“שלשה מאמרות” אלה נלקחו מתוך כרך שני של כתבי המנוח בשם “עם חלופי משמרות”. המאמר הראשון נדפס כאן בשלמותו. שני האחרונים – בהשמטת פסוקים, שהם, במדה ידועה, ארעיים וגוף הענין אינו נפגם על ידי ההשמטה.
זכות היתה לבית כנסת “ישורון” שד“ר משה ב"ר אלחנן הכהן גליקסון ז”ל, עם קביעת דירתו בירושלים קבע את מקומו לתפלה בישורון, נתחבב עליו המקום, נתחבבו עליו המתפללים וסדרי התפלה ובמשך החודשים המעטים שהתפלל אתנו ראה את עצמו כאחד הותיקים בבית הכנסת וכמה פעמים הביע בשיחותיו את הסכמתו ורצונו להצטרף ולהשתתף בפעולת התורה והתרבות של בית הכנסת.
לדאבוננו הרב נלקח ממנו האיש באסון ועלה בסערה. בשבת האחרונה, שבת פרשת אמֹור היתה, לפני צאתו לדרך שממנה לא שב עוד, התפלל אתנו וברך את הציבור בנשיאת כפיים “ברכת כהנים”
ועד בית הכנסת ישרון, המתאבל עם כל הישוב העברי בארץ ובגולה על הלקח ממנו איש מורם מעם, מתהלך בתם ובצניעות, שומר תורה ומצוה, חכם וסופר הנושא דע על עמו ואלהיו, – החליט להוציא ליום השבעה לפטירתו, שבו תערך בבית־הכנסת אספת אבל לזכרו, שלשה מאמרות משלו, המהוים חטיבות מיוחדות לקביעת דמותו הרוחנית הנעלה והצרופה של הנפטר והשופעים זיו ואורה להאיר את החמדה הגנוזה ב“שבת קודש” של עמנֹו וההויה של “שני עולמות” נאבקים וחותמם – “שלום”.
ושמשו “המאמרות” למאורות, להאיר את דרך חיינו בחולין על טהרת הקדש והמקדש!
ועד בית הכנסת.
…“מתנה טובה” יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה־אנושית־אוניברסלית־סוציאלית, מבחינה לאומית־היסטורית־תרבותית, ולעולם תגלה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומחיי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במדה אחת.
על ערכו הדתי הראשוני, המרכזי, של השבת אין להרבות בדברים. מקום כבוד נתיחד לשבת בעשרת הדברות של ההתגלות הדתית הראשונה במעמד הר סיני. מצות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיים־המוסריים היסודיים. בנוסח הראשֹן של עשרת הדברות, בזה של ספר שמות, מנומקת מצות השבת מבחינה דתית־קוסמית: כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. מעין הדברים האמורים בסוף פרשה ראשונה של בראשית (ויכולו). השבת לפי זה שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הקֹוסמי הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה, ושל המושג המצרף, הקורילאט, ההכרחי שלה – המנוחה. “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשי שמיים וארץ”. נמוק דתי־קוסמי יסודי זה של מנוחת השבת הטעימו ביחוד חכמנו (מכילתא, יתרו): "כתיב: זכור את יום השבת, וכנגדו כתיב: לא תענה – מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר: ואתם עדי נאום ה' ". ועם זה אתה מוצא כבר בנוסח ראשון זה של עשרת הדברות את המסקנא האנושית־הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני: ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אפיה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי־קֹוסמי והיסוד האנושי־הסוציאלי. האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. ולפיכך מצאה השבת מקום בעשרת הדברות, המכילות לכאורה רק מצות שכליות־מוסריות. היסוד המוסרי־הסוציאלי שבשבת הובלט יותר בנוסח השני של עשרת הדברות, בספר דברים; מצות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסֹוציאלי הברור: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את השבת. כך נעשתה השבת יסוד מוסד לסוציאליזם המוסרי, אם מותר להשתמש כאן בבטוי זה, סמל וערובה לשויון בני האדם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (מעין מה שנאמר בחובת אהבת הבריות: ואהבת לרעך כמוך), עדות חיה ונצחית לתורתה המסרית־היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה. השומר שבת מחללֹו – הוא גם השומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נ"ו, ב'). היא לא רק “ברית עֹולם” בין ה' ובין בני ישראל; אפיה הֹוא אוניברסלי־אנֹושי והיא ערבה לתקון העולם. גם בני הנכר הנלוים על ה'… כל שֹומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – “והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפלתי… כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”. אותו אופי אנושי־אוניברסלי עשה במדת־מה את השבת לנחלתם של כל עמי התרבֹות ברצונם ושלא ברצונם. לא הֹועילה השתדלותה של הכנסיה הנוצרית לטשטש את אפיה העברי המקורי, להחליפה ביֹום אחרֹ ולעשותה זכרון לתחית ישו: תכונתה האנושית־הסוציאלית נשתמרה בה דרך כל גלגוליה, עד שסוף סוף קמה לתחיה במתן החֹוקים המודרני בצורת מנֹוחת החובה של יום הראשון. אפשר לאמר בלי הגזמה, כי השבת היא החוק הסוציאלי היסודי של עמי אירֹופה ואמריקה.
אפיה הסוציאלי הראשוני של השבת הטביע את חותמו על כל מתן החוקים הסוציאליים של העברים הקדמונים. השם שבת נעשה שם כולל לכל תקנה ומוסד לטובת עניי העם בשם טובת השויון; המספר שבעה נעשה הסמל לדרישות הצדק הסוציאלי. “בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבתך הגרים עמך”. והשנה השביעית היא גם שנת שמיטת כספים, שנת הסרת העול מעל הלוה, אשר מטה ידו מלשלם את חובותיו. “מקץ שבע שנים תעשה לך שמיטה… שמט כל בעל משה אשר ישה ברעהו, לא יגֹוש איש את רעהו ואיש את אחיו”. והשנה השביעית היא גם שנת השחרור לאדם שנמכר לאחיו בעניו: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, ואם לא די בזה באה שנת היֹובל, “מקץ שבע שבתות שנים” לתקן את שאר הקלקלות הסוציאליות, וביחוד את הקלקלה הגדולה של זכֹות הקנין הפרטי המוחלט על הקרקע. “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה… ושבתם איש אל אחֹוזתֹו ואיש אל משפחתו תשובו”.
וכשחטא ישראל וזלזל ב“מתנה הטובה”, שניתנה לֹו מבית גנזיו של הקב"ה, בקדושת יֹום השבת ובהרחבתה הסימבולית, בתקונים ובמוסדות הסוציאליים הגדולים, וכשנענש על חטאו וחרבו מעינות חייו, צורות חייֹו הלאומיות המקוריות – עמד לו נביא הנחמה לבשר לו את תחיתו ואת תחית השבת כאחד: “אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח… אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און… ובנו ממך חרבות עולם מוסדי עולם דור ודור תקומם… אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג… והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך”.
אותה מזיגה רוחנית של היסוד הלאומי־הדתי והיסוד האנושי־הסוציאלי שבשבת התגלתה במשך הזמן בצורה מקורית אחרת של רוח ישראל, שאף היא קשורה מתחילתה בקדושתה של השבת – בתלמוד תורה ובדעת התורה. יום השבת הוא יום המנוחה והנופש לעני ולעשיר, היום הטבעי להתרכזות הרוח ול“נשמה היתרה” נעשה ממילא ובדרך הטבע ליום למוד התורה. קשר זה של שבת ודעת התורה נראה לאבותינו קדום והכרחי כל־כך עד שיחסוהו לאדון הנביאים. “משה התקין את ישראל, שיהיו קורין בשבתות ובימים טובים (ירושלמי, מגלה פ"ד). וגדולה מזו: “לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה”. וכשבת כך גם תלמוד תורה – אפיו הוא “סוציאלי”, הוא עומד על עיקר השויון המוחלט ולא ניכר בו שוע לפני דל. זה ענינה של קריאת התורה בצבור בשבתות, זה ענינה של “כלה”, של התרגום והמתורגמן, למוד התורה בשבת לא הצטמצם בגבולות הקבועים של פרשת השבוע, אלא השתזר ב”הוי" של השבת, בצורות ובגוונים שונים “חציה לה' וחציה לכם”.
כך ארג לו העם מתוך רוח יצירתו המקורית, מתוך מסורת קדומים נערצה וחיונית את מסכת־החיים המופלאה שלו, “מסכת שבת”, ורקם לו צורות חיים לבביות ומקוריות, שנעשה לו תריס בפני הפורעניות בימי החושך הארוכים. השבת נעשתה מקור חיים לעם ישראל וללאומיות ישראל, מקור ברכה ונחמה לאומה המדוכאה והנרדפת על צואר. היא נעשתה המלאך הגואל לבן המלך המקולל, שבכל ימות השבוע היה חי חיי שפלות ועבדות, וביום השביעי היתה “שבת מלכתא” מחזירה לו את כבודו, כבוד מלכות בעולם הרוח. עם נרות השבת הֹודלקה אש הקודש בלב העברי, האש השאננה והמאירה של מנוחה ושמחה, של מצוה ו“נשמה יתירה”. מלאכי השלום ירדו על אהלי יעקב לברכם ולקדשם. כל ההוי הישראלי נהפך לאחר “בפניא דמעלי שבתא”. “שחורה אני ונאוה – שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת”, אומר המדרש. ועוד: “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו” – ברכו באור פניו של אדם, לא דומה אֹור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא דומה בשבת. הרגשה אסתיטית דקה גילו אבותינו בימים ההם, עת אשר תמים היה עוד ישראל עם לבו, ונשמתו לא נקרעה עוד קרעים קרעים. כח יצירה מיוחד, יצירת הֹוי וצורות חיים, עמד לו ליהודי ביחס לשבת. כל עניני החיים הגדולים והקטנים של אדם מישראל, הלוכו, מלבושו, מאכלו, משתהו – הכל הֹוטבע בחותמה המאיר של שבת מלכתא. חובת כבוד והרגשת חיים טבעית היתה לו זו: “וכבדתו” – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. מאֹותו “תבלין” ששבת שמו התפרנסה רוחו של אדם מישראל כל השבוע. השבת נתנה לו את הכרת־ערכֹו וכבֹודֹו האנֹושי. הרגשה אינסטינקטיבית בערכה הגדול האנושי־המוסרי של השבת הביאה את חכמינו הקודמים לתלות את החורבן הלאומי בחלול שבת, ואת הגאולה הלאומית, בדומה לאותו נביא הנחמה, – בשמירת שבת. “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת” ו“אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין”…
א
אותה פרובלימה אנושית נצחית בין שני עולמות, גבולותיהם, יחסיהם, יחסים של פעולת־גומלין ועצוב־גומלין, – הפרובלימה של חיים ומות, של “עפר” “ורוח”, של “השארת הנפש”; השאלה הגדולה: המות מהו, קץ החיים אוֹֹ “תכליתם”, קצם האמתי, האחרֹון, של חיי אדם או אך סיום והתחלה חדשה, – כל השאלות האלה ודומיהן נעלמות מאתנו, אנֹו מסיחים דעת מהן, במתכוון ושלא במתכוון, בימים כתקונם, אנֹו מתביישים כביכול להזות ולהגות בהן, עד שתבוא לנו, בכוח מאורע מכריע ומכניע, אלץ השעות העמוקות של של חשבֹון־נפש וחשבון־עולם, להתהותנו על היסודות ולהעמידנו כמעט בעל־כורחנו בפני רזי הנצח, התובעים את פשרם.
לפני שלשים יום, ערב יום ה“סיום” בחיי ר' אלתר דרויאנוב, ערב יום הקרב האחרון, או אם לדבר בלֹשון חכמים, “יום נשק: יום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס”, – אותו יום עמדתי רגע קטן, כשתים־שלש דקות, על פתח חדרו. אותה שעה חלפה פתאום את מוחי ודאות מוזרה: הנה הוא הגבול בין שני העולמות, הנה המעבר; עדיין הוא אתנו וכבר אינו אתנו. היתה הרגשה מופלאה בלב: הנה לעיניך הסוד הגדול, הנה התעלומה הגדולה בגלוי אנושי־אישי קרוב־רחוק.
דמות זו, תחושה בלתי אמצעית זו של ה“גבול” נחרתה מאז בלבי, הומה היא בנפשי; והמיה זו מבקשת את פורקנה במלים ולו יהא במלים חֹוורות, שאין בהם כדי לחשוף אפילו את בבואתם של הדברים.
ב
בעל־כרחנו אנו מבקשים, בשעות העמוקות והדוממות של חשבון־נפשנו, פשר ושחר לאותן השאלות הגדולות; בעל־כרחנו אנו חותרים למצוא פתח לאותו, או מאותו, מבוך נעלם. וצורך אנֹושי עמוק זה, אינסטינקט־בראשית, המתגלה גם במיתין ובציורֹי־הדמיון התמימים של האדם הקדמון, – אף הוא סימן הוא ועדות לחיוניותן, לחשיבותן ואולי גם לדרך פתרונן של אותן השאלות.
איש־איש, אומה־אומה, תרבות־תרבות ו“גישתם” לשאלות גדולות אלה. בני־אדם, שעברו במשך דורות גלגולי תעיה ותהיה ולבטים של מחשבה והכרה, עד שהתגברו על השגות תמימות של מיתין ומסורות־קדומים, ושוב לא ניתן להם להמלט במצוקתם אל מאחורי חומת־הגשר הנוחה של אמונה שאין עמה מחשבה – בני־אדם אלה השיגו אמנם מעלה אחת גדולה במעלות המין האנושי: הם התרחקו מן הפתרון־ההשליה, שאינו הוגן לאיש הרוח וההגות, התרחקו מסכנותיהן השכליות והמוסריות של אנכיות פרימיטיבית והגשמה גלמית, אבל עם זה קפחו גם את האוצר הטוב של אינסטינקט מדריך. פתרונם הם לאותן שאלות־ראשית יש בו ממדת הגבורה, המבקשת את עתידה בעתידו של הכלל, של האֹומה או של המין האנושי, אבל אין עמו תשובה לשאלתו של היחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו בעתיד אינדיבידואלי, בקיום אינדיבידואלי מעבר לאותו הגבול.
האדם המודרני, איש השכל והדעת השכלתנית, למד להתנחם: אל יתאונן אדם חי, יש “השארה” לנפשו של היחיד, ואף אם אין לה קיֹום אינדיבידואלי לעולם הבא. מפעלו של אדם הוא השארת־נפשו; ההשפעה על החיים נותנת קיֹום ושארית למתים. אמנם, השפעה זו יש אשר “תפרה בחביון צללים” ותנגר בצינעא לחלל־העולם, “כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו והוא לא ידע”. אבל אין בכך כלום; הרי היא, ההשפעה, קיימת ועומדת מכל־מקום, קיימת פעמים בכח־כחה עד דור אחרון ומפרה לבבות קרובים ורחוקים. מפעלנֹו הֹוא המעיד עלינו, כי “קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”. פתרון זה – פתרון הוא למעטים, לאנשי רוח ויצירה, אשר שכר יצירתם – יצירה. הללו זכאים להתנשא לקרוע בידיהם את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, בלי לתבוע לעצמם קיום אישי ושכר אישי מעבר הוילון השני. הללו תקנו את המעטים, את המרובים לא תקנו.
ג.
הכרה גדֹלה אחת הביאה לנו מחשבת־הבקורת של האדם, החותרת לחדור לשרשם של דברים. תפיסת המות בבחינת “הגבול המוחלט”, בבחינת הגורל החותך של “קריעת־החוט” בידי אלות המזל, מאורע הקץ החד־פעמי, שלפניו אין כלום מן המות ואחריו אין כלום מן החיים – תפיסה זו נחלת תקופה רחוקה, תקופת ילדותֹו של המין האנושי, היא. למדנו: אין החיים והמות שתי רשויות נבדלות ומופרשות זו מזו בהחלט, אלא הן שתי ספירות של מציאות, הנוגעות זו בזו מגע מתמיד ונכנסות שעה־שעה זו לרשותה של חברתה. אין המות קפיצת־פתאום לתוך חללה של רשות־חוץ, לעולם אחר שכולו טוב, או לחשכת תהומות של בלימה; אין הוא בצורתו הבולטת־החותכת אלא גלוי מרוכז וחוליא סוגרת ופותחת כאחת בתוך פרוצס רצוף ושלול של שני יסודות מקבילים, המתחדש בכל יום ובכל עת ובכל שעה. קרֹוב הוא המות לחיים מלכתחילה ומתוכם עצמם, שוכן הוא, כביכול, בתוכם, טבוע הוא בהם מטבע־פנים. לא יהא זה פרדֹוכסון אם יאמר, כי המות הוא עיקר קובע צורה וחוק לחיים, עם כשהוא קובע להם את גבולותיהם, קובעם קבע פנים ומהות. כי על כן מתן־גבול הוא מתן־צורה. “סוד הצורה הוא בזה, שהיא גבול; היא העצם עצמו ועם זה הפסקת העצם, ספירה שבה ההֹוויה וחדלונה אחד הם”. הגוף הבלתי אורגני מקבל צורת־הגבלתו מבחוץ, על ידי גופי־חוץ וכחות־חוץ; הללו שמים לו גבול וקובעים מתוך כך את צורתו. ואלו העצם האורגני נותן לעצמו את דמותו מבפנים, מתוך כחות־הגידֹול הפנימיים שלֹו וֹשעֹורם. וכאן תפקידו של המות בתורת כח־פנים. החיים לובשים את צֹורתם על־ידי שהמות נתון בתוכם ועמהם עצמם. לא זו בלבד שאנו רואים בגלויי החיים דבר־מה מעין מות ב“תשלומים לשעורים”: זקנה, הזדקנות הרקמה, הסתיידות והתקשות הצנורות. גדולה מזו: המות נתון ועומד ופועל בתוך החיים, אף בשעה שהללו נראים לך עולים וגוברים, בלי שאתה יכול לקבוע את מציאותו הממשית בתוכם. כל דמותם וצביונם של החיים ודאי היו אחרים, אלמלא היו כל־עצמם נתונים כביכול בתוך מערכת אחת, הפונה לצד המות. בכל רגע מרגעי קיומנו אנו “הולכים למות” ולא רק באותו המשמע, שכל רגע מת דבר־מה בקרבנו. המות מגביל את חיינו – והגבלה זו עצוב היא ומתן־דמות – לא רק בשעת הפטירה, אלא הוא מטיל גוון בכל תכני־חיינו. החיים מקבלים את צורתם מידי המות, עם כשהם דוחים אותו, מסרבים לו, נלחמים בו, הוא טובע בהם את חותמו בין בבחינת רשומים קודמים של שעת הפטירה הגלויה, המטילה כביכול את צלה לאחור על כל שטח החיים, ובין מבחינת מתן דמות וגוון משלו במישרין לכל רגע מרגעי החיים.
ד.
אבל החיים והמות הם לא רק דבר ונגודו, לא רק תיזה ואנטי־תיזה, אלא – וזה ענינה של אותה התגלות עליֹונה הטבועה בלבו של אדם ומבקשת, פעמים דרך גמגום ועכירה שבדמיון וביצרים, את תקונה – הם מחייבים סינתיזה עליונה, ערכים ומצויי־הויה עליונים, מעל לתכני־החיים המסוימים, מעל לחיים ולמות ולספירת נגודם, – סינתיזה אשר בה משיגים, אם לדבר בלשונו של הגל, החיים את עצמם. אותה סינתיזה עליונה, העומדת מחֹוץ לספירת החיים והמות המוחשיים, לא ניתנת לתפיסה שכלית אלא היא ענינה של הויה עליונה, של התגלות, של תפיסה בלתי אמצעית, דוגמת תפיסתה של מציאות ה'; היא פורצת את הגבולות המקובלים, לרבות גם את הגבול החותך של יום המות. ואין מקשים עליה מן הקטיגוריות המקובלות של דרך הסתכלותנו וחוקי שכלנו. לכשתמצי לֹומר: גדולות התמיהות מטעם השכל וחוקיו לגבי הענין הזה, ששמו חיים. כלום אין כל אחדות החיים המוחשיים, אחדות התודעה של האיש המוחשי, אחדות ה“אני” שבנסיוננו, פלא על פלא? כל תכני התודעה של ה“אני” משתנים ומתחלפים, הללו צצים ובאים, והללו כלים והולכים, ואחדותה של התודעה העצמית, אשר במשך הימים לא נשאר בה אף כגרגיר של חול מתכניה הראשונים, במקומה עומדת, הֹוא ה“אני” האחד־הרצוף של הילד בעריסתו, של הגבר בגבורתו ושל הזקן, ההולך אל בית־עולמו. אכן, אין האני הטרנסצנדנטלי פלא גדול יותר מן האני האמפירי; אין הסינתיזה העליונה הנצחית, של החיים פלא גדול יותר מאחדות החיים המוחשיים, הצצים ונובלים לעינינו.
וזהו חדושה הגדול של ההתגלות הדתית, שהיא “פורצת את הגבול” ומעמידה את כל החיים כולם בקרן אורה של הנצח. היא לא רק ממשיכה את הקו מעבר לגבול הקיום שבעולם הזה, אלא היא תולה כביכול את גורלה של הנשמה לעולם־הבא מבחינת־מה בשלשלת הרצופה של תכני־החיים בעולם הזה. היא מתגברת על המות לא רק מבחינת המשך הקו אלא גם מבחינת פעולתם ורשומיהם הטרנסצנדנטיים של תכני־החיים הללו.
ה.
אותה התגלות גדולה מצאה את בטויה ההוגן לה בדת ישראל. תורת־ישראל מבקשת את התקנה ליחיד, למצוקת־נפשו האישית, לצרכו ב“השארת־נפש” אישית, – בדרכה המיוחדת לה, בדרך הסינתיזה של יסודות־רוח שונים והתמזגותם לאחדות עליונה אחת. היא מרחיקה את ההגשמה הפרימיטיבית, הרואה בנשמה רק את ה“נשימה”, את נשמת החיים החמריים, הכלה ואובדת עם החיים האלה; היא מרחיקה את ההגשמה המיתית מדרך קיומו של היחיד בעולם הבא, היא נמנעת מהרבות דברים על הקיום שלאחר המיתה, כדי למנוע את העם מן ההשגות המגושמות של מצרים, מדרכי האובות והידעונים ומשאר תועבות מצרים, הכרוכות בפולחן־המתים המגשים, אבל אין היא מרחיקה את קיומו האישי של היחיד מעבר לגבול החיים שבעולם הזה. היחיד נאסף אמנם אל “עמיו,” הוא בא בשלום אל “אבותיו”, הוא ממשיך את השלשלת שקבל מאבותיו ומוסרה לבניו אחריו, אבל אין הוא שוקע ואֹובד בתוך הקיום המופשט של הכלל, אלא יש לו תקווה ואחרית אישית. “כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”. כי על כן נשמתו של אדם “חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים” היא, וחלק זה אי אפשר לו שיכלה. יש כביכול קיום כפול לאדם בעולם הבא: נשמתו נצחית היא “כחלק אלוה ממעל”, כ“רוח” השבה אל אלוהים אשר נתנה; והוא קיים קיום היסטורי בתוך הקיום ההיסטורי של האומה. ומכאן המושגים השונים של העולם הבא ו“לעתיד לבוא” או ימות המשיח, שחכמינו הבחינו בהם; מכאן גם עיקר תחית המתים, שאף הוא, כעיקר השארת־הנפש, ניתן ענין ליחיד ולאומה גם יחד. מחזה התחיה הנשגב של יחזקאל סמל הוא לתחיתה ולהשארת־נפשה של האומה. “בן־אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה”. תפילת הקדיש לעלוי נשמתו של היחיד ענינה הוא קדוש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, “בחייכון וביומיכון ובימי דכל בית־ישראל”. אותו הפלא של אחדות החיים, של אחדות ה“אני”, המתחדש בכל יום, סימן הוא וערובה להשארת הנפש של איש־ישראל ובית־ישראל, לקיום הטרנסצנדנטלי ולאחדות הטרנסצנדנטלית של היחידֹ והכלל. “חדשים לבקרים רבה אמונתך” – אמר ר' שמעון בר אבא: ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים."
אין אדם יכול לדרוש במופלא ממנו. לא ניתן לו לראות את דרך קיומו לעולם הבא, לא נגלה לו הדבר במראה חושני, כדרך המיתין של אומות העולם. “לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לוֹ”. וכבר שאל אלהי עֹולם את איוב: “הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה”?, ואיוב ענה בצניעות ובענות־תום: “נפלאות ממני ולא אדע”. אבל רק דרך קיומנו בעולם הבא נפלא מאתנו. גזירה נגזרה על האדם לשוב אל האדמה, אשר ממנה לוקח, אבל רק עפרו ישוב אל העפר. “וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח ישוב אל האלוהים אשר נתנה”. וכבר בימים קדומים ידע העם את סוד “צרור החיים” הנצחיים. אביגיל, האשה “טובת־השכל”, ידעה לקדם את פני דוד בברכה: “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך”. חיי העולם הבא אין ענינם הגשמה באיזו מדה וצורה שהיא, אלא ענינם קרבת אלהים. “ואני קרבת־אלהים לי טוב”, ואמר הכוזרי: “ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות”. כיוצא בזה הורה ר' בחיי הדיין, “שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון”.
ו.
על הצדיק ועל אנשי־החסד שנאספו נאמר: יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכחו.
אין המות קץ לחיי אדם אלא סיום, התחלה חדשה. "וחשוב הוא הדבר לגבי התופעה היהודית – הורה הרמן כהן עם סיום ספרו הגדול על “דת־התבונה ממקורות היהדות”, – שאף את המות היא רואה מציינת בבחינת שלום. “עליו השלום” – כנוי לנפטר בלשון היהודי. השלום מקהה את עוקצו של המות. השלום פותר גם את חידת המות. האדם שנקרע מאת החיים לא נתרחק מן השלום, אדרבא, הוא נתקרב אליו. האדם עומד אחרי מותו פנים אל פנים בפני שלום אלהים… – “עליו השלום” – הוא הדבר היחידי והטוב ביותר שיכולני לאמר על קיומו של האדם עכשיו לאחר הפטירה… המות הוא עולם השלום. ואין לך שבח טוב וגדול למת מהבדל זה שמבדילים אותו על־ידי השלום מעולם המלחמה, מתעיותיהם של החיים ומקרבותיהם. אוהב שלום לא יירא מפחד המות. “ה' רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. ה' אלוה יחיד הוא עמו גם במותו. והוא הוא מרום הרעיון של השלום. ואין שום תואר יכול להתרומם למעלה מפסגה זו… וכך לא ניתן מקום לפחד המות ברוח היהודי… מוקירים אנו את זכרונו של המת מתוך תקוה שביראה, שנפש מתנו תהא צרורה בצרור החיים עם נשמת האבות והאמהות. התקשרות זו עם תולדות עמנו הדתי היא דאגתנו היחידה בזכרון המת. וכשם שהאבות נאספו אל עמם, כך מקוה כל יהודי להמשך חיי התולדה של העם על־ידי התקשרות זו אל האבות ואל האמהות. וכך אין המות אלא המשך בחיי התולדה. ובחיים אלה שורר ושליט השלום, שנצח כל מלחמה עלי אדמות.
השלום הוא חותם אמת של הנצחיות.
יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, הולך נכחו.
זאת תורת הנצחיות, ליחיד ולכלל גם יחד, ממקורותיה של היהדות.
… אין הנוער העברי נייר חלק, שאפשר לכתוב עליו כל מה שרוצה הלב, או חומר צייתן, שאפשר לטבוע בו כל צורה שהיא ללא סירוב וסבוך. אף לאחר “השעור הראשון בהדרכה לאומית”, שקבל הצעיר העולה מגרמניה ושפתח את לבו לשאיפה ולהחלטה להתקשר ולהבלע במציאות הארצ־ישראלית, עדיין קשים ומרובים חבלי ההסתגלות למציאות זו, עדיין רבים המכשולים ומרובות העכבות, האורבים לנפשו. יש שהוא כרוך בסתר לבו אחרי צורות הוי ודרך ארץ, אשר בסביבתו החדשה מזלזלים בהן, ודבר זה נעשה לו מקור סבל ויסורים. דלותן, או העדרן, של צורות־הוי מגובשות, קלישותן של צורות תרבות מקובלות, לקויה או חורונה של כל הרגשת דת – כל זה עומד בין הצעיר, שזנח צורות הוי ותרבות מגובשות ונפשו יוצאת לצורות־הוי חדשות, ובין מציאותו החדשה. כמה הֹוא להֹוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית – אין הבדל גדול בנידון זה בין בני חרדים ובני חפשים מיוצאי גרמניה – שיתנו טעם וסגנון למציאותו החדשה, דמות ומבע לחויות־הנפש החדשות, וכמיהתו זו אינה באה על שכרה.
ואם כמיהה סתומה כך – הרגלים קבועים של הוי ומסורת, ארחות חיים של דת מקובלת ומצוות מעשיות על אחת כמה וכמה. “המהפכה הנפשית העצומה” על הגבול שבין רדיפות אכזריות, שעבוד וקלסה והרגשת נחיתות מדכאה, ובין ההרגשה המעודדת של חירות וכבוד אדם ויעודי אומה ודאי עשויה בדרך כלל ליתן עושר בלבו של האדם הצעיר ולרפא את נפשו מפצעיה. אבל אם הנער שחונך על הוי דתי ועל אמונה דתית ושראה בהתעללותם של רשעים בקדשיו הדתיים של עמו, צריך לקנות לו את חרותו ואת כבודו האנושי מתוך וותור למעשה על ערכיו הדתיים, הרי שכרו הנפשי והמוסרי יוצא במידה רבה בהפסדו.
מי שיש לו קצת מכח הדמיון יוכל לתאר לעצמו בנקל פרשת חיים כזו בערך:
ילד יהודי בגרמניה, שגדל בבית הורים דתיים (ובתים כאלה מרובים בין יהודי גרמניה, ביחוד בגרמניה הדרומית), נפשו נזדעזעה עד עמקי מצולותיה בימי הזועה והאימה החשכה. שש מאות וחמשים בתי־כנסת נהרסו, נחרבו, נשרפו על־ידי פריצי חיות בדמות אדם, בתי־קברות עתיקים חוללו, זוהמו, ומצבות קדושים וטהורים הוכו לרסיסים, אלפי ספרי תורה הושמדו, נקרעו, נשרפו. והוא, הנער הרך, ראה בעיניו את החרבות השחורות, ראה את ערימות העפר ומפולת האבנים השרופות ומכתת השיש של ארון הקודש, שרידי בנין בית־הכנסת המפואר, שהיה הולך אליו עם אביו בשבתות להתפלל. הוא שמע על מעשים מזעזעים של התעללֹות וחלול הקודש בידי רשעים אכזרים, הוא שמע על כלי קודש ופאר, פרוכות ומעילי ספרי־תורה, עצי חיים, כוסות לקדוש, קופסאות־בשמים, ירושת דורות ומעשי אמנות יקרים, שנקרעו, נשברו והיו לביזה למתועב גוי; הוא שמע על אנשים חשובים ומכובדים, שהוא מכירם מבית־הכנסת ומבית־אבא, פני העדה, פרנסי הקהלה ורבנים, שהוכרחו להצית בידיהם הם את בית־הכנסת, זבול תפארתם וכהונתם בקודש, להשליך בידיהם את ספרי התורה המקודשים לתוך מדורות־אש, או לגלי הדונאו, הריינוס והמיין; הוא ראה את החורבות השוממות, הוא שמע את הספורים המסמרים, שהטילו סערה בלבבות, ולבו התחמץ בקרבו ובמסתרים בכתה נפשו על ענות עמו ועל עלבונו וחלול קדשיו. ויחד עם רגשות הכאב והזעם גברו בלבו גם רגשי האהבה לעמו ולתורתו אשר חוללה בידי זדים, גברה וחושלה הכרתו הדתית־לאומית, גבר רצונו לחיות כיהודי בן־חורין, גברה תשוקתו לגאולה לאומית, גברו געגועיו לארץ הגאולה והפדות, אשר אין בה אימת הרדיפות והתעללות רשעים וחלול קדשי עמו בידי טמאים. הוא רואה בחזון את המולדת הרחוקה, אשר כבוד ישראל לא יעולל שם בעפר, בתי כנסיותיו וספרי קדשו לא ישרפו ולא יחוללו, ויהודים שומרים מסורת אבות, שומרים תורה ומצוות באין מפריע ומכלים דבר. הוא חולם, מצפה לגאולה, מתגעגע על המולדת ונשבע בלבו לשקוד על כבוד עמו ותורתו, לשמור ולקיים את מצוותיה, להמיר קלֹונן בכבוד ובהערצה.
והנה אירע לו הנס ומאוויו נתנו לו. הוא זכה להיות מן הנערים המאושרים המעטים, שניתן להם לעלות אל המולדת. הוא נפרד באהבה וברחמים מאבא־אמא, שנגזר עליהם להשאר בגולה הדוויה־האומללה, אבא בקש מאתו בשעת פרידה, שיזכור את בית־אבא ואת מסורת בית־אבא, שישמור תורה ומצוות. והנה הֹוא בדרך אל הארץ העתיקה־החדשה,לבו הומה להורים הגלמודים, לבית אבא, לפקודתו בשעת פרידה, ועם זה הוא מלא הרהורי תקוה ונחמה ומחשבות טובות לעתיד: הוא ידע לעשות את רצונו של אבא. והנה הגיע אל הארץ, ולבו יגיל ברעדה לקראת מקום עתידו. הוא נשלח לאחת הקבוצות או לאחד המושבים שעל אדמת ארץ ישראל, השמחה לקראת בניה הגאולים, ובלבו ההרגשה המעודדת של יום גדול, יום מפנה לקראת חיים חדשים −−−
“שלשה מאמרות” אלה נלקחו מתוך כרך שני של כתבי המנוח בשם “עם חלופי משמרות”.
המאמר הראשון נדפס כאן בשלמותו. שני האחרונים – בהשמטת פסוקים, שהם, במדה ידועה, ארעיים וגוף הענין אינו נפגם על ידי ההשמטה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.