רקע
משה גליקסון
על השבת

…“מתנה טובה” יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה־אנושית־אוניברסלית־סוציאלית, מבחינה לאומית־היסטורית־תרבותית, ולעולם תגלה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומחיי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במדה אחת.

על ערכו הדתי הראשוני, המרכזי, של השבת אין להרבות בדברים. מקום כבוד נתיחד לשבת בעשרת הדברות של ההתגלות הדתית הראשונה במעמד הר סיני. מצות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיים־המוסריים היסודיים. בנוסח הראשֹן של עשרת הדברות, בזה של ספר שמות, מנומקת מצות השבת מבחינה דתית־קוסמית: כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. מעין הדברים האמורים בסוף פרשה ראשונה של בראשית (ויכולו). השבת לפי זה שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הקֹוסמי הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה, ושל המושג המצרף, הקורילאט, ההכרחי שלה – המנוחה. “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשי שמיים וארץ”. נמוק דתי־קוסמי יסודי זה של מנוחת השבת הטעימו ביחוד חכמנו (מכילתא, יתרו): "כתיב: זכור את יום השבת, וכנגדו כתיב: לא תענה – מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר: ואתם עדי נאום ה' ". ועם זה אתה מוצא כבר בנוסח ראשון זה של עשרת הדברות את המסקנא האנושית־הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני: ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אפיה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי־קֹוסמי והיסוד האנושי־הסוציאלי. האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. ולפיכך מצאה השבת מקום בעשרת הדברות, המכילות לכאורה רק מצות שכליות־מוסריות. היסוד המוסרי־הסוציאלי שבשבת הובלט יותר בנוסח השני של עשרת הדברות, בספר דברים; מצות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסֹוציאלי הברור: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את השבת. כך נעשתה השבת יסוד מוסד לסוציאליזם המוסרי, אם מותר להשתמש כאן בבטוי זה, סמל וערובה לשויון בני האדם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (מעין מה שנאמר בחובת אהבת הבריות: ואהבת לרעך כמוך), עדות חיה ונצחית לתורתה המסרית־היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה. השומר שבת מחללֹו – הוא גם השומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נ"ו, ב'). היא לא רק “ברית עֹולם” בין ה' ובין בני ישראל; אפיה הֹוא אוניברסלי־אנֹושי והיא ערבה לתקון העולם. גם בני הנכר הנלוים על ה'… כל שֹומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – “והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפלתי… כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”. אותו אופי אנושי־אוניברסלי עשה במדת־מה את השבת לנחלתם של כל עמי התרבֹות ברצונם ושלא ברצונם. לא הֹועילה השתדלותה של הכנסיה הנוצרית לטשטש את אפיה העברי המקורי, להחליפה ביֹום אחרֹ ולעשותה זכרון לתחית ישו: תכונתה האנושית־הסוציאלית נשתמרה בה דרך כל גלגוליה, עד שסוף סוף קמה לתחיה במתן החֹוקים המודרני בצורת מנֹוחת החובה של יום הראשון. אפשר לאמר בלי הגזמה, כי השבת היא החוק הסוציאלי היסודי של עמי אירֹופה ואמריקה.

אפיה הסוציאלי הראשוני של השבת הטביע את חותמו על כל מתן החוקים הסוציאליים של העברים הקדמונים. השם שבת נעשה שם כולל לכל תקנה ומוסד לטובת עניי העם בשם טובת השויון; המספר שבעה נעשה הסמל לדרישות הצדק הסוציאלי. “בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבתך הגרים עמך”. והשנה השביעית היא גם שנת שמיטת כספים, שנת הסרת העול מעל הלוה, אשר מטה ידו מלשלם את חובותיו. “מקץ שבע שנים תעשה לך שמיטה… שמט כל בעל משה אשר ישה ברעהו, לא יגֹוש איש את רעהו ואיש את אחיו”. והשנה השביעית היא גם שנת השחרור לאדם שנמכר לאחיו בעניו: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, ואם לא די בזה באה שנת היֹובל, “מקץ שבע שבתות שנים” לתקן את שאר הקלקלות הסוציאליות, וביחוד את הקלקלה הגדולה של זכֹות הקנין הפרטי המוחלט על הקרקע. “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה… ושבתם איש אל אחֹוזתֹו ואיש אל משפחתו תשובו”.

וכשחטא ישראל וזלזל ב“מתנה הטובה”, שניתנה לֹו מבית גנזיו של הקב"ה, בקדושת יֹום השבת ובהרחבתה הסימבולית, בתקונים ובמוסדות הסוציאליים הגדולים, וכשנענש על חטאו וחרבו מעינות חייו, צורות חייֹו הלאומיות המקוריות – עמד לו נביא הנחמה לבשר לו את תחיתו ואת תחית השבת כאחד: “אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח… אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און… ובנו ממך חרבות עולם מוסדי עולם דור ודור תקומם… אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג… והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך”.

אותה מזיגה רוחנית של היסוד הלאומי־הדתי והיסוד האנושי־הסוציאלי שבשבת התגלתה במשך הזמן בצורה מקורית אחרת של רוח ישראל, שאף היא קשורה מתחילתה בקדושתה של השבת – בתלמוד תורה ובדעת התורה. יום השבת הוא יום המנוחה והנופש לעני ולעשיר, היום הטבעי להתרכזות הרוח ול“נשמה היתרה” נעשה ממילא ובדרך הטבע ליום למוד התורה. קשר זה של שבת ודעת התורה נראה לאבותינו קדום והכרחי כל־כך עד שיחסוהו לאדון הנביאים. “משה התקין את ישראל, שיהיו קורין בשבתות ובימים טובים (ירושלמי, מגלה פ"ד). וגדולה מזו: “לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה”. וכשבת כך גם תלמוד תורה – אפיו הוא “סוציאלי”, הוא עומד על עיקר השויון המוחלט ולא ניכר בו שוע לפני דל. זה ענינה של קריאת התורה בצבור בשבתות, זה ענינה של “כלה”, של התרגום והמתורגמן, למוד התורה בשבת לא הצטמצם בגבולות הקבועים של פרשת השבוע, אלא השתזר ב”הוי" של השבת, בצורות ובגוונים שונים “חציה לה' וחציה לכם”.

כך ארג לו העם מתוך רוח יצירתו המקורית, מתוך מסורת קדומים נערצה וחיונית את מסכת־החיים המופלאה שלו, “מסכת שבת”, ורקם לו צורות חיים לבביות ומקוריות, שנעשה לו תריס בפני הפורעניות בימי החושך הארוכים. השבת נעשתה מקור חיים לעם ישראל וללאומיות ישראל, מקור ברכה ונחמה לאומה המדוכאה והנרדפת על צואר. היא נעשתה המלאך הגואל לבן המלך המקולל, שבכל ימות השבוע היה חי חיי שפלות ועבדות, וביום השביעי היתה “שבת מלכתא” מחזירה לו את כבודו, כבוד מלכות בעולם הרוח. עם נרות השבת הֹודלקה אש הקודש בלב העברי, האש השאננה והמאירה של מנוחה ושמחה, של מצוה ו“נשמה יתירה”. מלאכי השלום ירדו על אהלי יעקב לברכם ולקדשם. כל ההוי הישראלי נהפך לאחר “בפניא דמעלי שבתא”. “שחורה אני ונאוה – שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת”, אומר המדרש. ועוד: “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו” – ברכו באור פניו של אדם, לא דומה אֹור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת. הרגשה אסתיטית דקה גילו אבותינו בימים ההם, עת אשר תמים היה עוד ישראל עם לבו, ונשמתו לא נקרעה עוד קרעים קרעים. כח יצירה מיוחד, יצירת הֹוי וצורות חיים, עמד לו ליהודי ביחס לשבת. כל עניני החיים הגדולים והקטנים של אדם מישראל, הלוכו, מלבושו, מאכלו, משתהו – הכל הֹוטבע בחותמה המאיר של שבת מלכתא. חובת כבוד והרגשת חיים טבעית היתה לו זו: “וכבדתו” – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. מאֹותו “תבלין” ששבת שמו התפרנסה רוחו של אדם מישראל כל השבוע. השבת נתנה לו את הכרת־ערכֹו וכבֹודֹו האנֹושי. הרגשה אינסטינקטיבית בערכה הגדול האנושי־המוסרי של השבת הביאה את חכמינו הקודמים לתלות את החורבן הלאומי בחלול שבת, ואת הגאולה הלאומית, בדומה לאותו נביא הנחמה, – בשמירת שבת. “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת” ו“אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין”…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!