“התלם הראשון”: עם המהדורה המחודשת 🔗
[1988]
תולדותיה של פתח־תקוה שזורות בתולדות המשפחות ההונגריות שטמפפר, גוטמן, ראב, רגנר וכ“ץ, שעלו בשנות השבעים של המאה הי”ט והיו הקבוצה המובילה והעיקרית בקרב מייסדיה, בצרפן יחדיו את חכמת ההנהגה, את ההון הדרוש לקניית האדמה ואת הידע החקלאי לעיבודה. בן עשרים היה יהודה ראב (בן־עזר) כאשר עלה עם אביו, ר' אליעזר, על אדמת פתח־תקוה. ספר זכרונותיו “התלם הראשון”, שנרשם בידי בנו בנימין ומוגש כאן במהדורה חדשה, מגולל יריעת־חיים תוססת וציורית – עדות חיה לתולדות ההתיישבות בארץ־ישראל. יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה בחשוון תרל"ט, זכה לחזות באחרית ימיו, והוא כבן תשעים, בהקמת מדינת ישראל, ורק אז השיב את נפשו לבוראו.
מבואו של הביבליוגראף וההיסטוריון ג' קרסל, “יהודה ראב וזכרונותיו”, ליווה את המהדורה הראשונה של הספר, ומקומו לא נפקד גם כאן. למהדורה החדשה נוסף מחקרו המקיף של הסופר אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות ר' אליעזר ראב ובנו יהודה, על עלייתם ארצה בשנת 1875 וכל ראשיתה של פתח־תקוה. המחקר מיוסד, בין השאר, על כתב־יד בארכיון המשפחה “ספר החשבונות והזכרון” לר' אליעזר ראב מן השנים 1867–1876, והוא מעמיד באור חדש־ישן קביעות היסטוריות אחדות שליוו את היישוב הישן, את העלייה הראשונה ואת תהליך ייסודה של פתח־תקוה, שהיה קשור קשר מורכב בשניהם כאחד.
“התלם הראשון” הוא עדות היסטורית וסיפור־חיים מרתק, רווי עלילות ותיאורי הווי מתולדותיה של פתח־תקוה, מקור מרכזי לידיעותינו על קורותיה של “אם־המושבות” ונדבך חשוב בספרות התיעודית המתארת את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ־ישראל.
חשוון תשמ"ח
הספריה הציונית
* **
יהודה רַאבּ (בן עזר): דאוד אבו יוסף – שומר עברי פלאי 🔗
מתוך “התלם הראשון” 1956, 1988
באחד מימי סוף החורף התרל"ט (1879), למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי את עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו ואתחמם.
מעבר הכפר הערבי פג’ה הלך וקרב בכוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. חזה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה־קומה, רגליו בתוך הרכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא נגש אלי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור רוח ובדיאלקט ערבי זר. “נהארך סעיד”. “סעיד ומברך” עניתי, והוספתי כנהוג “תפדל”! הוא הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה יפה; בודאי איזו “צפור” חשודה שיש לשים עליה עין ולזכרה יפה.
למחרת בבוקר בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשניה. שוב רכב לעבר המושבה. הפעם ברכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיני, בקשתי לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר: “אנא ישראל”, ולמרבה השתוממותי הוסיף: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, בנשאו את עיניו למרום.
זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו־יוסף, מסביבות בגדד. ראוי הוא האלמוני הזה שאציב לו זכרון בזה, כי מכל האנשים שהכירוהו נשארתי כיום לבדי בחיים.
נכנסנו האוהלה, והוא הסיר מעליו את העקאל והכפיה וראשו נשאר חבוש רק בטקיה. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה אז. על ספל קפה שחור ספר לי את קורותיו:
בבגדד מצויות משפחות יהודים העוסקות במסחר צמר וחלב עם בדואי המדבר. במשך 8–9 חדשים בשנה גרות משפחות אלו בין הבדואים במדבר. הוא, אבו־יוסף, היה בן לאחת המשפחות האלה, אלא שהיה מרחיק יותר מכולן ללב המדבר ויהי בו כבן־בית. פעם אחת נלווה אל שיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מדבר ערב, ולחפש את יהודי חיבר. אז עבר עמהם את נג’ד, חצר־מות ושאר מקומות מלאי תעלומה אפילו כיום.
“ומה הביאך הלום?” שאלתיו. הוא סיפר: באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר ובה מצא את אבדתו. כיוון שהיה בדמשק החליט לעלות לירושלים עיר הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח ללון בפג’ה, בבית השייך של הכפר. בהוודע לשייך כי אורחו יהודי הנהו, ספר לו כי מהלך רגעים מספר מפג’ה ישנו כפר של יהודים. החליט אבו־יוסף ללכת לראותם. אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם לא ראה יהודים כי אם פראנג‘1, ויחשוב כי טעה השייך. בלונו בלילה השני בפג’ה ספר לשייך את דבר פגישתו אתי, אז הבטיחו השייך באללה ובנביאו כי הפראנג’ האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו־יוסף היום שנית, כדי להתוודע אל אחיו.
לאחר ששהה אצלנו ימים מספר והתרגל אל היהודים המשונים האלה, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קבלנו את הצעתו ברצון; באותם הימים היינו עדיין טירונים בהלכות ישמעאל.
אבו־יוסף הקים לו סוכת מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: רבאבה (כנור ערבי פרימיטיבי), שקית התפילין, וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות. מיד החל בעבודתו יחד עמי ועם יעקב מימון, ונעשה מורי ורבי בהלכות־שמירה ויחסי־שכנות.
עוד בלילה הראשון לשמירה הורני תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים שהיו פראים למחצה. (היה מעשה וערביה אחת נכנסה לבית יהודי וראתה שעון־קיר עם מטוטלתו המתנדנדת, ומיד התעלפה מפחד השייטאן.)2 ממנו למדתי כיצד לנהוג עם הערבים: בקשיות, בסיאסה,3 בערמה והסתר־פנים, ובהכנסת־אורחים נלבבת. מתח והרפה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב, גבורה שבהתפארות, ומעשי גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, צרמוניות של שלומים וזבחים, וידיעת השפה הערבית על בוריה.
היה לו לאבו יוסף קודקס מקודש של חוקים ומנהגים: בנשק אש לא השתמש מעודו; לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אשה יכולה להרוג בו את הגבור שבגבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק (ג’והר), עתיקה מימי הבינים, שקבלה בירושה מדורי דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו־יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.
סוסתו, בעת שהיתה בנכר, התעברה וזמן קצר לאחר בואו לפ"ת המליטה סייח, מיד כרה אבו־יוסף בור עמוק, תפס את סייח החמוד והביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת בתק אותו בחרבו, מבלי לעפעף עין, ויקברהו משלווה גמורה. כששאלתיו לפשר המעשה, ענה “ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי”! את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקיה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחד ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות אבל גרמית וזריזה ממש כאדוניה.
לפעמים היתה נחה רוח השירה על אבו־יוסף. אז היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלמציה על אודות הגבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים המונוטוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו־יוסף.
לא ארכו הימים ושמו של אבו־יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השייכים שבאו לבקרנו, ורבים היו הבקורים שהחזרנו להם. באחד הימים חיתן שייך אבו־קישק את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו את המתנות בשם המושבה, כנהוג, הוּשבנו באהלו של השייך. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. כשהחלו ל“שחק” “פנטזיות” על סוסותיהם ולהתחרות במרוץ, נתבקש אבו־יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סרב לחלוטין, כי בטוח הוא שישיג את כל הפרשים המפורסמים. רק ל“מידאן” הסכים לצאת ול“שחק” קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, ברחבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח. האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי־כן, כאשר אבו־יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות. קריאות אח־אח נפלטו מגרונותיהם ודמעות עמדו בעיניהם. למחרת היום נסע השייך עם אבו־יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו יקרות; צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים־עשר נפוליונים זהב הוציא עליו.
אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו־יוסף; גבורתו, אומץ לבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך בתגרה, כשהוא יחידי, עם להקת רוכבים מבני שבט ג’ראמנה, ובראשם השייך שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השייך מעל סוסו, שם ערפו על ברכיו לפניו על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו ויניחנה על צואר השייך. – מי מכם – קרא – שינסה רק לזוז ממקומו, דם השייך על ראשו יחול! הם נשארו נדהמים ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת ופזרם לכל רוח. את השייך שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.
יום אחד רכבנו שנינו לפנות בוקר לאורך ואדי אבו־ליג’ה, והנה מ“גבעת העדשים” (בית הקברות כיום) ירדה לקראתנו קבוצה בת חמשה רוכבים בדואים שפתחו מיד ביריות עלינו. "שכב מיד ארצה, שים את עצמך כמת, ואל תעיז לירות אף כדור! צעק אבו־יוסף. מיד עשיתי כדבריו וגם הוא גהר ארצה כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו־יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מספר פצע את כל החמשה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו־יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי־מות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם. “ככה יותר טוב”, אמר לי, “למה לנו עסקי גאולת־דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו־יוסף!” בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חכתה לו במרחק־מה וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני “מחוסר עבודה”.
לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי־ציד. בערב פסח הראשון כשבאו משפחותינו לחוג את חג הפסח בפ“ת, היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי החמר. מיד דהר אבו־יוסף לבצה של פ”ת, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של 40–50 מטר מהן, ובידו רק מקל. דרבן את סוסתו ויעט אליהן. החסידות שדרכן לנתר צעדים מספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מה האדמה ואבו־יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.
ביחוד היה אוהב להתגרות בחזירי־הבר שהיו באים בלילות מן הבצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר־בר זכר עד הבצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו וישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו־יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר נגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות ונגיחות החזיר הוטלו לאויר. אני שנלוויתי אל אבו־יוסף הוצאתי מיד את אקדחי ואכוונו אל החזיר, אבל אבו־יוסף צעק: אל תירה! לאחר תמרוני־קפיצה אחדים של אבו־יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.
אבו־יוסף שהיה גבור, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: אלשראד תלתין איל מראג’ל (הבריחה – שני־שלישי הגברות). לבצה, שהיתה שייכת לממשלה התורכית, היו נשלחים באביב סוסי־הצבא למרעה. וקצין עם כמה חיילים היו שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בינו ובין הקצין, ואבו־יוסף לא שלט ברוחו וסטר להלה על לחיו. מיד צווה הקצין לחיליו לתפשו. הפעם ראה אבו־יוסף טוב לפניו לברוח. הוא לא אהב “עסקים” עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מספר הגיע לואדי אבו־ליג’ה, עברו בקפיצה על גבי סוסתו ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.
ככה היה חי ופעל בינינו דאוד אבו־יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם. מאז לא נודע מאומה על אודותיו. כאשר בא כן הלך השומר העברי הפלאי, אחד משלושת השומרים העברים הראשונים והארי שבחבורה.
* * *
יהודה ראב: אבו יוסף 🔗
[4 דפים של עדות יהודה ראב שמצא דקל כץ בארכיונו של דוד תדהר, ונשלחו לפיענוח לאהוד בן עזר בפברואר 2024].
גילו כשבא לפ"ת היה בין 40–45.
תוארו רחב כתפיים מאוד כמעט רבוע אך לא שמן. פניו וגופו מלאים פצעי חרב.
שמו דהוד אבו יוסף.
היה יחידי, בלי משפחה כאן, משפחתו נשארה בסביבות בגדד.
בפתח תקוה היה למעלה משנה אך לא יותר, אח“כ עבר להיות גובה בשם “תחסיל דאר” בממשלה בשכם, ואח”כ נעלם ושב לבגדד.
היה משורר “שַעֶר” ומנגן על רַבַּבָּה שירי גיבורים ושירי אהבה והיה כֹתב שירים בערבית בכתב רש"י.
[בחתונה אחת אצל שייך אבוקישק שר לפני הקרואים שירי גיבורים והלבישו אותו הִדִם משי כאות הוקרה,]
בבגדד היו בני משפחתו כמה עשרות אוהלים שהיו להם שותפות עם שבטי בדואים נאות מדבר ותמרים, וחקלאות.
סִפר שפעם בא אליהם אנגלי אחד עם מכתב המלצה מהוַלי ואסף אתו כמה גבורי חייל והוא היה אחד מהם והסתובב במדבר ערב לחפש את “יהוד חבר” נסעו בשיירה של מאה גמלים וחפשו בערך כחמשה חדשים ומצאו רק שבט אחד שהשכנים קראו להם יהוד חבר, אך אנשי השבט לא הודו שהם יהודים.
קפץ עם סוסתו מצד הוַדי אבוליג’ה מלמעלה למטה, בגֹבה 3 מטר.
נשק, נשקו היו חרב וחנית בלבד כי הוא גינה את השימוש בנשק חם והיה אומר שאשה יכולה להרוג את הגבור הגדול ביותר, לכן בני חיל אמתיים אין להם להשתמש בהם, וזה מוריד את ערך הגבורה.
חרבו היתה כבדה מאד, ואף בן אדם לא יכול היה לנופף אותה, היה מעמיד בשורה ששה אבטיחים ובמכה אחת עבר את כולם אבל האבטיחים נשארו כשלמים והחתוך לא נפל מהם (מעצמת המכה),
היה נותן לכל מי שרוצה להניף מטפחת באויר והיה מכה בה בחרבו וחותכה לשנים, פעם הופיע חזיר בר גדול הוא רדף אחריו על סוסתו וכשהדביקו נתן לו מכה אחת בחרבו בראשו וחלק את הראש ואת הצואר של החזיר לשנים עד בין כתפיו,
חניתו היה רודף על סוסתו אחרי אילות וכשהתקרב אליהן היה זורק את החנית וקולע באילה, עפ"ר היה קודם מסבב אותן לתוך שדה עם עשב או תבואה גבוהה, אז האילה אינה יכולה לרוץ ישר כי אם בקפיצות, זה היה מאפשר לסוסתו להדביק אותן.
ציד החסידה בערב פסח בפתח־תקוה חסר היה לגב' גוטמן ז"ל מניפה חדשה לכירים של פסח, יצא לשדה והתקרב לאט ברכיבה על סוסתו אל החסידות שמלאו את השדות, וכשראה את החסידות רוצות להתרומם דפק בסוסתו ולפני שהספיקה החסידה להתרומם דפק לה במקל פשוט על כנפיה והורידה, והביא לגב' גוטמן מכנפי החסידה מניפה חדשה לפסח.
הגרמלה [כנראה הג’ראמנה] רגילים היו לרעות את עדריהם חפשי, פעם תפס אותם בתוך התבואות והכה את הרועים מכות נאמנות ולגדול שבהם נתן מכה בצד השטוח של חרבו ושבר לו את ידו,
“אחסן אל עלי” שיך הגרמלה שהיה שודד מפורסם רצה להתנקם בו, והכין לו מארב ושלח לפניהם את העדר לתוך התבואות. אבו יוסף שוב רץ לקראתם ברכיבה על סוסתו והנה הופיעו מכל הצדדים אנשי המארב ובנבוטים התחילו להצר לו, מפני שהשיך צוה אותם לתת לו רק מכות כפי שמכים “רועה” ולא לגבור (קטלית רַעֶה). הוא קפץ מסוסתו ורץ לתוך האוהלים, ע“י האוהלים פגש כבר את אחסן אבו עלי על סוסתו רץ על מקום המארב אבו יוסף קרא אותך אני מחפש, אבו עלי תפש ה”תַבַנגִ’י" שלו ורצה לירות בו אך בו ברגע קבל מכת חרב על ידו והטבנג’י נפל, הוא הדביקו והוריד אותו מסוסתו ושם אותו לפניו ככֶבֶש, נסע לו לאט לאט בין האוהלים (והביאו לאוהל השומרים של פ"ת), ואמר מי שיזרוק אבן אזי יפול ראש השיך שלהם על הארץ.
*
אהוד בן עזר: בערך שכתב דוד תדהר ב“אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו” על דאוד אבו יוסף יש גם פרטים רבים שאינם בדפים שהעביר לו יהודה ראב אלא הם מצויים בפרק “שומר עברי פלאי” בספר זיכרונותיו של יהודה ראב “התלם הראשון” והם פורסמו עוד קודם לכן בספר היובל של פתח תקווה משנת תרפ“ט [1929] בפרק נרחב, עמודים ק”נ–קנ"ב, הפותח במילים:
"שמו של הבדוי היהודי ממדבר ערב דאוד אבו־יוסף, מוכתר המון סיפורים ואגדות על אומץ רוחו וגבורתו לא רק בקרב יהודי הארץ אלא גם הרחק מעבר לגבולות יהודה.
הראשון לשומרי המושבה, יהודה ראב, מספר על אבו־יוסף כדברים האלה:"
[וכאן בא בספר היובל כל המשכו של הפרק מפי יהודה ראב והוא בעיקרו הדברים שלימים באו בפרק עליו ב“התלם הראשון”].
דקל כץ: תדהר לא לקח את כל הפרטים שסבך ציין, אבל הוא הכניס לא מעט מהם. לא ברור לי למה החליט לציין שנת לידה מדויקת כשזו לא בנמצא באף אחד ממקורותיו. מצרף את הטקסט המלא שלו.
הערך אצל תדהר:
דאוד (דוד) אבו יוסף
נולד בכפר־אהלים במחוז בגדאד, בשנת תקצ"ז (1837), בשבט בידואי יהודי משרידי צאצאיהם של היהודים תושבי בבל בתקופת התלמוד, שחיו יחד עם בידואים מושלמים בנאות מדבר ועסקו בגידול מקנה ותמרים ותבואות. גדל במחנה בית־אביו והתחנך לאורח־החיים של שוכני־מדבר ולנאמנות ליהדות ולתקוות עם ישראל לגאולה ולשיבת ציון, וגם לקרוא ולכתוב לימדוהו מילדותו.
המשכו, ראה לקסיקון תדהר
*
שלום,
אני תלמיד מוסמך לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית, ואני מנסה למצוא מידע על דאוד אבו יוסף. ראיתי שפרסמת ב“חדשות בן עזר” לפני כמה שנים תקציר של תולדותיו, שכלל שיר על “מפלצת הירקון”. רציתי לשאול – מה המקור של השיר? האם יש לך מקורות נוספים עליו? בינתיים עברתי על האוטוביוגרפיה של סבך, יהודה ראב, וכן על “חולמים ונלחמים”, ספר היובל לפתח תקווה וגרסא נוספת של הסיפור שכתב משה סמילנסקי, אך נראה שלהוציא יהודה ראב כולם טועים לחשוב שהוא היה בדואי.
אוסיף שמצאתי בארכיונו של דוד תדהר תקציר קורותיו בכתב ידו של סבך (מצרף אותו כאן כי אני מאמין שתתעניין). בנוסף, אני חושד שמצאתי את החוקר האנגלי אליו הוא התלווה – אדם שהיה כמה שנים במדבריות ערב ואכן חיפש אחר יהודי ח’ייבר, צ’ארלס דוטי – (Doughty)
תודה,
דקל כץ
15.2.24
שלום,
ראשית – תודה רבה על כל המסמכים ששלחת. מאמין שיעזרו לי בארגון המידע.
אני שמח מאוד על העניין שמצאת בכתב היד. אני מאמין שאין כל בעייה שתפרסם אותו בכתב העת שלך. בינתיים היחידים שנחשפו אליו הם אני, כמה עובדים בספרייה וחוקרת אשר כתבה על אבו יוסף ושלחתי לה אותו גם בהנחה שתתעניין בממצא החדש. אני מניח שאתה מכיר את האנציקלופדיה של תדהר והסיפור מאחוריה באופן כללי, אבל מוטב שאספק הסבר מעט יותר מפורט למקום הימצאות המכתב:
כשארכיון דוד תדהר הגיע לספרייה הלאומית, הוא כלל גם כמה וכמה מגירות ברזל בהם היו במעטפות המקורות בו השתמש תדהר לאנציקלופדיה, מסודרות לפי שמות האישים בצורה אלפביתית. המעטפות לא קוטלגו למשך שנים ופשוט נשמרו במחלקת הארכיונים ושימשו בעיקר את המקטלגים, אבל תוך כדי המעבר לבניין החדש התברר שלא ניתן לשמור את המגירות בצורתן והחל הליך הקטלוג של המעטפות שהיו בהם. קטלוג זה עדיין מתמשך, אבל אני גם עובד בארכיונים ולכן יכולתי להסתכל על הנמצא במעטפתו של דאוד כשגיליתי שתדהר כתב עליו. זה המקור היחיד שהיה במעטפה, לצד דף מתוך ספר היובל של פתח תקווה. תדהר עצמו אסף לרוב את החומרים לפי עניינו שלו בדמויות או לפי המידע שנשלח אליו מהאישים עצמם על פי שאלון מוגדר. אנחש שזה לא המכתב היחיד של סבך בארכיון על חלק מהאישים הללו, אבל כדאי לבדוק זאת אחרי שהקטלוג יסתיים והרשומות יעלו לאתר הספרייה.
לגבי הספר באנגלית – שם החוקר המלא באנגלית הוא Charles Montagu Doughty.
הספר בו הוא סיפר על מסעו בחצי האי ערב נקרא Travels in Arabia Deserta שיצא ב־1888 אבל מתאר מסעות מחורף 1876 עד סתיו 1878. הדף ששלחתי לך עם תוכן הספר הוא מארכיון האינטרנט, אבל אם תרצה לעיין בעותק פיזי – נראה שישנם כמה עותקים של ההוצאות השונות של הספר בספרייה הלאומית. מצרף כאן קישור להוצאה עדכנית יחסית, מ־1989, אך ישנן בספרייה גם הוצאות מוקדמות יותר.
לא מצאתי בספר דמות התואמת את דאוד אבו יוסף, אבל תיאור המשלחת נראה לי דומה מדי: בחור אנגלי, בעל קשרים עם הואלי, הנוסע ואף מגיע לאזור ח’ייבר בין השאר כדי למצוא את ההיסטוריה היהודית של תושבי המקום. אני עדיין צריך לבדוק את היומנים שלו שבידי החברה הגיאולוגית המלכותית – הבנתי שהם העלו סריקה שלהם לרשת, אבל איני בטוח שיש לי גישה אליהם בלי מנוי שכלל לא בטוח שנמצא בידי האוניברסיטה.
אם יש דבר־מה נוסף שאוכל לסייע בו או ששכחתי לציין, אשמח לסייע.
תודה
דקל כץ
16.2.24
* * *
אהוד בן עזר: קטע המתאר את אבו־יוסף 🔗
בספרי “פרשים על הירקון”, 1989,
סיפור חייו של סבי יהודה ראב בן עזר
עם קצת תוספות מן הדמיון
בוקר אחד יצא אבו־יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג’ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי־מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.
לאבו־יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת־מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו־יוסף ניחן לא רק באומץ־לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:
“מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!”
“יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו־יוסף!” נאק השיח'. “הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג’ים!”
בני ערב ג’ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו־יוסף, או להעמיד־פנים ולהשתתף במשחק־הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו־ברגע אבו־יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.
לאחר שברחו, שיחרר את השיח‘, הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו־יוסף ועל־פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח’ להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי־רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג’ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו־יוסף.
ואולם אבו־יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו־במקום) המספר על:
"ע’וּלֶת אִל־עוֹגָ’ה, מפלצת הירקון
עיניה נוצצות כפנסים ירוקים
ריחה כביצה סרוחה,
זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,
היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,
התועים בשדות מלאבס,
כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –
גרועה מן הדַבֶּע, הצבוֹע!
אבל הפראנג’ים הערומים הביאו עימם מעבר־לים
אבקת כַּבְּרִית, גָפרית, צהובה,
אם זורים אותה על זנבה של הע’וּלֶה, המפלצת
סר כוחה ממנה!"
“אח, אח…” נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג’ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.
לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו־יוסף את השיח‘, בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג’ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח’, גילה אבו־יוסף לשני חבריו־לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.
אהוד: דמותו של דאוד אבו־יוסף המשתתף במשלחת לגילוי יהודי חייבר מככבת לא רק ב“פרשים על הירקון”, 1989, אלא גם בספרי “בעקבות יהודי המדבר”, 1983, המעניק עיבוד ספרותי לדמויות היסטוריות.
כל החומר הזה פורסם בגיליון 1926 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 19.2.2024.
* * *
אהוד בן עזר: דאוד אבו־יוסף 🔗
בספרי הדמיוני־למחצה “בעקבות יהודי המדבר”
1983
ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס־הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי־המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח־תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי־בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.
אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג’מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש־העין ועד ל“הר־נפוליון”, בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה־צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.
רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות־תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד־לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני־טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות־מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.
באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי־העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת־קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ־ישראל כולה.
יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש־עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות־שחורות ואדומות־כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.
רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני־טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר־נוחות, כי התבן דקר באחוריו.
לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו־יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:
“אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו־יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל”ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי־הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן־חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ־ישראל.
"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח־תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ’רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.
"לילה־לילה היו לנו ‘ביקורי־ידידות’ כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה’ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי־יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.
“באחד מימי סוף החורף תרל”ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.
מעבר הכפר הערבי פֶגֶ’ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי־ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.
"הפרש לא היה גבה־קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "
רני לא התאפק עתה וקרא: “הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!”
קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:
"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור־רוח, ובניב ערבי זר:
"‘נְהַארַכְּ סַעִיד!’
"‘סַעִיד ומְבַּארַכְּ!’ עניתי, והוספתי כנהוג – ‘תְפַדַל!’ – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה־יפה. בוודאי איזו ‘ציפור’ חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.
"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:
"‘אַנַא אִישְׂרַאִיל!’
"ולמרבה השתוממותי הוסיף: ‘שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!’ – כשהוא נושא את עיניו למרום – "
"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "
"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו־יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.
"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר־הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ’ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג’ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו־יוסף ללכת לראותם.
"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ‘, זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח’. כאשר לן בלילה השני בפג’ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו־יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.
"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.
"אבו־יוסף הקים לו סוכת־מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "
“ראבאבה!” קרא רני, “הו, הסיפור מתבהר והולך!”
"שקית־התפילין, וספר־שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "
"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני־הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר “כאב היית לגואלנו”, אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:
"מיד החל דאוד אבו־יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות־שמירה וביחסי־שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי־יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא־הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים־למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון־קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.
“וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר־פנים ועם זאת – בהכנסת־אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי־גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של ‘סוּלְחָה’, של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה.”
שעה שדיבר על דאוד אבו־יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי־במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.
"היו לו, לדאוד אבו־יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק־אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי־הביניים, הקרוייה ג’והר, שאותה קיבל בירושה מדורי־דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו־יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.
"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח־תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו־יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.
“כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: ‘ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!’ – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי־שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה.”
“ולפעמים היתה נחה רוח השירה על דאוד אבו־יוסף,” המשיך יהודה ראב בסיפורו, “אז היה מוציא את הראבּאבּה ופותח בנעימת־דיקלום על אודות הגיבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים החד־גוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גיבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו־יוסף.”
“סליחה,” אמר רני, “אולי אתה זוכר אחד מן השירים שלו?”
יהודה ראב, שהיה בעל קול ערב, ולא רצה לאכזב את אורחו הצעיר, קם וניסה כוחו באיזו מנגינה חד־גונית מזרחית, אך המילים לא הצטרפו אליה. על כן הפסיק ואמר:
"לא. את מנגינות דאוד אבו־יוסף איני יכול לשיר. אבל יכול אני לשיר לכם שיר שלמדתי מנערי־הרועים בנעוריי, והוא משירי המרד ההונגרי של לאיוש קושוט, מנהיג ההונגרים במלחמתם לעצמאות בשנת 1848:
שְׁתֵּי יָדַי אוֹשִׁיט בְּרֶטֶט
וָאֲחַבְּקֵךְ, הוֹי, אַדְמָתִי.
לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֶדוֹד לִי
הַרְחֵק מִנִּי גְבוּלוֹת מוֹלֶדֶת,
קֹמֶץ עֲפָרֵךְ אֶטוֹל לִי
אָשִׂים לִמְרַאֲשׁוֹתָי בַּקֶּבֶר
תַחַת גַל־עָפָר גָם שָׁמָּה
מַדְיָארִי אֶשָׁאֵר לַנֶּצָח!"
השלושה הקשיבו בנימוס לשירה העריבה, הנלהבת, שעמד ושר יהודה ראב במבטאו ההונגרי. הוא גם הסביר לרני שמדיארי פירושו הונגרי, והיה מוכן להמשיך ולספר על מלחמת ההונגרים לעצמאותם, שהשפיעה על אביו ועליו לעלות לארץ־ישראל כדי להיות גם הם עם חופשי על אדמתו, אלא שקפיטן יוקי ביקש, בנימוס, שרני ידקלם את השיר “כאב היית לגואלנו” – אולי שמע יהודה ראב את מילותיו מפי דאוד אבו־יוסף.
ורני דיקלם יפה, בעברית צחה, ניצב בנחלת פתח־תקווה המוקפת שדות דגן, לפנות־ערב, בלב הערבה הצחיחה והשוממת, המלאה ביצות וקדחת:
"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ
עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ
בְּנֵי־בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ
אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר
בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר
נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –
אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי־זַיִן
סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –
דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"
"זהו! זהו – " קרא יהודה ראב, “כך ממש היה אחד הפיוטים העבריים העתיקים, פיוט של עצב וגבורה, ששמעתי מפי דאוד אבו־יוסף!”
“ואולי אתה יודע על מי מספר השיר?”
“אילו הייתי יודע שהשיר הזה יעורר אצלכם עניין כה רב, הייתי שואל אותו על כך. חבל. אבל הנה הביאה לנו לאה אשתי את הלחם הטרי שאפתה מתבואת שדותינו. אנא, הצטרפו אלינו לארוחת־הערב, ורק את האור לא נדליק בעששיות, מפני היתושים המסוכנים.”
לאה הענוגה, רחבת הפנים ובעלת המבט הישר והתקיף, הגישה את הלחם השטוח, שדמה יותר לפיתה, ועימו תבשיל של פולים ועדשים, ויהודה התנצל על כי בינתיים זהו כל מאכלם, והזמין גם את אביו, אליעזר, המכונה לאזאר, להצטרף.
השלושה הוציאו כפותיהם, ויהודה המשיך לספר על דאוד אבו־יוסף:
"לא ארכו הימים ושמו של אבו־יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השֵיח’ים שבאו לבקרנו, ורבים היו הביקורים שהחזרנו להם. שֵיח' אַבּוּ־קִישְׁק, אשר שבטו הגדול והחזק שבכל שבטי הסביבה, מתגורר צפונה־מערבה למושבה, מעבר לירקון – חיתן באחד הימים את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו, כנהוג, את המתנות בשם המושבה, ה’קוֹמְבַּנִּיֶה' כפי שמכנים אותנו הערבים, כלומר קבוצה, קומפני – הושיבו אותנו באוהלו של השיח'. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. וכשהחלו לשחק פאנטאזִיות, אלה תחרויות המירוץ על גבי הסוסות האצילות, התבקש אבו־יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סירב לחלוטין, כי בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים.
"רק לַ’מַיְדַאן', אלה שעשועי ולהטוטי הרכיבה, הסכים לצאת ולשחק קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, מבתק בחרבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח.
“האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו. ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי־כן, כאשר אבו־יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות, קריאות ‘אח־אח!’ נפלטו מגרונותיהם, ודמעות עמדו בעיניהם. אלמלא ראיתי במו עיניי – לא הייתי מאמין. ולמחרת נסע השיח' אבו־קישק עם אבו־יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו בשלל דברי־יקרות: צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים־עשר נפוליונים זהב הוציא עליו!”
“כמה זה שווה היום?” התעניין רני לדעת, בלחישה, אצל אבבטן.
"יותר מחמישים דולאר זהב אמריקאי, על פי הערך הנהוג ביפו ובסביבותיה כיום. אבל עד שנחזור אל ימינו, בעוד יותר ממאה שנה, עתיד גם הדולאר לאבד פי כמה וכמה מערכו. אילו הייתי יודע מה משקל מטבע אחת של חמישה דולאר זהב, הייתי יכול לומר לך, על פי שער הזהב בדולארים – "
“אבבטן!” אמר רני בפליאה, והכול בלחש, “מאין אתה יודע את הכול?”
“היו איזה שמועות זדוניות, בזמן האחרון, שאינני בקיא די הצורך בתולדות ארץ־ישראל, והתחלתם לשאול סופרים אחרים, אז ישבתי ולמדתי את הנושא, ביסודיות! אדם עם ראש כשלי יכול להתחרות אפילו בזיכרון של ‘צפנת פענח’!”
"שְׁשְשְש – " היסה אותם קפיטן יוקי. "מצאתם לכם עניין לעסוק בו עכשיו, אצל אנשים עניים אלה, שכל מאכלם לחם, פולים ועדשים – "
הם המשיכו ללעוס בחשיכה המתעבה, תוחבים כפותיהם אל צלחות התבשיל הטעים ומקנחים בלחם הטרי, ורק אבבטן מסתובב כל הזמן בחוסר־סבלנות על מושבו הדוקרני, והוא בטוח כי היתושים הקטלניים עוקצים רק אותו, בכוונה!
“אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו־יוסף,” המשיך וסיפר יהודה ראב, "גבורתו, אומץ־ליבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך, כשהוא יחידי, בתגרה עם להקת רוכבים מבני שבט ג’ראמנה, ובראשם השיח' שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, שם עורפו על ברכיו לפניו, על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו והניח אותה על צוואר השיח' –
"'מי מכם – ' קרא, ‘שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח’ על ראשו יחול!
"הם נשארו נדהמים, ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת, ופיזרם לכל רוח. את השיח' שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.
"יום אחד רכבנו שנינו לפנות־בוקר לאורך ואדי אבו־ליגֶ’ה, מצפון למושבה, והנה מ’דַהַרַת אִל־עַדַשׂ', היא גבעת העדשים, אשר אנו, המתיישבים, החלטנו כי בבוא העת נקצה אותה להיות בית־הקברות – ירדה לקראתנו ובאה קבוצה בת חמישה רוכבים בידואים, שפתחו מיד ביריות עלינו.
"‘שכב מיד ארצה, שים עצמך כמת, ועל תעז לירות אף כדור!’ צעק אבו־יוסף.
"מיד עשיתי כדבריו, וגם הוא גהר ארצה, כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסותינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו־יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מיספר פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו־יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי־מוות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם.
"‘ככה יותר טוב,’ אמר לי, ‘למה לנו עסקי גאולת־דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו־יוסף!’
"בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חיכתה לו במרחק־מה, וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני ‘מחוסר עבודה’.
"לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי־ציד. בערב פסח הראשון, כשבאו משפחותינו מירושלים ומיפו לחגוג את חג הפסח בפתח־תקווה, זה היה עוד בטרם עברו לגור עימנו כאן דרך־קבע – היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי־החימר. מיד דהר אבו־יוסף לביצה של פתח־תקווה, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה, באביב. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של ארבעים–חמישים מטר מהן, ובידו רק מקל. ואז דירבן את סוסתו ועט עליהן. החסידות, שדרכן לנתר צעדים מיספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מן האדמה, ואבו־יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.
"בייחוד היה אוהב להתגרות בחזירי־הבר שהיו באים בלילות מן הביצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר־בר זכר עד הביצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו ויישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו־יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר ניגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הוטלו לאוויר.
אני, שנלוויתי אל אבו־יוסף, הוצאתי מיד את אקדחי וכיונתי אותו אל החזיר, אבל אבו־יוסף צעק:
"‘אל תירה!’
"ואכן, לאחר תמרוני־קפיצה אחדים של אבו־יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו – ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.
"אבו־יוסף, בכל גבורתו, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: א־שַראד תֻלְתֵין א־רג’ל, כלומר – הבריחה היא שני־שלישי הגברוּת. כמו למשל במקרה הזה: לביצה, השייכת לממשלה התורכית, נשלחים מדי שנה באביב סוסי־הצבא למירעה. וקצין תורכי עם כמה חיילים שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בין אבו־יוסף לבין הקצין' ואבו־יוסף לא שלט ברוחו וסטר לקצין על לחיו.
"מיד ציווה הקצין על חייליו לתופשו. הפעם ראה אבו־יוסף כי מוטב לו לברוח. הוא לא אהב עסקים מיותרים עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מיספר הגיע לוואדי אבו־ליג’ה, עבר אותו בקפיצה על גבי סוסתו, ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.
“ככה חי פעל בינינו דאוד אבו־יוסף במשך כל השנה שעברה. ולפני חודשים אחדים החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו, רכב בדרכו צפונה, ונעלם.”
השתררה שתיקה. לאה העמידה במרחק־מה מהם עששית, שהטילה צללים מרקדים על פני היושבים בפתח הבית, הבנוי־למחצה.
“כמה נפלא,” אמר רני לבסוף, “שפגשנו סוף־סוף מישהו שהכיר ממש את אחד מבני השבט יהודי החי במידבר, אם כך – הלא אין זו אגדה בלבד!”
“את מי פגשתם?” שאל יהודה ראב.
“מה?” התבלבל רני.
“רכב בדרכו צפונה?” שאל לפתע אבבטן.
“בוודאי.” ענה יהודה ראב. “בדרך דמשק.”
“ומדוע לא דרומה, אל המידבר?”
“המידבר? מה פתאום? הלא דאוד אבו־יוסף הוא מבגדד.”
“בג–דד!!!” קראו שלושתם בתימהון עצום, “דאוד אבו־יוסף אינו אחד מבני השבט היהודי החי במידבר?”
“אני רואה ששכחתי לספר לכם על מוצאו של דאוד אבו־יוסף, כפי שסיפר לי כאשר נפגשנו באוהלי לראשונה. הוא בן לאחת ממשפחות היהודים בבגדד, העוסקות במסחר צמר וחלב עם הבידואים במידבר. במשך כשמונה–תשעה חודשים בשנה מתגוררות המשפחות הללו בין הבידואים. והוא, אבו־יוסף, נהג להרחיק יותר מבני כל המשפחות הללו אל לב המידבר, והיה בו כבן־בית. ובאחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה, וכל השאר כבר ידוע לכם.”
“אבל ספר השירים הכתוב עברית וערבית, עם הראבאבה, והפיוטים העתיקים על גבורת יהודי המידבר?” לא הירפה רני.
יהודה ראב קימט מצחו בחשיכה, ניקה היטב את מקטרתו, שדוגמת ראש־אדם לה, והמִכסה ככובע־מתכת, מגן מרוח ומסתיר את אדמומית הבעירה בלילה. פיטם אותה בטבק והציתו באמצעות קיסם שאותו הדליק מעל לעששית.
“שמעו,” אמר, “עתה נזכרתי בדבר־מה שיעניין אתכם. פעם אחת, כך סיפר לי, הוא נילווה לשיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מידבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר.”
“חייבר!” קרא רני.
“כן. בשיירה ההיא עבר עימם את נג’ד, חצר־מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה, אשר מי יודע מתי ייחקרו היטב, אולי רק בעוד כמה דורות.”
“זהו!” אמר קפיטן יוקי. "אנחנו בדרך הנכונה. במסע הזה פגש ודאי דאוד אבו־יוסף את יהודי חייבר, ומשם שמע את השיר. הבה נלך בעקבותיו – "
והשלושה קמו ללכת.
“האם לא תישארו לישון עימנו הלילה?” התפלא יהודה ראב. “הדרכים מסוכנות. קל לתעות. ורבים גם השודדים.”
“לא, לא נוכל לחכות.” השיב קפיטן יוקי. "תודה לך על הכנסת האורחים, על סיפורך ועל שחלקתם עימנו, אתה, אישתך הצעירה ואביך, את ארוחתכם הטובה – "
יהודה ראב חייך. אביו, ואשתו הנערה, כבר נכנסו הביתה. “מתפלאים אתם על צעירותה? ותארו לעצמכם – היא כבר אשתי השנייה, ונשאתיה בהיותה בת חמש־עשרה!”
“אדון ראב,” ניגש אליו אבבטן, ברוב חשיבות, בפנותם ללכת, “בטרם ניפרד, ברצוני לבשר לך כי עתידה להיוולד לך בת משוררת, אסתר, ונכד – סופר!”
“סופר?” חלף צל של מורת־רוח על פניו של יהודה ראב, “על מה יכתוב? על באר שחפרנו? פשוטים וצנועים הם חיינו, וכלל לא עולה על דעתי שראויים הם לשמש חומר לסיפור. ובוודאי שלא לאגדות מעולפות הוד שבגבורה ובהגזמה. אני מקווה שבניי ונכדיי ימשיכו בחיים של עבודה מועילה, שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. דעו לכם – נפשי שונאת את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ושל תועלת, לאחרים כלעצמו – זוהי כל תורתי על רגל אחת. תיבנה־נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה.”
כל החומר הזה פורסם בגיליון 1927 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 22.2.2024.
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.