… אין הנוער העברי נייר חלק, שאפשר לכתוב עליו כל מה שרוצה הלב, או חומר צייתן, שאפשר לטבוע בו כל צורה שהיא ללא סירוב וסבוך. אף לאחר “השעור הראשון בהדרכה לאומית”, שקבל הצעיר העולה מגרמניה ושפתח את לבו לשאיפה ולהחלטה להתקשר ולהבלע במציאות הארצ־ישראלית, עדיין קשים ומרובים חבלי ההסתגלות למציאות זו, עדיין רבים המכשולים ומרובות העכבות, האורבים לנפשו. יש שהוא כרוך בסתר לבו אחרי צורות הוי ודרך ארץ, אשר בסביבתו החדשה מזלזלים בהן, ודבר זה נעשה לו מקור סבל ויסורים. דלותן, או העדרן, של צורות־הוי מגובשות, קלישותן של צורות תרבות מקובלות, לקויה או חורונה של כל הרגשת דת – כל זה עומד בין הצעיר, שזנח צורות הוי ותרבות מגובשות ונפשו יוצאת לצורות־הוי חדשות, ובין מציאותו החדשה. כמה הֹוא להֹוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית – אין הבדל גדול בנידון זה בין בני חרדים ובני חפשים מיוצאי גרמניה – שיתנו טעם וסגנון למציאותו החדשה, דמות ומבע לחויות־הנפש החדשות, וכמיהתו זו אינה באה על שכרה.

ואם כמיהה סתומה כך – הרגלים קבועים של הוי ומסורת, ארחות חיים של דת מקובלת ומצוות מעשיות על אחת כמה וכמה. “המהפכה הנפשית העצומה” על הגבול שבין רדיפות אכזריות, שעבוד וקלסה והרגשת נחיתות מדכאה, ובין ההרגשה המעודדת של חירות וכבוד אדם ויעודי אומה ודאי עשויה בדרך כלל ליתן עושר בלבו של האדם הצעיר ולרפא את נפשו מפצעיה. אבל אם הנער שחונך על הוי דתי ועל אמונה דתית ושראה בהתעללותם של רשעים בקדשיו הדתיים של עמו, צריך לקנות לו את חרותו ואת כבודו האנושי מתוך וותור למעשה על ערכיו הדתיים, הרי שכרו הנפשי והמוסרי יוצא במידה רבה בהפסדו.

מי שיש לו קצת מכח הדמיון יוכל לתאר לעצמו בנקל פרשת חיים כזו בערך:

ילד יהודי בגרמניה, שגדל בבית הורים דתיים (ובתים כאלה מרובים בין יהודי גרמניה, ביחוד בגרמניה הדרומית), נפשו נזדעזעה עד עמקי מצולותיה בימי הזועה והאימה החשכה. שש מאות וחמשים בתי־כנסת נהרסו, נחרבו, נשרפו על־ידי פריצי חיות בדמות אדם, בתי־קברות עתיקים חוללו, זוהמו, ומצבות קדושים וטהורים הוכו לרסיסים, אלפי ספרי תורה הושמדו, נקרעו, נשרפו. והוא, הנער הרך, ראה בעיניו את החרבות השחורות, ראה את ערימות העפר ומפולת האבנים השרופות ומכתת השיש של ארון הקודש, שרידי בנין בית־הכנסת המפואר, שהיה הולך אליו עם אביו בשבתות להתפלל. הוא שמע על מעשים מזעזעים של התעללֹות וחלול הקודש בידי רשעים אכזרים, הוא שמע על כלי קודש ופאר, פרוכות ומעילי ספרי־תורה, עצי חיים, כוסות לקדוש, קופסאות־בשמים, ירושת דורות ומעשי אמנות יקרים, שנקרעו, נשברו והיו לביזה למתועב גוי; הוא שמע על אנשים חשובים ומכובדים, שהוא מכירם מבית־הכנסת ומבית־אבא, פני העדה, פרנסי הקהלה ורבנים, שהוכרחו להצית בידיהם הם את בית־הכנסת, זבול תפארתם וכהונתם בקודש, להשליך בידיהם את ספרי התורה המקודשים לתוך מדורות־אש, או לגלי הדונאו, הריינוס והמיין; הוא ראה את החורבות השוממות, הוא שמע את הספורים המסמרים, שהטילו סערה בלבבות, ולבו התחמץ בקרבו ובמסתרים בכתה נפשו על ענות עמו ועל עלבונו וחלול קדשיו. ויחד עם רגשות הכאב והזעם גברו בלבו גם רגשי האהבה לעמו ולתורתו אשר חוללה בידי זדים, גברה וחושלה הכרתו הדתית־לאומית, גבר רצונו לחיות כיהודי בן־חורין, גברה תשוקתו לגאולה לאומית, גברו געגועיו לארץ הגאולה והפדות, אשר אין בה אימת הרדיפות והתעללות רשעים וחלול קדשי עמו בידי טמאים. הוא רואה בחזון את המולדת הרחוקה, אשר כבוד ישראל לא יעולל שם בעפר, בתי כנסיותיו וספרי קדשו לא ישרפו ולא יחוללו, ויהודים שומרים מסורת אבות, שומרים תורה ומצוות באין מפריע ומכלים דבר. הוא חולם, מצפה לגאולה, מתגעגע על המולדת ונשבע בלבו לשקוד על כבוד עמו ותורתו, לשמור ולקיים את מצוותיה, להמיר קלֹונן בכבוד ובהערצה.

והנה אירע לו הנס ומאוויו נתנו לו. הוא זכה להיות מן הנערים המאושרים המעטים, שניתן להם לעלות אל המולדת. הוא נפרד באהבה וברחמים מאבא־אמא, שנגזר עליהם להשאר בגולה הדוויה־האומללה, אבא בקש מאתו בשעת פרידה, שיזכור את בית־אבא ואת מסורת בית־אבא, שישמור תורה ומצוות. והנה הֹוא בדרך אל הארץ העתיקה־החדשה,לבו הומה להורים הגלמודים, לבית אבא, לפקודתו בשעת פרידה, ועם זה הוא מלא הרהורי תקוה ונחמה ומחשבות טובות לעתיד: הוא ידע לעשות את רצונו של אבא. והנה הגיע אל הארץ, ולבו יגיל ברעדה לקראת מקום עתידו. הוא נשלח לאחת הקבוצות או לאחד המושבים שעל אדמת ארץ ישראל, השמחה לקראת בניה הגאולים, ובלבו ההרגשה המעודדת של יום גדול, יום מפנה לקראת חיים חדשים −−−

“שלשה מאמרות” אלה נלקחו מתוך כרך שני של כתבי המנוח בשם “עם חלופי משמרות”.

המאמר הראשון נדפס כאן בשלמותו. שני האחרונים – בהשמטת פסוקים, שהם, במדה ידועה, ארעיים וגוף הענין אינו נפגם על ידי ההשמטה.