הנה הם יושבים, שני שומרי־הסף הדורי הסוד, על שני עמודי הבהט מזה ומזה למערפת־הבהט הקדושה. אחד שמן ככיפת מסגד ואחד תמיר כצריח גוטי. זה פניו כשלפוחית שומן, חריצי עיניו משוקעים בבשנתם ומחטי שערותיו סמורות אחת אחת כלפי מעלה. וזה צמוק פנים, מגורגר ופזלן, ודבללת שערו הצהבהב כרעמת ארי מקריח והולך. ושניהם ביחד דרקונים שומרי־חוק מעוררים זוועה. בחוט השערה הם מדקדקים ומחמירים ומכריעים לכף חובה — פקידי האנושות החדשה. בלא החוזה הכתוב והחתום כדת וכדין לא יקרב אליהם איש. שני זוגות משקפים הם מרכיבים על חטמיהם, ובודקים בשש עינים את התעודות. פקידים. הנה הם נחים רובצים על העמודים שכותרתם עשויה משקעת והיא רפודה בבליטת בטנם העגלגלת, החסרה רגלים — דומים לצעצוע הידוע “עוזי יקימוזי” חי.

אל מערפת־הבהט נוהרים קהל־עם־רב — זוגות זוגות מחוגי האנושות החדשה. הנה הם באים, טופחים על פני שני הדרקונים בתעודותיהם ובפיק־לבב הם מחכים לגמר הבדיקה: הנגמר? האדון הפקיד מרוצה? כבוד הפקיד מרשה?… הה, אדיבים מאד בדברם אל האדונים הפקידים הם בני המין האנושי החדש. זהירים מאד, חכמי־לב מאד, תחבלנים מאד. הלא הם פרי טיפוחים של כל הדורות הקודמים.

ובידי כל זוג וזוג דגל החוזה המתנפנף: פלוני בן פלוני ואלמוני בן אלמוני התקשרו זה בזה קשר שריר וקיים: אהבה, רעות, ידידות… קם להם שטן בצורת המין השונה, הגיל השונה, החינוך השונה, השגרה השונה — כל זה מבדיל ומפריע — על כן באו זה עם זה לידי הסכם להתחיל מחדש. מהאלף בית, מגיל הילדות הברוכה. הנה יגלשו במערפת־הבהט, וכקליפה בלה יתקלף מהם צעיף הגיל, מחוך ההרגל, מדי החינוך וכו'. כך יתחילו מחדש והכל על מקומו יבוא בשלום. אמן סלה. הרי הנשמות מדרדרות בקצב אחד — כמו שכתוב ורשם וחתום בתעודה מיוחדת מאושרת ע“י הנוטריון הרשמי של האנושות החדשה. האנושות החדשה! אמצעי־עזר לה, שבמאה העשרים למנין הנוצרים לא חזו כמותם אפילו בחלום. סוד הנפשיות, שנרמס בדור התהפוכות ברגל קלגסית ונחנק ביד בוחשת בצע, פרץ סוף־סוף את גדר השגרה הכל־יכולה והכה נחשולים. המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי התחוללה בהקבע הכלל הגדול: המוות אינו בא מתוך סיבות גופניות, אלא הוא נגרם ע”י עייפות פסיכית. אמנם האמת הזאת דמדמה במוחות של בעלי־הגות שונים זה עידן ועידנים, אבל חוסר הבוהר בעצם הרעיון ואי־היכולת להוכיחו עפ"י המדע הנסיוני, עשה את הדבקים באמת זו ללעג ולקלס בעיני כל חסידי הממש. המתקין הידוע (בשם זה נודע האיש ברבים, כי השמות הפרטיים ולא כל שכן שמות המשפחה, הוטלו עד אחד לגל אשפת־העבר) התקין מכשיר לעצמו — את “מחדש המרץ”. מדי יום היה מרחרח במכשירו, סופג לתוכו את הסוד המרענן — וכך היה חי וקיים דור, דור: בן מאה ועשרים… בן מאתים! כפלא היה בעיני הכל. באי־עולם נולדים ומתים ורק הוא כהאשל הרברב. אם כולם כחגבים הריהו בן שגבים, כמעט לא אדם. כמעט מצאצאי הנחש הקדמון, שטעם מטעם עץ־החיים. אכן, יש סוד בדבר. אכן, מכשף הוא זה. סכנה לציבור. משפט. אינקוויזיציה. ימי אנדרלמוסיה היו הימים, וכל אגד אנשים כישר בעיניו יעשה. במחזור העתים נתגלגל והלך העולם לקראת מזל מארות, המחשיך את מאורות החיים.

האספסוף, החבוט בעקרבים מרעילים של פולטי הארס המושבעים (ממש כבמאה העשרים), שם מצור על ביתו ו… חדר לתוכו. לשברי רסיסים נופצו מכשירי היקר, מצברי האושר האנושי לעתיד לבוא. ובעל־המכשף הפלאי נסחב בציצית ראשו אל המוקד הנכון לו בטבור העולם, במרכז חיי הרוח של האנושיות החדשה, מקום בתי השכיות ובתי־האוצר, משכנות היופי ומקדשי התפארת.

התנהמו חיות האדם, התבהמו פריצי יצרים אסורים בחבלי התרבות, התרהבה אש המוק בדיצה עליצה ורעמתה ליחכה־לכלכה את שדי השמים. מות לבעל־המכשף! יקוב הדין את המסופק!… ובלב פנימה — הסקרנות הילדותית: האמנם לא ימות גם הפעם? הנה בהמות האדם משלחות בו כל מיני אש, בדרך הטבעית ובדרך ההתחכמות המדעית, הנה הן מזרימות עליו סילוני אדים מרעילים של חסל… לשוא! לשוא השמחה! לא נתחסל. ולא מת. כי לא רצה.

ובראות המון־עם־רב, כי לא יכלה לו האש, ולא כדרדורים וכידים, ולא ערפלפלים ופידים ומבית־הגנזים של החנק, ושלש המיתות אין כל שליטה עליו — נפוץ מעליו בשבע בהלות, והקברניטים מכת החותים המקצועיים החליטו בבת־ראש להקים אנדרטה מפוארה לחוקר הפלאי במקום המוקדם לאות ולסימן לדורות… באין מפריע ומכלים שב בעל־האנדרטה לביתו, הדגיר את מכשירי כשפיו דוקרי העינים, וכיוון כל מעייניו אל סוד הנצח. כך הושלם “מחדש המרץ” — ובו ביום נחלש כוח המתקין הפלאי, סמל המרץ האינסופי. כל תמה עבודת חייו. כי נשלמה תעודתו. האמנם?

אכן, רפיונו הפתאומי של המתקין הפלאי, שימש תחמושת רצויה לתותחי מתנגדיו־מתנגחיו, ופה אחד הכריזו־הלעיזו, כי בעבודת חייו לא העלה אלא כחרס הנשבר. ואילו האחרים מבעלי המשאף הסתום כמוהו הרגישו בחוש, כי אכן צוהר תכלת נצטהר להם לבעלי שאר־רוח. וו לוו וזין לזין — והנה נהפך “מחדש המרץ”, המכשיר הזאטוטי, למכונת־ענק מורכבת, פלא התקופה: “מערפת־הבהט”!

יחדו נתחברו כל בעלי־המתקינים, בעלי שאר־הרוח, עשו אגודה אחת וקשר אחד מקושר שבעתים, והושיבו בראשם את — בעל מחדש־המרץ הפלאי. הנה הנה בחבורתם יחליף כוח ויאזור און. הנה הנה במרפדת המתקינים החמומה ולא־המומה יפרח בעל־האשכולות ויחדש נעוריו כקדם. הנה הנה יתפרק מקפואנו המאונס. יזדלף בנחלי אפרסמון, יעשה פרי מגדים ויאציל שיא הגדים. ויעלה על כל מה שהוא עצמו היה עד כה. יעלה וישגב מאד. הנה והנה.

בין כה וכה אל מערפת־הבהט נוהרים קהל־עם־רב — זוגות־זוגות מכל שכבות האנושות החדשה. הכל הרגישו בצורך ההתחדשות. הנה יתערפו, יתנערו ויתמרקו מהקליפות הדבקות בהבם כעור־בשרם, יתבהטו ויתבהרו, ויהיו כבאי המלכות העתידה: בעל ואשתו שנתעפשו במעגלם הצר ומצמדם הטפל, וקיוו להתסיס אהבתם כקדם; ריע ואח לו שנתאדשו עם שנות ההתבגרות, וראו לחרדתם, כי אפילו הדק אחד אינו מחברם יחדו; ידיד וידידו־למעמד שנתפכחו משכרון־הדבש של ירחי זיום, והנה נבוב העולם סביב וריק מתוכן חיוני… כולם נהרו במשעול הסתר, כולם התחשקו לעלות ולרדת, ושוב לעלות ולהגיע עד פתחי המכונה הפלאית, המאריכה את חיי האנושות החדשה. וביניהם… הזהו בעל מחדש־המרץ?

אכן אמת ונכון הוא. הנהו בעל המתקין מותיקי האנושות המחודשת, מי ששימש להמון־עם־רב סמל של עושה־נפלאות, עוקר הרים בשערה ומעביר פיל בקוף המחט… הנהו פלפלתא חריפתא, בוצינא דנהורא. הנהו עומד מתדפק על שערי מערפת־הבהט לפני שני הדרקונים, עמודי־הבהט החיים, סמלי החוק הקיים והמוּצקוּת הנצחית בשטפטפת אלה החיים.

וכך הוא מקונן ומתחנחן לפני דרקונים:

— "גם אני הגעתי עדיכם… נא, תנוני ללכת, גם לי, בדרך היחלה והנחלה אל מחוז עלוז של אושר. זקנתי ונסאבתי, אף ישבתי ומאסתי במסיבות ריעים נעימות ונאהבות, כי טבלתי בדודי ידידות רותחים… וגם פושרים… וגם צוננים, עד שלבסוף מנעתי את עצמי מכל עסיסי־תסיסי הלב… והמרירה גם יחד… ריפאתי את עצמי בסמים של אדשת ומי יודע אם… אבל הפעם רוצה אני להתמרק מחטטים מגרדים, מכל הקוצקוצים המשקצים את ימי כל חי… תנוני ואעברה נא גם אני את ירדן הדמע ואגלוש מהררי הסיוט — אהיה גם אני כאחד ההולכים. יינתן גם לי דגל השמחה ואמתחת העונג האישי… אשמע ואראה נא גם אני ברקים מסיני האונאה העצמית: באזני שמעתי כך וכך, בעיני ראיתי דברים גדולים ונצורים…. אני כמו כולם… כמו הרבים… אני והרבים חד הוא… במקום אני — ים האנחנו… לא אחד איתן כסלע… לא אחד נחשול גורף… לא אחד מבצר־עד… לא אחד, אלא כולם!

הנה כאן הפתח אל מקדש הרבים. טלו נא, שומרים נאמנים, את מגרדת הנטל מצווארי, הדרימו נא נפשי דרומה, אל מחוז החום הבטלולי בשבת כולם גם יחד. הדרימו נא והרדימו! אני נכון לשתות מקובעת כוס השכחה. לשכוח, כי הייתי מכשף איתנים בעיני הרבים. כי עבדתי ועשיתי ובניתי. כי אני התקנתי את המערפת הפלאית הזאת. אני… ולא התלמידים שבאו אחרי. באלפי תרשימים רשמתי קו לקו. אריח אל אריח כיוונתי אני. אני… והנה באו עכברי־השדה ממשפחת האגרנים וצברו זה לזה וזה לזה לפי ההראות המדויקות, המצוינות בגליון ספר הפתוח. ועכשו, עכשו הם מכריזים בכל קולי הקלוקלת, כי הם המתקינים… הם עשו… הם הרבים. ועוד יוסיפו סרס ארס בחלקת לשון: אמנם על יסוד חקירה מוקדמת של פלוני, מי שהניח את האבן הראשונה… לא אבן ראשונה הנחתי, אלא אבן ראש! הראש שלי עבד, בירר, התקין — ואילו הם: רק ידיים מממשות ולא עוד…

אל חבורתם ספחוני, אספוני כאסופי — מעשה גבורה מצד המתקינים הגאיונים של האנושות המחודשת. הלא זקנתי ונס ליחי — וזקן נחשב כמת… באלפי נסיונות נתנסיתי אני ולא הם. דור אחר דור. באי־עולם מתו מאפס סוד. ורק אני חייתי והוספתי בכח סוד החיים האצור בי, והצלחתי זה רבות בשנים לקיים את היעוד לי: הוא שהתכוונתי להורישו אחרי לאדם. כי אם יאריכו באי־עולם חייהם, בכח הנסיון של מאות בשנים, יוכלו להפליא ולהוסיף, להרבות חוש על כושר, להתגבר על מבולי הבבלים, להתרומם על כל מיני מפתמי פיתומים ומרמססי רעמססים…

אבל לא כך חשבו התלמידים… לא כך. פתאום לפתע הרגישו כי כח חדש הסלין דם מרוענן בערקיהם — זה כח מוחי השאוב מבית־גנזי. והנה גאה לבם ומאוד רהב. גבהו בעיניהם עד ממעל לרקיע השביעי. ואילו אני חגבתי להם למדי, אני, אבי הרעיון, אני מחולל הנפלאות המסתורי, אני סמל הלא־מובן להמון־עם־רב זה מאות בשנים… הנה התקינו את מערפת הבהט והמעט.. הבהג־והלהג הוא שלהם, אבל הבהט וסודו, הלהט ורזו הם שלי! מתוך חמלה סיפחוני בני שגבים הללו לחברתם, מתוך קנאת איש בחברו הושיבוני לראש להם — כי לפי דעתם זקנתי ולא אבין, ולא אגרע מכתר האחרים, הגאונים הללו… הייתי להם הכלי שנתרוקן מיינו, החבית הסדוקה, השמן בלי זית, הפתן בלי ראש, התיבה בלי נוח… ואילו הם, מי ידמה ומי ישווה להם, הלא הם הרבים. הרבים והתקיפים. מהרבים האלשמיים יצאו, בלשד מוחי הם מפרים את הרבים, ואל הרבים הם שואפים ומשאיפים את הרבים… הלא בשביל הרבים התקינו את זאת מערפת הבהט…. כדי להתרבּם. התרבמו נא הרבים! ולא יהי עוד איש ואשה, גדול וקטן, שמן ורזה, טוב ורע — דפוס אחד לכל, כולם חלק של עיסה שמנונית אחת בלא קטבים נגדיים, בלא כוחות סותרים, הביטוי “כנגדו” יימחק מאוצר היש וכמוהו עוד ועוד…

אינני שואל עוד איך תתקיים הבריאה החדשה אחר אמבט הבהט החשמלני במערפת, איך תחיה בלא שאיפה ומאבק, בלא השאור של דווקא, בלא גוונווני ההבלטה האישית — כל אלה המחשלים את צמגת החי, על אף רצונו הבראשיתי להדבק דווקא בעומד וקיים. מי ידחיף, יזיז, ימריץ? הונף הגרזן על אור וחושך, אמונה תמימה וספקנות צורבת, אושר אישי ושברון לבב…

או שמא חשבו התלמידים, כי כדאי וכדאי לצרוף בכור כל־מכיל את כולם, כדי לעשות מהם גופה ענקית, מין מכשיר עיוור, ואילו המוח המצווה יהיו ההם, אשר בשום פנים לא יתרצו להתאצטל באצטלת הרבים? אחר ההתבהטות ישחילו בכל חטיבה וחטיבה של הגוף הרבּימי תקליט מיוחד לצורך גלי שאב־חשמל — בית־קיבול לפקודות המוח המכוון… כך הוא… שמא כך הוא… ואם גם כך הוא, הלא לא אחד יהיה המצווה, אלא אחדים. והרי יתואר אף ייתכן, כי לא צו אחד אלא צווים שונים יינתנו… צווים שונים… כים סוער נטרפת הגופה הרבימית, הנהי נרצעת, נברגת, נמרקת, נפרקת, נפקקת…

אכן, חזון אחרית הימים, הצגה אחרונה למלחמות גוג ומגוג ערוכה בידיים בלתי אמונות של תלמידים בגידים… והרי אני לא עוויתי, לא אוויתי, לא אביתי! אני איננו הראש להם. לא ברוחי עשו זאת! הלא אני למשנה כח התכוונתי. איש רע הייתי בעיני הרבים. כי את סודי שמרתי לעצמי. לא הבינו כי שאפתי למשנה השתלמות, ואחר ההשתלמות להגברה של אחד ואחד ואחד, אחדים מן הרבים — אבל בשום פנים לא רציתי בחטיבה אחת של רבים. אמנם ייתכן, כי גם כך היה העולם מגיע עד סף החורבן: כל פלוני היה מוסיף והולך, מגלה ומתקין, אוגר ליום כושר — והנהו ממטיר על חברו, זה על זה, מפלי אימה ובליסטראות חנק, הנה הם מנגחים ומקפחים; מולקים ושולקים ובולקים; מסמאים ומסממים; מנתירים, מבתירים ומפטירים…

אבל, הלא בזה היום היה מתחולל מחול מלחמה של איש באיש, אדם באדם, כח בכח — ולא נהירה טמטומית של כולם אל טשטוש הישות. הנה בנו התלמידים הגאיונים הללו מגדל לטמטומת… פתחו נא את השערים גם לפני! גם עלי הוטלה הגזירה. גם עלי! אינני רוצה לרדת לכור המצרף הכל־כללי — ואני מוכרח! פתחו, הדרקונים, ואהיה גם אני איל של בצק ועז של עיסה בעריבה הכל־כללית. פתחו!"

מתפלש הזקן בעפר רגלי השומרים הנאמנים, רירו יורד על סנטרו, עיניו קמות מחוריהן וידיו חובטות סביבותיו ככנפי עיט שכול… נתבהלו שני הדרקונים, שומרי הסוד, נסתובבו על כני־הבהט הלוך וסבוב, הלוך וסחרר, עד שהשמן־הגוץ עלה מעלה־מעלה עם הסיבובים המחפיזים של סרן־הבורג, ואילו התמיר־הרזה ירד מטה־מטה, שקע בבטן הכן ורק ציצית ראשו היתה כנשקפת ומתמיהה, מציצה ומקפיצה עינים עכבריות, עגולות מביהול ואי־פשר…

מיד נזדעקו גם דרקונים אחרים ממשמרות החליפין, הנה הם באים ומתגלגלים על כדורי בטנם, סובבים על סרן יסוד, המחזיק את מחצית הגוף העליונה. הנה הם מקרבים ראש אל ראש ונועצים יחדיו, ושוב הם משפשפים ראש בראש ומתקינים תחנת שאב־חשמל כדי להריץ שאלה דחופה אל סנהדרין תלמידי הגאיונים:

כך וכך… ביום זה וזה, בשעה זו וזו, בדק זה וזה מתדפק על פתחי נדיבי המערפת פלוני בן פלוני אביכם ואבי המערפת, המחדשת את כל בני הדור הזה. ואף שהגיע לכאן בלא דגל החוזה המתנפנף — החתום בידי אלמוני ופלמוני יחדיו, והמאושר בידי הנוטריון הרשמי של האנושות המחודשת — והוא רק אחד ויחיד, הרוצה להתבהט עם הרבים, הרי בכל זאת בזו הפעם היחידה מצאנו לנחוץ לנהוג לפנים משורת הדין, וראינו הכרח לעצמנו לשאול את המפקדה הראשית והעליונה כיצד עלינו לנהוג ומה לענות — ויהי לנו הדבר לעיניים ותקדים חוקי לכל ההפתעות העתידות.

ועל החתום: דרקוני המערפת.

נזדרקה הקושיה הדרקונית בחללו של עולם, נגרפה בגלי השאב־חשמל ונישאה מרחקימה ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה. הלא על שערי הסנהדרין של האנושות המחודשת צריך להתדפק ואין יודע מקומם. שמא שם ושמא שם, שמא במרומי המרומים, ושמא בתחתית התחתיות…

הזקן עודו מתאבק בעפר רגליהם של מנגנוני החוק העיוור ומתחנן להם בכל שס"ה המבעים ממבעיו, והדרקונים עודם נקהלים יחדיו, כולם נרעדי־צפיה ומחכים מתוך מתיחות מרעננת (מה טובה המתיחות הפתאומית בשעממת המשטר האפרפרת!) — הלא זו הקושיה הראשונה שלא מצאו לה פתרון מכח הבנתם. הנה נתגלה חריץ־וחריק אף במבוצר שבחוקים הקיימים. הנה תוכרע כף המאזניים אי־שם בהיכל הנסתר במושב הסנהדרין הנעלה והנעלם של האנושות המחודשת. הנה והנה ירומם אף יפואר זקן המתקינים, יוכרז לאב־המון־גאונים ומחולל כל העולם הפלאי הזה — או שמא יידרס כפעלו מאפע, יירמס ברגל קלגסית כתולעת, ויהי נלוש כהבצק הכללי או ייסחט מעסיס־התמצית ועורו המיובש והמצופד במעבדה מיוחדת ייתלה בבית־נכות צבורי למשמרת־עד ויצוין בכתובת:

זה העור של אויב האנושות החדשה, מי שהתנקשׁ ביסודות קויומה וכרע־נפל תחת קרדומי מגיניה הנאמנים!

שקטים מאד הם הדרקונים, שומרי החוק כלפי חוץ, כיאות. אבל כלפי פנים הם מבוהלים מאד, שכן אינם יודעים אם להסביר פנים למתחנן, או שמא עליהם למתח את מסכת האכזריות האבנית על פניהם ולענות כקול מאוב:

א—ס—ו—ר!

ובין כה וכה — אין תשובה. שעה רודפת שעה, עצבי הדרקונים, השומרים על כבוד שאננותם כלפי חוץ, נסרקים במסרקות הצפיה, הראשׁים צמודים ומצומדים יחדיו בלא הפסק כדי לשמש תחנת־קיבול לקול מאוב המפואר של כבוד־רום־מעלת הסנהדרין — ותשובה כאשר אין אין.

פתאום לפתע חדל הזקן מתחינתו. הנהו קם על רגליו ועיניו מצטמצמות משפע לעג כל־יודע.

— “דרקונים, דרקונים, למה בחרתם לכם בדרך־אין־אונים היא דרך חסרי־עונים? הלא כמוכם יושבים תלמידי הגאיונים ונועצים יחדיו מה לעשות בזה האיש, שהם עצמם נישאוהו למעלה ראש מתוך שקיול: פגר זקן הוא זה ולא יעשה עוד דבר וחצי דבר. ואילו עכשיו, אם ישובו ינשאוהו, הרי יש סכנה בדבר שיסלין מהלכים כרוחו. אבל אם ידחוהו… הלא ייתכן כי עוד עומם זיק נסתר בלבות קהל־עם־רב, בלב כל הנוהרים היום אל מערפת־הבהל, והנה יתברקו בברק־פתאום ויהפכו את הקערה הממושטרת על פיה. או שמא — וזה החשוב ביותר — שמא אחר האלם־העלם הנשיא הנבחר והראש המוסכם (על יסוד אי חשיבותו ואפסות אונו כנ"ל), יתחשק אחד מתוכם בכתר נשיא לא־נבחר ולא־מוסכם, ובחוזק־יד וסממני זממים יחזיק ברסן ויהי שולט כל־יכול וכל־עושה… ובכוחו הרב ינהיר את יריביו, המתחרים בו, עם שאר הנוהרים המסונוורים בדרך מערפת הבהל… סוגיה חמורה וקושיה גמורה — והתשובה פגורה!”

מתלגלג הזקן מתוך בטחון בכוחו המתעורר. הנה הפעם שב לו מעט מהרבה משלטונו שהיה לו זה דורות רבים, הלא הוא שלטון מגלה טמירין, סוד שר מכשף פלאי, שאינו משתלב בשום שילוב ואינו מתקפל ומתהדק בשום מגרה, ואינו משתבץ ומתרבץ בשום מסגרת — סמל הזועה לכל החותר אל אחיזה מסוימת בחייו, אימת הבוהו הלפני־בראשיתי לכל המחוקק חוקים וממשטר משטרים…

ושוב הפתעה: נתבדה זקן המתלהלה, הבוטח כי תקופת הביניים — שבין הקושיה והתירוץ, זו עת הדמדומים של אי־היכר בין תכלת לכרתי, זה שיקול כפות המאזניים — תימשך דור ודור עד סוף כל הדורות. כי זו תשובת כבוד־רום־מעלת הסנהדרין בתכלית הקיצור ובסגנון הפשטני של האנושות המחודשת:

איש איש על כנו!

ראש אל ראש שוב הקריבו הדרקונים מכל המשמרות הכנוסים יחדו, הנה הם יושבים בחצי גורן עגולה ומסגלים פתרונות לדברי הפקודה הסתומה, הנעלים מבינת דרקון סתם. שכן שוב אינם יודעים איך לנהוג בזקן זה, אם לכבדו בכבוד עליון, או שמא… וכך היו גוהרים, מסגלים פתרונות דור אחר דור, ומשהים את הזקן בלא הכרע לכאן או לכאן, אלמלא הזקן עצמו, שתקפו מתג הלגלוג המר למראה דמהונם הרב של דרקוני האנושות החדשה, אשר נבראו על פי סוד אמצאותיו שסולפו… וכך תירץ להם:

— “פשוט מאד הוא הפשט. ראשית כל, זוהי נזיפה, המגיעה לכם אך בצדק. האמנם לא תדעו כיצד נוהגים באיש כמעלת כבודי, ומתוך בלבול בלתי סביר אתם קמים ומריצים קושיא לבעלי כל הפתרונות? מתוך כך מובן, כי כל קושיא נוספת וכל חיפוש פירוש נוסף אינם אלא כפלפל לחומץ. איש איש על כנו — משמע אתם, הדרקונים, אל השער, ואילו אני אל היכל הנעלם. אלא שקוץ קטן יש כאן. ייתכן שבעלי הפתרונות סמכו הפעם על בערותכם והניחו בסתר לבם, שאולי תעשו בטפשותכם את ההפך מההוראה המפורשת ותנהירוני כבקשתי אל המערפת. אם כך, ישתחררו ממני העליונים, אבל יחד עם זה יהיו נקיים זה כלפי זה וכולם יחד כלפי קהל־עם־רב… במקרה זה האשמים היחידים יהיו הדרקונים המטופשים הללו, ואין ספק שאחד דינם — הכליה! אתם הדרקונים, תיטרדו מן העולם, ודרקונים חדשים ייבראו לשרת במקומכם…”

שוב קרבו הדרקונים ראש אל ראש, נכון הוא: חלילה להריץ קושיא נוספת. עבד המרבה להקשות, מביא אך כליה על עצמו. אולם אם יחזירו את הזקן אל רום מעלת הסנהדרין, ברור שיביאו רעה לעצמם. הייתכן שלא יתנקם בהם? עתה, כשהוא נתון בידיהם, ובידו אין שום כלי־משחית, לא מברג חשמלי ולא סרן שאב־חשמלי, שמא כדאי… הלא הפקודה משתמעת לפנים הרבה, ואף אם יחטיאו את כוונת הכל־יכולים, לא יהי עונש בערותם גדול כפי שתארו הזקן (מסתמא לשם הצלת חייו), מכל מקום יהי קטן יותר מהעונש שיטיל עליהם מתנקם.

כך הם נועצים ומתיפחים, מצטמקים ומתנפחים חליפות, שעה שהזקן מפליג בהתלגלגותו: הלא תבוסת תלמידיו הבגידים גלויה! אילו לפחות העזו הדרקונים הללו (המתיראים מזעם נקמתו) לגעת בו, אילו גררוהו וסחבוהו, חיבלו בו וייסרוהו כאספסוף־אדם באותם ימים מקדם, אילו הריצוהו כמו אז במשעול הקוצים אל שלהבת המוקד…

אמנם גם הפעם לא ייסקל ולא יישרף, לא יימעך ולא ייצפד — אם הוא עצמו לא ירצה בכך. אכן, אמת ונכון: מקודם רצה להתנהר עם הנוהרים אל המערפת, אבל עתה, אחר שנוכח מה קל הוא להחריד את דרקוני האנושות החדשה משיווי־משקלם, המאוזן בכח הגיונם המאכזב של תלמידיו הבגידים… אחר כל אלה, האמנם נכון הוא עתה להתבהל ולהתבהט, ולומר אמן למערפת מגוחכה זו?

בית הקיבול של גירוי הדווקאות בטחולו של הזקן הלך הלוך והתרחב, ופתאום לפתע הרגיש בעל־הכישופים הישיש, כי נתחדשו עלומיו — לא יכזיבו. ודוק: מעודו אל התכלית לא הגיע. אך מעט ביצע עד כה. מועט שבמועט. ולמה זה תש כוחות וחלשה דעתו כאשר התקינו את המכשיר הראשון, את “מחדש המרץ” הנשכח עתה מן הדעת? מהו שגרם לכך? לא — לא ימות! נפתחה דרך לפניו. יש ויש. על סף המערפת התנער. והוא שנותן, כי טובה… כי צד טוב יש אפילו במערפת מטופשת זו. והתלמידים הבגידים, שנתיאש מהם בקלקלתם… הלא אם תהיה יד מכוונת, יד מכוונת של אחד… אם הנוהרים הללו, קהל־עם־רב… אם את הפתאים המורעלים הללו יחזיר איש איש אל כנו, וייעלמו כלא היו הדרקונים המטופשים הללו… הרי שוב יהיה קיים אך האדם. ועליון על האדם, השואף להגברת האדמי שבאדם…

פתאום לפתע קפץ הזקן כממורדע, החזיק באחד דרקון, שעודו נועץ עם חבריו למשמרת, פירק כהרן־עין את הסרן התקוע בכדור בטנו, חיבר קוטב לקוטב, והנה בידו מכשיר בוקר, המטיל מרותו על כולם מכח השאב־חשמל הפלאי:

קדוש, קדוש, קדוש!

נפלו על פניהם הדרקונים. שערי המערפת ננעלו על פי רמיזת השולט. זרם הנוהרים קהל־עם־רב — נפסק. בזחילת כלב התקרב הדרקון התמיר־הרזה — כמצווה. הזקן מסובב את סרן כדורו, עולה בקפיצה על שכמו, והנהו ממריא על גב הדרקון, סוס־הבהט הפלאי, מתרומם ומתנשא, מתעלה ונעלם מכל העיניים.

רושם תולדות האנושות החדשה הרשמי

רשם לאמור:

אחר התשובה הקצרה והמפורשת, שנשלחה מטעם כבוד־רום־מעלת הסנהדרין אל דרקוני מערפת־הבהט, הורגש לחץ של אוירת חנק באולם הישיבות. ארבעת חברי הסנהדרין (ואלו הם: המציע, השוקל, המכריע והמממש) היו שרויים במבוכה (אין לגלותה, כמובן, נגד עיני הזולת, כדרך השלטון מאז ומעולם!), שהלכה הלוך וגבור אחר שכל קול־ועונה לא נשמע בסילון החוזר מהמערפת. ובפרט, שהמקשר ניסה להציל מפי הדרקונים פשר ההתאלמות — ולא הציל דבר. לדעתו חל קלקול בלתי־מובן בתחנת־הקליטה המערפתית.

ופתאום לפתע התעוררו מצילות אזהרה בעזרה, כמוקפצות בשאב־חשמל. לסימן השאלה העצבני, שעלה כפורח בכל העיניים, הביע המקשר את דעתו, כי דרקוני המערפת הסלינו משום הקלקול זרם־משנה ובודאי היו מריצים פרטי ידיעות חשובות מאד — כך מעידה תדירות ההסלנה. אך בטרם כלותו להסביר את הענין לפרטי פרטיו והנה:

בחיצוב אחד גולח הגג מחרצובות ההיכל; דרקון מעופף הופיע מעל לראשים הזקורים כלפי מעלה, שלא הספיקו להגמיא את סוסי ההיסוסים ולהפעיל את תרני המגן — והנהו כבר עומד איתן בתוכם. על כליל מערכת המכשירים, ששלטו עד כה בעולם, עט עיט השיתוק. ומשכם הדרקון יורד לאטו הטייס הפלאי, הוא אבי כל מתקין בשאב־חשמל.

באנקה חנוקה, ספק הרגעה וספק תמיהה, נתקבל הפלאי במסיבת הנסתרים ההדורים, אך הדהמה רודפת הדהמה: הלא לא ישיש המתקינים הוא זה, אלא אחד פלאי צעיר בדמי ימיו, עלם פורח וזורח, אל יווני כליל־הוד, הזורה כווני חנחן סביבותיו. וזהו נאום הגבר הכל־מתקין:

— "תלמידי היקירים, לא לשם התבהלות שלכם מכוחי והתפעלות שלי מהצלחתי שבתי אליכם. תדעו לכם, כי זה הקוץ שהנעירני: הנהרת המון־עם־רב אל מערפת שגעונכם. הנני מודה ומתוודה, כי לא קל לאדם כמוני להיות נתוק ומנותק ממסיבתכם, מסיבת החותים אש מיקוד הבראשיתי — האש הממרקת ומאששת כאחד.

כמעט שבולמוס הנהירה הממאירה גרפני… ואף־על־פי־כן שבתי. והפלא ופלא: כמעט קרבתי אליכם והנה עטפתני הפריחה העלמונית. ובזה העניין אין כל מחלוקת בינינו: רק הפורח והמפריח רשאי להחזיק בהגה היוצרים! חלילה לכם, תלמידי היקרים (כפי שעיני הדלות רואות), להפעיל את תורן המגן — הלא המכשיר שבידי מרדים אפילו את כוחו, לא יפעל. אכן, מוטב לשוחח כבימים הטובים ההם, כאשר איש לא הכיר עדיין את חברו פנים אל פנים ודמות אל דמות, אלא ציירו לעצמו ברוחו… מכל מקום, תלמידי חמודי, אני רוצה להאמין כי לפחות מקצת שבמקצת תשושו לקראת מי, שהסלין מחשבות בראשיכם והפקיד בידכם מפתח כל־פותח… בפרט שאיני עוד הזקן התשוש־הרשוש, אלא שבאתי אליכם מנוער ומנוהר להפליא… ובעצם, מי יודע מה תלד שיחת ידידים נעמנה, שלה אני מצפה בכליון־עיניים מאז הצטרפותי לחבורתכם? אתם מכירים אותי ויודעים היטב, כי אינני חלילה נוטר איבה ושוקל איפה כנגד איפה, אלא להפך, ממש להפך… ואם כך, הרי ייתכן, שנמצא לשון אחת ודברים אחדים… זו ערובתי לפניכם וזה לכם האות הנאמן: הואילו נא עכשיו להסתכל זה בזה!"

באמרו את הדברים האלו סובב המכשף את סרן הדרקון, והנה פני הנוכחים נשתנו, הם מפיקים טוהר וזוהר, זה אל זה מצטחק כתור אל בת־זוגו, וזה רך לזה כעלה־בושם, וזה על זה מקרין קרני ידידות צרופה. נפלו עליהם אהבה וחסד, ליכוד ושיתוף — מיזוג לגוף אחד, רצון אחד, רוח אחד. הבנה בלא דיבורים בטלולים, הכרעה מתוך הסכמה שבלב. גן־עדן חלומי, קסם הרקיע הגנוז! וסביב־סביב פורחים, זורחים והולכים החיים. בני־אדם צצים ואצים, אוצרים ויוצרים, איש איש ככוחו ואיש איש כרוחו. בלא תחרות של איבה ובלא קנטור של קנאה. כולם שלובים ומשולבים זה בזה, כולם חוזרים ועוזרים ומחזירים עזרה זה לזה, כולם שוזרים חוט בחוט, מגבירים ומשלימים זה את זה. כאילו לא פועל יחיד הוא כל פועל ואינו נקרא על שם היחיד — אלא הוא שייך לגוף הכל־כללי. לא מערך ושיבוץ חיצוני, אלא תתאומת ותשלומת פנימית מטבע הבריאה. ורבי השולטים, אריות הסנהדרין, הראויים לאצטלות מטבע תכונותיהם, אינם עושים מרצונם וכרצונם, אלא מרצון הכל־כלל וברצונו. כי כל פרט ופרט נמצא על כנו המיוחד, ככל אבר ואבר של הגוף החי, ומתוך כך בלתי אפשרי הוא חיכוך אישי ותחרות יריבית. אכן: האצלה הדדית והנצלה הגדולה ביותר של כל זיק וזיק, המצטרף לשלהבת הכל־כללית. ואילו רב־מג המתקינים מכהן פאר במעגל תלמידיו הנאמנים, כעומד ומנצח על מלאכתם. כי ארבעת התלמידים מאנשי כבוד־רום־מעלת הסנהדרין, לא נדחו חלילה מכהונתם. הכל נוהג כסדרו: זה מציע וזה שוקל, זה מכריע וזה מממש את כל הפעולות של עולם החיים. והרב־מג שומר לעצמו רק זכות אחת־יחידה: הוא המונע הגדול. כי אין לך דבר שיציע המציע בלי הסכמתו. והוא הדין לגבי המכריע. אבל התלמידים־הגאיונים אינם מוצאים במעשיו משום קיפוח זכויות, אלא להפך: תוספת כח וחיסון העמדות. איש מהם אינו מניח, שאפשר לנהוג בדרך אחרת. הלא זה הטבע המיוחד לכל איש ואיש מהם, שנוצר בכוונה תחילה למלאכתו המיוחדת, ואין לך אחר, שיכול לעשותה במקומו. ולפי הבבואה הזאת מתפרצף והולך כל עולם החיים. איש איש עושה במלאכה, שבשבילה נוצר לא בדרך מקרה, אלא מתוך כוונה מפורשת. ואין אדם חדש נוצר אלא אם נכונה לו מלאכתו…

פנה הרב־מג לתלמידיו ואמר להם:

— “יקירי, נכבדי ומעריצי! אחר שהראיתי לכם את העולם הזה, מחובתי להראות לכם גם את היפוכו”.

באמרו את הדברים האלו סובב שוב את סרן הכישוף, מיד נשתנו פני הנוכחים. פתאום לפתע הלבין כל שחור, ולהפך. והנה זה עוין את זה, וזה חושד בזה, כל אחד מבודד ומסודד בכלוב ענייניו, מגודר ומסויג בגבולות גופו, כל אחד זינו מונח לפניו, סעור בלבו מזומזם־הזממים וממתח על פניו מסווה אבני המסתיר מחשבו, כל אחד עושה להכעיס לעתים קרובות, ובעיקר מכוון מעשיו להפארת שמו. והכל בזה העולם מתנהל לפי העליונים. זה כורה על רעהו ורעהו עליו, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה קוצר ומתבצר, וזה בוצר ומתקצר… וכף הקלע מוכנה תמיד: בולמוס הבלע של היחיד. וגם המערפת… עייפו מאד לוחמי לחם טחן, המאיסו אפילו על עצמם את השרשרת הממארת של חייהם, ומכח היאוש הגיעו לתחנת ההתאבדות: הלא הוא רעיון מערפת־הבהט. כי אם בלי קנאה ואיבה אי אפשר, הרי מוטב להתערף, ויחד עם זה לחלום שע"י כך יתנער ויתנהר כל אחד ואחד, ויעבור לעולם שהוא נעלה על השטפת־החטפת המצויה.

שוב פנה בעל־הקסמים אל תלמידיו — התוהים עדיין תוך שתיקה אבנית על קנקן התמורה הפתאומית — ואמר להם:

— “מהעולמות האפשריים, שאת פעילותם יכולים אנו היום בעזרת השאב־חשמל להגביר שבעתיים, הראיתי לכם שנים קיצוניים. משני הקצוות הללו אתה יכול למזג מזיגות שונות, אחת שונה מחברתה תכלית השוני. אבל היסוד. מהו יסוד־העולם הנשאף? האמנם יש להסתפק בהגברת היש בלי לכוונו לערוץ הרצוי? אתם ראיתם רק את הממש של האפשרות השנית, ומתוך כך הרעפתם את מערפת־הבהל. אינני מכחיש: זאת היא כותר שפר־אפר — אם אין דרך אחר ואפשרות אחרת. מתוך כך הראיתי לכם לראשונה גם ממש אפשרי אחר, שבו מתייתרת המערפת שלכם לגמרי. אינני יודע אם צריך אדם להגיש הצדקה לדעתו ומחשבותיו, אבל כיון שכל אדם ואדם חייב בבוא השעה הידועה לגלות נצורותיו — הרי גם אני מודה ומתוודה לפניכם: אמנם לא החשבתי אתכם ואת מעשיכם ככל הרצוי לכם, אבל יחד עם זה לא כפרתי מעודי בכשרונכם המיוחד. הרי גם לי עיניים רואות. אבל אתם לא ראיתם מימיכם אלא את הברק האחד. לששוני או לאסוני חוננתי בעיניים הרואות את שני הקטבים המתברקים והמתפרקים. המתלכדים והמתגמדים. ואני מאמין כי ניתנה הבחירה לאדם. אני יכול להימין או להשמאיל — אבל יחד עם זה אני יודע בלבי, כי יש רק דרך אחד וברירה אחת לאדם, והוא המוצא הנכון. אני מאמין באדם, וגם אני רוצה כמוכם בהגברתו. אבל לא כל אדם זוכה בעיני להקרא בשם אדם, ולא כל תכונה נפשית ראויה להגברה. גם עד שהופעתם אתם, היה העולם גולש לקראת המערפת, והנה באתם והפחזתם את גילושו. האמנם זוהי התכלית הנשאפת גם לכם? אל נא תדונו על עצם שאיפתי על פי משוגותי האישיות (בעבר או בעתיד), הרי גם אני אינני, על אף נסיוני זה דורות אחדים, אלא דל ובדל־אדם. אבל לפחות לשאוף אני יודע, ויתר מכן: אני רוצה. בשוב אלי כוחותי, עשיתי לפי הבנתי: נפסקה נהירת המתאבדים, ננעלה מערפת השגעון, נשאר לפליטה רק הבהט — סמל האפשרות האחרת… סמל האדם החדש כרוחי, וכפי שאני מקווה בקרוב גם כרוחכם… אם תרצו הרי ניתנת לכם האפשרות להקרא להבא תלמידי הנאמנים, בלי טלאי הכתם של גונבי אמצאות הזולת לשם התגלגלות רהבנית.. ואל נא תדמו, כי אני הכובש ואתם הנכבשים, אני המשעבד רצונכם לרצוני ואתם העבדים הנרצעים לרכב זר. כי בכך אינני רוצה. באתי להציע לפניכם דרך חדשה, ואתם כישר בעיניכם תבחרו. כי אני רוצה בכם — רק אם תרצו בלבכם כמוני. הנה יכולים אתם להיות גם להבא בעלי השליטה ולמשנה־כוח תרחף עליכם רוחי, תחופף אבל לא תכופף. תלמידי גאיוני תהיו, ולא חטפנים־סלפנים עלובים אפילו בעיני עצמם. העבודה, דור אחר אתם ושונים אתם ממני. שונה היא ההבחנה שלי. מטובי הקדמונים מכל הדורות ומכל הארצות ירשתיה. חקרתיה ליסוד יסודה בשנות חקירותי הרבות. אספתיה מנקיקים עתיקים ומסתרי עליונים, צרפתי לוז לחרוז ותשבורת לתשזורת מפי קֶצאלקוּאטל הדואב ומפי ה”שן" הנצחי, מפי מרסיאס הפרא ומפי תמוז המתהולל, ומפי רבים כמוהם, רבי־האנפין ואדירי הרוח… וכולם המהמו באזני: טאט טוואם אסי — אתה הוא זה! אתה תהיה כפי שתרצה. אתה תרצה ותוכל. אתה תוכל ותצרוף. טאט טוואם אסי: האדם! האדם הצרוף. הבה נעשה אדם בצלם כדמות.

ה—א— ד— ם!"

סיים בעל הכישופים את דבריו. והנהו עומד שקוע ומשוקע בחזונו, ויחד עם זה כמחכה לתשובה. כאילו הוא מזרז ומבקש: קרבו נא; גשו נא; הביעו נא שמחה; לפחות רצון מעט; אל תשישו לקראתי, אלא לקראת הרעיון; אדרבא: הציעו נא שינויים קלים; חלקו נא בינינו את השלטון למדורותיו; קראו נא להתיעצות מיוחדת שלכם; מכל מקום: דברו!

אבל בעלי־השליטה הקודמים עודם עומדים ותוהים, ואינם עונים. מאובנים. כלא־מבינים. כקרוצים מחומר אחר. לא בני־אדם. כאילו שכחו את הדיבור בפיהם. הלא זה עידן ועידנים שלא הפריחו הגה. קפאו קופלאות לשונם. ושמא… שמא הם מסכימים ואינם יכולים להביע? שמא תחת מסווה הקפאון… לא ייתכן. הנה הם עומדים ללא נוע כחקוקים בחקקי נמנעאל. כאילו לא הם נתונים בידי הכל־יכול, אלא הם עצמם עודם הכל־יכולים.

אבי המתקינים הפלאי כורע לפניהם ומשתחווה אפיים ארצה. מתחנן להם — רנן־חנן חשאי. בלבד שחלום כל חלומותיו לא יתפרח כעורב שלפוחי. בלבד שלא יתמעד מאד חזון אחרון שניצל מפליטה. הנה הוא מניף ידיו כאומר להניס את אימת הכפור, להפשיר את בדי השלגים, להדרים את צוקי הקרחונים. אי האדמה הרעננה, אדמת המקור של הנפש? את עיניו הוא נושא ושוב מתרנן ומתחנן:

שובו בנים טובים, שובו אל אביכם!

באין קול ובאין עונה נשמט סרן־הכישוף מידי המתחנן (הנה נזרקה בו שוב השיבה, והוא רצוץ משענת וקצוץ כנפיים כביום עלותו אל המערפת)… והנה בבת אחת מתעורר אחד התלמידים הבגידים מקפאונו, ומניף את מנוף המגן. לחש־רחש: כקול אש לוחכת מים. הוא מסובבו בחצי מעגל: ברק! ועוד ברק! ועוד, ועוד, ועוד!

בידיים נרעדות השיב המתקין הזקן את סרן שלטונו לידיו ופיו מרמז:

— “את שלכם אתם מחריבים. אני לא ארפה — שמא אציל… אציל שארית הפליטה לאדם!”

* * * * *

כך נחרב העולם גם בלי הפעלת מערפת. ואני הרושם הרשמי של כבוד־רום־מעלת הסנהדרין הסתתרתי בשעת הזעם בתיבה מוגנת, המשכתי והייתי, אף רשמתי את הרשומות האלו — מעין תחבולה נגד בהל הבדידות והכליון… אבל גם כוחותי כלים והולכים… כי כח השאב־חשמל מתפגפג והולך אחר הרס המקור המזין…

* * * * *

עדי כאן רשומות הרושם הרשמי,

שגנבתי אני ומסרתי בשמי.