מרדכי אהרן גינצבורג נולד בסאלאנט, פלך קובנה (כיום בליטא) בכ"א בכסלו תקנ"ו, 3 בדצמבר 1795. אביו, משכיל ובעל חיבורים בהשכלה (שלא נדפסו), השפיע על הבן בכיוונו ללימודי דקדוק ותנ"ך ליד לימודי קודש. נישא בגיל 14 (1810) לאשה מבוגרת ממנו והמשיך בהשתלמות עצמית על ידי ספרי הגות וחקר בעברית. חי בשאבלי (צפונית לקובנה) לשם עבר עם נישואיו כסמוך על שולחן חותנו (1810–1816), ולאחר מכן חי לסירוגין במקומות שונים (פולאנגן שבקורלנד, וילנה, ליבאו ועוד), בהתפרנסו מהוראה ותרגום תעודות מעברית לגרמנית. חי בעוני, חיי נוד ואף אנוס היה לרגל פרנסתו להצניע את השכלתו, אם כי נהג כל ימיו באדיקות. בשנות שבתו בקורלנד למד והתמחה בגרמנית, לשון שהזינה את מרבית פעלו הספרותי והתרגומי. ב-1835 עבר לישיבת קבע בוילנה וחי מהוראה בבתי אמידים ומעבודותיו הספרותיות. כאן, במרכזה של ההשכלה העברית, נתלקטו סביבו חלוצי ההשכלה בליטא ובוילנה. ב-1841 הקים עם ש"ז זלקינד בית ספר לילדי ישראל, שקיימו עד ימיו האחרונים. פירסומו כסופר עברית הגיע גם מחוץ לתחומי ליטא ורוסיה והיה במשתתפי העתונות היהודית-גרמנית. כן קיים אתו קשר מקס ליליינטל, לפני בואו לרוסיה “להשכיל” את יהדותה. גינצבורג כתב נגדו את החוברת “מגיד אמת” (חתומה: יונה בן אמיתי, לייפציג, 1843) וכל עיקר השגתו: אין צורך להזדקק לכוחות חוץ לשם השכלת יהודי רוסיה, שכן אלה מצויים בשפע בתוכה. גינצבורג היה פעיל בכל מעשה של המשכילים בוילנה (שותף לפנייה לשלטונות בדבר הצורך בשינוי מלבושי היהודים המסורתיים, השתדלות למנוע איסור יבואם של ספרים עבריים, השתתפות בעריכת כתב עת בשם “מנחת בכורים” ב-1834, (תכנית שלא יצאה לפועל ועוד). גינצבורג היה גם בין מקבלי פניו של השר משה מונטיפיורי בביקורו בוילנה ב-1846.
פעילותו הספרותית של גינצבורג החלה בשנות העשרים של המאה הי"ט ועיקרה עיבודים ותרגומים (בעיקר מגרמנית) ומיעוטה דברי מקור שהבולט בהם הוא ספרו האוטוביוגרפי “אביעזר” (פרקים ראשונים ממנו נדפסו ב"דביר", כרך א' וכן השאר לאחר מותו, וילנה, תרכ"ד). ספריו-עיבודיו הם “גלות הארץ החדשה” (תרגום-עיבוד מספרו הגרמני של יואכים היינריך קאמפה על גילוי יבשת אמריקה ופעליהם של קולומבוס, קורטז ופיזארו, וילנה, תקפ"ג. המהדורה השניה קרוייה “מסע כריסטאָף קאָלאָמבוס, או, גלות הארץ החדשה”, וארשה, תרמ"ד. הספר האחד שהוציא ביידיש היה תרגום החלק הראשון בידי עצמו ללא נקיבת שמו בשער, וילנה, תקפ"ד), “תולדות בני האדם, דברי הימים, כולל קורות בני תבל וכו'” (יצא לאור רק חלק א' המגיע עד חורבן רומי. וילנה, 1835). משאר החלקים שנותרו בכתובים יצאו הספרים: “ימי הדור, הוא תולדות הימים החדשים נראשית ימי השינויים בצרפת בתק”ל עד ימי מסע נאפאָלעאָן לארץ רוסיא בתקע"ב" (וילנה, תרכ"א), “הצרפתים ברוסיא, הוא דברי ימי שנת תקע”ב-תקע"ג" (וילנה, תר"ג ותרמ"ד), “פי החירות, מלחמת האשכנזים והרוסים בצרפת בשנות תקע”ג-ע"ד-ע"ה עד גלות הקיסר נאפאָלעאָן מעל אדמתו (ווילנא, תר"ו 1845 ותרמ"ד); כל אותם הספרים הם מאירועי זמנו והוסיף עליהם ספר על תולדות רוסיה מראשיתה יד ימיו, ואף הוא עיבוד מספר לימוד על נושא זה בלועזית (“עתותי רוסיא, מעת היותם לגוי עד היום הזה”. וילנה, תקצ"ט ווארשה, תרמ"ד). להשפעה מרובה בתנועת ההשכלה העברית זכו אסופות האיגרות, שלו ושל אחרים, שהיו דוגמא לכל “מושך עט ספר” ומנסה כוחו ב"מליצות" ואף כללו חומר אפיסטולרי אותנטי: “קרית ספר, קבוצת מכתבי סופרים ומכתבי רעים” (וילנה, תקצ"ה ומהדורות נוספות מאוחרות יותר), “דביר, כולל קבוצת מכתבים שונים, מליצות, משלי מוסר ותולדות אנשי שם וכו'” (וילנה, תר"ד-תרכ"ב. יצא במהדורות מרובות). גינצבורג תירגם (מתרגום גרמני) והוציא לאור “המלאכות אל קאיוס קאליגולה הקיסר השלישי לרומים” מאת פילון האלכסנדרוני (וילנה, תקצ"ז ווארשה, תרנ"ד), “חמת דמשק” (על עלילת דמשק ופעילות מונטיפיורי. קניגסברג, 1860), “תקון לבן הארמי”, הוא שיר היתולי (וארשה, וכן וילנה תרכ"ד ושוב בוארשה, תרנ"ה), צרור כתבים קטנים יצא בקובץ “המוריה” (וארשה, תרל"ח). “כתבים נבחרים” מאת מ"א גינצבורג הובאו לדפוס על ידי יעקב פיכמן בתרע"א בהוצאת תושיה בוארשה, ומהדורה מוערת של “אביעזר”, בליווי מבוא והערות מאת פרופ' שמואל ורסס, יצאה לאור בתשס"ט 2009 על-ידי מוסד ביאליק. מרדכי אהרן גינצבורג נפטר בט"ז בחשון תר"ז, 5 בנובמבר 1846.
[מקורות: קרסל, ויקיפדיה, Jewish Encyclopedia, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]