החברים של מרטין: הקדמה 🔗
זהו סיפור אוטוביוגרפי של בן 12–14, שהתבגר בהקדם – גם בכוח הנסיבות. הוא נולד בברלין, והתבגר בשנות השלטון הראשונות של היטלר. הוא זכה לבית משפחה, ולבית נוסף שהציל את חייו: תנועת נוער ציונית. בתנועה צעירה זו נתחבר למדריך מיוחד־במינו, שהאיץ בחניכיו לחשוב בעצמם ולהחליט על דרכם.
רוב האירועים, האנשים והבעיות שבספר נשענים על תיעוד עשיר שנשתמר בידי (ר' נספח), ועל זיכרון חי, שנזקק לדמיון כדי לנטות גשרים על פערי שכחה. הדפים הבאים ינסו להחיות תקופה נסערת וגורלית על־פי מִפלס חוויותיו והיכרותיו של נער, תוך נאמנות מרבית לעבודות, בלי להתפתות לגובהי התצפית של בוגרים מלאי דעת וניסיון, ושל חכמה לאחר מעשה.
הסיפור נכתב בעיקרו בשנת 1977, קוצר ותוקן בשנים 1989 ו־1991.
י. רינג
חלק ראשון: גמר הילדות 🔗
1. לחשוב חזק 🔗
האם מאורע מכריע יכול להיוולד בשריקה?
שריקתו המוכרת של פיפס הדהירה את מרטין אל חלון דירתו. בן־כיתתו דשדש בשולי המדרכה, זקף ראש ואגרוף מפולש; זוג אופניים חנה על־ידו, ומישהו שישב עליו נראה מבוגר אפילו מגובה שלוש הקומות ולמרות מכנסיו הקצרים. פיפס צעק:
“מרטין, בוא רגע! רוצים לדבר אתך!”
סגר את החלון, וכיוון שירדו דמדומים של פברואר חורפי, לבש את מקטרונו, דילג במדרגות, פתח את דלת הכניסה הכבדה וניגש אל מוכר ואל בלתי־מוכר. הבלתי־מוכר הושיט יד גדולה, לחץ את ידו לחיצה נמרצת ואמר:
“שמי לוֹטהַר שַאפנָר. אך קוראים לי לוט. יפה שבאת.”
המשיך לחייך. טורי שיניים תואמות, נוצצות. גם פיפס חייך, בתוספת קריצה קונדסית. כך היה משַדל חברים לכל מיני תעלולים. עכשיו אמר:
“המדריך שלי. כבר מזמן רציתי שתכיר אותו.”
“נעים מאוד,” ענה בנימוס, “מרטין קלינגר.” לא ידע מה להוסיף. התבונן.
בחור גבוה, רחב־כתפיים. לבוש מקטורן עור חום ומכנסי קורדרוי שחורים. נראה כבן עשרים ומשהו. יושב לו בנחת מאוזנת, יד אחת על ההגה, יד שנייה על המותן. נראה מגושם – לא מכוער ממש. לסת רחבה של מתאגרף, אף קצת פחוס. פה חמוּר, מזדקר – אך החיוך מרכך. עצמות מצח מוצק מטילות צל כוכים, לכן קשה להבחין בעיניים. בלורית בלונדי כהה שולחת גל פרוע לתוך פרצוף בוטח.
לוט הפר את השתיקה. “מאחר שפיפס הציג אותי כמדריך, ברור לך לשם־מה באתי ללותרינגר־שטראסה.”
“האם פיפס לא סיפר לך, שאין לי עניין מיוחד ב…”
“אה־כן!” הרים לוט את קולו והנהן במרץ. “פולי שלנו סיפר, כי התאכזבת קשה מ’מכבי הצעיר', ולכן אתה פוסל את כל תנועות הנוער. פולי הזהיר אותי בפני ביקורתָן ולגלגָן. ופיפס שלנו, ידידך, המכיר אותך מקרוב, בטוח שאינך משתעמם בלעדינו. אתה קורא, מנגן, עוסק בספורט – ובכן, קיבלתי אינפורמציה מרתיעה.”
פרץ בצחוק. צחוק משונה: נישוּף לבבי־מַפוחי דרך שפתיו ונחיריו, ראשו מופשל לאחור ושיניו מבהיקות. פיפס צירף את צחקוקי הסייח הנחמדים שלו וצייץ: “פעם נכווה – נכווה לתמיד.”
“פשוט התנסיתי,” חייך מרטין במאומץ, “וראיתי שאין לי עניין.”
לפני חצי שנה הצטרף ל“מכבי הצעיר”, שוטט עם חברי קבוצתו ברחובות, שיחק כדורגל, למד כמה שירים עבריים ומלבד זאת, חודשיים שלמים לא קרה כלום! למה לחזור על אותו התרגיל עם “השומר הצעיר”?
“פ־שו־ט הת־נ־סי־ת!” משך לוט בהברות במין־תמיהה נפעמת. “חודשיים, בתנועה אחת, סיפקו לך ניסיון־חיים סופי! מצוין!” העביר יד סורקת בבלוריתוֹ הגדושה. “באמת, לא כדאי לבזבז זמן יקר על דברים טפלים. אלא מה? מרטין, תרשה לשאול אותך: אולי בן־אדם מבזבז הזדמנותת גורלית, מבלי שבדק אותה. נותנים לו הזדמנות לבדוק רעיונות גדולים, והוא פוסל לפני שבדַק… מה אתה חושב?”
“ייתכן,” גמגם מרטין באי־רצון. ילד, שאחד מבוגר מפגין עליו חכמת־חיים…
“מרטין,” אמר לוט בראש מורכן ובקול כה חרישי, שהמולת הרחוב כמעט בלעה אותו. “אל תחשוב, שאני אומר זאת רק אליך. אני אומר זאת קודם־כל לעצמי. לשלול דבר מבלי שבחנתי אותו – זאת שאלה של מַצפון.”
עיניו המוצלות. לסתו המהרהרת. הוסיף לרבוץ על אוכפו, באיזון מושלם, ולא אמר כלום. חיכה בסבלנות. מנהרת מצפון נפערה לעיני מרטין, ובקצה הפעור דשדשו רגליו העצבניות של פיפס.
“לא פסלתי אף פעם את התנועה שלכם, רק…” בלי־משים דיבר מרטין באותו קול מועם.
לוט נשא את ראשו והתבונן בו. “שמע, בנאדם,” אמר במתינות, “יש לי הצעה פשוטה, פשוטה והגיונית. בוא אל הפגישות שלנו פעם, פעמיים. אם תראה שלא כדאי, שזמנך מתבזבז – גמרת לבוא, זה הכול. אם תראה שכדאי, שזמנך לא התבזבז – ובכן, אף אחד לא יחתים אותך על חוזה. תבוא ותתרשם. יש שיחות, יש טיולים, יש הבהרת רעיונות. יש חיי קבוצה שומרית אם תשתתף, אולי תרצה עוד. אם לא תרצה, תגיד שלום ותיעלם. מה אתה חושב?”
השעין שתי זרועותיו אל מותניו בגמישות מאוזנת.
“מה אכפת לך!” צייץ פיפס, “תבוא פעמיים־שלוש ותחילט!” הממזר הוסיף פעם שלישית.
נעצו בו עיניהם וחייכו בציפייה.
החזיר להם חיוך: “בסדר. אנסה. מתי לבוא?”
לוט הושיט יד חזקה, לחץ את ידו עד כאב ואמר בקול חם: “לא תצטער! השבט1 שלנו גדל. כבר פעמַיים גדל והתפצל. נפגשים שלוש פעמים בשבוע. תבוא בשבת הקרובה. פיפס יוביל אותך. להתראות!”
גם פיפס לחץ את ידו בתנופה תיאטרלית, ואחר־כך פנו שניהם לעבר כיכר רוזנטאל, לוט – בנסיעה אטית, ופיפס – בהידוס מואץ.
מרטין עמד ליד הכביש והביט. כל פנסי הרחוב, כל המנורות בחנויות שממול, ושמאחוריו – כולם כבר דלקו כרגיל. באור צהבהב ולבנבן. גם פנסי המכוניות שהאו מהלך לפני שהחליקו אל כיכר רוזנטאל, הטילו אלומות מרוכזות, מסנוורות בעצי השדרה, בדפנות החשמלית המשתקשקת על פַסיה. עצים בעיגולי גדרות – כרקדנים בכבלי־ברזל. רצים לצאת או לא? מישהו מן העוברים הטיח בבת־זוגו: “אַת לא תעשי לי שטויות! את לא תעשי ב־35 מה שעשית בשנת 30! עכשיו הדברים הש…” צופר בלע את סוף המשפט.
פתח את דלת הכניסה הכבדה ועלה לדירתו. צלצל, אימו פתחה ושאלה, למה ירד. אמר שפיפס הזמין אותו, שהסכים לבקר פעם בתנועה שלו, “השומר הצעיר”. שגם פולי ופיט, מבני הכיתה שלו…
“כ – ך!” קראה, “קודם תבקש רשות! קודם תדבר עם אבא!”
דיבר עם אבא וקיבל רשות בתנאי: שלא יהיו צרות בבית הספר; שלא יהיו צרות בבית; שלא יחזור הביתה מאוחר.
אבל למה… למה הסכים הוא עצמו להרפתקה תנועתית חדשה?
אולי בגלל העובדה ש… לוט שאל אותו פעמיים: “מה אתה חושב?” זאת אומרת, בגלל ההיגיון, בגלל המצפון. בגלל העובד ש… לא צעירון ירקרק מציע לו משחקים, אלא בחור, היושב בביטחון כזה מאוזן על אוכפו… מציע לו שיחות בעניינים חשובים. ואולי, אפילו, בגלל חוסר המאמץ מצדו לשכנע בכל־תנאי! תבוא – בסדר; לא תבוא – לא אסון. רק פגיעה קשה במצפון.
עוד דבר: לוט דיבר גרמנית חלקה, דייקנית, ובשמץ עגה ברלינאית. הוא היה שונה מבני סביבתו – מחוג הדודים־המַכרים־הגליצאים, המשתפכים בבליל חורק של יידיש מגורמנת ומגומגמת. הוא הבטיח רעיונות גדולים, ואילו הם – שנה־שנה הם מטַגנים אותם בולבוסים פוליטיים, אותם קניידלך של שידוך, אותן לביבות של פַרנוּסָה!
במוצאי־שבת הוליך אותו פיפס אל בית החלוץ2 , באלזאסר 54. בדרך הסביר: בית החלוץ הוא דירה. גרים בה בוגרים בצורה של קומונה. אבל אסור להגיד קומונה, בגלל המשטרה. גרים, מבשלים ושמחים יחד, את כל הכסף שמים בקופה משותפת. למה נפגשים דווקא שם? שאל מרטין. כרגע יש קשיים במציאות מעון3 או קן4 . במערב ברלין, וגם בדרום, יש מעון כזה, אבל פה, בצפון, זרקו אותם החוצה, לכן נודדים בינתיים בין כל מיני דירות.
קסרקטין מגורים מרופט, רגיל לגמרי. עלו לקומה ב', צלצלו בדלת־עץ רגילה, בה התחבא שלט פעוט: “בית החלוץ”. בדירה עמד ריח של… של סבון־כביסה ושל… תפוחי־אדמה מתבשלים. בחדר שלהם לא היה כלום מלבד שלוש מיטות, שני כיסאות, ארון־בגדים ושולחן. אבל הרבה יותר חשוב היה סיקור הפרצופים.
קודם־כל – חבריו לכיתה: פוֹלי – טפיחה עזה על גב מרטין ופעירת עיני יַנשוף חכמות, פוּללי – קריצה ליצנית מפרצוף עגלגל, וצביטה בעכוז. פיט – חיוך חמוד בפנים עדינים. מי התרוצץ בין המיטות, מי סיפר בדיחות על מורים וצרות מהורים? פיפס מימין, ופולי משמאל, סיפקו למרטין מידע חטוף על אַייסבֶּר ומִיללֶה, האנומג ורוּדי, דוד וזיגי, וילי, מקי ומוּלי. איזה שמות!
אייסבר: תראה את דוב הקרח הזה, חיוור ומצופה שומן!
האנומג: תראה את המומחה לכל המכוניות! ויש לו שרירים! צוחק – אך אוהב להרביץ, תיזהר!
מוּלי: אַייאַיי (פולי) כמה רכרוכי ונעים למישוש!
מיללֶה: חמד פרולטרי! (פיפס) תראה את הגומות שלו, את התלתלים שלו השחורים, ממש בובה! ועובד קשה אצל אביב בחנות ירקות!
לא הספיקו להשלים את המידע. לוט נכנס וקרא “הקשב!” 5
עמדו דום, דחוקים זה אל זה בשתי שורות, בין שתי “מיטות נזירים” (פולי). לוט חיכה בסבלנות לדומייה מוחלטת. אחר־כך הודיע כי הערב, לאחר השירה ולפני חלוקת “שמוֹנצֶס” על־ידי מולי לכבוד יום־הולדתו ה־12 (רחשי גיל בשורה השנייה) – ידונו בנושא חשוב שהוכן על־ידי אייסבר ופולי. יַראו חשקני השוקולד שהם מסוגלים להתאפק, אפילו להתעניין בעניין רציני וחשוב, שספק אם דנו בו אי־פעם ברצינות: יחסנו לדת היהודית.
לאחר שישבו ושרו שירים עבריים שרובם היו מוכרים לו, ולאחר שנפתח הדיון – אירע דבר בלתי־צפוי. מרטין בא “להתרשם”, להציץ בפעולה שלהם מן הצד. אם־כן, למה מצא עצמו שוחה באמצע הזרם אחרי עשר דקות? מתי קפץ פנימה?
פתח אייסבר וציין, כי לרובם יש הורים דתיים, זאת אומרת, מקיימי מצוות. וגם בבית הספר רוב המורים נראים דתיים, ואחרים מתנהגים באופן חופשי בגלוי. לא חובשים אפילו כובע או כיפה. והנה, התנועה נחשבת כחופשית, זאת אומרת, חילונית, לא מאמינה בדברים שהרבה דורות האמינו בהם. והיום? השאלה שהוא ופולי רוצים לשאול: היום, בדור שלנו, מה נכון יותר: להיות יהודי דתי או חופשי?
דוב הקרח דיבר בבהירות – אך מה זה? ערבובייה של קולות. האנומג מצחקק ונועץ אגרוף בבטנו של זיגי. זיגי מיילל. פוללי מַרקיד שתי רגליו על רגלי שכניו, שהודפים אותו בקללות. קללות מכל צד: “בייבי! Kranke Windel! Dussel! – שב על הסיר ותשתין בשקט! – מטומטם! – בעצמך מטומטם!”
“ילדים, שקט, ילדים, אימא תבוא ותנגב לכם!” קרא רוּדי בעפעפיים כבדים.
“חרפה!” רטן אייסבר והביט במרטין.
“הקשב! 6” צעק לוט. דומייה. “מי שהנושא לא מוצא־חן בעיניו, יקום ויֵלך. אנו מחכים שתי דקות.”
אף אחד לא הלך. פולי הצביע בזרוע מיטלטלת.
“דבר, פולי,” אמר לוט בשלווה.
“יש לי משהו להוסיף,” פתח פולי בקול תוקפני.“אייסבר שאל את השאלה רק לאחר שעטף אותה בפרווה רכה. מתאים לו.”
צִחקוקים בסביבת פוללי וזיגי.
“אני רוצה לשאול בלי ריפוד: האם לא הגיע הזמן, שבני־אדם בדורנו, לא בימי קדם, יגידו באופן ברור: הדת נגמרה?! היום אין נִסים, לא נחוצים נִסים, כי יש מדעים, יש טכניקה, יש רכבת, יש קולנוע. כולם יודעים, שעגלה נוסעת בלי סוסים, לא בגלל נס, אלא בגלל מנוע ודלק.”
“האנומג!” חייך וילי, “זה השטח שלך! במכונית האנומג יש נסים?”
“רגע!” בתנועת בזק של ידו חתך לוט את פתיל החכמה הבאה: “בואו נישאר על הפסים! פולי, תרסן את שנינותך הנודעת ותבטיח את המשך הדיון שאתה מעוניין בו.”
מיללה, בעיניים עגולות ובהיגוי מזמר: “מה זאת אומרת, הדת נגמרה? מי החליט על זה?”
לוט: “שאלה לעניין. חברים, מי יכול להחליט על עניין כזה?”
פולי: “קבעתי: המדעים! החקירות! לוקחים נס שמתואר בתנ”ך, חוקרים מה קרה באמת. אז מתברר, שלא נחוץ אלוהים כדי להבין, למשל, למה נקרע ים־סוף לשני חלקים שווים, או למה אכלו במדבר שוקולד מן."
רודי (מייד, בקול בוטה): “ומי הופיע על הר־סיני ונתן למשה את לוחות הברית?”
פולי (בעיניים בולעות): “אגדה! סתם אגדה! עוד לא שמעת אגדות על אתינה שקפצה לזאוס מן הראש? אז לוחות הברית קפצו למשה מן ההר, עם ברקים ורעמים. אתה מאמין בזה?”
פתאום אמר רודי דבר מרשים: “אני לא זוכר, שהיוונים שינו את חייהם לאחר ששמעו את האגדה על זאוס ואתינה. אבל היהודים שינו את חייהם לאחר שקיבלו את לוחות הברית.”
האם אגדות מסוגלות לשנות חיי־אדם?!
“חברים, תחשבו!” אמר לוט בקול רם ומודגש, “פולי רואה בסיפורי התנ”ך אגדות, לא יותר. רודי מניח, שסיפורים מסוימים, כמעמד הר־סיני, הם אולי אגדות, אולם בכוח האגדות האלה השתנתה המציאות, השתנה הכיווּן ההיסטורי של עם. מה אתם חושבים?"
רודי (בעיניים כמעט עצומות – עפעפיו כבדים כל־כך!): “לא כך אמרתי בדיוק. יש אפשרות אחרת: אנו חושבים, אלה אגדות, אבל אם יש להן כוח כזה להשפיע, אולי יש בהן איזושהי אמת?”
לוט (בקול מאופק): “אם־כן, אולי אלוהים אמיתי נתן תורה אמיתית?”
רודי (בהיסוס): “אני אומר: זאת אפשרות. האם אתה מכיר מישהו שהוכיח את ההיפך?”
מלים כדרבונות! רודי זה… אך כבר צוחק האנומג ושואל: “רודי, למה אתה לא חובש כיפה? למה אתה לא מתפלל לפני כל מפקד?”
אייסבר (מתפרץ): “חמור! אלוהים לא נוסע על גלגלים ולא עובד על בנזין, אז הוא לא קיים?!”
פולי (בתקיפות, באצבע שלופה): “כל הכבוד, האנומג! הפעם גירדת קצת שכל בין שתי אוזניך הארוכות! הטכניקה המפותחת לימדה את האנושות באמת…”
ברגע זה הצביע מרטין ושאל: “מותר?”
חייך לוט: “קדימה!”
מרטין (תחילה בהיסוס): “נדמה לי… לפני שיכולים לקבוע מה נכון יותר: להיות יהודי דתי או יהודי לא־דתי, ומה נכון יותר: הר־סיני כאגדה או כמציאות… חייבים לשאול שאלה כללית יותר על אלוהים עצמו. לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים, בעצם, כל העמים האמינו באלים, במשך אלפי שנים. באל אחד או באלים רבים, בכל אופן, עד לפני זמן קצר כולם האמינו שיש בעולם איזה…. איזה כוח על־אנושי, עצום… כוח אלוהי. השאלה – רודי רמז עליה: איך אנחנו יכולים בכלל לדעת, אם יש אלוהים בעולם? לדעת בביטחון, שיש – או שאין ?”
פולי (נרכן אל מרכז המעגל, בשטף תקיף): “כבר ציינתי! אנשי מדע בודקים עכשיו כל דבר! פעם לא מצאו הסברים, לכן חשבו שאלוהים הוא התשובה לכול… לכל חוסר־תשובה. עכשיו מוצאים הסברים בלעדיו, הוכחות לכל דבר!”
מרטין: “באמת? פולי, ומה תגיד אם המדע עצמו, השכל עצמו, ולא רק נסים יוצאי־דופן, הוא משהו שאלוהים ברא אותו?”
פולי: “אל תצחיק אותי! אם אני רואה, איך סבתא שלי הולכת ברגל, ואני יודע את מספר הנעליים שלה, למה אני צריך לחפש גלגלים מוסתרים בסוליות שלה?”
אייסבר: “ואם יש דברים שהמדע לא יכול לגלות אף פעם?”
לוט: “רגע, רגע! אם נטפל בבת־אחת בשאלות רבו, לא נפתור אף אחת. אני מציע, שנקבל כנקודת־מוצא את טענתו של פולי, כי יש לבני אדם שכל משלהם ואמצעי חקירה משלהם…”
מרטין: “ואם אלה ניתנו לבני־אדם על־ידי אלוהים?”
לוט: “הנחה זו לא תשנה את הצורך – וכאן אני מסכים עם פולי – את הצורך לבדוק עובדות באופן ראציונלי, לפי ההיגיון והתבונה האנושיים. גם אם אלוהים ברא את השכל, הוא ברא אותו כדי שישתמשו בו. אז בואו, נשתמש ונבדוק, אם כל מיני עלילות ונסים שיוחסו לאלוהים, ובגללם האמינו בני־אדם בקיומו, אם הם באמת כה מופלאים. ההנחה הראציונלית היא זאת: אם נדע להסביר תופעות מופלאות בהתאם לחוקי הטבע הנורמליים, שוב אין טעם ואין צורך להאמין בנסים בלתי־נורמליים. ואם חיי העמים מתנהלים לפי חוקיות, שהאדם מסוגל לבחון ולדעת אותה – שוב אין צורך להאמין באלוהים, שאי־אפשר להבין את מעשיו!”
הדברים נאמרו בשלווה, בהפסקות נשימה, כדי שכל הנוכחים יתפסו אותם ויתמודדו אִתם. כולם הקשיבו בשקט, אפילו בדריכות מסוימת.
נבדקו אפוא נסים תנ"כיים אחדים, ולוט סיפר מה גילו החוקרים. אפילו פוללי וזיגי ישבו מרותקים, חבוקי מותן, ועקבו בעיניים נוצצות אחר בני־ישראל שלמענם הפך הים לחרבה, ופרי שיחים – למַן מן השמים. סוכם, כי שני חברים ירשמו זיכרון־דברים, כדי שהקראתו תשמש פתח להמשך הדיון באחת השיחות הקרובות. אייסבר התנדב, ופיפס נידב את מרטין. כיוון שהסכים, נדברו השניים להיפגש למחרת היום, על רקע צהלה כללית: סוף־סוף נתכבדו בני השבט בשמונצס של מולי. הכול נסתיים במפקד, בו ניצבו שתי שורות ממותקות לפני מדריך שבע־רצון שאמר: “חברים! פתחנו בנושא גדול. הבהרנו כמה הבהרות, אך אל תשובה ברורה ומקיפה לא הגענו. צריך ללמוד יותר ולחשוב יותר. חישבו חזק עד להמשך הדיון”. אחר־כך קרא: “שומרים – חזק!” השומרים ענו פה־אחד: “חזק ואמץ!” – והתפזרו.
2. שיחת דוֹדים 🔗
גם ברחוב, בדרכם הביתה, המשיכו פיפס, רודי, מיללה ומרטין להתדיין על קיום אלוהים. כשעלה במדרגות ביתו, אמר לעצמו: סוף־סוף מצאתי חוג, בו אפשר לדון בבעיות רציניות! מצא־חן בעיניו רודי, שעיניו גדולות ועצובות מתחת לעפעפיו הכבדים. מצאו־חן בעיניו אייסבר ומיללה. אך יותר מכולם – המדריך! שום מורה לא היה מנווט בתבונה כזאת דיון כזה! לתלמידים אין דעות שצריך לכבד. לוט הקשיב, חזר על מה שאמרו חניכיו. קשר דבריו לדבריהם. בחור מבוגר יושב ומקשיב ל“קטנים”, מכוון ומזרז אותם לחשוב הלאה, לחשוב לבד. איננו פוסק: רק דעתי, לא דעתם! אלא דורש היגיון מכולם – “גישה ראציונלית”. לא מזדרז לסכם. נותן להתמודד.
את דלת הדירה פתחה לו דינה – ומאחוריה בליל קולות.
“מָרָלֶה,” אמרה, “יפה שבאת, ברגע הנכון!” חזה הרם פינה לו מקום בפרוזדור והתקדם לפניו.“כל־כך שקט כאן בחוג הידידים. אולי תמציא להם איזה נאום מסעיר? אולי תשיר להם איזה המנון ציוני?”
רצה לפרוש לחדר השינה ולעכל את רשמי הערב – אך אסור לפגוע. צריך להגיד שלום, אחרת יצעקו: רק הלכת לתנועה ההיא, כבר הפכת לפרא־אדם! נכנס אחרי אחותו אל “החדר הטוב”.
בקצה האחד של השולחן ישבו: “הדוד” גרינפלד, “הדוד” צימבלר, “הדוד” ליליאנהיים, הדוד אלפרד, ואביו אליהו. בקצה השני של השולחן ישבו נשותיהם, בתוספת רוזי אחותו הבכירה, והֶלָה בת ה־14. החדר היה אפוף עשן, ריחות קפה ופרפיום חריף. הדודות הנהנו לו “שלום”, הלה ניקבה אותו בגולותיה הירקרקות. הדודים היו עסוקים. הסקאט, כנראה, הסתיים. אליהו תקע יד פרושה במסך העשן והצהיר:
“ואני אומר לכם, אני אומר עוד פעם, שאפילו היטלר צריך יהודים בשביל להלביש את העובדים שלו ואת החיילים שלו במדים טובים שלא יתפוררו!”
“ואני אומר לך,” השיב הדוד גרינפלד בבאס הצרוד שלו, “שהיטלר ימציא בגדים מפח בשביל הצבא ובשביל ‘חזית העבודה’, אבל לא ישאיר חייט יהודי במקצוע!”
“האק נישט אין טשייניק אריין, אל תקשקש בקומקום!” ביטל אליהו את דברי הדוד גרינפלד, חייט כמוהו בעל “לב־זהב” וגוף מעוקם מרמבטיזם; “הוא קצת צועק יותר מדי, אבל יש לו, לגבלס ולגהרינג מספיק שכל להבין, שגרמניה בלי יהודים – כל הטקסטיל שלה תלוי בחוט חלש, באימפורט מאנגלייה!”
“לא, אני אומר לכם, שלא תזלזלו בו, שלא תזלזלו!” טלטל הדוד ליליאנהיים, חייט נשים צנום וצהבהב, את ראשו הקירח, ששתי גבותיו מורמות בסימן־שאלה נצחי. “הוא רוצה לרושש את כולנו, ברצינות לרושש! ברצינות הוא ייקח כל מה שצברו יהודים במשך דורות, בעבודה שלהם, בנאמנות שלהם לגרמניה, וכשנהיה כבר לגמרי בלי פרוטה בכיס, הוא יזרוק אותנו מעבר לגבול!”
“חוכם פון דה מה־נשתנה! איך יזרוק מעבר לגבול?!” צחק הדוד צימבלר, פדחתו הבהיקה ופרצופו, חרוש קמטי הדאגה, סתר את צחוקו ואת כרסו התפוחה; “ארצות אחרות לא מוכנות לקבל מאות אלפים של יהודים! רק אלפים, אולי, הכי הרבה!”
“מרטין, איך היה שם, בתנועה? למה חזרת כל־כך מאוחר?” שאלה ג’ני את בנה ומשכה אותו אל כיסא שפוּנה על־ידי דינה.
“היה מעניין. לא חזרתי מאוחר, בימי ראשון אין לימודים,” השיב קצרות.
“… ומה עם זיגפריד מאנדל, שעד היום עובד בכלבו של ורטהיים, אחרי שוורטהיים הלך?!” הקשה אליהו.
“הוא לא הלך,” קרא הדוד גרינפלד, “זרקו את ורטהיים! גזלו את רכושו! וגם את מאנדל יזרקו אחרי שימצאו איזה שייגיץ פחות מטומטם עם צלב־קרס, שימלא את המקום!”
“אני בטוחה, שכדאי לתפור כובע לְבד, זה יותר זול מלקנות.” הדגישה הדודה צימבלר, שישבה מול ג’ני והאירה פניה הסמוקים לכל בנות שיחה; “בד זול עוד אפשר להשיג, ואם לא אצלנו, אז אצל רוזנפלד הכי זול.”
“אני בדקתי,” אמרה הדודה ליליאנהיים, “אצל טוכמן הכי זול ולא אצל רוזנפלד. אצל טוכמן גם ראיתי כותנה נפלאה בצבע כזה, בז‘, לא בז’ בדיוק, אלא…”
“… תשמעו מה אני אומר לכם, תשמעו!” קולו העצבני של הדוד ליליאנהיים; “מקס בוכהלטר צדק שהשיג לו ויזה להולנד. אפשר לחשוב גם על בלגיה. צריך להישאר קרוב!”
“לא, יותר טוב אמריקה…” הבאס של הדוד גרינפלד.
“סאטין זה סאטין, וכותנה זה כותנה,” הנידה הדודה גרינפלד את תסרוקתה הנחשולית. “האיכות יותר חשובה מהמחירף ואצל טוכמן לא הייתי…”
“אתם, דֶפֶטִיסטים אתם!” צעק אליהו, “אתם באתם הנה כולכם בלי פרוטה! גרמניה נתנה לכם פרנסה, נתנה לכם חיים! ועכשיו, קצת רע ליהודים וכבר אין סבלנות!? וכבר אין כבוד לעבור את הרע עם כולם!? שתהיה קצת אמונה, כן, אמונה שתהיה לכם! מייד לברוח, להגֵר! עוד פעם להגר ועוד פעם לברוח! להישאר צריך! להראות צריך לכולם, שאנו יושבים כאן לא רק בטוב, אנו גם יושבים כאן כשרע, ולא רק לנו, לרוב האנשים לא טוב עכשיו, אתם לא רואים?! הרדיו בלבל אותכם? הצעקנים? אז מה אני אומר: סבלנות צריך, ואמונה…”
“אוי ואבוי לך עם הסבלנות שלך!” צעק כנגדו הדוד גרינפלד. “למי הייתה סבלנות? לפון־פאפן הייתה סבלנות. להינדנבורג הייתה סבלנות. לטלמן הייתה סבלנות. איפה כולם עכשיו? אינטר ד’ערד, מתחת לאדמה וגרמניה גם כן אינטר ד’ערד! למה אני צריך להיקבר לפני כולם?! ואל תספר לי, שליהודים שומרים דווקא את הקברים הכי־אחרונים!”
“חאפ נישט הייסע לוקשן, אל תזלול איטריות לוֹהטות!” צעק אליהו ושתי זרועותיו משיטות בעשן, “תן להן להתקרר! אם צועקי הייל־היטלר יראו, שהפיהרר שלהם רק מבטיח ומבטיח, אבל כלום לא מסוגל לקיים, אז אתם תראו שהשלטון שלו יתפורר כמו בניין־קלפים!”
“כן, בטח, אתה עם הקלפים שלך!”
“קונטרה, גראנד,” המשיך הדוד גרינפלד, “אבל היטלר לא משחק לפי הכללים שלך…”
“שלנו,” העיר הדוד אלפרד.
“אני נורא סובלת מקמטים בשמלות!” התלוננה הדודה ליליאנהיים. “הדבר הכי קובע בבחירת אריג בשבילי זה, אם הוא מתקמט פחות, אם אפשר לגהץ…”
“… והם ייתנו לו לשחק עוד הרבה שנים! רק שיהיה להם שקט! מה אכפת לאנגלים, שיהודים צריכים לשלם בשביל השקט שלהם! לכן צריך לצאת מכאן!”
“להישאר צריך! להוכיח…”
“בכל אופן, כדאי לתכנן יציאה, אם לא מחר, אז מחרתיים.”
“הכי טוב לקנדה.”
“אז כבר יותר טוב פֶרו. זיגלמן השיג ויזה לפרו.”
“משפחת הויזליך נוסעת לבוליביה, הם כבר מכרו את חנות הקונדיטוריה.”
“שימכרו! שיבושם להם! אני נשאר!”
“גם אני, כל זמן שתהיה פרנסה…”
וכך הלאה. תקרת החדר הלכה ושקעה, הלכה ולחצה על צדעיו. “אני עייף, תסלחו לי, לילה טוב!” אמר בחיוך מאולץ ופרש.
ריבונו־של־עולם, אם אתה קיים, למה אתה מקיים חדרים עם תקרות כה נמוכות?
מצב החוטים והמחטים. הגלנטריה והקונדיטוריה. סיכויי החיתון וסיכוני הבתולים. תכנית ההגירה לכל חלקי העולם – רק לא לפלסטינה! ותמיד תמיד אותה התנגשות בין שני מחנות! מחנה אחד אומר: להישאר, מחנה שני אומר: להגר. בינתיים כולם נשארים. תופרים כובעים, מגהצים קמטים, לכל היותר “עושים מוזיקה”. מקשיבים לקונצרט ביתי, או לרדיו. מתפעלים מזַמָּר או שחקן יהודי שעשה כותרות בחוץ־לארץ, כמו יוסף שמידט או יאן קיפורה, אלכסנדר קיפניס, פריצי מַסרי, אלכסנדר גרנך “שלנו”!
איפה אלוהים שלהם? מתי הם נפגשים אתו? איך הוא מוכיח להם את קיומו? פעם אחת בשנה, ביום־כיפור, הוא מפחיד אותם בצום, מבהיל אותם יום שלם באפשרות קיומו.
הס מלהזכיר שֵׁם סופר! “פילוסוף” – מה זה? לולא הדודה רגינה, הדוד ארתור וארון הספרים הגדול שלהם, היה כל “החוג” נראה כמדף של עיתונאי אפנה שמעליו – גרמופון עם תקליטי אופֶרֶטות.
שכב במיטתו ולא יכול להירדם. קולות המתווכחים חדרו מעבר לפרוזדור ולדלת. חזר וצלצל בדלת בה כתוב “בית־חלוץ”. חזר וקפץ אל הזרם. שמע “חזק!” ענה: “חזק ואמץ!” – ורק עכשיו תפס את שתי ההפתעות. הם העלו בעיה חשובה, חשובה באמת! טיפלו בה בכבוד, ובלי גיהוץ קמטים! והוא, מרטין… ביטא דעות שלא היו לו לפני־כן! על השכל שנברא בידי אלוהים… הרי מזמן נטה לפקפק בכל הנוגע לדת. בשנתיים האחרונות עוררה בו הישיבה במקהלת בית הכנסת, תחת הרקיע המלאכותי, כוכבי הזהב ושמי התכלת – מין־תחושה של זיוּף, של הצגה זולה! ולא מזמן תפס, שאביו כמעט שלא הבין מלה ממלות שיריו הקדושים. מזַמֵּר עברית ולא מבין! ובכלל, יומיום משתקשק אלוהים בין שיני בני החוג – “אלי!” “כה יעזרני אלוהים!” – כמו קליפה ריקה! אבל הוא, הוא רצה להיפטר מקליפות ריקות. וכששאל לפעמים את עצמו: יש או אין אלוהים? וכשהסתכל במאמינים, נטה יותר ויותר לחשוב, שאין! בו־בזמן, אי־שם, דמדמה תחושה עקשנית כי יש!
מה אמר מיללה בדרכם הביתה? “אם יש אלוהים, כדאי מאוד שיוכיח זאת עכשיו בגרמניה.”
פיפס אמר: “נכון. למה נסמוך על מה שקרה רק אז, לפני אלפי שנים?” ולא צחק.
ורודי אמר: “אם זהו העולם שלו, מוטב שיעזור למישהו לתקן אותו. אחרת יגידו: נאצים ופאשיסטים שולטים בעולם ומחסלים את אלוהים.”
סוף־סוף! דלת החדר הטוב נפתחה, חוג האורחים נשפך לפרוזדור, לבש מעילים וצחק צחוק מלוכד אחרי הערת באס של הדוד אלפרד. מרטין קלט רק: “ארנסט שלנו… גיבור לאומי.” הבין. לא פעם ראשונה צחקו לארנסט.
היחיד שנסע לפלסטינה, לפני כחודשיים. בכל החוג, בכל המשפחה המסועפת של בני קלינגר־בָדֶר לא נמצא שני, שילעיג עצמו כ“חלוץ”, וגרוע מזה – כ“חלוץ קומוניסט”. אם רבבות יהודי גרמניה עלו לפלסטינה בשנתיים האחרונות, עשו את השטות שלהם אי־שם, מעבר לקווי הביצורים של הדודים הנבונים. ארנסט המסכן – מקרה אבוד!
היה בנם יחידם של הדודה רגינה והדוד ארתור. גדול היה ממרטין בעשר שנים. בוגר מדי. טרוד מדי. כמעט לא דיברו זה עם זה. הקדים לצאת להכשרה7 . רק לעתים, בבואו אל הדודה רגינה, כדי לעַיין ב“ברוקהאוס הגדול”, היה נתקל בשלד־עצמות, המוכתר בבלורית עצומה, צפופת תלתלים שחרחרים, שפוף על ספר, לא מרעיש עולמות, לא נושא נאומים, אלא… פשוט, הולך לדרכו. אבל הם? הם היו אומרים בין קלף לקלף: תביטו באברך הזה, בלולב הזה! באף הנשר הזה! ממש קריקטורה מן ה“שטירמר”! איך דון־קישוט כזה, בעל דמות היגון, יֵלך לייבש ביצות?! איך יניף טורייה ולא יישבר באמצע? איך יחפור תעלה, כשכל רוח תפיל אותו ארצה ותשתול את אף הנשר שלו בביצה? מה יחולל שם – גאולה? קדחת!
אבל ארנסט – לא אכפת לו. לומד ועושה את שלו. הולך ומעז לשנות את חייו. אפילו מרחוק חש מרטין באיזה כוח… באיזו רוח עזה. מנשבת בעצמות הלולב הכפופות – ועושה אותן חזקות. ורוח זאת באה משם.
בן־דודו הצטרף לקבוצת חלוצים. מדי פעם הייתה הדודה רגינה – היחידה שהגנה עליו כל הזמן – מקריאה קטעים ממכתביו. הדוד ארתור היה מקשיב בהרכנת ראש. השאר היו מקשיבים בנימוס ומסתירים בדל־גיחוך. ומרטין היה מתרשם כי קשה לו, קשה וטוב לו, טוב מאוד. הוא יושב בכפר החורש ומסקל הרים.
תחשבו חזק, אמר לוט, תחשבו חזק…
3. טיול – רחל ורודי 🔗
בשער בית־ספרו של מרטין ניצב פסל ישן. כַן־אבן מרובע, עליו רוכב פרצוף חרושש קמטים, רם מצח, ועל הכַן חרות: משה מנדלסון, 1729 – 1786. כתפו של בית הספר נשען אל כתפו של בית־מחסה לזקנים. כשיורדים לחצר האחורית ומשתוללים בהפסקה הגדולה, רואים שהיא נגמרת בגדר דקה, מפולשת, שמעבר לה רואים ירק אפלולי, ומן הירק האפלולי מזדקות מצבות. “תראו”, אמר פעם פולי, “בית־ספר, בית־זקנים, בית־קברות וּמשה מנדלסון שומר על כולם.” בחור ממולח.
בבית־ספרם שבגרוסה־המבורגר־שטראסה למדו בנים ובנות בכיתות נפרדות. חמש דקות הליכה והיית נכנס לבית־ספר אחר, לבנות בלבד. שם, באוגוסט־שטראסה, השיגה התנועה את המעון8 המיוחל, ונתמזל מזלו של מרטן שכבר שבועיים לאחר ביקורו בשבט “גד”9 עברו למעון החדש: כיתה ריקה שבקומת הקרקע. לאורך הכתלים נערמו ספסלי עץ ישנים, שני שולחנות שחוקים וארון־קיר מרופט. את כל האינוונטר הזה – “הוא כבר יצא לפנסיה” (פולי) – החליטו לצבוע בירוק עסיסי. את הכתלים קישטו בפלקטים צבעוניים של “הקרן הקיימת”. מלבד זאת הודיע לוט בהתרגשות מדבקת, כי נוכחותו של ארון־קיר מחייבת הקמת ספרייה, לכל עדַת “בני־מדבר”10 .
כך נודע למרטין, כי שבט “גד” הוא חלק של עדת “בני־מדבר”, וכי בקן11 של צפון־ברלין מצוי עוד שבט בנים ועוד שבט בנות. מייד נודע עוד דבר: אַסטר נבחר לתפקיד הסַפרן. רודי הציע, השבט קיבל. במפקד הורה לוט, כי על כל הבנים להביא ספרים טובים ככל האפשר, וכי מרטין־אַסטר יעטוף יקַטלג וישאיל אותם לכל דורש, פעמיים בשבוע, לפני הפעולה.
מה־פתאום אַסטר ולא מרטין? ביום הטיול הראשון הוענק לו שמו “האנושי”. רק יצאו מן הרכבת לגרוּנֶוואלד, הודיע פולי בפאתוס היתולי, כי עתה שרוי בקרבם אַסטרונום, המעדיף לטייל בין כוכבים: פרופסור מרטין קלינגר. כיווץ האנומג את שרירי הלץ של פרצופו וקבע, שהגיע הזמן לתת למרטין שם אנושי. הציע פיפס: “אַסטר”, קיצור של אסטרונום. טען מיללה, השם אסטר מתאים מסיבה אחרת: יש פרח כזה ששמו אסטר, שגם הוא מחזיק את ראשו כפוף לאדמה. העיר אייסבר, שכדאי לו למרטין להחליט מה עדיף: לזקוף ראשו אל הכוכבים או לכפוף אותו לאדמה. ברור היה, שעל השם עצמו אין עוררים. אם־כן… חבריו לשבט תפסו אותו בנטייה המגונה לגדל גב כפוף! מסקנה: יַשֵר את גבך!
רק נכנסו ליער, נָחוגה חנוכת השם בקרב איצטרובלים, בצעקות התגרות: “בוא הנה, אסטר!” ובקליעות תחרות אל המטרה הקרבה. לוט חשף שיני טורף, דילג דילוגי גורילה אחר חתן השמחה, ומאחר שלכד אותו, חבט בענף שתי חבטות נאמנות על כתפי “אסטר, אביר הכוכבים והפרחים”, ובכך נגמר הטקס.
מייד התברר כי בטיול, עוד יותר מאשר בשיחה, גילה לוט את גודל כוחו. כמעט מדי שבועיים היו פושטים על סביבותיה המיוערות של ברלין, ולוט הקסים את בני שבטו כסַייר, כמפַקד, כחבר־למשחקים – ומעל־לכול הקסים את אסטר־מרטין כאוהב חד־חושים של היער.
איזה הבדל! הרי גם בעבר הייתה משפחת קלינגר עוזבת את הכרך הקיצי המאובק ונוסעת אל קייטנות כפריות; הרַכבת הייתה חוצה יערות מטופחים ושדות מעובדים, חומות היער היו מתמשכות על־פני בראנדנבורג ומקלנבורג בכל גוני הירוק והכחלחל, היו מחזירות את קול שקשוק הגלגלים במין־קצב כובל רעמים. לפעמים היה הקול חוזר כמו ירי מתכתי, ולפעמים – כמו תזמורת כלי קשת, המנגנת לַחן מסע אינסופי, בצמרות המחוברות של אשורים ואורנים, אשוחים ושַדרים… עולם זר, אפלולי, מאיים.
ועכשיו? עכשיו היו הולכים ברגל, חודרים לתוך המַסכים, מנפצים את חומות האיום, קרבים ללב היער – היו מקשיבים לו, היו משחקים אתו! לא כיתה של בית־ספר הייתה משתרכת בשורה עורפית אחר מורה מכופתר כדי להעיף מבט מוטרד ב“דוגמאות מן הטבע” – אלא שבט נערים היה פושט בקרקעית הריחנית של יַם הצמרות; הרפתקנים נועזים, שמנהיגם נועז מכולם. לפעמים היה עוצר אותם באמצע הפשיטה בצו מלוחש: “הַקשב!”12 וכשהיו נקבצים אליו, היה מצביע על רקמת הפלאים של קורי־עכביש, שגודלה כגודל אדם; על תל תחוח של נמלים שהיה שורץ תנועה, היה דורש מהם לעקוב אחר המתרחש מבלי להתערב, מבלי להרוס דבר. פעם אחת לחש “פססס” תַקיף וכרע על ברכיו. כולם הצטופפו סביבו וראו, דרך מִפלש ענפים, עופר איילים בורח שזנבו הלבן מרקד אחריו.
כמובן, הפגישות במעון היו תכופות מן הטיולים. רק הופיע לוט, היו מקיפים אותו בקריאות “לוט, שמע!” “לוט, תגיד!” היו נִתלים בשרוולו של לוט, מושכים במכנסיו של לוט, מספרים באוזניו של לוט – התרגזויות של הורים, קטנוניות של מורים, תאונות בכבישים, סרט עצום, התנפלות של שוטרים, של חומי־חולצות. היו שואלים: לאן הטיול הבא? למה התכוון היטלר בנאומו האחרון? האם נכון שסבתו של שטרייכר יהודייה? האם נכון שדַאכאו הוא מחנה־ריכזו? ששטֶרֶזֶמַן היה המדינאי הנבון האחרון? האם מימייה עגולה טובה כמו מימייה שטוחה?
עד גבול מסוים היה לוט נהנה מ“תחרות הרכיבה על תשומת־לב המדריך”, (רודי). מעבר לגבול, עם גבור הדחיפות וההתרפקויות, היה מנער את כולם בהנף זרוע וקורא למפקָד.
רודי לא היה משתתף ב“רכיבה”. גם מרטין לא נטפל. כבר בשיחה השנייה ישב ליד רודי ואסף את אִמרות הכנף שלו.
השיחה השנייה הייתה המשך לסדרת פעולות על הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל. בעצם, הייתה זאת הרצאה. לוט הרצה את דבריו בעזרת מפה פרושה; אחר כמה דקות הבחין מרטין בניצני שִעמום, פיהוקים, נדנודי עכוזים, לחשושי שכנים, שלוט השתיק אותם במנות גדלות של רוגז תוקפני. (אם־כן: לא בכול הצליח!) אולם השיחה הבאה הייתה המשך לסדרה דרמטית יותר, בה נעלמו סימני השִעמום: העליות לארץ־ישראל. בתיאור מרתק מאוד המחיש לוט את מעשי הפרעות ברוסיה, בשנת 1881. הסביר את הסיבות שהניעו את ממשלת הצאר לעודד פוגרומים. סיפר על פינסקר ועל “האוטואֶמַנציפָציה”. ענה בבהירות על שאלות ותמיהות.
בגמר השיחה ניגש לוט אל רודי ומרטין, השעין רגל שעירה אל קצה הספסל שלהם ואמר: “בחורים, מה דעתכם? תכינו יחד את המשך הדיון על דת ואמונה. אסטר, הדו”ח שלך ושל אייסבר היה קצר וקולע."
“אבל אייסבר ופולי התחילו.”
“מוטב שכל פעם יכין זוג אַחר את המשך הפעולות. אם יתעוררו קשיים, תפנו אלי.”
“אם להכין,” שקל רודי, “מוטב להכין בירור על אמונה תפלה. עניין מקיף יותר, נדמה לי.”
“כרצונכם. העיקר – תתחילו!”
וכך התחילו. כעבור יומיים התכונן מרטין ללכת לרודי.
“לאן אתה רץ?” שאלה אימו במטבח, כשחטף פרוסת לחם בריבה. “למה אתה לא יושב בבית כמו בן־אדם?”
“עלי להכין פעולה עם רודי.”
“מה להכין? צרות חדשות?”
“לא, אימא. אנו מכינים בירור על אמונות תפלות.”
“אוי ואבוי!” נשאה עיניה לתקרה וניגשה לדלת. “אלי, אתה שומע? הבן שלך הולך לברר אמונות תפלות! ואולי תברר קודם את האמונה התפלה שקוראים לה השומר־הצעיר?!”
“גם זה בתור, אימא. אבל בעצם, כבר חקרו ומצאו שזאת אמונה אמיתית, ולא אמונה תפלה.”
“כן־כן, כמובן! זאת בכלל לא אמונה תפלה שיכולים לקחת במאה העשרים את יהודי העולם ולהוביל אותם לפלסטינה!”
“אימא… עכשיו אין לי זמן. רודי מחכה לי.”
“אתה לא זוכר שרוֹזִי התפטרה מן האמונה הזאת כבר מוקדם, ברוך־השם?”
“רוזי הפסיקה לחשוב בגיל שבע־עשרה. ארנסט לא.”
“כ־ן, החוּלֶצֶל! אלי, מה עושים עם הילד הזה! והשנה הוא בר־מצווה! גם כן אמונה תפלה להיות בר־מצווה? תגיד!”
“אימא, אני מוכרח ללכת!”
ראשו של אביו הופיע בין דלת למשקוף: "לאן אתה רץ לאן, שייגיץ? ומתי תחזור?
“עד תשע־וחצי אהיה בחזרה, בטוח! להתראות!”
“חכה!” צעקה אימו, “קר בחוץ. קודם תחליף מכנסיים, אחר־כך תחקור אמונות!”
כשנכנס לדירתו של רודי, טפחה על פניו קדרות משונה… וילאות כבדים הסתירו את החלונות. רהיטים ספורים השתופפו לאורך הקירות. רודי ענה למבטיו: עכשיו חיים דוחק. בעצם, כך היה תמיד, מאז הגיעו לברלין, לפני עשר שנים, מווארשה המעטירה, בתקווה “לצאת מחושך לאור”. אביו משתכר פרוטות מעבודה שחורה במשרדי הקהילה היהודית. כל יום, אחר שובו, הוא מסתגר בחדרו ומשנן דף גמרא. ממשיך מסורת וארשאית. זאת האמונה שלו, כנראה. אמונה תפלה, שכאילו טקס של לימוד גמרא מסוגל להציל אותם.
ישבו אל שולחן חשוף בחדר ריק למחצה. “הוא לא מדבר,” המשיך רודי, “לא מדבר אל בני־אדם. אולי הוא מדבר כל הזמן עם חז”ל, עד שלא נשאר לו זמן לדבר עם ילדיו."
נפתחה הדלת, נכנסה נערה. נראתה קצת בוגרת מהם. ומייד אחזה במרטין תחושַת… חושיו רטטו לקראת… ונרתעו, בפליאה. “זאת אחותי רחל,” אמר רודי, “וזהו מרטין.”
קרבה והציבה לפניהם מגש עם כוסות וקערת פִכסמים. ישבה בצדו השני של השולחן והתבוננה בו. העז ונשא את עיניו. חש יופי עצום… יופי יהודי… חָנון עצום. חיוורון בלתי־רגיל. שלווה בלתי־רגילה. פני נערה לבנים מוקפים שחור, מוארים חיוך עדין, של שפתיים מלאות חיוורות, של עיניים אפלות נפלאות. ישבה ללא ניע והזכירה… הזכירה לו דבר… אדם… רחוק־יקר־אבוד… בלתי־נשכח־לעולם…
נדהם היה. קמה ויצאה ללא־רחש. כמו רוחפת.
“אתא רואה,” אמר רודי, “רחל מרשימה אנשים, אך גם היא לא מדברת. בבית הזה לא מדברים. לולא התנועה, לולא שיעורי ההיסטוריה, הייתי שוכח לדבר. לפני שנה נקלעתי לשיחות עם לוט. הן פתחו לי את הפה. ואת הנתיב החד סטרי לפלסטינה, כמאמר הנאצים. ומה אצלך? האם עלית על הנתיב החד סטרי לפני שהגעת אלינו?”
“אינני בטוח,” השיב בהיסוס. ניסה להזכיר לעצמו, מתי ואיך החל משתכנע כי דווקא פלסטינה… אבל רחל הפריעה… עיניה הגדולות הנפלאות שנשארו תקועות בו. נזכר בעיניים דומות, בלובן דומה… לא של זו שנעלמה, אלא… של רחה פרייער! מה־פתאום? אולי כאן תשובה לרודי? לא אישה שותקת, להיפך! “רודי, שמעת פעם על רחה פרייער? שמעת דברים מפיה?”
“זאת שמארגנת עלייה של בני־נוער? כן, שמעתי נאום חוצב־להבות. גם אתה?”
חוויה בלתי־נשכחת! “לא, זה לא היה נאום! איך להסביר…”
“פשוט, סַפר!”
"אנסה. יום אחד, בשנה הקודמת, הופיעה כאורחת בית הספר. בוטלו השיעורים, וכל התלמידים נקראו אל אולם האספות. ראיתי אותה מקרוב, כי ישבתי בשורה השלישית, כמעט מתחת לבמה. אבל בעצם, לא המראה שלה, אלא הקול, התוכן ה…החותך, הבלתי־מרַחם… לא, גם המראה! בהתחלה ישבה ליד השולחן, לימין המנהל. בסך הכול אישה קטנה, לבושה שחורים, לא צעירה ולא זקנה, חיוורת מפַחד, כך נראתה לי, אז מה אפשר לצפות ממנה? למה כל הרעש של ביטול שיעורים והתכנסות המונים? אך מרגע שהתחילה לדבר, נדלקו עיניה. ומתוך הגודש של שמלה שחורה ושיער שחור ופנים לבנים דלקו עיניים עצומות, נורו דברים עצומים כמו… כמו ברקים או הצלפות שוטים. ופתאום היה המקום צר מדי, היא פשוט קמה, עזבה את הכיסא ואת השולחן ואת המנהל – הכול עזבה מאחוריה וצעדה אל קדמת הבמה. וכך ראיתי קרוב יותר את רגליה המוצקות, את זרועותיה המתנופפות וְאת עיניה, עיניים שורפות, שירדו על כולנו בלי אפשרות לתפוס מחסה.
שמע, רודי – כך עוד לא תיאר אף אחד את מצב היהודים. יהודי גרמניה בזמן הזה. אני רק זוכר את סך הכול. שהבדילה בין מבוגרים לצעירים. על המבוגרים דיברה בזהירות. שרַבים מהם היכו שורשים עמוקים. שחלק מהם בכל־זאת עוקר ומהגר לכל מיני ארצות. שאלפי יהודים גרמניים עלו דווקא לארץ־ישראל לבנות בית חדש לעצמם, ולא פחות מזה – לעמם. על הצעירים דיברה בלי רחמים. שאין להם שום סיכוי בגרמניה. לא לתעסוקה ולא לחיים של כבוד. שחייבים לעקור בעוד מועד כל אשליה ורודה. שכל צעיר הרוצה לחיות בעיניים פקוחות ובקומה זקופה – עכשיו פתוח לו הדרך לפלסטינה. כי ממשלת גרמניה נותנת רשות, וגם ממשלת המנדט נתנה רשות להקים ארגון הקרוי ‘עליית־נוער’. עכשיו אפשר להעביר בני־נוער בלי הורים, לקיבוצים ולמוסדות חינוך אחרים. והיא פנתה לכל היושבים באולם, לכל הגאים ביהדותם, שיבואו, שיפנו ל’עליית הנוער'. שמע, רודי – כמה ימים, לפחות כמה ימים הייתי משוכנע כי אפנה. רק אגיע לגיל המתאים – אני אפנה~ עד שחזרו הספקות…"
“ההורים שלך?”
“אף אחד מקרובַי ומכרַי, מלבד אחד, לא מוכן לתת אפילו אסימון שחוק… לקופסת ‘הקן הקיימת’!”
“והורַי מתכננים שיבה לפולין,” אמר רודי בלחש, נאנח בעיניים עצומות, גירד את מצחו באצבע קשוחה ואמר: “קדימה, ניגש למלאכה. אמונות תפלות. ‘לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין ליבטל ממנה’. חכמת חז”ל. אני מאמין בה – למרות אבא שלי."
רודי מצא־חן בעיניו. דיבורו הכבד. חכמתו המפתיעה. וטוב היה להרגיש שגם הוא מצא־חן בעיני רודי.
4. טוטם וטאבו 🔗
אמנם, את הפתיחות הכינו, אך לא יכלנו לדעת, לאן תתגלגל שיחה על אמונות תפלות. בקצה השולחן ישב וילי ורשם פרוטוקול, וכך נשתמרה השיחה ב“ספר השבט”.
רודי הציג שתי הנחות. אל“ף: אמונות תפלות הן מוטעות, ולמרות שאנשים יודעים זאת, הם מתעקשים להחזיק בהן. בי”ת: דברים מוטעים נחוצים להמון אנשים, ולכן מתעקשים להאמין בהם. מסקנה? גם האמונה באלוהים נחוצה להמון אנשים, לכן הם בכלל לא בודקים, מה נכון ומה מוטעה באמונה זו.
אסטר המשיך, אַך הציע להפריד בין אמונות תפלות ובין האמונה באלוהים. אמונות תפלות מתעסקות בדברים קטנים כמו: “עכביש בבוקר מביא צער ויוקר”. אבל האמונה באלוהים היא עניין גדול. היא יכולה להזיק, ויכולה להועיל. השאלה היא, מה האנשים עושים בשמה.
פרץ ויכוח סוער שהופסק על־ידי לוט בסיפור מעשה. כוונתו להמחיש הגדרה משלו.
“בואו נבקר אצל ראש־שבט אינדיאני! לילה אחד הוא חלם, והנה, יושב הוא ליד נחל, חיה בדמות בונֶה ניצבת לפניו, והחיה פולטת – שומו שמים! – דיבור אנושי! נבהל ראש השבט, רצה לצוד את הבונה, קפץ על רגליו – אך הבונה נעלם. נעלם ואיננו! המשיך לחלום שהוא נכנס לאוהל שלו והנה – שומו שמים! שוב ניצב לפניו הבונה ומדבר בקול אנושי! לקח האינדיאני כידון וזרק בו, אלא מה? הוא לא פגע! פתאום נתמלא כל האוהל אינדיאנים שקפצו ורדפו אחרי הבונה. לקח הבונה כידון, כידון של ראש השבט, זרק אותו, הרג אינדיאני רודף – ונעלם במנהרה אפלה. התעורר ראש השבט מבוהל לחלוטין, כינס את בני שבטו וסיפר להם את עלילות הבונה. לא רק הוא, כולם נתקפו פחד איום. כדי לפַייס את הבונה, שכולם האמינו בקיומו ובכוחו, וכדי לרכוש את אהדתו, החליטו לבחור בו – תקשיבו יפה! – להיות הטוֹטֶם של שבטם. מעתה והלאה היה הטוטם שלהם – טאבו, מקודש! זאת אומרת: אסור בנגיעה, בציד, באכילה. להוציא חגים ואירועים מיוחדים. כך נוצרה, אפוא, בגלל חלום של ראש השבט, האמונה בבונה אלוהי. מבינים? שוב אי־אפשר היה לערער על אמת החלום. אי־אפשר היה לשאול שאלות. טאבו זה טאבו. כך השתרשה האמונה התפלה. כל דבר שהוכרז כטאבו, יכול להיות קדוש ביותר, נערץ ביותר, אך גם יכול להיות טמא ביותר, מתועב ביותר. העיקר: בן־שבט רגיל, בעונה רגילה, אסור לו לגעת בטאבו. רק אַשפים וכהנים חייבים לשחוט אותו – לפעמים.”
הקשיבו בנשימה עצורה.
“כמו שִכרות,” מלמל מקי.“כולם פשוט האמינו, מה שסיפר ראש השבט.”
“הוא לא סתם סיפר!” קרא פיט, “הוא ראה מה שסיפר!”
“אידיוט, הוא חלם?” לגלג פיפס.
“אז מה, אם חלם?” הטיל רודי את פסוקיו הכבדים. “קודם האמינו כולם בראש השבט, במנהיג. אחר־כך האמינו בכל סיפוריו.”
“בואו נבדוק אצלנו!” קרא פולי. “מה מתבשל היום, בבַית של כל אחד! ההורים מספרים אגדות, וילדיהם החמודים מאמינים. הכול! הבן מאמין מה שסיפר לו אביו מתוך אמונה, שאמונתו היא הדבר הכי־חשוב לעתיד בנו. הבן מזדקן ומוסר את הסיפור לבנו מתוך אמונה… וכה הלאה. כך אנחנו שטים בתוך… בתוך נחל עתיק, מלא אמונות תפלות!”
“פולי צודק!” אמר מוּלי, הבלונדי המגודל. “אבל למה האב מספר? אתה חושב שהוא מאמין? הוא פשוט מוסר לבן קופסה סגורה! ככה זה. כל האבות והסבים מוסרים הלאה־והלאה קופסה סגורה, שאף אחד לא פתח אותה!”
טיעון חזק! לרגע השתתקו.
מיללה סיפר שהוריו מאמינים באמת־באמת, אלא שאף פעם לא ניסו להסביר לו. “תראו, אלוהים הוא בשבילם עובדה כמו… כמו הכיפה על ראש אבא, כמו הירקות בחנות, פשוט אין מה להסביר!”
פתאום צעק פיפס: “תשמעו דבר מצחיק! הדוד שלי היה פקיד בבית המשפט עד שפיטרו אותו, כשפיטרו את כל היהודים. פעם תלה את מעיל השרד שלו לייבוש בחלון החצר, ופקיד־דואר נוצרי, שגר מעליו, שפך טינופת על המעיל. אז קרא הדוד שלי: מי שעשה את זה – ימות! הפקיד מת אחרי כמה שבועות.”
“עוד אגדה!” צחק האנומג.
“הדוד סיפר, וכולם מאמינים, כמו לראש השבט!” גיחך זיגי.
“ואם פקיד הדואר מת משחפת, או מסרטן?” נהם פולי בביטול.
“רגע רגע!” גזר לוט. “חסר לנו מידע מספיק על המקרה. אך אם פיפס סיפר מה שסיפר, מוטב שנראה בסיפור דוגמה לאמונה בכוח מאגי שיש לאנשים מסוימים, הכוח להשפיע בקללות, בטקסים, ‘בעין־הרע’…”
“הקללות של היטלר, בחיי!” אמר מיללה, “אני יושב בקולנוע ושומע אותו לקלל ואז…”
“מה אז?” שאל לוט.
“צמרמורת זאת לא מלה…”
“הדיבורים שלו ברדיו הם כמו…” היסס אייסבר, “הם נתקעים במוח…”
"הם עושים משהו למוחות, כך אתה מתכוון?
“והמבטים שלו,” אמר פולי, “העין השלישית בצורת שפם מתרוצצת על המסך.”
“בסדר,” אמר רודי, “רצית לדבר על היום. הא לך מנהיג של היום, ראש־שבט עם כוח מאגי… ואיזה מין אמונה תפלה, לשבת בקולנוע, לראות את היטלר, שנאם לפני יומיים במרחק מאתיים קילומטר, ולמחוא לו כפיים! כאילו הוא שומע ורואה את מחיאות הכפיים.”
“בעצם,” אמר מיללה, “אולי הם חולמים עלינו, על היהודים, כמו שראש השבט האינדיאני חלם על הבונה? רק שבעיניהם היהודים אינם בונים, אלא פשפשים מסריחים. הם חולמים ונבהלים מהם…”
“ולכן הופכים אותם לטאבו? שמע, זה רעיון!” אמר אייסבר.
“לוט, יש לי שאלה,” אמר מרטין.“נניח, שמיללה צודק, שיהודים מעוררים אצלם חלומות זוועה, ולכן שונאים אותנו… האם היהודים אשמים… בחלומות האלה? אשמים ששונאים אותם? האם חלום הפשפשים הוא סתם דמיון כמו חלום הבונה? או בכל־זאת, יש אשמה כלשהי… גם ביהודים? סיפרת לנו על רוסיה, על הסיבות לפוגרומים…”
“כמו שאומרים, אין עשן בלי אש,” אמר האנומג.
נפלה שתיקה.
“תראו לאן גלשנו,” אמר לוט, הזדקף על מושבו וסרק את בלוריתו הצפופה, “פתחנו באמונה תפלה, באמונה דתית, והגענו… בעצם, גלשנו בכיוון הגיוני. בשביל הנאצים האנטישמיות היא אמונה גדולה, יותר מאמונה תפלה שנמסרה מדור לדור. ואם נקבע כי ההבדל בין אמונה תפלה לאמיתית נעוץ בדעת, בהבנת הנתונים והמצוות, אין ספק שחייבים לבדוק, האם שנאת היהודים מבוססת על נתוני אמת.” פתאום הצטחק. “נזכרתי! אינני בטוח, כי נושא כזה – סיבות האנטישמיות – יקבל אישור רשמי. מאז נכנסנו למעון, חייבים להגיש למשרד מסוים תכנית עבודה דו־שבועית, ולקבל אישור. אתם תופסים? השלטון הנוכחי מעוניין, שנערים יהודיים ילמדו ציונות, היסטוריה, צופיות – כל דבר שיעזור להם להיפטר מיהודי גרמניה. כל מדריך שומרי חייב לקבל תעודת־הדרכה שלהם.”
“תראה לנו!” דרש פולי.
שלף לוט מכיס אחורי נרתיק עור, פתח אותו והראה לכולם את פרצופו המצולם, את שורות הדפוס הצפופות שמתחתיו, ואת הדיו הירוקה של החותמת. החזיר את רשיונו לכיסו והמשיך: “אתם רואים, לעת־עתה הם די ידידותיים כלפי חינוך ציוני. השד יודע אותם, השד יושב בתוכם. אם נגיש להם לאישור נושאים פוליטיים, יפסלו אותם. האנטישמיות בגרמניה עלולה להתפרשׁ כנושא פוליטי. אתייעץ בעניין עם חברי ההנהגה.”
פעם ראשונה שמע מרטין, כי יש חברי הנהגה. כי לוט אינו מחליט יחיד.
“בכל־אופן,” נאנח לוט, “תתכוננו לנושא. תחשבו. תאספו עובדות. איזה הנמקות הגיעו לאוזניכם. השיחה הייתה רצינית ודורשת המשך.”
ולמרטין אמר אחרי המפקד: “הגיע תורך לשיחה אישית. מדי פעם אני נוהג לשוחח עם כל אחד לחוד. הכנתם שיחה טובה, אתה ורודי. האם אתה פנוי ביום גימל, בשעה חמש?”
מרטין היה פנוי. לוט ייגש לביתו. הוא זוכר: לותרינגר־שטראסה 49.
רודי ומרטין הלכו הביתה באותו הכיוון. היו מרוצים, והרגישו קרבה. נדברו להיפגש מחר, לחזות בסרט מומלץ על נעוריו ואהבותיו של גיתה.
כך נקשרו חוטי ידידות. חוט אחד: חכמתו של רודי. חוט שני: נושאים משותפים. חוט שלישי – מסתורי רחל.
הדרך לקולנוע עברה ליד ביתו של רודי שבמולאק־שטראסה. הייתה הזדמנות לצלצל בדלת. להעיף מבט נוסף בזו שפתחה לו. חש מחנק בגרונו בראותו את פניה, את עיניה התוהות, את חיוכה הדק־דק, את ההתקמרות החשאית של חזה תחת שחור השמלה. מלבד “שלום, האם רודי בבית?” לא העז לומר מלה. הלכה לפניו כמרחפת, דרך פרוזדור אפל, פתחה דלת, נעלמה. ידע בביטחון עגום שהיא “מֵעבר”, שאין כל טעם בגישוש, בכיסוף־של־מגע. ובכל־זאת – לא יכול היה שלא לצפות לסיכוי קלוש, להבהוב של חיוך לקראתו.
ישבו באולם הקולנוע וציפו להופעת “פרֶדריקה”, גיבורת האופרטה של פרנץ ליהאר. גיתה הצעיר עתיד היה לאהוב את פרדריקה, לשוטט באחו, להודיע בזמרה עולצת לעצי היער ולפרחי האחו, כמה יפה וכובשת אהבתם זה־לזו. רוזי אחותו התמוגגה מן הסרט והמליצה עליוללא־סייג. אבל לפני הסרט, כרגיל, הוקרן היומן. צעדו טורים עולצים של חומי־חולצות ושחורי מגפיים, וכרגיל, צלח הפיהרר דו־חומה הוֹמָה של מועַל־זרועות, ליטף מנה רגילה של ראשי תינוקות, קיבל מנה קצובה של זרי פרחים מידי מנה מאושרת של נערות־חמד, אחר־כך טיפס ועלה למרומים, אחז בקרנות המזבח, ופתח בנאום.
“הטקס המאגי,” לחש רודי. וידע מרטין כמוהו, שאחרי השיחה ההיא צמחו לו חושים נוספים. מנהיג האומה, טוטם המאמינים, סקר את כל הנוכחים באולם, את כל המסתתרים בחושך, את כל המריעים־מאונס, נקב בעיני אשף את מצפונם המתכווץ של מרטין ורודי, פער את פיו וקילל. מטרים ספורים מעל לראשיהם חזר ורקד השפם, העין השלישית, ריקוד של איסורים והיתרים. הקול אפף אותם, חזר ורעם מכותלי האולם, חזר ונצבר סביבם חזק יותר, גבוה יותר, טורף יותר. מרטין לא העז להציץ לצדדים שעה שהטוטם הרועם הוקיע באוזני שכניו את כל פשעי היהדות. היהדות הבולשביסטית, הקפיטליסטית, הקוסמופוליטית.
מחיאות הכפיים, על הבד – ובאולם. סיום הטקס. חילופי התמונות, הנושאים – ותחושה עמומה: לא כולם מחאו, לא כולם התכשפו. רק כשהבטיח המנהיג את ביטול העיוותים המחרידים של חוזה ורסאי, גאה נחשול עצום של מחיאות. ואולי זהו… מַשק־כנפי אמונה אמיתית… ברַייך שלישי בֶן אלף־שנים?
לשבת ולהאזין לגיתֶה הצעיר, אביר הפייטנים. בצעד מאושש, בצווארון מסולסל, על שפת יער מצל, הוא נושא מבט נלהב אל־על ושר:
"Sah ein knab ein roslein Stechn,
Roslein auf der Heiden…" 13
5. קול גזירה וקול זמרה 🔗
ביום ג', בשעה 5, צלצל פעמון הדלת. מרטין פתח, והכניס את לוט אל “החדר הטוב” לאחר שהמדריך הציג עצמו לפני הורי החניך. הם בירכו אותו בנימוס, החליפו כמה מלים על עסקי חייטות. ניכר היה שהתרשמו מחוסנו ומחביבותו.
לוט התיישב בקצה השולחן הסמוך לחלון, וערך סקר מפורט של רהיטי הטרקלין. מרטין התיישב מולו, מעבר לפינת השולחן, וסקר את פני הסוקר: איך מתרשמות עיני מדריכו מפסנתר שחור, מסַפה רכה, משמונה כיסאות ארוכי משענת, משידה נמוכה, משידה גבוהה גדושה כלי בדולח וזכוכית, ממתקן הסקה מרכזית ומשולחן כבד המכוסה מפה שחורה, מרוקמת פרחי כסף וזהב המתפתלים במסגרות הנדסיות. אחר שהעיף מבט בשני החלונות הפונים אל הרחוב, חילץ לוט את רגליו ונאנח:
“בנאדם, אל תספר לי שמשפחת קלינגר רָעבה ללחם.”
“דווקא כן רעבה, כמה פעמים!” זוהי הדירה החמישית. בדרך־כלל התגוררו בדירות קטנות יותר. ובשנות המשבר הגדול רעבו, ועוד איך!"
“איפה גרתם?”
תמיד צפונה מכיכר־אלכסנדר. הוא נולד בקורינר־שטראסה, בדירה קטנטנה. פתאום קפצו ועברו לדירה של שבעה חדרים, בברונְן־שטראסה הסואן. זה היה בשנת 28. עסקי החייטות פרחו. ופתאום, כעבור שנה, ירדו לפרנצלאור, וכשהחמיר המצב, עקרו לנויא־קניג־שטראסה. רק לפני שנתיים, בערך, עלו אל השדרה הזאת.
“זאת אומרת, תו שבע שנים נדדת בין חמש דירות. ניידות לא רעה. אך לא בגללה רציתי לשוחח אתך.” שילח בו מבט מרוכז ושאל: “מרטין אסטר, תגיד, במה אתה מתעניין ביותר? מה מכול הדברים בעולם מושך אותך ביותר?”
חה – הרבה דברים! קודם־כל מוסיקה! ספרים. בזמן האחרון גם שירים. וספורט, כמובן, כל הזמן! וקולנוע, בטוח! ואסטרונומיה. גם היסטוריה, מאוד מאוד! התחיל לקרוא ספרי היסטוריה עתיקה. ואמרות חכמה. ומה שקוראים פילוסופיה.
“לבריאות!” הצטחק לוט וגירד את בלוריתו. “תחיה עד מאה־ועשרים ותספיק! למה קודם־כל מוסיקה?”
כי הבית מלא מוסיקה. סיבה מספקת, לא?
“מי מנגן בפסנתר?”
רוזי מנגנת. לרגע היסס, החליט: לא נורא – וסיפר שמאז ילדותו הוא שומע את אביו מזמר וכוסס; מזמר מזמורים וכוסס ציפורניים. רק מתפנה לו יד מן הגזירה, התפירה, הסימון, הגיהוץ, מייד הוא תוקע אצבעות בין שיניו – את כל האצבעות לפי תור צודק. אבא לא שותה יי"ש חריף, לא מעשן סיגרים שמנים, אלא פה־ושם סיגריות דקות, שנגמרות מהר. אבל מה שלא נגמר – זה הכרסום. יום־יום הוא מעביר כל אצבע, תחת עיניו הפקוחוֹת וניגש למלאכה. איש מלאכה. מלאכה שהיא… כוססת כספק… וּמעגלת כאמונה.
“תיאור לא רע. אתה כותב?”
הכתיבה קפצה עליו בזמן האחרון, לפעמים. בכל אופן, תמיד היה מביט כמהופנט ב… במסירות הזאת של שיוף עצמי, של השגחה עצמית. אפילו הפצרותיה המלוחשות של אימו לא הועילו. “אלי, תפסיק, אתה יושב בחברה!” אלי היה מפסיק, מחייך כמתנצל, מחפה על האצבע התורנית, אוחז בקלפים בעיתון, בכוס בירה, אבל… בלהט המשחק, בזעם הוויכוח על פוליטיקאים מנוולים או טיפשים, היה חוזר למלאכה בכסיסות חטופות, בעקימות פה נרגשות, ביריקות טפו לרצפה. טפוו! איזה בני־אדם מנהלים את גרמניה! טפווו! איזה חבר־לאומים…
“אם פיו עסוק כל הזמן בכרסום, מתי הוא מזמר?”
מתי לא? עובד מבוקר עד ערב, ממש כך, ובלי עוזרים! אבל הוא, הבן, לא מסוגל להפריד כבר מזמן בין קול גזירה ובין קול זמרה. איכשהו התמזגו רצרוצי המספריים, טרטורי מכונת התפירה ותיפופי המגהץ עם… סלסולי הגרון. רכון על גיזרתו, מוליך מספריים לפי קו הגיר, מזניק אבא את “הטנור הלירי” שלו אל שמי החזנוּת ואל שיאי האופֶרֶטות. לפעמים קופא המגהץ בין ידיו, ראשו נטוי אל־על, ומגרונו עולה ניגון כזה רַך ומזעזע, עד שכל השאר נעלם ונשכח, למשל: “אדונַי אדונַי, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב־חסד ואמת”. אבל אחרי חמש דקות – ומאותו גרון עולה שלאגר שובר לבבות מתוך "רוזנת הצ’ארדס. ואימו, במטבח הסמוך, מפסיקה להזיז סירים, בעיניה נוצצו דמעות, והוא, הפרחח, יושב מולה ומנסה לצרף צירופים: חחיט ומַגהץ – ואהבת נצח; עקרת־בית – ורוזנת הונגרית. אבא־אימא בקומה שלישית של קסרקטין־מגורים – ופרידת עולמים וגעש יצרים ונדודים נצחיים של כנר יהודי.
ברגע זה נשמע מעבר לקיר קול זמזום מתעצם, הקול נפתח ונהפך לזמרה, ועד ששניהם מצטחקים זה־לזה, הם קולטים לחן משוך ומלל עצוב, עצוב מאוד:
"פעם ייאמר שלום Einmal sagt man sich Adieu
גם באהבה גדולה. Wenn mann sich auch noch so Liebt.פעם ייאמר שלום, Einmal sagt man sich Adieu,
כי אין נאמנות גמורה. Weil es Keine Treue gibt.
אל תידור: לי לעולם תהיה, Schwor mir nicht du bist fur immer mein,
שום אהבה לא לעולם תחיה…" Keine Liebe Kann fur immer sein…
– שתקו זמן־מה, ולאחר שקול אביו מעבר לקיר חזר לזמזום חרישי, שאל לוט: “באוזניך – איזה שירים מצאו־חן ביותר?”
“הה – הרבה מאוד! אין בררה, אני זוכר אותם… סופג אותם, אפילו חושב אותם! יכול להיות שהכי־חזק… שלגובה נבואי כמעט מתרומם אבא עם הניגון, או התפילה שחציה יידיש וחציה גרמנית, ויש בה גם קצת עברית, הכול יחד; אתה מכיר אותה? 'הוי אלי, אלי, למה עזבתני? טאג אונד נאכט בין איך שטעץ אין טראכט פון מיין גוט…”14
“לא,” הניד לוט בראשו, ועיניו נעשו עצובות. “שירים כאלה אינני מכיר. בתנועה לא שרים אותם, ובית הורי סטרילי לגמרי. לא תשמע בו שירה, ובוודאי שלא תשמע זמירות יהודיות. ומה… מה עוד מצא־חן בעיניך?”
היסס, הרגיש כי אי־אפשר, כבר בשיחה ראשונה או שנייה, לספר את הכול. אפילו לעיניים אלה. להתעניינות כנה זו. העדיף לספר על ערבי הקונצרטים. הקונצרטים הביתיים המפורסמים של חוג הקרובים והידידים, שנערכו בחדר הזה. שהרי ברגע בו נחלצו מן הדלות הקשה ביותר, קנה אביו פסנתר, בתשלום־לשיעורים, ותבע מרוזי ללמוד נגינה. התלמידה לדוגמה, האחות הבכירה, יכלה לעזור לאביה להתגבר על “מעברים כרומאטיים”, על פחד־התווים בכלל. כי אליהו לא למד כלום. זאת אומרת, למד רק עד גיל עשר, בגאליציה. תווים למד כאן, בברלין, במקהלת בית הכנסת, אך אף פעם לא שלט בהם. בכל אופן, פגם זה לא מפריע בעריכת הקונצרטים. אליהו ניצב מצדה הימני של בתו ושר את כל תפקידי הגברים. הדודה מימי ניצבת מצדה השמאלי של רוזי ושרה את כל תפקידי הנשים. וכך מבצעים תקצירי אופרטות. מלבד זאת הייתה רוזי חייבת לקנות חוברות תווים “יפות”, וללמֵד את אביה שלאגרים, שלא קלט עד הסוף מן הרדיו.
“איך אביך עבר מחזנות לאופרטות?”
הוא רצה להיות חזן, חזן ממש! פעם סיפרה לו הדודה רגינה, כי השאיפה הזאת המריצה אותו לנטוש את פשֶׁמישל ולהגר לברלין. שם, בעיר מולדתו, הבטיחו לבן החייט, לבכור של עשרה ילדים, עתיד מוסיקלי מזהיר. לכן יצא לדרך, חלוץ המשפחה בארץ העתיד. ויום אחד, כך סיפרה דודתו, ראתה בתיאטרון היידישאי של ברלין בחור יפהפה, לבוש אלגנטית, שביקש תפקיד קטן על הבמה, עד שיתפנה ללמוד חזנות. וכך, מאחורי הבמה, פגש אליהו את ג’ני, זאת אומרת, את אימו. גם ג’ני הייתה הבת הבכירה בין עשרה ילדים! מוזר, לא? עוד יותר מוזר, שהיא נולדה בשניים בנובמבר, ואליהו נולד באחד בנובמבר! היא באה מגאליציה, מקראקוב, ממשפחת רבנים. היו לה אחים כשרוניים, אך כולם היו עניים כל־כך, שהבת הבכירה החליטה לתמוך באחים שלה. נסעה לברלין, הם נסעו אחריה, היא השתכרה כעוזרת בית וכתופרת שמלות, כדי שזיגמונד יוכל ללמוד הנדסה וציור, וכדי שגולדה תוכל ללמוד זמרה ומשחק. גולדה הגיעה באמת לרמה של כוכב בתיאטרון היידישאי. גולדה באום – שֵׁם דבר! “וכך, אתה מבין, כשהחליפה ג’ני את בגדי אחותה מאחורי הבמה, פגשה את אליהו. שמע – אם תראה צילום של הזוג הצעיר, ואם תשווה אותו להורַי היום… תתקשה להאמין!”
“כמוך?”
“… כן, כמוני. פעם הם היו צמד־חמד! פעם. כבר לא היו צעירים.”
“מרטין – הַאִם יש לך תשובה לשאלה, מדוע אביך נשאר חייט?”
במידה שבן קטן מסוגל להרכיב לעצמו תמונה של גדוים… פתאום פרצה מלחמה! אביו גויס לצבא הקיסר פרנץ־יוזף. כחייל בחופשה הוליד את רוזי. כחייל משוחרר חזר לברלין והוליד את דינה. התברר שצריך לפרנס מייד ארבע נפשות ולשלם שכר דירה. מה עושים? ממשיכים לתפור בגדים ולהאמין בעתיד. ואז, בתוך אינפלציה מטורפת ומהפכות מתחלפות – מולידים את מרטין.
“בנאדם… אביך מתחיל למצוא־חן בעיני.”
“תסביר.”
“מה יש כאן להסביר? מרטין הוא השקעה של אביו בעתיד יותר טוב.”
צחק. “על זה עוד לא חשבתי… אך תשמע, איך הוא מבסס את האמונה שלו בעתיד.‘איך זה אפשרי שמנוולים ינצחו צדיקים? יש אלוהים בעולם והוא לא ייתן. הצדק יהיה תמיד חזק מכול הרשעים’! ועליך לדעת שאחיו, הדוד הרמן, הוא רשע, שהצליח לרמות את אבי כמעט שנה שלמה.”
“אתה רוצה להגיד, שהאחים הם הפכים גמורים?”
“איזו מסקנה היית מסיק ממקרה כזה: אבי והדוד הרמן ייסדו בית־מלאכה משותף, אז, לפני המשבר הגדול, כשגרנו בשבעה חדרים. מה עשה הרמן? בלי ידיעת אבי גבה מחיר מוגדל מן הלקוחות, קיבל עבודות נוספות עם רווח נוסף, ואפילו גנב כסף מן הקופה המשותפת! ברגע שאבי גילה את הרמאויות, חיסל את השותפות. צעקות נוראות שמעתי אז. צעקות ובכי. של הדודה מימי. הרי אותה הוא מרמה כל הזמן! רודף אחרי כל שמלה, חוסך ממנה פרוטות לקיום משק הבית – ומבזבז אותן על שתייה ונשים! כולם יודעים זאת, כולם! והיא סובלת בשקט. ואני לא מבין איך היא, אישה נפלאה, מושכת, טובת־לב, מוכנה לסבול אותו…”
“רואים עליך,” חייך לוט, “שהדודה מימי מוציאה אותך משלוותך – לא פחות מפשעי הדוד הרמן.”
הסמיק. איך אפשר למנוע התפשטות בזויה של צבע, המראה לכולם, מה אתה מרגיש! אבל לוט איננו כולם. בכל־זאת, אי־אפשר לספר לו, איזה מקום תפסה מימי בהזיותיו… איך שדיה הקמורים, המתנשמים בהתרגשות…
6. חזן במקהלה 🔗
“סליחה,” התחייב לוט, “לא התכוונתי לדרוך על יבלת מוסתרת. רציתי לדעת קצת יותר על החזן. ועל מי ששר במקהלת בית־הכנסת.”
כן, כל השנים. עד היום. בבית הכנסת הגדול שבריקה־שטראסה, ולא סתם זמר, אלא טנור ראשון העולה על כולם! קולו נשמע הכי־חזק, והכי־ערב! רק החזן בכבודו ובעצמו יכול להתחרות עם אליהו קלינגר! כך אומרים כל הדודים. והוא, הבן, די גאה בכך. בחגים הגדולים הוא תמיד מתלווה אליו. מטפס במדרגות הצרות אל מרומי הבמה. במה כזאת גבוהה בשיפוע, מלמטה לא רואים אותה, את שורות המושבים העולות לקראת כיפה מצוירת של שמי תכלת וכוכבי זהב. כל השנים הוא יושב לו שם על הספסל האחורי, הכי־קרוב לכיפת השמים, ובלי שום קושי מבחין בקול אביו – חזק, מהדהד, מסתלסל בחופשיות נפלאה מעל כל הראשים, בדו־שיח עם קול החזן הבוקע מלמטה.
אחר־כך חוזרים הביתה בחבורה צפופה, הקלינגרים וכמה דודים עם משפחותיהם. נכנסים ל“חדר הטוב” – זה המקום שבו הם יושבים עכשיו לבדם – ואור יקרות נשפך על השולחן המוארך, המכוסה מפה לבנה. בייחוד בליל הסדר היה החדר מתמלא על גדותיו. דודים, דודות וילדים היו עונים אחרי זמרתו של אלי, מדפדפים בהגדה העברית־גרמנית. הכול נראה די נחמד, אבל… מי שם לב למלים? “לשנה הבאה בני־חורין”… איפה?! די להם לשבת בצפיפות מחממת, ליהנות מכפתאות משובחות, ובייחוד ברנהרד, בעלה הכרסתן של גולדה, לא היה מפסיק לדרוש הוספות. וכך זה נראה: בפרצוף אדום כסלק היה דוחס כופתאות אל לועו, וכשנסתם הלוע, היה מטפס על כיסאו, ולקול תשואות הקהל היה קופץ לרצפה, מטפס וקופץ, מטפס וקופץ, עד שנתפנה מקום בחבית שלו, ואז היה קורא בבאס רועם: “ג’ני, איפה הכופתאות שלך? אני מת מרעב!” על־כורחו הצטחק.
“אידיליה קולינארית,” החזיר לוט צחקוק מקוטע.
“אך זה לא הכול,” הרצין מרטין. “המשימה שלי הייתה פתיחת הדלת. לפני אליהו הנביא. אחרי הסתכלות בכוס המלאה שלו הייתי קם, יוצא אל הפרוזדור החשוך והריק, פותח את דלת הכניסה אל חדר המדרגות, שגם הוא חשוך וריק, ואיכשהו הייתי משתהה… מחכה, איך לומר… למרות הטוֹטֶם הפנטסטי… הייתי חש מין ציפייה לנס… אולי, אולי בכל־זאת… מאחורי הייתי שומע קריאות: ‘תסגור כבר! רוח־פרצים!’ אבל אני הייתִי פתוח… אתה מבין? ומין היסוס עיקש הסית אתי לתמוך ברוח הפרצים… אחר־כך הייתי חוזר, מביט אל הכוס המלאה של אליהו, ומקשיב לזמרתו של… אליהו.”
“שמע, בנאדם,” נאנח לוט ומיתח את איבריו בליאות פתאומית. “בסך־הכו תיארת אידיליה, אידיליה משפחתית, בחיי! אינך תופס את גודל האידיליה! אני אף פעם לא זכיתי בשמץ מכל השמחה הזאת, כולל כופתאות הנזללות על־יד הגדה.”
“הוריך – מתבוללים גמורים?”
“הורי גמורים, מכול זווית שתביט בהם. הם כבר מעבר להתבוללות. הם גרמנים בני דת משה שאיננה.”
הגדרה שנונה – ועגומה. כשהרהר בה, קלט נעימה מלגלגת: “אידיליה דתית שכזאת, מסורתית שכזאת… משהו, אסטר מרטין, לא מסתבר לי. מדוע הורים כאלה הסכימו שבנם יתפקר?”
“מי אמר שהסכימו! לוט, ציירתי תמונה חלקית מדי. תראה, הורי שומרים רק על חלק מן המצוות. שמת לב? אבי לא חובש כיפה. ולא מברך על המזון. יושב בולע ורץ לעבוד. אבל – אתה מוכרח לשמוע מה שקרה רק לפני שבועיים!”
“אם אני מוכרח… תוסיף שאני מעוניין.”
“כל שבת, אחר הצהריים, הורי נחים בחדר השינה; גם רוזי ודינה שוכבות בקיטון שלהן, או מבלות בחוץ. אני מנצל את השקט, יושב כאן, בחדר הטוב, קורא וכותב. הפעם מישהו דפק בדלת הכניסה, לא אליהו הנביא. פתאום פותחים את הדלת, אני רואה את אבי ואת פרצופו העבדקן של הלאנדסמן, מר גרינפלד. הם מציצים, רואים שאני כותב, סוגרים את הדלת – ושכחתי אותם. ממשיך לכתוב והנה, הדלת נפרצת, אבי עומד על הסף, מניף מגהץ וצועק: ‘אתה כותב בשבת?! אתה מחלל שבת?! אתה מבייש אותי לפני’… ומסתער עלי במגהץ. אני קופץ ממקומי, הוא קופץ אחרי – ממש מרדף מסביב לשולחן. סיבוב ראשון, שני, שלישי. המגהץ באוויר, הכיסאות מתהפכים – עד שברחתי לבית השימוש, על מנעול ובריח. אידיליה!”
“אתה רוצה לספר לי, שאביך התכוון באמת להנחית עליך מגהץ? ועוד בשבת, בו אסורה כל מלאכה?!”
“אני חושב שרצה להפחיד אותי, בהשפעת הלאנדסמן שלו. כי… כי בדרך־כלל את ההרבצות אבי משאיר לאימי. אתה יודע מה מדהים אותי? שזמר בית הכנסת, מקריא ההגדה, כמעט שאיננו מבין מלה מכול הפסוקים העבריים שהוא מסלסל! אולי מלבד מלים ספורות, כמו ‘אלי, אלי למה עזבתני’. אבל… אבל מי עזב כאן את מי?!”
“אתה מתרגש כל־כך, מפני שאביך ויתר על מצוות?”
“לא!! הוא מקיים מה שנוח לו – ומה שאחרים דורשים ממנו, כמו מר גרינפלד. וְהוא עושה בדיוק מה שציינת כאמונה תפלה, בלי מחשבה עצמית! בעצם, לכולם, לכל אנשי ‘החוג’ שלנו לא אכפת להעמיד פנים! יותר גרוע! לפעמים נדמה לי, שהם בכלל לא מרגישים שמזייפים! הזיוף שלהם הפך לטבעיות מכובדת, ל… ‘אמת החיים!’ זאת מלה אהובה על הדוד צימבלר. הם מכריזים בביטחון גמור: דבר זה וזה הגון, דבר זה וזה פסול. למה? אל תשאל. הם יודעים את הגבול. ובעצם, הם לא יודעים שום גבול! כי לא חושבים על יהדות ועל שום דבר, מלבד על גיהוץ קמטים ועל שידוכים זריזים ועל פרנוּסֶה ועל…”
“לא הייתי מציע לך לזלזל בפרנסה. אני עובד במוסך ומזיע כהוגן, מאחר שאסרו על יהודים להיות סטודנטים. הם יודעים את הגבול, הם ביטלו את העמדת הפנים.”
ברגע זה נכנסה אימו והזמינה את האורח לארוחת־ערב. יצאו למטבח, שבו נהגו בני קלינגר לסעוד בימות החול.
ככלות הכול התברר, כי לא רק מרטין התרשם מלוטהר שאפנר. אימו התבוננה יפה־יפה במי שאכל את פרוסותיו בנגיסות מדודות, בפה סגור(!), במי שחייך חיוך קורן לכל מי שדיבר אליו, ובמי שלא שכח לשבח את האוכל הטעים של גברת קלינגר. “זהו בחור שקיבל חינוך טוב,” העירה, “אני רק לא יכולה להבין, איך בחור תרבותי כזה הגיע ל’השומר' עם האמונות התפלות שחוקרים שם.”
רוזי אמרה: “המדריך שלך נראה כספורטאי מנומס, המתאמץ להשכיח את מוצאו הפרולטרי.”
אביו אמר, שבחור מבוגר וחזק יודע לפחות לשמור על הילדים בזמן של טיול.
דינה לא הייתה בבית. לאחר שובה מבילוי עם בחיר־לבה התורני שאלה, מי האיש שמַרל’ה התיידד אתו וכולם אחריו.
ליד הדלת הספיק לוט לומר: “טוב ששוחחנו, אך תראה מה הספקנו! מה אתה חושב, לא כדאי להמשיך?”
נדברו להיפגש בעוד שבוע. גם דבריו האחרונים נחרתו בו: “מרטין אסטר, מצא־חן בעיני עד היום, שאתה מסוג הבנים הרוצים להבין. המסוגלים לצרף דברים. השאלה הגדולה היא, בשבילך, גם בשבילי – עד איזה גבול של אי־נעימות נרשה לעצמנו להבין דברים? עד איזה גבול השומר איש־אמת. תחשוב על זה. חזק!”
7. היאבקויות 🔗
בבת־אחת, וקצת במפתיע, נמצאו למרטין שני זוגות אוזניים קשובות ושני פיות חכמים. אחד – בן גילו, אחד – מדריכו. עד איזה גבול של אי־נעימות מותר לספר דברים ולחשוף אמיתות?
בעצם, אם מישהו חבר שלך, העובדה שאתה יכול לספר לו הכול, ושהוא ינהג כמוך, היא ההוכחה הנהדרת לחברות אמיתית!
רודי יכול להיות חבר כזה. לוט? כן, אפשר לסַפר לו הרבה, אולי כמעט הכול, אבל – הוא כבר בוגר! למה יגמול לו, לקטן, בגילויי אמת משלו?! היחס בין מדריך לחניך אף פעם לא יהיה דומה לרעות בין שווים!
לוט נכנס אל החדר הטוב, חזר וישב על אותו הכיסא, מעבר לפינה, בסמוך לחלון; חילץ את רגליו מתחת לשולחן, חייך אליו חיוך מהורהר וציין: “מרטין אסטר, תאר לך, במשך השבוע חשבתי לא פעם על ‘החזן־למחצה’, זמירותיו והצהרותיו. אלא מה? הצטערתי, שלא נודע לי קצת יותר על אישתו ועל בנותיו. תסלח שאני נוקט לשון כזאת של… של ריחוק. מייד תבין, מדוע. הייתי רוצה להכיר את כולם כפי שאתה רואה אותם, בעיניים פקוחות – וקצת מן־הצד. כאילו היית צריך לתאר לי אנשים שלא פגשתי אף פעם מוכן לנסות – תרגיל שכזה? אולי יועיל לשנינו.”
הבקשה לא הייתה משונה מדי בעיניו. ייתכן שלוט שם־לב לכך בשיחה הקודמת… שהוא גמר להסתכל בהוריו כמו ילד. שכבר התחיל להביט בהם… גם מן־הצד. שכבר התחיל לחפש מגע אחר עם הוריו. אבל… עד איזה גבול אפשר לתאר דברים?
פתח באביו. לא: באליהו קלינגר. גבר נמוך ומסורבל. מטר־שישים בסך־הכול. כרס מתקדמת. ראש מקריח. עיניים גלויות ובהירות. שפמפם שחור הדומה להפליא לעינו השלישית של מנהיג מפורסם. אך בזה נגמר הדמיון. יותר חשוב ש… שארשת פניו אומרת כבוד. גם מרירות. בכל־אופן, למרות ישיבתו הכפופה הוא מהלך בראש זקוף. צווארו וראשו זקופים.
ג’ני קלינגר: אישה נמוכה ומסורבלת בשר יותר מבעלה. אי מתי אבדו מותניה וכבדו רגליה. אי־אפשר להכחיש: אישה קטנה, כבדה ו… חסרת־צורה אבל – עיניה גדולות, לוהטות, גוחלות. לפעמים – מזרות אימה, לפעמים– בוערות מזעם, ולפעמים – מוצפות רוך אוהב. פניה הרחבות מוקפות שחור תלתלים, וחוטמה – החוטם התורשתי של משפחת בָּדֶר: נשרי־סקרני, אך בלי אורך מוגזם. חשוב להוסיף: עיניה מדברות בלי מלים – הרבה עצב, הרבה תביעה – כמעט עיני פקודה. ומעניין, רוזי דומה לה מאוד. רוזי גדולה ממנו בשבע שנים: לא רזה, לא גמישה וזריזה כשד כמו דינה, אחותו בת ה־15. משתדלת לשמור על גזרה מושכת בעזרת מחוך הדוק. לדינה יש גזרה מושכת, ויש החוטם התורשתי של הבָדֶרים. שנונה, צחקנית, אוהבת לעשות חיים ולהחליף ידידים, מין לא־אכפתית תוססת… ובסך־הכול נחמדה למרות… למרות עבר עשיר סכסוכים.
“ביניכם? איך אתה מסתדר עם כולם? איך הם מסתדרים עם הבן־היחיד? תבין – לשואל אין אחים.”
ללוט אין אחים! מייד סיפר לו ברגשה משונה את תעלוליה של דינה. כשהיו קטנים, הייתה מקפיצה את מקלות רגליה סביב אחיה ומזמררת במרץ מזורז: “מָרָלֶה טִינָלֶה טָרָלֶה בַמבינלֶה של אימא!” הוא היה מרביץ לה, היא הייתה מרביצה לו כפליים, הוא היה צורח, היא הייתה צוחקת, אימא הייתה יורדת של שדה המערכה בזרועות מוצקות, מפרידה בין המרביצים, צורחת על הצורחים, מאיימת על…
“דינה טעתה לגמרי? איש לא הִפלה את הבן היחיד לטובה?”
“קשה לקבוע בדיוק.”
“אל תתחמק.”
עד איזה גבול של אי־נעימות… “האחיות שלי היו משוכנעות, שאימי… שאפילו שני הורי אוהבים אותי יותר. זוהי שטות! בחיי יומיום אי־אפשר להרגיש בזה, שלא תטעה במצב! אימי מקפידה עם כולם, ואתי – עוד יותר.”
לוט צחק.
“למה אתה צחוק? תקבל מכות כמוני, ונראה אם תצחק. סטירות לחי שכאלה, מטוגנות משני הצדדים – הַתראות, פקודות, נזיפות…”
“לך היא מרביצה יותר מאשר לרוזי בת 19?” לוט גיחך.
“אני לא מתחמק. ‘מרטין, תפסיק לשחק במטוסים ותרד לשפוך את האשפה! מרטין, תפסיק רגע אחד לקרוא רומנים ותעזור לי לשטוף כלים! מרטין, אסור לזרוק אוכל! אסור להשאיר אוכל בצלחת! עד שאבא משיג בעבודה שלו את האוכל, אסור להיות בררן! תאכלו הכול! אם דינה או רוזי לא אכלו את התרד, תיקח ותגמור במקומן!’ אתה מבין נעשיתי… זולל שיריים; נגבן אַשפתן.”
“מצויין!” צחק לוט. “זכית במופת של אהבה קפדנית! אך אל תגיד לי, כי אהבת אימך התמצתה בפקודות.”
לא, זה נכון. לעתים, לעתים רחוקות, כשתקף אותה מצב־רוח, מִגרנה, ראשה חשב להתפוצץ, כשנאלצה לשכב, אז… כשהיו לבדם, הייתה מושכת אותו אליה, מושיבה אותו על־ידה, מחבקת אותו ברוך כזה מגושם, ולעתים רחוקות עוד יותר הייתה מדברת, יותר נכון, היו פורצות מפיה תלונות, גמגומים על… על רוע העולם; שהכול רובץ על כתפיה… או שהיתה שוקעת בשתיקה מוחלטת, עצמת עיניים, שרועה על הספה בלי שום תנועה, ורק אוחזת בו ביד מנמנמת…
נפתחה הדלת. אימו נשאה לפניה מגש, אמרה: “סליחה, לוטהר, הבאתי קפה חריף כמו שאמרת שאתה אוהב,” קרבה אל פינתם, הניחה את המגש, לוט השיב בתודה לבבית ביותר, ומאחר שיצאה, והוא בחש בקפה, נאנח אנחה עמוקה ואמר:
“אהבת אם… שמע, בנאדם, אהבת אם… רק מי שקיבל אותה מסוגל לזלזל בה. לוטהר שאפנר לא יזלזל בה.”
האם רמז משהו? האם לשאול אותו על אימו? “אף פעם לא זלזלתי! אבל… קרה שהתקוממתי, נגד צורות הביטוי שלה. למשל, האם חוד של מטאטא, תקיעת מטאטא בצלעות… יכולה להיות ביטוי לאהבת אם?”
“למה לא? זה תלוי בנסיבות.”
הנסיבות? בריחה מן הבית. של בן ארבע. בריחה משותפת עם חבר הכי־טוב. מאז ועד שלשום. שמו וֶרנר גרוסמן, והוריו עשירים. למה החליטו לברוח? כבר שכח. אך לא שכח את חוויית הבריחה. השיבה הביתה ביד השוטר, והפגישה עם חוד המטאטא מתחת למיטה.
“תחכה, עד שיום אחד יברח ממך הדבר היקר ביותר. נראה אותך משקה אותו חלב בדבש?”
הופתע מחריפות הקול. מה קרה? קודם שיבח את אביו, עכשיו הוא מגן על אימו. מה הוא מנסה להבהיר לו? שתק.
“בנאדם,” המשיך לוט בטון מרוכך, אך במצב נוגֵח, “משהו מונע ממך להודות, כי היית יקר מאוד לאימך, ולא רק מפני שהיית בן יחיד בין בנות.”
“בסדר… טוב, שמע גם זאת. בגיל שלוש־ארבע, היו מניפים אותי אל לוח השולחן, דורשים ממני לשיר. ומוחאים כפיים לשלאגרים שיצאו מפי. ומנבאים לי עתיד של זמר. אחר־כך, בגלל תעודות בית הספר, עתיד של… בייחוד אימא שלי.”
“שמע, אני פשוט… מקנא בך – ובהתעניינות בה זכית. מיהו החבר שהזכרתָ?”
“ורנר גרוסמן? בחור כארזים. גדול ממני בשנה־וחצי. ספורטאי זריז, מוח פיקח, מלא המצאות, נלהב לקרבות ולתעלולים. הוא דחף אותי גם להיאבקות במכבי!”
“נכנסת ל’מכבי'? ואם נכנס, מדוע לא נשארתָ?”
זה היה לפני כשנתיים. מייד לאחר שהיטלר עלה לשלטון. ורנר רצה להיות חזק, והציע ללמוד ב“מכבי” – נפש בריאה בגוף בריא – איך לטפל בבריונים. הלכו והתאמנו עם עשרות ילדים באולם התעמלות מלא מזרנים. וכך יצא שבסניף שלו, בצפון ברלין, גבר מרטין על יריביו ונבחר לייצג את המשקל שלו בתחרות הקרובה על אליפות “מכבי”. ואז קרה משהו שהתקשר מאוד באביו.
“היריב האחרון שלי היה ילד שרירי, שזוף, מלא רוח־קרב. מעבר לכתבו הבחנתי באבי, שישב בשורה השנייה של קהל הצופים. קהל צפוף של הורים ומתאבקים. אתה יודע – אבי לטש בי עיניים כאילו… כאילו יצא להיאבקות בעצמו. אך לא היה לי זמן לחשוב. ראית פעם קרב כזה? איך היריבים שולחים זרוע ארוכה לחבק את צוואר בן הזוג, איך מדשדשים זה מול זה ואורבים לתפיסה הפנויה ביותר ואז – ובכן, הטלתי עצמי לתוך בית־שחיו, הפלתי אותו וניסיתי להחזיק בכתפיו, אבל הוא נחלץ, זינק על רגליו, לפת את מותנַי מאחור והרים אותי מעבר לכתפו. חששתי ליפול, שלחתי זרוע לכיווּן המזרן, וכשהונפתי למטה, חשתי כאב חד – מסך ירד, פשוט – חושך! כשעלה המסך, חשתי פרצופים הרכונים עלי. רטטתי כעלה, נשטפתי זיעה. מישהו עזר לי לקום. זרועי הימנית נראתה לי מדולדלת באופן מוזר. שוב ירד המסך… ההצגה נגמרה. פתאום הבחנתי מעלי בפני אבי, שמעתי את נשימותיו הכבדות. הוא רץ ברחוב סואן, נושא אותי על זרועותיו. רופא צריך היה לטפל במרפק השבור. עכשיו אתה יודע, איך נגמרה קריירה של מתאבק.”
“אני מבין קודם־כל, כי היֹה הָיָה אב אשר רץ למצוא מַרפא לבנו. ממש כמו ב־Erlkonig, מלך היער! רק הסוף מוצלח יותר.”
לא התאפק עוד. “לוט… אתה רוצה לשכנע אותי, שמשפחתי ממש נפלאה?”
הצטחק, נשען לאחור ועצם את עיניו. “לא, בנאדם, אני לא רוצה לשכנע לשום דבר. אני מתרשם – ורוצה שתתרשם יחד אתי, עוד הפעם. בדרך אחרת. אולי בדרך בוגרת יותר. מלבד זאת תבין את הרצון שלי, רצון עז בהחלט, להכיר את מרטין קלינגר, לחוש את סביבתו דרך עיניו… לדעת מה השפיע עליו עד היום. אבל אם אתה אינך מעוניין…”
“מה פתאום! אחרת לא הייתי נכנס לפרטים.”
“בסדר. איך הרגיש בעל המרפק החבוש?”
“לא נורא. למדתי לכתוב ביד שמאל.”
“אבל לאחר ששברת מרפק הפסקת להתאבק?” “הוכרחתי! לפחות לזמן־מה!” הרהר בינו לבין עצמו – ונאלץ להוסיף: “גם אבד לי החשק, זה נכון. בעצם – התעלפות היא חוויה זוועתית. עברתי לענפי ספורט אחרים, בעיקר כדור יד, ביד־שמאל.”
“העיקר שלא הפסקת להיאבק, בכל מיני צורות. כבר הייתי עד לכך.” הניד ראשו כמאשר אישור כבד־משקל ואמר:
“שמע – הרושם שלי עד עכשיו הוא, כי מסיבות שונות אתה מבוגר מכפי גילך. מסיבות שונות נתקפלה הילדות שלך זמן ניכר לפני הבר־מצווה שלך מה אתה חושב?”
“לא בטוח. אולי אתה צודק. אולי הייתי ילד ולא־ילד מגיל תשע או עשר.”
“אם אתה אומר ‘אולי’, אני מעז לשאול: אולי תזכור, ותהיה מוכן לספר לי, מה האירועים, ששלפו אותך מן הילדות? יש דבר כזה! אני אחכה. קח לך זמן.”
ישבו שותקים. פתאום, באשמת השתיקה, גברה המולת הרחוב ואפלו דמדומי הערב. תהלוכה חפוזה של תמונות התחילה להבזיק בהם כמו תחרות מתאבקים. מה חזק ממה? מה קדם למה? מה הפיל את הילד על המזרן?
8. שרפת ספרים 🔗
כעבור יומיים, בדרכם אל המעון, אל השיחה עם כולם, סיפר לוט למרטין דברים שאולַי, בעצם, צריך היה לשמור לעצמו. אם סיפר למרטין על קשייו בהכנת הפעולה, בהיבטים שונים של “אשמת היהודים” – למה לא? בכך דִרבן אותו לחשוב ביסודיות על נושא מסוכן… עד איזה גבול של אי־נעימות מוכן יהודי להגיע לאמת על שנאת היהודים. אבל – לוט התחיל להתלונן על בני השבט… חבריו של אסטר. על טמטומם הבסיסי של פוּללי וזיגי, על הפרעותיהם האינפנטיליות של האנומג ודוד, שלפעמים מקלקלים את כל החשק להכין פעולה רצינית. ואז, להפתעתו של מרטין – ולשמחתו? – סיפר לוט דברים סודיים, סודיים ממש, שנודעו לו מפי חניכיו. למשל, לא זיגי אשם, אלא הוריו, המטמטמים אותו בסכסוכיהם, בחוסר עקביותם כלפי ילדיהם. הרופא המכובד, אביו של זיגי, מתנהג בביתו כעריץ מנופח. ואת הפרעותיו של דוד בזמן האחרון אפשר להבין כתגובה להסתבכות אחיו הבכור, שנתפס בגנבה. האם ידוע לו, כי ידידו רודי הוא לא רק נבון, אלא גם חזק, החזק בכל בני משפחתו? אביו חולה כליות, ואימו נתקפת לפעמים במחלת־רוח. כך התברר לו מדוע לא דיבר רודי על אימו אף פעם.
הפעולות נמשכו כסדרן. עם־זאת, בצבץ בהן חידוש, שמרטין החליט לקרוא לו: “מבט כפול” (לאחר דחיית הכינוי “מבט פוזל”). כי מצד אחד, השתתף בפעולות כמקודם, זאת אומרת, הביט בהן במבטו של חבר מחברי שבט “גד”. מצד שני, לעתים קרובות יותר ויותר, הביט בפעולות, בחברים, בנושאים, במבטו של מי שיודע יותר (יותר מדי?), של מי שנעשה יותר ויותר שותף של מדריכו.
שותף? חבר? קרוב מעת לעת? הרי עכשיו נפגשו שניהם מדי שבוע – אפילו פעמיים. תמיד נמצא דבר חשוב לברר, להכין, להמשיך. גם עם רודי נפגש מדי פעם, לראות סרט – מבלי לשאול: למה לא תציע לאחותך שתבוא אתנו?
צעדו לאורך אלזאסר־שטראסה, בכיווּן למעון, כשאמר לוט: “שמת לב לתחרות בין פוֹלי לרודי? מספרים חזקים תמיד מתחרים, גם בקבוצה אידיאלית. באת אתה, ותקעת מקל נוסף בגלגלי השיניים החדות של פולי.”
“לא של רודי.”
“מול צמד־חמד שכמותכם מתחיל פולי לצאת מכליו. לטובת העניין כדאי לתת לפולי הזדמנויות להבריק. מה אתה חושב?”
לאחר כניסתם למעון פרש לוט את מפת ארץ־ישראל על־גבי השולחן המוקף ספסלים. אך האנחות הכבושות נאלמו־דום כשהודיע, כי הערב יטפלו בבעיה: האם היהודים אשמים בכך שרודפים אותם? המפה היא אמצעי־זהירות. כי הנושא לא אושר, ולפי התכנית הרשמית לומדים הערב גיאוגרפיה. צפוי ביקור של בלש שיבדוק, אם יבצעו את התכנית הרשמית. לכן דורש לוט מכולם:
א) שקט גמור. הדלת תהיה סגורה. ברגע שתישמע דפיקה – עד כה מתנהגים הבלשים בנימוס גרמני, אך יש ביניהם יודעי עברית, לתפוס דיבורים אסורים – ובכן, בהישמע דפיקה ימסור לוט גזיר־עיתון שבידו לאחד הבנים שיטמין אותו בקפלי הגרב, ובלי שום הפסקה יעברו לגיאוגרפיה של עמק יזרעאל.
ב) על כולם להיראות טבעיים לגמרי. שום חיוכים! שום מבוכה! רק בתנאים אלה הוא מוכן לטפל בנושא האמיתי.
כולם הבטיחו לקיים את התנאים. לוט ביקש מתנדבים. מבין ארבעה שהתנדבו בחר בפולי. התיישב פולי לימינו, הפשיל את גרביו כלפי מעלה, העמיד פני בולדוג מנומנם – וברגע בו נמסר לו גזיר־העיתון, נעלם כלא־היה. כמובן, פוּללי הצטחק, אך קיבל טיפול מיידי מאגרופו של זיגי. פונתה הדרך לפעולה, וברור שכולם היו דרוכים וממושמעים למופת.
“סיפרתי לכם על הפוגרומים ברוסיה,” פתח לוט בקול מהוסה, "על עלילות הדם באירופה. מעולם לא הוכח, כי יהודים רצחו ילדי נוצרים כדי לאפות מַצות טעימות לפסח. אלה מה? במשך אלף שנה המשיכו להאשים אותם ברציחת ילדים. גם האשימו אותם בהרעלת בארות. למה לא? הם היו חלשים. הם היו מעטים. מיעוט חלש הוא קרבן נוח מאוד. אפשר להאשים אותו בכול. בייחוד כאשר מישהו מחפש שעיר־לעזאזל. לפרוק את האשמה מעל עצמו, ולהטיל אותה על אחר, קטן וחלש, שאיננו מסוגל להתגונן. או למצוא כתובת לכל מיני אסונות שאין להם הסבר פשוט; מגפות, למשל. האם היהודים הפיצו מגפות? בוודאי שלא! בכל־זאת הם שנקבעו ככתובת.
ובכן, גם היום יהודי גרמניה הם מיעוט מבוטל. פחות מאחוז אחד! ידעתם זאת? ואת המיעוט הזה מאשימים בכל הרעות שפקדו את גרמניה. מותר לומר: יהודי הוא כל דבר הנפסל על־ידי אחרים. כל דבר מגונה, שהרוב הגרמני סבל ממנו, מבלי לבדוק מדוע, מדוע באמת. כי מי אוהב לבדוק אמת לא־נעימה? מסתפקים בשמועה, מסתתרים בדמיונות־שווא. והנה, אתם שואלים: אולי בכל־זאת – אין עשן בלי אש? אולי בכל־זאת היהודים רמאים יותר ומנוולים יותר מן הגרמנים? אולי באמת השתלטו על גרמניה והתישו את כוחה ובריאותה של אומה תמימה?!
על השאלה הזאת יש לי כרגע שתי תשובות. קודם־כל אראה לכם תשובה מוחשית. מייד תבינו. לפני שנתיים, כשהייתם בני עשר, התפרסמו בגרמניה שתי שרפות גדולות. בעיתונות וברדיו. מי זוכר?"
מייד הזכיר רודי את שרפת הרייכסטאג. את השרפה השנייה אף אחד לא זכר.
“נכון,” המשיך לוט. "מישהו הצית את הרייכסטאג, את סמל השלטון החוקי. מייד הואשמו הקומוניסטים, אויבי הנאצים, שהם המציתים. ברור, שקודם ידעו הנאצים, מי חייב להיות האשם, כדי לדכא אותו; אחר־כך הוצת הרייכסטאג. אף אחד איננו שואל היום, אם הקומוניסטים היו באמת אשמים. העיקר הוא, שהנאצים ניצלו את ההאשמה למטרותיהם. נעבור לשרפה השנייה. אחרי חודשים ספורים הודיעו הרדיו והעיתונות בקול תופים וחצוצרות על שרפה חגיגית ומטהרת. השלטון יזם אותה. הסטודנטים ביצעו אותה. הפעם לא שרפו בניין, אלא ספרים."
עכשיו נזכרו.
“לפני בתי־ספריות, ובתי־אופרה, בכל הערים הגדולות, נערכו מוקדי ספרים. בזה אחר זה ניגשו סטודנטים אל המוקד ולפני שהטילו לפיד בוער, קראו בקול רם – ומה שקראו בקול רם, מודפס כאן, בגזיר־העיתון ששמרתי למזכרת. עכשיו אקרא לכם חלק מדברי הטֶקסט. שימו לב למושגים ולשמות הסופרים, אחר־כך נדבר בהם. אני מתחיל.” קירב גזיר מקומט אל עיניו וקרא בקול מונמך:
"סטודנט ראשון: ‘נגד מלחמת מעמדות ומטריאליזם, בעד שותפות עַם ותפיסת חיים אידיאליסטית! הנני מוסר ללהבות את כתבי קרל מרקס וקרל קאוצקי.’ הלפיד נזרק.
סטודנט שני: ‘נגד דיקאדנציה וניווּן מוסרי! בעד ציות ומוסריות במשפחה ובמדינה! הנני מוסר ללהבות את כתבי היינריך מאן, ארנסט גלזר ואריך קסטנר!’ הלפיד נזרק.
סטודנט שלישי: ‘נגד העדפה מפוררת־נפש של חיי היצרים! בעד אצילות הנפש האנושית! הנני מוסר ללהבות את כתבי גיזמונד פרויד!’ הלפיד נזרק.
סטודנט רביעי: ‘נגד חוצפה והתיימרות! בעד יראת כבוד לפני רוח העם הגרמנית בת־האלמוות! בלעי, הלהבה, את כתבי טוּכוֹלסקי ואוסיאצקי.’ והלפיד נזרק…"
הפסיק לקרוא, סקר את הפנים הדרוכים־הנבוכים, ונאנח. “לא, אתם עוד לא מסוגלים חוש את הזוועה… הזוועה… הזוועה שבמלים היפות, כמו תפיסת חיים אידיאליסטית, מוסריות, אצילות נפש – כשהן יוצאות מפי סטודנטים נאציים. אך אולי כמה שמות של סופרים מוכרים לכם?”
רבים הכירו את אריך קסטנר של “אמיל והבלשים”. שמעו על מרקס. על פרויד. רודי קרא רשימות של טוכולסקי. מרטין נתקל בהיינריך מאן.
“אני לא חושב שכולם יהודים,” טען אייסבר בלחש.
“נכון,” ציין לוט באותו קול מהוסה. "ברשימה שקראתי עד כה נמצא רק שלושה יהודים: מרקס, פרויד וטוכולסקי. ומרקס התנצר בגיל 16. ובכן, את ספרי היהודים שרפו יחד עם ספריהם של גדולי היוצרים וההוגים הגרמניים. זכרו את שמותיהם. קראו את יצירותיהם! כי אין לכם בררה אם תרצו להישאר בני־אדם. אגיד לכם – לו חיינו במצב רגיל, לא היה טעם להטריד בני 12 באישים כל־כך קשים להבנה. אבל אנו תקועים במצב בלתי־רגיל. הם רוצים להשכיח, לשרוף, להשמיד כל מי שעלול לסכן את שלטונם. הם משתוקקים לשרוף את התרבות הגרמנית הלוחמת על חירות האדם, על תיקון החברה. הם עושים ניתוח קיסרי לזיכרון הלאומי, והאנושי. לכן אנחנו חייבים ללמוד מהר, הרבה מאוד, ולזכור את הטוב ביותר. והכי־הכי חשוב, תשמעו היטב: הם מעוניינים להפוך את השקר לאמת, את השקר על היהודים לאמת הנצחית של האָרים. לכן אנחנו חייבים ללמוד, איך להציל מן השרפה את האמת על עמנו ועל האנושות – ואיך להוקיע את השקר בלי פשרות רקובות.
ועכשיו אני מוכרח להגיד לכם משהו על שרפת ספרים. לא טוב שלא זכרתם את שרפת הספרים. עובדה, את הרייכסטאג הבוער זכרתם. בניין בוער זכרתם, ספרים בוערים שכחתם. זהו ניצחון קטן שהם ניצחו אפילו בלב ילדים. ואני מעז להגיד כי מי שמסוגל לשרוף ספרים שבהם נצטברה החכמה האנושית, והלחימה האנושית לעולם טוב יותר – לבטח מסוגל לשרוף בני־אדם שצברו את החכמה, יצרו את היצירות, יצאו למאבק צודק. אם לקחו את ספריו של טוכולסקי, שהזהיר בפני השנאה והטמטום של ראשי הצבא הגרמני, לא רצו לחסל את היהודי, אלא את אומר האמת. אם לקחו את ספריו של מרקס, שהסביר את אופי השלטון המעמדי, והוקיע את הניצול והשִעבוד של מעמדות ועמים, לא רצו לחסל את היהודי, אלא את מי שהצליח בגילוי האמת. ואם שרפו את ספריו של פרויד, לא רצו לחסל יהודי, אלא את מי שגילה אמיתות עמוקות על נפש האדם. בכל מקרה ומקרה הם רוצים להעמיק את השקר ולהנציח את הבורות. וליהודים, אני מאמין, כשרון מיוחד לגילוי אמיתות. האם אנחנו צריכים להתבייש בכשרון הזה? אני שואל אתכם. האם הפצת האמת בעולם היא אשמה נוראה?"
לרגע השתתק. אף אחד לא ענה. צליל קולו הנמוך, המלוחש־כמעט, עבר באורח טבעי לדממה דרוכה ונרגשת.
“אלא מה…” המשיך לוט וסקר את חניכיו במבט נוקב. “אחטא לאמת, אם אסתיר מכם תשובה נוספת. אסור לעקוף אותה. ישיבת היהודים בארצות הגולה, מאות־מאות שנים – היא עניין מפוקפק. עניין מזיק, מחבל בגופם ובנפשם. פרעו בהם, גירשו אותם, השפילו את כבודם, הכריחו אותם למצוא פרנסות משפילות ומעקמות. זה הדבר: הגלות עיקמה את אופים! הרגילה אותם לרמות. גם לרמות. בלי אדמה משלהם. בלי עצמאות. בלי פרנסות בריאות כל עם מוכרח להתעקם: ללמוד להיות זריזים, גמישים, מוכשרים – וגם להתעקם! ומה קרה כשסוף־סוף פתחו ליהודים את שערי הגטו? פתאום גילו שיש ליהודים כשרונות מזהירים. ויש אומרים, שיהודי גרמניה זינקו גבוה יותר מכול…”
דפיקה בדלת. כולם קפאו על מקום. מרטין חש, איך הדם אוזל מפניו. הוא לטש את עיניו אל הדלת וקלט את קולו של לוט: “…מכל כפרי הערבים באה מחאה. כי לא נשמע דבר כזה…” דפיקה נוספת. “ייכנס!”
נפתחה הדלת ונכנס איש צנום, לבוש מעיל גשם אפור. הוא חייך אל כל הנוכחים ואמר: “ערב טוב. אל תפריעו לעצמכם.” הלך והרכיב עצמו על קצה שולחן ליד הקיר.
לוט חייך לו שלום והמשיך, רכון על־גבי המפה: “אמרתי קודם; לא נשמע דבר כזה, שבעמק הזה, בעמק יזרעאל… השורץ ביצות במשך דורות, ירצו אנשים להתיישב, להקים יישובים! הרי כולם יָמותו מקדחת! אם כן, תסתכלו! זיגי, תסתכל היטב ותגיד: באיזה מקומות אתה מוצא נקודות, המציינות כפרים ערביים?”
זיגי נחפז לתקוע את אפו במפה הפרושה ואמר: “בתוך הירוק אני לא מוצא, לא באמצע. יש כאן ‘סולם’.”
“נכון, זהו כפר ערבי לא הרחק מעפולה. אחד המעטים. זהו כפר עתיק, שלפי המסורת הובאה משם השונמית היפהפייה אל המלך שלמה. בכל אופן ברור, שערבים וטורקים הפקירו את העמק לקדחת קטלנית, ולכן ברור, שמרחביה ונהלל, ועין־חרוד…”
אף פעם לא הקשיבו בני השבט במתיחות כה דרמטית לגיאוגרפיה של פלסטינה. הבלש הצנום ישב לו בשקט על קצה השולחן. גזיר־העיתון ישב לו בשקט בגרב של פולי. היישובים העבריים התנחלו בשקט, בזה אחר זה, לאורך העמק המקולל והערבים החלו להאמין, כי “בני המוות” מסוגלים להיות בני־חיים, לעצמם ולזולתם. לוט לא הרים את קולו. מרטין התפעל מריסונו העצמי, מכושרו לשחק את המשחק ללא שיבוש עד תומו; מן הלא־אכפתיות המנומסת בה הושיט את תעודת המדריך לידי הבלש המנומס, שניתק סוף־סוף מפינתו, חצה את החדר, נעצר לפני לוט וביקש מה שביקש.
מאחר שיצא, עוד הוסיף לוט לדון בגורלו ההיסטורי של נחל קישון, מימי סיסרא ועד היום. סיים וביקש את מולי ללכת לבית השימוש. מולי הבין, כולם צחקו. מולי חזר והודיע ש“האוויר נקי”.
בתוך בליל הקולות, נשימות הרווחה, טפיחות הגיל ההדדיות על גב וכתפיים והצטחקות הפורקן, התבלטו הציונים־לשבח שנורו מכל עבר: “לוט, היית פרימה!” “לוט, בלופר מושלם!” – לוט… לוט… פולי חיבק את צווארו והכריז בעיניים קרועות־תימהון: “מחר נוביל אותך אל ‘התיאטרון העממי הגרמני’ ונדרוש למסור לך תפקיד ראשי!”
תוכן השיחה כמו נשכח. איש לא הציע לחזור אליו. רודי רטן באוזני מרטין: “הילדים השתעשעו. אך בלש איננו תמים. אף אחד לא יודע, איזה דו”ח הוא יכין עלינו."
לוט הוא שהזכיר את תוכן השיחה במפקד הסיום:
“חברים, התנהגתם יפה. טוב לדעת, שאפשר לסמוך עליכם. אני מקווה, שאפשר יהיה לסמוך עליכם גם במצבים יותר קשים. אך העיקר הוא: אל תשכחו, בגלל הבלש, את שרפת הספרים, את שמות היוצרים והחוקרים, את נושא האשמה. נמשיך לטפל בו. בינתיים, בשבת הקרובה, אנו יוצאים לטיול לילה. זהו טיול הלילה הראשון של רבים מכם. אני מבטיח לכם, שתיקלעו למצבים קשים. ואני מקווה שלא תכזיבו – ושיהיה שמח לכל המשתתפים. שו־מ־רי־ם, חזק!”
“ח־ז־ק ואמץ!!”
9. זקיפת הצווארון 🔗
מרטין התקשה להירדם. שינן את שמות השרופים. מרקס. פרויד. טוכולסקי. קאוצי. אוסיאצקי. אריך קסטנר. היינריך מאן. מה אני יודע עליהם? כמעט לא־כלום.
מדוע לא ידעתָ… חא זכאתָ את שרפת הספרים? הרי הייתָ כבר בן עשר. אחרי או לפני הניסוי העלוב, הבזוי לעבור לבית־ספר נוצרי?! רק רודי זכר. איך יכולתָ לשכוח?!
אולי… אולי היית עסוק אז… באמת, אולי בדיוק אז עשו אימא ואבא את הניסיון הראשון והאחרון לעקור אותך מבית־ספר יהודי, ומתי? בדיוק אחרי חודשי שלטונו הראשונים של היטלר?! “Es soll doch etwas aus ihm warden” אמרו, צריך לעשות ממנו משהו! לא ייתכן שתלמיד מצטיין יישאר תקוע עד זקנה ושיבה בבית־ספר בינוני! אם־כן, קמה ג’ני קלינגר ורשמה את בנה בגימנסיה גבוהה. באביב 33.
את יום־הפתיחה לא ישכח אף פעם!
על־כורחו, בהתהפכו מצד אל צד, חזר והתייצב בחצר המרוצפת, בתוך המון זר של תלמידים עומדי־דום, שר את ההמנון הלאומי בליווי חצוצרה ותופים, ואץ עם תלמידי כיתה ה' לתפוס מקום בכיתתו החדשה. נכנס מורה אדום־שפם ואדום־פרצוף. כולם הזדקפו לכבודו. הוא שלח הם מבט זועף וצעק: “שבו!” ישבו. “קומו!” קמו. “שבו!” ישבו. “קומו!” קמו? “זאת משמעת?!” פרצופו הפך לארגמן. מכיס מקטורנו שלף משרוקית וצעק: “שריקה אחת – כולכם החוצה! שתי שריקות – כולכם פנימה! דקה אחת ולא יותר דרושה לכם לעמוד דום במקומכם! בנתם?”
שריקה. נגרף בזרם הדחוס והבהול. אך כשעמדו בחצר, מתנשפים, ראה גם עולצים. המשחק מצא־חן. שתי שריקות, נדחק להיכנס מהר־מהר, לעמוד דום על־יד שכנו שהקדימו – וכבר צעק אדום־השפם: “רשלנים! זאת דייקנות?!”
שריקת אזעקה. אץ־רץ, נתקל ברגליים, בכתפיים, במרפקים חדים, נעצר על־יד הדלת בצניפה של גופים רכונים – כמו־לזינוק על מגרש־ספורט. שתי שריקות. זינק בשפיפה, השחיל גופו דרך אשד גופים, הסתעף אל שורתו, הזדקף במקומו, שכם־אחד עם שכנו, דמם תחתיו ביראה מסמיקה – וכבר הותקף מדוכן הפיקוד בצריחת “זהו סדר?! זאת מהירות?! עצמות רקובות!! אם לא תתרעננו, אלמד אתכם רעננות! אם לא תזדרזו, אתַרגל אתכם עד שתעופו כנשרים, עד מחר, עד מחרתיים!!”
צריחת שריקה. מפולת גופים. סחף עצמות. שוק חבולה. נשימה פחוסה. אשכול ראשים מתנודד־מתנשף על משקוף הדלת. צריחת שריקותיים. טיסה שטוחה של איברים תלושים דרך צוואר־בקבוק. התפרסות חנוקה. הזדקפות מקלית. דממה מוחלטת. כל העיניים – בשפם האדום. לוע עקום, בו נוצצת שן־זהב, פולט קול כמעט־אנושי: “השתפרתם. אולם – יש ביניכם Zwei Verschnupfte Krummbeine שני עקומי רגליים מנוזלים. זוחלים כמו דובונים רוסיים. שקט!!” היסה את צחוק התלמידים. “כאן אין מקום לצחוק כאן יש הזדמנות רצינית ליישור עצמות. כולם בעד כולם. תַראו להם!!”
שריקה מחרידה. כולם בחוץ. שריקותיים – כולם בפנים, צמודי עקבים. דומייה מהבילה. השפם האדום זע שמאלה, נע ימינה, והלוע הנוצץ פוקד: “שבו!” יושבים. “קומו!” קמים. “שבו!” יושבים. מנוף אחד, זריז כשד, מושך בכל החוטים, יורה את כל החצים.
“הקשיבו!” נהימת הנשר האדום. “עוד נעשה מכם בני־אדם. כל היושב במקומו יניח זרועותיו במקביל מדויק לקצות השולחן. קומו” קמים. “שבו!” יושבים, מנחיתים זרועות, מיישרים מקבילות.
בניתור גמיש ניתַק הנשר האדום מדוכנו, צָלח במעבר הימני – טראח!! חש כאב צורב בגבו.
“איך אתה יושב, חטוטרת!” צחוק כבוש בספסלים. “מה שמך?” – מרטין קלינגר.
“אם לא תשאיר את ירושת החטוטרת בידי אבותיך, ייקרא שמך שטינגר. בנת?” – הנהן בראשו.
טראח! עוד מכה בגבו. “אמור: ‘בנתי, אדוני המורה’.”
בנתי, אדוני המורה.
“שקט!” השתיק הנשר את הצוחקים והתעופף אל קינו הרם. “כאן אין מקום לחטוטרות. כאן לומדים להתיישר או להישבר. בנתם?”
למחרת היום ספג סטירת־לחי לפני כל הכיתה, כי מחברתו לא הייתה מונחת בזווית ישרה לקצה השולחן. סוג חדש של מורים, שלא ידע על קיומם, ניהלו את השיעורים כמו… כמו תרגילי סדר, שהועברו מן הגוף אל השכל. החשבון כסך של נוסחאו. ההיסטוריה כסך של תאריכים וגזרות. שני מורים קשישים, שהופיעו בשטח, נראו כעופות מרוטים… חסרי־אונים. התלמידים התעללו בהם בשמחה. הם הרגישו: מר אוֹבֶּרלֶנדֶר, הנשר האדום, לא יעניש אותם.
בהפסקות הגדולות, בהשתוללות הכללית שדמתה לזו שבגרוסה־המבורגר־שטראסה, היו שלושת התלמידים היהודיים מכיתות ה' מצטנפים בפינת החצר, לאכול לחם־בחמאה ארוז בידי אימא. לא שיחקו אתם. אפילו פטר, ידידו לשעבר, לא ניגש אליו. הוא כִדרר את כדוריו עם צהובי־הבלורית של כיתה ו'. ובמשך חמישה ימים הוחזרו לו שיעורי הבית נוטפי אודם – כמו עקבות־שפמו של מר אוברלנדר.
האם ברח משם? האם הודעתו להוריו, כי לא יחזור לגימנסיה, הייתה בסך־הכול סימן לפחדנות?
התהפך מצד אל צד ובחן עוד פעם, גרר עוד פעם מירכתי זיכרונו מה שהטמין שם בחיפזון. בריחה?! הוא רק חזר לבית־ספרו היהודי, ולא עזרו שום הטפות ל“סבלנות”. ל“התרגלות”. הוריו לא רצו להבין.
עד איזה גבול של אי־נעימות… הייתה זאת מכה נוראה לכבודו… לתחושה הבסיסי של כבוד הרי נחנק שם! כל יום נוסף החניק יותר. נעשיתָ אפס. האם אבא ואימא רצו שאתרגל להיות אפס? גרוע מזה: אפס בזוי? תולעת שדורכים עליה בחורים חסונים, לקול המשרוקית של נשר אדום? לא אני. לא אסכים להיות תולע. לעולם.
והרי יכול להיות, שבאותם הימים… אחיהם הבוגרים של תלמידי כיתתו שרפו את ספריהם של מרקס, של פרויד וטוכולסקי…
אבל אבא? על מה חזר אבא… מאז ועד היום? על אמונתו שבעצם, אין צורך להתרגל. הטמטום ייגמר! חיות משוגעות לא יכולות לשלוט על גרמניה! זה בניגוד לכל היגיון! ובעולם שולט ההיגיון, ולא השיגעון!
ואולי הוא צודק, בכל זאת? עובדה חוזרת: דווקא אבא רוצה לשמוע עד הסוף את נאומיו של הפיהרר! הרדיו מטרטר, אימא מתחננת: ‘אלי, תסגור!’ קול החימה משתפך והולך, וכבר ברור כי ייהפך לנהמה פראית, ל…למשהו חייתי מרושע, לכן קוראת אימא: תסגור! והנה, דווקא הוא רוצה לשמוע עד הסוף! איך להבין…? אולי הוא מצפה לשמוע בסוף השאגה, כי מישהו יסתום את לועו של הפיהרר? וכל העם ישמע את צליל הסתימה?
בפגישתו הבאה עם לוט, עוד לפני טיול הלילה, שאל מרטין: “מה דעתך אולי אבא צודק? השיגעון הנאצי יחלוף עוד מעט, לכן שרפת הספרים, או רצח המתנגדים, או התנפלות על יהודים – כל אלה התפרצויות זמניות בשביל תפיסת שלטון? ולאחר שיהיו בטוחים בשלטון, הם יחזרו לנהוג בהיגיון, בייחוד בגרמניה, הארץ הכי־תרבותית?”
“אשליות!” פסק לוט. “אשליה, שגרמניה היא הארץ הכי תרבותית! אשליה, שהפראות היא תופעה ארעית. הנאצים ירשו אותה מהמון אבות שיכורי־דם. אלא מה? יהודים אוהבים לטפח אשליות, כדי שלא יתחייבו למעשים, כדי שלא יצטרכו לזוז מכאן”
“אתה יודע… בפעולה האחרונה הסברת, בעצם, דבר והיפוכו. או שהבלש לא נתן לך לגשר בין… בין התשובות הסותרות.”
לוט נעצר – הם צעדו לאורך רוזנטאלר־שטראסה הצר והסואן – וריכז בו מבט המנצנץ באור הפנסים.
“הסברת,” המשיך מרטין, “שהיהודים אינם אשמים שרודפים אותם, הם רק שעיר־לעזאזל. אבל הם גם אשמים ששונאים אותם, כי התעקמו בתנאים של גלות. אז גם האשליות הן חלק מן העקמומיות?”
לוט הניח יד כבדה על כתפו ופנה ללכת. “מוזר,” אמר וכח בגרונו. “בפעולה האחרונה דווקא הבלטתי, שהיהודים, גדולי בניו של העם היהודי, רודפים אמת יותר מאחרים. זוכר את פרויד? את מרקס? את טוכולסקי? ועכשיו, אתה צודק, עכשיו אישרתי לך, כי בתנאים של גלות אוהבים יהודים לטַפח אשליות. אתה רואה, בעיה מסובכת. אולי הממוצע נגרר לאשליות, ורק הגדולים, או מעטים המוכנים לחולל מהפכה, כמו תנועות הנוער…”
לא נתן ללוט לסיים, כי פתאום התחשק לו מאוד לספר את האשליה שבכניסתו לגימנסיה גרמנית טהורה. סיפר בקיצור על תעלולי הנשר האדום – ועל הטפת הוריו לסבלנות.
התייצבו מתחת לשעון שבכיכר־הַאקה – לוֹט נִדבר להיפגש כאן עם יהודית, מדריכת הבנות. “הנשר האדום שלך מזכיר לי את ברלין האדומה. כאן, כל הסביבה הזאת נחשבה פעם קומוניסטית, קודם־כל קומוניסטית. שמע, בנאדם, אני חוזר ושואל את עצמי: לאן נעלמה ברלין האדומה? לא רק המורים הקודמים התקפלו. האוכלוסייה התקפלה. את המנהיגים אסרו ורצחו. הַיֶתר – עדר שמצא רועה חדש! הרי אתה חיית כאן כל השנים, צפונה לכיכר אלכסנדר – לא הרגשת בשינוי הפתאומי?!”
“אינני יודע. הייתי קטן, ובעצם… כל השנים חיינו בין יהודים, זאת אומרת, בחוג שלנו. איפה יכולתי לפגוש את ברלין האדומה? ברחוב? מה יכולתי לדעת על המחשבות של קופאי הקולנוע? על ההשקפות של כרטיסן החשמלית? על… הרטינות של שכן נוצרי מאחורי דלת נעולה? רק את החנוונים שמעתי קצת. ויש כאלה… דווקא הם, עד היום, לוחשים בדיחות מפה לאוזן, על גהרינג וגבלס, על צלב הקרס ועל הנאצים בכלל. גם דינה שומעת. גם הדוד צימבלר. וחנווני אחד, שמע, בכוונה הוא אורז לנו תוספות, סחורה משובחת, מתחת לדלפק שלו. ממש מפגין אהבה ללקוחות היהודיים שלו!”
“באריזה חשאית.”
“למה יסתכן? בסך־הכול… אתה יודע, הרחובות האלה הם בעצם… מנהרות. זאת אומרת, הם איכשהו אטומים, ומוליכים אותך כל הזמן מן הבית אל הבית, או אל בית הספר ואל המעון ובחזרה. באמת, אם חושבים על זה בסיכום אנחנו חיים, בעצם, עם הלאנדסמָנים הגאליצאים. ואני מבטיח לך, שאף אחד מהם לא היה אדום, אף פעם – מלבד ארנסט, בן־דודי.”
“בוא, נעשה עוד סיבוב סביב כיכר־האקה. אולי קבענו שמונה־וחצי ולא שבע־וחצי? – יהודית היא דייקנית מופלגת. ואני – עוד לפני הפעולה האחרונה רציתי לשאול אותך ולא הספקתי. מעכשיו סיפרת על המכות שספגת מידי נשר אדום. רציתי לשאול: באיזו מידה, באיזו מידה ישירה וגסה, פגעה בך שנאת היהודים? פגיעות שיכלו לקומם אותך – או לשתק אותך כמו עיוור ואילם?”
“בצורה גסה מלבד מר אוברלנדר… ותספורת אחת…”
לפתע הלם בו מַראה, מעשה… מעשה בצווארון נזקף. עד איזה גבול של אי־נעימות… החליט לספר.
"רק בסתיו האחרון קרה משהו. לא, לא לי – על־ידי. הלכתי הביתה. חציתי את כיכר פרנצלאור, התקדמתי בלותרינגר, ברחוב שלנו, מצד שמאל. היה יום סתיו כזה מעונן, אחר הצהריים. ואז ראיתי לפני, לקראתי, במרחק שלושים או ארבעים צעד, שלושה חומי־חולצות, במדים מגוהצים, ממש אפשר היה לראות את הקפלים, ואת הפרצופים המגולחים, המבהיקים, כאילו הלכו לערוך חגיגה. תפסו את רוחב המדרכה. לא היו הרבה הולכי־רגל, לכן ראיתי הכול… במידה שהפחד נתן לי לראות. פחדתי, כי הייתי מוכרח לעלות עליהם. ואז ראיתי שנעצרו. יהודי בעל זקן ופיאות שצעד לפני… הם נעצרו, אחזו בו ודחקו אותו לקיר של בית. לא העזתי לשנות כיווּן. אם אעבור לצד השני… אולי יחשדו בי. אם אסתובב ואל אחורה, אולי יחשדו בי. צעדתי לקראתם, בלי שום בררה, בלי… ואז שמעתי את קולותיהם. ‘כמה כינים יש בזקן שלך?’ שאל אחד. 'כמה פשפשים יש בפיאות שלך? שאל השני. ‘מתי התרחצת בפעם האחרונה?’ שאל השלישי, והכול במין… במין ליצנות רצינית, כמו… כמו שוטרים חוקרים שהשתכרו. אחד אחז בזקנו ומשך את ראשו למעלה. השני סטר על לחיו. השלישי שלף פגיון ואמר: ‘נספר אותך, נטהר אותך.’ ואני… אני הולך כל הזמן לקראתם. בצעד קפוא, או מדוד או מיכאני… אינני יודע. ואז… ראיתי שהם עסוקים. שהם לא פנויים להביט סביבם. ואיכשהו חשתי… שמַשהו בתוכי אמר: אתה לא מגדל זקן ופיאות… אתה בסך־הכול קטן… אתה לא יכול לעשות שום דבר. שום דבר. ומבלי להביט בהם ממש, שמעתי הולם עמום… הולם של מכות שבגד טוב, בגד חם עמעם אותן. ואז ראיתי אותו, את איש־הצווארון.
גבר מבוגר, מסופר תסרוקת בלונדית קצרה, השיג אותי ועבר על־פני. גבוה ורחב ולבוש אדרת אפורה. הוא צעד כרגיל, אך היו לו רגליים גבוהות. רק מטרים ספורים הפרידו בין שנינו ובין המַכים, ואז, פתאום, מה ראיתי? הגבר זקף את צווארונו. הצווארון הזקוף הסתיר את אוזניו ואת עיניו, מימין ומשמאל. צווארון גבוה, מגוהץ יפה, מונח יפה. בכלל, גבר יפה וחזק עם רגליים גבוהות. כמו מַטה־קסם, הסיט את כל חושַי אל הצווארון. בליל הקולות על־יד הקיר כמו נעלם. קיים היה הצווארון, הצווארון שצעד לפני.
אחר־כך… שעות וימים וחודשים – דבר משונה, לוט, תאמין לי! יותר משראיתי, משזכרי את חומי החולצות, ראיתי את איש־הצווארון! זכרתי, שאיש־הצווארון לא ראה כלום. שידע להראות ולהפגין, שהוא לא יראה כלום. שהוא מצא שיטה איך־לא־לראות־כלום."
“מצוין!” אמר לוט, “איש־הצווארון שלך הפגין לעיני כולם, כי אדם שאיננו רואה כלום, איננו חייב לעשות כלום. הוא לא ראה, איך יהודי נגזז על־ידי לובשי־מדים. מעשים מסוג זה הם על אחריות העושים ועל אחריות הרואים. הרחוב הוא על אחריות השוטרים. האזרח הוא על אחריות הצווארון. הצווארון הוא בעל־חי גמיש. פעם לקפל למטה, פעם לקפל למעלה. בהתאם לנסיבות. בהתאם לחכמת החיים. ואם זוהי חכמת החיים – מרטין אסטר קלינגר הנכבד – שום דבר לא ישתנה, שום עיוות לא יתוקן!”
המשיכו לצעוד בשקט, לאורך אוראניינבורגר־שטראסה הצר, דליל התנועה. כשקרבו מחדש לכיכר־האקה, שאל מרטין: “איך אפשר להילחם בצווארונים?”
“נדמה לי,” ענה לוט ונתחייך פתאום, “כל הציונות מסתכמת בקיפול נכון של הצווארון. לאפשר לעיניים לראות, ולמוח – לחשוב, גם כשאחרים, כשהמונים זוקפים צווארון עד המצח. הה!” צחק צחוק חד, נפנה אל מרטין והנחית כף גדולה על כתפו. “תאר לך, איך הייתה נראית גרמניה עכשיו, לוּ במשך דור שלם היו כולאים בבתי־סוהר את כל בעלי הצווארונים הזקופים!”
“גרמנים ויהודים?”
“גרמנים ויהודים.”
“האם לא צריך היה להפוך ערים שלֵמות לבתי־סוהר?”
“מה יהיה, בנאדם? האם גם המורים שלך מתהלכים זקופי צווארון?”
“רבים… לא כולם. בעצם, לא ברור לי. הם מעבירים את ‘הפֶנסום’, מקיימים את חוק הלימודים, אבל… אתה יודע, נדמה לי שהם נורא משתדלים לשמור על סדר ועל שקט, ויהי מה. זה העיקר. אולי הם מחפשים צורת קיום שהיא, איך לומר… הם רוצים להיות גם יהודים טובים, אבל קודם־כל – הגרמנים הכי־טובים.”
“אם־כן, מחנכים אתכם להיות ein judisches Volk deuscher Nation, עַם יהודי של האומה הגרמנית, בתוך צווארון זקוף.”
הרהר אחרי הגדרה שנונה זו. הזכירה לו את “הרייך הרומאי של האומה הגרמנית”, של ימי הביניים, עד ששמע:
“בנאדם, תן לסכם התרשמות, התרשמות מציקה, עד שתבוא יהודית, אם תבוא. אם חושבים היטב, אם מרכזים את כל הרסיסים לתמונה מקיפה – מהי המציאות שלנו, כיהודים? בשנת 35? המציאות שלנו חצויה לשני חלקים ושני החלקים הולכים ומתרחקים זה מזה. מייד תבין. מצד אחד, תראה, יש לנו חיי היומיום, ומצד שני – יש לנו רגעי האיום. רגעים! משמיעים לך כמה רגעי נאום ברדיו על פשעי היהדות הבינלאומית, שרים לך לרגע מתחת לחלון: ‘כשדם יהודים ניתז מסַכין’. גוזזים לך פה־ושם זקן ופיאות; זורקים אותך פה־ושם ממשרות, ולתוך מחנות או מרתפי עינויים; אלא מה? בסך־הכול אתה מתרגל. לחיי היומיום השקטים, הנסבלים. בשנת 33 נבהלו יהודים והיגרו. בשנת 34 עוד נבהלו, אך כבר היגרו פחות. עכשיו – כורתים שלום עם הרדיו, עם העיתון, עם ‘השטירמר’ בכיכר הסמוכה; עם שמועות הזוועה; החנוונים הנחמדים מוכרים לך סחורה טובה; הקיוסקאים הנחמדים מעניקים לך תוספת חרדל לנקניקיות החמות – וזהו זה. יש דבר כזה! שני החלקים אינם נוגעים זה בזה! הצווארון החם, הנוח, מפריד ביניהם. בחורף ובקיץ.”
“בשבוע הקודם ביקרה כיתתנו במוזיאון. הראו לנו את פרגמון העתיקה. כמו לכל בית־ספר אחר.”
“בשבוע הבא נלך לתיאטרון, לחזות ב’תככים ואהבה' של שילר. למה לא? למה לאכול בלי הגבלות לחמניות של ‘אשינגר’ – ולא לזלול בתיאבון אופרה של ואגנר? כרטיסים נמכרים לכולם – עדיין! זאת היא המאגיה של השגרה, המזקיפה את צווארוני היהודים, הגרמנים, הצרפתים, הרוסים… שמע, בנאדם, אולי טעיתי שהאשמתי דווקא יהודים ברדיפת אשליות! אני בסך־הכול בן 19. אני לומד ולומד.”
ובכן, לוט בן 19! למה אמר זאת דווקא עכשיו?
“למשל, לומד מפי השליח, איש מנוסה שבא מארץ־ישראל ומרצה לפני גדוד הבוגרים. אתה מבין, לפניו פתוחה עיתונות העולם, בלי צנזורה! כשאתה שומע ניתוח אכזרי של האמת, של מצב הדמוקרטיה מול הפאשיזם, פתאום אתה תופס איך כאן, מעבר לגבול, הצווארון סוגר על כל החושים – אם לא תתמרד!”
נרעש היה, נסחף בהתרגשות מדריכו. איך הבין הכול! איך הניף לעיניו את כזבי הצווארונים! למארוד במאגיה… לחשוב עד הסוף! השומר איש־אמת.
בשמונה־וחצי באה יהודית. בדיוק.
10. טיול הלילה הראשון 🔗
ב־18 במאי 35 – כך כתוב ב“ספר השבט”, שבו רשם אסטר דין וחשבון – יצא שבט גד לטיול לילה ראשון. טיול זה נחרת בזיכרונו כחוויה יוצאת־מן־הכלל, וגם הודות לדו"ח לא נגוזה החוויה בערפילים מופשטים.
היעד נקרא שווייצר־היטה (סוכה שווייצית), בית הארחה כפרי, כ־30 ק"מ מצפון לברלין, ליד נהר הַאפֶּל. השתתפו 11 בנים: אייסבר, פיפס, פולי, מיללה, דוד, האנומג, רודי, וילי, זיגי, פוללי ואסטר. מניית השמות אינה מיותרת, כי רבים מהם גילו במהלך הטיול פרצוף נוסף, עגום או מרשים של עצמם, ושל יחסם אל חבריהם. זו אחת החוויות המפתיעות.
ב־5 אחר הצהריים נאספו בתחנת שטטינר. נתברר, שכל אחד הביא חצי־כיכר לחם, אף אחד לא הביא ריבה, כמבוקש. ברגע האחרון ציווה לוט על פיפס ומיללה לרוץ ולקנות ריבה. הם חזרו עם אריזה גמישה, ש“התנקמה” בהם כל הדרך. לוט החליט שלא ייסעו ישר עד אוראניאנבורג, אלא ירדו מן הרכבת 15 ק“מ לפניה, ויצעדו ברגל לאורך הכביש. כך התחיל “הַכיתוּת הנוראי הנהדר”, כלשון הדו”ח. לוט פתח בטמפו מזורז. ארגזון הריבה עבר מיד ליד, קודם כצעצוע דביק, אחר־כך מכה טרייה, שעוררה מחאות מרות אחרי חצי שעה הפסיקו השורקים לשרוק, ואחרי שעה התחילו החלשים לפגר. הפלפולים של פולי נעשו חריפים וחדים. פיפס שכח להתבדח. וילי חשש מפני נקע בקרסול. רודי הזדנב בלי אומר. ולא הייתה בררה: כ־8 ק"מ אחרי היציאה נאלץ לוט להושיב את שלושתם ברכבת. השמש שקעה בלי תלונות, הרגליים בערו בלי רחמים. התרמילים, הנעליים, הריבה התגלו כעצמים עם כוח־כבידה מתעצם. אבל לוט לא ויתר. רק חמש דקות הפסקה – ועכשיו התקדמו לסירוגין בריצה ובצעידה. והנה תחנת אוראניאנבורג! ב־6.30 פתחו במצעד, קצת לפני 9 הגיעו. רודי, פיפס וּוילי קיבלו אותם בשמחה מבוישת. אייסבר ודוד היו צריכים להגיע ברכבת הבאה.
התיישבו על שני ספסלים בקצה התחנה, לחכות עד 9.30. ליד העייפות והזיעה המצטננת, חש מרטין באותו פחד מסמרר, מנוול, שגרם לכולם לשבת בשקט, ולהציץ מדי פעם בחומי החולצות, שעמדו בחבורה עליזה בקצה השני. צעירים מצוחצחים ומגוהצים, שפרצו בנהימות צחוק לשמע בדיחות שלא הגיעו לאוזניהם. לפעמים הצביע מישהו על קבוצתם, פלט הערה שעינגה את החומים ובודדה את “השומרים” עוד יותר. אבל לוט שוטט בתחנה בראש זקוף, לשאוב מידע מלוח הנסיעות ומאנשי הסביבה. כשחזר אליהם הודיע, כי מעכשיו צריך לכתת עוד 7 ק"מ עד שוייצר־היטה.
יצאו וצעדו בחשכה. היא לא הייתה מוחלטת: ירח מלא נִתלה בשמים כלמפיון צהוב. אף פעם לא ראה ירח כזה! אף פעם לא צעד בחושך כזה זר ומוזר. ברגליים כאלה חבולות. בגב כזה חורק, עם חברים כאלה שכמוהו השתדלו להגיע במאמץ גדול אל המטרה המיוחלת. בכלל, הוא חש שככל שהמאמץ נעשה מפרך יותר, המטרה נעשית יקרה ומאירה יותר מרחוק.
התנשמו. השתעלו. החליפו רשמים על הסביבה בקול עמום. סביבה שוממת, חציה יער, חציה מישור בלי גבול – כל זה בקרבת ברלין הסואנת. לאורך כביש חדש עברו ליד זאכסֶנהאוּזֶן (שלט, ופנס מאיר של לוט.) רוכב אופניים יחיד אמר, כי עד שוויצר־היטה עוד שעת הליכה לפחות. זיגי צנח ארצה, רודי ומיללה הרימו אותו. דוד מלמל שטויות (השבעות?). הם עברו ברחוב הראשי של כפר ישן. כלב רע פתח בנביחות באס. כלב אחר הצטרף בצוויחות קצובות. לוט אמר: “רק עוד חצי שעה.” נשמעו יריות. לוט אמר: “אזור ציד.” מרטין חש, אילו נפח בו מישהו, היה צונח ארצה כמו זיגי. הכול הפך להזיה, הירח הפך לכישוף לבן. לוט אמר: “באופק רואים את הבית. עכשיו הולכים בטור עורפי.” מישהו התנגש בעץ, נפל וקם. מישהו, אולי הוא עצמו, ראה ענפים מתנפצים תחת רגליו. עד שרגליו נכנסו לביצה. קריאות בהולות לפניו. לוט אמר: “זה לא כלום.” רטובים, מפוחדים, יצאו מן הביצה וניצבו ליד הבית. “אחת־עשרה וחצי,” קבע פולי מתעטש.
צריכים לעלות בסולם גבוה, כדי ללון בעליית־גג של מתבן. על זיגי ואסטר הוטל לשאת את כל החפצים למעלה. דלת המתבן נסגרה. לוט אמר: “כל שניים ילונו יחד בחסות שתי שמיכות, אז קור הלילה לא יציק לכם.” לאסטר אמר, שיכין את השמיכות לשניהם, אחת למטה, אחת למעלה. סוף־סוף אפשר לצנוח אל המנוחה בלי בושה. כמעט נרדם, שמע קול מן החושך: “לוט! לוט! אני מרגיש רע!” זה היה וילי. לוט קם ונתן לו לנשום אוויר צח מבעד לפתח. כשחזר, הרגיש צורך בשיחה. הדליק את פנס־הכיס ושאל: “מה הרשים אותך ביותר, עד עכשיו?”
הסתפק במלים קטועות, מלות צופן, שכעבור זמן ינסה לפענח אותן לעצמו. עצמאות החפצים המוכרים… זרות הסביבה… תיווך הקרבה של בני השבט… ידיעת הדרך או איבוד הדרך… תמרורי הדרך… המטרה הגדלה כשהמאמץ גדל… כישופי הירח… רשעות הביצה… החולשה והכוח – במקומות מפתיעים… כוח הרצון… הניצחון של כוח הרצון… המפלה שבפחד… ההשפלה שפחד מחומי החולצות.
לוט הידק את השמיכה סביב שניהם, כיבה את הפנס ואמר: “בסך הכול אני מרוצה. שכחת את מאמצי המדריך. לילה טוב.”
איזה טל בוקר! צלילות של צינה! כולם קמים ב־7. כאב איום ברגליים. גניחות ובדיחות. טיפוס־גיבורים מסולם. גשם יורד. אור מתבהר. שמש צוחקת. לוט אומר: “מי שרוצה, מוזמן ללוות אותי, להסתכל בסביבה, להיפגש עם היער באור. האחרים יכולים לנוח, להתבדר עד שנחזור.”
ארבעה הולכם עם לוט. מטפסים באשוחים. מתכסים שרף ריחני. לוחמים מלחמת איצטרובלים של טֶבטונים נגד רומאים. מאבדים את הדרך. רק ב־2 מוצאים את הבית. יער יער.
כל השאר פחות חשוב: הארוחות; משחקי הכדור; הניסיון המפוקפק להקשיב ללוט מקריא מִסֵפֶר. הכיתוּת המלוכד, הכואב־פחות, אל תחנת הרכבת, בשירה ובהקנטה הדדית. רק פעם אחת עוצר אותם לבוש מדים רוכב־אופניים ואוסר עליהם ללכת בסך ובקֶצב. ב־9 בלילה מגיעים לתחנת שטטינר ומתפזרים לבתי ההורים: פצועי רגליים, פרועי בגדים, מצועפי עיניים, אולם חיוך השפתיים מועבר מחבר לחבר, במקום הריבה.
(כעבור שנתיים הוסיף אסטר בשולי הדו"ח, כי ראוי לתשומת־לב, שעוד באביב 35 שיחקו שומרים משחק מלחמה בין רומאים לטבטונים… ואז לא יכול היה עדיין לדעת, כי כעבור 5 שנים ייכלא אביו במחנה־הריכוז זאכסנהאוזן – הוא המקום שבו הזכיר לוט ציד לילי.)
11. גמר הילדות 🔗
מדי פעם חזר מרטין ונזכר בתהייתו של לוט: “אתה מבוגר מכפי גילך – מה שלף אותך מן הילדות?” נזכר בתשובתו המיידית: בגיל תשע־עשר – אך קל להצהיר, וקשה להוכיח. התהייה לא הפתיעה אותו. כבר מזמן התיידדו אתו נערים בוגרים יותר, אחד אפילו בשלוש שנים. הם הרגישו, כנראה, שהוא כמוהם, יודע לשאול, לחוות ולהבין. אך – מה שלף אותו מן הילדות בהקדם כזה?
ערב אחד, לפני השינה, ובערב שלאחריו, התרכז בנושא, קרא לעזרתו את שאלותיו הצפויות של לוט, וניסה לאתר סיבות בסך מתחבר, הפוער לפניו תקופת התבגרות.
ריקנות… בוהק צונן. אפשר לספר? אי־אפשר. איפה אימא? מתי יאכלו סוף־סוף? כבר דמדומי ערב. בבוקר אכל פרוסת לחם בריבה ושתה כוס תה. זה הכול. רוזי איננה בבַית. דינה איננה. שום דבר איננו בבית, רק האור הצונן הסתווי. רק הריקות הבוהקת, ואבא משוטט מחדר לחדר ומזמזם זמירו. לא עובד, כי אין עבודה. איפה אימא? אין תשובה. מכונת התפירה מכוסה בד חום. שולחן העבודה מבהיק כאספלט בגשם. קול צעדים, טפיפות כבדו במדרגות. מפתח מסתובב בדלת הכניסה. הוא רץ אל הפרוזדור לראות, הפרוזדור הארוך החשוך. נדלק אור עמום. אימו הדליקה. אימו עומדת תחתיה, עטופה מעיל שחור, מצניחה ביד אחת מזוודה, תומכת ביד השנייה במותניה, נאנקת מכאב – ונושאת עיניה אליו. ואז, מאחוריו, הוא שומע את אביו, צעדים נחפזים. נפנה אליו ורואה: נעצר על סף חדר – כמו צללית עבה. גם הוא מסורבל במעיל. גם הוא מביט בדלת. עכשיו הוא רואה איך נפגשו עיניהם: מבטים פעורים, קפואים, אפלים יותר מן הפרוזדור. כמה זמן הביטו זה בזה בלי מלים? עד שפתאום גמא אביו את המרחק והתנפל על צווארי אישתו־אימו, שלא זזה מן הדת. ופתאום היא חובקת, לופתת חזק־חזק בידיה עבות הפרקים. ובלי בושה, בפעם הראשונה בחייו הוא רואה אותם עומדים ומצמידים גוף כבד אל גוף כבד, תומכים זה בזה ומתייפחים, לוטפים זה את זה ורוטטים בבכי איום.
אחר־כך נודע לו כי אימו, לראשונה בחייה, יצאה להתפרנס כרוכלת, לטפס במדרגות הבתים ברגליה הבצקיות, להציע דברי־סדקית כדי לקנות לחם.
“אל תספר אם קשה־מדי,” בקע אליו קולו המצופה של לוט. “אל תיאבק נגד אי־רצונך לספר לי.”
הייתי בן תשע, דמיין מרטין את המשך השיחה, אז קראתי המון, ואז מצאו לי קייטנה על חוף הים הבאלטי… ולפני זה עשו לי קרחת.
שנות המשבר הגדול חיסלו את מנהג המשפחה לצאת לנופש־קיץ. רק אותו שלחו לקייטנת ילדים באָרֵנְדְזֶה, שאורגנה על־ידי הקהילה היהודית. פעם ראשונה יצא לבדו, למרחק עצום, לבלות בין זרים בני 6 עד 14. ואז קרו כמה דברים. למשל, הקרחת. לפני הנסיעה הלך להסתפר תספורת קיצית. ישב על כיסא מרווח וביקש מסַפר קשיש שיסַפר אותי “קצר”. הוא חייך – וקיצר את הכול. אתה מבין? הוא הכין אותי לתענוגות הקיץ. רק הספקתי לגמגם: אדוני, מה עשית? וראיתי איך קרץ הקשיש לשוליה, אחר־כך ציין ביבושת: ‘רצית קצר, קיבלת קצר’. אפילו לא עלה בדעתי לסרב לשַלם. רק ברחוב, כשהציצו בי כמה עוברים וגיחכו, התחלתי לתפוס שני דברים: שאנטישמי מקצועי טיפל בי בתשלום רגיל, ושנהפכתי לפצפון קירח, לננס מכוער ללא־תקנה. שהקייטנה אבודה. שנעשיתי מנודה עלוב עוד לפני שהתחילה.
“ננס מכוער ומנודה,” אמר לוט בחמלה אמיתית, “בכל־זאת נאבק על מקומו. אני בטוח, ואתה לא תכחיש.”
הננס חבש כובע מצחייה מבוקר־עד־לילה. וחיבר חרוזים מצחיקים להנאת כולם, לא – להנאת החבורה המובחרת של בנות ה־14־13.
“אם־כן, התקבלת!”
“כליצן! העיקר שתבין כי בגיל תשע, באנרדזה, קרו דברים ששינו את חיי, אני מקווה שאינני מגזים, אבל… ההרגשה שלי שכבר אז נגמה הילדות. זאת לא אומרת שהפסקתי לשחק ולהשתולל ולעשות צרות לכמה מורים. אבל… נעשיתי יותר רציני.”
איך לספר ללוט מה שלא סיפר לאף אחד, עד היום? האפשר לספר על ים ועננים? על אותו יום בו שיחקו כרגיל על החוף, בקייטנה של ארנדזה. הקטנים בנו טירות חול. הגדולים שיחקו בכדורי־מים צבעוניים. זרקו וקלטו, רדפו אחריהם, חבורה עליזה של בנים ובנות. גם הוא מעורב בכולם. מקפץ בגלים עד מותניו, עד כתפיו, עד מותניו, עד כתפיו. נער גדול זורק את הכדור לעברו, הוא קופץ לתפסו ומחטיא, אחר מקדים אותו, זורק את הכדור ודולק אחריו. ואז, בעמדו בגלים לבדו, וההם צוהלים לא־הרחק, והים מטפס עד מותניו, עד כתפיו, עד מותניו, עד כתפיו – אז קרה דבר ללא־שם.
נגמר המשחק. רק לא ברור, מה קרה קודם: שהילדים נראו לו פתאום כמו… בועות מים שקופות, מקפצות בַמרחק, או… שהשמים ניבטו בו פתאום בקרבה מדהימה. רק ברור, כי נשא את עיניו… קלט אופק קודר… עננים אפרוריים מצטופפים, זוחלים ובאים לקראתו. גם ברור, כי מתישהוא הביט סביבו, לגובה עצום, ראה שמעל לראשו נשארו השמים צלולים וכחולים, אבל העננים זחלו ובאו, וכבשו בלי רחמים. ואז ראה את הים. כאילו פעם ראשונה ראה את הים, שגמר להיות מגרש משחקים. נע ולופת ומאיים. גלים קוצפי קצף עכור. ואז, בבת־אחת, ראה את שניהם מתקרבים, השמים מסביב־מלמעלה והים מסביב־מלמטה. זוחלים ובאים בקצף עכור, בקדרות ללא־גבול, בלַחץ גובר, מכול הצדדים. והרוח לפתע קרירה, והילדים כאילו־אינם. והוא עצמו, הליצן הקירח, הלך־התגמד ללא־גבול. לבד – לבד – לבד מול הגלים הגואים, עד מותניו, עד כתפיו, עד מותניו, עד כתפיו. ואז, בהביטו כמכושף בשניהם, ראה בפעם הראשונה, מהו שחיבר את הים לשמים: הולדת הגשם. הזעם. הסופה. השמש נעלמה. העננים ניצחו.
פרץ בבכי. דשדש אל החוף, ישב על החול העכור, תחת העננים האפלים, והבכי נשפך מתוכו כמו גשם. ללא מלים. ללא פשרות. ללא פשר. איש לא השגיח בו. כולם המשיכו לשחק. רק הוא גמר לשחק. תוגה נוראה חנקה את גרונו. שאלות זחלו ובאו כמו: מה זה ים? עננים? שמים? מה אני?! בסך־הכול־מול־כול?
התרחק לאטו מן החוף. דרך מסך הדמעות הבחין באולגה, המטַפלת הטובה, החמה. היא ישבה ליד אוהל ושיחקה עם קטנים. גישש דרך אליה. הסתכלה בו ושאלה בקול רך: “מרטין, מה קרה לך?” נחשול חדש של בכי הציף את גרונו. קמה על רגליה הגבוהות, השחומות, לקחה אותו בזרועותיה והצמידה את פניו אל חזה הגדול והחם. האם ניסה להסביר לה דברים? האם גמגם לעצמו ולה מלים כמו… ‘הים – העננים – פתאום’? הרי גם עכשיו הוא מסוגל רק לגמגם…
והנה מוזר… ובכל־זאת אמת. דבר אחר, ובכל־זאת דומה, קרה באותה שנה, או לפני סוף הלימודים, באביב, או לפני חופשת הקיץ. טיול של כיתה. כל בני כיתתו צעדו בטור ארוך, המורה לפניהם. דרך שדה וחורשה. המורה עצר פה ושם, להגדיר פרח, להצביע על ציפור, להסביר “תופעה חשובה”. קרני השמש ננעצו בעלווה הצפופה, הפכו את טור התלמידים ללהקת גורים מנומרת. כולם המשיכו להשחיל עצמם לאורך שביל צר, בין שורות העצים. אך פתאום, משמאלו – קבוצה מזהירה של פרחים! כל התלמידים התקדמו, והוא כרע ברך. איזה זוהר! איזה יופי! בזווית עינו הבחין שנשאר לבדו. מה אכפת לו! הפרחים… איך אפשר לזרוח כך, בצהוב ובארגמן! ליטף אותם בעיניו, נגע בעלעליהם, עקב בכל חושיו אחר תבניתם הפנטסטית ואז… אז קרה דבר ללא שם.
פתאום נותק… חש מנותק. מכול שהיה. מכול שישנו. מן הטיול. מן היער. מן הצמרות שמסביב. מן השביל המתפתל. אפילו מן השמש. רק הקרניים שזרחו מבעד לפרחים, היו שלו. כמו הפרחים. הוא התבונן והתבונן בדומייה גמורה. הם לבלבו ושגשגו לפני עיניו הבולעות – הם נכנסו לעיניו, זה ליד זה, בארגמן וצהוב חוגגים־לוהטים. הם היו הוא! הם נשמו אותו, חגגו וצהלו בו בעצמה גדושה כל־כך, עד ששום דבר לא היה קיים מלבדם. כל חושיו שתו ורטטו תמיהות: איך זה, שמופלאים הפרחים מכול פרח שראיתי… איך זה, שקרובים הפרחים מכול קרבה שחשתי… כמו הם ואני אחד, כמו נושמים ומריחים וחוגגים יחד בתוך משהו כביר… והכביר הוא אַוְורירי וחובק ודואה מסביב, ומנתק מכול שהייתי… ואיך זה, באמת – שהכול כמו עומד נעצר… שאין לפני ואין אחרי… ושהכול כמו… אפוף פעמון… פעמון שקוף של… כך תמיד… של כך לזהור ולרונן עד קצות הפעמון העליונים
אז לא חשב במלים. לא הרגיש במלים כאלה או אחרות. רַק ברור שהיה מכושף. שרק ננער בשמעו צעקות. קרבו וצעקו את שמו. הלך והצטרף לכיתה. לכולם. ספג נזיפה חמורה. אבל נשאר המום ומאושר במשך שעות. עד שכל ה… הפגישה שקעה בו, התכסתה. אלא שלא שכח. ומדי פעם הוא פורח מחדש – הנס שאירע לו. זהו: נס. אולי שני נסים: הים והפרחים.
משהו, רק משהו מכול אלה, ניסה מרטין לחבר אל הקשב הבלתי־נלאה של לוט. שוב ישבו בחדר הטוב, זרועותיו של לוט שלובות אל חזהו, עיניו נעוצות בו בעִקשות מהורהרת, וכשגמר את הטִיוּט המגומגם שלו, גאתה פתאום המולת הרחוב עד חלונות הקומה השלישית, עד ששמע, בלי שום מעבר, את השאלה העניינית: “מתי התחלת לכתוב?”
כן, אולי זהו הגשר. ולוט עלה על הגשר – בלי שום מאמץ! איך הוא יודע… “גם אתה כותב?” העז לשאול.
“לפעמים. שרטוטי מחשבה, לא שירים. ואתה?”
הרי מזמן כתב! חיבורים בכיתה, פזמוני הלעגה והצחקה. לפי הזמנה, או בלעדיה. למשל, בארנדזה, כדי לזכות בתשומת־לב, אפילו בתרועות אהדה. עומד, מדקלם ושר. אבל רק השנה חזרה אליו תחושת הפעמון! הולך ברחוב, נכנס לקצב – ופתאום התקפה של מלים. הן סוגרות עליו – כמו פעמון! הרחוב כמו־נעלם, או נאטם מאחורי דפנות זכוכית. והוא בפנים. עם קצב של דנדון. עם צו של מלים. באמת… לפעמים נוחתת התרגשות מוזרה, אותה תחושה של… של אין־זמן, של… דאייה בלי־גבול. ומשהו בפנים מדנדן ומדנדן, וכל היתר מתרחק ומַשמים. האנשים הם… גלמים, הבתים מִבצָרים אטומים… הרחוב, העיר כולה… משהו לא־אמיתי! כן, זהו: האמיתי הוא בפנים! בצירופי המלים. המראות. גם כשהוא יושב ומנגן, זה קורה לפעמים. מקיש על קלידי הפסנתר ופתאום… החדר נעלם, הרחוב מחריש, עולה רק לחן, לחן שלא היה לפני־כן. צליל רודף צליל, מגשש ומחבק, וכשמצטרפים הצלילים לשלם – פושטת תחושה חגיגית של: זה הדבר! זה הקובע! זה העולם! מין־שיכרון כזה. ואולי נס עוד נס אחד?
“תודה, מרטין,” אמר לוט, והניח כף־יד גדולה, מחוספסת, על זרועו הפשוטה. “תודה שסיפרת לי. אני מעריך את האמון הזה מאוד. לא לכל אדם מגלים נס אישי. למדתי משהו. אולי גם אתה. על־ידי העובדה שיכולת לספר. תגיד, מה אתה עושה בשירים שנוצרו?”
“רשמתי אותם על דפים, סתם, או בפנקס ננסי שאני מחזיק בכיס. לפני שבועיים קניתי חוברת עבה, והתחלתי להעתיק לתוכה.”
“הייתי רוצה לקרוא. שירים רציניים. האם הראית לאחרים?”
“לפני שנה שלחתי שיר לתחרות שאִרגנה הקהילה היהודית בשביל בתי הספר – וקיבלתי פרס ראשון בעד… חלוץ שמת מקדחת בעמק החולה.”
“מה אתה שח! ועדיין לא כתבת על חלוץ שחי מאהבה? בכלל, אם אנו עוסקים בגמר הילדות, אתה יודע מה חסר לי? חסר לי משהו מרטיני על התאהבות. אתה לא חייב לספר, אך לפחות תאשר לי, שדבר כזה התרחש.”
“נכון,” השיב, וזמן־מה לא הוסיף כלום. המולת הרחוב הלחינה רסיסי תמונות. ראה את הבלונדית הצחקנית שחבריו שידכו לבן העשר, וחוץ מצחוק טיפשי לא יצא כלום. ראה את הִילדֶה של הקייטנה, שעליה יצטרך לספר בבוא הזמן. ראה את סוניה, בעיר רוסטוק, אצל דודתו, וחמודותיה המבשילות, משדיים עד ירכיים, הקסימו את חברו בן ה־13 – ואותו. אך יותר מכול ראה את ההיא, חסר השם, באותו גן של נופשי סופשבוע. ראה עצמו קטן ורזה, עומד בתור הארוך שלפני נדנדה. ראה ילדה גבוהה ממנו עומדת לפניו, שחורת שמלה, שחורת שיער, עולה ומתנדנדת מעלה־מטה, ומבקשת אותו שייגש ויניף אותה גבוה, עוד יותר גבוה. ככל שהוא מניף אותה מעליו, היא צונחת וחוזרת אליו. ככל שהוא מרחיק אותה לרגע, היא קרבה אליו לרגע, במצחה המבהיק, בפניה המלאים, בשערה המתפרע, בחיוכה המודֶה, בעיניה השחורות הצוחקות אל צמרות העצים, ויחד עמה, דרך הכסות השחורה, צונחים אליו הניצנים החדודים של שדיה, בכוח ההידוק של רוח הצניחה. קוראים מלמטה: תרדי! גמרת! יש תור! אך היא אומרת לו: בוא, עלה! הוא קופץ ועולה. רגלי שניהם על לוח העץ, ידי שניהם בחבלים, גוף אל גוף, פנים אל פנים, לרגע נפרדים בהמריאם, לרגע רוטט נצמד גופה אל גופו בצנחם. ולפתע הכול מרצין, מביטים זה בזו בלי מלים, חוזרים־נפרדים, חוזרים נצמדים, ניצניה חודרים אל גופו, שערותיה לוטפות את פניו – עד שצעקות המחאה מלמטה גוברות על הכול. למרות החיפושים אחריה – ברחובות, בגני סופשבוע, בבית הספר, בבתי הקולנוע, במגרשי הספורט, בחשמליות… שוב לא מצא אותה.
אבל ללוט אמר בסך־הכול שלושה משפטים. הם יספיקו, הוא יבין. כבר ברור שהוא יבין.
“בנאדם,” נהם וחילץ את רגליו מתחת לשולחן, “מרטין אסטר, אם לסכם לך ולי התרשמות ראשונית, גמר הילדות שלך חופף פחות או יותר את התחלת המודעות שלך. לפני שנתיים־שלוש, קצת מוקדם, נעשית מודע לעצמך, לבדידותך. לרגשותיך. לעושרך כאזרח העולם. גם לצרות העולם.”
“אולי אתה צודק,” אמר בהיסוס. “אבל… איפה הים? איפה הפרח? איפה התחושה שלי שאני שייך?”
“בשירים שלך, מי יודע. או בכל דבר טבעי שיחבוק ויסעיר אותך… כמו נערה שחורת־עיניים על נדנדה בסופי של שבוע… כמו רעב ללחם של –”
אלא פתאום נשמע מן הרחוב קול תופים, וְקול מַשק קצוב של מגפיים. הקולות הלכו וקרבו, הלכו והצטברו מתחת לחלון, ומעל לתופים התרונן הפזמון המלהיב:
Wenn’s Ju denblut vom Messer spritzt
Dann geht’s noch mal so gut!
Wenn’s Juuu denbluuut vom Messer sp…
(כשדם יהודים ניתז מסַכין, כפליים מסתדרים!)
12. “הנה מרטין לוּטֶר!” 🔗
בשבועות הבאים, בשיחות האביב, בטיולי הקיץ, יכלו בני הקבוצה להבחין בלי קושי בצמד חדש, לא לגמרי־רגיל. לוט מעדיף אחד על אחרים. נפגש עם האחד יותר. מטיל עליו יותר תפקידים. ישן אתו תחת שמיכה אחת בכל הטיולים.
אם־כן, לוט לא הסתיר את חברותם. לא התבייש בה, לא התפאר בה – הציג אותה כעובדה. אך לא הפך אותה מקור לאפליות מעוותות. המשיך להיפגש עם בנים אחרים, לפנות אל כולם לפי מדד אחד. לעתים נדמה היה למרטין, כי לוט מחמיר אתו יותר מאשר עם אחרים – בנוכחותם. בכל־זאת, חברי קבוצתו החלו רומזים פה ושם רמזי הסתייגות, רמזי שינוי של יחס כלפי אסטר. וּכלפי לוט? בקיץ הזה, כשהיו קרבים אל המעון שבאוגוסט־שטראסה, כשהיו באים יחד אל מסיבה של הגדוד, היה שומע אותם מסתודדים ואומרים בחיוך: “הנה מרטין לוּטֶר!”
הנושך ביותר היה פולי. משנינות מצחיקה עבר לתוקפנות. שעשועי הוויכוח או ההיאבקות נסתיימו בנשיכות, שבפצעיהן נִקוו טיפול רעל. אך איש לא מרד בלוט. רובם התרגלו, כנראה, לאפליה שנעשתה עניין פרטי בין מדריך לחניך; ואילו בתוך הקבוצה ניכרה כשיתוף־פעולה לטובת כולם. מיללה היה חביב כתמיד. אייסבר הִפנה מדי פעם ראשו, כשפנה אליו מרטין בעניין מסוים. רודי… כן, רודי התרחק. פשוט, הוריד מסך נוסף על עיניו הנוגות, בלי להצהיר הצהרות.
מרטין עצמו ניטלטל בין שני המבטים, שתי דרכי השיפוט. הרי איש לא ידע, מה עמוק האמון שנתן בו מדריכו. אי־אפשר שלא יתפלא ולא יתגאה לעובדה, שלוט התחיל שופך את לבו וחושף את סודותיו, שלב אחר שלב, משא מעיק – אוצר מסעיר! אבל גם אי־אפשר שלא ישאל עצמו: האם נהג בתבונה, שהפר את השוויון בין חניכיו?
יומיים לאחר “גמר הילדות”, כשצעדו לעבר כיכר אלכסנדר, לאורך מינץ־שטראסה הצר והמלא על גדותיו, נעץ לוט מבט באישה צעירה שעברה על־פניהם. אפילו נסב לאחור עד שנעלמה בדחוסת העוברים ושבים.
“שמע, בנאדם!” פלט אנחה והמשיך ללכת. “היא דמתה כל־כך… לא יאומן! יודע למי? לחברה הראשונה שלי. בלונדית יהירה, זקופת גו, תאווה לעיניים! לא ראית?!”
“לא ידעתי…”
“עכשיו תדע. שמה היה אינגבורג. נוצרייה, מבית הספר שלי, בשֶנֶברג. יפהפייה זוהרת, מוקפת בחורים – מה אגיד לך! לא יכולתי להאמין שרצתה בי – דווקא בי! היינו בני שש־עשרה. איזה גוף! איזו ספורטאית! תאמין לי, בגלל העכוז שלה היו נאספים מעריצים מלחיתי־לשון, לראות איך היא קופצת לרוחק. איך היא נוחתת על החול – גוף בשל על נוף פריך! במשך חודשַיים הייתי יוצא עמה. חשקתי בה, החזקתי בידי… כל איבר ואיבר. בחורשה שליד מגרש הספורט. ופתאום, מסיבה בלתי־מובנת, התחילה להשתמט. חודש ימים דחתה אותי עד שתפסתי, שמישהו הקדים אותי. לא… לא התכוונתי לשכיבה. היא ציפתה לווידוי אהבה! מישהו ממחזריה, כך סיפרה לי יום אחד, אוהב אותה באמת. אני רק חושק בה. אני חושב שצדקה.”
“האם ידעה שאתה יהודי?”
“אינני בטוח. אני לא סיפרתי. לא דיברנו על נושאים כאלה. היינו עסוקים במשהו אחר – ואל תחשוב שהיא הייתה עסוקה פחות ממני. היא הייתה יצור תאוותני. קשה לשכוח מה למדתי מאינגבורג ברייטנר…” שקע בזיכרונות אילמים.
ואילו מרטין הדהיר את סוסי דמיונו. לילה לילה היה מלווה את לוט ואת אינגבורג בצל החורשה, היה מניח את ידו על עכוזה המעכס, ואז היה לוט נעלם, ואינגבורג הייתה קופצת לקראתו, גוף בשל אל גוף עורג.
היה מנסה לגעת בכל איבר… אלא שלא הגיע. די היה שתשתרע לפניו, שתיתן לו להושיט אצבעותיו אל שיפולי שדיה – היה חש תחושה כה עצומה של עונג – עד שנפרק.
פעם אחרת, בשבתו בחדר הטוב, הציג לוט את חברתו השנייה – בזלזול מודגש, כ“אפיזודה עלובה”, שאין בה יותר מ“חיכוך עצמות וסכסוך דיאלקטים”. זאת אומרת, שפות שונות דיברו עוד לפני שנשק את מחשוף שמלתה. מיהר לעבור לנושא אחר. העלה את זכר חברתו השלישית, ולמעשה – חברתו הראשונה, האמיתית. “זֵכר?” צחק וחילץ את רגליו מתחת לשולחן, “אתה יכול לראות אותה גם היום, בגדוד שלי. בתיה שמה, בתיה באוּמְגַרְטֶן… מכיר? גמישה כזאת… רקדנית. עליזה תמיד. שיער שחור מקורזל – לא ראית? עוד תראה, ותגיד לי אחר־כך, אם ראית גוף מושך יותר. אינני טוען שפניה הם שיא היופי. מה זה משנה! אישיות יש לה! זהו־זה. לפני למעלה משנה, והרי כבר הִכרנו, סתם־הכרות, יש דבר כזה: אתה מכיר אדם חודשים ושנים – ולא כלום, סתם נעים לשוחח אתו, לחוש את קרבתו! ופתאום, יום אחד, כמו נזרקת כסיה וצריך להרים. זרקתי את הכסיה, ובתיה הרימה. איזו הפתעה! השתגענו.”
פיקת גרגרתו קיפצה כמה פעמים, כאומרת לחרוג מנתיבה הרגיל. אולי חיפש מלים. ברור שהיה נרגש. למרות מרחק הזמן.
“אישיות, אמרתי. תאמין לי, מרטין. אישיות בעלת ניסיון. מייד לאחר שהרימה את הכסיה – הובילה. הובילה עד הסוף. בלי עיכובים ובלי תירוצים. אפילו דאגה לאמצעי־מניעה. גוף חם שכזה – וחכם… ואל תחשוב שרק טרפנו זה את זה. היא ישבה אתי בספריות. היא למדה אתי – צריך לומר לפָנַי, את קורות היהודים. את תורות הציונות. אם תראה אותה רוקדת, ככה, מתמכרת לרגע, נהנית מכול רגע, לא תהיה מסוגל לנחש: למדנית! שמע, בנאדם – אני לא מתבייש לומר גם היום שחשקתי בגופה, שכיבדתי את שכלה, שהתחממתי מקרבתה, שלמדתי מיזמתה, ובכל־זאת…”
“מה בכל־זאת? נפרדתם?”
“זאת הייתה התחשקות. התלהבות. התכבדות הדדית – כל מה שאתה רוצה, כל מה שטוב ומועיל לזמן־מה. לא הייתה אהבה. איך להבין? אולי… אולי האינטימיות הגדולה שבינינו נוצרה מהר מדי, אולי הגענו לכל המטרות, לכל המתנות שאפשר לתת – מוקדם מדי. יש דבר כזה! שהכול בא לך קל־מדי, ואז… אתה מתכנן פתיחת שער נעול על בריחים, מחפש משור, או מפתחות מאימים, פתאום אתה רואה: השער נפתח מעצמו, מישהו מבפנים, ומישהו מבחוץ, לוחצים בסך־הכול באצבע קטנה…”
לילות רצופים, בזה אחר זה, היה מרטין רוקד עם בתיה. יושב עמה בספרייה ציבורית, רכון על ספר, שעון אל כתפה, מעז ומחבק את מותניה, מעז ומעפיל בשפתיים יוקדות אל הסוד השיכור של שדיה – עד שנפרק.
יום אחד נראה לוט זועף ומדוכדך. לא הסכים לשבת בחדר הטוב. ירדו לרחוב, התעכבו משום־מה ליד חלון הראווה המאורך של “אשינגר”, בכיכר רוזנטאל, בו זללו זוגות ובודדים את לחמניות החינם עם הנקניקיות הקנויות, ודווקא שם פרצו מפי לוט פסוקים טעוני חומר־נפץ. כן, עכשיו ברור סופית, כי חבריו מזלזלים בו. חבריו לגדוד. מזלזלים ביכולתו. בזכויותיו כמדריך. אפילו ברור שרואים בו יוצא־דופן, מין־ברנש, מין־בריון שמוכן למרוד בהחלטות. בהצבעה דמוקרטית. ברור, שהם גינו אותו. הם גינו אותו! למרות שהקים את הקבוצה הטובה ביותר. למרות שקבוצתו גדלה יותר מכול קבוצה אחרת. למרות שכבר הסכים לפני פחות משנה לחלוקת שבט גד, שגדל “יותר מדי”, לפי דעתם! ועכשיו, במאמציו שלו גדלה הקבוצה ועברה את העשרים… מה החליטו? החליטו לחלק עוד פעם! לקחת ממנו עוד פעם את פרי מאמציו. למסור את מחצית הבנים למדריך אחר! בטענה הרשמית, שמספר חניכים גדול מחבל בפעולה החינוכית. הה! הם מספרים לו, הם מלמדים אותו, מה מחבל בפעולה חינוכית! והם רוצים הפעם, כדי למנוע התפוררות מקבוצה חדשה, להוציא משבט גד גם חניכים ותיקים, כדי שמדריך אחר, חדש, ירוק, יכול להישען עליהם. והם בכלל לא מוכנים לשקול את הסיכון, שמדריך אחר, ירוק, פחות מוצלח, עלול להרוס כל מה שהוא בנה במאמצים כה רבים! אבל הוא לא ייתן!!
פתאום חש מרטין בחריפות מדהימה: לוט בודד! המשיכו להבקיע דרכם במדרכה הצרה של רוזנטאלר־שטראסה. חשמלית חרקה בסמוך, זרוע האנטנה שמעל לראשה רִחששה ניצוצות. המדריך הגדול – מבודד! בין חבריו, בין בני גילו. ואם־כך, אם הם לא מסתדרים אתו, והוא לא מסתדר אתם, והוא לא מוצא לו חבר ביניהם… הרי אז, אז… החברה הקטן… הוא תחליף לגדולים…
לא… לא ייתכן! עכשיו הוא כועס, נעלב. אולי צריך לשמוע את הצד השני. אולי החלוקה מוצדקת – ללא שום קשר אל היחסים בין לוט לחבריו… אבל איך יקום וישאל את רעו, את הטוב ברעים: אתה בודד?!
13. מגעים 🔗
באחד מטיולי הלילה הבאים – הפעם יצאו שבעה ולא יותר – התקדמו בנחת לאורך כביש נידח, ללא שירה על סדר ומקצב, לוט אי־באמצע, אחדים לפניו, אחדים על־ידו, ושוחחו על דא ועל הא לאורו של ירח עצוב. התרמילים לא לחצו במיוחד. לחצו שאלות. מהר מאוד נשפכו לאפיק אחד: מה קורה בגיל הזה בין בנים לבנות?
לוט הקשיב ועודד את השואלים. על שאלות אחדות השיב מייד. שאלות אחרות “רשם לפניו”. הבטיח שכל הקבוצה תטפל בהן.
תחילה עוררו השאלות צחקוקים. לוט היסה את “המגחכים” והציע להתייחס לנושא ברצינות. שכן, כולם זקוקים להבהרתו, אם לא ישתמטו מבעיות החיים. חיי גבר ואישה. נער ונערה. שני בנים המשיכו לרוץ קדימה. השאר הרצינו, הקיפו את לוט בטבעת קשובה, שמתוכה הוטלו מדי פעם קושיות נוספות.
מייד השיב על: למה הבנות שונות כל־כך מן הבנים? למה הן מזלזלות בבני גילן? למה הן כל־כך אוהבות לפטפט ולהסתודד? למה לבנים נשבר הקול, ולא לבנות? איך יודעים, אם מישהו כבר התבגר? למה שמוק אחד גדול ואחד קטן? האם רק שמוק גדול יכול להוליד ילדים? האם רק בשדיים גדולים יש חלב? האם הווסת היא מחלה, כי כל פעם נשפך דם?
להבהרה יסודית יותר רשם לפניו: איך יכולה להתקיים חברות בין בנים לבנות שעוד לא התבגרו? מהם הבדלי המין המהותיים בין גבר לאישה? איך בדיוק מפרה הגבר את האישה? למה יש זונות כל־כך רבות בברלין ובכלל? עד איזה גיל מזדווגים ההורים? מה זאת אהבה? איך יודעים, כי זאת אהבה ולא רגש אחר? כמה זמן נמשכת אהבה?
שבוע לאחר הטיול ההוא שכובים היו לוט ומרטין בעשב החם, בצל צמרותיהן של אשוחיות תמירות, וברור היה כי הפעם ימשיכו לטפל בענייני מין.
לוט רצה לדעת, מי העניק לו “הסברה מינית”.
מרטין הצטחק. לאחר שפלט: “ילדים בבית הספר, כמובן,” ואחר־כך: “מַשתֵנוֹת ציבוריות עם הציורים שלהן,” ולאחר הפוגה מתוחה: “זונות לא חסרות ברובע שלנו… מובן שכל מיני אירועים במשפחה” – נעצר, זרק מבט אלכסוני אל פני עצמו, ושוב תפס: יש עוד מבט כפול! מה אני יכול לספר ללוט – ומה לא? עוד לא? אף פעם לא אהב לספר לאחרים את חוויותיו העזות ביותר, האינטימיות ביותר. תמיד העדיף איזו תמצית מימית בעל־פה – ותיבה שמורה גדושה סגורה לעצמו. אחרים דווקא סיפרו לו. לכן אמר:
“שניים־שלושה ידידים שלי, מבוגרים ממני בכמה שנים, סיפרו לי על כיבושיהם – האמיתיים או החלומיים. גם זה התחיל כשהייתי בן 9.” ושוב שקל: לוט בכל־זאת שונה – וְלא רק בוגר. אך הוא גם רצה לקרב אותו, לגמול לו על האמון שנתן בו. ולא פחו חשוב: רצה להתייעץ אתו! אבל־אבל: חשש לבייש עצמו בעיניו. הזכיר ללוט, שראה זונה הרוגה בפתח של בית, הזכיר את מסבאות השיכורים השמנים והמלצריות השמנות, ואיך הציצו בחלון המסבאה לתפוס אותם צובטים עכוז שמן, וצוחקים. ואיך להבין שיש כל־כך הרבה שמנים ברובע של עניים. וכל־כך הרבה גסות בין גברים לנשים.
“אמרת ‘אירועים במשפחה’ ולא פירשת,” העיר לוט בקול כמעט מנומנם.
רמז על בת־דודה שמנה, הרטה שמה, הבת של גולדה באום, שחקנית התיאטרון היידישאי, ועל בעלה מוריץ, חייט בצורת מקל עקום, ועל משחקי המריבות, המהלומות והגיפופים, שהם שיחקו לעיני ילדיהם. מדי פעם נאלץ ללכת אליהם בשליחות אביו, להביא או להחזיר זוג מכנסיים, ואז היה רואה – לא כדאי לפרט.
לוט לא דחק בו. אך גם אם שותקים, מפעיל המבט הכפול את קסמיו. שתק וראה את הרטה השמנה בחלוק לילה שקוף ופרום משוטטת בחדר, לעיני דאגו, שד קטן בצורת בן, וכת אחיו הקטנים, ואת מוריץ השעיר המוזנח הבלתי־מגולח, שתנועותיו עצבניות כמו לולב, צורח על אישתו שלא סידרה את הבית שבוע ימים, ורק מסתובבת בחלוק פרום. והיא צורחת בתשובה: למה החבאת את הכפתורים! ומוריץ רודף אחרי הרטה להרביץ לה, והרטה מצייצת והילדים צוהלים, ומוריץ אוחז בה, והחלוק נפתח לגמרי, והוא מרביץ על ישבנה, וברגע שהמכות חוזרות ונוחתות שם, הרטה מפסיקה לצייץ ומתחילה לצחקק, ואז, לקול קריאת הידד של הילדים, מוריץ מריץ את הרטה אל חדר השינה, הדלת נטרקת באמצע היום, באמצע העבודה, הילדים רוקדים ריקוד אינדיאני בהנהגת דאגו, ומציגים לעיני מרטין את תקציר ההתרחשויות אצל אבא־אימא. אבל מה יחשוב לוט על טיב משפחתו, אם יספר בפרוטרוט…
“איפה אתה ישן?” קול מנומנם בחום השמש, ראש על גבי זרוע מצלה.
“עכשיו, בשנתיים האחרונות, אני ישן בחדר הטוב, על הספה. לפני־כן, כל השנים, ישנתי בחדר השינה של הורי, במיטה קטנה, לרגלי המיטה הכפולה שלהם.”
“היית עֵד למגעים אינטימיים?” אותו קול מנומנם, אותן עיניים עצומות בשמש.
“לא… לא זכור לי. כשנולדתי, היתה אימי כבר בת 41.”
“אז מה? – נעזוב את זה. התלוננת על גסות המגעים. היא רק הרתיעה אותך? אף פעם לא סִקרנה… או גירתה אותך?”
הנהן בראשו והרהר. האם כדאי לספר על מָרִיאַנְכֶן? הזכיר לו את ורנר, ידידו הוותיק, את מר גרוסמן, אביו העשיר. שרטט בקווים חסכניים את מסיבת הבר־מצווה של ורנר בסתיו האחרון. את משחקי הערבונות והנשיקות שהיו נהוגים בביתו, בחבורה עליזה של מכרים וקרובים. כל שנה היו השמלות ארוכות יותר, תפוחות יותר, והבנים היו חצופים יותר לבדוק אותן בידיים. לעיני מרטין הקטן יותר מכולם. והייתה שם מריאנכן, שניצחה את כולן. רק בת 13 הייתה, אחר־כך בת 14, אבל כולם נטפלו אליה… איך הייתה גולשת מזרוע לִזרוע בשעת ריקוד, משפתיים לשפתיים בתשלום עירבון, ופיה הלח לא מפסיק לצחוק. איך הייתה נהנית מן הדגדוגים שדגדגו אותה נערים וגברים. החזה שלה הגא, התמיר, המכריח את כל העינים ל… להינעץ בו… רק הוא, הקטן, לא ניגש, לא נישק, לא דגדג, אך מאוד מאוד רצה, השתוקק לעשות מה שוורנר עושה בלי שום פקפוק. “אני חושב שפעם ראשונה חשתי… בכוח הגדול של ההבדל בין לחשוק ובין לאהוב.”
ואז עודד את עצמו לספר פעם ראשונה בחייו, לחברו הכי־קרוב, את מעשה הזוועה של מר גרוסמן. גם מר גרוסמן חשק במריאנכן. רקד אתה צמוד צמוד. ואז, בנשף הגדול לכבוד הבר־מצווה של בנו, באולם המפואר, לבוש פראק שחור בגזרה צבאית אלגנטית, היה מוזג כוס ברכה למברכים ולעצמו, למנגנים ולעצמו, למריאנכן ולעצמו, מסובב את מריאנכן ואת עצמו במחול צמוד, מריאנכן קורנת מאושר ומעומס תכשיטים, מחובקת אליו בקלילות מתהדקת: “ראיתי איך אישתו ניגשת אליו ומבקשת דבר־מה. ואז הוא דחף את מריאנכן בחזה שלה, לפת את אישתו, משך אותה בכוח אל מעגל הרוקדים, הצמיד את גזרתה הדשנה בידיו שהתחפרו ב…בתחת שלה… כולם נסוגו לצדדים, רק הם סובבו בקצב הוואלס, ואז, לעיני כולם, הוא מנסה לנשק לה, היא מתגוננת, מנידה את ראשה מצד לצד, תסרוקתה הבלונדית מתפרעת ו… תאר לך, פתאום רגליו מנתרות למעלה, כמו פרש הקופץ על סוס, כך קופצות רגליו על מותניה, וככה, באמצע האולם, סובבת לה גברת גרוסמן, חיוורת כסיד, עם בעלה הרוכב בחיקה, עולה ויורד, עולה ויורד, תרנגול פרוסי שיכור בתוך פראק מתנפנף, כל הקהל עומד ומביט, ואני… רוצה שהאדמה תבלע אותי, או אותם.”
שקט. שלווה. זמזום חרקים בעשב. לבסוף, תוך התהפכות על הגב וּזרוע החופפת על עיניו: “נעזוב גסות וזוועות, אל תספר לי, שלא התוודעת אל כל מיני סוגים של רוך – ושל אהבה. אם לא תרצה, לא תגיד. את מי אהבת עד עכשיו? במי נגעת? מי נגע בך, ברוך, עם או בלי אהבה?”
“רגע אחד,” אמר במין דחף פנימי, “אני מוכרח להזכיר שני ספרים. אחד – זוועה שרודפת אותי, ואחד – חלום נפלא שהוליד לי… אידיאל.” הראשון, “אלראונה” שמו, כתב אותו הנס היינץ אֶווֶרס. רוזי ודינה הסתירו אותו בארון. הוא לא מבין עד היום, איך רוזי המנומנמת הגיעה אל זוועה כזאת. לא מכיר? טוב שלא מכיר. איש מדע החליט לזווג את הזרע של רוצח, שתלוי מת על עץ תלייה, עם הרחם של זונה אדמונית מפתה. וכך נולדה אלראונה – יפהפייה שכל הגברים השתעבדו לה, זחלו לרגליה, השתגעו אחריה. והיא – שיחקה אתם, וחיסלה אותם. אחד־אחד. היא השתעשעה בצפרדעים: תקעה סיגרים בוערים בלועותיהן עד שהתפוצצו. היא טיפסה סהרורית על כרכובי גגות בלילות ירח. היא התרחצה עירומה בברכה שבגן. היא פצעה את אהובה האחרון בסכין ושתתה את דמו מחזהו. איזו אהבה! איזו קללה מכושפת מעורבבת בתאווה לחבל באוהבים! איזו סחרחורת תשוקות… התענוג לשפוך דם ולהוליך לאבדון את כולם…
לוט קרא איפה־שהוא, כי אוורס קיבל הזמנות ספרותיות מן המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית. מצא מין את מינו. השתומם על אחיותיו, שנתנו לו לקרוא.
הן כעסו נורא. לפחות המציאו לו שלא בידיעתן את הרומן ההוא על טהיטי. “קראת פעם על איי האושר באוקיינוס השקט? אי־אפשר לתאר!”
אפשר לתאר, אם לא פוֹחדים מדברים גלויים על שדיים גלויים.
כן, הקסם הזה של גופים חשופים… של עור־ארד מבהיק בשמש נצחית. של לילות מחול. של האפשרות הכול־כך פשוטה לגשת אל אישה שחושקים בה ו… לגעת בשד שלה, והיא תראה בהזמנה דבר מכובד, והיא תלך עם הגבר.
אך לוט הזכיר לו בקול מנומנם, אחרי שקט גדוש גופים חבוקים לאור כוכבים לוהטים, כי ביקש לדעת, מי נגע בו במציאות, לא בספר, ודווקא ברוך, ובאהבה.
מייד ראה את דינה ורוזי. את הלילות שבהם היה פוחד להירדם, פוחד מהחושך ומחלומותיו, והיה ניגש את הקיטון שלהן. והיו אוספות אותו אל מיטתן, פעם רוזי ופעם דינה, בלי שום טענות. היו מחבקות אותו, וטוב היה לו בחום השמיכה ובחום הגוף החובק. אך זה היה אז, בילדות הרחוקה, לכן אין טעם להזכיר עכשיו חסדי אחיות רק העיר משהו על דינה המתבגרת, דינה שדמתה במובן מסויים למריאנכן, שכן, הייתה “המתעסקת” ביותר בכל המשפחה. ידידָיו והוא היו עוקבים אחרי משחקיה דרך חור המנעול. היא התפתחה מוקדם, לא חסרו לה “מדגדגים”, אך השכל שלה היה רחב יותר מקליפת האגוז של מריאנכן. על־יד רוזי היה יושב לפעמים כששיחקה קלפים בחוג הדודים. אז הייתה חובקת אותו בזרוע אחת ומנסה לתמרן את הקלפים בזרוע־וחצי.
לוט הזדקף לאטו, עד שישב מולו, בוחן עשבים ביד אחת, מתווה קוקוּוים מרוסקים ביד השנייה, ומתריס בקול רם:
“שמע בנאדם… אילו לי היו אחיות! אילו אני הייתי בן יחיד מוקף נערות או נשים שחובקות אותי – אולי כל ההתפתחות שלי הייתה מחליפה טמפרטורה! אתה, מרטין אסטר – כל המגעים הגסים שפגעו בך, נהדפו בעצמת המגעים הרכים! הם הזריקו לך מין־נסיוב נגד מגפת הגסות. תנסה לספר שטעיתי.”
הוא צודק… משהו צהל בו: לוט צודק! חוץ מזה, שוב פתח לו פתח אל סודות החיים. של שניהם.
אבל – משהו מאוד מאוד פנימי סירב (עדיין?) לפרוש לפני לוט רשימה מלאה של מגעים. של רגשות. כל תיאור מילולי מתפרט מאיים להפוך את הרך, הרוטט, המנוחש, המרוגש – לגסות של מגע עילג. והרי המון דברים התרחשו בעיקר בשדות הציד של דמיונו, של מאווייו הכמוסים. זהו: גדולתם בסודיותם! מה יגיד לו על דודתו מימי… על סופיה בת ה־14 בעיר רוסטוק…
אבל בחזה הרך של הֶלָה נגע. איזה תוצאות היו למגע מקרי זה! הֶלָה ליליאנהיים, סיפר בקול מהסס, הייתה אחת מבנות “החוג”, שתמיד הקדימה אותו בשנתיים. הם הכירו ושיחקו כילדים. פתאום חש חשק עליז להשמיץ אותה. רצה לתאר צפרדע כחולה, שעיניה הירוקות בולטות כמו גולות, פיה קטן כמו… פתח בקבוק, וכל גופה… רזון מלא צימאון… לתעלולים. שלפני שנה־שנתיים צמח לה זוג שדיים דוקרניים, ובראשה יש מקום רק לשמלות ולבחורים… ברגע האחרון בלם, והמבט הכפול איתר לו הכרה: כמה קל להשמיץ. כמה קשה לתאר התרחשות עדינה. הרי קודם־כל תהה עליה, עקב אחרי גילויי התבגרות שלה. זכר לה את תשומת הלב העקשנית שבה היא… עוגבת עליו.
לוט חיכה בסבלנות לדבריו. לבסוף שמע: “לפני שנתיים שיחקנו בתופסת, בגן ציבורי של סופשבוע, רדפסתי אחריה, אחזתי במעיל שלה, לפתע הסתכלה בי בגולות יוצאות מחוריהן, רק אז הבנתי שאני לוחץ על… החזה שבתוך המעיל. היא הייתה מוקסמת. ואני ברחתי לרדוף אחרי ילד אחר.”
החליט לדלג על תקופה והמשיך.
“תשמע, מה התרחש רק לפני חודש. חזרתי מפעולת השבט, הלכתי להתרחץ. שמעתי שהחדר הטוב במצור. נכנסתי לעשן הקלפים להגיד שלום, מצאתי גם את הלה ואת מאקסי, אחיה בן ה־10. הלה רצתה לשחק אתי בלי רעש. יצאנו שלושתנו, עברנו לחדר העבודה, ישבנו ליד שולחן התפירה לשחק לוטו.” עצר, לא רצה לגבב פרטים, אבל חש אותם, כאילו הסתערו עליו רק אמש. שמלת התכלת המהודקת שלה. הבושם הנשי שלה. העגילים המוזהבים על אוזניה הקטנות. החזייה הדומה לשני אגרופים המתדפקים על עיניו, על דמו, היד שלה על הברך שלו… “אני חושב שהפעם הרגשתי דרוך במיוחד, דרוך לקראת משהו שמוכרח סוף־סוף לקרות. מעל לשולחן שיחקנו לוטו, נתנו למאקסי לפטפט בלי סוף. היא רכנה אלי ללחוש משהו באוזני, השפתיים שלה השתהו. ופתאום, מתחת לשולחן, היד שלה לפתה את ברכי, התחשמלתי, בלי שום ספק. ואז לקחה היד שלה את היד שלי והניחה אותה על ברכה. ברך עירומה שלה וברך עירומה שלי. ושום דבר גס…” חש את העור החם, הרך של ירכה, כי הִנחתה אותו, חש את העונג הבשום של קִרבתה, קלט את הנצנוץ הלח של עיניה, את החיוך המנצח של שפתיה… "פעם ראשונה בחיי נגעתי כך, הוזמנתי כך… אך מה עשיתי? אמרתי לה: ‘סליחה, מייד אחזור’ – ועזבתי את החדר.
למה עשיתי זאת? למה ברחתי? ותאר לך: הלה פירשה את ההיפך! חשבה שהזמנתי אותה אל החושך! כשיצאתי מבית השימוש, ראיתי את שמלת התכלת באור פתח הדלת. היא באה לקראתי בפרוזדור הצר…" רצה להוסיף: כל בליטות גופה מוגשות לי מתנה – אך ויתר. “כבר עטף אותי הבושם המגרה שלה… ואני, ברגע האחרון, נצמדתי לקיר, נתתי לה לעבור בחושך, וחזרתי אל הלוטו של מאקסי.”
לשאול או לשתוק? שאל: “אתה מבין את זה? הפעם – הכול היה מוכן. הייתי מרוגש ומחושמל. הייתי מוכן… נגעתי. במקום להת… להתפטם בחלומות משכרים, עכשיו אני יכול לגעת ממש, לאחוז, לחבק… לקבל את המתנה. בזבזתי אותה, החמצתי הזדמנות. דחיתי בטיפשות… מה היית עושה במקומי?”
“אינני בטוח,” נאנח לוט ושכב פרקדן, מופקר לקרני השמש. צמרות העצים רחשו סביב־סביב כאומרות: בטוח… בטוח. “אני משער, רק משער, שהייתי מקבל את השי. הייתי לפחות מחבק אותה, כדי לא לבייש אותה. תאר לך איך היא הרגישה. איך מרגישה נערה שדוחים את השי שלה. האם חיבוק אחד היה עולה לך ביוקר? או נשיקה אחת? אני מפקפק. היית לומד משהו. בטוח. היית לומד אפילו, איך בולמים בלי לעשות בושות. מצד שני, אני גם מבין שנרתעת לא רק בגלל ביישנות מוגזמת, אלא… נתת שתחושה אינסטינקטיבית תוביל אותך, תחושה ששמרה חזק־חזק על ההבדל בין לחשוק ובין לאהוב. אתה לא אוהב אותה.”
“תגיד – הגבול כל־כך ברור בין לחשוק ובין לאהוב. דבר אחד לא יכול להוביל לדבר השני? דבר אחד סותר את השני?”
לוט פרץ בצחוק קולני, בלתי־צפוי לגמרי, התגלגל ושכב על בטנו, טפח על ראשו של מרטין ביד כבדה, ואמר ברצינות כמעט תוקפנית: “כולנו מסתבכים בניגודים ובסתירות. החיים הם… רחוב חד סיטרי אל סבך סתירות. יכול להיות שניגודים מסוימים יתמזגו לאחדות גלויה או נסתרת, אם נתאמץ מאוד. אינני בטוח. למשל, לא לדחות שי של בחורה לא־אהובה, וגם לא לוותר על אהבה. או: להיענות לחשק, לתשוקה המינית עד שתוביל לאהבה.”
שקל – והעז לומר: “לא הבנתי.”
“אין דבר,” חייך לוט, “עוד תבין. יש לך עוד הרבה זמן להבין; להתנסות בתשוקות, באהבות, ולהבין את כל הסתירות והמזיגות שביניהן. אני כבר התנסיתי קצת – ותשמע מפי, אם תרצה. בגדוד שלנו, בזמן האחרון, עסקנו קצת בדיאלקטיקה, בתורת הניגודים האובייקטיביים. בינתיים אני בטוח, שכל אחד חייב למצוא את הדרך שלו, את התשובה הסובייקטיבית שלו, על הסתירות המתנגשות בו. ואתה, אין לך יומן אהבות, כנהוג אצל פרחי ספרות?”
הגיע תורו של מרטין לפרוץ בצחוק. אחר־כך טייט פסוקים אגביים, נוטפי זלזול עצמי, על ניסוי חד־פעמי לכתוב יומן בגיל 11, כשכבר בעמוד הראשון משתפך הווידוי: “אני אוהב את תיאה ברגמן” – בת 16, ששרה במקהלת בית הספר – בצירוף שלושה עמודי תשפוכת לאורך חמוקיה, מלבושיה, הופעותיה. הצרה היא, שהכותב יצטרך יום אחד לקרוא את הווידויים שכתב. הוא קרא, ונשבע שאף פעם, אף פעם לא יכתוב יומן־חוויות. מוטב להתרכז ביומן הגיונות. בגבישי מסקנות.
“אל תגזים,” נהם לוט והביט בו במבודח. “מה כל־כך איום בכישלונות תיאור של… בן 11? חשוב יותר: בסך־הכול תיארת מראה. מהו מראה של אדם? שמע, אישה אחת הקרובה לי מאוד, קבעה אמת גדולה. היא אמרה: אל תביט במראה הגוף, תביט בתנועות הגוף. אל תביט בקלסתר קפוא – תביט בתגובותיו. לא קלסתרה או גִזרתה, אלא תנועותיה של אישה הן המפתח לאופיה. גוף מושלם עלול להיות צוק צונן; וגוף פגום עשוי להיות **אבן־חכמים לוהטת.”**
“מי הייתה האישה?” העז לשאול.
“עוד תשמע עליה – אם נתמיד בטיולים שלנו.” לוט חלץ את זרועותיו. “עוד לא גמרת לענות לי. אך אם קשה מדי, אל תטרח.”
“לא לא!” קרא – וראה את תנועות הגוף של הִילְדֶה, בבגד הים הירוק, על חוף הים של אֶרֶנְדְזֶה. בה־בעת התפלא בשקט על “אבן חכמים לוהטת”. איך גוף יפה־יפה יכול להבהיק כאבן־חכמים לוהטת…
הזכיר ללוט את הקייטנה של ארנדזה, בה התהלך כלץ קירח. שם פגש את הִילְדֶה בת ה־13. אך כדי להבין, איך פגש אותה, הוא חייב לתאר אווירה יוצאת־דופן לכל הדעות. כי הקהילה היהודית הפקידה את האחריות על 80 ילדים בני 6 עד 14 בידי מדריכים קומוניסטיים, שהיו חסידי “נאקט־קולטור”, תרבות עירום טבעית. האווירה הזאת בִלבלה ושִלהבה אותו, והפכה אותו לאיש־עיניים שאינן יודעות שובעה. הם התקלחו במקלחת משותפת, בנים ובנות. פתאום ראה בנות זרות מכל הגילים כמות־שהן. כמובן, הבוגרות יותר תִמרנו את הרחצה באופן, שצופים מן־הצד יראו רק את הצד האחורי. אבל במשך הזמן נעלמו הבושה והפחד… ונשארו החושים, הסקרנות, ההתרגשות ש… הקרינה מגופים מסוימים. במקלחת, על חוף הים – בבגד־ים ובלעדיו – ובערבי ריקודים. כל יום, כל ערב – תערוכה בלתי־פוסקת של איברים שזופים, של תנועות חשופות, וננס בן 9, לא ילד לא נער, ליד הכותל, בחסות המצחייה, בצל הנורות העמומות, עוקב נשכח ומודח אחר הגופים הנעים במחול, היוצאים אל הלילה, זוג ועוד זוג, שני מדריכים גברתניים ושתי נערות בנות 14.
הִילדה הייתה היפה ביותר, האצילה ביותר. גבוהה וזקופה, שיער חום שופע,… שדיים מלבלבים, פנים ענוגים, חיוך קורן – גם היא רקדה עם נערים ומדריכים, אך לננס שליד הכותל היה נדמה כי איכשהו שמרה על ריחוק, לא נתנה את עצמה. לכן חשב וחשב הננס, איך למשוך את עיני הנסיכה. איך לאותת לה מרחוק, שהוא קיים. שהוא מרגיש. שהוא אוהב. לכן – גם בגללה – כתב את הפזמונים שלו, טיפס על כיסא לשיר לפני כולם, להגניב מבט אל פניה, להתחמם בזיו התמיהה שלה, בצחוק ההסכמה שלה. סוף־סוף הודתה בקיומו.
“אבל רק יום או יומיים לפני הסיום קרה הדבר הגדול באמת. ארבע הנערות הגדולות ישבו על גדר הברזל שבכניסה לקייטנה, באור הבוקר. הן ישבו ככה… בטלות ושמחות, מפטפטות בשווה, מוצפות אור השמש, ומלבד עור שזוף האירה השמש בד כחול, צהוב, ירוק, כחול, לפי התור. הירוק היה של הילדה. אני עמדתי לא־הרחק, בצל השדרה, והתבוננתי בהן, כרגיל, בחסות המצחייה, עצוב ומוקסם ללא־תקנה. מן הבית יצאו שני הנערים הגדולים, פרדי ורודי, צעדו ברישול מופגן, שזופים וכמעט עירומים, וברור שהתכוונו לים, לטבילת בוקר. כשראו את הנערות, האטו צעד, קרבו, ובלי לעצור לגמרי ניגשו אליהן, נשקו על שפתיהן, לפי תור מוכן, והנערות… רכנו קדימה, הושיטו פנים, השיקו שפתיים, כמו כולם, כמו… לימונד ביום קיץ, בלי חיפזון, בלי התרגשות, כולם חייכו בידידות, הנערים התקדמו בלי מלה, עד סוף התור, אחר־כך חזרו אל השביל והלכו אל הים. הנערות הציצו זו בזו – ופרצו בצחוק רם. סתם צחוק, סתם נשיקות, סתם ידידות. ואז גילו אותי. אחת הצביעה לעברי, כולן הצטחקו פעם נוספת ו… ואז קרה הנס. הילדה, דווקא הילדה, קראה: ‘מרטין, בוא הנה!’ באתי. ‘קרוב יותר’. קרבתי. היא אחזה בכתפי, רכנה לקראתי, קירבה את פניה אל פני עד שנתקלו במצחייה, הכובע נשמט ונפל, ואז… נשקה לשפתי. לשפתי? ללחיי? מה קרה בכלל? הכול נשכח, מלבד… אתה מבין?”
“ואחר־כך?” שאל לוט “הנשיקה היחידה? לא פגשת אותה אחר־כך?”
“הה! ברלין כל־כך גדולה! חיפשתי אותה. אבל רק פעם אחת, כעבור שנתיים, ראיתי אותה בכנס המוני של ‘מכבי הצעיר’. עצרתי אותה בפתח – היא התקשתה לזהות אותי.”
“גדלת, בחור, הצמחת בלורית! והיא כל הזמן הקדימה אותך בארבע שנים!”
טוב לספר לאוזניים כאלה. “כן,” ציין בעגמה, “ידעתי שלעולם־לעולם לא אגיע אליה. אבל אהבתי אותה. והנס נשאר תקוע בי כמו…”
אלא שלא סיפר ללוט, כמה לילות, כמה שנים עמד, ישב, שכב עם הילדה נסיכת החסד. ועדיין לא ידע בעצמו, באיזו עקשנות ימשיך לחפש אותה לאחר עלותו ארצה.
“שמע בנאדם,” אמר לוט ופרע את בלוריתו של מרטין במשובה משונה, “מה שמטריד אותי לפעמים – וזאת בעיה קשה לפיצוח: מה טוב יותר ביסודו של דבר: לחפש מה שהיה ואבד? לבקש מה שלא היה עדיין, ורצוי מאוד שיהיה, אך ספק רב אם יהיה? או לרדוף אחר מה שלא יהיה לעולם – הגבוה שבמגעים?”
עוד לא הבין עד הסוף. אבל הבין לפחות, שחברוֹ הפקיד בידו בעיה אישית יקרה.
חלק שני:יצירה עצמית 🔗
14. אירועים והסברות 🔗
פתאום, בקיץ 35, החליטו שליטי גרמניה לאסור על יהודים להיכנס לתיאטרון, לקולנוע, לברכות שחייה. גל של מעשי־חרם ומעשי־אלימות שטף כמה רחובות מרכזיים של ברלין. עוד התרגשו הדודים בקולות מהוסים וצרודים מן הפורענות החדשה והנה – כמו שהתחילה, כך נפסקה: בפתאומיות. מישהו למעלה, במפלגה הנאצית, החליט להפסיק. אליהו נשם לרווחה, והוכיח ליריביו ב“חוג”, איך התבונה מנצחת “אפילו אצלם”. אך הם לא שכחו, שרק במרץ השנה חזר הצבא הגרמני לחבל הסאר, “שמחה וששון בשושן הבירה” (הדוד צימבלר) מדבקת את כל האומה, ומי יודע, מה היטלר מתכנן עם הנאצים שלו בצ’כיה.
בקיץ הזה כבר היה שבט גד מחולק מחדש. לוט קיבל את הדין. ליאו, המדריך השני, היה בחור פיקח וממושקף שהִרבה להפריח בדיחות. עברו אליו גם פולי, פיפס, וילי, פוללי וזיגי. חברים ותיקים! לכולם הסביר לוט בקול חד, כי הוא לא החליט על טיב החלוקה, על שיטת השיוך לשבטים. הוא רק נדרש למסור אינפורמציה. מועצת המדריכים החליטה. הוא עצמו מצטער מאוד־מאוד על חלוקת השבט, ועל פרישת החברים הוותיקים. אולם בטוח, כי שני השבטים ישתפו פעולה, ולכן אין צורך בטקסי פרדה. ועוד דבר חשוב מאוד: דווקא פולי ופיפס, וילי, פוללי וזיגי יצטרכו למלא תפקיד אחראי בגיבוש השבט החדש. הם ייקחו אתם את שם השבט, “גד”, כסמל ההמשכיות, ואילו הבנים שיישארו אצלו, יסתפקו בשם האירעי “וַו”, עד שיגדל מספרם ויבחרו לעצמם שם הולם.
אחר מִפקד הסיום קמה מהומה איומה. פוללי וזיגי צעקו שהם לא זבל שאפשר לזרוק סתם־כך החוצה. פיפס קפץ בעליזות מוגזמת מספסל לספסל והציע לקנות אמבולנס ליום ההולדת של ליאו. וילי תקע מרפקיים בכל מי שנזדמן לו. דווקא פולי נראה מרוצה, טיפס על השולחן והכריז על תחרות ספורטיבית בין שני השבטים. הוא ידאג לכך, ששבט “גד” ינצח. אייסבר ורודי קיבלו את ההצעה ברצון. האנומג הבליט חזה מאושר – כי נשאר אצל לוט. גם מיללה זרַח וניסה לשכנע את הצועקים, כי אף אחד כאן לא זבל, מלבד הבנות הבכייניות של שבט “בונות”.
הפעולות נמשכו כסדרן. שבט “וו” גדל במהירות, הגיע ל־14 חברים, גם שבט “גד” פעל בהצלחה מופגנת. כיוון שנפגשו באותו המעון, קיבל אסטר מפיפס הזמנה מצויצת: “תעבור אלינו!” למחנה הקיץ יצאו יחד, ושני המדריכים נתנו לתחרות להתבדח בקרבות תרנגולים, משיכות־חבל, מירוצי־מריצות ומשחקי־מחניים.
עוד לפני מחנה הקיץ, בטיולי סופשבוע, הקריא לוט פרקים מתוך ספרו של בוֹנזֶלס: “הדבורה מאיה”. התלהבו – והתווכחו על ההבדל בין דמיון למציאות, בספר הזה – ובכלל. מדבורים עברו לנמלים – נושא החביב על לוט – ועקבו במו־עיניהם אחר חייה של חברה מאורגנת, המחולקת למעמדות. מה טיבו של ארגון חברתי? מה אופיו של מעמד? איך הוא נוצר? בדקו בזחילה על ברכיים את ההבדל המוחשי בין פועלות לחיילות. את המלכה לא ראו.
ועוד הספיקו לטפל בכיבוש העבודה העברית שבימי העלייה השנייה. רודי טען: למה אשמים הערבים, שפרדסנים יהודיים הסתכסכו עם פועלים יהודיים? מיללה שאל, אם אין די פרדסים בשביל כולם. אסטר שאל, אם אי־אפשר היה להסדיר שפועלים עבריים יעבדו בפרדסים עבריים, ופועלים ערביים – בפרדסים ערביים. לוט התקשה להשיב. גם לא המשיך את הנושא על “אשמת היהודים”. רק פעם אחת סיפר על פרויד, והקריא שתי רשימות של טוכולסקי – יהודים שספריהם הוטלו למוקד.
וכל הזמן אותת “המבט הכפול”. כמו כולם רצה גם אסטר לקבל תשובה על שאלותיו – אך בה־בעת חרד לקבל תשובה מגומגמת – או “מפוברקת”. כבר הכיר כל זיע בפניו של לוט, חש במבוכתו, בעובדה שלא התכונן כראוי. לכן שמח לכַנותו, בהיקלעו למבוי סתום של עבודה עברית: “תראו, חברים, העניין מסובך. שאלתם שאלות נבונות. עלי לשבת ולבדוק אם יש תשובות. לעת־עתה תיארתי את עצם ההתנגשות בין פרדסנים יהודיים הדואגים רק לרווחיהם, ובין חלוצים הרוצים לכבוש עבודה בכל־תנאי, כדי שיקום בית לאומי. אם אמצא תשובות בנוגע לערבים, אספר לכם.”
חשוב היה לאסטר, כי לוט לא ייכשל, ולא יקפח את כבודו. אך מדי פעם הוא לא יכול להתעלם מדברים מפוקפקים שקרו לעיניו. למשל, הוא המשיך להרצות על גיאוגרפיה ותולדות היישוב, ולא הצליח לעניין את רוב הבנים. ואז, כשגברו הלחישות והרחישות, התגלגל בלי מעבר ליצור מפחיד, מְזָרֶה אימה, בעיניו הלטושות, בפיו הקָפוץ, בקולו השואג, בגזרות שגזר בלי שום הרהור נוסף, כמו: “האנוֹמג, תסתלק!! לא תשתתף בשלוש פעולות!!” בני השבט היו קופאים על מקומם, חיוורים ורועדים, ומחכים בחרדה שהרַעם יחלוף והברק לא יפגע.
ומדי פעם ידעו כולם, כי “לוט מצוברח”. לוט היה מאחר לפעולה, מסרב לשמוע חדשות ולשמש קולב לקושיות ולידיים. מייד היה ניגש למִפקד הפתיחה. עיניו היו קפואות, ופניו נראו כמסכה. כולם היו נזהרים מלהרגיז אותו.
למה נתקף מצבי־רוח? מרטין לא ידע איך לשאול. הוא פחד שלא יזכה לתשובה. מוטב להמתין עד שלוט יספר מרצונו. לפעמים היה מספר – ומרחיב את הפער בין שני המבטים.
באחד מערבי אוגוסט הופיע לוט לפני המעון – רכוב על אופנוע! מייד התגודדו בני השבט סביבו.
“יה! איפה השגת את הענק השחור?!”
“תשמעו, איזה טרטור! כמו חיית טרף!”
“מה אתם יודעים!” התערב האנומג כבקי ורגיל. “רואים שזאתי גרוטאה ששיפצו אותה. תקשיבו לשיעול של המנוע!”
לוט ישב על אופנועו כאביר מוכן, בבִטחה ובנַחת, בְמַדֵי־עור חומים, בכסיות־עור שחורות, והזכיר לחניכיו שכבר מזמן עבד במוסך לתיקון כלי־רכב. שהכשרה מקצועית לא תזיק לאף אחד המתכוון לעלות ארצה; שהאנומג צודק: הוא הרכיב את המכונה בשעות הפנאי מחלקי חילוף ומגוף ישן, הכול בזיל־הזול…
"תן סיבוב! צעקו ודשדשו סביבו בהתפעלות.
לוט הסכים. אחד־אחד קפצו אל המושב האחורי, לפתו את מותניו – ונעלמו חיש־מהר מאחורי קרן הרחוב. הנותרים ציפו לתורם והקשיבו בלית־בררה ללקחיו המקצועיים של האנומג: מה השכלולים האחרונים שבמכונות מודרניות באמת; איך להבדיל בין טרטור בריא לטרטור חולני.
כעבור יומיים החנה לוט את אופנועו ליד המדרכה שבלותרינגר־שטראסה והזמיןאת מרטין בשריקה, שירד ויצטרף לביקור חולים. עיכב את התנעת המכונה והזכיר לו, כי מולי לא יצא למחנה, גם נעדר מכמה פעולות. מולי חולה. הוא כבר הספיק לבקר אצלו ולשוחח אתו. פרשה מאוד־מאוד לא יפה. כדאי, בכל־זאת, שחברי השבט יבקרו. מה קרה? שאל מרטין.
בימי החופשה התארח מולי אצל דודו, שיש לו בית־קַיט בטרפטוב. גם ידיד של דודו התארח שם, פקיד ב“יוגנד־הילפה”, עזרה־לנוער של הקהילה. קשה היה לו לספר, בכל־זאת, מולי נתן בו אמון וסיפר. יום אחד ישבו בגינה, ומולי השתעשע בטיפוס על עצים. ניגש הידיד ועזר לו לרדת. בהזדמנות זו תחב יד לתוך המכנס וליטף את אשכיו. סתם־כך, בידידות. וכך התחיל שעשוע חדש. הדוד וידידו היו יושבים לשחק בקלפים, היו מושיבים את מולי על ברכיהם… ומלטפים אותו. בעדינות ובנשיקות חיבה. שניהם היו נורא חביבים. גם הוא הרגיש די נוח ביניהם. היה מרכז של תשומת־לב. עד שבערב בא הידיד, נכנס למיטתו, חיבק אותו, הילל את יופיו, הבטיח שהוא ודודו אוהבים אותו ומוכנים מאוד־מאוד לעזור לו תמיד ובכול, ותוך שדיבר וליטף, ואחרי שליטף… כאן מולי לא מסוגל היה להמשיך. רק גמגם וסיפר, כי כל מיני משחקים נמשכו, ביום ובלילה, ואחרי הבילוי בטרפטוב הזמין אותו הידיד לדירת הרווק שלו. הלך אליו והלך… עד שחלה, החום קפץ ועלה ולא יכול לרדת.
לוט התניע את האופנוע, מרטין לפת את מותניו, וכשדהרו ברחובות, אל צפון העיר, קלט מעבר לכתפו של לוט פסוקים מרוסקי רוחַ שנבלעו בטרטור: “…בשום אופן לא להשוות… אם סיפרתי לך… ראית כי בינינו… זהו פשע ולא… המצב הוא מאוד לא…”
פניו של מולי השתנו להחריד. חיוורון זרוע חטטים אדומים. שכב במיטה לבנה, מכוסה עד צוואר, ואף פעם לא ראה מרטין עיניים כה לוהטות, כה מוקפות עיגולים שחרחרים. מולי גמגם “חזק” חלוש וטרף אותם בעיניו. מרטין לא ידע מה לעשות, מה להגיד. רצה להסתלק מייד. אבל סיפר קצת פרטים יחד עם לוט, על הפעולה האחרונה. לא התיישבו, אלא עמדו למרגלות המיטה וסיפרו. על אגודת “השומר”. על התקפת מרחביה. משום־מה לא העז להזכיר את מותו של מאיר חזנוביץ. מבטו של מולי להט דרך מצחו.
היו מדוכדכים בעזבם את ביתו של מולי, בהפטירם דברי עידוד קלושים באוזני אימו.
לפני שהחזיר אותו הביתה אמר לוט, ידו על ההגה וראשו מורכן בנוקשות: “האם נכון הוא, שאירועים גדולים שׁוחקים את הקטנים? שתרועות הניצחון של החוזרים לחבל הסאר… מחסלות את הקדחת של מולי? שכל הסיפורים האישיים שלנו הופכים לאבק? ושבט ‘וו’ הוא בסך־הכול מסמר חלוד בחומת ההיסטוריה היהודית? אינני מאמין. דווקא האירועים הגדולים מסוגלים להחדיר בננסיים אינטנסיביות רבה – ורוח גדולה. אם נבין.”
הזדקף והתניע את המכונה בשתי דריסות רגל זועפות.
כשבועיים לאחר הביקור אצל מולי רכבו לתוך יער מכושף. רק עצי המחט שמרו על ירקותם הכהה. השאר התלקחו בשלל צבעי חום־אדמדם־צהבהב. האדמה רשרשה תחת נעליהם כמרבד נייד, ורק בקושי איתרו פיסת דשא רכה ויציבה. חופת הצמרות זהרה מעליהם בקרני השמש המלוכסנות. פרשו שמיכה, פרקו תרמילים ומימיות, השתרעו זה ליד זה, עקבו שותקים אחר אִוושת האשורים זקופי הזע. דלילי העלווה, עד ששלף לוט מתרמילו ספר כבד, מעוטר שרטוטים, הניף אותו לפני חוטמו של מרטין, פתח אותו ביראת־כבוד, וקרא בקול פסוקים מפותלים, גדושי מונחים פנטסטיים, על סדרי הפרייה והרבייה שבטבע. יחד התבוננו ביצורים הקרויים גאמֶטות וזיגוֹטות, כרומוזומים וספֶרמַאטוֹזִיטים. לוט הסביר, מרטין ניסה להבין.
רמז לוט, כי בפגישות השבט הוא מתכוון להקריא ספר נחמד בשם “בחור ובחורה”, בו מוצגת ההסברה המינית כסיפור פשוט. אולם במדעים אין הסיפור פשוט כל־כך. “התנועה שלנו משתדלת להבהיר את הנושא לכל החניכים – בעקביות רבה יותר מכול תנועת נוער אחרת. בכל־זאת, אפילו אצלנו נמנעים מלתאר חזיונות מסוימים בגילוי־לב.” שתק, דפדף בספר, אחר הישיר בו מבט ושאל, אם ראה אי־פעם איבר בלתי־נימול? לא ראה. לוט הסביר: הוא נולד בשנת 16, בימי המלחמה. אביו לא היה בבית, ואימו לא מצאה מוהל. רוצה לראות את ההבדל? רצה לראות. הפשיל את מכנסי ההתעמלות. לפתע ניבט בו איבר כביר, בוטח, זַר בחלקו ומוכר בחלקו. “רואה את הַזַּר?” שאל לוט, “גע בזהירות.” נגע בעיגול האדום שנזדקר מן הערלה, שמע מין־נהם שנבלם מייד. “רואה? המקום הרגיש ביותר.”
כך נודע למרטין ההבדל בין נימול לבלתי־נימול. כך נודע לו עוזו התבעני המאוים של איבר הזכרות. בהכרח שאל עצמו, אם גם הוא יהיה… מדורבן בעוז כזה של תביעה.
באחד מימי אוקטובר הגשומים, בשבתם בחדר הטוב, סיפר לוט למרטין על חברתו החדשה. הוא מכיר אותה: לורה, מדריכת הבנות.
מעתה נודעו למרטין הפרטים המעודכנים של צמיחת חברות, של קידום יחסים. קולו של לוט היה זהיר – וגא, ענייני – וחוגג. לורה בחורה מצוינת. בחורה פיקחית ונמרצת. אלא מה? מוסתרים בה, מתחת לעור, כמה שריונות של מתכת. לא קל להגיע אליה. וזהו חידוש רציני. רציני ומרנין. בהשוואה לבחורות שהכיר. כי מוכרחים להיאבק. להיאבק בטקטיקה מחושבת, על כל כניעה נוספת של שריון הקשקשים. היא אוהבת אותו, זה ברור. אבל היא דורשת ממנו “בנייה יסודית”. בלי חיפזון. בלי העדפת “הצד הגופני”. מלבד זאת, מפקח השכל שלה על הכול. גם על דיבוריו ועל מעשיו. יכלה להיות מפקחת על כל רשתות הרכבת התחתית של ברלין. בכל־אופן, עובדה היא שבכל־זאת, היא מרשה לו יותר ויותר. יש לה עור רך וצונן, וכשלוטפים אותו יפה, הוא הולך ומתבשם. יש לה עגבות מוצקות, כמו של נער, ושדיים קטנים. אך כשלוטפים אותם יפה־יפה, הם קמים ביהירות, הרגשה נהדרת, לחוש את הפטמות, וכשלוטפים אותן ברוך, לחוש איך כל הגוף מרטיט פתאום בין ידיו.
כך עטו עליו חלומות לורה. הרגשה נהדרת… אבל פחות נהדרת הייתה הרגשתו בפגשו את לורה במעון. התקשה להביט בעיניה. הגניב מבטים אל גופה הצנום, אל קלסתרה הצר, הנזירי כמעט, אל שפתיה הדַקות. הניב מבטים אל חזה – ולא כלום: הכול שטוח וסגור.
נזכר בדברי האישה ההיא – “אבן־חכמים־לוהטת”, כי אסור לשפוט לפי המראה, כי צריכים לשפוט לפי התנועות. הבחין בלורה ש נוהגת לשלב זרועותיה לפני חזה, שלעתים קרובות עומדת בפישוק־רגליים. מה זה אומר?
שוב נטשו את העיר רכובים על חיית־הברזל. הרוח החורפית חתכה בבשר, הקפיאה חוטם וברכיים. המנוע זרזר כנמר שוחר־ציד, המֵשׂים עצמו חתול בית. עטופי שלג וחרוצי בוץ חלפו הכבישים על־ידם ותחתם. גַששי היערות הראשונים קיבלו את פניהם בהצדעה מלאת רוך לבן. שחור־לבן, שחור־לבן – הגדרות וגגות הבתים, הגזעים וצמרות העצים היו מתקפלים משמאל ומימין בקווים דוהרים של פרספקטיבה חומקת. ליד פונדק־דרכים מוצנע החנו את האופנוע, נכנסו לאולם שדלפקו כבד ותנורו מוסק. התיישבו אל שולחן שבסמוך לכותל, שתו קפה רותח ולעסו מנת סנדוויצ’ים מן הבית. רק פה ושם ישבו נהגים נופשים וזוגות צעירים. והנה בפינה נידחת זו, בין אנשים זרים, שלף לוט הפתעה מביכה.
“הכרתי את הוריך,” אמר. “אימך הייתה בת ארבעים־ואחת כאשר התעקשה ללדת אותך. אתה יודע… אימי הייתה כבר בת ארבעים־וחמש. ואבי היה כבר בן חמישים־ואחת. עכשיו הוא בן שבעים! תאר לך בית זקן. בן־זקונים יחיד בתוך בית זקן. אבי זכור לי אך־ורק במצב פנסיונרי… יושב בחדרו ואוסף מקטרות. מין־ספורט. שני מיני ספורט לזקנים: ארון מלא מקטרות. ובקיר שממול – ארון מלא בולים. קונה, מוכר, יושב ומסדר בולים. כל העולם בארון בולים. ומר שאפנר יושב, בגב שפוף, ביד רוטטת, לפני עולם הבולים, מביט בהם בזכוכית־מגדלת – ולא יוצא מן הבית. מכניס את העולם לתוך הבית, להביט בו בזכוכית־מגדלת. אומרים שפעם, לפני מאות שנים, שימש פקיד במיניסטריון המסחר. עכשיו רואים: הוא שבלול. שבלול שמכר אפילו את משושיו כדי לקנות מקטרות ריקות, שלא יֵצא מהן לא עָשָן ולא אוויר צח. עכשיו תאר לך: אימי שקטה עוד יותר. יכול לתאר? סורגת ושותקת וסורגת. או רוקמת ושותקת ורוקמת. בית שקט־שקט של זוג שבלולים. רק בשנות העשרים העבירו את שבלול־הבית ממאנהיים לברלין. אולי את השמחה השאירו במאנהיים? בברלין לא ראיתי בת־צחוק. רק את ההתבוללות העבירו כמות־שהיא, טעיתי: הם כבר מזמן אינם מתבוללים. הם כבר טמועים. גרמנים גמורים וחלולים, חברים קבועים במפלגת הבול והצמר. הכרכים המוזהבים של’כל־כתבי' גיתה ושילר, הֶבֶּל והאופטמן רובצים בארון אחר – קונכיות צוברות אבק. לולא דודתי אירמה, לא הייתי יודע שאני יהודי. רק לפני שנתיים הואיל האב לבשר לבנו, שגם הוא בן הגזע שלפניו סוגרים אוניברסיטה ארית. צרחתי: למה לא סיפרת לי מזמן?! תשובתו השבלולית: המראה שלך בלתי־יהודי, וכהורים לא רצינו להכביד ללא־צורך על עתיד הבן. שומע? ללא־צורך!”
כינס את ראשו לבין כתפיו וכִרסם את שפתו התחתונה. מראה בלתי־רגיל. העז לשאול: “ומה ענתה אימך?”
“אימי לא מדברת, בשום דיון, בשום ויכוח! הדבר היחיד שבו התמחתה: רק לא לרעוש! להקים רעש – זה לא תרבותי! צריך לסרוג בשקט, לרקום בשקט, לאכול בשקט, לנחור בשקט, לצחוק בפה סגור, לבכות בדומייה – אם בכלל. פתגם החיים שלה הוא: ‘שום צעקה עוד לא הבריחה עננים’. אם כן, מה נותר לעשות לבן־יחיד שנולד בפה סגור לאם סורגת – ולא לדפוק על הקיר, לטרוק את הדלת? טורק ויוצא לחפש חיים – בעלי־חיים. מוצא חַיָה ושמה ‘השומר הצעיר’, בעזרת בן־כיתה. מקבלים אותו יפה בקן הדרום, נותנים לו ספרים – שיפסיק להיות גוי. שיעשה הכרה עם הרצל ועם קאוצקי. שישתתף בשיחות, בוויכוחים, בכל הלהט, בכל הצעקות הצבורות. שימצא עולם חדש שאפשר לנשום בו נשימה חופשית. שיֵצא ויטייל ביער ויגלה את האתר שלו, את הדרך שלו… עובדה, מרטין אסטר, עובדה: אחר פחות משנה הפכו אותי למדריך, שלחו אותי לצפון העיר. התחלתי להקים את שבט גד מלא־כלום!”
“ומה אומרים הוריך על הפעילות הזאת, בתנועה?”
צחק בנשיפות מתמשכות, כדרכו. “הורי לא אומרים דבר! שום דבר! אתה מבין את זה? אני מוסר מידע חטוף, זה הכול. והם… זה מדהים אותי לפעמים! הם לא מעיזים לשאול! לא מעיזים לשאול את בנם־יחידם שום דבר! אולי מציק להם מצפונם, שהעלימו ממני את חטא־היהדות”.
“אולי הם, בעצם, עדינים מאוד? ולוּ היית מחזיר להם קצת עדינות…”
“תפסיק, בנאדם! איך אני יכול להחזיר מה שלא קיבלתי?! עדינות, אתה אומר? אגיד לך בזהירות מקסימלית: כמעט לא זכור לי בבית הזה מגע עדין או קרא־לו־איך־שתרצה. אימי הייתה מטפלת בי כמו־שצריך, כמו שמתאים. בשעת ההשכבה הייתה נושקת נשיקת לילה־טוב, קצרה ודייקנית באמצע המצח. כמו־שצריך. כשהייתה גומרת לסדר את מלבושי הילד, את מזונות הילד וכדומה, הייתה חוזרת לסריגתה הנצחית. אתה יודע…” צחק, חילץ רגליו, שילב זרועותיו מאחורי ראשו. “יודע, איך התחלתי לדמיין לעצמי את הנצח? כפקעת של צמר. כל הצימאון הפילוסופי שלי התחיל כנראה מהסתכלותי בצמר נצחי” צחק עוד פעם מקרב־לב, וקם לשלם.
סוף־סוף הבין, מדוע לא הזמין אותו לוט אף פעם אל דירתו; ומדוע חש עצמו לוט כמעט בבית אצל הקלינגרים. הם מתווכחים בקול רם.
איך הסתדר עם שפעת המידע? עם הסתערות הסודות על חייו? עם התגודדות התמונות במוחו? עם העכוז המעכס של אינגבורג?… עם החכמה הנשית של בתיה?… עם הפטמות הננעצות של לורה?… עם היד הידידותית במכנסיו של מולי… עם הבלתי־נימול של לוט… עם אבן החכמים הלוהטת של תנועות, תנועות גוף ונשמה… עם הבולים של שבלול… עם הצמר המתגלגל של הפילוסופיה… עם הצעקה שלא תבריח עננים… עם חלומות האהבה… עם המגע שיבוא, שיתגשם ברוֹך… שהוא סוף־סוף כמעט בן שלוש־עשרה!
ומשונה מאוד: עכשיו, יותר מאשר קודם, הרגיש עצמו בודד. מדי פעם. שהרי לאף אחד לא יוכל לספר שמץ דבר משפעת המידע… מסערת הסודות… גם בשירים אסור להזכיר, כי עולים ליפול בידי זרים כמו דינה או רוזי או אימא. הכול־הכול הוא חייב לשאת לבדו… אם־כן, דווקא הרֵעות הגדולה – מגדילה את בדידותך!
15. יצירה עצמית 🔗
גם בבית קלינגר זזו דברים. עד חופשת הקיץ גמרה דינה הכשרה מקצועית, נכנסה במרץ אל בית־מלאכה לתפירת תחתונים וחזיות, ונתנה להבין שהיא עומדת על סף קריירה מסחררת “בעולם התחתון”. היה זה כינוי של מרטין, שהרגיז אותה רק עם שמיעה ראשונה. אחר־כך ירשה אותו.
רוזי קיבלה קביעות כמנהלת חשבונות בבית־מסחר למלבושי קונפקציה. כולם היו מרוצים, כי ממילא התנדף חלום האוניברסיטה. בזמן האחרון ציין מרטין לעצמו, כי בת ה־19 הפגינה כניעה־לגורל, ארשת עצב אצילי. העובדה שנפרדה מברתולד, חברה הוותיק המבריק, לפני למעלה משנה, ולא מצאה מחליף, צבעה את מצבי־רוחה בגוני אלמנות מוקדמת.
כועס היה על אחיותיו. על זרותן הגדלה והולכת. ונמשך אל קִרבתן. התוצאה: צחצוחי־לשון בלתי־פוסקים.
זז גם הדוד שמואל, האח הצעיר ביותר, הנאה ביותר של אליהו. סוחר הפַרוות היגר בחודש אפריל לאנגלייה, ומשם קיווה להגיע לניו־יורק. מרטין רשם לזכותו, כי לא ויתר על “השִקסה” שלו. כשם ש“חיו יחד” (כינוי מביך ומקסים בו השתמשו המבוגרים), בלי לשאול אף אחד ובלי להינשא, כך היגרו יחד, בלי לבקש רשות משאר הדודים. כמובן, מדינאי החוג הניעו ראשים מודאגים וקבעו, כי השקסה הזאת, היפהפייה הבלונדית, תבגוד בו שם בהזדמנות ראשונה. בכל אופן, בעיניו היה הדוד שמואל רחוק מלדמוֹת ליהודי הבַהֲמִי, האונס בתולות גרמניות צנועות… ימים ספורים אחר נסיעתו של הדוד שמואל חצה מרטין את כיכר אלכסנדר, ועבר ליד גדר־בנייה בה נקבע ארגז “השטירמר”, עיתונו המשוקץ של שטרייכר שכולם פחדו מפניו ברגע בו עבר ליד הארגז, וליד קומץ מציצים בקריקטורות, הבחין בשניים שפנו ללכת והתריסו זה־לזה: Braune Jauche" (שתן חום.) פניהם התעוותו בסלידה. מבוגרים היו, מלובשים ברישול – פועלים לאחר יום־עבודה; אולי שרידים שומרי־גחלת של ברלין האדומה? או סתם אנשים הגונים? חזר על עקבותיו ותוך סלידה מפחדנותו ניגש אל ארגז ה“שטירמר” שהתפנה ממציצים.
יהודי שמן, בעל חוטם מגובנן וזיפי זקן פרועים הושיט ידיים שעירות מתעקלות מצוּפרָנוֹת אל עלמה תמימה, שלטשה בו עיני בעתה. כותרת ענק צעקה: “עוד יהודי נתפס באונס מחריד!” ניגשו שני גברים. מזווית־עינו הבחין בגיחוכם, המקדים הנאה להצצה. הסתלק.
למה מוכרחים למרוח כל דבר טהור בצואה? למה אהבת הדוד שמואל והעלמה בינדר מוכרחה להיות טרפה? למה… בעצם, אי־אפשר להכחיש, שכמה דודים דומים לקריקטורות… גב כפוף, כרס בולטת… חוטם עקום… גוף עקום… נפש עקומה… עיניים תאוותניות, כמו מוריץ, בעלה של הרטה… הרי הוא רואה אותם! שומע אותם מדברים, מרגיש אותם שוקעים בטומאות הקטנות…
למרות שנזהר מלהרהר הרהורים בקול רם, בבית הזה – לא התאפק הפעם. ערב־שבת היה, וכשעמדו להדיח כלים במטבח, שאל את רוזי: “שמת לב, שכמה דודים… וכמה מכרים שלנו, דומים פה ושם לקריקטורות של ‘השטירמר’?”
רוזי השמיטה צלחת רטובה לתוך הכיור ותקעה בו עיני־פלצות: “השתגעת?!”
“לא השתגעתי. הסתכלתי.”
“על מי?! אתה מסתכל כדי למצוא פגמים; גם במקומות שאינם! איך אתה מעז להשוות את דו… את קרובינו, את…”
“אבל רוזי… מי שחי מאות שנים בגיטאות ועוסק במקצועות מעַקמים – מוכרח להתעַקם! עובדה. תביטי סביבך.”
“הה! שוב אתה מתחיל… בשיגעון הציוני!”
“לא – בהיגיון הציוני. תראי, רוזי, אם יעסקו היהודים במקצועות בריאים, אם יהיו חופשיים, הקומה תזדקף…”
“האף יתיישר, העור יַלבין… שטויות, מרל’ה! שטויות! קבל את המציאות ואל תנסה בלי הרף לתַקן אותה! תמיד יהיו אנשים שמנים ורזים, ישרים ועקומים. והדודים שלנו הם אנשים ישרים!”
באה דינה לקחת גפרורים ולעשן סיגרייה קטנה במטבח (בחדר הטוב אסור לעשן בשבת). שמעה על מה מתווכחים ונאנחה:
“אוי מרל’ה־טינל’ה! תתחיל לקבל דברים כמות־שהם! עוד מעט תהיה בר־מצווה. איך תסתדר בחיים? תביט, אני צריכה לתפור חזיות ותחתונים מכול הסוגים. אם הייתי מכריזה לפני מר גומפל, שאני אעבור רק בשביל החזות הכי־יפים, היה מעיף אותי לפח אשפה. במקום להתלונן שיש כל־כך הרבה חזות נפולים וירכיים עקומות, אני לומדת לסדר להם שיפוץ, גם אבא תופר כך. יש דבר יותר טוב?”
“כן!” צעק מרטין, “במקום לשפץ מבחוץ, צריכים לתקן מבפנים! צריכים לעסות את הגוף, להתעמל…”
“אוי, מרל’ה, תתעמל! בבקשה, תתעמל כמה שתרצה! אך אתה עוד קטן מדי להבין, ששום חזה נפול עוד לא השתפר משיעורי התעמלות, ושום תַחת, תסלח על הביטוי, עוד לא התעגל בגלל נאום על תחת אידיאלי. מרלה, אל תצעק, אני שומעת. תקבל את התחת כמות־שהוא. תתרגל לחיות אתו. ראש בלי תחת לא יתקיים אפילו ביום הקצר ביותר של השנה.”
“אז… זאת אומרת, לחיות בגרמניה, לחיות עם היטלר, זה להתרגל לחיות עם תחת! להתרגל לחיות עם הראש בתוך התחת!”
“אל תבלבל ביצים!” צחקה דינה.
“יפה מאוד! יפה מאוד!” התערבה רוזי. “אתה משתפר מיום ליום, מאז התבשמת מאוויר־הפסגות של פלסטינה.”
“כן,” ציינה דינה ונשפה את עשן הסיגרייה דרך פה מעוגלל, “בפלסטינה יצטרכו יהודים מסכנים להתרגל לתַחת של המדבר.”
“מרטין,” ציינה רוזי ביישוב־הדעת, “זהו שיגעונה של תנועת־נוער. תבין – כל עוד לא איחרת את המועד. כל תנועת־נוער רוצה לשנות את החיים, לתַקן את האדם, לגאול את העם וכדומה. האם כבר לימדו אותך ב’השומר‘, מה קרה ל’וואנדרפוגל’? איך השוחתו האידיאלים? איך שימשו מזון ל’היטלר־יוגנד'? ואיך הקומוניסטים, גואלי האנושות, שיתפו פעולה עם הנאצים?”
“זהו,” אישרה דינה וטפחה על כתפו של מרטין, שהוסיף לנגב צלחות וסכו"ם. “קלינגר אף פעם לא יהיה רוטשילד. מרטין אף פעם לא יהיה הרצל. והגרמנים אף פעם לא יהיו אוהבי יהודים. והיהודים אף פעם לא יהיו ישרים ורזים ומסוגלים לנהל בית הגון בפלסטינה.”
וכה־הלאה־הלאה־הלאה… תמציות חכמת־חיים בכוסיות קטנטנות, מוכנות לשתייה.
אימא ג’ני: כל האנשים מוותרים. אין איש שלא למד ויתורים.
הדודה גולדה (בבאריטון דרמטי): האלון הגאה נשבר בסופה, האגמון הענַיו מתכופף וחי.
אבא אליהו (בניגוד לכולם): אסור לוותר, אסור לוַותר על הצדק! אם אין צדק היום, הוא יבוא מחר. גם בגרמניה.
Das ist ja ein Kulturvolk. Das wird ja nicht verzichten auf Jerechtichkeit, auf Ordnung, und auf Anstandigkeit. Der Hitler der macht ja kaput und nicht keine Ordnung!
(והרי זה עַם תרבות, הרי זה לא יוותר על צדק, על סדר ועל הגינות. היטלר זה הרי עושה קַאפוט ולא סדר!)
דווקא בבית הספר התנהל הכול בסדר. תאריכים קבועים־לעד. מאמץ מכובד לשמור על הגינות מסורתית, יהודית־גרמנית.
עכשיו, לפני שיחת שבט צפויה על בית הספר, באחת הפגישות הנדירות עם רודי, בלכתם למעון, העלה מרטין קושיה: מדוע נעשה בית הספר פחות ופחות חשוב? הרי פעם התלהב מהמורים, בייחוד ממר וולף, שלימד את רוב המקצועות עד כיתה ג'. עד שנתפס לרעיון להיות מורה בעצמו.
“למה לא?” השיב רודי. “כבר סיפרת לי, שנתת שיעורי עזר לתלמידים חלשים בגיל עשר.”
ניסו לפענח את עדיפותם הברורה של חיי התנועה על בית הספר.
“שם קבועים לך הכול מלמעלה. ומחלקים ציונים. אין דבר כזה בתנועה,” מצא מרטין.
“בתנועה מוטלת על הבנים אחריות רבה יותר,” ציין רודי.
“הקבוצות קטנות יותר מן הכיתות.” “המחנכים צעירים יותר.”
“הרעיונות גדולים יותר!”
הצטחקו זה אל זה.
כמו להמחיש את מסקנותיהם, נפל דבר בקן ברלין.
בספטמבר, בשאפר־שטראסה, קן המערב, בו נערך נשף לכבוד “הקרן הקיימת”, בניצוחה של אילזה גוטמן. פעם חמישית או שישית ראה מרטין את שבטו יוצא מבדידותו ומצטרף לעדה הומה של “בני מדבר”. אך הפעם הייתה ההצטרפות מלהיבה במיוחד. בנים ובנות בחולצות לבנות ניצבו צפופים ודחוקים במפקד, באולמו המרכזי של הקן. האולם לא היה אלא צירוף של שלושה חדרי־מגורים על־ידי קרקור מחיצות – לפי לַחשושי המידע של האנומג. בתום המפקד הזדרזו כולם לשבת על הספסלים או על הרצפה שלפניהם, כתף־אל־כתף, בשורות עוברות־על־גדותיהן, מוחים זיעה מרוב חום, מפריחים הערות שנונות לעשיית רושם, ומסתכלים מסביב, אל פרצופים מושכים וְאל פלקטים ססגוניים שקישטו את הקירות, והמחישו את מבצעי “הקרן הקיימת”, מעשי ידי השומרים מקן המערב. מסך עשוי שמיכות הליט את קצה האולם והגביר את המתח. מה יקרה? מה יציגו? מה מסוגלים להציג “בני מדבר”?
סוף־סוף קראו “שקט! מתחילים!” – והתחיל צרור של תקלוֹת שהתקבלו בצחוק רם. המסך התעקש ולא נפתח; וכשנפתח, התעקש החשמל ולא כבה; וכשכבה, ואור נרות דל הִגיהַ על צללי רקדניות, נקרע שובל שמלתה של הרקדנית המובילה, כי השנייה דרכה עליה. אך מן הרגע בו נכנס מחול הקופסאות הכחולות אל תנופתו הסמלית, נגמרו התקלות וגברו קריאות העידוד ומחיאות הכפיים. הצלחה קולנית מיוחדת קצר מערכון מבַדח, בו תיארו בנות אילזה משבט “דבורה” בסגנון חינני איסוף־תרומות הרפתקני. השחקניות נאלצו לחזור ולהשתחוות לפני המסך, ואילזה קרנה מאושר. את הודעותיה בסוף הנשף השמיעה בעגה מנוגנת ומרוככת (“היא באה מקלן”, לחש מישהו.) בעצם, בכל היחסים שבינה לבנותיה עבר משהו מנוגן ומרוכך.
עוד דבר עשה רושם על אייסבר, מיללה, פיט ואסטר שהלכו יחד הביתה, מרחק שעה־וחצי – די זמן להחלפת רשמים: הנימוס השקט, הידידותי, בו “התנמס” כל הנשף, בניגוד בולט לאווירת החספוס שאפיינה את שבט “גד” ואולי את קן־צפון כולו.
חשוב מזה היה הרושם, שהבנות האלה לא היוּ בכייניות או קרקרניות, אלא “שנונות ויצרניות” (אייסבר). אילזה כתבה להן מערכון, ביימה אותן יפה, הן רקדו, הן הציגו, הן “פשוט שִכנעו” (מיללה). פתאום הציע אסטר שגם הם, בקן צפון, יארגנו נשף כזה. שהם יצליחו, אם רק ירצו ויגייסו את הכשרונות שלהם. פיט פתח מייד בהרכבת רשימה של כשרונות, כולל אחותו אֵדית. האחרים הצטרפו ומצאו, שהתכנית אפשרית.
כך הונעו הגלגלים. לוט שמע ונדלק. ליאו, יהודית ולורה, שאר המדריכים, שמעו וקיבלו. הבנות דרשו להכין נשף הורים. אם יוזמנו הורים, אפשר לשכור את אולם בית הספר שבאוגוסט־שטראסה. ללוט נפגש עם אסטר לשם עיבוד ראשוני של תכנית. לוט היה אש־להבה. “בנאדם”, שפשף כפותיו, “בנאדם, אנחנו נניף נשף! וכדי שיהיה גדול, נעשה הכול בעצמנו! נעשה דבר שלא היה ולא נברא בקן ברלין! קדימה, נרכיב את צוות הכוחות היוצרים!”
ברשימה הופיעו: אייסבר ואסטר ככותבי שירים; פולי ככותב פליטונים; מיללה כזַמר שירים (באידיש). כיוון שדרוש מחזה מרכזי, נרשמו לוט ואסטר כמחזאים פוטנציאליים. לא מספיק! גזר לוט, הנשף יהיה מגוון, כדי להפעיל את כל הכוחות הגלומים בעֵדה. צריך להעמיד מקהלה, להקת התעמלות, להקת מחולות. אילזה הראתה את הדרך. אנחנו נראה לכולם, למה אפשר להגיע ביצירה עצמית!
מרצו של לוט גרף את השבט, את שאר המדריכים. הוא האיץ בכולם. נקבע תאריך: עד דצמבר יהיה הכול מוכן.
באמצע אוקטובר קרא לוט לפני השבט סיפור שכדאי להמחיז: “המציל של חולה” מאת שמואלי. זה היה סיפור! מה עוד, שגיבורו הוא נַער בן־גילם המוכיח: אם יש אומץ וְתושייה – אפשר להזיז דברים, אפשר להציל יישוב, אומה… עולם!
קבוצת חלוצים עלתה מרוסיה, התיישבה בעמק החולה, בנתה צריפים, עיבדה שדות, והותקפה בקדחת ממארת. הקדחת הפילה חללים. מספר החלוצים פחת והלך. אך הם דבקו באדמתם. שבטי בדווים הציקו להם במשך שנים. ים אחד נודע, כי המון של ערבים זומם לתקוף אותם. אותה שעה שכבו כולם אחוזי־קדחת. קם שמשון, נער בן 12, עלה על סוס ודהר לבדו עד תחנת המשטרה הרחוקה. השוטרים התרשמו, הבטיחו עזרתם, שמשון מיהר לשוב לבדו, אך מי הירדן גאו, הלילה היה חשוך, שמשון נגרף בגיאות וטבע. כבר עמד המון הערבים להסתער על היישוב, כשהגיעה המשטרה וחסמה את דרכם. כולם התאבלו על מות שמשון – והתגאו במציל.
ברגשה משונה נזכר מרטין בחלוץ, שאת גורלו תיאר בשירו הרציני הראשון במוחשיות מכניעה ראה לפניו עמק קודח בין הרים מוכי שמש. ביצה מהבילה. שדות טובעניים. ירדן של ערוץ מתפתל כנחש, ופתאום הוא גואה ועולה על גדותיו ונער קופץ על סוסו ודוהר להציל.
פעמיים־שלוש בשבוע הסתגרו לוט ומרטין בחדר המדידות הצר של אבא אליהו, והמחיזו בכוחות משותפים את “המציל של חולה”. באותן שעות נעלמה המולת העיר, נשכחה ברלין, נגוזה גרמניה – והפך הכאן לעמק קודח, לביצה ממאירה, לשדות מוריקים, ליישוב קטן הצפוי לכיליון. הם דיברו זה אל זה, הציגו במחוות, צעקו רעיונות, רשמו ומחקו ותיקנו זה את זה. לא הייתה תחרות. לא הייתה הדרכה מגבוה בהסתכלו בזרועותיו המשייטות באוויר של לוט, בעיניו המנקבות את הרי הגולן, בהציגו גרסה אחרת של תגובה, התפתחות אחרת של דיאלוג, בראותו את האובייקטיביות הגמורה בה שקל לוט את הטוב יותר כנגד הרע יותר, התפלא מרטין לפעמים להיעלמות הגמורה של הגיל. אך בליטוש הסגנון הייתה ידו של לוט על העליונה.
כשהייתה דינה חוזרת הביתה ומתחילה לטרלל בפרוזדור, הייתה אימהּ משמיעה “ששש” תקיף. כשהיה אליהו שואל בארוחת הערב, איך מתקדמת הטרגדיה, ואיך אפשר ששניים יכתבו טרגדיה אחת, הייתה רוזי מביעה את “הפקפוק המוחלט” שלה “במעשים דילטאנטיים”, המטופחים בתמימות, בכל הכיוונים, על־ידי נוער ציוני. רק אימו הייתה מרוצה. לוט התחבב עליה.
בראשית נובמבר הגיע המחזה לאורכו המלא: 50–40 דקות. מייד מסרו את כתב־היד ללורה, שידעה להדפיס במכונת־כתיבה. התדפיסים חולקו בשבטים, הוקראו – ונתקבלו בשביעות־רצון. מייד ניגשו לחלוקת התפקידים. בכלל – העניינים החלו לזוז! הורכבה מקהלה בניצוחה של יהודית. להקת התעמלות רתמית – בניצוחה של לורה. אייסבר חיבר שיר עברי. מרטין – למרות קרבת הבר־מצווה שלו (בסוף דצמבר) – חיבר קומדיה: “הוי, צֵיד הנפשות”, המדגימה, איך תנועות הנוער מתחרות על נפשו של מועמד סרבן. הבימוי נמסר בידי ליאו. בימוי “המציל” הופקד, כמובן, בידי לוט. החזרות התחילו לקראת סוף נובמבר. אל “בני המדבר” הצטרפו חברי גדוד “גלגל”, הצופים בני הארבע־עשרה עד שש־עשרה – וכך הוענק לאדית התפקיד של אם המציל.
לוט ניהל את החזרות ביד רמה. צעק על המאחרים. השתיק את המתלוצצים, קילל את הנעדרים. הציג לפני השחקנים כמו־שצריך, בטמפו ובהטעמה. חזר ותיקן בסבלנות שגיאות דיבור, שיבושי תנועה. פחות סבלנות נהג במי שלא למד בעל־פה. דרש מכולם ריכוז מקסימלי – ויצא סחוט מכול חזרה מזופתת. מרטין נדרש להיות לחשן ב“מציל” – ושַחקן בקומדיה שלו. אם־כן, הספיק ללחוש מלים לאדית. והספיק לשמוע וידויים מלוט.
16. אירמה 🔗
לפני אחת החזרות, בהבקיעם את דרכם בהמון העוברים־ושבים שברוזנטאלר־שטראסה, סיפר לוט בפנים קורנות, כי השיג! סוף־סוף השיג! עד הסוף. בערב בו שהו הוריה ואחיה של לורה מחוץ לבית, ביקש אותה שתתפשט. הבטיח שלא יעשה כלום. רק יביט. זכר שתמיד היא נרתעת להימצא למַטה. כאילו מישהו זומם לדרוס אותה. לכן, כשראה אותה, קצת מבוישת, עומדת לפניו, לא, עומדת במרחק ביטחון, מה עשה? התפשט ושכב לו, סתם־כך, על גבי הספה. נתן שתביט בו, שתעשה כרצונה, או לא תעשה כלום. וזהו! שִכנע! היא עשתה את הכול. היא התרגשה. היא גהרה מעליו. היא “נסעה עד הסוף”. עכשיו היא תשתנה – זה בטוח!
מאושר היה.
שלגים ירדו בשפע. בבת־אחת השתרר חורף. יהודית חלתה בשפעת. חזרות המקהלה נפסקו. שחקני “ציד־הנפשות” עמדו בתור לפני מחלה. לוט הסתכסך עם שני שחקני “המציל”, והחליף אותם באחרים. ההכנות נתקעו בבוץ ובשלג. בלית־בררה הוחלט לדחות את הנשף עד ינואר.
מדוכדך היה. בראשון־בשבת חיכה למרטין בכיכר רוזנטאל. שוב נסעו אל הכפור המושלג, חנו ליד הפונדק הנידח וישבו – בפעם השלישית – אל השולחן שליד הקיר.
“לא אעמיד לך פנים. בנאדם, מצב־הרוח אוכל לי את הקרביים. מכרסם את כל החשק להילחם, ועוד הפעם להילחם על קיום הנשף שכולם מתנכרים לו…”
“אל תגזים, לוט! אף אחד לא מעוניין לחלות.”
“אתה לא מכיר בני־אדם! מי אומר שלא מעוניינים לחלות? תלמד את פרויד. תלמד על סכסוכים בין גוף לנפש. ודַע לך, הסכסוף עם לורה נכנס לשלב קריטי.”
“עם לורה?! האם לא השגת…”
“התערבות השגתי! היא התערבה בביוּם שלי. אני לא יכול לשאת זאת. לא מתערב בהתעמלות שלה. בכלל, אני חושש, מאז שעלתה עלי, מאז שהרגישה טוב מעלי – היא הידקה את מושכות הפיקוח. תעשה כך. אל תעשה כך. למה לא עשית כך… פלדמרשל פון הינדנבורג…”
“תגיד,” אמר מרטין בהיסוס, “אני רוצה להבין משהו. היו לך שלוש חברות, או יותר. אינך חייב לספר לי הכול…”
“היו שתיים שלא כדאי לבזכז עליהן מלה!” נחפז להגיב.
“בסדר. אבל למה… למה נגמרו כולן כל־כך מהר? רק התחלת עם לורה…”
לוט השפיל את עיניו, נרכן אל לוח השוחן, טמן את ראשו בין ידיו ושתק. מראה בלתי־רגיל. אחר זמן־מה הרים את מצחו, סילק בתנועה חדה בדל־בלורית פרועה, גמע בבת־אחת את שארית הקפה, ונקב את מרטין במבט עיקש, כמעט אכזרי.
“אנסה לענות לך, כי שאלת. אנסה. אתה היחיד ששאל.”
שוב השתתק גרונו התלעלע. לחייו החווירו. גם עיניו נעשו לפתע זגוגיות – חסרות מבט. מרטין נתקף חרדה.
"פעם הזכרתי את דודתי אירמה. זוכר? זאת שהעזה לגלות לי, שאני יהודי. אך לא סיפרתי כלום, לאף אחד, על דודתי אירמה. אז דע לך… עד היום אינני מסוגל לפגוש אותה מבלי שתעבור בי צמרמורת – רעדה, פיק־ברכיים – לא חשוב השם. חשוב הרגש. ובכן, תנסה להבין. יש ילד, יש נער, ולנער יש דודה, אחות אבא. בעצם, בת־אחות אבא, אך תמיד היא דודה, הדודה. לפעמים היא כמו אֵם – במקום אֵם. לוטהר מבקר אצלה ויושב למרגלותיה. מצחיק – אף־פעם לוטהר לא הסכים לשבת על־ידה. תמיד למטה, להביט למעלה־למעלה. שָנים־שנים הייתי בא, בשעות אחר הצהריים, כשהדוד גרהרד טרוד בכל־בו שלו. הייתי מקרב דרגש קטן למרגלות הכורסה הישנה, בה נהגה לשבת – עד היום. הייתי יושב ומביט למרומיה כמו… מה סיפרת לי על ארנדזה? כמו ננס. ננס אוהב, ננס עלוב ועזוב – אך אוהב. אוהב היודע, ידיעה מוחלטת, שאף פעם לא יגדל ולא יזקוף קומה עד המרום שלה. עד גובה העיניים של אירמה.
הייתי בן ארבע־עשרה ומשהו, כשבפעם הראשונה כבשתי את הדרגש בהכרה מלאה. כי קצת לפני־כן הניחה את היד שלה, הדקיקה, שמשקלה איננו משקל, על הבלורית שלי. הבלורית הגיעה עד גובה מותניה, ועד רוחק של ים, לא… של חומת־מבצר. הראש שלי כאן, והגוף שלה שם, מעבר לחומת המבצר. והנה, לפתע, ממרחק עצום, התחילה ללטף את שערותי ואת מצחי, ברוך כזה מפתיע, עד שפרצתי בבכי. מתי־זה בכיתי? אינני זוכר. לוטהר הקטן איננו בוכה. לוטהר הקטן ילד שקט, ילד צייתן. הפתעתי את עצמי ובכיתי. יילַלתי! הטלתיי את ראשי אלל חיקה, חיבקתי את ברכיה… ואז… מה עשתה? בזהירות הדפה אותי. בזהירות. ברחתי. ברחתי ולא חזרתי אליה. במשך שבועות. עד שיום אחד קיבלתי הזמנה מפורשת. אבי אמר: אירמה מודאגת, אינך מראה את פניך. היא מזמינה אותך למחר.
באתי למחר. רעדתי בכל גופי. פחדתי – מה תעשה, מה תימנע מלעשות. אך אירמה קיבלה אותי כאילו יצאתי שלשום. כאילו לא קרה כלום. ובכל־זאת קרה. שמע, בנאדם… שוב לא הייתי יושב ומאזין, או מגמגם סתם דברים, הייתי מספר לה דברים. שופך מה שמעיק עלי… בלי חשש. לאט־לאט. בלי חיפזון. והייתה מדברת אתי ארוכות. מייעצת עצות, מספרת עבר, פרקים־פרקים. והייתה נוגעת בשתי אצבעות דקיקות בראשי, במצחי. ולא הייתי בוכה, אלא מקשיב, מלמטה, מעבר לחומת המבצר, שנסדק בה סדק קטנטן. סיפרה לי על בנה, שמת בגיל תשע, מהרעלת דם. סיפרה על בנה השני, שנהרג בגיל ארבע, כשנפל מצוק, בשווייצריה. מאז הפסיקה לטייל."
“בת כמה היא?”
"עכשיו? בת שלושים־וחמש… גדולה ממני בשש־עשרה שנים. לפני־כן הייתה נוסעת הרבה, רואה את העולם. סיפרה לי על וינה, על פאריס, על קופנהאגן, על ונציה. אהבה את סקוטלנד. נסעה בעקבות מנדלסון. אהבה את מנדלסון. ידעה לתאר תיאורים פלסטיים. כך נסעתי אתה לכל מקום אליו נסעה בזיכרונותיה. נדמה לי שנהנתה מן הליווי ומן ההילוך האקרובטי על חבל דק שמתחה מעלי… חבל דק בין אמון אינטימי ובין… ריחוק זהיר, דיסטנס חינוכי, מה־זה־חשוב… לכאורה, מותר היה לדבר על הכול. למעשה, הפעילה בלם חרישי כל פעם שאמרתי לפרוץ בצעקה, או במעשה שיכול להתפרש כצעקה. ואל תחשוב שאירמה דומה לברטה שאפנר סורגת! או נגיד: דומה ולא דומה. אירמה למדה באוניברסיטת היידלברג. ספרות ופילוסופיה. ברטה למדה לסרוג גרביים. אירמה סיפרה לי בהתלהבות על ספרים, בהתלהבות! לחייה היו בוערות. הנושא שרדף אותה נקרא ‘דיקאדנס’, בהיגוי צרפתי. היא נתנה לי את ‘דוריאן גריי’ של אוסקר ויילד, סיפרה לי על שפנגלר ו’שקיעת המערב'. קראה לפני קטעים שנונים וציניים של שופנהאואר. ופעם הזדעזעתי…
“רגע, לוט, דיקאדֶנס…”
“תקרא לזה ניוון, התנוונות של תרבות, של תופה, של משטר־חיים. דברים מתפוררים מִתַחַת לידיים – ואנשים נהנים מזה. יש דבר כזה! אירמה ידעה להסביר לי בבהירות נפלאה את… את הסתירה המרגשת הזאת. לשקוע בבוץ – ולשמוח! לפחד מן המוות – ולאהוב את הפחד! או לעגוב על המוות, על ההתפוררות הסופית בעגבים מיניים יוצאי־דופן. לכן הזדעזעתי! כי יום אחד קראה לי קטעים מתוך “סאלומי” של ויילד. היא, דודתי ה… עדינה והמרוסנת, איך יכלה למצוא טעם במלכה מיוחמת שנשקה לראשו הערוף של נזיר?! ראתה את מבוכתי, ודיברה בקול צרוד על תרבות העורפת את עצמה, לאט־לאט, בהנאה מאזוכיסטית. על תקופה שפתחה במחול מטורף, כמו סאלומי, ואינה יודעת לחדול. היא רעדה, רעדה בכל גופה. ביקשה ממני שאביא לה סוודר מחדר השינה. עיניה הפעורות התחננו. קמתי לצאת, לא העזתי לפרש את תחנוניה. נחפזתי להושיט לה את מה שביקשה בפירוש. פחדתי.”
השתתק. שוב הפכו עיניו לזכוכית. פתאום ידע מרטין, כי אלה עיניים המשנות את צבען. לפעמים הן אפורות לגמרי. לפעמים הן ירוקות כמעט. עכשיו עומד בהן ניצוץ קפוא, ירקרק.
“חומת אוויר אכזרית מחומת אבן,” לחשו שפתיים מתחת לניצוץ הקפוא. “חומת אוויר אכזרית מחומת אבן. היא לכודה. ידעתי שהיא לכודה… הלכתי להיגאל לרגלי אישה לכודה. בשבילי הייתה האור. והיא ישבה בחושך. בשבילי הייתה הכול… ואחרי ‘סאלומי’ כמעט שוכנעתי שאיבדה הכול. ואי־אפשר לְגַשֵּׁר! אלוהים – אי־אפשר לְגַשֵּׁר! חומת אוויר אכזרית מחומת אבן! מה אני יכול לתת לה?! שאיבדה את שני ילדיה… שעל בעלה אסור לדבר… שאת מסעותיה אסור לחדש… שאת חלומותיה אסור להגשים… שרק השיטוט הזהיר של אצבעותיה חודש אלי דרך הסדק… שרק באהבתה אני יכול לנשום… מאז ילדותי.”
עצם את עיניו ונשען לאחור. פתאום פער את לסתותיו בפיהוק חייתי. “מרטין אסטר בנאדם,” אמר בליאות, “עייפתי אותך בנאום…”
“שטויות! איך אתה…”
“איך אני? באמת, איך אני יכול להשוות את כל הנערות האלה – לאירמה? אתה מבין? קיבלת תשובה?”
“נדמה י, שכן. תגיד, אתה נפגש אתה? בקביעות? עד היום?”
"איך אני יכול?! גם קרה משהו. אז, כשהורי הפקירו לי סוף־סוף את הסוד, שכולנו יהודים חוטאים – אז התפרצתי לביתה, צעקתי חמס, צעקתי! על הורי השקרנים, הפחדנים – שלולא היא שהקדימה לספר לי, הייתי הורג אותם. שהיא הצילה אותם מידי. פתאום, במעמד הנרגש, כשעמדנו זה מול זו, ואני גבוה ממנה בחצי־ראש, דרשה שאנתק את עצמי, שעכשיו, שמצאתי כוח לצעוק, שאלך למצוא את הדומים לי, את בני גילי, את בנות גילי. כך, בפירוש, דרשה ממני: למצוא את בנות גילי.
הלכתי. לא רציתי לרוצץ את ראשי אל חומת האוויר. לא יכולתי לנפץ את מנעוליה. פעם בחצי שנה אני ניגש… ויושב לרגליה. סיפרתי לה על ‘השומר הצעיר’, על לוט המדריך. היא שמחה כאילו… סיפרתי על ביקור בקופנהאגן, על אגדה של… ברווזון מכוער, שנעשה בַרבור אי־שם, מעבר לחופי אירופה השוקעים."
עברו כמה דקות, ולא אמר כלום. ניקוש צלחות ובקבוקים. דיבור עמום ליד הדלפק.
“מרטין… שומע? היא אינה מזדקנת, כל השנים. למרות ‘הדיקאדנס’. יש דבר כזה! יש בה קרינה, קרינה פנימית עצומה. הזִקנה, פשוט, נהדפת, בורחת ממנה. לראות אותה יושבת ליד החלון, בכורסה הישנה, יד אחת דקה בין דפי הספר, ארשת פניה מוּטה החוצה, אל הרחוב, אל הגגות – אבל האור המונח עליה, קורן מבפנים. אני יודע. הסומק הרענן שבלחייה. התשוקה הבלתי־נכנעת של שפתיה. היא לא איבדה הכול – לא נכון! ואז, פתאום להיות מוצף זוהר, עיניה מביטות בך… איך אפשר!”
17. אדית – ניחוש קלפים 🔗
וידויו של לוט לא הִרפה ממרטין. קיומה המכושף של אירמה שינה את קיומו המוחשי של לוט. אהבתו הבלתי־אפשרית של לוט…
חשבת שאתה מכיר אותו? תיזהר! חושב שכבר מכיר אדם באה תַגלית, ומגלה בורות!
איך הוא חקר אותך, אז – להגיע אל “מקור הרוך”! והנה – “מקור הרוך” שלו! גדולה ב־16 שנים! חומת אוויר – איזו אמת! – אכזרית מחומת אבן! אמת, שגם בינך ובין אדית מתאכזרת חומת האוויר! אבל עכשיו, סוף־סוף, תוכל לספר ללוט על החומה שלך. הוא גם יבין, שלא רק “נסיעה עד הסוף” היא ה… בעצם, “הסוף” הוא לא כל־כך חשוב. למה אתה נכסף? לחיבוק ראשון. לחיבוק, לנגיעה… ומה מפריע יותר מכל עניין אחר? הביישנות!
תראה את פוּללי. למה לא תלמד מפוללי? למשל, כשיצאנו עם קבוצת הבנות להתרחץ באגם וַאנְזֶה, מה עשה? קפץ למים במקום בו התקדמו שלוש בנות בזהירות אוחזת־ידיים, תפס את טרודכן, משך אותה אחריו, זרק אותה למים, את הבשלה מכולן, ומייד הציל אותה מטביעה, אבל איך? ביד אחת תפס את גבה, ביד השנייה תפס את… אתה ראית! תפס את השַד! ומה עשתה טרודכן? השתעלה, קמה על רגליה, פלטה סילו מים, הצטחקה – ורק אחר־כך ניערה את ידו! האחרות ברחו, פוללי השיג את מַרתה, חיבק אותה מאחור, ושוב! שתי ידיו על שני שדיה! ועד שהצורחת הספיקה להשתחרר, פוללי השיג את שלו! רק לא ברור למה הבנות לא עושות יד אחת נגד פוללי? לא דורשות לגרש אותו? אחדות, פשוט, נהנות מזה – בלי־שום־ספק. זאת התשובה.
כן – במבטים מדד את הבנות במעון, כשניגשו אל אסטר הסַפרן. במבטים ליטף אותן… במבטים סקר וחקר את סך הנאספות, במפקדים ובנשפים. אך ביום בו גילה את אדית…
אדית ישבה בשורת הבנות של גדוד “גלגל”, אך נראתה צעירה מהן. כיוון שישבה לפניו, באלכסון קרוב, נתן לעיניו לעגון בצדודית שלה, החיננית, העטורה תלתלים שחורים: מצח לבן וישר, אפון קצת מורם, פה קטן שנפשק בחיוך, והחיוך חופר גומה, והסנטר נסוג לתוך קשת צוואר, וכל ראשה עם קומתה… משהו תם־ונשלם! ומדי פעם שולחת גם היא מבטים: עיניים כחולות, סקרניות, משוטטות על־פני היושבים ו… פתאום נתקלות בעיניו. הוא נחפז לברוח – אבל איחר. והנה, רק דקה, ושוב היא מפנה את ראשה… עיניה חוזרות! אליו! סומק לוהט. בגבורה אדירה הוא מחזיק מעמד, נאחז בשולי מבטה הנסוג. נתפס.
פיט גר לא הרחק ממרטין, בפֶרבֶלינר־שטראסה. בדרכם המשותפת הביתה השיב פיט: נכון, אדית לומדת באוגוסט־שטראסה; היא בת 14, שתי כיתות מעליהם.
ברור, כי מעכשיו חיפש אותה במעון, במפקדים, במסיבות שנערכו באחד הקינים. זאת לא אומרת, שסילק עיניו מבנות אחרות; מכל גילוי של סקרנות החוזרת אליו, מִמַבט שחיפש כמוהו. אבל עכשיו נמצא לו עוגן. וגם נמל־בית לעוגן: ביתם של פיט ואדית צֶלֶרְקְרַאוּט. החליט להתיידד עם פיט ולבקר בביתו – הבררה היחידה לראות את אדית מקרוב, ולעתים קרובות.
הימים ימי קיץ, כמעט. ימי הרֵעות המתהדקת עם לוט. אחת בשבוע, או פעמַיים, היו פיט ומרטין יושבים במטבח ומכינים שיעורים. כי פיט לא היה התלמיד הכי־חכם בכיתה, ולכן שמח לקבל קצת עזרה. ילד טוב־לב, חמוד ותמים. כי לא הבחין במתרחש. לפעמים הייתה דווקא אדית פותחת את הדלת, בחיוך קורן, במבט סקרני או לבבי(?), הייתה מברכת את אסטר ביד מתרפקת(?) היד הרכה הייתה מצמררת את עורו, ואף פעם לא הצליח לסכם לעצמו, אם השהיית ידה בידו היא משהו רגיל או בלתי־רגיל, סתם נימוס או.. רמז לחיבה. ועוד דבר: לעתים קרובות הייתה נכנסת למטבח, שקטה וזריזה, הייתה לוקחת כוס או צלחת, או גפרורים, או מגישה להם לימונדה. האם נאלצה להיכנס? האם רצתה? ואם כבר נכנסה – האם נאלצה לעבור על־ידו עד שנגעה בכתפו? איך אפשר לדעת? איך לפתוח בשיחה?
ואז, יום אחד, בלתי־נשכח, רחצה אדית כלים בכיור, השתהתה במטבח יותר זמן, ניגשה אפילו לנקות את השולחן שלהם. פיט ומרטין ישבו בקצהו השמאלי, רכונים על מחברותיהם. היא עמדה בקצהו הימני, העבירה מטלית על־פני הלוח, וכדי להגיע עד הקצה שלהם גחנה קדימה, בזרוע מושטת ולפתע, בלי אזהרה, ירד הלם מגע! השַד! ממש על גב ידו! יורד, צולל, שוקע בעורו, אופף אותו סביב, ברַכות אינסופית, בוַורדות חולצתה… מדנדן, וממלא בדנדונו הוורוד את המטבח, את החלל, את היקום.
שכח היכן הוא… לאן הוא… איך קם ויצא.
אבל תמיד יזכור, איך פסע לאטו ברחובות עיר חוגגת. איך ירד ימינה, פרבלינר־שטראסה, איך פנה שמאלה, ויינברגס־וג, איך הביט וידע שהכול הילת־חג. איך תחת נעליו מתנועעות כריות ורודות; איך הרחוב, הכביש, האנשים, המכוניות רוחפים סביבו באור ורדרד בקלילות רכרכה. איך פסע לאטו אביר כליכול, גיבור המגעים. עולם קל־כנוצה קד קידה לעיניו – והמם את מוחו בפעמון הבטחה. מי יודע, אם יש גדול ממנה. פסגות ניצחון, אוצרות עולם – – מה הם לעומת פעמון הבטחה.
אדית הבטיחה! הרי אי־אפשר שמגע־חסד כזה יהיה… עיוור, אטום, מקרי בלבד! הרי הִבְחִינה בידו הפרושה!
כן אפשר. כי אתה, תיזכר, אתה לא נעת ולא זעת. מרוב ביישנות הפכה ידך לאיבר עצי משותק של לוח־שולחן. זה הכול. אם־כן, מה עכשיו? איך לדעת אמת? לשאול את לוט? הוא כבר יצא לכבוש “כל איבר ואיבר”. הוא עלול לחייך: “זה הכול??”
והמבטים? עכשיו פָחתוּ המבטים. כי לא העז לנעוץ מבט גלוי בעיני זו שנתנה… שלא נתנה… שרמזה… שלא רמזה. גם המעיט לבקר אצל פיט. כי מה יאמר לה, איך יביט בה? הרי עכשיו הכול שונה… אז מה עושים?!
חלשלש, גיחך לעצמו. חלשלש. חלשלושי – ילד!
ואז – המציא את ניחוש הקלפים, להגיע אל אדית דרך ניחוש העתיד. זאת אומרת, על־ידי שיטה שבכוחה לדעת משהו על ההווה והעתיד של בני־אדם. נזכר במעשה מלפני כשנתיים. שמע על צועניות היודעות לפענח גורל מכף־יד, ואמר לעצמו: כדאי לנסות. וכשביקר אצל פאול ידידו, בן־כיתתו, לקח את כף־ידה של העוזרת, גויה רחבת־מותניים, הסתכל בקווים הרצים בבשר הנוקשה ואמר: יש לך שני ילדים. נכון, השיבה וצפתה בו מגבוה, בגיחוך משועשע. את בת ארבעים, ארבעים־ושתיים. – נכון, אבל אני לא מדברת על זה! ענתה מופתעת, וידה החלה מזיעה בידו. – את לא נולדת בברלין, את באת לפני… לפני שבע או עשר שנים. – פלטה מין־עטישה של פלצות ורצתה לדעת, מנין לו הידיעות. בעצמו לא ידע. ראה קווים וניחש. כשקרה דבר דומה עם יד שנייה ושלישית, תקף אותו פחד. החליט להפסיק את הניחושים. ואולי… אולי נכשל בקריאה רביעית?
עכשיו עלה בדעתו לפנות אל הקלפים. סוף־סוף קלפים לא חסרים בבית. אבל צריך לבנות שיטת ניחוש. סידר מבנה של 17 קלפים, חישב חישובים של סיכום אפשרי ומצא, שכדאי להרכיב רשימה של 20 תשובות להווה, ו־20 תשובות לעתיד. תשובות לחיוב ולשלילה. רשם אותן בפנקסו – וניגש לפעולה. התשובות שקיבל, רשומות בפנקס עד היום. לוט היה שפן הניחוש הראשון. החליט שאסור לשאול יותר משתי שאלות (או ניחושים) ביום אחד. ניחושי ההווה קבעו: “אין לך אחים”; “לזו שאתה אוהב יש אופי טוב”. נישופי צחוקו של לוט אישרו שהיה מרוצה. כעבור שבוע קבעו ניחושי העתיד: “אתה תתחתן”; “אתה תהיה מאושר”. המשונה שבכל העניין – כי המספרים הסמוכים ביותר קבעו את ההיפך; אבל לוט יהיה מאושר.
גם ניחושי ההווה לעצמו לא טעו. בעתיד ראו הקלפים: “אתה תעסוק במקצוע אמנותי”; “אתה תגיע פעם למשהו”.
מעודד על־ידי הניסויים הראשונים החליט לגשת לעיקר. חלפו שישה או שבעה שבועות מאז ישב אצל פיט.
כשפתחה אדית את דלת הכניסה והטילה בו מבט מפוזר, העז לומר: “אדית, יש לי משחק כזה… ממנו אפשר לדעת את העתיד. האם… היית רוצה לדעת משהו על העתיד שלך?”
ענתה במבט זוהר: “איך עושים את זה? מה תעשה?”
נדברו להיפגש בעוד יומיים. הוא יבוא אליה, בשעה שש, יביא את הקלפים, והיא תחכה לו – בלי פיט.
פעם ראשונה קבע פגישה עם… עם נערת חלומות. זאת לא הֶלה. לא רות טראטנר, אתה שיחק “תופסת”, “מחבואים”, “סבלנות”. זאת אדית! הציפייה למועד חִשמלה את החפץ התמים ביותר בו נגע. במבטח שבר אפילו צלחת בשעת הניגוב. “מזל טוב!” אמרה דינה, “עם מי יש לנו הכבוד?”
מה צפוי לו בדיוק? באיזה חדר יֵשבו? האם לומר לה, שתשב על־ידו? ואם תעמוד מעבר לשולחן, איך יגיע אליה? איך יגיע, אם הקלפים יגלו שהיא “אוהבת”? ואם יגלו את ההיפך – מה יעשה? או נניח, שהקלפים יטעו הפעם לגמרי – איך ימנע את שקיעתו באדמה? אבל נניח־נניח, שהקלפים יבשרו את הטוב יותר – מה אז?! הוא ישאל: את רוצה להיות חברה שלי? ופתאום יתברר, שמלבד ידידות־סתם שום דבר לא בא־בחשבון… שהיא אפילו נעלבת, שנער קטן־בשנתיים… אבל נניח שתאמר: “כן, אני רוצה” – מה עושים?! איך קמים? איך מושיטים יד?… או קודם־כל מנסים לנשק…
היא הכניסה אותו לקיטון צר – מחסן כלים שליד המטבח. כשסגרה את הדלת, מבפנים, פנתה אליו, עמדה מולו חיוורת מאוד. את עצמו לא ראה, רק הרגיש חלחלה בכל איבריו… התיישב ליד שולחן מתקפל ופרש את קלפיו. השתדל לחייך כבקי־ורגיל ולהסביר לה דברים בלי שום חשש. אך היא נדחקה אל הקיר, בסמוך לדלת, כתפיה שחוחות ומבטה נמלט. בכל־זאת עשתה מה שביקש: הפרידה את החפיסה לשלוש ערמות, הרימה כרצונה 17 קלפים, הגישה אותם ביד רועדת, והוא פרש אותם במבנה מתוכנן. שוב הרגיע אותה, שוב מלמל משהו, הדברים פרחו מראשו… ואז ניגש לסיכום, לצירוף שהקלפים והגורל הסגירו לידו בעזרת הפנקס הקטן. שלוש פעמים חזרו על התרגיל, שלוש פעמים השתופף ופענח תוצאה. אבל בפעם השלישית נשאר מקום לספק, הסיכום לא יצא מדויק. אולי שגה, כשביקש ביום אחד שלוש תשובות, ולא הסתפק בשתיים? גם הווה, גם עתיד? ולמה לא העז לומר: תתקרבי?
קרא: "כתוב כאן: ‘את אוהבת לקרוא’. זה נכון?
הנהנה בראשה, וחייכה חיוך דק.
קרא: “עכשיו כתוב: ‘אין לך חבר’. זה נכון?”
שוב הנהנה בראשה, בחיוך מתרחב.
בפעם השלישית נאלץ להסס: "כתוב כאן, כנראה, אינני בטוח: “משהו יקר ייחטף מידך'.”
מראשה המורכן, ממצחה המושפל, נלטש אליו מבט נפחד.
מה הלאה? הרי בשביל הרגע הזה, בשביל היחד הזה הנדיר, היוצא־מן־הכלל, הוא תִכנן את הכול! ורק מטרים ספורים, קטנטנים פעורים ביניהם בחדר סגור… ואם־כן, תושיט יד, תאמר מלה… תפסיק את מבטה הנפחד, תחזיר את החיוך, תעשה משהו! תעשה!
בוודאי אמר משהו. חייך משהו. החזיר סדר בחפיסת הקלפים. אך כל הדברים התרחשו בערפל, באוויר צונן. הערפל החניק את הקסם. הצינה הדבירה את הציפייה… ומה נשאר? שום דיבורים על עתיד. שום מעשים של עתיד. רק יציאה שפופה מן הקיטון.
מה רצו הקלפים, במקרה שלא נפלה טעות בסיכום? האם דרך הקלפים רצה מישהו להזהיר אותו מפני… קשר עם אדית?!
ברור דבר אחד: שוב לא העז להביט בה. חולשתו הילדותית גרמה לכול. אדית נואשה מילד. ילד המשַחֵק בניחוש במקום לבצע פתרון! ועוד מנבא לה שחורות! בונה מגדל־קלפים ונקבר תחתיו.
והנה, בעונת ההכנות לנשף מצא את אדית כאימו של שמשון “המציל”. שוב הצטלבו המבטים ולא נמלטו.
היא אמרה את הטקסט שלו, ושיחקה את הגיבורה שלו. הרגשה משונה, שדווקא כך – תחזור אליו! ונוסף לכך ה“לחשן”, והבמאי־העוזר, שהזכיר לאדית פסוקים, והציג לפניה מחווה מדויקת. היא לא תפסה במהירות. אבל היה לה קול נאה, רב־גוני, מלטף. ואולי – זאת אפשרות – אולי נוכחותו שלו בלמה אותה? אולי בגללו… התביישה להציג?
ואז, באופן בלתי־צפוי אירע נס־השלג.
ערב אחד גמרו את החזרה באיחור, ורובם מיהרו להסתלק. גם לוט קפץ על אופניו ונעלם. מרטין ואדית תרגלו מקום קשה בתפקיד, לבשו מעילים, חבשו כסיות וכובעים, וכשיצאו אל השלג נתברר שנשארו לבדם. לבדם התחילו צועדים ברחוב הלבן. הלובן הרך הואר בהילות לבנות וצהובות של פנסי הרחוב וחלונות הראווה. ומאחר שהתחילו, המשיכו להלך באותו הכיוון, בצעד לא־נשמע, כתף־אל־כתף, ברחובות הנפרשים לרגליהם כמרבדי חג. הוא מביט ורואה: עיניה תלויות בו, צוחקות לתוך עיניו צחוק נמשך, לא־נמלט, מתחת למצנפת השחורה, החיננית כל־כך. כתפה נוגעת בכתפו, חוזרת ונוגעת, ואז, לפתע, לא טעות, לא חלום – ידה אוחזת בידו, אחיזה בוטחת, נהדארת, מובנת־מאליה, כמו־אחזה יוםיום… ואוחזי־ידיים ממשיכים לצעוד בדממה, ורק שומעים את חריקת השלג תחת נעליהם, ופה ושם צפירת מכונית, וכרכובי החלונות זוהרים לשמאלם, והלילה נפרש לפניהם מוחשי ועוצר־נשימה, ברוך לא־נשמע. פה ושם נעצרו לפני חלון־ראווה, העמוס מתנות לחג המולד. אולי, אולי החליפו מלים מלוחשות, על מה שרואות העיניים יחד, ברגע זה. בחג החרישי שלהם.
מוכן היה לפסוע עוד ועוד. בלי מלים. בידיים שלובות. בלי פחד ובלי ציפיות. לא עלה בדעתו, כי בהיפרדם, בקרן הרחוב, עכשיו־עכשיו, הוא יכול לנשק, להבטחה, לאישור סופי.
רק בימים הבאים נאלץ לתהות: מה הלאה? אחרי נֵס השלג?! הרי המשיך “ללחוש” לה. למה לא ללחוש לה הזמנה לפגישה?!
ספקות ארורים! אל תתחמק… האם באמת־באמת אתה מרגיש אהה! השחקנית, “המשתופפת” בחזרות, המכונסת־בעצמה… האם ניחוש הקלפים קיצץ בכנפי החלום? ועוד, אל תכחיש: האם קלרה, המנגנת על־ידך בתזמורת, איננה מקסימה יותר? ואולי כל זה אינו אלא צרור תירוצים של פחדן?!
לעזאזל – איך להבחין? איך להבחין בין גילויים של אהבה – ובין ידידות, ידידות – סתם? הרי בתנועה, בניגוד ל“חוג” ולבתי הספר, שולטת מין לבביות מתעתעת! זאת המלה: מתעתעת! בייחוד אצל הבנות, ואצל הבוגרים. תמיד בת־צחוק, וברכה לבבית, וחיבוק הכתף, והיתול חברי. אפילו ברחוב, סתם פגישה עם שומרים באמצע הרחוב, מקדימים לך “חזק” לבבי, נוגעים בך ביד ובדיבור. ואתה מרגיש: הם שלך, ואתה שלהם. אבל… אבל זאת גם צרה! איך תוכל לדעת אי־פעם הבדל ברור בין ידידות כללית שכזאת – ובין אותות אהבה? איך תדע, אם אדית לא הראתה לך, מה שהראתה לחברים אחרים… בהזדמנויות דומות?!
לאחר שסיפר לוט על דודתו אירמה, שאל אותו בסופה של חזרה מעייפת: “לוט, אצלנו, בתנועה, איך יכולים להבחין, באווירה הזאת של לבביות כללית… אם מישהו אוהב אותך באופן אישי?”
שילח בו לוט מבט נוקב, חייך, פער לוע פראי של פיהוק ואמר: “אין סימנים בדוקים. צריכים ללכת ולבדוק. צריכים להסתכן. צריכים לבדוק אצל אדית. שמע, בנאדם, חושב שלא שמתי לב? אימו של שמשון קצת פוחדת מפני הבמאי־העוזר. אולי סימן טוב. לך בדוק!”
"כבר הלכתי – ולא מצאתי תשובה. תגיד… איך יודעים… שאהבה מספיק חזקה!?
“אין ביטחונות,” אמר ועיניו נזדגגו. “אני רק משער. אהבה היא חזקה, אם תעמוד במבחן הזמן. אך כל אחד מוכרח למצוא את מנת הזמן המתאימה לו, כדי להיות מאושר ואומלל.”
“אומלל?!”
“מישהו אמר: כל עוד לא אומללתָ, לא אהבתָ.”
“תגיד… האם אפשר לאהוב בבת־אחת שתי נערות, או נשים? האם לא אהבת את דודתך, וגם אהבת את בתיה – לפחות זמן קצר?”
“הה! זה משהו אחר לגמרי! רגע… תן לחשוב! אינני מאמין, שאפשר לאהוב שני אנשים אהבה שווה. אך אפשר לאהוב, כנראה, אהבות שונות. במקרה זה תשלים אהבה אחת את השנייה.”
“זאת אומרת, הקשרים שלך עם אינגבורג, עם בתיה, אפילו עם לורה, עכשיו, משלימים את אהבתך לאירמה?”
הצטחק במבוכה, בירש את בלוריתו, טפח על כתפו של מרטין ביד כבדה ופלט: “שמע… אני מודה… על זה לא חשבתי.”
“התחלתי להסס, אתה מבין,” ניסה מרטין לבטא את טלטוליו.
“האם אמרתי לך אי־פעם, שאהבתי את אינגבורג? או את האחרות?” “נדמה לי שנתת להבין, לגבי בתיה. לפעמים אני בטוח שאדית היא־היא… לפעמים היא נעלמת – ממש נעלמת! ואני משווה ומשווה. את קלרה אינך מכיר. מבית הספר שלי… הן שונות. מכיר את חייל־הבדיל של אנדרסן?”
“איזו שאלה!”
“עם אדית זה לא קרה לי אף־פעם. לפני כמה ימים, פתאום רציתי שיקרה לקלרה ולי, מה שקרה לרקדנית ולחיילי־הבדיל: שרוח עזה תעיף אותנו ל’תנור אחד'.”
“לא טוב,” אמר לוט. “אתה אינך חייל של בדיל. ולא מעניין אותי, אם הרקדנית שלך עשוייה נייר או מַתכת. אל תטיל על הרוח מה שתצטרך לעשות בעצמך. על שתי רגליך. קובע הרגש שלך – לא שלהן. הרצון שלך. לגשת לבחון. יותר מזה: להיות הרוח המעיפה אותן אליך.”
18. בר־מצווה 🔗
משהו מוזר קרה להם, בייחוד בתנועה: הרי הנשף שהוקדש ל“קרן הקיימת” נערך בספטמבר; ההכנות לנשף ההורים בקן־צפון התחילו באוקטובר… כאילו לא ידעו ולא חשו, כי ב־15 בספטמבר פורסמו “חוקי נירנברג”!
מעכשיו אסור ליהודים לשאת נשים אריות ולטמא דם טהור. אסור להם להעסיק עוזרת־בית ארית. אסור להעסיק יהודים בבתי־עסק גרמניים. אסור לתת ליהודים שמות פרטיים שאינם יהודיים במובהק, כמו ישראל ושרה. שוב פורסמו בעיתונות דברים שנכתבו עוד ב־1932, באיזה ספר שנקרא “מדריך לאנטישמים”. בדירתו של אייסבר התווכחו בני השבט עם לוט על – “זכור, כי פשע הוא לזהם את הגזע הארי האציל של עמך על־ידי עירוב עם גזע יהודי. דם יהודי הוא נצחי, והוא מטביע לנצח חותם יהודי על הגוף ועל הנפש”. לוט הסביר את החידוש, שהשליטו הנאצים באירופה: יחס גזעני לכל העמים, בייחוד ליהודים. והמסקנות מסוכנות ביותר. למרות הכול המשיכו ב“יצירה העצמית”, וייתכן שדווקא חוקי נירנברג האיצו בלוט לעשות “נשף הורים משכנע”. רוח גדולה – באירוע קטן?
חוג הדודים נעשה מודאג, והתדיין בלהט על המצב החדש. רק אליהו הראה לכולם, איך התחכם היטלר נגד “הפוֹגרוֹמיסטים”! הוא כמו אמר להם: תפסיקו להציק ליהודים ברחוב! בגרמניה שולט החוק, ורק לפי החוק אנחנו נטפל גם ביהודים. הוא נותן ליהודים לחיות בקהילות שלהם! וכך, בעקביות מרשימה, צירף אליהו קלינגר את משפחתו אל Judischer Kulturbund, שפעל כבר משנת 33. מעתה הלכו בני המשפחה לראות הצגות על בימת “האגודה לתרבות יהודית” – ומרטין הרגיש גאווה על יצירה עצמית זו של יהודי ברלין.
בה־בעת מימן אביו שיעורים של רב, כדי להכין את בנו לבר־מצווה. פעמיים בשבוע, בין אוקטובר לדצמבר, היה מרטין יושב בחדר מאובק ומחניק, ליד שולחן שחוק, ורב צנום, נעים־הליכות, אך בלתי־מגולח תמיד, היה מלמדו טעמי נגינה – ואת הפרשה שלו, פרשת “מקץ”.
מרטין לא יכול לוותר על שאלות. מה משתנה פתאום במעבר מגיל 12 לגיל 13, במאה ה־20, וביתר דיוק: ב־1936? האם בן 13 יכול להיות אחראי למעשיו כמו בן 18? מה זה תרי“ג מצוות, שיהודי הגון חייב לקיים? הרב חייך בניחותא וציין, שבר־מצווה אינו חייב לדעת ולקיים את כל 613 המצוות. אדרבא, ביקש מרטין, תלמד אותי לאט־לאט את כולן. אני רוצה להבין, במה האמינו אבות אבותי במשך אלפיים שנה ויותר. שלף הרב מארונו ספר עב־כרס, דפדף בו, ומנה אוצר מוזר של אמונות, ולא רק של מצוות. לא הניח התלמיד לרבו והִקשה, האם הוא, כבוד הרב, חושב, כי בשנת 1940, למשל, רצוי להקים בית־מקדש שמקריבים בו קרבנות? האם כדי להיות יהודי הגון, צריך עכשיו לשחוט עולות ולשרוף שלמים, ואלוהי ישראל יריח את ניחוח הבשר השרוף ויחייך בשמחה? והאם גם מחר אסור לעשות שלום עם בני מואב ובני עמון עד סוף הדורות? הרי גם זה, ועוד ועוד דברים מוזרים, כלול בתרי”ג המצוות! אבל הרב דיבר על שמירת השבת; על מצוות המוסר, שהן המורשת הכי־חשובה של העם היהודי – ולא ענה על שאלותיו.
זהו! התפלמס מרטין בינו לבין עצמו. העם שלי לא ישרוף קרבנות, אלא יבנה יישובים. העם שלי לא ישלם מעשרות לכהנים, אלא יעשה צדק ומשפט. העם שלי לא ישלח שעירים־לעזאזל למדבר, אלא יֵלך למדבר בעצמו להשקות אותו.
אבל – בשאלה אדירה לא נשתנה כלום, מאז רשם את סיכום השיחה הראשונה בשבט “גד”. שם נכתב: “אין אנו יכולים לומר, שאין אנו מאמינים באלוהים”. עד היום מציק אותו ספק, ביתר דיוק: אותו פיצול. אתה חושב על אי־קיומו – ואתה חש בקיומו. אתה משער, שקיומו הוא אפשרו לא־ברורה – ואתה מרגיש שקיומו הוא… ודאות מוזרה, מחבקת. הרי עכשיו, באוקטובר, חיברת קטע־קריאה שבו נאמר: “אלוהים, התגל־נא, גאל אותנו מייסורי הגולה! עזור לנו ליהפך לעם בר־מולדת”!
בר־מצווה – בר־מולדת.
הנה זה הקובע: הגעת לגיל, שבו אתה מסוגל להצטרף מרצונך, מדעתך, לעם שלך. לא כדי לשלם מס־שפתיים לבית הכנסת, לקהל מזויף ומזייף של מאמינים בתרי"ג מצוות – אלא כדי לעזור במעשים להפוך את עמך לבר־מולדת. זהו רעיון אמיתי!
עוד דבר מוזר וקובע מאוד: מרטין הוקסם מן הפרשה שלו: בראשית מ“א עד מ”ד 17. מן התהודה, שחלום יוסף ופשרו עוררו בו, בייחוד בלילה, לפני השינה, ובבוקר, עם תהייתו על פשר חלומותיו הסבוכים. יוסף עשה דברים ממשיים, בשביל מצרים ובשביל משפחתו, בכוח החלום. יותר נכון: בכוח החלומות שליוו אותו כל חייו, גרמו לו צרות צרורות, ואחר־כך – שמחה ו..תושייה. הוא ידע להתכונן. ידע שצריך לנצל יפה את שבע השנים הטובות, כדי להציל את הארץ משבע השנים הרעות! אם־כן, רק בגלל היכולת לחלום, ולהבין מה חלם… יכול יוסף להציל את העתיד מאסון!
האין כאן אמת עתיקה… המחפשת אותו?
בדבר אחד צדק הרב ביותר: מועד הבר־מצווה הוא מועד מצוין לחשבון־נפש ראשון של כל יהודי. יהודי טוב ישתדל להיות קודם־כל אדם טוב.
שוטט ברחובות לעשות חשבון־נפש. עם ההאשמות שהוטחו בו מזמן: עם הבַקרנות, הצדקנות. היהירות. “תמיד אתה חושב, שרק אתה צודק!” (רוזי, דינה, האנומג, פלאטוב בן הכיתה – ועוד.) שאל עצמו: האם עלי לוותר על דעותַי כל עוד לא שוכנעתי שהן מוטעות? ואם נשארתי במיעוט – האם העובדה שאיזה רוב חושב אחרת, כבר מוכיחה שהרוב צודק? האם לא דתות, ותנועות חשובות היו קודם־כל מיעוט קטנטן… עד שגדלו וניצחו?
יהירות? יש בזה משהו… לפעמים. כדאי לשים־לב יותר. שום הצלחה בעניינים שונים… לא מצדיקה ניפוח מגוחך של כרבולת.
כשישב וחיבר את נאום הבר־מצווה, ופתח ב“הורים יקרים”, נעצר והרגיש: גם הכותרת “הרגילה” צריכה להיות חלק מחשבון־הנפש.
משהו התרחק. משהו התקלקל. בשנה זו יותר מאשר קודם. מאז נכנסת לתנועה. מאז מצאת בית חדש – וחברוּת אחרת. קרבת־דם או משפחה לא תבטיח… לא הבנה ולא אהבה. אל תכחיש… גם אם קשה להגיד: לפעמים אתה מרגיש זר! זר היושב בבית!… או: בית המארח בן זר. לא צריך להגזים. לא הפסקת פתאום לאהוב את אימא. את אבא. לפעמים את רוזי ואת דינה. אבל בסך־הכול ההתרחקות היא עובדה. השוני הגדל הוא עובדה. הם בזים לציונות. הם מזלזלים בתנועה. מתייחסים אליך כאילו נשארת ילד… רק הם מבינים וצודקים. הצדקנות שלהם היא בסדר גמור…
זכר, שהוריו עושים המון מאמצים לערוך חגיגה יפה. הם ואחיותיו, בלי ספק, מוציאים המון כסף שאין להם. שצריך להלוות… מדודים כולשהם.
הכול עבר כמתוכנן. בבית הכנסת שבריקה־שטראסה קרא חלק מן הפרשה שלו: “ויהי מקץ שנתיים ימים, ופרעה חולם, והנה עומד על היאור…” קרובים וידידים בירכו אותו – ואביו היה מאושר. דירת משפחת קלינגר נתמלאה עד אפס־מקום. זרימה צפופה של ברכות, נשיקות, מתנות, הלצות הקיפה אותו מכל צד. אפילו הֶלה המאופרת נשקה לו על לחיו והושיטה לו ספר! המתנה המרגשת ביותר הייתה, בלי ספק, זו של הוריו: ליד השולחן הארוך, העמוס מתנות, ניצב במלוא הודו הכחלחל – זוג אופניים!
מושבו של מרטין נמצא בין שני המחנות: משמאלו ישבו חברי השבט, ולוט בקִרבם. מימינו וממולו ישב קהל הדודים והידידים, ועל־ידו ישבו הוריו ואחיותיו. הוא קם לשאת את “הדרשה” בְּחִיל ובגאווה. הודה להוריו היקרים על כל מה שעשו למען גידולו וחינוכו, ביקש סליחה מאחיותיו על כל הצרות וההצקות שגרם להן (צחקוקים ומחיאות כפיים), הבטיח לבני משפחתו לגדול ולבגור כאדם אחראי. ולכן עליו להרגיש אחריות גם למצוקת היהודים. הזכיר את מחזור הגלויות והפורענויות, הצביע על הצורך במעשים: הצורך להפוך עם זר ונרדף לעם בר־מולדת.
ברגע זה חש תפנית באוויר. העיף מבט והבחין, איך קהל האורחים התפלג: חבריו מחאו כפיים בקצב אחיד ובשמחה גלויה. לעומתם – הרבה דודים וידידי־בית הנידו פרצופים חייכניים שהחמיצו. אחדים עצמו עיניים, מיהרו לפתוח בקבוקים ולקשקש בגביעים. רק הדודה רגינה מחאה לו כפיים בחום. ארנסט שלה אמנם עזב את הקיבוץ, אך הוא יושב בהרצלייה ומשתדל להעלות את הוריו. היא והדוד ארתור גם נתנו לו מתנה נהדרת: כל כתבי היינריך היינה בארבעה כרכים! תודה, דודה רגינה! תודה לך, רוזי, על הלקסיקון של קנאור! תודה לך, דינה חמודה, על צמד החולצות היפות! ותודה לך, לוט, הטוב ברעים, על “אטלס העולם”, שבו אפשר למצוא מידע חשוב על כל הארצות, מפות מפורטות, וגם מפת כוכבים מקסימה! ובדף השער רשום:
“גם כאשר הגורל יפריד את דרכינו, ספר זה תמיד יְחַברנו. חזק ואמץ – לוטהר שאפנר”.
וכשחלף הכול, האורחים הסתלקו, השולחנות נוקו וקופלו, הכלים נאספו והודחו, הדלתות נסגרו, המתנות מוינו, וחם היה מתחת לשמיכה למרות הקור החורפי של סוף שנת 35 – ידע מרטין דבר אחד, חשוב יותר מכול המתנות הנהדרות: נסתיימה שנה מכרעת. כי הביאה לו: את השירה. את התנועה. את האהבה. את הרֵעות הגדולה.
אם־כן, אולי לא טעות מוזרה היא לומר: תודה, אלוהים!
19. נשף הורים וקופה משותפת 🔗
לאחר שלוש דחיות, שלושים תקלות ומספר אינסופי של הבעות ספק ובדיחות ביטול – קוים נשף ההורים בפברואר 36, וזכה להצלחה יוצאת־מן־הכלל. לא רק בעיני היוזמים.
הנשף נפתח באיחור, בגלל תקר במערכת החשמל, ובגלל איחור של המברך הרשמי, מישהו ממנהיגי ההסתדרות הציונית. חייבים היו לסיים עד 11, בדיוק! המשטרה תעשה צרות אם יפרו תכנית מוצהרת. לכן עבדו בקדחתנות. וילי והאנומג התרוצצו עם החשמלאי, אסטר הציב עם צוות התפאורנים את הקלעים מעשי־ידיהם, ועם צוות הפעלולנים אימן בפעם האחרונה סופה גלילית על פסנתר וכלי־הקשה. אחר־כך עמד לחוץ בין רודי, פיפס ומיללה, באחד מפתחי הבמה, שמע במפוזר את נאום הברכה; קלט בהתרגשות את שירו העברי היפה של אייסבר; זמזם ליווי למקהלה המזמרת. ואז – הגיע תורו לצעוד אל קדמת הבמה, להפקיר עצמו לזרקורים ולדקלם את שירו לפתיחת “המציל של חולה”: (תרגום)
“אם תבוא לפלסטינה, תעבור בכפרים, / ותראה איך קללה הוסרה מארץ חרבונים / בכוח ידי פועלים חרוצות, / ואם תזכור מי היו אבותם זה־דורות /…או־אז תבין מאבק עם כיליון, / כי על פת־לחם חופשית גם יהודים יודעים ללחום, / כי גם יהודים נכונים לבטוח בעצמם, / להיישיר מבט בעיני המוות למען ארצָם…” וכ"ו.
משסיים, חש את טעם השיכרון שבמחיאות־כפיים גואות ומציפות, מכול קצות האולם המלא. זאת אומרת, הרהר בחטף, גם המתנגדים מחאו כפיים – גם משפחת קלינגר…
ההצגה התחילה. המערכה הראשונה עברה בלי תקר, זכתה אפילו לתשואות רמות. בהפסקה הקצרה אץ־רץ לקלוט רשמים. חש בהמון הצפוף, הנע וזע תחתיו, מורכב מידיים מדברות ופרצופים מחייכים, ראה איך הבנות הקיפו את אדית ושפכו עליה שבחים: “קנורקה, אדית!” “פרימה!” באמת, היא עלתה על עצמה, גברה על היסוסיה. הוא התרגש אתה ובגללה – והתגאה בדמות האם. המערכה השנייה הייתה מרתקת ממש, הפעלולים חוללו מלאכת־מחשבת של סערה, ועם טביעתו של שמשון הושלך הס גמור. התמונה הסופית הייתה מזעזעת. קינתם וגאוותם של חברי הקבוצה – ושל אם שמשון. מחיאות הכפיים הציפו את קהל הצופים ואת צוות המציגים בנחשול חם וחובק של התלהבות. וכשנדלק האור, ראה הורים שמחו דמעותיהם.
מייד רץ להחליף בגדים, לשחק את האב הנוקשה, המשועמם בקומדיה “ציד הנפשות”. נהנה מגַלי הצחוק ומקצבֵי העלילה. גם מיללה היה מצוין בסלסולי הזמירות היהודיות, וקצר תשואות־חן. מקהלת הזמר צלעה קצת, בכל־זאת הצליחה לעורר שירה בציבור. התעמלות הבנות התמוטטה פעמיים – בקצות המבנה – אך נגמרה במפגן מוצק של פירמידה בת ארבע קומות. דברי הנעילה של לוט נתקבלו בתשואות כאלה, שלא נותר ספק בלב הספקן ביותר: הצלחנו מעל למשוער!
מה שלא נרשם בדו"ח המפורט והמנופח של אסטר בתוך ספר השבט, כמזכרת־עולם – זו ההרגשה הנפלאה של… ביטול המחיצות, החומות, של… היות־כולם־יחד־תנועה, התנועה! לא בַמאים לחוד ושחקנים לחוד ומתעמלים לחוד, לא אדית ומיללה ואייסבר ולורה ואסטר ולוט בנפרד – כולם פעלו במטרה משותפת… בנשימה משותפת! כדי שההורים ישתכנעו סוף־סוף: התנועה היא החינוך הכי־מעולה! נתיב היצירה הכי־פורה!
באותו לילה חיכתה משפחת קלינגר לשובו של מרטין, ישובה בצוותא אל השולחן שבחדר הטוב. כבר שתים־עשרה־וחצי! מתי יחזור מרל’ה הקטן שנעשה מארגן־נשפים? משגמר לפרק את הבמה ולנקות את האולם, יחד עם חבריו משני הגדודים, דהר הביתה ונפל לתוך זרועות מחבקות ונשיקות ברכה בלי מסכות. מייד השמיעו רוזי ודינה כמה דברי ביקורת ברוח טובה, אבל אימא־ג’ני השתיקה אותן וקראה: “מה יש לדבר, הנשף שלכם היה יפה מאוד, ולוטהר ואתה, אתם יכולים להיות גאים שכתבתם את ההצגות, פה אצלנו, וגם אנחנו גאים, ואני גם בכיתי.”
התלהבותם הכנה לא גרמה, חלילה, לתפנית ממשית בחיים. משפחת קלינגר לא החליטה לעלות לפלסטינה ולייבש ביצות. אולי בפעם הראשונה חש מרטין שמץ מקוצר־היד של התיאטרון – של האמנות בכלל. כבר למחרת היום היו כולם עסוקים בדברים אחרים. הכול חזר למסלולו. הכול? האם לא זזו דברים שונים ממקומם?
דינה, למשל, הייתה עכשיו בת 16 ועסוקה ב“לעשות חיים”. השתכרה די יפה כתופרת זריזה, הקפידה על לבוש אלגנטי, על איפור המיישר את חוטמה, על גִזרה המקמרת את חזה. העסיקה ידיד תורני המוציא אותה לבילויים ומחזיר אותה הביתה במצב תקין ותוסס כמקודם. היחסים שבינה ובין “הוד מעלת אחי, מרטין פון טרל’ה”, השתפרו בהדרגה והגיעו להיתול מרושל, שיָרש כמעט לגמרי את הקִנטור החריף. בכל־אופן, את כרית המחטים שלה ידעה לזרוק פעם מן הצד הרך ופעם מן הצד החד.
המאורע הגדול אירע מייד לאחר נשף ההורים, ולמי? לרוזי בת ה־20. בבית המסחר שלה הכירה לקוח ושמו איזי. גם הוא התחיל להוציא אותה לבילויים ולריקודים. איזידור פיינרמן הוצג לראווה – והפך להפתעת המשפחה. גולם מגוחך בעל 28 אביבי־מגרשים. כך נראה למרטין כדורגלן מאוהב ומגובב זה, שעבד כשוליית חייטים, אך את מרצו הכביר חילק מעכשיו בין התגוששות עם מגנים ושוערים, בתור חלוץ ימני, ובין התרוצצות ממולמלת, מבולבלת ומצוחקקת סביב שער ששמו רוזי – בתור הפתעת הגורל. נשגב היה מבינת האח הקטן להבין: איזה תקר, איזו תאונה אירעה לאחותו השמנמונת, הפלגמטית, מופת האינטליגנציה הפרַקטית?! שהיא, דווקא היא, תיקלע לבין רגליו של טומטום מַקריח?!
“הפתעת הגורל”? אם מדובר במאורעות גדולים – מי בדיוק יכול למדוד את גודלם? איזה מאורע, יהיה מלהיב ומוצלח ככל שיהיה, יחלוף מהר מבלי לחרות אפילו צלקת קטנה בזיכרון העדים? ואיזה מאורע, ייראה עלוב ובלתי־חשוב, לא יחלוף אלא… יהיה פתח, נתיב, במה לשינוי כביר?!
שבוע ימים לאחר הנשף הגדול הראה לוט למרטין עט־נובע חדש ורצועת שעון חדשה. שיניו הלבנות הבהיקו: “נחש, בחור פיקח, מי נתן לי את המתנות? מי דִרבן אותי לכתיבה? מי קשר אותי ברצועה?”
לא רצה לנחש. לא רצה לשאת שם אירמה לשווא.
“אתה שותק? בלעת דג? תגיד לפחות, מה חשוב יותר בחיי לוטהר שאפנר: רצועת־שעון או עט?”
"למה נתנו לך מתנות? מה קרה? התחמק מרטין.
“שלשום היה לי יום־הולדת. את העט קיבלתי מלורה. את הרצועה קיבלתי מבתיה.”
להט הסומק! לא התעניין לדעת! אף פעם! עכשיו לוט בן עשרים, והוא, לא ידע, וְלא נתן כלום! הושיט ידו. “באמת… אני… אני מתבייש…”
לוט צחק את צחוקו המנושף, לחץ את ידו, השאיר אותה בכפו הגדולה, מעבר לפינת השולחן שבחדר הטוב, ואמר בחום בלתי־רגיל: “אין דבר! אני כבר מזדקן. נכנס לעשור השלישי – ולא נוח להכריז בפומבי שאתה מזדקן. בקשר למתנה – אל תדאג. אל תקנה כלום עד שאזמין אצלך משהו מיוחד, מסכים? מלבד זאת, שתיהן נתנו מה שנתנו גם כאות־הוקרה לבמאי, למארגן הנשף. אתה פטור מזה, כמובן.”
“אבל לורה… הרי אמרת שהסתכסכתם? שלא אמרה לך מלה אחרי הנשף?”
“התפייסנו. היא הסבירה שחיכתה עד יום־הולדתי. שחיפשה מתנה הולמת. הלמה אותי בעט! מה לתאר ומה לספר… היא נתנה ביטוי הולם… נו, קרא לזה אהבה. אתה מבין? שוב הגענו. היינו בשווייצר־היטה. היתה כמעט להוטה.” חיוכו הקורן אמר הנאה מעצמו. ניצחון נוסף. אולי אהבה?
“ורצועת השעון?” שאל מרטין.
לוט מצמץ בעיני שובב. “היא הגיעה בדואר, עם איחולים לבביים, הבעת הוקרה על הנשף והבעת תקווה, כי אמשיך ליזום מפעלים.”
“ולא נפגשתם?”
“ברור שנפגשנו. העיקר: לורה ואני ישבנו לתכנן את המפעלים הבאים בקבוצות. צריך לאחוז את השור בקרניו. עכשיו כולם נלהבים, ומאמינים בכוחנו. עיבדנו הצעה לקופה משותפת – ולתחרות על הדגל.”
מרטין רצה לשמוע פרטים. לוט סיפר. אחר־כך אמר: “חכה לי חמש דקות לפני הפעולה, על־יד השער. מישהו רוצה לדבר אתך.”
חיכה לפני השער שבאוגוסט־שטראסה, והבחין באופנועו הקרב לפי טרטור הפרא. תחילה לא שם־לב ליושב מאחור. לוט הִדמים את המנוע בריחוק־מה, לאורו המלא של פנס הרחוב. ואז ראה את בתיה. עד כה הבחין בה פעמיים, בעדה הצפופה של חברי הקן, לפי רמז של לוט. עכשיו ניתקה מגבו, גלשה מן האוכף, דשדשה פעמיים־שלוש ברגליה, שחררה שער־תלתלים שופע מקישורי מטפחת ירוקה, ניגשה אל מרטין וניצבה עליו בחיוך:
“חזק, אסטר, או מרטין!” קולה היה בהיר וחמים, וידה המושטת הייתה קרה – אך מגעה אמיץ וטוב. “רציתי ללחוץ את ידך, פנים־אל־פנים. גם לך היה חלק נכבד בהצלחת הנשף, נכון? והשיר שלך, גם אופן הדקלום, ובכלל… הייתם צמד מרשים!”
“תודה לך,” אמר, וחש צביטה במעיו.
העיפה מבט מהיר בלוט, כמו־שואל, כמו־בוחן וקראה: “תיכנסו! מכאן והלאה אני הולכת ברגל!” ובלי שום גינונים של פרידה נפנתה ויצאה לדרכה בצעדים מנידי אחוריים. גמישה שכזאת… ותוססת.. כמו… בדומה ל…
לדקות הראשונות של השיחה הקשיב בפיזור־נפש. המשיך ללכת בעקבות בתיה. בעקבות לוט ובתיה. מה קורה כאן, מקרוב? סתם טרמפ לצפון העיר? דברי תורה על רצועת־שעון? האם לוט לא סיפר בשמחה על התפייסות עם לורה? שלורה להוטה, כמעט־להוטה… ולוט, אל מי, בעצם, הוא להוט יותר? ואיך אפשר להשוות? מה אפשר למצוא בלורה? שיער גזוז? גוף שטוח וגמיש כנער? עיניים… כן, זה נכון: עיני בינה וסמכות. אבל מול בתיה! הרי בתיה כזאת היא… למרות החטטים שבלחייה… היא משהו עצום! היא… היא מלאכת־מחשבת של קמרונים! היא… עיר מלאה גשרים! איך הוא יכול…!
הוא יכול להסביר את עקרונות הקופה המשותפת. כל חבר ימסור את דמי הכיס שלו. לא רַק מַס חודשי, אלא שותפות מלאה. הקופה תעזור להתגבשות השבט. שהרי עכשיו הצטרפו חברים חדשים. כולם ימסרו לקופת השבט את כל הכסף שבידיהם, ויקבלו מן הקופה את כל הדרוש להם, מכרטיס קולנוע עד עט־נובע, מקניית ספר עד הוצאות־נסיעה. הקופה גם תממן ביקורים משותפים בתיאטרון ובקולנוע; כמובן, גם טיולים קצרים וארוכים, ואולי חשוב ביותר: היא תעזור לחברים שהוריהם שרויים במצוקה. ומי בימינו, בצפון העיר, איננו שרוי במצוקה. נעשה אפוא יד־אחת ונצא מחוזקים.
כאשר הֶסכֶן, הוא שפנפן, חבר חדש, טען את טענתו הכבדה, כבר היטה מרטין את שתי אוזניו.
“תרשה לי לשאול,” אמר שפנפן לאטו, בהפסקות שָׂמות־דגש, “האם לא נַשלה את עצמנו… שביטלנו את ההבדלים… שהבאנו לשוויון בין חברי השבט… הרי על בתי ההורים… אין לנו שום השפעה.”
“מה אתה מציע, שפנפן?” השיב לוט במאור־פנים. "שנמשיך להיאנחַ על שכונות העוני? על חוסר השוויון בין אמידים יותר לעניים יותר? שנמשיך להתלהב מן השוויון הגמור בקיבוצים של בוגרי התנועה – אך בינתיים לא נעשה כלום? משום שאיננו מסוגלים לעשות הכול, נחליט שלא לעשות כלום, ולא נתקן מה שנוכל לתקן בכוחנו הדל?
“זאת לא אמרתי, רק… רק לעשות מעט מדי – בתקווה גדולה מדי? זה לא מאכזב מדי?” שאל שפנפן בענווה.
“ניסוח מצוין!” אמר לוט בנועם. “ייתכן שאתה צודק. וכתוצאה מן הצדק שלך נצטרך לוותר על כל התקוות הגדולות. להתאמן בהחזקת האף סמוך לאדמה, לרחרח את הסיכויים כמו שכלבים מרחרחים את רגלי העצים, את גובהי הדשאים. בכל־זאת, אני מקווה, שנספיק ללמוד עיקרון מוסרי יקר לכל תנועה חלוצית: עקרון ההגשמה העצמית. במקרה שלנו מה הוא גוזר? אם אתה חושב שצריך להיות שוויון בין בני־אדם – תגשים אותו לפי יכולתך. אם אתה חושב שצריך לבטל את העוני ואת הניצול, ולאפשר לכל בני־האדם להתפתח לפי יכולתם – תגשים, בתנאים הנתונים! אל תצפה לימות המשיח! אל תדחה לעוד שנתיים! עכשיו – אתה – מתחיל!”
“בתוך סביבה בורגנית?” פקפק שפנפן בענווה.
“אם לא תתחיל לשנות היום סביבה בורגנית לפי כוחך – אתה תסתגל אליה מחרתיים! תחתוני הקטיפה שלי! נֶזם־האף שלי! קרן־הפוך שלי! מקטרת־הפז שלי!”
צחקו וקיבלו.
הציעו מועמדים לתפקיד הקופאי. נבחר אסטר – אחד משלושת הוותיקים.
כי שוב חוּלק השבט, והפעם בלי ערעור מצד לוט. נשף ההורים השפיע, כנראה, על תחשת “הכוח שלנו”, וגם על מספר המצטרפים לתנועה, שגדל מאז חוקי נירנברג. אידו היה המדריך שקיבל את מיללה ואת פיט עם שמונה חדשים. ואילו כאן, ליד הוותיקים אייסבר, האנומג ואסטר, ישבו במעגל: רָאוּדִי (=בריון), ניגר (=כושי), אידי (=יהודי טיפוסי), מָאוּלִי (=לא סוגר את הלוע), נוּשֶל (=קשה להבין את דבריו), ווּשֶל (=בלוריתו פרועה תמיד), זֶמל (=לחמנייה שמנמנה וזהובה) – ושפנפן (=רגליו ארוכות ומקפצות בצורה שפנפנית). מיללה ופיט הודיעו מייד, שלא יַשלימו עם גזר “הסילוק”.
אבל רודי – הה! רודי חוזר לווארשה! קודם עזבו פולי, פוללי וזיגי שלא הסתדרו עם ליאו. עזבו את התנועה לגמרי. כעת נוסע רודי, היקר והחכם מכולם – אך מבטיח להישאר בתנועה, שם.
בראשית מרץ ביקר מרטין בפעם האחרונה בדירתו. הביקור עורר בו פחד סתום. הדירה הייתה… חלולה. שלוש מזוודות ענק ניצבו לאורך הכתלים החשופים. שולחן העץ, שלידו ישבו לפני שנה, נראה מוכתם ומחורץ לאור הנורה העירומה שנשתלשלה מתקרה מתקלפת. באור הזה נראה חיוורונה של רחל צהבהב־להחריד. בעיניה הפעורות נקווה עצב שחור על־כך, בלתי־נרתע כל־כך, שלא מסוגל היה להביט בו.
למה החליטו לחזור לווארשה? הסביר רודי בליאות כבדת־עפעפיים: אזלו טיפות הפרנסה, וגדלו הוצאות הטיפול. אבא חולה בכליות. אבא מקווה שבווארשה, במולדת הישנה, בחוג משפחתָם המסועפת, ייקל לכולָם. “מלבד זה – תביט ברחל. היא לא יכולה לנשום. לא כאן. ואימא – חלשה מלטפל בכל החולים.” אף לא מלה על מחלת אימו… עד הסוף!
“ואתה, רודי?! אתה תנדוד בחזרה?! אתה תוותר?!”
“איך אעזוב אותם? אני בן יחיד. הכי־חזק במשפחה. אל תחשוב ששכחתי. אנסה לעלות מפולין. כשאהיה בן שמונה־עשרה. כשירווח להם. ואני מבקש: אל תבוא לתחנה, להיפרד. תגיד לחברים – אל יבוא אף אחד. בן חזק לא אוהב לבכות.”
“תכתוב לי? אני מבקש!”
“נשמור על קשר.”
כשנפרד מרחל, רצה לומר לה משהו, משהו מעבר לכל המלים השדופות, משהו שמתאים לעיניה. התחיל ב“אני מאחל…” והפסיק. כי לחצה את ידו לחץ תקיף, בלתי־צפוי לגמרי, והתבוננה בו בלי־חיוך, הטילה עצבונה לתוך עיניו בלי־רחש – ובלי קריאה־לעזרה. כמו – גֵאה בעצבונה, כמו – קובעת עובדה, שכל פרידה היא הטעם העמוק האחרון של החיים.
טְעַם, מרטין! אל תשכח להתכונן. זאת המתנה שלי – רחל לֶמר.
20. כיבושי היטלר – תחרות על דגל 🔗
אלא שבינתיים קרה משהו בלתי־צפוי, משהו שהקים את גרמניה על מליוני רגליים צועדות וגרונות מריעים. האם זהו המאורע הגדול? הדוד ארתור היה משוכנע. ב־7 במרץ נכנס צבא גרמני אל הריינלנד וכבש אותה. הצרפתים והאנגלים, במקום לצעוק חמס על הפרת חוזה ורסאי ולהדוף את הוֶוהרמַאכט, אכלו צפרדעים, ומלבד זה לא עשו כלום.
“ככה היטלר מאכיל את הצרפתים מטעמים אהובים עליהם,” רטן הדוד ארתור, אביו של ארנסט, המשכיל שבין כל הדודים, שהיה מכניס קצת משקל לדיוני החוג – אם נָכח בהם.
“מה הם יכולים לעשות הצרפתים!” נאנח אליהו, “הם כל הזמן פירקו את הנשק מעצמם כל הזמן!”
הדוד לילאנהיים קונן בפרצוף חמוץ, כמעט חולני:
“מנוונים הצרפתים, מנוונים לגמרי! וליאון בלום שלנו יכול ללכת לעזאזל עם הזנב בין הרגליים שלו!”
“מנוונים או לא, זהו הניצחון המדינה הגדול ביותר של היטלר!” רטן הדוד ארתור.
"Wenn er sich das erlauben Kann, erlaubter sich alles
אם זאת הוא מרשה לעצמו, הכול הוא ירשה לעצמו!"
“ומוסוליני? הוא לא הרשה לעצמו לכבוש את חבש?!” קרא אליהו, “עוד מעט הוא יושב באדיס־אבבה!”
“נאומים!” נאנק הדוד ארתור, “נאומים!”
“אל תצעקו יותר מדי געוואלט!” העיר הדוד צימבלר, “היטלר צודק שרוצה לקרוע את חוזה ורסאי, זה הכול. הריינלנד שייך לגרמניה…”
“מה אתה מבין!” נהם הדוד ארתור. “הוא מתאמן עכשיו לקראת מלחמה אמיתית!”
“אין לו כוח לזה אין לו כוח,” הבטיח אליהו בהנפת בוהן.
“ואני אומר לכם, שעכשיו,” נהם הדוד ארתור, “שאכלו את הצפרדעים שלו, הדרך פנויה לכיבושים נוספים! כל הדמוקרטים הם פאציפיסטים עד איבוד השן האחרונה בַפה שלהם, וכל הפאשיסטים מתכוננים יפה למלחמה! איזה עולם איזה עולם!”
עוד בסוף החודש נערכו בחירות אִשרור בגרמניה, ו־99 אחוזים אחוזי צהלה הצביעו בעד היטלר צודק ומנצח. ואז הגיע ה־20 באפריל, יום הולדתו ה־47 של היטלר. מצעד צבאי אדיר, חצוצרות ותופים ופרחים ומועל־ידיים רועם: “זיג הַייל! זיג הַייל!” העיתונים, הרדיו, הדודים, כולם יודעים עכשיו שאומה מלוכדת ניצבת, צועדת, לוחמת מאחורי הפיהרר, והפיהרר הנלהב מראה לכולם, שאף־פעם־אף־פעם לא היה טוב כל־כך. וגרונו כורע ברך ומשמיע לעמו וידוי דתי:
“לעם הזה ניתנה היום רוח אחרת. בעם הזה שולטים היום רצון אחר, אמונה אחרת… עם הגרמנים, אני לימדתיך להאמין. ועתה, תן אתה לי את אמונתך… הן שוב יכול אתה לומר: ריבון־העולם, יהיו אשר יהיו פרטי המעשים, הלא בסך־הכול נהיינו לעם נהדר! לעם הגון!… אני הוא הנאבק על זכותו וחירותו של העם. אני מעוניין בשלום, ומוסרו בידי האחרים. ואני תובע ממך, עמי, כי תמוזַג אתי לשותפות אשר לא־תנותק… חסדי האלוהים חוזרים ופונים אלינו. ובשעה הזאת נכרע כולנו על ברכינו ונבקש את מלך־העולם, כי יעניק לנו כוח, את הכוח לעמוד במלחמה למען החירות והעתיד והכבוד והשלום של עמנו. כה יעזרנו אלוהים!” “תשמעו את המנהיג הרֶליגיוזי החדש,” נהם הדוד ארתור וגרף את חוטמו.
מובן, שגם השבט לא פסח בשתיקה על כיבוש הריינלנד. בדריכות הקשיבו להסבר הבלתי־ליגאלי של לוט, צמודים לאטלס בו אפשר לדפדף ולעבור מהר ממפת פלסטינה למפות אירופה ואפריקה. אסטר שאל, אם נכון מה שקבע דודו ארתור: שכיבוש הריינלנד הוא מאורע גדול, והיטלר מסוגל לכיבושים נוספים.
לוט חזר וסיכם את כיבושי האיטלקים באפריקה, צירף את כיבוש הריינלנד באירופה וְהראה להם, איך יותר ויותר מדינות נכבשות מבפנים על־ידי משטרים פאשיסטיים או דיקטטורות צבאיות. הנה: טורקיה, בולגריה, רומניה, יוגוסלביה, פולין, ליטא, אסטוניה ולטביה, וגם פורטוגל במערב, שלא לדבר על איטליה וגרמניה במרכז.
“אז מה נשאר?” שאל אייסבר.
הצביע על הדמוקרטיות הגדולות, ועל רדיפת השלום שלהן, בגלל הניסיון הטרי של זוועות מלחמת־עולם. “תחשבו בעצמכם… דרוש זמן, וראש פתוח מאוד, כדי להבין את הפאשיסטים ולהתנגד לכיבושים.”
השתרר שקט דחוס, אפילו מפחיד. לוט חש בו, הציץ באסטר ואמר: “אולי דודך צודק. אינני בטוח. כדאי לכם לדעת, כי בגדוד ‘מגשימים’, בגדוד שלי, דנים עכשיו על התהליכים הקובעים את גורל העולם. יש ויכוח. אין אחדוּת דעות. התמונה איננה ורודה. אך יש סיכוי שאנגלייה ואמריקה, וברית־המועצות, אולי גם צרפת, יתאוששו מפיק הברכיים ולא ייתנו לפאשיסטים לכבוש את אירופה. יש סיכוי. השאלה: מתי? מי יקדים את מי? בשביל היהודים התשובה היא ברורה: צריך להקדים ולצאת.”
“אז למה מכינים אולימפיאדה ספורטיבית?” שאל אידי.
“ולמה מהללים בלי־סוף את כל המפעלים של ‘און־בששון’, Kraft durch Freude”? שאל נושל.
“אתם רואים!” חייך לוט, “לא קל להבדיל בין תופעה להסוואה. צריך לחשוב חזק על כל ההטעיות האפשריות. למה התחילו להנהיג קיצוב בחמאה, בחורף האחרון? למה יש פתאום פחות חמאה? היטלר הבטיח רמת־חיים מדושנת חמאה. אז למה מנסים לשכנע את עקרות הבית לקנות ריבת־שזיפים? ‘ברכת הגרמנים – ריבת־שזיפים!’” הכריז בקול מצחיק. “סִסמה יפה, נכון? עקרות הבית לא חושבות על הקשר הסמוי לייצור תותחים. אולי יש קשר?”
אסור להכחיש: מה שהעסיק את מרטין בימים אלה יותר מריבת־שזיפים, כיבוש הריינלנד וכיבוש חבש – היו שלושה חידושים בחיי היומיום.
החידוש הראשון, המלהיב, היו האופניים. הוא שמר על ניקיונם ובריאותם, והם קיצרו את מרחקיו והגדילו את עצמאותו. אחר נפילות לימוד והיפוכי תקר בשולי הרחוב ובסמוך לגלגל אחורי של אוטובוס – יכול היה לטוס כרצונו, להשתחל כחץ בין מכוניות, להיישיר מבט על שביל האופניים הצר, להצטרף לחבורה של “בני מדבר”, שרכבו על אופניהם אל יעדי הטיולים של סופשבוע. גם לוט חזר ורכב על אופניו. כי תאונה פירקה את חיית־הברזל ללא־תקנה.
הוא אהב את אופניו; התפעל מיופים הכחלכל־המבהיק ומקלותם המכונפת. שרירי רגליו התפתחו – בתחרות עם שפמפמו. (בכלל, החלו בני השבט צומחים לגובה, מגדלים בלורית, ופה ושם פלומת טרום־זקן.) משום שאהב את האופניים, יצא מדי־פעם סתם־כך, לשם תענוג, אל רחובות זרים ושכונות רחוקות של ברלין ענקית. מדי־פעם הצטרפו מיללה ופיט (שני הוותיקים שחזרו לשבט “וו” מאחר שנואשו מאידו). פעם אחת הרהיבו עוז והפעילו דוושה על רחבותו הנוצצת של כביש חדש לגמרי, Autostrasse, שהוליך אל מגרשי הבנייה של האולימפיאדה.
החידוש השני אירע בבית הספר. אחר חופשת החנוכה מינה מר זֶלביגר, המחנך, את מרטין לתפקיד “מחלק המפות”. מעתה חייב היה לרוץ בכל הפסקה עד קצה המסדרון של קומה ב‘, לפתוח את חדר המפות במפתח שלו, לעמוד מאחורי שולחן הקבלה שלו, לנהל קטלוג מסודר של בית הספר ולשרת את כל הכיתות. תלמידים ותלמידות היו נכנסים בריצה, בזוגות או לבד, היו מקבלים ומחזירים מפות מגוללות – אבל חשוב מזה היה מירוץ הדמיון. למה באות אליך דווקא תלמידות אלה? למה הן חוזרות ורצות אל חדרך? מתחייכות חיוך קורן? במיוחד הריצו את דמיונו זוג בנות חינניות מכתה ח’ – וקלרה, שהופיעה תמיד לבדה. חמד שחרחר־מקורזל, שדיים זקופים ובת־צחוק על שפתיים תופחות. היא מחללת לצדו בתזמורת. היא מציצה בו לפעמים. מה היה קורה, אילו היה מקבל כל בת לחוד, בחדר סגור, בהפסקות גדולות? מה היה קורה, אילו היה מזמין את קלרה אל החדר שלו, עומד פנים־אל־פנים בחסות המפות, כשכול מהפות היו עושות חומה בין קלרה, מרטין ובין העולם…
החידוש השלישי הגדול הייתה התחרות על הדגל. כבר שבוע לאחר ייסוד הקופה המשותפת, ממש סמוך לכיבוש הריינלנד, בישר לוט לשבטו את בשורת התחרות. ואלה דברי הבשורה: לא ייתכן לקיים זמן רב קבוצת אנשים ללא שם משותף וללא סמל משותף. מספיק ודי להיקרא בשם הסתמי “וו”! הגיע הזמן שנישא ברמה את דגלנו. מה עוד, שלא רחוק מועד העלייה לשכבת הצופים. דרושה הרחבת אופקים והעמקת אפיקים. ואת אלה משיגים רק בעבודה אישית, עצמית, מאומצת. וכך, מבלי לחכות עד גיל הבגרות, יתחיל כל חבר בהגשמה נוכחית, ככל שניתן לו כעת. המנצח בתחרות יתמנה ל“נושא הדגל”. אולם לא הניצחון על אחרים הוא העיקר, אלא ניצחונו של כל אחד על חולשותיו, על עצלותו, על אדישותו ובורותו. "זאת אומרת, לכאורה אתם תתחרו זה בזה; למעשה, כולכם יחד תתחרו נגד השיממון, נגד האדישות ונגד הבורות. וְהתלות באחרים. זהו הדבר שאתם יכולים לעשות עכשיו, כתשובה הולמת לסביבה מטמטמת.
מהם סעיפי התחרות? כולם נדרשים לבצע ארבע עבודות חובה, ולבחור מקסימום מתוך 25 עבודות לבחירה חופשית, מהם 14 עבודות עיוניות, ו־1 עבודות־יד. התחרות תיגמר עד אמצע מאי, זאת אומרת, תימשך כחודשיים.
קמה מהומה, חציה התלהבות, חציה הסתייגות. רצו לדעת את הנושאים, את שיטת ההערכה או השיפוט. זמל רטן משהו על תרגילי בית־הספר. שפנפן הזכיר את תרגילי החובה של ה־Pimpfen, זוטרי “היטלר־יוגנד” בני 10 עד 14.
“הקשב!” הרעים לוט בקולו. “אענה לכולכם, מן הקל אל הכבד. שיטת ההערכה: על כל עבודה עמלנית אפשר לקבל 30 נקודות. על כל עבודה עיונית – 25 נקודות. אני השופט. אתחשב בתוכן ובצורה כאחד. ומה שנוגע לתרגילי בית־ספר – אני מסכים אתך, זמל, בשינוי קטן: התנועה היא בית־ספר לחיים. מי שלא הבין זאת עד־היום, שיזדרז, אחרת – מה יעשה אצלנו? ישחק דומינו? מי שיתחמק מן התחרות, יוציא עצמו מן השבט; ברור? ומה שנוגע לתחרות עצמה, כדאי לך לדעת, שפנפן, כי המפלגה הנאצית השתלטה על כמה סמלים ותכנים יקרים, שאין להם שום שייכות אל הנאצים. הם חוגגים, למשל, את האחד במאי, ובדגל אדום – סחבו את שניהם מאויביהם המושמצים ביותר! גם את התחרויות החינוכיות לא המציאו נדבר על זה פעם אחרת. עכשיו נגיע לעיקר: רשמו את הנושאים!” חילק דפים ועפרונות והמשיך: "נושא החובה הראשון הוא: תולדות העם היהודי, מן היציאה מעבדות מצרים עד סיכוי החירות הלאומית של היום. כל אחד יֵשב, ילמד ויכתוב בקיצור את תולדות עמו. הנושא השני: ‘השומר הצעיר, מטרותיו ומבנהו’, השלישי: ‘קבוצתי, תפקידַי וְתפקיד הדגל’. נושא החובה הרביעי חייב להיות עבודת־יד. ברור?
“אך כל אחד יכול לבחור לו?” שָאל נושל.
“נכון. עכשיו רשמו את נושאי הבחירה, אחר־כך תשאלו כל מה שתרצו”.
דבר כביר! משהו התרונן בלבו של מרטין, ולשמחתו ראה שגם אייסבר, ראודי, אידי, ואפילו שפנפן המתון, הראו אותות ברורים של התחממות מעשית. החליטו לגשת למלאכה ולהספיק מקסימום:
א) הדמות הרצויה של חברי הטוב;
ב) דמותו הרצויה של ‘השומר הצעיר’; או: מדוע שותפות חברתית?
ג) מה ההבדל בין כיתה בבית־ספר ובין קבוצה בתנועת־נוער?
ד) איך נוצרו לשונות האדם?
ה) גוף האדם, חלקיו החיוניים ותפקודיהם;
ו) תיאור מדויק של פרייה־ורבייה אנושית;
ז) עיבוד מדויק של משחק־שדה בשביל 17 משחקים;
ח) ביקורת עניינית על ספר;
ט) רכבת אקספרס נכנסת לתחנה;
י) האופניים – שִרטוט מלא והוראות טיפול;
יא) תיאור מדויק של הדרך מברלין לחיפה;
יב) תכנון מחנה הנמשך 14 יום;
יג) ספורט יעיל כיצד?
יד) דמותה הרצויה של ארץ־ישראל."
מכול עבודות־היד בחר מרטין באחת ויחידה: “ספר ארץ־ישראל”. החליט להתקין ספר שלם, שיכיל נושאים חשובים ככל־האפשר. פשפש בספרים, בעיתונות היומית, גזר צילומים ותמונות – ואת שיא המאמץ השקיע במבצע חשבוני־גיאוגרפי: בחר 40 בירות מכל העולם, מדד את המרחקים בינן לבין עצמן, ובינן לבין חיפה. לפתע גילה, כי ארצות רחוקות לכאורה קרובות יותר לא"י, הודו, למשל; וארצות קרובות יחסית, כמו אנגלייה, רחוקות יותר משסבר. בסך־הכול גרמו המדידות, כי כל העולם יתקרב לחיפה.
כך נערמו עליו: תולדות עם־ישראל; העליות לא“י ומוסדות השלטון בא”י, רשימת אל“ף־בי”ת של כל היישובים בא“י ומוסדות החינוך בא”י; היהודים בעולם לתפוצותיהם ותמלילי שירים עבריים; פרק מיוחד על יחסו של מרטין לותר ליהודים, ופרק מיוחד על אישים יהודיים, החל ביהודה המכבי וכלה בבן־גוריון. אמרות חסידים ודברי חכמה של סופרים והוגים כמו ברנר ובובר, ביאליק וגורדון, פינסקר ואחד־העם. במיוחד מצא־חן בעיניו דברו של ר' זוסיא:
“בעולם הבא לא ישאלו אותי: למה לא היית מֹשֶה רבנו? אלא ישאלו: למה לא היית זוסיא?”
21. מלחמות בפלסטינה ובבית 🔗
הספר גדל ותפח, וכיוון שבחודש אפריל פרצו מאורעות בא"י, גזר קטעי עיתון והדביקם כפרק אחרון: התקהלות המונית; ריצה מבוהלת ברחוב תל־אביבי; לוויה המונית; “ערבים הניפו את דגל המרד”, וכו'.
שיחת בירור על “המאורעות” נערכה אצל אייסבר – למנוע הפתעות של בולשת. לא שיער מרטין, איזו הפתעה צפנה שיחה זו מכמה סיבות. לוט סיפר על הקיצונים הערביים, המפחדים מפני העלייה היהודית המוגברת. על פחדיהם הבלתי־מוצדקים כלפי הציונות. על המסית הגדול, המופתי הירושלמי, המתנגד לכול…
“לוט,” קטע שפנפן את דבריו. “תסלח לי…” בקול שקט אך עיקש: “הורי טוענים, שקיום הציונות בסכנה… למורת רוחם של האידיאליסטים.”
“נכון,” השיב לוט בנחת. “הציונות הייתה בסכנה לפני שנולדה, אחרי שנולדה, בבאזל, בפעם השנייה או השלישית. ציונות היא התעסקות יהודית – והיהודים היו בסכנה תמיד.”
“הבנתי,” אמר שפנפן לאטו. “אל תכעס. אני רוצה שאתה תשכנע אותי, כדי שאוכל לשכנע את אבי.”
“בלי גינוני טקס, קדימה!” חייך אליו לוט, ומיקד את עיניו בראשו הארכני, המחוטב־בעדין של שפנפן. כתפיו צרות, גבו הארוך כפוף – כולו אריכות מתקפלת. “אבי טוען, שהערבים הקיצוניים מתמרדים כבר עכשיו, כאשר עולים רק רבבות. אבי טוען, שהאנגלים לצדם. שהציונות שואפת… לקיבוץ גלויות שלם. לעליית מיליונים… אם כן, המהומות הקיצוניות יגדלו… כל הזמן.”
“למה?!” התפרץ אסטר, "זה בכלל לא הכרחי! אם יעלו יותר ויותר יהודים, הם יהיו יותר חזקים! הקיצוניים יספגו מפלות, וזה ירתיע אותם. הערבים יראו, שפרעות לא יפחידו את הציונות:
“אתה מניח,” חייך שפנפן חיוך נדיב לעבר אסטר, “שהאנגלים ירשו ליהודים ללחום בערבים ויעמדו מן הצד? הם יעשו את ההיפך, כך טוען אבי. הם יעזרו לערבים האקזוטיים לנצח את היהודים החצופים.”
“רגע רגע, אדוני!” קולו של לוט נעשה קצת בלתי־נעים. “מה אתה טוען בעיקרו של דבר? תתרכז בעיקר!”
“אבי טוען,” שקל שפנפן את דבריו לאט־לאט, במבט מושפל, אגרופו השמאלי בתוך יד־ימינו, “הערבים לא ייתנו לאנגלים, והאנגלים לא ייתנו ליהודים להיהפך לרוב. הם יישארו מיעוט… כמו בכל ארץ אחרת. וזהו סוף הציונות. אם יישארו מיעוט, רוב ערבי לא ירשה קיבוץ־גלויות, ואז… שלילת זכויות… והריגת יהודים… כך טוען אבי… עלולה להיות גדולה יותר שם, בפלסטינה, מאשר כאן, בגרמניה.”
לרגע השתרר שקט גמור. פתאום צעק האנומג בפנים סמוקות: “משוגע! אתה לא יכול…”
“שב, האנומג, שב!!” פקד לוט בכעס על היושב במקומו. התעשת, וחזר לדיבור מתון, אך מודגש. “שפנפן יכול. כולנו יכולים. כולנו חייבים לחשוב. לחשוב היטב. לשקול נתונים. לשקול תהליכים. שפנפן תורם לדיון תרומה רצינית. בואו נזכיר לעצמנו, כי האנגלים קיבלו מנדט מחבר הלאומים, והבטיחו הבטחה בינלאומית. אנגלייה דמוקרטית ולא תוכל להתכחש להבטחותיה.”
“הבנתי,” הנהן שפנפן בחיוך מבויש, ונדמה היה שקיבל את הדין. אלא שוב אִגרף יד שמאלו בתוך יד ימינו והמשיך: “האנגלים הבטיחו ליהודים… וגם לערבים. אבי אומר, שהם זקוקים לנפט הערבי. לתעלת סואץ אל הודו. שהם מתחרים עם איטליה על אהדת העולם הערבי. לכן נוח להם להוכיח… שהתמיכה בציונות הייתה טעות… טעות מצערת של בלפור. וכדי להוכיח את הטעות, די נוח להם שיגדלו הפרעות. ומי יתמוך בציונות?”
אסטר לא יכול לספוג טענות־נפץ העטופות פרווה שפנפנית. נושל כבר הקדים אותו במשפט מדורדר: “איפה־ראית־באיזו־ארץ־יהודים־שיכלו להתגונן!” אסטר מייד אחריו: “נניח, שיהיו עוד מהומות בפלסטינה. אך היהודים שם לא חסרי־אונים! חסרי נשק! שפנפן, האם למדת שבאוקראינה יכלו היהודים להתגונן? או בספרד? או בזמן ‘המוות השחור’? היה להם כוח להדוף את נוסעי הצלב?”
“נושל ואסטר צודקים,” הנהן לוט בראשו. “שפנפן, אם אתה והוריך מעוניינים במציאות, במציאות בלי כחל וסרק, תצטרכו להסכים, כי אחת התמורות הגורליות ביותר שחוללה הציונות, בדור הזה, לעינינו – היא כושר ההגנה של היהודים, כוח ההתגוננות בקומה זקופה, בנשק ובדיפלומטיה, בזכות מפעל קונסטרוקטיבי, ועצמאי בהחלט, יש דבר גדול כזה – בגלל הציונות.”
“נכון… הבנתי,” לחש שפנפן וכינס את ראשו בין כתפיו. “זאת אומרת… כדי שיוכלו להתגונן בקומה זקופה… יסכימו מנהיגי הציונות עם מצב ש…יוליד כל פעם יותר מהומות. העלייה תגדל. ההתנגדות הערבית תגדל, המהומות יגדלו, והיהודים יתגוננו כל פעם… בהיקף יותר גדול… קודם עשרות קרבנות… אחר־כך מאות… אחר־כך אלפים… אחר־כך…”
השתרר שקט נורא. דווקא משום שדברי שפנפן נאמרו כמעט בלחש. אפילו לוט הסתגל לטון הזה. ראשו נגח בדממה, אך דבריו נשמעו כאילו מסר מסר חשוב, אפוף סודיות, ממרחק מעורפל.
“מה ידוע לכם על המתרחש כאן, בגרמניה? האם יש אדם אחד בארץ הזאת המסוגל להבטיח שכאן, מחר או בעוד שנתיים, לא ייעלמו, ייהרגו, יושמדו רבבות יהודים, יותר מרבבות, הרבה יותר… מבלי שיוכלו להתגונן? מבלי שמישהו מחוץ לגרמניה יתערב לטובתם? הנאצים הקימו מחנות־ריכוז, שבהם נעלמו רבבות. ולוחשים מפה־לאוזן, ואתם בוודאי שמעתם: נעלמו קומוניסטים, סוציאל־דמוקרטים… יהודים משום שהם יהודים. שפנפן, תשאל את הוריך: זה יותר טוב? ואם לך ולהם ניתנה האפשרות להגר, להגיע לפלסטינה, וּלהצטרף למתגוננים, להגן על מולדת שאליה חזרנו בזכות, ולהגן על הזכות הזאת עד שכולם יכירו בה וייתנו לנו לחיות, ולחיות כרצוננו – תגיד בפה מלא, אם זה יותר גרוע?”
שפנפן הזדקף, נשא את עיניו אל לוט וחייך. האנומג פלט אנחה: “Nuendlich! – סוף־סוף!” זמל טפח על עורפו של נושל. אך אייסבר אמר, כמעט מתגרה: “אחד־העם לא הסכים, שרק האנטישמיות הולידה את הציונות, שרק בגלל השנאה אנו נסים בחזרה לארץ אבות.”
“מאה אחוז, אייסבר!” קרא לוט, חילץ את זרועותיו, אסף אותן אל מותניו וסקר את פני היושבים. “זהו נושא, שבו נדון פעם אחרת, ובאופן יסודי: למה אנו רוצים וגאים להיות יהודים! כרגע רק אזכיר לכם דבר אחד, הקשור ביכולת ההתגוננות. את מי שונאים? האם שונאים זבוב? או צלחת שנופלת ונשברת? או קבצן עלוב? או רץ למרחקים, שתמיד מפגר במקום החמישי או החמישים? לא – שונאים רק אדם שפוחדים מכוחו, מיכולתו להזיק, מכשרונו לנצח. תראו ותבינו: אילו האנטישמים לא האמינו, כי יש ליהודים כוח גדול, לא היו שונאים ורודפים אותם. מסקנה: האם אנחנו, יהודים צעירים, נשב על התחת ונבכה על השנאה – במקום להפוך את היכולת היהודית למשהו עצום, למשהו חיובי עצמאי ופורה ביותר בתנאים הנתונים? איפה נוכל לעשות זאת? רק שם, במולדת שלנו!”
הדברים עשו רושם חזק על כולם.
מרטין ליווה את שפנפן לביתו. את הדרך הזאת עתידים היו לצעוד יחד לעתים די קרובות: עד הקצה העליון של שדרת פרנצלאואר. הייתה זו ראשיתה של חברות, שתימשך שנים מלאות ויכוחים, פעילויות וּוידויים אישיים. הפעם, תחת רושם השיחה, החליט גם מרטין לשכנע את הוריו. הנימוקים כל־כך ברורים! הם מוכרחים להבין!
לא נאלץ לחכות. כעבור יומיים ישבה כל המשפחה ליד שולחן המטבח, לאכול ארוחת־ערב. אליהו סיים עיון מדוקדק ב“יידישה רונדשאו”, שעל קוניו נמנה מראשית השנה, נאנח בקול ופנה אל בנו: “נו, מה אתה אומר? שמח בפלסטינה. מכים ביהודים.”
כך זה התחיל. לדאבון הלב, אין צורך לפרט את ההמשך. כל טענותיו הצודקות נתקלו בקיר אטום. מה עוד, שנטענו בעצבנות גוברת, ועליו להודות בפעם המאה־ואחת, שנשמעו יותר ויותר נרגזות, מקוטעות… ומאחרות את המועד המתאים. לעזאזל, דווקא ליד שולחן המשפחה שלו באות לו רוב התשובות הצולפות, המדויקות, המכניעות רק שעתיים אחרי הוויכוח. כל פעם מחדש הוא נהדף ונרמס על־ידי הלגלוג, החמלה, ההתנשאות של רוזי ודינה, על־ידי הביטחון המבוגר והמנוסה של אבא, על־ידי הגנה בחצי־פה של אימא. שוב ושוב “חוכם פון דה מה־נשתנה”. שוב ושוב “מרל’ה, מה יקרה כשפעם אחת אתה לא תהיה הצודק האחרון? התקרה לא תתמוטט”. אלא שהפעם נוסף גם חידוש: רוזי הִרצתה לפניו את הטעות הבסיסית של הציונות: קיבוץ גלויות; ואת התיאוריה של צִדקת הפיזור. אלפיים שנות פיזור חדלו להיות “מקרה מצער”. הן גורל. גם ייסורי הגלות הם גורל. כמו היתרונות הכרוכים בפיזור. העם היהודי פשוט לא מתאים לחיות יחד בארץ אחת. זה לא הלך, ולא ילך בעתיד. ומייד, כמו תמיד: “מרטין, כשתגדל, תלמד להבין, שיהודי צריך להיות מטומטם לחלוטין, או אינפנטילי ללא־תקנה, כדי להאמין באבסורד הציוני של ביטול הפיזור.”
כשקפץ על רגליו וצעק: “להיפך! את הופכת את היוצרות! דווקא אלפיים שנות פיזור מוכיחות את צדקת הציונות!” – הרגיעה דינה את אחיה בחמימות טובת לב: “שמענו, מרל’ה, שמענו, היום אתה שופע חידושים.”
“די, דינה, מספיק!” קרא אליהו, ופנה לבנו. “באמת מצער, שככה נהרגים עכשיו בפלסטינה – ונהרגים עכשיו בגרמניה. מי שרע לו כאן, ורוצה להגר, שיחפש לפחות מקום שקט יותר מפלסטינה. בבית הספר שלך, או ב’השומר', האם לא מלמדים אותכם איפה… איפה בעולם יש מקום, שבו יהודים יכולים לחיות בשלום להרבה זמן?”
“אבא,” אמר מרטין, “אני… בבית הספר יש לי תפקיד לחלק מפות, לכל הכיתות, של כל העולם. אבל…”
“אבל מה?”
“אין – אבא, אין שום…” האהיל על פניו, שלא יראו את הדמעות, והסתלק מן המטבח. נכנס לחדר העבודה האפל ונשען אל השולחן הריק.
אבוד! ויכוח אבוד! הם לא יבינו אף פעם. בדיוק עליהם אמר אחד־העם, מה ששכח להזכיר להם, מה שהעתיק ל“ספר ישראל” שלו. אכן, אמר, “מה עלוב מצבנו, כי אין אנו מסוגלים לחוש יותר ממצוקה חומרית, הנוגעת לגופנו בלבד…”
הרוח! רוח העם היהודי… האם לא תהיה אבודה, אם אנו לא נציל אותה? אנו, בשיחות שלנו. בברורים שלנו. בלימודים שלנו. בעקשנות שלנו. בעלייה שלנו. בקומה הזקופה שלנו. בהגשמה העצמית.
נפתחה הדלת ונכנסה דינה. הדליקה אור, ניגשה אל מרטין וחיבקה את כתפיו.
“מרטין… מרטין פון מרל’ה,” אמרה ברוך, “אני מבקשת סליחה, באמת, לא התכוונתי… תאמין לי, מרל’ה, טינל’ה! בשמי ובשם משפחתי נשלחתי לכרות שלום. בוא נתפייס. אתה בסך־הכול בחור חמוד – עם כמה שיגעונות ילדות שיחלפו… די די, מרל’ה, לא אמרתי כלום! אל תכעס על אחותך המסכנה. תסלח לבחורה מטומטמת שלא מסוגלת להבין איך אחיה מתגעגע דווקא למקום בו זורקים פצצות, שבעיניה הסומות זה קצת, נו, קצת פֶרבֶרטי לחבק רובים במקום נשים יפות… נו, די! בוא, תן נשיקה, ותגיד כן. להזמנה. אינך מבין? בזה הנני מתכבדת להזמין את אחי, בשם רוזי ודינה, לצאת אתנו, ועם איזי ורולף, ביום א' הקרוב, אל מסעדה יפה בקוּרְפִירסְטֶנדַאם, לסעוד ולעשות חיים. רק עניבה, כמובן, תצטרך לענוב, ואני מבטיחה שהיא לא תחניק את הציונות. עניבה וחליפה, זה הכול. לכל היתר נדאג אנחנו, האחיות המתחרטות. ואז תראה, אם רוצים, עוד אפשר לעשות חיים בארץ הזאת.”
22. אפשר לעשות חיים 🔗
הכריעה ההצהרה החגיגית של רוזי: “אִסור לגנות דבר בלתי־מוכר. בוא אתנו אל הקורפירסטנדאם, תראה, אחר־כך תגנה.”
לבש את חליפת הבר־מצווה, הפקיר את צווארו לאצבעותיה הזריזות של דינה, ששִלשלו אותו אל לולאת־חנק רכה בלבן־אדום מלוכסן – וכך נִלווה כגלגל חמישי לשני הזוגות, ולהתנסוּת ב“לעשות חיים”.
האם המסעדה המפוארת ברחוב הכי־מפואר של ברלין הייתה שייכת ליהודים? האם המלצרים והנגנים היו יהודים? גם הם לא ידעו. רק ברור היה, כי חלק מבאי המסעדה הצטחקו והתלחשו בצורה שהזכירה למרטין את חוג הדודים.
במרכז האולם השתרעה בימת ריקודים עגולה. השולחנות הקיפו אותה במעגלים קונצרנטיים. במעגל השלישי, ליד שולחן המבהיק מלובן המפה ומנצנוץ כלי־כסף וזכוכית, ישבו רוזי ואיזי מימין, דינה ורולף משמאל, מרטין והעניבה באמצע. נברשות התקרה זהרו. מנות הסעודה, שהגיש מלצר שמנמן, היו טעימות בהחלט. מנת השיא הייתה גביע־בדולח גדוש גלידה – הר צבעוני צונן, מנומר טעמים. כינורות התזמורת התיזו מתק נוסף לתוך הגלידה. זוגות־זוגות סבבו לאיטם, בצימוד מנומס, במקצב מרוסן של טנגו ופוקסטרוט.
איזידור מַטַדוֹר, לוחם הפרים הצעיר, שחליפתו מופשלת על חזהו כסינר של קַצָב, קפץ על רגליו, שילב את זרועו האנקולית בזרועה החשופה של רוזי, ויצא אתה במחול מנצחים. ואילו רולף הגמיש־התמיר הוליך את דינה כבקי ורגיל, בקלילות חצי־אכפתית. הם היו זוג נאה ומתואם, הנהנה לרקוד יחד. מרטין התרכז בהם.
עד שנשמע קול תופים דרמטי, נדלקו זרקורים, כוונו אל שולחן בסמוך לתזמורת – והנה ההפתעה של הערב: קוזאק הרוקד קוזאצ’וק! לבוש סגין ירוק, חגור שתי אשפות נוצצות, נעול מגפיים מבהיקים ומכונף שפם־אימים – קפץ הקוזאק על־גבי השולחן, התזמורת הריעה, והלוחם האמין קיפץ בין צלחות וגביעים. בחשיבה לאחור לא פקפק מרטין: הופעתו הגסה, הסעורה של הקוזאק בקהל הסועדים המעודן נועדה לשכר אותם. מחיאות הכפיים היו אמנם רועשות – אך הבעות הפנים ותנוחות היושבים לא העידו על שיכרון, אלא על… מה, בעצם?
המופע נראה כמעט כחלום. רחשה בו תחושה עמומה כאילו.. מין־מוזיאון, מוזיאון לפולקלור של עמים, נפתח לפני קהל של זוללים ורוקדים. ועוד משהו: למרות הזוהר, הנצנוצים, משחקי המחשופים והקיפוצים – מרטין חש בנוכחות הבלתי־נראית של מנצח או מלחין – שתחב לתוך החצוצרות, הפיות, התנועות… איזה עמעם כָּלְיָכוֹל. גם המלצרים רחפו מסביב על סוליות־עמעם.
נסעו הביתה בטקסי, מדושני עונג מן “הערב התרבותי”. איזי רצה לחלץ מגרונו הפקוּק של מרטין הודיה נלהבת בטעם החיים. מרטין השיב: “ככה”. בעצם, לא ידע מה “לסכם”. היה טרוד בבלימת סלידתו מפני איזידור, שהיה מפליט בדיחות צרודות, מצחקק כל רבע דקה, מקרב זרבוב רחב אל פניה השלווים של רוזי, לופת את כתפה, מרביץ ביד שטוחה על ירך עצמו – מופת שמחת החיים.
ומשמחה לשמחה. כעבור שבועיים, בערב נעים של מאי, הועלה המסך על “המכשפה” של גולדפאדן. הדודה גולדה תִפקדה כשחקנית ראשית – והגיס שלה, אליהו קלינגר, התעתד להופיע הופעת בכורה כזַמָּר. אמנם, בתפקיד קטן: מוכר פירות בשוק, המכריז על סחורתו בזמר אחד ויחיד. אך התכונה האישית והמשפחתית לקראת הופעת הבכורה דמתה לרומן מתח. כולם היו נרגשים ומשתפים־פעולה. הרי סוף־סוף יתגשם החלום: מי שרצה להיות חזן, מי ששר במקהלה של בית הכנסת, כוכבו ידרוך על בימת תיאטרון! ג’ני הִשקתה אותו דבש בחלב, כי קבל על צרידות בגלל חזרות לאינסוף. רוזי תרגלה אתו, ליד הפסנתר, ירידה בטוחה במעברים הכרומאטיים, שתמיד התקשה בהם דינה שיפצה את תלבושתו. מרטין השגיח על גוֹן קולו. הזמר עצמו המשיך ללגום דבש בחלב, למחות זיעה חמה וקרה, ולחייך בעקימת שפתיים ספקנית.
מרטין קיווה בכל לבו לאותה דריכת־כוכב מפתיעה של אביו. הרי התפעלו מקול הטנור שלו, ה“מרומם את הנפש” (דודה רגינה). למה לא ישיר עכשיו בתיאטרון, עד שיסתכלו במאזינים זה בזה ויתמהו: מיהו זה? איפה הסתתר עד היום?!
סוף־סוף ישבו לפני מסך הארגמן, בשורה השביעית, באולם מלא עד אפס־מקום. העלילה שטפה לה, הדודה גולדה קצרה תשואות, הכול נשמע כמבעד לעמעם מרטיט – עד הרגע, שבו פתח מוכר הפירות בשירו. מייד נתקף חרדה. אפילו בשורה השביעית נשמע קולו בקושי. למה אינו מתרומם לחוזקו הרגיל? למה השיר מתנהל ב… כבדות, ב… חיוורון? אינו חם וערב, אלא… חיוור ועצוב? ועכשיו, כשהוא מגיע למעבר הכרומאטי, למה הוא מאיט? ולאחר שסיים – למה איש לא מזדרז למחוא כפיים? המוֹכר נעלם, העלילה נמשכה.
הלכו הביתה בסך משפחתי. דינה ורוזי העתירו רשמים. איזו הצגה! איזו זִרה! ג’ני אחזה בזרועו של אלי מן הצד השני, ושיבצה מדי פעם חצאי משפטים: “היה טוב, אלי… היה בסדר… מה אתה רוצה? שכבר בהצגה הראשונה את תשיר כמו קארוזו?” דינה הסכימה והוסיפה: “גם יוסף שמיט צרוד לפעמים.” רוזי ציינה: “המעברים הכרומאטיים היו די חלקים.” מרטין שקל ושקל, מה לומר, מה לא לומר, עד שהצטרף לאימו: “אבא, בשביל פעם ראשונה זה היה בהחלט לא רע.”
היחיד שהתעקש לדבוק בעובדות, היה אביו. “הייתי צרוד. הרגשתי פקק בגרון. אסור לפחד כששרים. ואני פחדתי.”
מרטין לא יכול להירדם. כל השנים הייתה דירתם מתמלאת עוצמה של זמרה. גם מקהלת בית הכנסת. והנה, בתיאטרון, כששר לבדו, באור הזרקורים… הוא פשוט לא יכול. ואולי, אולי הסיבה העיקרית היא שאיחר להתחיל? איחר את המועד? ומה יעשה, איך ירגיש עכשיו? אסור להגשים חלום מאוחר מדי… גם לי.
חלק שלישי: גמר הילדות 🔗
23. אירמה אחרת 🔗
ישב בחדר הטוב, והרהר ב“מאוחר מדי להתחיל”. אולי התחיל ללמוד עברית מאוחר־מדי… ומעט מדי? איך יֵדע לשיר בשפה הזאת? הנה שירי היינה, שהוא חוזר ובולע אותם בשקיקה – איך לחבר דבר כזה בעברית? או עניין השותפות. אולי התחילו מאוחר מדי? אולי צדק שפנפן. בהתחלה הייתה הקופה המשותפת חוויה מדרבנת. עכשיו, אל תכחיש – תראה, איך אבא לא הכחיש – הקופה צרודה, חורקת… נשארתָ גזבר, ולכן לא נעשית נושא דגן, למרות שהצלחת בתחרות. אייסבר, השני בתור, קיבל את הדגל – ואתה לא יכול לתקן את צרידות הקופה.
פתאום שמע את שריקתו של לוט. ניגש לחלון, ראה אותו יושב על אופניו, בשולי המדרכה. אותת לו בראשו, שימהר ויֵרד אליו.
באור הדמדומים נראו פני לוט כמסכה קפואה. חיוורון כזה לא ראה בפניו עד היום בלי חיוך, בלי “חזק”, בהה נִכחו בעיניים דלוקות. “בוא,” אמר למרטין בלי להביט בו. “נלך ברגל.”
הלכו בשתיקה לאורך קצה המדרכה. ידע שעליו לחכות. האם הסתכסך סופית עם לורה? עם הגדוד שלו? האם מת מישהו? האם הנאצים עוללו… שדרת עצים רגילה… לוט בלתי־רגיל. הגיעו עד כיכר שנהאוזר, סואנת כרגיל, פנו שמאלה ועלו בשדרת שנהאוזר. חבורת נערים רדפה אחרי נער וצעקה בצחוק מוגזם: “גנב! גנב! תחזיר את הכובע!” רק כשנדלקו הפנסים הראשונים, פלט לוט במקוטע, מבלי להביט בו:
“חבר נכבד… מה היית עושה… מה היית עושה לוּ נודע לך… לוּ בגיל עשרים נודע שאין לך הורים?”
“מה!” נדהם מרטין. “אתה רוצה להגיד ש…”
“כן,” אישר במנוד ראש, “אני רוצה להגיד ש…” עווית של לעג עיוותה את לחיו. “אני רוצה להגיד שהייתי אידיוט… להגיד שחשבתי, מר אגוֹן שאפנר, מר ברטה שאפנר, בבקשה להכיר את הורי, את אוספי הבולים, את מגוללי הצמר… אידיוט, אתה מבין?”
“לא!” קרא מרטין.
“כן,” אמר לוט וגיחך. "רוצה להגיד שֶ… אמש, בערב חצי־קיצי בין עשר לעשר־וחצי, פרץ ריב בלתי־נשכח בין… בין הזוג שאפנר ובין לוטהר איקס. רוצה להגיד שריב קולני כזה עוד לא רבנו. ומדוע? לוטהר הודיע, כי הוא מתכוון לעבור לבית החלוץ, לצאת מן הדירה השוממת שלהם ולהתגורר עם חברים חיים. ואז… שמע, בנאדם… פעם ראשונה ראיתי את מרת שאפנר יוצאת־מן־הכלים… צורחת כתגרנית בשוק. פעם ראשונה ראיתי את מר שאפנר שולף את מקטרתו מבין שיניו וגוזר גזרה קטגורית: ‘אתה תמשיך לגור בביתנו עד שתתחתן’. וכשאמרתי בקול שקט, שמנוי־וגמור עמי לגור בבית החלוץ וכל הדיבורים על חתונה אחרת מיותרים בהחלט… מה קרה? לא־לא, דמיונך העשיר לא ישער מה קרה… מרת שאפנר לקחה את פקעת הצמר וזרקה אותה בראשי! עמדה מולי בעיניים רושפות וליוותה את הזריקה הספונטנית של נצח־הצמר בלחש צפצפני: הכול לשווא! אתה לא רוצה להיות בן שלנו! אף פעם לא רצית להיות הבן שלנו! עוד כשהיית קטן! ואני השתדלנו… כל־כך השתדלתי… תמיד התנכרת לי! תמיד הסתגרת ממני… כאילו ידעת שאינך הבן שלי! כן, שתדע סוף־סוף את האמת! שום דבר לא הועיל, שום דבר! ואז הצביעה על אגון שאפנר וצעקה: זה לא האב שלך! אימצנו אותך! אימצנו תינוק זר! היית זר ונשארת זר… כל השנים!
דמיין לך, בבקשה. עמדתי באמצע החדר, בין מר ומרת שאפנר. בין הצמר הזרוק והמקטרת הכבויה. הסתכלתי בהם. אולי בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי בהם היטב ושאלתי: מתי את משקרת? כל הזמן, או עכשיו? ואז – אגון הישיש: ברטה דיברה אמת. היינו הורים מאמצים, ולא הצלחנו. דמיין לך, דמיין, אבי המאמץ אישר, כי האימוץ לא הצליח.
תקף אותי כעס איום. צעקתי: למה שיקרתם לי עד היום?! ייללה ברטה, כי לטובתי, לטובת העתיד שלי. זה הכעיס אותי עוד יתר וצעקתי: מי ההורים שלי?! מי ההורים האמיתיים?! ואל תשקרו לי הפעם! – אגון ניגש לברטה וניסה להרגיע אותה בידו הזקנה, זאת אומרת, הוא היה עסוק מכדיי לענות למאומץ בלתי־מוצלח. ואז… מה עשיתי? התחלתי לנקות את השידה הגדולה מכלי הבדולח שרבצו עליה אלף שנים. טראח!!! זה היה נהדר! זה היה מוסיקלי! ברטה השתתקה והסתכלה בי בפחד. אגון הניף את מקטרתו כמו… מנצח אחר טאקט הסיום.
טוב… אחסוך ממך פרטים טפלים. קודם אספו את הרסיסים, אחר־כך הסכימו לענות ללוטהר איקס, שאינם יודעים כלום על הורי. שהייתה מלחמה בעולם. שברטה רצתה ילד, אך האל הרחום סגר את רחמה. שאגון עבד כפקיד חיוני בברלין, בתעשיית חומרי־גלם. שאירמה, בת־אחותו, עבדה כאחות מתנדבת בבית־החולים. ויום אחד, ‘סידרה’ תינוק בשביל ברטה. זה הכול. זאת אומרת… אתה תופס? אתה מסוגל לתפוס? אירמה, היא ולא אחרת, יצרה את לוטהר שאפנר!! האם נעלמה, ואירמה יצרה בן יֵש מאין. הוקוס –פוקוס מוצלח. והקוסמת ידעה כל־הזמן שאני… זיוף… שהכול כזב! ופתאום… ופתאום… אתה תופס שתפסתי פתאום מדוע אני לא נימול?"
מרטין לא היה מסוגל לפלוט הגה. רק להקשיב. להקשיב בלב מורתח, מוכה־תדהמה, להקשיב ולתת לרעו, הטוב־שברעים, לשפוך הכול, עד הסוף. מבלי שיוכל לעזור, להגן, לעשות משהו, שאולי רק גדולים יכולים לעשות.
המשיכו לצעוד, כמובן. לתת לאנשים לעבור, כרגיל. לתת למכוניות לשקשק. לפנסים לדלוק. שתקו וצעדו. איך, איך מרגיש אדם ששיקרו לו עשרים שנה? שהבית שהיה ביתו כל השנים… פשוט נעלם? לא אב ולא אם ולא אירמה… העז לגמגם: “אינך חושב ש… שצריך לשאול את אירמה? משהו היא מוכרחה… לדעת.”
“ברור שצריך!” לוט גרף את שערותיו מתוך מצחו ולא הביט לעברו, כל הזמן. “אך קודם־כל צריך אומץ־לב. אומץ הֶרוֹאי! עכשיו לגשת… עכשיו להביט בה… במי ש… במי ששיחקה עשרים שנה משחקים עם הילד… את המשחק!”
“אתה טועה!” קרא מרטין. “היא התכוונה לטובה, באמת לטובה. אין שום ספק בזה, לוט, כמו שאתה תיארת… אֶבן־חכמים לוהטת.”
“תודה!” פלט צחוק חד, בהטיית צוואר חותכת, “תודה שנעשית סנגור לאירמה! לאהובתי השמימית. שאסור לגעת, שמותר להתגעגע… שכֵס־מלכותה ממש ליד חלון גן־עדן… אני, רק דבר אחד אוכל לומר לך: אם אהיה מוכן להתייצב פנים־אל־פנים, ולא למרגלותיה, אני אסחוט ממנה את כל מיצי הזיכרון, אפילו בכוח!”
חזרו וירדו בשדרת שנהאוזר. לפתע השתוקק תשוקה עזה לפנות ימינה, להיכנס לקורינר־שטראסה ולעבור ליד הבית שבו נולד. מרטין הוליך, לוט הלך לצדו. ירדו לאִטם ברחוב הצר והמוצנע וקרבו למספר 4. בית אפרורי ומגומד. שקל, אם להזכיר ללוט זכר־קדומים, כששמע את נישופֵי צחוקו:
“נוצרי! גוי! תאר לך. צעיר ארי בֶן־עשרים ראה זה־עתה אור־עולם, ושמו לוטהר איקס… אך למה לוטהר? למה לא פרידריך? זיגפריד? הַאגֶן? אדולף? אולי הַאגן הוא בנו הבלתי־חוקי של נאצי חביב? אולי אדולף הוא פרי הפיתוי של תעשיין צעיר ופועלת? למה לא? הכול אפשרי. אתה תופס, מרטין קלינגר? אתה, כל העתיד לפניך! אני, כל העבר לפני!”
הגיעו לפינת קורינר־לותרינגר. מייד גברה ההמולה, חרקו בלמים, צפרו צופרים. פגעו עוברים ושבים בכתפיהם.
“שתיקה גמורה!” גזר לוט. “אתה לא תספר לאף אחד.”
“לורה יודעת? האם… האם בתיה תדע?”
“מה־זה־חשוב־עכשיו?! לורה, בתיה… זה קרה אמש. לך סיפרתי. ואתה תשתוק. בכלל… רק בלילה תפסתי, שאירמה אף פעם לא הייתה… ואף פעם לא תהיה דודתי!”
שותקים הגיעו עד פתח ביתו. השלט המוכר בצד המדרגות: “אליהו קלינגר. חייט גברים לפי־מידה, קומה ג'”. לוט עלה על אופניו, ייצב ישיבתו ותלה עיניו מעל לראשו של מרטין.
“בזמן הקרוב… אני מניח שכמה פעולות ישתבשו. גם בשבט. תנסו להחזיק ברסן. אתה ואייסבר ושפנפן. עד שלא אדע מי הורי. עד שלא אדע מי אני… אם אדע, אבוא ואודיע.” צחק להערתו, צחוק לא־שמח, והתניע את אופניו ברגל גסה.
ימים אחדים היה מרטין המום. לבד. לגמרי לבד עם סודו. לא אייסבר, לא שפנפן, לא שום אדם. הלך ברחוב, ישב לשולחן, למד בכיתה, שכב במיטה – חזר ונלכד. מועקה כבדה, כמעט כבדה־מנשוא. אם יתגלה, אם באמת יתגלה, כי לוט הוא גוי? בנו של נאצי? בנה של מנהיגת “הנערות הגרמניות”? עובדה מוחלטת: נוצרים לא מלים את בניהם! מה יקרה? אם ימשיך להדריך בתנועה, ואף אחד לא־יֵדע שהוא גוי, רק מרטין לוטר יֵדע?! ואם, במשך הזמן, ישמע הוא דברי כפירה, דברי מרד בגורל היהודי ששוב איננו גורלו?! ואם יקום יום־אחד וילך, ייפטר מן התנועה, מן הגורל היהודי כדי לשוב אל… אל מה לשוב?! אבל… זה לא ייתכן! לוט מושרש בתנועה! לפני ארבע שנים נודע לו שהוא יהודי! איזה צחוק! רק אז הצטרף לתנועה, למד היסטוריה יהודית וציונית כדי… כדי שכעבור ארבע שנים ייוודע שהוא גוי!… לאבירינת… לאבירינית של חוסר־היגיון… ואולי בכל־זאת יש היגיון, היגיון מיוחד1 אפילו בלאבירינת שכזה?
החיים נמשכו – אך לוט נעלם. הקבוצה נפגשה אצל אייסבר; אצל אסטר. חברי הקבוצה נפגשו זה עם זה, להכין הופעה לנשף ל"ג בעומר. הוא יֵערך בקן־הדרום. אסטר נדבר עם שפנפן, מיללה, אייסבר, גם עם אידי, נושל, פיפס\ להכין דבר יפה. לוח השנה הקטן התמלא קביעת “פגישות”.
ואז, לגדוש את סאת ההפתעות של חודש מאי, ליד שולחן הסעודה של ערב־שבת, הודיעה רוזי לאחיה הקטן, כי היא ואיזידור מתארשים. התארשו. ומפני שהזו המאושר ישב מולו, התאמץ מרטין בכל כוחו להדוף את התקפות הסומק והחיוורון. אמר “מזל־טוב” והשפיל עיניים אל פירורי החלה הזעירים שעל המפה הלבנה. כל הערב ישב תחתיו המום ולא הוציא הגה מפיו.
ובכן, סיכם במיטתו, ובכן… לא די שלוט איבד את הוריו, את עַמו, אולי גם את אירמה… עכשיו איבדה רוזי את שכלה… מִשכנה את חושיה… בחנות לכלי־ספורט משומשים…
במוצאי־שבת, במסיבת הבר־מצווה של זֶמל שנערכה ברוב־עם, ובנוכחות המדריך, הודיע לוט למרטין שלמחר יכין צדה לדרך.
נפגשו בכיכר רוזנטאל ורכבו על אופניהם לפוטסדאם. לשם עוד לא נסעו אף פעם.
לוט נראה רגוע יותר. סנטרו נראה חד, מזוקר ומעוטר זיפי זקן. פיו נראה חתום וקשוח. מצחו נגח את האוויר, את האביב שנשב לקראתם והמה באוזניהם. במקום לספר על עצמו, שאל את מרטין, מה שלומה של אדית. באותה שעה ירדו מאופניהם כדי לתקן תקר, מצאו כי ונטיל התפוצץ בגלגל הקדמי של לוט. לוט החליפו, ניפח את הגלגל – ושאל מה ששאל. לפתע, לא התאפק מרטין, ולמרות שידע, כי לוט עסוק בשלו, פלט קטעי הרהור: על השמועות, כי פיט ואדית יהגרו לאמריקה, עם הוריהם; על ההתמודדות הכמוסה בין שתיים: אדית וקלרה. שאל לוט, תוך הפעלת המשאבה, אם ניסה להיפגש עם אחת, או עם שתיהן. לא, לא ניסה. “האוויר,” גיחך לוט “חומת האוויר הארורה! עוד מעט תשמע, איך קדחתי בה חור ענקי.”
עלו אל אופניהם ורכבו בקו אחד. לא התאפק מרטין וסיפר ללוט על אירושי־האושר, כדי לשאול את בעל־הניסיון, אם הוא מסוגל להבין זיווג כזה, בין בחורה חכמה, ובין רובוט מטומטם.
לוט צחק, פעם ראשונה אחר זמן רב… “ניכר שאתה אוהב את איזי אהבת נפש! ראיתי אותו. באמת, לא הייתי אומר, שרוזי גילתה בו את גבר חלומותיה… אך דע לך, מרטין, לפעמים… לפעמים יש הבדל עצום בין התנהגותו הרגילה של בן־אדם ובין התנהגותו האינטימית. עד שלא ראית, איך גבר ואישה נוהגים כשהם לבדם, וחושפים זה לזה את התכונות העדינות ביותר שלהם, או הבהמיות ביותר, בכל־אופן הסודיות ביותר, עד שלא ראית את הסוד הזה, לא תדע מי הם, וּלְמָה הם מסוגלים באמת… אם אישה עדינה תצרח־מאושר דווקא בין ידיים גסות… או להיפך: אם הגבר המגושם לא יתגלה פתאום כ… כאברך־משי אירוטי.”
בפעם השבעים־ושבע ניסה מרטין לדמיין לעצמו, איך רוזי מתמוגגת בזרועותיו של איזי… איך הבהמה הגסה הופכת לצפרדע עדינה המקרקרת על בטנה של רוזי… ברגע האחרון נמנעה התנגשות בעץ. האופניים סטו משביל האופניים הצר, לוט צעק: “מה אתך!” ומרטין התהפך על אדמת־חול.
בהגיעם לפוטסדאם, חיפשו חורשה שקטה. נסעו לאורך שביל־עפר מוקף גדרות, עד שפסקו הגדרות והתעבתה חומת העצים, עצי אשור ישרי גזע ואדירי צמרות. ירדו מאופניהם והוליכום ביד. סבי־סביב – קרינה של מאי; ירקוּת עסיסית, פה ושם – אודם פרגים, ומעל – ציוצים עולזים, כמעט תוקפניים של מקהלות. לא הרחק משדרה עזובה החנו את אופניהם והתיישבו על פיסת דשא. אכלו בשתיקה את פרוסותיהם, שתו לימונדה פושרת, אחר־כך חילצו את רגליהם, שכבו זה ליד זה והביטו בחופת הצמרות, שרוח חמימה הניעה את עלוותן ניע רך, מחזורי. כל המולת הציוצים והעלים התלכדה למין רחש יציב, חלול כלשהו, כרחש אינסופי של ים.
תתכונן, חבר נכבד," אמר לוט והשתעל צרודות, “תתכונן לבשורה, כי לוטהר איקס הוא ממזר חצי־כשר וחצי־טרפה.”
“לא די ברור, אדון נכבד,” אמר מרטין ועצר בנשימתו.
"מה לא ברור? אימי יהודייה, הווי אומר, חצי־כשר1 אבי נוצרי, הווי אומר, חצי־טרפה. ברור?
“ברור. אבל…”
“כן־כן, האבָל המרטיני! האָבל היהודי הנצחי. מצטער, רק זה נודע לי, לא יותר.”
לוט עצם את עיניו. מרטין התנשם עמוק. רחש חופת הצמרות נשמע פתאום חזק כפליים.
“למה אינך שואל, סקרן, איך הוצאתי מאירמה אתהמידע הסודי ביותר של המשטר הוַוימארי? הייתי נמר! דע לך, עשיתי רושם! בעטתי בשרפרף. חטפתי את גופה מתוך הכורסה. לפתי את גופה. הִדקתי אל גופי. הייתי נמר נהדר. פרטתי על כל צלע וצלע באצבעותי הקשות. מעכתי את שדיה. קדחתי חור ענקי בחומת האוויר – וקפצתי – נמר!” חזר ועצם את עיניו, זרועותיו מאחורי ראשו, חזו מתנשם כמפוח, מרטין הביט בו, במצודד, חש את הולם לבו בסמוך לגרונו – והקשיב.
“אתה תו־פס? לא, אינך תופס. תתפוס ותלמד קצת לקח. לא ביקשתי סליחה. לא ביקשתי רשות. לא נשארתי עדין לא התיישבתי לרגליה – התפוצצתי!! הה, זה נהדר, להתפוצץ.! לפרוק הכול, כל חומר הנפץ! כל עוצם ה…הערגה שהצטבר והצטבר מאחורי חומה בצורה… והנה פַפ’פ’פ'! היא צבותה לי בין זרועותי. היא כנועה לי על גופי. לא התנגדה. שומע! לא התנגדה. כבר שמעה משהו מפי אגון שאפנר, לפני שהתפרצתי לביתה. כמעט נשברה אל חזי… יש דבר כזה! להישבר ולבכות ולבכות. ואתה עומד, השד המעוך בידיך ופתאום… בעצם… אתה שקט, שקט כזה ומרוצה שסוף־סוף… שקֵט יותר מִשָּׂמֵחַ, יותר מנלהב… אתה תופס? גם היא, אחרי הבכי, כמו נפרק גם ממנה כל עומס הזיוף, תופס? לא, אינך יכול לתפוס, כי… כי פתאום שני אנשים עומדים זה מול זה, לתוך זה,…ואין חומה, ואין מבצר של שקר וכזב, ואחר מאה שנה של משחק בדיסטנס… אין, פשוט אין! אין דודה ואין קרובים! יש, מה יש? אישה ושמה אירמה, לא יפה במיוחד, באמצע שנות השלושים של חייה המזופתים, והעור שלה, מבעד לשמלה, לוהט ונכנע. והשַד שלה מעז לפעום בכף־ידי. להלום כמו אגרוף! להיכנס! רוצים להיכנס! ועוד לפני שדיברה, לפני שיכלה לפלוט הגה, ינקו שפתי את שפתיה. הייתי נמר צמא, לא הרפיתי. עמדנו צמודים, לא־חשוב־כמה־זמן. עד שטמנה את ראשה בצווארי. וככה דיברה, בין ידי.”
השתתק ואחז בגרונו. השתעל שיעול יבש, והמשיך:
"בת השש־עשרה, ב־1916, התנדבה לעבוד בבית־חולים, במַאנהיים. פעם קראו לה למחלקת היולדות. למחרת ראתה אישה צעירה, יהודייה, שילדה כמה ימים לפני־כן. לא הרגישה בטוב. אף אחד לא ביקר אצלה מלבד פעם אחת: קצין גרמני הודיע לאחות הראשית, כי הוא המשַלם את הוצאות האשפוז, והוא מבקש למסור את הרך הנולד לאימוץ לכל דצריך. הוא לא צריך. שאלתי אותה לשמות. שם משפחתה היה לוי. יותר לא זכור לה. כולם קראו לה פרויליין לוי, והיא טיפלה בה ימים ספורים בלבד. בשמו של הקצין לא התענינה. לשם־מה? בלונדי אחד, רחב־כתפיים, פנים נוקשים בשנות־השלושים, אולי. זה הכול. ידעה שברטה מחפשת ילד. לאן נעלמה פרויליין לוי? איננה יודעת. איך נראתה? זוכרת עיניים אפורות, מאודמות מדַלקת, ופה רחב, שהתנפח מרוב צעקות. זה הכול.
אתה תופס? ירושת אימי: דלקת בעיניים, ופה שהתנפח מצעקות, כי נולדתי. לך וחפש בעולם פרויליין לוי. מלבד השם כהן אין שם נפוץ יותר מלוי. אך דע לך, אני לא אשב בברלין, בבית השאפנרים. ולא אשב אצל אירמה. אסע למאנהיים, ולפרנקפורט, לשם עברו הוריה של אירמה. אפשפש בתיקים, באנשים, עד שאמצא עקבות. אחזור לברלין רק לאחר שאדע, מי הורי. בכל־אופן, לפי החוק היהודי אני יהודי."
“אבל עכשיו אתה עוד גר אצל…”
“לפי התכנית הייתי צריך לשבת מזמן בחדר ג' של בית החלוץ. אלא מה? ברטה שאפנר, איך לומר… גילתה סימני התמוטטות. במצב שכזה לא יכולתי לצאת. אי־אפשר להשאיר הכול בידי זקן חדל־אישים. עוד דבר נודע לי רק עכשיו. חדל־אישים זה היה פעם, איך לומר, איש רַב־פעלים! דַמיין לך, ממש בזמן בו אומצתי על־ידי ברטה העקרה, עבד איש המקטרת במחלקה לחומרי־גלם מלאכותיים, שפותחה על־ידי רַאתנאו היהודי, והצילה את המשק המלחמתי של גרמניה מהתמוטטות מובטחת. ככה, שוחחנו קצת בשקט, בין משמרת למשמרת ליד ברטה. הם הפיקו סאלפטר מן האוויר, יצרו חנקן הדרוש לחימוש. זאת אומרת, אז פרצו חור בחומת־האוויר כדי להציל את גרמניה… עכשיו הוא מתקשה להגיש כוס־תה מבלי לשפוך את החצי. בכל־אופן, במשך היום אני מגיש את הכוס, ובלילה… אני קצת יוצא. בתיה גרה לא־הרחק. ויש כניסה נפרדת לחדרה.”
“בתיה!” לא הבליג מרטין על תימהונו.
התהפך לוט על צדו ושלח במרטין מבט עיקש, צפוף גבות. “אתה היית מעדיף, שאעלה בלילה אל יצועה הרם והנישא אל אירמה? שאשתכן בביתה, דייר־משנה של מר סמואל בויטר?”
“לא… לא התכוונתי…” גמגם מרטין, “אבל חשבתי שהחלטת לגור יחד עם לורה.”
“בבית החלוץ לא גרים בזוגות. אז מה אתה רוצה? שבמשך היום אטפל בעצביה של ברטה, ובמשך הלילה אטפל בטענותיה של לורה? אם יש אדם נדיב בעולם הזה, והוא עושה שטוב לי ונעים לי, ואני עושה שטוב לו ונעים לו – שאני אבעט בבתיה? שאגַדל לי מלאנכוליות ואבנים בכליות?!” פתאום כרע על ברכיו וצעק: “גם אתה?!”
“מה גם אני?” נבהל מרטין. “אני רק שאלתי… לוט, אני רוצה להבין אותך.” חזר והתפרקד. “סליחה,” עצם את עיניו. “לפעמים אני שוכח, שאתה בסך־הכול בן שלוש־עשרה. טוב, אז אתה הראשון שסיפרתי לו הכול. לפנות ערב. ואחר־כך? בלילה? בלילות המטריפים? איפה לשים את הראש שמסרב להירדם? הייתי מוכרח לקום, לצאת, להתאַוורר… למצוא מישהו, שאוכל לשים עליו את ראשי. ואז… גיליתי אדם שאתו אני יכול לנוח. פשוט לנוח. אתה עוד תחוש זאת. לנוח בחיק אישה. פשוט, לנוח בתוך החום הרַך האופף אותך והנושם אותך, והנותן לך אחיזה. יכולתי לספר לבתיה. לשקול הכול בשום־שכל. את מצבי החדש. והיא בנאדם. הייתה בתנועה מגיל חמש־עשרה. למדה הרבה. עצמאית ופיקחית. את הכניסה הנפרדת דרשה מהוריה לא מפני שרבה אתם, אלא מפני שרצתה להיות עצמאית בביתם. בתיה… שמע, זאת אישה. זאת בנאדם…”
“אבל… תסלח לי שאני שואל.. מה יהיה עכשיו בינך ובין אירמה? הרסת את חומת האוויר, ועכשיו?”
“הה!” צחק לוט ונענע ראשו לכאן ולכאן. “אתה כל־כך… עדיין אתה כל־כך חד סיטרי! נתיב חד סיטרי ביחסים! אסטר־מרטין… באמת, אינני יודע. אינני יודע מה יהיה בין אירמה ל… שמע, עכשיו עלי לדעת מה אתי, מי אני! כל השאר פחות חיוני. כל מה שיעזור לי לדעת, מיהו לוטהר – הֶגיוני. האם הגיוני כל־כך שפרצתי חור בחומה? אתה אמרת, שהרסתי את החומה. אני אמרתיי שקדחתי חור. אירמה אמרה בבהירות מספקת: החומה תתקיים. אמרה! לא כל מה שאומרת אישה, היא גם מתכוונת לעשות. אבל חשתי את דבריה, רועדים כעלים, בורחים מסכנות ומקשיים! למה הסתגרה ליד החלון? היא, שהייתה מסיירת ומתיירת ברחבי אירופה! היא, שראשה מלא רעיונות ולבה מלא תַרבוּת! היא שרצתה להיות פעם משהו… מתלהבת לקרוא לי את ‘סאלומי’ של ויילד ולבנות סביבה עולם של כזבים. של חיפוי על כזבים! של תרבות נחנקת. היא – החניקה את עצמה! החניקה את אהבותיה האמיתיות. אם־כן, אדוני… מה עוד יכול לקרות? לקרות לי – אִתה? עכשיו, שהבקעתי את החומה, שגיששתי את צלעותיה, שינקתי את שפתיה, שנשמתי לתוכי את ריחַ דמעותיה – מה עוד יכול לקרות לי אִתה מלבד – נשירת סתיו?”
התגלגל על בטנו וטמן את ראשו בידיו. הציפורים צייצו בתקיפות. חופת האשורים רחשה כים, הרחק מעל.
“והנה בתיה,” אמר לוט לידיו, “הוריה קוראים לה ‘בטי חֶמדתי’. היא קראה לעצמה בתיה. בת־אלוהים. הבחורים שהיו שזקוקים לה, קראו לה כך או אחרת. ואני… אצלי לא ישבה מעולם על במתי־על, אי־שם בשמים. אצלה אני מרגיש את הארץ. לכן, בעצם, כל מה שיכול לקרות לאדם עם בתיה הוא… או שממשיכים לשב על הארץ ולחוש את החום, הלחות, הניחוח, הרחבות של הארץ – או שבתיה מתחילה לגדול, ממש לעיניו, לצמוח מתוך הידיים לתוך… גובה חדש, יש דבר כזה! אתה מביט – ורואה גובה חדש! ואז, כשאתה רוצה לשבת אתה, אין לך בררה, אתה מוכרחח לטַפס, ללמוד לטפס.”
“אבל אתה אמרת לי פעם, שנפרדת ממנה, כי הכול הושג יותר מדי מהר.”
“נכון! יפה שאתה זוכר. יפה. אמרתי. אולי צדקתי… אינני בטוח. עכשיו אינני בטוח. אולי אז עוד לא למדתי לטפס.” פתאום צעק: “לעזאזל. מי אני?! לוטהר איקס?! ממזר שלא למד לטפס?! אסופי ש… שמכרכר בין שמים לארץ?!”
קפץ על רגליו ומשך את מרטין עמו. “בוא־ניסע! נטפס! נחפש את בתיה! את עצמנו! נחפש דבר שלא יצנח ארצה ולא יתנפץ לרסיסים, אם משיגים אותו באמת!”
24 אילזה – הרשות נתונה 🔗
עוד בערב, אור ליום ב', כשחזר מן הטיול לפוטסדאם, ישב על הספה והתפשט – הספה שבחדר הטוב, בה הורשה ללון מי שנעשה בר־מצווה – נכנסה רוזי וישבה על־ידו, בגופה הדשן, המודחס במחוך.
“מרל’ה,” אמרה בקול מדוד וחייכה אחד מחיוכיה המתפזרים “רציתי לדבר אתך… לבקש אותך דבר־מה.”
“אוהַה,” פיהק מרטין, “גם אני רציתי… אבל עכשיו אני נורא עייף.”
“מוטב עכשיו, מרל’ה, לפני שתפתח בשבוע חדש. אתה עסוק, וגם אני עסוקה – ובקשתי דחופה למדי.” קירבה את גופה וחיבקה את כתפו.
“כולי אוזן חצי־רדומה,” ביקש לדחות ביד רכה.
“מרל’ה,” הצטחקה בלבביות והרצינה, “אַל תחשוב שאינני רואה. גם איזי רואה, כיצד אתה מתנהג. כיצד אתה מביט. כיצד אתה מעקם את פניך. האם ידוע לך, כי אתה, במפורש, דוחה אותו?”
“אני מודה… הוא, במפורש, דוחה אותי.”
קימטה את מצחה והרפתה מכתפו. “מרטין, נסה לראות את עצמך מן הצד. נכנס אורח, ואתה, במקום להסביר לו פנים, חורץ לו לשון.”
“איזי הוא ארוש ולא אורח.”
“הרי זה הדבר! איזי הוא ארושי, אני אחותך, ואתה…”
“תודה, שאַת מזכירה שאַת אחותי.”
“תקשיב לי, מרטין! אתה פשוט קרבן לדעות קדומות. אתה נחפז לשפוט דברים ואנשים שאינם מוכרים לך. ואני מבקשת אותך, מבקשת, מרטין, תנסה להתגבר על השֵד הקטן הרוקד בעיניך. תנסה להכיר אותו. אינני דורשת שתתיידד אתו. הוא בן עשרים־ושמונה, ואתה בן שלוש־עשרה. המרחק גדול מדי. לפחות אל תַמאיס עליו את ביקוריו בבית הזה!”
“רוזי, תשמעי… תאמיני, אינני תופס… פשוט, אינני תופס איך אַת יכולת להתארש עם… גבר כזה. האם אַת מוכנה להסביר לי?”
צחקה צחוק מבודח – והסמיקה. “אבל מרל’ה דבר כזה אין מסבירים! אין צורך להסביר; אני גם אינני חייבת למסור הסברים להורי הגדולים ולאחי הקטן.”
הטיח בה: “רוזי, אל תסבירי כלום. אבל תגידי לי, האם את אוהבת אותו?”
הניעה ראש מצד אל צד בייאוש מוחלט. “איך אתה יכול לשאול שאלה כזאת? שמעת שהתארשנו!”
“זאת לא תשובה, רוזי! אפשר להתארש מכל מיני סיבות. אני רוצה להבין… אַת אחותי. מאיזה סיבות יכולת אַת להתארש עם בחור כה… שונה? מה משותף לכם?”
“באמת… איך אתה… אינך מבוגר די־הצורך… להבין כיצד אנשים בוחרים זה בזה.”
“תתפלאי לשמוע, שאני יודע די הרבה על… על גברים ונשים.”
“כל הכבוד! ובלבד שלא תתפאר. אַך מה לעשות, לא ידיעתך הרַבה בולטת לעין־כל, אלא התנהגותך!” קמה וניצבה לעומתו, נושמת בכבדות – במידה שהמחוך אִפשר לה. “אתה רואה, אין טעם לדבר אתך!”
“שמת לב, רוזי? אַת לא ענית לשאלה שלי”
“אני… לא באתי לעמוד למשפט לפני הוד־מעלתך. באתי לבקש כאחות. ואני מבקשת, בלי שום ליבון משפטי, מבקשת ממך יחס מתאים לאיזי.”
“מתאים? בסדר. רק תגידי: מתאים למַה? לאופיו? ל… התנהגותו?”
נפנתה ויצאה מן החדר בטריקת הדלת. המשיך להתפשט, כיבה את מנורת הקריאה, השתרע פרקדן, התכסה עד עיניו, עצם אותן וראה איך איזי יונק את שפתיה של רוזי. איך הוא פורק מעליה את המחוך ומועך את שדיה. התהפך על צדו וראה את לוט – מנער את אירמה כעלה ברוח, פורט על כל צלע וצלע, קולט את ריח דמעותיה… התהפך לצד השני וראה את בתיה, את ראשו של לוט מונח בשקט בחיקה של בתיה, ראה אדמה אדמה, תלמים תלמים עד האופק, ואופק נושק שמים, קם על רגליו והלך אל האופק. ראה לרגליו, בתלמים, את גופה המתולם של קלרה. שכובה פרקדן ומצמידה את החליל אל שדיה. מביטה אליו, עיניה נוצצות וצוחקות: בוא… נַגן… ננגן יחד… הוא כורע על ברכיו, ופתאום הייתה זאת בתיה שניגנה, בעיניים נוצצות וצוחקות חיללה מול פניו, והוא השתרע פרקדן להקשיב – אלא שננער, ומצא עצמו שוכב על הרצפה.
עכשיו, שלוט נעלם, מבלי לקבוע מועד לשובו, הוכרחו חברי הקבוצה להתכונן לבדם לנשף ל"ג בעומר. ישבו והחליטו להציג מסכת קטנה על עשרת הרוגי המלכות. האם הוכרחו להיהרג? האם הייתה להם בררה, לרבי עקיבא ולחבריו? ואז קרא בתשומת־לב את פסוקו: “הכול צפוי והרשות נתונה”. איך להבין? מי יעזור?
שפנפן פסק: סתירה מוחלטת! או שהכול צפוי מראש, או שניתן לך לבחור כרצונך.
מילה התחכם: ניתנה לך הרשות לגלות, מַה ואיך הכול צפוי מראש.
בבית הספר, בשיעור התנ"ך, התחייך מר אונגר חיוך נוגה וקבע בקולו המאנפף: “אין כאן סתירה, קלינגר. אלא מה? הדברים עמוקים. גדולי החכמים נתחבטו בהם. אין אדם משיג את דרכי אלוהים. אלוהים צופה הכול מראש, והאדם חופשי לבחור בין טוב לרע, ולפי רוב מעשיו הוא נידון.”
קלינגר לא היה מרוצה. הדברים עמוקים, ואלוהים נתן שכל באדם להבין. ואם רבי עקיבא עצמו התחמק מתשובה אמיתית? אלוהים קובע, וגם אתה קובע ולוט קובע, ורוזי קובעת – ולכו תסתדרו ביניכם…?
החליט להיפגש עם אילזה גוטמן. אז כבר ידע, כי אילזה היא “מספר חזק” – מין שר־תרבות של קן ברלין, והיא האחראית לנשף ל"ג בעומר. פעלה בקן־מערב, אך גרה בצפון, ברחוב מטצר, ליד כיכר זֶנֶפלדר, מרחק חמש־דקות אופנַיים מביתו.
פעם אחת כבר ביקר אצל אילזה, כנציג הקבוצה. שמח לראות – לראשונה! – איך שני חברי תנועה בוגרים חיים יחד, חיי זוג של ממש, בגלוי ובמפורש. הם התגוררו בדירת הוריו של שמעון, בחדר נפרד הנפתח אל גזוזטרה. שמעון פילץ היה חבר בהנהגה הראשית. מרטין הבחין בו רק פעם־פעמיים, הרחק מעל, בשעת מפקד כללי. צלצל בדלת שבקומה ב', אילזה פתחה לו במאור־פנים והוליכה אותו מייד אל חדרם. מצד ימין, על הרצפה, היה שרוע מזרן כפול, מכוסה בד כחול, נקי, מיושר. מצד שמאל עמד שולחן סגלגל, מכוסה מפה לבנה, מרוקמת. ליד הדלת התנוסס תנור־אריחים. החדר נשם פשטות וניקיון – ומין חמימות רוגעת שאיכשהו, כך נדמה לו, העידה על טיב היחסים שבין אילזה לשמעון. הרי הם גרים כאן, הם ממַלאים את החדר בנשימתם! נעים לשבת ליד השולחן, לזכות בכוס קפה ובתשומת־לב. הניח מרטין שאיננו יחיד. גם אחרים באים. גם ועדות נפגשות אצל אילזה. החדר הפך בית־ועד לחברי הגדוד.
אילזה עוררה את אמונו בעיני התכלת הבולטות שלה, בהן עקבה בדריכות אחר טענות ומענות. היה בה משהו עגלולי, אימהי, מפיץ חמימות ונקי מפוזות. גם קולה המתנגן בעגה דרומית, קלנאית, הוסיף נופךְ עדינות. והאומרים אמרו, שהיא בסדר, שכל פנייה אליה זוכה לטיפול.
פתח בחיוך ואמר, שהוא בא בשם עשרת הרוגי המלכות. ומקווה לשמוע ממנה כמה תשובות. מציק לו במיוחד פסוקו של ר' עקיבא: “הכול צפוי – והרשות נתונה”. האין כאן סתירה? מה ביקש לומר? ועוד דבר: כיוון שקבוצתו מכינה שורת הקראות למסיבה, רוצים היו להבין, האם יש קשר בין פסוקו של ר' עקיבא – ובין רציחתו? במלים אחרות: האם הוא וחבריו היו מוכרחים להיהרג? האם לא יכלו לבחור במוצא אחר?
לא חדלה מלהביט בעיניו עד שגמר.
“אַסטֵר, חכה רגע,” אמרה, “אני מקווה שלא תכעס, אם אַמשיך לתקן את הגרב. במשק בית מוכרחים לטפל, בסדר?”
אסטר לא יכעס, מה פתאום!
העבירה מחט על־פני הפטרייה, וכך, ישובה מעבר לשולחן, בפנים מורכנים שהזדקפו לפעמים ושילחו בו מבט מלא תכלת בהירה, אמרה לאט, בהרהור מאומץ:
“אגיד לך מראש, אסטר… אינני מתיימרת להיות דוקטור, או רבינר, במסורת יהודית. שמעון מומחה גדול ממני. הוא קיבל חינוך דתי. הוא היה חבר תנועה דתית. עד שהחליט, כי התפיסה של ‘השומר הצעיר’ מתאימה לו יותר… ובכן, אם יבוא שמעון, נשאל אותו, למה התכוון רבי עקיבא. כעת אגיד לך כך: לְמָה התכוון אדם לפנֵי… לפני אלף־ושמונה־מאות־שנים, זה עניין אחד. עניין אחר, לא פחות חשוב, לדעתי, הוא ההתעניינות שהפסוק מעורר בנו היום. במה הוא מדרבן אותנו להרהר על בעיה גדולה מאוד־מאוד: האם האדם חופשי לבחור את גורלו? את דרכו בחיים?”
“או האם אלוהים יודע הכול מראש, קובע הכול מראש?”
“למה לך אלוהים? למה לא נסיבות החיים? למה לא הירושות שאדם יורש? למה לא היצרים העיוורים הדוחפים אותו בתוך גופו? ואגיד לך את האמת, אסטר; לי הרבה יותר חשוב, מה היה רבי עקיבא אומר היום, במצב קונקרטי, או מה אנחנו אומרים היום, בגרמניה. אז אמר רבי עקיבא ‘כן’ למרד בר־כוכבא, בחר לארגן את המרד, וכך הוא נעשה אחראי לא רק לכישלון הגדול – בבחירה שהוא בחר, עזר לכל יתר הגורמים להפוך את העם היהודי לעם גלותי. זאת אתה יודע? שאחרי המרד הזה שלא היה לו סיכוי להצליח, שום סיכוי, הפכו הרומאים את ארץ־ישראל לשממה? לא ניכנס לפרטים. אני רק אומרת, אני רק מהרהרת, כי רבי עקיבא, והרבה חכמים בני־דורו, בחרו מרצונם בחירוּת – וגרמו לפורענות. ‘הרשות הנתונה’ שלהם… נתנה לנו, עכשיו, לשבת בגרמניה.”
קפיצה זו לא נסתברה לו. הוא שאל:
“אבל… האם מתקבל על הדעת, כי אלוהים צפה הכול מראש? זאת אומרת, גם את הבחירה של החכמים, וגם את הפורענות הקשורה בבחירתם? זאת אומרת, הוא רצה שהעם היהודי יֵצא לגלות?”
“אינני יודעת! אסטר, לא אתה ולא אני נדע אף־פעם, מה בדיוק רצה אלוהים. צייר לך תמונה, בבקשה: אדם יושב, כל אדם יושב ומחכה, עד שיֵדע מה רוצה אלוהים, מה החליט אלוהים במקומו. רואה תמונה? איך כל האנשים יושבים בבטלה? איך כל החיים משתתקים? יותר גרוע, אסטר, יותר גרוע: בקצה התמונה, תביט, מופיעה כַת קטנה של כוהנים, של נביאים, והיא מניפה זרועות, שרביטים, ומשתלטת על כולם בטענה: רק אנחנו יודעים, מה רוצה אלוהים. אנחנו נמסור לכם, ואתם תצייתו. תגיד לי, באמת, התמונה הזאת מלהיבה אותך?”
צחק לתוך התכלת העגולה: “מובן שלא! זה איום, אבל… עוד לא ענית לי, אם רבי עקיבא יכול היה לבחור בשלום, בכניעה לרומאים, בפגיעה במצוות, בהפסקת לימוד התורה?”
“הייתה אפשרות… אני חושבת שהייתה אפשרות. היו חכמים, והרבה יהודים, שנכנעו לפחות באופן זמני. אך תשמע, אסטר… ייתכן שלרבי עקיבא עצמו כבר לא הייתה שום רשות נתונה מאחר שבחר פעם אחת. אני חושבת… זהו הדבר הקובע! בדבר גורלי מאוד־מאוד יכול אדם לבחור רק פעם אחת. אחר־כך, כל ההמשך הוא: המסקנות. תביט על עצמנו, על יהודי גרמניה. הכול צפוי והרשות נתונה. היום צריך היה רבי עקיבא לבחור… לא במרד מול כניעה, אלא בהגירה מול כניעה. וביציאה מגלות לחירות בארץ־ישראל, או ביציאה לגלות אחרת. ואחרי שבחר, צריך היה לשאת בכל המסקנות. הרשות נתונה פעם אחת. כך אני חושבת.” הגרב היה נח בחיקה, ועיניה בהו נכחה. דומה, לרגע שכחה את נוכחותו.
בזהירות אמר: “האם לא העלייה שלנו לארץ־ישראל… היא המרד שלנו, שבחרנו בו? ואחרים לא בחרו?”
חייכה אליו, הרימה את המחט ואתת הפטרייה וחייכה גם להן: “מאוד־מאוד ייתכן שאתה צודק. זהו המרד האפשרי. היום, ועוד יותר מזה – הקיבוץ, לעלות ולחיות בקיבוץ, לעשות קיבוץ, בעולם הזה של אימים, ושנאה, ותאוות כיבוש, ותאוות ניצול – זהו מרד גדול! מרד בונה.”
נתמזל מזלו ונכנס שמעון. נכנס בצעד גמיש ומהיר, ופעם ראשונה הביט בו מקרוב. גוף של אַתלט: כתפיים רחבות, שרירים משחקים תחת חולצת טריקו כחולה; עיניים כהות, גדולות ויציבות; מצח גבוה – פדחת מוקדמת.
“שמעון!” קראה אילזה. “בוא תציל אותנו!”
ניגש אל כיסאה והניח יד על כתפה. אמר “חזק” לאסטר בלחיצת יד לבבית. האזין לקושיה, קירב כיסא וישב, ומיקד את עיניו במפה המרוקמת.
“זכור לי קודם־כל דבר אחד.” חייך לאסטר, קולו דק במפתיע – לא מתאים לאתלט! “אתה צריך לדעת, אני קצת מורה לעברית. זכור לי מבחינת העברית, כי הביטוי ‘הכוֹל צפוי’ אין פירושו ‘צפוי־מראש’ דווקא. לצפות, משמע, לראות, אולי לראות מגבוה. עוד רבי יהודה הנשיא אמר: ‘דע מה למעלה ממך, עין רואה’. משמע, אלוהים רואה את מעשי האדם, ‘הכול צפוי’, משמע, אלוהים רואה כל מה שנעשה, אך לא קובע מראש מה ייעשה.”
“זואת אומרת,” קרא מרטין, “בכלל אין סתירה! רק נאמר, שבני־אדם ייזהרו! שכל דבר שהם עושים ובוחרים לעשות, אלוהים רואה ושופט!”
“ונאמר, שהרשות נתונה לבחור. אולי אין בררה,” לטש בו שמעון מבט חם ויציב. “אני הייתי אומר: החובה נתונה! הכול צפוי – והחובה נתונה! גם מי שאיננו בוחר, מי שהתחמק מלבחור – בחר! בחר שאחרים ישלטו בו ויקבעו את גורלו. אנחנו, בתנועה, לומדים לבחור.” הדגיש מה שהדגיש בתקיעת אצבע ישרה לתוך המפה המרוקמת.
לא הכול התברר; להיפך! צצו שאלות חדשות. בכל־זאת יצא מביתם של אילזה ושמעון בהרגשת רווחה. הם סיפקו לו “חומר” כן, ישר, אמיתי. הם דרבנו אותו לחשוב… כמו לוט. ללמוד לבד. לחשוב הלאה… ללמוד לבחור את הנכון.
רק סופו של נשף ל“ג בעומר הלהיב את “בני המדבר” הנוכחים. התכנית לא הוכנה כראוי, בחלקה הייתה אפילו משעממת. לורה הקריאה רשימות בהן סוּפר, איך חוגגים את ל”ג בעומר בקן וארשה ובארץ־ישראל. קולה היה קצת חד ומונוטוני. כמה בנים קראו קטעי אגדה – והתבלבלו. אילזה קראה מכתבים מן הארץ, שכתבו חברי קן ברלין לשעבר. הם הקימו קיבוץ חדש בשם “במפנה”. הם שלחו גלויות מצולמות: מראות נוף ועבודה מן היישוב הצעיר. הגלויות יופצו בימים הקרובים, כאשר “בני־המדבר” יֵצאו לאסוף תרומות בשביל הקרן־הקיימת. וכך נכנסה אילזה להילוך גבוה של הודעות מעשיות. ובמקום ל"ג בעומר ועשרת הרוגי המלכות – גם המסכת לא הלהיבה – הצטייר לעיני היושבים מחנה העדה, בו כל הקבוצות ילונו יחד, ישחקו וילמדו יחד במקום ששמו בוקוב. אילזה ולורה התחרו עכשיו במסירת הודעות על כל הצריך הכנה. לאה, אוּסכן ונעמי, בנות אילזה העליזות, צעדו פתאום בגב זקוף ובטפיפת מחול לפנים המעגל והציבו שלושה מגשים גדושי “שמוֹנצֶס” לרגלי בני־המדבר המריעים. באווירה זו של טרם־זלילה התקבל המנון המחנה בתשואות סוערות. אילזה קראה את התמליל, בנותיה העליזות שרו בקצב, וכולם למדו ביעף את תרגום השיר החסידי להמון עדתי. לא עוד “אז דער רעבע אלימלך”, כי אם:
Hoch, es lebe die Edah!
Unser Lager wird, Hurrah!
Alle Mussen mit, es Koste was es will!
So was gibt’s nicht oft im Bund,
So ein Lager ist gesung,
Jeder Ben-Midbar Schaffts mit dem Wort “Ich will”
(“תחי, תחי עדתנו! / קום יקום מחננו / על כולם לצאת, יקרה אשר יקרה / בתנועה זה די נדיר / מחנה כזה כביר, / בן־מדבר יפעַל באמרו: אני רוצה!”)
אילזה חיברה את התמליל. אילזה שרה; בֶרנהרד שיפר, המדריך מדובלל הבלורית, ליווה אותה באקורדיאון, ושניהם עמלו על שילוב של מנגינה יפה, של… “מוכרים” ושל “רוצים”! שים־לב! אמר לשפנפן.
25. קלרה – בהירות 🔗
הרשות נתונה, החובה נתונה. גם הריחות נתונים.
ריחות אביב באמצע הכרך?! משהו טרי־ניחוחִי עולה אפילו מאבני המרצפות בשעת בוקר מוקדמת, ברכבו לבית הספר; מירק העלים המאוצבעים של עץ הערמון, המנער צמרתו בחצר; מהגן שמאחורי בית הזקנים, מעבר לגדר בית הספר, בוודאי מגן פרידריך הגדול הקרוב. ואולי כל הגנים עשו יד אחת להפריח סם משכר דרך זִגזג הרחובות, ולהתערבב עם סרחון הבנזין, עשן המַפלֵטים, ריחות התבשילים הפורצים מדלתות וחלונות פתוחים… ממש כבני־אדם הפורצים בהמוניהם אל הרחוב “לשאוב אוויר צח”, ולמלא את הגנים עד אפס מקום.
עכשיו, אפוף ניחוחות וספקות, אתה חייב לבחור! לוט איננו. אדית תיסע לאמריקה. קלרה נמצאת על־ידך. היא רוצה בך או לא? שנת הלימודים תסתיים, גם תפקיד מחלק המפות יסתיים. נניח שבעוד ימים ספורים היא תעמוד מולך לבדה – מה תאמר לה? רוצה להיפגש אתי? לא, מוטב לכתוב פתק… לבקש פגישה בכתב… למסור לה בלי עדים.
משונה – עד היום לא שוחח אתה, אף פעם! רק רומן של מבטים וחיוכים… בחזרות התזמורת, עם קבלת המפות. ירדה אליו בריצה, בלחיים סמוקות, בקביעות מבטיחה… בחזה מזדקר… ברעמת תלתלים… בגודש שפתיים – שתי קשתות צמודות נדרכות… ורק לפני שבוע, כשטיפל במפה שלה לאט־לאט, עוד חייכה אליו אחר־כך, מעבר לכתפה, אחרי הצלצול, בהשתהות מסעירה… אסור להסס!
כתב את הפתק ותקע אותוֹ בעטיפת החליל שלוֹ, הסתפק במברק: “קלרה! אני מבקש לפגוש אותך לשיחה. כתבי לי, מתי ואיפה את מוכנה. בציפייה – מרטין”. כל מלה ברר בקפדנות, שלא יתקבל יותר־מדי או פחות־מדי.
הציפייה ליום ד', להפסקה השלישית. סוף־סוף עמד מאחורי שולחן הקבלה, קיפל מפות שהוחזרו, ולחם מלחמת אבירים בפעימות שהתמקמו בצוואר, ובעיגולים שהתפשטו בחלל. ואז, בתוך עיגול הדלת, צצו עיני הפחם שלה, והוא כֵח בגרונו, הושיט לה מפה בצירוף חלילו ונהם בקול זר: “בפנים… יש משהו בשבילך.” דו־הפחם ננעץ בו מוקף־חיוורון, העיגולים הצטופפו; יד מושטת מיהרה לקחת, גוף גמיש מיהר להסתלק.
שכרון־המעשים! יהיה־מה־שיהיה, הדפתָ את הביישנות!
הציפייה הארורה. הנהדרת. המלטפת עצבים מרוטים בלחן מפוכח: מה הרעש? בסך־הכול תשמע כן או לא – והקץ לערפל. אבל – רשת החשמל העירונית חוברה אל ספסלו. מרכזיית הַתחתית, ברלין־רַבתי, שוכנה בבטנו. בה־בעת ישב מוחו בקרקס, ביציע עליון, ולקט הרחק־למטה, בזירה זוויתית, מורים־ליצנים פוערי־פה ופולטי גיר לבן.
בהפסקה האחרונה, בעמדו מאחורי שולחן הקבלה, מסרה יד נמלטת את החלילית שלו. בפנקסו הננסי, בו רשומים ניחושי הקלפים, חשבונות הקופה המשותפת וטיוטות השירים, גנוז עד היום פתק התשובה של קלרה: חלקו התחתון, הקרוע של דף־מחברת, שקופל שישה קיפולים. כשפתח את כולם, מצא שש מלים בכתב־יד ילדותי:
“לא! אני לא מעוניינת בפגישה. קלרה”.
מעשה ראשון: לנשום! לחוש בהסתלקות הערפל. ובנחיתת התבוסה.
מעשה שני: לרכוב הביתה ולנתח תעודה. ברגע בו יובהר תוכנה האמיתי של כל מלה – אפשר שיתגלה לקח נסתר.
שתי מלים, זאת אומרת, שליש, אומרות “לא”. חוזרות על “לא” בעיקשות מוזרה. הרי זה ההיפך של התנהגותה! עיניה לא אמרו “לא”! חיוכיה לא אמרו “לא”! איך לתפוס סתירה כזאת?! איך להתמצא בעולם, שבו דו־פחם קורן מזמין – ודף חיוור, קרוע, ילדותִי. ממאן?!
אבל… אפשר שדווקא כפל ה“לא” רומז על ההיפך! אם אישה אומרת “לא”… האם לא שמעת מלוט, לא קראת ברומנים, שהיא רוצה “כן”?! לכן הפתק איננו אלא… תחנה בדרך!
אבל… תבדוק את הפתק שלך, אולי הוא אשם! תראה: במקום לבקש חברות, ביקשת – שיחה, פגישה־של־דיבור, Unterredung! והיא ענתה לך, שאין לה עניין בדיבורים! שמוכנה הייתה למשהו אחר, שלם יותר, בוגר יותר, ואתה… אתה היית ילד!
בכל זאת… איך ייתכן שטעית כל־כך! אולי… אולי היא פשוט אוהבת לעשות־עיניים? למצוא־חן אצל כל מיני בנים? ואתה כמו כולם!
אבל רגע! אם אתה שואל כל־כך הרבה שאלות… האם לא ברור שאינך מכיר אותה?! לו הכרת אותה, היית מכיר את תגובותיה. זאת אומרת… אתה אוהב לא־מוכרת! האם נכון לאהוב אדם לא־מוכר?! האם באופן כזה לא מנפחים אשליות?
אם־כן… מצחיק אחד!
זוכר את השיר המצחיק של היינה? "עלם אהב עלמה, / העלמה לאחֵר נכספה, / האחֵר אהב אחרת / ואותה לאישה נשא / "…
מצחיק! אינך יודע אפילו במה היא מתעניינת. אם היא פיקחית או לא, סקרנית לדעת או לא. רק ראית שהיא מחללת… בכושר די בינוני. רק ראית, שאינה חברה בשום תנועת־נוער. זה חשוד, תודה!
בהירות! מוכרח להשיג בהירות! מאדית… ברחת אל ערפילים ורודים… אבל לוט… תראה, איך לוט משיג בהירות: מנתק עצמו מהכול ונוסע! גם אתה… הפעם לא תסתפק ב“לא” מסתורי!
בינתיים צריך היה ללכת לבר־מצווה של אייסבר, לבחור מתנה מתאימה לחבר הפיקחי, הפייטני, הדובי. קנה קובץ בלדות של שילר. והייתה פגישה צוהלת של רוב חברי הקבוצה. גם צריך היה לצאת לאיסוף תרומות, עם שפנפן כבן־זוג. לעלות ולרדת במדרגות הבתים, לשמוע סירובים מהססים או גסים, להתקבל בסבר־פנים יפות; לגבות בלב כבד תרומה דלה מידי אלמנה, שהתעקשה לספר בקול מונוטוני לנערים שישבו מולה, איך יום אחד, לפני שלוש שנים, לא חזר בעלה מעבודתו, ורק אחר חודשיים, אחר פניות מייגעות, קיבלה הודעה רשמית קצרצרה, כי בעלה התאבד. במחנה־מעצר. אחר שיחה זו, בלכתם ברחוב “שלהם”, מבית לבית, העלה שפנפן את הצורך בלימוד עברית, כדי לסגור את הפער בין דיבור למחשבה. כי הכתובות שבידיהם כתובות עברית, אך מחשבותיהם רצות בגרמנית. אתה צודק, ענה מרטין והוסיף: בכלל, הצורך לסגור את הפער בין מחשבות למעשים.
עשרה ימים חלפו – ולוט איננו.
בסופשבוע זה יצאו “בני־המדבר” למחנה בוּקוב, כ־30 ק"מ מזרחית לברלין. וכבר בהתחלה אירע משהו, שהפתיע את מרטין וסירב להסתלק מדמיונו. כולם טיפסו אל שתי מכוניות־משא ומיהרו להתמקם על ספסלים. הוא נדחק לבין כתפיהם של מיללה ושפנפן, ואז, מאחורי גבו, שמע צוויחות ותזוזות פרועות. הפנה ראשו וראה את זמל ופיפס – במצב מצחיק של התגוננות. כנראה, רצו להתיישב בין שתי בנות. אחת – זוזי הכחושה, השנייה – לא־מוכרת, והנה, הלא־מוכרת שלפה ציפורניים, תקעה אותן בפרצופו של פיפס, נפנפה אותן מול עיניו של זמל, זוזי צווחה, זמל פלט קללה, ופיפס הציל את כבודו הגברי על־ידי תלונה מבודחת: “סליחה, לא ידעתי שגם חתולות־בר שחורות משתתפות בטיול.” הם מיהרו לתפוס מקום אחר. זוזי זזה אל הלא־מוכרת – ואז ראה את פניה. כי באספה את ציפורניה הביטה בזוזי, ולפתע־פתאום התחלף הזעם בעווית של צחוק. היא התפתלה מצחוק, רגע קט הציצה לאחור – ודהרה היישֵר לתוך עיניו הלטושות של מרטין.
פראית אחת, חתולת־בר, פיפס צודק. איזה ציפורניים ארוכות! איזו מהירות פראית! איזה צחוק פרוע! והעיניים – להט שחור… עיני מכשפה. והפה – אדום שכזה ומזוקר! והתלתלים… כמו של קלרה. אבל קלרה גמישה ומלאה, וזאת גזע פראי ומורעב, אולי מסוכן, בכל־אופן כוח… משהו מתרוצץ בה, קופץ פתאום ממצב למצב, משנאה ל… לידידות.
אחר־כך התעניין, וטרודכן סיפרה לו, שהחדשה היא אווה, שרק לפני שבועיים־שלושה הצטרפה ל“בונות”; שבאה מרחוק, מפרוסיה המזרחית. כל הזמן, כמעט, הצטודדה עם זוזי וטרודכן, ונדמה היה לו, לפעמים, שמציצה בו מרחוק, בהתגרות.
בעצם, הנחיל המחנה למרטין שלושה דברים מתקיימים: עיניה של חתולת־הבר, שירים יפים, ואקורדיאון. את השירים לימדו אילזה גוטמן וברנהרד שיפר: שירי עם ושירי מרד מאוצר התַרבות הגרמנית. למשל, פלוריין גייער. או הלחן הסוחף הפותח במלים: “שוב כורעים אנחנו סביב להט המוקד ומספרים הרפתקאות…”
Wir Kauern wieder um die heisse Glut
Und erzahlen von Abenteuern…
ברנהרד, שהיה מדריך בקן־מערב, גם הנחיל למרטין את הדבר השלישי. מייד נעתר לבקשתו ומסר לו את האקורדיון “לעיון”: תוצרת איטלקית בארגמן מלכותי, בשמונים באסים. ומה שהחל במחנה, כגישושים ברגעי פנאי, נמשך בקיץ: באמון גמור השאיל ברנהרד את הכלי שלו, ובסוף החופש ידע מרטין לנגן.
אבל לפני החופש הגדול, לפני הניתוק לחודשיים מקלרה, החליט מרטין לסגור – ויהיה־מה! – את הפער המשפיל בין מחשבות למעשים.
בשש לפנות־ערב, אחרי שיעור החליליות, חיכה לה בשער בית הספר. פשוט, ישב על אופניו בשולי המדרכה. וכשיצאה מן השער, הניף יד וקרא: “קלרה!”
ניגשה אליו. לא היה אכפת לו ששאר היוצאים יהיו עדים להפגנה נדירה של אומץ־לב. ירד מאופניו ועמד לפניה.
“עלי לשאול אותך משהו,” אמר במובלע, ודרס את שדוני האימה בסנדליו הקלים.
“כן?” הציצה בו בפחם־השקדים שלה וחיבקה את תרמיל־הצד שלה.
“אלווה אותך. איפה את גרה?” הוא לא שאל – הוא קבע! והיא לא נבהלה. עד עכשיו אמר בדיוק מה שהחליט לומר. והיא – אף לא מלה של סירוב. סימן ש…
“אני גרה בהירטן־שטראסה.”
“אה! גרתי פעם לא־הרחק, בנויאה־פאנצלאואר. אז בואי!” החל ללכת, והוליך את אופניו. פסעה לצדו, בגמישות נפלאה. הוא שתק – שתיקה דחוסה כל־כך, כי חש את עצמת קרינתו של הגוף, של הזרוע החשופה, המתנועעת במרחק־של־זרת מזרועו החשופה. במרחק… בקרבת… בחומת… אילץ עצמו לומר לאט, בלי גמגום:
“קלרה, את כתבת ‘לא’. אני יודע. מה שאינני יודע, מה שאני רוצה לדעת: מדוע כתבת ‘לא’, אפילו פעמיים?”
“פעמיים?” שאלה והציצה בו. “אינני זוכרת. הספיקה פעם אחת.”
“מדוע?”
“תביט,” אמרה בנחת, אך לא הביטה בו. הוא דווקא הביט. “אם אתה רוצה לדעת – יש לי חבר.”
פאך! פאץ! בום! נוק־אוט בסיבוב השני.
הַלו! הלו! אתה חי? כן, אני חי־מעכל. חי־שואל: למה לא חשבת: זאת הסיבה! סיבה אפשרית! איזו חוצפה! אַך בנימוס ציין:
“סליחה. אף פעם לא ראיתי אותך עם…”
חייכה לו והניפה את תרמיל הצד מצד אל צד, קדימה־אחורה. “הוא איננו מכאן. מבית הספר שלנו.”
‘שלנו’, אמרה. מתנה לקבצן? לא רצה לשאול מיהו, מנין הוא, מה גובהו, גדולתו, מה הוליד אותו בדור זה, בברלין, ותקע אותו כטריז ביניהם. הרבה יותר חשוב שאי־שם, בין חזה למעיים התנגנה בו ודאות זהירה כי… אין דחייה! לא הואט קלקל בפתקים, בדיבורים טפלים… לא כל חושיו טעו לגמרי… אפשר שלולא החבר שהקדים…
הפה חסום… לא מסוגל להניע מלים…
לכן פסעו בשקט, זה ליד, זו ליד. המיה רגילה. רחוב רגיל. אך הייתה מנהרה, מנהרה מוארת באור־יום. הייתה שלווה דרוכה… וחגיגית… בתוך המנהרה הנפתעת. “זאת אומרת,” אמר, וכח בגרונו, “אני רוצה שתביני… תמיד היה נדמה לי שגם אַת… מסתכלת בי. שלא רק אני… אַת מבינה?”
“יש לי חבר,” חזרה על הודעתה הקודמת.
נזכר ברוזי, רצה להתפרץ: את לא עונה על שאלתי! – אבל אמר לאט: “שמעתי. נניח… נניח שלא היה לך חבר. והיית מקבלת את ה…הזמנה שלי. מה היית עונה לי?”
הצטחקה. הביט בה. הסמיקה. “למה שתשאל? המצב הוא אחר. וזהו.”
“איך זהו? שטעיתי לגמרי?! את רוצה להגיד שטעיתי לגמרי?! שאף פעם לא… לא הסתכלת בי… בעיני הפחם שלך?”
“אני לא רוצה להגיד שום דבר.” דיברה כנעלבת. “אתה רצית ללוות אותי. בבקשה. זה אפשר לפעמים. אך לא יותר.”
כאן, במלים אלה – האם הציצה תשובה כלשהי? האם הסכימה לנדב לו נדבה? האם אישרה אישור מאופק שבכל־זאת צדק, שבכל־זאת גם היא… איך יוכל להסביר לה, מה היא בשבילו?
“קלרה,” אמר ודיכא ביד־ברזל את כת־המורדים בגרונו, “עוד לא ברור לך” שלא רציתי להיות מלַווה, לפעמים – אלא חבר, חבר ממש."
“מצטערת,” אמרה, “יש לי חבר.”
“שמעתי,” אמר, “ואת מצטערת? את באמת מצטערת?”
“זאת לא אמרתי, אבל… תביט, מרטין,” החזירה לו מבט מלא וישר, וזרועה המתנועעת נגעה בזרועו. “למה אינך רוצה לראות את המצב הקיים?”
“אני דווקא רוצה! אני רוצה לראות, איפה אני בתוך המצב הקיים. איפה היחס שלך אלַי, היחס הקיים האמיתי שלך.” גאווה קרה שטפה את עורקיו, כי הצליח לומר.
הצטחקה בנענוע תלתליה, פתחה את תרמיל הצד, הזיזה משהו מצד אל צד, סגרה את התרמיל ביסודיות והמשיכה לפסוע בגמישות, בטלטול זרועות קרוב־רחוק – ללא הגה.
“שיהיה לך אומץ,” אמר בקור־רוח, “אומץ להגיד דברים קשים. דחייה גלויה. הסבר ברור ל… חוסר־עניין. שאַת לא מעוניינת. בי! אני לא אעלב. אני רוצה אמת. רוצה בהירות!”
“אין בהירות,” לחשה, “אין בהירות, זאת האמת.”
“מה זאת אומרת? תסבירי!”
“יש לי חבר, זה ברור. חבר טוב, בן שש־עשרה.”
הוכרע. חש בצלילות ההכרעה ושתק. המשיך לצעוד לצדה עד שאמרה: “הגענו. כאן אני גרה.”
כבר הגיעו! עבור את כל הדרך, כל גיבס־שטראסה, אלטה־שנהאוזר־שטראסה, כל אורך הירטן־שטראסה עד הבית שלפני האחרון! עמדה מולו וחייכה במבוכה: “תודה שליווית אותי.”
“באמת? אם את מצטערת שהטרדתי אותך, תגידי!”
“לא!” אמרה כמתלוננת, “אל תגיד לי מה להגיד. טוב שיכולתי להגיד לך את הסיבה. לא יכולתי לכתוב אותה.”
“חיכית שאפנה אליך?”
סבבה חצי־סיבוב לעבר הבית. פתאום ידע: ההזדמנות! ההזדמנות הבלתי־חוזרת לשכנע בדרך אחרת. “אלווה אותך למעלה. עד הדלת.”
“לא! אני לא רוצה שהורי יראו אותנו.”
“הם לא יראו, בואי!” ניגש אל השער, השעין את אופניו אל כותל הבית וידע שהלכה אחריו. הביט בפניה. פחד סתום נשקף מדו־פחם שוחה־בלובן. רמס את שדוני הביישנות ופתח את השער. משכה אותו לאחור, בזרועו.
“מרטין, אני עולה לבד. שלום!” הושיטה יד. נטל את ידה. הייתה רכה וצוננת. לא היו בה חיים. אך לחייה בערו. לפת את ידה בידו ומשך אותה אחריו, למדרגות.
“תפסיק,” אמרה בשקט ונשענה אל המעקה. לא הוציאה את ידה מידו. מאחר שנסגר השער הכבד על צירו, עמדו באפלולית. עמדו קרובים מאוד. עכשיו! לחש מרטין, עכשיו! עכשיו! ראה את קימורי חזה המתנשמים אל חזהו. בגובה אחד.
“בבקשה,” אמרה בלחש, ניקבה אותו בפחמיה והידקה את ידו בידה, “אם אתה באמת… מעריך אותי…”
“יותר,” אמר, ולבו התפעם בגרונו. “הרבה יותר! לו ידעת…” השעין את ראשו אל כתפה… דבר שנשַר מאליו, שייך מאליו. רגע עמדו כך, באפלולית המתבהרת, לופתי־יד, נושמי נחשול אחד – אך היא ניתקה עצמה בחיפזון, דילגה במעלה המדרגות, נעצרה במישורת הגבוהה שמעליו, גחנה מעבר למעקה ואמרה כמעט־מתחננת:
“אל תציק לי, מרטין! אינני יכולה! אינני רוצה! תסלח לי… להתראות!”
26. הלה – מחשבות בנות־חורין 🔗
לוח השנה הנאמן. ביום ה‘, ה־4 ביוני, שמע אינני־יכולה־אינני־רוצה־תסלח־לי־להתראות. שמע להתראות אחרי תסלח לי, אחרי אינני רוצה. הבין, ולא הבין לחלוטין. ביום א’, ה־7 ביוני, נסעה משפחת קלינגר אל משפחת ליליאנהיים. מרטין לא רצה לנסוע. רצה להמשיך את “דוד הראובני” של מקס ברוד. רצה לכתוב תשובה לרודי, לווארשה. רצה לחשוב בשקט גמור ויסודי על מסתורי התשובה של קלרה. על “אין בהירות” שלה. על תקוותו שהובסה, מבלי שתרגיש עצמה מובסת. על “להתראות”. אבל… מר ליליאנהיים, אביה של הלה, חגג את יום־הולדתו החמישים. כל חוג הדודים ייתכנס בביתו – ולא יפה לפגוע בדוד ותיק, שהיה חביב תמיד והשתתף בשמחה כנה בבר־מצווה שלו.
נסעו עד וֶדינג, הלכו ברגל עד לימבורגר־שטראסה, ונתקבלו בתרועות בחדר עולה־על־גדותיו. על־כורחו חיפש את הלה. לא הייתה שם. האם אמרה לו, כי הלה שוכבת, מחלימה ממחלה, ומבקשת שיסור לחדרה, לביקור־חולים. עוד לפני שהתקדם עד ירכתי הפרוזדור, שמע בפעם השבעים־ושבע: אינני־יכולה־אינני־רוצה־תסלח־לי־להתראות… דפק בדלת ונכנס.
הלה ישבה במיטתה, מכוסה עד הבטן. מייד תקפו גולות־עיניה הירוקות. השמיכה הדקה הבליטה את עצמות רגליה. מה נשתנה? אותו רזון. אותו פרצוף קטנטן, שעיניו כובשות את מחצית שטחו, שתחתית שטחו נסוגה בסנטר מחודד. רק במקום שמלה כחולה – כתונת־לילה כחולה. חייכה חיוך מזמין, הושיטה לו יד חמה, וכשאחז בה, לא הרפתה ממנה, אלא אמרה שיקרב את הכיסא אל המיטה, ויפה שנכנס לבקר חולנית.
שאל, מה לך. ענתה שהוטב לה. שלפני יומיים הרגישה רע באמת. שזאת התקפת החולשה השלישית. ורק עכשיו הסכים הרופא לגלות מחלת בַאזֶדוב. שלא קשה לבלוע גלולות ויטאמין א'.
לא ידע, מיהו באזדוב. מאחר שכבר החלימה, הניח לנושא הסתום וחיפש נושא מתאים, בשבילה. מיהרה לשאול, מה שלומך, האם קיבלת ציונים מצוינים כמו תמיד, האם אתה ממשיך לכתוב שירים. האם אתה ממשיך לשוט בדרכים, עם התנועה הציונית. ענה בקיצור מתחמק, ועדיין חיפש נושא אפשרי. שאלה אם הוא מוכן לשחק, או לספר משהו. העדיף לשחק. אמרה, יש דַמקה בארון וגם קלפים. שטח את לוח הדמקה בשולי הכיסא ומשך אליו טַאבורט. רכנה אל הכיסא. מוכרח היה לראות. מחשוף מרושל. שורשי שדיים הנגלים במתכוון. מעליהם, מקרוב, גולות־עיניים מתגרות־בירוק. פרשה אבנים לבנות משלה. פרש אבנים שחורות משלו.
“כמה זמן כבר לא נפגשנו?” הרהרה בקול, “אולי רבע שנה. אתה גדל. יש לך שפמפם. ושוב משחקים.” בלעה אותו, ודילגה על אבן של עצמה.
פתח בשחורה שלו. אי־אפשר שלא להיות נבוך בנוכחותה. “דינה דורשת שאתגלח,” הצטחק.
הושיטה יד, אך במקום להקפיץ אבן, הצניחה אותה על ברכו, ושוב תקפו ירקרקיה בתיאבון טורפני. “זוכר את הלוטו ששיחקנו, אצלכם? אז עוד היית קטן. אז עוד הייתי טיפשה. טיפשה נוראית, לא מסוגלת לדבר. למעשה, כל זמן שלמדתי, הייתי טיפשה סטֶרילית, כמו־שאומרים. עכשיו אני בת שש־עשרה, בעוד חודשיים, ואתה… כבר בר־מצווה, גבר יהודי!” צחקה בפה פעור, הרפתה מברכו והסיטה אבן.
“איך זה הולך לך בחנות הנעליים של מר טראטנר?” מצא נושא.
“מצוין!” אמרה בזיקוף צוואר ובזיקור שדיה הקטנים, שהכותונת הדקה לא התאמצה להסתיר אותם. “התפקחתי, תאמין לי. למדתי לשוחח. להסתדר עם אנשים מכף־רגל־ומעלה.” נעצה בו מבט שואל, לבדוק אם תפס. “למדתי משחקים חדשים. ואתה?”
“מה אני?”
“חוץ מלשוט בדרכים ולשַחק ציונות, מה עוד למדת לשַחק?”
“המון!” צחק משועשע. “רק שאינני בטוח, אם כדאי לדרג את התנועה שלי כסוג של משחק.”
“למה לא? הכול משחק. הכול,” אמרה בביטחון גמור.
“הכול?! ומה שעושים הנאצים בגרמניה, זה משחק? ומה שעשה מוסוליני בחבש, זה משחק?”
“חבש… תעזוב אותי עם אסיה! עם פוליטיקה! אני לא מבינה בזה כלום. אבל אני מבינה לפחות, שהיטלר מכין אולימפיאדה. זה לא משחק?”
“אבל הלה!” צחק מרטין עוד פעם, “על האולימפיאדה החליטו בשנת 32, לפני שהיטלר עלה לשלטון!”
“אז מה? הוא ממשיך משחק שאחרים התחילו. וכל הדיבורים האלה על ארים וגזעים, על יהודים ובולשֶבָאקים – הכול משחק! גם אנטישֶמִיזם התחילו לשַחק לפניו.”
“לשחק?!” צעק מרטין. “זהו דבר רציני מאוד! בכל ההיסטוריה…”
“תעזוב אותי עם היסטוריה! בכל ההיסטוריה, תאמין לי,” אמרה בחביבות נעלה, “יש רק משחק רציני אחד, המשחק בין גברים לנשים. הנאצים הם גברים, הם לא מצאו את האישה הנכונה, ובכלל, רבים הם הוֹמוֹסֶקִים. וזה מקלקל. וְיש עוד משחק רציני, עם המוות. מחלה נגד בריאות. כל היתר רַמאות, או טיפשות.”
“תסלחי לי, הלה,” אמר בהתאפקות מרבית, “נדמה לי שאַת קצת… קצת מגזימה בתיאורים פשוטים.”
“תסלח לי, מרטין, רצית לומר שאני טיפשה, אבל אתה מגזים באינטֶלִיגֶנְטִיקָה מטופשת.” רכנה קדימה, פרשה יד חמה מתחת לברכו וחשפה עוד יותר את שורשי השדיים.
מרוב מבוכה הסיט אבן שחורה לאחור, אך היא לא הסתכלה בלוח. היא ליטפה את ברכו, מסביב־מסביב, ולחשה בחביבות:
Kleines Dummchen, ich seh doch wohin du Kuckst“”
טיפשון קטן, הרי אני רואה לאן אתה מביט. תביט, בבקשה! תזיז עוד קצת את הכיסא, שיהיה נוח. כך, עוד קצת. עכשיו גופך מסתיר אותי, אם מישהו יפתח את הדלת." הסיטה גופה לקראתו.
Kleines Dummchen! Ich will doch gut zu Dir sein, aber Du glaubst mir nicht. Was hast Du den? Bist Du aus Pappe? Aus Zucker? Aus Blech? Zeig mal woraus Du gemacht bist. Jungens gehn doch immer drauf. Und Du, Du machst grosse Augen, ich seh doch! Aber Deine Hände – Wie ein Saügling. Gib mal her. Hab Keine Angst.
אני הרי רוצה להיות טובה אליך, אבל אתה לא מאמין לי. מה יש לך? אתה עשוי מקרטון? מסוכר? מפַח? תראה לי פעם ממה אתה עשוי. בחורים – הרי תמיד הם תוקפנים כאלה. ואתה, אני רואה, עיניים גדולות אתה עושה, אך הידיים שלך – כמו תינוק! אז תן לי רגע. אל תפחד."
חילצה בֶרך עירומה מתוך השמיכה ופרשה את ידו על־גביה. “אתה רואה? שום דבר לא שורף.” המשיכה לדבר בשטף:
Ich hab was zugelernt, glaub mir. So ist das Leben. Man bekommt nur etwas, wenn man zugreift. Also mach doch Keine Faxen. Greif zu wenn man Dich greifen last. Dieses jahr, im Schuhgeschäft, haben zweistramme Burschen sehr darann geglaubt.
למדתי משהו נוסף, תאמין לי, ככה זה בחיים. רק מה שאתה תופס חזק, אתה מקבל. אז אל תכרכר כמו ליצן. תפוס כשנותנים לך. השנה, בחנות הנעליים, שני בחורים חסונים השתכנעו לגמרי."
“אבל…” גמגם ולא משך את ידו.
“מה אבל? מה לא מובן? הרי בדרך־כלל אתה תופס דברים! כך אומרים, לפחות. התלמיד המבריק! אני לא ראיתי הרבה הברקות. אולי כי בעצמי הייתי טיפשה בבית־ספר לטיפשוֹת. אבל עכשיו…” אחזה בידו של מרטין והעבירה אותה על־פני עור רך, חמים ולח כלשהו. הבושם הקל שאפף אותה – משהו חריף־יותר הדף אותו. הזדעזע ומשך את ידו.
צחקה בפה פעור, ורדרד, בשיניים קטנות נוצצות, אחר־כך אמרה בלגלוג: “אני רואה, אני יודעת. אני לא מוצאת חן בעיניך. לא־לא, לא למחות! לא לשקר!” החליקה על שערותיה הבלונדיות הקצוצות, והידקה את השמיכה סביב מותניה. “אני יודעת. אני לא הכי־יפה בעולם. לא הכי חכמה בעולם. עכשיו עוד נתן לי מישהו במתנה מחלת באזדוב… חשבת שאני נועצת עיניים? בכוונה? שאני בולעת אותך, נכון? אז מה התברר? באזדוב, זה הכול. בַלוּט מתפקע, הגוף מצטמק, העיניים מזדקות החוצה – זה הכול.”
“אבל הלה…” ניסה להתאושש מהתקפה מוכפלת זו של רשמים והפתעות, “הרפואה מתקדמת! מחלות מרַפאים. ויש דברים יותר חשובים…”
“אין!” שיסעה את דבריו, וירתה בו את ברקיה הירוקים. “אין יותר חשובים! בעוד חמש, בעוד עשר שנים אמות, זה הכול. אז מה? אם אצטרף לעשר תנועות – זה יעזור? אני לפחות לא מסכימה להשלות את עצמי, בשום דבר! תביט בעיני, אל תתחמק! הגוף שלי דק כמו… כמו מטאטא. הפרצוף שלי טוב בשביל… בשביל פרסומת לרעל־עכברים. אז מה? אז אני לומדת לשחק עם מה שיש לי. לשחק יפה. לסַפק רעבים. זה הרבה יותר מיופי של גוף ושל פרצוף. תאמין לי! אינך מאמין? אראה לך דוגמה קטנטנה, לא יותר. אתה תפסיק ברגע שנמאס. שים את היד על זרועי ומשוך אותה בחזרה אם נמאס.”
רכנה קדימה. המחשוף נפער כולו, ושַד לבן נשר לתוך זר אדום ופִטמה חדה, וכך נשאר תלוי מתחת לעיניו, שעה שהחליקה כף־יד חמה אל מורד ירכו, אט־אט ליטפה־והלכה כלפי מעלה, אל מפתח מכנסיו הקצרים. ליטפה והלכה בחיוך מרוכז, מבלי להביט בו – והוא הופנט, אין ספק שהופנט! מן השד התלוי תחת עיניו. מן הרטט שחלף מעור־הירך אל מפשעיו. מן היד שפלשה לבין העור למכנס, כמו שוקלת ומכיילת את שריריו. אברו נזקף – ועיניה ראו, פיה חייך לו, ורק ברגע בו נגעה באשך, משך את זרועה לאחור, מוכה סומק.
יישרה את גווה, הסתכלה בעיניו, קונדסית מרוצה, סמוקת פנים גם היא, וניגנה לפניו: “אתה רואה? אתה רואה? הטיפשון הקטן הוא גבר גדול. כאב לך? משחק יפה, הכי יפה, נכון? זאת רק דוגמה, כמו שאומרים.”
“ואַת,” גמגם, “את אומרת שהיו לך כבר… שני גברים? ועוד לא הגעת לשש־עשרה. הורייך יודעים?”
צחקה צחוק דַקיק, מַטה־צוואר, מבליט שדיים. “אתה תהרוג אותי! הורים! את ההורים שלי מעניין, שהבת מקבלת משכורת, ולא שהיא ממוזמזת בין קופסות נעליים! אתה כזה־תמים! אפשר לעבוד על־יד בחורים מבלי שיתחככו וימששו בכל הזדמנות?”
“לו רצית להתגונן… איך את נותנת לכל אחד…”
“לא לכל אחד! אני נושכת. אני מרביצה. שתדע לך. אבל אני לא רוצה להפסיד משכורת טובה של הדוד טראטנר הטוב והמיטיב. זה הכול.”
“מה… גם מר טראטנר…?!”
“grosses Dummchen, טיפשון גדול! עוד הרבה הרבה דברים תצטרך ללמוד, מחוץ לתעודות, ולשירים, ולספרים היפים! נעזוב את מר טראטנר ונטפל בענייניך, כמו־שאומרים.”
שוב רכנה קדימה ולטשה בו גולותיה: “מרטין, תזכור: אם אהיה קצת בריאה, ואם אתה קצת תרצה, אתה…”
הציפייה התבענית שבעיניה לכדה את ראשו, לחצה מכול צד.
“רוצה? רוצה עכשיו? לראות אותי?” שאלה בלחש, נשענה לאחור, לתוך הכרים, אחזה בשתי ידיה בקצות השמיכה והפשילה אותה כלפי־מטה. הדלת חרקה. נכנס אחיה.
“אימא שואלת, אם אתם רוצים לשתות עכשיו או אחר־כך?”
“אחר־כך,” אמרה הלה.
“עכשיו,” אמר מרטין.
בבואו הביתה, דחף אותו דחף מוזר לרשום את דבריה של הלה. דבריה כמעשיה עשו עליו רושם.. מאלף? מתעתע? מַכה־גלים הרחק מכול הגדרה־של־מלים?
בכל־אופן, בימים אלה החל רושם דברים שלא נהג לרשום לפני־כן. על דף אחד הנציח את שמות הסרטים שראה. על דף אחר הנציח את שמות הספרים שקרא. עוד מראשית־השנה טיפל יומיום בלוח־השנה: עם מי נפגש. מה קרה. דחף מוזר להנציח דברים… ולפתע צץ רעיון.
יש דרך! אני – אכתוב – רומן! בו אשיג את הכול. בו מותר לי הכול. רומן אהבה. אהבה בגילי. אוכיח לכולם, לספקנים למחוכמים למבוגרים אוכיח, כי “קטנים” כמונים מסוגלים להרגיש אהבה עזה עמוקה – אולי יותר מהם! אני אתאר… נער ונערה. הם מוצאים זה את זו, אוהבים זה את זו בשלמות נפלאה, והשלמות ניתנת להם, מפני שהם בתנועה. מפני שתנועתם החלוצית דורשת שלמות. קלרה תהיה גיבורת הרומן. גם אדית תהיה שם, בשמה המפורש. היא תהיה מדריכה. לוט יהיה מדריך וחבר – בשם אחר. רודי יהיה רֵעַ יקר. איזו דרך נפלאה להשיג, לחיות את הדברים עוד לפני… לפני שיתגשמו בחיים… אם בכלל!
קנה מחברת בכריכה קשה, עוביה כעובי ספר, ורשם על־פני העמוד הראשון: “כאשר נוער מרגיש”. התרכז בכתיבה. ליתר ביטחון החליט להבגיר את גיבוריו בשנתיים: קלרה והוא יהיו בני חמש־עשרה.
התחיל לכתוב בשעות אחר־הצהריים. למחרת היום השתתף – יחד עם קלרה – בחזרת המקהלה של בית הספר. מר לוי, המורה הגוץ בעל נחירי המפרש, הנלהב במורים, המעוצבן במוסיקאים, לימד אותם שיר עממי, שנפוץ בגרמניה מאות־בשנים.
משום־מה הלהיב השיר העממי את מחבר הרומן באופן בלתי־רגיל. אלא שנזהר מלצרוח, בקולו הנסדק, את האַלט המלַווה של – “מחשבות הן בנות־חורין”:
מחשבה היא בת־חורין, Die gedanden sind frei
אֵי־מי יְנַחשנה? Wer Kann sie erraten?
ביעף היא חולפה Sie fliehen vorbei
כנוּס צללי לילה. Wie nachtliche Schatten.
איש לא יידענה, Kein Mensch Kann sie wissen,
צייד לא יהרגנה, Kein Jager erchiessen
דינה הוא כדין: Es bleibet dabei
מחשבה היא בת־חורין. Die gedanden sind frei
חושבני כרצוני Ich denke was ich will
להגדיל מנת האושר und was mich beglucket
הכול בדמיוני doch alles in der still
כיאות וכיושר Und Wie sich schicket
תקוות לב משיח Mein Wunsch und Begehren
אף איש לא יבריח Kann niemand verwehren
דינה הוא כדין Es bleibet
מחשבה היא בת־חורין. Die gedanden sind frei
אם יטילו אותי Und sperrt man mich ein
אל אופל הכֶלא, Im finsteren Kerker,
אך לשווא ולריק Das alles sind rein
מעשים שכאלה. Vergebliche Werke
כי מחשבותי Denn meine gedanken
יִנַתקו נחושתַי, zerreissen die Schranken
יהרסו חומות צוּרים: und Mauern entzwei
מחשבה היא בת־חורין. Die gedanken sind frei.
27. פרשת הדרכים 🔗
ביום ג', ה־9 ביוני, הופיע לוט.
צלצל בדלת הכניסה. מרטין שמע את הפתעת אימו. “לוטהר! תיכנס בבקשה! איפה היית כל־כך הרבה זמן?” לא שמע את תשובתו של לוט. קפץ ויצא לפרוזדור. ראה בחור גבה־קומה שרזה, ולמרות שהעלה את בת־צחוקו המורגלת, נראה סגוף וחיוור. לוט הושיט יד, ולרגע נדמה היה שאמר לחבקו.
התיישבו ליד השולחן, בפינה שלהם, זה מול זה, וחייכו. עכשיו ראה מרטין, שגם עיניו עמקו בחוריהן; שכול עצמות פניו שופו, כאילו מורקו במפסלת. המצח נראה יותר מתמיד… כאַייל נוגח. השיער מסורק למשעי, לכן גבה המצח עוד יותר.
“מה נשמע, בנאדם?” שאל לוט.
“נשמע בסדר,” חייך מרטין, “העיקר שחזרת.”
“חזרתי ממסע עצום,” נאנח לוט, שיטח את רגליו מתחת לשולחן, עצם את עיניו ושילב את ידיו מאחורי ראשו. ככה ישב בדממה גמורה. עד שנכנסה האם, אמרה: “הקפה שלך, לוטהר,” והציבה מגש בפינה שלהם. נטל לוט את הספל, אמר תודה רבה, בחש בקפה ובחש, והצליל העמום של הכפית הבהיר למרטין, שאינו יושב מול איש־בשורה.
במקוטע, בקול מונוטוני, מסר את תקציר מסעו: ישב במאנהיים. נסע לפרנקפורט. נסע למינכן. אחר־כך להאנובר. אחר־כך ללייפציג. עקב אחר שלוש משפחות בשם לוי, ומשפחה אחת, גרמנית, בשם בוּדֶדה. אך בלי תוצאות. להוציא טיול אביבי נאה בגרמניה הדרומית. למעשה, השיג את המידע הכי־אוטנטי עוד בפרנקפורט, מפי אימה של אירמה, אחותו של אגון – מורה בדימוס, עירנית ועדינה, מזכירה בהחלט אישה דומה… היא סיפרה לו, כי שנתיים אחרי המלחמה הופיעה גברת אחת, מעוטפת באדרת צובל, מאופרת איפור מוגזם, והציגה עצמה כאם התינוק, שאומץ לפני ארבע שנים. רצתה לדעת מה שלומו. לא יותר. כללי האימוץ אוסרים על התעניינות נוספת. עבדה בחברת סרטים ושינתה את שמה. סירבה לגלות את שמה. שמעה, כי לוטהר הוא ילד נחמד המרגיש מצוין, אמרה שלום והסתלקה. זהו, אם־כן, המידע האמיתי היחיד על הורי לוטהר איקס.
לוטהר לא חדל מתחקירו. לשכת בית החולים מסרה לו ארבע כתובות. המלחמה נגסה אפילו בסדר הגרמניע ולכן… מן האב לא נותר אלא מספר של תיבת־דואר במינכן. עקבותיו נעלמו. אפשר שנהרג בסוף המלחמה. אפילו השם בודדה, אותו השיג במינכן, איננו בטוח. משפחת בודדה העמידה דורות של קצינים. זה בטוח. עקבות האם, גם זה בטוח, הוליכו לעולם הבידור, לעולם השמות הבדויים של יהודים מבַדרים, שגרמניה מלאה אותם עד אפס־מקום. לך תמצא בדרנית יהודית, שפיה תפח מצירי־לידה בשנת שש־עשרה.
דברים אלה נאמרו בנעימה מעומעמת, כאילו לא נכח כאן נוכחות מלאה. כאילו דיבר על מַכר מרוחק ומיושן.
לאחר שתיקה כבדה שאל מרטין, אם נראה לו, כי כל התגלית הפנטסטית הזאת תשנה משהו… משהו בסיסי בחייו.
לוט הניד ראשו בספק. חזר על המלה, ‘פַנטַסטית’ בנעימה מהַתלת, העיר באותה נעימה, כי זהו עבר, עבר שייקבר, עבר ללא עתיד. כינס את איבריו, נרכן מעבר לשולחן ושאל, מה נשמע בקבוצה. מייד הוסיף, שחזר העירה בשבת, אך לא היה לו זמן לגשת ולשאול שאלות.
מרטין דיווח בקיצור: המצב לא כל־כך… הם ערכו שתי פעולות עצמאיות, לא־רעות, אבל חלק מן החברים לא באו. את זמל קשה לרַסן. כמעט כולם השתתפו בנשף ל"ג בעומר, אבל רק שישה השתתפו ביום איסוף התרומות לקרן־הקיימת. מחנה בוקוב, שנמשך יומיים, היה די יפה – ויצאו כמעט אותם החברים שיצאו לאיסוף התרומות. בהזדמנות זו מסר ללוט על שיחתו עם שפנפן ועל החלטתם לדרוש לימוד רציני יותר של עברית.
לא היה ברור לו, אם הקשיב. אפשר שעוד לא התאושש ממסע התחקיר. הביט בשפתיו ולא זע. ביקש לעורר אותו ושאל, מה שלום הוריו המאַמצים, ומה יעשה בהם להבא. התשובה נחתה כמכת גרזן.
לוט דיבר כחולם המקיץ לאטו. אמר, כי עוד לפני שבוע תִכנן מעבר לבית החלוץ. עכשיו, מאחר שהוא עוזב את התנועה, הוא יישאר בבית.
“עוזב את… מה?” גמגם מרטין.
“מה ששמעת: את ‘השומר הצעיר.’”
אתה מתלוצץ?!"
“במצבי הנוכחי אין לי נטייה מופרזת להלצות.”
“אבל מדוע?! מה קרה?!”
“אין טעם לחטט בפרטים. חזרתי מהנסיעה, ניגשתי לבית החלוץ. תפסו אותי ונזפו. נעדרתי בלי רשות, יותר משבועיים. הזכירו לי שדרשו לדחות את הנסיעה הפרטית עד תום הבירורים הרעיוניים שבגדוד ‘מגשימים’. הוזמנתי לישיבת ההנהגה. מובן שלא סיפרתי כלום על מטרת הנסיעה. זה ענייני. מצדם זה עניין של אמון. אך אין להם אמון. לא בי ולא במעשי. מאז הצלחותי – במקום בו אחרים נכשלו. מצאו הזדמנות להאשים אותי בהזנחת תפקיד־ההדרכה, ובהשתמטות מגיבוש רעיוני. כי בדיוק עכשיו נערך בירור מעמיק על טיב הסוציאליזם, הקומוניזם, וּברית־המועצות. ואני, כביכול, סירבתי להשתתף בבירור. איימו עלי, שיבטלו את ההדרכה. שמע, בנאדם – נמאס לי! אני לא מוכן להיות משקולת חשודה על מאזני הצדק של פרדי, או שמעון, או יוחנן או יהיה מי שיהיה. פושע חינוכי… עבריין רעיוני… שצריך לחסל במשפט־מוסקווה־זוטא. לא אני!”
“אבל לוט, הם לא ידעו מה הדחיפות! מה הסיבות! מדוע לא ניסית להגיד להם משהו?”
“לא יכולתי! זה ענייני הפרטי ביותר! מלבד זאת, לא סיפרתי, היו חושדים בי עוד יותר. ממזר חצי־גוי – רקע נהדר לפֶשע חינוכי!”
“מה אתך! אינני מאמין שהם… שחברי תנועה…”
“החלטתי לא לעזוב לבדי. אני אצא עם כל הקבוצה, עם כל הקבוצה לי.”
ישב הלום רעם. נשא עיניו לראות פני מדריך. פניו הבליחו מן העלטה נוקשים ומאיימים. עוד ברק־הכרה – ואור־הדמדומים חזר וכבש את החדר. לוט נרכן קדימה, הטיח אגרוף על־יד ספל הקפה הריק והתריס:
“נמאס לי! כל המשטר הזה! כל הסוציאליזם הזה! נמאס לי להאמין בדיקטטורה אדומה. אם אני שונא דיקטטורה של היטלר, של מוסוליני, של פאשיסטים – אני לא מוכן להצדיק דיקטטורה של פרולטרים, של סטלין, של כל מיני מובחרים הלוחמים לגאולת רוב מושתק. לא מוכן! ובכן, שתדע: אפילו הייתי נשאר כאן ולא נוסע למאנהיים, לא התכוונתי להשתתף בבירור.”
“אבל מדוע?! הרי זה בירור! בשעת בירור יכול כל אחד להשמיע את דעתו, ולברר מה נכון!”
“תמים! פַייטן! עוד לא ישבת בבירור של ה’מגשימים' – עוד לא שמעת… כן, בוודאי! נותנים לך לדבר. אבל אחר־כך – אם הבעת איזו ‘כפירה’ מצלצלת, פוזלים אליך פזילה כרונית! פזילה בעיניים, חיוך בשפתיים. לכל־הפחות חושבים עליך, שאתה לא־נורמלי, ואז – מתחילים להתחשב! נמאס לי להיות ‘מחושב’! נמאס לי להמציא תירוצים, התחשבויות על ‘המציאות הסובייטית’! שמע, מכול התוצרת הסובייטית המהוללת אהבתי סרט אחד: ‘הדרך לחיים’. כבר סיפרתי לך על ילדי ההפקר שנהפכו לבני־אדם כשבנו מסילת־ברזל. בנו!”
“בונים הרבה דברים כאלה בברית־המועצות.”
“כן? היית שם? ראית איך בונים בתי־סוהר ומחנות ריכוז? למתנגדי הקולקטיביזציה. קראתי קצת חומר. דברים נוראים! איך הפכו שורה של מנהיגים ותיקים לפשפשים מאוסים! איך שופטים אותם ב’משפטים סוציאליסטיים‘! בזאת אני מודה לתנועה: היא לימדה אותי לשבת וללמוד בעצמי. ולחשוב מחשבה הגיונית. את החסד הזה לא אשכח לה. אך לדבר על רוסיה המתאדמת־מדם בשיחות הקבוצה? תיזהר! אמרו לי, תיזהר ואל תדבר על הטיהורים הגדולים בשנת 34, ועל גירושים ומשפטים נגד טרוצקי, קאמנב, סינובייב – כולם יהודים! נכון, גם הם לא אוהבים את משפטי הצדק האלה, ומתייחסים בספקנות להכרזות המושמעות בקרמל, אבל… אתה שומע – הם מאמינים שגם זהו שביל אפשרי לסוציאליזם גואל! אני לא מוכן! אני מוכן להאמין רק ב’דרך־לחיים’, בפרחחים שלמדו לבנות רכבת.”
“אבל בארץ־ישראל יהיה סוציאליזם אחר לגמרי!”
“ייתכן. נקווה. בכל־אופן, אני עובר לתנועה קצת פחות סוציאליסטית. ואני מקווה, מאוד מקווה, שאתם תצטרפו אלי.”
“לאן אתה מתכוון… לעבור?”
“עוד לא החלטתי סופית. אולי ל’וֶרקלויטה' או ל’הבונים‘. לא כל העולם מתפרנס מ’השומר הצעיר’.”
“לוט… אתה בטוח? בטוח שתעזוב?”
“שלושה ימים שקלתי כאן, בברלין, עד שניגשתי אליך. ההחלטה היא סופית. ואתה – ממך במיוחד אני מצפה לתמיכה חד־משמעית. אסטר, מרטין – אתה תופס? זהו צעד רציני מאוד, ודווקא משום־כך – חשוב שתעמוד לצדי!”
נשען לאחור ועצם את עיניו. נראה היה מסוגף ומעונה באפלה הפושטת. לקום ולהדליק אור? או לשבת מולו עד שיציע בעצמו? דכדוכו המאוים של לוט הקפיא את איבריו.
“תן לחשוב,” לחש מרטין.
“תחשוב, תחשוב.” פקח את עיניו והביט בו בקפידה. “עד מחרתיים. העניין דחוף. בשַבת ישיבת־ההנהגה. אני רוצה שתעמוד לפני עובדה: כל הקבוצה שלי יוצאת אתי. תודיע לכל החברים שייגשו אליך ביום חמישי, בשעה שמונה. בו־בערב נחליט. ברור?”
“ברור,” לחש מרטין.
“גמרנו.” לוט קם בשליפה תַקיפה של גופו. בדרכם אל הדלת אמר: “משהו גונב לאוזניה של לורה. הזמינה אותי לבירור.” צחק חדות, ליד דלת היציאה, לאורה העמום של מנורת הפרוזדור, העיק בשתי ידיו הגדולות על כתפיו של מרטין: כובד מעיק וחסות מַקיפה. “תחשוב, מרטין… תחשוב שלוטהר איקס סומך עליך.”
כל השאר נמוג. איך להבין את מכת הגרזן? איך לעצור את גיאות המַבול? את מי לשאול? עם מי לדבר?
באותו לילה, בשעות הראשונות, חזה תמונות־תמונות של יוצאים, חזון היציאה, העזיבה, הגלות. גולים־מאונס אורזים חפצים, לוקחים תרמיל ומקל, מסתדרים בשורה עורפית, מאחורי המדריך, ויוצאים לדרך. בראש צועד המנהיג, בורא השבט, יוצר העם. מאחוריו – הרֵע הטוב, הממושמע, העצוב, המעודד את כולם בנגינת אקורדיאון. המקיים את צו הנאמנות, בשעת מצוק, בתוך המדבר. יוצאים ומשתרכים לתוך המדבר, ‘בני־המדבר’ שחדלו להיות בני־מדבר שומריים.
נִנער ואמר: מה אתך! רק בורא השבט, לא יוצר העם! העם גדול יותר, המונים־המונים היוצאים לדרך מארצות שונות, עוברים את מדבר אירופה, את מדבר הים, ולוט עצמו הצטרף אל העם! אך אתם בני שבטו! מגיע לו שלא תבגדו בו! זאת המלה המפחידה: בגידה…
עוד דבר: לפתע נזכר, כי באמת, אף פעם לא שוחחו בקבוצה על קומוניזם! או על סוציאליזם, וההבדל שביניהם. דיברו על שוויון, על עושר מול עוני, על מאבק הפועלים בארץ־ישראל; ייסדו קופה משותפת לקידום השוויון… ללא קשר ברור למושג הגדול! שמעו על קיבוץ – אך שום דבר מעמיק לא ביררו על סוציאליזם כ’דרך־לחיים'! והקופה – תודֶה, גזבר – הקופה מתפוררת, ולוט אינו עוצר בתהליך… האם בכוונה? אז למה התחיל?
למה, בכלל, התחיל, אם עכשיו הוא מפסיק? אם עכשיו הוא מורד בתנועה? יותר מזה – בוגד בה?! ומנסה להבגיד את כולנו? וברגע של כעס, של משבר, הוא מנסה להפוך את הבגידה הזאת – לדגל?!
אבל… הוא סומך עליך! עליך במיוחד! איך אפשר לבגוד ברע כזה, ברעות כזאת?!
איך יוצאים מכול־זה בלי לפגוע ולהיפגע… מבלי לפגוע בדברים יקרים ביותר…
למחרת, ברכבו לבית הספר, נאלץ לצלצל בפעמון כדי למנוע התנגשות עם הולך־רגל, שחצה את הכביש עד האמצע, ולפתע חזר בו. מישהו בתוכו שאל: מי צלצל? אחרי התשובה הטיפשית: אני צלצלתי – אותו מישהו שאל: מי אתה? מי אתה קודם־כל?
יותר מחודש ימים חיפש לוט עקבות, רצה לדעת מיהו באמת. מיהו קודם־כל. אז מי אתה? האם אתה קודם־כל רעו הנאמן ביותר של המדריך? או האם אתה קודם־כל שומר, איש־תנועה שיצא־לדרך? איך תוכל להיות נאמן לעצמך? האם תהיה נאמן לעצמך יותר כרֵעו הממושמע של לוט, הבוגד בתנועה? או כאיש־תנועה נאמן… הבוגד במדריך?
בעמדו בחדר־המפות הציץ בו שיקול נוסף מבין כפי הקטלוג: נניח, שאתה מכריע לצד לוט, לטובת הטוב־ברעים, מי אומר, שאמירת ‘כן’ לכל מעשיו היא הנאמנות הטובה־ביותר לרעך? אולי להתנגד… זה טוב יותר דווקא בשבילו?
רכב הביתה וסיכם לעצמו הצעות לביצוע:
א) לדבר עם חברי הקבוצה ולהכין אותם לצפוי? לא, אסור! לוט ייפגע. הוא רוצה להיות המודיע.
ב) לדבר עם לוט עוד לפני השיחה ולהודיע לו, שאתה תצביע נגד? אפשר. אך כמעט בטוח שיאחר לבוא, סימן בטוח למשבר. אי־אפשר להתקשר, כי כתובתה של משפחת שאפנר סוד כמוס עד היום.
ג) לדבר עם מישהו מחוץ לקבוצה, מבוגרי התנועה? לבקש התערבות מלמעלה? ברנהרד? חמד רַך. בתיה? איך משיגים? אילזה? כן, רצוי, הרשות נתונה. אבל אם לוט ישמע שהסגרת אותו?!
איך… איך אפשר לעשות את הנכון, בלי לעשות בו־בזמן את הבלתי־נכון? מוכרחים להכריע לכאן… או לכאן – ולפגוע!
עוד לפני שנפטר משיעורי הבית, הכריע: לגשת לאילזה גוטמן, לגלות לה את האסון הקרב, ולבקש עזרתה.
תחילה נסע לאייסבר, נושל ומיללה, הודיע להם סתמית על הפגישה הדחופה וביקשם להעביר את ההודעה לשאר החברים. אחר־כך נסע לכיכר זנפלדר. חלון הגזוזטרה של קומה ב' היה פתוח – סימן (אות־גורל?) שדרך הנסיגה חסום.
אילזה קיבלה אותו, כרגיל, בסבר־פנים קשובות. הושיבה אותו מולה, ליד השולחן הסגלגל, וסגרה ספר דק לאחר שתקעה בו סימן־קריאה.
“אילזה,” אמר, “עומד לקרות דבר איום, ולמרות ההיסוסים אין לי בררה…” סיפר בקיצור והתרכז בשיחה שתתקיים מחר, בה תיאלץ הקבוצה להחליט. בסכנה שרובם או כולם יצביעו עם לוט. בצורך הדחוף לשכנע את לוט – להתערב לטובת התנועה. כשגמר, הרגיש רע מאוד.
בכל זאת הבחין באילזה. שהמשיכה להתבונן בו בעיני התבונה והקשב שלה.
“אסטר,” אמרה חרש, “אני חושבת שעשית מעשה נכון, שאינך צריך להצטער, למרות החשש כי לוט לא יבין. אני מבינה. אני יכולה להבטיח רק דבר אחד: להשתדל שהנוגעים בדבר יטפלו בדבר, ובזהירות מַספקת. גם לך אני מייעצת: זהירות. מחר, אם לוט יגיש את הצעתו, תנסה להציע דחייה, כי נחוץ שיקול־דעת מצד החברים. מסכים? בסדר? אחר־כך אני מבקשת אותך, תיגש אלי ותמסור לי את תוצאות הפגישה. בסדר? ועוד דבר: אסטר, אין מַדריכים בלי משברים. אין תנועה בלי משברים. צריך להשתדל ולטפל בהם בשיקול־דעת, בלי בהלה. ואתה… עוד אין סיבה לאֵבל. עוד יש…” חייכה אליו במלוא־פניה העגלגלים: “הרשות נתונה!”
בלילה נרדם מייד, כלאחר טיפוס מייגע. לא חלם שום דבר ראוי־לזיכרון, ולא שיער, כי הפתעת הצהריים שלמחרת תהיה מכתב זר: “לכב' מרטין קלינגר”, בלי ציון המוען. קרע את המעטפה, חיפש את החתימה – ומצא את בתיה! כתב־היד שלה נראה חפוז, מרבה עיגולים, מלא תנופה:
"לאסטר – חזק! הייתי רוצה להיפגש אתך, מסיבות המובנות לך ולי. כיוון שלא ידעתי אם כניסתי הפתאומית לביתך רצויה לך – כתבתי שורות־מינימום אלה. אם תסכים להצעתי, אחכה לך בשבת, בשתיים פחות רבע, בכיכר רוזנטאל, דבוקה לחלון הראווה היפה ביותר. בוא וגרד אותי משם.
להתראות – בתיה
נ.ב. אין צורך לספר למדריך".
לחכות. לחכות לשיחת הקבוצה. לחכות לשבת… לחלון הראווה היפה ביותר… ללמוד את מלאכת המחשבת של הציפייה. זאת אומרת: איך לגדוש את הזמן בפעילות, במשימות ראויות־לשמן, כדי שלא יטרוף עצבים.
למשל: לקרוא עיתון. לשוט בעולם. לטעום את הלעג הארסי על היהודי ליאון בלום, ראש־ממשלתה החדש של צרפת; על “החזית העממית” הכזבנית המכורה לבולשביקים. לקרוא התקפה פַאתטית על תומאס מאן, הסופר הבוגד בעַמו. להתרשם מכרוּז של הוועד הערבי העליון, שהכריז שביתה בפלסטינה: “הערבי! טוב סֵבל זמני מסבל מתמיד; טובה הקרבה פשוטה מאבדן הארץ הקדושה. השביתה תשבור את גב אויביך, תביא עליהם פשיטת רגל… כבר כעת הם נחלשים והולכים…”
זה מרגיע. זה מלהיב. טיול בעולם טוב ומרגיע. מחשבות בנות־חורין. עד שמונה־בערב.
השולחן שבחדר הטוב מכוסה כתמיד מפת־אריג שחורה, בה שזורים חוטי כסף וזהב, אָדוֹם וירוק, היוצרים פרחים במסגרות הנדסיות. בשעת הצורך אפשר לשזור את כל תשומת הלב לתוך הפרחים והריבועים המשתלבים, בניתוק גמור מן המתרחש מסביב, או מעל, או מנגד.
קצת אחרי שמונה ישבה הקבוצה מסביב לשולחן. רק האנומג נעדר. לוט איחר. מייד לאחר בואו התיישב בראש השולחן, מצד הדלת. סקר את כל הנוכחים במבט קר ונוקב, כמַצביא הסוקר א צבאו לפני קרב מסוכן.
רק מרטין ידע מה יקרה: לא תמרון, אלא מלחמה. נשא עיניו ממפת השולחן וראה, איך עבר מבטו של לוט על פני כולם: על פרצופו השחום, נפוח החוטם ודלוח המבט של ניגר; על תסרוקתו הקפדנית של אִידִי הממושקף; על פניו הכבדים, עקומי הקווים של וושל; על קלסתרו הזורח סְמַקמַקוֹת של זמל; על מצחו הרם והמקומט של נושל, המחזיר למדריכו מבט של כלב נאמן; על ארשתו המעודנת והמאורכת של שפנפן, שדפדף בספר שמצא על הפסנתר; על־פני הגווארדיה הישנה של השבט, אייסבר, מיללה, אסטר ופיט, שישבה צפופה ודרוכה, כאילו שרה בדומייה את המנון הגדוד: “הווי מוכן, בן־מדבר, לפעולת יושר, /דרך קשה עלינו לעבור…”
גמר את סיקורו, כח בגרונו ואמר בקול שאינו סובל שמץ־ערעור: “חברים! השיחה היא דחופה מאוד – וגורלית. לכן ביקשתי שתבואו לאַסטר במועד בלתי־רגיל. תקשיבו יפה, כי תצטרכו להצביע. קרו כמה דברים, דברים קשים, שאינני יכול לספר לכם. הם קשורים בהנהגת הקן. החלטתי לעזוב את התנועה, את ‘השומר הצעיר’, ולעבור לתנועה חלוצית אחרת. זאת הייתה החלטה קשה. אך הפגיעה שפגעו בי האחראים לתנועה, הייתה קשה יותר. זוהי החלטה סופית. אל תעשו מאמצים ‘להחזיר’ אותי. להיפך! אני מתכוון הערב לעשות מאמץ, כדי שאתם, חברי הקבוצה שלי, תעזבו יחד אתי ותעברו יחד אתי לתנועה אחרת. הווי אומר, הערב עליכם להחליט, אם תסכימו שהמדריך שלכם יעזוב אתכם, או אם תרצו שאתם עם המדריך שלכם תצעדו יחד גם בעתיד. אני חושב, שתחליטו החלטה מוצדקת, אם תצטרפו אלי, כי כך תשמרו על הקבוצה ועל הקשר ההדוק שבינינו. אני יודע, אתם… קצת נדהמים. חבל לעזוב תנועה, אליה השתַייכנו עד כה. עם־זאת, עליכם לדעת, יש תנועות־נוער טובות, שמטרותיהן דומות. לא נשנה את מטרותינו. בכל־אופן, אני דורש מכול אחד שיצביע באומץ־לב, ובאורח עצמאי.”
דממה דחוסה, ראשים מורכנים. האם גם הם חוקרים את סודות המפה? שפנפן שאל בקור־רוח מוזר: “אולי אתה מוכן להסביר את סיבות העזיבה? סיבות יסודיות?”
קולו הנוקשה של לוט: “אינני יכול, ואינני מוכן! זהו עניין של גדוד הבוגרים. לא באתי לנהל אתכם שיחת הסברה. אתם נדרשים להכרעה – להצבעת אמון. זה הדבר. זוהי הצבעת אמון ונאמנות.”
“הבנתי,” אמר שפנפן, “אך בלי אינפורמציה בסיסית…”
“מתי יתברר,” נכנס אייסבר לדבריו, “לאיזו תנועה נעבור?” הוא כבר עובר…
“בימים הקרובים,” תשובתו הצוננת של לוט. “אני מברר את האפשרויות ב’ורקלויטה' וב’הבונים'. הערב עליכם להחליט דבר אחד: לצאת אתי, או להישאר בלעדי.”
מרטין, לאחר שתיקה מתמשכת, בקול רגוע ככל־האפשר: “אחרי ששמענו… לאחר שהשמעת את הצעתך רק עכשיו, אני מציע שלא נחליט מייד. כדאי שכול אחד יוכל לחשוב היטב לפני שיחליט. אולי גם אתה. ואתה דרשת מאתנו תמיד, שנחשוב.”
לוט, במבט קופא: “אמרתי לכם: ההחלטה היא דחופה! כבר בשבת, מחרתיים, עלי להגיש תוצאה מסוכמת. ביום שישי אי־אפשר להתכנס. לכן אני חוזר” – בקול חד ומאיים: “הערב אתם תצביעו הצבעת אמון ונאמנות. נאמנות איננה זקוקה לדחיות!” קם על רגליו, זָקף את ראשו, סקר את הנוכחים מגבוה, וקבע בתקיפות: “ניגש להצבעה. מי שרוצה, יכול להתנגד, כמובן. אך אני מבקש, שאף אחד לא יימנע. או בעד, או נגד. אין מקום לחששות. חשבו על העיקר ותצביעו. ובכן, מי מצטרף אלַי?”
לא העז לנתק את עיניו מפרח־זהב משתרג. העז ומצא: כולם הרימו יד, מי במועל גאה, מי בתילוי נבוך. רק מיללה לא הצביע. מיללה הביט בו – והוא הציץ במיללה. לא הציץ במצביא, אך הרגיש, כי המצביא הקפיא מבט בכיוונו־שלו. אחר שאל בקול חד:
“מי מתנגד?”
מיללה ומרטין הרימו ידיהם, בגובה עיניהם. כך נכרתה ברית בלי דין ודברים.
לוט אמר מונוטונית: “שמונה בעד, שניים נגד. ההחלטה ברורה. מי שהצביע נגד יכול להסיק את המסקנות.”
מיללה גירד את בלוריתו הצפופה: “לוט, תשמע, בכל־זאת… אני מציע לקבל את הצעתו של אסטר, להחליט רק בשיחה הבאה.”
“לא בא בחשבן! עד השיחה הבאה תשמעו החלטות נוספות. אני מודה לכם על האמון – לרוב הגדול של החברים!” לבש את מקטורן העור שהיה תלוי על משענת הכיסא. “בקרוב תשמעו הודעה. הערב גמרנו. חזק ו…” שיסע דברי עצמו, שרט את מרטין במבט חטוף, ויצא.
ישבו על מקומותיהם. ניכר בהם, שהיו נדהמים. אידי ניקה את משקפיו ופלט: “הפתעת המאה…”
זמל קם ראשון וקרא כתרנגול: “גמרנו חזק! גמרנו חזק!”
וושל אמר: “אני גמור.”
נושל. לפני צאתו מן החדר, התריס לעבר מרטין: “שאתה תצביע נגדו?! אתה?!”
מה יכול להשיב על רגל אחת? גם אייסבר קם לצאת.
“חכו רגע!” רמז מרטין לאייסבר, למיללה ולשפנפן. מיללה נשען אל הפסנתר. שפנפן דפדף בחוברת תווים. אייסבר חזר למקומו – חיוור מאוד. השאר יצאו.
“סקנדאל!” גנח מיללה ועיוות את פרצופו. “אני לא ציפיתי… בחיי שלא ציפיתי לסקנדאל כזה!”
שפנפן, גוו כפוף־לפנים, המשיך לדפדף בתווים. לחייו של איסבר החליפו צבע ולהטו בסומק עז: “אתה… אל תזדרז לחרוץ משפט!”
“רציתי לשאול אתכם,” אמר מרטין, “מדוע הצבעתם כך ולא אחרת? את פיט לא כדאי לשאול, הוא ייסע לאמריקה. אך אתם…”
“לאיזו תנועה נכנסנו?” קרא מיללה בכעס, “לתנועת לוט שאפנר? או ל’השומר הצעיר'? ואתה, אייסר, אתה הוותיק מכולנו!”
“דווקא בגלל זה!” השיב אייסבר מלחמה, “אני הייתי מן הראשונים, נכון! עם פולי, וילי ופיפס. בכל החלוקות שהיו… לוט שמר אותי אצלו. איה האחרים? פולי עזב לגמרי. עכשיו, שהוא בצרה, אני אעזוב אותו? אני לא אשמור עליו?!”
“למעשה, מה הרעש?” סקר אותם שפנפן בחיוך מעודן, “בואו, שבו! נשכך את סערת־לבנו.”
“אתה!” תקף מיללה, “אתה אצלנו בסך־הכול חצי־שנה!”
“הבנתי,” הנהן שפנפן מתונות. “ובכן, הכרתי את לוט, ולא היה לי מדריך אחר. אבל שמעתי, מהם שיאי ההצלחה של ליאו. לוט הוא מדריך טוב. האם הוא יכול להיות טוב רק ב’השומר הצעיר‘? רגע, תנו לגמור! לוט אמר, כי ‘הבונים’ ו’ורקלויטה’ הן תנועות דומות. זהו צד אחד. מצד שני, שום תנועה לא תהיה טובה בלי מדריכים טובים. אינני משתוקק לראות, איך מדריכים אחרים יפרקו את הקבוצה.”
“אין לו דגל!” התפרץ מיללה. “אם לוט, בגלל סכסוך או מי־יודע־מה, החליט לעזוב את התנועה – אז אין לו דגל! ואיפה הדגל שהבטיח לקבוצה אחרי התַחרות? איפה השם? עד היום אין כלום! אולי זה לא מקרה?”
“אל תבלבל ביצים!” נהם אייסבר.
“אסטר,” שאל שפנפן, “האם ידועה לך סיבה ממשית?”
“קצת,” השיב, וחש מאוד לא־נוח. “באמת, היה לו ריב עם ההנהגה. אולי מוצדק, ואולי בהחלט לא מוצדק. אבל אני מסכים עם מיללה. תראו, אנחנו חברי תנועה! הפסקנו להיות ילדים ולשַחק משחקים יפים עם מדריך מוצלח. בסוף השנה נעלה לשכבת הצופים. והתנועה היא דרך… דרך לחיים. היא גם בית. כן – בַית! השאלה היא, מה אנחנו, מה הגרעין של הקבוצה יכול לעשות, כדי לשמור על הבית? כדי לעכב את כל העניין, גם את עזיבתו של לוט?”
“הוא הודיע שהחלטתו והיא סופית,” התריע אייסבר.
“נכון, אבל… נניח כי זהו משבר. משברים עשויים לחלוף. לו הקבוצה כולה הייתה מחליטה להישאר בתנועה, והייתה דורשת ממנו שיישאר וגם דורשת מן ההנהגה להשאיר את הצירוף הזה, הטבעי… אולי היינו מצליחים?”
“איך?!” צעק אייסבר. “אתה רוצה לכנס את הקבוצה מאחורי גבו?!”
התווכחו עוד כמה דקות – ללא תועלת. התפזרו בלי החלטה.
המבוכה הייתה יסודית כפליים. כי בינו־לבין־עצמו לא יכול להכחיש: שפנפן לא טעה לגמרי. אייסבר צדק במידה מסויימת. בכלל, אי־אפשר היה לסכם: צד זה טועה, וצד זה צודק. הסיבוך החצוי הזה בלם כל יזמה משותפת. ובעצם, האם הנימוקים של אייסבר ושפנפן הם רק שלהם? האם לוט איננו שלך יותר מאשר שלהם?
בלילה חלם משהו מרגיז ומאיים על קוזאקים. להקה ירוקה של קוזאקים קיפצה על שולחנות המעון, קרעה לגזרים את מפת פלסטינה, גם הבלש רקד אתם, גם מיללה, בשפם שחור, רקד וירה באקדח בנרות, ב… הדברים ניטשטשו, הקצבים נתערבלו, הוא נעור מיוזע, נרגז, שואל: מה־פתאום־מיללה? מה־פתאום־לוט? ובהקיץ, באמצע הלילה, תפס פתאום, כי לוט נהג כמו דיקטטור! מגבוה, במבט קפוא, פוקד וגוזר על כולם… והרי הוא התרעם על סטלין ועל…
נעור בבוקר – לתוך מבטו הצונן של לוט. הודעתו הגוזרת, המתנגדים יסיקו את המסקנות. הקבוצה תיפגש, ואתה תשב בחדר שלך. הקבוצה תטייל, ואתה תחבק את הֶלה שלך. או תעבור לברנהרד. הכול צפוי והרשות נתונה…
עכשיו אתה מרגיש על בשרך: אתה יכול לבחור ומוכרח לבחור. כאן התנועה – וכאן לוט: אתה בחרת! היום בחרת אחת הבחירות הכי־חשובות בחייך! ולא יחד עם חבריך, ויחד עם הטוב ברעיך – אלא לבד, ובניגוד, ותוך סיכון הרעות הכי־יקרה!
ועוד דבר, שהסתנן אל הכרתו טיפין־טיפין, למחרת היום, וכל השבוע שלאחריו: דמותו של לוט השתנתה. קומתו פחתה. בגלל תגובתו הנמהרת. בגלל אי־יכולתו לשלוט בעצמו בשעת משבר. בגלל גינוני השליט, הדיקטטור… בגלל הבגידה.
סתירות… אדם מלא סתירות – זה הדבר! מעכשיו, אל תתחמק מן המסקנה, מעכשיו לא תוכל לסמוך על מדריך… זה או אחר. אם לוט היה מסוגל לרדת מן המסלול – על מי תסמוך?! אוי על אילזה? ייתכן. אבל… אותה אינך מכיר מקרוב. לו היית מכיר אותה, אולי היית נבהל גם מסתירות שלה… אם־כן תצטרך להכריע לבד. העיקר שתלמד להכריע!
28 התאמות 🔗
ביום שישי נשתקפו השיעורים מבעד פריזמה עמומה. עם־זאת, כמו־צבעה את השיעורים במשמעות יוצאת־דופן. הוא למד כימיה אנאורגאנית. הוא למד אופטיקה. הוא למד מוסיקה. מוטיבים ראשיים של “אגמונט”, מוטיבים שעיבד בטהובן לפי מוטיבים של גיתה, שלקח מוטיבים מעלילת אגמונט ההיסטורית. הוא למד את פרק כ"ו של ירמיהו – עברית בלוויית גרמנית. “ויתפסו אותו הכהנים והנביאים וכל העם לאמור: מות תמות… ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידע תדעו כי… דם נקי אתם נותנים עליכם”. מרטין חש: כל זה לוחש דבר־מה באוזניו, לחוד, וברקמה אחת עם חוטי שולחן, שולחן ערוך ל… לא הבין.
בלע את ארוחת הצהריים כחולם, קפץ על אופניו ונסע לאילזה.
חלון הגזוזטרה היה פתוח. בכל־זאת לא הייתה בבית. שמעון פתח את הדלת, חייך לו בעיניו הגדולות ובגבחתו הצחה ואמר: “תיכנס, אסטר!”
נכנס בהיסוס. רק לאילזה סיפר. מה מותר לספר לשמעון? “רציתי… התחייבתי למסור לאילזה משהו, אבל…”
“אין דבר.” שמעון חשף את שיניו, הוליך את מרטין אל הכיסא “הרגיל”, התיישב מולו והקרין עליו את ביטחונו האתלטי: “אילזה תהיה עסוקה עד הערב, כדאי שתמסור לי.” פער עיניו עוד יותר: “האם יפליא אותך לשמוע, שהיא ואני שותפים?”
“לא!” צחק מרטין, “ודאי שלא! זה בסדר.”
שמעון צחק ללא קול, אחר הרצין, אך שמר חצי חיוך בזוויות שפתיו: “נו, אם אתה אומר כי זה בסדר… מה קרה בינתיים?”
“הרוב הגדול הצביע בעד עזיבה. רק שניים התנגדו. לוט לא הסכים לשום דיון. ולא הצלחתי לדחות את ההצבעה.”
שמעון שלח מבט מרוכז אל המיטה המכוסה בד כחול, כתפיו הרחבות מוטות קדימה, תמוכות בעמודי זרועותיו. “אל תדאג,” אמר בקולו הדק. “לוט עוד לא עזב, והקבוצה… תחכו. בחודש הבא תצאו למחנה הקיץ, לשְנִיבִּינְכֶן. אני מקווה שתצאו בריאים ושלמים.”
“גם אני.” מרטין נאנח על־כורחו, ופנה לצאת. “תודה, שמעון. ותגיד לאילזה, אם יהיה לה משהו למסור… אני לא אטריד אתכם כל יום.”
“איזו הטרדה!” חייך שמעון וליווה אותו אל הדלת. “אל תחשוש… בכלל. חזק ואמץ! ותבוא מתי שתרצה.”
חזר הביתה – הישר לתוך המגרנה של אימו. גם כאבים בחוט השדרה אילצו אותה לשכב. לכן עבר הפיקוד על ניקוי הדירה לידי דינה ומרטין. בערב, לאחר הסעודה, לאחר שסוּלקו הכלים ונערמו בכיור המטבח, ישבה רוזי אל הפסנתר, אליהו ניצב על־ידה, ושניהם הגישו קונצרט ביתי של שירים אהובים. אל השולחן נסבו ג’ני – שהתאוששה קצת – איזי, דינה ומרטין, והאזינו.
ושוב, כמו בבית הספר, השתקפו השירים מבעד פריזמה עמומה, שצבעה אותם משמעות יוצאת־דופן! כך אירע לשלאגר שהושר בפאתוס משוך, בחזרה עקשנית:
"Einmal sagt man sich Adieu,
Wenn man sich auch noch so Liebt:
Einmal sagt man sich Adieu
Weil es keine Treue Gibt…
(“פעם ייאמר ‘שלום’ / גם באהבה גדולה. / פעם ייאמר ‘שלום’, / כי אין נאמנות גמורה…”)
בקושי בלע את דמעותיו.
איזידור מחא כפיים בניקוש מַתכתי, קפץ על רגליו וקרא בקול שהתלהלה בין צרידות מקצועית לעליזות בריונית: “אני מוכרח לספר לכם, פתאום בחצר, בחצר של ביתי אני שומע קבצן, אני חשבתי כבר אין קבצנים בגרמניה, פתאום אני שומע! וזהו שיר ישן, ממש מצחיק השיר הזה, אז תשמעו בערך כך… רוזי, תלווי אתי, אתם רוצים לשמוע?”
דִינָה שאלה: “איזה שיר, בעצם?”
"Waldes lust,
מכירים! נו כן! אז תשמעו איך הוא שר את זה." בזינוק של חָלוץ ימני חסם את צדהּ הבלתי־מוגן של רוזי, הנחית יד־חסות על שכמה העגולה, כחכח פעמים אחדות, התעקם לפוזה של קבצן, נשא־ראש קָרוּחַ אל חלונות הבתים, ופתח:
"עונג יערים, עונג יערים – Waldeslust. Waldeslu – ust
מה בודד הלב יָהים! O wie einsam schlagt die Brust!
לא אבי יכיר אותי, Mein Vater Kennt mich nicht,
לא אימי תֹאהַב אותי, Mein Mutter Liebt mich nicht
ולא למות אתאַו אני Und sterben mag ich nicht,
כה עול־ימים". Bin noch so jung.
הם מחאו כפיים בהבעה מבודחת. איזי השתחווה לפניהם, טפח טפיחת אדנות על גבה של ארושה צוחקת, וכשדהר אל כיסאו באיגוף מימין, שאל מרטין בקול רועד:
“אתה יודע, ששרת אחד השירים העצובים ביותר בעולם?”
איזי הסתכל בו מוכה־תימהון – בפה פעור, בקמטי מצח צפופים. מרטין לא חיכה לתשובתו, קם ועזב את החדר בפלטו: “סליחה, הכלים… התור שלי.”
נכנס למטבח. לפעמים טוב, טוב מאוד, שיש כלים מלוכלכים, שאפשר לנקות אותם. הרחק משאון הטמטום.
ראה את לוט: לבוש מקטורן עור, מכנסי קורדרוי קצרים, מוליך את אופניו על שביל שביער. תר שביל שביער. נעצר ומסתכל סביבו, מתענג, אוהב יער, רחשי דומיית צמרות… אך הוא לבד… לבד־לבד… רֵעו נטש אותו בלב היער…
אביו לא יכיר אותו, אימו לא תאהב אותו, ואיך ימות לבדו עול־ימים… הביט בַכוס שבידו, ולא תפס.
ניסה לקטול את שעות הציפייה, ולא יכול. ניסה לקרוא את “זֶמפר הָעֶלם” של אוטו ארנסט, ולא יכול לחדור מבעד לעשן הסיגרים העוטף בורגנים הנלהבים לסוציאליזם…
בבוקר, בשבת, עלתה בו מנגינה כבדה, מנגינה משלו. כובד שלו. איש לא חיבר אותה לפניו, איש לא זימר אותה עד היום. נטל מחברת תווים מס' 2 – ישב ליד הפסנתר ורשם. חש סביבו שקיפות של פעמון. פעמון מדנדן לאטו ומעיק בכבדו.
כבר באחת־וחצי שוטט סביב כיכר רוזנטאל. רצה לראות אותה בבואה. לא רצה לאחר אַף רגע. מוכן לחכות לה שעה – ובלבד שתבוא. אך הכיכר הייתה רחבת־ידיים, פרשת דרכים אמיתית, שחמישה רחובות הצטלבו בה. לכן לא הבחין בבואה. בשתיים־פחות־עשרה גילה אותה בקרן אלזאסר, דבוקה בחלון־ראווה לבגדי גברים. היא לא חיפשה אותו. בטחה בו שיבוא – ויגרד אותה מן החלון היפה ביותר…
נעצר מאחוריה. בובות של גברים לבושות הדר ספורטיבי – לקראת הקיץ. ראתה אותו בין הבובות, נפנתה אליו, חייכה מלוא־פניה, קראה: “אסטר, הנה אנחנו!” והגישה יד חמה ויבשה. לחצה את ידו בידידות, מקרוב. מייד נשטף גופו נחשול חַם. “חזק, בתיה,” אמר והעז להביט. לבושה הייתה מכנסיים ארוכים וחולצה דקה, קצרת שרוולים – ירוק על־גבי שחור. מתחת למצחה המקומר, המוקף שחור־תתלים, ניבטו בו עיניים חומות־עירניות, זריזות לשוט שמאלה וימינה, וששות לשקוע בעיני המביט בה. בוהה הייתה ממנו בחצי ראש. לוט – גדול מצווארו ומעלה.
“שמע־בחור,” הסבה כתפו אל כיוון אלזאסר־שטראסה. “לא אכפת לך שאדבר בלי גינונים?”
“להיפך,” אמר, “אני מאוד שמח שבאת, שפנית אלי.”
“גם אני שמחה שפניתי. לא כל יום אני פונה ל.. עלם צעיר כמוך.”
“אפשר לעלות אלי.”
“לא, אין לי זמן. באמת. ני מציעה שתלווה אותי. עלי להגיע לאורַני־אנבורגר־שטראסה. בסדר?”
“בסדר.” יצאו לדרך. הציץ בה מן הצד. אפה היה קצת ארוך וסולד, כמו מאַשר את סקרנות עיניה ומוסיף לה כושר רחרוח.
“שלושה בסירה אחת. מכיר? יש ספר כזה מצחיק, של ז’רום ז’רום.”
“לא… עוד לא.”
“אין דבר. את המצב שלנו אתה מכיר. ואולי צריך לומר ‘ארבעה בסירה’?” צחקה קצרות, בהטלת ראש לאחור (לוט!) – והניחה יד על כתפו. נחשול החום. הציץ בה, ונתקל בשדיה. הסב עיניו, מהר־מהר. “אסטר, שלא תבין לא נכון. אני שונאת להפר אמון. מפי לא תשמע חדשות. מה שסיפר לך, סיפר לך. ומה שסיפר לי, סיפר לי. זה עניינו. מסכים אתי?” חייכה אליו, ולא הרפתה מכתפו.
“מסכים בהחלט.” חש בגלים החמים המנידים את הסירה תנודה קצובה, ולוט יושב על ההגה.
“העניין הוא בכך…” קולה נעשה רציני. הציץ בה שוב. נדמה היה שפניה עייפים, שחיוורון עייפות שיקע את לחיה, והבליט את החטטים הזעירים בשוליה. “אני בטוחה שהוא אכפת לך ואתה יכול להיות בטוח שהוא… איכפת לי.” עיינה בעיניו ונעצה את אצבעותיה לתוך כתפו. אבל המשיכה לצעוד בגמישות לצדו. “תנסה להבין: הבחור הסתבך. הוא ממשיך להסתבך. כמו כדור שלג הצומח מן החומר, שמדרון מוכן לספק לו ביד נדיבה. כרגע… אין לו כוח לעצור. מישהו מוכרח לגייס את הכוח.”
משום־מה לא ראה כדור שלג, אלא כדור צמר. מתגלגל על גלי הנהר וטווה רשת, מכמורת… מלכודת לפני הסירה.
“ניסיתי לעצור, תאמיני לי,” אמר במודגש והשתדל להגיע אל בגרות תַמציתית. שדיה התנשאו קרובים מדי, ידה ננעצה חמה מדי. בכל־זאת השתדל. “הצרה… שאיננו מוכן להקשיב. ואני חושש… כל דבר שאעשה, שאנו נעשה, יתפרש כבגידה. זאת אומרת, מעשים, גם השקפות, שאינם לפי רוחו, אולי רק יחמירו את המצב.”
“יפה!” אמרה, הרפתה מכתפו והחליקה על לחיו… במין רפרוף רַך, שפרפר בו עד כַפות רגליו. “לא אגיד לך מחמאות. אני, פשוט, קובעת לעצמי עובדה, שאתה רגיש מאוד לגבי נער בן…”
“שלוש־עשרה־וחצי,” אמר, וניסה לרמוס את הפרפור.
“אם־כן, הדבר היחיד שרציתי להציע לך הוא: לא להתנגד התנגדות חזיתית. לא לתת לו להרגיש… מופקר. עכשיו, אחרי מסעותָיו, לא טוב להַרבות פצעים.”
“אבל הייתי מוכרח להצביע נגד! בתיה…” פעם ראשונה אמר את שמה בפניה, לא בהזיותיו, כי מול ממשותה – חש את דמו הלוהט באוזניו. “לא דיברתי נגדו. רק שניים הצביעו נגד העזיבה. הצעתי לדחות את ההצבעה, לא יותר. אבל הוא שרט אותי בעיניו.”
“אין לי טענות, אסטר. מה שאתה מוכרח לעשות – עשה. רק תן לו להבין, להרגיש, שהוא יקר לך. שדווקא בגלל זה אתה שוקל כל צעד העלול לסבך אותו. אל תדבר על התנועה. גם לא על עצמך. תדבר עליו. יש מצבים בהם חברי התנועה צריכים לדבר אך ורק על טובת החבר המסוים, עד שיתאושש, ייעצר במדרון, יסתכל אחורה וקדימה, ופתאום יבין בעצמו, שדרך התנועה היא גם דרכו, בטווח ארוך, בטווח מלא. שמעת על קפקא?”
“לא שמעתי.”
“אין דבר. סופר גדול. בינתיים… רק מעטים שמעו עליו. במשך הזמן אני בטוחה שתעיין בו. לאט־לאט. בלי חיפזון. כי מה אמר קפקא? הוא אמר: החיפזון הוא שורש כל חטא. מקס ברוד היה חברו. זה אומר לך משהו?”
“רק לפני שבוע גמרתי את ‘דוד ראובני’!”
“כך… אתה רואה!” אנחנו נפגשים. רק בלי חיפזון, אסטר! הייתי מאוד רוצה, שתנהג כמוני, שתהיה אתי."
המלים האחרונות ליטפו את פניו כמו… אין משל! תהיה אתי…
“בתיה,” שאל, “מדוע אינך מדריכה?”
צחקה צחוק צלול, בהטיית ראש, וסביב החטטים הזעירים נדלקה אדמומית. “אינך ראשון בשואלים!” הציצה בו בעיניה השייטניות והרצינה; ותוך שהוסיפה לצעוד בקרבתו בצעדה הגמיש, יפה־הירכיים, הניחה יד קלה על ראשו ואמרה: “פעם אחרת אענה לך, אם תרצה. לא היום, אסטר. היום לפנינו עניין יחיד. מסכים לנסות? אם הוא ייגש אליך, אחרי האכזבה הנוראה שהנחלת לו… ששש… תן לגמור! אם הוא ייגש אליך, תן לו להרגיש כמו בבית. לא מודח, אלא בבית. אם אתה מקבל את הצעתי, תן לי יד ואל תגיד כלום. אני כבר ארגיש. ואם תהיה פעם זקוק לי, אני גרה בבליכר־שטראסה 14; בתיה באומגרטן.”
נעצרה לפניו, שלחה בו מבט מלא, משתהה – והושיטה את שתי ידיה. העז להביט בה רגע קט, אך את ידיה לפת בכל מיעוט כוחו ועוצם תקוותו.
29. אידיאלים אולימפיים 🔗
אין ידיעות. לא מאילזה. לא מלוט. כל השבוע לא הראה את פניו. בסוף השבוע נסתיימו הלימודים. נתבטלה ההזדמנות לראות את קלרה. נסתיים תפקידו בחדר המפות. מה יתחיל? מלבד חופשת הקיץ? אין חופשה מחרדת ציפייה.
פעמיים ניגש אל נושל, מרחק שני רחובות מביתו. גם נושל לא שמע כלום. סימן, שלא היו שיחות קבוצה. נמנע מלגשת לאייסבר. מה הוא חושב לו, השומר הנאמן של מדריכו.. נמנע מלגשת לשפנפן. שלא יציף אותו בחישוביו הצוננים. אך ביום ב' עלה שפנפן אליו, בלי שום טרוניות. רצה לדעת מאסטר, אם לוט הותיר עקבות כלשהם. בעוד כמה ימים ייערך נשף בקן הדרום. הנשף הוא גם הכנה לקראת מחנה הקיץ. מה לעשות? לקרוא לחברים, להתייצב, גם בלי מדריך! הציע אסטר.
בנשף עצמו הזדנבו בקצה השורה, בירכתי המפקד, עזובים ומבוישים: אייסבר, שפנפן, האנומג, נושל, מיללה, אסטר… סוף פסוק.
מה יהיה?
התייעץ עם מיללה. בן־בריתו הפריח תכניות כיד הדמיון הפרוע שלו: להחתים את כל חברי הגדוד על כרוז המפציר בלוט לחזור בו! ללכת ולפוצץ את פעולות הקבוצה, אם יתנהלו בתנועה זרה! בעצם, גם מיללה היה מעוצבן ומצוברח, ופניו היפהפיים התעוותו בלי־הרף.
ללכת לבתיה?… השתגעת?!
השתגע בכיוון אחר: הלך לארוב לקלרה. לפנות ערב, בצל שער בית שממול לביתה, בקצה הירטנשטראסה, בקצה תקוותו המשוועת: רק לחוש בה מרחוק; רק להקשיב לקולה, בדברה עם בן השש־עשרה! לא ראה ולא שמע כלום. חצה את הרחוב, דילג במדרגות, איית בקומה השלישית את השם “הורוביץ”, הצמיד את אוזנו אל הדלת – ולא כלום, אף לא רחש צעדים פרחו להם.
הלך לברנהרד שיפר, לבקש את האקורדיאון. השאיל לו בסבר־פנים וסיפר, כי נקבע המועד הסופי למחנה הקיץ: ה־7 ביולי
לוט איננו – וחודש יוני קרב לסופו.
עכשיו אמר לעצמו, זה הזמן! כל שעות הבוקר בידיך! התנפל לתוך הרומן. עיין בעמודים שכתב, חזר ונסחף בזרם, שלוש־ארבע שעות בכל יום.
אחר יום הכתיבה השלישי, בערב חם, דחוס ריחות, ירד לרחוב “להתאוורר”. לאטו הלך בכיוון לגן־פרידריך. והנה, עוד הוא עולה בווינבגסוג – ברחוב בו ירד בשובו מאדית – נחרז בו שיר, ללא מעצור, ללא שיבושים שצריך לתקנם… “פרח־החלום”. ליד אחד הפנסים רשם בית אחר בית בפנקסו שומר הסודות. ככלות־הכול לא נכנס לגן־פרידריך, אלא חזר הביתה, בהרגשה שהפעם דנדן בו לחן אחר, לגמרי לא דומה לשירי חניבעל, חשמונאים, צרות היהודים, אלא דומה…
לוידויי הַיינה:
דרך גַן אני פוסע
להביט בפרחי המקום.
מבקש אני פרח ידוע –
ראיתיו לפנַי בחלום.
רבים הפרחים בני־הזוהַר
המזַקרים ראשיהם בגן,
כקוראים־שואלים בלַחש:
"מה רוצה הנער כאן?
אך בקצה־הגַן שם יאירו
שניים־שלושה פרחים.
בהַביטי בם, גם הם בי יביטו,
בעיניהם אליהם הם מושכים.
והנה, עד כה לא הבחנתי
בתעלה הנמשכת סביב.
האפשר ואחת מן הללו
תדמה לניצת חלומי?
כותרות הפרחים ינועו
ינודו בנֵשב־און,
לפנַי – התעלה הנמשכת,
ואני – פעט כיַלדון.
אך הוא טַס, חלומי, עַז־כנפיים
למעלה, אל תכול השחקים,
אני חש, כי רוטט נאנק הוא –
מה הייתה לו בגן הפרחים?
(26.6.36)
באותו לילה, בשכבו על ספת החדר הטוב, לא מסוגל היה לבלום את נצנוצי ההכרה שניתזו סביבו בסתירה מוזרה לעייפותו. האידיאל באשר הוא!
יש דבר כזה! היה לוט אומר. יש אידיאל האישה. יש אידיאל הרֵעות. היצירה המושלמת. החברה המושלמת. אַך אידיאל באשר הוא – מהו? תמיד הוא מושלם. תמיד הוא קורן מלמעלה – נוחת מלמעלה. רוחף מעבר לחומות הבצורות, חומות החולשה וחומות האוויר האכזריות. וברור, כי נגד כל אידיאל באשר הוא צועקים: תעתוע! פַטה־מורגנה! אין שום דבר מושלם בחיים, ולעולם לא יהיה!
ברור שהם טועים! כי איך פתאום נוצר אידיאל מלֹא־כלום?! האם לא תמיד דבקו בני־אדם באידיאלים? ואם כך הדבר… האם לא נוצרו כחלק הכרחי של חיי האדם? כי למה יתגעגעו בני־אדם למושלם, אם איננו נחוץ להם? זה הדבר! ואם דווקא בני־נוער שואפים לאהבה מושלמת – סימן שהיא נחוצה! כי רק… רק האמונה בשלמות, בשלמות אפשרית, היא הדרך לתיקון החיים! כי אם אני בן 13, או 15, אם אסכים מראש שאין אידיאל ממשי… שכול מציאות היא חול וביצה… שכל נערה היא תרנגולת או פרה – האם לא אוותר על כל חיפוש? על כל מאמץ להשיג יותר?!
עכשיו ברור! ברגע שמצאי, כי אדית רחוקה מדי מדמות האידיאל – ברגע זה הפסקתי לאהוב אותה. זאת האמת. ואם קלרה… מה יקרה, אם כל אדם שמתוודעים אליו מקרוב… מתחיל להתרחק מן האידיאל?
למחרת, בשעות אחר הצהריים, הלך לברנהרד להחזיר את הכלי. גם ברנהרד אהב ספורט. שיבח את הטקס, שביצעו הגרמנים זה עשרה ימים: ב־20 ביוני מבעירים לפיד אולימפי ביוון, בקרני השמש! אחר־כך, יום ולילה, יום ולילה, רצים 3075 ספורטאים, במהירות 12 ק"מ־לשעה, עד שמגיעים אל גדול האיצטדיונים, מדליקים את אש התמיד בברלין, ופותחים בגדולה שבאולימפיאדות שנערכו עד היום!
אידיאל הגדולה. אַדולף היטלר, גדול הספורטאים, יעשה הכול מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר…
בחזרו הביתה, אמרה לו רוזי: “לוט מחכה לך בחדר הטוב, כבר רבע שעה.” כך, לפתע עם פתיחת הדלת, ישב לפניו: בפינתו; בחיוכו הרגיל, רענן וקיצי בחולצתו הלבנה, בבלוריתו הגזוזה, וקורא כמימים־ימימה: “חזק, אסטר. יש לי משהו!”
מייד הבריק לעצמו: “להרגיש בבית!” החזיר ללוט חיוך רגיל והושיב עצמו למקומו שממול. “תַראה מה הבאת.” רק לא לשאול שאלות.
כמנהגו, הניף לוט את תרמיל הצד לעיניו, פתח אותו כקוסם החלוץ שפן ממטפחת תמימה ואמר: “בנאדם, ספר מיוחד במינו!”
שקל מרטין בכף־ידו ספר לא עבה בכריכה אפורה. קצותיו השחוקים העידו שהִרבו לעיין בו. פתח וקרא: פרידריך ניצשה – כה אמר זרתוסטרא.
“שמע מין־כישוף של לשון ש… שלא נִתקלתי בו אף פעם! ניצשה הוא פילוסוף; אך לא קראתי סופר גרמני שיתחרה אתו בווירטואוזיות ספרותית! לא, לא זאת המלה: בעצמה לשונית, בהשפעה מאגית! ואני רק התחלתי להתמודד עם השקפותיו ה… הממרידות! חלק מהשקפותיו מופץ על־ידי הנאצים.”
“מה… התכוונת לומר שהיטלר קרא את הספר והושפע ממנו?!”
“אני מתכוון לומר, שמוכרחים לקרוא אותו. אל תחשוב שהיטלר, רוזנברג ומרעיהם הם תלמידיו היחידים של ניצשה. מצאתי את ‘זרתוסטרא’ בבית החלוץ, בחדרם של אוסקר ואוּלִי מילר. אוּלִי הספיק לספר לך, שסופרים ומשוררים עבריים הושפעו עמוקות… שיוצרי התנועה, השומרים הראשונים, דגרו על הספר יומם ולילה! אם־כן, מאחר שאימך כבר השקתה אותי, ומאחר שניצשה מונח לפנינו, אני מציע שנעיין בו לגישוש של הכרות. מסכים? שב על־ידי, שגם תראה ולא רק תשמע את הנוסח המסובך.”
מעשה בלוליין, שנפל מן החבל ומת בכיכרה של עיר. בא זרתוסטרא ונשא את המת על שכמו, הוציאו אל מחוץ לעיר והטמינו בעץ חלול. אחר־כך נרדם, וכשהתעורר והאזין לדומיית היער, אמר ללבו:
"אור זרח לי. רעים דרושים לי, רעים חיים – לא רעים מתים ופגרי אדם, אשר אהיה נושא אותם כחפצי. כי רעים חיים דרושים לי, אשר ילכו אחרי ברצותם ללכת אחר לבם – ואל המקום שאליו מועדות פני.
אור זרח לי: לא אל העם ידבר זרתוסטרא, כי־אם אל רעיו. בַל יהיה זרתוסטרא כלב ורועה למען עדר! לשַדל רבים כי ייטשו את העדר – לכך באתי. יכעסו־נא עָם ועדר. ייקרא זרתוסטרא שודד בפי הרועים!…
ראה את הטובים ואת הצודקים! את מי ישנאו מכל אדם? את משַבֵר לוחות־ערכיהם, את השובר, העובר־עבירה: אולם הוא־הוא היוצר!"…
נתפס לדברים, לצלילים, חזר לעקבותיהם – ולא קלט את ההמשך. שמע אי־שם, כי היוצר מבקש לו רעים, וסולד מעדרים. כי היוצר רוצה לחרות ערכים חדשים על לוחות חדשים. אחר־כך נאמר משהו על “קשת בענן”, ועל מדרגות המוליכות אל עַל־אדם, אל Ubermensch.
לוט הבחין בפיזור דעתו, וקטע קריאתו. “קשה מדי?” שאל, הביט בו במלוכסן, דרך קמט שהחמיר את חיתוך שפתיו, וכבר ידע מרטין, כי ארב למשהו שהוא יותר מהבנת הטקסט. הרגיש, כי מי שחזר ובא, ביקש למסור לו דרך קטע זה משהו… סוף־סוף הבין: הרֵעות! של יוצר המבקש רעים כלבבו! אידיאל של יוצר, ואידיאל של רעות! לוט מושיט לו גשר. גשר אידיאלי… לרַפא פצעי ניתוק.
“כן, קשה,” אמר בזהירות. “הדברים מרשימים. בזמן האחרון דווקא חשבתי הרבה על אידיאלים. אבל אינני מבין הכול. צריך לקרוא כמה פעמים. או שתסביר לי. הוא מדבר כמו נביא.”
“זרתוסטרא היה נביא! לא לימדו אותך בבית הספר? מובן שלא! למונותיאיסטים אסור לבלבל את המוח עם דת דואליסטית, שמישהו יסד בפרס הקדומה! מישהו שמצא, כי אל־החושך נלחם נגד אל־האור, מלחמה של אלפי שנים – והכוחות כמעט שווים! מלחמת עולם מתמדת בין אלוהים לשטן!”
“וזה משך את היטלר?”
“אינני יודע. זרתוסטרא של ניצשה הוא נביא מסוג אחר. אולי המוסר המקובל, מוסר העדר, הוא השטן בעיניו. נגדו הוא לוחם בחזון של מיעוט יוצר. יותר מזה: הוא קובע בתוקף שאלוהים מת, נפטר, מחוסל! ובמקומו מציב זרתוסטרא את האמונה באדם! אך לא באדם של היום, החלש, הנכנע – אלא בְעַל־אדם. ניצשה מאמין בהתפתחות נמשכת. צריך להתגבר על החולשות הקיימות ולטפס אל שלב גבוה יותר, חזק יותר של קיום אנושי – מבלי להישען על אלים! וזהו, כנראה, נס המרד, שקירב את ניצשה אל ‘השומר הצעיר’: אמוּנתוֹ באדם היוצר!”
“…אבל היטלר?!”
“אני משער שהיטלר תרגם את העל־אדם לגזע עליון; ואת העדרים – כהמוני עבדים שצריך לשלוט בהם. במקום אחר קראתי, שניצשה דוגל במוסר אדונים נגד מוסר עבדים.”
“אבל איך יכול היטלר לזלזל בעדר וברועים, אם הוא בעצמו הרועה, והוא בעצמו צריך את העדר הפועה ‘הייל’?!”
“בנאדם!” צחק לוט צחוק רַע, “אף אחד מן הכבשים לא קורא את ‘זרתוסטרא’! ולא יודע שהרועה בז לעדרו! אך תביט סביבך: מי צדק ולא ניצשה? כבר בסוף המאה הקודמת הוא ראה את הטמטום המשתלט של העדריוּת. הוא ראה שהמנהיגים הרועים אינם טובים יותר מן העדר שעליו הם שולטים. הוא ראה, המונים נסחפים אחר שעשועֵי הֶבל ואמונות־שווא… איך הם מוכנים לקבל כל שקר נבזה כאמת מוחלטת! שמע – פעם ראשונה ביטא סופר בצורה משכנעת מה ש… מה שמכרסם בי שנים: הכעס על שירי ההַלֵל ‘לאדם הפשוט’, מקור כל־הטוב על־אדמות! על הרוב הדמוקרטי הצודק המורכב מפרולֶטָרים ואיכרים, שככל שהם מזיעים יותר ועניים יותר, הם גם נחמדים יותר ומוסריים יותר! שקר וכזב! שום רוב איננו מוסרי מפני שהוא רוב! כי שום כבשה בעדר איננה פנויה לחשוב! היא עסוקה בזלילה ובפעיית ‘אמן’! רק מיעוט של יוצרים מסוגל לחשוב בהיגיון ובפריון, ולהגיע למסקנות של אמת! תזכור: מי היו נביאי ישראל? מיעוט מבוטל ונרדף. ומי היה אחראי לחורבן? הרוב העדרי. ממש כמו שהרוב העדרי מלקק עכשיו את האבק ממגפיו של היטלר ואת הרוק משפמו של סטלין!”
דבריו המתלהטים של לוט הקפיצו את מרטין. אך שנייה לפני פרוץ־המחאה נזכר: ‘לא התנגדות חזיתית!’ – ומיתן עצמו:
“לוט, נדמה לי, התנועה הציונית פונה אל המוני העם, רוצה שהמוני העם יעלו לארץ וייקחו את גורלם בידיהם.”
לוט הסיט את כיסאו לקראתו ונעץ בו מבט יוקד מתחת למצחו הנוגח.
“כ־ן! רוצים שהמוני היהודים ייגאלו בציון. אלא מה? מי יוליך אותם? מי יראה את הדרך? מי ייתן דוגמה נכונה וצודקת? רק מיעוט חלוצי. רק תנועות־נוער המגבשות מיעוט יוצר! אתה רק מחזק את מסקנתו של ניצשה!”
לא שיער מרטין, איזו תמורה עתיד ניצשה לחולל בעולמו. המשיך להתאפק – ולפקפק בקול שנוק: “אינני בטוח, אם תנועה חלוצית יכולה ל… להתבסס על בוז להמונים.”
“לא בוז! אבל מסקנה הגיונית, שאסור לחכות להמונים, ואסור להישען עליהם! אסטר מרטין קלינגר, שמע ותבין: חלוצים היו ויהיו תמיד חבורה של רעים, מיעוט של יוצרים, המוכן לנפץ את לוחות־הברית המאובנים של עדר סביל, של עדר המזיל דמעות, או מתמוגג מעונג, מבלי לשנות דבר! חלוצים הם רעים יוצרים היוצאים לדרך ראשונים! ולכן, בנאדם, התנועה החלוצית היא מיטב המהפכה! והיא גם התאמצות לשבור שוויון על־ידי שיאים אישיים!”
“כמו באולימפיאדה?”
“טוב שהזכרת את מפעל המאה!” לוט נשען לאחור והניע ראשו בייאוש. “אין דוגמה יותר אקטואלית לטמטום המוני מקיום אולימפיאדה בברלין של היטלר. בדרך־כלל, אולימפיאדה היא שני דברים: קרקס להמונים פאסיביים – וזירה לתחרויות של מובחרים. אבל עכשיו? השנה? עדרי הספורט המטומטמים לא בזבזו אף מחשבה אחת על התוצאות! מה זאת אומרת, שכל העולם ינהר לברלין ויאשר להיטלר הענקת מדליה על טיפוח תרבות הגוף והרוח, השלום והידידות בין עמים?… מגוחך… מפלצתי! לאַשר לגדול הגזענים בעולם תעודת כשרות על שמירת השוויון! יכל להיות טמטום דמוקרטי מבחיל יותר?”
“אינני מקבל את זה!” קרא מרטין. “בעיתון היה כתוב, שהוועד האולימפי הבינלאומי הוא מיעוט מובחר, דווקא! הוא לא דמוקרטי, ושום המונים לא החליטו על ברלין!”
“אל תהרוג אותי מצחוק! ההמונים שלך, הממשלות הנבחרות שלך החליטו לא להתנגד להצעת הוועד ולא לערב פוליטיקה בספורט! הם ספגו בהכנעה עיוורת מה שהוכתב להם על־ידי מטומטמים!”
“המובחרים היו מטומטמים ולא… רגע, לוט, רגע!” מרטין עצר במירוץ הלאווים ודחס את קולו אל פרוזדור מרופד. “ניקח את החינוך. אתה, לוט, הדגשת תמיד, שחינוך הוא אמצעי מועיל לתיקון העולם. אתה לא תכחיש, ששום אולימפיאדה לא הייתה יוצאת־לפועל, לולא חינכו המון גדול של ספורטאים בכל ארץ וארץ.”
“מרטין, ביקשתי שלא תהרוג אותי מצחוק! המון גדול עושה בדיוק מה שמיעוט קטן של מומחים מצווה עליו לעשות. עוד לא ברור לך כי משהו בסיסי נרמס תחת מחיאות הרגליים של עֵדר, החוגג את ניצחון האלופים האנושיים בריצת איילות ובקפיצת פרעושים? זהו מיטב האדם? זהו שלב נוסף בהתפתחות האנושות?! הה, ניצשה צדק! הוא נתן ללוליין שלו ליפול לרגלי ההמון ולמות – כדי שזרתוסטרא יוכל להתחיל לטפס… טיפוס אמיתי!”
“נדמה לי… שסטית לנושא אחר לגמרי.”
“לא סטיתי, לא סטיתי! רציתי שתדע, שאני בזמן האחרון למדתי להקשיב יותר… לגֶנים של אימי האלמונית ושל אבי הפלמוני. זה מפליא?”
“…אינני מבין בדיוק.”
“מה אתה מבין בדיוק, היום?”
“שחזרת. שאני שמח שחזרת. שאתה מלא סתירות. שאולי רוב האנשים מלאי סתירות. שדווקא בגלל זה אסור לחיות בלי אידיאלים, שאידיאלים הם חלק נחוץ מאוד־מאוד של החיים. ואתה צודק, שאידיאל של מיעוט יוצר וחלוצי הוא…”
“הוא מה?”
“עד היום לא קיימת מה שהבטחת.”
“מה הבטחתי?”
“להזמין אצלי מתנת יום־הולדת.”
צחק בקול רם, נשען לאחור, בחילוץ רגליים רגיל, בנישוף מפוחי רגיל וטוב. “שמע… אתה סטית מן הנושא, לגמרי!”
“לא בטוח. עובדה שלא הזמנת.”
“עכשיו אזמין. בסדר, ובכן: היצירה הראשונה שלך שתיראה לך מושלמת, או כמעט מושלמת – תעתיק לי, בכתב מושלם.”
“תצטרך לחכות שנים.”
“מי יודע… אני מוכן. והגיע הזמן לומר לך משהו שהבשיל. מרטין” – נרכן קדימה וחפף בידו הגדולה על זרועו של היושב מולו. “עד היום היית חניך. המצב הזה, של חניכות, נגמר. מעכשיו, או שנריב בלי הרף, או שנמצא בסיס חדש. מבין? בינתיים הסכמתי להיות האחראי למחנה הקיץ, יחד עם יוחנן. נותרו רק שבעה ימים. את כל העדה צריך להעמיד על הרגליים. מוכן לעזור לי?” חייך אליו.
השיב לו חיוך ללא סייג: “כמובן!”
“ביום א' הקרוב,” המשיך לוט עניינית, “נצא לטיול אופניים, תודיע לכולם. בהזדמנות זו נברר את כל צורכי המחנה.” עצר בדיבורו, כמחשב דבר־מה. האם לשאול עכשיו? האם לא טבעי יותר־מכול הוא לשאול, מה קרה, ואיך חזר בו מתכנית העזיבה? בכל־זאת היסס.
“עוד משהו,” המשיך לוט. “דרישת שלום מבתיה. מחר היא תיסע לקלן, בשליחות. כבאית שרפות מטעם ההנהגה הראשית. בית החלוץ בקלן בסכנת התפרקות. ודרך־אגב, סיפרה שהתאהבה בך. דרך־אגב, נפגשתם?”
הסמיק ומיהר להשיב: “באלזאסר־שטראסה.. ליד בית החלוץ.” השומר־איש־אמת… וגם שומר־סוד.
הציץ בו רעו מתחת למצחו הנוגח ואמר (בהיתול?): “שתדע, מרטין: לה זה קרה כמה פעמים. להתאהב דרך־אגב – כמומחית לכיבוי. אני מקווה שגאוותך המוצדקת לא תסחרר את ראשך…” טפח על כתפו בבת־צחוק, “שהוכנסת אל עדת מובחרים.”
“תודה… בכל־אופן… על דרישת השלום. תמסור גם לה.”
“אמסור. ואתה, מה עשית כל הימים? סַפר! אל תפסח על שום דבר חשוב. יש לי זמן עד שבע־וחצי. גם לך?”
שאלה חדשה.
דיווח בקיצור על כיבושי האקורדיאון. ציטט את חידת “אינני־יכולה־אינני־רוצה־להתראות” של קלרה. רמז על 64 עמודי הרומן “כאשר נוער מרגיש”.
“כמעט שכחתי!” נזדעק לוט. “לא יתואר! בתיה ביקשה אותי למסור לידיך…” פתח את תרמיל הצד ושלף ספר עבה, עטוף בעטיפת נייר ירוקה. “אישרתי לה, שעוד לא קראת. וזהו בלי־ספק ספר־חובה.”
פתח וקרא: רומן רולן – יוהאן קריסטוף. בשולי עמוד השער: חתן פרס־נובל לספרות 1915.
שני ספרים ביום אחד.
באותו ערב, אחרי שעתיים של קריאה, כבר ברור היה שנגמרו כל שאר העיסוקים (מלבד הנסיעות הדרושות בשליחותו של לוט). נשכח מירוץ הלַפיד אל איצטדיון ברלין. נקבר תחת גל בושה “הנוער המרגיש” של תינוק. נפתחה מחברת חדשה להעתקת דברי־ספרות, בה הועתקו קודם־כל ארבעים קטעים ופנינים מאוצר חכמתו הבשלה, המושלמת של סופר אמיתי: רומן רולן.
איזה חיים כבירים! איזה חתחתי הַבשלה! איזו דרך עקבית־פתלתלה של יוצר מבטן־ולידה! או של פעוט שהכריחוהו, שחינכוהו להיות גאון־יוצר! ובנסיבות כה קשות של משפחת ביתהובן, שרומן רולן עיצב אותה לפי רצונו. איזה כוח למוסיקה של עקשן יחיד, המטפס אל שיאיו… ונשאר בן־אדם!
…בכל־זאת חרה לו, ששום אדם לא טרח לספר לאסטר, מדוע חזר הכול למקומו.
30. מחנה הקיץ 🔗
ה־7 ביולי – סוף־סוף שְנִיבִּינְכֶן!
כ־50 “בני־מדבר” מקן ברלין ומקן דרזדן השתפכו אל חצר האחוזה של שניבינכן, והתכוונו לחיות כאן שבועיים. הסתכלו, החליפו רשמים, חיבקו תרמילים וחיכו.
שם כזה לטפני: שניבינכן. ואיפה שוכנת שניבינכן?
סמוך ליער עבות ולעיירה קטנטנה בשם זוֹנֶנְפֶלְד, 150 ק"מ דרומית־מזרחית לברלין.
ואיך נראית שניבינכן? קודם־כל: חצר משק מַלבנית, מוקפת גוש כבד ומוארך של מבני־אבן. מעבר לחצר – שני בתי־מגורים, שגגותיהם קדים קידה עמוקה לבעל האחוזה.
בעלת האחוזה היא רוזנת. אלמנה בשם פון־קֶסְבַּאך. יושבת כאן לבדה עם עוזר־מנהל.
ואיך מגיע “השומר הצעיר” לשניבינכן? ומה לרוזנת נוצרייה ולתנועה ציונית? מצאו אותה בחיפושים אחר מקום־הכשרה. הסכימה הרוזנת להקצות חלק מאחוזתה להכשרה חלוצית – ולמחנות־קיץ.
לוט ידע לספר, כי באחד הבתים ההם השתכן זוג שומרי, שעליו הוטלה האחריות למחזורי ההכשרה.
יהודית ידעה להוסיף: לא זו בלבד, שֶמיכה ומרים מיכאליס השתכנו שם – הם אפילו התחתנו בשניבינכן כדת־וכדין, בעזרתה הנדיבה של הרוזנת!
אך לא רואים אותו בשטח, את הזוג השומרי. סביב־סביב נראים עצי היער.
נזעקים למפקד. בשתי שורות ישרו תניצבים 53 שומרים ושומרות, בני־מדבר קשישים ומנוסים. לעומתם – מתפתל קו־גובה מגוון של מדריכים בכוח מתוגבר. מעל לכולם: יוחנן הכחוש־הקיפח, חבר ההנהגה. על־ידו: לוט המפקד, רחב־הכתפיים. על־ידו: ברנהרד שיפר שחור הבלורית המקפצת; על־ידו: גברתן שרירי גוץ המפזר חיוכים בלונדיים, בשם שְטִימְפֶל (=גידם). מכאן והלאה המדריכות: אילזה גוטמן, כמובן, הפעם במכנסיים קצרים, החושפים זוג רגליים רַכות וּורודות; יהודית זיידל הקטנה החיננית, שחוטמה חד וקולה אלט צרוד. בקצה השורה – הפתעת השורה: גבוהה כמעט כיוחנן, מגושמת יותר מאילזה, אבל עיניה… עיניה צוחקות ומתבוננות בכול בשמחה. לוחשים שבאה ממינכן, ושמה ריטה ריטשל.
היום הראשון כולו עיניים: מי ומה מסביב, מי חדש, מי מוכר.
צרור הוראות מפי לוט ויוחנן. כל קבוצה יודעת מעתה, איפה תלון ואיזה תפקיד יוּטל עליה עד רדת הלילה.
“חופ־שים!” כולם פושטים על שני מחסנים שרוקנו, ומתמקמים לפי סדר קבוצותיהם.
נהדר! קובע מרטין במבט מלוכסן: מימין ל“גד” התמקמו בנות “דבורה”, בנות אילזה העליזות, ומשמאל התפרשו “הבונות” בפטפוט אינסופי. בינו לחתולת הבר חוצץ בסך־הכול חיץ המורכב מטרודכן, אידי ומיללה.
המולה נרגשת, פירוק תרמילים, פיזור קש לאורך הכתלים, פרישת שמיכות והצצות בלתי־נלאות לימין ולשמאל. מעַכשיו, לילות וימים יראה את אווה בקומה ובשכבה. יקלוט ישר ובאַלכסון סרנדות של צחוק מגורגר לתזמורת כלי הנשיפה של טרודכן, זוזי אווה. ואם ירצה – למה לא?! יעקוב אחר הפנטומימה הקומית של פשיטת בגדים ולבישת בגדים מתחת לשמיכות מתנפחות – או מאחורי גַבן של חברות. בלילה הראשון הוא מציץ ורואה איך מצטרפת חתולת הבר ל“מפלגת הכיסוי”. בלילה הבא יראה, איך מזדקר כבדל־שנייה גב צר ולבן – בעברו בראש מורם אל “מפלגת הגיבוי”.
לוט, כשאר המדריכים, ממוקם בפתח המחסן. יש שני פתחים. שם ילונו, ומשם יזנקו אל הלילה, לתורנות שמירה.
תורנות ראשונה של היום: כשני שלישים, בנות ובנים, ניגשים אל השטח הצר שבין החצר והיער, ובפיקודם של ברנהרד, שטימפל ויהודית חופרים שלושה שולחנות. זאת אומרת: חופרים באדמת החול תעלות עגולות לתקיעת הרגליים, וכך נוצר שולחן עגול שמסביבו מושבים טבעיים. כאן יאכלו את הארוחות, וכאן יקיימו את חוגי הלימוד. כולם עבדו במרץ – לעשות רושם עליז ויעיל.
מיללה חופר ומסלסל ניגון. אייסבר מטיל אדמה ומפריח בדיחות. נושל מצחַקק בתאווה עמלנית. פיפס מתחרה באייסבר על תואר השנינות. אידי מתווכח עם בת מקן דרזדן, משקפיו נושרים מדי פעם עד קצה אפו המקולף. שפנפן ואסטר חופרים, מזמרים – וממיינים רשמים. אותה בת, למשל, שאידי נטפל אליה… לגמרי לא רעה. רחל נוידינג שמה. רגליה גבוהות, חזה גבוה, וגם אפה גבוה ובולט, זאת אומרת, “פגם צעקני בפנים נעימים” (שפנפן). חבל! חבל שיש חריגות כאלה! כדאי לעשות ניתוח פלאסטי, מציע אסטר. יקר מדי, אך כדאי להרהר בדבר, מציע שפנפן
גם לאה עובדת לא הרחק. לאה פְרֶווין, קראו לה בנות “דבורה”. עובדת כמו בן: בתקיעות נמרצות, בהטלות רחבות ובטוחות. אך פיה לא חדל להשמיע פסוקים שגורמים לסטֶפי, לנעמי, לצווילינג להתפַתל מצחוק ולשפוך את האדמה לכל רוח. עוד פלפלת חריפה על שולחן העדה. בעצם, יהודייה טיפוסית! אף קצת עקום, פה קצת רחב ומריר, עיניים אפלות, רצרצניות ותססניות, שיער שחור חלק בלי־חן. גוף נערי חלק כמעט – ובכל־זאת, משונה: לאה שפעה איזה קסם! יצרה מוקד משיכה.
נהדר! השכנים בלינה יהיו גם שכנים בארוחה. ליד השולחן של “גד” יושבות בנות “דבורה: ו”בונות" וכמה בנים מקן דרזדן. וכיוון שאווה יושבת ממש מולו, אין לו בררה. הוא שוקל ומאזן, הוא נמשך ונרתק. תַחרות חשאית מן היום הראשון: מי עולה? מי קודמת? רחל נוידינג? לאה פרווין? חתולת־הַבר?
קפיצות הפתע של אווה ממצב־רוח למצב־רוח! פעם – היא מדַבקת את חברותיה בשובבות בורקת ורועמת, בעוויתות צחוק גרוטסקיות; – ופעם, כך הוא רואה עוד בערב, ליד המדורה הראשונה, היא יושבת מקופלת ומחותלת, עיניה בוהות אל האש, פעורות־להבעית, כולה כ… כדוגית עזובה, שמוטת מפרש, המפליגה אל אופק נעלם, אל עולם־מסתורין. ומה מושך יותר ממסתורין…
אבל לאה – ברור שבנות “דבורה” מקפיות אותה כהקיף מלכה! מלבד נעמי ואוסכן הדואגות לעצמן. בלילה, לפני השינה, באפלולית המחסן, משתכנע מרטין לחלוטין מכוחה של לשון. הוא שומע מימינו דיון נרגן: מי יקום ויכבה את עששית הנפט, העומדת על ספסל רחוק. “מה דעתכן, בנות,” אומרת לאה, "אני מוכנה למכור את אפי כמשאבת נפט. יקום גיבור ויקטול עששית.
Eine gute stunde sieht man ihr an, dass sie leise vor sich herstinkt
(כבר שעה שלמה רואים בה, שהיא מסריחה בשקט לעיני עצמה).
כמה בנות פרצו בצחוק כבוש. אחת מהן זינקה וביצעה את הקטל. חושך גמור.
למחרת היום מסודר אסטר לתורנות מטבח. חמישה תורנים שפופים על גיגית “בלי־תחתית” ומקלפים תפוחי־אדמה. עכשיו הוא רואה לגמרי מקרוב את ריטה. יושבת לה מולו בגופה הרחב, ברגליה הגבוהות המוצקות, הכול מוצק ושקט – אבל ידיה קולפות בזריזות איומה. אי־אפשר להשיג אותה! הוא מספיק לקלוף אחד – והיא כבר מחסלת רביעי! בפניה השטוחים, האיכריים אובד חוטם קטן. לא מדברת, רק מחייכת בנועם, מדגימה לפניו שיטת־קילוף משוכללת – ושמחה להתקדמותו כעל מציאה נדירה.
אך הדבר המדהים ביותר – מאורע פעוט שלא נמחק מזיכרונו מסיבות לא־ברורות – אירע כעבור יומיים, לפנות ערב. הפעם מדובר בתפוחי־אדמה צלויים. צוות המטבח הכניס שני סירים כרסתניים למחסן, הציב אותם באמצע: מַעדן מוכן לארוחת הערב. כעבור רבע שעה אמור היה כל אחד לגשת ולקבל מנה קצובה מידי ריטה. היא קירבה ספסל אל הסירים – ופתאום, שני זללנים הסתערו על המעדן וחטפו צלחת מלאה. מייד קפצו עוד שניים וחטפו בתרועת כובשים. ריטה הרימה זרוע וקוננה בשקט: “לא…” מרטין עמד בקרבת מקום, עֵד לתדהמה. הבנים התפרצו והמשיכו לחטוף, ריטה קמה על רגליה, ואמרה כאילו לעצמה, מעל לראשיהם: “חברים… לא כך… חברים…” אף אחד לא שמע. פניה הסמיקו, בעיניה ניקוו דמעות. הוא ראה, שהתאמצה לצעוק, לצעוק־חמס – אך מגרונה נשרו פירורי לחישות. הסבה ראש למצוא מושיע – ומבטה נתקל במרטין. חייכה חיוך אומלל כמבקשת סליחה ומחילה על ש… מבחוץ התפרצו ברנהרד, שטימפל ולוט, הדפו את החוטפים ופקדו על כולם לצאת.
לא יכול לשכוח את מבטה של ריטה. את חולשת גרונה. את עצמת… אומללותה.
ארוחת הערב בוטלה. התפוחים הנותרים הוטלו אל אבוסי החזירים. כולם נקראו למפקד. אחר “עמוד דום” הודיע לוט:
“בני מדבר! לא יצאנו למחנה כדי לשַחק בַרבַרים. כדי להראות שגם אנחנו מסוגלים לחסל את ההתחשבות בזולת… ואין לנו שום כוונות לארגן תחרות בין עבֵירה – ובין חיפוי על עברה. מי שלא השתתף בביזה – לא התערב למנוע אותה. לכן – אף אחד לא יאכל הערב. ואל תגידו, הבנות לא חטפו! הבנות יכלו להתערב. אך מלבד שתיים־שלוש שצווחו בשקט מן הצד – לא עשו כלום. גם המדריכים לא יאכלו. גם הם יכלו לעמוד הכן – יותר מוקדם. זוהי החלטת המדריכים. עמוד נוח! מלבד זאת, תוכלו להוכיח הערב, כי יהודים בכל דור ודור כשהיו רעבים, ידעו לשיר שירים נפלאים. חופ־שים!”
עד מאוחר בלילה שרו שירים נפלאים.
גם בימים הבאים שרו הרבה. למדו שירים עבריים וגרמניים בעזרת האקורדיאון של ברנהרד וקולה הרך והצלול של אילזה. אך מה ישווה ומה ידמה למשחקים הצופיים! ללימוד מורס, איתות דגלים, קשירת קשרים במערי היער! תחרויות הספורט המגוונות! מסיבות התרבות! בעצם, אסטר ושפנפן צריכים היו לשמוח במיוחד לחוגי העברית. כולם חולקו לשלושה חוגים ולמדו יומיום משך שעה־וחצי; אסטר – בחוג ב‘, שפנפן – בחוג ג’, הגבוה ביותר, שכן למד בגימנסיה “הרצל” והיה תלמיד מצטיין. אבל לא כל־כך שמחו: המדריכים לא הראו את הצד החזק שלהם בהוראת עברית. “המורה שלנו, ברנהרד,” גיחך שפנפן, “ניסה לשכנע אותנו, כי ‘אש’ היא קטנה, ‘שלהבת’ היא גדולה, ו’להבה' היא אמצע. כמעט יצאתי באמצע.”
איש לא יצא מן הפגישה עם משה ציפר. ערב אחד הגיע למחנה, לספר על ‘המאורעות’ ועל הקיבוץ. משה היה שליח, חבר קיבוץ שריד. ישבו אל מדורה, בשולי האורנים הגבוהים, ומאחר שחיממו את האווירה בשירים עבריים, פתח וסיפר על הטרור הערבי, שאיננו מבדיל בין גברים לנשים, בין חיילים לאזרחים, בין יהודים לערבים המסרבים לשתף־פעולה. והסביר את מוסר “ההבלגה”. אסור לגמול גמול ברברי. חייבים להבדיל תמיד בין אשמים לחפים־מפשע.
שמעו והקשו קושיות. משה לא התחמק משום עניין. לפתע חש מרטין, כי המדורה שמול עיניו הייתה בבואת האש הפושטת שם, ביערות השתילים הרכים, באלומות התבואה.
ערב אחר הוקדש ל־א.ד. גורדון. לקשרי אדם וטבע עַם ומולדת. אבל ערב מלהיב יותר הוקדש לתחרות בין המדריכים על סיפור המתח הטוב ביותר. התמוגגו מצחוק – ומפחד. לפי חוזק התשואות נקבע פרס ראשון. מי זכה בו ולא ברנהרד, בעל הצדודית של שודד־ים? לאורה העמום של עששית־נפט הרקיד את צלליתו הזוויתית על כותלי המחסן, וסיפר בקול רווי־אימים וירוי־דגשים מפתיעים – את “שדון הבקבוק” של סטיבנסון.
גם “יום העצמאות” נגמר בנשף מיוחד. לאה הצטיינה בסקץ' היתולי על יחסי מדריכים־מודרכים. רחל נוידינג זימרה במערכון־הוויי על עַם הסַאכסים. אבל אווה גנבה את ההצגה" היא הייתה אשת־פועל דלפון. משפחתה רעבה ללחם, רעבה כל־כך עד שאשת הפועל צריכה להתעלף בפישוט־איברים, ואז… ברגע בו פשטה איברים ליפול ארצה, נתקפה עווית צחוק, צחוק זיקוקים מתפצחים, עד שצחקו כולם, ומחזה התוגה נהפך לקומדיה.
בשעה מאוחרת התגודדו ליד המדורה, בשולי היער. ואחר שירה סוערת בה חזרו על השירים החדשים, ואחרי ריקודים מאולתרים שנתקעו בחול, פרשו רובם. אווה ישבה במצודד, כמעט קפואה, ובהתה אל האש הדועכת. מיללה ישב לא־הרחק, מזמזם לעצמו. שפנפן ומרטין הצטרפו בקול רם כשפתח ושר:
"אנחנו אבן־היסוד לבניין לא־היה־עוד הנחנו,
לדַת לא־הייתה־עוד הגברנו שלטון – אנחנו, אנחנו, אנחנו.
אם עוד לא ניצחנו, הרי כבר ניסחנו
שיר חופש ומרד, דגן ובטון.
אנו הולכים והזיו בכל דיוקן,
אנו הולכים והבוז לכל זוקן,
כי לנו הנוער, הטוהר, האור,
לנו שירת העתיד מזמרת
את זמר המרד, הדרור."
מרוצה מן התגבורת, זקף מיללה את ראשו ורונן מין־סולו המנוני:
"אנו עולים ושרים על חורבות ופגרים.
אנו פוסעים ועוברים – באור ובחשכה.
וביודעים ובלא־יודעים את הדרך נלכה.
אנו עולים ושרים, אנו שרים ועולים."
המנגינה הייתה פשוטה וחגיגית, אבל שפנפן אמר פתאום “אסטר, אתה מסכים? למלים האלה? ‘הבוז לכל זוקן?’ מה זה? ‘לנו הנוער, הטוהר?’ מי זה? לי זה מזכיר את בלדור פון־שיראך, מנהיג נערי היטלר – מאמר שקראתי.” שפנפן גיחך, התגלגל ושכב על בטנו. “דוגל בנעורי נצח, נוער צודק תמיד, כל נוער קדוש, כל זקנה חייבת לפנות לו דרך. תשמע את המשפט ותתפוצץ: ‘פאוסט, הסימפוניה התשיעית והרצון של אדולף היטלר הם נעורים נצחיים’, תגיד, זה לא מגעיל?”
מדי פעם, כך גם עכשיו, נכבשו פניו העדינים של חברו במין חיוך פרוע, כמעט מרושע. על־כורחו הציץ במיללה, שהתמקם ליד אווה ולהתלחש עמה. חזר והציץ בחיוכו של שפנפן והציע, שייגשו אל לוט ויבקשו שיחה על ההבדל בין תפיסת הנעורים של התנועה – ושל נערי היטלר. ההשוואה די פנטסטית, אבל…
למחרת הלכו ללוט. אך לוט היה טרוד בארגון יום הספורט, והפנה אותם אל אילזה. אילזה הייתה בטוחה, שתכנית המחנה מלאה וגדושה, אך הנושא כה חשוב, שהיא מוכנה להשיב מייד על טענות או ספקות שהתעוררוּ בלבם. שפנפן ציטט את שני השירים בלי לשיר אותם וטען: מי ששר בעברית בצורה כה מוגזמת על זקנה ועל נוער, מצטרף להאלהה (VERGOTTLICHUNG) של הנוער הנהוגה אצל הנאצים. הוא גם מתנגד למלים: “ביודעים ובלא־יודעים את הדרך נלכה”. כי תפקיד התנועה שלנו להוליך צעירים בעיניים פקוחות, ולא להרדים אותם בערפל פיוטי.
אסטר הניח, כי “ביודעים ובלא־יודעים” הוא ניסוח מפוקפק, אך לא שבועת אמונים לבורות, או לעיוורון. אולי זה ביטוי לצניעות. זאת אומרת, אפילו כשחברי התנועה אינם יודעים כל מה שצריך לדעת, הם מחליטים לצאת לדרך לפי… לפי העיקר הברור. אבל יש לו טענה קשה נגד פסוק אחר: “לדת לא־הייתה־עוד הגברנו שלטון”? האם התנועה שלנו רוצה להשליט איזו דת חדשה?!
עוד באמצע דבריו של שפנפן ניגשה ריטה לאילזה, שישבה בקצה שולחן החול, והתיישבה על־ידם. עכשיו אמרה בקול חרישי: “טוב שאתם שואלים, שאינכם אדישים למלים – ולסמליות שלהן. יש הבדל עצום־עצום בינינו וביניהם. הנוער של היטלר מצוּוֶה לשבור מורשת רוחנית עצומה של כל התרבות המערבית… שפתאום היא נעשתה זקנה. והוא, הנוער, מקדש את עצמו, את התשוקות שלו, את השרירים שלו, כמטרה בפני עצמה. בניגוד גמור להם הנוער החלוצי מחייה את כל הטוב והבריא במורשת הגדולה של עמו, ושל כל תרבות מוסרית. אין שום האלהה, יש התחייבות למטרה.”
דבריה החרישיים, הבלתי־מודגשים של ריטה עשו עליו רושם חזק. אך שפנפן אמר: “בכל זאת, אנו שרים ‘הבוז לכל זוקן’!..”
“שפנפן,” חייכה אילזה, "אתה יודע עברית יותר ממני. האם לא הבחנת, כי המלה ‘זוקן’ אינה מתכוונת לאנשים זקנים, אלא לכל צורה של התיישנות והתאבנות? השיר מוקיע קפיאה־על־שמרים מרקיבים – ובצדק. מה שנוגע ‘ללא־יודעים’, אני חושבת, שהכוונה לרגשות. אדם בוחר בדרך חייו לא רק מתוך ידיעה שכלית, אלא גם, ואולי בעיקר, מתוך נטייה רגשית. לכן נדמה לי, שהשיר מצליח לבטא את החיבור הזה, הרגשי, בין ידיעה ובין כמיהה אל חופש ואל טוהר, למרות שהם מעורפלים מפרספקטיבה שכלית.
ומה שנוגע לנוער, אני חושבת, שכדאי להוסיף לדבריה הברורים של ריטה עוד היבט אחד: כל מי ששואף לתקן את העולם, לא בדיבורים, אלא במעשים, במהפכה ממשית, מוכרח להבליט את כוחו של הנוער. תנסו לראות את הצעירות כסוג… של טורבינה, או כאֶשד חזק המפעיל טורבינה. שניהם אינם תוכן, אלא אנרגיה, מכשיר ואנרגיה. השאלה העיקרית היא: לשם־מה בונים ומפעילים טורבינה?"
“האם טורבינה היא נושא טוב לדת חדשה?” שאל אסטר.
“חס ושלום!” צחקה אילזה. “דעו לכם, לא חבר שלנו חיבר את השיר, ולא אנחנו מתכוונים להשליט דת חדשה! בכל אופן, אני לא שמעתי על זה. ריטה, את שמעת?”
גם ריטה לא שמעה. אפילו דת העבודה של גורדון לא קודשה אצלנו כדת אמיתית. שניהם אמרו תודה למדריכות, ויצאו מרוצים מן השיחה. למחרת היום שיחקו “מחניים”, בנים ובנות, בלי חמלה ובלי משוא־פנים. לאה התגלתה כאגוז קשה. אווה קפצה קפיצות איילה, שלא להיפגע מכַדורים עזים, מיללה הזהיר כ“תופֵס”, ואסטר לא פיגר אחריו. השמחה הייתה שלמה. וגם בערב התחרו מקהלות קטנות זו עם זו על פרַס ההמצאה־המצחיקה־ביותר. עוד לא ידעו, כי מן השמחה תצא פורענות.
למחרת, ביום העשירי למחנה, אירעו שני אירועים בלתי־צפויים. עוד הם ישובים אל השולחנות, לאכול ארוחת צהריים, לאחר סיור צופי ביערות הסביבה, והנה, ראו את מיכה ומרים מיכאליס, “חתני שניבינכן”, קרבים אל לוט ואל יוחנן, מסתודדים אתם, ומייד הבחין מרטין בהתקשחות פניו של לוט. הוא קרא לכל המדריכים אל המחסן. כעבור רבע שעה יצאו – ושרקו למִפקד. יוחנן סיפר, כי המחנה חייב להתקפל ולעזוב את שניבינכן, מחר בבוקר לכל המאוחר. מנהל האחוזה של הרוזנת שמע אמש את המקהלות. הוא קלט את הלחן הידוע של שיר אנטי־מלחמתי: “לעולם לעולם לא נסכים לשאת נשק / לעולם לעולם לא נצא למלחמה”. לא־אכפת לרוזנת, איזה שינויים הוכנסו בטקסט. היא עמדה בתוקף על “אַ־פוליטיות גמורה” של המחנה. מאחר שהפַרנו את ההסכם, עלינו להסתלק מייד. המדריכים החליטו שני דברים: היום – פירוק המחנה ומסיבת סיום; מחר, בעזרת התקציב שנחסך (שלושה ימים) – טיול לדרזדן.
לוט מסר את הוראות הפירוק.
שעה שמחצית הבנים והבנות עסקו ביישור השולחנות, מי הופיע? בתיה! ושמעון פילץ! אילזה קראה “שמעון!” ברנהרד ושטימפל קראו “בתיה!” ופערו פה צוחק. אסטר יישר את גבו וצחק יחד אתם. אחר־כך המשיך לגרוף את החול. ממילא נעלמו המדריכים עם בתיה במחסן. גדולים לחוד.
בסעודת הסיום, בירכתי המעגל, ישבה בתיה בין לוט ובין יהודית. שמעון ישב ליד אילזה, בין בנות “דבורה”. פני לוט נראו כמסכה. אך מדי פעם נסדקה המסכה – כי נָעַץ בשכנתו אחד ממבטיו המנקבים.
“דברים טובים” נזללו בתיאבון קולני, אחר הברכה הנצעקת, שלובת הידיים, במלוא המעגל הנד־כנחשול. השמיכות גוללו, התרמילים הוצמדו לקירות – שירווח לרוקדים. מנורת לוקס זוהרת נתלתה במרכז התקרה, מעל לראשו של ברנהרד, איש התזמורת. הוא פתח בהורה, ואחר חמש דקות רקדו כמעט כולם, מעגל בתוך מעגל, בשירה שהחרישה את קול האקורדיאון. נגמרה ההורה, וברנהרד הסחוט מסר לאסטר את האקורדיאון, “להינפש כמה שניות”. אסטר כבר ידע לנגן פולקה וקראקוביאק, והתאמץ לשמור על הקצב. בתיה חלפה על־ידו, מוצלת־למחצה, רוקעת־רגל מתוך חֵפת־מכנס מתבַדר, פרועת תלתלים, שדיה מהדסים לפניה, קוראת “אסטר אסטר!” – ונבלעת בין הרוקדים. שניים־בסירה־אחת. בן־זוג תורני. עוד בן־זוג תורני. כשהתחלף עם ברנהרד, סחוט־תורני, צנח על תרמיל ונשען אל הקיר. ברור היה כלוקס זוהר, שבתיה היא הַמחוללת! בלי להרים את קולה, בלי להציג הצגות, היא נהפכת למוקד, היא מושכת השורות, היא מארגנת רונדו משַגע, בו חייבים כלם להתפתל בין חביות, לעבור מחסום־שמיכות אפל, לצאת לחצר מפתח אחד – ולחזור למחסן דרך פתחח שני – וברנהרד מלווה אותה בקפיצות שטופות־יזע, בתנופות אקורדיאון פראיות, כולם שרים־מתפתלים אחוזי־ידיים, מפזזים־משתחווים בשרשרת לא־ניתקת, עד שקצרה הנשימה, עד שבתיה בכבודה ובעצמה מרימה שתי ידיים נואשות, צונחת על תרמיל, מנפנפת כפותיה כנגד פניה, אך כבר היא קופצת על רגליה, ניגשת אל מתי השמנמן שלא רקד אף־פעם, ומפני שאסטר ישב בסמוך, ראה את גמישות גופה הקד, שמע את חביבות קולה: “הלו, בני, נדמה לי שנדבק לך התרמיל, שם מאחור! קום רגע, נבדוק.” וכשקם כנבהל, משכה אותו למעגל. והוא רקד – מַתי רקד! גם אסטר רקד. אחר ניתק מגע וצנח אל קיר אחר, בסמוך לנושל. נושל שנא ריקודים בגלל רגליו. רגליו צמחו בלי־מעצור, וכל ניסיון להקפיץ אותן לפי קצב מחול, נגמר בסכסוכי גבול. ניגשה בתיה, אמרה: “נושל, כך קוראים לך? רואים עליך, כל הערב חיכית רק לי. באתי. ובכן…?” קדה קידה, ולנושל לא הייתה בררה. פשוט – לא הייתה בררה!
עוד מחול – והנה בתיה… ישר אליו. אך במקום להזמין אותו לרקוד, צנחה על־ידו, נשענה אל הקיר ועצמה את עיניה. (לוט!… איפה לוט? הוא בחוץ, בשמירה…) אחר שהות מתנשפת אמרה, מבלי להביט בו:
“אסטר, מצא חן בעיניך? אולי עוד לא התחלת?”
ללא־היסוס השיב: “גמרתי מזמן. ספר עצום! אני מודה לך… מאוד!”
חייכה כחולמת והתבוננה ברוקדים. “אחד הספרים הכי־הכי יפים שקראתי. בת 14 הייתי אז… אך הוא טרי־טרי בזיכרון עד היום. אני מתביישת להזמין אותך לרקוד.”
“אַת מתביישת?!” צחק – וגל לוהט הציף את עורו. “את עייפה… נסעת הרבה. רקדת עם כולם.”
“לא עם כולם. בשביל כולם. בשביל עצמי.”
“איך היה בקלן? תחזרי לשם?”
“היה בסדר. אולי אצטרך לחזור. הה – הייתי רוצה עכשיו חופש… חופשת קיץ לעצמי, כמו שצריך!”
לא ידע מה לומר. גמגם: “מגיע לך.”
“לא כדאי לך לרקוד אתי. הִזעתי נורא.”
“גם אני. לא אכפת לי.”
“לרקוד? שהִזעתי?”
“אכפת לי שאַת כאן. שאני יכול… לדבר אתך.” פתאום נזכר בפתק אל קלרה, והוסיף: “לראות אותך.”
“אסטר,” אמרה, ואחר־כך שתקה. מעגלים וזוגות חלפו על־פניהם, מטילי צללים, מדיפי חום.
“אסטר,” אמרה, “אתה גם מנגן. לא רע. אך מרגישים שרַק התחלת. תזכור, – אתה רק מתחיל.”
“אני זוכר.”
“בכל אופן… הצלחנו. נכון?”
“נכון… כנראה. אם־כי… אף אחד לא סיפר לי, מה הצליח.”
“כל־כך חשוב? באמת?” הפנתה ראשה אליו, פעם ראשונה, ועיינה בו מקרוב. לא העז להחזיר עיון. “תביט בתוצאה: מפַקד המחנה! וגם אתה תרמת לחזרה־בתשובה. אני יודעת. לא די לך בכך?”
“לא… לא די. שלושה בסירה אחת.”
פרצה בצחוק צלול, ספונטני כל־כך. הניעה זרועותיה לכאן ולכאן, להמריץ את מחזור הדם. ניערה תלתליה, ובלי להביט בו אמרה כמהרהרת: “בעל תיאבון אתה, ברוך השם. ועכשיו אני יוצאת אליו – לשמירה. אל תשכח אותי, אסטר.”
קמה בדילוג גמיש ונעלמה בין הרוקדים.
נסעו עד דרזדן, ברכבת. אך עייף היה כל־כך, עמוס ורדוף חוויות ודמויות – שטיולו הראשון אל דרומה של גרמניה דמדם אי־שם בין חומות אינסוף של יער־יער־יער, ובין ציטוט־אינסוף של מלות זיכרון, הפתעות זיכרון, תחרויות זיכרון…
דרזדן לא הייתה אלא הזיה.
31. פרידה מלוט 🔗
מן המחנה הביא דף מחברת, שמלותיו הראשונות היו, לא־במקרה:
“Plotzlich knistert das Holz. Da,ein Funke, er wächst, wird grösser, immer grösser, und nun – eine Flamme schlägt urplötzlich zum Himmel, hoch, gigantisch durch das plötzliche Erscheinen, Gelb Und Rot züngelt durcheinander, Und helle, kleine und grosse Fünkchen eilen hasting vom Mutterherde hinweg ins Ungewisse, steigen hoch und dann, wenn man denkt, sie steigen in die Wolken – erloschen sie. Das Holz knistert ununterbrochen. Die gedanken eilen…”
“פתאום מנַפְצְצִים עצי המדורה. הנה ניצוץ, הוא גדל עוד ועוד, ועתה – בפתע־איתנים זונקת להבה אל השמים, גבוהה, ענקית בהופעתה הפתאומית, אודם וצוהב משלחים לשון בערבוביה, וגִצים בהירים, קטנים כגדולים, אצים ממוקד־האם לעבר הבלתי־נודע, מתנשאים לגובה, ואז, כשסבור אתה כי יתנשאו לעננים – הם כבים ואינם. העצים מנפצצים בלי־הרף. ההרהורים אצים לדרכם…”
הֶמשכה של רשימה זו משווה את אש המדורה עם החזון, עם האדם היהודי, עם הגורל הצפוי. היא מסתיימת בפסוקים הקצרים: “האם אותו גורל נועד גם לך? אין גורל”.
קשה לדעת, מה בדיוק אירע בימים ובשבועות שלאחר המחנה. רק ברור, כי יותר מאשר אי־פעם נתקף בולמוס של כתיבה. עיון סטאטיסטי במחברותיו מעלה, כי בין אוגוסט לנובמבר 1936 כתב 65 שירים, 2 מערכונים, 12 מנגינות. פתח יומן של הרהורים, במאמץ להתקרב למיצוי פתגמי. העתיק שירי משוררים וקטעי פרוזה חכמים של פילוסופים וסופרים. טרוד היה. נכסף היה… למה?
האם סיקור כותרותיהם של שירים – השירים עצמם הושמדו בתקופה מאוחרת, לא כדאי היה לשמרם – עשויות לספק תשובות? למשל, יש תמליל לשיר אהבה הנפתח ב:
“רחפי־נא לפני / היי־נא בקרבי…”
שמות המערכונים הם: “ההיידַמַקים” (כנופיות הפורעים באוקראינה); ולעומתם: “פגע־רע במשפחה” (קומדיה).
יש ערבוביה מוזרה בכותרות השירים: “שנאה”; “אומץ”; “אדון ועבד”; “שליט ועַמו”; “האגואיסט”; “עַם בלי ארץ”; “ג’וני הליצן”; “עבדי הספינות”; “ברלין”; “שלֵמוּת”; “המחיצה”; “עץ ורוח” וכו'.
יש מרובע בשם “אשמת היהודים”, שהתרגום לעברית הופכו לגידֵם:
Jude, Jude, was hast du getun?
Was schlägt man dich, haut man dich, schreit man dich an?
– Ich hab nur die kunst, mich hochzuschwingen,
Das wollen die Völker durch Schläge bezwingen"
(“יהודי, יהודי, מה רעים מעשיך? / מה מכים אותך, מורטים אותך, צועקים עליך? / רק אמנות אחת לי: להרקיע; / זאת רוצים העמים במכות להכניע”.)
נתברר, כי אין סתירה בין העיסוק התכוף בכתיבה, ובין ההמשך התכוף של פגישות, נסיעות, פעולות, הכנות, צפייה בסרטים ובהצגות. פעם אחת יצאו לוט, מרטין, מיללה ואייסבר לארבעה ימי מחנה בשוייצר־היטה. לוח השנה הנאמן גם מציין, כי לוט ומרטין נפגשו כמעט כל יומיים. ואין ספק שהקטע הבא מתוך “זרתוסטרא” – מרטין העתיקו למחברתו – הנציח גם משהו משיחותיהם:
“חופשי אתה קורא לעצמך? את הרעיון השורר בך הָבָה אשמע, ולא כי מֵעוֹל קשה נמלטת. חופשי ממה? מה אכפת לו לזרתוסטרא! אך יבשר־נא זוך־עיניך: חופשי לשם־מה? האם תוכל לתת לעצמך את הטוב ואת הרע אשר לך, ולתלות את רצונך מעליך כתלוֹת חוק־ומשפט? האם תוכל להיות השופט והנוקם של חוקיך?” (מתוך “על דרך היוצר”).
האם אתה, מרטין קלינגר, תהיה מסוגל לתלות את רצונך מעליך כחוק ומשפט?!
ומה יקרה לקבוצה, אם לוט ילך לדרכו – כחוק וכמשפט שלו? או של התנועה? הרי סיפר, כי ההנהגה דרשה ממנו להתכונן, לצאת להכשרה. לאתר מקום מתאים בשוודיה, ולנסוע. למסור את השבט לליאו – ולעזוב את גרמניה! מה יהיה? ומי סוף־סוף ינצח – לא באולימפיאדה, אלא בקרב המשולש של האהבה: קלרה… אוה… לאה פרווין? ובין הרֵעים – אל מי יתקרב עכשיו ביותר? מיללה… אייסבר… שפנפן? אולי המבוכה והמהומה… של חוויות וסכנות חדשות, הן שיצרו את בולמוס הכתיבה?
מוכרחים להודות: המהומה המוחשית ביותר התחוללה סביב האולימפיאדה. ב־1 באוגוסט הודלקה אש התמיד. ברלין לבשה חג. אל איצטדיון־הספורט שהכיל מאה־אלף צופים, זרמו מדי יום המוני־המונים דרך מנהרות תת־קרקעיות. מנהרות תת־קרקעיות חיברו את בני האומה הגרמנית אל הפיהרר, מנהרות תת־קרקעיות חיברו את ספורטָאֵי הקן השומרי אל ספורטאי האומה הגרמנית.
“תשמעו מה שכתוב כאן!” צעק בחור ג’ינג’י גבוה ונפנף עיתון לעיני החברה הנלהבת, שישבה בקן המערב והתדיינה על תוצאות היום. “הם מדפיסים בגאווה מה ששידרו כתבי־חוץ ללונדון: ‘עובדה מוזרה היא, כמה חופפת כניסתו של היטלר אל האיצטדיון לניצחונות הגרמניים שבאולימפיאדה’!” בעל הבלורית האַדמונית נקרא טרוֹפס, ולא היה זה אלא היפוך המלה ספורט. טרופס היה קנאי־הספורט מס' 1 של העדה. ואילו ניתן לו, היה עובר ללון תחת אש־התמיד, עד יום הכיבוי.
בדייקנות רשם לו מרטין את הניצחונות המצטברים, תוך השוואת רשמים עם טרופס – ולא שיער, כי בגופו של ג’ינג’י זה מקן הדרום שוכנת נשמה של פוליטיקאי ופייטן, וכי בעוד שנה יהיו צמד־רעים. בינתיים רשם, כי שטֶק השיג מקום ראשון בזריקת כידון: 71,84 מ‘, כי קרל היין השיג שיא עולמי בידויי פטיש: 56,49 מ’ וכולי וכולי. גם נשים השיגו עבור גרמניה שיאים עולמיים: גיזלה מאורמאיר זרקה את הדיסקוס למרחק 47,63 מ‘; טילי פליישר הטילה את הכידון למרחק 45, 18 מ’ וגם –
Kann man sich vorstelln sowas vorstelln!
האפשר לתאר דבר כזה!" צעק אפילו אליהו קלינגר בחוג הדודים, “הלנה מאייר הסַייפנית, זאת שהיגרה לאמריקה, היהודייה־לחצי, היא חזרה לגרמניה, היא מסייפת בשביל היטלר והיא משיגה בשבילו מדליית זהב!!”
וגם אילונה אלאק, היהודייה מהונגריה, סייפה לעצמה מדליית־זהב. והעדרים מריעים, והמַשכוכים מנצחים, והיטלר זורח כמארח אולימפי, ולוט צוחק לאידיוטיזם החגיגי, והדגלים מתנפנפים על תורני התהילה, וגרמניה היא ארץ האושר ואומת החופש, והאנומג מרביץ מכות לפיפס, מפני שלגלג על סיכויי הניצחון הסופי של כדור היד הגרמני, שכמעט רק גרמנים משחקים אותו.
בכל־זאת – למרות ג’סי אונס המופלא, וילדת הפלא מרג’ורי גסטרינג, בת ה־13(!!) – גרמניה טיפסה הפעם למקום הראשון, ב־33 מדליות זהב, ב־26 מדליות כסף, וב־30 מדליות ארד!
בינתיים אירעו אי־אלה אירועים בספרד, הרחק בקצה אירופה. העיתונים והרדיו דיווחו על מלחמת אזרחים, יותר נכון: על שחרור ספרד מסכנת הקומוניזם. גנרל קטן מצפון־אפריקה, פראנקו אחד, כובש ערים ומחזיר עטרה ליושנה.
הדודים התעקשו לצעוק־חמס על אנגלייה וצרפת. על “החזית העממית” של ליאון בלום שלא־עושה־כלום, על חבר־לאומים חירש וגידם. גרוע מזה: באמצע האולימפיאדה התעקש לוט לקיים בירור, ולהסביר לספורטאים המעוצבנים, כי אחרי חבש, ואחרי הריינלאנד, מתאמנים הפאשיסטים בזירה שלישית, קמה ברית אימונים חדשה מוסוליני־היטלר־פראנקו. ושעה שעדרים מטומטמים מריעים לשיאני כידון ודיסקוס, פטיש וסַיף, מאַמן מישהו שיאים בהפצצה מן האוויר. בסוף אוגוסט, אחר גמר התרועה והאחווה הבינלאומית, כשהכריזו שלטונות גרמניה על שירות חובה לשנתיים בצבא הרַייך, סיפר לוט לבני “גד” תשושי הניצחון, כי בהנהגת התנועה הוחלט פעם נוספת לזרז את היציאה מאירופה, וכי הוא, לוט, עוזב אותם בחודש הבא.
כאישור נוסף לחששות נתקבלה התעמולה הרשמית סביב “תכנית ארבע השנים”. עד 1940 חייב הרייך הגרמני להיות חזק, משגשג ומצויד־היטב. לכן נמחקת המלה “בלתי־אפשרי” מן המילון הנאציונל־סוציאליסטי. מעתה הכול אפשרי: הבטחת גהרינג.
אם־כן, אפשרי גם הלימוד המזורז של עברית מדוברת. חברים רבים הצטרפו לחוג־ערב, שנערך בביה"ס שבגרוסה־המבורגר־שטראסה. חוגים כאלה התקיימו מזמן, אבל עכשיו ישבו על ספסלים קרובים: מרטין וחתולת הבר. הוא – בספסל החמישי משמאל; היא – בספסל השלישי מימין. גב דק וזקוף. תלתלים שחורים. מבט בורק לצדדים, ומדי־פעם – לאחור, מה הוא מבריק לו?
ומה מבריק לו ערב ההורים המוסיקלי בבית־ספרו, כשיצא אל קִדמת הבמה וניגן באקורדיאון קומפוזיציה קצרה משלו (ב־9 בספטמבר)? מה מבריק לו מפגן הספורט הגדול שבגרונוואלד, בו נאספו כל בתי הספר היהודיים, ומרטין השתתף בתחרויות כדור־יד כמגן־שמאלי, ובתחרויות זמר – במקהלתו של מר לוי?
האם משהו חדש הבריק הפעם ממצוות ראש־השנה ויום הכיפורים? הכול התנהל כרגיל. רק חידוש אחד נוסף הפעם: סיור משותף עם שפנפן בבתי־כנסת שונים; ותהייה משותפת על המון היהודים “כעדר צם”, המרַמה את כל ימות השנה ואת ריבונו־של־עולם ביממה אחת של רעב ראוותני.
כשבוע אחרי־כן, ב־28 בספטמבר, נערך מפקד הפרידה מלוט, בדירתו של אייסבר. לוט דרש, והקבוצה הבטיחה – להתייחס יפה למדריך היורש. לוט הבטיח לשמור על הקשר, כל־עוד ישב בברלין אולם עוד־מעט יצטרך לצאת לווארשה, בשליחות התנועה. הוא מתכוון לגור אצל רודי.
העצב. המרירות… המרד. מייד עם תום המפקד קפצו ואמרו אחדים; ליאו לא בשבילנו! העזיבה שלך היא סכנה! אסטר שתק. לוט ענה: תשמחו שאני עולה לפניכם.
רכבו על אופניהם לשווייצר־היטה, רק מרטין לוטר, לסופשבוע פרוע־סתיו. שחו בנהר הַאפל, הקימו אוהל זעיר משמיכות, קראו פרק מ“זרתוסטרא”, ובערב, לאור פנס מבליח, בשכבם זה ליד זה, דיבר לוט על גרמניה כפי שלא דיבר מעולם. האם יוצר “זרתוסטרא” פתח שסתום חבוי במעיו?
עם־אחד־רייך־אחד־פיהרר־אחד: עדר־אחד־דיר־אחד־רועה־מושחת… סובאי הבירה וזוללי הנקניקיות… בהמיות תורשתית־טבטונית מקושטת בכרוב חמוץ… חומי החולצות נתנו בסך־הכול, ועוד ייתנו, גיבוי אולימפי לחיה הצהובה של גרמניה… מהר־יותר, חזק־יותר, עמוק־יותר בביצה… אז מהו עושה כאן, יושב כאן עדיין, לעזאזל! למה לא עזב מזמן?! בתיה – אצלה זה אחרת. זה הריב החוזר ביניהם. היא לא יכולה לעזוב, עוד לא. הוא מוכן לעזוב מייד. ואם יש משהו שעליו הוא מצטער, שבגללו קשה לו לצאת… לא, לא האנשים… אלא היערות, היערות ה… הנפלאים, בקיץ ובחורף, בכל העונות… את היערות איננו מסוגל לקלל. את האשורים והאורנים והשַדרים… את ריח השרף… יערות גרמניה יחסרו לו תמיד. כי… בארץ־ישראל אין יערות. רק שתילים פה־ושם. רק הרים קירחים, מדבר צחיח ושמש קופחת. לכן הוא שואל עצמו איך אפשר… למעשה, אי־אפשר לאהוב את הנוף ההוא, מוכה השמש. עורו יתקלף שם כמו עור־נחשים. שלא להזכיר פורונקלים נוטפי מוגלה… צחק ועבר לבתיה.
הה, לבתיה אִכפת על בני־אדם, תמיד, אפילו על צאצאי כרוב־חמוץ! היא אפילו מחבת את תושבי ברלין “עמך” עם שנינות יבשות ולב פתוח שנפל בפח… כך היא טוענת, בחורה מוזרה. עכשיו היא נוסעת הרבה, ומתראה עם הרבה אנשים, אנשי תנועה. תחביב כזה: כיבוי שרפות. עכשיו נתבקשה להרכיב רשימת נזקקים, שמצבם חמור, ובכל־זאת לא דרשו עזרה דחופה… לכאלה צריך להקדים את תור העלייה, או לתת סיוע אחר.
לפני השינה ידע לספר, איך היא להוטה להחזיק באברוֹ, לנשק לו. איך בתיה, “היהודייה המוחלטת”, יודעת ליהנות מגוי לא־נימול. והוא יוצא הדופן היחיד אצלה, ופעם צחקה וציטטה לו תרגום מ“שיר השירים”: “דודי צח ואדום”…
אותו לוט – וגם אחר. קשוח יותר. מחוספס יותר. להוט יותר לגנות ולהשמיץ. אך גם מסוגל ליהנות בתשוקה עזה, בחיפוש התכלית. הרבו לבקר בקולנוע – ולהתווכח אחרי־כן. על “שמלינג, ניצחון גרמני”. על “שלוש נערות סביב שוברט”. לא דיברו עוד על לורה, שיצאה להכשרה בשניבינכן.
32. בני ברית 🔗
חידוש ארגוני מגרה נתחדש באותם הימים. הוקם גוף ושמו מזכירות העדה. אסטר נבחר לייצג בה את שבטו; פיפס, אורי, זוזי ולאה פרֶווִין ייצגו בה את שבטיהם. אילזה ייצגה את המדריכים.
המזכירות צריכה הייתה להכין את “בני המדבר” למעבר אל שכבת הצופים, ולקדם פעילות עצמית ענפה. בכלל צריך לציין, כי מאז מחנה שניבינכן נפרצו סייגי הקבוצות ונתרבו הפעולות המשותפות. ישבו אפוא בדירתה של אילזה או במַיינקה־שטראסה, במרכז “החלוץ”, והתדַיינו ברוח טובה על ההיבטים העקרוניים והמעשיים של תכניות לעתיד הקרוב: ייסוד חוגים, הוצאת עיתון, לימוד מטרות התנועה.
אם־כן, בחוג לעברית נפגש עם חתולת־הבר – גַב־אל־פנים. במזכירות העדה נפגש עם לאה פרווין – פנים אל פנים מתגרות, בצחצוחי רעיונות, בהנאה גלויה מהברקותיה, מביטחונה לנהוג בבני־שיחה ביד לוטפת… וסונטת. סוף־סוף מצא מישהי, שהיא בת־גילו, שהיא חכמה וצמאה, ורדופה אי־שקט כמוהו, וגדושה דעת וטעם ותרבות יותר ממנו.
אך יותר מכולן קסמה ריטה ריטשל. “die gute Seele”, “הנפש הטובה”, כהגדרת לאה, פתחה חוג לאמנות. כשבעה עד עשרה חברים מכל הקבוצות היו נפגשים אחת לשבוע בחדרה הקטן שבבית החלוץ. גם לאה ואווה. גם מיללה ושפנפן.
אי־אפשר היה שלא להעריץ את ריטה. (“קראו לי הדסה”, הייתה מתחננת ללא־הועיל. ריטה התאים יותר.) השקט הרגיש שלה, הטוהר שבעדינותה “האיכרית”. טוהר – זאת המלה! נפש טובה טהורה בגוף גולמני עדין. את אילזה כיבד. מאוד! את ריטה העריץ. אילזה הייתה… חביבות, אחריות וסמכות. מדי פעם ידעה “לעשות־שמח”, להשתולל עם הבנות, לחרוז חרוזים משעשעים ולצחוק מלוא־גרון. אבל בראש־וראשונה הייתה סמכות. ריטה הייתה רגישות. הייתה מעמקים שלווים המפַכים־הבנה. הייתה מבט בהיר וחולצה מגוהצת. הייתה חיוך שקט המשכנע יותר מכול שֶטף־מלים.
פעם נכנס לחדרה, לבדו. עדיין לא באה. בחדר עמד ריחו של ניקיון מופתי. על דלת הארון נתלתה חולצה מגוהצת, חלקה לחלוטין, עם כתפיים איתנות של קולב־לגברים. על המיטה נפרשה חצאית שחורה ללא־קמט. ניגש וליטף אותה. גחן להריח אותה. כשרצה להשיק בה שפתיים, חרקה הדלת.
מתוך ידיה הגדולות והגרמיות של ריטה ניבטו אליו לראשונה פסליו של בַרלַך – אגרופי מַבע זועקים; התחוללו הרפתקות “ספר השעות” של מָזָרֵל – חידות רגש מסעירות, חיפושי אדם שסופם אכזב, אך גדולתם נחרתה לעולם. כמעט ללא־מלה דפדפה בספר, דף אחר דף, נתנה לבני החוג להתבונן היטב, ללחוש הערות, אין צעקה במלכותה. אחר־כך הייתה מפנה תשומת־לב, פה־ושם, לבחינות שבאמנות: להתנגשות השחור בלבן; לחריפות העיצוב שבחיתוכי־עץ עממיים; לאיזן המידות שבקומפוזיציה. להרמוניה הכמוסה שבביטוי הצעקה. להם נתנה לדבר על גורל הגיבור. למה לעג לחובשי המגבעות. למה אהב את הילדה שהציל. למה התבודד ביער. למה דרס את לבו ונבלע בצמחייה האדישה.
כאשר הראתה ריטה את סִדרת “האורגים” ו“מלחמת האיכרים” של קטה קוֹלְוִויץ, הקדימה וסיפרה להם, כי אמנית זו כתבה בפירוש: היא רוצה להשפיע! יש תכלית ליצירתה. בתקופה בה בני־אדם חסרי־אונים וזקוקים לעזרה, היא רוצה להיות בין העוזרים והמחזקים. שאל מרטין: איפה היא עכשיו? איפה קטה קולוויץ וארנסט ברלך, ששניהם גרמנים? ענתה: שניהם נשארו בגרמניה, אך את שניהם משתיקים, ואת יצירתם מתקיפים. הוסיפה, כי שניהם ידידים אישיים. וכשנפטר מקס ליברמן היהודי בשנה הקודמת, הייתה קטה קולוויץ אחד הנוצרים הבודדים, שהעזו ללוות אותו לבית הקברות.
לא יכול למנוע מעצמו הרהור אחר. כשהתבונן בתמונות אפלות אלה של רעב וייאוש, של מרד ומוות נגזר, כשעקב אחר האישה שהטילה עצמה אל זרועות המתמרדים, שולפי המקלות והקלשונים, מוכרח היה לשאול עצמו: דווקא ריטה, בחורה כה שלווה ועדינה, מלמדת אותנו להביט במרד, במוות… מה היה קורה אילו היא עצמה נאלצה להתקומם? האם הייתה מסוגלת להטיל עצמה אל זרועות ההמון, להניף קלשון, לירות באויבים?!
נזכר בבתיה. תמיד זכר את בתיה. בייחוד בלילה, במרידות הנפלאות של יצרו. ניסה לחשוף, מי הייתה בתיה רק בשבילו. הוא לא העריץ אותה. הוא לא כיבד אותה כסמכות מפוקחת. אך נתן בה אמון – למן הרגע בבו קפצה ממושב האופנוע והושיטה לו יד! אם־כן, מה הייתה? לא ריחופית בשמי הטוהר. אלא ארצית. ארצית־כיסופית. תקווה ארצית־שמימית כאחד. קסם. צרור קסמים נשי־אנושי, מלבלב ומביך… אישה! אישה שלמה, מושלמת־לאהוב… לאהוב בשיכרון נבון, בתבונה משַכרת! אבל… אתה, “שמע־בחור”, אתה אף פעם לא תגיע! גדולים לחוד.
יותר מלפני־כן ראה את שפנפן. החליף עמו ספרים; “וארשה” מאת שלום אש. “כתבים פדגוגיים” מאת טולסטוי. “אלט־נוילנד מאת הרצל. “סוד יוקד” מאת צוויג. “אורח־פורח” מאת האמסון. “האם” מאת גורקי. על “וילהלם טל” (שילר) ו”תמונת דוריאן גריי" (ויילד) התווכחו הרבה. גם שפנפן החל מעתיק קטעי ספרות. כך השפיעו זה על זה. שהרי עכשיו, בבית משפחת אַפל, נפתחו למרטין בבת־אחת שני שערים חדשים: עולם הסימפוניה; ציורי האימפרסיוניסטים.
לפתע נִגלה לו אוצר תקליטים, שכמוהו לא ראה ולא שמע בחלום! ועל־ידם – אוצר של ספרי רפרודוקציות, שבכמותם נתקל רק בחלונות ראווה! תושיט יד ותוציא. תתבונן מקרוב בוַואן־גוך, בגוגן, בדיגא, ברנואר!
אך עולם הסימפוניה היה התגלית הגדולה ביותר. לראשונה צלח־עבר את “החמישית”; את “הלילה על הר־קרח”; את הסימפוניה האיטלקית. את “הבלתי־גמורה”. וחלקים חלקים של “השביעית”. בכל ביקור קיצי נוסף הסתערה עליו יצירה חדשה. הציפה אותו עד אוזניו ועיניו. לפעמים קשה היה להחזיק מעמד ולשחות. לפעמים טבע. לפעמים נזרק אל החוף, כלבלב מַלחית. שבוי היה כל־כך לנחשולים אלה, עד שהוא ושפנפן לא עשו כמעט דבר, עד סוף חופשת הקיץ, מלבד שחייה משותפת, ואחר־כך – החלפת רשמים, מרטין במגומגם; רעו – כבקי ורגיל.
הביקורים בבית אַפֶּל הפכו איפוא למסע תגליות. אִמו של שפנפן הייתה אישה יפת־תואר, מלאת איברים וצמאת חיים. אהבה לשבת ולפטפט גם עם חבריו של גרהרד, הוא שפנפן. קראה למרטין אסטר, וראתה בו בן־בית. מר אפל היה יהודי עצבני, ממושקף, קירח, שהתפרנס (גם הוא!) מחייטות לפי־מידה, ושנא כל קונפקציה סיטונית. מוכן היה לקפוץ על כל נושא השנוי במחלוקת, בהנף זרועות ובשטף מלים חדות ופוצעות. לעומתו, ישבה אשתו כמו על כרית נוצות רכה, לא נגררה לשום ויכוח, אלא התמתחה בהיתול מתחנחן. היא התגאתה בציוריו של גרהרד וברצונו להיות אמן. היא השתתפה בבעיותיו והשתדלה לפתור אותן לשביעות־רצונו. לכן גם עמדה בפרץ בינו ובין אביו. איש לא העיר כאן הערות מסוג “אה עוד קטן” (גרהרד היה גבוה מדי), “אתה עוד לא מבין” (היה תלמיד מצטיין).
בימים שבהם ביקרו שניהם אצל ריטה, הראה לו שפנפן את ציוריו. מארון בחדרו של בן־יחיד נטל תיק אחר תיק, גולל גיליונות נרחבים – שרטוטי עיפרון ופחם; צבעי מים ופאסטל. תפס מראות רחוב ובית; כל מיני טבע דומם; דיוקנים של הוריו; ניסיונות חוזרים ומגוונים לצוד ולהנציח את דיוקן־עצמו. כל זה נראה למרטין קצת… חיוור, או חקייני. אך הוא זכר את יוהאן קריסטוף… ואת וולפגאנג גיתה שקבע: “גאוניות היא חריצות.” וגיחך לעצמו: תקשיב עוד פעם ותמצא, איך השירים שלך דומים לשירי היינה… לשירי התנועה… לזמירות בית הכנסת.
פעם, בחזרו מן החוג של ריטה, בו דיברו על יחס הנאצים אל האמנים הגדולים, עבר ליד דלת קומת הקרקע שבה גר בעל הבית, נתקל בו עצמו – גבר רזה בגיל העמידה. שוב נעלב מן הנוהג המשונה שלו לברך את דייריו היהודים היחידים בלי לברך: ניד ראש מיקרוסקופי מעלל סיכת צלב־הקרס הנעוצה בעניבתו. רק בימי האולימפיאדה התיר לעצמו פליטת “ערב טוב” קורקטית עם עווית שפמפמית. שאר הדיירים פטרו עצמם כל ימות השנה בברכה מנומסת, לא חמה ולא קרה מדי. הרי בכל־זאת: עץ אחד, ערמון אדיר צמרת, צמח לכולם בחצר האחורית, נפנף את ענפיו הכבדים אף מול עיני הקלינגרים, דיירי הקומה השלישית. האם הדיירים ראו אי־פעם את ציורי קטה קולוויץ? את פִסְלֵי ארנסט ברלך? הוא ראה! ביום א', ה־18 באוקטובר, נדבר להיפגש עם לוט, לחזות בסרט “מריה, איש־המעבורת”.
לפנות ערב, בשעה היעודה, ליד כיכר רוזנטאל, הופיעה בתיה!
“חזק, אסטר!” אמרה, "לוט הציע לי לרשת אותך, בהעדרו.
Darf ich Sie erben, mein Herr? Natürlich, mit ihrer gütigsten Erlaubnis!
המותר לי לרשת אותך, אדוני? כמובן, רק ברשותך האדיבה ביותר!" חליפה ירוקה וחולצה לנה – הכול־הכול הולם אותה! אך בניגוד לנימת ההיתול שבדבריה היו פניה עגומות, ועיניה ננעצו בו בתהייה מתמשכת.
מרטין לא ידע מה ישיב מלבד – “בוודאי… ואיפה לוט?”
“אצל מר שאפנר, בבית החולים. נאלצו לאשפז אותו. הֶתקף לב. אך לוט ביקש בתוקף שאבוא הנה. ביקש בתוקף שאייצג אותו לצדך. מה אתה אומר, או מבקש?”
“מה יהיה?” שאל, והאיץ בהרהוריו הנפזרים לכל־עבר, “הוא בכל־זאת יסע לווארשה?”
“אינני יודעת. הוא נסע לבית החולים. זה כל מה שיש לך לומר?”
“רק אם אַת רוצה ללכת. אם… בתנאים כאלה יש לך רצון. לא מוכרחים ללכת.”
הניחה יד רכה על כתפו ואמרה חרש: “שמע־בחור… אינני מוכנה להישבע, שיש לי הערב חשק עצום לסרטים. אבל אני מוכנה לייצג אותו, ולרשת אותך… במובן מסוים, שיהיה נהיר ומחוור לכל הצדדים הנוגעים־בדבר… זוהי הצהרה מדינית חשובה, אל תזלזל בה, אסטר. בתנאים כאלה – למה לא נלך ונתהה יחד על סוד הסרט: אישה ושמה מריה ממלאת פונקציה גברית, כאיש־מעבורת? מלבד־זאת, כבר מזמן לא הלכנו לשום מקום.”
משפטים אלה, על פיתוליהם, פגעו בו בבת־אחת מכיוונים שונים. הלכו מזרחה. שוב חש בסמוך את הצילוב הגמיש, המהיר, יפה־הירכיים. את פניה הסגלגלים, עטורי התלתלים, אַפה הסקרן, עיניה הבוהות קדימה והצדה, בדאגה עירנית. הבחין אסיר־טובה, שהעבירה את ארנק העור מכתף לכתף, שלא יחצוץ ביניהם. ועוד הספיקו דמדומי הרחובות שיציץ בטרף, מדי פעם, לראות בין חצאי המקטורן, תַחת לובן החולצה, את השלמות בהתנשמותה.
“מה מעשיך?” שאלה “מה קראת? מה כתבת?”
שקל אם לשאול או לא לשאול, מה סיפר לוט.
הסבה ראש, תוהה על שתיקתו. “ממך אני רוצה לשמוע, בחור! דרך־אגב, לא הספקתי להגיד לך משהו, בשניבינכן, לפני… הה! לפני שלושה חודשים! איך הזמן רץ בנסיעות! ובכן, ריטה סיפרה לי – לא ריטה, חברתו של ברנהרד, אלא ריטה ריטשל ממינכן – שאתה ושפנפן הזמנתם דיון, ובין השאר פירשתם ‘ביודעים ובלא־יודעים’. זה עוד מעניין אותך?”
“בתיה!” קרא.
הטון הגיר צחוק מגרונה… פעם ראשונה בערב זה. פרשה אצבעותיה על גולת כתפו ואמרה מתונות: “סליחה, אסטר. גם אני טועה לפעמים. אל תבוא עמי בדין קשה מדי. אסטר – עם אף אחד! יש לך נטייה שכזאת, לא כן? החרוז ההוא העסיק אותי, שתדע, והא לך פירוש אחר. נדמה לי, ‘ביודעים ובלא־יודעים’ מביע ספק. ספק לגיטימי. זאת אומרת, יש מצבים שבהם אדם יודע וגם אינו יודע, מפני שהוא יודע רק מתוך ספק. מפני שהידיעה שלו אף פעם לא תהיה סופית בגלל טיב הנושא.”
“למשל?” בכל כוחו התאמץ לרדת לסוף דעתה.
“למשל? קח אדם ששנינו מכירים. לוטהר איקס – כינוי עצמי. האם היית מסתכן ואומר: אני יודע, מכיר לחלוטין! ולא אטעה שום טעות בפירוש קו זה או אחר של אופיו, של מעשיו, של כוונותיו? אם תשאל אותי, הייתי אומרת: אני חושבת שיודעת, משערת שמכירה – אך אינני בטוחה שהידיעה שלי היא הידיעה האפשרית היחידה של אופיו, מעשיו וכוונותיו. זאת אומרת: אני גם מפקפקת מתוך ידיעת הגבולות של ידיעותי. ובכל־זאת… בגלל הפקפוק שלי לא הייתי מוותרת לעשות מעשים וללכת בדרך הנראית לי נכונה בעיקרה. כאן הפירוש שלי מתקרב לפירוש שלך, שמת לב?”
התפעל מבהירות דבריה, וגם מלבביות נעימתם, אבל:
“זה מאוד נראה לי – יותר מכול הפירושים שלנו – כל זמן שמדובר בהכרת אנשים. אבל יש הבדל בין הכרת אנשים ובין ידיעה של רעיונות, של אמיתות גדולות.”
“מדוע? אני כמעט בטוחה, שבעניין הידיעה אין הבדל יסודי! קח אמונה דתית או חילונית – סוציאליסטית או ציונית; אסטר: זאת אמונה! ואין אמונה בלי ספקות בעיקריה ובציוויה. הה, נזכרתי! בוודאי שמעת כי בני־ישראל, ליד הר־סיני, אמרו ‘נעשה ונשמע’ – ולא את ההיפך! הם הקדימו את העשייה להבנה המלאה, ללימוד, לליבון! הם יצאו אל המדבר, ואתה ‘בן־המדבר’! ובגלל ספקות כבדים מדי נהרג דור ראשון במדבר. אין מאמין אמיתי בלי ספקות. אפילו אהרון ומשה פקפקו… אך את הדרך הלכו!”
“אני מכיר קנאים בלי ספקות. גם את מכירה. תסתכלי על גבלס, על פון־שיראךְ, על המונים של היטלר־יוגנד.”
“לא, אסטר, לא… Fanatiker glauben nicht an Wahrheien, Sondern and Scheiterhaufen קנאים אינם מאמינים באמיתות, אלא במוקדי שרפות. מוטב שנגיד כך: הספק הוא… בן־הלוויה הלגיטמי והידידותי של כל אמת.”
מוקסם היה. לרגע קט הצמידה אצבעותיה בהידוק תקיף אל גולַת כתפו. “מי מלווה עכשיו את מי?” נפלט מפיו.
צחקה, ובתנועה ספונטנית קצרצרה, נפלאה, הצמידה את גופו לצלעותיה, ניתקה מעליו וענתה כמזַמרת: “שאלה גדולה שאלת, בני.”
המום היה, חפוי כנפי־הוד. אמונה. אַך מפני ששתקו והלכו, התגנב ללבו החשד כי גם היא, אפילו היא, מתוך “ידידות תנועתית” בלבד היא אומרת… ושואלת בנימוס, ושוכחת לענות… “בתיה”, אמר, “גם אַת תצאי להכשרה?”
“סבלנות!” קראה, “יש תור, אדוני! נא לא להידחק! אני שאלתי ראשונה. ואני מצפה לתשובות מן הקורא ומן הכותב.”
“אני הראשון בתור!” הצטחק אליה, אסיר־תודה מוחלט, “אבל את לא תזכרי, מה שאלתי אותך כבר מזמן.”
“נכון. איך אפשר לזכור, מה שאל ‘בן־מדבר’ אחד לפני רבע שנה?”
איך היא זוכרת! הכול היא זוכרת! “בת כמה את?”
צחקה בניעור תלתלים. “זקנה. בת עשרים־ואחד קיצים, בת עשרים־ואחד דורות – זה תלוי בזווית־הראות. בכל־אופן, עוד לא נפגע הזיכרון שלי בהסתיידות־עורקים. מסוגל לענות, מדוע בתיה הפסיקה להדריך. אחרי שתשמע מאסטר, מה כתב.”
“מבטיחה לספר?”
נעצרה פתאום, סקרה אותו ממעל, הושיטה יד ואמרה: “תרגיש, אסטר, תרגיש שעכשיו טעית ממש כמוני, לפני־כן, כששאלתי אם אתה עדיין מעוניין. אני מקיימת הבטחות. אני אמסור לך, אתה תמסור לי דברים, בלי שום התחמקות.”
עמדו, הביטו זה בזו ברצינות מתמשכת, עד שעוברים ושבים יכלו להשלות את עצמם, שכַך נפרדים בני־אדם.
אחר־כך הלכו, וכבר קרבו לקולנוע. סיפר לה על “יומן המחשבות” שהתחיל לנהל לפני חודש, במקום יומן־השתפכות. על “הרהורים ליד המדורה” שהביא משניבינכן. על העתקת שירים, קטעי ספרות ופניני חכמה. ביקשה לראות את ה“הרהורים”. “שלח לי בדואר. אינני אוהבת לכתוב מכתבים. אך אתה תקבל תשובה פלוס ביקורת.” שוב לא היה צורך להוסיף: מבטיח – מבטיחה.
עוד הספיקה לרמוז לו, כי שני ניסיונות הדרכה נכשלו. לפני המונים, לפני שבט שלם, אין היא מסוגלת להוציא הגה נורמלי. גם קשה לה להשליט משמעת. תנאַמנה אילזה ולורה. היא מצאה שטוב לה לעבוד עם יחידים, ועם צוות קטן. היא למדה ל“גלות אשנבים”. לכן שולחים אותה לעשות עבודה בהתאם ליכולתה.
“כיבוי שרפות?”
“כיבוי שרפות, יישור הדורים, גישור גשרי הבנה בין בודדים לתנועה. אסטר, לפי דעתך: זה פחות חשוב? אתה סבור שרק מדריכים…”
“זה מצויין! אבל…”
הגיעו לחזית הקולנוע, לעומדים בתור, ואי־אפשר היה לעכב את המיכאניזם ההכרחי של הזדנבות־קנייה־כניסה־לאולם. אך פתאום הפך ההכרח ל… לרשות נתונה, לזכות מלַטפת! “תעמדי אַת.” “לא, אדוני, אתה תעמוד, אַתה תשלם, ואני אהיה הספֵק המלווה אותך מצד שמאל.”
אף פעם לא הרגיש, מה שהרגיש עכשיו, באפלת האולם, בשבתו לימינה, בשורה 14, כיסא מס' 13, בזכרו כי עוד מעט יהיה בן 14, וכי… כתובתה: בליכר־שטראסה 14!! מה קרה כאן?! מה תיאום המספרים יכול להוכיח?!
אל הבהובי הפרסומת אמרה הזוכרת: “אבל…” וצבטה את זרועו. אפילו לוט לא חונן בקשב כזה! שום אדם לא חונן במשושים כאלה! אבל שוב… צלף בו הספק: אולי בכל־זאת־ובסך־הכול היא רק “מייצגת”?! היא רק מכבה עוד שרפה?! מי מכבה שרפה על־ידי השלכת לפידים?
“רציתי לשאול: אולי אַת… מפזרת את עצמך? יותר מדי? אולי אַת… מתקשרת אל רבים מדי?”
היד… היד החובקת שעל הכתף.
“שאלה גדולה שאלת, בני, עוד אחת. מכיר את הלל הזקן?”
“לא הרבה.” פרסומת סנדלים, ערדליים, מגפיים, בצבעים ססגוניים. “אם אין אני לי..”
“וכשאני־לעצמי… דע לך, משפחתי היא משפחה גרמנית עתיקה של רופאים ושתדלנים. עשרים ואחד דורות, אמרתי לך. זאת לא מליצה. שמעת על יוסל איש־רוסהיים?”
ואז התחיל הסרט. אחד מאותם סרטים שאינם נשכחים עד־עולם.
איש זקן התגורר על חוף הנהר והתפרנס כאיש־מעבורת. בבקתתו העלובה, הגלמודה, היה יושב בַלילות ומונה את פרוטותיו. עד שלילה אחד בא נוסע מוזר, שחור־אדרת ולבן־פנים. וכשירד הזקן אל הנהר להעבירו מחוף אל חוף נפל מת לרגלי הנוסע. למחרת היום באה עלמה צעירה אל חוף הנהר. פליטת־חרב הייתה, רדופת רעב… מי יודע. מצאה את איש המעבורת המת – והחליטה לתפוס את מקומו. זמן־מה התפרנסה באין־מַכלים, עד שלילה אחד התדפק על דלתה איש צעיר, פצוע אנוש. אפשר שחַייל היה, פליט־חרב, או נרדף. מריה טיפלה בקודחַ, והסתירה אותו מעין־רואים. בדמדומי הקדחת פלט גניחות חסרות־שחר. אולם נפשה נקשרה בנפשו. לילה אחד, מאחר שהעבירה נוסעים אל החוף־שמנגד, ניגש נוסע שחור־אדרת ולבן־פנים, ודרש כי תעביר אותו מעבר לנהר. חשה בסכנה שבו. החליטה להטעות אותו, ובלבד שלא ימצא את הבקתה ואת הקודח. ירדה אל מקום אחר שבחוף, והוליכה את הנוסע אל חגיגה בה רבו השותים והמחוללים. כל אדם שבו נתן עיניו, קפא על עמדו. עם מריה סובב במחול. היא שבתה את לבו. אך הוא חזר ודרש את שלו. יצאו אל הלילה. צעדה מריה לפניו, והוא השגיח בכל תנועותיה. ידעה מריה, כי בין הכפר ובין הבקתה משתרעת ביצה. גמרה אומר לטבוע, ובלבד שלא ישיג את נפש אהובה. שחור־האדרת ולבן־הפנים נכנס אחריה לתוך הביצה. שקעה והלכה. שקע בלכתו אחריה. התפללה לאלוהים ולמרים – והוסיפה לצעוד ולצעוד, אך שחור־האדרת שקע תחתיו. שוב לא יכול לחלץ את רגליו. מבלי להפנות ראשה, המשיכה מריה לצעוד. ולבן־הפנים, מבלי להוציא הגה מפיו, שקע עד חזהו, עד פניו, עד ידיו הלבנות כפניו – עד שנעלמו גם הן בשחור הביצה. הגיעה מריה אל הבקתה, חיבקה את אהובה בזרועותיה, בלי לספר לו דבר. ואם אין זיכרונו של מרטין מטעה אותו החלים הצעיר, ומאחר שהחלים, אמר שלום ועזב את הבקתה. ומריה המשיכה להעביר נוסעים משני עברי הנהר.
כאשר שקע שחור־האדרת ממותניו־ומעלה, וכבר ברור היה, כי המוות ימות זאת הפעם… קלט לפתע את בכיה, חש בריטוטי כתפה. פתחה את הארנק, מיהרה לשלוף מטפחת ולהגישה אל עיניה. אחר־כך התחפרו אצבעותיה בכתפו שלו, בבשרו שלו, ולרגע קט, לרגע זעיר כתקתוק יחיד של שעון־יד, נצמד ראשה לַשקע שבין כתפו לצווארו. הוא לא העז לגעת בו. רק מאחר שזקפה את ראשה וחזרה להביט במסך, העז להעיף מבט, הבחין במשעול הלח שעל לחייה ובעינה הנוצצת. אחר־כך בא דבר שאי־אפשר להפריד מלילה זה – ובגללו גם לא זכר את סוף העלילה: היא נטלה את גב־ידו והעבירה אותו על עיניה – למחות דמעותיה… ככה לא יעשה אדם שמתבייש בדמעותיו. ככה לא יעשה אדם ש… ככה תעשה אישה ש… רק אישה ש… עד סוף הסרט היו ידיהם חבוקות.
מרטין ליווה אותה עד תחנת החשמלית. הייתה דמומה, מכונסת בעולמה. ביקשה סליחה ממנו. ניער מעליו את בקשת הסליחה. טענה שהיא בכיינית. ניער מעליו נימוקי שווא. אמרה: “צדקת. הבטחנו. הצרה שלי שאני… נכנסת לעורם של אחרים… מזדהה מדי, כמו־שאומרים. מזדהה וכואבת – מה שקורה להם ולא לי. וכן לי. בגלל זה, ברוך השם, קל לנצל אותי. אולי. אתה מבין? בגלל הספק הידידותי אני אומרת אולי. מריה זאת, למשל. ניצחונה המפואר על המוות. ניצחון הלבן על השחור. האהבה על המוות. האהבה המנצחת את המוות בעזרת ביצה ותפילה נלהבת… וכל זה בשביל מי? בשביל מי?~ בשביל בחור שיחלים, שיקום וילך לו – והוא אפילו לא ידע מה מריה עשתה בשבילו! זה הורג אותי!” זַעם חלחל בקולה.
כשקרבה החשמלית, נתקף צמרמורת. היא תיסע. היא תיעלם. איך אפשר. “בתיה,” אמר, “…איך להודות לך?”
אמרה פעורת־מבט: “שתשלח את הרהורי המדורה שתזכור אחת שזוכרת. שתזכור בת־ברית.”
לא הושיטו ידיים. רק עיניים. עלתה לחשמלית ונסעה. לא הפנתה ראש.
כעבור שבוע פתח את מכתבה, הוציא את דף “ההרהורים”, ועיין שבעים פעם במברק הבא:
"אסטר! עכשיו אני מאמינה בך עוד יותר. השפה היא בשלה – בטרם־עת. אולי לא רק היא. (הספק הידידותי…)
מעבר לתוכן היפה (מתחתיו) יש מקום לטעות. קוראים מסוימים עלולים לחשוב שהצעת לבני־אדם להיות מאכל־קרבן לרעיון־אמת – שהצעת ליהודים להיות “עצים נשרפים” למען חזון גואל. אני סבורה, שלא התכוונת לכך. איך מונעים טעוּת־בהבנה? סמוכת עליך –
בת־ברית."
33. “לבדי” 🔗
ישב בבית החלוץ, בחדרו הארעי של לוט. לוט יצא לכמה דקות, לברר עם יוחנן עניינים לקראת נסיעתם המשותפת לווארשה, לבדוק מה המצב בהכשרות בעלות־ניסיון, לפני נסיעתם לשוודיה. נטל מרטין חוזר משוכפל, שנועד לגדוד “מגשימים”, וקרא כי שנת 36 היא שנת שיא של התגבשות התנועה השומרית בעולם. כי ועידת שומרים בפולין קצרה הצלחה. כי אומרים לארגן “שומרייה”, כעין עצרת ספורטיבית ברוח שומרית. כי המצב בפולין השתבש. גם נפרעו פרעות. הוצבו “ספסלי גיטו” באוניברסיטאות. כי רוח הפאשיזם עשה חיל. אחר־כך מצא קטע מתורגם מדברי מאיר יערי, וחש באמת גדולה. החליט להעתיק את הקטע:
“למדנו לצקת התלהבות רצופה לתוך דפוסים מוצקים של מפעל היסטורי. למדנו ליצור לבֵנים לבניין. סיגלנו לעצמנו נשימה ארוכה. לא פסקנו להאמין באדם, אבל הוספנו לכך את האמונה בכוחו של הקולקטיב. לא אמרנו נואש למהפכה, אבל למדנו לצעוד לקראתה בדרך אפורה־ארוכה, קו לקו, שלב לשלב, ככובשי החיים מלוע הסטיכיה והאבדן. ידענו להיות ריאליסטים בהבנת המציאות, בלי לוותר על שאיפתנו הראדיקלית לשחרור לאומי וסוציאלי. את מקום המתנבאים בשער, הנלהבים כקש ומסיימים באפר לראשם, תפס הבונה והלוחם, היודע להשקיע את מרצו מתוך תבוּנה וראייה למרחוק… דברנו נהיה כבד ורציני כגוש־אדמה…”
מאיר יערי, 1935.
לוט חזר לחדר, הציץ בכתוב והעיר בשמץ לגלוג, כי לעומת התנועה שבפולין, “השומר הצעיר” של גרמניה הוא ננס שנולד באיחור. עכשיו צריך לרוץ בתחרות נגד הזמן. בשותפות עם “החלוץ”, עם “עליית הנוער”, עם תנועות קרובות.
“מה זאת סטיכיה?” שאל מרטין, וקיבל הסבר. “מה שלום מר שאפנר?” המשיך לשאול.
שלומו הוטב. גברת שאפנר מטפלת בו, מטפלים זה בזו לסירוגין. אולם עכשיו צריך לטפל בשום־שכל בעניין אחר" “אסטר־מרטין,” אמר לוט עניינית, “אף פעם לא ‘הבהרנו’ את הקשרים בינינו. וטוב עשינו, לפי דעתי. זה היה משהו מיוחד במינו היה. עכשיו אני נוסע. קודם לחודש ימים, אחר־כך – לגמרי. היינו רגילים לפגישות, ולא להתכתבויות. לכן מוטב שנחליט בבהירות: זהו הזמן לערוך ניתוח… ניתוק גמור, בלי זנבות משתרכים־מאחור.”
“השתגעת?!” נזעק מרטין.
“בוא נחשוב בקור־רוח. מה תיתן לך התכתבות מרחוק? הגיע הזמן לשחרר אותך. ממילא האשימה אותי בתיה, כי העמסתי עליך יותר מדי סודות בפחות מדי התחשבות.”
“מנין לה?! היא לא יכולה לדעת איך אני…”
“אל תתרתח. אני, האגואיסט שבי, משחרר אותך סוף־סוף, כדי שתתחבר אל בני־גילך.”
“אתה יודע שהתחברתי! דווקא בזמן האחרון שפנפן הוא…”
“יפה. אך איפה בת הזוג? לא ראיתי. לא שמעתי שהבקעת את חומת האוויר. אולי מנעתי.”
“שטויות! איך אתה…”
“איך אני? אני נוסע ואתה חופשי.”
“שמע… במקום ויכוח־סרק, אנחנו פשוט נתנסה! נתכתב, ואם לא ילך, נפסיק. מסכים?”
לוט הסכים. גם נזכר, כי בתיה ביקשה, שילַמד את בן הברית סוד שמור: צופן הדפיקה בדלת. קומה ב', דלת נפרדת, שמגיעים אליה דרך החצר.
ישב אל השולחן, הציץ בו בחיוך מוזר מתחת למצחו המנַגח – ודפק באצבע נוקשה: דאאן דא־דא דאאן דאאן, דאאן דא־דא דאאן דאאן. “ברור? זהו מקצב האלגרטו מתוך השביעית של ביתהובן. כך ולא אחרת. חזור אחרי. עכשיו ברור שגם בהיעדרי תהיה לך כתובת. אוזן קשבת. כושר לכיבוי שרפות.”
סוף אוקטובר. לוט נסע לוַוארשה. לאחר שובו מתחנת הרכבת שוטט ברחובות, בלי שום מטרה. שעות ערב, שעות צינה. להיות לבד. להקשיב לקולות. לעצמו. הנה כיכר־האקה – הכיכר הקטנה בה היו בני שבט “גד” נפגשים לפני צאתם לטיולי סופשבוע. טיולי סוף. נסיעות סוף. המשיך והתקדם אל נהר השפרֶה, הזוחל לאטו, באופלו, באפיק הבטון הקר שלו. עבר את גשר־האבן ומצא עצמו במרחב הקדום של גושי מוזיאונים, עד שהגיע ל“לוסט־גארטן”, גן השעשועים, ולכיכר הארמון, וזכר שהיה פעם ילד. שהילד הקטן שיחק עם חברים בין רגלי הברונזה הירוקות של סוסי הענק. עכשיו שוטט כאן לבד. חזר על עקבותיו, דרך רחובות־האבן, ליד בתי־חומה חשוכים, המחזירים לו את הד־צעדיו בחוזק מוכפל. ובהקשיבו להד־צעדיו, שמע את המלים – מָשה אותן מדנדוני הפעמון המגוננים. חיפש את הנכונות ביותר, הצנועות ביותר, הנסות מכל עודף רגשה, מכל עומס תיאור. וכך הביא הביתה שני בתים קטנים בשם “לבדי”. וכשהעתיק אותם על־נקי הרהר: עכשיו, אולי, אוכל לשלוח מתנה ללוט…
Die Strasse dehnt sich schweigend aus
Matt Leuchtet die Laterne.
Zur Seite sinnen Haus an Haus,
Geraüsch von ferne.
Die Menschen eilen hastig fort,
Von meinen Schritten hallt der stein.
Geraüsch von fern, sonst nicht ein wort –
Ich bin allein.
30.10.1936
לבדי.
הרחוב מתפרש בשתיקה,
בעמעום הפַנס נוגֵהַ,
לצדי בַית־בית רובצים בתהייה,
קול הֶמיה במרחק שוקע.
בני־אדם אצים לדרכם הרגילה.
האבן צוללת לקול מצעדי.
המיה הַרחֵק, אף לא מלה –
אני לבדי.
בימים הבאים, מדי פעם, נטל את אופניו וחצה את ברלין. וֶדינג – ריינקנדורף – טֶגל, או הֶרמסדורף. או שֶנברג – פִרידֶנא – דֶלֶם – גרוּנוואלד. מדי פעם הסתבך ברחובות זרים לגמרי. עכשיו, אולי רק עכשיו, חש מוחשית את עצמתו של הכרך. לכאורה – הרי עיר בה נולד, עיר־מולדת. ובעצם, מין־גַלכסיה. אי־אפשר להגיע עד סופה, להכיר את… עצמת בדידותו של יחיד בתוך כרך.
זכר את המדידות הגיאוגרפיות שלו, את ההשוואה של ברלין עם ההיקף של ארץ־ישראל. אם תיסע מחיפה צפונה, עד גבול הלבנון, ומזרחה, עד סוף העמק – אתה כל הזמן נוסע דרך בֶרלין…
רצה לאַתר את מקום מגוריה של בתיה: רחוב בליכר. רצה את אצבעותיה בגולת כתפו. את דמעותיה על גב־ידו. אבל ניצשה אמר: יש אדם ההולך אל הזולת כדי לבקש את עצמו, ויש אדם הנס אל הזולת כדי לאבד את עצמו… עכשיו אתה עלול לנוס. ואסור שהבדידות תהיה לך בית־סוהר!
הלך אל ברנהרד שיפר וביקש את האקורדיאון. תמיד חיבב את הכלי, עכשיו כמעט אהב אותו. מוכן היה לשבת לו, בשעות אחר־הצהריים, “דבוק” לכפתורים השחורים ולקלידים הלבנים, ולצלול לתוך רַעם עצור ומשוך של אקורד, של רצף אקורדים, לנחש את סופי תהודתם, לשַחר את זַכות פתרונם. ומן הקשב צמחו הלחנים, בלוויית מלים או בלעדיהן. “זעקת עם”. “שיר עבדים”. “געגועים”.
בתיה. בלילות לחש לעצמו: למה לא?! האם לא מסרה לך את הצופן אל דלתה? באמצעותו? למה אתה נס מפניה? גיאה מדי… אינך רוצה ב“טיפול” כרבים אחרים… אינך רוצה להופיע כפאציאנט הסובל משרפה… אינך רוצה להיות דומה אפילו… אפילו ללוט שלה… אינך רוצה לבוא אליה קטן וצועק־לעזרה, ובעצם… אתה יוצר תיאוריה מטופשת מן הביישנות שלך! הפחדנות הינקותית שלך!
– שיחות הקבוצה עם ליאו דמו יותר ויותר לשרפה, שמישהו חייב לכבות אותה. מי?
34. יללה 🔗
באותו לילה של ראשית נובמבר, בחזרו הביתה משיחה נשרפת שכזאת מעוצבן ומוקנט, סיפרה לו אימו במטבח, כי רוזי ביטלה את האירושין. הללויה! עוד יש היגיון בעולם! עוד לא כלו הקצים! ראתה אימו כי רווח לו ודרשה בתוקף, כי בימים הקרובים ישאיר את רוזי לבדה. היא מאוד “מתוחה”. הוא צריך להבין – ולא להרגיז.
שמח כל־כך על התחדשות הבינה הטבעית של רוזי, עד שלא העלה בדעתו להרגיז אותה. להיפך! התחשק לו לפַנק אותה. בכל הרצינות תכנן הזמנה לקולנוע, לסרט מתאים ביותר. ובכלל, יומיים־שלושה היו כולם חביבים ביותר. הרמוניה מתוקה שלא־מן־העולם־הזה ריחפה מחדר לחדר, טפפה על סוליות צמר־גפן מ“רוזי’לה, מה דעתך?” אל “רוזי’לה, בואי הנה!” רוזי עצמה חייכה חיוך עקום בפנים תפוחות, הסתגרה מדי ערב בקיטון האטום בו ישנה עם דינה. נתנה כי יעשו בה חסדים – ולא יצאה משתיקתה.
על מכתבו הראשון של לוט ענה מרטין מייד. לוט הגיע בשלום. רודי התבגר, מגדל שפם, עובד כשוליית נַגרים. אחותו רחל גדלה והייתה ל“יפהפייה מסתורית מסוכנת”; האם מרגישה הרבה יותר טוב מאשר בברלין. קן וַארשה משגשג. ובכלל, וארשה היהודית, למרות הלכלוך ו“אי־הסדר הפולני”, היא “כַוורת משגשגת”!
בסוף השבוע, בחזרו מכישלון נוסף של ליאו, פתחה לו דינה, כשמאחור, מעבר לפרוזדור, מגיע בליל קולות מוזר. “מרל’ה, תיכנס, אך אל תשפוך שמן למדורה! רוזי כבר שפכה פח שלם על ראש אימא.”
מה קרה? סיפרה דינה בקיצור, כי לפני כמה דקות, אחרי הערה שקטה של אימא, שרוזי לא תזניח את לבושה, פתחה רוזי בצעקות. רוזי! החלה להאשים את כולם. בגלל האווירה שבבית איזי לא יכול לסבול יותר. אבא אמר, שהיא מדברת שטויות. רוזי אמרה, שהוא גאליצאי יהיר. אימא אמרה: “את ההמשך תשמע במו־אוזניך. אל תתערב!”
רוזי נראתה כמו… פוּריה. פניה לוהטות. עיניה פוזלות פזילה מפחידה. בחדר הטוב, המסודר, עומדֶת פתאום בת מורדת, יורה באם חצי־זעם מורעלים, פרועי נוצות־דמיון. האם יושבת ומתגוננת בשקט, בפנים לוהטות. האב מתרוצץ לפני הפסנתר, כוסס את ציפורניו ויורק יריקה קולנית, או זורק משפט מוחה לתוך הקלחת. דינה יושבת מן הצד, בעיניים קרועות. את, צוֹעקֶת רוזי, את אחראית לארגון חשאי ל… לחַבלה באירושין! – האם דורשת שרוזי תגלה בגרות, שאחרי ימי הצער הגיע הזמן לחשבון. שלא הוגן להטיל אשמה על אחרים, שתחפש קודם את השגיאות של עצמה. – כן! צועקת רוזי, מוטב לך, אימא, לתת דוגמה ולגלות את השגיאות שלך! האם במגומגם: מוטב לה לרוזי להודות סוף־סוף, שהסתבכה עם… עם אדם לא־מתאים. כך!! צועקת רוזי כפליים, רק־היא רק־היא רשאית לקבוע מי מתאים! אלה החיים שלה! שלה! אבל משפחת קלינגר היא סנובית, גם־היא, גם־היא! ובלי שום הצדקה! שחייט גאליצאי יזלזל בחייט גאליצאי?! באיזו זכות?! – שטויות! קוֹרא האב ליד הפסנתר – שאישה ענייה, צועקת רוזי, אישה ענייה וחסרת השכלה תרים פתאום את האף על בחור עני וחסר השכלה, רק מפני… רק מפני שהוא משחק כדורגל!? – את מדברת שטויות! מתרגש האב, מי הפריע לך? להיפך! לא אנחנו, אלא איזי עצמו! אַת רבת עם איזי, לא אנחנו! את התאהבת בו, במי־יודע־מה, ועכשיו הִגעת… – לא הִגעתי! לא הגעתי! מטילה רוזי ברקים פוזלים באביה, אתם הכרחתם אותי לוותר! אתם עם היומרות שלכם, עם העקיצות שלכם, עם החיוכים העקומים שלכם! אתם הכרחתם אותי לוַותר! וכל ההתחכמויות של מרטין! הבן־יקיר! הבן־יקיר הרגיש את העורף! הוא עשה את המלאכה בשביל כולכם, במיוחד בשבילך, אימא, במיוחד…
ואז קרה הדבר. לפתע קפצה אימו מכיסאה ופלטה יללה, שכמותה לא שמע מעולם. היללה טיפסה מעלה־מעלה, הבקיעה קירות בחַדות חַייתית, השתפכה לאורך הפרוזדור בכובד חלול, הבית לא יכיל, השמים לא יעמדו. יללת הבכי התהפכה והייתה ליבבה קולחת, צונחת מטה בקשתות רַכות, ממרומים פרוצים אל רצפה רוטטת, אחר־כך חזרה והרקיעה, בתחנונים ניחרים, מעובים, בשוליהם פרפרו הברות: סוף־סוף הברות של לשון, של לשון אנושית, הברות החוזרות על עצמן: “אני לא יכו־לההה יותר! – אני לא יכו־לההה יותר! – אני לא יכו־לההההה יותר!…” יבבה נשופה, רמוסה, נשמעה לבסוף בחדר השינה.
ארבעתם עמדו המומים. רוזי פרצה בבכי, אצה החוצה, אל אימה, אך מייד שמעו צעקה: “לא! לא לא! לא!!” – אליהוּ יצא בצעדים כושלים, ושוב נשמעה צעקה: “לא! אני לא רוצה אף אחד!!” הוא לא חזר אליהם, נשמעה טריקת הדלת של חדר העבודה.
דינה עמדה ליד אחיה, לחשה: “מרטין, לך…” ואחזה בזרועו.
הלך לאורך הפרוזדור החשוך ונכנס אל חדר השינה החשוך. הלך לקראת מקור היבבה. יבבה חרישית מתמשכת. הגיע עד שולי המיטה, התקדם עד שיכול לשבת ליד הגוף השרוע בחושך. גופו רטט כעלה, ועם־זאת חש: חלום – חלום זוועה הוא חולם ויודע – עוד מעט יקיץ.
“מרטין,” שמע קול אנושי מתוך היבבה הנקטעת. “מרטין… ילד שלי…” ידה הרטובה הבצקה של אימו גיששה לאורך זרועו ונאחזה בכף־ידו.
“די, אימא, די,” אמר.
“אני לא יכו־להה יותר.” לפתה את ידו חזק־חזק. “לא יכולה… כמה שנים… כמה שנים אפשר לסבול בשקט… כמה שנים לראות שהכול… שהכול מתפורר… מתמוטט כמו… שהכול לשווא… שכל התכניות, השאיפות… הכול לשווא… שרק לחם, רק לחם ולבוש… רק לחם ולבוש… שאפילו הילדים יורקים עליך…”
“די, אימא, די!” בידו השנייה ליטף את היד הלופתת. “אף אחד לא ירק עליך, להיפך! אוהבים אותך, אימא. כולנו מכבדים ואוהבים אותך, כולנו. גם רוזי… ורק בגלל ההסתבכות שלה…”
“רק אתה נשארת לי… ילד שלי, רק אתה נשארת… אל תאכזב אותי… אל תפגע בתקווה שלי האחרונה…”
“די, אימא, די,” אמר, כח בגרונו וליטף את ידה
“שמעת?” הניעה ראשה מצד אל צד, “לא תאכזב אותי? תבטיח שלא תאכזב אותי? אף פעם? שאז אוכל לסבול… כמה שעוד נתן לי אלוהים לסבול… תבטיח?”
“מבטיח, אימא. ועכשיו די… תהיי שקטה. תנוחי. תישני, כולנו נעשה…”
ישב על־ידה, עד שהבחין בנשימתה הנרגעת והולכת. אחר־כך, לאט־לאט, חילץ את ידו.
בימים הבאים היה שקט מוזר. אליהו לא זימר בשעת העבודה. רוזי חזרה מן העבודה והסתגרה בקיטון. דינה חזרה רק בלילה. רק הרדיו ניגן את ניגוניו ובישר את חדשותיו. ג’ני נראתה תפוחה מתמיד בעמדה במטבח על רגליה הכבדות הבצקיות.
מה לעשות ביללה שהדהדה באוזניו? בהבטחה שהבטיח בחדר חשוך? באוזלת־היד שמצא באביו? אני זקוק לך, בתיה… זקוק לאוזן קשבת… ולא הלך. ולא דפק את קצב השביעית.
הלך לחוג האמנות. אך בבית החלוץ אמר לו קוטי, כי ריטה נסעה. פתאום נסעה. הלך לשיחת הקבוצה עם ליאו תַחְלִיף, בדירתו של זמל. לא היה מעון אפילו באוגוסט־שטראסה. הובטח מעון חדש בברונֶן־שטראסה. אך עוד לא פנוי. אצל זמל נודע לו, כי ליאו ויתר על ההדרכה, אחר חודש־וחצי של הפגנות־אהדה, וברנהרד מסר לנוכחים, כי יקבלו מדריך אחר: ראובן וייס, הוא שטימפל.
בתיה, אמר, אני צריך את… ואינני יכול לדפוק על דלתך כמו… כמה דורות של דורשי נדבה… אינני יכול לנוס מעצמי… אינני רוצה לספוג כישלון…
ישב לשולחן שבחדר הטוב וכתב מכתב מפורט ללוט. אבל אי־אפשר לספר במכתב, מרחוק, יללת אימא.
זכר את ההזמנה החוזרת של ורנר גרוסמן, לבוא ולבקר בדירתם הצנועה של אימו ושלו, בליניאנשטראסה, והחליט לראות מה שלום ידידו הוותיק ביותר.
ורנר, מגודל ומהודק, משופם ואלגנטי, בן ארבע־עשרה־וחצי, קיבל אותוב שמחה גלויה. אך היה זה בדיוק יום־הביקור השבועי של אביו, שאימו נפרדה ממנו. ולא הייתה בררה אלא לברך את מר גרוסמן. מרטין לא יכול להביט בפניו של מר גרוסמן מבלי לחזות בפעם האלף בתרנגול השיכור, הרוכב על מותני אשתו בחגיגת הבר־מצווה של בנו. מאז כחַש בשרו. עצמות לחייו הזדקרו מעל שפמו המטופח, המיליטנטי, מתחת לצַלקת־הסיוף של הסטודנט הטבטוני. בלורית השיבה הייתה מסורקת למשעי על קדקוד מאורך. עיניו נוצצו בערות, בלוויית “טיק” מהיר של עינו השמאלית.
מר גרוסמן לחץ את ידו של מרטין באצבעות נוקשות ובשמחה מופגנת. גברת גרוסמן שיחקה את בעלת הבית ההרוס בקורקטיות של טיחַ מושלם. הפרכוס חִיפָה על פרצוף מיוגע ומרופט עד־כדי רחמים. מר גרוסמן התנפל על האורח הצעיר בלהיטות של סוס־קרבות כחוש המריח אבק־שרפה.
נו, מה דעת על תוצאות האולימפיאדה? מה דעתו של ציוני ותיק על מקום היהודים בהישגי הספורט הגרמני? על העובדה, שרוב היהודים, למרות מיני גזרות והשפלות, נצמדים אל חיקה של אימא־מולדת?
הצטחק, הקפיץ את גבת עינו השמאלית ואמר
Mit forschem tom: Sieh dir einmal unsere grossen Juden aus der Nahe an. Alles verkappte oder ergebene deutsche Staats – und Kulturbürger. Ja sicher! Die Zionisten -Führer sagen euch Jungs: Raus! Emigriert indie Wüste! Sie selber aber sitzen gemütlich in ihrem deutschen Vaterland und atmen sogar Ofenruss mit Hochgenuss!
(תסתכל פעם אחת מקרוב ביהודים הגדולים שלנו: כולם אזרחי מדינה ותרבות גרמניים, במסכה או בהכנעה. כן־בטח! מנהיגי הציונים אומרים לכם, לצעירים: 'חוצה! הַגרו אל המדבר! אך הם עצמם יושבים להם במולדתם הגרמנית בנַחת ונושמים אפילו פיחַ־תנורים בעונג עילאי.)"
צחק בהנאה, נפנף במרפקיו החַדים והמשיך: “תסתכל במרטין בובר, במאור הגדול! איפה הוא מאיר עד היום? בגרמניה! ובכלל, האם מישהו מגדולי היהודים התגאה ביהדותו? לא, אף אחד! Ja sicher! לא היינה, לא מרקס, לא פרויד, לא איינשטיין…”
“לא נכון!” קרא מרטין, “איינשטיין הוא יהודי גאה, וגם היינה…”
“לא ליברמן,” המשיך מר גרוסמן בשלו, “לא ואסרמן, לא רַאתנאו, לא אהרליך, ואפילו הרצל שלך שנא את היהודים בסתר־לבו.”
“אתה…” קרא מרטין, “אתה מגזים בצורה… אינך רואה שאתה, בעצם, שונא את עַמך?!” צחק מר גרוסמן, והטיק שלו טקטק במהירות. "אומר האמת – שונא. Wer die Wahrheit sagt, Hasst. אל תשכח, היינה התנצר. מנדלסון־ברתולדי התנצר. מרקס התנצר. הרצל התנצר כמעט. ומי שלא התנצר, לא התפאר אף פעם ביהדותו הקדומה בשבתו בארץ־קִדמה.
Sogar die Rosa Luxemburg, diese rosa-rote blutdurstige Lotterliese, für wen hat sie sich abschiessen lassen? Fur ihre krummnasigen Judenbruder? Nein, mein Herr. Fur krummnackige deutsche Proletarier, ja sicher!
(אפילו רוזה לוקסמבורג, אותה ליזה־פזיזה ורודה־אדמונית צמאת־דם, בעד מי נהרגה? בעד אחיה היהודיים עקומי החוטם? לא, אדוני; בעד פרולטרים גרמניים עקומי־גב, כן־בטח!)
“אתה…” גמגם מרטין, “אתה… אפילו אינך מרגיש איך… איך אתה שונא, פשוט שונא, את העם שלך!”
“אומר האמת, שונא,” חגג מר גרוסמן את נאומו, וזגוגיות משקפיו נצנצו. “כל עוד יושבים יהודים בתוך עם מפגר, הם מדגדגים את הקאפוטה המלוכלכת שלהם מרוב גאווה. ברגע בו מזדמן להם עם של תרבות וקדמה, בו־ברגע הם קופצים מתוך הקאפוטה ולובשים פראק, וחובשים צילינדר. Ja Sicher. בארץ של רכבות מפסיקים לרכוב על חמורים. ולו היו נותנים לך, ידידי, ללמוד באוניברסיטה גרמנית ולכהן כפילוסוף או כבלשן על קתדרה ברלינאית – היית שוכח את צוקיה השוממים של ציון.”
אם־כן… אם־כן… – במאמץ עליון התאפק מרטין מלצעוק – ליילל! – כוונתו לחסל מרצונו עם עתיק, שבילה את רוב העמים, שעשה דברים כבירים למרות כל הצרות?!
“נחיה ונראה,” חייך ורנר את חיוכו השפוי. “אני אסע לאמריקה ואנסה להיות סתם־אדם, סתם אדריכל או פיזיקאי של גופים מוצקים, עוד לא החלטתי סופית. נראה אם לא ייתנו לי. אתה תיסע לפלסטינה, תנסה להיות עם עתיק או חדש בין פלחים ערביים, ונראה אם ייתנו לך. נראה, מי יעשה דברים רבים יותר לפי רצונו החופשי.”
ממפגש זה עם בית־גרוסמן יצא מרטין בתחושה מבישה של תבוסה. הוא לא התגונן כהוגן. גרוע מזה: הוא לא היה מסוגל להתקיף כמו שצריך! למעשה, היה נדהם מביטחונם בצדקתם. מן הקושי העצום להבקיע פרצה במבצר צדקתם. גרוע מזה: הוא חש במעומעם, שנימוקיהם הותירו בו עקבות של ספק. ומה שקרה לעתים קרובות, קרה גם הפעם: הנימוקים החותכים ביותר, הניסוחים ההולמים ביותר עלו בדעתו לאחר־מעשה, בלכתו ברחוב, בהתווכחו עם עצמו, עם הספקות המביטים בו בכשכוש זנב ידידותי. ביודעים ובלא־יודעים, זמזם לעצמו, “ביודעים ובלא־יודעים… את הדרך נלכה”.
אבל… מה למדת עד כה על כל השמות הגדולים שמר גרוסמן השתעשע בהם? מה ידוע לך על לוקסמבורג, מרקס… ליברמן, פרויד… ועל יחסם ליהודים? מה ידוע לך על תנאי החיים בארצות־הברית? לשבת וללמוד! לפשפש בספרים… לדבר עם אנשים, עם אנשים מוסמכים… אני זקוק לך, בתיה… את קוראת כה הרבה, – אַת תדעי!
הלך ופשפש בספרים, שיצאו־לאור לאחרונה. יהודי גרמניה נעשו חרוצים בהכרת עצמם. מר זלביגר, מחנך הכיתה, דיבר בגאווה על "התארגנות מודעת זו של ה־Kulturbund, של מדע־היהדות־והיהודים המשגשגים בגרמניה כעת. מרטין הגיש לו רשימת שמות. מר זלביגר הבטיח להשיב בהזדמנות הקרובה, בשיעור פנוי. לא נתפנה שיעור בהזדמנות הקרובה.
הלך לשפנפן לשאול על מקס ליברמן. שפנפן רק ידע, שליברמן כיהן כנשיא האקדמיה הפרוסית לאמנויות, עד 33. הלך לדודה רגינה. גם “הברוקהאוס הגדול” שתק על יחסם של אישים יהודיים לעמם. כמובן. מצא ספר תמונות של ליברמן! אבל: ההקדמה היללה את הפרוסי הטוב, הגאה, את הברלינאי השורשי, שהוענקה לו אזרחות הכבוד של בירת גרמניה. אף לא מלה על היהודי.
כעבור יומיים בא שפנפן לביתו, להציע הרפתקה כדאית: קולנוע קטן בצפון העיר הציג סרט אנגלי: “המרד על הבאונטי”. אומרים שהוא מצוין. הכניסה – למבוגרים בלבד. ומדוע? רואים נשים עירומות. אם כן, כדאי להתפלח פנימה, ובלבד שלא יַחמיצו את נופי האוקיינוס השקט ואת נופי היפהפיות המשוטטות שם. הה! לו יכול היה שפנפן להביא אתו את בלוק הרישום!
לבשו את חליפותיהם המזקינות ביותר ויצאו לדרך. שפנפן היה גבוה בלאו־הכי. אך מה צפוי למרטין הקטן?
בניגוד לחששותיהם הוכנסו בלי קושי. הסדרנים לא הקפידו. חלק מן הנוכחים בהצגה הראשונה גילו סימנים דומים של הזדקנות טרם־עת.
איזה־סרט־איזה סרט!! צַ’רלס לוטון בתפקיד קפטן בליי, הערמומי העריץ – דמות בלתי־נשכחת של נבל שלא יַרפה מטרפו! קלארק גייבל, הקצין המורד, הגבר־בגברים שחיוכו כובש, וחזהו השרירי מצמיח דשא טרופי! אך מה חזהו לעומת שדיהן החשופים של בנות איי־האושר עלי־אדמות!
סוף־סוף, מאחר שמרדו המלחים בקפטן האכזר והפקירוהו לגלי הים בסירה זעירה, אותו ואת קומץ נאמניו, קרבו המורדים אל אי מוצל דקלים, נתקבלו בעין יפה ובזרועות פתוחות, פשוטן־כמשמען. וכך, סוף־סוף, נפגש מרטין, בקלאוז־אפ מרטיט, באותן בנות טַאהיטי שעליהן קרא בגיל תשע, שבהן הבחין בציוריו ה“פרימיטיביים” של גוגן, והנה הן כאן: בצילום נאטורליסטי, בגודל על־טבעי, בחירות מסעירה, עטורות פרחים, חטובות גִזרה, טובלות פלגי גֵוָון העירומים בגלי החוף הרדודים. הולכות אחר המלחים אל מרגוע מוצל. תחת כפות הדקלים, ושם הן נושרות אל חיקם כפירות בשלים של עונג מותר, של תאווה שמימית, שדיהן העירומים נצמדים אל חזות הגברים… הן יולדות ילדים… יוצרות דור חדש של בני־חורין, הַרחק מזוועות העולם, מבתי הסוהר ובתי הדין, מעבדות ופיגולים, מיהודים וגויים – עולם של ים ושמש נצחיים, של אדמה חמה ופירות מתוקים, של נתינה פשוטה ונטיעת אהבה!
אפילו שיבתו הנקמנית של קפטן בליי ומשפט המורדים שנתפסו (לא כולם!) לא יכלו לטשטש את רושם החופש, את ניצחון המרד האפשרי! כן\, הוא אפשרי! Ja Sicher! אם רק תרצה, אם לא תוותר על עולם חדש של אנשים בני־חורין – הוא אפשרי! ומחר יותר מאתמול! אם רק תדע למרוד בעבדות, בפיגול, בטמטום! אם רק תחתור ללא־ליאות… למצוא את איי־האושר שלך!!!
הפעם לא עצר כוח. עוד באותו לילה תלש דף ממחברת וכתב מהר:
“בתיה – ראיתי סרט. רוצה לראות אותך. מתי את פנויה? (בכלל ובפרט) – מרטין.”
בבוקר שלשל את המכתב אל תיבת הדואר הקרובה ביותר. אחר־כך נזכר" לפחות שלושה ימים יצטרך לחכות לתשובה!
פתאום לא הייתה סבלנות בעולם. היה זהב שמש. זהב שדיים. זהב שחום של מרד. למחרת, בשבת, בהניחו הנחה סתומה, שבשעה שתיים־פחות־רבע היא תחכה בביתה כשם שחיכתה בכיכר רוזנטאל, נטל את אופניו ונסע, שאל בדרך, הגיע להאלישס־טור, עבר את תעלת הלאנדווהר, סובב בכיכר בליכר, נטה אל רחוב קטן, בליכר 14, החנה את אופניו בחצר, עלה עד קומה ב', דפק בדלת עץ שחומה: דאן דא־דא דאן דאן! דאן דא־דא דאן דאן! – ולא הייתה תשובה.
35. בתיה 🔗
לא הצליח הסיבוב הראשון? מוכרח להצליח הסיבוב השני, ובו־ביום. כי ה־14 בנובמבר 36.
קצת אחרי שמונה לבש את מקטורן הקורדרוי ואמר לאימו: “עלי להכין פעולה. אל תדאגי אם אחזור מאוחר. אל תדאגי!” עלה על אופניו וחצה עיר צוננת. צוננים, לחים, כמעט קופאים נראו חוצות ברלין של מוצאי שבת זו.
כעבור עשרים דקות עמד ברחוב בליכר 14, קשר את אופניו בחצר, דילג במדרגות, הידק את שפתיו – והלם במקצב השביעית:
דאן דא־דא דאן…
חירוק צירים. מבעד לסדק הציצו עיניה.
“אסטר! נהדר! תיכנס!” פתחה את הדלת כדי רווח־גוף, ומשכה אותו פנימה. מיהרה לסגור, עמדה מולו מכורבלת בשמיכת צמר, אמרה “קר קר,” צחקה בעיניה, וגם בשפתיה. “שכחתי לומר ‘ערב טוב’ מרוב הפתעה ומרוב קור. טוב שמצאת. מה תשתה? במאורה הזאת מוכרחים לשתות – שלא למות מקור. ההסקה המרכזית לא מגיעה עד כאן. זה היה פעם מחסן. קפה?”
“כן,” אמר וניסה לכבוש את הרעדה של כתפיו.
“שב,” אמרה והצביעה על ספה ישנה, דהויית ציפוי.
ניגשה אל פרימוס קטן שעמד על־גבי שולחן צר, המכוסה חציו במפה ירוקה. הבעירה אש בתנועה חסכנית. מרטין עמד על־ידה. לא יכול להסיר את עיניו. נדר נדר נמרץ: לא להסיר את עיניו! לא להשפיל מבט – לא הערב!
ראה: פניה פתאום מודאגים. הזדקפה והביטה בו:
“לו באת בעוד עשר דקות, לא היית מוצא אותי. במוצאי־שבת יש לנו מנהג, לאימא ולי, לערוך ביקורים. ביקורים שכאלה, מחזוריים, אצל כמה נשמות גלמודות. אימא עוסקת בזה כבר שנים. בשם הקהילה. אך… מאחר שבאת, לא אתן לך לצאת. רק רגע, חכה! שב! אודיע לאימא ואחזור.”
לאחר שיצאה, העיף עין בחדר שלה. לא יותר מקיטון צר, מאורך, חסר חלון. כל הרהיטים היו ישנים ומרופטים. מלבד הספה והשולחן עמדו כאן שני כיסאות ישרי־מסעד, ארון כחוש וגבוה, שחלקו העליון גדוש ספרים – וזהו. יושן, פשטות, ניקיון. סליחה: בניגוד מַבהיק לכל אלה השתלשלה מן התקרה נברשת־זכוכית, שנורותיה הקרינו אור־יקרות. קרב אל הארון לסקור את ספריה. אך כבר ניצבה בחדר ואמרה:
“בסדר גמור. הערב שלנו.” הרימה את מכסה הקנקן, הציצה בו ובפני האורח: “איך לקרוא לך? מה אתה מעדיף?”
לא השפיל את עיניו. “תלוי בזווית הראות. אם אני קודם־כל חבר תנועה, קראי לי אסטר. אם…”
“מרטין, כמה כפיות סופר?”
“שתיים,” אמר והתיישב בקצה הספה – שלא תבחין ברעד כתפיו.
מזגה בזריזות, כיבתה את הפרימוס, קירבה את שני ספלי החרס אל שולי השולחן, וישבה בקצה האחר של הסַפה. “אם קר לך, קח שמיכה, זאת שמאחוריך.” ביד אחת הידקה את קצות השמיכה אל חזה, ביד השנייה בחשה בספל, שהעלה הבל ריחני.
“תודה,” אמר “הקפה יחמם אותי.”
“באת באופניים?”
“כן. כתבתי לך מכתב.”
“לא קיבלתי.”
“רק אתמול. לא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובה.”
“לפעמים,” חייכה אליו, “אי־סבלנות היא מחמאה.”
“רק לפעמים.” הישיר מבטו בעיניה. “פעם אמרת לי: לאט־לאט, בלי חיפזון. כה אמר קפקא. גם בגלל זה באתי רק היום.”
הרחיבה את חיוכה והמשיכה להביט בעיניו. “דַבר,” לחשה.
“הַבט,” אמר ולגם מן הספל. נפנתה גם היא ללגום מספלה, ולא שאלה מה פשר תשובתו. אמר תודה לחום שפשט בגופו. הנוזל החריף והחם הדף את הרעד. “ראיתי סרט,” אמר, “המרד על הבאונטי, מכירה?”
“אם־כן, כדאי לראות.”
“יוצא־מן־הכלל! באמת! לכן נזכרתי… בסרט אחר, יוצא־מן־הכלל, ורציתי… והוכרחתי לראות אדם יוצא־מן־הכלל.”
“מרטין,” המשיכה ללגום לגימות קטנות, “אתה טועה בי. אני אדם חדפעמי, כמוך, כמו כל אדם, כמעט. אך אינני יוצאת־מן־הכלל.”
“אם כַך – אינך יודעת, מה את.”
צחקה קצרות, בפה פעור, הרפתה מן השמיכה, ולרגע קט האהילה בידה על עיניה. “בוא נדבר גלויות. מהתחלה. זאת הסכנה שרציתי למנוע. די לך בלוֹט אחד.”
“זה לא שייך לזה, באתי אלייך.”
“בסדר. מה מעיק עליך?”
לגם לגימה עמוקה, ריכז את מחשבתו, וסיפר לה על רוזי. על ביטול הארושין. כדי שתבין, שרטט תמונת רגע: משפחת קלינגר. האלמנט הזר והמדַרדר ששמו איזידור מַטדור. והנה, הזיווג מבוטל, אך במקומו – האשמות סרק, ואז – היללה הנוראה של אימו. רק כשהגיע לדברי אימו, גמגם. היא לא יכו־לה יותר… רק בו היא תולה תקווה אחרונה. וזאת… זאת התחייבות קשה מאוד.
בתיה לא הביטה לעברו. אך קיפאון זרועותיה, כיווץ גבותיה, ניקוש הספל בלוח השולחן ברגע בו דיברה אימו – הם שהעידו בה. גם כששתק, לא שאלה דבר. חיכתה.
הוא יצטרך לפגוע באימו, אמר. כי אביו ואימו החליטו להישאר בגרמניה. גם אחיותיו. הוא יוצא הדופן הבלתי־שפוי, שיצטרך לפגוע בכל השפויים. איש לא מקשיב לטיעוניו. כל “החוג” דבוק בדעותיו מימי הקיסר פרַנץ־יוסף.
והיא – האם היא בת־יחידה? האם גם הוריה בזים לציונות?
לא, הם עצמם ציונים, כבר מזמן. בעוד שנה, לאחר חיסול העסקים, יעלו ארצה. אחיה כבר יושב שם. הוא בן עשרים־וחמש, הפסיק את לימודי הרפואה ועלה לפני שנתיים. לא – לה־עצמה אף פעם לא דרוש היה “מרד־הבן”. רק מרד נגד הפינוק. אביה הוא בעל פרקטיקה מסועפת, אף־אוזן־גרון. עוד בשנת 33 קיבל את דברי הרב ליאו בק, כי ההיסטוריה בת־אלף־השנים של יהודי גרמניה הגיעה לסופה. אולם לא קל לחסל הכול מהיום למחר.
הזכיר לה מרטין שאמרה: אני בת עשרים־ואחד דורות, והעלתה באוב איזה יוסל איש־רוס…?
איש רוסהיים. הושיטה יד, נגעה קלות בברכו וציינה בראש מהנהן: “רואה אתה, מרטין, שנינו משתייכים לגזע הזוכרים.” הִטתה את תחתית הספל אל שפתיה, בהפשלת ראש, ליקקה את שפתיה בלשון נוצצת, אמרה: “פ’ו… סוף־סוף קצת חום!” הזכירה לו מסורת משפחתית, ואם ירצה, יקרא לה “האגדה לבית באומגרטן”, או תקציר היסטורי בשם “שבע התחנות”.
“דע לך, מוצא משפחתי מארץ הרַיין. יוסל איש־רוסהיים, השתדלן המפורסם ביותר של אשכנז בסוף המאה ה־15, השיא את בתו הברה והחסודה לרופא צעיר שתלו בו שם מבטיח: בוימל מחַיה־מתים. נישאו וחיו באושר ובשלווה עד היום? לא, אדוני. בניגוד למעשיות גְרִים גורשו המאושרים מבַווריה העילית ואיוו להם נווה־שלווה בבווריה התחתית. וכאשר ניסו לכפות עליהם את שלוות ישו המושיע, העדיפו לברוח לווִירטמברג. שם ישבו שנים לא רבות־מדי, כי עוד לפני מרד האיכרים הגדול גורשו גם מווירטמברג ונדדו אל התחנה הרביעית – בוהמיה. ומשם, אחר גירוש שלֵו, נדדו צפונה, לבראנדנבורג. תמיד בגרמניה, תמיד בגרמניה, עד שגורשו וברחו לפוזן, אך ציפו להזדמנות הראשונה וחזרו הנה, לבראנדנבורג. זאת אומרת, מן המאה ה־17 יושבים בני באומגרטן בברלין ובנותיה, מתַקנים גרמנים שבורים, מחממים עקומי שיגרון, ממשיכים פה ושם בשתדלנות ומרגישים עצמם בבית.”
“אז איך – איך נעשה אביך ציוני?”
“רופאים טובים – פרנסתם על דיאגנוזות נכונות.”
“ואיך הִגעת אַת ל’השומר הצעיר'?”
צחקה את צחוקה הצלול, חופר הגומות וקמטי הסנטר וקראה: “מצחיק! שמע־בחור, לא תאמין! בעזרת אבי, בעזרת אף־אוזן־גרון! תערוך משאל בתנועה ותמצא, שאף אחד מלבדי לא נכנס ל’השומר הצעיר' דרך אוזן־וגרון! מייד תבין. ובכן… כל פעם מחדש אני צוחקת לי… ובכן, לפני ארבע, ארבע־וחצי שנים נכנסה בתיה, לא – בטי, לסאלון ההמתנה של אביה, כי נזקקה לירחון מסוים. ישב שם בחור והמתין. ומשום־מה עקב אחריה בעיניים יוצאות־מחוריהן. פניו היו כל־כך מצחיקים… בולדוג צעיר עם פה פעור. רוצה לנבוח ולא יכול. מיזוג של אומללות ולהיטות בולדוגית. בקיצור, באחד מטלפיו הוא רמז לה לגשת, שלף עט־נובע ורשם על דף: 'האם את בתו של ד”ר באומגרטן?' – כן, בהחלט. המשיך ורשם: ‘באיזו תנועה את?’ בשום תנועה. נראה אומלל כל־כך מתשובתה עד ש… עד שההמשך מסתבר מאליו. בוקה היה מדריך בתנועה. מדריך צורח־ומתווכח עד שנצרד לחלוטין. אבי קבע חשש לצרידות כרונית. אתה מבין", צחקה, “בביקור הבא, ובגלל חשש כרוני, נאלצתי להבטיח לו בכתב ובעל־פה שאשתדל לדבר במקומו! וכך, במאמצים הדדיים, נעשה גם חבר שלי.”
“איפה הוא… עכשיו?”
“בקיבוץ. בארץ. נפרדנו מזמן.”
“ולפני־כן?”
“לפני־כן… לא טוב. מרטין, אני מרגישה טוב־טוב מה עובר עליך, כי בעצמי עברתי, בגילך, ‘מעברים’ לא טובים. מישהו התחיל אתי מוקדם מדי… נעזוב את זה!”
“כמה… כמה חברים היו לך?”
“לא! לא זאת הדרך, מרטין!” ניערה את תלתליה והידקה את שמיכת הצמר מסביב לגופה. “היו לי חמישים, מאה, חמש־מאות!”
“התכוונתי לרציניים, כמו בוקה.”
“חמישה – לא יותר. הוא סיפר לך בוודאי, כי לבתיה ניסיון סיטוני, כי התאהבה הרבה, וסעדה סעד סוציאלי, וגם אירוטי, לכן צריך להיזהר מפניה, מפיזור חסדיה, ולא להאמין ל… סיפר או לא סיפר?!” עיניה הבריקו, קצות שפתיה השתפלו במין בוז מריר.
“לא ככה… לא בדיו.” הרגיש שהוא עומד לשַקר… לשקר לבתיה! קרא כמעט בבהלה: “הוא רק סיפר שהתאהבת בי, אבל… שכך קרה כבר כמה פעמים.”
“איך היה הסרט? מרד על הבאונטי?”
שתק חסר־אונים.
הרימה קולה: “איך היה הסרט? באת לספר לי על סרט, נכון? בגלל הסרט כתבת לי מכתב שלא הגיע?”
השפיל את עיניו… השפיל־השפיל. בכל־זאת. הרגיש בקור, בחומה, בשַער האומר להיסגר. במשגה שלתוכו נדרדר. “בתיה… באמת רק רציתי לדעת… זה חשוב לי…”
“יש תור, אדוני! קודם־כל באת בגלל סרט. ואני רוצה לדעת, תודות לאיזה סרט זכיתי בביקורך הַדחוי. מגיע לי?”
“זהו… זהו מרד של מלחי הצי הבריטי נגד רב־חובל אכזרי, במאה ה־18, באוקיינוס הזקט…”
“אז מה אהוב עליך יותר: יָם שקט או שפיכות דמים?”
“לא בגלל זה! המלחים הצליחו למצוא את אושרם, על אי נפלא. שמעת על בנות טאהיטי?”
“אַהה!” קבעה ביבושת ואספה את הספלים המרוקנים.
“בתיה,” אמר מתחנן, “אני רציתי… רציתי שמישהו יבין אותי, שאוכל לדבר אתו על…”
“לא,” אמרה ונתנה בו מלוא־מבטה החום־השקדי. “רצית להביט. עכשיו הבנתי. רצית לחוש.”
הסמיק עד אוזניו והשפיל את עיניו. אך מייד חזר ונשא אותן לקראתה: “אַת, שזוכרת כל מלה… בתיה, אַת לא תקחי ממני את הרושם, את הביטחון שאַת… בלתי־רגילה. שאַת… חודרת לתוכי. תגידי, בגלל זה תגידי: האם אמרת אז באמת מה שהוא סיפר לי?”
ישבה בשקט, הצמידה את קצות השמיכה לחזה והניעה ראשה מעלה־מַיה, מעלה־מַטה, בחיוך חולמני.
“בבקשה,” אמר חרש. “אני זקוק לבהירות. אני מבולבל, אני… נחנק לפעמים מרוב אי־בהירות. כל מיני חוויות רובצות ומחניקות. ויש חוויות שקשה להכיל. קשה לדעת, מה ומדוע. ולך רציתי לספר, גם לספר. הרבה לספר. אני מאמין בך, בתיה. מן הרגע שלחצת את ידי, שם, כשקפצת מן האופנוע. ועוד יותר אני מאמין מאז, מהשבת ההיא בכיכר רוזנטאל… אַת אדם בלתי־רגיל.”
“אישה” אמרה והמשיכה להניד בראשה.
“אישה!” הדגיש. “הוא עצמו הודה, שרק אחר־כך, בפעם השנייה, למד להתרומם אל הגובה שלך.”
“ברוך השם,” אמרה, עצמה עיניה, גיששה והניחה יד על ברכו.
לא להַסמיק! לא להרטיט! לא לשנות שום תנועה! לא להסיר שום מבט!
“מרטין, מרטין־אסטר… לאט־לאט,” אמרה בעיניים עצומות. “הוא עשה אותך מהר־מהר כַספת יקרה לסודותיו. שמור על הכַספת. או שנמצא שפה משותפת בלעדיו – או שטעינו. בכל־אופן, דע לך…” משכה את ידה והאהילה על עיניה. “נוכחתי לדעת, כי הוא האדם, הוא, שאף־פעם לא יסתפק בבן־זוג אחד. שאף־פעם לא יהיה נאמן לאדם אחד. הוא – לא אני. בכַספת שלך הופקדו שטָרות־תשובה למצב שלו – לא שלי. הבנת אותי? תגיד, כבר הבנת?”
“אולי… אינני בטוח. ביודעים ובלא־יודעים…”
צחקה אליו. בעיניים בהירות. רווח לו. לטפה את ברכו באצבעות רכות.
“בתיה, תרשי לי… אמרת לי שבגלל… ההזדהות שלך עם אחרים… האחרים נוטים לנצל אותך. זה לא נותן לי מנוח.”
“זה לא נותן לך מנוח עד־כדי־כך, שבליל־חורף ברלינאי באת לראות משהו המקרב את בנות טאהיטי, משהו שעל־ידי הזדהותי עם…”
“לא!” צעק, “בשום אופן לא!”
“חצי שקר מוגן בצעקות. בוא נשמע את החצי השני.” הציצה בו בחיוך מר, כמעט מרושע.
“בתיה – אל תחייכי ככה!”
“תלוי, איזה חומר תספק לי לחיוכים נחמדים.”
עכשיו – עכשיו תוכיח שאתה שווה משהו! שאתה מסוגל לדבר – לשבור מנעולים! להבקיע חומות! להדביר ביישנות מנוולת!
“כתבתי עלייך שירים – אַת יודעת! חלמתי עלייך, חלמתי עלייך הרבה, כמעט כלל לילה, לפני השינה…”
“בהשפעת הכַספת, בהשפעת הסיפורים שהוטמנו בה יפה, ועל חשבוני.”
“גם זה, את צודקת, אבל בתיה, לא זה העיקר! תאמיני לי! אני ראיתי אותך בעיני. אני שמעתי אותך מקרוב. אני חשתי… חשתי איך אַת נוגעת. ואין לי מלים לבטא… את כוח הנגיעה. ולו ראיתי אותך, לו חשתי את מגעך, ואת מגע דבריך, בלי שום סיפורים־של־כַספת, בלי שום תיווכים של מישהו… אני בטוח, כמעט בטוח שהייתי מרגיש – מה שאני מרגיש עכשיו. לכן אני רוצה לספר לך דברים. לכן אַת כל הזמן רוחפת לפני… כמעט כל הזמן… ולכן אני מוכרח לשיר עלייך, וזה לא עוזר, זה לא תחליף מספיק לעכשיו, לישיבה על־ידך. תגידי שאַת מאמינה לי! הסרט על בנות־טאהיטי רק… רק שִחרר בי איזה… איזה קפיץ של אומץ.”
עצמה את עיניה. פניה היו שלווים לחלוטין. ישבה תחתיה בלי ניד עפעף, וקצות השמיכה תלויים לפניה כשולי אדרת־מלכות. שַלוותה חדרה לגופו, שיככה את סערת־רוחו – אך לא רופפה את קפיץ הציפייה.
“מרטין,” אמרה חרש, “הוא סיפר לך אמת. אך דברים אלה, שהתאהבתי בך, אמרתי בקלילות של… רקדנית. של רוקדת על חבל… בידיעה ברורה שאסור ליפול. ועוד דבר. אולי אסור היה לומר זאת בכלל. להגדיר רגשות. טעות איומה טועים, כשחושבים, שכל דבר ניתן להגדרה. ממש פרוורסיה רוחנית, הלהיטות הזאת להגדיר במלים את הדברים הכי־יפים, הכי־חשובים! אולי שגיתי שהעליתי על דל־שפתי מליצה כמו ‘התאהבתי’. יכולתי לשתוק. יכולתי לומר: התלהבתי. או התמשכתי. או: אתה הצמחת בי נֶבג רַך של תקווה, של תקווה אחרת.” שתקה, ושלחה בו מבט אטי.
השפיל את עיניו. בכל־זאת לחש: “אַת… נתת לי מתנה עצומה…”
“אולי. אולי להיפך. אתן לך עוד משהו, כי אני יודעת שהדוגמה שאתן, יקרה לשנינו. תראה, פַייטן שלי… אני קוראת הרבה ספרים, אך התנועה שלנו, היקרה לשנינו, איננה ספר. איננה תיאוריה או צרור הַגדרות שסופן נקודה, או סימן־קריאה. התאהבתי בה, מרטין, ושוב – איזו מליצה! במה התאהבתי, בעצם? במטרות מוגדרות אחת־לתמיד? אני מרגישה את התנועה כ… כזרם אנרגיה, כתנועה של חיים. כיותר מזה: כתנועה היוצרת חיים. וזה הדבר הכי־גדול בעולם! זאת אומרת, מרטין: התאהבתי בתנועה שלנו מעבר־ומתחת לכל נוסחה מילולית. היא שתלה בי גן של… של נְטָעים, ואַתה – נטע אחד, בזכות עצמך – ובזכות התנועה. שתבין אותי הכי־הכי ברור: לא בגלל ערב ההורים המוצלח. ולא בגלל סיפורי הכַספת השנייה השמורה במרתף שלי – הִכרתי אותך והתאהבתי בך בעונַת המשבר בה התייצבת מול לוט. אַתה הבנת את הסוד הזה, ביודעים ובלא־יודעים. והיה לי טוב לראות אותך ולחוש אותך – בן־ברית.”
רצה לחבוק את צווארה – ליפול לרגליה, לנשק את ידיה, אך אמר במגומגם: “ניסיתי אז להגיד לחברי: זהו בית… אבל הראייה שלך הכי־עמוקה. הכי בוגרת.”
“אינני מבוגרת, מרטין, אינני מבוגרת. זוהי עוד טעות אחת שהייתי רוצה למנוע ממך. כמובן, לו הייתי ערבייה, כבר היו לי שלושה ילדים נחמדים; אבל עכשיו – בת עשרים־ושתיים? לך היא נראית מבוגרת כל־כך, ולי – אם אתה באמת רוצה לדעת איך אני מרגישה…” נעצה בו שתי תוהות־בוהות.
למד ממנה, נגע בברכה, נסיך בן־ברית בארמונה הנפתח.
“לעתים קרובות, לא תמיד, אני מרגישה כמו… כמו משוטטת בתחום־הפקר. הילדות חלפה לתמיד, אך הבַגרות מתחמקת. והנערות שבי, באמצע, מציצה לשבעה כיוונים, מפזרת רגליים… לא רוצה להיגמר! לא יכולה! מחפשת מחפשת… שדות שדות, ומטעים, והון אפשרויות הקורצות לי! ואם כמה זניקות כבר נכשלו ונגמרו, מה איכפת! אני… אני מלאה ניחושים וגישושים ו…”
“את באֵר… את באר של כיסופים.”
“גם זה, פייטן שלי, בלי ספק.” חייכה לו – ואי־אפשר היה לטעות במבטה" חיבה גלויה, בלתי־מהולה, בלתי־מתחמקת.
“בתיה… מה אַת, מלבד תקווה, מלבד ניחוש, מה אַת כבר יכולה למצוא בי?”
צחקה. “עקשן! אמרתי לך, שהפרוורסיה הניסוחית מאוסה עלי! בכל־זאת ניסחתי ואמרתי בן־ברית. מספיק!”
“נכון, מספיק. מתנה עצומה! אבל… קשה לי לנשום בערפל. כל־כך הרבה דברים מתערפלים סביבי, לכן ממך הייתי מבקש… הרי אמרת, את מסוגלת להרגיש כמוני.”
התבוננה בו בשקדיה העירניים, מפתח השמיכה המהודקת. “האם אפשר לנחש בהירות? בשבילך אנחש: התחושה… של – קסם. קסם שאופף את המתחיל. את המתחיל המוכשר־להמשיך. התחושה היא גם: ריחַ שמרים, לפני שאופים את הלחם. די שראיתי אותך, את רואותיך,…את הנוקשות ואת הרוך ה… המתנגשים בכל גופך… גם על הבמה, וגם ברחוב, וגם בקולנוע בחושך – שמע־בחור, תקף אותי חשק להתחיל מחדש. זהו אבסורד. אני משוגעת. לפעמים אני משוגעת!”
“לא… לא רוצה במשוגעת אחרת.”
"תודה! משוגעת אחת באמת מספיקה. תראה את הקיטון הזה, את הארמון הזה… אני לא משוגעת? בתוך דירת הורי יש לי חדר חם ונעים, עם הסקה מרכזית – ואני סובלת מקור! שטיחי גובלינים על הכתלים. הורים מצוינים אחד־אחד, ואני? פורשת ומסדרת לי ארמון כזה! מה אני עושה כאן?!
“מגינה על עצמאותך. בחום הפנימי שלך.”
“חנפן! בקפה רותח! בשמיכות צמר! בוויכוחים!”
“בפגישות. את לא תכחישי.”
“אין צורך להכחיש. זה כלול בוויכוחים – ובחום הדדי.”
“בתיה, לו… תגידי, לו היינו שנינו בגיל אחד, האם… האם היית מסכימה להיות החברה שלי?”
“רוצה.” ישבה דום, חבויה בקפלי גלימתה, וחשפה שיניים נוצצות. אולי אור־הנברשת… לא ידע מה לומר. העזת עצמו הִכתה אותו בהלם. תשובתה החותכת, הצלולה, החד־משמעית שילחה אש עוממת לכל אורך גופו.
ללא ניד־וניע אמרה חרש: “זוכר שנמנעתי מלהזמין אותך לרקוד? מה זה אומר לך?”
“אינני יודע. יותר מדי דברים אפשר לפרש… יותר מדי ערפל. פחדתי.”
“התביישתי. באמת. רציתי שיעמוד בינינו ריח טוב. ריח שמרים. ריח נקי. ואַתה?”
“אני… אני רק מתחיל,” לחש – שברירי, דלפון – ואדון עולם.
“אמת לאמיתה! שמת־לב, בן־ברית, שאפילו פעם… שרק פעם אחת קטנטנה נגעת בי ביזמתך?”
האש העוממת הוצפה צמרמורת. “מישהו אמר… חומת־אוויר אכזרית מחומת־אבן.” ניסה להפסיק את ריטוט זרועותיו וכתפיו.
“מרטין – נשתדל שלא לדרוך בעקבותיו.”
“אַל… אל נשלה את עצמנו. ביודעים ובלא־יודעים אנו דורכים. רק בדרך זו הִגעת אלי.”
“כמוך. אני חייבת למנוע אשליות משנינו.”
“לא! אַת בשבילי – הה! כל המלים נדושות – את צודקת!”
רכנה קדימה, לקראתו: “שלא תבין רע. עד גבול מסוים המלים הן הכרח… המלים הן האפשרות היחידה להישאר בחיים! תביא לי את שיריך!”
“אי־אפשר!”
“עלי כתבת, נכון? ואם אני הכתובת הממשית…”
“כן, אַת! אבל… הם יחשפו אותי לגמרי.”
“מתבייש? באת לראות, להביט מקרוב – ולי אסור לראות?”
צחק על־כורחו. טלטלת כתפיו חסמה הכול.
“קח שמיכה ותתעטף כמוני. קודם תפשוט את המקטורן. נמאס לי לשבת לבדי כמו דובה במאורה.”
פשט את מקטורנו והטילו על מסעד הספה. התעטף בשמיכה מפוספסת חום־לבן. עכשיו ניבטו שניהם זה בזו מתוך “צוארון” של שמיכה, והצטחקו כשני אחים במסדר נזירים.
“שמע, בחור,” שפתה התחתונה נוצצה באור הנברשת. “כל הערב, עד שתלך, אני אשב כאן ולא אעשה כלום. זאת אומרת, לא אעשה שום דבר שאתה לא תאמַר לי לעשות. אתה תהיה העושה והיוזם – אם תרצה. יש חומת־אוויר אכזרית, ויש חומת־אוויר נמוגה. הבנת? עכשיו תאר לעצמך כי מולך, על המקום הזה, יושבת בת שלוש־עשרה, אחת מאותן הבנות שבשנה האחרונה רצית לנגוע בהן.”
“לא!” קרא.
“כן.” חייכה בנועם. “זהו הדבר שאני יכולה לעשות במצב הנתון, ובלי אשליות.”
“לא! אלייך באתי!”
“אני יודעת. אני מקבלת כל מה שאמרת. גם מקבלת שבאת אלי מטאהיטי. אני רק מדגישה את המציאות, פייטן שלי… לא, אל תפסיק אותי! ובכן, היא יושבת לפני. היא מעוניינת כמוך. אבל היא לא תנקוף אצבע. היא מחכה, כנהוג. היא תיעתר לך, אם תמצא את הדרך אליה, אם תמצא את הבקיע הרגיש בחומת האוויר.”
“לא אשתתף בהצגה!”
“כן תשתתף. זה היתרון שבמצב: מרטין, אתי אתה יכול להיות חופשי. אני לא אגנה אותך. אני לא אצחק לך לעולם. שומע? אצלי לא צפוי לך שום כישלון. אני אתך – אתה מבין? אלא רק בתנאים שכאלה מותר לי להיות אתך. אני גלויה, מרטין, גלויה אתך לחלוטין.”
ישב תחתיו המום, ושתק. דומייה פשטה בקיטון הצונן.
“מרטין – בעוד חודש תהיה בן 14. התעניינתי. בעוד שלושה חודשים אהיה בת 22.”
גלי הצמרמורת התעללו בו.
“קר לי,” אמר בשיניים נוקשות, “אולי יש עוד קצת מקום… מתחת לשמיכה שלך?”
“יש קצת מקום,” אמרה עניינית – וישבה ללא־ניע.
הגליש את שמיכתו מעל כתפיו, קירב את גופו למקום מושבה, אמר “סליחה” צרודה, ענתה “בבקשה” יבשה. הפשיל את קצה שמיכתה שמשמאל ומשך אותו על כתפיו. תוך־כך נגעה כתף בכתף. נאלץ להסיט את כל גופו עד שניתן לסגור את השמיכה על שניהם. “לא נוח,” אמרה, “זרועי לחוצה לגמרי.”
“הרימי אותה אל כתפי,” אמר. חילצה את זרועה וחיבקה את כתפיו.
חלום חלום חלום. חלום נושם בשניים. ושניים מציצים מאוהל, אוהל – חלום, – ראש סמוך לראש, חום סמוך לחום, זרוע חמה חובקת. בושם חמים פושט, בושם גופה שלה, בלי ספק – בושם חלום ומורא, בושם שיכרון ואימה. עוד הפריעה זרועו הימנית, חילץ את המחיצה האחרונה, גישש בין מסעד הספה לגבה הזקוף, נאחז בצווארה. הה אלי… פטישי דמו הלמו ברַקותיו ובעיניו, עד שחושיו צנחו על סף־עילפון. עצר בהם בזעקת אלם, הסיר ידו מן הצוואר ונאחז בכתפה. היא לא עשתה דבר, רק ישבה בתוכו. כל החדר נמלא הדים של פטישי דמו. עצם את עיניו. פקד על עצמו: שקט, היא כאן; שקט, היא כאן; שקט, היא בך; שקט – היא בך… “בתיה,” לחש.
“ששש…” השיבה. “לאט־לאט; לאט־לאט…”
ושוב דומייה. ואצבעותיו רוחפות לאורך זרועה, ומבעד לאריג הרך של הסוודר מוצאות את מותניה. שוקעות במותניה.
“טוב לי,” לחשה. דומייה. “טובות לי אצבעותיך.”
הציץ בה בחטף. ראה, כשתי אצבעות שמעל לעיניו, שגם עיניה עצומות. שפניה שלוות – וטובות,
“רק יד ימין שלי סובלת.”
“סובלת” נבהל.
“היא תלוי לה – חסרת חיים.”
הבין־הבין! נהדרת! הושיט יד־שמאל שלו אל מעבר לחיקה עד שמצא את המוזנחת. הרים אותה, לאט־לאט, עד שנגעה בפניו. חזר ועצם את עיניו. רחפה על כל תווי־פניו במַסע הכרות מדויק. איזו חדווה… איזו חדווה זהירה וזכה בקצות אצבעותיה! הרי גם הוא… הה אלי! נשא את ידו אל פניה, בעיניים עצומות, והחל לסייר, ולשוט, ולטבוע, ולצוף מחדש, נופי נופים של קטיפה מתלהטת… מתחת לאצבעותיו הזהירות, כמוה כמוהו, בדו־מַסע דמום, והנה החטטים, הידידים הקטנטנים, שפתאום הם מוחשיים כל־כך, אנושיים־מתחבטים, מתנגשים־ברוך שסביב־סביב, שייכים כל־כך…
אבל שפתיה נרתעו ממגע אצבעותיו. משי בוער! “בבקשה – לא שפתי!” וכשרחפו אצבעותיו בעקבות הקשת החמה של צווארה, ופטישי דמו פרצו רַקותיו, בהעיזן לרחוף למַטה, אמרה בקול: די, מרטין, די די! זה הגבול!"
אסף את ידו ושתק.
“לא… אַל תיעלב, בבקשה!” אמרה בחיפזון ונאנחה אנחת עונג או תפנוק או חרדה – איך יֵדע? “החומה רובצת לרגליך. די לך, יקיר, די. אל תזעזע יותר! מרטין, שומע? הכי־הכי טוב בחיים – להשיג הכול־הכול בהדרגה, תחנה תחנה. אף פעם לא בהתנפלות, בפתאומיות דורסת. זה לא טוב. אני יודעת.”
שתק. אך שתיקתו הדגירה מרי, מרד אגרופים ופגיונות. נעץ יד ימינו במותנה. ליטף את המותן בכף פרושה, במניפת אצבעות, נאחז בצלעותיה, זכר פתאום" כל צלע וצלע"! ננעץ ברווח הדק שבין הצלעות עד שקראה: “זה מכאיב!” לא רצה להפסיק – לא יכול!
“עכשיו אתה יכול,” אמרה עניינית, “והיא לא תחכה לך עד־בוש!”
“בתיה!” צעק – ונעץ את שיניו בכתפה.
“אתה מכאיב!” הדפה את ראשו ונרתעה לאחור. עכשיו יאבד אותה. ינותק המגע. ואם ינותק, איך יחזור אי־פעם הנה, איך יזכה… לפתע, ברגע עולז של השראה, תפס את ידה והצמיד אותה אל אברו. גופא קפא. עיניה ירו בו מבט – כזה לא ראה מעולם: מבט לבן, לבן ופעור. חזה התנשם – כזרת בין גופו לשדיה. זה המבחן! רונן לעצמו: זה המבחן! אם יסיר את ידו מידה… הסיר את ידו. לא הרפתה. ניצח.
“מה באת לראות?” שמע סמוך־סמוך לאוזנו.
לא מסוגל היה לומר, הביט אל געגועיו.
“קוּם,” אמרה, “אינני רוצה שתראה מקרוב… עור־אווָזים. ואל תזוז.”
קם על רגליו. אחוז־אימה עקב אחר תנועותיה. גמישות היו – וענייניות לחלוטין. אף לא שמץ משחק, שמץ חנחון או פיתוי. ביקשה לגמור דבר שמוכרחים. ביקשה לגמול. נרתע לאחור. הבחינה – כמובן. לא המשיכה לערטל. “קח שמיכה,” אמרה, “חמם אותה עליך, ואחר־כך זרוק עלי, קר לי.” קימרה את גופה לאחור, הבליטה חזייה זוהרת בלובנה, תחת אור הנברשת. הסתנוור כל־כך, שלא ראה כמעט. ויותר משראה, דימה לחלום דרך קצות עצביו, אושר האחוז בלובן רצועות, אושר השבוי בלובן גדות, חופים, חופי־ים תופחים חולמים בתואַם לקראתו.. לקראת המותר… לקראת הצפוי… לקראת הרשות הצפויה הנתונה… “קר לי,” אמרה. הניף את השמיכה ועטף את גופה הרועד.
“תודה,” אמרה. דומיה. “תודה לך,” לחש, קרוב.
“שֵב שם ועצום עיניים. אינך מוכרח לראות אישה מתלבשת.”
ישב ואמר: “כבר ראיתי.”
“בשניבינכן. במחנות הקיץ, האביב,” נשמע קולה מאחורי הסוודר והמשולשל בין זרועותיה.
“שָנים־שנים, עד בר־מצווה, ראיתי איך אימי מתלבשת.”
“מסכן,” אמרה, “מסכן חמוד מסכן. חזור אל מאורתי.”
ליד גופה הנושם, הרוגע, המדיף ערבוביית ניחוחים, באוהל משותף. “הרגליים,” אמרה, “אני עוטפת את רגלי, עזור לי.” משכה את רגליה אל הספה והוא, בתחושת מתיקות נפלאה, עטף את כפות רגליה בשמיכה המפוספסת. אחר־כך, בשבתם חבוקים, ידע שלא תיתן… שלא תיתן לגעת לא בשפתיה ולא בשדיה. מדוע?
“שומע, בחור, שומע? עכשיו, שוויתַרת לראות סתם־כך, יקרת לי עוד יותר.”
מה יענה? מה יגיד? טמן ראשו בצווארה. פתח שפתיו, לאט־לאט… חש את עור צווארה מתפעם בין שפתיו. הה אלי…
“סַפר לי,” שמע מעליו, “מי מהן, מכול הבנות שהכַרת בשנה הזאת…”
“לא!” מחא.
“כן,” אמרה. “רק אם תישבע לי, שבמשך שנה שלמה לא חלמת, לא נכספת אל אף אחת מבנות גילך.”
“לא עכשיו,” אמר. “גם אַת לא תספרי עכשיו הכול. מדוע את משתדלת לעשות… להקים מחיצה חדשה, חומר ארורה?!”
“כי נחוץ – לך ולי. לך ולי.” לפתה את כתפו חזק־חזק. “לפעמים – אבן חומר־האוויר הוא עניין נַקמני ביותר. בוא נהיה שקטים. מַסכים?”
הנהן בראשו לתוך צווארה. ישבו חבוקים ונשמו יחד.
לפתע ראה את ריטה. בידיה הגדולות, הגרמיות דפדפה בתחריטיו של מזרל. ראה את האיש שגידל את הילדה העזובה עד שבגרה, עד שאהבו זה את זה, עד שפתאום חלתה ומתה… והוא כורע לפני מיטתה, אבוד, נואש, חסר־אונים. “בתיה,” של את צווארה, “מדוע נסעה ריטה? לאן נעלמה? ידוע לך?”
“אסרו את אחותה, במינכן. פעם הייתה במפלגה הקומוניסטי. יש חשש שיאשימו אותה בריגול, או בפעילות מחתרתית. ריטה מוכרחה הייתה לחזור מייד להוריה. נצטרך להוציא אותה מגרמניה, במהירות מרבית.”
מרד האיכרים. המון מסתער. אישה מטילה את עצמה אל חיק המסתערים. לא היא, לא היא… תקף אותו עצב עצום. הצניח את ראשו מטה, מטה, עד שנח בחיקה.
באה יד וליטפה את לחיו, את שערו. בא קול: “אם כן, גם ריטה.” לא אמר כלום. פתח שפתיו ונעץ את שיניו בבַד עבה־עבה של מכנסיה.
“מאוחר מאוד,” נאנח הקול, “צריך לחזור הביתה.” באה היד, לא ניתקה את שיניו, רק חפנה את מצחו. חפנה, החזיקה, נענעה קלות. נזדקף, שב אל צווארה, בצימאון מכַלה של עצב פירוד, עצב־תקווה, עצב ששון מסתער, שפתיו נצמדו־ונשקו, נצמדו־נשקו, את הקשת החמה, את הרקיע הנטוי, את הלחי הנכנעת, את הסנטר, אתה… הרגישו אי מעַל את אנקתה, את היסט פניה, את סירוב שפתיה, אחז בידה והחזיר אותה אל חיקו, אל אברו הננער, המורד, נתקל באודם חשכה, בקריאה נבהלת “דַי דַי”, ממשיך לשתות להתחפר בצוואר, קולט מלים צורבות: “לא, מרטין! אל תנצל… אל תנצל את רגשותי…” ניתַק נשוך־נחש, מטיל עצמו אל מסעד הסַפה ומליט את פניו בשמיכה.
“אימך תדאג. כמעט אחת־עשרה.”
השליך את הכיסוי וניתר מן הספה. הגישה לו את מקטורנו, ניצבו זה מול זו. מבטה הקיף אותו מכל העברים. “מרטין,” אמרה, בלי חיפזון. אחר־כך היו שפתיה בצווארו, בסמוך לגרונו הנשנק. לא העז לחבוק את מותניה ולאמץ את גופה אל גופו. עמד ונשא את צרב שפתיה לעולמים.
הלך אל הדלת ולחש: “אין מלים…”
“מוכרחות להיות מלים,” צחקה אליו. “באת לספר לי המון, ותראה מה הספקת: קַמצוץ! אם כן, מתי תחזור, תביא את שיריך ותסַפר הכול?”
רצה לומר “מייד!” רצה לצעוק: “לא אצא!” אבל לקח את ידה ומנה את אצבעותיה. כל אצבע – שעה. לא! תבעה בשם המציאות המהוללת: צריך למנות ימים. בדקו ומצאו, שמחר לא־ייתכן. שגם לאסטר שיחה דחופה: שיחת קבוצה עם המדריך החדש. אבל מחרתיים, יום ב', יהי־כן. יהי אור.
“איפה אתה רוצה לראות אותי – ולא רק כאן?”
“מרד על הבאונטי.”
“רעיון לא־רע. נלך להצגה השנייה, ולפני־כן תבוא אלַי. סליחה – נלך להצגה הראשונה, שלא יהיו צרות עם הוריך. הצרה שלי, שלכל המוקדם אהיה בבית בחמש־וחצי. תבוא?”
הקול השואל. המבט השואל. היד על צווארו. מהו אושר?
36. קללה ואהבה 🔗
למחרת. ראשון־בשבת, קם באיחור. לא הספיק לישון הרבה. בלילה נמשכה פגישתם. כל שלא נתנה לו לעשות – עשה.
אחר הקימה המאוחרת, ארוחת הבוקר המטושטשת, אחר מבטה המודאג של אימא ג’ני, שחיכתה אמש במטבח, שזכתה אמש בנשיקה ארוכה, לא־מאוחרת, שטרפה את טיעוניה החינוכיים – ישב אל הפסנתר, ובלי מעבר. באו מלים ומנגינה בצרור אחד:
Der Schrei eines Volkes Durchdringt unsere Welt / und alle Menschen hören; / Der Schrei eines Volkes ans Weltufer gellt, / und Keine Gewalt Kann ihm wehren! / Doch nichts wird gehort und nichts wird beschehrt, / so muss dieses Volk selbst sich wehren.
(“זעקת עָם מבקיעה גבולות עולם / וכל בן־אדם ישמענה. / זעקת עם מרעישה גדות עולם, / ואין כוח שיעצרנה. / אך דבר לא נשמע, דבר לא יינתן – ולכן על העם עצמו להתגונן…”
איך “מבלים” את הזמן עד יום ב'?
מרל’ה הדיח את הכלים במקום אימא. פינק את רוזי ואת אימא במשחק רמי. ויתר על ויכוח פוליטי עם אבא. נתן לכולם לבקר אצל משפחת צימבלר והלך לדירתו של נושל, לשיחה הראשונה עם שטימפל. הגברתן הגוץ, החייכן, כבד הפה, היה המורה לעברית שלו בשניבינכן. עכשיו יהיה מדריכו. שטימפל הודיע לנאספים, כי נמצא מעון לקן הצפון, כי עוד מעט יקיימו את פגישותיהם באותו מעון חדש אשר בברונֶן־שטראסה, הזקוק לשיפוץ. גם שיחות הקבוצה נזקקו לשיפוץ. ניכר היה: החברים רצו לחַסל את “משבר ההדרכה” ולשַפץ את מצב הקבוצה. באותו ערב ישב ליד מרטין חבר חדש־ישן: טרופס. הג’ינג’י הנלהב החליט לעבור לקבוצתם “מלאת השפנים, הדובים והפרחים”, במקום לסבול שיממון בקן הדרום. המדריך החדש הוצף בהצעות־פעולה. גם טרופס תרם שורַת הצעות בנאום מוכן־מראש. שטימפל הקרין רצון טוב וביטחון־ביצוע. אחר הצבעה דמוקרטית התנוסס בראש רשימת הנושאים: הלימוד היסודי של שורשי הציונות + הבחינה היסודית של פתרונות אחרים ל“שאלה היהודית”. שטימפל (“תקראו לי ראובן, תתרגלו לשמות עבריים…”) הבטיח פעילות רצופה – בתנאי – שחבר הקבוצה – ישתתפו – באופן פעיל – בביצוע התכנית. מלה בסלע.
בשיעור אנגלית, יום ב', הצחיק קלינגר את כל הכיתה. מר וינר, פרצוף עכברי המצפנף דרך חור של כַפתור, איים לזרוק אותו החוצה.
"It’s not too bad!" התוצאה: 'אִיוורוּר בפרוזדור. אחר־הצהריים הפעיל בפעם הראשונה את מכונת הגילוח. לפני עשרות שנים ניתנה לו כמתנת בר־מצווה, והסתתרה בארון הטואלט. עכשיו, בסיועַ אביו, חתך את עצמו שלוש פעמים. אביו גם ניהל את טקס גילוד הפצעים. דינה חזרה מעבודתה – ולא האמינה למראה עיניה.
“נפל דבר בתולדות ישראל! מה נפל, טרל’ה? מי נפל? מי הקים אותך על שערותיך? למי תושיט את פצעיך לנשיקה?”
“לָך,” אמר בחיוך סתום. נשקה לו לשם־ניסיון וציינה: “התרככת, תיזהר שלא תישבר!”
הודיע שהערב יאחר לחזור, שלא ידאגו, שהולכים לראות סרט. אימא ג’ני אמרה: “אל תעשה לך לילה ליום, אתה עוד לא ארבע־עשרה!”
דינה אמרה, בקריצה מַמזרית: Verfilm dich nur nicht" (אל תסריט את עצמך יותר מדי)!" רוזי שתקה.
האוויר היה קר ושקוף. לא רכב על אופניו, אלא נסע ברכבת־תחתית, לבוש חליפה – להקל על הכניסה ל“מרד”. דקות ספורות לאחר חמש וחצי עמד לפני דלתה. מתנשם. משתדל לשכך את סערת הריגוש – והמבוכה. כי מה צריך… מה אפשר לעשות עם הפתח הדלת? איך מברכים? איך נוגעים? שלא תהיה חומת אוויר מהתחלה…
עוד לפני שגמר את כפל־הצופן, פתחה לו.
“חזק, מרטין!” אמרה בסבר־פנים מוטרד (מוטרד?) “תיכנס! תביטו?” אורו עיניה. (אורו?) “חליפה! ואני עוד לא החלפתי בגדים. רק לפני חמש דקות הגעתי.”
“בתיה,” אמר ולא יסף – רק הושיט יד גוששת.
“לוחם פצוע!” עכשיו קרנו עיניה באמת (באמת?). סקרה את פניו וציינה ביבושת: “יודע מה יש לך? חוצפה יש לך, לוחם פצוע שלי! קיבלתי את מכתבך. איך יכולת לשאול אותי, ועוד לפני… לפני שלשום: ‘מתי אַת פנויה בכלל ובפרט’?! חצוף אחד!”
לא ידע, אם העמידה פנים או רגזה באמת. “סליחה,” אמר והתגעגע לידיה. “כשביישן אוזר אומץ, הוא… יורה מעבר למטרה, יותר מדי גבוה, או הצדה.”
נניח נניח," אמרה, עיניה התרוצצו על־ידו, בתנועה נחפזת פרעה את שערו, ופנתה לצאת. “אני הולכת להתרחץ ולהחליף בגדים.” חזרה לשולחן. “אבל לשתות צריכים.” הבעירה אש בפרימוס הקטן, דשדשה ברגליה, השיבה הבל־פה בכפות־ידיה. לבושה הייתה מקטורן עור מרופט, כה שכמעט כל בוגרי התנועה היו לובשים יומם ולילה. “שב,” אמרה, “אזדרז,” ומיהרה לצאת.
נשא את עיניו לנברשת, חזר להשפיל אותן, ראה ספר על קצה־השולחן: “האישה והסוציאליזם” מאת אוגוסט בֶבֶל. ישב בפינת הספה, מישש את המרבד המהוה וסיכם לעצמו בפחד ננער, כי היום היא עצבנית, מוטרדת, – שומרת על מרחק. זהו… כמעט ברור. מה מטריד אותה? האם היא… התחרטה? האם הוא… שגה? שגיאות גסות, קשות מדי? ולא רק במכתב, אלא בכלל? למה… למה איננו מסוגל להבחין…?
נכנסה, זקפה בו מבט שקדי וישבה לצדו, מדיפה ריח גן חורפי רענן. לבושה הייתה מכנסיים שחורים ומקטורן שחור שמתחתיו – סוודר תכלת בעל צווארון מהודק עד מרום־צווארה: אישה מבוגרת בעלת סגנון מאופק. בן־חַייט יכול להבין.
“מייד נשתה,” אמרה, ובעפעוף מהיר: “מה שלומך?”
“אין מלים,” ענה, “בגללך. ושלומך?” לא העז לשאול־ממש.
“טוב ולא טוב. בדרך־כלל, בחזרי מן השיעורים.”
“איזה שיעורים?”
“שיעורי עזר. פרנסה שלי. קצת להתפרנס מוכרחים. ארבעה תלמידי שמינית, פי שניים־שלושה שיעורים בשבוע, בהתאם לרמת הטמטום. סליחה על הביטוי. למעשה, עיקר העבודה שלי – אלה שליחויות התנועה. וקצת עזרה לאימא. הא לך התפריט כולו.”
המים רתחו. גחנה לעבר הפרימוס, כיבתה אותו בשתי נשיפות עזות, פתחה את קופסת הקפה, שאלה: “חזק או חלש יותר משלשום?” לא זכר. אמר: “כרצונך.” כשחזרה וישבה על־ידו, שאל: “איך אימא שלך?”
“יופי של אימא! תתוודע אליה. לא תתחרט.”
עכשיו! – הזניק עצמו. “בתיה, את מתחרטת?”
נעצה בו מבט אפל, ללא שמץ־חיוך. “נדרנו לא־להתחמק, נכון? אני חצויה, מרטין. חצויה. לך אני אומרת.”
“בין מוקדם למאוחר? בין מתחיל ל…?”
“חשבתי על אימא שלך. חשבתי הרבה… ביומַיים אלה. מה זאת אומרת: ‘אני לא יכולה’? מה צריך היה להצטבר במשך הזמן – עד שתצעק. האם לך ברור, מה אימך איננה יכולה לשאת?”
בחש בספל החרס ונתן לנועם המוזר לשטוף את עורקיו ולשקוע במַשקה השחור, המהביל. יומיים חשבה… אותו ליוותה, ואת אימו… אם־כן, שניהם… לגם שתי לגימות זהירות וסיפר על אביו. על החייט־הזַמר; על המבחן התיאטרוני שנכשל; על המצוקה הכלכלית הנאמנה, הבלתי־נכשלת בנאמנותה; על תקוות הקריירה האבודות של רוזי. על אבדן הקריירה החַזנית. על החיים הקטנים שקומתם, מדי שבוע, כקומת משחק קלפים, בניין־קלפים. על המיגרנה של ג’ני קלינגר. על השנאה ועל ההשפלה, ומי־יודע־מה, בגרמניה…
הקשיבה בלגימות קטנות, בשקט גמור. אחר הנהנה אט־אט בראשה ואמרה: “יודע? כל חייך… מסתבר שכל חַייך נהנית אתה מיחס מיוחד. בן־יחיד. לא פתאום־לפתע, בלילה חשוך, מגרשת אם את כל בני־ביתה, מלבד אחד. ותולה תקוות בבן־יחיד. ראיתי את אחי הבכור. חייתי על־ידו. ביום מסוים, ביום גורלי מסוים תישמע הצעקה: קַיים את תקוותַי! פרע את החשבון!”
“אבל… אבל אני לא רק הבן של הורי! גם בי מצטברת צעקה!” נזכר בשיר שחיבר. “שמעי דבר משונה! אתמול… בחדר־ההמתנה לקראת הפגישה, ואולי… כן, אולי כהד פתאומי לשיחה איומה עם חבר ותיק ועם הוריו, ועל השיחה הזאת רציתי לספר לך שלשום!”
“אתמול…”
“בא לי שיר, עם לחן, ותוכנו העיקרי הוא צעקה.”
“הבאת את שיריך?”
“לא – הם גרועים מדי בנוכחותך.”
סוף־סוף מגע־ידה! חפנה את גולת כתפו, לטפה בניעים זעירים, סָבִים על ציר נעלם. האם סלחה? “בוודאי אתה זוכר בעל־פה את הצעקה של אתמול.”
אמר את שירו. בלי להרים קול – בנעימה עניינית ככל־האפשר. כאן מדובר בעובדות: צעקתו של עם מרעישה את גדות העולם – ואין כוח שיעצרנה.
נשענה־לאחור, העלתה עליה את שמיכַת־הצמר, כלאחר־יד־ההרגל, הנהנה בראשה, בהתרכזות דוממת, ולבסוף אמרה: “מרטין, תראה־תראה איך נתחברו לך דברים… היית מוכרח לצעוק. צעקת אלַי. אך נצטברו לך שתיים־שלוש צעקות, לא אחת! צעקת חמס על שיחה איומה. ויותר מכל צעקת את… בו־נגיד: צעקת את הציונות. שמע־בחור… נתת לי להבין משהו. להבין טוב יותר. אולי אינך מבין, – הִנה כַך יצא; כוחה הבלתי־נשבר של הציונות מַהו? הצטברות צעקה. הצטברות כה ממושכת, ותשוקה כה עצומה של דורות, עד ש… אין כוח שיַעצרנה.”
היא דיברה אליו כאילו… היא שכתבה את השיר! לא העלה בדעתו, שכך בדיוק מתמזגים הדברים.
“סַפר לי מה שלא הספקת, מהר! השיחה האיומה!” הציצה בשעון היד. “אם נרצה להגיע עד שבע אל האוקיינוס השקט…”
סיפר על מר תרנגול שקפץ על מותני אשתו. על החייל המצטיין, הפרוסי המגוהץ. סיים בליכודה המוצלח של משפחת גרוסמן, בתכנית החיסול של השאלה היהודית. בביטחונו הגמור של מר גרוסמן, שכל היהודים החשובים התביישו ביהדותם והתגַרמנו מרצונם.
“בתיה, זה רובץ עלי כמו… האם זה נכון? האם מרטין בובר עוד יושב בגרמניה?”
“יושב.”
“האם ליברמן, ואסרמן, איינשטיין, ראתנאו, פרויד, אֶרליך… האם כולם שנאו בלבם, בסתר או בגלוי, את העם שלהם? ורצו להיות רק גרמנים?”
“בדיות!” שפתיה התעקמו במרירות. “אַיינשטיין הוא יהודי זקוף־קומה! גם פאול ארליך. אבא מעריץ אותו. ראתנאו התרחק, זה נכון. הפגין גרמניות קיסרית. על ליברמן יכלה ריטה לספר לך יותר ממני. הברלינאי הזה אמר פעם על היהודים: Es jibt sone und sone – יש כאלה ויש כאלה'. והוא צודק! ואסרמן כתב ספר שלם על היחס בין יהודים לגרמנים. אם תרצה, אשאיל לך מן הספרייה של אבא. עוד לא קראתי. פרויד – עוד לא קראתי על יחסו ליהדות. מרטין, תראה – אינני יודעת הכול. גם אני רק מתחילה.” לגמה לגימה עמוקה מן הספל.
“זאת אומרת, מר גרוסמן התאים את העובדות לשנאה שלו?”
“בוא נגיד כך: מצד אחד הוא שיקר ועיוות. מצד שני – הוא דיבר אמת.”
“שבכל תרבות גבוהה רוצים היהודים להיפטר מיהדותם?”
“בכל תרבות גבוהה יש מלחמה בין חידושים ובין מורשת. מי שרואה ביהדות רק מורשת מיושנת, רוצה להיפטר מן היַהדות. וזוהי טעות איומה! למדת נביאים, אני משערת.”
“פה ושם.”
“לא מַספיק! קרא לבד! אל תסמוך על בית הספר!”
“את קראת אותם במקור?”
“רק התחלתי. אני מתביישת. בכל־אופן, כל משפחתי לומדת עברית. פעם בשבוע מדברים בבית רק עברית. אם תחרוש את הנביאים, תגלה שהיהדות היא עדיין חידוש! שהיא עד היום אחד החידושים הגדולים! כך אומר אבי, והוא צודק!”
“זאת אומרת, מי שמתבולל לגמרי בתוך תרבות גרמנית…”
“בוא אגיד לך עוד משהו.” שיניה נשכו בשפתיה, ולרגע נראתה לו כאובדת עצות. ואז העיפה בו מבט לבן – המבט הלבן שהסעיר אותו שלשום. “תתקרב,” אמרה, “בעזרת החום המשותף אנסה להגדיר דברים מתחמקים.”
הסיט עצמו עד שיכלה לחבוק את כתפו. חזר והעגין את ידו במותניה, וחש בבת־אחת שַלוַות־סערה וסערת־שלווה.
“שתה עד הסוף ותקשיב,” אמרה, ורוקנה את ספלה בהנף אחד. “מרטין קלינגר… הוריך באו מפולַניה, אך אתה נולדת בברלין. גם אני. ואני אוהבת את ברלין. אוהבת את ברלין, שומע? את הרחובות הקודרים שלה ואת הגנים הירוקים שלה. וגם את תושביה. מסַמפטת אפילו את תושביה. את הפיקחות היבשה שלהם. את ההומור העוקצני שלהם, את הגַסות שלפעמים היא קליפה. לא אצל כולם, כמובן! אבל אם מישהו יספר לך, שהוא שונא את כל הגרמנים… הוא לא טוב יותר ממי שיספר לך שהוא אוהב את כל היהודים האם בכלל בטוח שיש גרמנים? תראה: השוואבים והסאכסים לא רק שאינם פרוסים, הם אפילו טוענים שהם שונאים את הפרוסים! ושהפרוסים, בעצם, אינם גרמנים! כל הכללה צולעת על שתי ירכיה, יותר מיעקב אבינו! יש אוסט־יודן ויש וֶסט־יודן – הא לך עוד הכללה. כל האוס־יודן מדברים גרמנית רצוצה, וכל הוֶסט־יודן להוטים להיטמע בגרמניה נוצרית או אָרית! איזו שטות: בסך־הכול, מרטין… בסך־הכול אני אוהבת לחיות בעיר הזאת – ובארץ הזאת. זה מדהים אותך?”
“אבל… אבל את רוצה להיות יהודייה!”
“בוודאי! עשרים ואחד דורות רצו בני־משפחתי להיות יהודים בארץ אשכנז – והם לא עזבו אותה… למרות שבע תחנות הגירוש.” “ואת תעזבי?”
"כל משפחתי תעזוב, זה בטוח. אלא שבטוח עוד דבר: מרטין, בטוח שלא אעזוב את גרמניה מתוך שנאה. בוא נגיד כך: בעצם, איזו גבורה היא לעזוב ארץ ששונאים אותה? לעזוב תרבות ועָם ששונאים אותם, או אדישים כלפיהם? בן־ברית שלי מבין? גבורה היא לעזוב ארץ שאוהבים אותה! חשבת פעם על דילמה כזאת?
“לא,” הודה, ומשהו במעיו התכווץ והתפתל וטיפס עד גרונו. השעינה ראשה אל ראשו והעבירה יד סורגת בשערו.
“אם הציונות היא צעקה, כמו שאמרת, צעקה של דורות…” ניסה להתמודד עם האתגר, ובו־בזמן ידע שהאתגר קשה־מדי, “האם לא כל צעקה יוצאת מפתח צר?”
“שיהיה צר, ובלבד שלא יהיה חד צדדי ובזוי!” המשיכה לסרק את שערותיו. חיבק את צווארה והיה נסיך.
“בעצם… מרטין… מה פשוט יותר, מה טבעי יותר מלאהוב את הארץ שבה נולדת? ומי אומר שאנו חייבים לשנוא את הארץ בה נולדנו… בגלל היטלר? בגלל ההמונים המריעים להיטלר? האם היהודים שנאו את ארץ־ישראל בגלל הורדוס? האם נאסר על הפרושים לאהוב את ארץ יהודה בגלל המתיוונים או הצדוקים? למה יש לבני־אדם כשרון כה עצום לסַבך עניינים?!”
“הדברים באמת מסובכים,” העיר הנסיך. “עשרים דורות של בוז ושל שנאה הם באמת עניין מסובך יותר מן היחס אל היטלר.”
הזדקפה באחת, משכה זרועה מעל כתפו ובהתה נכחה. אחר נעצה בו את שקדיותיה העירניות, המתנוצצות וקראה: “שמע בחור! ליהודים ולגרמנים יש תכונה משותפת – וזהו סוד המשיכה שביניהם! אולי! מכל העמים שבעולם היהודים והגרמנים מוכשרים ביותר לסבך עניינים! לחטט חיטוטים מדוקדקים ומפורטים בכל עניין פשוט וטבעי, עד שהוא נעשה מסובך ומופשט ומלאכותי! שמע, אם יש גזעים בעולם, היהודים והגרמנים הם גזע המסובכים הכרוניים!” צחקה צחוק פרוע וניערה תלתליה. “מלבד זאת, אלה ואלה מאוהבים במוסיקה ובשירה, בהגות ובחקירה…”
“בתיה,” בלי היסוס הניח הנסיך את ידו השנייה על מרומי רגלה הרכובה, “לא תכחישי, שאת אוהבת את התרבות הגרמנית יותר מן…”
“…הרחובות והגנים, הבירה והכרוב החמוץ – בלי ספק! אפשר שיהיה אחרת!? מי שקרא את ‘פאוסט’… מי שקרא את קלייסט, את ‘הכד השבור’ לא פחות מ’מיכאל קולהאס'… מי שקרא את רילקה ואת הסה… מי שלמד בעל־פה את קלאודיוס, את נובאליס ואת אוהלנד… מי ששפך את דמו לתוך החמישית והשביעית של ביתהובן… לתוך ‘הבלתי־גמורה’ של שוברט… מי יכול לגמור עם זה?! לגנוז את זה?! ואם תוסיף את היהודים שביניהם, את ‘היהודי זיס’ של פויכטוונגר, את ‘הארמון’ של קפקא, את צוויג ואת שניצלר….מי יכול לשנוא את זה?! תקשיב, אתה מכיר?” בקול מהוסה, בעיניים עצומות־למחצה, ביד החופפת על־ידו העוגנת במרומי רגליה:
פָנַי אלייך, כך ישבנו שנינו,
אַת בכורסה, אני – למרגלות.
ושֶקט רב יותר נהיה בינינו,
ורך יותר הרגשנו שֶטף השעות;
עד יתלכדו. יַרוו־יחדיו עינינו
וכשיכורים נשתה נשמת אפינו."
דממה. לא העז להביט בעיניה. ראה את אירמה – ואת לוט שלמרגלותיה. ועל־ידם ראה את בתיה, ואת מרטין… לא עוד נסיך, אלא ננס. אבל ננס עוטה־ארגמן.
“תיאודור שטורם,” הנהנה בראשה והאהילה על עיניה. “משורר גדול, מרטין, משורר גדול…”
קמה, הבעירה את הפרימוס, אמרה כחולמת: “צריך לאכול לפני שנוסעים לטַאהִיטִי”. יצאה וחזרה עם קֶלֶת מלאה לחם פרוס, מרגרינה וריבה. ושוב, כשקועה בחלום אמרה: “יש משהו, אצל אוּהלַנד, בוא אראה לך.”
ניגשה אל הארון. הלך אחריה. פתחה את דלת הזכוכית, וממדף גבוה הורידה כרך דהוי: כתבי אוהלנד. חיבק את מותניה. תחת אור הנברשת העז ביותר דפדפה בספר עד שמצאה. “‘קללת המשורר’. מכיר?”
“כן,” אמר, “במסיבה אחת של בית הספר הקראתי אותו. שיר מרשים.”
“לא!” קראה. “מזעזע! פקח עין, פייטן – מה כתב אוהלנד לפני מאה שנה! הוא ניבא נבואה! קרא לאט־לאט, עכשיו, בשבילי.”
המים החלו רותחים. היא לא שמעה. ניצבים כתף אל כתף, תחת אור היקרות, חזרו אל תור האבירים והמלכים, הארמונות הנישאים והעריצות הכול־יכולה. קרא בקריאה קצובה את תיאור הארמון. גני המזרקות והפרחים. פסגת הניצחונות והכיבושים. והמלך עצמו: על כס־שלטונו הוא יושב, קדורני וחיוור, הגיגיו בַלהות ומבטיו חַמות, מדבריו שוטים וצעקותיו דמים. יום אחד הגיע אל ארמון המלך זוג משוררים־נוודים, זה – שׂיבה שערו וזה – זהב תלתליו. ניצבו השניים באולם הגדול, ומסביבם קהל אבירים וחצרנים, אשר לעגם לא ימוש משפתותיהם. הפיק הזקן צלילים נפלאים ממיתרי־נבלו, והצעיר שורר בקול שמימי על זיו האהבה והאביב, על תור הזהב שעבר, על חופש וכבוד, קדושה ונאמנות, על כל המעורר את לב־האדם לשיכרון והמָראָה למרומים. שכחו החצרנים את לעגם. הרכינו האבירים את ראשיהם לפני אלוהים. נמַס אף לב־המלכה בקרבה מעונג־יגונים. קטפה ורד מעל לחַזה והטילה אותו לרגלי המשוררים.
ראה המלך וצרח: “את עַמי הידחתם – וְעתה תְפַתו את אשתי?!” והטיל את חרבו. צנח הצעיר לארץ, מחזהו פרץ סילון־דם. נסו כולם כאחוזי־סופה. נפח המשורר נשמתו. עמס הזקן את גופתו על אוכף הסוס, יצא את הארמון, נעצר לפני שעריו, ניפץ את נבלו בעמוד שיש, וקרא בקול מבעית:
"אוי לכם, אולמות גאיונים! לעולם לא יישמע
מֶתק צליל בין כותליכם, לא מיתר, לא קול זמרה!
רק גניחות ואנחות, רק מִצעַד עבדִים נֶעקב,
עד־כי אֵל־נקמות ירמוסכם למכיתות, לעיים, לרקב!
אוי לך, הנשחת, הרוצח! מאֵרת כל עדת פייטנים!
אך לריק יהיו קרבותיך על זֵרי דפנת הדמים!
כי נשכח יהא שם־כבודך, כי צולל בלֵיל־עולם
כחִרחור נשימה אחרון הנָגוֹז באוויר מיותם!"
הזקן את קולו השמיע, השחקים אוזנם שמעה.
נהרסו אולמות השיש, נָמוטה כל חומה.
רק רוּם־עמוד יחיד יעיד על עידן הפאֵר.
אך גם הוא נסדק ובן־לילה עלול להישבר.
ומסביב – לא גני ניחוח, כי אדמת ערבות בוֹקֵקָה,…"
היא הדפה אותו מעליה, פסעה פסיעה נחפזה לעבר הארון, הצמידה מצחה אל הזכוכית המגוננת, לחצה את הספר אל פיה, ניסתה לעצור דבר־מה – ולא יכלה. הבכי צנף את גופה ופרץ מגרונה, גלים גלים.
לא ידע מה לעשות, בידיו. בגרונו שלו.
“הבנת? הבנת סוף־סוף?…היא תיהרס, תיהרס לגמרי!… גרמניה תיהרס לגמרי!… ואנחנו – אנחנו עוזבים… עוזבים אותה לאנחותיה… עוזבים אותה לחורבותיה… יוצאים אל הבית היהודי… היא תיהרס… ולנו אין אין אֵין שום כוח לעצור את הדין… את הקללה!…הרוצח כבר הטיל את חרבו… המשוררים כבר נרצחים אחד־אחד… המשוררים וההוגים וְ… הקללה תתגשם! הקללה תתגשם!”
ניגש אליה, הצמיד ראשו אל שכמה וליטף את זרועה. מה יכול להשיב? ראה את שער בראנדנבורג קורס תחתיו. מרכבת הניצחון מנופצת, רסיסיה פזורים על שבילי גן החַיות, ורק עמוד־יחיד נותר להעיד… ראה את סוסי הברונזה הענקיים של ילדותו מתגוללים בנהר השפרה. ראה את האיצטדיון האולימפי צולל לתוך מנהרות הכניסה התת קרקעיות… ואם קודם הופתע מצער טרי שתקף אותה, עכשיו תפס, כאילו באמת־באמת לא סיפר אוהלנד על עידן שחלף, אלא… על זמן שיבוא, שמוכרח לבוא בקָרוב.
כך עמדו, כל אחד כלוא בדמיונותיו, עד שלפתע שמעה את קול המים הרותחים המזעזעים את מכסה הקנקן.
“המים!” קראה, ניתקה מעליו ואצה לכבות את האש. מילאה את הספלים, הציצה בשעון ונזעקה “כמעט שבע!”
“אין דבר,” אמר, “לא ניסע.”
“יש דבר! לא נוותר, בשום אופן! חכה, אוסיף חלב קר, נאכל ונזוז!”
“תפסידי את כל הנסיעה בים, את המרד עצמו…”
“אתה תספר לי. אני מוותרת על קפיטן רשע, העיקר שלא נפסיד את בנות טאהיטי.”
עמדו וסעדו – ועדיין היו עיניה דלוקות.
ירדו לרחוב, תיאמו צעדיהם בשילוב זרועות, ומיהרו אל הרכבת התחתית שבהאלישס־טור. היא לבשה מעיל־גשם כחול, כי קר, כי צפוי גשם או שלג. נפלא היה לחוש בזרועה, בתואם הנמרץ, החותר למטרה.
קנו כרטיסים ויצאו לרציף. חושיו היו ממוקדים בה כל־כך, שכל השאר – הרציף, האנשים, הרכבת – נהפך להזיה. היא הישות, היא הממשות. כל ניע. כל מלה.
“שלא תטעה בי, מרטין,” אמרה לפני שנכנסו לקרון, בקרבת אנשים אדישים־אטומים־עזובים. “אני מאמינה באושר… לא רק בסרט. אלא שבחיים האושר מעורב תמיד בערבוביה של ריחות וסתירות. תריח את קרון האושר.” צחקה אליו בדל־שיניה, והתמקמה על מושב. התמקם על־ידה. הרכבת זזה בתזוזות מגושמות, והוא רק ידע שהן מצמידות את גפה אל גופו. נורא־נורא התחשק לו לשאול משהו, באופן כלשהו, שיבהיר את “היחס” שלה, את הסיכוי שלו, את הקשרים שלהם בעתיד. אך הוא חש במעומעם, כי התדיינות על הנושא הזה עלולה להעכיר את… את הזרימה הישירה של המתרחש. בכל אופן לא התאפק ושאל: “בתיה… לו היית פנויה…”
“אינני פנויה,” חייכה אליו, ואותתה על־גבי זרועו: דאן דא־דא דאן דאן. השתתק והעז ללטף את ידה המאותתת.
“עכשיו דווקא נוח יותר מאשר בקיטון שלי.” חיבקה את כתפו ואמרה בלי חיפזון: “האם אתה אח שלי? לא. האם אתה חניך שלי? לא. האם אתה גבר שלי? לא. ולא יכול להיות. חבל – אך זהו המצב. אף אחד לא יכול לערער עליו. ואני, שתבין: הנזירות היא לא סגנון־חיים הכי־מתאים בשבילי. אתה יכול להיות בן־ברית שלי. תגיד בגילוי־לב גמור: האם זה מעט… מעט מדי בשביל מרטין־אסטר?”
“זה המון! זאת המתנה הכי־יפה שקיבלתי… מלבד החברות של לוט.”
“אם כך… אתה צריך להבטיח לי משהו: שאף פעם, אף פעם לא תנסה לנצל את… חולשותי. כנראה, נכון יותר לומר: תשוקותי. גם את התשוקות הכי־טבעיות והכי מתאימות, לך וְלי. שאם אתה בן־ברית שלי, אתה כמוני תחשוב גם על מחרתיים, ולא רק על היום, על הרגע. שנינו לא רוצים מבוי סתום. מסכים?”
מה יכול היה לענות? נגד מה למרוד? העדיף להשיב לה באיתות אטי: דאן דא־דא דאן דאן. ליטפה את ידו. מנהרה אפלה. מבוי סתום. בשקשוק גלגלים מפלחים מנהרה אפלה. עוצרים בתחנה. דרך דלת אוטומטית נכנסים שני חומי־חולצות קשישים, מצוחצחים. צלבי־קרס שחורים על רקע צחור. נאחזים במוט העמידה שלפניהם. לא מסתכלים בהם. לא מבהילים. רק מזכירים: מלך צורח. חרב מוטלת. משורר גוסס. עמודים מתמוטטים.
אל אולם הקולנוע האפל הוכנסו ברגע, בו סירת ההצלה של הקפטן בליי נעה לבדה בלב האוקיינוס. קהל צופים צפוף… בלית־בררה התברגו אל כיסאות 2־3 בשורה השישית, וקלטו הכל בזווית מעוקמת. אך עד גבול מסוים אפשר להתרגל לזווית מעוקמת שתתיישר בעיני הדמיון.
טוב שישבו בצד. איש לא יביט בהם. ידיהם לא נפרדו. ושוב למד להכיר אצבעות. לא שבע מלבחון אותן, כל אחת בפני עצמה לפי־תורה, גודלה וגמישותה. וכך בחנה אותו. וכך הוחוור לו בדממה המתפעמת, שאצבעות מתחבקות הן כמו חיבוק שלם מאוד; שאיתותי אצבעות־וכפות־פרקים הם כמו בשורה, הבטחה ואישור… לכל הצפוי, השלם, הרשות הנתונה.
דווקא לפני חיבוקן הצפוי של בנות האי – הניחה יד שטוחה על גב־ידו, ובלי אומר הבין. זה לחוד וזה לחוד. והסירוב להתחרות… וכשכרעו היפהפיות חשופות החזה, ועטורות הפרחים לצדי הקצינים המורדים, בצל כפות הדקלים, הציצה בו רגע קט בשיני צחוק מבהיקות, וכשנוֹלד בן בוכה לזוג המאושר, נטלה את גב־ידו, ולרגע קט, זכור־לעד, הצמידה אותו אל עיניה.
רק כמה דקות אחר צאתם אמרה: “תודה, מרטין. לא רק על רגעי־האושר של הסוף. על כל הערב. עכשיו עליך לחזור הביתה.”
“אלווה אותך הביתה כמו שצריך.”
“כמובן. אך לא יותר.” וכמו לטשטש את רושם החיתוך והגזרה, הוסיפה: “עוללת לי ערב בלתי־נשכח.”
“אני?!”
הידקה את זרועו לצלעותיה. “זוכר? שנינו נזכור. בני גזע הזוכרים.”
“שנה שלמה דרושה לי… לעכל כל מה שאמרת, כל מה שגילית.”
חיבקה את כתפו. נאחז בחגורת מעילה, במדרון מותניה בו מרעיד קול צעדיה.
חזרו וישבו בקרון־רכבת ריק למחצה. חילצה זרועותיה, פיהקה בפה פעור, אדמוני, חסר־בושה, ואמרה בקול מזַמרר: “שַמח לב! כמה מיפהפיות טאהיטי היו כנראה אמריקניות מחופשות בעירום. בעצם, למה לא אמריקניות? למה לא יהודיות כשרות וחסודות? למה לא אני? שמע – אני מוכנה לחיות כך! לשוטט ברגליים יחפות תחת שמש זוהרת, לשכב על אדמה חמה, לחשוף את שדי לרוח ולשמש, לא להתבייש עוד בשדי היפים השזופים, לעשות אהבה בגלוי ובשלם תחת שמים גלויים ושלמים – למה לא?! לפעמים, כאן, בברלין הקרה, שדי צועקים לחישוף, לשיזוף, למגע הרוח החמה, למגע ידיים מבינות – למה לא?! וגם בגלל־זה אני מתגעגעת לארץ־ישראל. אתה יודע, כל השנים, מילדותי עד היום, אני סובלת מקור. מן החורף הצפוני. כל חורף אני מקבלת יבלות־קור!”
“עשרים ואחד דורות לא הרגילו אותך לאקלים הצפוני?”
“עובדה! עשרים־ואחד דורות סבלו מן הקור, אך נשארו. אני יוצאת! אל ארץ השמש!”
“אבל ידיים מבינות יכולות… גם כאן? למה לא נתת לי לגעת?” ל’וולווה ראשה בחיוך זוהר. “הם רגישים מדי. הם רגישים נורא! אני אבודה. אינני רוצה להיות אבודה. ולכן…” הפסיקה לרגע וצפתה לעבר החלון־שממול, בו נשתקפו כותלי המנהרה האפורים, קווים־קווים האצים לאחור. “אני בטוחה, מרטין, ארץ־ישראל תחמם אותי. שם אשיל מעלי את כל הכסותים המיותרים, את כל הרגישויות המכבידות. שם אהיה אני, בתיה. שם אוהַב על אדמה חמה. שם לא אתן שיעורי־עזר למטומטמים מכופתרים. שם אעבוד במשתלה… מרופדת עלים ופרחים. אלמד סוף־סוף מקצוע שמושי ואתהלך יחפה בין ערוגות השתילים. בקיבוץ שלי, יתהלכו כולם יחפים ולא יתביישו. יגעו זה בזה מבלי להיכוות, ולפחד מקור המגע.”
עיניה נוצצו ואצבעותיה סברו על גולת כתפו.
“נהדרת,”
“טבעית,” אמרה, “טבעית ואנושית, סוף־סוף.”
“ולא תוכלי לחכות לי? בתיה – בסך־הכול ארבע שנים?”
צחקה בניעור תלתלים וטפחה על כתפו.
“ברצינות! כל אחד ייקח על עצמו את החצי – אפילו חצי בלתי־נזירי!”
“עצום אתה, עצום!” צחקה. “רומנטיקה גרמנית! אוהלנד ונובאליס! בהבדל אחד: אתה מרשה לעצמך ולי ציפייה לא־נזירית. כל הכבוד! וכל זאת מאחר שעד היום, אף פעם, אף פעם אחת קטנטנה לא אמרת לי, שאתה אוהב את בתיה!”
כך – בקרון הלילי, המאוכלס בדלילות, המהודהד בשקשוק גלגלים, בין כתלים שחורים־אפורים שפַסיהם נסים לאחור, נסים לאחור במהירות מטַמטמת, לאור הפנסים הדהויים, לאור המבוי הסתום…
“את יודעת, יודעת…. את הצעקה אלייך…” הרכין את ראשו.
“יודעת שעלינו לצאת. תחנת האלִישֶס־טוֹר. תחנה! קום, אביר שלי!”
למה דיברה כך? כשעלו לרחוב, חיבק את כתפה והשקיע מלוא־פניו בזרועה. אחר־כך הלכו בצעד מתואם, כל־כך מתואם – למרות שרגליה שלה היו גבוהות משלו.
“תקשיב לי, מרטין, תקשיב יפה,” אמרה ואחזה בכתפו, “את תתווכח אתי, ואל תספר לי כלום, אם לא תרצה. רק את השֵמות תאמר לי, של הבנות, כמובן.”
לא השיב. השפיל את עיניו. הטביע את אגודלו במותניה.
“בסדר,” אמרה. “שנינו נשתוק שתיקה יסודית.”
“חתולת הבר,” רטן ולפת את זרועה, “זאת אומרת, אווה הרמן – ולאה פרווִין.”
“בסדר. תודה. ועכשיו תקשיב יפה.” הצעד המתואם, הצעד המתואם… “הברית שלנו קיימת ותתקיים – ריחנית ונקייה בתנאי אחד: בתנאי שעד יום־הולדתך אתה תלך לשבור את חומת האוויר של אחת מהן, או של שתיהן. תקרא לכך בקשת חברות או מגע של ריקוד או גם־זה וגם־זה, ויותר־מזה. אם אווה או לאה תסכים – ולמה לא תסכים להיות חברה של מרטין? – תראה כמה־טוב לקבל ולתת בתנאים שווים, בלי חיפזון, בלי קפיצות־ראש מסוכנות.”
“אבל… למה אַת לא רוצה להבין שאני…”
“די!” אמרה בקול תַקיף. “אני נשבעת לך, אני! אם לא תקבל את הצעתי, את החלטתי, אם לא תספר לי תוצאות, יהיו אשר יהיו – אתה לא תראה אותי ולא תשמע אותי, ולשווא תַקיש על דלתי את כל הסימפוניה השביעית! אני איעלם, כמו שנעלמתי בעבר. סיבות לא חסרות.”
“עכשיו אַת מצווה עלי!”
“נכון! תפסת. כי אתה עקשן ואין בררה. אם תרצה לראות אותי שוב אחר חודש ימים – תעשה מה שאמרתי לך – מה שציוויתי בשמך. ואין צורך שתלווה אותי עד הבית.”
“יש צורך. אַת… את לא רוצה להזיק לי… אבל מחסלת אותי.”
נעצרה והאהילה על עיניה. “אל תאמר לי מלים כאלה! פעמיים ראית אותי בוכה. מספיק!”
עדיין עמדה וראשה מושפל, מעבר למעיל הגשם שלה הבליחו מימיה של תעלת־לאנדווהר, שבויים־אטומים בין חומות־אבן כבדות ושחורות. המשיכה ללכת מבלי לגעת בו.
“אל תשכח אף פעם, אל תשכח,” אמרה לחשכת הרחוב “לתת יותר טוב מלקבל. לתת יותר טוב מלקבל. לוַותר יותר־טוב – מלרשת בכל־תנאי. אפילו מלוט. באהבה יותר מבכל דבר אחר.”
הלך לצדהּ, ידיו בכיסיו רועדות. “ואַת… אַת באמת… אוהבת אותי?”
לא השיבה דבר. לא העז לגעת. לא העז להביט.
גזר הדין! שתיקתה. אי־תשובתה. התעלמותה. כאילו לא הלך לצדה – מנותק. אם־כן, למד לקח, בנאדם: כל מה שהיה לא היה אלא… מלאכת מחשבת… אמנות מלומדת של כיבוי שרפות… ושל כיבוש נוסף. עוד כיבוי ועוד כיבוש… כיבוי־כיבוש… כיבוי־כיבוש… מי מסוגל להבדיל…
התקדם לצדה כ… חיל־משמר. שומר נמוך מן הנשמר. מי מוביל כאן, מי מובל? מורדים מובלים לתלייה, שומרים מובלים ל… למרידה. כשהם נמוכים־מדי. לא יועיל. הם נתלים.
נכנסו לחצר הבית. התעכבה במבוי המדרגות. רק צללית ראה – צללית גבוהה ממנו בחצִי־ראש. נזכר ציטטה משונה הרשומה במחברת האמרות. פתאום היא מתאימה. אמר בקול רם, לועג, לעבר הצללית: “חצי ראש! תנו לי חצי־ראש בעד מלכות!”
“הה!” נהמה, “טיפשון! טיפשון קטן” ואז, מתוך החושך, משכה אותו אל גופה, התירה את כפתורי מעילו, את כפתורי מעילה, ואחר־כך נשם את שַדיה… נושמים היו בין כתפיו לחזהו, בשני מוקדים צורבים, ולמטה, אלוהים, נשמה בטנה אל בטנו, והרוך כונס־כונס, לטבוע־לטבוע…
“מרטין…” לחשה אל עיניו. “בן־ברית שלי, אתה האשמת אותי בכזבים?”
“לא ענית,” מלמל אל צווארה.
“עניתי. חמישים פעם עניתי… אך אוזניך אטומות, וחושיך סתומים… כולם! לך אל אבי. הוא יבדוק את אוזניך. אוזן היא איבר מורכב ביותר. יש בה סחוסים, ואבנים, וספירלה ניצחית, וחדרי חדרים. ואל תחשוב שחושי סתומים כשלך”.
העז – ובשתי זרועותיו הצמיד את גופה אל גופו. אפוף עונג לא־ישוער – נצנץ בו רעין נהדר. “תראי לי… תחתמי לי, שאף פעם לא תאמרי לי כזבים.”
הצטחקה אל אוזנו. “ליצן אחד – רוצה שאחתום לו בדיוֹ!” ואז – סוף־סוף־סוף־סוף! – שפתיה על שפתיו. קודם ברוֹך קצת צונן, בחיפוש אחיזה, אחר־כך בתזועה אטית רכה, חודרת, מתחפרת, הודפת כל צינות־עולם, נודפת חום וחמדה, לא מרפה, יד אוחזת בעורפו ולא מרפה, להט מתלקח בעיניו, מדליק את החושך, מקיף את גופה בגופו, את חותמה על שפתיו.
אי־שם שמע אנחה. שמע: “החום שלך הצמרמורת שלי.” ראה צל ניתק, רק יד דקה מחברת. חיבקה את ידיו בין ידיה. נאנחה עמוק־עמוק ולחשה:
“בוא־אגיד לך דבר, יקיר? כשהייתי בת ארבע־עשרה, כמוך עכשיו, והיה לִי רע מאוד, גיליתי את יוהאן קריסטוף. לא אשכח מה שלימד אותי. ואתה, טיפשון מרדן… אולי תפתור את החידה, מדוע שלחתי לך את הספר.”
“כבר אז?! המון העתקתי, שתדעי.”
“גם את זה? ‘האהבה חיה באדם האוהב, ולא באדם הנאהב’”.
“כן, כמובן.”
“גם את ההמשך? ‘שוֹוְיָה של האהבה כשוֹויוֹ של האוהב. והכול טהור אצל הטהורים’. זוכר?”
“כמובן. בתיה, אני…”
“שְשש,” אותתה באצבע מול עיניו. “עכשיו לֵך. לך מייד! אל תיתן לי לבכות הלילה עוד פעם. לך ותצליח. תקיים הבטחה. גם אני אקיים. אל תחשוש. בני־ברית לא שוכחים. לך, מרטין, מהר מהר לך!!”
צעדיה במדרגות. חריקה מוזעקת של דלת. דממה חשוכה.
רחובות רחובות רחובות.
37. תקציר קלוש 🔗
במקום כלשהו חייבים לחתוך. קצר המצע. אי־אפשר לספר הכול בחיבור אחד, בזרימה אחת. לכן בחרתי לחתום במקום שבו קראה בתיה: “לך מייד!” חתך אמיתי.
מאז “בוא תנסה” של לוט ועד “לך מייד” של בתיה חלפו קרוב לשנתיים. מכאן ועד עלייתו של מרטין לארץ־ישראל יחלפו עוד 21 חודשים. לא נותרה בררה אחרת: תקופה גדושה זו תידחס לתוך תקציר קלוש. לפחות ניתן להיעזר במנהג שהנהיג מרטין: בכל יום־הולדת היה יושב ומסכם את השנה שחלפה.
מן הסיכום שערך ביום הולדתו ה־15 (שנה לאחר “לך מייד”), עולה קודם־כל, כי קיים את הבטחתו לבתיה, ונכשל. ב־5 בדצמבר 36 הזמין את אווה לפגישה, שמע מפיה, כי לא תוכל להיות חברתו, והיא לא תסביר. הלך וסיפר לבתיה. ליום־הולדתו ה־14 קיבל מבתיה את “משא אהבתו ומותו של הקורנֶט קריסטוף רילקה”, בהקדשה: “מבת־ברית”. שני קריסטופים נקשרו אפוא זה בזה. אך הרֵעים שנקשרו – נפרדו. לוט נסע לשוודיה, להכשרה. חודשיים אח"כ נסעה בתיה לדרזדן. שם היא תעבוד בקן ותגור עם חבר – כך סיפרה.
מרטין עזב את בית־ספרו הישן, וכחודשים לפני תום שנת הלימודים עבר לגימנסיה יהודית, הרחק במערב העיר, ברחוב וילסנאקר. אפילו כך, זכה להיבחר לתפקיד הראשי, יוסף, בהצגת הסיום של אותה גימנסיה: “יוסף ואחיו”. שוב נפגש בגדוֹל עם פרשת “מקץ” של הבר־מצווה. מחבר המחזה, ד"ר פרידמן, היה מורו לספרות. אחרי ההצגה הפך לפטרונו, שקירבו אל גדולי המשוררים הגרמניים, רילקה וסטיפן גיאורגה. באותו קיץ נסע לאילזה וקרא לה משיריו. כשהביא לה סיפור חלומי בשם “קָדִימָה”, בו יוצאים אלפי צעירים במסע רגלי מלוכד אל המטרה הגואלת, אמרה לו; “אסטר, אני חושבת שעליך לכתוב פרוזה.”
הוא דיבר עברית עם שפנפן ולגלג על גִמגומי עצמו. הוא התיידד עם טרופס ועם לאה, שהתיידדה עם שניהם. במקביל, בלי חיפזון, נוצר משולש החברות שפנפן־טרופס־אסטר. חברות מתהדקת, מתדיינת, פעלתנית. הם קנו ספרים משומשים, החליפו ספרים מומלצים ביניהם, אהבו קונצרטים קלאסיים, כאבו את צער העולם, למדו פסיכולוגיה, דחפו את צרת היהודים אל פתרון הכרחי. העיקר: בהיעדר מדריכים קיימו את הקבוצה בכוחות־עצמם. הם יצאו למחנה קיץ תנועתי בקלוביקה. וקצת לפני־כן קיבל אסטר מכתב קצר מאווה: היא מסכימה להיות חברתו. כמה חודשים נפגשו, שוטטו, שוחחו. חומת האוויר לא נפלה. כשניסה לפרוץ אותה, נפלה החברות. כעבור שלוש שנים, בארץ־ישראל, קמה מחדש, עד ששר לה אחד משיריו הבשלים ביותר – בגרמנית.
דווקא עכשיו, בגיל 15־14, בהתכוננו להינתק מהכול ולעלות ארצה, צלל עמוק־עמוק אל מכמני הסִפרות וההגות של גרמניה, בעידודו של ד"ר פרידמן, שביתו בית־ועד לאוצרות התרבות הגרמנית. קינן בו החשש, כי לעולם לא ידע לכתוב בעברית כפי שכבר עתה ידע לכתוב בגרמנית – וחשש זה האיץ בו לעלות מהר ככל־האפשר.
כל אותם חודשים יצאו ובאו מכתבים ארוכים ממרטין אל לוט, מלוט אל מרטין. בסוף הקיץ קיבל מכתב עבה, שבו סיפר לוט על תכנית ההגירה לדרום־אמריקה! “חברי ההכשרה בשוודיה סובלים מטמטום כרוני. תכנית החלוקה של הבריטים מוכיחה את כישלון הציונות”, בנוסף ל“מאורעות” שאינם פוסקים. בנוסף לעובד, שרוב היהודים מוותרים על הכבוד להגר לארץ ערבית. מוכרחים להחליף את האידיאליזם בריאליזם. לכן הוא מציע, כי מרטין יצטרף אליו וייסע עמו לפרו או לקולומביה, שם אין כמעט יהודים.
ישב, עמד, התהלך כאיש נדהם. ישב וכתב ללוט שני מכתבים ארוכים במאמץ עילאי לשכנעו שיחזור בו. בין השאר צעק: “אתה שלימדת אותנו עלייה ראשונה שניה שלישית, מפת ארץ־ישראל, מפת גורל יהודי הגלות – עכשיו אתה עולה לפרו?!! להעשיר את מפת היישובים של הרי האנדים?! לשוב אל אבותיך בני־אינקא?!…”
“…אתה מעז להתנות קיום חזון חובק במשברים חולפים?… תאמין, לעם עתיק כמונו יש זמן מספיק לגבור על משברים! ואפילו יישאר בא”י רק קומץ קטן, עזוב לנפשו – בכוח דעתו הנחושה הוא יחזיק מעמד!" וכו' וכו'.
כך נפרדו דרכיהם, וניתקו קשריהם.
– לא נותר לי אלא לצרף אֶל התקציר הקלוש מידע מִברקי על בני המשפחה ועל חברי התנועה:
לוט היגר לקולומביה. אדית ופיט היגרו לארגנטינה (?). ורנר גרוסמן היגר לאנגלייה.
בתיה עלתה ארצה בסוף שנת 37, והצטרפה לאחד הקבוצים.
אילזה גוטמן, שמעון פילץ, ברנהרד שיפר, ראובן וייס… רוב בוגרי קן ברלין עלו ארצה והצטרפו לקיבוצים, בייחוד לקיבוץ דליה.
ריטה ריטשל?
שפנפן, טרופס ואסטר יצאו למחנה הכשרה (רידניץ) בקיץ 38, כראשוני הגדוד שלהם, ועלו ארצה, במסגרת “עליית הנוער”, באוגוסט שנה זו.
באותה מסגרת עלו בשנת 39: מיללה, פיפס, וילי, האנומג, נושל, פולי, אווה, זוזי, טרודכן, רחל נוידינג. הם התחנכו בחברות הנוער של מרחביה, גן־שמואל, מעברות, וכו'. לאה פרווין עלתה, התחתנה והיגרה לארה"ב.
הדודה רגינה ובעלה עלו ארצה ב־39, והצטרפו אל בנם ארנסט, בהרצלייה.
גם הוריו של שפנפן עלו, והתגוררו בתל־אביב.
רודי ורחל לֶמר – אבדו בפולין.
אייסבר (מקס ווֹנְדוֹיל) גורש עם הוריו לפולין. זמן־מה כתב למרטין, לקב' מרחביה; עקבותיו אבדו.
אליהו קלינגר הוכנס ב־1940 למחנה הריכוז זאכסנהאוזן, שם נִספה. אחיו הרמן הצליח להיחלץ מאותו מחנה, לעלות ארצה, ולמסור למרטין מידע לא־אמין.
דינה קלינגר נסעה ב־39 לפשֶמִישֶל, פולין, בעקבות ארושה. כתבה מכתבים ספורים לאחיה. הצבא הגרמני השיג אותה, עקבותיה אבדו.
רוזי ואיזי פיינרמן נישאו בברלין ב־38. ברחו לבלגיה ב־39. הולידו בן. הצבא הגרמני השיג אותם. עקבותיהם אבדו.
גֶ’ני קלינגר נשארה בברלין, בלי בעלה ובלי ילדיה. שלחה מכתבים לבנה עד 1941. עקבותיה אבדו.
38. אפילוג מפתיע 🔗
ב־1977–1976 נכתב “מרטין” בפעם הראשונה והשנייה. ב־1989 קוצר ותוקן כתב־היד. בין שני המועדים זומנה לי הפתעה גדולה.
בינואר 1983 קיבלתי מכתב קצר מדרום־אמריקה. כשפתחתי את המעטפה, ראיתי במרומי הדף שם של עיר קולומביאנית: בוקאראמאנגה, ובתחתית הדף – את שם הכותב: “היינץ שפר, הוא אַסט”. כך לפתע צץ מנהר השכחה האיש, המדריך, החבר לוטהר שאפנר, הוא לוט!
והרי היפוך ספָרוֹת: בשנת 38 נִיתַק הקשר לחלוטין; בשנת 83 נתחדש.. האיש הזר־המוכר כתב לפתע:
“לפני ימים אחדים קיבלתי ממכרים את כתובתך בישראל… אינני יודע אפילו, אם יכול אתה להיזכר בי. זמן רב מאוד עבר מאז הִכרנו זה את זה בברלין, ב”השומר הצעיר“. בכל־אופן אשמח מאוד לקבל ממך שורות אחדות. מקווה אני, שמסוגל אתה עדיין לדבר מלים בגרמנית…”
בין ינואר 83 לאפריל 84 קיבלתי ממנו עשרה מכתבים מלאי מידע מרתק ומביך. כשגברו תלונותיו על חייו המבוזבזים ועל שיממון רוחני, הִצעתי לו שיישב ויכתוב אוטוביוגרפיה. והנה, הפסיק לכתוב. אחר זמן־מה נודע לי שנפטר.
ממכתבו השני נתברר, כי עבד בקולומביה כמכונאי של מכונות כבדות, המפקח על סלילת כבישים בג’ונגלים. א"כ, בשכר מצוין, עבד 8 שנים בשדות הנפט, 16 שנים במכרות מתכת שבהרי האנדים, בגובה 3000 מ' ומעלה, 12־10 שעות בכל יום. פרנסה טובה זו השחיתה את בריאותו. נולדו לו 5 בנים מ־3 נשים, אחת בלתי־ליגאלית. בנו הצעיר, בן ה־29, הוא מתמטיקאי מעולה וחסיד מובהק של הציונות – “תכוּנָה שירש ממני…” לפני 4 שנים, כאשר שהה בגרמניה כדי להבטיח לעצמו קצבת פנסיה, והתכוון לבקר בישראל – “להתחקות על עקבותיך ולהכיר את הארץ” – נתקף הֶתקף־לב חמור, שממנוֹ התאושש רק בשנה האחרונה. משאר דבריו בלטו שתי הערות: “שנאתי את גרמניה כל ימי חיי, עד היום, ואתה בוודאי תבין זאת…”
“ברור לי לגמרי כי אז, ב’השומר הצעיר', לא נהגתי בנאמנות. התייסרתי – ואני מתייסר בכך עד היום. אם זה חשוב לך, אכתוב על הדברים פעם אחרת…”
היה חשוב לי.
עובדות, תעודות, שמות 🔗
סיפור התבגרותו של מרטין קלינגר, בן ה־12 – 15, בברלין של היטלר, כחבר תנועת נוער חלוצית, הוא ברובו הגדול אמת מתועדת, וזיכרון חי, אף־כי מקוטע. משום־מה שמר ג’יימס מרטין – אסטר בפי חבריו לתנועה – על צרור נכבד של “מסמכים”, שיכלו לשמש משען נאמן לזיכרון בוגדני. ייתכן שתיאר לעצמו, כי באחד הימים יזדקק לתעודות אישיות אלה, כדי להעלות בכתב קורות תקופה, שהייתה מן המסעירות והמכריעות בחייו. אלה התעודות:
“ספר השבט”, המלא דו"חות ורשמים.
פנקס רשימות זעיר (יולי 35 עד מרץ 36).
לוחות שנה של כיס לקביעת פגישות (מן השנים 36, 37, 38, 40־39).
חוברות שונות עם חומר עיוני, לימודי, הגותי (העתקות).
חוברות “הרהורים”.
חוברות שירים וחיבורים.
חוברות תווים של שירים מולחנים.
צרור ציורים משלו.
צרור צילומים (מחיי המשפחה והתנועה).
צרור מכתבים (שקיבל, מכתבים שכתב והעתיק לעצמו).
רשימת ספרים שקרא.
רשימת סרטים שראה.
שני עיתונים שחיברו בני גדודו בתנועה.
עיתון פורים של הגימנסיה היהודית.
חוזרים, מודעות, דפי שירים שהושרו בתנועה.
דף של תמלילי שלאגרים אהובים ששלחה לו דינה לא"י, לפי בקשתו.
“ספר ארץ־ישראל”, שהותקן על־ידו בתחרות על הדגל.
– שמות האנשים הם בד"כ אמיתיים. שמות שנשכחו, יוצגו פה ושם בשמות בדויים. בכוונה הוחלפו שמותיהם של אנשים יקרים מחוץ למשפחה – הן כדי לחזק בכותב את כושר ההיבט האובייקטיבי, והן כדי לנהוג בזהירות כלפי הפער הבלתי־נמנע בין עובדות לאמיתן ובין גשרים הכרחיים, שבנה הדמיון על־פני נהר הזמן.
לכן הוחלף שם המשפחה של מרטין, אך לא הוחלפו שמותיהם הפרטיים של בני המשפחה. שם המדריך, היינץ שפר, הוא אסט, הוחלף בלוטהר שאפנר, הוא לוט. “בת הברית”, מיזוג שתי דמויות, זכתה בשם בתיה באומגרטן. זה הכול.
לבסוף – הערה קצרה על הפער ההכרחי בין תפיסתו של מרטין המתבגר, ובין תפיסתו של מחבר הסיפור הזה. השתדלתי מאוד שלא להעמיס על לבו ורוחו של מרטין רגשות, הגיונות ומסקנות, שהבשילו רק בשנות הבגרות המאוחרת. סייעה העובדה, שמרטין התבגר בהקדם.
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית. ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
כל מלה המסומנת בכוכב, נאמרת בעברית ולא בגרמנית ↩
-
“ראה נער בת–ורד, בת–ורד באחוּ”… ↩
-
יומם ולילה משַחר אני לאלהַי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.