לבקשת רבים מבעלי בריתי, לוקחי בית אוצרי אשר נטעה ימיני בגן ספרתנו, הנני מוציא לאור בין ספורַי את ספר “המוריה”, אשר היה עד כה טמיר ונעלם בין כתבי פאר סופרי זמנו רמ“א גינצבורג ז”ל, והנני מבטל בזה את רצוני אשר שמתי לי לקו: להוציא לאור רק ספורים, מפני רצון מבקשי פני וחפצי קרבתי, בתקותי כי מעתה ימהרו יחישו לתמוך בימיני גם אלה העומדים עוד מרחוק, וככה לא יבצר ממני להוציא לאור בקרוב בימינו גם את יתר ספרי רמ“א גינצבורג ז”ל, אשר כבר נדפסו וכבר נשכח זכרם המה, עד כי בני הדור החי עמנו היום הזה שמעו רק את שמעם ולא טעמו מפריָם, מן הספרים הנדפסים יצאו ראשונה לאור, ברצות ה' פעלי, “גלות ארץ החדשה” או “קאלומבוס” בשלשה חלקים, “אביעזר” או “תולדות המחבר”. דביר שני חלקים. “תולדות בני האדם”. אחריהם יבואו יתר הספרים איש על דגלו ולא יכרת שבט סופרים מישראל. אקוה כי חובבי ספרתנו השרידים היחידים יואילו לתמוך בימיני ולהם תהיה צדקה וברכה וחיים ושלום על ישראל!

ווארשא בחדש ניסן תרל“ה לפ”ק.

אי“ש המו”ל

WARSZAWA

L.J Schapira S-to Jerska N. 22.

יחי לבבך לעד, מחמד לבי!

*

לא לרֹגז היה לי הִתרגזך אלי, ובלי תלונה מוסר כלמתי אשמע על אשר גרעתי ממך שיחה זה ימים רבים, הטרם אדע כי תחת תִגרת תוכחתך, אהבה עזה מסֻתרה, ומעז מוסרך, מֶתק הידידות יֵצא! ידעתי גם ידעתי כי רק על כי צמאה נפשך לאָמרי פי, נתת עלי בקולך – אך חלילה לך לחמוס עלי מזמות כי אפס מקום בחדרי לבבי לכלכל בתוכם גם אהבת רֵעַי הישָנים, ולבלתי הוציא ישן מפני חדש, חֵי אהבת נעורינו! כי משפט מעֻקל הוא – ההסכן הִסכנתי לעשות כה? אם אלה מעללי מיום הִוָדעי לך עד היום הזה?. – אפס כי מעֹצר רעה ויגון נאלמתי דומיה זה כארבעים יום – הוי, על שֶבר שפת עמי הָשברתי, קדרתי, ולשוני לחִכי דבֵקה! – כי שבר גדול נשברה השפה הקדושה הזאת באבדן אוצר כלי חמדתה, בנפול נזר תפארתה מעל ראשה, הוא הרב הסופר הנפלא רמ"א גינצבורג, אשר לָקח אותו אלהים לדאבון נפש כל שוחרי תושיה. הה יקירי! זה כארבעים יום הייתי כאיש נדהם וכאִלם לא יפתח פיו, יְקוֹד התוגה יקד בקרבי כיקוד אש, אנחות לרבבות בחֻבי תרעשנה, וחותם הדומיה בעד שפתי יחתום. – עתה, אתה יקירי! פתחת את פי, עתה לא אעצור עוד כח לעצור שלהבת יגוני בעצמותי, נלאיתי נשוא! עתה אקרע סגור פצעי לבבי, אדברה במר רוחי, אדברה – וירוח לי!

אמנם לפני מי אשפוך כמים עצבתי אם לא לפניך מחמד לבי?! ללבב מי רִגשות לבבי מסִלות יָסֹלוּ כאל לבבך, ידיד נפשי?! הן אתה חקרתני ותדע, אתה מצאת חֵקר רוח יגוני, ועד נִבכי תהום תלאותי התהלכת! ערום שְאוֹל תוגתי נגדך, ואין כסות לשחת אסוני! הֵד סערות אנחותי בחדרי לבבך יִשֶׁמַע, ורֶגש רוחי בחביון רוחך יתנוסס, כשתי שושנים העולות בקנה אחד, נִפרחה יחד בעדן אֲבִיב הששון, ויחדיו נָבֹל בְתֹפֶת האסון. – אולם יקירי! איפה אקח דֵי דברים להביע לך מרת נפשי ושֶבר רוחי? אהה! על מי אשא נהי תחלה? אם על עטרת שפת קדשנו כי הורָמה, או על ישר באדם כי גָוַע? אם על בְּחִיר אלופי ומיודעי כי לֻקח מעל ראשי, או על בחורי חמד שוחרי לשון עֵבר כי שֻדד מאַשרם? הן על אחד מארבעת שפטים הרעים האלה אין דֵי אָמרי נהי ודִמעות עין, אף כי על כלם כאחד אשר נקבצו באו בִגְוֹעַ אלופנו גינצבורג! הה, מי יברא עוד ניב שפתים בשפת הקדש? מי ידובב עוד שפתי השפה הישֵנה הזאת, נאֻמים חדשים מעֻלפים ברוח ימי קדם? איה סופר מהיר כמוהו? מי ידמה לו בין כל מזכירי ימי עולם בעמנו? מי ישוה לו בכל מְמַשְׁלֵי משלים, ומי יערוך לו ברוח בינה ודעת בין כל תופשי עֵט עֵבר? הוא הִקדיש ימיו ושנותיו לְכַהֵן פאר במִקדש השפה הקדושה, הוא ירה אבן פִנתה בארץ רבה הלזו, והוא לִהט אהבתה בלבב עוּלֵי הימים, אותו נהג ויולך רוח שפתנו בעקבי קאלומבא על משברי תהום רבה עד כי כל יקר ארץ החדשה נגלה לפניו. – על כנפי רוחה אֶל ימות עולם הגביה עוף, ויתבונן שנות דור ודור, ועל תולדות בני האדם נטה קו. – ממרום שבתו השפיל ראות על סוחרי ארץ אשר לשונם תִהלך ארחות עקלקלות, וינחם בתבונות כפיו אל קרית ספר ללמדם למשוך בעט סופר מהיר. – בקול ענות יללה ינהגנו יביאנו אל ארץ הצבי, ועם חותם מלכי ישראל ישא קול בוכים על פקֻדת מלך עז ונמהר הַשָׂם לבבו כלבב אלהים אשר פָקד בחזקת היד לתת שִקוץ משומם בהיכל קדשנו, ובמלאֲכות פילון יוציא מצרה נפשנו. – ברחָבה יוליכנו גינצבורג ברחבי ארץ רוסיא, עינינו תראינה כל עתותיה, ועפעפינו יישירו כל תולדותיה מיום הִוָסדה עד ימי הדור הזה. – במועצות ודעת יערוך לעינינו מערכת מלחמה נוראה, מלחמת הצרפתים, המון עמים רבים באזנינו יהמיון, כלם חמושים בחזיזים ורעמים, כלם לחמס יבואו, מגמת פניהם צפונה, ובראשם יפַקד צבא מלחמה מלך איום ונורא השואף לרשת משכנות לא־לו. כרגע נראה אותם חַתִּים, נִגפים, וּמָנוס ינוסו. המלך העז כָשַל נפל ולא הוסיף קום, כי לא ללעולם חֹסֶן קרָבות, לא לדור ודור. – עתה בדביר שפת הקדש נהלך ברגש, ומעל רגלינו נִשַל הנעל, כי על אדמת קדֶש נרימה פעמינו, על חָרבות מִקדשי אֵל, על קברי קדושי עליון וחוזי מחזה שדי, שמה פלצות תבעיתנו בהמיר ארץ ובמוט הררי קדֶש ביום הרעש, ושמה נתענג על אִמרי שפר ומשלים יקרים. – עתה תחז עינינו את כוס חמת דמשק¹) ביד גינצבורג, קול דמי אחינו צועקים מקירות לבבו, בשִברון מתנים יאנח על שֶבר בת עמי כי עָיפה נפשה להורגים, בצדק ובמישור יוכיח לעם תועה לבב לבל יעיז עוד לרמס ברגל את תולעת יעקב אשר בִקְדושׁ רִקמת דָתה מחוקקי עמים רבים התכסו, ואשר מאִתה יצאה דעת אֵל אחד ותורת אמת לכל קצוי ארץ. בבכי ובתחנונים במו פיו יתחנן למקנאי קִנאת הדת לבל יכבידו אכפם על בתולת ישראל אחותו רעיתו, במגִנת לב יְיֵלִיל על החמס והרֶצח אשר שלחו בני עולה בעצמות זרע אברהם על לא חמס בכפם, ופתאום יְגַל עינינו לראות איך חָשַף משה איש המופת את זרוע קדשו להציל לקוחים למות, יפתח אזנינו לשמוע איך הרעיש יצחק ראש המליצים כבשופר שדי את כל אפסי אירופה לפדות מָטִם להרג. שני המאורות הגדולים האלה, הוציאו לאור משפט בת עמם כי לא אוכלת דם אדם היא, וכי רק עלילות ברֶשע יתעוללו אנשי דמים עליה לשלול שללה ולהורידה דומה לבל תבוא במשפט אִתָּם. – עתה ישמיענו הסופר הגדול הזה תולדות אנשי שֵם בהשכל ודעת, נפת תטופנה שפתותיו בכל המחברת הזאת, כטל וכרביבים יזיל לִקחו להפרות ישע ולהצמיח הגיוני טֹהַר, על עניני אמונות ודעות יטיף מִלתו, ועל אֵל אלים יהגה נפלאות. – הן אלה קְצוֹת דרכיו, ועוד כפלים הִגדיל עצה, הפליא תושיה – אולם למה זה אכבירה במלים לסַפר תהִלתו? הלא כבר מהֻלל שֵם גינצבורג בין כל מושכים בעט עֵבר! אך על תכנֻת נפשו והליכותיו אטיף לך דברים מעטים, כי יְקַר תפארת כשרונו בחכמת סופרים, עם הֲדַר טֹהַר רוחו במאזנים ישאו יחד, וכל אנשי דעת אשר נסו דבר אליו, יתנו עֵדיהם כי נפש עדינה מפֹארה בעדי עדיים בחדרי לבבו שוכנת, מעודו עָטה כמעיל ענוה צדק, בדַברו עם אדם, הֵשַח העין, גם בהתעלסו בסוד ידידים, השפיל המצח, ולא ידע כי קָרַן עור פניו, וכי ה' אלהים נתן לו לשון למודים ועט סופר מהיר שכם אחד על כל בני דורו, דמיונו כשושנה חמודה אשר תחשוף את זהרי יפעתה לעיני רואים, והיא לא תדע כי אביר הטבע אֶצַל מהודו והדרו עליה. כמשור ישור צהרים בָרַח מכל דבר שקר, מִדֶבר הדִבה היושבת על יַפֵי מרומי קרת להכות בשוט לשונה את כל מישירי לֶכֶת, ומכל חמדה נמבזה וקִנאת עָם –. כל ימי התהלכו פה אתנו, שָם יראת שדי לְקָו, ואהבת רֵעַ למשקולת, נפשו דָבקה בתורת ה', ופֻקדתה שָמרה רוחו עד כי באה פקֻדת כל הארץ עליו, סוף דבר! דגול היה האיש הזה בְתֹם דרכו ובֹר לבבו, בנִקיון כפו וְטֹהַר רוחו –. תכון אנחתי קטֹרת לפניך, נפש עדינה! דמעות עיני מנחת ערב! –.

הכבוד וההדר אשר עשו משכילי ווילנא להסופר המצוין הזה במותו, הלא הם כתובים על ספר קול בוכים אשר חִבר האדון הצענזור טוגענדהאלד בלשון אשכנז, ואנכי העתקתיו על טהרת לשון הקדש ובעוד ימים אחדים יֵצא לאור, אך את אשר לא סֻפַר שם, אגיד לך במכתב הזה למען תדע איך שלהבת אהבת לשון קדשנו בלבב חכמי העיר הזאת מתלקחת! כאשר הקיפו שלשים ימי האֵבל אחרי מות אלופנו, התאספנו שלישית בבית התפִלה אשר עָמד שם ידידנו לְפַלֵל, והרב השלם נְעִים זמירות דורנו אד"ם לעבענזאָהן הוסיף שנית לשאת עליו קִנה, וידרוש דרוש נפלא ונשגב כארבע שעות, אין אֹמֶר ודברים לתָאר את הרִגשות העדינות אשר הֵעיר בלבב השומעים! כְזֹהַר הבזק כי ירוצץ מתוך חשרת עננה הֲרַת חזיזים בחֶשכת מִדבר שממה, מנגה נגדו תלהֵבנה כל פאתי הישימון, ויפעת הודו על תועפות הררי אֵל מופעת! כה הגיה באור בינתו את אישון הלילה הפרוש על נתיבות תועי דרך המטים עקלקלותם בתהו יליל הבלי שוא ומדוחים – וגם על חכמי לב הפיץ אור יקרות. – על כנפי רוחו העפיל עוף עד שְלַבֵי כֵס הדָת הטהורה, ויורד משם חביון עוזה להודיע לבני האדם מה ה' דורש מאִתנו, על כרוב דמיונות נשגבות עָף המשורר המרומם הזה, ועל יחוד הַשֵם ישא מדַברותיו, ומאֵל הרוחות הִרחיק כל צלם וכל תמונה, כל תבנית חֹמֶר ודמות גְוִיָה. – פתאום נגלה לעיניו תמונת גינצבורג העומדת בפִנת בית התפִלה בכפים פרושות, ולימינו נִצבה השפה העבריה ואישון בת עינה דומעת – אז שָם על גינצבורג דִברתו, ויסַפר בתוך קהל ועדה עזוזו בלשון למודו ושאֵתו בחכמת סופרים ורב טיבו אשר עשה לבית ישראל בספריו היקרים, בשברון מתנים נאנח על כבוד בית יעקב כי גלה ממנו, ועל אֲבִיר שפתנו כי איננו – פֶתַע התלקחו שביבי אהבת שפת אלהים בחֻבו – כבחצוצרות התרועה על מְשַנְאֶיהָ יריע אף יצריח – בקול יְלֵל ירים את דֶגל קדשנו זה, את שארית הפליטה הנשארת לנו כל שכיות הקדש הֶהָיו לנו בסוד אלוה עלי מקדשנו. – בשפתים נוטפות מור יביע לנו הֲדַר כבוד שפת אלהינו כי אין קץ ליפיה ולנועמה, לשאֵתה ולתעצומות עוזה, וכל שרשיה ישַלחו יונקותיהם עד תהום החכמה, ותעופות ראשיהם עד שְמֵי יה יגיעו. – הנה כי כן יכֻבד גבר חכם בעוז כגינצבורג במותו! – תמות נפשי מות ישרים!. –

עתה ידיד יקר! עתה אשים קִנצי למלים, כי רד היום ונסו הצללים, וברצות ה' את דרכי אוסיף שנית ידי לסַפר לך מעשה תָקפו וגבורת ימים הסופר הנכבד הזה בלשון קדשנו, ופָרשת כבודו אשר נָחַל ואשר ינחל כל עוד נשמה באפינו. – הֲיֵה בטוב! והתענג על רוב שלום כרצונך וכרצון ידידך לנצח,

קלמן שׁולמאן