רקע
יוסף אורן
מבקר ספרות בגוב הלביאות

זהו ספר ביקורת מהסוג שכמעט אין כותבים עוד ספרים מסוגו, ואשר נכתב על ידי אחד האחרונים מזן הכותבים שהולך ונכחד בספרות העברית - זן מבקרי הספרות. כולם כותבים “מחקר” ומלמדים “מחקר” עם הרבה איזמ’ים, פוֹסְט’ים ומֶטָא’ים, או כותבים “רצנזיות” (הרצנזיה היא רשימת ביקורת עיתונאית הסוקרת ספר חדש בחופזה), בעוד שביקורת מהסוג הנכחד דנה בגופי-דברים, בלשון בני-אדם ובמידות הזהירות הסבלנות והאחריות המתחייבות ממושאי-העיון שלה - יצירות שזה עתה נדפסו. ביקורת כזו מתייצבת בחזית ההתקבלות של יצירות כאלה ועליה מוטל לפרש, להעריך, ולדרג אותן על־פי הערך שלהן (הטיפול הדיאגנוטי בספר) ולשער מה צפוי להתפתח בספרות בהשפעתן (הטיפול הפרוגנוטי בספר).

המחקר היה אמור לבצע כל זאת ביצירות שכלפיהן כבר נוצרה פרספקטיבה היסטורית, כדי לאשר את פסקי־הטעם שפסקו המבקרים בעבר או כדי לתקן אותם. חוקרי־ספרות אמורים לעשות זאת בתמורה לתנאים המשופרים שבהם הם פועלים. לא רק תנאי העיון והכתיבה הנינוחים שמוענקים להם באופן שוטף, אלא גם ההטבות המיוחדות (מלגות־מחקר ושנות־התפנות לכתיבה) שמאפשרות להם להתמסר לעבודת מחקר מקיפה ללא טרדות כלכליות. מה־גם שלרשותם עומד כל מה שכתבו המבקרים על היצירות מהעבר, כאשר ביצעו בהן את העיון החלוצי, ללא שום רשת־ביטחון מפני מישגים בפרשנות וטעויות בהערכה. אך במקום לכתוב מחקרים אמיתיים ובעזרת תעודות ראשוניות, הקבורות ללא־דורש בארכיונים, כדי להציג אחרי שנים תמונה מהימנה ומקיפה על הספרות ועל חלקה בתרבות של תקופה ידועה מהעבר, בורחים החוקרים באקדמיה ממלאכה קשה זו, נטולת הזוהר והתהילה, אל הפירסום הקרוב, הספקולטיבי ונעדר הפרספקטיבה ההיסטורית. בכך הם מצטרפים אל סוקרי־הספרים מהעיתונות בהבדל אחד: את דבריהם הם מנסחים בלשון עמוסה במונחים, ולשם “המדעיות” גם מסמיכים את התוכן על תיאוריות ואסכולות שיש להן קשר רופף ליצירה שבה הם דנים.

הספר הזה הוא ספר ביקורת, אך המסות שבו הן מהסוג שהגדרתי בעבר באמצעות מונח שלא היה קיים קודם — “התִחְקוֹרֶת”, הביקורת המחקרית. כותב תחקורת עושה כמיטב יכולתו להרחיב את יריעת הדיון שלו ביצירה החדשה ובספרות המתהווה. לפיכך התחקורת היא כעין שלב ביניים בין הביקורת המסורתית, המטפלת ביצירה בת־ההווה, למחקר האמיתי שייערך באותה יצירה אי־פעם בעתיד. כותב תחקורת הוא בעל השקפה כוללת על הספרות העכשווית, הוא מלווה בשקדנות את ההתפתחות של היוצר הבודד ועוקב אחרי ההתפתחויות שמתרחשות בספרות של התקופה. הוא מציע כלים להכרת הספרות המתהווה ולהגדרת התופעות המרכזיות בה. ולבסוף הוא גם מארגן ומעצב כמיטב יכולתו תמונה ברורה מהכאוס של הרבה כותבים, הרבה יצירות, הרבה טעמים והרבה מגמות שפועלות בספרות בה־בעת. כותב תחקורת איננו יכול להגיח אל הספרות ולפרוש ממנה אל עיסוקים אחרים, כי עליו להיות במעקב מתמיד אחרי שפע האירועים המתרחשים בספרות ההווה, כדי שהתמונה שיציג תהיה בכל עת מוסמכת ומדוייקת ככל האפשר. בדרך זו תורמת הביקורת מסוג התחקורת לעיצוב התרבות של התקופה ולגיבוש תרומתה לתרבות הדורות.

בספר הביקורת הזה ישנם שני חלקים. בחלק הראשון מכונסות מסות הבוחנות את חלקה של עמליה כהנא־כרמון בדיון על הקול הנשי בסיפורת הישראלית. לראשונה נעשה כאן עיון ביקורתי במסות שכתבה על מעמד הנשים־הסופרות בספרות העברית, ובעקבותיו הוצאו המסקנות על מידת שייכותה ל“מיתוס הקיפוח”, שמִזֶה שני עשורים מנופפות בו הפמיניסטיות המבקשות לקבוע מעמד מרכזי ומוערך ל“ספרות הנשים העברית”. בחלק השני כונסו שמונה מסות ביקורת פרטניות על רומאנים וקובצי־סיפורים של הסופרות היותר ידועות ממשמרת הכותבים הרביעית בספרות הישראלית - משמרת “הקולות החדשים”. סופרי המשמרת הזו, המאפיינים המשמרתיים שלהם וספריהם הראשונים נבחנו והוצגו לראשונה בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997). על האשמה אפשרית, שניתן להעלות אותה כלפי כל מיבחר מייצג, שבחירת הספרים ובחירת הסופרות בחלק זה של הספר איננה ממצה ו/או איננה מייצגת באופן מהימן ו/או נעשתה כדי להוכיח את המסקנות שאליהן הגיע הכותב או שאליהן חתר להגיע - על האשמה זו אנסה להשיב מספר תשובות.

ראשית - כל מי שיטען כך, מוזמן להציג מיבחר אחר של כותבות וספרים, או אינטרפרטציות אחרות על היצירות הנדונות, ויתאמץ־נא לנסח עבורנו את המסקנות האחרות שיגיע אליהן על יסוד השקעה כזו. מיפגש הטעמים, הדעות, הערכים והשיפוטים הוא זה המתבקש בביקורת. ממנו תצמח האמת המאוזנת וכבודה הוא שמונח על כף, ולא כבודו של מבקר זה או אחר. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי בדעת־יחיד בפירוש יצירות ובהערכת הכתיבה של סופרים, ואני נושא על גבי בהשלמה את האפשרות שטעיתי או צדקתי. כל ביקורת היא סובייקטיבית. היא כזו גם אחרי שהמבקר מגייס את כל כישוריו ועושה את כל המאמץ שהוא מסוגל לעשותו כדי שהביקורת תתקרב ככל האפשר אל התוצאה האובייקטיבית. תמיד עומדות מסקנות של מבקר לבחינה חוזרת באמצעות היצירות של הכותבים ועל־ידי פירושיהם ושיפוטיהם של כותבי־ביקורת אחרים. מי שאחרי ההסבר הזה עדיין יחשוד ביושר כוונותיו של כותב הספר הזה או באיכות עבודתו - מתבקש להפשיל שרוולים ולגשת אל המלאכה.

שנית - בחירת הסופרות ובחירת הספרים להשלמת הדיון בקול הנשי בסיפורת הישראלית איננה שרירותית. הם נבחרו בשל סיבות שברצון אפרט אותן, כי אני רואה בהן כעין הדרכה למי שֶיָרים את הכפפה שאני זורק כאן ויהיה מוכן להציע מיבחר שונה וגם הוכחה לאותה חתירה אל האובייקטיביות שגם עליה דיברתי בפיסקה הקודמת. חמש סיבות נשקלו בבחירת הסופרות והספרים האלה:

1. ספריהן נבחרו משום שאלו רומאנים של הסופרות היותר מפורסמות מבין הסופרות של המשמרת הרביעית בספרות הישראלית. מהתבטאויות של רובן ניתן להניח שהכתיבה שלהן הושפעה ישירות מהרעיונות שעמליה כהנא־כרמון (להלן: עכ"כ) הביעה במסות שלה, או שהושפעה בעקיפין מהמיתוס שהתפתח ממסותיה (מיתוס הקיפוח של נשים־סופרות בספרות) ומהשקפותיה על הפעילות הרצויה של סופרות בספרות הישראלית (בחירת נושאים, הפואטיקה של הכתיבה וצמידות לחוויות שעכ"כ הצביעה עליהן כעל חוויות ייחודיות של הנשים).

2. הבחירה נפלה על הספרים המסויימים האלה, שנדונים בפרקים הבאים, משום שאין אלה הספרים הראשונים של הכותבות, ולפיכך אמורה להיות בהן דרגת בשלות, אם לא המירבית אז לפחות מעוצבת במידה מספקת. הספרים אינם וגם לא יכלו להיות אחידים ברמתם, כי גם היכולות של הסופרות אינן זהות. אך דווקא בשל כך הם מהווים מידגם המשקף נאמנה את הקול הנשי בסיפורת הישראלית כיום.

3. הספרים האלה נבחרו בזכות התפוצה הגדולה שלה זכו. הם לא היו ספרים זניחים של סופרות שלא הוערכו על־ידי הביקורת. כל אחת מהן היא סופרת הבית של אחת ההוצאות הגדולות, והיא מטופחת על־ידי ההוצאה בעזרת מערך של עורכים ויחצ"נים. ספרי כולן משולבים בסדרות הפרוזה היותר יוקרתיות, והן מתוארות כמייצגות בולטות של הקול הנשי בסיפורת של צעירת המשמרות, משמרת “הקולות החדשים”.

4. בנוסף לייצוג של הקול הנשי העכשווי, מייצגים הרומאנים האלה את המיגוון של הקול הנשי בסיפורת הישראלית כיום. אפשר היה, כמובן, להוסיף שמות נוספים לייצוג המיגוון הזה, אך בדרך זו היה הספר מכפיל את הגוון ולא מוסיף על מיבחר הגוונים עצמו. הסופרות המיוצגות כאן והספרים שלהן מייצגים את הרמה הטיפוסית של הכתיבה הנכתבת כיום על־ידי הסופרות שהמחקר מגדיר אותן כבנות של המהפכה שבה החלה עכ"כ במסותיה לפני כחצי יובל שנים.

5. לסופרות האלה ישנה תודעה פמיניסטית כזו או אחרת ומידת נכונות גדולה יותר מזו שגילו הסופרות מהמשמרות הקודמות להסתייע בה בשיח עם הביקורת. יהיה מעניין לבדוק אם בנוסף לתודעה הפמיניסטית שספגו מהמסות של עכ"כ הפנימו מאותן מסות גם את יסודות משנתה הספרותית.

שלישית - אחרי כארבעים שנות עיסוק בכתיבת ביקורת, אני יודע שמבקרים הם מטרה נוחה עבור מי שרוצה להטיח בהם האשמות מכל סוג שהוא. אפשר לעשות זאת גם ברמות שונות. בפעם הזאת, אני יודע, אהיה חשוד יותר מאי־פעם ובלי קשר לאיכות העיון והכתיבה שאני מפגין במסות של הספר, כי קל לחשוד במניעיו של סופר־גבר החודר לתחום־מחקר שהיה עד כה בלעדי של הנשים. במקרה כזה אפשר לחשוד במניעיו, אפשר להאשימו כעויין את מאבקן של הנשים להשוואת מעמדן בספרות לזה של הגברים ואפשר להוסיף על שני האישומים הקודמים גם את הקביעה הפסקנית, שגבר גם אם ירצה מאוד לא יצליח להבין ולהעריך כראוי מה שנשים כותבות. את האישום האחרון השמיעה אפילו עמליה כהנא־כרמון במסות שעומדות לדיון ביקורתי בחלק הראשון של הספר, ומה ימנע מהסופרות (שאני דן בספריהן בחלק השני) או מאוהדיהן לטעון כך. יתר על כן: הואיל ואני מטפל בקשר בין הסופרות האלה לפעילות של התנועה הפמיניסטית בישראל, אני צפוי שישללו ממני את הזכות לטפל בהן בכל צורה שהיא אך ורק בגלל היותי מבקר־גבר. הטיעון המיגדרי הוא בעל עוצמת החשדה ופסילה שאין שני לו. בספר זה אני נכנס ביודעין לגוב הלביאות ומשליך שם שוב את הכפפה - נא להפשיל השרוולים. הניחו לאומלל וגשו למלאכה.

רביעית - מזה שנים אני שוקד להשלים מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יוצא דופן בהיקפו, את הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”. הכרך הנוכחי הוא השנים־עשר במפעל זה, שאני משקיע בו את כל מה שאני מסוגל להציע כמבקר וכחוקר. גם לוא רציתי, אסור היה לי לפסוח על הטיפול בתופעה כה מרכזית כמו זו שמתרחשת מזה שני עשורים בסיפורת הישראלית - הצטרפותן של נשים רבות לקהילת הכותבים סיפורת והצטרפותו של הקול הנשי אל קולות אחרים שבהם דנתי בספרי הקודמים, כגון: הקולות המשמרתיים, הקול הפוליטי והקול האֶתני.

בספר זה אני בוחן אם קיימת הצדקה להוסיף לתופעות המרכזיות בסיפורת של שנות המדינה, שנסקרו בספרים הקודמים של הסדרה באמצעות חמשת החתכים הבאים: המשמרתיים, הז’אנריים, התימאטיים, הפואטיים והרעיוניים, גם את החתך המיגדרי, שאותו אימצו בהתלהבות חוקרות ספרות פמיניסטיות אחרי שעמליה כהנא־כרמון הציעה אותו לראשונה במסות שלה. את מסקנתי הצגתי באופן ברור: הטיעון המיגדרי איננו יכול להיות בסיס לחתך חדש ומפרה עבור המחקר הספרותי, כי באופן עקרוני אין לו מקום בתחום הספרות ואין הוא מוסיף דבר להבנת המתרחש באמת בספרות הישראלית. כצפוי הוא הוסיף בעיקר הררים של תיאוריה ותילי־תילים של טרמינולוגיה. מכל המהומה הגדולה שהקימו החוקרות הללו הִתְחייה בסך הכל ז’אנר תימאטי שהיה רק מעט רדום בסיפורת הישראלית עד שנות השמונים: ז’אנר הסיפור הפמיניסטי. הז’אנר הזה היה פעיל למדי בספרות התחייה ובספרות העליות, אף שברוחו, בהנחותיו ובמטרותיו היה שונה אז מהפמיניזם של ימינו.

חמישית - גם בעבר טיפלתי ביצירותיהן של סופרות, ובכללן גם ביצירותיהן של סופרות ממשמרת “הקולות החדשים”. ותמיד דנתי ביצירות של הסופרות על־פי קנה־המידה האמנותי־איכותי, שהוא היחיד שאני מכיר כתורם להערכת אמת של יצירות ספרות. ככל שידוע לי, אין קנה־המידה הזה מבדיל בין יצירה שנכתבה על־ידי סופר ליצירה שנכתבה על־ידי סופרת. במהלך השנים זיכה אותי העיסוק בביקורת בהזדמנות לפרש ולהעריך כרכי סיפורת של סופרות מארבע המשמרות (“דור בארץ”, “הגל החדש”, “הגל המפוכח” ו“הקולות החדשים”), אך אף פעם לא לא מצאתי הצדקה לבחון את יצירותיהן מנקודת המבט המיגדרית, שבאופן פרדוכסלי מחייבת לבחון את יצירתה של הסופרת באופן לא-שוויוני. וגם כעת אינני מוצא טעם להיכנע לאופנה שהשתלטה על הביקורת והמחקר בשנים האחרונות ולהתחיל לפרש ולשפוט את סיפוריהן של הסופרות באמות־מידה שבעיקרן הן חוץ־ספרותיות, אמות־מידה שאינן מיושמות כאשר מפרשים ומעריכים את סיפוריו של הסופר. תודה לאל שהספרות אינה כפופה לשום אבחנה מיגדרית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!