עיבוד לבמה: אלכסנדר הדרי
הנפשות 🔗
חיה
נחמה
אריה
חנה
ישראל
רחל
יוחנן
זיוה
יוסף
ציונה
אברהם שחר
יחזקאל
צפורה
בתיה
פרץ
אורי
קצלה
יצחק
ברצ’יק
זאב אילת
תמונה א': מטבח הקיבוץ 🔗
(קצלה, יוסף, ישראל וצפורה יושבים ומקלפים תפוחי־אדמה.
מצב־רוח מרומם)
חיה (נכנסת כמו סערה):
חברה, זיוה חזרה מן העיר והביאה – מה? נו, תארו לעצמכם, – ישורון! (הדבר נופל כפצצה. כולם נשארים פעורי־פה).
ישראל
(בלחש): זיוה?
יוסף
(בלחש): אישורון?
צפורה
(בלחש): לא יאומן!
קצלה
(בלחש): נו, מה אתם מתפלאים? – זיוה!
יוסף
(בתמהון): איש–ורון!
ישראל
(אינו משלים; לחיה בהחלטיות): אני – אינני מאמין. לא זיוה.
חיה:
מה אתה מדבר, ישראל? אני בעצם עיני ראיתי, ואתה אומר לי!
ישראל:
מה, ראית ממש שזה היה אישורון, או איך את קוראת לזה?
חיה:
כן, כן, זה היה אישורון, ישראל!
ישראל:
נו, אם כך, אז אינני יודע כבר מה להגיד.
קצלה
(רוטן): עוד זה חסר לנו בקיבוץ.
צפורה:
ואני אומרת לכם שעל זה לא צריך לעבור בשתיקה.
קצלה:
זה באמת סקנדל!
יוסף:
פשוט, אי–אפשר להאמין!
חיה:
מה ההתרגשות? נגיע גם לדברים יותר נוראים מאלה.
ישראל:
זו כבר איננה שאלה של התרגשות! לדעתי – זוהי שאלה פרינציפיונית.
קצלה:
נתרגל גם לזה, אין דבר!
צפורה:
כן, זאת היא הצרה שאצלנו מתרגלים מהר מאוד מכל דבר. יותר מדי
מהר!
חיה:
ואחר כך מתפלאים שחודר אי־אמון!
יוסף:
אבל זיוה? דווקא זיוה? – (בחוסר אונים): אישורון!
(חושך)
תמונה ב': מחסן הבגדים 🔗
(נחמה, רחל ובתיה תופרות, מגהצות מסדרות את הכביסה ובעיקר – מספרות רכילות).
נחמה:
… ואז הוא אמר לה: טוב, אז נפגש במתבן! ואתן חושבות שלא הלכה?
כמו כלום!
רחל:
מניין לך גם זה?
נחמה:
חכמה גדולה! הרי יוכצ’ה היתה בשמירה והיא ספרה למלכלה, אז בטח
שאני יודעת! (נכנסת ציונה)
ציונה:
(בחיוך המסתיר סוד): נו, מה דעתכם על האישורון שלנו?
נחמה:
מה זה אישורון?
ציונה:
האישורון של זיוה! מה לא שמעתם עדיין שזיוה הביאה אישורון?
רחל:
מה את אומרת? זיוה הביא אישורון? אמא שלי!
בתיה:
זהו שראיתי את זיוה נושאת משהו במין תיק כזה. נו, עכשיו אני מבינה
הכל.
ציונה:
כל הקיבוץ כבר מצלצל בזה ואתן אינכן יודעות כלום.
רחל:
אז ספרי כבר, ספרי! ואל תמתחי אותנו.
נחמה:
נו, כבר!
ציונה:
אין מה לספר פשוט. לזיוה היה חופש שנתי – את זה כולכן יודעות. ובכן,
בזמן שהיתה בחופש רכשה לה לא פחות ולא יותר אלא – אישורון.
רחל:
בושה!
בתיה:
נו, חברות, אני יכולה להודיע לכן שבעוד שבועיים יהיו לכל החברות
בקיבוץ אישו – אישו – אישורונים. תקופת האישורונים!
רחל:
צחוק, צחוק – אבל האישורון הזה יהרוס אצלנו יותר מ… יותר מעשרה
גזברים כמו מותקה.
נחמה:
אבל מה זה אישורון?
ציונה:
מה זה אישורון אינך יודעת, אין דבר, חביבה, בקרוב תדעי, בקרוב.
רחל:
ואין זה נראה עליה, האישורון?
ציונה:
מה זאת אומרת איך זה נראה עליה? כמובן, נראית כמו פרינצסה!
רחל:
והוא חדש? האישורון הזה?
ציונה:
חדש, ועוד איזה חדש! על־כל־פנים, מתארים כך. אבל בכלל, אותי אל
תשאלי, אני לא ראיתי. רק שמעתי מה האחרים מספרים.
בתיה:
ואני רוצה להגיד לכן שאני ידעתי שזה יהיה הסוף, מתחילים בקטנות
וגומרים באישמרונים.
ציונה:
(מתקנת): אישורונים.
בתיה:
אישמרונים, אישורונים, זה היינו הך – העיקר שנכנס רקב לקיבוץ….
נחמה:
נו, נו, אל תדברי כך, בתיה. אינני אוהבת ביקורת על אחרים. אין לך
זכות…
רחל:
ולך יש? שמעתם?!
נחמה:
אבל אולי תאמרו לי בכל זאת מה זה אישורון?
(חושך)
תמונה ג': ליד הרפת 🔗
(אריה ויצחק מתקנים גדר).
יצחק:
נו, מה דעתך על האישורון?
אריה
(ללא ענין): האישורון? – מה איכפת לי האישורון? היא רוצה אישורון –
שיהיה לה אישורון…
יצחק
(משתדל לעורר שיחה): מה, לא איכפת לך? ומה עם השויון בקיבוץ?
והעקרונות, מה, סתם צ’יזבטים?
אריה
(מתחיל להשתכנע מחשיבות הדבר, אבל למראית־עין נשאר על שלו):
אינני יודע מה זה איכפת למישהו אם יש לזיוה אישורון. אילו היה לי
כסף ייתכן גם אני הייתי קונה לי מין אישורון… מה, הקיבוץ היה נהרס?
יצחק:
אה, אתה, גם כן אחד. כלום אפשר לשוחח אתך על משהו רציני?;
(חוזרים לעבודה. בא יוחנן, חרמש על כתפו).
יוחנן:
יה–חביבי! הקיבוץ כמרקחה! מה יש? זיוה הביאה, אנא־אערף, מין דבר
ששמו אישורון. תשאל אותי מה זה? בחייתי, א־י־נ־ני יודע. אינני יודע,
פשוט אינני יודע, הרוג אותי, הה, אינני יודע. אבל הבחורות, יעני,
מתרגשות כמו פרות יחומות והבחורים: מרחרחים כמו כלבים מרוב
סקרנות, והקיבוץ, יעני, כמו מהפכה. (יצחק צוחק) אל תצחק – מהפכה
ממש. (גם אריה מתחיל לצחוק) אתה צוחק, נו, לך למחנה, בן־אדם,
תראה בעצם עיניך. תמות! תמות! אחת הביאו לה אישורון וכאילו נהפכה
הקערה על פיה. תן סיגריה, יצחק.
(חושך)
תמונה ד': במקלחת 🔗
(אברהם שחר עומד מול הראי וגומר את הגילוח. פרץ מתקלח)
אברהם שחר:
יש לך קצת סבון?
פרץ:
מה רצית? (מפסיק את זרם המים).
אברהם שחר:
טיפת סבון יש לך?
פרץ:
יה, חשבתי שאמרת אישורון.
אברהם שחר:
אני רואה שגם אתה חושב רק על זה.
פרץ:
לא, פשוט היה לי רושם.
אברהם שחר:
אבל אני באמת אגיד לך: ענין האישורון לא יעבור חלק. הוא לא יכול
לעבור חלק. תאר לעצמך, למה נגיע. אין זו שאלה של ערעור השויון
גרידא. זו גם שאלה של סגנון החיים בקיבוץ. תאר לעצמך שלכל בחורה
יהיה אישורון! זה מחייב גם לבוש אחר, גם ריהוט אחר, בהמשך הזמן גם
בנינים אחרים. זה לא סתם אישורון, ונגמר. יש לזה המשך. ל־דע־תי
צריך דוקא את הענין הזה להביא לפני החברים לאסיפה כללית…
(ברצ’יק נכנס ומתחיל להתפשט).
פרץ:
שמע, אברמלה, עלי כל העסק הזה לא עושה רושם. פשוט לא עושר
רושם. לא צריך להפוך כל אישורון קטן לפרובלימה. נו, מה יש, בעצם.
אני אוהב ספר יפה בחדר. מישהו אחר אוהב קפה. ויש מי שאוהב –
אישורון, מה הרעש? תן לשניים לחיות, הקיבוץ איננו מכלאה לגדול
לבני־אדם.
אברהם שחר:
אוי ואבוי היה לקיבוץ אילו כולנו היינו חושבים כמוך, פרץ!
ברצ’יק:
ואני פשוט הייתי נכנס אל זיוה לחדר ומנתץ לה את האישורון וחסל כל
הענין!
קול חיה:
(מעבר למחיצה): ברצ’יק! אבל אישורון אי אפשר לנתץ! אפשר רק
לקרוע!
ברצ’יק:
(ברוגז): לא איכפת לי!
קול חנה:
(מעבר לקיר): אברהם!
אברהם שחר:
מה יש?
קול חנה:
אל תדבר כל כך בקלות על הענין. אילו היה עובר עליך מה שעבר על
זיוה בחצי השנה האחרונה – אינני יודעת איך היית מדבר אז. וגם מה
שהיית עושה אז.
אברהם שחר:
מה עבר על זיוה?
קול חנה:
אתה יודע יפה מאד, אברמלה, אולי עוד יותר ממני, כי אתה חבר
מזכירות!
ברצ’יק
(בזעם): אישורון – שמישורון! העקר – שוב אין מתקלחים! (פרץ פותח
את הברז).
(חשך)
תמונה ה': חדר האוכל 🔗
(ארוחת הערב. חלק מחברי הקיבוץ יושבים ע"י השולחנות. אחרים נכנסים ומתיישבים. קצלה, ישראל, צפורה וחנה מגישים. רעש גדול. נשמעים קטעי שיחה).
יוחנן
(לקצלה): קצלה, הביא עוד דיסה!
נחמה
(לצפורה): מה יש במקום?
אברהם שחר:
אורי, תמזוג לי קצת תה.
ציונה
(לחיה): הרופא יהיה מחר כאן? (נכנסת זיוה. נפסקים בבת־אחת כל שיח־
ושיג ונשלח הס. דממה מתוחה. כל העינים נעוצות בזיוה. היא נבוכה
מעט, אך רק לשניות מספר. מחייכת).
זיוה
(בחיוך תמה ליצחק): מה השקט הזה הערב בחדר־האוכל?
יצחק
(לא יודע מה לענות, פוזל לבנים, לבסוף מצליח לחייך מעוקם): אינני
יודע.
חיה
(לאחר כמה רגעים של שתיקה): מה יש? כבר אסור שיהיה שקט בזמן
שאוכלים?
זיוה
(מתנצלת): לא, רק סתם שאלתי… (דממה ארוכה)
רחל
(לא יכולה לסבול יותר את השקט. לזיוה): נו, איך היה החופש?
זיוה:
מצוין! טיילתי, הייתי אצל ההורים, ראיתי כמה הצגות. היה נחמד!
חיה
(לוחשת לציונה): בחורה בלי מצפון!
רחל
(מחפשת אחר המשך): ואיך בילית?
זיוה:
זהו, ואני אומרת מצוין! באמת היה הנחמד מאד. היה רק יותר מדי קצר.
חיה
(לציונה): יותר מדי קצר היה בשבילה. אילו היו לה עוד שבועיים היתה
מביאה שני אישורונים.
רחל:
ומה, הבאת משהו הביתה?
זיוה:
מה זאת אומרת הבאתי? את עצמי הבאתי!
חיה
(לוחשת לציונה): חצופה! (לא יכולה להתאפק עוד. בצעקה לזיוה) תדעי
לך שזה לא יעבור לך בשקט כמו שאת חושבת!
זיוה
(בקול ענות חלושה): רבונו של עולם! מה יש כאן?
חיה:
לא כלום! לא אמרתי כלום. זה הכל! (כל חדר האוכל הומה)
זיוה:
תסלחו לי, אבל אינני יודעת מה אתם רוצים… (קמה ובורחת)
(המולה הרבה)
פרץ:
חיה לא צדקה.
יחזקאל:
היא כן צדקה.
צפורה
(לחיה): אני מצטערת מאד, אבל את לא צדקת. זאת לא הדרך להגיב על
דברים אצלנו. את מתנגדת – היית יכולה להביא את הדבר לידיעת
המזכירות. אבל לא בצורה כזאת.
חיה:
לישיבת המזכירות? את יכולה לחכות! אולי בעוד חמש שנים היה הדבר
בא לדיון, לפי הקצב אצלנו.
בתיה:
אין דבר! טוב שאמרו לה בפנים. אלא מה? יותר טוב לדבר מאחורי הגב?
חנה:
שמעי, בתיה, אבל צריך להתחשב באדם. אותם הדברים אפשר היה
להגיד בצורה אחרת, יותר עדינה, ביחוד אחרי מה שעבר על זיוה בחצי
השנה האחרון.
חיה:
פי! על הרבה בחורות עברו דברים יותר קשים, אז מה יש? אל תספרי לי,
אני מכירה את זיוה לא מהיום.
אורי:
גם לדעתי, צריך לדבר על הדברים האלה בגלוי: אין כאן מקום
לטשטושים. גם בעבר גרמו לנו כל הטשטושים לסטיות –
יוסף:
על איזה סטיות אתה מרמז, אורי?
אורי:
על איזה? אתה שואל אותי? אתה לא צריך לשאול אותי! אתה יודע!
זאב אילת
(אשר עמד בצד, מתקרב לצד יוסף ומצביע אל אורי): אתם תמיד מוכנים
להפוך כל עכבר קטן להר. מה יש? מה קרה? אתם חושבים שעל־ידי זה
אתם מחזיקים את הקיבוץ? להיפך! וכך, בדיוק להיפך.
אורי:
מי זה אתם אני רוצה לדעת? מי זה אתם?
בתיה
(עוצרת בעד אורי): עזוב אותו, עזוב אותו, אורי!
יוחנן
(מהצד השני תופס את ידו): למה לך להתווכח אתו?
אורי:
לא! למה “עזוב אותו?” אני רוצה לדעת מי זה אתם?
זאב אילת:
אתם הורסים על ידי זה ולא בונים! כן!
אורי, בתיה, יוחנן, צפורה:
אבל מי זה אתם? מי זה אתם?
זאב אילת:
ואתם עוד תגרמו לזה שחברים יעזבו בגללכם את הקיבוץ!
צפורה:
אתה לא יכול לדבר ככה, אסור לך לדבר ככה!
ברצ’יק
(מצד זאב אילת): מי את שיכולת להגיד מה אסור ומה מותר? ממתי זה
אצלנו בקיבוץ מדברים בסגנון כזה? ממתי זה צד אחד יכול להכתיב
דברים לצד השני?
בתיה:
מי זה צד אחד? מי זה בכלל מכתיב?
ברצ’יק:
אז למה החלוקה הזאת, אני רוצה לדעת? למה מדברים על “סטיות”,
כאילו שיש אצלנו סוטים ויש צדיקים…: כולנו מקיימים במידה שוה את
צוות הקיבוץ. כן.
אורי
(צרוד): אבל עובדה, זאת עובדה שיש סטיות.
ברצ’יק:
אז אתה כולך נקי ואני כולי שחור, מה? תגיד שאני עובד ברפת שמונה
שנים ובונה את הקיבוץ פחות ממך, מה? זהו הפירוד שאתם מכניסים
בקיבוץ!
אורי:
אבל מי דיבר בכלל עליך?
ז"א:
אנחנו מכירים את הסגנון הידוע שלכם! (מסתלק)
חיה:
אני בכלל לא מבינה מה מתרחש פה. כשזאב ואורי מתחילים…
ציונה:
העיקר, ענין האישורון לא יכול להגמר ככה, סתם. צריכים להביא אותו
עוד הערב לשיחה.
חיה:
נכון מאוד! אברהמ’לה, תרשום את האישורון בסדר היום.
אברהם שחר:
מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות? בלי ישיבת מזכירות?
קצלה:
תרשום, אברהם הענין הוא דחוף.
אברהם שחר:
אבל אינני יכול! המזכירות..
יוחנן:
שמע, יא שיך! מהיכפת לך לרשום? אתה רואה שלג’מעה נתחשק.
אברהם שחר:
נו, טוב; נו. למי יש עפרון? (נותנים לו. הוא הולך ללוח המודעות) אם
כן, אחרי תקציב בית־הילדים והעליה מטוניס נרשום: ג) שאלות
חברתיות. (בינתיים המגישים הורידו מהשולחנות וכעת מסדרים אותם
לקראת האסיפה. הפעמון מצלצל. כולם מתישבים. הבחורות מוציאות
סריגות. אברהם שחר נגש לשולחן המרכזי) ובכן, שקט. אריה, אתה רוצה
לרשום את הפרוטוקול?
אריה:
לא, אני צריך להתרכז הערב בדיון. תן לברצ’יק, מה יש? גם הוא חבר
מזכירות.
אברהם שחר:
ברצ’יק, אני מבקש אותך!
ברצ’יק:
נו, טוב, נו!
אברהם שחר:
ובכן, הבעיה הראשונה בסדר היום; תקציב לבית־ילדים. יוסף!
יוסף
(בקול מחריש ומונוטוני): זהו, אז אני קבלתי מועדת החנוך הצעת
תקציב לבית ילדים חדש. הם דורשים 5.400 ל"י, לפי הסעיפים הבאים:
(הוא ממשיך לדבר, אבל קולו כמעט ולא נשמע, בינתיים החברים
מדברים ביניהם).
אריה:
אני מוכן להתערב שהיום לא יגיעו לענין האישורון!
ישראל:
בודאי! אברהם שחר כבר יסדר כך שידונו בענין תקציב בית־הילדים עד
חצות וזה יסגור את האסיפה.
פרץ:
יש לו כשרון עצום לסחוב ענינים.
יחזקאל:
למזכירות אין חשק להעלות את הענין, פשוט מאד!
ישראל:
אברהמ’לה כנראה גמר את הענין בינו לבין זיוה, ככה, פנים אל פנים.
(החבריא פורצים בצחוק)
אברהם שחר:
מה יש שם? אתכם לא מענינת שאלת התקציב לבית־הילדים? אז אל
תפריעו ליתר.
זאב אילת:
שתוק, אריה!
ישראל
(מתלוצץ): כן, אריה, לא אמרתי לך שלא תפריע?
אריה:
אבל כמה זמן צריך לבזבז בדיון על הסעיף הזה? יש לנו עוד סעיף על
סדר היום, כן?
יצחק:
כן, ענין כזה צריך להחליט בועדת החינוך ולא העסיק בו אסיפה שלימה.
פרץ:
באמת, אפשר היה לגמור את זה במזכירות.
רחל:
בין כה וכה רוב החברים אינם מבינים.
אברהם שחר:
ובכן נצביע אם ממשיכים בדיון זה או לא!
יוסף:
לא, אי אפשר להצביע כך. אנו מוכרחים להחליט בענין זה הערב.
אורי:
תחליטו בעצמכם!
ברצ’יק:
מה הבהלה (כלם מסכימים).
אברהם שחר:
ובכן נצביע. מי בעד זה שנדחה את הסעיף לאסיפה הבאה?
(רוב הידים מתרוממות) טוב, אז נעבור לסעיף “שאלות חברתיות”
(דוחה. יורדת דממת קשב).
אברהם שחר
(בולע רוקו, מסתכל ארוכות בנייר שלפניו): טוב, הערב עלינו לדון
בשאלה עדינה.
אורי
(בלחש, לשכנו): עדינה!
אברהם שחר:
כבר זמן רב מנסרת בחללנו…
יוחנן
(בלחש, לשכנו): איפה לקח מלים כאלה? שידבר אל עצם הענין.
אברהם שחר:
פעם זה ארון שחבר מקבל במתנה, פעם זה רדיו…
ציונה:
(כנ"ל:) ומה עם הקומקום החשמלי שהוא קנה?
אברהם שחר:
והפעם זה אישורון.
קולות:
(בלחש) זהו! זהו!
אברהם שחר:
אבל השאלה היא פרינציפיונית: אם יש לחבר זכות לרכוש לו דברים שלא
באמצעות הקבוצה. שקט.
ברצ’יק
(כנ"ל): איש לא מדבר, מה הוא רוצה?
אברהם שחר:
מפני שככה. אם מותר – אז אין לזה גבול בכלל. אם לי מותר – אז גם לך
וגם לו. היום ראדיו, או אישורון – מחר זה יכול להיות בגד ואוכל.
יצחק:
(כנ"ל) לזה לא נגיע אף פעם.
אברהם שחר:
אני רואה את הדברים פשוט מאוד: או שאוסרים על קניות ומתנוֹת…
נחמה
(כנ"ל): שני דברים שונים!
אברהם שחר:
… איסור גמור, ואני מאמין שיש לנו כוח לזה…
ישראל
(כנ"ל): אני – לא.
אברהם שחר:
… או ש–הפקר!
פרץ
(כנ"ל): זה מה שיש עכשיו.
אברהם שחר:
אם יש צורך במישורונים…
קולות:
אישורונים, אישורוֹנים!
אברהם שחר:
אז נשב באסיפה ונחליט שצריך לקנות מישורון לכל חבר.
חיה
(כנ"ל): כן, בטח, מחר!
אברהם שחר:
אני אגיד לכם: אני אולי בעצמי לא יודע מה הפתרון, אני רוצה שהאסיפה
תחליט בדבר. אני גמרתי (אריה מרים יד) אריה, דבר!
זאב אילת
(כנ"ל): יותר טוב שישתוק, מדבר כדי לעשות רושם!
אריה:
אני רוצה להגיד, אינני יודע למה לא קוראים לילד בשמו. השאלה
העומדת הערב על הפרק היא השאלה, ואני רוצה להגיד בגלוי, ולא צריך
הסתיר את זה יותר, השאלה של האישורון של זיוה. (רעש) שקט, תנו לי
לדבר. ואני חושב…
אברהם שחר:
למה אתה מדבר, לא שומעים אותך.
אריה:
ובכן אני חושב שצריך להגיד לזיוה באופן ברור: אם את רוצה לחיות
אתנו – אז אין מקום לאישורונים, ולא לשום דבר פרטי. וזהו. ואני לא
רוצה לפגוע בזיוה באופן פרטי, הייתי אומר את זה לכל חבר.
חיה:
אבל אל מי את מדבר, אריה? זיוה איננה פה.
בתיה:
זה מראה יותר מהכל. כן.
אברהם שחר:
חברים, שקט! זאת לא צורת דבור.
אריה:
ולא איכפת לי שזיוה איננה פה כרגע. יש חברים שבכלל לא באים
לאסיפות. לא מענין אותם, אבל מה שהאסיפה פה תחליט – זה יהיה.
חנה:
אני בהתחלה לא רציתי לדבר. יש לי הרגשה לא טובה בדיון הזה. מני
שאני אולי קרובה לזיוה יותר מאחרים ואני מכירה את הבעיות שלה. אבל
יש לי הרגשה שאצלנו מדברים באופן עיוור ולא מתחשבים באדם.
חיה:
חנה, אין לך זכות לדבר ככה, באמת אני לא מבינה את זה.
חנה:
תני לי לגמור, כן? כולנו יודעים מה שעבר על זיוה בזמן האחרון. ויש
אצלנו דברים יותר חשובים שלא מדברים עליהם. זה הכל.
חיה:
אני רק יכולה להגיד לך, חנה שאת חד־צדדית מאוד־מאוד. כן.
אברהם שחר:
שקט. ואני מבקש לדבר ברשות. קצלה.
יחזקאל
(בלחש, לשכנו): אוי, הוא כבר מדבר – אפשר ללכת לישון…
קצלה:
חברים, אני חשבתי שהדיון ילך במסלול יותר רציני. וחבל, כי הענין נוגע
לערכים היסודיים של חיינו. כי מה? האישורון חשוב? חשוב, שאנחנו
מתדרדרים! תנועתנו התחנכה על ערכים מסוימים: פשטות, עבודה,
הסתפקות במעט, אחריות הדדית. ומה נשאר מזה היום? נעשה את
חשבון עולמנו, חברים.
יוסף:
(כנ"ל): הענין באמת רציני.
קצלה:
מה אנחנו חושבים? שאפשר לבנות משק קיבוצי ובו בזמן להסתלק
מהערכים שעליהם בנוי המשק הזה? אני אומר: שאנחנו צריכים
להתוודות ולחזור בתשובה, נעשה יום־כיפור ונחזור בתשובה.
צפורה:
אתה באמת מדבר כמו ביום־כיפור או בתשעה־באב.
קצלה:
אני מבקש אותך. הענין הוא יותר מדי רציני. באופן מעשי אני מציע –
למסור את כל החפצים הפרטיים בידי ועדה שתיבחר ע"י כולנו, והיא
תחליט מה לעשות בהם (רעש עצום, לכל אחד דבר מה לצעוק).
אברהם שחר:
חברים, שקט. אי אפשר להמשיך כך, יחזקאל!
יחזקאל:
יום־כיפור או לא יום־כיפור – אינני יודע. ייתכן שיבוא יום ונחליט גם על
כך, אבל הערב התאספנו להחליט בענין האישורון, כן? אז למה לא
נחליט? למה מעבירים את השאלה לפסים כלליים?
חיה:
כן, נחליט קודם על אישורון, אחר־כך על דברים אחרים.
רחל:
טוב, אז איפה זיוה? אי–אפשר להחליט בלי זיוה.
נחמה:
שיקראו לזיוה.
אברהם שחר:
יחזקאל, אולי תגש לקרוא לזיוה?
יחזקאל:
אני? משוגע? שלח אותי לעשות מקלחת קרה עכשיו – אעשה זאת ביתר
רצון.
נחמה:
טוב, אני אלך. (יוצאת. בחדר האוכל כולם מתלחשים. כעבור כמה רגעים
מופיעות זיוה ונחמה).
זיוה:
(מסמיקה): מה, אתם דנים עלי?
אברהם שחר:
חבל שלא היית פה, דנו בשאלות חברתיות, ואגב דיון העלו חברים את
ענין האישורון שלך.
זיוה:
האיש־ו־רון? איזה אישורון? מה זה אישורון?
חיה:
אל תעשי את עצמך!
זיוה:
אבל אינני יודעת על מה אתם מדברים, נו, תאמינו לי, בחיי (רגע של
תמהון)
רחל:
(בסבלנות רבה): האישורון שהבאת מחיפה.
ציונה:
את יודעת יפה מאד על מה המדובר.
אריה:
חברים! אי אפשר שחבר אחד יעשה צחוק מאסיפה שלימה. נחליט
ונגמור!
אברהם שחר:
רגע אחד שיהיה שקט! צריך לברר תחילה את הענין, ובלי צעקות. זה לא
כבוד לנו. זיוה, יש לך מה לומר?
זיוה:
אין לי מה לומר, אני פשוט לא יודעת על מה מדברים.
אברהם שחר:
(באפס אונים): על האישורון…
זיוה:
אבל ריבונו של עולם, אינני יודעת מה זה אישורון, ומה זה נוגע לי?
(שתיקה).
אברהם שחר:
חברים יש פה מישהו שראה את האישורון אצל זיוה? (הפסקה) נו,
באמת… משהו לא בסדר כאן. איך בכלל הגיע הענין לידי… לידי…
חיה:
מה זאת אומרת? אני בעצמי, בעצם אזני שמעתי שזיוה אמרה שהביאה
אישורון מחיפה!
זיוה:
אני? מתי? איפה? את פשוט משקרת!
חיה:
אני משקרת? – זה יפה! כשבאת מהחופש, הבוקר נגשת אל נחמה על יד
חדר־האוכל?
זיוה:
כן.
חיה:
ודברת אתה?
זיוה:
כן.
חיה:
נו, ואז אמרת לה במפורש שהבאת אישורון…
נחמה:
(צווחת): מה, מה זה? אוי ואבוי! אתם כלכם אידיוטים! בחיי, אידיוטים!
טפשים! עכשיו אני מבינה את כל הענין! אוי ואבוי! אוי אמא’לה! בחיי –
בחיי – (היא פורצת בצחוק ובקושי מוציאה כמה מלים): בחיי – דבר כזה
– בחיי אמא’לה.
כלם:
דברי, דברי כבר!
נחמה:
(ממשיכה צווחת): אוי ואבוי! – היא באה מחיפה – אז שאלתי אותה –
נו, איך היה החופש? – מצוין היא אמרה – אוי, אמא’לה – אינני יכולה –
כלם:
דברי, דברי כבר!
נחמה:
ואז – אוי אמא’לה – אז היא אמרה: מצוין, רק הבאתי – אוי, אני לא
יכולה – –
כולם:
נו, מה היא אמרה, גימרי כבר!
נחמה:
היא אמרה הבאתי – מחוש־גרון! אדיוטים! – ומזה – יצא כל ענין
האישורון! – אוי אני מתפקעת – –
(כולם פורצים בצחוק איום, חברים מתגלגלים ככדורים על הרצפה. רק
קצלה נשאר בקרן זוית ולא צוחק. יוחנן נגש אליו).
יוחנן:
בחיי הדבר שווה פיליטון.
קצלה:
הענין יותר מדי רציני.
אריה (בלחש, לישראל): נו, מה דעתך על זה? אומרים שיוחנן עומד
להביא פוניטון לקיבוץ.
ישראל:
מה באמת? לעולם לא הייתי מאמין (לוחש לזאב אילת. שומעים רק את
המלה “פוניטון”). זאב אילת לוחש לאזני יוסף, יוסף אל צפורה, צפורה
לזיוה, זיוה לאברהם שחר, וכו'. המלה היחידה הנשמעת היא “פוניטון”
היא גדלת, ממלאה את הבמה).
יוחנן:
(אל קהל הצופים): וחוזר חלילה.
– מסך –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.