לאסתר רעייתי שבזכות עידודה ועזרתה הספר רואה אור

 

[א]    🔗

בשנת אחת-עשרה לחיי נתקבל בביתנו שבעיירה נוֹביֶה-מְליני שבאוקראינה, מכתב מארץ-ישראל, מאת אחי יוסף חיים, וזו לשונו:

לכבוד אבי מורי ואמי מורתי היקרים, שלום! אני נמצא עתה בעיר טבריה; אני מתרחץ במעיינות הישועה של חמי טבריה, כי צינה אחזתני ואומרים כי חמי טבריה טובים לבריאות ומרפאים כל מחלה וכל צינה. אני מקווה שאתם נמצאים בקו הבריאות.

בשבתי כאן בטבריה עלה רעיון במוחי ועצה טובה לאחותי לובה ולאחי מאיר, שיבואו הנה לארץ-ישראל לחיות כאן. אמנם אין בארץ-ישראל “תופסים צפורים”, אין בארץ-ישראל לחפש עושר, אכל מי שעובד ועובד קשה יכול למצוא את מחייתו כאן. והלא לובה ומאיר אנשים בריאים הם ולא מפונקים ואני חושב שטוב שיעלו לארץ-ישראל ויחיו פה, כי למה ישבו בגלות, בעיירה נידחת, מוקפים גויים רשעים ואין עתיד להם במקום הזה!

על כן היוָעצו, ואם טוב הדבר בעיניכם הודיעוני ואני אכין כאן מה שיש להכין. ואין להכין הרבה. ואתם תיגשו לסידור נסיעתכם הנה. היוָעצו, איפוא, והודיעוני החלטתכם ואני אדריך אתכם מה עליכם לעשות ומה לקחת אתכם לארץ. בנכם ואחיכם י"ח ברנר.

כל דבר שהיה קשור באחי יוסף חיים היה עושה רושם בבית. זוכר אני, עודני תינוק של בית-רבן, שלח יוסף חיים זוג ערדלים לאבא, ועד היום הזה אני מריח את ריח הגומי שלהם ורואה את חוט-הזהב שהיו מקושרים בו. ופעם אחרת ביקר יוסף-חיים בכבודו ובעצמו בעיירה, והרוקח, שהיה “משכיל”, עשה מסיבה בביתו לכבוד הסופר העברי המפורסם, ובאו כל “משכילי” העיירה, ואני התגנבתי והצצתי בחלון לראות את הנעשה. ועוד היה מעשה ואחי יוסף חיים שלח לנו חוברת של “רביבים”. נודע הדבר לרב העיירה, שהיה מתקנא באבי, כי אבא נחשב תלמיד-חכם גדול ממנו, והוא קרא אליו את אבא והזהירו מפני הקריאה בקונטרס טריפה של בן שנתפס למינות. השמועה עברה בעיירה ואבא הוחרם. גבאי בית-הכנסת לא קרא לו לעלות לתורה, ורבים התנכרו לו, אף-על-פי שלמדן היה וזהיר במצווֹת. היה מעשה בערב-שבת ואבי ואני הלכנו לבית-הכנסת, והנה מתנוצץ לרגלינו מטבע של זהב שהיה מספיק לנו לפרנסתנו שבוע ימים. עצם אבא את עיניו שלא ייפגעו מן המוקצה ומיהר לכסותו בעפר, ובמוצאי שבת חזרנו לשם אבל לא מצאנוהו. והנה עתה הוחרם אבא בשל אותה חוברת. עד שהוחלט לשלוח משלחת אל הרב בעיר סוֹסניצה, שיפסוק בדבר. זוכר אני את שלושת אנשי המשלחת יורדים בסירה גדולה וכבדה בנהר דֶסנה. רבה של סוסניצה, שהיה גדול בתורה, לא מצא פסול בחוברת והכשירה, והרב של העיירה שלנו הוכרח לבטל את החרם ואף לבקש מחילה מאבא.

עכשיו שנתקבל מכתבו של יוסף חיים קרא אבא את המכתב ונשתררה דומיה בחדר. כולנו היינו שם, חוץ משמואל, אחי השני. שמואל היה רב ועילוי, למדן מופלג ואף מתימטיקאי חריף-השׂכל. כל היום עסק בתורה. בתפילה היה מקפיד בהיגוי ובהטעמה. ידוע היה אצלנו שכל מלה ומלה בתפילה בוראת מלאך. הגה המתפלל את המלה כהלכה – נברא מלאך טוב; טעה חס וחלילה – נברא מלאך פגום. וכשבא אדם ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, המלאכים הטובים באים ואומרים, ראה כמה יפים וטובים אנו בזכות תפילתו של זה; וכנגדם הפגומים אומרים, ראֵה מה עולל לנו הפוחז הזה. והקדוש-ברוך-הוא שוקל ומוציא משפט. ישבנו לנו איפוא אבא ואמא, הבנות לוּבּה ובתיה, והבנים מאיר ובנימין, מחרישים ומשתאים. לבסוף אמרה אמא: “שלמה! מה אתה שותק? אמור משהו.” אמר לה אבא: “מה אומר? יש לשקול בדבר. אין מחליטים על דבר שכזה בן-רגע. ארץ-ישראל, הא? ארץ-ישראל! איפה היא נמצאת? אצל התורכים? את מבינה? אצל התורכים! ניקח את בתנו ואת בננו ונשלח אותם אל התורכים? מה הם יעשו שם?” – “תורכי” היה שם-גנאי בימים ההם.

אחותי לוּבּה, עלמה בת שמונה-עשרה, חטובת גו, עמוקת עינים, וצמות עבות וארוכות לה על גבה, לבושה שמלה שחורה הדוקה לגופה כמנהג הבנות היהודיות במקום, אחותי לובה זו זקפה עינים תמימות ונבונות ואמרה: “הלא שמעת, אבא, לעבוד שם. נעבוד! בכל מקום צריך לעבוד. נחיה שם! אין עתיד לנו כאן.” ואכן עיירה קטנה היא ומנותקת מן העולם, והישוב היהודי בה קטן ונידח, ואין עתיד – קרי: אין חתן.

“ואתה, מאיר,” אמר אבא, “מה אתה אומר?”

מאיר, בחור בן ארבע-עשרה, היה שוליה בחנות לחמרי ברזל. רחב חזה היה, שרירי ומוצק, חזק בגופו ופשוט בנפשו. במופלא ממנו לא חקר, ולא שאל שאלות. נוח היה לו בחייו כמוֹת שהם. אמר: “איני אומר כלום, לא בעד ולא נגד. אני עובד קשה כאן, ואעבוד קשה שם. אם כן למה לי לנסוע ולעבוד קשה שם? אבל אני איני אומר כלום.”

בתיה, אחותי השניה, נערה בת שבע-עשרה, נחשבה ליפה בעיירה. היא עצמה ידעה זאת, כפי שניכר ממנהגה. תנועותיה מחושבות ומדודות, וכשהיא מבקשת לומר משהו היא עושה בידיה איזו תנועה ענוגה ואצילה, כיאה לבת-טובים יפה. אמרה בתיה: “לא אותי הזמין לנסוע לארץ-ישראל, אלא את לובה ואת מאיר. יגידו ויחליטו הם – מה לי ולזה?”

אותי, בן הזקונים, לא שאלו כלל. קטן הייתי בעינַי וקטן בעיניהם. אבל דמיוני כבר לא היה קטן כלל. ממי ירשתי את הדמיון הפרוע המופלג הזה איני יודע. אולי מסבתא הינדה, שהיתה מגדת עתידות, והדעת נותנת שלעיסוק הזה נדרש דמיון. יהודים וגויים איכרים מן הסביבה היו פונים אליה בשעת צרה והיא היתה טורפת ומשליכה קלפים בזריזות ומפענחת את תעלומות הלב. מי שאהובתו בגדה בו, מי שאבד סוסו או נגנב, סוחר שלא הצליח בעסקיו – כולם היו פונים אליה והיא שומעת ויועצת ומזהירה ברוב חכמה והבנה לנפש האדם, ומכוונת יפה להרהורי לבם של דורשיה, והם מודים לה ומאשרים את דבריה. עכשיו שיצאה אמא אל המטבח, ואבא, המלמד, פנה לתלמידיו, ואחיותי לסריגת גרבים – סורגות היו גרבים בבית, לחנות של סידקית – התחלתי אני לדמות לי לנגדי את התורכים, וחיפשתי בתמונות שבספרי הגיאוגרפיה הרוסיים של בית-הספר הרוסי. תלמיד חדש הייתי בבית-הספר הרוסי. לפני כן למדתי ב“חדר” ובישיבה. בן שלוש כבר הייתי מסייע לתלמידים בחוטר לקרוא בסידור. זוכר אני את ההליכה ל“חדר” עם שחר, רגלי מבוססות בשלג עמוק, ועם חשיכה אני חוזר הביתה לאור הפנס שבידי, רגלי וידי קפואות וכולי עייף ומדולדל. חיינו בעוני, ושמחת ילדות לא ידעתי. כשמלאו לי תשע שנים שלח אותי אבא לעיירה קורין ללמוד בישיבה קטנה. שם שכר לי הרבי מזונות אצל קצב העיירה, ואמר לי: “רזה ודל בשר אתה. תתעדן אצל הקצב ותשמַן ותבריא ותהיה לאיש.” אבל הקצב היה מתאונן שמצבו רע והיה מאכיל אותי פולים ומאכלות שמשביעים מהר, אבל הוא הבטיחני שעוד נכונו לי ימים טובים מאלה.

בוקר-בוקר היה הרבי מצווה ליטול ידים ולעמוד איש במקומו, ואנחנו עמדנו זקופים כחיילים, שכן אמר הרבי, אנשי צבא אתם להקב“ה, והסידורים מונחים פתוחים לפנינו והרבי מצווה “היכונו!” ומניע את ידו, וכולנו פה אחד מתחילים להתפלל, וכל מלה ומלה יוצאת ברורה. בקריאת-שמע אנו אומרים בלחש את “שמע”, וכשמגיעים ל”אחד" הרבי נותן אות, וכולנו קוראים בקול גדול “אחד!” לאחר התפילה הקטנים לומדים עם הרבי, ואנחנו הגדולים חוזרים על השיעור בגמרא. לאחר ארוחת-הצהרים לומדים עד שמתפללים שוב “מנחה” בציבור, ולאחר התפילה הרבי עומד על-יד הפתח ואנו נפרדים ממנו בברכת ערב טוב, וכל הטקס הזה נעשה במין רוח של עדינות, ועד היום הזה עומדת בי מתיקותה של התפילה ההיא. ככה עברה עלי שנה ומחצית השנה, וטוב היה לי בימים ההם, רוחי נתעשרה וגופי נידלדל, וכשהוצרכתי לחזור לעיירתי כדי ללמוד בבית-הספר הממלכתי הרוסי, על פי חוק המדינה, בכתה אמי כשראתה אותי.

בימים הראשונים בבית-הספר הרוסי היה הכל מוזר, לא ידעתי היכן אעמוד ומה אעשה בידי, והייתי נדכה ומדוכדך. אבל לאחר זמן התרגלתי והייתי תלמיד טוב. עכשיו שהתחלתי לצייר לי בדמיוני את התורכים, פניתי, כאמור, אל ספרי הגיאוגרפיה, ובין אנגלי שמקטרת בפיו ושבֶדי בעל שער ארוך ופיני על מזחלת, מצאתי לי גם תורכי אחד, בסרבלים רחבים ובחזיה מרוקמת ובתרבוש בעל גדיל שחור מתפתל הצדה, וחרב עקומה על ירכו. מיד יצאו להם גדודים של פרשים תורכים וחרבותיהם שלופות בידיהם בדהרה שוצפת, כדרך הקוזקים שבסביבת העיירה. וכשהגעתי אל בית-ספר הרוסי ניגשתי מיד אל המפה התלויה על הקיר לחפש העיר טבריה. במהרה מצאתי את העיר הקרויה “טַבריס”, אשר בקַוקז ועמדתי והתרפקתי בכל חום לבי על הנקודה הזאת, ומכאן ואילך, כל אימת שבאתי לבית-הספר, ובהפסקות, הייתי ניגש אל המפה ומלטף בעיני את העיר טַבריס, מקומו של אחי ומעיינות הישועה.

מספרי הגיאוגרפיה למדתי עוד כי גם ערבים יושבים בארץ-ישראל, וקראתי בספרים על הבֶדוים הרוכבים על סוסות ערב האצילות, וראיתי אותם לנגדי מגמאים מדבריות וערבות. ואחי יוסף חיים, שידעתי מן המכתבים ומן השיחות בבית שאיש מפורסם וגדול וחשוב הוא, נוסע לו במרכבה רתומה לסוסים אבירים, וחבורות של פרשים בֶדוים בחרבותיהם מגינים עליו וחולקים לו כבוד, והריהו מלך בגדוד. לא ארכו הימים ונתעורר בי רצון עז לעלות לארץ-ישראל ולשבת במחיצתו של אחי הנערץ ולראות בכל הנפלאות הללו. קמעה-קמעה התרחקתי מכל הסובב אותי, לא התעניינתי עוד בלימודים בבית-הספר, וחלמתי יומם ולילה את חלומותי.

ובבית החליטו סוף-סוף שאחותי הגדולה לובה ואחי מאיר אמנם יעלו לארץ-ישראל, אל האח הגדול, והתחילו בהכנות: לאחי מאיר תפרו חליפה כחולה כהה של פשתן גס. לאחותי לובה תפרו שמלה אחת או שתים. הם נסעו לעיר המחוז סוֹסניצה להצטלם, כי לא היה צלם בעיירה נוֹביה-מליני. התצלומים היו מטושטשים, תוי פניו של מאיר ניכרו בקושי, אבל היה אפשר לראות שתמונה של נער היא. השכנים וכל בני העיירה באו לראות את התצלומים, ובית ברנר נעשה מרכז חשוב בעיירה. לובה ומאיר ברנר נוסעים לארץ-ישראל, ולא דבר קל הוא בעיירה שכזאת. עברה מחצית השנה ונראה היה שהכל מוכן לנסיעה. אפילו צידה לדרך כבר הכינה אמא: רקיקי ביצים, שקוראים “אייער קיכלאך”, דובשניות, דגים מעושנים, פירות מיובשים, אגסים ותפוחים, כיכר גדולה של לחם שחור, קוביות סוכר בשקית לבנה, חבילת תה, נקניק יבש, הכל הושם בתוך שק אברזין גדול. הבגדים נארזו במזוָדת קרטון מקושרת היטב בחבלים, והדרכונים אף הם כבר מוכנים, והכל מתוקן לנסיעה.

והנה הגיע היום הגדול והנורא, והכל מתוחים עד קצה גבול מיתרי לבם. אבא אינו מדבר עם איש, אלא מתהלך לו בחדר שקוע במחשבות עמוקות. אמא נרגשת מאד, ומפעם לפעם היא מוחה דמעה מעיניה, ומפעם לפעם היא זוכרת לתת עוד עצה, ולשים עוד דבר בשק. לובה נרגשת וזוהרת, ומאיר שקט ואדיש. בתיה אחותי עצובה מעט ונעלבת מעט, שהרי לא סביבה כל ה“טַרַרם”.

ואני מתרוצץ לי בחוץ ונפשי יוצאת לנסוע, לנסוע ויהי מה! ופתאום, בלי דעת, החלטתי החלטה – אני אסע! נכנסתי הביתה ואמרתי לאבא: “אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל אל יוסף חיים.” “אל תשתטה, ניומה,” הפטיר אבא, ואמא אמרה: “אל תצטער, בני, נתפור גם לך חליפה חדשה, וכשתגדל תסע גם אתה לארץ-ישראל.” וכך נפטרו ממני.

סוף-סוף באה העגלה, ולובה ומאיר ואבא עלו עליה לנסוע לעיירה הרחוקה שתים-עשרה וירסטאות, אל תחנת-הרכבת. פרידה קצרה ונרגשת של נשיקות וחיבוקים ודמעות. כיון שיצאה העגלה לדרכה בדרך העפר, התחלתי מהלך אחריה כאילו ללַווֹתם. העגלה נוסעת לה לאטה ואני על-ידה. העגלה מתרחקת מן העיירה, ואני אחריה. אמר לי אבא: “ניומה, שוב הביתה, אל תתעקש, בני.” ואני מוסיף ללכת. לבסוף נכמרו עלי רחמיו של אבא והוא העלה אותי על העגלה, לנסוע אתם לתחנת-הרכבת.

וכל הדרך איני פוסק מלהתחנן ולהפציר: “אבא, אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל, אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל.” ואבא גוער בי ומלטף אותי חליפות. הגענו לתחנת-הרכבת, והנה אמר מאיר פתאום: “אבא, ניומה רוצה כל-כך לנסוע – יסע הוא במקומי.” השתומם אבא ואמר: “מה? אינך רוצה לנסוע, מאיר?” אמר לו אחי: “לא! יסע ניומה במקומי.” לאחר ויכוח נרגש הרהר אבא לבסוף ואמר: “ניחא, סע אתה ניומה.” גם אחותי אהובה אמרה: “אם זה רוצה לנסוע וזה אינו רוצה לנסוע – יסע זה שרוצה, ומה ההבדל?” תמימים היינו כולנו. וכך הוחלט שאסע אני במקום אחי מאיר.

בתחנת-הרכבת סרנו הצדה, ובסתר עץ אחד התחלפנו בבגדים. בינתים הסתכלה אהובה אחותי בדרכון ואמרה שאין להכיר בתמונה שזה מאיר, יכולה היא להיחשב לתמונתי שלי. “אבל זכור נא, בנימין, שמכאן ולהבא, כל הדרך לארץ-ישראל, שמך מאיר ולא בנימין, כי כך כתוב בדרכון!” המום הייתי מן המעשה כולו. בנפשי פנימה לא שיערתי כלל שכך יהיה.

נפרדנו מאבא וממאיר אחי, ואני ואחותי עומדים לנו תוהים ובוהים. נוסעים לארץ-ישראל – כמה זמן עלינו לנסוע? איזו היא הדרך? הרבה לא ידעתי. נסענו איפוא ברכבת הרוסית בשתיקה, כי לא היו מלים בפינו להביע מה שבלבנו. והרכבת מלאה איכרים, מוז’יקים רוסים עבדקנים, בכותנות רחבות, ולמתניהם חגורות עור רחבות או פתילים או חבלים, לרגליהם מגפים או סנדלי-בד מרופטים, ולראשיהם “קַרטוּזים” – כובעים בעלי מצחיות מבריקות. נשותיהם בריאות-גוף ועתירות שדיִם, והן משתרעות על הספסלים, וריח חריף של זיעה ושום ועטרן נודף בחלל הקרונות. המומים מן הפרידה ומכל המתרחש ומפוחדים מפני המוז’יקים הללו, נדחקנו לנו אל פינה בקרון וישבנו על ספסל, לובה אחותי שומרת על שׂק המזונות ואני מופקד על המזוָדה.

יום תמים נסענו ברכבת המתנדנדת ברעשה המוֹנוֹטוֹני המדכא, ורק לפנות ערב נזכרנו שכמעט לא בא אוכל לפינו כל היום, אבל חששנו לפתוח את השק, ולכן סעדנו באגסים מיובשים שהיו עמנו בשקיק-בד נפרד. עם רדת החשכה נפלה גם חשכה בקרון, והמוז’יקים הציעו להם מצעים, ועד מהרה נרדמו הכל, וגם לובה ואני נרדמנו על הספסל. אבל שקט לא היה מסביב – קולות נחרה ושריקות משונות ונאקות ואנחות ומלמולים, ועליהם ריחות של שום ובצל, והאויר דחוס וכבד, והרכבת משקשקת ומתנענעת, והכל כמו במחזה שלא מן העולם הזה, משהו רחוק, אולי משהו מן הגיהנום, מפחיד ומעיק. אמנם מפונקים בתנאים טובים ונוחים לא היינו. בסוף החורף, למשל, עם הפשרת השלגים, היו מי הנהר גואים ועולים בביתנו, שעמד על גבעה שלרגליה עבר יובל של הנהר. הבית היה מוצף מים עד אדני החלונות, ואנחנו היינו מהלכים על קרשים שהונחו מאדן לאדן, ורועדים מקור ומרטיבות. היינו ישנים על גבי תנור הלבֵנים המוּרם, מנותקים ומבודדים ואף שרויים בסכנת חיים. כשהוצרכנו ללכת אל העיירה היינו יורדים מאדן החלון אל דוגית קטנטונת שהיתה קרויה ברוסית “דוּשָׁה הוּפּקָה”, כלומר, מאבדת נפש. עכשיו, ברכבת, היתה שנתי טרופה במראות משונים, חלומות תעתועים, קטעי תמונות מטושטשות. משהו ממה שהיה, ומשהו ממה שיהיה, עבר והווה ועתיד פתוּכים זה בזה.

התעוררתי אפוף אי-ודאוּת ותמיהה. רגע רציתי להעיר את אחותי, אבל חזרתי בי ונשארתי על מקומי, ספק מסב ספק יושב, וחיכיתי לאור הבוקר. לבסוף התחילו קרנים חיורות של ערבות אוקראינה להאיר את היום. הנוסעים התעוררו, והקונדוּקטור עבר והכריז בקול: “תחנת קיוב! העיר קיוב!” קמה המולה ומהומה, ונשמעו צריחות: “קַפּיטיוֹק, קפּיטיוֹק! אפשר להשיג קפיטיוק בתחנה.” מיד אחזו הכל בקומקומים והסתערו על דלת הקרון למלאם מים חמים לכשתיעצר הרכבת. לובה נתנה בידי קומקום קטן ודחקה בי ללכת ולהביא מים רותחים קודם שתזוז הרכבת. שריקה אדירה, ועוד שריקה, והרכבת נעצרה בתחנה. בזריזות מדהימה קפצו גברים ונשים ונדחקו מסביב לדודים הגדולים ולסַמווָרים המהבילים. עד מהרה חזרו הכל אל הרכבת שמחים וטובי לב, וגם אני רץ ביניהם אל מושב אחותי, וכל הקרון כמרחשת המבעבעת הזאת, חולטים תה, יוצקים מים חמים לכוסות, ואנשים בוצעים בסכינים פרוסות עבות מכיכרות עצומות של לחם שחור, והאיכרים מוציאים משקיהם קתלי-חזיר ונוגסים וטוחנים וממצמצים בתאוה ונאנחים בהנאה, ובין נגיסה לטחינה לוגמים מן התה המהביל, כוס אחרי כוס, ומספרים דבר-בדיחה ונועצים אגרוף ידידות זה בצלעו של זה. לאחר שכילו לאכול החזירו את השיירים לתרמיליהם וישבו להם בנחת בפישוק רגלים וליטפו את זקניהם וסילסלו את שפמיהם אל על וגילגלו להם בנייר-עתונים סיגריות של מחוֹרקה, ועשן חריף נישא בקרון.

הפעם העזנו גם אחותי ואני לפתוח את השק, והוצאנו את רקיקי הביצים שהכינה אמא ושתינו ואכלנו להנאתנו. גם נפשנו נחה מעט. שמש טובה האירה בחלונות, והרגשת הסיוט חלפה, וכבר חדלנו לשתוק והתחלנו לשוחח. אחותי סיפרה לי שאנו נוסעים לאוֹדיסה שעל חוף הים השחור, ושם נרד באניה ונסע לארץ-ישראל. “כן, אל תדאג, יתנו לנו לעלות על האניה… כן, כן, יהיו לנו כרטיסים; עדיין אין לנו, אבל באודיסה נקנה. יש לי מַעַן של אנשים טובים והם יעזרו לנו לעלות על האניה.” ובתוך כך אחותי ממששת את אמרת כותנתה התחתונית, מקום שרקוּם המען של הוַעד האודיסאי, המסייע לרוצים לעלות ארצה. נרגעתי והוספתי לחלום את חלומותי.

שני ימים ושני לילות נסענו ברכבת לאודיסה. אנשים ירדו ואנשים עלו, ואנחנו יושבים לנו שקטים ורגועים, כי כבר אנו האזרחים הותיקים שבקרון. הגענו לאודיסה עייפים אבל שמחים. בתחנת-הרכבת הזדקפנו והתמתחנו, וראה זה פלא, סרה כל עייפותנו. בחשק רב לקחנו את חפצינו וירדנו לאט-לאט מן הקרון אל הרציף. באולם שבתחנה הנחנו את חפצינו על הרצפה ופנינו כה וכה לראות מה יקרה עכשיו, והנה ראינו איש אחד עומד סמוך לכניסה ומביט אלינו בתהיה. לאחר זמן-מה ניגש אלינו ואמר: “אתם מחפשים משהו?” לובה, שהזהירוה בבית שלא לבוא בדברים עם אנשים זרים, אמרה בפחד-מה: “לא, לא כלום.” אמר לנו האיש: “אל תפחדו, אני יהודי, אתם נוסעים לאיזה מקום?” אמרה לו לובה: “אנחנו רוצים לנסוע לארץ-ישראל.” הסתכל בנו האיש בתמיהה ואמר: “הה! לארץ-ישראל, כך, אתם לבדכם? יש לכם מַען כאן באודיסה, לפנות לשם?” אמרה לו לובה: “הועד האודיסאי – אולי אתה יודע איפה זה?” אמר לה האיש: “אני עובד בועד האודיסאי. בואו אתי ואביא אתכם לשם.” התכופפתי ולחשתי באזנה של אחותי: “היזהרי!” אמרה לו אחותי: “ואיפה הבית הזה?” “באלכסנדרוֹבסקה,” ענה האיש. ואכן כך היה רקום על התחתונית של לובה. “כמה זה יעלה?” שאלה בזהירות. אמר לה האיש: “זה לא יעלה לכם כלום, אני מקבל את התשלום מן הועד. אני עוזר לאנשים להגיע לארץ-ישראל.” והוא הרים את המזוָדה לשאתה, אבל ליתר זהירות אחזתי גם אני בצדה האחר. עמסה לובה את שק המזונות על כתפה, והאיש הזמין כרכרה, ואנו נסענו לבית הועד האודיסאי. שם פגשנו כמה אנשים שמדברים אידיש, ונחה דעתנו. הרגשנו שבתוך עמנו אנו נמצאים. הכניס אותנו האיש לחדר קטן ויצא. ישבנו על המיטה שבחדר ולא זזנו מן המקום. לאחר זמן-מה בא האיש ולקח אותנו אל ה“ביוּרוֹ” (המשרד), ושם רשמו את שמותינו, סימנו את דרכונינו, ואמרו לנו שבעוד ימים אחדים תפליג אניה ליפו שבארץ-ישראל.

בצהרים פגשנו בחדר-האכילה עוד כמה יהודים שביקשו לעלות ארצה. התאוששנו ורוחנו היתה טובה עלינו, ובחברתם של נוסעים אחרים יצאנו לראות בפלאי העיר אודיסה. הכל השתוקקו לראות קודם כל את הים הגדול, ובאמת נתרעדו לבותינו הצעירים בהשתוממות ובפליאה למראה הים המתנפץ בכוח אל המזח. דבר רב- רושם אחר שזכור לי מאז היה מראה שמו של הקיסר אלכסנדר השני שהיה כתוב בפרחים שצומחים ועולים מן המדשאה שלרגלי פסלו של הקיסר. בתום לבי האמנתי שגם הצמחים חולקים לו כבוד ונשמעים לו.

בינתים נסתיימו כל ההכנות, החתמת הדרכונים, קניית הכרטיסים, הוראות לדרך, הניירות הדרושים לרדת ל“גוּמרוק” (המכס בנמל יפו), אישור הכניסה לארץ-ישראל מאת הרשות העותומנית – לכל אלה דאג הועד האודיסאי. היה לנו להצטייד במזון לשבועים ימים, משך ההפלגה מאודיסה ליפו, שכן באניה אין מספקים אוכל אלא מים חמים בלבד. שתי אניות תאומות היו מפליגות אז בין אודיסה לארץ – “אֶפרָתוֹס” ו“טיגריס” (“פרת” ו“חידקל”). אנחנו עמדנו להפליג באניה “אפרתוס”.

ביום ההפלגה הגענו אל הנמל ולאחר ביקורות ותזוזות ממקום למקום עלינו סוף-סוף על האניה, עמוסים חבילות לעיפה. מעל הסיפון ירדנו בעמל רב בסולם לולייני צר עמוק-עמוק אל בטן האניה. שם עמדו סביב-סביב מיטות-ברזל צפופות, זו על גבי זו בשלוש קומות, ועליהן מזרני קש. האנשים הסתערו על המיטות, כל הקודם זכה. אני זכיתי במיטה עליונה, כי אמרו לנו שבקומה העליונה האויר צח יותר, ולובה במיטה שמתחתי. הרעש היה גדול, דיבורים בבליל של לשונות, צריחות ילדים וגערות המבוגרים, והתרוצצות בכל האולם, והחבילות והארגזים הנעולים פזורים במעברים למכשול לעוברים, וסלי מזון ובקבוקי משקאות וערישות ילדים ממלאים את הכל. עד שנרגעו הרוחות והנוסעים השתכנו במקומותיהם.

והנה נשמעו שריקות אדירות. “מפליגים, מפליגים!” קראו הנוסעים. “אפרתוס”, אניה קטנה שאך זה הושקה במספנה, התנדנדה לה קלות במי החוף כמו מתוך קוצר-רוח לצאת כבר לדרך, ומפעם לפעם פלטה ענני עשן שחור מארובותיה. שרקה האניה ונזדעזעה מקול שריקתה שלה, וחגה והתחילה מתרחקת מן החוף. אז נזדעזע גם קהל המלַווים העומדים על החוף, ומיד הומטרו על האניה ברכות וקריאות חיבה ושלום, והנוסעים על האניה נלחצים אל המעקות לשמוע מלה אחרונה ולחטוף מראה אחרון. עד שנתרחקה האניה ולא נראו עוד העומדים על החוף, והכל שאפו רוח והיתה הרוָחה. רק השחפים הלבנים עדיין ליווּ את האניה והביאו פרישת שלום אחרונה מן היבשה.

השמש גלשה בשיפולי הרקיע אל קצה האופק, ומִשברים גדולים נחפזו לקבל את פניה. בשקיעתה הואר כל מרחב הים באור קורע עינים והתחיל מתערב בחשרת הצללים הבאים מן המזרח. על סיפון האניה, בין אגודות חבלים, מצאתי לי אני מקום מחסה משאון הנשים ומצווחת הילדים. בשלות הים נתעודדה רוחי וניסכה בי הרגשה של חירות וכוח אין קץ. מועקת הטלטולים וההרפתקאות נמוגה והלכה. אמת, מתחילה פירכס הלב מעט וחרדה גם הנפש. זר ומשונה היה עלי העולם הזה. עיני תעו במרחב הפתוח וחיפשו להן איזו אחיזה ונתלו בצבעי האופק, וחזי נמלא מזרמי האויר הנושבים, ובלבי ובדמיוני קלחת של הרהורים וציורים על החיים בעתיד, ושוב חזרו הפרשים הבֶדוים הפראים, והעיר יפו היא כרך גדול וסואן, ואחי יוסף חיים נוסע בה במרכבה נהדרת רתומה לשלושה אבירים, ואנשים רבים משתחוים לו כמו למרדכי היהודי. נעימה הישיבה ומתוקה לטיפת הרוח, ואני שקוע בחלומות ילדותי שדליתי מנפשי ומתהומות הים, עד שלא שמעתי את קולה של אחותי שחרדה לי ובאה לקרוא לי למטה. “אינך סובל את ריח התאים? וכי להתענג אתה נוסע לארץ-ישראל? לסבול אתה נוסע לשם!” “כן, אבל בינתים אני באניה. שבי לובה, כמה טוב כאן.” ואחותי מתישבת על ידי, ואח ואחות יושבים אחוזים ודבוקים על סיפון האניה, מקשיבים לנשמת הלילה ולהמית הגלים, ולבותינו הומים ומכים גלים לקראת מולדתנו החדשה-הישנה.

כשירדנו בערב אל בטן האניה מצאנו את הנוסעים יושבים דחוסים על מיטותיהם ברגלים משתלשלות כלפי מטה ומשוחחים ומתודעים זה לזה, ערב רב ומגוּון: תורכים עבי כרס בבגדיהם המוזרים מתבדלים להם בפינתם; נזירות רוסיות העולות לארץ-הקודש; ארמנים חדי פנים ושחורי עינים; ערבים צעקנים בקולותיהם הגרוניים; יהודים זקנים עולים לארץ-אבות; ופה ושם גם כמה חלוצים בדרכם ארצה לעבדה ולכבשה.

ובליל האומות והלשונות ניכר גם בבליל המאכלים השונים והמשונים, הכל לפי כל עם ועם ולפי כל איש ואיש בתוך עמו, כולם מתקינים את המזון לפי דרכם, מבשלים ומטגנים ומורחים וחותכים במין רצינות כאחוזי בולמוס, ואלף ריחות נודפים ועומדים. מה מניע בני-אדם לאכול ולזלול יתר על המידה בשעת נסיעה? במהרה התחילו אנשים להקיא, חלו במחלת הים, חשו בראשיהם, והכל צועקים ומתרוצצים מבוהלים ודחופים, והחולים נעזרים בכל מיני תרופות בנוסח הימים ההם: מוצצים לימונים, שותים אלכוהול, חובשים את ראשיהם במטפחות, מניחים חרדל על לבם, ואין צריך לומר שלא נעדרה התרופה הבדוקה מכל – פותחים את הסידור ואומרים תפילת הדרך, או פרקי תהלים. ואנשי המזרח, להבדיל, חורזים באצבעותיהם את מחרוזות הענבר, סגולה לכל.

שונה היתה הנסיעה בימים ההם מן הנסיעה בימינו, אבל בני-האדם חיות מסתגלות הם. החיים נמשכים בכל מקום וגם באניה: הרבה בכי, הרבה סבל, הרבה אי-נוחות – והרבה ידידות, הרבה עזרה הדדית, והרבה צחוק וליצנות. אני ואחותי לובה ישבנו לנו בפינתנו ולא התערבנו עם הבריות. שמרנו זה על זה ושמרנו על הנקיון סביבנו, והתידדנו רק עם הקרובים אלינו ממש.

הימים עוברים, והשמש, שאנו רואים אותה רק לעתים רחוקות כשנותנים לנו לעלות לסיפון, נעשית חמימה ומלטפת, וכשהכריזו: “קוֹנסטנטינוֹפּוֹל לפנינו!” נהרו הנוסעים אל הסיפון. יפה העיר קונסטנטינופול מצד הים, במסגדיה ובארמנותיה ובצבעיה. ועד שהאניה מצטיידת במים ובפחם ובשאר צרכיה, הורשו הנוסעים לרדת אל החוף לשעה קלה. ירדתי עם אחרים לקנות לנו מזון טרי, כי מאסנו באוכל הקלוקל שהעלה בינתים עובש וריחות. עיני נפלו על תורכי אחד שישב ישיבה מזרחית ועל-ידו הרבה סלסלות מלאות תות-שדה רענן. מחיר הסלסלה עשרה פיאסטר, אבל מי מן הנוסעים העומדים שם יודע כמה הם עשרה פיאסטר? כל אחד תוחב לידי התורכי כסף לשביעות רצונו, כי הוא היחיד שמכיר בערך הכסף. בחרתי לי סלסלה יפה וחזרתי אל האניה אל אחותי. החלטנו לאכול ממנה לאחר שתפליג האניה, ולפנות ערב שטפנו את השכבה העליונה של התותים וישבנו לאכול באהבה וביראה את הפרי הטעים, ומצצנו לאט-לאט. אומרים שארץ-ישראל פירותיה מרובים, הלא משם מביאים פירות לט"ו בשבט, ושם נאכל הרבה פירות. אבל בינתים נשמור מן הפרי גם למחר. ולמחרת, לאחר שאכלנו נתח נקניק יבש ומצומק ופרוסת לחם יבש, ביקשנו לקנח בתות, והסרנו את השכבה השניה של התות, והנה הסלסלה מלאה עלים ואין בה עוד אפילו תות אחד. “רמאים”, קראה לובה, “התורכים רמאים הם, איך לא נזהרת?”

איים בעלי צורות שונות נתגלו לעינינו: מָאֳרכים ועגולים ומפוצלים, ופה ושם עדרי כבשים קטנים עליהם, בקתות מרוחקות זו מזו, כפרים קטנים מסתתרים בסלעים. “מטאלין, מגיעים לאי מטאלין!” וכבר המון דוגיות ועליהן יוָנים משופמים עטות על האניה שהשליכה עוגן במעגן. כשדים משחת טיפסו ועלו על הסיפון והציעו את מרכולתם בקולי קולות: זיתים, פירות מיובשים, סרדינים מלוחים ועוד.

עיניה של לובה נפלו על סרדינים מומלחים, מעשה-בית. האוכל הנותר לנו מן הבית כבר היה תפל בפינו והשתוקקנו למאכל חריף, ולאחר משא-ומתן קצר וקולני קנתה כמה סרדינים ערוכים על עלים. הנוסעים הצטיידו במזון, והאניה בצרכיה שלה, ואנו מפליגים הלאה.

עוד שני ימים, ובשעת צהרים הגענו ליפו.

 

 

[ב]    🔗

“יפו! יפו! ארץ-ישראל! באנו לארץ-ישראל!” – והכל ממהרים ונדחקים לעלות על הסיפון. מצד הים נראית יפו כעיר פלאים. הבנינים הבנויים נדבכים-נדבכים של טרסות על הגבעה שהעיר עומדת עליה, עשו רושם כביר בצבעיהם הססגוניים: כחול וצהוב וורוד ואדום, וכך גם התריסים הנראים למרחוק, ופה ושם מזדקר מסגד, והרושם כולו הוא של עיר אגדית קסומה שקוראים עליה בספרים על מסעות בארצות רחוקות. לובה ואני דבקנו אל מעקה הסיפון.

לא הספיקה האניה להטיל עוגן במימי יפו, הרחק מן החוף, מאחורי הסלעים הענקיים המפרידים בינה ובין הנמל, שהגלים מתנפצים אליהם ברעש וברסס – והבַּחַארַה (הספנים), בחורים חסונים ושריריים שפניהם פני שודדים, בחזיות רקומות ובאבנטים אדומים רחבים ובמכנסי סרבלים, עטו עלינו מסביב, נאחזים באצבעות רגלים יחפות בדפנות סירותיהם, וטיפסו כקופים מתוך קריאות גרוניות פראיות על הסיפון, וקודם שהספיקו הנוסעים להתאושש כבר זרקו את החבילות והמזוָדות לתוך הסירות ברעש ובהמולה, בקללות ובאיומים, ולא הספקנו לפנות כה וכה וכבר נזרקנו, אחותי ואני, לתוך אחת הסירות, והבחארה עומדים על דפנות הסירות ומשיטים אותן במשוטים ארוכים עלה ורדת על הגלים, והנה אנו כבר על-יד הנמל. הסירות מידפקות אל חומת המזח, העבותות נזרקים אל הבחארה העומדים על הרציף, ועוד רגע וכבר הושלכנו אנו וחפצינו אל החוף, רטובים ונרגשים ומורעשים, צריחות וצעקות, המולה ומבוכה, והחבילות מפוזרות והנוסעים הנבוכים עומדים חסרי ישע ברחבת הנמל.

מזועזע ומבויש עמדתי ולא ידעתי מה נעשה. עיני תרו על סביבי. איפה הוא אחי, הנסיך הגיבור? במרחק-מה עמד לו במין הצטנעות איש אחד בחליפה פשוטה ובכובע קש ישן, ובחן את הבאים. ראיתי עינים כחולות עצובות, וזיק של חיוך משתעשע בהן. משהו ניצת בלבי. אמרתי ללובה: “הביטי, מי האיש הזה?” “הוי!” קראה בהתרגשות, “הרי זה יוסף חיים!” משהו נתכווץ בי, כאילו נפלתי מגג גבוה לבור עמוק. זה הוא האמיר, הגיבור שיצרתי בדמיוני?

וכבר ניגש האיש וחיבק את לובה. “וזה בנימין?” והוא חיבק אותי ברוֹך ונשק לי. משהו נמס בלבי, ואיזו חמימות עברה אותי, ואני מטולטל בין אהבה וחמימות ובין זרות ומבוכה, ולא יכולתי לפצות פה.

פנה יוסף חיים אל איש אחד ותחב שטר-כסף לתוך ידו ואמר לו: “חיים-ברוך, אתה תדאג לשחרר את החפצים.” מיד ניגש האיש אל בעל-גוף אחד ואמר לו בידידות שהוא מבקש לשחרר אותנו. שאל אותו הגברתן איפה הנייר, כלומר, התעודות. תחב חיים-ברוך לידו את שטר-הכסף ואמר: “הנה הניירות.” חייך הבריון חיוך רחב והורה להוציא אותנו בפשפש אל מחוץ לנמל.

הורה אחי לחיים-ברוך לקחת את חפצינו אל חדרו, והוא עצמו הוציא אותנו אל הרחוב, רחוב של יפו בימים ההם, מזה ומזה חנויות-כוכים אפלוליות ובתי-קפה בסגנון המזרח, וערבים ארוכי שפם בכיפות-צמר סרוגות ובמכנסי סרבלים יושבים להם על שרפרפי קש קטנים ומעשנים נרגילות, ועל השולחנות הקטנים שלפניהם ספלוני קפה וכוסות מים; וגרמופונים צורחים מנגינות מזרחיות, ובכוכי מסעדות ערבים מיטיבים את לבם במאכלים מזרחיים על צלחות שטוחות, וכבשים פשוטי עור תלויים על אונקלים בתוך עדת זבובים, ומן הכוכים נשמעים רחשי הצליה של הבשר; וחמורים עומדים ונוערים, ובֶדוים בעַבַּיוֹת, חגורים חרבות ופגיונות, מתהלכים ברחוב, ופה ושם ערבי מטיל את מימיו בישיבה בצד הרחוב, והכל ססגוני ומנומר בצבעים.

הריחות החריפים העירו בי בחילה קלה, ובלי דעת אחזתי במעילו של יוסף חיים ואמרתי: “אני רוצה לשוב, אני רוצה לשוב הביתה.” יוסף חיים הבין לנפשי, וידע שהמחזה הזה יכול להעיר הרגשת נכר וזרות ופחד מפני הישמעאלים הללו. מיד שינה את כיווּן הילוכנו והוליך אותנו במשעול אל הים. הים כבר היה לי מכר וידיד בגליו ובסלעים המכוסים ירוקת הים, ובשמש אייר החמימה, ובמהרה שקטתי ונחה דעתי. עברנו כברת דרך על החוף ופנינו לסימטה והגענו לנוה-שלום, או כפי שקראו למקום בלעג, “נוה שוֹלַחץ”, על שום השיירים והלכלוך ברחובות. עוד פיתול ועוד עיקול, ואנו הגענו אל נוה-צדק, אל משכנו של יוסף חיים.

הכניסה אל חדרו של אחי היתה ישר מן הרחוב. נכנסתי וראיתי חדר קטן, כמעט ריק מרהיטים: על-יד חלון עמד שולחן קטן מכוסה בעתון, ועל-ידו ארגז של נפט מכוסה מפת נייר, כיסא אחד ושרפרף אחד. על-יד הקיר עמדה מיטת ברזל מכוסה מרדעת אפורה. על השולחן עלי-הגהה מבית-הדפוס, ובפינה אחרת עמד עוד ארגז מכוסה סדין לבן ועליו כלים: כוסות אחדות, תחתיות, קומקום לתה וקופסת פח מלאת סוכר.

“היכנסו! זה היכלי. הרגישו עצמכם בטוב!” אמר יוסף חיים בחיוך של משובה.

“זה ביתך?” שאלה לובה.

“כן, זה חדרי.”

“וזה הכל?”

“זה הכל. כל מה שנחוץ לאדם.”

אני לא השתתפתי בשיחה. עיני חשכו. הרי בביתנו הדל בנוֹביה-מליני שבאוקראינה היה יותר. היתה תמונה של הגאון מוילנה על הקיר, היה שולחן גדול ומוצק – וזה ביתו של יוסף חיים המפורסם? זה האיש שכותבים עליו בעתונים ואומרים שהוא סופר, איש גדול? מפח נפשי היה גדול.

הוציא יוסף חיים מגבת – אלונטית, בלשון הימים ההם – מן הארגז שבפינת החדר ואמר: “בואו אל החצר ותתרחצו, ואני אכין אוכל לכולנו.”

שוב יצאנו אל הרחוב ומן הרחוב אל חצר, ויוסף חיים שאב מים במשאבת ברזל חורקת, מילא את הדלי, ובספל של פח שפך מים על ידינו והורה לנו איך מתרחצים. חזרנו אל החדר וישבנו על המיטה ויוסף חיים עסק בהכנת הארוחה.

על השולחן הקטן ערך “מַסלינות” – זיתים שחורים – וחתך עגבניה לפרוסות והניח חלבה על צלחת והתחיל מרתיח מים לתה, ואני מחריש ומשתאה. כשישבנו לאכול היה טעם הזיתים מר בפי, וטעם העגבניות, שלא הייתי רגיל בהן, כטעם שמן-קיק, ולא ידעתי את נפשי. לא שהייתי רעב, אבל כאילו חשתי בעלבונו של אחי, שככה עלתה לו וזה מאכלו וזה מעמד שולחנו. ויוסף חיים מזרז: “אכלו, אכלו.” “איני רעב, איני רעב,” אמרתי. הצצתי באחותי לובה והיא הציצה בי, וכמעט פרצנו בבכי. “אכלו, זהו האוכל שבארץ-ישראל צריך להתרגל אליו, הוא טוב ומבריא.” אנוסים לעסנו שנינו את האוכל, ושמחנו כשהדיח התה הדליל והחיור את טעם האוכל מפינו.

יוסף חיים השגיח בדבר. “בערב נלך לאכול במסעדה של חיים-ברוך, לא רחוק מכאן, זה האיש שראיתם אותו בנמל, לא ארוחת מלכים, אבל טובה מזו שהכנתי לכם אני. עכשיו לכו לנוח אצל השכן שלי.” והוא העלה אותנו קומה אחת באותו הבית, אל מר שוּלמן. מר שולמן היה מורה בבית-הספר “עזרה”, וידיד ליוסף חיים. אשתו של שולמן קיבלה אותנו בחביבות רבה ובהתפעלות, ניסתה ללטף אותי, והשכיבה אותנו על מיטות לנוח.

בערב הודיע לנו יוסף חיים כי לשבת נלך לפתח-תקוה. הריהו מרצה הרצאה שם וגם ידידים יש לו שם – משפחת שטרייט – והוא מקווה שהטיול הזה ינעם לנו. בצהרי יום ששי יצאנו שלשתנו ברגל לפתח-תקוה. כל הדרך מנוה-צדק לפתח-תקוה לא פגשנו איש. הלכנו בשבילי גמלים, עלינו בגבעות וירדנו, ורק מרחוק ראינו אהלי קידר, וכלבים מדולדלים נבחו עלינו וניסו להתנפל עלינו. יוסף חיים הבריחם במקלו. ומסביב חולות בלבד, ויובש וצחיחות, ופתאום זכרתי מתוך צביטה בלב את שפע המים והירק בעיירת מולדתי, השוכנת על גדת הנהר סֵיים, לא הרחק משפכו אל הדֶסנה. יובלים ונחלים מסתעפים לכל עבר ומכסים את הסביבה כמעשה רשת של אפיקים ואגמים מוקפים סוף ועשב. בראשית הקיִץ הכל מלא חיים ומלבלב, גדות הנהר מגודלים עצי עלים ומחט עבותי נוף, וביניהם הרבה בעלי-חיים, למן התולעים והחרקים והנחשים ועד הארנבת והזאב, וביער צמחים ראויים למאכל, ענבות אדמדמות ופטריות למיניהן ותפוחים חמוצים, ועל-יד היער שדות תבואה וגני ירק משתרעים עד הרחק מן העיירה, ואחו גדול ודשן של עשב צפוף וגבוה, למרעה לבהמות. יובל של הסיים עובר בעיירה וחוזר במהלכו לאחוריו ונופל שוב אל הסיים, ובתוך כך הוא מחלק את העיירה לשני חלקים, מחוברים בגשר-עץ גדול. מֵעבר מזה החנויות והשוק ובתיהם של בעלי-הבתים החשובים היושבים בכותל המזרח, ומעבר מזה, על האי המוקף נהר, מקום שעומד גם ביתנו, שלוָה ומנוחה בקיץ, לאחר שנסוגו השטפונות, ודייגים יושבים להם בנחת ומעלים דגים בחכותיהם, גם אני אהבתי מאוד את הדיג, וביחוד ביום ששי הייתי מסור כולי לנהר. גם לרחוץ בנהר אפשר. זרמו חזק אבל מימיו זכים וצלולים, ואחר-הצהרים הנהר מלא גופות עירומים של גברים וילדים, כולם פניהם להבים מתוך הנאה וחיים, והזקנים יושבים על החוף ומשפשפים את גופם במים או בבוץ, והארץ כולה ככיכר הירדן שבחומש, כולה משקה. והנה אני בארץ החומש עצמה, וכולה יובש וצחיחות.

לאחר שלוש שעות של הליכה הגענו אל בית שטרייט שבפתח-תקוה, בית נאה, מסויד מבחוץ ונקי מבפנים, וריהוטו נוח, וכולו היה בעיני כבית עשירים מטופח. מיד הגישו תה עם “וַרֶניֶה” (ריבה) ותופינים. השיחה קלחה בקלות. לובה הוצרכה לספר את קורות נסיעתנו ארצה, וגם אני הוספתי כמה מלים, אבל בעיקר נסבה השיחה על הפועלים, על העבודה העברית, על כיבוש העבודה, על קשיות לבם של האיכרים, ועל ההתנגשויות שהיו אז בין השומרים העברים ובין הערבים המתנפלים על המושבות. עם ערב לקח אותנו יוסף חיים אל “קלוּבּ” הפועלים. ה“קלוּב” היה בבנין מארך נידח בקצה המושבה. כשהגענו לשם כבר המתה מסעדת ה“קלוּב” מהמון פועלים בבגדי שבת – חולצות נקיות יורדות על המתניִם. אחדים התקשטו באקדחים או ב“שַבּריות” (פגיונות), רובם היו גלויי ראש ופרועי שׂער. לארוחת השבת הגישו מרק-עדשים עם איטריות ופשטידה שטיבה לא ברור, ולקינוח כוס תה וסוכריות שקופות קטנות במקום סוכר. נזכרתי בקידוש ובסעודת ליל-שבת בבית אבא, ונעצבתי.

לאחר שפינו וניקו את השולחנות הוצבו הספסלים שורות-שורות באולם, והפועלים ישבו כולם קשובים ורציניים. על הבימה אמר איש אחד כמה מלים על יוסף חיים, ויוסף חיים פתח בהרצאתו: “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים של מנדלי מוכר ספרים”. כל שעת ההרצאה שרר שקט של קשב באולם, והכל ישבו בלי נוע, כחוששים להפריע. אחי דיבר בקלות ובשטף, בהומור מפעם לפעם, ובנעימה ברורה. היתה שעה של קורת-רוח, של התעלות בחייהם של הפועלים. כשסיים אחי את הרצאתו נשמעה כמין אנחה בקהל. רבים הקיפו אותו במלות הערכה ותודה ובטפיחות על השכם ובשאלות, עד שמשהו מהערצת אחי ומכבודו נכנס גם בלבי, לא ככּבוד שציירתי לי בדמיוני אלא משהו יותר אישי, יותר אינטימי. לא הבנתי את הרצאתו אבל הרגשתי שמשהו נגע בנימי לבי.

“במעגל, הסתדרו במעגל!” נשמעו הקולות. “החוצה צאו!” והקהל נדחקו ויצאו החוצה והסתדרו במעגל, וביניהם כמה בחורים בכפיה ובעַקַל, חגורים אקדחים ופגיונות, ומהם מחזיקים רובים – “מאוּזֶרים”, “נַגַאנים”, “וֶרבֶּלים”, “בראוּנינגים” – נשק מכל המינים.

“חבריה! הוֹרה!” קרא אחד הבחורים.

וכבר החזיקו איש בכתף רעהו וגופיהם הגמישים מתמתחים ונסערים כטועמים מראש מן ההנאה המזומנת להם בריקוד. אחד נתן קולו בשיר והקהל עונים אחריו, ונשתפכה השירה על הבתים הלבנים הקטנים ועל הפרדסים הצעירים, והתגלגלה על פני שדות התבואה ועל גבעות הבוּר ועד ההרים הגיעה, וההרים עונים לעומתה בהד מצלצל, עד שהקולות אובדים באויר הכחלחל הבהיר בצלעות הרכסים. והבחורים מכרכרים בכל עוז וגופיהם בריאים ומיוזעים ועיניהם נוצצות ודמם תוסס וסואן. מי שלא השתתפו בריקוד עמדו מסביב ומחאו כף והלהיבו את המרקדים. פתח אחד ושר “אל יבנה הגליל!” ותיקן את אזֵנוֹ על מתניו ורקע ברגליו ונכנס בריקוד לתוך מעגל המחוללים ושלף את חרבו. האחרים נסוגו הצדה והוא נשאר מרקד יחידי.

“הרחיבו המעגל! הרחיבו!”

“אל יבנה הגליל!” שרים הבחורים, והבחור מחולל נפלאות וסב במעגל ברגל קלה וחרבו מאיימת על העומדים מסביב לו. “אנחנו נבנה את הגליל!” מתלהבים השרים, והמרקד מתלהב אף הוא, ידו האחת על מתנו, ראשו זקור לאחור, והוא טופף במהירות ובחן ורוקע ברגליו לפי קצב המנגינה. “חרב תבנה הגליל”, מתפרצים הקולות ומרתיתים את דמם של הצעירים, וחרבו של המרקד מתחילה להתיז ברקים, וגופו מתמתח ורועד כולו מתאוַת המלחמה, ורגליו מקפצות כאילו הקרקע יוקדת תחתיו, ופתאום הוא מרכין את עצמו וכורע על סובכי רגליו ומתיז את רגליו לכל צד, והאדמה רועדת מקול הלמות מגפיו, וכבר זיעה מכסה את גופו וקצף עולה על שפתיו, וחבריו מוחאים כף ושרים. רגעים של התפשטות הגשמיות והתעלות הנשמה הם, והריקוד מביע את המסירות הגדולה של בני המשפחה הזאת, משפחת העובדים, שניתקו את כבלי הגלות ועלו לארץ ללחום את מלחמתם הגדולה על האידיאל הקדוש להם.

“האח, לעזאזל – יפה רוקד הבחור!”

“נו! שומר הוא!”

“זה שומר?” שאלתי בלחש ופני משולהבות.

עד אור הבוקר נמשכו הריקודים. עייפים אבל מעודדים חזרו הפועלים אל משכביהם הדלים. אנחנו חזרנו אל בית שטרייט, ומיד נרדמתי כאבן.

למחרת היום טיילנו בכרמי פתח-תקוה, וביקרנו בבתי איכרים ידידים, ולעת ערב חזרנו בכרכרה של אחד האיכרים ליפו. מלאים רשמים היינו, והקשרים הראשונים למולדת החדשה התחילו לנבוט בלבי.

עברו ימים ויוסף חיים שכר חדר לאחותי לובה ולי בנוה-צדק, ולי, שאדוק הייתי וזהיר בכשרות, הזמין ארוחת-צהרים אצל אלמנה אחת שפרנסתה בכך.

“בנימין אחי, מה אתה רוצה להיות?” שאל אותי אחי. הוא לא אמר ללכת בגדולות ולא רצה אלא שאהיה פועל טוב ואדם ישר.

“הרי אמרתי לך – שומר!” עניתי.

“כן, תהיה שומר כשתגדל, אבל עכשיו, אתה רוצה ללמוד?”

“איפה?”

“בבית-ספר.”

“יש פה בית-ספר?”

“כן. יש בית-ספר גדול וטוב. אתה רוצה ללכת לבית-הספר?”

“אם תאמר שאלך – אלך.”

“טוב. מחר נלך לרשום אותך לבית-הספר ‘עזרה’.”

שני בתי-ספר היו בעיר, אחד של חברת “כל ישראל חברים” – בית-ספר “אליאנס”, ואחד מיסודם של יהודי גרמניה, בית-הספר “עזרה”. מנהל בית-הספר “עזרה” היה יהודי ירושלמי שבילדותו היגר לגרמניה, ולאחר שנים חזר ארצה בתור מנהל המוסד. בית-הספר היה על חוף הים. כשנכנסנו יוסף חיים ואני למשרדו של המנהל, הַלבֶּשטַט היה שמו, קיבל אותנו בחיוך של זחיחות-הדעת. עשו עלי רושם זקנקנו המחודד ועיניו, ולימים עתיד הייתי לדעת שאלו עיניו של ירושלמי פיקח שהתבולל בתרבות גרמניה וחשב את עצמו לנציג המדינה הגרמנית בארץ-ישראל.

“הבאת את הילד הזה לבית-הספר? מי אתה?”

“אני ברנר וזה אחי.”

“אה, ברנר, שמעתי עליך. אינך משהו מסוֹפר, אה? אתה כותב עברית? האם אפשר לכתוב עברית? אתה מאלה החלוצים? הצעירים המשוגעים הדוברים עברית? הה-הה-הה!”

כשביקש אחי לומר משהו נכנס לתוך דבריו ואמר: “כמובן, כן- כן. אבל בבית-הספר הזה שפת ההוראה היא גרמנית. הנער צריך ללמוד גרמנית, לא ז’רגוֹן (אידיש). הז’רגון מכער את השפה הגרמנית. לימודי יהדות לומדים בעברית, גם תנ”ך. אבל את כל המקצועות האחרים לומדים בגרמנית, והנער צריך למהר וללמוד גרמנית. הנער עושה רושם טוב, ונראה שנקבל אותו לבית-הספר. הוא יכול להתחיל ללמוד מחר. אנו נקבע לך, נער, את הכיתה המתאימה. דייק לבוא בזמן! אתה בא ללמוד בבית-ספר גרמני, והגרמנים הם ‘פּינקטליך, דוֹיטליך, אֶקזאקט’. להתראות, אני מקווה שתהיה תלמיד טוב וממושמע!"

אשתו של הלברשטט, אשה שמנה ורחבה אבל טובת-לב, הופיעה בפתח המשרד והציצה בנו ואמרה: “נער נחמד, אבל תקצצו לו את הפיאות, לא את הכל, מעט. מנַין הוא? מרוסיה? הרוסים האלו, איך שולחים ילד קטן כל-כך לארץ הזאת…?”

וכך התחלתי ללמוד בבית-הספר “עזרה”.

ביום הראשון ללימודי הקיפו אותי ילדים בחצר הגדולה של בית- הספר. שאלתם הראשונה היתה “אקדח יש לך?” וכשאני תמיה, מה לי אקדח, הם מודיעים לי כי לכל יהודי צריך שיהיה אקדח, כי הערבים מתנפלים, וגם עליהם מתנפלים כשהם הולכים לבית-הספר, ולכן הם הולכים בחבורה תמיד, כי הערבים מתאנים למהלכים יחידים. “אבל אנחנו לא מפחדים מפניהם, לכולנו יש נשק.” וכל אחד מפשיל את כותנתו ומראה לי: לאחד יש “שַבּריה” (פגיון), לאחד אקדח, ולאחד אגרופן. בכל הפסקה הילדים יוצאים למשחקי מלחמה ויורים קליעים אל המטרה, ואין איש מכהה בהם. לימים קנו לי אקדח והייתי מתאמן בקליעה למטרה. יש שהייתי משתהה באימוני בחוץ לאחר הצלצול, והמורה היה מאיץ בי להיכנס לכיתה, ואני הייתי משיב לו: “טוב, עוד יריה אחת,” והוא היה נענה לי. הייתי קלעי לא רע, וכך קניתי לי את לב החברים. אחר הצהרים היינו יורדים לעתים אל שפת הים, ובין שחיה לשחיה היינו מתאמנים במעשי מלחמה. החיים התחילו מוצאים חן בעיני. היתה פעילות מתמדת, הרגשת כוח וחופש, היפוכם של חיי ילד יהודי בעיירה שבאוקראינה.

בנוה-צדק היתה ספריה ציבורית סמוכה לחדר שלנו. וכשנדרשה ספרנית עוזרת למנהל הספריה, מר הוז, הוזמנה לובה אחותי לעבודה הזאת, כי לא רבות היו הצעירות המוכשרות לכך. רוב הספרים בספריה היו בשפה הרוסית, ואני הייתי מבלה שם את רוב שעות הפנאי. בולמוס של קריאה אחז אותי. יש שהייתי לוקח את מפתחות הספריה מאחותי ומבלה לילות שלמים בקריאה. קראתי כל ספרי טולסטוי, טורגנייב, דוסטויבסקי, גוגול, גורקי – רוב הספרות הרוסית הקלסית. לא הנחתי ספר מידי ולא השארתי ספר בארון שלא דיפדפתי בו למצער. ביום הייתי בסביבה ארץ-ישראלית ובלילה חייתי בעולם הספרות הרוסית. וכך התרחקתי מקהל החברים אל הבדידות ומצאתיה טובה לנפשי. היו ימים שלא הלכתי לבית-הספר אלא אל שפת הים, להתיחד עם חלומותי. שם, בצל בית או בצל סירה שפלט הים בזעפו בחורף, הייתי שוכב ובורא עולמות ומפריח מגדלים באויר, ומשתכר מיצירות דמיוני. ביקשתי להיות צייד ביערות הודו, רועה בערבות אמריקה, או ראש לשודדי הים, ולבי מתמוגג מכליון נפש.

משהו היה תוסס ומתגעש ומתרוצץ בי, ולא ידעתי מה. שאלות לא ברורות, מחשבות לא שלמות, העסיקו את רוחי והעיקו על לבי. מתלמידי בית-הספר הייתי רחוק; חברים רבים לא קניתי לי; מתהלך הייתי שחוח וחולמני, והייתי מוזר מעט בעיני תלמידים ומורים. אלה חששו מאגרופי, ואלה נהגו בי התחשבות – סוף-סוף, אחיו של ברנר אני.

 

[ג]    🔗

בשנת 1913, שנתיים לאחר עלייתי לארץ-ישראל, עלו ארצה גם אחותי בתיה ואחי מאיר. רק ימים אחדים שהו ביפו. דוקא הם לא יכלו לשאת את החיים בעיר. בתיה, העלמה העדינה המתהלכת כפיה בבגדי מלמלה, כיוָן ששמעה על הפועלים ועל החיים בקבוצה, על עבודת האדמה, מיד כבש הרעיון הזה את לבה, ובמהרה עברה אל קבוצת בן-שמן, שנוסדה לא מכבר, לחיות בה.

בן-שמן הקבוצה היתה חצר גדולה מוקפת חומה לצורך הגנה, ובתוך החומה בתי הישוב, האורוות ומחסני הכלים. בתיה השתרשה יפה במקום וראתה בו את ביתה. קשה היתה העבודה, אבל צעירה נמרצת ואמיצה שכמותה מצאה סיפוק בחיים האלה. בביקוריה המעטים אצל אחינו יוסף חיים ביפו סיפרה על החיים בקבוצה ועוררה בי רצון לראותם מקרוב.

וביום ששי אחד בשעת צהרים יצאתי לדרך, נעלי על כתפי ומקלי בידי, לבקר אצל אחותי בבן-שמן. מהלך הייתי לאורך מסילת-הברזל המוליכה אל לוד, והיום יום קיץ בהיר וחם והכל מתרונן בי, ואני מרגיש שאני חזק ובטוח, כי תחת חולצתי תלוי לו אקדחי הטוב, וגם פגיון תחוב בחגורתי. ניתרתי לי בצעד קליל על אדני המסילה, עד שפניתי והמשכתי בדרך השדות, ולפנות ערב התקרבתי אל בן-שמן המוקפת חורש צעיר. רק פסעתי צעד אחד לתוך החורשה, והנה הקיפוני ששה נערים מזוינים מכף רגל ועד ראש באקדחים ובסכינים ובנַבּוּטים (אַלות), ומראיהם אֵימה. עמדתי תוהה; הנערים נערי ישראל הם, ומה כל הדבר הזה? והנה יצא מן החבורה נער רחב כתפים ובעל בלורית, ואקדחו מכוּון אלי והוא קורא:

“הלנו אתה אם לצרינו?”

“לה' הישועה!” נזרק הפסוק מפי מתוך הרגל תלמודי.

“בוא אחרינו!”

הלכתי אחריהם אל עומק החורשה עד שבאנו למקום סתר של דשא רך בין סלעים. הם התישבו בחצי מעגל והזמינו אותי לשבת אתם. “מאַיִן אתה, נער?” “מיפו.” “ומה שמך?” “בנימין.” “למה באת הנה? לרַגל באת!” “לא. אחות יש לי כאן.” “מי אחותך?” “בתיה ברנר.” “אז משלנו אתה!” “משלכם.” “אז אנחנו יכולים למסור לך את הסוד. אבל אוי לך אם תבגוד בנו. מות תמות!” “ומה הסוד?” “אתה רואה אותנו, את ששתנו – יסדנו אגודה, אגודת שודדים לוחמים!” “במי אתם לוחמים?” “בערבים המתנכלים לנו. הם מצרים לנו ואנחנו נצר להם עד שיצאו מן הארץ. מעטים אנחנו עכשיו, אבל עוד יבואו רבים, ואנחנו ננצח. התלך עמנו?” “אלך.” “הישבע שלא תבגוד, שתילחם עד טיפת דמך האחרונה.” “נשבע אני.” “יש לך נשק?” “כן.” “יש לך שבריה?” “כן.” “הוצא!” הוצאתי את הפגיון. “אמור אחרי: נשבע אני באלוהי ישראל שאלחם עם אחי עד הסוף, לא אבגוד בהם לעולם, כן יהי רצון! ולסימן אני מנשק את השבּריה הזאת. תבוא השבּריה אל לבי אם אבגוד באחי!”

נשקתי לפגיון וכל ששת הנערים נשקו לה אחרי. ואז קראנו כולנו יחד: “אחים לחיים ולמוות אנחנו!” השמש שקעה והחושך ירד על החורשה, והיתה דומיה בכל. “ומה עלי לעשות?” שאלתי את הנערים. “הרי אני לומד ביפו, איך אוכל להילחם אתכם?”

“דוקא זה טוב. אתה תהיה ספּק הנשק שלנו. שם, ברחוב בוּסטרוּס ביפו, על-יד השעון, יושבים המוּגרבּים שמוכרים כלי-נשק. ביחוד יש להם קינגָ’לים (סכינים קַוקזיות) ופגיונות ואקדחים. אתה תקנה מהם ותביא לנו. את הכסף ניקח מן הקופה המשותפת שלנו, וגם אתה תתרום לה.” מרוצים ושמחים יצאנו מן החורשה והנערים הוליכו אותי אל חדרה של אחותי בתיה. מאז הייתי הולך לבן-שמן בכל יום ששי, ומביא להם כל מיני כלי-נשק.

ביום ששי אחד, בסתיו, יצאתי לי לבן-שמן כמנהגי, והנה נפתחו ארובות השמים בשבר-ענן, ואני ודרכי הוצפנו מים. לאחר פרק של פקפוקים החלטתי להמשיך את דרכי, אבל התנהלתי בכבדות ולאט והחושך ירד על הארץ. כל זמן שהלכתי על אדני המסילה ידעתי את דרכי, אבל כשפניתי מן המסילה ונכנסתי לכרמי הזיתים של לוד, תעיתי ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, ואני רטוב עד לשד עצמותי ומסך של גשם מכסה את עיני, ואני מבוסס שקוע עד הברכים בבוץ שבכרמי הזיתים ורועד מקור ומפּחד. כך הסתובבתי רוב הלילה עד שתש כוחי, והנה נתקלתי בקבוצה של בתים עזובים ומצאתי שם מחסה מן הגשם. שעה ארוכה ישבתי לי בפינה נים ולא נים ואברי קהים מעייפות ומקור. משהחויר המזרח ראיתי שאני יושב באחד הבתים העזובים בפנימיה של יתומי בֶּלקינד. האיש בלקינד חלם חלום לאסוף יתומים עזובים ולחנכם לעבודה. שנים אחדות עמל לקיים את המוסד, עד שכשל ונואש ועזב. עתה הכרתי את דרכי ויצאתי בצעד מאושש אל בן-שמן.

אחותי כבר היתה ערה בבוקר השבת, כי היה תורה לחלוב את הפרות. כשראתה אותי רטוב ומרופש, השקתה אותי הרבה תה חם בלימון, ונתנה לי פרוסות חלה מרוחות בדבש, והשכיבה אותי על מיטתה. חיש-מהר נרדמתי.

אחר הצהרים החלטנו בחבורת השודדים כי הגיעה עת לפעול. תחילה יש למצוא מערה ולרכז בה נשק וצידה ובגדים. משם נצא לפעולה ושם נסתתר לאחר הפעולה. יצאנו לחפש מערה בהרים שבסביבות בן-שמן, ולבסוף מצאנו מקום מרוחק מן הדרך ומכוסה שיחים. הוחלט שבשבוע הבא אבוא ביום חמישי בערב, כדי שנוכל לפעול ביום ששי.

לאחר שבוע ימים, השכם-השכם בבוקר יום ששי, הסתתר מארב של שודדים בין האטדים והחילָפים שבצד הדרך ההולכת מבית-נַבּאלה אל לוד. לא הספקנו להסתדר והנה שמענו איש מתקרב ומחמר בחמור. קפצנו וצעקנו: “עמוד! אל תזוז!” על החמור היו תלויים מזה ומזה שני ארגזים מלאים עגבניות, והערבי עומד תוהה, מלפלף בעיניו הטרוטות ופושט ידים ואומר:

“למה?”

“הורד את הארגזים!” ציוינו.

“למה?” חזר הערבי ושאל.

“אל תדבר. שתוק, אם יקרים לך חייך!”

הוריד הערבי את הארגזים ושאל בקול בוכים: “למה?”

ציוינו עליו להמשיך את דרכו, ומשנעלם נשאנו את ארגזי העגבניות והחבאנו אותם במערה. בצהרים החלפנו את בגדינו וחזרנו אל בן-שמן. בחצר ראינו את הערבי שלנו יושב על-יד המטבח בשיכול רגלים, כפוף ועצוב. מיהרנו להסתלק משם.

פריימן, מרכז המשק של החוה, הבין מסיפורו של הערבי, שהשודדים היו נערי החוה, והבין שאם יאשים אותנו נכפור בכּל ונתעקש והוא לא יעלה בידו כלום. לפיכך כינס את כל הנערים בחדר אחד ואמר להם: “ראיתם את הערבי שיושב על-יד המטבח? זה עַבּדאללה שתוּם העין, ספּק הירקות לחוה שלנו. הבוקר התנפלו עליו בחורים ושדדו ממנו את ארגזי העגבניות שהוביל אל המטבח שלנו. הוא לא הכיר את הבחורים, אם יהודים הם או ערבים, כי היה מופתע ונדהם. עתה עלינו לחפש ולמצוא את הארגזים. ודאי לא הספיקו השודדים להתרחק מכאן. האם אתם יכולים לעזור לנו למצוא את האבדה? אני מכיר אתכם שאתם נערים אמיצי-לב, יודעים את שבילי הסביבה, צאו וחפשו, אולי תגלו את עקבות השודדים. מסכימים?” החלפנו מבטים בינינו וניענענו בראשינו בהסכמה. בחוץ החלטנו לא להחזיר את הארגזים מיד. עשינו עצמנו מחפשים, ורק לעת ערב מצאנו את שלל השודדים והחזרנו את הארגזים, ובפינו סיפור שמצאנו אותם מוסתרים ומכוסים אבנים בין הסלעים בקצהו של יער בן-שמן. פריימן הודה לנו בטפיחות על השכם, וקרא לנו בני-חיל שראויים להיות שומרים בישראל. שמחים וטובי-לב הלכנו אל חדרינו להכין את עצמנו לארוחת ליל השבת.

בביקורי בבן-שמן אהבתי לתור את הסביבה ולחפש שבילים ומקומות סתר. פעם אחת הרחקתי וטיפסתי על הר מאחורי יער בן-שמן, והנה אני רואה על הפסגה בקתה ועל-ידה כמה סוסים קשורים לסלע, ואיש רחב-כתפים ושרירי שראשו מגולח עומד יחף ומטפל בסוסה. כבר שמעתי על יחזקאל חנקין, השומר האגדי, שמתגורר בסביבה. סיפרו נסים ונפלאות עליו ועל מעשי גבורתו – שהרחיק לנדוד במדבר והתלווה אל הזואולוג אהרוני לצוד כל מיני חיות מדבר; ושהוא מיטיב לרכוב על סוס יותר מן הבֶדוים שבמדבר; ושהוא הפיל חיתתו על השודדים; ושהוא מתבודד וחי את חייו בחברת סוסיו וכלביו – ושמו יצא למרחקים. כשראיתי את האיש הבנתי מיד שהוא יחזקאל חנקין. קרבתי לאט-לאט ואמרתי: “בוקר טוב!”

“בוקר טוב, ינוקא!” ענה לי יחזקאל חנקין וחיוך רחב על פניו הגרמיות. “מה מעשיך כאן?”

“יצאתי לטייל, סתם ככה.”

“סתם ככה אין מתהלכים בארץ הזאת. אינך מפחד מן הערבים?”

“לא, יש לי נשק,” אמרתי והרמתי את חולצתי והראיתי לו אקדח “וֶרבּל” ופגיון שהיו תחובים בחגורתי.

“יפה-יפה. ולרכוב אתה יודע?”

“לא. עדיין לא רכבתי.”

“וללמוד לרכוב אתה רוצה?”

“כן, בודאי, אני רוצה להיות שומר.”

“אז אתה חבר שלי.”

“בודאי שאני חבר שלך.”

“ולטפל בסוס אתה יודע?”

“אלמד!”

“הנה לך הרסן והמתג. קח את המשחה הזאת וצחצח אותם.”

בחפץ-לב ישבתי והתחלתי משפשף ומצחצח את הרסן יפה-יפה עד שהבהיק בשמש.

“גמרתי,” אמרתי.

“הבה נראה. יפה-יפה. תבוא לבקר אותי. אתה מבן-שמן?”

“לא. אני מיפו. אבל אני בא לבן-שמן.”

“אל מי?”

“אל אחותי בתיה.”

“אה! אחות יפה יש לך!”

“כן,” הסכמתי.

“ועכשיו רוץ אל החוה, שלא תאחר לארוחה.”

נפשי נקשרה ביחזקאל חנקין. לא סיפרתי לאיש על הפגישה הזאת, אבל מכאן ואילך כל אימת שביקרתי בבן-שמן הייתי עולה על ההר אל יחזקאל חנקין. הוא היה נותן לי לטפל בסוסים, ולימד אותי לנקות את האוכף, לרחוץ את הסוסים, לקלוע להם צמות, לחבוש אותם, להבהיק את הארכובות ואת הרסן ואת המתג, לקשט את צואריהם בחרוזים, ועל הכל – הוא לימד אותי לרכוב על סוס עם אוכף ובלי אוכף.

יום אחד באתי אל החוה וראיתי בחצר קבוצה של שומרים רכובים על סוסות מקושטות ומזוינים מכף רגל ועד ראש ברובים ובאקדחים ובפגיונות ובנַבוטים, ולבושים לבוש ערבי: עבּאיות רקומות, כַּפיות ועַקַלים לראשיהם, ומגפים צבעוניים כדרך הבֶדוים לרגליהם. אחותי בתיה עמדה על-ידי והורתה בידה על כל שומר ושומר וקראה לו בשמו: זייד, מנדל פּורטוגלי, בקר, שאול, לישנסקי ואחרים – כולם גיבורים אנשי-שם, מפורסמים במעלליהם.

“למה באו? מה יש? מה קרה?” שאלתי.

“הם עולים אל יחזקאל חנקין,” אמרה. התחילו השומרים יוצאים מן החצר בדהרה קלה, זה אחר זה, במשעול העולה אל הבקתה של חנקין.

אני, שכבר הייתי בן-בית במשק, הוצאתי אף אני סוסה מן האורוָה ורכבתי לאטי אחריהם. על ההר קיבל אותנו יחזקאל חנקין בסבר פנים יפות והזמיננו לשבת על הסלעים שמסביב לבקתה, כיבד אותנו בקפה כמנהג הערבים, ופתח ואמר: “אתם יודעים כולכם לשם מה הזמנתי אתכם אלי. כולכם מכירים את השיך אַמין, השודד השולט בכל הסביבה. החוה שלנו, כמו הכפרים הערבים, משלמת לו כופר-הגנה מדי חודש בחדשו, והוא מונע את ערביי הסביבה מלהתנפל עליה, ואנחנו קשורים אתו בקשרי ידידות. לפני כחצי שנה פגש אותי שיך אמין בין ההרים, ואני רוכב על סוסתי והסייח אתי. ראה שיך אַמין את הסייח, בן סוסתי האצילה, וחמד אותו. פתח במתק שפתים ואמר: ‘מכור לי את הסייח, וכל אשר תשית עלי אתן לך.’ אמרתי לו: ‘איני מוכר את הסייחים של סוסתי האצילה. כבן הוא לי. אבל אם חסר סוסים אתה’ – אמרתי לו בשמץ לעג – ‘יש לי סוסה אחרת, לא פחות טובה מן הסוסה הזאת, קחנה לך.’ לא חסר סוסים הוא השודד הזה, אבל להקניט אותי התכוון, ואולי לקבל את הסייח חינם במתנה, כמנהגו. לאחר משא-ומתן ודברי תעתועים כמנהגם, ומתוך רצון לשמור על הידידות עמו, נתתי לו סוסה במחיר עשרים נפוליונים זהב. לאחר שקיבל את הסוסה נזכר הערמומי שאין עמו כסף והבטיח לשלם לי בעוד ימים אחדים. והנה עברה מחצית השנה והוא מתחמק מתשלום. נפגשים, והוא מדבר בחלקת-לשון, אבל אינו משלם. עתה החלטתי לבקר אצלו ביקור נימוסין, לא בשביל הכסף בלבד אל בשביל כבוד השומר, להראות לו שאין אני מפחד מפניו ואף יכול אני לנהוג בו תקיפות ולגבות ממנו את החוב. מזמין אני אתכם לבוא אתי.”

“טוב, טוב, אתך אנחנו.”

ניגשתי אל יחזקאל חנקין ולחשתי על אזנו: “גם אני אלך אתך.”

“אינך מפחד?”

“אתך איני מפחד.”

“ניחא, בוא!”

עשה חנקין תנועה קלה בידו, וכל השומרים עלו בתנופה על הסוסים וירדו בטור מן ההר, אל טירתו של השיך אמין, שהיתה מוסתרת בין הסלעים שבהרי יהודה.

כעשרים דקות התנהלה שיירת הרוכבים בנחת בין ההרים. אני לא ראיתי כל סימן של ישוב, עד שהגענו אל פשפש קטן ויחזקאל הקיש עליו ב“קוּרבּאץ'” (בשוט) שבידו. מיד נפתח הפשפש והרוכבים ירדו אל חצר רחבת-ידים מוקפת ביתנים קטנים ואורווֹת. גבר גבוה ובעל-גוף, בסרבלים ובחזיה מרוקמת ובאבנט רחב, וכיפת צמר על ראשו המגולח למשעי, יצא לקראתנו. בעיני דמה ל“הַטמַן” של קוזקים בזַפּוֹרוֹצָה שעל הדניֶפּר. ליטף האיש את שפמו וחיוך ערמומי התפשט על פניו. “אה, יחזקאל, אהלאן וַסַהלאן. בואו, בואו, אורחים נכבדים. יבורך היום שבאתם בצל קורתי, בואו ברוכי אלוהים!” והוא מחא כף וכמה בחורים גברתנים הופיעו ואחזו ברסן הסוסים.

“הוליכו את הסוסים אל האורווֹת,” אמר השיך, “ושימו לפניהם ממיטב שבולת השועל. ואתם, ידידי, הסירו מעליכם נשקכם ותנוהו לבחור זה, והוא יניחו במקום היאה. ראו עצמכם כבתוך שלכם, ביתי ביתכם, שלי שלכם, בואו, כבדוני!”

אמר לו יחזקאל: “סלח לנו. הנשק חברנו הוא. אין עוזבים חבר והולכים להשתעשע. בכל אשר נלך – ילך הנשק אתנו.”

צחק שיך אמין צחוק זדוני ואמר: “בן-חיל, יפה דיברת, יהיה כדבריך, בואו!” והוא הוליכנו אל רחבה מכוסה שטיחים, ומסביב לה אוכפים מכוסים מרדעות, והזמין אותנו לשבת במעגל, ראשון ראשון לפי כבוד האורח, ויחזקאל לימינו. פתחו בברכות ובדרישות שלום: מה שלומך, ומה שלום בני ביתך, איך יבול התבואה השנה, ואיך הפרי – שנת ברכה היתה! וחוזר חלילה: מה שלומך ובריאותך ושלום ילדיך ושלום צאנך ובקרך, וחוזר חלילה.

בינתים התחילו העבדים המשרתים להכין את הכיבוד לאורחים, לכתוש את הקפה במכתש וללַווֹת את המעשה בשיר. במרחק-מה הבעירו הנשים אש והתחילו מבשלות את בשר-הכבש ואת האורז. החצר כולה נמלאה המולה וצחוק ודיבורים. אבל ברחבה של השיך אמין שוחחו בדברים העומדים ברומו של עולם. כמנהג המבוגרים דיברו פוליטיקה, סיפרו על מעשי המושל התורכי, על קטטות והתנפלויות ומעשי-שוד מפורסמים. השיך אמין לא הצניע את רוב גדולתו וגבורתו, וסיפר על חכמתו ועל מעלליו בקרב ועל התכתשויותיו עם אויביו, והכל מביעים התפעלות מפיקחותו ומהצלחותיו, והוא מדושן עונג וצוחק צחוק רם ומזרז את עבדיו להחיש את הכיבוד. מזגו קפה בספלוני חרסינה וגמעו גמיעות קולניות קטנות מתוך ברכות, ואחר-כך סיבוב שני של קפה, והכל מתובל באמרי שפר וחכמה והתפארות. לבסוף הוגשה גם הארוחה: אגן גדול של אורז מהביל, נתחי בשר כבש שמנים, סלט עלי חסה, וערימות של פיתות דקות כנייר.

בתאוָה רבה ובזריזות התחילו האורחים ובני הבית נוגסים וקורעים וחותכים וטורפים ולועסים ובולעים, ונושמים בכבדות ונאנקים משפע תענוג ונחת, ומגהקים בקול רם ובכוונה, כדת וכנימוס.

כיון שכילו לאכול והשתרעו על המרדעות שעל האוכפים, אמר השיך אמין בהנאה גלויה: “אכלתם ושתיתם, סלחו לי שקיצרתי (כלומר, באוכל),” והוא מחא כף, והופיעו הבחורים, ובפקודת השיך התחילו משחקים לפני האורחים. להקה אחר להקה הופיעו ושיעשעו את המסובים. לבסוף הופיעו שני בחורים ערומים, רק מכנסי-עור עליהם, והם משוחים בשמן מכף רגל ועד ראש, והתחילו להיאבק. תפסו זה את זה, אבל אחיזתם נתרופפה כי ידיהם החליקו על השמן, ושוב ושוב ניסו, והצחוק היה רב. מכל פינות החצר התאספו גברים וילדיהם להסתכל במחזה, רק הנשים עמדו מרחוק. השיך אמין געה יותר מכולם בצחוקו הקולני ועודד אותם וגידף אותם בחיבה ופנה אל אורח זה ואחר במלות צהלה. משיצאו מן הזירה, נשתלהב השיך אמין וקרא: “מי יצא לסיוף אתי? אורחים נכבדים, מי בכם גיבור-חיל שולף חרב, יקום ויילחם בי בסיף!” השומרים הביטו זה אל זה במבוכה. אמנם התקשטו אחדים מהם בחרבות, אבל להשתמש בהן בתחרות-סיוף לא ידעו, וכדי בזיון וקצף. עיניהם נתלו בלישנסקי. לישנסקי היה חגור חרב קצינים אוסטרים, דקה וגמישה. הוא היה מתפאר באזני חבריו כי היה קצין בצבא האוסטרי. עכשיו באה עת מבחן. באין ברירה הפטיר: “אני מוכן!”

עמד שיך אמין ממקומו בכל גודל גופו ונהם משהו. מיד הובאה לו חרב גדולה. אמר: “חרב זו ניתנה לסבי לאות הוקרה מאת הכליף התורכי עַבד אל-מג’יד, יתברך שמו.” והוא עבר בין האורחים והראה להם את החרב, ועליה חרוטות המלים: “הנצחון למאמין.”

לישנסקי, בחור נמוך קומה ודק גו, הוציא את חרבו מנדנה ועמד כמבויש בצד. קרא שיך אמין מתוך שמחת נצחון: “הרחיבו המעגל! הרחיבו!” ואל לישנסקי אמר מתוך בוז וחיבה גם יחד: “מוכן, יא אִבּני?”

החזיקו שניהם את החרבות בימינם, ושמאלם מאחורי גבם, ועמדו זה מול זה והצליבו חרבות. פגעה הפלדה בפלדה בקול צלצול, והשיך אמין משולהב כולו עד אכסטזה ונוהם בקול ומתקיף את לישנסקי. והבחור עומד רגוע ומגיב בתנועות סיוף שקולות והודף את ההתקפות, והשיך סוער ובוער, והדם מציף את פניו ועיניו מכווצות מתאות הרצח, והצופים מתוחים וחרדים. ופתאום, בסיבוב חרב מוצלח, הפיל לישנסקי את חרבו של השיך אמין מידיו. “אוהו!” צרח השיך אמין וקילל את החרב: “זונה מקוללת, בוגדת בי, מַלעוּנֶה, שַרמוּטה!” ומתוך אבדן עשתונות הרים את חרבו והכה על סלע ושברהּ. אנקת אימה התפרצה מפיות הצופים, ופני כולם קדרו. חנקין וחבריו ידעו שהדבר הזה לא יעבור בשלום. לאחר זמן-מה של תדהמה ניגש חנקין אל השיך ואמר לו: “הגיע הזמן ללכת. תודה על הכנסת האורחים. אכן נהנינו הנאה מרובה. ואין פלא, שהרי השיך אמין מפורסם בכל הארץ בהכנסת האורחים שלו. תהיה ברוך! צווה על הנערים ויביאו את הסוסות שלנו.” מחה השיך אמין את זיעת פניו באלונטית גדולה, אנס את עצמו להעלות חיוך על פניו ואמר: “לא, לא, למה תמהרו, לינו אתנו הלילה, ועוד נשתעשע יחד.” ויחזקאל חנקין עונה לעומתו: “התודה והברכה לאדוני רב החסד. עוד לנו מעשים לעשות היום, וטוב שנלך.” “רצון האורחים כבודם! היי, יא עבדאללה, הבא את הסוסים של אורחינו!” התחילו הנערים להוציא את הסוסים מן האורוות, ומתוך תודה וברכה התחילו השומרים לחבוש את הסוסים, והסתדרו בטור לצאת מן החצר. לפני הפשפש עצר חנקין את סוסו והעביר ידיו על עיניו ואמר: “כמעט שכחתי. יש לנו עוד ענין קטן לסדר. אתה זוכר, לקחת ממני סוסה שמצאה חן בעיניך.” השמיע השיך אמין קול, כמין הן. אמר לו יחזקאל: “עדיין לא באתי על שכרי.” השתומם שיך אמין ואמר: “לא? יא, איזו בושה! יא ג’אבּר הבא את ארנקי.” רץ ג’אבר והביא כיס-עור. התחיל השיך מונה ונותן מטבעות-זהב לתוך ידיו של חנקין, וכשמנה עשרים נפוליונים אמר: “הנה! ואלוהים ישמרך!” – ספק ברכה ספק איום. עוד מלות פרידה ודברי נימוסין, וחבורת השומרים יצאה ממאורתו של השיך. איש לא פצה פה. מתוך דומיה והרהורים כבדים התנהלה השיירה. זייד מוליך ויחזקאל חנקין מאסף. לא הרחקנו מן הטירה, ועיני כולנו ראו פה ושם מאחורי סלע, מאחורי עץ, מאחורי שיח, כפיה מלבינה ועינים בוערות. “הממזר שלח את בחוריו, הוא חורש מזימה, היו מוכנים!” אמר יחזקאל, ודבריו נמסרו מאיש לאיש. ואמנם לאחר עיקולים אחדים יצא כושי גברתן מבין הסלעים ועמד לפני סוסתו של זייד ואמר בנימוס, כדרך הערבים, כדי לעצור את השיירה כולה: “תן סיגריה!” תחב זייד הבקי והמנוסה סיגריה בקנה המאוזר שלו והושיט ואמר: “קח!” אמר הכושי: “אִשתַע’פִר אללה (ישמרנו האל),” ונעלם מאחורי הסלעים. במהרה קפץ ערבי אחר משולי הדרך ותפס ברסנו של סוס ואמר בנעימה של איום: “היי, הסוסה שלי” “קח אותה,” אמר מנדל פורטוגלי ודירבן את הסוסה. זו נעתקה ממקומה, והערבי ניתר הצדה כל עוד נפשו בו.

והראשים המציצים מן המסתור רבים והולכים, והשמש מתחילה לשקוע. ראה יחזקאל חנקין שהמשעול צר, ומזה ומזה סלעים, ואם יתנפלו עלינו יהיה קשה להתגונן. רמז לי לגשת אליו ואמר לי: “ינוקא, רכב אל החוה ותודיע להם שיכונו להתנפלות ויצאו לקראתנו. אתה מפחד לרכוב אל החוה?” “לא!” עניתי ברעד. “בתחילה תרכב בנחת כאחד מן השיירה שלנו, ואחר-כך תדרבן את הסוסה והיא תוביל אותך אל החוה, היא יודעת את הדרך. הערבים לא ישימו לבם אליך. עיניהם עלינו.” קרבתי אל ראש השיירה, ובעיקול-הדרך נאחזתי היטב באוכף ודירבנתי את הסוסה והרפיתי מן הרסן. הסוסה הערבית כאילו השגיחה בסכנה, ואולי הריחה את אורוָתה, והיא דהרה אל החוה.

נכנסתי בדהרה בשער החוה וקפצתי מן האוכף ורצתי אל עמוד-האזעקה שבאמצע החצר והתחלתי מכה במוט-הברזל על גבי פס-הברזל הקשור לעמוד. לשמע הצלצולים החזקים נזעקו אנשים ונשים וטף אל רחבת החצר והקיפו אותי וקראו: “מה יש? מה קרה?” אמרתי להם בנשימה קצרה: “יחזקאל חנקין שלח אותי להודיע להיכון להתנפלות, להזעיק את האנשים. השומרים חוזרים משיך אמין. קחו נשק וצאו לעזרתם!” בקול רעש והמולה רצו אנשים ואחזו בנשקם, קצתם עמדו בעמדות ההגנה הקבועות, ויתרם יצאו מן החוה לקראת השומרים וירו באויר וצעקו: “אנחנו באים!” בינתים הספיקו יחזקאל והשומרים להתקרב אל החוה, וכשנפגשו נכנסו כולם אל החוה והשערים נסגרו, ויחזקאל פקד: “התפזרו כולכם בעמדותיכם, תיתכן התנפלות עוד הערב.” החושך ירד. האנשים נשארו על משמרתם והטו אזניהם לשמוע כל רחש. הנשים הלכו אל המטבח והכינו תה וכריכים והביאו למגינים בעמדותיהם. הלילה עבר בשלום. שיך אמין הערום חיכה להזדמנות, לשעה שאנחנו לא נהיה מוכנים.

שבוע ימים נשארו השומרים בחוה. האנשים יצאו לעבודה בשדה ונשקם עליהם. הנערים עמדו בתצפית. לא קרה כלום. לאחר שבוע ימים יצאו השומרים מן החוה. הרוחות נרגעו, והאנשים כמעט שכחו את המקרה ויצאו לעבודה בלי נשק, כבימים כתקנם.

ויום אחד, כשהיו הפועלים והפועלות בשדה, נשמעות מתקרבים קולות ההתנפלות, צריחות גברים שמעודדים זה את זה ויללות נשים, וקודם שהספיקו העובדים להתארגן הותקפו בברד אבנים. התחילו החבריה נסוגים אל החוה, רק קבוצה של בחורים ובחורות נשארו כדי לעכב את התוקפים, עד שיקחו הבחורים את נשקם ויתפסו עמדות. והערבים קרבים ובאים ודוחקים אותנו ואנו עוצרים אותם באבנים ובכל הבא ליד. אחותי בתיה נפגעה באבן במצחה ודם שתת על פניה. בינתים יצאו האנשים מן החוה בקריאות עידוד לקראת התוקפים. נשמעו יריות. הערבים ענו בנהמת כעס ויללה. שומעי ערבית הבינו מזעקות הערבים כי אחד מהם נפגע. זה היה שיאה של התגרה. כשם שבאו הערבים כחֶתף כן התחילו נעלמים בזריזות בין הסלעים. החברים חזרו אל החוה נסערים. החשש שמא פגעו בערבי היה גדול יותר מן הפחד מן הערבים עצמם. הם ידעו שעתה יבואו עוד התנפלויות, מסוכנות מזו, ויתחיל דין ודברים עם הממשלה, ותביעות לשלם כופר יבואו מכל העברים. הרוחות בחוה נפלו מאוד.

 

[ד]    🔗

לפעמים, בשעת בין ערבים, היו באים לחדרו של יוסף חיים סופרים או מנהיגי פועלים, והיו יושבים על סף החדר ומשוחחים בעניני ספרות או בעניני תנועת הפועלים או בעניני דיומא. יש שהיתה השיחה נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה. יוסף חיים היה מכבד את אורחיו בכוס תה ובפרוסת לחם בחלבה. לא תמיד קלחה השיחה בנחת. לפעמים התעוררו ויכוחים “נוקבים”, כלשונם, למצוֹת את הדברים עד היסוד, ביחוד עם מנהיגי הפועלים. הסופרים, לפי דרכם, ביקשו להישמע יותר מלשמוע, ויוסף חיים היה מצליח לפעמים לומר משהו משלו, והיו שומעים אותו בכבוד הראוי לו, וחוזרים מיד לדיבורם השוטף. ועד שהדברים המעסיקים את בוניו של הישוב, אנשי המעשה והרוח, מתגלגלים ומתלבנים ככה, הייתי אני הקטן יושב לי ביניהם ושותה בצמא את דבריהם ומתבשם בכל מיני רעיונות. בהשפעתם התחלתי אף אני מושך בעט סופרים בסתר. יצירתי הראשונה היה המחזה “בת יפתח”, ואחריו “דוד וגלית”. משום-מה פניתי אל המחזה דוקא. בשעות הפנאי, באין רואים, הייתי מתרפק על היצירות האלו, מתקן ומשנה, ולבי מלא חרדה וגאוָה. ביחוד שמרתי את דבר כתיבתי מפני אחי, שמא יבטל את יצירותי, כי ראיתי את ההערצה שנוהגים בו הסופרים באי ביתו, רדלר-פלדמן (ר' בנימין), יעקב רבינוביץ, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), ש' בן-ציון, ואחרים.

בין המבקרים בחדרו של אחי היה עלם אחד, בן גליציה, יפה תואר וחטוב פנים, בעל ראש מקורזל, שתקן ונוהג בנימוס רב, ש"י טשאטשקיס שמו. אף הוא ניסה את כוחו בכתיבה והיה יושב ומקשיב קשב רב לדברי הסופרים המבוגרים ממנו. מן העלם הזה, שהיה בן התרבות הגרמנית, ביקש אחי שילמדני את שפת הגרמנים. לא ככל הבחורים נהג העלם הזה. כשהייתי בא אליו לשיעור בגרמנית, הייתי מוצא אותו שרוע עירום על בטנו על הרצפה, וסביבו כל מיני ספרים: מדרשים, שאלות-ותשובות, מסכתות של תלמוד, וקבצים של פתגמים ומאמרי חכמה, והוא שוכב ומלקט מתוכם ניבים ופניני לשון וכדומה ומעתיק אותם בחריצות רבה במחברת עבת-כרס.

עם פגישתנו היה אומר תמיד: “התתכבד בכוס טשַיי?” ואם אמרתי הן או לאו היה שופת את הקומקום על הפּרימוּס ומגיש לי כוס תה בלימון, ושותה כוס בעצמו. אחר-כך היינו עושים תרגילים בשפה הגרמנית. אני הייתי מאיית את המלים הגרמניות מתוך ה“פיבּל” (מקראה) והוא היה מבאר לי אותן. שעת הלימוד היתה קצרה, כי אץ היה לעבור לענינים שהעסיקו אותו. “האם אמת נכון הדבר,” שאל אותי, “שאחיך מסתגר בתוך חדרו, ראשו חבוש במטפחת רטובה, והוא כותב ימים ולילות בלי אוכל ובלי שינה ימים אחדים, עד שהוא גומר את סיפור יצירתו?”

“איני יודע. כשהוא עובד איני בא אליו. הדלת סגורה, ואיני יודע מה הוא עושה אז. איני יודע אלא שהוא כותב הרבה. תמיד יש לו על השולחן הרבה ניירות גזורים, שיירים מבית-הדפוס, כתובים בכתב הפנינים שלו.”

“ואתה ניסית לכתוב?” שאל אותי טשאטשקיס. “כן, רק מתוך צחוק.” “גם אני מנסה לכתוב,” אמר, “אבל לא מתוך צחוק. זה רציני מאוד. הייתי רוצה שאחיך יקרא מה שאני כותב.”

“אשאל אותו,” אמרתי.

“לא, לא!” נבהל. “אל תשאל, עדיין אין לי מה להראות לו.”

ומניה וביה היה שואל אותי על אחותי לובה: “ואחותך מה היא עושה?”

“היא? היא ספרנית בספריה.”

“היא גרה אתך?”

“כן.”

וכך היה נוהג בכל פעם שבאתי אליו לשיעור. היה מגלגל דברים על יוסף חיים, על לובה, ולפעמים הייתי מספר לו על ביתנו ברוסיה.

התחיל טשאטשקיס פוקד את חדרו של אחי לעתים יותר קרובות. מפעם לפעם היה גם הוא משחיל אמירה משלו בויכוח הכללי, אומר משפט, ומאדים ומשתתק מתוך מבוכה.

ופעם אחת, כשישבנו יוסף חיים ואני על מפתן החדר, פנינו אל הרחוב, ושוחחנו, בא טשאטשקיס פתאום ובירך אותנו בשלום, וכדרכו עמד נבוך בכפיפת ראש והמתין להזמנה להישאר. לא היה עוד מקום על המפתן, והוא לא ידע אם ללכת או להידחק ולשבת בינינו. הזמין אותו יוסף חיים להיכנס אל החדר והציע לו את הכסא היחיד לשבת עליו. כיעכע טשאטשקיס כעכועים אחדים בגרונו ואמר: “לאמיתו של דבר לא נתכוונתי לישב, רציתי רק… רציתי רק למסור לך… למסור לך משהו שכתבתי. האם תואיל לקרוא ולחוות את דעתך? יודע אני שזה בוסר, אבל הייתי רוצה לשמוע את דעתך.” אמר לו יוסף חיים: “אל תחווה את דעתך עד שאקרא אני. תן לי את כתב-היד. מה כתבת?” “סיפור,” אמר טשאטשקיס. “טוב הבה ונראה.” מסר לו טשאטשקיס כתב-יד עטוף בעתון ומקושר בחבל דק. פתח יוסף חיים את העתון ואנחנו ראינו את שם הסיפור: “והיה העקוב למישור”. כינן שמסר טשאטשקיס את החבילה אמר שלום חטוף והסתלק בחפזון. הניח יוסף חיים את כתב-היד על השולחן ואמר: “הא, כותב הבחור! בחור יקר. נוּ ואתה? האם כתבת מה?”

“מה אתה יודע,” עניתי.

“נו ודאי, כל נער בגילך כותב.”

“כן, גם אני כותב, אבל שטויות.”

“אל תגיד שטויות. אם אתה כותב, לא שטויות הן. ואם שטויות הן – אל תכתוב,” אמר בחיבה ועיניו מבריקות בחיוך מלבב של משובה. “נוּ, הראה לי.”

לאחר ימים הבאתי ליוסף חיים את הדרמה שלי “דוד וגלית”. הוא קרא בעיון את היצירה ואמר לי: “יפה, יפה, אתה צריך לדעת עברית היטב בשביל לכתוב. אבל יש כבר ניצני יכולת.” ופתאום אמר לי: “אולי תהיה מבקר? יש סופרים בישראל, אבל לא מבקרים. יש לך הבחנה טובה ושנינות לשון. חשוב על כך.”

ראיתי בדבריו דחיה מוסוית ונעלבתי ונתאכזבתי. השגיח יוסף חיים בדבר ואמר: “אבל קודם כל תמשיך לכתוב. ועוד חזון למועד.”

דעה אחרת היתה לו על סיפורו של טשאטשקיס. הוא קרא את הסיפור, וחזר וקרא, וניכר שעשה עליו רושם גדול. הוא ביקש ממני שבשיעור בגרמנית אומר לו שאחי רוצה לדבר עמו. כשאמרתי זאת לטשאטשקיס נבהל. “מה, מה, מה הוא אמר?”

“לא אמר כלום, רק ביקש שתבוא.”

“ומה אתה חושב? מה דעתו על הסיפור?”

“איני יודע, הוא לא אמר לי כלום.”

בו ביום בא טשאטשקיס אל ברנר לשמוע את גזר דינו. ברנר דיבר אתו בחביבות ואמר לו במישרין כמנהגו: “הסיפור טוב. אתה סופר. גם לשונך טובה. סיפורך טעון ליטוש, אבל הוא ראוי לדפוס.” עמד טשאטשקיס מתוח וגימגם: “אתה חושב? איך אפשר להדפיס אותו? האם עולה הרבה כסף לפרסם סיפור שכזה? האם מוציא לאור יקבל עליו את הדבר? ולי אין כסף לשלם לבית-הדפוס.”

“נראה, נראה,” אמר יוסף חיים. “קח את כתב-היד, לטש אותו, תכניס בו קצת יותר חיים, קרא בכתב-היד שלך כאילו אתה קורא סיפור שכתב אחר, ואני עוד אודיע לך דבר.”

בימים ההם קנה לו אחי חגורה למכנסיו. עד אז היה חוגר בחבל. עכשיו הלך אל הסוחר וביקש להחזיר לו את החגורה, והסוחר החזיר לו את הכסף. בכסף הזה שילם יוסף חיים להדפסת הסיפור “והיה העקוב למישור”. מאז נקשרה נפשו של טשאטשקיס, הלא הוא ש"י עגנון, בנפש יוסף חיים והיה רואה בו את מורו ורבו. כל מה שהגה וכתב היה בא ומספר ליוסף חיים.

לאחר זמן עבר יוסף חיים לגור בירושלים. הוא קיבל עליו לערוך את עתון הפועלים “אחדות”.

קרבו ימי החנוכה. מנהג היה אז בארץ, שבימי החנוכה היו אנשי הישוב החדש – הפועלים, המורים, התלמידים וקהל רב – עולים אל קברות החשמונאים שבמודיעין. היו נפגשים בבן-שמן ועולים ברוב עם למודיעין. חברי ואני בכנופיה של בן-שמן הכינונו את עצמנו למאורע הזה בציפיה ובהתרגשות. יום גדול יהיה לנו היום הזה. ציחצחנו את נשקנו מבעוד יום, וכשהגיעו הקהל לבן-שמן התערבנו בהם והשתדלנו להבליט את עצמנו ואת הנשק שלנו בהתרברבות ובגודל לבב. היינו ניגשים אל אחד הבחורים ומתאנים לו בחוצפה: “היי, זוז הצדה!” ואם היה משתהה ושואל בתוקף: “מה יש?” היינו משיבים לו בעזות-פנים: “אל תדבר! היזהר לך!” ואם הוסיף להתנגד לנו היינו מקיפים אותו מכל צד בתנועות מאיימות.

במודיעין היה הקהל מקיף את האבנים הגדולות שעל קברי החשמונאים; היו נואמים נאומים על החשמונאים ועל ימי החנוכה. מנהל הגימנסיה “הרצליה”, הד"ר מוסנזון, נאם נאום נמלץ ומעורר התרגשות וגעגועים לתקופת הגבורה של המכבים. אחרי הנאומים היו מתפזרים בין הסלעים בסביבה וסועדים במאכלים שהביאו עמהם ושותים מן המימיות, ואז היו חוזרים בתהלוכה לבן-שמן ומשם איש לביתו.

בפגרת הקיץ החלטתי לבקר אצל אחי בירושלים. אחותי לובה נתנה לי צידה לדרך. לא היה לי כסף לנסוע בדליז’אנס. לבשתי את בגדי הטובים ולקחתי את מקלי – צינור ברזל – ויצאתי ברגל לירושלים. לפנות ערב הגעתי לרמלה עייף ורעב וצמא וחיפשתי לי מקום ללון בלילה. ברמלה היו אז רק כמה משפחות יהודיות, וביניהן בית השוחט, שהיה משמש אכסניה לעוברי אורח. היהודים הנוסעים בדליז’אנסים לירושלים היו לנים אצלו בלילה ומשלמים פרוטות אחדות. שם מצאתי לי גם אני מקום ללון. הזמנתי כוס תה ואכלתי מצידתי ושכבתי על הדרגש שהיה בחדר הכניסה לבית. קודם שזרחה השמש יצאתי מרמלה בדרך העולה ירושלימה. כל היום הלכתי בדרך עפר מתפתלת. מעטים היו האנשים שפגשתי: ערבי מחמר בחמורו, נשים נושאות כדים עולות מן המַעין, רועים ועדריהם בשדות שלחין. לפנות ערב, כשהייתי מהלך לאטי בגיא העולה לירושלים, לפני אבו-גוש, פגש אותי בחור ערבי והתחיל להתגרות בי באיומים ובלעג, ולבסוף תפס במקלי ואמר: “תן את המקל!” סובבתי את המקל כדי לחלצו מידיו, ובלי כוונה לפגוע בו פגע המקל בפניו ופצעו. התגעש הבחור מכעס והתחיל מכה בי בלי הבחנה, ואני הייתי עלוב ומזועזע ולא ניסיתי להתגונן. לאחר שהתעלל בי ככה לקח את מקל-הברזל ממני ועזב אותי שוכב פצוע על הדרך.

כך שכבתי מעולף והשמש שוקעת. והנה הופיע ערבי בגיל העמידה, רוכב על סוסה אצילה מקושטת, וכולו אומר הדר. ראה אותי שוכב על הדרך וירד מעל הסוסה והסתכל בי ואמר: “יַהוּדי,” והתחיל מדבר אלי ערבית. לא הבנתי כלום ולא ידעתי מה יעשה בי עתה. הרים אותי הרוכב מן הארץ והעלה אותי על סוסתו והביא אותי אל ביתו בכפר אבו-גוש. שם רחצו את פצעי והשקוני משקה חריף וטעים, והשכיבו אותי לישון. בבוקר שלח אותי הערבי לדרכי. מכל מה שאמר לי לא הבנתי אלא שהוא המוכתר של אבו-גוש וכי אין לי מה לפחד. לפני הצהרים הגעתי לירושלים.

בקושי רב מצאתי את ביתו של יוסף חיים, בבנין ערבי ישן, באחת הסמטאות החבויות שעל-יד בית-הספר לאמנות “בצלאל”. השביל המוליך אל הבית התפתל בין בקתות ובנינים ישנים וחצרות וגדרות צבר, והכל מכוסה אבק ובכל עומד השממון. נכנסתי אל החצר המוקפת חומה ומצאתי את יוסף חיים יושב בחברת אנשים אחדים על כוס תה לפני ארוחת-הצהרים. אחי חרד לקראתי, כי נראיתי דל ועזוב ואומלל. “איך באת? מתי הגעת? מדוע לא כתבת?”

“לא ידעתי לאן לכתוב.”

“מה לך? אתה פצוע! מה קרה לך? שב, שב.”

ואני לוגם מן התה ומספר את הקורות אותי בדרך. הכל היו מזועזעים, ואחי נזף בי ברוך: “איך זה העזת ללכת ברגל מרחק כה רב? לא ידעת שסכנה היא ללכת יחידי? הא, הנערים הללו!” והוא מיהר להכין מים חמים בגיגית, תלה אלונטית ועזר לי להתרחץ, והשכיב אותי לישון.

יוסף חיים השתדל ככל יכלתו להנעים לי את שהותי אצלו. הרבה לא יכול לעשות. ירושלים היתה אז עיר עזובה. סמטאות מפותלות, חנויות בתוך כוכים, לכלוך ואבק בכל מקום. אנשים התהלכו בבגדים בלויים, והאוכל היה דל. אבל בביתו של יוסף חיים היתה אוירה נעימה, פינה של רוחניות, שירה, הגות, ושיחת רעים. נהניתי מן הישיבה במחיצת האנשים האלה, נהניתי משיחתם הקולחת בהפסקות שבין כתיבה לכתיבה. שכניו של יוסף חיים היו סופרים ומשוררים. זכור לי הסופר ז' ברכות, שכתב את הסיפור “המַלח בים המֶלח”. ביחוד התחבב עלי אלכסנדר חַשין. סופר צעיר וכשרוני, תמוה ושובב, אוהב מעשי קונדס. יחד התקַנו לנו מקל ארוך ומסמר בקצהו, והיינו עומדים מאחורי הגדר ואוֹרים תאנים מחצרו של השכן. שעות ארוכות היינו משתעשעים ככה ואוכלים תאנים. איש מוזר היה אלכסנדר חשין בעינַי. הנה הוא אדם רציני, מעמיק לחשוב ומנתח בהגיון יצירות ספרותיות בויכוח שבין הסופרים בביתו של יוסף חיים, והם מקשיבים לדבריו בכובד ראש ובהערכה תמיד; והנה הוא יוצא לו אתי ונעשה ילד שובב, להוט אחר מעשי קונדס, ודומה שנוח לו בחברתי יותר מבחברת אחרים, שהרי נוהה אני אחריו בכל מעשיו ומעריצו.

באחד הימים התחיל ללמדני שפת סתרים – להוסיף לאחר כל אות מנוקדת את האותיות נו“ן ובי”ת מנוקדות בתנועת האות. למשל: “אני חפץ תפוח” ייאמר בשפת הסתרים: “אַנַבַּנִינִיבִּי חַנַבַּפֵנֵבֵּץ תַנַבַּפּוּנוּבּוּחַנַבּ.” לאחר שלימדנו את לשוננו לדבר בשפה זו, היינו מהלכים ברחובות ומדברים בה בקול רם, עד שהיה מישהו ניגש ושואל באיזו שפה אנחנו מדברים, ואלכסנדר היה משיב, בשפת הצ’וּקצ’ים אנו מדברים. והשואל היה עומד תוהה ובוהה.

פעם אחת שאל אותי אלכסנדר: “אתה רוצה לאכול ענבים?” “בודאי,” אמרתי. “אבל אין לנו פרוטה בכיס!”

“השם ירחם!” אמר. “בוא אחרי.”

הלכנו בנתיב עקלקל לשער יפו וירדנו ברחוב השלשלת. זו היתה סימטת הירקות והפירות. היו שם חצילים מצוחצחים, קישואים מנוגבים ומסודרים שורות שורות, ענבים עסיסיים ורעננים, תמר-הינדי, דבלות של תאנים, ארגזי תמרים ועוד. ואז לימד אותי אלכסנדר את השיטה: היינו מחלקים בינינו את הצדדים: צד שמאל שלי וצד ימין שלו. הייתי ניגש אל החנוָני ושואל: “הענבים בכמה?” וכשהיה נוקב מחיר הייתי אני משתהה ועומד על המקח וחוכך בדעתי ומחליט לבסוף שהמחיר יקר מדי. ובינתים היה אלכסנדר עומד וצובט ענב אחר ענב כטועם את טעמם. לאחר שאכל ענבים אחדים היינו מסתלקים ועוברים לצד האחר. עתה היה הוא עומד על המקח ואני צובט לי כמה ענבים. כך היינו עוברים לכל אורך רחוב השלשלת ואוכלים ענבים, עד שהיינו מגיעים לרחוב הבשמים, ופונים שמאלה בוִיאַ דוֹלוֹרוֹזה ומגיעים לבסוף לשער שכם וחוזרים לביתנו שמחים וטובי לב.

אהבתי את האיש אלכסנדר. היתה בו אצילות הרוח. אמנם עני היה ומחוסר פרנסה ואוכל לחם-חסד צר על שולחן אחי, אבל עשיר היה ברוח, עשיר דמיון ומלא שמחת חיים. בעת ההיא היה נוטה לקומוניזם, לשויון, לאחוָה, לחירות הרוח. לימים נעלם מתוכנו וחזר לרוסיה. לאחר שנים שמענו שחוּסל עם חיסול אנשי-הרוח היהודים בברית-המועצות.¹

 

[ה]    🔗

כשחזרתי מירושלים ליפו הופיעה אחותי בתיה יום אחד והודיעה לנו שעזבה את בן-שמן והיא מבקשת לעלות אל הגליל. בעת ההיא קסם הגליל לחלוצים צעירים ונועזים, והיתה נהִיה אל ישוביו. לאחר ששהתה זמן-מה עמנו ביקשה לצאת לדרך ושאלה אותי אם אני רוצה לבוא אתה. מובן שהסכמתי מיד. לא היתה דרך ותחבורה מסודרת לגליל, כל אחד עשה את דרכו לפי יכלתו והשג-ידו. אנחנו, שהיינו ריקים מכל, החלטנו לעלות ברגל, אף-על-פי שלא ידענו כלל איך נלך. האמנו שהלשון יכולה להוליך לכל מקום. פתגם רוסי אומר: “השואל לא ייחבל”. קמנו איפוא והלכנו. אחותי בתיה שׂמה את חבילת הבגדים הדלה שלה על ראשה, ואני את תרמיל האוכל על גבי, ועם שחר יצאנו לדרך.

כל היום הלכנו בשבילים-לא-שבילים, בין קוצים ודרדרים, וכמעט לא ראינו נפש חיה, חוץ מכמה אהלי קידר רחוקים, כלב ערבי עזוב, גמלים רועים במרחב. התנהלנו לאט אבל בלי הפסקה. לא היה עץ בדרך לנוח תחתיו ולהיסתר מחום השמש. מיוזעים ועייפים הגענו למחרת אל כרכור. באנו והשתרענו בלי כוח על-יד הבית היחיד, שהיה לפועלים חברי קבוצת כרכור גם מעון גם מטבח. כמעט ירד הלילה והפועלים התחילו שבים מן העבודה, השעינו את המעדרים ואת המכושים אל קיר הבנין ונכנסו לחדר-האוכל. כמנהג הזמן ההוא הזמינו את בתיה ואותי להיכנס ולסעוד. השולחן הארוך של חדר-האוכל היה מואר בעששית נפט מפויחת, ורק צללי האנשים נראו. הארוחה היתה מרק-עדשים שרוף ופרוסת לחם גסה. טעם המרק השרוף העיר בי בחילה ואני יצאתי החוצה והקאתי, ואחר-כך השתרעתי לי בחושך מאחורי הקיר. יצאה בתיה אחרי בבהלה וביקשה ממני לחזור אל חדר-האוכל, שלא לבייש את האנשים העמלים. נכנסתי ושתיתי כוס תה של תאנים קלויות, ואחר-כך שכבנו במקום ששכבנו וישנו שינה עמוקה. בבוקר התעוררנו בכוחות מחודשים. צעירים היינו, המראה מסביב היה מרהיב עין ואינו דומה למראה שראינו בדרך עד כאן. היו כאן עצים עבותים, וצפורים התעופפו ביניהם בקולות ציוץ. לא לחינם נקרא המקום בערבית “תֵל-עַצפוּר” – גבעת הצפורים.

שוב סעדנו עם הפועלים ויצאנו לדרך. החברים השתוממו שאנו הולכים לתל-עדשים, אבל כיוונו את דרכנו לואדי ערה, ושירטטו לנו את הדרך ומקומות ישוב. לא הרחקנו הרבה מכרכור ועגלה רתומה לצמד סוסים השיגה אותנו. “לאן?” שאל אותנו הצעיר הנוהג בה. אמרנו לו: “לתל-עדשים.” אמר לנו: “ואתם הולכים ברגל? לא ייתכן, סכנה לעבור בואדי ערה, הערבים רעים.” והוא הזמין את בתיה לעלות לעגלה ולי הורה ללכת בצדה, כי קשה הדרך לסוסים והוא מוביל שקי קמח לקבוצת מרחביה. בתיה נעלבה. “מה אתה חושב? אני אעזוב את אחי ואשב על העגלה?” לא הועילו כל הפצרותיו של הבחור, הוא נוסע ואנחנו מהלכים אחריו. לבסוף הזמין את שנינו לנסוע בעגלה.

בדרך המשובשת והנפתלת של ואדי ערה היתה העגלה קופצת עד שנזדעזע כל גופנו. אבל דומה היה שהערבים הצופים בנו בעינים עוינות מזועזעים יותר ממנו, והם קראו אלינו קריאות גנאי ופעמים פרצו בצחוק של בוז וביטול. “לאור היום הם לא יעשו לנו רעה,” אמר הבחור. “ודאי הם מכירים שהעגלה ממרחביה, ויודעים שעיניו של השומר שלנו, ניסנוֹב, דואגות לשלומנו.” והוא האיץ בסוסים והעגלה התנהלה מתוך טלטול וחריקה על גבי חלוקי האבנים של הואדי.

הגענו לשביל המוליך מתענך למגידו. בִּצוֹת מגידו הבהיקו בשמש. “אתם רואים את הבצות האלה?” אמר הצעיר. “חבל על המים שהולכים לאיבוד, אבל הערבים אינם עושים בהם כלום והמים נקוים בבצות ומשריצים יתושי קדחת, והיתושים מגיעים גם אלינו, אל מרחביה.”,

עמק יזרעאל השתרע לעינינו רחב ושרוף ועצוב: חלקת שדה שנקצרה ושלף צהוב, גבעת טרשים בולטת בלבנהּ, חלקה אחרת משחירה בעזובתה, וקוצים ודרדרים בכל מקום – מרחב עזוב ומעציב. רגיל הייתי לשדות אוקראינה הפוריים והירוקים. עצוב הייתי בבדידותי בתוך סביבה ערבית זרה ועוינת. לא גיליתי לאחותי מה שהיה בלבי, לא רציתי לגלות את עצמי בחולשתי ולהוסיף על דכדוך נפשה שלה – ידעתי שגם היא מרגישה כמוני. וכך עברנו בשתיקה את העמק לארכו. כשהגענו אל הכפר הערבי זַרעין, במדרונות הרי הגלבוע, הקיף הבחור את הכפר, כי היחסים בין הכפר הזה ובין מרחביה לא היו ידידותיים. עודנו מקיפים את הכפר ועגלה אחרת השיגה אותנו, ו“המרחבי” הכיר מיד את ה“תל-עדשי” הנוהג בה. בעת ההיא לא היו הערבים נוסעים בעגלות; היהודים הם שהנהיגו את החידוש הזה. שאל התל-עדשי לנעשה במרחביה, “האם שקט אצלכם בסביבה?” אמר לו המרחבי: “שקט, אבל השומרים חוששים שמשהו עומד להתרחש. יש להיזהר ולא לנסוע בלילות.” “כן, גם אנחנו שמענו, ולכן אני ממהר להגיע מבעוד יום לתל-עדשים.” “פליישמן!” אמר המרחבי. “הזוג הזה רוצה להגיע לתל-עדשים, קח אותם אתך.” נפנה פליישמן אלינו ואמר: “לתל- עדשים? אל מי אתם נוסעים?” אמרה לו אחותי: “אני נוסעת לעבוד בתל-עדשים, וזה אחי.” “מה? לעבוד בתל-עדשים? מכל המקומות בחרת בתל-עדשים? הא, מתחילים לנהור לגליל, הגליל מושך!” אמר מתוך חיוך, כאילו המונים-המונים נוהרים לגליל, והוא קפץ מעגלתו ועזר לנו לרדת אף-על-פי שעזרתו נראתה מיותרת בעינינו, הניף את ידו לשלום למרחבי, והדהירנו אל תל-עדשים.

התבור העגלגל ככומתה התנשא גבוה ממשטח העמק, ואי שם על מדרונותיו הצלילו חומות תל-עדשים. דלה ועזובה נראתה חצר החוה בצל התבור, והחושך המתגנב סביב לה עטף אותה אפלולית ועצבות. פליישמן הכניסנו לחדר-האוכל, מקום שמכניסים כל אורח תחילה. פועלים ופועלות עייפים, בבגדי-עבודה מרופטים, ישבו לארוחת-הערב. “את היא בתיה ברנר?” שאל מרכז החוה. “כן,” השיבה אחותי בשמחה, שהכירו אותה סוף-סוף. ניכר בו שהוא משתאה שבריה צעירה ורעננה זו נקלעה למקום שכוח ונידח כל-כך בישוב העברי בארץ. “וזה אחי,” אמרה בתיה בקורטוב של גאוָה, כי גאה היתה בי, כמנהג בני משפחתנו.

הארוחה בתל-עדשים לא היתה שונה הרבה מזו שבכרכור: מרק-עדשים, אבל לא שרוף, וחצילים מבושלים ברוטב עגבניות ולחם שחור, כבד וטעים. ולקינוח, כרגיל, כוס התה. באור עששית-נפט נראו היושבים בחדר-האוכל צלליים ודמיוניים, והעירו שאלה ותמיהה בלבי. בחדר נפלתי על המיטה כאבן ונרדמתי מיד.

שבוע ימים שהיתי בתל-עדשים, ספגתי את אוירת העמק, התלוויתי אל הפועלים שיצאו אל השדה, אל האורוָה, אל הרפת, ונראה היה כאילו התחלתי גם אני להשתלב בחיי הקבוצה. אבל כשנזדמנה לי עגלה הנוסעת ליפו, הסכמתי לשוב בה בלי היסוסים יתרים.

לא עברו ימים רבים ובתיה אחותי עזבה את תל-עדשים ועברה לקבוצת כנרת. בחופש הפסח שלחה לי על-ידי איכר יבניאלי, שבא ליפו לקנות צרכי מזון ולבוש, הזמנה לבוא אליה לכנרת.

יצאנו עם אור השמש, צימרמן, האיכר היבניאלי, על דוכן הרכּב ואני בתוך העגלה לנוחותי, וגם לשמור על המצרכים. כל הדרך לא פסק מלדבר וסיפר על ראשיתו בארץ, על סבלותיו כשהיה פועל במושבות הדרום, על השתתפותו בהתנגשויות עם הערבים, וכיצד בא ליבניאל לעבוד אצל איכר אחד ונשא את בתו לאשה, ועתה הריהו שותפו ויורשו של האיכר הזה על אחוזתו, ואפשר לומר, ברוך השם, שהוא עצמו איכר אמיד הוא ואין הוא חסר כלום, לא אוֹכל ולא לבוש ולא בית. אלא מה? ביבניאל צריך לעבוד כמעט יומם ולילה, קיץ וחורף, וה' ברך אותו באשת-חיל שיודעת לעבוד גם בשדה גם בבית, ולטפל בילדים. ושני ילדים לו, בן ובת, ילדי חמד, עזי נפש, מסוגלים לכל עבודה וגם להגנה.

“נבוא ותראה. אני אלין אותך הלילה בביתי. אם תרצה תישאר ימים אחדים אצלי. תכיר את יבניאל, מן המושבות הראשונות בגליל. הגליל אינו יהודה. אנשי יהודה רכים הם ומפונקים, אבל אנשי הגליל גיבורי חיל. נודעים הם מאז ומעולם, עוד מימי קדם. אצלנו אין שומרים ערבים; אנחנו עצמנו שומרים. אין לסמוך עליהם. חנפים הם בימי שלום ובוגדנים בזמן מלחמה. כל אחד מאתנו נושא נשק. יש לך נשק?”

“יש,” הספקתי לומר, וכבר הוסיף לדבר: “אפילו האבנים בגליל שונות הן, לא כאבנים שביהודה. ביהודה אבני גיר, אבל בגליל אבני בזלת, בזלת שחורה. וכאבנים כן האנשים! ואתה מה, נוסע אל אחותך בכנרת? מקום יפה הכנרת. תראה גם את ים כנרת. אנל קשה שם בכנרת, אדמת סלעים, אדמה קשה לעיבוד.”

וכך דיבר ודיבר עד שהתחלתי לנמנם לקולו המוֹנוֹטוֹני.

“היי! אתה ישן? פקח עיניך בחור, תראה את הטבע, זאת היא ארצך!” והוא צחק צחוק קטוע. “ארץ שוממה ועזובה, אנשים מתרעמים על משה רבנו למה הביאנו אל הארץ הזאת ולא אל ארץ הלבנון השופעת מים, הקרירה והפוריה. אבל גם הארץ הזאת היתה פוריה בימי אבותינו. הגליל היה מפורסם בחיטה ובזיתים ובשמן וביערות. *עכשיו אתה רואה אותו, כמה הוא שומם.”

בצהרים לא נעצרנו בדרכנו. צימרמן הוציא מתרמילו פרוסות לחם עבות, צנצנת זיתים, עגבניה וחלבה, וערך הכל בתוך העגלה והזמינני לאכול. שלא כבראשית דרכי בארץ, ערבו לי מאוד העגבניות והזיתים. אחר-כך הוציא האיכר מתרמילו “איבּריק” כלומר כד מים בעל פיה ארוכה, ואנחנו שתינו לרוָיה מן הזרם הקולח אל פינו עם הטיית הכד. בלילה חנינו בחאן שבחדרה, ולמחרת המשכנו ליבניאל.

המושבה יבניאל עשתה עלי רושם מדכא. לפנות ערב העמיק החושך על בתי הבזלת השחורים והנמוכים. רחוב אחד עבר במושבה, רחוב לא סלול ששברי אבנים וחצץ פזורים עליו והעגלה מרקדת עליהם. לא כן היתה המושבה בעיני האיכר צימרמן. חדוָה התפשטה על פניו והוא אמר לי: “נוּ, סוף-סוף באנו, איך אומרים, אל המנוחה ואל הנחלה? והנה הבית, ביתי, והנה גם אשתי!” ואמנם יצאה מפתח הבית אשה בעלת מידות, שרווליה מופשלים ופניה קורנות, “ברוך בואכם! התאחרתם, וכבר דאגתי. היכנסו, אתם ודאי רעבים כזאבים. לכו להתרחץ, ועוד מעט יהיה אוכל. ומי הבחור הזה?” “זה אחיה של בתיה מכנרת, הוא נוסע אליה לחג הפסח.” “אל בתיה ברנר? יפה!” אמרה האשה, וניכר שהיא מכירה את בתיה. מעטים היו האנשים בגליל בעת ההיא והכל הכירו זה את זה. בינתים באו גם הבן והבת מעבודתם, וכולנו ישבנו לאכול, ובמהרה הלכנו לישון – ביבניאל היו מקדימים לישון.

לאחר יומים הוציא אותי צימרמן אל מחוץ למושבה והראה לי את הרכס העוטר את ים כנרת ואמר לי שבמורד מעבר לו אראה את הכנרת ואמצא את דרכי אליה בקלות, אין לי אלא להלך בשביל המוליך מיבניאל אל פסגת הרכס ולא לסטות ממנו. “ביום לא יעשו לך הערבים רעה. אתה מפחד?” מובן שאמרתי לא.

אבל לא כאשר אמר צימרמן היה. הדרך לא היתה ישרה, אלא מפותלת ועולה ויורדת, ובמהרה נמצאתי בתוך עמק צר וארוך ששבילים מצטלבים בו, ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי. לבי אמר לי שיש ללכת מזרחה. בדרך לא פגשתי איש, אבל כשהגעתי לרגלי הפסגה שמעתי מלמעלה קול שירה חרישי ונוגה. עד שאני מזדקף ועיני תרות לראות מאַיִן בא הקול, ראיתי על הפסגה אדם בלבוש ערבי, עַבַּאיה וכַפיה ועַקַל, ועל ברכיו רובה “אַבּוּ-חַמסֶה”, כלומר, רובה שאפשר לטעון אותו בחמישה כדורים. עודני מהסס אם אתקדם או אסוג לאחור, והנה שמעתי קול שקט אומר בעברית: “בוא נער! אל תפחד!” עליתי וראיתי איש בעל כתפים ובעל קומה ובעל שפם בלונדי מסולסל, ועיניו התכולות מצטחקות בידידות. אמר לי: “מנין ולאן?” אמרתי לו: “מיבניאל לכנרת.” אמר לי: “ומה לך בכנרת?” אמרתי לו: “אל אחותי בתיה אני הולך.” אמר לי: “בתיה אחותך? ואינך מפחד ללכת לבדך?” אמרתי לו: “מפחד ולא מפחד.” אמר לי: “כן, זאת תשובה. רק הטיפשים אינם מפחדים. מי שמפחד יודע גם להיזהר.”

ישבתי על-ידו. הוא מצא חן בעיני מאוד, בשקט הזה שבו וברוחו הנינוחה ובעָצמה הנאצלת ממנו. שעה ארוכה ישבתי אתו והיינו משוחחים בכמה מלים ומשתתקים ויושבים בשקט. כמעט שכחתי את מטרת הליכתי. השמש עמדה ברום השמים וחומה היה רך ונעים, ועל-יד האיש הזה נראה לי העולם ידידותי ומואר ורחב וטוב. לבסוף הראה לי את השביל הקצר לכנרת וביאר לי היטב את פיתוליו ושלחני לשלום, והוא נשאר יושב כגוש אבן על פסגת ההר. לאחר זמן נודע לי כי הוא צבי נדב, השומר המסתורי המופיע ונעלם. גם יושבי הסביבה היהודים לא ידעו אל נכון מה מעשיו. הכל שמחו עליו כשפגשו אותו בדרכי הארץ, והוא נוסך שלוה ובטחון.

אחותי שמחה עלי מאוד בבואי. בעת ההיא היתה קבוצת כנרת נידחת ורחוקה מן הישוב, ומי שבא מיהודה היה כנושא דרישת שלום מן העולם הגדול. הימים שביליתי בקבוצת כנרת, והאנשים והסביבה, טבעו רושם חזק בלבי, אולי יותר מכל רושם אחר שידעתי מעודי.

אהבתי לשבת על-יד שער החצר של הקבוצה, על גוש הבזלת, ולספוג אל קרבי כמין קליידוֹסקוֹפ של מראות. מופלאה היא הכנרת במשחק צבעיה ובברק אורותיה בבוקר אביב, וההרים והערוצים שמסביב לה משתקפים במימיה הירקרקים, רך וטוב משב הרוח על פניה המוארות, ואור וצל משחקים במחבואים. הסביבה כולה מכוסה צמחי אביב ססגוניים: כלניות אדומות וורודות ואף לבנות, פרגים אדומים, פרחים מצליבים, החרדל והבּבּונג ומקור-החסידה צצים בכל מקום והחוּרפֶש והחלמית מַתוים את שבילי הדרכים.

אולי בפעם הראשונה נתתי את דעתי על הצפורים בארץ. בבוקר, כשהייתי יושב על-יד השער, היו עוברות ביעף להקות-להקות או זוגות-זוגות או יחידות, ובציוציהן ובמעופיהן נפחו רוח-חיים בסביבה הקשה והסגופה. יש שהיתה הדממה עמוקה כל-כך עד שנדמה שאפשר לשמוע אותה, ואתה נעשה חלק ממנה ובלבך הרגשה של בדידות עמוקה. מרות ומתוקות כאחת היו לי השעות ההן, ובדמיוני ראיתי כל מיני תמונות על עתידי, ונולדו מַאויים שאין להם שחר וגעגועים טמירים.

בשביל העוקף את גבעת הקבוצה על-יד הים היו הבֶדוים הולכים בבוקר אל טבריה, הם ונשיהם וטפם וחמוריהם, בתנועה דלילה שאינה פוסקת, ולעת ערב היו שבים. הייתי מסתכל בהם מתוך סקרנות ומתוך כוונה להעלות על הכתב את הדמויות האלה, הפנטסטיות והזרות בלבושן ובמנהגן, בסיפור שאכתוב ביום מן הימים.

חברי הקבוצה היו טיפוסים מעניינים כולם, כל איש לפי דרכו. היה שם אחד, שידלוֹבסקי שמו, בחור רחב גרם, מתולתל ראש, שבגדיו פרומים. חרוץ היה בעבודתו ושתקן, ויש שלא הוציא הגה מפיו ימים תמימים וגם את דבריו המעטים היה שוקל יפה. נפשי נקשרה בו, ואף הוא חיבב אותי. יש שבשעות הפנאי היה בא ויושב על-ידי בשער הקבוצה ומסתכל בשקט בסביבה. היה קסם רב בישיבה הזאת, ונקשרה בינינו קרבת לבבות, ונדמה לי שהיה משוחח אתי יותר מעם כל אדם אחר. הוא הכיר יפה את הסביבה והיה מורה בידו ומסביר לי את המקומות שיש ענין בהם, ומלמד אותי לדעת את הישובים המעטים שהיו אז בעמק הכנרת.

לפעמים היינו יוצאים לטיול בשבילי המקום, ופעם אחת הגענו לפינה אחת על חוף הכנרת, ושם היה איש אחד, נח נפתולסקי שמו, איש גבה-קומה ובעל זקן סבוך ורעמה של שׂער בלונדי, ואש-קנאוֹת בעיניו. נדמה לי שהיה ממונה על גינת-הירק של המשק. אדם מוזר היה, מלא רעיונות על אהבה לכל יצור, ואדוק באמונתו באחוַת עמים ובני-אדם; אין חיים אלא חיי יצירה ובניה, ואין עשיה אלא למען הזולת. טבעוני היה ומסתפק במועט, מתגורר בצריף דל מרוחק מן הקבוצה, ורהיטיו ומאכלוֹ מעט. מסור היה בכל נפשו לחקר הצמחים ולגידול מינים שיביאו תועלת למתישב בארץ. הוא התחיל לגדל בננות – חידוש אז בארץ – ולטייב את זן החצילים; גידל במיה, צמח לא ידוע אז למתישבים היהודים, והשתוקק למצוא זני תמרים ולנטוע אותם בסביבות ה“כֶּרַךְ” שעל חוף הכנרת. קנאי היה מאוד לרעיונותיו ולא אבה לשמוע דבר שאינו מתישב עמהם. כמין כפילות היתה בו: רוך ועדינות ביחסו לעולם, וקנאות והתרחקות מאנשים שלא הסכימו לדעותיו.

משהכרתי את נפתולסקי הייתי בא אל משכנו לעתים קרובות. הוא לא היה מרבה שיחה, אבל ברצון ובגאוָה היה מראה את הצמחים שגידל. עמו עבד צעיר אחד, פקטוֹרי שמו, תמהוני לא פחות ממנו, מסור לרעיונותיו של נפתולסקי ועוזר נאמן לו. חולה שחפת היה, ומפעם לפעם היה משתעל בקול שריקה קורע לב. לעתים היה בא לבקר אצלם איש אחד, אֵייג שמו, שהיה אוסף צמחים וממיין אותם וכובש ומשמר אותם. ברבות הימים נתפרסם האיש כחוקר צמחים גדול, הלא הוא הפרופסור אֵייג, שהעמיד הרבה תלמידים חוקרי צמחים. מפעם לפעם היו באים לשם אנשים משונים בלבושם ובמנהגיהם, פרועי שׂער, נתונים לשֶׁלָהם, ולא היה נהיר לי מה טיבם ומה מעשיהם. הצד השווה שבבני החבורה המשונה הזאת, שכולם החזיקו במין אידיאל של אהבת האדם והטבע. ענוים היו במנהגם, ועם זה נאצלה מהם כמין יהירות; ניכר בהם שגלוי וידוע להם שנבדלים ונעלים הם מאחרים, כת של כוהנים לאל הטבע, כמיני איסיים חדשים, קרובים זה לזה ודוחים זרים, ובמחיצתם היתה הרגשה של רוממות רוח-האדם, ועם זה אבק של אי-נעימות. הייתי מסתכל במעשיהם, משתדל בלי הצלחה להזדהות אתם, וחושב לי את מחשבותי שלי, ורוקם לי את רשמי שלי מנוף הארץ ומבני-האדם שעליה.

ככל שארכה ישיבתי בקבוצת כנרת כן הארכתי את טיולי בסביבה. ביקרתי בדגניה, אבל לא התקשרתי אל אנשיה. גם מהם נאצלה אותה רוח של זחיחות-הדעת: “הנה ראו, אנחנו ממלאים תפקיד!” מעודי לא אהבתי אנשים שמייקרים את עצמם. לימים מצאתי רוח שכזאת גם בשאר ישובי ארץ-ישראל העובדת. לא שלא הכרתי בערכם ובערך תרומתם, אבל לא נעמה לי הופעת הגאוָה הזאת.

יום אחד הרחקתי ללכת מכנרת ונכנסתי לואדי אחד מדרום לדגניה. נתגלה לי מחזה שונה מן הסביבה הרגילה. העמקתי ונכנסתי בשביל צר ועקלקל בין שיחים עבותים והרדופים וקני-סוף וצמחים שלא ידעתי את שמם, צמחיה עשירה ומגוונת ומשובבת נפש ביום חסד אביבי. עד שאני פונה לכאן ולכאן והנה חסמו את דרכי שני ערבים גבוהי קומה, ועיניהם, כך נדמה לי, מזרות השתוממות ואיבה.

“יא יַהוּד, מה אתה רוצה כאן?”

“הֵיךְ בַּשִׁים אַלהַוַה (סתם, מטייל),” עניתי תשובה מקובלת.

“עִנדַךְ פַרד (יש לך אקדח)?”

“איוַה (כן),” עניתי בלי לחשוב הרבה.

“פַרג’יהוּ (הראה אותו).”

באין ברירה הראיתי את האקדח.

“הַתִהוּ, בִדנַא נְשוּף (תן, נראה אותו).”

כשאחזו באקדח אמרו: “חַלי מִנשַנַא (יהיה בשבילנו).” ביקשתי שיחזירו לי אותו, אבל הם לבשו פנים של כעס ואיום והרימו קולם: “יאללה, אִרגַ’ע (חזור והסתלק). אסור להתלונן כאן, אנשים לא טובים פה, מהר, חזור.” ועד שאני נפחד ונרעש שמעתי קול קורא בערבית: “החזירו לילד את האקדח!” פנינו שלשתנו לעבר הקול וראינו שומר יהודי בלבוש ערבי ו“מאוּזר” בידיו. כשראו אותו הערבים אמרו: “אִשתַע’פִר אללה (ישמרנו האל), רק צחוק עשינו עם הנער, היִי פַרדַךְ (הנה אקדחך).” “ניחא,” אמר הגבר וחיוך קל על שפתיו. הערבים מיהרו להסתלק. התפלאתי על כוחו של האיש הזה, שהניס ערבים מזוינים במקום נידח. כשסיפרתי בקבוצה מה שקרה לי, אמרו: “בודאי היה זה יענקלה גזלן.” מדוע נקרא “גזלן” לא ידעתי, אבל היה ידוע שאף הוא, כצבי נדב, משוטט לו לבדו בהרים ובשבילים וכמעט אינו נראה בישובים. אבל הכל ידעו שהוא בסביבה, והיו מספרים עליו כל מיני סיפורים, אמיתיים ודמיוניים, והילה של גבורה אפפה אותו.

אחר-כך נודע לי שהואדי שנקלעתי אליו הוא ואדי פיג’אז ההולך ממורדות יבניאל אל הירדן, והוא ידוע גם בשמו “ואדי חַרַמִיֶה”, כלומר, מקום מקלט לגנבים ולשודדים, ששומר נפשו ירחק ממנו. מיד נמלאתי גאוָה שהעזתי להיכנס למאורתם של שודדים, וברבות הימים הייתי מיפה את המעשה בכחל ושׂרק מדמיוני, ומספר מעשה נורא שהיה בי ואיך נחלצתי מן הסכנה באומץ לבי וברוב תושייתי.

החיים בכנרת עברו כבתוך חלום. לא היה לי עיסוק של ממש. יש שהייתי יוצא עם הפועלים לשדה, או עובד בחצר, או מתהלך לי סתם ומהרהר. בטיולי על חוף הכנרת הייתי פוגש לפעמים עלמה חטובת גוף, בעלת שׂער ארוך, יושבת על האבנים השחורות והחלקות שעל חוף הים, מהורהרת וחולמנית. היא היתה מזמינה אותי לשבת על-ידה, ושיחתנו לא היתה שיחה של ממש: שתיקות ארוכות, שברי משפטים, כמיני נקודות אחיזה לזרמי מחשבה ולתנודות של רגש, באויר הדומם הצלול העוטף את ההויה.

בהמשך הזמן נודע לי כי היא רחל המשוררת. שנים אחדות לאחר-כך היינו נפגשים מפעם לפעם באקראי ומשוחחים, היא אהבה לקרוא באזני את שיריה ולשמוע את דעתי, דעתו של נער תמים וגלוי-לב. בהיסוסים רבים ובחרדה כתבה את שיריה, עדיין לא שלטה יפה בלשון העברית, וכל שיר היה מסכת של לבטים ומאבקים. חולה היתה, וסימני השחפת ניכרו בה. מפעם לפעם היתה משתעלת שיעול שאין לו סוף, ואני הייתי יושב מכווץ ומתיסר ביסוריה. תמיד ביקשה סליחה וחזרה ברוֹך לנושא השיחה.

החברים בקבוצת כנרת נראו לי אנשים שונים מן הרגיל, כאילו הם חיים כפולים ומשולשים. חרוצים ומסורים בעבודה, עובדים בלי לאות ובלי טרוניה שעות ארוכות ככל הנדרש, מתוך שכחת עצמם ומתוך התלהבות ומתוך חברוּתה מלאה. ובחיי החברה היו ביניהם הרבה שתקנים, מתבטאים בקושי ובהיסוס, דבריהם טבולים ברגש עמוק, כחצובים מלבם, והם מאזינים לדברי הזולת בכובד-ראש ומתוך חשבון-הנפש. באסיפות חברים שהיו בערבים לאחר ארוחת-ערב דלה, היתה האוירה כבדה, ודברי החברים כאפופי קודש. היתה הרגשת אחריות וחשיבות המעשה שהם עושים. בחייהם הפרטיים התהלכו אחוזי חלומות. מורגש היה בהליכותיהם עושר הרגשות שפיעמו אותם.

זוכר אני את ליל-הסדר של פסח. כמה עמלו הבחורות והשתדלו שהלילה יוחג בנעימות וביופי: שיפשפו את הכלים בחול על חוף הכנרת, שטפו היטב את הרצפות, כיסו את השולחנות בסדינים לבנים, נועצו ביניהן ועם מומחים לַדבר כיצד לערוך את השולחן לסדר, הוציאו את כלי השולחן המעטים וציחצחו אותם יפה-יפה, וכך עשו גם לכל העששיות שהוציאו מחדרי החברים והעמידו על השולחנות בחדר-האוכל. ובערב הקפידו הכל לשפשף יפה את נעליהם בשקים הרטובים שעל-יד המפתן, ונכנסו לחדר-האוכל במיטב בגדיהם, הגברים בחולצות ישנות אבל מכובסות ומגוהצות, והבחורות הוציאו מן הארגזים שבפינות חדריהן את השמלות שהביאו אתן עוד מחוץ-לארץ, והתקשטו בהן. אור חלש אבל חגיגי היה זרוע בחדר-האוכל.

אבל כשהתישבו הכל אל השולחנות וביקשו לפתוח בשיר, היו הקולות מרוסקים ולא נתלכדו לשירה. משהו עיכב, והשמחה לא באה. תחת זאת נשתפכה כמין עצבות בחדר. החברים כולם ניסו להתגבר והשתדלו לעשות את הסדר כהלכתו, אבל בלב הורגש כמין עלבון, הרגשה של שאיפות אישיות שלא נתמלאו. היה חלום ועדיין לא נתגשם. משהו חסר בחיים בתוך שפעת החוָיה והרעיון. בגמר הסדר הסתלק כל אחד כנזוף לחדרו. אבל למחרת, בזוהר השמש, נעשה עוד מאמץ להביא שמחה וחיים לחוה. ולאחר ארוחת-הצהרים השתלבו הידים כמו מעצמן בריקוד ובשירה, ואחר-כך יצאו הכל לטייל בסביבה, אל הכּרךְ, הוא חצי האי המגודל חורש של הכנרת.

לאחר הפסח התחילה שמש הגליל שורפת את האדמה, ובאויר הורגשה קשיותה. לאוּת של קיץ חם נמסכה באיברים, ואנשים האטו את הילוכם, דמדומי הערב התארכו, והחברים היו מתכנסים בשער החוה ומתפרקדים על האדמה, עיניהם משוטטות על פני הכנרת ורכסי ההרים שמסביב, והשיחה מתנהלת בעצלתיִם, והגוף והנפש מתרגעים לאחר יום עבודה מפרך. היה בערבים האלה משהו שלמעלה מן המציאות, געגועים לטמיר והנעלם, לאושר לא נתפס.

כל ימות הקיץ שהיתי בקבוצת כנרת. אבל שנת הלימודים בבית-הספר הגיעה, ואני הייתי אנוס לשוב לתל-אביב.

 

[ו]    🔗

בעת ההיא היה הישוב רוגש בויכוחים סוערים בענין השפה העברית. החלוצים הראשונים בארץ הוצרכו להחליט איזו שפה ישליטו בארץ-ישראל המתחדשת, עם בניינם וחידושם של חיים יהודיים בארץ על יסודות בריאים שאין בהם ממגבלות הגלות. רוב הישוב החדש ראו בשפה העברית כלי עיקרי לשוב אל המקורות ולהמשיך את החיים הלאומיים, שפה שמקשרת את העבר הרחוק של עמנו עם העתיד המתחדש. אבל היו גם חלוצים לא מעטים שבאו מרוסיה והיו דוברי אידיש, קצתם אף מחניכי ה“בונד”. האידיש קשורה היתה בנפשם ובחויות חייהם, והם ראו בה נכס לאומי, וגם נוחה היתה בעיניהם לבטא בה את החיים בארץ לכל דקויותיהם, שהרי לשון יהודית-אירופית מפותחת היא, שספגה מלשונות שונות וגדולה יכולת ההבעה בה, והם ביקשו לעשותה לשפה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל המתחדשת.

אבל אלה שביקשו להעמיד את ההתחדשות על העבר העברי המפואר, ולהחיות ולחדש את הזמן שהיה עם ישראל חפשי ועצמאי בארצו ויצר את תרבותו ואת דתו – הללו ביקשו להעמיד את הבנין החדש על היסודות שקיימו את העם בשנות גלותו, ובראש וראשונה על הלשון העברית, שלא נשתכחה אלא הוסיפה לחיות בכתובים ובתפילה ובספרות. ברור היה ללוחמים למען העברית, כי במאמץ ובהתלהבות ובאמונה אפשר להחיות את השפה ולחדש בה מלים וביטויים עד שתצלח לבטא את כל ענפי החיים בהגות ובמדע ובאמנות.

מנקודת ראותי שלי ראיתי את מלחמת-הלשונות בחנויות, למשל. היו חנוָנים קנאים ללשון העברית שנמנעו מלמכור את סחורתם לקונים אלא אם כן פנו אליהם בעברית. ואם חסרו מלים עבריות בפי הקונה, הסתפק החנוָני ברמז באצבע וכדומה, ובלבד שלא תדובר שפה אחרת, ומוכן היה להפסיד ולא לוַתר על העקרון. וגם בשעת הקניה היו נגררים לויכוח לוהט בשאלת הלשון. לעומתם היו חנונים קנאים לאידיש שלא היו נענים אלא לדוברי אידיש. הויכוח היה חשוב יותר מן הצורך למכור ולקנות.

בבית-הספר היו המורים מתחבטים למצוא מלים עבריות לצורך החומר שלימדו, והיו דולים את המלים מן המשנה ומן התלמוד וממקורות אחרים. כך חודשו מלים, וברבות הימים נשתרשו בשפת הילדים ובלשון עצמה. כן עשו גם הסופרים, כך נהגו הפועלים, וכך עשה כל הישוב החדש. “האידישאים” היו מקניטים את “העברים” ומבקשים מהם לכנות בשם עברי כל מיני עצמים ופעולות: איך תאמר “ליניאל” (סרגל) בעברית? איך תאמר “פוֹמֵרַנץ” (תפוח- זהב) בעברית? איך תאמר “שטיפֶר” (שובב) בעברית?

ביתר שאת ניעור ריב הלשונות בבתי-הספר של חברת “עזרה”. בבתי-הספר הללו לימדו את רוב המקצועות בשפה הגרמנית, רק את מקצועות היהדות לימדו בשפה העברית. המורים היו קנאים לשמירת המבטא הגרמני וחששו מפני האידיש – “ז’רגון”, בלשונם – שמא יבולע לטוהר המבטא מחמת קרבתה של האידיש לגרמנית. משהתעשרה העברית ונעשתה שגורה בפי הישוב ובפי ילדי בית-הספר “עזרה”, התחילו המורים ליהדות דורשים להקצות להם יותר שעות בתכנית הלימודים. דרישה זו חזקה והלכה והקיפה את כל מוסדות החינוך של חברת “עזרה”, למן גני-הילדים ועד הטכניקוּם שבחיפה. אבל כשדחה ועד החינוך (הקוּרַטוריום) של הטכניקום את הדרישה הזאת, קמה סערה גדולה, ומלחמת השפות פרצה בארץ.

בבית-ספרנו לא היה אפשר לקיים את הלימודים. עם צלצול הפעמון לא נכנסו התלמידים לכיתות אלא הוסיפו לעמוד חבורות-חבורות ולהתוַכח בשאלת השפה, וכשעבר על-ידם מורה היו משתתקים או משנים את נושא שיחתם. המנהל הלברשטט, שהיה פּרוֹ-גרמני מובהק, הצדיק כמובן את החלטת ועד החינוך. הוא השתתף בויכוחים והתהלך בחצר והשתדל להשפיע על התלמידים שיניחו לשטויות וישובו ללימודים, והבטיח טובות-הנאה למורים ולתלמידים; פעמים דיבר בנועם ובידידות, ופעמים לא חסך את מקל החזרן מגבו של תלמיד חצוף ועומד על שלו. המצב היה מביך והמנהל לא יכול לו. כיהודי בן התרבות הגרמנית לא יכול לסבול אי-סדר בבית-ספרו, ולבסוף כינס את התלמידים בחצר, לכתותיהם ולמוריהם, והכריז: מי שרוצה להישאר ולהמשיך בלימודיו בבית-הספר – יישאר במקומו; ומי שרוצה ללכת עם העברים יעבור לצדה השמאלי של החצר. רוב התלמידים עברו לצד שמאל, ואילו המורים נשארו רובם על מקומם. אבל לאחר שעה קלה התחילו גם המורים לעבור אל מחנה העברים. גדולה היתה התעוררות הנפש. התלמידים המורדים היו לגיבורים, וקהל העברים ראה אותם באהדה ובחיבה. לעומתם נחלו “הבוגדים” בוז וחרפה. רבים מן ההורים ראו את הדבר בעין יפה.

המרד הקיף את כל תלמידי הארץ ובכל מקום הורם דגל השפה העברית. מכל קצות ארץ-ישראל ומחוץ לארץ נתקבלו מכתבי ברכה והשתתפות בשמחה, ודבר זה עודד את הרוחות בישוב. ולאחר מלחמה ארוכה ורבת תנופה יצאה השפה העברית מנצחת.

המורים והתלמידים שנהו אחרי חברת “עזרה” נשארו במוסדותיהם; המורים האלה קיבלו את משכורתם כבתחילה מחברת “עזרה”. אנו, שמרדנו, לא היה לנו מקום ללמוד ולא כסף לשכור בנין לבית-ספר עברי. אבל בית-הספר העברי החדש קם ונהיה, והמורים לימדו בו בלי תשלום, כי לא תמך בהם שום גוף ציבורי. אנוסים היינו ללמוד על חוף הים, ומה שנראה תהילה כדבר קשה ולא נעים נמצא עתה מקור הנאה והתעוררות הרוח. בוקר-בוקר היינו מתישבים לכיתותינו על החולות מול הים הירקרק-הכחול תחת שמי התכלת הצחים. לא היו מאחרים ולא היו מתרשלים בלימודם, וגם המורים עבדו מתוך חשק ונאמנות. חוף הים היה ריק מאדם, רק לפעמים היה ערבי עובר ורואה אותנו ואומר בתמיהה: “מַדרַסֶה (בית-ספר)!”

כך למדנו ימים רבים. אבל משקרב החורף ורוחות חזקות התחילו מנשבות ומסעירות את הים ומקציפות את גליו, נחלצו עסקני הציבור לעזרתנו ושכרו לנו את “בית רוּדי”, בית ברחוב לילינבלום, על גבול תל-אביב. עכשיו שהיה לנו בית לבית-הספר, התרבו המורים והתלמידים. טיפין-טיפין היו תלמידים עוברים מבית-הספר “עזרה” לבית-הספר העברי, ושם טוב יצא למוסדנו.

זוכר אני את המנהל, הד“ר מהרש”ק, איש מלומד בהיסטוריה ונעים הליכות, שהרצאותיו היו מהנות אותנו וניכר בו שגם הוא מרצה אותן מתוך שמחה והנאה. רוח חדשה היתה גם על שאר המורים, וכל אחד מהם לימד את מקצועו מתוך ענין ומסירות. זוכר אני את פסח אוירבך, אדם של קומה וצורה, שבלוריתו הבלונדית מתנפנפת לכל צד בשעת דיבורו. הוא היה מקנה לנו את דעת הלשון העברית ואת אהבתה. בכל לבו אהב האיש את העברית, והיה דולה מכמני לשון מכל מקור ומביא אלינו בחדוָה כל מלה חדשה שהעלה, ואנחנו שמחנו עמו. מרבה היה לתרגם מרוסית, והיה קורא לנו מתרגומיו בכיתה ומחזק את אמונתנו ביכולת להתבטא בשפה העברית, שמתנגדיה טורחים למעט את דמותה.

יותר מכולם אהבתי והערצתי את הסופר-המורה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר). הוא היה מחסידי בני-האדם בכלל, מחסידי טולסטוי, פציפיסט, צמחוני, אוהב אדם ועוזר לכל אדם. הוא פרש את חסדו עלי לא רק משום שהיה ידיד לאחי יוסף חיים, אלא מפני שנודע לו שנשארתי לבדי ביפו. אחי עקר לירושלים, ואחותי אהובה, היא לובה, עברה אף היא לירושלים ללמוד בבית-הספר העברי הראשון לגננות. אני אכלתי ארוחות-צהרים על שולחנו של אז"ר.

פשוט וצנוע היה האיש בהליכותיו, ומסתפק במועט. מאכלו היה פשוט וחדגוני – אותם המאכלות יום-יום: מרק, כופתאות וכוס תה. כשהיה אוכל היו שיניו התותבות נעתקות ממקומן, והוא היה מחזירן בתנועה של הסח-הדעת, עד שנמלאתי חמלה עליו, ועמה גם הערצה, שאיש עדין-נפש כל-כך צריך להיאבק בכגון זה יום-יום. מחזה מדיח לצחוק היה, אבל אני כמעט הייתי סובל בסבלו ומשתתף עמו במאמציו להתעלם מן המצב המגוחך.

שיחתו היתה קלה וידידותית, מתוך קרבת-לבבות. אוהב היה לשמוע הערות על סיפוריו, סיפורים שרגש ראשוני חם של הזדהות היה מפכה בהם מכל משפט. הוא קירב אותי לספרות העברית ופקח את עיני להתבונן אל האדם ולא אל העובדות בלבד; לראות את המניעים שמניעים אדם להתנהג כפי שהוא מתנהג. הערצתי אותו. הוא עורר בי רצון להגן עליו. שיעוריו לא הצטיינו בשטף ובארגון, והתלמידים שלא ירדו לסוף דעתו היו מנסים לפעמים להפריע במעשי קונדס. אבל אני עמדתי על המשמר תמיד, ומכיוָן שהייתי חזק וזריז בין ילדי הכיתה לא העזו רבים לרדת לחייו. אהבתי לאיש הזה עברה גם אל שני בניו, ואני שמרתי להם ידידות זמן רב, גם לאחר שחדלתי להיות סמוך לשולחנם.

בבית-הספר התידדתי עם כמה תלמידים, והידידות נמשכה שנים ארוכות. כמה מהם היו לימים לשרים ומנהיגים במדינת ישראל. ביחוד נמשכה ידידותי עם יוסף ספיר, נינו של יעקב הלוי ספיר, שהרחיק לנסוע לתימן וכתב את הספר “אבן-ספיר”, תיאור ראשון מחיי התימנים. אביו היה אמיד, מנהל בנק, וידו הספיקה לשלם לי שכר שיעורים בחשבון לבנו יוסף, חמישה-עשר פרנק דבר חודש בחדשו, וזה היה לי לעזר רב, כי לא היה לי כל מקור פרנסה אחר. יוסף חיים ואהובה לא יכלו לעזור לי, ונראה לי שגם אז"ר לא קיבל כל תמורה בעד הארוחות שאכלתי אצלו.

ימים רבים לא ראיתי את אחי מאיר, שבא עם אחותי בתיה לארץ, וכמוה לא אהב את העיר, ובז לאנשיה התלושים מחיי עבודה, וברוח הפועלים ביקש לקיים את אידיאל העבודה היצרנית שהיא-היא יסוד החיים; רק האדם העובד ראוי להיקרא אדם; רק על-ידי עבודת האדמה תיבנה הארץ; רק על-ידי גאולת האדמה מידי הערבים ייבנה הישוב, ורק בעבודה בשדה ובטבע ייוָצר הקשר בין העבר לעתיד.

עם אחי מאיר כמעט לא היה לי כל קשר. ידעתי שהוא בקבוצת חולדה. ופתאום חשקה נפשי לבקר אצלו. נזדמנה לי שעת-כושר והצטרפתי לחבורה של פועלים שעלו לחולדה. כשהגעתי לפנות ערב לחולדה מצאתי את אחי בחדר-האוכל. לא דברן גדול היה אחי מאיר. לאחר כמה מלות חיבה ולאחר ארוחה קלה, הביאני אל חדרו והשכיבני לישון. שקטה וחשוכה היתה חולדה. עששית פה, נר שם. באין מקום אחר לבלות בו התכנסו האנשים בחדריהם למנוחת הלילה.

בחצות הלילה העירוני קולות מבוהלים.

"השומר רוטברג נהרג!''

“היכן רוטברג?”

“מי הם היורים?”

“לנשק!”

אחי לא היה בחדר. טענתי את אקדחי בחושך ויצאתי וראיתי אנשים מגיחים מחדריהם, זה מחזיק רובה “ג’יפט” וכדורי אקדח, וזה “בראוּנינג” וכדורי “מאוּזר”, זה “קרדח” בידו וזה תופס נַבּוּט, זה אוחז בחרב וזה בקלשון, וקולות קוראים: “אל הגבולות! אל הגבולות!”

עתה כבר היה אפשר לשמוע יריות וצעקות גרוניות.

“הם מתקרבים! התנפלות על חולדה!”

כשהגיעו האנשים אל הגבולות תפסו עמדות בחפירות ומאחורי סלעים ואפילו מאחורי ערימות קש, כי מבוהלים היו ולא מאומנים. “שקט! לא להשמיע קולות!” ובינתים התחילו מתאימים את נשקם.

"למי יש כדורים של ‘מאוּזר’?''

“למי יש ‘בראוּנינג’?”

עוד אנו דרוכים, והמון של ערבים התקרבו אל המשק ביריות ובצווחות, ברגל ועל סוסים. עתה ראינו שהם חוגגים, ולא להתנפל באו. נשמעו שירה ומחיאות כפים וצחוק. זו היתה “פנטזיה” של חגיגת נישואין. היה ברור שלא טוב שימצאו אותנו מבוהלים ונפחדים – ללעג ולקלס נהיה בעיניהם.

“היסוגו אל חדר-האוכל!”

התחילו חברי הקבוצה נאספים בחדר-האוכל והיו נבוכים-מה עושים? עמד אחד בעל תושיה ויזמה והכריז: “מה אצלם חתונה אף אצלנו חתונה! הדליקו העששיות! רבקה, את תהיי הכלה! מוטקה, אתה החתן! עמדו באמצע! השושבינים – הקיפו אותם! ציפּקה, הכיני כיבוד!” והכל מזדרזים לעשות, זה בכה וזה בכה, ונתנצ’ק בעל הקול נתן קולו בשירת “אל יבנה הגליל!” מיד הסתדרו במעגל, וריקוד סוער הרעיד את הקירות. אלה שרים, והערבים מתקרבים ועד שער החצר הגיעו. שם עמד מרכז-המשק ובירך אותם ושאל אותם “לאן?” אמרו לו: “חתונה לנו! ומה אצלכם, למה אתם ערים בשעה כל-כך מאוחרת?”

“גם אצלנו חתונה!” אמר והזמין אותם להיכנס לחצר, ורמז לקהל החברים להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא. נכנסו הערבים בהמונם לחצר המשק וראו בחדר-האוכל את הרוקדים ולא השתוממו כלל למראה כלי-הנשק המשונים והצעקות הפראיות. הרי כל גבר המכבד את עצמו משתתף ב“פנטזיה” בליל חתונה, וכך גם “המוֹסקוֹבּים” חוגגים בהתלהבות ובפראות. הוזמנו הערבים להתכבד בתופינים, והם התערבו בין הרוקדים בריקוד “דבקה” קצוב וחד מתוך נפנוף בעַקַלים ובחרבות. לאחר הריקוד נפרדו אלה מאלה בברכות ובדברי ידידות, וחברי המשק נשמו לרוָחה, מבוישים ושמחים שהכל עבר בשלום. בינתים נמצא השומר רוטברג בריא ושלם בקצה האחר של השדות, והשמחה היתה כפולה.

באשמורת אחרונה התפזרו החברים לחדריהם, נרגשים ומהורהרים, למנוחה קצרה. החוָיה הזאת מן ההוָי הארץ-ישראלי, הדמיוני והמשונה והמיוחד במינו, היתה בעצם באותו הזמן מכלל החיים הרגילים בארץ.

אחרי שהייה קצרה בחולדה חזרתי ליפו.

 

[ז]    🔗

מלחמת השפות השאירה בי רושם כביר והעירה אותי מתרדמתי וקירבה אותי אל היהדות ואל שאלת היהודים.

בימים ההם נישאו הרבה נאומים נלהבים על עם ישראל, ועל החיים בגולה, ועל הגאולה הקרובה לבוא. אף-על-פי שלא הייתי מן הבחורים הרגשנים הנוחים למחוא כף ולהזיל דמעה, הרגשתי גם אני בעת ההיא שאיזו נימה רועדת בקרבי ומעוררת אותי לעשות משהו למען עם ישראל.

עם ישראל – עמי? פשיטא, ומדוע היהודים כל-כך שפלים בעיניהם שלהם, ואני בן העם הזה, גאה אני כל-כך ומלא הכרה בערכי? לבי לא רחש כבוד רב לעמי. הלוא יכולים הם להיגאל ואינם רוצים! גדול היה תמהוני וגדול בוזי להם.

אבל מדוע אין העם רוצה להיגאל?

עבדים הם, אמרתי בלבי בחרון, נושקי שבט נוגשים, עם בלי כבוד. הרגשתי כי הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. כלום יכול אני להיות בן לעם עבדים? בשנותי אז לא התקשיתי להוציא משפט קשה. לא! אקדיש את עצמי לעבודה למען עמי, וברבות הימים אראה אם ראוי הוא לכך.

מעכשיו התחלתי מתענין יותר בשאלת היהודים, והרעיון הציוני מצא מהלכים בלבי. הזנחתי את הרומנים, ומכאן ואילך היו כל מעייני בעתונים ובספרים הדנים בשאלת היהודים. האיש הרצל הקסים אותי באישיותו ובאצילותו. הגיתי בו הרבה וקראתי את ספריו בצמא, וחיפשתי בעתונים מאמרים עליו. כמה התפעלתי כשסיפרו לי שכשהתיצב לפני האפיפיור לא נשק את ידו המושטה, אף-על-פי שכך עושים גם המלכים. התכנית שהתוָה הרצל בספרו “מדינת היהודים” היתה בעיני כליל השלמות ולא מצאתי בה פגם. אלא זו רעה, שהרצל עצמו לא מצא את התפקיד הנכון והיאה לו, ועל כן לא נגאל העם. פעם אחת, בשיחה עם הד"ר ברגר, שהייתי מבקר אצלו לפעמים, הבעתי את הרעיון הזה.

“ומה היה, לפי דעתך, תפקידו של הרצל?” שאל אותי.

ואני אזרתי כוח ונשאתי נאום בזה הלשון בקירוב:

“יראה אדוני, כי למרות כל הרעש והתרועה הגדולה אשר במחנה הציונים, הנה קטן מספרם ודל כוחם. בסך הכל כמה מאות, אולי אלפים, בזמן שהיהודים ברחבי העולם מונים כמה מיליונים. תחילה חשבתי שאוהבים היהודים את הגלות, ומרצונם הם נמנעים מלשוב לארץ-אבות. אפס עכשיו נוכחתי לדעת כמה שגיתי בדברים האלה, כי חטאתי לעמי בהוציאי עליו משפט מעוקל כזה. ראיתי שכל הציונים, שרובם יושבים בערים הגדולות, נחלקים לשני מחנות: לציונים ולאנטיציונים. שאר היהודים שבערים ובכפרים נשארו ביהדותם המשונה, והתנועה הציונית לא הגיעה עדיהם. אין הם אשמים כלל שאינם לוקחים חלק בתנועת התחיה. כי רוב היהודים או שאינם יודעים כלל שיש ציוניוּת בעולם המציאות, או שלא הוחוור להם די ברור שהם יכולים לקחת חלק בתנועה הזאת. נמצא שעיקר תפקיד הציונים היה צריך להיות בהפצת רעיון התחיה בכל העולם. והרצל, זה משה של זמננו, היה צריך למלא את התפקיד שמילא משה בזמנו, כלומר, להכין את העם לקבל את הארץ. אבל הוא, הרצל, קיבל עליו את תפקידו של יהושע, להכין ארץ בשביל העם – ולא הצליח. עכשיו צריך לקום משה, שיתקן את המעוות, ואז אולי לא נצטרך כלל ליהושע.”

“כך כך,” אמר הישיש וטפח לי בחיבה על כתפי.

הרעיון על משה השני העסיק את רוחי ולא נתן לי מנוח. הייתי שואל את עצמי מאַיִן יבוא האיש הזה? מארץ-ישראל או מארץ הגלות? דעתי נתנה שבארץ-ישראל יקום הגואל, כי על החופש ועל הגבורה יתחנך ויגדל. ומצד אחר נראה לי שעדיין אין בכוחה ובאוירתה של ארץ-ישראל להעמיד איש אשר כזה, ואישים גדולים בכלל, והגולה עדיין יכולה להעמידם. יש שהיה עולה רעיון חולף בלבי, שאולי אני עצמי האיש. בתחילה ניסיתי לבטלו ולהרחיקו מדמיוני, אבל מפעם לפעם שב אלי והייתי משתעשע בדמיונות שכאלה. באותה שעה היה דמי זורם בי ומציף את פני, לבי היה פועם בחזקה, ואני משולהב וכולי התעוררות. לא שלא היה לי ספק גדול בכוחי להיות הגואל – היטב ידעתי שאין אני האיש הגדול הזה, אבל כדרכן של הזיות וחלומות בהקיץ נדחו לשעה לקרן-זוית כל הספקות, וכאיש הבא להוציא משפט אמת, התחלתי מעיין בדבר מכל צדדיו ומתדיין עם עצמי:

היש לי, תלמיד בית-הספר לבנים, די עוז-נפש ועצמה לגשת לעבודה הכבירה הזאת? ואפילו אדע שיש בי הכוח לכך, האם אעז לקבל עלי את התפקיד הנעלה הזה? האם מוכשר אני לכך, והאם אוכל להתרומם לגובה התעודה הזאת ולהגשים את שאיפתנו ההיסטורית?

ומדוע לא? הייתי אומר בלבי. במה אני נופל מן הנערים שגדלו והיו לאנשים גדולים? תלמיד בית-ספר אני, ועוד יש בי די אהבת-לימוד ושקידה בשביל להתרומם לפסגת הדעת. העיקר הוא שאני מכיר בנחיצות הדבר ואני חושב עליו, וזו הוכחה די ברורה כי יכול אוכל להיות האיש הזה! ואם איני איש המעשה והמציאות, ובעניני המעשה הריני כתינוק בן יומו – אין בכך כלום ואין זה ממין הענין כלל. הרי גם הרצל לא מצא בו אומץ-לב בתחילה, והוא כבר איש למעלה מבן שלושים. ואני הלא עודני קטן ויש לי זמן לקנות לי את התכונות הנדרשות. אין ספק איפוא שמוכשר אני להיות למשה השני.

הספקות לא הטרידו אותי הרבה, כי הרגשתי שכל הענין הזה הוא משחק יפה בנפשי, שבין כך ובין כך הוא מחזק בי את ההכרה בערכי ומעלה אותי הרבה למעלה מכל הנערים, ודבר זה היה נחוץ לי מאוד-מאוד.

ואמנם התחלתי להכין את עצמי לתפקיד. קודם כל החלטתי לכתוב את תולדותיו של הרצל, כדי להכיר את אישיותו. שנית, התחלתי ללמד את לשוני להשפיע על הבריות, והתחלתי מתוַכח עם הזקנים הגרים בחצר שאני גר בה, ולהוכיח להם את ערך שיבת ציון.

“ציוניסטים, ציוניסטים,” אמרו הם בבוז. “מחללי שבת, אוכלים בגילוי ראש, ועוד אומרים שיהודים הם. הם יבנו ממלכה יהודית, אלה הריקים… מפטפטים עברית וחושבים שיצאו ידי הכל!”

“אבל,” ניסיתי ללמד זכות על הציוניסטים, “מה ענין חבישת כובע לשיבת ציון? ובכלל, חבישת כובע אינה חובה לא מדאורייתא ולא מרבנן. עלינו למצוא לנו איזה מקלט משנאת הגויים, ואתם עצמכם תודו כי טוב שמקלט שכזה יהיה בארץ, בארץ-ישראל!”

“מי? אתה תבנה מקלט לראשנו? חה-חה-חה, מקלט יפה. ומה היינו חסרים ברוסיה? שם דגים ובשר וכל מיני ירקות בזיל הזול! ופה מה? ארץ-ישראל, ארץ-ישראל, באים ומטמאים את הארץ במעשיהם ואומרים שמקלט הם בונים לנו.”

ביחוד השביעני מרורות זקן אחד, סבה של רחל שכנתי. משכתי בכתפי ומצאתי לטוב לי להסתלק. הנסיונות הראשונים להיות למנהיג היודע להטות את הבריות לרצונו לא עלו יפה. אבל הויכוחים על עתיד הישוב בארץ היו נפוצים מאוד בעת ההיא. מחמת קשיי החיים לא יכלו האנשים לעמוד בשלוָתם ובאדישותם, וגם אני נגרפתי להתנצחות המתמדת, או למצער האזנתי לדעות השונות. בערבים היו חבורות של אנשים עומדים ברחוב ודנים בהתלהבות בעניני ארץ-ישראל. מי יודע, אלמלא הלימודים בבית-הספר, אולי הייתי נסחף לעשיה בעסקי הציבור.

אבל הנה התחילו בחינות-הגמר בבית-הספר. כולנו ידענו יפה שמחזור ראשון אנו לבית-הספר העברי ביפו. בחינה רדפה בחינה, התלמידים התחרו ביניהם, ביחוד לשם המשחק שבדבר ולא מתוך רדיפת ההישגים דוקא. כי בעת ההיא לא ידענו מהו הישג בלימודים, לאן יוליך אותנו, מה יתן לנו, למה הוא מכין אותנו. רובנו חשבנו להצטרף למחנה הפועלים והחלוצים והשומרים. בתוך כל זה נקשרו בין המורים ובין התלמידים קשרים הדוקים של ידידות והוקרה. לא מורים ותלמידים היינו, אלא חבר אנשים שפועלים יחד למען אידיאל משותף ונעלה. היינו בעינינו גיבורים נעלים, לא מפני שהעתונות המעטה שהיתה בארץ הוקירה ושיבחה אותנו, אלא מפני שהרגשנו שאנו משתתפים במעשה היסטורי גדול, וסוף הכבוד לבוא. עד שאנו עסוקים בהכנות לחוג את הסיום ברוב פאר והדר, פרצה מלחמת העולם הראשונה. הארץ נזדעזעה, הכל התחיל מתארגן מחדש, יחסי הדברים השתנו, וחרדה גדולה נכנסה בלבבות. מיד התחילו התושבים לקבל עליהם את האזרחות העוֹתוֹמנית, קצתם מתוך פטריוטיות עותומנית, וקצתם, שהיו נתיני ממשלות ניטרליות או אויבות לממלכה העותומנית, מתוך זהירות. רבים מנתיני אנגליה וצרפת ורוסיה מיהרו להגר מן הארץ, לאלכסנדריה שבמצרים או לארצותיהם. רק הנתינים היהודים של גרמניה ואוסטריה, בעלות-בריתה של תורכיה במלחמה, הרימו ראש, והיו שביקשו לקבל אזרחות גרמנית או אוסטרית.

תושבי הארץ התחילו להראות ברבים את רגשי הפטריוטיות העותומנית שבהם, ורובם ככולם התחילו חובשים תרבושים. וקמה תנועה, ביחוד בקרב האינטליגנציה של הישוב החדש, להתנדב לצבא התורכי, כי צפו וראו שבעתיד לא רחוק יהיה צורך בקצינים יהודים מאומנים לארגן צבא יהודי בארץ.

ובינתים התחילה משטרה צבאית תורכית לגייס את התושבים לצבא תורכיה. ומכיוָן שרבים מן התושבים הערבים והיהודים התחמקו מן הגיוס, היה תפקידה של המשטרה לתפוס את המשתמטים. השוטרים היו פושטים על רחובות ובתים וצדים את המשתמטים ומביאים אותם למשטרה להענישם ולגייסם. רבים מן המשתמטים, שנחשבו לעריקים קודם גיוסם, הסתתרו בחדרי חדרים ולא העזו לצאת אל הרחוב, וקיווּ שהמלחמה תסתיים במהרה. אבל המלחמה התארכה והחיפושים אחר עריקים גברו. החיים בארץ לבשו צורה חדשה. כל מעיינם של התושבים היה למצוא לחם, כי הרעב בא לארץ. פה ושם התארגנו ועדי סיוע, אבל המצב הלך ורע. כרגיל, העשירים התעשרו והעניים נידלדלו. כנופיות של ערבים, פטריוטים כביכול, הסתובבו ברחובות, הכו בתופים, והמונים הלכו אחריהם בצעקות ובשירים של נאמנות ומסירות לממשלה העותומנית. מתיחות וחרדה גדולה שררו בארץ.

יום אחד התהלכתי לי ברחוב להסתכל בתהלוכות האלה ולא חששתי, כי הייתי נער. אבל ברחוב הראשי תפס אותי “שַויש” (סמל) תורכי והביאני אל המשטרה שברחוב בוסטרוס בתור עריק מן הצבא התורכי, ולא הועילו כל טענותי. הועמדתי בתור ארוך של עריקים עד שיגיע תורי להיכנס לפני ה“קַיימַקַם”, מושל העיר, שיפסוק את דיני. בתור הארוך היו גם נשים שנתפסו, וכיון שנתפסו לא שוחררו. שעות רבות עמדתי ולא ידעתי מה לעשות, ופחדתי כמו כולם להופיע לפני המושל. איך אסביר לו שאיני חייב גיוס? ועד שאני תוהה מאַיִן יבוא עזרי, ראיתי בין העומדים בתור את מר קרוגליאקוב, סוחר אמיד בעל חנות ספרים וכלי כתיבה, מידידיו של יוסף חיים. כשראה אותי ניגש אלי ואמר בהשתוממות: “אתה כאן? למה באת הנה?” אמרתי לו: “לא באתי, תפסו אותי.” אמר לי: “אל תדאג.” והוא ניגש אתי אל רב-סמל שעמד על-יד הפתח ואמר לו מה שאמר ותחב לידיו מה שתחב, והשויש, כדי להעלים מעיני המסתכלים את מעשהו, הרים עלי את קולו וגירשני מעליו בחרפה. אבל לאחר זמן-מה קרא לי והכניס אותי בדחיפה לפני ה“קיימַקם”.

“זה מי!” הרעים המושל בקולו.

“נתפס! עריק!”

“האם הנער הזה יכול להיות חייל? לִסַה וַלַד! (עדיין ילד),” אמר בבוז. “בדוק אותו.”

ירק השויש על לחיי ושיפשף אותה בכפו.

“נער, לא צמח לו זקן!” אמר השויש.

“אם כן למה הבאת אותו, גרש אותו!”

תפס אותי השויש בצוארוני והשליך אותי מן החדר בכעס מדומה. מזועזע כל עוד נפשי בי מיהרתי לנוה-צדק אל חדרי.

לאחר ימים אחדים עזבתי את תל-אביב.

קל וקטן היה תרמילי בצאתי מן העיר: חולצות אחדות, זוג מכנסים וכמה לבנים. אבל יקר היה לי התרמיל הזה, כי צרורות בו בממחטה נקיה שתי תעודות: האחת היא כתב-המלצה מאת הסופר הישיש אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ אל המורה הנודע ח"א זוטא, מנהל בית-הספר העברי בירושלים, ובו הוא מהלל אותי כבחור מפותח וישר-דרך ובעל מידות תרומיות. והאחרת היא תעודת-הגמר של בית-הספר העירוני לבנים, שאף היא מדברת ברור בשבחי.

היה יום רך של ניסן. הגשמים עדיין ירדו והרפש כיסה את הדרכים, אדמת החימר שעל-יד הפרדסים היתה לטיט דביק, וההליכה היתה קשה. אבל אני בוססתי לי בצעד מהיר וברגל חזקה לאורך מסילת-הברזל, וגופי מחומם ואודם בריא מציף את פנַי, ושפע של כוחות בתוכי, והרבה מחשבות בלבי.

תודה לאל, אמרתי בלבי מתוך כפיות-הטובה של בני הנעוּרים, שנפטרתי סוף-סוף מן האוירה המעיקה של בית-הספר ומן הבטלנות שהשרה עלי. וכי מה יכול בית-הספר הזה לתת לי חוץ מתעודה טובה, שתקל עלי את כניסתי לסמינר? הלא את כל הלימודים שלמדו פה ידעתי קודם שבאתי הנה. המתימטיקה – בושה להודות על האמת – עד המשולשים הגיעה! צחוק ובטלנות ותו לא! וכך גם שאר המקצועות. איזו רשלנות של המורים ואיזו הוללות של התלמידים! כן! ובחיי הפרטיים אין לי חבר וידיד. כולם ילדים שובבים; כלימה מכסה את פני כשאני צועד אתם בשורה. אמנם אוהב אני חיי בדידות ולא איש חברה אני, אבל הלא צריך אדם גם לשוחח עם נפש חיה, עם רֵע. עכשיו חסל כל זה. הלאה ימי הבטלה והשעמום! קדימה לתורה ולעבודה! כעת ישתנו חיי ואני אשנה אותם תכלית שינוי. חיים חדשים מלאים תוכן מזומנים לי מעתה. אין ספק שאתקבל לכיתה השניה, הלא ידיעותי רבות משל שאר התלמידים, ותעודתי תוכיח, ואין צריך לומר התפתחות אישיותי. גם כתבי-ההמלצה יעשו את שלהם, ומה גם שאני אחיו של יוסף חיים ברנר. אגב, ממנו אקבל כתב-המלצה… כשאני לעצמי חשובים המכתבים והתעודות בעיני כקליפת השום. אבל מה אעשה ועלי להשתמש בהם, כך מנהגו של עולם, אם איני חפץ לבלות את מיטב שנותי בהבלים.

אכן העיב על רוחי הצורך הזה להשתמש בכתבי-המלצה, כמעשה חנוָני. אבל הפעם הקשחתי את לבי ולא אביתי להירתע מזה. אדיר היה חפצי לעסוק בלימודים יותר רציניים. חיים מלאים צפויים לי, עבודה מרובה ומעניינת ומנוחה נעימה אחריה, אם בחברת חברים ואם בדד לנפשי. והסמינר עצמו ודאי בית גדול ויפה הוא, וגן עבות מסביב לו וקירותיו הלבנים מתנשאים ממנו. סדר ונקיון בתוכו, ועל הכל חן וחשיבות. בשעות ההפסקה אין קול ואין צווחה; התלמידים מתהלכים ומשוחחים בנחת בענינים חשובים. בשעות הלימוד אין הפרעה ואין מעשה קונדס. המורים, כולם דוקטורים בעלי נימוסים אירופיים. כן, הם לא יעוררו בהעויותיהם בוז וביטול בלב התלמידים. אכן, אלה יהיו חיים!

רעדה עברה בכל גופי מרוב עליצות-הנפש, ואני החשתי את צעדי. בתוך כך נזכרתי שוב בחיי ביפו, בחדרי הקטן ובלילות הנדודים, והלב נצבט, ובאפי התחילה נקוית ועולה כמין לחלוחית, ודמעה הרטיבה את העין, אבל התאפקתי והיא לא נשרה. אילו שאלוני בשל מה ומה היתה הדמעה הזאת, לא אדע לענות דבר. בודד הייתי כל ימי ביפו, ולא נקשרתי לאיש. אבל הרגשתי עכשיו שנימים דקות מן הדקות מקשרות אותי לעיר הזאת ולאנשיה, לימה, לפרק-חיי שחייתי בה וסבלתי בה. ואפשר שאני שוגה, רק נדמה לי כל זה, ואף-על-פי-כן… וכשהגעתי לסוף שדרת העצים עליתי אל גבעה נשקפת אל העיר והנפתי את כובעי וקראתי: “שלום לך יפו, עיר נעורי!”

מהלך הייתי מיפו אל בן-שמן, לספר לאחי יוסף חיים, שישב שם ישיבת עראי, על החלטתי ללמוד בבית-המדרש למורים בירושלים. מצאתי את אחי יושב במרפסת בשמש טובה וקורא ספר, והוא בחלוק לבן, וזקנו שצימח עשוי. ומסביב שתיקת הרים.

“שלום!” טילטלתי אותו ממחשבותיו.

התנשקנו. הנחתי את חבילתי על ארגז-הנפט שישב עליו, והסרתי את הכובע מעל ראשי.

“ראית את חיה? מה שלום הילד?”

“ראיתי. הילד בריא, בחור נחמד!”

“המסרה דבר בשבילי?”

“היא תבוא בעוד יומיִם.”

“טוב, לך אכול. על החלון החמאה, הלחם בארון.”

“איני רוצה.”

“מילא, תאכל כמה שתרצה,” אמר אחי ועיניו מצטחקות.

נכנסתי אל החדר והסבתי אל החלון לאכול. רציתי לספר לאחי שהצלחתי בבחינות ואיזו תעודה מצוינת קיבלתי. ביקשתי לגלות לו את לבי, את שאיפותי ותקווֹתי לעתיד לבוא, אבל ראיתי שאין השעה כשרה לכך והתאפקתי. לאחר שבלעתי כמה פרוסות לחם מרוחות בחמאה, ניעור בי תאבון של בחור בריא בן חמש-עשרה בעיצומה של גדילתו, והלחם היה טרי וטוב, ולאחר זמן-מה ראיתי לתמהוני שכמעט כיליתי כיכר-לחם שלמה ולא נודע כי באה אל קרבי, והייתי אוכל עוד. שתיתי שני ספלי מים ורחצתי את פני ויצאתי אל המרפסת. ישבתי ברכיבה על המעקה והייתי ער ומצפה להיכנס בשיחה עם אחי, והנה קרא צלצול הפעמון לפועלים לארוחת-הצהרים. סילק יוסף חיים את הספר הצדה והתקין את עצמו לסעוד את לבו. בשעת מעשה פנה אלי ואמר:

“סַפר אחי, מה נשמע?”

“מה אסַפר?” השבתי כרגיל. מיד התעוררתי ואמרתי: “נראה שלא מזמן באת הנה, עוד הכל פה הפוך ולא מסודר.”

“כשני שבועות. חיה נסעה ולי לא איכפת גם ככה.”

“סיפרו שלא נתנו לך לצאת מן העיר. זה נכון?”

“כן. אני ברחתי דרך ההרים בלילה.”

“גַ’דַע (בן-חיל)!”

“נוּ,” הצטחק אחי. “ומה שלומך? הגמרת?”

“הגמרתי אתה שואל!” נעלבתי מעט. “אראה לך את תעודתי ותדע.” ואני קפצתי ממקומי והתרתי חיש-מהר את חבילתי והוצאתי את תעודתי ומכתב-ההמלצה. עיין יוסף חיים בתעודה ואמר בלעג קל מהול ברצינות: “טוב, וזה מה בידך?”

“כתבי-המלצה – למר זוטא.”

“אה.”

“הא לךָ אותו, תראה מה שכותבים עלי. גם ממך אקבל מכתב-המלצה.”

“למה לך?”

“אני צריך. מכתבך ישפיע הרבה לטובתי וזה נחוץ לי. אני רוצה להיכנס לכיתה השניה.”

“כך? נראה.”

“לא נראה; תכתוב!”

“אולי,” אמר אחי וניער את פתיתי הלחם מזקנו וחזר לעיונו.

בבוקר ערב הפסח באה חיה ברנר עם הילד לבן-שמן. אורי הקטן לא היה רגיל בנסיעות ארוכות והיה עייף ובכה בלי הפוגה. גם חיה עצמה היתה נרגזת. דבר לא היה מוכן לחג, החדר אינו נקי ואינו מסויד, והיא קבלה בקול בוכים על גורלה המר. לא יכולתי לשמוע את הקינה המרה של גיסתי, וביחוד רע היה בעיני שאחי, שעתה זה היה שלוָה ופייטנות כולו, נהפך בן-רגע לבעל דואג ועסוק בעבודת הבית. הסתלקתי לי איפוא אל ההרים. ובינתים עבדה חיה בחריצות מפליאה, וגם אחי עזר לה ככל יכלתו, ובמהרה היה החדר מסודר ונקי, וגם אורי הקטן אכל והשתתק סוף-סוף וישן שנת עולל מתוקה.

נתפנה אחי מעבודת הבית ונזכר בכתב-ההמלצה שהבטיח לתת בידי אל אחד מתקיפי הסמינר, והוא ישב לכתוב. כשחזרתי מן השדה, אדום לחיים וצוהל, הושיט לי יוסף חיים גליון נייר ואמר:

“זהו המכתב אל מר ליפשיץ. הוא אחד המורים העומדים בראש המוסד.”

“הב,” צחקתי ולקחתי את המכתב וקראתי בחצי קול;

ער“פ התרע”ה, בן-שמן.

לכבוד מר א"מ ליפשיץ, בירושלים.

ידידי, הנני משתמש בהזדמנות זו של הליכת אחי לירושלים לומר לך שלום על-ידו ורצופה בזה גם בקשה אחת:

אחי הולך לירושלים בכדי להיכנס שם אל בית-המדרש למורים, שאתה אחד העומדים בראשו. והנה על זה שאתה תשים עליו עין לטובה במובן הרוחני איני צריך לבקש. מקווה אני, שמעשיו של תלמיד זה לעתיד יקרבוהו אל אדם שכמותך. עגל זה רוצה לינוק, מבקש השפעה רוחנית באמת, ובודאי תעשה לו מה שאתה נכסף לעשות לכל אחד ואחד מתלמידיך.

מה שאני מתכוון בבקשתי זהו: אחי הוא בלי כל אמצעים. ועכשיו, מפני צוק העתים, אין גם אני יכול לעמוד לו בדחקו. דע איפוא זאת, ואם יזדמן לך להמציא לו איזו עבודה של הכנת-תלמידים בשכר וכדומה – אל נא תמנע זאת ממנו.

ברחשי כבוד וברכה, י"ח ברנר. שלום לרעיתך הכבודה ולנפתלי, אלא שזה ודאי אינו זוכר אותי אף במשהו.

קראתי, ופני הביעו בלי משים אכזבה. ראה יוסף חיים ושאל:

“נו, מה?”

“הממ,” אמרתי.

“לא תמסרהו?”

“נכון.”

החלטתי בנפשי שלא אמסור את המכתב לתעודתו. לא לזה קיויתי, ולבקש מאחי מכתב אחר לא רציתי.

ראיתי שאין לי מקום בבית אחי; טרוד הוא ועצוב ואין לבו לעסוק בי. משהו העיק עליו, אפילו ניחשתי, אבל לבי לפי לא גילה. הפקדתי את תרמילי בידיו, ואמרתי, אחפש את מאיר אחי, אולי אוכל להסתדר אצלו עד התחלת הלימודים לאחר הימים הנוראים. בירכתי אותם לשלום ויצאתי. 

 

[ח]    🔗

מדוכדך ובודד השתרכתי לי בסמטאות רמלה ונראה היה לי שאני מנותק מכל העולם כולו, מאחי ומאחיותי, ואין לי מכר ומוֹדע בכל הארץ. ברחובות השוק נדפו ריחות מאכלים חריפים וקפה מכוכי המסעדות הערביות. רעב הייתי, אבל עדיין לא ידעתי זאת, ועדיין הייתי משוקע בכל מה שעבר עלי. עד שאני מהלך שמעתי קול גרוני בערבית: “יא בחור! התראה לי היכן כאן בית-המשפט?” אמרתי לו: “איני יודע, אבל אפשר לשאול.” “שאל בני, שאל,” אמר לי האיש בחיבה, “יהודי אתה?” אמרתי לו הן. אמר לי: “ענין יש לי בבית-המשפט, מריבה על חלקת אדמה. איפה יושבים הסופרים שכותבים בקשות?” מנעימת דיבורו ניכר שהענין מעיק עליו. ראיתי לפני בֶדוי תמיר בגיל העמידה, זקן ושפם מעטרים את פניו המחוטבות, ולבושו כדרך הבֶדוים הנכבדים, עבּאיה חומה רקומה בפתח הצואר, לראשו עַקַל וכפיה עבה, ולרגליו מגפי בדוים אדומים. ניכר בו כי שיך בדוי נכבד הוא, ובכל זאת היה נבוך, כי לא מצא את דרכו בעיר. אמרתי לו “מאַיִן אתה?”

אמר לי: “מרחוק.”

שאלתי באחת החנויות שבשוק איפה בית-המשפט, והסבירו לי, והבדוי עומד מן הצד ומחכה לי.

“יודע?” שאל אותי.

“יודע,” אמרתי והולכתי אותו לבית-המשפט. בפתח הבית ישבו סופרים על הארץ, על-יד שולחנות נמוכים, והיו כותבים בנוצת-אוז בקשות לבית-המשפט. את הנייר החזיקו על כף-ידם וכתבו באלכסון אבל בכתב ברור ונאה.

שטח הבדוי את ענינו לפני הסופר בקול רעשני ורגשני. לאחר שעמדו על המקח במשא-ומתן ארוך ומיגע, התחיל הסופר כותב את הבקשה והבדוי עומד עליו בציפיה של מתיחות. ראיתי שעשיתי את שלי ופניתי ללכת לי לדרכי. קרא לי הבדוי ואמר: “חכה, בני!” עמדתי מלכת, אם משום שלא היה לי מה לעשות או אולי משום שהבדוי מצא חן בעיני והעיר בי סקרנות של בטלה. כילה הסופר את מלאכתו והבדוי שילם לו, שוב מתוך מחאה וּויכוח, ואחר-כך פנה אלי ואמר לי: “בוא אתי. רוצה אתה לאכול?” אמרתי לו: “רוצה אני.”

נכנסנו למסעדה קטנה וישבנו על שרפרפי-נצרים על-יד שולחן. הזמין הבדוי אוכל לו ולי: צלחת של במיה מבושלת במיץ עגבניות ומתובלת בכל מיני תבלינים, ופיתות רכות וחמימות. גדול היה רעבוני, אבל ידעתי שעלי לנהוג בנימוס ובהתאפקות ולא לטרוף ברעבתנות. ראיתי את הבדוי אוכל בנחת ובכבוד, ועשיתי כמוהו. אחר-כך שתינו קפה ריחני בספלונים. אמר לי הבדוי: “ושמך מה?” משום-מה לא אמרתי ששמי בנימין, אולי מפני שקשה לבטאו, ואולי מתוך חשדנות סתם. אמרתי לו: “יוּסוּף שמי. ומה שמך אתה?” אמר לי: “שֵׁיך ג’אבּר, משבט אַטוַאנַה שבדרום, שבט גדול. אני הוא השיך של השבט הזה, ראס אַל שיוּך (ראש השיכים).”

“רחוק מפה?”

“רחוק. שני ימי רכיבה.” ומתוך חיוך שאל: “התבוא אתי?”

ואני, מתוך קלות-ראש, חייכתי ואמרתי: “אבוא!” גמענו את הקפה בנחת ובמצמוץ שפתים ושוחחנו עוד מעט על שבטו של שיך ג’אבר ועל נועם החיים שם, ובסוף השיחה הסכמתי שוב ללכת עמו אל מאהלו.

שבעים ומעודדים הלכנו שנינו אל בית-המשפט, ושיך ג’אבר מסר את בקשתו לידי הפקיד, ומובטח היה שייעשה משפט צדק. בחוץ קנה צרור של פיתות חמות עטופות בקרעי בד, קופסה של גבישי סוכר, חתיכת תמר-הינדי ושקית סוכריות צבעוניות זולות – “לילדים,” הסביר. היינו מוכנים לדרך.

בחאן של רמלה עמדה סוסתו האצילה של שיך ג’אבר, ענודה גדילים צבעוניים ושרשרות חרוזים, והיא רוקעת רגליה באי-מנוחה. אמר לי השיך בחיבה: “יוסוף, אני ארכב על הסוסה ואתה תרוץ לצדי, כי לא נאה לשיך ללכת על-יד סוסתו בזמן שאחר רוכב עליה. אבל כשנצא מרמלה ארכיב אותך על הסוסה – לרכוב אתה יודע?” אמרתי לו: “יודע.” דהר לו שיך ג’אבר איפוא בקלילות על סוסתו הצעירה, ואני מהלך אחריו בצעד מהיר.

השיך בחר לרכוב במשעולים הצרים, בין שיחי הצבר, ולא בדרך-המלך. לאחר שעתים הגענו אל השביל המוליך בין חולות הים ובין הישובים העבריים רחובות וגדרה, והשיך ואני מתחלפים ברכיבה. הגענו אל מוּחזן והוספנו ללכת דרומה, ולפנות ערב הגענו אל אהלי שבט חידַוִי. “פה נלון הלילה, אנשי חידַוִי ידידי הם, פה נמצא גם אוכל גם מקום לינה.”

כל זמן שהלכנו – הלכנו. אבל משהגענו לאהלים והתישבנו ב“מַדַאפַה”, כלומר, באוהל לקבלת אורחים, ירדה עלי עייפות גדילה ואני ישבתי מטושטש ושמעתי נים ולא נים את שיחתם. נראה ששיך ג’אבר מסביר למארחו מי אני ואיך נסתפחתי אליו בדרכו. עם אור ראשון יצאנו לדרך, ושוב אנחנו רוכבים והולכים לסירוגין. הדרך היתה עכשיו חדגונית ועברה בערוצי נחלים ובגבעות. חתימות הירק נתחלפו באדמת לס וטרשים, והרכיבה וההליכה שאין להם סוף הילכו עלי רגיעה ושעמום, ואף הבדוי שקע בהרהורים, וכך התקדמנו כמו בכוח האנרציה ולא דיברנו זה אל זה. בצהרים ישבנו לנוח תחת אטד בודד וסעדנו בפת יבשה ובלגימות אחדות מתוך נאד המים הקשור לסוסה.

לפנות ערב הגענו לקניון מתפתל בין ההרים. אמר השיך: “הגענו!” ואני ראיתי קבוצות של אהלים פזורות במרחב. שיך ג’אבר נשתנה, גופו הזדקף, פניו לבשו חשיבות, תנועותיו נעשו מדודות ומכובדות, ויחסו אלי נעשה עצור: כמין מזיגה של ריחוק ואפוטרופסות וקִרבה. נשמעו נביחות כלבים ומיד יצאו כלבים עזים בריצה לקראתנו, ולבי התכווץ קמעה. אמר לי שיך ג’אבר: “לַא תְחַ’ף (אל תפחד)!” והוא נתן עליהם בקולו והכלבים הנזופים הנמיכו את קולותיהם ואת זנבותיהם. במהרה יצאו לקראתנו שנים-שלושה רוכבים וניפנפו בכַפיות לאות שלום. ניגשנו אל האוהל הגדול מכל האהלים ושיך ג’אבר ירד בקלות וברוב חן מעל הסוסה, ונער אחד מיהר לאחוז ברסנה ולהוליכה, ונער אחר הזדרז לקשור אותה באפסר אל העמוד שעל-יד האוהל. מיד התחילו נכבדי השבט מתאספים מסביב לאוהל ולחצו את ידו והתחבקו והתנשקו כדת וכטקס והחליפו מלות ברכה. אותי כאילו לא ראו.

התחילו הכל מתישבים ב“מדאפה” בחצי מעגל, שיך ג’אבר באמצע והאורחים כל איש ואיש במקומו לפי חשיבותו. לי רמז שיך ג’אבר לשבת לימינו. עתה ננעצו בי העינים בתמיהה, אבל אין שואלים שאלות, והכל עדיין מחליפים דברי ברכה: מה שלומך, מה שלום בניך, מה שלום צאנך ובקרך, וחוזר חלילה. ובינתים התחיל איש אחד לכתוש פולי קפה קלויים במכתש-עץ, והוא כותש בקצב ומלווה את מעשהו בזמר, וריח חריף ונעים התפשט באויר. מששככה ההמולה מעט פתח שיך ג’אבר ואמר: "הוי, אנשי. שואלים אתם בלבכם מי הנער הזה אשר עמדי, ואני אומר לכם קבל עם: בני הוא זה שאימצתי לי. הרבה עזר לי הנער, ואני ביקשתי ממנו לבוא לגור בשבטי, בצל אהלי. שים את ידך בחגורתי, בני, ואמור: “ידי בחגורתך!” שמתי ידי בחגורתו של שיך ג’אבר ואמרתי: “ידי בחגורתך!” אמר שיך ג’אבר: “עתה בן חסותי הוא. כל הנוגע בו – בי הוא פוגע, וידי תגן עליו!” כל הנאספים השמיעו כמין אנחה של שביעות-רצון ופליאה, והסתכלו בי בנחת-רוח ובידידות. עתה הוגש הקפה, בנכבד החלו ובקטן כילו. כטוב לבו של ג’אבר הוציא מתוך חזייתו קוביית סוכר וליקק אותה ומסרה לשכנו היושב לשמאלו. ליקק הלה את הסוכר ומסרו לשכנו, וכן הלאה עד שהגיע הסוכר לידי. ליקקתי אף אני את הסוכר ומסרתי לג’אבר, והוא חילק את חתיכת הסוכר לשנים: חציה נטל לעצמו וחציה נתן לי ואמר לי: “אכול!” כבשתי את בחילתי ובלעתי את מחצית חתיכת הסוכר, וברית של אהבה וידידות והגנה נכרתה בינינו ככה לעיני כל. עתה סיפר ג’אבר עוד שעה ארוכה על מעשיו במרחקים, הכל מתוך שאלות וקולות של התפעלות והערכה. התחילו האורחים להתפזר, וג’אבר ובני ביתו הגברים ואני אכלנו את ארוחת-הערב שלנו בצנעה. שמחתי שהטקס נגמר והתכרבלתי בעבּאיה ונרדמתי מיד על מקומי.

כשהתעוררתי בבוקר היה שקט מסביב. הגברים הלכו זה כבר לעיסוקם, וגם הילדים הקטנים התפזרו במרחב, והנשים עדיין היו טורחות בתוך האוהלים. הצצתי כה וכה ולא ידעתי מה עלי לעשות. והנה הגיח מפינה אחת נער אחד ואמר לי: “צַבַּאחַךְ בִּלחֵ’יר (בָקרךָ בטוב). ישנת טוב? שיך ג’אבר אמר שאתה ואני נהיה יחד.” והוא הסמיך אצבע לאָמה להראות מה פירוש יחד. “מה שמך?”

אמרתי לו: “יוסוף שמי, ומה שמך?”

“רושדי.” והוא הגיש לי מטפחת ובתוכה שתים-שלוש פיתות, והביא לי ספל מים ואני נטלתי את אצבעותי ושטפתי את פי, ובשארית המים רחצתי את פני. נתן לי הנער חבילת בגדים ואמר לי ללבוש אותם. מצאתי סרבלים לבנים, כתונת של בד גס וחגורה – תלבושת כמנהג נערי הבדוים. “ג’אבר אמר שתלבש אותם. לא טוב שתלך בבגדי פרַנג’י (אירופי).”

שמרתי את הפיתות על חזי תחת הכתונת, כפי שהראה לי רוּשדי, ושנינו יצאנו אל הגבעות, מקום שרעה עדר גמלים מפוזר. ניכר ברוּשדי שהוא שבע-רצון בתפקידו. מהלך היה בצעד מהיר כרוקד, ואני איני מפגר אחריו.

במקום המרעה מצאנו כמה נערים יושבים ומשחקים. המשַחקים זורקים בחול ארבעה חלקים שוים של מקל, ומונים את מספר הפעמים שהמקלות נופלים גבם כלפי מעלה, וכל המרבה זוכה. 

נזכרתי בסיפור על יעקב והצאן. ישב רושדי ושיחק עם הנערים, ואני מסתכל ומשתדל ללמוד את המשחק, שאמנם פשוט היה אבל היו בו נקודות שחשיבותן נעלמה ממני. לאחר זמן קם רושדי ורמז לי ללכת עמו. עלינו וירדנו בגבעות ובעמקים עד שהגענו לואדי אחד. הורה רושדי בידו על להקת גמלים ואמר: “אלה של שיך ג’אבר. אנחנו צריכים לשמור עליהם.” התפלאתי ואמרתי לו: “ולמה זה ישבנו שם עם הנערים זמן כה רב? האם לא יוכלו הגמלים לברוח?” אמר לי רושדי: "לא. יש עוד נערים מפוזרים פה בסביבה, ואחד, עאטף שמו, ממונה על כולנו. בוא נעלה לשם ונסתכל בבנות. על הגבעה שכבנו על בטננו וצפינו למטה אל חבורה של בדויות צעירות שישבו ושיחקו אף הן. הן השגיחו בנו מלמטה אבל עשו את עצמן כאילו לא ראו כלום, אבל משחקן נעשה יותר קולני ורב משובה, וכבר לא ישבו על מקום אחד אלא התחילו רודפות זו אחר זו, ואחת או שתים רצו במעגל ועברו סמוך לנו וכאילו שלא בכוונה הפילו את הצעיף מעל פניהן.

לעת צהרים הוצאנו את הפיתות שלנו וגוללנו אותן לשפופרות וקרענו חתיכות ואכלנו לתיאבון, בלעיסה ממושכת וקולנית.

כך עברנו ממקום למקום עד שהגענו לבאר אחת, ושם שאבו הבדויות הצעירות מים ומילאו את החמתות השחורות הגדולות. שאל רושדי מאחת מהן קופסת שימורים ריקה, ואנחנו שתינו. מתוך צחוק וחילופי קנטורים נפרדנו מהן והוספנו לקפץ ולדלג ולהשתעשע. כל אותו הזמן לא שאלתי את עצמי מה לי כאן. התמסרתי בהנאה לחיים הפשוטים הללו. נראה היה לי שזו הפעם הראשונה שאני טועם טעם של חיים משוחררים. לפנות ערב פנינו לחזור אל המחנה. אמרתי לרושדי: “והגמלים מה יהיה עליהם? הם יישארו ככה בשדה?” אמר לי: “כן. רועים אחרים ישמרו עליהם.”

כשחזרנו אל המחנה היתה שם המולה של התעסקות. האהלים הפזורים במרחב דמו לכבירי-עזים שחורים. על-יד כל אוהל עלה עשן, והנשים היו טורחות בהכנת ה“טַבּיח”' (תבשיל). ניגשתי אל האוהל של ג’אבר, והוא חייך אלי ובירך אותי ושאל לשלומי. בלי שהיות יתירות הגישו הנשים את האוכל, והגברים ובני המשפחה הסבו לארוחה. הגישו לי קערה של תבשיל ירקות, אבל לפי טעמו לא ידעתי מה טיבו. בין המסובים באמצע היה עמוד של פיתות דקות וחמימות. ביקשתי לנהוג בנימוס ולקחתי לי פיתה אחת. ראה ג’אבר ואמר לי בחיבה: “לא כך, בני. הפיתוח לכולם הן. הנה ככה תעשה” – והוא הניח את יד שמאלו על עמוד הפיתות מלמעלה ותחב את אגודל ימינו אל מתחת לפּיתה העליונה והידק באמה ובקמיצה מלמעלה ותלש וקרע חתיכה מן הפיתה וטבלה בקערת הסַמנַה המשותפת ותחב לתוך פיו ולעס ובלע בהנאה. הבנתי את הרמז והשתדלתי לחקות את מעשהו בדקדוק לכל פרטיו ולהסתגל למנהגי הבדוים. הבדוי אינו מסיח בסעודה, כל איבריו ומעייניו באכילה, ואף-על-פי-כן הוא שומר מנהגים מקובלים ונימוסים שנתקדשו.

השתלבתי בחיי הבדוים. שערי צימח ונתקרזל, עד שרמזו לי שעלי להתחיל לקלוע לי צמות ואף הציעו לי עזרה. ראיתי שחיי הבדוים אינם מגוונים ביותר, ואף שרבים המעשים שיש לעשותם, הריהם חוזרים יום-יום. בכל יום יצאתי אל השדה ועסקתי במה שעסקו כל יתר הנערים. משום שלושה דברים נחלתי כבוד: משום איש-חסותי שיך ג’אבר, ומשום אקדחי, ומשום כוחי הגופני בתגרה. אקדחי הקטן “בראוּנינג” אוטומטי למחצה, היה חבוי בקפלי כותנתי, ופעמים רבות עורר סקרנות וויכוחים, האם טוב הוא מן ה“קרדח” או ה“נגאן”, ושאר כלי-הנשק המצויים אצלם:

“באלוהים, האקדח הקטן הזה טוב אלף מונים מן ה’קרדח' הגדול; אל תראה אותו שהוא קטן, הוא קולע ישר ללבך!”

“יאללה,” דוחה אותו אחר, “מה יכול זה הקטן לעשות? יש לו כדור קטן – מה יכול הכדור הזה לעשות? אבל ה’קרדח' יש לו כדור גדול ככף יד, נכנס לתוכך ועושה אותך גזרים!”

“אמור להם יוסוף מה טוב באקדח שלך!” מתערב רושדי בזכות אקדחי.

“הטוב באקדח שלי,” אני אומר, “שהוא אוטומטי, יורה מעצמו כדור אחר כדור.”

“אהה! מה זה?” היו הנערים אומרים בסקרנות רבה.

“זהו! מתחילים לירות והכדורים הולכים מעצמם. לא כמו ב’קרדח', שצריך למתוח ולהכניס כדור אחרי כל יריה.”

“אהה! וַאלַלהי מזבוט (נכון!)!”

“יוסוף הראה לי את האקדח,” הם מבקשים, ואני מוציא את האקדח ומראה להם מרחוק. ידים רבות מושטות לאחוז בו, ואני נזהר ואיני מניח להם לנגוע בו. ידעתי את הממזרים האלה. כינן שיגעו באקדח מיד יעבירוהו מיד ליד, וסופו שייעלם ולא יוחזר לידי. זריזים הם מאד בענינים שכאלה; בצחוק וברצינות, בקשיחות ובחנופה, אבל האקדח לא ישוב אלי.

“רק לי, רק לי! ידידך אני, אחיך אני, הלא חברים אנחנו,” היו מתחננים אלי, אבל אני איני מתפתה, וכבודי גדול בעיניהם.

וכוחי הגופני אף הוא הקנה לי כבוד. אמנם במשחקים ובתחרויות זריזים נערי הבדוים כשדים ולא היה לי סיכוי להשתוות אליהם, אבל כוחי הגופני היה גדול הרבה מכוחם, ואם נקלע נער לזרועותי כמעט פיצחתי את עצמותיו, ולא הועילו לו כל פרכוסיו באחיזתי. על כן זהירים היו מאוד שלא ליפול בידי. “כוח שדים בחזהו,” היו אומרים.

לאחר משחקי הבוקר היו הנערים מתפזרים במרחב השדה. רושדי דבק בי והיה הולך אחרי לכל מקום שהלכתי, ואני הרביתי לסייר בסביבה וביקשתי להכיר את העולם החדש שנקלעתי לתוכו. רושדי, אם לא היה לו צורך מיוחד, נוח היה לו לשכב ולהתחמם בשמש ולנמנם. אבל אני הייתי מלא מרץ, רציתי לנוע, לראות, לחוש את היקום בתנועה. כל אימת שיכולתי לנער מעלי את רושדי הייתי מפליג לי ומסייר ברכסי הגבעות וההרים, מתעכב על-יד שיח, מתבונן בסלע, ונהנה הנאה גדולה.

יום אחד עברתי בסיורי על-יד חבורה של בדויות. יושבות היו במעגל ומשיחות שיחה של רכילות והבאי. כשראו אותי התחילו מצטחקות ביניהן, וכשקרבתי קראו אלי קריאות של התגרות: “יוסוף! יוסוף! לאן אתה הולך? יוסוף! בוא הנה!” והתפרצו בצחוק של לעג. לכן הוקרתי את רגלי מקרבתן והייתי עובר מרחוק. אבל לאחר זמן הייתי פוגש רועה אחת יושבת מרוחקת מחבורת הנערות, מכורבלת בשמלתה השחורה דמומה כפסל, ורק עיניה מלַווֹת אותי. פעם אחת העזתי ואמרתי לה: “מַרחַבּא (שלום).” אמרה לי: “שלומות עליך.” וכך הייתי עובר על פניה ומברך אותה. אבל כשניסיתי יום אחד להשתהות על-ידה, הזהירה אותי ואמרה: “לא טוב! עינים לַמִדבר!” פעם אחת בירכתי אותה כמנהגי, והנה הוציאה מתוך מטפחת חומה מרוב שימוש שלוש ביצים אפויות, חומות ומפויחות, ואמרה לי: “קח! אכול!” וכשמיאנתי לקחת התחננה: “קח, זה טוב בשבילך!” וכל גופה מתגבע מתוך תשוקה של אהבה ועיניה מלטפות אותי. אמרתי לה: “מה שמך?” אמרה לי: “זֵריפֵה.” אמרתי לה: “זריפה, אֶה?” אמרה לי: “זריפה בנת יוּנְס (בת יוניס).”

פעם אחרת התאחרנו רושדי ואני בשדה. ישבנו על רכס והסתכלנו בשקיעה. אמר לי רושדי: “ראית כבר דַבְּע (צבוֹע)?” אמרתי לו: “לא.” “רוצה לראות?” “רוצה.” “לא מפחד?” “לא! מה יש לפחד?” אמר לי: “יקח לך את המוח.” אמרתי לו: “שקר!” אמר לי: “אמת! רוצה לראות? בלילות האלה הצבוע מופיע. נלך לרעות את הגמלים בלילות.” “טוב!” הסכמתי. יצאנו מצוידים בלחם ובמים לשמור על הגמלים בלילה. גם רבים מן הנערים האחרים עברו למשמרת לילה. בשעה מאוחרת שכבנו רושדי ואני על ראש הדיר, דרוכים לקראת הבאות. לא עבר זמן רב ומעברו האחר של מואדי נשמע צחוק אדם מלעיג ומתגלגל, ונשתתק. אני, שלא האמנתי לסיפוריו של רושדי, נזדעזעתי. נדמה היה לי שאיזה איש שנטרפה דעתו עליו נתן את קולו בצחוק. עד שאני תוהה ומתוח, נשמע הקול שוב, ושוב, ושוב. מכאן ואילך איני זוכר כלום. בבוקר, כך סיפרו לי, באו רושדי וחבריו ומצאו אותי ישן על מדרון ההר. איני יודע אם אמת דיברו או שמא תיעתעו בי, אבל עובדה היא שאיני זוכר כלום למן הרגע ששמעתי את קולו של הצבוע ועד שהעירוני על מדרון ההר. הם סיפרו לי שלא רציתי לזוז מן המקום, ולא הועילו כל שידוליהם, ולכן עזבו אותי שם, עד שמצאו אותי ישן. נראה שהצבוע התחיל מושך אותי בצחוקו, כך אמרו, ואני התחלתי להימשך אליו, אבל משהו הפריע לו כנראה, ולכן נשארתי ישן באמצע הדרך. המעשה הזה עבר בכל המחנה ורבים סיפרוהו בנסחים שונים וזמן-מה הייתי עיקר ענינם של הנערים הבדוים.

גם הבחורים היותר מבוגרים היו להם תעלולים משלהם. חבורה של בריונים צעירים היתה מקימה לה סוכה לא רחוק מאם-הדרך, ואחר הצהרים היו יושבים בצלה ומרבים להג וכזבים, ומתפארים במעשיהם ומשחקים במשחקים החביבים עליהם. ביחוד חביבה היתה עליהם ההתאנוּת לשיירות העוברות בדרך. פעמים היתה אורחת גמלים מובילה אבטיחים מסביבות קדש ברנע אל חן-יוניס ואל עזה. יושבים הבחורים בסוכה ומבקשים לאכול אבטיחים משל השיירה העוברת ולא לשלם. כיצד? אחד הבחורים היה יוצא מזוין ועומד לו בפישוק רגלים בצד הדרך, וכשקרבה השיירה היה הבחור מברך את ראש-השיירה ואומר לו: “הברך את הגמלים!”

“ולמה?” שואל ראש השיירה.

“רוצים אבטיחים מן הסתם!”

ראש-השיירה מצווה להבריך את הגמלים. ובינתים יוצא בחור אחר מן הסוכה ואומר: “תנו כמה מן האבטיחים הטובים שלכם!” 

“כולם טובים! כולם אדומים כדם! כולם מתוקים!” משיבים אנשי השיירה ופותחים את שקיהם. בינתים ניגש בחור שלישי מן הסוכה בורר לו שנים-שלושה אבטיחים טובים ויפים ומביאם אל הסוכה. האחרים מזדרזים ופותחים אותם ומנקרים את הזרעים וחותכים לפלחים ומניחים אותם על המחצלת להתקרר ברוח הערב. הם מתישבים מסביב ומתחילים לאכול את האבטיחים ומזמינים גם את אנשי השיירה לאכול. הללו יושבים, והאכילה כדת, מתוך נימוס וכבוד זה לזה. לאחר שכילו לאכול מוסיפים אנשי השיירה לשבת מתוך נימוס ומגלגלים שיחה. לבסוף קם ראש-השיירה ומודה על הכיבוד ואומר: “הגיעה השעה ללכת, עוד ארוכה הדרך!”

“נכון!” אומרים לו הבדוים. “טוב שתלכו עכשיו, כי פנה היום!”

“טוב!” אומר ראש-השיירה. “מי משלם?”

“אלוהים משלם!” אומר אחד הבדוים.

“וזה כיצד?” שואל איש השיירה. “בלי צחוק!”

“בלי צחוק!” אומר הבדוי.

“היי! אתה אמרת להבריך את הגמלים, אתה תשלם!” אומר איש השיירה.

“וכי מפני שאמרתי להבריך את הגמלים אני אשלם?”

“אתה לקחת את האבטיחים,” היו אומרים לבדוי אחר.

“אני רק בחרתי, לא לקחתי!” אומר הלה.

“ומי ישלם?”

“מי שאכל ישלם!” קורא אחד הבדוים.

“טוב, מי אכל?”

“ואתה לא אכלת אתנו?” שואלים את איש השיירה.

לבסוף ניגש אחד הבדוים אל ראש-השיירה ולוחש לו באזנו כמתוך ידידות: “שמעו לי, אנשים לא טובים כאן, שודדי דרכים. השמש כבר שוקעת. לא טוב המקום הזה בלילה, מהרו ולכו.” ואחרים מסייעים לו: “לכו! לכו!” “והתשלום?” חוזרים אנשי השיירה ואומרים. “תוציאו מלבכם,” משיבים הבדוים ומאיצים בשיירה למהר ולהקים את הגמלים ולהמשיך את דרכם. והללו נזהרים שלא להרבות דברים ולא להשמיע דברי כעס וגנאי, פחד נופל על ראשיהם, והם ממהרים ללכת לדרכם. והבדוים הצעירים מתפקעים מצחוק.

יש שהיו הבחורים יושבים בצלה הדל של הסוכה שעות ארוכות בלי נוע ועיניהם כבושות בקרקע, כמשוקעים בהגיגים נעלים. יום אחד ישבתי עמהם והסתכלתי בישיבתם המאובנת, וראיתי בדוי אחד יושב ככה ועיניו בוהות כאילו הוא דולה מנבכי נפשו מכמני רעיונות. אמרתי לו: “יא עאטף, מה אתה חושב?” השתומם האיש ואמר לי: “בשם אלהים, איני חושב!” ובאמת לא עסקו במחשבות כלל, אלא קפאו במין נירוַאנה והגיעו לידי רגיעה עליונה ושחרור, והיה בזה משום חילוף כוחות, תענוג שבהתפשטות הגוף והגשמיות, – אבל לידי רוחניות לא הגיעו כלל.

ויש שהיו יושבים שם ומפלים את בגדיהם מכינים בכובד-ראש, כמעט במין חרדת קודש. וכשהיה אחד רואה כינה על בגדו של חברו, לא היה קוטל אותה, אלא אומר לו בנימוס ובידידות: “יא פַיסַל, הִיי קַמלַה (פיסל, הנה הכינה).” כלומר, אין הוא שולח את ידו בקנין חברו.

פעמים היו מספרים סיפורי מעשיות בעלי מוטיבים דלים וחוזרים וחדגוניים, אבל החבורה היתה מקשיבה קשב רב אפילו שמעו את הסיפור מאה פעמים. אחד להוט לספר את סיפורו היה מהסה את חבריו ופותח ואומר: “יום אחד בבוקר השכם חבש חַסַן את חמורו, שם עליו שני שקים של חיטה ויצא לדרך. והיה הבוקר נאה, והצפורים מצייצות, והחמור הולך וחסן מחמר אחריו. הלך והלך והלך, והנה ירד שק אחד והשני עלה. מה עשה? תמך בשק היורד והעלה אותו וירד השק שעלה. וכך היה מוסיף ומחמר והם הולכים. החמור משתובב וחסן הולך אחריו שמח וטוב-לב ושר. והם הולכים והולכים והולכים, והנה ירד השק שעלה ועלה השק שירד. קילל חסן את החמור ואמר לו: ‘תִטלַע רוּחַךְ מן טִיזַךְ (תצא רוחך מאחוריך),’ ועצר את החמור והעלה את השק היורד והוריד את השק העולה, והם המשיכו את דרכם. הולכים והולכים, והיום יפה, והצפורים שרות, וחסן שמח ולבו טוב עליו –” וכל אימת שלבו של חסן שבסיפור טוב עליו, השומעים נענים בקולות של הסכמה והנאה: “וַאלַלהי מַזבּוט!” בסופו של דבר מגיעים חסן וחמורו לעת ערב אל קציימה, והכל מנענעים בראשיהם ומשמיעים דברי התפעלות. לא הספיק זה לסיים את סיפורו וכבר נדחק אחר בסיפורו שלו: “מקום אחד היה בהרי לבנון, ובהרים האלה היה שיך אחד גדול וחזק, שולט על כל הסביבה, ולו בת – פרח המדבר! עיני כל הבחורים נטויות אליה…” ועוד זה גומר את סיפורו וזה מוכן בסיפורו שלו, וכך הזמן עובר עד שהכוכבים נראים בשמים. ופתאום הכל ננערים כמתוך חלום וממהרים איש לאהלו.

אני השתתפתי בכל משחקיהם ותעלוליהם, וגם מתחרות הרכיבה על סוסים לא הנחתי ידי. שיפרתי הרבה את רכיבתי, אבל עד הטובים שבהם לא הגעתי. לא די להיות רוכב טוב; יש להבין לנפש הסוסה האצילה; יש לקנות את ידידותה ואת נאמנותה, ואין לזרזה ביד קשה ובהצלפות שוט. יום אחד, בזמן תחרות רכיבה, לא נזהרתי והצלפתי קלות בשוט שבידי בסוסה אצילה ויחסנית. מיד התחילה להשתולל ויצאה בריצה מטורפת, ואני נאחז ברעמתה כל עוד נפשי בי ואיני מצליח לעצרה. עד שפגשני בדוי שראה את המעשה, ובדברי חיבה ופיוסים עצר את הסוסה, והיא כולה רועדת מעלבון ומהתרגשות.

ביחוד גדולה התכונה במחנה הבדוים לעת איסוף התבואה. בשעות המוקדמות של הבוקר הגברים והנשים והטף יוצאים אל חלקת-השדה הדלה, השייכת לכמה בני-משפחה, לקצור את התבואה במגל או לתלוש אותה מן הקרקע. כך הם עובדים כל עוד כוחם בהם. לפנות ערב מעמיסים את הגמלים ואת הסוסים ואת החמורים ומובילים את קציר השבלים אל הגורן. והכל מתוך קריאות קולניות וצחוק ופקודות והמולה רעשנית. אחר-כך באה עונת הדישה והזריה, ובלילות האלה הגברים ישנים בגורן לשמור מפני “סחיבות” של ידיד ואויב. לאחר הדיִש, משנאספה החיטה בערימות, היו חותמים אותן בקרשי-חתימה. על הקרשים היו חורתים פסוקים מן הקוראן לעדות שלא נעשתה חבלה בערימת התבואה, והשומרים ששכבו לרגלי הערימות יכלו לישון במנוחה.

כל המחנה חי את חיי הגורן. בשעת סעודה ובשעת מנוחה היו אומדים את יבול השנה. יש שהיו באים לידי ריב-שפתים, ואפילו לידי התכתשויות בזרוע. כל חלקת שדה יש לה כמה בעלים – אחים, בני-דודים, או סתם שותפים. לפיכך לא פסקה ההתנצחות על חלקו של כל אחד ואחד ביבול. מריבות שכאלו הן מכלל ההוָי, ובדרך-כלל מביאים את הענין לפני השיך שיפסוק, כך מנהגו של עולם וזה אורח החיים.

ולמעלה מכל תכונת הקציר והאסיף, מכל המעשים והמריבות והשמחות בעונה הזאת, עומדת שמחת-השמחות – הנישואין. אם היה היבול רב, והעדרים המליטו ולדות רבים, יכלו הבחורים לפדות סכום כסף מספיק לשלם מוהר ולקנות האשה. כל הקיץ היו בחורים ובתולות שהגיעו לפרקם מלכסנים מבטים זה אל זה ואומדים ובודקים ומנסים לבחור. הבחורות היו מראות את עצמן לעתים יותר קרובות לעיני הבחורים, והיו מפשילות מעט את הצעיפים ומגלות חלק מפניהן, שיוכל בחיר לבן לראותן, וכשהיו מגיעים לידי איזו הבנה היו הבחורים מפצירים בידידיהם או באחיהם המבוגרים שידברו נכבדות עם הורי הבת ויסדרו את התנאים. היו נושאים ונותנים בבהילות וברגשנות, ואם התישב הכל והוסכם, היו מתכוננים לנישואין.

זריפה בת יוּנְס נוכחה לדעת לבסוף שלא ממני תבוא גאולתה, והיא פנתה לבקש לה מחזרים אחרים. ואמנם נמצא אחד, עאדל אִבְּן-חַסַן שמו, עלם תמיר ויפה עינים, שבלוריתו מזדקרת תמיד מתחת לכַפיה והילוכו כדהירת הסוסה האצילה. הוא נתן עינו בזריפה ואף היא אהדה את חיזוריו. ובהגיע עת הדודים באו המשפחות לידי הסכם. הנשים באהלו של יונס ידיהן היו מלאות עבודה: הן תפרו ורקמו, הכינו כרים וכלים, הכל כדת וכדין, כיאה לשיך יוּנְס, השיך השני ביחוס ובמעלה בשבט ערב אל-אַטוַאנה. ביום הנישואין רחצה זריפה במעין שבין ההרים, התפרכסה בבשמים ובתבלינים, חידשה את נקודות החן בלחייה, ולפנות ערב היתה לבושה ומוכנה. חברותיה היו מזדרזות סביבה בהכנות אחרונות. הכרים והכסתות, המרדעות והכלים, המלבושים וכל שאר חפצי הנדוניה של כלה מכובדת, היו מסודרים באוהל מופשל ומוכן להטענה. גם הנאקה הלבנה, שעליה תרכב זריפה אל אהלו של עאדל חתנה, עמדה מוכנה, ועמה שאר הגמלים שעליהם תרכבנה חברותיה, אף הן לבושות במיטב מחלצותיהן. והנה רץ בא ומבשר: “באים!” כלומר, החתן וחבר ידידיו, מזוינים במיטב נשקם, באים בדהרה שוצפת לקראת הכלה. מנהג הוא אצל הבדוים שהחתן אמיץ-הלב חוטף את אהובת נפשו ממשפחתה. עאדל וחבריו לבשו פני שודדים אימתניים והציגו הצגה, כאילו הם תוקפים וגוזלים את אהובת נפשו מזרועות הוריה. הם נפנפו בחרבות, ירו יריות באויר והשמיעו צעקות מדומות של איוּם. מיד עלו זריפה וחברותיה על הגמלים ורכבו לקראתם, ובצדי הדרך עמדו הבדויות וסילסלו בגרונן בקולות חדים, והילדים מתרוצצים אנה ואנה, והכלבים נובחים, והגברים עומדים בשתיקה, כיאה לגברים בעלים בעמיהם. נשאה זריפה את קולה ובכתה, וחברותיה ענו לה בתרועה ובסלסולי צווחה, והגברים העומדים בצדי השביל אומרים בעוקצנות: “יחרב ביתה, הלא היא רוצה, ולמה היא בוכה?” ואחרים מחייכים ואומרים: “כך דרכן של נשים!”

קרבו החתן ופרשיו בחרבות שלופות ובקולות תרועה והקיפו את שיירת הכלה ו“חטפו” אותה. לקול מחיאות כפים יצאו הגברים בדהרה כלפי סוכה סגורה, עשויה ענפי חילָף וברקנים, שהעמיד החתן על אֵם-הדרך, סמוך לאהלי החמולה שלו. לכאן הביא החתן את כלתו. משנכנסו אל הסוכה פנו האורחים הצדה והחתן והכלה נשארו להתייחד בסוכה.

עתה הנשים מזדרזות בהכנת האוכל, ובכל עומדים ריחות של כבשים צלויים ואורז ותבשילי ירקות. במעמדים שכאלה מזדמן על הרוב דרויש בקי במנהגי הנישואין, והוא נושא דברו במשל ובמליצה, ברמזים גסים ועוקצניים על מעשי החתן והכלה, על חן הנשים, על ערמתן, על גבורת הגברים, על חמדת הנישואין ועל צרות גידול בנים, והקהל נענה בהסכמה ובמחיאות-כפיִם, והשמחה גדולה. אז יוצאת קבוצה של בחורים במחול ה“דֶבּקה” המסרתי, ברוב התלהבות וכוח. הרקדן המוליך מנפנף בחרב או בכַפיה לקול שירה ומחיאות-כפים קצובות של הצופים, והמחול סוער. גם הנערות רוקדות בפינה משלהן בסערה ובהתלהבות לא פחות מן הבחורים. הנשים הזקנות מריעות והילדים מתרוצצים והכלבים נובחים והשמחה גדולה. וכשיוצא החתן מן הסוכה מריעים הכל לכבודו ומסתדרים ומתישבים מעגלים-מעגלים לסעודת הנישואין. תחילה מגישים את האוכל למעגל הגברים, והללו יושבים דרוכים ומלקקים את שפתיהם לקראת אכילה גסה ומהנה. כיוָן שהוגש האוכל מיד הם מתנפלים בסדר מסוים אבל בזריזות רבה, וכל הוייתם משוקעת בריסוק הבשר ובלעיסה חטופה ובתחרות בליעה, וכל אחד משתדל לבלוע הרבה ככל האפשר, עד שהם יושבים אבוסים, מאובנים מבטן מלאה.

מיד נערמים שיירי האוכל שהוגש לגברים ומועברים אל הנשים היושבות בכליון עינים בפינה אחרת. ומשאכלו הן, ניתן השאר לילדים, והללו זוללים בזריזות גדולה משל המבוגרים. לבסוף שמים את אגני האוכל עם השיירים לפני הכלבים. ושוב מסתדרים הצעירים לריקוד ולשירה, והמבוגרים לסיפורי בדיחה. הדרויש מגדיל לעשות בסיפוריו. בחצות הלילה מתחיל הקהל להתפזר.

למחרת מוסיף חוג יותר מצומצם לחוג את חגיגת הנישואין, וכך יום-יום עד שהשמחה דועכת. החיים חוזרים למסלולם, ועאדל וזריפה הם זוג חדש שנוסף בשבט אטוַאנה.

עברו ימים, ורוחות מבשרות סתיו התחילו מנשבות בערבה. מפעם לפעם התרוממו תמרות ועלעולים של סופה ושטפו את המרחבים. האנשים התחילו להתכרבל בבגדיהם, יריעות האוהלים הורדו יותר ויותר, והנשים התפזרו בשדות לאסוף ענפי קוצים וגללי גמלים ושאר בהמות ונשאו אותם בחבילות גדולות על ראשיהן, להסקה בחורף.

עצב ירד על המדבר, והרוח שורקת, ועבים שטים בשמים. היום התחיל מתקצר, והלילה התארך. האנשים נעשו מכונסים יותר בעצמם, וגם אני הרגשתי בבדידותי. וכאילו התעוררתי מחלום התחלתי שואל את עצמי מה לי כאן, עד שגמל בלבי רצוני לשוב אל המחנה שלי. לא ידעתי מה יאמר על כך ג’אבר, איש חסדי. לא היינו משוחחים הרבה בינינו, אבל הרגשתי שג’אבר עדיין נוטה לי חסד וידידות. ופעם אחת, כשנזדמנו שנינו מחוץ למחנה, נתגלגלה שיחה, ואגב חילופי הדברים אמרתי לו שרצוני לשוב צפונה. ג’אבר לא שאל שאלות. איש נבון היה לפי דרכו, והוא הבין לרוחי.

“מתי?” אמר.

“בכל עת שייראה בעיניך. אל תספר זאת לאחרים!” ביקשתי.

“בעוד ימים אחדים אעלה בדרך לעזה, שם אורידך בגבול בני עמך.”

לאחר ימים אחדים יצאתי מן המחנה של שבט אטוַאנה.

 

[ט]    🔗

בבית- הנתיבות שבירושלים עמדו שתי עלמות וחיכו לבואי ברכבת. קהל הממתינים לא היה גדול, אבל הכל עמדו צפופים כעדר רחלים וביקשו מחסה מן הרוח. השעה היתה שמונה בערב, ופנס הנפט האיר רק חלקה קטנה בחשכה, והכל נראו חיוורים ומדוכאים באור הקלוש.

אחת העלמות היתה בעלת קומה בינונית, שחרחורת, תוי פניה בולטים, ואפה האדום מחמת הקור לא הוסיף לה לויית חן, אבל עיניה היו שחורות ועמוקות ומפייסות, וריסיה ארוכים ורכים כעין הקטיפה. מתחת לצעיפה האדום היה אפשר לשער מקלעת שחורה, עבה וארוכה. לבושה היתה חליפה כחולה ובידה ארנק נשים גדול. השניה היתה גבוהת קומה, בלונדית ולבנת פנים, אבל מן הבחורות שעוברים עליהן ברחוב ואין משגיחים בהן. רק שפתיה המהודקות רמזו על מרץ. הראשונה היתה אהובה אחותי, והשניה רבקה וַקסר, רעותה ובת כיתתה בבית-הספר לגננות. שתיהן גרו בחדר אחד ועכשיו באו לפגוש אותי בבואי ללמוד בסמינר.

“ברררר… קר!” אמרה אהובה ורכסה את מעילה.

“כן,” אמרה רבקה. “הרוח חודרת לעצמות. ברוסיה, כשקר בחוץ, את מתלבשת היטב וחם לך, והקור מאדים לך את לחייך ואת מרגישה את עצמך רעננה ובריאה. ופה…”

“ואחי,” נכנסה אהובה לתוך דברי חברתה, “אחי כתב לנו שאין כאן חורף ואנחנו לא לקחנו אתנו מרוסיה את בגדי החורף. והנה את רואה, לא הייתי מתביישת כלל ללבוש אפילו אדרת שער.”

“ואני בטוחה,” התערבה בשיחתן בחורה לא-מוכרה להן, “שאפילו התלבשו כמו שמתלבשים אצלנו ברוסיה, היתה הרוח הזאת מתגנבת תחת בגדיך. הרוחות פה משונות, דוקרות כמו מחטים, הכל פה משונה,” אמרה כמתרעמת על חטא שחטאו לה. “מה יש לנו פה? קדחת ועגבניות!”

“אבל שכחת,” אמרה לה רבקה, “שגם אם אכלנו בשר ברוסיה, גם רוק ובוז היו בצלחת!”

“שטות. מעולם לא סבלתי ברוסיה. ואני אומרת לך, טובה יריקה בפנים ממכה בבטן, חה-חה-חה, כמאמר הבריות.”

“הרפי ממנה,” לחשה אחותי לחברתה. “הלא את רואה שלא תועילי כלום.”

אבל המתלוננת מצאה לה אוזן אחרת, ולא נתקררה דעתה עד שהוכיחה לכל שבארץ-ישראל רע ומר וכדאי לרדת ממנה בעוד מועד.

“צפור יפה,” אמרה רבקה לאחותי.

“ה' עמה, בודאי לא מרוב פינוק היא מדברת. אבל ראי, כבר תשע והרכבת לא באה. אני מפחדת שמא קרה משהו.”

“הבלים! אינך יודעת את הדייקנות התורכית? הנה, השוער הולך לפתוח את השער.”

הערבי שהוא השוער והוא המצלצל בפעמון והוא הסַבּל בשעת הצורך, עבר וקישקש באגד של מפתחות ופתח חצי שער. עברה כמחצית השעה.

“לעזאזל,” אמרה אהובה.

“ואת בטוחה שאחיך יבוא ברכבת הזאת?”

“ומה? הרי בעצמך קראת את מכתבו. את מכירה אותו.”

“כן, ראיתי אותו כשהייתי אצלכם ביפו.”

“אה, כן. אבל עכשיו הוא השתנה הרבה. התפתח וגדל ובכלל השתנה. מסכן, סבל הרבה בזמן האחרון.”

“כולנו סבלנו.”

“נו, אל תגידי זאת. הלא בחיי המעשה אינו מוצא את ידיו ואת רגליו. תינוק ממש.”

“אינך מגזימה מעט, אהובה?”

“תכירי אותו ותראי. איני מכחישה שיש בו הרבה צדדים שליליים. בכלל הוא מוזר מעט, אבל אינו בחור מן השוק.”

“והוא חושב להיכנס לסמינר לכיתה השניה, ומה יאמר על זה ר' ליפשיץ?”

“אחי יודע עברית יפֶה. הסי, הרכבת!”

הכל מיהרו להידחק לפנים, וכשנעצרה הרכבת הסתערו על התאים. לא הספיקו אהובה ורבקה לבדוק את הבאים, ואני כבר עומד על-ידן.

“שלום אהובה! שלום גברת. אם אינני טועה, רבקה. יפה שבאתן. אבל עכשיו מהר הביתה. קר נורא, קפאתי ממש.”

“אין לך שכמיה?”

“אין. מהר אהובה, קר לי מאוד. הנה החבילה שלי. יאללה!”

נזדרזה אחותי ולקחה סַבּל, ולאחר שהשתווּ על המחיר העמיסו עליו את חבילתי והלכנו אל ביתן.

למחרת בבוקר השכמתי לקום. אחותי כבר עמדה על-יד הכירים והרתיחה מים. לקחתי מעל שולחן חתיכת סבון ריחני, ושאבתי דלי מים מן הבור שמתחת למרפסת הבית, ויצאתי החוצה להתרחץ בצינת הבוקר, ולאחר הרחצה הרגשתי את עצמי רענן ובריא. לבשתי את מכנסי הקצרים ואת מקטרני הצהוב שהלם אותי מאוד, נעלתי את סנדלי הצהובים המצוחצחים, ועשיתי בקפידה את שערי ואף סילסלתי אותו מעט.

“אכן, בחור יפה אתה עכשיו,” אמרה אחותי בחיבה.

“יפה לאו דוקא, אבל בחור כהלכה,” אמרתי כיודע את ערכי והבלטתי מעט את חזי.

“נו, יואיל-נא אדוני לשתות כוס תה עם סוכריות.”

“ככל אשר תצווה גברתי,” החזרתי לה בנעימתה. מזגה לי אחותי את התה בכוס היחידה, ולעצמה מזגה בספל. הגישה לשולחן מעט זיתים בצלחת ותפוח-זהב.

“אין לומר שזו סעודת מלכים, אבל אני מקווה שבכוח התיאבון יערבו לי המאכלים.”

“וכי ביפו הורגלת במעדני מלך? ואנכי לא ידעתי,” אמרה אחותי בתרעומת של צחוק. “הלואי יהיו לנו גם להבא מאכלים שכאלה.”

“אחינו הבטיח לשלוח בכל חודש סכום כסף הגון.”

“כן, ישלח לך הרבה – בשעת דוחק שכזאת אין לו לעצמו.”

נכנסה רבקה, שהלכה לישון במקום אחר, וישבה אל השולחן והוציאה ממגירתו כיכר-לחם וחתיכת גבינה ואכלה.

“אשת-חיל את הפעם, אהובה. וגם הבחור כבר הספיק להתקשט,” אמרה ונתנה בי מבט.

“יש לי הרבה לעשות היום,” אמרתי. “אני רוצה לבקר עוד היום אצל המורה א”מ ליפשיץ. איפה הוא גר?"

“חכה, אל תמהר כל-כך – אל ליפשיץ אין הולכים סתם ככה.”

“אמורנה לי סוף-סוף מי הוא הברנש הזה?”

“אוי, אל תדבר ככה. אליעזר מאיר ליפשיץ הוא המורה הראשי בסמינר, והוא השער לסמינר. מצאת חן בעיניו – הרי אתה נכנס, ואם לאו – לא יועילו לך כל המנהלים והמורים שבעולם.”

“אוּף! הפחדתן אותי. לא אלך אליו,” אמרתי באירוניה.

“הוא המורה לעברית, וראשית כל הוא דורש מן הנבחן שידע את השפה העברית ידיעה הגונה. ביחוד הוא מכשיל את התלמידים בדקדוק.”

“כך? אמנם איני חזק כל-כך בדקדוק, ובכלל בדקדוק אפשר להכשיל, אני חושב, אפילו את ר' ליפשיץ שלכן בכבודו ובעצמו. אבל עברית אני יודע כהוגן.”

“לך ותפגוש את תלמידי הסמינר והם יספרו לך איזו בריה היא זאת.”

“יש לי מכתב אליו מאחי, אולי זה היה מקל את משפטו עלי, אבל אני לא אשתמש בו. מילא, מה שיתן ה' כן יהיה.”

קמתי ממקומי ויצאתי החוצה. השמש העולה היתה טובה ונעימה. עמדתי על-יד גדר והבטתי אל העמק שלרגלי, המכוסה ערפל בוקר. לבי היה טוב עלי בשמש החמימה, לאחר הקרירות והטחב בחדרה של אחותי, ואף הרהור מר לא הכביד על לבי, ואף מחשבה שלמה אחת לא היתה בראשי – רק שברי רעיונות ריפרפו להם שם ואני לא ביקשתי כלל לעמוד על טיבם.

מנהל בית-הספר לבנים שביפו בא אתי לביתו של א"מ ליפשיץ. מצאנוהו יושב על-יד השולחן בחדר-האורחים, במסיבת תלמידיו-חסידיו.

חלונות החדר הגדול היו מכוסים וילונות עבים וכבדים עד הרצפה, ואפלולית רכה עמדה בו. חמישה תלמידים ישבו על-יד השולחן ולפני כל אחד ואחד עמדה כוס תה שנתקררה, כי עסוקים היו בבעיה חשובה. ר' ליפשיץ לא השגיח בתה – לא השגיחו בו גם תלמידיו. הוא עצמו ישב על כסא רך בעל משענת גבוהה, ורגליו כרוכות מסביב למקל-לוז עבה שלא נפרד ממנו לעולם. כיון שראו אותנו התלמידים התחמקו אחד-אחד מן החדר באמירת שלום חטופה.

“שלום מר ליפשיץ. הנה הבאתי לך תלמיד חדש. אקווה כי תשבע רצון ממנו,” אמר המנהל בכניסתו לחדר וידו האחת על כתפי.

“גש הנה,” קרא ליפשיץ בקול עבה וצרוד. “שב. מה שמך?”

“בנימין ברנר.”

“הוא אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר,” נזדרז המנהל להוסיף.

“כך, כך,” הפטיר ליפשיץ ופניו נתרככו מעט.

“אומַר מקצת שבחו בפניו. הוא היה מתלמידי המצטיינים,” אמר המנהל.

“טוב. תלמוד למדת?” שאל אותי ליפשיץ ותחב את אצבעו בפני.

“הוא למד תלמוד,” ענה המנהל ופנה אלי בפנים שואלות.

“למדתי, לא הרבה,” אמרתי.

“פה בארץ או ברוסיה?” שאל ליפשיץ.

“מעט גם ברוסיה,” אמרתי, כי הבנתי שליפשיץ אינו מחשיב הרבה את לימוד התלמוד בארץ.

“יפה!” אמר ליפשיץ בפסקנות שאין להרהר אחריה וחדל להתעניין בתלמיד החדש.

תמהתי בלבי מפני מה התלמידים מעריצים אותו ופוחדים כל-כך מפניו. לא כך ציירתי לי אותו בדמיוני, ולא היה בלבי כל פחד מפני האיש הזה, המוחזק עריץ, אף-על-פי שגם עלי עשה רושם קולו הצרוד הקשה והעויותיו. הבנתי שאין לי עוד מה לעשות פה, אך לא ידעתי אם אקום ואלך או אמתין למנהל שבא עמי. כשראיתי שהם עסוקים בעניניהם קמתי ללכת. פנה אלי ליפשיץ ואמר: “אתה צריך להכין את עצמך בעברית.”

“אדוני לא בחנני בעברית…”

“בבקשה,” נכנס ליפשיץ לתוך דברי. “עליך להיבחן בעברית ואתה יכול לפנות אל התלמיד משה ירדני, אצלו יש כל הרשימות. בחור הגון הוא, אף-על-פי שאינו מצטיין בעברית. הוא יכול להיות לך חבר טוב.”

ניענעתי לו בראשי ויצאתי. המנהל קם ללַווֹתני.

“כפי שאתה רואה, על כיתה ב' אין מה לדבר. ממילא כבר נחסכה ממך מחצית השנה. אתה תלמד בכיתה א' רק עוד שלושה חדשים, יותר אי אפשר לדרוש.”

עמדתי נבוך ומילמלתי: “מדוע?”

“איך לא תבין,” גער בי המנהל בחיבה. “שמע-נא, בנימין, מה מצבך בכסף? אה, לא טוב. הא לך!” והוא הוציא מטבע של עשרה פרנק זהב ותחב לתוך ידי, “לכך נתקבל הכסף הזה.” 

“איני צריך,” גימגמתי וביקשתי להחזיר את הכסף, אבל המנהל כבר נעלם מאחורי הדלת.

“לעזאזל!” אמרתי ונמלטתי הביתה.

מכיר הייתי בערכי ובעל גאוָה ובעל אמונה גדולה ב“אני” שלי, אבל אָפיי לא היה יציב. מחמת נטייתי להתבודד עם נפשי ועם רגשותי ימים ארוכים, הייתי מגיע על נקלה לידי הרגשה של חשיבות יתירה ורואה את עצמי נעלה מכל אדם. אבל בתוך כך נתפתחה בי רגישות יתירה, ודי היה בכל גורם חיצוני קל שבקלים, בכל מקרה של מה בכך, בכל דיבור לא מוצלח, שירע לי ורוחי תיפול בי. והכל בחביון חוּבי וזר לא ידע זאת. אמנם מעולם לא חשבתי את עצמי פחוּת מכל אדם אחר. אבל ראיתי את עצמי פחות מן האני האידיאלי, מדמותי האידיאלית בעיני שלי, שהייתי רוצה להיות כמוה. לכאורה הייתי דן בדבר לגופו, ורואה שאין הוא שוֹוה בכל הצער, אבל על כרחי אכלתי את מרירָתי ולא יכולתי להבליג ולהימלט מדכדוך-הנפש, ורוחי עולה ויורדת בי כמטוטלת הזאת.

גם הפעם, כשנפרדתי מן המנהל, היה לבי מר עלי, ומתוך המועקה הייתי בעיני נער פחות ועלוב. מזחיחות-הדעת של הבוקר לא נשאר זכר, ודומה היה עלי שחטאתי חטא גדול והוּעם זוֹך לבי כשלקחתי את הכסף מידי המנהל, ודבר זה יעכב אותי מלהתרומם אל המדרגה הגבוהה שביקשתי לעלות אליה בחיי הנפש שלי. כל אימת שמיששתי בכיסי את מטבע הזהב נצרבו אצבעותי כאילו נגעתי באש או בטומאה. החלטתי שלא אספר לאחותי על הכסף, ואחזיר אותו לבעליו.

בחדרה של אחותי מצאתי גננות אחדות יושבות על-יד השולחן ועוסקות בעבודת פרֶבֶּל. נכנסתי בלי לומר שלום וישבתי על הספה על-יד החלון והתחלתי מעיין בספר.

“נו, בנימין, מה נשמע?” שאלה אחותי.

“לא כלום.”

“כלומר? היית אצל ליפשיץ?”

“הייתי.”

“נו, ומה אמר י”

“מה יאמר?”

“דבּר!” התמרמרה אחותי, כי בושה מחברותיה. “צריך למשוך כל מלה מפיו כמו זפת. דבּר! מה אמר לך 1”

“אמר טוב,” 

אחת הגננות הצטחקה, ואחרת הביטה אלי בתמהון.

“אה, בנימין, דּבר כמו בן-אדם,” פקעה סבלנותה של אחותי. “תגיד מה אמר לך.”

“הלא אמרתי לך. אמר טוב, תוכל ללמוד בסמינר בכיתה א'.”

“לא תיכנס לכיתה ב'?” קראה אחותי נפעמת.

“לא איכפת, העיקר שיהיה מה ללמוד. שמעי,” ננערתי ושיניתי את נעימתי. “הגידי לי היכן אוכל לפגוש את התלמיד משה ירדני. ליפשיץ יעץ לי להתרועע עמו, הילל אותו מאוד, ממנו אוכל להשיג את הרשימות הנחוצות לי.”

“את מי?” התערבה בשיחתנו גננת אחרת. “את משה ירדני? חה-חה-חה!”

“מדוע הגברת צוחקת?” שאלתי אותה.

“משה ירדני? ואותו הילל אדון ליפשיץ? הלא הוא אחד הסמינריסטים הריקים ואינו יודע טוב עברית – סוד גלוי לכל הוא.”

“נראה וניוָכח, אבל היכן אוכל למצוא אותו?”

“במטבח הסמינריסטים, נדמה לי,” אמרה אהובה, “אבל עכשיו מאוחר, כבר גמרו לאכול. בשבע בערב תוכל למצוא אותו שם.”

אחותי שכרה לי חדר במרתף בביתו של הרוקח נייגר. קטן וחשוך היה החדר, רק אור קלוש הסתנן בעד רשת-הברזל שעל החלון שהיה בפלס הרחוב. דלת-ברזל כבדה וחורקת היתה לחדר, ומפתח היה לה שארכו שלושים סנטימטרים ומשקלו כמה קילוגרמים. לא יכולתי כמובן לקחת את המפתח הזה עמי ביציאתי, והייתי מסתיר אותו מאחורי סלע קטן על-יד הכניסה. היו בחדר שולחן קטן וכסא ושרפרף, וגם מיטה של שבכת-ברזל ועליה קרש בלי מזרן. יתרונה של מיטה שכזאת הוא שאפשר לשטוח עליה את המכנסים לפני השינה, ובבוקר הם מגוהצים במידת-מה. יתרונו של החדר עצמו היה שקרוב היה לסמינר.

החדר לא היה איפוא פינה של אושר. מהלך היה עלי עגמימות, ואני השתדלתי ככל האפשר להוקיר את רגלי ממנו. אחותי גרה עם חברתה בקומה הראשונה של אותו הבית, ואני יכולתי איפוא להיכנס אליה לפעמים לכוס תה. תחילה היה אחי יוסף חיים שולח לי פרנקים אחדים בכל חודש, אבל לאחר זמן חדל, כי גם הוא היה דחוק מאוד.

פעם אחת נכנסתי אל אחותי, ומצאתי את חברתה רבקה מתכוננת לאכול את ארוחת-הצהרים. היא הזמינה אותי לאכול ושמה על השולחן כמה פרוסות לחם וצלחת ובה כתריסר זיתים שחורים, ויצאה אל המטבח להכין סלט עגבניות וכוס תה. עד שאני יושב לי ומחכה לה שקעתי בהרהורים כדרכי, ובלי משים נטלתי פרוסת לחם וזית אחד. לאחר זמן-מה ננערתי והתחלחלתי: ראיתי שאכלתי את כל הזיתים וכיליתי את רוב פרוסות הלחם. מרוב הבושה ברחתי מן החדר, וזמן רב לא העזתי לדרוך על מפתן חדרה של אחותי.

לכבוד מנהל הסמינר העברי בירושלים,

אדון דוד ילין, שלום.

מנהל נכבד ונעלה!

השעה הדחוקה הכריחתני לפנות אל אדוני במכתב זה. בקיץ כשמצבו החמרי של אחי היה מבוסס, התמיד הוא בי בעשרה פרנקים באופן שיכולתי לסדר באופן שהוא את חיי. אולם עתה, לרגלי סגירת “הפועל הצעיר” שוב אין אחי יכול להמשיך לשלוח לי כסף, על כן שאלתי ובקשתי מאת אדוני לרדת למצבי הרעוע ולהשוַני כיתר התלמידים.

בכבוד רב, בנימין ברנר.

כ“ט תשרי תרע”ו, תלמיד כיתה ב'.

לכבוד

מנהל הסמינר העברי בירושלים,

אדון דוד ילין, שלום!

ביום ב‘, ג’ בחשון פניתי אליו בעל-פה בבקשה שיתן לי כסף בשביל שכר חדר והוא ענני, כי למחרת ישיב לי תשובה. והנה עברו כשבועים ימים והוא לא השיבני דבר. האם מפני זה שהבעתי את בקשתי בשפה רפה ולא אמרתיה בתוקף ובהרבה מלים, יחשוב, כי אינני זקוק לאותם הפרנקים האומללים? ידע! לו היה לי אפילו צל של תקוה להשיגם במקום אחר, כי אז בודאי לא פניתי אליו בבקשתי זו המעליבה והעוכרת את נפשי. ואם עשיתי זאת, אין זאת כי הייתי מוכרח.

יסלח לי על אשר אטרידהו מעבודתו ויהא בטוח כי לא אשוב לכסלה.

בכבוד גמור, תלמידו בנימין ברנר.

המכתב האחרון הזה לא נשלח.

בינתים נענה המנהל למכתבי הראשון וסיפחני אל אוכלי ארוחת הצהרים בבית-האוכל של הסמינריסטים אצל הגברת בַּבֶּל.

 

[י]    🔗

בית-המדרש למורים שכן בבית בעל שתי קומות ברחוב החבשים (רחוב אתיוֹפּיה היום). הבית לא נבדל בכלום משאר הבתים שבסביבה, ומעיקרו לא נבנה בשביל לשמש מוסד חינוכי. אבל סגל-המורים היה מיוחד במינו, אוסף של אנשים תמהונים ולא רגילים, ובגללם נעשה הבית הזה מקום של פעילות רוחנית מלאה ענין. המנהל, ר' דויד ילין, היה איש בעל הדרת פנים, מטופח והדור בלבושו, ותרבוש אדום מתנוסס לו על פדחתו, אדם שנמזגו בו יפיפותם של נימוסי הספרדים וחכמתם של בני אשכנז, כולו מהוקצע ואומר כבוד. בכל הופעתו היה כמין אפנדי שמושל על נתיניו המורים והתלמידים. הילוכו לאט ובחשיבות, כמי שחולק מחסדו לחסידיו, והוא נוטה חסד לנוהגים בו הערצה בגלוי תמיד. היו מורים שקירב אותם, והיו מורים שהחזיק בריחוק. מעולם לא יצא מכליו ולא נראה כועס ומתפרץ. אל בית-המדרש היה בא תמיד במרכבה רתומה לשני סוסים. לחסידיו בקרב התלמידים היה מחלק מילגות, נותן להם הלוָאות, מזמינם לביתו לכוס תה, ועוזר בכל עת. מעלים היה עין אם פיגרו במקצועות של מורים אחרים, ובלבד שמצאו ענין במקצועותיו שלו – בדקדוק ובפרשנות המקרא. באלה היה כוחו גדול. הוא היה מסתמך על הלשון הערבית בפירושיו לתנ"ך ונחשב לבן-סמך במקצוע הזה. מַשרה היה אוירה של כובד-ראש וסדר במוסד. ביחוד היה מקובל על הציבור הנבחר של ירושלים, היהודי והערבי כאחד, והיה חבר במועצת העיריה. מדבר היה צחות עברית וערבית. בזמן מלחמת השפות עבר מבית-המדרש למורים של “עזרה”, שבו היה סגן-מנהל. עתה נעשה מנהל בית-המדרש העברי הראשון למורים בארץ.

שני לו במעלה היה א"מ ליפשיץ, ממשכיליה האחרונים של גליציה. סוחר אמיד היה בגולה ובעל השכלה הגונה. ביום שלח את ידו במסחר ובערב החזיק בספר. בביתו היו מתאספים משכילי החוג שלו והיו דנים על כוס חמין בעניני מדע ומחקר, וביחוד בחכמת ישראל, ויותר מכל בתולדות ישראל. הענף הזה של חכמת ישראל עדיין היה צעיר, ורוב המשכילים ניסו את כוחם בו. גם ליפשיץ כתב כמה תולדות, ואלה זכו להצלחה גדולה, והוא זכה מבני חוגו בתואר “היסטוריון”. ביחוד הצטיין בחקר המשנה. בעל סגנון מעולה היה, ולספריו יצאו מוניטין בין חכמי היהדות. מאז נעשה הארי שבחבורה, ולדבריו ציפו ברגשי כבוד. למרות דיבורו החריף וקולו הצרוד הקשיבו לדבריו רב קשב, כי תמיד היו דבריו חשובים, מלאים ענין והבנה עמוקה.

משאיבד את ממונו בעסק רע עלה הוא ובני ביתו לארץ-ישראל והיה למורה בסמינר של חברת “עזרה”. ליפשיץ לא קנה את ידיעותיו בשפה העברית ואת שאר החכמות בבית-ספר. בעבודה עצמית רבה ובשקידה מפליאה קנה לו ידיעה רחבה ועמוקה כמעט בכל המדעים. גם בארץ קיבץ לו חוג של מעריצים שומעי לקחו והיה להם למנהיג ולמאשר. ביחוד קרובים היו לרוחו תלמידי הסמינר שהיתה בהם גירסא דינקותא, שהיו חובשי בית-מדרש לפנים, והוא הטה להם חסד מיוחד והיה מזמינם לביתו, מכבדם בתה ובמגדנות, ונעשה בעיניהם לא מורה בלבד אלא ראש חוג של משכילים. היה קורא באזניהם פרק מתוך אחד-העם או מ“מורה נבוכי הזמן”, ומפרשו ודן עמהם עליו. לפעמים היו משיחים בכל נושא בחכמת ישראל.

בזמן מלחמת השפות פיקפק ליפשיץ ופסח על שתי הסעיפים, ולא ידע לאיזה צד יטה. תחילה נשאר בצד “הבוגדים”, אף-על-פי שאהב מאוד את השפה העברית. אבל כשראה שהסמינר של “עזרה” נידלדל וכמעט כל תלמידיו-חסידיו עברו אל הצד שכנגד, עבר לצד השובתים והיה למורה בסמינר העברי.

בסמינר העברי ראו התלמידים את עצמם פטורים במקצת מן המשמעת החמורה של מוסדות “עזרה”, וביקשו להשתחרר גם מעולו של ליפשיץ, וביחוד התלמידים שהיו חסידיו בעל כרחם, מפחד עריצותו. אבל ליפשיץ הוסיף למשול בכיפה ולהכביד את ידו על התלמידים.

בגלוי היה ליפשיץ ידידו של המנהל, ובסתר היה מתנגדו, והיה נרגן עליו וממעט מערכו כאיש מדע, והיה רואה את עצמו ראוי לאיצטלה של מנהל. בדברי חלקות ובאיומים גם יחד היה קונה לבם של התלמידים ומתחרה במנהלו. לימים, כשהיה תלמיד מרגיז אותו, היה נועץ את מקלו (בעל רגל מבולמת היה ומהלך בעזרת מקל) הישר בחזהו של התלמיד, ולא ברוֹך דוקא, והיה מוכיח אותו קשות, קשות מאוד.

התלמידים העריצו אותו על שום ידיעותיו, אבל מאסו בעריצותו ופחדו ממנו.

מנהל הסמינר העלים עין ממעשיו של ליפשיץ, כי רבה היתה השפעתו על חבר-המורים וגדול כוחו בין התלמידים, וחסידיו היו מוכנים לבוא באש ובמים למענו. ליפשיץ הבין שהתלמידים האלה הם-הם העמודים שעליהם הוא יכול להישען בלי חשש, והיה אסיר תודה להם בסתר. נתן להם ציונים טובים במקצועותיו וגם דיבר עליהם טובות באסיפת המורים. לעומת זה רדף באף את שאר התלמידים ושפך את ממשלתו עליהם.

ההתעוררות הראשונה חלפה עד מהרה ובמקומה באה לאות בגוף וריקנות בנפש. אמנם בבקרים הייתי רענן ומלא מרץ, ולפעמים השכמתי לקום ויצאתי גם אל השדה הקרוב, לשנן את שיעורי ולשאוף אויר בוקר. אבל כשנכנסתי לחצר הקטנה של בית-הספר, המוקפה חומה של אבני חצץ, היו בנפשי דכדוך ומהומה.

בלי לדרוש בשלום התלמידים אני עובר אל כיתתי, ואם הקדמתי לבוא אני עומד נשען אל עמודי המעקה ומתחמם בשמש, ורפרופי הרהורים מתהוללים להם במוחי בלי סדר וענין, כעדת תלמידים שובבים באין מורה.

הגיעו שעות הלימודים. השמש התימני מגיח ממאורתו ומטלטל את פעמון הנחושת בכל כוחו, עד שזקנו ופיאותיו הארוכות, מעשה סלסול להתפאר, נעים לכל רוח. בלי חמדה נעתקים התלמידים ממקומותיהם ואונסים את עצמם להיכנס לחדרים האפלים, שלא ראו מעולם קרן אור ישרה. בשל המעבר החד מאויר החוץ ההם והנעים לאויר החדרים הטחוב מחמת בור מי הגשמים שמתחת לרצפה, נרגזים עצבי התלמידים ונופלת עליהם כמין תנומה. הראש נכפף מעצמו אל השולחן, העפעפים מרפרפים ונסגרים, עד שנשכח הכל – השיעור והחברים והמורים – ואתה נישא בדמיונך לעולם אחר, מלא זיו שמש, פרחים, לילות של קסם ואהבה.

בדרך-כלל לא היתה תקוה שהשיעור יהיה מענין ונוגע לנפש, והשאלה היתה במה מפיגים את שממון השעה הארוכה. זה מנמנם וזה שומע באוזן אחת וזה קורא בספר. אני כמעט לא הייתי משתתף בשיעורים. המורים התרגלו למצבי-הרוח שלי והשלימו עמהם, ובלבד שלא אפריע את מהלך השיעור בהערות ובשאלות מרגיזות שלא ממין העניין, שהייתי שואל ברצינות גלויה ובלעג מסותר שהכל השגיחו בו. התלמידים היו שמחים על המקרים האלה, שהיה בהם כדי לבדח את הדעת.

יוצאים מן הכלל היו שיעוריו המרתקים של המורה ליפשיץ. הוא הרצה את תולדות עם ישראל בהתרגשות רבה, קצתה אמתית, כי קרוב היה המקצוע הזה ללבו, וקצתה עשויה. והתלמידים, אף-על-פי שהשגיחו ב“פוזה”, לא הקפידו ביותר.

בשעות האחרונות של היום היו גם המורים וגם התלמידים תשושים, וציפו בכליון-נפש לצלצול הפעמון. בשעות האלה הותרה הרצועה לגמרי. ואם פלט אחד התלמידים איזו הלצה רדודה, היו הכל מריעים בצחוק, והמורה היה מסתיר שחוק של הנאה בשפמו וקורא להקשבה. זמן מה לפני גמר השיעור האחרון כבר היו כל הספרים מסודרים בילקוטים, וכשנשמע הצלצול היו הכל בהולים לרוץ החוצה.

כך היו התלמידים יושבים ומסתכלים במורה, ומחשבות נוגות מתגנבות ללבותיהם על פרצוף-פניהם בעתיד, ויש שכבר משכו ידיהם בסתר לבם מן העתיד הזה. העקשנים שבהם, המאמינים בכוחם והצועדים הלאה אל מטרתם, ממאנים לראות בדמות המורה העומד לפניהם את חזותם שלהם. יש דרך אחרת בהוראה.

תלמידי הסמינר לא היו הולכים בחבורה. לכל אחד היה עולמו הקטן שלו ובמרכזו האני שלו, לחטט ולפשפש בו. אף לי היה עולם קטן משלי, ואני במרכזו. אבל התמורות והחליפות שחלו בעולמי זה היו תכופות ופתאומיות כל-כך, עד שכמעט היה המרכז הזה תמיד בשפל המדרגה.

יוצא אני מן הכיתה ובלבי דעה ברורה, שהלימודים שלומדים ככה רובם ככולם אינם ראויים לתשומת-לב יתירה, ודי לי שאחזור עליהם בשעות ההפסקה. עלי לקנות לי בכוחות עצמי ראשית דעה וחכמה. וכבר שמחה ממלאת אותי כשאני מצייר לי בדמיוני איך אשכב על מיטתי ואקרא בשקידה ובהבנה בספר הפסיכולוגיה של וונדט. נשכחה הארוחה הדלה בבית, והתרגזויות-השטות בסמינר.

מורה אחד היה בבית-המדרש, הד"ר נבון שמו, אבל נבון לא היה. אמנם מלומד היה האיש במקצוע ההיסטוריה הכללית, אבל תמים היה מאוד ומוגבל בדעת הויות העולם. רוָק מבוגר היה, סגור ומסוגר בעצמו. יומם ולילה עסק בפתקיו והיה רושם ומוחק וכותב ומעיין בעיניו הממושקפות שראייתן קצרה. את עצמו חשב לתלמיד חכם מובהק. גם עליו שפך ליפשיץ את ממשלתו, והוא היה נשמע לו כמהופנט, והיה ממלא בחרדה את כל מצוֹותיו, כי נפל פחד ליפשיץ עליו, אבל לא מפחד בלבד היה עושה כן, אלא גם מאמונה שלמה באיש ובכוחו.

התלמידים ידעו את חולשתו והיו מתעללים בו. הוא היה גר בחדר צר אצל אלמנה אחת בשכונת יגיע-כפים, ומכיוָן שגם אני גרתי בשכונה הזאת היינו מזדמנים לעתים קרובות יחד, והולכים לבית-המדרש למורים. בתוך כך נתהווה כמין קשר בין המורה הבודד והמבודד, שהתלמידים מעוללים לו כל מיני תעלולים ומעשי קונדס, וביני, שהייתי אף אני בודד מכמה בחינות. הד“ר נבון כאילו ביקש את עזרתי וחסותי מפני קשי ידם של התלמידים, אבל גם היה חושד בי חשד של מורה מעונה שיורדים לחייו. מנסה היה להוציא מפי מי הם התלמידים המפריעים לו, מה מדברים עליו, אבל היה נזהר שלא אתעלל בו אני עצמי. וכך היה אומר: “כבדהו וחשדהו. צריך אני לכבד אותך כתלמידי, אבל כולכם רשעים אתם ואין לתת אמון בכם.” והיה נותן בי את עיניו קצרות-הרואי מתוך חשד. כשהיה מדבר היה עושה כמין תנועת-העויה קבועה – היה משפשף באגודלו את דשי מעילו ומשמיע כמין קול “פס-פס-פס”. כשהיה נכנס לשיעור בהיסטוריה היה תולה את המפה על כַן ושואל את התלמידים איפה כדאי להעמיד את הכן כדי שיראוהו כולם היטב: “מה דעתכם? היכן יש להעמיד את הכן עם המפה?” היה בינינו תלמיד לץ אחד, ע”ג היה שמו, שהיה קם ואומר: “פשוט מאוד, מעמידים את הכן לפני המורה, לפני הקתדרה. הרי כולנו רואים את הקתדרה ואת המורה, ובודאי נראה כולנו את המפה.” “פס-פס-פס,” היה הד“ר נבון אומר. “הפעם צדקת, הפעם צדקת, בזה אתה מבין, אבל היסטוריה אינך יודע!” רץ ע”ג ומעמיד את הכן לפני הקתדרה ותולה את המפה עליו, וכל התלמידים יושבים בשקט לראות מה יהיה. מתפרץ הד“ר נבון וקורא: “טפשות, טפשות! הלא אין אני רואה אתכם. ע”ג, אתה לץ!” אז היה קם התלמיד י“ש ואומר: “לוּ אותי שאלו הייתי אומר שיש להעמיד את הכן על-יד החלון. מה בחלון נכנס האור לחדר והכל רואים את החלון, אף הכן העומד על-יד החלון ייראה לעיני כל.” “פס-פס-פס,” אומר הד”ר נבון. “אלו דברים של טעם, העמד את הכן על-יד החלון.” מזדרז י“ש ומעמיד את הכן על-יד החלון ותולה עליו את המפה. מיד התלמידים מתפרצים ואומרים: “הרי זה שגעון, חושך בכל החדר, מחשיכים את החלון ומבקשים לראות את המפה?” “פס-פס-פס, הרי זה נכון, לא זה המקום לכן.” “בודאי,” אומר ג‘, “הנה מאחורינו יש קיר ריק ומגולה, אין מסתירים את המורה ואין מסתירים את החלון, וגם המורה וגם התלמידים יראו את המפה יפה-יפה.” “טוב! טוב! הזדרז ועשה כך, הזמן עובר.” מושך ג’ את הכן ואת המפה מעל לראשי התלמידים ומעמיד על-יד הקיר האחורי. מביט הד”ר נבון בהנאה ואומר: “עכשיו אני רואה את המפה יפה, זה מקומה של המפה.” “מה?” נזעקים התלמידים בקול צווחה. “ככה נשב מבורגים לאחור כל השעה? הייתכן להסב את הראש לאחור ולא לראות את המורה? רחמנא ליצלן, הרי נחלה!” “פס- פס-פס,” אומר הד"ר נבון, “אין לשמוע בקולכם, הבלים!”

ואז הייתי אני קם על רגלי ואומר ברוב חשיבות: “מה כל הרעש וההמולה? לפני הקתדרה! על-יד החלון! על-יד הקיר האחורי! מקום הכן הוא על-יד הלוח אצל כל המורים, כולם רואים את הכן ואין צורך להזיז אותו. זה מקומו!” “פס-פס-פס, זה נכון!” צוהל הד“ר נבון משמחה. ואני יוצא ומעמיד את הכן בחשיבות על-יד הלוח לשביעות רצונם של כולם. אבל עד שהד”ר נבון פותח את פיו ומתחיל בהרצאתו, הפעמון מצלצל והתלמידים מתפרצים החוצה בצהלה ובשמחה. הד"ר נבון הולך אל חדר-המורים נבוך ומיואש.

בשיעוריו היה הד“ר נבון מתלהב ומזיע, ומפעם לפעם היה מוחה את זיעתו מפניו בממחטה שצבעה לא היה ברור מרוב שימוש. הוא היה מרצה וכותב הרבה על הלוח, ומוחק וכותב. מורגל היה בפיו: “סימן למורה טוב, מידת שימושו בלוח.” יום אחד טבלו התלמידים את מטלית הלוח בדיו והניחוה על-יד הלוח. הד”ר נבון היה מחליף לפעמים בהתלהבותו את הממחטה שלו במטלית, והיה תוחב את המטלית בכיסו ומוציא אותה ומוחה את פניו. פתאום נשמע קולו של תלמיד: “מישהו לא התרחץ היום!” “פס-פס-פס, ברנר, אל תדבר שטויות. מי לא מתרחץ? מי לא מתרחץ?”

“מי שאינו מתרחץ אינו בן תרבות,” אמר תלמיד אחד בשלוָה.

“מי אינו מתרחץ?”! חזר הד"ר נבון ושאל.

“הרי זוהי השאלה?” ענה תלמיד.

“איזו שאלה? איזו שאלה? לא תדבר שטויות!”

“אדוני, אדוני הוא בן תרבות?” שאל תלמיד אחד.

“מובן מאליו, מובן מאליו!”

“אז מדוע אין הוא מתרחץ?” שאל תלמיד אחר.

“נו, ברנר, אל תהיה חצוף, למה אתה עושה דברים שכאלה?” ואז אמרו כל התלמידים בערבוביה: “ובאמת, למה לא התרחץ אדוני, היום? הרי לא היתה לו שעה ראשונה והיה סיפק בידיו להתרחץ!”

“פס-פס, אתם רוצים לבטל תורה!” אמר הד"ר נבון.

“אדוני, אל יכעס, יוציא את המראה ויראה את פניו.”

“מה מראה? איזו מראה? מי מתהלך עם מראות?”

אז לקח תלמיד אחד את יומן הכיתה שעטיפתו שחורה ושם אותו מאחורי שמשה והזמין את הד“ר נבון להסתכל בדיוקנו בשמשה. בטחונו של הד”ר נבון נחלש, ובסופו של דבר התקרב אל החלון וראה את דיוקנו והנה הוא שחור מדיו. מיד פנה אלי ואמר: “תמיד אתה עושה כזאת, אני אספר למנהל.” והוא התפרץ מהכיתה אל חדר-המנהל. התלמידים רצו אחריו להרגיעו, אבל הוא רץ בכל כוחו וצרח: “תמיד אתה, תמיד!”

משאת נפשו של הד“ר נבון היתה להרצות באזני העלית האינטלקטואלית של ירושלים על נושא אחד שהיה מומחה בו וקרוב היה מאוד ללבו: תולדות אבות הכנסיה. רבים מן המורים, שהשכלתם לא הגיעה כלל להשכלתו של הד”ר נבון, היו זוכים להזמנה להרצות לפני נבחרי החברה האינטלקטואלית. ירושלים לא היתה גדולה אז, אבל עשירה היתה באנשי-רוח דגולים. החברה הנבחרת של ירושלים היו המורים המעטים של הסמינר, בישופים בכנסיה הקתולית וסתם נזירים או תיאולוגים שהיו יושבים בעיר וחוקרים בשטחי הענין שלהם. זאת היתה חברה מעורבת מכל הגזעים ומכל הדתות. ומפעם לפעם היה אחד מהם מוזמן להרצות, אם בבית-המדרש למורים או במוסדות הכנסיה. אנשים אניני דעת וטעם היו, דוֹגמתיים במחשבותיהם ובנימוסיהם, ומתהלכים בנחת ובכבוד.

עז היה רצונו של הד“ר נבון להשמיע גם הוא את תורתו ולקנות לו מעמד בחבר האנשים הנערצים עליו, שהוא נבוך כל-כך בחברתם. כמה פעמים פנה אל מנהל הסמינר דויד ילין, שהיה השאור שבעיסת החברה הזאת, שיסדר גם לו הרצאה, אבל הלה היה דוחה אותו בשהי ופהי. הד”ר נבון היה רוטן בסתר, אבל באזני שלי היה מעז לשפוך את לבו. “הייתי רוצה לדעת מדוע בכל זאת מונעים אותי מלהרצות? הרי אני המומחה לנושא הזה. אין זאת כי אם ליפשיץ, ידידי כביכול, מונע זאת ממני. הוא משפיע על ילין שלא יזמינני. ידיד בפה ושונא בלב הוא!” אני הייתי מפייסו ואומר: “לא כן. ולמה יתנגד לך? הלא שטחי הענין שלכם שונים הם, למה יתחרה בך?” “הא, אינך יודע. מקנא הוא בי ומדבר רעות באזני ילין עלי. ידעתי אף ידעתי, מכנים אותו ‘ישועי’, ואמנם ישועי הוא… פס-פס, אל תגיד שאמרתי, לא אמרתי דבר, לא אמרתי דבר. אולי תדבר אתה אל ילין שיסדר לי הרצאה? לפעמים הוא שומע לדעת התלמידים. מה נעשה?”

ואמנם, בין שנענה ילין לבקשתי ובין מסיבות אחרות, עובדה היא שבאחד הימים הודיע לד“ר נבון, כי בעוד חודש ימים הוא מוזמן להרצות לפני קבוצה נבחרת של אנשי כמורה על הנושא “אבות הכנסיה והשפעתם על התפתחות הדת הנוצרית”. לא היה גבול לשמחתו ולהתרגשותו של הד”ר נבון. נרגש התהלך וביקש לו נפש חיה להסיח לה את לבו, ואני הייתי לו הנפש הזאת. בכל פעם שנפגשנו לא דיבר אלא בענין הרצאתו. “מבין אתה?” היה אומר, “לא אחמיץ את ההזדמנות, לא בקלות ראש אגש לבחינה. אני מתכונן, אני מעיין ומלטש את הרצאתי, הרצאה זו תשאיר רושם על השומעים, תשאיר רושם אני אומר לך.” “בודאי, בודאי,” הייתי מצליח לשרבב את אמרי גם אני.

והנה הגיע היום הגדול. הרצאתו של הד“ר נבון נקבעה לשבת בשעה חמש אחר-הצהרים, באולם בית-המדרש למורים. כבר בבוקר היום ההוא חיפש אותי הד”ר נבון וביקשני שאבוא ואקח אותו לבית-המדרש אל ההרצאה. “מבין אתה,” אמר, “לא נאה שאלך לבדי. צריך שמישהו יתלווה אלי. נלך ביחד.” שעה ארוכה לפני התחלת ההרצאה יצאנו הד"ר נבון ואני בהילוך מתון, והוא הרחיב את הדיבור על הרצאתו. ואף-על-פי שהלכנו לאט הקדמנו לבוא. האורחים עדיין לא הגיעו.

“פס-פס,” אמר לי הד"ר נבון. “לא נאה שהמרצה יסתובב קודם שבא הקהל, אין זה לכבודי.” “אין זה לכבודו,” הסכמתי. אמר לי: “בוא וניכנס אל אחת הכיתות ונמתין לשעת ההרצאה.” אמרתי לו: “אבל הכיתות סגורות בשבת. האלך ואבקש מן השמש שיפתח את הדלתות?” “חס וחלילה! חס וחלילה! אם ייודע לילין שנכנסנו לאחת הכיתות יכעס כעס רב. איני רוצה להרגיז אותו עתה לאחר שסידר לי את ההרצאה, שלא אפסיד את הכל. נרד לחצר ונעמוד בפינה אחת ולא יראני איש.”

ירדנו אל החצר ועמדנו מתוחים מאחורי בקתתו של השמש וחיכינו. מפעם לפעם הייתי ניגש לראות אם כבר התאסף הקהל. טיפין-טיפין היו האורחים מדדים ונכנסים לאולם, ורבע השעה לפני חמש החליט הד“ר נבון לעלות גם הוא אל האולם, ואני משתרך אחריו. כשנכנס הד”ר נבון לאולם וראה את הקהל הרב, בישופים ושאר אנשי כמורה ואחרים, היה נבוך מאוד וליפלף בעיניו והיה כמי שאינו מוצא לו מקום. כשראהו דויד ילין, שהיה מוקף נכבדים, התפנה אל הד“ר נבון ואמר לו: “ובכן, ד”ר נבון, המוכן אתה?”

“כן, אדוני, מוכן, מוכן.”

“יפה. אבל בקשה לי אליך,” אמר דויד ילין בנעימת נגיד ומצווה. “אל תאריך בהרצאתך. אנשי חוץ-לארץ אינם רגילים בכך. לכל היותר שעה.”

“כדבריך, אדוני,” אמר הד"ר נבון בהכנעה.

בשעה חמש בדיוק ניגש הד“ר נבון מעדנות אל השולחן וישב. היושב-ראש, כומר אחד ששלט בשפה העברית, הציג את הד”ר נבון לפני הקהל, לפי הדרכתו של ילין, כאיש חכם ומלומד, ובודאי שכולנו נשמע בהנאה את דברי תורתו.

בקושי רב כבש הד“ר נבון את נטייתו להשמיע “פס-פס” ולשפשף את אגודלו במעילו. בזריזות מעושה הוציא את שעונו ממתניתו והניחו על השולחן והסתכל בו היטב. מיד פתח ודיבר את המלים שלמד בעל-פה. כרבע השעה דיבר ופיתח את הנושא שלו. הסתכל בשעון והנה הוא מראה עשרים דקות למעלה מן הזמן שהוקצה לו. נחרד ואמר: “הנושא רחב מאוד רבותי, על- כן תסלחו לי שהארכתי. אני מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות להוסיף ולהסביר את התיזה שלי.” אמר, השתחווה, ופנה ויצא מן האולם, ואני מזדרז אחריו. כברת-דרך עברנו בדממה, והד”ר נבון גועש מרוב הסיפוק והאושר. כשיצאנו מרחוב החבשים לא יכול להתאפק עוד ואמר: “נו! מה אתה אומר על ההרצאה? אל תחשוש, אני יכול לקבל בקורת. איש כמוני יכול לקבל בקורת.” אמרתי לו: “כן, ההרצאה היתה מצוינת. אבל למה קיצר אדוני כל-כך?” “פס- פס,” אמר. “לא עת היתולים עכשיו. אל תשתטה. נכון, אני הארכתי, אני הארכתי! אני ביקשתי סליחה. ילין קבע לי שעה ואני הרציתי שעה ועשרים דקות! בשעה חמש התחלתי, ובשש ועשרים הפסקתי.” “מה? שש ועשרים?” השתוממתי. “אדוני, יסתכל-נא בשעון, יסתכל-נא בשעון!” הסתכל הד“ר נבון בשעון וראה שהשעה חמש וארבעים. נדהם ונעץ בי את עיניו ואמר: “זה אתה עשית. אתה סובבת את השעון. אני אשוב, אני אחזור ואמשיך את הרצאתי.” הלכתי אחריו והפצרתי בו: “אדוני זה לא ייתכן. האנשים ודאי כבר התפזרו.” לבסוף הכיר הד”ר בטעותו ובלי לומר שלום פנה והלך אל חדרו אבל וחפוי ראש.

אחר הדברים האלה נפלה רוחו של הד"ר נבון פלאים. הוא הסתגר בעצמו ונמנע מלבוא בחבר-המורים. מיד עם גמר השיעורים היה ממהר לצאת מן המוסד. זמן רב השתמט אפילו ממני. אבל בבדידותו לא יכול לעצור כוח ולא מצא דרך לפרוק מה שבלבו אלא לפנות אל “ידידו” השומע בלי כל בקורת ושלילה.

פעם אחת לפנות ערב יצאתי אל השדה לשבת על סלע ולעיין בתלמודי, והנה נזדמן הד"ר נבון על-ידי כאילו באקראי, ואמר לי: “אתה לומד, אתה לומד, טוב ללמוד, אבל הלימוד אינו הכל. אתה בחור נבון, רציתי להתיעץ בך. סתם ככה, לשמוע את חות-דעתך, חות-דעת שקולה ואוביקטיבית. מה דעתך על נישואין?”

“אדוני יודע. לא טוב היות האדם לבדו. עת לרוָקוּת ועת לנישואין.”

“הא, שלמה המלך ממש! ומה דעתך, האם כדאי לי לשאת אשה?”

“כדאי וכדאי!” אמרתי בהתלהבות.

“מדוע כדאי? נמק את דבריך, נמק את דבריך.”

“אדוני כבר לא צעיר, והוא לבדו, יקח לו אשה והיא תעזור לו, תסדר לו את החדר.”

“כך חשבתי. צדקת, צדקת.”

“יש לו כבר כלה?” שאלתי.

“יש ואין. יש ואין,” חזר פעמים אחדות.

“מה פירוש יש ואין? או שיש או שאין.”

“יש. כבר נפלו דברים. כמעט באנו לידי הסכם, אתה מבין. אנחנו מחליפים מכתבים, ואני כמעט הצעתי לה. והנה באלו הימים קיבלתי ממנה מכתב עם תנאים. אמור, מי צריך לתת נדוניה? הגבר או האשה? הנשמע כדבר הזה? שהיא תדרוש ממני תנאים?”

“אדוני, יפרש את דבריו, מה היא דורשת?”

“היא דורשת במפורש, תנאי ולא יעבור, שבארוחות-הבוקר אספק לה תמיד שתי ביצים וכוס חלב. ונדוניה אין לה. מה זכותה לדרוש?”

“אז אל יסכים!” אמרתי.

“הדרא קושיה לדוכתא (הזרה השאלה למקומה), ובכן, אין נישואין.”

“יבקש אחרת,” יעצתי.

“קל להגיד, קל להגיד. בכמה עמל ולבטים עלה לי הדבר, ועכשיו שוב מחדש.”

“אז יסכים.”

“סבור אתה שאסכים?”

“סוף כל סוף הדרישות אינן גדולות. הלא ארוחת- בוקר צריך לאכול.”

“ואם תאמר שגם אני אוכל, פס-פס, הרי ההוצאה גדולה.”

“יניח לזמן אדוני, יניח לזמן, הדבר יסתדר.”

“אכן, גם אני חושב כך. אבל למען השם אני משביעך: אף לא מלה לאחרים. הכל בינינו!” ונינוח פנה והלך.

בשבת היה הד“ר נבון סועד במשפחה שהיתה מספקת ארוחות לכמה סועדים נבחרים. הוא היה בא לשם בחליפה של חג, ומאחר שהיה המלומד שבין הבאים הושיבוהו בראש השולחן, והיתה לו נחת גדולה. בשבת היה מבקש להשכיח את טרדותיו ולהתדשן עונג. בשביל לשמור על מכנסיו בשעת הארוחה היה מושך את המפה ותוחב אותה לתוכם. נודע הדבר לכמה מתלמידיו, ובשבת אחת, בשעה שמילא הד”ר נבון את צלחתו מן המרק והתקין את עצמו להנאת האכילה, הופיע אחד התלמידים בדלת והכריז בקול חגיגי:

“הד”ר נבון! איש אחד מבקש לראותך! הייכנס?"

הד"ר נבון הופתע שמישהו רוצה לראותו בשבת, והתרגש מאוד. “פס-פס, מה שייך הוא רוצה לראות אותי? בודאי, בודאי!” אמר ועמד ממקומו ללכת לקראת האורח, ובתוך כך התחיל מושך את המפה מעל השולחן. הכלים התחילו להתנועע והמרק התחיל להינתז לצדדים, ואילמלא הסועדים שעצרו את המפה בעוד מועד, מי יודע איך היתה סעודת השבת נגמרת.

הד"ר נבון נבוך מאוד והתרגש ושכח את האורח והתחיל צורח: “זה אתה, זה אתה!” איש לא ידע מי הוא אתה. האורחים ובעלת הפנסיון השתדלו להרגיעו, אבל הוא עזב את השולחן ושפתיו ממלמלות שעוד ילמדנו, ילמדנו בינה.

בהפסקה של השעה עשר היינו רצים לקראת חמורו של השמַש יחיה. יחיה השמש היה מביא על חמורו באותה שעה שקים של כיכרות לחם-דוּרה כחלחל, מחולקים לרבעים, ועודם חמים. היית חוטף את רבע הלחם המגיע לך ואוכל בחפזון, כדי להספיק לשוב לשיעור במועד. הלחם היה שוקע בקיבה כמטיל ברזל, כי קשה לעיכול היה, אבל היה בזה יתרון, כי היה משביעך לאורך זמן. עם צלצול הפעמון, בשעה אחת, אתה מחיש את פעמיך אל בית-האוכל של הגברת בַּבֶּל. לשלושה סוגים נחלקו הסמינריסטים האוכלים במטבחה: המיוחסים, כלומר, התלמידים המקורבים למנהל או למורים הראשיים – הללו אכלו שם שלוש ארוחות ביום, בוקר, צהרים וערב. בצהרים היו מקבלים לפעמים אפילו בשר או רבע עוף. יחסנים שביחסנים היו התלמידים שגרו בביתה של הגברת בבל וארוחותיהם הוגשו להם בחדריהם, לקנאתם של האחרים. פחותים מהם במעלה אכלו שלוש ארוחות ביום, אבל בצהרים לא אכלו בשר אלא קציצות. הפחותים מכל, ואני ביניהם, אכלו ארוחת צהרים בלבד. מכיוָן שהייתי צמחוני לא קיבלתי קציצת-בשר אלא קציצה מן הצומח. קשה היה להבחין בין קציצה מן החי ובין קציצה מן הצומח. לפעמים הייתי אומר: “הגברת בבל, האם לא נתת לי בטעות קציצה של בשר?” והיא היתה מחייכת ואומרת: “אל תדאג! את הבשר שבקציצה הזאת יכול גם צמחוני לאכול.” ואם היה תלמיד-אוכל-בשר אומר לה: “הגברת בבל, נדמה לי שהקציצה שנתת לי היא צמחונית,” היתה אומרת לו: “מה, אתה רוצה? שאשים בקציצה אוקיה שלמה של בשר?”

אחר הצהרים היינו חוזרים ללימודים בסמינר, ויושבים משועממים. רק בשיעורים של כמה מן מורים נתגוונו החיים מעט. אחד מאלה היה המורה לגרמנית, פלֶטשֶׁר שמו, גרמני טהור. בעל-גוף היה, פלגמטי וטוב-לב, ודיבורו בנחת ובסבלנות. פעם אחת נתן לנו ללמוד בעל-פה שיר ארוך – “המלך בַּרבַּרוֹסה”. האמת ניתנת להיאמר, לא למדתי את השיר בעל-פה על בוריו. בהגיע תורי לומר את השיר בשיעור, התחכמתי באין מוצא והתחלתי לדקלם באידיש: “דער קעניג בארבארוסא איז געשטארבן, עליו השלום; ער האט געהאט א לאנגען רויטן בארד; ער איז געלעגן אין א מערה”²– וכן הלאה. ראיתי שהמורה מאזין בתשומת-לב לדקלומי. חושש הייתי שמא איענש עונש כבד. לתמהוני הגדול השתפך חיוך טוב על פניו והוא אמר: “רואה אני שאתה העברת את השיר ללשון השוַאבּים (דיאלקט גרמני עתיק, שמדובר בחבל שוַאבּן). מעניין מאוד. אני עצמי יודע רק מעט שוַאבּית. נאה מאוד! אבל פה לומדים בדיאלקט של ‘הוֹך דוֹיטש’, כלומר, לפי המבטא המקובל בברלין. בפעם הבאה אבקש ממך לומר את השיר בדיאלקט המקובל כאן.” לא היה גבול להשתוממותם של התלמידים.

עוד מורה אחד היה בסמינר, הד“ר חֶברוני שמו, בחור ישיבה שגמר בהצטיינות את הפקולטה למתימטיקה באוניברסיטה שבשוייץ. יש שכינוהו “כוכב המזרח”, מפני חריפות שכלו במתימטיקה. סיפרו שהפרופסור איינשטיין, לאחר שהרצה הרצאה אחת בירושלים על תורת היחסות שלו, פנה אל הד”ר חברוני ואמר לו: “שני אנשים הבינו את הרצאתי – אני ואתה.” אכן גאון היה האיש במתימטיקה. לדאבון לבו לא שלט יפה בשפה הגרמנית, והיה כותב את מאמריו בגרמנית נלעגת ובאותיות עבריות. לכן פירסם מעט מאוד. אבל בעזבונו נשארו מאמרים רבים בז’רגון הגרמני שלו, ואלה כמעט לא ניתנו להתפענח.

דרכו בהוראת המתימטיקה היתה מופלאה. עומד היה לפני הלוח ורושם במהירות פיתוח של נוסחאות מתימטיות ומלווה את כתיבתו בניגון נעים של שיעור בגמרא. כשהיה ממלא צד אחד של הלוח היה הופך אותו חיש-מהר על צדו האחר ומוסיף לכתוב, ולא נתן דעתו כלל על התלמידים. מעטים היו התלמידים שיכלו לעקוב אחר ההגיון המתימטי שלו. ביניהם הייתי גם אני, שהיתה בי תשוקה ואהבה גדולה למתימטיקה. אף תירגמתי להנאתי שני ספרים מגרמנית, אחד באלגברה, מאת פֶכנֶר, ופתרתי בו גם את השאלות, ואחד בהנדסה. את שני הספרים כתבתי בטוּש. לכן יכולתי להבין את ההסברים של הד“ר חברוני, שנאמרו בניגון תלמודי. התלמידים היו מתרעמים על דרך זו בהוראה. אבל לא העיזו להעיר לו על כך. פעם אחת, כשנעשו סיבובי הלוח מהירים מאוד, אמרתי בלי כל כוונה רעה שקשה לתפוס ולהספיק להעתיק את הכתוב על הלוח. הד”ר חברוני, שהיה נתון בתוך עצמו, היה נוח מאוד להיפגע.

“מי אמר את הדבר הזה?” שאל.

“אני,” אמרתי לתומי.

“צא מן הכיתה!”

“מדוע?” שאלתי בנחת.

“או אתה יוצא או אני,” אמר בתקיפות.

נעלבתי ואמרתי: “אני לא יוצא.”

הד“ר חברוני יצא חיש-מהר מן הכיתה. התלמידים נדהמו. לאחר רגעים אחדים הופיע המנהל וציוה עלי לצאת מן הכיתה. שבועים עמדתי בחוץ בשעת שיעוריו של הד”ר חברוני. הוא היה עובר על פני בזעף. אבל נראה שהרגיש בחסרוני בכיתה, ופעם אחת כשעבר על-ידי ואני עומד על-יד חדר הכיתה, הזעיף פניו ואמר: “מה אתה עומד כאן ומתבטל? היכנס!”

מאז נעשינו ידידים. אוהב היה לשוחח עמי בשאלות פילוסופיות. הידידות האינטלקטואלית הזאת נמשכה הרבה שנים. לאחר שלושים שנה, ואני אז מורה לפסיכולוגיה ולמתימטיקה בסמינר למורים בבית-הכרם והוא כמעט מחוסר עבודה, ביקשני לעזור לו. ויתרתי למענו על כמה שיעורים במתימטיקה. אבל ההצלחה לא האירה לו פנים. הבחורים בני הדורות החדשים לא יכלו להבין אדם שכמוהו, וביחוד שהיה טועה בחשבון פשוט, מתוך הסח הדעת, והתלמידים המוגבלים תלו זאת בחסרון-דעת במתימטיקה. זו מנת חלקו של הגאון.

ועוד היה בסמינר תלמיד-חכם גדול, הלא הוא הרב הגאון קוֹסוֹבסקי, מחבר הקונקורדנציה לתלמוד. הוא היה מלמד אותנו תלמוד, ולא הכיר כלל את התלמידים, פשוטו כמשמעו, אם מפני קוצר ראייתו או מפני שהיה נתון בשלו. דרכו בהוראה היתה לקרוא את הברייתא ולפרש את הדברים בדברי פלפול מעמיקים, ובקול ובהתלהבות רבה. מובן שבחורים שאינם תלמידי-חכמים מובהקים התקשו להבין מדבריו מה היא המחלוקת בסוגיה וכיצד מיתרצים הדברים.

בסוף שנת הלימודים השניה עשה הרב קוסובסקי בחינה בתלמוד. מכיון ששם משפחתי מתחיל באות בי"ת הייתי מן הראשונים. כשנכנסתי וישבתי לפניו התחיל הרב קוסובסקי לקרוא במסכת שבת “במה מדליקין ובמה אין מדליקין,” כדרכו, בחתירות אגודל ובקול רם. לא היה לי אלא לחזור על דבריו: הוא שואל והוא עונה, ואני אחריו. שמע הרב קוסובסקי את דבריו מפי ואמר: “טוב מאוד, טוב מאוד!”

יצאתי מן הבחינה זוהר כולי. הקיפוני התלמידים ושאלו: “נו, איך היה?”

“מצוין,” עניתי בגאוה.

בהגיע תורו של התלמיד ע"ג להיבחן, והוא לא היה מוכן לכך, ביקשני להיכנס במקומו. הסכמתי.

שאל אותי הרב קוסובסקי: “מה שמך?”

“ע”ג," אמרתי.

התחיל קורא בקול רם ומפרש את הדברים ואני חוזר אחריו. אבל הפעם לא האירה ההצלחה פניה. משום-מה לא מצאו צעקותי חן בעיניו.

“אל תצעק, ע”ג! לא יועיל לך הדבר. לא מספיק!"

שנים רבות, בפרק יותר מאוחר בחיי, גרתי לא הרחק מביתו של הרב קוסובסקי, והייתי נכנס אצלו ורואה אותו בעבודתו הכבירה. גדול היה האיש.

חלילה לי מלדלג על מורה אחד, איש אשכולות, הוגה דעות ופדגוג, הלא הוא שלמה שילר. הוא לימד אותנו פסיכולוגיה. מוחל אני לו את תורת הפסיכולוגיה שלו. הוא תירגם שני פרקים מספרו של הפסיכולוג היהודי האוסטרי יֶרוּזֶלֶם, למד אותם בעל-פה, והיה מתהלך בכיתה ומדקלם קטעים-קטעים בהתלהבות עצומה ובפתוֹס עמוק. התלמידים היו רושמים את דבריו בקפידה, כי הוא דרש שיחזרו על דבריו בשיעור הבא מלה במלה.

אבל מאמריו בשאלות החברה, ועל תנועת עבודה, ועל ערך הערכים בחיי אדם, וכן בשאלות פילוסופיות אחרות, הצטיינו בניתוח מעמיק ומשכנע. בשעת שיחותיו-הרצאותיו בכיתה היה יוצר אוירה של קשב רב ורצון לרדת לסוף דבריו. התלמידים והחברה בארץ העריצו אותו מאוד.

ואי-אפשר שלא להזכיר בגלריה זו של המורים את הפרופסור שץ, המורה לציור. האיש כמו היה מרחף בעולמות עליונים. בלבושו המיוחד – פּוֹלֶרינה (שכמיה), כובע בעל תיתורה רחבה, ומקל בעל גולה של כסף – נבדל מכל אדם שהכרתי בזמן ההוא. הוא דיבר הרבה שפות, אבל לא ידע אף שפה אחת היטב. בכולן היה מסרס את המלים ומסלף את המבטא. “ראו,” היה אומר, “ז’ה יפאני, כשהוא מצייר תראנגוֹל הרי ז’ה תראנגוֹל!” אבל אנחנו לא צחקנו, כי לא מצחיק היה האיש, אלא אמן ויוצר ברוך-אלוהים.

מלחמת העולם הראשונה נתנה אותותיה בחיינו. כל הארץ היתה מלאה ז’נדרמים שחיפשו עריקים מן הצבא. החיילים התורכים חיו בתנאים קשים, ורבו העריקים, ביחוד מבני המקום. תלמידי הסמינר שהיו חייבים גיוס או היו קרובים לגיוס, קצתם התעתמנו, חבשו תרבושים אדומים בעלי גדילים שחורים, והיו מתהלכים בהתהדרות ומשמיעים דברי פטריוטיות כתורכים מבֶּטן. הם האמינו בנצחון התורכים והיו סבורים שנצחון שכזה יועיל לישוב בארץ. היו גם שהתנדבו לצבא התורכי כדי להכין את עצמם להיות קצינים, ולעזור לישוב בבוא המועד. בעלי הדמיון שבהם אף ראו את עצמם קצינים בצבא היהודי שיקום בארץ, ויחלו לגיוסם ואף השתדלו להחישו. אבל היו בין התלמידים גם נתיני מדינות שנלחמו בתורכים ובגרמנים, ואלה התרוצצו בהשתדלויות לצאת מן הארץ ולהימלט מידם העריצה של העותומנים. והיו תלמידים שמעמדם לא היה ברור: או שלא הגיע זמנם להתגייס, או שניסו להשתמט. הללו היו ממעטים לצאת לרחוב, שלא לפגוש את השַוִישים התורכים, וקשרי החברה שלהם התקיימו בלילה. למרות הזהירות נתפסו כמה וכמה תלמידים והושלכו לקסרקטין (“קישלֶה”) עד שייוָדע מה ייעשה בהם. המתיחות בבית-המדרש למורים היתה גדולה, נפוצו כל מיני שמועות, אנשים התלחשו, ולא פסקו השיחות על עתיד הישוב בארץ.

והנה נפוצה שמועה שגנרל חשוב, אולי גַ’מַל פאשא, המפקד העליון של צבא תורכיה, עומד לבוא לביקור בבית-המדרש למורים. אם היתה אמת בשמועה ואם לאו, החיים בבית-המדרש ניעורו, ואוירה מיוחדת עמדה בהם. הכל היה מכוון לקבל את האורח הנעלה כראוי לו, לשאת חן וחסד בעיניו כדי שיאפשר את המשך קיומו של בית- מדרש למורים.

ראשית חכמה הוחלט באסיפת המורים לארגן תזמורת-תלמידים של כלי נשיפה ולהתאמן בניגון שירים תורכיים. המנצח היה מר קובלסקי, האיש אשר על תרבות המוסיקה בירושלים בימים ההם. אף היתה לו חנות לכלי-נגינה, היחידה בירושלים, וגם מן הבחינה הזאת לא יצא נפסד מן ההכנות. קובלסקי היה מעוניין בהפצת המוסיקה והתלהב מן הרעיון לארגן תזמורת-תלמידים. בלי שהיות יתירות נבחרו התלמידים המתאימים לתזמורת. משום-מה נבחרתי גם אני, והאימונים התחילו במלוא המרץ. פעמים או שלוש בשבוע היו עושים בבוקר חזרות בחצר בית-הספר, בניצוחו של קובלסקי. יחד עם זה הוגבר לימוד השפה התורכית בבית-המדרש, וכל אחד היה שמח לומר משפטים אחדים בתורכית. בערבים היו התלמידים מתאמנים בחדריהם בניגון השירים שהוחלט להשמיעם בעת קבלת-הפנים. בחלקי נפל לנגן בטרומבון, כלי גדול ומכוער שמשמיע צלילים חזקים. הכלי הזה היה חשוב מאד, לדעת המנצח, בתזמורת של כלי-נשיפה: השתדלתי מאוד להתאמן בנגינה בכלי הזה, לא משום שהיתה לי אוזן מוסיקלית וחיבה למוסיקה בכלל, אלא משום שהעיסוק הזה מצא חן בעיני. ערב-ערב הייתי מתַרגל ומשמיע קולות מוזרים חזקים ברחבי שכונת יגיע-כפים בירושלים. התושבים המעטים בסביבה התרעמו מאוד על ההפרעה ושלחו משלחות אל המנהל מר דויד ילין, להתלונן עלי ולבקש להפסיק מה שהיה בעיניהם תעלולים סתם. אבל מר ילין היה מעוניין מאוד לקנות את אהדתו של הגנרל התורכי, ומיאן לשמוע לתחנוניהם ואף הסביר להם את חשיבותה הרבה של התזמורת לישוב כולו. אם הגנרל ג’מל פאשא, מפקד חילות תורכיה, ישבע רצון, ישתנה יחסו אל הישוב כולו. אני יצאתי מעודד מכל הענין והוספתי לתקוע בטרומבון במרץ, לשמחתם של הילדים והתלמידים שבסביבה.

פעם אחת, ימים אחדים לפני היום המיועד לקבלת-הפנים, עמדה התזמורת במעגל באולם הסמינר והתאמנה בנגינתה. המנצח, מר קובלסקי, לא היה שבע-רצון. הוא התהלך זועם ונרגש וצעק: “אינכם מבחינים? סי במוֹל זה לא מי במוֹל. יוסף! השמע אתה את הקטע. לא טוב! לא טוב! משה! נסה אתה לנגן! מי זה מקלקל כאן?”

בסופו של דבר הזמין אותי להשמיע את הקטע, כדי שממני ישמעו וכן יעשו. מובטח היה שאני בסדר. והנה כאשר ניגנתי את הקטע קפץ קובלסקי ויצא מכליו:

“אל תשתגע! אל תהתל! לא עת היתול עתה! הלא אתה יודע, ולמה תזייף?” ושוב ושוב ציוה עלי להשמיע את המנגינה. ואני, עם כל רצוני, הוספתי לזייף בלי דעת. פקעה סבלנותו של המנצח והוא ניגש אלי וצעק בזעם: “ערל אוזן! בוּר! איך נקלעת לתזמורת? צא מן המקום ולא אראה את פניך!” וגירש אותי בחרפה. כבודי ירד הרבה בעיני המורים והתלמידים, כי הכל היו חרדים להצליח בקבלת-הפנים.

ולאחר כל המאמצים האלה לא הופיע ג’מל פאשא בבית-המדרש. למטה מכבודו היה לבוא למוסד הקטן, והאכזבה היתה גדולה. מרה שחורה ירדה על המוסד, הלימודים התרופפו, הכל התהלכו כצללים ולא ידעו מה ילד יום. ידה של הממשלה קשתה על הישוב. יום אחד קרא לי המנהל מר דויד ילין ואמר לי: “כמה תלמידים כלואים ב’קישלה' ואין אני יודע מה קרה להם. לך אתה אל ה’קישלה' ותראה מה שלומם והשב לי דבר. לא יאונה לך רע, כי עודך נער, ואני אתן לך מכתב אל הקצין, מפקד הקסרקטין. עוד היום תלך!” בשמחה קיבלתי עלי את השליחות הזאת, וגם כבוד ראיתי בה. באתי אל שער ה“קישלה”, על-יד מגדל דויד, וניגשתי אל הזקיף ובירכתי אותו בתורכית, וביקשתי ממנו להרשות לי להיכנס פנימה. השומר לא הבין את התורכית שלי, והוא הרים את הרובה והתרה בי שאסתלק מיד. התחלתי להתרחק אבל בתוך כך אמרתי לו: “אני רוצה לראות את הקצין, זַבּד, זַבּד!” והוצאתי את המכתב והראיתי לו. אמר לי החייל להמתין והלך למסור את המכתב לקצין. לאחר רגעים אחדים הכניס אותי אל ה“קישלה” והשער הכבד נסגר עלי. לעיני השתרע מגרש מרובע גדול וסביבו חדרים, כוכים-כוכים. התחלתי להסתובב במגרש, נכנסתי לכוך אחד ולכוך אחר, ומצאתי בהם עריקים וגם סתם חיילים שרועים על הרצפה. בפינת המגרש מצאתי את תלמידי הסמינר יושבים שפופים על הרצפה, בבגדים מרופטים, שערם פרוע, והם אובדים וחסרי-ישע.

אמרו לי: “מה, גם אתה נתפסת?”

“לא. באתי לראות מה שלומכם. מר ילין שלח אותי.”

“סוף-סוף נזכר בנו? מתי יוציא אותנו מכאן?”

“כשאספר לו על מצבכם ודאי ישתדל להוציא אתכם.” התחילו התלמידים מספרים לי על תלאותיהם ועל ההתעללות שמתעללים בהם לא רק הממונים עליהם אלא עריקים אחרים מיושבי ה“קישלה”, שגונבים את מזונם, ועוד.

שמעתי מה ששמעתי ובירכתי אותם לשלום והבטחתי לספר הכל לילין ולהאיץ בו שיבוא לעזרתם. כשניגשתי אל השער וביקשתי לצאת מן ה“קישלה”, דחפני השומר בקת הרובה והשמיע קול מאיים. שכן בינתים נתחלף הזקיף ובא זקיף חדש שלא ידע עלי וחשב שאני עריק שרוצה להתפרץ החוצה. לא הועילו כל טענותי ותחנוני. נשלחתי לשוב אל מגרש ה“קישלה”. סיפרתי לתלמידי הסמינר את צרתי, אבל הם לא יכלו לעזור לי, ואף הסבירו לי שהקצין לא ישמע לי, האנשים מתחלפים כאן, ואין סדר ואין משטר. אין לי אלא להמתין ולקבל את מנת האוכל שלי. לפנות ערב סידרו את יושבי ה“קישלה” בשתי שורות, הביאו גיגיות של מרק שחתיכות של שומן צפות בתוכן, וניתנה פקודה לכל עשרה אנשים לקחת גיגית אחת. מיד הקיפו האנשים את האגן וישבו מסביב לו, ובשצף קצף התנפלו על המרק והשתדלו לדלות מתוכו שומן או חופן של חיטה מבושלת. החצופים ובעלי הזרוע לקחו להם את המנות הטובות ביותר. עד שהסתגלתי לאכילה הזאת כבר היתה הגיגית כמעט ריקה. מעט המרק שנשאר היה דלוח מאצבעות רבות שנדחקו לתוכו.

מבויש ועלוב הייתי, ולא עוד אלא שהטילו עלי לשפשף היטב את הגיגית ולצחצחה ולהחזירה למטבח. בלילה הצטנפו יושבי ה“קישלה” על הארץ, זה על שמיכה קרועה וזה על הרצפה. החברים יעצו לי שלא אשתמש בשמיכה, מפני שהשמיכות רוחשות כינים, ומוטב לסבול מן הקור.

המום ורצוץ מחוֹסר שינה קמתי השכם בבוקר לקול חצוצרה, ועמדתי עם כולם במסדר-בוקר, והסמל הפוקד אותנו צועק ומקלל ודוחף, ומונה אותנו פעם ועוד פעם, וחוזר ומונה כדי להגיע למספר הנדרש. לבסוף החליט שחברוֹ שקדם לו ודאי טעה, והניח לנו ופיזר אותנו. כך רבצתי עם חברי עוד יום אחד ב“קישלה”. ביום השלישי לאחר המפקד קיבצו כמה עריקים ואני ביניהם, וציוו עלינו לקחת את בגדינו, והוליכו אותנו ברחובות העיר העתיקה. חייל אחד הולך לפנינו ואחד אחרינו, והחנונים מביטים אלינו בתמהון. לבסוף הגענו למבצר אנטוניוס, ושם הובאנו אל בריכת המים, ובא גלב וגילח את ראשינו, ואחר-כך נצטווינו להתרחץ בבריכה, והכל לאט-לאט וברשלנות. לפנות ערב הוליכו אותנו אל מחוץ לחומה, על-יד שער שכם, והכניסו אותנו לבית בן שתי קומות, ושם, בין הרבה עריקים כמונו, מצאנו כמה יהודים, והם הסבירו לנו שהמקום הזה הוא “מוּסַרַף” – תחנת מיון לעריקים, ומכאן שולחים כל אחד למקום שנקבע לו.

המון רוכלים היו מקיפים את הבית ומציעים את מרכולתם לאסירים: כעכים עם זעתר, תמר-הינדי, דבלות תאנים, חריצי גבינה, פיתות, פירות וירקות. מי שהיה לו כסף היה מושיט את ידו בעד הסורגים וקונה לו אוכל. מי שלא היה לו כסף, היה נמק ברעבונו. אני, שיצאתי בשליחות, לא לקחתי כסף. הצטנפתי לי בפינה אחת. אבל יהודים רחמנים בני רחמנים הם, ואחדים מהם ניגשו והציעו לי ממזונם.

עבר לילה ועבר יום, ואני יושב לי שפוף על-יד הסורגים ועיני תרות לראות מכר או סתם יהודי חפשי, לבקש ממנו שילך ויספר למר ילין את הקורות אותי. ביום השלישי ראיתי לשמחתי את יחיה, השַמש של הסמינר. קראתי לו כמה פעמים, זעקתי בקולי-קולות, ולא שעיתי אל שכני המהַסים אותי, עד שנפלו עיניו של יחיה עלי. הוא היה ידיד לי, ובימים כתקנם הייתי נכנס אצלו ומשוחח אתו על דא ועל הא. כשראה אותי קפץ ממקומו וקרא:

“היי! מה אתה עושה פה? איך הגעת הנה? המנהל כבר שאל עליך כמה פעמים!” סיפרתי לו את הקורות אותי והפצרתי והתריתי בו שעוד היום ימסור למר ילין עלי ועל התלמידים ותלאותיהם.

ואכן, כשנודע הדבר לילין, לא נח ולא שקט, פנה לכאן ולכאן, השתדל אצל מי שהשתדל וגם מ“מתן בסתר” לא משך ידו, ובו ביום לפנות ערב בא סמל תורכי ומסר לידי כתב שחרור. מיד רצתי לביתו של ילין לספר לו מה עלה לי. למן אותו היום כינו אותי חברי “העריק המדומה”.

בינתים עקרתי מחדרי אל עליית-גג בשכונת יגיע-כפים, וגרתי שם עם עוד ארבעה חברים, כל אחד מהם טיפוס מיוחד במינו, בריה בפני עצמה. אחד מהם, זכריה פישמן, אחיו של הרב י"ל פישמן-מימון, היה בחור ארוך שידיו ורגליו נשתלחו מגופו כמחוסרות עצמות, וכל הילוכו כמין זחילה באויר, וראשו הדקיק מתנועע לכאן ולכאן והוא תר את הסביבה בעד משקפיו העבים, למצוא דברים ערטילאיים, טמירים ונעלמים, שעתידים יום אחד להופיע. בני-אדם לא היו קיימים בעיניו, ולא היה לו ענין אלא לכתוב ביבליוגרפיה של כל היצירות שנכתבו בשפה העברית בכל הדורות. זו היתה תאוָתו בחייו. בכל שעת פנאי היה מפשפש בספריות ורושם כותָרים של ספרים; כמעט כל החדר הצר היה מלא חבילות של רשימות.

בלילות היינו מאירים את החדר בעששית-נפט, ואת ההוצאות חילקנו בינינו שווה בשווה. הוסכם שבשביל לחסוך בהוצאות נכין את שעורינו בזמן אחד, כולנו יחד, וכשנגמור נכבה את העששית.

זכריה זה, שהיה אינדיוידואליסט מובהק, לא יכול להתרכז בשעה שהיו אחרים נוכחים בשעת עבודתו, והוא ביקש לעבוד יתר על קצבת הזמן, והיה מחבל תחבולות להערים על החברים ולהשתמש בעששית. פעם אחת אחרי חצות תפסנו אותו; בשעה שהיינו אנחנו ישנים שנת-צעירים עמוקה, היה הוא מדליק בחשאי את העששית בפינת החדר ועובד בעליצות רבה. כשגילינו זאת היתה ההתמרמרות גדולה ודרשנו ממנו לשלם כפלים בעבור הנפט. מובן שהוא לא הסכים, כי לפי דעתו אדם הרוצה ללמוד אין לקנוס אותו, וממילא אין לו במה לשלם. ישבנו וטיכסנו עצה, והחלטנו: עם כיבוי העששית נקשור את זכריה בחבלים למיטתו ולא ימעל באמון חבריו. 

 

[יא]    🔗

א

דרכו של כותב זכרונות מימי נעוריו, שזכרונו נתלה באפיזודות מגוחכות, אולי משום שבשעת הכתיבה הוא חוזר ונעשה אותו הנער הפרחח מן הימים ההם. אין ספק שחטא גדול אני חוטא למורים, שהיו רובם ככולם תלמידי-חכמים, מומחים במקצועם. ואם יש בי “נוסטלגיה”, כמו שאומרים, לתקופת לימודי בסמינר, זכרונותי קשורים דוקא באותם המורים המופלאים שהזכרתי ושלא הזכרתי, שהיו נושאי ההשכלה והתרבות בארץ-ישראל בדור ההוא. אפילו מיודענו הד“ר נבון, שסיפרתי עליו דברים משונים, היה מלומד מובהק. הוא ידע על בוריין יוָנית, רומית, גרמנית, ואין צריך לומר עברית. תורתו היתה שגורה בפיו ומשנתו היתה סדורה ושיעוריו הצטיינו בדיוק ההסבר. דבריו נשמעו כאילו קרא מתוך ספר, ונקל היה לרשום אותם. ואמנם היה ידוע ומפורסם שהד”ר נבון כותב ספר בהיסטוריה כללית. למרבה הצער לא באו הדברים לידי דפוס ופרסום. לא הייתי מעלה על דעתי, שעתיד יום אחד לפרוץ סכסוך קשה ביני ובין הד"ר נבון. ומעשה שהיה כך היה.

למן אותה הרצאה על אבות-הכנסיה נפלה רוחו של הד"ר נבון והוא נראה מדוכא מאוד והתכנס עוד יותר בעצמו והתרחק מן הבריות. ביחסו אלי היה לבו חלוק עליו. רוצה היה להסיח לי את כאב לבו, ומצד אחר גבר חשדו שאני משטה בו. ואם קרה שתלמיד פתח בטעות או בכוונה את דלת הכיתה שלימד בה, היה מתפרץ וצועק: “אני יודע, זה אתה!” ומתכוון בזה אלי. דבר זה היה לצחוק בעיני התלמידים. בפסיכולוגיה ידועה התופעה הזאת, ודוקא בין שני אנשים קרובים, בין הורים לילדיהם, בין אהובים, וכדומה.

ובסמינר היו שני תלמידים שעלה על דעתם לעשות מעשה קונדס ולשסות בי את הד“ר נבון, אם מתוך קלות-דעת ואם מתוך כוונת זדון. אחד מהם הפיץ שמועה, שהוא ראה בארוני את ספר ישעיהו שאבד לד”ר נבון לפני שנה. השמועה עברה מפה לאוזן והגיעה גם לאזניו של הד“ר נבון. יום אחד פגש אותי אחד התלמידים וסיפר לי שהד”ר נבון מאשים אותי במעשה הזה, והוסיף שהוא מגלה לי זאת כדי שאוכל לגול מעלי את החרפה. ועד שאני מתהלך נרעש ומורתח, והנה המנהל ילין עובר על פני.

“יסלח לי אדוני,” אמרתי לו. “חפצתי לדבר אתו מלים מספר בנוגע לענין חשוב מאוד,”

“נו,” אמר המנהל.

“אולי יזכור אדוני, כי לפני שנה אבד לד”ר נבון ספר ישעיהו?"

“נו.”

“והנה הוא אומר שאני לקחתי את הספר.”

“נו.”

“ואני אומר שזהו שקר!”

“ומדוע באת אלי עכשיו?” שאל המנהל.

“עד עכשיו לא ידעתי שחושדים בי.”

“ובכן?”

“ובכן, אבקש לברר את הדבר.”

ניענע לי המנהל בראשו והלך לו.

עוד הוא הולך והד“ר נבון יצא מן הכיתה. ניגשתי אליו ואמרתי לו: “סליחה אדון ד”ר נבון, אני מבקש לדבר אתו.” אבל הד"ר נבון הפנה את ראשו ממני ולא ענה לי. פניתי אליו שוב ואמרתי:

“ד”ר נבון, ורדימון סיפר לי כי כבודו חושד בי שאני לקחת את ספרו. על יסוד מה אדוני חושד בי?"

“הספר אצלך, ואם תרצה תשיבהו. תלמידים רבים העידו.”

“מי אמר? אמור לי שם אחד!”

“לא אגיד!”

“לא אלך מפה עד שיגיד!” אמרתי.

“לא אגיד, לא אגיד, לא אגיד!” צעק הד"ר נבון.

“תגיד ויהי מה!”

ביום ההוא לא נכנסתי לכיתה. חזרתי אל חדרי עלוב ומושפל. למחרת, בשיעור הראשון של המנהל, כשעמד על-יד הקתדרה ורשם את נוכחות התלמידים, ניגשתי אליו ואמרתי בקול רועד:

“סליחה אדוני, החקר בדבר?”

“איזה דבר?”

“על אודות הלעז שהוציא עלי הד”ר נבון."

“איך אתה מדבר?” כעס עלי המנהל.

“אי אפשר להשאיר את הדבר תלוי ועומד!” עניתי.

“מדוע?”

“אני דורש שיעשו חקירה ודרישה מיד!”

“ואם לא מיד! ואם לא מיד! ואם אחרי שעה!”

“אי אפשר!”

“נראה,” אמר המנהל והלך לו,

כשעברתי על-יד אחת הכיתות שמעתי קולות מתוכה:

“אי אפשר. אני מכיר אותו היטב!”

“אין לדעת. אפשר שברנר לקח!”

“כן, כן,” נשמע קולו של הד"ר נבון.

לא יכולתי לעצור ברוחי והתפרצתי לתוך הכיתה וצעקתי: “שקר הדבר!”

“צא! צא!”

“אני אומר שזה שקר מוחלט!” זעקתי.

“אתה רצחת אותי, גנב!” זעק הד"ר נבון.

“אתה טיפש ושקרן!” צעקתי וטרקתי את הדלת.

למחרת אחר הצהרים הוזמנתי לבוא אל המנהל. כשנכנסתי לחדרו ואמרתי לו שלום לא ענה לי. לאחר דומיה של רגע אמר לי בתוקף:

“אתה מושעה מן הסמינר, כי העלבת מורה בפרהסיה!”

“טוב! אבל את הספר לא לקחתי!”

“איזה בן-אדם אתה!” תמה המנהל.

יצאתי מחדר המנהל אבל וחפוי ראש ופניתי אל חדרי.

שני ימים הסתובבתי כסהרורי, אובד עצות. לא ידעתי מה עלי לעשות. לבסוף כתבתי מכתב אל חבר-המורים והבאתי לפניהם את השתלשלות הענינים. אבל גם הם לא ענו לי דבר.

את הדברים המובאים להלן כתב אחי יוסף חיים ברנר, ושלח לי אותם וביקש לשמור אותם עד עת מצוא. זו הפעם הראשונה שהדברים האלה מתפרסמים.

חומר לתולדות הפדגוגיקה בירושלים החדשה מאת י"ח ברנר

בראשית ימי כסלו דהשתא בא תלמיד אחד מן הכיתה החמישית (סלקטא) של בית-המדרש למורים בירושלים (ורדימון שם התלמיד) אל תלמיד שני מן הכיתה השלישית של בית-הספר הזה (בנימין ברנר, אחי כותב הטורים האלה) וסיפר לו, שהמורה הד“ר נבון מפיץ עליו, על התלמיד ברנר, שמועה כי הספר (ישעיהו עם פירוש מדעי), שאבד לו לד”ר נבון בחורף דאשתקד, נגנב על-ידי התלמיד ברנר. והיסוד לדבר? – תלמיד אחד מן הכיתה החמישית (ושמו – פלאי!) אמר לו לד"ר נבון, שראה בעיניו אותו הספר אצל התלמיד ברנר.

מיד פנה התלמיד ברנר אל מורהו הד“ר נבון בהתרגשות רבה ובבקשה לברר את הדבר: מי הוא התלמיד המעליל? הד”ר נבון ענה: מפני שאתה צועק לא אגיד לך. ושוב הוסיף ואמר, את שמו של המספר לא אגלה, אבל אחת אדע, שהספר אצלך הוא!

התלמיד ברנר פנה אל מנהל הסמינר מר דויד ילין, שהוא יברר את הדבר. ואמר לו המנהל: טוב. וכעבור שעה, כשראה התלמיד שהבירור אינו מתחיל, הזכיר שוב את הדבר למנהל ודיבר לו: אני דורש, שיבררו את הדבר תיכף! “הדרישה” וה“תיכף” הכעיסו את המנהל, והדבר לא נעשה לא באותו יום ולא למחרתו.

ביום השלישי לענין ביקש שוב התלמיד ברנר את המנהל לקיים את הבטחתו ולגשת לבירור ולא נענה. אז הלך ופנה בעצמו לכל תלמיד מן הכיתה החמישית: האתה הוא שהעללת עלי? וכולם, כל אחד ואחד מהם, אמר לו: לא אני.

כעבור שעתיִם, בהגיע השעה החמישית ללימודים, נכנסו כל התלמידים אל חדרי המחלקות, והתלמיד הנאשם לא היה שיעור באותה שעה לכיתתו, ונשאר עם חבריו באולם. פתאום עלו באזניו צעקות מן הכיתה החמישית, וביניהן קולו של הד“ר נבון: ברנר גנב את הספר, הוא גנב, אני בטוח בזה. אז התפרץ התלמיד ברנר לתוך הכיתה וקרא: שקר הדבר! על זה הרים הד”ר נבון את קולו ביתר שאת: אתה גנבת! גנב! וקיבל תשובה: טיפש ושקרן!

והתלמיד יצא.

אחר הדברים האלה נקרא אל המנהל התלמיד נוביק מן הכיתה החמישית, שהוא-הוא, כפי שנתגלה, הפלאי אשר סיפר דברים לד"ר נבון, ונשאל: על יסוד מה הוא מעיד על התלמיד ברנר שהוא גנב את הספר? נוביק ענה: ראיתי את הספר בין ספרי ברנר. אימתי? שלושה חדשים לאחר אבדן הספר, זאת אומרת, עוד בחורף אשתקד.

“והרי מעולם לא היית בביתי? הרי אינך יודע אפילו היכן גרתי.”

“אתה גרת אז אצל הכט.”

אחר-כך, בשיחות עם המנהל ובשיחות פרטיות עם הנאשם וחבריו, החליף העד הזה, שעל פיו יקום דבר, את עדותו מפעם לפעם. שואלים אותו: הלא שלושה חדשים אחרי אבדן הספר לא גר הנאשם אצל הכט, כי אם עם התלמידים פישמן, שורצמן ושני האחים דרוקרסקי? והנה הוא עונה: כך אמר לי בנין לפני איזה ימים, שברנר גר עם הכט. ובפעם אחרת הוא אומר: לא שלושה חדשים כי אם שלושה שבועות. אחר-כך הוא חוזר ואומר שזה היה בעת שהנאשם גר עם ארבעת חבריו. שואלים אותו: ומדוע לא ראו אלה מעולם אח הספר? אבל על זה כבר אחרים עונים בעדו: “לא ראינו אינו ראיה”, הם לא ראו, והוא, נוביק, התגנב פעם, נכנם כמרגל – וראה.

לתכלית “החקירה” הלך פעם המנהל עם הנאשם והעד אל המעון, שגר שם הנאשם מקודם עם ארבעת חבריו (כעת הוא גר במעון אחר), ושם הראה התלמיד נוביק על שני ארונות קיר של החדר ואמר: באחד מהארונות האלה ראיתי את הספר ובאיזה – איני זוכר.

“ובכן מנין לך, שהספר הנגנב היה בארוני?”

“מפני שהספר היה מונח בין ספריך.”

“התדע את ספרי? מנַיִן?”

אז הלכו כולם אל מעונו של התלמיד ברנר כעת, והלה הוציא את כל ספריו וחפציו וביניהם לא נמצא אף דבר אחד שיהא כתוב עליו שם בעליו בנימין ברנר, או שיזכור נוביק כי היה זה באותו ארון.

בזה נגמר “החיפוש” – גם החקירה. לא שאלו אפילו את העד היאך נכנס לאותו חדר, שלא בפני הבעלים, והלא בעת שהיו הולכים היו סוגרים אותו? לא עמדו גם על השאלה למה הסתפק אז בראיה בלבד ולא לקח את הספר אתו ולא פירסם את הדבר? – התלמיד ברנר גורש מן הסמינר עד אשר יצא משפטו מאסיפת המורים.

ב

ברביעי לשבוע, י"א בכסלו, קיבלתי אני, כותב הטורים האלה, היושב ביפו, מכתב מאת אחי המגורש-לפי-שעה, שהתחיל בזה הלשון:

“הסתובב הגלגל ואני למטה. מעולם לא הבנתי כה יפה את המשל הממשיל את החיים לגלגל מסתובב, כמו עכשיו. ולא עוד, אלא שאלה הנמצאים מעלה לי משתדלים לנתקני כליל מן הגלגל הזה [פיזור האותיות של יח”ב]. ואני, שה תמים, הלכתי לי לבטח דרכי. הלמתי חלומות יפים על אודות עולמות נעלים ולא הבנתי את החיים אשר לפני. ידעתי, אמנם, קראתי על אודות מקרים משוּנים, על אנשים המאבדים את עולמם ברגע אחד. [אך]³ אז לא הבנתי כל-כך היטב וביחוד כה עמוק כמו עכשיו. הבנתי עכשיו, כי החיים, לא במובן הצר, הנם כצר וכאויב לנו ואורבים לנו על כל מדרך כף רגלנו מיד כשאנו ניתקים מאיזו חברה או מעמד, שאנו נמצאנו בו [לפנים]. המנהגים והדוגמות של החברה המה הדיספוטים השואפים למחות מעל פני האדמה [את כל] המעיז פנים בפניהם. ונכון אמר אחד: לחיות – זהו להתנסות. והנה אירע המקרה ואגמע מקובעת כוס התרעלה של החיים לגימה הגונה מאוד, עד שכמעט ולא עמדה נפשי בי. ידעתי [עתה] מקצת טעם החיים ועוד לא היכולת להאכילני מהמטעמים האלה. בקיצור, אני מתלוצץ [? ]. מה שהרגשתי וסבלתי בימים האלה – מובן בדומיה – כמדומה לי, רבים לא הרגישו בכל חייהם."

כאן באה בקיצור הרצאת ענין האשמה ובתוך זה: “אני יכולתי רק לאמר, כי אני את הספר לא לקחתי. (לו לקחתי, כי אז ממך בודאי לא העלמתי הדבר). אפס, מכיוָן שבני-אדם אינם מלאכים, והואיל ואחד אומר שלקחתי, ואני: לא, לא לקחתי, בודאי יאמינו רובם ככולם שלקחתי.”

זהו הנורא שבדבר!

והלאה, בסוף המכתב:

“לאסיפת המורים השניה שלחתי מכתב פשוט וקצר, שבו סיפרתי הדברים על אמיתתם, כי הספר לא לקחתי ואיך נפל הדבר שהעלבתי מורה. ובין יתר הדברים אמרתי, כי בכל אופן הדבר טעון דרישה וחקירה בנוגע לענין הספר. ואף-על-פי שהם אומרים: אין דנים תלמיד ומורה, בכל זאת הלא [לא] יכולתי אני לזכור בו ברגע, שהוא המורה ואני התלמיד [פיזור האותיות כנ”ל], ומפני שהוא העליבני על לא דבר, כפי שאני יודע היתה לי הרשות להשיב לו כמו שהשבתי. אמנם, לו התחשבתי [עם התוצאות], כי אז בודאי לא אמרתי זאת. אולם הלא באמת המוציא דיבה הוא כסיל. ובכן, המורים החליטו לחקור את הדבר ומסרו זאת לה' ילין. איני יודע מה הוא עושה עכשיו בנוגע לזאת, אך אלי לא פנה ולא שאלני דבר וגם לא פניתי אליו. כל זה שמעתי מפי אחרים. בין כך אינני מבקר את הסמינר וכפי שאומרים לי קרוב אני להיגרש. מובן, כל זה כתבתי לך בהאמיני, כי תיתן אמון לדברי ואם שגיתי, אז תסלח, כי הסחתי את דעתך."

ג

אלמלא קיבלתי מכתבי מאחי, תלמיד הסמינר למורים בירושלים, כי בעוון העלבת מורה הוא עומד להיגרש מבית האולפנא, לא הייתי עושה שום צעדים לבוא לעזרתו. לא אני הכנסתיו לסמינר, ולא עוד אלא שאילו היה שואל את פי בכניסתו, אולי הייתי אומר לו מעיקרא: היבּדל! ואולם הוא לא שאל בעצתי, ואני איני מן האחים הגדולים הממלאים תפקיד של הורים ואומרים: קבלו דעתי. כל זמן שלמד, והכל היה כשורה – מילא; עכשיו שפרץ גדרם של תלמידים, או יותר נכון הלך בדרכם של תלמידים והעליב מורה – יצא. האדם, לפי דעתי, צריך לדאוג לבריאותו, לצרכיו ולכבודו, אבל לא ל“קריירה” ולתעודה מבית-ספר. 

אבל מכתבו זה של אחי דיבר אחרת ללבבי. פה ראיתי החשכת עולם על עלם כבן שמונה-עשרה. זה “הגיל המסוכן”. פה ראיתי עלם קודר וקשה-רוח ניתן בסביבה של בטלנות ובילוי-עולם, ש“נגנבים” בה ספרי ישעיה עם פירוש מדעי ונעשים שם סקנדלים עלובים כל-כך. ומי יערוב לי, שההתרגזות של העלם, כשלא תמצא לה מוצא, לא תתבטא באיזה “מעשה ילדות”, שאין לו תקנה, כאשר קרה בשבועות האחרונים ביפו לעלם אחד מסוג זה…

התיעצתי עם מיודעי ביפו, ואף הם אמרו לי: קום ולך! הראתי את מכתב אחי גם למי שהיה תלמיד הסמינר, ז' פישמן, הגר כעת ביפו (שלושת השכנים הנותרים של אחי אשתקד, שוַרצמן ושני האחים דרוקרסקי הנם עתה – שוַרצמן בנצרת ודרוקרסקי הבכור בדמשק; הצעיר הוא בירושלים אלא שלא נחקר…) ופישמן נתן בידי מכתב המוכיח את צדקת אחי בענין הספר. איני זוכר את לשון המכתב (הוא נמצא בידי הנהלת הסמינר בירושלים), אבל תכנו היה, שבעת שנגנב הספר מאת ד"ר נבון, שכב התלמיד ברנר חולה ולא יכול היה לגנוב; שהתלמיד נוביק לא היה בא לחדרם; שאף-על-פי שהרבה ארונות היו בחדר, ארון לזה וארון לזה (הארון של אחי היה משותף לו ולשוַרצמן), אבל כנהוג אצל סמינריסטים, אין גבולין מדויקים, לומר: עד פה ספרי, ומכאן ואילך ספריך, סחור-סחור לארוני לא תקרב. כל אשר לאחי היה רואה פישמן ויודע – וספר כזה לא ראה מעולם. ואחרון-אחרון חשוב: בארונו הוא של פישמן היה מונח זמן רב ספר ישעיה עם פירוש מדעי, ששאל מאת המורה זוין, ואם ראה נוביק איזה ספר – ודאי שאת הספר ההוא ראה.

מזוין במכתב זה באתי ירושלימה ביום החמישי, י"ב כסלו, בבוקר.

ד

נתגלגל הדבר, שראשית כל התראיתי עם אדם מחוץ לאותה סביבת המורים, הלא הוא ידידי המספר א' ראובני.

“טוב אשר באת,” אמר לי מר ראובני, “כי נפגשתי בעת האחרונה עם אחיך וחרדתי לשלומו. מצב-רוחו נורא. הוא חיור כמוות ומרוגז ומדוכא – הרים כיסוהו! הוא דורש חיזוק. בעיקר הדבר, אני חושב, שהענין טעון עוד חקירה מעולה. אם יתברר שההאשמה בגניבה אינה נכונה, הרי שד”ר נבון אשם על שהוא, המורה, כביכול, הפיץ שמועה כזו על תלמיד וגרם להתפרצות כלפי עצמו. וכי באמת ‘אין דין בין מורה לתלמיד’?"

“וכי מי אומר כך?”

“מי? הפדגוג החכם: ליפשיץ!” 

“א”מ ליפשיץ?"

“כן! הרי הוא ‘הכל ולך’ בדבר! זה האיש הרי מבקש הוא לשלוט, ובנימין [שם אחי] אינו רצוי לו בעת האחרונה, כי משתמט הוא מכנפי חסותו. גם אינו דתי… ד”ר נבון הרי הוא בהמה כשרה (איני זוכר' אם השתמש ראובני במבטא זה, אבל זה המובן), ולא היה מתעקש שלא למחול על כבודו, בפרט כשהוא אשם בדבר, ואולם ליפשיץ – יזואיט זה – הנה מי שעומד על דעתו ומחזק גם את לב ה’נבון' לדרוש את העונש היותר חמור בשביל אחיך! כאן מצא בעל חוב לגבות את חובו!"

“זאת אומרת, שגם הוא ‘מצהיר’ כי אחי גנב?”

“זה הדבר! הוא אינו אומר דבר ברור. הוא מסכסך!.. אני דיברתי אתו. תנ”ך אני לומד מפיו בעת האחרונה ויוצא ונכנס בביתו. ואמרתי לו שאני בטוח כי בנימין לא לקח את הספר, שאלמלא לקח לא היה הדבר מרגיז אותו כל-כך, ואף לא היה מוצא עוז בנפשו להתנפל לעיני כל על ד“ר נבון… הרי פושע פרופסיונלי איננו, בכל אופן… וענה הוא, ר' ליפשיץ, שאין לדעת… הוא נכון להניח שאין כאן גניבה, אף-על-פי שהוא מאמין שאין הדבר חלק וכי הספר הוא בידי ברנר. אלא עכשיו אין כל זה חשוב, הוא אומר, חשוב הוא עלבון המורה. הדיסציפלינה דורשת את העונש היותר חמור, שלא יהא העולם הפקר.”

“וילין בעצמו מהו אומר?”

“ילין? איני יודע. אבל צריך לשער שגם אצל ילין אין חיבה יתירה לתלמידים ‘הרוסיים’, העומדים תמיד להתפרץ… ושוב, באמת, הרי אין ‘ילין בעצמו’: ילין גם הוא אינו אלא ילין וליפשיץ, ולפני אימת זה האחרון מי יעמוד? אימת הפרעוש על הכל.”

ה

מבית ראובני הלכתי למר דוד ילין ומסרתי לו את מכתבו של העד פישמן.

מר ילין פתח את המכתב והתחיל לקראו. וכאן ראיתי דבר מוזר: תחת לשמוח על צדקת הצעיר ברנר, היוצאת כנוֹגה; תחת לשמוח על שאין התלמיד ברנר גנב, ואין גנבים בתלמידי הסמינר, נתכרכמו פניו של הקורא, החשדנות שבהבעתם גברה, והוא התחיל בפני לחפש מומים ופסולים בעדותו של פישמן. איך יכול הוא, פישמן, לזכור, שברנר חלה ביום גניבת הספר, והרי זה היה לפני יותר משנה? (כאילו אין פישמן בעצמו מוסיף, בערך, עד כמה שאני יכול לסמוך על זכרוני כשם שנוביק סומך על זכרונו; ולבר מן דין. התלמיד ברנר תקופת קדחת סמינריסטים היתה לו אז, בימים ההם ולאחריהם, והיה שוכב על ערש דוי שבועות שלמים, ואפשר היה אל נכון, שבאותם הימים או השבועות לא היה בא אל הסמינר) ועוד איך יעיד פישמן, שכל אשר לו היה לברנר, ולהיפך, והרי ברנר בעצמו העיד, שארון אחד היה מיוחד לו [ולשורצמן], והארון השני לפישמן (כאילו אם הארונות היו מיוחדים, לא היה מקום לגלגול ספר מארון לארון, בפרט שנוביק בעצמו מעיד, שאינו זוכר באיזה ארון מן הארונות ראה את ספרו של הד"ר נבון!)

ובכן “צדדים”! על ה“צד” השני נאמנה עדותו של נוביק והוא אינו רוצה להזימה. אף-על-פי שבשום דין מדיני ישראל או אומות העולם לא היתה מתקבלת עדות משונה כזו. אבל, בכל אופן, בא-כוחו של הצד ההוא, האיש אשר לנכחו, ישר הוא, וצריך למשול ברוח!…

“את פי זוין שאול אשאל,” הוסיף ר' ד' ילין, “ואולם אנו כבר קיבלנו החלטה ואותה לא נשנה.”

ההחלטה נתקבלה עוד אתמול, ביום הרביעי לשבוע, והיא: התלמיד ברנר בעווֹן העליבו מורה מוצא מן הסמינר לשנה; כעבור שנה אין לו רשות להיכנס אלא בהצעתו ובהסכמתו של אותו המורה, וגם אז אינו נכנס למחלקה הרביעית, כי אם לשלישית – ורק מפני שי“ב כסלו היה יום חג לסמינר, לכן לא נתפרסמה בו ההחלטה, כדי שלא לערבב תוגה בשמחה, ודחו את פרסומה למחרת, יום הששי, י”ג כסלו.

“והאשמה?”

“זו לא הובררה…”

“כן? לא הוברר שהוא גנב? ברוך השם!.. ובכן, מצד שני, אם הוא בחזקת כשרות, ולחשדים ולהטלת צל לא היה מקום, האם לא קשה הוא המשפט יותר מדי? החלטה חמורה זו שמע מינה, שלא התחשבו עם הסיבות שגרמו ‘להתפרצות’ התלמיד. וד”ר נבון נקי לגמרי – וחזר הדין: כתם הגניבה אינו נמחה!

“אני, אמנם, לא נכחד ממני, שחבר המורים, בדונו על חטאו של תלמיד כלפי אחד מהם, קשה לו לעמוד על נקודת-השקפתו של התלמיד ולעשות דין גם למורה שאשם. ואולם כאן הרי היתה אחרת. בכל התנפלות של תלמיד על מורה יש חטא גם כלפי כבוד האדם גם כלפי חוקי המשמעת. אבל פה הרי חטא רק התלמיד ברנר כלפי המשמעת; האדם ברנר ביחס לנבון התנהג כהוגן: הוא השיב חרפה אל חיק המעליל עליו; והנה על פי העונש הקשה שהוציאו על התלמיד ברנר, שחטא, בכל אופן, הרי ילקה גם האדם ברנר, שלא חטא כלל וכלל. מה שאתם אומרים: אשמתו לא הובררה – זה אינו מספיק כלל וכלל. צריך שתוצא החלטה אשר תתן סיפוק לרגש הצדק האנושי, אשר תסיר מעל הצעיר ברנר את החשד הנורא שהטילו עליו (הכל יודעים, כמה גדול כוחו של חשד ועד כמה אי אפשר להיכבס ממנו!), למען לא יישאר שמו מוכתם לעולם. שהרי מה יאמר השומע? בנימין ברנר גנב ספר וגורש מן הסמינר! והרי מה אומרים גם כעת רבים, כשרואים שהוא אינו יוצא מפתח ביתו החוצה ושוכב תמיד במאורתו? – ניחם הוא על חטאוֹ!”

“ובכן, מה אדוני מיעץ?” שאלני ר' ד' ילין. “אנחנו את ההחלטה לא נשנה,” הוסיף בכל תוקף.

“אני לא באתי להשתדל שישנו את ההחלטה,” עניתי, “אני בכלל לא באתי לערער על כל החלטות-עונשין שתקבלו בנוגע לחטא שחטא אחי כלפי המשמעת. אין אני מחבר-המורים של הסמינר ואין לי רשות להתערב בסדריכם הפנימיים. אבל אני מוצא, שבכל אופן יש צורך, כי תיקרא עוד ישיבה מיוחדת, שאשתתף בה גם אני, ושבה נבקש כולנו איזה מודוס לישוב הדבר, כדי להסיר מעל אחי, בתור אדם, לזות שפתים.”

“היום חג לנו ולא נוכל לקרוא לישיבה.”

“ובכן אשאר עד מחר, אף-על-פי שהדבר קשה לי מכמה צדדים, כי אז אוכרח לשבות בירושלים, ואני גם את משפחתי גם את בית-ספרי עזבתי פתאום.”

“אבל אם אדוני יסכים להישאר, אתיעץ עם המורים ואקרא לאסיפה מחר.”

“אני אשאר.”

ו

בערב אותו יום, יום החמישי, נפגשתי ברחוב במקרה עם הד“ר נבון. אמרתי לו שלום וגיליתי לפניו את לבי, שאני חושב אותו לחוטא כלפי אחי. הוצאת שם רע! הוא ענה שמעולם לא האשים את אחי בגניבה, ולא אמר אלא שאצל אחי נמצא הספר, כלומר, לקחוֹ אחי ולא החזירוֹ. הוא, הד”ר נבון, מאמין לעדותו של נוביק, תלמיד כשר, שלא נמצא רבב על בגדו (איני זוכר אם השתמש במבטא זה, אבל בזה המובן; ואולם, באמת, שקרנותו של נוביק – הכרת פניו תענה בו, אפשר לשער, שידו הוא היתה במעל, כאשר סיפר עליו התלמיד משה איזמירי לא בשעת “החקירה”, שפעם אחת לקח נוביק מגננת אחת שתי מחברות של שיעורים, ואמר לה שהוא ראה את המחברות האבודות אצל תלמיד אחר, ולבסוף נמצאו המחברות אצלו. ועוד יוכל היות, שרק בכדי ללעוג לנבון ולהרעימהו אמר פעם שראה את הספר אצל ברנר, ואחר-כך, כיון שהגיד, שוב לא היה יכול להיות חוזר ומגיד).

אני הקשבתי לדברי ד"ר נבון הדובר בי והוא הוסיף: לולא העליבו אחי לעיני התלמידים, היה מכחיש; אבל עכשיו – שאני. עכשיו שברוב עמל עלה לו להחזיק, סוף-סוף, מעמד בכיתות ולהביא לידי כך “שכל התלמידים אוהבים אותו ומכבדים מאוד, ברוך השם”,⁴ עכשיו אין הוא יכול!..

“אבל מאי חזית דכבודאו דידך עדיף טפי? למה יצא אחי בכתם של גניבה, והוא בזה לא אשם?”

“הא מנין? אדרבא…”

והנבון שינה כרגע את טעמו והתחיל לדבר בגנותו של התלמיד ברנר ולהוכיח לי, שהתלמיד הזה מוכשר לכל… והראיה: כמה “הערות” יש לו בספר הכיתה… הוא, התלמיד הזה, אוהב להתלוצץ… הוא, התלמיד הזה דרכו לזלזל בכבוד המורים…

שמעתי, כי רוח אחר מדבר מתוך גרונו, וידעתי למי הרוח (ליפשיץ!) ואף-על-פי-כן לא נמנעתי משאול:

"אבל בעניני שלך-שלך, הגם בכגון דא חשוד אחי בעיני כבודו? (בנידון זה, כמו בעוד נידונים חשובים אחדים, ידעתי כמה גדולה דייקנותו המוסרית של אחי, ולכן הצגתי את השאלה).

“כ! כן!” ענה הנבון באמונה רבה. “אדוני בא להגן על אחיו, אבל הוא אינו מכיר אותו, נאמן עלי נוביק. יש ויש להאמין, כי אחיו לקח… והיה מעשה…”

הרגשתי עצמי מיד ברשת האינטריגה – וחשבתי להסתלק. אם אעורר שאלות, תצא הטלת צל חדשה, ואתה לך והוכיח אחר-כך שלא היה מעשה!..

“ובכל זאת, בכל זאת… מה?”

אבל את המעשה, שסיפר לי נבון אז, לא אעלה עתה על הכתב, אם לא ידרשו ממני. כי חקרתי ודרשתי על אודותיו בחשאי והוגד לי נאמנה שבעלילה זו לא רק שאין כל ממש, אלא שהד"ר נבון הזכירה בודאי מבלי השמיע לאזניו מה שפיו מדבר ומבלי רגש של אחריות על האמור; ואם אזכיר, יצא שמבלי משים הנני שם על אחי הנקי עלילות דברים, שעוד צריך להוכיח את כזבן ולהתרחץ מצואתן (אחי, כשמסרתי לו בלילה ההוא את הדבר, בכה שעה שלמה: הייתכן שעליו יאמרו כזאת?!)

איך שיהיה, וגם בזה לא האזנתי אלא קולו של אחר, של מסית ומדיח, ולכן לא חרה אפי באיש-שיחי ונפרדתי ממנו, העלוב והרועד מצינת-לילה, בשלום.

ז

ממחרת, בבוקר יום הששי, ביקרתי בבית-המדרש למורים ונקראתי אל חדר המנהל לשם שיחה בדבר האסיפה המקווה שהיתה צריכה להיות באותו יום בצהרים. ר' ד' ילין קיבלני בחביבות המיוחדה לו והביע לי את צערו על מנהג אחי בסמינר בכלל; אף הראה לי את ספרי הכיתות עם ה“הערות” הנמצאות שם לתלמיד ברנר…

ההתאוננות היתה מרה ונגעה עד נפשי. זכרתי כי אחי היה תמיד מתאונן לפני על פעימות נפשם של התלמידים חבריו בבית-הספר, אשר למד אתם, פעימות-נפש המתגלית בחוסר-סדרים, בחוצפה ובאנרכיה. איך עברה גם אליו הרוח הרעה הזאת?..

אף-על-פי-כן שאלתי:

“הבאמת התנהגותו של אחי במובן המשמעת גרועה מהנהגתם של תלמידים אחרים?”

“לא, זאת לא ייאמר,” ענה מר ילין בתום. “אבל עתה קרה לו המקרה – ומה אפשר לעשות: צר מאוד… את ההחלטה שנתקבלה אי אפשר לבטל…”

הוא מעיר את אזני עוד פעם, שאדע מראש, האסיפה היום לא תיקרא לשם ביטול ההחלטה… זה לא ייתכן!.. יש חוקים שאין לעבור עליהם!

הדובר הוסיף עוד איזו מלים על הפטליות ו“הודה בגילוי-לב” – לשונו ממש – כי אחי הפעם הוא בבחינת “קרבן”, קרבן חוסר-המשמעת שבבית-הספר. עתה אי-אפשר להתחשב עם כל הנימוקים שגרמו לחטא, כמו שהיו עושים ודאי בפעם אחרת, ואי-אפשר שלא לענוש אותו בכל חומר הדין, שאם לא כן – לא ישמעון ולא ייראון; והמצב עתה הוא כזה, שאי-אפשר בלי זה, בלי “ישמעון וייראון”.

נעניתי לו בראשי והסכמתי: טוב, תלמיד שחטא עתה נגד המשמעת ילקה, אף-על-פי שמאידך גיסא אין להקריב קרבנות על חשבון אחרים… ואולם האדם שבצעיר ברנר – שבתי לטענותי, מה הוא כי ילקה? האדם ברנר לא עשה דבר רע, כי אם הגן על כבודו. אני, למשל, במקומו לא הייתי מסתפק בדברי גידוף. אני הייתי גם יורד לחיי המאשים…

איש-שיחי מיהר להרגיעני ואמר שהאסיפה תדאג לזה… ורק שאינו יודע אם יוכלו המורים להתאסף היום… הנה האדון ליפשיץ… הוא בחדר השני… הוא, ילין, ילך וישאלהו…

מר ילין הלך לליפשיץ ודן עמו. כששב אלי הודיעני… מר ליפשיץ אומר שאין לו פנאי לאסיפה היום והוא מציע לדחותה למוצאי שבת. המסכים אני?

מובן הסכמתי.

ח

באותו ערב שבת עם חשכה ביקרתי את ה' ליפשיץ, על פי בקשתו, בביתו. כשבאתי מצאתי אצלו את ה' ראובני שבא באותה שעה ללמוד תנ"ך.

פתח ה' ליפשיץ ואמר אלי:

“אדוני ודאי יחשוב אותי לרשע גדול. המורים ודאי סיפרו לו עלי נוראות…”

הדברים האלה נאמרו בטון דמשתמעא לתרי אנפין: אני ודאי אחשוב אותו לרשע, והוא אינו רוצה בזה, אינו רוצה, שאני, איש שיש לו עט-סופר בין אצבעותיו ושיכול לפעמים להתנקם בו על זה בעקיצה ספרותית ר“ל, אחשוב אותו לרשע ולא לצדיק; ומאידך גיסא: אדרבה, חשוב אותי, אדוני, לרשע, תהא טינה בלבך עלי, הווה מן הצועקין ואינם נענים, ואני, א”מ ליפשיץ, לא אשגיח בזה, אתגבר על פחדי ואעשה מה שאעשה. ואם תמצי לומר: אני רוצה שאתה תחשוב אותי לרשע ולא תוכל לעשות לי מאומה – התענוג מתוך כך יגדל שבעתים.

אני עניתי על “המאידך גיסא” ואמרתי:

“הוא רשע, כלומר, אכזר? חס ושלום… איני יכול לחשבו לאכזר… ואף המורים לא סיפרו עליו כלום… ולשוא יסחבם הנה… מלבד עם דויד ילין והד”ר נבון לא התראיתי עם איש…"

אז סיפר לי הוא בעצמו הכל. מקומו של הד"ר נבון בבית-הספר רעוע הוא. הוא מורה טוב למקצועו, אבל טוענים שהוא אינו יודע להחזיק משמעת. חותרים תחתיו ורוצים לפסלו בתור מורה. חובתו הוא, של המדבר, היא לעמוד על המשמר ולהגן על חברו. הוא, ליפשיץ, אמנם השתדל לפני נבון, שזה יוַתר הרבה ולא ידרוש את העונש הכי חמור בשביל התלמיד החוטא (זיופם של דברים אלה נראה מתוכם!), אבל נבון סירב לקטן שכמותו. והצדק אתו, עם נבון. תלמיד שעשה מעשה כזה, והיה מי שיהיה – אחת דינו להיגרש! אי-אפשר לעבור על כגון דא בשתיקה. בשום אופן. והעונש, אליבא דאמת, אינו גדול. כעבור שנה יחזור אחי לסמינר. נבון לא יתנגד. הוא, ליפשיץ, ערב לזה. ומה שנוגע להחלטה, שיתקבל אחי אז רק למחלקה השלישית ולא לרביעית – אין בכך כלום. אצלנו הלא נהוג, שמחליטים ומבטלים. הרוחות ישקטו, והמורים בעוד שנה לא יתנגדו שיתקבל אחי לרביעית. הרי הכל יודעים שאחי מצוין בכל לימודיו. ואף התמיכה שנותנין לתלמידים לא תילקח ממנו – ומהו מפסיד? העיקר, שעכשיו אין דרך אחרת אלא שההחלטה תישאר בעינה. ה' ילין אמר לו, לליפשיץ, שגם אני בעצמי (כלומר, אני הכותב) איני מתנגד להחלטה ואיני מערער עליה.

“כל זה נכון,” אמרתי. “והכתם?”

על זה ענה לי הדובר בי, שגם בזה אשם אחי עצמו. כשנתעורר הענין – למה הלך למר ילין? הוא, אחי, צריך היה לבוא אליו, אל ליפשיץ, ואז היה הכל על מקומו בא בשלום. הענין לא היה מתפרסם, המלה “גניבה” לא היתה נשמעת בקהל – ו“כתם” עוד אינו.

“כן,” נעניתי לו, “אבל עכשיו שנשמעה המלה ויש כתם – מאי תקנתא? הן בזה גם כבודו מודה, שאחי לא אשם… הן כבודו, שיודע את אחי, ודאי אינו מאמין, שאחי מסוגל לכגון דא…”

“וכי מי אומר שהוא מסוגל? האשמה לא הובררה… אין כל ספק שאין להאמין בזה…”

נפרדתי ממנו בידידות ויצא גם ראובני אתי.

“היודע אתה?” השמיעני ראובני, “ברנש זה הן אמר בפניך, שאין להאמין באשמה שהוטלה על אחיך, ובעת שהפנית פניך להיכנס הביתה (שיחתנו היתה בחצר) ואני נשארתי אתו ביחידות, אמר בפירוש, שהוא, בכל זאת, נוטה להאמין בה.”

“שמעתי ותרגז בטני”. כמו מאכלת עברה את כל קרבי. מה זאת? ולאיזו תכלית?.. וכי בשביל שהפוליטיקה דורשת שאחי לא יינקה, כל האמצעים כנגדו כשרים?

וראובני סיפר לי בנוגע ל“אמצעים”, שנודע לו, כי ליפשיץ, בהשתדלותו להבריח את אחי מן הסמינר, לא נמנע אפילו משקר במילתא דעבידא לגלויי וטען לפני המורים, שגלוי וידוע לו כי התלמיד ברנר רוצה בין כה וכה לעזוב את הסמינר ולהיכנס לגמנסיה היפואית. ו“למה לא תתנו לו את האפשרות לזה”?

אכן רגליך לרע ירוצו, מר ליפשיץ! – עלה אז על לבי – בבהילות יתירה אתה חותר להגיע למטרותיך… ראה לבל תיכשל!..

“ועתה מה אתה חושב לעשות?” שאלני ראובני.

“מה יש לעשות… אני מחכה לאסיפה של מחר…”

ואחר-כך הוספתי:

“יש הרבה בסביבתנו המתהלכים עם קובלנה על העומדים בראש המוסדות, שחטאו כנגדם – והיינו גם אחי ואני כאחדים מהם… כי כלום אפשר לדרוש ממי שהוא, שיתחשב עם נפש חברו? הוציאו לעז על נער נקי-כפים ובר-לבב… הביאוהו לידי “התפרצות”… צועקים: התפרץ למחלקה שאינה שלו בשעת השיעור… אבל הלא אז לא היה שם שיעור, כי אם דיבורים על אודות “גניבתו”… צועקים: פגע בכבוד המורה… בעוד שאין תלמיד, קטן או גדול, שלא פגע בכבוד המורה ההוא… והמעט ממך כל זה, עוד רוצים – השד יודע לשם מה – שגם הכתם לא יימחה, שיישאר בעינו… לא, מר ליפשיץ, עוד צריך אני לראות איך תתנהג מחר בשעת האסיפה… בעיני אני צריך לראותך שם… ואם אמצא בך עוון ענוש אענשך, חי אחי!”

ט

בשעת האסיפה של מוצאי שבת לא פצה הד"ר נבון פה בכל זמן השתתפותי בה. כאילם ישב. מי דיבר ומי לא נתן לאחרים לדבר? מר ליפשיץ!

היושב-ראש פתח את האסיפה והודיע כי אסיפה זו לא נקראה לשם שינוי ההחלטה, אלא לבירור ענין האשמה.

מר ליפשיץ מעיר שאין מקום לבירור, כל הענין הוא בניסוח. הרי כל ההחלטה עוד לא נתנסחה, ועדיין אפשר לנסחה באופן שמר ברנר לא יאמר שנעשה כאן עוול.

אני מציע שחבר-המורים יוציא רזוֹלוּציה שלהאשמתו של ד“ר נבון לא היה כל יסוד וכי הד”ר נבון התנהג בנידון זה שלא כשורה.

על אודות התנהגותו של ד"ר נבון אין רוצים להתוַכח. ומה שנוגע לשאלה, אם היה יסוד להאשמה, מציע מר ליפשיץ לנסח: לא היה יסוד מספיק.

כן, מר ליפשיץ? לא היה יסוד מספיק לומר על אחי שהוא גנב, אבל יש איזה יסוד? חכה ונראה!

היושב-ראש מתעודד ומדבר על מכתבו של העד פישמן. זוין נשאל והנה ספרו, שהיה אצל פישמן, היה ספר ישעיהו בלבד, ונוביק אומר, שראה ספר עבה, שמע מינה, שראה את ספרו של נבון, כי בספר הזה היו מכורכים ישעיה ותרי עשר ביחד. ולנוביק אין לנו סיבה שלא להאמין: בכל השנים שהוא בבית-הספר, הרי הוא תלמיד טוב וצייתן ומעולם לא נתבדה.

כאן מעיר מר ליפשיץ: יוכיח מר ברנר, שנוביק שיקר פעם, יביא עדות על זאת, ואז יצא לאור משפטו…

היושב-ראש מוסיף על זה ראיה, שנוביק לא שיקר באמרו כי היה במעונו הקודם של התלמיד ברנר (ולא, כהתלמיד ברנר, שאמר, כי לא היה נוביק מעולם בביתו): הכניסה לאותו הדר מפותלה וילין, לו הלך לשם לבדו, לא היה מוצא שם את ידיו ואת רגליו, בעוד שנוביק בלכתו אתו לחקירה ידע היטב את הדרך והלך שם כהולך בחליל…

שמע מינה שהיה שם פעם!

אני קמתי ואמרתי: “נכון אמר ה' ילין, כי לא את שינוי ההחלטה בדבר העונש אני מבקש. מידת העונש אינה נוגעת לי. אני כשאני לעצמי יכול לחשוב מה שאחשוב, אבל לא אוֹרכם בינה. לי נוגע רק ענין העלילה. זו צריכה להיות מוסרה – ויהי מה! אם יבואו כל הנוביקים שבעולם ויעידו לי מה שיעידו – אני יודע כי אחי לא לקח את הספר, כי אילו לקח לא היה מכחש. ואם עדותו השלילית אינה אומרת כלום לכם, הנה הלא גם לכם אין כל עדות חיובית. ולא די שאין כל חרטה מצדכם על החטא הגדול לנבּל שם צעיר, הרי אתם רוצים עוד לעוות את ההחלטה ולומר: יסוד מספיק אין, אבל יש יסוד?!..”

וכאן בא שינוי במהלך האסיפה. חדלו לדבר על בירור ענין הגניבה והתחילו לדבר על שינוי ההחלטה בדבר העונש. שמונה מורים השתתפו באותה ישיבה, וארבעה מהם התחילו לדרוש בכל תוקף שהאסיפה תדון גם בשינוי ההחלטה. “נעשתה שגיאה, וצריך לתקנה; מורים אנחנו, מלמדים את הילדים, אבל רחוקים מעולמם. לא עמדנו כראוי על כל הענין. צריך להתחיל מראש”, דיבר אחד. השני חזר לענין האשמה ושם לאַל את החילוק בין ספר יותר עבה ופחות עבה בגודל ובאורך כזה של הספר המדובר, בפרט שהחילוק הוא על-פי הזכרון, ובספר שנראה, כביכול, פעם אחת לפני שנה! ומתוך כך יצא ודרש שינוי ההחלטה: טוביה חטא וזיגוד מינגד! השלישי דיבר על אישיותו המיוחדת של התלמיד ברנר והתרה שהמשפט הקשה יוכל לעכב את כל התפתחותו הנפשית של העלם הנשפט; ואף מורה רביעי החזיק בידי השלושה ודרש “רביזיה”…

הפורמליסטן שבכל מנהל התגבר בילין, והוא טען, שאין רשות לדון באסיפה זו על שינוי ההחלטה, הואיל והיא לא נקראה לשם זה.

“אם כן יקראו לשם זה אסיפה אחרת” דרשו המורים.

“לא, לא ייתכן!” החזיק ילין בשלו; ואז כבר לא התפלאתי על שקיבל שלשום בעצב ובבקורת עזה את דברי העד פישמן, תחת אשר היה עליו לכאורה, לשמוח על הסרת האשמה מן התלמיד ברנר: צר היה לו על קורת-הרוח שיש בכל מצב בטוח ודין גמור, והוא חשש שהבטחון יוכל להתנדף על-ידי רביזיה!

“רשאי היושב-ראש לסגור עכשיו את האסיפה!” קרא מר ליפשיץ היושב על ידי בקול צרוד.

והקריאה הזאת מצאה הד בנפשי. טירור!

אבל האסיפה לא נסגרה. ורק שמר ליפשיץ הציע, שמכיוָן שתפקידי אני נגמר בה, עכשיו עלי לעזוב את האולם, למען יוכלו המורים לדבר ככל אשר בלבבם…

לא התנגדתי לזה ויצאתי. ובטרם צאתי פניתי בעיקר למר ליפשיץ, ואמרתי: “החליטו מה שתחליטו, אך אחת אזהירכם: אל תחטאו לנפש הילד.”

ויצאתי מרוצה מאוד מכל מהלך האסיפה. העיקר הרי יתוקן – יתוקן, למרות כל כרכוריו של מר ליפשיץ, שעכשיו ראיתיו בכל דמותו הרוחנית – ומה לי ולו? וגם בהחלטה הקשה הרי ישובו וידונו, אם היום או מחר, להקילה ולרככה – על אף השטן המרקד. אני לא יכולתי לבקש את זה, שישובו וידונו בהחלטה – לא יכולתי, למרות זה שידעתי מעשים בתלמידים שחטאו בהעלבת מורה (בהעלבת מר ליפשיץ בעצמו – אחד אמר לו: אתה באת אלינו להחריב את הסמינר!..) ומבלי נימוק מספיק כעין זה שהיה אצל אחי, שבאמת רק הגן על עצמו, ואף-על-פי-כן לא נענש! לא יכולתי לבקש שיצרפו את מידת הרחמים למידת הדין, למרות זה שהבנתי שאין לומר על אחי כי התפרץ בשעת שיעור לכיתה זרה, אלא מן הצד הפורמלי: שהרי לא היה באמת שיעור באותה שעה בכיתה החמישית, כי אם דין ודברים על אודותיו וצעקות מצד “המורה”: ברנר גנב… כן, אני לא יכולתי… אבל הנה ארבעה מורים (גלזר, חברוני, סלושץ ושילר) מן השמונה דורשים בירור חדש – כלום לא ייענו להם? הבירור יהיה ודאי, וכל הדיאלקטיקה של מר ליפשיץ תנדוף כעשן. ארבעה מורים נגדו, ואתו רק המנהל, שחובתו להגן על החלטה שנתקבלה פעם. ד"ר נבון, הנוגע בדבר והמחריש, ועוד איזה מר שור, מורה לצרפתית, שמעולם לא היה בנימין אחי תלמידו ושאינו מכיר אותו אפילו בפניו… דרישת הבירור תנצח בלי כל ספק… ובכן… ובכן טוב… עוד יש אפשרות לסכסוכים שייגמרו בכי טוב…

י

ממחרת, ביום ראשון לשבוע בבוקר, בא אחי, התלמיד ברנר, אל מנהל בית המדרש למורים מר דויד ילין לשמוע את תוצאות משפטו. המנהל אמר לו: אשמתך בגניבה לא הובררה, אבל בגלל העליבך מורה באופן כזה ראוי אתה להיות מגורש לעולם, אלא בהתחשב עם התרגשותך, נותנים לך האפשרות לשוב לסמינר בעוד שנה אל המחלקה השלישית, אם יציע את זה הד"ר נבון.

אחי שב אלי וסיפר לי את דבר גזר-דינו.

ואז נזכרתי במה שדיבר לי ה' ד' ילין ביום הששי בבוקר על הפטליות, פטליות, גזר-דין. נגזרה גזירה. אבל כיצד?

נזכרתי שבצאתי אמש מן האסיפה ראיתי את מר מיוחס נכנס אליה, לאחר שנקרא שמה פעם אחר פעם על-ידי שליחים מיוחדים. מר מיוחס אף הוא מאותם מורי הסמינר שיש להם זכות לחוות דעה באסיפות המורים, אבל מי הם תלמידי הסמינר אינם יודעים… והוא-הוא, ודאי, שהכריע את הכף לצד זה, שיישאר הכל כדאתמול, שההחלטה לא תבוא לידי בירור חדש!..

כן, אין לי כלום נגד מר דויד ילין, אין לי כלום נגד ה' שור, אין לי כלום נגד ה' מיוחס, שהכריעו את הכף לצד מר ליפשיץ. אבל נגד מר ליפשיץ יש ויש לי – כך אמרתי בלבי באותה שעה.

מה?

אתה ליפשיץ, שאחי היה לפנים, בטרם עמד על מהותך, מן התלמידים הבאים אל ביתך, אתה ליפשיץ, שקראת את חיבורי תלמידך ברנר בבית-הספר ויכולת להבין את נפשו – איך לא השתמשת בכשרון הדיאלקטיקה שנתן לך אלהים, בכדי להסיר חרפה מעל אדם צעיר שכמותו, ויהי להיפך, כי עשית כל מה שיכולת בכדי להצעידהו למדחפות. לא נשאת פני אדם שנברא בצלם, ולא התחשבת עם נפש צעירה ועם התוצאות שהיו יכולות לבוא מחתירותיך כנגדה, לולא מיהר קרוב וגואל לעמוד לימינה!.. ובכדי להגדיל השפעתך הבלתי טובה במוסד החינוכי, לשם ביסוס מקומך ומקום “בעלי הצד” שלך ומלחכי פנכתך, לשם פניות קטנות שבקטנות וחרחור ריב, נכנסת בראשך ורובך לתוך הענין של ה“מורה” נבון והשתמשת בכל מיני האמצעים להשחיר את התלמיד בנימין ברנר ולהחמיר את ענשו ככל האפשר. דרך שפיכות דמים לא מעטים וצער מרובה להכיל (ובצוק העתים האלה!) צעדת בבטחה למטרותיך הפעוטות, הבלתי-מובנות, צעדת – וכליותיך לא יסרוך, ודין וחשבון לא נתת לעצמך. הלעולם?

עמוד!

התלמיד ברנר חטא ונענש, ואתה המורה, שחטאת בתור מורה ובתור אדם – לא תיענש? ואם כן – מי יענשך אם לא אני, אחיו הבכור של האדם הצעיר הנענש? הוי, מר ליפשיץ, צר לי מאוד אבל מידי לא תינקה. מידי ממש. גזר-דין, פטליות.

והנה ר' דויד ילין לקראתי.

“שלום! אמש אחר לכת אדוני, עוד דנו בענין. יש את נפשך לראות את נוסח ההחלטה?”

“כן.”

הביאני לחדר ההנהלה.

והנני קורא:

“הוטלה עליו אשמה, שלא הוברר כל יסוד לה”…

“לא הוברר כל יסוד?” אני תוהה. “וכי אין שימוש הלשון צולע כאן קצת?”

“ומה אדוני מציע?”

“אני כבר הצעתי: אשמה שאין לה כל יסוד!”

“טוב,” הסכים המנהל. “עוד יש אפשרות לתקן. נכתוב: אשמה שלא נמצא כל יסוד לה… טוב?”

טוב, אדוני… נגדו ונגד המוסד אין לי כלום… אבל צריך אני לומר לו, שכל החשבון שלי עוד לא נגמר… מורה אחד יש ביניכם…"

"? "

ואז הופיע הוא עצמו – מר ליפשיץ. ואני ניגשתי ואמרתי לו:

“אדוני שאלני אתמול אם איני חושב אותו לאכזר. לא, אמרתי, אכזר איננו. הארנבת אינה אכזרית. אבל… אבל מנוול הנהו!…”

והרימותי את ידי – בפעם הראשונה לימי חיי – ועל אדם חלש –

אבל דרך אחרת לא היתה לפני. אם לא יכולתי להשאיר את הדבר כמו שהוא, אם לא יכולתי להשאיר למתעלל בנפש אחי לדוג את נצחונו. כי ד"ר נבון אינו בא בחשבון: אתו קשה להתחשב, הוא עלוב יותר מדי, ואף לא מילא הוא בכל הענין הזה אלא תפקיד של אמצעי; ר' ילין עשה מה שעשה, אבל לא התעלל, אין דרכו בכך. רק מר ליפשיץ היה זה שעשה לעיני דברים, וביחס לאדם קרוב, שאי-אפשר היה לבלי להעירהו על-ידי איזה מעשה מצדי, כגון רקיקה בפנים או מכה בלחי. הוא היה האחד, שהיה צריך לעשות לו כאשר זמם. יהא גם הוא “קרבן” פעם! מידה תחת מידה.

לא איש ריב ואיש מדון אנכי – בחיי יום-יום שלי – מעודי ועד היום הזה. וראיה לדבר: ידידותי, או יותר נכון, אפשרות ידידותי עם מר ליפשיץ, מחבר המאמר “גמנזיון עברי”, מלבוב ועד הנה.

האם עד כה כיבדתי בלבי את המכובד רבי אליעזר מאיר ליפשיץ? לא, מעולם לא. לכבוד פנימי לא היה מקום לעולם. עוד בלבוב, לפני עשר שנים, כשנפגש לי תלמיד-חכם זה והבחנתי את הבלטת קולו ואת אופן דיבורו וראיתי את הבלטת שפתיו והעוָיות פניו בשעת דיבורו, נתחוור לי שלא בסוג אנשים כמוהו אבקש את מכובדי. עיניו סחו לעיני כבר אז על שׂכליות מלוטשת כתער, בצירוף פניות דלות של התגדרות ושל מה שגרוע מזה, הנפש המפותלה, הבלתי ישרה והפעוטה, שדרכה לסכסך דבר בדבר, נשקפה לי מכל יצורי גוו – ולא אהבתיו.

ואף-על-פי-כן – ייזכר חטאי הפעם! – לא אחת, כשנצטרכתי למר ליפשיץ בדבר ספרות, פניתי אליו כמו “לידיד נכבד”. ספרותנו בכל המקצועות – שדה לא נעבד. וכל עובד יִיקר לעומדים קרוב אליה ורוצים בצמיחתה. כל כוח יכובד, מבלי הבט אל מקורו, מבלי שאול אם ממקום טהור יהלך.

וגם מחוץ לספרות שרר שלום בינינו. ילך לו כל איש בשם השקפותיו ומידותיו. ידעתי, למשל, כי בהוראה לנערים גדולים עוסק האיש הזה, וכפיתי תמיד את לבי לאמר: ודאי מורה טוב הנהו בשבילם, שהרי רצון להשפעה יש לו, ואף במה להשפיע – תורה וחכמה – לא יחסר לו. ואם תאמר: הרי נפש העלם הרכה תדע להבחין בין השפע הרוחני הברוך ובין זה שנתעכר על-ידי זיוף וכוונות פעוטות ולא תמיד טובות? – כן, אבל, בכל זאת – – – כי, כאמור, לא איש ריב ומדון אנכי.

מבית-הספר שהוא מורה שם היו באים אלי מזמן לזמן סיפורים מסיפורים שונים על דרכו של א“מ ליפשיץ ב”קודש“: רוח של צביעות, של נרגנות והתכבדות בקלון חברים ותלמידים השרה המורה הלז מסביבו. אין יחס אחר לחברים זולת “אני ואפסי עוד, המרקדים על פי חלילי ינחלו כבוד ובוֹזי יקלוּ”; אין יחס צודק לתלמידים אלא יחס של “החנף לי – ותקבל ציון טוב”; אין רגש של אחריות ביחס ללימודים גופא, אלא השעות עוברות בהקראה פתיטית מ”הכוזרי" או מ“מבחר הספרות”, בו בזמן שהתלמידים נרדמים, מפהקים או מלעיגים ומסוה על פניהם: “אה, מה נהדר ומה נשגב!”

ובכל, בלימודים ובסדרי החיים, בכל – אינטריגה.⁵

האמנתי לדברים ולא האמנתי. הן ולאו ורפיא בידי. ובכלל, אם נבוא לריב עם כל הדתיים הצבועים, עם כל החוטאים הנשכרים, עם כל תלמידי-החכמים ממין זה, שתוכם⁶ כברם, עם כל אלה העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר פנחס, אם נבוא לדון עם כל אלה הנמנעים מעשות חובתם הם אף במקצת ודורשים באותה שעה מאחרים שימלאו את כל החובה שהטילו הם עליהם ועל אחרים – לא נספור.

אבל הנה הגיע הדבר עדי. נגע הדבר בי, בי ממש – וָאֵלא.

ועתה ישפטו ביני ובין מר ליפשיץ.

ט“ז-י”ח כסלו התרע"ז, יפו.

עד כאן הדברים שכתב יוסף חיים. לאלה צירף מסקנות של ועדה מיוחדת, וזה לשונן:

מעשה האלָמוּת של מר ברנר קשור עם מומנטים המכבידים את אשמתו: המעשה נעשה במוסד חינוכי על-ידי מורה ביחס לחברו בנוכחות המנהל והרבה מורים ופקידים ואנשים מן החוץ וביחוד בכוונה בנוכחות התלמידים. ולא מתוך התרגשות רגעית כי אם על-פי החלטה קודמת. מר ברנר לא התחשב עם הנזק הגדול שהוא יבול להביא במעשהו זה לישוב כולו וביחוד לחינוך הלאומי בארץ-ישראל.

לעומת אלה ישנם מומנטים המקילים את אשמתו: א) מר ברנר נסתבך ברשת של אינטריגה שארגו נרגנים אחדים בירושלים מסביב למר ליפשיץ; ב) ההכרה הפנימית של מר ברנר, שעליו מוטלת החובה להגן על כבוד אחיו.

החלט: מר ברנר עשה מעשה אלמות הראוי לעונש חמור.

מר ליפשיץ התנהג בכל ענין התלמיד ברנר בהתאמה לתפקידו ולחובתו בתור מורה ומחנך שיקרים לו עניני המוסד שהוא עובד בו.

להאשמתו נגד מר ליפשיץ בתור אדם ומורה לא יכול מר ברנר להביא אף צל של הוכחה.

מתוך הפרוטוקולים של ישיבות המורים והרצאת החקירה ודרישה של הנהלת בית-המדרש למורים הוברר לנו, כי להאשמה על התלמיד בנימין ברנר לא נמצא שום יסוד.

הד"ר נבון עשה שגיאה שקשה לסלוח לו בתור מורה בחפשו את החשד על התלמיד בנימין ברנר.

על יסוד כל האמור באנו לידי החלטה:

בעת המשא-ומתן קיבלנו את הרושם, שמר י“ח ברנר מתחרט על המעשים שעשה ומוצא אותם לרעתו. אם הוא מוכן להצהיר במכתב לועד החינוך ולמרכז המורים, בלי הוספות ובלי כל הערות, שהוא מתחרט על מעשה האלמות שעשה, אז אנחנו חושבים את פרסום החלטותינו אלה לעונש מספיק. אולם אם מר י”ח ברנר לא יסכים לכתוב מכתב כזה, אז הכרתנו היא, כי בתור איש שחושב מעשים כאלה לנבונים, מר ברנר לא ראוי להיות מורה.

עד כאן דברי הוַעדה. במכתב שצירף אחי יוסף חיים לדברים האלה, כששלח לי אותם, כתב לי: “זה הפסק-דין. אני שלחתי מכתב ש’אני נכנע למשפט ומביע התחרטות על האלָמוּת שבמעשה מכת-הלחי'.”

 

[יב]    🔗

גורשתי לפרק-זמן מן הסמינר. הסמינר! השם שצפן לי קסם מיוחד, משך את לבי ועורר בי געגועים נפלאים. הרבה חלמתי עליו, בדמיוני ראיתי אותו בית גדול וגבוה וחלונותיו לבנים ורחבים, והסמינריסטים, בחורים היורים וצנומים, בעלי עינים חולמות, מתהלכים בנחת ובשלוה ומדברים צחות דברי חכמה ורזין. עוד קודם שעליתי לירושלים ללמוד בו נרקם איזה קשר ביני ובינו. כשגמרתי את בית-הספר העברי, לא עלתה אפילו שאלה בלבי באיזה בית-ספר אלמד, ולא שאלתי את פי אחי באיזו דרך אבחר. היה ברור לי שאני אלך לסמינר שבירושלים. גם מכרי כבר כינו אותי סמינריסט. ראשון לתלמידי בית-ספרנו הייתי שהלך אל הסמינר. מובטח הייתי ששם תהיה רוחי ואמצא סיפוק ורוב נחת.

ועתה מה? הנה אני עומד על סף החיים, כלשון הברכות בספרי המזכרות של הילדים, וכאילו רוחות קרות מגפפות אותי, ועדיין לא מצאתי את הדרך ללכת בה. פגו מִקסמי הנעורים, חלפו החלומות. ילדים שנושאים נפשם לגדולות כהוזים הם בעיני. החיים יום-יום שמים קץ לכל הילדות הזאת ומכניעים אותה ביד חזקה ועריצה. מעטים וקצרים היו הימים הטובים שהייתי שלם עם עצמי ועם אלוהי. עתה באה עת הספק. צורך דוחק יש לי בחבר, לב שומע ומבין להסיח לו את לבי. יש שהיה נדמה לי שמצאתי לי רע שכזה, ונאחזתי בו, עד שמלהגו ראיתי שאין הוא מבין לרוחי. ושוב אני לבדי, מתבודד בחדרי ומתהלך בקדרוּת. אפילו נפש שתגער בי ותפריע אותי מלשקוע בהרהורי המרים אין לי. אמרתי להיוָשע מן הכתיבה, אבל איני יודע להתרועע עם הנייר ולדובבו בעטי, שיחזיר לי רעוּת.

במצב רוחי זה ראיתי שאין טוב לי מלצאת מירושלים וללכת לתל-אביב, אל בית אחי. אבל לאחר שישבתי זמן קצר בביתו ראיתי שלא אוכל לשבת שם. לא שהיה לי רע בבית אחי. חפשי הייתי לנפשי ויכולתי לעשות ככל העולה על רוחי, והם נהגו בי יפה ולא נתנו בלבי להרגיש שאני מיותר או לטורח עליהם. אבל אני הבנתי כי פשע הוא לשבת אצל אחי בזמן שהוא דחוק כל-כך. על כן שמחתי כשנודע לי כי בחולדה יש משפחה אחת שמבקשת לה מורה לילדיה, והזדרזתי להציע את עצמי למשרה וקיבלתיה. עם שחר כבר הייתי על רגלי, כי פועלים מחולדה, שהתאכסנו במלון, עמדו לצאת לשם. אבל עברה שעת הצהרים והעגלה לא הגיעה. כל אותו הזמן רצתי הלוך ושוב מבית אחי אל המלון ולא מצאתי מנוחה, כי חששתי שמא יסעו בלעדי. לבסוף מצאתי את הסוסים עומדים רתומים ומיהרתי לשבת על שקי הכרשינה.

השמש כבר היתה תלויה במערב אדמדם והפזה את שולי העננים הקלים, והסוסים הבריאים רצו כנשרים על הדרך הצהובה הנגללת לפנינו אל בין ההרים. החושך התחיל יורד על העמקים, ובשמים, הבהירים עדיין, יצא ירח עגול, והרוח גברה ושרקה מנגינות קדומים. עצבות התגנבה ללבי משום-מה, עד שבטלטולים הקצובים של העגלה נפלה עלי תנומה מנומרת בשקשוק אופנים ובנחרת סוסים.

“באנו!” קרא העגלון בקול. “עורו אחי אל תנומו… קומו בטלנים! הנה חולדה לפנינו!”

התעוררתי והתמתחתי בהנאה וראיתי על גבעה אחת בית גדול ואור מהבהב בתוכו.

“זאת חולדה?” שאלתי, כי לא הכרתיה.

“כן. עוד סיבוב ואנו בחולדה.”

השעה היתה מאוחרת ואני לא ידעתי איך אתדפק על דלתה של המשפחה בשעת לילה שכזאת. לא נעים כלל. אבל כספי העגלון הראה לי את הדירה ודפק הוא עצמו על הדלת ופתח אותה וקרא: “הנה הבאתי לכם את המורה!”

ירדתי ארבע מדרגות ונכנסתי לתוך חדר צר ומארך. פתילת שמן דלה, מהבהבת ועשנה, האירה את החדר באור קלוש, וצללים רקדו על הכתלים. רק שתי מיטות-ברזל ושולחן גדול ועליו עריבה של עיסה היו בחדר. על הקיר, מתחת לראי שזבובים ריבבוהו, היו תלויות כמה תמונות דהויות וביניהן תמונת דויד וראש גלית בידו. עד שאני עומד לי ככה תוהה על קבלת-הפנים, והנה קם מן המיטה האחת אדם נמוך-קומה ורחב-כתפים, בעל זקן שחור ששיבה זורקה בו, וגבות עבותות על עיניו. אמר לי: “שלום.”

“אני המורה שהזמנתם,” אמרתי בשפה רפה, כאילו חושש הייתי שמא יתכחשו לכך ולא יקבלוני.

“המ…” נהם האיש והוציא את ידיו השעירות מכיסיו, ואנו עומדים לנו ככה ומסתכלים זה בזה, והנה חרקה המיטה האחרת ובעלת-הבית הזדקפה וישבה, שערה פרוע והיא טורחת לסגור בידה על חזה את כתונת הלילה.

“מנחם!” אמרה. “למה אתה עומד? תן כסא למורה!”

“שלום!” אמרתי וקדתי למול האשה.

הרושם הראשון הזה על המשפחה לא העיד כלל וכלל על דמותה האמיתית. עד מהרה מצאתים אנשים תמימים וישרים, אוהבי עבודה, מאירים פנים ומכניסים אורחים. הבעל היה עובד אדמה חרוץ, מבוקר ועד ערב עמל בשדה, ובערב היה אוהב לשוחח על דא ועל הא, בידידות ובפשטות. האשה היתה אף היא עקרת-בית חרוצה, ידיה עסוקות כל היום בכל מלאכה, בניקוי ובבישול ובטיפול בילדים. והילד ושתי הילדות, כבנות שמונה או תשע, היו רעננים ושמחים. אמנם לא למדנים גדולים, אבל מוכנים לכל פעילות, לטיול ולמשחק ולמלאכה. כולם קיבלוני בידידות למן היום הראשון, והנאה היה לי ללמדם ולבלות בחברתם במשחק ובפעילות. האוכל היה פשוט ומבריא, ולא עברו ימים רבים ואני אף התחזקתי בגופי והתרעננתי בנפשי.

ביחוד שובב את נפשי טבע המקום – שדה חרוש, דשאים וחורשות עצים. עשיתי לי מנהג לצאת עם שחר לטיול בשדות ולהתבשם מן הטבע. דומיה צופנת רזים. עוד השחר פרוש על ההרים ואופק המערב לוט בערפל. רכסי ההרים עטופים בצעיף כחול-כהה ומתעבים ומתכנסים זה בזה. רק כיפות הרכסים הרחוקים מתבהרים, אבל על הקרובים עדיין הלילה שוכן. לאט-לאט הערפל מתחיל להתפזר וענני בוקר קלים שטים בשמים. ואני יורד לי לאטי במשעול המפותל, וראשי גלוי ובידי ענף רך. רוח קלילה מלטפת את לחיי ומסלסלת בשערי, וריחות חריפים של השמיר והאזוב ושאר פרחי הרים מדגדגים במתיקות את נחירי, ואני שואף מלוא ריאותי אויר בוקר מבריא. והנה אני מחריד בהילוכי להקה של בעלי כנף, שביקשו להתעדן עוד מעט קודם זריחת השמש, והן מתעופפות להן בהמולה ובצפצוף. עמדתי דום.

“הנה לך הטבע! הטבע באמת!” ממללות שפתי. “אל אלהים!”

בינתים אדמו פני המזרח ונתבהר האויר והצללים התחילו להיעלם בנבכי ההרים. הבוקר אור. קרנים ראשונות מבהיקות בזוהר לידתן על רוכסי ההרים, ואדמימות השמים גוברת, ועוד רגע והמזרח כולו נהפך לים של אש, וממרחץ האש הנה היא עולה, השמש, וכמו רוח אחרת היתה על הטבע, ובכּל נוצרה צורה והופחה רוח חיים.

ואני כשיכור מן המחזה. הרבה פעמים ראיתי את זריחת השמש, אבל רגש שכזה לא ידעתי מעולם. נדמה היה לי כי רק עכשיו הבנתי מה פירוש טבע. בת-צחוק עלתה על שפתי כשנזכרתי בשיחת חברים בירושלים על שירת הצפרים ועל החיים בטבע. לא. עכשיו אני יודע שהצפרים אינן שרות; הריהן מצייצות ושורקות. אבל וכי משום כך פוחתת הנעימות? הרי לא שירת האדם היא, אלא שירת הטבע.

ישבתי לי לנוח על סלע בצלע ההר. ופתאום מתהפך הכל, ומחשבות נוגות ממלאות את לבי. זכרתי את תקווֹתי ואת שאיפותי כשלמדתי בירושלים, ועתה הנה אני מנותק מכל העולם, מושלך אל פינה נידחת זו. מה תהא עלי? האומנם עלי להיקבר פה חיים? והזמן עובר במהירות ואני איני עושה כלום ואיני חי. ופתאום בא גם זכרון המלחמה בלבי. רבים נלחמים ומתים עתה, רבים רעבים וסובלים ואימת המלחמה עליהם, ואני מתעסק לי בקטנות. בושתי בעצמי וקמתי מיד לנער מעלי את המחשבות האלו ולהתעודד ולהתחזק.

פרח עדין גדל בצד הדרך, והטל שעליו מתנוצץ בשלל צבעים. בלי משים אני מניף את מקלי וגודע אותו, והוא נופל שדוד לרגלי. מיד כואב בי לבי כאילו נפש חיה הרגתי. בחמלה ובהתרגשות אני מרים אותו, אבל כבר אבדה צורתו הרעננה. אין הוא מן הטבע עוד.

מתחתית ההר אני שומע צלילים גרוניים, ואני יורד לשם. באר-מים בצד הדרך, ומסביב לה שיירה של גמלים טעונים תפוחי-זהב. פניהם לירושלים. ברעש וצעקות שואבים הגַמלים דלי אחד דלי מפי הבאר ומערים אל הרהטים אשר בשקתות. שתו הגמלים מן המים והניעו את ראשיהם בקולות של נחרה. בינתים יוצאות השואבות אל הבאר, נערות מן הכפרים הסמוכים, וכדיהן על כתפיהן. גם רועי הצאן קרבים ובאים עם עדריהם, ומרביצים את הצאן עד שיגיע תורם. והנה מריבה ביניהם, מי הקדים ובא וזכותו להקדים ולהשקות את צאנו. ונערה טובת מראה יורדת וחֶמת על ראשה והיא צועדת זקופה-זקופה. ואני מחריש ומשתאה לכל התכונה הזאת, כאילו תמונה מן התנ"ך אני רואה. וכששבתי אל חולדה ולימדתי את סיפורי יצחק ורבקה, נתמזגו העבר וההווה לתמונה אחת – מולדת.

כילו לאכול ואני לקחתי ספר ויצאתי לטייל.

“אדוני הולך לטייל?” שאלה אותי תלמידתי אראלה, ילדה בת תשע, עירנית ובעלת עינים שחורות, מלאה ומפותחת שלא לפי שנותיה.

“כן! אני הולך לטייל,” עניתי והוספתי ללכת.

“האלך אתך?” שאלה.

ביקשתי להיות לבדי. עוד בשעת הארוחה חשבתי בחדוָה איך אהיה פנוי לשהות עם לבי בשדה רחוק ולחלום באין מפריע.

אמרתי לה בלי חמדה: “טוב, בואי.”

“גם אני אלך!” קראה האחות הקטנה בקול בוכים.

“טוב, בואי גם את, למה לך לבכות?” אמרתי בשמץ מרירות.

קפצו שתי הילדות והחזיקו בידי עד שהוצרכתי לשים את הספר בבית שחיי. ירדנו במשעול הצר והקפנו את ההר בתחתיתו ועלינו על הגבעה נשקפת אל עמק איילון. חומה כחולה של ההרים כיתרה את העמק מסביב, והעמק כולו מרופד שטיחים ירקרקים צהובים, אפורים ושחורים, ומתנוצץ באור השמש. על המדרון המזרחי נראו בתי כפר-אוריה כקופסאות לבנבנות-אפורות; מצפון, על פסגת ההר, התנשאו בתי חוַת חולדה בתוך ירק ועצי פרי; מרחוק נראו משכנות הערבים דבוקים אל צלעות ההרים, ולמטה התפתלה מסילת-הברזל ההולכת לירושלים. מצד הים הכסיפו גבעות החול ועל ידם מסודרות בשורה ארוכה מושבות היהודים, כולן טובעות בפרדסים וכרמים. על הגבעה היה עץ ענף שצלו מרובה ומחַיה נפשות בחום הצהרים.

“שמענה, ילדות, אתן לכנה ואסופנה פרחים ועשינה לכן זרים יפים.”

“טוב. אדוני אוהב זר אדום?”

“כן, זר אדום – יפה מאוד! קטופנה כלניות אדומות וקלענה לכן זרים,” אמרתי בשביל להיפטר מהן.

“אבל אדוני יספר לנו אחרי-כן סיפור?” שאלה הקטנה.

“מובן. רק תעשינה את הזרים ואני אספר לכן סיפור יפה מאוד!”

“ואדוני מה יעשה?” שאלה אראלה.

“אני אקרא פה מעט. נוּ, לכנה!”

אחזו הילדות זו בידה של זו ונעלמו בין הסלעים. אני השתטחתי לי על הדשא הרך שלרגלי העץ ופתחתי את הספר, “טוֹרקוַאטוֹ טאסוֹ” מאת גיתה, אבל לאחר שקראתי שורות אחדות נשמט הספר מידי ואני הפלגתי לי לעולם אחר. הייתי בעיני כמשורר הזה דק הרגש, והשתתפתי בצערו, ומתוך כך נמלאתי הרהורים מרים ורחמים על עצמי. האנשים הסובבים אותי אינם מכירים בי כערכי, ונורא מזה, אדישים הם אלי. אמנם יכול אני לחיות גם בלעדיהם, וגם אמצא לי, כמו טאסוֹ זה, עולם מלא בחובי, וגם הטבע פתוח לפני. אבל גלמוד אני תמיד. הלעולם אתבודד עם עצמי, ואתיחד עם לבי בלבד? יפים לילות הירח, נעלה הדומיה בין שדרות העצים, ואני ערירי בטבע ובין יושבי החוה, וקשה הבדידות גם בלילות הקיץ הקסומים, גם בלילות החורף הקרים. אל-אלהים! הלא דל ועזוב אני יותר מטאסוֹ; חה-חה-חה, אך צחוק הוא להידמות אליו. הוא, טאסו, משורר נכבד שכמותו, תקוה היתה לו בלבו לקנות את לב הנסיכה. ואני מה יש לי? היכן הן תקווֹתי? הוי הטבע! לראות את כל היופי הזה, להרגיש כל-כך הרבה – ואיפה הלב לחלוק עמו את כל זה?..

בינתים אספו הילדות פרחים וישבו על סלע קרוב לקלוע את זריהן. אראלה שזרה את זרה בתנועות יד יפות, אך ידי אחותה הקטנה לא עשו חיל.

“אראלה, עשי גם לי זר!” התחננה הקטנה.

“ואַת בעצמך?”

“איני יכולה! הגבעולים נקרעים לי ביד, עשי לי, אראלה. אני לא אשחק עוד עם ישראל, רק אתך.”

“הישבעי לי.”

“בחיי אלוהים!”

“טוב. רק אגמור לעשות את הזר שלי.” ואצבעותיה הרכות התחילו לעבוד בחריצות ולאחר רגעים נשלמו שני זרים יפים וגם חגורות. שׂמה אראלה את הזר האחד על ראשה, ואת השני ענדה לראש אחותה, וכן עשתה גם לחגורות.

“אדוני,” צעקו הילדות פה אחד וניגשו אלי. “יראה, יביט, יפה?”

“כן, כן, יפה מאוד, זרים נהדרים!”

“אדוני, יספר סיפור.”

“טוב, טוב. שבנה פה.”

התחלתי מוגיע את מוחי להיזכר בסיפור, והן יושבות להן תחת העץ על ידי ומגלות זו לזו את סודותיהן החשובים הפעוטים, מתוך שבועות אמונים ותקיעת-כף וחיבוקי אחוה. אראלה, שהיתה ילדה רגישה, וניכר שחיבה יתירה נודעה ממנה למורה, הסתכלה בי זמן-מה ואמרה: “אדוני עצוב?”

“לא! מה פתאום?”

“אדוני חושב?” לא השתתקה האשה הקטנה.

על כרחי חייכתי. כסבור הייתי שהקטנה הזאת אף אינה מבינה את פירוש המלה הזאת. הבנתי שהיא מחבבת אותי, וזה נעם לאהבתי שלי לעצמי. נזכרתי בילדה תימניה אחת שאהבה אותי מאוד ואשרה הגדול מכל היה ללחוץ את ידי, או גם לנשק את אצבעותי. אכן, בר-מזל אני אצל קטנות, אמרתי בלבי במרירות.

“כן, חשבתי איזה סיפור אספר לכן.”

“יספר!”

“טוב. שבנה והקשבנה היטב. היה היה רועה עני…”

כשגמרתי לספר תפסה אראלה את ידי ולחצה אותה אל חזה ולא הרפתה. “אוי כמה זה נחמד!” קראה.

“אדוני, יספר עוד סיפור!” ביקשה השניה בהתחטאות.

“המורה כבר עייף,” אמרה האחות הבכירה בתרעומת, “נכון, אדוני?”

“כן, עכשיו די. מחר אספר לכן עוד סיפור.”

עבים קלות וקלושות התחילו מכסות את השמים במין פלומה רכה, ולבשו כל מיני צורות פנטסטיות. פתאום צלל עוף דורס מן השמים בכוח ובמהירות וכנפיו מתנוצצות ככסף. בסיבובים לולייניים קטנים והולכים ירד עד שהיה בגובה קטן מן האדמה, ושם כמו נעצר רגע, ובמהירות הבזק צלל וחטף את חולדת-השדה, ונסק למרומים וטרפוֹ בצפרניו.

“רק פעם אחת אדם חי את חייו,” מילמלתי בלי משׂים.

“מה אדוני אומר?” שאלה אראלה.

“לא כלום,” ננערתי. אבל בלבי ידעתי כי זו ראשית הידיעה שאדם צריך לשווֹת לנגדו תמיד. היתה חולדה ואיננה עוד. ואני, האם חי אני עכשיו? מה חיי עכשיו? ואף-על-פי-כן חי אני, לטוב או לרע – אבל חי אני, ויום אחד אחיה חיים טובים של יצירה. פעם אחת אני חי…

הלכנו הביתה בדרך השדות. החיטה התחילה לבצבץ מן האדמה. הוטב לי ונפשי התחילה מתרוננת בי.

“ילדות, בואנה נאסוף צרור פרחים.” קראתי בקול ופשטתי על השדה. אספתי צרור גדול וצבעוני, ביחוד מפרחי הפּוך ומן הסביונים הצהובים ומן הדגניות הכחולות. עוד צעדים אחדים ואנחנו הגענו לשדרות האקליפטוסים של החוה ועלינו בדרך.

ט' אדר תרע"ו — 1916

לאחותי אהובה, שלום!

עבר החורף ואני עודני קיים; עודני מתהלך עלי אדמות. בהסח הדעת מצאתי לי משכן שאנן על מדרוני יהודה, בחולדה, אצל משפחה אחת. איני חפץ להכביד על נפשך ולספר לך את חיי פה. מילא, חיים רק לקיים את הגוף עד שיבוא קץ הפלאות. בימות השמש אני מטייל בעמק איילון ועל ההרים ומחשב לי את דרכי. אולם תור האביב הגיע וימות החופש מהלימודים מתקרבים ושוב אצטרך לקחת מקל נדודים וללכת לגור באשר אמצא. אי אניח את ראשי איני יודע, איני חפץ לחשוב. יהיה מה שיהיה. אני מתחיל להאמין בגזירה קדומה שאין להימלט ממנה, ומוטב לעזוב הכל לזרום כמו שהוא.

הרי יהודה ועמק איילון הם עדי, כי קשה עלי הדבר מאוד. אמנם אל תחשבי שגן-עדן הוא המקום הזה בשבילי, על כן קשתה הפרידה ממנו. לא! אני ידעתי היטב גם טרם שהערת לי, אחותי היקרה, “כי אחר היה שמח יותר בחלקו ושאני צריך להיזהר לבלתי אבד את המקום הזה.” אני גם שמרתי מאוד לעשות כל המוטל עלי. “בעלי המזונות” שלי שבעים רצון ממני. אפס, עלי לנהוג כמנהג העולם ולחדול ללמד, ומזונותי ייפסקו בעוד זמן-מה. אני בודאי לא אפול למעמסה עליך. אולי אפנה לחפש את מאיר. אומרים שהוא הלך לרוחמה, או לקסטינה או לגדרה.

כל הימים מופיעים אוירונים, יורים ועושים שמות, כאילו כאן שדה-המערכה. אנחנו עומדים בחוץ ומסתכלים במראה פלאי הטכניקה!

בעוד ימים אחדים אני יוצא לדרך.

אחיך, בנימין

 

[יג]    🔗

בדרך לגדרה היה עלי לעבור בשבילים עקלקלים את הכפר מְרַאר, שהיה על גבעה. אנשי הכפר, כך הוגד לי, היו רגילים להיטפל לעוברי-אורח יהודים, ולכן רציתי לעקוף את הכפר, אבל עדיין לא הכרתי אז את מבנהו של כפר ערבי, ובמקום לעבור בדרך הקצרה הסתבכתי במשעולים שבין כרמי הזיתים וגדרות הצבר. עד שפגש אותי ערבי זקן אחד ושאל אותי מה אני מבקש. אמרתי לו: “כפר קַטרַה,” כלומר, גדרה בערבית. הורה לי את הדרך ושוב נכנסתי לכפר ערבי והסתבכתי בכרמיו, כי לא הבדלתי אז בין הכפר הערבי קטרה ובין המושבה גדרה, שהערבים קראו לה קטרה אַל-יַהוּד, כלומר, גדרה היהודית. לפנות ערב הגעתי סוף-סוף אל הגורן של גדרה, בקצה המושבה, ומצאתי שם חבורה של נערים יושבים בגורן ומיטיבים לבם בזיתים ובמאכלים אחרים. הם הזמינו אותי לאכול עמהם, כמנהג הימים ההם, ואני נעניתי בתודה, ובתוך כך המטירו עלי שאלות, כי תאבים היו לחדשות. שאלתי אותם אם הם מכירים את השומר מאיר ברנר. אמרו לי: “מי לא מכיר את השומר הנועז מאיר’קה? אבל לא תמצא אותו במושבה, כי שומר-רוכב הוא, ובודאי כבר יצא לשמירה.” הודיתי להם והמשכתי את דרכי ברחוב האחד שעבר לאורך המושבה, ולא פגשתי אנשים, כי עם רדת הערב התכנסו הכל בבתיהם. באמצע הרחוב ראיתי את בית-הכנסת, בנין בעל שתי קומות, ומצאתי שם שנים-שלושה זקנים ושאלתי אותם איפה גרים השומרים. אמרו לי שהם גרים אצל כמה איכרים, אבל אחדים מהם גרים בעזרת-הנשים שבבית-הכנסת. עליתי לקומה השניה ואמנם מצאתי שם שנים-שלושה שומרי-יום. שאלתי אותם למאיר ברנר. אמרו שאין הוא גר בבית-הכנסת, ומיד אבד כל עניינם בי. שתיתי מכד המים שעמד בפינת העזרה, פשטתי את מגפי ושכבתי לישון. השכם בבוקר התעוררתי וביקשתי לנעול את מגפי והנה אינם. במקומם עמדו זוג נעלים מרופטות. זמן רב הסתובבתי וחיפשתי את מגפי ולא מצאתים. כבר יצאו לשמירה, ולא נשאר לי אלא לנעול את הנעלים המרופטות ולשבת על מדרגות בית-הכנסת ולחכות לבאות. לא חיכיתי הרבה, והנה שני רוכבים עוברים על פני. הכרתי את שניהם. האחד היה שאול השומר, שראיתי אותו אז אצל שיך אַמין, והשני היה מאיר אחי.

ראה אותי אחי ושאל: “מה אתה עושה כאן?”

“באתי לחפש עבודת שמירה.”

“שמירה?”

“כן.”

“מאין אתה בא?”

“מחולדה. חיפשתי אותך בחולדה, חשבתי שאתה שם. באתי ללמד את הילדים של בֶלסקי. אבל הם כנראה יעזבו את המקום ואינם זקוקים לי עוד.”

“לא למדת בסמינר?”

“עזבתי את הסמינר.”

“נו, טוב. בוא נאכל משהו, ואחר-כך נראה מה אפשר לעשות.” הלכנו לביתו של איכר אחד, חזנוב שמו. בתו של חזנוב ערכה לנו ארוחה הגונה: זיתים נפלאים, צלחת עמוקה של לבן לכל אחד, לחם שחור טרי וטעים, תה וריבה, וגם סלסלה של ענבים העמידה על השולחן.

אמר לי אחי: “אני אלך לישון עכשיו, וגם אתה לך לבית-הכנסת ותנוח. אחר הצהרים אבדוק איך אפשר לסדר אותך. בצהרים תבוא לאכול בבית הזה.”

לפנות ערב בא מאיר לבית-הכנסת. בינתים חזרו שומרי-היום ממשמרתם ונכנסו אף הם לעזרה. ראיתי שאחד מהם נועל את מגפי.

ניגשתי אליו ואמרתי: “היי, מדוע לקחת את מגפי י”

“אלו שלך הם?”

“שלי!”

“מגפים טובים!” אמר.

“החזר לי את מגפי.”

“הלא השארתי לך את נעלי, לא די בזה?”

“החזר אותם!”

“קח!” הוא אומר.

“חלוץ!” אני מבקש. והוא אינו נע ואינו זע. “הם שלי! מאיר! אמור לו שיחלוץ את מגפי!” אבל מאיר אחי עומד לו מן הצד כאילו אין הדבר נוגע לו, והוא בחור גברתן ורחב כתפים, שסיפרו עליו עלילות גבורה. כשהיה שומר-רוכב בעקרון היה מעשה וערבים התנפלו על יהודים, והללו נסו וצעקו לעזרה: “מאיר’קה! מאיר’קה!” ניעור מאיר משינה שלאחר שמירת לילה, וקפץ אל הרחוב יחף ותפס לחי חמור-פשוטו כמשמעו ולא במליצה – שהתגוללה ברחוב, והסתער על הערבים והניסם.

“קח ממנו!” אמר לבסוף.

“אבל הוא חזק ממני!”

“אז תמצא לך דרך אחרת.”

“הוא אחיך?” שאל השומר.

“אחי!” אמר מאיר בנחת משונה, והוא קרא לי ללכת עמו, ולא נגע עוד בענין המגפים. הוא הודיע לי שסידר לי שמירת-לילה עם עוד שומר על כרם ענבים ושקדים בחַנזַריה, שעל-יד הכפר הערבי מַסמיה. מחר לפנות ערב אצא לשמירה. השומר השני ותיק הוא, והוא ידריך אותי בראשית צעדי. ארוחות צהרים וערב אוכל אצל משפחת חזנוב. והלך לו.

למחרת בבוקר מצאתי את מגפי עומדים על-יד יצועי. קמתי והלכתי אל ועד המושבה להתראיין. הפקיד בבית הועד קיבל אותי באדישות והסביר לי מה שכבר הסביר לי אחי מאיר, רק הוסיף שעלי להצטייד לשמירה בנשק ובנַבּוּט (אַלה) ובאוכל ובמימיה ובפנס-כיס. נפגשים לפנות ערב על-יד בית-הכנסת, ומכאן ואילך ידריך אותי השומר הותיק השני.

מובן שהייתי מוכן במקום ובשעה. הייתי מתוח מאוד. ניטלטלתי בין הגאוה והרוממות – סוף-סוף שומר אני – ובין הפחד ואי-הבטחון. עד שאני מתלבט ככה הופיע השומר האחר, גבר חסון בגיל העמידה, על ראשו כובע צ’רקסים גדול, על צדו תלוי אקדח “נגאן” בעל מידות, ופגיון תחוב בחגורתו. אמר לי: “שלום! אתה חברי לשמירה? אינך צעיר מדי להיות שומר?”

“לא! יש לי נסיון בנשק,” אמרתי.

“שומר יהודי אינו ממהר להשתמש בנשק. צריך להשתמש בשכל ולא בנשק. הנשק מסוכן הוא. אבל אם תישמע לי – יהיה טוב. ומה שמך?”

“בנימין.”

“שמי ישעיה. בוא נלך.” הלכנו, והוא הוסיף לדבר: “זה כרם של שש-מאות דוּנם, לא רחוק מן הכפר הערבי מסמיה. הכפר גדול אנשיו רעים, וביחוד רעים הרועים. הם מסתתרים מבעוד אור מאחורי סלעים ואורבים בסבלנות עד שיעברו השומרים. הקפה אחת של הכרם נמשכת שעתים ויותר. השומר צריך ללכת בזהירות, בשקט-בשקט, שלא ישמעו את צעדיו, כי הרועים מקשיבים יפה- יפה. כשהוא עובר ומתרחק הם פורצים את הגדר ומתגנבים אל הכרם וממלאים את שקיהם שקדים, הכל בשקט ובלי רחש, ואז הם מחכים לשומר המתקרב שוב בסיום הסיבוב הראשון מסביב לכרם, וכשהוא מתרחק הם פורצים עם שקי השקדים בדרך שנכנסו ובורחים עם שללם. עלינו לנהוג בזהירות. מוטב שלא להיכנס לתוך הכרם, כי הגנבים יכולים לארוב לנו בפנים, ובסבך הגפנים והעצים קשה לראות אותם. אף אין להאיר בפנס, כי זה מגלה אותנו, ומיד יתנפלו עלינו בנבוטים שלהם ויסתלקו בלי שנספיק לראותם. הכרם אינו משטח ישר. יש בו ערוצים וגבעות ושוחות ובורות וערימות אבנים וסבכי שיחים. לכן מסלול השמירה עובר מחוץ לכרם. צריך לעשות הכל בחכמה ובתחבולות כדי להערים עליהם ולהטעותם. פעמים נלך שנינו יחד, ופעמים נעבור את המסלול זה אחר זה, במרחק מה. מפעם לפעם נשנה את המרחק בינינו ולפעמים נעצור, נסתתר בסבך השיחים ונארוב להם. לפעמים נהפוך גם את כיווּן הסיבוב שלנו. העיקר הוא להיות ער תמיד! בלילה ההליכה המונוטונית מפילה עליך תרדמה, וזה מסוכן. הרועים עוקבים אחריך, וברגע של חולשה תחטוף מכת נבוט על ראשך והם ישדדו שקדים ככל שיוכלו.”

“האם הסכנה גדולה?” שאלתי בפחד גדול.

“סכנה בודאי יש. אבל בדרך-כלל אין הערבים אוהבים את הלילה, בגלל אמונות תפלות ופחד שדים ורוחות. אבל יש להם נבוטים והם יודעים להשתמש בהם יפה מאוד-מאוד. אני למדתי להשתמש בנבוט, ועצתי לך שגם אתה תלמד את התורה הזאת. יש לנו יתרון עליהם, לנו יש אקדחים, אקדחים טובים, והם אין ידם משגת לקנות אקדחים. שמע כלל גדול: לעולם אל תתן להם להתקרב אליך קרבה יתירה, וביחוד לא בלילה. בשעת צרה יהיה האקדח בידך, אבל אל תמהר לירות כדי לפגוע. די ביריה באויר והם מסתלקים מעליך. אם נהיה רחוקים זה מזה ואתה תהיה בצרה, ירה יריה אחת, ואני אשמע ואבוא לעזרתך מיד. וכן תעשה אתה אם תשמע יריה שלי. אויבים אחרים הם התנים. הם אוהבים מאוד את הענבים. נלך!”

הלכתי אחריו בזהירות רבה, בנתיב עקלקל. נכנסנו לכרם, ושם נכנסנו בשפיפה לתוך מאורה מוסתרת. פרקנו מעלינו את התרמילים והשתרענו על האדמה למנוחה קצרה. סעדנו את לבנו, והוא הוסיף להדריך אותי עד שהגיע הזמן ל“דוּר” הראשון של הלילה. הלכתי אחריו וכל מעייני שלא לאבד אותו. ראיתי שהוא אמן ההסוָאה והתחבולה. דומה היה שהוא זוחל כנחש, סיבוב לכאן ופיתול לשם, ובוחן כל פינה וכל מסתור, כל סלע וכל עץ וכל שיח. נדמה היה כאילו שומעים את נשימת הלילה: רחש, איושה, משב רוח, ומפעם לפעם גם יללת התנים המחבלים בכרמים או משק כנפי ציפור שהוחרדה ממקומה.

מתוח הייתי עד כאב, אבל הקפדתי למלא אחר הוראותיו של חברי. לאחר שעה ארוכה דחק חברי ונכנס לתוך חור בסבך השיחים, ואני אחריו. ישבנו לנוח מעט והקשבנו בדומיה. מרחוק שמענו שריקות העדרים. ושוב יצאנו לסובב את הכרמים. עתה הלכנו יחד אבל לא דיברנו. מפעם לפעם הורה בידו על פרצות בגדרות. הגדרות היו עשויות שיטים וצברים וחבלבלים וערימות של עלוָה וציבורי אבנים. לאחר שהשלמנו סיבוב נכנסנו שוב למחילה שבסבך השיחים למנוחה. אכלנו פת מרוחה בריבה וגמענו מן המימיה והתפרקדנו לאסוף כוח. לאחר מנוחה ארוכה יצאנו שוב להקפות, עד שהופיעה איילת השחר ברקיע. חברי נעלם פתאום וחזר לאחר זמן ובידו סל מלא ענבים, ענבי רוֹזֶטה וענבי מוסקט, כולם רעננים ומכוסים טללי בוקר. אכלנו לשובע, ועם קרני שמש ראשונות באו שומרי-היום להחליף אותנו. מתוך עייפות נפלאה וסיפוק שעמדתי במבחן, צעדתי עם חברי ברגל מהירה אל המושבה.

עברו שבועות ואני התרגלתי לצאת לשמירה לילה-לילה. קניתי נסיון, והכרתי יפה את הכרם, לכל זני הענבים, ומיני השקדים – מאז זכורים לי השמות “ויקטוריה” ו“פּרינצס” – וחייתה נפשי בטעם החיים האחרים האלה המבושמים בניחוחות טבע המולדת. בימים ההם כתבתי שירים, וגם מכתבים לידידות המעטות שדימיתי בנפשי שאני קשור בהן בקשרי ראשית האהבה, וגם לידידות מדומות שבדיתי לי בדמיוני ובחלומותי. כל המכתבים האלה לא נשלחו.

משהבשילו הענבים נתרבו הגניבות. יום אחד אנו סותמים פִרצה, ולמחרת אנו מוצאים שתים. עד שהספקנו להקיף את כל החנזריה הספיקו הרועים לעשות את שלהם בכרם. לפעמים מצאנו שקים מלאים שקדים שהספיקו הפורצים לקטוף, אבל לא הספיקו להוציאם מן הכרם. היה צורך להוסיף עוד שומר אחד לשמירה.

ערב אחד, בזמן שישעיה הגוּרג’י ואני שכבנו חבויים בסבך, ראינו איש רזה וגבה-קומה, מתולתל שׂער, במכנסי חאקי מקומטים ובחולצה שצבעה לא ברור ובסנדלים, מתקרב לו אל הכרם בצעדים רחבים ואטיים, כמין גמל על שתים. משקרב אל הכרם נתן שתי אצבעות בפיו ושרק שריקה חדה. יצא ישעיה לקראתו.

“שלום!” אמר ישעיה. “אתה השומר?”

“שלום, אני השומר. שמי לוּאידוֹר.”

“שמי ישעיה ושם החבר בנימין. בוא נשב ונסדר את סדר העבודה. בנימין ואתה תלכו יחד ותקיפו את הכרם ממערב לדרום; אני אקיף את הכרם ממזרח לדרום; אחרי שעה בערך ניפגש בדרום. אני אמשיך ואעלה ממערב לצפון ואתם תמשיכו ותעלו ממזרח לצפון. בנימין יראה לך את המקום שניפגש שם ויסביר לך את דרך השמירה. נשק יש לך?”

“יש. ‘פרַבֶּלוּם’ וגם קינגָ’ל.”

“ואוכל הבאת?”

“הבאתי כל מה שנחוץ.”

“טוב. נאכל עכשיו ארוחת-ערב ונצא.” לואידור ישב דומם בשיכול רגלים, ואני לא ידעתי אם באכילה הוא שקוע או במחשבות. בשתיקתו ובכל מנהגו הביא אותנו לידי מבוכה קלה. הוא לא הרים את עיניו להביט אלינו, אבל מפעם לפעם העביר את מבטו על הסביבה.

יצאנו להקפה. אני, שכבר ותיק ומנוסה אני, בראש, ולואידור אחרי. צעדיו הרחבים והיציבים של לואידור אחרי נסכו בי בטחון משום-מה. הרגשתי שהבחור הזה לא יכזיב. ה“דוּר” הראשון עם לואידור עבר בשלום. כשבאו שומרי-היום השכם בבוקר להחליף אותנו מיהר לואידור לצאת לפנינו בצעדי הגמל שלו, ועד מהרה נעלם מעינינו.

“בחור מוזר,” אמר ישעיהו.

“אבל כנראה אפשר לסמוך עליו.”

בימים ההם נעשתה השמירה בכרם יותר קלה. קבוצות של בני נוער היו באות לבקר אצל השומרים, כי רצו להתבשם בטעם השמירה וגם לשמוע את סיפורי הבדים של השומרים. לפעמים גם לשיר ולרקוד בצוותא, וביחוד לטעום מפרי הכרם. מנהג היה בזמן ההוא לכבד את כל הבא אל הכרם מן הענבים, כמו שנאמר: “כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.” לואידור לא השתתף בהילולות. כשבאו החבריה אל הכרם היה הוא מתכנס בעצמו או אפילו מסתלק לאיזו פינה בכרם. סקרנות גדולה העיר בי בכל הליכותיו. מרושל היה בלבושו וחולצתו היתה תפוחה תמיד כאילו בעל-חטוטרת הוא. ממעט היה באכילה ובדיבור ונמנע מלהתרועע עמנו. אבל בלילות הרבים ששמרנו יחד נקשר איזה קשר בינינו. פעם אחת ראה אותי יושב ורושם בפנקסי. אמר לי: “מה אתה כותב?”

“משהו.”

“אתה סופר מתחיל?”

“לא. אני כותב סתם כך. אולי אכתוב פעם. אחי כותב!” 

“ומי אחיך?”

“י”ח ברנר."

“ברנר הסופר הוא אחיך? ביקרתי אצלו פעם אחת.”

“למה?”

“רציתי להתיעץ עמו. אני כותב.”

“מה?”

“אולי אראה לך פעם.”

ויום אחד, כשחזרנו מן השמירה, סיפר לי כי הוא כותב רומן היסטורי גדול על תקופת בית שני, על יוחנן הורקנוס. “כבר כתבתי כמה מאות עמודים. אבל יש צורך לחקור בספרות ההיסטורית של אותה תקופה ולבקר במקומות הקשורים בחייו של הורקנוס. עכשיו איני יכול לעשות זאת, אבל כשתיגמר עונת השמירה בכרמים, בחורף, אעשה זאת. בודאי אעשה.”

אמרתי לו: “יום אחד נקדים לבוא לחנזריה ואתה תביא את כתב-היד ותקרא לי.”

“טוב. מזמן רציתי לקרוא למישהו שמבין.”

“איפה אתה שומר את כתב-היד? בחדר? זה מסוכן, יכולים לגנוב או להשחית אותו.”

“ודאי שלא!” אמר והוציא מתוך חולצתו התפוחה חבילה עבה עטופה בבד.

“כך אתה נושא את כתב-היד?”

“כן. איני נפרד ממנו. זה כל מה שיש לי.”

הדבר נגע ללבי כל-כך, שדמעות נקוו בעיני ואני הסבתי את פני ממנו.

ויום אחד הקדמנו לבוא לשמירה והוא ישב וקרא לי סיפור מעשה מופלא ומסובך, מלא תככים וקנוניות במשפחת החשמונאים, והכל על רקע הארץ ונופיה. הכל היה חי מאוד, והנפשות הפועלות מלאות חיות ומשורטטות בקוים עזים. הרגשתי את משב רוחה של התקופה ההיא.

בראשית הבציר החליפו את השומרים ואני נשארתי בלי עבודה והסתובבתי לי בגדרה ולא ידעתי מה אעשה. יום אחד שמעתי משוחחים על איש אחד ושמו בַרסקי, שמעבד אדמות בשותפות עם בדוים בסביבות מוּחזן, ישוב בדוי מדרום לגדרה. הלכתי לבקש עבודה אצלו, והוא הציע לי לשמור על הגורן של מוּחזן יחד עם הבדוים, כדי ששותפיו לא יגנבו מן התבואה שבגורן. בערב הייתי יוצא אל מוּחזן לישון בגורן לרגלי ערימות החיטה החתומות בחותמת של קרש. יום אחד קרא לי ברסקי והורה לי ללכת לתל-אביב, שכבר היתה עזובה לאחר גירוש האוכלוסיה היהודית מן העיר, להביא אל משפחתו הגרה בפתח-תקוה צנצנות של ריבה שהיו מוסתרות במרתף ביתו ברחוב לילינבלום.

היתה סכנה במעשה הזה, כי המשמר השומר על העיר לא הניח לאיש להיכנס לתוכה. בעיר נשארה רק קבוצה של שומרים יהודים בפיקוחו של הצבא התורכי, שתפקידם היה, כביכול, למנוע ביזה והרס בבתים. לפיכך התגנבתי אל העיר בסמטאות הצרות של נוה-שלום ונוה-צדק שהכרתי אותן יפה. העיר היתה עזובה כעיר רפאים, וברחובות הריקים והדוממים נפל עלי פחד, ואני השתדלתי להגיע לביתו של ברסקי חיש-מהר ולהיפטר מן הסיוט. הלכתי בזהירות, אבל כשהגעתי לרחוב הרצל מיהרתי לעבור אותו במרוצה, וראה אותי המשמר התורכי ותפס אותי, ובקללות ובסטירות-לחי הוליכו אותי אל ה“נוּקטה”, תחנת המשטרה, שהיתה על-יד הרכבת בקצהו של רחוב הרצל. נצטויתי לשבת ולחכות עד שיוחלט מה ייעשה בי. ישבתי לי בחצר חרד ועייף, והנה התקרב אלי ילד והסתכל בי בסקרנות. לאחר זמן שאל אותי בתורכית אם אני מבין תורכית. אמרתי כן, כי בסמינר למדנו את השפה התורכית. הרבה לא ידעתי, אבל ידעתי לכתוב, כי אז כתבו תורכית באותיות ערביות. אמר לי הילד: “תראה לי.” כתבתי בחול באצבעי שמות וספרות. צחק הילד בהנאה וביקש ממני לכתוב מלים. כתבתי. ניסה גם הוא לכתוב ואני מתקן לו. יצא הקצין וראה את בנו משתעשע, וחייך גם הוא והניח לי. והנה הופיע במשטרה השומר יצחק הוז, שהכרתי אותו עוד מזמן שהייתי בא לספריה שאביו היה מנהלה. כשראה אותי התנכר לי ושאל את הקצין מה עושה הבחור הזה כאן, וכששמע מפי הקצין ניגש אלי יצחק הוז והפתיעני בסטירת-לחי מצלצלת והתחיל לצעוק בתורכית: “קוּפֶּק! אישֶׁק!” כלומר: חמור! כלב! ושוב סטירה, ובעברית סינן מבין שיניו: “ברח!” התחלתי לברוח, והוא רץ אחרי ומקלל. רצתי עד שנעלמתי מעיניו.

הגעתי לביתו השומם של ברסקי וירדתי אל המרתף ומצאתי צנצנות אחדות של ריבה ומיהרתי לעזוב את המקום. פתאום ראיתי על-יד צנור המים שושן אדום. זרזיף קל של מים קילח מן הברז המקולקל והשקה את הצמח העזוב, והוא עמד בעצם פריחתו, והיה זרוע אגלי מים. תשורה יפה לרחל, אמרתי בלבי מיד. נשתכחה הסכנה. קטפתי את הפרח בזהירות ובחיבה ועטפתי אותו במטפחת מפני הקוצים ושמתי אותו בחולצתי, והצנצנות בידי, וכך חמקתי חיש-מהר בדרך לפתח-תקוה, אל רחל.

הכרתי אותה עוד בבן-שמן, ודימיתי בנפשי שהיא-היא הנערה הבחירה. מה מתוקה תהיה הפגישה. קיויתי לשילומים על כל הפגעים שעברו עלי. באפלולית הלילה השחירו פרדסי המושבה. התנים נתנו קולם ביללה, ואני במושבה.

אור היה בחדרה. דפקתי שלוש דפיקות על חלונה.

“מי שם?”

“אני! בנימין!”

“אהה, אתה, אני תיכף…”

ויצאה עטופה עבּיה לבנה, ומתחתיה מַורידה כתונת-הלילה שלה.

“מאין באת, בנימין?”

“מתל-אביב.”

“ואני כבר דאגתי לך. אל-אלהים! באמת מתל-אביב?”

“כן. היה עלי למלא איזו שליחות.”

“ומה העיר?”

“יפה בעזובתה. עומדים הבתים וחולמים והים רועש.”

העמקנו לתוך החורשה. אור הירח נתלה בענפי העצים והגיהּ בכתמי אור את שביל החורש. רחל הלכה נוגה, שקועה בהרהוריה. מצאתי שעת-הכושר למסור לה את מתנתי. הסירותי את הלוט מעל הפרח לראות אם עוד עומד בו יפיוֹ. השושן פירכס בידי כאילו ניתנה בו נשמה, וכאילו מכוחות שעותיו האחרונות גדלה רעננותו וחמדתו.

“רחל, הנה הבאתי לך פרח מתל-אביב!”

"אה, פרח? תודה. "

השיחה נפסקה. רחל טבעה שוב בנשמתה ואני הייתי כתלמיד ששכח את תלמודו. הקשרים עדיין היו חדשים ומתוחים.

“תגיד, בנימין, האם נעימה היא הסכנה?”

זקפתי את ראשי ונתחלחלתי. גם היא נבעתה מן המראה.

“מה עשיתי?” שאלתי בקול רפה.

“אה, סלח!”

עלי השושן היו פזורים בשורה על פני השביל באור הירח.

“אה, סלח!” חזרה נדהמת ומבוישת.

שתקתי.

אמרה לי: “כל-כך גדול עווֹני?”

שאפתי רוח ואמרתי: “לא עווֹן הוא, רחל. אילו במחשבה תחילה עשית זאת, להקניט אותי…”

“להקניט אותך?” נכנסה לתוך דברי.

“תני לגמור. אילו רצית להקניט אותי, אני אומר, היה אפשר לסלוח. אבל הלא תודי שעשית זאת בלי מחשבה. שלא מדעת, כמו מהרגשה בלבד, התעללת בפרח שהבאתי לך בכל-כך הרבה – אם מותר לי לומר לך – חיבה!”

“אבל בנימין!”

הרמתי מן האדמה את הבד שהיה הפרח כרוך בו והסתכלתי בו כבתמיהה, ובלי לומר דבר התחלתי מתרחק בצעדים מהירים אל תוך הלילה.

אחר הדברים האלה לא ראיתי טעם עוד לשהות ביהודה. בינתים נודע לי כי זמן השעייתי מן הסמינר עבר. נוקיתי מכל עווֹן והורשיתי לשוב למוסד. דבר לא עיכב אותי. ריקם יצאתי וריקם אני שב. חזרתי ללימודי.

 

[יד]    🔗

בשובי לירושלים מצאתי שהחיים בה נשתבשו מאוד. הרעב גבר בארץ, מקורות הפרנסה אפסו, ויד השלטון התורכי כָבדה. באכזריות יתירה התחילו רודפים ומדכאים את הישוב. המנהיגים היהודים התפזרו, זה אסרוהו התורכים והגלוהו, זה עזב את הארץ, והיו שהסתתרו מעיני המרגלים והוסיפו לתכּן דרכים להציל את שארית הפליטה. אבל המון העם היו כעדר בלי רועה, וכל דעתם נתונה למצוא פת לחם. קשה היה גם מצבם של תלמידי הסמינר. מנהל הסמינר הוגלה לדמשק יחד עם ראשי הישוב, ולא היה דואג לתלמידים. קצתם היו בצבא התורכי, והמעטים שנשארו טרחו להתקיים באיזו דרך. לזכותם של המורים ייאמר שעשו ככל יכלתם לקיים את הלימודים בסמינר.

והנה התחילה מנשבת רוח אחרת, רוח של עידוד ותקוה. בלחישת-סוד מפחד מרגלים נמסר מפה לאוזן כי צבא אנגליה גבר על התורכים, וכבר עבר את תעלת סואץ. נפוצו שמועות כי בחוץ-לארץ התנדבו רבבות יהודים לצבא אנגליה להילחם לשחרור הארץ מידי התורכים. סיפרו נפלאות על מעשי הפרשים האוסטרלים, גבוהי הקומה ואדירי הכוח, המפילים חיתתם על התורכים המדולדלים. בכל יום נתבשרנו שהאנגלים מוסיפים להתקדם, ונכנסה תקוה בלבבות. וכשניתנה הצהרת בלפור היתה התעוררות לאומית גדולה גם בארץ. ושבועות מעטים לאחר-כך, כשנכנס הגנרל אלנבי לירושלים וכולנו קיבלנו אותו כמושיע, באה ההתלהבות לידי גילוי בתנועה גדולה להתנדב לצבא אנגליה ולהשתתף בכיבוש הארץ. מיום ליום גברה ההתנדבות, ובאסיפות-עם שמעו הצעירים הנלהבים דברים חוצבים להבות מפי אנשים כמו ז’בוטינסקי, ברל כצנלסון, יבניאלי, משה סמילנסקי ואחרים.

כנגד התעמולה להקים צבא עברי היתה בקרב הפועלים גם דעה אחרת: היו שאמרו שעל העם להישאר בישובים ולהוסיף לעבוד על הקיים. אבל גדול היה כוח- המשכנע של ה“אקטיביסטים”, ורוב תלמידי בית-המדרש למורים התנדבו לגדוד העברי. קדמו לכך שיחות וויכוחים בכל עת ובכל מקום – הלהתנדב אם לא? רוב התלמידים תמכו בהתנדבות מלכתחילה, ובויכוחים לא ביקשו אלא לברר את השאלה ולהתחזק בדעתם ולשדל גם אחרים. אני לא השתתפתי הרבה בויכוחים, אבל את חבלי החלטתי להתנדב העליתי על הנייר, והנה מה שנמצא רשום בפנקסי מן הימים ההם:

כמה בימים אלה, אשר כל אחד מאתנו עומד בפני פתרון שאלה, שחייו ואולי גם חיי האומה הישראלית תלויים בה צריכים אנו לעבור עוד פעם על אותם צירופי החשבונות שעשינו לפני כמה וכמה חדשים, ומוטב לנו לבדוק היטב את עצמנו ולהתעמק יותר בתחום נפשותינו, למען נקבע את יחסנו הנכון אל שאלת ההתנדבות העומדת עתה על פרק חיינו, ולהחליט החלטה, החלטה אחרונה ומוחלטת, אשר אין חוזרים ממנה.

גדולה היא שאלת ההתנדבות ורבת-ערך גם בשביל חיינו הפרטיים. ולאו כל בן-אנוש זוכה שבעיה כזאת תעלה על בימת חייו. שאלת ההתנדבות לא התעוררה פתאומית. טבע הדברים נוטה שכך יהיה, באשר עד מתי תהיה תנועתנו רק תנועת-תחיה של עם ישראל ואימתי יתחילו החיים של עם ישראל ממש. ביסודה של שאלה זו מונחת התפתחות של כמה וכמה עשרות בשנים, אשר יחד עם התעוררות העם לחיים חדשים התחיל לנבוט בלב העם הצורך בצבא עברי. אולם מכיוָן שעכשיו קצב החיים הוא חזק ומעשים גדולים קמים לתחיה במשך ימים מועטים, ומפני שבימים כאלה באים כוחות כל העם לידי גילוי, צמחה שאלת ההתנדבות גם בתוכנו ודורשת פתרונה. חשיבות מיוחדת יש לה גם בשבילנו בתור חזיון חדש בעולם החיים הלאומיים שלנו, כי תקופה ארוכה מאוד עברה על אומתנו מאותו הזמן אשר שאלות כגון אלו העסיקו את מוחם של היהודים, וסימן מובהק הוא לנו שהגענו לפרשת דרכים. אין להעריך את תוצאות פתרון שאלה זו בשביל עם ישראל בעתיד. מי יודע אם לא על יסוד הצבא העברי תיגמר תקופת התחיה של העם ויתחילו חיים לאומיים מלאים. הדור הזה יהיה האחרון לדור הגלות והראשון לגאולה – גאולה שלמה ומוחלטת.

מה איפוא מוטל על כל צעיר יהודי בשעה זו? הווה אומר: לפעול עד כמה שאפשר בשביל עמו וארצו.

כל איש צריך לפתור את השאלה לפי דרכו. העצמיות של הפרט נחלקת באופן כזה לשני חלקים: האחד מושך לתת את הכל בשביל האומה, והשני מושך את האיש להישאר במצבו ולשמור על קיומו. מלחמת קיום בין שתי דרישות נפשיות, בין חיי הלאום ובין חיי הפרט. על כף המאזנים של הצד הלאומי מונח רעיון אחד גדול, אידיאל נשגב ושלם. ועל הכף השניה של המאזנים מונחים נימוקים פרטיים לכל גוניהם וצביונם. וכאשר התסיסה הנפשית תגיע לידי התפלגות פנימית כזאת, אז רק אז יתחיל האיש לשקול ולטרוֹת, להשווֹת ולחשב, ולא בפעם אחת יקבע שיווּי המשקל, ולא עד מהרה ימצא לאיזה צד הכף מכריעה. עליות וירידות רבות יש באיזון זה וקשה ההחלטה.

אם רעיון יסוד זה של צבא עברי בא בלב האיש הוא נעשה חלק מעצמיותו, שוב אינו סובל שינויים רבים; השינויים בעיקרם באים מהצד השני – מהצד הפרטי. ראש וראשון במשקל בודאי הוא האינסטינקט של כל אדם-חיה, המבקש לשמור על קיום גופו, הקשרים המשפחתיים, הקשרים והיחוסים הנפשיים, הרגל לחיים ידועים, חיי שלוה ורוָחה, ועוד המון נימוקים גדולים וקטנים, הצצים כפטריות וכמהין, בהתעורר שאלה זו בתוכנו. כל אלה נופלים על הכף שכנגד ההתנדבות. יש גם כאלה אשר נבראים נעלמים, הבאים מהשפעות-רגע, ממצבי-רוח, וכו'. אלה אמנם אינם נימוקים בני קיימא: דיה השפעה קטנה נגדית ומיד יחלפו כלעומת שבאו. אבל יחד עם זה לא קטן כוחם לסכסך את שיווי המשקל ולסבך את חיי הנפש.

אך אלה אינם כל הנימוקים הפרטיים נגד ההתנדבות. לא די בזה שהצעיר החושב יעריך את חייו שהוא עוזב פה, אלא הוא הולך ומתאר לעצמו גם את חייו בצבא. ופה מתיצבת לפניו תמונה של חיי סבל והרפתקאות, חיי הכנעה ושעבוד, חיי צבא מנַוולים במשך כמה וכמה חדשים ואולי שנים. לאנשים רבים הדבר הזה הוא המונע הפרטי הכי גדול למען ההתנדבות. באשר אצל הרוב מצעירינו ההכרה העצמית מפותחת וכבר התרגלו לחיי חופש אינדיוידוּאלי, והנה באים חיי הגדוד עם ההכנעה האישית וביטול ה“אני” של כל אחד ואחד בפני “אני” אחר, אשר אולי בשנים כתיקנן לא היה מתחשב בו הרבה.

יש אשר רעיונם של הצעירים יביאם הלאה, מי אל חלל הנירוַאנה ומי אל החיים אחרי המלחמה. יקרים הם החיים המתוקים וקשה להפסידם. אמנם, אם מזלנו גרם לכך – נמות. אולם מה יהא אם נישאר בעלי-מום? ואז לחיות חיי אינוַאליד, חיים מלאים מרירות ויסורי-נפש! ועוד קו יש אצל הצעירים: האמונה בכוחות העצמיים וקשרים חזקים אל העתיד. כל מה שהצעיר עושה, הרי זה משולב ומכוון אל חייו בעתיד. כל חייו עכשיו הם כעין הכנה לחיים אחרים בעתיד, שאז יתן הרבה ויקח הרבה. יש שקו זה אצל אחד בצורה אחת ואצל השני בצורה אחרת. ונפוצה היא השאלה אצל כל אחד: כל ימי חיי חיפשתי את מסילת החיים שאלך בה, והנה עכשיו, שכבר התיצבתי עליה וביססתי את עמדתי, ופתאום שוב אני ניתק ממנה. והיה אם אשוב, האוכל שוב להתיצב על המסילה הזאת ויימצא בי עוד כוח בשביל לרכוש את המקצוע הרצוי? ולבסוף: מה אני מחליט? מהו הסיכום?

והחלטתי להתנדב.

כשנרשמתי לגיוס לא נפסקו החיים הרגילים. עדיין נשארנו תלמידים בסמינר, והמשכנו את לימודינו. עברו חדשים רבים עד שהתחיל הרעיון להתגשם. המון המתנדבים דחקו את הקץ ודרשו להחיש את הגיוס למעשה. בכמה מקומות בעיר היה אפשר לראות עסקנים יושבים על-יד שולחנות ורושמים את המתנדבים. לא דיקדקו הרבה. מי שהביע רצון לשרת בצבא – נרשם. לאחר זמן התחילו גם לחלק למתנדבים תגים, לנעוץ אותם על דשי בגדיהם, וזה נעשה לסמל של כבוד. מי שלא היה לו תג על בגדו היו הבנות מתגרות בו וקוראות לו “בוגד”, אבל בעלי התגים זכו למלות חיבה והערצה.

ביחוד גדל מספר המתנדבים כשפתחו להם בתי-אוכל בבית-העם ובחצר בית-החולים רוטשילד, בפינת רחוב הנביאים. מספר הבאים לאכול גדל מיום ליום. האוכל בא, כנראה, ממנות המזון של החיילים האנגלים, והיה ערב לחיך ההמון הרעב. תחילה נכנס כל דכפין, אבל לאחר זמן התחילו להקפיד ולבדוק את הבאים, וממילא גדל ערכו של התג. התפתחה בין המתנדבים כמין אחוַת לוחמים, וחבורות-חבורות היו עוברים ברחובות ובפיהם שירי מולדת.

אבל בינתים נתעכבה היציאה מפני שהמנהיגים לא באו עדיין לעמק השווה עם הרשות האנגלית בדבר תנאי השירות. המנהיגים דרשו דגל משלנו, פיקוד בשפה העברית, סמל בעל צביון עברי, וכדומה. אבל המתנדבים קַצרה רוחם והם הפגינו מפעם לפעם נגד המעכבים. סוף-סוף הגיעו ימי הפרידה. שוב נשמעו נאומים נלהבים ומחיאות-כפים ושירה, אבל השירה דמתה יותר לנהימה, כי קהל המתנדבים עדיין היה ערב רב חסר נסיון בשירה בציבור.

ובכ“ד בתמוז תרע”ח (4.7.1918) יצאו המתנדבים ברכבת של הרבה קרונות פתוחים אל מצרים. ההתלהבות היתה כה גדולה שכמה מגויסים עלו על הקטר והתחילו לשיר ולרקוד. בישובים שעברה הרכבת עמדו אנשים וליווּה בנפנוף דגלים ובשירה ובברכת הצלחה. סיפרו שבשעת הנסיעה נפלו שני מגויסים מן הרכבת מתוך בלבול החושים, ונהרגו.

התחנה הראשונה היתה קנטרה שעל תעלת סואץ, עיר-חיילים ענקית, שצצה כמו במטה-קסמים בן-לילה במדבר, אלפי אוהלים אפורים בהירים מכל המינים והצורות בתוך חול גרעיני אפור, מבהיק בלהט השמש הדרומית, ואין העין יכולה להקיף את כל המונם. בכּל כמו היה גלום כוח עצום ונורא של חיה אדירה, שמחמת גדלה אין ניכרים זעזועיה ותנועות גופה, ובסתרי תאיה-אהליה היא לועגת לשני האיתנים הסוגרים עליה מזה ומזה – לים ולמדבר. רק קולות גלגלי המכוניות – האוטומובילים, בלשון הימים ההם – ושריקות הקטר ודהירת הסוסים רמזו כמה גדולה האש הבוערת בלבה.

כשראתה עיר-החיילים את הערב רב הקטן של המתנדבים המפויחים, הקרועים והעלובים, התועים להם בתוכה באין מורה-דרך ואינם יודעים לאן יפנו, נראתה בת-צחוק לגלגנית על פניהם של החיילים האנגלים הותיקים. אחד, צנום וגרום, העביר את מקטרתו מזוית פיו אל הזוית האחרת ואמר כמו לנפשו:

“ג’ק, מי אלה? שבויים?”

“אפשר,” נענה לו חברו. “אבל איפה השומרים עליהם?”

“אלה יהודים!” אמר אחר.

“אהה.”

“מתנדבים.”

“אהה.”

“באו לעזור לנו לכבוש את פלשתינה.”

“אהה. הה-הה-הה! הלצה יפה!”

“זה נכון!”

“האומנם?” וכאילו הבין שאין להשתומם על מעשיה של אמא-אנגליה, הוסיף בכובד-ראש: “רַייט!”

הימים הראשונים בקנטרה היו ימים של בלבול ואי-סדר. אנשים התרוצצו ממקום למקום ולא קיבלו הוראות ברורות. ביחוד קשה היתה ההידברות עם האנגלים הממונים על סידור הגדוד. המפקדה המקומית לא קיבלה הוראות ברורות מן המפקדה האנגלית העליונה על תפקיד הגדוד הזה, ולכן נתגלעו אי-הבנות בין נציגינו ובין הממונים. קשה מזו היתה ההידברות בין המתנדבים לבין עצמם. עתה התברר כמה שונים ומגווָנים הם המתנדבים הללו, שבאו מכל מיני תרבויות והיו בעלי מנטליות שונה ודיברו כל מיני לשונות. רק בכוח המטרה המשותפת והמסירות והסובלנות של המגויסים, וכוח-הרצון של המפקדים העבריים מתוכנו, הוטלה לאחר ימיס אחדים מידה של סדר ומשמעת. לאחר שבועים בקנטרה הספקנו להתארגן ונשלחנו למצרים למקום אחד שנקרא אַל-מִנַא. שס התאמנו אימוני טירונות אינטנסיביים בנשק ובתרגילי-סדר וגם מעט שדאות, והתחלנו לקבל צורה של גדוד צבאי. מכאן נשלחנו לתֵל אֵל-כַּבּיר, מקום שעתידים היינו לשבת קבע זמן רב.

 

[טו]    🔗

כשבאנו לתל אל-כּבּיר במצרים וראינו את האוהלים הקטנים הפזורים על פני הישימון, התחילה התלהבותנו להצטנן. בלי שהיות רבות נערך מפקד קצר ונמרץ, ומיד פוזרנו באוהלים, שמונה-עשר איש באוהל, מסודרים מסביב לעמודי האוהל כמו מעגל מחולק למשולשים, ואפילו למזרנים שניתנו לנו היתה צורת משולשים. עוד אנו מסדרים את המזרנים על הארץ, הבסיס המעוגל כלפי חוץ והקדקוד כלפי עמוד האוהל, ושמים עליהם את חפצינו המעטים, וכבר נקראנו שוב למסדר וניתנו לנו הוראות קצרות ופסקניות. הקצין התהלך לפני המסדר ברוב חשיבות, ומפעם לפעם הבריח זבובים בזנב-הסוס דבוק למקל, שהיה סמל לרוּם מעמדו. הוא דיבר קצרות באנגלית קוֹקנית ואחד החברים תירגם את דבריו לעברית.

הרגשתי שאני הולך ונעשה רגלי במשחק שחמט, שמזיזים אותו לכאן ולכאן בלי לשתפו כלל בכל הנעשה בו. לא הספקנו להתפזר מן המסדר וכבר קראו לנו לארוחת-ערב בצריף הענקי ששימש חדר-אכילה לגדוד. ישבנו מסביב לשולחנות הארוכים, והנה עברו הסדרנים משולחן לשולחן ובידיהם פחים גדולים, וחילקו לכל אחד מנה של “בּוּלבּיף” וספל תה. אנחנו, שרובנו היינו יוצאים מזרח אירופה, ישבנו זמן-מה וחיכינו למנות הלחם. לא ידענו את מנהג האנגלים, שאין אוכלים לחם עם הבשר. לאחר זמן, מתוך אכזבה, התחלנו נוגסים בזהירות ובחשד ב“בולביף”, שנראה בעינינו כבשר נא.

הכל נראה מוזר ולא ברור, כמו לא מן העולם הזה. לא כך ראיתי לנגדי את קבלת-הפנים. ציפיתי שיקבלונו במסדר חגיגי, בנגינת תזמורת ובתרועות, וישאו נאומים, כפי שהורגלנו בירושלים. והנה מה? ישימון, אוהלים ואנשים אדישים ומכונסים בעצמם. כל הפעולות נעשות מוכנית, ומתוך עצבנות. עוד אנו מסתובבים ומתקינים את עצמנו לנגיסה קלה שלפני השינה, וכבר נשמעה תרועת החצוצרה למסדר אחרון לפני השינה, וניתנה הפקודה לישון. באוהלים התחילו בחורים לרטון: “שמונה-עשר איש באוהל אחד, כמו סרדינים!” על אף החום הגדול והמחנק נצטווינו לגלגל ולהוריד את יריעות האוהל ולסגור את הפתח. לישון, זאת אומרת לישון! בתוך האוהל, מתוך הדיבורים בלחישות, הגענו לכלל רוגש וגעש: מה אנחנו, גדוד עברי או גדוד אנגלי? מדוע הפקודות ניתנות באנגלית? ואיזה אוכל הוא זה? ולמה הביאו אותנו למדבר הזה? וכשנרדמנו סוף-סוף, נדמה היה לי, אך זה נרדמתי, והנה שמעתי תקיעת חצוצרה. סרג’נטים (סַמלים) אנגלים ותורנים משלנו עברו מאוהל לאוהל והעירו אותנו למסדר, ובעוד חושך התחלנו מגיחים מן האוהלים בכותנות-שינה, והסמלים מאיצים בנו. כשהסתדרנו בחוץ הגישו לכל אחד מאתנו ספל מרק, וקודם שהספקנו להתאושש מן ההפתעה הזאת וכבר פקודה חדשה: “התעמלות בוקר!” מכאן ואילך פקודה רודפת פקודה, עד שבתוך כמה ימים התברר סדר היום: השכמה בחמש בבוקר, ספל מרק, התעמלות בוקר, ניקוי האוהלים, תרגילים קלים, ביקורת האוהלים, ארוחת-בוקר, מצעד בישימון ואימונים ארבע שעות בחגור מלא, חזרה אל האוהל לארוחת-צהרים ומנוחה עד שעה ארבע, ושוב תרגילים ואימונים עד הערב, ולארוחת-ערב “בולביף” ותה, ביקור קצר בקנטינה (שֶׁקם), כיבוי אורות. סדר-היום הזה תפס אותנו כמו בצבת ולא ניתנה לנו שהות ואפשרות לחשוב ולשנות דבר, עד שכאילו מסרנו את עצמנו למפקדים ואמרנו, עשו בנו כרצונכם. אבל המסגרת הזאת עיצבה אותנו לחיילים.

בתחילה לא יכולתי לשאת את השעמום והחדגוניות של החיים האלה. ההתלהבות מימי ההתנדבות פגה. דומה היה עלי שאנו משוקעים במעשים שאין להם שחר. רבים התקשו מאוד להסתגל לחיים האלה. החום היה איום ורבים חלו במחלות מעיים. רבים היו מתחלים, ובוקר-בוקר הסתדרה שורה של חיילים במסדר-חולים לפני אהלו של הרופא כדי לזכות בשחרור מן האימונים. גם אני התחלתי מתרשל במילוי התפקידים והייתי משתרך אל אוהל הרופא בוקר-בוקר, אולי אזכה בשחרור. נידלדלתי בגופי ונידלדלתי בנשמתי. הייתי שרוי במין הלם של ניווּן רוחני ושממון בנשמה. במהרה ראיתי מה היא שיטתו של הרופא: בין שבדק את החולה ובין שלא בדק, רשם לו תרופה אחת – שמן-קיק, והחיילים יצאו מלפניו נעלבים ועלובים ומדוכדכים, ובמהרה נוכחו לדעת שלא מן הרופא תבוא ישועתם. סוף-סוף תפסתי זאת גם אני.

עד שלילה אחד, בזמן שהתהפכתי על המזרן הצר, נתעוררתי פתאום לשאול את עצמי מה אני עושה כאן? האם אוסיף להתנוון ככה? התנדבתי או לא התנדבתי? אם התנדבתי, עלי לקבל הכל ברצון; הסוף למעשי “ארטיסט”, הסוף להתרפסויות, הסוף למסדרי-חולים. מכאן ואילך חייל אני לכל דבר, ולא אחזור בי מן ההחלטה הזאת ויהי מה. וראה זה פלא, כיוָן שהחלטתי כך, מיד הוטב לי וחלה בי תמורה. בבוקר, עם תקיעת החצוצרה, הייתי מן הראשונים שרצו למסדר. כבשתי את בחילתי וגמעתי את ספל המרק השמן עד תומו, מילאתי את הפקודות בזריזות, אכלתי את המאכלים בלי להתאונן, ולא עברו ימים רבים ואני אפילו עמדתי בתור לקבל תוספת, כמנהג הצבא האנגלי. במהרה שבו אלי כוחותי ואף התחזקתי הרבה, וכל מה שעשיתי בקלות עשיתי. החגור ו-360 הכדורים, שחיתכו בכתפי בתחילה נעשו עתה כחלק מגופי. אנוס הייתי לרפד את כתפי בסמרטוטים תחת הרצועות, אבל לא נכנעתי וצעדתי בין הראשונים בישימון היוקד. דבר זה לא נעלם מעיני הסרג’נט שלנו, ולא עברו ימים רבים והוא העלני לדרגת קורפורל ראשון, כלומר, בעל סרט אחד. מעתה השתייכתי לסגל המפקדים. עם הדרגה באו כמה זכויות: אכילה בצריף מיוחד עם סגל המפקדים הזוטרים, חופשה לעתים יותר קרובות, שמיכה נוספת, ותשלום חדשי מוגדל. החיים נראו לי ורודים יותר.

בסביבה כולה לא נראתה חתימת עשב, לא צמח, לא עץ. מרחב עצום של חול ואבני חָמָדָה, בלי כתם אחד של צל. בשעות הצהרים היה אפשר לשלוק ביצה בתוך החול. היה אסור לצאת בגילוי ראש או יחף, כי החול צרב כמו אש. משעה אחת-עשרה עד שעה ארבע היינו סגורים באוהלים מחשש למכת-חום. ובימים ההם היתה נהוגה משמעת-מים: בבוקר היינו מקבלים את מנת המים, וזו היתה צריכה להספיק לכל היום: לרחצה, לגילוח ולשתיה. הגוף ביקש דבר אחד – לשתות ולשתות ולשתות.

משהתרגלתי לחיי המחנה ניעורו בי מַאויים לראות ולהכיר את הארץ. אבל היה אסור לעזוב את המחנה, שהיה בריחוק שעות של נסיעה ברכבת מקהיר. גדולה היתה התשוקה לראות את קהיר, שסיפורים רבים התהלכו עליה. יום אחד החלטתי להתחמק מן המחנה ולנסוע לקהיר. בשעה ארבע לפנות ערב יצאתי ובלבי תקוה שלא יתגלה כי נפקד מקומי במחנה, ושתי שעות הלכתי לתחנת הרכבת הקטנה והעלובה, ולאחר נסיעה של שעות בלילה הגעתי אל קהיר.

הסתובבתי לי ברחובות העיר ככפרי קרתני שנקלע למטרופולין גדולה, ועיני בוהות בהשתאות אל בניני הפאר ואל כוכי הזוהמה כאחד, עד שנקלעתי למקום שנוסעים משם אל גִ’יזַה, מקום הפירמידות. שילמתי את מחיר הנסיעה במרכבה, ובשעות הבוקר המאוחרות הגענו לג’יזה, קבוצה של תיירים מכל קצות תבל, ובראשה מדריך מצרי לבוש כותונת לבנה ארוכה. ירדתי לתוך בטן הפירמידה וטיפסתי אל מרומיה, עליתי על הספינכס, שמעתי את סיפורי הגוזמאות של המדריכים, והכל התערב בראשי בסיפורי המקרא וברומנים של איבֶּרס על החיים במצרים העתיקה, שהייתי קורא בלילות בספריה של נוה-צדק.

בצהרים חזרתי לקהיר רעב מאוד. נקלעתי אל המרכז וראיתי לפני את מלון “שֶׁפֶרד”. לאחר זמן נודע לי שזה אחד המלונות האכסקלוסיביים המפוארים שבקהיר. אבל באותה שעה בדקתי בכיסי ומצאתי שיש לי יותר מחמש לירות שטרלינג. אמרתי בלבי, ארוחה כאן בודאי לא תעלה יותר, ונכנסתי אל המלון. עד שאני עולה במדרגות המפוארות המכוסות שטיחים אדומים, בין עציצי דקלים, ואני חרד והססני, כי לא הסכנתי מעודי עם פאר שכזה, והנה הופיע לפני מלצר לבוש שחורים, ענוד עניבה, וכולו הדר. נחרדתי וביקשתי לחזור, אבל המלצר חייך חיוך קל שלא נעדר ממנו אבק לגלוג, והזמינני לעלות: “בבקשה! בבקשה!” ודאי הוא חושב אותי ללורד תמהוני, אמרתי בלבי, כי איזה קורפורל ראשון מעז לעלות למלון מפואר שכזה. בחדר-האכילה הקביל את פני מלצר אחר והוליכני אל אחד השולחנות הקטנים שבפינת האולם.

כלי-האוכל הבריקו על המפות הצחות, ופה ושם ישבו זוגות או חבורות אנשים ואכלו ושוחחו. ישבתי חרד ונזהר שלא להפריע את האוירה. ושוב ניגש אלי מלצר אחר והציע לי את הגליון המקופל של התפריט. לא נועזתי לבחור במאכל, כי לא ידעתי את שמות המאכלים. כל מה שאמר לי המלצר קיבלתי בחיוך ובתודה. לא הספיק המלצר ללכת וכושי גבוה הופיע והגיש לי את המנה הראשונה – דגים מן הנילוס. השתבחתי בלבי שהנה אני אוכל סוף-סוף דגים מן הנילוס. ועד שאני מנסה להפריד את בשר-הדג מן האידרה, והנה לקח הכושי העומד עלי את צלחת-הדגים ונעלם. השתוממתי וביקשתי לקרוא אחריו שעדיין לא אכלתי, אבל איך ייתכן להרים קול במקום שכזה? והנה הופיע הכושי שוב ושם לפני צלחת של מרק. סלחתי לו על שלקח את הדגים וביקשתי לקחת פרוסת חלה לתבל בה את המרק. הנחתי את הכף בצד הצלחת והושטתי את ידי אל הלחם, והנה לקח הכושי בנחת את המרק ונעלם. ישבתי לי תוהה. כך הוא המנהג בבתי-האוכל הגדולים? בינתים הוגש הבשר, ואני חתכתי את הבשר לחתיכות קטנות כיאה לבעל-נימוסים. מניח אני את הסכין ואת המזלג בצד הצלחת ושולח את ידי אל הלחם – והכושי לקח את צלחת הבשר ונעלם. תהיתי על מצרים זו, ארץ הפלאים והקוסמים, וויתרתי על האוכל ונהניתי מן החויה המופלאה. והנה ניגש המלצר ושאל אם אשתה משהו, וקודם שהספקתי להוציא את המלים התקועות בגרוני, אמר המלצר: “תשתה פּוּנש?” והלך והביא לי כוס של יין חם מתובל בבשמים. למרבה הפליאה לא חטף איש את הכוס מידי ואני שתיתי אותה עד תומה, ובמהרה היה ראשי עלי כגלגל. ניגש אלי המלצר ברוב חשיבות והוציא פנקס גדול ורשם מה שרשם והודיע: “אדוני משלם חצי שטרלינג.” אמרתי בלבי, רק חצי שטרלינג? ואף-על-פי שזה היה כסף רב בזמן ההוא, שמחתי שיש בידי לשלם. ביד רועדת שילמתי למלצר, ויצאתי מן המלון נדהם ומבולבל.

אך זה יצאתי והנה פגשתי בשמחה חייל אחר מגדודי. “הסתלקת מן המחנה? מתי הולכת רכבת למחנה?” סיפרתי לו את הקורות אותי. אמר לי: “למקומות שכאלה אתה הולך? איזה חייל עלוב אתה!” אמרתי לו שאני רעב. לקח אותי החייל לסמטה אחת, אל מסעדה קטנה של יהודי חביב דובר אידיש. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות. “אתם מהגדוד העברי מפלשתינה? הכל בגרוש, הכל בגרוש. לחם בגרוש, בשר בגרוש, דגים בגרוש.” אכלנו ארוחה גדולה, ושמחים וטובי לב מיהרנו אל תחנת-הרכבת לנסוע אל המחנה ולהספיק להתגנב בגדרות-התיל קודם המפקד האחרון בלילה.

לאחר שנה במחנה במצרים הסתגלתי יפה לחיי הצבא ונעשיתי חייל לכל דבר. גם המחנה שינה את צורתו והתרחב הרבה, נוספו בו הרבה דרכים ושבילים, לכל שביל היה שם, וכל אוהל במחנה היה מקושט מסביב באבנים, מעשי אמנות. תחרות היתה בין החיילים מי יפאר יותר את אהלו, וצורות נפלאות נוצרו באבנים כמיני מעשי פסיפס: דיוקנאות של הרצל, וייצמן וז’בוטינסקי, תבליטים של תמרים וברושים ופרחים צבורים אף הם מחלוקי אבנים וצבועים בכל מיני צבעים. כל המחנה היה כמוזיאון גדול של אמנות. גם החיילים שינו את צורתם וצעדו כאנשי חיל. התזמורת היתה מפורסמת בכל חיל-המשלוח הבריטי. גנרלים ומדינאים באו להתפעל מן המחנה ומן החיים המצוחצחים והמסודרים להפליא. לא רק הגדוד שלנו, בני הארץ, “גדוד קלעי המלך 40”, היה שם, אלא מחנה שלם של צבא-יהודים: “קלעי המלך 38” – גדוד של יהודים אנגלים; “קלעי המלך 39” – של יהודים אמריקאים וקנדים. מלבד הגדודים היהודים היו שם גדודים אנגלים וסקוטים. הגדודים העבריים תפסו מקום מרכזי בכל מרחב הישימון.

לפנות ערב היינו הולכים לקנטינה. האנגלים היו יושבים שעות בשתיקה וגומעים שם מפעם לפעם מכוסות הבירה, וכל המרבה לשתות משובח. ראינו עשרות בקבוקים ריקים מצטברים לפני חייל אחד. גם הבחורים שלנו ניסו את כוחם בזה, אבל לא יכלו להתחרות באנגלים. שלנו לא שתיינים היו אלא אכלנים. מתחילה רצו האנגלים להראות עליונותם, והיו מעוללים כל מיני תעלולים להראות את בוזם לבני עמים אחרים, וביחוד לחיילי הגדודים העבריים. אם קרה ואחד מהחיילים שלנו ישב על-יד שולחנם, היו זזים על הספסל לאט-לאט ודוחקים אותו אל קצה השולחן, ולבסוף, כמו באקראי, היו דוחקים אותו למטה, ופורצים בצחוק זדוני, אבל מעמידים פנים כאילו לא במתכוון קרה הדבר. חיילי הגדודים העבריים, שהיו זהירים וקפדנים בכבודם הלאומי, התחילו משיבים בוז וביטול לאנגלים, עד שנתחדדו היחסים כל-כך שלא היו הולכים אל הקנטינה אלא בשביל לבקש תואנה לקטטה. ודי היה באבק סימן של התגרות, ממשי או מדומה, והבחורים מן הגדודים העבריים היו עטים על האנגלים להתכתש. ואם לאנגלים היה כאן ענין לבילוי ולמשחק, הבחורים שלנו ראו את הדברים ברצינות גמורה. די היה שאיזה אנגלי יפליט “בּלאדי ג’וּ”, יהודי מלוכלך, ביטוי שהיה שגור בפי האנגלים, והיה נאמר בדרך-כלל כסתם קללה, בלי כוונה אנטישמית דוקא – והבחורים הרגישים שלנו היו מתנפלים עליו ומרסקים את עצמותיו. הגיעו דברים לידי כך שחיילי הגדוד העברי היו מתהלכים קבוצות-קבוצות, ואתי-חפירה בסרבליהם או אגרופני ברזל בכיסיהם, והיו באים בכוונה להראות לגויים את נחת זרועם. לא עבר לילה בלי קטטה. גם אני וגם אחי הגברתן מאיר, שהתגייס אף הוא לגדוד, היינו שׂשׂים להתכתשויות האלו על כבוד הגדוד ועל כבוד העם.

פעם אחת בשעת מסדר עמדתי ופקדתי על הקבוצה שלי, ומכיוָן שהאנגלית לא היתה שגורה בפי אמרתי להם בעברית: “בחורים, אתם תעשו כך וכך ואל תשימו לב למה שאני אומר לכם באנגלית שלי.” ובאנגלית שלי אמרתי מה שאמרתי. לא ראיתי שמאחורי עומד הקצין האנגלי, והוא שמע את הקשקוש הנלעג, וקרא לי ואמר: “מה הפקודה שפקדת? חזור על מלות הפקודה!” עמדתי נבוך לפניו ולא ידעתי מה לומר, והוא חוזר ומצווה עלי בתוקף לחזור על הפקודה, עד שהייתי אנוס לומר אותה משובשת כולה. התקצף הקצין ואמר: “בלאדי ג’וּ.” מיד איבדתי את עשתונותי וסטרתי לו על פניו. הכל נדהמו, ואני יותר מכולם. פני הקצין אדמו, ולא מכאב המכה הקלה אלא מעלבון. מיד פקד על שני חיילים לכדן את רוביהם ולקחת אותי אל בית-המשמר, אחד הולך לפני ואחד אחרי.

המשפט היה קצר: חודש ימים בכלא הצבאי בעַבַּאסִיַה, והורדה בדרגה על-ידי קריעת הסרט.

בית-הסוהר בעבּאסיה היה בלב המדבר. הושמתי במאסר-יחיד, בצריפון של מטר וחצי על מטר וחצי. הכל נלקח ממני, רק שתי שמיכות ניתנו לי, אחת לפרוש על רצפת החול ואחת להתכסות בה בלילה. לאחר שעה קלה הוציאו את כל האסירים החדשים והסבירו לנו: כאן כלא צבאי, הכל נעשה כאן בריצה: האכילה, הניקוי, התגלחת, האימונים – הכל נעשה במהירות המכסימלית, ואוי למִתרשלים. “ועכשיו לצריפים! כל אחד לצריפו!” אלה שלא תפסו שתוקף הפקודה למן אותו הרגע ולא מיהרו די אל צריפם, חטפו בעיטה בנעל צבאית באחוריהם, וכשהפכו את ראשם לראות מי בעט חטפו עוד בעיטה. “דאבּל אַפּ!” כלומר, בריצה, צעק הרב-סמל.

זה היה גיהינום קטן עלי אדמות. לא יכולתי לנוח רגע. מהשכמת הבוקר הייתי בתנועה נמרצת – מתאמן, משפשף את הדודים, מכבס, ועוד ועוד. אבל אין רע בלי טוב – המזון היה בשפע, ומשובח מזה שניתן לחיילים במחנה. לאחר חודש ימים חזרתי אל המחנה מחושל ונמרץ כל-כך, שכל הפעילות במחנה נראתה לי אטית ומרושלת. למסדרים, לאימונים, לאסיפות, ואפילו לקבל תשלום או תוספת בארוחה – אני מופיע ראשון כמי שכפאוֹ איזה צורך פנימי, כמעט בעל כרחי, וכל גופי מזנק קדימה עם תרועת החצוצרה או הפקודה. מכאן ואילך נראה לי הצבא כמין משחק, והחיים נעשו קלים. הצבא נעשה חלק מאישיותי.

 

[טז]    🔗

הגדוד חנה ברפיח. החיים היו חדגוניים ומשעממים והחיילים ביקשו דרכים להתבדר ולהתפרק מן האפרורית של חיי יום-יום. מכבר נודע לי שאפשר לצאת כ“אֶסקוֹרט” (ליווּי) לרכבת של מזון וציוד ברחבי המזרח הקרוב. חקרתי בדבר ונודע לי כי בקנטרה יש תחנת-ריכוז ומחנה-מַעבר לחיילים המשובצים בכל מיני יחידות ותפקידים, ושם בוחרים גם חיילים לליוויּ הרכבות. אבל איך מגיעים לקנטרה? לאחר בירורים ועיונים החלטתי להתיצב לפני מפקד הפלוגה ולבקש ממנו שישלח אותי למרפאה במצרים לבדיקת עינים, ומשם ודאי יזדמן לי להגיע לקנטרה. לקחתי שברי זכוכית והתיצבתי לפני הסרן התורן ואמרתי לו שנשברו משקפי. ביקש הסרן את מרשם המשקפים שלי כדי לשלוח לקהיר, שישלחו לי משם משקפים חדשים. אמרתי לו שבפלשתינה אין נותנים מרשמים שכאלה. באין ברירה נתן לי הסרן מכתב לבית-החולים שבאִסמַאעִילִיַה שבמצרים, ועל המעטפה רשם “סיק”, כלומר “חולה”. לבשתי מדים סוג א' מצוחצחים ומגוהצים, ולקחתי את החגור ואת הרובה, כדרך חיילים היוצאים לדרך. בתחנת רפיח, התיצבתי לפני המנהל והודעתי שעלי לנסוע לאסמאעיליה. ראה המנהל על המעטפה “חולה”, ו“בית-חולים אסמעיליה”, ומיד הורה לחובש תורן להשכיב אותי על אלונקה, וכשהתקרבה הרכבת אל התחנה לפנות ערב אותת לה המנהל לעצור, בסימנים מוסכמים מיוחדים לדבר. מיד ירדו שני אחים מן הרכבת ולקחו אותי על האלונקה בזהירות רבה והכניסו אותי לקרון. שם קיבלה אותי אחות חיננית ברחמים רבים והוליכה אותי לתא מיוחד והשכיבה אותי על אלונקה וכיסתה אותי במעילי ושאלה מה אני רוצה לשתות. אני, שיום תמים לא בא אוכל אל פי, אמרתי לה: “יש בולביף ולחם לאכול?” חייכה האחות ואמרה:

“חביבי, אסור לך לאכול, אתה חולה. איני יודעת מה המחלה שלך, אני אתן לך ‘לַיים-ג’וּס’,” – כלומר, מיץ-לימֶטה, משקה מבחיל למדי בנוסחתו הצבאית. באין ברירה שתיתי אותו. מפעם לפעם ניגשה האחות לשאול לשלומי, עד שראיתי צורך לגמול לה על טרחתה ולהתאנח כחולה אמתי. בקנטרה העבירו אותי בזהירות רבה לרכבת שהולכת לאסמאעיליה. כל הדרך מרפיח השקו אותי משקאות קלים בלי הרף, ואין פלא שהוצרכתי ללכת לעתים קרובות לשירותים. עד שהגענו לאסמאעיליה כבר התחזקה האחות בדעתה כל-כך, שהיא דיוחה: “לחייל הזה יש דיזנטריה.”

בבית-החולים הכניסו אותי למחלקה לחולי דיזנטריה והשכיבו אותי על מיטה והצטדקו שאי-אפשר לתת לי כלום עד שיבדוק אותי רופא. נחלשתי באמת, היתה לי סחרחורת מטלטולי הדרך ומרעב. את החגור ואת הרובה תחב האח מתחת למיטתי, ושם נשתכחו. האחות שמדדה את חומי הניעה ראש, כי המדחום לא הראה-שיש לי חום. “משהו לא בסדר,” מילמלה, ומיד הרגיעה אותי: “יש לך כאבים? תנוח. לתת לך גלולת שינה? מוטב שתישן בלי זה, לילה טוב, מחר יבוא הרופא והכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר,” מילמלה בעדינות ויצאה. הס הושלך במחלקה, החולים נצטוו לישון עוד בראשית הערב, ורק נורה אדומה דלקה באולם. כיוָן שיצאה האחות, מיד הגיח מתחת לשמיכה שעל המיטה הסמוכה ראשו של חייל מגודל. לחש לי: “היי, מאין אתה בא?” אמרתי לו: “קלעי המלך, ואתה?” אמר לי: “אני אוסטרלי. מה אתה עושה פה?” אמרתי לו: “אני צריך משקפים.” פרץ החייל בצחוק גדול תחת השמיכה ואמר: “תמיד הם עושים כך! אני משתמט, אני ארטיסט, זה שלושה שבועות אני כאן.” נכנסה האחות הראשית ועברה ביעף והיסתה אותנו. למחרת בבוקר, לאחר שתיית ה“ליים-ג’וס”, הופיע הרופא הראשי ואחריו שורה ארוכה של אחים ואחיות. כשעבר על-יד מיטתי ביקשתי להודיע לו שנפלה כאן טעות ואני צריך משקפים. שאל אותי הרופא בחפזה מה שלומי, וקודם שהספקתי לומר דבר כבר עבר הלאה ולחש משהו לאחות הראשית.

כך נשארתי בבית-החולים אחוז חלשות מרעב. הרגיע אותי האוסטרלי ואמר לי שאפשר לקנות אוכל בקנטינה, ולקח ממני כסף והלך וקנה קופסה של דגים מעושנים שקוראים “פרֶש” בלעז, ושוקולדה וופלים. כשירד היום והשתרר שקט במחלקה, השתופפנו האוסטרלי ואני על הרצפה בין מיטותינו ואכלנו לתיאבון. כשעברה האחות בשעה עשר הריחה את ריח הדגים והתרעמה: “לעולם לא תצליחי ללמד אותם, חולים ומאביסים את עצמם במאכלים, תמיד הם מצליחים להערים עליך.” ניגשה אלי ואמרה לי: “אתה ודאי רעב מאוד, חביבי, אבל לא תתגאל כבחורים האלה.” ואני גנחתי במסכנוּת. אמרה לי: “שש… תישן, תישן.”

ביום השלישי לא יכולתי לעמוד בזה עוד, וכשבא הרופא אמרתי לו: “סיר! מי נוֹ סיק, מי גוּד, אני רוצה משקפים.” פרץ הרופא בצחוק ידעני קצרצר, כמי שכבר שמע טענות שכאלה, ואמר: “כן, כן. אתה יודע אם אתה חולה או אני הוא היודע? מי מאתנו הרופא?” שאג. אמרתי לו: “אתה,” והוא שטף והלך לו הלאה. אמר לי האוסטרלי: “אם תגיד לו שאתה בריא ישאיר אותך בבית-החולים כאילו פגעת בכבודו, שאין הוא מבחין בין חולה לבריא. בפעם הבאה, בבקורת השבועית ביום ששי, תגיד לו שאתה חולה מאוד, ותראה מה יהיה.”

ביום ששי, כשהופיע הרופא בכל הדרו לביקורת הכללית, התיצבתי לפניו בתלבושת המיוחדת ואמרתי את המשפט ששיננתי לי פעמים רבות: “אדוני, אני חולה מאוד, אני חולה מאוד, אדוני” התפרץ הרופא וצעק: “מה? אתה חולה מאוד! אתה תחליט אם אתה חולה מאוד! חוצפה! עוד היום להוציא אותו מבית-החולים!”

מיד התחילו ההכנות להוציא אותי מבית-החולים. לבשתי את מדי והתיצבתי במשרד, ואגב העיון בתעודותי שלפתי את המכתב שכתב הסרן. פתחו אותו וקראו ופרצו בצחוק גדול: “שבוע ימים החזיקו אותו בבית-חולים לחולי דיזנטריה, ומה דרוש לו? משקפים!” מיד הוליכו אותי למחלקה לעינים ובדקו ורשמו לי מרשם ונתנו לי את המשקפים, וגם מכתב נתנו בידי לבית-הבראה צבאי באלכסנדריה, כל מי שיוצא מבית-החולים אחד דינו-הבראה בבית-הבראה צבאי. נסעתי לשם בשמחה, ובלי שהיות יתירות הביאו אותי לחדר והורו על מיטה ואמרו לי להתפרקד עליה ולהשתדל להבריא מהר ככל האפשר.

לארוחת-הבוקר הסתדרו המבריאים בטורים, ופנכי-האוכל בידיהם. חדר-האכילה היה צריף ענקי. החום היה גדול. ריח צלי החזיר הכה בי והעיר בי בחילה. כשעמד התורן לשים את מנתי בפנך אמרתי לו: “אני יהודי, איני אוכל את זה.” האנגלים, שצבאם מורכב מבני כל מיני אומות ודתות, בעלי כל מיני הרגלי אכילה, אינם מתוַכחים על טעם וריח. אמר לי: “אתה תקבל שתי ביצים במקום זה.” החיילים שישבו מסביב לי הביטו אלי בקנאה, כי גם עליהם נמאס הבשר השמן המטוגן. אמר גברתן אחד: “בשם אלהים, גם אני יהודי, גם אני רוצה ביצים.” והוא ניגש אל המטבח. אמר לו הטבח עלי: “הוא יהודי, הוא לא אוכל את זה.” אמר לו החייל: “גם אני לא אוכל את זה. ליהודי אתה נותן ביצים, ולי, הבריטי, לא תתן? לא אזוז מכאן עד שאקבל ביצים!” תחב הטבח לידיו שתי ביצים. שבר אותן החייל על-יד השולחן בזחיחות-הדעת, והנה התברר שהן סרוחות, וסרחונן נדף בכל האולם. השתולל החייל וצעק: “היהודים מצליחים תמיד. תראו מה שקיבל הוא ומה שקיבלתי אני!” ופרץ בשטף של קללות, וכל המסובים צוחקים.

שבוע ימים ביליתי במחנה-ההבראה מתוך אכילה ושתיה ומשחק, ומשם נסעתי למחנה-המַעבר בקנטרה. זה היה מחנה פרוץ לכל רוח, האוהלים היו מרופטים, ולא היו שבילים. מפעם לפעם קראו לקבוצות של חיילים שחיכו לשיבוצם ביחידות או בכל מיני תפקידים, והיה איזה סדר באי-הסדר הזה, אבל הסדר ידוע היה רק לממונים. נרשמתי כמקובל, והנה לפי ההגיון הצבאי המיוחד שאזרח לא יבין אותו, קיבלתי ציוד אישי חדש, שהרי חזקה על חייל שבא מבית-חולים שאין לו ציוד, ונותנים לו הכל שוב. קיבלתי איפוא עוד רובה ועוד חגור ועוד שמיכות ועוד נעלים, והשתכנתי לי באוהל וחיכיתי שיקרא לי.

יום אחד הכריזו: “מי מוכן לנסוע כ”אֶסקוֹרט" (מלַווה) רכבת לדמשק." החיילים שהגיעו לכאן מעבר לים לא התמצאו יפה במקומות ובכיוונים ולא הגיבו במהירות הנדרשת. מיד קפצתי והתיצבתי באוהל המיון ובלי שהיות יתירות הטילו עלי ללַווֹת רכבת-מזון לצבא המוצב בדמשק.

למחרת בבוקר ישבתי לי בפתח הקרון, רגלי משולשלות החוצה, הרובה על ברכי, ואני מלווה רכבת-מזון ארוכה לדמשק. הקרונות הובילו קופסות-גבינה וקופסות-בולביף, והיו קרונות מלאים בשר-כבשים תלוי על אנקולים, וקרונות של שוקולד ותה ושאר דברי-מתיקה, וחשוב מכל – קרונות מלאים חביות ענקיות של בירה. הקרונות היו נעולים, אבל לי הוקצה קרון אחד פתוח, מלא חביות של בירה. נתנו לי מזונות בשפע, ומאפס מעשה הייתי נוגס לי ביסקויט או שוקולד ומתענג על רוב טוב.

בדרך מקנטרה לעזה נימנמתי לי לסירוגין והייתי מתעורר מן הרעש ומן הזעזועים כשהגיעה הרכבת אל תחנה. בעזה עמדה הרכבת להצטייד בפחם ובמים, ואני יושב דרוך וצופה על סביבי, ועד מהרה התקבצו מסביב לרכבת ילדים ומבוגרים, והתחרו ביניהם בכל מיני הצגות לעיני המלווה: מהם שרו, ומהם יצאו במחול, ומהם התרפסו סתם – הצד השווה שביניהם שכולם ביקשו “בקשיש” של מתנות ומזון בשכר טרחתם. נהניתי בתום לב מן ההצגות ומן הכרכורים ופיזרתי מטבעות קטנים לכל עבר, והילדים עטו עליהם בצווחות, והצחוק היה רב. ואולם כיוָן שנטיתי להם חסד ונהגתי בהם ידידות, התחילו להתחצף כנגדי, וכשחדלתי לפזר נדבות ניסו לחטוף מזון מן הקרון, עד שהייתי אנוס לאיים עליהם ברובה, והם התפזרו לכל רוח.

בטלטולי הרכבת התנגחו כמה חביות והתבקעו, ופה ושם קלחו סילונים של בירה. חושש הייתי שמא אשמתי היא, שלא היטבתי להשגיח על המשלוח, אבל אין צריך לומר שמילאתי את המימיה שלי בירה מן הקילוחים וישבתי לי בנחת ולגמתי עד שנתבשמתי, וכשהגיעה הרכבת ללוד ועמדה על מסילה צדדית לחניית-לילה, כדי שיחליף נהג-הקטר כוח, ניגשו אלי שני חיילים ושאלו אותי מה אני מוביל, ואף הזמינו אותי לאהלם לארוחת-ערב. התפלאתי על הכנסת-אורחים חביבה זו ונעניתי ברצון. נתנו לי ארוחה כיד המלך ואף ישנתי על מיטה שהציעו לי. בבוקר חזרתי אל קרוני, והנה שוד ושבר! החיילים המנוסים רוקנו חבית שלמה של בירה. לא היתה שהות בידי לעסוק בענין, כי הרכבת התחילה יוצאת לדרך, ואני קפצתי על הקרון ונסעתי הלאה.

כל הדרך הייתי חושש מפני העונש שאקבל על שלא שמרתי היטב על מה שהופקד בידי. לפנות ערב הגיעה הרכבת לגשר אל-חמה שעל הירמוך. על-יד הגשר חנתה יחידה קטנה של חיילים אנגלים, שתפקידם היה לשמור על הגשר ולהבטיח את המעבר עליו. הגשר היה רעוע, והרכבות היו עוברות עליו לאט, ואז היו בדוים שהיו מסתתרים בסבך מתנפלים עליהן לשדוד את הנוסעים. לפיכך עלו כמה חיילי אבטחה אל אחד הקרונות שברכבת, וכשהגענו לתחנה הקרובה ירדו ממנה כדי לחזור למקומם ברכבת הבאה מדמשק. וכמה נחרדתי כשראיתי שהם נושאים עמהם תיבות-קרטון מלאות שוקולד וגבינה ותה וקפה ושאר מעדנים. עתה כבר הייתי מובטח שנכון לי עונש כבד, אולי אפילו מאסר. באשמורת אחרונה הגיעה הרכבת למחנה הצבא האנגלי בדמשק. מיד הבהיל אותי רב-סמל אל אוהל אחד, ושם נתנו לי אוכל ולקחו את תעודות המשלוח ושלחו אותי לישון בשארית הלילה. לאחר ארוחת-הבוקר, אמרו לי, עלי להתיצב לפני מפקד המחנה.

בשעת ארוחת-הבוקר התפלאתי שהחיילים היושבים עמי בחדר-האוכל מתפרצים החוצה פתאום וספלי התה בידיהם. במהרה נתברר לי שחביות הבירה החבוטות שבקרונות נתרופפו חישוריהן, וכשהתחילו לגלגל אותן מן הקרונות התפרצו קילוחי בירה מן הסדקים, והכל מיהרו למלא את ספליהם. כשהתיצבתי איפוא לפני המפקד, חששתי מפני הגרוע מכל. קיבל אותי המפקד בסבר פנים יפות ואמר לי: “בחור בן חיל אתה. עוד לא קיבלנו טרַנספּוֹרט בשלמותו כטרנספוֹרט שלך. ראוי אתה לשבח.” והוא פנה אל הרב-סמל: “רשום לו תעודת חופשה לשלושה ימים, והקצב לו מזון לשבעה ימים. שלום!”

שמח וטוב לב יצאתי מלפני המפקד ומיהרתי אל תחנת הרכבת לנסוע לחיפה. אמרתי בלבי, הגיעה השעה לבלות מעט בחיפה. היה לי כסף בכיסי מן התשלום החדשי, וגם מזון ניתן לי בשפע וגם תעודת חופשה לשלושה ימים, וגם שובר-נסיעה לרכבת. לפנות ערב הגעתי לחיפה. נכנסתי למסעדת דגים, כי אוהב מאכלי דגים אני מעודי, אבל בתוך החטיפה והאכילה הגסה נתקעה עצם בגרוני. אמרתי בלבי, תמיד קורה לי איזה מעשה-שטן דוקא כשאני מבקש ליהנות מעט מן החיים. בכאבי וביאושי ויתרתי על הבילוי בחיפה והחלטתי לצאת ברכבת הלילה לקנטרה, ובינתים הסתובבתי בחוצות חיפה עד שמצאתי שלט של רופא יהודי. נכנסתי לביתו בלילה עם כל ציודי, ואמרתי לו שאני חייל בגדוד העברי ועלי לנסוע עוד הלילה לקנטרה. ביד אמונה הוציא הרופא את העצם מגרוני והשקני תרופה, וכשביקשתי לשלם לו סירב לקבל. בתחנת הרכבת מצאתי רכבת של קרונות פתוחים מלאה חיילים עומדת לצאת לקנטרה. מיד עליתי אל הקרון והנחתי את ציודי. לא הספקתי להשתרע למשכב הלילה וחייל סקוטי קרא לעברי: “היי! מה אתה חושב לך? מה אתה נדחק? אינך רואה שאין כאן מקום אפילו לבקבוק ויסקי?”

אמרתי לו בנחת: “תראה לי מקום אחר לשכב.”

“אתה חייל מחורבן! לא מחובתי הוא להראות לך מקום! זוז!”

“ואתה אינך רואה שאין מקום?” עניתי לו באנגלית עילגת.

“אתה יהודי?”

“ואתה סקוטי?”

“כן!” ענה הוא בגאוה.

“ואני יהודי!”

“זוז! אומרים לך!”

לא עניתי.

אמר לי: “קום והילחם!”

הייתי חמום ונרגז ומוכן לכל. אמרתי לו: “בוא!” מיד התערבו חיילים אחרים והתרעמו עליו: “הנח! אין מקום לעמוד כאן ואתה רוצה בקטטה? הנח לו!”

“או קיי!” נהם הסקוטי והניחני לנפשי. וכדרך האנגלים, שאין דרכם לשמור תרעומת או טינה, כיבד אותי בהמשך הדרך בלגימת ויסקי, ובשיחה בריטית מקוטעת שאל אותי לאיזה גדוד אני שייך, וכששמע שאני מ“קלעי המלך” נהג בי אפילו ידידות.

במחנה קנטרה פגשתי כמה חיילים יהודים מן הגדוד שלי. ערב אחד סיפרתי להם את הקורות אותי בעת האחרונה, תיארתי את עצמי בצבעים יפים, וקניתי את הערכתם. שוחחנו שיחת חיילים על החיילים בצבא, על תקות הגדוד שלנו להשתתף עוד במלחמה, ועל האפשרויות לבלות במקום. בתוך כך סיפר אחד החיילים שמעבר לתעלה יש מסעדה הקרויה “המסעדה האפריקנית”, והיא מפורסמת במאכליה האפריקניים הפיקנטיים. למחרת הצטחצחנו והתיפינו והלכנו לאכול שם. נכנסנו ומצאנו אולם יפה ונקי, ושולחנות מכוסים מפות ערוכים לקבל את האורחים. הסבנו לנו בהרחבה ובנחת אל שולחן גדול, וחיכינו. לבסוף התברר כי רק יום אחד בשבוע, שהוא סודה של המסעדה, אוכלים כאן ארוחות; בשאר הימים מגישים רק תה וכריכים קלים, אבל המחירים קבועים ושוים בכל הימים. יצאנו מאוכזבים וכעוסים. כשהגענו אל המחנה קרא חייל אחד שהיה אתנו בקול נצחון: “אותי לא ירמו! ראו מה הבאתי מן המסעדה!” והוא הוציא מן החותלות סכו"ם של כסף.

חייל אחד היה בינינו, ויניק שמו, שהיה מורה במקוה-ישראל. גניבת הכלים קוממה אותו. לא ייתכן, אמר ויניק בתוקף, שחיילים עברים יגנבו כלים ממסעדה. חרפה היא לגדוד העברי. והוא ביקש מתנדבים ללכת אתו להחזיר את הגניבה. לזכותי אומַר שנעניתי מיד, ועמי עוד חייל אחד. למחרת אחר-הצהרים יצאנו שלשתנו אל המסעדה. מה אומר? יש שצדיק בא על שכרו. הפעם באנו באותו היום המוצלח שאוכלים בו ארוחת-ערב שלמה. ואמנם אכלנו מכל טוב מצרים, ובשעת הארוחה היינו מניחים על השולחן מפעם לפעם סכין או מזלג או כף מן הכלים הגנובים. כשחזרנו לקנטרה לאהלינו סיפרנו במצהלות שמחה על עלילתנו. לאחר זמן סופר המעשה בין חיילי הגדוד, ואף שמענו אותו מפי חיילים שיחסוהו לעצמם.

לא ביקשתי לי עוד תפקיד בליווי רכבת וחזרתי למחנה הגדוד שלי ברפיח.

 

[יז]    🔗

כלפי חוץ התנהלו החיילים במחנה רפיח על מי מנוחות, יום דמה ליום, והכל נשַק על פי הקצונה מטעם השלטון הבריטי ירום הודו. כלפי פנים היו החיים טעונים מתח גדול, אף כי לא לכל החיילים, וכוּונו בידי מפקדי ה“הגנה”. לא לחינם התנדבו הבחורים לגדודים העבריים. מנהיגי הישוב ביקשו לאמן צבא יהודי שיהיה מוכן אם תהיה התנגשות בין הישוב העברי ובין הערבים, שהתנגדותם לישוב היהודי גדלה והלכה. באישון לילה, כשישנו המחנות שנת ישרים, היו מנהיגי ה“הגנה” וכמה חיילים נאמנים מתרחקים מן המחנה אל דיונות החול, וממתיקים סוד וקובעים את המדיניות של הגדוד ואת דרך פעולתו. מטעמים לא ברורים לי עצמי הייתי גם אני מוזמן מפעם לפעם לישיבות האלה. לא השתתפתי בדיונים ולא חיויתי את דעתי, אבל הייתי מוכן לבצע כל מה שהטילו עלי. פעם אחת ציוותה ה“הגנה” לאסוף נשק רב ככל האפשר, והבחורים היו לוקחים טיפין-טיפין ממחסן-הנשק של הגדוד, והאפסנאים היו מעלימים עין. כשהיו הקצינים האנגלים מגלים את החסר היו מאשימים את החיילים העבריים ברשלנות, ולפעמים הועמדו חיילים למשפט צבאי על ש“איבדו” את נשקם. כשהיו הגדודים יוצאים למטוָח היתה מחלקת- הרכב מעמיסה על העגלות ארגזי תחמושת, ובדרך למטוָח היו חברי ה“הגנה” מחליפים אותם בארגזים מלאים חול. במטוָח עצמו היו החיילים יורים פחות ממכסת התחמושת שהוקצבה לכך, והקצין היהודי הממונה על הירי היה מאשר בחתימתו שהוצאה כל המכסה, וכך סיפקו תחמושת ל“הגנה”. פעם אחרת הורתה ה“הגנה” לסחוב מחיל-המשלוח הבריטי את הנשק האישי שלהם כשהיו עוברים ברכבות-לילה בין רפיח לקנטרה. הקרונות היו פתוחים בדרך-כלל, והסקוטים והוֶלשים והאוסטרלים והיהודים, שהיו חוזרים מן הארץ למצרים לאחר חופשה ובילויים, היו מבוסמים בדרך-כלל וישנים שינה עמוקה. החיילים שלנו, שהיו פזורים במשמרות בתחנות הבינים שבין הארץ ובין מצרים, היו עולים לרכבת ושוֹלים מבין החיילים הישנים רובה פה ורובה שם ומשליכים אותם אל צדי המסילה. קבוצה אחרת של חיילים יהודים היתה עוברת ברגל ואוספת את הרובים האלה ושולחת אותם לארץ. שמועות נפוצו בין החיילים על חבורה של שודדי רכבות שפועלת בסביבה, כי לשם ההסוָאה סחבו לא רק רובים אלא אף ציוד אישי. על דעת איש לא עלה לחשוד בחיילי הגדוד העברי. גם החיילים העברים שלא שותפו בפעולות האלו לא ידעו את האמת. הכל נעשה בסתרי סתרים ובזהירות רבה.

יש שביקרו אצלנו אישים ומנהיגים יהודים, וביניהם אחדים שעשו רושם שלא יישכח. מפעם לפעם היה הד"ר וייצמן בא אל המחנה ומזמין אליו כמה אנשים לשוחח אתם ולהתבשם מרוח הגדודים העבריים. אף אני הייתי בכמה פגישות שכאלה עם וייצמן. הוא אהב לדבר אידיש ולתבל את דבריו בדברי חכמה ובדיחה ובמאמרי-עם שנונים וקולעים. שיחתו היתה קולחת ושזורה גירויים חזקים, ולאחר כל שיחה שכזאת היינו מתפזרים מתוך הרגשה שמשהו גדול עומד להתרחש, ושאנו משתתפים במעשה היסטורי גדול, והיינו מתחזקים ומתעודדים לעמוד בחדגוניות של חיי-צבא אפורים וחסרי-שחר לכאורה.

לילה אחד התאסף הגדוד הרחק מחוץ למחנה, לפגוש את טרומפלדור, הגיבור האגדי הגידם. הוא דיבר עברית עילגת ומגומגמת, מעורבת ב“רוסיציזמים”, במבטא רוסי, ואף-על-פי-כן עשה עלינו רושם כביר. הוא דרש מאתנו שלא לשכוח את המטרה שלשמה התנדבנו, ולא לסטות מן הדרך, אלא להיות חיילים טובים כשאר החיילים, כדי שנהיה מאומנים. הוא דיבר כאדם מעולם אחר, מסביבה אחרת. דבריו נאמרו בנחת אבל היו טעונים ריגושים עצורים מתוך הכרה בדחיפות המשימה. והוא הניח אז את היסוד לפקודה שעתידה היתה לאחר שנים רבות להיות נר לרגלי קציני צה"ל: “אחרי!”

לפעמים היה ברל כצנלסון מדבר אלינו. גדול היה ההבדל בין ברל כצנלסון החייל ובין ברל כצנלסון המנהיג. כחייל היה מגוחך. האימונים כאילו לא פעלו עליו כלום. לאחר שנה וחצי בצבא עדיין לא היו לו תגים וסמלים. כובעו היה מקומט, בגדיו מרופטים, ולחגור חגור לא ידע. תחת לתלות את את-החפירה על החגורה מאחור היה תולה אותו מלפנים, ואחרי מסע היה מתאונן שהוא חבוט ורצוץ. אבל כשדיבר בלילה באזני הגדוד נהפך והיה לאיש אחר. דיבורו היה נלהב ושוטף וכובש לבבות, וכשנתקע ונתגמגם גברו המתיחות והקשב דוקא. רעיון רדף רעיון, ואסוציאציה רדפה אסוציאציה. הוא פנה אל חברת בני-האדם, אל השׂכל, אל הרגש, אל הפטריוטיות, והביא והמשיל מאוצר דעותיו והתלהב והלהיב וניכר שהוא מאמין ובטוח בכל דבריו, עד שסחף את כולנו אל עולם העתיד ששיוָה לנגדו, אל עתיד הישוב העברי בארץ בכלל, ואל תפקידה של תנועת הפועלים בבנין הארץ.

ועד שהגדוד מתאמן ומתכונן לעלות לארץ, פשטה השמועה שעומדים לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. סערו הרוחות, ובפגישת לילה הוחלט לא לזוז. רק לארץ-ישראל נלך. בוקר אחד נקראנו בתרועת חצוצרה למסדר. ניתנה הפקודה לקפל את האוהלים ולארוז את החפצים ולהיכון לנסיעה. במסדר עמדנו רציניים ומתוחים, והכתפנו נשק ועמדנו דום כאיש אחד בדקדוק ובקפידה. אבל כשניתנה הפקודה לצעוד אל הרכבת, לא זזנו ממקומנו. זה היה מרד. הרוחות געשו, ואנו עומדים ואיננו זזים. התחילו הקצינים מסתודדים ביניהם ולאחר זמן-מה ניתנה הפקודה לעמוד נוח. מפקד הגדוד, הקולונל פטרסון, דיבר אלינו רכות וביקש לשדל אותנו למלא את הפקודה. דובר הגדוד שאל אותו לאן מסיעים אותנו, לארץ-ישראל או לחוץ-לארץ. “לחוץ לארץ!” ענה הקצין. לא זזנו ממקומנו. התחיל הקצין מאיים, ואנחנו לא זזים. שעות ארוכות עמדנו בשמש הצורבת ולא זזנו, עד שנכנעה המפקדה והורתה לשוב ולהקים את האוהלים. ימים רבים נמשך המשא-ומתן בין נציגי הגדוד ובין המפקדה. לבסוף ניצח הגדוד והוחלט לשלוח אותנו לארץ-ישראל. ויום אחד ניתנה הפקודה לצאת לדרך.

ההתרגשות היתה גדולה. מתיחות של חדשים פגה. בזריזות וברצון קיפלנו את היריעות וארזנו את חפצינו והעמסנו על הקרונות, ולפנות ערב נסענו ארצה. הימים היו ימי חורף, בדרום היה מזג-האויר חמים ובהיר, אבל במרכז הארץ שרר החורף. גשם שוטף ירד כשהגענו בחצות הלילה ללוד. התעטפנו בשכמיות ויצאנו במסע ברגל אל סרפנד, הוא מחנה צריפין היום. איש לא ידע היכן המחנה הזה, הקצינים המוליכים אותנו תעו בדרך-לא-דרך, ומפעם לפעם האירו בפנס את המפה, אבל לא יכלו להתמצא. גם חיילים מבני הארץ, שנתבקשו לעזור, לא הצליחו למצוא את הדרך בחושך ובגשם. שעות ארוכות בוסס הגדוד בבוץ, וכבר היינו תשושים ורטובים עד לשד עצמותינו, ורבים צעדו מוּכנית אחר חבריהם, מתוך כמין תנומה, בעינים כמעט עצומות. מפעם לפעם החליק חייל והשתרע בבוץ בין הזיתים. רק עם אור ראשון ראינו שאנו בחורשת זיתים על-יד רמלה. החיילים היגעים מיאנו לצעוד הלאה והקצינים העייפים והעצבנים החליטו לחנות לפי שעה בין חורשות הזיתים, במאהלי פלוגות. בלי חמדה קמנו כסהרורים להקים את האוהלים, אבל היתדות נעקרו מן הבוץ במשב-הרוח הראשון על היריעות הכבדות ממים. הכל נעשה ברשלנות ובאי-רצון.

מפקד הפלוגה שלי, קֶפּטן קויקלי, איש נמרץ ותקיף, הסתובב בין החיילים וזירז אותם לגמור את המלאכה. לשוא. חמתו בערה בו ופקודותיו נעשו תקיפות ומאיימות, אבל החיילים העייפים עד אדישות התעלמו ממנו. אני, לאחר שניסיתי כמה פעמים למתוח את החבלים ולקשור את היריעות אל היתדות, והללו נעקרו שוב ושוב מאדמת הבוץ, עמדתי לי מכווץ בגשם, מתוך יאוש והשלמה ואדישות. ראה אותי קפטן קויקלי עומד לי בטל ככה, וחמתו ניצתה כאש עלי. “חייל!” קרא, “בוא הנה!” ניגשתי אליו בצעד מרושל ומתנודד ואמרתי לו ספק באדישות ספק מתוך סרקאזם: “מה אתה רוצה?” אמר לי קפּטן קויקלי: “מדוע בשם השטן אינך עובד? הקם את האוהל!” אמרתי לו: “אי אפשר.” קפטן קויקלי התרתח: “איך אתה עומד? עמוד דום! כך מדברים אל קצין?!” התקרבתי אל פניו ואמרתי לו: “מה אתה רוצה?” מיד קרא הקפטן לחייל אחד וציוה לאסור אותי. מסרתי את עצמי לאוסרי באדישות, והוא הביא אותי למעצר באוהל שהוקם בינתים.

לאחר ימים אחדים, משהוקם מחנה הגדוד בסרפנד, הוליכו אותי, האסיר, מחורשת רמלה לשם. עד שאני צועד לי ככה בחגור מלא פגש אותי קפטן קויקלי על סוסו, והוא כבר נינוח ומצוחצח. נכנסה בי רוח-עיועים וניענעתי לו בראשי ואמרתי לו: “הלו, קפטן!” נשך קויקלי את שפתיו ולא ענה. אבל כשהגעתי למחנה נקראתי למפקד-הגדוד למשפט צבאי.

מתוך הנחה מוצדקת למדי שחייל עברי אינו מבין אנגלית, הוזמן הרב-סמל דוב הוֹז, שהיה מוחזק יודע אנגלית, להיות תורגמן במשפט. באוהל המרווח ישב מפקד-הגדוד, ולימינו ולשמאלו שני סרנים: קפטן קויקלי וקפטן אלכסנדר. קפטן קויקלי סיפר את המעשה, תיאר את התנהגותי בצבעים שחורים, קרא לי אידיוט שאינו מבין כלום, ואמר שאני חצוף. הוא דרש לתת לי עונש מכסימלי. ביקש השופט מרב-סמל הוז שיחווה את דעתו על אפיי, ושאל אותו אם אני “אינסוֹלֶנט”, כלומר, חצוף. דב הוז, המומחה לאנגלית, לא ידע את פירוש המלה ושיער בנפשו שהשופט ודאי התכוון לשאול אם אני “אינטֶליג’נט”, כלומר, נבון. אמר לשופט: “וֶרִי מַץ',” כלומר, מאוד-מאוד. חגג קפטן קויקלי את נצחונו ואמר: “אף אני חשבתי כן.” אבל הסרן השני, קפטן אלכסנדר, התנגד לדעה הזאת. “ידוע לי,” אמר, “שהחייל הזה נבון מאוד, הרי הוא המורה שלי לערבית.” כי זאת לדעת, עוד כשהיינו ברפיח ביקש קפטן אלכסנדר ללמוד ערבית, ואני הייתי המורה שלו. פעמיִם בשבוע הייתי בא אל אהלו ומלמדו ערבית, והוא היה אומר לי: “עכשיו אתה המורה שלי ואני תלמידך, התנהג כמו מורה.” ונקשרה בינינו ידידות. עכשיו היה קפטן קויקלי מובטח כי אלכסנדר מדבר באירוניה, ושאני איני אלא שוטה גמור, והוא פרץ בצחוק ואמר: “כך כך, הוא כבר מופיע כמורה!”

השופט, שכל הענין שיעשע אותו כנראה, והוא לא אהד ביותר את קפטן קויקלי הגאה, גזר עלי עשרה ימי מחבוש. נלקחתי אל בית-המעצר – אוהל בודד מוקף תיִל. תפקידי היה לבקע עצי-הסקה למטבח הקצינים. תמורת זאת הייתי מקבל משהו ממטעמי מטבח-הקצינים: שתים-שלוש קציצות, בקבוק בירה, פרוסות גבינה, תופינים, ושיירים אחרים משולחן הקצינים. הימים עברו בנחת, ואני שכבר התנסיתי לפנים במאסר צבאי ממש, היו לי עשרת הימים האלה ימי הבראה ומנוחה.

קפטן אלכסנדר לא ויתר על שיעורי הערבית בזמן מאסרי, והיה שולח את משרתו להביאני אליו. יום אחד נזדמן קויקלי לאהלו של אלכסנדר וראה אותי יושב לי על כורסה נוחה ואלכסנדר יושב לפני כתלמיד לפני רבו. שוב היה קויקלי מובטח שאני משתטה באיצטלה של מורה וכי אלכסנדר נהנה מכך. אמר לי קויקלי בבוז: “צא, בן- זונה!” אמר לו אלכסנדר: “לא ייתכן שתגרש את מורי מאהלי!” “מה? הוא באמת המורה שלך?” אמר קויקלי ויצא מן האוהל בזעם. ימים רבים שמר קויקלי את איבתו לי.

שמועה עברה במחנה שדרושים חיילים למשמר-ליווי לשבויים גרמנים בדרכם למחנה-שבויים במאדי שעל הנילוס. חיש-מהר התיצבתי לפני המפקד. קסמה לי החופשה הניתנת לחיילי הליווי לאחר מילוי תפקידם. מיד נשלחתי עם שאר חיילי הליווּי ללוד. שם נעשה הכל בחפזון. העמידו אותנו מסביב לרכבת, ויחידה אחרת הביאה את השבויים. הללו לא נראו מדוכאים כל עיקר. צעדו להם בצעדים רחבים מתוך שמחה ובדיחות-הדעת, ונכנסו אל הקרונות ברעש ובהמולה. לא כך ציירתי לי גרמנים שבויים. הם התפזרו בקרונות, זרקו ברשלנות את חפציהם על הרצפה וישבו בקרונות הפתוחים, המיועדים להובלת בקר. המפקד פיזר אותנו אחד בכל קרון, וקודם שידעתי אל נכון איפה אני יצאה הרכבת לדרכה. ברוב החפזון שכחו לחלק למשמר מזון לדרך. אני יושב לי בין ארבעים גרמנים בקרון ארוך, מכונס בעצמי והרובה תחתי. איזה שומר אני, אמרתי בלבי. חייל אחד בין ארבעים שבויים חצופים ולמודי-מלחמה. מה אוכל לעשות להם אם ירצו לברוח?

אבל לא עלה על דעתם לברוח אל המדבר הרחב. כיוָן שיצאה הרכבת מגבולות הארץ, הוציאו השבויים כל מיני מאכלים ממכנסיהם הממולאים כנקניקים, המקושרים בחבלים לקרסוליהם – לחם, פירות, בשר ובקבוקי בירה – ועשו לעצמם משתה הילולה, בשירה ובשמחה. ואני יושב לי יחידי ביניהם, רעב ועלוב, כאילו לא לצבא המנצחים אני שייך. השגיחו בי השבויים שאיני אוכל כלום וכבר ארכה הדרך, ומתוך שובבות ורוח טובה כיבדו אותי מן המטעמים שלהם, ואני, חייל מנצח, הייתי למנוצח בעיני.

הערב בא והשבויים נתכרבלו בבגדיהם ושוחחו שיחה ערה ביניהם, מלווה בפרצי צחוק. כשהיתה הרכבת עוברת על פני תחנה, ומנהל-התחנה היה עומד ומשגיח שהכל כשורה, היו החצופים יורקים עליו. מנהל-התחנה היה משתולל מכעס, אבל הרכבת היתה עוברת על פניו מהר, והשבויים היו צוהלים. ואני יושב לי דחוס ביניהם עם הרובה העלוב שבידי, ואיני מתערב. כך היה בכל הקרונות. כשהגענו לקנטרה עלו קצינים אנגלים לרכבת והתחילו חוקרים מי ירק על מנהל-התחנה, והשבויים יושבים משתוממים ותמימים כמלאכים, ואני איני מצביע על היורקים, שהרי מפתם אכלתי ומשלהם שתיתי – ואיך ילשין חייל על חייל? וביחוד שהיה לי בלבי על הקצינים האחראים שנהגו בי ככה והצריכוני למתנת שבויים גרמנים. בקנטרה הועברנו לקרונות אחרים, ועם בוקר הגענו למאדי.

במאדי, עיר-גנים קטנה מלאה עצים ופרחים על גדת הנילוס, העמידו אותנו שוב על המשמר, ואת השבויים הוליכו אחר כבוד אל אולמי האוכל שהיו מוכנים לקבלם, ואנחנו עומדים לנו בחוץ זמן רב, עד שכילו לאכול ולשתות ופוזרו במגוריהם. רק אז שוחררנו. על תלונתנו שלא קיבלנו צידה לדרך אמרו לנו הקצינים האנגלים: “אין דבר. עכשיו תזללו כאות נפשכם.” ואמנם נסענו, כל חיילי המשמר, לקהיר, ובילינו באכילה ובשתיה ובבידור, ושבוע ימים תרנו את מצרים וראינו את פלאותיה.

בינתים פוזר הגדוד יחידות-יחידות ברחבי הארץ, לשמור על כל מיני מקומות בעלי חשיבות צבאית. יחידה קטנה אחת, ואני בתוכה, הוצבה לשמור את גשר הירמוך שעוברת עליו מסילת-הברזל ההולכת לדמשק.

 

[יח]    🔗

בצל צלע-הר, רובי תחת זרועי, עמדתי על משמרתי – גשר-ברזל על הירמוך. כולי בצל, רק להב כידוני מנצנץ באור הירח. רב האור. רק בחריצים ובקמטי ההרים הצללים זוחלים כשודדי-לילה, ומי יודע מה מתרחש שם באפלה? הס! היכון! רשרוש קל נשמע מבין חרולי ההרים. עוד מעט יפלח כדור את האויר, עוד מעט – ואני אינני. רק ההרים יריעו פעם אחת, והכל ישוב ויהיה כבראשונה. כל-כך פשוט… התכווץ הלב מעט וביקש להקדים את הרעה. אבל מיד חזרתי בי ואמרתי בלבי, הבלי דמיון… מה אני, חייל או אשה? ונשארתי תקוע על עמדי, נזהר שלא להזיז אבר, פן אהיה פחדן בעיני. לאט-לאט עברו הרשמים הראשונים והתחלתי מתרגל ללילה. התלכדתי עם הויית החושך ואבדו גם הרהורי הפחד.

הירח שקע מאחורי פסגת ההר והאפלה התגברה. רוחות באו מן העיינות שבעמק והביאו צחנת גפרית. הורגשה תנועה באויר. גחליליות ריפרפו והאירו כשביבי אש. ארך לי הזמן. עזבתי את עמדתי והכתפתי את רובי ויצאתי לחלץ את עצמותי, שכמעט נתאבנו מרוב עמידה במצב אחד. תפסתי גחלילית והנחתיה על דסקת שעוני. השעה היתה מאוחרת, עוד מעט יגיע זמן חילוף-המשמרות. בזהירות עברתי במשעול הצר התלוי על התהום, והתקרבתי אל הגשר. אך דרכה רגלי על הגשר וזה התחיל להיאנח ולהיאנק ובריחיו חרקו. נדמה היה לי שהערתי משנתם את כל מלאכי-החבלה שאיווּ את מחבואי הגשר למושב להם. לשוא השתדלתי לשכך את צעדי. ומלמטה בשגעון ינהג הירמוך את מימיו, בשצף-קצף ינפץ את זרמו אל סלעי הנהר, ובהיכשלו ילחך את אדניהם.

גדולה היתה הבדידות.

ירדתי מסוללת המסילה אל השביל המתפתל בין האטדים וקני-הסוף והעשבים המכסים את גדות הירמוך. בקושי רב הבקעתי לי דרך בין סבכי הקוצים האלה, בידי פיניתי את הענפים וברגל זהירה צעדתי קדימה. חשתי קרירות. ריח גפרית חריף גירה את העצבים. צבוע צחק צחוק-הפרא שלו. ציפור שנבהלה ניתרה מבד לבד. עוד פניה, ושוב נגלתה הלבנה בין שיני ההרים ופניה רוחצות בבריכת-המים הקטנה. שקופה ובהירה היתה הבריכה, מימיה כמו נזדככו ונצטללו במנוחת לילה, רק אבעבועי-בדולח פזיזים פיעפעו ונתפקעו, ואד-גפרית עמד על פניה, וסבכי כפות-תמרים סככו עליה מסביב. כמה טוב פה, אמרתי בלבי. אלמלא המשמר הייתי יורד וטובל. קסם לי המקום, ואני עמדתי נשען על הרובה ושקעתי בדמיונות.

הִיששש! פּלוֹך!

“מי שם?!” קראתי בחרדה וטענתי את הרובה. השד נשאני לכאן, עברה מחשבה בלבי ועיני נעוצות בסבך. “מי?!”

“יא-אמא!”

ומתוך האור הרב התחיל מתגלם לעיני גופה של בֶדוית צעירה, חרדה וכפופת מותן, שידיה מגוננות על חמודות גוָה.

“מה אַת עושה כאן?” הרמתי עליה את קולי בערבית, כחושד במעשה-ריגול. “מה?”

“אני מתרחצת…”

“מה?”

“חי אבי, מתרחצת.”

רגע קפאנו שנינו על מקומנו. נאחז מבטי בבריה הרועדת הזאת, בגופה השזוף, החלק והמבריק בזוהר הלבנה. כתמי-מים גפריתיים השתפכו בגוני כחול וארגמן על חלקי גופה, ועיניה בערו. עמדתי למולה ולהב כידוני מתיז ברקים. גופי נעשה גמיש ומתוח. ביקשתי להאריך את העמידה הזאת, המרגיזה והנעימה כאחד, אבל הרגשתי כי פג כעסי. השבתי את רובי לאחור ואמרתי בלשון-חיילים: “קוַיֶס.”

בו-ברגע סר גם פחדי מעליה והיא רצה אל חלוקה והסירה אותו מעל ענפי האטד והתחילה להתלבש, ואף נדמה לי שבת-צחוק ליפפה את שפתיה. חלשה דעתי, וקודם שהספיקה לכסות את מערומיה החזקתי בערפה החם. שוב נפל עליה פחד גדול והיא קראה: “אוי לי, אויה!”

הרפיתי ממנה ונפשי נבוכה בי, וכדי לכסות על מבוכתי דיברתי קשות: “הבנת? אסור! מַאמר-המלך, אחר-כך טראך-טך – ואינךְ.”

“חי הנביא, לא ידעתי,” דיברה רתת.

“נוּ, מַעלֵיש,” ביקשתי להרגיעה ונתכוונתי לעכבה. “לָך מוּתר. לכולם אסור. קטול אקטול, רק לך מוּתר, מפני שאת חביבתי. אמרי כן!”

“כן. האלך עתה?”

“עתה תלכי, אבל מחר תשובי הנה. גם אני אבוא לכאן. שמעת?” ובדברי היה ציווי של פיוס ובקשה רבה.

ניענעה לי בראשה לאות הסכמה. אמרתי לה: “חי מזלךְ כי תבואי. כל רעה לא תאונה לך, חי אלוהים. אני טוב. לוּ רציתי, הלא יכלתי להרגך. לא כן?”

“בודאי שכן.”

“אבל אני נותן לך ללכת, כי חביבתי את. ראיתיך ונהפך לבי והיית לאור-עיני! התבואי, יא בחורה?”

“אבוא…”

ולא ידעתי, משום-מה האמנתי לה באותו הרגע והנחתי לה, והיא נחלצה ממני, והעמק צרר אותה בסבכיו.

כשעליתי מן העמק היה לבי כסיר רותח. מחשבות ורגשות ומַאויים המו בי והתנצחו זה עם זה, ומתוך התוהו ובוהו הזה הגיחה וצפה אכזבה ואפפה את כל נפשי. הייתי בעיני כאדם שאכל בוסר וקהו שיניו. “טפשוּת,” רטנתי, ולא היה ברור לי על מה אני מתמרמר, אם על הרהורי-לבי הרעים או על שהדרתי הנאה מעצמי. “יונתי, תמתי – ובחובךָ רוח-זנונים. אהבים אתה מתנה עם… אוי…” דיברתי עם לבי קשות וביקשתי לנער את ילדי-השטן המכרכרים מסביב ללבי ומתגרים בי.

עלטה עילפה כל עצם ביקום. רק פה ושם נצנצו פסי-המסילה. הייתי בעיני תקיף ואיתן ומושל על כל הסביבה. לאחר השהייה שם בעמק למטה, שוב אין לי לחשוש פה למעלה, על צלע ההר. נכנסה בי רוח-מרד וידי השתרגו מסביב לרובה. תאוַת הרס תקפה עלי, ובחימה רבה דקרתי פעמים אחדות באדני המסילה וכיסחתי את ענפי הקמשונים, ולא נתקררה דעתי. ופתאום ניעור בי רצון פראי להריע תרועה, לנהום ולשאוג כחיית-טרף בקול אדיר וחזק. מיד חזרתי בי ואמרתי לנפשי בחצי קול: “פרא למוּד-מדבר.”

ועניתי לעצמי בהנאת נקמה: “כן, פרא אני, פרא, פרא.”

כוכב נפל. אזני צדה קול צעדים מעבר לגשר: המשמר המחליף הגיע.

“עמוד!” צרחתי, וכל מרירותי משתפכת בצעקה הזאת. "מי הולך? "

“אנחנו,” ענה הקורפורל של המשמר והמשיך את דרכו.

“עמוד! וָלא – אני יורה!” רעמתי שוב ושיקשקתי בבריח רובי.

“אל תשתטה, בנימין!”

“חי אלוהים, אתם תענו לי כחוק, או שאני משטח אתכם כאן על פי הירמוך!”

“השתגע הבחור, אבל אין מה לעשות, עמו החוק.” והמשמר עמד.

השתהיתי מעט, ואני נהנה ורוגז כאחד.

“מהר ושאל, נבֵלה! מצא לו שעה יפה להתלוצץ!”

“גשו-נא הלום ואמושכם, בני!” צחקתי.

“לך לעזאזל, בנימין, יכולתי זה מזמן לשכב ולישון!” התרעם הקורפורל.

“אל באפך, אדוני הקורפורל. החוק הוא חוק, הלא אתה יודע זאת היטב ממני, וכאן על הגשר צריך להיזהר. ואתה, בן-דויד,” פניתי אל הזקיף המחליף אותי, “פקח עיניך אל כל קוץ וקוץ, כי בנפשך הוא.”

“מה אתה סח – וכי מה?”

“בדוים שורצים תחת כל שיח ומאחורי כל אבן.”

“בחייךָ!”

“נו, די לכם, לישון!”

“מרמיטה.”

הקורפורל הלך בראש, בוחן את השביל, ואני מזדנב אחריו כסהרורי. עפעפי כבדו ולאות השתפכה בכל גופי. הרובה על שכמי התנדנד ככלי מיותר. קשתה העליה. המשעול הצר המוליך אל מחנה חיל-המצב התפתל עקלקלות בין סלעים ושיני-צורים שיצאו דופן מזה ומזה, ועם כל פסיעה נעתקו אבני-חצץ ממקומן ונידרדרו ונעצרו או אבדו במצולה.

הלואי שכבתי כבר לישון, אמרתי בלבי ואזרתי כוח לעלות על ההר.

“בנימין,” אמר הקורפורל, “נדמה לי שמישהו מסתתר שם בין הקנים.”

“שטויות!” עמדנו מלכת והקשבנו. “צדקת. גם אני הרגשתי באיזו תנועה בין העשבים.”

“שלח כדור לשם!”

“לא כדאי, נעיר את כל המחנה.”

“בכל אופן אין להניח את הדבר ככה.”

“משל הדיוט: שתי מיתות לא נמות ומאחת לא נימלט!”

“אתה מתלוצץ.”

“בוא.”

הקפנו את גוש הסלע הענקי המעמיד כמין משטח קטן על מדרון ההר, שנטויים עליו אהלי החיילים. דילגנו ועברנו את חפירת-ההגנה העמוקה שמסביב לכיכר, ובאנו אל האוהלים.

“לעזאזל! איזו עליה!”

“לילה טוב!”

האהלים הבהיקו באפלה, חודיהם נעוצים ביריעת התכלת הזרועה אבני-חן וצל תחתיותיהם מתמזג עם שחור הקרקע. מיהרתי להסיר את הרובה ולהצמידו אל אגד-הלולאות התלוי על כלונס האוהל. את התחמושת לא פרקתי מעלי – לא הורשיתי; רק את אבזם החגורה התרתי. כששכבתי ריפיתי גם את החותלות שעל רגלי, כי לחצו מאוד, ומתיקות של מרגוע ליפפה את אברי. היתושים, צוררי החיילים, אף הם נמו את שנתם ולא עינו אותי, רק רמשים פחותים שבפחותים, רוחשים ואינם ניתנים להיתפס, זחלו להנאתם על בשרי. מכונסים תחת כילותיהם שכבו חברי על יצועיהם וניסרו את האויר איש איש בנחרתו. תחילה הרגיזה אותי הנהימה הזאת, עד שנרדמתי והצטרפתי אף אני למקהלה.

כשהתחילה שמש-צהרים מכה על ראשי מתחת לשולים המופשלים של האוהל, התעוררתי מתוך הרגשת תפלות בנפש ורשלנות בגוף והתנערתי בקוצר-רוח מערימת השמיכות שהצטברו על גופי. התמתחתי לי להנאתי והצצתי וראיתי את חברי יושבים בחפירה הגדולה, הנותנת צל, וגומעים מספליהם הגדולים תה, זה המשקה שהוא תאות נפשו של החייל. בשעות הצהרים החמות, כשהפה סולד מכל דבר-מאכל, אין טוב לך מן המשקה הזה. יצאתי וספלי בידי. “יש תה?”

“נשאר על קרקעית הדוד, לך ותקח לך.”

הדוד היה ריק ותה לא היה בו. בקושי הצלחתי למלא רבע ספל. חמתי בערה בי.

“ימח שמכם, רשעים! עד הטיפה האחרונה סחטו. שיחשוב מישהו, בנימין עדיין לא שתה – זה לא! חכו מעט, יבוא לידי ואגמול לכם.”

“מה אתה כועס? כל הקודם זוכה.”

“אל תאכיל אותי פתגמים. ואתה,” פניתי אל הקורפורל, “חובתך לדאוג שכל חייל וחייל יקבל את מנתו, ולא שהאחד יסבא והאחד יצמא!”

“מי אמר לך להתפנק עד הצהרים! אולי אשב ואשמור לכבודך את התה?”

“כמובן, אתם צודקים תמיד, לקחתם לכם את הצדק במוֹנוֹפּוֹל.”

“ואתה קמת על צדך השמאלי. אבל זה לא יפריע לי ללמד אותך פרק בהלכות דרך-ארץ,” אמר הקורפורל והתחיל מפשיל את שרווּליו, כמכין את עצמו לתגרת-ידים.

“הנח לו לבנימין, הוא לא התכוון לרעה. יש כאן פילוסופיה עמוקה,” התערב בן-דויד בריב.

“כלומר?”

“לא שמעת את חקירותיו בחכמת-הנפש?”

“ילך לעזאזל עם הנפש שלו!” קרא הקורפורל וביקש ללכת.

“רואים שלא שמעת את התורה הזאת. בנימין אומר שלכל אחד יש כלי שהוא רוצה למלא אותו חיים. לאחד ממלא אותו הקדוש-ברוך-הוא חיים ממש, ולאחד – דמיון, ולשלישי – קצת חיים, והדמיון משלים את החסר.”

“מה אתה מקשקש שם? דבּר דברים של טעם!”

“הנה למשל: אתה שתית תה?”

“כן.”

“הנה לך חיים בכּלי. בנימין שתה תה?”

“לא.”

“לוֹ במקום זה – דמיון.”

החבריה פרצו בצחוק.

“נו, ואימתי היה לי דמיון ולא חיים?”

“כשרצית להכות היה לך דמיון בכלי; ואילו הכית ממש, היו לך שם חיים.”

“חי זקן-הנביא, שאת הדמיון הזה אהפוך לחיים!”

החיילים צחקו שוב והתכוננו למחזה יפה. 

“אי, בנימין, נראה לי מתורתך שפיקח גדול אתה. תגיד לי: אפשר להפוך חיים לדמיון?” לעג לי אחד.

“מוּת, נבל, ותהיה לדמיון!”

“אל תכעס. ולהיפך?”

“אי-אפשר,” ענו בעדי.

“ואני אעשה זאת.”

“כיצד?”

“אשקה אותו תה!”

“מה? מה?” לא הבינו החיילים.

"אעשה לו תה והוא ישתה תה!''

“חה-חה-חה!” צהלו החיילים. “נעשה לו תה. מי מתנדב?”

“אני, אני,” התנדבו אחדים ותפסו בדוד וירדו לירמוך למלא מים.

“צחקו, צחקו,” אמרתי בקול מתרצה, “ואני בכל זאת אשתה תה!”

רוחי נעכרה ולא ידעתי למה. תליתי במזלי הרע, שעלה בגורלי לנקות את הדוד באותו היום. כשהודיע לי הקורפורל בלעג נסתר: “בנימין, תורך לנקות את הדוד,” לא ניסיתי אפילו להתנגד. “חבר מנוּולים…” רטנתי, ובלב רע ירדתי אל הירמוך והדוד על כתפי. שם למטה, על שפת הירמוך, ישבתי לי לנוח על החול הגרעיני תחת סכך של סבכי-קנים והרדופים. דממה שלטה במרחב. הכל נח. גם הצפרים נמו ולא השמיעו את קולן. רק הילק החרוץ לא חדל לנסר בעשב. לפעמים נשמעה איוושה קלה כשנשבה רוח-הרים חרישית וליטפה את גבעולי הברקנים; אז הנידו הקוצים את ראשיהם והגרעינים היבשים קישקשו בצדי כפטורי-ציצים. מתוך הירמוך נשאו את ראשיהם ענקי הסלעים, אפורים-בהירים, קופאים-לוהטים, שרופי-שמש, חידות-עולמים… מעוטר קנים ומוּסב הררי עד, נבעתי מיפעת הטבע ומגאונו. המרירות שבלבי נתמוגגה והיתה לקילוחי געגועים והרגשת אפסות ואין-אונים. הרים, הרי-אל, מדוע חוּבלה רוחי? קראתי בקול. אני שואל ואני עונה: כי קטונתי!

פתאום ידעתי כי מקרה-אמש גרם לי. פלא הוא, איך זה לא עלה כל הזמן על דעתי ולא נזכרתי בזה! התבוא או לא תבוא? בודאי לא תבוא. ושמא תבוא? צריך ללכת. הנה מקרה-חיים מעניין, ואסור להחמיץ, אמרתי בלבי, אבל הרגשתי שהרהורי-העזה אלה רק להפיס את הדעת באו. לא, אפילו תבוא היא, אני לא אבוא. הבלים! 

התאוששתי והתחלתי לנקות את הדוד. מעט-מעט היתה לי אפילו קורת-רוח בעבודה הזאת. מירקתי את דפנות הדוד בחול ובחלוקי נחל. ומפעם לפעם טבלתים במים. שיירי הדייסה משכו עליהם את הדגים, והמונים-המונים באו ליהנות מן המטעמים שאינם שכיחים. לשוא עמלתי להעלות דג בדוד. מהירים היו כחץ מקשת, ואף-על-פי-כן משחק יפה היה, עד שלא השגחתי בחייל העומד עלי.

“עבוד, עבוד!” אמר בן-דויד מתוך לעג-חיבה גלוי.

“בעד עצמנו ובעד ערי אלוהינו!” עניתי מתוך הבנת הכוונה.

“כן, לא תמיד האידיאל לנגד עינינו.”

“ועליך ניתך זעף הקורפורל.”

“מילא.”

“לא, הוא ראה שלא טוב לו להתגרות בך, וקבע את שמירתך באשמורת האחרונה. מאוּשר!”

“דבר גדול.”

“תוכל לעזוב את המשמר שעה אחת קודם.”

“לא מעוּקצו ולא מדוּבשו!” אמרתי, ובלבי אמרתי: מן השמים יצא הדבר, שלא תסתבך בענין מסוכן. אבל לא הוא יכוון צעדי. אעלה באשמורת הראשונה!

“ובכן תגיד, אינך רוצה?”

פיקפקתי רגע. הלא יהיה לי לילה של שינה. אבל פי אמר: “לא, איני מסכים. אבקש להחליף אותי.”

“אני אתחלף אתך. טוב?”

“טוב.” ובלבי אמרתי: האם אתאפק?

מצאתיה יושבת על עין-המים, רגלה האחת מקופלת תחתיה והאחת מלטפת את המים. כשניגשתי אליה נפעמה מאוד וביקשה לברוח. הקדמתי והחזקתי בה. ידה היתה מונחת בידי ולא הביעה כלום, אבל עיניה הבהיקו בברק ירקרק וחרדה ושמחה השתקפו בהן חליפות.

“שבי,” אמרתי.

מתוחה וזהירה ישבה, מוכנה בכל רגע לברוח. הנחתי את הרובה הצדה, כדבר שאינו ממין המעמד הזה, ואמרתי בקול רם ושקט: “הנה באת, ויפה עשית שבאת.”

“ייוָדע לאבא והרגָני!”

“אל תפחדי. הלילה סתר לנו. לולא רצה אללה, לא הביאנו הלום. המעט יפות יש שם בארץ הרחוקה? אבל אלוהים בחסדו הגדול רק אותך יעד לי, על כן מצאתיך כאן.”

“אבל אנגלי אתה!”

“לא. חי הנביא, לא אנגלי אני. ראי את עורי, שמעי את דיבורי. לא, בן-ערב טהור אני.”

“באמת זה פלא!”

“שמעי-נא ולא ייפלא בעיניך.”

עדיין לא ידעתי מה אספר לה, אבל בטחתי בדמיוני ונתליתי במעשה שסח לי ערבי זקן לפי תומו, ופתחתי וסיפרתי:

“אולי שמעת שמע ג’אבּר הזקן מכפר אוּם-אַל-כיס?”

“אום-אל-כיס ידעתי. הלא הנהו שם על פסגת ההר. אבל את שם האיש לא שמעתי.”

“לא שמעת, כי קטנה היית. אנשים ידעוהו היטב. מכובד על כל הסביבה היה ג’אבר הזקן, אף כי עשיר לא היה. ולו שלושה בנים, שנַים גדולים, והאחד ילד קטן, עַבּד-אל-רַזַאק שמו. בעל מזימות גדולות היה ג’אבר הזקן, אף בניו היו אנשי חיל, אבל אלוהים לא רצה לראות בטובתם. ריב משפחה ומלחמת נקם היו בינו ובין השייך עַבּד-אל-מַג’יד, ולא פעם ראו זה בפני זה את מלאך המוות. שנים רבות ארכה מלחמת הדמים הקשה, וגם שני בניו של ג’אבר נפלו בידי מרצחים. לא נח ולא שקט הזקן עד כי נקם את דם בניו. אבל פעם אחת, בתגרת לילה, נפצע ג’אבר פצע אנוש וחלה מאוד, וידע כי לא יקום מחליוֹ. קרא לבנו הקטן, לעבד-אל-רזאק, ואמר לו: ‘בני, הנה אנוכי הולך למות, ואתה לךְ לךָ מארץ הדמים הזאת וישבת בארץ נכריה עד כי תגדל והיית לאיש. בעבד-אל-מג’יד אל תתגרה, אבל אם יַקרה אללה אותו לפניך, אל תחשה!’ כה ציוָהו ג’אבר הזקן וישלחהו וילך.”

“כן. גם אזני קלטה שמץ דבר מזה. ומה היה הסוף?”

“נדד עבד-אל-רזאק מארצו וישב במרחקים ימים רבים. געגועיו למולדתו אכלו את נפשו. יום אחד שמע כי האִנגליז עולה להילחם על סוריה. עמד ונספח אל צבאו ובא אל ארצו…” כאן עמדתי מדיבורי ורעיון חלף במוחי: צריך לגמור. “ועתה הנהו יושב לפניךְ!”

“אללה! אתה הוא עבד-אל-רזאק?!”

“אני! העוד שייך עבד-אל-מג’יד חי?”

“לא. נפל במלחמת סַלט.”

“השבח לאל-הרחמים, כי פדני משפוך דם!”

“אללה!”

“ומה שמך?”

“חַלִימַה.”

“חלימה, הנה גיליתי לך את סוד חיי. ראי, אל תגליהו לאיש, כי בנפשי הוא.”

“ישמרני אללה!”

“התביני עתה מדוע בחרתי בך ולא הלכתי אחר בנות זרים?” אמרתי והעברתי את ידי על חלקת צוארה. היא לא מנעה אותי מזה. שקועה היתה בהרהוריה. לבה הקטן של חלימה נתפעם ולא ידע שלוה. דברי עשו עליה רושם כביר. נגולה מועקת החטא, שהיא הולכת להיפגש עם אִנגליז, והתחילה להירקם בתוכה אהבה אלי, וביחוד שקרוב אני לה מעתה. להטיל ספק בדברי לא עלה על דעתה, ומה גם ששמעה מעשיה דומה מפי זקני הכפר.

גם אני שקעתי בהרהורים. הבנתי ללבה של חלימה, שהועמדה פתאום לפני שאלת-השאלות. ראיתי שהצלחתי לקשור אותה אלי ולכבשה, אבל מתוך כך נזדכך גם יחסי אליה וניטהר, ושוב לא היתה בעיני בת-בדוים סתם.

“חלימה!”

“מה?”

“מה תחשבי?”

“איני חושבת.”

“אל תחשבי, הכל יהיה טוב. אם ירצה אללה.”

“הלואי.”

שתיקה.

“חלימה!”

“אהה!”

“מה מָתַקת!”

“ואתה מתוק ממני!”

“חלימה!”

“יא רזאק!”

שלחתי ידי ונגעתי בה. מעי המו בי. אצבעותיה, שדחו את ידי כביכול, היו קרות, אבל ערפה להט כאש. כותנתה נתבדרה, ושני שדי בהט, עלומים זכים, קרנו אלי. עלה ריחם באפי ונשתכרתי, החשק הדליקני, ורטט עבר בגופי. עתה יקרה היתה לי מאוד. אלוהים, רק רגע אחד להצמיד את שפתי לשדים האלה, פיזז רעיון-אוון בלבי, אבל היא תברח! חיבקתיה קלות ואמרתי כמנסה דבר: “בואי, כלה! בואי, כלה!”

“מדבּרךָ נאה, אבל האם אמת בפיך?”

“חי נשמת אמי!”

“ואתה תשא אותי לאשה?”

“אארשׂך לי לעולם.”

“טוב. בוא אל אהלינו ודבר אל אבא.”

“לא, זאת לא אוכל לעשות, עד שאשתחרר מעבודת הצבא.”

“מתי?”

“בקרוב. עתה נשקיני, חלימה.”

“”לא, עבד-אל-רזאק!"

“אנשקך אני, חלימה?”

“לא, עבד-אל-רזאק!”

“לילה טוב לך, חלימה.”

“לך לשלום, עבד-אל-רזאק.”

בימי הקיץ בגולן יש שהתשוקות לֵאוֹת ומעורפלות. עסיס-החיים יש שאינו תוסס, אינו מפעפע, אבל גם אינו כבה. כגחלת עוממת הוא לוחש באש-תמיד. יש שבלילות ניצתת בי שלהבת קלילה ומהבהבת. לאחר שהלכתי ממנה נשתנו הדברים בעיני, ולבי קבל על לבי. ביקורת-תמיד זו שלי על עצמי היתה הפעם להתמרמרות על עצמי, ובאין סיפוק אחר אכלה את נפשי. עתה, על משכבי בלילה, נדמה לי, אילו היתה עתה על-ידי לא הייתי מניח לה ככה… לעזאזל! שוב רומנטיקה! לא פעם הכשילה אותי. חה-חה-חה, אחרת אי-אפשר! רק יחסים רומנטיים צריכים להיות ביני ובין הבדוית הזאת. למה בא הסיפור עם כל הדברים יחד? עתה נוצר מצב לא לאלוהים ולא לשטן. מי יודע עד מתי אצטרך להעמיד פני חתן, וכל הזמן הזה לא תרשה לי לנשקה אפילו על קצה עפעפה. אצלם אין חכמות: או אשה או זרה. וחבל! היתה הזדמנות טובה לבלות את הזמן יפה. כך הרהרתי וידעתי, כי לחזור מדרך זו אי-אפשר. הטוב שברוחי לא יתנני לחלל את יחסי היפה אליה.

המחנק באוהל היה גדול. הוצאתי את יצועי והצעותיו על סוללת החפירה. גם פה היה חסר אויר לנשימה. הכל התאבן בציפיה לנשיבת-רוח קלה. הירח לא נראה עוד באופק, השמים היו זרועים כוכבים. פשטתי את כותנתי, הרמתי את ידי אל ערפי והשתטחתי אפרקדן על משכבי, עייף ואדיש. עיני נתקלו בחלל הרחב, הביטו ולא ראו דבר. הייתי נם ולא נם. לבי לא שכב והמנוחה לא באה. האויר הספוג חום, שמיכות-הצמר השעירות וגירויי הפגישה שעברה עוררו את הדמיון, וציורים לוהטים מכל גוף-אשה שחמדתי מעודי ריפרפו לעיני במחול-תאוָה פרא. עד שבאה שינה טרופה של ביעותים מסכסכים נפש. בחלומי והנה נשאתי לי את חלימה לאשה והלכתי לנוד עם שבטה במדבריות סוריה, ואני נלחם עם משפחת עבד-אל-מג’יד שנוא-נפשי…

“קום, בנימין!”

“מי זה?”

“אני. בן-דויד.”

“אה, אתה, כבר ירדת מן המשמר?”

“אהה, מזמן!”

“ואני ישנתי כל הזמן. מה אתה רוצה?”

"יורים!''

“מי יורה?”

“מן העמק.”

“באמת? ואני עתה זה חלמתי שאני נלחם עם הבדוים.”

“צריך לחזק את המשמר. מה אתה בוחר, לשמור הלילה שעתים או מחר כל היום?”

“מחר כל היום. רק תן לישון.”

“ולהילחם בבדוים בחלום.”

“הנח!”

בימים האחרונים הופרו חיי השלוה של מחנה-הגשר הקטן, וקוֹרֶט של ענין נבזק גם בהם. בלילות נשמעו יריות מצד העמק, ונפוצו שמועות שהבדוים מן החורן נתאספו שם והם אומרים לעלות ולהרוס את גשרי-הברזל שעל הירמוך. בשעת ארוחת-הערב רבו הסיפורים והויכוחים, כל אחד החזיק בדעתו ולא זז ממנה, והמנצח על הויכוחים הייתי אני, הבקי כביכול בהויות בני ערב. אמנם גם דעתי נתפלגה עלי ולא ידעתי אם לשמוח או להיעצב. בתחילה גרמה הידיעה להסיח את דעתי מחלימה, שהטרידה בזמן האחרון את דמי ואת מוחי. הרבינו להיפגש, ואני ראיתי שהבדוית הצעירה נקשרה בתומה בכל נפשה אלי, ומי יודע לאן יוליך כל זה. עתה כמעט נשכחה מלבי. היה מקרה ועבר. כמין רגש-רצון היה בי להיפטר ממעשה-תעתועים מסוכן במקצת. אבל גירויים קלילים עדיין סיכסכו לרגעים את לבי ועוררו בי געגועים לגופה הגמיש של חלימה ולעיניה הטהורות והמסורות. כלפי חוץ הראיתי רצון ושמחתי לקראת הפגישה עם בדוית המדבר.

“רבותי,” אמרתי. “הגיע הזמן להריח אבק-שריפה.”

“לך והרח, אם אתה כל-כך רוצה!”

“אני, תודה לאל, כבר הרחתי לא פעם ולא פעמים. עתה בא תורכם.”

“איני מבין את ההתרברבות שלך, בנימין! אושר שכזה! רק את זה אני חסר, למות בכדור של בדוי מסריח!” קרא חייל גוץ, טבח המחנה, בהתמרמרות.

“לך אין מה לפחד!”

“בודאי, תיכנס לתוך דוד וחסל!”

“אתה אינך מבין את ההתרברבות שלי, ואני אומר לך: לחייל הגון לא נאה לבכות.”

“לְמה התכוננת כל הזמן?”

“התכוננתי למות? התכוננתי לחיות!”

“בצבא?”

“בצבא? בצבא? מדוע לא בצבא?”

“חכה,” התערב בן-דויד בשיחה. “אל תכעס. עדיין אינך נהרג. קרוב לודאי שכל הענין הוא עורבא פרח. הערבים חוגגים את חג-הבִּירַם ויורים, ואלה פה מתקוטטים.”

“ברוך הבא! ופקודה לא נתקבלה להעמיק את החפירות?” דיבר הקורפורל ברוגזה.

“מפני שהמפקד אינו מבין כלום בעסק הזה. שָׁמע – ונתן פקודה.”

“ואתה מבין.”

“לא. צדק בן-דויד. אין ספק שהמפקד אינו רואה למעלה מחטמו, אבל תגרה תהיה!” אמרתי והתכוונתי להרעים את הקורפורל.

“פסק הלכה והניח בכיס!”

“פסקתי הלכה וכך יהיה.”

“ראו את החכם שלי! שָבַר חבית ושמר את יינהּ.”

“בנימין והקורפורל כחתול וכלב, תמיד הם מראים צפרנים זה לזה,” אמר הטבח.

“יד לפה, גוץ!” קרא הקורפורל והבליט את החזה.

הטבח ביקש לענות וגם אני חיפשתי מענה חריף, והמריבה ודאי היתה מתלקחת, אלמלא הועברה תשומת-הלב לענין אחר.

“ראיתם?”

“מה?”

“רקטות עלו מעל להרים.”

“הם נותנים סימנים.”

“נדמה לך.”

“לא, גם אני ראיתי.”

“אהה, הם מתכוננים!”

“שיתכוננו. אנחנו נאכיל אותם אש כזאת, שהם ייזכרו באבי מוחמד.”

“גם לנו יהיה חם.”

“בנימין!” אמר בן-דויד. “נראה שחלומך מתקיים.”

“אולי, אבל לא כולו.”

“ואני מפחד להיפצע.”

“באמת, למה כל זה?”

“בעד עמנו!”

“ולנו מה?”

“אה, בלי פילוסופיה!”

“אשרי המאמין.”

למחרת יצאנו לבצר את עמדת המשמר ולהעמיק את החפירות. שמחנו שנמצא לנו איזה ענין, ועבדנו בזריזות וברצון. פה ושם נשמעו דברי צחוק ולצון. הקורפורל התהלך בינינו והשגיח על העבודה. מלא היה חשיבות תפקידו ולא התערב בשיחה. אבל כשראה אותי עובד במסירות בריפוד החפירה, ניעור בו היצר להקניט אותי ולעבור הלאה.

“נראה שאתה פוחד. ראו איך הוא עובד!”

הנחתי את שק-החול במשקע-הקיר והצטחקתי ואמרתי בנחת:

“אני עובד במסירות, כי אם יקרה משהו, אני אעמוד כאן ואתה, אדוני רם-המעלה, תמצא לך בודאי מקום-סתר יותר בטוח.”

החבריה נהנו. שאף הקורפורל רוח וביקש לענות מענה הגון, אבל נזכר כי לא עת דברים עתה, והלך לו.

“ולמה אתה מתגרה בו?” אמר בן-דויד באי-רצון.

“וכי אני התחלתי? והוא באמת מרגיז אותי בטפשותו. ראית? קורפורל ומתנפח. וכי לא כולנו מתנדבים? תהיה בן-אדם, תהיה חבר!”

“כך מנהגו של עולם, לא תתקן.”

“אבל לא אסבול.”

“לא כדאי.”

“שטויות. מה כדאי?”

בן-דויד הניע את ידיו כאדם האומר, ויכוח שכזה אין לו סוף, ואני הבנתי שמתוך מרירות חולפת קלילה דיברתי, והתרעמתי על עצמי שאני הוגה בדברי שטות ומקומם חינם את הקורפורל נגדי. הלא טינה אין לו בלבו עלי, ולמה כל זה?

כשרפה היום הזמנתי את בן-דויד לטייל אתי.

“לאן?”

“להרים!”

הטבע הפליא לעשות, אך בני-האדם שבעו את פלאותיו ולא שעו אליהם. שנינו היינו תפוסים בשרעפינו ונגררנו בהסח-הדעת במשעולי ההרים.

“אפורים החיים, אפורים,” אמרתי.

“מה איכפת?”

“ועוברים.”

“יעברו.”

“כך? בלי אלוהים, בלי אהבה, בלי כלום!”

“אהה, אתה רוצה דוקא לדבר!”

“ומדוע לא?”

“מפני שלא יצא מזה כלום.”

ואני תפסתי חשק לדבר. רציתי לשאול עוד ועוד. אף כי ידעתי מראש את התשובות הישנות המיאשות, אבל בן-דויד ענני במקוטע, ונשתתק גם הוא. פתאום נוכחתי לדעת שאנו מחפשים לנו את מבוא הסתר של משכנות הבדוים. לא על נקלה מצאנוהו. הירמוך בשטפו החזק יצר איי-סלעים לרוב, גדולים וקטנים, מכוסים חורשות של דקלים גוצים, בעלי זרדים סרוחים, ושיחי הרדוף פורחים וקוצים וברקנים לאין מספר. מראש ההר נראו האיים האלה ככתם חום-כהה גדול ולא ניכרו בו סימני חיים, אבל בתוכם פיכו חיים בכל תקפם. את האיים האלה בחרו הבדוים למושב להם. בעונת הקיץ היו באים משפחות משפחות לרחוץ בחמי גדר. חבויים מעין זרים תקעו את אהליהם בלב האיים, פרשו מחצלות-קנים על הארץ, הבעירו אש, ונויהם היו מוכנים.

כשקרבנו אל האוהלים קמה מבוכה קטנה במחנה. הכלבים התחילו משתוללים, הילדים פיזזו מסביב לבאים וצעקו: “האינגליז בא, האנגליז בא!”

אחדים, שישבו בצל האטד ופילו את חלוקיהם, הפסיקו את מלאכתם ונתנו עיניהם בכפתורים הנוצצים. פה ושם הציצו פני אשה מאחורי חיץ של אוהל.

באוהל-האורחים של ראש-השבט ישבו נכבדי העדה בחצי גורן עגולה ועישנו נרגילות וסיפרו. בדוי צעיר ישב בצד וכתש בעצלתים גרעיני קפה קלויים והאזין לדברי המסובים.

“יא שיכי, האנגליז בא!” אמר הבדוי הצעיר.

“כמה?”

“שנים.”

“בַקֵש.”

הזדרז בעל-התלתלים וקפץ ממקומו ורץ לקראתנו. “בבקשה, בצל אהלו של שיכנו, בואו והינפשו.”

“לא, רב תודות, רצוננו רק לקנות דבר-מאכל.”

“פיקחים הם האנגליז,” אמר השיך לאנשיו. “שמא תאמרו דבר חסר להם – לראות את נשקנו באו. אבל הרף מהם, אל תפצר, רק שים לבך עליהם.”

תרתי בעיני את כל הסביבה; לשוא ביקשתי לגלות את חלימה. היא לא נראתה. בינתים נרגעו הבדויות במקצת והתחילו מביאות מכל טוב הערבה. מילאתי את תרמילי מלפפונים וביצים, וכשפסק המשא-ומתן פניתי ללכת. עתה כבר רציתי מאוד לראות את חלימה. רגזתי עליה: וכי לא ראתה אותי? מדוע אינה יוצאת!

“יא רזאק, עמוד!” שמעתי קול קורא מאחד השיחים. הבנתי מי הקוראת ועשיתי את עצמי כמתקן את חגורי ועמדתי. חלימה הופיעה לבושה חלוק כחול ופניה עטופים בצעיף כהה. רק עיניה המוכחלות נראו בסדקי הצעיף. הכרתיה מיד. בידה היה סל ביצים.

“תקנו?” אמרה ועיניה מצטחקות.

“לא, דיינו,” ענה בן-דויד.

“בכמה?” שאלתי.

“במחיר לבך,” לחשה בגיחוך, והוסיפה בקול רם: “גרוש הביצה!”

“הנח, בנימין, הלא קנינו דיינו ובזול הרבה מזה.”

“לך, אל תפריע.”

הבין בן-דויד שמשהו מתרחש פה, והתרחק.

“עבד-אל-רזאק…” אמרה ונגעה בידי.

“אני בנפשי.” 

“לא טוב אתה עושה לבוא לכאן, עבד-אל-רזאק. אבל למה לא באת אל העין?”

“לחזות בפניך באתי, חלימה,” הערמתי עליה.

“ינעים לך אללה על טוב לבך, אך לא באת!”

“חייל אני, חלימה!”

“תבוא הלילה?”

“עסוק אני הערב, מחר.”

“קר לבך, עבד-אל-רזאק.”

“חי אור עיני, לא.”

“תבוא הלילה! יש לי סוד לגלות לך.”

“לאן אבוא, חלימה?”

“אל דבשת ההר, חביבי, שם תמצאני.”

“אבוא.”

“וזאת קח לך.”

“אל-נא, חלימה.”

“לא, קח.”

“יהי אללה עמךְ.”

“לך לשלום.”

זהרורים ריפרפו בשמים, היום פנה בעמק, ואני ובן-דויד מיהרנו לצאת אל הסוללה.

“זה החלום וזה פתרונו!” אמר בן-דויד בלעג של עצבות.

“שתוק!”

כשנראו הכוכבים הראשונים בשמים טיפסתי ועליתי על ההר. תחילה לא היה לי הענין לרצון. עייף הייתי מטיולי ואמרתי בלבי, שתים-שלוש פגישות וכבר חובות. הלא איני רוצה לעלות, אבל חובה עלי לעלות.

אבל כשהגעתי למרום הפסגה וסקרתי את הסביבה וראיתי את הדר הגולן ואת שיאו מופזים בשמש הערב, נתחדשה בי רוחי ורחב לבי. חזי שאף אויר חפשי, ולבי נתפעם ברגשות טמירים, כדרכי בשעת מגע של קרבה יתירה עם הטבע. חיי שם באוהלים נצטמקו ונתרחקו, ונדמה לי שאיני חייל כלל, אולי הייתי פעם. ישבתי על סלע. רוח-הרים ליטפה את שערי ואת פני, ועיני תעו במרחב. היה נעים. עוד יש שהות עד שתבוא חלימה. לא איכפת אם תאחר. הבדוית נקשרה אלי מאוד, אמרתי בלבי. מה אוכל אני לתת לה חלף זה?

החושך גבר ונתבהרו הכוכבים. רוח קלה סבבה. החלקתי לאט-לאט מן הסלע, עד שמצאתי את עצמי שוכב פרקדן וידי תחת ראשי. הכל היה כה ברור. שמעתי טפיפת רגלים על האבנים וידעתי כי חלימה הולכת, אבל לא זעתי. נעים היה לי שתמצא אותי שרוע ככה כחולם.

“ברכת הנביא עליך!”

“מי?” שאלתי ולא הסבתי את פני.

“אני, חלימה,” אמרה נבוכה מעט.

“אה, אַת בתי, בבקשה.”

היא ישבה לרגלי.

“מה שלומךָ?”

“תודה לאל. ואַת?”

“אם אתה עמי, לא אחסר כלום. זמן רב כאן?”

“לא זמן רב.”

“מצאתיך חושב. מה חשבת?”

“בך הגיתי, חלימה.”

“חביבי,” לחשו שפתיה והיא תפסה את ידי והגישה לפיה.

“מה את עושה?”

“וכי אינך אדוני?”

“חכי מעט,” אמרתי בקרירות שלא מדעת.

פניה הביעו אכזבה. הכרתי בזה ואמרתי בקול מפייס: “הגידי, חלימה, מה הסוד שרצית לגלות לי?”

“לא אגלה.”

“גלי, חלימה,” אמרתי ברוֹך.

“עבד-אל-רזאק,” אמרה בהשפלת קול. “בני עבד-אל-מג’יד באו אל המחנה.”

“מי?” תמהתי.

“חַאלִד ועַזיז בני עבד-אל-מג’יד, כך סיפרו, באו אל המחנה.”

“באמת?” קראתי כנרגש. שתקתי כתפוס מחשבות כבדות. ידעתי, כי חלימה המאמינה בי והדואגת לי התחקתה על עקבות עבד-אל- מג’יד. אמת היתה איפוא בפי הערבי שסיפר לי את הסיפור לתומו, ואני השתמשתי בו למשוך את לב הבדוית. עתה עלי להמשיך את המשחק. חלימה ישבה מכווצת ודואגת וכל לבה עמי. פתאום הרימה את עיניה אלי ושאלה חרש: “התנקום?”

“אנקום!”

“הוֹי, יא רזאק, אללה ינצורך!” התפרצה אנחה מלבה, אבל עיניה התנוצצו.

“ואם אפול?”

“אמות גם אני.”

“ואם אעזבךְ?”

“מה?..”

“אם מהגורל יצא זה?”

“לא! הגורל קשר אותנו!”

“ואת אוהבת אותי?”

“אתה יודע!”

גאות נועם הציפה את לבי והשתפכה בגופי. הה, צחק בקרבי נים-סתר – הלא היא אוהבת אותי! באהבה שכזאת לא רבים עשירים.

“הוי, נשמתי, חלימה, במה אפייסך?”

“אתה טוב, יא רזאק, ולבך טוב!”

“לא נכון, חלימה, הנני הורגךְ.”

“הרגני, רזאק, הרגני, טוב למות מידך.”

קולה של חלימה רעד בתשוקה נסתרת. הצמידה את גופה הקטן אל קרסולי כמתחננת על נפשה. התחילה ידי מלטפת את גוָה החמים, מחליקה ונעצרת, ועם כל לטיפה ולטיפה ראיתי שגופה ונפשה של הבדוית הקטנה עולים בלהבת אהבה אלי. כגדי-עזים רך שכבה לצדי, כולה מסירות ותודה לכובשה האהוב.

“נשקני, יא רזאק…” דובבו שפתיה מתוך שכחה.

“איפה אנשקך ולא נשקתיך?”

“תבורך, יא רזאק, תבורך לעולם!”

“הגדילו את המדורה, הגדילו!”

“כן, כן, הביאו קוצים, הביאו!”

“הכל נשרוף. תעלה הלהבה עד השמים. יראה כל העולם איך ‘קלעי המלך’ עוזבים את משמרתם.”

“מה קרה?” שאלתי. עתה זה באתי אל המחנה ולא ידעתי מה פשר ההילולה.

“ליל שימורים לנו הלילה! עד הבוקר נהיה ערים. אינך יודע? נתקבלה הוראה – מחר עוזבים, והביאו שתי תיבות בירה.”

הרעש מסביב היה גדול. מצאתי את חבילתי בין שורות החפצים המסודרים והמקופלים וישבתי לנוח.

“קום גם אתה, בנימין,” אמר לי בן-דויד.

“הנח!”

“קום! תנאם נאום! צריך!”

“ככה, בלי בירה?”

“בירה תקבל. קום, היי, תנו בירה לבנימין, הוא ינאם נאום!”

“הו-הו, גם נאום! קח בירה!”

“אבל כך! כמו שצריך!”

נדחפתי שלא מדעת ושתיתי ספלים אחדים של בירה ולבי חם בקרבי. וקודם שהספקתי לברר לעצמי דבר, כבר עמדתי ונאמתי.

“יפה מדבר!” אמרו מכל צד.

“…ועוד אגיד לכם, חברים, כפתגם האנגלי: חיינו כאין וכאפס הם. דומים אנו לזורעים על צחיחי-סלעים. פרטנו את מטבע-החיים הגדול שלנו לפרוטות, לרגעים קטנים, ואנחנו עוברים ומפזרים אותם מלוא-חפנים לכל צד, בלי להביט לאן אנו משליכים אותם ובלי לחכות לראות מה תהיה אחריתם. חברים! ששים יום זרינו לרוח על הרי גולן, ועתה עלינו לעזוב את המקום הזה. וככה יעברו חיינו בלי עבר ובלי עתיד! אני גמרתי.”

“ובכן, ובכן,” התאמץ טבח-המחנה להגביר את קולו. “יחי ההוֹוה!”

“יחי ההוֹוה,” רעמו מסביב. “מלאו את הספלים!”

“תפסו מלה וצועקים!” רטנתי והתמרמרתי על שהטבח ביטל את רושם נאומי.

“ואני יודע למה התכוונת,” אמר לי בן-דויד.

“התכוונתי? לא התכוונתי, כך יצא. אבל אילו ידעת, חביבי, אש אהבה!”

“מה לעשות, גורל!”

“אהבה שכזאת רק פעם אחת ניתנת, והלב כואב.”

“בנימין, בן-דויד, טענו את הרובים!”

“למה?”

“לכבוד הפרידה מאַל-חמה!”

“הרימו את הרובים, כדור אחד – אש!”

רעם של שלושים רובים בקע את החלל, נפל בין קמטי ההרים, וענו הענקים לעומתו בהד גדול ואדיר, ושברי הדים עוד התגלגלו בעמק. עבר זמן-מה ונשתתק הכל. להבת המדורה רפתה, רק הגחלים לחשו, ולפעמים האריכו לשון. אחרוני הכוכבים ירדו מאחורי ההרים ודמדומי-בוקר נראו באופק. נסתמנו ראשי ההרים דלוקי אודם רך ונתבהרו שבילי העמק. הבוקר אור.

למטה נשם הקטר בכבדות ופלט בקוצר-רוח ענני עשן.

ירדנו למטה על ציודנו ותחמשתנו בטור ערפי, שתקנים, פזורי נפש, אחוזים שינה.

“ליישר את הטור,” פקד הקצין בקול צרוד. “אחד אחד להיכנס!”

ישבתי על-יד החלון, ובנפשי ריקוּת ונקיפת-לב. היתה בי משאלה עמומה. הקטר שרק. מתוך הסבך יצאה אשה עטופה עבּאיה כהה. ואף-על-פי שנתקיימה משאלתי, נרתעתי לאחור והשבתי את ראשי אל הקרון.

“עבד-אל-רזאק?” הציצה בחלון ושאלה.

“אני.”

“אתה הולך?”

לא ידעתי את נפשי. תפסתי את ראשה של חלימה ונשקתיה על מצחה. בו-ברגע צעקתי צעקת-כאב. זרוע שמאלי היתה נשוכה קשה. סימני שני טורי שינים שהעמיקו בבשר, וטיפות של דם.

“חה-חה-חה! תדע לחבק בדוית!”

“בדוית שֵׁדה! קיבלת כראוי לך, בנימין!”

“חה-חה-חה! פרידה יפה!”

שתקתי. הקטר שרק וזע, הגלגלים השתקשקו, הרכבת הפליגה. וחלימה עומדת בעמק וידיה על ראשה.

 

[יט]    🔗

יום אחד נשלח הגדוד לחיפה ונטה את מחנהו על מורדות הכרמל. תפקידו עדיין היה לשמור על מסילת-הברזל ההולכת מחיפה לדמשק, ולשם כך פוזר יחידות יחידות בדרך. נתמזל מזלי ופלוגתי שלי היתה בחיפה בימים ההם. הכל רצו להיות בעיר וליהנות ממנעמי החיים. היה בחיפה גם גדוד מצרי, גדוד-עבודה צבאי למחצה, מזוּין אבל לא מיועד ללחימה אלא לכל מיני עבודות. בימים ההם התקוממו המצרים ברחבי מצרים ובארץ נגד השלטון האנגלי, ומעשי אלימות פרצו בשתי הארצות גלים-גלים, והתסיסה הגיעה גם אל גדוד-העבודה המצרי ששכן על-יד חיפה. יום אחד לפנות ערב פרצה במחנהו התקוממות, ויריות נורו לכל עבר וסיכנו את תושבי העיר. הצבא האנגלי בחיפה היה מועט ומפוזר, וגם גדודי שלי היה מפוזר, רק פלוגתי היתה בעיר, ועליה הוטל לפרוק את הנשק מעל חיילי הגדוד המצרי. הבחורים התלהבו מאוד, כל הימים היינו משוועים לפעולה, והנה סוף-סוף עושים משהו, חיש-מהר חגרנו את החגור ועמדנו הכן. הקצין המפקד על הפעולה היה יהודי מרובע היהודים וַייטשפּל שבלונדון, גוטליב שמו, בחור גבוה, גאה במדי הקצין ומתנכר לחיילים היהודים ומתראה כאנגלי לכל דבר. בפקודת המבצע הורה לנו להקיף את המחנה המצרי ולתקוף אותו ולהשתלט על חייליו. הסתערנו על היעד ולא שעינוּ אל הכדורים הנורים מכל עבר. למראה הסכנה הנשקפת לחיילים יהודים, ניעור לבו היהודי של הקצין גוטליב, והוא שכח את אנגליוּתוֹ ואת קור-רוחו ורץ בינינו וצעק באידיש: “קאקֵיירים! וואס לייפט איר? לייגט זיך אין די קאננאוועס!” (חריונים! מה אתם רצים? תפסו מחסות!) לא שעינו אל זעקתו, וכהרף עין הקפנו את המחנה, וקודם שהספיקו המצרים להתאושש היה המחנה בידינו. לאחר כמה ימים הוחזר הגדוד המצרי למצרים.

השמחה בפלוגתנו היתה גדולה, ואנו חגגנו במסיבה של אכילה ושתיה ושירה כדת. רק איש אחד היה מדוכא – הקצין גוטליב, שיהדותו נודעה ברבים וכבודו כקצין אנגלי, כך היה סבור, ירד בעינינו.

עוד קודם שפיזר הסמל את הפלוגה ב“חפשים” התרתי את אבזם הנחושת שבחגורתי, וכיוָן שניתנה הרשות מיד רצתי לאהלי ופרקתי מעלי את החגור והתחלתי מתיר בזריזות את הרצועות כדי שתהיה לי החגורה לטיול הערב. ועוד הבשר בין שיני ישבתי להבריק את הכפתורים ולצחצח את הנעלים, ובתוך רגעים אחדים עמדתי בשורה לפני משרד הפלוגה לקבל את רשיון-החופשה, כולי לבוש הדר, זוהר ונוצץ כהלכה.

יפה היה הערב והאויר היה רווי עסיס אביב. כל כפתור נוצץ דלק באודם השמש השוקעת, וגם עלי העצים דלקו בשלל צבעים, על הכל היה נסוך שקט, וגעגועים טמירים. שעה של קרבת-לבבות היא, והנפש נוחה לקבלה השפעה. אחד אומר מלה, וחברו משיב ומוסיף מלה משלו, ושיחה קלה מתגלגלת לה מעצמה. אמר אחד: “השד יודע מה אנחנו רצים ככה העירה! תראו, כל הגדוד יוצא! כל אחד חושב שבת-מלכה מחכה לו שם.”

“בת-מלכה דוקא? אני די לי בבית מואר, מיחם על השולחן – נו, ואם גם בחורה נאה שם, לא אמרוד.”

“ואני, חי ראשי, בערב אחד אני מספיק לבקר בכל בתי-התה, מן הראשון ועד האחרון, מתלוצץ עם המשרתות – ושלוש שעות החופשה עוברות להן. ואני אומר לכם, יש ביניהן לא-מאוסות כלל.”

“הנח, הנח! שממון וחסל.”

“זה מה שאמרתי, שממון וגעגועים. שוקעת השמש – יוצאים הגעגועים וכל מיני תשוקות לא-טהורות.”

“מה יש לדבר? החיים מבקשים להם מוצא. עסיס החיים, כמו בעץ, תוסס וסוער. הוא שמתעצב והוא ששמח. ואנו מה?”

“הוא תוסס לו שם – ולנו חמוּץ.”

“חמוץ, חביבי, חמוץ. חה-חה-חה!”

“שקט! מחלקים.”

“ברנר!”

“כן, אדוני!”

ככדורי גומי קופצים החיילים ומתמתחים וחוטפים את פיסת הנייר המושטת להם ומסתלקים בדרך העולה העירה. השורה מידללת, עד שנשאר הסמל יחידי וקורא:

“היי, מי שם? הבא לי את החגורה, עת ללכת!”

חבורות–חבורות של שלושה-ארבעה צועדים החבריה זקופי-קומה, זה בצד זה, לקצב שריקתו של האחד. מהדרים מחזיקים קנה-סוף דק ומחקים בנענוע ידיהם את הסמלים. מפניהם ניכר שנכונים הם לכל, ולא ימחלו על כבודם.

הפעם ביקשתי להיות יחידי והשתהיתי על-יד השקמה שלפני המחנה. מעודי לא הייתי מן החיילים-למופת החולקים כבוד לשרים ובהולים לעשות את רצון מפקדם. השתדלתי להרחיק מן הרשות ככל שאפשר. אבל גם מן החלכאים והנדכאים לא הייתי, וידעתי לריב את ריבי בשעת הצורך. חיי-הצבא לא הקשיחו את לבי יתר על המידה, ועדיין רעדה נימה של רוֹך בחובי, בהרהורי בשעות השמירה הארוכות. עתה ירדתי אל הדרך המתפתלת בין שדות התבואה, ומיד שקעתי לי בגעגועי ובהזיותי.

“היי, ברנר, לך כחייל! מה אתה גורר רגלים ככה?” אמר חייל.

“ודאי קיבל מכתב לא טוב מבחירת לבו,” התלוצץ אחר.

זקפתי את ראשי והתמתחתי וסקרתי את החייל הדובר אלי ומצאתי לנכון לומר לו בחומרה: “אתה תסלח לי – מה לך ולבחורה שלי?”

“נוּ נוּ, אל תתחמם, מתלוצצים מעט, מה יש?”

נתרציתי ואמרתי להם: “מה קורה פה היום? למה כולם הולכים אל הסימטה הזאת, קרה משהו?”

“אינך יודע? נפתח בית-חיילים חדש.”

“אפשר לחשוב מי יודע מה – ימכרו שם תה וכעכים בזול.”

“ומה רצית?”

“מה הוא רוצה? חה-חה-חה,” צחק הלגלגן.

כשנכנסנו אל בית-החייל החדש כבר היה מלא חיילים. על-יד שולחן מלא ממתקים ותפוזים וסיגרות עמדה צעירה שבת-צחוק אינה משה מגומות לחייה, ומזגה תה לחיילים. על-יד הקירות יישבו חיילים משועממים חבורות-חבורות ועישנו.

“איזה יופי,” קראתי. “תה וכפתורים, תה וכפתורים, כמה טוב!”

“אלה הם חיינו, ברנר, אל תתיאש, חביבי!” אמר חייל וטפח לי על כתפי.

אמרתי להם: “יודעים מה? בואו ונשתכר, לעזאזל, וחסל.”

“נשאר לך עוד כסף בשבוע השלישי לתשלום?”

“נשאר, אני משלם, בואו!”

“לא, לא כדאי. שתה תה וייטב לך.”

“תה ישתו בעלי-הבתים, ואנחנו יין,” קראתי כמתהולל. “אינכם רוצים?” ואני פניתי פתאום ונכנסתי לחדר הסמוך, שהיה חדר-קריאה. כאילו נכנסתי לעולם אחר. מסביב לשולחן ישבו חיילים וכתבו מכתבים במין דבקות והנאה. באותה שעה היו שרויים עם הנפשות היקרות להם וטוב היה להם. כאן יכול הלב להריק את מצוקתו וגעגועיו בלי חשש שמא יהיה ללעג.

וכמִשבר-ים גדול שמתרומם פתאום כן עלתה בי ומילאה אותי תשוקה לכתוב לאיזה נפש חיה. פישפשתי ובדקתי באוצר מכרי וידידי ולא מצאתי למי אכתוב. הדלקתי את מקטרתי וישבתי בשיכול רגלים והרהרתי.

“ברנר, מה אתה יושב לך פה יחידי וזועף?”

“ואתה מה?”

צא אל המעקה ותמצא שם מציאה נפלאה."

“מה אמצא?”

“את שאהבה נפשך!”

“באמת?” ניתרתי ממקומי ורצתי החוצה.

היא עמדה באכסדרה נשענת אל הקיר ומסביב לה המון חיילים מסתכלים בה ומתלוצצים. לבושה היתה שמלה לבנה מעשה תחרים, וצוארה הארוך והיפה מתמר מבית-חזה עגול. פניה היו כחטובות בשן, ובסדקים שבין הריסים הארוכים לחשו שתי עינים אפלוֹת. נדמה היה שהיא מאזינה ואינה מאזינה לדברי הבחורים, ולבה אינו שם. באור המנורה הבא מן החדר נשתוו לפניה החיורות חן ועייפות.

“ראו כמה יפה נופלות קווצות-תלתליה על חלקת צוארה הנחמד!”

רגע הבריקו עיניה והיו כשואלות מי אמר זאת.

“צא-צא, ברנר. אתה יודע לדבר צחות – היכנס עמה בשיחה,” התחילו החיילים דוחפים אותי ומפנים לי מקום שאגש. “רק היזהר שלא תאכל ממנה – בחורה כהלכה היא.”

הזדקפתי והתקנתי את עצמי, ופניתי אליה בנימוס מופלג מעורב באבק לגלוג: “גברת כבודה, התרצי להכירני?”

“ראשית, איני גברת…”

“הייתכן? ומי את?”

“אני? אחותכם אני!”

“הידד!” הריעו החיילים. “אחותנו את, חי אלוהים, צדקת!”

“אכן ילדה נפלאה את,” אמרתי ברצינות, כי התחילה מעירה בי ענין.

“ואתה בחור מוזר אתה. איש לא דיבר אלי ככה.”

“הנשאתי חן בעיניך?” דבקתי במליצתי.

“תן לאור להאיר את פניך ואראה,” אמרה ונגעה באצבעה הקטנה בכתפי. ריסי עיניה התרחבו מעט ובלי להפנות את ראש ליכסנה מבט אל פני. דם חם הציף את פני, כאילו נצרבו מרשפי עיניה, ובת-צחוק קלה פיזזה על שפתה העליונה ונחבאה בנחיריה הרועדים.

“הלא אתה מכוער!” אמרה.

“הוי, הוי, קיבלת!” צחקו החיילים. “לךְ לךָ, ברנר, הסתלק!”

“מה אעשה, גזירה מן השמים היא. אבל אַת, יפיפית מאוד-מאוד, ואת ואני היינו מעמידים זוג נאה, לא כן?”

היא שתקה. הייתי בעיני כמנוצח.

“אבל מכיוָן שהעלבת אותי אני הולך,” אמרתי ופניתי ללכת.

“לא, לא, אל תלך,” מיהרה לעצור אותי. “אני לא אמרתי שלא מצאת חן בעיני. רק הבחורים אוהבים יפות. אנחנו אוהבות גברים. אתה מבין? גברים!”

“זאת בחורה!” התפעלו השומעים ונתקרבו אליה ביותר.

“מדוע סבבתם אותי כולכם? אין עוד בחורות בעיר?”

“יש ויש. אבל את נעמת לנו ביותר.”

“אבל אתם כל-כך רבים ואני יחידה,” אמרה, והוסיפה בגאות: “ואני מושלת בכם!”

“איך?”

הצטחקה ורמזה בעיניה לחייל שהיה עומד תוהה על כל התכונה הזאת. “היי, אתה, גש הנה!”

נעתק החייל ממקומו וקפץ ועמד לפניה כחייל לפני מפקדו, תמיה שנפל אושר שכזה בגורלו.

“לא אתה,” אמרה בחיוך קל. “אתה שעומד שם מן הצד, הג’ינג’י.”

האדמוני לא סירב הרבה ועמד לפניה.

“אתם רואים,” פנתה אל החיילים ובעיקר אלי, “איך אתם כולכם נשמעים לי.”

“נפלאה, נפלאה,” דיברו החיילים.

“שוה את שיאכילוך ממתקים, חי ראשי,” אמרתי.

“נו, תאכיל אותי!”

“בואי אתי. פנו דרך!”

“אין כלום במזנון, ברנר, הנח לה!”

לא שעיתי אליהם. החזקתי בידה ומשכתיה אחרי.

“אלך אתך. אחותך אני, כן?”

“כן-כן, בואי.”

“הידד, ברנר, בן-חיל אתה! דרך צלחה!”

“גם היא לא תחסר כלום, צפור הגונה! מצא מין את מינו.” ככה ליוו אותנו החיילים בדברי לצון, והם מצטערים שנפסק ככה המאורע היפה הזה, שלא בכל יום מזדמן כמוהו להפר שִׁגרה אפורה.

יד ביד מיהרנו לרדת במדרגות עד שנעלמנו מעיניהם באפלה. היא שילבה את זרועה בזרועי.

“מי את?” שאלתי ולחצתי את ידה.

“למה לך?” ענתה.

עברנו את הרחוב הגדול ופנינו לסמטה צדדית.

“לאן?”

“לביתי.”

“לאן?” שאלתי שוב, ובלבי אמרתי, מי היא?

“בוא, חביבי,” אמרה בקול כוסף, ופתאום דבקה אלי בכל גופה וחיבקה את צוארי בשתי ידיה ונשקה לי על שפתי.

אף-על-פי שחייל הייתי ניעורה בי איזו הרגשה של פיגול. הנשיקה עדיין היתה לי דבר שבקדושה, והיא הלא סוף-סוף בת-הרחוב. שמטתי את ידי מידה ועזבתי אותה שם ויצאתי לדרך אל המחנה.

“אדון, אדון, לאן?” שמעתי את קולה אחרי. הרחבתי את צעדי.

“אדון, הלא גרמת לי הפסד, לא יפה,” הוסיפה לדבר, משלא שמעה כל מענה, צעקה: “לך לעזאזל!” וקולה היה כצליל פעמון שנבקע.

העיר כבר היתה אחרי ואני צועד מהר כאילו רודפים אחרי, ולבי הולם בחזי והדם ברקותי. רחמים גדולים נכמרו בי על עצמי ועליה ועל העולם כולו, והחיים נראו לי ריקים וטמאים. לא הצלחתי להבליג ולכבוש את הכאב, ומשומם שבתי אל אהלי.

“אה, ברנר!” התעוררו חברי. “כבר שבת? איך היה?”

“אל תשאלו!” אמרתי והתעטפתי בשמיכתי.

למחרת בצהרים עמדתי על משמרתי פנוי כולי לנפשי, ולבי מלא חרטה. עכשיו ראיתי את הדברים באור אחר והתנהגותי נראתה לי מוטעית ומגוחכת. תינוק! אמרתי בלבי. מה האיסטניסות הזאת לך, ולמה זה ברחת לך ככה? כאילו את נפשך באו ליטול! אדם הלא אדם הוא תמיד, וכל מה שיעשה בגדר החיים הוא תמיד. משמע שמן החיים ברחת, תינוק שכמותך! ככה מעליבים אשה? תחילה אתה קורא לה אחותי, ובשעת קלקלתה אתה פונה מעליה בשאט-נפש! כך עושים?

“ברנר, אל תשכח את עצמך,” קרא לי הקורפורל מן האוהל. “איפה אתה עכשיו? עומד לו כפילוסוף. חייל! הנה המפקד הולך. תצדיע עד שירעד כולו.”

“אל תדאג” אמרתי והכתפתי נשק. עברתי במסלול משמרתי ועמדתי הכן לפגוש את המפקד.

“הכל בסדר?” שאל.

“כן, אדוני!” עניתי והטחתי את ימיני על קת הרובה.

“נוֹח,” פקד ועבר.

אתה מבין, הוספתי להסיח עם עצמי, מעשה שטות עשית אמש. הגיעה השעה שתדע שבחיים החפשים, כביכול, שאתה קורא עליהם, אין כל הבדל בין הרודפת בחורים ברחוב ובין תלמידות הגימנסיה התמימות בעלות הסינרים השחורים. ולא עוד אלא שהבחורה הזאת בודאי עשירה ומענינת יותר מן הבתולות התמות האלו, הלוּחות החלקים האלה. ואם להנאות הגוף – וכי יש טובה ויפה ממנה? מעשה-שטן הוא שעזבת אותה אתמול. וגמרתי אומר בלבי למצוא אותה ולתקן מה שקילקלתי.

בו-בערב, כשישבתי במסיבת חיילים באחד מבתי-התה וגמעתי מכוסי, הציצה היא רגע בפתח ונעלמה.

“הנה היא,” קראתי. וקודם שהספיקו חברי להבין מה קורה חטפתי את כובעי וזינקתי החוצה. בפינת הרחוב הדבקתי את השמלה הלבנה.

“חכי רגע, בבקשה י”

“מה אתה רוצה?”

“לבקש ממך סליחה.”

“מזונה אין מבקשים סליחה,” דיברה בגסות.

“אין הבדל. אדרבה, ממך אני רוצה לבקש. האמיני, צר לי מאוד על התנהגותי אמש.”

“זה הכל?”

הלא היא נפש ירודה ותו לא, אמרתי בלבי. ובקול רם אמרתי: “אם את רוצה, אשלם לך את ההפסד שגרמתי לך.”

“חה-חה-חה, אני מבינה יפה. אתה עדיין מן התמימים. לא, לא, אל תשלם, אינך צריך.” ופתאום שינתה את קולה ואמרה: “גם אני תמימה.”

“זאת אומרת, לחינם חשבתי אותך ל…”

“לא-לא. כן. אני מה שחשבת אותי, אבל במובן אחר.”

“איני מבין.”

“למה לדעתך אני יוצאת אל הרחוב?”

“אני יודע? להרויח…”

“לא להרויח ולא לשמַרויח. יש לי רב משלי. אבל לפעמים תופסת אותי מין משיכה אל הרחוב, לחיים של שכחות והוללות בשרים עד כאב, ואיני יכולה בשום פנים להישאר בחדרי. ואז אני יוצאת. אבל לא תמיד אני כך… אתה צוחק?”

“לא, איני צוחק, אבל איני מבין.”

“תדע לך, אני זוכרת, עוד כשהייתי קטנה היו לי יצרים משונים. כשקראתי באיזה סיפור על החיים האלה, הייתי רועדת כולי מתאוה והשתוקקתי להיות שם ולהתנפל לתוך אותה שיבולת… אבל על רגל אחת לא אוכל להסביר לך הכל.”

“ולכולם את מספרת את כל זה?” שאלתי בחשד.

“לא. אבל אתה שונה. שמע, בוא אלי הערב. תרצה – תקח את גופי, תרצה – את נפשי. אבל בתנאי אחד: כשנימאס זה על זה – נפרדים מיד בלי אומר ודברים. אני שוב זונה ואתה חייל.”

“טוב. אבל מה יוצא לך מכל זה?”

“אלה חיי. כך אני אוהבת.”

והגיעו לי ימים טובים. לא עוד תסיסת עצבים וגעגועי-הרוגז הטורפים את שלוָתם של בני-נוער עם דמדומים. לא עוד שיטוטים ברחובות לשחר לטרף. לא עוד הסתופפות בבתי-התה וגניבת מבטים ממוזגות שמנות. פינה נסתרת לי בעיר הזאת ונפש טובה מחכה לי, יד אחות מושטת לי. אמנם נערה בת-הרחוב, משולי החברה, אבל מה לי ולכל זה! הלא קרובה היא לי יותר מכל המתעטפים באצטלות המוסר, המתימרים להיות העידית שבעידית. הם לא הקלו את משא חיי, אצלם לא מצאתי מלת חיבה ויד מלטפת.

כמה נעים בחדרה, בעליית-הגג. כמה טוב באוירה זו של חוצפת-חיים ואמת גלויה לכל צלליה ואורותיה. שלוש פעמים אני מקיש באצבעי, וכבר אני חבוק בזרועות חמות ורכות.

“הנה אני.”

“יופי. עשיתי ארוחת-ערב נהדרת. ומה הבאת אתה לקינוח?”

“כל טוב. יספיק לשנינו.”

“רק לשנינו. תימקנה להן הפתיות בחדריהן המחניקים ותשמורנה להן את המוסר שלהן. בלילות קסומים שכאלה ודאי הן נשרפות בתשוקה והשממון אוכל אותן. ואנחנו חכמים ונשמח!” והיא מחזיקה בידי ויוצאת עמי במחול ואלס עד שניטלת נשימתי.

“די, די!”

“עכשיו לאכול. אתה תשב ואני אשרת אותך. הלא זאת פרנסתי.”

“חדלי. את תשרתי אותי? ושיווי-הזכויות מה?”

“יישאר לגבירות הנכבדות. אשה אני ואשאר אשה.”

“תִראוּ, תראוּ!”

“אלא מה? אני אומרת: הגברים עולם לעצמם הם והנשים עולם לעצמן הן. שתי ממשלות, והאחת זקוקה לחברתה. הגבר אזרח בממשלתו והאשה בממשלתה. זה לפי רוחו וזו לפי רוחה, והריהם מכבדים זה את זה ושוים זה לזה. לא נכון?” היא שואלת ברוב חן ותולה בי עינים ופניה הסמוקות מעט אומרות טוהר ותום.

“כל אדם הולך בשם אלוהיו. מי שיש לו אידיאל נלחם עליו. לדברים שכאלה אין פתרון בתיאוריה, החיים יורו.”

“חכם גדול! מה זה נעשינו פילוסופים פתאום. בוא נצא החוצה.” ויצאנו אל המרפסת והשתטחנו לנו לשאוף את אויר הערב.

“כוכבים, שמים, אתה, טוב!” לחשה.

“נפלאה אַת!”

ואני התאהבתי בה. לא במהרה ידעתי זאת; לא במהרה השגחתי איך נטפי החיבה שמסכה בכוס חיי התפלים הולכים ומשכרים אותי, ואיך פגישות-ערב לשם בילוי ולשם הנאות הגוף הולכות ונעשות צורך נפשי חזק ודרישה נעלה של הלב, ואיך קורים דקים של אהבהבים קלים נשזרים ונעשים לעבותות של אהבה. מעתה הגיתי בה יומם ולילה, ובכל עת תמיד ראיתיה לנגדי ונמשכתי לאותה פינת-סתר, להיות במחיצתה המקסימה, לשמוע לצלצולי קולה הרענן, לראות בצחוקה הרך והחביב. הגיעו דברים לידי כך שלא יכולתי לצייר לי את עתידי בלעדיה. פתאום ידעתי שקשור אני לנפש אחת בעולם, ולבי הגאה אינו חפשי עוד.

שמחה ותוגה היו משמשים בי בערבוביה. הנקרנות הרוצעת, ירושת בית-המדרש, מחטטת לה ומתפלפלת עם הצד הבריא שבי, עם הבשר-ודם שבי: למה לךָ בריה שכזאת דוקא? אתה, שמן האיסטניסים אתה מעודך, ובת-מלכים יעדת לעצמך תמיד, מה ראית לבחור לך זיווּג כל-כך לא הוגן לך? למה לך כל זה? אם להוללוּת – מילא, בחור צעיר אתה, אפילו יִישר-כוח לא אחסוך ממך – אבל אהבה?!

וכולי מתקומם כנגד הנקרן שבי, ואני מבקש לחמוק ממנו ולמלא את מצות הסמל, שהיה אומר: “עלי לחשוב. אני מקבל תשלום בעד זה. אבל אתם החיילים – עשוּ!” אבל הוא בשלו: מה שאתה רוצה לקחת הלא ניתן לך ממילא, גם בלי אהבה – זכה מן ההפקר וחסל!

רבונו של עולם! לתת אני רוצה! לא לקחת דוקא. לתת הכל! אני אוהב אותה!

ולזה אתה קורא אהבה? שאתה עדיין יושב ומחטט ומנקר? ככה אוהבים? מתוך ספקות שכאלה?

שתוק, ימח שמךָ!

היה יום חג, וביקשו החיילים לבלות כהוגן: מי שהיה לו מכר בעיר הלך העירה, אבל רובם נסעו אל המושבות הסמוכות לנסות שם את מזלם. היו שלקחו ספרים והסתלקו לכל מיני פינות לעדן מעט את הנשמה. תחילה לקחתי אף אני ספר ואמרתי ללכת לחורשה המשקיפה על המחנה. עד שאני פונה כה וכה עלה רעיון בלבי – הלא בבוקר נחמד שכזה כדאי לבקר אצל ידידתי בעיר. מיד קפצתי ויצאתי מן המחנה וחבילה של שוקולד בידי. בדרך הרהרתי לי, כמה טוב יהיה למצוא אותה בבית בשעת בוקר – עד כה נפגשנו רק בערבים. ואולי, אם תהיה שעת רצון, אגלה לה את לבי הפעם – כמדומה לי, מרגיש אני הפעם, יש בי הכוח לכך. לבי נמלא חדוה וקלות.

עודני בפתח חדרה שמעתי קול בחור והתפלאתי. וכשראיתי שהוא חייל מפלוגתי, חברי וידידי משכבר הימים, תמהתי, אבל התאפקתי והבלגתי.

היא אצה לקראתי בבת-צחוק מלבבת ואמרה בקולה הרך והמתון: “ידעתי שתבוא, ברנר! ואנחנו נלך לטייל, טוב?”

נדמה היה לי כי צליל קולה אינו טהור כתמול שלשום, וגם נראה לי שלא על הכסא הזה, המרוחק ממושבו של החייל, ישבה עד עכשיו, אלא עתה זה נחלצה מזרועותיו. נבוכותי מעט והתרעמתי על עצמי, שמחשבה שכזאת עלתה על לבי, אבל רוחי נידכדכה בי.

“חוששני שהפרעתי לכם,” אמרתי.

“בן-אדם, מה אתה סח?” נתנו עלי שניהם בקולם.

ושוב אמר לי לבי שאין אמת בפיהם, וראיתי את עצמי מיותר כאן. “אין לי פנאי. עברתי פה ואמרתי, אכנס ואראה מה שלומךְ. אין לי מזל, דוקא היום אני צריך לשמור.”

“טוב. תבוא בערב?” שאלה כאילו לא הבינה כלום.

“אולי.”

“תבואו שניכם! ועכשיו אם לא לטייל, יש לי עוד עבודה אחת לגמור, וגם אתה, אדוני החייל, לך עם ברנר.”

כשהיינו שנינו בחוץ אמר לי חברי: “לא צדקת!”

“מדוע אתה חושב כך?”

“הלא אני מבין. ראיתי את המבוכה בפניך. חשבת לךָ: אני לך ואַת לי. ביחוד את לי, נכון? והנה לךָ, פתאום היא חבוקה בזרועות אחרים. איני דן אותך לכף חובה. הדבר מובן במה שנוגע לבחורות רגילות. אולי יחס שכזה הוא הנכון. אבל לגבי הילדה הזאת, שמבקשת את החופש ואת הקלות שביחסים, בלי כל נטל של דורות – את זו אתה בא לכבול בכבלים עתיקים, שהצליחה לנתקם באומץ-לב כה יפה? הלא אני יודע את כל מקרי חייה וגם איך נפגשתם אתם.”

“מנַיִן לך?”

“היא סיפרה.”

“לךָ סיפרה – לי לא סיפרה.”

“מפני שלא התעניינת. משוקע היית כולך בך ובנפשך ולא נתת דעתך עליה ועל חייה.”

“ובכן, אתה מדבר סתם. רוצה לדעת את האמת? אני אוהב אותה ועוד היום רציתי לומר לה זאת, אבל…”

“אבל מה? לא יכולת. תראה כמה לא צדקת. אריתָ לך מעט אהבה מלבך ונשאת אותה בחרדת-קודש כקמצן הזה הנושא את אוצרו היקר, וחיכית לתשלומים גדולים, בזמן שהיא נהגה בך ידידות, ידידות שהכל בה. היא יכלה להיות אֵם, אחות, כלה, רעיה – ובלי לבקש כל תמורה. בוא וקח, בוא ואכול, כאדם וחוה בגן-עדן, אתה מבין?”

“אני מבין.”

“אתה חושב שלכל אדם ניתנה מידה שקולה ומדודה של אהבה, ואסור לו לפזר אותה ביד קלה? לא, ידידי. האהבה היא כשיח-שושנים, כל כמה שתקטוף ממנו פרחים, כן יוסיף ויגדל אחרים במקומם.”

“גם אני רציתי לתת לה הכל,” לחשתי.

“אל תרצה לתת ואל תרצה לקחת. חיֵה!.. נוּ, שלום.”

הים זעף. בגל אחר גל נשתבר אל החוף. רגע סערו ואינם. ומנגינת המיתם כקול קורא מתהומות: חיים, חיים!

כך נדמה היה לי ולה, ששוכבים היינו על החול עטופי צל, הוזים ומדברים.

“…אבל הנה יצאת לך אל החיים ואם הסתכלת ראית, שלא מסלול אחד לכל בני-האדם, ואי-אפשר להכניס את כל האנושות תחת כיפה אחת ולקשור אותה בקשר אחד. את יודעת שיש לך דבר מיוחד לכל פרט, שכל אחד ואחד מתיחד בו, ויקר הוא לו מאוד ובעד כל הון לא יחליפנו. וגם לי יש דבר משלי – חלומות, געגועים, הרהורים, השד יודע מה, דברים קטנים ופחותים, יהי כן! אבל לי יקרים הם מאוד ולא אסכים לקלוע אותם בעשרים מחלפות שונות. דעי, אפילו חיבקת את כל העולם בזרועותיך, אחד יהיה חסר בתוך המעגל הקסום – ואני הוא. אני.”

“ברנר, אני חשבתי אותך לאיש אחר.”

“מפני שלא הכרת אותי.”

“אולי. ושמא – תסלח – לא היית די גלוי. כשפגשתי אותך שם – אתה זוכר? היית בחור עליז בעל לב מלא, ועכשיו אתה כל-כך צר.”

“כי כשאוהבים באמת…” פתחתי ולא יספתי.

“אתה אוהב אותי?”

“כן.”

“והיית רוצה שנבחר בעולמי להיות לעולמנו?”

הרהרתי.

“לא,” אמרתי.

“נוּ?”

“אבל למה כל זה? אני רוצה לחיות.”

“כן. אילו באמת כך היה. אבל אתה רק אומר זאת. רוצה ליהנות מן החיים – ומעמיד דרישות על גבי דרישות. ואני אומרת לך, אתה לא תראה חיים. החיים לא תמיד הם מתאימים לדרישות. הם ניתנים רק למי שאינו דורש.”

“אולי את צודקת. לבי אומר לי שאת צודקת. ובכל זאת איני יכול להיפטר מהרגשותי. אני אוסיף ללכת עוד מעט בדרכי – והחיים יגידו. אנחנו נפרדים, אני מבין, מה?”

“נפרדים, אבל נישאר ידידים, נכון? ואתה אמרת בפגישתנו הראשונה שהיינו מעמידים זוג נאה.”

“נו, בואי ואלַווה אותך.”

“לא, תודה. הלא אתה יודע שאיני מפחדת.”

עוד הורגש משהו בלחיצת-היד, אבל בשני נתיבים הלכנו משם.

 

[כ]    🔗

בסרפנד היה השחרור מן הצבא לשיחת היום. יותר משנתים היינו בצבא. המלחמה נסתיימה מכבר. גדולות ונצורות לא עשינו, אבל מילאנו את תפקידנו ונתנו בטחון לישוב: ארבעה גדודים יהודים, מאומנים ומאורגנים, לא דבר קל הוא. חיל-המשלוח האנגלי התחיל להתקפל ולשוב למצרים, ושורותיהם נידלדלו. החיילים היהודים הערים והרעשנים היו בכל פינות הארץ, והרושם היה שהם שליטיה, הם הכובשים. המשמעת לא היתה קפדנית עוד; החיילים קיבלו חופשות; וברשות ובלא רשות הסתננו לכפרים ולערים והיו משׂושׂ לישוב כולו ולבנותיו, כאילו הארץ כולה שרויה בחינגה.

הישוב הערבי כאילו קיבל עליו את הדין, על-כל-פנים למראית עין. אבל בחשכת הלילה, בכפרים, ובתוך החברה הערבית, תסס הכל וגעש, ומפעם לפעם יצא הקצף. התחילה תסיסה בארץ. השלטון האנגלי נטה חסד לערבים והעלים עין מהכנותיהם להתנקש בישוב היהודי. אמנם לגדודים העבריים לא היה עתה כל תפקיד שבשבילו היה כדאי להוסיף לשרת בצבא, ונחלקו הדעות והויכוחים סערו: הרוב הגדול ביקשו להשתחרר מתוך נימוקים אישיים, מתוך שממון, מפני שכבר נמאסו עליהם חיי הצבא. קצתם, בעלי החזון, הבינו מה עתיד להתרחש בארץ, והפצירו להישאר בגדוד, כי עוד נכון לו תפקיד חשוב בקרוב.

ובינתים נתגלעה התסיסה הערבית. פה ושם היו התנפלויות; הדרכים חדלו להיות בטוחות; ערבים נעצו עיני זעם בעוברי אורח יהודים; סכנה היתה לעבור על פני הכפרים הערביים; בחברון, בשכם ובטול-כרם היו הפגנות. הישוב היהודי התכונן להגן על עצמו. מטעמים לא טהורים ביותר נזדרזו האנגלים לשחרר את החיילים היהודים. יום-יום השתחררו קבוצות גדולות, והגדודים נידלדלו. אבל כמה חיילים קנאים, עקשנים ובעלי חזון, נשארו ולא ביקשו להשתחרר. גם אני נשארתי בצבא. אין עוזבים בשעת הסכנה. חיילי הגדוד הזניחו את תפקידיהם הרגילים וביקשו דרכים לעזור לישובים נצורים, או לאלה שסכנה אורבת להם.

יום אחד הופצה פקודה פנימית חשאית, להתארגן ליחידות קטנות ולהתפזר בין הישובים בלי ידיעת המפקדה, כי הערבים זוממים התקוממות בכל רחבי הארץ. אני נמניתי עם הכיתה שהופנתה לחולדה. בשבילים לא-שבילים הלכנו לחולדה, בחגור מלא, כיתה של שמונה חיילים, מתוך התרוממות רוח – חיילים יהודים מאומנים ובטוחים בעצמם. בחולדה קיבלו אותנו בשמחה. הפועלים היו מתוחים ורציניים, מעטים היו, אבל גמור היה עמהם לעמוד כנגד הערבים.

מסביב לחולדה היו הכפרים עוינים והמגע אתם לא היה קרוב. חברי חולדה גם לא ידעו את מנהגי הערבים ואת לשונם, ולא התלבשו כמנהג הזמן ההוא בתלבושת ערבית. זה היה ישוב מבודד בין ההרים, מכונס בעצמו. גם הערבים לא מצאו עניין בקבוצה בימים כתקנם, כי לא השׂתכרו ממנה. מרחוק ראו את חורשת העצים, את גני הירק המוריקים, את הבנינים המלבניים המתנוססים למרחוק, ועתה ציפו ליום שתתמלא הבטחת מנהיגיהם וחולדה תיפול להם לשלל ולביזה. המתיחות היתה גדולה. הכל התכוננו ליום ההתנקשות.

בעצת חברי חולדה לא התבלטו החיילים שבאו לעזרה. שהינו בחדרים ולא נראינו בחוץ בשעות האור. יום-יום היו מתקבלות בקבוצה ידיעות לא משמחות מרחבי הארץ: במקום זה התנפלו, במקום אחר שדדו ורצחו. המתיחות נתנה אותותיה והעצבנות גדלה. משחלפו ימים אחדים ולא קרה כלום, התכוננה כיתת החיילים לחזור לסרפנד מחשש שמא נודע על הסתלקותנו בלי רשות, אף כי מוכנים היינו לשאת בעונש. יום לפני יציאתנו, עוד אנו עושים את ההכנות האחרונות, והנה נשמעו יריות בגבול אדמות הקבוצה, וצווחות נזעמות: "עליהום בחורים! עליהום! שחטו את היהודים! שחטו את הכלבים!'' הקולות התקרבו, והצעקות נשמעו מהמון רב שהיה עולה על הישוּב. החברים אצו אל עמדותיהם, אבל מספרם היה קטן והם לא יכלו להקיף את כל הישוב. פה ושם התחילו מגיחים ערבים פרועים ומשולהבים, וברגע קשה פקד מזכיר הקבוצה: “התחילו לירות באויר! רק כדי להפחידם ולא להרוג!” אבל החברים בעמדותיהם היו משולהבים אף הם, ופתחו תחילה אש מפוזרת ואחר-כך אש מרוכזת לתכלית. צווחות נשמעו מן ההמון המתנפל, והאנדרלמוסיה היתה גדולה.

אנחנו החיילים לא ידענו תחילה איך נעשה, אם נשתתף בקרב במַדינו ונגלה שחיילים משתתפים בו, מעשה שהוזהרנו פעמים רבות שלא לעשותו, או נפשוט את מעילי הצבא ונתפזר בין החברים, ונשתתף בהגנה כחברי הקבוצה. כבודנו כאנשי צבא לא הניח לנו לפשוט את מדינו. בהישמע פקודה קצרה להסתער על המתנפלים, הסתערנו ורובינו המכודנים מבריקים בשמש. הערבים, שעדיין לא הורגלו בהתקפות וזו היתה להם ראשית דרכם בהן, נדהמו למראה החיילים וצעקו: “עסכר אנגליז! (חיילים אנגלים), חזרו! חזרו!” וכשם שהיו משולהבים בהתנפלותם כן היו בהולים לברוח. כהרף עין נסוג כל ההמון הפרוע בצריחות וביללות, ואנחנו וחברי הקבוצה לא זינבנו בהם באש. אחר-כך נשתררה מבוכת תדהמה. לא היה ברור לחברים מה קרה. האם נצחון או לא נצחון? רגיעה או לא

רגיעה? לרבים היתה זו התנקשות ראשונה בחייהם, והם היו מזועזעים בגופם ובנפשם. האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלהם, השלֵוה והמאורגנת והאנושית, זועזעה אף היא. יעבור עוד זמן עד שיירגעו הרוחות והמאורע ייטמע באישיותם.

הדעה הכללית היתה שבימים הקרובים לא יחזרו הערבים להתנפל על הקבוצה, והוסכם שכיתת החיילים תחזור לסרפנד.

לא עברו ימים רבים ונתוַעדה אסיפה גדולה של חיילי הגדוד לדון בענין השחרור. רוב החיילים באו לדרוש את שיחרורם לאלתר. גם אני רציתי להשתחרר מן הצבא ולברוח מן החיים האלה. החיים בגדוד התערערו, ובתוך כך כאילו חזרו אנשיו להיות ערב רב של יהודים דוברים בשבעים לשון, שכל שלושה מהם מעמידים כת בישראל וכולם אנשי התנצחות ומחלוקת. אפילו פועלים בעלי השקפה חברתית שוה לכאורה, היו מחולקים ביניהם. קשה היה לראות רבים מהם בהתנהגותם ובאגוֹאיזם החזק שלהם. בהשפעת האנגלים והמלחמה התחילו רבים מדברים על חיים קלים, בבחינת חטוף ואכול וצפצף על העולם. אמרתי בלבי, ישראל עַם לא חכם הם. ואני, שרואה שחורות אני מטבעי יותר מאורות, ניעור בי אותו הרצון הישן של נערוּתי, לעשות משהו לשנות את העם הזה ולעצבו. אבל מאחר שבגרתי בינתים והחיים הגבילו את דמיוני, נשתלב הרעיון הזה באפשרות הצנועה והמוגבלת שהתקנתי את עצמי לה בלימודי, והחלטתי שוב להיות מורה בישראל, כי רק על-ידי חינוך מן היסוד אפשר להגשים את המטרה.

אז נזעקו המנהיגים והזכירו לנו את המטרה שלשמה התנדבנו לגדוד – להקים צבא עברי שיעזור בעתיד להקים את מדינת היהודים, ובינתים, עכשיו, לשמור על הישוב העברי הקיים. סיפרו לנו על ההתנגשויות עם הערבים, על שנאתם הגדולה ועל התנכלותם לנו, וביקשו שנוסיף ונישאר בגדוד עוד כשלושה חדשים עד שיתבהר המצב ויוקמו יחידות אחרות לצרכי הגנה. בייחוד עשו רושם רב דברי הד"ר וייצמן. הוא הזכיר את תפקידנו בארץ ואת הגאוה הלאומית, וחימם וחיזק את הלבבות ודרש תשובה מיד: כן או לא; נשארים בצבא או לא; אין שהות להרהורים!

החלטתי להישאר בגדוד. הועבר שאלון בין החיילים מי רוצה להשתחרר מיד ומי מוכן לשרת עוד כשלושה חדשים עד שיהיה סיפק בידי המנהיגות להתארגן מחדש, ורבים חזרו מהחלטתם הקודמת והסכימו להישאר. לאחר ימים אחדים נתקבלה הודעה מטעם המפקדה העליונה שאין מפזרים את גדודנו, גדוד 40 של “קלעי המלך”. לא עברו ימים רבים והוראה חדשה נתקבלה: מי שיש לו אדמה לעבדה; מי שנדרש לאיזה מוסד שמוכן להעסיקו; מי שיש בידיו לפרנס את עצמו – ישוחרר מיד!

המעשה האחרון שהיה בי סמוך לשחרורי היה הנסיון לשחרר את זאב ז’בוטינסקי. בימים ההם גברו התפרעויות הערבים, והישוב כולו התארגן כדי לעמוד נגדם. ז’בוטינסקי היה פעיל מאוד בפעולות לעורר את העם לקום נגד הפורעים, והשלטון האנגלי לא ראה בעין יפה את מעשיו, שכן כבר התחילו השלטונות לחתור תחת הישוב העברי ולנטות אחר הערבים, כמנהגם של האנגלים להתחבב על ה“ילידים” ולנצלם לטובתם. היהודים היו חכמים מדי בעיניהם ונבונים מדי בהבנת תככיהם, ומה גם שהיהודים אינם נוהגים בחנופה כדרך הערבים הערמומיים, ואינם מזמינים את האנגלים לכֵרות שמנות ואינם מכרכרים סביבם. ובדרג גבוה מזה ודאי היו להם לאנגלים שיקוליהם הגיאופוליטיים שלהם. ז’בוטינסקי ראה את הנולד, ונדד ממקום למקום ונאם ועודד את הישוב להתארגן להגנה. לבסוף החליטו האנגלים לאסור אותו בתואנה שהוא מקומם את היהודים. ההחלטה הזאת היכתה את הישוב כולו בהלם. הוסר המסוה מעל צביעותם של האנגלים.

ה“הגנה” טיכסה עצה כיצד לשחרר את ז’בוטינסקי ממאסרו. אנשינו במשטרה האנגלית מסרו שביום מסוים יעבירו את ז’בוטינסקי ברכבת דרך תחנת לוד לבית-הסוהר בעכו. פקודה חשאית מאת ההגנה הגיעה ליחידה מן הגדוד שלנו, שעדיין היתה בשירות, לשחרר את ז’בוטינסקי ביום ההוא. לפי התכנית היה על כוח אחד משלנו להקים מהומה בתחנת הרכבת בלוד, ובו-בזמן תזדרז יחידה של ההגנה, בחסות המהומה, לשחרר את ז’בוטינסקי. כשהגענו אל תחנת לוד כבר עמדו חיילים אנגלים על הרציף המוגבה של התחנה, במקום חניית הרכבת. אנחנו התפזרנו איש במקומו על הרציף. עלי הוטל להפיל אנגלי אחד מן הרציף בו-בזמן שהרכבת מתקרבת לתחנה. כשנשמעה השריקה, התקרבתי אל החייל, וכאילו שלא במתכוון נתקלתי בו בחזקה והוא נפל למטה. הוא לא נפגע, אבל עין צופיה השגיחה בנעשה וקודם שהספקתי להסתלק מן המקום נאסרתי והובלתי בשמירת חייל אנגלי בעל רובה מכודן אל סרפנד. אחר-כך נודע לי, לצערי, שהפעולה לא עלתה יפה ולא הצליחו לשחרר את ז’בוטינסקי. אותי דנו לשבוע ימים מאסר, אף-על-פי שטענתי שזה היה מקרה ואני חף מפשע. המאסר לא היה קשה, המשמעת בגדוד המדולדל כבר היתה רופסת והכל נעשה ברשלנות.

השלטון הצבאי העוין לישוב החיש את שחרורנו. יום-יום התחסלו מוסדות הגדוד. ה“שקם” חדל לפעול, פעולת הדואר הצבאי נפסקה, וההתמרמרות בגדוד גדלה, אבל איש לא שעה אלינו. השחרור נעשה בצנעה, טיפין-טיפין. מפעם לפעם הודיעו לאיזו יחידה לבוא ולקבל את תעודות השחרור. כל משתחרר קיבל חליפה חדשה, זוג נעלים וסכום כסף קטן.

כשהגיע תורי להשתחרר הבהילוני מתחנה לתחנה – משרד הגדוד, החזרת ציוד באפסנאות, וכן הלאה. לבסוף קיבלתי, ככל המשתחררים, שני עיטורים, ושמי חרוט עליהם: האחד של מתכת מוזהבת וחרוט עליו “המלחמה הגדולה לתרבות 1919–1914” עם סרט, והאחד עיגול מתכת וחרוט עליו: “ג’ורג' החמישי מלך האימפריה הבריטית וההודית, 1919–1914”, עם סרט.

 

[כ"א]    🔗

יצאתי מן המפקדה בסרפנד לבוש חליפת-צמר אנגלית ולא היה לי נוח, כי לא הִסכַּנתי בזה. ולא במראי בלבד נשתניתי; נפשי היתה נבוכה. בראשית ימי בגדוד העברי ראיתי כמה קשה לשנות אזרח ולעשותו לאיש צבא; כמה העיקה עלי המשמעת שכפו עלי זרים; איך התקוממתי נגד המצב הזה והייתי זמן רב אומלל בעיני. לאחר זמן כאילו נתגלגלה נשמתי בנשמת איש-צבא, הייתי חייל טוב, רופפתי את אחריותי למעשי והתנהגתי כפי שאולפתי, לפי האִמרה בצבא: יחשבו אלה שמקבלים תשלום בעד זה, עליהם האחריות. אמלא את דרישותיהם – אני בסדר; אכּשל בגלל דרישותיהם – האחריות עליהם. אצליח במעשי – להם השׂכר והתהילה. לא אצליח, או אתרשל במילוי הפקודות – לי העונש, והם את נפשם הצילו. חייל טוב הייתי והשלכתי את יהבי על הממסד הצבאי, ובמסגרת המוגבלת הזאת היה לי בטחון, פטור הייתי מדאגות, לחמי ניתן, יש פטרון ודואג. והנה עכשיו שעזבתי את הצבא, את הסביבה הבטוחה, את החבורה העשויה עור אחד במדיהַ, את הרובה שבידי – הרגשתי שעלי לחזור ולהתגלגל גלגול חדש, ולא היה לי בטחון בסביבה של אזרחים, ובמבוכתי ראיתי את עצמי זר ולא ידעתי לחשב את דרכי ולכוונה, ואין מי להישען ולסמוך עליו. הלכתי לחפש את קצה החוט שניתקתי, ופניתי לירושלים.

באתי לירושלים והנה שוּנוּ פניה. אוירה אחרת שורה בה, ואנשים אחרים. לא פגשתי מכרים מאז. שמחתי כשפגשתי חייל משוחרר כמוני, ביקשתי לדבוק בו, במהרה ראיתי שאין הדבק טוב. בני משפחתי היו בתל-אביב ובגליל. הלכתי אל בית-המדרש למורים לגמור את לימודי ולקבל תעודת מורה. הסמינר נשתנה אף הוא. העתיק את משכנו, וגם המורים התחלפו, וקם סגל חדש אשר לא ידע אותי. אמרתי, אשוב מן הצבא, יקבלו אותי בזרועות פתוחות כגיבור, כאדם שעשה את חובתו למולדת ולאידיאלים ההם. מצאתי אנשים אנוכיים יותר, סגורים יותר, מתנכרים, מתחרים זה בזה. נשתנו השאיפות, ותכונות אחרות נתגלו באנשים. רק יחיֵה, השרָת התימני, ורעייתו עדיין היו שם, ואף הם היו תוהים על המצב החדש. נאחזתי בהם וביקשתי להסתופף בחברתם.

במשרד הודיעה לי מזכירה אדישה שאין יודעים עלי כלום, כי הפנקסים אינם מעודכנים. הבטיחה לברר, ויעצה לי לברר בעצמי עם כל מורה מה מצבי במקצועו. התחלתי מתרוצץ בין המורים וביקשתי לקבוע לי פגישה. נחלתי מפח- נפש. ביקשתי להיפגש עם הד“ר חברוני, המורה למתמטיקה, שמקובל הייתי עליו והצטיינתי במקצועו. נתברר שקם מורה חדש למתמטיקה. בעמל רב הצלחתי לקבוע פגישה עמו בביתו, בשעת צהרים. דפקתי על דלתו ופתחה לי אשה והודיעה לי כי האדון סועד. אמרתי לה שהוזמנתי לשעה הזאת, והיא הלכה לשאול אותו וחזרה ואמרה לי לחכות. חיכיתי בעמידה, כי לא הוזמנתי לשבת. כשנקראתי אליו לבסוף אמרתי לו שאני מבקש לדעת אם הציונים במתמטיקה, שנתן לי הד”ר חברוני שרירים. אמר לי בנחת, במבטא רוסי מתפנק: “איני מעונין לדעת מה הציונים שנתן לך הד”ר חברוני. עכשיו אני המורה למתימטיקה, ולפי שיקולי שלי ייקבעו הציונים שלך. אני כתבתי שני ספרים, בפּלָנימטריה ובאלגבּרה, ואני מיעץ לך ללמוד אותם, כי על פיהם תיבחן מחדש."

חזרתי אל חדרי הקטן שבשכונת יגיע-כפים. בחדר זה גרתי זמן-מה קודם שהתגייסתי, והיה לי יחס מיוחד אליו, שיירי זכרונות מימים של אושר, כביכול. שבועים ימים הלכתי ככה ממורה למורה עד שביררתי מה דורשים ממני בשביל להיבחן ולהיכנס לכיתה החמישית ולקבל את תעודת ההוראה. כל מורה ביקש להחמיר בדרישות, כאילו ביטל את קודמו והבליט את ערכו שלו. אולי כך דרכו של מורה בכלל. חדשים אחדים התנזרתי מן החיים והייתי שוקד על תלמודי, ובתוך כך חזרתי לאוירת הלימוד והבחינות כפי שהייתי מורגל לפנים, והוקל לי. אף התקרבתי אל מורה או תלמיד שחזר אף הוא מן הצבא. ירושלים היתה אחרת. קודם היתה העיר מאובקת, דלה ומשוממת, אבל תמימה ופשוטה, חולמנית, עם קורטוב של אידיאלים. עתה נראו לי האנשים ערים יותר, מאמינים יותר בעתיד, שאפתנים ואגואיסטים. תלמידי הסמינר נעשו מעשיים, קצרה רוחם לסיים את הלימודים ולהתחיל בחיים “ממש”, לקבל משרה, להסתדר ולהקים משפחה.

גם אני רציתי להסתדר, אבל לא היה לי דבר ברור בראשי. נדמה היה לי שהתלמידים מסביבי מסתודדים, הולכים לכאן ולכאן ומסדרים להם עבודה, אבל ממני נעלם הדבר, או שמעלימים ממני. לבסוף קיבלתי אף אני תעודה שגמרתי את לימודי בסמינר.

ועתה לאן? לאן אני הולך? למה אני שואף? מה רוצה אני לעשות בחיי? ארזתי את חבילת בגדי ויצאתי ברכבת לתל-אביב.

אחי יוסף חיים גר בתל-אביב ונאבק מאבק אבוד. חיי המשפחה שלו לא עלו יפה. חיה אשתו היתה אשה חטובת גוף ומעוצבת אופי, ששאיפותיה נהירות לה. ביקשה לחיות חיים יפים ומסודרים, דירה נאה, כלים נאים, חיי תרבות בחברת אנשי תרבות. כסבורה היתה שהסופר הדגול יוסף חיים ברנר יתן לה בית שכזה, בית-ועד לסופרים ולהוגים ולאמנים. והנה נתגלה אדם ידוע יסורי גוף ונפש, מסוער ונלחם בשצף-קצף ברקבון שפשה בעם, בחיים של ניווּן וחוסר תעוזה. בעט שנון הוא נלחם, ולא תמיד בלשון אסתיטית, כמקובל בחברת בני תרבות. גדולה היתה אכזבתה, אבל לא היה בכוחה לשנותו ולעצבוֹ כלבבה. בתל-אביב היה יוסף חיים עסוק למעלה ראש בעריכת קבצים ספרותיים, בעידוד סופרים ומשוררים, אף דאג למכירת הספרים כדי לשלם לסופרים שכר-סופרים זעום. לעצמו ולבני ביתו לא דאג, למגינת לבה של אשתו. בביתו לא יכולתי לשבת. לבו היה נתון לבעיות העם וספרותו. ביחסו העדין אלי לא מצאתי מה שחסר לי. דמות-אב נדרשה לי, סמכות מדריכה ויועצת. שקט הייתי למראית-עין, אבל תוסס ומסוכסך בלבי במידה לא פחותה הרבה ממנו.

אחי מאיר, שקשרי עמו היו רופסים, גר אי-שם בצפון, ולאחר שחרורו מן הצבא הוסיף לחיות חיי נוָד והרפתקן. אחותי אהובה, יפת הרוח, היתה גננת בצפת. אחותי בתיה, הפועלת הסוציאליסטית, האידיאליסטית, הצטרפה לפועלים שעלו לעין-חרוד לכבשהּ ולעבדהּ. כשלהבת הבוערת היתה בהתלהבותה ובמסירותה להקמת היישוב החדש. שמא אלך אל הגליל שנמשכתי אליו תמיד? כן! הגלילה הגליל! בהשתדלותו של יוסף חיים קיבלתי כתב-המלצה מאת זוכוביצקי, עסקן הפועלים, אל יהודה קופלביץ, התרבותניק של גדוד-העבודה. נסעתי לטבריה.

בטבריה היה גדוד-העבודה לשיחת היום. הגדוד ישב על-יד חמי טבריה, על חוף הכנרת. סיפרו עליהם שהם חיים להם שם באוהלים, פועלים ופועלות יחד, חיי קוֹמוּנה. ביום סוללים כבישים ובלילה שרים ורוקדים. הרעיון הדליק בי ניצוץ רדום. יצאתי מטבריה בדרך המוליכה למקום, על-יד קברו של ר' מאיר בעל הנס. מצאתי כמה אוהלים מרופטים ששוליהם נטרפים ברוח הים. סובבתי במחנה המוזנח ולא מצאתי אדם. ביקשתי ללכת משם, והנה ראיתי בחור יורד במדרון ההר ומתקרב אלי.

“אתה מחפש מישהו?”

“יש לי מכתב מהחבר זוכוביצקי אל מזכיר המחנה. אבל אני רואה שאין כאן איש”.

“כן. הלכו לעבודה.”

“ואתה?”

“אני התרבותניק של המחנה.”

“אולי תוכל אתה לעזור לי? אני מחפש עבודה. מורה אני, ואמרו לי שדרושים כאן מורים לעברית”.

“נכון, דרושים. מה שמך?”

“ברנר בנימין.”

“שמי קופלביץ', יהודה קופלביץ.”

“אה, יש לי מכתב אליך. אבל אינך נראה כזה.”

“מה זאת אומרת לא כזה?”

“קצת עזוב”.

“לא עזוב, אלא בלבוש חפשי. אנשי עבודה אנחנו ואין לנו צורך להתגנדר בלבוש כמוך, ועוד בקיץ!”

“הייתי חייל בגדוד העברי וזו החליפה שנותנים לחיילים משוחררים”.

" יהי כן, ומה אתה מבקש תמורת העבודה?"

“קיום”.

“קיום תקבל. שתי ארוחות ביום, ומקום לינה בלילה באוהל”.

“מסכים”.

“תתחיל עוד היום, לפנות ערב, כשיחזרו הפועלים מן העבודה. תלַמד אותם עברית. עכשיו אתה יכול לפשוט את בגדיך ולהתרענן בים. לשחות אתה יודע?”

“יודע”.

“אומר ועושה מדבר ומקיים!”

“רואה אני שתלמיד-חכם אתה.”

“בין הלַיידַקים” (הריקים) אני תלמיד-חכם. תראה שבחורים טובים הם!"

חזרתי אל טבריה לקחת את חפצי ולפנות ערב חזרתי אל המחנה. בערב התחילו העובדים באים, ערב רב של בחורים ובחורות מאובקים ופרועי שׂער וחשופי-חזה, בחולצות פתוחות ובמכנסי-חקי-קצרים, גם לבחורים וגם לבחורות. ברשלנות של עייפות ניגשו אל אהליהם ואגב הילוכם הסירו את בגדיהם, וכעדר של סוסי-ים הסתערו על הים בהמולה ובצחוק התיזו מים לכל עבר. ביציאתם מן המים נראו הבחורים גברתנים שריריים, נאים ועליזים. ועד שהחבורה עולה מן המים צילצל הפעמון לארוחת-ערב. באוהל גדול ישבו הפועלים אל השולחנות המחוברים לשולחן אחד ושוחחו ברוסית עסיסית ובעברית רצוצה. ישבתי לי בקצה השולחן מתוך מבוכה, והפועלים פורסים לחם ופותחים שימורי בשר ודגים ועושים סלט-ירקות ואוכלים בזריזות ובלהיטות. קם יהודה קופלביץ והיסה את הציבור והודיע: “חבריה! בא המורה לעברית, בנימין ברנר! מיד לאחר הארוחה תתחיל הקבוצה של אֶמי ללמוד עברית באוהל א' פלוגה ה'.” “נראה אותו! רוצים לראות אותו!” נשמעו קולות, וקופלביץ הזמינני לקום ולהיראות לעיני החבורה. קמתי נבוך, וכפי הנראה לא עשיתי רושם גדול. רק אחדים התרוממו מעט להסתכל בי, וההמולה חזרה לשלוט באוהל.

לאחר הארוחה התכנסה קבוצה קטנה של פועלים באוהל המיועד ללימוד הלשון העברית. כל אחד ישב כנוח לו, זה בישיבה מזרחית, וזה שׂרוּע על הארץ, באי-סדר גמור, אבל כולם בריאים וערים, ורשמם נעים, בייחוד הבהיקו ביפיין שתי הנערות אֶמי וצִפּוֹרקה. אמי שחרחורת, זקופת קומה ובעלת הבּעה אצילה שעושה רושם, וצפורה בלונדינית חיננית וערה. שתיהן התישבו מולי. מכיוָן שלא היו בידי הלומדים כל כלי למידה, לא ספרים ולא נייר ולא עפּרון, ביקשו ממני לספר להם מי אני ואיך אני אומר ללמד אותם עברית. יצא שסיפור חיי, שסיפרתי בקצרה ובלשון פשוטה ובהירה, עשה עליהם רושם טוב ונוצרה אוירה של קרבת-לבבות וקשר טוב. כשנגמר השיעור הוליכו אותי אמי וצפורקה והראו לי את אהל מגורי.

אחר-כך התאספו החברים על חוף הכנרת ודנו והתוכחו בשאלות של ארגון, וסיימו בשירה ערה של שירי-עם רוסיים. הוַי הערב מצא חן בעיני ודעתי היתה נוחה שנקלעתי לחיים שכאלה.

לאחר ימים אחדים פגשתי את המנהיג הלא מוכתר של המחנה, הלא הוא יצחק לנדברג, שנודע לימים בשם יצחק שדה. רשמוֹ הראשון עלי היה חזק. גבה-קומה ורחב-כתפיים, שרירי וגמיש, כולו אומר כוח גופני, ועם זה פניו ועיניו חייכניות ועליזות, ופיו תאוותני ואומר אהבת-חיים. החברים הקיפוהו תמיד, והנשים נהו אחריו. אמרו עליו שיש לו אשה, אבל בה לא השגחתי. סיפרו עליו שעשה מעשים נועזים של כוח וגבורה. בדרכו ארצה, כך סוּפר, הגיע עם חבורה של בחורים לקוֹנסטנטינוֹפּוֹל. כשירדו מן האניה אל החוף ראו והנה אזל כספם ואין בידם להמשיך את דרכם. ישבו וטיכּסו עצה איך ישיגו את הכסף להוצאות הנסיעה. מוכנים היו לכל עבודה קשה. והנה אמרו להם יהודים מבני המקום שבמועדון-שעשועים אחד מחפשים אדם שייאבק עם מתאבק מקצוען בשיטת “תפוס ככל שתוכל”. בעל-המועדון מציע סכום כסף למתאבקים ותוספת תשלום למנצח. הלך לנדברג והתיצב להיאבקות ואף ניצח. בסכום הכסף שקיבל באה כל הקבוצה ארצה. יש שהיה עומד בפישוט ידים לצדדים ומזה ומזה ניתלו עליו חברים כבדי משקל והוא לא כופף את ידיו. לאחר זמן ראיתי את גבורתו בעינַי. בעת ההיא היו ערבים מוּסתים מתנכלים ליהודים בכל מקום. פעם אחת לפנות ערב ירד המון ערבי מכפר ליבּיה אל המחנה. הבחורים, אף-על-פי שחזקים היו, הופתעו מן ההתנפלות ונבוכו, כי לא התנסו בזה. יצא לנדברג אל מול הערבים ותפס ערבי אחד ברגליו והניפו כמקל וטיאטא בו את המתנפלים, ואחר-כך השליכו בכוח. נדהמו הערבים ונסו. לנדברג זכה לכבוד ויקר מן החברים ודבריו נשמעו תמיד בהסכמה.

כביש חמי טבריה, תר"ף (1920)

ידידי זוכוביצקי, שלום.

איני מבין מדוע אתם מתאוננים עלי שאין אני כותב לכם די מכתבים, ואנכי כמעט בכל שני ימים שולח לכם מכתב.

אכתוב לכם הפעם בקיצור: התלמידים שאני מספיק ללמדם – לומדים! וכדומה לי מתקדמים יפה-יפה. אבל בכל יום ויום באים הנה פועלים חדשים והם רוצים ללמוד, ואין אני יכול ללמד את כולם. אני עסוק משבע בבוקר עד תשע וחצי בערב, כמעט בלי הפסקות. יש לפעמים שקבוצה אחת באה ודוחקת את רגלי הקבוצה הלומדת. מספר המבקרים אצלי הוא 40 איש. יותר איני יכול לקבל והדרישה חזקה. שִלחו מורה שיודע לשיר ולצפצף, שיהיה בעל לשון, בחור הגון, איש אשר יהיו בו כל המידות הטובות שמָנו חכמים באיש הגון. שִלחו אלי מורָה. [ועל כל פנים] איש אנרגי, עסקן ציבורי, מבין בפרקי מדינה, איש חרוץ ובעל כשרון.

ההנהלה מבטיחה הרים וגבעות ואינה עושה ולא כלום. לכשיאושר התקציב לעניני תרבות בשביל פועלי הכביש, אז הם יעשו. לעת עתה אינם עושים דבר. אני רואה שיסדרו בערב שבת אסיפה של כל הפועלים ונטיל מס על כל פועל ופועל, ובכלל לעורר את הפועלים להשתתף קצת יותר בחיים ולהביע את דרישותיהם. אוי ואבוי כשהציבור הוא אדיש לצרכיו. לעת עתה אל תוסיפו לשלוח ספרים עד אשר אכתוב לכם, כי אין בטחון שהספרים יישמרו.

בנימין.

חמי טבריה, תר"ף

לידידי זוכוביצקי, שלום!

שניכם, מרגולין ואתה מתרעמים עלי שאיני דייקן ביותר ואיני כותב ומפרש את מצב הענינים. קשה פה להיות דייקן. תארו לכם מצב כזה: מזכיר הלשכה שולח לי מכתב ומודיעני כי נתקבלו עתונים. אני עצמי איני יכול ללכת לטבריה, שכן עסוק הנני בעיקר בעבודתי: בהוראה, ואין אני יכול לבטל את הלימודים. מבקש אני מאחד הבחורים ההולך לטבריה להביא לי את העתונים ומצווה עליו לבלתי תת אותם לאיש, אלא רק לידי. הלה מבטיח. הוא לוקח את העתונים מן הלשכה ועד שהוא מגיע אלי הוא מחלק את העתונים לכל מי שנקרה לו בדרכו. זה מבקש רק להסתכל וזה רק לקרוא כותרות אחדות ולבסוף הוא בעצמו אינו יודע איך נעשה הדבר והעתונים נחלקו בין הידים. אני מנסה לאספם ואיני מספיק. מה דעתכם, האם זוהי משימה אפשרית? אם חושבים אתם כך, הרי אינכם אלא טועים. האחד טוען העתון באהלי והשני במכנסי האחרים, וזה שכח היכן הוא וזה אומר לא לקחתי. תגידו, הענין דורש סידור, אף אני מבין זאת, אבל נשאלת השאלה כיצד ניתן להסדיר ענין כזה! אין כאן אוהל-קריאה שאוכל לתת את העתונים בו לקריאה לפועלים בזמן קבוע. קבלת העתונים אינה קבועה! לא תמיד יש לי זמן ללכת לטבריה; לא תמיד נמצא בחור ההולך לטבריה בזמן הדרוש ולא תמיד אותו בחור שהולך אמנם יקיים את הבטחתו שלא יחלקם לכל הבא לקראתו! אל תשכחו שהללו פועלים חדשים המה, “הוּלֶה חֶברֵה”, בולשביקים. הם כולם חדשים, אינם יודעים מה נעשה אתם בעולם הזה; הם עדיין חולמים על ארץ-ישראל, אבל עדיין לא חיים בה. אנא עוצו עצה!

עבדכם הנאמן, בנימין ברנר.

שלוה ובהירה הכנרת, רק בשוליה היא משתעשעת לרגלי ההרים. אור מרצד בגלים המתרפקים בהמיה חרישית של חלוקי האבנים שבחוף. דגים קטנים מפזזים רגע בשבילי האור וחומקים אל בין הסלעים. שקט גם על חוף הכנרת, באהלי החלוצים הצמודים לצלעות ההר – ישנים הם שינה של צהרי קיץ.

על שפת הים עומדות שתי החלוצות המבשלות במטבח הפועלים, ושוטפות את הכלים. האחת גזוזת-שיער, צוארה השזוף מתנוסס משמלה קצרה, כולה רכה וגמישה ותנועותיה בקלות ובנועם. השניה צמה ארוכה לה, כרוכה מסביב לצוארה, ומתכנסת לתוך בית-חזה רחב.

אמרה הגזוזה: “איזה שקט כאן”.

“כן, אחרי הרעש שם.”

תגידי, אֶמי, את מרגישה שאת בארץ-ישראל?" אמרה צפורה ונתנה עינים נוגות בחברתה.

“אמת אגיד לך – לא. הכל משונה ולא מובן”.

“לא לא-מובן אלא זר. זר נורא. מעיק. אומרים שצריך להתרגל, להכיר את הארץ, ואז מרגישים ואוהבים אותה”.

“כמה רחוק כל זה ממה שציירתי לי בדמיוני שם!”

וכאילו נבהלו מהרהורי כפירה הרכינו את ראשיהן והתחילו משפשפות את הכלים במרץ.

“את יודעת, אמי? דבר אחד מזכיר לי את ארץ-ישראל שלי,” אמרה צפורה חרש.

“וזה מה?” השפילה אף זו את קולה.

“המורה שלנו,” אמרה וצידדה מבט אל חברתה.

“באמת? כן, צעיר מוזר ופרא!”

“ותוסיפי: גאה, אמיץ ובעל-חלומות, נדמה לי שהוא סמל העברי בעתיד”

“כן, בחור מעניין.”

“לא זה הדבר… אי-אפשר לדבר אתו. מיד לאחר השיעור הוא בורח לו עם הרובה שלו אל ההרים”.

“ואַת רוצה להכיר אותו יותר מקרוב.”

“בגלוי – כן!”

כילו להדיח את הדודים ואת הסירים והתחילו לסדרם לייבוש בשמש.

“הנה הוא מביט אלינו מאהלו”, אמרה אמי.

“לא אלינו. אל ההרים הוא מביט, עליהם הוא חולם”.

צפורה, מה תתני לי אם אמלא את משאלתך?"

“הכל!”

“ראי!”

אהלי תקוע על משטח קטן במעלה ההר. פה בין סלעי הבזלת השחורים ושׂיחי האטד הסבוכים גברה הדומיה והתעמקה.

שכבתי על מחצלת-קנים וביקשתי להירדם ולנוח. בימים האחרונים ניסיתי לעבוד חצי יום בחצץ ואף התחלתי להישאר לעת הצהרים באהלי ולהינפש. אבל הפעם הבריחו הזבובים את השינה בזמזומם המר. הרהורים עתיקים אפורים נשזרו במנגינה המונוטונית. פתאום נשבה רוח קלילה והסתובבה על עקבה וחלפה. ואחריה עוד אחת ועוד אחת, רוחות מערב שובבות מעל רכסי ההרים מתגלגלות מטה במדרונות עלעולים-עלעולים של אבק, עוברות על פני הים ובים אינן נוגעות.

הגבהתי את שולי האהל ושירבבתי את ראשי החוצה. עבעב חיוריין, מעוט-אֵדים, הטיל רפרופי-צל על יריעות האהל שמנגד. למטה, בתוך המים, עמדו חלוצות ושטפו כלים. צחור כותנתיהן הבהיק למרחוק.

אַה! אֶמי וצפורה החמודות! במי מהן הייתי בוחר? הצטחק בלבי הרהור שובב. נהניתי מתנועות גופיהן בעבודתן. הֶאח, להתקשר לאחת הנפשות האלו ולחיות כאחד האדם, התפרצה פתאום ממעמקים מחשבה, כאילו כלואה היתה שם זמן רב. דמיוני נאחז בה במתיקות והתחיל מצייר לו ציורי-חיים מקסימים, ונפשי התעטפה כיסופים. לעזאזל! חיפושׂי דרכים! למעלה מזה לא אגיע, אמרתי בלבי ואני משתדל להרחיק את רפרופי הלעג שבחביוניו. לעשות את הצעד! גבר בי נחשול של רגשות חזקים ועמוקים, וכאילו נבהלתי מרצינוּת מחשבותי, מיהרתי להיתלות במחשבת-חבּלה: ואחר-כך מה אדבר עמה? הלא אין לי מה לומר לה. ואז…

הירח העולה על רמת-הגולן האיר את חופי הכנרת וזהרו הכסוף מפזז בשני סלי הנצרים העומדים על חלוקי האבנים, האחד מלא עגבניות אדומות והאחד פרוסות של לחם שחור וביניהן בקבוקי-משקאות. מסביב יושבת חבורת פועלים, וביניהם ציפורה ואֶמי ואני והכּנר קוּגל וכינורו על ברכיו. מסיבת יום-הולדתה התשעה-עשר של צפורה היא. מחמת התכונה היתירה בהכנתו שׂררה עתה איזו מתיחות ואיש לא רצה להפריע בדיבור את הדומיה.

“דייסה יפה בישלת לי, אמי,” לחשה צפורה מתוך היסוסי תרעומת.

“אין דבר, רק תהיי בן-אדם”.

“והערב הוא שלי!”

“רק לא לשתות! שמעת.”

שברי גונים של אורות נוצצים מתרוצצים על הבקבוקים ועל גלי הים ועל פני האנשים.

“אה! די בצֵרָמוֹניוֹת, נתחיל!” אמר קוּגל בזעף, כדרכו.

“נתחיל!” תמכו בו אחרים מתוך הקלה.

“במה נתחיל?”

“אדרבה, תגיד בעלת השמחה.”

לפי דעתי בנגינה."

“נגינה? תהי נגינה!”

“קוגל, תתחיל! אבל אתה מבין, משלנו!”

בדק קוגל את מיתרי כינורו והעביר עליהם את הקשת. הזדעזעו המיתרים והשתפכו בצלילים מלטפים של ערגה. ופתאום הכירו המסובים שכדאי להאזין למנגינה והתקינו את עצמם להקשבה יתירה. חיבקה אמי את ברכיה וגופה נשען על צפורה, וזו הרכינה את ראשה על כתפי, ואני יושב כמאובן ועיני נעוצות באופק. הכינור מנגן והלב בוכה וגעגועים קדומים ניעורו בי להתערות בטבע.

“אה! די!” חדל קוגל פתאום.

“נוּ, מנגינה! שֵׁד מִשַׁחת!”

“וזה היה נַגן באוֹפֶּרה המלכותית?”

“חדלו! מוטב שתאמרו כמה מלים לכבוד צפורה.”

“אין נאומים אלא מתוך שתיה!” אמרתי. ביקשתי לי אמתלה לדחות את הנאום, כי הבנתי שמייחלים לשמוע מפי מלה טובה וחמה. בשעת הנגינה הפכתי בכמה רעיונות יפים ונשגבים, ועתה החוִירו וניטשטשו. האמנתי שאם אשתה ישמיע גאון-רוחי שלא מדעתי דברים נעלים וחזקים.

“תנו לו לשתות!” קראה צפורה.

הגחתי אל פי שני ספלים של קוניאק והתקנתי את עצמי לדבר.

“שקט!” קראה צפורה.

“חברות וחברים,” פתחתי ואמרתי. “הערב הזה יקר לנו מכמה טעמים. ראשית, אנו חוגגים את יום-הולדתה של חברתנו החביבה צפורה. שנית, מיום שאבד טעמם של חגי המסורת בעינינו, אין השמחה שרויה עוד בלבנו, ורגעי שמחה אמתיים כנאות-דשא הם במדבר חיינו… ועתה הלוא נשמח באמת ובתמים, חברים! אבל הרשו לי לומר שהנשף הזה חשוב לי מטעם נוסף.”

החבריה הקשיבו, וצפורה תלתה בי את עיני התכלת שלה.

“הערב הזה ליל פרידה הוא לנו. אם לא אמרתי לכם עד כה, אני אומר לכם עתה. מחר אני עוזב את המקום הזה.”

“באמת? מדוע?” פרצו קריאות.

“כן!” וכאילו ביקשתי לחזק החלטת-פתאום זו, הוספתי ואמרתי: “אני עוזב אתכם, ואומר לכם מדוע. חברים! אני הייתי המורה שלכם. ביד נדיבה פיזרתי לכם את האידיאלים שקבצתי על יד משׂדה חיינו. בידי לא דבק מאומה. ולא שאין בי אמונה. געגועים יש בי למשׂאת-נפש אחרת. עַם, ארץ, אֱנושיוּת – אלה אינם מַרוים את צמאוני. גדולה הריקנות בי. כן, תצחקו לכם…” כאן חדלתי לרגע, כי עלו אֵדי המשקה ועירפּלו את דעתי. אחר-כך אמרתי: “האידיאלים מאין יימצאו? ובלעדיהם איכה יחיה האדם? ושלי נבלו – מבינים אתם? נבלו! וחדשים לא צמחו. ולמה אעשה שקר בנפשי, להקנות לכם מה שלא קנה לבי? אֵצאָה לבקש, אולי יַקרֶה הגורל לפני דבר. כן חברים, עתה אין! לי אין. ואתם עדיין רעננים אתם באמונתכם, צמאים וספוּגים, בראשית דרככם. כמובן, לבנות באתם! שאיפות לכם, חלום, מעשה. טוב! עתה דבּרו אתם…”

“אלוהים! הוא שיכור!” קראה צפורה.

“ולךְ, צפורה, אין לי מה לומר, בתכלית!”

“אה! תפס הבחור יתר על המידה.”

ואני דיברתי עוד. מה? אינני זוכר. רק שברי רשמים נשתמרו במוחי: גלי ים, דסקת ירח אדום, וצפורה מופזת כתמי אורות מתחלפים יושבת יחידה על החוף.

צורה קבועה היתה לחיים במחנה. בערבים היינו יושבים על שפת הכנרת ומשׂוֹחחים ומתוַכּחים על דרך הקומונה, פעמים רבות ברגש ובהתלהבות. אני הייתי יושב לי מעט מן הצד. פעמים מקשיב לדוברים ופעמים למשב הרוח ולדֳכי הגלים המלחכים את חלוקי האבנים. צפורקה היתה מציעה לי את גבה למשענת, ואני הייתי יושב בלי נוע עד שהיו רגלי מתחילות להירדם. לא העזתי לזוע, פן אעליב את צפורקה, כאילו לא נוח לי בישיבה זו. אפשר שדבר זה בא ללמד עלי בעיקר, ולא עליה דוקא; היא עצמה אולי לא היתה משגיחה בכך. משנעשה הדבר להרגל השתדלתי להתחמק מישיבה זו, ואז אמרה לי צפורקה שאני משתמט מפניה. בהמשך הזמן נהגה בי כאילו קנינה אני, והתנהגה כבעלת-חזקה עלי לעיני בחורות אחרות, ולעיתים קרובות היתה באה לאהלי ונוהגת בחפשיות גלויה. לאט-לאט גילמה אותי בחיבוביה ועשתה אותי הגולם שלה.

בדרך-כלל היו היחסים נוחים בין החברים. הויכוחים לא יצאו מכלל סדר טוב ושיתוף פעולה. אבל לאחר זמן ראיתי שמתחילים להיבּעוֹת בקיעים בשיתוף הרעיוני. הויכּוחים נעשו סוערים והחברים התחילו מתגודדים כיתות-כיתות של בעלי מחלוקת. היו שדרשו ליסד קומונה גדולה שתקיף בהמשך הזמן את כל הפועלים בארץ. לעומתם היו שלעגו לרעיון זה וביטלוהו, שהרי לא תימצא תעסוקה ופרנסה לכל החברים הרבים. אלה ביקשו להתחלק לקבוצות וכל קבוצה תארגן לה את חייה לפי השקפתה ויכֹלתה, ותבחר לה תעסוקה משלה. היו אף שהתיאשו מתנאי החיים בארץ וביקשו דרך לשוב לרוסיה, שהחיים בה היו מתבססים והולכים על יסודות הקומוניזם, וגדולה האפשרות להשתלב שם בחיים שכאלה. עד שנעשו הויכוחים חריפים ותוקפניים, והחברים נתפלגו, והחיים במחנה לא היו שקטים ורגועים עוד. השירה בערבים כמעט פסקה; בכל שעת פנאי נאחזו החברים בהתנגשות רעיונית.

לי לא נראה אורח-החיים הזה. וכשחדלו כמה מן החברים אף לבוא לשיעורים בעברית, ונתגלו גם קשיים אחרים בארגון העבודה, ביקשתי לעזוב את המקום. כשהוצעה לי משרת מורה בבית-ספר רגיל בטבריה, נעניתי ברצון. בראשית שנת הלימודים עברתי לטבריה ושכרתי לי חדר מחוץ לעיר. צפורקה הוסיפה לבקר אצלי, והקשתה עלי את ההסתגלות לתפקידי החדש.

ט“ז בכסלו תרפ”א

אהובה,

הפלא יפליאני הדבר, שבאת בטענה: מדוע אין אני כותב וכו'. וכי אינך יודעת את בנין נפש משפחתנו המעולה? העודך מגששת באפלה ומחפשת דרכים לתקן את אשר לא יתוקן? המאמינה אַת, שאַת תוסיפי את אשר הטבע החסיר? אני איני מאמין ונכנע לפסק-הדין שבו נידונו אנחנו מששת ימי בראשית. אף-על-פי-כן הייתי כותב לך לפעמים לו היה קורטוב של משהו שזה יעניין אותך או שיסב לך קורת-רוח. אני חושב שלא התוכן של המכתב, אולי דבר קבלת מכתב שלא הורגלנו בזה, יכול היה לגרום לך מעט תענוג. אבל בשבילי זה לא מספיק. אני צריך לכתוב דבר-מה. ומה לכתוב? אבל אחרי אשר רצונך שאכתוב הריני עושה זאת.

תשאלי מדוע איחרתי לכתוב לך, אחרי שקיבלתי את מכתבך, הנני נכון להישפט ולהוכיח, כי יש בזה כעין רעיון. חפצתי להתראות עם יתר בני משפחתנו; הלא הם האח מאיר והאחות בתיה, למען אסוף חומר אינפוֹרמַציוֹני מכל צד ולהריקו במכתב ולשלחו אליך לעיר הקודש צפת.

כפי שידוע לך בודאי, מאיר עבד בכביש ואחרי-כן הלך לעבוד למלחמיה בתיקון הדרך שבין מלחמיה לבין יבניאל. עבד שם מאיר כ-14 יום והרויח יפה מאוד, למעלה מפוּנט ליום. אבל הנה העבודה נגמרה והוא שב בחזרה אל הכביש. כמדומה לי שגם כאן אינו מרויח רע. יש לקווֹת שיסתדר בקבוצה אשר תסתדר על-ידי מלחמיה (ג’שר-אל-מג’מיעא). לעת עתה הרי הוא בריא ושלם בגופו, מה שנעשה בלבו אין אני יודע ואין הוא מגלה.

בלכת מאיר ממלחמיה עבר דרך כנרת ונכנס אל בתיה לבקרה. והיא, בתיה, מסרה על ידו, כי טוב היה שאבוא אליה להתראות, כי יש לה מה לדבר עמי. במשך הזמן שאני נמצא בטבריה, עלי להודות, לא הייתי בכנרת ולא ידעתי מה תעשה ומה תחשוב. ידעתי רק כי היא חיה. ועוד מסרה לי, כי נתקבל מכתב מאת חיה ואורי מברלין ומכתב מיוסף חיים. בכלל בזמן האחרון התחיל יוסף חיים לבוא בחילוף מכתבים עם בתיה ולהתעניין מאוד במצבו של מאיר.

אך מסר לי מאיר את הדברים האלה, מיד מיהרתי לכנרת בערב שבת קודש, זה יום ט"ו בכסלו, ואבוא עם השקיעה אל כנרת. את בתיה פגשתי כשהיא עובדת בגינה. מיד התכנסנו אח חדרה ואהי נכון לשמוע את הכל מה שהיה לה לספר ולהגיד לי ומה שיוּלד אצלה באותו הרגע. בין כך קרא פעמון המטבח לאכול ארוחת-הערב. גמרנו לאכול וקראתי את המכתב של חיה מברלין. חיה אך זה הסתדרה בברלין לא רע, במשפחה אחת מכירה, כמדומה לי, טריטש. אורי התחיל לבקר בבית ספר גרמני-עברי. מצב בריאותו יפה ותיאבונו גדול. כותב לעיתים קרובות שלום גם לנו, אבל כמובן שאין אנו מקבלים אותם, כי הם עוברים דרך אחד ממשפחתנו מר יוסף חיים. אף גם חיה התחילה להסתדר שם, ללמד וללמוד, וכמעט שהתחילה לשוב אל המנוחה אחרי הרוגז והצער הרב שהיה לה כאן. אולם דא עקא, היא שמעה, כי יוסף-חיים חולה וכי הוא אינו יכול לחיות בלעדי אורי, וכי הדבר הזה מסכן את חייו והיא אינה רוצה לקחת על עצמה את האחריות, וכי תמיד רצתה לעזור ליוסף חיים וכי הוא תמיד דחה אותה ואת עזרתה וכי היא אינה יכולה להישאר שם וכי היא רוצה לשוב אם רק ישלחו לה כסף להוצאות הדרך. רוצה היא להסתדר באחת הקבוצות ושואלת היא עצה ועזרה ממנו ומאת אחותנו היקרה בתיה. כמובן שלי לא היה מה ליעץ ובמה לעזור. בתיה, איפוא, כתבה מכתב לה המוּנח זה עכשיו לפנַי ואני צריך לשלוח אחר הצהריים, ובו היא כותבת, כי חיה בודאי ובודאי צריכה לשוב והיא מוכנה לעזור לה ככל אשר תהי לאל ידה, וכי טוב כי אורי ישוב לארץ-ישראל.

קראתי גם מכתבו של יוסף חיים אל בתיה ובו כתוב, כי הוא מוכן לכל, לכל, לכל, כי הוא חפץ שהילד ישוב ובלעדיו אין היא יכול לחיות, וכי הוא שלח כבר כסף לחיה להוצאות הדרך. הוא חושב שטוב בארץ-ישראל לאכול פת לחם עם תפוח-זהב מאשר לשבת בברלין הגוֹיית המזוהמת והמתועבת ולאכול יונים צלויות וכו'. הוא, יוסף חיים, רוצה שהילד יהיה כאן ושהוא יוכל להשגיח עד כמה שאפשר עליו ולעזור לו, בעצמו. יוסף חיים רוצה ללכת להיות מורה לפועלים בכבישים, אך לא בקבוצה. הוא אינו מאמין שגם חיה תוכל לחיות בקבוצה, מאמין הוא שתוכל להיות גננת ולמצוא את לחמה. רוצה הוא ללכת להיות מורה מטעם פשוט, מכיון ש“האדמה” פסקה, שוב אין לו מה לעשות ביפו.

אחרי שקראתי את שני המכתבים וגם את המכתב השלישי של בתיה, הרי כמובן שלא היה לי מה לעשות שם בכנרת ולדבר עוד עם בתיה. מסרתי לה בקוים כוללים אחדים את חיי והלכתי לישון. למחרת הלכתי לביתניה ולדגניה. שם נפגשתי, התזכרי? עם ירמה מפראג, הפיסחת, לקחתי ממנה אי-אילו ספרים ולעת הצהרים, אחרי פגישות שונות וקלות, שבתי לכנרת. כאן אכלתי ארוחת-צהרים ועל פי רצונה של בתיה עשיתי הכרה עם אחותו של המשורר שמעונוביץ, ילדה בינונית לפי דעתי, אבל אין לשפוט מהפגישה הראשונה. בכל אופן יש בה איזה קו מיוחד. בשלוש הלכתי מכנרת לטבריה, לעיר מושבי היקרה.

עכשיו, אחרי שגמרתי לצייר לך את מהלך הענינים והשתלשלותם פתאום באה הפסקה מבלי ידיעתי, והדבר מובן, כי כמדומה לי הגיע הזמן לכתוב לך דבר-מה על אודותי. אבל אני עוד לא ירדתי על אותה המדרגה הנוראה שלא אוכל להתגבר על עצמי ולשפוך מעט גם מתוך כיסי.

איך שהסתלקתי מהכביש ואיך שעברתי אל טבריה הרי ידוע לך למדי ואין לי צורך להתרחב בענין זה. התחלתי ללמד. הכניסה שלי לבית-הספר, כפי שתיארתי לך, לא היה תיאור שקר והיתה טובה וקלה מאוד. אף כי אני באמת עוד לא לימדתי בבית-ספר מעולם, הריני מרגיש את עצמי מצוין ובטוח ומקווה שהמשך עבודתי לא יכזיב את תחילתה.

ובכן במה שנוגע לבית-הספר, במובן ידוע הנני שׂבע-רצון. אף כי לא הכל מה שאמרו לי נתקיים. נדמה לי שבית-הספר שׂבע-רצון ממני. בכל אופן עד עכשיו לא שמעתי דבר כנגדי. וגם קיבלתי מחמאה מאת ד"ר לוריא בעת שביקר בבית-ספרנו. יש לי 32 שעות עבודה בבית-הספר. זאת אומרת מעט יותר מאשר חצי יום בכל יום, אבל יחד עם האסיפות וסידור הענינים הנני עסוק עד הערב. יש לי גם עוד מעט ענין עם הצופים וזה גוזל את זמני. הזמינו אותי גם אל הבמה להשתתף, ואני חושב אם יצא דבר-מה, אנסה את כוחי גם בחזית זו. כפי שאת רואה הנני עסוק כל היום ובערב הריני צריך להכין את השיעורים למחר ואין לי זמן לחשוב ול… ול… ול…

משכורתי, כפי שידוע לך, הרי היא 10 פוּנטים לחודש. מהם 50 גר"מ [גרוש מצרי?] יוצאים ואינם שבים להוצאות ההסתדרות, הקרן הקיימת וכל מיני מחלות אחרות. 9 פונט אני משלם בעד פנסיון שלם. אוֹכל לא רע, חדר עם עוד אחד, מיטה, מאור וכו‘, כל מה שנחוץ בשביל הגוף. היוצא מזה שהכל נתמלא, הכל תם ושלם ואין מה להתאונן. נשארה פינה אחת בלתי מלאה, בלתי שלמה, מרוסקה וכו’ מי ישים לב לשטויות כאלה, בימים הריאליים של עכשיו, ובכן הכל הרי טוב ויפה.

ובכן, כפי שרואות עיניך, אם לאכילה שתייה ומלבוש, עבודה, טיול, שיחה וכו', קוראים חיים, הריני חי חי חי, עד בלי די. המעט לך מזה הנני כבר שׂבעַ מהחיים האלה עד כדי הקאה. יש לך להגיד דבר-מה, כתבי! לי אין יותר.

אחיך המסור לך בלב ונפש

בנימין.

טבריה, כ“ד כסלו תרפ”א, 1921

לנפלאה שלום.

ירמה יקרה, מה מאוד אשמח לכתוב לך ולהשתפך רגע קט בחיי. הן ידעת בוודאי, כמה נעים, לפעמים, לבוא בחליפת דברים עם נפש מבינה. ואנכי, אהה אלהים, מה דל אוצר מכּרי הטובים! והנה ריחם ה' עלי והביאך לדגניה הקרובה אלי להתגורר בה, והפעם לא אשׂים חטא בכפי לכתוב לך לבל ייקרע החוט שהתחיל להישזר בינינו.

ירמה, צר לי מאוד שלא אוכל לבקרך בימים האלה, כי הנני טרוד מאוד בעבודות הכנה לימות החנוכה. הן רק רגעים מועטים ביליתי בחברתך, באותה השבת המאושרה, ועד היום לא פג ממני ריח הנועם והקלות שספגה נפשי לתוכה אז. אותו הטיול הקליל בשדמות דגניה, עת עברנו במשעול יד ביד והכל צחק לקראתנו! אף כי קצר היה הרגע, לא על נקלה יימחה הרושם הנפלא. פילוסופית-החיים הרעננה שלך היתה לי לטל בוקר מחיה-נפש, ולמשענת ולסעד בימי סגריר וענן אלה. ברגעי שעמום ודכדוך הנפש הייתי מעלה על לבי את הדברים המועטים והיפים שאמרת לי שם וזה היה מרכך את קשי החיים ומקל את מרירות ההוֹוה. ומה מאוד אשאף לבוא שוב ולשתות מאותו מקור החיים הנפלא, והריני אסיר תודה לך בעד כל הטוב והיפה שהראית לי ומקווה אנכי שבעתיד הקרוב נתראה לעתים יותר תכופות לתועלת שׂכלית ולתענוג הנפש ולשיפור חיינו בכלל…

אולי, ירמה, יתקפוך גם אותך הגעגועים אלי, ותרצי להתראות עמי כמו שאני נכסף אליך. התגברי נא אז על כל המכשולים והמעצורים המונחים לך על דרך זו ובואי אלי אל טבריה! ברוכה תהיי בבואך!

ועכשיו אחפוץ להגיד לך מלים אחדות בנוגע ספרך הנפלא, אף כי עוד לא כיליתי לקרוא בו. יותר נעים היה לי לדבר על אודות הספר פֶּה אל פֶּה, הנה לא אוכל לעצור ברוח ולהבליג על הדרישה להגיד לך מחמאות אחדות בנוגע זה.

אודה ולא אבוש, כי ספרך, אשר נועד להיות מזון לקטנים, גרם לי תענוג-חמד, אשר זה זמן רב לא הרגשתי – באותם הרגעים היפים שביליתי על ספרך ושאפתי לתוכי את ריח בושם-החיים שנדף מכל שורה ושורה מספרך, אכן אלה הם רגעי תענוג-הנפש!

פרחים פורחים הם סיפוריך המקסימים. פרחים אשר נועדו להנעים את החיים בריחם הטוב וברעננותם המרהיבה עין. פרחים, אשר לא נראה מהם פרי, אף גם לא יידרש מהם כזאת. טובים ונאים הם לעצמם. וניתנה האמת להיאמר, שברגעי הקריאה עלו בזכרוני הרהורי עבר נעימים והייתי מאושר. עוד רב לי מה להגיד לך, אבל בהמשך חיינו ייאמר…

אחרי גמרי את שני הספרים, או שאני בנפשי אביאם לך, או יישלחו לך לבטח.

ידידך ומעריצך

בנימין ברנר.

טבריה, י“ג בטבת תרפ”א

אהובה,

הנה יש לי להודיעך דברים אחדים. יוסף חיים בא כבר הנה ועבר למגדל והתישב בגדוד העבודה בתור מורה לפועלים. חזות פניו לא רעה ביותר, אבל במראהו החיצוני בכלל בא שינוי אדיר. יוסף חיים לפני כמה וכמה שנים! הקרוע והבלוא. מה נעשה אצלו פנימה? לפי ראות הכל אין שם שמח ביותר וגם התקוה לימים יותר טובים בודאי שלא תקנן שם. הוא שלח כסף לחיה להוצאות הדרך, אבל אני מטיל ספק גדול אם זה יושיעהו או ישנהו לטובה. לאן שיפנה ישוב אל הנקודה הזאת. בשבת ביקרתי אותו במגדל. באתי אליו והוא אז ישב בין הפועלים, אסיפה היתה להם. אני באתי לשם יחד עם הסופר אריאלי. כתבתי לו פתק וקראתי לו שיצא. יצא וליוה אותנו כמאה צעדים, הושיט את היד ואמר שלום והלך. הוא לדרכו ואנחנו לדרכנו. אין לו הרבה מה להגיד לאנשים ואין לאנשים הרבה להשמיע לו והדבר ישן נושן.

אודה ולא אבוש, כי התנהגותו של יוסף חיים העליבה אותי מאוד. איך זה אדם אנין הנפש והמקובל כאדם טוב הלב, מתחשב בזולת, ינהג בי ככה ויגלה אדישות כלפי, ביחוד כשאני נמצא בחברתו של סופר וידיד? אולם הסתרתי את רגשותי ולא אמרתי מאומה לאריאלי. אף הוא שתק והיה מהורהר. בבואי לחדרי שקעתי במחשבות. שאלתי את עצמי: יוסף חיים ברנר, אחי זה, איזה אדם הוא בעצם. מה מריץ אותו לפעול בהתמדה ובמסירות במה שהוא עוסק? האם הוא סתם אדם טוב לב, חסר אופי, עוזר לכל עלוב ועזוב? מבלי לבקש לעצמו כבוד או עושר או כל טובת-הנאה בכל צורה שהיא? טובת-הנאה וכבוד ודאי שאינו מבקש! ושמא הוא נזיר אלוהים? מסגף את עצמו על מנת לשאת חן בעיני אלוהים ואנשים ולקבל שילומים מכוח עליון? לא. לא ייתכן הדבר. שכן הוא מסוכסך עם אלוהיו. אולי הוא צדיק נסתר, מין למ“ד-ו”וניק שבזכות אלו קיים העולם? לא כי, כי הרי הוא מטיח דברים קשים נגד שומרי המצווֹת כביכול, “החרדים”, המקיימים מצווֹת בעולם הזה ומקווים לאכול הפירות בעולם הבא! לא כוחות מחוץ לטבע מעניינים אותו, כי אם האדם, הוא המעסיק אותו; האדם היהודי; חיי היהודי המנוּוָנים, שאין הם חיים מלאים, חיי עבודה ויצירה; אנשים שאינם חיים חיי עצמאות; המתבטלים בפני אחרים למרות כשרונותיהם וכוח היצירה שבהם.

הלא הוא סוציאליסט קנאי? גם זה לא! אין הוא אפילו חבר במפלגה. אין לו פנקס-חבר. אם כן מה יש לו? יעוד! מטרה בחיים! מה המלחמה המתמידה שלו? הויכוחים שהוא מנהל? ההרצאות שהוא מרצה? הספרות שהוא כותב? מאַיִן הוא שואב את הכוח להתקומם נגד עוול וביזיון בלא משוא-פנים ל“חזקים”, ל“נכבדים”, ל“נדיבים”, “נושׂאי משׂרות”? מה מקור מצבי-הרוח הקשים, המכאובים התוקפים אותו לעיתים, המחלות הפסיכוֹסוֹמטיוֹת? והרי הוא אדם בריא בתכלית! מה מתגלה בהתנהגותו? האם אין התנהגותו דומה לזו של נביא בצורה מודרנית? האם הרים את אדרת אליהו? האם לא השליך את הכל מאחורי גווֹ: המשפחה, העושר והכבוד? האין הוא מראה קנאות ל“אידיאלים” שלו בלי לאוּת וסטיה? נביא הוא! סימפטומים של נביא ברורים למדי! הכאבים שלו דומים לכאבי הנביא שקָבַל “מֵעַי, מֵעי אוחילה”, האם לא שאל את נפשו למות?…

אהובה, אני אומר לך, יוסף חיים חולה, ראיתי בעיניו עצב, עצב עמוק, תחושת המוות.

מאיר עובד בכביש. אני מתראה עמו לעתים רחוקות מאוד וכשאנו מתראים יותר משלום וכו' אין מה להגיד. אפסה המלה, כשאין ענין מעשׂי. ענינים נפשיים אין. את בתיה לא ראיתי מאז הייתי אצלה בדבר המכתב. מה שלומה איני יודע, בכל אופן היא בודאי בריאה.

ואני הנני ממשיך לעבוד את עבודתי כהוגן. לעת עתה במובן זה לא באו שינויים לרע. כיתתי מתקדמת יפה וביתר הכיתות במקצועי גם כן שבעים רצון ממני במידה ידועה. ובכן, אין חדש. חוץ כמובן מאי-אלו דברים פדגוגיים שנתחדשו ונתחוורו לי, שאין כדאי ואין פה המקום לעמוד עליהם. המצב הקריטי של כל המורים השפיע עלי במידה ידועה, לא מטעם זה שיפחיתו או שכבר הפחיתו את משכורתם, כי כפי שידוע לך אין אני מתפעל הרבה מדברים אלה. אדרבא, לפעמים זה משמח אותי, כי זה באופן חיצוני משנה את חיי, מה שאין ביכולתי לעשות בכוחי אני. בסיבת המצב הגרוע הייתי צריך לחדול לאכול במקום שאכלתי, כי לשלם 9 פונט בעד אוכל ודירה בזמן שאתה מקבל שמונה פונט וחצי אחרי הנכיונות השונים והצמצומים, הרי זה ממש אבסורד⁷. והנה עד שהסתדרתי, פה ארוחת-צהרים וכאן ארוחת-בוקר ושם ארוחת-ערב, דבר זה גורם לבזבוז זמן וכוחות על לא דבר וגורם לרוגז לא מעט. אבל אין זה העיקר, ואני ראיתי בחיים מצבים הרבה יותר גרועים לאין שיעור, והרי אני מטעם זה שבע-רצון ואין מה להתאונן ולהתפנק. אבל מה לעשות שבכלל אין שכינה שורה בחיי שלי. אין אני יכול לחשוב, לכתוב ולהגות במצב כזה. כאילו אני עומד על רגל אחת כאן וברגל השניה במקום אחר.

בימים האחרונים נדמה היה לי אולי זה רק היה שאני מתחיל להתרכז ולעבוד עבודה יפה, והנה שוב פצצה כזאת שמרשלת את רוחך ומחלישה את רצונך ואתה רואה כבר עכשיו את העתיד הנשקף לך. השאלות הישנות הארורות מתחילות לנקר במוח שוב, אבל לא באותה התקיפות של הנוער וסערת הרוח שיש בזה הרבה יופי והנאה, אלא כתולעת שמהפכת באשפּה באיטיות, באדישות, בחצי לעג ובמרירות. לפעמים אפסות – הכל מתיצב לפניך כל-כך ברור ובהיר, עד שלא נשאר לך ולא כלום, אלא להשליך מאחורי גווך את כל ביטויי האידיאלים וכל שכבר מזמן מתו בתוכך, אלא מתוך רשלנות נסחבוֹת אחרי ואין מאסף.

בימים האחרונים הצטננתי יפה וכפי הנראה כל זה נצטבר יחד עם כל ההצטננויות שהצטננתי בצבא ועכשיו אני מרגיש את עצמי לא כל-כך טוב. דבר אחד עוד נשאר לי וזהו הרצון ללמוד. איני יודע איך נשתמר שריד זה והרי הוא בבחינת ענף רענן על עץ יבש, אשר לא יצלח לכל. לוּ ידעתי מה ללמוד, הרי היה זה טוב, והרי עד היום אני עובר מדבר לדבר ומעִנין לעִנין ואינני יכול לעמוד על דבר אחד…

בתוך חבית המרירות הזאת יש טיפה קטנה גם של מתיקות בידי, אבל היא אינה שלמה, אני צריך לצברה ולאספה וזה בפעם אחרת. אני לא הפסקתי את קשרי עם הכביש ויש לי שם הרבה ידידים וידידות.

אהובה שמעי, בערב אחד באה אלי ילדה אחת ואמרה לי שהיא אוהבת אותי ברצינות, רצינות, רצינות… ומה היה עלי לענות לה! שלחתיה. ואחרי חודש ימים נסתבכו החיים באופן כזה ובאה ילדה שניה וחוזרת לי: אני אוהבת אותך וכו‘, ואני רואה הילדה סובלת וכו’, מקרים כאלה בתוך האופל הזה.

עכשיו כשאני כמעט עומד מן הצד הוארו הדברים האלה באור יותר עמוק!