשתדל האגרונום בראגין לסיים את הענין עם הערבים בפשרה הללו לא נאותו לו. שייך הכפר חמאמה, שהיה חוכר אדמה זו מידי פקידות הנדיב, בא בלווית עשרות ערבים מזויינים וערך התנפלות-פתע על המושב הצעיר. האגרונום בראגין הוכה, האכר כהן נחבל במוט בראשו ועוד עשרה מאנשי המושב נפצעו. לפתע נשמעה יריה וערבי פצוע נפל ארצה, באמרו כי יהודי ירה בו, וכעבור ימים מספר מת מפצעו.

הדבר הובא לערכאות והאגרונום בראגין שנאשם במעשה היריה נאלץ לברוח מהארץ. המשפט בענין הערבי שמת מיריה בתחום המושב עלה בדמים מרובים אף אכרי המושב היו צפויים למאסר. הסבל שבא על המושב בעטיו של סכסוך זה סיכל את עצתם הטובה של המיישבים ובאר-טוביה הנידחה בין כפרי הדרום לא נועדה להיות מושבה למופת כאשר התכוונו לכך מתחילה, אלא אחרי שחזרה והתנסתה בפרעות קשות מהתיגרה הראשונה ב-1929.

תגרות פתח-תקווה וראש-פינה    🔗

מערכה קשה מהקודמות פרצה על אדמת פתח-תקווה ב-1886 בין הפלחים של הכפר יהודיה ובין המתנחלים. אז הוזעקו אנשי המושבה למרכז ליד הבאר - פרשים ורגלים מזוינים באלות ובקלשונים. לא נעדרו בין הלוחמים גם נשים נושאות-נשק והמחצצר תוקע בחצוצרה מעל עגלה להזעיק את המפגרים. בראש “הצבא” הזה עמד מייסד המושבה יהושע שטמפר, שזקנו היה שחור ומצחו רחב, והוא גבה-קומה ורחב-שכם.

מכאן הלכו ברגל ונסעו בשורות צפופות למקום התיגרה ודוב חביב-לובמן, שהיה בין הלוחמים, ראה כבר את הערבים החורשים בצמדי-בקר ובגמלים, כדי לקנות להם חזקה על אדמת-המריבה. הפלחים המפוזרים בשדות הוזעקו בקריאות למראה היהודים המתקרבים והתיגרה פרצה תוך חרחור גמלים ונביחת כלבים, צהלת סוסים, מכות יבשות וצווחות. הערבים לא יכלו לעמוד בפני הסתערות היהודים והפרשים שבהם ביחוד, ולאחר שפנה שטמפר בדברי-כיבושים אל זקן השייכים הערביים, אספו הללו את בעירם ואת מחרשותיהם ונסוגו מאדמת-המריבה, שהיתה קנין היהודים וכן נשארה.

סנדר “חדאד” (המכונה “חוואג’ה סקאנדר”)

והבריכה והשוקת, שבנו מתנחלי ראש-פינה להשקות את עדרם, שימשו להשקות גם את עדרי הפלחים והבדווים שכניהם. רצו הבדווים משבט זנגאריה

הקרוב להשקות את עדרם משוקת היהודים והמים לא הספיקו לשלושת העדרים. האכרים רבו עם רועי הבדווים, אף ניסו לגרשם ולא יכלו. באין ברירה הוחלט לצאת בכוח נגד רועי הבדווים וליד השוקת הועמדו שומרים. ביום המחרת בא שייך זנגאריה רכוב על סוסתו וחרבו על ירכו ומחנה פרשים ורגלים אחריו מוכנים למלחמה. אותה שעה נגשו גם הרועים עם העדרים, מטר אבנים ניתך על היהודים - והמלחמה פרצה!

דוד שוב שהיה עד-ראייה במערכה הזאת כותב: אנחנו קיבלנו מכות דיינו, אך גם הבדווים קיבלו מנה יפה לזכרון. אחד האכרים קלע אבן בראש השייך שנפל מעל סוסתו. כאשר ראו הבדווים את גיבורם מתבוסס בדמו מהמכה, רפתה רוחם והרועים גורשו. המתנחלים חזרו עיפים למושבתם וחבשו את פצעיהם מהמכות, אך פחד גבורתם נפל מאז על בדווי זנגאריה ושלושת הגבורים שהצטיינו באותה מריבה והכריעו את גורלה היו: פסח לייב בוקשטטר, מנחם גראבובסקי ושמואל כץ.

נגד דרוזים ו“צ’רקסים”    🔗

קשה ונועזה היתה המערכה על ההתנחלות במטולה נגד הדרוזים אנשי המלחמה ויושבי המקום מכבר. הללו היו באים רכובים על סוסיהם עד לבתי המושבה, כשהם קוראים בקול: “בסייף נאחוד בלאדנה” - (בחרב נקח את מושבנו). לעומתם היה מתיצב גיבור-החיל שבמתנחלים, השוחט החברוני ר' אורי, חמוש מכף-רגל ועד קדקוד וקורא בקול: ה' עוז לעמו - ה' יתן! כאשר נוכחו הדרוזים לדעת, כי היהודים אחת החליטו להחזיק במושבתם ושבו כלעומת שבאו - היתה שמחת המתנחלים גדולה ובריקוד חגגו את נצחונם - –

“גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא!” - שר אז הקהל ברגש עם אורי השוחט כשהוא מנופף בחרב. נגדו כרכר ברגליו המתנחל מאיר פרידמן ופיות הכל היו משבחים ומקלסים את המגינים שעמדו בפני הדרוזים בפיקודו של אהרון אהרונסון, הממונה מטעם הפקידות לנהל את המושבה החדשה. שירת הגבורה של הגליל העליון נולדה אז על גבעת מטולה, הצפונית במושבות, אך גם חלל נפל בתיגרות הללו: האכר בכור מוּשוֹן אשר ישן על גרנו בלילה מחוץ למושבה, נמצא מת כי הדרוזים המתנפלים דקרו אותו.

אף מריבת-הקרקע הממושכת בין חדרה והערבים יורשי הצ’רקסים, יושבי הכפר הצ’רקסי העזוב ממזרח למושבה, נודעה לשם. רחוקה היתה חלקת-המריבה אשר בגבול המושבה והיא בין הביצות והנחל של חדרה, והתגרות הערבים הגיעה לשיאה בשנות 1910–1911. אז התפקדה המושבה, בראשותו של מנדיל ואזלינסקי מפקדה, על שומריה, אכריה ופועליה וגם על התימנים שהתנחלו תוכה. יוסף קאסטל (החברוני) או “חלילי”, שומרה הוותיק של המושבה, תפס לו לעלי אפנדי, המנצח מביתו על התוקפים הערבים, וקרא לו באזני הכל: “קום והפרד בין הנצים ולא ישפך הדם!” - אתה עלי - חרף יוסף החברוני את הערבי על דרך נימוסם - אך “בליא” (בלי) אפנדי, לאמור: קטונת מהיות אפנדי. ולא נמנע מקרה-דמים בסכסוך זה - כי ערבי נפצע אנוש ומותו הסב משפט קשה ומסובך למושבה חדרה.

כן נלחמו המושבות מפנים ומאחור עם שכנים, רועים, פלחים מסיגי-גבול, אפנדים ותקיפים. חדרה - אויב ותיק לה ממזרח אבו-הנטאש מקאקון; בין אויבי פתח-תקווה נמנו הבדווים משבט אבו-קישק; כצנינים לרחובות היו שרידי הבדווים משבט סטאריה ועוד קשים מהם היו שכניה מהכפר זארנוקה. לא תגרת-יד בלבד נחשבה במערכות הללו, אלא גם התכסיס. באחת התגרות של המושבה חדרה עם אנשי אבו-הנטאש מהכפר קאקון, עקר המתנחל שמעון גורדון כלונס מהגדר והחל זועק כלפי המתגרים קריאות-מלחמה תמוהות ומשונות: “אנא אחוך, יא צבחה!” – צווח והמתגרים נסוגו… שאלוהו לשמעון גורדון לפשר קריאתו והתברר: שמע האכר מפי הערבים סיפור על אשה בדווית למודת-מלחמה ושמה צבחה, אשר אנשיה היו הולכים אחריה לקרב בקריאת שמה: יא צבחה - – והיו מבריחים את אויביהם. כיוון שכך, הפתיע גם אכר חדרה את התוקפים בקריאת-מלחמה משלו - “אני אחיך, צבחה המהוללת!…” - צווח וערמתו עמדה לו.

במסיבות הללו אימנו המתנחלים את ידם לנשק ומקרבם יצאו בני-חיל אשר שם להם בגיבורים של הישוב. הגיבורים שבהם - מהם למודי-מלחמה, מהם בני-חיל לעצה ומהם כוחם יפה למהלומה ולעצה גם יחד. מטבע הדברים קמו הגיבורים הללו מבני הישוב עצמו ומהם השתלשלה והלכה השרשרת - הרי הם הם שנודעו לימים כאבות השמירה העברית.

אבות לשמירה    🔗

יעקב זרמתי - יליד יפו היה (1838) ונודע בין תושביה לכוח וגבורה. הוא המעורב בערבים ובדרכי הארץ מהלבנון עד נחל מצרים, בא מרצונו אל מתנחלי פתח-תקווה מיד לעלותם על אדמתם והציע לשמור עליהם. שמר בשתי השנים הראשונות וקבע את היחסים בינה לבין שכניה. ראשון לשומרים במושבה היה וכבן תשעים מת ביפו.

דאוד אבו-יוסף - מעשה רב, כמוהו כאגדה, יסופר בדאוד אבו-יוסף אשר מן המדבר ממזרח בא לשמור במושבה פתח-תקווה בשנותיה הראשונות. רכוב על סוסתו האצילה בא למושבה כשהוא פוטר בשפתיו: “שמע ישראל” - לאות, כי יהודי הוא. ממרחקים בא, כי חיפש את סוסתו שנגנבה ממנו ובהיותו בדרך מדמשק לירושלים שמע על מושבה של אחיו היהודים. קצר-קומה, רחב-כתפים ודל-בשר היה. נשקו - חרב חדה ורומח-פלדה. “כלי יורה” לא נחשב בעיניו. את סוסתו המיוחסת והלבנה הוקיר מכל וכן הפליא לזמר משירי ערב ובשמחת חתונה של בדווי אבו-קישק הקסים את לב שומעיו במידה כזאת, ששייך שלהם העניק לו מתנות רבות. הוא שיצא, לפי סיפורי המושבה, לבדו נגד בדווים שפשטו כארבה בשדות המושבה, תפס לו לשייך שלהם אבו-ג’רם והעלהו אליו על אוכפו, לגודל חרדתם של התוקפים אשר נסו מפניו. כבואו למושבה לפתע, כן יצא אותה על סוסתו לשוב אל המדבר אשר ממנו בא.

יהודה ראב וסנדר חדאד - בגיבורי המושבה הראשונים נודע יהודה ראב, הוא גם אחד מחקלאיה החרוצים, אשר בנפלו מעל סוסו נלחם בשודדים והרג אחד מהם ואף הגיע חי למושבה. המהולל שבגיבורי המושבה היה סנדר הנפח, אשר על שום מלאכתו וכוח זרועו נקרא בפי הערבים בשם “חדאד” (ברזל). סנדר או “חואג’ה סקנדר” הפיל את חיתיתו על שכני המושבה ולא-אחת ארבו לו בדווים לנקום ממנו את נקמתם. סנדר לא חת מפניהם, כי התגרה בהם ויש אשר סיכן את עצמו וניצל בנס ממוות, עד שהוכה יום אחד מכות קשות בידי בדווים שתקפוהו בשדה. התגונן הגיבור גם בפעם הזאת באומץ, אף חילק מכות לשייך שלהם שהיה במתנפלים - אך אירע לו לנסוע בעודו חולה מהמכות בעגלה שהתהפכה והסבה למותו. – “כבודה של השמירה ירד בפתח-תקווה אחרי ימי הגבורה שהיו לה בחיי סנדר חדאד וחוצפת הערבים עלתה מעלה ראש”. - נאמר אז בקורות המושבה. “אנחנו כהפקר בעיניהם - קבל גם אליעזר בן-יהודה בעתונו “הצבי” (תרס"ט) - וחושבים הם כי אפשר להם להתקלס בנו כרצונם הטוב. על זאת, ידידי, דוותה נפשי”.

אברהם שפירא - בטרם שקעה שמשו של סנדר חדאד, זרחה למושבה גבורתו של אברהם שפירא, הוא שנודע לימים, בפי הערבים בכל רחבי הארץ בשם “איברהים-מיכה” וגם תואר “שייך” ניתן לו. נולד (1870) באוקראינה ובהיותו בן עשר עלה בתוך בית-אביו לארץ להתנחל במושבה פתח-תקוה. אברהם שפירא לא יכול לשאת את יחס הערבי אל הזר, וליהודי בכלל, כאל “כופר”, אשר דתו מקוללת. כן הבין שמוכרחים לעקור מלב בני המדבר את המסורת, שהמרעה ניתן מאללה לכל הרוצה לרעות את בהמתו בשדה שלו ובשדות שכנו. אמנם תחילה נלחם אברהם שפירא בכוח זרועו, אבל לימים למד את נימוסי אויביו, דוגמת הכלל של הגיבור האמיתי האומר: “דע את אויבך כדי לנצח אותו”.

ושמו של אברהם שפירא נודע למרחוק בין שבטי הבדווים ואהלי השודדים כאחד. בנפול חלל מבין היהודים לא נח אברהם שפירא עד גלותו את עקבות הרוצח, כדי שיבוא על ענשו. בו בזמן השכיל לפשר בין שכנים לפי נימוסי הארץ ולא יהודים בלבד אלא ערבים נזקקו לתיווכו. אברהם שפירא הגיע איפוא בכוחות עצמו לאותה דרגה של גיבור המושבה, אשר שמו בלבד עשוי להשכין שקט בסביבה – הוא הוא הגיבור המקובל ביותר על דעת השכנים - פלח ובדווי כאחד.

לימים, קבע אברהם שפירא מעין שיטה ליחסי שכנים, כי המושבות היהודיות רבו במספר והסכסוכים שהחריפו והלכו (בחדרה, כפר-סבא ועוד) הצריכו משא-ומתן ופשרות. אף תלמידים-חניכים קמו לו לאברהם שפירא שעיצבו בדמותו את השומר העברי - זה השומר המעורב בין השכנים הקרובים והרחוקים, מקיים בהם הכנסת-אורחים, החשובה מאד בעיני הערבי, ומציל מפיהם את הידיעות הנהירות להם בצינורות מיוחדים משלהם: סוסתו של פלוני נגנבה ע"י שודד אלמוני…פרתו של אלמוני נשדדה ונמצאת במקום פלוני…כי ידע אברהם להשיב למושבה את הגזילה ולהחזיר את הגניבה מקרוב ומרחוק - עד הר חברון. ככל שרבו השנים כן הגדיל אברהם שפירא את כבוד המושבה בעיני הערבים, כי הוא עמד בראשה בעוז-רוח בימי חירום, אך ידע גם לדבר שלום כשהשעה היתה צריכה לכך. הוא הוא איפוא אבי השומרים בארץ.

ישראל (לוליק) פיינברג - בגיבורים נזכר כבר שמו של ישראל פיינברג, חלוץ ראשון-לציון, אשר עבר משם להתישב בגדרה ומגדרה היה מהראשונים להיענות לקריאתו של יהושע חאנקין לעלות על אדמת חדרה הקנוייה ולהיות בארבעת השומרים (מנדל חאנקין, יעקב הורביץ, משה ביילין והוא - ישראל – עצמו), לפני בוא המתנחלים.

ישראל פיינברג ישר בנפשו היה ולא ביקש חשבונות רבים; בזרועותיו החזקות היה מכתש שודד, גנב ורועה, שבאו לריב עם היהודים, אף כינוהו על שום כך בשם “קטלן” ועל שום עליצות-רוחו בקיצור-חיבה – “לולו-לוליק”. בן ארבעים ושמונה שנים היה החלוץ האיתן הזה, כאשר הכריעה אותו לבסוף הקדחת בחדרה ועלילותיו בימי ההתישבות הראשונים הפכו לאגדה. הוא גם חבר לבני-החיל של חדרה - מנדיל ואזלינסקי, יצחק חנקין, האחים סמסונוב ועוד - בכל עלילותיהם. הוא אבי אבשלום פיינברג, גיבור חבורת הריגול “נילי”, אשר ביקשה לעזור לשחרור הארץ במלחמת העולם (1914–1918).

ברל’ה - גיבור צנוע מרחובות ונפח במקצועו, בו יסופר, כי לבדו הניס את המתנפלים משבט סטאריה, בעוד שני המחנות - אנשי רחובות מזה והבדווים מזה - ערוכים על הגבעות. בר’לה, נמרך-הקומה ודל-הבשר, אץ לבדו ומוט-ברזל בידו אל מול הבדווים וצווח: “סורו, סורו מעל אדמתנו!” - וכשראוהו צעירי המושבה אץ לפניהם, פרצו אחריו גם הם. בר’לה הוקף ע"י הבדווים ונחבל במכת-אלה, אך גם הוא גזר במוט שבידו על ימינו ועל שמאלו והמתנפלים נסוגו.

מגבורת ראשוני הגליל    🔗

ואם ביהודה הקרובה לרשות המרכזית ראו היהודים כי אין להם לסמוך אלא על כוחם, על אחת כמה וכמה בגליל, שהמושבה האחת היתה רחוקה מחברתה ומספר יושביה מצער לגבי שכניה, יושבי ההר ושוכני האהלים, למשפחותיהם ולשבטיהם הגדולים ממערב לירדן וממזרח לו. קמו איפוא לגליל העברי גיבוריו הראשונים ובהם נודעו - דוד בוקששטר ומנחם גראבובסקי בראש-פינה.

מנחם גראבובסקי - עלה עם בית-אביו מרוסיה והתנחל בראש-פינה, והוא כבן חמש-עשרה. שמע הנער על אחד, לייבקה מטבריה, שהיה יוצא בימים ההם לפשוט יחד עם הבדווים מהשבט הגדול “ענזה” והשתתף במעשי-שוד מהוללים - “גאזו” - כאחד מהם. התפעמה רוחו של הנער מנחם וחשב: מי יתנני גיבור כלייבקה!…מנחם ביקש להידמות לאחד מגיבורי הגליל הקדומים ולכוח-שרירים לא היה שני לו במושבה. הוא נוסה בתגרות-ידים שנפלו בין אכרי ראש-פינה לבין שבטי הבדווים “הבּ” ו“זאנגאריה” - ובבוא הבארון רוטשילד לבקר במושבה, נעשה מנחם לשומר-ראשו.

מנחם נתמנה שומר בכרמי המושבה ולו סוסה אצילה. בתפשו גנב לא ידע רחם, אך בבקש התפוש חסד חנן אותו. לפי נימוסי המקום דרש מהגנב שסרח לירד עמו אל קבר הקדוש הערבי מונטאר הקרוב למושבה ולזבוח שם זבח, לאות כי לא ישוב לגנוב. כן הודיע את נחת זרועו לבדווי “הבּ”, שהיו ידועים כגנבים ועד הר הדרוזים הגיעו בפשיטתם.

לימים, עמדו לו קשריו של מנחם גראבובסקי, המכונה בפי ערביי הגליל אַבּו-מוּסה, על שם בנו, להושיט עזרה וסעד למעשי ההתישבות המאוחרים יותר במרחביה ובמגדל. הוא הקים לו עוזרים בשמירה מבין צעירי ראש-פינה וגידל גם את בניו לשמירה, שראה בה יעוד. ב-1912 נפטר והוא בן 48, אך זכר גבורתו נשאר שמור במושבה ובעמקי גנוסר והירדן, אשר בהם נודע במעשיו ובנימוסיו ברוח האבירים בני-המדבר החפשיים.

אבו-יצחק “חצבאני” - גבור מהולל לא פחות מן הראשון בגליל אף הוא, וכונה “חצבּאני”, כי מהעיר חאצביה אשר בהר חרמון היה מוצאו. קהילת היהודים בחאצביה נחשבה ותיקה במקום מחורבן הבית השני, כשרידי היושבים בפקיעין. חסונים וגבוהי-קומה כשכניהם הדרוזים היו יהודי חאצביה ומהם בני-חיל ששרתו בצבא מושל הלבנון האמיר בּאַשיר. בהתהולל מהומות בלבנון ב-1860, בהן נרצחו נוצרים רבים ע“י הדרוזים, התפזרו יהודי חאצביה, אעפ”י שהרעה לא נגעה בהם. מהם נקראו ב-1895 ע"י פקיד הבארון לבוא לעבוד בראש-פינה.

עם אלה בא אבּו-יצחק והיה ל“כייאַל” (פרש) של הפקידות – מעביר בלי-מורא את הדואר ואת הכסף בשקיים, ומשמש בן-לוויתו הקבוע של פקיד הבארון הראשי בגליל יהושע אוסובצקי במסעותיו. חצבּאני שנודע בגבורתו נקרא ב-1908 לשמור בחוות כנרת שנוסדה ע“י המשרד הארצישראלי בסביבה השוממה וההררית, בה התגורר שבט בדווים “דלאַייקה”. ובדרך זו, בין טבריה ליבנאל, עגלה לא היתה נוסעת לבדה בימים ההם מפחד שודדים. לא היתה ברירה אלא להתגבר בעצה על בדווי דלַאייקה ולהכניע את גאונם שלא היה לו גבול. הוא השים את עצמו כמבקש טובתם ומגינם של בני דלאַייקה בפני השלטונות המציקים להם, וכיוון שהתחבולה עלתה בידו, קנה את לבם לשלום עם החווה כנרת אשר שמר עליה. כן קשר קשרים עם השבט שחנה בוואדי פג’אַס, אשר שימש בימים ההם מקום-מעבר לשודדים, ועם שבט “ענזה” הגדול שנדד בבקעת הירדן. במעבר המסוכן אשר בין כנרת לטבריה, קלע-איל-ג’ול (מצודת השודדים), היה עובר לבדו ברכיבה בלי פחד בלילות. חמור או פרה כי נגנבו מחוות כנרת הוחזרו ע”י חצבאני, ולוּ הוליכו העקבות עד עמק בית-שאן.

מנחם - איש צפת המכונה “פיזם” - היה גם הוא מראשוני הרוכבים היהודים בדרכי הגליל המסוכנות, הם שיצרו את משלח-היד המיוחד “מכּר”: החמרים הללו שהעבירו דואר, משא ואנשים בדרכים המסוכנות. מנחם פיזם, אשר במתישבי “בני-יהודה” מעברה המזרחי של הכנרת היה, נשכר ל“כייאל” לאחוזה “פוריה” בהווסדה ובקשריו עם משפחות בדווי דלאַייקה יצא ובא בעניני האחוזה עד שנות זקנה. כן התרקמו חיי רוכב עברי בגליל ושומר עברי ביהודה ושוב לא ארכו הימים, עד שהשומר נעשה ליסוד-מסד של בטחון הישוב החדש, בעמדו בפני שכניו הרבים והחזקים ממנו.

בסימן רומאנטיקה    🔗

מיכאל האלפרין - לא תושלם הפרשה בלי שיוזכר שמו של מיכאל האלפרין, אשר סיפורי עלילה התקשרו סביבו וזאת - בשל הליכותיו המיוחדות ודמיונו שלא היה לו קץ וגבול. צעיר ובן-עשירים בא לארץ וגם עלייתו לא היתה כפשוטה - “אם אשכך ירושלים תשכח ימיני!” - נשבע בפני ארון-הקודש ונדר למסור את כל הונו לטובת הישוב.

דרכו גם כאן מתחילה בסערה: מיכאל תמך מהונו במושבה יסוד-המעלה וקנה מאדמת ואדי-איל-חאנין לכונן עליה ישוב פועלים, אך בעצמו נשאר פועל נודד כאשר החל בראשון-לציון. כאן הסתכסך עם הפקיד יהושע אוסובצקי וגרם להתחדדות היחסים בין המושבה והנדיב במידה מסוכנת ומיכאל, חוטר מגזע רבנים, מוסיף לקשור לעצמו עטרה של דון-קישוט רומאנטי בישוב. שוב לא פרטי חייו עיקר, כיצד נדד ומה פעל, אלא הדברים בהם הפליא ועורר את הדמיון.

מיכאל האלפרין

האלפרין אסף סביב לו חבורה וקרא לה בשם “מחנה יהודה” וסוסים לרכיבה קנה למענה ונשק, כדי להרים את כבוד היהודים בעיני הערבים ולא יחשבום עוד “ולאד-איל-מית”. הוא שנכנס לתוך סוגר של אריה בקרקס שבא ליפו, כדי להפגין קבל-עם, שיהודי אינו פחדן. לגודל התרגשותם של הצופים, לא היה די להאלפרין בכניסתו אל הסוגר, אלא התיצב בפני מלך החיות ולא יצא מעל פניו עד ששר באזניו בקולו האדיר משיר “התקוה” - לסמל את תחית עמנו בפני “מלך החיות”.

האלפרין חזר אל עירו וילנה להלהיב את הנוער היהודי בדברים רומאנטיים על כיבוש ארץ-ישראל בחרב ומצא לו תלמידים. אלכסנדר זייד, מי שעתיד להיות במייסדי “השומר” נעשה תלמידו ואדוק לרומאנטיקה שלו. בדרכו חזרה לארץ, לא חשש מיכאל האלפרין להראות בקונגרס הציוני בחולצה אדומה (סמל הסוציאליזם המהפכני) ובעצם פולמוס אוגאנדה שהסעיר את הרוחות, שר את “השבועה” - שיר פועלי-ציון - עד ששככה הסערה סביב.

האלפרין לא חשש להפוך דמיון למעשה וכאשר נוסד מושב הפועלים “נס-ציונה” על האדמה אשר קנה בכספו, הופיע בראש פרשיו ביום החנוכה והסתער על גבעת המושב בקריאה: אם אשכחך ירושלים! - – אף הכה בחרבו על זרועו עד זוב דם לקיים מה שנאמר: תשכח ימיני…אכן, פלאי היה האיש מלעשות מעשים וגדלה סערת דמיונו מהרתם לפעלים. כחסיד הטבע החל מהלך יחף ובידו חכה - מיכאל שב-הזקן הלך לדוג דגים בנחל להחיות נפשו…ועדיין השב-הצעיר צרה לו מסגרת המציאות בכל אשר יפנה: עד שהגה רעיון של שמירה ונתגשם, כבר ראה בעיני רוחו לגיונות של יהודים. “השומר” היה עובדה, הלגיונות גם הם היו “גדודים” ובנו-בכורו, אריה, נפל חלל כקצין תורכי במערכת עזה - – פיזר ההוזה האלפדין מכל אשר היה לו - וחולה וחסר-כל מצא את מנוחתו בחורשת מחניים (1919).

אף-על-פי-כן בן-תקופתו היה, בה הזיה וחפץ-מעשה שימשו בערבוביה. יצחק לוי, י. אייזנשטאט, א. אייזנברג וז. ד. ליבונטין – אנשי-מעשה מפוכחים - תיכננו כמוהו תכניות של “שבטי רועים” במדבר ורכישת קרקעות בהרי מואב - אף הציעו מהן לד"ר הרצל, המנהיג הנערץ עליהם, כי יחד עמו אמרו: זה חלום…אולם הוא יכול להיות למציאות.

בני תקופתם - תקופת הרומאנטיקה - היו.

 

פרק יב. מלחמת הישן בחדש    🔗

האם רק במעשה או בדמיון נלחמו הראשונים על תחית הישוב והארץ? מעשה התחיה היה מלווה מלחמת-רוח כבירה, אשר לעתים היתה נואשת, ככל שרבו המכשולים מבית ומחוץ. מבית - ככל ששאף הישוב לפרוץ את החומה ולצאת לחיי עבודה ופרנסה, עיכב אורח-החיים שהתגבש מדורות על כספי החלוקה והנדבה מהגולה; ומבחוץ גורמים חיצוניים זרים ראו בהפתעה את העם שגלה מאדמתו מתעורר לשוב אליה - מהם שהתנגדו בלבם לתנועת השחרור של העם המפוזר ומהם שסברו, כי שעת-כושר היא לעשות נפשות מבין המהגרים הסובלים לדת הנוצרית. משאיפה אחרונה זו עלתה כפורחת עבודתן של משלחות נוצריות ממדינות שונות ובראשן משלחת פעילה מאנגליה, שנודעה בשם כולל “מיסיון”.

חסותם וקשריהם של הנוצרים עם היהודים חסרי-המגן יש ונבעו משאיפות אנושיות טהורות. זכורה לטוב חסותם של שני הקונסולים הבריטיים הראשונים בירושלים, יונג וג’ימס פין. האחרון (מ-1845 ואילך) סייע בידי יהושע ילין לרכוש מאדמת מוצא ליד ירושלים וכן השתדל הרבה בעיסוק יהודים בעבודה ובמלאכה. אף נודע ג’ימס פין בידיעתו את הלשון העברית ובחיבה העמוקה אשר רכש לעתיקות הארץ. בתקופה מאוחרת יותר נודע בפעולת העזרה שלו בין המהגרים במושבות יפו הבריטי מונקריף, אשר בא בחילופי-מכתבים עם חובבי-ציון. המיסיון הבריטי ניסה להשיג את מטרותיו ע"י ייסוד מושבה חקלאית בהרטוב. אך הרקע הדתי הטמון בגישתו, גרם שהיהודים סירבו בתוקף ובגאון לקבל טובת-הנאה מידי זרים, וקרקע הרטוב עברה לידי עולי בולגאריה (1894) אשר נאחזו במושבה זו - זו יתד נאמנה שנתקעה בשפלה ושימשה מאז ראש-גשר להתישבות היהודים בהרי יהודה.

ציד נפשות מישראל לדת הנוצרית אך הגדיל את חששותיהם של שומרי הישוב הקנאים לכל חידוש. ואם ייסוד המושבות עלול היה, לדעתם, להפסיק את זרימת כספי הנדבה מהגולה לקיומם, הרי בתי-ספר חדשים לעבודה ולמלאכה, במקום תלמוד-תורה, לא באו, אלא לחתור תחת יסודות האמונה אשר קיימה אותם מאות שנים כשומרי ערי-הקודש. מלחמה זו של הישן בחדש גברה והלכה ובה נקט הקנאי אמצעים קיצוניים, עד להכרזת חרם ונידוי על כל הבא להעניק מטוב החדש ולהטיף בשמו. אף-על-פי-כן לא נרתעו הלוחמים לאור ולחדש, כי רק בהם ראו חיים לעם בארץ - והמלחמה ארכה עשרות שנים.

בטווח המלחמה הזאת הועמד עוד השר משה מונטיפיורי, אשר הקנאים ראו בחשדנות את מעשיו המכוונים ללמד מלאכה ועבודה לצעירי הישוב ולבנותיו. אכן, השר רחב-הדעת הבין לסיבת הקנאות ובמקום שנתקל בהתנגדות ויתר או האריך את רוחו. נמרצה הרבה יותר היתה המלחמה שהוכרזה על המשורר ד“ר אברהם אליעזר פראנקל (1856), שבא לכונן בית-ספר לילדי ירושלים. הוא נידון בחרם ע”י הקנאים שקראו אחריו ברחוב: “צא צא טמא איש הבליעל…” ואם היהודים הספרדים גילו אהדה כלפי ההצעה, אמרו האשכנזים: “בתי החנוך אשר ילומד בהם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם נגד חוקי האמונה, הרי כמעט תמיד משמשים הם בסוף דבר סיבה למרד בדת להמירה, כאשר ראינו מופתים כאלה בארצות אירופה…” – ואפילו הבטיח פראנקל תמיכה לילדים, ארוחה ובגדים חינם, גם אז השיבו: “לא מדובשך ולא מעוקצך…”

וידעו הקנאים להלחם לא רק בדברים מרים כלענה אלא גם להכרית את כסף החלוקה מפי האיש אשר ישלח את ילדו לבית-הספר החדש. נימוקם היה כי “תנועת גו” (התעמלות) “לנגן בזמירות” (זמרה) ואולי גם “לפזז במחול” (ריקוד) – לימודים הם שאין בהם חפץ וכן לא ראו הבדל בין בית-ספר כגון זה לבין בית-הספר, שאנשי המיסיון הנוצרי משכו אליו ילדים רכים.

המלחמה באליעזר רוקח    🔗

המלחמה באלה, שבאו לחדש את אורח-החיים של הישוב על עבודה במקום הבטלה ועל עבודת-האדמה במקום לחם-החסד, היתה איפוא מרה ומראשוני העומדים במערכה זו היה בן-ירושלים, צעיר חם-מזג ומחונן. לרגל נישואיו עבר לדור בצפת ובראותו את האדמה הפוריה סביב, המחכה ליד עובדת חרוצה, היה מהראשונים לעורר את הישוב בצפת לקום ולייסד להם מושבה לרגלי הר כנען. אליעזר כבן תשע-עשרה, והוא מייסד בצפת חברה לישוב ארץ-הקודש. סביבו מתלקטות עשרים משפחות מבני צפת והם קונים מאדמת הכפר הערבי ג’עוני לרגלי הר כנען ומשנים את שמו לגיא-אוני. הווה אומר, עשו אנשי צפת, ביזמתו של אליעזר רוקח בגליל העליון, מעשה דומה לזה שעשו אחיהם צעירי ירושלים בייסוד פתח-תקווה ובאותו פרק זמן עשו (1878).

אנשי צפת עניים היו והוכרחו לשלוח את אליעזר רוקח לגולה לחפש מקור לכסף לעזור למשפחות במעשה ההתישבות מתחילתו. רוקח יצא לרומניה, אף-על-פי שהקנאים איימו עליו ועל ביתו, כי ראו בו שליח ראשון היוצא אל הגולה לטעון לעובדי-אדמה ולהתחרות בשד"רים שהיו יוצאים לאסוף את כספי החלוקה בשביל העניים לומדי-התורה. “לא פעם התנפלו באשון-ליל ואפלה על ביתי ואבנים גדולות ידו בעד החלונות, אשר כפשע היה ביני ובין המות…” התלונן אליעזר רוקח על הקנאים שרדפוהו, אך ככל שחזקה המלחמה מצד הקנאים, כן גברה גם קנאותו הוא לרעיונו. הוא בא לרומניה בתקווה, שהנדיבים ימהרו אליו ויאמרו: אוצרות כספנו פתוחים לפניך…ולא זו בלבד, אלא חידוש מהפכני נקט, כי החל אליעזר רוקח לקבוע בבתיהם של יהודים קופסאות לטובת עובדי-האדמה היהודים בארץ-ישראל, דוגמת הקופסאות של ר' מאיר בעל-הנס שקבעו שליחים מכבר לטובת הישוב הישן הדתי.

הקיטרוג על מעשהו של אליעזר רוקח גבר והלך, והוא לא הצליח להשיג את העזרה הכספית למען שולחיו מתישבי גיא-אוני. הללו תוחלתם נכזבה והם חזרו לצפת עירם, עד בוא שעת-כושר טובה ממנה. ברם, הזרע שזרע אליעזר רוקח בערי רומניה נשא פרי, ובפתוח ד“ר הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897, - הזכיר זקן הקונגרס ד”ר קרפל ליפה, ראשם של ציוני רומניה, כי עוד לפני שבע-עשרה שנה בא איש אחד ושמו אליעזר רוקח מצפת, כדי לעשות תעמולה ליצירת מושבות יהודיות בארץ-ישראל!

אף זאת: בבוא חלוצי היהודים מרומניה לקנות אדמה ליסד עליה את המושבה ראש-פינה כמסופר לעיל, עדיין מצאו במקום שלושה בתים, כבתי הפלחים הערבים, אשר בשנים מהם ישבו שתי משפחות של אחים עניים, שלא עבדו את אדמתם אלא התפרנסו מהלקט בשדות הערבים - הללו משרידי המתישבים של אל. רוקח היו. ואליעזר רוקח, עם שלא חזר אל שולחיו, הוסיף לפעול למען חיבת-ציון שנים רבות. רוח-המרד שנצנצה בו במלחמתו הראשונה עם הקנאים, נתנה את אותותיה גם בהמשך דרכו - בהתקוממות נגד עולה של פקידות הבארון ובאי-המנוחה והתסיסה שליווהו בכל שנות חייו.

בדפוס אורח-החיים הישן    🔗

אנו ניטיב להבין את סיבות המלחמה הקנאית ברוחות הזמן החדש, אם נזכור את נוסח החיים שהשריש בחצרות הישוב במשך דורות רבים. רוב-רובו של הישוב הזה עדיין בילה בתלמוד-תורה את ימיו והוא שקבע את מעמדו בחיים ובחלוקה, מהיותו ילד רך עד לשאתו אשה ובנותו בית. הלימוד הזה התקיים בישיבה לאורך שולחנות חשופים וספסלים צרים. למדו מבוקר עד ערב לאור עששיות נפט או פתילות טבולות בשמן-זית. קשישים עם נערים למדו יחדיו - אחד אלמן ומתענה בתעניות ואחד חסיד שלא עבר עליו יום בלי תפילה אצל הכותל המערבי ואחד בעל-מלאכה העוזב לסירוגין את מלאכתו כדי ללמוד תורה. יש אשר למדו כל שעות הלילה וחזרו על שיעורם במשך השבוע.

הלומדים הסתדרו גם למשמרות וכל משמר חולק לדגלים - דגל דגל ולילו הקבוע ללימוד וראש-הדגל הוא המעיר את חבריו לקום, כשהוא מהלך בסימטאות ובמבויים האפלים ופנסו בידו, בליל קיץ או חורף, בגשם ופעמים בשלג. על כל אלה היתה מפקחת מסביב עין הקנאים “שהרעישו עולמות” על מעשה גדול או קטן, בין היה בו חטא ובין היתה אך כוונה ללמוד לשון נוספת או מלאכת-יד. נוסח החרם היה מוכן מראש ומיד הוציאוהו קנאים מנרתיקו וכתבו באותיות מאירות-עינים והכריזו קבל-עם: פלוני עבריין הוא - בין לגבי ספר חדש שיצא מעטו של רב ונמצא בו חשש מינות, בין נפתה בית-ספר ברוח הזמן ובין נתפרסם מאמר בקורת בעתון על קנאים, הכופים את רצונם על הציבור בכוח דמי-החלוקה שנמסרו לרשותם. "אנחנו מחרימים ומנדין ומשמתין - – " הכריזו הקנאים לאור נרות דולקים ותקעו בשופר מעל הבמה של בית-הכנסת.

ישראל דוב פרומקין, עורך "החבצלת'

אף-על-פי-כן בו בישוב כבר תססה מסורת מרידה מצד דור שלם של שוחרי אור והשכלה. חלוץ העתונות בירושלים, “החבצלת”, הופעתו הראשונה חלה בתרכ“ג (1863) - ופעלו לתחיית הישוב נמשך בעריכתו המתונה של ישראל דוב פרומקין או בקצור הרי”ד. "החבצלת " הופיע בהפסקות במשך ארבעים שנה, ולא זו בלבד שפעל הרבה לתחית הישוב בירושלים, אלא הקים דור סופרים צעירים אשר נעשו קיצוניים יותר במרידתם. על הצעירים הללו נמנו החכם לונץ ואליעזר בן-יהודה, אשר בדרכו המהפכנית הפך מיד לבואו לארץ מטרה לחיציהם של קנאים. זו אחת המלחמות המרות ביותר בין הישן והחדש, בה נוכחו לבסוף הקנאים לדעת כי תש כוחם ונשקם - החרם - התישן ולא יצלח עוד.

ישראל דוב פרומקין עורך "החבצלת " אשר על שום שירותו העתונאי רב-השנים נקרא גם “חבצלת " מת בתרע”ד בירושלים, אחרי פעולה פוריה ומתמדת נגד המיסיון, לעזרת התישבות התימנים ועוד - אך מפעלו הנאור נמשך בידי הצעירים אשר אצל עליהם מרוחו.

החכמים לונץ ופינס בחרם    🔗

החכם לונץ, חניך ירושלים, אשר מרוב מסירותו למדע נפגע גם הוא מחמתם של קנאים, לא פסק להטיף באומץ-לב לחידוש החיים ולהבראת יסודותיהם, בכל אשר נתגלו הנזק והרקבון של מורשת הדורות אשר אבד עליה כלח. אברהם משה לונץ, (1854–1918), אבי מדע ידיעת הארץ החדשה בלשון העברית, אשר באומץ-לב נפלא עבד את עבודתו המדעית באבדו את מאור-עיניו, - גם עליו עבר שבט הקנאים בימי בחרותו. וכל כך למה? השגיחו בו, שהוא הוגה לא רק בלימודי הישיבה אלא מעיין בתנ"ך וקורא בספרים, אף מעורר את חבריו ללמוד ולא עוד אלא ניסה לכונן ספריה בירושלים לכבוד השר מונטיפיורי בן התשעים.

החכם א. מ. לונץ

לונץ הגדיל לעשות, כי בחוש-החקירה שנחן בו, חקר לדרכי החלוקה של ההכנסות הזורמות מחוץ-לארץ ושאל את הממונים עליהן לחשבון! מעתה גדלה חמת הקנאים שהחלו מקפחים את פרנסתו ככל שיכלו, אף הכריחו את הורי הילדים שמסרו אותם ללמוד מפיו - להחזירם.

הרדיפה לא הפכה את לבו לשטום אלא הגבירה את שקידתו בדרך שבחר בה - בחקירת הארץ וישובה. הוא כינס בקובץ ובספר מכל שנשמר במסורת הישוב על העבר תוך אמונה טהורה שהיתה נר לרגליו: – "אמרו לחכמה: “אחותנו את” - הטיף לחבריו הצעירים - “הקדישו מעתותיכם קודש לטובת השפה העברית, היו אנשים נאמנים לד' ולאדם, לתפארת עמנו וארצנו - – “. בקבצים “ירושלים,” “המעמר”, ו”לוח ארץ-ישראל”, שערך החכם לונץ מדי שנה בשנה, כינס אוצר בלום של ידיעות, אשר ממנו שואבים כל המבקשים לדעת כיצד חי הישוב על דורותיו. הוא שרשם שמות מערות וחרבות, שרידים וציונים מהעבר, אשר ראה צורך להחיותם למען העתיד תוך הסברה היסטורית-ארכיאולוגית חדשה.

אותה התנגדות מצד הקנאים כיוונה את חיציה כלפי הסופר הוגה-הדעות יחיאל מיכל פינס שתמך במושבה פתה-תקווה וניהל אותה בעצתו. פינס השתדל להיטיב את מצב היהודים היושבים בארץ-ישראל ע"י עבודת-האדמה, מלאכה ומסחר והוא מיזג באישיותו תורה וחכמה אף נודע בדעותיו המתונות כלפי ההשכלה ועקרונות הדת כאחד. כמנהל קרן “מזכרת משה מונטיפיורי” עלה ארצה ב-1878, אף שהוזהר כי תפקידו יהיה קשה וכי אנשי ירושלים מרי-נפש הם. פינס נזהר מפגוע ברגשותיהם הדתיים של קנאי ירושלים והצטמצם בעזרה מעשית לתקומת פתח-תקווה החרבה ובמתן הלוואות קטנות לבנין בתים בשכונות ירושלים, לתעשית חפצי-מזכרת מעץ-הזית ומלאכות כיוצא בהן. לא כן הקנאים שהתרכזו סביב לבית הרב יהושע דיסקין והרבנית שרה אשתו, שדעתם הקיצונית היתה נשמעת.

הללו חיפשו במעשי פינס כוונה לחתור תחת אורח-החיים המסורתי ולפיכך הכריזו עליו חרם. פינס נשאר לשבת בירושלים ונאמן לדעותיו תמך בכל גילוי מעשי, בין מצד עולים מקרוב באו ובין מצד צעירי ירושלים שחרגו להשתחרר מהישן. ביתו היה מקום-הוועד של צעירי הבילויים אשר חיפשו את עזרתו ועצתו, אף-על-פי שהקנאים ארבו להליכות ביתו. החרם ארך ואנשי ירושלים החלו להוקיר את רגליהם מביתו של פינס מחשש שמא יגזלו מהם הקנאים את חלקם בכספי החלוקה. גם בנות ביתו של פינס יש ונפגעו מהקנאים שקראו אחריהן - “המשומדות הולכות” – - פינס ניצב נאמן על משמרתו כאיש-הישוב וחובב-ציון, אשר גם בסבל ובטורח, במסה ובמריבה זכר, כי המריבה היא מריבת הדור והמסה אינה אלא מאבק על התחיה.

נאמני הישוב כפינס, אשר נפשם לא נקעה ממעשי הקנאים, לא רבים היו במספר, הואיל ורק האיש הרואה לנפש אחיו יכול לכבד את המתנגד, באמרו: פלוני אפילו במשוגתו פועל באמונה למען הערכים היקרים ללבו. כגון זה אמר על הקנאים סופר-חכם ד"ר זאב הרצברג, בן-זמנו של פינס, אשר עם חפשים נמנה ואף-על-פי-כן לא מאס בקנאים.

אליעזר בן-יהודה ומלחמתו    🔗

אליעזר בן-יהודה (פרלמן) נולד בליטה (7.1.1858), גודל בחינוך מסורתי, ולמד לימודים כלליים בגימנסיה. הוא הושפע בבחרותו ממאמריו הלאומיים של פרץ סמולנסקין. שחרורם של עמי הבלקאן מעול תורכיה בשנות השבעים למאה שעברה חיזק את שאיפתו הלאומית והוא שאל: מדוע לא יבוא גם לעמו תור השחרור תוך תחיה שלמה בגוף ברוח ובלשון? - הלשון העברית הרי רק היא עשוייה לקשר את העדות השונות של תפוצות ישראל והיא עשוייה להתחדש בנקל כלשון דיבור יומיומי, אחרי שהיתה לה תחיה ספרותית בגולה! אליעזר בא עם דבורה אשתו לירושלים, אחרי לימודיו ואחרי ששוכנע תוך ביקורו באלג’יר, כי ההברה השגורה בפי היהודים הספרדים היא היפה לדיבור העברי החי.

בהוולד בנו בכורו איתמר, הוא גוזר שבבית ידובר עברית ויגדל ילד עברי ראשון באווירה עברית. נמצא, כי אם קודם לבן-יהודה היה מצוי דיבור בלשון-הקודש בשיחה בין יהודי ספרדי ואשכנזי או כשיחת-קודש ביום שבת, הרי בן-יהודה בא לעשותה חול, כלשון דיבור ברחוב ובחנות ואין צריך לומר בבית-הספר. בן-יהודה האמין כי יעלה בידו למזג בשלום את רעיונו הלאומי-הלשוני עם נימוסי חייהם של אנשי הישוב, כספרדים וכאשכנזים, - ולא היא!

הוא כתב תחילה ב-“חבצלת” של רי“ד פרומקין, אך רוחו נשאתהו לייסד לו במה משלו תחילה בשם “מבשרת ציון” כתוספת ל”חבצלת" ולאחר מכן במה בפני עצמו - “הצבי” (1884), בה יהיה חפשי להטיף לרעיונות היקרים ללבו: תחית הלשון, התרבות והספרות העברית, חידוש החינוך, התישבות חקלאית וביטול החלוקה. לא ארכו הימים והאיש נודע כלוחם הנועז ביותר לחידוש יסודות הישוב. יחד עם חברים לדעה בירושלים - י. מ. פינס, דוד ילין, י. מיוחס, ד"ר מזיא ועוד - יסדו אגודה בשם “תחית ישראל”, שתכניתה מכוונת לתחית הלשון ולחידוש הישוב. בתחית הלשון בבית-הספר מצא שותף בנסים בכר.

בן-יהודה מחדש אותה שעה בלי-חת בכל אשר פנה: עתונות ברוח חדשה וחפשית, כתיב עברי שאין בו מהשפעות זרות, חידוש מלים לצורך ההוראה ולשיחת-חולין בכל ענפי החיים והמדע, וחידוש בתאריך שנהג למנות “מחורבן מקדשנו”, כדי לקשר את העתיד עם העבר הלאומי. המחדש האמיץ פגע לבסוף “בארזים” ותתלקח המלחמה.

– הם (הקנאים) לא משוגעים, חולים אמיתים, - כתב בן-יהודה בפרוץ המלחמה הזאת - אלא מתלהבים שאין כמותם. הם הראשונים בכל דבר איסור וחרם ונידוי נגד כל לימוד לשון, חכמה ומדע… אנו מבקשים, כי יוכלו היהודים לחיות פה חיי כבוד על יגיע-כפים ולא חיי בושה וכלימה על נדבות אחרים; אנו מבקשים להביא מעט אור במשכנות ישראל, מעט השכלה, תיקון המידות, תיקון המנהגים, שמירת הנקיון, אהבת העבודה, מניעת מחלוקת, חיים ישרים בעבודת האדמה…"

“,אור! ועוד אור! ועוד יותר אור!” - הוסיף והכריז בן-יהודה השכם והכרז מבוקר ועד ערב.

והקנאים אף הספרדים המתונים שבהם, ענו לעומתו באותו סגנון נמלץ ועתיק-יומין - סגנון ארמי-עברי - לאמור: " - אנחנו כל התלמידי-חכמים… באנו לפרסם… כי מזה שנה ואת היותרת, שהתחיל זה האיש אליעזר בן-יהודה עורך “הצבי” להתגרות בתלמידי-חכמים ורבני ומנהלי עדת ישורון ספרדים ואשכנזים… עד שנתמלאה סאתו, כי לא יכולנו עוד להתאפק… וביום י“ג לחודש תמוז דהאי שתא קראנו עצרה בבהכנ”ס הגדולה המיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי זיע“א (זכרונו יגן עלינו אמן)… ופתחנו דלתות ארון-הקודש והדלקנו נרות והחרמנו את אליעזר בן-יהודה עורך “הצבי”, בחרם שהחרים יהושע את יריחו… ותקעו בשופרות וענינו כל הקהל הקדוש פה אחד: הרי הוא מובדל ומופרש מעדת ישראל עד אשר ישוב מדרכו ונחם על הרעה…”

רודפי-שלום שבעיר התערבו, להשלים בין הצעיר המחדש וממריד ובין המחרימים שהרגישו כי בבהלה פעלו. קראו לבן-יהודה ואמרו לו: בקש מחילה והותר החרם… אף פרסמו מודעה רבתי - “כי מעלת עורך “הצבי”… בא וביקש מחילה ומחלנו לו והתרנו לו ואמרנו לו: אחינו אתה…”

כן התנצחו הצדדים, כששוחרי החדש עומדים לימין בן-יהודה ומצפים לנצחונו ונאמני הישן קוראים אחריו מלא: “מוחרם ומנודה!” - –

מלחמתו של בן-יהודה מבפנים    🔗

ובן-יהודה שבריאותו רופפת אך רוחו איתנה אינו אומר די בעתונות. מלחמתו על חופש הדיבור אינה אלא מלחמת-לווי לו. אמנם עתונותו מתפתחת בתוספות - “האכר” (תוספת חקלאית) “עולם קטן” (עתונות ראשונה לילדים) – ולעתון יומי, ראשון בארץ; סביב אכסנייתו הספרותית מתכנסים חוקרים לעניני לשון ומומחים להמצאת מונחים חדשים - חבר חלוצי המדע והלשון מירושלים, יפו והמושבות העבריות; - אך מלחמתו העיקרית של בן-יהודה אינה נראית בחוץ, כי בחדר עבודתו.

שם הוא נפתל בלשון הנתבעת להיות לשון-חול ומחדש בלי-ליאות עם חבריו לעבודה - ד“ר מזיא ופינס, ילין וספיר, גראזובסקי, מאירוביץ ויודילביץ; “מורה השעות” - נעשה בבית-מדרש זה ל”שעון"; ומכאן יוצאים המונחים - דחליל ודגדג, גרבים וגשש, בורג ובטנה - וכן שמות מוגדרים לצומח ולחי ומונחים מדעיים שהשעה צריכה להם.

יודע בן-יהודה שהוא עובד למטרה אחת ונלחם למענה - לתחית הלשון העברית. וכיצד עושים את תחית הלשון מעשה קיים לדורות? הווה אומר: ע"י מילון הלשון. האם המילון המכנס בכרך כל מילה שימושית או אולי מילון מדעי לכל אוצרות הלשון העברית, גם בעת שפסקה להיות שפת דיבור והיתה ללשון פיוט וכתב לחכמים בלבד? - הוא מחליט: מילון מדעי - וגם המונח “מילון” מבית-מדרשו של המחדש יצא.

“זה היסוד לתחית ישראל על אדמת אבות”. - לדעת בן-יהודה, הואיל ומשנת הרעיון הלאומי כבר סדורה עמו מראש. המלאכה גדולה וקשה, כי עתיקה הלשון העברית ורבים משמותיה נשתכחה הוראתם הברורה: “אחלמה” מהי? “תדהר” מהו? ואם סתם “מיני” אבן ועץ הם - כיצד ידבר בלשון זו אדם נאור בזמננו הצריך לדיוק? בן-יהודה מתרכז ונעשה חוקר הלשון. הוא צובר חומר ולבנים למלאכתו. הוא מחפש בספרי-המקור העתיקים בישיבות הספרדים, אך ספרי-מדע לחקירת שאר מקורות הלשון לא נמצאו לו בירושלים. והמקורות מרובים מספור: הקבלת המילה העברית למשמעותה בלשונות השמיות האחיות והערבית בראש: המשנה, הגמרא והמדרשים; המלים שנתחדשו עם חכמי ספרד; ספרות הקראים; שרידים מהעברית הקדומה ששרדו בלשון-העם המדוברת בתפוצות; המלים המתחדשות מאליהן תוך התחדשות החיים בארץ; וראשון ויסוד למקורות הלשון העברית – המקרא.

אליעזר בן-יהודה בראשוני ימיו בירושלים

עבודה נעלה ועצומה מכוחו של איש, אך בן-יהודה לא נרתע. בחדרי-חדריו הונח בסיס איתן לתחייתה של הלשון העברית על רבבות מונחיה, תוך עמל של עשרות שנים רצופות, ויצא מתחת ידו של בן-יהודה “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”. חבריו לא פיגרו גם הם בעבודת הלשון - “מלון השפה העברית” הוא פרי עבודת חייו של הבלשן יהודה גור (גרזובסקי) ומלון רפואי גדול הוא פרי שקידתו של הרופא-הבלשן ד"ר אהרן מזיא - שניהם חברים לעבודת חייו של בן-יהודה.

יד הקנאי קצרה עתה מלהשיג את עובד הלשון השוקד על מלאכתו וחיצים אחרונים של אשפתם כוונו כלפי בית-ספר וגן-ילדים. הקנאים המשיכו להוציא מאוצרם את הכותרות הנוראות של נוסח החרם - “ארי נוהם”, “קול מהיכל”, “גחלי אש” - אך הללו לא הפחידו עוד, כי רבו והלכו האמיצים, שמניעת התמיכה בכספי החלוקה שוב לא עצרה אותם. אשר לסכנה מבחוץ - למלחמה ב“מיסיון” – נמצאו לה כלי-נשק משפיעים יותר: בית-הספר העברי, הפצת העבודה והמלאכה בין אנשי הישוב ועתונות חפשית, אשר לא חתה מהכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על האמיתות החדשות של הישוב החי ומתפתח.

 

פרק יג. העורף הלאומי    🔗

מנין נבע הבטחון של העולים המעטים ומה היה היסוד העיקרי לבטחונם, העזתם ומלחמתם? - הווה אומר; הכרת השליחות של כל עולה לדורו – החסיד של תנועת החסידות והמתנגד של תנועת המתנגדים; המתישב בתקופה החדשה – כשליחה של “חיבת-ציון” ( 1882–1897 ) ושל התנועה הציונית מ-1897 ואילך. העולה היה איפוא חלוץ של תנועה לאומית מתמדת בשינוי שם, צורה ואמצעים לפי תנאי הזמן. ראשי התנועות הללו אף הם יש ועלו לארץ או השתוקקו לעלות אליה, אך צרכי העם בגולה עיכבו בידם.

ביוצר החסידות, ר' ישראל בעל-שם טוב (1700–1760) סופר כי כל ימיו ביקש לעלות לארץ הקדושה, אף יצא לדרך והגיע עד קושטא, אך חזר מאמצע הדרך. הוא הדין בר' אליהו הגאון מווילנה, מתנגד החסידות, (1720–1797). גם הוא נשא את נפשו לעלות לארץ ולעת זקנה החליט ויצא לדרך, אשר ממנה כתב אל בני-ביתו:… ואני תודה לאל נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל…" וחזר גם הוא מאמצע הדרך.

ממנהיגי העת החדשה עשתה רושם לא-יימחה נסיעתו הפתאומית של ד"ר הרצל, מחולל התנועה הציונית, לארץ ב-1898.

ראיונו של ד"ר הרצל עם וילהלם קיסר בארץ    🔗

ד“ר בנימין זאב (תיאודור) הרצל (נולד להוריו יעקב וחנה בבודאפשט, הונגאריה, 2.5.1860 - נפטר ב-3.7.1904) לאחר הניחו את היסוד להסתדרות הציונית בקונגרס הראשון בבזל ב-1897, קיבל ידיעה סודית שוילהלם קיסר גרמניה, היוצא למסעו לארץ-הקודש, נכון לקבל משלחת ציונים בירושלים. ד”ר הרצל בחר לבני-לוויתו את ד“ר מ. י. בודנהיימר, דוד וולפסון, המהנדס זיידנר וד”ר שנרר ויצאו למסעם מווינה באוקטובר 1898. בבואם לקושטא, הקיסר הודיע לד"ר הרצל, כי הוא רוצה תחילה לראותו לבדו ואמנם חזר הרצל מראיון זה אל חבריו עיף ומשולהב. הקיסר הגרמני אמר לו, בדבר רעיונו על המדינה היהודית: “את הדברים למדתי מתוך ספרך. זהו הפתרון ואין שני. דעתי לחלוטין כדעתך”.

מרוב התרגשות עלה חומו של הרצל, אך למחרת הפליג עם מלוויו לארץ, כשהם רואים בדמיונם את התכנית הציונית מתגשמת ואין הדבר חסר אלא דיון על דרכים להקמת הריפובליקה היהודית החדשה. בלבבות הולמים היו מתקרבים באניה לחוף יפו. דוד שוב מיסד ראש-פינה, אשר הכיר את ד"ר הרצל ממסע קודם באירופה, נתבקש טליגראפית לחכות למשלחת בחוף יפו ולשמור את הדבר בסוד, אך הסוד נתפרסם מיד לרדתם של הנוסעים בנמל יפו, הואיל ונמצאו שם יהודים שהכירו את דמות דיוקנו של יוצר הציונות.

ד“ר הרצל זירז בחבורה לצאת מיפו בעגלות, כי ביקש לראות תוך ביקורו את המושבות. העגלות הדרושות למספר הנוסעים הושגו בקושי, אך ד”ר הרצל הקפיד שתהא הנסיעה ערוכה כהלכתה. כן ביקרו במקווה-ישראל ובראשון-לציון ובבוקר למחרת המשיכו את דרכם לואדי-איל-חאנין ורחובות. בכל אשר באו, נתקבלו בהתלהבות רבה, ובהיותם בדרך מוואדי-איל-חאנין כבר דהרו לקראתם שלושים רוכבים מבני רחובות על סוסיהם, אשר למראה פניהם נראו דמעות בעיניו של החוזה הציוני. ההתרגשות בקרב הציבור הישובי גדלה והלכה סביב לביקור ההפתעה של המנהיג, כאשר יודעי-דבר החלו לנחש שיש קשר בינו לבין מסעו של וילהלם קיסר גרמניה.

התרגשות זו הגיעה לשיאה בקבלת-הפנים שנערכה לד“ר הרצל במושבה רחובות. ר' יענקלה החסיד הרחובותי לבש בגדי חג ובירך את הכל ברכת חגים ומועדים. האיכר התלמיד-החכם שכוויטש (נ. ה. שכי) אץ מגדרה לברך ברכת “שהחיינו” למראה פני המנהיג. באי-כוח אגודת הפועלים הראשונה ואכרים קידמו את המנהיג בשערי המושבה בספרי-תורה. ד”ר הרצל ובני-לוויתו חזרו ליפו ופרופיסור הכלר הנוצרי, שנעשה שליח אדוק למנהיג הציוני, מודיע לו, כי הקיסר וילהלם כבר הגיע ליפו ויעבור ביום המחרת בבוקר על פני מקווה-ישראל בדרכו לירושלים. ד"ר הרצל הביע את חפצו להמצא באותו מעמד במקווה-ישראל, אשר בה הכינו קבלת-פנים לקיסר ולפמלייתו.

ליד שער-כבוד עטור פרחים עמדו למחרת בבוקר תלמידי בית-הספר, בראשותו של מנהלם נייגו וד“ר הרצל ובני-לוויתו (וולפסון וזיידנר) עמדו בצד השער. נשמעו פעמי הסוסים הדוהרים - חיילים, שומרי-ראש ושרים – והקיסר והקיסרית נראו רוכבים ביניהם. לפתע הפנה הקיסר את פניו וראה את ד”ר הרצל עומד וכובעו בידו. הוא הטה את סוסו וקרב אל הרצל, הושיט לו יד ושאל אותו: “מה שלומך, אדוני הד”ר?" - תודה. - השיב ד“ר הרצל ושאל גם הוא: “ומה שלום הוד מלכותו?” - “חם מאוד”. השיב המלך. וגם הקיסרית הניעה בראשה לאות “שלום” לד”ר הרצל.

ד"ר הרצל לפני קיסר וילהלם במקווה-ישראל

דבר הפגישה וחילופי הברכות נודעו מיד בישוב. מעתה עמדה עוד בפני ד“ר הרצל השיחה המובטחה בירושלים: האמנם תהיה גורלית לגבי תכניתו הציונית? - ד”ר הרצל ומלוויו יצאו ברכבת לירושלים, בשעה שהתכונה לקבלת פני הקיסר בעיר-הקודש היתה בעיצומה. הרצל שקד אותה שעה על עריכת הנאום אשר ישא בפני הקיסר, בו כתב: “…דורות רבים חלפו מאז היתה הארץ הזאת נחלת העם היהודי. כיום נראה הדבר הזה כחלום מימי קדם… הנה ארץ אבותינו הראוייה לעבודה ולהתישבות. הוד מלכותו ראה את הארץ, והיא משוועת לאנשים אשר יעבדוה…”

בעוד נוסח הנאום נמסר לעיון מוקדם לקיסר ולחבר יועציו, יצא ד“ר הרצל עם מלוויו לסייר את העיר העתיקה - ועדיין בושש לבוא האישור בדבר הראיון המובטח, כי יד מפריעים היתה בדבר. מצד הפמליה של הקיסר נמסרה דרישה שלא יפורסם דבר מהשיחה בעתונות. ד”ר הרצל טיפל אותה שעה בהכנת בני משלחתו לראיון, הקפיד על פרטי לבושם ולבסוף נתבקשה המשלחת לבוא אל מחנה האהלים, בו חיכה הקיסר והקשיב לנאום שד"ר הרצל קרא באזניו מהכתב.

כאן ניתנה הזדמנות גם למלוויו של ד“ר הרצל - לד”ר שנירר הרופא ולמהנדס זיידנר כמומחה לתכניות השקאה (התנסה בעבודת ניקוז בשנות ייסודה של חדרה) - לחוות את דעתם על אפשרויות הבראת הארץ והכשרתה.

ד“ר הרצל הבחין מיד, כי מסבר-פנים עד להבטחה מדינית מפורשת רב המרחק וכי משרד-החוץ הגרמני שומר על מוצא שפתי הקיסר שלא יתחייב בשום דבר, העלול לסכסך את העמדה הבינלאומית של גרמניה. ד”ר הרצל נענה עוד להזמנתו של האכר ברוזה ממוצא לבקר במושבה ולנטוע-בה עץ (ברוש - הוא שכונה לימים בשם “ארז” הרצל), אך לאחר מכן החיש הרצל את יציאתה של המשלחת לדרכה בלי שהיות.

ד"ר הרצל וחבריו במבואות ירושלים העתיקה

אכזבתו מהראיון עם הקיסר גרמה לד"ר הרצל, שיכפיל את מרצו למשא-ומתן עם גורמים מדיניים אחרים - ממשלת תורכיה מזה ואנגליה מזה - וכן לחיזוק ההסתדרות הציונית בכלים ארגוניים וכספיים חדשים לקראת הבאות. כתוצאה ממאמציו נשלחה משלחת לסייר בחצי-האי-סיני ולקבוע את סיכויי ההתישבות באל-עריש (1903).

בישוב נשאר זכר ביקורו הקצר של המנהיג כמקור לא-אכזב לשיחות וסיפורים על דבריו, חן קומתו, עמידתו האצילה והקסם בו הקסים את כל רואיו במידה כזאת, שגם מתנגדים הפכו למעריצים. ויפה הרגיש הישוב העובד, אשר סיקל את אבני ההרים במוצא, נטע וזרע בשדות המושבות וכרמיהן: חוזה המדינה העברית חבק תוך מסעו במבט-עין את ההיסטוריה הישראלית מידם יציאת מצרים עד חזון יציאת הגלות, וכתב לאחר מכן:

“לפיכך אנו יכולים להכריז במנוחה ובגלוי מה אנו מתכוונים לעשות בקרקע הזה… איש לא יקדימנו, איש לא יקחנה מאתנו, כי אין איש שיהא בכוחו להביא לשם זה כוחות-אדם מסורים כעם היהודי”.

ועוד:

“נאות מדבר הן מושבותינו היהודיות… כדאי היה לראות את עשרים הבחורים מרחובות, שרכבו לקראתנו על גבי סוסות ערביות… אם יכול לקום תריסר או שני תריסרים כפרים כאלה, יכולות לקום גם מאות ואלפי מושבות…”

אמת מארץ-ישראל    🔗

ד"ר הרצל התפעל מהישוב, אך לא החשיב אותו כגורם מדיני בעל-משקל לטובת התכנית הציונית אשר הגה; גורמים בינלאומיים עצומים הרבה יותר התחרו אותה שעה על שאלת ארץ-ישראל. לא כן אחד-העם, מנהיגם הרוחני של חובבי-ציון ברוסיה, - הוא שעשה עיקר בתורתו את הישוב הזה ככל שהוא קטן, על התחלותיו בעבודת-האדמה ובתחית-הרוח.

אחד-העם (1856–1927) - מדי בואו לביקור בארץ לא העלים את השלילה אשר ראה ונתן פירסום לדברי בקורת, שמתח על הישוב בליקוייו. דברי בקורת זו שיצאו מלב אוהב הטילו סערה וויכוחים בקרב המחנה, אך שיכנעו את הכל לחשוב, כי אמנם יש להקפיד בהנחת היסודות, כדי שיקום עליהם בנין איתן.

אשר גינצבּרג, בשמו הספרותי אחד-העם, נתגלה בציבור חובבי-ציון ברוסיה, אחרי שתנועת חיבת-ציון עשתה את צעדיה הראשונים, בראשותם של ד“ר י. ל. פינסקר, מ. ל. לילינבלום והרב שמואל מוהליבר. הוא העמיד את הדגש על הצורך להכשיר את העם הכשרה לאומית-רוחנית, אשר בלעדיה לא יהיה ראוי להגשים את הגאולה, שדרכה זרועה קשיים ומכשולים רבים. ברוח זו כתב את מאמריו תוך התעמקות היסטורית-לאומית; אף היו שראו בתורתו הלכה למעשה וניסו להגשימה באגודה מיוחדת “בני משה”, שיסדוה כאגודת-סתרים בתוך תנועת חובבי-ציון, עם אחד-העם כמנהיגה הרוחני (1889). גם האגודה לא יכלה לפעול פעולה עממית רחבה, הואיל ותורת אחד-העם ניתנה ברעיונות ולא למעשים. אף-על-פי-כן החברים (“האחים”) שנצטרפו אליה - יהושע אייזנשטאט, זאב גלוסקין, מאיר דיזנגוף, א. ז. לוין אפשטיין, מנחם אוסישקין, אהרן אייזנברג, ד”ר הלל יפה ועוד - היו מהעומדים בראש הפעולה המעשית ולפיכך האצילו מתורת רבם עליה.

תנועת חובבי-ציון אשר נולדה לקריאתו של ד“ר י. ל. פינסקר בחוברת “אבטואמאנסיפאציה” אחרי פרעות 1882, אושרה ברוסיה כמוסד רשמי (1891) – “חברה לתמיכת יהודים עובדי-אדמה ובעלי-מלאכה בארץ-ישראל ובסוריה”. – מרכזה היה באודיסה בשם “הוועד האודיסאי” ונפתחה לשכת-משנה ביפו לנהל את העבודה המעשית בארץ. זאב טיומקין שהועמד בראש הלשכה הזאת ויועציו יהושע אייזנשטאט וי. מ. פינס היו חברים ל”בני-משה" ובאופן זה היתה השפעת אחד-העם מוצאת לה צינורות אל ציבור חובבי-ציון בין בגולה ובין בארץ.

אחד-העם עצמו הסתייג מלקחת חבל בעבודה המעשית. הוא עלה לארץ לראות במו עיניו את הנעשה ולשפוט עליו מקרוב בשנת 1891 (שנת טיומקין) ולאחריה, ולא חת להעמיד למבחן הבקורת הצלולה את שאלות התחיה העקרוניות ביותר. הוא מתח בקורת על שיטת ההתישבות במושבות ובמשך השנים נתגלה כקטיגור קשה של שיטת האפיטרופסות של הבארון רוטשילד ופקידותו, הואיל ואכרים הסמוכים על שולחנו של נדיב אינם עשויים לשמש אותו יסוד איתן, אשר עליו יכון המרכז הרוחני לתחית האומה.

אחד-העם בארץ-ישראל

התנועה הציונית של ד"ר הרצל, אשר העבירה את מרכז-הכובד לפעולה מדינית מכוונת להשיג ערובה בינלאומית גלוייה לבנין היהודי בארץ, לא משכה את לב אחד-העם. הוא המשיך להטיף להכשרה פנימית ומבחינה זו נתן את דעתו על התפתחות בתי-הספר העבריים בארץ, בהם ראה את הערובה לגידול דור בריא ברוחו ולאומי בהכרתו. לא בכל שיפוטיו ומסקנותיו צדק אחד-העם, בין בתחום הגישה המדינית לשאלה הציונית, ובין בתחום המעשי כפי שהגשימוה בארץ המתישבים עצמם. מתישבי חדרה, יסוד-המעלה ופתח-תקווה - לימדו, כי ארץ לא תיבנה לפי הכלל “סוף מעשה במחשבה תחילה”, אלא המעשה מוכרח להיעשות, כדי שתבוא אחריו המחשבה ותשפר את הפגם שחל.

לא כן רעיונות אחד-העם על מהותה של התחיה הלאומית-הרוחנית, אשר לה הטיף בסגנון נפלא; בתחום זה הקים לו תלמידים הרבה ואפשר לומר, כי הישוב הצעיר, אשר גדל והתחנך בבתי-הספר, האכרים אשר חיפשו דרך לעצמאות, והציונים אשר נקטו את הכלל - למזג פעולה מדינית ומעשית גם יחד - תלמידיו של אחד-העם היו. מכאן השפעת כתביו ורעיונותיו על דרך הישוב, על מנהיגי הציונות ועל חלוצי ההוראה העברית בישראל - אשר רוב מנינם ובנינם מבית-ספרו יצאו. ועוז-הרוח ומידת היושר, בהם היה מעביר אחד-העם תחת שבט בקרתו כל רעיון חדש, בין צדק במשפטו ובין לא, הקנו לו את התואר של “מורה” דור-התחיה.

מנחם אוסישקין בנגב    🔗

מנחם אוסישקין (נולד 1863 - נפטר 1941) היה האיש אשר תירגם את רצונו העז לראות בבנין הישוב, לא בדברים כי אם במעשים. אף הוא ממנהיגי חובבי-ציון הראשונים ברוסיה, ובעודנו בראשית פעולתו ערך את מסע-הכלולות שלו לארץ ויהי למופת בענין זה. באותו מסע (1891) נוכח לדעת מה גדולה האכזבה, כאשר הרצון גדול מהיכולת המעשית. זאב טיומקין, ראש הוועד של חובבי-ציון ביפו, פתח מיד לבואו לכהן במשרתו פעולה נרחבת: תמך באגודת הפועלים הראשונה, המריץ את יהושע חאנקין לקנות קרקעות, השתדל לבטל בהשפעתו את איסור הכניסה לארץ לעולים יהודים ולהקל על אלה שבאו באניות באותה שנת-בהלה, שנגרמה ע"י הרדיפות ברוסיה.

אמנם נדמה, כי הפעולה יוצאת למרחב וחאנקין הראה לדעת, שאפשר לקנות קרקעות רחבי-ידים במפרץ עכו, בעמק יזרעאל ובשרון. לפתע נתברר, כי אזל הכסף לקניות והאיסור על העליה החמיר (ע"י הפתק האדום שניתן לכל עולה תמורת הדרכון שלוקח ממנו עד צאתו מהארץ); כן בא משבר לשנת-הפעולה הקצרה והמזהירה של טיומקין. אוסישקין ראה ללקח זה, אשר השליט רפיון-ידים בשורות חובבי-ציון, אך האמין כי אפשר לשוב ולהתגבר במעשים על הכשלון שהיה. עמדתו בהנהלת חובבי-ציון ברוסיה התחזקה והשפעתו גדלה בוועד האודיסאי. כאשר ההסתדרות הציונית הקימה את מוסדותיה - הבאנק והקרן-הקיימת לישראל - היה אוסישקין מהראשונים לפעול למענם, אך בו בזמן לא הרפה מפעולתו בוועד האודיסאי, כי הוא מטרתו היתה ונשארה: לחזק את המושבות הקיימות ולבנות בצדן חדשות, עד בוא העת ותתגשם התכנית הציונית המדינית במלואה.

חזק בהחלטתו זו גילה אוסישקין את מלוא-יכלתו, כאשר נבחר לראש הוועד האודיסאי ב-1905. בקיאותו בעבודה שנעשתה בארץ היתה גדולה ואחר שמאמצי ההסתדרות הציונית להשיג טריטוריה סמוכה לארץ להתישבות יהודית (במדבר חצי-האי סיני ולאחר מכן בנפת עכו) היו לאל וגם הצעת טריטוריה מחוץ לגבולות ארץ-ישראל (אוגאנדה) הוסרה מעל הפרק, - התמסר אוסישקין לחיזוק העבודה המעשית, כי רק בה ראה תקווה וראש-פינה לבנין הציוני. ב-1903 בא ארצה בלווית א. דרויאנוב וסבר, כי הגיעה העת לארגן את הישוב, שישמיע את קולו מתוך הארץ ויחזק את תביעת הגולה. במעשה זה לא ראה אוסישקין ברכה, כי הישוב היה צעיר מכדי להיות גורם, אך הוא יצר ארגון חשוב לגבי תנועת התחיה בארץ: הוא יסד בזכרון-יעקב את הסתדרות המורים בארץ-ישראל.

עם מנחם אוסישקין (באמצע השורה הראשונה)

ועוד מעשה רצה אוסישקין לעשות באותה שנה - למצוא מרחב התישבות חדש בתחומי הארץ, וכן עלתה לפניו שאלת הנגב. סביב לבאר-שבע הוצע גוש קרקע של 100,000 דונאם והוא יצא עם אהרון אייזנברג מרחובות לתור את המקום בימים, שבאר-שבע החלה אך זה להבנות כעיירה חדשה בדרום הארץ ביזמת הממשלה התורכית. מסביב לבאר-שבע לא היו עוד עץ או בנין, מלבד אהלי בדווים ועדרי צאן וגמלים. בעיקר התברכה באר-שבע בשעורה, שהיו מוציאים ממנה באניות מנמל עזה לחוץ-לארץ.

חלם איפוא אוסישקין יחד עם איש הדרום אהרון אייזנברג - להקים בזה ישוב גדול והדבר לא עלה בידו.

אוסישקין נכח גם הוא לדעת, כי עדיין לא הגיעה העת לפעול גדולות ולפיכך אין לזלזל בקטנות. הוא נתן את דעתו על בנין מושבי פועלים ליד המושבות הגדולות ועין-גנים ונחלת-יהודה במרצו הוקמו בזה אחר זה. השפעת דבריו גדלה על צעירי העולים-הפועלים - אשר רבים מהם ראו חובה לעצמם ללכת ברוח “הפרוגראמה” (התכנית) שקבע: לעבוד כמה שנים כשירות-חובה לאומי בארץ עד הגיע תורם להתישבות של קבע.

משום כך נמצאה לו למנחם אוסישקין לשון משותפת עם מנהיגיה של תנועת הפועלים שקמה בארץ ובאשר זו קיבלה עליה את מעשה ההגשמה, בהרחבת ההתישבות, בשמירה ובכיבוש העבודה ידעה, כי נכונה לה תמיכה מצדו. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קבע אוסישקין את מושבו בארץ וכראש הקרן הלאומית היתה ידו עם חבר העובדים למען גאולת הקרקע, להתישבות בהר ולכיבוש הנגב, ובכל עבודת הקרן הלאומית שהתפתחה בממדיה בהנהלתו האמיצה.

דוד וולפסון בארץ    🔗

אחרי מותו של ד“ר הרצל, כאשר נתיתם העם ונתברר כי אין עוד מי שיתיצב בפני שרים ומלכים לטעון למדינה היהודית ולצרת היהודים, - הופנו העינים לישוב במשנה תקווה, שממנו יצמח עידוד למפעל, באין עידוד ומשען מדיני מן החוץ. דוד וולפסון, יורש כסא הנשיאות של ד”ר הרצל בהסתדרות הציונית, ראה לו לחובה להכיר את הישוב ולהתבשם מנסיונו, לעמוד על צרכיו ולקבל ממנו השראה לדרך שיש ללכת בה. כן החלה מתפתחת אותה השפעת-גומלין בין הישוב ובין הנהגת ההסתדרות הציונית, אשר רק היא יכלה להיות הקשר הטבעי האחד, בו לוכד העם כולו סביב לבנין הארץ.

ב-1907 בא דוד וולפסון לארץ והישוב קיבל אותו כנציגה של ההסתדרות הלאומית, אשר התחזקה בכספים וביכולת, כאשר לא היתה עוד אף תנועה אחת בקרב העם היהודי. הבאנק של ההסתדרות הציונית ביפו שפעל מ-1903, בהנהלת ז. ד. ליבונטין, אימץ את קשריו עם המושבות, הושיט להן הלוואות לפרעון בזמן הגורן או בהמכר פרי הפרדסים והכרמים בשוק. ולא עוד אלא פתח הבאנק סניפים בארץ ובגבולותיה - בבירות ובקושטא - והשתדל למלא שליחות מדינית בעקב פעולתו הכספית. הקרן-הקיימת-לישראל החלה בגאולת קרקעות (1908). הוחל בהקמת חוות לאומיות להכשרת פועלים חקלאיים בכנרת, חולדה ובבן-שמן. נעשו מפעלי מטעים גדולים ע“י תרומות לאומיות - הם “יערות הרצל” שניטעו בחולדה ובבן-שמן. אף דוד וולפסון, בעברו במושבה חדרה, נטע עץ זית ביער, שישא את שמו של ד”ר הרצל, ובהוציאו מפיו את שם מנהיגו המנוח זלגו עיניו דמעות.

הביקורים של ראשי חובבי-ציון ומנהיגי התנועה הציונית - הרב שמואל מוהליבר, ק. ז. ויסוצקי, אחד-העם, י. צ’לינוב, נ. סוקולוב, מ. אוסישקין, ד"ר שמריהו לוין ודוד וולפסון - נשאו פרי. ארץ-ישראל חדלה לחיות בדמיונם של ציוני הגולה בלבד, כי ידיעות מדוייקות על מצבה נמסרו מעתה בקונגרס הציוני. כאשר התחוללה המהפכה של התורכים הצעירים ונצנצה תקווה, שהמשטר בארץ יהיה נאור ומתקדם יותר, נעשו הכנות מצד מנהיגי התנועה להושיט יד ליסודות המתקדמים הללו, כדי לבוא עמהם לכלל הסכם בדבר פיתוח הישוב היהודי בארץ.

נטייה זו גרמה, שאנשי הישוב עצמם התענינו יותר במתרחש בממלכה התורכית: חבר גדול של צעירים ראה מחובתו לסלול דרך זו להבנה עם הממלכה, שהארץ מסורה לשלטונה. בני המושבות, כרמי אייזנברג מרחובות ואבשלום גיסין מפתח-תקווה, יצאו ללמוד בקושטא לימודי צבא; משה שרת (שרתוק) וזרובבל לובמן (חביב) מהבוגרים הראשונים של הגימנסיה “הרצליה” ביפו-תל-אביב, גד פרומקין מישוב ירושלים, י. שוחט, ד. בן-גוריון, ד. רמז וי. בן-צבי מראשי הפועלים ו“השומר” - למדו בקושטא משפטים ועמדו מקרוב על הרוחות המנשבות בממלכה. אפשר לומר, כי הכרה חדשה החלה מתפתחת בישוב; הבה נהיה פאטריוטים לתורכיה ותשנה גם היא לטובה את עמדתה לגבי שאיפותינו.

ההנהגה הציונית סברה גם היא, כי אפשר להשיג הישג מדיני תוך רכישת דעת-הקהל בתורכיה ליביראלית לטובת הציונות. אמנם תקוות אלו לא נתממשו, אך התנועה יסדה לשכת עתונות לתכלית זו בקושטא, בראשותו של העתונאי המזהיר זאב ז’אבוטינסקי. ואיש הישוב, אהרון אייזנברג, כתב לדוד וולפסון נשיא ההסתדרות הציונית: "לדעתי יש לבוא במשא-ומתן עם מרכזי “אחדות וקדמה” בקושטא, סאלוניקי ופאריס ולהוכיח להם, כי אחרי שהביאו כעת חירות לעמי המזרח, הם הראויים להחיש את “גאולתו של עם המזרח העתיק ביותר”.

דוד וולפסון הסכים אך הטיף לזהירות: “…רואה אני את דבריך כי כעת חובה לשים את נקודת-הכובד של הציונות בארץ-ישראל רק על ריבוי העבודה - וחובה לעסוק בחינוך לאומי, בהסתדרות פנימית, בכל מקצועות העבודה המעשית - ומתוך כל העבודה הזאת תשתכלל המטרה הציונית מאליה…”

הווה אומר, שהמגע המתחזק בין ישוב הארץ והתנועה הציונית יצר אותה לשון חדשה של מדיניות מעשית וזהירה, בה נמשך בנין הארץ בעוז-משנה.

הישוב האציל מרוחו על מנהיגי התנועה בדרכים מיוחדות משלו והעתיר עליהם “תשואות הוד ותפארת”, כתיאורו של דוד בן-גוריון בדבר ביקורו של וולפסון בארץ: גדוד רוכבים מזויינים ובראשם “השומר העליון” של המושבה, אברהם שפירא, “לבוש כבדווי איש-מלחמה רוכב על סוסו האביר, קידמו את פני הנשיא. כל המחנה ירה יריות כבוד בהראות מרכבת הנשיא ואברהם שפירא זרק את כידונו באוויר וחטפו תוך שטף מרוצת הסוס. תחרות רוכבים בנוסח ערבי – “פאנטאזיה” - נערכה לכבוד האורח הגדול בפתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, עקרון, גדרה, חדרה ועוד”. בן-גוריון שהתראה עם דוד וולפסון בשם הפועלים התרשם, אך לא גילה בו ממלא-מקום של הרצל שמת ואין לו יורש.

מדי חזרו המנהיגים מביקוריהם בישוב, הביאו עמהם קריאה גוברת לפעולה למען הבנין גם בשנת-שפל לתנועה.

 

פרק יד. כובשי השממה    🔗

בראש לכל מפעל התחיה וכיסוד לה - עמד מתחילה כיבוש האדמה אשר נשמה בעטיו של המשטר הפיאודאלי שנמשך בארץ, אחרי שעקבותיו נמחו בארצות אירופה, - וכיבוש תרתי משמע: רכישת הקרקע והפראתה. בתוקף המשטר הפיאודאלי רוכזה אדמת הארץ בחלק בידי משפחות ערביות עשירות, בחלק בידי הממלכה כאדמת השולטן ובחלק בידי השלטון הדתי-המוסלמי, כנכסי המסגדים, אשר גם בראשם עמדו בני המשפחות המיוחסות. בעלי הקרקע היו איפוא במשך מאות שנים אפנדים עשירים (שהתגוררו בארץ וגם מחוצה לה), ראשי הדת והממשלה, אשר אף אחד מהם לא דאג לטיובה. העיבוד והמזרע נמסרו לידי אריסים, אשר החומש מהיבול ששולם להם ע"י בעלי הקרקע לא איפשר להם אלא חיי דלדול והתנוונות, רעב ומסכנות. בתנאים אלה הוסיפה האדמה להידלדל, יערות הארץ קוצצו והיו לבער ומי הביצות השתפכו מאין דואג לניקוזם. גם בנחלות של משפחות האכרים הערביים המעטים - הפלחים - אשר היו בעלים לאדמתם, חל פיצול לחלקות-חלקות לרגל תהליך הירושה מדור לדור.

כיבוש האדמה הזאת בקנין ובהכשרה לחקלאות מודרנית הצריך איפוא זריזות חלוצית מיוחדת, בהתאם למסיבות הפיאודאליות המסוכסכות ששררו בארץ; בו בזמן תבע הכיבוש כוח חזון כדי להאמין שהשממה עשויה לשוב ולהניב את יבולה וההרים להתכסות במעטה עצים, החולות הנודדים - להבלם ביער והביצה – להתיבש ולהתכשר לחקלאות שתפרנס בריוח את עובדיה.

בראש המאמינים האלה בתחית השממה, אשר מרחביה השתרעו חשופים מירק בימות הקיץ או טובעניים בימי הגשם הקודרים, יצאו לא רק מתישבים, אלא אנשי חזון ומדע, אשר החזון לא גרע מאום ממעופם המעשי והמדע מאמונתם בהצלחה – הם הם שהיו בסוללי הדרך הקשה.

יהושע חאנקין    🔗

יהושע חאנקין (נולד 1864) ואחיו עלו עם אביהם יהודה ליב חאנקין, שהיה במייסדי המושבה ראשון-לציון. בימי התסיסה נגד פקידות הנדיב עזבה המשפחה את המושבה ויהושע עם אחיו עלו להתישב עם הבילויים בגדרה. יהושע גילה אומץ-לב לא-מצוי מימי נעוריו בתגרות עם השכנים הערביים בראשון-לציון ובגדרה, אך בו בזמן למד בשקידה את מידותיהם של התושבים ושלטונות הארץ כאחד. הוא עמד מיד על נקודת-התורפה שבמשטר הפיאודאלי והבין, כי אדמה להתישבות אין להשיג אלא מידי האפנדים העשירים, והללו היו נכונים למכור אותה לכל המרבה במחירה. יהושע החליט, כי ההתישבות היהודית לא תקום אלא אם יעלה לרכוש אותם גושי-קרקע גדולים העומדים למכירה, הואיל ובהתנחלות על חלקות קטנות יאבדו המתישבים בתנאי הבטחון המעורער ששרר בארץ.

מעשה ראשון בכיוון זה עשה עם חברו אהרון אייזנברג בקנית 10,000 דונאם של אדמת דוראן, אשר נוסדה עליה המושבה רחובות (1890). ההצלחה עודדה אותו לקנות שטח-אדמה גדול מהראשון - 30,000 דונאם בקרבת קיסריה, אשר נוסדה עליו המושבה חדרה (1891). מכאן ואילך נודע יהושע כגואל הקרקע המובהק, אשר לא חת לשאת-ולתת עם בעלי הקרקעות, גם באין הכסף מוכן עמו מראש וקופות ההתישבות היו ריקות מלמלא את מבוקשו.

הוא התקשר על קניות קרקע בעמק יזרעאל ובמפרץ חיפה ונסיונו עמד לו להתגבר על הקשיים המשפטיים המסובכים ולהשיג את תעודת הקנין על האדמה – הקושאן - אשר בלעדיו המכירה והקנייה לא נחשבו. בצדק נאמר על יהושע חאנקין, כי הוא הלך לפני העם אל מקום מדבר וביצה. השממה לא הפחידה אותו והקדחת המקננת בביצה לא ערערה את אמונתו. הוא צפה למרחוק והאמין, כי אם ינעץ בזה את קנה ההתישבות ושבה האדמה להיות מ“שער הקדחת” ל“שער הזהב” - ולו גם יעלה הדבר בקרבנות. כי בכסף בלבד לא תקום האדמה לקנין לעם - זאת הבין יהושע חאנקין ולפיכך העלה את מעשה רכישת הקרקע למושג של גאולה.

הוא שקנה קרקעות גם בשביל פקידות הנדיב ואחרי שהתנסה בשנות שפל ואכזבה למפעל ההתישבות, באו לו שנות עבודה פוריה ורצופה עם ייסוד הקרן-הקיימת-לישראל, כאשר קנית האדמה שוב לא נעשתה באקראי למען פרטים אלא למען האומה כולה - נקנתה ונשארה ברשות האומה ונמסרה לחכירה לידי העובד אותה. אז הגיע יהושע חאנקין למלוא גילוי כוחו ונסיונו: עמק יזרעאל ועמק חפר שקמו לנחלת העם, השיכונים בערים ובמושבות, קיבוצים ומושבים פורחים - כל אלה נצבו ציונים ציונים חיים לעמלו במשך עשרות שנים.

הציבור, אשר ליווה את יהושע חאנקין בדרכו האחרונה (1946) אל הקבר, שיעד לו ולאשתו אולגה בחייו בצלע הר הגלבוע הפונה לעמק יזרעאל, ידע כי הוא מלווה בזה את אחד האריות שבחבורת הראשונים והכתיר אותו בשם “גואל האדמה”. אף זאת: יהושע חאנקין הקים עוד בחייו חבר נאמנים לגאולת הקרקע, אשר ממנו למדו ובדרכו הלכו, בבוא התור לגאולת הנגב ולתקיעת היתדות הראשונות בגליל המערבי. אכן, הצליח חאנקין לא רק במעשה אלא גם ברוחו הצעירה, לקרב אליו כובשים מקרב ההולכים בעקבותיו - שומרים-כובשים אשר קיימו בעבודה ובשמירה את החזקה על הקרקע שנרכשה והפכו אותה לקנין האומה.

חברים לשאיפות ולמעשים    🔗

אכן, לא כל אדם זוכה להציב ציון למפעלו במעשה קיים לדורות, אך תנועת בנין צריכה גם לתרומת רוח וחזון, המשמשים כמלט לבנין, אף-על-פי שאינו ניכר לעין. אנשי החזון הללו נקודת-התורפה שבהם, שמעוף דמיונם יש והקדים את אפשרות המעשה, אך במקום חולשתם שם גם כוחם: הם הרחיבו את אפקי העשייה לא לשעה אלא לימים רבים - הם ראו למרחוק.

ישראל בלקינד - כראש חבורת הבילויים שעלתה לארץ הוזכר בספר זה וכן כאחד מראשי המרד באפיטרופסות של הנדיב. גירושו מראשון-לציון לא גרע ממסירותו לישוב הארץ ושלבי חייו רבי-המאורעות היו לפרשה רצופה של ערות

ולהט למען הישוב. ב-1882 עלה, כאמור, לארץ והתענה עם אחיו הבילויים באשר התענו בגוף וברוח. משנכשל בתלאות ההתישבות, עבר לפעול בהוראה ויסד עם חברו יהודה גור ועם אביו מאיר בלקינד ואחותו סוניה בית-ספר עברי ראשון ביפו (1889), אף החל לחבר ספרי-לימוד שחסרו בארץ. נתמלאה תאוות ראשונוּת שלו בשדה זה ביפו ובירושלים ולא עשה את ההוראה שיגרה, אלא יצא ברגל לעבור בארץ לארכה ולרחבה ועל יסוד החומר שאסף כתב ספר לידיעת הארץ.

גם באלה לא אמר די, כי זעקת יתומי הפרעות ברוסיה (קישינוב 1903) נגעה ללבו של ישראל בלקינד והוא ראה לו לחובה קדושה להביא מהם לארץ ולחנכם חינוך חקלאי ב“קרית-ספר” - זה בית-הספר המיוחד שהגה למענם. במעשה זה באה על בלקינד תקופת התלהבות חדשה והוא נדד עם מוסד היתומים, מחוסר אמצעים, ממאיר-שפיה לבן-שמן ומבן-שמן לחדרה. הכשלונות לא ריפו את רוחו ופרעות אוקראינה, כתום מלחמת-העולם הראשונה (1919–1920), עוררוהו לטפל במרץ-משנה בהצלת יתומים מבני אחיו ובחינוכם בארץ. אם מעשיו לא הוכתרו בהצלחה, הרי הילדים חניכיו שמרו לו רגשי תודה והוקרה ובימי המפעל הנהדר שהתפתח לאחר מכן – עליית הנוער - הוזכר ישראל בלקינד (מת ב-1929) כחלוץ סולל-דרך למפעל זה של הצלה, אחרי מפעלו של קארל נטר בהצלת יתומי ברודי.

“דוראן” - רחובות של ימינו

אהרון אייזנברג - החלוץ העצמאי, לא נשאר בודד במועדו, כי חבורה שלמה של צעירים עצמאיים החלה מתרכזת במושבה הקטנה “נחלת ראובן”. אשר המתנחלים הראשונים על אדמת ראובן לרר היה אהרון אייזנברג, צעיר יליד פינסק אשר ב-1887 עלה לארץ, קרע את הדרכון הרוסי שלו, לאמור: בזה שרפתי את גשרי מאחורי. הוא החל לעבוד כסתת בבנין בית-הכנסת של ראשון-לציון, אך בו בזמן היה חושב את מחשבתו כיצד יתנחל בסכום-הכסף המצומצם שבידו, בלי להזקק לתמיכת הפקידות המשעבדת את האדם עד-דכא. כיוון שעלה בידו לרכוש חלקת אדמה מידי ראובן לרר יחד עם עוד שלושה מתנחלים - ראה את עצמו אזרח בישוב “בדרך בואכה עקרון וגדרה” ובו בזמן לא פסק לצאת לעבודת פועל שכיר בראשון-לציון. המרתף שגר בו אהרון אייזנברג בנחלת-ראובן הפך מרכז ובית-ועד לפגישות של כל שוחרי החופש בישוב וכאן דוברו דברים ביום שבת ומועד על הדרכים להגדיל את הישוב, לעורר את הנרדמים לפעולה, לחבב את הארץ על הגולה ולאגד אגודות לקנות קרקעות בארץ ולנטוע אותן.

לא ארכו הימים והדברים הפכו למעשה רב, כי אהרון אייזנברג נעשה שותף ליהושע חאנקין בשאיפה לגאול את אדמת דוראן אשר בין נחלת ראובן ועקרון. הבשורה המפליאה, ששני צעירים חסרי-כל עלה בידם לרכוש שטח של עשרת אלפי דונאם אדמה, עברה כבזק בישוב. ביום הנועד נהרו כל צעיר ובעל-נפש בישוב זה - ברגל, בעגלה וברכיבה - מן המושבות הקיימות לראות את הגבעה המתנוססת במרכז האדמה הזאת ולקרוא מעליה בקול ענות-גבורה: חזק-חזק הידד! - בלקינד מצא כבר שם למקום הזה - “רחובות” - ומעתה עמדה השאלה מי ומי המתנחלים אשר יבואו לחזק את הקנייה הנועזה? –

בשם אגודה “מנוחה ונחלה” שנוסדה בווארשה באו ארצה שני צירים, יעקב ברוידה ואליהו זאב לוין-אפשטיין, והללו קיימו את הקנייה בשביל חברי אגודתם (כ"א אב 1890). לוין-אפשטיין נשאר לנהל את העבודה במושבה החדשה בשם חברי אגודתו והוא בחר באהרון אייזנברג כעוזר ראשי לו בכל הנוגע לעבודת הנטיעה. השיטה המיוחדת בה הוכשרה תחילה המושבה באמצעים, שנשלחו ע"י החברים בעלי-היכולת מן החוץ גילתה, כי אפשר לבנות חקלאות עצמאית בלי להזקק לתמיכה. שיטה זו טבעה מיד את חותמה על המושבה רחובות, בה החלה מתפתחת “אגודת פועלים” תוך דאגה מאורגנת לשיכון, אישפוז חולים ולחיי התרבות של הפועל. אמנם ככלות עבודת הנטיעה ברחובות נצטמצם בה מספר הפועלים, אך מושבה זו ביסודותיה המתקדמים לא פסקה לשמש מרכז הכשרה לעולה שבא לארץ.

על חבורה זו שהתרכזה בואדי-חאנין העצמאית, אשר כונתה גם בשם “עמק שושנים” וראו בה בחינת “שווייץ החפשית” לגבי מושבות הפקידות – נמנה עוד אחד: יהודה גראזובסקי (גור), אף הוא עולה ב-1887 בחוף יפו. אייזנברג הפוגש אותו בחוף שואל: מה אתה חושב לעשות בארץ? - לחיות בה - השיב גראזובסקי ונעשו חברים מיד. גראזובסקי שהיה למורה בעקרון לקח חבל בכל התכניות הנועזות של חבר הצעירים - מגאולת קרקע ועד לייסוד “קרן קיימת” לתכלית זו (עוד לפני קיום הקרן-הקיימת-לישראל במעשה). ב“ספר הברית” של החברה הזאת נאמר: “– - הכסף הבא לאוצר החברה קודש הוא כליל למקנה אדמה (1890)” - חתומים: ד. זייברג, א. א. רומנוב, א. אייזנברג ומזכיר החברה: יהודה גראזובסקי. יהודה גראזובסקי גילה כוחו מתחילת עבודתו בחיבור ספרי-לימוד לבתי-הספר ולימים הפכה לו עבודת המלון העברי לעבודת חייו (“מלון השפה העברית” - של יהודה גור).

קבוצת אכרים ופועלים ראשונים ברחובות

אליהו זאב לוין-אפשטיין וזאב גלוסקין, - חברי “מנוחה ונחלה” חיפשו עצה כיצד לתקן את התקלה שבתמיכת הנדיב בדרך קונסטרוקטיבית. בנידון זה הגדילו לפעול מנהלי האגודה, לוין-אפשטיין וזאב גלוסקין. אמנם הבארון רוטשילד נאות לקבל את ענבי המושבה רחובות ליקב שלו בראשון-לציון, אך חברי “מנוחה ונחלה” הבינו שיש לסייע ליקבים במכירת היינות ובהפצתם בגולה על יסודות מסחריים אשר יבטיחו שיווק מוסדר של היין ממושבות הארץ. זאב גלוסקין יזם את תכנית החברה “כרמל” להפצת יינות המושבות והבארון רוטשילד סמך עליה את ידו. הצלחת “כרמל” בהפצת יין הארץ בין יהודי רוסיה גרמה לפתיחת סוכנויות בווינה, בהאמבורג ובארצות-הברית. הצלחה נוספת באה לחברה עם כיבוש שווקים ליין המושבות בערי המזרח - במצרים ותורכיה - וב-1905 כבר ראו את עצמם הכורמים ממושבות יהודה - ראשון-לציון, פתח-תקווה, רחובות, גדרה וואדי-חנין – ראויים לקבל את כל עבודת היקבים על אחריותם ולשאת בתוצאות השיווק ע"י חברות “כרמל”. זאב גלוסקין אשר השכיל לחסל את משבר היין שאיים על קיום המושבות, נבחר לנהל את “אגודת הכורמים”.

שוחרי העצמאות בישוב הגו תכניות נוספות: בראשותם של מנחם אוסישקין, יהודה לייב גולדברג, מאיר דיזנגוף וזאב גלוסקין נוסדה חברה לרכישת קרקעות סביב למושבות הקיימות בשם “גאולה” (1904); וביזמת אהרון אייזנברג נוסדה “אגודת נטעים” למפעלי מטע בארץ למען בעלי-ההון בחוץ-לארץ, הרוצים להכשיר להם נכסי-קיום לפני עלייתם לארץ. בכל אלה היה משום אותות העידוד אשר עבודת התנועה הציונית ומכשירה הכספי, הבנק, הפיחו בישוב.

לא הכל אמרו די בהישגים הדלים נוכח צרכי העם המרובים. יהושע אייזנשטאט (ברזילי) היה אחד מאנשי-החזון הנלהבים הללו, אשר בצעדי-הצב של מעשי הישוב לא היה לו די. מראשוני חובבי-ציון וחסידו של אחד-העם, עלה גם י. אייזנשיטאט לארץ ב-1887 וכאן היה לרוח החיה בפעולות הראשונות, למען חיזוק העמדות של הפועל העברי בישוב. בו בזמן לא פסק לעבור מזמן לזמן בגולה ולעשות נפשות לישוב הארץ - תחילה בשם תנועת חובבי-ציון ולאחר מכן בשם אגודת “בני משה” שאחד-העם היה ראשה, ולבסוף בשם התנועה הציונית שיסד ד"ר הרצל ואייזנשטאט הפך למעריצו. אייזנשטאט עבד את עבודתו למען ציון לא רק בעל-פה, כי אם גם בכתב. - את רוב עתותיו וכשרונותיו מסר לחזון ציון ומבעד לסבלות המתישב ומשאלות הכיבוש קלטה אזנו “פעמי משיח”.

הלוחמים בקדחת    🔗

בכסף ובחזון בלבד עדיין לא קמה עבודת הבנין והאדמה הוסיפה לגרש מעליה את המתנחל בשבט הקדחת הממארת ושמה לאל את פעלו. הקדחת הכשירה את הקרקע לשאר מחלות מסוכנות - דיזנטריה וטיפוס, מחלות עינים, קיבה ומעים - עד שהתישה את חיסון הגוף ונטלה את חיותו. רופאי הישוב הראשונים עמדו על העובדה, אך מה טיבה של קדחת זו עדיין לא נודע בחוץ-לארץ וגם בארץ.

היה ברי, כי הקדחת מצוייה במקום ביצה וכן ידעו, כי “כינין” הוא תרופה לקדחת, ולו תרופה זמנית, אך מהי דרך המחלה מהביצה אל גופו של האדם, כדי למצוא על-פיה אמצעי ריפוי יעיל יותר? נתברר בארץ כבחוץ-לארץ, שיש לערוך תחילה מלחמת חקירה גדולה וענפה, כדי לבוא עד שורש הרעה, וכי על הרופא הוטלה המשימה החלוצית הזאת.

ד“ר אהרון מזיא - מהראשונים שהבינו לתעודתו החיונית של הרופא בארץ היו הבילו ד”ר מנחם שטיין והמלומד-הבלשן אהרון מזיא (נולד 1858). ד“ר מזיא השתלם בריפוי המחלות הטרופיות לפני עלותו לארץ וב-1887 נתמנה ע”י הבארון רוטשילד להיות רופא בראשון-לציון ובמושבות הקרובות אליה. מכאן הושיט את עזרתו להבראת המושבה פתח-תקווה שהיתה ידועת-חולי. כשנוספו רופאים בישוב, וביניהם ד“ר חיים חיסין, אף הוא מאנשי בילו הראשונים, יכול ד”ר מזיא להתפנות לתחומים אחרים שהגה להם חיבה: - בחיי המעשה היה מראשי הפרדסנות העברית ועורר לחיזוק הקואופיראציה, ובחיי הרוח התמסר לערוך משנה סדורה של המונחים הרפואיים בלשון העברית. עבודתו זו הובאה לידי גמר בעזרתו של המשורר-הרופא ד“ר שאול טשרניחובסקי וראתה אור אחרי מותו של ד”ר מזיא (1930) כמלון הרפואי הגדול.

ד“ר הלל יפה - (1864–1936) הגדיל לעשות בחזית המלחמה בקדחת, אשר נודעה לימים בשם המלחמה האנטימלארית. ד”ר הלל יפה, אשר ב-1891 החל את שירותו הרפואי בארץ, נשאר נאמן לו במשך עשרות שנים רצופות. מאהבתו למתישבים הסובלים וממסירותו למפעל בנין הארץ, החל לשקוד ממקום-מושבו הקבוע בזכרון-יעקב, כרופא מטעם הבארון רוטשילד, על בּיעור הקדחת במקומות הביצה של חדרה, כבּארה, טאנטורה ועתלית, אשר עלו למתישבים בקרבנות רבים. זכה ד“ר יפה, כי בעצם מלחמתו בקדחת בארץ - 1900–1899 - נודע לאנשי-המדע בחוץ-לארץ היתוש כגורם מעביר את הקדחת ונתברר, כי יתוש זה, אשר עד אז ראו בו טרדן בלבד על שום עקיצותיו בלילה, הוא היה האויב מספר א' של ההתישבות והמלחמה כוונה נגדו. מעתה חדלו להלחם בקדחת בכינין בלבד, אלא נעזרו במיקרוסקופ כדי לעמוד על ניגוע דמו של הקודח בטפילי-הקדחת, אשר היתוש המעביר אותם בעקיצתו מכונה בשמו המיוחד: אנופלס. ד”ר יפה, אשר הביא מאירופה את תגליות המדע בשדה מחקר הקדחת ב-1900, הפך אותה שנה לתאריך-מיפנה בקורות ההתישבות היהודית ועתה יזכירו עוד יערות האקאליפטים, המתנשאים במקומות שהיו ביצה, את ימי הענות והיאוש שעברו בזה על ראשוני המתישבים.

ד"ר יפה שקד על התורה החדשה והרצה בעצמו על קדחת שחור-השתן בארץ בקונגרס הרפואי הבינלאומי בפאריס (1900), אף חזר ממנו מצוייד בידיעות החדישות שנתגלו בתחום המחקר של הקדחת. הוא נעשה איפוא לרופא מובהק של חולי הקדחת בארץ - מחדרה בשרון ועד כנרת בגליל התחתון ויסוד-המעלה בגליל העליון – בכל אשר התישבות עברית התכוננה. ואמנם זכה הרופא המסור להוקרה מפי כל מתנחל ופועל בארץ ונתכבד באות-כבוד מטעם האקאדמיה האיטלקית לרפואה על שום עבודתו האנטימלארית.

המשלחת לאל-עריש (מימין לשמאל): גולדסמית, קסלר, סטפנס, סוסקין וד"ר יפה

אגב שירותו הרפואי המסור נענה ד“ר יפה גם לעבודה שהישוב היה צריך לה. הוא כיהן כראש הוועד הפועל של חובבי-ציון ביפו - הראש שלישי במספר אחרי זאב טיומקין ויהודה לייב בינשטוק - ב-1896. וכן נענה להזמנתו של ד”ר הרצל (ינואר 1903) כאשר התכוננה המשלחת לחקור את חצי-האי סיני, למטרות התישבות יהודים. ד“ר יפה השתתף במשלחת שחבריה היו: קסלר, מהנדס למכרות, קולונל א. גולדסמית, ממשפחת מונטיפיורי, ג'. סטפנס, מהנדס אזרחי, וז. סוסקין מהנדס חקלאי, שהתנסה בהתישבות החקלאית בארץ (ולאוראן, הומפרי וא. מארמורק שהסתלקו מהמשלחת באמצע העבודה). המשלחת סיירה במשך חדשיים בקירוב במדבר דרומה מאל-עריש והגישה את מסקנותיה לד”ר הרצל, אך התכנית בטלה מאליה מפאת עיכובים מדיניים.

ד“ר יפה זכה עוד בחייו לראות בנצחון ההתישבות הנתמכת במדע, ובמושבה חדרה בפרט, אשר אחרי היותה נחשבת כ”אוכלת יושביה" במשך שנים רבות, היתה למושבה פורחת.

ואם נוסף על הקדחת היתה עוד רעה חולה מטילה את אימתה – הכלבת מנשיכת כלב או תן שוטים אשר הזריקה נגדה לא יכלה להעשות בארץ, - נוסד בתמיכתו של הנדיב מארצות-הברית, נתן שטראוס, מכון פאסטר בירושלים בהנהלת ד“ר ביהם (1910), להציל נפשות הרבה, כיהודים כערבים, ממוות. כן גדל החבר הרפואי ברופאים וחובשות, שעמדו לימין המתישב ומהם שנפלו קרבן לעבודתם המסורה. רופאים מומחים צעירים - ד”ר זאב ברין, ד"ר וייץ ועוד - המשיכו את העבודה אשר בה החלו ראשונים עד שהתכונן שירות רפואי ואנטימלארי מסודר בישובי הארץ.

אהרון אהרנסון    🔗

הווה אומר, כי גם בכיבוש החקלאי שלט חוק התפתחות והמשכיות, לפיו קדם כובש הקרקע למייבש הביצה והאחרון למומחה ולאיש-המדע החקלאי. חוליות הן בשרשרת אשר אלמלא האחת לא נצטרפה אחריה השניה. ואמנם ממאמצי המתישבים ושאיפתם להתפרנס מפרי אדמת הסלע או החול, הערבה או הביצה, - גדל במושבה זכרון-יעקב ילד-פלאים, אשר נועד לחולל גדולות במדע החקלאי של ארצו, אהרון אהרונסון. אהרון בא ב-1882, והוא בן שש, עם הוריו חלוצי רומניה, שעלו לייסד את המושבה זכרון-יעקב. בסבלם ותלאותיהם של החלוצים בוני המושבה חושלה רוחו ובין גבעות הכרמל עצמה אהבתו לאדמה, אשר גדל עליה למרות העזובה. אהרון למד בבית-הספר והבארון שם בו את עינו, לאמור: מחונן הנער ויש להכניסו בעול העבודה. בהיותו בן שבע-עשרה נבחר להשלח על חשבון הבארון לצרפת ללמוד חקלאות והוחזר משם לנהל את המושבה מטולה שנוסדה ב-1896. אהרונסון לא האריך ימים במשרתו בפקידות הנדיב, אך הוא העמיק להסתכל ולהבין לדרכי החקלאות הפרימיטיבית של ערביי הארץ, תחילה תוך שיתוף עם שנים מחלוצי החקלאות המודרנית בישוב - ד"ר זאב סוסקין והמהנדס טריידל. אחר-כך נתברר לאהרונסון, כי דרכו היא דרך בוטנאי חוקר הצמחיה בארץ והיא העשוייה לשמש מורה-דרך גם לחקלאות הנסיונית והמעשית.

הוא מגלה את אם-החיטה בקרבת המושבה ראש-פינה ושמו מתפרסם בעולם המדע. הצלחתו גורמת לו שיתמסר משנה לאיסוף צמחים ואבנים שהחל מסדר בשקידה עצומה. מסע השתלמות בארצות-הברית הביא לו תועלת מרובה וכאן נמצאו לו תומכים שעודדו אותו לכונן תחנת-נסיונות חקלאית בעתלית. כאן היה המלומד אהרונסון פנוי לבסוף לחקור את עצי-הפרי המצויים בארץ - הזית, התאנה, השקד והגפן - לזניהם; כאן בחן את מיני הדגן השונים וכאן החלו להתחנך על-ידו חבר חוקרים צעירים ומורים, שבאו לקבל מפיו את התורה החקלאית.

אהרונסון חזר וביקר באירופה בשנים 1900–1902 ו-1905 והוסיף להשתלם בחקר הבוטאניקה והגיאולוגיה. הוא נלווה אל החוקר פרופיסור בלאנקהורן, שערך סיורים מחקריים בבקעת הירדן, מסביב לים-המלח ובחג’אז, תחילה מטעם הממשלה התורכית (1904) ואחר מכן מטעם ההסתדרות הציונית (1908). במסעות הללו הגדיר אהרונסון צמחים רבים והעריך נכונה את חשיבות הצמחיה המגוונת במידה שאינה מצוייה ביחס לשטח המצומצם של הארץ וסביבתה הקרובה. הוא מנה את מיני החיטה הגדלה בארץ (כ-20 במספר); בשעורה הבחין כמה זנים שונים במספר טוריהם. הוא חקר את השומשמים והחומצה למיניהם ואת התלתן האלכסנדרוני הגדל בארץ בר. הוא שעורר את הדעת בעולם המדע על תכונותיו המיוחדות של תפוח-הזהב היפואי, מיני הזית המשובחים בארץ וסביבותיה ועוד.

מלבד גלותו את חיטת-הבר יחידת-הגרגר הצליח, כעדותו הוא, למצוא את שעורת-הבר. באופן זה שמח לקבוע את הארץ כמקום-מולדת הדגנים החשובים.

אהרון אהרונסון ברוך-הכשרונות, שהניח יסודות לחקלאות העברית המתקדמת, נעקר מבין כתלי מעבדתו ושדות-הנסיונות ע"י הסערה הפוליטית שהתחוללה בארץ לרגל מלחמת-העולם הראשונה 1914–1918. כראשה ומנהיגה של חבורת “נילי”, ביצע תכנית ריגול נועזת לטובת אנגליה ובעלות-הברית ולרעת תורכיה, אך במאי 1919 נספה בתאונת אווירון, בהיותו טס מפאריס ללונדון בעצם ימי ועידת השלום, עת גורלה של ארץ-ישראל עמד להחתך כבית הלאומי לישראל. איש-המדע לא זכה עוד לשוב אל עבודתו בארץ המשוחררת מהמשטר הנחשל וגם חלק רב של עמלו הושחת בעת הרדיפות של התורכים על בית אהרונסון בזכרון-יעקב. האוסף הותקן מחדש במאמציה של רבקה אהרונסון בזכרון-יעקב ופרקים-פרקים מפרי עמלו המדעי כונסו בספר עזבון אהרונסון “צמח עבר הירדן”.

בעקבותיהם של חלוצים יצא צבא העובדים, אשר תוך נסיון יומיום חידש ועשה למען הצלחת החקלאות האינטנסיבית בהתישבותנו. אכרים מראשון-לציון ומחדרה (טופורובסקי ובן-יהודה) שיכללו את מחרשת-היתד הערבית למחרשת ברזל יציבה. במקום שאיבת המים מהבאר בגלגל שהונע בבהמה, אנטיליה, הותקנה שאיבה בכוח-מנוע והמסננת הצמודה לצינור-השאיבה מנעה את החול מהסחף במים. (האחרונה פרי המצאתו של המכונן ליאון שטיין). מומחים רבים - פרץ פסקאל, מ. אפלבוים, ט. ז. מילד וד"ר מ. זאגורודסקי - שיכללו את גידול עץ-ההדר ואת אריזת הפרי. כן הוכשרה הקרקע לאותה חקלאות אינטנסיבית העומדת על מיכון בהכשרת הקרקע, בחרישה, בזריעה ובקצירה, כבכל ארץ מתקדמת בימינו.

ד"ר ארתור רופין    🔗

שמו של חכם כלכלה צעיר ויליד גרמניה, אשר נשלח ע“י ראש הוועדה הארצישראלית, של ההנהגה הציונית ב-1907 לארץ, פרופ' וארבורג, לחקור את אפשרויותיה ותנאיה, החל להזכר בצד כל מעשה גדול וקטן שנעשה בישוב - שמו של ד”ר ארתור רופין. הלוואה לשכונת “אחוזת בית” (היא תל-אביב) בהווסדה וייסוד החווה הלאומית הראשונה על אדמת כנרת; הסכם שנעשה עם קבוצת-כיבוש ראשונה באום-ג’וני וייסוד מרחביה בעמק יזרעאל; - חוליות-חוליות הן מפרשת-עמל ארוכה ורצופה סבלנות, מתינות ואהבה כבושה למפעל הציוני של ד"ר א. רופין (1876–1943). בהיותו משוחרר מהמסורת העיונית הכבדה של הציוני מרוסיה, קבע לו רופין גישה אובייקטיבית לשאלות העבודה והכיבוש והלך בדרכו למישרים אל המטרה, בלי נטות ימינה או שמאלה.

הוא שהיטיב להבין לקשי הבעיה המיוחדת של המפעל הציוני – הכשרת היהודי העירוני לעובד-אדמה - קיבל תמיד באהבה כל נסיון, שנראה לו רצוי להחשת ההכשרה הזאת. בנידון זה נמצא לו שותף בעבודה, אגרונום יצחק אלעזרי-וולקני (וילקנסקי) ובהנהלת שניהם הוכשרו אותן הצורות המשקיות החדשות, שאיפשרו התישבות בקבוצה, במושב-עובדים ובקיבוץ בקנה-מידה גדול. על ד"ר רופין ייאמר איפוא בצדק, כי הוא היה מצביא צלול-דעת, אשר ניצח על מערכת הכיבוש ולא חת מכשלון, כל עוד אפשר היה ללמוד ממנו לקח לעתיד.

מורי-דרך לכיבוש וחקלאות: עם מ. אוסישקין, (מימין לשמאל) י. אלעזרי-וולקני, ד"ר א. רופין, י. חאנקין

השעה, בה קנה ד“ר רופין את לב הפועל העברי שקיבל עליו את משימות ההתישבות החדשה, היה הסכסוך שפרץ בחווה הלאומית כנרת כתום השנה הראשונה להווסדה. הפועלים הסתכסכו עם מנהל החווה, אגרונום א. ברמן, ולא הסכימו עוד לעבוד תחת הנהלתו. רופין שדיבר עם באי-כוח הפועלים הללו אמר: “יש לי הצעה… נמסור שטח מאדמת אום-ג’וני השייכת לכנרת, מעבר לירדן מזרחה, לקבוצת פועלים בלתי-תלוייה, לעבוד על אחריותם - בנסיון” כסלו תר”ע (1909).

בזה נעשה הצעד הראשון ליצירת הקבוצה החקלאית, שמילאה תפקיד חשוב במהלך ההתישבות מכאן ואילך. ויש להבין את החרדה, בה נתקבלה ההחלטה הזאת בין מצד רופין ובין מצד הפועלים - החרדה שמא שנת-העבודה הראשונה של קבוצת הכיבוש תגמr בהפסד כספי, אשר ישלול לעתיד כל נסיון חדש בכיוון זה.

רופין החליט, כי השכיל לראות לשתי תכונות של הפועל העברי, שהן היו גם יתרונותיו העיקריים: א) רצונו לעצמאות ושאיפתו לשאת באחריות לעבודה שהוא עושה אותה; ב) מסירותו החלוצית למשק הלאומי, אשר בו ראה את עתידו. באופן זה קשר רופין ברית עם ראשוני הפועלים שהניחו יסוד לעצמאות משקית ללא הנהלה מן החוץ ועל יסוד עבודה עצמית. שוחט, בצר, קריגסר, צימרמן, בלוך, צבי יהודה, ברל כצנלסון, אל. יפה, חברי קבוצת דגניה, חברי הקואופיראציה של מרחביה - הם הם שיצרו את צורות ההתישבות החדשות: קבוצה, חווה, קואופיראציה - ולאחר מכן קיבוץ ומושב-עובדים. בחלוציותם לא מאסו הללו בצעדיהם הראשונים גם בצורה הירודה ביותר של קיום פועל חקלאי פרימיטיבי – היא “חרת” (או אריס), המקבל מהאכר את הקרקע, בהמות-העבודה והספקה בשבילן וזרעים, עד לגורן, ובסוף השנה מקבל מהאכר “חומש” מיבול השדות חלף עמלו.

בו בזמן הבין ד“ר רופין לאפשרויות הצפונות בעליית בעל ההון היהודי, הרוצה להתנחל וצריך להדרכה. כאשר בא מארצות-הברית (ב-1910) שמעון גולדמן ועמו הצעה וכסף לייסד “אחוזה” בפוריה בגליל התחתון למען החברים הנשארים לשבת במקומם - מצא בד”ר רופין תומך לתכניתו. רופין תמך בתכניותיו של אהרון אייזנברג ליסד “”אגודת נטעים", אשר תטע פרדסים ומטעי-בעל בשביל בעלי-הון היושבים בחוץ-לארץ, ורוצים לבוא אל המוכן, כאשר המטע ישא פרי, ולהימנע באופן זה מהכשלונות הצפויים לעולה שאינו מנוסה.

רופין הבין לתפקיד החשוב, שהחווה הלאומית עשוייה למלא, בשמשה מעין בית-ספר לצעיר ולצעירה שאינם יודעים חקלאות, והוא התגונן בתוקף בענין זה, כאשר נמתחה בקורת בקונגרס הציוני על ההפסד שהחווה גורמת. “לא כל הפסד בכסף מזיק לעבודה ולא כל ריוח עשוי להמדד בכסף”. - טען חכם הכלכלה הזה והפתיע בדבריו הצלולים את המבקרים שיצאו נגדו בעפרון ביד. הוא נשא בסבל ובשמחה של ההתישבות בשקט מדומה, כי לאמיתו של דבר חי במתיחות שגברה בכל המפעל הציוני.

הוא עמד במערכה על גאולת הקרקעות שכם אחד עם טובי חלוציה – “אשר העברת דונאם קרקע לידינו היתה בשבילם תמיד חג”. בו בזמן היתה פנוייה דעתו הצלולה לחפש פתרון לשאלת ההתנגדות הגוברת מצד הערבים לחדירת הציונים. הוא אחד היוזמים של פגישה משותפת בין ראשי היהודים והערבים - בבּרוּמאַנה הסמוכה לבירות (1914) יחד עם חיים מרגלית-קלווריסקי ואהרון אייזנברג, אף-על-פי שגם בשאלה זו, אשר ד"ר רופין הרחיק בה לכת במשך השנים עד לרעיון של “ברית שלום” עם הערבים, נמצאו לו מבקרים קשים.

האיש השקט גילה תקיפות רבה למרות מתינותו במשאו-ומתנו עם חוגים שונים. פרופיסור חיים וייצמן כתב, לימים, כי ברופין מצא את הסעד החשוב ביותר בימים קשים לציונות, הואיל ורופין צלול-הדעת ידע להוכיח “בחשבון קר”, שארץ-ישראל למרות שטחה הקטן ביחס עשוייה לקלוט ישוב חקלאי גדול. הנדיב הידוע הודה גם הוא, בראותו את הצלחת מפעל ההתישבות החדשה של ההסתדרות הציונית בהנהלת ד"ר רופין, כי שיטתו ניצחה את השיטה הישנה.

בסיכום יש לזקוף לזכותו של ד"ר רופין שני עקרונות, אשר בכוחם היה למורה-דרך לכובשי-השממה: א) הוא ידע להעריך את העובד לא רק על-פי ידיעתו ומומחיותו, אלא החשיב את נכונותו להקריב קרבנות, שבלעדיהם לא היתה יכולה להיעשות התישבות בארץ; ב) הוא הכניס איזון למעשה התישבותי תוך מתן-בכורה למשק המעורב בניגוד למשק המטעים החדגוני - בין הכרם ובין הפרדס – אשר תוצאותיו היו תלויות תמיד בשוקי חוץ-לארץ, בו בזמן שהמשק המעורב העמיד את הישוב על אספקה עצמית.

עקרון אחרון זה יתרונו לא איחר להתבלט כאשר הישוב הקטן ניתק מהעולם לארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה, בהן מונו גם לד“ר א. רופין ימי גירוש וסבל בנכר. ג’מאל-פחה, המושל-הצבאי בארץ בימי המלחמה, פקד ב-1916 על ד”ר רופין לעזוב את הארץ, והוא עקר לקושטא, שם המשיך לפעול כנציג ההסתדרות הציונית ושלח כסף לתמיכת המשקים והמוסדות הישוביים שהיו שרויים בחוסר-כל. מ-1920 רופין חזר לארץ ולעמדות אחראיות בהנהלת המפעל החקלאי של ההסתדרות הציונית עד יום מותו. חיבורים על נושאי ההתישבות בארץ ועל המבנה הסוציאולוגי של היהודים בתפוצות הם פרי-עמלו המדעי של ד"ר רופין רב-הפעלים והזכויות.

 

פרק טו. באמת הבנין    🔗

הישוב ביפו    🔗

ההישג החקלאי של ההתישבות הצריך גם מרכז עירוני נאה ומשוכלל ברוח הזמן - מרכז למשא-ומתן המסחרי ומרכז לטיפוח רוחו של הדור הצעיר הגדל על אדמת המולדת. מרכז כגון זה החל מתפתח מאליו בלב ההתישבות הגדולה ביהודה - ביפו, אשר עוד בראשית המאה התשע-עשרה ראו אותה רבני ירושלים - “ככפר של נכרים ערבים שהישיבה בו נאסרה ליהודים בחרם”. כבר הוזכר לעיל, כי ב-1825 נתמנה לראשונה ר' יהודה הלוי מראגוסה לשמש נציגם של רבני ירושלים אצל העולים בנמל יפו. ב-1838 נעשתה התחלה לישוב יהודי קבוע בעיר הזאת ע"י קבוצה של עולי מארוקו, שאניתם נטרפה בים והניצולים שידעו ערבית בחרו לשבת ביפו. העולים הללו הצליחו לבצר להם מעמד בעיר ואחד מהם, אהרון שלוש, משאו-ומתנו פרץ מהר בין הערבים יושבי העיר וסביבותיה ועם שבטי הבדווים במזרח הארץ ודרומה.

מכאן ואילך ישובה היהודי של יפו החל לגדול וב-1855 מנה כבר 65 משפחות יהודים סוחרים, חנוונים, בעלי-מלאכה וסבלים בחוף. ערכה של יפו גדל והלך כעיר-החוף, המשמשת שער לירושלים. מספר הצליינים הנוצרים שעברו בה בעונה הגיע כדי 4,000 וכן גדל מספר העולים היהודים, אשר למענם בנה עשיר יהודי מקושטא, אג’ימאן, אכסניה בעיר.

תיבות תפוחי-זהב באריזתן (ומגן-דוד עליהן)

אף זאת: ליפו וסביבותיה החלו יוצאים מוניטין בשל פרדסיה היפים, ואם השר משה מונטיפיורי רכש בזה פרדס ב-1855, הרי עשירי העיר יפו – ארמנים, יוונים וערבים - למדו מכבר לגדל תפוחי-זהב ואתרוגים ושלחום בתיבות לחופי מצרים ותורכיה. המשורר הצרפתי לה-מארטין קרא בהתפעלות על פרדסי יפו: “הפרדסים האלה הם יערות מצלים של תפוחי-זהב ואתרוגים”. - פירסומם של פרדסי יפו גדל ותפוחי-הזהב שנשלחו לחוץ נודעו לשבח בשמם “היפואים”. המסחר גדל עד למעלה מ-100,000 תיבות תפוחי-זהב והעסיק אניות רבות.

רוב המושבות היהודיות הראשונות נוסדו בסביבת יפו, מדרום ומצפון לה, ועם שהיו תחילה מושבות גפן ושקד, לא ארכו הימים ו האכר היהודי ראה לרווחים הטובים הנשקפים למגדל פרי-ההדר ותפוחי-הזהב בכלל. בית-הספר החקלאי במקווה-ישראל מכר כבר אלפי תפוחי-זהב. בכפר סומל הסמוך ליפו נטע דוד פלמן מעולי מזריטש פרדס ב-1883; המתישב היהודי הראשון בואדי-איל-חאנין מדרום ליפו, ראובן לרר, קנה אדמה ופרדס שהיה נטוע עליה (1883) - וקרא לה בשם “נחלת ראובן”. כיוון שהחרימו יהודי הגולה בימים ההם את אתרוגי קורפו, מסיבת עלילת-הדם שהיתה ב-1891 באי הזה, החלו לגדל בפרדסי הארץ אתרוגים, אשר המסחר בהם עלה כדי 80,000 אתרוגים בשנה. הנדיב הידוע, הבארון רוטשילד, עורר את המושבות לפתח את ענף ההדרים ועל המושבה פתח-תקווה אמרו כבר בראשית המאה הזאת: “ביותר מצטיינת פתח-תקווה בפרדסיה העולים באיכותם גם על פרדסי יפו”.

שמעון רוקח ואגודת “פרדס”    🔗

ושמעון רוקח, בן ירושלים, הרואה למצב בעין פקוחה, כי גם הוא חלק לו בפרדסנות פתח-תקווה, מייסד אגודה לשווק תפוחי-הזהב בשם “פרדס” (תרס"א - 1901) יחד עם חבריו הראשונים לפרדסנות היהודית - יהושע שטמפר, י. ל. וייס, לוין-בלום, ד"ר א. מזיא, ח. פ. סלומון, קרמנצקי, פסקל ומ. מקלב מאנשי המעשה באם המושבות פתח-תקווה. שמעון רוקח, בנו של איש ירושלים היה, אך כאשר צר לו המקום בירושלים בחר לשבת ביפו - זו העיר שהחלה מתפתחת כנמל ראשי בארץ. תפוחי-הזהב של היהודים נשלחו מעתה לערי אנגליה ולהאמבורג והכניסו רווחים. אורחות גמלים ועגלות הובילו בעונה את התיבות הארוזות מפרדסי המושבות אל חוף יפו.

קטיף תפוחי-הזהב ואריזתו נעשו מקורות עבודה חשובים, אשר פועלים יהודים החלו לאמן בהם את ידיהם וכן בשאר העבודות הקשורות לפרדס. נטיעה, השקאה, מכונאות וגגרות. נתברר לכל, כי בענף זה יש כדי לקיים ישוב גדול, אך עדיין לקה כושר-יזמתו של היהודי בחוף עצמו, שמה באו אניות לטעון את פרי הפרדסים. אף עבודת המשלוח, הסוורות וסוכנויות האניות היו בידי הזרים הוותיקים מהם. שמעון רוקח שת עצות בנפשו כיצד לקנות ליהודים מדרך-רגל בנמל, נוכח התנגדות הערבים.

"נפתח לנו פתח אל ים יפו " - אמר שמעון רוקח לחבריו.

“הא כיצד?” - תמהו הללו - “והרי קיים איסור הממשלה שלא יבנה בנין של אזרחים בחוף?”

הלך שמעון רוקח אצל ראש העיר יפו והציע להרשות לו להקים מחסן בנמל יפו. הרשו לו בתנאי אחד שלא יפתח פתח מהמחסן מול הים ושמעון רוקח פתח לו פתח מן הצד…אף עצי אקאליפט הביא מיער חדרה ובנה מיזח לסירות, אשר תגשנה לטעון את תיבות תפוחי-הזהב מהמחסן אל האניה ולהביא עצים לתיבות מהאניה אל המחסן. וקומה שניה הקים על המחסן למשרדי סוכנויות האניות ועמילי הנמל - כן נתבצר מעמד ראשון לפרדסני המושבות היהודיות בחוף יפו. מעתה התמסרו הפרדסנים ביתר בטחון לפיתוח הענף, אף-על-פי שלקו בכמה פורענויות קשות: סערה ורקבון הפרי שנשלח באניות, ארבה ושאר מכות מידי הטבע וגם מידי אדם.

היהודים יכלו, איפוא, להרחיב את מטעי הפרדסים בכל אשר מים ישנם בעומק לא-רב, כי הדרכים לשווקים מעבר לים נפתחו בפניהם. הם קדחו בארות או שאבו ממי-הנחלים להשקאה, ומספר התיבות ששלחו גדל והלך משנה לשנה לשמחת כל הישוב. סמל “המגן-דוד” הטבוע על תיבת תפוחי-הזהב מפרדסי היהודים יצאו לו מוניטין ושם אגודת הפרדסנים “פרדס”, אשר שמעון רוקח היה מנהלה, נודע לתהילה. שוב לא צריכה היתה המושבה היהודית לתמיכה כי מריוח פרדס התקיימה בכבוד, והבאנק של ההסתדרות הציונית שנפתח ביפו מסייע לה באשראי בנקאי מסודר. ההצלחה עודדה לתכניות נוספות - להקים מנסרה ללוחות התיבות מעצי היער בחדרה ולהוביל את הפרי עד לים מפתח-תקווה בנהר הירקון.

שמעון רוקח, אשר יזמתו הוסיפה להניעו למעשים, רכש סוכנות אניות לאגודת “פרדס”, להוביל את הפרי, וכאשר עלו הפרדסנים היהודים בפעם הראשונה על סיפון האניה מסוכנותם הם, היו הכל מתפעלים. יהושע שטמפר בכה מרוב שמחה וברך “שהחיינו”, בזכרו את ימי התלאה והסבל בהם הוחל בנינה של מושבתו הראשונה בישוב. אגודת “פרדס” המשיכה לעמוד בראש הפרדסנות העברית, בין כשהגיעו לה ימי משבר במלחמת העולם הראשונה ובין כשבאו ימי רווחה וזוהר ומשק המטעים העברי, שהשתרע על מאה וחמשים אלף דונאם, יבולו היה כדי שמונה מיליון תיבות והוא שימש מקום עבודה לאלפי פועלים יהודים.

במרתפי היקב

אף מעשה קואופיראטיבי שני של כורמי המושבות, עלה ושגשג: אגודת “כרמל” (נוסדה 1896), בהנהלתו של זאב גלוסקין, קיבלה לידיה את יקבי הבארון רוטשילד והצליחה להרים את סחר היין משפל-מצבו ולהפיץ את יין המושבות בכל ערי הגולה. מפעל עצמאי זה של אכרי המושבות נהנה מתחילה מהסכמתו ותמיכתו של הנדיב הידוע: “לפי ההסכם בין הבארון אדמונד ד’רוטשילד ובין באי-כוח “מנוחה ונחלה” ה”ה זאב גלוסקין ולוין-אפשטיין מווארשה, נמסר מצדנו מונופולין, מהיום והלאה, בשביל כל ארץ רוסיה למכירת יינות וקוניאק מיקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב לידי חברה מסחרית “כרמל”… והחברה הזאת תהיה מעתה נציג יחידי שלנו בשביל כל ארץ רוסיה". - נאמר בהסכם שנעשה בפברואר 1896.

פעולתה של חברת “כרמל” ע"י סניפיה התפשטה גם על שאר ארצות אירופה וארצות-הברית בכלל, והצלחתה המסחרית היא שגרמה לבארון רוטשילד להסכים בשנת 1906 למסור את הנהלת היקבים מעיקרה לידי “אגודת הכורמים” – הווה אומר: אגודה קואופרטיבית עצמאית של כורמי המושבות.

תכניות שנכשלו    🔗

אכן, יזמתם של היהודים לא עמדה להם תמיד, כי הערבים שראו בקנאה את הצלחתם, ניסו להכשילם, אף התערבו כוחות חזקים מן החוץ להפר את מעשי היהודים. כאשר רבו העולים לארץ ורבו הנוסעים בעריה ובמושבותיה, החלו אנשי הישוב לחשוב מחשבות איך לשפר ולשכלל את תחבורתה. ובימים ההם אין לעשות מעשה מבנין בית עד סלילת כביש - בלי לקבל רשיון מהשולטן.

יוסף נבון איש ירושלים יצא לקושטא בירת הממלכה ובכיסו תכנית של מסילת-ברזל בין יפו לירושלים, אשר אלפי צליינים נוצרים ועולים יהודים יסעו בה ולא יטלטלו עוד על דבשות גמלים ובעגלות. אף עמדה לו השתדלותו אחרי עמל שנים לקבל את הרשיון לסלול רשת של מסילות-ברזל בארץ עם סעיפים לשכם ולעזה. הרשיון בכיסו, עדיין לא היה בידי יוסף נבון הכסף הדרוש לביצוע המפעל, עם שהוכתר על שום מאמציו לטובת הממלכה בתואר “בּיי”. יוסף נבון-ביי נתכבד גם באותות-כבוד ממדינות שונות על שום הצעותיו הנועזות, אך בתכניתו השתמשה מדינת צרפת, ששאפה לחזק את השפעתה בארץ וצרפה מעשה למחשבה. ב-1891 נחנכה מסילת-הברזל הראשונה בארץ, אך היא נסללה בדרך העולה לירושלים בידיהם של מהנדסים צרפתיים ועיני יוסף נבון רואות ודואבות, בהתגשם תכניתו בידי זרים.

חפצי-המעשה נכשלו לא רק בתחרות עם גורמים חזקים מבחוץ, כי גם מבית קוצצו כנפיהם מחוסר הד ועזרה ליזמתם. שמעון ברמן, איש אמריקה, חש לארץ מלא תקוות ב-1871 באניה אחת עם הגרמנים הנוצרים (מהכת הדתית “בני היכל”), שעלו להתנהל בארץ; הוא ראה את המתישבים האמריקאיים הנוצרים יושבים ליד יפו ואת הגרמנים נאחזים בארץ - האמנם לא יתעוררו אחיו לעשות כמעשי הנוצרים הללו? בבואו לטבריה, הגה תכנית בדבר יסוד “חברת ישוב הארץ הקדושה” ומאה וחמישים איש, אשכנזים וספרדים, חתמו את שמותיהם כמועמדים להתישב. ברמן נתמלא שמחה למראה הקופצים הרבים על תכניתו ובהם זקן, אשר ביקש מראש להיות רועה-עזים בכפר שיווסד…

אכן, הכל היה מוכן ומזומן והאנשים היו בעין; אדמה טובה הוצעה להם במגדל לצפון טבריה. ומה חסר? העזרה הכספית שהובטחה מהגולה בוששה לבוא ושמעון ברמן חזר על עקביו - “”בלי לפעול מאומה"… איש-התכנית השאיר אחריו ספר-מסעות - זה פרי כל עמלו, אשר השקיע במשך עשרים שנה למען ישוב הארץ.

ועוד “תכנית” מוצאה מטבריה בשנת תרמ"ד (1884). איש טבריה שמואל שולמן זכה להתקבל ברוב מרצו לראיון אל השולטן ובקשתו לכברת-ארץ “מאת אדוננו השולטן לייסד מושבות לאחינו בני ישראל אזרחי ארץ-הקודש”. הפירמן (הרשיון של השולטן) ניתן לו, אך בתנאי: אם תהיינה עמו חמש מאות משפחות יהודיות מתושבי הארץ תנתן להם האדמה חינם… חיפש האיש ולא מצא את חמש מאות המשפחה. תכניתו נידונה לגניזה, למרות שאיפתו הכבירה לחדש את הישוב, אף עשה נסיון התישבותי ראשון בגולן עם חבר מתנחלים מצפת.

הווה אומר, כי בגישושים ובכשלונות רבים נתקבל חפץ-המעשה של ראשונים, עד שהוכשרו תנאים ורבו העולים ומרץ-הבנין נתעורר בעוז-משנה.

שכונות ביפו    🔗

כבר התברר לכל, כי העיר יפו חותרת למעמד-בכורה כעיר-החוף של הארץ ויושבי יפו היהודים, שרבו בסימטאות העיר המעופשות, החלו תרים בעיניהם סביב לגבעה העתיקה - אי מקום נאה שאווירו צח לבנות להם בתים לשבת בעיר רבת-העתידות? מצפון ליפו השתרעו חולות של שפת-הים, נדדו לפנים הארץ וכיסו את האדמה הפוריה. בחולות הללו לא גדלו אלא גפן סרוחה שענביה גסים ועץ שקמים או תאנים בודד על תלולית. - זה היה מראה החולות השוממים בין יפו ונהר הירקון - הייבנה על החול? - –

כאן שוב בין הנחשונים הראשונים שמעון רוקח ועמו אחיו אליעזר, וד"ר שטיין מהבילויים, ראובן בלאטנר ומאיר האמבורגר מיוצאי ירושלים. תכנית של שכונה צמודה לעיר הגו והחלו בונים אותה (1888) על מגרש-החול שרכש אהרון שלוש מעולי מארוקו. “נוה-צדק” - קראו לשכונתם החדשה ונגשו הבונים אל מלאכתם ברוח הכתוב בספר ירמיהו (פרק ל"א): “שובי אל עריך אלה… יברכך ה' נוה-צדק הר הקודש” - – וסופר על חברי השכונה הראשונה כי תקנה תיקנו, אשר כל אחד יטול עליו לשאת מאה סלי-חול ביום ליישר את הגבעות ולהכשיר את מגרשיהן לבנין. לא עברו שלוש שנים וזרח בארנט ממייסדי פתח-תקווה קנה מגרש חולות שני מערבה מנווה-צדק והחל לבנות עליו בתים (תר"ן - 1890). נצטרף אליו שלום קונסטורום, שהיה בעל-מלאכה בירושלים וזריז במשא-ומתן עם הבריות; הוא, שבנה שכונה בירושלים (סוכת שלום), נתן את ידו גם לבנין השכונה החדשה ביפו שנקראה על שמו “נוה-שלום”.

היושבים בבתיהם הבודדים על מגרשי-החול השוממים פחד הגנבים עליהם ורבים סירבו ללכת אחריהם, כי ההליכה בחול אף היא היתה קשה על העולה האירופי.

אמנם השכונות החדשות היו נאות מהסימטאות הצרות שביפו וסדורות מהן, אך גם עליהן אצלה העיר משאונה המזרחי והמולת התגרים. ביקשו היהודים, עולי אירופה, לבנות להם שכונה נאה בסדריה ולמופת בנקיונה, כשם שהמושבה העברית היתה כבר למופת לגבי הכפר הערבי. הללו התאגדו לאגודה קטנה סביב לעולה איש-פעלים ושמו עקיבא וייס (1908) וכוונתם: “ליסד מרכז עירוני עברי. במקום טוב לבריאות ומסודר יפה ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו ימצאו במקום מרווח ונקי”. כן נצטרפה אגודה קטנה אך נועזה, אשר בבטחונה קמה לכונן עיר גדולה, באין ממשלה תומכת בה ולהיפך - מצרה את צעדיה.

תל אביב ומאיר דיזנגוף    🔗

כוונת החברים שהתאגדו לבנות את השכונה החדשה היתה פשוטה: “כשיסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו, שאין אנו בונים “נוה-שלום” חדש, כי אם נוה-שאנן, מעין נוה-קיץ לנוח בו אחרי עבודת היום” - אך כיצד עושים זאת - הקמת שכונה בלי חנויות ובלי גמלים וחמורים ברחובותיה, בלי דומן ואשפה המפיצים ריחם למרחוק? ומנין יוקח כסף לבנין בית, לריצוף רחוב ולנטיעת שדרה, להקמת מכון-מים ושאר שירותים של ישוב מתוקן כפי שעלה בתכנית? - שני גורמים חברו לסייע בידי החברים במעשה.

הגורם האחד הוא הגימנסיה העברית, אשר תחילתה היתה בדירה צנועה באחת מסימטאות יפו, אך שמה נודע כבר בגולה והיא החלה מושכת אליה נוער לבוא ללמוד בה. הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, שנוסדה ביפו ע“י ד”ר מטמן-כהן בתשרי תרס"ו (1905), נאותה מיד להקים את בנינה בתרומתו של הנדיב מוזר מבראדפורד (אנגליה), בשכונה החדשה ומאות בני-הנעורים שנהרו אליה מהגולה ומהארץ מילאו את בתי השכונה המעטים אשר צרו מהכיל אותם.

וגורם שני - מאיר דיזנגוף (1861–1937), איש רב-פעלים, אשר כחניך אחד-העם וחבר האגודה “בני משה” היה גם איש-הרוח, ומזיגת הרוח והמעשה השרתה מהחזון על מעשה-ידיו. מהנדס חימאי במקצועו, נשלח דיזנגוף ע“י הבארון רוטשילד להקים בית-חרושת לזכוכית בטאנטורה (1892), אך הקדחת של ביצות טאנטורה וחוסר-נסיון הכשילו את המפעל. דיזנגוף התמסר לבנין הארץ בדרכים אחרות: ע”י חברת “גאולה” - לרכישת קרקעות בארץ ולהרחבת גבולות המושבות וכן תוך השתתפות בכל פעולות חובבי-ציון וההסתדרות הציונית.

אפיק ראוי למרצו הרב, מצא האיש לבסוף בבנין השכונה החדשה, תוך ראייה-מראש של עיר עברית עצמאית שוכנת לחוף-הים. דיזנגוף נבחר לוועד האגודה מימיה הראשונים והיה לאחד הפעילים ביותר של “אחוזת-בית” יחד עם חבריו לעבודה: מ. שיינקין. י. חיותמן, ד. סמילנסקי, ע. א. וייס, י. סוכובולסקי-דנין, י. א. שלוש, צ. פוגלסון ונ. קורקידי.

ד"ר א. רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של הסתדרות הציונית, ראה לחשיבות המפעל הזה והמליץ לעזור לו במימון. הקרן-הקימת לישראל פסקה הלוואה גדולה לבנין השכונה החדשה בתנאים נוחים ופועלים עברים יצאו ליישר את גבעות-החול לבנין, שוב לא בסלים כבשכונות הראשונות אלא במריצות. בב' סיוון 1909, התקיימה ההגרלה הראשונה של המגרשים לחלוקה בין ארבעים ואחד חברים – ועדיין ההגרלה נעשית תחת כיפת השמים בלב מרחבי החול השומם.

עבודת הבנין הלכה וגדלה מיום ליום; כמעט יום-יום צצו מתוך החולות יסודות לבתים תוך חגיגות קטנות בחוגי הבונים. מיפו העיר הערבית באו יהודים וערבים לחזות - האמנם קם והיה הדבר, למרות המכשולים ששמו מוסלמים ונוצרים על דרך היהודים המבקשים לבנות לעצמם “עיר”, במקום שהיה בעבר כרם של גפני-בר והתגורר עליו שבט בדווי דל “מאנטופי”? - ב-1910 עמדו כבר חמישים בית על תילם ושישה רחובות לשכונה, אשר מספר נפשותיה - למעלה מחמש מאות. מאיר דיזנגוף הועמד בראש השכונה החדשה עם שישים בעלי-בתיה הראשונים.

“אחוזת-בית” לבשה צורה ורחובותיה התישרו. הנשים דעתן נחה, כי אין הן יראות לצאת בזה בערבים ביחידות, שלא כביפו הערבית. מרחב ונקיון – והילדים מאוד מאושרים! ילדי יפו היהודים באו לחוג לראשונה את ט“ו בשבט ב”אחוזת-בית" והדבר נעשה להם מנהג. ועדיין שאלה עיקרית עומדת לפתרון: מה שם סופי יקרא לשכונה אחרי השם הזמני שהיה לה?

ד“ר הרצל מחולל התנועה הציונית כתב ספר “אלטנוילנד” בגרמנית, שתורגם לעברית ע”י נחום סוקולוב בשם “תל-אביב” - תל שפורחים עליו פרחי-אביב והוא נזכר גם בספר יחזקאל הנביא. השם תל-אביב כבר נוסה לראשונה בקריאת רחוב במושבה נס-ציונה, לזכר ביקורו של ד"ר הרצל בארץ ב-1898. זכה השם בעיני חברי השכונה החדשה וירש מיד את מקום שמה הזמני (“אחוזת-בית”). כל ההצעות נדחו מפני השם הזה ועתה ידעו הבונים, כי אמנם הקימו יד במפעלם למנהיג הציוני הנערץ ומרצם הוכפל לא רק לבנות אלא גם להדר ולקשט את שכונתם, כדי שלא תפול במאום מאותם פרברים עירוניים, שהחלו הגרמנים להקים בארץ, ועוד תעלה עליהם.

נוכח הסכנה הצפויה בלב החולות מסביב. הציבה לה תל-אביב שומרים בלילות ומיכאל האלפרין עמם. פחד השומרים האלה נפל על השכנים המבקשים להתגרות בשכונה החדשה וכן הונח לה מכל צד. בין תל-אביב ליפו, שם בתי-המסחר והנמל, היה מהלך מעתה קרון-נוסעים להסיע את האנשים לעסקיהם. אגודות-אגודות בונים נצטרפו להרחיב את השכונה. ראשונה להן “נחלת-בנימין” ודגלה: “בית קטן לאיש ואיש - זהו האושר אשר אליו נושאים את נפשם חברי נחלת-בנימין”.

דיליז’אנס" בין תל-אביב ליפו

השכונה תל-אביב התחילה לשמש מקור עידוד לעולה היהודי לארץ, אפילו כשבא בשנת-שפל לישוב והספקות בדבר התגשמות שיבת-ציון בחייו נקבו עד תהום נפשו. בעוד ההתישבות החקלאית נאבקה בשממה והמתישבים נפתלו במכשולים מבית ומחוץ - התרכזו בתחומי תל-אביב אנשי רוח וציבור. כאן היו מערכות העתונים הראשונים “הפועל-הצעיר” ו“מולדת” וכאן התגוררו מסופריה הראשונים של הארץ - ש. בן-ציון (גוטמן), ר' בנימין, יעקב פיכמן, י. ח. ברנר ואשר ברש. כאן פעלו טובי המורים - חלוצי תחית הלשון מ. בן-הלל הכהן. ועל הכל היה מטביע את חותמו הנוער הלומד במאותיו - הוא הנושא בגאון לאומי רב את סמליהן של האגודות הראשונות להתעמלות ולכדורגל. הללו - נצחונותיהן הראשונים בתחרויות עם הנוער הנוצרי מיפו ומבירות, הגדילו את כבוד השכונה החדשה כלפי פנים וכלפי חוץ.

רבות סיפרו ראשונים בגעגועים על תל-אביב עד למלחמת-העולם הראשונה: בה רופא השכונה, איש בילו בעבר, ד“ר חיים חיסין, שנודע ברכיבתו אל חוליו על חמורו; מחלונות וגזוזטראות בתיה בקעו קולות שיר ונגינה בערבים; ומקומתו העליונה של בנין הגימנסיה העברית נשמע קול מקהלה ומבית-ספר על שמה של שולמית רופין בקעו צלילי נגינה. וכלום ויתרו תושבי השכונה הזאת על שפת-ים משלהם, צחה ונקיה לרחצה בימות-הקיץ החמים? הם הלכו, גבר ואשה ונוער, בקורת-רוח מיוחדת ובהרגשת-חופש, לטבול בים, בין שקט ובין סער כדי סכנת-נפש. באווירה זו של שדרות נטועות ע”ש הבארון רוטשילד ורחובות שנקראו ע“ש ראשי העם, משורריו ומנהיגיו - ד”ר הרצל, ליליינבלום, יהודה הלוי, מונטיפיורי ועוד - גמלה אותה הכרה חפשית, שמצאה ביטוי בדברי אחד המחנכים הראשונים, ד"ר חיים בוגר, אשר הניח הנחות מרחיקות בחינוכו לנוער בלשון זו: “ים-התיכון שלנו” - – “המדבר שלנו” - – “ההרים שלנו” - – “הארץ שלנו” - –

ועד תל-אביב עם מאיר דיזנגוף בתווך

נמצא, כי הנוער גדל בשכונה החדשה, עוד לפני היותה עיר, בהרגשת חופש ממלכתי, למרות היותה נתונה בעול השלטון הזר. הכל שאפו בה רוח, באין מפריע ונוגש, ולב יהודי מהגולה פחד ורחב למראה השכונה הזאת מעשה ידי אחיו. טעם נוסף של עצמאות נתנו לה השומר הלבוש בגדי קאווקאזי, השער הסוגר על מבואותיה ומאיר דיזנגוף ראשה, שעשה מנהג לעבור בה רכוב על סוס, כדי לראות בעין: אם גדלות שדרות העצים והרחובות נקיים והאם ממשמש ובא הזמן, בו השכונה תתחרה ביפו שכנתה ברבבות תושביה ותעלה עליה? - –

עדיין נכונו תלאות רבות לשכונה הצעירה לימים ולראשה בימי שלום ומלחמה, אך היסוד שהונח במגרשי-החול תוך שאיפת חופש ורצון בנייה ניצח, והעיר תל-אביב היתה לאשר הנה. יתר על כן: ההצלחה ששרתה במעשי הראשונים לבנין שבונות ולכיבוש עמדה בעיר-החוף, הוסיפה לעורר גילויים חדשים של מרץ ויזמה במפעלי חרושת ומלאכה, מתל-אביב עד לעיר אשר גם היא שכנה אל חוף-הים ועדיין עזובתה היתה גדולה - חיפה.

עיר העתיד    🔗

אחרי עברה המקופל בדורות קודמים לשלטון התורכי, אין לך ישוב עירוני יהודי שחידושו היה בחול ולא בקודש כבעיר חיפה. אמנם חשיבות מקומה כמעגן בטוח לאניות בים סוער כבר נודעה לכל, אך עוד ב-1856 התגוררה בזה עדת ספרדים קטנה אשר טענה: " - – בעת אשר נפוצו מעינות הישועה לבעלי ברית אמונתנו בירושלים בחברון בצפת ובטבריא מכל פינות רחבי הארץ - – בעד בנינו אין פה חינוך ותלמוד ועל כן גם נבערים הננו מכל דעת" - (עפ"י המשורר פראנקל).

עדיין ראו בדלותה של קהילת חיפה “מעשה ד' אשר לא גזר לישב אחרי החורבן רק בארבע ארצות אלו: ירושלים, חברון, צפת, טבריה”. (ר' משה ריישר) ואף-על-פי-כן החל מושך יתרונה של חיפה על עכו שכנתה את לב העולים יוצאי אפריקה הצפונית (מארוקו) והתושבים היהודים הקרובים בעכו, שפרעם וטבריה. כמה עובדות החישו את גידולה של העדה הזאת: העובדה שקונסולי מדינות-חוץ החלו מעבירים את מושבם הקבוע מעכו לחיפה; אניות הקיטור שהחלו מבקרות בקביעות בנמל חיפה; והמושבה הגרמנית שנוסדה ע"י “בני-ההיכל”, אשר היטיבו לראות למעלותיה של העיר ונאחזו לא רק באדמה הפורייה ממערב לה במישור אלא גם בהר הכרמל שהחלו נוטעים אותו חורשות אורן.

“נשתנתה העיר חיפה מקצה אל הקצה. - נאמר איפוא ב”החבצלת" (1885) - דומית המוות והשממון חלפו ועברו למו… והעיר חיפה היא עתה מערי החוף הגדולים בפאלעסטינא…" כשלוש מאות משפחות יהודים כבר נמנו בעיר וילדיהם למדו בבית-הספר שהקימה חברת כל-ישראל-חברים. אמנם היתה גם לה, לעיר חיפה, מסורת של קברי קדושים בתחומיה, ובראש לכל מערת אליהו הנביא אשר בצלע הכרמל, אך באלה לא היה די להקים מקום לימוד-תורה הזכאי לכספי החלוקה. לפיכך בכל דלותו ועניו התאמץ ישוב זה להיבנות מתחילתו על רוכלות ומסחר. יהודי העיר קנו כברת-ארץ בזול כדי לייסד עליה שכונה יהודית (“כי קצה נפשם מלשלם שכירות בית הדירה ביוקר עצום,” 1890).

קרב הזמן בו חזה ד“ר הרצל גדולות לעיר חיפה - “הנמל המרווח והמבוטח ביותר של ים-התיכון” (בספרו תל-אביב). הממשלה התורכית אף היא החלה לראות לחשיבותה של עיר-הנמל הזאת, העשוייה לשמש את צרכי דמשק, וב-1905 נבנתה מסילת ברזל אשר בכוחה החלה חיפה להתחרות בבירות. מסילה זו שימשה לא רק לצרכי מסחר אלא ובעיקר נודעה במעלתה כסעיף מסילת-הברזל החג’אזית לעולי-הרגל לערים הקדושות לאיסלאם - מכה ומדינה - ומבחינה זו נתקדשה בעיני המוסלמים. התפתחות זו גרמה שבקרבת העיר הוחל במפעל תעשייתי ראשון “עתיד” לייצור שמן וסבון וחברת “עזרה” של יהודי גרמניה שמה את עיניה בעיר הזאת לייסד בה “טכניקום” - בית-ספר עליון למדעים טכניים על-פי הצעתו של ד”ר פ. נתן ובעזרתו של אפרים כהן-רייס.

העשיר ק. ז. ויסוצקי נדב לתכלית זו תרומה גדולה וכן הושיטו תמיכתם יעקב שיף מארצות-הברית וסימון מגרמניה. בראשותו של קוראטוריון, בו השתתפו אחד-העם, ד“ר י. צ’לינוב וד”ר שמריהו לוין, התנהלה העבודה והוחל בהתוויית התכנית ללימודים. בנין הטכניון כבר נבנה והושלם לפי תכניתו של הארדיכל ברוואלד במרכז השכונות היהודיות החדשות שהיו עתידות להווסד (“הרצליה” - 1909 ו“הדר הכרמל” שאדמתה נרכשה ב-1912); - אך לרגל השלמת הבנין באה לידי גילוי אותה מחלוקת של לשון ההוראה בבית-הספר העליון הראשון בארץ, אשר זעזעה את הישוב והתנועה הציונית, אך הביאה לידי נצחון סופי של הלשון העברית החיה.

 

פרק טז. נצחון הרוח העברית    🔗

לחידוש החינוך בארץ    🔗

התנועות הלאומיות וראשיהן התריסו לא-אחת כלפי העשירים בעם, שאינם נותנים יד ועומדים מרחוק למלחמת התחיה. עם זאת העשירים לא היו שרויים באפס-מעשה גמור כלפי בנין-הארץ, והבארון בנימין רוטשילד במפעלו הגדול כמניח היסודות של הישוב שימש להם מופת. פעולותיהם של אלה, שעשו גדולות למען הישוב עוד בשעה שיכלתה של התנועה הלאומית קצרה מלעשות, הוצאו לפועל ע"י חברות – מהן שהכרנו כבר לדעת.

סמל חברת כל ישראל חברים

אליאנס איזרעליט, חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) - אותה הזכרנו בייסוד מקווה-ישראל, התכוננה ב-1860 ע“י שבעה-עשר אזרחים יהודים צעירים של פאריס. למראה הרדיפות ועלילות-הדם בארצות שונות התלכדו הללו לאגודה במטרה לאחד את כוחותיה המפוזרים של היהדות, כדי לטעון בשם עניניה המשותפים ולסייע להרמת החינוך בעדות המפגרות של העם היהודי. הקול-קורא של אגודה זו נחתם ע”י הרב אריסטיד אסטרוק, איזידור כהן, י’ול קאוואלו, פרופ' א. מנואל, נרקיס לוון וקארל נטר. חברת כל ישראל חברים פעלה בעיקר בהרמת החינוך בארצות המזרח וברוח תכניתה כללה את ישוב הארץ והארצות הסמוכות לה בתחום פעולתה. מלבד מקווה-ישראל, יסדה בתי-ספר בערי הארץ

ולימוד המלאכה שנכלל בתכנית הלימודים סייע להפצת המלאכה בין אנשי הישוב. הליקוי העיקרי שמנו בעבודתה של החברה, היה ההשפעה הצרפתית של תכנית הלימודים, אשר לשון-ההוראה העיקרית שלה היתה צרפתית.

“עזרה” - של יהודי גרמניה, אשר בהקבלה לפעולת אחיהם בצרפת הקימו חברה זו ב-1901, איחדה במסגרתה את האישים והאגודות שפעלו במפורד לטובת ישוב הארץ מזמן לזמן. חברה זו כוונתה העיקרית היתה לשיפור החינוך בארץ, אך בהשפעת חיבת-ציון ומזכירה המעשי וילי בּאמבּוּס נענתה לעזור גם במפעלי התישבות פועלים ברחובות ובחדרה אף-על-פי-כן העבודה העיקרית בה פעלה גדולות חברת “עזרה” - היתה בחינוך. בנידון זה התלכדו לבסוף מגמות התמיכה הפילאנטרואפית של יהודי אוסטריה וגרמניה לעזרה מכוונת במפעלי חינוך חיוניים לישוב העברי, בהנהלתם של ראשי החברה: ג’ימס סימון, ד"ר פאול נתן, הרב מ. הורביץ ועוד.

במעוררי התנועה הזאת בין יהודי גרמניה היה ההיסטוריון גרץ, אשר תוך ביקורו בארץ (1872) הופתע לראות את שפל החינוך של ילדי הישוב הישן. אף-על-פי שהוחרם באותו ביקור ע"י הקנאים, חזר גרץ ועורר בדבריו את רבה של ברלין הרב הירש הילדסהיימר לייסד בית-חינוך ליתומים בירושלים. בית-חינוך זה היה ראש-פינה למפעל החינוכי שהוסיף להתפתח בתמיכתם של החוגים הללו.

אפרים כהן-רייס, יליד ירושלים, שנתחנך בגרמניה ובאנגליה, הועמד בראש בית-ספר “למל”, שנוסד עוד ב-1856 אך היה שרוי במצב ירוד. בידיעתו מקרוב את ארחות-החיים של הישוב הישן, התגבר אפרים כהן על התנגדות הקנאים והגדיל בהדרגה את מספר תלמידיו משנה לשנה. בעזרתם של מורים מחניכי ירושלים - דוד ילין, יוסף מיוחס, א. מ. לונץ וישעיהו פרס - השתפרה והלכה רמת הלימודים בבית-הספר על-שם למל. לא עברו ימים מרובים והורים החלו משלמים שכר-לימוד עבור ילדיהם - והוא חידוש שלא נודע בירושלים לפנים. חוסר ההכנה של הילדים, אשר באו לבתי-הספר בגיל עשר “מהחדרים” של הישוב הישן לעדותיו השונות, גרם לייסוד גני-הילדים הראשונים בירושלים וביפו; מצד שני נוסד בית-מדרש למורים להכשרת מורים שמחסורם הורגש.

נצחון גדול לחינוך החדש לילדי ירושלים היה חנוכת הבנין החדש של בית-ספר למל, אשר נבנה בידי בעלי-מלאכה יהודים (3–1902). ליד בית-הספר נפתח סמינאר למורים (1904) וכן דחק המורה הצעיר את מקום “המלמד” וה“חכם” של בית-הספר המסורתי הישן. גם כאן נודעו בפעולתם ראשוני המורים – י. פרס, מ. קרישבסקי (אזרחי) וח. א. זוטא. בתי-הספר של “עזרה” רבו במספר והחברה תמכה גם בבית-ספר לאמנות “בצלאל” שנוסד בירושלים ע"י פרופיסור ב. שץ. השאיפות בדבר יסוד אוניברסיטה בירושלים וטכניון בחיפה החלו מנסרות באוויר. כיוון שהעשיר ויסוצקי מרוסיה הסכים לתרום לצורך זה סכום כסף מיוחד וגם העשיר יעקב שיף מארצות-הברית התענין בדבר - נרכש המגרש בחיפה לבנין הטכניון.

הפעולה החינוכית של חברת “עזרה” נתנה את אותותיה בכל אשר פנו - בעיר ובמושבה. הסמינאר החל מוציא שנה בשנה את מחזוריו ובהם בוגרים, שקנו להם שם לאחר מכן כאנשי-מדע בישוב - פרופיסור סוקניק, פרופ' יהודה, ריבלין ועוד. אפרים כהן שעמד במשך עשרים וחמש שנה בראש הפעולה הזאת מטעם חברת “עזרה” צויין בברכה על שנתן לדור הגדל בירושלים - “מחשבה מסודרת ועברית מסודרת”. ב-1913 מנתה רשת חינוכית זו, 12 גני-ילדים ו-10 מוסדות חינוך עם 3,000 תלמיד, אך הגושפנקה הגרמנית שטבעה החברה בבתי-הספר תוך השימוש בגרמנית כלשון-הוראה חלקית (בהקבלה לצרפתית בבית-הספר של אליאנס) היא שעוררה נגדה בקורת שהתלקחה בפולמוס הלשונות, אשר לחזיתו יצא בית-הספר העברי העצמאי.

בית הספר העברי העצמאי    🔗

בכל הכיבושים וההישגים, שהישוב היה רשאי להתפאר בהם, עדיין רבו המבקרים והמזהירים אותו מבחוץ; ואם הועמד למבחן ולבקורת - בכל דרגות התפתחותו - בשלבי התפתחותו החינוכית-הרוחנית על אחת כמה וכמה. אחד-העם עצמו היה שוקל בדעתו ומצנן את המוחות ההמומים, אשר האמינו כבר בהכשרתה השלמה של הלשון העברית לשמש לשון-הוראה בכל המקצועות. המשורר חיים נחמן ביאליק, אשר ביקר בארץ ב-1909, נזהר לגלות פנים לכאן או לכאן, אך מזהירותו התפרשה גם ספקנותו - הוא ששקל את האוצר התרבותי העצום שצבר העם היושב בגולה במשך דורות רבים לגבי הנכסים התרבותיים הקלים שהספיק ליצור הישוב בארץ, נמצא מפקפק בעל-כרחו: האמנם ישקלו השנים בפלס האחד? ומוסדות החינוך שנוסדו בינתיים בישוב בתמיכתם של יהודי-המערב נתכוונו להשפיע את הברכה מן החוץ, אך לא ייחסו ערך רב לצמיחה הרוחנית העולה בישוב עצמו מתוך עבודתו ומלאכת בנינו.

מעט-מעט החל לגלות את החתירה העצמאית של הישוב ברוח מקורית משלו - בית-הספר העברי. אליעזר בן-יהודה הכריז על תחיתה של הלשון בפועל עוד ב-1881, והמורה והמחנך נסים בכר,יליד ירושלים, שנשלח ע"י חברת כל ישראל חברים לנהל בית-ספר לתורה ומלאכה בירושלים (1882), הקפיד שהלשון העברית תרכוש לה מעמד של לשון-הוראה במוסד. בשיתוף-פעולה של שנים אלה - נסים בכר ובן-יהודה - היה בית-ספר זה ראשון בארץ, שהלשון בפי התלמידים תוך לימודיהם היתה עברית.

בהווסד המושבות נוסדו גם בהן בתי-ספר. השפעת הפקידים היתה חזקה לטובת הלשון הצרפתית, אף-על-פי שהנדיב עצמו גילה לא-אחת את משאלתו, שהלשון העברית תהיה לשון הילד. אף נמצאו בכל מושבה חלוצים לעבודת ההוראה העברית, אשר עשו את הדבר במיטב יכולתם: ד. יודילביץ ומ. לובמן בראשון-לציון, י. גראזובסקי בעקרון, ההיסטוריון יעבץ במושבה יהוד, ד. שוב בראש-פינה, א. ספיר בפתח-תקוה, י. בלקינד ואביו מאיר ביפו - עד שהגדיל לעשות מהם יצחק אפשטיין, שנחשב בצדק לחלוץ ההוראה העברית העצמאית.

יצחק אפשטיין - בא לארץ בתוך חבורה של שישה צעירים שנשלחו ע"י הבארון רוטשילד וחובבי-ציון ברוסיה לקבל הכשרה חקלאית בארץ. ששת הצעירים היו: יגלי, וארהאפטיג מ. ש. פוחצבסקי, הלפרין וגרשון הורביץ. הללו באו ב-1886 ומהם השתלמו בחקלאות ובגננות במושבות הנדיב, אך יצחק אפשטיין נמשך להוראה. בבית-ספר בצפת התחיל, אך לידי מיזוג חלוצי של ההוראה עם ידיעת טבע הארץ והעבודה החקלאית הגיע בראש-פינה. כאן הנהיג לראשונה את הגינה בבית-הספר וכן את טיול התלמידים מחוץ למושבה. המורה שבא אחריו ש. וילקומיץ המשיך בדרך זו בראש-פינה, בעוד שי. אפשטיין עבר למטולה, תוך שאיפה מתמדת ליצור את הטיפוס של המורה העברי החדש, אשר יכשיר את חניכיו לחיי העבודה שנועדו להם בארץ. על שום פעולתו החינוכית רבת-השנים זכה יצחק אפשטיין לתואר “המורה” מפי חבריו לעבודה.

באותו זמן החלו חובבי-ציון ברוסיה לתת את דעתם על פיתוח החינוך העברי בארץ וב-1893, כאשר בראש הוועד הפועל ביפו עמד יהודה לייב בינשטוק, נפתחו ביפו בית-ספר לבנים ומיד לאחריו בית-ספר לבנות. עדיין נאבקה בכתלי בתי-הספר הללו הרוח הלאומית החדשה עם ההשפעות הזרות, הואיל וחברת כל ישראל חברים היתה שותפה להם; - אך בקרב הצעירים הלאומיים שהכשירו את עצמם להוראה גמלה המגמה להקים את בית-הספר העברי החדש, על טהרת היסודות הלאומיים.

ד"ר י. ל. מטמון-כהן    🔗

ב-1904 באו ד“ר מטמון-כהן ואשתו פאניה לארץ משווייץ, מקום שם הכשירו את עצמם להוראה בתוך חבורת סטודנטים לאומיים מרוסיה, שהיו חניכי אחד-העם ושאפו למזג את הציונות המדינית והרוחנית בעבודתם בארץ. ד”ר מטמון הביא עמו תכנית לייסד גימנסיה (בית ספר תיכון) עברית וסמך מעשה למחשבה: עם אשתו פאניה והמורה ברנארד מושנזון פתח ביפו את הכיתות הראשונות של הגימנסיה, שמנתה 17 תלמיד ותלמידה. פאניה המורה ואשת המייסד שטפה את הרצפות ועזרה בכל לבעלה במפעלו החלוצי. ד“ר חיים בוגראצ’וב (בוגר) וד”ר בנציון מוסינזון שלמדו גם הם בשווייץ, באו בזה אחר זה לעבוד עם ד"ר מטמון-כהן בשכלול המוסד הצעיר ועל-ידם עזרו פעילי הציבור העברי ביפו: מנחם שיינקין, אליהו ברלין ויהושע אייזנשטאט (ברזילי).

יעקב מוזר, נדבן יהודי מאנגליה, הושפע מהדברים ששמע על הגימנסיה העברית בקונגרס הציוני ותרם 80,000 פראנק להקמת בנין בשבילה, אף הגדיל את תרומתו לאחר מכן. חבר המורים גדל - צ. אורלוב-נשרי להתעמלות ואייזנשטיין-אלדמע לציור. הנוער מרוסיה נהר ללמוד בארץ, הואיל ומוסדות תיכוניים ברוסיה היו נעולים בפניו. ב-1909 הגימנסיה יורה את אבן-הפינה לבנינה הגדול בתל-אביב.

בנין הגמנסיה “הרצליה” בהל-אביב

ועדיין שני חששות עוררו את קיטרוג החינוך המסורתי על הגימנסיה: לימוד המקרא, אשר הונהג ע“י ד”ר בנציון מוסינזון ונתכוון לגלות לתלמיד את היופי הטבעי הגנוז בו, תוך בקורת חפשית של הכתוב; “החינוך המעורב” של נערים ונערות היה חידוש לא-רצוי גם הוא לחסידי החינוך המסורתי. אף-על-פי-כן ניצחו חלוצי החינוך התיכון את דעת המבקרים ובהוציא הגימנסיה את המחזור הראשון של בוגריה ב-1913, הודו הכל כי הנסיון הצליח. העובדה, שבוגרים אלו נתקבלו בלי עיכוב באוניברסיטאות באירופה שימשה ערובה, שהלשון העברית כבר הוכשרה להוראת המדעים והמקצועות השונים. בו בזמן יצאו חלק מאותם הבוגרים לעבודה ולשמירה והראו לדעת, כי גם בחינוך הלאומי הכשיר המוסד בוגרים ראויים לדור התחיה ומשימותיו.

הבוגרים של מחזור הגימנסיה הראשון הכירו בזכות שעמדה להם להיות ראשונים לסיים את לימודיהם ברוח לאומית על אדמת המולדת והכרה זו הניעה אותם להוסיף ולהכשיר את עצמם לתפקידי הבנין בארץ: משה שרתוק, דוב הוז ואליהו גולומב מהמחזור הזה היו כל אחד עפ"י דרכו למורי-דרך לנוער, שהסתופף למחזוריו בשערי הגימנסיה “הרצליה”. יתר על כן: סיומו של המחזור הזה (1913) אך בא לאשר את העובדה שבית-הספר העברי העצמאי עשוי לחנך דור “בריא בגופו וברוחו”. מכאן ואילך הוציא בית-ספר זה במחזוריו חניכים עובדים, שהיו לברכה במקצועות שונים - כאנשי-מדע, מורים ומחנכים וכאנשי משק וכלכלה בארץ.

מחזור הבוגרים הראשון עם ד“ר מוסנזון, ד”ר בוגר וד"ר מטמון-כהן במרכז

בו בזמן השקיע חבר המורים שגדל את מיטב מאמציו ביצירת המונחים שחסרו להוראת המקצועות ובעיצוב הנוסח הלאומי של חיי המוסד. המורים מ. ויניק במקצוע הכימיה, חנינא קרצ’בסקי במקצוע הזמרה, ד“ר א. ברוך (רוזנשטיין) במקצועות המתימאטיקה, ד”ר בוגראצ’וב ורפאל סברדלוב במקצועות הגיאוגרפיה והמיניראלוגיה, ד“ר גריהר (נאמן) בהוראת הלשונות הקלאסיות, ד”ר א. צפרוני - בקביעת שיטה ללימוד הספרות העברית לתקופותיה וד“ר י. לוריא בלימוד ההיסטוריה הכללית - סייעו למוסד שיהיה עברי-לאומי מהמסד עד הטפחות ויאציל מרוחו על חיי החברה והציבור של תל-אביב המתפתחת מסביב. דוגמת תל-אביב עוררה גם את ירושלים להקים בית-ספר תיכון, אשר במייסדיו היו י. בן-צבי, ר. ינאית, א. סליפיאן והולביץ והדמות המרכזית בו מנהלו, ד”ר שלמה שילר.

מפעלו הכביר של חלוץ ההוראה והחינוך הלאומי בבית-הספר, בין העברי העצמאי ובין של החברות שתוארו לעיל על השפעותיהן השונות, חרג מרשותם של יחידים והפך לשדה נרחב בו עדרו רבים ותרמו לו כל אחד בתחומו שלו. הסופר העברי שנתלווה למורה בעבודתו סייע להתפתחותה של הספרות הפידאגוגית בין בתרגום ובין ביצירת מקור. מאוצרות הספרות העברית לתקופותיה הוגש לתלמיד במשנה סדורה, אשר לגיבושה תרמו חוקרים ומשוררים.

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וחברו לעבודה י. ח. רבניצקי תרמו ב“ספר האגדה” תרומת יסוד לבנין זה; המורה החוקר דוד ילין ואלה שיצאו בעקבותיו חשפו את פרקי השירה הנעלה שנוצרה בתקופת ספרד והחיו את תכנה מחדש בפי התלמיד. הסופרים: יעקב פיכמן, ד. קמחי, א. ברש, י. ח. ברנר, א. ז. רבינוביץ (אז"ר) וד. שמעונוביץ (שמעוני) היו במניחי היסוד הלשוני והתרבותי הכללי של החינוך בארץ; המורים: מ. אזרחי-קרישבסקי, יהודה גראזובסקי (גור), יש“י אדלר, א. אברונין, י. מיוחס, י. עזריהו, א. מ. ברכיהו, פ. אוורבוך, ד”ר ריבלין וד"ר ב. בן-יהודה הגבירו בעבודתם את כוחה של הסתדרות המורים העבריים.

זאת ועוד: המופת החי שבקיום המוסדות האלה וכוח המשיכה שגילו לגבי מאות בני-הנעורים מחוץ-לארץ גרמו, שהרוח הלאומית החדשה התנערה למלחמת תנופה בהשפעות הזרות בחינוך הישובי והאות ניתן במלחמת-הלשונות.

מלחמת הלשונות (1913)    🔗

אמנם הכל קידמו בברכה את החלטתה של חברת “עזרה” בברלין, ביזמת מנהלה ד“ר פאול נתן, לכונן בית-ספר עליון - “מכון למדעים טכניים” – בעיר חיפה, שחזו לה עתידות. בעבור ההצעה לשלב מעשי, נתן לה יד הוועד הפועל הציוני ושלח כבאי-כוחו לקוראטוריום של הטכניון את אחד-העם, ד”ר יחיאל צ’לנוב וד"ר שמריהו לוין. הבנינים היפים של הטכניון ובית-הספר הריאלי בצדו הושלמו והלכו, אך לפתע נודע, כי היוזמים בברלין דורשים, שלשון-ההוראה במוסד הטכני תהיה גרמנית. הצעה זו היתה בניגוד גמור לרוח הבטחון העצמי שהתפתח בישוב במשך השנים ואשר הלשון העברית כבר היתה לגבי דידו לא רק לשון-הוראה מוסכמת, אלא גם סמל בלתי-נפרד מהתחיה כולה.

המורה והתלמיד בבתי-הספר בארץ התקוממו כאיש אחד להצעה וההתקוממות הפכה להתנגדות ללימוד הלשון הגרמנית מעיקרה בבתי-הספר של “עזרה”. אמנם פה ושם עדיין נשמעו היסוסים, שמא לא תתכן הוראת המדעים המדוייקים בבית-הספר העליון בלשון-העברית, ומצדדי ההצעה ניסו גם הם לבוא בפשרה, שמדעי הטבע והטכניקה בלבד יהיו נלמדים בגרמנית;– אך מחנה המתקוממים לא יכול עוד לקבל פשרות בענין חיוני זה. תלמידים ביטלו את הלימודים תוך שביתה בבתי-הספר של “עזרה”, בעוד שהמורים וראשי הציבור כוננו קופת-שביתה לחיזוק החינוך העברי העצמאי. ההד הרב למלחמת-התנופה העברית בגולה העיד, כי הציבור הציוני כולו עומד הכן לצד הלוחמים.

בתי-הספר של “עזרה” הוכרחו להסגר בזה אחר זה, למרות האמצעים התקיפים שנקטה הנהלתם בברלין, ובתי-הספר של מרכז הסתדרות המורים החלו להפתח במקומם ולקלוט את התלמידים על מוריהם. מלחמה זו, שנודעה לאחר מכן בשם “מלחמת הלשונות”, היתה איפוא גילוי נוסף של רוחו העצמאית של הישוב אחרי הפולמוס עם פקידות הנדיב הידוע. תחיית הלשון, אשר אותה חזה בן-יהודה, הפכה לעובדה בשנים 1913–1914, כאשר המוסדות החינוכיים העבריים מנו 20 גני-ילדים, 28 בתי-ספר עממיים בערים, 2 גימנסיות עבריות - בתל-אביב ובירושלים, בית-מדרש למורות ביפו, בית-ספר לגננות ובתי-ספר מקצועיים לאמנות – “בצלאל” ולחקלאות - במקווה ישראל ובפתח-תקווה. כל אלה הפכו מעתה - בתוקף המערכה הלשונית שהתנהלה בפיקודם של ד“ר שמריהו לוין בין כתלי ההסתדרות הציונית וד”ר יוסף לוריא כיושב-ראש מרכז המורים בארץ, - לאותה “רשת” חינוכית, אשר שימשה יסוד לבנין החינוך העברי.

המלחמה לעברית שלוותה בקנאות לאומית, הופנתה לאחר מכן נגד שאר הלשונות הזרות שמצאו מהלכים בישוב. מעמד הצרפתית בבתי-הספר של חברת “כל ישראל חברים” התרופף מאליו ובמקווה-ישראל פסקה שליטתה, עם מינויו של אליהו קראוזה למנהל. חיכוכים חריפים, שפרצו בדרך אגב בין “העברים” לבין חסידי הלשון המדוברת בגלות, האידית, היו ההדים האחרונים למלחמת הנצחון של הלשון העברית, כלשון הדיבור וההוראה בישוב, שהכתה גלים גם בגולה. פרט לאילו ישיבות בודדות בישוב הישן, שסירבו לשנות ממנהגן בתלמוד התורה והגמרא (עד היום), קיבלו בתי-הספר החרדיים באהבה את חובת ההוראה העברית והדיבור העברי החי בפי תינוקות של בית-רבן. תחייתה השלמה של הלשון העברית, כלשון דיבור והוראה, יצירה ומעשה - היתה עובדה שלא נמצאו עוד עוררים עליה.

 

פרק יז. התישבות הגליל התחתון    🔗

המעשה ההתישבותי ירה אבני-פינה מן הדרום אל הצפון; פרט לדרך ירושלים, שההתישבות החלוצית פסחה עליה (מלבד מוצא שהוקמה ב-1891 והרטוב ב-1895 ע"י יהודי בולגאריה), הוסיפו פקידי הנדיב הידוע להרחיב את אזורי הקרקע סביב לראשי-הגשר; הגדיל לעשות פקידו יהושע אוסוביצקי, אשר גאל את אדמת מטולה מהדרוזים, הרחיב את גבולות משמר-יהירדן, יסוד-המעלה ומחניים ובהשפעתו על השלטונות תקע יתד בעבר-הירדן מזרחה, סמוך לתחנת מסילת-הברזל הפונה לדמשק, - מזרבּ. השמועה דיברה על קנייה עצומה של 200,000 דונאם אדמה בגולן. ואעפ"י שלמעשה נרכשו פחות מ-100,000 דונאם, היה בקנייה זו כדי לעורר מחדש התלהבות ואמונה במפעל ההתישבות שהגיע לנקודת קפאון (1895).

ההתישבות בחורן    🔗

הנדיב הידוע, כיוון שתקע יתד באדמות עבר-הירדן המזרחי השתעשע בתקווה, כי מכאן תצמח רווחה להתישבות גדולה בין ארץ הבשן והחורן; אף נמצאו אגודות של חלוצים אשר לא חתו לעלות על האדמות הרחוקות מישוב, ודרך בירות–דמשק–מזרבּ באו להתישב באזור זה, שכונה על שם ישובו העיקרי סאחם-ג’ולן, ולייסד בו מושבות. קבוצת מהגרים יהודים שנדדו מרוסיה לארצות-הברית יסדה אגודה בשם “שבי-ציון” בראשותו של עורך-דין אדם רוזנברג והללו שלחו שליחים לתור את האדמה ולהתקשר על חלק ממנה לייסד עליה מושבה. קבוצות עולים מבולגאריה ורומניה נוסדו לעלות יחדיו ולהתישב שם. יהודים מייקטרינוסלאב נמשכו גם הם לעלות אל האיזור הזה, שהיה מכונה בפיהם בשם כולל – “החורן”.

תנועה זו התכוננה ב-1898 ואפשר שזו היתה שירת-הברבור של יצר ההתפשטות ההתישבותית של הבארון רוטשילד באמצעות פקידו רב-המרץ יהושע אוסוביצקי. בהדרכת האגרונום חיים כהן, בנו המתישבים בתים ונטעו כרמי גפן, תות וזית, ולא נתנו את דעתם על העובדה ששלטונות דמשק מביטים בעין רעה על חדירת היהודים אל האיזור המיושב בדווים והוא אחד המעוזים של הישוב המוסלמי מעבר לירדן. הם יסדו איפוא ארבע מושבות לשמותיהן: ג’ילין, נפה, באתימה ובוסטאס. אף שמות עבריים קראו למושבות, כגון: תפארת-בנימין ועזרא. בחווה אשר בנו במרכז המושבות לשיכון הפקידות של הנדיב, נטעו עצים ופרחים, וכינו אותה על שום יפיה “פאראדיס” (לאמור: הפרדס של הבארון).

גם בענין זה לא היה הנדיב ראשון, הואיל ויהודי צפת שלא פסקו לשאת את נפשם להתנחלות, התאחדו לאגודה ויסדו מושבה קטנה בני-יהודה – על אדמה שקנו מכפר ערבי “ביר אישגום” - במעלה החוף המזרחי של הכנרת (1888). האגודה מנתה כ-20 משפחה, אשר רובן ישבו בצפת ועסקו במסחר זעיר, וסיר אוליפאנט הוא שעזר להם ברכישת הקרקע. התישבותם התנהלה בעצלתיים הואיל והקשר בין “בני-יהודה” וצפת היה קשה; אך נתלווה אל המתישבים הללו חובב-ציון נלהב, שמעון גולדמן, אשר מילא לאחר מכן תפקיד חשוב בהחיאת הגליל. שמעון גולדמן, מהגר מרוסיה, עלה עם משפחתו ב-1898, כשליח חובבי-ציון באנגליה, לסייע בבנין המושבה בני-יהודה. אף-על-פי שהארבה משמיד את יבולם הראשון נשארים המתנחלים לשבת במקום. נדמה, כי המושבה החדשה הנבנית ע“י אנשי צפת החרוצים עתידה לעשות חייל וכיוון שהוחלה העבודה בגולן ע”י פקידות הנדיב, סברו הכל, כי אמנם בא תור-התישבות לעבר-הירדן המזרחי.

יצויין, כי עוד קודם לייסוד המושבה בביר-אישגום נועדה אגודה של יהודי צפת ב-1886 לייסד מושבה בגולן וקנו לתכלית זו חמישה-עשר אלף דונאם אדמה בכפר רומסאניה. ד"ר זאב וילנאי המביא עובדה זו מצטט ממכתבם של מתישבי הגולן הראשונים הללו: "ובמקום הזה אנחנו הראשונים אשר באנו ויסדנו את המושבה הראשונה הזאת - – " (“המליץ”, 1886). אגודתם נקראה גם היא “בני יהודה” ובראשה עמד איש טבריה שמואל שולמן. התכנית הזאת נכשלה אך אנשי האגודה התאוששו ונתנו את ידם לייסוד המושבה “בני יהודה” מעבר לכנרת בביר-אישגום.

באותו זמן התחיל הנדיב הידוע, בשיתוף חלקי עם חובבי-ציון, במפעל שני: ישוב פועלים חסרי-נחלה שהתמחו בעבודתם במושבות. מושבת הפועלים הראשונה מטולה נוסדה והנדיב שלא רצה עוד במשק-מטעים, המצריך הוצאות מרובות ורמת-חיים גבוהה, ביקש לראות את האכר העובד בשדות-מזרע ומסתייע למחיתו בענפי-עזר, כגון: טבק או צמחי-תעשיה אחרים (בושם). בו בזמן שלח אוסוביצקי את ידו לאדמת הגליל התחתון לגאול את אדמת סג’רה.

רשות י. ק. א.    🔗

התכניות הללו לא נועדו להתגשם כנתינתן, הואיל והבארון שבע רוגז מהמעמסה ההתישבותית הכבירה שהועמסה עליו והחליט למסור את ביצוע המפעל והמשכו לידי יק“א. כבודה של פקידות הבארון הכל-יכולה ירד בעיני שלטונות הארץ, כי אליהו שייד הפקיד הראשי של הבארון ויהושע אוסוביצקי יד-ימינר פוטרו, וכוחה של פקידות יק”א עדיין לא נודע. התוצאה הראשונה היתה, שחיילי הרשות מדמשק באו אל מתישבי הגולן והובילום אסורים לדמשק, לחתום כי מתחייבים הם לצאת ממושבותיהם באיזור זה. מיד העבירו המתנחלים את משפחותיהם לראש-פינה – מהם עזבו את הארץ ומהם חיפשו מקום התישבות חדש ע"י הפקידות שתמכה בהם.

המושבות שנעזבו בגולן, על בניניהן ומטעיהן, התנהלו מכאן ואילך ע“י פקיד שישב בקביעות במקום ומסר את העיבוד לאריסים ערביים בחומש, כמנהג הארץ. הפקיד שהאריך ביותר לשבת בבדידות זו במשקי המושבות העזובות היה האכר הוותיק זלמן כהן, שהתנחל לאחר מכן בכפר-תבור ומכאן יצא מפעם לפעם רכוב על סוסתו בדרכו אל המושבות הרחוקות. כן נחתמה פרשת ההתישבות בעבר-הירדן המזרחי ונסתם הגולל על סיכוייה, אף-על-פי שההתישבות ב”חורן" נשארה עוד שנים רבות משאת-נפשם הכמוסה של שומרים וחלוצים כאחד.

י. ק. א. נקטה זהירות לגבי הפעולה בארץ, והאכרים עדיין לא ידעו מה חדש מביאה עמה הרשות החדשה. במקום הפקיד של הבארון, הפועל כישר בעיניו, הכניסה יק“א שיטה אדמיניסטראטיבית קפדנית, שרוכזה במשרדה בארץ אך הנהלתה הראשית נשארה בפאריס. מצד שני, המשיכה יק”א להוציא לפועל את שאיפת הבארון רוטשילד: היא סייעה לפיתוח המושבות ביהודה ע"י פרדסנות, אך ההתישבות בגליל התחתון העידה על מיפנה אל משק-המזרע.

אוסוביצקי עוד הספיק להתקשר בסוף כהונתו על רכישתה של אדמת סג’רה. חיים מרגלית-קלוואריסקי, שמונה ע"י י. ק. א. לנהל את מפעל ההתישבות באדמות הללו, הבין, כי הגליל התחתון הוא העשוי לפתור את השאלות העומדות על הפרק - בין של המתישבים שנושלו ממושבות הגולן ובין של הפועלים המצפים להתנחלות.

זאת ועוד: כיוון שמשק הפלחה בלבד לא יכול לקיים אכר ומשפחתו, כי הממשלה הטילה עליו מסים בלי לגמול לו במאום, ושוק היין הרווי בעולם לא איפשר עוד מטע גפנים - הוחל בגליל הנסיון במטעי-בעל ובראשם הזית, בקנה-מידה גדול.

יק“א - חברה יהודית זו נוסדה ב-1891, ע”י הבארון מוריס הירש בהון של 2 מיליונים לי“ש, לסיוע ליהדות מזרח-אירופה ע”י עיסוק בעבודת-האדמה בארצות-המוצא (רוסיה ורומניה) ובעיקר ע“י ישוב המהגרים בארגנטינה. רק ב-1896 החלה החברה לפעול בארץ-ישראל וראשית פעולתה היתה תמיכה לביסוס האכרים המדולדלים בחדרה. כאשר הבארון רוטשילד נוכח לדעת, ששיטת האפיטרופסות של פקידותו גרמה לבקורת קשה מצד המתישבים, החליט למסור את המושבות הנתמכות על-ידו לחברת י. ק. א., שקיבלה עליה את הדבר בהנהלתו הראשית של א. מאירסון ועוזרו פראנק. אמנם גם אז לא סילק הבארון את ידו מן המושבות, אך יק”א היתה המוציאה לפועל.

אליהו קראוזה וחיים מרגלית-קלוואריסקי    🔗

שנים הם שעמדו לתחית הגליל התחתון באותה שעה מכרעת. זו היתה שעת סערה, עת מכל צד נשאלה השאלה מדוע לא הצליחה להתבסס ההתישבות – האם משום שפקידות הבארון חטאה או שמא המשק החדגוני, המבוסס על מטעים (כרם או פרדס), בו הקולר? - משלחת של חובבי-ציון מורכבת מאחד העם והאגרונום זוסמן הגישה את מסקנותיה על הכשלון. אכרי המושבות הוותיקות טענו: ימסור הנדיב את המושבות לידינו וניטיב לנהל אותן בעצמנו מפקידות חדשה (י. ק. א.) אשר אין לדעת את טיבה מראש. ההעברה בוצעה ובו בזמן הוחלט לפתוח במעשה ההתישבות החדש על אדמת הגליל, אך מי יבצע אותה? - אמנם שלוש מאות מועמדים מבין האכרים של המושבות הוותיקות ופועליהן נמצאו להתישבות בגליל התחתון, אך מי יערוב כי הללו יצלחו למשק הפלחה, שתנאיו ירודים הרבה יותר ממשק המטעי חדגוני? –

האגרונום אליהו קראוזה (נולד 1876 ברוסיה) מבוגרי מקווה-ישראל ניהל בית-ספר חקלאי בסביבות סמירנה והוא קיבל עליו לעשות את הנסיון ולהכשיר חקלאים למשק הפלחה בגליל. נמסרה לו חוות ההכשרה שנוסדה בסג’רה ב-1900 והוא ניגש לעבודתו במחשבה תחילה למצוא עובדים, אשר יהיו לא רק ישרים וחרוצים אלא יהיו “מסוגלים לתת למשק גם מגופם ונשמתם”. מכאן ואילך טיפל בהתמדה במשך שתים-עשרה שנה בהכשרת החקלאי וציינה אותו הסבלנות לתכונות נפשו המיוחדות של הצעיר שהתכשר לתפקיד זה. הוא לימד אותו את החקלאות אך הטיף לו גם להסתפקות במועט, בה תלוייה הצלחת האכר החי על הפלחה. הוא תמך בנסיון שהמתישב ייחשב תחילה אריס של יק"א בלבד והיא תצייד אותו לעבודתו בתקציב, בכלים ובבהמות הדרושים.

המושבה סג’רה

חיי האריס בסג’רה כבר היו למימרה בישוב: “אלה היו חיי עמל שאין לתארם ובמובן ידוע אף קשים מחיי הפלח… - כתב מנשה מאירוביץ (1905) – בראותי את בני-החיל הללו… צצה לפני תמונת האוהל ההיסטורי והאורווה עם קבוצת הבילויים הראשונים… בסלע בגדרה”.

קראוזה לא נבוך מהקשיים ולא נרתע מנסיונות חדשים: באו אליו צעירים ב-1908, מחברי “השומר” שעמד להווסד, עם הצעירה מאניה וילבושביץ-שוחט ואמרו לו כי רוצים הם לנסות לעבוד בקוליקטיב והסכים; באה אותה חבורה והוסיפה כי היא רוצה לתת מקום גם לפועלת בעבודה החקלאית וענה על כך “אמן”. הוא שנתן את הרובה הראשון לידי הצעיר היהודי מ“השומר”, בשעה שהשמירה נחשבה כחזקתם של השייכים הערביים בסביבה. הנסיון נעשה וסג’רה הפכה לעריסת “השומר”; הנסיון הקבוצתי-הקוליקטיבי הראשון נעשה גם הוא שיטה בהתישבות. באמונתו זו ברצון היצירה של זולתו יצא קראוזה לאחר מכן לנהל את בית-הספר החקלאי הוותיק במקווה-ישראל ועשה אותו לבית-היוצר של החקלאי העברי המעשי.

חבר לאמונה בעתידות הישוב ובאהבה לגליל נמצא לו בחיים מרגלית-קלוואריסקי (נולד 1867–1947) שנתמנה לנהל את עבודת יק“א בגליל. יבנאל, בית–גן, כפר תבור ומלחמיה התכוננו במאמציו והוא שנתן את דעתו על סגולותיהם של הגרים למשקי הפלחה וכלל אותם במועמדים להתישבות. קלוואריסקי נחן בהבנה מיוחדת אל דרכי הערבי ונימוסיו ומשום כך נמנה על המעטים אשר הצליחו לרכוש את אמונם. מבחינה זו היה קלוואריסקי לאחד המטיפים הנלהבים להבנה טובה עם הערבי, ולימים עם התנועה הערבית, אף שהטפה זו לא גרעה מאום מפעילותו למען התפשטותה של ההתישבות היהודית והשמירה העברית עליה. קלוואריסקי שהיה מחניכי חיבת–ציון ברוסיה, לא נפגע מהלך-הרוח הפקידותי המיוחד של פקידות הבארון או יק”א, כי ראה את עצמו בראש וראשונה שותף לעבודה הלאומית ולאחריות להצלחתה. הוא הוסיף להרחיב את גבולות האדמה היהודית בגליל התחתון והיה ראשון לגאול גם את אדמת “דלייקה”–האדמה משני עברי הירדן אשר עברה לקרן-הקיימת-לישראל, כדי לייסד עליה את החווה הלאומית הראשונה כנרת. חיים קלוואריסקי השתעשע בתקווה, כי יעלה בידו לרכז קרקע להתישבות בסביבת טבריה, אשר רוב תושביה יהודים הם, כדי ליצור כאן מעין מחוז אבטונומי של ישוב יהודי רצוף. בימים ששבתה פעולה התישבותית, ימי מלחמת העולם הראשונה, וקלוואריסקי נעזב לנפשו בהנהלת המושבות מאין קשר עם מרכז יק"א בפאריס, - גם אז הושיט יד ליישב משרידי “השומר” בגליל העליון, אשר נחשב עוד מבחינה זו כארץ לא-נודעת. כשרונו המיוחד במשא-ומתן עם הבריות הוא שעמד לו בימי המשטר הצבאי החמור של שנות המלחמה, כאשר מנוסים ממנו גורשו או הוגלו מהארץ.

מושבות פלחה    🔗

לא הקדחת עמדה כמכשול עיקרי על דרך המתישבים, בגליל התחתון, כבשרון או בגליל העליון, אלא הפראות ששררה בחבל-הארץ הגובל בירדן ובגאיות בהם עברו השיירות הגדולות מעבר הירדן המזרחי אל ערי-החוף - עכו וחיפה. בחבל-ארץ זה ישב ערב-רב של בדווים וכפריים, שלא ידעו מורא מלכות, הרי הם: בדווי א-צבּח על מאות אהליהם לרגלי הר תבור: בדווי דלאייקה ששכנו באהליהם על הרמה המשתרעת מעל לטבריה ולכנרת; צ’רקסים שנושבו בזה ע"י הממשלה התורכית; יוצאי אלג’יר, המוגרבים “המערביים” - אשר ברחו ממולדתם בכבוש אותה הצבא הצרפתי ונושבו בכפרים מיוחדים (כפר-סבּת עוֹלם ועוד); פלחים מוסלמים ונוצרים.

כל אלה, לכפריהם ומשפחותיהם, לראשיהם ולגיבוריהם, הביטו בעין רעה על היהודים שבאו “למלוך” בחבל-ארץ זה, אשר השודד היה זריז להשתמש במארב של גאיותיו המפורסמים - ואדי פג’אס וואדי בירה - ולבצע בהם מעשי גניבה והתנפלות על עוברי-דרך בודדים ושיירות. שלטון שממה והפקרות וכל דאלים גבר, בעוד האדמה זרועה סביב אבן בזלת שחורה ושיחי-שיזף - כאן הוחלה ההתישבות בשבע מושבות בזו אחר זו. המתנחלים המנושלים מגולן, פועלים שהאדמה לא הספיקה להתנחלותם במושבות מטולה ראש-פינה וזכרון-יעקב, בוגרי בית-הספר החקלאי במקווה-ישראל, - כל אלה נענו להבטחת קלוואריסקי, שיותן להם להתאכר בחבל זה, למרות הקשיים הצפונים בו.

סג’רה – סביב לחווה העומדת על מכונה הוחל בייסוד המושבה, בה נבנו עשרים בית ל-40 משפחה - הבית חדר-מגורים אחד ולו דלת אחת, בלא תקרה ורצפה. הכפר לוביה הציק למושבה מימיה הראשונים וגנביו המפורסמים שלחו יד גם באווזים, אשר המושבה סג’רה נשתבחה בגידולם, בהשפעת הגרים והאכרה שכטר. בני סג’רה לא זו בלבד שעמדו על המשמר אלא אחד מבניה, ממשפחת אדלר הגברתנים, הרהיב עוז בלבו להכנס בצהרי-היום לכפר לוביה ולתבוע בתוקף את אווזיו אף קיבל אותם.

האכרים נאותו לתנאי ההתישבות הקשים שהזמינה להם י. ק. א. – תנאי אריסות תמורת חומש. מים נשאו בכתף או הביאו בחמור מהכפר הערבי סג’רה וחרשו יחפים בצמדי שוורים ופרדות. מפחד בעלי החוב שבאו לגבות את חובם מהחיטה המונחה בגורן, ערבבו את החיטה בעפר כדי שלא יקחוה הנושים. אף-על-פי-כן היתה שרוייה שמחה בין המתנחלים וזו גדלה, כאשר באו אליהם לאחרי מכן חברי “השומר” ופועלים. שמחו והתאבלו ביחד כאשר נפל קרבן; קשרו ברית-דמים ביניהם, בנפול שומרים פועלים ואכרים. ישראל קורנגולד, דוב שווייגר, מלמוד, בראל ופלדמן מקרבנות סג’רה הם והאכר תמים-הדרך פלוטקין נפל בקטטה על חלקת-מריבה עם אנשי כפר-כּנה, הוכה ומת כעבור זמן קצר. סבלות סג’רה לא ריפו את רוחם של כובשי הגליל התחתון לעלות ולייסד מושבה חדשה.

יבנאל (ימה) - ממתנחלי הגולן עלו הראשונים לגור בחושות של האריסים הערביים שנעזבו לרגל מכירת הקרקע ליהודים. מיד אחריהם באו מפועלי מטולה וראש-פינה, אשר האדמה במושבות הללו לא הספיקה להתנחלותם. בבקעה המוקפה מסביב הרים עלו על אדמתם, כשממולם יושבים באהליהם בדווי דלאייקה וממזרח ואדי פג’אס, ממערב הכפרים לובית ושרונה, ועל ראשי ההרים מעליהם כפרי המוגרבים. והמתנחלים - עדה מגוונת מפועלי המושבות וממתנחלי סאחם-איל-ג’ולן, כדי קיבוץ גלויות שלם: מיוצאי ארצות-הברית עד לעול' בולגאריה, רומניה, רוסיה וארצות המזרח (קורדיסטאן ותימן).

התפתחותה של מושבה זו לא עלתה בנקל, כי המעין שלה חתום באשפת דורות ויש לנקותו תחילה עד שמגלים את מבנהו העתיק; באדמה הטובענית אין לעבור בה בחורף בלי להסתכן לשקוע. אף לא-דרך מהמושבה אל שדותיה או ממנה ולחוץ והשכנים מתנכלים לה מכל צד: משלחים במזרע היהודים את בקרם וצאנם, יורים מעל ההר, גוזלים ושודדים סמוך ל“תל”, שהוא מקום המעבר של האורחות אל ואדי פיג’אס. המתנחלים מתענים בחושות ובצריפים עד הבנות הבתים והמתנחל ליפשיץ יושב בדד מחוץ למושבה, כדי לעבד את האדמה שניתנה לו לנחלה בגבול ואדי פיג’אס, ואשתו מקוששת עצים להסקה, כאחת הערביות. הקטטות עם הערבים לא פסקו לרגל חרישת אדמה חדשה וסלילת דרך בגבולם, ובקת המעדר שבידו עומד המתישב יוליוס ברקוביץ בפני המתנפלים באלות. אלמלא חסותה של הפקידות החשובה מאוד על שלטונות טבריה, כי שכר בצדה, היה המצב בכל רע, ואף-על-פי-כן נופלים קרבנות. גם עדת המתישבים המגוונת אינה מתגבשת בנקל - מהם עוזבים ומהם מתחלפים. לימים, באה חבורת אכרים צעירים בעלי מרץ ורצון להקים את משקיהם על יסודות מתקדמים - האחים ח. וש צימרמן, גרינפלד, האחים בראנדשטטר, יפה ודוכובני.

עקשנות המתנחלים עמדה להם להקים כפר-מזרע וגם עת הרחבה באה, כאשר שלח קלוואריסקי שישה-עשר מפועלי סג’רה, גרים ברובם ורווקים, לשבת בחושות העזובות של האריסים הערביים בבית-גן הקרובה ליבנאל. החושות נפלו עליהם במפולת בימות הגשם ופנחס בן המתנחל מנדיל הנפח נורה בידי ערבי משרונה. הדם קידש את מקום ההתישבות בבית-גן, להצדיק את האמור: הגליל בדם נקנה. ועדיין לא שקט הגליל:

האכר בלום נרצח ע"י שומר המושבה הצ’רקסי ובשדות הגובלים בלוביה פורצות תגרות.

כפר תבור (מסחה) - ומי יתישב מרצונו הטוב על אדמת מסחה בלב אהלי א-צבח הנטויים שחורים, כאבני הבזלת השחורה אשר לרגלי הר תבור? רוב מנינם ובנינם של המתנחלים בזה גם הם ממושבות זכרון-יעקב וראש-פינה ומיעוטם ממטולה; עליהם מיתוספים חדשים או פורשים מהם. ולא רק א-צבח קשים למושבה אלא גם חסרון המים והעדר דרך. יתרונה של המושבה אקלים בריא, אך בימות החורף אין החמר מטבריה מגיע עם הדואר במשך שבועות רצופים.

בדווי א-צבח משוכנעים תחילה לרחשי ידידות כלפי שכניהם היהודים, כי הפקידות נותנת כסף לראשם, חמדי שחאבּ והוא המעמיד למושבה שומרים. בעבור השמירה לידי המוגרבים שתקיפים גם הם, נפגמים היחסים, והשומר המוגרבי נסתכסך עם מורה המושבה אשר אהרליך, המשמיט את יריבו מעל סוסו. בתוך הקהל המתקהל סביב למקום המריבה יורה השומר המוגרבי האחד וכדורו פוגע שלא במתכוון בחברו - “דם” על אדמת המושבה! - – מדי לילה בלילה באים מעתה המוגרבים לירות על המושבה בשם “גאולת הדם”, עד הכּרת שלום.

ואדי בירה אשר בגבול המושבה מוביל עד לירדן, שמה מתנכלים השודדים להבריח מזמן לזמן פרדה וסוס ואת עדר הבקר של האכרים כולו. בני המושבה לומדים אל דרכי השודדים ויוצאים בעקבותיהם להשיב את הגזלה ממרחקים. לימים, נודע כפר-תבור ככפר מזרע ומטעי-בעל, אף אגר את מי המעינות המפוזרים סביב ויהי לחולית-הקשר בין הגליל התחתון לבין מרחביה הנקודה הראשונה בעמק יזרעאל. בעבור מנחם אוסישקין ב-1903 בגליל התחתון נחלף שמה של מסחה לכפר-תבור, אך אנשי ימה-יבנאל הגנו על שם כפרם, הואיל ובמקרא נזכר.

מלחמיה (1902) - (מנחמיה) במוצא ואדי פג’אס וליד המעברות על הירדן היא ראשונה לישובים בתוך גוב האריות - אל מול שבטי הבדווים החונים בעמק הירדן-הע’ור. אף שנענשו המתנחלים קשות ע"י הקדחת, הצליחו בעבודתם החקלאית ותוך יחסי שכנים סיגלו להם מנימוסיהם - נימוסי פיוס וריב לסירוגין. שנים קשות עברו על מלחמיה הבודדה בעמק הירדן עד שזכתה לראות ישובים נוספים בשכנותה. החווה הלאומית כנרת נוסדה בעמק הירדן ב-1908 ולאחריה קבוצת אום-ג’וני - דגניה וגם אחות-זקונים קמה למלחמיה בשיפולי הרי דלאייקה - המושבה הקטנה כנרת. תגבורת כוחות מתקדמים באה לה באחדים מחברי “האכר הצעיר” שקיבלו את הכשרתם החקלאית בקאליפורניה. האכר קליי התישב במושבה ושיכלל את משקו במכונות. מנחמיה נשאה מעתה שכם-אחד עם שכנותיה בסבל הבדידות החלוצית ונתנה מקרבנותיה בדרך טבריה, אשר שימשה מקום-מארב לליסטים ומרצחים בימי שלום ומלחמה.

האחוזה “פוריה” - לצד מערב נסגרה טבעת זו של ישובי הגליל התחתון במושבה קטנה מצפה. כל המושבות הללו הקיפו חומה את חצרותיהן ובתוכן כלאו את בהמתן ללילה מאימת השודדים סביב. מלחמתם החלוצית הכניעה את בני-החיל הידועים לשם - שייך עיסה מדלאייקה והשודד גאנש. מעתה נמשך גם בעל-ההון הפרטי להשקיע מכספו במחיצת המושבות הללו ועל הרמה מעל עמק יבנאל הוקמה האחוזה “פוריה” ע"י יוצר תנועת “האחוזה” בארצות-הברית שמעון גולדמן, אשר מבני-יהודה נסוג אך לא נואש ממפעל התישבותי חדש בארץ. הוא עקר לארצות-הברית והחלטה עמו למצוא מקור להון-השקעה של מיליון דולארים כדי לחולל מפעל התישבות בשביל בעלי רכוש מארצות-הברית. ראשית עבודתו היתה על ההר דלאייקה, שם יסד את החווה “פוריה” (1911) ונטע מטע שקדים גדול, אשר שימש מקום-עבודה ליושבי טבריה וצפת, לשומרים ופועלים. לאחר מכן נקנתה אדמת שרונה, אשר עליה נרצח יחזקאל ניסנוב, וגם כאן תוכנה “אחוזה” דוגמת פוריה (1913). ביתניה, חוות-ממעים של י. ק. א., הוקמה בעמק הירדן.

חוות מגדל (1910) - נוסדה מעבר לטבריה צפונה ע"י בעלי-הון ממוסקבה, אשר קיוו לראות ברכה במפעלם בעמק גינוסר העשיר, והנהלת החווה נמסרה לידי מ. גליקין. חוות מגדל שימשה מקום הכשרה לפועלים ופועלות – וביניהם יוסף טרומפלדור וצבי שץ, אשר בבואם לארץ (1912) הכשירו את עצמם לייסוד המושבה השיתופית שעלתה במחשבתם. הישובים הללו שימשו מקום תעסוקה לפועל העברי, אשר בשיטות העבודה של משק-המטעים ביהודה מאס ואילו בתנאים הירודים של הגליל התחתון מצא כר נרחב לשיתופו עם ראשוני האכרים ולשאיפתו לחיים של עובדי-אדמה פשוטים.

אריסים אחרונים    🔗

אם המתנחל והפועל הגליליים גילו מתחילה נכונות למגורים בחושות הערבים האפלות והאטומות מאוויר ולתנאי הכיבוש הירודים של אריסים החיים על הכנסתם הזעומה מעבודתם, הרי מנכונות זו צמחה אריסות מיוחדת במינה באיל-בּטיחה - הוא העמק הקטן המשתרע במקום שפך הירדן אל הכנרת. שתים-עשרה משפחות שעלו מקרים לארץ וביקשו “מקום-מים” להתישב בו, נשכרו כאריסים לעבדול-רחמן פאשה בעל הקרקע הזאת. בתום-לבם יצאו אל צפון הכנרת בהדרכת מאירוביץ אכר מיבנאל ואעפ“י שהמקום רחוק ואין לו קשר לטבריה אלא בסירה בים, או ברגל וברכיבה סביב לחוף המערבי של הכנרת, זרעו וחרשו וראו ברכה ביבולם בשנה הראשונה. הגברים נשאו בסבל והנשים לא היססו לחמר אחרי בהמה בסביבה השוממה, אך הקדחת גרשה אותם מהפינה אשר איוו להם, אעפ”י שנטעו בזה את האקאליפט. אכן, את הביצות של שפך הירדן במקום זה קצרה ידם לייבש, וכמה מהמתנחלים מתו בקדחת והשאר עזבו בפחי-נפש, כי גם הפחה לא עמד בדיבורו ולא קיים את הבטחותיו לעזור להם.

האריסות לא פסקה עוד ימים רבים לשמש צורת מעבר והכשרה למתנחלים - בין אריסות לחברה המיישבת ובין אריסות לאפנדים ערביים, שרצו בשיתופם של היהודים החרוצים בעבודת-האדמה. גם בימי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר הישוב נאבק על פת-לחם, יצאו מסג’רה אריסים שנשכרו לסורסוק בעל הקרקעות בעמק יזרעאל ועיבדו במחסור ובכפן את אדמות גניגר וכניפאס (היום שריד) מרצון כן להרוויח את לחמם.

כן חושלו אנשי הפלחה בגליל אף חוזקו ברוח השומרים והרועים שנוספו עליהם. שוב לא היתה אימת השכנים עליהם וגדולה מכן: טבריה שהיתה עוד סגורה ומסוגרת באורח-החיים של הישוב הישן, נעשתה מעורבת בתנועת ההתישבות מסביב - מסוחריה באים למושבות ומהמושבות יורדים אליה לרגל משאם-ומתנם. ממלכה עברית קטנה בזעיר-אנפין נתכוננה בגליל הזה ליד המחרשה ובמחסה הרובה העברי. היא שימשה מילת-קסם לגבי כל חלוץ שבא לארץ ולנוער שנשא את לבו לשדות רחבי-ידים; יתירה מזו: לא ארכו הימים והגליל הזה נתן מקלט לרוב-רובו של הישוב, בהתחולל עליו עת צרה ומצוקה במלחמת-העולם הראשונה.

 

פרק יח. מפועל עברי בודד לתנועה    🔗

בין הישובים העירוניים והכפריים על סוגיהם השונים נדד העובד חסר-ההון, הוא הפועל, אשר אבטיפוס שלו היה ביל"ו. אחרי שהתנחלו הבילויים לא פסקה עליית הצעירים צמאי העבודה אלא גברה והלכה. זאת ועוד: בני הישוב הישן יצאו גם הם אל שוק-העבודה ובאופן זה הצטרפו חבורות ניכרות של פועלים, בהתאם לעונות העבודה - בפרבר העירוני לרגל הבנין ובמושבה לרגל התפתחותה החקלאית. בהדרגה יצאה תנועת הפועל הבודד מכלל מקריות והפכה לעובדת-לווי מתמדת ורצופה, אשר הצריכה צורות ארגון והסתדרות מיוחדות.

אגודת הפועלים הראשונה    🔗

תחילה לא היו מחיצות מסויימות בין הפועל והמעביד העיקרי בישוב-המתישב. אהרון אייזbברג, מתנחל בנס-ציונה, עבד בסיתות האבנים לבנין (1888) וכתב: “הסתת הצעיר מצא סיפוק רוחני בעבודתו המפרכת את הגוף ונדמה לו כי זכה לקחת חלק ולקיים בגופו את מצוות הבנין הרוחני במושבה העברית”. כאשר נוסדה רחובות ובהנהלת אייזנברג הוחלה עבודת הכשרה, נטיעה ובנין גדולה במושבה, נאספו בה כ-500 פועלים, שסידורם הצריך ארגון. אז הוקמה אגודת פועלים, במקום - “הסתדרות עשרות”, - שדרכה היה במשמעת חובה ובנדר שלא לעזוב את הארץ.

באותו פרק זמן הוחלט לערוך מיפקד (1891) של פועלים בארץ, מקאסטינה (באר-טוביה) עד יסוד-המעלה, ונמצא כי בארץ כולה יש 1,420 פועל. פעילי ההסתדרות הזאת היו בן משה, חייתמן, איזרעאלית, חרל"פ, אלטשולר, קליינר, י. כהן. ש. כהן, ועובד קשיש משה ראטנר, תעשייתן ממוהילוב - הוא שערך את המיפקד. עסקני הישוב דיזנגוף, בלקינד וי. מ. פינס תמכו באגודה ואהרון אייזנברג נחשב לראשה-מצביאה. בספר התקנות של אגודה זו, אשר נקראה לאחר מכן בשם “הארץ והעבודה” נאמר: “שאלת הפועלים היא הכי נכבדה… כי לא רק שאלה חברותית היא אבל גם וביתר שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי מבלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערביים אינם אלא משענת קנה רצוץ הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא. הם יתנו לו חיים והם ישמרוהו מרקבון וכליון.” –

במלים אלה נרמזה בעית העבודה שהחלה מעסיקה את הישוב. מצד אחד נמצא בעין הפועל הערבי הזול, המסוגל מטבעו לעבודה החקלאית המפרכת באקלים החם ורגיל בשיטת-העבודה בהנהלת המשגיח הנוגש בפועליו בקריאת זירוז “יללה” - ובמגלב ביד. מצד שני עלה מהגר, שלא היה מוכשר לעבודה ואשר לקה במחלות שהיו מצויות בארץ; - כושר התחרותו של זה בפועל הערבי נשען רק על רצון חלוצי לוהט, אך האכר שעיניו היו לרווח ממשקו לא רחש אמון בכושר אחיו והעדיף את “העבודה הערבית”.

נוצר מצב, בו נמצאו חפצי-עבודה רבים מבוטלים מצד אחד, בעוד שהמשק העברי העסיק אלפי גברים נשים וילדים מהכפר הערבי ומהדרום הבדווי והעשיר אותם לרעת המפעל הלאומי. כן נתברר, כי אם העולה חסר-ההון הוא שותף לאחיו בעיר ובמושבה במגמה העיקרית של בנין הארץ, הרי המציאות מפלגת בין השנים למחנות ערוכים למלחמה - מלחמה על “כיבוש העבודה”.

עד מה חיונית היתה העבודה לבנין הישוב הוכח מהעובדה, שבקרב יושבי ירושלים - אשכנזים, מערבים, ספרדים ותימנים כאחד - נוצרה תנועת יציאה למושבות, כאשר שמעו שיש בהן עבודה להשתכר בה. יציאה זו קיבלה צורה מאורגנת בראשותו של י.מ. פינס, והחכם א.מ. לונץ הוציא תעודות-עדות לפועלים היוצאים מהעיר למושבה בהמלצה: “הנהו איש ישר וראוי ומוכשר לעבודת-האדמה, לכן הואילו ותנו לו עבודה במושבתכם” (1891).

בתקופת שפל    🔗

פרט למפעלים האחדים הקיימים, שהעסיקו פועלים בקביעות, כגון היקבים לחעשית היין בראשון-לציון וזכרון-יעקב, - היו שאר העבודות עונתיות. כלתה נטיעה והכשרה במושבה רחובות ומאות הפועלים הובטלו מאין מעסיק אותם. התרוממות-רוח שהיתה לרגל הגיאות לא ארכה. זאב טיומקין תמך באגודת הפועלים והבטיח לתרום לקופתה, כנגד כל פראנק שיכניסו הפועלים, דונאם אדמה לההנחלותם, אך הבטחתו לא יכלה לצאת לפועל מחוסר אמצעים. בנס-ציונה בה שוכנו מאות העובדים של רחובות, הוטלו עשרות חולים מתחת לעצים, כשחומם גבוה מאוד ואין רופא ואין אחות. לעובד המבוטל לא נשארה ברירה אלא לעקור מן הארץ או ליהנות מתמיכתו של המיסיון הנוצרי, אשר רצה להבנות מחורבנו של מחנה מהגרים יהודים. מצב זה אך בא להבליט שתי רעות חולות בישוב, שהן אחת: מצד אחד משק עברי שהתמיכה בו עולה למיליונים פראנק ועדיין איננו קיים בזכות עצמו; מצד שני מחנה עובדים הרוצה להשריש בארץ אך משקה אינו משמש לו מקום-קליטה.

ייסוד הקרן הלאומית    🔗

אמנם משק הגפנים העונתי ומשק המזרע הירוד לא יכלו לעמוד ברמת-שכר גבוהה מזו של הפועל הערבי, אבל מ-1900 עולה על הפרק המשק הפרדסני העברי המכניס רווחים יפים לבעליו. המושבה פתח-תקווה הופכת למרכז הפרדסנות ועשויה לשמש מקום-קליטה למאות פועלים עברים, אבל גם כאן עומד לשטן הפועל הערבי, הן מפאת שכרו הירוד והן מפאת “חזקה” על עבודות הקשורות בפרדסנות והאריזה בכלל. לקטיף תפוחי-הזהב נוהרים בעונה למושבה המוני פועלים, כדי 3,500 נפש (1912), אך אין בהן אלא 175 פועלים יהודים, אשכנזים ותימנים גם יחד. קליטת הפועל היהודי אינה עולה בנקל גם בפרדסנות והוא הממריץ אותו לברר את גישתו לבעיה של בנין הארץ מעיקרה ולבעית העבודה העברית בפרט.

כחניך התנועות הסוציאליסטיות באירופה, אין הפועל רוצה בהורדת רמת-החיים שלו עד לזו של הפועל הערבי הזול; וכחלוץ המפעל הלאומי רואה הפועל תנאי עיקרי להצלחתו בקליטת יהודים במאות ובאלפים במשק המתכונן בהון יהודי בארץ. שאלה זו לא נעלמה מעיניהם של מנהיגי התנועה הציונית וד"ר הרצל בביקורו (1898) בארץ, התראה עם פועלים ותהה על קנקנם בשאלה: המרוצים הם מיחס האכרים אליהם?

התנועה הלאומית התכוננה לפתור את השאלה ע"י הקרן הלאומית לקניית קרקע - קרן קיימת-לישראל שיסדה בקונגרס הציוני החמישי בבאזל (1901). הצעת פרופיסור צבי-הרמן שפירא, הוגה הרעיון של קרן זו, אושרה: לרכוש בתרומות העם ולאפשר לעובד מחוסר-ההון להתנחל על הקרקע. הקרן החלה לפעול רק ב-1908 ושאלת העולה מחוסר-ההון הוסיפה להטריד, כי הוא נתבע לחלוציות ללא-כל-תנאי, בלי להבטיח במאומה את מחיתו וסיכון עלייתו. שבילי העלייה של הפועל נשמו איפוא בעל-כרחו והישוב דל-האוכלוסים הבין יפה, כי הקפאון בעלייה תהיה לו לרועץ וגם “את נפשו לא יציל”, באין תגבורת מתמדת של עליית המונים מן הגולה.

מורי העלייה השניה    🔗

יוסף ויתקין - מורה כפרי צעיר, שעלה ארצה ב-1898 ועבד בהוראה במושבות יהודה והגליל, היטיב להתבונן אל המצב וביטא את חרדתו בקול-קורא מיוחד, אשר ניסח בשם “חבורת צעירים מארץ-ישראל” (1905). “אחים! – כתב - עורו, עורו צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, חושו מהרו לעזרתו! - – הזדיינו באהבה בלי-מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין קצה ובואו!” –

קריאתו של ויתקין פעלה. המהפכה ברוסיה שנכשלה (1905) החזירה גם היא כוחות צעירים מאצל המיתרסים אל חיק עמם ופקחה את עיניהם לראות, כי שוא ישאו את לבם לחופש על אדמת נכר– - העליה השניה החלה.

אהרון דוד גורדון

יותר משנאמר בדברי ויתקין, נשתמע ממופתו האישי של אהרון דוד גורדון (נולד 1856 - נפטר 1923), שעלה בהיותו כבן חמישים (1904). ויתקין השמיע בדברים, כי הפועל צריך וחייב לעלות ארצה ללא-כל-תנאי ולמרות תנאי הקיום הירודים; אהרון דוד גורדון בא לקיים בגופו את המעשה ונטל לידו את המעדר אשר שוב לא נפרד ממנו. האיש הקשיש, העובד בשמחה והמכשיר את עצמו מתוך חדווה לעבודה, היה מיד למרכז וכל כובש-עברדה נשא את עיניו אל המורה, אל המופת שבמעשהו.

גורדון עבד במשק המטעים של פתח-תקווה ועמד בפגיעתו של “המשגיח” השנוא על הפועל; גורדון נדד במעדרו אל הישובים שהתכוננו בגליל – מגדל, סג’רה, תל-עדשים ודגניה. גורדון היה למופת המוסרי של העובד, המקיים את דברו במעשה ומתוך המעשה יוצר את משנתו הרוחנית.

בקטיף תפוחי-הזהב היתה העבודה הקשה ביותר - הסבּלות: נשיאת ארבעה סלים באלונקה, בשנים מהפרדס אל בית-האריזה, בין העצים הענפים המקשים על ההליכה. העובדים רצו לפטור את גורדון מעבודה זו מפאת גילו וסירב: “לא רצה שאדם אחר יעמול ויתיגע במקומו” (י. סקיבין).

ב“קלוב הפועלים” שנוסד בפתח-תקווה, החלו להגיש בערבים כוס תה ועוגה בזול לפועל הבא לנוח. גורדון דחה את ההנאה הזאת, הואיל וראה בדבר משום תמיכה: “אנחנו המתנגדים לתמיכה שמקבלים אנשי ירושלים (החלוקה) אסור לנו ליהנות מתמיכות באיזו צורה שהיא!” (י. סקיבין).

ועוד יסופר כאפייני לדרכו של גורדון: בעבדו במגדל נזדמן שמה בטיולו בארץ ד“ר י. קלוזנר. שאל ד”ר קלוזנר את גורדון למעשהו וענה: מה אתה מטייל אף אני מטייל - ואילו אתה בדיליז’אנס (בקרון) ואני במעדרי… הריני בא למקום. עובד בו, לומד להכיר את הטבע, האנשים והיחסים… והולך הלאה.

אהרן דוד גורדון

גורדון ההולך במעדר ממשק למשק הפך לתורה חיה של מוסריות גבוהה ובעיקר של חידוש מושג העבודה והרמתו לערך חינוכי בישראל המתעורר לתחיה: העבודה לא עוד כאמצעי-קיום בלבד, אלא כיסוד ההתחדשות בימינו לאדם, ליהודי ולאומה. העבודה - שאין בה עושק וגזל הזולת; הווה אומר - הערך המוסרי שבעבודה - “הדת”.

מפלגות    🔗

מעתה הובן לכל, כי לגורם ההון - בין לאומי ובין פרטי – בבנין הארץ נוסף גורם שווה במעלה - עבודה עברית. הנוסחה החדשה אמרה: “לא די שהרכוש יהיה עברי אלא צריך כי העובד יהיה עברי גם הוא… יש תועלת בדבר לכל מושבה שמספר תושביה קטן והיא סובלת משכניה הרעים… ראינו את המצב הנוכחי ויצאנו בקול-קורא לכל הציונים הצעירים בגולה, שיבואו לארצנו לעבוד את אדמתה… כי יש במושבה עבודה תמידית - עגלונים, חרתים, שומרים ובנאים – שהיא בידי נכרים.”

דברים אלו נאמרו ע“י הסתדרות חדשה של פועלים - “הפועל הצעיר” - אשר ברוח המופת של א. ד. גורדון התגבשה וב-1905 החלה להתכונן ע”י הפעילים מבין העולים: ש. לבקוביץ, א. שוחט, ש. צמח, ל. טויב, שרה מלכין, י. ריכרוד, ר. סברדלוב, י. כבשנה, פייטלזון, א. טורקניץ, נ. שיפריס, צ. סוכובולסקי ועוד. עליהם נוספו יוסף אהרונוביץ וג. טברסקי. עובדה תכנית ההסתדרות החדשה והודגשה זיקתה הלאומית-העברית אף הוחלט להוציא את עתונה “הפועל הצעיר” (1908).

“כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ ע”י יהודים" - היתה הסיסמה. פיתוח העזרה ההדדית למען שיפור קיומו של הפועל ע"י יצירת קרנות לעזרת החולים ומחוסרי-עבודה, ספריות ושעורי-ערב - כל אלה הונחו ביסוד ההסתדרות.

דרך זו של שיתוף בבנין הארץ בדרכי שלום עם ההון הפרטי לא נראתה בעיני פועלים, אשר מנסיונם המר בסדרי החברה באירופה (וברוסיה הצארית בפרט) נכחו לדעת, כי במציאות קיים ניגוד בין ההון הפרטי (המעביד) ובין הנשכר לעבוד - הפועל. ניגוד זה מחייב מתחילה מלחמה, ולא רק במסגרת המפעל הציוני, אלא במסגרת פוליטית מכוונת לתנאי הארץ כולה והמשטר השורר בה. הפועל הערבי

הירוד, שייהנה גם הוא מהדרכה להכרה מעמדית, מצבו ירום וכן יישמטו מאליהם התנאים המאפשרים את תחרותו בפועל העברי.

ועידת פועלי-ציון

חניכי המפלגה “פועלי ציון”, שנוסדה ברוסיה ע"י בר ברוכוב, היו בעלי הדעה הזאת ומבאי-כוחם הראשונים בארץ - ד. בן-גוריון, בית-הלחמי וקבוצת חברי ההגנה העצמית שעלתה מהומל עם יחזקאל חנקין. הללו ראשית ארגונם חלה בהקבלה להסתדרות “הפועל הצעיר” (1906) ובכינוסם הראשון ברמלה היו ראשי המדברים - דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, רוחימוביץ, ז. אשור, ר. אוקון ואורנשטיין.

בבוא יצחק בן-צבי, מעוזריו הראשיים של בורוכוב, לארץ, קיבל הארגון דחיפה נוספת. הוחלט על הוצאת עתון ועל כוננות אקטיבית לקראת הופעה בקונגרס הציוני השמיני בשם ציבור הפועלים המאורגן בארץ על יסוד העקרון של “מלחמת מעמדות”. בעוד “הפועל הצעיר” ברוח השקפתו פונה בעיקר אל הישוב החקלאי, נעשים “פועלי ציון” מרכז של הפועל העירוני - פועל הדפוס, הבנין והסתת. מרכז זה תומך בהתאם להשקפתו הפוליטית-האקטיבית ב“השומר” ומשתתף בייסודו; עם בוא חבריו י. זרובבל, חאשין ורחל ינאית (בן-צבי), התחילה המפלגה להוציא את שבועונה העברי גם היא - “אחדות” (1910).

מכיבוש-עבודה להתישבות לאומית    🔗

הפועל נשאר לו מעתה להוכיח לעצמו ולזולתו, כי יתכן להתקיים בעבודה בארץ בשינוי התנאים הקיימים. בדרך זו מילאה תפקיד “קבוצת הכיבוש”. פועלים שקיבלו על אחריותם עיבוד פרדס, באין משגיח ונוגש בהם, - סיימו ברווח את שנת עבודתם. סתתים שהחלו לעבוד בסיתות אבן-הבנין בירושלים ליד בית-הספר לאמנות “בצלאל” השתכרו די-מחיתם. פועל שהשתכן סמוך למושבה וניתן לו משק-עזר (מושב-פועלים עין-גנים נוסד ליד פתח-תקווה ב-1908), שוב לא היה צפוי לתנודות העבודה העונתית של משק-המטעים וקיומו הובטח. בנידון זה גילה הסתגלות מיוחדת הפועל שעלה מתימן והוא שגרם לפעולה מוגברת מצד הישוב להחיש את עלייתו (1910–1912).

עם זאת כיבוש העבודה, במושבה לא היה שלם, כי הפועל הערבי לא פסק להתחרות ביהודי והניגודים החריפו והלכו. בשל ניגודים פעוטי-ערך, הוכרז “חרם” על הפועל העברי באם-המושבות פתח-תקוה, אף-על-פי שבה היו מתחילה גם חסידים אדוקים לחובת העבודה העברית - ד“ר מזיא, י. שטמפר, גיסין, קרול, אוסטאשינסקי ו”אגודת פרדס" בכלל. ביקב בראשון-לציון פרצה שביתת פועלים (1911) בשל פיטורים של כמה מהם. במפעל שני, - “אגודת נטעים” - שמנהלו אהרן אייזנברג העסיק עד 250 פועל בעבודת-קבע (כדי החלק הרביעי מציבור הפועלים היהודים באותה תקופה בארץ), פרצה שביתה בסג’רה (1914). הפועלים דרשו מהאגודה עבודה עברית טהורה ולא מעורבת בערבים, בעוד שהאגודה נימקה מדוע אינה יכולה לפטר פועלים אלו. התסיסה סביב לשאלות העבודה בישוב עוררה דאגה גם בגולה ואילו בארץ המריצה את הפועל להמשיך ולברר את דרכו המעמדית-הציונית.

הצלחת ההתחרות בפועל הערבי בעבודת “הבּחר” הקשה (הכשרת האדמה בעידוד עמוק לנטיעת הפרדס) והיבלות מהטוּריה עדיין לא פתרו את השאלה; המשק העירוני הדל לא קלט פועל עברי קבוע והפועל החלוצי הוסיף לראות את מקום השתרשותו העיקרי בחקלאות - היא היסוד של התחיה הלאומית. טובי הפועלים פנו בכיוון זה למרות המכשולים. כאשר נוסדו החוות הלאומיות בן-שמן וחולדה ביהודה וכנרת בגליל (1908) ע“י ד”ר א. רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, ובהנהלתו של אגרונום יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני), החלה מנשבת רוח חדשה בכיוון זה.

כאן, בחווה הלאומית, אופשר לקבל הכשרה חקלאית מודרנית; כאן היו-שדות-נסיון לפלחה ומטעי זית; כאן הוכנס לראשונה בקר גזעי ובעקבותיו הוחלה תעשית תוצרת חלב; כאן “נעשו מעשי-בראשית” (י. אורי) בענפי הלול והירקות; ומדריכים חקלאיים - אליעזר יפה, מ. לוין, צ. חומסקי ועוד - הכשירו את חבריהם לעבודה. עדיין עמדה בפני הפועל שהתמחה לחקלאות השאלה - מה הדרך שיבור לו לאחר ההכשרה?

המשק הקיים על עבודת הזולת בתנאי ניצול לא נראה לפועל מעיקרו; המשק הקבוצתי (דגניה) היה חידוש; מושב משקי-העזר ליד המושבה הגדולה לא משך, כי היה בו משום בעל-משק עצמאי ופועל הצפוי לעבודה שכירה כאחד. קבוצה, מושב שיתופי, קואופראציה ולבסוף מושב עובדים - מונחים אלו התחדשו תוך החיפושים ועיקרם: צורה משקית המבטיחה עבודה עצמית של המתישב.

הפועל עבר איפוא דרך ארוכה עד שהצליח להוציא את מושג העבודה הגורדונאי מלבושו המוסרי הצרוף ואת מושג הפועל מהגדרתו המעמדית הכללית ולהפכם לצו לאומי ראשון במעלה - עבודה עצמית. במזיגה רעיונית זו גילה הפועל את נקודת-התורפה של המושבה הוותיקה והראה דרך חדשה לפעולת הבנין הלאומי: יותן הכסף הלאומי למתישב על האדמה הלאומית ונבנה בדרך זו העם העובד. - זו המשאלה הציונית היסודית מימי חיבת-ציון לגבי המוbי-העם, שיש להפכם לעמלי-כפיים.

סביב להכרה הציונית-הסוציאליסטית המקורית הזאת התרכז חבר עמלים, אשר מכאן ואילך נראה אותם כמייסדי קבוצות ומושבים ובנאי המשק העברי המעורב בעמקי יזרעאל והירדן. זאת ועוד: כאן הובטח מקום-כבוד גם לפועלת, שתגלה את יכלתה בענפי-הבית של משק זה. ובהתגבש מפלגות של פועלים – הפועל-הצעיר ופועלי-ציון - לשם הגברת השפעתן על תהליך ההגשמה של המפעל הציוני, היתה משענתן, למעשה, חבורה בלתי-מפלגתית ביסודה, אשר מצאה גם היא את ביטויה הרעיוני בהוגה-דעות חריף ומצויין בסגנונו.

ברל כצנלסון    🔗

בכל הפולמוס הקשה, שנתלווה לתנועת העבודה החדשה - בינה לבין המעבידים (האכרים הוותיקים והמעבידים בעיר) ובתוך כתליה בין המפלגות - הבהבה כבר חדוות יצירה של העובד העצמאי והתחוללה השתרשות בקרקע הלאום לאור העקרונות החדשים. חדווה ושאיפה אלו היו משותפות לכל פועל ופועלת ותבעו ביטוי בלי כחל ושרק, ככל שרגש האחריות למפעל הציוני המתגשם חייב. מבחינה זו נעשתה מרכזית עבודתו של ברל כצנלסון (נולד 1887 - נפטר 1944), אשר בשנת עלייתו לארץ (1910) לא פסק לנתח את האמת שבתנועת הפועל ולחדור עד צפוניה המעשיים-היומיומיים ביותר ועם זאת גם היסודיים ביותר.

ב. כצנלסון, 1912

מושב פועלים? - כן “כי הוא יתן את האפשרות לפועל לחיות על עבודתו, לעבוד ברשות עצמו ועל אחריות עצמו. הוא יחנך את הגנן העברי, את מעבד הירקות ומגדל הבהמות - במלה אחת, את החקלאי הזעיר העתיד לבוא. ליחד אותו עם האדמה שהוא חי עליה, לברוא הרגלים, מסורת ודורות של עבודה עברית”.

ברל כצנלסון-הלך לדרכו בתוך התנועה מראשיתה; לא כחבר למפלגה פלונית או אלמונית, אלא מעין ראש לבלתי-מפלגתיים - לאלו שהתכוננו לפסוח על פני ניגודים אידיאולוגיים פחותי-ערך כדי לכונן תנועת עבודה אחידה. בהווסד “לגיון עבודה” או “עבודה” ליד “השומר” כדי לחזק את השומר העברי בפועל העברי במושבה, - ברל כצנלסון נמנה עליהם. הוא איש הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה, התובע בשמה צדק מאת האכרים המעבידים אותם. עם זאת אינו מעלים עין מליקויים הפוגעים בפועל עצמו או מסכנים את דרכו לעתיד. ברל כצנלסון העביר את האידיאליזם החלוצי של הפועל העברי אל הכרת האחריות שבהכשרה לחיי עבודה של הפועל המאורגן, אשר ארגונו ישמור עליו במקום שחולשתו האישית עלולה להכשילו.

ברל כצנלסון עובד בירקנות בכנרת, בלי להיות חבר לקבוצה, אך הוא נעשה חבר ומורה-דרך לעובדת בחיפושיה לאחיזה במשק. הוא לובש מדי חייל בבוא תור הגדוד העברי, למרות היותו איש השלום ברעיון ובמעשה. הוא השוקל את דבריו בפלס הציוני של השעה, שוקל גם את דבריו החוצבים לציבור ההולך אחריו בשם האחריות לתפקידי ההגשמה ולקיום הישוב כאחד.

ברל כצנלסון מעכל במחשבתו מאז ואילך כל מעשה ישובי וציוני ומשמיע את תגובתו עליו, לחיוב או לשלילה. מבחינה זו הוא מראשונים למלא את תפקיד העתונאי המחנך של תנועת העבודה, בצדו של יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”, מיום הווסדו. בין מעל “קונטרס” שיסד בתום מלחמת העולם הראשונה ובין מדפי עתון “דבר”, שהוא עורכו ומייסדו, ברל כצנלסון זרע בציבור את רעיונות הבטחון, ההגנה והאחריות לחיי הישוב לכל עומקם והיקפם. בהלקחו ביום מותו אל מקום מנוחתו בבית-העלמין של כנרת על תל “כרך”, הוראה הציבור לדעת אי המקור בו חידש ברל כצנלסון את רוחו ואת כוחו. מאז עלותו לארץ כחניך התנועות הסוציאליסטיות-המהפכניות, כדי להיות לאחד מעמודי-התווך של תנועת העבודה הבנוייה על אחריות הדדית להתמדה הקיבוצית של הפועל במפעל הלאומי.

גולת־הכותרת ביצירת הפועל - הקבוצה    🔗

אם המרץ החלוצי של העולה החדש - הפועל שוחר העצמאות – עדיין לא יכול לבוא לידי גילוי שלם בעיר או במושבה הוותיקה, הרי נמצא לו כר נרחב באדמה הבתולה של הגליל, שם התקיימו כמה מושבות קטנות אך הללו שיוועו לעזרה ולתוספת כוח. הזדמנות היסטורית זו ניתנה, כאשר המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית בראשותו של מנהלו הראשון והצעיר ד“ר ארתור רופין החליט לייסד על חוף הכנרת חווה לאומית. אמנם הקמת החווה נמסרה למנהל ממונה, אגרונום ברמן, אך האדמה הלאומית אשר עליה נתכוננה רמזה, כי כאן תוכל שאיפתו העצמאית של הפועל למצוא את ביטוייה. בחודש סיוון 1908 הוחל בעבודת החווה בשמונה חברים מ”הפועל הצעיר" ועמהם חברה אחת - צ. יהודה, א. אברמסון, י. אלקין, י. בלוך, תנחום, ג. גרינפלד, מ. טיומקין, שרה מלכין (ועמהם י. קורנגולד, שנהרג לאחר מכן בסג’רה בשמירה). הסופר הצעיר ר' בנימין נתמנה כמזכיר החווה, אשר משכה אליה כוחות נוספים שלהטו בתשוקה לעלות מיהודה - גלילה.

ובגליל התכוננה לאותו זמן (1908) הסתדרות קטנה של פועלים בשם “החורש”, אשר שמה לה למטרה: “לפתח בארצנו אלימנט של פועלים-פלחים, בריאים בגופם וברוחם”. הללו הביטו מתחילה בעין לא טובה על העובדה שבראש הנסיון הראשון לעבודה עצמאית על האדמה הלאומית הועמד מנהל, בעוד שהם האמינו כי אחריותו האישית של העובד היא הערובה הבטוחה ביותר להצלחה בעבודה. ההתנגדות שככה לזמן, כי אדמת החווה שהשתרעה משני עברי הירדן משכה כל בעל-נפש לבוא ולהכשיר אותה - לסקלה מאבניה ולנקותה משיחי השיזף המפריעים לעיבודה. חיים צימרמן ותנחום מפועלי כנרת צולחים את הירדן בבהמותיהם וחורשים את אדמת החווה באום-ג’וני וממולם מרמזים מרחבי עמק הירדן, הרי עבר-הירדן המזרחי וימת הכנרת - מרחב לכיבוש ולחלוציות גם יחד.

אף-על-פי-כן לא ארכו ימי הקסם הראשונים, כי הקדחת החלה מקצה בעובדים. הסיכויים לסיים את שנת-המזרע הראשונה ברווח נתבדו ונתגלעו חיכוכים בין המנהל והפועלים שנסתיימו בעזיבת חלק מהפועלים את החווה. הללו שהיו מלוכדים בחבורה מיוחדת - החבורה הרומנאית - עברו לחדרה להשלים בה את הכשרתם החקלאית. התסיסה בין פועלי הגליל וחברי “החורש” גברה וד"ר רופין חש למקום להפגש עם הפועלים ולברר את סיבות הכשלון. באותה פגישה עם אליעזר שוחט, משה קריגסר וחיים צימרמן, כבאי-כוח הפועלים, הציג רופין את השאלה: הסבורים אתם כי תיטיבו לנהל את המשק? - בכל אופן יותר בזול ואולי גם בלי הפסד. - השיבו.

גאות להם ד“ר רופין למסור את החלק מאדמת החווה אשר מעבר לירדן, אדמת אום-ג’וני, לעיבוד על אחריותם הם בלי מנהל, לנסיון. בלב חרד קיבלו עליהם הפועלים את הנסיון שהוצע ואחרי חתימת חוזה עם המשרד הארצישראלי עלו שישה פועלים ופועלת אחת על האדמה בכסליו 1909 ונודעו בשם “קבוצת אום-ג’וני”. פועלים-פלחים מן המנוסים ביותר, מחברי “החורש” ו”השומר" נבחרו למשימה זו - בצר, נדב, צימרמן, קריגסר, שוחט, י. בלוך ושפרה שטורמן. כל ציבור הפועלים בגליל היה מלוכד בדאגה לתוצאות הנסיון הזה, כי הבינו שבצעד זה תלוייה התפתחותה של ההתישבות הלאומית - תגמור הקבוצה את שנתה ברווח וענו גם הקונגרס והמוסדות העליונים “אמן”.

הצריף הראשון באום-ג’וני (דגניה)

למרות המחלות שלא פסחו גם על עובדי אום-ג’וני, סיימו את שנתם ברווח. גם הטבע בא לעזרתם “ובפסח עמדה קמה נהדרת”. במאמציהם האחרונים כילו העובדים היגעים את עבודת הדישה והגורן. אמנם הראשונים הללו לא נשארו לשבת באום-ג’וני, כי עדיין לא גמרו בלבם לנקוט את העבודה בקבוצה כדרך חייהם. משימה זו קיבלה עליה החבורה הרומנאית שהכשירה את עצמה בחדרה

וכונתה בשם “קומונה”. הם הכשירו את עצמם בכוונה תחילה לכונן את חייהם במשק על האדמה הלאומית על יסודות של קבוצה ואמנם הם שהגשימו את המעשה בעלותם לאום-ג’וני. הם שהפכו בראשית עלייתם את אום-ג’וני לדגניה, כשם שניתן למקום ע"י אחד מחברי הקבוצה - יוסף בוסל. תנועת העבודה יצרה איפוא את יצירתה העצמאית הראשונה - הקבוצה - על אדמת הלאום. ודגניה, אשר על חבריה נמנו י. ומ. ברץ, צודיקוב, תנחום, י. בלוך, האחים ברקוביץ, יוסף וחיותה בוסל, י. מנוח, שמואל ודבורה דיין וי. בן-יעקב - זכו בהקרא לדגניה “אם הקבוצות”. לא ארכו הימים ובכנרת השכנה עוצבה קבוצה שניה ועל חבריה-מייסדיה נמנו בנציון ישראלי, י. טבנקין ועוד. שתי הקבוצות הללו פעלו הרבה לפריחת החקלאות בעמק הירדן ולשכלול המשק המעורב בארץ כולה.

כיוון שהפועל מצא את ביטויו החפשי במולדת ביצירה חברתית חדשה על יסודות העבודה, נתכוננה תנועה שניה למצוא ביטוי לצורת ההגנה על הישוב הלאומי בפני הגורמים המאיימים עליו מבחוץ.

 

פרק יט. “השומר”    🔗

מבר-גיורא - לשמירה    🔗

בסוכות 1907 התכנסו ביפו כמה צעירים, מפליטי שורות ההגנה העצמית בימי הפרעות ברוסיה, ובהיותם מבררים בינם לבין עצמם את המצב השורר בארץ אמרו: תנאי ההפקרות והעזובה מצד אחד ובידוד המושבות המעטות בין אוכלוסי הפלחים והבדווים מצד שני מחייבים שמירה ע"י,הסתדרות מיוחדת לכך ולא די בגיבורים בודדים ואמיצי-לב המתגלים במושבה פלונית ואלמונית. הצעירים הללו - ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד, יצחק בן-צבי, מנדיל פורטוגלי, צבי בקר, משה גבעוני, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חינקין וישראל שוחט - החליטו לייסד אגודה בשם “בר-גיורא” ובחרו לראש את ישראל שוחט.

מייסדי בר-גיורא (“השומר”)

הם עשו מבחן ראשון של שמירה במאיר-שפיה, מקום שם אלכסנדר זייד נפגש פנים-אל-פנים עם הערבים שבאו לגנוב בכרמים ועמד בפניהם. לאחר מכן הבינו החברים, כי ראשית פעולתם צריכה לחול בין הרי הגליל, העשויים להפעים ברוח גבורה את לבות צעירי ישראל. הם עברו לחווה של יק“א בסג’רה, בגליל התחתון ומנהלה אליהו קראוזה עמד לימינם. ב-1909 פורסמו לראשונה שם ההסתדרות – “השומר” - והתקנות המחייבות את החבר המצטרף אליה. “לפתח בארצנו אלימנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו - – לארגן את השומרים הקיימים במושבות להכין ולהכשיר….את התנאים… ע”י לימוד הרכיבה על הסוס… והשתמשות בנשק… - נאמר ב”תכנית השומר" שנתפרסמה בפסח 1909. צעירות נלוו גם הן אל החברים הללו, שקיבלו עליהם את השמירה בחוות סג’רה ואת העיבוד של אדמת החווה על אחריותם. לצורה זו של עיבוד אדמת החווה על אחריותם קראו בשם “קולקטיב” והוא הנסיון הראשון של עבודה-משותפת, תוך אחריותו הישרה של העובד לתוצאות השנה, שלא בהשגחת המעביד או בעל המשק.

מאניה וילבושביץ, היא שהביאה עמה מרוסיה את רעיון הקולקטיב ובאופן זה נמצאה עבודה גם לחברות שנלוו אל השומרים. הצורה החדשה של העבודה והעמידה האמיצה של השומרים נגד ערביי הגליל התחתון ואנשי כפר-לוביה השכן לסג’רה בפרט, פירסמו את שם האגודה החדשה ומשכו אליה כוחות נבחרים מקרוב ומרחוק.

קיר-האבן, שבו היתה מוקפה בימים ההם המושבה הגלילית, הפך לחזית, אשר בה התהלך מעתה השומר היהודי, כשרובהו על כתפו ואקדחו בצידו, באשון-לילה, ועצביו מתוחים ועינו פקוחה לשמור על רכושה של המושבה הישנה את שנתה. אף ניסו הצ’רקסים והמוגרבים שבסביבה לסכל את רעיון השומרים היהודים מראשיתו; אנשי כפר לוביה הביטו בעין רעה על הבחורים היהודים שהחלו להטיל את מרותם על הסביבה; אורחות גמלים, שהתנהלו בדרך סג’רה מעבר-הירדן המזרחי אל ערי-החוף של הארץ, התגרו גם הן בשומרים היהודים, אשר חסמו את הדרך בלילות.

המושבה מסחה (כפר תבור), השכנה לסג’רה, ביקשה את עזרת השומרים היהודים, כדי להפטר משמירת המוגרבים (יוצאי מארוקו). יהושע חאנקין ראה גם הוא בשומרים משען לעבודתו בגאולת האדמה: מדי נקנתה אדמה מידי הערבים, היה צורך לחרוש אותה, כדי לקיים בחרישה את “החזקה” של בעליה היהודים החדשים. מעשה זה הוטל לראשונה על השומרים בכפר-תבור, נוכח התנגדות של בדווי א-צבּח. הבדווי נאלץ להסכים לעובדה למראה הבחורים החורשים את האדמה ואינם נרתעים מהאבנים הנמטרות עליהם. אדמת-המריבה עברה לידי היהודים וכן למדו היהודים לקנות את אדמת הארץ לא רק בכסף אלא בחזקה לעיני השמש.

כבוד השומרים גדל והחברות פעלו שכם אחד עם החברים העומדים על משמרתם מאחורי קיר המושבה בלילות-החורף הגשומים והארוכים, למרות התלאה והמחסור שהיו מנת-חלקם. כל בחור וטוב בישוב חשב לו לזכות להספח על האגודה וביניהם: מאיר חזנוביץ שנודע בכינוי-חיבה מאיר’קה, יגאל ז. אסושקין, צבי ניסנוב, אביגדורי, פיינברג, ח. שטורמן, אל. קרול, י. סיטקוב, צבי נדב, י. נחמני, י. פרוסקורובסקי ועוד. “השומר” יכול כבר לקבל עליו את השמירה במושבה שנזקקה לעזרתו, וכאשר פרצה מריבה בין השומר הערבי של המושבה יבנאל ובית-גן ובין אכר והערבי ירה והמית אותו, המושבה קראה מיד לעזרת השומרים, שיבואו לקבל את השמירה.

בו בזמן נדרש “השומר” ביחד עם הסתדרות “החורש” למעשה כיבוש שני, אחרי אדמת ה“צבּח” בכפר-תבור, - לעלות על אדמת אום-ג’וני המשתרעת מעבר הירדן מזרחה והיא חלק מאדמת החווה הלאומית כנרת. מעשי הכיבוש מזה ונפילת השומרים על משמרתם מכדורי הערבים - ישראל קורנגולד, שמעון מלמוד, דוב שווייגר ואברהם בּרל מזה - קידשו את ברית-הדמים של “השומר” עם התפקיד שהטיל על עצמו. מושבות הגליל הקטנות - סג’רה, כפר-תבור, יבנאל, מצפה, חוות סג’רה וכנרת - רותקו בשרשרת של שמירה עברית (תרס"ט). מספר חברי “השומר” גדל עד 26 ואופן קבלת החבר להסתדרות, בהחלטה פה-אחד של האסיפה הכללית ובשבועה, האציל מקסמו על האגודה וחיזק את המשמעת בשורותיה.

רשת השמירה העברית נפרשה והלכה ממושבות הגליל לשומרון וליהודה ולא מספר השומרים המעטים קבע אלא הליכותיהם והשפעת הופעתם. סוסה נאה ונשק מובחר עשו רושם רב על הערבים והללו שאלו בתמיהה: מי הבחורים היהודים הללו העוברים בדרכי הארץ, כשנשקם לצדם עבאיה לגופם וכפיה ועקאל לראשם - ורכיבתם ספק כפרשים בדווים ספק כ“זרים”?

ולא בהופעה בלבד פעלו השומרים: יחזקאל חינקין מדי פגש בדווי רעב בדרכו היה מביא אותו לביתו להאכילו ולהשקותו. אף היה מדרכו של יחזקאל לנזוף קשה בשומר טירון, אשר התימר להראות את כוח נשקו כלפי בדווי נטול-מגן בתחום המושבה. על שום כך נודע שם השומרים כשוחרי-יושר בין הבדווים ועד לנגב הרחוק הגיע שמעם.

עזרת “השומר” נדרשת מעתה מכל עבר: כאן שמירה ושם מעשה-כיבוש. עוד לא תמה שנת הכיבוש באום-ג’וני וכבר נדרשה עלייה לנקודה הראשונה שנרכשה בעמק-יזרעאל - פוּלה - היא מרחביה (1911). “השומר” נדרש לבוא לשמור במושבה חדרה ובטרם הוציא את שנתו במושבה זו באה משלחת מרחובות להזמין את “השומר” לשמור במושבה. ראשון-לציון הלכה גם היא בעקבות רחובות, כי בכרמיה נרצח על משמרתו שומר בודד דוד סחרוב (1912).

המאורעות לימדו, כי בארץ מתחולל מיפנה המצדיק בכל את עמדת “השומר”. סכסוכי שכנים חדלו להיות דבר שבמקרה, אלא בצבצה מהם התנגדות לחדירת היהודים לארץ, ככל שזו גברה והלכה. עדיין השומר מעדיף תכסיס של יחסי-שכנים טובים עם הסביבה ומצליח בדרך זו; אך בתוקף הנסיבות שוב אין להמנע ממקרי-דמים. מעשה עלייה על קרקע חדשה מעורר גל של התנגדות מצד כל הסביבה; מעשה גניבה הופך לתגרת-דמים, בה נופל חלל.

אמנם השומרים הוזהרו מראש, שלא לסכן את המושבה ב“גאולת”דם" ובתביעת פיצויים כספיים מצד משפחת הנרצח, אך בנפול חברי “השומר” מכדורי המתנפלים נשאלה השאלה: איך להגיב ולהפסיק את מעשי הרצח? “השומר” ניסה לחזק את עמדתו במושבה ע"י ריבוי הפועלים העברים בתחומיה, הואיל והפועל הערבי שימש שותף בכוח ובפועל למתנפל על המושבה מבחוץ. “השומר” אירגן לצורך זה את “לגיון העבודה” או “העבודה”, שחבריהן יבואו לעבוד במושבה ויהיו לעזר לשומרים בגבולותיה. אף-על-פי-כן הכוחות המעטים לא הספיקו לארגון מעשי כיבוש האדמה, העבודה והשמירה כאחד ומלחמת השמירה התחזקה מפנים ומאחור.

הערבים ראו עתה בהתישבות היהודית גורם עצמאי, שאינו זקוק לחסותם אלא שואף לקיים משק משלו בכוחות בטחון משלו. העתונות הערבית החלה מדברת על סכנת החדירה של הגורם הציוני העצמאי. התקיף הפיאודאלי, שראה את קץ שלטונו קרוב לבוא, חיפש להתאנות לישוב היהודי ושיסה בו את הבדווי והפלח. כאן אמרו, כי היהודים מתגרים בכוונה בשכניהם הערבים ושם טענו כי מסיגים הם גבול; פה העלילו על היהודים עלילת-דמים כדי לסבך אותם בערכאות ובמשפטים. כבדה מאוד המערכה ושני מאורעות הגבירו את המתיחות בעבודת “השומר”: האחד – מעשה הכיבוש בעמק-יזרעאל; השני מריבת זרנוקה-רחובות.

כיבוש מרחביה    🔗

לרגלי גבעת-המורה התלקחה אותה תגרת-כיבוש, אשר הגיעה לשיאה בהתנגשות בין סעיד, אחיו של שייך הכפר סולם (שוגם) ראש השודדים בעמק יזרעאל, עם יגאל שנתמנה מטעם “השומר” לשמור בשדות, אשר אך זה נזרעו בישוב החדש. למעשה, הוחל מעשה הכיבוש קודם לכן, מיד לרכישת הכפר “פולה” ע"י יהושע חאנקין. ערביי נצרת שראו בעין רעה את חדירת היהודים לעמק יזרעאל טענו: פולה סמוכה למסילת-הברזל הקדושה המובילה לחג, אז ומשום כך אסורה בה דריסת-רגל לכופר… פולה יושבת על תל אסטראטיגי ומשום כך אין לבנות עליו מושבה עברית…

המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית החליט לכונן בפולה את נסיון ההתישבות הקואופיראטיבית לפי תכניתו של פראנץ אופנהיימר, שהוצעה בקונגרס הציוני ונתקבלה. אליהו בלומנפלד מרוסיה, רצה גם הוא לייסד על חלק מהאדמה הזאת משק גדול בהון פרטי שלו. ד“ר א. רופין ויהושע חאנקין גמרו איפוא להחזיק באדמה מקנת-כסף הלאום וחאנקין קרא ל”השומר“: שלחו מחבריכם לשבת ב”פולה" בפקודתי ולהחזיק בה למרות ההתנגדות.

המשמעת לפקודה היתה אחד מעקרונות-היסוד של “השומר” - וצבי נדב, יצחק נדב ויגאל נשלחו ראשונים. אחריהם באו הכובשים - מצויידים בתעודות אזרחות עותומנית, לבל יתאנו אליהם השלטונות כי כזרים באו לשבת בעמק הגדול. במערכות “השומר” נופל בעת ההיא יחזקאל ניסנוב, אשר בדרכו בעגלה משרונה לבית-גן נפל חלל. דבריו, שלא ימסור בעודנו חי את פרדותיו ואת נשקו לשודדים, אימצו את לבות חבריו להמשיך בכיבוש הנקודה הראשונה בעמק יזרעאל.

מחברי “החורש” המנוסים מכיבוש אום-ג’וני, - שוחט, בצר, פז ויוכבדזון; מפרחי השומרים - הפטר, הוז וקוראקין; מאירקה חזנוביץ, בחיר השומרים; - כל אלה ראו לעצמם זכות קדושה להשתתף במעשה הכיבוש נגד רצון הממשלה ויושבי הכפרים גם יחד. המתיחות גברה והלכה ושוב לא הפתיע הדבר, כאשר יגאל השומר היהודי התנגש בסעיד הערבי מכפר-סולם, אשר טען: לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, אשר שנים “ימלכו” בעמק - הוא ויגאל. סעיד “מתח את החבל” כדברו – ובא לקצור מתבואת היהודים לעיניהם, התנכל לגנוב את סוסתו של יגאל ותשוקתו להתגרות בשומרי מרחביה היהודים ולהכריעם - בערה בו.

בבוא הקציר התחוללה התיגרה בה נפל הערבי, אך יגאל שהוקף ע"י השודדים שארבו לו חזר שלם למרחביה על סוסתו הפצועה. ערביי שלושת הכפרים השכנים הוזעקו לעלות על מרחביה ולנקום את דם אחיהם ההרוג. במחנה כבד באו, כשהגברים יורים והנשים והילדים רומסים את תבואת היהודים - והנצורים המעטים בראש התל המבודד צופים כל הלילה ויורים מזמן לזמן כדור, כדי להניא את התוקפים מלעלות.

באור הבוקר באה המשטרה של נצרת ולא זו בלבד שהיה הכרח להסתיר מעיניה את כלי-הנשק המעטים, אלא ראשית מעשם היה לאסור שבעה חברים מהכובשים ויגאל בכללם ולהעלותם לנצרת. אחרי השתדלות מרובה נשארו יושבים במאסר שלושה - נדב, יגאל וקוארקין - כשהחקירה הממושכת מוסיפה להסעיר את ערביי נצרת נגד התפשטות היהודים. אמנם מעשה-הדמים כופר בזבח שלום, שנערך עם משפחת הנרצח בהשפעתו של יהושע חאנקין, אך יגאל ששוחרר ממאסרו הוכרח לעזוב את העמק ונשלח לשמור בחדרה, אשר ממנה הועבר למעשה-כיבוש שני בכרכור.

אותה שעה כבר התקדמה העבודה על התל וקבוצת הכיבוש סיימה את תפקידה. ד"ר רופין העלה את חברי הקואופיראציה (שעלו מגאליציה) להתישבות קבע במקום. “פולה”, שבקרבת המסילה ההולכת לדמשק, היתה - למרחביה, וזורעי אדמתה הביטו מעתה אל מרחבי העמק ושאלו: מתי יבוא להם תור כיבוש נוסף?

אמנם מעשה-הכיבוש השני לא איחר גם הוא לבוא, שוב ע“י חברי “השומר”, בתל-עדשים הקרוב למרחביה; אך שירת-הגבורה של מרחביה עדיין לא אמרה די באשר היה: מאיר חזנוביץ, “מאירקה האהוב”, נפל בשמירה על שדות מרחביה בי”ז אייר תרע“ג (1913) - הוא מאיר יליד קאווקאז אשר שירתו, גבורתו, רכיבתו הנאה וחברותו שבו כל לב ב”השומר". אדמת מרחביה הוסיפה לרוות דמיהם של עובדים ושומרים, ומימי עלילת הכיבוש של מרחביה נחרתו בקורות הישוב שתי אמרות-כנף: “לחיילים הפשוטים הנופלים במלחמה אין איש שם לב - היה מאיר חזנוביץ רגיל לומר - חשוב רק המפקד ואנו איננו אלא חיילים פשוטים של מפקדנו - העם”…

“איך זה אתה נשארת בחיים ובהמותיך אינן?! - היה יחזקאל ניסנוב מטיף מוסר לאכר ששדדו את בהמתו - בוז לך!” - וקיים את הדברים בגופו.

מאורע רחובות–זרנוקה    🔗

ימי הבציר, שנת 1913, בכרמי המושבות של דרום יהודה. העגלות אצו עמוסות ענבים ליקב, הבוצרים עבדו בכרמים - ואף-על-פי-כן מתוח השומר בכרמים, ובפרט באלו הקרובים לדרך-המלך לעזה. שם עוברות שיירות גמלים ונהגי השיירות מתגנבים לכרמים ובוצרים להנאתם, אך השומר מתפקידו ללמדם פרק שאין פרי היהודים הפקר. הוא מוציא את אקדחו לאיים על הערבים הזרים, אך הללו מקיפים אותו ובראותם אותו בודד, מוציאים בכוח את נשקו מידו. השומר שנעזב לנפשו שורק במשרוקית שלו להזעיק את חבריו ולרדוף אחר השיירה המתרחקת והרוכב בא, אך גם הוא אינו יכול לפעול מאום יחיד נגד הרבים. מאיר ספקטור הוא הרוכב, השוקל את המצב וחוזר למושבה, לקרוא לעזרת שלושת חבריו הרוכבים.

בארבעה רודפים הם אחרי השיירה ומשיגים אותה מעבר לנס-ציונה על אדמת רחובות. הערבי שהנשק הגזול בידו מתחמק אל בין גדרות השיטה, אך השיירה סבלה גם היא, כי בבריחתה נתפזר מטענה מעל הגמלים. ובעוד שומרי רחובות ובחוריה ממהרים לשמע היריות לעזרת השומרים, נראים אנשי הכפר הערבי זרנוקה באים בהמון וביריות גם הם, כי אנשי השיירה ביקשו מהם עזרה. היהודים מתבצרים על גבעה ויורים לעבר התוקפים מזרנוקה ופוצעים מסוסותיהם. בנטות היום לערוב נסוגים הללו ומשתרר שקט מסביב.

אף-על-פי-כן מתוחות הרוחות משני הצדדים ואם עד עתה לא היו אבידות בנפש, נודע לעת-ערב כי השומר שמואל פרידמן נדקר בסכינים סמוך לכרמי רחובות וברי, כי יד אנשי זרנוקה בדבר (י"ח תמוז 1913). מקרה דמים הוא המסכסך את המושבה רחובות, כי על אדמתה קרה הדבר - עם שכניה הערבים מזרנוקה. האכר וייבר מרחובות יושב אסור בעזה עד להתברר המשפט. עד אז אין המושבה מקבלת חזרה את הפועלים מבני הכפר וברור לכל, כי בדרך המשפט לא ייפתר הדבר, אלא בדרך הפיוס המקובל בארץ במקרה-דמים, הווה אומר: זבח-שלום עם כפר זרנוקה.

האמנם ייעשה הדבר הזה, אשר ישפיל את כבוד השומרים ויתיר את דם היהודים בעיני הסביבה הערבית? - הערבים והאפנדים יחד עם הפחה בירושלים כופים על אייזנברג ראש המושבה רחובות, כי יחזיר את השלום בין הכפר הערבי למושבה, אך השומרים המתנגדים עוזבים את רחובות, כשקרבן נוסף נופל בכרמי המושבה על גבול רמלה - השומר, דוד לויתן.

מתישבים ורועים    🔗

רוחם של השומרים נופלת ואם הותיקים, ישראל גלעדי ומנדיל פורטוגאלי, כך - צעירים שבשומרים על אחת כמה וכמה: דמי החברים הנופלים תובעים לדעתם נקם, אך כיצד ייעשה הדבר? מעשה-נקם בתחומיה של מושבה עברית מסבך אותה בערכאות - משפט זרנוקה עלה למושבה רחובות למעלה מ-10,000 פראנק. השכנים הערבים נעשים תוקפניים יותר, כי במשך השנים גברה התנגדותם ונואמים שלהם הטיפו לבלי למכור עוד אדמה ליהודים הציונים.

“השומר” לומד, כי שוב לא די בשמירת-לילה על מושבה עברית וכרמיה, אלא מלחמה ממושכת היא אשר יש לארגנה ע"י הסתדרות חזקה. הסתדרות זו לבטחון ולהגנה שוב אינה יכולה להתקיים על שכר-השמירה בלבד אלא על הכנסות משקיות משלה במושבים מיוחדים, בהם יתנחלו השומרים, יעבדו וישמרו לסירוגין, כדי להיות בריאים ברוחם ולא ייעפו מלילות-הנדודים המותחים של השמירה. התשוקה גדלה בקרב “השומר” לאכסניה עצמאית משלו במקום-קבע והוא תר לו מקום – האם בעמק יזרעאל או בגליל התחתון או אולי בעבר-הירדן מזרחה?

עדיין התכניות בגדר חלום בלבד, ובגליל התחתון כביהודה נופלים שומרים מתגרת-יד הערבים. בעמק הירדן נהרגו פועלי דגניה וכנרת - משה ברסקי ויוסף זלצמן ובסג’רה נופל השומר יעקב פלדמן. מצב-הבטחון בגליל עורער וצעירי השומרים ממאנים לדחות: כנגד רוצחים נודדים אין ברירה אלא לארגן משמרות ניידים מקרב השומרים ומי לך שומר נודד נאה יותר להר ולוואדי מרועה-הצאן? מחליטים צעירי השומרים ללמוד את רעיית הצאן מהבדווים ולפתח ענף חלוצי חדש: רעיית העדרים של-מושבות הגליל.

בשעה שלגבי התישבות נאחזים השומרים בתל-עדשים ורואים בו לשעה את המקום בו יוקם המושב שלהם, - יוצאים צעירי-השומרים י. טורנר, ג. פליישר וא. אברמסון ללמוד את הרעייה באהלי שבט תורכמן החונים בסביבות כרכור. אליהם נספחים י. חריט ומ. ז’לודין; אף השומרים בקר, שניאורסון, צלביץ ונדב ידם נכונה עם הרועים - וכן נוסדה אגודת “הרועה”. המושבות בית-גן וכנרת מוסרות להם את עדריהן לרעייה ומייסד “אחוזה” בפוריה, שמעון גולדמן, – את עדר הצאן שלו. הם מקבלים לרעייה עדר עזים גדול במושבה “מצפה”. קבוצת הרועים הקטנה נאחזת ארעית בשרונה הסמוכה לבית-גן ולימים נודד חלק ממנה בעקבות השומרים העולים להתיישב בכפר-גלעדי–תל-חי.

במחסור ובקדחת עלתה ההסתגלות של השומרים למקצוע הרעייה, אשר שכרה היה ירוד ביותר. לאחר כשלונות קשים יכלו להתברך, כי היו חלוצים לענף חשוב של גידול הצאן, שנעשה אזרח במשק העברי. אף בחורים שלא מן האגודה נמשכו לעבודת הרעייה, כשם שבחורים שלא מאגודת “השומר” נתפשו לשמירה במושבות – משה גרומן, יהודה הרועה, יעקב שולמין מקרבנות הרועים היו.

בגידול הצאן כמקצוע לא היה משום חידוש בהתישבות ואחד הנסיונות

הראשונים נעשה ב“נחלת ראובן”. שני צעירים שרכשו עדר כבשים – למדו את ידיהם לחלוב, קראו בספרים והסתכלו בחיי הרועים המקומיים הנודדים. גנבים התנכלו לגזול מהם את עדרם ויש שהעקבות הובילו עד נחל שורק, כי היו רועים בין ראשון-לציון ונבי-רובין. לימים, לקה הצאן במחלות והצעירים נואשו מנסיונם. מאז רבו הנסיונות בתנאי הרעייה הירודים - עד ששוכללו התנאים במשק העברי וקם הנוקד העברי. (עפ"י ד. לובמן–חביב).

 

פרק כ. נשים בישוב    🔗

המתישב-המתנחל והשומר-הרועה, מיסדי המושבות וחלוצי הישובים העירוניים - עבודתם לא היתה עולה בידם, אלמלא עמדה לימין הגבר האשה הנאמנה עמו בעצה, בעוז-רוח ובהחלטה נחושה לשאת, לסבול ולהקריב למען הבנין. עוד בנשי החסידים הראשונים שעלו לארץ סופר, כי אחד הצדיקים, ר' שמשון משפטובקה, בא לטבריה וראה אשה של אחד מגדולי החסידים כובסת לבנים. הצטער הרב לראות את האשה בעבודתה, אך היא השיבה בגאון: “רבי. לבנים של אחרים הם ובשכר אני כובסת… כאן ארץ-ישראל וחביבים עלינו יסוריה”. אפשר לומר כי אותם דברים של החסידה האמיצה היו לסיסמה בפי אחיותיה שעלו אחריה ארצה לדורותיהן.

מנשים מצויינות בישוב הישן, שלבן היה ער לעזור לכל דורש יסופר, כי האשה ליבּלה הזקנה בירושלים היתה מחלקת לילדי תלמוד-תורה חוטי ציציות שטוותה אותן בידיה חינם. בחצר חורבת ר' יהודה החסיד, ולאחר מכן בשכונות ירושלים, התגוררו הנשים הללו ועשו בצנעה את מעשיהן. הללו ריככו לא במעט את מידת הקנאות שנכשלו בה אנשי הישוב הישן, אך היו נשים שנודעו גם בקנאותן הקיצונית ובראשן שרה הרבנית מבריסק, אשר ביתה היה מרכז למלחמה במחדשים. (עפ"י איטה ילין)

דבורה, אשת אליעזר בן-יהודה, - תזכר בכבוד בבוא תורו של הישוב החדש, כי הלכה אחרי אישה “אל המדבר” אף קיבלה באהבה את גזירתו לדבר עברית בלבד, אף-על-פי שאומנה מבית-הוריה על לשונות אחרות, החלה לגדל את בנה-בכורה איתמר, מיום הוולדו על הלשון העברית, לקיים את פקודת בעלה: שהעברית תהיה לשפת-האם לבנו. ודבורה עמדה לימין בעלה לא רק במלחמתו הרוחנית אלא גם בפרנסתו - סרגה ומכרה ממלאכת כפיה, עבדה בהוראה ושמרה על בן-יהודה החלש בגופו, כשמור על בבת-עינה. אכן, כשותפה אמיצה עמדה לימינו, בכל אשר נטל עליו משימות קשות מכפי כוחו של יחיד, עד שכרעה תחת נטל מסירותה ונקפדה בדמי-ימיה.

לא ארכו הימים והאשה העבריה החלה לגלות את כוחה במושבה, אשר דרכיה היו חול ומגוריה צריף רעוע, בפנים מחסור ובחוץ קדחת ואימת-פראים. עמלן של אלו הוצנע לרוב בסתר ולא נודע בחוץ, אך בקורות היסוד של כל מושבה ידובר על הנשים הללו.

ברטה מראשון-לציון - ברטה פיינברג, או בכינויה “בּרטיושה”, הלכה

אחרי בעלה יוסף פיינברג לייסד את ראשון-לציון, והיא אם לשני ילדים רכים. בעלה יוסף נתבע לנסוע לאירופה ולבקש עזרה למושבה שהגיעה עד משבר - כיצד יסע וישאיר את ברטה לבדה במושבה לא-מושבה?

“אין דבר, - אמרה ברמה בעוז - אינני יחידה לסבל על אדמת “ראשון” שלנו. סע! ואפשר יעלה בידך להציל את מושבתנו”.

יוסף נסע וברטה שמרה על ילדיה החולים בקדחת, שרה אצל עריסתם שיר משירי הבילויים, לאמור:

"התעורר, בן יקיר! הילדים כבר ערים

ושומעים הם סיפור ספוג-גאון,

איך אבות על סלעים, חול-מדבר והרים

אז יסדו את ראשון-לציון - – - "

פיינברג הצליח בשליחותו, אך לימים הקפידה הפקידות לשבור את גאון האכרים ואת הרגשת עצמאותם - זו מלחמת המושבה בפקידות הבארון - וברטה היתה ראשונה לנלחמים אשר אמרה:

– הבארון בעצמו צריך לדעת שבאנו להיות עם חפשי בארצנו.

והזכירה לחבריה את שירי החופש שהיו שרים המהפכנים במשטר הצארי המדכא. האכרים נלחמו אך נוצחו והגזירה יצאה על פיינברג לעזוב את המושבה, אשר היה במייסדיה. שוב ניסתה המושבה להתקומם, אך ברטה נמלכה בדעתה וחששה שמא בהתנגדותם לבארון יבולע למושבה ולישוב כולו, כי ימשוך את ידו מלעזור להם. אמרה: “אין אני רוצה לשאת באחריות הכבדה הזאת; כי המקורבים לבארון מקווים, שעזרתו לראשון-לציון אינה אלא צעד ראשון בעבודתו בארץ-ישראל…”

והשפיעה על בעלה יוסף לעקור מהמושבה. בכל אשר נדד הלכה אחריו. אף שחייהם היו מאז חיי צער וסבל - בסביבה ערבית בלוד, וביריחו לרגל מחלת בעלה, אשר מת בה בדמי-ימיו. מדי בואה לביקור במושבה שהיתה שלה וראתה בפריחתה, ידעה ברטה רבת-הסבל, כי יש שכר לבדידות שנשארה בה וליסורים שהיו מנת-חלקה.

בין הנשים שנשאו באמונה בסבל ולא נסוגו נזכרות: נשי הבילויים שעלו אחר חבריהן לבנות את גדרה, נשי רחובות שהיו ראשונות במערכה שכם אחד עם הגברים, פייגה אשת ראובן לרר אשר הלכה אחריו, באין איש מלבדם, לייסד מושבה על האדמה המוקפה ביצות של ואדי-איל-חאנין, היא נס-ציונה בימינו – ועוד.

הנשיים פייגה וביילה מנחלת-ראובן. - “נחלת-ראובן” קרא ראובן לרר לנחלה אשר קנה, אך היא היתה רחוקה מהלך שעה בחול עמוק מראשון-לציון - שם חנות ושוחט ובית-כנסת להתפלל. בנחלת-ראובן אין מאום, פרט לקדחת מביצות נחל-רובין ובדווים מעטים. חמש שנים קשות סבלו בבדידות, ראובן ורעיתו פייגה שהלכה אחריו ולא התלוננה, עד שבאו עולים והתנחלו בזה. כן הפכה הפינה הבודדה והיתה לנקודת-קשר שוקקה בין ראשון-לציון בצפון ועקרון בדרום.

וביילה אייזנברג, אחת המתנחלות הראשונות הללו בואדי-איל-חאנין, היתה גם לאחת המייסדות של המושבה רחובות שנוסדה כעבור ארבע שנים לעלותה ארצה. תקופת-ייסוד של שתי מושבות עשתה איפוא החלוצה ביילה, ומרצה פה כמרצה שם, - בואדי-איל-חאנין, תוך מגורים במרתף. וברחובות – תוך מלחמה בחיילים התורכים, שבאו להפר את מלאכת בנין הבתים אשר החלו היהודים. ביילה שידעה כי חייל תורכי לא ישלח ידו לפגוע באשה, יצאה חוצץ בראש חברותיה ובידיהן אבנים לידות בחיילים, אשר יניאו לכסות ברעפים את גג הבית הראשון שהושלם במושבה.

אשת-חיל היתה ביילה ובת-לווי נאמנה לבעלה אהרון אייזנברג מיום רדתו בחוף הארץ, כשגזר על עצמו פרידה גמורה וחלוטה מהגלות. מאז עמדה לימינו, בין היה אהרון בעלה סתת, פועל, מתנחל, במייסדי רחובות או מנהל מפעלי מטעים גדולים בארץ. אהרון אייזנברג נסע לרגל עבודתו הישובית וביילה העמידה אותה שעה דור גאה של בנים ובנות, שהתערו כמשפחה ענפה בארץ.

שרה איטה הפרדסנית - והאשה שרה איטה פלמן באה לשבת עם בעלה החסיד ממזריטש ר' דוב דוד פלמן, בשנה שחסידי מזריטש עלו ויסדו את המושבה יסוד-המעלה בגליל. דוב דוד בחר להתישב בכפר סומל אשר מצפון לחולות יפו - בו היה מראשונים לנטוע פרדס ולשבת בו כפרדסן יהודי בודד, אך הוכה במכת-שמש אשר מת בה ושרה איטה אשתו נשארה עם ילדיה הקטנים בתוך הכפר הערבי על הנחלה שנטע בעלה. רבנים דיברו על לבה ואמרו: הלא אשה אלמנה את, אם לשישה יתומים - חזרי אל עיר מולדתך ומשפחתך. והיא השיבה: לא, כי יקרה לי ירושת בעלי ולא אלך מכאן.

שרה איטה המשיכה לטפל בפרדס עד שנשא פרי, וגם הערבים יושבי הכפר, בראותם את עמל האשה היהודיה, כיבדו אותה וערבו לבטחון חייה ורכושה. גם לחינוך ילדיה הקטנים דאגה האשה והביאה מורים לביתה מן החוץ. עמלה שרה איטה בדמעה עד שזכתה לראות בשמחת היבול הראשון של פרדסה ושוב לא ארכו הימים ותפוחי-הזהב של “גינת דוד” נארזו ונשלחו בתיבות לארצות-חוץ. זכרו לה הפרדסנים היהודים במושבות את ימי ענותה הראשונים וקראו לה בשם: “חלוצת הפרדסנות”.

חיה רחל מחדרה - כאשה צעירה ובת-ציון יפה ונאמנה באה חיה-רחל נחומובסקי עם בעלה, שהיה בראשי המושבה חדרה ומייסדיה. כשתים-עשרה וחצי שנים עמלו ביחד, כשנחומובסקי מתמסר לפיתוח המושבה הנאנקת בקדחת וחיה-רחל אינה מפגרת אחרי שאר נשי-החיל של המושבה ולבה אינו נופל למראה קרבנותיה המרובים. במות נחומובסקי בעלה, והוא כבן שלושים וכמה שנים, התאזרה האלמנה חיה-רחל עוז לכלכל את משקה ולגדל את ילדיה. ואמה הישישה שישבה גם היא עמה במושבה ונטתה למות, מאמצת את רוחה לפני מותה לאמור: בתי, חיה רחל, – אמרה - שמרי על הילדים. עליך להיות גבר ואשה גם יחד ולדאוג לכל. וחיי באמונתך…" כמוה כנשים שמואלסון וסמסונוב לסבל.

לא הבדילה הקדחת בין בית האלמנה לבין שאר בתי המתנחלים וגזלה גם מתחת ידי חיה-רחל את ילדיה אחד אחד, עד שלא עצרה עוד כוח ולמראה בתה המתה הפטירה בשפתיה: דינו, אלהים! די לנו ביסורים ובצרות! לו יהיה זה הקרבן האחרון! –

אכן. יש אומרים כי לשם סגולה אמרה את הדברים האלה כאשר הוציאה את הגופה המתה בעד החלון ולא בעד הדלת, כדי לשמור על שארית ביתה, לבל יימחה לו זכר במושבה חדרה.

מלכה אהרונסון - מסורת זו של האשה שנאחזה בעוז-רוחה באדמת-החול והביצה ובאדמת-הסלע נשתמרה גם בזכרון-יעקב. כאן עמדה על המשמר אשה אמיצה ברוחה, מלכה, אם משפחת אהרונסון, שאמרה בשעה מכרעת לחבריה האכרים המדוכאים: מה היה לכם כי רפו ידיכם?! - קראה - האם חינם שבעה נפשנו סבל ומצוקה? - לעזוב את נחלתנו (תאמרו)? לא ולא! אפילו אבנים נכרסם וממקומנו לא נזוז! –

כל הדברים המרים והקשים האלה נפלו כזרעים נאמנים בין רגבי האדמה, וכאשר זקנו החלוצות הללו ופניהן נחרשו קמטים-קמטים, זכו לראות בעיניהן צעירות באות וממשיכות את הדרך במשנה-כוח וביתר עקשנות. וככל שנתרחבו אפקי ההתישבות בארץ כן גדל חלקה של האשה-החברה.

מאניה שוחט - וילבושביץ - סטודנטית שנואשה ממלחמת החופש של המדוכאים במשטר הצארי ברוסיה, באה לארץ (1904) לתומה. וכנערה מהפכנית אמיצה ברוחה עברה ברכיבה לארכה ולרחבה, בלי לתת את דעתה על ערבי ובדווי, שלא היו רגילים לראות נערה אירופית רוכבת לבדה בדרך באין מלווים אותה. במגלב שבידה טרפה מאניה את כל המושגים המקובלים בארץ השקועה בתרדמתה הפיאודאלית ולא עוד אלא הטילה בלי-מורא רעיונות חדשים ואמיצים: קוליקטיב ושויון החברה לחבר בכל, שיתוף החברה בשמירה ובכיבוש עם החבר – חלק-כחלק…

אמנם לא האריך ימים הקוליקטיב כפי שעלה במחשבתה של מאניה – אך כשנה וכמחצית השנה התקיים בחוות סג’רה, תוך הסכם עם מנהלה אליהו קראוזה (1907) - אבל מאניה קנתה לה חברות לרעיון בין הצעירות והנשים, שנלוו על השומרים, קיילה גלעדי, אסתר בקר, האחיות שטורמן, צפורה זייד, טובה פורטוגאלי ועוד. הללו תוך נדודיהן בעקבות חבריהן השומרים, כשילדיהן בחיקיהן, המשיכו להגות יחד בתכנית של התישבות.

עדיין נועדו להן נדודים, כל עוד היו חבריהן שומרים ביהודה, בשומרון ובגליל, אך מתל-עדשים עלו לכפר-גלעדי-תל-חי ולבנה על גבי אריח בנו בחוש נכון בנין מוצק לחיים שיתופיים. האלמנה של השומר שנהרג והיתומים של שומר שנספה מצאו בזה את ביתם, שקראו לו בשם “קבוצה” (כדגניה הבכורה) - היא שמתוך החיים נולדה ורק אחרי הולדתה ראו בה מפעל חדש של התישבות.

במלחמתה במשטר התורכי ובהיותה בגירוש, מדי צאתה בשליחות לחוץ-לארץ או היותה לוחמת על עקרונות שבאמונה והכרה - ידעה מאניה שוחט-וילבושביץ, כי לא בכדי קשרה קשר עם החברים והחברות, אשר יחד אתה המשיכו להחלץ, גם אחרי תום השמירה, למשימות השעה החשובות; בני כפר-גלעדי-תל-חי צפו מאז אל כיבוש עמק החולה רחב-הידים בפני ההתישבות ופתחו דרכים להעפלה ולהגנה, בשעה שהשלטון והתנגדות הערבים חסמו אותם. המהפכנית בנעוריה - לבה נשאר ער גם בשנות שיבה ובאשר נדכה וקשה-גורל, בין יהודי ובין ערבי, הוצרך לעזרה, שם מקומה; כאשר זעקת המעפילים פליטי השואה הנאצית קרעה שמים - מאניה הזקנה, עדיין מילאה את תפקידה באמונה.

חנה מיייזל-שוחט המורה לפועלות – לא בנקל עלה כיבוש העמדות לאשה החברה וכן לא באחת נתברר מה סייג טבעי קיים בין אפשרויות ההסתגלות לחבר לבין אלו הפתוחות לאשה החלוצה. בירור הדבר הזה, תוך לבטים מרים, נעשה אחד מתפקידיה העיקריים של האשה העובדת-הפועלת. היא נכשלה רבות בצעדיה עד שזכתה להדרכה הנכונה לתפקידים ההולמים את כוחות האשה העובדת והלך-רוחה. לפיכך הוקירה הפועלת שעלתה לארץ את ההדרכה שקיבלה לראשונה מפי חנה מייזל בחוות-הלימוד אשר הקימה בכנרת (1910), אחרי שנת הכשלון הראשונה של החווה הלאומית.

עד לאותו זמן ניסו צעירות לעבוד בשדה וכשל כוחן: יש וניסו לחרוש בבהמות כגבר והצליחו. הוטל עליהן לבשל לפועלים במטבח המשותף ולא ידעו, איך לכלכל את הזנת העובד בזול ובמזונות, שאדמת הארץ מצמיחה אותם. חנה מייזל באה לארץ ועמה הרעיון להקנות הכשרה חקלאית לצעירות קודם יציאתן לעבודה, בין במשק-הבית ובין באכרוּת.

היא התחילה להגשים את מחשבתה במקום שהוקצה לה, בחוות-כנרת. שם החלה לגדל ירקות ולטפל במשתלת עצים. הצעירות הלומדות וביניהן מראשונות הפועלות בארץ - יעל גורדון, רחל בלובשטיין (המשוררת רחל), עליזה שידלובסקי ועוד - לנו על גורן החווה עד שנבנה בנין בית-הספר לצעירות, ובית-הספר בכנרת הפך לבית-היוצר של הפועלת העברית.

מכאן יצאה ליטול חלק ביצירת אורח-החיים של המשק המשותף או קיבלה עליה בבטחה את הטיפול בענפי-המשק: הרפת, הלול, גן-הירק וכיוצא בהם. קו זה של הדרכה תחם בהדרגה את תחומי העבודה היפים לכוחות אשה עובדת ותכונותיה. ואם בימי עלייה חזרו וניסו פועלות לכבוש להן מקום במקצועות בנין והכשרה, הרי כוחה היוצר של העובדת המודרכה החל לתת את אותותיו במשק החקלאי – בין בהיותה חברת הקבוצה והקיבוץ ובין בהיותה לאכרה עובדת במושב.

שרה מלכין - אשר החלה את הכשרתה בהובלת לחם על גבי החמור ממלחמיה לכנרת, באין איש ללוותה בדרך עמק הירדן השומם, נעשתה, לימים, למורת-דרך לחלוצות הצעירות שבאו למשקי הפועלות. יחד עמה למדו הראשונות – לאה מרון, חנה צ’יזיק, עטרה קרול, מאניה זוין ושרה קריגסר - את עבודות-היסוד של משק-המזרע: תלישת חומצה, עדשים ופולים. כאן היתה גם יעל גורדון, המלווה הנאמנה של אביה אהרון דוד גורדון, בכל אשר נדד לרגל עבודתו כפועל שכיר - מעין-גנים לכנרת ומכנרת למגדל.

בהדרכת הצעירה לחקלאות הגדילו לעשות: רחל ינאית (בן-צבי), אשר הוסמכה למדעי החקלאות והשתתפה גם בפעולת “השומר” וארגון ההגנה; עדה פישמן המשיכה את כיוון ההדרכה בייסוד משק-לימוד לצעירות “עיינות” ליד נס-ציונה. מרים ברץ - זכתה בתואר של עובדת ותיקה, כי התמידה למופת בענף שבחרה בו מיום הווסד קבוצת דגניה - ענף הרפת והמחלבה - והגיעה בו להישגים.

הפועלת שנתמחתה לעבודתה מצאה לה תומכים בחברים וההדרכה שנשאה פרי גרמה ליצירת חבורות עובדות ולמשפחות עובדים. בתוקף אוצרות המסירות שנגנזו באשה החלוצה, היא הוסיפה לכבוש את המעמד שהיתה זכאית לו בציבור ובחברה, בכפר ובעיר, בימי שלום ומלחמה, גיוס ומחתרת.

השנים הראשונות הללו להתרקמות חיי הפועלת העברית, בין בהכשרה בעבודה ובין בארגונה הצבורי, העמידו לצבא הבנין אותה אשה עובדת, שהיתה נכונה לתפקידה גם בהכשרה תרבותית-רוחנית. התפקידים כשלעצמם - חיי קבוצה וחברה, חיי פועלת בודדה בקיבוץ פועלים-חברים - היו לחוויות שהפרו את נפש הפועלת, כי נשאו תוכן את המשאלה והתקווה להיות לאם עובדת בשדמות המשק העברי. מבחינה זו הקים ציבור קטן זה כוחות תרבותיים-ספרותיים אשר נתנו ביטוי להלך-רוחו.

רחל כצנלסון (שזר) - כפועלת חקלאית החלה והיתה לנושאת דברה התרבותי של הפועלת העברית. ואחרונה-אחרונה רחל בלובשטיין, המכונה –“רחל” - (1890–1931), שעבדה בעליצות עם חברותיה, אך גם שרה באזניהן את חרוזיה, שהחלו מתרקמים על חוף הכנרת היפה. היא שרה:

לא שרתי לך, ארצי,

ולא פארתי שמך

בעלילות² גבורה

בשלל קרבות;

רק עץ - ידי נטעו

חופי ירדן שקטים,

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות…

במקצוע אחד נוסף הגדילה האשה לעשות: במקצוע החובשת בצדו של הרופא. כאשר בא הרופא להקל על מכאוביו של החלוץ ולהזמין לו רפואה מהקדחת, נמצאו הצעירות המסורות, אשר הבינו לחשיבותה החיונית של העזרה הרפואית. אמנם לא בנקל הסכימה הצעירה להסתפק בעבודה “אינטליגנטית”, אך התפקיד תבע והחבר החולה שיווע לעזרה. חלוצות רבות עלומות-שם - מיילדות וחובשות כחבריהן הרוקחים-הרופאים - היו בישוב הישן והחדש ונזכיר אחת מראשונות להן.

אולגה חאנקין - אולגה לבית בלקינד נישאה ליהושע חאנקין וביתם התכונן ביפו, שם פעלה אולגה כמילדת גם בבתי הערבים העשירים, בעוד שיהושע בעלה החל עוסק בגאולת קרקעות. ימים של תוחלת ממושכה ושעות של מפח-נפש ליוו את פעולת יהושע מתחילתה ואולגה הבינה, כי מתפקידה לאמץ את רוחו במקרים כאלה. כאשר נואש חאנקין להשיג את הכסף הדרוש לגמר קניית אדמת רחובות (עשרת אלפים הדונאם הראשונים שגאל), המריצה אולגה אותו ואת חברו לפעולה, אהרון אייזנברג, להקריב קרבן ולשעבד את מעט הרכוש שהיה להם ובלבד לקיים את הקנייה. חאנקין הוסיף לגאול קרקעות בתנופה, שלא נודעה בישוב – עשרות אלפי דונאם בחדרה ורבבות בעמק יזרעאל - אך עדיין לא כשרו התנאים והסתבך. אולגה התיצבה לימינו וכאשר יהושע ישב סגור בביתו מפחד בעלי-החוב והנושים, קיימה אולגה את הבית בעבודתה כמיילדת. רכובה על סוס ביקרה בבתי עשירי הערבים וסייעה בקשריה ליהושע בעלה להחלץ מן המיצר. ואם בחלוציותה כעוזרת רפואית קנתה לה אולגה מקום-כבוד בישוב הארץ, הרי כשותפה למפעל בעלה בגאולת הקרקעות זכתה לשמוח בגדולת בעלה יהושע עד שנות זקנה, אעפ"י שהלכו ערירים.

שרה שמוקלר - היתה אחת הראשונות להתנדב לעבוד עם ד"ר הלל יפה בבית-החולים שלו בזכרון-יעקב שהיה קולט חולי קדחת מכל קצווי הארץ. משם עברה לעבוד בנקודה חשובה של חזית הקדחת - ביסוד-המעלה, שם אכרי המושבה רבת-הסבל החזיקו לה טובה וגמלו לה ברגשות אהבה על מסירותה. שם גם השיגה המוות, בהיותה על משמרתה.

שרה לישנסקי - היתה גם היא אחות רחמניה, אשר באה לעבוד בתפקידה בבית-החולים בירושלים ולאחר מכן נחלצה לעזרת חבריה העובדים בכרכור ובתל-עדשים. במערכה עם המחלות המידבקות הקשות שפרצו בארץ בשנות המלחמה – קדחת וטיפוס - עמדה כאחות וחברה לשומרים שנפלו מסביב.

ואם קשה ופעמים אכזרית היתה הסתגלותה של האשה העבריה ועמידתה שכם אחד עם הגבר בכל נסיונות הכיבוש, הרי נצחונה היה גדול משנה. בכוה נצחונה יכלה לגדל אחר-כך את ילדיה כצבא-גיבורים צעיר לשחרור הארץ. ואשה עובדת זו שימשה מופת לחברותיה משאר עדות הישוב - כספרדיה וכתימניה – להתרומם משפל-מצבן ולהלחם על זכויותיהן בציבור, שכם אחד עם האשה האשכנזיה לארגוניה הציבוריים הקיימים.

 

פרק כט. גלויות בקיבוצן    🔗

ועדיין ציין את ישוב הארץ והבדיל אותו משאר תפוצות העם קיבוץ הגלויות שבו - הוא שהטביע עליו מדורות קודמים חותם של פירוד ורבגונות, אך הוא שהגדיל גם את כשרו המעשי וסייע לסלילת השבילים הראשונים של הישוב החדש בארץ. במשך הדורות גברה עליית אשכנזים והטביעה את חותמה על היישוב הזה, אך בעבר עליית יוצאי ספרד ידה היתה על העליונה ובו בזמן לא פסקו עליות קטנות מגלויות נידחות ביותר באסיה, באפריקה ובאירופה.

בישוב עצמו נודעו תושבים ותיקים בארץ, אשר הלשון הערבית היתה שגורה בפיהם. קראים ישבו מקדמת דנא בערים שונות, אך מספרם נתמעט כדי פחות ממנין גברים בירושלים, שם התגוררו בחצר עם בית-כנסת מיוחד משלהם בעיר העתיקה. השומרונים, מרכזם נשאר בשכם, בה שמרו על מסורתם, על ספריהם הקדושים ועל השושלת של כוהניהם הגדולים.

“כורעים” בשעת התפילה (לפני קרבן הפסח)

מבחינה היסטורית עוררו תשומת-לב מיוחדת שרידי הישוב החקלאי הקדום שנשתמרו בכפרי הגליל העליון. עדת כפר פקיעין נזכרה כבר בספר זה ולא זו בלבד שרציפותה הוכחה ממקורות שונים אלא 96 נפשות נמנו בה עוד ע“י א.מ. לונץ ב-1899. החוקרים מיוסף שווארץ ואילך מצאו שרידים ועקבות של ישובי חקלאים יהודיים גם בכפרים אחרים הסמוכים לצפת: מירון, עין-זיתים, ביריה, עצמון ובית-גן. כן ידוע כי ימי שלטונו של דאהר אל-עומר באמצע המאה השמונה-עשרה גרמו עידוד לישובי היהודים בכפרים שפרעם ויאסיף, אשר גם בהם נמצאו שרידי ישוב מימי קדם ונוספו עליהם מעולי מארוקו: “שפרעם… בה ישוב ישראל קטן משנים קדמוניות והישוב הזה מתמעט והולך, ואם לא יתעוררו נדיבים לחזקו ולתמכו יכלה ויאבד כלה…” - נכתב ב”החבצלת" (1900).

הישובים הללו, פרט לפקיעין, בטלו ויושביהם הוותיקים התפזרו בערים מעול המסים והארנוניות שהממשלה הטילה על החקלאים; לא כן עין-זיתים הסמוכה לצפת אשר ישובה התחיל להתחדש ב-1891, כאשר“אגודת האלף” ברוסיה רכשה את אדמתה אעפ"י שמעשה ההתישבות לא עלה בידה. פקיד הבארון יהושע אוסובצקי גאל מחדש גם את אדמת ביריה ונעשו נסיונות ביישובה. ברם, לגבי קדמות הישוב החקלאי עדת פקיעין הקטנה היא ששרדה עד לזמן החדש דרך כל גלגולי הדורות על מסורתה, משפחות כוהניה ועל החרוב המיוחס לרבי שמעון בר-יוחאי שנשאר קנין היהודים; - היא שהעידה על “שרשרת זהב ארוכה ורצופה שתחילתה נעוצה בתקופה קדומה… וסופה הגיעה עד זמננו…” (י. בן-צבי). שמועות על שבטי בדווים יהודים (יאהוד איל חייבּר), לימדו כי בישוב המוסלמי נטמעו משפחות גדולות של יהודים בכפרים מדרום לחברון ובין שבטי הבדווים במדבר. (כן נטמעו במשך הדורות גם משפחות רבות של שומרונים.)

עדת הספרדים    🔗

אף-על-פי-כן ראשונה במעלה לעדות שהיוו את הישוב עד לזמן החדש, היתה עדת הספרדים, אשר על עוליה מלפני גירוש ספרד נמנו גדול חכמי ישראל ר' משה בן מימון (רמב"ם), המשורר הנערץ ר' יהודה הלוי, המלומד התלמודי ר' משה בר נחמן (הרמב"ן), שנחשב כאחד ממחדשי הישוב הראשונים (במאה השלוש-עשרה) ועוד. עם גירוש ספרד קיבלה עליית הספרדים חיזוק רב בכמות ובאיכות בארץ ובגלילות הסמוכים לה בממלכת תורכיה - דמשק וערי-החוף של אסיה הקטנה ומצרים. אז הגיעה עת ההגימוניה לעדת הספרדים, בקשריה עם שלטונות הארץ והשפעת ראשיה בחצר השולטן בעיר הבירה של הממלכה. מעמדה של העדה הוכר רשמית במרכז הישוב בירושלים, בימים שאחיהם האשכנזים לא הורשו כמעט להראות בעיר.

כאשר השולטן נאלץ להיענות לדרישתן של מדינות אירופה ולהעניק זכויות מיוחדות לקונסולים שלהן, ניתן לרב הראשי של עדת היהודים הספרדים בירושלים מעמד חכם-באשי או “קימקאם חכם באשי” - הוא היה נציגה הדתי הרשמי של העדה בפני השלטונות. המינוי המלכותי הזה הגיע לראשונה בשנת תר“ב (1842) לידי הרב ר' אברהם חיים גאגין המכונה אג”ן ודרשו על השנה לכבוד המאורע: “ת’ר’ב, גדולתי”. שליח מיוחד בא מבית-ועד חכמי הדת בקושטא לירושלים והביא את פירמאן המינוי כתוב בדיו-זהב על ניר דבוק על יריעת-משי ירוקה. בזה נמסרה לידי החכם-באשי הנהלת הענינים הפנימיים הנוגעים לעדת היהודים בירושלים ואגפיה ולא היה ערעור עליו אלא אצל האישיות הדתית הגדולה ביותר בממלכה, השייך-איל-איסלאם היושב באיסטאנבול (בקושטא).

העדה היהודית שהכירה בחשיבות המינוי לגבי מעמדה בארץ, קבעה טקס מיוחד להלבשת הרב הראשי בבית-הכנסת העתיק של הספרדים ע“ש ר' יוחנן בך זכאי בעיר העתיקה, במעמד רבנים וחכמים מכל העדות והסיעות. משנת תר”ב ואילך שימשו בכתר החכם-באשי לעדה הספרדית מגדולי החכמים ובהם: רבי מאיר פניז’יל, יעקב שאול אלישר, יעקב מאיר, עוזיאל. סופר בהכתרת הרב אלישר לחכם-באשי, אחרי קודמיו אשכנזי ופניז’יל, כי משמר-צבא דגל את נשקו בהכתרה והחנוונים הערביים בעיר העתיקה ברכו את החכם-באשי בעברו ושפכו קפה לרגליו. “המנהג לשחוט כבש על סף ביתו של חכם-באשי בוטל”. - (אפרים כהן-רייס, פנחס בן צבי גראייבסקי).

החכם באשי יעקב מאיר

ולא רק בנציגים דתיים נתכבדה העדה הספרדית על הישוב אלא גם בעניני-חול, שהיה בהם לסייע לכניסתם של חלוצי הישוב החדש לארץ, בין ביחסים עם השלטונות, בין בתיווך עם הערבים ובין ברכישת קרקע.

חיים אמזלג, אשר שימש בקונסוליה הבריטית ביפו, נתן את ידו לזלמן דוד ליבונטין וחבריו לקנות את הקרקע לייסוד המושבה ראשון-לציון, בימים שהיה קיים איסור חמור שלא למכור שעל-אדמה ליהודי מרוסיה. אמזלג היה קונה האדמה הרשמי ומצדו ניתן שטר-מכירה לכל אחד ממייסדי המושבה על חלקתו. הוא קיבל עליו גם את האחריות לבנין הבתים הראשונים במושבה, אשר נאסר לזרים. כמוהו חיים עבּו, ספרדי שהיה קונסול צרפת לערים טבריה וצפת, והיה גם בעל קרקעות בגליל העליון. על נחלתו אשר אצל אדמת-החולה נוסדה המושבה “יסוד-המעלה”.

אברהם מויאל, ספרדי יליד מארוקו, הגדיל לעשות למען ההתישבות החדשה בצעדיה הראשונים ובזכות מסירותו נתמנה בא-כוחם של חובבי-ציון בארץ בימי התישבות הבילויים בגדרה והרוז’נאים בעקרון (1884). איש זה, בבקיאותו הרבה בנימוסי הערבים וערמתם גם יחד, היה כחומת ברזל לחלוצים. כאשר עלו הבילויים לגדרה, השתדלו ערביי קאטרה הקרובה להפר את מעשם בכל האמצעים-שבידם והיו מלשינים לשלטונות, מדי נסות הבילויים להקים בנין או צריף.

מה עשה מויאל? אמר לבילויים להתחיל בעבודה ולערבים יאמרו, כי חואג’ה איבראהים (הוא מויאל) מזמין אותם לבוא אליו ליפו. הערבים שמחו להזמנת מויאל, שערך להם קבלת-פנים נאה בביתו, אך מיניה וביה הקימו הבילויים בנין לאורווה והקצין מעזה שהובהל לגדרה לראות בבנין שהוקם - חקר ודרש ולבסוף ביקש למסור דרישת-שלום בשמו לחוואג’ה איבראהים…

הבילויים נכחו לדעת, כי השם “איבראהים מויאל” עשוי לשמש להם מעין קמיע, הואיל והוא המזרחי ידע להלך עם אנשי המזרח ולרצותם עפ"י דרכו, בלי שהדבר יעלה בכסף תועפות למוסדות העומדים לימין המתישבים, שאמצעיהם היו דלים. כאשר מת מויאל בעצם עבודתו הפוריה התאבלו עליו לא רק יהודי יפו ואנשי המושבות אלא גם קונסולים ובאי-כוח הממשלה הלכו אחר מיטתו (1886).

בתקופה מאוחרת יותר ומסוכנת לא פחות לשלום הישוב, גילה יכולת השפעה רבת המצאות ותחבולות איש ספרדי, יליד דמשק אברהם ענתבי, אשר שימש כבא-כוחה של יק“א והיה נציגן הבלתי-רשמי של המושבות כלפי הממשלה. בשעה שהממשלה התורכית המשיכה להתנגד לעליית יהודים מרוסיה ואסרה עליהם להיאחז ברכישת קרקע ובבנין והערבים יושבי הארץ החלו חוששים פן יתפשטו היהודים בארץ – קם חבר פעילים שראו בדאגה את המיפנה הזה ובהם א. ענתבי. הללו ניהלו מלחמה נואשת על גאולת כל שעל-אדמה, כי הגרמנים הוסיפו לרכוש שטחים רחבי-ידים ביהודה ובגליל, כשהם נתמכים ע”י ממשלתם האדירה. בו בזמן העתונות הערבית התריעה נגד מעשה ההתישבות והעלייה ההמונית של היהודים. פה ושם פרצו סכסוכי-גבולות בין המושבות ושכניהן הערבים ואפילו מעשה פרעות בזעיר-אנפין נערך בעיר יפו (1908). החבורה שנזכרה לעיל לא פסקה לגאול קרקעות על שמותיהם של אנשי הישוב ובהם א. ענתבי, ד. ילין, אליהו ספיר, וא. אייזנברג, שהיו נתינים עותומניים.

התנאים המדיניים בארץ נסתכסכו והלכו, כי בתורכיה התחוללה מהפכה של התורכים הצעירים והמיעוטים הערביים בארץ ושכנותיה הרימו ראש לדרוש את הגבלת מעשיהם של היהודים. מלחמת-העולם הראשונה (1914) פרצה והמשטר הצבאי בתורכיה אסר כל מעשה פוליטי; נדמה, כי הקיץ הקץ על העצמאות הפנימית בה ניהל הישוב היהודי את מערכת פעולתו בארץ. באותו זמן נתגלה כוחו של א. ענתבי, שהתקרב אל המצביא התורכי ג’מאל פחה, אשר נודע בעריצותו. ג’מאל אשר נקט כלפי עסקנים לאומיים של כל המיעוטים אמצעי פשוט ונמרץ - גירוש או תלייה - נרתע בפני חכמת ענתבי אשר תיכן את רוחו.

“נחש נא מה חשבתי ברגע זה עליך?” - שאל יום אחד הפחה העריץ את ענתבי ידידו בשעת שיחת-רעים.

“לשלחני מהארץ!” - השיב ענתבי בקרירות.

ואמנם הוגלו בעצם ימי המלחמה לקושטא ענתבי ומשפחתו ושם מת, אך לפני גלותו הספיק לפעול גדולות להצלת הישוב, כשמשטר העריצות איים לכלותו. לזכותו נרשמו קרקעות שנגאלו בזו אחר זו ליד המושבות באר-טוביה, נס-ציונה וראשון-לציון; ולא עוד אלא חולות שפת-הים של ראשון-לציון נמסרו ע"י ג’מאל-פחה במתנה למושבה בהשפעת ענתבי.

עורי תימן    🔗

אם עדת הספרדים לקחה חבל פעיל בימים של הנחת יסודות, הרי עדה שניה אשר כוחה בתחילה לא ניכר, רישומה נעשה בולט הן במספר והן בכושר-מעשה תוך התערותה בארץ - עדת עולי תימן.

ראשיתה של עליית תימן היתה מצער, אך גם היא עקבותיה ניכרים משנים קדומות. שיירות עולים מתימן הגיעו לארץ ב-1489 וב-1567 - ובהן חכמים ומשוררים שחזרו לספר בקהילותיהם משבחי הארץ ומקומותיה הקדושים. כעבור מאתים שנה בקירוב עלה מתימן ר' שלום מזרחי, המכונה שרעבי על שם עיר-מוצאו שרעב, והוא שתרם את התרומה הרוחנית הראשונה של יהודי תימן לבנין ישוב הארץ.

תימנים עובדים במלאכת-יד אמנותית (בכפר השלוח)

שלום שרעבי היה איש יפה-תואר ומחזר בבתים ומוכר תכשיטים לנשים בתימן. - מספרת המסורת. התאהבה בו מטרוניתא אחת, אך שלום ברח מפניה ויצא את שער עירו ובא ברגל דרך דמשק לירושלים. שלום הצטרף לחבורת המקובלים “בית אל”, שנוסדה בירושלים אך העלים את ידיעותיו בתורת הסוד ובקבלה והשכיר את עצמו לשרת את ראש בית-המדרש ר' גדליה חיון. יום אחד נתקשה ר' גדליה בתלמודו ולא ידע ליישב את הסוגיה, אך שלום הסביר את הקשר. והסוד נשאר שמור ביניהם. ר' גדליה הבין כי גדול בתורה הוא שלום וכתב בצוואתו, שאחרי מותו ימנוהו לרבה של חברת המקובלים. אף נודע ר' שלום כקדוש ובעל-מופת והוא יסד עם חבריו המקובלים חברה בשם “אהבת שלום” ועל כתב התקשרותם חתמו שנים-עשר חברים מסלתו של ציבור החכמים בירושלים (1758). התחייבו החברים - “להיות אוהבים זה את זה אהבה רבה אהבת נפש ואהבת גוף… וכל אחד יעלה על חברו כאלו הוא חלק ממנו ממש בכל נפש ובכל מאד…” בזכותם של אלו ושל שלום שרעבי, שכונה בשם “שר שלום”, גדל פרסומו של בית-המדרש למקובלים “בית-אל” בירושלים העתיקה, ואחרי מותו של שרעבי חובר לזכרו פיוט מיוחד, בו נאמר בשבחו:

אמא שלום תבורך מנשים

ממך יצא קודש-הקדשי…

בעבור למעלה ממאה שנה אחרי מותו של ר' שלום שרעבי, הוחלה עליית תימן בצד העלייה מארצות רוסיה ורומניה ודרשו התימנים על אותה שנה – תרמ"ב - “אעלה ב’ת’מ’ר'”. (שיר השירים ז,ט).

התורכים כבשו סמוך לאותה שנה את תימן והקשרים בינה ובין הארץ נתהדקו - שליחי הישוב החלו מבקרים אצל אחיהם בתימן ומהם התעוררו לעלות לארץ. הרדיפות שהיו מנת-חלקה של גולה נידחה זו בקצה ערב, לא פסקו גם עם כניסת התורכים, והשמועות על המושבות שנוסדו בארץ ועל פעולתם של גדולי ישראל – השר מונטיפיורי ובארון רוטשילד - הפיחו בה רוח תקווה. אף סופר שם, על דרך הגזמה, כי קנו הללו את כל ארץ-הקודש לנחלה לעם היהודי.

מיד החלו לעלות שיירות-שיירות של משפחות, אשר פניהן היו מועדות תחילה לירושלים. ברגל ובאנית-מפרש קטנה נדדו עד אלכסנדריה של מצרים ומשם באנית-קיטור. “ימים רבים הלכו דרך המדבר, הנשים והטף על דבשות גמלים” והיו העולים קוברים את מתיהם בדרך שארכה עד עשרה חדשים. בבואם לירושלים, החלו הצורפים שבהם לעסוק במלאכתם ושאינם-צורפים הסתגלו מהר לעבודת הבנין – זה הקו שציין את העדה החרוצה מתחילת עלייתה, כי מיהרה להסתגל לכל עבודה קשה בעיר ובכפר.

בעזרת יושבי ירושלים, ועורך “החבצלת” רי"ד פרומקין בראשם, הוקם שיכון ראשון לתימנים בכפר השלוח ב-1885. ב-1890 כבר נמצאו עולים תימנים גם ביפו והללו שנאחזו בארץ קראו בדברים נלהבים לאחיהם בתימן לעלות אחריהם. ב-1907 גברה העלייה הזאת והוכח, כי עולי תימן מוכשרים להתנחל ליד המושבות כדי להתפרנס מעבודה שכירה אצל האכר וממשק זעיר משל עצמם. הצלחתם פתחה לימים את השער לשיבת גולתם השלמה.

יהודי חבאן

שמואל יבנאלי נעשה שליח-מצווה לענין זה וב-1910 יצא לתימן לעודד את העלייה, כי הביקוש במושבה אחר הפועל התימני, העשוי להתחרות בפועל הערבי הזול, הלך ורב. כתוצאה מפעולה זו עלו אלף וחמש מאות נפש והשתקעו בתחומי המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל - זו העלייה אשר ממנה היו תוצאות להתפתחות ההתישבות ולהרחבת גבוליה. שכונותיהם החקלאיות של עולי תימן – נחליאל בחדרה, שעריים ברחובות, מחנה-יהודה בפתח-תקווה ועוד - צצו בזו אחר זו והראו לדעת כי בהסתפקות במועט אפשר להפיק טובת-הנאה מכל שטבע הארץ מעמיד לרשות המתישב: זמורת-גפן להסקה, עשב לחמור וקלח לעז. הצלחתם של עולי תימן בעיר ובכפר והתערותם באשר ישבו לא זו בלבד שחיבבו אותם על הישוב, אלא הכשירו את הקרקע לאותה עלייה כללית, אשר הרהיבה את העולם כולו כמופת של שיבת-ציון שלמה. “על כנפי נשרים” - קראו להעברתה השלמה של גולת תימן לישראל (1949), על חמישים אלף נפשותיה ועל מסורתה התורנית העמוקה אשר אלפי שנות הגלות לא יכלו לטשטש את חותמה.

שאר קיבוצים    🔗

גם באלה לא תמו הגלויות, אשר חלוציהן נראו בארץ. עוד ב-1850 הוחלה עליית יהודי בוכארה, שחשבו את עצמם גם הם כצאצאי עשרת השבטים ויסדו בירושלים שכונה משלהם. בני גלויות אחרות - אורפאלים, בבלים, קורדים, ופרסים (איראנים) באו לשכון בירושלים. פניהם של פלשים יהודים מעולי חבש הראשונים נראו וגוון הררי מיוחד הוסיפו עולי קאווקאז בתלבושתם השחורה ובפגיונות התקועים בחגורתם.

קיבוץ רבגוני זה לא היה יכול להתמזג לישוב אחיד, אלמלא התרבות האחת שהחלה ללכד אותו - התרבות העברית בתחייתה על לשונה, בתי-הספר שלה ויצירתה הרוחנית. זאת ועוד: בימי התמזגות לקיבוצים הללו ב“כלל ישראל”, עד לטשטוש מודרג של החותם המיוחד לפי ארץ-גלותם ומסורתם, קמו אנשי-רוח להציב ציון לארחות-חייהם בעבר, בטרם היו לנחלת השכחה.

אין לסיים את סיפור קורות קיבוץ-הגלויות שבישוב, בלי להזכיר כת מיוחדת של רוסים מלידה, אשר כשומרי-שבת (שבתנים) עלו ארצה וסופם שנטמעו בקרב הישוב בעיר ובכפר. הללו באו בשנות 1907/1904 לבקש בארץ הקדושה את “האמת”, אשר העלים אותה, לדעתם, המשטר הצארי הקלוקל על אדמת רוסיה. בדרכם לארץ מלו את בשרם וברדתם בחוף ביקשו להקלט בישוב היהודי. משפחות הגרים החרוצים התנחלו במושבות הגליל התחתון והעליון. ומשפחת הגרים דוברובין התבססה בחווה פרטית משלה ביסוד-המעלה ונתנה מקרבנותיה לקדחת. כיוון שהשיאו הללו מבנותיהם ונשאו להם בנות מהישוב נטמעו מהר ושוב לא נודע כי ממוצא זר באו לשבת בתוך קיבוץ-הגלויות. לימים, נמצאו גם בודדים מבני עמים זרים, אשר לבם נמשך אחר המפעל היהודי בארץ ובהלך-הרוח המפעם בו לעבודה וליצירה מצאו את דרך חייהם.

כוחם של האשכנזים    🔗

בתוך שלל העדות האלה עמד כוחם של האשכנזים בסימן של עלייה מתמדת וב-1905 מנה כבר ישובה של ירושלים רוב מוחלט של אשכנזים עם 20,000 נפש בקירוב; ביפו קהילה בת 3,200 נפש ורוב מנינה אשכנזים (אף ישובה של חיפה מנה כבר 1,900 נפש). עלייה זו של אשכנזים קיבלה מאת התושבים הוותיקים את המסורת בכל הנוגע לקדושת הארץ - בין חג ובין יום ביקור בקברי קדושים. בל“ג בעומר הלכו בירושלים לשדה המשתרע עם קברו של שמעון הצדיק, הדליקו את נר השמן, פרשו מחצלות תחת ענפי העצים, הבעירו מדורה מפחמים וענפי עצים וצלו להנאתם בשר כבש ו”שפטה". סעדו בחבורות אף הטיבו את לבם בקפה ובפיצוח גרעינים - יום-החג העממי היהודי היה מושך אליו גם ערבים מוסלמים ונוצרים. בא סוף אלול וימי הביקור על קברה של רחל אמנו הגיעו ליושבי ירושלים - שם הקיפו את הקבר “בחוטי-שני” אשר שימשו סגולה בפני מחלות ושוב הדליקו נרות שמן. (איטה ילין)

שורת החגיגות של יום ל"ג בעומר לא פסחה על שאר ערים, אשר קשרו את יום החג לקבר הקדוש שבתחומן. בחיפה נתקשר היום בביקור במערת אליהו הנביא מתוך מסורת על סגולותיה של המערה הזאת לרפא חולים. וזמר מיוחד נאמר אחרי הסעודה בצל המערה - “גברים שרים ונשים מתופפות על גבי תופים קטנים” (שמעון ברמן):

אליהו הנביא, אליהו הנביא, משיח בן דוד;

יה רבון עלם עלמיא; שמן משחת קודש - –

ליל ההדלקה על קברו של רבי מאיר בעל הנס במטליות ספוגות שמן ובגדי-משי יקרים (י"ד אייר) משך אליו בטבריה מבקרים רבים מקרוב ומרחוק. רצתה טבריה להתחרות בצפת אך לא יכלה לגודל פרסומו של ליל ההדלקה הקשור בקברו של ר' שמעון בר-יוחאי במירון. שם עלתה השמחה (ההילולא) למעלה ראש בצירוף המנהג של גזיזת שער הילדים - “חלאקה”. שם רקדו לקול כלי-הזמר העולים משאר ערי הארץ והמון החוגגים הצטופף עד מחנק: “עוד בשנים האחרונות היו החוגגים הרכובים על סוסים מהווים גדוד גדול עד מאוד. את דרכו היה הגדוד עושה בקולות תרועה ושירה ומרוצי-סוסים” (יוסף ברסלבסקי). מהשירים המושרים במקום, ערבית בלולה בעברית, מבצבצים ועולים קטעי מסורת עממית רבת-שנים, עד שגובר החרוז העממי:

בר יוחאי, נמשחת אשריך שמן ששון מחברך.

בר יוחאי שמן משחת קדש. נמשחת ממדת הקדש.

בכל אלה לקח העולה האשכנזי חלק שכם אחד עם שאר בני העדות ולא בהם היה עיקר כוחו.

בעיצום ההילולא במירון

לסינתיזה של העבר והעתיד    🔗

כן הוסיף הישוב האשכנזי להקים מתוכו גדולים בתורה אשר עמדו כחומה לימין המסורת ועדיין לא נאותו להיענות לרוחות הזמן - כאשר תביעתן של אלו גברה והלכה מתוך מציאות חיי המעשה, החינוך והכלכלה בארץ. ר' שמואל סלאנט מגדולי התורה בדור המעבר ידע להבליע בשתיקה את הסכמתו לתמורות המתחוללות סביב; בעוד הקנאים הקיצוניים (ובראשם עולי הונגריה) היו נגד הפיכת לשון-הקודש ללשון-חול, הלך סלאנט (שימש ברבנות מ-1841–1909) עם המתקדמים והבין, כי אין אלא לאשר עובדה שנעשתה קיימת. הוא הדין לגבי חרם האיסור שהיה תלוי עדיין על בתי-הספר החדשים אף שנשק זה של קנאים העלה כבר חלודה. עדיץ ניסו הקנאים להאחז בעילה חדשה ולעשותה נשק כלפי הישוב החדש: מצוות השמיטה שנעשתה אקטואלית תוך גידול המשק החקלאי היהודי בארץ. עוד מעט ושאלת השמיטה הפכה לפולמוס גדול מזה שהתעורר סביב לבית-הספר, אף סחף לתוכו את גדולי התורה, המקילים והמחמירים מהארץ והגולה גם יחד. גם אכרים תמימי-דרך ראו בשמיטת שדותיהם בשנה השביעית קיום מצווה מהמצוות התלויות בארץ. לא יכלה עוד הקנאות גם בפרט זה ותבונת המתקדמים אשר הבינו, כי אין להפקיר בשמיטה פירות שנוצרו בעמל רב, הכריעה את הכף.

רוח זו של התקדמות מצאה ביטוי-יתר ביורשו של הרב סלאנט, הרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק, - הוא שראה כבר הכרח בדבר לבטל את הסתירות שנותרו למראית-עין בין רוח המסורת והתחיה הלאומית. הרב קוק הכריז, שבתנועה הציונית גנוז כוח עליון וכי “הבנים הולכים ושבים לגבולם ע”י רוח ממרום אשר צרר את שאר עמו". הרב קוק, אשר נולד 1865 ונפטר 1935, גילה אורך-רוח למופת בשאלת המצוות התלויות בארץ והוא לא רק הקל בשמיטה אלא היה גם ראשון לגלות אותות קרבה למשק העובדים שהתחבט בשאלות שאין לעמוד בהן: איבוס בהמות-המשק או חליבתן, שהן עבודות שבצער בעלי-חיים ולא רק שהמשק החקלאי גורמם - במנוחת יום-השבת כיצד? והיה מפליג הרב בוויכוחי דברים עם עובדים מזה ועם חבריו לרבנות מזה, כדי להורות היתר בשאלות שהפכו מעשי יומיום.

הגאון רבי אברהם י. הכהן קוק

חלפו איפוא ימי “המחשכים” בישוב והדם ניסר רק פה ושם במסתרים בעדות הוותיקות של ערי-הקודש; בצד “החלוקה” נתגלו מקורות פרנסה בטוחים הרבה יותר ושלטונה הועם גם הוא במשך השנים. אף-על-פי-כן לא בהוראה המתקדמת היה גדול כוחה של עדת האשכנזים הגדולה. כוחה של זו היה בקשריה העצומים עם רוב מנינו ובנינו של העם בתפוצותיו. בגולת אשכנז נתמכו עמודי חיבת-ציון ולאחריה הציונות; מגולת אשכנז, קרי מרכז אירופה וצפונה, קמר החברות שתמכו בישוב בדרכים קונסטרוקטיביות חדשות ולא ברוח פילאנטרופית. בכוחה של זו מנו כבר מוסדות החינוך של חברת “עזרה” מגרמניה בלבד - כדי 3,000 תלמיד ותלמידה בגני-ילדים ובבתי-ספר. במפעל המלאכה, הבנין והתעשיה הלך העולה האשכנזי בראש, ביזמתו האירופית ובכוחו לארגון חיי חברה על יסודות עצמאיים. העולה האשכנזי הביא עמו מהגולה, לא רק דפוסים של מפלגות ואידיאולוגיות מן המוכן באירופה, אלא טבע אותם מחדש בתנאי הארץ ומשום כך נעשה גורם משפיע ומדריך לגבי אחיו יושב הארץ ויושב הגולה כאחד. העולה האשכנזי במעשיו וברוחו חיפש את הדרך הגדולה לסינתיזה הטבעית בין מסורת העבר ובין העתיד הממשמש ובא - בזה נתגלו כוחו וגבורתו יתר על אחיו.

 

פרק כב. תחיה בגוף וברוח    🔗

גולה וארץ זו לעומת זו    🔗

אכן, תרבות גוף ורוח מיוחדת, שהחלה צומחת ועולה מתוך הישוב, סייעה למזיגה זו של שבטי הגלויות. זקיפת הגו היתה מעין תגובה טבעית ליורד בחוף הארץ ונהנה מזיו שמשה, כפרידה מכניעת-הגו במשך שנות הגלות הארוכות והמרות. נער יהודי שש לחזק את שריריו בארץ המולדת והצטרפותו לשורות הספורט או האגודה הספורטיבית “מכבי” נעשתה מתוך שמחה. משחקיו בכדורגל על פני מגרשי החול של עירו ומושבתו באין מפריע “ומכלים”, גירו בו את יצרי ההתחרות עד לנצחון על הסובבים אותו - נוצרים ומוסלמים. נודעו לשם חגיגות-עם, בהן הופגנו ההישגים הללו - במשחק או במרוץ סוסים: חגיגת-עם ברחובות בימי הפסח; ימי שמחת פורים; יום הרצל בעמק הירדן אצל החווה הלאומית הראשונה כנרת; נטיעת האילן בט"ו באב שהפכה לחג בשאיפה נפשית לעבודה ולשמירה. - מכאן, שחיסון הגו לא הוחשב לשמו בלבד אלא לווה בהכרה, כי הוא תנאי קודם לעיצוב חיים עצמאיים בארץ.

אף-על-פי-כן לא תרבות הגוף קבעה את תוכן התחיה של חלוצי-העם בארץ אלא תחית הרוח. אמנם אותה שעה התרחשה בגולה תקופת פריחה לרוח העברית, אשר דוגמתה לא נודעה בקורות עמנו על אדמת נכר פרט לתקופת ספרד. פריחה זו שהתחוללה אחרי הפסקה ארוכה הרהיבה בשפע לא-מצוי. מספרים מצויינים, אבות הסיפור העברי שלאחר מאפו וסמולנסקין, מנדלי מוכר-ספרים, י. ל. פרץ ושלום-עליכם; משוררים נעלים שהתעוררו לקול צליליו של יהודה לייב גורדון - שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור ויעקב כהן - בראשותו של אביר השירה הלאומית חיים נחמן ביאליק; ההיסטוריון שמעון דובנוב אשר שקד על חיבורו הגדול בדברי ימי העם; אמני הפובליציסטיקה והבקורת אחד-העם וד"ר יוסף קלוזנר, חוקרי המקורות ושוחרי תחית הלשון; - כל אלה בנו בגולה בכושר-יצירה מפליא בנין רוחני חדש. אף-על-פי-כן היה טבוע חותם של עצב טראגי על מעשה-הבנין הזה - צחוק שבו עלה מתוך דמעות והרוח היהודית הנכזבת התחטאה בו כדברי המשורר; "שחקי שחקי על החלומות - זאת אני המשורר סח³ " (שאול טשרניחובסקי).

מתוך מדורי הדם והדמע של דורות הגלות בקעה מבנין זה נימת געגועים רכה, כקול הצפור המתרוננת בחזור עליה האביב;

שלום רב שובך צפרה נחמדה

מארצות החם אל-חלוני –

אל-קולך כי ערב מה-נפשי כלתה,

בחרף בעזבך מעוני.

זמרי, ספרי צפורי היקרה

מארץ מרחקים נפלאות,

הגם שם בארץ החמה, היפה,

תרבינה הרעות, התלאות?

התשאי לי שלום מאחי בציון,

מאחי הרחוקים הקרובים?

הוי מאשרים! הידעו ידע

כי אסבל, הוי אסבל מכאובים?

(ח. נ. ביאליק, ניסן תרנ"א)

הווה אומר: על פני יצירת הרוח הכבירה של הגולה ריחפה ההרגשה הגורלית של “חתימה” - חתימת פרק שאין דוגמה לו בהתאכזרות רבת-שנים בדברי ימי האנושות מצד אחד ובעקשנות של עמידה “על קידוש השם” - הקיום הלאומי - מצד שני. חותם חתימה ועצב על העמל אשר זורה לרוח “בשדות נכר” וחוט-געגועים דק אל ארץ-האבות המתעוררת ועל הנחמה המרמזת משדמותיה מחדש. כניגוד לעצב זה של “דור אחרון לשעבוד” הרוחני, החל מסתלסל החיוך הקל של “דור ראשון לגאולה”; - ולוּ סלסול של תום וחן-ילדות, אך היתה בו רעננות מבשרת עדנה לאומה לפני בלותה. רעננות זו, אשר לווה לה מחינה המזרחי של הארץ, החלה לשוות ערך מיוחד לנצר שהחל מלבלב בצד הגזע העתיק.

בסימן התפעלות    🔗

עד כאן דובר בפרקים שונים על התנגשויות וניגודים בין העם העולה לארץ ובין הערבי היושב בה במצבו המפגר וברמת-חייו הפרימיטיבית. לא נעדרו מפגישה זו גם יחסי-מגע של עמים קרובים בגזע - וזאת בפרט כאשר הפגישה יצאה מתחומי העיר והתחרות היומיומית ונכנסה לתחום המרחב ובן-המדבר האציל במסורתו. בן המרחב הזה לא כיחד תחת לשונו את המסורת העוממת בדבר “בני-איסראין” אשר חטאו אך עתידים לחזור לאדמתם ברחמי אללה; מצד שני לא הסתיר גם היהודי את רחשי הערצתו לדמות הפרימיטיבית העולה לקראתו מאהלי הבדווי והיא כעולה מתוך ספר התנ"ך. בתוקף סיפורי המקרא לא התפלא היהודי למצוא באוהל זה ממידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו ומחרוזי השיר של גמלת-לילה דימה לשמוע את שירת דבורה. רגשות אלו לא היו בני-חלוף אלא חייבו והאצילו מרוחם על העובד והשומר או הרועה היהודים במחיצת שכנם הערבי.

ובהשפעה זו היה משום אליה וקוץ בה. היהודי לא עשה את עצמו אירופי הבא לשלוט על הערבי והבדווי אלא כפה על עצמו ללמוד את הלשון הערבית ולהבין אל גינוניה בדיבור ובדיון ובמשא-ומתן בקלות כבחמורות. השומר פתח “מדפה” לקיים גם בה הכנסת אורחים בשתיית קפה ובכיבוד לגבי הערבי הבא לחסות בצלה. איש המושבה למד אל נימוסי הכבוד והגבורה, התהילה והשיפוט הטבועים בדפוסי המסורת של הערבי והבדווי שכניו. אף-על-פי-כן התבלט מיד כי חוש-הקיום הלאומי המתעורר לתחיה מחייב התפתחות עצמאית וזהירות בהשפעה הקוסמת מן החוץ. אם היו ימי רומאנטיקה בישוב, בהם נתרקמו חלומות על חיי “בדווים יהודים” בתקופות שונות - ואפילו לד"ר הרצל הוגשה תכנית ברוח זו (ד"ר יצחק לוי) שוב תוך קשר לשמועה על יהודי המדבר האבודים, יהודי חייבר, - הרי חוש-התחיה הלאומי הזהיר על המכשלה שבחלומות-הקסם והקרבה הגזעית-התרבותית של שני העמים כאחד. “הליבנאט” ודורות המשטר הפיאודאלי העמיקו לקצץ בשרשי התרבות השמית של הישוב הערבי בארץ ובצד אצילותו איימה קנאותו.

כל אלה כפו על הישוב להמשיך ולהשען ביצירתו הרוחנית על העורף בגולה מצד אחד ומצד שני גרם ליוצר בגולה להציץ מזמן לזמן לארץ ולהתחקות מקרוב: האם משריש הנצר ומגלה סימני לבלוב עצמי? –

“שלשום לפנות-בוקר בא המשורר ח. נ. ביאליק - תיאר דוד בן-גוריון ב- - – 1909 ובערב נהרו המונים להוטל “יפה-נוף” כשהופיע ביאליק הרעיש “הידד” - – דיבר שיינקין בשם הקהל ביפו, אחריו חכם ספרדי… בא-כוח “הפועל הצעיר”, אני בשם “פועלי-ציון”, הסופר א. ז. רבינוביץ והעתונאי סילמן. ביאליק היה נרגש מאוד… את דבריו אי-אפשר למסור. זה היה פרק שירה נפלא שזרם מתוך הלב העברי הגדול הזה בשפת-שירה, בשפתו של ביאליק.” - מצד שני עבר בקירוב באותו זמן סופר שני מן הגולה, ד"ר יוסף קלויזנר לראות “בעולם המתהווה” והתפעל מיצירתו הלשונית החפשית של הילד העברי האומר לחברו: “זוז קדימה”.

כאן נתגלה איפוא השדה, בו נתבקשה מזיגה פנימית לא רק של יהודים לעדותיהם בארץ אלא מזיגה של הגולה והארץ;– בתוקף זה נדחו השפעות קוסמות מן החוץ והישוב שקד על תחייתו ברוח תוך ריכוז כל הכוחות. בתוקף זה הורחקו גם ההשפעות הצרפתית והגרמנית, שהתנכלו למזרח ולישוב היהודי הצעיר לימים בכלל. מאבק רצוף וממושך נערך מדעת ושלא-מדעת מצד הישוב ליצור לו את דפוסיו.

החלוץ החדש המשיך לראות את עלייתו, בדומה לעולה הדתי, כמעשה לאומי מכוון ולא כנדידה נוספת בדרך-הנוד הארוכה של עמו הגולה. זלמן דוד ליבונטין מייסד ראשון-לציון העלה מיד על ספר את פרטי העלייה - “לארץ אבותינו”. אהרון פריימן (דרור) אף הוא מראשון-לציון רשם בספר “דבר יום ביומו” מכל שנראה חשוב בעיניו לתולדות המושבה. ידוע “יומנו של אחד הבילויים” לחיים חיסין, והבילו מנשה מאירוביץ (בכינוי “מזקני הישוב”) התחקה אחר כל פרט שאירע במעשה ההתישבות בכלל; כמוהו ישראל בלקינד מהבילויים אף הוא, ברוח זו של התפעלות הוחלה עבודת-האדמה וכל הקשור בה:

יה חי לי לי יה-עמלי

שר אחד הפועלים הראשונים הללו, נוח שפירא, והדברים ניסרו כהד בחלל הישוב צמא-השיר.

נעלה לארצנו בשיר וזמרה… –

צרף את קולו למקהלה ראשונה זו העולה התימני באותו תום-לב, שמשך על עלייתו מתחילתה חוט של כיסוף משיחי.

וקרב פזורינו מבין הגויים –

נאחזו צמאי השיר בפיוט המקורי, החיו אותו והפיחו בו מרוח חייהם. וכן שם יחיאל מיכל פינס דברי שיר בפי הבילויים כאשר חיבר או תרגם למענם: “חושו אחים חושו” - – בחורי ראשון-לציון הפכו לשיר-קרבות את הפסוקים: אדיר הוא ולא ינום - לא ינום ולא יישן שומר ישראל - – נצטרפה מאליה הגות-רוחו של השומר בכרם וצופה מסוכתו, מקשיב לתנים שהם בני-חברתו היחידים בליל-הירח של המולדת, כדברי השיר: “שם שועלים יש, בחור טוב שלי…” - וכן דברי שבח לסוכה ולמחצלת אשר עליה יישן את שנתו יומם. –

“על הרי הגליל הלכתי שולל אחרי סוסה יפה” - – משך בגנדרנות מיוחדת לו השומר בגליל, זה הטעוף כפיה ולבוש עבאיה, וכל עצמותו ודהרתו על הסוסה אומרות: גבורה ונכונות להקרבה… כן: “גילו הגלילים גיבורי החיל; שישו ושמחו יומם וליל”…

נימות חדשות    🔗

מהחוליות הללו החל מתרקם סגנון, שיסודו היה בטבע התנאים והאקלים וכן באהבה העמוקה לארץ בצפונה ובדרומה - להר ולבקעה, לאזורים “הנכבשים” מזה ולבלתי-נודעים מזה. לסגנון זה נמצא גם גואלו הראשון והנאה בזקן הסופרים החדשים הללו - במשה סמילנסקי איש רחובות.

משה סמילנסקי (נולד 1874) באוקראינה עלה בתוך משפחתו ארצה ב-1891 והיה במתנחלי חדרה. שם פגעה בו הקדחת ועבר להתנחל לרחובות, השתקע בה ככורם, כאיש ציבור וכסופר מתחיל. לנגד עיניו התחוללו התמורות בחיי המושבות, בין שנתמכו ע“י הנדיב ובין שהיו עצמאיות למחצה ונעזרו ע”י חובבי-ציון. הוא היה עד לאכזבת חלוציהן אשר גרמה לכמה מהם לנדוד גם מארץ זו למרחקים, בעוד שבאוויר סביב עדיין ניסרו הד עקשנותם הראשונית של חלוצי בילו והד גורלם המר של המתנחלים על גדות הירקון. במו עיניו ראה סמילנסקי בנפילתם של מתנחלי חדרה “כעמיר מאחרי הקוצר” מתגרת הקדחת, ואף-על-פי-כן נאחזים ומחוללים את הבלתי-אפשרי: מנצחים את הביצה.

מ. סמילנסקי למד מעצמו ומבשרו את המשברים שעברו על ענפי הגפן והפרדס לתקופותיהם ושמו לאל את עמלו של האכר. כאיש הציבור עורר את חבריו במושבות להתארגן יחד בהתאחדות המושבות (1901) ופעל בכיוון זה במסירות רבה. שכם אחד עם חבריו הוותיקים אהרון אייזנברג, מנשה מאירוביץ, ט. ז. מילר, אליעזר יעקובסון ועוד. כאיש הטבע נמשך להכיר מקרוב את שפל-מצבו של הפלח ואת שלל-הצבעים של חיי הבדווי, המתגורר במרחב ונושא בחובו מסורה של “חכמת הקדם”. חום זה של צבעים - של אשכולות הענבים המבשילים ומפיצים את ריח יינם בשמש הארץ הלוהטת ושל הקמה הבשלה הנדרסת ע"י כלי-המורג תוך דישה בגורן – מצא את ביטויו בסיפורים ובזכרונות אשר סמילנסקי התחיל לפרסם מהם בשמו ובשם-הלווי “חוואג’ה מוסה”. ציונים-ציונים הקים לחלוצים אשר נפלו תוך מאבקם ונפתוליהם עם האדמה העזובה להפרותה.

סמילנסקי לא נשאר בודד במועדו, כי רבים עברו שלב ראשוני זה של התפעלות משממת הארץ ומהנסיונות הראשונים להתקרב אליה בעבודה קשה ומפרכת: משה סטבסקי פיאר את כפר הדרום הערבי ואת אורח-חייו; אחד שב לספר על חווייתו המיוחדת עת הסתגל אל עבודת-הבחר הקשה, בה הצעיר האירופי הועמד להתחרות בערבי, הרגיל בנגישת שוט ובקללת המשגיח עליו. “יללה - יללה!” - בקריאה זו נגש המעביד את העובד כנגוש את הבהמה, אך בעד לנטפי הזיעה האירה הרגשת המאמץ שעשה הצעיר בן-הגולה “יחצלוה” - עמד בהתחרות! “והצליח”.

לא ארכו הימים ולתוך אווירה רגשנית זו של התפעלות הוכנסה נימת מפוכחה יותר - נימתה הצלולה של החקלאות המודרנית וקולו של הפועל האירופי שאינו רוצה בשעבוד, כי לא תיבנה בו מולדת. בהלכה זו של “כיבוש העבודה” בתנאי הארץ התחבטו רבים והיטיב לבאר ולהסביר אותה יוסף אהרונוביץ איש “הפועל הצעיר” - אשר קיבל עליו את עריכת עתונו מיום הווסדו. בו בזמן גולל אגרונום צעיר ומחונן יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני), כי בדרכים משוכללות יותר אפשר להגיע בעבודה החקלאית לידי חדוות יצירה ולא רק לקיום מצוות “כיבוש העבודה”.

הנימה החדשה חוללה מיפנה כביר אל המשק החקלאי ולא רק תוך לימוד המדע החקלאי המודרני מהארצות המתוקנות, אלא תוך התעמקות במקורות הקדומים אשר נגנזו בהם מגרעיני המסורת של העם אשר חי על חקלאותו בעבר. נתברר, כי המקורות הללו רוצפו דברים על נטיעת עץ הזית ועל שדה-הבעל או שדה-השלחין של החקלאי היהודי “בימי הבית” - בעמוד בית-המקדש על מכונו. מיד החלו צפים ועולים מתוך המקורות הללו מונחים מבוארים ומוסברים לאור המציאות, שנתכוונו לחלקי העץ ותכונותיו, לתבואת השדה ופירותיו. יתר על כן: התברר עד מה דייקו חוזים במקרא וחכמים בתלמוד לכוון אל תופעות הטבע של ארצם - אשר רק אי-הידיעה בגולה והתלישות מהקרקע הפכו אותם ל“מליצה”. אפשר לומר איפוא, כי אם החקלאות סימלה את תחית העם השב אל ארצו, הרי תחייתו הרוחנית נסתמנה בהחזרת המקורות לפשטותם וממילא לגדלותם הראשונית.

תחית המקרא    🔗

אמנם הגולה השגיחה מרחוק “בשבע עינים” כיצד מתחולל חידוש הגישה אל מקורות שנתקדשו בעם כנתינתם, אך טבע הארץ חייב: הלבנה, האלה והאלון שוב לא יכלו להתקיים קיום מופשט ומושאל מעצי ארצות הצפון אלא תבעו לעצמם הגדרה מדוייקת כהווייתם בשרידי היערות בארץ; וכן הערוץ, האפיק והנחל כמות שהם טבועים במפת הארץ; “כל-הנחלים הלכים אל-הים” - אמר קהלת - ומה תיאור טבעי ומוחשי יותר לגבי אחד שנולד ביהודה ובשרון, אשר מי הנחלים זורמים לעיניו מכיוון ההרים זרימה מהירה וסחפנית לים? - יפה אמר איפוא המורה, שהבין כי לא בבקורת המקרא לשמה השאלה, אלא במסירת התנ"ך כפשוטו הטבעי ללומד אותו בתנאי הארץ:

“מספר הזה הנהו הראי היחידי שבו משתקפים חיי העבר המזהיר שלנו - כל חיי העם החפשי בארצו מתיצבים ע”י לימוד התנ“ך לנגד עיני התלמידים בלי כל כפיה מצד המורה… התנ”ך צריך להעביר לפני עיני התלמידים את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בלב העברים הקטנים אהבה עזה אל החיים האלה ושאיפה כבירה לרדש את חיינו כקדם…"

דברים נאים אלה כתב ד"ר בן-ציון מוסנזון הראשון והמעולה במורי המקרא (נולד 1807 - נפטר 1942), אשר למרות מכשולי המסורת העיז ופתח לפני התלמידים את הטרקלין של שירת המקרא בכל הודה הטבעי. אחד-העם אשר התחקה אחר הדברים האלה ושקל אותם לתגיהם לא יכול שלא להודות לתמורה הפסיכולוגית המחייבת בארץ את חידוש הגישה למקורות - ולו היה בה משום שלילת הקדושה שנתלוותה ללימוד הנביאים בגולה. כפיצוי לשלילה זו באה ההדגשה הגאה של מקוריות היצירה הנעלה, אשר ממקור ישראל נחצבה ואת חותם הארץ שמרה בטהרה במידה כזאת, שספר דתי לא פסק להחשב כיצירתו הלאומית של העם.

מאליהם החלו להדלות לאור הגישה הזאת התכנים הקדומים ההולמים את טבע הארץ לתקופות השנה; הטיול במרחבי הארץ הוסיף לגלות את הלוט מעל אפיק וסלע, חרמון וכרמל - “התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח” – ככל שהיטיבה העין להסתכל כן ראתה לדיוק התיאור וככל שהיטיבה לראות לדיוק התיאור כן היטיבה להסתכל. –

לאור הדברים האלה שוב לא יקשה ממנו להבין את העובדה האפיינית והמשותפת לחלוצים הראשונים, אשר סמכו את מעשם “על הפסוק”. מהפסוק גזרו את שם מושבתם החקלאית ועל הפסוק ייסדו את מפעלם בארץ: " ואת עמק

עכור לפתח-תקוה" (הושע, ב, יז); "ראשון-לציון הנה-הנם (ישעיהו מא, כז); “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה” (דברים, יב, ט); “מקוה ישראל מושיעו בעת צרה –” (ירמיהו יד, ח) - ועוד - – ועוד - – המלים המקראיות עלו מאליהן על כל שפה, אצלו מקסמן על המפעל, הפיחו תקווה בלב כי לא יכזב, והעידו בראש-לכל על חיבור ההווה עם העבר - חיבור קיים שאינו ניתן עוד לניתוק.

לא נטעה איפוא אם נאמר, כי דרך אפיקי היצירה הנצחית הוסיפה להזדכך הרוח ממר-השעבוד ולקבל את מגילת-החירות מדברי המשורר בתהלים ובשיר-השירים. והעובד החקלאי שהלך בעקבות המורה הוסיף לגלות טעמים במקורות – בדבר אריית הדבש ומסיקת הזיתים, סיקול השדה וניור הניר - עושר הלשון החל רק עתה להרהיב בצבעיו ולא נדרש אלא דיוק: מהו נשר או עיט וחבצלת השרון מה טיבה? בוטנאים ד"ר הראובני וצ’יזיק וזואולוג י. אהרוני פתחו שבילים במדעים האלה בפני צעירים שיצאו בעקבותיהם ללמוד את הצומח והחי בארץ - הללו הנושאים עליהם גם הם את מורשת הפיוט העברי הנשגב.

ריאליזם    🔗

ברם, עבודת הרוח לא יכלה להתיחד עם הוד העבר בלבד, כי המציאות הלאומית חייבה ריאליסם מוסרי עמוק בהתאם למשימת הדור. ההמונים בגולה תעו “ומדבר סגר עליהם”; והעולה לארץ לא היה רשאי להתברך כי “את נפשו הציל” ודי לו. כנושא התעודה הריאליסטית של הדור בכל כובד משקלה עלה יוסף חיים ברנר (נולד ברוסיה ב-1881) לארץ. הוא שנועד לחרוש חרישה עמוקה ביותר את שדה ההגות החלוצית, על לבטי ההסתגלות שבה, בלי כחל ושרק, לא הניח לעצמו אף את השעה של קורת-רוח מאמנות הכתיבה לשמה. כשהיא נובעת ממתח פנימי גבוה ומהכרת חובה כלפי הדור, קיבלה המילה שיצאה מפי ברנר בכתב ובעל-פה תוקף מחנך וערך מיוחד. כן הפך ברנר למורה הבלתי-נשכח של “דור ההגשמה” ובהרצחו חסר-מגן בידי ערביי יפו ב-1921 היה לסמל היסוד המנצח שבמוסר המפעל החלוצי על ההתנגדות הערבית שהפכה למעשה פרעות.

אפשר בלי חשק נתעוררו מחלומם קצר-הימים הרומנטיקאים שבדור לקולו של ברנר, אך לימים רבו ההולכים בעקבותיו. הצעיר שבנה תוך כשלונות את החיים הקיבוציים החדשים ונכה לדעת כי אין נצחון נקנה אלא ביסורי מאבק עם עצמו והסביבה, הוא שהבין לאמת שהיתה בדברי ברנר. חבורת סופרים קטנה שנמנתה עם ברנר - יעקב רבינוביץ, ר' בנימין, א. ז. רבינוביץ, וא. ראובני בסיפור ובתרגום - השתדלה להריק את המוסרי והמדריך שבספרות העולם אל הכלי העברי החדש כדי להעשיר את רוח הישוב. אליהם חברו משוררים - דוד שמעוני (שמעונוביץ), יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג, אשר נשאו בכל הקושי הנפשי שבהעתקת מרכז יצירה מאקלים אחד - של הגולה - לאקלימו החדש בארץ.

אכן, העתקת המרכז לוותה ניתוחים נפשיים קשים והשרשים המעורים בקרקע הגלותית של עיירת גאליציה וקהילת פולין ואוקראינה שיוועו לקשר. מספר “הנפש הרצוצה” של יליד ביסאראביה ברוסיה, ש. בן-ציון גוטמן, חיפש לשוא את יניקתו באווירת הארץ. א. א. קבק, הרומאניסט של דור-המעבר, החיש לו מפלט אל העבר ברומן היסטורי “שלמה מולכו” ולאחר מכן “במשעול הצר”. התגבר כארי על קושי זה שמואל יוסף עגנון בכוח הראות האליגורית של החסיד, המקיים את חזון גאולתו בדור הזה כבדמיון העממי של ימות המשיח (בדומה לציור בן-זמנו של מארק שגל או למחזה הסמלי “הדיבוק” מפרי-עטו של אנ-סקי). המספרים אשר ברש ודבורה בארון הבינו גם הם, כי אין להוולד מחדש בארץ תוך התכחשות אמנותית “לאשר היה”. הרי הם הקטבים אשר ביניהם התרוצצה נפש היוצר, בהתרוצצות של דור-המעבר כולו.

מבחינה זו שרתה ברכה מיוחדת בניצני היצירה שנבטו תוך מגע העת החדשה בקרב בני העדה הוותיקה - הספרדים ילידי חברון וירושלים. מסורת מדורות של חצר-הגיטו בעיר האבות ונפש האיש הספרדי והאשה הספרדיה (“המזרחיים”) מצאו את ביטויים בשיח-סיפורו האפי של יהודה בורלה (נולד בירושלים 1886). מצד שני נשאה פרי מסורת המגע של יושב הארץ הוותיק עם הערבי שכנו ביצירה נטולת אידיאליזציה אך רוויית פאטאליות, של יצחק שמי אשר העלה בחרט אמן את כובד ירושתה של גאולת הדם" בעם הזה. אם נוסיף על אלה את פרי עבודתו המדעית של פרופיסור דוד ילין (נולד בירושלים 1864 - נפטר 1942) על קרבת הספרות העברית והערבית מזה ועל חישוף אוצרות השיר של תקופת ספרד מזה – והבינונו לערך התמורה שהתחוללה בחיי הרוח של העדה הספרדית. עדה זו התעוררה לתרום את תרומתה לתרבותו המקורית של הישוב ונתנה אות מבחינה זו לשאר עדות המזרח הנאלמות לתרום גם הן את תרומתן.

 

פרק כג. מבצר-עוז במלחמה    🔗

כיוון שנשמע משק ראשון של מלחמת העולם, בעקבות הרצח של יורש-העצר האוסטרי בסאראייבו (בוסניה), באוגוסט 1914 - ועוד לפני כניסתה של תורכיה

למלחמה - אסף הישוב מיד את מעוף התפתחותו. העלייה פסקה בבת-אחת ובארץ הסגורה מאין יוצא ובא השתרר משבר. העבודה המעסיקה פועלים שבתה בעיר ובמושבה, מחירי המיצרכים האמירו ועדיין עמדה בפני אישי הישוב, רובם נתיני-חוץ, השאלה: מה יהיה דינם בהצטרף תורכיה אל אחד הצדדים הלוחמים?

ראשי הציבוד היהודי התעוררו לפעולה וד“ר רופין, א.ז. הופיין, מנהל הבאנק אפ”ק וד“ר חיסין פנו בקריאה לגולה שתחיש עזרה לישוב. באנק אפ”ק וועד תל-אביב הוציאו לשוק שטרות-כסף - זו היתה ראשית הפעולה העצמית בה התכונן הישוב לקדם את הרעה. יהדות אמריקה החישה עזרה במשלוח כסף לישוב ולמוסדותיו, אך תפוח-הזהב בפרדסי המושבות שוב לא יכול להשלח אל שוקי-חוץ - נתיבי הים שבתו ובמושבה נדמו קול קוטף ועבודת אורז.

בהכריז הממשלה התורכית רשמית על הצטרפותה למלחמה בצד אוסטריה-גרמניה נגד רוסיה-צרפת-אנגליה, בחשוון 1914, כבר שלט למעשה שלטון צבאי חמור, אשר נקט פעולה נגד המיעוטים והציונות, מפעליה וראשיה בכלל, – כמסוכנים לבטחון המדינה. פעולה זו התנהלה ע"י ג’מאל פחה, המצביא העליון על המחנה החונה בסוריה ובארץ-ישראל, באיום מפורש, שייעשה בציונים כטבח שנעשה בעם הארמני. אנשי הישוב הועמדו איפוא בפני בעיה קשה: האם ישמרו על נתינותם הקודמת-הזרה ויהיו צפויים לגירוש או לדין שבויי-מלחמה או יקבלו עליהם אזרחות עותומנית וישליכו את יהבם על חסדי השלטון התורכי? - אנית-מלחמה אנגלית נראתה בים יפו ועצבנות השלטון גדלה.

בצל הסכנה    🔗

לקבל אזרחות עותומנית? - ובארץ פסק הבנין והרעב הציץ בחוצות בלי להבדיל בין עני ועשיר; אף שאלת הגיוס לצבא עמדה בעין. השלטון רדף בחימה את כל סימני הציונות שהישוב היה גאה בהם: נאסר להדביק בולים של קרן-קיימת-לישראל; גזרו על שלטי החנויות והרחובות שהיו כתובים עברית. חומר המצב יובלט לאור המאורעות העיקריים שבאו רצופים בזה אחר זה (חורף – 1914–1915).

בסוף טבת נקראו אל ג’מאל פחה 32 איש מראשי הישוב לירושלים וקיבלו הודעה קצרה שהם ישלחו מן הארץ. גזר-הדין רוכך בהשתדלותו האמיצה של אלברט ענתבי.

בתחילת שבט נאסרו ישראל שוחט, מאניה שוחט ויהושע חאנקין.

באותו זמן נאסרו 13 איש מראשי המושבה חדרה בעלילה שטפלו עליהם שכניהם מכפר קאקון, כי מתקשרים הם מחוף-ימם עם אניות האויב ומוכרים להן חיטה. בו בזמן ביטלה הממשלה את השמירה העברית בתל-אביב והעמידה לה שומרים ערבים.

חיפושים ומאסרים נמשכו; מ. בן-הלל הכהן, ד“ר י. לוריא, ב. יפה, ד”ר ב. מוסינזון, י. אהרונוביץ, מ. שיינקין, הוז והרב פישמן נאסרו. פקודת סגירה הוצאה על שני העתונים העבריים “הפועל הצעיר” ו“התאחדות” מהאסורים נשלחו לגירוש זמני לגליל: א. ענתבי, ד. ילין, י. שלוש, אברבייה, ד“ר נ. טורוב. מ. דיזנגוף, א. ברלין, י. גראזובסקי (גור), מ. מאירוביץ, אברהם שפירא, גרינשטיין, סגל ובלומנפלד. נאסרו בן-צבי ובן-גוריון ולומר ונידונו בגירוש מן הארץ. ד”ר ב. מוסינזון גורש.

אכרי המושבה ראשון-לציון, חבושי תרבושים, מקבלים את פני ג’מאל-פחה (עומד לפנים מימין)

הישוב נדרש לספק אלפי שקים לצרכי החזית וארבה כבד הופיע בשמי הארץ (ניסן 1915).

השתלשלות הפורענויות בזו אחר זו מידי השלטונות הצבאיים – בין הוצאו לפועל ובין רוככו - ברורה: כל שהיתה לו נגיעה לציונות הרשמית דינו היה כדין אויב. יושבי הארץ הוותיקים ובראשם החכם-באשי, רבם הראשי של עדת הספרדים, הם היו מחוץ לחשד, ככל שלא היו מעורבים בציונות או בחברות העוסקות בהתישבות. לימים נגזר על ד"ר א. רופין לעזוב את הארץ והוא העתיק את מושבו לקושטא בירת הממלכה ומשם הצליח להחיש עזרה חשובה לישוב. אף על פי כן בשבעת חדשי הפורענות של שנת 1914/15 - למיום שהוכרזה המלחמה עד בוא הארבה לכלות את שארית הלחם של הישוב - לא היה ליל-פורענות קשה מ-17 בדצמבר 1914 (כ"ט כסליו) בו יצאה פקודת גירוש על כל הנתינים הזרים היהודים מהארץ. ואם קשה היתה על כל אחד ההחלטה להפרד מהארץ היקרה לו, הרי קשה לא פחות היתה ההחלטה לקבל אזרחות עותומנית ולהשאר בצפרני המשטר הצבאי העריץ.

בציבור זה של אלפי נפש היה קשה ביותר גורלם של כמה מאות תלמידים מחוסרי הורים, שהיו לומדים רובם ככולם בגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב ומיעוטם בירושלים. הללו, מבני ארבע-עשרה ומעלה, הועמדו גם הם בפני ברירה: להרשם כאזרחים או לעקור מהארץ בתוך שנים-עשר אלף הפליטים שיצאו אותה?

בני-הנעורים ישבו, התרמילים לכתפיהם, והבינו, כי חינוכם הלאומי הועמד במבחן: יעזבו את הארץ והצילו את נפשם; אך אם ישארו יחזקו את מערכותיו הדלות של הישוב. המחנכים הטיפו להשאר וכן נתקבלה באחריות הדדית ההחלטה להרשם כאזרחים ולהשאר - ורק חלק מנוער זה יצא עם הפליטים למצרים. מעשה זה נתן מיד את אותותיו לטובה: כאשר עלה הארבה בפסח 1915 כענן בשמי הארץ והחל להשחית את יבולה - מאות תלמידים יצאו כאיש אחד למלחמה במזיק הנורא והצילו במשק העברי כל שהיה בכוחם להציל. יתרה מזו: התלמידים הוסיפו לקיים את לימודם בגימנסיה, אחרי שגורשו מנהליה מהארץ. המבוגרים שבהם התנדבו בנפש חפצה לבית-הספר לקצינים, כדי להוכיח את נאמנותו של הישוב לממשלתו – כחמישים מתנדבים ומעלה מבני הכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים. מהם נוגעו במגיפות שהיו מהלכות בצבא התורכי ואחד הבוגרים, ברצ’נקו, מת; התלמיד הקצין אריה האלפרין נפל בחזית עזה.

מהגרים בכפר-סבא    🔗

הישוב היה כשאר-ישוב, כשארית פליטה, ואף-על-פי-כן הסתגל: קבלנים, מהנדסים ורופאים יהודים שרתו בעבודות הצבא ופועלים ואכרים עבדו בעגלות בקו-החזית, שבוצר בבאר-שבע אחרי שההסתערות התורכית על תעלת סואץ נכשלה. “סוחרה” - עבודת כפייה בעגלות ובבהמות, חטיבת עצים ביערות לרכבת ושאר עבודות למען המאמץ המלחמתי נעשו מנת-חלקו של הישוב.

העזרה ההדדית הפליאה לעשות והתמיכה שהוחשה ע“י יהדות אמריקה באניות - בכסף ובקמח - הצילה מחרפת רעב. ברם, האנגלים החלו תוקפים מצד המדבר והתקדמו - ובפסח תרע”ז 1917 הוצאה פקודת גירוש על כל התושבים מתל-אביב–יפו לפנים הארץ. למעלה מ-9,000 נפש יהודים יצאו לגולה ותחנתם הראשונה פתח-תקווה. רבים הרחיקו נדוד מיד לצפון הארץ - לשומרון ולגליל ומהם גם למושבות הדרום, - אך רוב מנין הנודדים שנתקראו “מהגרים”, נאחזו בפתח-תקווה–כפר-סבא, בתקווה שכניסת האנגלים לא תאחר ויחזרו גם הם לבתיהם בתל-אביב. פתח-תקווה היתה כבר בטווח תותחי האנגלים וכפר-סבא הפך מאליו למרכז ההגירה - “כפר עברי קטן בקו האש”.

יסודו של כפר זה נעוץ ב-1891, כאשר חיים אפשטיין, עשיר מווילנה, קנה את האדמה אך לא נמצאו קופצים עליה, כי רחוקה היתה מישוב. האדמה עברה לידי יק“א ופרץ פסקאל, שמעון רוקח ועוד מאכרי פתח-תקווה החלו לנטוע בה שקדים. עבודת הנטיעה הצריכה פועלים שעבדו בכפר-סבא ושבתו את שבתם בפתח-תקווה. מהפועלים הללו החלו קונים נחלות לעצמם וכן נוצר ישוב של שלושה-עשר מתנחלים ועליהם נוספו כמה משפחות תושבים. בנין ציבורי נבנה במקום ונחפרה באר. תוך סכסוכים קשים עם שכניהם הערבים מקאלקיליה מזה ועם הבדווים אבּוּּ-קישק מזה, החלה המושבה להקים בתי-מגורים וכמה מבני ירושלים אף הם היו לבעלי כרמי-שקדים במושבה. המטעים שהיו מעלים את ניצתם הלבנה בט”ו בשבט גרמו למימרה: “שלג בכפר”סבא", - אך בעוד אנשי הכפר קולפים את שקדיהם, ניתנה פקודת הגירוש ונחשול אחיהם המהגרים מתל אביב הציף אותם.

אמנם הישוב כולו, מבאר-טוביה עד מטולה, התגייס באנשיו ובבהמתו לעזרת המגורשים, אך כפר-סבא הגדילה לעשות, בשכנה בתחומיה הצרים המוני מהגרים - מהם בבתים המעטים ומהם ברפתים והשאר בסוכות שהקימו מענפי אקאליפט. אש כי אחזה באחת הסוכות ונשרף כל המחנה. אף-על-פי-כן סודר בית-ספר (בסוכות שהוקמו ביער האקאליפטים) לילדי המהגרים ונערכו חגיגות בסיום שנת הלימודים. המורים לימדו ורופאים עבדו בבית-החולים שסודר ברפת, כי מכת הכינים גרמה להתפשטות הטיפוס. חלקה בקצה המושבה כבר נתמלאה קברות רבים מקרבנות המהגרים.

מגורשי תל-אביב בכפר-סבא

והכפר כמוהו כעיירה השוקקת בכמה אלפי נפש, אשר קיומן תלוי בוועד ההגירה בראשותו של מאיר דיזנגוף, אשר הוכר ע"י השלטון הצבאי. הוא המשביר אותן לחם ועליו הדאגה למחסורם. החזית קרבה והתורכים גורשו מפתח-תקווה, כפר-סבא הועמד בקו החזית ומדרום לו נחפרו תפירות ונמתח תיל (מגדרות הכרמים של היהודים). פצצות האנגלים נפלו בתחומי המושבה, כי הצבא התורכי ומפקדתו שכנו בכפר. אף-על-פי-כן נאחזו המהגרים בצפרניהם במקום בתקווה, כי הגאולה ממשמשת ובאה. חלף קיץ ועבר חורף (1917/1918) - התותחים מרעישים את כפר-סבא ואחות מתנדבת פומרנץ נהרגה. המהגרים לא יכלו עוד לעמוד בעקשנותם וגם אכרי כפר-סבא הוכרחו לעקור. עדיין נטל עליהם קב נוסף של סבל ונדודים עד ספטמבר 1918, בו הבקיעו האנגלים את חזית כפר-סבא.

קבוצות שמירה ומגן    🔗

תל-אביב אוכלוסיה יצאוה, אך לא נעזבה כי שמירה הופקדה על בתיה המוגפים ועל רחובותיה השוממים, בהסכמת המושל של יפו. חבורת צעירים וצעירות נשארו לשמור בה, ועמהם הסופר י. ח. ברנר. גם בשאר מקומות הישוב הוסיפה שמירה עברית להתקיים, פעמים בגלוי ופעמים במחתרת, אעפ"י שהשלטון פקד מזמן לזמן על היהודים למסור את הנשק.

“השומר” פינה בפרוץ המלחמה את מושבות יהודה וחבריו רוכזו בשמירה וברעייה בגליל התחתון והעליון, אך ב-1917 חזר וקיבל את השמירה ברחובות, בבן-שמן ובחולדה - והשומר זוהר נפל בשמירת רחובות. במושבות דרום-הארץ - רוחמה, באר-טוביה, גדרה, עקרון - התכונן ארגון נוסף לשמירה “המגן” (הוא “הנוטר”) בראשותו של יוסף לישנסקי. קבוצה מתלמידי הגמנסיה “הרצליה” ומשומרי תל-אביב, שנקראה “הקבוצה היפואית” התכוננה באיסוף נשק ותחמושת לשמור על הקיים, בהשתרר תקופת-ביניים בארץ בין שלטון הולך ושלטון בא. הגנה תמידית ופעולה ישרה - ה.ת.פ.י. - היתה סיסמת חברי “השומר”, אשר עם צבי נדב ורחל ינאית פעלו ביהודה במסיבות הצבאיות המיוחדות של חבל-הארץ הסמוך לחזית.

בכל החבורות הללו שנמצאו סמוך לחזית - השומרים, המגן-הbוטר, הקבוצה היפואית ו“קבוצת הגימנזיסטים” בהן פעלו אליהו גולומב וחברים מקציני הצבא שנמצאו בקו החזית - התפתחו רעיונות בכיוון חדש: לא רק שמירה אלא עזרה עצמית לעת-ביניים. גם מחשבה אקטיבית יותר נתנה את אותותיה בין במעשה ובין ברעיון: פעולה לטובת הצד שנצחונו היה מובטח (האנגלים). ואם מצד אחד היתה בזה משום התכוננות לגדודים העבריים (גדוד נהגי-הפרדים בגאליפולי), אשר השמועה עליהם הסתננה לארץ מעבר לחזית, הרי מצד שני נתנה דחיפה לפעולת ריגול חשאית בארץ לטובת אנגליה.

עזרה עצמית - וזו נתנה את אותותיה גם בארגון החיים הפנימיים. מהגרי יפו–תל-אביב נפוצו בכל פינה בארץ! במאיר-שפיה ובבת-שלמה שוכנה שארית הגימנסיה מתל-אביב על מוריה ותלמידיה. בחיפה העיר המעורבת רבו המהגרים. מקלט-עוז מצאו המהגרים באיזור הגליל התחתון, מקום שם נטו סוכות-מחצלות בשביל מאות משפחות במושבות יבנאל ובית-גן. טבריה וצפת המו ממהגרים, שהאצילו מרוחם על חיי הישוב הישן של הערים הללו. את הצלת הישוב הזה, המסור לשרירות-לבו של השלטון הצבאי, יש לזקוף לזכות ארגונו הנפלא והסתגלותו לעזרה עצמית.

המהגר לש ברגליו את הטיט לבנות לו בקתות-מגורים כדי לחרוף בהן: הוא, אשתו וילדיו נשכרו לעבוד בשדות האכרים או לשמור בכרמיהם; הפועלים הקימו מחסני-בר להשביר מהם לחם מהחיטה המרוכזת ממשקי היהודים. הארגון העצמי חגר בטבעת ברזל את הישוב המפרפר בין חיים ומוות וחישל את כוחו להתיצב מול איתני המשטר העריץ. ושעת-מבחן אכזרית לכוחו המדולדל של הישוב, בחומר אך לא ברוח, לא איחרה לבוא.

עלילת “נילי”    🔗

לא עברה חצי-שנה מגירוש תל-אביב וגל חדש של רדיפות הציף את ישובי הארץ. לממשלה נתגלה דבר שירות הריגול החשאי הקיים בישוב לטובת אנגליה, אף-על-פי שהיתה חושדת מכבר במציאותו בין הערבים והיהודים כאחד. שירות הריגול הורתו חלה בחדר-העבודה של אהרן אהרונסון בזכרון-יעקב ובתחנת-הנסיונות שניהל בעתלית. שותפו הראשון לרעיון היה אבשלום פיינברג בנו של ישראל (לוליק) פיינברג ממייסדי חדרה.

אבשלום התנכר מילדותו בכשרונותיו המיוחדים, באומץ-לבו ובמזגו הסוער, ונודע לתהילה גם בפי הערבים. השייך הנודע אבּו-רבאח, שנחשב קדוש בעיני המוסלמים, נשק לו על מצחו, כי הפליא אבשלום את כל שומעיו במליצתו הערבית הגאה, ברכיבתו ובנימוסיו. בפרוץ המלחמה, היה אבשלום משוכנע מראש, כי הנצחון יהיה לאנגלים וכי קצו של השלטון התורכי, השנוא עליו, קרוב. לא נשאר אלא לקרב את הסוף בידים ולפיכך היה חייב גם הישוב, לדעתו, לסייע בדבר במסירת ידיעות צבאיות חשובות לצד שכנגד. כאשר נתלקטו סביב אהרון אהרונסון ואבשלום כמה מתי-סוד, נתנו שם לחבורתם “נילי” - לאמור: נצח ישראל לא ישקר.

אהרונסון נתמנה מומחה חקלאי מטעם ג’מאל פשה ונהנה מאמונו. הוא היה חפשי לשלוח את אנשיו לדרום הארץ גם במקומות הסמוכים לחזית וכן איפשר להם איסוף ידיעות צבאיות בלא שיפול עליהם חשד - הואיל ושליחיו יצאו למטרות חקלאיות. מעתה הוצגה עוד שאלה: כיצד להמציא את הידיעות לעבר השני? בשליחות ראשונה יצאו אלכסנדר, אחיו של אהרון, ואבשלום פיינברג. אבשלום כיוון שהתמסר לפעולה זו בכל חום-לבו, הפקיר את הנהלת משקו בחדרה ושקע בראשו-ורובו בעבודת הריגול, אף יצא בשניה דרך המדבר למצרים לחזק את הקשרים עם המיפקדה האנגלית.

כמה חברים נוספים-נספחו לחבורה ולגורם החשוב שבה היתה שרה, אחותם של האחים אהרונסון, שחזרה מקושטא והטילה את עצמה בכל חום-לבה לעבודה המסוכנת. אהרון אהרונסון, החליט שהגיע הזמן להבטיח לפעולת החבורה סמכות צבאית רשמית, מעין זו שנהנה ממנה באותו זמן המרד הערבי נגד התורכים במדבר בראשותו של האמיר פייסאל. אהרונסון הצליח לצאת לחוץ-לארץ ברשות ג’מאל-פחה. הוא הגיע בעקיפין לאנגליה ונתקבל במשרדי הממשלה הבריטית, אשר ציידו אותו בהמלצות אל המיפקדה במצרים.

אבשלום ושרה המשיכו לנהל את העבודה בארץ, גם באין אהרון אתם ובהעדר ידיעות ממנו. בעוד אהרון אהרונסון יושב במיפקדה במצרים, יצא אבשלום מטעם חבורת “נילי” בשלישית דרך המדבר למצרים בלווית יוסף לישנסקי. למצרים לא הגיע אלא לישנסקי הפצוע, ובדבר אבשלום נמסרה הודעה צבאית אנגלית לאמור: “בדווים התקיפום ב-21 בינואר 1917 אצל שייך זווייד ופיינברג נהרג. חברו אף שנפצע קשה הצליח להגיע עד קווינו…” בזה תמה פרשת אבשלום לאבלה הכבד של שרה, אך.היא התאוששה להמשיך את הפעולה תוך קשרים קבועים עם אהרון אחיה במצרים.

הידיעות נמסרו ע"י ספינה “•מוניגהאם” שהיתה מתקרבת באישון-לילה לעתלית ומשם היו באים השליחים וחוזרים בשחיה עד לחוף וברגל עד תחנת-הנסיונות. שניאורסון ורוטמן מחדרה, בלקינד מראשון-לציון וכמה מפליטי הארץ במצרים נספחו על החבורה, אך נפלו כמה תקלות: נעמן בלקינד נאסר בנסיבות חשודות במדבר ויונת-דואר נלכדה בקיסרי ופתקה קשורה לרגליה. השלטונות החלו תוהים - אנה נעלם אבשלום פיינברג? - סוד השירות החשאי נתגלה וגם חיפושים ומאסרים בהמון לא איחרו לבוא.

שרה אהרונסון סרבה בתוקף להמלט על נפשה בסירה למצרים ולהפקיר את חבריה. כאשר הוקפה מושבתה זכרון-יעקב ע“י חיילים, היתה מראשונים לנפול בידי הצבא. בני בית אהרונסון עונו והובלו לבית-הסוהר בנצרת בתוך אסירים רבים, אך שרה איבדה את עצמה לדעת ביריה בכ”ג תשרי 1918.

בעינויים ובמאסר    🔗

הענן הוסיף להתקדר מעל לישוב, כי יוסף לישנסקי נתפש ונאסר חי. השלטון שרצה בחמתו להגיע עד שרשו של דבר והאמין, שכל הישוב ידו היתה עם חבורת הריגול, אסר את חברי “השומר”, מוחתארים ונכבדים של המושבות והביא אותם לבית-הסוהר בנצרת ולחאן-איל-באשה בדמשק, מקום שם ציפו לגזר-דין מוות בתלייה נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי. קריאתם האחרונה בליל-התלייה - “שלום לכם, יהודים!” - ניסרה בחלל האוויר הקודר של החאן שהפך לבית-כלא. האסירים עונו, כדי להציל מפיהם ידיעות, במלקות בכפות-הרגלים ובמכות אכזריות. ג’מאל-פחה, בזעמו על הישוב, קידם את פני דיזנגוף שבא להעביר את רוע-הגזרה בצעקה: הגם אתה תרמה אותי כשם שאהרון אהרונסון, שרחשתי לו אמון, גנב את דעתי?! - –

ימי המאסר בנצרת ובדמשק הפכו לזוועה לכל אלה שעמדו בהם ויצאו חיים. זלמן כהן מכפר תבור הוכה באכזריות ושווארץ מזכרון-יעקב עונה ואיבד עצמו לדעת בתלייה. הישוב השתדל להחיש עזרה לאסיריו ולהקל את ישיבתם בבית-הכלא באמצעים שונים. רבות פעלו לטובתם שליחי הישוב, א. הארצפלד ויצחק בן-יעקב, וכן הרופאים היהודים ששירתו בצבא.

ועדיין התענו בדמשק בצוותא עריקים ומשתמטים מהצבא (פראר), חפים מפשע ופושעים פוליטיים מבני כל העממים של ממלכת תורכיה - תורכים, ארמנים, דרוזים, ערבים נוצרים, פלחים ובדווים ויהודים. אברהם שפירא מפתח-תקווה, נ. קנטרוביץ וח. ויינר מרחובות, צבי בוטקובסקי מחדרה, ועוד היו בין האסורים. איתן בלקינד מראשון-לציון וממשפחת בלקינד, שנטלה כמה קבים של יסורים בעטיו של הריגול, - סכנת פסק-דין מוות ריחפה על ראשו וניצל בנס. רוניה מאזיא, בגו של ד"ר אהרן מאזיא, מת בבית-החולים של בית-הסוהר. סך-הכל קודר של מאסרי דמשק הוא: 38 מבין האסירים היהודים הובאו אל הקבר בדמשק וביניהם שלושה - הפועלים שטרייפלר, גרויליך ומרינג - אשר על שמם נקראה “גבעת השלושה” הסמוכה לפתח-תקווה.

עשרים ושמונה מהאסירים שוחררו באין אשמה נגדם, אך נשלחו בליווי משמר צבאי לקושטא לשרת בצבא הלוחם וביניהם שומרים וחברי “נילי” – אברהם שפירא, צבי ניסנוב, פנחס שגיאורסון, אשר ארליך, סעדיה פז ועוד. הללו נפגשו בקושטא עם מגורשים מהארץ ועם צעירי הקצונה מהישוב, שחזרו מהחזיתות המתמוטטות בזו אחר זו וציפו לשוב לארצם המשוחררת. היום שוב לא רחק, בו נתמוטטה החזית של הברית התורכית-הגרמנית כולה, ואניה צרפתית החזירה את הגולים לארצם. כמה לא זכו לשוב גם מאכסנית-הנדודים האחרונה: א,ברט ענתבי, שתדלן הישוב אצל ג’מאל-פחה שהוגלה בזמנו, היה במארגני האניה הזאת, אך בעצמו נוגע במגיפה ולא זכה לשוב אל הציבור שפעל למענו; ועוד אחד - הקצין כרמי אייזנברג מרחובות, אשר נלחם באמונה בחזית הרוסית-הקאווקאזית ונפל בשבי כשהוא פצוע, מת בשביו בערבות סיביר.

הישוב חוזר לתיקונו    🔗

כל אלה התחוללו כאשר הצבא התורכי בחזית הארץ התפורר וצל השלטון העריץ של ג’מאל-פחה סר מעל המזרח הקרוב המשוחרר ע“י צבאות ההסכמה. המלחמה העולמית קרבה לקיצה תוך תמורות כבירות בארצות אירופה, והידיעה על ההצהרה הבריטית בדבר הבית-הלאומי ליהודים נתקבלה בהתלהבות כגמול מיוחל מכבר על מגילת-הסבל שכתבו היהודים בגלותם הארוכה. הדמיון מרחוק פעל על דדך הגזמה ודובר על ממשלה יהודית שהוקמה, כביכול, בארץ המשוחררת עם מנחם אוסישקין, ד”ר רופין, בארון רוטשילד, נחום סוקולוב וד“ר חיים וייצמן בראשה. אמנם השמועה נתבדתה מאליה, אך הישוב שדולדל בארץ עד למחציתו (50,000 נפש) התאושש, שלא בהתאם למספרו, לעמוד במשימת ההיסטורית שהוטלה עליו ע”י הצהרת באלפור.

תחילה מיהרו להתכנס בחזרה אל תל-אביב עירם המהגרים מחלק יהודה הכבוש והם חידשו בה את מוסדותיהם בראשותם של התושבים הוותיקים ד. איזמוז’יק, ב. יפה, י. דנין, מ. בן-הלל הכהן, ס. "שושני, א. ברלין וש. בן-ציון (גוטמן). נכבשו גם ירושלים (דצמבר 1917) ופתח-תקווה - ובאי-כוח הישוב התכנסו לארגן את נציגותם בפני הממשלה הצבאית החדשה. משנשתחרר הגליל חזר מאיר דיזנגוף לשמש בתפקיד ראש תל-אביב, אחרי ארבע שנות פעולתו המסורה והברוכה בסכנת-נפש, כראש ועד-ההגירה ונציגו בפני ג’מאל-פחה. דיזנגוף הוזמן לקושטא, ימים מועטים לפגי שחרור הגליל, במשלחת יהודית לקבל הצהרה לטובת הציונות מפי השלטון התורכי-הגרמני, דומה להצהרת באלפור, אך זו איחרה לבוא: ההצהרה הבריטית כבר פעלה את פעולתה ולדברי השלטון המנוצח שוב לא היה כל ערך.

בגדיהם בלויים ומדולדלים מהרעב והמחסור שאפו אנשי-הישוב רוח, אך התנערו מיד לעבודה בצורה הראוייה לשעה הגדולה, אשר אותה קנו במחיר סבלם. רק עתה, ועוד ימים רבים לאחר מכן, אפשר היה להעריך את חשיבותם של נכסי צאן-הברזל - נכסי קרקע ורוח - »שר אותם הציל הישוב במסירותו. הפרדסן קיים את פרדסו וחשך מפיו כדי להשקות את העצים שלא ימותו, אף-על-פי שהשלטון גזל עוד בראשית המלחמה מנוע וצנורות-השקאה; - מעשה זה היה בו כדי להחזיר לאיתנו, מיד להפתח שוקי-החוץ, את ענף הפרדסנות החיוני לכלכלת הארץ. צורות העזרה ההדדית של הפועל - האגודה הצרכנית “המשביר” שמנעה הפקעת מחירים בשעת-חירום וקופת-חולים להגשת עזרה רפואית לפועלים - הפכו לכלים יעילים לארגונו של מחנה הפועלים, אשר החל לגדול בנסיבות החדשות באלפיו. כאמור, עלה המאמץ הישובי בשנות המלחמה בקרבנות רבים - קרבנות חרב ומגיפה, מאסרים ואפיסת כחות.

אגודת “השומר” נטלה כמה קבים מהאבידות בנפש בשנות המלחמה במספר חבריה כדלקמן: יצחק טורנר (1915); אליעזר פינקלשטיין (1916); יחזקאל חינקין (1917); מנדל פורטוגאלי (1918); צבי בקר (1918); משה סגלוביץ – בשמירת מרחביה (1918); ישראל רומרשטיין (1919); וישראל גלעדי, ראש “השומר” בפועל מימי ייסודו, מת (חשוון 1918) עם שחרור הגליל ודגל “השומר” בידו.

יוסף בוסל, חבר דגניה, שהגדיל לפעול בוועד-ההגירה לעזרת המגורשים באיזור טבריה ויתומיהם המרובים, טבע בכנרת (אב 1919). שמעון גולדמן מייסד “האחוזה” פוריה חלה במחלה שמת בה (אדר 1918). בתקופת-הביניים בין שלטון לשלטון נפל ראשון לקרבנות בידי מרצחים הפועל אפרים קאמיל במרחביה.

האבידות בנפש של הישוב הישן בערים ירושלים וחברון בשנות הרעב והמחסור רבו מספור. המפעלים התרבותיים שנוצרו ברוב עמל שותקו ורבים ממחולליהם לא זכו לראות בבוא תור השחרור. עתונו של אליעזר בן-יהודה הופסק בירושלים (1915) ועורכו נדד לארצות-הברית לכל שנות המלחמה. גם עתון" “החרות” שהאריך ימים יותר משאר העתוגים ושימש את הישוב בימי המלחמה, כעתונו הרשמי היחיד, הופסק ב-1917 ועורכו חיים בן-עטר שחלה בשירותו הצבאי נפטר ב-1918. הישוב המשוחרר לא שעה אל האבידות שסבל, כי נשא את עיניו לאור הנסיבות החדשות באמונה ובהתלהבות לעתיד.

ואחרון במנין, אך לא בחשיבות, הוא בילוּל השבטים על גוניהם השונים שהתחולל תוך שנות המלחמה בישוב העזוב לנפשו. בחור הישיבה - המחסור הוציאהו מבית-המדרש לעבוד ולשמור בשדה ובכרם; התימני שוכן שכונת-הפחים התערב בגירוש עם אחיו בעלי רמת-החיים האירופית; איש הישוב החדש שחונך על בוז וביטול כלפי הישוב הישן נתבשם בגירוש מאווירה של צפת וראה לאצילות שבמסורת חייה. תוך תהליך של מיזוג היסודות נפלו מחיצות-מחיצות וכן התלכד המסד שעליו הוחל הבנין של ישוב דימוקראטי ספוג מסורת-עבר אך חדור הכרה לאומית איתנה לקראת העתיד.

עליית השומרים לגליל העליון    🔗

אף מעשה התישבות התרחש בשנת המלחמה (1917) - מעשה אשר לא הרגישו בו כמעט והוא: עלייתם של שרידי השומרים בראשותו של ישראל גלעדי להתישב על אדמות יק"א בגליל העליון תוך שיתוף-פעולה עם חיים קלוואריסקי. לא אדמות שנקנו מחדש בשנות המלחמה היו האדמות הללו אלא משטחי הקרקע הפנויים אשר המושבות המעטות לא יכלו לעבד אותן - אדמת מחניים ליד ראש-פינה, אדמת ניג’מת א-צובח, טלחה וחמרה ליד מטולה. פה ושם עובדו האדמות בידי אריסים ערביים, אך הגליל העליון ציפה לתוספת כוח יהודי שיעלה לעבדו ולשמרו. המושבות ראש-פינה, משמר הירדן, יסוד-המעלה ומטולה הפכו לארץ לא-נודעת אחרי תקופת פריחה מדומה שהיתה להן בחסות הנדיב ופה ושם נראו אך שרידים של אותה גיאות - ימי הנסיונות בצמחי בושם, ימי הנסיונות היקרים במטעים. גם בהר השתרעו קרקעות רחבות-ידים של עין-זיתים וביריה, אשר נסיון ישובן (ע"י אגודת האלף מרוסיה 1891) והפקידות (1896) לא עלה יפה. מי יחיה את עשרות אלפי הדוגאמים הללו המשתרעים לחופי הירדן ומשם והלאה לרגלי הרי נפתלי ומי יפיק את הברכה הצפונה במעינות השופעים מסביב?

המושבה הקטנה מחניים בדרך מראש-פינה למשמר הירדן אמנם ב-1899 נוסדה ע"י אגודת חסידים מגאליציה, אך לידתה לא חלה בשעה טובה. וכבר נודעה כבישת-מזל: נתפזרו מייסדיה הראשונים ובאו לשבת עליה יהודים קאווקאזיים; לא הסתגלו גם הם ושוב עמדו בתיה הקטנים ריקים. משמר-הירדן הקטנה אשר לחוף הירדן בעמל ובקרבנות נוסדה (1884) כאחותה יסוד-המעלה, אף עיבדה בחריצות את שדותיה, היתה שרוייה גם היא בבדידותה ליד “ג’שר-בּנאת-יעקב” (גשר הירדן) - ומה תקווה היתה לה לעמוד בפני חבורות השודדים? - משפחת הגרים דוברובין הפליאה לעבוד בחוותה ליד יסוד-המעלה, משפחה ענפה “בת חמישה גברים וחמש נשים” - אך קדחת החוּלה הקרובה יכלה גם לחסנה הגופני. ומטולה הצפונית אשר תוך הקרבות עם דרוזים נולדה ו-64 משפחות פועלים נבחרו לשבת בה (1896) - חלוציה עיפו אף-על-פי שהכל ראו פה “פינה שווייצית, אליה ינהרו מכל קצווי ארץ-ישראל לבלות את חדשי הקיץ” (מ. שיינקין). מי ירפא איפוא להריסות הגליל העליון אחרי התקופה החלוצית שהיתה לו?

והשומרים אשר עם ישראל גלעדי, המכונסים בכפר תבור, והרועים הפזורים בשרונה ובבית-גן הקרובות, אף הפועלים הקרובים אליהם ברעיון, שרויים אותה שעה במחסור נורא ועושים את חשבון עשר שנות השמירה שעברו. המלחמה פיזרה אותם והצילו בקושי את נשקם. חבורות שמרו עוד ביהודה ובגליל ובתל-עדשים התכונן משק של קבוצת שומרים - אך לא באלה הגה ישראל גלעדי. עדיין חי בזכרונו רעיונו המקורי של •השומר" על ההתישבות בגבול הארץ, בחורן, ואם החורן נסגר בפגי היהודים - הרי ארץ הגליל העליון משתרעת רחבת-ידים: “הלא גן-עדן יכול להיות פה… ודור חזק ובריא אפשר לגדל, דור היודע את תפקידו ולוחם בעד עתידו”. כן דיבר ישראל גלעדי בהתלהבות - אף-על-פי שלא נחשב במתלהבים. (ז. לוינזון)

קלוואריסקי תמך ברעיון של ישראל גלעדי וקבוצתו עלתה לעבד את אדמת חמרה ולשמור במטולה, בעוד שקבוצת הרועים התישבה בתלחה לגדל ירקות עד שירכשו עדר צאן משלה. “בטחנו בקבוצת גלעדי שהיא תתמוך בנו ומלבד זה משכה אותנו סביבת ההרים הטובה למרעה… ומובן שהגיע לידי כך שלא היה לנו במה לכסות את מערומינו.” (מ. ז’לודין). שלושת הגורמים שתמכו, לכאורה, במפעל זה של השומרים - יק“א, קופ”אי⁴ (קופת פועלי ארץ-ישראל שנתמכה ע"י פועלי אמריקה) ו“המשרד הארצישראלי” של ההסתדרות הציונית שנסגר - ידם קצרה לבסס את קיומו.

מקבוצת השומרים ממטולה עלו שישה חברים לשבת כ“חרתים” באילת-השחר ב-1918 וקבוצת פועלים הקדימה לעלות למחניים העזובה. עדיין קצרה ידם של השומרים והפועלים המעטים להחיות את. הגליל העליון, אך הם עבדו את אדמת חמרה אשר ליד החצבאני - “זייד חפר תעלה ובתוך התעלה הקים מעין תנור מפחים… ושרה יושבת בתעלה ומכינה את הארוחה שהיתה עשוייה תמיד מקטניות ותירס” (קיילה גלעדי). ועמהם גם מיכאל האלפרין אשר הזקין אך עדיין רוחו הצעירה שואפת להיות עם מעפילים. הועלה הצריף מחמרה אל הגבעה אשר מעל למלחה – והישוב נוסד. ובשעה שבחברי “השומר” המפוזרים חלו תסיסה והתרוצצות לקראת הבאות –הראה ישראל גלעדי דרך: זה מקום ריכוזם של השומרים עד יעבור זעם מלחמה. חלפו ימי המאסרים והעינויים מסיבת הריגול, בהם גם קלוואריסקי הועמד בפני המושל התורכי הזועם אשר צעק עליו בחמתו, כי הוא עלול להיתלות בתוך גן ביתו, - וישראל גלעדי כבר ראה את חברי קבוצתו מסתדרים בחיי “קומונה” בצריפם על הגבעה.

קול השחרור נשמע בארץ וישראל גלעדי בטוח כי תור התאוששות הגיע גם ל“השומר” - לעבד במשנה מרץ את אדמת חמרה ולבנות את משק השומרים – להגשים את התקוות… שרידי “השומר” אצים לשוב ולהתכנס ביחד ומכינוסם לאחר בלהות המלחמה שחלפו, יוצאים הם אל האסיפה של פועלי הגליל בכנרת ודגל “השומר” בידו של ישראל גלעדי מתנוסס לפניהם. על הפרק עומדות כבר שאלות חדשות: האם “השומר” בצורתו יפה גם לתקופה החדשה או צורות אחרות - משטרת הרוכבים בגליל והגדוד העברי - יפות ממנו? - חברים מן הצעירים רואים לרוח התקופה ודורשים ריאורגאניזציה - “מתוך מגמה להפכו (את “השומר”) לארגון רחב של הגנה” - (אליהו גולומב). ישראל גלעדי שוב לא זכה לראות לתוצאות הלך-הרוח החדש, כי חלה בשפעת שפשטה בארץ ומת בה, אך חבריו המשיכו לבנות את משקם אשר קראו על שמו - כפר גלעדי.

 

פרק כד. ד"ר חיים וייצמן במערכה    🔗

כיבוש הארץ על-ידי הצבאות של מדינות הברית לא באחת התחולל אלא שלבים-שלבים: בנובמבר 1917 נכבש דרום הארץ עד לנהר ירקון; בדצמבר 1917 נכנעה העיר ירושלים; בספטמבר 1918 הסתיים כיבוש הארץ. ההפרדה בין שני חלקי הארץ - הצפון והדרום - במשך שנה תמימה כמעט, גרמה שהצפון היה שרוי באי-ידיעה על המהפכה שהתחוללה במערכות הציונות תוך המשא-ומתן של ד"ר חיים וייצמן עם ממשלת אנגליה במשך שנות המלחמה.

ד"ר חיים וייצמן והכרזת באלפור    🔗

ד“ר חיים וייצמן, שנולד בי”ח כסלו 1874 בעיירה מוטלה ליד פינסק (רוסיה הצארית), נעשה ציוני מיד להתחולל התנועה ע“י ד”ר הרצל. במשך השנים מיזג ד“ר חיים וייצמן בהכרתו את הציונות המדינית והמעשית ללא ניגוד וסתירה ביניהן. כחוקר בכימיה אורגאנית השתקע ד”ר וייצמן באנגליה (ב-1904) וכאן היתה לו הזדמנות לבוא במגע עם כמה ממדינאיה ולהסביר להם מזמן לזמן את מטרות התנועה הציונית.

בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר לחץ הנצחונות הגרמניים הכביד על בנות-הברית, החלו ממשלותיהן להחשיב את הטובה שתצמח להן מתמיכת היהודים רבי-ההשפעה בתפוצותיהם. ממשלת אנגליה, שבראשה עמד לויד ג’ורג, (1916) וממשלת ארצות-הברית, בנשיאותו של וודרו וילסון הבינו, כי את רוח היהודים אין להלהיב לענין המלחמה בגרמנים אלא תוך מסירת הבטחה ציונית לעם היהודי, לאמור: ארץ-ישראל, אחרי הכבשה מידי התורכים, תוחזר לידי היהודים לשם הקמת בית לאומי לישראל.

ב-2 בנובמבר 1917 קיבלו ד“ר וייצמן ולורד רוטשילד את ההבטחה הזאת, המכונה “הצהרת באלפור”, כי ע”י שר-החוץ הבריטי, סיר ארתור ג’יימס באלפור, ניתנה אחרי מאמצים מרובים של ד"ר וייצמן, נחום סוקולוב ועוזריהם במערכות המדיניות באירופה, ושל השופט העליון לואיס בראנדייס בארצות-הברית של אמריקה. ציונים ונוצרים אוהדי הציונות התגייסו למאמץ הזה בהשפעה ובהשתדלות “לתקן תוך המלחמה את העוול ההיסטורי שעולל לעם היהודי”.

ארוכה וקשה היתה המלחמה על תוכן ההכרזה הזאת, אך המדינאים של אנגליה שעמדו בראש ממשלתה במסיבות מלחמת-העולם הראשונה, הוכשרו להבין בין את חומרת “השאלה היהודית” ובין את תכנה של השאיפה הציונית, עוד מימי דיזרעאלי ופעולתו של סיר לורנס אוליפאנט. ממדינאי אנגליה קיבל ד“ר הרצל הצעה ממשית ראשונה בדבר טריטוריה למדינת היהודים (חצי-האי סיני ולאחר מכן אוגאנדה), אף-על-פי שההצעות הללו בטלו. כאשר קשריו של ד”ר חיים וייצמן עם חוגי הממשלה האנגלית אמצו, לרגל עבודתו המחקרית בשביל משרד-המלחמה הבריטי ופגישותיו המרובות בדבר השאלה הציונית בשנות 1914–1916, הפכה לונדון למרכז הפעולה הציונית, אשר שותקה בנסיבות המלחמה בשאר ארצות אירופה. אחד-העם, נחום סוקולוב, ד“ר יחיאל צ’לנוב, בנטויץ, ב. גולדברג, ל. גרינברג, ז’אבוטינסקי, כוון וגודמן היוו יחד עם ד”ר וייצמן מרכז זמני למשא-ומתן בשם התנועה כולה עם הממשלה האנגלית. קשריו של החוקר וראש “נילי” אהרון אהרונסון עם חוגי הממשלה סייעו גם הם למשא-ומתן זה.

בין היהודים רבי-ההשפעה באנגליה נמצאו אוהדים נלהבים לפתרון שאלת היהודים בדרך זו ובראש להם סיר הרברט סמואל, לורד רוטשילד והרב הראשי הרץ. בעזרתם של אלה ובתמיכתם של קבוצת ציונים פעילים ממאנצ’סטר - הארי סאקר, ל. שטיין, י. זיו וס. מארכס - הושמה לאל התנגדותם של חוגי המתבוללים ומהם שעמדו מרחוק החלו להתקרב למפעל הציוני ולימים הפכו לתומכיו הפעילים (לורד רידינג וסיר אלפרד מונד).

כל אלה לא היו מביאים לידי ההכרזה ההיסטורית, אלמלא ידע ד“ר וייצמן למצוא מסילות אל קבוצות המדינאים הבריטיים שהגו הבנה וחיבה לענין היהודי וחיפשו דרכים לפתרונו לאור מסיבות המלחמה. עורך “מאנצ’סטר גארדיין” ק.פ. סקוט, לויד ג’ורג” ארתור ג’יימס באלפור ואחותו גב' דאגדייל, גניראל סמאטס, סיר מארק סייקס, המפקד סיר יאשיה ווג’ווד, אמרי, מר וינסטון צ’רצ’יל, לורד רוברט ססיל, אורמסבי-גור, הרברט סיידבותאם, קולונל מיינרצהאגן ואחרים - בין חברים רשמיים של קאבינט המלחמה הבריטי, בין עובדים בשירות הממשלה ובין מקורבים להם - היו כשושבינים של ההכרזה שהתגבשה בהסכמתן של מעצמות הברית הלוחמות (איטליה, צרפת ויפאן) וארצות-הברית בנשיאותו של מר וודרו וילסון, אשר כניסתן למלחמה משמשה ובאה (מארס 1917).

נימוסו הדיפלומאטי המובהק של נחום סוקולוב סלל את הדרך להבנה עם החוגים הנוצריים, שחרדו לגורלם של המקומות הקדושים לנצרות בארץ, לאחר שתימסר להתישבות היהודים. השופט העליון לואים ד. בראנדייס השפיע “במשקל אישיותו” לא רק על יחסו החיובי של נשיא ארצות-הברית אלא גם על באלפור עצמו, אשר קיבל לידו את תיק שר-החוץ. בהשפעה זו הוכרז ביטולם של ההסכמים החשאיים שנעשו קודם לכן בדבר גורל ארצות המזרח התיכון שתפולנה לידי מעצמות הברית.

נוסח ההכרזה שניתן איפוא ע"י שר-החוץ הבריטי, ארתור ג’יימס באלפור, בשם ממשלת בריטאניה ב-2 בנובמבר 1917 ונשלח על שמו של לורד רוטשילד, אמר: "בעונג רב הריני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקאבינט ונתאשרה על-ידו. “ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל והיא תשתמש במיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו, בתנאי מפורש שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שיהודים נהנים מהם. אכיר לך תודה אם תביא הצהרה זו לידיעת ההסתדרות הציונית.”

מאז סימל לורד באלפור (נולד 1848 - מת 1930) בעיני העם היהודי את רוח האידיאליזם שהיה מרומם את המדיניות הבריטית בתקופת גדולתה. באלפור עמד באהדתו לציונות גם בשנים הקשות של ההגשמה והיה ראש המברכים בחנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים (1925). הוקרתו של העם היהודי הובעה לו בקריאת שמו על המושב בעמק יזרעאל, על היער בעמק ועל רחובות בערים. בהכרזה זו הוכרה רשמית בפעם ראשונה “המדיניות הציונית”, השואפת להקמת המדינה היהודית, אשר עוד לפני 20 שנה נחשבה כחזון לאחרית הימים, בצאתה מפי ד"ר הרצל.

ד"ר וייצמן לא שכח את האידיאליזם המדיני שבהצהרת באלפור וחבריו לממשלה ונשאר חסידה של הדימוקראטיה הבריטית גם בימים קודרים שהעיבו על כוונותיה - ימים של היאבקות מרה על פירוש ההצהרה והגשמתה למעשה.

ראיונו עם האמיר פייסאל    🔗

ד“ר וייצמן הבין כי בהכרזה בלבד לא די וכי עוד רבים המכשולים הטמונים בדרך הגשמתה במעשה והוא ביקש בין השאר להבטיח מראש את אהדת מנהיגי הערבים להכרזה זו או להחליש את התנגדותם לה. הוא ראה לו לחובה להתראות עם האמיר פייסאל שעמד בראש המתקוממים הערבים לצד האנגלים, תוך שיתוף פעולה עם ד א. לורנס. פייסאל בנו של חוסיין, שריף מכה, היה מוכר כמנהיג המרד הערבי בתורכים ובעצת המפקד אלנבי הפליג ד”ר וייצמן בספינה לעקבה, כדי להגיע אל מחנהו של פייסאל שחנה בסביבות רבת-עמון. בדרך הערבה התנהל ד"ר וייצמן יחד עם מלווהו האנגלי, מי’ור אורמסבי-גור, פעם במכונית ופעם בגמלים, עד שהגיעו לרמת עבר-הירדן.

האמיר פייסאל קיבל את פגי נציג התנועה הציונית בכבוד ובמתנות. כאן נערכה “פנטאזיה” של רוכבי גמלים לכבוד האורח וכאן נמצא גם לורנס שהיה מתכנן עם הבדווים את מעשי החבלה במסילת-הברזל החג’אזית נגד התורכים. כאן החליף ד“ר וייצמן דברים על כוונות התנועה הציונית ותכניתה בבנין הארץ תוך שתית תה וקפה באהלו של האמיר. הד”ר וייצמן הדגיש את הטובה שתצמח לערבים ממפעלם הקונסטרוקטיבי של היהודים והאמיר אמר, כי הוא שואף לראות את הערבים והיהודים פועלים יחדיו לטובת המזרח התיכון. באותו מעמד הצטלמו ד"ר וייצמן והאמיר ושיתוף-הפעולה ביניהם נמשך גם אחר-כך בוועידת השלום שהתקיימה בפאריס (1919).

אכן, זו היתה תקופת-זוהר קצרה, בה היה נדמה כי יש סיכויים להבנה טובה בין היהודים והערבים, “שני הענפים העיקריים למשפחת בני-שם”, אשר שמש השחרור נגהה עליהם אתרי מאות שנים של שעבוד. - “הרוב המכריע של האוכלוסים בארץ-ישראל הם ערבים. - גילה האמיר פייסאל את דעתו, בשם אביו השריף של מכה, בוועידת השלום (1919) - היהודים קרובים מאוד לערבים קרבת-דם ואין כל ניגוד בין אפיים של שני העמים. מבחינה עקרונית תמימי-דעים אנו בהחלט…”

ועוד נאמר בהסכם ד“ר וייצמן-פייסאל: " - – יש לעשות את כל הדרוש כדי לעורר ולזרז עליית יהודים לארץ-ישראל בקנת-מידה רחב וכדי ליישב במהירות האפשרית עולים יהודים על הקרקע בהתישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה…” - דברים אלו חזרו ואושרו ע"י האמיר פייסאל במכתבו אל השופט מר פ. פראנקפורטר מארצות-הברית, שהיה חבר המשלחת הציונית לוועידת השלום.

ד"ר וייצמן עם האמיר פייסאל ב-1918 בעבר-הירדן

ולא רק האמיר פייסאל תמך בשאיפות התנועה הציונית אלא גם משלחות מסוריה, עיראק ומצרים לא התנגדו שהציונים יורשו להגשים את תכניתם, כי אמרו הערבים: “סבלנו יותר מדי פורענויות, הדומות לפורענויותיהם (של היהודים), מכדי שלא לפתוח לפניהם לרווחה את שערי ארץ-ישראל - –”. תקופה זו של הבנה טובה לענין המשותף לא ארכה וכיוון שערבי ארץ-ישראל החלו להתריע על “הסכנה הציונית” הפכו גם אוהדים מתמול למקטרגים.

כוונות שלום וארגון הפעולה    🔗

ד“ר וייצמן החליט באותה הזדמנות של ביקורו בארץ להפגין במעשה שני את כוונות השלום שנושאת עמה הציונות, ע”י יריית אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית על הר-הצופים בירושלים (יולי 1918) בעוד המלחמה נמשכה למעשה בעיצומה. המפקד אלנבי נענה לבקשתו ובמעמד נציגי הצבאות, באי-כוח הישוב של דרום הארץ ונכבדים מוסלמיים ונוצריים נערך הטקס, בעוד קול התותחים נשמע מהחזית בהרי שכם. רעיון זה, אשר התנועה הציונית הגתה אותו בראשיתה ועתה הפך לעובדה, עורר התלהבות בקרב חוגי היהדות בעולם.

אחד-העם שישב בלונדון כתב לד“ר וייצמן לכבוד המאורע: “…אני חושב זה למאורע היסטורי גדול. ההיסטוריה שלנו לימדה אותנו היהודים להבין כראוי את ערכה של הנחת יסודות להתפתחות בעתיד. חלקנו בתור עם, בבנין הקולטורא האנושית הכללית לא היתה אלא הנחת אבני-יסוד זמן רב קודם שהבנין העליון נבנה על האבנים האלה ע”י עמים אחרים…”

ד"ר וייצמן שהה באותה הזדמנות בראש משלחת אשר נועדה לשמש במקום כבאת-כוח ההסתדרות הציונית עד הסתדר מנגנונה הנבחר. הממשלה הבריטית ציידה משלחת זו בהמלצותיה אל גניראל אלנבי, ראש השלטון הצבאי בארץ. כקצין-קשר ליווה אותה מי’ור אורמסבי-גור, בעוד שמי’ור ג’יימס רוטשילד שימש כמקשר בלתי-רשמי בין המשלחת הציונית ובין מפעל חייו של אביו - המושבות. “לשמש קשר בין השלטונות הבריטיים לבין האוכלוסים היהודים בא”י - – לתאם את פעולת הסיוע ולעזור למגורשים ולפליטים לשוב לארץ - – לעזור להקמת המושבות - – להסתדרויות היהודים - – ליצירת יחסי ידידות עם הערבים

ושאר העדות הבלתי-יהודיות - – " היו מתפקידי המשלחת, שנשארה לפעול

בארץ בשם “ועד הצירים” בשנות 1918–1920 בראשותו של ד"ר אידר ובהשתתפותם של זאב ז’בוטינסקי והמפקד א. ביאנקיני (נהרג בעבר-הירדן ב-1920).

נחום סוקולוב, ד"ר חיים וייצמן ומנחם אוסישקין בוועידת השלום

לא ארכו הימים והישוב המשוחרר בכל הארץ התאושש להקים את ארגונו והוועד הזמני ליהודי א“י הפך לוועד לאומי נבחר ע”י אסיפת הנבחרים הראשונה בהנהלת י. בן-צבי, ד. ילין וד“ר י. טהון. הוועד הלאומי קיבל עליו את הנהלת עניניו הפנימיים של הישוב (קהילות, חינוך ועבודה סוציאלית) והוכר רשמית ע”י ממשלת הארץ ב-1928, שאז הועמד בראשו פ. רוטנברג. מאז מותו של רוטנברג פעלה ההנהלה בראשותו של י. בן-צבי, ובשנים האחרונות בראשותו של דוד רמז, עד שנמסרו סמכויות המוסד הזה לממשלה הזמנית של המדינה.

ד“ר חיים וייצמן הוסיף לשאת בעומס ההתחייבויות שקיבלה עליה ההסתדרות הציונית עם הכרזת באלפור. הוא הופיע יחד עם אוסישקין, סוקולוב ופרופיסור ס. לוי בפני ועידת השלום והתחיל לכונן את קרן-היסוד כמכשיר הכספי של ההסתדרות. התכנית בדבר קרן-היסוד נתקבלה (1921) בקונגרס הציוני הראשון שכונס אחרי מלחמת-העולם, ובו הורכבה הנהלת ההסתדרות בנשיאותו של ד”ר וייצמן. הנהלה בהרכב - מ. אוסישקין, ד"ר ד. אידר, א. רופין, פרופ, ה. פיק, וי. שפרינצאק - קיבלה עליה את הסמכויות של “ועד הצירים” בארץ (ולאחר מכן צורף אליה קול' פ ה. קיש, אשר שימש 8 שנים כמנהל המחלקה המדינית של ההנהלה בירושלים ולבסוף כיושב-ראש שלה.

ברוח זו של הפגנת כוונות השלום של התנועה הציונית והדגשת האחריות הגדולה שבהגשמת שאיפותיה, המשיך ד“ר חיים וייצמן להנהיג את הספינה בגלים הסוערים של התנגדות פוליטית והתפרעות הערבים שנתגלו מיד לגמר המלחמה. ד”ר וייצמן יסד את הסוכנות היהודית כדי לשתף חוגים שאינם ציוניים בבנין הארץ (בציריך ב-1929). אף הוא נבחר כנשיא ראשון של מדינת ישראל מיד לתקומתה (16 במאי 1948). אמונתו הכבירה בתקומת ישראל בעמים בעזרת המדע נתגלמה “במכון וייצמן למדע”, אשר הוקם ונחנך ברחובות ביום ב' בנובמבר (יום הכרזת באלפור) 1949 במעמד גדולי המדע שבעולם.

ולא רק ברוח כי גם בחיל    🔗

בעוד ד“ר וייצמן וחבריו לעבודה היו שוקדים על המשא-ומתן המדיני עם ראשי ממשלת אנגליה וחיפשו דרך להבנה עם ראשי הערבים, קמה תנועת הגדודים בקצוות שונים של היהדות ובישוב בארץ בעת ובעונה אחת, כדי להשתתף במלחמה למען כיבוש הארץ. אכן, בתנועת הגדודים הפגינה היהדות בפעם הראשונה את הזדהותה עם מלחמת הישוב בשאיפתו להקים מולדת לעם. זו היתה הפגנה נלהבת ומלוכדת מאלכסנדריה של מצרים ועד לונדון וניו-יורק, לרבות יהודי קנאדה וארגנטינה. תנועת ההתנדבות לגדודים עבריים, אשר יילחמו בצד מדינות הברית לשחרור הארץ, שהוחלה ע”י זאב ז’אבוטינסקי ויוסף טרומפלדור במצרים ב-1915 בגדוד “נהגי הפרדים”, גברה והלכה עם התעצמות המלחמה.

הגדזד הראשון, שנוסד ע"י צעירי המתנדבים מבין פליטי הישוב במצרים, בראשותו של יוסף טרומפלדור ובפיקודו של קולונל י. ה. פטרסון, נלחם בחצי-האי גאליפולי בצד צבאות הברית עד החסל החזית הזאת (מארס 1915 - ינואר 1916).

שרידי הגדוד שלא רצו להתפזר עם חיסול הגדוד נשלחו “כפלוגת אלכסנדרונים” ללונדון, מקום שם זאב ז’אבוטינסקי הגביר את מאמציו למען הקמת גדודים עבריים לוחמים, שלא כגדוד נהגי הפרדים, אשר ענינו היה הובלת תחמושת בקווי החזית בלבד.

באפריל 1917 קיבל מיניסטר הצבא הבריטי את הצעת ז’אבוטינסקי לייסד גדוד יהודי, אשר סימנו יהיה “מנורה” ובה כתובת עברית - “קדימה”. רעיון השתתפות הגדוד היהודי במלחמת השחרור של ארץ-ישראל מצא מהלכים וחסידים רבים, אף-על-פי שמצד שני עורר גם התנגדות בין בחוגי המתבוללים היהודים באנגליה ובין בחוגים ציוניים מסויימים שחששו, שמא יבולע ליהודים בארצות האויב (בגרמניה ותורכיה) ולישוב היהודי בארץ-ישראל בפרט. העובדה, שירושלים נכבשה ע"י צבאות גניראל אלנבי בלי השתתפות היהודים, עוררה עוד יותר את רצון ההתנדבות, והקריאה להרים את “דגל יהודה הלוחמת” אחרי אלפיים שנה, כסימן ואות למרד בגלות, הקיפה את רוב היהדות.

בעוד הגדוד האחד - ה-38 “קלעי המלך” הפליג מאנגליה (ינואר 1918) עם זאב ז’אבוטינסקי כקצין ובפיקודו של קולונל פטרסון למצרים, הגיעו לאנגליה מאמריקה קבוצות המתנדבים והושבעו גם הם לצבא הבריטי, כשסימנם – מגן-דוד אדום ומפקדם קולונל אליעזר מרגולין. בו בזמן התעוררה כבר מאליה תנועת ההתנדבות בקרב צעירי החלק המשוחרר של הארץ, אשר ציפו לשעה בה יורשו להלחם על הארץ בגופם ובנפשם. הם הביטו בקנאה על חבריהם היהודים מהגדוד ה-38 שנשלחו ממצרים לחזית שכם. באוגוסט 1918 נמצאו כבר שני גדודי המתנדבים - 38 ו-39 “קלעי המלך” - בחזית של ערבות יריחו, ערב ההתקפה הכללית של גניראל אלנבי על צבאות התורכים. בקירוב באותו זמן ניתן רשיון ההתנדבות לצעירי ארץ-ישראל ובחדשי יוני–יולי 1918 נערכה פעולת גיוס בחבל הארץ הדרומי. 460 מתנדבים נשלחו לשם אימונים למצרים מירושלים, תל-אביב והמושבות - מתנדבים מבין הישוב החדש והישן כאחד, אשכנזים, ספרדים ותימנים. משה סמילנסקי, אליהו גולומב, דוב הוז וברל כצנלסון היו מראשי המדברים בתנועת ההתנדבות הזאת, אשר ברכת כל הישוב ליוותה אותה מראשיתה.

היה נדמה, כי קרוב היום בו יאוחדו שלושת הגדודים – הלונדוני, האמריקאי והארצישראלי - עם המתנדבים העתידים להספח עליהם, לבריגאדה יהודית. עם שחרור הגליל והתקבצות שרידי אגודת “השומר” הורם גם על-ידיהם דגל ההתנדבות, כי “השומר” החליט, שממשיך דרכו בתנאים החדשים הוא הגדוד העברי. השאיפה ליצירת בריגאדה עברית לא נתגשמה, כי עם גמר שחרור הארץ והכרזת שביתת הנשק, שלא איחרה לבוא אחריה (אוקטובר 1918), הוחזרו הגדודים מהחזית ללוד. לזכותם נרשמה ההשתתפות בחזיתות שכם ויריחו ולרבים הוענקו אותות-כבוד על הצטיינותם במערכות הללו.

הגדוד הארצישראלי, שנקרא תחילה בשם גדוד ה-40 “קלעי המלך”, הובא בפיקודו של קולונל סמואל ממצרים לצריפין גם הוא. בשעה שרבים ממתנדבי-חוץ החלו לבוא על שחרורם כדי לחזור לארצותיהם, התגבש השלב האחרון של מעשה הגדודים העבריים: הגדוד הארצישראלי קיבל את שמו - “הראשון ליהודה” - ופלוגותיו החלו לפעול במשמרות לאורך מסילת-הברזל קנטארה–חיפה. אף ניתן לו סמל “המנורה” ובו הכתובת “קדימה” ככל שהובטח עם הקמת הגדוד⁵.

 

פרק כה. העתקת המרכזים    🔗

עם עלייתו של מנחם אוסישקין    🔗

הישוב היהודי המדולדל תוך שנות המלחמה עד מחציתו (כדי 50,000 נפש), הפך איפוא, בתוקף הנסיבות שלאחר המלחמה, ללבה ולמרכזת של התנועה הציונית. המרכז הציוני הגדול מלפני המלחמה ברוסיה החל להתרופף ומנהיגיו נכחו לדעת, שבתנאי המהפכה בארץ זו שוב לא תתכן שם פעולת לאומית ראוייה לשמה. מ. אוסישקין אשר עמד יחד עם ד"ר י. צ’לנוב בראש המנהיגות של ציוני רוסיה מימי חיבת–ציון עד לשנות המהפכה, עלה ארצה ב–1919 כראש “ועד הצירים”. בעלייתו חוסל, למעשה, הפרק הגדול והעצמאי של פעולת חובבי-ציון ברוסיה משנת 1883 ואילך, בין כתנועה מפוזרת לאגודותיה ובין כחברה מאושרת בראשותו של הועד האודיסאי והסניף שלו בארץ - הוועד הפועל ביפו.

בכל השנים הללו היה מ. אוסישקין מראשי המדברים בתנועת חיבת-ציון ובשמה - בתנועה הציונית כשנוסדה ע“י ד”ר הרצל. בעלותו להשתקע בארץ קיבל מ. אוסישקין לידו את הדין-וחשבון האחרון של הוועד הפועל ביפו, אשר פעל בארץ מ-1891 בראשותם של זאב טיומקין, י. ל. בינשטוק, ד“ר הלל יפה, מ. מאירוביץ, ד”ר ח. חיסין (בהשתתפותם של י. אייזנשטאט (ברזילי) י. מ. פינס, י א. בן-טובים, נ. קייזרמן ומ. שיינקין) בזה אחר זה. מוסד זה שפעל בשנותיו הראשונות גדולות לחיזוק ההתישבות בארץ, הפסיק למעשה את עבודתו בשנות המלחמה ומעתה, נשאה בעול העבודה הציונית כולה, ההנהלה הציונית בירושלים.

מ. אוסישקין השקיע את עצמו בעבודה המעשית בארץ, אשר גולת-הכותרת שלה היתה פעולתו למען גאולת הקרקע, כנשיא הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל מ-1923. אף סח אוסישקין בעצמו על גלגול זה שחל בדרכו הציונית בלשון זו: “לפני 38 שנים (1891) - חמישה צעירים רכבנו על סוסים ועברנו את הארץ לארכה ולרחבה. הסתכלנו באשר מסביב לנו וחקרנו לדעת את אשר יש לעשות בארץ. חמשת הצעירים היו: סופר מתחיל אחד - אשר בן ישעיהו גינצברג היה שמו שנתפרסם אחר-כך והיה למורה הדור, ל”אחד-העם“; השני נתפרסם אחר-כך בתור רב ראשי במוסקבה. הצעיר השלישי בא אך זה לארץ ועמד בראש העבודה של חובבי-ציון וזאב טיומקין שמו; הרביעי היה יהושע אייזנשטאט והחמישי - אני. חלמנו חלומות והבטחנו איש לאחיו להקדיש את חיינו לגאולת הארץ ובנינה. חלמנו אז בעיקר על שלושה מרכזים: עמק יזרעאל, עמק השרון ועמק עכו. חברי לא זכו לראות את חלומם כשהוא הולך ומתקיים. ואני מודה לאלהים על חסדו אתי ואומר: ברוך אלהי ישראל שזיכני לכך, שעל ידי נתגלגלה הזכות לגאול ולהעביר לרשות האומה את עמק יזרעאל את עמק השרון ואת עמק עכו”.

אוסישקין הוסיף לעמוד על משמר גאולת הקרקע עם עוזריו יהושע חאנקין, ד"ר א. גרנות וי. וייץ עד יום מותו. הוא הוא שהפך במעשה רצוף את גאולת הקרקע לשירה וגם שם נתן לה “קול האדמה”, כי ראה בה ביטוי לגעגועי העם, שהתעורר לחזור באהבה לטבע, לעבודת-האדמת ולחיי הכפר.

בדומה למנחם אוסישקין יצאו גם שאר ראשי הציונות מרוסיה השרוייה במאבק המהפכה, ושמשו של מרכז הלאומיות היהודית בארץ זו החלה שוקעת. כאמור, החלה העטרה הלאומית חוזרת לארץ-ישראל, אף שהפעולה הציונית עדיין קבעה לה אכסניות גם בגולה.

בחנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים (מימין לפנים: פרופ' ח. וייצמן, ה. סמואל ולורד באלפור)

הישוב מרכז הרוח    🔗

הישוב המשוחרר הפליא לגלות בצד פעולתו הארגונית לקראת הבאות גם את רעננותו הרוחנית שנצטברה בו לאין-מוצא בשנות המלחמה. גוליו ומגורשיו נחפזו לחזור ארצה ובראשם אליעזר בן-יהודה מגלותו באמריקה. העלייה הראשונה לאחר המלחמה של ציוני רוסיה הביאה עמה בעלי-יכולת, אשר חונכו על גישה רוחנית-אחד-העמית לתחית העם. בעזרתו של אחד מהם, יהודה לייב גולדברג, נוסד העתון היומי הראשון “הארץ”, אשר ריכז סביבו את חבר הסופרים שנמצאו בארץ וקרא לעבודה סופרים ועתונאים מהגולה. פעילות רוחנית מוגברת הורגשה מיד לעלייתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (נולד 1873 - נפטר 1934) לארץ, אשר עמד בראש הוצאת-הספרים “דביר”.

האוניברסיטה העברית נחנכה ב-1925 תוך התעוררות כללית ואמונה בתחיית העם במולדתו העתיקה. גם בית-הספר העליון השני, הטכניון בחיפה, הלך לקראת תעודתו - לשמש מרכז למדעים הטכניים העשויים לסייע לפריחת הארץ. רשת החינוך העברי הסתעפה והלכה במהירות. כוחות מדעיים צעירים שחזרו מהשתלמותם בחוץ-לארץ הגבירו את החקירה לידיעת הארץ ועתיקותיה. ועד הלשון העברית חידש את פעולותיו בהשתתפותם של חכמי הלשון, סופריה ומשורריה. הוצאות-הספרים שנוסדו החלו להוציא לאור בקביעות את הספר העברי - בין יצירת מקור ובין תרגום.

השפעה גדולה השפיעה קריאתו של ח. נ. ביאליק לעבודת כינוס רוחני, שהיא צריכה להיעשות בארץ תוך גילוי יצירות הרוח העברית מכל התקופות (תקופת ספרד ותקופת ימי-הביניים) ופרסומן. המשורר עצמו שקד יחד עם עוזרו לעבודה י. ח. רבניצקי, על כינוס אוצרות האגדה המפוזרים במקורותינו בספר “האגדה”. החבורה של עובדי הרוח, אשר אכסניתם היתה עד שנות המהפכה ברוסיה – ד"ר מ. גליקסון. פ. לאחובר, פרופיסור יוסף קלויזנר, א. דרויאנוב, והמשוררים שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן - השתקעו בארץ. הם העתיקו עמהם את המסורת המפוארת של היצירה העברית החדשה - יצירת התחיה שנשאה פרי-הילולים ברוסיה – בפרוזה, במחקר ושיר. ב-1922 מילא אחד-העם, המורה הרוחני של דור התחיה את משאת-נפשו ובא אל המנוחה בארץ. תיאטרון “הבימה” שנתכונן במוסקבה עבר ארצה ונתן דחיפה לפיתוח הבימה העברית בארץ.

פרסים ספרותיים שנתיים שנקבעו ע“י עיריות ומוסדות ליצירת מקור ותרגום במדע, בספרות יפה ובמחקר - ובראש הפרסים של עירית תל-אביב על שם המשוררים חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, ופרסים ספרותיים של הקרן-הקיימת-לישראל ע”ש מ. אוסישקין וי. חאנקין - עודדו את יצירתו העברית של הישוב. בצד היצירה הספרותית זכו להתפתחות מיוחדת חקירת דברי ימי הישוב, ידיעת הארץ ועתיקותיה. חכמי האוניברסיטה העברית האירו במחקריהם את התקופות השונות בדברי ימי העם והארץ: ד“ר י. קלויזנר - תקופת הבית השני; ב. צ. דינאבורג - תקופת חיבת-ציון; נ. ה. טורטשינר - בחקירת הלשון; ד”ר ידין (סוקניק), ד“ר מזר, ד”ר גליק, ש. ייבין ועוד - עתיקות הארץ; ד"ר ז. וילנאי, י. ברסלבסקי, י. בן-צבי, י. פרס תרמו לידיעת הישוב והאתנוגראפיה של הארץ.

העליות החלוציות העלו מתוכן גם הן, תוך העבודה בכבישים ובמחנות, כוחות יצירה חדשים אשר החלו מקדשים ביצירתם את העבודה, את סבל העובד וחדוותו. אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ויצחק למדן בשיר; חיים הזז בפרוזה; אל. שטיינמן במסה; - הללו הצטרפו אל פמלית הסופרים המעורים בארץ.

ההתעוררות החלוצית הדה נשמע ביצירה ובבמות הספרותיות על חבורותיהן וזרמיהן השונים וחיי החלוץ בקבוצה, בכביש, במושבה ובעיר החלו משתקפים ביצירותיהם של י. חורגין, י. אריכא, נ. ביסטריצקי, ש. שלום, א. ברוידס ועוד. התפתחותו המהירה של מרכז הרוח העברית, ומהלך הנצחון בו כבשה הלשון העברית את ענפי החיים והמדע וכן הטמיעה בקרבה את הניבים הזרים של גלי העלייה מארצות שונות - כל אלה שימשו ראיה ניצחת, שתהליך התחיה הלאומית אינו רק פרי ההכרזה המדינית שבאה מלמעלה אלא פרי כורח היסטורי שמועדו הגיע אחרי אלפי שנות נדודים.

בשורה ראשונה יושבים (מימין לשמאל) הסופרים: בן-אליעזר, אדלר, גרוסמן, רבינוביץ, בורלה, ברש, פיכמן, לחובר, ח. נ. ביאליק, הזז, סיקו, שטרייט, סוחצ’בסקי

בדרך זו הלכה והצטללה לבסוף השאיפה הלאומית מניגודיה הפנימיים ומצאה את ביטוייה: גאולה מדינית ביחד עם תחיה רוחנית - זו שאיפת הדורות שנתגבשה בחזונו של ד“ר הרצל מזה ובתורתו של אחד-העם מזה. עם העתקת המרכז לארץ עדיין לא בטלו, כאמור, אכסניות התנועה הלאומית באירופה – בפולין, בגרמניה ובפרט באנגליה. בארץ זו המשיכה התנועה הציונית לקיים את מוסדותיה המרכזיים והסתדרות ציוני אנגליה בראשותם של ד”ר חיים וייצמן, פרופיסור ז. ברודצקי וב. לוקר, קיבלה ערך מיוחד מפאת קרבתה אל מושב הממשלה שקיבלה לידיה עפ"י החלטת סאן-רימו ב-1920 את המאנדאט על הארץ, כדי להגשים את בנין “הבית הלאומי”. בו בזמן המשיך להתגבש מרכז-משנה בארצות-הברית של אמריקה וחשיבותו גדלה והלכה בשנים שלאחר המלחמה.

מרכז-משנה בארצות-הברית    🔗

אמנם דבר החזון הלאומי נשמע בארצות-הברית עוד מפי מרדכי עמנואל נוח ב-1824, בדבר יצירת מקלט ליהודים הנרדפים בגלויותיהם, - אך התנועה הציונית בארץ זו לא התקיימה אלא בין המהגרים שבאו מקרוב בהמונים מארצות מזרח-אירופה. עבודת תעמולה שהתנהלה בשנות המלחמה ע“י מטיפים ציוניים מן החוץ, צבי הירש מסליאנסקי וד”ר שמריהו לוין, חיזקה את התנועה הזאת, אף מעט-מעט החלו מצטרפים אליה כוחות מקרב היהדות הוותיקה בארץ זו. הנרייטה סולד עוררה לפעולה את ארגון הנשים “הדסה” והמרכז הציוני שהתכונן בארצות-הברית לשנות המלחמה בחר בלואיס ד. בראנדיס לנשיאו.

בראנדיס, יליד ארצות-הברית (1856), הצטיין מנעוריו בשקידתו העצומה. בכשרונותיו המצויינים, באהבתו לאדם, בידיעותיו המרובות ובאומץ-לבו המוסרי הגיע אל השלבים העליונים של מוסד החוק והמשפט בארצו. “שכלו הבלתי-משוחד, הישר והקונסטרוקטיבי וכן כוח ההבחנה הבלתי-מצויה והרגש האנושי העמוק הטבוע באיש” - זכו להערכתו של נשיא ארצות-הברית ו. וילסון, אשר מינה את בראנדיס לשבת בבית-המשפט העליון של המדינה למרות ההתנגדות מצדדים שונים.

השופט העליון - לואיס ד. בראנדיס

בראנדיס באיצטלתו הנכבדה לא חת להגן על עניני ההמונים בפני אילי הכסף והיה הלוחם האמיץ בעד טובת איש-העם נגד שאיפת הבצע שאינה יודעת גבול. הוא נעשה חבר להסתדרות הציונית באמריקה עוד ב-1912 בהשפעתו של יעקב די-האז, מי שהיה מזכירו של ד"ר הרצל, ופעולתו של בראנדיס ערב מלחמת העולם היתה לברכה לישוב. סמכותו הגדולה חיזקה את ההסתררות בארצות-הברית ומשכה אליה רבים מבעלי ההשפעה שביהדות אמריקה, שנעשתה למשען-העוז של הישוב תוך המלחמה.

יכלתו הכספית של המרכז הזה גדלה וגם המפלגות הציוניות החלו מרחיבות את השפעתן בין יהודי ארצות-הברית והסתדרויות הפועלים. חבורה של אנשי מעשה - סטיפן וייז, לואיס ליפסקי, השופט יוליאן מאק - נתנה את ידה לבראנדיס בפעולתו. בראנדיס עצמו נקרא לחזור אל השירות המשפטי של ארצו, שהיתה זקוקה לידיעותיו, אך יהדות אמריקה הוסיפה לתת יד לסוכנות היהודית שהוקמה ע“י ד”ר וייצמן, בהתאם לתנאי המנדאט. היא היתה לגורם משפיע במוסד זה, שנעשה בן-לווי להסתדרות הציונית. בראשותו של לואיס מרשאל, מנהיגה של יהדות אמריקה, ובהשתתפותם של לורד מלצ’ט, פליכס וארבורג ועוד, נעשתה הסוכנות היהודית לנציגת החוגים היהודיים, שלא היו ציונים, אך רצו לסייע לבנין הארץ כבית לאומי לאחיהם הזקוקים לו.

לימים, ניטשטשה המחיצה והסוכנות היהודית בארץ-ישראל היתה לנציגה ולמכשיר הביצוע של המפעל הציוני בארץ תחת שלטון המנדאט. במלאת שמונים שנה לשופט העליון לואיס בראנדיס, שלח לו הישוב ע"י מוסדותיו ואישיו – את איחוליו הלבביים על פעולתו הברוכה למען המפעל הציוני בקרב יהדות אמריקה וקרא על שמו את “כפר בראנדיס”. בראנדיס הוסיף להושיט את עזרתו בכל אשר יכול ואחרי מותו (1941) הוקמה לזכרו הנקודה הישובית “עין השופט”.

יהדות ארצות-הברית שהתעוררה לתנועה הלאומית הוציאה מקרבה אישיות נלבבת שניה - את הנרייטה סולד. ילידת באלטימור בארצות-הברית של אמריקה (i860) ובתו של רב תלמיד-חכם ומשכיל, התמסרה בנעוריה לתנועת השחרור של הכושים. בגבור הגירת היהודים לארצות-הברית החלה לפעול למען המהגרים. כמורה ועסקנית ציבורית זכתה בסמל החופש של העיר ניו-יורק. כסופרת מחוננת עבדה שנים רבות בהוצאת-הספרים היהודית באמריקה וערכה בשיתוף עם אנשי-שם ספרים שוגים על נושאים יהודיים. כיוון שביקרה בארץ-ישראל לראשונה ב-1909, נמשכה מיד לציונות תוך ראייה משוכנעת, שכאן מקום הפתרון לשאלת היהודים.

מאז התמסרה לפעולה למען ארץ-ישראל ע"י הסתדרות “הדסה” (1913) וב-1917 אירגנה את המשלחת הרפואית שהחישה עזרה לישוב, כתום מלחמת-העולם הראשונה. ב-1919 נוסד בארץ בית-ספר לאחיות, הנושא את שם “הנרייטה סולד” והוא הוציא את מחזור האחיות הראשונות בארץ. הנרייטה סולד נבחרה לנשיאת “הדסה” ופעלה למען בנין בית-החולים “הדסה” ליד האוניברסיטה העברית. בפרדץ מלחמת העולם השניה, היא פיתחה את שיא פעולתה, כאשר כוננה את מוסד “למען הילד והנער” - בו ראתה העובדת הסוציאלית הישישה תשובה על “זעקת הילדים” של עמה.

מפעל “עליית הנוער” הציל 8,000 נער ונערה מהגיהינום הנאצי. במלאת להנרייטה סולד שבעים וחמש שנה, כיבד אותה הקונגרס הציוני העשרים בהחלטה להקים כפר על שמה - “כפר סולד” - והיא אשה ראשונה בישוב שזכתה לציון-כבוד כגון זה. מוסריותה הגבוהה ואחריותה למופת לתפקידים שהוטלו עליה עד יומה האחרון (נפטרה ב-1945) - הן שעוררו אליה את רחשי הכבוד הללו מקרוב ומרחוק.

המרכז הציוני בארצות-הברית הוסיף להוציא מקרבו אנשי-מעלה, אשר חיזקו בהשפעתם את התנועה הציונית. ד“ר יהודה לייב מאגנס, יליד ארצות-הברית (1877 - ירושלים 1949), הקדים להצטרף לתנועה הציונית מימי לימודיו האוניברסיטאיים בארצות אירופה. מאז לא פסקה תרומתו לעבודה הציונית בארצות-הברית, תוך השפעתו על הנדבנים העשירים (נתן ולינה שטראוס, לואי מרשאל ועוד). כאשר עלה ארצה ב-1922, התמסר לבנין האוניברסיטה העברית ובנשיאותו עד יום מותו פעל להתפתחותו ולחיזוקו של המוסד המדעי העליון של הישוב. כמטיף ליחסי-שלום עם הערבים, תפש ד”ר י. ל. מאגנס עמדה מיוחדת בראש חוג-שנודע בשם “ברית-שלום” (וחבריו - ר' בנימין, מ. סמילנסקי ומחוגי האוניברסיטה עצמה). שאיפותיו הנעלות של חוג זה לא מצאו הד בקרב אלה, שהדברים והרעיונות כוונו אליהם: הערבים לא היו מוכנים ליחסי-שלום עם היהודים.

 

פרק כו. בפרוע פרעות בישוב    🔗

שמחת הבית הלאומי ארכה בישוב עד-ארגיעה, ושעתה של תרועת נצחון עדיין לא הגיעה לעם היהודי. אמנם התבשרו היהודים בהכרזת באלפור בכל התפוצות כבמתן היתר להקמת מדינתם, אך המדינה עדיין מהם והלאה, אף היו שהפליגו בשעת התלהבות וחילקו מראש את תיקי הממשלה בין גדולי העם ומנהיגיו, אך המציאות סיכלה את החלומות היפים שבאו קודם זמנם. בארץ התכונן השלטה הבריטי-מנדאטורי והמשטר הצבאי בארץ בטל. לנציב העליון הראשון של השלטון האזרחי נתמנה היהודי סיר הרברט סמואל (נולד באנגליה 1870).

אף זאת: יהדותה-ציונותה של רוסיה, זה משען העוז של התנועה ומקור כוחותיה החלוציים, התפרקה והלכה תחת מחץ המהפכה. הפרעות שהתחוללו עם מפלת הצאריזם מידי צבאות הכוחות הימניים - דניקינים ופטליוראים - הוסיפו שבר על שבר. בה בשעה החלו הערבים לגלות בארץ התנגדות מאורגנת לעליית היהודים בהמונים. העלייה לארץ היתה שאלת החיים של המפעל הציוני ותוך סגירת שערי הארץ ופתיחתם בפני העלייה לסירוגים, החלו להתחולל תחת שלטון המנדאט הבריטי מהומות. המהומות לבשו תחילה צורה של פרעות מקומיות ביהודים הנוקטים עמדת התגוננות ולבסוף הפכו למלחמה גלויה בין שני העמים היריבים - היהודים והערבים. זו איפוא שרשרת התגרות - ההתנגשויות - המערכות, אשר בתל-חי הוחלה ונמשכה מאז לסירוגים במשך שלושים שנה אחרי מלחמת-העולם הראשונה.

יוסף טרומפלדור נופל בתל-חי    🔗

יוסף טרומפלדור, שנולד לאביו חייל ותיק ברוסיה (21 בנובמבר 1880) וגדל בקאווקאז, נועד למלא תפקיד בדברי ימינו, אשר הערכתו השלמה תגמול במשך השנים. האיש חונן מלידה באומץ-לב עשוי ללא-חת ובצורך נפשי למזג את אומץ-הלב ברגש הגאון היהודי. תוך שירותו בצבא הרוסי, במלחמת רוסיה - יפאן שהתחוללה במזרח הרחוק, ידע יוסף כי באה שעת-כושר לידו לפרך את התואנה שהיהודי מטבעו מוג-לב הנהו: כיוון שנפצע ונקטעה ידו השמאלית, ביקש מהמיפקדה לחזור אל החזית והדבר צויין לתהילה בכל הצבא הרוסי, אף זכה יוסף להעלאה בדרגת קצין, דבר שנמנע מיהודים. אף-על-פי-כן החייל אמיץ-הלב והענוד אותות-הצטיינות כבר החליט כי-חיי-החורין הלאומיים, לו לעצמו ולעם כולו, אפשריים רק בארץ ובכל ישרות-נפשו וכוח רצונו הוא מכשיר את עצמו לעלייה בתקווה לכונן יחד עם חבריו לרעיון מושב חקלאי-שיתופי. ב-1912 עלה ארצה לעבוד בחוות מגדל וממנה עבר לדגניה, אף הפליא לעבוד בידו האחת בכל עבודה חקלאית. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה, רגש-החובה הצבאי המפותח בו אומר לו לחזור להלחם “תחת הדגל הרוסי”, אך בין פליטי הארץ במצרים גילה את דרכו, כראש המתנדבים ליחידה העברית הראשונה שנוצרה באלכסנדריה לשם מלחמה בצד צבאות הברית למען שחרור הארץ.

יוסף טרומפלדור, אשר סיים את שירותו הצבאי כקפטן גדוד נהגי-הפרדים בחזית גאליפולי (1916), חזר לרוסיה ההפוכה כדי להתחבר עם אחיו ולכונן תנועת חלוצית-צבאית של עלייה לארץ. טרומפלדור הבין נכוחה, כי הארץ עדיין לא ניתנה בהכרזת באלפור פשוטה כמשמעה, אלא קבלתה תלוייה במאמצים שיגלה העם לקחת את אשר ניתן לו - לקחת בעבודה ובכיבוש. הוא הפיץ את רעיון ההכשרה החלוצית בין חבריו הצעירים ועלה לפניהם ארצה כדי להדריך את עלייתם אחריו.

ברם, בחזרו לארץ (1919) הוא ראה מיד לתסיסה המתחוללת בגבולות הארץ ממזרח ומצפון, כי חלוקתם עדיין לא סוכמה בין השלטונות האנגליים והצרפתיים. סכנה דחופה נשקפה לישובי-הספר מהתסיסה הזאת ובעוד שרידי “השומר”, שלא הלכו לגדוד העברי, עשו במשטרת הרוכבים לבטחון הישובים בגליל התחתון והתיכון, עלה יוסף לתלחי-כפר גלעדי, כדי לארגן את ההגנה על הגליל העליון הצפוני. עמק החולה הגובל בו שימש אז חזית בין כנופיות הצבא הערבי (שרידי צבאו של האמיר פייסאל שהומלך בדמשק) והצרפתים המבקשים לחסלן; אמנם בסוריה הסתיימה התסיסה בסילוק פייסאל ממלכותו הקצרה ובייצוב המנדאט הצרפתי על ארץ זו (1920), אך בגבולות היא גרמה להתלקחות המערכה על תל-חי, מערכה שנמשכה בהפוגות ובהפסקות מ-1 בינואר 1920 עד 1 במארס 1920 (י“א אדר תר”פ) - הווה אומר: שני חדשים.

הכנופיות המאורגנות של הלוחמים הערביים תקפו את מטולה, כפר גלעדי ותלחי ובהגנתן נפלו מהמגינים שר ושניאור שפושניק. אחרי שהקשר עם דרום הארץ נעשה קשה מיום ליום, בין להעברת תגבורת ובין למשלוח צידה, נפלו במערכה האחרונה על תל-חי בי"א אדר 1920: מונטר, שרף, שרה צ’יזיק ודבורה דראכלר. יוסף טרומפלדור מת מפצעי המוות שנפצע בהתקפה והספיק למסור את הפיקוד לידי חברו בהגנת תל-חי - פ. שניאורסון מוותיקי השומרים.

הדברים האחרונים שנמסרו מפי יוסף טרומפלדור - “טוב למות בעד המולדת” - נסכו אור על דמותו הנעלה של גיבור תל-חי, אשר במותו לימד כי אין לכבוש מולדת מחדש אלא בדם. ואם מעשה ההגנה “עד טיפת-הדם האחרונה” “על שלושת הישובים המבודדים בצפון-הארץ המסוכסך - תל-חי, כפר-גלעדי ומטולה – נראה בעיני רבים חסר-תכלית נוכח הכוחות הערביים המזויינים ומצויידים היטב, הרי המשכה של מלחמת הישוב הצדיקה את המעשה ותכנו הפך לאבן-הפינה של בנין “ההגנה”. שומר בודד על משמרתו, כבשנים לפני המלחמה, כוחו שוב לא היה יפה להגנה על הישוב; גדוד-צבא עברי לא היה חפשי לפעולות-מגן, כי הפיקוד הבריטי כבל את תנועתו. נמצא, כי על סף התקופה החדשה צריך היה להוולד מגין מטיפוס חדש, שאינו שומר ואינו חייל, אלא איש-קרב המעריך את מלוא-המשמעות של העובדה המחפירה, כאשר ישוב עברי נעזב בפני הכוח התוקף ולו החזק ממנו פי-כמה מונים. יוסף טרומפלדור, מפקד הגנת תל-חי, העלה את חבריו להגנה עד להכרה זו - ואותה העריך לראשונה מנחם אוסישקין בהכרעתו לזכות עמדתם של המגינים בוויכוח בוועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל: “עוד בטרם שמעתי את דעתכם - אמר למשתתפים - החלטתי שלא לעזוב את הנקודות האלה!” - הערכה זו עברה לאחר מכן אל מערכות הנוער אשר דמותו של טרומפלדור הגיבור והלוחם היתה לו למגדלור המתנוסס ממקום קברו על גבעת תל-חי בצפון הארץ. מכאן המשמעות המיוחדת שקיבלו יום י”א אדר, יום נפילת המגינים והעלייה לתל-חי, במערכות הישוב והנוער בפרט - משמעות שגדלה והלכה משנה לשנה.

המאורעות עברו לפנים הארץ    🔗

הנהלת הישוב כאבה את כאב תלחי, אך התיצבה על המשמר בפני המאורעות שהיו עלולים להתלקח באזורים האחרים של הארץ. עוד בפברואר (1920) נערכה הפגנה ערבית בירושלים נגד “ההגירה הציונית” ובאפריל התנפלו ערביי ירושלים והסביבה על היהודים יושבי העיר העתיקה. היהודים הקימו שרשרת הגנה, בראשותם של זאב ז’אבוטינסקי ופנחס רוטנברג, אך השלטון אסר את המגינים.

עברה שנה ובמאי 1921 פרצו מאורעות ביתר שאת מחוץ לירושלים – ביפו ובשכונותיה הוחלו ברצח י. ח. ברנר וחבריו צבי שץ ולואידור: במושבות השרון - פתח-תקווה, כפר מל"ל, כפר סבא וחדרה - נמשכו; וגם בדרום נראו פה ושם אותותיהם. עמדת המגינים היהודים המעטים עצרה את המוני המתנפלים עד שהחיש הצבא את עזרתו.

המתנפלים על חדרה התלקטו בהמון-עם רב בתול-כרם ובראש ההגנה על המושבה הועמד ד“ר לבל קצין בצבא האוסטרי לשעבר. זרוע שניה של האספסוף מערביי הכפרים הסמוכים לטול-כרם, וקאלקיליה בכלל, פנתה לעבר פתח-תקווה ופגעה בדרך בישובים החלשים כפר-סבא וכפר מל”ל. כיוון שתושבי המקומות הללו הוזהרו בעוד מועד, יצאו לפתח-תקווה להתבצר בה והפורעים בזזו את בתיהם ושילחו בהם אש.

למתנפלים, שנהרו לעבר פתח-תקווה, נספחו הבדווים של אבו-קישק, אך במושבה זו קידמה אותם ההגנה בראשותם של אברהם שפירא ואבשלום גיסין. מסירות-נפש רבה למושבתם גילו פרץ פסקאל ודוד נוביק, שדהרו יחידים בדרכים המסוכנות להזעיק את עזרת הצבא מיפו ומראש-העין אל המושבה. אחרי שנפלו ממגיני המושבה אבשלום גיסין, ח. צ. גרינשטיין, ז. אורלוב וג. ראפרפורט מכפר-סבא, באו הפורעים על ענשם מידי הצבא. המושבות שנהרסו – כפר-סבא וכפר מל"ל - נבנו מחדש ואברהם שפירא עמד בתוקף על דעתו, שאין המושבה פתח-תקווה משלימה לאבו-קישק שכנה מצפון ולכפר יהודיה שכנה מדרום, אלא אם יערבו שלא יתנו עוד יד למתנפלים בעתיד.

וקרבן נוסף - קץ הגדוד “הראשון ליהודה”    🔗

באותו פרק זמן עדיין עממה גחלת הגדוד “הראשון ליהודה” במחנה אשר בצריפין ובפיקודו של מפקדו החביב - קולונל אליעזר מרגולין. רבים מחיילי הגדוד הזה השתחררו כבר וחזרו אל עבודתם בעיר ובמשק החקלאי, אך המעטים התחזקו בתקווה, שגיוס חדש לגדוד יורשה מטעם השלטון. בפרוץ המאורעות ביפו ראו החיילים האלה מחובתם להחיש עזרה לאחיהם וברשות מפקדם סידרו שתי קבוצות מגינים, אשר הדפו את המתנפלים הערבים מגבולות תל-אביב. המיפקדה הבריטית באה בתואנה אל קולונל מרגולין שהרשה לחייליו לצאת את המחנה ליפו. מרגולין השיב לחוקריו, כי הגנת תל-אביב הצדיקה בעיניו את הליכת החיילים היהודים לעזרה והמפקד שהצטיין קודם לכן בקרבות רבים פוטר משירותו. עם שבצעירותו היה מחלוצי האכרים ברחובות, הרי עמדתם המקניטה של השלטונות הבריטיים המריצה אותו לחזור לאוסטראליה, בה מצא לו מקלט עד יום מותו (1941). עם פיטוריו של מרגולין חוסל גם שריד אחרון לגדוד “הראשון ליהודה” (יוני 1921) וכן תמה הפרשה הראשונה של צבא עברי בארץ.

מגינים במאסר    🔗

רבים מחיילי הגדודים שהשתחררו, וזאב ז’אבוטינסקי בכללם, היו עתה במגינים בכל אשר במצאו. ז’אבוטינסקי, שנתעורר לארגן במאורעות 1920 בירושלים את הגנתה, אסף אליו כ-400 צעיר, אשר השלטון הבטיח לצייד אותם בנשק. כאמור, השלטון חזר בו ואסר את ז’אבוטינסקי עם 18 איש מחבריו להגנה אף הואשמו הללו במשפט ונידונו לעבודת-פרך. בזה הוצגו המגינים במעמד שווה עם אסירי הפורעים הערביים והמסיתים למהומות (חאג' אמין איל-חוסייני ועארף איל-עארף - האחרון היה לאחר מכן חוקר חשוב של תולדות שבטי הבדווים בנגב).

ז’אבוטינסקי וחבריו נכלאו בכלא עכו ובהינתן חנינה לכל אסירי המאורעות - יהודים וערבים - שוחררו גם הם. לקח זה עורר את זעמו של ז’אבוטינסקי, אשר יצא מאז בקריאה נגד עמדה של פייסנות כלפי המשטר המנדאטורי שהכזיב. בנידון זה חלק זאב ז’אבוטינסקי על עמדתו הפוליטית של ד“ר וייצמן והוא שגרם למחלוקת קשה במערכות התנועה הציונית אף הביא לידי קרע במחנה, תוך יצירת המפלגה הריבזיוניסטית (1925) ותנועת נוער מסונפת לה - בית”ר.

זאב ז’אבוטינסקי (נולד 1880, נפטר ב-1940) התיצב בראש האופוזיציה הציונית ועמדתו שאינה יודעת פשרות בכל הנוגע לציונות מצאה את ביטוייה בכמה יצירות ספרותיות מעולות מפרי-עטו ובנאומים. בין בדרך ההגנה ובין בהליכה למאסר שימש מופת לתנועת הנוער (בית"ר), שדבקה בו והכירה בו את מנהיגה.

להגנה    🔗

עדיין זאב ז’אבוטינסקי נאמן לדעתו, כי גדודי-צבא מאושרים מטעם השלטון היו עשויים לקיים סדר ומשטר בארץ הנתונה לפרעות ומהומות; שרידי “השומר” ובראשם ישראל שוחט, היו סבורים על יסוד נסיונם מן העבר, כי לתכלית זו אינו יפה הכוח הגלוי. החבורה הסודית והסגורה מסוגלת יותר לאותם מעשי הקרבה הנדרשים מאת גוף בטחוני עצמאי, שאינו יכול לסמוך על שלטון חיצוני זר. בין שתי הדעות האלה, ונוכח ההתנגדות המחריפה מצד האוכלוסיה הערבית, התפתח הרעיון, שהישוב צריך להגנתו כוח בטחוני עממי, ואם אין סיכויים להקים גדודים ברשות השלטון, חובה להקימם מבפנים, לאמנם ולציידם.

אליהו גולומב (נולד 1893 - מת 1945) היה בהוגי הרעיון הזה ונימוק נוסף לו: כוח בטחוני עממי יעמוד תחת סמכות ציבורית מוכרת ולא יהיה חפשי לנפשו ולפעולותיו. תוך מאבק קשה וממושך ניצחה דעתו של אליהו גולומב, שהיתה נתמכת ע"י ברל כצנלסון וראשי הסתדרות העובדים, שהיו פעילים בתחום זה. הפילוגים הציבוריים הכבידו על יצירת הכוח האחיד וגם השאננות, שהשתלטה כעבור ימי המאורעות ובשקוט הארץ, בלמה את התפתחותו. “בימי הקטנות” הללו שימשו תאי-מעוז לרעיונות ההגנה ולרכישת הנשק גדוד-העבודה שהוקם על שם יוסף טרומפלדור ומשק כפר-גלעדי, שהיה מרכזם של השומרים, וכן תאים-תאים בודדים בעיר ובמושבה.

אותה שעה היו מעסיקות את אליהו גולומב, שהתמסר במסיבות הקשות הללו לטיפוח ההגנה כדי כוח-מגן מאומן ליום פורענות שיבוא, שתי בעיות: אימון המגינים ורכישת הנשק. בהסוואות שונות מעיני השלטון הוחל בהעברת נשק – גדול וקטן - מארצות-חוץ ומגבולות הארץ כאחד. ארוזים במכונות חקלאיות שונות היו מוברחים כלי-הנשק בזהירות רבה ואף-על-פי-כן יש ותוך פריקה בנמל אירעה תקלה ונתגלה הנשק החבוי. הערבים התריעו על היהודים “המזדיינים” והשלטון הגביר את פיקוחו בערי-החוף אף העמיד למשפט את הנוגעים בדבר. - המאמץ שוב לא הופסק, כי היו שזכרו ולא הסיחו את דעתם אף לרגע אחד מההנחה: חיי הישוב תלויים בציוד זה והנשק המעט הנמסר ע"י השלטון לישובים ברשיון אינו מספיק ביום-דין.

בעבודת-מחתרת זו גילו המעטים מסירות אין-קץ - מהם מוותיקי “השומר”, מהם שנתקרבו באחרונה ע"י אליהו גולומב אל רעיון ההגנה אחרי שהשתחררו מהגדודים. כן החלה מתלקטת חבורה קטנה ונאמנה, אשר נשאה ביצירת ההגנה ומרכזה - אליהו גולומב, כי הוא ידע לקרב אליו צעירים מסורים לרעיון ולהאציל מרוחו על בני-גילו שנמשכו לעבודה.

מספר הנאמנים ומאומנים להגנה גדל ובימי פרעות שוב לא היה בטחון הישובים מעשה-מקרה אלא אורגן מראש בפיקודים מחוזיים. מתוכם יצאו מגיבי חולדה עם אפרים צ’יזיק בראשם, אשר נפילתו על משמרתו (1929) הוסיפה להמריץ את החיים, להגביר את אמצעי הבטחון של הישוב. כן התרחבה המשימה, ככל שהישוב וצרכיו הבטחוניים גדלו, והמטרה שוב לא היתה התגוננות ליום פרעות בלבד אלא טיפוח כוחות הבטחון שיידרשו ביבשה, בים ובאוויר ובתעשיית נשק במקום לימי-חירום.

רבים מיוצרי ההגנה, שנתגלתה בעזוזה במאורעות שהלכו והחמירו מ-1929 למהומות 1936–1938, הקריבו את חייהם על יצירתם. מותו של אליהו גולומב, שהוכר כיוצר ההגנה, היה אבידה קשה למחנה המגינים. פעלי הפלמ“ח והצה”ל, שבא אחריו בימי מלחמת השחרור, העידו מה איתנים היו היסודות, שהונחו בעוד מועד במחתרת ובעילום-שם, תוך מזיגת רעיונות “השומר” והגדודים ולקחי המאורעות, במגילת המחתרת של ארגון ההגנה.

מות קדושים    🔗

בעוד הישובים הצעירים בעיר ובמושבה קמים בכוח על המתנפלים עליהם, לא היו מוכנים למאורעות הללו הישובים הישנים והמובדלים. הערבים, שידעו כי כאן נקודת-התורפה של הישוב העברי, חוללו את מעשי גבורתם האכזרית בפינות הנידחות הללו - ועדת חברון הוותיקה היתה ראשונה לכרוע תחת מחץ המאורעות של אוגוסט 1929.

המתנפלים הערבים רצחו בלי-רחם מבחורי הישיבות לומדי התורה וחסרי-המגן, מהם ומרבותיהם שהתרכזו בעיר-האבות חברון. בקבר-אחים של המאורעות הללו נקברו חמישים ותשעה קדושים. בתי-כנסת ובית-חולים יהודי חוללו, ילדים נשים וגברים דוקרו בנשק קר בגופם והרכוש המעט של תושבי חברון היהודים אשר ישבו שאננים בין שכניהם היה לבז. נצחון זה הפך לחרפה בעיני הערבים הנאורים עצמם והמלך אבן-סעוד נזף בערביי חברון שעלו לאחר מעשה לרגל לעיר מכה הקדושה: בשום מקום בקוראן - ייסר אותם - לא נאמר כי הותר למוסלמי להרוג יהודים.

יהודי חברון המבוהלים יצאוה ומאז היססו לשוב ולחדש בה את ישובם. אמנם הערבים האירו פנים לחוזרים, כי מאז יצאו היהודים את העיר שבת בה מסחר והשתלטה דלות, אך הישיבה הגדולה שהיתה מרכז החיים של עדת היהודים בחברון מיאנה לחזור והעדה עתיקת-הימים שוב לא התאוששה.

רע ומר לא פחות היה גורלה של העדה היהודית הוותיקה אשר שכנה בדד בצפת ושמרה “על חומותיה”. במאורעות אוגוסט 1929 שודדו רחוב היהודים והשכונה הספרדית. הפורעים הערביים לא אמרו די במעשי רצח, כי העלו את הבתים באש. היהודים תושבי צפת רוכזו בקסרקטין הצבאי של העיר בתנאים מחפירים. דוד שוב, איש צפת וממניחי היסוד של הישוב החדש בגליל העליון, ראה את הערבים רצים במקלות ובאלות, בחרבות ובסכינים אל רחוב היהודים וכעבור רבע השעה עלה משם קול יללה ובכי, ואש ותמרות עשן התאבכו מעל לצפת היהודית. הפורעים שחזרו החלו מתפרצים גם אל החצר הסגורה של דרד שוב, אך כל הנפש החיה בחצר כונסה בעוד מועד במערה והפורעים לא מצא בחשיכה את הדרך אליה. באותה שעה כבר נגרם לאלפיים הנפש שכונסו בחצר הקסרקטין סבל רב: “השמש בערה מלמעלה ומים לשתות אין”. שבעה-עשר מתושבי צפת נהרגו באותו יום פרעות ונשי הפורעים היו מהלכות מאחור ומאספות בידיהן את הביזה. רוחם של יושבי צפת העשוייה ללא-חת עמדה להם לשוב ולקומם את הריסותיהם גם אחרי המאורעות הללו, כאשר עשו את הדבר לא-אחת בקורות עדתם.

פנים בית-כנסת בחברון (“בית יעקב”)

ואם נטלו המקומות המבודדים תשעה קבים מסבל המאורעות הללו - חברון וצפת, מוצא ובאר-טוביה - הרי גם המסקנה מלקח זה לא איחרה לבוא: ישובי-יהודים מבודדים צפויים ביום פרעות לחורבן ורצח ואין ברירה אלא לבצרם בישוב עברי נוסף. זו המסקנה אשר המריצה את התישבות היהודים בהר ויצירת גושים-גושים אזוריים בכל אשר יצא מחנה החלוצים להתישבות - בעמק יזרעאל המזרחי והמערבי, בעמק הירדן, בהרי יהודה ובדרום. תיכנון ההתישבות זיקתו גדלה והלכה לתכנית ההגנה, ככל שהנסיבות הפוליטיות הסתכסו וסיכנו את המפעל.

בסימן צמצום והתנגדות    🔗

דעת הקהל הערבי לא היתה נוחה לציונות עוד לפני מלחמת-העולם ודרכו של היהודי לתבוע לעצמו את העבודה במשק העברי נראתה לו ככוונת חרם על הפועל הערבי. כן נודעה עמדתו העויינת לעלייה היהודית. זכויות יושב-הארץ הערבי לא הוסחו מלב גם בהצהרת באלפור אשר בה נאמר בצד הסעיף על “הבית הלאומי”: “בתנאי מפורש שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל…” פיסקה זו היא שנראתה עיקר בעיני הערבים המתנגדים ומצדדיהם, עד לשלילה גמורה של הרישא בדבר “הבית הלאומי”. בהתנגדות זו לא אמרו די גם בקריעת עבר-הירדן המזרחי מעל ארץ-יישראל המערבית, שבאה כהפתעה ותוך “איסור עלייה ציונית ומכירת קרקעות ליהודים” - בחבל-ארץ זה.

ב-1922 אושר כתוספת למנדאט הפירוש החדש, כי לסעיפים הנוגעים ליסוד בית לאומי יהודי אין תוקף לגבי עבר-הירדן ושם הושלט כבר למעשה עבדאללה, בנו השני של חוסיין מלך חג’אז. ב-1923 הוכר עבדאללה כראשה של ממשלה עצמאית בעבר-הירדן תוך הסכם עם הממשלה הבריטית, אף-על-פי שד"ר וייצמן מיחה באמרו: “לא אנו עשינו את הארץ (החלק המערבי) קטנה… ואנו הואים בעבר-הירדן את חלקה המזרחי של ארץ ישראל.” ההוזה בין בריטאניה לבין האמיר נתפרסם ונציג בריטי הוכר כמקשר רשמי בינו לבין ממשלת ה. מ. וממשלת ארץ-ישראל בכלל. כן הוגשם צמצום חבל המנדאט תוך סימון גבולותיה של ממשלת האמיר בקו - “מערבית לעקבה–למרכז ואדי ערבה–ים המלח והירדן עד להתחברותו עם הירמוך ולגבול סוריה”.

המנהיגים של ערביי ארץ-ישראל המשיכו לטעון לזכויות “הערבים היושבים 1,500 שנה בארץ” - ותוך כך באו לידי שלילה של הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם הארץ מעיקרו. התנגדות קיצונית זו ללא-פשרה נבעה מטבע המציאות הערבית, אשר חייה הפוליטיים היו מונהגים ע“י משפחות. המשפחות היו חלוקות ביניהן והפירוד שבין ערבים מוסלמים לנוצרים אף הוא מנע אותם מהתאחד. בצד התפרעויות של יסודות קיצוניים נראו פה ושם ניצנים של מתינות ועמדה אוהדת כלפי היהודים. היהודים לא עמדו מנגד לנטיות הללו ועשר שנות עבודתה של ההנהלה הציונית אחרי המלחמה עברו בסימן זה של חיפושים להבנה, בהדרכתו של קול. פ. ה. קיש, יושב-ראש ההנהלה ומחלקתה המדינית (1923–1931). קול' קיש נתבקש ע”י ד"ר וייצמן לעזוב את עבודתו בשירות הדיפלומאטי הבריטי ולקבל עליו את העבודה בירושלים.

קול' קיש הצליח לקשור קשרים טובים עם באי-כוח הערבים המתונים, אשר בראשם עמדו משפחות נשאשיבי ודג’אני, יריבותיה של משפחת חוסייני. נתברר כי כמה ערים - טבריה, עכו וחיפה - עשויות לשמש מרכזים לתנועה מתונה זו. יתר על כן: פלחים מסביבות חברון ושכם היו במתונים וראשי הבדווים משני עברי הירדן הביעו בהזדמנויות שונות אהדה לציונים. תנועה זו נתמכה גם ע"י בית חוסיין מעבר-הירדן ומחג’אז, ואף-על-פי-כן לא היה בה יסוד יציב לבנות עליו יחסים בני-קיימא.

קול. קיש בתפקידו עם קבוצת שייכים בדווים בעמק הירדן

כוחו של חוסיין החל להתרופף תחת לחץ יריבו אבן-סעוד ולא ארכו הימים והוא הוגלה ממקום מלכותו. פייסאל שהומלך בעיראק השפעתו כמנהיג הערבים ירדה וב-1933 מת. בו בזמן לא פסקו הקיצונים לפעול בהתמדה, כדי לייצג את התנועה הערבית-הלאומית, וכיוון שמנהיגם מוסה קאזים פחה מת, נתעטפו הללו, בהשפעת מנהיגם השני ממשפחת החוסיינים, המופתי חאג' אמין, באיצטלה דתית וערבבו בכל מקרה לקנאות-יתר דת ופוליטיקה ביחד. בכוחם זה גברה והלכה עמדתם על המתונים וכל המאמצים להבנה הושמו לאל.

“ערבים, יהודים עליכם!” - קראו הקיצוניים הללו בכל הזדמנות שבאה לידם, בין כשיהודים יצאו לחרוש את אדמת עפולה או ליער את החולות הנודדים של קיסרי. מקרה העתקת אהלי הבדווים מעמק חפר (ואדי-חווארית) השומם, אחרי שקיבלו את הפיצויים המגיעים להם - שימש להם טעם לשיסוי. לשוא ניסר היהודים להגיב בתוקף על הסתה זו, כי שקר הדבר - “לא באנו לעשוק או לנשל את מישהו” - לדברים האלה לא נמצאה אוזן שומעת מפחד הקיצוניים. גישושיו הנבונים והזהירים של קול' קיש ליחסי הבנה נכשלו. במקומו בא לשמש בתפקיד ד“ר חיים ארלזורוב, אשר שם לו לקו לרכך את התנגדותה של הפקידות הבריטית למפעל הציוני, הואיל וגם היא גילתה יחסי אהדה לדרישות הערבים ובמידה פחותה של אורך-רוח נשאה בתלונותיהם הצודקות של היהודים. בפעולתו קצרת-הימים לא הספיק ד”ר ארלוזורוב אלא לרכוש את לבו של הנציב העליון סיר ארתור וואקופ לקשרים ידידותיים כנים למפעל היהודי ולא נשאר ליהודים אלא להשען במפעלם על כוחם, אמונתם וכשרם לפעולה.

עוד זאת נאמר, כי בשאלה היסטורית-מוסרית מסובכת זו של “ירישת הארץ מידי הערבים שכבשו אותה” נתערבו היסוסים שונים גם מצד היהודים עצמם. המציאות היהודית האכזרית בגולה הביאה עלייה חסרת־כל, אשר לגביה העבודה במשק העברי היתה שאלת קיום ולא עוד שאלה של “כיבוש עבודה” בלבד. טעמי הבטחון בפני הערבים המוסתים אף הם לא התירו עוד, שהפועל הערבי יהא מתגורר כמנהג עם משפחתו בתוך המושבה העברית, כדי לתת יד מבפנים בבוא עליה פורעים מבני כפרו. נמצא, כי בבוא הערבים או הבדווים המוסתים בעלילות-דברים על היהודים שכניהם - לאמור: “גזלו הללו את אדמתנו” - והם נתמכו בטענותיהם ע"י הפקידות הבריטית, לא נשאר ליהודים אלא להשיב בתוקף: “לא נתן!” - – ומעשה אפייני כגון זה אמנם אירע בחדרה כאשר בדווים התנקשו בעצת עורכי-דין להוציא מהיהודים קרקע שהיתה קנינם והדברים הובאו גם במשפט בשם “משפט א-נפיעאת”.

“לא נתן!” (משפט נסייאת): שבת היריבים יחדיו (יהושע חאנקין וצבי בוטקובסקי כטוענים לזכויות המושבה על אדמתה)

קרבן לסבך הזה נפלו לא רק ערבים; גם בין היהודים נמצאו כאמור אידיאליסטים קיצוניים, אשר האמינו כי “סוף האמת לנצח” ותלו את הקולר ביהודים עצמם שלא פעלו די למען הבנה עם הערבים. צעירים נלהבים לדעות מהפכניות העמידו את עצמם לימין “הפלח העשוק”. מצד שני, עדיין עממה בישוב הישן קנאות, אשר טענה בעקשנות כי גאולת ישראל נועדה לבוא בדרך “נס” ולא בדרך הטבע. בין מקנאות דתית ובין מטעמים נפשיים הגיעו הללו לידי מעשי איבה נגד אחיהם. מעטים היו הללו במספר ואחד מהם המשורר יעקב די-האן (נורה ב-1924) הפך מקנאות את הדת “לנשק פוליטי והשתמש בנשק זה בלי חמלה נגד אחיו בני עמו” (קול' קיש).

נוכח סיבוכים כגון אלו לא נשאר לישוב ומוסדותיו העליונים אלא לסמוך על העובדות הנוצרות ע"י העלייה היהודית המגבירה את כושר הקליטה של הארץ בסתירה לכל הקיטרוגים והחששות מסביב. למעשה, לא רק הפועל הערבי יושב הארץ והפלח ינקו את מחיתם מהמשק העברי המתפתח, אלא גם הפועל מחורן נדד בהמוניו אחרי הקציר ממזרח לירדן, לארץ - “כי היה בה לחם”.

ועדות חקירה נשלחו לארץ מדי פרצו מהומות ומסקנותיהן היו שונות; ספרות עצומה דנה בשאלה זו מבחינות שונות; חוג מסויים דגל בשם “ברית שלום” עם ערבים לימים יבואו ובהם מהוגי-דעות ותיקים ומקובלים בישוב; בכל אלה לא היה כדי להפיג אף במעט את המתיחות שגברה והלכה, בין לרגל טקס דתי ובין בעקבות חגיגה ותהלוכה. סבך העלייה והקליטה מבפנים וההתנגדות מבחוץ לימדו, כי המפעל צריך למשמעת לאומית; - את דגלה של משמעת זו הרים בעוד מועד גוף מאורגן במוסדותיו, אשר תמך את יתדותיו “בעלייה השניה” וקיבל תגבורת כוחות “בעלייה השלישית” - הסתדרות הפועלים או בשמה הכולל: ההסתדרות.

 

פרק כז. בקו ארגון, עבודה והתישבות    🔗

ארגון הפועל    🔗

אמנם ציבור הפועלים גם הוא לא היה אחיד ומדי גדל זרם העלייה רבו בו יסודות שונים שהושפעו מרעיונות הריבולוציה הרוסית. מפלגת “הפועל הצעיר” באיחודה עם קבוצת צעירי-ציון מהגולה שמרה על עקרונותיה מלפני המלחמה. היא לא נטתה לטשטש אותם למען המזיגה ב“אחדות העבודה” - המפלגה החדשה שנוצרה עוד בגדוד העברי, בהשפעת ד. בךגוריון, י. בן-צבי, ב. כצנלסון, ד. רמז וש. יבנאלי, - במגמה של איחוד. איחוד בצורה ארגונית הושג בייסוד הסתדרות העובדים הכללית בדצמבר 1920 ובה נכללו הפועלים על זרמיהם ותנועותיהם העצמאיים.

הפועל העברי הצעיר מבין העולים אף הוא לא יצא עדיין מדרגת הכשרה; אמנם עיני הרוב היו נשואות להתישבות, אך מאין כסף להתישבות לאומית נמשך הפועל לעבודת הבנין הגדולה שהוחלה תוך משברי העלייה בעיר. כיבוש העבודות הציבוריות שנמסרו ע"י הממשלה - בסלילת כבישים - והעבודה במושבות המטעים שהיתה מצוייה לרוב לרגל התאוששות ענף הפרדסים ואשר בה התחרה בפועל העברי הפועל הערבי - שני אלו היו לכור-ההכשרה של הפועל העולה תוך התגבשותו ותנועתו בחבורות-מעבר ותוך מלחמתו בחוסר-העבודה שאיים על קליטתו.

הגדולה שבחבורות המעבר המאורגנות והראשונה להן היתה גדוד-העבודה שנוסד על שם יוסף טרומפלדור בי“א באלול 1920 ע”י חבריו מהחלוץ הרוסי. ובתכניתו נאמר: “בנין הארץ ע”י יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בארץ-ישראל". אם גדוד-העבודה התכוון ליצירת חברת עובדים שיתופית מפועלי עיר ומשק חקלאי ובמגמתו זו פעל רבות לכיבוש ענפי-עבודה קשים - חיצוב וסיתות אבנים (בירושלים) ובנין בעיר - הרי קיבוץ שני בשם “השומר הצעיר” לא קבע לעצמו מטרות מסויימות מתחילה ונטה למסגרת שיתופית בהתישבות בלבד ובחוגי חבריו הצעירים. בין אלה ובין אלה הראו לדעת, כי קיבוצי העולים והחלוצים שלאחר המלחמה מחפשים כר נרחב יותר למעופם השיתופי מהקבוצה הקטנה, דוגמת דגניה, וחבר כנרת שלמה לבקוביץ (לביא) הציע אז את רעיונו, בדבר “קבוצה גדולה”. לעומתם דגל קיבוץ ניכר של פועלים חקלאיים מהוותיקים בצורות ההתישבות העובדת שהחלו מתגבשות לפני המלחמה: מהם נטו לקבוצה הקטנה ומהם לצורת ההתיישבות האינדיבידואלית, ההולמת את העובד עבודה עצמית ללא עבודה שכירה - למושב העובדים.

ההסתדרות במגמתה לכבוש את מקורות העבודה הציבוריים והממשלתיים נלחמה על קבלת העבודות ברכבת ובצבא; אך כיוון שנרכשו גושי הקרקע הגדולים בעמק יזרעאל (גושי חרוד ונהלל) התרכז מיטב הכוח החלוצי מכל הזרמים ביישוב הגושים הללו. נתכוננה הקבוצה הגדולה, נוספה קבוצה “קטנה”, נוסדו מושבי העובדים הראשונים - אך הצד השווה שבהם כי במסגרותיהם השונות נשארו-מלוכדים בהסתדרות אחת, שותפים למלחמתה כפועלים ונהנים מתמיכתה המוסריות ברפיונם - ובזה היה כוחם. אמנם ליכוד זה לא ניקה גם הוא מסטיות: אם “שיבת ציון” היתה מלווה, מטבע הדברים, סופות ורעמים של התנצחות באידיאות ובמגמות קיצוניות (חברתיות ומדיניות) - הרי מצד שני נמצאו מאוכזבים מהמגמה השיתופית המצומצמת של התישבות העובדים (וגדוד-העבודה בכלל) ועקרו בחבורה לרוסיה הסובייטית. אף-על-פי-כן גיבשה הסתדרות העובדים, ובצידה הסתדרות הפועלים החקלאיים, את מוסדותיה תוך ראייה לעתיד והכשירה את הכלים הארגוניים, הכספיים והתרבותיים בהם נסתייעה במלחמתה על דעותיה: בתוך המחנה ומחוצה לו - במוסדות העליונים של התנועה הציונית וגם במערכה הפוליטית הבינלאומית על המפעל הציוני-הסוציאליסטי.

גידול והכשרה    🔗

הפרט - “האינציאטיבה הפרטית” - חיפש גם הוא דרכים ליזמתו לקחת חבל במפעל ולהשריש את קיומו במסחר, מלאכה, תעשיה, גאולת קרקע והתישבות. התנאים האובייקטיביים והבטחוניים גרמו כי אינציאטיבה זו נאלצה להצטמצם במסגרת הערים והאזורים הקרובים וגם שם היתה צפוייה למשברים מזמן לזמן. משבר כלכלי בארץ הקטנה הביא את הפרט לא רק במצוקה כספית אלא נטל ממנו את העוז לשוב ולנסות אחרי אשר הושבר. לא כן ציבור, אשר קיבל עליו במלוכד לשאת בסכנת המשברים, שאין להמנע מהם בארץ-הגירה, ולעמוד בעזרת המכשירים הארגוניים והכספיים אשר יצר בין בשנות טובה ובין בשנות רעה. האופי העצמאי של העובד העברי החדש וכן קשריו האידיאולוגיים עם קיבוצי הפועלים היהודים בארצות הגולה, ובארצות-הברית בפרט, סייעו לבסס את הפעולה, אשר בעזרתה גבר על הקשיים במקום, שהאינציאטיבה הפרטית נידונה לכשלון חרוץ.

חברת הפועלים הקטנה מלפני המלחמה הורישה אך אילו התחלות קטנות מבחינה זו וגם הללו קיומן היה תלוי בנס; אך הרוח שחושל והתנסה בסבלות המלחמה הוסיפה תוקף ועצמה להתחלות המצערות הללו. הסתדרות הפועלים החקלאיים. זה הארגון האחיד של ציבור הפועלים בארץ, הניחה יסוד לארגון העזרה הרפואית לפועל - “קופת-חולים” - ב-1913; ב-1916 נפתחה האגודה הצרכנית הראשונה – המשביר - כדי לפתור את הספקת המיצרכים החיוניים לפועל השרוי במחסור. בגמר המלחמה קיבלה עליה “קופת-חולים” ללוות את החלוץ העולה לארץ בדרכו הקשה של הכשרת עצמו והכשרת הקרקע, ומ-1920 כוחה גדל והלך במספר החברים, בכוחות רפואיים, בבתי-חולים, בתי הבראה ומרפאות. אף “המשביר” ריכז לידו את ממכר התוצרת החקלאית של משקי העובדים - וענף זה שגדל במהירות הגיע ליצירת מוסד קואופראטיבי מקביל ל“המשביר” ומיוחד לתוצרת המשק - בשם “תנובה”.

בו בזמן הוכח, כי באין חברת פועלים עבריים שיתופית, אשר לא תאמר די בקבלת עבודה מנותניה - הממשלה והציבור - אלא תשא גם בהכשרת בעלי-המקצוע מבין העולים, לא יקום משק עצמאי עברי על אדמת הלאום. “סולל-בונה”, חברת פועלים שיתופית לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת (1923) קיבלה עליה משימה זו, ובהתחולל שיתוק כללי בעבודה לרגל המשבר (1927), ידעה להסתגל ולסגל את העובד לכיבוש מקצועות חדשים ולגילוי מקורות-עבודה חדשים – בכביש או במחצבה, בבנין נמל חיפה ומפעל החשמל, במפעל המים מהירקון לירושלים או מפעלי תעשיה קואופראטיביים שונים. באנק הפועלים

סייע לפיתוח כשרו הקבלני של מוסד הפועלים ומעתה יכול לנטות את ידו על ענפי משק עירוני וכפרי שונים - תחבורה עירונית ובינעירונית, חרושת, קידוח בארות, חקלאות, ספנות ודייג.

הכשרת הפועל העברי להיות איש-מקצוע בענף אשר בחר בו השתכללה תוך העבודה וכן קמו צוותי הנהגים, הבנאים, עובדי החשמל ופועלי החרושת והתעשיה שהיו לברכה לישוב. יתר על כן: מציאותם של הקואופראטיבים החזקים משל הפועלים אילצה את המפעל הפרטי להתבסס בארץ על הסדר איתן של יחסי עובדים ומעבידים, כדי למנוע כאפשר זעזועים בלתי-רצויים של המשק הכלכלי הצעיר. אמנם לא בנקל עלתה לו למפעל הפרטי הסתגלות זו בצעדיו החלוציים, אך דוגמת ציבור העובדים הניעה את איש התעשיה והמסחר והמלאכה לייסד ארגונים משלו להגנת עניניו: התאחדות בעלי התעשיה ולשכות המסחר הניחו יסודות להתפתחות בריאה של המשק הפרטי בארץ ולהגנת עניניו המיוחדים.

בד בבד עם פיתוח עצמאותו הכלכלית של הפועל, הועלה הצורך לסיפוק משאלותיו התרבותיות המיוחדות. המציאות הציונית, אשר הכירה בנידון זה כיוון ציוני-דתי (“המזרחי”) וציוני-כללי, לא יכלה לספק את הפועל שהתבסס בארץ. הסתדרות העובדים כללה איפוא מתחילה בתכניתה מרכז לתרבות לפועל, עתון יומי לפועל (“דבר” - 1925), תיאטרון ברוח ההולמת את רעיונות העבודה, הוצאת-ספרים מכוונת לפועל ומוסד לחינוך ילדיו (“זרם העובדים”). הפעולה התרבותית הענפה הזאת הרחיבה את ידיעות ספרות העבודה והביאה את ידיעת הלשון והארץ אל אהלי העולים ומחנות הנוער העובד.

עם זאת פתחה ההנחה, שהפועל צריך לפעולה תרבותית-חינוכית מיוחדת משלו, פתח להתפצלות רעיונית נוספת. תנועה חדשה שהתחזקה בתוך ציבור העובדים כוננה לעצמה גם היא מכשירים תרבותיים-חינוכיים משלה, כי באופן זה הבטיחה את קיומה האידיאולוגי-האבטונומי. תקלה זו נתבלטה לימים, כאשד הניגודים בתוך הציבור החריפו ובית-ספר של מושב-עובדים שוב לא נמצא יפה לילד של הקיבוץ (בין הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” ובין הקיבוץ המאוחד). אין להתפלא איפוא שתהליך ההתבדלות, אשר ליווה את גידולו של ציבור העובדים בעיר ובכפר, החל לסכן את ההתפתחות הזאת תוך מלחמת-דעות חריפה מבפנים.

נוכח הכוחות המסכנים את שלימותה של היצירה ההסתדרותית עמדו על המשמר ברל כצנלסון, רחל כצנלסון, ש. יבנאלי וזלמן רובאשוב (שזר), אשר היו לעמודי-התווך של העבודה הענפה הזאת; עמהם אלמונים רבים אשר הרביצו תורה ויסדו מוסדות תרבותיים - אוהל, ארכיון העבודה, חדרי עיון וספריות, ארגון “הפועל” - לתרבות הגוף ברחבי ההתישבות ובמרכזי העבודה. אמנם, האמביציה הראשונית שהתכוונה לטפח יצירה מקורית, מיוחדת ברוחה לפועל העברי, לא יכלה לבוא על סיפוקה השלם, מהטעם הפשוט: יצירה רוחנית מקורית היתה צריכה למאמץ עממי כללי השואב כוחות מעברו - ולא לאותו מאמץ צעיר ורענן בלבד אשר התא המפלגתי יכול לגלות בתחומו המצומצם. לעומת זאת הוסיפו הערכים אשר יצרה תנועת העבודה בכיבוש המקצועות ובעיצוב דמותו של העובד בארץ, משקל ליצירה הישובית ותרמו לחידוש רוחה של הציונות כולה.

היזמה של ציבור הפועלים הותוותה לאפיקים של הכשרה, ייצור והתישבות בתוך המסגרת הקיימת של ארץ-המנדאט. עדיין נשמעו פה ושם קולות קוראים לחלוציות “בחורן” ובעבר הירדן הדרומי; רגשי התמרמרות ואכזבה בהיסוסיה של ממשלת המנדאט יש וגרמו למחאה זועמת - אך בעיקרו של דבר התיצבה

ההסתדרות לימין עמדתו המתונה של ד"ר וייצמן ויחד עמו דאגה בראש וראשונה לחישול עובדות וביסוסן גם בתנאים המדיניים הקיימים. משק נוסף “ועוד דונאם” - היו תכנה של המגמה הזאת.

מושב העובדים ומחוללו    🔗

בתוך חוגי הפועל החקלאי הוותיק שהתנסה בצורות השונות של המשק החקלאי בארץ - האכרות, הקבוצה, החווה והעבודה בתנאים של אריסות - נולד הרעיון של מושב העובדים. משורות “הפועל הצעיר”, מפלגת הפועלים כובשי העבודה החקלאית, יצא המטיף לו אליעזר יפה. באופן זה געשה אל. יפה (נולד 1882) למורה-דרך ולמגשים בפועל של צורה חקלאית חדשה, אשר עיקרה הוא רגש האחריות האישי של בעל המשק שאינו עשוי להסתבך בבעיות העבודה השכירה - תקלה זו שהכשילה את המושבה הוותיקה. כיליד כפר (בביסראביה, רוסיה הצארית), הבין אליעזר עוד לפני עלותו ארצה כי עיקרו של בנין הארץ נעוץ בחקלאות ולפיכך החליט להכשיר את עצמו קודם לעלייתו.

לצורך ההכשרה יצא לארצות-הברית ולמד חקלאות בבית-הספר מיסודו של הבארון הירש, אף קירב לרעיונו חוג צעירים באמריקה גופה. אליעזר עלה

ארצה והתחיל בעבודה חקלאית כפועל בחוות כנרת יחד עם חברים שהכשירו את עצמם בארצות-הברית כמוהו - (א. לוין, מדריך ראשון לגידול עופות בארץ,

קליי ועוד). אליעזר יפה עשה את החקלאות משנה ללמוד וללמד אותה והיה לאחד מחלוצי העתונות החקלאית, אף מורה למקצועות החקלאיים במקווה-ישראל.

רעיונו על מושב העובדים מצא את ביטויו בחוברת מיוחדת שכתב בשם זה. הפועל החקלאי הוותיק, שבע-הטלטולים במושבה ביהודה ובכפר הגלילי, אשר שאף לגלות את יכלתו במסגרת אחריותו העצמית, נמשך אל הרעיון. מפלגת “הפועל הצעיר” והקונגרס הציוני שלאחר המלחמה אישרו את התכנית למרות הבקורת שמתחו עליה חסידי הקבוצה. באותו זמן (1920) החליט מ. אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת לישראל, לעשות מעשה רב בגאולת שטח קרקע גדול, למרות חוסר האמצעים, שכבל את פעולת המוסדות של התנועה. בהשפעתם של יהושע חאנקין וד"ר א. רופין הוחלט, כי הגיעה השעה לתקוע יתדות במערבו ובמזרחו של עמק יזרעאל - זה חלומם הנכסף של ראשי המפעל מתחילתו. בעוד חברי הארגון למושב-העובדים תוהים על טיב המקום אשר יכשר להגשמת תכניתם, מקום שיהא רחוק מהעיר ומהשפעתה על הכפר, הוצעה להם אדמת מהלול לרגלי הרי נצרת. אמנם מעינות המים המוזנחים שבאדמה זו עשאוה ביצות-ביצות, אך הפועלים החקלאיים המנוסים הבחינו כי ברכה צפונה באדמה זו והחליטו לכונן בזה את מושבם אף שם קראו לו - נהלל.

באלול תרפ"א (1921) עלו חלוצי מושב העובדים על אדמתם ובעבודת ייבוש ותיעול הצליחו לבער את קיני הקדחת, אשר החליאו בקיץ הראשון לעלייתם כ-40 למאה מהמתישבים. אף סופר: “כאשר נפתחו התעלות וריח הביצות המתיבשות מילא את חלל האוויר אחזה הקאה את הכל - כל אנשי המקום ואורח שבא לשבת בו הקיאו במשך ימים אחדים…” (שמואל דיין)

עמדה לנהלל חריצות חקלאיה הוותיקים - יעקב אורי, האחים דיין. י. בצר, מ. קריגסר ועוד - שהמושב החדש הפריך את האמונות התפלות של תושבי הכפרים הערביים המדולדלים מסביב. האדמה הטובה החלה מגדלת עץ פרי וחציר מספוא והמעינות היו למקורות השקאה. מושב-עובדים שני עלה על אדמתו במזרח העמק - כפר יחזקאל - וגם עולים שבאו בחרו בדרך זו של התישבות. כפר יהושע בעמק יזרעאל, כפר ויתקין בעמק חפר ועוד - העידו על הצלחת הנסיון.

מושב-עובדים כפר יהושע בעמק יזרעאל

ביסוד מושב-העובדים מצאה את ביטוייה המגובש תורת העבודה של אהרון דוד גורדון, הואיל ולא נתכוון המושב לצורה משקית משוכללת בלבד אלא לדרך בה “יחיה אדם את כל עצמו, את כל עולמו” - תוך התאמה בין הכלל והפרט שלא יהא האחד משתלט על משנהו. כן היו אליעזר יפה וחבריו למגשימי תורתו של א ד. גורדון.

הקבוצה הגדולה    🔗

מעשה ההתישבות במערבו של עמק יזרעאל לווה במעשה כיבוש חקלאי נועז לא פחות ממנו בגוש נוריס, במזרחו של העמק לרגלי הר הגלבוע, והפותח בו היה גדוד-העבודה על שם יוסף טרומפלדור. חלוצי קרים, חניכי טרומפלדור, שעלו אחריו מרוסיה, התלכדו בעבודתם בכביש טבריה–צמח–מגדל ורקמו ביחד עם שרידי “השומר” את חלום “גדוד העבודה”, אשר ישא בעול הבנין בעבודה ובהגנה גם יחד.

הגדוד כבר הסתעף לפלוגות שעסקו בעבודות סלילה והכנת חצץ, מחצבה ועבודות קיבולת של הצבא הבריטי שחנה בארץ. משנגאל גוש נוריס ע"י יהושע חאנקין באה קריאה לגדוד-העבודה, כעבור שנה לייסודו, להחלץ למעשה הכיבוש הזה. שלמה לבקוביץ (לביא) שהטיף לרעיון הקבוצה הגדולה, העשויה להוזיל בהרבה את ההתישבות החדשה לגבי ההתישבות בקבוצה קטנה או במושב-עובדים, טען כי הקבוצה הגדולה עתידה לשמש גם מכשיר קליטה והכשרה עצום לאלפי העולים לארץ, אשר לא נוסו בעבודה חקלאית.

כן נתמזגו יחדיו בגאולת גוש נוריס רעיונות של לבקוביץ (לביא), הוא אבי הרעיון של ההתישבות הקיבוצית, ורעיונו של גדוד העבודה, אשר ראה את תעודתו בהגשמת מפעלים חלוציים במעשה וברעיון - בעיר ומחוצה לה - אך את המשק החקלאי ראה כמרכז בתוך ההיקף הגדול של מפעלו. לא ארכו הימים ובשבעים וחמש נפשות יצא החלוץ של גדוד-העבודה מתחנת עפולה בעגלות לגוש המזרחי ובראשן כמורה-דרך השומר הוותיק צבי ניסנוב. ליד המעין חרוד נטו את המחנה ועבודתם העיקרית בשנת העלייה היא ייבוש הביצות שהתהוו ע"י מי המעינות המרובים המפכים מסביב. “החופרים עמדו בתוך המים ערומים כמעט (גם בימי החורף) ובדליים שאבו והעלו את הבוץ מן התעלות”. היתושים עדיין החליאו את מובישי הביצות, אך גם בסבך צמחי הביצה שולחה אש. הוחלה עבודת הסיקול והטראקטורים הראשונים יצאו לחרוש את האדמה העזובה מדורות רבים.

במרחק כמה קילומטרים מעין-חרוד נוסדה נקודת-בת של גדוד העבודה - תל-יוסף, ושוב היתה עליה - בפעם זו לא מתחנת עפולה כי אם מצד מזרח ומורה-הדרך של הפלוגה העולה השומר הוותיק צבי נדב. בין שיחי שיזף פילסה לה הפלוגה דרך עד לגבעה, שנקראה בפי החלוצים “תל-יוסף” על שם יוסף טרומפלדור. מעשה-בראשית הוחל גם כאן בין פלגי המים המרובים של מזרח העמק. “רעל ומוות במים אלו” - היתה שגורה מימרה בפי הפלחים והבדווים יושבי המקום, אך היהודים החלו מרכזים את המים בצנורות, מושכים אותם בתעלות והאדמה התחילה לגלות את כוחה הרב בתנובתה.

שבטי הבדווים מסביב למדו גם הם לכבד את עמל החלוצים היהודים, שסללו דרך לישובים שבאו מיד אחריהם - כפר יחזקאל וקבוצת גבע מצפון ובית-אלפא וחפצי-בה ממזרח. מכאן תושט הזרוע לעבר עמק בית-שאן וערבת הירדן דרומה וצפונה - זה הפתח “לגיהינום ולגן-עדן” כאחד, כי גיהינום היה בעזובתו וגן-עדן בפלגיו ובנחליו שאינם כוזבים. ו“גדוד-העבודה”, אשר פלוגותיו הוסיפו לשאת את עיניהם לכיבושי עבודה ומפעלים - חלוציו תקעו יתד גם בכיבוש עבודת האבן בירושלים, יסדו את רמת-רחל ומשם היו הראשונים להיענות למפעל שהוחל בים-המלח ע"י המהנדס מ. נובומייסקי ושותפיו לייסוד חברת האשלג.

עלייתם של חסידים    🔗

עדיין מתנסים חסידי צורות ההתישבות החדשות - גדוד-העבודה בקבוצה הגדולה ו“השומר הצעיר” בקבוצתו, הפועל הוותיק במושב העובדים או בקבוצה הקטנה והאינטימית ברוחה של דגניה - ונוספו פנים חדשות להתישבות; עלייתם של חסידים. אדמו“רים חלוציים שבו לחדש את עליית אבותיהם ושנים הם שבאו לייסד ישוב חסידים בעמק יזרעאל בשתי חברות: “נחלת יעקב” עם הרבי מיאבלונה ו”עבודת ישראל" עם הרבי מקוזיניץ (1925).

הללו נעצו קנה לשפת נחל-קדומים, נחל קישון, בהתלהבות לא-פחותה מזו של צעירי הפועלים למקומותיהם. “פלוגות פלוגות יצאו לעבודה – מתאר המשורר ש. שלום את החסידים בעבודתם - לבושים מכנסי-בד וכתנות-בד ועליהן טליתות קטנות שטפחו בציציותיהן על חמוקי המגפיים. הזקנים והפיאות פרועים ומתבררים ברוח הקיץ הלוהט וכיפה שחורה או לבנה או “כפיה” של ערבים מכסה את הראש…” יהודים, שהיו חנוונים, רוכלים, כלי-קודש וחובשי ספסל בית-המדרש, - תפשו בדחילו ורחימו במחרשה על אדמת המולדת וקיימו גם פה בשעה של סבל וספק שיעור בתורה וגמרא ומפרשים. תלמודם שוב לא היה עיקר לעצמו אלא בא להשלים את יסורי עמלם וחדוותו, והבדווים מסביב תמהים: מה כוחו של צבא ישראל זה, אשר “מגן ורומח” לא ייראו בקרבו, כי בא לשבת בטח בגבעות חרושת-הגויים (בית-שערים).

התישבותם של חסידים לא הכזיבה. הבארון רוטשילד הישיש, העובר בסיורו האחרון בארץ ורואה את החסידים העובדים לאהליהם וצריפיהם, לוחש בשמחה לאשתו: “הרואה את?… הנה קם ונהיה הפלא הגדול… תנועת עם גדולה… שיבת ציון אשר עליה דיברתי עמך כל השנים…” –

ואמנם ההתישבות הדתית הוציאה שלוחות והקימה כפרים לזכרם של מבשרי הציונות הדתית וסוללי דרכה: - “שדה יעקב” לזכרו ש ל הרב י. י. ריינס, מחולל התנועה של “המזרחי”; כפר פינס, כפר יעבץ, כפר הרא"ה לזכרו של רבה הראשי של העדה היהודית בארץ, הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק ועוד.

ההתישבות הדתית הסתעפה לזרמיה - “פועלי אגודת ישראל”, “המזרחי” “והפועל המזרחי” - הוא הענף הצעיר והחזק ביותר של התישבות זו. הדתיים מבני המעמד הבינוני עולים מפולין לייסד ערי-גנים עם משקים זעירים וראשונים להם העולים עם הרב י. גרשטנקורן לייסד את בני-ברק; אך בו בזמן עומד כבר “הפועל המזרחי” בשורות הראשונות של החלוציות וטירת-צבי בעמק הירדן (“בלוע הארי”) וכפר-עציון בהר ירושלים-חברון הם מעמדותיו המפוארות.

דור עולים-עמלים    🔗

אין אגו דנים בזה כיצד הניעו את המפעל לא רק מרצם ורצונם של חלוצי העם, אלא גם גלי המשברים הזדונים שהתחוללו מזמן לזמן על יהודי אירופה והביאו אל חופי הארץ, למרות גזירות העלייה והגבלותיה, המוני פליטים מבוהלים. “בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. - כותב אחד מעולי פולין (מ. רבאון) - התנועה הציונית בפולין הפכה לתנועה המונית על סימניהן של התנועות המשיחיות הידועות לגו מדברי ימינו. הוכרז על “קרן הגאולה” (לפני היות קרן-היסוד) והתפרקו אנשים ונשים את עדיים. כל עיר ועיירה יהודית בפולין הובילה לווארשה הבירה, מקום מושב המרכז הציוני, זהב וכסף וחפצי-ערך לגאולת הארץ… עוד אני רואה לנגד עיני את ההמונים היהודיים שמילאו את רחובות ווארשה הקרובים למשרד הארצישראלי, שניהל וכיוון את העלייה לארץ. המונים אלה נהרו מכל קצווי פולין ומכל ישוב יהודי בה הם פרצו והעפילו לעלות… אני זוכר את הרכבות המיוחדות שיצאו מווארשה ואת האלפים שהתאספו ללוות את העולים בריקודים נלהבים ובשירה אדירה של “התקווה” - – בתוך ההתלהבות הציונית של אותן השנים התעורר גם הצורך הנפשי להפריש חלק מההון לרכישת חלקת קרקע בארץ.”

ועלייה זו היא שהביאה עמה סוג מתישבים חדש בכפר ובעיר – עולי המעמד הבינוני. בני המעמד הזה, לפי גילם ותכונתם, לא הוכשרו לצאת חלוצים אל הישימון ובחרו לייסד את מושבותיהם בשרון - מגדיאל בראשותו של ש. ז’וכוביצקי (זקיף) (1924), רעננה (1922) מיסודה של “אחוזת אלף ניו-יורק”, הרצליה (1925) ועוד. כוחו של המעמד הזה החל לתת את אותותיו בפיתוח הפרדסנות ברחבי השרון - הוא הענף אשר הפריח את הארץ בשנים שלפני מלחמת-העולם השניה, הרבה בה בארות מים והתברך בתנובה של מיליוני תיבות פרי-הדר, (תפוחי-זהב, אשכוליות ולימונים) לייצוא לארצות-חוץ.

אף זאת: כוחו של המעמד הבינוני נתן את אותותיו בייסוד חברות להכשרת קרקע עירונית וכפרית ובנינה. חברות “קהלית ציון” מיסודם של ציוני אמריקה ו“משק” מיסודם של ציוני פולין ו“קדם” מיסודם של חלוצי הציונים מגרמניה פעלו בכיוון זה. הם הכשירו קרקעות חקלאיות ותיכננו את העיר עפולה בעמק יזרעאל, פתחו במפעל הכשרה כביר במפרץ חיפה ועסקו בגאולת הקרקע באזורי הארץ השונים. למרות המכשולים שהניחו הכוחות המתנגדים בדרך עלייתם והתישבותם של היהודים וחרף הקשיים שהותנו מהאקלים והעזובה רבת-הדורות, גברו פעמי ההגשמה ועבודת כיבוש, סלילה, בנין ונטיעה עלתה בשרון ובשפלה, בהר ובעמקים.

דור עולים-עמלים הוא, שקורותיו משתרעות על פני השנים 1920–1935 ועיקרן אחד: “בפסח תרפ”ה היינו רוקדים ביום ובלילה ברחובות תל-אביב, שטופי שמחה על שיצאנו מרוסיה והגענו ארצה. עדיין מהדהדים באזנינו שירי האניה - “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה” - ושמועה פשטה בארץ: בעמק עיר גדולה מוקמת ושמת “יזרעאל!”… נמשכנו לבוא והגענו ליזרעאל מלאי תקוות לעתיד. ליד התל, בעזרת פועל, הקמתי צריף לשיכון משפחתי. צריפנו עמד בדד והשרצים למיניהם - מרבי-רגלים, עקרבים ונחשים - כיבדו אותנו בביקוריהם והטילו אימה על ילדי. גדולה היתה אימת היתושים. סבלנו מחוסר מים ועדיין זכור לי פח המים הנקיים שקיבלתי במתנה לכבוד חג הסוכות… " מאימתי הסיפור החלוצי הזה - האם משנות ראשית להתישבות? לא, כי מ-1925 והוא חוזר בעמק ובשרון בשינוי גוון אך עיקרו אחד. (י. רייסקין).

על גלי שואה    🔗

עוד אלה מספרים וגל עולים חדש שולח לפניו-את חלוציו לארץ, הוא גל העלייה המתכונן, בהשתלט הנאציונאל-סוציאליזם בגרמניה ובעלות היטלר לשלטון (1933). “הוגי הרעיון של רמות-השבים (המושב הקואופראטיבי הראשון של עולי גרמניה) ואלה שהצטרפו אליהם היו ברובם מוכנים לכך ע”י עברם הציוני. – נאמר בקורות הישוב הזה - כסטודנטים או כאנשי המעמד המסחרי התחנכו הללו בגרמניה באגודותיהם הציוניות - – - נמצא, כי בבוא הנאציונאל-סוציאליזם להרוס את מעמדם הכלכלי ולרמוס את כבודם האנושי - היתה מסקנתם האחת והיחידה: ארץ-ישראל".

ברובם יהיו הללו סוחרים, רופאים ועורכי-דין אשר שאפו לכונן להם מעמד עצמאי בארץ החדשה להם. לשאיפה זו הצטרפו הגעגועים על חיי-טבע וההכרה שהחקלאות היא יסוד המפעל הציוני. העולים היו לרוב בגיל הארבעים וכאנשי מקצועות עירוניים לא היה להם קשר לעבודה הגופנית. הם חיפשו איפוא אחר צורה חקלאית שלא יקשה מהם להסתגל אליה.

עולי גרמניה הראשונים תיכננו במרץ את מפעלם ההתישבותי המיוחד, אף-על-פי שבישוב היתה הנחה מוסכמת, כי אנשים בגיל קשיש אינם מוכשרים להתחיל בעבודה החקלאית הקשה. הם בחרו איפוא בצורת המשק הזעיר והאינטנסיבי המושתת על יסודות איתנים של ארגון קואופיראטיבי; משק כדי דונאמים מספר למשפחה ועבודה מתוכננת בענף, אשר העיר הקרובה צריכה לתוצרתו בכל יום. את הענף הזה - ענף הלול - טיפחו על יסוד קואופיראטיבי, מהייצור עד לממכר. בשל התמסרותם המחושבת של העומדים בראש הנסיון - פליכס רוזנוב, אריך מוזס, ק. קיבה, ק. איגל ועוד - שרתה הצלחה מפליאה בנסיונם.

הם יסדו את הכפר רמות-השבים ב-1933 וכעבור שנה ושנתיים כבר הוציאו לשוק את תוצרת לולם ובו בזמן שקדו גם על גידול ירקות אינטנסיבי במגרשם. הדוגמה המוצלחה של רמות-השבים שימשה מורה-דרך לכמה ישובים נוספים של עולי גרמניה אשר נקראו על שום צורתם הקואופיראטיבית בשם “כפרים שיתופיים”. ב-1936 מנה האיחוד שלהם את הכפרים - נהריה, כפר שמריהו, בית יצחק, שדה-וארבורג, רמת-הדר, שער-חפר ועוד. לוחם אמיץ לצורת המשק הזעיר נמצא באגרונום הוותיק ז. סוסקין, אשר רצה להגשים את תכניתו בנהרייה, אך תנאיו האקלימיים הנוחים של המושב הזה הפכו אותו למקום מרגוע ומרחצאות נודע לשם בארץ.

לחץ השואה בגרמניה גבר והלך וגל העלייה הביא עמו לא רק מאות בעלי-הון אלא אלפי בני-נעורים חסרי-כל, כאחיהם שעלו מפולין. הללו פנו להכשרה בחבורות מ-1933 ואילך, כי נכחו לדעת: “הפורענויות שהתחוללו על יהדות גרמניה הוכיחו לנו שאין מוצא ליהודים אלא העלייה לארץ-ישראל… לשם מתן עזרה והדרכה לעלייה זו נתארגנו החבורות לתקופת המעבר עד להסתגלותם של העולים הגרמנים…”

כן נסללה הדרך לעליית עשרות אלפי נפש לעיר ולכפר בארץ (1933–1936), אשר תרמה לשכלול החקלאות האינטנסיבית ולהתמחות המקצועית השיטתית. גם בארגון הישוב היתה ניכרת השפעתה של העלייה הזאת בשל היסודות המתקדמים שהביאה עמה ארצה עד התגבשם במפלגה שכונתה לימים בשם “המפלגה הפרוגרסיבית”.

 

פרק כח. מפעלי החשמל וים-המלח    🔗

המרץ החלוצי היהודי לא הצטמצם בחקלאות ובבנין בלבד, כי שאף מתחילה, למיבצעים טכניים העשויים להחיש את הפרחת הארץ ופיתוח כוח קליטתה. נסיונות של מיבצעים טכניים-תעשייניים, המבוססים על תוצרת החקלאות, נעשו עוד מראשית ההתישבות החדשה וחלוצה היה הבארון רוטשילד, אשר הקים את היקבים לתעשית היין מענבי המושבות, בית-חרושת לתמרוקים מצמחי-בושם ועוד. כמה נסיונות נכשלו, אך לא ריפו את הידים ונמצאו חלוצים נוספים שיצאו בדרך זו והצליחו. ביניהם האחים וילבושביץ, אשר עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה יזמו את מפעל תעשית השמן בחיפה, סייעו במפעלם ליישוב העיר הזאת ופיתוחה ובית-החרושת לשמן ומפעל המלט הם פרי המאמצים האלה.

החקירה והמדידה הוסיפו לגלות, כי במי הנהרות בארץ אצור כוח רב העשוי להיות לה לברכה, בעמקי אדמתה ספונים מחצבים רבי-ערך וים-המלח הוא מקור עושר המצפה ליד שתבוא לגלותו. לא ייפלא איפוא, כי בעוד העולים באוהלי מחנותיהם בהכשרה ובכבישים, נאחזים בקרקע או בונים בעיר, - נפלה כאות מבשר ומעודד תכניתו של המהנדס פנחס רוטנברג להפיק חשמל ממי הירדן והירמוך.

פנחס רוטנברג    🔗

פנחס רוטנברג (נולד ברוסיה 1879) התנכר מנעוריו בכשרונותיו הטכניים המצויינים, עבד כמהנדס בבתי-חרושת ברוסיה ובו בזמן היה פעיל בתנועה הריבולוציונית הרוסית. לאחר אכזבה ומפח-נפש מדרכיהם של ראשי המהפכה, נקלע פנחס לאיטאליה והתמסר למקצועו - ההנדסה. כאן ניתנה לו הזדמנות להתעמק בבעיה הלאומית המיוחדת של עמו, שאינה מזדהה עם הבעיה הריבולוציונית של רוסיה הצארית מעיקרה, ובפרוץ מלחמת-העולם הראשונה רוטנברג הוכשר במקום מקלטו באיטאליה לתפיסת מהותו של המפעל הציוני. במרץ המיוחד לו הוא מפתח בפני עצמו את הרעיון ובנסיבות המלחמה בא לידי המסקנה, שיצירת גדודים לוחמים למען שחרור ארץ-ישראל היא תנאי יסודי לתכנית המדינה היהודית.

רוטנברג נעשה חבר ברעיון זה לז’אבוטינסקי והוא כותב חוברת קטנה בשם “התחיה הלאומית של העם היהודי”. - הוא הפליג לאמריקה בהרגשה של “חייל מגוייס לעשות בזמן הנורא הזה לטובת עמו” - אך כיצד? לגדודים נמצאו כבר גואלים; גם בעסקנות הציבורית בין הפועלים היהודים הקרובים לרוחו אין משום אפיק למרץ ולמעוף אשר בהם נחן האיש.

פינחס רוטנברג

רוטנברג בהיותו באיטאליה התמסר להידרוטכניקה, כי הכיר לדעת מה חשוב כוח המים לגבי איטאליה העניה במחצבים. עתה התחיל ללמוד מרחוק את טבעה של ארץ-ישראל ואת מקורות מימיה, כי נצנץ כבר במוחו רעיון - שמא מעשה שהוא יפה לאיטאליה נאה גם לארץ-ישראל? - – הוא חזר לרוסיה, שעמדה בשנות ההפיכה הראשונות, אך נוכח לדעת כי אין לו עוד מה לעשות בארץ זו.

סיכויי הניצול של מימי הארץ לייצור חשמל קסמו לו ודרכו התבררה: למרות ההון העצום וכוחות העבודה הדרושים לביצוע תכניתו בארץ השוממה ודלת האוכלוסים - הרי הוא הוא המעשה המהפכני אשר יחיש את התפתחותה וישכלל את חקלאותה.

אמנם הוא נגרף במאורעות הזמן ובעלותו לארץ נתבע לקחת חלק בחיים הציבוריים ובמעשי ההגנה בימי מאורעות, אך עיניו היו נשואות לקבלת הזכיון מהממשלה הבריטית להפקת כוח החשמל מהירדן ולמציאת ההון הדרוש להפיכת הזכיון למעשה.

רוטנברג הופך ל“איש החשמל” של הישוב. כיוון שהחליט בדבר שוב אינו יודע ספקות ובאמונתו השפיע גם על מחנה הפועלים מזה ועל בעלי-הון יהודים מזה. אמונתו הכבירה היא המרתקת אליו בהערצה חבר עובדים מסורים, המבחינים ברוטנברג את האיש האומר ועושה. בשעת הכרעת הגבולות בין הארץ וסוריה מוכיח רוטנברג בתוקף, כי אין לשלול מהארץ את מקורות מימיה - הירדן מצפון והירמוך ממזרח - ונימוקו משפיע במקום ששיקולים אחרים היו נגדו. כן הצליח לבסוף לקבל את הזכיון “לשימוש במי הירדן והירמוך והנהרות המשתפכים אליהם”, ליצירת כוח חשמלי בארץ (1921) זה אות-הרצון היחיד כמעט, אשר ממשלת המנדאט גילתה בפועל כלפי הבית הלאומי שהתחייבה להכשיר את תנאיו, אך החלה להסוג מהמשימה תחת לחץ הערבים. עמדתו של רוטנברג התחזקה וגם הישוב החל לראות בו את “האיש החזק”.

תחנות חשמל    🔗

הוא משיג את תמיכתם הכספית של הגורמים הציבוריים באמריקה (קבוצת בראנדיס ו“ג’וינט”), של הבארון רוטשילד, יק“א ואלפרד מונד. רוטנברג יכול כבר להודיע לממשלה הבריטית, כי סכום הכסף הדרוש לביצוע תכנית הזכיון הובטח לו. אמנם אותה שעה התעוררה מלחמה קשה בבית-הנבחרים הבריטי נגד מסירת הזכיון “ליהודי מרוסיה” וגם בעתונות נשמע הקול. בעמדתו האמיצה ובתמיכתם של צ’רצ’יל ובאלפור, שם רוטנברג לאל את הטענות הללו וכן את הדיבות שגוללו עליו כריבולוציונר רוסי בעבר ו”בולשבי" - מונחים שהיו זהים באותה תקופה בעיני מתנגדיו.

רוטנברג לא היסס להתחיל מיד במעשה אשר הגה והוא ידע להאציל מרצון היצירה הכביר המפעם בו על חבר עוזריו, מהפועל עד למהנדס. הוא חנך באווירה של התרוממות רוח את מפעלו הראשון, תחנת הכוח בתל-אביב (1923), ואור החשמל החל להאיר גם את רחובות יפו למרות התנגדות הערבים. באותה תקופה רבת-ניגודים נראה מפעלו של רוטנברג, שהוא מטשטש חיכוכים גזעיים-פוליטיים ומסמל את מהלך הנצחון של התחיה שבאה לארץ. רוטנברג חנך את תחנת החשמל בחיפה ומיבצעיו המהירים כבר הופכים לסמל: לא קול דברים אלא אור… הסתדרות הפועלים רואה ברוטנברג את איש-המפעל ומחלקתה לעבודות ציבוריות “סולל בונה” עובדת עמו תוך שיתוף גמור.

רוטנברג הוכשר לאחרונה לגשת אל גולת-הכותרת של מפעלו – הגשמת התכנית של ניצול מי הירדן להפקת החשמל, אשר עד עתה הופק בתחנות-הכוח המקומיות בתל-אביב ובחיפה. לורד רידינג הסכים לעמוד בראש חברת החשמל ואנשים רחוקים מהציונות מתקרבים אליה בכוח תכניותיו של רוטנברג.

תל-אור - נהריים    🔗

הוא רוכש כברת-ארץ כדי 6,000 דונאם בעבר-הירדן להקמת תחנת הכוח והמפעל בנהריים הוחל (1927). קצב המפעל גדל והלך והעסיק מחנה של 600 פועלים, אשר חייהם, כלכלתם ומנוחתם תוכננו מראש בהתאם לתנאי האקלים של עמק הירדן. היד המסדרת של פנחס רוטנברג ניכרת בכל: כאן פועלות לראשונה מכונות החפירה הגדולות, נבנים סכרים ומי הירדן והירמוך נקווים לתוך הבריכה שנוצרה ונועדה לשמש את תחנת-הכוח.

1932 - ותחנת-הכוח על הירדן נחנכה. רוטנברג ברך את ראשי המפעל המהנדסים, הפועלים והפקידים שעמדו לימינו בביצוע המפעל. הטורבינות הונעו והחשמל הועבר בקווי הרשת לכל קצווי הארץ. בתוקף אמונתו של רוטנברג בוצע לראשונה בארץ מפעל טכני משוכלל בידי פועלים עבריים וחנוכת המפעל הפכה גם לחג העבודה של ציבור הפועלים בארץ. המפעלים של חברת החשמל גדלו ושגשגו - תחנת רידינג בתל-אביב ותחנת-כוח חדשה וגדולה בחיפה.

חלק מתחנת-הכוח הראשית מול גשר-נהריים

הישוב העריך את איש המעשה והיד החזקה ובחר בו בשעות מכריעות לנשיא הוועד הלאומי. עמדתו העל-מפלגתית והבלתי-משוחדת מקנה לו תוקף במקום שיד זולתו קצרה מליישב סכסוכים בציבור. היו שראו ברוטנברג את האיש הראוי לנשיאות ההסתדרות הציונית, אשר ידע לנהוג בידו החזקה את הספינה ולהעבירה בים סוער. רוטנברג עצמו לא נטה לאיצטלה זו והסתלק מרצונו, בעמדו על סף העלייה בסולם הציבורי-הישובי-הציוני. הוא רק הזהיר: זמנים קשים לפנינו… אני מאחל לכנסת ישראל התרוממות עד לגודל הטראגדיה הלאומית שלנו. התגברות על ענינים מפלגתיים ואישיים…

הציבור ידע להעריך את הסתייגותו הנאצלה וברך אותו למלאת לו שישים שנה בהערצה כללית, כי רוטנברג סימל בעיניו את האחדות; הוא איש הטכניקה המודרנית ידע למצוא לשון של הבנה גם עם הבדווי בימי הסתה פרועה ביותר. בעצם פועל-חייו חלה האיש במחלה שמת בה (3.1.1942), כשהוא משאיר צוואה ראוייה לדמותו בדברים אשר ציווה לישוב ולנוער על אחדות ואחווה לחיים וליצירה, לפעולה ולבנין. את ההכנסות מעזבונו ציווה לקרן חינוך הנוער שעקרונותיו יהיו: “שרשיות, בינה ודעת, אחדות ואחווה, רצינות ונאמנות… רוח ישראל.”

ומפעל שני - מפעל ים-המלח    🔗

עוד ב-1906 החל משה נובומייסקי, מהנדס במכרות-זהב בסיביר (נולד 1873), להתענין באוצרות האשלג והמלחים האחרים האצורים במי ים-המלח. כתום מלחמת-העולם הראשונה, חידש את התענינותו במרץ-משנה אף הגיש בקשה לממשלה הבריטית לקבל את הזכיון לניצול ים-המלח. האנגלי מי’ור טולוק נצטרף אליו ושניהם יחד הגבירו את מאמציהם בדבר השגת הרשיון מאת משרד המושבות הבריטי. בו בזמן החל משה נובומייסקי לגייס הון יהודי למימוש תכניתו בעזרת מוסדות ההסתדרות הציונית מזה ובעלי-הון פרטיים מזה, אף עשה עבודות ניסוי ראשונות על חוף ים-המלח.

לצורך זה הקימו על חוף הים בריכה קטנה עשוייה שלושה תאים, כדי לערוך תצפיות ומדידות של תהליך ההתאיידות ושקיעת המלחים. החלוץ הצעיר מ. לנגוצקי. אף הוא יליד סיביר, הושאר במקום לעשות את העבודה והוא מספר: “הסביבה בה הייתי ועבדתי בבדידות גמורה שוממה היתה ופראית. בהרים שוטטו שודדים… דברי מזון הייתי מקבל מירושלים אחת לשבועיים. מים לשתייה הביאו לי בדווים בפח מעין-חגלה. כך עברו עלי שמונה חדשים…” אדם שבא להחליפו לחודש ימים לקה במרה שחורה מהבדידות; חימאי בא לעבוד במקום ועצביו התרופפו. כעבור שנתיים התרחבה העבודה ומספר העובדים במקום היה 6.

נרכשו שתי סירות-מפרש לצורך המדידות בתוך הים. יחד עם נובומייסקי ומי’ור טולוק נערכו מסעות-חקירה סביב לחופי הים. במאורעות 1929 גילו ידידים ערבים לחלוצי המפעל, כי רעה נגד פניהם מצד ערביי המקום. העובדים צלחו בסירה לעבר המזרחי של ים-המלח ושהו שם בין ההרים עד שחלפה הסכנה. בינואר 1930 נמסר הזכיון למהנדס נובומייסקי ולמי’ור טולוק וחברת האשלג הארצישראלית נוסדה רשמית.

צינור הוצא אל תוך הים בצפונו במרחק 730 מטר מהחוף והחלו שואבים את המים מעומק 50 מטר אל הבריכות שהוכנו על החוף. תפוקת המלחים ממי הים שהתאיידו בבריכות השתכללה והלכה וב-1931 הוחל בייצור ברום, ב-1932 החלו להפיק את מלח האשלג. בו בזמן הוחלה חקירת קצהו הדרומי של הים וב-1934 נוסד מפעל הדרום.

לסדום    🔗

ים-המלח משך מכבר כאחד מפלאי הטבע, באקלימו ובאוצרות הגנוזים במימיו חוקרים ואנשי-מדע מקרב האומות. גם חוקרים יהודים - א. אהרונסון, י. אהרוני ועוד נמשכו לסייר את שני עברי ים-המלח. לימים רבו המשוטטים מבני-הנעורים, אשר סביבת ים-המלח קסמה להם ועוררה אותם לסיורים ממושכים. באוגוסט 1920 חנה בצפון הים משמר של הגדוד העברי “הראשון ליהודה”. בכל ההזדמנויות האלה סויירו הפינות המקסימות של מעינות קלירוהי, נחל זרקא, נחל ארנון, מעין פשחה, עין-גדי ומצדה במזרח הים ובמערבו.

מחנה סדום והמפעל בדרום

יהודים מירושלים יחזקאל שבתאי ואחריו ב. קינג עשו עוד ב-1900 נסיונות ראשונים בספנות, כדי להעביר בנתיב הים תבואות ממזרח למערב, ובשותפות עם ערבים השירות התרחב ופעל בהעברת סחורות ומיצרכים וגם שימש תיירים. מזמן לזמן הצטרפו למפעל הספנות בים-המלח פועלים יהודים שהתנסו בסערות המתחוללות בו לעתים קרובות. מ-1928 עבד בספנות ז. קרן-צבי חבר עין-חרוד, אשר עבר לעבוד בספינות מפעל האשלג משנוסד. מספר הספנים היהודים גדל עם ריבוי ספינות המפעל, שהלכו ושבו מן הצפון אל הדרום. לאחר אישור החברה “קליה” למפעלי הבראה ומרגוע בצפון ים-המלח (1932) והתפתחות המפעל בדרומו גדל ערכה של הספנות.

חברים מפלוגת גדוד-העבודה ברמת-רחל קיבלו עליהם את התחלת העבודה בדרום ים-המלח - בסדום הרחוקה והשוממה. חברים אלו החלו לעבוד בסבלות במפעל האשלג בצפון ב-1933. הקיבוץ המאוחד הוסיף עליהם עובדים מקרב חבריו ובצאת החבורה הראשונה לדרום נחוגה הפלגתה בתכונה רבה, בהשתתפותם של ראשי הסוכנות היהודית ומכונן המפעל מ. נובומייסקי. החבר הוותיק של גדוד-העבודה, יהודה קופלביץ עורר את המוסדות להוסיף ולשלוח פועלים למקום הכיבוש החשוב הזה - מקום כיבוש תעשייתי המרמז גם לכיבוש גיאוגראפי וחקלאי בעמק העשיר א-צאפי (צוער) שבדרום הים.

,ציבור הפועלים במחנה לרגלי הר סדום גדל והלך עד שנפסקה עבודת המפעל לרגל המאורעות שקדמו למלחמת השחרור. מחנה סדום סבל אבידות קשות לרגל המאורעות שהתחוללו בארץ, אך בהקרע צפון ים-המלח מעל הארץ, לפי תכנית האומות המאוחדות בקום המדינה, נשאו הכל את עיניהם לדרום המנותק. היום בו נתחדש הקשר עם שומרי המפעל בדרום ע"י צבא ההגנה לישראל נחשב כיום נצחון חשוב והמדינה שבה לשאת את עיניה לדרום ים-המלח ולחידוש מפעלו כמקור עבודה ועושר והחיאה לנגב ולערבה.

מעשי-לווי    🔗

ולא עוד במפעלים קיימים אגו עוסקים בזה אלא במעשי-לווי אשר העידו על התשוקות החלוציות העזות והגובלות בדמיונות הרומאנטיים של ראשוני הישוב החדש. כיוון שנסגר עבר-הירדן המזרחי בתוקף הנסיבות המדיניות בפני היהודים נמצאו עקשנים שהשתוקקו לשבור את הסייגים המדיניים. מהם לא שכחו כי בעבר-הירדן, המסור למנדאט הצרפתי, משתרע שטח אדמה עצום כדי 80,000 דונאם שרכש בזמנו הבארון רוטשילד ולעת הזאת היה מסור לידי אריסים ערביים מיושבי המקום; ומהם שחשבו כי גם עבר-הירדן המסור לשלטונו של אמיר עבדאללה יפה לחדירת חלוצים יהודים.

שמואל דיין וחיים שורר ועמהם עוד מחברי “הפועל הצעיר” שישבו בנהלל שגו בחלום הזה והשתדלו לפעול למען הפיכתו למעשה. הם סיירו את שטח “החורן” של אדמות הבארון רוטשילד וראו לנגד עיניהם מרחב שומם המצפה ליד עמלה; בעזרתו של נחום פאפר, מודד ותיק של אדמות חברת הכשרת הישוב, הכינו תזכיר בדבר נסיעתם “בחורן” והגישו אותו למוסדות העליונים. ההנהלה הציונית נזהרה מהתערב בענין הנוגע לתבל-ארץ המסור למנדאט הצרפתי וד"ר וייצמן שניסה לעזור בענין זה נכח גם הוא כי הנסיבות המדיניות מעכבות. שאלת אדמות הבארון בחבל הארץ המזרחי ירדה מהפרק.

נסיון שני נעשה ע"י אותם החברים בכיוון אחר - בתחומו של האמיר עבדאללה: כיוון שהוחלה בערי האמירות עבודת בנין (בא-סאלט, כרך ורבת-עמון) התנדבו כמה צעירים לצאת ולהאחז במקצוע הבנין, שהפועל היהודי נתמחה לו. קבלן יהודי מחיפה מילר ועמו פועלים קיבלו עבודה וקשרו קשרים עם ערביי עבר-הירדן. אחד הצעירים אליהו אפשטיין (אילת), סייר בהזדמנות זו בעבר-הירדן והיה מראשונים להכיר את תנאיו; צעיר שני גפני למד את הלשון וראה סיכויים להרחיב את “כיבוש העבודה” בחבל-ארץ זה. אכן, היה נדמה לצעירים הללו, כי הסייגים המדיניים אינם עשויים לחסום את הדרך בפני כושר-המעשה החלוצי של היהודים. גם כאן התנאים עכבו לבסוף והמעטים הוכרחו לחזור על עקבותיהם לתחום עבר-הירדן המערבי.

בית-הערבה: חלקת-אדמה מוצפת מים לשם הדחת המלחים

תוכן קיים מכוון הרבה יותר הכניסו חלוצים מפועלי מפעל ים-המלח, כאשר התבוננו אל אדמת “הככר” המשתרעת לנגד עיניהם והיא ערבה מלחה. “תחילה בכוחות עצמם ואחר-כך בעזרתם הכספית של המוסדות - הקרן הקיימת-לישראל וקרן-היסוד - ובהדרכתה של התחנה לחקר החקלאות ברחובות, החלו הבחורים הללו להציף חלקות-נסיון במי הירדן, כדי להדיח במים המתוקים את המלחים מהקרקע ולהכשירה לגידולים חקלאיים. והנסיון עלה יפה להפליא! אחרי שטיפות-הצפות רצופות החלה האדמה לגדל עגבניות ותפוחי-אדמה ומיני מספוא שונים - הוכח שבאדמה המלחה של ככר הירדן אפשר להקים משק חקלאי שיגדל צמחי תרבות. (עפ"י יוסף וייץ) ואמנם במקום זה לצפונו של ים-המלח ובסמוך לירדן הוקם המשק “בית הערבה”, אשר התנוסס מעתה כמופת מרמז למרחוק מה אפשר לחולל בחריצות ידים ובעזרת המדע גם בארץ מלחה. ב-1940 התכונן בזה המשק הקיים ו”בית-הערבה" החל לאכסן בקרבתו מהנוער הפלמחאי אשר שאף לחקלאות ולהתישבות - “בית הערבה! זו היתה תקופה! היה לנו טוב שם גם בימות הקיץ בתוך תנור איום זה של בקעת ים המלח”. (“חברים מספרים על ג’ימי”)

היה נדמה. כי נסיון בית-הערבה בא ללמד על האפשרויות הגנוזות סביב לחוף ים-המלח וגם בדרך הערבה עד אילת. כיוון שנגזר צפון ים-המלח עם מלחמת השחרור מעל ישראל, נקרע עמו גם “בית הערבה”, אך הנסיון החלוצי הנפלא נשאר שמור בלב מחולליו באשר הלכו.

 

פרק כט. בחבלי גידול    🔗

פלגות בישראל    🔗

אף-על-פי-כן לא במפעלים והישגים טכניים גדלו חבלי הגידול של הישוב, אשר מתיחותו גדלה עקב הזעזועים הסוציאליים באירופה שלאחר המלחמה ובמידה יתירה מחמת העננים שהקדירו את שמי היהדות בגרמניה שהשתלט בה הנאציזם. אמנם היזמה הטכנית זרעה בלי-הרף איים-איים של הישגים באשר היתה שממה, אך איים אלו היו נבלעים בתוך השכנות רבת-האוכלוסים בארץ ומסביב לה, אלמלא התוכן החלוצי הלוהט אשר יצקו לתוכה מגשימיה העובדים. הללו מתחו בין האיים המפוזרים האלה אותם חוטים סמויים של תוכן ציוני ומחשבה, כאשר יימתחו חוטי חשמל ממקור-הכוח להפיץ ולמלא ממנו את החלל סביב.

הנפלא בתהליך זה הוא, שהכוחות הללו לא פעלו בליכוד, אלא כנפרד ופעמים תוך התנגדות מרה והתנגשות דעות חריפה בין האחד למשנהו. היזמה הפרטית עדיין פעלה כגורם מניע ראשי בהתפתחות הכלכלית של חיי הישוב; שגשוגו של ענף ההדרים עד לתנובה של חמשה-עשר מיליון תיבות פרי-הדר יוכיח; ריבויו המתמיד של הישוב היהודי העירוני (1944) עד למעלה מ-400,000 נפש; תעשייה ובנייה שהעסיקו כדי 80,000 פועל אף הם מאותות ההתפתחות הכלכלית החפשית שהיתה בארץ. בו בזמן גברה והלכה יזמתם הציבורית של ארגוני סוחרים, בעלי-מלאכה ועובדי שירותים ומקצועות חדשים במפעלים קואופיראטיביים שונים. הסתדרות הפועלים השליטה סדר וארגון בשוק העבודה בין בכוח איגודיה המקצועיים, ובין במפעליו העצמיים של הפועל לייצור, אשראי וצרכנות. ברם, הסתדרות הפועלים אשר נשענה על מפלגה מאוחדת משתי המפלגות הקודמות - “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה” - בשם מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דצמבר 1929) - לא זו בלבד שלא הגיעה לכלל איחוד רעיוני, אלא הומרצה להלחם בסטיות לקצוות שונים בעוז לא פחות ממלחמתה בחזית העבודה עם נותניה מהמעמד של בעלי ההון הפרטי.

והפילוגים נבעו מאותו זעזוע סוציאלי שהיה נחלת אירופה כולה אחרי המלחמה, בתוספת חילוקי-דעות שנבעו מהמציאות היהודית בגולה וינקו משרשיה. אמנם גדוד-העבודה הוכה מכה קשה, אך הרעיון השיתופי של החברה במשק קיבוצי לא נעזב ולא עוד אלא גבר והלך בעוז-משנה בתיאום לרוח ההגשמה החלוצית שהיתה מצוות-השעה הראשונה במעלה. מאמץ זה לא היה קל נוכח ההשפעה האידיאולוגית ממוסקבה, אשר ראתה בעין רעה כל תוספת “לאומית” על הרעיון המהפכני הסוציאליסטי. התבלטו איפוא שתי מגמות בבנין הרעיון השיתופי של המשק החלוצי-הקיבוצי: האחת אשר הדגישה את תכנו החלוצי לגבי קליטה והכשרה וכיבוש מקצועות חדשים לעבודה, שאי-אפשר היה לכבשם בלי מאמצים קיבוציים וקרבנות; – מגמה זו קיבל עליו להגשים בחיים הקיבוץ המאוחד (נוסד 1927) ומרכזו בעין-חרוד - הוא גם שהטמיע בהלך-רוחו את שרידי הרעיון של גדוד-העבודה. במגמה שניה החל מתגבש הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” - ומרכזו במרחביה.

ההבדל במגמות התנכר תחילה במעשים יותר מאשר באידיאולוגיה של הזרמים הללו. הקיבוץ המאוחד קיבל עליו את המאמצים הכרוכים בכיבוש מקצועות העבודה, ככל שהראייה החלוצית למרחוק חייבה את הדבר: סבלות בנמלים, כיבוש ענף הדייג בחוף ים-התיכון ובחופי הימות הפנימיות, אף ישובים מבוססים על המשק הימי והחקלאי גם יחד, מחנה העבודה בסדום וכוננות להגנה - ממפעלי הקיבוץ המאוחד ופלוגותיו בעיר ובמשק החקלאי היו. לא כן הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”, אשר באיחוד של ארבעה קיבוצים בלבד החל (גם הוא 1927) אך מדי גדל במספר הוסיף לשאול את עצמו: אם הקיבוץ בא רק לחייב את-החבר בשיתוף משקי בכל הנוגע לעבודה ולתוצרת או אולי הוא מחייב שיתוף רעיוני גמור? - אם הקבוצה-הקיבוץ הניחו חופש לחבר בדעותיו, בא הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” לידי המסקנה, שאין להניח חופש זה לחבריו והקיבוץ הפך לתא ארגוני של אידיאולוגיה אחת - למפלגה. מסקנת זו חייבה מעתה עבודה פנימית בתוך הקיבוץ לבירור האידיאולוגיה המארכסיסטית-הציונית החדשה הזאת וביתר יחוד, כדי לחנך את הנוער הגדל ברוח זו. “פנימיות” אידיאולוגית זו של הקיבוץ הארצי, אשר אפיו התבלט במידה גדלה והולכת כמפלגה על גישותיה המיוחדות לשאלת הארץ, הדו-לאומיות שבה ועתידותיה, שיוו לו את אפיו הסגור, בניגוד לאפיו העממי של הקיבוץ המאוחד הפתוח לקראת כל עולה הרוצה בהכשרה. “התנועה הקיבוצית אינה רק זרוע מבצעת של המפלגה - הורה לבסוף “השומר הצעיר” (י. חזן) - היא הרבה יותר מזה… היא הכוח החלוצי במפלגה.”

התנועה הקיבוצית שלאחר גדוד-העבודה לוותה איפוא מכאן ואילך מגמות מפלגתיות, שלא באו על סיפוקן במפלגת הפועלים האחידה: “השומר הצעיר” בקיבוץ הארצי עם אוהדיו בעיר והקיבוץ המאוחד אשר מתוכו צמחה “הסיעה לאחדות-העבודה”. הוא שגרם גם ליצירת קיבוצים “טהורים” מבחינה רעיונית מתחילה וגם במשקים קיבוציים ותיקים בוצעה לימים הפרדת החברים ממחנות פוליטיים שונים תוך העברת “המיעוטים” לקיבוצים זהים בהשקפתם או למקומות חדשים.

נתבדתה איפוא התקווה, כי מחנה פועלים מאוחד “ירכז בקרבו את תמצית נסיון החיים של תנועת הפועלים בארץ במשך חצי-יובל שנים” (ברל כצנלסון); הקטבים הסוציאליים בעולם השפיעו. ההתגבשות האידיאולוגית קשתה עוד יותר נוכח העובדה, שזרם קומוניסטי קטן במספר, אך בוטח בגב החזק של הדימוקראטיה העממית שהוא נשען עליו, הציג כתנאי להגשמת המפעל הלאומי את “המהפכה הסוציאלית”. מצד שני, לא הצליחו המעמדות הימניים להתלכד במגמה קונסטרוקטיבית על יסוד רעיוני-לאומי משלהם; המפלגה הרביזיוניסטית בראשותו של ז’אבוטינסקי אשר הבטיחה את “מדינת היהודים” בטרם זמנה, נראתה גם בעיניהם “כלאומיות להפגנה” בתנאים הקיימים. בהתרוצצות רעיונית זו נדרש מאמץ כביר לשמור על הסתדרות העובדים ככוח מאורגן מהתפוררות.

בבתי-היוצר הללו, כנושאי חותם מפלגתי מובהק וכחסרי חותם זה, חישלו כוחות צעירים את התוכן הציוני-הסוציאליסטי החדש על סדנותיהם וברוח זו השפיעו גם על הנוער בגולה והצמיחו בו תנועות מקבילות. באווירה זו לא יכול אפילו המושב של העובד האינדיוידואלי, ששקד על התפתחות משקו בנהלל בכפר-יחזקאל או בכפר יהושע, להצטמצם ביצירתו המשקית ונאלץ להתלכד לתנועה – תנועת המושבים (תחילת ארגונה 1928) - בין לקיום המושב בפני עצמו ובין לשם הדגשת העובדה, כי הקשר האישי של העובד לאדמתו ופריון עמלו בענפי המשק השונים מרימים אותו למדרגת צורה התישבותית, שאין לוותר עליה בקליטת המונים בחקלאות ובהפרחת ארץ שוממה. “חבר הקבוצות”, הסתדרות “הפועל המזרחי” ו“העובד הציוני” הופיעו גם הם כתובעים חזקים לתורם בהתישבות.

תנועה מעוטת-מספר אך רבת-תשיבות קיבלה עלית את הנאמנות לשלימות ההסתדרות, ללא תוספת מפלגתית - תנועת “הנוער העובד”, אשר בעידוד הנוער משכבות העם הדלות החלה והקימה לה בית-יוצר משלה ב“נען” .(1930)

"שער:

כתף צעירה מסתלעת

ויד הילדות מתברזלת.

כל אבני הנגף נעקר בדבקות

ונרעיש דממת הציה

בתרועת העמל." (אברהם)

“כיבוש” הים    🔗

בהתחלות מדובר בזה - כיצד תוך התישבות לחופי הים והימות הפנימיות הוחלה הזיקה של יהודים אל נתיבי המים. משנות ה-70 של המאה שעברה יסופר ביהודי שעבד בתוך צוות ספנים ערבים בסירה בכנרת. סירה של יהודי מצפת היתה משמשת לצרכי דייג בימת החולה, בבוא המתנחלים ליסוד-המעלה ועמיל יהודי החל עוסק בנמל יפו בשירותי החוף. ברם, משלוח תפוחי-הזהב שפרץ בנמלי הארץ, מפעל האשלג בים-המלח וההתישבות החדשה - חולתא לחוף ימת-החולה ועין-גב לחוף הכנרת - נתנו דחיפה לחלוציות נוספת בתחום הנמל, הדייג והימאות כמקורות עבודה ופרנסה לישוב.

ב-1928 היתה אגודת “פרדס” הראשונה לשלוח פרי דרך נמל חיפה (לפני היות לה הנמל המתוקן) ואגודה זו, הגדולה באגודות המשלוח של תפוחי-הזהב בארץ, היתה ראשונה לכבוש לה מעמד גם בנמל יפו. יצחק רוקח מנהלה אומר ב-1929: “במחסני יפו ובעבודת הנמל כמעט כל הפועלים עברים. בחיפה אחד התנאים הראשונים היה העסקת פועלים יהודים בספנות ובסירות… הגענו למצב זה על אף כל המכשולים ששמו על דרכנו בני-דודנו (הערבים) מתוך דאגה ורגשות קנאה, כי הם חדלו להיות הבעלים היחידים במקצוע…”

המאורעות בארץ, אשר בהם איימו הערבים בניתוק דרכי התחבורה של הישוב ביבשה דחפו אף הם לאחיזה עצמאית בים ומאורעות 1936 גרמו לפתיחת המעגן בתל-אביב (דצמבר 1936): “מיזח העץ נגרף ע”י הסערות, הסירות היו פגומות וחסרו עובדים מנוסים. אף-על-פי-כן גייסו אגודות הספורט הימי את סירותיהן וסבלים נשאו את המשא במים עד מתניהם - תל-אביב עוד לא ראתה בהתלהבות הזאת… כשהגיע מטען הסירה הראשונה לחוף עלתה ההתרגשות לפסגתה…"

מכאן ואילך גדלה הסתגלותו של היהודי והקריאה “אל הים” גברה – החל מספורט ימי וגומר בדייג ובספנות. “נזכור: ארצנו מצטרפת מאדמה ומים!” – קרא ד. בן-גוריון בשעתו ועסקנים רבים של הציבור - דוד רמז, ש. טולקובסקי, רוקח, ז. ד. הופיין וב. כ. מאירוביץ - עמדו לימין הפורצים אל הים.

הקריאה מצאה מסילות. ב-1937 הפליגו בחורים בספינת המכמורת “בכורה” להכשיר את עצמם לדייג הימי וחברי קיבוץ “בתלם” פרשו את רשתותיהם בכנרת. ברוחה המיוחדת של החלוציות העברית הוחל במיזוג הדייג בים עם המשק החקלאי ביבשה. הסתדרות העובדים והסוכנות היהודית עמדו לימין חלוצי הספנות וכן החלה מצטרפת מחרוזת של ישובים חקלאיים-ימאיים לאורך החוף של ים" התיכון – מעפילים (נווה-ים) בעתלית, שדות-ים בקיסרי, עין-הים וגליל-ים בשרון.

דייגים מושכי מכמורת

הענף החדש הצריך הסתגלות ממושכת, ואם בכיבוש העבודות בנמל יכלו לסייע בנסיונם עולי עיר-הנמל סאלוניקי, לא כן בדייג ובספנות שהצריכו מאמצים חלוציים-קיבוציים, בין בשכלול הכלים ובין בלימוד המקצוע. משזנחו הערבים את ענף הדייג בימות הפנימיות, בעקב המהומות, נעשתה ההתקדמות מהירה יותר, כי הוכח שיש בענף הדייג המנוהל בשיטות משוכללות, כדי לקיים את העובד בו. עדיין הוצגו בפני הספן העברי בעיות הדייג השונות במים רדודים ועמוקים; עדיין היה לומד אל הרוחות הסוערות בים ואל דרכי נדידת הדגים; - אך הענף גילה כבר את כובשיו אשר מצאו בים את תיקונם ושרו לו את שירם:

"יש באפק דמות חלום

יצהיר מפרש לבן אחד.

על פני גלים יבהיק שלום

מאח תועה לרע נד - – " (משה)

והנוער לאגודותיו - “זבולון” להכשרה הימית של הנוער ו“הפועל” בסקציה ימית מיוחדת - הוסיפו לקרוא לעבודת הים.

בספנות העברית חלה התקדמות ניכרת תוך רכישת ספינות-משא לשם הפלגה לאורך חופי הארץ והארצות השכנות. נוסדו חברות לפיתוח הספנות – “נחשון” של הסתדרות העובדים וכמה חברות פרטיות. הסוכנות היהודית כוננה מחלקה מיוחדת לים והפעולה הציבורית לטיפוח הימאות התרכזה ב“חבל ימי לישראל”. אף הוקמה מספנה ראשונה לבניית ספינות דייג.

בפרוץ מלחמת-העולם השניה כבר מנה צי-הסוחר הישראלי כ-15 אניות קטנות וכמספר הזה סירות מצויידות במנועים. מבין חבר עובדי הספינות הללו התגייסו לשירות הצי הבריטי בימי המלחמה ימאים רבים, שעשו שירותים חשובים במלחמה ובנמל טוברוק בפרט. המאבק המתמיד עם השלטון על זכות העלייה שגרם להתפתחות ההעפלה, שימש גורם נוסף לפיתוח הימאות העברית ואשר חסר הימאי העברי בנסיון רב-שנים, השלים רצונו הלאומי הלוהט שלא נרתע בפני קשיים וקרבנות.

הקרבנות הראשונים של הספנות העברית מתחילים להרשם לזכרון – ג. רוזנטאל וג. אהרליך - קרבנות הספינה “רחף” שהתנפצה אל סלעי קפריסין (1937); נספו שלושה עובדים של האניה “לילי” שהובילה מעפילים מחופי תורכיה (1943) ונפגעה מצוללת האויב. הימאי העברי פעל בימי המלחמה במימי ים-התיכון, כבן-ברית ללוחמים בגרמניה הנאצית וגרורותיה, והוא שהיה עתיד לכונן את צי-המלחמה הראשון של מדינת ישראל במלחמתה על עצמאותה.

חלוצי הטייס    🔗

בו בזמן הורגשה גם “הזיקה אל האוויר”. לא בדרך מסחרית נולדה הזיקה הזאת אלא תוך גישה ספורטיבית ושאיפה לכבוש את המרומים, אף-על-פי שהפותח בדבר לא מבני הנעורים היה. אמנם נמצאו כבר מטיפים, אשר חזו מראש גדולות להתפתחות הטייס בישראל, היושבת במרכז נתיבי-האוויר של העולם, אך דוב הוז וחברו יצחק בן-יעקב מדגניה החלו בגופם להכשיר את עצמם למקצוע החדש, ודוגמתם משכה אחריהם גם מבני-הנוער.

מהדוגמאות האפייניות היא למהלך הקורות של הישוב כיצד מעשים ועלילות לא תוכנו מלמעלה אלא צמחו מלמטה. שדה-תעופה בריטי קטן בעמק הירדן, מקום עריסתה של הקבוצה החקלאית הראשונה, עורר את חבר דגניה יצחק בן-יעקב, איש משק צנוע ושקט, לחשוב על האפשרויות הגנוזות בתעופה לבטחון הישוב בתנאיו המיוחדים ולהתפתחותו. הוא חגר איפוא את חגור הטייס וזכה ברשיון לטייס. אליו נצטרף דוב הוז, איש-פעולה מתחום אחר, אשר היה מצוי בסבך הבעיות של ההגנה הישובית והמאבק המדיני של התנועה הציונית. בהאסר חברים להגנה ונשק בידם, והם צפויים לפסק-דין קשה, היה דוב הוז מתגלה כמתווך גמיש ומשכנע לאין דומה לו עם השלטונות הזועמים היושבים בדין או שולטים בבית-הכלא.

איש-פעלים ללא-תפקיד מיוחד היה דוב הוז, אך הנסיון הרב אשר רכש כחניך הארץ וכאחד מפעילי ההגנה בהסתדרות העובדים הכללית, מאז היותו קצין בצבא התורכי וחייל בגדוד העברי, סיגל אותו למעמד של “איש במקום הנחוץ ובשעה הצריכה לכך”. בנעימות הליכותיו ידע לסלול את הדרך בין המעקשים הפוליטיים של השעה ובימים קודרים נראה בחיוכו ובקור-רוחו. הוא שנשאר איפוא רענן ברוחו גם בגיל קשיש וקרוב לנוער המתאמן בשורות של “הפועל” או המכשיר את עצמו באגודות הים או המצטרף אל מערכות הנוטרים בארץ בימי מאורעות. מי עוד כמוהו היה מסוגל תוך גישת חובב, למראית-עין, לראות בתעופה נשק לבאות?

בעקבות השנים יצאו מבני-הנעורים וב-1935 מייסדים הללו קלוב ראשון בעמק הירדן לתעופה. ב-1937 הם מקימים בית-ספר לטייס; - לא ארכו הימים והוקם איגוד ראשון של טייסים עבריים. בימי מאורעות הוכח, כי אווירון-אימונים קטן עשוי לשמש קשר אל ישוב מנותק ומבודד בדרך האוויר. הדוגמאות מקורות העמים לימדו, כי הקפיצה הנחשונית אל המרומים היא חיונית לבטחונה של המדינה ולישוב החי בתוכה.

הצעיר, חניך התעופה, חוש ההעזה כבר נתעורר בו ובפרוץ מלחמת-העולם השניה הוא מפלס לו דרך אל חיל-האוויר המלכותי הבריטי, בין כעובד בשירותי הקרקע ובין כנוהג מפציץ. אמנם בתאונה קשה נספו (1941) שני אבות התעופה יצחק בן-יעקב ודוב הוז, אך מפעלם נמשך. מועצה ציבורית - המועצה לתעופה בישראל וקלוב התעופה - שקדו על פיתוחו. נמצאו גם מדריכים מסורים לטייס בין העולים לארץ וקבוצה בת שלושה-עשר טייסים שאומנו במלחמת-העולם ברודזיה שימשה גרעין מוצק לפיתוח נוסף של המקצוע, אשר במטוסי אימון מעטים החל.

תוך מתח זה של כיבוש עמדות חדשיות וביצור עמדות ישנות, בימי שלום ובימי המאורעות, לא רפה אף במעט המאמץ להתישבות: ולא זו בלבד אלא הוא הבריח את מלחמת הישוב כולה כלפי פנים וכלפי חוץ. נוכח נטייתו של השלטון להגביל את איזור ההתישבות של היהודים ע"י חוק שאסר רכישת קרקעות ונוכח המאורעות המתפתחים כדי קרבות גלויים בין הערבים, האנגלים והיהודים, נתגלה בכל כוחו ונכונותו האיש המוסיף ללחום להתישבות - הוא הנאמן לעבודה ולהגנה גם יחד.

לאחיזה בהר    🔗

אכן, פרשה רצופה היא של מאבק אשר גבר והלך משנה לשנה: מאבק על שמירת הקיים בפני הכוחות המתקוממים של הערבים; מאבק על זכות ההתישבות עם השלטון הנוטה לפייס את הערבים לרעת היהודים; מאבק על זכות העלייה נוכח הגבלותיה. וככל שהחמיר המאבק כן רבו החששות והשיקולים לגורלו של המפעל כולו. התלות בגורמים עוינים סיכנה את קיומו והשאיפה לעצמאות הצריכה כיבוש נוסף על אף כל המכשולים: אחיזה לאורך חוף-הים, תקיעת יתד בנגב הרחוק והתישבות בהר שהוא חולש גם על דרכי העמק.

בנקודה אחרונה זו עדיין היה מעמד הישוב חלש, כי מעטים היו מושבותיו בהר. פרט למוצא הקרובה לירושלים (נוסדה ב-1894), הרטוב (1895), קרית ענבים (ב-1920) ועטרות (1922), לא נאחזו יהודים באזור ההררי - בהרי יהודה כבהרי הגליל המערבי. משום כך נתקבלה תוך המאבק בהתלהבות ההתישבות החדשה שנטתה את ידה על האזורים הללו בעצם שנות המאורעות מ-1936 ואילך.

התנגדות הערבים באזורים החדשים והחששות-מהשלטון, העלולים לסכל את מעשה ההתישבות, גרמו לנוסח המיוחד של העלייה על הקרקע - עליית-לילה כשהכל מתוכנן מראש, עלייה בהמון עם-רב העוזר לקומם את הנקודה על חצרה בן-יום - עליית “חומה ומגדל”, שהובאו מוכנים על חלקיהם ובמקום שוב לא היה צורך אלא לקבעם. אחת העליות הללו, חניתה (1938), יוסף פיין מספר עליה:

“מה עבר עלינו בתקופה קצרה זו? בליל העלייה נפל אחד החברים… ולאחר כמה ימים מת מפצעיו גם יעקב ברגר. באחד הימים באו חברים לטיול ובחזרם הביתה הותקפו ונהרגו…היתה התנפלות על חניתה עילית מצד הרי הלבנון ומונצ’יק נפגע בבטנו…ומת. נפצע אברהם כ”ץ… מת מפצעיו. ובחניתה התחתית נפצעו שנים ומתו. במשך שלושה חדשים נפלו עשרה…

“לאט לאט נכנסנו לחיים יותר שקטים… הידעו השלטונות להעריך את כיבושנו בצפון הארץ? היתנו לנו להמשיך ולהוסיף נקודות בסביבה הפראית הזאת? הם מוסיפים לאמור: הגליל רוגז על שהיהודים עולים להקים ולהחיות את פראותו של מחוז חניתה….”

יוסף פיין הוא יליד הארץ, בן אכרים ממייסדי מטולה, אשר היחסים עם הערבים נהירים לו. כמדריך לישוב חדש בעלייתו הוא חבר לפעולה לחיים שטורמן מחברי “השומר”, שנעשה מדריך להתישבות אשר פנתה לעבר עמק בית-שאן מזרחה. יוסף פיין אשר נמשך בנעוריו מכפרו מטולה לשבת בקבוצת דגניה לא שקט גם כאן, כי מסירותו וידיעתו את הערבים מקרוב קראו לו לגלות את שירותו בכל אשר נדרש - אם ברכישת נשק ואם ביישוב סכסוך עם ערבים, אם בתיווך ברכישת קרקע חדשה ואם בהדרכה למשק הצעיר העולה להתישב בסביבה לא-נודעה.

משמרות בימי “חומה ומגדל”

מדריכים אלו היו המבצעים את עבודת ההתישבות החדשה שתוכננה תוך שיתוף בין יוסף וייץ ועוזריו מהקרן-הקיימת-לישראל, אברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי, דוד שטרן מהמחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, ואנשי מטהו של ארגון ההגנה. חבר עורכי-דין עמד הכן למקרי סכסוכים, שהסתבכו סביב לשאלת הקרקעות הגאולות, והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בהנהלת משה שרתוק (שרת) עינה היתה צופיה גם היא על פעולה חיונית זו, שנעשתה בזריזות רבה ותוך משא-ומתן קשה ומסובך עם משפחות הערבים בצפון הארץ ובדרומה.

וזרוע לנגב - מצפות    🔗

“והקושי ברכישת קרקע בצפון גרם לפנייתנו דרומה”. - אומר יוסף וייץ אשר פעל בתקופת-סער זה כמרכז גאולת הקרקעות ע"י הקרן הלאומית, שהשתדלה לעמוד במשימתה למרות ההגבלות החוקיות, בהנהלת מנחם אוסישקין וא. גרנות. ברכישת קרקעות בדרום הארץ היה לא רק משום-תוספת קרקע להתישבות אלא משום התקרבות נפשית אל מרחבי הנגב, אשר עדיין היה בגדר חידה: האם הוא מדבר צחיח שאינו יפה להתישבות מעיקרו או אולי ערבה שאפשר להפרות את אדמתה? –

גדרה נחשבה זמן רב כמצפה היהודי אל הדרום. באר-טוביה הדרומית ממנה - ריחוקה גרם לעזובתה, לסבלה ולגלגוליה מימי פרעות לימי שלום, עד שבאו חיילים משוחררים (1930) וכוננו אותה כמושב פורח. ועוד דרומית לה רוחמה, אשר בחווה של קבוצת יהודים מרוסיה נוסדה (1911) ואדמתה ניטעה שקדים, אך המערכה של מלחמת-העולם הראשונה בדרום הארץ גרמה לחורבנה והמאורעות שבאו העמידו את קיומה בספק.

אף על פי כן לא פסקו המרחבים לקסום לצמאי הקרקע, בין חלוצי ההתישבות הלאומית ובין מתישבים פרטיים וחברות. עדיין מליחות המים של מי הבארות עיכבה, אך בקרבת אשדוד ניטעו פרדסים, נרכשו קרקעות סמוך לבאר-שבע, בשפלה הדרומית הוקמו כפר מנחם (1937), נגבה - ב-1939. בדידותם של הישובים הדרומיים הללו גרמה כי הוסיפו עליהם ישובים - יבנה, דורות, גבר-עם, גת, ניר-עם, בארות יצחק, יד מרדכי וניצנים; הללו הוקמו (בשנות 1941–1944) בקצה הדרום או במערב הנגב, בעוד שבנגב עצמו הוקמו רביבים, גבולות ובית-אשל (1943). כל אלה עדיין רחוקים זה מזה - פזורים במרחבים.

קידוחים מעמיקים אחר מי-תהום טובים נמשכו ביתר-שאת. עבודת יעור הוחלה למניעת סחף הקרקע ושוב ניסוי - שמא אפשר לאגור את מי הגשם בסכרים באיזור מעוט-המים? “מצפות” קורא לישובי הנגב, כי משימת הניסוי הוטלה עליהם בכל כבדה ובדידותה והקרן הלאומית השניה - קרן היסוד - עמדה לימינם במלחמתם על קיומם.

השער לנגב נפתח    🔗

המאבק עם הקרקע, האקלים וסופת החול הכזיב שנה, שנתיים ושלוש. המים שנאגרו בבריכת הסכר פרצו-שקעו; - אך נצנץ גם הישג כלשהו: – "הדורה הצליחה מאוד… זרעו אותה באביב על פני הכתם שנוצר במקום איתו הציפו מי הבריכות הפורצים. חרשו את האדמה הקרומית, פוררוה וזרעו בטרם נתיבשו שכבותיה התחתונות. הקרקע, משוחררת משריון חונק, הגיבה. זאת היתה תגלית מועילה ומבטיחה. מסביב לשדה, שצורתו היתה מקרית כצורת שלולית כלשהי, נערמו שקי קלחים. מנו אותם מדי פעם באותה התעוררות שמגמתה להרבות, בה סופרים נשיקות אהבה ראשונות: - “שמע, מאה ועשרים שק חביבי, לא צחוק, - כמו בעמק. – עכשיו עוד בריכת זפת ולימאנים ואנחנו על הגובה”. (“אדמה ללא צל”, יונה ואלכסנדר סנד).

אכן, כאן התלקחה מלחמת הקרקע של המתיישב היהודי בכל עצמתה ועקשנותה. בעית הנגב החשוף הוסיפה להעסיק את המוחות והעיירה באר-שבע עדיין לא קלטה יהודים. הבדווי שלט במרחבים האלה, בין כחורש בגמלו ובין כשוכן אהליו תוך שבטיו ומשפחותיו. בבנין העיירה באר-שבע מחדש (ב-1900), התכוונו התורכים להשליט חוק במרחב הפראי הזה, אשר קרבתו לגבול מצרים הוסיפה על חשיבותה, ואשר שרידי-קדם שנגולו מתחת למחשוף סיפרו על קורות הנגב בימי הרומאים והביזאנטים. מהתנ"ך רמז הקשר עם עיר-האבות הקדומה באר-שבע - האמנם כוסתה לנצח אותה מסורת בכיבוש הערבי ושבטי הבדווים הנודדים? - לא היא!

גם העולם החיצון החל להתענין בנגב ומשלחות מאמריקה ומאירופה ביקשו רשיונות לגלות בו מקורות נפט. חוקרים התחקו על האוצרות הטבעיים הגנוזים ברבדים של הר הנגב ושרידי מכרות המלך שלמה הוכיחו! מכלל חקירה הדברים לא יצאו ובמרחב המשתרע מעזה ומזרחה לבאר-שבע ועד הר חברון ומשם דרומה לסדום ולאילת היו מתגוררים שבעים אלף הבדווים (באומדנה), נודדים ונודדים-למחצה, מכניסי-אורחים, אשר החופש היה אוויר חייהם אך כגודל סבילותם כן עצלותם. גידול הסוס והגמל היה עיסוקם העיקרי ולהם מנהגים ונימוסים טבועים ברוח מסורתם, אף שיפוט מיוחד להם בין בסכסוכי קרקע בין בסכסוכי סוסים ובין הוא סכסוך של מעשה-רצח הקשה מכל.

עדיין תוהה חלוץ הנגב על סביבתו החדשה ושעת ההכרעה, בה אין עוד לסגת - באה. גורל הנגב - האם יהיה כלול בגבולותיה של המדינה שתקום או יוצא מהם - עורר חששות עוד לפני שנפלה ההכרעה הרשמית. שוב לא היתה ברירה אלא למהר ולבצר את “היש” המעט בשרשרת עליות שנתגשמה (6.10.1946) תוך הקמת 11 ישובים בבת אחת ואחריהם שלושה נוספים, בסדר זה לשמותיהם: אורים, בארי, חצרים, כפר-דרום, משמר-הנגב, נבטים, נירים, שובל, תקומה, מבטחים, עלומים, שרשים. הם הם הנקודות והחצרים אשר היו בסוללי-הדרך לכיבוש הנגב במלחמת השחרור.

 

פרק ל. בדרך דמים העפלה והצלה    🔗

סיבים-סיבים דקים הם - נקודות חומה ומגדל, מצפות בנגב, ניצני ארגון של יחידות ההגנה - האמנם מהם מתחילה להתרקם הפקעת, אשר ממנה יצא ולד-המדינה הנכסף מזה קרוב לארבע מאות וחמשים שנה שסקרנו בפרקי ספר זה ובמאות השנים שקדמו להן? - הוא דבר-הפלא אשר על פשרו לא עמדו אלא מתי-מעט מחסידי אומות העולם וגם בעם ובישוב אך יחידים העלו על הדעת, כי הם יהיו בסנדקי השחרור.

בפרקי הספר השתקף אותו כיסוף היסטורי ומתמיד לגאולה, אשר היה מעודד את המעטים לראות את עצמם כרבים. הודגשה העובדה המפליאה של תחית התנ"ך, אשר הופשט מעטיפותיו הסמליות-המליציות והפך מחדש ספר-לווי מובן, מדריך וקרוב ללב לעובד ולשומר בטבע הארץ, באקלימה ובמרחביה. היחיד שנקלע לערבות הנגב, לא ראה את עצמו בודד אלא מוקף פרטים ידועים המאמתים להפליא את סיפור נדודי ישראל או מלחמות דוד; וכן היושב בעמק יזרעאל או בערבות יריחו.

כוח יצירתו הכביר של העבר הלאומי פיכה כמעין-עוז וכל מעשה מן המציאות ניתן להיתרגם במעשה דומה לו מימי הבית הראשון או השני ולאחריו, כדי להסיק מסקנות מן העבר הקדום על ההווה ולהיפך. מובן מאליו, כי נוכח חוטים סמויים אלו אשר החלו שוזרים בזריזות את גורל האומה בהווה עם גורלה בעבר הרחוק - החוטים הנעלמים אשר הם-הם אולי המתווים את עתידותיו של עם – אך שוא יחשוב אדם ולו נועז, כי ידיו פעלו כן.

הפקעת הסתבכה למעשה לא רק במאורעות קשים (1936–1938) מבית, אלא במאורעות חמורים הרבה יותר מבחוץ. ושוב חובה לזכור, כי האינטואיציה של העם המעונה והבודד בין העמים קשרה מכבר את עתידו ושחרורו בנסיבות גורליות מיוחדות בעולם - מעין מלחמת גוג ומגוג או יום-עברה, בו ייגאל ישראל אשר גלה בעווֹנו. כגודל הזעם ביום החורבן כן תגדל החימה קודם זריחתה של שמש החירות מחדש: יום משפט יהיה - כן נמסר מדור לדור לאור החזון הסתום אך רב-הרושם של הנביא יחזקאל:

ונשפטתי אתו בדבר ובדם

וגשם שוטף ואבני אלגביש

אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו

ועל עמים רבים אשר אתו - (ל“ה, כ”ב).

ולהלן: “וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אותם אל הגויים וכנסתם אל אדמתם”. (שם, ל“ט, כ”ח).

האש והגפרית כבר התלקחו מעברים שונים והנקודה הרגישה בארץ נוד התנודדה מיד: עליית היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית והתקפתה האכזרית של איטאליה על חבש; היהודים פליטי חרבו של היטלר החלו עולים באלפיהם ולעומתם ענו הערבים בקול צחצוח חרבות. אכן, כצחצוח חרבות ייראו בסקירה לאחור מאורעות שהתחוללו בארץ מ-1936 לגבי כל שהתחולל אחריהם, אך המהירות בהם רדפו מעתה מאורעות ומעשים בזה אחר זה לימדה, כי מיפנה מכריע ממשמש ובא. במיפנה זה הועמדו למבחן אחרון האמונות והדעות אשר יצר הישוב הזה - מחזונו ובדמו ובחלבו יצר. והמבחן תרתי משמע: מערכה פוליטית גוברת והולכת ולחימה בקרב.

הלוחם העברי ואליהו גולומב

נולדנו עוברים בשבילי הלילות

פחדים ואימה מכל עבר

מחתרת ועוני, גשרים וגבולות

ורעות העולה כשלהבת - –

(משיר הפלמ"ח)

בכל ההתנגדות שרחשו הערבים לחדירת היהודים לארץ, עד היותם למציאות ניכרת, לא היה “לשנאה ישראל” נוסח אירופה חלק בה. השקפת-עולם קבועה ואחידה לא היתה מעיקרה נחלת ערביי הארץ המפולגים למשפחות, למעמדות ולכיתות דתיות שונות. הפלח קינא לאדמתו והוא הפך בימי מהומות ומאורעות

לחבר כנופיה או לראש כנופיה של מתנפלים על היהודים; הזדמנות השוד עוררה לזמן את היצרים של האדם הפרימיטיבי ויצר זה, בלווית תשוקה למעשה-גבורה או קנאות דתית, כשם שהיה קל לעוררו כן כבה מהר. כן אירע גם במאורעות שפרצו ב-1936, לראשי כנופיות שפעלו במאורעות הללו ולאנשי-החיל אשר להם, אלא שהממדים גדלו.

תמיכת הארצות הערביות השכנות בלוחמים הללו גדלה הפעם באנשים, בנשק ובפיקוד; והמארגן הראשי של המהומות, מופתי ירושלים, זמם לקשור לערבים, לרעתם הם, רעיונות פוליטיים מודרניים במלחמתם עם היהודים, אף-על-פי שקרבן לנימוקים הקיצוניים הללו נפלו תחילה הערבים המתונים עצמם. דוגמת גרמניה הנאצית החלה משמשת, בהנהגת המופתי, מורה-דרך לערבים במלחמתם וגישות אלו לא הוסיפו על יציבות רוחם, אשר הבריטים מצדם אך ערערו אותה בתכסיסיהם המתחלפים. מהד המבוכה הבינלאומית בעולם היה במאורעות 1936–1938, בין התבטאו באירגון כנופיות ובין בהפוגות ועסקנות פוליטית; - כי באוויר הורגש אבק-שריפה של מלחמת-העולם המתקרבת בצעדי-ענק.

משמרות הבטחה

בהתפעלות מיוחדת יצויין, כי היהודים שמרו על קור-רוחם ולא שקעו במדיניות של קוצר-רוח, אף-על-פי שזו פעם הראשונה אחרי עשרים שנות עמל ועבודה מהצהרת באלפור זכו לשמוע הצעה של חלוקת הארץ, לאור משקלם התרבותי והכלכלי שגדל (הוועדה המלכותית - ועדת פיל - 1939). היהודים תפשו שיטות-מגן ליגאליות בצורת נוטרים רוכבים ורגלים כדי להגן על מפעליהם; הם השתתפו עם הצבא הבריטי במלחמתו עם הכנופיות; עובדי המשק התאזרו עוז והדפו בהצלחה כנופיות גדולות מהם במספר: בטירת-צבי באדר 1938 ובגבעת-עדה בתמוז אותה שנה. ישובי “חומה ומגדל” עמדו בכל מקום במבחן האש, אף שהוקמו בן-לילה והותקפו למחרת.

ברם, תוך המבחן הזה צמח משהו צבאי שונה מכל אשר קדם - שונה ונבדל מהשומר או הנוטר הליגאלי - איש-הקרב המרחבי צמח. גדעון מספר שופטים, שימש מקור השראה צבאית לקפטן-אורד וינגייט, אשר השפיע במיוחד בהדרכתו על התפתחות הטיפוס הקרבי של היהודים משנת 1938 ואילך. אורד וינגייט או “הקפטן” אימן את בחוריו (פלוגות-לילה) לשיטות של הפתעה ותנועה זריזה במרחבים, אשר בהן השכיל לפעול נגד הכנופיות המחבלות בצינור הנפט יותר מהצבא הבריטי המצוייד בכל. הצעיר היהודי הבין בנקל לדמות הלוחם התנ"כי, אשר חזה אורד וינגייט, ושקד למזג בה מהלקח החדש שנרכש במסורת השמירה וההגנה במאורעות בארץ.

נשוב ונזכור את פרשת גדעון בעלות המדינים “כדי ארבה לרב –” ופרשת ההפתעה והרדיפה: “ויבא הירדנה ושלש מאות האיש אשר אתו רעבים ועייפים… ויעל משם… ויעל דרך השכוני באהלים - ויך את המחנה” - ונדע כי חברו בזה חבר מגינים ללכד מסיפור העבר ומאקלים הארץ ומנופה את הלוחם הישראלי החדש ולהקים משורותיו מפקדים מהוללים.

יצחק שדה רואה את ראשית המיפנה בהגנה אל הלוחם הזה ב-1936, כאשר הוחל בהקמת יחידה ניידת קטנה - “נודדת” - אשר לא הגנה עוד על המקום, כמנהג, מבפנים אלא מחוצה לו, ופעמים ממארב במקום-המוצא של הכנופיה התוקפת. בשיטה זו הוכח, כי זריזות התנועה ויזמת הלחימה של הכיתה הניידת הקטנה עשויות לפצות את החסר במספר המגינים ובתחמושת. יתר על כן: יש בה בכיתה הקטנה מכושר-התחמקות מהירה מעיני השלטון האורב לנשק-המגן היהודי. שיטה חדשה זו אף שנתקלה בהתנגדות מצאה לה חסידים עם אליהו גולומב בראש. אפשר והיה בה בכיתה בראשיתה משהו מאפייה של הכנופיה הערבית, אך הכנופיה הפועלת נשענה תמיד והובטחה ע"י הישובים הערבים המרובים מסביב, בעוד שהכיתה-היהודית לא יכלה להסתמך על הישוב הרחוק ממנה, כשהיא פועלת בסביבה זרה. כתוצאה משינוי זה הוחל בהקמת פלוגות-שדה, ויצחק שדה נתמנה מטעם מטה-ההגנה להקימן. פלוגות אלו הופיעו מעתה ככוח-מגן אזורי שאינו צמוד לישוב מסויים אלא למרחב כולו. בא וינגייט והוסיף על העקרון הניידי של הכיתה את פיתוח כוח-הסבל של אנשיה ואת ההפתעה שבפעולת לילה.

כן התפתחה והלכה שיטת אימון אינדיווידואלית, אשר עשתה למעשה כל איש מהכיתה עצמאי בפעולתו ואף-על-פי-כן מלוכד עם חבריו הפועלים במרחק ממנו לפי תבנית מדוייקת ומעובדת לפרטיה מראש ותוך התמצאות עצמית בשטח אשר נטל עליו לפעול בו. חי“ש (חיל-שדה) ופו”מ (פעולות מיוחדות) היוו שלבים נוספים באימון זה, במעבר המאורעות למלחמה, וכן הגיעו בראשית המלחמה (1940) אל פלוגת-מחץ (פלמ"ח) עם הענף: פלי"ם. יעילות פעולתו של לוחם זה הוכחה בשיתוף פעולות עם צבא הברית ולאחר מכן תוך המאבק עם השלטון, בין בפעולות יחידים ובין במיבצעים מתוכננים לקבוצות.

מצעירי מגינים, נוטרים ולוחמי פלוגות-השדה, באין אמצעים וסמכות רשמית, הוחל ליכודו של כוח זה. הלוחם הוותיק יצחק שדה נתמסר לגיבוש המסגרת ואליהו גולומב ראש ההגנה-הפלמ"ח היה מיצירי-כפיו בשנות חייו האחרונות. כשבסיסיהן של היחידות הללו צמודים למשקים החקלאיים, החלו מתאמנים טוראים ומפקדים - “ובימי מבוכה היינו נוסעים ליחידות לשיחות, שבהן היה (אליהו גולומב) עמל לשכנע את החברים כמה הכרחי הוא כוח זה וכי נכונו לו מעשים גדולים ומכריעים” (י. גלילי). נוסיף כי הוותיקים, יצחק שדה כחבר גדוד-העבודה בעבר ואליהו גולומב, כחייל הגדוד העברי, שניהם כאחד יכלו למסור מנסיונם לצעירים מהם מה באה לתקן בשורת-המגן הצורה החדשה: את אחריותו האישית של השומר מיזגה באימון צבאי משוכלל יותר של חייל לוחם.

במערכות ההעפלה    🔗

המאבק על זכות העלייה החמיר והלך גם הוא נוכח התנגדות הערבים ופייסנות השלטון כלפיהם. מאבק זה נבע לא רק מרצון להגדיל את מספר העולים לארץ או משיקול פוליטי, אלא ובעיקר מתוך הכרח ומצוקה: יהודים שנרדפו בארצות מזרח ומערב ראו את חוף-המבטחים בארץ. כיוון ששעריה היו סגורים בפניהם בתוקף איסורים והגבלות, סיכנו פליטים את נפשם בדרכי יבשה וים כדי לבוא לארץ במחתרת. יסורי עלייה היו ידועים עוד בימי השלטון העותומני, וכן נודעו תחבולות ערמה שונות, אשר עולים הסתייעו בהן, כדי לגנוב את דעת השלטונות ולרדת אל החוף.

אחד האמצעים אשר השלטון התורכי נקט בהם בשעתו להגבלת העלייה לארץ היה “הפתקה האדומה”, אשר הגבילה את שהות העולה לארץ לשלושה חדשים וליתר בטחון לוקח ממנו דרכונו וניתנה לו הפתקה. כיוון שירדו “תיירים” כאלה ונתערבו תוך הישוב, יצאו השלטונות לחפש אחריהם אחרי שמלאה שהותם אף נערך “צייד” על העולים במושבות. העולים נפגעו קשה מהעובדה שאין ארץ-ישראל ניתנת להם בזכות כניסה חפשית אלא כבוא גנבים במחתרת. אחד-העם שנגרמו לו עיכובים בנסיעתו לארץ (1894) מעיד, כי הם “עכרו את רוחו מאוד”. ב-1892 הגיעו עולי פרס לירושלים ונגזר עליהם להגרש חזרה לארצם. “הם ערכו תיקון חצות בבכי” - וכוללי אשכנזים וספרדים עזרו ונשארו. מעשים אלו וכיוצא בהם הם שהניעו את ד"ר הרצל “לשאוף לערובה בינלאומית ליצירת בית מולדת” ככל שהוצע בעקרון של “תכנית באזל”. מעשי העלייה שלא ברשות החוק רבו מספור ובשנים שלאחר המלחמה, כאשר הצהרת באלפור עוררה את התקוות בשאת-יתר, הפכו נתיבות היבשה מצפון הארץ לנתיבי העפלה דרך הגבול הסורי הקרוב. דרך-נדודים קצרה יותר ומסוכנת פחות היתה העפלה בדרכי הים, אף-על-פי שההשגחה על הכניסה בערי החוף החמירה.

ןבסוף 1933 צויידה לראשונה אנית מעפילים בשם “ואלוס”, שבה הוסעו 350 חלוצים מפולין דרך יוון ארצה. אף-על-פי שכוונתם הוכשלה הרי היא שהורתה דרך: העפלה בסירות ובאניות מיוחדות לכך, אשר אפשר לכוון אותן אל אחת מנקודות החוף, שאין השמירה חמורה בהן או נעדרת בהן לחלוטין. תכסיס זה הצריך ארגון מהחוף, שיהא נכון לקדם את פני סירות המעפילים. כן נוצר אותו שיתוף אמיץ בין מעפילים ואחיהם על החוף, שהפך מהכרח למאבק הנואש ביותר עם השלטון המנדאטורי ותפש מקום ראשון במעלה בפעולת ההגנה.

מעפילים יורדים אל החוף

אות מלחמת-העולם השניה ניתן (ספטמבר 1939); השואה באירופה הכבושה

גברה. השמד הצפוי ליהודי הארצות הכבושות מידי הנאצים החל להתברר בכל אימתנותו ורבו הפליטים שנמלטו על נפשם באשר יכלו. סירות וספינות פליטים שוטטו בים-התיכון, מאין עוד שהות לבדוק, אם הספינה הרעועה עשוייה להגיע בשלום עד לחוף הארץ ואם השלטון בחוף לא יחזיר את הבאים לים. כן גאה זרם העפלה, אשר מאחוריו עמד צל המוות בכל איומו הנאצי - בשריפה ובהרעבה ובהשמדת צלם-האדם. שנות 1939–1940 היו שנות בריחה נואשת, בהן ספינות מעפילים טבעו בים או נטרפו. אם נוסעיהן ניצלו ותגיעו אל חוף הארץ, שולחו חזרה למרות מחאותיו החריפות של הישוב. אם הצליחו הספינות הרעועות להתחמק ממשמרות החוף ונתקעו בחרטומיהן אל הסלעים, החלו המעפילים יורדים ונבלעים בין אחיהם המקדמים את פניהם בשמחה.

המלחמה גברה ונתיבי-הים נחסמו ע"י אניות האויב. זרם המעפילים-הפליטים משואת אירופה פסק, כשהשמד מתחולל בכל מוראו במחנות ההסגר ובגיטאות. שנות 1941, 1942, 1943 היו שנות הניתוק האיום הזה, בהן לא פסקה-הפעולה מצד הישוב ומוסדותיו למצוא קשר אל האחים האבודים. המרכז לקשר כגון זה עם “מעבר למסך הנאצי” התכונן בקושטא ב-1942, אשר הספיק לקבל את ידיעת האבל על השמד שהתחולל ביהודי פולין ובאוקראינה, אך ידו קצרה מהושיע אף במעט.

ככל שהידיעות היו נואשות יותר, גברו המאמצים להציל את שאפשר וההגנה החלה לראות בהצלה זו את אחת ממשימותיה הקדושות. אף הישוב על כל חוגיו התיצב לימין המצילים וכן נתכוננה קרן קבועה לפעולות אלו – תחילה-“כופר הישוב” לצרכי ההגנה במאורעות (1936) ולאחר מכן מגבית ההתגייסות וההצלה (מ-1942) בנשיאותו של ד"ר א. ברט. התקווה לפעולה ממשית לא היתה רבה, אך היה חשוב להשמיע דבר-עידוד להמונים הכלואים במחנות אירופה ובארצותיה הכבושות ולהודיעם, כי הישוב שותף אתם ביאושם ובמלחמתם וכי-תקוותו היא תקוותם.

“לשם כך נוצר המרכז הקטן הפועל עכשיו במקום שממנו הנני כותב אליכם. - ערך משה שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אגרת אל הגולה תוך ביקורו במרכז שנוצר בקושטא - תפקידינו הם לנצל את כל האפשרויות הקיימות, לגלות אפשרויות חדשות ליציאה ולעלייה, להמציא לכם עזרה ממשית באמצעים המתגייסים בארץ, לשלוח לכם ידיעות… לעמוד על המשמר כדי לנצל כל אפשרות של קשר ומגע….”

מאמצים אלו לא הוכתרו בהישגי הצלה ממשיים אלא לאחר הפסקה של שלוש שנים (ב-1944). מפעל ההצלה יכול להתחדש לאחר שנחלש הכוח הנאצי באותה שנה והסתערותו רפתה לרגל תבוסותיו הראשונות. תוך ההפסקה נשארה מרחפת באוויר העלילה הנוראה של הפליט האובד במצולת הים, אשר סיפור-היחיד שלו נרשם לזכרון:

“הספינה לא זזה ממקומה. הים היה שקט. והנה שעה קלה לפני תשע-בבוקר שמעתי קול נפץ חזק. בין דקות אחדות טבעה הספינה. נזרקתי לאוויר וכאשר נפלתי לתוך הים ראיתי כמה עשרות מהמעפילים נאבקים עם הגלים. ניסרו זעקות איומות של גברים ונשים. נראו חלקי ספינה שונים צפים על פגי המים. אחדים מהמעפילים נאחזו בהם ואף אני עשיתי כן. מי הים היו קרים כקרח. מהכפור ומאפיסת כוחות צנחו המעפילים, שנאחזו בחלקי הספינה, אחד-אחד למצולות הים. בשעות אחר-הצהריים בערך נוכחתי כי נשארתי לבד” - (דוד סטוליאר הניצול היחיד מ“סטרומה” שטבעה בים השחור סמוך לחוף התורכי, כי לא הורשתה לבוא לחוף הארץ, בפברואר 1942, ובה 750 מעפילים).

נקודת-האור היחידה באפילה הזאת היתה המאמץ הנפלא שנעשה להצלת ילדים ונוער מהגיהינום הנאצי. ב-1932, עם ראשית הופעתו של שלטון היטלר בגרמניה, אפפה חרדה עמוקה לגורל הנוער היהודי בארץ זו את ראשי הציבור בגרמניה ובארץ כאחד. במאמציהם של ד“ר ארלוזורוב, יושב-ראש הנהלת הסוכנות בירושלים ורחה פראייר בברלין, ובראשותה של הנרייטה סולד, נתכונן המפעל בשם “עליית הנוער”, אשר חבורתו הראשונה הגיעה ארצה ב-1943. המפעל גדל והקיף נוער יהודי מאוסטריה, צ’כיה ופולין וגם מארצות המזרח. במאמצים מתמידים ובעזרת הדסה-קנאדה ניצלו למעלה מ-6,000 בני-נעורים. עד 1940 ותוך מלחמת-העולם בוצעו העליות של “ילדי הפליטים בטהיראן” ו”ילדי טראנסדניסטריה". מספרי הנוער העולה גדלו עד למעלה מ-20,000 נער ונערה ב-1947 ומפעל ההצלה נמשך והקיף חמישים ושתים ארצות מוצא. בהדרכתם המסורה של הנרייטה סולד וה. בייט פדתה עליית-הנוער למעלה מ-40,000 חניכים וחניכות אשר קיבלו את הכשרתם במוסדות מיוחדים וקליטתם היתה לברכה לארץ ולכוחות ההגנה של הישוב.

נוער עולה

הדף של מלחמת השלטון המנדאטורי בעליית הפליטים מהשואה השחיר והלך במעשי גירוש אכזריים ובהרחקת פליטים-מעפילים לאי מאוריציוס. הישוב לא יכול להבליג על זעמו והפגין את מחאתו על אוזן אטומה של שלטונות הארץ ובית-הנבחרים הבריטי, בפיצוץ אנית המעפילים “פאטריה” (נובמבר 1940), תוך כוונה להציל את שניתן להציל - ובאסון זה ניספו 200 קרבנות פליטים. זה החשבון המר שנצטבר בין הישוב והשלטון המכזיב אותו, תוך דחיית החישוב האחרון עד לאחר המלחמה.

ועוד חשבון - מאסר ומעצר    🔗

השלטון שנלחם בהעפלה מתוך שיקול-דעת פייסני מופרך כלפי הערבים, עשה חשבון מופרך שני מתוך אותה כוונה של הרגעת המזרח בימי המלחמה: “את ההגנה יש לעקור”. לא השגיחו השלטונות בדבר, כי מימי המאורעות של 1936–1938 נלחמו המגינים הללו שכם אחד עם הצבא הבריטי בכנופיות; לא נתנו את דעתם על הטענה הצודקת, שהנשק בידי המגינים הללו אך להבטחת הישובים שימש ולא נוצל לרעה נגד השלטון עצמו. ב-1939 נאסרו “מ”ג" - ארבעים ושלושה חברים לקורס - כ“צבא בלתי-חוקי”. ממדריכי ההגנה הצעירים היו.

משה דיין, יליד דגניה ובן נהלל, היה אחד הצעירים הללו. מהיותו נער נעשה פעיל בשורות ההגנה, הדריך נוטרים והצטרף לפלוגות-הלילה של אורד וינגייט. אך זה הועמדו ה-מ"ג למשפט ונידונו למאסר עשר שנים כל אחד, פרט לאחד שנידון למאסר-עולם, - ו-10 מגיני גינוסר נאסרו והועמדו למשפט גם הם. המשפטים הסעירו את הישוב, כי הצעירים האלה “מילאו את תפקידם בנאמנות כשומרי השלום והבטחון במשך כל תקופת המאורעות בארץ-ישראל” - (הוועד הלאומי). ההגנה שהבינה כי המאסרים האלה כוונו נגדה, השיבה גם היא בדברים מן המחתרת: “אותנו לא תפחידו… חטא הארבעים ושלושה הוא חטא כל איש עברי בארץ. שפטו את כולנו”.

חמת המאסרים ניתכה גם על ראשי המגינים שאינם מן ההגנה – הללו שהיו בארגון “אצ”ל" (ארגון צבאי לאומי). מספר אסוריהם הגיע עד 175 ובהם מראשיו: דוד רזיאל, שטרן ומרידור. כל אלה לא שוחררו ממאסרם אלא כעבור שנתיים. השלטון, אשר ידע לאסור אותם, היטיב לדעת גם להשתמש בכשרם הקרבי של הצעירים כבני-ברית במלחמה נגד האויב: משה דיין ויגאל אלון היו בצבא הפולשים לסוריה, כדי למגר את שלטון וישי שהשתרר בה; דוד רזיאל וחבריו מאצ"ל פעלו עם הצבא נגד המורדים בעיראק, אשר גם שם גברה הסתת הנאצים.

עמדת ההגנה לא השתנתה בהשפעת המאסרים האלה. היא לא נלחמה בשלטון כשלעצמו, אלא על ביצוע משימות אשר השעה חייבה: תחילה על הגנת הישוב ולאחר מכן על הורדת המעפילים בחוף הארץ. היא הבדילה בין השלטון הבריטי ובין התמורות שחלו במדיניותו לרעת הישוב. לא כן המגינים שראו בשלטון מתחילתו את מקור הרע ועמדו על דעתם, שיש להלחם בו עד חרמה. הללו נקטו דרכי תגמול לפי רוחם - בין נגד הערבים ובין נגד הבריטים.

ארגוני מחתרת    🔗

למעשה, היתה גם ההגנה לסירוגין ארגון מחתרת או מחתרת-למחצה. הפורשים מההגנה יצרו ארגון משלהם - ארגון צבאי לאומי (1937) ברוח השקפותיו המדיניות של זאב ז’אבוטינסקי ותנועת הנוער אשר יצר - בית“ר. כוונותיה הקיצוניות של תנועת נוער זו מצאו את ביטויין הבולט במעשה שלמה בן-יוסף שעלה לגרדום ב-1938, כאשר נתפש בראש-פינה ע”י השלטונות ונשק בידו, נשפט וסירב לבקש חנינה. “תחי מלכות ישראל משתי גדות הירדן” - היתה הקריאה בה עלה בן-יוסף לגרדום. המאורעות שבאו אך הוסיפו עמן למדורה ובפרוץ המלחמה התגלו חילוקי-דעות בתוך הארגון החדש עצמו סביב לשאלה: היש לדחות את מעשי ההתנגדות לשלטון הבריטי עד לאחר המלחמה או שמא אין לדחותם גם בימי חירום? לדעת הרוב, דוד רזיאל וחבריו, היה הכרח לדחות את הסכסוך עם האנגלים. אף-על-פי שעברו גם הם מדורי מאסר ומעצר, התיצבו הללו לימין הבריטים במלחמתם באויב וגם רבו מהם המתנדבים ליחידות העבריות. לא כן היה סבור מיעוט בראשותו של אברהם שטרן (יאיר).

אברהם שטרן שלמד בהצטיינות באוניברסיטה העברית החליט להקדיש את חייו למלחמה על חירות ישראל. לא זו בלבד שגרס תגמול לערבים על מעשיהם הפרועים בימי מאורעות, אלא מרירותו נגד השלטון הבריטי גברה והלכה. הוא סירב להכיר ב“הפוגה” נגד השלטון הבריטי לימות המלחמה ולימים קרא את ארגונו בשם “לוחמי חירות ישראל” או בקיצורו - “לח”י“. השלטון שעמד מיד על קיצוניותו של ארגון זה החליט לתפוש את מנהיגו, אשר נפל בידי המשטרה ששמרה את צעדיו והרגה אותו ביריה (1942). ארגון לח”י הוסיף לפעול לאחר מכן בראשותם של נ. מור (פרידמן-ילין), מ. שמואלביץ ועוד.

מחתרת לפנים ממחתרת עמד איפוא הישוב במלחמת-העולם השניה, כשהוא עמוס חובה קשה כלפי אחיו הנענים בגולה ונבוך: האמנם יוסיף להאמין אחרי האכזבות המרות שנחל, כי בשיתופו במלחמה יקשור מחדש את בריתו לאנגלים וברית זו לא תהיה עוד לרועץ?

 

פרק לא. במלחמת-העולם השניה    🔗

לא עוד ישוב קטן כדי 70.000 נפש ושכור מהתלהבות השחרור הממשמש ובא, כבימי מלחמת העולם הראשונה, אלא ישוב גדול ביחס שמנה כדי 600,000 נפש. ישוב זה למוד נסיון וחשול-קרב, אשר ידע כי גם ביום צרה לאנושות כולה עדיין שוכן העם היהודי בדד, עזוב לשואתו וצפוי לכליונו.

בשתי מגמות הסתמנה השתתפותו של הישוב במלחמה למיגור גרמניה הנאצית: מזה השתתפות באלפי מתנדבים ומתנדבות לצבא הבריטי הלוחם

(25,000 חייל וחיילת) ומזה נכונות קרבית לעמוד על משמר הישוב עצמו ביום-חירום וחיפוש דרך אל התפוצות הנשמדות מעבר למסך המלחמה לשם עידוד והצלה. בלעדי קשר-אחים זה ניטל הטעם העיקרי מהשתתפותו במלחמה עצמה.

נמצא, כי בשעה שיחידות המתנדבים לצבא, לשירותיהם השונים, שאפו למעמד רשמי מוכר כצבא עברי לוחם בצד צבאות הברית, המשיכו את קיומם בארץ כוחות ההגנה שאומנו במאורעות. החשבון הקר של מלחמת-העולם בראשיתה הורה: “תחילה נמגר את האויב המשותף לאנושות כולה” - את הנאציזם. חשבון זה משקלו גבר כאשר הסכנה התקרבה אל שערי הארץ מצד מדבר צפון-אפריקה עם התקדמותו של רומל, בו בזמן עממה תקווה להעביר את המלחמה באויב הנאצי מאחורי קוויו.

“הגענו בהשתדלותנו זו לידי שיחות עם אנשים בעלי השפעה בשלטון והיו ביניהם כאלה שגילו התענינות מרובה ואף התלהבות לרעיון מלחמת היהודים באירופה. האיש אשר תלינו בו תקוות מרובות בשטח זה היה וינגייט” (שהיה מוכן להתיצב בראש לוחמים יהודים נגד האויב הגרמני באירופה - הכ.) – דברים אלה הובאו מפי אליהו גולומב ומכאן נולדו התכניות של הצניחה מעבר לקווי האויב והשתתפות בפלישה עם הצבא לסוריה, כשהועמדה תחת שלטונה של ממשלת וישי - השלטון שנכנע להיטלר.

האמנם הספיקו הכוחות לחלוקת תפקידים זו ששעת החירום חייבה? – כבר גידלה מסורת ההגנה כוחות צעירים מתוך השורה שגילו כושר ונכונות להקרבה ככל שהשעה דרשה. צרת אחיהם בגולה נגעה עד לבם ומהם יצאו המתנדבים לצניחה, לחדירה אל ארצות האויב, לפלישה ולתכניות ההגנה על הארץ עצמה, אם רגלו של האויב הנאצי תדרוך על אדמתה.

“בשנת 1940 היה שיתוף הפעולה (עם הצבא הבריטי) שלם ולבבי. האימפריה הבריטית הועמדה באופן פתאומי בפני הסכנה לעצם קיומה ונלחמה לבדה בעוז-נפש מופתי נגד כוח גרמני עצום. על רקע זה העריכו כל ידיד שהיה מוכן לשתף פעולה”. (א. רטנר). והישוב הסיח את דעתו מחשבונות עבר והתמסר בכל לבו ומאודו לשיתוף-פעולה זה.

כן בוצעו בארבע שנות מלחמת העולם עלילות ומעשים מפוארים של בודדים (אנשי קומאנדו, צנחנים, ימאים ועוד), בעוד שהיחידות המגוייסות הגיעו גם הן לידי מיבצע קרבי שלם בחזית איטליה ע"י הבריגאדה היהודית.

משה שרתוק (שרת)    🔗

ד“ר חיים וייצמן, המנהיג הוותיק של התנועה, רחש אמון לדימוקראטיה הבריטית ובאמונתו זו עמד מאחוריו הציבור המאורגן של הישוב, עם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, במרכז. אחד העוזרים הנאמנים של ד”ר וייצמן בעבודתו המדינית בכיוון זה היה משה שרתוק (שרת), שעלה כמדינאי רב-כשרונות בשורות המפלגה הזאת להנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כיורשם של מנהליה הקודמים - קולונל פ.ה. קיש ואחריו ד"ר חיים ארלוזורוב (נרצח ב-1933).

משה שרתוק (נולד 1894) עלה עם בית-אביו; הביל"ו יעקב שרתוק, ארצה בעודנו נער והמשפחה ניסתה להיאחז במשלוח-יד בכפר הערבי עין-סיניה בדרך ירושלים–שכם. הבדידות בכפר הערבי אילצה את המשפחה לחזור אל תחום הישוב העברי ולהיות עם ראשוני הבונים של תל-אביב, אך לקח החיים בכפר הערבי לא עבד בלי השפעה על הנער. הוא הכיר לדעת את חיי הערבי תושב הארץ ולמד את לשונו. פגישה זו עם המזרח פנים-אל-פנים הפכה לו למורה-דרך בהשתלמותו בעתיד. הוא למד בגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב וגם חבריו למחזור (הראשון של הגימנסיה) הכירו בכשרונותיו המצויינים. בחלוקת התפקידים שקבעו לעצמם מראש בוגרי המחזור הזה “למען השירות לעם ולמולדת” לא נמצא עורר כי דרכו של משה חברם להשתלמות.

הוא למד משפטים באוניברסיטה של קושטא וכשרונו ללשונות המזרח עמד לו גם כאן. על ידיעתו את לשונות המזרח - ערבית ותורכית - נוספה לו ידיעת הלשונות האירופיות - רוסית, צרפתית ואנגלית - (ואת האחרונה למד תוך השתלמות נוספת באנגליה אחרי מלחמת העולם הראשונה). ידיעותיו הרב-צדדיות ומסירותו לענין הלאומי הכשירוהו לתפוש עמדה מרכזית בהסתדרות העובדים ולאחר מכן בסוכנות היהודית.

העבודה קשתה והלכה תוך הסתכסכות היחסים עם השלטון הבריטי בארץ ושינוי הכיוון בחוגי הממשלה הבריטית בלונדון; אף-על-פי-כן העמיד את עצמו לימינו של ד"ר וייצמן לגבי הלויאליות שיש לשמור כלפי אנגליה בשנות המלחמה עד תומה. מכאן ואילך השקיע משה שרתוק את רוב כוחותיו ומאמציו לשיפור ההבנה הטובה בין הישוב והשלטון הבריטי, בין הישוב ובין השלטונות הצבאיים שהשפעתם גברה במזרח התיכון.

משה שרתוק התיצב בראש הפעולה שהיתה מכוונת להגביר את השתתפותו הצבאית של הישוב לימין אנגליה עד מיגורו של האויב. הוא עודד את ההתנדבות בישוב, סייר בלי ליאות ביחידות המפוזרות במדבריות אפריקה, בערי מצרים ולאחר מכן על אדמת איטאליה. הוא המנהל השתדלות נמרצת, שיינתן מעמד רשמי לכוח הלוחם העברי, והוא המוסר לבסוף את הדגל לבריגאדה היהודית שנכנסה לחזית בצפון איטאליה, בפיקודו של בריגאדיר-גניראל ל. בנימין (מארס 1945). בו בזמן נשא-ונתן משה שרת עם המטה הצבאי בדבר השתתפות כוחות הישוב בפעולות הצבאיות החשאיות נגד האויב: “אנו מאמינים כי שאיפותינו הן חלק מן השאיפות הנעלות של האנושות כיום”. הוא הגן בתוקף על הגישה הציונית לשאלות השעה בתזכיריו ומכתביו: - “הציונות שואפת ראשית כל להציל את גוף העם היהודי, אולם מטרתה היא גם הצלת נפשו… לו היתה הלאומנות של האומות הגדולות בלתי תוקפנית וקונסטרוקטיבית כלאומנות זו שאנו מפתחים פה בארץ-ישראל, לא היה חשש להישנותה של מלחמה כגון זו המתנהלת כיום נגד התרבות האנושית”.

“יום החייל” בירושלים (1942)

בתוקף תפקידו נטל עליו לפשר ולהסביר, כדי לפרוץ את העמדה השמרנית-של המיפקדה הבריטית ואת ההסתייגות אשר השלטון הארצישראלי הוסיף להשפיע עליה מפני תכניותיהם של היהודים. בו בזמן היה השליח להודעות על האבידות למשפחות אשר שוכלו בימי המלחמה, תוך קרבות ומיבצעים שונים על אדמת הארץ ובחופיה או במימי ים-התיכון: אבדן ה-23 בסירה שיצאה למעשה-קומאנדו אל חופי סוריה; 138 האובדים במצולות הים מפלוגת “יעל” ועוד.

בהקפד חייהם של חבריו ללימודים ולעבודה - דוב הוז ואליהו גולומב - ושל מורו הרוחני ברל כצנלסון, מתחזק משה שרת בעבודתו ככל שהשעה שלאחר-המלחמה תבעה ממנו; ערות פוליטית כלפי הכוחות המקטרגים שמיהרו להתנער כדי לקפח את התקווה האחרונה של היהדות הפצועה פצעי-מוות. הוא התיצב לימין ראשי “תנועת המרי העברי”, כאשר התגלה לעין-כל כי המשא-ומתן הפוליטי הכזיב וכי מדיניותו של מר בווין, מיניסטר-החוץ הבריטי, מכוונת לדיכוי בכוח של תקוות ההצלה כתום המלחמה. משה שרת, תלמידו של ד"ר חיים וייצמן בהערכת הדימוקראטיה הבריטית, נטה באותה שעה מכרעת לעמדתו הקיצונית יותר של דוד בן-גוריון.

הסכנה לישוב גברה    🔗

יוון נפלה וכניעת צרפת העמידה את סוריה לרשותה של ממשלת וישי. המזרח התיכון הועמד אל מול הסכנה הנאצית, בעוד שהצבא הבריטי היה עסוק כולו בקידום החזית המסוכנה מצד מדבר לוב וערפו מצד סוריה נחשף. מהעדר התעוררות לטובת הענין הבריטי בין ערביי הארץ, סוריה ומצרים גם יחד, לא נשאר למיפקדה אלא להזקק לשיתופו של הכוח היהודי. זיקה זו גדלה משנתברר הצורך הדחוף לפלוש לסוריה, בטרם יציב בה את רגלו האויב הגרמני, אשר זרועו הושטה כבר מצד יוון וכריתים הכבושות. שיתוף-הפעולה הוצא לפועל ואותם צעירים שהיו תמול עצורים במאסר, כחוטאים לפקודות שעת-החירום, הוכרו כעת כעוזרים מועילים לצבא הפולש. מרכזי ההגנה בארץ הפכו למרכזי פעולה ועזרה צבאית נגד האויב המשותף.

חבורות לריגול ולהפצת תעמולה בין הסורים אורגנו והתעמולה נגד הנאצים הופצה בשתי דרכים: ע״י ספרות תעמולה ותחנת שידור חשאית. התחנה שהוקמה בהדר-הכרמל בחיפה ונקראה בשם “ליבאנט פראנס ליבר” (ליבאנט צרפת החפשית), קראה לצבא הצרפתי בסוריה להצטרף אל צרפת הלוחמת והחפשית. השיתוף הזה גרר אחריו אימון מדריכים וקבוצות לתפקידים נוספים - לימאות, לחבלה ולייצור חמרי-נפץ. פעולת היהודים זכתה עתה להערכה והללו שנשאו-ונתנו עם המיפקדה הצבאית הראשית נדרשו לחזק את שיתוף-הפעולה לשעת הפלישה עצמה – “לעבור כחלוץ לפני הצבא את גבול סורית והלבנון, לפרק מוקשים, לנתק קווי טלפון וטליגראף, להתחקות אחר ריכוזי הצבא ולשמש מורי-דרך” (דוד הכהן). שיתוף-פעולה זה הוצא לפועל שבועות מספר, אחרי אבדן הסירה שיצאה (ב-18.5.1941) בלא ליווי צבאי ובה עשרים ושלושה מחברי ההגנה הנבחרים לחבל בבתי-הזיקוק לנפט שהוקמו בטריפולי. ההגנה המשיכה לפעול עם הצבא ובראש הצבא האוסטראלי, הפולש לסוריה בשתי זרועות; מצד עמק-עיון ומצד ראש-הנקרה, הלכו מחלקות החלוץ - בפיקודם של משה דיין ויגאל אלון (7.6.1941). "הירח היה במלואו וכשעלינו על הרכס הצפוני נגלה הים עד חיפה…״ (משה דיין) - וחניתה אשר בוניה הרבו להלחם ולהקריב עליה הפכה כעת לנקודת-המוצא של מחלקת החלוץ היהודית.

עם הצבא הפולש לסוריה    🔗

עדיין הצבא הסדיר לא הגיע והמחלקה מצד ראש–הנקרה החליטה לכבוש את תחנת המשטרה הצרפתית שבנינה היה מעבר לגבול. בהתקרבם ראו כי צבא צרפתי חונה בבנין והוא החל לירות על המחלקה המתקרבת. "החלטתי לנסות ולקלוע רימון אחד אל הבית פנימה״ (משה דיין) - ואחריו נזרק רימון שני והבחורים התקדמו אל הבנין. הצרפתים הרימו את ידיהם ונכנעו והתחנה נכבשה. עדיין חנה צבא צרפתי סביב להגן על הכביש לבירות בפני הפולשים ומצב המחלקה היה בכל רע; - אך הצבא האוסטראלי כבר החל להתקדם, נראו אווירונים טסים ממעל ואניות מהלכות בים, אף הכביש פונה בפני כלי-הרכב של האוסטראלים הפולשים. המחלקה שוחררה מהבנין שכבשה ואחד הפצועים הראשונים במלחמת פלישה זו הוא המספר עצמו - משה דיין.

מצד שני הוטל על מחלקה בפיקודו של יגאל אלון, אשר חנתה בכפר-גלעדי, לסייר את הדרכים המובילות לעמק עיון. הסיורים נערכו ונמסרו הידיעות הנחוצות בדבר קווי הטליפון וגשר הליטאני. הצבא הפולש לא הצליח לשבור את התנגדות הצרפתים מצד זה, אך החלוץ היהודי מילא את המוטל עליו גם בפיצוץ הגשר על הליטאני. בחבורות וביחידים הוסיפו אנשי החלוץ הזה להתקדם עם הצבא הפולש גם אחרי שנכנס לדמשק.

האוכלוסיה הסורית לבה לא היה שלם עם הכובש החדש ובסתר-לבה נשאה את עיניה אל שלטון הנאצים. הבחורים עבדו איפוא בתנאים קשים ובסביבה עוינת: “בדידות, מתיחות מתמדת, תנאים היגייניים גרועים, תנאים כלכליים קשים… שכן היו נאלצים להיות מרותקים למקומם. הפרימיטיביות שאליה היו נאלצים אנשינו להסתגל… תנאי הנכר מצד אחד והקרבה היתירה והמגרה של הארץ מצד שני הוסיפו אף הם למשקל הקשיים של התפקיד אשר חייב סבלנות בלתי-שכיחה”. (יגאל אלון).

בו בזמן אורגנה מתוך חטיבת הפלמ״ח פלוגה מיוחדת של יודעי גרמנית - ״המחלקה הגרמנית״ - אשר אנשיה יצלחו להופיע כגרמנים בין אנשי האויב שנלקחו בשבי או לפעול כיחידה גרמנית מאחורי קווי האויב. פיטר האז וא. גוטליב היו ראשונים להתגייס לשירות מסוכן זה והללו נשלחו אחרי אימונים לחבל בשדות-התעופה של האויב במדבר צפון אפריקה.

הפעולה מתרחבת    🔗

התחוללה התמורה, אף שאי-אפשר היה לדעת אם לאורך ימים התחוללה: המיפקדה הצבאית הבריטית החלה להבין למשמעותה של “ההגנה” תוך שיתוף-הפעולה עם כוחותיה. לא רק יחידים ובודדים אלא חטיבת ההגנה - פלמ״ח – נאמנה על הצבא הבריטי. בשורות אלו הוסיפו להתרקם תכניות על הבטחת הישוב גם למקרה אחרון - עת האויב הנאצי ייכנס בשערי הארץ עצמה.

“יש אומרים: - טען אליהו גולומב - מה אנו ומה כוחנו? אני כופר בשאלות האלה: יש, ויכול להיות ערך ליהודים במלחמה הזאת”. ושותפים עמו לדעה הללו שהזכרנו כבר והללו שהתמסרו לפעול במערכות ההגנה, ותיקים וצעירים. יעקב דורי, חניך בית-הספר הריאלי בחיפה וחייל הגדוד העברי, מהנדס במקצועו, נמשך אל עבודת ההגנה בראשיתה. במקום-מגוריו, בחיפה, שכלל את ארגונה, כי עשה את העבודה העיונית וההכשרה המדעית להגנה עיקר; ועמו הצעיר יגאל ידין, אשר מהאוניברסיטה העברית בא אל השררה. הוא שעבד עם יעקב דורי בהיותו לראש מטה ההגנה.

אחד החניכים המצויינים, אשר על ברכי ההגנה גדל ובמסגרתה הכשיר את עצמו לתפקידים הצבאיים שנכונו לו, היה יגאל אלון יליד כפר תבור. מסורת הכפר הבודד שעמד בהתנגשויות רצופות עם שבטי הבדווים וכפרי הצ׳רקסים האצילה עליו מרוחו ויצחק שדה קירב את בן-החיל הצעיר וגייס אותו מראשונים אל הפלמ״ח.

מבין הוותיקים עולים ומתבלטים שאול מאירוב (אביגור), ישראל גלילי. תוך שיתוף הדוק עם אנשי ההתחשבות העובדת והמנוסים ביחסי שכנים, היתה ההגנה על תאיה-מחלקותיה למנגנון רוכש נשק, עוסק בתעשית תחמושת ומקיים חטיבה צבאית בצורת פלמ"ח; יתר על כן: מנגנון זה שולב בכל צורות השמירה וההתגייסות של שנות המאורעות - בין בנוטרות, בין במנגנון הגיוס שבראשו עמד משה שרת ובין במוסד עלייה ב' - מוסד ההעפלה.

מאחורי קווי-האויב - צנחנים    🔗

היחידות העבריות בצבא הבריטי כבר התראו לראשונה פנים-אל-פנים עם שרידי אחיהם ששרדו מהכליון בסגת האויב. הבריגאדה היהודית – החי"ל - נלחמת (בחדשים מרץ–אפריל 1945) על נהר סניו בצפון איטליה ערב התמוטטותו של האויב וסובלת שישים אבידות בחיילים. שבויי היחידות העבריות, שנפלו לידי האויב ביוון הכבושה, מצפים לשחרורם אשר בושש לבוא במחנות השבי. בו בזמן התרקמה והלכה בסתרי ההגנה עלילת הצנחנים. מחינוכם בתוך שורות המגן בארץ ומלהט שנאתם אל האויב, מנקמה בוערת על דמי אחיהם השפוכים ינקה העלילה הזאת, אשר 240 איש נתגייסו אליה ומהם אומנו כ-170 איש. אליהו גולומב הגה את תכנית הצניחה אל מעבר לקווי האויב תוך שיתוף עם השירות הצבאי החשאי של בנות-הברית. הגילוי החשוב ביותר היה בשעה שתיכנן עם חבריו רעיון נועז “על פלוגות יהודיות ארציישראליות שתצנחנה בערבות פולין, להתחבר עם יהודים מגינים ועם פרטיזאנים לוחמי-החופש, ולחולל תנועה פרטיזאנית גדולה” (ישראל גלילי). כן נולדה עלילת הצנחנים אשר מעטים ויחידים לקחו בה חלק, אך במיעוטם ויחידותם, כן גבורתם שנרשמה לדורות. הצנחנים רפאל רייס, חביבה רייק, צבי בן-יעקב, אבא ברדיצ׳ב, חנה סנש, חיים סרני (אנצ’ו) ופרץ גולדשטיין נפלו קרבן להעזתם הנפלאה.

“אולי יותר משנתנה לנו הפעולה הזאת למעשה, היא צופנת בשביל התנועה החלוצית לעתיד לבוא במופת שבה.” - כותב שאול אביגור על עלילת הצנחנים לאחר זמן - זה היה אחד המפעלים הנועזים ביותר שלנו שנעשו באמת מתוך בחירה חפשית של מיטב חלוצינו". והללו המעטים, אשר רק שלושים ושנים בחור ובחורה מהם הגיעו לכלל פעולה - צנחו, באו במחתרת ופעלו בארצות רומניה, הונגאריה, בולגאריה, איטליה, סלובאקיה, אוסטריה ויוגוסלאביה - ללא תקווה לחולל מעשה של ממש, אך ברצון לוהט לעלות עם האחים יחדיו על המוקד.

 

פרק לב. התלקחות המאבק מחדש    🔗

שארית הפליטה    🔗

המלחמה קרבה לקיצה וביום 9 במאי 1945 הוחג הנצחון על גרמניה הנאצית וגרוריה. הסך-הכל העגום של היהדות היה ברור ללא כל השליות. היהדות איבדה שישה מיליון ממספר נפשותיה בשמד של היטלר; חטיבות שלמות וחזקות נעקרו מן העולם; שארית הפליטה שבמחנות ההסגר לימדה מה עולל לתפוצות קטנות וגדולות בארצות שנכבשו ע"י גרמניה הנאצית. הצלת השרידים האלה היתה מעתה שאלת הצלת האומה - והשלטון הבריטי שב להתנכרותו כמו לא אירע מאום. שיקול-הדעת המדיני, שהסתמך על השיתוף במלחמה, הכזיב איפוא - ואף-על-פי-כן גם מהעז יצא מתוק: מתוך המלחמה עלה הישוב מחוסן משנה בכלכלה, בתעשיה ואחרון-אחרון בחטיבות נושאי-הנשק. כוח זה שוב לא היה נכון להתבטל בשעה שדבריו וטענותיו לא נשמעו - הוא בחר לדבר בשער במקום שהדבר נגע להצלת אחים.

פליטים בנדידתם

המלחמה על זכות העלייה-ההעפלה - התלקחה בעוז-משנה. ההפסקה שחלה מ-1942 בעקב המלחמה שהתחזקה שוב לא היה לה טעם; אי-אפשר היה להעלות על הדעת, כי סירות פליטים תהיינה משוטטות ללא-חוף בים-התיכון והישוב יעמוד מנגד. מיד התכונן אותו נחשול העפלה, אשר הביא מנמלי אירופה אניות עם אלפי מעפילים אל חוף הארץ על אפו וחמתו של השלטון. -השלטון העמיד משמרות על החופים, צייד אותם בתחנות ראדאר, גזר גירושים, פרש רשת ריגול בנמלי-המוצא כדי לסכל את ההעפלה במקורותיה; - אך המלחמה בשלטון זה כבר אורגנה מתוך זעם כבוש. ראשי הישוב הכריזו צום, בהמנע זכות עלייה מעולי “לה-ספציה” (אפריל 1946) והאניות לשמותיהן הסמליים - ברל כצנלסון, מאכס נורדוי, החייל העברי, הגנה וכ.ה. - הוסיפו לבוא אל חופי הארץ.

כ"א ניסן 1946 נבחרי הישוב בתענית

השלטון הזעיק לעזרה את צי-המלחמה הבריטי, שיהא מונע את הספינות בים מהגיע אל החוף והללו בפיקוד עובדיהן הצעירים, הלכו לקראת אניות המלחמה והוסיפו לבוא. השלטון הכין מחנות-הסגר גדורים תיל בעתלית ולבסוף התקין מחנה-הסגר למעפילים באי קפריסין. אך בין הישוב ובין המעפילים שוב לא ידעו מעצור ביאושם. הפיצוץ של תחנות הראדאר אף הפגיעה באניות המלחמה הבריטיות עצמן לימד מה נואשת בפעם זו מלחמת הישוב ללא פשרות. מלחמת המעפילים חסרי-הנשק ועמידתם בפני החיילים והשוטרים בידים ריקות העידו יותר מכל על כוונת המלחמה הזאת - וחייל בריטי יש ועמד נבוך לפשרה של המערכה, אשר כפו עליו עד שהחליט: באלה לא אוכל לירות… ההעפלה הפכה לנקודת-המוקד של המאבק הציוני כולו. ואם הוצאת הפליטים לחיי-אנוש כפשוטה היתה נימוק מכריע למאבק הזה, הרי פעל שיקול-דעת נוסף: ההעפלה העלתה מספר ניכר של יהודים לארץ, בשעה ששעריה נסגרו כמעט בפני העלייה היהודית. שאול אביגור מסכם את מספריה כדלקמן: בסך-הכל העפילו מהאניה הראשונה “ואלוס” עד לייסוד המדינה (בדרך עלייה בלתי-חוקית) - 115,000 נפש ומהן - 85,000 נפש מסיום המלחמה עד קום המדינה. המנהיגות הציונית היתה נכונה להניח את נשקה מידה, אם תינתן לה מיכסת עלייה חדשית של 4,000 נפש בחודש או יוצאו 100,000 רשיונות להעלאת ניצולי המחנות. הפשרה שהוצעה ע“י הנשיא טרומן נדחתה ע”י ממשלת אנגליה.

ממראות הזוועה של גירוש מעפילים מהחוף

מלחמת ההעפלה הגיעה לשיאה עם הפלגת האניה “יציאת אירופה תש”ז" (יולי 1947) עם 4,500 עולים מנמל צרפתי לארץ. אניות המלחמה הבריטיות הקיפוה סמוך לחוף הארץ ובהתנגשות נפצעו 30 מעפילים ונהרגו 3. המעפילים הועברו לאניות גירוש, שהסיעו אותם חזרה אל חוף צרפת. המעפילים סירבו לרדת אל החוף ועמדו בהחלטתם, למרות התנאים הקשים בהם נכלאו באניות הגירוש. פרשה זו שגילתה לעיני העולם את עקשנותה של משלת בווין הגדישה את הסאה, כדברי המשורר:

"את עמל בחורינו סוד-ליל יעטף,

אך עליו נברך כעל לחם

הן ראית כיצד מספינות אל החוף

הם נושאים את עמם עלי שכם." –

נתן אלתרמן

הרוגי מלכות    🔗

ארגוני המחתרת שאינם מן ההגנה, ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) ולוחמי חירות ישראל (לח"י), רוחם קצרה לחכות לתוצאות המפוקפקות של משא-ומתן דיפלומאטי בשעת-תירום זו; שעת-החירום כבר היתה תלוייה ועומדת באוויר הארץ והם לא האמינו בסיכויים לוויתורים מצד ממשלת המנדאט מעיקרם. יתר על כן: הם הסתייגו מתחילה מקשר עם המוסדות הפעילים במשא-ומתן זה בשם הישוב והתנועה הציונית. הם החלו מגלים במעשה את הכרתם, כי כל משא-ומתן אינו נאמן עליהם מראש, כל עוד מעורבת בו הממשלה אשר הפרה את התחייבותה כלפי העם עשרות מונים ועמדה על דמו. בהגיע אניות הפליטים האומללים אל חוף הארץ, הוסרה איפוא מעל הפרק שאלת ההתנגדות של העם הערבי יושב הארץ, ובמרכז הוצגה מצד הארגונים הללו שאלת המלחמה בממשלת המנדאט.

הישוב בחיפושים ועוצר (יולי 1946)

הארגונים חידשו את פעולתם למעשה עוד לפני תום המלחמה, והציבור אשר נקלע בין מידת הזהירות הפוליטית של ההנהגה הציונית העליונה ובין לחץ הטירור של הארגונים - נבוך. “אין לנו אלא מלחמה בשלטון בעל המנדאט אשר מעל ועתיד למעול משנה בתפקידו למען האינטרסים האימפריאליסטיים שלו במזרח הקרוב.” - דרשו וקיימו הארגונים בתוקף אף הגיעו לידי מעשי-הקרבה וגבורה נועזים, אשר ריתקו את עיני העולם כולו אל העובדה ש“בארץ הקדושה” לא יקום השלום, גם אחרי המלחמה, כל עוד לא תתמלא ההבטחה שניתנה לעם היהודי.

מעשי התנקשות חוזרים בנציב העליון מאק-מייכל וההתנקשות ששמה קץ לחיי לורד מויין על אדמת מצרים - היו מצעדי המחתרת הראשונים בכיוון הטירור. ומכאן ואילך: הכרזת המחתרת כי היא רואה את עצמה במצב מלחמה עם האויב הבריטי; הוקעת בתי-הדין שאינם זכאים לשפוט את אסירי המחתרת; ולבסוף - מעשי נקם ותגמול נועזים, “בריטי חטוף” תחת אסיר, תליית בריטים תחת פסק-דין של מוות על חברי המחתרת. בשלבים אלו קפצה במהירות מלחמת הטירור בממשלת המנדאט והמריצה גם את הצד השני לגלות את כוונותיו ולא להסוות עליהן.

“האמנם מאה אלף חיילי הקיסרות הבריטית אינם עשויים להשכין שקט ולהגן על מחנות הצבא המותקפים, על מצודת הכלא בעכו, על כוחות המשטרה המבוצרים מאחורי “חומה ובריח” של בניניהן החזקים?”-– זו השאלה שהעמיד בעל-כרחו איש הקיסרות הזאת מעבר-לים למראה המתרחש בארץ. ותשובת המחתרת בכרוז מעל הקיר או בהצהרת הנידון למוות בבית-המשפט הצבאי היתה אחת: אין אתם עשויים להתגבר על התנגדותנו ובמקום האחד הנופל יתיצבו עשרה. ואמנם הם התיצבו למחתרותיהם - לוחמים צעירים ונלהבים ממשוחררי-הצבא ומשכונות ירושלים. הם הסיעו חמרי-נפץ, התחפשו במדי-צבא - אימתם היתה בכל והשלטון והצבא החלו גודרים את עצמם בגדרות-תיל אף פיצלו את ירושלים כולה לאיזורי בטחון - שמו את עיר הבירה כעיר נצורה. ובכל שיקול-הדעת הפוליטי, אשר הזהיר את הישוב לשמור על הקיים ועצר בו מלעמוד גלוי לימין הלוחמים, - הבהבה מזמן לזמן המחשבה: שמא הם הצודקים ואין עוד ברירה אלא לפעול בדרך זו?! –

דוב גרונר, חייל משוחרר מהבריגאדה היהודית שנלחמה באיטליה, נפצע בעת התקפת המחתרת על בנין המשטרה ברמת-גן לשם החרמת מחסן נשקה - נפצע ונתפש (אפריל 1946). הפצוע האנוש טולטל בבתי-חולים שונים עד שנרפאו פצעיו, אך רוחו לא רפתה למרות יסוריו. הוא היה זקוק לכמה ניתוחים נוספים בלסתו שנתרסקה, אך בהגיע משפטו הוא הולך אליו ברוח צנועה ובהכרה איתנה אשר ריתקה אליו את תמהון העולם היהודי והזר כאחד: “אינני מכיר בסמכותם לשפוט אותי… - טען - בית-דין זה משולל כל יסוד חוקי מאחר שנתמנה ע”י שלטון שאין לו יסוד חוקי - – " הדברים לא יצאו מפיו כהצהרה משוננה אלא מתוך הכרה צלולה וודאית שצפוי לו עונש מוות ואף-על-פי-כן לא יגן על עצמו ולא ישתתף בדיוני בית-הדין. אמנם בית-הדין מזכיר לזכותו את דבר שירותו הטוב בצבא במשך חמש שנות המלחמה ואת העובדה שמשפחת דוב גרונר הושמדה בהונגאריה ע"י הנאצים, אך פסק-הדין יוצא:… “להתלות בצוואר” - ודוב גרונר, המשוחרר הצנוע, משיב בקול רם: בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום! –

דב גרונר

פסק-הדין נתפרסם וארגונו של דוב גרונר - אצ"ל - נוקט מיד חטיפת שופט וקצין בריטיים תוך אזהרה שאינה משתמעת לשתי פנים לשלטון מפני תוצאות ביצוע פסק-הדין - השלטון נאלץ למורת-רוחו לדחות את הביצוע. המתיחות הציבורית גוברת סביב למאבק זה, שנערך למעשה בין ארגון מחתרת לבין שלטון המנדאט, אשר הפך לשלטון צבאי עם תקנות חירום, בראשותם של גניראלים נבערים מדעת וקשוחי-לב. הדברים נידונו בבית-הנבחרים הבריטי, שחשש לרושם שנוצר כי ממשלת אנגליה ומשפטה, משפט הצדק, נרתעו בפני איום של טרוריסטים. דוב גרונר הסכים לאחר שידולים לחתום על הגשת הערעור במועצת המלך על פסק-הדין, אך צ’רצ’יל גילה בחריפות בבית-הנבחרים: “קראנו שהוא לא רצה לבקש את חסדי הממשלה הבריטית!” ובירור ערעורו של גרונר הוסיף להסעיר את הרוחות. השלטון אפוף הבהלה הוציא לבסוף את גרונר לתלייה ועמו שלושה חברים נוספים של המחתרת בכלא עכו (אפריל 1947), אך השקט לא הושב. ארגון הטירור בפיקודו הראשי של מנחם בגין לא הוחלש אלא הוגבר.

“מטעמי בטחון” נלוזים הוסיף השלטון המנדאטורי-הצבאי לגלוש במדרון התבונה המדינית, אך אם נקט עונש מלקות כלפי לוחמים צעירים סימן הוא, כי לא העריך את הלוחם הזה שאיננו מסכים בשום פנים להחשב בדרגת “נייטיב”: המחתרת השיבה בהלקאות בריטים. לוחמי המחתרת מסרו את נפשם מכאן ואילך על פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים או מועדון הקצינים, על פריצת כלא עכו - ושוב נידונו צעירים למוות. השלטון הודה בעל-כרחו: “אנשי הצבא והמשטרה אינם יכולים למנוע התקפה על אלפי בנינים, גשרים ומוסדות הממשלה”; והאסירים העומדים במשפט מוקיעים באומץ-לב את מעשיהם של החיילים והשוטרים המשמיצים את כבוד הצבא הבריטי ומעידים על הרוח הנאצית שהחלה לבצבץ מתוך התנהגותם כלפי הלוחמים. הדברים אינם נשמרים בכתלי בית-המשפט, כי ועדת החקירה של ארגון האומות המאוחדות עומדת בראשית ביקורה בארץ בהערך המשפט של פורצי כלא עכו. אף-על-פי שביקשה מאת כל הגורמים הפוגה לזמן עבודתה, הפוגה במעשי טירור והפוגה בעונשים, - לא הרשה השלטון התערבות, כביכול, במעשה החוק מטעמי פרסטיז’ה מסולפים. לא נשאר למחתרת אלא להגיב במעשה-זוועה וכאשר הוצאו למוות בעקשנות שלטון-הרשע ב-29 ביולי 1947 שלושת פורצי עכו, לרגשות האבל העמוקים שירדו על מצודת הכלא, נתלו שני סרז’אנטים בריטיים למחרת.

ואם במעשי תגמול אכזריים לא היה די להוכיח לבריטים את משוגתם, לימד המעשה של שני הלוחמים הצעירים - משה ברזאני ומאיר פיינשטיין - כי הרוח שבלוחמים האלה לא תנוצח באלפי טאנקים: לשוא ביקש הציבור את חנינתם של שנים אלו, ד"ר וייצמן בעצמו פנה אישית בענין זה, אך השנים לא התחננו. בתא-כלאם בירושלים שמו קץ לחייהם בחומר-נפץ שהומצא להם - “בקריאת שמע ישראל… הציתו הגפרור והגישו הפתילה”. (י. נדבה)

"ואם בתלייה

אמסור את חיי לאומה -

אל נא תבכי כך נגזר גורלי…"

כן שרו נידוני המוות (מיכאל אשבל), אף-על-פי שהישוב לא רצה, כי דם יציף את הארץ הקטנה; את שארית אחיו בלבד ביקש להציל. השמים היו מתקדרים והולכים על ארץ זו שהתחוללו בה מעשי-דמים בלי-הפוגה ושיוועו גם הם עם הלוחמים: יהיה משפט… משפט צדק יהיה! - –

הלוחם-הפלמחאי    🔗

ההגנה צברה כוח ועם הפלמ"ח בראש ראתה את עצמה כזרוע-המחץ של הישוב בבוא הפקודה. ארגון המחתרת של ההגנה, אשר מחסני הנשק שלו היו קבועים בישובים, נשא ביסורי החיפושים ביגור, ברמת-הכובש, ובכפר-גלעדי; הוא נשא במיבצע ביריה נוכח התנגדות הצבא להתישבות היהודים במקום זה. תחת מטר העונשים והיריות של הטירור הוליכה ההגנה את אניות המעפילים וקידמה באשר הצליחה את פני העולים בחופי הארץ, אף סילקה את המכשולים שעמדו לשטן בדרך העלייה הזאת. בפיצוץ תחנות הראדאר היתה יד ההגנה ובו בזמן פיתחה במסתורים את ייצור הנשק - צברה כוח לקראת יום ההכרעה.

ההגנה צברה כוח. היא נמנעה לפעול כאפשר נגד השלטון; - יש ושיתפה פעולה עם שני הארגונים הפעילים, ויש ונצטוותה להפריע להם, כאשר הללו היו עלולים לסכן את הישוב כולו ולהביא את המלחמה “עד קצה”. בהיעשות פעולה כוללת בפיצוץ גשרים ובהפסקת תנועת הרכבות תפשה ההגנה מקום בראש וגילתה את כוח-המחץ שצברה: - “אור ליום ב, 18.6.46 - נאמר בעלון פלמ”ח - פשטו יחידותינו לאורך גבולותיה של הארץ כדי לחבל בגשרי הכבישים והרכבות המובילים אל-הארצות השכנות. הותקפו 11 גשרים ומהם עשרה נהרסו כליל“. - רק בגשרי א-זיב בצפון אירעה תקלה כי נתגלו בטרם מועד ע”י משמרות. בהסתער היחידות לביצוע תפקידן נפגע מחבריה יחיעם ושלושה-עשר איש אבדו בהתפוצצות שאירעה עם מפקד הפעולה נחמיה. “המשיכו, כי בי לא כדאי לטפל יותר”. - אמר יחיעם הנופל לחבריו וגשר הרכבת בא-זיב פוצץ על אף הכל. בעלילות אלו גילתה ההגנה את כוחה הלוחם.

פלמ“ח - פלוגת-מחץ… פלי”ם - פלוגת-ים… עדיין לא הוגדרה מהותו של לוחם זה - “זה אשר אהב את מרחבי הים, את מרחבי השדות, את מרחבי ההרים ואת מרחבי… הנגב. דווקא מיזוג שכזה, אבסורדי ופראי כמעט - “דווקאי”. “יהודה’לה פרא. מברשת שנים בכיס וקדימה - אל המרחבים!” (חיה) - הרי אלו קווים אפייניים מדמותו של פלמח”אי צעיר, כאשר תיארה אותו חברתו.

לוחם פרוק-עול, כביכול, אך קשור בנימים חבריים סמויים עם משק ושדה בנען או חקוק ובית-קשת. ועוד תואר מתקשר לו - “צבר”… מוזר אתם, ‘עם הצברים’"–אומר נער עולה לחבריו ילידי הארץ– אינכם מדברים לגמרי על רעיון היאחזות בקרקע ועל השאיפה לחיים חדשים - כאילו ענין זה לא היה ולא נברא. ואם מישהו מדבר על כך - אתם מגיבים בלעג: ציונות! גם ג’ימי כשהיה שומע מישהו מדבר על כך, היה לועג ואומר: “זה בא לתקוע לנו ציונות!” - (חברים מספרים על ג’ימי).

ואף-על-פי-כן - “יצחק זה הסייר, בהא הידיעה, בכל הארץ… אינני יודע בדיוק מה היה מקצועו העיקרי: בוטאניקן, חימאי, מתימטיקאי או אופטיקאי… בכל סיור היה פורש מהחברה ומחפש צמחים בסביבה. היה מוכשר לרוץ קילומטר למצוא פרח או צמח מסויים…” (הנ"ל) - הווה אומר: נער מוכן להקרבה, אמון על נכונות לפעולה אך גם מצוייד בידיעות לא-מעטות, בחוש של התמצאות. הוא ההופך לרב-חובל בספינה-לא-ספינה של מעפילים; הוא המתראה ברשלנות שבגנדרנות כמעט; והוא הוא המחונן בחוש נוסף - “עיני הנגב” - יש ויקראו על כגון זה.

"נמשך אני לאורכידיאות יותר מלשאר הצמחים. - כתב לוחם-חוקר צעיר מסוג זה טוביה קושניר - אין לך אורכידאה שתהיה שווה לחברתה… נסתכל בדבורנית. הפרח כאילו עלוף עניוות אבל איזה צירוף של גוונים! - – ואין לרוות את היופי הזה. לא ככלנית ובפרחים דומים המתבלטים במבט ראשון;
– - האורכידיאה אין לשבעה, תמיד תמצא בה פרט נוסף - – "

ואחרון-אחרון: "– מי אומר: חדגוני הוא הנגב? - מה יודע אתה על זריחות ושקיעות בארץ זו, על הרי צור לוהטים-באודם ומרחקים כחולים ערפליים? - בוא-נא והחבא בערוץ מאותם הערוצים המבתרים את סלעי הנגב הפראיים, המתפוררים - – וידעת - הנגב פגים רבות לו - – " (אריה יחיאלי)

מעט-מעט נתגלה גם לישוב, מה טיבו של לוחם זה אשר גדל ביחידות הללו. אמנם הפלמ"ח נולד בסימן המשימות המיוחדות של מלחמת-העולם, אך המאורעות שהתפתחו לאחר מכן גילו את רוחו המיוחדת. אחד ממפקדיו (ס/א נ. שריג) כתב לאחר זמן: “החטיבה היוותה כוח לוחם נע… ואם תחילה חנו היחידות בישובים, אחר-כך התפזרו מחוץ לישובים, בוואדיות, בחורשות, בשטחי-מטע ובבוסתנים. אהלים לא הוקמו כמעט לבל יזדקרו לעין במרחב. חנו פשוט על פני-השטח, כל אחד ליד המחסה או ליד התעלה. החיים - חיי חזית בערבה שוממת ללא קורת-גג; מים במשורה, כלכלה לא-נורמאלית - גם לחם לא היה לרוב, הסתפקו במצות, שנוח היה לטלטלן ולשמרן”.

אף-על-פי-כן לא באימון היה עיקר כוחו של לוחם זה, כי ברוחו: “הם הוכיחו כי במחשבה רעננה, בעוז החלטה וברצון נחוש אפשר להשיג את הנבצר - כתב לימים יגאל ידין, רב-אלוף, ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל - הצלחת מטה ההגנה ופיקוד הפלמ”ח לרכז במספר מצומצם של יחידות את מיטב הנוער הישראלי, החלוצי, הלוחם והחולם - נתנה את פריה. הוקם כוח בעל רוח שאין למעלה ממנו, היודע את שבילי-הארץ, הכמה לכבוש את שממותיה וליבשה, כוח שלא ידע רגש נחיתות מהו - ושיעודו ההיסטורי רחש בכל מאודו ונפשו“. ועדות נוספת לרוח שהפעימה מתחילה את החטיבה הזאת היא אותו סגנון “פלמחאי” שהתגבש לא רק מבפנים, ליד המדורה הבוערת בלילות, אלא החל לשאת פרי ספרותי יליד החוייה העמוקה של נכונות להקרבה. הסופרים משה שמיר, יגאל מוסינזון, שחם נ., מ. מגד וי. נודד הסנוניות הראשונות לסגנון זה ביצירתם - והם לוו ע”י פמליה שלמה של מספרים ומשוררים אשר ברוח הפלמ"ח סיפרו ושרו. סגנון זה כבש לו מהלכים גם בציבור במהירות מפתיעה ובמידה כזאת, שבפרוץ מלחמת השחרור היו הלוחם והפלמחאי חד בעיני הציבור:

הרוח נושבת קרירה,

נוסיפה קיסם למדורה –

וכך, בזרועות ארגמן,

באש יעלה כקרבן.

האש מהבהבת,

שירה מלבלבת,

סובב לו, סובב הפינג’אן…(חיים חפר)

הצלילים החדגוניים-החוזרים נעשו עממיים והחלו משקפים מכל אשר רחש הלב בישוב המתכונן למלחמה: בין רגשי אבל עצורים על חללים אשר יפלו בדרך “באב אל-ואד” (שער הגיא) ובין צלילי עידוד ללוחם הצעיר בקרב, אשר אינו יודע מה צופן לו המחר - –

מעתה לא ייפלא כי בפרוץ מלחמת השחרור, ובטרם הוקם צבא סדיר בישראל על כליו וציודו, פלמ“ח הוא שנשא במחץ של ההסתערות הראשונה יותר מכל גוף-מגן אחר. הוא המלווה את השיירות המשוריינות ויחידותיו משוטטות בנגב המבודד והמנותק; הוא גם ב”פורצים" הנואשים אל ירושלים העתיקה הנלחמת על נפשה בעוז והוא היושב במישלטים סביב בימי מצור. כיוון שנצטרפה אל רוח הלחימה של הפלמ“ח הידיעה הצבאית של המגוייסים מיוצאי הצבאות השונים בארץ, ובראשם משוחררי היחידות היהודיות והבריגאדה היהודית ממלחמת-העולם, - נתגבשה אותה רוח-קרב אשר הכתירה את המדינה הצעירה בנצחון על תוקפיה. אף-על-פי-כן גם פה נראו אותות האכזבה מהשלטון הבריטי. בראשותו של ד”ר מ. סנה גברה התנועה למאבק, לתנועת מרי ולהעפלה במידה כזאת, שד"ר סנה נחשב “כטרוריסט מספר 1” בעיני השלטון הבריטי.

בקלחת הפוליטית    🔗

ועדיין הוזהרה ההגנה על מעשים, כי שערי הפעולה הפוליטית לא ננעלו. כאן עמדה הדמות המרכזית רבת הוותק והזכויות בתנועה הציונית - דמותו של ד“ר חיים וייצמן. עם שנאלץ בתוקף הנסיבות לכפור לעת זקנה באידיאלים המתווים את דרכי הפוליטיקה הבריטית, אמונתו במצפון האנושי עדיין לא פסה. אמנם החליטה ממשלת הלייבור באנגליה אחרי מלחמת העולם, בראשותם של מר אטלי, ראש הממשלה ומר בווין, מיניסטר החוץ שלו, להסתמך במזרח הקרוב על הערבים ואילו ליהודים להניח את המיכסה הקצוצה של העלייה כדי 1,500 נפש לחודש; אך ההכרעה בשאלת ארץ-ישראל חרגה מתחום החלטתה של ממשלת אנגליה בלבד. לא רק הנשיא טרומן תבע רשות העלייה למען 100,000 ניצולי המחנות אלא ועדה אנגלו-אמריקאית הוקמה להביא את הצעותיה בשאלה זו. יהדות אמריקה נתגייסה בראשותו של מנהיגה מר סטיפאן וייז, כדי להעלות את שוועת פליטי המחנות באזני הוועדה. הסגל הדיפלומאטי הציוני בראשותו של משה שרת התרכז סביב לד”ר וייצמן להכין את החומר לחקירת הוועדה.

הריאליזם הפוליטי של הפקידות הבריטית בארץ הסתמך על הרוב הערבי בארץ ועל איומיו במהומות; ריאליזם זה של הממשלה הבריטית כולה אחרי מלחמת העולם הסתמך על כוח ההתנגדות של “הים הערבי” לכל החלטה שתוכרע לטובת היהודים. אף-על-פי-כן שוכנעה הוועדה המלכותית עוד ב-1938 (ועדת פיל) מהמציאות שנוצרה בארץ ע“י המפעל הציוני והגיעה לידי הצעה של חלוקה; הוועדה האנגלו-אמריקאית הסיקה על יסוד חקירתה, כי הצעת הנשיא טרומן בדבר עליית 100,000 הפליטים מהמחנות אינה מופרזת לגבי כושר הקליטה של הארץ. ברגע שנדמה כי ההכרעה בשאלה זו מוצאת מידי ממשלת אנגליה, חזרה בה ממשלה זו והציגה תנאי מוקדם: פירוק הנשק מארגוני היהודים. אף הקדימה מעשים לדיבור וב”יום השבת השחורה" (29.6.46) אסרה את ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי - דוד רמז, משה שרת, יצחק גרינבוים, ד“ר יוסף והרב י. ל. הכהן-פישמן ומ. שטנר - ושילחה אותם ללאטרון למעצר. מעצר המוני ברפיח ובאוגוסט 1947 נאסרו ראשי העיריות א. קריניצי, י. רוקח וע. בן-עמי. מבין העתונאים האסורים הכריז תענית ממושכת ד”ר ו. פון-וייזל.

הכוח היהודי שהתבלט במאורעות האחרונים החליש את האיום הערבי במהומות ולא עוד אלא מפקד הצבא הבריטי החונה בארץ העיד, כי רמתו הצבאית של ארגון ההגנה מאפשרת לו להשתלט על הארץ גם בעזוב אותה הבריטים. “היהודים שואפים להשתלט עלינו” - טענו איפוא הערבים ונתמכו ע"י באי-כוחן של המדינות הערביות, אף סירבו בתוקף לדון בדבר אפשרות העלייה של מאה אלף יהודים נוספים לארץ. הם עמדו בסירוב מוחלט למפגש עם היהודים. שוב נתברר כי אין ההכרעה עשוייה לבוא אלא באמצעות ארגון האומות המאוחדות - וזאת לאחר שההנהגה הציונית באה נכונה למשא-ומתן זה ללונדון ולו בהדרכתו של בווין.

באותה שעה הושמעה-מעל במת ארגון האומות המאוחדות בלייק סאכסס, ולהפתעת הכל מפי גרומיקו בשם ברית-המועצות, כי יש לדון בבעיה לא רק לאור הקליטה וטענת ההשתלטות של הערבים, אלא לאור השואה שבאה על העם היהודי מידי הנאצים בימי מלחמת העולם.

בזה הוכתה ממשלת אנגליה בעמדה שנקטה ושוב לא יכלה להפריע לעבודתה של ועדה נוספת שנבחרה ע“י ארגון האומות המאוחדות להכין הצעה של חלוקת הארץ אשר אי-אפשר היה להתחמק ממנה. ככל שהכאיבה ליהודים אפשרות הקיצוץ בגבולות הארץ, המקוצצים בלאו הכי ע”י מתן עצמאות לממשלת עבר-הירדן בחסותה של אנגליה, הבין הסגל הפוליטי הציוני כי עליו להכין את הצעתו הוא בכיוון זה. באי-כוחן של מדינות שוודיה, הולאנד, קנאדה ואוסטרליה, גואטימאלה, אורוגואי ופרו, צ’כיה ויוגוסלאביה, הודו ואיראן, נכנסו לוועדה החדשה, אשר אחד ממזכיריה הפעילים היה ד"ר ראלף באנץ'.

הערבים אשר הגדישו את סאת בטחונם העצמי במשא-ומתן בלונדון, שללו מראש את הוועדה החדשה ולא עוד אלא פתחו במעשי אלימות ראשונים כהוכחה לכוונותיהם אם תוכרע שאלת החלוקה לחיוב. אף-על-,פי-כן הוועדה שרטטה את החלטותיה בהכרה, כי חלפה העת בה הארץ הקדושה יכולה להשאר שוממה או “ערבית” וכי גם בתחיתה ובשבת שני העמים בגבולותיה לא ייגרע מקדושתה מאומה. זה היה אולי ויתור ראשון מצד העולם הנוצרי על כל חוגיו בהשקפותיו על קדושת הארץ, אף-על-פי שבוועדה גופה ולאחר מכן בעצרת האומות המאוחדות נידונו גבולות החלוקה בכל חומר הדין. העדות היהודית, בראשותם של ד“ר וייצמן ד”ר אבא סילבר ומשה שרת, התגוננה והגנה בתוקף על הערים טבריה וצפת, ויתרה בכאב על חברון והסכימה במורת-רוח להשאיר את שאלת ירושלים פתוחה להכרעה נוספת (בינאום); ד"ר וייצמן דן בשיחה מיוחדת עם הנשיא טרומן על הנגב החיוני למדינת היהודים, בעוד שאין בו משום תועלת בשממתו לצד הערבי.

המשלחת היהודית גייסה בשארית כוחה את מיטב הקשרים עם בירות העולם: “ליכודה הפנימי של משלחתנו היה מופתי. משה שרתוק (שרת), אוברי אבן, אליהו אפשטיין (אילת), ו. איתן, מ. קומיי, מ. טוב, ז. ליף, כהנא, רופר ואני עבדנו תוך שיתוף-פעולה ומגע הדוק מתמיד.” (דוד הורוביץ) - ונוצר דבר-פלא; אמריקה ורוסיה פסחו מעל לניגודים הבינלאומיים החריפים המבדילים ביניהן והסכימו בשאלה זו. “אינכם יודעים כלל מה גדול המעשה שעשינו למענכם במשא-ומתן זה…” - הודה בא-כוח הסובייטים.

ובהתקרב שעת ההכרעה לא כיזב לבסוף “המצפון של העולם”. הנצחון המוסרי היה לצד היהודים. הישוב היהודי בארץ, ניו-יורק היהודית וכל תפוצות הגולה באשר הנן הקשיבו בנשימה עצורה בליל 29 בנובמבר 1947 (כעבור 30 שנה להצהרת באלפור וחמישים שנה לנבואתו-חזונו של ד"ר הרצל) להצבעה: שלושים ושלושה (באי-כוח האומות) בעד; שלושה-עשר - נגד, אחד-עשר נמנעים; - “את הערב בילינו בחברת וייצמן שנראה בכל הודו כסמל חי של חלומותינו ומשאות נפשנו” (ד. הורוביץ).

ב"כ המדינות שהכריעו לטובת המדינה - (מימין לשמאל): הילדרינג, צ’ראפקין, פירסון וגרנדוס.

אנגליה בודדה ולא זכתה לבצע בכבוד את אשר החלו טובי מדינאיה עם לורד באלפור בראשם לפני שלושים שנה. יתר על כן: מנוי וגמור עמה, כי היא לא תבצע את מדיניות המעבר משלטון המנדאט למדינה. עדיין תקווה עוממת במעמקי נפשם של מדינאי בריטאניה, כי תוהו-ובוהו ישתרר בארץ, אשר יקעקע גם את החלטת האומות המאוחדות. הם מזדרזים אותה שעה ליצור עובדה קיימת בהכתרתו של האמיר עבדאללה (1948) למלך “ירדן”. גם “הליגה הערבית” עתידה לשמש מכשיר-איום. עדיין לא פסו מזימות, אך אותה שעה ישב כבר בפינת רחוקה מלייק-סאכסס אחד אשר הבין כי לא די בהחלטה: “מדינה אין נותנים על מגש כסף - מדינה יש לכבוש”. והוא - דוד בן-גוריון.

הפועל החקלאי שהועמד אל הגה המנהיגות    🔗

דוד בן-גוריון (נולד 16.10.1886) בפלונסק (פולין הצארית), עלה ארצה ב-1906, והוא אז כבן עשרים. חבר ההגנה העצמית ותנועת הפועלים היהודים ברוסיה, תפש בבואו ארצה מקום מרכזי בציבור הפועלים המתהווה על ניצני מפלגותיו (פועלי-ציון, הפועל-הצעיר ובלתי-מפלגתיים). אף-על-פי-כן נכספה נפשו תחילה לעבוד כפועל - במושבות יהודה החל ונמשך לגליל –לסג’רה, מקום שם נולד הגרעין הקיבוצי הראשון - הקולקטיב - ועמו גרעין ההגנה הראשון - “השומר”. דוד עמד תוך עבודתו על מלוא-משמעותם של קשיי ההתיישבות בארץ, בין מבחינה משקית ובין מבחינה מדינית.

הוא החליט ללמוד משפטים בקושטא יחד עם חבריו למפלגה בן-צבי וי. שוחט ובו בזמן שקד על גיבוש מפלגת פועלי-ציון בארץ ברוח לאומית-סוציאליסטית ההולמת את תנאי המציאות. ימי לימודיו ועבודתו הארגונית לא ארכו, כי השלטון התורכי בימי מלחמת-העולם הראשונה גזר עליו גירוש מן הארץ. הוא נדד לאמריקה כדי לצאת אותה באפשרות הראשונה כמתנדב לגדוד העברי. עודנו במדי-צבא והוא רואה כבר להכרח הארגון של הפועלים העברים בארץ המשוחררת במסגרת חדשה ואחידה, נוכח המשימות הכבירות, הנובעות מהצהרת באלפור, ואשר אין גוף אשר ישא בהן, בין בישוב ובין בתנועה הציונית, אלא הגוף המאורגן של ציבור הפועלים.

בן-גוריון הוא בהוגי מפלגת “אחדות העבודה”, שקראה את הפועל למפלגותיו - לאיחוד. מכאן ואילך כוחו המאוחד של ציבור זה-עומד בסימן עלייה בלתי פוסקת, כשבן-גוריון תופש מקום בראש מנהיגותו הציבורית והפוליטית. הכוחות הארגוניים הוותיקים המצטרפים למנהיגות זו, לאחר שהושלם איחוד המפלגות (“אחדות-העבודה” ו“הפועל הצעיר”) - ד. רמז, אל. קפלן, י. שפרינצאק, גולדה מאירסון וראשי הפועלים החקלאיים א. הארצפלד ול. שקולניק - מוסיפים לביצורה, להסתעפותה ולהשפעתה החינוכית על הציבור כולו.

אחידותו הפנימית של ציבור הפועלים לא נפגעה כל עוד לא התערו היסודות החדשים שעלו לארץ; משהתערו היסודות החדשים החלה התנועה כולה מתחדשת מתוכה ע“י התנגשות של זרמים פנימיים שונים, אשר שבו, לימים, להתגבש כמפלגות מיוחדות בתוך הסתדרות הפועלים. המפלגות - מפלגת פועלי א”י, השומר הצעיר, פועלי-ציון, סיעה “לאחדות העבודה” (ושלוש האחרונות נתמזגו כעבור זמן למפלגת פועלים מאוחדת - מפ"ם) - גילו כל אחת בתחומה פעילות חלוצית רבה, בין במעשה ובין במחשבה, בין בתפישת השאלות הפנימיות ובין בגישותיהן כלפי מדיניות-החוץ של הישוב.

נוכח כוח מאורגן זה של מעמד הפועלים על זרמיו, שגדל במספר והתגבש ברעיון, התחולל גם המעבר של המפלגות הציוניות הימניות והמרכזיות מהגולה לארץ. ליכודם הזמני של עולים לעדותיהם ולארצות-מוצאם לא האריך ימים ונתבעו גם הם להחליט אנה פניהם מועדות בחייו הציבוריים-המדיניים של הישוב. באופן זה חל העיצוב של המפלגות האזרחיות - ציונים כלליים, מזרחי ואגודת-ישראל (דתיים), רביזיוניסטים ולצידם ארגוני פועלים משלהם: “הפועל המזרחי”, העובד הציוני, העובד הלאומי ופועלי אגודת ישראל. מפלגה קומוניסטית קטנה במספר התלכדה גם היא תוך משברים שונים בישוב.

התפלגות ציבורית זו, בכל החיוב שגילתה בהתישבות ובחיי הרוח והתרבות המגוונים של הישוב - חייבה ליכוד, מעל לפילוגים והגדרות מעמדיים, לשעת-חירום בראשותו של אדם חזק. היה ברי, כי בתפקיד זה עשוייה לעמוד מפלגת הפועלים הגדולה במספר ומאורגנת במרותה ההסתדרותית המגובשת; ואם חילוקי-הדעות בתוך ציבור הפועלים גרעו מכוח זה, הרי נמצא פיצוי לחסר זה באישיות החזקה שנתגלמה בבן-גוריון. הוא הלך בפסיעה בטוחה אל העתיד. תוך המאורעות הסוערים שהתחוללו על הישוב בתום המלחמה. הוא שפט בהכרה ברורה, כי שעת הכרעה היסטורית ממשמשת ובאה ואין להתחמק ממנה.

 

פרק לג. בן-גוריון בראש מלחמת השחרור    🔗

דוד בן-גוריון אינו שש לקראת המלחמה, אך עוד הקונגרס הכ"ב (כסליו 1946) שהתכנס אחר המלחמה בציריך אחרי ההפסקה של שנות המלחמה מסר לידו את תיק הבטחון בהנהלת הסוכנות. הוא מתמסר לחקירת בעית הבטחון של הישוב לעת מלחמה ולשיקול הכוחות העומדים להיערך זה מול זה במאבק המכריע. השעה גורמת, כי הוא מגלה ראייה חדה של הנולד תוך אינטואיציה ציונית-היסטורית, אשר בה לא רק נימוקי ההגיון פועלים אלא ובעיקר האמונה וההכרה שהשעה הגורלית הגיעה. - –

• – ההעפלה - האם אינה מקרבת מכבר את שעת ההכרעה? - –

וכל המתרחש במחנה הערבי שלאחר המלחמה האם אינו מעיד, כי שם רואים כבר את הסכסוך היהודי-הערבי, כדבר שאין לפתור אותו אלא בדרך מלחמה?

בן-גוריון מיטיב לראות, כי גורמי-החוץ הנוגעים בדבר, אנגליה והאומות המאוחדות, באות גם הן בעל-כרחן להכרה, שיש לפתור את השאלה פתרון סופי - אנגליה מתוך אפס רצון להשקיע כוחות אדם ונשק והאומות המאוחדות - לאור המסקנות של ועדות החקירה שחזרו ואישרו, כי הנסיבות בארץ מצריכות פתרון סופי.

דוד בן-גוריון הוא שהעמיד איפוא את השאלה, בפני הציבור הציוני והישוב וכוחותיו להגנה, על חודה: מה נעשה ביום שיפונה הצבא הבריטי מהארץ וניאלץ לסמוך בכל המסיבות על כוחנו בלבד? (אוגוסט 1947) דוד בן-גוריון לא התעלם מנקודות-התורפה בישוב לעת מלחמה: ככל שהוגברו המאמצים לתקוע יתדות בנגב, בגליל, בדרך ירושלים–חברון, - תוך תיכנון התישבותי-בטחוני עם כוחות ההגנה - עדיין רבים המקומות הפרוזים. המפעל הנועז של צינור-המים שהועבר אל ישובי הנגב היה חשוף לאורך עשרות קילומטרים שהפרידו בין ישוב למשנהו.

בלי למנות ישובים ומפעלים מבודדים באזורי הארץ השונים - מפעל ים-המלח בסדום ובית-הערבה בצפונו, מפעל החשמל בנהריים אשר מעיקרו היה בתחום המדינה הערבית, - הרי העיר ירושלים, לבה של המדינה העברית שתקום, מבודדה לעת-מלחמה. הישובים העבריים בדרך מהשפלה לירושלים נער יספרם ועורף חקלאי חזק משלה אין לה: גוש עציון בדרך לחברון, נווה-יעקב ועטרות מצפון וממערב - מוצא, קרית-ענבים, מעלה-החמישה ונווה-אילן - כל אלה צריכות לדאוג להבטחתן הן בפני הסביבה הערבית הגדולה האופפת אותן מסביב.

דוד בן-גוריון מסיק, כי נוכח שעת ההכרעה המתקרבת יש להפוך את ארחות הישוב האזרחי למשטר ישוב לוחם וממשטר ישוב לוחם יש להכשיר מיד את השלב הנוסף: ארגון שלם וממלכתי על שירותיו השונים.

מסקנה זו של דוד בן-גוריון הכינה את המדינה לשעה שהאנגלים פינו את הארץ ב-15 במאי 1948, בתקווה כמוסה שהארץ תהיה לנחלת תוהו-ובוהו.

לא תוהו-ובוהו היתה הארץ אלא הפכה, תוך מלחמתה מבפנים ומאחור, לכוח לוחם מעולה ולארגון ממלכתי ממושמע, ללא פרצות כמעט, עוד בטרם הוקם בה המנגנון הממשלתי של מדינת ישראל.

עם הכרזת האומות המאוחדות    🔗

“המנדאט לארץ-ישראל יסתיים במהירות האפשרית… כוחותיה המזויינים של מעצמת המנדאט יוצאו בהדרגה מארץ-ישראל… המדינות העצמאיות, הערבית והיהודית, והמשטר הבינלאומי המיוחד לעיר ירושלים… יוקמו חדשיים לאחר שיושלם פינויים של הכוחות המזויינים של המעצמה המנדאטורית…” - הכרזה זו ניתנה בעצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 בלייק-סאכסס.

למחרת ההכרזה הגיבו הערבים בהתקפות בודדות על יהודים והבריטים החונים בארץ נקטו עמדה נייטראלית, אך לרוב גילו פנים לצד הישוב הערבי. בזמן שבמחנה הערבי ניכרו אותות הבהלה הראשונים לקראת המתרחש לבוא, הופגן מצד שני השיתוף הראשון של המדינות הערביות השכנות במתרחש בארץ במשלוח מסתננים אל “צבא השחרור” הערבי ומספרם הגיע כעבור חדשיים ל-5,000 איש. עדיין ההתנגשות נושאת אופי של מאורעות מקומיים וכל נקודה בישוב ניצבת על משמרתה וממשיכה את אורח עבודתה כמפריע או באין-מפריע. לא כן עם בן-גוריון, הרואה לנגד עיניו את השעה המכרעת בכל חומרתה ואשר מן הנמנע יהיה לעמוד בפניה אלא תוך תיאום מוחלט של ארחות-החיים של הישוב בכפר ובעיר עם צרכי הבטחון המחמירים והולכים ואשר אין להרתע מפניהם אחורה. הוא רואה לסכנה הצפוייה מהעובדה, ששאלת הבטחון מסורה בידי גופים שונים ומציג את דרישתו להקים מוסד אחד ויחיד לבטחון. סמכות זו דרושה לא רק לשם המלחמה באויב אלא גם לשם הדרכת הכוח הלוחם מבפנים - בין הוא חבר ההגנה ובין חבר שאר ארגוני המחתרת.

תוך נחשול המאורעות העולה וגובר מוסיף בן-גוריון לחזק את המנגנון של הנהלת הישוב בהקמת מינהלת-העם בת הי"ג, אשר תרכז את הבטחון, המשק והשירותים הממלכתיים עד קום המדינה. בן-גוריון רואה כבר במינהלה זו את הממשלה אשר תקום מיד בבוא שעתה.

ארבעת החדשים הראשונים למערכה עוברים (דצמבר 1947, ינואר, פברואר, מארס 1948) ובן-גוריון מציין בעוז-רוח, שעדיין לא נכבש אף ישוב יהודי אחד, אך מוסיף ודורש: גיוס כל כוח-האדם למשק ולנשק; ייצור ורכישה של הציוד הדרוש למלחמה; הסדרת המשק וענפי הכלכלה בהתאם למצב המלחמה; שינוי תכסיס הלחימה מהתגוננות להתקפה. באפריל 1948 מוקמת מינהלת העם בת ה-י“ג ובצדה המוסד המיעץ בן ל”ז; בן-גוריון מעורר להחיש את הקמת הצבא העברי על יסודות ההגנה הקודמים.

הקרב על גוש־עציון החל    🔗

הממשלה הזמנית הוקמה רק כעבור חמישה וחצי חדשים אחרי הכרזת האומות המאוחדות. בתקופת המעבר הזאת הישוב הלך בהחלטה נחושה אל מטרתו - פרי געגועיו במשך אלפי שנים לארץ-מולדת, פרי מאמציו החלוציים במשך שמונים שנות התישבותו החדשה ופרי חזונו של מחולל התנועה הלאומית-הציונית החדשה ד"ר תיאודור הרצל מלפני חמישים שנה.

בו בזמן נתגלתה לעין חולשתם המוסרית של מתנגדיו: שלטון המנדאט הפך בתקופת-ביניים זו לקן של אויבים מדעת, הרפתקנים, שוטרי-חרש וגניראלים חשוכים; העדה הערבית שהדבר נגע לה - עשיריה ובעלי נכסים שבה החלו בורחים מהארץ מיד להכרזת האומות המאוחדות, כאשר המלחמה אך זה נכנסה למעשה לשלב של מהומות מקומיות. הללו שנתנו יד לכנופיות הלוחמים הערבים היו לרוב מהאספסוף התחתון של הישוב הערבי, אשר לא נשא את עיניו לאידיאל ברור שיושג ממלחמה זו וממילא לא הרגיש במעשהו משום שיתוף נלהב אל ענין ציבורי-חיוני כללי, פרט לסיכויי שוד ונקמה ובריונות אישית דוגמת המאורעות שקדמו. סיסמת שחרור לאומי-סוציאלי ומתקדם לא ניתנה להמון-העם הזה כתגמול, ופרט לכרזות לאומיות ריקות מתוכן, שהיו יותר בגדר מליצה, עודדוהו בתקווה שהאומות הערביות עומדות איתן לימין הלוחמים.

כאן נתברר כי באין נושא בריא לרעיון המלחמה במקום גופו - שוא העזרה מבחוץ. נטיית החסד של שלטון המנדאט אף היא אי-אפשר היה לסמוך עליה, כל עוד לא נודע איזו מכפות המאזנים עומדת להכריע. היהודים קיבלו את המדינה החלוקה ותפשו מיד את מלוא-משמעותה. תוך התגוננות מקומית לא בוששו לעבור אל שיטת הבטחה ארצית של ישראל בגבולותיה - ולו גם באותם האמצעים הדלים שנמצאו ברשותם ואשר לא התאימו למשימה מלחמתית שנשקפה באופק. המטרה ההיסטורית, שנגולה והלכה לעיני הלוחמים והמגינים למקומותיהם - היא שעשתה אותם עליזי-נצחון, עוד לפני שנתגלו כלוחמים המסוגלים ללחום מלחמת הרים למופת, להנחיל תבוסה לחיל-טאנקים, לשים לאל הרעשות מרוכזות של תותחים ולהדוף צבא פולש אל מעבר לגבולות שמהם בא.

אף-על-פי-כן גם שלב המאורעות שקדם למלחמת השחרור עצמה היה קשה בפעם זו מתחילתו מכל שהיה בארץ. אותה החלטיות קרבית בה החלו ארגוני המחתרת ללחום את מלחמת העצמאות בשנים שקדמו להכרזה - המלחמה המרה על ההעפלה ומעשי התגמול - החלטיות נואשת זו נתנה את אותותיה מיד לפרוץ המהומות. ירושלים היה לא תהיה בינלאומית, כתכנית החלוקה, הואיל ובלעדיה המדינה כמוה כגוף בלי נשמה, בין בעיני הישוב עצמו ובין בעיני היהדות העולמית, המלוכדה סביב בצפייה למלחמה המתפתחת. הנגב לא יינתק מעל הארץ, הואיל וגם בשממתו הוא מרחבה, גבולה ואוצרה הטבעי של המדינה.

אפשר ונקודות אלו היו נקודות-המוצא החזקות ביותר אשר הפכו לדגל לוחמים לעצמאות. נקודת-מוצא מוסרית-היסטורית זו חסרה ללוחם הערבי ולפיכך התפרע במעשים שאין להם תכלית וגם הישגים שלו בטלו מאותו טעם, עוד לפגי שנשאו פרי. אפשר לומר, כי בבוא הפולשים לגבולות הארץ כעבור חמשה וחצי חדשי תגרות ומהומות, שוב לא נמצא בעין ישוב ערבי סדיר, אשר יראה תכלית ותקווה מפלישתם. לא כן הישוב העברי אשר קרבנותיו בראשית המערכה חייבו בעקשנות-משנה ובעוז-משנה כל פרט במקומו - כלוחם מן השורה כמפקדו.

גוש עציון, אשר בדרך חברון–ירושלים, המבודד בארבעת ישוביו הצעירים - כפר עציון, משואות יצחק, עין-צורים ורבדים - עמד כבר במצור מאז פרוץ המהומות. התחבורה מירושלים נותקה ע"י כנופיות האויב שהתכוונו להתיש את כוחו של הגוש ברעב עד שיפול לידיהם והוסר מכשול לעלות על ירושלים היהודית בדרך חברון. ההתקפה של הכנופיות על הגוש בימים 13/14 בינואר היתיה המערכה הראשונה אשר הישוב כולו הוחרד לתוצאותיה, בדעתו מה דל כוח-האדם בגוש הזה ומה מועט הציוד שבידו נוכח הסביבה הערבית החזקה פי-כמה ממנו. אמנם ההגנה תיכנה תכניות לפרוץ את המצור ולהחיש עזרה לגוש, אך במערכה הראשונה גבר הגוש בכוחו על התוקפים, אשר מפקד הכנופיות באיזור ירושלים ניצח עליהם, והם פנו עורף אחרי שסבלו אבידות כבדות.

אבדן ה-ל"ה    🔗

כתום הקרב הזה יכלה הגנת ירושלים להפריש תגבורת זעומה - מחלקה של ל“ה מאנשי חי”ש ופלמ“ח והללו נשלחו בפיקודו של דניאל מס לפרוץ לגוש בדרך ההרים העולה מהרטוב. ה-ל”ה יצאו, כשהם עיפים מסיורים קודמים ועמוסים לעיפה משא נשק ותחמושת ללוחמי הגוש. בליל שישי אור ל-17 בינואר (1948) ליוו מגיני הרטוב את חבריהם היוצאים לדרך עד לפסי המסילה ומשם נבלעו בחשיכה. אנשי הגוש קלטו ידיעה על המחלקה שיצאה בדרך אליהם. למחרת סיפרו חברי משואות-יצחק, כי שמעו יריות רבות “כהד קרב גדול” מרחוק; - אך עבר יום שישי והמחלקה בוששה לבוא. ביום השבת נודע כבר גורלה של המחלקה אשר נפלה עד איש אחרון בקרב וביום ראשון בא קצין אנגלי לגוש בראש שיירה, ובתוכה מכונית-משא מכוסה ברזנט - שלושים וחמש גויות הלוחמים היהודים הצעירים היו מתחת למכסה הזה. אף נודעו פרטים על מהלך הקרב הזה בין ההרים, כי הרגישו ביחידה ערביי הכפרים מסביב והוזעקו לתקוף אותה. המערכה הבלתי-שווה ארכה כל אותו יום (שישי), כשהמחלקה ניסתה להתבצר בכפר הערבי צוריף והוכרחה לצאת ממנו. במערה לרגלי ההרים של גוש־עציון, ובריחוק חמישה קילומטרים ממנו, התבצרה לבסוף ושם הכינה את עצמה לקרב אחרון, בו נפלו ה-ל"ה עד אחד. אחרון הפצועים החיים עוד הספיק להטיל רימון אל כנופיה שהתקרבה, וערביי חברון והכפרים סביב סיפרו לימים על היהודים שנלחמו עד לכדור האחרון. - “נתיב הגיא שבין הרטוב וכפר עציון רווה דם בנינו הטהורים” (יוסף וייץ).

הגוש זע למראה החללים שהובאו אליו וכרה את קבר-האחים לל“ה הקרבנות באדמת הטרשים שלו - ושוב צפייה תוך ניתוק ועבודת ביצור מתמדת לקראת הבאות. כן הוכשר במקום שדה-חנייה קטן לאווירוני הקשר שהיו ברשות ההגנה - אך הללו לא יכלו לשאת אלא חמרי-רפואה ותחמושת קלה והופרעו גם הם במעשה זה ע”י הבריטים. הישוב ציפה חרד לגורל הגוש, בעוד שהרטוב הותקפה גם היא ועשרה ממגיניה נפלו (17 במארס), ובשיירה לעטרות נפלו ארבעה-עשר ואחד-עשר איש נפצעו.

מלחמתה של שיירה בנבי-דניאל    🔗

ב-27 במארס אורגנה שיירה לצאת אל הגוש הנצור ובה תחמושת וצידה אף לוחמים להחליף את מגיניו העיפים. השיירה יצאה מירושלים, כשבראשה נוסע משוריין שנועד לפרוץ מחסומים בדרך, והגיעה לתעודתה אף פרקה את מטענה. בדרכה בחזרה והמשוריין בראשה כבר נחסמה הדרך ע"י כנופיות הערבים שארבו מאחורי הסלעים לשיירה. המשוריין הרס שלושה מחסומים, אך ליד השלישי ירה האורב אל צמיגי האוטומובילים הנוסעים ובהם כמאתיים איש אשר פונו והוחלפו. המשוריין הגדול עצמו צמיגיו נפגעו ונשאר תקוע במקומו נוכח ההמון הערבי שנזעק להתקפה.

הנוסעים בשיירה - מהם חזרו לגוש ומהם נחפזו להתבצר סביב לבית הסמוך בנבי-דניאל, אשר על דרך בית-לחם, אך מפקד המשוריין זרובבל הורוביץ החליט לפוצץ עליו את המכונה “ותמות נפשי עם פלשתים”. המעשה הנועז עצר בעד המתנפלים, והנצורים בנבי-דניאל הספיקו להיערך במשך שעות הלילה נגד תוקפיהם. למחרת הוכרחו להסגיר את עצמם לידי הצבא הבריטי, שחש אל המקום אחרי שנפלו מהנצורים שנים-עשר איש ונפצעו רבים. גם הנשק והשריון אבדו כי נמסרו לידי הערבים, אך המטען אשר פרקה השיירה בגוש־עציון איפשרה לו למלא את התפקיד שהוטל עליו עד קצה גבול יכלתו: הגוש המבודד שימש נקודת-מגן קדמית לירושלים היהודית. וידעו לוחמיו במותם או בנפלם לבסוף בשבי, כי - “משהו מעיר-הנצח היה מרחף על מלחמתם”.

הקרב האחרון    🔗

הגוש על ארבעת ישוביו ומישלטיו הפך מבצר ואחרי צאתה של השיירה האחרונה נותק כלה מהישוב, פרט לאווירונים הקטנים אשר קיימו את הקשר מזמן לזמן במשך חדשי המצור הארוכים מארס–מאי 1948. ב-4 באפריל הגביר האויב את המלחמה אל פני הגוש ונהדף והגוש לא זו בלבד שהוא עמד איתן בפני תוקפיו אלא היה מחבל בתחבורה של האויב בכביש חברון–ירושלים. כן נצטווה לעשות מאת מטה ההגנה, כי בירושלים הוחלה התקפה על קטאמון. הגוש הנחיל תבוסות לאויב אף-על-פי שחיילי הלגיון הערבי כבר שיתפו פעולה בשריוניהם עם התוקפים. ככל שמשמש ובא יום הפינוי של הארץ מהבריטים כן גברה המלחמה, כי נועצו המלך עבדאללה מעבר הירדן ויועציו הבריטים לסלק את המחסום הזה מעל דרך ירושלים לפנ ה-15 במאי.

לוחמי הגוש ידעו את הצפוי להם, אך הם נאחזו ברכסים ובמישלטים שרוו מדמיהם - אוכף המוכתר, המנזר הרוסי, חרבת זכריה, ומישלטי “גבעת העץ” ו“הגבעה הצהובה,” המקשרים את שני חלקי-הגוש - כפר עציון ומשואות יצחק מדרומו ועין-צורים ורבדים לצפונו.-ומפקדם מוש (משה זילברשמיט) מזהיר: לדייק בקליעה, לחסוך בתחמושת והעיקר לא לסגת… ועוד אומר אותו מפקד צעיר: הקרב הבא יתכן ויהיה האחרון, יתכן וכולנו נייהרג כצאן, אני כשלעצמי אינני מאמין שנצא מכאן…

מוש נפל, כשפגע בו צרור והוא קורא אל חבריו: היו שלום, קברו את נשק הפצועים!…

צבי בן-יוסף שנפל אחריו כרע תחתיו, כשדברי שירו הוא על פיו:

"אם בקרב פול אפולה

רע, אתה את נשקי לנקמתי תטולה - – "

בקרבות הגוש נפלו כ-250 מגינים וממגיני עציון, לב הגוש ומעוזו, שרדו אך שנים ונערה אחת. אלפי הערבים שנהרו בדרך חברון לחזות בשרידי הגוש שהטריד את מנוחתם היו סבורים, כי נשק למכביר שמור עם הלוחמים היהודים שהתגוננו כאריות.

יום הקרב האחרון הגיע לקיצו, כי האויב עלה עליהם במשורייניו ובתותחיו, וירושלים אותתה אל לוחמי הגוש: "הפיקוד העליון מתיר לכם להכנע לערבים - – הפיקוד העליון והסוכנות היהודית מעריכים את עמידת הגבורה שלכם במשך כל חדשי המצור - – " - ונכנעו (14 במאי).

האספסוף הערבי מהכפרים כבר השתולל בשערי הישובים ההרוסים של הגוש, אך לגיונר ערבי אינו מעלים את רגשי התפעלותו: היתכן שפקדו עליכם להלחם בין בית-לחם וחברון, מוקפים בים ערבים? והתקפתם בחוצפה כזאת - את מי? - את הלגיון עצמו ?! - – הפצועים נשלחו לירושלים, כשהלוחמים והלוחמות מובלים למחנה-השבי ברבת-עמון.

בדמי המגינים האלה, שאחרוניהם נכנעו כניעת גבורה יום קודם לתקומת המדינה, נקנתה למחרת ההכרזה האמיצה על עצמאותה של המדינה שקמה.

העיר העתיקה במלחמתה    🔗

ב-17 במאי הוכרחו יושבי נווה-יעקב ועטרות מצפון לירושלים לפנות את ישוביהם, אחרי שגם הם תרמו את תרומתם להגנת העיר עד היערך כוחותיה. “יחידת נועם” בת ט"ז, שפעלה בזה (בפיקודו של נועם גרוסמן) במיקוש הדרך של התחבורה הערבית מצפון לירושלים בדרך רמאללה–לאטרון נפלה ב-4 במארס ורק שלושה ניצלו ממנה.

בית-הערבה ומפעל האשלג בצפון ים-המלח פונו ואשר הספיקו להציל הועבר אל המפעל בסדום, שנכלל בגבול מדינת ישראל. מדרום, ממזרח ומצפון נחשפה ירושלים בפני האויב והצבאות הפולשים שקרבו למבואותיה. עדיין הרובע היהודי בעיר העתיקה עמד בהתנגדותו הנואשת אחרי ששת חדשי המצור. ירושלים החפשית אשר מחוץ לחומת העיר העתיקה, ירושלים היהודית, לא יכלה להפריש מלוחמיה המעטים אלא פעם אחת - הם שמונים הלוחמים מגדוד הפלמ"ח “הפורצים”, אשר ב-19 במאי פרצו דרך שער-ציון וחזרו לעיר אחרי שהכניסו מעט תחמושת לנצורים.

ושוב נשאר הרובע מנותק, כשמפקדו משה רוסניאק משדר במפגיע: דחוף… דחוף… ומפקד מחוז ירושלים באותה שעה קשה, דוד שאלתיאל, נושך שפתיו ומודה: אין לי מה לומר לו… לוחמי ההגנה ואצ"ל נשארו עומדים שכם-אל-שכם בימי הקרבות שלא פסקו ותחום הרובע המוגן מצטמצם והולך צעד אחר צעד. ברימונים עשויים מקופסאות-פח התגוננו נוכח התוקפים ברימונים ובמיקלעים. וילדי הרובע העתיק הם במגיניו האמיצים, כי באין קשר אלחוטי בין העמדות הם הם הקשרים העשויים ללא-חת.

אלפיים הנפש הסגורות ברובע זה - רבים בהן זקנים, חולים ופצועים ושמונים וחמישה מהם נפלו חללים במלחמה הזאת. כבר הציב הלגיון את תותחיו על הר הזיתים אל מול העיר העתיקה והחל מפגיז משם את הרובע היהודי (מ-20 במאי) - בתיו נפגעו ובתי-כנסיותיו הפכו לחרבות, חורבת ר' יהודה חסיד נפגעה ב-26 במאי. כן ראה ישוב זה בחורבן קדשיו אשר שמר עליהם משך מאות שנים! כן נתערערה עמדה אשר שומרי חומותיה לא פסקו להלחם עליה בעוז-רוח משך מאות שנים. הזקנים החרדים דחקו הפעם במגינים, האיצו בהם ודרשו: כניעה. עדיין התקוממו המגינים לדרישתם, אך בבוקר 27 במאי יצא הרב הישיש אורנשטיין ועמו מ. ויינגארטן ובתו מיושבי העיר העתיקה לשאת-ולתת עם האויב.

ביום ו' י“ט אייר תש”ח 27 במאי 1948 חלה הכניעה ובדרך שער-ציון ירדה תהלוכת המוחזרים אל העיר החדשה - בהם זקן, אשה, ילד וצעיר חבוש אשר נשאו בכתף מכלי-הבית ששרדו. בו בזמן לוקחו לוחמי העיר בשבי והוסעו בדרך יריחו לעבר-הירדן, עקפו את העיר רבת-עמון והובאו למחנה ליד מפרק.

שם נפגשו:

– שלום, חברים… שלום… אתם מגוש עציון?

– אנו מהעיר העתיקה.

והם ראו בהיותם בדרך, כי צבא עיראקי נוהר לארץ, כשתותחיו גרורים אחרי מכוניותיהם. טבעת הפלישה הודקה אז סביב לירושלים הלוחמת. היא השעה עליה אמר דוד בן-גוריון: “אחת המערכות המעטות בתולדותינו… מערכת הסבל והגבורה של ירושלים העברית. מנותקת מכל שאר חלקי הארץ היהודיים, תחת צל כבד של סכנת רעב, של סכנת צמא, מורעשת ומופגזת יומם ולילה ללא-רחמים… עומדת העיר העברית הזאת בגבורה מאין דוגמתה כמעט - – - יש סיכויים שהמצור הזה על ירושלים גם הוא יפסק…”

על הדרך לירושלים    🔗

“עמדנו בתוך המערכה הגדולה… מערכה יזומה על ידינו לפתיחת הדרך לירושלים, שקראנו לה בשם “נחשון”. מערכה זו שימשה מיפנה במלחמה הנוכחית - אנחנו עברנו אז מהתגוננות להתקפה ומתגובה לפעולה יזומה על-ידינו. זו היתה הפעולה המלחמתית הראשונה מצדנו שגייסנו בשבילה 1,500 איש.” (ד. בן-גוריון)

מטוס-קשר שנפל בהרי ירושלים ובו ניספו מחלוצי הטייס - יריב שינבוים ודני בוקשטיין

אנו עומדים בפעולה מתוכננת ראשונה עוד לפני שהוקם צבא ההגנה לישראל - פעולה שהוכתרה בשם “מיבצע” והוא ראשון לפרשת המיבצעים אשר שחררו את המדינה בגבולותיה מהגליל המערבי ועד אילת - מיבצעים לסדרם: נחשון, מכבי, יפתח, בן-עמי, ברוש, דני, דקל, יואב (או “עשר המכות”), חירם, לוט, אסף, חורב (עין), עובדה (עפ“י ד”ר ז. וילנאי).

מיבצע נחשון נוֹזם בעוד המלחמה נטשה במבואות ירושלים על גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. ריכוז כוחות גדול לשם מיבצע זה הצריך מאמץ כביר מצד כוחות ההגנה. הבעיה היתה הבטחת הדרך לירושלים למעבר שיירות ההספקה מהשפלה, אך הבטחה זו היתה מותנה בטיהור הכפרים הערביים השולטים על דרך זו מירושלים ומטה עד לשער-הגיא ומצד שני - מחולדה עד שער-הגיא. אמנם גם במקרה זה היה כורח לעקוף את כביש רמלה–לאטרון בדרך הררית לא-סלולה ושאלה שניה וקשה מן הראשונה היתה: האם הבריטים שהחזיקו עוד ברסן השלטון לא יתנגדו למיבצע צבאי גלוי של היהודים?

הנסיון נעשה והבריטים עמדו מנגד. מצד ירושלים הוחלה ההתקפה לכיבוש הר הקאסטל מידי הכנופיות הערביות. בקרבות הללו, שהתחוללו בימים 4–8 באפריל, עמדו יחידות הפלמ"ח בפני אלפי אנשי הכנופיות שנלחמו בהרי ירושלים בפיקודו של עבדול קאדר אל-חוסייני. כיתה יהודית שנתקלה בבית המיפקדה הערבית - מיקלען שבה ירה - “ואחד הערבים שנהרגו מהיריות היה לבוש הדר ונשא הרבה אותות שררה”. למחרת נודע, כי מפקד הכנופיות ובן-אחיו של מופתי ירושלים הוא ההרוג ומותו גרם למבוכה רבה בכנופיות הלוחמות.

בעוד הקרב נטוש על הר הקאסטל נכבשו מצד חולדה אילו כפרים והראשונה לשיירות “נחשון” פרצה לירושלים. גורלו של הקאסטל נחרץ בינתיים לחלוטין וכן נכבשה קולוניה הערבית, אשר איימה על מוצא היהודית שכנתה. מצד חולדה בוצעו כיבושים נוספים של כפרי הערבים בית-ג’יז ואבו-שושא ושיירה שניה בת 170 מכוניות עמוסות צרכי מזון נכנסה לירושלים לשמחת יושביה הרעבים (14 באפריל).

עדיין המצור מעל ירושלים לא הוסר, כי הודק משנה מזמן לזמן. שיירה גדולה בת 294 מכונות גוייסה ל-20 באפריל להביא מיצרכים לירושלים לחג הפסח. כנופיות שארבו במעבר הגיא שלחו אש בכמה מכונות והשיירה נתפלגה, כשראשה ממשיך את דרכו לירושלים. על הליווי של שיירה זו פיקד מכבי מוצרי שנהרג בקרב. על שמו תוכנן כעבור ימים מספר “מיבצע מכבי” לשחרור שער-הגיא, אשר נחסם בשניה בפני השיירות מלצאת את ירושלים ולבוא אליה. הוא המיבצע בו הושמד (11 במאי) הכפר בית-מחסיר, אשר נשקף אל מול קטע הכביש שהפך “בית קברות לכלי-רכב”, כי אמנם שלדי מכונות שרופות נראו לארכו משני צידיו.

הכפרים הערביים השוכנים במרומי הדרך - נבי סמואיל, סריס ודר-עמאר - עדיין היוו מישלטים חזקים של האויב על דרך ירושלים, אך קשה מכל היה בנין לאטרון אשר הלגיון הערבי שהתבצר בו הפך אותו למבצר חזק. התקפות שנערכו על המבצר נשנו כמה פעמים - (12–13 במאי, 25 במאי, 27–28 במאי, 30–31 במאי, 9 ביוני) - ונהדפו באבידות רבות והוא שהמריץ את לוחמי ישראל לעקוף את המכשול הזה.

– "יש שמות שאינם נשכחים במהרה. - כתב לימים יצחק שדה - כזה הוא השם לאטרון, זו לאטרון שסגרה בפנינו את הדרך לירושלים - – עוד שם –

נבי-יושע, זה היה בנין המשטרה שחלש על דרך הצפון… והרבה דם נשפך גם על כיבוש עיראק סואידאן - – " בעוד חולדה מוסיפה לשמש בסיס יציאה לשיירות לירושלים, הוחלט להכשיר מעבר מקביל לכביש לאטרון–הגיא. קטע זה הועבר בין הגבעות לאורך 15 קילומטר מדרום לכביש, ותושבי ירושלים גוייסו לסלילת הדרך למכונות, אשר שוב לא תהיינה זקוקות לכניסה הגלוייה של שער-הגיא. כן נסוֹל שביל ההרים בין הרטוב ושער-הגיא הוא המוליך אל בית-מחסיר הכבושה וממנו יוצא אל הכביש.

“דבר הפלא ההולך ומתרחש נודע בעיר… כחמשת אלפים מאנשי ירושלים נתנו את חלקם בחציבת הדרך באותם שמונה ימים ראשונים והיה זה אחד הסודות הצבאיים ששמירתם היתה מהמעולות ביותר. לערבים, אשר עמדותיהם נמצאו רק במרחק מיל וחצי מן הדרך הסודית, נודע דבר קיומה רק מפי עתונאים שפירסמו את רשמיהם בעתונים ואחד מהם היה קנת בילבי… שכינה לדרך זו בשם “בורמה הישראלית” והשם נשאר…” (אביעזר גולדשטיין).

דרך זו היתה איפוא לאחד מפלאי מלחמת השחרור ואם תחילה העבירו בידים מהמכוניות שבאו מעבר תל-אביב אל המכוניות שחיכו מצד לירושלים, הדרך החלה לפעול כסדרה לפני שנכנסה ההפוגה הראשונה לתקפה (ב-11 ביוני) ולא רק מזון אלא גם נשק ותגבורת זרמו בה לעיר הנצורה. בסביבה זו נפל (11.6.1948) האלוף דוד מארכוס ממוצא אמריקאי - אשר תרם תרומה רבת-ערך לראשית ארגונו של צבא ההגנה לישראל ולתיכנון חזית לאטרון ופתיחת “דרך בורמה” בכללה.

בשם החייל הדגול הזה מוסרים, כי למראה מלחמת ישראל בציוד עלוב נגד מדינות ערב אמר: “מעולם לא היתה עדיין מלחמה כגון זו… לפני שאנו יכולים להתחיל באופנסיבה של ממש, עלינו לצאת ולתפוס כשלל את הנשק הדרוש לנו. אנו יוצאים ב”סטנים" וב“מרגמות 2 אינטשים”, במכונות יריה, במיקלעי “ברן” ובמעט תחמושת. ורק אחר-כך אנו מוכנים לערוך התקפה של ממש. בחורים אלו יכולים לעשות יותר בנשק מועט מכל לוחמים אחרים שראיתי פעם בעיני…" (יוליאן סווינג) ואמנם רוח זו של הבחורים הלוחמים משכה לא רק את קולונל מארכוס אלא מתנדבים רבים, יהודים ושאינם-יהודים, להזעק למלחמה בצד ישראל.

לא ארכו הימים ובמקביל לדרך בורמה, אך בריחוק יותר מכביש לאטרון נסול במהירות כביש-הגבורה שנחנך בדצמבר אותה שנה - היא הדרך החדשה העולה מהשפלה עד לשער-הגיא. לארכה פוזרו כבר מישלטים-מישלטים של ישובי יהודים, בין חולדה וכפר-אוריה הוותיקים, ובמקום הכפרים ההיסטוריים צרעה ואשתאול. האיזור העברי בשפלה קיבל את רציפותו אשר נכסף לה מתחילת ההתישבות החדשה.

והעיר ירושלים במצור    🔗

כל המלחמות הללו - קרבות גוש־עציון, הקאסטל, הכביש, הר-טוב, עטרות, נווה-יעקב והעיר העתיקה - מלחמותיה של ירושלים היהודית היו ואף-על-פי-כן היתה לה גם מלחמה משלה, והיא מרה וקשה שבעתיים מבשאר ערים, כי בה מושב השלטון המרכזי אשר גם הוא איבד פרצוף שלטון מדי משמש ובא קיצו. מלחמה היתה איפוא לירושלים היהודית עם השלטון ועם הצרים עליה - מלחמה מפנים ומאחור. ואם רחשי נקם ושנאה עזה מטבעם שמלווים הם כל מלחמה ומלחמה, הרי כאן מדים של השוטר הבריטי ותעלולי הערבי בעיר העתיקה היו עשויים ללבות רגשי נקם פי-כמה. דיו היה מראה המשוריין הבריטי אשר קנה מיקלעו מכוון ממרכז העיר אל פני הרחוב היהודי המרכזי, מדי השתררה בו דומית-מוות של הערב; דיה היתה דהרתו של משוריין המשטרה ברחובות המתרוקנים ודי היה במראה המשמרות של הלגיון שהועמדו לשמור בקצות העיר על בניניה הרשמיים - כדי ללבות רגשי משטמה עזה לשלטון אשר הסיר מסווה מעל פניו וביתר את עיר הקודש במחסומי-בטון - כעיר מבותרה עשה אותה לרובעיה ולשכונותיה, לתחבורתה ורחובותיה. גלי המשטמה הללו גאו וחלחלו למראה הזדון אשר חילל בקודש והפך עיר כנסיות, מסגדים ובתי-תפילה לעיר-דמים מגודרה בגדרות-תיל קוצני.

לנגד עיני השלטון המתפרע שודד הרובע המסחרי היהודי בין בריכת ממילא ושער יפו (3 בדצמבר), בודדו שכונות שלמות מעל מרכז העיר וימין-משה, תלפיות ומקור-חיים בכלל. השכונה הערבית שייך-ג’ראח, השוכנת בצד דרך-פינוי נייטראלית לצבא הבריטי היוצא, חסמה את הכביש לאוניברסיטה העברית. גגות בניני הממשלה ובתי הערבים גם יחד הפכו לקיני צליפה אשר ארבו לכל עובר-ושב. האוטובוס ההולך לתלפיות נורה; לעיני הבריטים נפלו פצועים בשייך-ג’יראח, באין יכולת להושיט להם עזרה; - ועוד בטרם היערך הכוחות היהודיים הלוחמים לקרב ניתן מוצא לרחשי הזעם. אם אמנם רצה בכך השלטון המפנה את מקומו, הרי בחוצות העיר החלו מהלכים אימים.

בעוד כדורי הבריטים ממצודותיהם המבוצרות וממשורייניהם הוצלפו על פני חוצות העיר בלי הבחנה, נופץ בית-המלון “שמירמית” כאחד הקינים של האויב שנתכונן ע"י הערבים ובני-בריתם. אפשר בתשובה לכך הוחרדה העיר (ב-1 בפברואר) תוך פיצוץ בנין מערכת העתון “פלסתיין פוסט”, כראייה בדוקה לשיתוף בריטים עם הערבים. במלחמה פרועה זו של צליפה ונפץ לא טמנו לוחמים יהודים את ידם ואברהם קירשנבוים עמד בגבורה בפני המון ערבי שהסתער על ימין-משה - והציל אותה (מודעות אבל על מותו התפרסמו מטעם כל ארגוני הלוחמים). על חיים גרינברגר, יהודי מגודל-זקן, סופר, כי ב-8 בבוקר היה תופש את עמדתו על גג הבית הצופה אל קטאמון, קולע מהגג ובין קליעה לחברתה אומר פרק של תהלים - כי צלף להפליא היה. (אביעזר גולדשטיין)

אותה שעה כבר החלו להיערך כוחות ההגנה על קרב התחבורה לירושלים ויהושע גלוברמן, אחד המפקדים, היה מראשוני החללים בדרך זו. לוחמי אצ“ל ולח”י ראו מאז את הבריטי כאויב מספר ראשון ואת אימונם כיוונו לפעולה בתוך חוצות העיר ולא למרחב-שדה. כאשר השתוללות עריקי הבריטים הגיעה לשיאה בפיצוץ הרחוב בן-יהודה (22 בפברואר), שוב לא היו בטוחים גם חיי הבריטי בקרב האוכלוסיה היהודית. מעשה זדון נוסף בוצע בלב העיר בפיצוץ אגף של בניני הסוכנות היהודית (ב 12 במארס), בו נפלו חלל שנים-עשר איש ולייב יפה, מנהל קרן-היסוד, ציוני ותיק ומשורר, בכללם. “מכונת תופת” של מתאבדים לדעת מארגוני אצ“ל ולח”י עד לשער יפו ועד לשער שכם הגיעה.

ירושלים הנצורה היתה כבר עיפה לדמים, לקור ולבדידות וגם מוצא עמדה בסכנת כיבוש. אז הונחלה המכה הראשונה לכוחות הערביים ע“י כוחות ההגנה בנפול מפקדם עבדול-קאדר איל-חוסייני (7 באפריל); אז נערכה גם ההתקפה על דיר-יאסין אשר הטילה בהלה בכפרי הערבים שהחלו נסים מהם, כי מאתיים וחמישים נפש נרצחו ע”י לוחמי הארגונים אצ“ל ולח”י, כאשר כבשו את דיר-יאסין. הערבים נבוכו כי מעשה-דמים לא היה מדרך היהודים בכל שנות המאורעות וההתנגשות בצורותיה השונות. הטבח ביהודי חברון או מוצא נעשה ע"י הערבים במאורעות 1929; עוד בתחילת המאורעות שאנו עומדים בהם (ב-30 בדצמבר) חוללו הערבים רצח המוני בין העובדים היהודים בבתי זיקוק-הנפט בחיפה, כאשר כילו באכזריות שלושים ותשעה מהעובדים. ב-10 בינואר נשנה מעשה-רצח מביש של חבורת אחד-עשר צעירים בדרך גן-יבנה. אם לא נמנה את כל מעשי ההתעללות של הערבים, מעשים שאינם מדרך לוחמים - והטבח שנעשה בידי יהודים בדיר-יאסין בכלל - הרי סאת-הדמים הנקיים הוגדשה עם התקפת הרצח על שיירת עובדי הרפואה בדרכה מירושלים להר-הצופים, בה רצחו הערבים “בדם קר” רופאים ואחיות (וד"ר יאסקי מנהל בית-החולים “הדסה” אשר על הר-הצופים בכלל).

הערבים זעקו מר וגם הבריטים העמידו פני מתמרמרים על המעשה - הישוב שהתנער ממעשי-דמים שאל: האמנם כערבים היינו? - לא ניתנה תשובה על השאלה בחום-המלחמה, כשם שלא ניתנה תשובה על פשר מנוסתם המבוהלת של יושבי עיר וכפר ערביים בהמון עד היום. הללו אמרו: הבריטים יעצו לנו לנוס כדי לחזור עד מהרה כמנצחים על היהודים; והללו אמרו: אנשי המלחמה יעצו לנו כן. או שמא התשובה היא - חולשת-דעת ומצפון? למראה המעשה בדיר-יאסין הבינו מה היו עוללים הם ליהודים בנצחונם עליהם - משום כך החלו בוררים לעצמם מאז בריחה, ללא סיבה וללא נימוק - בריחה מבוהלת, בעוד שהיהודים הבינו כי אין מנוס - אלא מלחמה.

נתברר לירושלים ולישוב כולו, כי כאן נקודת-מוקד המלחמה כולה. אמנם הובקעה הדרך והוחש מזון לעיר בשיירות, אך היא שבה ונחסמה, כשיחידות שלמות נופלות על מרומיה. שאלתיאל מפקדה של ירושלים היהודית רואה צורך בביעור מהיר של “האיים המסוכנים” שנותרו תוכה, כי הפלישה עומדת כבר מאחורי הכותל. קטאמון נכבשה וחודש הקשר עם “מקור-חיים”; במאמץ נואש נצבו פלוגות פלמ"ח מזה ופורצים מזה - כדי לאחד את דרך חולדה–ירושלים ורק כמה קילומטרים של איזור האויב בעמק אילון מפרידים ביניהם.

עוד מאמץ נעשה לפרוץ אל העיר העתיקה תוך נסיון נואש לחלץ אותה מהמצור, אך מצפון עלה כבר הלגיון הערבי בתותחיו, כי הבריטים פינו לו את הכר לפעולה. מצפון הוחלה הפגזת העיר בתותחים ומדרום אץ הכוח המצרי ועמד אל מול רמת-רחל. התמוטטה גם רמת-רחל מהסתערות השריונים והרגלים המצריים אך נפול לא נפלה - נשארה מצודה קדמית של חזית ירושלים היהודית תוך עמידה בין חרבות. בטבעת מהודקת זו מדרום ומצפון לא נשתה גבורת ירושלים היהודית; ארגונה הפנימי עמד לה, בראשותו של ד“ר יוסף, לשתות מים במשורה, כאשר ממערב נסולה דרך וצינור חובר במיבצע-סודי, כדי להבטיח לא רק את עמידת העיר אלא גם את חיבורה אל המדינה נוכח הזוממים רעה עליה. באותה שעה תפש כוח-המגן של ירושלים היהודית את העמדות שפונו ע”י הבריטים, שלא תפולנה בידי האויב.

פגזים ופצצות גאז זרחן הומטרו על העיר ונפצעו בה כ-2,000 איש. 480 איש מנתה העיר בחללים. סבלות יושביה וגבורת מגיניה לא עמדו לה לשמור על שלימותה, כי נותקו מעליה הר-הצופים עם בניני האוניברסיטה; גם בניני בית-החוליס האוניברסיטאי פורזו והרכוש המדעי הרב נמסר למשמר שוטרים. ההצעות בדבר מעמדה של ירושלים עדיין נערכו במטה האו"מ בראשותו של המתווך, אך ירושלים בתחומיה העבריים ובשכונות אשר יושביהן הערבים נטשוה נלחמה בעוז על שלימותה כבירה העתיקה ולב הארץ.

 

פרק לד. שמש השחרור מאירה לראשונה בגליל    🔗

טבריה היא הראשונה לערים שפונו כליל ע“י הערבים ונכבשו ע”י כוחות-המגן. ב-18 באפריל הושג הנצחון הזה בעיר-הבירה הקטנה של הגליל התחתון, אך נצחון מזהיר יותר מעיב על קודמיו ונוסך אומץ בלבבות: חיפה עיר-הנמל ומעוז-הים של המדינה שוחררה כעבור שבוע, ב-24 באפריל.

ולא בא שחרור חיפה בהיסח-הדעת אלא תוך אותם קרבות מזהירים, בהם נשק ישראל הצעירה נחל את נצחונותיו הראשונים בטירת-צבי ב-16–17 בפברואר, במשמר-העמק ממזרח לחיפה ב-5–14 באפריל וברמ מצפונה בימים 12–16 באפריל. אלו - מלבד מערכות-דמים קשות על קיום התחבורה. יתרונה של ההגנה היהודית, הנתמכת על עוז-הרוח החלוצי של המשק העברי, בלט במלחמות אלו עם כנופיות “צבא ההצלה”, שנלחמו בפיקודו של קאוקג’י וצויידו בסוללות תותחים.

מערכות משמר-העמק ורמת-יוחנן    🔗

צבא זה היה הכוח הערבי המובחר בארץ ועליו היתה גאוותו של האויב. אמנם כבר נחל “צבא ההצלה” את תבוסתו הראשונה בהסתערותו על טירת-צבי, אך שב והתאושש בתקווה כי יכבוש בנקל את משמר-העמק ויחסום את עורק התחבורה העברית שקויימה דרך ואדי-מילח, כי הועתקה מאיזור החוף ומבקעת עירון (ערה). ולא עוד אלא השתעשע האויב בתקווה, כי הדרך תיפתח לפניו מכאן להסתער על חיפה ולמגרה.

דגל השחרור על כלא עכו

לא כן סברו אנשי משמר-העמק, כאשר הרגישו בתכונה הצבאית ובתותחי האויב שהוצבו על ההרים. הם התפקדו ועמדו הכן לקדם את פני התוקף שיפרוץ עד לגדר-התיל של המשק. האויב הפגיז מתותחיו את בניני המשק והסב אבידות בנפש ובמשק החי, אך להתקרב עד למשק לא העיז. כבר התחרט קאוקג’י, שהתנסה במאורעות 1936, על מעשהו הנחפז וביקש להנתק מעל משימתו אשר פתח בה ב-5 באפריל; הבריטים התערבו ותיווכו בדבר שביתת נשק בינו ובין היהודים. ברם, אותה שעה נתברר לנצורי משמר-העמק מה חשוב ריתוקו של קאוקג’י, ותותחיו אל משקם, בלי לתת לו ידים להתפנות למערכה בהרי ירושלים על קיום התחבורה. בבוא תגבורת למשמר-העמק בפלוגת פלמ“ח וחי”ש, גברה הרגשת הבטחון ונפתחה התקפת-הנגד.

הילדים והמשק החי הוצאו ממשמר-העמק והמקום היה פנוי להתרכז במשימות הקרב שלפניו. התקפת הכוח היהודי התפתחה והלכה על פני מישלטי ההרים מסביב ; נכבשו כפרים ויושביהם נסו ופוצצה עמדת תותח על תחמושתו. עדיין לא נשברה כלה רוחו של התוקף, אך הכפרים אבו-זריק ואבו-שושא נכבשו. חיילי צבא ההצלה התאוששו לתקוף מחדש, אך מקול יריות המרגמה החלו נמלטים ממישלטיהם ועמהם תושבי הכפרים הערביים, אשר בין משמר-העמק ולאג’ון. צבא קאוקג’י נחל בזה את תבוסתו המכריעה הראשונה, אחרי שרותק אל משמר-העמק במערכה של 10 ימים.

התרברבות צבאית, שבאה לחפות על התבוסות, הוסיפה לתת את אותותיה במערכות הערבים, נוכח אותה זריזות קרה ומחושבת, שגילה הלוחם היהודי, חניך העמק והאמון על הפלמ"ח. התרברבות זו נתגלתה בכשלונה בהתקפה על משק יחיעם השוכן בדד בהרי הגליל המערבי, היא נכשלה במשמר-העמק ושוב ניסתה את מזלה בעזרת הדרוזים בהתקפה על רמת-יוחנן. צעירי הדרוזים נענו לקריאת “צבא-ההצלה”, בתקווה שמסעם דרך קיבוץ רמת-יוחנן אל העיר חיפה יהיה מסע נצחון קל, והם התלקטו שואפי קרבות לשפרעם.

הסתננותם של הלוחמים הדרוזים עד כביש כפר-אתא–יגור סיכנה את התחבורה הפנימית של חיפה והעמק, אשר קויימה בדרך זו. “התברר - כותב משה כרמל - כי גם עצמת כוחם של הדרוזים וגם כושרם הקרבי עולים בהרבה על המשוער. העזתם בקרב מפליאה מאוד…”

יחידות היהודים כבשו בהסתערות שני כפרים ערביים ששימשו בסיסים לדרוזים. אך הללו השיבו בהסתערות-נגד ופתחו בקרב פנים-אל-פנים. האבידות היו מרובות משגי הצדדים וביחידות היהודיות נפלו מפקדיהן. גם התחמושת אזלה והלכה ואין מקור קרוב לחדש. ממנו את המלאי. “רע מאוד! רע מאוד!” - אמר מפקד הגדוד הלוחם. והסכנה גדלה לא רק ללוחמים אלא לכל הגוש התלוי בעמידתה של רמת-יוחנן. כאן התחוללו איפוא מעשי הגבורה המזעזעים ומחרידים כאחד - בשעה שהכל תבעו - “תחמושת-תחמושת” - והאויב המשיך בהסתערותו.

“אני מבקש רשות לסגת” - דרש מפקד היחידה הלוחמת.

“עליכם להחזיק מעמד גם אם יאזלו הכדורים”. - השיב מטה-הפעולה ברמת-יוחנן.

מכונת-יריה שהובאה, לעת ההסתערות התשיעית של הדרוזים על המישלט הכבוש, היא שעמדה למגינים ברגע בו אזלו הכדורים והחלו זורקים אבנים על התוקפים. הסתערות נוספת לא באה. “לוחמינו היו בלואים, מלוכלכים, מפוייחים, מיוגעים, מזועזעים כלשהו, אולם תחושת הנצחון המתוקה הציצה מכל שריר בפניהם.” (משה כרמל)

לימים, הגיעו ידיעות כי שלוש מאות דרוזים נפלו באותו קרב וכבר נשארה מימרה בפי הדרוזים אשר מאז פנו עורף ללוחמים הערבים: “כל שהשתתף בקרב מהולל זה, אם מצד זה ואם מצד זה, יהיה גאה על כך כל ימיו…”

וחיפה החגורה מסביב לוחמים אמיצים ומשקי-מצודה, התעוררה לקרב על שחרורה ב-21–22 באפריל - הוא הוא הקרב שהבטיח לחיפה היהודית את השליטה על העיר והנמל.

נצחונה של חיפה היהודית    🔗

חיפה העברית נלחמה מכבר על חירותה, בעוד אוכלוסיתה הערבית המעורבת מוסלמים ונוצרים נבוכה. “צבא השחרור” הערבי, שהזרים היו מרובים בו וגרמנים נאציים בכלל, ניצח על המלחמה בראשותו של הוועד הערבי העליון של מופתי ירושלים בעבר. כוח זה הוכה מכה קשה, כאשר שיירה ערבית מהלבנון עמוסה תחמושת נחסמה ליד קרית-מוצקין ב-17 באפריל ומגין יהודי אמיץ, שהטיל בה פצצה והתרסק, סייע לחיסולה של השיירה והנשק אשר בה בידי המגינים - ובאותה שיירה המפקד הערבי של כנופיות חיפה בכלל. במקום מפקד הכנופיות מונה קצין עיראקי, שהתימר להכניע את חיפה היהודית מיד ליציאת הבריטים את תחומי האיזור העירוני. - שני היריבים ציפו איפוא לשעת-האפס, בה הבריטים יסוגו אל הדרכים המובילות אל הנמל לצורך הפינוי ושוב לא יתערבו בעיר גופה.

ההגנה היתה דרוכה למשימתה - להציל את העיר ונמלה בשלימותם למען המדינה העברית. וההתקפה שפתחה בה בליל 21 באפריל הסתיימה למחרת, כשחיפה המשוחררת-החפשית הוגשה שי-פסח לישוב.

הנצחון המהיר לא עלה בנקל ועמדתה של המחלקה אשר קבעה את ההכרעה באומץ קרבי לאין-גבול נחרתה בעט-זהב בקורות התקומה של המדינה. בבנין בן שלוש קומות, אשר המרכז הערבי בחאליסה שלט עליו, התבצרה מחלקה זו תוך פריצה שעלתה בקרבנות ובתיגרה מקומה אחת לשניה בבנין גופו. מעתה עמדה המחלקה מבודדת בפני התקפות רצופות של כנופיות הערבים ועזרה אי-אפשר היה להגיש לה, כי בדרכים המוצלפות באש שרר מוות בטוח. על חלליה ודמי פצועיה המשיכה שארית המחלקה לעמוד במשך כל שעות הלילה, כשמפקדה משדר אל מטהו:

“כל מפקדי נהרגו. יש לי פצועים נוספים. הם מאבדים דם רב וימותו פה. אנא החש את ההתקדמות. החש. החש את ההתקדמות.”

לעומתו שידר מפקד הפלוגה המתקדמת לעזרה: “הננו מתקדמים. אנו נגיע. החזק מעמד. החזק מעמד.”

פלוגת העזרה המתקדמת השלימה את שבירת ההתנגדות של חאליסה, אשר אוכלוסיה החלו זורמים לצד העיר הערבית התחתונה. השחר בקע על חיפה הלוחמת אשר מערכת-הלילה על שחרורה עדיין נמשכה בה. עדיין שרדו פה ושם קיני ההתנגדות של הערבים שהפריעו לכוחות המגינים להתחבר. בשעות הצהריים שככו הקרבות ושארית המחלקה בבנין “בית המועצות המזרחיות” (שכונה גם בשם “נג’אדה”), נחלצה, כשהיא מביאה במשוריינים את גיבוריה שנפלו חללים. בשמונה עשר חללים יהודים נקנה שחרורה של חיפה וברחובות העיר הערבית נמנו 200 חללים.

ראשי העדה הערבית ידעו משעת הבוקר כי גורלם נחרץ ובשעה 7 בבוקר 22 באפריל ביקשו מאת המפקד הבריטי (גניראל סטוקוול) לתווך בדבר שביתת-הנשק. ההגנה הציגה את תנאיה, אך הוועד הערבי העליון סירב כי החליט שהערבים יפנו את העיר ולא יקבלו את תנאי הכניעה. ו-15,000 ערבים מתושבי חיפה ברחו בדרך הים, ככל שהאניות הורשו לשאתם.

אותה שעה חולק כבוד צבאי אחרון למגינים שנפלו על שחרור עירם ופקודת-היום של מפקד ההגנה אמרה: “כבוד ללוחמים שנפלו במערכה הכבדה. איחולי החלמה מהירה לפצועים! - –” חיי חיפה חזרו במהירות למסלולם והערבים שנותרו בעיר החלו להשלים עם מצבם החדש. אף מבואות חיפה טוהרו מהכנופיות. הכפר-השכונה בלאד-איל-שייך, אשר שימש מרכז למרצחים וחסם את דרך חיפה–העמק, - אלפי תושביו ביקשו שביתת-נשק ועזבו את ישובם גם הם.

כיבוש חיפה עיר-הנמל נחשב לסימן טוב למלחמת השחרור, אף עשה רושם בעולם. ויצויין, כי מפקד החזית הזאת, משה כרמל, שהיה בעבר מאסורי מצורת עכו (“אסיר עברי”), זכה שפיקודיו יניפו את הדגל על המצודה שאסיריה שוחררו.

 

פרק לה. מהנהגת מחתרת לממשלה    🔗

במעבר    🔗

נצחונות נוספים נפלו בגורלו של הנשק העברי: צפת הערבית נוטשה ב-10 במאי; ב-13 במאי נסתיים הקרב על יפו ותל-אביב על שכונותיה יכלו לשאוף רוח, לאחר חדשים מוטרדים רבים בגבולותיהן בין מדרום לעיר, בין ממזרחה ובין מאותה נקודת-תורפה פנימית, אשר היתה כצנינים תמיד לתחבורה של ישובינו עם העיר - שכונת אבו-כביר. הלוחם היהודי, איש המחתרת עלום-השם מימי המאורעות, החל אך זה להוודע גם לישוב האזרחי בבשרו, בחימושו, בשיטתו ותכסיסו.

איש המחתרת בפריצת יפו הופך ללוחם סדיר

הלוחם הזה עצמו אך זה החל לזנוח את האימונים הפארטיזניים שהורגל בהם: היחידות החלו מתגלות בלחימתן והנשק החל מגיח מ“סליקיו” - בין “סליקי-קבע” עשויים בטון ובין סליקי-עראי זריזים ופתאומיים מיד-אל-יד, כדי להעלימו מעיני הבריטי. אמנם לא רב היה הנשק או מגוון, אך שריוני הפלדה למכונות רוקעו בלי-הרף - הסטן והרימון נראו בשיירות. גם מתח הפילוג בין הכוחות הלוחמים ירד והלך תוך המלחמה המתחזקת והורגש כי ארגוני-מחתרת מבודדים שוב אינם רואים את עצמם יעילים כבעבר וכי מרגישים גם הם כי ממשמשת ובאה שעת-ליכוד. היחידה הפארטיזנית הקטנה של ההגנה - בשמותיה השונים: חי“מ, או חי”ש או פל"מ - הלכה ונבלעה תוך חטיבה מאורגנת בפיקוד אחיד; אף החלו נודעים חטיבות לשמותיהן.

נבלעה המסורת הפנימית החזקה של רוח הפלמ“ח בחטיבות הללו תוך התגבשות עם היסודות החדשים של יוצאי הצבאות והיחידות העבריות במלחמת העולם. גם אותה תעשית-סתרים של כלי הנשק יצאה ממחשכים ורק לימים נודע ברבים מה עמלו יצרני הנשק האלמונים כדי לצייד את הלוחם לעת חירום בכלי-לחימה שיאפשרו לו להחזיק מעמד ולקיים תחבורה ואף לערוך התקפה בשעת הכרח: “חימאים וטכנאים, מומחים בעלי-ותק לנשק ולתחמושת, למכשירי-כיוון ולאופטיקה התלכדו והתמסרו בלב ונפש ונתנו מזמנם ויכלתם המדעית וקידמו את ענין התע”ש קידום מוחשי מעבר לתחום שמפעל מחתרת יכול היה לקוות.” (ישראל עמיר) - עם פרוץ המלחמה החל זורם איפוא ציוד מתע"ש זה ותוך רכש מהצבא הבריטי; שלל האויב (בבית-שאן ובמקומות אחרים) אף הוא החל להעשיר את אוצרות הנשק הדלים עד שנפתחו האפשרויות הראשונות להביא את הציוד הכבד והמשוכלל יותר מעבר לים.

ולא הנשק, פרי עמלם ומסירותם של החרשתנים עלומי-השם, בלבד - אלא עלילות גבורה של לוחמים צעירים, אשר העידו על הרוח הקרבית המפעמת ומתלקחת במחנה והוא הוא סוד כוחו. הסופר יהושע בר-יוסף, אשר שימש כתב צבאי, ערך לקט של עובדות ובירר אחת לאחת מחרוזת של עלילות וגיבורים אף-על-פי שגם היא לא מיצתה אלא במעט את מפעלות הגבורה של יחידים, אשר שימשו מופת ליחידות ויש והכריעו את הכף של נסיגה או הדיפה, כיבוש והחזקת עמדה. בבן-שמן ובכפר-סולד, בגליל המערבי ובשפרעם, בגוש־עציון כבטבריה וצפת, במשוריין האחוז בלהבות ובמכונה שצמיגיה נוקבו - התרחשו אותם המעשים הנפלאים של הפצועים הלוחמים ושל הגיבורים הנוטים למות על סף הישגם - הם שהכינו את הנצחון על האויבים העולים במספרם ובציודם. הנערה האלחוטאית לא פיגרה אחרי זורק הרימון והחבלן התחרה במיקלען. והלוחמים הם: יליד איזמיר וחניך המשק העברי, ותיק ועולה חדש - עולה במאי 1948 הנופל בקרב ביולי ואיש ההגנה בארץ מבן 14; חרט, אופה ומסגר במקצועו, כחקלאי וכחובש וכתלמידת האוניברסיטה העברית.

לא יימנו מעשיהם המהוללים מרוב, אך כמה דוגמאות תעידנה: אמיל ברק, חבלן, אשר לבדו זחל בשדה גלוי וזרוע באש האויב לפוצץ את גשר הירדן שיעכב את חיל הלגיון מהסתער על גשר - וחזר בשלום; רון פלר אשר אץ קדימה ופיאט בידו לעצור את הטאנקים של האויב שסיכנו את עמדת המגינים; אריה עצמוני הוציא תוך אש תותחים עזה מכשול אשר הפריע לפעולת תותחים אנטי-טאנקיים שלנו; - חובש אשר במטר האש חזר וטען פצועים להציל את חייהם ולוחם שנשאר צמוד אל מיקלעו; פצוע אשר ברגע מבוכה החל מנגן במפוחית-פה לעודד את מחלקתו להסתער; - מהם ושכמותם נענדו לאחר מכן באות-ההצטיינות הגבוה בישראל - באות-הגבורה - אך עיקרם בזה שהכתירו את חבריהם לנשק, את יחידותיהם וגדודיהם במעשי תהילה.

ואם בנשק עדיין קצרה ידו של הלוחם הזה להתחרות באויבו המצוייד בכל, הרי ברוח כבר הכשיר את הדרך לצבא ההגנה לישראל הנערך אל מול צבאות פולשים.

עם הפינוי    🔗

תוך הנהגת-מחתרת למחצה ממשמשת ובאה שעת הפינוי של הארץ ע"י הבריטים - 15 במאי 1948. לאותו זמן הובטחה רשמית פלישתם של צבאות המדינות הערביות לארץ. הרבה קרבנות נפלו כבר מבין הישוב ומגיניו, אך בן-גוריון קורא לקדם את השעה באומץ ובהקמת מנגנון ממשלתי שלם ומוסדר, אשר השפעות מן החוץ שוב לא תוכלנה להטותו מדרכו אל העצמאות. אין דוד בן-גוריון סומך על שביתת-נשק, שתוכרז בהשפעת האומות המאוחדות בין היהודים והערבים, אף-על-פי שהשלב המלחמתי החמור ביותר עדיין צפון בעתיד עם הפלישה הצבאית של מדינות ערב המונות ביחד כדי 40 מיליון נפש.

בן-גוריון רואה למצבה של ירושלים הנצורה, המחמיר והולך עד לאיך נשוא תוך ניתוק הדרכים, מחסור ורעב, אך הוא סומך על רוחו של הישוב שהיא לא תישבר גם ביום סכנה. נוכח התנודות המורגשות בארגון האומות המאוחדות לגבי הכרזת נובמבר, הוא מזהיר שלא להגרר אחר התנודות האלה וכי המדינה צריכה לקום בגבולותיה כאשר הוכרז. בערב שבת, ה' באייר תש"ח - 14.5.1948, עם הפינוי הבריטי, קורא דוד בן-גוריון את נוסח הכרזת העצמאות בפני מועצת העם והיא אומרת:

“נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל היא מדינת ישראל - – - מתוך בטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת-ידנו לעדות על הכרזה זו במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש”ח, 14 במאי 1948 - – ".

הרי שהכרזת העצמאות קויימה ואושרה, בעוד הקרב מתעצם והולך מבחוץ.

ד. בן-גוריון מכריז על הקמת הממשלה הזמנית ולשני צדיו יושבים השרים לסדרם (מימין לשמאל): (ציזלינג חסר), בנטוב, קפלן, שרת, שפירא, (בן-גוריון מעומד), ברנשטיין, רוזן, רמז, שיטרית

ומיד להקמת הממשלה הזמנית    🔗

בו בזמן מקבל הישוב הלוחם בהתלהבות לא רק את הכרזת עצמאותו מפי מועצת נבחריו אלא גם את הממשלה הזמנית שנתכוננה ע"י דוד בן-גוריון, משלושה-עשר השרים דלקמן:

ראש הממשלה ושר הבטחון - דוד בן-גוריון.

אליעזר קפלן, שר האוצר. - יליד רוסיה (1891–1952) ומפעילי תנועת “צעירי-ציון” בשנות ההפיכה בארץ זו. כדמות מרכזית בהתאחדות העולמית של הפועל-הצעיר וצעירי-ציון, הוא נבחר בשמה לוועד הפועל הציוני וב-1920 עולה ארצה ונוטל מאז חלק פעיל בהנהלת הסתדרות העובדים ומיבצעיה הכלכליים. מ-1933 חבר הנהלת הסוכנות היהודית, כמנהל מחלקת הכספים שלה, והוא מתמנה איפוא בממשלה הזמנית לשר-הכספים, הנושא בעומס העצום של התקציב המלחמתי לו צריכה המדינה הצעירה כדי לנצח את אויביה מסביב.

משה שרת - שר החוץ. - אחרי עבודתו רבת-השנים במדיניות החוץ של הסוכנות היהודית נמסר לו תיק זה בממשלה הזמנית.

יצחק גרינבוים - שר הפנים. (נולד 1879). מראשיה של ציונות פולין ויהדותה. סופר-פובליציסט ועורך-דין מוסמך מטעם האוניברסיטה של ווארשה. לוחם אמיץ בכתב ובעל-פה להגנת הזכויות של היהודים בגולה, בצד המאמצים להחיש את הגאולה בציון. ב-1933 נבחר להנהלה הציונית והעתיק את מושבו לירושלים. גם כאן נודע במלחמתו הישרנית על דעותיו כלפי פנים וכלפי חוץ והוא מעצורי השלטון המנדאטורי במחנה לאטרון.

הרב י. ל. הכהן פישמן (מימון) - שר הדתות ונפגעי המלחמה. (נולד בביסראביה 1876) ולמד בנעוריו מפי גדולים ומפורסמים שברבני הגולה. מנעוריו נמשך לציונות והיה לעוזרו של הרב י. י. ריינס, מייסד מפלגת “המזרחי” בתנועה הציונית. תלמיד-חכם ובקי במכמני הספרות התורנית אף סייע בעטו הפורה לפריחתה של הספרות התורנית-הציונית החדשה. פעולתו הציבורית לחיזוק תנועת “המזרחי” לא הפסיקה את משנתו והוא כונן בביתו את הספריה הגדולה בארץ לשאלות היהדות ותנועותיה הדתיות. מ-1935 היה בא-כוח “המזרחי” בוועד הפועל הציוני וב-1946 בעצורי לאטרון על שום עמידתו האמיצה ללא-פשרות כלפי שלטון-הטירור של ממשלת המנדאט.

פנחס רוזנבליט (רוזן) - שר המשפטים (נולד בגרמניה 1887) ושם הוסמך למשפטים. מנעוריו הצטרף לשורות הנוער הציוני. נבחר ליושב-ראש ההסתדרות הציונית בגרמניה וב-1931 השתקע בארץ. עבד כעורך-דין אך המשיך את פעולתו הציבורית בין עולי מערב-אירופה. הוא התיצב בראש היסודות הפרוגרסיביים שבתנועה הציונית הכללית ובשם זה יסד ב-1948 את המפלגה הפרוגרסיבית.

דוד רמז - שר התחבורה. יליד רוסיה (1886–1950). כצעיר משכיל ומעורה בספרות העברית ובמפלגות הפועלים החל וב-1911 בא ללמוד משפטים בקושטא. עלה ארצה ב-1913 והתערה בתנועת העבודה. כפועל חקלאי בכרכור ובזכרון-יעקב עשה בשנות מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה נתן את ידו ליצירת “אחדות העבודה”. כוחו מתחיל להתגלות בחיי הציבור ובספרותו העיונית. ביזמתו הארגונית הוקם המפעל הקבלני הראשון של הסתדרות העובדים “סולל בונה”, ומאז סייע בהרבה לביצורו הכלכלי של מעמד העובדים בארץ. יזמתו הוסיפה להתגלות בשעות-חירום לישוב ובשנות משבר לפועל. כיושב-ראש הוועד הלאומי היה בעצורי לאטרון והוא שהעביר את סמכות הוועד הלאומי של כנסת ישראל לממשלה שהוקמה. השפעתו התרבותית על הציבור הקרוב לו בדעה היתה גדולה כהשפעת מעשיו וכן נודע כאחד מטובי הסגנון וממחדשי הלשון הפוריים, אף נמנה על חברי ועד הלשון.

ד"ר פרץ ברנשטיין - שר המסחר, התעשיה וההספקה. נולד בגרמניה (1890) וחניך הולאנד, בה גילה פעילות בתנועה הציונית במשך עשרות שנים. מיום עלותו לארץ ב-1936 התמסר לחייה הציבוריים של מפלגתו - הציונים הכלליים. את עבודתו העתונאית בארץ המשיך כעורך עתון “הבוקר”, וכנציג המפלגה נבחר לממשלה הזמנית.

אהרן ציזלינג - שר החקלאות (נולד 1901 ברוסיה). ב-1914 עלה עם בית-אביו ארצה. חניך בתי-הספר העבריים בארץ ומ-1920 פעיל בהסתדרות העובדים. כחבר משק עין-חרוד נשא בעבודה הציבורית. במייסדי התנועה לאחדות-העבודה, אשר הולידה את מפלגת הפועלים המאוחדת מפ"ם ומאנשי המיפקדה של ההגנה. כחבר מינהלת העם נתמנה לשר החקלאות.

משה שפירא - יליד רוסיה (1902), חניך ישיבה ופעיל מנעוריו בין צעירי “המזרחי”. מ-1925 השתתף בקונגרסים הציוניים כציר “הפועל המזרחי” ועלה ארצה. פעל בארגוני “הפועל המזרחי” ובמפעל עליית הנוער של הסוכנות היהודית. נתמנה לשר העלייה והבריאות.

הרב יצחק מאיר לוין, יליד פולין (1894) ומגזע חסידים. פעל לחיזוקה של “אגודת ישראל” בפולין. עם פליטי-השמד מפולין עלה ארצה ב-1940 והתריע על סכנת הכליון הצפוייה ליהדות פולין. הוא פעל לקירוב חוגי “אגודת ישראל” אל התנועה הציונית ונתמנה בממשלה הזמנית לתפקיד שר הסעד.

מרדכי בנטוב - יליד פולין (1900) ומוסמך למשפטים. מנעוריו פעל בתנועת “השומר הצעיר” וחבר הנהגתה וב-1920 עלה ארצה. חבר הקיבוץ משמר-העמק וכנציג תנועתו השתתף בקונגרסים, במוסדות הסתדרות העובדים ובמרכז החקלאי. במייסדי עתון התנועה שהפכה למפלגה “על המשמר”. נתמנה לשר העבודה והבינוי.

בכור שיטרית - ממוצא מארוקו ויליד טבריה (1895). הושפע בבחרותו מחברי דגניה ומחברי “השומר” ונודע בקשריו הטובים עם השכנים הערבים בגליל. בימי הכיבוש האנגלי התגייס למשטרת טבריה והיה למפקדה. תוך שירותו למד והוסמך למשפטים וחריצותו ושקידתו עמדו לו לעלות בדרגות השירות. הופיע כחוקר במקרי רצח ובפעילותו המשפטית הגיע לדרגת שופט ראשי. פעל בהנהגת העדה הספרדית ונתמנה בממשלה הזמנית לשר המשטרה והמיעוטים.

אלו שרי הממשלה הזמנית ולידם המשיכה לפעול מועצת העם, שלא נבחרה משום נסיבות הזמן, אך נשתמר בה ההרכב המפלגתי של הישוב ומספר חבריה ל“ז. - מועצה זו, שהניחה יסוד ל”כנסת" העתידה לבוא, בחרה בישיבתה הראשונה למחרת הכרזת המדינה בד"ר חיים וייצמן לנשיא המועצה.

פנים אל פנים עם הפולש    🔗

ביום 14 במאי 1948 הוכרז על סיום המנדאט הבריטי ומפתח ארמונו יצא הנציב העליון האחרון, גניראל סיר אלאן קאנינגהאם שהמריא בלווית להקת אווירונים קטנה משדה-התעופה בקלאנדיה. בו ברגע הורד הדגל הבריטי מעל ראש הארמון אחרי 30 שנות כיבוש ו-28 שנות המנדאט.⁶

תמו שלושים שנות הכשרת התנאים להקמת הבית הלאומי, מהן שנים טובות לעלייה ולבנין, שנות סדר ומשטר ככל שהארץ דרשה יד מושל חזק (לורד פלומר וא. וואקופ), ומהן שנות פרעות ומהומות, שנות משברים קשים בהן דמים בדמים נגעו. אף ממשלת הוד מלכותו קבעה את אופי השנים הללו, ולא רק יחסו האישי של הנציב לבית הלאומי היהודי:

– ההתרוצצות בממשלת לונדון בין המדינאים הפרו-ערבים ובין החסידים הוותיקים ששרדו בה להכרזת באלפור בדבר הבית הלאומי.

הרגשות המעורבים כלפי השלטון ההולך מצד היהודים הושפעו קשה ממעשי היסודות הפאשיסטיים שהתגנבו לשלטון זה והעיבו על הברית הכנה, אשר כרתה הציונות המדינית בהנהגתו של ד“ר חיים וייצמן משך שלושים שנה עם הדימוקראטיה הבריטית שהיתה נאמנה עליו. ועוד ד”ר הרצל השאיר במותו צוואה לציונות בדבר הסיכויים הצפונים בממשלת אנגליה לתקומת המדינה היהודית, אף-על-פי שמשאו-ומתנו הוא עם ממשלה זו לא נתברך בתוצאות, כי השעה עדיין לא כשרה לכך.

הקו הפרו-ערבי של ימי שלטונה האחרונים של ממשלה זו בארץ השאיר אחריו ירושה אשר הכבידה את המלחמה על המדינה הצעירה: חבר המדינות הערביות, אשר תוך הסחת דעת הקהל מהנחשל והמפגר שבקרב ארצותיהן פנימה, הטיל את עצמו ללא טעם מאחד, ותוך ניגוד של אינטרסים, אל מעשה הפלישה לגבולות המדינה היהודית בכוונה למחותה מתחת השמים. מאחורי מסך זה של חבר המדינות נעשתה גם אותה פעולה הפכפכת ומתעתעת, שהבטיחה לערבים המתפנים כי יחזרו מנצחים לארץ.

עדיין היה גם במעשה-תעתועים זה, בין מצד הרפתקנים קצרי-ראות מתוך הבריטים ובין מצד לאומנים מכת המופתי בעבר, - משום סיוע לישוב המאוחד ומלוכד וההולך לבטח דרכו. ביום בו נעו צבאותיהן של מדינות ערב לעבר הגבולות, כבר הוכנה בקרב המדינה בת-יומה הפעולה, אשר לא איחרה לשאת את פירותיה - דבר הקמת צבא ההגנה לישראל תוכן מראש. כעבור שבועיים אמרה פקודת-היום של דוד בן-גוריון שר הבטחון, לאמור:

“עם-הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת והפכה לצבא סדיר… בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו בטחון העם והמולדת ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעינים לכל הצבאות בישראל… הצבא הסדיר במדינת ישראל יהיה מורכב מחילות יבשה מחיל-ים ומחיל-אוויר… כל אלה אשר שירתו עד 1 ביוני בחטיבות ובענפים שונים… וכן כל אלה אשר יגוייסו עכשיו… יהוו את צבא-ההגנה לישראל” (31.5.1945).

הקץ איפוא לפעולות פרושות ונבדלות, בין טובות ובין רעות, בין ראויות לנשק העברי ובין שאינן ראויות - כי צבא הפולשים התקדם אל הגבולות! ארגוני המחתרת שאינם מהגנה - אצ“ל ולח”י - הבינו גם הם, כי הגיעה שעתו של צבא לוחם נוכח הכוח הפולש. בעוד שארגון לח“י התפרק וחבריו נכנסו לצבא ההגנה לישראל, מיד להווסדו, נעשה נסיון אחרון לפעולה נפרדת ע”י ארגון אצ"ל באניה “אלטלינה” שהביאה נשק לארץ לארגון. (יולי 1948). בהחלטתו התקיפה של ד. בן-גוריון כראש הממשלה, חוסל הנסיון, אף-על-פי שעלה בקרבנות-דמים. בן-גוריון אשר ראה במעשה זה התנקשות של ארגון “באחדות המדינה וריבונותה” אמר: “אם נדע לפחות בתקופת המלחמה לעמוד כאיש אחד תחת מרות אחת עם צבא אחיד - נהיה למקור ישע והצלה להרבה דורות בישראל”. - ודעתו ניצחה.

ארגוני המחתרת נעלמו והלכו וגם הוא העיד על בגרותו של הישוב העומד במלחמה נואשת על חייו. באחת נפסק אותו מתח הפרישה אשר טרף את מערכות הנוער ופילג אותן לקצוות שונים. הקצוות הללו נתנו את אותותיהם מכאן ואילך במסגרת מפלגה ורק שריד קיצוני של המחתרת בעבר נועד לשוב ולזעזע את הישוב במעשה פשע, לפני העלמו מעל במת החיים הציבוריים שנכונו במדינה.

עמק הירדן מול הפולש הסורי    🔗

והפולשים התקדמו אל גבולות המדינה הצעירה: גדודי סוריה ועיראקים ממזרח; צבא לבנון מצפון; צבא מצרים מדרום; סעודיה הצטרפה להלכה אך לא למעשה; לגיון עבר-הירדן התבצר מכבר בגבולות המדינה הערבית החלוקה עד למבואות ירושלים. ובתחומי המדינה היהודית עצמה עדיין פעלו במובלעות (נצרת–סג’רה, בגליל המרכזי ובמורדות הגליל המערבי) שרידי “צבא השחרור וההצלה” בפיקודו של קאוקג’י.

עדיין מועט היה ציודו של צבא ההגנה ולא עלה בהרבה על אשר היה בפרוץ המלחמה. הנשק בין מייצור-חוץ ובין מייצור-בית, בין הוא מרגמת “דוידקה”, פרי המצאתו של דוד לייבוביץ, ובין הוא “פרימוס” ששימש כמטוס קטן לאימונים בימי שלום ועתה נועד למלא משימות-קרב - כוחו העיקרי: רוחו של התופש בו. רוח זו של האדם - אומרת מגילת המלחמה של השחרור - היא היתה כוח-נשקו של צבא ההגנה לישראל והנחילה לו את הנצחון על הפולשים.

הפלישה הוכנה לתאריך זה - ה-15 במאי - ובגבולות הארץ עמדו הכן - צבא מצרי סדיר כדי 10,000 איש, עיראקים - 1,500, סורים - 3,000 ולבנונים - 1,000. הללו מלבד 5,000 חיילי הלגיון של עבר-הירדן. אמנם צבאות אלו לא הועמדו תחת פיקוד אחיד, אך ציודם המלחמתי היה משובח, בה בשעה שהעזרה בנשק למדינת ישראל עדיין היתה בחזקת איסור רשמי מטעם האומות המאוחדות (“אמבּארגו”).

הטאנק הסורי, שללה של דגניה

ב-15 במאי התחילה הפלישה הסדירה. בדרום תקף הצבא המצרי מצד רפיח והסתער על נירים, כפר-דרום ויד-מרדכי - משקי הנגב הסמוכים לרצועת החוף. התקפותיו נופצו אל עמידת הגבורה של הישובים האלה ואנשי הפלמ"ח שנמצאו בהם. ביד-מרדכי הלם מחץ האויב במשך 6 ימים, בעוד שהמגינים הבינו כי זו לא רק מלחמת המקום אלא מלחמת הדרום כולו עד תל-אביב. מספר הפצועים כבר גדל לאין-נשוא והמשק פונה תחת אש האויב. אך האויב שהתקדם לעבר אשדוד נבלם שם בהתקדמותו, ולמדינה ניתנה שהות לארגן את כוחותיה המעטים.

בו בזמן ערכו הסורים מצפון את פלישתם בכיוון צמח–דגניה והעיראקים עם חיל הלגיון נועדו על גשר.

אמנם ממערב הובטח במידת-מה העורף של עמק הירדן, כי טבריה היתה עברית וצפת הערבית נפלה; בית-שאן מדרום היתה כבושה גם היא. ועוד זאת הקדימו המגינים לעשות: הם פוצצו את הגשרים על פני הירדן כדי לחסום את המעבר לחיל הפולש ולאחר פינוי הבריטים הרחיבו את כיבושה של צמח.

אף-על-פי-כן היתה קשה לדגניות התקפת הטור המשוריין של הסורים, שירד ממזרח וחדר לצמח ועוד מעט והתקדם עד לקו ההגנה של דגניה עצמה. המשקים על הירמוך - שער-הגולן ומסדה - נסוגו בפני עצמת ההתקפה והתגבורת שהוחשה אליהם כבר לא השיגה את אנשיהם במקום. הוחל בפינוי הילדים והאוכלוסים שאינם לוחמים ממשקי עמק הירדן ופרץ הקרב על הדגניות - בליל 16 במאי הוחל וב-20 במאי עוטר בנצחון.

אך זה החל רכב-השריון של האויב לתקוף בשערי דגניה א' וכמה מכלי-הרכב נפגעו בבקבוקי-מולוטוב. גם הצוותות שלהם נקטלו ביריות המיקלעים. חיל הרגלים הסורי שהתקדם בכיסוי הרכב נסוג ולא חסרה אלא הופעתם של שני תותחי-שדה קלים, כדי לגרום למנוסה מבוהלת של התוקף הסורי, אשר גם את צמח ואת משקי מסדה ושער-הגולן מיהר לנטוש.

החיל הסורי לא שב לתקוף את משקי עמק הירדן כי פנה לאחר זמן לנסות את מזלו במקום אחר: עין-גב המבודדה ממזרחה של הכנרת עמדה הכן והדפה את ההתקפה שכוונה אליה; הסורים השיגו את מבוקשם במשמר-הירדן ב-10 ביוני, בו נפלה מושבה זו לידיהם, אך התקדמותם נבלמה גם פה ועם שביתת-הנשק הוכרחו לפנות את המושבה עצמה.

עין-גב וסוסיתא על גביה עמדו בעוז בפני הסורים

הקרב על גשר    🔗

קשה ומסוכנת לא פחות מעמדת הדגניות היתה התקפת העיראקים על גשר, כי רכב-שריון ותותחים עמדו גם לרשותם. לידי העיראקים נמסרה לשמירה תחנת החשמל בנהריים (שנמצאה מתחילה בתחום עבר-הירדן המזרחי) ואווירונים באו לעזרתם לעזור בהרעשת גשר. אמנם כאשר ניסה חיל-הרגלים העיראקי להתקדם לעבר גשר שהופגזה, נהדפו התקפותיו באש החזקה של אנשי גשר. העיראקים שפתחו בהתקפתם גם הם ב-16 במאי לפי התכנית, צרו על המקום משלושת עבריו עד 22 במאי. תגבורת שעלתה לאותו יום בהסתערות על כאוכאב-אל-הוא, הראש השולט על הסביבה, והעלתה עליו את שני התותחים שהתפנו מדגניה, הניעו את העיראקים למנוסה אל מעבר לירדן מזרחה.

העיראקים נואשו להבקיע להם דרך בחלק זה של החזית, ליד בית-יוסף וגשר, והם עברו לעזרת הלוחמים הערביים ב“משולש”. עדיין הגליל לא שקט, כי נשארו ריכוזי “צבא ההצלה” הערבי בגזרת נצרת–סג’רה בה נטוש הקרב. ב-16.3.48 בבוקר נפלה כאן כיתה בת 8 אנשים מחברי בית-קשת שיצאה לסייר את גבעת “שהב” ממערב למשק, כי בהיותה על הגבעה הותקפה מן המארב - – "פליט אחד בלבד הצליח להמלט בחזרה - – היו אלה הימים הקודרים ביותר של האיזור - – "עוד נועדו קרבות קשים על סג’רה עצמה, עריסתו של “השומר”, ועל כיבוש לוביה אויבתה מכבר; “צבא ההצלה” שניגף גם פה ניסה להתאושש בגליל העליון, כשהלבנונים תקפו מן המערב והסורים ניסו אל ישובי הספר הצפוני. - מיבצעי יפתח, בן-עמי, ברוש, דקל וחירם של צבא ההגנה לישראל הדפו את ההתקפות האחרונות וטיהרו את הגלילים התחתון והעליון. מיבצעים אלו הביאו את צבא ההגנה עד מעבר לגבולות האויב ורק בתוקף הפקודה נאלץ לחזור פה ושם עד לגבול שהוצב למדינה.

ביום בו נערכה ההסתערות על נצרת, אשר תוך כניעתה (19.7.48) בטלה הסכנה שאיימה על סג’רה, יכול מפקד חזית הצפון לפרסם בפקודת-היום לחייליו: “מפקדים וטוראים, הנכם מתקדמים לעבר נצרת העיר בה קבע קאוקג’י את מקום מפקדתו… צבא קאוקג’י הוכה ורוסק ע”י יחידותינו בחזית הצפון… חודרים עתה לעיר… קדושה למיליונים רבים, נוצרים בכל העולם עיניהם מופנות אליה… חיילינו ינהגו כבוד ודרך-ארץ ברגשות הדתיים של הזולת… קדימה! הכו באויב! - –"

מצודת ג’דין (יחיעם) שעמדה בפני קאוקג’י בצפון

עם הנצחון היו הגלילים, המערבי והתיכון, לנחלתה של המדינה. עמק יזרעאל שקט. בשרון נפגשו שוב פנים-אל-פנים טורי ישראל עם העיראקים תוך כיבוש הכפר קאקון ואיום על טול-כרם. בחזית זו ניתנה הזדמנות להווכח מה ערכם של “מתנדבים”, האנוסים לעמוד בעמדותיהם בפקודת מפקדיהם עד נפלם באש המיקלעים, בלי שעלה בידם לסכן אף ישוב עברי אחד בשרון.

עם זאת אך טעות היא לחשוב, כי משנתכונן צבא ההגנה לישראל ועבר מהתגוננות להתקפה מתוכננת, נחל הנשק העברי נצחונות קלים. עדים לקרבות-הדמים שפשטו בגבולות הארץ וב“כיסים” הפנימיים שבה - רשימות החללים שנפלו בחטיבות הלוחמות. עדות לכך שעות-הסכנה, אשר את תוצאותיהן אי-אפשר היה לנחש מראש - כאשר חיברה את צפון הגליל העליון עם דרום הארץ אך “אצבע” צרה שהפרידה בין הסורים שהחזיקו במשמר-הירדן ובין קאוקג’י שתקף ברמות-נפתלי - אצבע צרה כדי קילומטרים מספר. ואם בצפון כך, בדרום בו הסתער הצבא הפולש הגדול והמצוייד ביותר על אחת כמה וכמה.

מלחמת הדרום    🔗

מדרום פלש הצבא המצרי בציוד כבד ובטייסות ש ל חיל-האוויר המלכותי-המצרי. צבא זה - ראשו האחד שהתקדם בדרך באר שבע–חברון נשאר עומד אל פני רמת-רחל - שם נבלמה התקדמותו. ראשו השני התקדם לאורך מסילת-הברזל מצרים–עזה צפונה ופניו לתל-אביב. ראשוני הישובים - המצפות המפוזרים בנגב, אשר אך זה צויידו בצינור-המים, נמצאו עומדים בפני סכנת ניתוק מהישוב, בפני פולש חזק ומצוייד וסביבה בדווית עויינת.

אמנם חלוצי הישובים הללו הפכו מיד לאנשי מלחמה. ועדת-הנגב, שהוקמה בדצמבר 1947 בהשתתפות ההגנה והמוסדות הלאומיים, דאגה מראש להגדיל את מספר כוחות ההגנה עד 2,000 איש, לציידם כאפשר ולבצר את ישוביהם; - אך במה נחשבו הכנות חטופות אלו נוכח פלישה צבאית מתוכננת וסדירה בלב הנגב החסר הספקה ומים משלו? - הפולש המצרי אשר תפש את דרך מגדל–אשקלון–חברון ניתק את ישובי הנגב המעטים והמבודדים מעל צפון הארץ והללו נמצאו עזובים לנפשם, מאין יכולת להושיט עזרה סדירה לכוחותיהם הלוחמים.

היתה קשה ומרה, איפוא, המלחמה אשר אל מולה הועמדו ישובי הנגב ובפרט הללו הקרובים לדרך המערב של האויב - בארות-יצחק, כפר-דרום, סעד, יד-מרדכי וניצנים; גם גורלה של בית-אשל המבודדת ליד באר-שבע בירת הנגב היה קשה ולא פחות קשה ממנה גורלה של רביבים ליד עסלוג'. כאן פרצה המלחמה ללא-תקווה כמעט של המעטים נגד הרבים; מלחמת מיקלעים נגד תותחים; מלחמת התחפרות נוכח הסתערות בשריון כבד על הארץ ובהפגזות אווירונים ממרום.

לאורך החוף התקדמו כבר המצרים עד אשדוד ואחרי התגוננות נואשת נעזבה יד-מרדכי ואנשי ניצנים לוקחו בשבי. בקרבנותיהם בחללים ובפצועים ריתקו “החצרים” הללו את הפולש לימים מספר אך לא יכלו להדפו אחורנית. דבר זה יכול להיעשות רק אם יתפנה צבא סדיר ומצוייד נגד הפולש, אך מי יעצור בפולש עד אז וכיצד תובטחנה הספקה ותגבורת לישובים המנותקים?

“חיות הנגב” - פלוגות פלמ“ח - שלא היו עוד למעשה צבא סדיר, עשו לילות כימים במרחבי הנגב, הסתננו עד לעמדות האויב במחסה הלילה, חיבלו בו והגישו עזרה לישוב הלוחם תוך אפיסת-כוחות, אך גם כוחם לא עמד לצאת למערכה גלוייה נגד הפולש. פלוגות הפלמ”ח הללו, על לוחמיהן חבושי-הגרב ומגודלי-הזקן, ביערו את קיני הכפרים הערביים בהם התבצרו הלוחמים המתנדבים שנלוו אל המצרים - “האחים המוסלמים” ובני-בריתם מבין ערביי הארץ.

הטייסות המצריות כבר הרעישו את תל-אביב, אשר גם היא עוד לא יכלה להשיב בנשק אנטי-אווירי כי לא היה. הסכנה מצד הפולש המצרי המצוייד יפה בציוד צבאי היתה איפוא גדולה והיה ברור, כי הנגב נלחם לא רק את מלחמתו הוא אלא את מלחמת המדינה כולה. משימה זו נפלה בכל כבדה האכזרי על חצר נגבה. –

נגבה - מחפורת-העוז    🔗

משק זה אשר ב-1939 הוקם והוא הקיצוני לישובי הדרום, הוא הוא הגשר אל הנגב, כי אל כביש מגדל–אשקלון–חברון ישכון ובקו אחד עמו עוד שני ישובים מרוחקים זה מזה: גת אשר הוקמה ב-1941 וגלאון ב-1946. זאת ועוד: מעל לנגבה השכונה בעמק התנשא מבצר עראק-סווידאן הוא בנין המשטרה, השולט על הדרך מצפון אל הדרום, ומידי הבריטים לידי המצרים נפל. ההתקדמות המצרית נעצרה באשדוד, אך ביצורי האויב בכביש מגדל-גד–חברון, בעראק-סווידאן ובפאלוג’ה, הפכו למבצרי-עוז. התעמוד נגבה בפניהם ותשמש נקודת-מעבר לתגבורת וצידה מן הצפון לנגב? - המצרים הבינו לערכה של נגבה והתותחים המצריים החלו ממטירים עליה אש. אווירוניהם החלו מפגיזים ממעל. בימים 20 במאי–11 ביוני, שלושת השבועות בהם נערך הקרב הראשון על נגבה, הומטרו על חצר זו שמונת אלפים פגזים בלוויית חמש-עשרה התקפות מן האוויר (י. צ. שוארץ). בניני החצר נחרבו כולם, הבהמה והעוף ברפת ובלול הושמדו, האדמה נזרעה רסיסי פלדה סביב. וביום 3 ביוני כאשר הורעשה נגבה ב-4,000 פגזים ונדמה היה כי לא נותר בה עוד סימן-חיים, נערכה ההסתערות בטאנקים ובחיל רגלים; - אך מתוך עיי החרבות נהדפה ההתקפה תוך השמדת טאנקים וקצירת החלוץ של חיל-הרגלים המצרי בנשק המגינים

“אין מוחי תופש - אמר קצין מיבצעים מצרי שנפל בשבי - כיצד יכול מקום הרוס לצבור מרץ ועוז לקרב-מגן בין חרבות ומתוך מחילות-עפר?! זה היה בניגוד לכל הכללים הצבאיים שאמרו, כי אחרי ההפגזה לא יכלה עוד להשאר נפש חיה במקום! - –” אך על הגנתה של נגבה מצלה רוחו של יצחק דובנוֹ, אשר כונה במחתרת בשם “יואב” (נפל בהתקפה במאי 1948).

יד-זכרון לעמידת נגבה (הפסל נ. רפפורט)

וסוד כוחם של מגיני נגבה היה התחפרותם. בתוך חפירותיהם וביצוריהם, שעמקו והלכו במעבה אדמתם, אכלו, ישנו ועמדו חברים וחברות נשקם בידם. מתוך תעלות החיבור הגיחו אל עמדותיהם הקיצוניות להשיב מלחמה לפולש המסתער עליהם. “נגבה-גראד” - נאמר עליה בדף הקרבי (13.7.48, חזית הדרום, מטה חטיבת גבעתי) - – - שיא ההתקפה גאה על נגבה: "בשעה 0800 ירד על נגבה טור טאנקים וכלי-רכב שונים מעבר עיראק-סווידאן… הסתערות חיל הרגלים התחילה מיד אחר זאת - עשר שעות הסתער גדוד חיל רגלים - גל אחר גל! ונהדף… כל אותו זמן - שמונה שעות רצופות הפציצו מטוסי האויב במרוכז את כל מרחב נגבה. הפצצה קשה כזאת מן האוויר עוד לא היתה מיום פרוץ המלחמה בארץ! אבידות המצרים כבדו ביותר, בהרוגים, פצועים וכלי-רכב. כל ההתקפות נהדפו ונגבה איתנה עומדת - ותעמוד! מג’וליס אל נגבה ומנגבה אל איבדיס הדהדו היום הגבעות מקול ענות גבורה: “לא יעבור הפולש. לא יעבור! - – - נגבאים נגבאים! עיניכם האדומות עוד תחזינה במיפנה הגדול כי יבוא.”

ולא רק נגבה בדרום צפתה באמונה אל המיפנה אשר יבוא; - בנבי-יושע במרומי הרי נפתלי, נבחן גם שם הכוח העברי תוך הסתערויות חוזרות על בנין המשטרה הזה, אשר שלט על הכבישים בגליל. במחיר חייהם של עשרים ושמונה פלמ“חאים נכבשה לבסוף המצודה הזאת ונקראה בשם “מצודת הכח” (16 במאי 1948). מעתה הונח לכבישים של הגליל העליון וכזכר לקרבות שהתחוללו בזה “נשאר מוטל במדרון הכביש השלד המחליד של אוטובוס שרוף וכן המעשה בבחורה בלונדית, פלמ”חאית (נתיבה בן-יהודה) אשר עמדה זקופה על צוק-סלע וצלפה ללא-החטיא”.

 

פרק לו. מהתגוננות להתקפה    🔗

היערכות הטייס הקרבי    🔗

הפיקוד הצבאי השתכלל והלך תוך מהלך הקרבות והוא שעמד לארגון צבא ההגנה לישראל הצעיר בזריזות ובהתמדה גם בימי ההפוגות. מהיחידות המפוזרות בחזיתות מרחביהן החלו מתלכדות החטיבות והחטיבות לא רק עמדו במיבצעים חטיבתיים מיוחדים להן אלא החלו פועלות תוך תיאום עם אחיותיהן לנשק. תיכנון המיבצע עצמו החל מקבל עתה ממדים שונים מבתחילה והוא חושב מראש להחליש את עמדתו של האויב במקום פלוני, להשתמש בזריזות בחישופו, לרדוף אחריו, להטעותו או להשתמש בתכסיס ההפתעה. ולא זו בלבד: יחידות הנשק התגוונו והלכו בתקן ובשריון, בארגון להנדסה, לביצורים וביחידות-מודיעין. חטיבות החלו נודעות כבר בשמותיהן - גולני, גבעתי, עודד, כרמלי, יפתח, הראל, הנגב (האחרונות מפלמ"ח). הארגון הצבאי שוכלל ולא רק בחיל האחד בלבד אלא בקשריו עם שאר החילות המתהווים ובראשם - חיל האוויר של ישראל. חיל זה בגרעינו הוכיח עד מה חיוני הנהו לגבי תוצאות המלחמה ולא נחסכו מאמצים כדי להפוך את הגרעין הזה “לפרי ישווה”.

עוד בראשית המאורעות הוכח מה חשובה תהיה הפעילות האווירית לגבי הישובים הנצורים ומנותקים. די לעיין ביומנו של אחד מראשוני הטייסים של חדשי הקרבות הראשונים כדי לעמוד על עומס הפעולה אשר הוטל על הטייס במטוס הקטן, אשר כונה על דרך הלצה בפי טייסיו בשם “פרימוס”: “בימים 18.3.48–21.3.48 - סיור וצילום, סיור דרכי עציון–ירושלים, ליווי שיירה מירושלים לתל-אביב; הטלת מזון לכפר-אוריה, מסירת עתונים בנקודות הגליל העליון, הורדת חבילות בגלאון (בדרום). העברת תחמושת לכפר-עציון, סיור במשולש הערבי וכו'… (הפיקוד: מודי אלון).”

קומץ מטוסי-האימונים הפך בפרוץ מאורעות דצמבר 1947 לשירות-קשר חיוני ולאחר שנרכשו מחיל האוויר הבריטי כ-20 מטוסים קלים נוספים שיצאו מכלל שימוש (בפברואר 1948) הוחל מיד בהכשרתם לטיסה. שנים מהם הוטסו לגליל והיוו שם את “טייסת הגליל” אשר עודדה את הרוחות וסייעה לקשר עם מרכז הישוב בתל-אביב מזה ועם הגליל העליון מזה. טייסת זו סייעה למערכה במשמר-העמק אף הפציצה את תותחי קאוקג’י והחישה עזרה לקרב על נבי-יושע. גם בשמי הנגב החלו פועלים האווירונים הקלים הללו וקיימו את הקשרים עם הישובים המנותקים. נשלחה הספקה לבית-אשל הנצורה והוצאו פצועים משם. מאווירון זה יש והוחשה עזרה לפיזור כנופיה אשר תקפה את הישובים המבודדים.

“הטייסת הלכה מחיל אל חיל. - כותב א. שתקאי אחד הראשונים לטייסת א' - כמעט כל יום באו לשדה חברים חדשים הרוצים להצטרף אלינו… מספר האווירונים ברשותנו גדל והולך… כבר הסתעפו ממנו טייסות-עזר לנגב ולגליל - פעולות הטייסת הגיעו בראשית מאי (1948) למימדים כאלה שאי-אפשר היה עוד להסתירן.” ההתקדמות נסכה בטחון בטייסים הצעירים, אף על-פי שגם שורותיהם לא ניקו מאבידות בסיוריהם ובטיסותיהם לרגל ליווי השיירות. ב-10 במאי הופל בדרך ירושלים מטוס “נשר” ובו שני הטייסים יריב שינבוים ודני בוקשטיין ועמהם שני מטילי פצצות.

אם שירותם החיוני של הטייסים “הקלים” הוכח בימי הקרבות הראשונים, גדל ערכם פי-כמה אחרי פלישתם של צבאות הערבים. הצבא המצרי שלח את מטוסיו להפציץ את מרכזי הישוב העברי ובתל-אביב ובמושבות הוחרדו התושבים ואין יוצא נגדם בהעדר נשק אנטי-אווירי ובאין מטוסי-קרב שקולים נגדם. קרבנות ההפצצות הללו מן האוויר רבו בתל-אביב, נפלו בראשון-לציון ואזרחים נאלצו לבוא במקלטים. העיר עפולה הפרוזה בעמק יזרעאל הופצצה מן האוויר ע"י מטוסים עיראקיים “שבאו מעבר להרי גלעד” - והתושבים המגינים אינם יכולים לפעול נגדם אלא באש רובים.

מה הופתעו איפוא אזרחי תל-אביב יום אחד, 3 ביוני 1948, כאשר לעיניהם התחולל קרב אווירי בלתי-שווה בשמי תל-אביב ומטוס קטן הסתער על המפציץ המצרי הגדול! בזה אחר זה הופלו ב-3 וב-4 ביוני שני מפציצים מצריים בתל-אביב ובראשון-לציון והישוב התעודדה רוחו: הטייס חניך הארץ מרדכי אלון (מודי) הוא שחולל את הפלאים הללו. ב-4 ביוני הסתערו שני-טייסים: “קלים” נוספים - מ. סוקניק (ידין) וד. שפרינצאק על שייטת מצרית שהתקרבה לחופי תל-אביב, הדפו אותה ושילמו בחייהם מחיר העזתם - אך תל-אביב ניצלה מהרעשה מצד הים. בהעזתם של אלה וחבריהם התחולל מיפנה מכריע במהלך המלחמה כולה.

“אנחנו תוקפים”    🔗

“מודי וטייסתו - “הטייסת האדומה”, יסופר ב”איש כנפים בישראל" - מלבד אשר הביאו רווח והצלת נפשות רבות במרכזי המדינה הגדולים, פעלו נמרצות והלמו את האויב בכל החזיתות: בקרבות העזים… מלאטרון עד הקאסטל, במאמץ לפרוץ את הדרך אל הנגב, במערכות הצפון". ב-11 ביוני (1948) כבר הופצצה דמשק והרכש שהוסיף לזרום אל חיל-האוויר הקטן הזה בתגבורת מתנדבים מחוץ-לארץ הכפיל ושילש את כוחותיו. “ריימונד… היה שוטר ניו-יורקי שהתנדב לחיל האוויר הישראלי (היה טייס בימי מלחמת העולם) הפך לאגדה… במשך 10 ימים של חודש ספטמבר טס בדיוק 200 שעה (וכעת עשו חשבון…)” - מהמתנדבים הללו - טייסים או מכונאים, קשרו קשרי אהבה ורעות אל לוחמי הנגב המזוקנים אשר עוררו בלבם רחשי הערצה. אמנם הטייסים הללו כבר הטיסו לא רק מטוסים קלים אלא גם מסרשמידטים - הופצצו רבת-עמון, עזה וקאהיר. האוויריה איפשרה מעתה העברת הספקה ותחמושת שנרכשה מחוץ-לארץ (בימים שמדינות או"מ עדיין נקטו הסגר על הארץ הלוחמת כדי למנוע ממנה את הנשק החיוני החסר לה).

מרדכי אלון, מפקד הטייסת

“האוויריה כבר הוכשרה להעביר גדודים שלמים על ציודם אל זירת הקרבות מעבר לקווי האויב - לנגב.” (יוסף קרן) תוך פעולות מתואמות של חיל האוויר עם הצבא הלוחם הושם קץ למעשה להתנגדותם של חילות קאוקג’י בגליל. “אם מטוסי האויב לא נראו עוד (י"ז תשרי 1948) בשמי תל-אביב או חיפה - הרי זה הודות ליזמה, לכושר, להתמדה ולחריצות של טייסינו הנאמנים, מבני הארץ ומבני חוץ-לארץ, אשר הרסו כוח האוויר של האויב בנגב כמעט ברגע הראשון וקיימו את שלטונם באוויר כל הזמן…” - יכול להצהיר ראש הממשלה ד. בן-גוריון.

ד. בן-גוריון, אשר ידע להזהיר את צבאו הצעיר מהיות שכור-נצחונות, ידע גם להעלות על נס את הגיבורים שסללו את הדרך לנצחון - בין גיבורי יחידות ההגנה בזמנן, בין גיבורי חיל הרגלים ובין גיבורי-המרומים - הטייסים הצעירים אשר כבשו את האוויר בשמי ישראל. בו בזמן שהמערכה על מדינת ישראל שולבה בלי הפסק במערכה הפוליטית שהתנהלה באו"מ, יכול בן-גוריון להצהיר בסיפוק : “הצבא שלנו עשה את מלאכתו כראוי. אנחנו תוקפים את המשולש, הצבא שלנו עומד בשערי ג’נין. הוא תוקף את תול-כרם ושכם רועדת. תקפנו וכבשנו את הגליל המערבי. התקפנו מעבר לגבול את ריכוזי האויב בסוריה ובלבנון. ניתנה התראה אחרונה לפולשים לבל יתימרו שהמלחמה תהיה רק בגבולות הארץ… האזהרה הראשונה ניתנה לרבת-עמון, כשחיל-האוויר שלנו הרעיש את בירת עבדאללה.” כדברים האלה יכול כבר בן-גוריון לבשר למועצת המדינה הזמנית ב-3 ביוני (1948). הווה אומר: ימים מספר אחר התפרסם פקודתו להקמת צבא-ההגנה לישראל הסדיר אשר “יהיה מורכב מחילות-יבשה, מחיל-ים ומחיל-אוויר” - ללא המחיצות הארגוניות הקודמות שהיו קיימות ועתה היו צריכות להיטשטש במסגרת האחת והאחידה של הצבא.

האומות עדיין לא נתנו את מלוא-דעתן על התמורה המתחוללת לעיניהן וגם משלחת האומות המאוחדות שעשתה בארץ לשם תיווך ופיקוח על תנאי הלחימה, ההפוגה או הפרתה, עדיין נהגה לפי השיגרה שקיבל העולם מהמסורת הבריטית - כי הצד הערבי הוא החזק ואותו יש לפייס.

מעשה-דמים    🔗

אסיפת האומות המאוחדות (29 בנובמבר 1947) בהכרזתה על החלוקה ויצירת המדינות, היהודית והערבית, יצאה מהנחה של תקופת-מעבר ממשטר המנדאט העומד להחסל אל השלטון העצמאי. המאורעות לא התפתחו בקו ההנחה הזאת ותקופת המעבר עד לפינוי ואחריו הפכה לתקופת המהומות, בה פעל בארץ אך גורם סדיר ומלוכד אחד, שידע את תכלית מלחמתו - היהודים.

המתווך השוודי, הרוזן פ. ברנאדוט, בא לארץ בלוויית פקחי או"מ כשהמלחמה כבר היתה בעיצומה עם הצבאות הפולשים של המדינות הערביות. אמנם תיווך זה השיג הפוגות במלחמה - הפוגה ראשונה - 11 ביוני–8 ביולי והפוגה שניה ב-19 ביולי; אך התיווך עדיין נקט תכסיס שזמנו עבר: הרצון לפייס את “החזקים” בוויתוריו של “החלש”. מדינת ישראל פרכה כבר לאותו זמן את ההנחה שהיא הצד החלש במלחמה ועמדה בתוקף על שלימות גבולותיה וכיבושיה: “ממשלת ישראל גמרה אומר - הצהיר ד. בן-גוריון –כי אשר רכשה בשדה-הקרב לא יופקר מסביב לשולחן העגול”. (ג'. ג. מקדונאלד).

לא כן סבר הרוזן פ. ברנאדוט, ראש ועדת התיווך של האומות המאוחדות, והדבר נתגלם בתכנית אשר הכין. למותר לחזור בזה על כל שנאמר לזכות הידידים הרבים והנאורים מבין האומות, אשר עזרו להולדת המדינה מתקופת הצהרת באלפור ועד לתקופה האחרונה. גם בוועדות-החקירה שקדמו להכרזת המדינה הוזכרו אישים שפעלו לטובת פתרון החלוקה והתמידו בפעולתם זו בשלבים המכריעים שבאו לאחר מכן. אחד מאלה, שחרד בלב תמים לטובתה של המדינה הנולדת לעיניו, היה בלא ספק מר ג'. ג. מקדונאלד, אשר נשיא ארצות-הברית מר ה. טרומן, מינה אותו כציר ראשון בישראל. כאחד שהיה קרוב, מאז היותו יושב-ראש הארגון לעזרת הפליטים באירופה, למצוקת היהודים אחרי השואה, אפשר לסמוך על דבריו בכל הנוגע להלכי-הרוח המתנגדים אשר עדיין התכוונו לעכב או לערער את המדינה שקמה.

מיניסטר-החוץ הבריטי מר בווין עדיין סירב להודות, כי טעה טעות מרה בהערכתו את המצב שיווצר בארץ. תוך “עזיבת היריבים לנפשם”. מקדונאלד בדרכו לארץ כציר ארצות-הברית, שוחח עם האפיפיור ונוכח לדעת, כי הבעיה הקשה של ירושלים מסתבכת עוד יותר לא רק בשל עמדתם של היהודים (או המוסלמים), אלא מפאת ניגודי האינטרסים של הכיתות הנוצריות, ביניהן לבין עצמן לגבי המקומות הקדושים, אשר היו קיימים מקדמת דנא. האם הרוזן ברנאדוט שימש מדעת מכשיר לאחת הכוונות הללו - לטעות של המדיניות הבריטית, אשר דרכיה במזרח הסתבכו והלכו, או לחששות של הנצרות לגבי התמורה המתחוללת בארץ הקדושה? עובדה היא, כי הרוזן הציע את העיר ירושלים, על מאה אלף תושביה היהודים, לערבים (הווה אומר, למדינת הירדן) וזאת לאחר שהפציצו אותה בלי רחמים במשך חדשי המצור, אף מנעו ממנה מים תוך פיצוץ משאבות לאטרון.

לפתיחת עצרת האומות המאוחדות, אשר נועדה ל-20 בספטמבר, נתבררה תכניתו של הרוזן ברנאדוט לפרטיה: “היא הציעה את ניתוקו הגמור של רוב הנגב מישראל וסיפוחו לממלכת הירדן תמורת הגליל המערבי שכבר נכבש ע”י צבא ישראל; (היא הציעה) את פירוזה ובינאומה של ירושלים; (היא הציעה) מתן רשות ע“י ממשלת ישראל להחזרתם של הפליטים הערביים ופיצויים בעד אבדן רכושם.” (ג'. ג. מקדונאלד) ומוסיף הכותב, כי התכנית של סיפוח הנגב לממלכת הירדן התכוונה, למעשה, להבטיחו לשלטון הבריטי.

תכנית זו נתפרסמה כאמור ל-20 בספטמבר, אך הרמזים שהסתננו עליה גרמו עוד קודם לכן להתרקמותה של מזימת פשע, אשר לא היתה מוצדקת בין לגבי מעמדו הבינלאומי הרם של הרוזן עצמו ובין לגבי המדינה אשר ממנה בא והאומה השוודית אשר אותה ייצג. בעבור הרוזן ברנאדוט עם בני לווייתו דרך רחביה מבית הממשלה למלון “המלך דוד”, והקטע של אותה דרך מסור לשמירתם של אנשי לח“י, נעצרו המכוניות ע”י לבושי-מדים ונורו על נוסעיהן יריות מכוונות. כן נתחולל מעשה הפשע, אשר העטה כלימה על מדינת ישראל ברצח הרוזן ברנאדוט ועוזרו הצרפתי קול. סארו (17 בספטמבר 1948). בו בזמן שממשלת ישראל התנערה בתוקף ממעשה “טראגי, מחריד ומביש” זה (ד. בן-גוריון), גרם הרצח לביעור שרידי מחתרת מהמדינה, שהיתה זקוקה לסדר ומשטר, ביד תקיפה.

טעות הביאה לידי מעשה-דמים נפשע, אך את העובדה לא יכלה לשנות גם היא. הכוח המשולב במשאת-נפש לאומית צודקת הוליך את צבא ההגנה לישראל בראשות מפקדיו הצעירים והמוכשרים מהנצחון בסג’רה בגליל אל הנצחון בנגבה על מבצר עראק-סווידאן.

מחיל אל חיל    🔗

נדמה כי המיעוטים בארץ הם היו ראשונים להבין את אשר לא הבינו משקיפים זרים; - הם שעמדו על ודאות נצחונו של צבא ההגנה לישראל והצ’רקסים שכני סג’רה היו ראשונים להתנדב לצבא זה וללחום את מלחמתו. הדרוזים לא בוששו גם הם להסיק את מסקנתם וכן החל להתהוות חיל-המיעוטים בצבא ההגנה לישראל. ההפוגות שבאו בימים 11 ביוני–8 ביולי, ב-19 ביולי–4 באוגוסט שימשו שלבים במסע הנצחון, אשר הרפתקאות צבאיות נוספות מצד מפקדי האויב, שוב לא יכלו לשנות את מהלכו. ובהכבש האזור הערבי רב-האוכלוסים במרכז הארץ עם ערי לוד ורמלה (10–13 ביולי) היה ברי, כי עוד מעט והכוח העיקרי יוכל להתפנות למלחמה על הדרום כולו ועל הנגב בגבולו.

במיבצע שנכלל בשם “מיבצע דני” התכוון מטה צבא ההגנה “להתקפה רבתי בחזית המרכזית”: לכבוש את הערים לוד ורמלה המאיימות על ירושלים ותל-אביב כאחת. בתנועת מלקחיים זריזה כותרו שתי הערים הללו ובידי צבא ההגנה נפלו שדה-התעופה בלוד והכפרים הערביים באיזור זה. הערים שהופצצו תחילה מן האוויר נקראו להכנע והתקוממותם של בני לוד לאחר הכניעה גרמה - “למנוסת התושבים שהקיפה גם את בני רמלה, במידה ששתי הערים התרוקנו מיושביהן” (יגאל). עתה בא יום שלם גם לנגבה, כאשר “בנין המשטרה השולט על גביה היה טרף לאש מרוכזת שלא היתה כמוה בשום מקום בכל מלחמת שחרורנו.” (אלוף יצחק שדה).

כניעת המצרים בעראק-סווידאן

וממשיך המפקד של המיבצע הזה, אלוף יצחק שדה, את תיאור הקרב על עראק סווידאן שהתחולל ב-9 בנובמבר: "– - בנין זה הותקף שבע פעמים. לוחמים רבים נפלו על הגבעה, כשהמצרי ישב מאחורי קירותיו העבים. בהסתערות האחרונה, בה נפל, לא אירעה אף אבידה ואילו פעולת הטעייה עלתה בהרוגים ובפצוע הטוראי סימן-טוב גנה אשר - “על אף מצבו הקשה - נשאר עם הפצועים בתוך הזחל בשדה-הקרב במשך 6 שעות. בלי שים-לב למצבו הקשה הגיש לחבריו עזרה ראשונה והשקה אותם מים… על מעשה זה ניתן לו אות גבורה, אות ההצטיינות הנעלה ביותר אשר לצבא ההגנה לישראל.” (מתוך התעודה “לאות ולעדות” חתומה: חיים וייצמן, נשיא מדינת ישראל, דוד בן-גוריון שר הבטחון).

כלום פלא הוא כי הישוב כולו עמד משתומם למראה הריסות נגבה ושמה נישא על השפתיים כסמל הגבורה שפיעמה את ישראל בימי מלחמת השחרור? - “נגבה הנה תל-חי של ימינו - אות לדרך חיים, לאורח לחימה ולמופת הקרבה –” אמר יגאל אלון, אלוף המיפקדה של הדרום בשם חיילי הדרום, במסרו לידי קיבוץ נגבה את דגלו של הפולש המצרי, אשר התנוסס מעל מבצר עראק-סווידאן. “אנו חוגגים את יום-השנה למערכה על נגבה, שתיכנס ברבות השנים להיסטוריה כאחת המערכות המכריעות בהיסטוריה של ארצותיהן - –” ציין יגאל ידין, ראש המטה הכללי.

שוב לא רחק היום בו צבא ההגנה לישראל, בפיקודו הנועז והמוכשר, סוגל לבצע את המיבצעים המשולבים של חיל היבשה הים והאוויר - והם שגילו לא רק את יתרון הרוח של הלוחם בישראל אלא גם את יתרון כוחו, אשר גדל תוך המלחמה והפליא את העולם.

כיבוש באר-שבע    🔗

המצרים ידעו גם להלחם בעוז ובעקשנות את מלחמתם חסרת התכלית בארץ, כאשר נותק צבאם ע“י פעולותיו המוצלחות של צבא ההגנה לישראל ונתפלג לחלקיו: החלק המצרי שחנה בהר חברון והמחנה העיקרי שחנה ליד החוף ונתפצל גם הוא. כוחות מצריים גדולים נשארו סגורים ומוקפים ב”כיסים" מבוצרים - עראק סווידאן, פאלוג’ה ועראק איל-מאנשיה - אף הסבו אבידות לצבא הישראלי המסתער עליהם.

אבידות אלו לא ריפו את ידי צבא ההגנה לישראל, שהלך מחיל אל חיל בפיקודם של ראש המטה הכללי יעקב דורי, מצביאיו האלופים יגאל אלון ויגאל ידין ומפקדי חטיבותיו. העזתו גדלה ובתנועות זריזות ואמיצות הפתיע וניפץ את מצודותיו של האויב - וראשונה להן בירת הנגב - באר-שבע.

המישלטים אשר מעל לנגבה הוצאו מידי המצרים, ובראשם מעבר חולייקאת, והתגבורת החלה זורמת לנגב הנצור. מעתה אפשר היה לנתק תוך כיבושה של באר-שבע את הכוח המצרי החונה בהרי חברון מעל בסיסיו באל-עריש ובמצרים דרך באר-שבע. העיר הזאת בוצרה בעוד מועד וגם כוח ניכר חנה בה כצבא סדיר, במתנדבים ובתותחים.

ובאר-שבע אינה רק עירו של אברהם אבינו, עיר מוצאם של האבות, אלא היא מפתח לנגב הרחוק - אל סדום אשר ניתקה כמעט מראשית המלחמה, ופרט לקשר אווירי מזמן לזמן שכנה עזובה לנפשה. באר-שבע היא היושבת במרכז וממנה מרמזים במרחקים מישלטי הנגב ודרכי הנגב אל כורנוב, עין חוצב ואילת. כיבוש העיר יסיר את המצור מעל המצפות שהיו מבודדים - בית-אשל, חלוצה ורביבים; תפול באר-שבע ונפתחה הדרך אל מבצרי הפולש המצרי פנימה בדרך עוג’ה איל-חפיר ואבו-אגיילה בואכה אל-עריש. הווה אומר: כיבוש באר-שבע היווה איום על העורף המצרי בשעה שחזיתו הקדמית בותרה לשנים תוך חדירה לבית-חנון מצפון לעזה.

ברטט צפייה זה הוחל מיבצע-יואב אשר כונה גם בשם “עשר המכות” ויחידות של צבא ההגנה לישראל קרבו לבאר-שבע בליל 21 באוקטובר, אחרי “שרוככה” העיר תחילה בהרעשה מן האוויר. אמנם בו בזמן נערכת מלחמת דברים קשה בארגון האומות המאוחדות, כי הצלחתם הצבאית של היהודים החלה מעוררת חששות מחדש בלבה של ממשלת אנגליה שנשאה את עיניה אל הנגב. אף המצרים עדיין מתעקשים, תוך תנאי ההפוגה, להרשות את המעבר לשיירות ההספקה היהודיות לנגב. אבא אבן, נציגה של ישראל באומות המאוחדות, עמד אותה שעה בהצטיינות רבה באש המקטרגים הללו, כדי להסיח את דעתם מהמתחולל בנגב הרחוק למעשה. שם המפקד הצעיר של החזית יגאל אלון כבר הכריע את העובדה במקום גופו וד“ר באנץ”, המתווך מטעם או"ם ויורשו של הרוזן ברנאדוט, השכיל לענות אמן אחרי המעשה.

צבא ההגנה לישראל פושט לנגב

באר-שבע נכבשה (21.10.1948) והנגב הוצא למעשה מידי הפולש. המצרי ואיחודו עם המדינה הובטח, פרט לרצועת עזה הצרה. עדיין “הכיסים” המצריים בפאלוג’ה ובעראק סווידאן מעכבים את הנצחון השלם אך לא לאורך ימים. ולוח-הדרכים במבואי באר-שבע מציין בבטחה: לסדום - לעקבה - לתל-אביב - –.

“בשלוש מכוניות נהוגות בידי שלושה מטובי נהגינו יצאנו למיבצע זה (לוט)” - הוא המיבצע שבא לחדש את הקשר עם סדום המנותקת. יומן המיבצע הזה (ימים 20–23 בנובמבר 1948) מציין:

“המגמה: הרחבת גבולות ישראל לקו באר-שבע–כורנוב–סדום.”

וב-23 בו: “היום מעבירה החטיבה את גבול מדינת ישראל מאה קילומטר דרומה! היום נשחרר את סדום ממצור והסגר! היום יסופח בפועל ים-המלח למדינת ישראל - עין-חוצוב, כורנוב - תחנות בדרך - –”

וגורם נוסף - חיל הים    🔗

גורם קרבי מסייע חדש נצטרף למערכה על הנגב בשלב הסופי, נוסף על חיל היבשה וחיל האוויר, הוא - הצי הצעיר של ישראל. גורם זה נודע במציאותו רק ב-4 ביוני 1948, כאשר אניות מלחמה מצריות, טעונות חיילים וכלי-רכב, התקרבו לחוף השרון במטרה של נחיתה בלב הישוב העברי. אל פני שייטת מצרית זו בת ארבע האניות הועמדה אנית-הקרב הישראלית הראשונה והיחידה, ולא זו בלבד אלא אניות האויב הוכשרו להמטיר אש כבדה על האניה הישראלית אשר תחמושתה היתה דלה. נמצא, כי גם בים בלט לראשונה אותו גורם של אי-שוויון מספרי ואיכותי כביבשה ובאוויר. האניה הישראלית הצליחה להתחמק בין האניות של השייטת בתמרון של נסיגה עד שבאו לעזרתה שני אווירונים קלים שפגעו ממרומים באניות המצריות ותמרות-עשן התאבכו מעל סיפוניהן. האווירונים הקלים הללו חזרו להביא מטען-נפץ ואחד מהם נפגע וצלל בים על שני טייסיו - מ. סוקניק וד. שפרינצאק; - הוא הקרב הימי אשר כונה בשם “הקרב על תל-אביב”.

אנית המלחמה הישראלית לא היתה למעשה אלא אחת מ-44 אניות המעפילים - זה “צי הגרוטאות” - אשר הועגנו ע“י שלטונות המנדאט ליד שובר-הגלים בנמל חיפה עד בוא התפוררותן. המחתרת בחרה באחת מהן, “נורתלאנד” ממוצא אמריקאי, להתקין ממנה אנית-קרב אף שינתה את שמה ל”אילת".

עבודת הכשרתה הוצאה לפועל, בעוד עיני ממשלת המנדאט צופיות סביב, אך גרשון ז’אק, ראשו הראשון של חיל הים הישראלי, הצליח להוציאה מנמל חיפה ובהנהלתו של רב-החובל חודורוב הועברה לנמל תל-אביב שם הושלם שיפוצה כאנית-קרב. מיד החל להתגבש גם חיל-הים העברי מקבוצות יורדי-הים שנמצאו בעין ובראש להם חברי הפלוגה הימית של פלמ“ח אשר רכשו להם נסיון ימי רב בהובלת אניות המעפילים. עליהם נוספו חניכי הסקציות הספורטיביות הימיות של “צופי-ים”, “זבולון” ו”הפועל“, עובדי הצי המסחרי הארצישראלי הקטן, משוחררי הצי המלכותי הבריטי משנות מלחמת העולם ומתנדבים מחו”ל (מח"ל), אשר באו לסייע בהקמת הכוח העברי הימי.

ב-20 באפריל 1948 כבר נמצא בעין העובּר של חיל-הים ולאחר פינוי נמל חיפה מהצבא הבריטי הוחש שיפוצו של צי-מלחמה קטן אשר שולב מעתה במערכת הכוחות הלוחמים באויב. לקראת מיבצע-יואב אשר כונה גם בשם “עשר המכות” הוטל על הצי הזה תפקיד ההסגר על חופה של עזה והטרדת בסיסיה מצד הים. צי ישראל, אשר התנסה תחילה בהצלחה בהרעשת צור תוך שיתוק סוללות-החוף שלה, התנגש בדרכו דרומה עם שייטת מצרית, אשר האניה האחת שלה נשאה מטען של חיילים, צרכי מלחמה והספקה והשניה היתה נושאת הדגל של הצי המצרי - “המלך פארוק”. ב-19 באוקטובר 1948 פרץ הקרב הימי הזה וכעבור ימים מספר התברר מידיעות או"ם כי האניה הטעונה צבא נפגעה וצללה והאניה נושאת הדגל טובעה גם היא. נצחון ימי זה היה כה מעודד, שראש הממשלה ושר הבטחון ד. בן-גוריון שיבח את מלחי צי ישראל “המהווים את הזרוע הצעירה ביותר במערכת-המגן שלנו”; ראש המטה הכללי, יעקב דורי, ציין מיד את פעולתו החשובה ורבת-ההעזה של חיל-הים, בעוד שאלוף ידין גילה כי פעולות הצי לאורך החוף היו אחד הגורמים המכריעים לתוצאות המערכה כולה.

אחרי התבוסה הזאת לא נראו עוד אניות המצרים בקרבת החוף וצי ישראל היה חפשי לערוך פעולות הרעשה על עזה ופעולות ליד אל-עריש, תוך חבלה בתחבורה בעורף האויב. גם מסלולי ההמראה בשדות התעופה של עזה ורפיח נפגעו מהרעשות הצי. אניות המצרים התאוששו לעשות נסיון נוסף וב-31 בדצמבר עצרו בלב הים אניה משל חברת “עתיד” בדרכה לחיפה, אף התקרבו לחופה של תל-אביב כדי להרעישה. הצי הישראלי שיצא לקראתן הניס אותן ומעתה ראה את עצמו מוכשר להשיב בהסגר ימי על חופי המדינות של האויב כתגמול על פעולותיהן הן. צי ישראל הצעיר אשר השתלט על ימה של המדינה שקמה, ראה מחובתו תוך נצחונותיו להטיל במיסדר-כבוד זר פרחים לים - לזכר סירת ה“כ”ג", חלוצת הצי הישראלי שנספתה בשנות מלחמת העולם תוך הפלגתה לחופי סוריה. - “בזכותם ובזכות האלפים הרבים אשר המשיכו בהקמת היסודות לכוח ימי עברי במחתרת, הגענו להקמת צי ישראל במדינתנו, צי שקם ועלה בסערה והכה באויב בים והוכיח כי ישראל שליטה בחופיה ובמימיה”. - כן נאמר בפקודה של אותו יום.

דרך מרחבי הערבה לאילת    🔗

מאות הקילומטרים של מרחבי הערבה נגמאים מעתה ע"י הג’יפים ללא ליאות אך ללא-תקלה כמעט. ב-24 בנובמבר הוצב המישלט בכורנוב, ב-25 בו התבססה שיירה בעין-חוצב ומישלטיו. ומעל ראש-איל-זוויר, הנשקף אל ים-המלח, רואים הסיירים מחלקה שיצאה מסדום לפגוש את האורחים, כי עיניהם כלו חדשים רבים ליום הזה בו יבואו בקשר עם הישוב מחדש. עין-גדי ומצדה מרמזות בזה מצפון.

“למיגורם הסופי של פולשי מצרים, למען החשת השלום, לקראת הנצחון - נסתער על האויב!” - קורא מפקד החזית במיבצע-חורב והוא מוליך את חילו במסע מזורז על עוג’ה איל-חפיר, היא החולשת על צומת הדרכים אל רפיח, אל-עריש ועקבה - האמנם יושלם גם הכיבוש בארץ-האויב, באל-עריש, מקום ריכוזו ותחמושתו ומחסניו? - שיקולו המדיני של הפיקוד העליון מכריח את צבא ישראל לסגת ממטרה זו, והוא מתפנה למיבצע אחרון - מיבצע עובדה - אילתה!

"מול אויב דרכנו יעל

בין נקרות ובין צורים - – "

כן מסיימת בדברי שיר פקודת-היום של מפקד החטיבה העברי היוצא אילתה. סיירים יוצאים לסייר את הדרך - וב-5.3.1949 יוצא לדרכו החלוץ. הנהגים הם הנושאים בעומס המשימה – והמסע משמש כבר יותר סיור גיאולוגי, תוך תהייה על המחצבים המתגלים ב“מכתשים”. הללו בדרך “המכתש הגדול” וחטיבת-אחות מתקדמת בדרך הערבה. 10 במארס - “ודגל ישראל מתנופף במפרץ אילת”. –

מפקד החזית שולח הודעה:

אל ראשי המטה הכללי - “מאושר להודיעכם כי כוחותינו השלימו את המיבצע - – - צבא הדרום שמח.”

ועל כך באה התשובה:

“מאושר לברככם על המעשה הגדול.” - ראש המטה הכללי.

תקיעת הדגל באילת

דמעות וגבורה    🔗

לא נשאר לארץ ששקטה כעבור שנה ושני חדשי מלחמה אלא להרכין ראש בדומיה על החללים שנפלו בעד ערי ישראל, מושבותיה, ישוביה וחירותה. רק עתה ניתן פתחון לכאב ונמצא ביטוי לרחשי השכול אשר עטפו בתים רבים בישראל בנפול בניהם ולבות חברים לנשק בנפול חבריהם לנגד עיניהם. - “בני, אל תראה שהדמע מסתיר את עיני - אינני בוכה!” - ספדה אם על בנה (ספי). “הועמה הדמות השלמה, האחת של דגניה שלנו” (על יהודית). “– - לא. טרם שהוגד ידעתי. לא היה להם צורך להגיד לי - אני צעקתי: זוריק!” (דבורה דיין). - “כאשר איש אוכל, ישן, עובד, מדבר ופעמים צוחק, אין זאת אומרת עדיין שהוא חי.” - אמר אב אשר שני בניו נפלו.

מעינות-הכאב נפתחו אך מעט-מעט והדבר היה כהד לסופה שחלפה; כיוון ששככה הסופה החלו אמהות ואבות לתנות מכאבם העצור ברבים והמדינה כולה ביקשה ביטוי לצערה ולגאונה על בניה. חוברות וספרי זכרון סיפרו מעתה על העולמות הצעירים שנקפדו וקו-לקו נתגלה טפח כיצד הוכשרו הללו מימי מלחמת המגן והמחתרת ללחום את מלחמת ישראל על במתי-קרב. גם ממשלת ישראל ראתה לה לחובה קדושה לכנוס לזכרון מעזבונו של החייל שנפל בפקודתה - פעמים, חייל ישראלי ללא ציון ושם, כי מן האניה לוקח אל שדה-הקרב ושם מצא את מותו. אף-על-פי-כן גם הללו לא אלמונים נפלו, כי ניתן להם הביטוי אשר הכריז:

אחי, קרבן עמים וכבש מזבחם,

מתבוססים בשכול ובדמכם החם, -

הישירו גו מוצלף, הרימו ראש מורד,

שמי-נחושה החרידו בתרועת “הידד”!

(צבי גובר)

מהדברים האלה, שנתרקמו בלבות הלוחמים תוך תרועת המלחמה ובלי לדעת כי המוות אורב לגזור עליהם דומית-נצח, כונסו בספר “גוילי אש” ע"י המשורר ראובן אבינועם (גרוסמן) והוא - “ילקוט כולל מבחר עזבונם הספרותי-האמנותי של בנים שנפלו במלחמת הקוממיות לישראל”: כאן מעזבונם הרוחני של לוחמי הדור בדברי-פיוט, ברשימות וסיפורים, בהרהור וחקר, בצלילים ובמכחול ובמפסלת. ולא היצירה עיקר אלא הרוח שהפעימה - והמלים הפשוטות הללו נעשו שליחות לצו הגורל הלאומי הפוקד תקופות. לא ימוצו בזה הגיגי האחים-לנשק, המהדהדים על פני “המרחב הלילי” - ושדה-קטל - וסער משתולל - – אך ביטויים שנתקדש בדמם, על צלילו בתו וצלליתו בעפרון, מסיח מה היה הדור - אשר ראשיתו שואה וחייו ניתנו לקרב:

זה מישהו אחר, בזוי עד גועל,

זה מישהו שונה ישכון בתוך לבי –

זה הוא יורה. שודד ומחלל כל טוהר!

מאין בא לשכון זה בקרבי?! -

(בנימין אלחנן)

ללוחמים ולסוללי כביש-הגבורה

• – הו, אח נענה, מתבוסס בדם –

שגר וראה זה האש!

הדלקנו המרד, קראנו נקם

על דמך הנקי, הגועש

(זאב ולאדימירסקי)

וכן “לזכר נופלים”:

בלילה ההוא נכרתה זאת הברית

עם רגבי-אדמה שחורים - –

(ברש יוסף)

וכן “בשבועה”:

אמחה כל דמעה מעיני הדומעת

ואשא לאחי קול: חזק!

בשורה של חיים נשמתי הן שומעת –

לא עת כי ניליל ונזעק! - – (הנ"ל)

על עצבם וצלילם, הגיגם, אהבתם וכאבם - במישלט ובהר, בכפר-המולדת או בסדום - בנים לדורם היו - שליחיו. וסדר הכרכים להנצחת גיבורי מלחמת השחרור אשר יבואו, יוסיף לגלות את “פני הדור”.

ולבסוף נביא את רשימת שנים-עשרה גיבורי ישראל אשר קיבלו מידי נשיא המדינה ד“ר חיים וייצמן בכ' תמוז תש”ט, 18 ביולי 1949, יום צבא ההגנה לישראל, את אות-הגבורה - הוא אות ההצטיינות הגבוה ביותר מכל האותות העתידים להקבע בצבא ההגנה לישראל:

זיבל צבי ז"ל, חיל-אוויר;

לנדאו עמנואל ז"ל, טוראי;

ערמוני יזהר ז"ל, טוראי;

הורביץ זרובבל ז"ל, מפקד;

בן-נון יוחאי, רב-חובל ;

עצמוני אריה, רב סמל;

בריג אמיל, סמל;

פלר אהרון, סמל;

ליטנר בן-ציון, טוראי ראשון;

רחלי יאיר, מפקד כיתה;

אביגדורוב אברהם, טוראי;

גנה סימן-טוב, טוראי.

 

פרק לז. לחקר הימים מי יבין?    🔗

הוחזרה העטרה לירושלים    🔗

נצחונות צבא ההגנה לישראל שהושגו בפעולות לאחר הפסקות של הפוגות-ביניים יצרו את העובדה, אשר נאלצו להסכים לה המדינות הערביות בזו אחר זו, בתיווכו של הממונה מטעם האומות המאוחדות ד“ר ראלף באנץ'. אף-על-פי שסירבו המדינות להכיר במדינת ישראל כשלעצמה, לא יכלו להמנע מבוא במשא-ומתן על הפסקת האש ולשביתת-הנשק, כשצבא ישראל עומד בגבול מצרים מזה ובגבולות הלבנון מזה, וכשהמצרים עדיין סגורים ב”כיס" פאלוג’ה ומשמשים תערובה בידי ישראל. כן נשברה לראשונה עקשותן המדינית של מדינות החבר הערבי. עם גירוש כוחות קאוקג’י, שניסה משום-מה לקטוף ברגע האחרון פרי נצחון, במנרה בגליל העליון והסתלקות העיראקים מחזית הארץ, נתיצב מאליו שלטון עבר-הירדן בחלק הערבי של הארץ; - לא מדינה ערבית עצמאית הוקמה איפוא מתושבי הארץ הערבים, אשר הרבו למלל בשמה באזני ממשלת המנדאט, אלא בוצע סיפוח שלא היה לרצונם של רוב ערביי הארץ, אך מוצא טוב ממנו לא יכלו להציע במפח-נפשם. מלחמת ישראל הסתיימה איפוא עם המדינות הערביות בהסכמים של שביתת-נשק שנחתמו במשך שנת 1949 עם מצרים, לבנון, עבר-הירדן וסוריה ברודוס ובגבולות הארץ.

עדיין נשארה תלוייה ועומדת שאלת ירושלים, אשר לגביה הוצע מטעם האומות המאוחדות בינאום בצורות שונות, וכן שאלת הפיקוח על המקומות הקדושים. ככל שהוואתיקן גילה את לחצו בשאלות אלו, לא יכלו האומות המאוחדות להציע פתרון חיובי ומעשי כאחד, שיתקבל על היהודים העומדים בסירובם לוותר על ירושלים בירתם ועל הערבים (עבר-הירדן) בגבולותיהם הם. גם כאן לא נשאר איפוא לישראל אלא לגלות יזמה והחלטה בקיום דרישה במעשה, לאחר שירושלים העברית כבר נהנתה מצינור-מים, שלא דרך לאטרון, וגם הדרך ממערב אליה היתה מובטחה ללא הפרעות תוך כיבוש לוד ורמלה וסלילת כביש הגבורה. דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, קיבל עליו גם את המיבצע הזה, מיבצע-השלום, להעביר את מושב הממשלה ממקומה בקריה ליד תל-אביב-יפו אל מרכזה מאז בירושלים.

“אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה את השבועה… שלא לשכוח את ירושלים - אומה זו לא תשלים עם הפרדת ירושלים. וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שלטון זר - –” בדברים גאים אלה נפתח המיבצע המהיר ב-19 בדצמבר 1949 וב-14 בפברואר (1950) נפתחה בירושלים, ע“י הנשיא ד”ר ח. וייצמן, ישיבתה הראשונה של הכנסת שנבחרה בהשתתפות למעלה מ 400,000 בוחרים בישראל. אך לפני ימים מספר נעשה נסיון אחרון מצד מיניסטר-החוץ הבריטי לרכך את המדינה תוך איום במשלוח צבא לעקבה ואווירוני-סיור בנגב, אך הנסיון הוכשל ושוב לא נתחדש. המדינות החלו מכירות בזו אחר זו במדינה הקיימת.

לשיקום ולהפרחה    🔗

ירושלים חזרה להיות בירת המדינה העברית, אשר מנתה לאותו זמן כ-500 ישובים עבריים (מלבד הכפרים הערביים שנכללו בה) ובהם אחת-עשרה ערים. אבדו למדינה תוך המלחמה הישובים של גוש עציון, עטרות ונוה-יעקב, מפעל האשלג בצפונו של ים-המלח עם בית-הערבה ומפעל נהריים.

מספר הישובים החדשים הארעיים (מעברות) והקבועים גדל והלך תוך פיזור העלייה על פני מרחבי האדמה וכן הוחלה עבודת שיקום ואיכלוס מהיר של ערים וכפרים נטושים - יפו, עכו, לוד ורמלה ובאר-שבע שוקמו והתרחבותן אינה פוסקת. עבודת השיקום אשר הוחלה מיד לגמר מלחמת השחרור, ולמעשה עוד לפני סיומה, לא היתה אלא המשך מוגבר, בממדים שלא נודעו דוגמתם בעבר, של הגשמת השאיפות וביצוע התכניות שנצטברו במשך שלושים שנות המנדאט ושמונים שנות המפעל ההתישבותי-הלאומי. רק עתה נתברר לעין מה איתנים היסודות שהוצקו ע"י ההסתדרות הציונית - הסוכנות היהודית וקרנותיה - הקרן-הקיימת-לישראל וקרן-היסוד - בשיתוף עם הישוב ומוסדותיו לכספים ולכלכלה וקרנו הוא - מגבית ההתגייסות וההצלה. עבודת-הכנה כבירה זו שנעשתה בעבר שימשה עתה קרש-קפיצה לחפץ-המעשה שקורא לו דרור מהגבלות מלאכותיות ובלתי-מוצדקות.

אמנם המוסד הנבחר של הישוב, כנסת ישראל בראשות הוועד הלאומי, נבלע על סמכויותיו בממשלה, אך הוא הביא עמו נסיון מעשי בארגון שירותי הציבור הראשונים במעלה - חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית. הוא שטיפח למעשה והרגיל את הציבור אל “המרות של המוסדות העליונים” - באין עוד תוקף של כפייה לרשותו, פרט להכרה מרצון. מעסקניו המנוסים של מוסד זה נכנסו לשירות המדינה ומוסדותיה הנבחרים והם היו לברכה בפעולתם ובנסיונם גם כאן. יחד עמהם עברו האישים המרכזיים של המפלגות הוותיקות ושל ארגוני המחתרת אשר הפכו גם הם למפלגות (ארגון אצ“ל הפך למפלגת “חירות” וארגון לח”י ל“לוחמים”), למוסד העליון של נבחרי המדינה - לכנסת. הנסיון המתקדם, אשר רכש לו הישוב בארגונו בשנים שעברו, איפשר לו לשתף מיד בחיי המדינה גם את נבחרי המיעוטים - ערבים ודרוזים, בין שהופיעו הללו בשם מפלגותיהם הם ובין שהצטרפו אל אחת המפלגות הקיימות בישראל. פרט לעדת השומרונים, אשר נשארה בשכם מכורתה במדינה הערבית ונקרעה מעל ישראל, עדיין הסתייג מסמכות המדינה הצעירה מיעוט דתי-קיצוני בצפייתו הקנאית לימות המשיח והוא הוא השריד של הישוב הישן, אשר שומריו ראו להם לחובה להסתגר בחומותיהם בשם “נטורי-קרתא” - למרות התמורה הכבירה שהתחוללה לעיניהם.

כל המפלגות המאורגנות נתנו מכוחן לבנין המדינה הצעירה ואישיהן סייעו במסירותם להעביר אותה דרך המשברים שהיו צפויים לה, נוכח משימותיה הכבירות - הפרחת הארץ וקיבוץ הגלויות. תחת נטל המאמץ הזה ומתח המשבר הרוחני שהיה כרוך במעבר מהחזון להגשמה כרעו כמה אישים דגולים על משמרת עבודתם וביניהם - ד. רמז, שר התחבורה, אל. קפלן, שר האוצר וד. צ. פנקס כשר התחבורה גם הוא. אלוף יצחק שדה רב-השירותים והזכויות בהנחת היסודות לצבא ההגנה לישראל ובמלחמת השחרור הלך לעולמו. גם מאנשי הרוח בישראל, שהועמדו אל פני הזעזוע הכביר שבהתגשמות חזון הדורות, הלכו לעולמם ובלבם משא-הדור אשר לא יכול עוד לבוא על ביטויו - הסופר אשר ברש, אשר שירת באמונה את התפקיד הרוחני של מיזוג העבר בגולה עם ההווה, נפטר תוך מסירת הקולמוס למשמרות אשר גדלו באווירת המולדת המשוחררת.

בו בזמן המשיכו לפעול בהקבלה למעשי המדינה מוסדות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, כביטוי לשאיפת היהדות העולמית לקחת חבל בבנינה של ישראל. בכל כפילות המעמד, הכרוכה בעל-כרחה בהקבלה זו, הביאו עמהן קרנות ההסתדרות הציונית לא רק סיכום רב-ערך של מפעליהן בעבר אלא תרומה כבירה להרחבת הקליטה והחשת ההתישבות של המוני העולים באלפיהם וברבבותיהם. נתברר, כי אותה מלחמת-דעות, בה נתגבשו צורות ההתישבות הלאומית במשך שלושים השנה, לא היתה לשוא ומושב-העובדים הקיים על המשק האינדיוידואלי הזעיר והמגוון, נמצא יפה להלך-רוחו של העולה החדש, האדם מישראל, הנוטה לבנות את עתידו בחוג משפחתו ובעזרתה.

ההגדרה הברורה שהתחוללה בשכבות הציבור למפלגותיו גרמה כנגד זאת לנטייה מפלגתית קיצונית בקיבוץ, שגברה על המסורת המשקית ויש אשר הסבה לו חלוקה ליסודותיו המפלגתיים השונים. בתוך מתח ציבורי זה, המהווה את חבלי התקומה של המדינה, מוסיפים לפעול המוסדות אשר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית עמלו בהקמתם במשך חמישים שנות פעולה: הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל בירושלים ובניו-יורק (ארצות-הברית); ההנהלה המרכזית של המגבית היהודית המאוחדת לארץ-ישראל; הקרן-הקיימת-לישראל וקרן-היסוד. בסמכויות הדתיות פועלות במדינה - הרבנות הראשית בישראל, הרשות הדתית העליונה של העדה המוסלמית, הראשות הדתית של העדה הדרוזית והראשויות של הכנסיות הנוצריות השונות המצויות במדינה (חבשית, אנגליקאנית, ארמנית, סקוטית, קופטית, יוונית-קאתולית. יוונית-אורתודוכסית, לאטינית, מארוניטית, רוסית-אורתודוכסית).

הווה אומר, כי עם ייסוד המדינה נכללו בגבולותיה מיעוטים דלקמן: ערבים מוסלמים - 75,000 נפש ומרכז אוכלוסיתם בכפרי “המשולש”; בדווים אשר רובם מרוכזים בנגב ומיעוטם בגליל - כדי 14,000 נפש; דרוזים - 15,000 נפש; וערבים נוצרים כדי 40,000 נפש. עדיין לא נתיצב מעמדה של האוכלוסיה הזאת סופית, בין מבפנים ובין מבחוץ, לרגל החזרת פליטים לשם איחוד משפחות ותנועה מתמדת של מסתננים תוך תגרות עזות באזורים הגובלים במדינות השכנות.

הממשלה שהוטרדה בהסדר חיי הארץ ובהחזרתם למסלולם אחרי מלחמת השחרור, הבינה כי ראש דאגתה הוא הכנת עתידה העצמאי של המדינה. אמנם היהדות העולמית לא חסכה מאמצים מהושיט את עזרתה לתקומת המדינה; האומות המאוחדות גילו גם הן אותות רצון כלפי המדינה המייצבת את יסודותיה, ובראש להן ארצות-הברית אשר החישה עזרה בפועל לאוצרה של המדינה. עם זאת היה ברור כי יסודה ובטחונה של המדינה הם בעצמאותה הכלכלית והמשקית אשר תבוסס על אוצרות הארץ. עבודת פיתוח גדולה הוחלה תוך שיכלול התחבורה ויעור חלקיה ההרריים והמדבריים לשם מניעת הסחף והחיאת העזובה. החברה להתישבות היהודים בארץ ישראל, פ. י. ק. א., מיסודו של אדמונד דה-רוטשילד, התאוששה גם היא להמשיך את מסורת המפעל ההתישבותי של מייסדה “אבי הישוב”. יורשי הבארון רוטשילד ז"ל ביטאו את נאמנותם לשאיפותיו בהקמת “היד” על גבעות זכרון-יעקב, אשר תאסוף אליה את עצמותיו של הבארון.

תכניתו של פרופיסור נ. לאודרמילק הועלתה על הפרק ובד בבד עמה תכנית ריכוז אוצר-המים העיקרי בצפון הארץ תוך ייבוש ביצות החולה המוצפות במי המעינות והפלגים הנשפכים אל הירדן. מתישבי הגליל העליון, אשר ציפו עשרות שנים להפרחת אזורם המבורך במים, היו בראשונים להמריץ את המפעל הזה, המכוון לייבוש ימת החולה ולחיסול ביצותיה, ולו גם למורת-רוחו של השכן הסורי מעבר לירדן. בו בזמן תוכננו פתרונים להעברת עודפי המים אל הנגב החרב, אשר אזורו רחב-הידים עשוי לשמש למדינה ממגורת-בר אם יובטחו מימיו. בסימן של יריות מעמדות הסורים על העובדים במפעל ייבוש החולה (מארס 1951), הוחלה העבודה, והיריות הפכו לתגרות-גבול בלווית אש תותחים, - אך ההתקפות נהדפו והמפעל נמשך במסירותם של העובדים בטראקטורים המשוריינים ושל נחום הורביץ, איש כפר-גלעדי-תל-חי, אשר עמד בראש. העבודה באותם ימים קשים.

ההצעות בדבר פיתוח האוצרות המיניראליים של הארץ, בין בהר ובין בנגב ובין בים-המלח, לא נשארו עוד בגדר תכניות בלבד, אלא עבודות הכנה נעשו באזורים הללו, כדי להפוך את מחצבי הארץ למקור עבודה וקיום כלכלי איתן של אוכלוסיה. ומדי הסלל רשת הכבישים המאפשרים את הגישה אל המקורות הרחוקים והנידחים הללו, כבר מרנינה את העין אותה התפשטות התישבותית, המבססת את קיומה על האדמה אשר עוד לא הביאה לידי גילוי את מלוא כוחה ותנובתה. התפשטות התישבותית זו, מהצפון עד לנגב ובדרך הערבה עד אילת, היא שחתמת את מלחמת השחרור בחותם של נצחון קיים ולא נצחון כיבוש בן-חלוף.

מיבצע קיבוץ הגלויות    🔗

עובדת הנצחון אשר אישרה מעל כל ספק את קיומה של מדינת ישראל חוללה איפוא זעזוע כביר באיזור זה של העולם. הזעזוע לא נתחולל ע"י הרצון או הכוונה להפגין את האחדות המלכדת את העמים הערביים; נהפוך: תוך התבדות הכוונה הזאת “לעיני השמש” - כשנתברר כי מלט האחדות הזאת אינו עשוי לעמוד אף במחץ הראשון של ישוב קטן, אשר זכה להתקרא “מדינה” בין-לילה. התפכחות זו חדרה בלא-ספק עמוק להכרתם של ראשי הערבים ועדיין עתידה היא להניעם לשינוי גישות והשקפות גם בענין זה. אנו לא את ענין הערבים מתארים בזה, כי מסכמים והולכים תהליך היסטורי אשר סופו מעיד על תחילתו ואשר הוא הנהו חוט-השדרה של ההיסטוריה הישראלית כולה: עם ישראל זכה תוך מלחמת השחרור מחדש באדמתו העצמאית אחרי גלותו ממנה. בצידו הורכבה פינת-חסות, שאין לה זכות-קיום עצמאית משלה - היא רצועת עזה; בגבולות נשארו שוכנות מדינות-ערב, כשהן נוטרות בחובן רחשי איבה למדינה שניצחה אותן, אך למעשה טרודות הן לסדר את עניניהן הטרופים בפנים.

הישוב אשר לא רחש איבה לערבים מעודו, לא יכול במדינתו להיות “ערבי” יותר מהערבים עצמם; הפליטים אשר עזבו השמיעו לעולם, כי אין הם גורסים סטאטוס של מיעוט שותף בתוך ישראל שכם אחד עם היהודים. אפשר לומר כי צד נוסף עדיין אינו רוחש אמון שלם לעצמאותו של היהודי בארץ הקדושה והוא - הנוצרי הדתי אשר קדושת הארץ תופשת בהשקפת-עולמו בתוקף המסורת מקום חשוב. כל אלה - מלבד הגישה הבינלאומית המתחרה על השפעה במזרח הזה והמגלה מזמן לזמן את צפרניה.

בצדק לא התפנתה המדינה הצעירה לתת את דעתה על המכשולים הללו, כי זרמים היסטוריים הוסיפו להמריץ את מעשיה. יתר על כן: היא שעתה אך לשעה קלה אל נהי-המספד אשר נכבש בלב הישוב על חלליו ובלב אבות ואמהות על בניהם שנפלו - ומיד הואצה למשימתה - אל משימותיה הרבות. אף תאוצה זו, כנצחון עצמו, היה בה משום מעשה-פלאים של כוח שנסכר על-פיו ולפתע נפתח לו המוצא: לקיבוץ הגלויות מזה ולהפרחת הארץ לשם קיומן מזה. וייאמר מיד: כי אותה אישיות דינאמית שהתיצבה בראש המערכה של ישראל ואשר בטחונה גדל והלך תוך התקשרות דבקה עם הלוחם הישראלי הצעיר, - אישיות זו של בן-גוריון פרשה את זרועותיה לשחות גם בשני הזרמים החדשים תוך הידבקות בהמוני העולים מהפזורים - בקיבוץ הגלויות על שלל גווניו - ובמדע המפריח ארץ.

אות מעודד ליציבותה של המדינה הצעירה ניתן באישור עצרת האומות המאוחדות (מאי 1949) לקבלת ישראל לאו“מ. יושב-ראש העצרת, ד”ר אווט אמר לכבוד המאורע: “בשם האומות המאוחדות והעצרת אני מושיט את ברכת האו”מ לחברתנו החדשה - –" ושר החוץ של ישראל, משה שרת, אשר עמד באש-הוויכוח על קבלת האישור הזה, השיב: “גדולה היא שעה זו למדינת ישראל, גדולה השעה לעם היהודי בכל תפוצותיו, כבד נטל האחריות הכרוכה בה ומרומם החזון שהיא מגלה לעתיד. קבלת ישראל לאסיפה זו היא השלמת מעברו של עם מאלמונות מדינית לזהות ברורה - –” ואם כלפי חוץ אושרה אישור סופי העובדה הקיימת של מדינת ישראל, באה עובדה שניה - הקונגרס הציוני הכ"ג שהתכנס בבירת ישראל, בירושלים, (14 באוגוסט 1951), הוא הקונגרס הציוני הראשון על אדמת ישראל, ואישרה כלפי פנים, כי מדינת ישראל היא העומדת מעתה במרכז הפעולה הלאומית. עדיין לא נתחוורו כל-צרכן, לאור הנסיבות החדשות, הסמכויות של הנהלת ההסתדרות הציונית מזה והמדינה מזה, אך מכלל הדברים השתמע, כי המשימה המוטלת מעתה על התנועה, ועל חטיבתה הגדולה בארצות-הברית בפרט, היא לסייע בכל האמצעים לביצורה של המדינה.

עם ישראל לא עמד מנגד ואם הוכשר במשך השנים ע“י הציונות לשיתוף עם הישוב, הרי תוך המלחמה על השחרור נתלכדו הלבבות ברגש אשר לא נודע כמוהו אלא בימי מאורעות היסטוריים גדולים. מחנות ההסגר של אירופה החישו את העתקתם לארץ; העם היהודי התיצב לימין ישראל הלוחמת בכסף ובהשפעה ותמיכה מוסרית גדולה. יהדות ארצות-הברית גילתה עתה את עוצם בטחונה ב”נצח ישראל לא ישקר" וזרם יכלתה העצומה השפיע רוב ברכה, חיזוק ומקור-עידוד על המדינה במשימותיה הגדולות. אף-על-פי,-כן פעל יותר מכל והעסיק יותר מכל חזון קיבוץ-הגלויות, אשר החל להתגשם כמו ציפה לאות אשר ניבא מכבר: “אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ - –” (ישעיהו מג ו).

גולת תימן עלתה “על כנפי נשרים” - תוך חדשי מלחמת השחרור האחרונים החלה וחיסלה את גלותה העתיקה; “במרבד-קסמים” באה אחריה גולת בבל - עיראק; נתברר גם לכמה גלויות אירופה כי חייהן צפויים להתרוקן מתוכן אחרי השואה האיומה אשר חלפה בהן והן מיהרו להתחסל בזו אחר זו - בולגאריה, רומניה, הונגאריה, יוגוסלאביה - פולין לא היה לה לחסל אלא שארית-פליטה מכל יהדותה רבת-האונים לפני השמד מידי הנאצים. ארצות צפון-אפריקה נתנו מגלויותיהן - ונדחי ישראל רחוקים ביותר ביקשו דרך לעלות ועדיין מבקשים הם אף עלה יעלו. הללו - “העניים והאביונים” - עולים ולשונם בצמא נשתה - האמנם ייפתחו להם על שפיים נהרות ובתוך בקעות הארץ מעינות, יושם מדבי-לאגם-מים וארץ-ציה למוצאי מים? - – (ישעיהו מא, יז–יח).

לחקר הבאות מי יבין?    🔗

אך זה הועלה אפרו של חוזה הציונות ד“ר בנימין זאב הרצל, אשר העיד על עצמו כי לא נביא הוא, אלא האמין בכוח המדע המודרני שהוא עשוי לקומם את מדינת ישראל ולחדש את נעוריה כקדם. חמישים שנה עברו מתחילת חזותו הציונית של ד”ר הרצל והפכה, למרבה הפלא, למציאות. זו איפוא אחת החזויות שנתגשמה מתוך ההזיות והכיסופים, אשר חיפשו להם מוצא במשך דורות רבים ולכלל הגשמה לא באו. מכאן עלינו להסיק, כי גם נבואה קדומה לא היתה דתית בלבד אלא פרי משאת-נפש לאומית סוציאלית נעלה, אשר יסודותיה הוטבעו בקרקע המציאות, ומשום כך דיברה ומדברת עד היום מהרי יהודה אל לב כל אומה ולשון.

נמצא, כי בסוף-דבר אם באים ושואלים אותנו - בני ישראל, העם הנודד והמחונן, מה תרומה תתרמו מעל אדמת ארצכם לאנושות חלף התרומה הרוחנית שהייתם מרימים בהיותכם נפוצים בין הגויים? - אין לנו אלא לענות, בשעה שניגודים בינלאומיים גדולים אופפים אותנו מסביב: אך שוא נתימר בתרומה רוחנית חדשה כל עוד פצעינו לא חובשו - – ובעמוד איפוא מחשבת ההיסטוריה על סף העתיד ומלים נעתקות מפינו, אין לנו אלא לשוב לאחד מימי עבר, בהם צפה נביא תוך הגות קשה מהבקעה המלאה עצמות אל שואת גוג ומגוג - ולאחר השתקעות במראות דרמאטיים קשים הצפויים לעם ולאנושות, בא לפתע לידי חזות לירית מנחמת כנהר, אשר מימיו ישלו:

"– - והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה –

"ויעברני במים מי אפסים –

"ויעברני במים מים ברכים –

"ויעברני מי מתנים –

"וימד אלף-נחל אשר לא אוכל לעבר - בשובני

"והנה אל-שפת הנחל עץ רב מאד מזה ומזה;

"ויאמר אלי: המים האלה יצאים אל-הגלילה

"הקדמונה וירדו על הערבה - והיה

"ועמדו עליו דוגים מעין-גדי ועד עין

"עגלים - ועל-הנחל יעלה על-שפתו מזה ומזה

"כל-עץ-מאכל אשר לא יבול עלהו ולא יתם פריו -

"לחדשיו יבכר כי מימיו מן-המקדש הזה המה

“יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה - –”

(יחזקאל מז א–יג)

האין זה חזון אשר נבקש גם אנו אחרי שנות גוד ושמד רבות? – תשי“א–תשי”ג, תל-אביב.

 

לוח תאריכים (לפי סדר הפרקים)    🔗

1492 גירוש ספרד (מאי)

1488 עובדיה מבארטנורה בארץ

1525–1533 שליחות דוד הראובני

1533 מות שלמה מולכו

1572 פטירת האר"י בצפת

1648 גזירות ת"ח באוקראינה

1666 שנת שבתי צבי

1745 משה חיים לוצאטו בארץ

1560–1565 בנין טבריה ע"י יוסף נשיא ודונה גראציה

1625 מוחמר אבן-פארוק מושל ירושלים

1635 פאכר א-דין מושל בגליל

1740 ד’אהר אל-עומר מושל בגליל

1759 שד"ר ראשון לאמריקה

1700 עלית יהודה חסיד עליית חיים אבולעפיא לטבריה

1742 מלחמת ד’האר וסוליימאן פחה

1747 עליית ראשוני החסידים

1799 מלחמת נפוליאון בארץ

1799 עליית ר' נחמן מברצלב

1808 תחילתה של עליית המתנגדים

1775 שלטונו של אחמד אל-ג’זאר

1832–1840 שלטונו של מוחמר עלי

1834 מרד הפלחים

1837 הרעש הגדול בצפת

1838 שוד הדרוזים

1816 מנחם מנדיל משקלוב בירושלים

1827 מות ר' מנחם מנדיל

1839 מות ר' ישראל משקלוב

1842 עליית חב"ד לחברון

1784–1885 חיי השר מונטיפיורי מונטיפיורי בונה “משכנות שאננים” ורוכש פרדס

1869 בנין “נחלת שבעה” בירושלים .

1869 נוכת תעלת סואץ

1840- עלילת דם בדמשק וברודוס

1866 התישבות האמריקאים

1868 התישבות “בני ההיכל”

1860 ייסוד חברת כל ישראל חברים

1861 ייסוד “חברה לישוב ארץ-ישראל”

1882 סיר אוליפאנט וג. ה. אימבר בארץ

1870 ייסוד מקווה-ישראל

1882 מות קארל נטר

1863 ייסוד “הלבנון”

1863 ייסוד “החבצלת”

1878 ייסוד פתח-תקווה

1883 ייסוד יסוד-המעלה

1884 ייסוד משמר-הירדן

1891 ייסוד חדרה

1900 זיהוי היתוש כגורם הקדחת בארץ 1879 עליית י. מ. פינס 1881 עליית אל. בן-יהודה

1882 עליית ז. ד. ליבונטין וייסוד “ועד חלוצי יסוד המעלה”

1882 עליית הבילויים

1882 ייסוד ראשון-לציון

1884 ייסוד גדרה

1845–1934 חיי הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד

1882 תחילת פעולת הבארון בארץ

1882 ייסוד זכרון-יעקב

1882 ייסוד ראש-פינה 1887 מרד ראשון-לציון בפקידות

1894 ייסוד הרטוב

1860–1904 חיי ד"ר ב. ז. הרצל

1897 הקונגרס הציוני הראשון

1898 ד"ר הרצל ביקר בארץ

1903 משלחת ציונית לחקירת אל-עריש

1889 ייסוד אגודת “בני משה”

1890 אישור ועד חובבי-ציון באודיסה

1891 לשכת חובבי-ציון ביפו

1903 כנסית הישוב עם מ. אוסישקין

1907 דוד וולפסון בארץ

1908 הקהק"ל החלה בגאולת קרקעות

1890 ייסוד רחובות בי"ס עברי ראשון ביפו של י. בלקינד

1883 ייסוד נם-ציונה ע"י ראובן לרר

1905 ייסוד אגודת הכורמים הקואופרטיבית

1909 ייסוד דגניה אום-ג’וני

1901 ייסוד קואופיראטיב הפרדסנים “פרדס”

1891 מסילת-ברזל יפו–ירושלים

1908 אגודה לבנין תל-אביב

1905 ייסוד גימנסיה “הרצליה”

1913 בנין הטכניון בחיפה ומלחמת הלשונות

1898 ההתישבות בגולן

1900 העברת המושבות לרשות י. ק. א

1900 ייסוד המושבות בגליל התחתון

1904 עליית א. ד. גורדון

1905 ייסוד “הפועל הצעיר”

1906 ייסוד פועלי־ציון בארץ

1908 ייסוד מושב פועלים עין־גנים

1908 ייסוד “החורש” בגליל

1907 ייסוד “השומר”

1910 כיבוש מרחביה

1910 חוות־לימוד לצעירות בכנרת

1842 מתן תואר חכם־באשי לרב העדה הספרדית

1882 ראשית עליית התימנים

1914 מלחמת־העולם הראשונה

1917 גירוש תל־אביב—יפו

1891 ייסוד כפר־סבא

1917 מות שרה אהרונסון

1917 התישבות השומרים בגליל העליון

1917–1918 כיבוש הארץ ע"י האנגלים: דרום הארץ - נובמבר; ירושלים - דצמבר; צפון הארץ - ספטמבר 1918

1917 הצהרת באלפור 2 בנובמבר

1918 אבן־הפינה לאוניברסיטה

1925 חנוכתה

1920 אסיפת הנבחרים הראשונה

1921 ייסוד קרן־היסוד

1929 ייסוד הסוכנות היהודית

1915 ייסוד גדוד גאליפולי

1917 אישור הגדודים היהודיים

1920 מסירת המנדאַט לאנגליה (סאן־רימו)

1913 ייסוד “הדסה” בארה״ב

1920 נפילת טרומפלדור ומגיני תל־חי י״א אדר

1921 רצח י. ח. ברנר וחבריו בפרעות יפו מאי))

1921 התנפלות על פתח־תקוה

1921 קץ הגדוד “הראשון ליהודה”

1920 ז׳אבוטינסקי וחבריו במא¬סר עכו

1929 טבח חברון ומוצא, נפי¬לת מגיני חולדה, שוד בצפת (אוגוסט)

1923 קריעת עבר־הירדן

1920 ייסוד הסתדרות העובדים הכללית (דצמבר)

1920 ייסוד גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור (אלול)

1921 ייסוד מושבי-העובדים הראשונים (נהלל וכפר יחזקאל - אלול)

1921 ייסוד הקבוצה הגדולה בעין-חרוד ותל-יוסף

1925 ייסוד כפר חסידים

1922–1925 מושבות המעמד הבינוני: מגדיאל, רעננה, הרצליה ועוד

1925 ייסוד עיר העמק (עפולה)

1933 ראשית התישבות עולי גרמניה

1923 רוטנברג מתחיל במפעל החשמל

1932 חנוכת תחנת-הכוח בנהריים

1930 מסירת הזכיון על ניצול ים-המלח למ. נובומייסקי ומי’ור טולוק

1940 ייסוד בית-הערבה

1929 ייסוד מפלגת פועלי א"י

1927 ייסוד הקיבוץ המאוחד

1927 ייסוד הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר

1928 ייסוד תנועת המושבים

1936 פתיחת נמל בת"א

1935 ראשית הטייס העברי

1936 ראשית התישבות “חומה ומגדל”

1943 ראשית התישבות בנגב (מצפות)

1939 הצעת חלוקה ע"י ועדת פיל

1936 ראשית אימון הלוחם הנודד

1940 יחידות פלמ"ח ראשונות

1933 ראשית העפלה באניות (“ואלוס”)

1939 פרוץ מלחמת-העולם השניה (ספטמבר)

1942 טביעת מעפילי “סטרומה” (פברואר)

1945 מלחמת הבריגאדה היהודית בחזית איטליה (מרס)

1947 שיא מלחמת ההעפלה

1947 שיא מלחמת המחתרת בשלטון המנדאט

1947 הכרזת האומות המאוחדות על מדינה יהודית עצמאית (29 בנובמבר)

1948 נפילת ל"ה בגוש עציון 1948 17 בינואר)

1948 כניעת גוש עציון (14 במאי) 1948

1948 כניעת הרובע היהודי בירושלים העתיקה (27 במאי)

נצחונות

1948 משמר-העמק (14 באפריל)

1918 רמת יוחנן (16 באפריל)

1948 טבריה (18 באפריל)

1948 חיפה היהודית (22 באפריל)

1948 צפת (10 במאי)

1948 יפו (13 במאי)

1948 סיום המנדאט הבריטי ופינוי הבריטים מהארץ (14–15 במאי)

1948 הכרזת העצמאות (14 במאי) (הקמת הממשלה הזמנית)

1948 ד"ר וייצמן נבחר נשיא המדינה (16 במאי)

1948 הקמת צבא ההגנה ליישראל (31 במאי)

נגד הפולשים

1948 נצחון עמק הירדן על הפו לש הסורי (20 במאי)

1948 גשר הודפת את הפולש (22 במאי)

1948 כניעת נצרת (19 יולי)

1948 כניעת עראק סווידאן (9 נובמבר)

1948 כיבוש באר-שבע (21 אוק')

1948 ניצחון הצי הישראלי בקרב ימי עם המצרים (22 אוק')

1949 דגל ישראל באילת (10 במארס)

1949 הסכמי שביתת-נשק עם הפולשים

1949 פתיחת מושב הכנסת בירושלים, (14 בפברואר)

1949 מיבצע “על כנפי נשרים” (גולת תימן)

1950 מיבצע “מרבד הקסמים” (גולת עיראק)

 

מקורות    🔗

דברי ימי ישראל ד"ר צבי גרץ, יזרעאל

דברי ימי עם עולם ש. דובנוב, דביר

תולדות היהודים בספרד הנוצרית יצחק בער, עם עובד

דברי ימי ישראל בתוגרמה ש. רוזאניס, דביר

תולדות הישוב היהודי בא"י ש. קליין, מצפה

שומרי החומות, ש. ברנשטיין, מצפה

תולדות היהודים בארץ-ישראל, א. ז. רבינוביץ

ספר נסיעת דוד הראובני, (ממעמקים, תרפ"ב (גם הוצאת ד"ר א. ז. אשכולי)

תולדות המקובלים השבתאים והחסידים, דוד כהנא, דביר

החסידות והחסידים ד"ר ש. א. הורודצקי, דביר

עולי ציון ש. א. הורודצקי, גזית

תולדות חכמי ירושלים (עם הערות מאת אל. ריבלין), א. ל. פרומקין

אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, עורך ד"ר מרדכי מרגליות, יהושע צ’צ’יק

כתבי יצחק בן-צבי, יוסף שרברק

אגרות ; מסעות; זכרונות; אברהם יערי, גזית

ספר החסידות, יצחק ורפל, צ. ליינמן

פעמי הגאולה, א. צנציפר (רפאלי) (עריכה עבר הדני), נ. טברסקי

חמישים שנות היסטוריה, נר. לוון. (תרגם א. אלמאליח)

כתבים לתולדות חיבת-ציון, ערוך ע"י א. דרויאנוב

מימים ראשונים (דו-ירחון), העורך א. דרויאנוב

שרשים: פרץ סמולנסקין, מ. ל. ליליינבלום, דוד גורדון, י. מ. פינס, ח. ארלוזורוב ועוד, המח' לנוער של ההסת' הציונית, יוסף שרברק

שלוחי ארץ-ישראל, אברהם יערי, מוסד הרב קוק

ספר הציונות (א, ב, ג.), דינאבורג יבנאלי, מוסד ביאליק - דביר

אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דוד תדהר

ספר מאה שנה, יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן

חולמים ולוחמים, י. יערי-פולסקין, מסדה

ירושלים מחוץ לחומה, י. שפירא

פרקים לתולדות הישוב, משה סמילנסקי, דביר

השלטון הבריטי בא"י, ב. יוסף, מוסד ביאליק

יומן ארצישראלי, פ. ה. קיש (תרגם : א. עבאדי), אחיאסף

לדברי ימי העתונות בא“י (2 כרכים), בית הלבנון, ערוך ע”י ד. יודלוביץ

יהודי המזרח בא"י, מ. ד. גאון

ר' אליהו מני, מנשה מני

כתבי ד"ר הרצל; מכתבים; מקראות

ספר אוסישקין, הוועד להוצאת ספר אוסישקין

מסה ומעש, חיים וייצמן,

כל כתבי אחד-העם, דביר

ספר ברנשטיין - כהן

כתבי מנחם שיינקין, ערוך ע"י א. חרמוני

ספר הקונגרס, ערוך ע"י ל. יפה, הסוכנות היהודית

כתבים, ב. כצנלסון, מפא"י

כתבי דוד בן-גוריון, הוצאת מפא"י

עם במלחמתו (1915–1945), עבר הדני, יוסף שרברק

תולדות הציונות, ד"ר ב. בן-יהודה, מסדה

חבל סדום, י. קופלביץ ב. צ ונסקי, הקיבוץ המאוחד

תולדות באר-שבע ושבטיה, עארף אל-עארף

מצבות קודש בארץ-ישראל, זאב וילנאי, מוסד הרב קוק

הידעת את הארץ, י. ברסלבסקי, הקיבוץ המאוחד

מדריך ארץ-ישראל, ד"ר זאב וילנאי

ספרה של ארץ-ישראל, לוק וא. קית-רוטש

זכרונות אפרים כהן-רייס

מלחמת העמים, מ. בן-הלל הכהן, מצפה

פרשת חיי, י. א. שלוש

זכרונות לבן-ירושלים, יהושע ילין

לצאצאי איטה ילין

מספורי הראשונים לציון, דב חביב-לובמן

ציון לשמעון רוקח

אברהם שפירא, י. אידלשטיין

הרוטשילדים, א. הרמוני

אהרון א. אייזנברג, עבר הדני, מסדה

זכרונות ז. גלוסקין

דור מעפילים, ד"ר הלל יפה, דביר

זכרונות, ד. סקיבין, מסדה

מיומן אחד הבילויים, ד"ר ח. חיסין, ועדת התרבות

זכרונות, מ. דוד שוב

זכרונותי, א" ז. הלוי לוין-אפשטיין

חבלי תחיה; מהשביל אל הדרך, מנשה מאירוביץ

לארץ אבותינו, ז. ד. ליבונטין

כתבי י. מ. פינס

בן-יהודה, חייו ומפעלו, חמדה בן-יהודה

ספר יובל פתח-תקווה, י. יערי (פולסקין) ומ. חריזמן

זכרון-יעקב, א. סמסונוב

רחובות, משה סמילנסקי, הוצ' המועצה

חדרה, עבר-הדני, מסדה חב' מייסדי חדרה

ראשון-לציון, דוד יודילוביץ

ספר הסתדרות המורים בא“י, נערך ע”י ד. קמחי

ספר תל-אביב, ערוך ע"י א דרויאנוב

ספר אגודת “פרדס”, ערוך ע"י עבר הדני

עיר יזרעאל - עפולה, א. מש ועבר הדני, המועצה המקומית

באופק, ערוך ע“י ד”ר י. רוזן

קובץ “השומר”, ארכיון העבודה

ספר העליה השניה, ערוך ע"י ב. חבס ואל. שוחט, עם עובד

לנער (ספרית א“י של הקהק”ל), אמנות

נהלל, עם עובד

כפרים עבריים, תנועת המושבים - לעם

אדמה ללא צל, י. ואל. סנד, ספרית פועלים

כתבי שמואל דיין

ארכיון ארגון השומרים העברים בא"י

בשנת השלשים, הסת' כללית של העוברים העברים בא“י, הוועד הפועל חביון-עוז, א. גולומב, מפא”י

ספר המעפילים, ערוך ע"י מ. בסוק, ההסת' הציונית

ספר ההתנדבות, ערכו ז. שפר וי. למדן, מוסד ביאליק

מגן בסתר, ערוך ע"י ז. גלעד וג. ירדני, הסוכנות היהודית

בשליחות מדינה נולדת, דוד הורוביץ, שוקן

שבעת העמודים שנתמוטטו, ג’ון קמחי, עם עובד

שליחותי בישראל, ג'. ג. מקדונלד, אחיאסף

מערכות צפון, משה כרמל, הקיבוץ המאוחד

ספר עולי הגרדום, י. נדבה, שלח

מלחמת השחרור, י. צ. שווארץ, ראובן מס

אילן ושלח (גולני), ערך ב. עציוני, מערכות

חטיבת הנגב במערכה, מערכות

המצודה בקדמת הכנרת, מערכות

בחבלי נחלה, י. וייץ, נ. טברסקי

התנחלותנו בתקופת הסער, י. וייץ, ספרית הפועלים

בסער ביום סופה, קבוצת דגניה א'

בטרוף הסער, נגבה

כיצד נלכדה המצודה, אלוף יצחק שדה, ספרית פועלים

פלמ"ח, יצחק שדה

המערכה לשחרור ישראל, ד"ר ז. וילנאי,

מעוז עציון (א. טריינין; א. אופק), מערכות

ל"ה, א. פינקרפלד, המח' לנוער, ההסת' , הציונית

להבות בירושלים, אביעזר גולדשטיין, אפקים

ירושלים לא נפלה, עמוס אילון, נ. טברסקי

איש כנפיים בישראל, עם עובד

פרקי תעש, אב. וינברג, מערכות

ספרי ציון: יוסף פיין, טוביה קושניר, ספי, נעם, חברים מספרים על ג’ימי, יד לעמוס, יהודה צפתי ועוד

גוילי אש, ליקט וערך ראובן אבינעם (גרוסמן), ממשלת ישראל, משרד הבטחון

עם דור ההגנה, שאול אביגור, מערכות

בכל מאדם, יהושע בר-יוסף, מערכות

בגליל העליון, ועד הגוש

ארכיונים : חבל ימי לישראל ; המועצה לתעופה בישראל; הארכיון הציוני

החוּלה, הקרן הקיימת לישראל

מורה הדרך (ליצחק וולקני), הקרן הקיימת לישראל

כתבים וזכרונות לתולדות המושבות בגליל התחתון והעליון (בכתב-יד ובעל-פה), עתונות, מאמרים מפוזרים בקבצים ובספרי-יובל

ספר השנה של העתונאים (תש“ד–תשי”ב).

ארכיון צבא ההגנה לישראל

שנתון הממשלה (תשי"א)

A History of Palestine (from 135 A.D. to modern times) by James Parkes.

The Universal Jewish Encyclopedia, 1948

C. F. Volney, Voyage en Syrie et en Egypte, pendant les années 1783.

הערה: ביבליאוגראפיה מפורטת להתפתחות כוח-המגן בישראל, ראה בספר “עם במלחמתו” (1915–1945), עבר הדני, יוסף שרברק.