א

קיסרים רבים מולכים ב“ממלכת הטבור”. קיסר רודף קיסר והחיים אינם משתנים. אט־אט זורמים החיים כיובל מים. קיסר אחד מת וקיסר חדש יורש מקומו וממלכת הטבור לעולם עומדת. שרי מעלה מושלים כאות נפשם וככל העולה על רוחם כן יעשו. מנדרינים עושקים את דלת העם והוא נאנח בעניו. וזה חלקו מכל עמלו. סוחרים מסחררים את הארץ והערים עומדות על תלן דור דור. אנשי הארץ אינם מתרבים ואינם מתמעטים. כי כך גזרו השמים. ושמלות המשי מרשרשות כדרכן תמיד וקרקריות עדינות מוסיפות לויות חן לרגלים הקטנות ועל פרשות הדרכים חונים לסטים מזוינים. הכל הכל כמימים ימימה.

באפדנים ירוקים שותים אדונים יין זהב וצמותיהם ארוכות ושחורות יורדות על כתפיהם בשובה ונחת. שירים מתוקים הם שרים על זהב היין הנשפך ועל קוף המות המתגנב לערוף את החי עלי אדמות. ספלי חרסינה, מלאכת מחשבת, עומדים זה בצד זה נוצצים ודוממים להרהיב עין המביט ואין מה כי ידריכם מנוחה. אסדות־אפנים נמשכות בידי קוּלים במרוצה, ועינים עקומות מציצות בשלוה מתונה־מתונה אל הרחוב.

הילדה הפעוטה פו מציצה מבעד חרכיה וידיה עושות ברקמה. בת להורים אמידים היא ויושבת על מלאת.

אין ילדה בעיר שתעלה עליה במלאכת ידיה. וגם על הנבל היא פורטת ומחברת נעימות ערבות. תיבה אל תיבה תתחבר והנה שיר מתגבש והולך בפי הפעוטונת. וחרוזים ובני חרוזים מתמלטים מפיה כמליצים טובים של המנגינות. אולי בּוּדהא בחר בגופה למשכן לו?

בת תריסר היא ויושבת על אדן החלון, רוקמת חלומות מכחילים. בנות גילה נישאו לאיש זה כבר והיא עודנה פנויה. אט־אט, אין לדחוק את הקץ — אומר אביה, סוחר נכבד בעמיו.

"בלב מהסס מחכה אני כצאת החַרסה,

כי יבוא יקחני…

חד סוד מעלף מרמז בסתר שש כנפיו

ליחידות סגולה…"

כה צללו צלילים ערבים בערוב היום והיא על אדן החלון.

ב

פקיד השלטון הוא חיל־חול, ויום־יום הוא קם משנתו לנהל את עניני המדינה כראות עיניו, ויום־יום הוא שותה את התה הנודף מספל חרסינה מרהיב עין. אחת בשבוע הוא מבקר באפדן ירוק בקצה העיר להתענג שם עם נערות חמודות ולתנות אתן אהבים. כי נערות חכמות שם, מלומדות ויודעות גינונים לפי כל כללי הגינוסיה בממלכת הטבור. טוב להיות פקיד במדינה ולפקוד רבבות. המנדרינים־השועים נותנים כבוד לחיל־חול החכם. אף לבעוט מותר לו בבטנם באין מונע. אולם אין כמוהו מבכר לנום תנומת ישרים ולגמוע תה נודף מספל חרסינה מבריק.

השודדים עושים מלאכתם על פרשות הדרכים. אין דבר — עונה חיל־חול בשובה ונחת — הלא אין זאת כי לבסוף תסתאב עליהם מלאכתם. נאנחת דלת העם מעקת המנדרינים ונאקתה עד חיל־חול מגעת. מה בצע — עונה איש השררה — יושיעו גואלים נעורי־רוח המתפללים אל הנירוואנה. כי ראשית חכמה היא קיבה המעכלת להפליא ושינה מתוקה בתום הסעודה.

מבית הורי פו לא הוקיר את רגליו ובא לבקרם מדי פעם בפעם. כי אחוה וידידות בין שתי המשפחות דור דור. את פו הוא זוכר מאז היא תינוקת בת יומה. על גבו הרכיב את הפעוטונת לשעשע את לבה. וכה אמר האומר: הנה החמור חיל־חול, שמרכיב עול על צואריו.

והנה עתה כהגיע תור פו להנשא לאיש, לבש חיל־חול בגדי משי, אזור משי שם על מתניו וקרקי עור עדין על רגליו. כך הוא בא אל אבי פו לדבר אתו בבתו. הריהי ציץ, שנודף ריחו והגיעה עתו להקטף, כי האסיף הנה זה בא. בכובד ראש הפנה אליו את עיניו העקומות הסוחר הנכבד בעמיו. נשאל את פי הנערה — ענה מתון־מתון.

אולם פו לא חפצה בחיל־חול המפואר, הפקיד התומך את קיבתו ומשקה אותה יום יום בתה נודף. אבל וחפוי ראש יצא חיל־חול מבית הכלולות. בלילות נודדת שנתו ומאפדן הירוק הוא מוקיר רגליו. אף התה לא יערב עוד לחיכו. חלומות רעים יבעתוהו וקיבתו הולכת במרי. צמתו נתקצרה מרוב צער ובקומו לעת צהרים, מועדת רגלו מיגון ואנחה.

על כן התעצב אל לבו ושקע בהרהורים למען השיב מנוחה לנפשו. דודה אהובת נפש היתה לו בעיר והיא עקרה. והאיש חיל־חול יקר לה מכל בעולם, ובו ראתה את הבן, שמנעו ממנה השמים. לא אטמה הדודה את אזניה ונאותה לעזור לאהוב נפשה. שמלות משי יקרות ועדי עדיים היא לובשת וכאילה שלוחה בליל אהבה היא פונה לבית פו. על סף הבית משתעשעת הילדה בציור תמונה: במכנסים כחולים מניעים עבדים מניפות זהב לפני רוזן הארץ. כעץ תפוח מפתח ניצניו המציירת עצמה. לבנים וּורודים פניה ושחורות צמתה ועיניה. מברכת הזקנה ובגינונים עונה הילדה, כי היא יודעת דרך־ארץ והכנסת אורחים. בטרקלין מפואר ישבו שתיהן לשתות תה נודף מספלי חרסינה מרהיבי עין.

את קורות חייה מספרת הדודה לפו. כבת עשר נישאה לאיש ורחמה לא נפקד ללדת. רק חיל־חול נחשב בעיניה לבן ובו כל מעיניה. ופו גם היא, הלא מגיע פרקה. מה עוד לה לצייר תמונות לבטלה? ומה עוד לה ללמוד את מלאכת הכתב? ישמח בחור בעבודות אלו, כי כוחו בתורתו. ומה לנו טוב ממסורת אבות, אמרה הדודה, כי הבן יורש את מלאכת אביו אחריו. האב עשה במסחר שמן — גם הבן ממשיך בו. האב עשה בממכר פירות — גם הבן כך. אך אם מצליח איש ללמוד את כל אותיות הכתב, סופו להגיע למעלת כבוד — כבנה אהובה חיל־חול. בכתה הדודה מהתרגשות ופו הילדה מקשיבה בגינונים. אולם, אמרה הדודה, יש בעולם גם אנשים שמלאכתם בבטלה. הם מתאמרים לגאול את העולם, לפדות בני אנוש. באלה אין להאמין. בהיותי עלמה — ממשיכה הדודה — ידעתי גואל שקר אחד מסתגף במערה אפלה. באתי אליו, את כפות רגליו נשקתי: בי, אדוני, ברכני. ולא ענה הנעור־הנאור. שפתיו העקימו בצחוק ובפיו: אין לך אשה בעולם שתגיע למדרגת נעורה בחייה. רק בחיק המשפחה תשגא וזה חלקה מכל עמלה: גלולים ותרפים ומזבחות האבות. לא ברך אותי הנעור — מתיפחת הדודה — ולא אווה בי כהדום רגליו במערתו קודש. לכן עקרה אני לעולם. אל תאמיני, בתי, לגואלי שקר.

לא פיתתה הדודה בחלקת לשונה את הילדה הפעוטה פו. לבטלה הוציאה אמריה העריבים מדבש, כי לב הנערה לא נמשך למסורת הקיבה והשינה ולא חפץ בחיל־חול. ילדה צעירה אני — הסבירה פו לדודה — ולא בבהלה ייעשה כדבר הזה. כצפרים מתרוננות בין ציצים מלבלבים אהיה גם אני, עד בוא יומי להנשא. ועד בו היום ההוא אצייר במכחול את השמים ואת העצים ואשמח בצבעים את לבי.

ג

לפני דורות קראו לי לי־טי־פּה — מתחייך נזיר שבע־ימים בישימון, בשבתו תחת עץ מנגו לנוח. מעיני הבריות נעלמתי ואינני בין החיים. יין שתיתי אז למכביר, יין זהב. משורר הייתי בין רוזנים ועל פי תשק כל הממלכה. טנבורי זרה יקר־לבב וקרני אור פיזרתי אין מספר. נקטה בחיים אלו נפש לי־טי־פה המשורר. לכן מת לי־טי־פה. ואיש לאיש יספרו על מותו: יצא המשורר השכור בדוגית לשוטט על פני המים. פתחה המצולה את פיה ותבלעהו חיים. ובצללו בתהום תחתיה שרה לשונו על יין הזהב ועל חיים ברורים תחת תכלת השמים. עבים צחורים פרפרו על פני הרקיע והמשורר על טנבורו שקעו במצולה. נוגות מתחייך הנזיר. את שירי סילפו הפראים — נאנח ונדם.

"תפליג הדוגית, דוגיתי!

העולם זע על עברי פי פחת,

מתרונן מיין לבי,

מתרונן העולם אתי יחד.

שם קוף המוות יארוב?

עוד רב המרחק עד החוף".

סילפו הפראים את שירי — נתחייך שוב. פגיעה רעה פגעו בלבו זכרונות העבר. ספלי החרסינה קרצו באפדן מוריק וטנבורו העזוב צלצל: נגמע עד אין קץ מכוס תרעלה, מה ילד יום מחר בל נדע… במניפותיהן מניפות הנערות וצחוקן כצלילי פעמוני כסף. כרוחות טובים נעות נשים בסרבליהן מצופי הכסף ובדומיה חותרת דוגית האושר על פני מי החיים הברורים.

ער לב המשורר. צחוק בהיר נח על עיניו ופניו אל מול העבר. בים זכוכית מתחולל מחול חרישי, ומסביב חרסינה, חרסינה ונגוהות. יפים הם ומעודדים חיי משורר מאושר, הפורש מפרשי ספינתו להפליג אפסימה. שם יושבות מלכות לבנות לשיר שירי ערש נוגים כנטות צללים ורודים אל חיק האדמה. אט־אט צנחו בבות עיניו כי עיפו. כה טוב להזות ולחלום בצל אילן מנגו בשרב צהרים.

והנה מצאוהו. באו התלמידים לרבבותיהם ועמדו סביב־סביב. ברח מהם נעור־הרוח להסתר בישימון ולהסיח את נפשו המדומדמת באין מפריע. הנה הוא פוקח את עיניו. למה זה דלקתם אחרי להרגיזני? וכזאת אמר הנעור לתלמידיו: הנה קרב והולך יום גאולה אחרון — איים, ודבריו מזרים פחד. את עיני אתן בכם והפכתם גל עצמות. מוצקי ארץ תומך אני בהבל פי, כי בלעדי היא שמה ושממה. אותי את עצמי ביקשתי בערבה ולמה באתם הלום? גשו הלאה ממני, פן יאבד לי האני הקדוש בקרבתכם, כי טמאים אתם וערלי לב כולכם. חרש חרש הניעו התלמידים צמותיהם ארוכות בקידה וידיהם פרושות אל מול הנעור: קדוש אתה הנעלה, וקדוש שמך שבעתים!

קם הנעור ממשכבו לברך תלמידיו הנאמנים. ופתאום — הוא פונה להם עורף ובורח להסתר, לבל תראהו עין חי, ולשונו יורקת: טפו, טפו, טפו… רגלים יחפות לרבבותיהן נוהות אחרי עקבות הנעלה. כי אין אושר מלבד הנעור עלי אדמות, כי הוא לבדו חדר עד סוד הנירוואנה. כי בוּדהא לבש דמות אדם להספג גם הפעם באור החדלון. קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעור.

ד

כזאת שמעתי.

אותה שעה עשה הנעור בגינת הערמונים, בגבעת הארנבת. ויבואו אליו תלמידיו ובראשם מון־דסה הישיש. ויבואו וישתחוו ברוב כבוד סביבו. ובשבתם כולם יחדו פתח מון־דסה הישיש:

— למה הה נעלה, תתעלם מפנינו? הנה כולנו, כאיש אחד, תלמידיך אנחנו ואזנינו קשובות לדבריך הקדושים. באו אלי הנזירים הצעירים וישאלוני: למה זה לא יראה הנעור הנעלה ולמה לא יורנו דרך החיים? את בתינו עזבנו בגללו ונלך אחריו למען האמת, ואֵי התורה הגנוזה ואֵי הנעור בכבודו ובעצמו?

גמר מון־דסה את משלו ויפן אליו הנעלה הנעור ויען:

— האם יבין האדם המאווה לדברי הבלתי מאווה ומי שניכר בסיגוף מי שנשקף בסיגוף, מי שנרדף בסיגוף, האם יוכר, יישקף, יירדף ע"י בני־אדם השקועים בשערי מאווייהם היוקדים, שמוחם נשרף באש זדון ולבם נמלא תשוקות, אשר חומדים כל בכל נפשם ובכל מאדם עד בלתי ירח. האם שנים פילים צעירים, או שנים סוסים צעירים, או שנים שוורים צעירים, יליפים ונרגלים, ידמו לשנים פילים צעירים או לשנים סוסים צעירים או לשנים שוורים צעירים בלתי יליפים ובלתי נרגלים?

— כשמש בזיו צהרים כן ברורים דבריך, הנעור הנעלה — ענה מון־דסה הישיש.

— כשמש בזיו צהרים כן ברורים דבריך, הנעור הנעלה — ענו פה אחד כל הנזירים.

— ועל כן איפוא — המשיך הנעור — תלמידי ונזירי, כל הניכר בסיגוף, כל הנשקף בסיגוף, כל הנרדף בסיגוף, לא יוכר לא יישקף, לא יירדף ע"י בני־אדם, השקועים בשערי מאווייהם היוקדים, שמוחם נשרף באש זדון ולבם נמלא תשוקה, החומדים כל בכל נפשם ובכל מאדם עד בלתי ירח.

אלה דברי הנעור.

מתון־מתון חזרו רבוא פיות על דברי הנעלה ללמוד על פה ולחרות בזכרון כל אות וכל תג. רק הצמות נעו אנה ואנה ועינים פנימיות חוזות אל מול הנירוואנה. קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעלה, מהגים רבוא פיות ויקומו ללכת אחרי רבם אל אשר ינחם.

ה

בחורש עצי מנגו חנו התלמידים־הנזירים על רבם. מי שולק אורז ומי שופת דוד תה לאש ומי מהרהר במופלא ממנו. על יד הנעור רובץ מון־דסה הישיש ואזנו קשובה לתנועות הקדוש. ואחריו גוחנים התלמידים עפ"י גילם בסדר ובשורה. בראשונה הראשונים שהאמינו ונהו אחרי הנעור בהגלותו, ואחריהם הנזירים הנבדלים, המסתגפים הגדולים, ובסוף — הצעירים הנספחים החדשים. וביניהם הרחק־הרחק רבץ תחתיו טשו־אנג עול הימים. בפני הרב נעוצות עיניו נאמנות ולבו מאהבה משתפך על גדותיו. בשלי שרכה השמש דרכה נמשכת אל נרתיקה. צולל במחשבות נסתרות נרדם הנעלה במושבו. בשובה ונחת יניעו ישישים צמות צחורות. בשובה נושבת לקראתם הרוח. וכבר אגן הסהר מופיע.

— מי את ומאין באת? — שואל הנעור את הילדה הפעוטה, הנדחקת למרגלותיו ואיש לא ידע מאין תבוא.

— בת יחידה אני להורים אמידים — מספרת הזרה — ואחד מבעלי השררה נתן בי עיניו לאנסני לאשתו. עוצה עצה, בודהא למען תציל נפשי מטומאה! — דמעות נגרות על לחייה. — לפרדס האהבה — ממשיכה הילדה — רציתי לברוח, לכהן בהיכל, לאסוף דמעות אומללים, לנחם לבות אובדים, ללחוש דברים עריבים באזני עלובים, שאת האהבה ואת סודה לא ידעו. כי לבי בקרבי שלהבתיה וכולי אש קנאה לעבודת קודש, למען הגאולה והפדות.

ללא נוע מסכית הנעור צולל במחזות מני קדם. האם באמת אין תקנה לאשה, כי תבוא להנזר ולהטהר? האם פרחי־לוט הנירוואנה לא יפתחו גביעיהם להליט את האשה במחמדים?

ומון־דסה הישיש שבחבורה קם ממושבו. — טפו, טפו — הוא לוחש כעל עקרבים — אשה אך טמאה! — והרחק הרחק גוהר הנזיר עול־הימים טשו־אנג לדעת מה ייעשה בילדה. שתים עינים כשני לפידים פונות אל פני הנעור והוא צולל במחזות מני קדם. מצפות הצמות הארוכות של הנזירים, מצפה כל היקום, כי הנה יגזור הנעור ומגזירתו תחיל כל הארץ.

בת צחוק קלה, טובה ומיטיבה מרחפת על עיני הנעור. את ראשו הוא מרכין בחיבה ונושק לפעוטה פו על פיה. — על אשר נקפך לבבך — אמר. חרדה נופלת על מחנה הנזירים. והישיש שבחבורה מון־דסה קם ואל מול הנעור הוא רוקק שבעים ושבעה. טפו, טפו, טפו! ואחריו קולו הנזירים: טפו, טפו, טפו,! — אכן — הרים מון־דסה את קולו — בוגד ייקרא לך מעתה, כי בך בעצמך בגדת ואת תורתך הקדושה נטשת!

— בוגד — הרעימו רבוא פיות ורבואתים ידים מונפות אל מול הגואל.

— שקר תורתך וכחש היה בפיך תמיד — מכריז מון־דסה הישיש.

— שקר וכחש — מרעימים הנזירים.

ורק לב אחד מפרפר באהבה ותודה. אחרון לאחרונים היה הלב ולא היה שומע לו.

— אתה לנו שר ומנהיג — כורעים הנזירים לפני מון־דסה הישיש.

— אחריך נלך ואת מוצא פיך נשמור — משתחווים ומודים התלמידים.

מבוכה גדולה עוטפת את מון־דסה הישיש. החווירו פני הנעור ועיניו נשואות אל על.

— בוגד, בוגד, בוגד, — מרעימים הכורעים למולו. כשיות עוורות פנו אחרי מון־דסה ללכת.

— המסה האחרונה — מדובבת לשון הנעור הנעלה. — טפו, טפו, טפו — מנבח מרחוק קולו הנחר של מון־דסה המנהיג. ולב צעיר אחד, לבו של טשו־אנג עול הימים, מלא אהבה ותודה.

לרגלי הנעור רותתת הפעוטה פו. קור גדול עוטפה כשמלת אבל רחבה. בכי מפרכס בחזה וידיה על עיניה. ואתה יחד בוכה טשו־אנג הנזיר עול־הימים. ככה שהו שלשתם בחורש מנגוֹ, והלילה ירד בהיר וקוסם. דומיה לוטפת עינים חכליליות מבכי. — זאת היתה מיתתי הראשונה — פולחת את הלילה העמוק אנקת הנעור.

ו

ימים רבים תעו ביערות השלשה: הנעור, מי שהיה לי־טי־פה המשורר, הילדה הפעוטה פוּ, שעזבה בית הוריה למען העבודה והקדושה, וטשו־אנג הנזיר עול־הימים. מכפר אל כפר הם נודדים נדוד לבלתי קבע בחייהם, ובנשמותיהם לבנות מתנגנות מנגינות דק שבדק.

מורה לשניהם הנעור:

— כולנו חייבים ואין בינינו אחד שייקרא זכאי. ליום דין אחרון רובץ החטא! על חטא שחטאנו — נאנח הנעור ועיניו תלויות בחיבה בשני תלמידיו מאזינים.

נכמרו רחמי המטרוניות למראה הילדה פו, המתנזרת. — כה פעוטה וכה קדושה — אמרו.

— את אבא ואת אמא זנחה למען הטהר והבדל מטומאת החיים — מסביר טשו־אנג הנזיר.

— ידיה מעידות כי מבית אצילים היא — מרננות המטרוניות בכפרים וביד רחבה הן מנדבות אורז לפרוריהם. פירות מתוקים מעלות האכרות החסידות למען התפילה והפדות. כי פני הנעור ערובה בדוקה לקדושתו.

מספר הנעור לתלמידיו מאזינים:

— שירי זהב שרתי בחרותי. על חיים נוצצים בגביעי יין שרתי ועל פירות מתוקים באפדנים מוריקים על שפת אגם מים.

— אתה הוא, אשר אליך באה דודת חיל־חול הפקיד. שואלת הפעוטה פוּ.

— אני הוא — עונה הנעור באנחה. — באה אלי כמתחפשת לשרתני בטהרה. אולם לשונה ענתה בה, כי נסגר רחמה מלדת. קמיע דרשה במפגיע, כאחד הידעונים הייתי בעיניה. כי זאת אגלה לאזניך:

שלשה מינים ירדו לעולם התעתועים. המין האחד מבקש קמיע עץ או אבן להאמין בו, להתפלל אליו שלש ביום, לגור מפניו ועצה לשאול מפיו בעת מצוקה. זאת היא הפסולת. הנשים המזקינות, לבן לקמיעות אלה. ילדים שעינם לא תראה עדיין, ואזנם לא תשמע דפקי החיים — הם הם המעלים לעצמם אלילים למען הביטחה.

המין השני בוחר קמיע בשר־ודם להאמין בו וללכת אחריו בדרך החיים. הוא הוא המנחה והם הצאן — הוכו בסנוורים אף המה. כל דבר היוצא מפי הקמיע החי קודש הוא ואסור לחקור במופלא למען הביטחה. כי על כן נעור קדוש יקראו לקמיע החי ועל כן שמו בו עינים למען ינחם בחתחתים. אלה דרכי תלמידי, אשר נהו אחרי מון־דסה. בטנם לא מלאתי, לא הטפתי להם דברים כחפצם ועל כן לא מצאו בי את מבוקשם. כי ההטפה היא המכלכלת את רוחם ובה כל מאחזם. ואף כי לא יבינו כל הנאמר להם, בעל פה ילמדו את המוטף למען הנחיל לדורות אחריהם. את הדיבור החי הם מקפיאים ואת טעם הנירוואנה לא ישיגו. כבוד חולקים הם איש לרעהו בעבור הזכרון הטוב, החורת את האמרות הקדושות לבלי שכוח קוץ אחד או תג אחד מדברי הנעור למען הנצח. כה הם מתאמרים לאנשים קדושים, שכל דבריהם קודש. כל קיומם בא להם מזכרונם הטוב ואת הנרמז בדברים הנאמרים לא יבינו. גרועים הם מהמין הראשון, כי אך לשררה בעולם ישתוקקו. הם החיות הטורפות את הרוח בעולם התעתועים. הם את האחרים ידריכו לבוז לכל קדוש וכל טהור. את כל האזנים יאטימו עדי פרא בערות, במפלי דברים אפולים למודים בעל פה וחרותים בזכרון. את רגלי ההלכים הנועזים הם מכשילים בקראם אליהם שוב ושוב: לאט לכם!

והמסוכן בכולם הוא המין השלישי. והם מאמיני האפס. לא מורה להם ולא מדריך. חפוי ראשם על צוארם ולבם תלוי בחבל רקוב. בשערים בני רבים הם תועים ואין מוצא להם. פיהם לנאוק לא יפתחו ובכי לא ירטיב עיניהם. כי קרים הם וקפואים מני אבן. בעינים סומות הם עוברים את עמק התעתועים, ובלבם הם חושבים, כי רק המה מבינים את הכל. רצון המעשה נעדר מלבם, כי נותק הקשר המאחה. הם תועים כנרדמים על פרשת הדרכים. יד הגורל מושכתם והם נגררים באין מוחה. חיים הם כקבורים ובהקברם הם תועים. נפשם לא מצאה תיקונה בגופיהם ולא תמצאהו לעולם.

נאנח הנעור, התעייף וחדל ממשנתו. אך הזיעה הרנינה את מצחו הקמוט. ועיניו העצומות העידו, כי צלל במחשבות נוגות עד אין חקר.

— ואנחנו? — לוחשת הילדה הפעוטה פוּ.

— אנחנו פנינו אל מול הנירוואנה — עונה הזקן — מלא חפנינו שואבים אנו מים ושופכים ארצה למען הזרע. את הישע הגדול אנו מחפשים, כדי למרוד בעול הגשמות. את זוהר אין הסוף אנו רואים ברוח, כי ברוח שמנו מבטחנו וזולתו אין. מאור גדול רואים אנו בבדולח הנשמה. כי אנחנו תאו—הדרך, ושמה: גאולה. את גרעיני החול אנו מאספים לזרותם לארבע רוחות השמים, לאות הפריון. את משחק החיים אנו משחקים בהבנה ואהבה. כי עיקר העיקרים היא האהבה. את ידידנו העושים כמונו אנו מבקשים בעולם התעתועים, כי אחים אנחנו לזוהר אחד. גדולים אנחנו, כי יחידה דרכנו, המובילה את הנירוואנה….

ושוב הפסיק הנעור, כי קשתה עליו נשימתו.

חרש פרש הלילה רקיעיו שחורים מלמעלה ונשימות הנעור פלחו את האויר. ביער מנגו שכבו שלשה תועי־מטה. יגיעים מעמל יומם. כי בים עזרו לאיכר בעבודתו בשדה. ובנטות היום פנו לדרכם ולא קיבלו בכל עמלם אף גרעין אחד של אורז. לא ישן הנעור ולא ישנו אתו בלילה שני תלמידיו הנאמנים.

— והיא? — שאל טשו־אנג, הנזיר עול־הימים.

— היא כמלאך גואל הופיעה לחבוש פצעי זקנה.

— ואתה טשו־אנג — פנה הנעור לנזיר עול־הימים — אתה תמלא את מקומי אחרי, כי אסגור את עיני לבלתי פקחן עוד לאור שמש. כמוני תרווה ארס ומרורים תשבע, אך אין אחר לשאת את עולי אחרי. ארוכות הן חוליות התעתועים, ורק הנעור יבינם. אכן, פקח עיניך לראות ואזניך לשמוע.

סתומים היו דברי הזקן וסתום היה צחוקו המרחף על שפתיו.

— ואתה תהיה — הוא פונה לטשו־אנג עול־הימים — המתנקש בחיי להמיתני.

דעמות נוצצות בעיני הנזיר. חשך עולמו, ותהום רבה פערה לועה: למה? אפופה הרהורים רבצה הפעוטה פוּ לרגלי הנעור. ולילה כבר הליט את הציצים הנודפים ביער מנגו.

ז

לפני רבו כורע הנזיר טשו־אנג מתוודה: — אוהב אני אותך, כאשר יאהב אדם את אביו מורהו. את עיני פקחת לראות והנה הן רואות. את נשמתי לשת כעיסה, והנה היא נאצלה. את כולי יצקת בדפוס חדש, והנה נולדתי לקדש את עולם התעתועים. אולם… אולם — מגמגם הנזיר עול־הימים — טוב לי לוא נשארתי כאשר הייתי, מי שראשיתו וסופו סתומים שבעתים, שלבו לא ילך בנתיבות אור, ומנת חלקו עלי אדמות סנוורים, ונשמתו אפופה אפלה לעדי עד. למה פקחתני ואפקח?

אל מול הנעור־הנאור משתחווה הנזיר המתחטא: — את פו הילדה הפעוטה, גזלת מני ביד חזקה ולא אדע מה היתה לי. לוא דל מני עפר אהיה ומוגר ככלב לסחי, היתה מנצנצת תקווה בפינות עיני: אולי! המלה הוורודה “אולי” היתה מנחמת, ומבשרת ומעודדת. ועכשו אבד לי הכל בחיי עלי אדמות. לא לי להרים את עיני אליה, כי שלך היא. לא לי לגעת בה לטובה או לרעה, כי שלך היא. לא לי לשכך את סערות רוחי בחלום זהב, כי שלך היא. קודש היא לדברי תורתך.

במחשבותיו מאפירות צולל הנעור־הנאור וזקנו הלבן מבריק בין הירקון. מלבין מצחו המתולם כשדה שלג על ההרים הגבוהים. ופתע מנתר טשו־אנג הנזיר ממכרעו. את פיו הוא פותח לקלל את רבו: — ארור בואך הנעור וארור צאתך. ארור אתה שבעתים. תחת כפות רגליך דראון עולם והבל פיך שורף כל לבלוב. מבטך פורש אך מגפה על רוח החיים וכל משאף קופא. יכרסמו עקרבי ארס את בני מעיך, על שלקחת ממני את פו הפעוטה. ידקרו קפודים לוהטים את בשרך, על אשר את תוחלתי האחרונה הובשת מלבי. ארור הרב וארורה תורתו לנצח נצחים. שקר הרב ומרמה תורתו. שקר הוא עולם התעתועים ושקר הנעור־הנאור, ואתו יחד ארור תלמידו טשו־אנג הכלב. שניהם ארורים לעולמי עולמים.

בין הירקון מבהיק זקן הנעור המלבין. מלבין מצחו המתולם שבעתים כשדה שלג על ההרים הגבוהים. ועל לחייו הדבוקות פנימה דולפים רסיסי זיעה אחד אחד. באין סוף האופק תקועות עיני הנעור. — זאת היא מיתתי השניה — ממלמלת לשונו ללא הד. ללא הד שר הירקון שירת אבל מתונה־מתונה.

בעבי החורש מצא טשו־אנג הנזיר את הפעוטה פוּ. על ברכיו הוא כורע לפניה ועיניו דומעות. — שובי לך פו — הוא מתחנן לפניה — שובי לך מעל המסית. — נימי קולו נמקו והוא עודנו כורע. — חכם הוא הנעור ותורתו צדק. מאמין אני לנעור ובדבריו לא אפונה. לוהט לבבו וזומם להיטיב להולכים בעולם התעתועים. אולם איככה ארפה ממך ואשט נירוואנתה? איככה — גמגמה לשונו הצרובה של טשו־אנג הכלב. ובחזהו מנגנים שבעים קולות הטומאה, מושכים את מיתרי לבבו, ומתירים אותם אחד אחד. קולו מרוסק וניחר. קפוצה הגרון ויד איומה חונקת. יד ברזל סגרה על גרונו בכח.

— אני אוהב, אוהב — מגמגמת לשונו המצורעת של טשו־אנג הכלב. — צעיר עודני ומלא און חיים. מעמל וזיעה לא אברח — נובח הנזיר וקם ממכרעו מתלהב. — אבנה אפדן מחרסינה מבריקה, שוכן על אגמי מים. גשרים ארקע מקומרים ושחפים שחורים יתנו לפני גסיסתם על הנירוואנה. שובי לך — מתחנן הנזיר עול־הימים — שובי לך, פו, כי מה לך גאולה, כל עוד דם חי רותח בעורקיך. ומה תועיל תורת תפארת קפואה ללבבות התוססים? שובי לך, הנשאי לחיל־חול הפקיד, אם בי נקטה נפשך. בבכי נוחר פורץ טשו־אנג הנזיר. לרגלי פו הוא גוהר ונושק את רגליה הפעוטות. לתוך עיניו מביטה פו ומבינה. את ידה על צמתו הצניחה ושוב החזירתה אל חיקה. בלי אומר פרשה לדרכה.

בדומית הייער יושבה הפעוטה להרהר: אוי לו לתלמיד, שלא קלל את רבו בחייו. ואוי לאדם שלא תעה במבואות אפלים ולא נשא קולו בקללה איומה ביום דין אחרון. באין רואה בוכה הפעוטה, כי נביחות הנזיר החרידו את היער. ובאין שומע מתפללת פו על נפשה, למען תעצור כוח ללכת בדרך היעודה. חרש חרש צונחת הפעוטה פו לרגלי הנעור.

ח

חולה הוא הנעור. מחלה אנושה מתישה את גופו הזקן. בנקודה רחוקה רחוקה באפסי האופק נעוץ מבטו הקפוא. אכן — ממלמלת לשונו בכבדות — קללני תלמידי וחי. אורי הנירוואנה האירו באור גדול את מצחו המתולם שבעתים. לבנה התפלשה השתיקה מצפה למיתה הגואלת. מלבין זקן הנעור בירקון. לרגלי החולה רובצת הפעוטה פו. שלש צפרים צחורות מרחפות מעל ראש הנעור לשמרו. נרדמה נשמתו עיפה לשמע מיתרי טנבורו, המנגן מאליו שירי יין־זהב ואפדנים מוריקים על אגמי מים רבים. ובדומיה מרננת הנירוואנה סלה.

מחלה אנושה אפפה את הזקן. אדים כחלחלים עלו מן האדמה לעטות את החולה. והוא שקט וקפוא. ירוק מתנוצץ חרמש הקוצר הגדול המרטיט מקוצר רוח. והנעור שקט וקפוא. תורתו שמורה בפי תלמידיו — אף קוץ אחד, אף תג אחד לא יחסר בה. הוא שקט וקפוא. צורבת אש חיה בלבו. הנה הוא רואה את התורה שבעל פה נהפכת לתורה שבכתב. במו עיניו הוא חוזה את תלי התילים של ההלכות והוכוחים והפירושים המתערמים על כל משפט פשוט. התורה משתמרת בזכרון תלמידים נאמנים… לא, לא! לא נאמנים המה. בוגד — רגנו פיותיהם… זע הנעור בקדחו ונואק. חבלי מחלתו קשים מנשוא.

ימים ללא אוכל ולילות ללא שינה עברו עליו, עד השיגו את כל הסודות ועד שמצא את המפתח לתמצית חייו, עד שגילה את הדרך לפדות הגדולה, את בשורת הנירוואנה. ענק אל ענק, חוליה אל חוליה הסמיך בימי חייו למען האמת והנצח — והנה שרשרת מושלמה בשלהי ימיו עלי אדמות. ובין כל תלמידיו רק מבין אחד: טשו־אנג עז הפנים… יחד אתו עבר שבעה מדורי טומאה ובתשעה צירי יולדה הפסיג וירד, עד שקרביו מפולחים כבסכין פגומה. בלי מחסה תשאר הילדה הפעוטה פו. ומי יפרוש עליה כנפי ברכה בעתיד? היא בתו הקטנה, היא תלמידתו היחידה. הראשונה והאחרונה בחייו. היא אשתו אהובתו. היא רעיתו־ידידתו, האחת־היחידה. אכן צדק הנזיר עול־הימים, אכן אהבה והוא את לבו לא ידע עד היום.

אדים כחלחלים דוהרים מסביב לנעור והוא מתהפך על יצועו וגונח. שבתי עדיך — לוחשות שפתיו לבנות — שבתי עדיך, אֵם כל חי, אלוף נעוריך אני. יין עברני ופרישות. וגם זאת חלפה לבלי שוב. שבתי עדיך — לוחש הגוסס וקצף לבן מותז מפיו ומזליף חזהו הצמוק. והנה היא לפניו, היא הילדה פו, הפעוטה. כפסל ללא נוע היא נצבת, עיניה עצומות וריסיה שחורים משחור. מתחת לעיניה סהרונים כחולים, סמל הסיגוף הגדול. הכרתיך — לוחש הגוסס — אליך נושא אני את נפשי, אל בתוליך הטהורים. שפל אני ולרגליך אתפלש בעפר, ולמה זה רבצת למרגלותי עד כה? שפל הייתי עד כה, ולא ידעתי את אשר אעשה. סלחי הנעלה, כי רק את הנעלה ואני קטונתי מלהתיר שרוך נעליך. את מלמולי פי האחרונים נושא אני אל יפיך הכמוס, ובכח ארעים קולי לבשר לכנפות הארץ, כי רק אַת היחידה, משוש העולם ונשמת כל חי. ביום גסיסתי האחרון אשבח את האשה, בזמן אנעים קולי לכבודה, אהללה במזמור גדול ואחרון….

ירוק התנוצץ חרמש הקוצר, הקורץ מן הסבכים והוא בוכה מרה. על חבלי הנעור בוכה גם הוא. מתנער הנעור הנעלה, את פיו הוא פותח ואומר: — בי מבוע כל התקוות ובי קץ כל השאיפות, כי אני הנעור וזולתי אין. קומי נפשי וצאי לך. בואי מצפון וצאי לדרום. קומי עורי נפשי, מעפרך התנערי ופחי למזרח, קומי נפשי וראי לך. הנה אשה נצבת שם. גוף בתולים קדוש, אשה… — נרעדו בבות עיניו ושיניו זו בזו נוקשות.

שמעה הילדה הפעוטה את גניחות הגוסס והבינה לרעו. למראשותיו עמדה כפסל ללא נוע. לכפות רגליה צונח הנעור־הנאור ונושק לקדושת בתוליה. מסתורין — לוחשת לשונו בכבדות. את ידיו ואת רגליו פושט הזקן בשארית כחותיו ומשתטח על הארץ: על הקדושה ועל הטהרה ועל הלובן… מבינה הילדה הפעוטה פו לסודות הנעור ועיניה דומעות. לראשו לנשק רוצה פיה והיא כפסל ללא נוע נצבת. אהה, נבונה היתה פו הפעוטה. לא זרע השארתי אחרי — ממלמל הגוסס אלי עפר — ואין מי, כי ימשיך אחרי את חיי עלי אדמות. אין מי, כי ישכלל את גוף גזעי לתפארת. רק מלים השארתי להיות בנות לאביהן, ומי יודע מה ילד המחר המנצנץ?

לא התאפקה הפעוטה ולרגלי הנעור צנחה. בשפתיה דבקה בשפתי הגוסס. לתלמי המצח נשקה ולחריצי הידים משורגות הגידים הכחולים. לגומות לחייו נשקה, שהשחירו מיגון. את הנשמה העוזבת את משכן הגוף, רצתה למוץ מפי הגוסס ולספגה בנשימה אחת. נתן בה עיניו הנעור והן מאירות באהבה גדולה. והנה הן הולכות ודועכות, הופכות זכוכית קרה.

מבין הסבכים מציצות ענים חשדניות. עיני טשו־אנג הנזיר. את מחזה האהבה הגדולה ראה במו עיניו — והן דומעות דומעות. אכן גדול הוא הנעור וקדוש במותו, ואשרי העין כי תשורנו. פקות ברכי הנזיר טשו־אנג, כי להתנקש זמם בחייו לרעה. את דבריו הסתומים מני אז — הוא זוכר. והוא בוכה בכי איום עקור הד.

ופתע מפנה אליו הגוסס עיניו זכוכית. הנה עומד היורש לפניו. הנה איש צעיר עומד שם, איש חי. והוא במו פיו יעדו למלא מקומו אחריו. הוא עצמו מסר לו את המפתח לגדולה, ומי יודע מה ייעש לתורתו בפי הצעיר. האם לא בשמי יכריז את אמריו, האם לא עטרת יעטור לראשו ויתפאר בכבשוני רבו? ואף הילדה הפעוטה פו, אף היא תהיה לו למלאך גואל. והכל יהיה לו. התורה קדושה, האהבה הקדושה והעתיד הקדוש. הכל נחלת העולם. כי הוא, הנעור, ימות עדי־רגע, אל אבותיו ייאסף ושוב יוולד בגביע פרח־לוט בנחל הקדמון. ומי יודע אם שם תעמוד ילדה פעוטה על ידו לצקת מים ברינה? מות ימות הזקן… י—מ—ו—ת… כי בדרך כל חי הולכים הזקנים והצעירים יורשים אחריהם. פו הילדה לוחשת באזנו באהבה: הצעירים אחריהם… הצעירים אחריהם ימותו… הצעירים ימותו… גם אני בגביע פרח־לוט אוולד שוב, גם אני… שערותיה פרשה פו הפעוטה לרגלי הנעור, נגעו שפתיה ברגליו ופיה שוב לוחש באזניו: שלך היא פו כל ימי חייה. רק שלך… אור גדול הבריק פתאום בעיני הנעור ודעך. רק זכוכית קרה נשקפת מחורי הבשר. נשמת הנעור עזבה את משכנה לעד. חשכה ירדה על היער.

בערב ההוא נגנז אור גדול בהאסף הנעור הנעלה אל הנירוואנה. והעולם ריק היה מאדם. אף הצפרים הצחורות מעל לראשו נעלמו. רק פו רובצת לרגליו כמימים ימיה. רק טשו־אנג הנזיר עומד לשרתו כדרכו תמיד. אם יוודע ברבים, כי מת הנעור הנעלה? אני איני יודע.

ט

כזאת שמעתי:

כשנסתלק הנעור הנעלה באו אליו תלמידיו הנזירים לרבבותיהם ובראשם מון־דסה הישיש. על־יד גוויתו הקדושה מצאו בריה טמאה בדמות אשה, ויגרשוה במהלומות. ומסבך היער הופיע טשו־אנג הכלב המצורע, הקפוד המסריח, מי שקצץ בנטיעות וכפר בתורת רבו הנאור, בתורת האהבה הגדולה והנירוואנה, והוא היה מי שאחז בבריה הטמאה ויובילנה אחריו היערה. לא עמדו לו הנזירים לשטן בדרכו. כי טומאה בטומאה תדבק. בכי הטמאים התהלך ביער כל היום ההוא, על שנאות הנעלה להדבק בזוהר הנירוואנה למען הפדות. בכי איום היה זה, בכי טומאה עקור הד.

אך הנזירים הקדושים הרימו קולותיהם בהללויה למען השתיק את קולות הטומאה ולא יכלו להם יום שלם. בלילה העמוק שבה הדומיה היערה. אזי הדליקו הנזירים לפידים וישבו בחצי גורן עגולה מסביב לנעור הנעלה, גם אותו עצמו הושיב מון־דסה הישיש בעזרת עוזריו נאמנים. וכל הנזירים פה אחד חזרו על דברי התורה הקדושה בעל פה לפני הנעור למען יווכח כי שמרוה בזכרונם למופת. חיכו הנזירים, כי יתקן את אמריהם הנעור, כדרכו תמיד בנפול טעות שטף לשונם. אך הנעלה החריש ושהה בדומיה קדושה. וידעו כל הנזירים, כי התורה הקדושה בפיהם אמת היא לעולמי עולמים.

אכן, פתח מון־דסה הישיש:

— תורתך, הנעלה, שמורה בפינו למופת. אף אות, אף קוץ, אף תג לא שנינו מאמרי פיך. את תורתך זו נשמור במוחנו וננחילה לדורי דורות. יודעים אנחנו, כי בנו בחרת למען נפיץ את דבריך ברבים, כי יחידי סגולה אנחנו להרביץ תורתך בעולם. אכן, קדוש אתה שבעתים לנו, הנעור הקדוש. קדוש, קדוש קדוש הוא הנעור. — ורבוא פיות מלמלו בחרדה: — קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעור.

רוח חזקה נשבה מאמירי העצים וראש הנעור זע אנה ואנה. זה האות וזו הסכמתו — רמז מון־דסה הישיש. משתחווים הנזירים הקדושים למראה המופת הגדול. והנה קמים כולם על רגליהם וכורעים אל מול הנעור. על מכרעם שהו עד הנץ החמה. — קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעלה — ריננו רבוא פיות לקראת השמש העולה.

בעבי היער תועים שני ילדים בוכים. לחן נוגה מלווה אותם בתעתועיהם.

אכן נפטר הגואל. כי לחן הנזירים השמיע את מותו ברבים. תורתו השמורה בזכרון תלמידיו היתה לקנין עולם והיא חרותה עד היום הזה על לוחות אבן לזכר כל הדורות. בכו כוכבים מלמעלה ונהי השמיעו נהרים מלמטה ועוד שתי נשמות בודדות, שנתעו באשמנים, כי נגנז אורם לבלתי שוב.

כזאת שמעתי. אלה דברי המספר.

ויהי מקץ נדודים עדי נשף, ישב מֶסֶר קוסמוס אלברטיני עול־הימים בחדר משכיתו ולבו מר עליו, הומה מאין כמוהו. ראשי בתי־האב בעיר מולדתו, הוא פירנצי המעטירה. באים ויוצאם בהיכלו המפואר שע"י סט. פייטרו מג’ורה, זכר־מעט לימים הגדולים והנכבדים אשר לבית אלברטיני. הלא את ההיכל הזה הקים אביו, מסר פיליפו אלברטיני המורם־מעם, זכר צדיק לברכה, ואין לך מרומם משמו בפי העם אשר בפירנצי המעטירה. הבחיריה החדשה ממשמשת ובאה וראשי בתי־האב נתכנסו אצל הבן לרומם קרנו כאשר רוממו את קרן אביו — להושיב את הבן תחת אביו הגדול עם נדיבים. ובעמוד ראשי האבות לפני מסר קוסמוס עול־הימים כדי לקבל על עצמם את שררתו והם מקלסים ומשבחים את האבות הגדולים ובבת־ראש את מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה, אחזו את הבן רעד ופחד גדול — כמחט בבשר החי. הלא בעיר מולדתו פירנצי המעטירה עריצים ימשלו בה גם היום הזה, ומה בצע במלחמה אשר הטילו על עצמם ההולכים בדרך הישר להשכין בה אך טוב עד עולם? אולם כל נימה ונימה המצטרפת לחשבון גדול. אביו מורהו, זכר צדיק לברכה, אשר היה לשיכים בעיני אנשי ריב ומדון מיושבי העיר, כי התקנאו בגדלותו ובחכמתו ובכל הסגולות הטובות שבהן חננוהו שמים, שלח יד בסחר עמים והוא עודנו נער, ויצליח ה' דרכו. שהדנו במרומים, כי בלבו הטוב ורוחו הנדיבה, קנה את לב המון־העם המתרברבים בפירנצי המעטירה, כי היה להם מחסה ומגן לכל משאפותיהם והרימוהו על המשמרות הנכבדות מכל וכל. על כנו נשאר ימים רבים למגינת לבם של הללו, שהשעה משחקת להם, המתנכלים בהמון העם להשפילו, הללו האומרים והחוזרים, כי אך רע הוא לרומם איש, אשר רב חינו בעיני המון העם, שכן קל להרגיע רוחות זועפות בראשית מהומה, אבל מים זידונים בגאותם — כיצד ייסכרו?

מהזיונות רוחו הוזה מסר קוסמוס עול־הימים — הילך בן בעקבות אביו מורהו? הלא את תהילתו, את עטרת שבחיו הוא שומע השכם והערב. האמנם יתכן צדיק גמור בנו של צדיק גמור? ומה דין הבן?

היידמה לאביו מורהו או יסטה מעליו פורץ מסילות חדשות? זה לילות רבים נטרדה תנומה מעפעפיו. כי איך ירתק נפשו ברתוקות לא־לו ושיחו ישפוך כאשר עשה לפניו איש אחר זולתו? טוב מזה הוא לפרוש מהעולם העכור הזה ולהתבודד עם נפשו בעלית־הגג הבדולה מכל וכל. שכן גלוי וידוע, כי מסר פיליפו אלברטיני אביו, זכר צדיק לברכה, לא התבודד עם נפשו מכל וכל כל ימיו. אך רק הנפש המתבודדת תדליק אבוקות בחושך לא־דרך…

גדולים לאין ערוך הם מעשי מסר פיליפו אלברטיני. ויהי בימי המלחמה כאשר ירש המלך קרולוס את מלכות הונגר, קנו בני פירנצי המעטירה בכסף מלא את חבל אריצו מידי צבאות לודוביקו איש ריבו של קרולוס ויהי רווח והצלה לכל העם. כי נהפך להם יגון לששון. הלא אך תמול שלשום נתיראו ונתחרדו מאד פן תיבקע העיר לפני צבאות האפיפיור ירום הודו, אשר נתקבצו לשים מצור ומצוק עליה לפתע. ולא זו בלבד שהעיר עומדת על תילה ולא נפלה אבן מאבניה ארצה, אלא עוד הגדילה והוסיפה שררתה על כל מה שהיה לפנים, וזה פתח־תקוה כי ימים יבואו וכל חבל־הארץ מן הים עד הים עתיד להיות ממלכת אדירים אחת תחת פירנצי שרתי במדינות. מסר פליפו אלברטיני הוא האיש, אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת. הוא ולא מלאכי עליון, הוא ולא שליח, הוא ולא אחד מבני מנצ’י, העוינים את בית אלברטיני מאז ומקדם. קוסמוס עודנו נער בימים ההם, כי בן־זקונים נולד לאביו הגדול. וגם זאת לדעת: תפילת אלברטיני האב, זכר צדיק לברכה, הלא היא התפילה המודעת היום הזה בפי כל בני פירנצי המעטירה להתפלל בכל עת צרה ומצוקה. שכן בימי המצור יצא אלברטיני האב, זכר צדיק לברכה, אל גדודי העם, שומרי החומה, וכאשר השקיף על גייסות האויב ככוכבי השמים לרוב, הנחיתים בעמק, נשא משלו לאמור: אתה, היושב כרובים, אשר בצלך תחסה העיר הזאת מיום יסודתה, ידוע תדע אל נכון אשר בלבי ובלב כל העם. הלא לא לעושר וחמס תשאף נפשי, אל הטוב הלכתי כל ימי לעשות כישר ביני אלהים ושומרי תורתו. ועתה, בחגרי היום הזה חרב מלחמה להגן על עירי ונחלתי, הלא למענך אני עושה זאת, לבל יאמרו הגויים מסביב: כלה ונחרצה עליה, כי אך טוב דרשה כל העת! הלא למען ארחות יושר ודרכי צדק ארץ יסדת, ולא ימוט ולא ייכשל צדיק בריבו — אף בקראו תגר במתעטפים בבגדי כהונתך, השמים מסווה צדק על פני הרשע. צדק משמים נשקף, וההולך ביושר לא יחת, ולא יחיתוהו פריצי זדים לעולם. כן יהיה רצון, אמן!

ויהי ככלותו לשאת תפילתו ויזנקו צבאות לודביקו על חיל האפיפיור ירום הודו, הצר על פירנצי המעטירה, כי פרש חסותו על קרולוס, וינוגף חיל האפיפיור ירום הודו לפני לודוביקו וינוסו בשבעה דרכים. וגדודי העם אשר בפינצי העומדים על החומה, לא יוכלו דבר מרוב שמחה, כי באתם הישועה כהרף־עין בלי שפיכת דמים. ויהי אחרי ימים מעטים במות לודוביקו במחנהו לפני שערי העיר ומלכות קרולוס נכונה בארץ הונגר ובהספח חבל אריצו להרחיב גבולות פירנצי המעטירה, לא היתה כישועה הזאת מיום יסודתה. ויאמר האומר כי נגד כל העינים נגלה בימים ההם ברק התפארת אשר לאנשי העיר, וגם זרוע כוחם ועוזם של מתי־מעט, כי משפחות אחדות עשו יתר מכל העם גם יחד, אף כי לא חסך שוב איש כספו בימי הישועה הגדולה. אולם בית אלברטיני הגדיל מהמה, שאין לך כהדרו והמונו והשעשועים אשר נערכו מטעמו, היו ראויים להערך ע"י אחד הנסיכים העצומים, אשר בימים ההם. אך גדולה הקנאה בלב שומרי המשמרות הנכבדות בעבור עצמת בית אלברטיני, ועשו אגודה אחת להכשיל את מסר פיליפו מושיע העם. ויהי בימי הבחירתה ואחד ממקורבי בית אלברטיני הורם למשמרת גונפלוניירה על המשפט, עשו הסיניורים בעלי המשמרות בערמה, ויאמרו, כי בגילו הרך לא יאתה לו המשמרת. וישמו תחתיו את מסר ברדו מנצ’י, הוא ראש העוינים את בית אלברטיני. וכך נתקיים בהם המשל הקדמוני: בני אדם נמשלו לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים. ויעשה חוקים עקלקלים להגלות מן העיר את הפושעים בסיניורים, ויגל ביניהם את בית אלברטיני, לבל ייראו ולבל ייפקדו בתחומי העיר פירנצי, וכל הנמצא מתחייב בנפשו, כי זה בכח הגונפלוניירה של המשפט לעשות. ויתכנסו כל העם לפני היכל הסיניורים זועקים שוד ושבר, להעביר רוע הגזירה, כי אם בלחים אחזה אש, מה יעשו יבשים? אך ברדו מנצ’י, הגונפלוניירה של המשפט המאורר, עורר את חיל־המשמר אשר תחתיו, ויתנפלו על העם ויכו רבים לפי חרב. ותהי העיר פירנצי המעטירה אבלה ימים רבים בעבור הדבר הזה. אך מפי העם לא נגדע השם אלברטיני, זכור ושמור אותו לטובה בעבור הישועה הגדולה אשר הושיע את עמו ותפילתו אשר נשא, הלא היא קודש עד היום הזה.

את כל הדברים האלה יודע, שנן היטב, מסר קוסמוס עול־הימים. ואף דברי אביו, זכר צדיק לברכה, הגיעוהו, הלא הם הדברים שאמר באזני ידידיו ומקורביו הנאמנים והנאהבים לפני צאתו מהעיר לאמור: אבותי ואחי צאו וראו היום הזה את מר גורלי, הכריעני לא אוכל קום. וגם בכם יתן אותותיו. אל נא תתפלאו ותשתוממו על התמורה הזאת להשפיל או להרים. כי זה מתעלולי החיים. וכזאת ייעשה לאיש, אשר נתן חילו לבריות, שרובם רשעים. הללו מטבעם ומתכונתם עושים תמיד להפיל אימתם על הכל ולגזול החרות מזולתם. ואני רק מאהבתי את עיר מולדתי ובניה — עצמי ומבשרי — כלכלתי מעשי ושנאתי כל מסיג גבול חברו, שם רשעים יירקב, אמן! ומתוך ששומרי החותמות בעיר הזאת עשו בזדון כל ימיהם ולא קם איש לגמול להם כרעתם, אטמו אזנים משמוע אל דברי והגלוני, למען תבואני הרעה החולה מאליה וידיהם נקיות. וזאת נחמתי ביגוני, כי יכולני להפיג קצת פחדם אשר יתפחדו מפני, בקבלי עלי עול גלות כקבל אדם רצון קונו באהבה. ולא אתירא מהגלות, שכן לא כל גולה כמדורת אש, בפרט בזכרי את הימים הגדולים, ימי התושיה אשר עשיתי לעיר מולדתי ובניה, ושכל הבורח בן הגדולה, הגדולה מחזרת אחריו. אך זאת יכבד ממני — להפרד מכם, אבותי ואחי הנאמנים והנאהבים, כי תהיו לצנינים בעיני השונאים וכצבי מודח ואין אוסף. הלא הרעה אשר באתני, יקיץ עליה הקץ בעזבי את העיר, אבל לכם ישימו אורבים בכל עת ובכל שעה לעשות בכם שפטים. לכן, חזקו ואמצו ואל יפול רוחכם, כי צדק משמים נשקף, וזכור תזכרו כי מצוקה אך כאפס וכאין לבר־לבב, וידעו הגויים מסביב, כי ידכם לא היתה מעולם במעל, ולא כמעשיכם גמולכם הפעם…

ואף זאת ידע מסר קוסמוס עול־הימים, כי כלכת מסר פיליפו לארץ נכריה, לא נפל רוחו ולא מעדה רגלו, ובכל אפשר יפנה יצניע לכת מאד וכל גל שבא עליו, נענה לו ראשו. מקץ הימים הלך אל ארץ הצבי להשתטח על קברי קדושים, כי כן יעשו כל ברי לבב בימים ההם. אך בשובו שבע ימים ורוגז, נפל למשכב וימת באי רודוס. וראה זה פלא: במותו עלתה שמשו של בית אלברטיני, כי חמושים מן העם פרצו להיכל הסיניורים, בעלי המשמרות, לדרוש ביד חזקה, כי גונפלוניירה של המשפט, מנצ’י המאורר, יודח ממשמרתו, כי שנאוהו מאד בגלל הגולים שהגלה, והם אנשים כנים. היו הסיניורים מחבלים תחבולות להסב מעליהם הרעה, הלא היא הרעה אשר באתם כנבואת מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה, כי אטמו אזניהם וערלו לבבם לבלתי שמוע אל התוכחה אשר הוכיחם על פניהם כל הימים. ביום ההוא אין גייסות מן השכירים להפיל חיתתם על המון העם המתרברבים, ויבקשו להוועץ יחדיו. ביום ההוא קם איש אחד מדלת־העם ושמו סואהלי ויאמר אליהם: — צאו וראו את הגולים הרבים מני ספור אשר הוגלו, הבה נתחכמה פן יתחכמו לנו. היום הזה ידעתם, כי היכל הסיניורים ניתן בידיכם ובכל העיר אתם עושים כישר בעיניכם. וענו כל העם יחדו: נשמע ונעשה. ויקומו על הנועצים בהיכל הסיניורים, שומרי המשמרות, לעת לילה וחרבות ולפידים בידיהם, ובראשם סואהלי הזקן. יצא לקראתם ברדו מנצ’י המאורר, הגונפלוניירה של המשפט וחרבו על ירכו. אך לא אבו לשמוע לו, כי שנאוהו מכל וכל. וישלוף חרבו להגן על נפשו, כי ידע של יחיוהו. עודם נצבים שם ויכה את סואהלי הזקן בחומש, ויפול ובנפלו זעק אליהם: זכור ושמור! את כבודך ורוממותך החזרתי אליך, אלברטיני! וימת שם. ותבער חמת העם להשחית בעבור המת, ויזנקו כאריות על הנועצים ולא נשאר מהם שריד ופליט. את כולם הכו לפי חרב. ויעשו בחירה חדשה ויצא סואהלי הבן גונפלוניירה של המשפט. הלא הוא בנו יחידו של המומת. וישימוהו למעלה ראש, אף כי מדלת־העם הוא, בעבור מות אביו. ביום ההוא החזירו לבית אלברטיני כל כבודות ויקרו ועשרו, ואת עצמות מסר פיליפו אלברטיני העלו מהאי רודוס, עושים לו כבוד מלכים וקוברים אותו בבית התפילה של הגדולים, כי כך ייעשה לאיש אשר הלך בארחות צדק כל ימיו ואת העם הוא אוהב להיות לו מחסה ומגן בכל משאפותיו. וגם לבנו, הלא הוא מסר קוסמוס עול־הימים, נתנו כבוד ויקר, ויושיבוהו בהיכל אלברטיני, היכל מידות, שעל יד סט. פייטרו מג’ורה.

בחדר־המשכית סגר את עצמו על בריח קוסמוס אלברטיני עול־הימים. לראשי בתי־האב אשר באו לשחר פניו, לא ענה דבר מטוב ועד רע. ובהשתטח לפניו יורשיו של ברדו מנצ’י המאורר ועיניהם זולגות דמע למחול ולסלוח להם ולא לנטור להם איבה בעבור אביהם המת, לא נפתחו אצלו גנזי הרחמים. אך ראשי בתי־האב אמרו לו: טוב לבן ללכת בדרך אביו! אמנם זאת ידע: לוא במצור ובמצוק העיר, כי עתה… כי עתה חגר חרב נקמות כמעשה אביו. הלא סלולה הדרך, ומה לך קל מהתחקות על שרשי עקבות קודמיך. ולוא באה להם ישועה לפתע, כי עתה היה גם הוא המושיע הגדול. ולוא שמוהו על משמרות נכבדות, כי עתה היה עומד על כנו בכבוד ימים רבים. ואף היה מתחכם לבל ידיחוהו ממשמרתו ללכת בגלות, כי זכר אביו הגדול נגד עיניו. אן לך קל מזה הדרך. וכאשר ייאסף לאבותיו בשיבה טובה — אחרי מות אך קדושים. ארונו חצוב מאבן־שיש יוצג לראוות המון עם רב בבית התפילה של הגדולים, כי כך ייעשה לאיש אשר הלך בארחות צדק כל ימיו ובו יתברכו כל הגויים מסביב לאמור: יפה כח הבן ככח האב!

עם נפשו מתבודד מסר קוסמוס אלברטיני, כי התנומה ממנו והלאה, כאבן־שוהם קבועה משבצת, לא יניד עפעף. כאבן־שוהם הנפש המתבודדת, שאך היא תדליק אבוקות בחושך אין־דרך. את תפילת אביו הרנונה בכל העיר, שמשנן הבן בלבו לאמור: אתה היושב כרובים, אשר בצלך נחסה כולנו, ידוע תדע אל נכון, כי לא לעושר וחמס תשאף נפשי, כי אך הטוב והישר נגד עיני, כדרך אבי, זכר צדיק לברכה…

אך איך ישא משלו, שכן כמחנק בגרונו. עודו תוהה אנה ואנה והנה כמו איש נצב עליו וייבהל מאד. אך האיש מסיר הלוט מעל פניו, והנה זה הגונפלוניירה של המשפט, מסר סואהלי.

— גונפלוניירה ש המשפט! למה זה ומדוע פקדתני לפתע? אין זאת כי אם את תורת אבי, זכר צדיק לברכה, אשר עשה ישועה גדולה לעיר ואֵם שלנו, אני שומר כל הימים….

— הוא הדבר אשר הביאני אליך, מסר אלברטיני. הגונפלוניירה של המשפט הלא הוא חומה ומגן לכל ההולכים בדרכי צדק ומשפט. ולא כאב כבן.

— לא ירדתי לסוף דעתך, מסר סואהלי. אי השפלה, אי הגבהה?

— אין לנו עסק בנסתרות, מסר אלברטיני, כי גדולות ונצורות עשה בית אלברטיני. השם יקר מפז ומפנינים, ולפניו כל השערים נפתחים.

מה שנבצר ממני לעשותו, כי מדלת־העם אני, שמור למרבה כבוד וצער לאלברטיני הגדול.

— האמנם אתה הפה לכל שומרי החותמות והאמנם גמרו אומר לשימני עם נדיבים?

— עד מה נבערת, מסר אלברטיני. לא יעשה כן במקומותינו להרים עם נדיבים בנפש חפצה אין אונס. משמרות נכבדות כחבית היין — שבור חבית ושמור היין.

— ומה היין הזה?

— לראות נכוחה.

— הלא נכוחה אני מביט ורואה, כי אין לך אור בעולם חוץ מארחות צדק.

— מסר אלברטיני, הרי הצדק חרב פיפיות: וכל הגדול מחברו, בולע חברו.

— אבי, זכר צדיק לברכה, ידע ארחות צדק בלי כל פקפוק. שפתותיו דובבות אפילו בקבר. — הוא הוא אשר אמרתי: לא כאב כבן.

— אבי? חלילה לך, מסר סואהלי, כי לא יינקה מחרף אבי, ולוא זה הגונפלוניירה בעצמו ובכבודו.

— תא ושמע מה הן דרכי אביך, זכר צדיק לברכה?

בו ביום ובו במקום גילה סואהלי הבן לאלברטיני הבן כל דיני האבות.

— אביך לא מרמי קומה היה, פניו כעין הזית, אמנם דמות דיוקנו אומרת אך כבוד, ומכלכל דבריו בחכמה, גומל חסד לאוהביו ושומר טינה למשנאיו. חרץ משפטו — כלה ונחרצה אצלו, לא ישוב מדעתו, איש זר לא יחקור על מצפונותיו, ובכל יגיע הסחר אשר עשה עם מדינות הים, סגר רחמיו אכזרי. על כן הצליח אלהים דרכו. לא כמוהו אבי סואהלי הזקן. משכם ומעלה היה, עיניו כאש זרה, עם חבורות הטווים אשר בעיר יארח, כי בזה יכלכל ביתו. אולם בלבו ונפשו שמר ענינים רבים לענות בהם. הענינים הרבים לצד אחד, והעניות המרה לצד אחר. כל יורדי־עולם הלא הם בין ריסי עיניו כמו הפסילים העשויים לתפארת, לשעשע עיני רואיהם. ואין לך עוד כמוהו עוקם את הדברים שבינו לבינו, כי זה משפט חייו" לא איש הספר ולא חכם ובקיא היה אלברטיני הזקן, אביך, אף שפתח שערי ביתו לכל המתקרי חכם ולכל החוקר במופלא. אבל סואהלי אבי, אשר מוצאו מדלת העם, מים יצק על ידי המפליגים בשירי מזמור ואחיזת־אזנים, וגם מפי מסר מכיאבלי שמע רזי אכזר בחכמת החיים וההתמזלות.

— מיכאבלי? נביא הערמה, מצדיק המרמה, מקדש החטא?

— הוא האיש. הוא שכל השבילין של נפש אדם נהירים לו, הוא הנותן לה כל אשר תבקש. באחד ליל־שימורים, כמו הפעם, סר סואהלי אבי אצל אלברטיני אביך, כמוני אצלך, ואלברטיני האב שת על סואהלי האב, צורך ליין וצורך לחומץ. לא אלברטיני הבן.

— לא היתה כמוהו! אבי לא שת, ולא היו דברים מעולם!

— מודעת זאת ברבים, הלא סואהלי האב הוא הוא האיש אשר עורר חמת העם להחזיר את בית אלברטיני מגלותו. מה שזה נועל, זה פותח!

— ידעתי, הלא המרכבות מושכות את הפרדות.

— לא ידעת, הלא סואהלי האב הוא הוא האיש, שהביא לסיניורים המרוברבים את מענה אלברטיני הגולה. כי שלחו לו אגרת לאמור: לא ינומו הסיניורים שומרי החותמות בפירנצי המעטירה. אך מענהו של הגולה, זכר צדיק לברכה, לא אחר לבוא ואין כמוהו לחכמה: יבריח צדיק תנומת רשעים, גם כאשר הרחיקו עדותו… הבאמת ובתמים תאמר, כי לשון פיפיות זו יצאה מפי אלברטיני האב? סואהלי האב הוא אשר שם את הדברים בפיו, סואהלי הוא אשר פקח עיניו לדעת, עוד בטרם עלותו לגדולה, כי רק בעת צרה ומצוקה יכול ובא גואל; אך באין סכנת נפשות, אין גם מציל ופודה. סואהלי האב הוא גם השליח, שהלך לאפיפיור, והוא שלחש באזניו, כי זוממים בני פירנצי לפשוע בו ולשים להם אפיפיור חדש תחתיו. הלא זה דבר המצור, אשר שמו על העיר לפתע. ובימי המצור הלא סואהלי הוא שעורר את העם, כי ישימו עליהם את אלברטיני הצדיק לראש, כי כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וסואהלי הוא שבימי המצור הלך אל לודוביקו לעשות עמו ברית ולהסב לבו לאמור, כי בחלקו תפול פירנצי המעטירה וכל הדרה ויהא כעושה סחורה בפרתו של חברו אחר הכותו את גייסות האפיפיור, הפורש חסותו על קרולוס איש ריבו. אף אל קרולוס איש ריבו של לודוביקו הלך, עד ששלח לסטים אל לודוביקו בשליחות של סוד וכרת עץ בלחמו — ומת, וגם את דברי התפילה הרוננת בעיר, עשה סואהלי ושיננם היטב לאלברטיני הגדול בטרם עלותו על החומה להתפלל נגד גדודי העם של היושב בסתר כרובים, לפי הכלל הגדול: הכלבים אחד נובח וכולם מתקבצים! אך מכוחו ומאודו של סואהלי עשה אלברטיני את הישועה הגדולה.

— ומה פשר גלותו?

— כי פנה עורף לסואהלי ולא עשה כאשר יעץ להגלות אויבי העם, ולא שעה אל המשל הנמשל: הזהרו בבני עניים! סואהלי הוא אשר עיקם עליו את השועים — למען יעמוד על כחו גם אלברטיני.

— ואלברטיני?

— לבסוף נפקחו עיני אלברטיני והכה על חטא. אל סואהלי חזר בחרטה גדולה ומורך לב. והוא ששם בפיו את דבריו האחרונים, הם הדברים אשר נשא אל ידידיו ומקורביו ביום פרידתו — לשונם ומתכנתם יענו בהם שמפי סואהלי הם. והוא האיש אשר נשבע להשיב לבית אלברטיני כל יקרו, כי ברזל כל זמן שהוא בתוך האור, עושים ממנו כל כלים שירצו. וחזקה מצוותו על אלברטיני, זכר צדיק לברכה, ללכת לארץ הצבי ולהיות מופת גדול לכל העם בצדקתו. אולם צא וראה אחרית־דבר מהי: סוהאלי האב מת מות כלבים בראש חוצות בעשותו כאשר נשבע — להחזיר אלברטיני חי או מת אל כס גדולתו.

— מודעת היא, כי בגלל סואהלי הוחזרו עצמות אלברטיני הגדול אל עיר מולדתו. אך גם זאת: האב סואהלי זרע, והבן סואהלי קצר. הלא הוא גונפלוניירה של המשפט בפירנצי המעטירה, ועתה מה משאלתו ממני?

— לסואהלי אין משאלות. מקומו עם השואלים על החיים ולא עם השואלים על המתים.

— אתה חולם ואתה פותר, סואהלי?

— פתוחה לפניך דרך אביך, זכר צדיק לברכה.

— בין הרועה והזאב — נבקע השה!

— גונפלוניירה של המשפט אנכי, ואיך אעשה משפט בלי שיהא לצדי צדיק לאות ולמופת קבל עם ועדה — אתה!

— אביך כמוך, סואהלי.

— מאבי למדתי להעמיק חקר, להבין נצורות: אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח צר. אבל יפה כוחי ממנו לחולל גדולות. מעתה לא ייגדע שם סואהלי מזכר העם במותו.

— הניתן גם לי להגדיל מחול על קודש?

— וזה הדבר אשר נעשה. אני מסית את העם בסיניורים המרוברבים היום בהיכל העיר, עד שיכום לפי חרב, ואת אלברטיני שומר חותם הצדק אריס למופת נגד כל העינים, המשמרות הנכבדות־מכל אשים עליו.

— שפיכת דמים?

— דמים נשפכים תמיד. הלא דמך בראשך — כי אתה האיש, אשר פתית בשוחד את גונפלוניירה על המשפט למען ישימך על המשמרות.

— לא היו דברים מעולם! אתה יודע זאת, השטן!

— מי פתי יאמין לבן אלברטיני הגדול, כי לא יתאווה לשבת בהיכל הסיניורים, נחלת אביו, זכר צדיק לברכה. ואמנם לחשתי על אזני אחדים מהסיניורים, כי קראתני אליך לעת לילה וגדולה החרדה והמבוכה בקרב השועים. שתי דרכים נתתי לפניך: דרך של האב האהוב — או דרך של בוגד עלוב.

— סואהלי, סואהלי, מי הוא זה ואיזה הוא שהביאך אלי?

— אתה האיש. צדיקים בית אלברטיני, אך מלאכתם נעשית ע"י בית־סואהלי. כשמי כן אני: סוא־הלי. סוא מלשון חזיר, והלי משורש השמש. שני הכוחות הצרופים של נפש האדם — שנים שהם אחד.

— ואני קוסמוס אלברטיני — קוסמוס לאמור עולם, ואלברטיני משורש חורין, רוצה לומר: עולם שהכל בו בני־חורין.

— בעולם שהכל בו בני־חורין יאמינו אך נבערים גמורים, שבויי שעבוד גמור.

— ואתה, סואהלי הפיקח, התרשיע את אבי, שזרק צדקתו כאבק בעינים?

— מי אני כי ארשיע. ואף זאת: אולי אין שום מרשיע בעולם. אך חוק ידעתי יש בעולם, הלא הוא: קום ועשה!

— סואהלי, כאח אתה לי, כי לא הרשעת. מי יתנני מתבודד עם נפשי כל ימי חיי.

— אל תביט לנפש, אלברטיני, כי אך למתי־מעט משפט הנפש המתבודדת. התלך בדרך אביך, זכר צדיק לברכה?

— לא אוכל היות כמוהו. ולהגביה ממנו — קטונתי.

— וזה דברך האחרון? אל תהא כמי שמהיר לפסוק — ומהיר לאבד!

— זה דברי הסופי והאחרון.

* * * * *

מקץ נדודים עדי נפש, ישב מסר קוסמוס אלברטיני בחדר־משכיתו ולפניו ראשי בתי־האב אשר בפירנצי המעטירה מתחננים לפניו להיות להם הפה והזרוע כאביו המורם מעם, מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה.

קם לקראתם אלברטיני הבן, תלה עיניו במצפים למוצא פיו, והנה עלתה על שפתיו תפילת אביו לפתע, ולא נכשלה לשונו לאמור: אתה היושב כרובים, אשר בצלך נחסה כולנו, ידוע תדע אל נכון אשר בלבי ובלב כל העם. הלא לא לעושר וחמס תשאף נפשי, אל הטוב הלכתי כל ימי לעשות כישר בעיני אלהים ושומרי תורתו. ובעשותי היום הזה כאשר עשיתי, הלא למענך עשיתי זאת, כי אתה הצבת אדם על כנו לכהן כאשר יושת עליו. צדק משמים נשקף ואליו נשואות עיני בעקבות אבי, זכר צדיק לברכה, כן יהי רצון, אמן!

וחרש חרש לבל ישמעוהו מוחלי כבודו, הוסיף ואמר: סואהלי, מורי, אכן רק לך המשפט להתבודד עם נפשך, ולא כך תנהג. צר לי עליך אחי סואהלי, כי אחד המשפט של בני מינך — למות בריבך, ובכייתי עליך, אך מכבה גחלי לב.

ולא היתה עוד שמחה בפירנצי המעטירה כביום ההוא כאשר הוגלו הסיניורים המתרברבים בעשרם, וכאשר הורם על המשמרות הנכבדות־מכל מסר קוסמוס אלברטיני, בנו של אלברטיני הגדול, זכר צדיק לברכה, להיות מחסה ומגן לעם בכל משאפותיו. השעשועים שעשו בימים ההם בפירנצי המעטירה, היו כיד המלך, לא חסך מסר קוסמוס אלברטיני אוצרותיו ואף פיזר מהחרם ששם על נכסי הגולים למען השעשועים. אך תפילת אלברטיני הבן, אשר אמר לפני ראשי בתי־האב בליל־השימורים, אשר לפני משפט הדמים בסיניורים, הלא היא מודעת עד היום הזה בפי כל בני העיר להתפלל כלשונה ודפוסה בכל עת צרה תחת תפילת מסר פיליפו אביו, כי חזקה על העם מצוות מסר סואהלי, גונפלוניירה של המשפט, לעשות כן.

בתוך: שלוש מיתות וסיפורים אחרים; תל אביב: מחברות לספרות, תשכ"ה 1964

הנפשות:

דונה בנבנידה, לבית אברבנאל

דונה גרסיה, לבית קורונל

דון פרנציסקו, רופא המלך

דון יצחק אברבנאל

לודוביקו

דון מאיר המלמד

דון יהוחנן קורונל

דון אלונזו

(מערת סתרים חצובה בסלע. כניסות צרות מימין ומשמאל לגברים, במרכז במת־אבן ובה מוצא־מחתרת. למעלה ממנה עזרת נשים. בעלות המסך נכנסת דונה בנבנידה לבית אברבנאל לעזרת הנשים, תוקעת את הנר הדולק שבידה בפמוט, יושבת ומשקיעה ראשה בזרועותיה. אחריה נכנסים בזה אחר זה, איש איש ונרו בידו, דון יהוחנן ודונה גרסיה אחותו, לבית קורונל; דון מאיר המלמד, סופר המלך בחברת אחד מזקן (דון אלונזו); דון פרנציסקו, רופא המלך; לודוביקו; ואחרון אחרון השר והטפסר דון יצחק אברבנאל).

דונה בנבנידה (באנחה, כמתפללת): ה', שמע בקולנו!

דונה גרסיה (מסיימת את הפסוק כמלגלגת): היש עמך פדות?

דון פרנציסקו: הפעם יש כנראה פדות לרבים, שנפקדו מסיבות שאין להרהר אחריהם. גם פאר העדה ונאמנה המעולה, ראש לנדיבים, דון אברהם קורונל, ואתו האשל הגדול השר והטפסר, החכם הכולל דון יצחק אברבנאל..

דון יצחק (נכנס): מקומו של אברבנאל לא נפקד. אדוני, אף לא ייפקד בשום שעת־חרום.

דונה גרסיה: אמת ויציב, דון פרנציסקו, מי שלא בא הפעם, לא לנו הוא.

לודוביקו: לפני ימים אחדים, ואפילו עוד לפני שעות מספר, היתה פתוחה לפנינו הדרך למרחב ולהצלה. דיברתי על לבכם, אבל —

דונה גרסיה: אסור לשבת בחיבוק ידים.

דונה בנבנידה: גרסיה, בתי, פניך חוורים כסיד. רבון כל העולמים, מה היה לך?

דון מאיר: היא חולה. ברור שחולה. גם אני… ובכלל… צריך שלום… מנוחה… דרכי שלום…

דון יהוחנן: דון מאיר מכריז שפניו לשלום. הוא השיב חרבו לנדנה. וכיון שהוא כך, ברור שגם הצד השני, שהוא כל כך “חלש” ודורש אך “צדק”, יאמר מיד אמן.

דון פרנציסקו (לגרסיה): גברתי האדיבה, היש לך סגולה טובה להחיות מתים? הלא אנשים מתים כולנו.

דון יצחק: הסו! בתי, השמיעי את דברך.

דונה בנבנידה: אוי לי.

דונה גרסיה: בין כך וכך חיינו מאפע. מי יתן היום פרוטה בשוק בעד חיינו.

דון פרנציסקו: ידוע וברור, המוות אורב לכולנו.

דון יהוחנן: הס!

דונה גרסיה: אבי, דון קורונל, פאר עדתכם, מתחנן לפני המלכה אישבלה… לא חזר זה יומים…

לודוביקו: זה כל מה שיש לו.

דון פרנציסקו: הלא חוץ מהמלכה קיים גם עמוד־הברזל של האמונה הקדושה, האינקוויזיטור הגדול, וקיים גם המלך פףרנאנדו!

דון אלונזו! ארור זה בר עמלק, סדום!

דון יצחק (לדון אלונזו): אל תסית. (לדונה גרסיה) והוסף? הסוף, בתי?

דונה גרסיה: הסוף הוא, שלפני הסוף הבא עלינו כחתף, עלינו לצאת על זאבי הערב בחרבות שלופות. את חיינו נמסור, זה פשר הגזירה, אך במחיר יקר. ידעו נא אף הם, כי לא צאן לטבח אנחנו. ואם יכריעונו, הרי רק משום שמעטים אנחנו נגד רבים. מכל מקום אל נא נתפתה להאמין ללשון הזאב המשוחה בדבש כזבים.

דון מאיר: אבל הרי… אני לשלום… וזה… כל זה… זה כמו מרד…

דונה גרסיה: מה חשוב השם, יהי מרד. מוות נגזר עלינו, גם אם נשב בחיבוק ידים, ואם נצליח להבקיע אל האניות שבחוף, נציל לא רק את דל חיינו, אלא גם את כבודנו המחולל. קומו, היו קברניטים של הספינה הנטרפת, ששמה ספרד!

דון אלונזו: הוא אשר אמרתי: מרד! יחי מרד היהודים! (דון יהוחנן מסתכל בו בחשד).

דון מאיר (בתמהון לדון אלונזו): אבל לא אמרתי… (דון אלונזו משתיקו).

דון פרנציסקו: לדידי (שולף חרבו) נכון אני להקיז דם הפעם, אף שלא לצורך. אם כי בדרך כלל אינני נמשך למאמצים בטלים. לפי עניות דעתי: אין לנו אף סדק של תקווה.

דון יצחק: לא הצלחה של רגע חשובה לנו, אלא הצלחה לדורות. הלא יתכן, כי ליחידים מן היהודים יתנו רשות ללכת, ואולי יתנו מחילה גם ליחידים מן האנוסים, אם יכו על חטא ויקבלו עליהם כל שיטילו עליהם. לא על דל חיינו אנו דנים עתה. העיקר הוא הכלל. אלפים מצפים לאות מצדנו. על פינו יחיו או ימותו, ולא רק החיים כך. האבות המתים והבנים העתידים להוולד תולים בנו עיניהם ודורשים מופת חותך. היש לנו רשות להחריב משכנות עמנו בארץ מולדתנו השניה כאן? הלא אם ראש נרכין בהכנעה, מי יודע אולי נציל מעט מזער מלוע הטורף. ר' יוחנן בן זכאי אילו היה חי כיום הזה, היה בוחר שוב ביבנה קיימת במקום ירושלים חרבה.

דונה גרסיה: ר' יוחנן בן זכאי הוא שהביא עלינו כליה. אלמלא יבנה, לא היה נשאר שריד ופליט לאבותינו, ולא היינו גם אנחנו עתה על עברי פי פחת.

דון יהוחנן: טוב לנו המוות פעם אחת ולא גסיסה דור דור.

דון פרנציסקו: הלא זאת היא תחבולת הטבע הערמומי לקיים את גזענו המעולה שבגזעים. וזה טעם פיזורנו בארצות…. חחח! אם כך ואם כך, לא אוציא את עצמי מן הכלל.

דון יהוחנן: נשלוף חרבות, נלחם!

דונה בנבנידה: אם היה עוד פתח־תקוה, עכשו יחריבו הכל בעצם ידיהם. דון יהוחנן, דונה גרסיה, בתי! אוי לי מכאן, ואוי לי מכאן!

דון פרנציסקו: נקום ונלך לקראת המוות. סוף־סוף טובה מיתת חרב משרפה על מוקד, לא אחת ולא שתים נאבקתי עם מר המוות, והצלחתי, כפי שעיניכם רואות. וגם אם חזק הספק שננוח פאר עם נשמות צדיקים שבגן־עדן שלמעלה, הרי…

דון יצחק: מה הוא סח!

דונה בנבנידה: רבון כל העולמים, סלח להם!

דונה גרסיה: דבר, דבר דון פרנציסקו, שעת וידויים הוא לנו.

דון פרנציסקו: זאת יודע אני אל נכון, וגדולי החכמים ידעו זאת לפני. אפלטון האלהי ואריסטו האראלי, היפוקרט וגלינוס ואחרים — המוות בו יבוא. מכל מכאוב, מכל צרה ושברון־לב יגאל. ריפאתי אותם: מלך ורוזן, שוע וקוע. לחמי נתנו לי ובשכר זה אמרו: לא יתכן רופא יהודי למלכים נוצרים. את דתי המירותי, כי מלאכתי לי עיקר גדול. אבל עכשיו די. שקר עשיתי לנפשי. די, אני אומר. קרב נא, המוות הגואל. כי אתכם אני, ואתם הולכים לקראתו. (שולף חרבו) הנהו: רום מעלתו המוות — שערי הגאולה נפתחים לפנינו.

דון יהוחנן: הסוסים נכונים באורוות, איש איש יפנה לעברו.נודיע לנאמניי העדות בכל הארץ. נשלח רצים אל אחינו שבכל הארצות. נשלח שליח אל האפיפיור, הלא במגילה שנתן לנו כתוב וחתום, כי רשות בידינו לחיות כרצוננו. נקבע את היום ואת השעה. נבחר לנו ראש, נשבע לו אמונים. ובשעה היעודה נצא חמושים. נלחם ולא נחמול, לא על עצמנו ולא על זולתנו. לא נחוס לא על מודע ולא על ידיד. כי כל אשר להם, לא לנו הוא. גדוד המוות אנחנו!

דון אלונזו: נגדע, ננתץ, נחריב! את כל היכלי ספרד, את בתי אלהיהם בנותיהם לחרפה ובניהם לחרב!

דון יצחק (נפתע מההסתה): מי ומי אתה, אדוני?

דון מאיר (משתדל לטשטש את דברי דון אלונזו): בעצם… אני אומר… לא צריך לשרוף את כל הגשרים… הלא יתכן שדון קורונל… בכל זאת יצליח בשליחותו אצל המלכה… ואולי עוד ישוב אלינו… ו…

דונה גרסיה: דון קורונל אחי, לא ישוב. הוא ינשק את המלכה בעכוזה וימיר את דתו. בוש לך דון מאיר המלמד. הלא אנוס אתה, לך לא יסלחו לא כאן ולא בשום ארץ אחרת. אחת דתך למות! מה טעם להתמהמה? הלא אף אני, האשה, שיניחו לה לברוח — נכונה אני יחד אתכם למות בגבורה.

דון יצחק: אבל אין עושים בבהלה, הבהלה היא האויב הגדול לאדם. ואף שהזכרתי את יבנה, ברור שגם אני נכון בשעת הצורך להקריב את חיי למען הכלל. אבל רק בשעת הצורך וההכרח. לכן צריך קודם כל להבטיח את האניות, להחליף את המלחים המפוקפקים באנשים נאמנים, וצריך לבדוק את הרוחות המנשבות עתה בחצר המלכות אף צריך להטות אוזן לקול העם בשווקים, אולי יש עוד ביניהם קצת ידידים…

דון אלונזו: דברי נועם, אמרי שפר! יחי ראש המורים היהודים, דון יצחק אברבנאל!

דון יהוחנן: מי הוא זה הקופץ תמיד בראש?

דון אלונזו (לדון אברבנאל): כעצתך אעשה, אצא לשווקים, אכרה אזניים, אפתח עיניים, בקרוב אשיבכם דברים ברורים. (יוצא)

דון יצחק: גם בעיני מוזר האיש. מי הביאו לכאן?

דון מאיר: אני… אני הבאתי אותו… נאמן הוא… דון… דון… דון אנריקו שמו.

דון יהוחנן: בעיני אינו נראה נאמן כלל וכלל. (רוצה ללכת אחריו).

דון יצחק (מעכבו): אחרת את המועד, בני. הספיק להתרחק, ואם בשוק תפגע בו, תביא עלינו כליה מיד.

דון מאיר: נכון… סוף־סוף אולי… בכל זאת בדרכי שלום…

דון פרנציסקו: אל פחד. הוא ישוב, אם בוגד ואם נאמן הוא, נאמן — כדי למסור מה שראה ושמע, בוגד — כדי להנות מפרפורי קרבנותיו.

דון יהוחנן: אבל הוא עלול להמיט עלינו אסון!

דונה גרסיה: מה כבר יעשה עוד פרעוש אחד.

דון יצחק: בין כך ובין כך אחרנו. כל רגע חשוב עתה שבעתים. על הנשים לשוב עתה לבתיהן. שמא יבווא אף שקשה להאמין בזה, שליחי המלכה. ואולי אף דון קורונל… חלילה לנו לסתום אפילו את הקטן שבפתחי התקווה.

דונה גרסיה: נלך, כי כך צווית. בשעת הצורך נודיעכם. אך דעו: דון אברהם קורונל, מי שהיה אבי, לא ישוב. אני יודעת את נפשו.

דון יצחק: הלוואי ותתבדי, בתי. לכנה לשלום.

דונה בנבנידה: (בניגון של תפילה): ה', שמע בקולנו ושלח לנו פדות. (יוצאת)

לודוביקו: עליכם לשמוע גם אותי. שתקתי, כי לא ידעתי, אם דרככם נכונה. אבל עכשו…

דון יהוחנן: מה פשר החידה:

דון פרנציסקו: מאז אמרתי לכם, כי איש דברים הוא.

דון יצחק: אחר שדון קורונל פנה לך עורף, רמזת כי מארץ רחוקה אתה בא. גלה לנו סודך, מי אתה?

דון יהוחנן: אכן, מי אתה?

לודוביקו: באתי אליכם בסתר, מארץ רחוקה. שמעו: יש ארץ ובה אחים רבים, המאמינים כי קרובה הישועה לבוא. הם שלחוני אליכם.

דון יצחק: עד היום לא שמענו על כך דבר.

לודוביקו: קומו, נצא מן ההרס לקראת ערש עתידות. נקים היכל חדש/, היכל אשר לא ימוט לעולם.

דון יהוחנן: אינני מבין דבר.

לודוביקו: זאת אומר לכם, אחי הנאמנים. על בלימה בנינו חיינו, בתי־העולם של אבותינו פזורים במערב ובמזרח. בכל אתר ואתר תמצא גולי ירושלים — או קבריהם. ובכל אתר ואתר קמים עלינו, או עתידים לקום עלינו זאבי־ערב שאופי דם, הבה נקבץ פזורינו!

דון פרנציסקו: אבל הבשורה, הבשורה שרמזת?

לודוביקו: וזה דבר הבשורה: מדבר אחים לבטח ישכונו. כולם מלומדי מלחמה, אנשי חיל, גבורים עשויים לבלי חת.

דון מאיר: גבורים…. בני חורין… אחים?

לודוביקו: אחינו והם בני חורין, ויש בדעתם לעלות אל ארץ הצבי, לבנות הריסותיה, להקים מעפר תפארתה, להחיות עצמות יבשות. להם החרבות ולכם הזהב. להם הכח ולכם הדעת והמחקר. אם נעשה אגודה אחת, מי ידמה ומי ישווה לנו? דל הוא האדם וסופו וסופו עדי עפר, אבל בשבת חכמים וגבורים יחדו, רקיעים ייבקעו, אור הגנוז יופיע, ומעשים ייעשו כאשר לא ראום הקדמונים מימיהם!

דון יצחק: מה האות, ומה המופת אשר בידך?

לודוביקו: זה המופת. וזה האות. כנפים אדירות נפרוש, נחבק אורות עולם! (הוזה) יגדל כבודנו, ירום הודנו, צבא חסידים מימיננו, עטרות זהב בראשיהם וכולם נהנים מזיו השכינה. שמים חדשים וארץ חדשה ומטוהרה, ואור הגמור, אור שבעתיים. ואשר נחשבו לנבלי־חרס עם מזוי ושסוי, יהיו כעצם השמים לטוהר, במעמד קדושים יעמדו, בין אבות עולם, אישים ותרשישים כולם. מי ישיר שיר גאולה, מי האיש החפץ חיים מאושרים ומיושרים שקץ אין להם.

דון יצחק: מבני המדבר? מורה או… או נביא?

דון פרנציסקו: שמא מבית המלכות?

דון יהוחנן: בן מלך!

דון מאיר: שולטן היהודים.

לודוביקו: מי אני ובמה נחשבים חיי. קומו נעשה אגודה אחת. זאת התקוה וזאת הבשורה אשר בפי.

דון־יצחק: ולא חששת לסכנות דרכים?

דון יהוחנן: עברת מדבריות שוממות, עם אוכלי אדם נפתלת, חיות טרף הכרעת, מי כמוך בגבורים!

דון מאיר: לא נתיראת מפראי אדם שואפי הדם, מהכיתות השונות של בני אכזר. אתה… אתה עשית כל אלה, נפשך שמת בכפך למעננו… אבל אנו… אנו חטאנו, אויה לנו! (בוכה)

דון יצחק: דון מאיר, הרגע נא, דון מאיר.

דון יהוחנן: איש איש למקומו דון יצחק יהיה לנו לראש.

דון יצחק: עוד חזון למועד, בני.

לודוביקו: הבטיחו אניות, אספו מכל שידכם תשיג, מהרו פן תאחרו את המועד האחרון.

דון מאיר: אחרתם… אוי לי כי אחרתם! (כורע על ברכיו) הנני והנני! קחוני, הלקוני, חנקוני, שרפוני! כי אני הסיבה לכשלונכם.

דון יצחק: דבר, דבר, דון מאיר.

דון יהוחנן (מטלטלו): דבר, דו מאיר, דבר דברים ברורים.

דון מאיר: אחרתם, נמכרתם!

דון פרנציסקו: מי מכר? מי? הרי לא אתה, דון מאיר?\דון מאיר (קם על רגליו): אני… אמנם אני. אני בגדתי בכם.

דון יהוחנן (חונקו): מלשין! מנוול!

דון יצחק: הרף ממנו. ידבר. אולי נספיק להציל. (חרש) ואולי מן השמים הוא שכך נתגלגלו הדברים.

דון פרנציסקו (לדון מאיר): דבר!

דון מאיר: היודעים אתם מי האיש, אשר הבאתי אליכם?

דון יהוחנן: הוא שחששתי, מלשין!

דון מאיר: מלשין.

דון יהוחנן: למה לא נזהרנו. הלא בעצם ידינו…

דון פרנציסקו: דון מאיר, דבר!

דון מאיר: זה היה דון אלונזו.

דון יהוחנן: המנוול. מאז ו מעולם חשדתי בו.

דון יצחק: דון אלונזו, כלי־השרת הידוע של דון חואן האכזר, הלא היה מוסר לנו מסודותיהם?

דון יהוחנן: כך דרכם של המלשינים. מוסרים לכאן ומוסרים לכאן, ונשכרים מכל צד.

דון מאיר: איים עלי. אמר שימסרני לשריפה על מוקד, אם לא אכניסנו דעתי נטרפה עלי מפחד.

דון פרנציסקו: טפש מטופש.

דון מאיר: את חיי לא הצלתי, ובכם בגדתי. מה זה עוללתי! (מטיח ראשון בכותל)

דון יצחק: הסו! מה יתן ומה יוסיף עוד בוגד אחד במחננו. חזקו ואמצו. עדיין לא הכל אבוד.

מסך.

על יד יצוע אמו החולה יושב הילד אבילחם ובוכה בכי ללא הד. הדונג יצהיבו פני אמא. ממש כמו הדונג אשר רדה אביו מהכוורות. ואבא איננו. אבא בשדה. בחריש אין להתרפות. הפועל השכיר יהודה לא יוכל לכל העבודות לבדו. אבא שוקד על עבודתו מאין כמוהו. מיטיב לדעת אבילחם. פקד עליו אבא בצאתו עם שחר לבל יעזוב את אמא הצהובה לנפשה. לשוא תחכה לו הילדה רינה על שפת הים. מים יגיש לפי אמו, ואת היתושים העקצנים יגרש. מצומקים פניה. החולים מצמיקים את פניהם כדי לשכב במיטה — הוגה הילד ללא הד. לוא הבריאה אמה — הוא נאנח — כי עתה היתה מחליקה על פניו ביד ענוגה ואוהבת. במטבח אין ריבה ואין פירות משומרים. כה טוב היה להניח את הראש בחיק אמא בערבים — בוכה הילד בלבבו לבל תשמענו אוזן. מצד אל צד מתהפכת החולה המתיפחת. את בכי בנה־יחידה אינה קולטת… אמא ידעה צחוק מהו. זוכר הוא, כי מיהר אבא באחד הימים אל השדה והוא מהדס אחריו, רוצה לשאלו משהו. ופתאום הוא רואה, כי בצל הבית משתקע אבא בקריאה. בעתון נתן עיניו ולא שם לב, כי הילד מתגנב מאחוריו. ורק ככסות שתי כפות ידים את עיניו, וכפרוץ צחוק עליז מפי אמא — התחלחל. הסמיק אבא ונחפז לשדה: אסור להפתות לעתון. רוצה הוא לשאול אצל אמא, והנה חולה היא. את ידיו אל חיקו משיב אבילחם: אסור לשאול, אסור להעיר, אף להרהר אסור. צריך לחכות לשובו של אבא… ואולי גם הפועל השכיר יהודה יסביר לו פשר דבר. שתי דמעות נוצצות בעיני הילד בהביטו בפני אמא הצהובה. את ידו הוא פושט, מרגש את העצקנים למיניהם הצובאים על עיני החולה.

נעירת חמור. בבהלה נחפז הילד לפתח הבית. הבא אורח? אורח לא טובות יבשר — נוקף לב אבילחם. את החמור הצחור הוא מכיר, ואף את רוכבו מעוטר הזקן הלבן, הקושר עתה את בהמתו אל העמוד. אך טרם יספיק האורח הבלתי־צפוי להכנס הביתה, נעלם המציץ ואיננו. לשוא התדפק הבא על המזוזה. לא ענה קול, רק נאקת חולה נשמעה. ריטון קללה לא־ברורה הרעיד את שפתיו ושפמו הלבן הסמיר. את הדלת פתח. מבעד לשמלות התלויות בפינת החדר, מציצות שתי עיניים חשדניות ונפעמות מאד. זכר אבילחם את הזריקות. לא יכאב — הבטיחתו אז אמו הטובה. אכן, לא פער אבילחם א פיו בצעקה, לא עיקם את שפתיו בבכי, עיניו לא דמעו. גם הוא מאין כמוהו — רמז אבא לאמא, אך מבט תקע באמו: הרי יודעת את, אמי האוהבת, כי העוקץ הנוצץ בידו של הזר — מכאיב. גם טפות דם הופיעו. את שערותיו מלטפת אמו הטובה: אין דבר, בני, גם הכאב הזה יחלוף, כחלוף החיים עלי אדמות. הרופא אך ממלא את המוטל עליו, כי שבט הוא בידי גדול ממנו. ואף אתה בן־פעוט כלכל באהבה את מעשיך, כי טובה האהבה מן הרוגז… לא הבין את דברי אמו הילד. שתק. זהו הרופא הממונה על הבריאות — הסביר אבא, ובעיני אמא נוצצו פתאום דמעות…

על יד יצוע אמו ניצב עתה הממונה־על־הבריאות ומנענע בראשו. את ידה הוא לוחץ ובידו השניה השעון. ממחבואו מגיח הילד, נמשך למעשה הכישוף. הלב נוקף־נוקף, הלחיים מסמיקות, והנה הן מחווריות לחלופין, והעיניים מבריקות ולחות. כחתולה דרוכת מזנק הוא הילד — אולי יפגע בה הזר. עצמות עיני החולה, היא נואקת. צהבהבות לחייה האדימה במקצת — אודם לא־יפה. בעיניו בוחן אבילחם את האורח, שחדל מספור והחזיר את שעונו לכיס. פתאום פורץ ריטון קללה לא־ברורה משפתותיו. איך זה הופעת, קרקבן — הוא מגמגם. הבכי קפא בגרון הילד, בראותו את אותות הגורל החרותים בפני הזקן. אולם הרופא המנוסה, המבין לשפת עיני ילדים האילמת, התחיל מרסק הברות, כי שפת הילד לא היתה שגורה על פיו. וכך הוא אומר: מנה ותקל קרקבן, הנה הקרבן… לא הבין הילד את הנאמר, אך הצליל המוזר החריד את כל גופו הרזה. מבינים הילדים את אותות הגורל! המבשר הרע עזב את החדר זה כבר. ללא נוע מחכה אבילחם לשוב אביו מן השדה. פתאום… כאילו לחש לחשה החולה. הברה חסרת־הד בין שפתותיה. את ראשו הרכין לשמוע: מים — לוחשת אמא. אל הברז בחצר רץ הילד. את הספל הגדול להוא ממלא על גדותיו. בכל מאדו הוא מגישו לאמו ברעדה. ברכו נפגעה בקרש היצוע. לא הרגיש בכך הילד. במסירות הוא משקה את השכובה על מיטת הקרשים, הנשענים על ארגזי־עץ כעין כרעיים, ולבו ער בקרבו: הרי אמא שותה! נסגרו השפתיים. אף מים אין כח לשתות. נלאתה החולה. עזוב וערירי יושב אבילחם על הרצפה ועיניו תקועות בארגזי המעשנת. דמות המבשר הרע מרפרפת נגד עיניו הדומעות. ולמה לא שרט בעוקצו את זרועה כדי להבריאה?

יא אבא! לוא העריב כבר היום, לוא שב כבר אבא מן השדה, לוא הגיעה סבתא מן העיר!

*

נחירת ישנים נשמעת. את עיניו משפשף הילד אבילחם. אי הלטאה הגדולה, אשר פערה את לועה לבלעו חיים? את ידיו הוא אוסף מאחורי גבו, מאימה נתכווץ גרונו. ואולי חלום הוא זה? את עיניו הוא משפשף שוב. הלא לטאה אדומה שרבבה לשון לבלוע? את פיה עיוותה וצחקה צחוק זומם. ופתאום — בלע! יתוש רזה בלעה… בצהרים אמר לו הפועל השכיר יהודה, כי אין להציק ללטאות מכלות־היתושים — והוא לא נשמע לו. באבן מחץ את ראשה, רצה לראות אם תוסיף לחיות גם לאחר מכן. והנה בא יום הגמול. מלכת הלטאות האדומה משרבבת לשון סיגלית: למה זה, בני, אבילחם, לא חסת על בתי הקטנה, הלא כמוך גם היא זקוקה למזון ואויר ושמש.

נוקף הלב והעינים הולכות הלוך והתרחב בחשכה. רק נשימות הישנים פולחות את חרדת הדומיה. בכורסה מתכנפת תחתיה סבתא, שהגיעה מן העיר. זה כבר דעך הפתיל בכוס השמן — ואין אור. ופתאום רפרופים אדמדמים־מאפירים. השחר הנה נבקע. ברווחה נושם הילד ועוצם לרגע קט את עיניו העייפות. לוא אתא בוקר, לוא זרחה השמש, לוא… והנה היא קרבה והולכת מלכת הלטאות האדומה. לא! שוב לא יישן. ממקום רבצו זנק הילד. את שמיכתו, שצבעה הקדמון דהה עד בלתי היכר, הוא מנער בקומו, עתה הוא מגלה את המזרן הישן, שהוצע על שני ארגזים מאוצרות המכולת. אכן, עבר חלף הפחד.

על יד הברז רוחץ הילד את עיניו: פגה השנת. שוב אין לטאה, אין חושך. בתאוותנות הוא מעלע את האויר הקריר כולו רועד מצינה. מכנסיו הקצרים אינם מגן מכל וכל. באפו הוא נוגע בידו והנה הוא קריר כאף כלבלב בן־יומו, שהמליטה הכלבה של רינה חברתו. את עיניו הוא נושא והנה כחלת הים הדשנה לפניו ומימין דקל שחור מקמר סנסיניו אל על. רוכסי ההרים מנגד, מצויצי הצללים, מושכים את העינים, רומזים נסתרות, מגלים נשכחות. פלאי אנשים מתהלכים שם בשעות דמדומים, גבורים מימי קדם, המיטיבים לתקוע רומח כמבוקש וחץ להעיף למטרה. גבות עיניהם מקומרות, נפגשות באמצע המצח, ואפם ארוך וגבנוני. בסנדלים אדומים מעוקלי־מקורות הם מהלכים… לא. הם רוכבים על סוסות אצילות ממבחר העדרים. ששים גבורים לשלמה מפחד בלילות… ופתאום — קפץ! שמש אדום־רווי, דיסקוס עגול ולוהט, ים אש מגולגל, עולה מן הים. נסו הצבעים, הים הופך תכול והדקל כאילו חמק ואיננו. אף הצללים נסתלקו מרוכסי ההרים. רק שמש יש בעולמיה, שמש אחד וכל־מושל, וגם הוא אינו שוב ים להבה, זוהי חמה־סבתא הזורחת עתה — כמימים ימימה. אל המסלול הקבוע שואף הכל מאז. את הקור שברגליו אינו מרגיש עתה אבילחם. אף את מלכת הלטאות שכח. בעיניו מוכות התמהון הוא מחפש את מקור הלהבה הרבה על פני השמים — ואין.

יד מטפחת על שכם המשתאה. לאחוריו הוא פונה והנה רינה. לא תמה הילד. הילדה השכנה, הלא ידידתו היא — ומגינו. בעיניה העקומות קמעה היא מלכסנת מבטים אל בנה־חניכה, אינה מפיגה את אותות התמהון אשר על פניו. את שיניהם החדות היא מבליטה כאֵם־חיה, העומדת לזנק על זר, המתנכל בגוריה. את שמלתה קרועת השוליים היא חושפת, מגלה שוקים רזות ושזופות. מקור הכחילו רגלי — היא פונה אל ידידה, כשנחיריה מעלים אד ורעמתה החומה מתבדרת לכל רוח. גאה היא הילדה כי הצליחה לכבוש לב ילד, כי בן צהוב־תלתלים, עזוב וערירי לה, שאמו נפלה למשכב. אמי עודנה חולה — מודיע אבילחם לידידתו בפנים מפיקות רצינות. ובפנים מרצינים היא שמה זרועה תחת בית שחיו כאחוז הבוגרים איש ברעהו בערוב השמש המוליכה את רטוב־העינים אל הים. בירדן טבעו אשתקד חמשה אנשים — היא מעירה בנוסח של אזהרה חמורה. טוב לו לאבילחם בהרגישו את חמימות ידה של הידידה האוהבת, אשר לא תוליכנו שולל. אכן, טובה היא, כמו אמא…. היום הוא פטור משמירה עליה. סבתא הגיעה מן העיר והיא תעשה את הנדרש לחולים. עתה קם אבא משנתו — יודע הילד — אולי הוא נגש ליצוע בנו לנשקו. אך אין דאגה שאיננו. ידוע לכל, כי בצל רינה הוא חוסה בטוחות. יהודה הפועל, הלן באורווה, אף הוא ודאי קם משנתו. ברפת גועה הפרה היחידה, הפרדות לועסות את מספואן בשלי והפרימוס מזמזם בחצר לבלתי העיר את הישנות בבית. תה לוגמים שני הגברים, את פתם הם טובלים במלח. כל זאת יודע אבילחם.

בטרם יתפכח כליל מהמראות שסובבוהו וכבר הוא יושב על חלוקי האבנים על שפת הים, רינה מתקלפת בזריזות מקפלי־שמלותיה ומציגה לראוות־השמש את צלעותיה הבולטות ואת שזפון גופה הרזה. את ידו שולח אבילחם לקראתה. בחמלה הוא מסתכל ברזונה וברחמים מהולי רצינות מוזרה הוא מנחמה במבטו: עוד תשמיני, רינה, כמו… סבתא. ורינה, הנפגעת מרגש החמלה, מנופפת את רעמתה בגאון ושרירי גופה מרקדים ביהירות ושחצנות: זריזה אני ממך עשרת מונים וחמלת ילד כמוך אינה בחינת בזיון. את ראשו הרכין אבילחם הנכלם. כי הבין את שפת השרירים על בוריה. איך שהוא נתדמדם לו, כי בגוף הילדה הרזה חבויה זלעפה, המרעידה עצמות והמזניקה דם חם ומתוק; כי בעורקים המכחילים מני קור רוחשים פלאי פלאים של חיים; איך שהוא ידע, אך לא יכול היה להביע זאת אף ברמז.

בלי לשים לב לשמש הזורחת כדרכה ובלי להשגיח בשתילי העצים הידועים מאז ומתמיד ובלי להטרד ממכמרות הדייגים, הפרושות לתיקון ויבוש, אחזה רינה ביד החוסה־בצלה מוכה־התמהן, והנה הם הולכים שניהם לקראת הים. גם בים אפשר לטבוע — נרתע פתאום אבילחם, אך מיד הוא מתחרט על פליטת הפה. גם בים אפשר לטבוע — חוזרת אחריו רינה בארסיות של אשה, המפגינה את אומץ־רוחה כלפי חדל־אישים. מי הים הפושרים הנעימו לו והאדים הנישאים עטפום בגלימת קסם מעליזה. גלים קטנים ליטפו את אצילי ידיהם, את עור בטנם, ועל השוקים מתחת למים התדפקו זרמים חמים. את הילד עוזבת הילדה לנפשו והנה היא שוחה. כבוש הוא במים, עזוב וערירי כמו בלילות הללו בשמרו על אמו החולה. בזרועותיה חותרת רינה — ופתאום נעלמה. בתמהון מחפשות אותו עינים נפעמות. יד נוגעת בו מאחוריו. כמעט נקבר תחתיו מפחד. אין דבר, הלא אך רינה היא זאת, הפורצת בצחוק בעלותה מתחת לפני המים. מזימת הילדה־האשה ברורה לאבילחם ועיניו מתקדרות. אכן, הוא ילד והיא — רק ילדה. שוב לא יאמין לדבריה המדובשים… אולם תוך כדי השתכשכות הלכה הלוך ועמום ההרגשה הזאת בפנותה מקום להרגשות אחרות, יותר חזקות ויותר נעימות ללב, הכמה לקרבת אדם להדבק בו באהבה עד… יציאת נשמתה.

בצאת הילדים מהאגם הגדול, הנקרא ים, חזרו וישבו על חלוקי האבנים, אולם הקור היה בעוכריהם. קמה הילדה על רגליה והקימה אחריה את בנה אבילחם, המתפרקד להנאתו, טוב לו להשאר ללא זוע על אף הקור, על חמת הרטבון. אך רינה אחזה בעקשן והתחילה מריצתו אחריה עד רשתות הדייגים הפרושות לייבוש. התרוצצו הילדים במערומיהם עד התנדף נטפי המים על גופיהם והשמש מלמעלה צחקה אתם יחד את צחוקה הבריא, הרענן, כאשר תדע רק שמש־אֵם טובה לצחוק למראה ילדים קטנים. מכיס שמלתה הוציאה הילדה פת לחם שמורה וחילקה את מנתה לשנים חלק כחלק. כגמר הסעודה שב הילד לחלומותיו והילדה לארסיותה — הנה עיקמה את חטמה החרום ושאלה: אביך אינו אוהב את אמך, כי איך יעזבנה במחלתה בצאתו מן הבית יום־יום? דמעות נוצצו בעיני אבילחם. אולם להשיב לא השיב דבר, כי אולי… רע הוא אביו. אך רינה בראותה את הילד הקופא על מקומו בעצבות, פתחה את פיה לנחמו בדברים מהסורים על אבות רעים.

* * * * *

וכזאת סיפרה רינה:

היה היה איש בארץ עוץ ולו שבעה בנים. ואשת נעוריו מתה בלדתה את בנה השביעי. ולכל בן אשה אהובה מכל. בבוקר לא עבות אחד נפל האב למשכב ויקרא את בניו אליו ויאמר אליהם: בני אהובי! הנה יתומים אתם מאמכם ואף אני זקנתי ואחלה את מחלתי למות בה. ורק תחבולה אחת עשויה להחזירני לאיתני, כי לוא את לבות נשותיכם אכלתי… ויאנח האב ולא הוסיף דבר, כי ידע מה רבה אהבת בניו אל נשותיהם. אך הבנים אהבו מאד את אביהם ולא אבי כי יאסף אל אבותיו. אפס לא ידעו, כי האב חורש מזימות בלבו וערמתו גדולה מחכמתו, כי קינא בבניו שנשים צעירות ואוהבות להם… אמרו לו הבנים: נתון נתן לך את מבוקשך. פספס הבן הבכור את אשתו ואת לבה הביא לו. כמוהו עשו הבן השני והשלישי והרביעי והחמישי והששי. אך הבן השביעי היה החזק מכולם בגופו ועיניו תו של תמהון אחר תמהון. את אשתו הצעירה אהב מלוא הלב ולא נתנו לבו להמיתה. ויהי בלילה פנה אל אשתו הצעירה לאמור: אספי חפציך ונברח מזה. וישאו את רגליהם וילכו.

ויהי לעת לילה וירא הבן השביעי אור מנצנץ לקראתם. ויאמר אל אשתו: שבי לך פה והלכתי וראיתי מה ומי לפנינו. בעלות השחר קם והלך והאשה נשארה ביער. והנה לפניו בני־מגוג, אש עלתה בחטמו ויקרב וירא פרור ובפרור — תשעים ותשע גופות אדם, מטעמים לתשעים ותשעה בני מגוג. ויתאר וייכנס ויברך את בני מגוג לשלום. אך בני מגוג ענוהו לאמור: את ברכת פיך שמענו ולא נשיבנה, ואותך על האדמה, אשר אתה עומד עליה, נבלע ולא ידע איש כי באת אל קרבנו. מה מעשיך פה? עמד והתחנן: תנו לי מן האש, אשר אתכם, כי רעב אנכי, ובישלתי לי ביער מן המטעמים אשר אהבתי. אמרו: קח לך מן האש, אשר תחת הפרור. אך אם תקצר ידך ולהרימו נבעלך חיים. התאזר והרים את הפרור ובו תשעים ותשע גופות אדם, ויעיפנו אל על. נפל פחדו על בני מגוג, ויקומו עליו תשעים ותשעה קוראי מגור־מגור. מה עשה? לפתם זה בזה ושבר את מפרקותיהם. ואת המומתים השליך הבורה — תשעים ושמונה בני מגוג. אך את האחרון לא המית, רק קרקר את צלעותיו, וגם אותו השליך הבורה בלי דעת כי הוא חי. וככלותו את מלאכתו שב אל אשתו ביער.

בשובו אמר אל אשתו: הנה מצאתי בית ריק מאדם בואי וישבנו בו. אך השבעי נא לי, כי הבורה לא תציצי. ויפלא הדבר בעיני האשה, אך על יצרה הבליגה ותשבע לו שבועת אמונים. ויבואו אל הבית וישבו בו ימים רבים. בוקר בוקר יצא האיש לצוד ציד וערב ערב שב הביתה אל אשתו עם צידו אשר צד ביער. גם ערוד חי הביא ויהיה לו לחמור. ויהי כצאת האיש היערה כמימים ימימה, וישא את עיניו והנה בית קטן לפניו חצר. ובחצר — אשה־קוסמת טוחנת חיטה. ויגש אליה מאחוריה, ומגרעיני החיטה נטל ויאכל. ותראהו הקוסמת ותברכהו לשלום: מחיטתי אכלת, את ברכתי נטלת! היא בכה והוא בכה עד שגילתה לו, כי מן החיטה נזונים כל השדות אשר לבני האדם, הלא אֵם החיטה היא. לבסוף בישלה לו מן המטעמים אשר הכינה, ותשביעהו הקוסמת לאמור: את מטעמי אכלת, את לבי נטלץ, ועתה השמר לך מאשתך, כי בחין אשה מרמה, ורבים מספור חלליה. אך מי הגבר יאמין לה, והוא את אשתו אהב. ורק זאת הבטיח נאמנה: לשוב אליה לעת חיה ולשפוך את כל לבו לפניה, כי אכן שלם לבה עמו. ויהי בהפרדו ממנה נתמלאו עיניה דמעות.

אחר הדברים האלה בצאת האיש לצוד את צידו, ויפתח הצפעוני אשר בלב כל אשה את פיהו, וימשכנה אל החמודות, אשר הצפין בעלה בבור. עודה מהססת אך מהדסת — והנה קול נאקה עולה מן הבור. עמדה וגללה את האבן והנה האחרון מבני מגוג החי. וישביענה האיש לבל תגלה לאישה את סודו. וימתק סוד אתה וישא חן וחסד בעיניה. ותחבוש את פצעיו ותתן לו מחלבה וישת. ויחי האיש בבור, ובשוב הצייד מצידו והנה אשתו בוכיה. וישאלנה: מה לך אשתי־אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי ותעש. ותען: את יום מותי יגורתי, ובפרי עץ החיים חשקה נפשי, לבל אמות.

ויחבוש האיש את חמורו ויפקוד את הקוסמת אמו. ותאלפהו הקוסמת: לא שב איש מהגן העכור בו יצמח עץ החיים. ויפצר בה מאד, כי אהב את אשתו. ותגד לו: צא בדרך וראית שוורים אוכלי בשר וכלבים לוחכי עשב. ולקחת את הבשר בשביל הכלבים, אך שמור תשמור לך נתן שמן ממנו, ולשוורים תתן את העשב. ובין השוורים פר שחור משחור, וקמת ורכבת עליו. והיה כי תרכב עליו, ובערה בו חמתו, אך אתה החזק בקרניו וזרקך אל על. מכוחו תעוף מעבר לשבעת הימים והגעת לגן העכור ועלית על עץ, וקטפת לך מלוא חפניך מפרי עץ החיים. ולקחת מן הבשר אשר את, מנחה לבני הנשר אשר על העץ, וראה זאת אביהם הנשר, והשיבך הלום כי האכלת את בניו. ויעש דבריה והנה הכל בא כאשר אמרה לו אחד לאחד. וישב אל הקוסמת אמו ויתן לה מפרי עץ החיים. ואל אשתו אמר: הנה אשר תמודי.

אך בשוב הצייד מצידו והנה אשתו בוכיה גם הפעם. וישאלנה: מה לך אשתי אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי ותעש. ותאמר: אל היער אתה הולך לצוד ציד ואימת חיתו טרף תפול עלי בכלתך. תן ואנסך, אם לא תש כוחך ולא נס לחך. ויצחק האיש מלא פיו. ותאסרהו בעבותים וינתקם כחוט. ותשב ותאסרהו בשלושה פי שבעה עבותים חדשים. וימתח את שריריו ונתקם גם הפעם.

ויבוא האיש אל קוסמת־אמו ויספר לה כי ניסתה אותו אשתו. הביטה בו אמו הקוסמת: השמר לך מאשתך, כי חין אשה מרמה, ורבים מספור חלליה. ועתה בקום אשתך עליך להמיתך, השבע תשביענה לבל תמגר את גרמיך, בשק תשים אותם, ואת השק תשים על חמורך לאמור: שעורה־שעור, לך חמור! ויהי בשובו הביתה ותגש לו האשה מן המטעמים אשר אהב. ותאסרהו האשה בשערה אחת משערות ראשה, וצחוק על פי אישה בראותו מעשיה. וימתח האיש את שריריו, אך לא יכול לנתקה. וירא כי אמנם נכון דבר הקוסמת־אמו והגיעה שעתו למות. וישא קולו ויקרא: צא נא אויב מן המארב! אך בן־מגוג לא העז לצאת, כי לא האמין שלא ינתק איש את שערת אשתו. ותקח האשה מפץ ותך בראש אישה ותקרא: הנה בראשו הכיתיו והוא חסר אונים. ויצא אליהם בן־מגוג. ויהי בראות האיש, כי כלה ונחרצה היא לפניהם להמיתו, ויתחנן לפני אשתו לאמור: הנה ידעתי, כי מות תמותתוני, השבע השבעתיך, כי לא תמגרי את גרמי, בשק תשימי אותם ואת השק תשימי על חמורי לאמור: שעורה־שעור, לך חמור! וי בן־מגוג את האסור בשערת אשתו ויהרגהו, ויאכל את בשרו. אך את גרמיו אספה האשה לגמול לאישה חסד אחרון כאשר ביקש. ותשים את שק הגרמים על החמור כאשר ציוה. וישא החמור את רגליו.

ויזכור החמור את החצר ביער ואת אבוס השעורה הערבה לחיכו, ויבוא עד בית האֵם־הקוסמת. ותקח את הגרמים ותרחצם בדמעותיה, כמתכונת שלד אדם צרפה אותם ותצפה את המק במשי ובצמר. בוקר בוקר השקתה את השלד חלב ודבש, עד עלות הבשר על הגרמים. ותניח הקוסמת מפרי עץ החיים על הגוף המת ותקריבו לנחיריים. ויזורר וימתח ידיו ורגליו. יום יום הקריבה אליו האֵם הקוסמת חלב ודבש ואת בשרו רחצה בהם. ויחי האיש ויחסן כמקודם.

ויהי מקץ ימים ויאמר האיש אל אמו: הנה שבתי אל איתני. אמי, תני והלכתי אל ביתי ואל נחלתי, ותתן לו שק מלח בידו האחת ושק ברזל בידו השניה, ולא יכול להרימם. ותפצר בו להשאר עמה לאמור: מה לך בית, מה לך נחלה. ויוסף להתחנן לפניה. ותתן לו גם הפעם את שני השקים, וירימם עד ברכיו. ותגער בו: מה לך בית, מה לך נחלה. יום אחד ויקרא האיש אל השקים, וישליכם מעבר לראשו על כתפיו. ותראהו אמו הקוסמת ותברכו לאמור: קומה לך, בני, והלכת אל ביתך ואל נחלתך!

וישם האיש אפר על פניו ויבוא אל ביתו וידפוק בשער. ויקרא: פת לחם לרעב ולוא מיד נבל, תסכל אל נכון את גזרת הגורל! ותשקף האשה בעד האשנב ותען: אין איש בבית. ויחכה בחוץ עד שוב בן־מגוג מצידו. ויהי בשובו סגר אחריו את השער. ותספר האשה לבן־מגוג, כי פלוני עני ורעב מחכה לפתח ביתם, ויכניסוהו. ויאכל מן הפת שנתנו לו. ויתמה בן־מגוג וישאל את אשתו: הלא כפני אישך המנוח פניו? ותגעה האשה בצחוק, למורך־לבו ותחבקהו ותנשקהו. ותאמר במתק שפתיים: הלא את בשרו אכלת. ותפצר האשה באורח לנספר להם מהנעשה בנכר. ויפתח האורח את פיו לצחק לפניהם בזמר לאמור: איש היה בארץ ויאהב את אשתו עד ממות ויצילנה מחרפת צלמוות. ויהי בזמרו ותפצה הארץ אץ פיה לבלוע את האשה ואת איש.סודה גם יחד. האורח מצחק בזמר והארץ מצחקת ומבלעת. וכה דבר הזמר: ותדבק נפש האשה עזת המצח, באיש זדון ופועל רצח, ויכו את תמים הדעת, ואת בשרו אשתו בולעת… ויהי ככלות האיש לזמר ותבלע הארץ את האשה הבוגדה ואת בן־מגוג איש סודה. והאיש שב אל אמו הקוסמת ביער…

הפסיקה רינה. את עיניה היא נושאת והנה דמעות גדולות מטפטפות על לחיי הילד. בצחוק נצחון מסתכלת בו הילדה. אשה גבורה היא עת,ה ואחת משערות ראשנה חסל תחסל גבר. אולם אבילחם תמה־העינים חס בלבו על הבוגדה הנבלעת, ואולי — אולי אף סלח לה. למראה הדמעות נהפך לב רינה בקרבה. עתה אֵם רחמניה היא, אם־קוסמת, המאכילה את בנה־בחירה חלב ודבש. בכנף כותונתה, שנזרקה בה אפרורית, היא מנגבת את דמעותיו ובידה היא מחליקה על ראשו: פרח, צא ופרח בשר חדש על הגרמים. הלא ילדה שלה הוא אבילחם הקטון והערירי, והיא לו חומה ומגן מפני כרסמנים ונגחנים ופשחנים, כל מבלי־עולם….

אבילחם! אבילחם! — הגיע קול קורא מרחוק. אטמה אזניה רינה. אין בכוחה לשמוע את הקול הזר מעבר לפרגוד החלומות. גם את אזני אבילחם בנה היא סותמת. אבילחם! — נשמע הקול מאחורי גבם. בחזקה נשמט הילד מלפיפותיה, כי רעה גדולה מנבא לו לבו. הפועל השכיר יהודה נצב לפניהם את המכנסים הוא משנס על מתני הילד.

ביד אבילחם מחזיק הפועל יהודה. בצעדי פועל מדודים הוא עולה אתו אל הבית שעל הגבעה. נוקף לב רינה בחזקה. הלא לא יעזוב פועל את עבודתו בחום היום. גם בה דבקה כבר השמלה. אחרי הנעלמים היא רודפת. לפתח הבית הגיע והנה — ילל. נסוגה הילדה: הארץ פצתה פיה לבלוע? על בהונות רגליה היא שבה להציץ: על רצפת החדר סרוח גוף מכוסה. על הכורסה מתפתלת סבתא, מורטת שערותיה ביד נדיבה. אביו של אבילחם זקוף כעמוד קודר ודומם. ועל יד הגוף המכוסה, יושב הילד תמה־העינים. ביד זהירה הוא מסיר את הסדין: אשה זרה שוכבת כאן. לא! אמו היא זאת, אמו הצהובה. עתה לא הביעו עיניו שום תמהון. את הנפת גרזן הגורל ראה פתאום, בטבור ראשו פגעה המכה. צעקה אחת מתמלטת מבין שפתותיו והוא נופל מתעלף.

* * * * *

סבתא מספרת. בפינתו על הרצפה מלחית אבילחם, את מלכת הלטאות האדומה הוא זוכר. אך נקמתה היא זאת — הוא יודע. אכן, פגעה באמו. אל בכי — הוא מנסה לעודד את עצמו, אך עיניו קמות.

את מעשיה לא סבלתי בשום פנים — מספרת סבתא. יש קפה בקומקום, אך היא שופכת אותו. קפה של אתמול אינו יפה לילדים — הנשמע כזאת? בזבזנית היתה, ואת קורקבנה פינקה מאין כמוה. על כן ירד המשק, על כן הוא, כלומר בני, שקוע בחובות. על מות קדושים, אבל האמת ניתנה להיאמר פזרנית היתה המנוחה. מן הקבוצס שלכם באה ועל כן היתה כזאת. מנענעות בראשיהן השכנות, שבאו לנחם אבלים. על הרצפה גוהר האב קפוא וקודר. עיניו עצומות והסהרונים משחירים תחתיהן. פתאום הוא פוקח את עיניו ונועצן בבנו היתום. את כוח העינים מרגיש אבילחם ומתכווץ בפינתו. לוא הקיר בלעו: בלא! אך סבתא מספרת.

ראש עגול למספרת ועל צואריה ענקי פנינים, זכר לימים עברו בפולין המדינה. בת כרך היא ואינה מהלכת קרעים, ואף במנומרים היא מואסת שלא כדרך נעמי התימניה. לא טוב — מנענעות בראשיהן השכנות — פשעו בנים בתורת אבות. לא יש טוב — מוסיפה נעמי התימניה הצעירה.

את בעלי הראשון אהבתי — מספרת סבתא. עשיר היה, אבל ילדים לא נתן רבונו־של־עולם. לא התרצה לגט. התעקש… בעלי השני היפוכו הגמור. בר־אורין ובר־אבהן. טוב לב מאין כמוהו. ובעזרת השם יתברך נולד לנו בן — הנהו. מה יש לומר, לא השביעני נחת. בעלי איש חסיד היה. מזדמן לו דבר מצוה, איך לא יעשנו. פותח יהודי חנות, והוא כמובן הערב, החנווני פושט את הרגל ובעלי החובות אחת בפיהם: לך אך לא האמנו, מילא… מנענעות בראשיהן השכנות. בפינה מלחית הילד. קודר קופא האב ואינו רואה את מבטי נעמי התימניה, המנחמים. ממשיכה סבתא.

ילד טוב היה — רומזת סבתא כלפי בנה. מדייק לארוחת הצהרים, הראשון בבית הספר. באתי לפרופיסור, אנטיסמיט שונא ישראל, והוא: בנך — הוא אומר — אף כי ז’יד, עתיד גדול נשקף לו. אפילו לאוניברסיטה יתקבל. ובימים ההם מחמירה האוניברסיטה בקבלת יהודים, ממש קריעת ים סוף. מוח חריף ותפיסת גאון. מה יש לומר. ולילה אחד — הילד איננו. בשתים עשרה הגיע האדון. בן ט"ו היה אז. שתקתי, שתק גם בעלי עליו השלום — נאנחת סבתא. והוא שחוזר ונשנה בלילה השני והשלישי. והנה באה שכנה גויה, ומספרת כך וכך, חבל כי בנך יצא לתרבות רעה, סוציאליסניקים וכדומה. הטרחתי כבודי ורצתי אחר בני. אני באה למרתף והנה עומד שם הבן ברמה ומטיף. בחורים ובחורות למאות. מה יש לומר. בראותו אותי ירד, הלכנו הביתה. אכל ושכב. ובעלי השני עליו השלום, ירד ממיטתו בלילה והתחיל מלטפו במצחו: מעריב התפללת? וגם מנחה? — הוא שואלו. חסיד וטוב לב היה מאין כמוהו, מה יש לומר.

מילא החלטתי: מוטב שיסע לארץ־ישראל. מכסת כסף הגונה עלה הפספורט. מילא. שבענו צרות מלחם. חשבתי יבוא וישב באהלה של תורה. עכשיו אני שומר — הוא כותב. מי ידע אז מה פירוש “שומר”? הנה הוא יושב שם השומר שלי — רומזת סבתא בראשה. מנענעות בראשיהן השכנות. מלטפת במבטה נעמי התימניה את המתאבל. באמת מהקבוצס — ממשיכה המספרת — הכיר את המנוחה. בלי נדוניה, לא יפה, לא בריאה — והתחתן. מה יש לומר. פשעו בנים בתורת אבות — לוחשת בזהירות אחת השכנות הזקנות. את שדיה המלאים זוקפת נעמי התימניה.

לאט לאט ירדו הדמדומים. לאט זרמו דברי המספרת. משחירה על הרצפה דמות המתאבל. החשכה בלעה את הילד. צללים תוהים בחדר. זבובים אדומים רואה לפניו אבילחם, זמזומם משתיק את סבתא. נפסק שטף המלים. בזו אחר זו עוזבות השכנות את החדר האפל. הלא שפחות המשק הן ואין להתרפות. יוצאת אף נעמי התימניה האחרונה. לא יש טוב — שומע הילד בצאתה. ואין קול. לאמו המתגעגע אבילחם. אין יד ללטפו בקסם, אין אֵם־קוסמת. מתפחד הוא לקום ולגשת ליצוע אמו ולהתחנן: הניחי נא לרגע קט את ידך החמה על קדקדי. כי לוע פעור הוא החדר החשוך ובן־מגוג רחב־גרמים זומם לכבות כל זיק של חסד.

בהתנערות פתאומית פירק אבילחם את אבריו משיתוקם. כארי כלוא הממחץ את שבכות סוגרו, הוא מנתק סביבו את שערו החשכה והפחד. הוא יוצא. כמול שלשום נוצצים הכוכבים. האם לא אנסף נגהם בלילה ההוא… הוא נזכר. יהודיות מעוטרות בלויי סחבות פרצו הביתה ולפתח הבית הניחו צללים עטופי עבאיות מיטה שחורה. את הסדין הסירו כדי לרחוץ את גוף אמו. מי הוא ומה הוא הילד הקטון־היתום שישגיחו בו? בקול הן ממלמלות שברי תהלים — איש לא יבין, קול ילל נשמע: המקוננות השכירות הגיעו. באגרופיו רוצה הילד להכות בפנים הבלות, המסאיבות את עמו החולה — אך הוא מתירא. בפינתו הוא מלחית ואישוני עיניו מתרחבים.

במיטה שחורה השכיבו את אמו. ביד הילד החזיקה הסבתא להובילו בעקבות נושאי המיטה. צעדי הולכים שומע אבילחם, אך אינו פונה אחורנית. ילד רע — גוערת בו סבתא, מצווה לבכות בקול. עינים תוהות נותן בה הילד. אינו מבין. הלא אמו עתה בבית, על יצוע דווי היא שכובה. היא חולה. לאן מובילתו סבתא הבוכה, המנגבת דמעותיה לעין כל? הולך אביו קודר ואיום. אב רע הוא, כי את אמו השאיר בבית לבדה. לקראת "פנטסיה, הם הולכים. למקום ההילולים יגיעו ויתחילו שם בהורה פראית. לקול מפוחית יצאו במחול בחורים ובחורות פרועי שער. ואולי גם דבקה ירקדו לאור הלבנה. כלי־זמר הבהילו מן העיר. אחד מחלל ואחד מחצצר ואחד מתופף… הגיעו. חומת־אבן מקיפה את החצר. חוטי ברזל נמתחו במקומות הפרוצים. אי כלי־הזמר? פסוקי התהלים מזדמזמים באזני אבילחם — ואף אלא נדמו. לפני בור פתוח הם עומדים. סבתא צווחת בקולי קולות. את מי הם משכיבים בבור? אה… ה… ה! לא גמר הילד אבילחם את אנחתו. הי הנהו נופל מתעלף. זאת היה הפעם השניה לעילופיו אחרי מות אמו — והאחרונה.

את רינה לא ראה. בורח מפניה אבילחם. כל הנשים הן פגע רע. אף אמו מתה אך כדי לגרום רעה לבנה. שקר הלטיפה והבהוב הרחמים בעיני האמהות. את פני רינה הוא זוכר, את שפתיה החושפות שני טורי שינים חדות וקטנות. הלא היא האשה הבגודה, אשר…

הוא גדל קצת. אמת. קולו מתנמך והולך ולפרקים הוא מצפצף — עד כדי צרימת אזניים. למשא הוא הקול הזה, שאינו שלו. חלומות רעים באים עליו לילה, מבעתים כמו אז… אבא קפא קודר על הרצפה, וסבתא מספרת, והשכנות מנענעות בראשיהן… אף נעמי התימניה העשירה והצעירה לזרא לו. יפה עודנה התימניה ושלשלות זהב לה מבעלה הראשון. אלמנה היא וילדים אין לה. גם נחלה ירשה מבעלה מוכה־השגעון. מניו־יורק הבירה הגיע הלום איש עשיר, בעל בעמיו ומוכה־שגעון. ברחובות קריה נתקל בילדה תימניה. זקופת קומה היתה וגופה גמיש ושזוף. מערב במזרח יתערבו בזרוח שמש הגאולה — ידע האיש ואת נעמי לקח לו לאשה. על שפת הים בקרבת אשדות הירדן רכש נחלה לביתו. אך הקוצרת הצהובה הקדחת, לא נשאה פנים לעשרו ולתקוותיו. אלמנה נשארה נעמי בין אנשי המערב.

על שפת הים מטייל אבילחם לתומו. כזבובים טרדנים מזמזמים הרהורים במוחו. עיניו התמהות והצעירות הרבו לראות. את אזניו אוטם פתאום הנער. דומה, כי קול אביו הוא הקול העולה ממעבה השיחים. ועוד קול נשמע — קולה של נעמי התימניה. שנתו נודדת בלילה. אי אפשר לישון. בעיניו הפקוחות לרווחה או רואה את אמו, היא עטופה חלוק ארוך ולבן — תכריכים. בחשכת החדר היא שוחה. בעל רע היה אביו — את ידיה היא שולחת אל מיטת בעלה. אנא אמה — מתחנן הנער — אל נא! אם ימות גם הוא, אשאר יתום משניכם גם יחד. טוב בלי־אֵם מאשר בלי אב טוב — נוהם קול לא־נשמע. הדם נוקף ברקות הנער. לוא עבר כבר הלילה — אינו עובר. הוא נמשך עד אין סוף. צללים מציפים את החדר. קשה להכירם בחשכה. הנה: האשה הבגודה, אשר הסגירה את בעלה אוהבה בידי שונאו. ואף הוא. גם הוא האוהב האויל טרוף האמונה ובעל העינים התמהות. אל תאמין בה שנית — מתמלטת שאגת פרא מפי ההוזה. אל מיטת אביו קרב הבעל. הגם הוא זומם להמיתו? הלא אביו הוא במיטה, ולא בן־מגוג האויב! אל אביו נצמד הצל. הוא סופגו. אין שנני גופים. רק דמות אחת שכובה במיטה. אביו והבעל הטיפש, אינם אלא איש אחד. האשה הבגודה פנתה על אבילחם — והנה היא נעמי התימניה…

יום שלם לא מצא אבילחם מנוח לנפשו. תלמיד טוב הוא בבית הספר. את השעורים הוא שומע בהקשבה. והאדון המורה אמר לאביו: לאוניברסיטה יגיע… גם על אביו אמר כך גוי שונא ישראל בשעתו. הבוקר הוא רוצה להקשיב — ואינו תופס מאומה. תם השעור. את ספסלו תומך אבילחם ואינו זז. ניגש אליו האדון המורה ושואלו לשלומו. ספר כרסתן הוא מבקש לקריאה. מצטחק האדון המורה בארס: הבכרסו יסולא ספר? מתכרכם הנער ושוב מחויר. לא ענה דבר. בספר כרסתן הוא משקיע את עיניו אחר הצהרים. בקול הוא קורא את המלים — אך אינו מבין דבר. נטו הצלילים, עוד מעט וגם הלילה ירד. צמרמורת מרעידה את הנער. ואולי לא ישובו הצללים לשוטט בחדר בחשכה?

לא התאפק אבילחם. אל שפת הים משכו כוח סתר. אנה ואנה שוטטו צללים ובאויר התפלשה ערבות. שב על עקבותיו הנער. די לו לטייל הפעם. מחר עליו להשכים קום, עליו לחזור מיד. אך אמתלה היא זאת. חזר לשפת הים, התרבץ על החול יחד עם כל הצללים. אל העצים הרכים מושכו כוח סתר, אך הוא נמנע מלכת. הלא שם משרץ היתושים מרביצי הקדחת. ככה אמר האדון המורה: היתוש המעביר את הקדחת שמו… את שמו שכח… הנה: שמו אנופלס, בעקצו את האדם הוא זורע בדמו את האימה הצהובה…

אף־על־פי־כן מטייל הנער בין העצים. קול, הדומה לקול אביו הוא שומע ועוד קול הדומה — לקול נעמי התימניה.

בקול אביו שומע אבילחם. את קרעי המשק צריך להטליא — מבין הוא ומוכן לעזור. תקופת חריש. למושב הקרוב שלחו אביו בשליחות. התשובה לא באה עד הערב. מפצירים בו בני המושב ללון אתם הלילה: כנה בדרכים. אך אבילחם — רעות מנבא לו לבו. הוא רץ. הוא מוכרח לשוב לביתו בטרם רדת החשכה. את שארית כוחו הוא אוזר, רגליו מרצדות בקצב. כבדה עליו הנשימה, אך הוא אינו מפסיק. את לשונו הוא מאריך ככלב עייף וצמא. בעקשנות הוא מניע את רגליו, כי בבית מחכה לו… מי מחכה לו בבית? וברדת הלילה יפילו הסלעים את צלליהם באימה לשסף כל עובר אורח. על כנפי הפחד דואה הנער, והנה טס הים, פורש לפניו את קסמיו. הרגלים מרצדות בעקשנות. עוד מעט, וגם את הבית על הגבעה יראה. בשלהי הדמדומים מדמדם הבית לפניו. חשכה ירדה סביב. כטבלת כסף מבריק לעומתו הים. עייף ונושם בכבדות מתקרב אבילחם הביתה. ופתאום — אור בוקע מכל החלונות. קול צהלה מכה על אזניו. רגלים מעכסות בריקד. יום־שמחה וחג לאביו, ולמה שלחו מעל פניו?…

אל הבית הגיע. בפתח הוא נצב. לפניו החדר המואר ושטיחים זרים יפארוהו. אל שולחן רווי מטעמים מסובים השכנים, כוס בכוס יקישו. שורות בקבוקים ערוכות כדת. שני תימנים זרים בין המסובים. השכנות מצפצפות בגילופין. נעמי התימניה. לא פצה פיהו התקוע בפתח. ולא נכנס. ממקומו לא הזיזוהו אף קולות הבחורים הפראים, היוצאים בהורה רתחנית לקול חליל ולאור לפידים מהבהבים בחצר. וגם כרמוז נעמי התימניה בחיבה רבתי למזוג לו כוס יין אדום ומתוק — גם אז לא זז מפתח הבית.

* * * * *

אל שולחן־חג פרוש מפה לבנה יושבים בנים וגם בנות, ששמלותיהן הלבנות נודפות רעננות. זה רק עתה גוהצו לכבוד היום. בשר מגישה התורנית. הוי, חבריא, בשר היום! את לשונו האדומה מושיט מרדוק הליצן ועיניו משוטטות בחדר, כי לבו טוב עליו. במנתו מטפל תלמי הזקן בהיסח דעת, אך עיניו זורעות חדווה עם השתוללות ה“טף”. תמה הסעודה. אף המפגרים הניחו את המזגלות ואת הסכינים על קערות הפח — לאות רצון. מהתלה מנצנצת בעיני מרדוק הליצן. את המזלג הוא מקיש בסכינו. בהקשה ובזמזום עונים אחריו המסובים. בחיבבה מלטפות את הפנים השזופים ושדופי הרוח עיניו הכחולות של תלמי הזקן. והנה בא גם הלפתן לקינוח סעודה. חג יובל היום — לעשר שנות קיום הקבוצה. מה טוב היין — מפזמן מרדוק הליצן. וקולות אדירים עונים אחריו אמן. יין היום אין — מתגרה בהם הליצן בזדון מעושה.

חיש הוסרו הצלחות, הקערות, המזלגות, הסכינים. מופיע מרדוק הליצן בפתח — חבוש צילינדר, ו“סנונית” שחורה על חולצתו הפשוטה־המגוהצה. תחת בית שחיו צווארי־בקבוקים. הליצן הלצין יין — מריעים קולות לקראתו. דמעות גיל בעיני תלמי הזקן. לתוך ספלי תה מוזג חבוש־הצילינדר מיץ צהוב־צהוב: שתו מלא ספליים, המחר בידי שמיים! את כוסו המלאה מרים תלמי הזקן: את ימי הדראון הוא מזכיר, את ימי המארה. לזכר טרופי הקדחת והדאבת והיאוש, לזכר הנדקרים והנשחטים והשדודים הוא נוסך את יינו דצ“ך, עד”ש, באח"ב. דמעות בעיני המסובים. כי לכולם אבדו אֵם או אח או ידיד הכא או התם. על העתיד לא יזמר תלמי. אך שקר הוא: אין זהב בריסי העתיד. יגיע יש, וזיעת אפיים, ואשתוללות במסיבת ריעים. יום יבוא ואהב איש את אחיו־לזיעה, כי אֵם אחת לכולנו! ואם תיספה הספינה בטרוף, ניספה גם אנחנו… סיים תלמי. שתו מלוא ספליים, מחר בידי שמיים — מפיג את העצבת מרדוק הליצן.

היין מנגן בראשים לוהטים. את הצילינדר זורק המבוסם אל על ותופסו בראשו בזריזות. מקערות גדולות שואבות עשרות ידים שקדים. רעש ופיצוח ופזמון. חמק לחדרו תלמי הזקן. על השולחן עולה מרדוק וגומע יין מבקבוקו. אתם כולכם אחי — מתמוגג בדמעות מי שמילט זה אך עתה את נפשו מגיהינום־שמעבר־לים. והליצן: השתכרו, מי ביין ומי בשירה, מי במוסר ומי בתקווה כוזבת — כמאמר הפיטן.

הוזזו השולחנות. הורה, בחור, בחורה — היינו הך. זקן, צעיר — היינו הך. חוסן, רפה — היינו הך. בהורה מלכדים כולם, בהורה מתמזגים כולם, כי ההורה שיא החיים. השתכרו — מתופף הליצן בקצב. ברעמת האשתוללות הגנוזה מנפנפת החברה הרוקדת על ידו. ההורה היא כל תקוותנו — מזמרים קולות שכורים. הרגלים מרצדות מאליהן. הגוף מזיע ורוקד. החולצות נקרעו על הכתפיים. מה־ליש — זה היש!

שב תלמי הזקן מחדרו לרוות את עיניו המכחילות באשתוללות. את קיר המטבח הוא תומך, בינות לכתפי הבחורות שלפניו הוא מציץ. ההורה היא תקוותנו — נואק נער הרוקד על יד מרדוק הליצן. שמעה קמעה תש כוח הרוקדים. שבעו ימים בלי עבודה ובלא — לחם. אף גזוזת השיער התעייפה. רק הנער והליצן לא ירפו. כף תוקעים הערוכים במעגל, תוקע כף תלמי הזקן. שני הרוקדים אינם בני־עייף. מי הוא הנער — תמה תלמי הזקן. עינים חשדניות מביטות בו. זר הוא, ועלול לסחוב דבר מה — לוחש מי שנמלט זה רק עתה מכוּר הגיהינום. עינים סקרניות נעוצות ברוקד — והוא אינו מרגיש. בזרועות הליצן הוא נאחז בחזקה ואתו יחד הוא סובב, נישא אל על. בסעודת היובל לא ראהו איש. בזקנו התיישי מנפנף מרדוק הליצן הצילינדר נשר זה עבר מראשו, וה“סנונית” שנקרעה קרעים קרעים, הושלכה אחר כו.

בגופו דבקה חולצה רווית זיעה ופתאום — נפץ! הנער הזר נפל ארצה. נדחקו הבחורות במגבת קרה חבשה את ראשו גזוזת השיער. על אחד הספסלים הושכב, והנהו פוקח את עיניו. פחד מציץ מהן. כסיד חוורים פניו. נחשפו שניו הקצובות, כי הרפו השפתיים מהידוקן. למה זה נקהלו סביבו זרים? על יצוע־דווי שוכבת אמו הצהובה. את הדרך אליה גודרים בעדו. אבא הרע עזבה לנפשה. בידו הוא משמיט את התחבושת. על עיניו הוא מאהיל למען ייטיב לראות. גלילי בוהר נוצצים ודועכים לפניו לחילופין. זיעה קרה רוססת על מצחו, זיעת ההתאמצות והרפיון הגמור.

בחדרו השכיב תלמי הזקן את החולה. על ידו הוא יושב והנר מהבהב על השולחן. אמי־קוסמתי לטפיני — נואק הנער. בידו מתולמת הגידים הכחולים מחליק הזקן על ראש הנער. ללב הפועם בחזקה הוא מבין: נום, נומה בן יקיר, דבש וחלב אשקך. מחיטת כל חי אכלת ורבון החיים פתח לפניך את ספר החיים. בערץ־מסתורין כתובים קורותיך ומי יסתרן?

ישן הנער בצאת תלמי לעבודתו. ובבוא גזוזת השיער, התורנית, להאכילו — התחפש כישן ולא נגע במטעמיה. הנה ושוב התרוצצו קטעי־דימויים כסוסים פראים ללא רוכב. את ריצתו הוא זוכר… ואף את האור הבוקע מחלונות הבית… והאשה־הילדה רינה חושפת שיניים קטנות וחדות. הוי!

בשוב תלמי הזקן מעבודת יומו, לא ירד למקלחת כדרכו תמיד, לחדרו מיהר הפעם לראות מה שלום אורחו הבלתי־צפוי. בלטפו את מצב חולה, הפנה אליו השכוב את פניו,ראה את שתי העיניים המכחילות־הזוהרות, המשפיעות רחמים גדולים לכל חי. את ידיו שולח הנער לקראת לבן־הזקן ופיו לוחש: אמי־קוסמתי…

לא ריקם השיב תלמי הזקן את ידיים השלוחות לקראתו. את ראשו הוא מרכין אל השכוב ומחבקו בזרועותיו הגרמיות. ללא אומר שהו שניהם הזקן והנער, ושניהם הרגישו, כי קול החיים האחד פועם בעורקיהם, איש איש ודינו, אדם אדם ומארתו — אחת היא תכלית כולם. אולם בפרוש עכבישי הגורל את קוריהם אל נפש רגישה להחניקה, תתפעם הרוח. הבין זאת הזקן בנשקו את הנער באהבה.

לאט לאט פתח הנער את פיו: את שמו אבילחם גילה לתלמי הזקן ואת מות אמו תיאר לו — בגמגום. מאוחר ומוקדם משמשים בערבוביה. מה בצע? על סוס הרכיבו אביו בהיותו ילד לאמור: כל אשר תראה, לך הוא נחלת עולם, ופתאום: הנה מפנה אביו את פניו ממנו לבל יראהו בנו הניצב בפתח — בקלקלתו. כוס יין מוזגת לו, מי שעתידה להיות אמו החורגת…

עצם עיניו אבילחם החוור. אויר שאף בכבדות. בשרוולו מנגב הזקן את דמעות בנו הניגרות. דבש וחלב אאכילך למען תחלים — שומע הנער.

* * * * *

נסע תלמי הזקן ואיש לא ידע לאן. את הנער הזר לקח אתו. על הזקן השליך אבילחם את יהבו, כי אין לו אֵם זולתו. לילה היה. במרחק־מה נבחו כלבים לקראת הירח. באורווה הבהיק אור קלוש. השומר התקין שם דבר־מה. עוד מעט ויסיעו גם את החלב, רגלים הולכים תלמי ובנו. ובהתקרב המפלצת האיומה בעלת שתי העיניים הלוהטות בנשימה כבדה אל התחנה. עלו עליה שני הנוסעים ותקעו מושבם בקרון ריק מאדם. את הנער השכיב הזקן על אחד הספסלים ואת תרמילו שם תחת ראשו: שכב־שכב בן יקיר לחלום. אטרו הבבות על כיני אבילחם. ללא מורא הוא ישן, כי הגה חייו בידיים נאמנות.

צא לרקוד — מזרזת יד שעירה את אבילחם — הלא על הבן לרקוד ביום שמחת אביו. פוקח הנער את עיניו בחלחלה: לפניו פני תלמי אמו. הגענו — מחייכות לקראתו עיניים מכחילות־זוהרות. בבת־ראש מנתק אחוז־החלום את חבלי שנתו. עיניים עצומות למחצה הוא נגרר אחרי מובילו. הלילה טרם יפוג, הפנסים דולקים בצדי הרחובות. רוח צפון נושבת וקר לאבילחם פתאום. את פיו הוא פוער — פה־ה־ה־ה־הק! אור חוורוור מרפרף באויר. כיף חלק, חוג’ה — משמיע תלמי הזקן. שנים רבות בילה הזקן בפלך וכל־חי־בו הוא מכיר, אם לטובה ואם לרעה. בתפוחים הוא מנפח את כיסי מלווהו הצעיר וממשיך להובילו: הוביליני נא אמי־קוסמתי אל הגן העכור, בו ישגשג עץ החיים! לפני שער סגור עמדו. במקושית הקיש הזקן אחת ושתיים. שעה קלה חיכו. לא ניצתה אש הרוגז בעיני המחכה. שקשוק סנדלי עץ נשמע. והנה — פתח! לאור הפנס הדולק ביד הפותח, ראה אבילחם איש צכורבל באדרת, שרגליו היחפות מציצות מהסנדלים. בידידות מטפח תלמי על שכמו: סלח בן אדם, כי טרפנו את חלומך הלילה. על אחת המיטות מתפרקד אבילחם לישון. אך בעמל ויגע הסיר הזקן את בגדיו ועטפו בשמיכה חמה. קרים הלילות. בזהירות מחליק הזקן בידו על ראש בנו. את אמו רואה הנער, והיא מנשקתו בשכבו לישון. ואולי נשקו גם תלמי־אמו…

רואה אבילחם את השמש העולה, המגביהה מעל לרוכסי ההרים. כה קרובה היא אליו. לא זרה היא. ידידתו הטובה מימים ימימה מאירה אליו את פניה. את ידיו שולח הנער לקחתה, והיא מחייכת חיוך של חסד. ופתאום — זנק אבילחם על גב השמש. עתה הם עולים. יחדיו הם נישאים מעלה מעלה ובמרומי המרומים קורצת לו בריסי עיניה הזהובים אמו־הקוסמת…

בחצר החן גדורת הגדר המתפוררת פה ושם, היא המשמשת מפלט לעגלות האיכרים, עמד יטור האיכר ופיו פעור מתמהון בראותו, כי חסרה השלשלת, שבה ריתק את גלגל עגלתו הלילה. בחימה כבושה התלקחו עיניו ונחירי אפו זעו ברעדה. מראהו כחית־שחץ, אשר לא ידעה עול מימיה. חריץ חוצה את מצחו לשניים. עמוק ומאיים. הקדחת והרוח שידפו את פניו, וסנטרו הבולט — מרכז האופי התקיף. אין זאת כי מושך לב כל רואהו האיש הזה. גרב בבני מעיך וביותרת — נהם אל מול אחמד החיגר, שפניו משוחים זפת ועיניו הטרוטות מוכות טמטום. אינו מתירא אחמ מפני זה ה“יהוד”, כי את אזנו גלה המשרת ב“בלדיה” לאמור: בקרוב יבוא סוף לתקיפותם לבטח! כלב־אִבן־כלב — ממלמלת לשונו בזהירות. אך לא העז לענות בקול. אולם אזנו של הרתחן קלטה, כנראה, את פליטת פיהו, כי באגרופים קמוצים ובעיניים יוקדות פנה אל החיגר. חוג’ה, אנא יחוג’ה — משנה את טעמו אחמד, ומשנס אגב נסיגה את סאובי סרבליו הנשמטים. השלשלת, גרב בבני מעיך, גנב — חוזר יטור האיכר וחריץ מצחו מתעמק. אל השער נדחק אחמד. את הבריח הזיז והנה יד־עשת אוחזת בגרונו. צעדים מהירים נשמעו ברחוב בפרוץ צעקת הנחנק. נפתח השער — ובפתחו תלמי הזקן. את היד המחניקה הוא מסיר בכוח. את ראשו מפנה יטור האיכר — ומכירו. והזקן — תחת בית שחיו שם את ידו, והוביל אחריו את מודעו.

את תלמי הזקן הכירו כל בני הפלך. כל מוכה־ספחת בלבו פנימה, אליו סר לשפוך את לבו. כי הוא אבי הגליל. עתה בהופיעו בבית־ועד הסביבה בחן, הותרה מבלי משים לשון האיכר. כתינוק הנתפס בסורו הוא מכה על חטא — וטוב. כי נוכח העיניים הזוהרות משפיעות־הרחמים, הלא אינך אלא קוץ ממאיר, חימת תועבה.

הוא מתוודה: מפני תועלת הכרסום סגר את לבו — אך היא תחבולות מתחבלת. אין לך אדם אשר יינקה מנגע החיים. מתה אשתו. זאת היה אשה — מזמר יטור ועיניו דומעות. אֵם היתה לכל רואיה ומקור התעודדות. למה בי בחרה להנשא לי? קטונתי ממנה — בוכה יטור תוך כדי חיוך מעושה, וחושף שני טורי שיניים לבנות, שלא נזרק בהן מום. אל ארץ לא נושבה הבאתיה. שוחד, מרמה ושודדי מדבר. על תנובות השדה שמרו בחורים מזוינים מפחד בלילות. הכפיות מרחפות עם רוח והעיניים פולחות את החשכה בחשד. וביום שינה חטופה, כשאשה־אֵם רחמניה לוחשת תמיד את הנחמה הטובה, המפיגה כל צל של רוגזה.

הלמען בשל במטבח הבחורים עזבה את חיי התפנוקים? ואם אין טעם ליסורים בכלל, ואם לשוא הוקרבו הזבחים הגדולים פה? אך היא היתה המלכה המושלת בטירת אבירים!

לא תשא פנים האחות הצהובה, הקדחת. במותה הניחה לי בת — רינה… לא טובת לב היא כאמה, ממני ירשה את התעזזות הרוח… איך יעז האדם להמשיך ולחיות, אם אין בלבו תוחלת, כי אור גדול יבקע לבסוף? לא צחק אבי הגליל. כדרכן תמיד זוהרות עיניו ברחמים. אל שפת הים מחוץ לעיר הגיעו. דרך מנהרה שמתחת למסילת הרכבת עברו, ישבו על גל אבנים. נמשך הוודוי. מילא, האפשר להציל את חייו מספינה נטרפת? חשקתי בחיים! את כל אשר לי מכרתי. הפלגתי לחפש את הלא־נודע כשרינה ילדתי אהובתי בזרועותי. בבית הורי־אשתי הפקדתי את הנכדה. לא אמידים היו, אבל את מחייתם מצאו כל הימים. לארכה ולרחבה של הארץ שוטטתי, באשפתות התפלשתי, ממעיינות הרעל שתיתי — ולא נטרפתי. את אבידתי לא שכחתי. את סיוט הספינה הנטרפת לא יכלתי להפיג. נסייתי להשתכנע, כי לא אני הגבר, אשר פיתה אֵם־אשה באהבה לעבור לארץ ישימון וצלמוות — לשוא! לא יעזוב אי שספינה נטרפת אם שתה פעם אחת בחייו ממי־הלחץ אשר לה. את גורלי בעיני ראיתי: אני קברניט נצחי בספינה נטרפת…

במגפה מתו הורי אשתי. רינה ילדתי־אהובתי, ניצלה. את הבית מכרתי. את נחלתי פה קניתי תמורתו. לא יכלתי לשוב למסיבת רוכבים פראים. הלא — אולי בגללם מתה אשתי, האשה היחידה אשר אהבתי. איש פושע אנכי — מה על חטא יטור המתוודה. את זוהר עיניו האיר לו אבי הגליל: דבר, דבר בני ויקל לך, בכולנו מהתל לץ הגורל…

* * * * *

בקרון הרכבת יושבים תלמי הזקן ובנו אבילחם. בזחילה ירחפו על פני מקומות ידועים מאז ומקדם: עצים מלבלבים ותנובות שדי ושמים בהירים. פת לחם מתובלת מלפפון מגיש הזקן לבנו. הוא מודה, כי גמר אומר להפקידו במוסד חינוכי ידוע — והנה בא ריווח מצד אחר. ברצידה חומקים לפניהם השדות. בתים צמחו בין־לילה, למודי־נדודים־ופורעניות מזבלים את האדמה ומצפים ליבול. פה רכב שומר יהיר על סוסתו — קורא הזקן בקול מזכרונות לבו — וסכין שודד הפילתו. ושם פלח כדור־מארב לב מלא תקוות. סוס־פרא הפיל רוכבת פזזנית פוצעיה לא נחבשו. הביצה שלחה אדיה להרעיל אחד זקוף קומה וער לבב… אחד לאחד, אחד ועוד אחד… מספרים יבשים מני לוח.

יקר מאד הוא לוח הזכרונות של תלמי הזקן — מתרגש אבילחם. בהגיעם לאחת התחנות, יצא תלמי מן הקרון והוציא אחריו את בנו. מבלי משים הם עוברים על פני היווני המוכר פירות ותמרוקים, ומגיעים לחצר. ברעש והמולה נטפלים אליהם בעלי הכרכרות הערביות להסיעם. נענה הזקן לעיני בנו המתחננות. ישבו. פגרי סוסים מושכים את העגלה בפרך. מתיפחת העגלה, המתנהלת לאיטה, ואבק הדרך מטיל עליהם גלימה מאפירה. העירה, לכלילת השכיות, נוסע אבילחם בציפיה.

בשווקים הצרים, בין אריגי הצבעונין, הם עוברים, על יד מוזגי היין והסליפ הם חומקים. תוססים כאן חיים מרהיבים. בנחיריו שואף אבילחם את הגרוי המרחף באויר. את יד תלמי הזקן המאובקת הוא מרים, ומנשקה בתודה: יש עוד חיים חדשים ומק בשרי צימח עור…

בחצר מרוצפת אבני גזית עמדו. קווי סיד כחלחל משבצים את האבנים, על כיפה קטנה צומח עץ־זית ננס. על לוחות נחושת בקיר רעוץ רעץ מסתורין. כאן היה מקדש אל התכלית הנשקפת לכולנו — רוטן הזקן והנער שומע.

על מזח־העץ החורץ את הים, ישבו והשקיפו על חומת העיר שחורת־האבן. דון יוסף הנשיא הוא אשר חידשה. ועץ התות נותן המשי, נסיונו הוא — שעלה בתוהו. רוח רעה מפעמת את לב הנער: סוד השחתה אורב להכשיל — תמיד. עוצם עיניו הנער: הגידה נא אבי… הגידי־נא אמי־קוסמתי את־אשר־לפני, לבל אכשל גם אני. לא הגיד לו דבר הזקן. מבושה התכרכם אבילחם: אינו ראוי לגלוי־סודות ועיניו מושפלות ארצה. עזוב וערירי הוא כמימים ימימה…

את זרועו שם תלמי הזקן על כתפי בנו ומובילו אחריו. הדמדומים עטפו את ההולכים, ובמערב עלתה הלהבה. פתח את פיו המוביל:

לשוא חשדת, בני, באביך. כל מעוות יתקון, כל חסרון יימנה.

נפוצו העננים השחורים — ואינם. האב הוא אב טוב. וחזון הרע חמק. האב־הרע התנדף ואיננו. מפלט מבקש הנער בעיניו הזוהרות של מלווהו. פשעתי, עוותי, רשעתי — פועה קול בלבו. לא אביו הוא אשר לקח את נעמי התימניה לאשה, כי אם אבי רינה — שומע אבילחם.

על מכוות יתקון, כל חסרון יימנה — עונה קול אדיר בלתי נשמע. רינה — לוחש הנער — רינה ידידתי, ועיניו שופעות אהבה ורחמים. למה זה נמנע מראותה כל הימים? לבו בקרבו נוקף בחזקה ובפחד כמוס: רינה…

נפרד אבי־הגליל מבן שעשועיו. את ראשו הרכין אבילחם אל ברכיו — לקבל ברכה. לא השיב לו דבר הזקן. רק ממגד עיניו הזוהרות הוא שולח לו ברכת פרידה. ללא אומר פנה לדרכו. בצעדים בטוחים הוא יורט לתכליתו.

קדחת הפילה את אביו, החרד לגורל בנו האבוד. שליחים יצאו למושבים סביב: אוי נקלטה שם איזו שמועה. ואין. בפיו דבק הנער לפי אביו. התעלולי קדחת מתקלסים בו? אך בעמל הצליח אבילחם להוכיח לאביו כי ממש הוא. בדומיה הם יושבים חבוקים. והלילה סביב מנגן: אב על בנו שמח.

נסע למסעיו אבי רינה — בלווית אשתו השניה. לרינה הוחזר ידידה מני־אז — פתאום. גם הגורל ימתיק מכתו — לפעמים. עתה תחסה היא בצל חסני — מתנחם אבילחם. ורינה חושפת את שיניהם הקטנות והחדות: אולי…

* * * * *

בליל כסף אחד, בעלות נוגה מטס המים להשרות אשליה על הנפשות העייפות, הרכינה רינה את ראשה אל חיק ידידה, ושיניה הקטנות והחדות שוב לא הבריקו. אשרי הנערה היודעת, כי יש אֵם קוסמת גדול אחת לכל מבלי עולם… ובכל זאת קשה לשכוח את האֵם האמיתית בקחת אב רע אשה שניה — היא עונה לאבילחם הפורש לפניה פרשת־סוד, השאובה ממגילת תלמי הזקן…

אך בשלוח אבילחם את ידו ללטף את שערותיה, עצמה רינה את עיניה וסיפרה לו את סוף סיפור המעשה מימי ילדותם.

כזאת סיפרה רינה:

על יצועו שכב האיש האלמן מאשתו־אהובתו, ובגשת אליו אמו־קוסמתו, פתח את פיו לאמור: שלחיני נא אמי־קוסמתי אל אבי ואל נחלתי, כי לא טוב היות אדם לבדו. ותשלחהו אֵם־כל־חי, ותתן לו תיבה סגורה ועבד כושי לשאתה. וילך. ותזהירהו: אל תתפתה לפתוח את התיבה בדרך, פן יאונך אסון.

בלילה נדדה שנת האיש ביער, שרעפי בלהות אפפוהו. כי זכר את אשתו הראשונה. ויפקוד את האשה־הקוסמת לרעה, ויאמר בלבו: אולי להתנקם אמרה, כי עזבתיה על אף חסדיה הרבים. ויפתח את התיבה ובה בתולה, שלא ראה כמוה ליופי. בת הקוסמת היתה זאת, וזהרה קורן למרחקים. על אצבעה הבריקה טבעת קסם, המבצעת כל משאלה בהאמרה. ויעורר האיש את הכושי, ויקח את בתולת הזוהר וילכו. ויגיעו בעלות השחר לכפר בארצו, שם ישפוט אבי האיש את כל העם. ויסובב את הטבעת והנה היכל פלא מול בית אביו, ואין לך דבר בעולם שלא מצאת בו. וישכבו במיטותיהם לנוח, כי עייפו מעמל הדרך.

ויהיה בקום בני הכפר בבוקר והנה היכל, אשר לא ראוהו תמול שלשום. וייבהלו אל השופט לבשר לו את דבר הפלא. וישלח אחת השפחות לראות מי ומי הם בעלי ההיכל, ותכר השפחה את בן אדוניה, ותבוא ותאמר: בנך הוא ואתו אשת חמודים, אשר לא ראתה כמוה עין השמש מעודה…

ויקם השופט על רגליו, ויבוא אל בנו לברכו. וירא את אשתו ואת הכושי אשר שם. ובראותו את האשה סמר שערו על חזהו, כה אדיר היה זהרה. אכול קנאה שב האב אל ביתו ואת הדלת סגר אחריו.

ויהי היום ויקהל אליו את עושי דברו לאמור: לא אני קראתי לבני הבליעל, לא קראהו איש. לא אבותינו עשו בכישוף כמוהו, ואף אנו לא נעשנה. כל ההורג את בני, יבוא על שכרו…

וידבק בו אחד הפוחזים, וישלחהו לבצע את זממו. ויסובב בכחש את הבן, ויובילהו אחריו לצוד ציד נדיר. ויקח אותו הפוחז בשר מלוח ושתי דלעות מים. ויפל האיש את הארי ואת הנמר ואת הברדלס, וייעף. ויהי כי הציק לו הרעב ויאכילהו הפוחז מן הבשר המלוח. וילך האיש בשרב. ויצמא. ויתחנן לפני מלווהו לאמור: השקני נא מן המים כי מת אנכי. וימאן הפוחז להשקותו. ויפול האיש ארצה ויתעלף. ויגהר עליו הפוחז לאמור: אם נתון תתן לי את עינך האחת, ונתתי לך דלעת מים. ולא רוו המים את צמאונו. ויאמר: אם נתון תתן לי את עינך השניה, ונתתי לך את דלעתי. ויעזבהו הפוחז לנפשו וימהר לאביו להראות לו את שתי עיני בנו לאמור: הנה מת בנך במדבר ושתי עיניו לך לאות.

וישקול האב זהב וכסף לפוחז, וישא את רגליו ויברח משם. ויבוא השופט אל היכל בנו, והנה כושי בפתח הבית וחרבו על ירכו לאמרו: כל הבא אל הבית באין אדוני בו, אחת דתו למות! ויקהל השופט את עושי דברו ויצו להרוג את הכושי עבד הקוסמת. אולם כל הניגש אליו נופל שדוד ארצה. ויזעק האב את כל העם להלחם בכושי, ולא יכול לו איש, כי עבד האֵם הקוסמת הוא.

ויזחל האיש אנה ואנה במדבר, ויגיע לגזע עץ עבות. ויישן בצלו. וישמע בהקיצו קול נשר המצה על בניו, כי ביקשם לכסותו בצינת הליל, וימאנו ויאמרו הבנים: אב בנפש בנו יתנכל, כי הנה לאיש אשר עם גזע העץ, אבדו העיניים במצוות אביו. ויען הזקן: לוא שם על עיניו טרפי העץ הזה, וראה כאשר לא ראה מימיו. ויעש כעצת הנשר ותפקחנה עיניו. את הדברים אשר מתחת לכל דבר ראה, ולא היה איש כמוהו לעיניים. ויהיה כי ראו זאת בני הנשר ויכסו את אביהם המזקין. וירא האיש כי הקוסמת־אמו שלחה לו את הנשר למגן. ויפול על ברכיו: ברוכה את אמי־קוסמתי לעדי עד!

והיה בבוא האיש אל אביו השופט, לא הכירו, כי שונה טעמו בליל הבלהות במדבר. ויאמר לו השופט: אם תכה את הכושי ויכלת לו, אשימך לראש־ולשופט על העם הזה. וילך ויילחם מעלות השחר עד צאת הכוכבים וייעף הכושי מאד. ויהי בראות גבירתו כי ייכשל ותאמר לו: שכב להחליף כוח, ואני אצא להלחם לאישי. ותצא והנה באישה היא נלחמת… ויען: הלחמי! ויספר לה בהחלמו בה, את תעלולי אביו ואשר אמר לשימו לראש ושופט תחתיו. ויצו על הכושי לשים מעי דם על צוואריו למען ידקרהו וימיתהו למראית־עין.

למחרת היום דקר האיש את הכושי במעי הדם אשר בצוואריו, ויפול כמתבוסס בדמו. ויאמר אל הנקהלים: עדים אתם היום, כי הכיתי את הכושי. ויענו פה אחד: עדים!

ויקלה השופט הזקן את שבעת החכמים לשאול עצה מפיהם טרם ימסור לאיש הגבור את שבט עוזו. וישאלם: האייבם את אשת בני לקחתה לי לאשה? ויענוהו ששה חכמים פה אחד: יבם תייבמנה. כי נפל פחדו עליהם. אולם השביעי בחכמים קרא בקול: זימה היא ואין כמוה לתועבה! וישלוף הזקן את חרבו להמיתו, אך העם ניצבו לפניו כחומה בצורה. ויתלה השופט הצעיר את עיניו בחכם השביעי, והנה אמו־הקוסמת הוא. ויביאנה אל ביתו, אל בתה… וכל אשר קרה את האב ואת החכמים הפוחזים, הלא הוא כתוב בספר תולדות בני האדם למשפחותיהם.

מעתה נשא יום־יום השופט הצעיר את תפילתו לאמור: ברוכה את אמי־הקוסמת, אשר החיית את האמונה בלבי ובגינך לא פסו האהבה והרחמים הגדולים בעולם!

* * * * *

כאשר עבר כותב הטורים האלה בסיורו באחד המקומות אשר על שפת אגם הכסף, המכונה בפי העם ים, אירע כי קפץ עליו הלילה, ויאספהו אליו אחד מזקני הכפר להלינו. והנה בצאתו לשוח עמו לאור הסהר, ובהעלות טס הכסף את מערכת קסמיו, הצית הזקן את מקטרתו וישב על חלוקי האבנים לנוח. בשבתנו דוממים וכסופים, עבר לפנינו זוג צעיר, הוא זקוף קומה ומאיר עיניים והיא זהורה כולה מזוהר הכסף אשר לים. עיני נמשכו אחריהם.

בראות הזקן את אותות האהדה בעיני, סיפר לי את קורות חייהם. זה רק מקרוב לקח האיש אבילחם את העלמה רינה לאשה; אהבה מימי ילדותם היא — ועתה אין לך זוג שני כמותם לאושר. הפסיק הזקן. ינק ממקטרתו אחת ושתיים והוסיף: אולם אושרם בא להם רק אחר שפרצה מגפה בארץ, אשר הפילה את יטור האיכר, את נעמי אשתו העקרה ואת אבי אבילחם… הפסיק הזקן. אך בנשוב רוח צפון קרירה, הוסיף שלישית: הידעת את תפילת האנשים האלו בקומם ובשכבם:

— ברוכה את האֵם־הקוסמת הממיתה להחיות והמחיה להמית. ולא ייתמו האהבה והרחמים הגדולים לעולם! אמן!

כאשר הגענו הביתה ואני פניתי אל יצועי, שאלני הזקן: הירדת לעומקה של התפילה? אמרתי לו: אכן, תפילת יודעי־סוד היא זאת. אשרי הזוכים לאֵם־קוסמת!

צחק הזקן בטוב לבו ובצאתו הניע אצבעו באזהרה:

— אל תחלל את הסוד!—

לא חיללתי את הסוד, ידידי הזקן. חלילה!

א

— — הנני בא ועולה. הנני בא, הנני… — קראתי כאח מאחי האור מאז ומעולם.

— הנני בא ועולה. הנני בא. הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור! — הלא נקראתי לבית־הדין הגדול של אנשי האור והנה הופעתי עני כי יעטוף, יחף וכתונת פסים מוזרה לבשרי. הופעתי כי זה הכלל הגדול לאיש כמותי: להיות מופיע לתת דין וחשבון על המעשים שעשיתי והפעולות שפעלתי בכל יום ובכל לילה ובכל שעה כפי שיבוקש.

וזה דין הופעתי:

עוזב ונעזב לעצמי הייתי כל ימי. מימי ילדותי הראשונים. בן ובנות היו להורי. שלושה פיות ציפו לרחמי אב ואהבת אם. הבכירה הרי היא בכירה לכל הבחינות וזכותה לעולם תעמוד. הצעירה הריהי צעירה לכל הדעות ובת טיפוחים לכל הלבבות — ילדת זקונים נפלאה. זו בכה וזו בכה, זו בכך וזו בכך, מעלה זו לזו וסגולה זו לזו, דרישה מיוחדת לזו וזכות נוספת לזו. ורק אני האמצעי, הייתי העזוב. האחד בלא סגולה ובלא מעלה. בלא זכות ובלא דרישת זכות, האח העזוב לנפשו. עזוב — ובלי עזוב־תעזוב־עמו. וזו גאותי. זה הקמיע וזה המשען. כצל עובר עברתי את שדה ילדותי. במעגלים אפרורים. לא יד אם ענוגה טיפלה בי בחליי. כי לא חליתי. לא אב טוב ומיטיב הרנין את עיני בלטיפה חטופה. כי לא מצאני הגון לפניו. לא שפחה חנפנית ליקקה את כוונותי מזויות פי. לא. אני הייתי אני. האני הטהור. אחד. יחיד. שלי. רק שלי ואפסי עוד, זה כל עצבוני. וזה כל סודי. זה כל מריי וזה — גם מקור כוחי.

אף־על־פי־כן בודד לא הייתי. אורחים היו סרים אלי לבקרני. אורחים אהובים, אורחים נכבדים, כולם יקרים, כולם מחמדים, מאנשי הסגולה, הפמליא המעולה, לא מחיר וגמול לה. כך סר אלי באחד הימים זיק. מי הוא זה? מה מעשהו? מה טיבו ומה מלאכתו? לא ידעתי.

— שלום עליך, זיק — ברכתיו.

— עליך השלום, ידידי היקר — היה עונה. חום ידידות שפעו עיניו החמות. (ומה מעטים הם בעלי העינים החמות בעולם!) ולי התברר כי ידידות יש למצוא רק אצל זיק ואחיו ברוח.

— באתי — המשיך האורח — כדי לספר לך… — כך, ממש כך אמר. ובלא כל הקדמה אוילית.

הלא האדם רואה ללב אחיו ובין רגע הוא עומד על טיבו. בין־רגע הוא תופס את הדק שבדק הטמון בו. את נימו המיוחד. את הדופק הטמיר של הוויתו. את נוטריקון הסתר שלו המלמד מה יהגה ומה יעשה, מה יאמר, ומה יענך.

— אל תחשוב חלילה, שלא מצאת חן בעיני… — כך, ממש כך אמר. ובלא החנופה האוילית. לא ירא שמא אראה בו גונב לבי. — מיד ראיתי בך אדם כלבבי — הוסיף — ומיד ידעתי: זהו הקיר האטום ובזה הקיר יש לקרוע חלון ויהי אור. אלא שאין הדבר קל. ויש לנסות כל מיני נסיונות שתהא הרשות נתונה ולשון שנונה לפרח כהונה להעיף לוט בפנס סוד עד יתגדל ויתקדש האחד והאחדים של היש!

נשתתק.

— זיק, זיקופי, רבי ואלופי, כוחי ומעופי, הריני עפר ואפר תחת כפות רגליך! — קראתי. אבל הנאלם נעלם. לא קול ולא דמות. לא אדם ולא צל־אדם לפני. אני עומד ומטיח את ראשי בכותל כדי להוכיח לעצמי שאני חי וקיים, רואה ושומע ומגיב. אבל זיק, שזה רק עתה דיבר אלי עין אל עין ופה אל פה — איננו. אני נמצא כאן — רק אני. לבדי.

לשוא דבק בי הדיבוק קדוריאל. לשוא מנעתי שינה מעפעפי מפחד שמא אחמיץ ולא אראה את היקר מכל היקרים. לשוא. ורק משחדלתי להאמין בו, ובעצמי, ובעולם, הופיע שוב. פתאום לפתע:

— תדע לך, כי לא אחד אני אלא אחדים. וגם אתה אם תזכה והיית כמוני. אבל תדע לך, כי לא הכל אני. ואף־על־פי שלא תרד מיד לסוף כוונתי, תהפוך בדברי לכאן ולכאן ולכל הפנים ורמז אל רמז תלקט, כי העולם נבנה מרמז ורמיזה, המתלכדים ומתלבנים ומתאחדים לפגים ופגפגים, תגים ותגתגים, כתרי־כתרים וכתרתרים וסתרי סתרים וסתרתרים. והנה הם שוב מתפרדים ומתמרקים ומתפרקים כדי לשוב אל מקום קדמותם. אין בי היש ושלמותו. אבל אחדים תמצא בי — ואחדים זה פחות מאחד. ורבים זה פחות מיחיד. אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטיפה והים, הזרע והלחם… וצבת בצבת אני עשוי על פי אופן אופנתים. פקח עיניך ופתח מעיניניך וישך להבינני…

את זיק לא ראיתי ימים רבים. המשכתי את לימודי בבית־הספר. אבל המורים היו מסתלקים מלהבינני. הוספתי לבקר בבית־הספר, אבל הרגשתי: כעצם זרה אני בגרונם. לא תבלענה ולא תפלטנה. דייני להציץ בספר מאיר עינים כדי לחדור אל תוך תוכו, אל כוונתו הפנימית. דייני לשמוע אל דברי חכמים כדי לשמרם היטב בלבבי. לא. בשום אופן לא נפלתי מחברי בידיעותי. אבל המורים היו פוסחים עלי במזיד. לא שאלוני ולא בחנוני, כאפס נפוח הייתי בעיניהם. כמי שלא מבני מינם. מעולם לא זכיתי להתכבד בציון של הצטיינות. אף לא באות הוקרה. גם כאן. יחיד ובודד.

אחותי הבכירה נמשכה אחרי אחד בחור. ואני לא ידעתי כל מאומה. הרי הקטנים הם בלשים מטבעם ויודעים בכורה בטרם קיץ. סתרי לחשושים ודברי כיבושים מדובשים — הרי בזה הם לשים ודשים. אבל אני — לא מבני מינם הייתי. לא ידעתי כל מאומה. בזיק הגיתי בימים ההם, כי הוא כל כוחי ומאודי, הוא מקורי וסודי ואין שני לו ולא יהיה שני לו עד סוף כל הדורות.

שמו היה זכאי.

— עליך לנהוג בו מנהג גיס צעיר בגדול ומכובד ממנו — לימדתני אחותי ואילצתני לספק לו סיגריות ומגדנות ואפילו — דברי כביסה.

— ילד פיקח — לימדני גיסי המכובד, זכאי — יודע להשיג את המבוקש בהקפה. ילד פיקח הייתי בעיניו. אכן, זכיתי. הוא היה הראשון שגילה בי ניצוץ אחד, את הפקחות. ראה בי יותר ממה שראו עד כה מוֹרי והורי. לכן הייתי עושה כמבוקשו. מתוך הכרת תודה. מה מוזר ומכניע דבש השוחד הנמזג בכוסות חונף! את המלאכה הזאת ידע זכאי. ידע את לב האדם. פיקח.

לא הרבה שבת בחברתנו. באחד הימים הביא חבילה ופנה אל אחותי:

— שמונה ואחד עתיקים ושנים באניה סוד ממתיקים — מה זה? — אחותי פרצה אל החבילה. אשה.

— זוהי מתנה בשבילי ואנחנו נסע לטייל — ניסתה לפרש סתומות.

— לא יער ולא דובים — צהל המתעתע.

— זוהי מנורת כסף עתיקה.

— ומי הנוסע — פירכסה אחותי.

— תראי — מצמץ בעיניו הזכאי. מיד הוציאני ולימדני פרק בהליכות העולם. אנחנו מתקרבים למרכז — הסביר — אתה תכנס לאחת החנויות ותקנה כל הדרוש לסעודת תלמיד. הנה הפרוטות. ואת המנורה הזאת (המנורה היתה עתיקה ויפה להפליא) תשאיר עד שובך כעבור שעה. ורק אם יתנו תמורתה כך וכך במזומנים, תמכרנה. — התחמק. ואני עשיתי את שליחותי באמונה. אבל מה רב היה תמהוני כאשר בשובי שקלו לידי אגב הפצרות ותחנונים את הסכום שנקב הגיס המכובד. ורק אחר ימים מספר, כאשר אחותי הבכירה ובחיר לבבה פרחו להם בדרך כל בשר ועקבותיהם לא נודעו, קראתי באחד העתונים מעשה בשני רמאים ממזרים שביצעו מלאכת מחשבת להפליא. אחד מחופש לתלמיד משאיר עד שובו מנורה עתיקה בחנות והנה מופיע נסיך בן נסיכים באותה החנות, מזמין סעודת מלכים למלון פלוני ומגלה את המנורה. הכלי העתיק שובה את לבו והוא מוכרח לקנותו בשביל האוסף הפרטי שלו בכל מחיר שיקבו לו, ולוא גם במשקל זהב. בקיצור, בעלי החנות קונים את המנורה מהתלמיד העני, המתמוגג מעושר זה שנפל עליו כחתף, אבל בהביאם את סעודת המלכים ביחד עם המנורה אל המלון — והנה הילד איננו. לא נסיך ולא בן נסיכים, לא סעודת מלכים ולא אוסף עתיקות. והמנורה עצמה: זיוף עשוי דק שבדק.

את זכאי ואת בת זוגו לא זכיתי לראות עוד. ובכל זאת הופיעו לפני… בכל זאת. במעגלים קסמיים סובב האדם, הולך סובב האדם.

גם לאחותי הצעירה נזדמן בן זוג. הרי מדרך העולם הוא. ובכל זאת מפליא.. הילד מסכין עם הוריו, עם אחיו, עם אחיותיו. כי אותם הוא לומד להכיר מיום התחבר והתלכד והתלבן בלבו ציור לציור והרגשה להרגשה, מיום התבצר בלבו המחשבה המסוימה הראשונה. אבל גיסים… גיסים מקרוב באו הלא הם כעצם מיותר ונוסף, מעין טלאי מצחיק ומרגיז. יש לנהוג בהם מנהג אח או אחות, אבל יחד עם זה אינך יכול להשתחרר מזרות אווירתם. אתה מרגיש: תהום בלתי ידועה לך פלטה אותם והיא עתידה לבלוע אותם שוב. הזהר פן יבולע לך, פן תבולע גם אתה… יש וההרגשה הילדותית הזאת מלווה אותך ימים רבים, יש והיא שוכנת בלבך כל ימיך. מי המה גיסי, זכאי וטהורי?

טהורי היה שמו של גיסי השני. בעצם לא היה גיס כדת משה וישראל. אבל אחת היא. הפעם ראיתי את המתרחש ובא וידעתי את מצב הדברים בעוד מועד. משום שגדלתי והתפקחתי, או משום שלא חיכיתי שוב לזיק היקר— לא ברור לי עד היום. בימים ההם התחלתי לועג, בראשונה רק בהסתר וזהירות, ואחר כך בלב מלא ומתוך מרירות, לעצמי, לחלומותי, לחזויותי. לועג ועוזר, לועג וחוזר היה גם גיסי טהורי:

— גם אני סבלתי ממטען סיוטים אבל משהתמסרתי למדעים…

הוא למד רפואה. ווֹ גאוותו. ידע לחבוש פצע ולרפא בשמן קיק. מעשה רב מאין כמוהו. ובכל זאת השפיע עלי. מאד השפיע.

— מקורות ההכנסה היו מעולם מעטים. ורק הפיקח ידע ויודע להטות את מהלך הענינים לתועלתו. היסוד המשתנה בעולם נקרא אתיקה. ואילו החזיר והנחש שבאדם אינו משתנה לעולם. אותו סולם ההצלחה היה קיים בעולם, ההודי או הבבלי, המצרי או האיגיאי, המיקני או היווני, האטרוסקי או הרומאי. העיקר הגדול היה: במסגרת החוקים הקבועים, המנהגים הנהוגים, המסורת הקיימת למצוא לעצמו סדק לפעולה חפשית — היינו מהנה. הפיקח היה הזוכה בזירת החיים. אחת היא מהי האצטלה שבחר לעצמו: כהן, עורך־דין, מחליף דמות מושבע, שופט, אצטגנין, פושט עור ערום, רופא או כד'. לכל אחד ממשלחי היד האלה היו ימי זוהר. עוד לפני צרור שנים כדאי היה, למשל, להשתמד. אבל היום אין בזה משום הכנסה בטוחה. היום צריך במסגרת המוסר הקיבוצי, תועלת הכלל, טובת הציבור, קול המולדת, צו השעה, תביעת האנושות, לחץ החברה ושאר המשבצות והשכבות והכלובים למצוא לעצמו מדשנה נאה. למשל: רופא נשים. הכלל הגדול הוא: לעולם תהא הפיקח! לעולם תרכב על סוס. כי הסוס הוא סמל הכח. על כן אהוב הוא על כל שוע וקוע, מלך וכובש. הלא בלעדיו לא יתוארו כלל. אפילו ארבעת שטני האפוקליפסה, מחריבי העולם האיומים, יבואו רכובים על סוסים. תדע לך, הסיסמה היא: רכב וצלח…

כך או בדומה לכך היה מדבר. ואני שומע ומהסס, עונה ומתפלמס. אבל יש והנה דימיתי כי לא הוא המדבר אלי, אלא אחר. אחד נשכח. אחד אשר דמות אין לו. אחד המצחק בי מתוך חיוך אכזרי והנה שוב מתוך בת־צחוק לבבית וקריצת עין שובבה. אחד זר ומאיים, ושוב אחד מכיר טוב המשנה טעמו ומשתטה. אחד המנסני באלף נסיון ואחד והנה שוב אחד המרגיע והמבטיח: הכל יזרום למקומו בשלום. מי הוא זה המדבר והמרמז, מי הוא?

גיסים היו לי. היו והלכו כלעומת שבאו. זכאי נעלם וטהורי הועלם. אחר שגמר את חוק לימודיו והתחיל עוסק בריפוי נשים, מצא כי הפרנסה הזאת אינה משביעה את תאבונו. אמנם היה מרוויח ואוסף פרוטה לפרוטה, אבל “הריוח בצמצום הוא מקור הטמטום” — היה אומר. לכן נפל על מציאה, חזר אחר נשי קצינים, חקר ודרש לתעלומות הבעלים, הסתבך באהבהבים מתוך כוונה להמתיק ולהוציא סוד גם יחד — השביע את הגורל ובא על שכרו. פתאום לפתע הועלם. לשוא חזרה אחותי על הפתחים. לשוא שפכה תחנונים לרגלי מושלים ורוזנים. איש לא ידע לענות לה מקטון ועד גדול. או לא רצה. כמטורפת סבבה אחותי בחוצות. לבסוף נטרפה עליה דעתה באמת. טהורי היה כל מעינה. בו נאחזו כל נימי חיתה. והנה ניטל. באחד הבקרים משוה מן הנהר…

לא עזרה המרמה לאחד, הערמה לשני. היו והלכו כלעומת שבאו. נבלעו בתוהו.

עברו שנים. נדדתי לארץ רחוקה. הורי הלכו בדרך כל חי. ובכלל נוּתקו קשרי המשפחה. הרי מוכרח כל אדם לחיות לפי מנענעי פסנתרו המיוחד. לא חשבתי על ימי העבר. לא העליתים על דעתי כלל, אם מתוך שכחה אם מתוך חוסר פנאי. איש עסקים הייתי. איש הסוגד לאליל הדור הכל־יכול: ביזנס! בארץ פלונית צוקה ומצוקה — אני מנדב כך וכך כשבא הגובה ומכריח, אבל לבי רק לביזנס. במקום אלמוני יצאה הגזירה מלפני אדוני הארץ — אני משתתף בתרומות הנאספות, כשאי אפשר להשתמט. אבל ראשי ורובי רק לביזנס. אני קיבוצי, ערך קיבוצי, קנין כלל־תרבותי — אינני מבין ואין לי ענין בהם. כי אני רק לביזנס. כי זהו האליל־הדרקון המשפיע טוב לבדו. ירצה, יגביה, ירצה ישפיל. ירצה יושיב בין נדיבים, ירצה ידכא עד עפר. מי עוד כמוהו באִילי ימינו, מי כהדרקון האפרורי: ביזנס! כי דרקון הוא השולט בעולם ועושה חסדו לחסידיו מאז ומתמיד. דרקון המסתורין במצרים ויוון היה אדום, מדים מלכי־מגור מיין גפנים שכור. דרקון עטוף פרפוריה מסנוורת, מאחז עין ולב ברב תפארת. אחריו הופיע הדרקון הכחול של הבבלי, הכשדי, הפרסי. מלאכת הפספסים מזעזעת עד היום, כאילו הורגי המלכות ההיא היו שפוכים דם לא אדום אלא כחול. הימנונים מוזרים למלכת השמים והכוכבים את כבודו מספרים. והנה דרקון הצחות הנוצרית. תגא, וצום. וסיגוף, ואינקוויזיציה. לובן מנזרים קודרים ועצומים, גינות שושנים לבנות ודם הנשפך כמים. דרקון לבן כלובן האש. והנה שוב דרקון ירוק, המתגבר על אודם הדם. אין פחד מפני המוות, מפני הדם האדום, כי בגן־עדן הירוק נועדה למושלם הנקבה החמודה. והנח־הנה — אחר שאגה לסרוגין של הדרקון האדום — שוב דרקון חדש המתגבר ולוכד את כל העולם כולו: הדרקון האפרורי. הפלדי, הביזנסי. כליל־הכל. כל־מכיל. כל־יכול. כל־הכל.

לו סגדתי גם אני. טועים טעות גמורה, כל המתעלמים מן החזוני שבביזנס. גם כאן, כמו בכל שדה אחר, יש מלכים או רוכלים, סוערים או זוחלים, מוקיונים מתגלגלים או בטלנים מתפללים. החזוני היה טבוע בי מימי ילדותי והוא אשר לימדני להפריח מגדלים בעסקי. מלך הייתי. מדמה הייתי כי הנני המלך. עד בוא אחר, חזק ממני שיטפח על פני.

היתכן איש ביזנס בלי עקרת ביתו? צודקים כל הרואים בנשואין מנהג בורגני. נוחיות בבית והברקה בחוץ, שנים שהם עמודי התווך של העסקיות. ובן? גם הרצון להוליד יורש מקיים וממשיך יונק ממקור זה. כי בעולם הביזנס אורב אחד למשנהו. זהו הכרח, כי הארבון הזה אינו אלא הערבון לקיום העולם העסקי. מכשלוני נבנה חברי ומכשלונו נבנה אני. ורק לבן אין אורבים. הלא הוא הממשיך והמקיים. האב והבן בעולם הביזנס עם על פי הרוב עצם אחד ובשר אחד. וזו הסיבה למיעוט מלחמות הבנים באבות בין אילי הביזנס. התחתנתי.

העלי לתאר את אשתי? לא תארתי את הורי, את אחיותי, את גיסי. כי התאור המלולי אינו יכול למסור את העיקר. זוהר העינים, זיו הפנים, ריח השער וכו' אינם נמסרים במלים אלא בחושים. אהבתי אל אשה בהירה אינה נופלת בשום פנים מאהבתי אל אשה שחורה. חשוב רק עצם האהבה, סערתה או דממתה, פליאותה או שגרותה. אבל מתוך צמצומי בתיאורים נחשבתי לאדיש. אמרו: אינך מהלל ומשבח את אשתך עד לב השמים, סימן כי אינך אוהב אותה. ע“י כך עוררו בראשית את תמהוני. הרי רק לבעל־בן־אב־אהוב יש ענין־אמת באשה. אחר כך הבינותי כי יצר הסקרנות והקנאה מדבר מהגרונות: איך הם מבלים את חייהם? איך מתבטאת אהבתם? האם הם מאושרים יותר או פחות ממני? אחר כך בזתי לכל ה”מתענין" בגורל אהבתי, באורח חיי בכלל.

ב

אהבתה התבטאה בכניעות. מעטות היום הנשים מהטיפוס הזה. אחד סופר אמר: האשה של היום מזכירה… חייל. היא לבושה מדים כמוהו. הרי לא תתכן בלי כחל ושרק ושאר המדים המיוחדים לה. היא עובדת, מהווה את צבא הפקידות האחיד ובזה לכ המשתמט מהעבודה לפי המושג המקובל. היא היסוד המקיים את המשטר עד כדי כך שמשטרנו זה יכול להקרא אך בצדק: משטר נשיי. אף שהוא רחוק מהנשיות לפי מושגי הדור הקודם. מסירותה של אשה היא שלמה יותר ממסירות גבר וממלאה את כל ישותה. הגבר יצר את המשטר הקיים וחינך את האשה ברוחו. אבל החניכה עולה היום בתפיסת הקיים המקובל על מחנכה, הוא המחפש מטבעו דרכים חדשות ובלתי סלולות אל עולם אחר ולא נודע. הגבר תיכן דמות אשה מודרנית ונלחם לה. האשה פלטה את האמהות, הרכות, העניגות הנשיית המיוחדת ולבשה צורה חדשה כמתכונת המוצגת לראווה. למורת רוחו של הגבר המתכנן.

אשתי היתה מהטיפוס הנכנע. אבל יתכן שאני מדמה. אולי נראתה לי בדמות שהיתה עשויה להשפיע עלי ביותר. כי יש ואני נוטה לחשוב שאשה חסרה דמות בכלל. היא לובשת אותה בשעת הצורך, היא לובשת כל דמות כרצונה. היא המכונה הנפלאה ביותר בעולם. העצם המוקסם והמקסים בהשפעה החוזרת.

סיפרה את חלומה:

הנה אתה נצב בשדה כסף. פתאם לא אתה הנצב שם אלא אחר. אני מסתכלת ורואה אותך ושוב לא אתה היית שם. דיברת אבל אני לא הבינותי כל מאומה. ופתאום הגיעו אלי מלים אחדות: אין בי היש ושלמותו, אבל אחדים תמצא בי… אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטיפה והים, הזרע והלחם…

חלומה זעזעני עד שרשי הוויתי. כאילו שותק לבי. כאילו נעצר גלגל חיי. הלא דברי זיק היו הדברים. הם היו בדמי, לא שכחתי אותם. רק לא העליתים על דל שפתי. היו כמונחים בקופסה חתומה. והנה פתאם חרגו מקפאונם והופיעו בחלומה. כאילו חיו חיים עצמיים. כאילו התירו כבליהם וברחו מכלובם. הפחד הגלמי, העכור, הגדול בפחדים, נפל עלי. ולא הרפה.

אני הולך לעסקי, לרגל קלקול קל במכוניתי. ובדרך והנה בהמון עם רב כמו דמות ידועה. אין כל צל של ספק: הלא גיסי, זכאי, הוא זה. נדהם קפאתי בעמדי. ושוב אני רוצה לגשת, אני רוצה לשאול, להיוכח, ואם באמת זכאי הוא, הרי… הרי… אינני משפחתי מטבעי, אך הלא גיסי הוא, כמעט עצמי ובשרי. הלא זה רבות בשנים לא ראיתיו. הלא גם את אחותי לא ראיתי. מה שלומה? ואיך ואיפה הם חיים? ומה עבר עליהם? ושמא הם זקוקים לעזרתי? אני נכון. אבל הוא — שם אצבעו על שפתיו ומרמז: שתיקה! והנה נעלם. אני רודף אחריו על אף אזהרתו, אבל הוא נבלע בעומה ומהומה. לא מצאתיו.

הנהג השתקן פתח את פיו. בהביאו את המכונית המתוקנה, הצדיע ופתאום השמיע:

— על המרמה עומד העולם. — לשוא עלה חרון באפי, לשוא חירפתיו: גולם, הדיוט, מטומטם. השתקן לא יצא שוב מגדרו. עמד, נעץ בי עינים תמהות והצדיע. נסיתיו בשאלות. המטרתי עליו מטר דברים והוא: “כן, אדוני”. “לא, אדוני”. “יתכן, אדוני”. מה יתכן? מי יתכן? מי שם דברים בפיו? לא הצלתי מאומה. שמא זכאי היה המהמם? ושמא אחד המקנאים בהצלחתי? ושמא זיק… עד כאן הביאוני מחשבותי. הנה העליתי את זכר זיק על לבי. הנה המפתח. האם הוא הגורם לכל הזרמים השונים הקלים־החשובים האלה? זיק?

יצאת לחפש את זיק זיקופי, רעי ואלופי, עצבוני ומעופי, מבטחי וחוֹפי, חיפשתיו בכל המקומות. בכל מחבואי ביתי. בארון ובמכתובה. באדרתי חיפשתיו. בחדרי חדרים לא מצאתיו. בחדר אשתי לא מצאתיו. בעיני נהגי לא מצאתיו. לא היה לא ברחובות ולא בבית השעשועים. כפי הנראה נחבא אל כליו. רק בלבי היה זכרו. חי וקיים.

את עסקי הביזנס שלי הזנחתי. הפקידים עשו כישר בעיניהם. הם קונים ומוכרים, מבררים ובוחרים, משכירים ושוכרים, מגלגלים ועוכרים, עוכרים, עוכרים… עוקרים. כי פקיד טוב הוא על פי הרוב היפוכו של איש הביזנס, הרואה את הנולד. הפקיד מממש את רעיון אדוניו. אבל רעיונות הוא חסר. ועל הרעיון הטוב בנוי כל ענין וקנין ובנין. כך עכרו־עקרו את עסקי ואני לא ידעתי אני חיפשתי את זיק.

באחד הימים מצאני ביגיעה רבה הפקיד הממונה והגיש לי אחר דין־וחשבון מפורט את המאזן האחרון. הגיש והלך. לדבריו לא הקשבתי. כי מה יתן ומה יוסיף לי דין־וחשבון אוילי של פקיד. בהיסח דעת אני מדפדף במאזן והנה… הנה אני מגלה… עיני חשכו. הרי מכל עמלי לא נותרו לי אלא שיירים זעומים. בעל אשה אני ועלי פרנסתה. גג לראשה ומחיה לחייה — מנין אקחם? אני חושב את מחשבותי, ראשי עלי כגלגל ורוחי עכורה — קרוב אני למעשה אשר לא יתקון. והנה נפתחת הדלת ואשתי הטובה נכנסת, מרכינה ראשה מתוך אהבה נכנעת ומשמיעה:

— אחד אדון מחכה. — אני מתגונן במאזן הקטלני המונח לפני. והיא מניעה ראשה ומשמיעה בשנית: “אחד אדון מחכה”. אין לי כל כושר נפשי לקבל אדונים זרים וטרדנים. הרי, על סף היאוש אני נצב. לא, איני רוצה, איני יכול, אבל היא חוזרת ואומרת: “אחד אדון”.

הנכנעת מנצחת. הבינותי. השמיים המנוצחים בספרד הטביעו את חותמם על המנצחים. וזה גורל הפרס, רומא, ערב, גורל כל המנצחים. הנכנע נהפך למכניע. יש דין ויש דיין — דהיינו יש שווי משקל בעולם. כך היה וכך יהיה. כך…

— סליחה, — אומר הנכנס, האדון שחיכה לי — הרי ברור שאין בטחון כל זמן… נכון. הנה חיפשתיו ולא מצאתיו. זיק איננו.

— המצב הנוכחי אינו אלא הטבעי. מעולם היינו בחינת פליטים…

בודאי. אני הייתי הפליט. מפני זיק ברחתי, אבל מנוח לא מצאתי לנפשי.

— החרב הנוקמת בעוכרינו. יש להזהר בעוד מועד!

נזהרתי אבל לא נעזרתי, גם זם הבל. אבל לתמוך בפליטים צריך. אני מסתכל במאזן, מחלק את שיירי עשרי לשנים. המחצית לאשתי והמחצית השניה לפליטים. אני מוסר לאדון הזר את ההמחאה ורק עכשיו אני רואה את פניו. הרי לא זר הוא. הלא זהו גיסי טהורי שהועלם בדרך מסתורי. הנהו הפיקח, המערים. הנה הערים גם עלי. את שיירי עשרי הוציא מידי. אני רוצה להתנפל עליו, על הרמאי הנוכל, חסר המצפון. אבל הילד איננו. רק אשתי עומדת עלי וביד ענוגה מחליקה על ראשי.

ואני מרגיש:

היא יודעת… הכל פתוח לפניה. כוונותי. עברי. עתידי. חיי הפרט כאין הם וכאפס. מחזור עסקיך ירד: אין זה אסון. מעמדך נהרס ואין לך תקומה: אין זה אסון. אתה מחיש את קצך: אין זה אסון. אבל אם הדברים אמורים בקיבוץ, בהרבה פרטים, הרי זו צרה עולמית. ואי החשבון? אם פרט אחד נחשב כאפס, הרי פרטים רבים אינם אלא אפסים רבים. לא. לא החשבון הפשוט מכריע. יש חשבון אחר.. חשבון עליון. אבל מי המחשב? לא אני. אני לא הייתי מכשף מימי.

אני מרגיש:

הנה אדם מדמדם ואשתי יושבת על ידי ומחליקה בידה הענוגה על ראשי. אני מתנמנם ונרגע והיא מובילה אותי. זה רגע נצחונה הגמור. הנה אינני אלא כלבלב מסונוור בחיק אמו. אני הולך אחריה בעינים עצומות. הקירות מתבקעים לפנינו ואנו הולכים לחפש את אושר חיינו. לא מצאתי את אשרי בבית הורי. לא מפי זכאי מלמדי ולא מידי טהורי מדריכי, ולא השגתיו בחיק אשתי… או שמא שגיתי. הרי אשתי היא המובילה אותי אליו, אל אדוני האושר המחכה לי.

אני שואל אותה:

— גברתי הנפלאה, הלא תגידי לעבדך אנה תוביליהו זו הפעם הראשונה בחייו?

והיא עונה ואומרת:

— אל בית הדין הגדול נקראת.

עכשיו אני יודע, ואני הולך ברצון. הרי ממשפט צדק לא אשתמט ואני נכון ליתן את הדין. אני נכון לפתוח לראווה את ספר חיי. הבה נראה מי ממי יצדק: השופט א הנשפט. אני הולך ברב רצון.

ואשתי הגבירה שותקת שקועה במחשבות. כענן מפריד בינינו ואיני רואה את פניה ולא את לבה. והנה היא מלבישה אותי. יחף אני הולך וכתונת פסים מוזרה לבשרי. ושוב קירות מתבקעים ומגדלים משתחווים לפנינו. עמודי הפנסים מרקדים לפנינו ואנו הולכים וממשיכים: חתן וכלה.

והנה אולם בית הדין. הנה השופטים. כרוז יוצא לקראתי, מושיט לי את שרביטו — כנראה טקס הנהוג כאן.אני רוצה לשאול את אשתי כיצד עלי להתנהג ומה הם הנימוסים המקובלים כאן, אבל היא איננה. רק הכרוז היהיר לפני. ואותו אני מכיר. הלא הוא זיק. נכון: זיק זקופי תמים־רוחי וחילופי. האחד שהוא שנים. ועכשיו הוא המביאני לפני כס המשפט. הוא? או חילופו?

אני פונה אל הכרוז המתיהר והנני מתננס והולך, והוא השר הרם והנעלה הולך הלוך וגדול הולך הלוך והתענק. אני פוצה פה ומצפצף אל על, אליו: “בלעדיך, ידיד מסור, אנא אני בא?” אבל הוא סותם פיו באצבעו ומרמז על השתיקה היפה לנשפט. ומיד הוא נעלם. אין ספק: זה היה זיק. העלמו ענה בו. הלא זה דרכו כאז כן עתה. ואף־על־פי־כן טוב שראיתי את זיק. ולוא גם בדמות כרוז. ולוא גם בדמות שר הכלא. ולוא גם בדמות תליין. האמנם זיק יהיה תלייני?

באולם רחב ידים אני נמצא וחצי גורן עגולה של השופטים הנכבדים לפני. אני מחכה לקול קורא ואין. אני מחכה בענווה. אבל אין מזמין. אני הולך ומתקרב אל שופטי. שמא כך נוהגים כאן? שמא חסד גומלים השופטים האלה בשפטם את נשפטיהם. וגם לי עשו טובה רבה. יתכן. כי אילו רק את זיק בלבד ראיתי כאן — דייני. והרי כמה וכמה סגולות והפתעות מחכות לי בוודאי בזה המקום. הרי לשם תכלית ידועה הביאונו לכאן. הסברה נותנת שכך הוא. אני מתקרב והולך. אבל השופטים אינם זעים ואינם נעים, אני נגש אליהם — והם כקפואים. או שמא אינם חיים. שמא אינם אנשים בכלל. ברור: לא מבני האדם הם.

עטיפת אימה נופלת עלי. כל קרבי ברתם רוטטים. רק זה הקול נשמע באולם הגדול, האפלולי, הקפוא. מכונות דוממות יושבות עלי למשפט. ואני מחכה. דוממות ועוממות. ואני מחכה. עוממות וזוממות. ואני מחכה.

שריקה מחרישה אזנים. בית החרושת נתעורר. השופטים זעו. הנה פולטת הבמה את הכרוז, את זיק זקופי, חזותי וטירופי, והוא מכריז:

— ברשות השופטים האדירים וברשות הנשפט הנעלה הנני לפתוח את המשפט הזה. ולנשפט הנני להסביר בזה לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא צריך ליתן את הדין. חלוקת התפקידים הגיעה במשטרנו למרום פסגתה. אכן שופטינו פנויים רק לענין השיפוט בלבד ואינם עושים כל מעשה אחר ואינם מצוינים בכל תכונה אחרת מלבד תכונת השיפוט. אינם אוכלים ואינם שותים ואינם מפריחים הבלים. ואינם נזקקים לשום צרכים שלהם נזקק האדם. בגמר המשפט משתכח כל הענין, כי אין להם כח זכרון כלל. הענין הנדון אינו נשמע אלא בשעת הדיון. מכאן כי משפטם צדק ודברם יושר, הואיל ואין לך גורם חיצוני בעולם שיוכל לעכור דעתם, לכהות עיניהם או להביאם לידי הבאשת ריח, אם של עצמם אם של הנשפט. ואלו הטוענים כי מתוך כך אין שופטינו מסוגלים להבין את מהלך החיים ואת גורמי החטאים ואת נפש החוטא בכלל — יש לסתום פיהם ולומר להם: אדרבא ואדרבא. הרי ע"י ההסברים הניתנים בכל מקרה ומקרה מפי בני סמכא ראשוניים ובעזרת הארכיון המופתי המכיל את כל העשוי לעורר ענין השופט והקטיגור, הנשפט והסניגור — הם נמצאים במצב של ידיעה מדויקת וברורה בכל ענין הנדון. דוק ותמצא שמשפטם הוא בהכרח משפט צדק מוחלט שאין להרהר אחריו ואין בו לא פגם ולא פסול ולא עוות דין בשום פנים…

הכרוז נעלם ואב בית הדין קם ממקומו, הקיש בפטיש והודיע:

— ברשות הנותן לאדם עצה ומחסה ומפלט, הנני פותח את זה המשפט. היודע הנשפט מה חטאו מחטא, שפתאם לפתע הובהל לפני כס השופט?

ואני עונה:

— רבותי האדירים. אדם בשר ודם אנכי, לא כמוכם. ובודאי רבים עוונותי בעוונות. וזה משפט האדם: אם לא תעשה לו משפט, הרי יעשה משפט לעצמו. וזה הענין שהביאני לפי עניות דעתי אליכם. אני נכון לשמוע את דברי המאשימים ונכון אני להיות דובר אמת לפניכם בלב ובפה והנני מקבל עלי את דינכם מראש והנני מתחייב לעשות ולקיים כל אשר יוטל עלי בזה ובבא. כי מכל מקום טוב לי משפטכם ממשפט בשר ודם, ובכלל זה גם ממשפט עצמי על עצמי, אם ינתן עכשיו או במועדו או באחור מועדו.

אב בית הדין מכריז:

— יקום הנשפט ויעלה על הכן.

אני עולה ומטפס על הכן שנועד בשבילי והנני אומר וחוזר:

— הנני בא ועולה, הנני בא, הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור!

אני מטפס ותוהה. מנין באו לי המלים האלה? הלא הן כעין השבעה, מעין נוסח קבוע והן כפי הנראה מתאימות לבית המכונות השופטות. כי נתקבלו ברצון. אב בית הדין מניע ראשו לסימן טוב. האתה הוא זה זיק? האתה שמת את המלים בפי? השוב פרשת עלי את שחר שלומך?

אב בית הדין מרמז לקטיגור. הנהו. הנה דמות עטופה, לבנה מני לובן.

— אינני קטיגור דמים — פותח המאשים את נאומו ומסיר את הלוט מעל פניו. הטועה אני? הלא פני זיק הם הפנים. תמיד הוא. רק הוא. בכל אשר אפנה רק הוא. אני כורע תחתי: האמנם לא יהיה קץ למעשה התעתועים?

— אינני קטיגור דמים. אני מבין היטב לנפש הנשפט. אבל מכיון שהרשות נתונה ללשון השנונה לעשות מטעמים לאזני חשמנים, ומכיון שיש במסמרות לקבוע מהו הטוב ומה הרוע, מה יש לעודד ומה למנוע — הנני קם וקורא אליכם: תדעו לכם בית דין הנעלה: כי זה האיש ידוע לי היטב. על שרשי הליכותיו התחקיתי זה עידן ועידנים ובחנתיו מכמה בחינות, בין שהייתי נראה לעיניו, בין שהייתי לא נראה. אף פתחתי את תיבתו בארכיון שלנו: והנה רשומים שם כל פרטי חייו ערוכים בטור סדר בזה אחר זה, מאושרים ומקוימים בידי מומחה נאמן עד־ראיה ובר־סמכא. והסך־הכל מכל הבחינות הלאה:

אנוכיות!

אב בית הדין מפסיק את הנואם ושואל:

— מי הוא זה המומחה בר־סמכא, נאמן הארכיון?

הקטיגור אינו משיב תחילה, כמתישב בדעתו. הנבוך? אחר כך הוא מעיר כי זה ענין פנימי של הנהלת הארכיון ולפני נטילת רשות ממנה אין הוא רשאי לגלות את שם המומחה ברבים. אב בית־הדין דורש את חוות דעתו של המומחה לעיון בית־הדין. הקטיגור נכנע. והנה אני רואה את המסמך החותך את גורלי בידי אב בית־הדין. הוא הופך בו לכאן ולכאן, לפנים ולאחור ומוסרו לחבריו. הנה הם קוראים בו בעין רושפת. בוודאי מצאו בו די והותר. ועוד יותר. ממקומי אני שולח מבטים. אני מגלה בי כשרונות שלא היו בי מעולם. עיני גדלות והולכות, מתקרבות והולכות אל המסמך המכיל את כל פרטי חיי מאלף ועד תו. וקרני המבטים לובשות צורה גשמית. הן מאריכות והולכות, עד המסמך הן מגיעות, הן ממששות ובוחנות אותו, והנה מצאו את חתימת המומחה החמקן:

ז.ז.

גם כאן? השוב את זיק זיקופי, צור יתרי וסילופי?

והקטיגור ממשיך:

— אני חוזר טוען: אנוכיי הוא ואנוכיי היה כל ימיו. מימי ילדותו הראשונים לא היה מזדקק לאיש. לא ליד אֵם נאמנה ואוהבת ואף לא לטיפול משרתת שכוּרה. ולא עוד אלא שבלבו היה מאשים את האחרים. הוא קרא להם אדישים. את כולם דן לכף חובה, את הוריו ומוריו, אחיותיו וגיסיו ואפילו — אני מעז לומר זאת — את עצמו. הוא היה סמל הבדילות האניית. והרי החיים של היום הולכים, או לפחות צריכים ללכת, בכיוון ההפוך מזה. אם כל יחיד ילך בדרך הבדילות, שתתגבר עם הימים, אם לא נעמוד בפרץ בעוד מועד, הרי נביא כליה על האדם, על כליל החיים, על כל העולם. רבותי השופטים, דעו אשר לפניכם.

— זיק — נאנקתי כמתוך חלום זוועות — הלא…

— הנשפט נאנק, רבותי השופטים, הריהו מאשר ומקיים את דברי!

— זיק — שאגתי; אבל השאגה היתה כלא נשמעת. כאילו ניטל מן האולם כל האוויר. הרגשתי: העולם מתמוטט סביבי. אבל הקטיגור הלא־מתמוטט ממשיך וקולו נשמע היטב:

— גם זיקתו לאשתו אינה אלא חשבון קר. לשם נוחיות בבית והברקה בחוץ. והראיה: האם מצא ענין בעברה, בחוויותיה, בהרגשותיה? לוא ניסה לפחות לקרוא ביומנה שניהלה מימי נערותה — כי עתה החרשתי. אבל הוא לא ניסה, אפילו לא בהסתר. התלבש באצטלה של ג’נטלמן מעושה ומאוס כאחד. האין זו מידה הכעורה ביותר? רבותי השופטים, נא עיינו בספר החוקים למידות האדם וראו: בשבעה דרכים לומד האדם לדעת את חברו: ע“י שאלה ישרה ובעקיפין; ע”י חקירת ישותו, מאורעותיו, סביבתו; ע“י בחינת יחסו אליו; וע”י חדירה מתוך הסתכלות פנימית. שנים האחרונים טעונים הסבר. ע“י בחינת יחסו אל פלוני וסיבתו לאור ההגיון ובירור עצם המשיכה אליו שגרמה להתקרבות, אפשר למצוא את הגשר בין הסתירות השונות באפיו. ורק אחר כך בסוף כל שש הבחינות, אפשר ע”י הסתכלות פנימית להבין את הישות השלמה של הזולת. כך נוהג כל המתענין בלב ונפש בגורל חבריו. ואלו האדיש מתגונן בתגא של ג’נטלמניות, אינו שואל ואינו חוקר, אינו לומד ואינו הוגה בזולת — ואינו מבינו לעולם. זהו האנוכיי, שאני מוקיעו היום לפניכם!

— הלא אותך אהבתי כל ימי — בכו עיני — זיק, רק אותך!

— אבל עם אשתך התחתנת ולא אתי. לא שאלת ולא חקרת לסתריה וע“י כך דיכאת לפני עש עצמותה. כי מה הערך ומה החשיבות לאדם שחברו אינו מתענין בו כלל? האדם רוצה שיתענינו בו ובגורלו, בסתרי סתריו ובחביוני נשמתו. ורק ע”י כך הוא מאשיר. אושר חיפשת, אבל מכיון שלא ידעת לתתו לזולתך, לא יכולת למצאו בשום פנים. רבותי השופטים, את זה הנשפט הנצב לפניכם אני מאשים באָנוכיות אוילה!

רשות ההגנה נמסרה לסניגור.

מיד הפך הקטיגור את פניו, התעטף בעטיפתו והנהו הסניגור המוכן והמזומן להמתיק דבריו מדבש.

— רבותי, השופטים!

קול אשה מדבר. הקול ידוע לי היטב. אשתי היא המסנגרת עלי. והלא זיק הוא העומד שם על הדוכן, זיק ולא היא. אף־על־פי־כן היא הטוענת שם. עיני נעצמו מהתרגשות. כי כזאת לא פיללתי. ולבי כהלמות קטר. וכמעט אינני שומע כל מאומה. אני יודע למקוטעין: היא… זיק… היא…

— רבותי השופטים, קמתי להגן על בעלי אהובי. צדק הקטיגור בדבריו — אבל רק מנקודת המוצא הרגילה והשגורה. הוא ריגל את בעלי, פשפש בסתריו, העלה את אוב הארכיון — אבל יחד עם זה הוכיח כי רחוק הוא מההבנה הדקה כרחוק מזרח ממערב. כי הפרט אינו יכול בשום פנים ליצור לעצמו את התנאים הנוחים להתקשרות עם זולתו. אילו ניתנה לבעלי הנשפט האפשרות להתקרב מימי ילדותו הראשונים קרבה ידידותית אל בני משפחתו, היה מגלגל את חיי בערוץ אחר לגמרי. יד עוזרת וזרוע תומכת לא הושטו לו. האם הוא האשם שמחמת המסיבות האלה נעשה סגור ומסוגר בתוך תוכו, בתוך ד' האמות של נפשו המבודדה? הוא לא הבדיד, כדברי הקטיגור, אלא הובדד. וזה ענין אחר לגמרי. איך תאמר לאסיר בכלאו קום והלכת אל מקום פלוני, הרי את הפקודה לא יוציא אל הפועל גם לוא רצה, גם לוא השתוקק לכך בכל לבו ובכל כוחו. איש לא הוביל את בעלי אל שבת תחכמוני, שבת תמימי לב גם יחד. וזה לכם הסימן כמה השתוקק לאח, לתמים רוח, למדריך: משהופיע זיק מיד דבק בו בכל נימי נפשו והוא שומר לו אמונים עד היום. ונכון לעשות למענו הכל. הכל בלי יוצא מן הכלל. בדמות זיק — הופעתי אליו אני, והראיתי לו לדעת, כי יש לו נפש קרובה בעולם הזה. יש אפשרות של אושר ויש אושר. יש מימי תקוות מוארים באור השחר הורוד. הופעתי לפניו ברשות בית־הדין הגדול כי עוד אז נמצא כשר וראוי להספח אל מחנה האור. ואת ההרשׁאה הזאת הכתובה והחתומה כדין והשמורה בארכיון, לא הגיש לכם הקטיגור. הנהי! אני דורשת עכשיו על סמך המסמך הנ"ל לא רק לזכות את הנשפט אלא לספחו למחננו ולהשיב לרוחו את טעם האושר המקווה שחיפש כל ימי חייו ולא מצאו. כל אימת שלא היה מוכן ומזומן לדרכו — התנכרתי. התהיתיו על קנקני המרמה והערמה, הראיתי לו את דמות דיוקנן של הנשים. אל בתי השעשועים הרצתיו. אל עגל הזהב הסמכתיו. ורק כשהיה לבו בקרבו נכון לדרך — הבאתיו לפניכם. זכרו נא, אישי בית־הדין הגדול, כי במאמרכם הופעתי לפניו ובמאמרכם הבאתיו לפניכם היום הזה.

אב בית־הדין הפסיק את הנואם והרמיז את העדים מן התוהו, והנה הם: הורי ומורי, גיסי ואחיותי. כולם עד אחד הופיעו להעיד נגדי:

— ניסינו את הנשפט באלפי נסיונות והנה מצאנוהו ראוי והגון להספח על מחנה האור.

אב בית־הדין פונה אליהם בשנית:

— המסכימים אתם לשפוט את הנשפט לפי מגילת חייו הפרושה לפניכם בזה?

— לא אנו ראויים לשפטו. רק בשר ודם אנחנו.

ומיד הם נעלמים כלעומת שבאו.

אב בית־הדין משביע את הקטיגור:

— אתה טפלת עליו חטאים כבדים, הנכון אתה לשפטו?

— לא אני השופט בזה המשטר.

אב בית־הדין מעלה את הסניגור:

— האת תקבלי עליך לשפוט את בעלך הנשפט?

— בעיני הוא כולו זכאי, זכאי מאז ומעולם. לא אני הועדתיו לכאן.

אב בית־הדין נועץ עם חבריו.

— גם אנו המכונות השופטות, שהן היחידות הראויות לשבת למשפט על אדם בשר־ודם — אין אנו מוצאות כי יש לנו הרשות והיפוי־כוח להוציא פסק־דין בענין זה, אנו יכולות לקיים רק את גזירת בית־הדין הקודם ולספח את האח המובא לפנינו למחנה האור. ברוך תהיה האח! ברוך בואך!

והנה קמים כולם על רגליהם, כל השופטים הנכבדים, ומשתחווים לפני האח הנספח אפים ארצה.

— המביא והמכניס בארחותינו יהיה זיק אהוב נפשך מאז ומעולם, הידידה המסורה לך מאין כמוה. והיא תובילך אל אגם הזהב של תקוות האושר, ואת פסק דינך תפסוק בעצם פיך אחרי ימים ושנים, אחר שתסתכל ותתבונן, תציץ לפני ולפנים של הפרגוד ותלמד את פרשת חייך מן הארכיון שלנו. ברוך תהיה בין שואפי האור! ברוך תהיה מעתה ועד עולם!

האולם רחב הידים הבהיר. הנה זורמים ובאים אחי האור השופע לקדם בשירת ברוך הבא את הנספח. הנה הם השואפים היקירים מכל דר ודור. אני מכיר בהם דמויות נפלאות, מהן שראיתי בתמונות, בבתי נכות ובספרים, מהן שציירתי לעצמי בדמיוני. הנה הם המנחמים הטובים מכל אתר ואתר, המושיעים האדירים, הרואים את הנולד והחרדים לבאי העולם הזה. הנה הם השואפים היקרים מכל דור ודור.

ואשתי היקרה קרבה אלי כדמותה וכצלמה מאז ומתמיד, כורעת לפני ומבקשת ממני סליחה ומחילה אם חטאה לפני בשוגג. אבל הלא אין בה כל חטא. כל סימן חטא. אני כורע אליה ואני יודע:

הנה נקום ונלך בשביל כסף המתפתל אל כוכב האחווה המאירה. הנה נקום ונעלה. רק עוד מעט קט.

— הנני בא ועולה, הנני בא, הנני!

הנה הם יושבים, שני שומרי־הסף הדורי הסוד, על שני עמודי הבהט מזה ומזה למערפת־הבהט הקדושה. אחד שמן ככיפת מסגד ואחד תמיר כצריח גוטי. זה פניו כשלפוחית שומן, חריצי עיניו משוקעים בבשנתם ומחטי שערותיו סמורות אחת אחת כלפי מעלה. וזה צמוק פנים, מגורגר ופזלן, ודבללת שערו הצהבהב כרעמת ארי מקריח והולך. ושניהם ביחד דרקונים שומרי־חוק מעוררים זוועה. בחוט השערה הם מדקדקים ומחמירים ומכריעים לכף חובה — פקידי האנושות החדשה. בלא החוזה הכתוב והחתום כדת וכדין לא יקרב אליהם איש. שני זוגות משקפים הם מרכיבים על חטמיהם, ובודקים בשש עינים את התעודות. פקידים. הנה הם נחים רובצים על העמודים שכותרתם עשויה משקעת והיא רפודה בבליטת בטנם העגלגלת, החסרה רגלים — דומים לצעצוע הידוע “עוזי יקימוזי” חי.

אל מערפת־הבהט נוהרים קהל־עם־רב — זוגות זוגות מחוגי האנושות החדשה. הנה הם באים, טופחים על פני שני הדרקונים בתעודותיהם ובפיק־לבב הם מחכים לגמר הבדיקה: הנגמר? האדון הפקיד מרוצה? כבוד הפקיד מרשה?… הה, אדיבים מאד בדברם אל האדונים הפקידים הם בני המין האנושי החדש. זהירים מאד, חכמי־לב מאד, תחבלנים מאד. הלא הם פרי טיפוחים של כל הדורות הקודמים.

ובידי כל זוג וזוג דגל החוזה המתנפנף: פלוני בן פלוני ואלמוני בן אלמוני התקשרו זה בזה קשר שריר וקיים: אהבה, רעות, ידידות… קם להם שטן בצורת המין השונה, הגיל השונה, החינוך השונה, השגרה השונה — כל זה מבדיל ומפריע — על כן באו זה עם זה לידי הסכם להתחיל מחדש. מהאלף בית, מגיל הילדות הברוכה. הנה יגלשו במערפת־הבהט, וכקליפה בלה יתקלף מהם צעיף הגיל, מחוך ההרגל, מדי החינוך וכו'. כך יתחילו מחדש והכל על מקומו יבוא בשלום. אמן סלה. הרי הנשמות מדרדרות בקצב אחד — כמו שכתוב ורשם וחתום בתעודה מיוחדת מאושרת ע“י הנוטריון הרשמי של האנושות החדשה. האנושות החדשה! אמצעי־עזר לה, שבמאה העשרים למנין הנוצרים לא חזו כמותם אפילו בחלום. סוד הנפשיות, שנרמס בדור התהפוכות ברגל קלגסית ונחנק ביד בוחשת בצע, פרץ סוף־סוף את גדר השגרה הכל־יכולה והכה נחשולים. המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי התחוללה בהקבע הכלל הגדול: המוות אינו בא מתוך סיבות גופניות, אלא הוא נגרם ע”י עייפות פסיכית. אמנם האמת הזאת דמדמה במוחות של בעלי־הגות שונים זה עידן ועידנים, אבל חוסר הבוהר בעצם הרעיון ואי־היכולת להוכיחו עפ"י המדע הנסיוני, עשה את הדבקים באמת זו ללעג ולקלס בעיני כל חסידי הממש. המתקין הידוע (בשם זה נודע האיש ברבים, כי השמות הפרטיים ולא כל שכן שמות המשפחה, הוטלו עד אחד לגל אשפת־העבר) התקין מכשיר לעצמו — את “מחדש המרץ”. מדי יום היה מרחרח במכשירו, סופג לתוכו את הסוד המרענן — וכך היה חי וקיים דור, דור: בן מאה ועשרים… בן מאתים! כפלא היה בעיני הכל. באי־עולם נולדים ומתים ורק הוא כהאשל הרברב. אם כולם כחגבים הריהו בן שגבים, כמעט לא אדם. כמעט מצאצאי הנחש הקדמון, שטעם מטעם עץ־החיים. אכן, יש סוד בדבר. אכן, מכשף הוא זה. סכנה לציבור. משפט. אינקוויזיציה. ימי אנדרלמוסיה היו הימים, וכל אגד אנשים כישר בעיניו יעשה. במחזור העתים נתגלגל והלך העולם לקראת מזל מארות, המחשיך את מאורות החיים.

האספסוף, החבוט בעקרבים מרעילים של פולטי הארס המושבעים (ממש כבמאה העשרים), שם מצור על ביתו ו… חדר לתוכו. לשברי רסיסים נופצו מכשירי היקר, מצברי האושר האנושי לעתיד לבוא. ובעל־המכשף הפלאי נסחב בציצית ראשו אל המוקד הנכון לו בטבור העולם, במרכז חיי הרוח של האנושיות החדשה, מקום בתי השכיות ובתי־האוצר, משכנות היופי ומקדשי התפארת.

התנהמו חיות האדם, התבהמו פריצי יצרים אסורים בחבלי התרבות, התרהבה אש המוק בדיצה עליצה ורעמתה ליחכה־לכלכה את שדי השמים. מות לבעל־המכשף! יקוב הדין את המסופק!… ובלב פנימה — הסקרנות הילדותית: האמנם לא ימות גם הפעם? הנה בהמות האדם משלחות בו כל מיני אש, בדרך הטבעית ובדרך ההתחכמות המדעית, הנה הן מזרימות עליו סילוני אדים מרעילים של חסל… לשוא! לשוא השמחה! לא נתחסל. ולא מת. כי לא רצה.

ובראות המון־עם־רב, כי לא יכלה לו האש, ולא כדרדורים וכידים, ולא ערפלפלים ופידים ומבית־הגנזים של החנק, ושלש המיתות אין כל שליטה עליו — נפוץ מעליו בשבע בהלות, והקברניטים מכת החותים המקצועיים החליטו בבת־ראש להקים אנדרטה מפוארה לחוקר הפלאי במקום המוקדם לאות ולסימן לדורות… באין מפריע ומכלים שב בעל־האנדרטה לביתו, הדגיר את מכשירי כשפיו דוקרי העינים, וכיוון כל מעייניו אל סוד הנצח. כך הושלם “מחדש המרץ” — ובו ביום נחלש כוח המתקין הפלאי, סמל המרץ האינסופי. כל תמה עבודת חייו. כי נשלמה תעודתו. האמנם?

אכן, רפיונו הפתאומי של המתקין הפלאי, שימש תחמושת רצויה לתותחי מתנגדיו־מתנגחיו, ופה אחד הכריזו־הלעיזו, כי בעבודת חייו לא העלה אלא כחרס הנשבר. ואילו האחרים מבעלי המשאף הסתום כמוהו הרגישו בחוש, כי אכן צוהר תכלת נצטהר להם לבעלי שאר־רוח. וו לוו וזין לזין — והנה נהפך “מחדש המרץ”, המכשיר הזאטוטי, למכונת־ענק מורכבת, פלא התקופה: “מערפת־הבהט”!

יחדו נתחברו כל בעלי־המתקינים, בעלי שאר־הרוח, עשו אגודה אחת וקשר אחד מקושר שבעתים, והושיבו בראשם את — בעל מחדש־המרץ הפלאי. הנה הנה בחבורתם יחליף כוח ויאזור און. הנה הנה במרפדת המתקינים החמומה ולא־המומה יפרח בעל־האשכולות ויחדש נעוריו כקדם. הנה הנה יתפרק מקפואנו המאונס. יזדלף בנחלי אפרסמון, יעשה פרי מגדים ויאציל שיא הגדים. ויעלה על כל מה שהוא עצמו היה עד כה. יעלה וישגב מאד. הנה והנה.

בין כה וכה אל מערפת־הבהט נוהרים קהל־עם־רב — זוגות־זוגות מכל שכבות האנושות החדשה. הכל הרגישו בצורך ההתחדשות. הנה יתערפו, יתנערו ויתמרקו מהקליפות הדבקות בהבם כעור־בשרם, יתבהטו ויתבהרו, ויהיו כבאי המלכות העתידה: בעל ואשתו שנתעפשו במעגלם הצר ומצמדם הטפל, וקיוו להתסיס אהבתם כקדם; ריע ואח לו שנתאדשו עם שנות ההתבגרות, וראו לחרדתם, כי אפילו הדק אחד אינו מחברם יחדו; ידיד וידידו־למעמד שנתפכחו משכרון־הדבש של ירחי זיום, והנה נבוב העולם סביב וריק מתוכן חיוני… כולם נהרו במשעול הסתר, כולם התחשקו לעלות ולרדת, ושוב לעלות ולהגיע עד פתחי המכונה הפלאית, המאריכה את חיי האנושות החדשה. וביניהם… הזהו בעל מחדש־המרץ?

אכן אמת ונכון הוא. הנהו בעל המתקין מותיקי האנושות המחודשת, מי ששימש להמון־עם־רב סמל של עושה־נפלאות, עוקר הרים בשערה ומעביר פיל בקוף המחט… הנהו פלפלתא חריפתא, בוצינא דנהורא. הנהו עומד מתדפק על שערי מערפת־הבהט לפני שני הדרקונים, עמודי־הבהט החיים, סמלי החוק הקיים והמוּצקוּת הנצחית בשטפטפת אלה החיים.

וכך הוא מקונן ומתחנחן לפני דרקונים:

— "גם אני הגעתי עדיכם… נא, תנוני ללכת, גם לי, בדרך היחלה והנחלה אל מחוז עלוז של אושר. זקנתי ונסאבתי, אף ישבתי ומאסתי במסיבות ריעים נעימות ונאהבות, כי טבלתי בדודי ידידות רותחים… וגם פושרים… וגם צוננים, עד שלבסוף מנעתי את עצמי מכל עסיסי־תסיסי הלב… והמרירה גם יחד… ריפאתי את עצמי בסמים של אדשת ומי יודע אם… אבל הפעם רוצה אני להתמרק מחטטים מגרדים, מכל הקוצקוצים המשקצים את ימי כל חי… תנוני ואעברה נא גם אני את ירדן הדמע ואגלוש מהררי הסיוט — אהיה גם אני כאחד ההולכים. יינתן גם לי דגל השמחה ואמתחת העונג האישי… אשמע ואראה נא גם אני ברקים מסיני האונאה העצמית: באזני שמעתי כך וכך, בעיני ראיתי דברים גדולים ונצורים…. אני כמו כולם… כמו הרבים… אני והרבים חד הוא… במקום אני — ים האנחנו… לא אחד איתן כסלע… לא אחד נחשול גורף… לא אחד מבצר־עד… לא אחד, אלא כולם!

הנה כאן הפתח אל מקדש הרבים. טלו נא, שומרים נאמנים, את מגרדת הנטל מצווארי, הדרימו נא נפשי דרומה, אל מחוז החום הבטלולי בשבת כולם גם יחד. הדרימו נא והרדימו! אני נכון לשתות מקובעת כוס השכחה. לשכוח, כי הייתי מכשף איתנים בעיני הרבים. כי עבדתי ועשיתי ובניתי. כי אני התקנתי את המערפת הפלאית הזאת. אני… ולא התלמידים שבאו אחרי. באלפי תרשימים רשמתי קו לקו. אריח אל אריח כיוונתי אני. אני… והנה באו עכברי־השדה ממשפחת האגרנים וצברו זה לזה וזה לזה לפי ההראות המדויקות, המצוינות בגליון ספר הפתוח. ועכשו, עכשו הם מכריזים בכל קולי הקלוקלת, כי הם המתקינים… הם עשו… הם הרבים. ועוד יוסיפו סרס ארס בחלקת לשון: אמנם על יסוד חקירה מוקדמת של פלוני, מי שהניח את האבן הראשונה… לא אבן ראשונה הנחתי, אלא אבן ראש! הראש שלי עבד, בירר, התקין — ואילו הם: רק ידיים מממשות ולא עוד…

אל חבורתם ספחוני, אספוני כאסופי — מעשה גבורה מצד המתקינים הגאיונים של האנושות המחודשת. הלא זקנתי ונס ליחי — וזקן נחשב כמת… באלפי נסיונות נתנסיתי אני ולא הם. דור אחר דור. באי־עולם מתו מאפס סוד. ורק אני חייתי והוספתי בכח סוד החיים האצור בי, והצלחתי זה רבות בשנים לקיים את היעוד לי: הוא שהתכוונתי להורישו אחרי לאדם. כי אם יאריכו באי־עולם חייהם, בכח הנסיון של מאות בשנים, יוכלו להפליא ולהוסיף, להרבות חוש על כושר, להתגבר על מבולי הבבלים, להתרומם על כל מיני מפתמי פיתומים ומרמססי רעמססים…

אבל לא כך חשבו התלמידים… לא כך. פתאום לפתע הרגישו כי כח חדש הסלין דם מרוענן בערקיהם — זה כח מוחי השאוב מבית־גנזי. והנה גאה לבם ומאוד רהב. גבהו בעיניהם עד ממעל לרקיע השביעי. ואילו אני חגבתי להם למדי, אני, אבי הרעיון, אני מחולל הנפלאות המסתורי, אני סמל הלא־מובן להמון־עם־רב זה מאות בשנים… הנה התקינו את מערפת הבהט והמעט.. הבהג־והלהג הוא שלהם, אבל הבהט וסודו, הלהט ורזו הם שלי! מתוך חמלה סיפחוני בני שגבים הללו לחברתם, מתוך קנאת איש בחברו הושיבוני לראש להם — כי לפי דעתם זקנתי ולא אבין, ולא אגרע מכתר האחרים, הגאונים הללו… הייתי להם הכלי שנתרוקן מיינו, החבית הסדוקה, השמן בלי זית, הפתן בלי ראש, התיבה בלי נוח… ואילו הם, מי ידמה ומי ישווה להם, הלא הם הרבים. הרבים והתקיפים. מהרבים האלשמיים יצאו, בלשד מוחי הם מפרים את הרבים, ואל הרבים הם שואפים ומשאיפים את הרבים… הלא בשביל הרבים התקינו את זאת מערפת הבהט…. כדי להתרבּם. התרבמו נא הרבים! ולא יהי עוד איש ואשה, גדול וקטן, שמן ורזה, טוב ורע — דפוס אחד לכל, כולם חלק של עיסה שמנונית אחת בלא קטבים נגדיים, בלא כוחות סותרים, הביטוי “כנגדו” יימחק מאוצר היש וכמוהו עוד ועוד…

אינני שואל עוד איך תתקיים הבריאה החדשה אחר אמבט הבהט החשמלני במערפת, איך תחיה בלא שאיפה ומאבק, בלא השאור של דווקא, בלא גוונווני ההבלטה האישית — כל אלה המחשלים את צמגת החי, על אף רצונו הבראשיתי להדבק דווקא בעומד וקיים. מי ידחיף, יזיז, ימריץ? הונף הגרזן על אור וחושך, אמונה תמימה וספקנות צורבת, אושר אישי ושברון לבב…

או שמא חשבו התלמידים, כי כדאי וכדאי לצרוף בכור כל־מכיל את כולם, כדי לעשות מהם גופה ענקית, מין מכשיר עיוור, ואילו המוח המצווה יהיו ההם, אשר בשום פנים לא יתרצו להתאצטל באצטלת הרבים? אחר ההתבהטות ישחילו בכל חטיבה וחטיבה של הגוף הרבּימי תקליט מיוחד לצורך גלי שאב־חשמל — בית־קיבול לפקודות המוח המכוון… כך הוא… שמא כך הוא… ואם גם כך הוא, הלא לא אחד יהיה המצווה, אלא אחדים. והרי יתואר אף ייתכן, כי לא צו אחד אלא צווים שונים יינתנו… צווים שונים… כים סוער נטרפת הגופה הרבימית, הנהי נרצעת, נברגת, נמרקת, נפרקת, נפקקת…

אכן, חזון אחרית הימים, הצגה אחרונה למלחמות גוג ומגוג ערוכה בידיים בלתי אמונות של תלמידים בגידים… והרי אני לא עוויתי, לא אוויתי, לא אביתי! אני איננו הראש להם. לא ברוחי עשו זאת! הלא אני למשנה כח התכוונתי. איש רע הייתי בעיני הרבים. כי את סודי שמרתי לעצמי. לא הבינו כי שאפתי למשנה השתלמות, ואחר ההשתלמות להגברה של אחד ואחד ואחד, אחדים מן הרבים — אבל בשום פנים לא רציתי בחטיבה אחת של רבים. אמנם ייתכן, כי גם כך היה העולם מגיע עד סף החורבן: כל פלוני היה מוסיף והולך, מגלה ומתקין, אוגר ליום כושר — והנהו ממטיר על חברו, זה על זה, מפלי אימה ובליסטראות חנק, הנה הם מנגחים ומקפחים; מולקים ושולקים ובולקים; מסמאים ומסממים; מנתירים, מבתירים ומפטירים…

אבל, הלא בזה היום היה מתחולל מחול מלחמה של איש באיש, אדם באדם, כח בכח — ולא נהירה טמטומית של כולם אל טשטוש הישות. הנה בנו התלמידים הגאיונים הללו מגדל לטמטומת… פתחו נא את השערים גם לפני! גם עלי הוטלה הגזירה. גם עלי! אינני רוצה לרדת לכור המצרף הכל־כללי — ואני מוכרח! פתחו, הדרקונים, ואהיה גם אני איל של בצק ועז של עיסה בעריבה הכל־כללית. פתחו!"

מתפלש הזקן בעפר רגלי השומרים הנאמנים, רירו יורד על סנטרו, עיניו קמות מחוריהן וידיו חובטות סביבותיו ככנפי עיט שכול… נתבהלו שני הדרקונים, שומרי הסוד, נסתובבו על כני־הבהט הלוך וסבוב, הלוך וסחרר, עד שהשמן־הגוץ עלה מעלה־מעלה עם הסיבובים המחפיזים של סרן־הבורג, ואילו התמיר־הרזה ירד מטה־מטה, שקע בבטן הכן ורק ציצית ראשו היתה כנשקפת ומתמיהה, מציצה ומקפיצה עינים עכבריות, עגולות מביהול ואי־פשר…

מיד נזדעקו גם דרקונים אחרים ממשמרות החליפין, הנה הם באים ומתגלגלים על כדורי בטנם, סובבים על סרן יסוד, המחזיק את מחצית הגוף העליונה. הנה הם מקרבים ראש אל ראש ונועצים יחדיו, ושוב הם משפשפים ראש בראש ומתקינים תחנת שאב־חשמל כדי להריץ שאלה דחופה אל סנהדרין תלמידי הגאיונים:

כך וכך… ביום זה וזה, בשעה זו וזו, בדק זה וזה מתדפק על פתחי נדיבי המערפת פלוני בן פלוני אביכם ואבי המערפת, המחדשת את כל בני הדור הזה. ואף שהגיע לכאן בלא דגל החוזה המתנפנף — החתום בידי אלמוני ופלמוני יחדיו, והמאושר בידי הנוטריון הרשמי של האנושות המחודשת — והוא רק אחד ויחיד, הרוצה להתבהט עם הרבים, הרי בכל זאת בזו הפעם היחידה מצאנו לנחוץ לנהוג לפנים משורת הדין, וראינו הכרח לעצמנו לשאול את המפקדה הראשית והעליונה כיצד עלינו לנהוג ומה לענות — ויהי לנו הדבר לעיניים ותקדים חוקי לכל ההפתעות העתידות.

ועל החתום: דרקוני המערפת.

נזדרקה הקושיה הדרקונית בחללו של עולם, נגרפה בגלי השאב־חשמל ונישאה מרחקימה ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה. הלא על שערי הסנהדרין של האנושות המחודשת צריך להתדפק ואין יודע מקומם. שמא שם ושמא שם, שמא במרומי המרומים, ושמא בתחתית התחתיות…

הזקן עודו מתאבק בעפר רגליהם של מנגנוני החוק העיוור ומתחנן להם בכל שס"ה המבעים ממבעיו, והדרקונים עודם נקהלים יחדיו, כולם נרעדי־צפיה ומחכים מתוך מתיחות מרעננת (מה טובה המתיחות הפתאומית בשעממת המשטר האפרפרת!) — הלא זו הקושיה הראשונה שלא מצאו לה פתרון מכח הבנתם. הנה נתגלה חריץ־וחריק אף במבוצר שבחוקים הקיימים. הנה תוכרע כף המאזניים אי־שם בהיכל הנסתר במושב הסנהדרין הנעלה והנעלם של האנושות המחודשת. הנה והנה ירומם אף יפואר זקן המתקינים, יוכרז לאב־המון־גאונים ומחולל כל העולם הפלאי הזה — או שמא יידרס כפעלו מאפע, יירמס ברגל קלגסית כתולעת, ויהי נלוש כהבצק הכללי או ייסחט מעסיס־התמצית ועורו המיובש והמצופד במעבדה מיוחדת ייתלה בבית־נכות צבורי למשמרת־עד ויצוין בכתובת:

זה העור של אויב האנושות החדשה, מי שהתנקשׁ ביסודות קויומה וכרע־נפל תחת קרדומי מגיניה הנאמנים!

שקטים מאד הם הדרקונים, שומרי החוק כלפי חוץ, כיאות. אבל כלפי פנים הם מבוהלים מאד, שכן אינם יודעים אם להסביר פנים למתחנן, או שמא עליהם למתח את מסכת האכזריות האבנית על פניהם ולענות כקול מאוב:

א—ס—ו—ר!

ובין כה וכה — אין תשובה. שעה רודפת שעה, עצבי הדרקונים, השומרים על כבוד שאננותם כלפי חוץ, נסרקים במסרקות הצפיה, הראשׁים צמודים ומצומדים יחדיו בלא הפסק כדי לשמש תחנת־קיבול לקול מאוב המפואר של כבוד־רום־מעלת הסנהדרין — ותשובה כאשר אין אין.

פתאום לפתע חדל הזקן מתחינתו. הנהו קם על רגליו ועיניו מצטמצמות משפע לעג כל־יודע.

— “דרקונים, דרקונים, למה בחרתם לכם בדרך־אין־אונים היא דרך חסרי־עונים? הלא כמוכם יושבים תלמידי הגאיונים ונועצים יחדיו מה לעשות בזה האיש, שהם עצמם נישאוהו למעלה ראש מתוך שקיול: פגר זקן הוא זה ולא יעשה עוד דבר וחצי דבר. ואילו עכשיו, אם ישובו ינשאוהו, הרי יש סכנה בדבר שיסלין מהלכים כרוחו. אבל אם ידחוהו… הלא ייתכן כי עוד עומם זיק נסתר בלבות קהל־עם־רב, בלב כל הנוהרים היום אל מערפת־הבהל, והנה יתברקו בברק־פתאום ויהפכו את הקערה הממושטרת על פיה. או שמא — וזה החשוב ביותר — שמא אחר האלם־העלם הנשיא הנבחר והראש המוסכם (על יסוד אי חשיבותו ואפסות אונו כנ"ל), יתחשק אחד מתוכם בכתר נשיא לא־נבחר ולא־מוסכם, ובחוזק־יד וסממני זממים יחזיק ברסן ויהי שולט כל־יכול וכל־עושה… ובכוחו הרב ינהיר את יריביו, המתחרים בו, עם שאר הנוהרים המסונוורים בדרך מערפת הבהל… סוגיה חמורה וקושיה גמורה — והתשובה פגורה!”

מתלגלג הזקן מתוך בטחון בכוחו המתעורר. הנה הפעם שב לו מעט מהרבה משלטונו שהיה לו זה דורות רבים, הלא הוא שלטון מגלה טמירין, סוד שר מכשף פלאי, שאינו משתלב בשום שילוב ואינו מתקפל ומתהדק בשום מגרה, ואינו משתבץ ומתרבץ בשום מסגרת — סמל הזועה לכל החותר אל אחיזה מסוימת בחייו, אימת הבוהו הלפני־בראשיתי לכל המחוקק חוקים וממשטר משטרים…

ושוב הפתעה: נתבדה זקן המתלהלה, הבוטח כי תקופת הביניים — שבין הקושיה והתירוץ, זו עת הדמדומים של אי־היכר בין תכלת לכרתי, זה שיקול כפות המאזניים — תימשך דור ודור עד סוף כל הדורות. כי זו תשובת כבוד־רום־מעלת הסנהדרין בתכלית הקיצור ובסגנון הפשטני של האנושות המחודשת:

איש איש על כנו!

ראש אל ראש שוב הקריבו הדרקונים מכל המשמרות הכנוסים יחדו, הנה הם יושבים בחצי גורן עגולה ומסגלים פתרונות לדברי הפקודה הסתומה, הנעלים מבינת דרקון סתם. שכן שוב אינם יודעים איך לנהוג בזקן זה, אם לכבדו בכבוד עליון, או שמא… וכך היו גוהרים, מסגלים פתרונות דור אחר דור, ומשהים את הזקן בלא הכרע לכאן או לכאן, אלמלא הזקן עצמו, שתקפו מתג הלגלוג המר למראה דמהונם הרב של דרקוני האנושות החדשה, אשר נבראו על פי סוד אמצאותיו שסולפו… וכך תירץ להם:

— “פשוט מאד הוא הפשט. ראשית כל, זוהי נזיפה, המגיעה לכם אך בצדק. האמנם לא תדעו כיצד נוהגים באיש כמעלת כבודי, ומתוך בלבול בלתי סביר אתם קמים ומריצים קושיא לבעלי כל הפתרונות? מתוך כך מובן, כי כל קושיא נוספת וכל חיפוש פירוש נוסף אינם אלא כפלפל לחומץ. איש איש על כנו — משמע אתם, הדרקונים, אל השער, ואילו אני אל היכל הנעלם. אלא שקוץ קטן יש כאן. ייתכן שבעלי הפתרונות סמכו הפעם על בערותכם והניחו בסתר לבם, שאולי תעשו בטפשותכם את ההפך מההוראה המפורשת ותנהירוני כבקשתי אל המערפת. אם כך, ישתחררו ממני העליונים, אבל יחד עם זה יהיו נקיים זה כלפי זה וכולם יחד כלפי קהל־עם־רב… במקרה זה האשמים היחידים יהיו הדרקונים המטופשים הללו, ואין ספק שאחד דינם — הכליה! אתם הדרקונים, תיטרדו מן העולם, ודרקונים חדשים ייבראו לשרת במקומכם…”

שוב קרבו הדרקונים ראש אל ראש, נכון הוא: חלילה להריץ קושיא נוספת. עבד המרבה להקשות, מביא אך כליה על עצמו. אולם אם יחזירו את הזקן אל רום מעלת הסנהדרין, ברור שיביאו רעה לעצמם. הייתכן שלא יתנקם בהם? עתה, כשהוא נתון בידיהם, ובידו אין שום כלי־משחית, לא מברג חשמלי ולא סרן שאב־חשמלי, שמא כדאי… הלא הפקודה משתמעת לפנים הרבה, ואף אם יחטיאו את כוונת הכל־יכולים, לא יהי עונש בערותם גדול כפי שתארו הזקן (מסתמא לשם הצלת חייו), מכל מקום יהי קטן יותר מהעונש שיטיל עליהם מתנקם.

כך הם נועצים ומתיפחים, מצטמקים ומתנפחים חליפות, שעה שהזקן מפליג בהתלגלגותו: הלא תבוסת תלמידיו הבגידים גלויה! אילו לפחות העזו הדרקונים הללו (המתיראים מזעם נקמתו) לגעת בו, אילו גררוהו וסחבוהו, חיבלו בו וייסרוהו כאספסוף־אדם באותם ימים מקדם, אילו הריצוהו כמו אז במשעול הקוצים אל שלהבת המוקד…

אמנם גם הפעם לא ייסקל ולא יישרף, לא יימעך ולא ייצפד — אם הוא עצמו לא ירצה בכך. אכן, אמת ונכון: מקודם רצה להתנהר עם הנוהרים אל המערפת, אבל עתה, אחר שנוכח מה קל הוא להחריד את דרקוני האנושות החדשה משיווי־משקלם, המאוזן בכח הגיונם המאכזב של תלמידיו הבגידים… אחר כל אלה, האמנם נכון הוא עתה להתבהל ולהתבהט, ולומר אמן למערפת מגוחכה זו?

בית הקיבול של גירוי הדווקאות בטחולו של הזקן הלך הלוך והתרחב, ופתאום לפתע הרגיש בעל־הכישופים הישיש, כי נתחדשו עלומיו — לא יכזיבו. ודוק: מעודו אל התכלית לא הגיע. אך מעט ביצע עד כה. מועט שבמועט. ולמה זה תש כוחות וחלשה דעתו כאשר התקינו את המכשיר הראשון, את “מחדש המרץ” הנשכח עתה מן הדעת? מהו שגרם לכך? לא — לא ימות! נפתחה דרך לפניו. יש ויש. על סף המערפת התנער. והוא שנותן, כי טובה… כי צד טוב יש אפילו במערפת מטופשת זו. והתלמידים הבגידים, שנתיאש מהם בקלקלתם… הלא אם תהיה יד מכוונת, יד מכוונת של אחד… אם הנוהרים הללו, קהל־עם־רב… אם את הפתאים המורעלים הללו יחזיר איש איש אל כנו, וייעלמו כלא היו הדרקונים המטופשים הללו… הרי שוב יהיה קיים אך האדם. ועליון על האדם, השואף להגברת האדמי שבאדם…

פתאום לפתע קפץ הזקן כממורדע, החזיק באחד דרקון, שעודו נועץ עם חבריו למשמרת, פירק כהרן־עין את הסרן התקוע בכדור בטנו, חיבר קוטב לקוטב, והנה בידו מכשיר בוקר, המטיל מרותו על כולם מכח השאב־חשמל הפלאי:

קדוש, קדוש, קדוש!

נפלו על פניהם הדרקונים. שערי המערפת ננעלו על פי רמיזת השולט. זרם הנוהרים קהל־עם־רב — נפסק. בזחילת כלב התקרב הדרקון התמיר־הרזה — כמצווה. הזקן מסובב את סרן כדורו, עולה בקפיצה על שכמו, והנהו ממריא על גב הדרקון, סוס־הבהט הפלאי, מתרומם ומתנשא, מתעלה ונעלם מכל העיניים.

רושם תולדות האנושות החדשה הרשמי

רשם לאמור:

אחר התשובה הקצרה והמפורשת, שנשלחה מטעם כבוד־רום־מעלת הסנהדרין אל דרקוני מערפת־הבהט, הורגש לחץ של אוירת חנק באולם הישיבות. ארבעת חברי הסנהדרין (ואלו הם: המציע, השוקל, המכריע והמממש) היו שרויים במבוכה (אין לגלותה, כמובן, נגד עיני הזולת, כדרך השלטון מאז ומעולם!), שהלכה הלוך וגבור אחר שכל קול־ועונה לא נשמע בסילון החוזר מהמערפת. ובפרט, שהמקשר ניסה להציל מפי הדרקונים פשר ההתאלמות — ולא הציל דבר. לדעתו חל קלקול בלתי־מובן בתחנת־הקליטה המערפתית.

ופתאום לפתע התעוררו מצילות אזהרה בעזרה, כמוקפצות בשאב־חשמל. לסימן השאלה העצבני, שעלה כפורח בכל העיניים, הביע המקשר את דעתו, כי דרקוני המערפת הסלינו משום הקלקול זרם־משנה ובודאי היו מריצים פרטי ידיעות חשובות מאד — כך מעידה תדירות ההסלנה. אך בטרם כלותו להסביר את הענין לפרטי פרטיו והנה:

בחיצוב אחד גולח הגג מחרצובות ההיכל; דרקון מעופף הופיע מעל לראשים הזקורים כלפי מעלה, שלא הספיקו להגמיא את סוסי ההיסוסים ולהפעיל את תרני המגן — והנהו כבר עומד איתן בתוכם. על כליל מערכת המכשירים, ששלטו עד כה בעולם, עט עיט השיתוק. ומשכם הדרקון יורד לאטו הטייס הפלאי, הוא אבי כל מתקין בשאב־חשמל.

באנקה חנוקה, ספק הרגעה וספק תמיהה, נתקבל הפלאי במסיבת הנסתרים ההדורים, אך הדהמה רודפת הדהמה: הלא לא ישיש המתקינים הוא זה, אלא אחד פלאי צעיר בדמי ימיו, עלם פורח וזורח, אל יווני כליל־הוד, הזורה כווני חנחן סביבותיו. וזהו נאום הגבר הכל־מתקין:

— "תלמידי היקירים, לא לשם התבהלות שלכם מכוחי והתפעלות שלי מהצלחתי שבתי אליכם. תדעו לכם, כי זה הקוץ שהנעירני: הנהרת המון־עם־רב אל מערפת שגעונכם. הנני מודה ומתוודה, כי לא קל לאדם כמוני להיות נתוק ומנותק ממסיבתכם, מסיבת החותים אש מיקוד הבראשיתי — האש הממרקת ומאששת כאחד.

כמעט שבולמוס הנהירה הממאירה גרפני… ואף־על־פי־כן שבתי. והפלא ופלא: כמעט קרבתי אליכם והנה עטפתני הפריחה העלמונית. ובזה העניין אין כל מחלוקת בינינו: רק הפורח והמפריח רשאי להחזיק בהגה היוצרים! חלילה לכם, תלמידי היקרים (כפי שעיני הדלות רואות), להפעיל את תורן המגן — הלא המכשיר שבידי מרדים אפילו את כוחו, לא יפעל. אכן, מוטב לשוחח כבימים הטובים ההם, כאשר איש לא הכיר עדיין את חברו פנים אל פנים ודמות אל דמות, אלא ציירו לעצמו ברוחו… מכל מקום, תלמידי חמודי, אני רוצה להאמין כי לפחות מקצת שבמקצת תשושו לקראת מי, שהסלין מחשבות בראשיכם והפקיד בידכם מפתח כל־פותח… בפרט שאיני עוד הזקן התשוש־הרשוש, אלא שבאתי אליכם מנוער ומנוהר להפליא… ובעצם, מי יודע מה תלד שיחת ידידים נעמנה, שלה אני מצפה בכליון־עיניים מאז הצטרפותי לחבורתכם? אתם מכירים אותי ויודעים היטב, כי אינני חלילה נוטר איבה ושוקל איפה כנגד איפה, אלא להפך, ממש להפך… ואם כך, הרי ייתכן, שנמצא לשון אחת ודברים אחדים… זו ערובתי לפניכם וזה לכם האות הנאמן: הואילו נא עכשיו להסתכל זה בזה!"

באמרו את הדברים האלו סובב המכשף את סרן הדרקון, והנה פני הנוכחים נשתנו, הם מפיקים טוהר וזוהר, זה אל זה מצטחק כתור אל בת־זוגו, וזה רך לזה כעלה־בושם, וזה על זה מקרין קרני ידידות צרופה. נפלו עליהם אהבה וחסד, ליכוד ושיתוף — מיזוג לגוף אחד, רצון אחד, רוח אחד. הבנה בלא דיבורים בטלולים, הכרעה מתוך הסכמה שבלב. גן־עדן חלומי, קסם הרקיע הגנוז! וסביב־סביב פורחים, זורחים והולכים החיים. בני־אדם צצים ואצים, אוצרים ויוצרים, איש איש ככוחו ואיש איש כרוחו. בלא תחרות של איבה ובלא קנטור של קנאה. כולם שלובים ומשולבים זה בזה, כולם חוזרים ועוזרים ומחזירים עזרה זה לזה, כולם שוזרים חוט בחוט, מגבירים ומשלימים זה את זה. כאילו לא פועל יחיד הוא כל פועל ואינו נקרא על שם היחיד — אלא הוא שייך לגוף הכל־כללי. לא מערך ושיבוץ חיצוני, אלא תתאומת ותשלומת פנימית מטבע הבריאה. ורבי השולטים, אריות הסנהדרין, הראויים לאצטלות מטבע תכונותיהם, אינם עושים מרצונם וכרצונם, אלא מרצון הכל־כלל וברצונו. כי כל פרט ופרט נמצא על כנו המיוחד, ככל אבר ואבר של הגוף החי, ומתוך כך בלתי אפשרי הוא חיכוך אישי ותחרות יריבית. אכן: האצלה הדדית והנצלה הגדולה ביותר של כל זיק וזיק, המצטרף לשלהבת הכל־כללית. ואילו רב־מג המתקינים מכהן פאר במעגל תלמידיו הנאמנים, כעומד ומנצח על מלאכתם. כי ארבעת התלמידים מאנשי כבוד־רום־מעלת הסנהדרין, לא נדחו חלילה מכהונתם. הכל נוהג כסדרו: זה מציע וזה שוקל, זה מכריע וזה מממש את כל הפעולות של עולם החיים. והרב־מג שומר לעצמו רק זכות אחת־יחידה: הוא המונע הגדול. כי אין לך דבר שיציע המציע בלי הסכמתו. והוא הדין לגבי המכריע. אבל התלמידים־הגאיונים אינם מוצאים במעשיו משום קיפוח זכויות, אלא להפך: תוספת כח וחיסון העמדות. איש מהם אינו מניח, שאפשר לנהוג בדרך אחרת. הלא זה הטבע המיוחד לכל איש ואיש מהם, שנוצר בכוונה תחילה למלאכתו המיוחדת, ואין לך אחר, שיכול לעשותה במקומו. ולפי הבבואה הזאת מתפרצף והולך כל עולם החיים. איש איש עושה במלאכה, שבשבילה נוצר לא בדרך מקרה, אלא מתוך כוונה מפורשת. ואין אדם חדש נוצר אלא אם נכונה לו מלאכתו…

פנה הרב־מג לתלמידיו ואמר להם:

— “יקירי, נכבדי ומעריצי! אחר שהראיתי לכם את העולם הזה, מחובתי להראות לכם גם את היפוכו”.

באמרו את הדברים האלו סובב שוב את סרן הכישוף, מיד נשתנו פני הנוכחים. פתאום לפתע הלבין כל שחור, ולהפך. והנה זה עוין את זה, וזה חושד בזה, כל אחד מבודד ומסודד בכלוב ענייניו, מגודר ומסויג בגבולות גופו, כל אחד זינו מונח לפניו, סעור בלבו מזומזם־הזממים וממתח על פניו מסווה אבני המסתיר מחשבו, כל אחד עושה להכעיס לעתים קרובות, ובעיקר מכוון מעשיו להפארת שמו. והכל בזה העולם מתנהל לפי העליונים. זה כורה על רעהו ורעהו עליו, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה קוצר ומתבצר, וזה בוצר ומתקצר… וכף הקלע מוכנה תמיד: בולמוס הבלע של היחיד. וגם המערפת… עייפו מאד לוחמי לחם טחן, המאיסו אפילו על עצמם את השרשרת הממארת של חייהם, ומכח היאוש הגיעו לתחנת ההתאבדות: הלא הוא רעיון מערפת־הבהט. כי אם בלי קנאה ואיבה אי אפשר, הרי מוטב להתערף, ויחד עם זה לחלום שע"י כך יתנער ויתנהר כל אחד ואחד, ויעבור לעולם שהוא נעלה על השטפת־החטפת המצויה.

שוב פנה בעל־הקסמים אל תלמידיו — התוהים עדיין תוך שתיקה אבנית על קנקן התמורה הפתאומית — ואמר להם:

— “מהעולמות האפשריים, שאת פעילותם יכולים אנו היום בעזרת השאב־חשמל להגביר שבעתיים, הראיתי לכם שנים קיצוניים. משני הקצוות הללו אתה יכול למזג מזיגות שונות, אחת שונה מחברתה תכלית השוני. אבל היסוד. מהו יסוד־העולם הנשאף? האמנם יש להסתפק בהגברת היש בלי לכוונו לערוץ הרצוי? אתם ראיתם רק את הממש של האפשרות השנית, ומתוך כך הרעפתם את מערפת־הבהל. אינני מכחיש: זאת היא כותר שפר־אפר — אם אין דרך אחר ואפשרות אחרת. מתוך כך הראיתי לכם לראשונה גם ממש אפשרי אחר, שבו מתייתרת המערפת שלכם לגמרי. אינני יודע אם צריך אדם להגיש הצדקה לדעתו ומחשבותיו, אבל כיון שכל אדם ואדם חייב בבוא השעה הידועה לגלות נצורותיו — הרי גם אני מודה ומתוודה לפניכם: אמנם לא החשבתי אתכם ואת מעשיכם ככל הרצוי לכם, אבל יחד עם זה לא כפרתי מעודי בכשרונכם המיוחד. הרי גם לי עיניים רואות. אבל אתם לא ראיתם מימיכם אלא את הברק האחד. לששוני או לאסוני חוננתי בעיניים הרואות את שני הקטבים המתברקים והמתפרקים. המתלכדים והמתגמדים. ואני מאמין כי ניתנה הבחירה לאדם. אני יכול להימין או להשמאיל — אבל יחד עם זה אני יודע בלבי, כי יש רק דרך אחד וברירה אחת לאדם, והוא המוצא הנכון. אני מאמין באדם, וגם אני רוצה כמוכם בהגברתו. אבל לא כל אדם זוכה בעיני להקרא בשם אדם, ולא כל תכונה נפשית ראויה להגברה. גם עד שהופעתם אתם, היה העולם גולש לקראת המערפת, והנה באתם והפחזתם את גילושו. האמנם זוהי התכלית הנשאפת גם לכם? אל נא תדונו על עצם שאיפתי על פי משוגותי האישיות (בעבר או בעתיד), הרי גם אני אינני, על אף נסיוני זה דורות אחדים, אלא דל ובדל־אדם. אבל לפחות לשאוף אני יודע, ויתר מכן: אני רוצה. בשוב אלי כוחותי, עשיתי לפי הבנתי: נפסקה נהירת המתאבדים, ננעלה מערפת השגעון, נשאר לפליטה רק הבהט — סמל האפשרות האחרת… סמל האדם החדש כרוחי, וכפי שאני מקווה בקרוב גם כרוחכם… אם תרצו הרי ניתנת לכם האפשרות להקרא להבא תלמידי הנאמנים, בלי טלאי הכתם של גונבי אמצאות הזולת לשם התגלגלות רהבנית.. ואל נא תדמו, כי אני הכובש ואתם הנכבשים, אני המשעבד רצונכם לרצוני ואתם העבדים הנרצעים לרכב זר. כי בכך אינני רוצה. באתי להציע לפניכם דרך חדשה, ואתם כישר בעיניכם תבחרו. כי אני רוצה בכם — רק אם תרצו בלבכם כמוני. הנה יכולים אתם להיות גם להבא בעלי השליטה ולמשנה־כוח תרחף עליכם רוחי, תחופף אבל לא תכופף. תלמידי גאיוני תהיו, ולא חטפנים־סלפנים עלובים אפילו בעיני עצמם. העבודה, דור אחר אתם ושונים אתם ממני. שונה היא ההבחנה שלי. מטובי הקדמונים מכל הדורות ומכל הארצות ירשתיה. חקרתיה ליסוד יסודה בשנות חקירותי הרבות. אספתיה מנקיקים עתיקים ומסתרי עליונים, צרפתי לוז לחרוז ותשבורת לתשזורת מפי קֶצאלקוּאטל הדואב ומפי ה”שן" הנצחי, מפי מרסיאס הפרא ומפי תמוז המתהולל, ומפי רבים כמוהם, רבי־האנפין ואדירי הרוח… וכולם המהמו באזני: טאט טוואם אסי — אתה הוא זה! אתה תהיה כפי שתרצה. אתה תרצה ותוכל. אתה תוכל ותצרוף. טאט טוואם אסי: האדם! האדם הצרוף. הבה נעשה אדם בצלם כדמות.

ה—א— ד— ם!"

סיים בעל הכישופים את דבריו. והנהו עומד שקוע ומשוקע בחזונו, ויחד עם זה כמחכה לתשובה. כאילו הוא מזרז ומבקש: קרבו נא; גשו נא; הביעו נא שמחה; לפחות רצון מעט; אל תשישו לקראתי, אלא לקראת הרעיון; אדרבא: הציעו נא שינויים קלים; חלקו נא בינינו את השלטון למדורותיו; קראו נא להתיעצות מיוחדת שלכם; מכל מקום: דברו!

אבל בעלי־השליטה הקודמים עודם עומדים ותוהים, ואינם עונים. מאובנים. כלא־מבינים. כקרוצים מחומר אחר. לא בני־אדם. כאילו שכחו את הדיבור בפיהם. הלא זה עידן ועידנים שלא הפריחו הגה. קפאו קופלאות לשונם. ושמא… שמא הם מסכימים ואינם יכולים להביע? שמא תחת מסווה הקפאון… לא ייתכן. הנה הם עומדים ללא נוע כחקוקים בחקקי נמנעאל. כאילו לא הם נתונים בידי הכל־יכול, אלא הם עצמם עודם הכל־יכולים.

אבי המתקינים הפלאי כורע לפניהם ומשתחווה אפיים ארצה. מתחנן להם — רנן־חנן חשאי. בלבד שחלום כל חלומותיו לא יתפרח כעורב שלפוחי. בלבד שלא יתמעד מאד חזון אחרון שניצל מפליטה. הנה הוא מניף ידיו כאומר להניס את אימת הכפור, להפשיר את בדי השלגים, להדרים את צוקי הקרחונים. אי האדמה הרעננה, אדמת המקור של הנפש? את עיניו הוא נושא ושוב מתרנן ומתחנן:

שובו בנים טובים, שובו אל אביכם!

באין קול ובאין עונה נשמט סרן־הכישוף מידי המתחנן (הנה נזרקה בו שוב השיבה, והוא רצוץ משענת וקצוץ כנפיים כביום עלותו אל המערפת)… והנה בבת אחת מתעורר אחד התלמידים הבגידים מקפאונו, ומניף את מנוף המגן. לחש־רחש: כקול אש לוחכת מים. הוא מסובבו בחצי מעגל: ברק! ועוד ברק! ועוד, ועוד, ועוד!

בידיים נרעדות השיב המתקין הזקן את סרן שלטונו לידיו ופיו מרמז:

— “את שלכם אתם מחריבים. אני לא ארפה — שמא אציל… אציל שארית הפליטה לאדם!”

* * * * *

כך נחרב העולם גם בלי הפעלת מערפת. ואני הרושם הרשמי של כבוד־רום־מעלת הסנהדרין הסתתרתי בשעת הזעם בתיבה מוגנת, המשכתי והייתי, אף רשמתי את הרשומות האלו — מעין תחבולה נגד בהל הבדידות והכליון… אבל גם כוחותי כלים והולכים… כי כח השאב־חשמל מתפגפג והולך אחר הרס המקור המזין…

* * * * *

עדי כאן רשומות הרושם הרשמי,

שגנבתי אני ומסרתי בשמי.

לאולם בית־המשפט — היכל גלילי כסף ועמודי שש סחוף שפע אור ואוויר — נכנס שמש בית־הדין כולו אומר כבוד והדר בכתונתו המבהיקה מכל בהק ומכנסיו הצחורים משלג, כשעל ראשו קובע־קש טבוע בחותם השמש (סמל השררה העליונה), והכריז קבל עם ועדה כנהוג עוד בשנת 1932 לאומר: “כבוד בית המשפט מתכנס והולך! הכונו כל אומה ולשון, למשפט אהבים הראשון!” מיד קפצו כולם על רגליהם: המאשים, הנאשם, העדים והקהל עם רב, שבאו בסך לשמוע אל דברי משפט חיים. כולם אומרים כבוד לכח השגיב של השופטים.

והנה — יורדת ביעף מהתקרה קתידרה לבנה, כולה מקלעת פעם ופטורי ציצים — מושב השופטים — ואליה יושבים שלשת הנבחרים מזקני העם במדיהם הלבנים (סמל היושר־והאושר תחת הנקם־והאשם שמלפנים. הלא מן המפורסמות הוא כי בעשור פלוני של המאה העשרים ביטלו יחד עם שינויים יסודיים בסדרי החברה ומנהגיה, גם את מעמד השופטים המיוחד בשים לב לרגש הכבוד וההערצה אל כהונת השופט וערך שררתו, הנטוע בלב העמים, בפרט היהודים והאנגלו־סאכסים, המייחסים לו זכות הכרעה לא רק בענייני חוק ומשפט השמורים היטב מדור־דור במאות הכרכים הבלים, אלא גם בכל העניינים העומדים ברומה של החברה המתפתחת והולכת, ואפילו בעניינים שבינו לבינה שהם המסובכים ביותר — והטרדניים ביותר. לפיכך תיקנו שיהיו השופטים נבחרים לכהונה של שנתיים ימים, מעין מזיגה של שופטים מקצועיים ומושבעים. בפרט הוקל ביצוע סדר דינים זה אחר שידיעת החוקים הונהגה כלימוד־חובה בכל בתי־הספר, ונמצא כל איש מוסמך לשבת כסא למשפט).

פני שלושת השופטים חמוצים מאד. אב־בית־הדין סבל מקלקול בתחלופת הזנים, אף הזריקה בבית־התמחוי הצבורי (זה כבר המירו את ההזנה הטבעית בחימית והתקינו בתי־תמחוי־לכל על חשבון הכלל — מה שגרם לשינוי רב במבנה גוף האדם, כגון מקמוק אברי העיכול וכדו', חולל נפלאות במזגו של האדם ודרכי חייו, והפך את סדרי בראשית על פיהם) — לא השביעה רצונו כל עיקר. בפרט שהאחות הקבועה בעלת העיניים החמות־לטפניות, המאצילה מטוב מזגה על הלך רוחו (זה כבר עמדו על טיב ההשפעה ההדדית בין אדם לחברו, והעסיקו במוסדות הצבוריים, ובפרט בבתי־התמחוי ששימשו מעין בתי־פולחן, רק בעלי כח מאציל) — הומרה היום באחרת, לכלוכית, כמעט מפיבושת בזויה — כדי בזיון וקצף! ואילו גם השופט השני איש האספורט המושבע, לא הפיק רצון מה“סנדלרים הנבזים” שבאצטדיון האווירוני, הלא הפעם טסו כתרנגולות צלויות בשמן־קיק ממש — המכונות המתועבות הללו שלא קנו עדיין שכל! (תמורת התחרויות השריריות כגון אגרופנות, מלחמת שוורים וכו' הנהיגו מלחמת אווירונים אבטומטיים, נהוגים בידי מכונאים נחבאים אל כליהם למטה — משחק המרהיב את כח השכל, ממש שחמט).

והואיל וגם השופט השלישי (מי שהיה רוחני יותר מהשניים והיה עוקב בעקשנות והתמדה אחר כל המתרחש בעולם), אחר שהציץ הבוקר בשפופרת הראירחוק, לא שבע נחת מתחבולות הנביא החדש, מייסד דת מקורית במעבה יערות כוש, שזמם לעקור משורש את הישגי התרבות ולחדש את המנהגים כקדם — לא היה כמפיק רצון מעצמו ומהתגלגלות הדברים בעולם, התחילו מיד בשיפוט עניין ה“כבד” מכל העומד על הפרק. שופטים שופטים ומנהגיהם וטבעם לעולם עומד, שנת 2032 כשנת 1932.

אחר דברי הפתיחה הקצרים של אב בית־הדין בדבר אור המשפט הזרוע לכל הדורש טוב לעצמו ולכלל (זה כבר נודע כי הא בהא תליא), קם על רגליו הקטיגור, שבניגוד למקובל בדורות הקודמים, חסר פרצוף נבחן נקמומי, גם הוא עטוף לבנים כהשופטים ומטיח דבריו כמאשים מתוך חובה ולא מרצון, וכמעט מלמד זכות בעצם דברי הקטיגוריה.

— מרנן ורבותי, לפניכם משפט למופת, גורל האדם, חייו ועתידו ייחתכו על פיכם. אלמלא זאת לא היינו מעלים אותו אל כן מעלתנו, שהיא מעלת כולנו, ולא היינו מטרידים את העדים הנכבדים, שכל רגע מרגעי חייהם יקר להם לאין ערוך. אבל — הנהיה כמחרישים למראה אשה בדמי ימיה, תקוות וחן לה, דרישות לה לחיים ולעצמה, אשה בעלת טעם וכשרון… הלא היא העדה הראשית העומדת לפניכם, ואשה כזאת, מרנן ורבותי, הלא ראויה בלא תפונה למנת אושר ולוא רק במדה הרגילה. ובאמת כאילו זימנו לה מן השמים בן־זוג נאה, אף הוא מצוין במעלות טובות, בעל כשרון חן וטעם וכו' וכו'… אתה מדמה כי הכל־בכל־מכל־כל ילך למישרים כמוסכם בספרי היסוד לחברה האנושית, הם שהביאונו עד הלום. הנה הנה תזכה במנת האושר הראויה לה, תשבע עונג ותראה נחת עם בן־הזוג הנאה, מגד השמים המשגיחים על כל הפרטים הללו, וחיי האשה שבה יבואו על תקנם המלא — הרי אחר שהאשה מצאה את בן זוגה נתמלאו כל משאלותיה. עד כאן פתח דבר. ואילו מכאן והלאה, רבותי, מתחילה הטרגדיה, — (בתוקף) — אני מאשים את בן־הזוג הזה, שלא השכיל לשובב את לבה, שלא… שלא השכיל בכלל! הוא ולא אחר הריהו הנאשם העומד לפניכם. והאיש קרא ושנה, ראה והגה, וידע להשתמש באוצרות שכלו ונסיונו, אף פניו אינם מאוסים, כפי שאתם רואים, וקומתו עשויה להרהבת עיניים. וגם זאת: בנשים היה נוהג מנהג אביר בבחירת־לבו — אתה מדמה אין טוב מזה. והנה, מידה אחת היה חסר: ברוטאליות! חמת גבר! רבותי, הנשמע כמוהו מששת ימי בראשית — בימי קדם המזהירים, בימי הביניים המעורפלים, בתקופה שלאחר גילוי אמריקה, המצוינת בשפעת משפטים קדומים ומטען הבאי רב, ואף בתקופתנו, תקופת הזוהר המחודש כקדם, המשיבה לאדם את הרגשת האושר — כי אשה תלך אחר גבר חסר ברוטאליות? — (בהתלהבות) — ואם קיים גבר בעל מום כזה, האין זו מחובתו לעשות רב לעצמו וללמוד מפיו תורת יסוד זו? הלא פשע מעין כמוהו הוא, אם נשמר בנו את טבע הבהמיות התורשתית כאבותינו הפראיים, ולא נתאמץ בכל דרך של התאמצות לכוון בעזרת הקברניט הנפלא, השכל התרומי, את סגולותינו ומידותינו? — (בקול חוצב להבות אש) — אכן, אני דורש עונש חמור לחדל־אישים זה, לנוכל זה, לפושע זה, שהשמיט מזרועותיו מתוך זדון או ערלות־לב אשה הראויה לו, והשבית גל אושר שהלך לטמיון בלא צורך מכריע! — (בקול שבור) — הרי סכום האושר הניתן ליחידים, מצטרף לסך־הכל־הכללי — היכולה האנושות לוותר אפילו על קמצוץ החומר העילאי, המכונה אושר, הוא היקר־מכל בעולם? הלא לשם האושר הזה נולדנו, מכוחו אנו חיים וקיימים, בשמו הצלחתנו להאריך את חיי האדם עד מאה ועד מאתים ומעלה, כרצון איש ואיש. הנחריש למראה זד המבזבז ולוא רק טפה אחת מאוצר חמד קרי אושר? ועוד זאת: הרי לא רק את אשרו איבד בשעת פחזותו, אלא גם את אשרה. ההיתה הרשות בידו לעשות כך? אני שואל ואתם, רבותי, שקלו נא היטב את תשובתכם: ההיתה לו הרשות להצמית אשרה? הרי אחרית מרה הביא עליה בתעלוליו. כי נטפלה לאחר ודווקא בעל שאר־ברוטאליות — תגובה פסיכולוגית מובנת למדי מצדה. אבל השבעה נחת? שבעתיים לא! קול דמעותיה ואנחותיה צועקים אלינו חמס! כי ברוטאליות במידה גדושה (ככל הפרת ההרמוניה, עמוד־התווך של חיינו) מפוררת את הנפש, מכבה את אורות השמחה, מכפישה בעפר ואפר את צחוק העיניים, ממקמקת את החיים ודוחסת אותם עד דכא! שח רצון חייה, שבת הכשרון, והיא נכספת אל אגם הלא־אווה. היש מכאוב כהמכאוב הזה, גם לה וגם — לכולנו! — (בקול טראגי) — אני דורש את החמור בענשים לנאשם! הלא אחר שתמו הרוצחים מהעולם, זהו כמעט רוצח, ואולי גרוע מזה. הוא המסמם ברעל הנפשי הגרוע מכל הרעלים! יהא דינו כדין צרעת ממארת התקופה שלאחר גילוי אמריקה המבהילה־מבחילה בחבליה־הבליה, ודינו זה ישמש אות ומופת לכל, למען ידעו!

דממת מוות קמה בהיכל אחר נאומו של הקטיגור. זה עידן ועידנים שלא נשמעו בהיכל זה נאומים כאלו — אין כפי הנראה תקנה לקטיגורים, ולוא גם בחברה המתוקנת ביותר. הנאשם — איש צעיר בעל הבעה חלמנית ותלתלי זהב, שאגב היה רחוק מתפארת תאורו של בעל הנואם כרחוק מזרח ממערב — דיוק תאורם של הקטיגורים ידוע היטב (בתקופה הקודמת היו מוצאים בתארו משום סימני בטלנות מעוררים מנוד־ראש, כמו אצל הללו שכונו בשם גנאי מקובץ “משוררים”, אלא שעכשיו היתה הבעה זו טבועה כמעט בכל הפנים) — התכווץ כולו תחת כובד המהלומה של המאשים. והנה הס הושלך — קמה העדה הראשית, הגבורה האפופה נדי־הדי־אידי הקטיגור, גורמת המשפט הזה, והעידה לאמור:

— אינני יכולה שלא למחות על הקטיגוריה, שבאה להגן כביכול עלי. יש בי נטיה בולטת, המתנגדת לסדרי החיים החדשים. ייתכן שאני שייכת במהותי הנשית לתקופה הקודמת, הגדושה משפטים קדומים — אף שאינני שופכת לקרבי את המזון דרך הפה, כמעשה הפראים הקדמונים. אבל, אדוני הקטיגור, ואף אתם אנשי הקדמה־כביכול, איך יכלתם להסיח דעתכם מעיקר גדול מכל — ממני. האמנם האשה היא גם בימינו כהגל הנסחב, וככל העולה על רוח הגבר ייעשה בה? הבגלל נטיתי ובחירתי יוטל עונש על אחר? הרי אהבתו אותי היתה ברורה לי, ואם לא נמשכתי אליו — סימן שלא היינו זיווג מן השמים. אכן, לעניות דעתי, לא רק שאין להענישו, אלא מחובת הכלל הוא להציגו לאות ומופת לכל, כי השכיל שלא לצאת מגדרו ומנע סיבוכים ברוטאליים, הם שעוררו את התפעלותו הגברית של האדון הקטיגור. — (באיום) — תדעו לכם, כי מעולם לא נכנעה אשה לברוטאליות, ולעולם לא תעשה זאת! — (בקול נכאים) — ואני כאשר אבדתי, אבדתי! אין מנוס ממרי הגורל.

לדבריה פרצה בבכי תמרורים חברתה, עדת המשנה, קרבה פתאום לפתע בתנועת תחנונים אל הקטיגור, כמבקשת עזר וסעד ממנו, ופתחה פיה גם היא:

— אל תאמינו לה. למעשה היא דורשת משפט־צדק. אלא שגם היא אינה אלא אשה. צדק הקטיגור. האשה נמשכת אל הברוטאליות. ולוא תכנוה גל הנסחב — זה גורלה, אבל גם אשרה. דברי ההשלמה שבפי ידידתי היקרה־מכל־יקר, יסודם ברוחה הנעלה והנאצל, ומציינים את דכאונה הנפשי, המזכיר אך התאבדות. בית־הדין חייב להוציא מפי הנאשם את ההודיה באשמתו, ולוא גם באמצעי האינקוויזיציה הקדושה (אותה, אנו הנשים, מבינות היטב) ולהטיל עליו עונש כראוי לו. — (בקול טראגי) — עיני כל הנשים בעבר, בהווה ובעתיד — נשואות אליכם!

התעוררות גדולה הורגשה בהיכל עם הזכרת האינקוויזיציה. לא רק הקטיגור אלא גם העדה, נתפסו למהלך מחשבות חדש. האמנם סימן הוא, כי שינויים כבירים באים ומתרגשים על החברה האנושית בפעם האלף? הנאשם עצמו קפץ על רגליו, ניסה לדבר, להסביר, גמגם גמגום מעומעם וחדל. אחרי שהבליג על התרגשותו הכריז:

— אני מקבל עלי כל עונש שתואילו להטיל עלי. באמצעי האינקוויזיציה אין כל צורך… כי אני מודה ומתוודה: חטאתי, עוויתי, הרשעתי! סוף־סוף גבר שאינו ברוטאלי, אין לו זכות קיום, ואינו אלא גונב את זכיון החיים מאחרים. ועוד אני מרגיש חובה לעצמי להביע את התרגשותי העצומה למראה ידידות־אמת בין אשה לחברתה — זו כמדומני הפעם הראשונה מששת ימי בראשית.

בפעם השלישית ניתך מבול דהמון על קהל הנוכחים. לא רק הקטיגור והנשים, אלא אפילו הנאשם מצדיק את הדין… וסוגד לברוטאליות — תועבת הדור המשוחרר. אכן, כלו כל הקצין. אכן בקורת של התיקונים והשכלולים, נזדעזעו עמודי התווך, שוב נתערפל אופק המחר. השוב יציף את העולם נחשול הזעם? פתאום קם על רגליו אב־בית־הדין בכבודו ובעצמו לעמוד בפרץ, ואחר שתחלופת הזנים לא היתה היום לפי רוחו, עמד והכריז כולו אומר אחריות כלפי כבוד המוסד וכלפי הדור המשוחרר ועתידו:

— מי האיש הנקי מעוון ופשע? האמנם כולכם העומדים לפני היום, גברים אתם ללא־פגם? הכולכם שומרים אמונים בלי לחרוג מהמסגרת הקבועה? מכל מקום ברור, כי המשפט הזה נועד להיות לעיניים לכל בנינו ובנותינו כאספקלריה המאירה. לדעתי דרושה התייעצות מאומצת ומשנה התייעצות, ומתוך כך, בהתאם לכח הניתן לי מאת רום כבוד מעלת העם, אני דוחה את מתן פסק־הדין!

המעלית עם הקתידרה והשופטים, עלתה ביעף כלעומת שהופיעה. הנאשם נפל על צווארי העדה הראשית וחברתה, ונשקן בזו אחר זו לאות הוקרה. אבל היא, העדה הראשית, הגבורה המאירה עיניים, דחתה אותו ממנה והלאה בשאט־נפש:

— אפילו על חין־ערך־עדינותו אינו יודע לשמור. הוא אשר אמרתי: הברוטאליות אינה מביאה אלא הפסד לבעליה!

ידידתה פעורת הפה ולוטשת העיניים, לא ידעה נפשה מתוך בוכה מבוכה ומבולכה. וכמוה כל קהל הנוכחים. אכן, סובבים הולכים החיים. אכן, נגמר המשפט מאיר־העיניים: מי הפסיד? האמנם חייב כל גבר להיות ברוטאלי? ומה יש לנבא לדור המשוחרר ולחברה המתוקנת?

הוד מעלתו…

אבל לא היה בו הוד ולא מעלה מיוחדת. אפילו לא בדמיון. אדם היה בתכלית הפשטות ואולי גם פחות מזה. כי היה ישר ופיקח. ושמו זיק. אולי כבר סופר עליו קצת במקום אחר ואולי יסופר עליו שוב במקום אחר — כי לספר יש די והותר. בכל אופן היה אישיות ידועה בחוגים מסוימים. הד צעדיו הגררניים במקצת, צלליתו הרזה־אפרורית — שימחו לבבות עצובים. אם זילפת פני איש מר־נפש בקריאת “זיק”, כיוונת עליו בקריאה זו בלבד קו של אור. אין ספק: משהו פעל האיש, משהו עזר, וכהנה וכהנה ייחס לו הדמיון הכל־יכול. על כן הוכתר במקצת מתוך לעג עוקצני ומקצת מתוך יראת־כבוד מאוששת בתואר: הוד מעלתו.

*

אראלי היה שם משפחתה של הגברת הנרייטה, אשה לא צעירה ביותר ולא יפה ביותר, ובכל זאת צעירה ויפה. בחיי אביה היתה מצודתה פרושה על כל בתי השעשועים שבעיר. כי האב האוהב היה אסקופה לרצון בתו, כל רמז כמעט־הגוי היה בשבילו מצוות־עשה וכל תשוקתה נתמלאה בטרם תובע. בהיותה סטודנטית סיירה הנרייטה בלווית בן־זוג כלבבה הרגעי את אירופה לארכה ולרחבה. ניסתה את המזל במונטה־קארלו, הגלישה על מדרונים משולגים בהררי־אלף, שוזפה בשזף פזמוני פריס והתמוגגה עם מתק הקולות באיטליה. למדה את סוד היופי שבבגדי רחצה והמריאה מעל לגרמניה וספרד. ואפילו עם הספינכס התווכחה בעקבות יוליוס קיסר, ובארץ־ישראל ביקרה בעקבות לורנס.

בפריס התוודעה אל בום. כך כינתה אותו לפי ספרו “הזבוב בום”. מעשה באחד זבוב, ימי ילדותו ואהבתו, שעות אשר והוותו… עד שנלכד בין קורי העכביש. הסופר בום לא התפרסם עדיין כדי הדר ותפארת, אבל הנרייטה האמינה בכוכבו, בחוש של חיה, המיוחד לנשים מסוג ידוע, הרגישה שהוא מין אילן רברבן בעתיד הקרוב. ומלבד זה הקסימוה עיניו השחורות־הגדולות ופניו החטובים בטוב יחס. ועורו בגון סגולי. וצחוקו התינוקי. ועוד מעלות רבות שלו, שרק אשה אוהבת מיטיבה למנותן אחת לאחת. והוא — אף־על־פי שלא הצטיינה ביופי בובתי ובפזיזות פריסית, בכל זאת הצליחה למשוך את הדון־ז’ואן הצעיר בנשיותה התככנית, בתבלין המיוחדים לה, בפלפל חכמתה, בבקיאותה בהוויות עולם, בעניני הספרות והאמנות ובכלל — הרי יכלה להיות לא רק אשה ואהובה, אלא גם ידיד וחסיד ומדריך כאחת. אשה כזאת, שאינה נופלת גם במעלותיה השכליות, יכלה להשפיע, ואף השפיעה רב השפעה על הגבר הדגול עד כה מנשים קלות־דעת, המשתכרות מפטפוט ריק והנענות מתוך מצוקה מינית. אף־על־פי שהנרייטה נמצאה אז בפריס בלווית אראלי, שנישאה לו לאחר־מכן, הרי בכל זאת לא מנעה אותה מציאותו של שומר־ראש זה מלגלגל רומן לכל פרטיו ותגיו.

והעיקר: הרומן הזה לא נסתיים בלי תוצאות. אם כדי למצוא אמתלה לבילוי זמן הדדי או מתוך משיכה עונתית (הנרייטה היתה מהנשים הנמשכות אחר משהו לשם הפגת השעמום, אחת היא אם זו הוללות או נזירות, יין או קלפים, חשיש או שירה) — בכל אופן היא למדה אצלו גם את מלאכת הרומן להלכה. היא היתה מעלה את זכרונותיה על נייר וקוראה באזניו את הכתוב לשם בקורת ותיקון. לא ברור, וגם הנרייטה עצמה לא ידעה זאת לאחר־מכן, אם הרומן הזה היה עשוי לעורר ענין גם אצל אחרים, אבל בדבר אחד אין להטיל ספק: היא ציינה את פרטי חייה המעניינים, בלא כחל ושרק, חוויותיה מימי ההוללות והשעשועים, זכרונות על גברים שונים, ומהם אחדים שהתפרסמו בעולם האמנות, וגם ניתנה שם הבעת־מה למניעיה הנפשיים של אשה מהתקופה שלאחר מלחמת וילהלם קיסר, כשמוסר האבות כרע־נפל, ויצר הלידה נפגע ע"י פלצות התותחים. מכל מקום לפי דעתה של הנרייטה, היה הספר הזה, אילו ראה אור דפוס, מעין מסמך היסטורי־פסיכולוגי של התקופה.

הרומן נכתב ולפי דברי המחברת נמסר לבום כפקדון. ואחר שנכתב, כאילו נסתיים יעד אהבתה, פנתה הנרייטה עורף לסופר הצעיר וברחה מפריס, ושוב בלווית אראלי. ואחר שמזלה הועם ואביה ירד מכנסיו (ואולי גם מתוך משיכת לב), נישאה לנאמן שבנאמניה כדת משה וישראל.

עד כאן תולדות העניין, ומכאן ואילך מתחיל העניין עצמו. כי הנרייטה רצתה להשיב אליה את כתב היד ההוא והנה מזדמן לה זיק.

— יודע אני, הנרייטה חביבתי. נמאס עליך אורח חייך. את הזדקנת במקצת. את רוצה לדפדף בדפי העבר ולהנות מהזכרונות. אבל גם גרעין חמרי טמון כאן, כמו בכל תופעות החיים. הרי, ייתכן, כי אפשר למצוא גם קופץ על כך. למשל, הוצאת־ספרים משחרת שערוריות…

— זה היה ילדי היחידי…

הנרייטה לא התפלאה, שזיק קרא בעיניה. זיק המוזר, הוד מעלתו זיק, ידע הכל. הרי לא מופרך הוא. אתה מכיר את פלוני ואת אלמוני, וחזקה היא על בן־אדם שאינו שומר את סודו לעצמו, אלא דוקא להפך: המושג סוד הוגדר רק כדי שאפשר יהיה להעבירו לאחר. זהו סוד — משביע אתה את חברך ובו ברגע את בטוח שהסודיות היא שתמריצו להפיץ דבריך ברבים. וזיק שהיתה לו אוזן פתוחה ועין פקוחה ושכל מברר, מה הפלא שכל העולם היה לו כהספר הפתוח.

דמדם זיק. האמנם בו בחרה הנרייטה לכלי השרת הפעם? האמנם יישכר לה כבלש? עודו זוכר את הימים ההם, כשהיה בעיניה כאליל שופע גבורה ועזוז. בליטות שריריו גרו אז תשוקתה, ורצון־חיים שוצף ממוזג בהין פסימיות נעורימית והגיונית, נצטיירו לה כתורן בטוח. לחדשים מספר. אחר־כך פנתה לאחרים, המצוינים בסגולה מיוחדת, שחסר לחלוטין — סגולת החידוש. בולמוס החידוש — הקו האופייני של הנוער בימים שלאחר מלחמת וילהלם קיסר ובעצם, אם הבל הנעלה ואפס הזהב, אם המוות נשקף במוקדם או במאוחר, הרי לפחות על הנאת השעה אין לוותר! ואף־על־פי־כן סבלה המהות הנשיית שבה — כי זו ערגה אל קבע, ואהבה ואושר. אל זיו אושר התמים, המיוחד לסבתות קורנות תחת עץ עבות. על כן קמטי העצבון האי־סופי בפניה. על כן המרירות האוכלת בה השכם והערב. על כן התהפוכות הבלתי־פוסקות ברוחה, על כן הרדיפה השטנית אחרי שלפוחיות עונג… האמנם יישכר לה כבלש?

קונן דויל היה מתאר את חיפושיו: יצא הבלש המפורסם מהבית ומיד הבחינה עינו החודרנית של בל־יטעה… ואילו אדגר אלן פוא היה מכניסו לבית ריק מאדם וחשוך, ולאור הפנס החשמלי היה מגלה גוויה מתה ועל ידה משמר כבוד: עורב שחור…. אדגאר וולאס לא היה פוסח על עיניים ירוקות ואקדח טעון; אחר מחברות המספרים הלזו היה מכניסו לכלוב אריות ונמרים; א.ת.א. הופמן היה משמח בדמות קוף־ענק, המדלג על הגגות ומנופף בזרועותיו השעירות לקצב מנגינה משגעת בובות־בתולות לבנות; ואילו צ’סטרסון היה מרגיע בדמות הכהן הקתולי הענו והסבלן את העצבים המשולהבים ומדמיע טפין טפין של יראת שמים…

האמנם היא רוצה להוציא לאור את הרומן? והניתן גם לו מקום כבוד להתפאר? והרי לפני ימים מספר נזדמן בעניין אחר לגמרי (וגם זה עניין לענות בו במקום אחר) עם המו"ל המודרני הידוע:

הקוניונקטורה המודרנית נוחה לחידושים. כל המרבה הרי זה משובח. ובעיקר דברי הוללות של הנוער החדש, או ביוגרפיות בנוסח עממי: נפוליאון, קזנובה, טורקימדה, רוטשילד, לנין…. והכלל: בלי כובד־ראש משעמם. “עניין” מחפש הקורא החדש. הוא רוצה גם ללמוד. אבל בשעות הפנויות מעבודה אין לדרוש ממנו התעמקות והשתקעות והתרכזות. כן… אחת גברת נזדמנה לו, והציעה לו רומן להדפסה. את כתב־היד לא ראה עדיין. אבל ספק גדול אם האשה הזאת מסוגלה להגיש משהו בצורה נאותה. אמנם דרישותיו ודרישות הקהל אינן גדולות מדי, אבל מידת־מה של עיצוב, של שילוב המבנה, של שטף סיפור־המעשה — הרי אי־אפשר… זהו כמובן רק הרושם הראשון, אבל הרושם הזה מכריע על פי הרוב. הוא יודע זאת מנסיונו. על כן הוא מרבה לקבל את פני הסופרים החדשים, לשוחח אתם פנים אל פנים, והרושם לא הטעהו…

כאילו שופע כח וגבורה היה בעיניה — עד שנהפך לדחליל אפור, המצודד עכברים בלילות, עכברים המכרסמים את אשל החיים. בכל בית הם מקננים, בכל חור הם חוגגים את לילות כלולותיהם. אין כמצודד עכברים באנשי המעלה!… היישכר לה כבלש? ואם ימצא את כתב היד האבוד, האמנם יביא לה תועלת, היביא תועלת למישהו?

— את כתב היד אביא! הכריע זיק, הוד מעלתו.

*

הבלשים המפורסמים מצטיידים בפנסים חשמליים, באקדחים, בזכוכית מגדלת. באביזרי איפור, בכל־פותח — אלה כמדומה כל הכלים שלהם. ואלו זיק לא בדק את מקום האבידה, לא חקר ולא דרש על ימין ועל שמאל. הוא סמך על המקרה הטוב. ואף־על־פי־כן היה בלש מצוין, הוד מעלתו הבלש. המקרה הטוב — הרי זה האליל הנערץ של הקוביוסטוסים, הגנבים, הזונות, המלצרים המשוררים, המדינאים, המצביאים. כולם אוכלים מכפו וכולם גומלים לו רעה תחת טובה. השמעת כבר שמשורר יודה: במקרה כתבתי דבר מוצלח; או מצביא: זכיתי במערכה כי במקרה הוכרעה חלוקת הכוחות לטובתי; או זונה: הגבר נמשך אחרי במקרה… כולם בטוחים, כי כושרם או אף גאוניותם — הוא שהכריע את כף המאזנים, אפילו הקוביוסטוסים, הגנבים והמלצרים.

זיק סמך על המקרה הטוב ולא נתאכזב. עלה על לבו הרעיון, שכדאי לרשום את אמצאתו במשרד הפאטנטים, אבל מתוך רשלנות הזניח את הענין והתחרט מאד (כפי שיתבאר במקום אחר). איזה דימון מסתורי לחש לו, כי בום האדיר נמצא בעיר, והראיה: הנצנוץ המוזר בעיני הנרייטה. לא שאל את פיה — הרי שאלה כזאת לא היתה אלא הוצאת ברכה לבטלה, כי אם לא סיפרה לו בעצמה, משמע: א) לא ידעה על כך; ב) לא רצתה לגלות לו, או שמא רצתה דוקא להפטר ממנו ולהבריחו מכאן. אכן צדק זיק: בום נרשם במשטרה והתגורר במלון. סימן שאינו מתכוון להשתקע. אם כך, יש לפעול במהירות הבזק. הבלש זיק ניגש לעבודתו: ראשית כל שכר חדר לעצמו במלון ההוא, ושנית, אחר שנודע לו מספר חדרו של בום האדיר, ארב לו וראהו. אלה הם הפנים החביבים־הסגוליים, זהו ארי הלבבות, זהו עוג המרעיד את נכבדות הארץ!

בקפיצה ממעקה למעקה יכולת להגיע לחדרו של בום. ואמנם עלה הדבר לרגלי זיק. בלאט הוא פותח את הדרך המוולנת — הילד איננו. הוא קרב אל שולחן הכתיבה. יש לבדוק את הניירות. אבל ניירות אין. לא על השולחן ולא במגרות. ולא בשולחן־לילה שעל יד המטה. והנה זז משהו. שערות זיק סמרו. הוא עוצר את נשימתו. לא כלום. רק הדמיון היתל בו? הוא מוסיף לחפש, מתחת למטה זרק עין — כבהיסח־דעת — ונרתע: הלא רגל שם, רגל אדם חשופה.

*

מכורח המסיבות חקר את התופעה המדהימה בעצמו. הרי לא יכול היה לפנות מחדר זר למשטרה או לתחנת העזרה הראשונה. אחז איפוא ברגל ושלף אשה עירומה — הנרייטה. הנרייטה כפי שהיתה בימי נעוריה. השלופה פוקחת עיניה כמקיצה מתרדמה, משפשפת עיניה ומשמיעה: בום. ופתאם היא פורצת בצעקה, חוטפת כל הבא לידה ומתעטפת בו: מגבת, מפת השולחן, חצי וילון… כאילו לא די לה בשבעים התכסויות. כך היא יושבת וממררת בבכי. היא שגתה, היא רצתה אל חדרו של בום, והרי זו לה הפעם הראשונה. ומה כבר ידמה האדון.

אבל האדון אינו מדמה. האדון מחריש ומסתכל בכתב היד שגילה. האמנם לא הנרייטה היא זאת? הרי אפילו דרך דיבורה והעויותיה האופייניות שלה הם. ועף־על־פי־כן לא היא לפניו, הרי זו אשה בגיל הפריחה, כמעט בכורה־בטרם־קיץ. אכן, הבכורה נרגעת והולכת ומתחילה להעלות על עצמה את מלבושיה. זיק פונה לה עורף כדי שלא לביישה, אבל היא אינה משגיחה בו.

ופתאם היא שואלת:

— יסלח נא לי, אבל מסתבר שאין הוא אלא זיק.

פניה אורו אחר שהשאלה נענתה בחיוב. אכן עלה בידה. הלא זה כבר השתוקקה להכירו פנים אל פנים. אחותה הנרייטה…

הנה הנה, יש גם אחות. אך הנרייטה מעולם לא הפליטה אפילו רמז על כך. האמנם מתוך קנאה העלימה את מציאותה של האחות הצעירה?

היא חונכה בחוץ־לארץ. בעצם אינן אלא אחיות חורגות. מאב אחד. אבל… מה טוב שהוא שתפסה בחטאה. כי למה תכחיש, לחדרו של בום רצתה להתגנב, והנה החליפה כנראה את הדלתות…

זיק לא העמידה על טעותה, הוא ישב והחריש. הרי נשכר לבלש והאשה מספרת. הספיקה להתלבש. עתה ישבה על ידו כמכרה מאז ומעולם. כידידה. היא שופכת את לבה. צעירה היא, רעננה, בולמוס החיים מתנגן בה — כך היא יושבת על ידו בחדר זר, כמעט שכחה שהחדר אינו חדרה, שרצתה אל בום, שאת איש שיחתה הכירה רק עתה ובמסיבות מיוחדות למדי…

והמפליא: פשטות דבריה, ובלא כל בושה, עכשיו היא לומדת שוב, מהגמנסיה ברחה, כי חרדה שהשעמום הירוק יבלענה. אבל משנוכחה כי בלי בחינת בגרות אין לה תקווה להיות עצמאית, החליטה לשוב ללימודים, כמובן לא לגימנסיה, הרי לא לפי גילה הוא, היא לומדת בקורסים, ומורים יש לה. כל בחור, כל סטודנט, כל מורה־הוראה מוכן לעזור לה חינם אין כסף. הם נמשכים אליה כדובים אל הדבש. את הגימנסיה עזבה בשעתה בגלל אחד אלוהי. הוא הזכיר לה את אביר חלומותיה, הרוכב על סוסה צחורה. חוילה היתה להוריו ובקיץ היתה ריקה מאדם. שם בילו שניהם את ימי חידוש אליליותם. אבל ההוד האלילי הלא הוא כחרס הנשבר…

זיק זז. הלא מישהו יכול להכנס. הוא רוצה לקום, אבל האלילה הצעירה מזיזה זרועה. ומחבקת. מחבקת באמת….

הוא מוצא חן בעיניה. אל נא ישתומם. אדם ישר היא. ככל בני הדור השני לאחר מלחמת וילהלם קיסר.

שיחתה כמעיין המתגבר: כולנו ישרים, כולנו אמיצים. אמנם קשה מלחמת קיומנו, כי תפוסים כל המקומות בשדות הכלכלה והאהבה. אבל אין אנו נרתעים אחור, איננו פחדנים. רק המתעזז מצליח, ואנו מתעזזים, מתעזזות. כי אלמלא כן, לא היינו….

עכשיו הוא, זיק, מוצא חן בעיניה. והרי אשה צעירה היא, ויפה. ואחר שנפרדה מאהובה הראשון, קשה לה בלי גבר. סוד ידוע הוא, כי מרת הנפש שבנשים — היא העגונה. ולמה להעמיד פנים תמימים ולומר אמן אחר פרכוסי בושה מזויפת בנוסח הסבתות? לפני זמן מה ביקשה את אחד המורים הצעירים מהקורסים, להסביר לה הא ודא. בחדרה היה הדבר, והאיש אדמוני וצחור, ומתאדם בדברו אליה, ומתבלבל — כנראה אינו רגיל לנשים. הביישנות שבתה את לבה, נכמרו רחמיה. הנה מה טוב, היא יודעת זאת, שנולדה אשה. מה טוב לחון גבר הנמק מחוסר אהבה!

ועתה פרשת חייה בצלו של בום, — עד שהעליבה. הרי ידוע גם לו, כי הנרייטה היא הנוסכת רעל וסיבוכים לכל דבר מתוק ופשוט. לפני ימים ושנים היה בום שלה, אבל זה היה לפני הרבה שנים. ואם כך למה היא תוחבת אפה לענייניה של אחותה? בראש ובראשונה הופיע אצלה והשמיצה את בום במיטב השימוצים. אמנם ברור היה כי גם אמת בפיה ‘היינו שזה אדם ריק מתוכן, הולל, קוביוסטוס, פזיז, חסר כל רגש עמוק וכו’ — אבל דוקא התערבותה יצקה שמן למדורה. כי אנחנו, הנשים החדשות, אוהבות על־פי־רוב לא כמוכות אהבה עזה כמוות, לא מתוך סינוור כל היש ומשיכה גורפנית — אלא בעיקר מתוך התגרות באחרת. המלחמה היא המניע היסודי לאהבתנו. כך אהבתי את בום. אבל הוא, הקורא בנפש האשה (את הסגולה הזאת אין לגרוע ממנו) כבתוך ספר, הבין זאת ובשעת מריבה של מה־בכך הפליט כינוי, ההולם את ישותי….

זיק החליט לעזוב את החדר, לעזוב את הבית. הרי כתב־היד איננו. ואם ישנו, הרי ודאי לא כאן אלא במקום אחר. ופטפטנית זו, אף אם תרבה להג כמים (אמנם אין להתעלם מיפיה, רעננותה ומיוחדותה) לא תגלה מאומה, כי אין היא כנראה יודעת מאומה על מציאותו של איזה כתב־יד — לכן שם ידו תחת בית־שחיה והוציאה מן החדר. (מה טוב שאיש לא נכנס — נאנח זיק בהקלה). הם יורדים במדרגות בשילוב זרוע כידידים מאז ומעולם, הם מגיעים לאולם הכניסה והנה — אדון לקראתם, מסתער בשצף־קצף, צורח ככרוכיה, מאיים במקלו.

— הדוד! — צייצה אחות הנרייטה — (אפילו את שמה לא הספיקה לגלות לו וכבר הביאה עליו פורענות).

— אל נא תדמי בנפשך, כי תנהגי בשרירות לבך ואני אהיה כמחריש. לא בת יחידה את לי כהנרייטה לאביך המנוח ורך האופי. כל עוד אני חי לא אתנך להדרס תחת גלגלי התאוות־התועבות, הה, בנות משחיתות!

— אבל…

— בלי שום אבל, אדוני. כלום סבור אתה, שאינני מכירך. המלון הזה שמור היטב על ידי עושי רצוני. יודע אני את מוצאיו ומובאיו, ואף ביקוריה של זו לא נעלמו מעיני. אבל הפעם לא תתחמקו מידי. אחת אמרתי ולא אשנה.

— בבקשה רבותי — התפרץ שוער המלון — הלא…

— בלי הלא. אצלי אין הלא. אצלי יש הלא אחר לגמרי. ואתה, אדוני המפתה, שתי דרכים לפניך. משפט ומאסר בעוון פיתוי ילדה או — קידושין. ובמעמד זה תיכן ומיד. הנה שם הרב וכל כלי הקודש. ותשובה אני רוצה מניה וביה. תיכף ומיד. רק זאת תדע: אחר החופה לא תקבלו ממני אפילו פרוטה נקובה אחת. ערום ועריה תקחנה. וזה שכרכם על פריצותכם. ובכן ענה: הן או לאו!

— והרי…

— אני מצלצל למשטרה. ולצאת לא תוכל. כל המבואות שמורים.

קרב הרב. הנה מעמידים השמשים את ארבעת הכלונסאות. הנה כוס הברכה. והנה קרבים גם השושבינים, זה מזה וזה מזה, ומכניסים את החתן מזה ואת הכלה מזה תחת כנפי החופה, ואף הטבעת מוכנה בכיס, והדוד מכריז בחגיגיות מוטעמת:

— בזה הנני מעניק לך, אדוני בום, ביום כלולותיך את מתנתי היחידה והחדפעמית למען תדע אתה וילמדו אחרים ממעשיך. הנה הטבעת ובה תקדש את בחירת לבך…

ופתאם נפתחת הדלת ביעף והנה הנרייטה.

— אבל הדוד, הרי לא בום הוא זה!

—?

הנרייטה ניגשת לזיק ומסבירה לו פנים. היא מחייכת ומתביישת.

— כתב־היד לא היה אלא משל היה, רציתי להתנקם בבום ולהציל באמת ובתמים, את אחותי הקטנה. פעם אחת רציתי גם אני לעזור למישהו. ולא גיליתי לך את היותו כאן ואת מקום מגוריו, כי חששתי שמא תחשוד בי שלא בצדק. הייתי בטוחה כי תמצאנו. סלח לי ששימשת לי כלי־שרת הפעם.

הכלה התעלפה. השוער, שהתפשט ממדיו, והנהו האדון אראלי בכבודו ובעצמו, התחיל מטפל במתעלפת. בום, שהופיע כאורח לא־קרוא (השוער הוא שהזעיקו בטלפון אחר שהזעיק את הנרייטה) ועמד על המתרחש היה כבולע רוק.

ורק זיק, כלי השרת המגוחך הצטער: משום שלא השיג את כתב־היד או משום שלא הצליח להתחתן?

ופתאם פוקחת הכלה את עיניה:

— אל תצטער, זיק — הלא כתב־היד ייכתב עכשו.

— אנחנו נוסעים! — הרעים הבנאי ברקן, הגבוה ורחב־הגרם, והכל הסתלקו מפניו כמפני אוטובוס צבורי בערב שבת. הילדים שהיו רגילים להתרוצץ על מדרגות הבית, נמלטו על נפשם כעדת אנקורים; ועדת אנקורים, שצבאה על סולם המוליך הגגה, נתפרחה לצדדין כעדת ילדים נפחדת; השכנות המתווכחות בענין הבחירות ותוצאות החקירות בבית־המשפט וסדרי הכביסה, נחבאו אל כליהם; ואפילו כלבו הנאמן של זיק כשכש בזנבו ולא הטריד את האורח הנשפן, שהתפרץ לחדרו של זיק:

— אנחנו נוסעים!

ברקן זה הבטיח לזיק מה שהבטיח: באחד הימים היה שרוי בצרה גדולה בגלל ביתו. כי את הבית בנה מכספי הלוואה, שקיבל מאחד הבנקים בתנאי, שישלם במשך כך וכך שנים, כך וכך בחודש, לאחר מכן יעבור הבית לרשותו הגמורה. הכסף בא כמובן מהדיירים, והנה שמט אחד מהם, מיסטר צמדא, נעלם כאילו צלל במים אדירים, ויחד אתו נעלם שכר הדירה לחצי־שנה כמעט. לזכות בעלותו היתה צפויה סכנה, הלא את חסכונות כל חייו היה יכול לקפח בשעה אחת. החיפושים היו לשוא, כל החקירות והדרישות עלו בתוהו. ואף יצא האומר, כי האיש הלך למקום לא־נודע: לעזאזל. נמלך ברקן בדעתו ופנה אל זיק. הבלש המפורסם גלגל את הענין במוחו ותהה על המושג “עזאזל”. האמנם יש מקום, אי, מלכות כזאת בעולם? אכן, קיבל הבטחה מפורשת מברקן, כי אם יוודע לו במוקדם או במאוחר משהו בענין זה, לא יתמהמה להודיעו ויהיה לו לעזר בחקירותיו. אחר־כך ניגש לעצם חיפוש הנעלם. חקר ודרש ומצא שיש להנ“ל אֵם זקנה בחו”ל. אליה הריץ מכתב מלא רחשי תודה לבנה, המצוין בכמה וכמה מעלות טובות, והנה עכשיו, אחר שרווח לו, הוא רוצה לסלק לו חוב ישן, אלא — שהכתובת אינה ידועה לו. מיד השיבה לו האֵם, גברת צמדא הכבודה, ופירשה לו את תיבת־הדואר של הבן, כי כתובת מפורטת לא היתה גם לה. הוא שם איפוא מארב בבית־הדואר, צפיה — ושוב חרס. והנה שוב מכתב: כך וכך, הנהו בא מחו“ל ובאמתחתו תזכרות מידי האֵם, והסימן מספר תיבת־הדואר, ובקיצור הוא היה רוצה לראות את הבן המצוין של האֵם הנפלאה וכו' וכו'. כך נלכדה הצפור — ושכר הדירה שולם. ברקן בא על שכרו והציל את ביתו, וזיק הבלש קיבל שכר־הבטחה לעתיד לבוא. שנים אחדות עברו וברקן לא נתן כל סימן חיים. אף־על־פי־כן שמר זיק בלבו את ענין ה”עזאזל", והיה בטוח כי ההבטחה תקוים במוקדם או במאוחר.

— אנחנו נוסעים!

הם עלו על האסדה בעלת שני הגלגלים, שמו תחת המושב את המזוודה המפורסמת הכל־מכילה של זיק, הפקידו את הכלב על הבית, וברקן משך במושכות. בדרך סיפר ברקן, כי גונב אליו משהו על שלטונו המוזר של איזה צים בעיר לא־רחוקה, וכיון שהענין חשוד בעיניו במקצת, החריד את זיק: שמא כאן המפתח לחידת העזאזל, הלא סוף־סוף את הבטחתו הוא מחויב לקיים.

אמנם הדרך לא היתה ידועה לברקן כל צרכה. כי ראשית היה עליהם לעבור כברת־מדבר, וכידוע אין במדבר כל כביש וסימן של כביש. ושנית, היו לו בעצם רק סימני דרך קלושים, וגם אלה לא היו בדוקים כהלכה. כך, למשל, ידע, כי בהגמר כברת המדבר, צריך להיות פונדק, ועל יד הפונדק אשל — זה הסימן לעירו של צים. אבל היאך להגיע לפונדק? אמנם יש לסמוך גם על הסוס — העיר ברקן — כי בזה הסוס היה נוסע… פתאום נשתתק.

זיק נתן בו עיניים, וברקן התגרד בפדחתו והתחיל להסביר לזיק, כי דיירו ששמט בעבר, עודו מתגורר אצלו, והוא משתמש מדי פעם בסוס זה דוקא, ושמו הרי הוא — ורק עכשיו עלה הדבר על דעתו— צמדא. האין בשם זה מעין רמז של צים? והלא מפיו נודע לו על קיומו של צים בכלל. איך שהוא, המסע התחיל והנוסעים שקעו בהרהורים, הסוס הרגיל, כפי הנראה, בדרך זו, התקדם ברגל טופפת, והשמש נטתה לשקוע. רצה ברקן לעצור — אבל הסוס לא־אדם התעקש ולא רצה. לא עזרו המשיכות במושכות, לא עזר גם השוט, הסוס רץ כחץ מקשת, כעצם החיים, בלי מעצור, בלי כל מעצור. זיק הסתכל והחריש.

— האמנם נרשה לבהמה זו להבם אותנו?

זיק רמז לעגלון. ומתוך מרמור הניח ברקן את המושכות ואת השוט, ועשה כרצונו המפורש של הבלש, אבל לא התאפק מריטון, שהוא מתחרט כבר על כל העסק המזופת הזה, שכן דומה כי במרוצת השנים האחרונות אבד לו לחוקר המפורסם חוש השכל הבריא, והנהו נכנע אפילו לרגליה של הבהמה. בין כה וכה עלה הירח, ועל פי כל הסימנים — לא ידוע איך וכיצד — תם פתאום הכביש והם טסים בדרך לא־דרך, בין טרשים וחול. הירח היה כלועג להם ורוח חמימה ליטפה אותם ויישנה — ובאמת ובתמים נרדם ברקן. פתאום נחבט ונתר ממקומו. מיד אחז באקדחו הגדול כאומר לירות. בטפיחה השמיט זיק את האקדח:

— השתגעת, הרוצה אתה להזעיק את המחבלים, חמור?

העגלה עמדה פתאום דום, וזו הסיבה להתחבטותו של ברקן.

— כנראה — מלמל זיק — משהו נשבר. רד והסתכל.

בלא רצון עשה ברקן כמצווה, ואמנם מצא כי היצול נשבר לשנים, כאילו נחתך בתער. הדבר היה מפליא באמת, ועיניו חשכו. הלא כמין מעשי־כשפים הם אלו. התגרד בפדחתו וגמגם את חששותיו לזיק. אבל הלה היה שקוע בהרהורים כלא שומע. לבסוף התעורר מדמדומו והודיע:

— אין ברירה, ברקן, נפלנו כנראה בפח, ועל כן ראשית חכמה, יש לתקן את היצול ולהשתדל להתקין את האסדה לנסיעה. הרי אין כל אפשרות, גם לפי דעתך, לשוב ברגל, לא כן? התבונן נא, אולי תמצא משהו הדומה לעץ. ובכלל דבר שאפשר להתקין ממנו יצול ארעי.

מה מוזר הוא, שהבלש מופיע תמיד ברגע הנכון. מתלחשים פלונים פושעים זוממים — והנה מעבר לפרגוד הבלש. מנחים פצצה — והנה הבלש מגלה אותה ומונע אסון. וגם זיק הגיע ברגע הנכון. בדיוק, כי ברדתו מהאסדה אחר שברקן נבלע בחשכה, כדי להתבונן כה וכה, והנה במרחק מה עץ. כנראה האשל המפורסם. קרב אליו זיק בזהירות — והנה קולות.

— אדוני צים. בטוחני של יגיעו לכאן.

— מיסטר צמדא, המכונה צאם, מנין לך הבטחון הזה?

— את היצול התקנתי כהלכה. סידקתיו. ומנין יקחו יצול במדבר? הרגל לא יגיעו בשום אופן.

— חבל, מיסטר צאם, מדגדג אותי הרצון להכיר את מיסטר זיק, כנראה בחור כארז…. הרי צוויתיך למשוך אותם לכאן, ולא להביא עליהם כליון חרוץ. אח, גולגולת מטומטמת!

זיק לא עצר כח למשמע המחמאה. התקרב:

— סליחה רבותי, היש כאן איזה פונדק בקרבת מקום?

השנים קפצו כנשוכי עקרב.

— מי אתה

— אני זר. תייר. ופונדק אני מחפש. פונדק שע"י האשל. אולי תואילו, רבותי היקרים, לעזור לי בעצה טובה?

צים תפס מייד מיהו ומהו התייר:

— בבקשה.

כיון שכך, פונים שלושת הגברם אל הפונדק. היתה זו טירה חרבה, שרבות מהן נשתיירו באתרים שונים מימי הרומיים או הצלבנים.

— פנדקאי אין כאן — הצטחק מיסטר צים — אבל חדר תוכל לקבל גם בלעדיו.

והנה הדחיפו השנים את זיק לאחד החדרים, המואר באור הירח מבעד הפרצות הרבות, והגיפו אחריו את השער. ומיד נפתח אשנב באחד הקירות וראשו של מיסטר צים הופיע:

— מצטער אני, מיסטר זיק, שנפלת בפח. אמנם הבטיחוני, כי לא תגיע אלינו מסיבה קלת־ערך זו או אחרת, אבל אני יודע כי לבלשים (לפחות אם לדון לפי ספריהם) משחק המזל, והם מגיעים תמיד, ולכן הכינותי לך לכל מקרה שלא יבוא את הטרקלין הזה. ואם אינו נוח ביותר — לא בי האשם ועמך הסליחה, הרי במדבר אנחנו. האמת, אני שמח שהגעת לכאן. שמך הטוב הלך לפניך, והגיע גם אלי זה כבר. אבל לא יכולתי לעזוב את עסקי ולעלות אליך. והנה הצלחתי להביאך אלי. בני אופי דומה, למשל רודף ונרדף, נמשכים זה אל זה ומוכרחים להתנגש. על פי חוק המשיכה של שני הקטבים הנגדיים. מי הרודף ומי הנרדף — זוהי שאלה אחרת לגמרי ואין להכריע. כאן מכריעה רק הוד מעלתה ההיסטוריה. למשל נפוליון ואנגליה: דימית כי נפוליון הוא הרודף, ולבסוף נתברר כי היה דוקא הנרדף, או, למשל, המיושבים בדעתם וטרופי־דעת… וסו"ס ההיסטוריה היא הקובעת מיהו הרוצח בשמו, היינו מי הוא סמל החלאה האנושית, ומיהו הרוצח בשם קיבוץ אנשים, היינו מיהו המגשים את חוקי האנושות הקדושים ביותר.

— גם אני שמח להכירך, מיסטר צים. והסימן שבאתי אליך. ואל נא תחשוב, כי חשדתי בך חלילה. ידעתי שאתה רוצה לראותני. אבל בעושי רצונך חשדתי. הם אינם מבינים אותנו. ועל כן בדקתי את האסדה ואת הסוס גילית את היצול הסדוק, הידקתי אותו איך שהוא, כך שאפשר יהיה להתירו במשיכה אחת. בראותי את האשל, התרתי את ההידוק ו… הגעתי אליך. מכל מקום מעניין לדעת למה זה סגרתני כאן: הרי לדבריך אנשים אחים אנחנו, ולפי שעה אין לי כל אפשרות לחרוץ משפט על מעשיך אם לטובה ואם לרעה, ואין לדעת אם אני אוהב או אויב.

— אני מוכן להסביר לך פנים, מיסטר זיק. אבל חושש אני שמא אינך בעל לב נוקשה למדי. ופה אני נוהג לפי כללי התבונה. כפי שידוע לי, יש לרסן קצת את הבלשים, כי הם סנטימנטאליים מאוד, עוזרים לאלמנות, ליתומים ולרכושנים… הם מתרגשים מאד כשאיזה גנב מסכן שם בכליו טבעת של עשיר, אבל לא איכפת להם אם למשל איזה בעל־בית עריץ מגרש את דייריו העניים או כדו'… ובעיקר הם מתרגשים כשהם מקווים לקבל מתנת־יד הגונה… בכל אופן לא אחמיץ את ההזדמנות להראות לך את שלטוני ואת כל הראוי לראוה, כי עכשיו, אחר שהופעת, נדמה לי שהכל מה שעשיתי ופעלתי רק למענך עשיתי, כדי שאוכל להתפאר לפניך באחד הימים.

— עוד שאלה, מיסטר צים…

אבל מיסטר צים נעלם. האשנב הוגף. ורק הירח האיר את החדר דרך פרצות החומה. עם העלמו של מיסטר צים התחיל זיק בודק את חדר הטירה, והנה אחרי מאמץ לא רב גילה, כי הרצפה עשויה טבלאות טבלאות, שלא כולן מחומר וגודל אחד, הוא הסתכל בהן מכאן ומכאן, הוציא את אולרו וניסה להרים טבלה קטנה אחת — אף הצליח. מיד נתגלתה משקעת ובה גלגל קטן. סובב זיק את הגלגל, והנה הולך הלוך ומתרומם החלק הקדמי של הרצפה וחושף מבוא ומדרגות יורדות. זיק לא התמהמה. האיר את המבוא בפנס־הכיס והנהו יורד לאולם רחב ידיים, כנראה זכר לימי־הביניים, מין כנסיה נסתרת של הצלבנים, העובדים את בוראם בסתר מחמת הכובש המושלמי. הנה גם ספסלי אבן, והנה גם מכרעים, וגם שריד של במה. השרידים הארכיאולוגיים לא משכו הפעם את תשומת לבו. הוא חיפש מוצא. חשב שלא יתכן, כי למערה זו אפשר להגיע רק מן הטירה מלמעלה. הרי ההגיון נותן, כי זה מוצא־סתר לימי צרה ומצור, ובבדקו את הקירות ראה והנה לוח שיש גדול ואותיות זהב חקוקות בו לאמור:

"פ. נ.

בעצם ידי כריתי לי את הקבר הזה ובעצם ידי כתבתי את דברי לזכר עולם. מר נפש אני, כי לא מצאתי אזניים קשובות לי בין בני דורי — משום שאני מוכשר יותר מהם ומבין יותר מהם. (ייתכן שהערכתי אינה צודקת, אבל אחר שבדקתי את עצמי ואותם פעמים רבות, מצאתי שיכול אני בלי מצח נחושה אבל בלב תמים לומר מה שאמרתי). ומעשי אשר עשיתי יוכיחו. כאשר רציתי לעבוד את החיים, במפלגות, במוסדות, במשטר הקיים — הושיטו לי אצבע משולשת. ואולי — כך אני חושב עכשיו בצדק. כי אני בחושי הדק הבינותי כבר אז הם, במשטר פלוני או אלמוני, מכוונים כולם אל האבדון. הלא כולם משתוקקים אל תכנית אחת:

שאפתי מאז אך לנוח,

לשכב ולא לחשוב דבר,

נגמלתי מסוד של הרוח,

לפתור חידות שוב לא אכמה.

העולם עייף. הקפיטאליזם עייף. הישגיו הגדולים היו בעוכריו. בית־הקיבול האפשרי נתגדש ואין לו שוב אפשרות של הרחבה. זו הסיבה למשבר בעולם הרכושני. אבל גם משטר אחר אינו אלא תרופה לשעה. הוא נלחם לקיומו, כל זמן שיש מתנכלים לו — אבל אחר שיתחסל העולם הרכושני, היילחם עוד המשטר־שכנגד? לנוח — כולם רוצים לנוח מעמל דורות. ומנוחה זו אין פירושה אלא כליון חרוץ של כל אדם. אילו ישבו טובי האדם על המדוכה, אילו הסירו את לוט צרות־העין מעיניהם, ייתכן שהיו מוצאים מוצא. מסופקני מאד ובכל זאת אני מניח כי אפשרי הדבר. אבל היום איש אינו מסוגל לכך. היום כולם עד אחד חיים בחטף־שטף בלא רגע של פנאי לצורך הפנמה והתרכזות, והתעמקות באיזה עניין. ימים ולילות הם יכולים לבלות במעבדות חימיות. כן. כי כאן טמונה תועלת לשעה. זהו תחום מצומצם. זה קל יותר לתפיסה. או בלשונם: זהו עניין של ממש. אבל לשקוד על מעשה־בראשית — על כך אין קופץ. בימינו לא ייכתב שוב ספר יצירה או ספר רזיאל, אף לא ספר ‘השעשועים האלוהיים’ להרקליט או ספר ‘האהבה והשנאה’ לאמפדוקלס…

מתוך נקמה עשיתי את מעשי. נסיתי אף הצלחתי להגביר את זו רוח־העוועים המתסיסה היום את הדור הזה. יוחש הכליון שהם משתוקקים לו יהי כרצונכם. במאה העשרים אין שוב מקום לאיזה נביא טפש, הרוצה לגאול עולם בעל כרחו…"

זיק קרא את הכתוב בעניין רב. הוציא את פנקסו והתקין העתקה מדוקדקת לעצמו, אחר־כך מישש את הלוח, נגע בברגי הזהב המברזגים אותו בקיר החומה. והנה כנגוע מטה־קסם התחיל הלוח מזיז את עצמו כמו דלת על ציריה. שוב מבוא. וליד המובא שתי דמויות מוסוות.

תפסוהו השנים תחת בית שחיו, זה מזה וזה מזה: נלכד. הוליכוהו. לאולם ישיבות שטוף אור. הכניסוהו, והנה על במה נישאה, על כסא־שן יושב האדון צים בלבוש הדר ולרגליו גוהר האדון צאם עושה־רצונו. ועוד כסאות רבים באולם ובכולם ישובים אנשים לעצה, עטופים שחורים ופני כולם לוטים. האדון צים נענע בראשו לנכנס.

— ידעתי שתמצא את הדרך. הלא הבטחתיך להראות את עיר שלטוני. הנהי. סימנים נראים־לעין יותר מזה — אין. שב, אדוני האורח והקשב. רשות הדיבור לאדון הרתם.

מיד קמה על רגליה אחת הדמויות והרצתה בצמצום אבל בבהירות על מצב תנועת הרתם בעולם. תנועת הרתם מחזקת את הגוף, מחשלת את החושים. מוסיפה על סבילותו של האדם כהנה וכהנה. התא הראשי נמצא לפי שעה בשווייץ ובגרמניה. נתלכדו כמה וכמה אסכולות, הנבדלות זו מזו בשינויים קלים — כי האדם אוהב את השינויים הקלים, זה מרבה את עניינו ומושך את לבו. ואילו שינויים יסודיים הוא שונא מחמת עצלות המחשבה שלו. אם התנועה הזאת תוגבר, יש לחשוב כי האדם יהיה מסוגל לשמור על המשטר הקיים בכל אתר ואתר עוד עשרות שנים, בלי להתקומם. בעיקר צריך לשים עין על אנגליה ואמריקה, כי שם היום נקודות התסיסה החשובות ביותר.

האדום צים הודה למרצה והכריע:

— יש להפיץ את הרתם באנגליה ואמריקה. ועכשו האדון המוסר.

מיד קמה על רגליה דמות אחרת. וגם היא פתחה בהרצאה תמציתית: במוסר הדופרצופי בחיי המין היה משהו מחומר מפוצץ, ובהתאם להחלטה נעשה כאן תיקון יסודי. הזנות המופקרת פחתה במידה ניכרת, ולעומת זה גברה האהבה החפשית. אדם הנמשך היום אל אשה, אינו מהמם את אזניה בפזמונים סנטימנטאליים, אינו נושא אותה לאשה ברוב עם וטכסים — אלא פשוט לוקח אותה, כפי שהיה מקודם נוהג לקחת בת מין. ע"י כך מסופקת לאדם מידת האהבה כצרכו, ולא רק במשורה כפי שהיה נהוג מקודם. ולא עוד אלא שאין איש רואה רע בזה אם פלוני לוקח לו שתי נשים או אף יותר — הכל לפי מידת אפיו ויכלתו. סיפוק אהבה זה מועיל במיוחד, כי הוא מפזר את אדי ההתקוממות והשאיפה, המצטברים בלב גבר חשוך־אהבה, שיש ובשילים תוצאות בלתי צפויות מראש. לעומת זה לא פוספסה הדופרצופיות במחסר ובפוליטיקה. שם מתנהל הכל כפי שהיה נהוג עד כה. השלטת יחסים אחרים בעיסוקים אלה, עשויה להבריא את המשטר ולהביא לידי הבראת האדם וקיום העולם. מידת המוסר בעולם ממוזגת עכשו בטוב־יחס לא לגרוע ולא להוסיף.

האדון צים נענע בראשו, ועתה הוא נותן את רשות הדיבור לאדון הדיבה.

שוב קמה על רגליה דמות אחרת, ושוב נשמעים דברים כדרבנות. זיק יושב ורושם: עתונאי מוזר בבית־נבחרים מוזר. המרצה מציין כל דיבה פוליטית, שהומצאה בתקופה האחרונה. דיבת החבלה, דיבת הרצח הפוליטי, דיבת הגזע ועוד ועוד. מטבע הדיבה הוא — אמר — שהיא למעלה מהאמת או השקר. כי בכל דיבה יש משהו משניהם גם יחד. יש דיבה המכילה 99% שקר ו־1% אמת, או להפך, או ביחס ממוזג בצורה אחרת. מכל מקום, מתפקידה של הדיבה אינו לברר את האמת ולהוקיע את השקר. הדיבה היא מגפה רוחנית. באדם מצטברים על אף כל התחבולות של ההתעמלות, העבודה, האהבה, המוסר וכו‘, כל מיני אדי רעל רוחני, המחפשים מוצא לעצמם. הדיבה היא המוצא לפרץ מרץ. הנה יצא האומר כך וכך. פלוני מתלהב ומתלהט בעד, ואלמוני הוא באותה מידת החום ממש נגד. עד שהשופט — בצורת בית משפט ממש או דעת הקהל או כדו’ — מכריז כך וכך. יש ופסק ־הדין משכך את הסערה. אבל אין זה הכלל הגדול. כי הדיבה יכולה להתקיים גם אחר כך, ולעשות את שליחותה בגלגולים שונים. מצב הדיבה משביע עכשיו רצון בגרמניה. הגיעה השעה להעבירה גם לאמריקה, כי המפתח לעתידו של העולם הוא בשתי הארצות האלה בעלות התעשיה המפותחת ביותר. גם אנגליה וצרפת ראויות לתשומת לב, אבל לפי שעה המצב שם אינו דוחק. איטליה ורוסיה אינן זקוקות לה עכשיו. שאר הארצות מצוינות בדוח המפורט.

ושב נענע צים בראשו והסכים למרצה… ופתאום קם והכריז על הפסקה. השחורים קמו ונעלמו במבואות הצדדיים.

פונה צים אל זיק:

— אם כן, אדוני זיק, מה דעתך על כל המלאכה הרבה שעשיתי למענך? האמנם פושע אני בעיניך. משום שאני משתדל ע“י רשת הארגון המופלאה שלי, הפרושה על פני כל העולם, לשמור על המשטר הקיים בכל אתר ואתר? או שמא אני בעיניך דוקא אחד מל”ו הנסתרים?

— אדוני צים (והנני בטוח כי שמך אינו אלא ר"ת צדיק יינו מתוק) — (ובלבו: שמא צורר ירקב מיד) — לא לי המשפט בענין זה. אבל שאלה קטנה לי אליך, והיא שהביאתני עד הלום. חפצתי לשאלך, עוד בהיותי כלוא בחדרי, האמנם זוהי מלכות העזאזל?

האדון צים נענע בראשו. מיד קרבו אל זיק שני השחורים. תפסוהו תחת בית־שחיו והוליכוהו.

דלת צדדית נפתחה לפניהם והנה השמים והירח.

מיסטר צים ברכו:

— לך לשלום, מיסטר זיק. לנו יש כאן עוד הרבה בעיות המחכות לפתרונן. ואם תרצה לשוב לכאן ולעמוד לימיני…

זיק לא שמע את הסוף־פסוק. הוא קפץ לתוך זרועות הלילה והנהו רואה לפניו את האשל ועל יד האשל את האסדה, ואת ברקן שכמעט גמר לתקן את היצול. אכן, התנפל על הבלש בחיבוקים, כמעט החניקו.

— אדון זיק, מה טוב שהנו כאן, ואני חרדתי לו מאד. אף שבטוח הייתי כי ישוב. בכל אופן מצאתי את האשל ואת ענפיו הברוכים. ואת היצול תיקנתי.

זיק רמז לו לשוב על עקבותיהם. הברנש התחיל מגרד את פדחתו:

— האמנם נשוב, אדוני זיק, ובלי ראות דבר?

— זהו זה, ברקן חביבי, לעזאזל שילכו אחרים!

ובקול חרישי הוסיף:

— שהם תרשישיים ממני.

ויסעו.

למראה גופתו של אדם הזקן, תהו ולא מצאו ידיים ורגליים במבוכה ומבולכה. איש מהם לא זכר את המוות, ואף מפי אבותיהם לא שמעו עליו דבר וחצי דבר. הלא גם המושג אבות היה זר להם לחלוטין. הם ידעו רק זאת: מתוך כדור הדוגר דידו לחללו של עולם, והם גדולים ונבונים כהיום. מעולם לא תהו על קנקן התמיהה — כאילו ספר הפעולות בהווה ובעתיד פתוח לפניהם לרווחה. ולא חשבו מאומה. כי לא תמהו. כי לא הרגישו כאב. כי לא נשאו נפשם לעולם שכולו טוב. הכל היה להם מן המוכן. הכל היה בהם. הכל עמד לרשותם. איש איש התגורר במחוזו — ששים מיל מרוחק מחברו. מרוחקים זה מזה חיו חייהם, ושאבו את חיוניותם מתחנות הטעינה הקבועות בכל נקודות מושבם. התחנה השפיעה חום ומזון אחת לחודש, ובצאתם מהתא המזוגג, הריהם גדושי־חייות ומלאי חוסן, וחודש ימים הם יכולים לבלות בלא־עשה ולא־חשוב — כך חיו עירומים ובטלים, רעננים ומושלמים איש איש במחוז חפצו. לא נבדלו זה מזה במאומה. אף לא במין. לא היו בהם שני מינים ולא היתה העריגה המינית בנמצא. לכן ידעו אושר. כי לא ידעו שקיקה אל האושר. ולא הגו נכאים ולא למדו בכי. אבל גם לא שמחו. כי חבלי לידה ופרכוסי המוות לא היו במחיצתם. לא משכו בעול הצמד ולא בעול החבורה. חסרו הכוח המושך־דוחה – סגולות האבן השואבת. היו לאחר סתירת הכוחות החיוביים והשליליים. היו בכלל לאחר – לאחר החיים. כנפים היו להם ורגליים וידיים. עפו כשרצו. אבל לא מעוף שואף. מאיים, פרצני, כהעיט העט על טרפו, או כאֵם השכולה הגוננת על פגרי גוריה – אלא טסו טיסה קצרה בתשישות שממונית. ושוב ירדו ושכבו. צעדו צעדים אחדים וישבו. ולא ידעו שינה, כי לא עייפו מעולם. הלא כוח החליפו בתא התחנה אחת לחודש.

היחידי שנקרא בשם היה אדם הזקן. האחרים, הדומים זה לזה, לא נקראו בשם, כי לא היה בזה כל צורך. בטרם צאת האחרים מכדור הדוגר, היה אדם. כולם זוכרים אותו. ולעתים רחוקות, יש ומצטמרר שלא מדעת פלוני או אלמוני לזכר אדם הזקן – כי הוא הנקודה הסתומה היחידה. הוא מקור הפחד הגדול – אם הרגש שנתעורר בהם במפתיע, ראוי להקרא בשם זה. כל מה שידעו, המעט מן המעט, בא להם ממנו. לא היה להם מקור אחר. מפרק לפרק היו נענים לקריאתו של אדם הזקן. יש ובהיותם בתא הטעינה הזדמזם פתאום קולו – מפקד ומזרז, שבור ופלדי כאחד. הנהו מזמינם שבת תחכמוני גם יחד. והם כמשוכים באבן שואבת עולים וטסים מקצות הארץ וחותרים אל הטבור – אל אדם הזקן. הטיסות האלו היו הנועזים במעשיהם. בלא דעת על מה ולמה ולשם מה. בלא חשוב על כך אם מעט ואם הרבה. קריאתו של אדם הזקן היתה מדרך הטבע. הרגל בלא סרח תמיהה. כעטיני התא המזוגג. אבל לאמיתו של דבר – לא נזקקו לחברתו. יכלו לחיות גם בלעדיו, כי הגעגועים היו זרים להם בתכלית. הייפלא כי עברו עליהם חדשים מספר מיום שנזדמזם קולו של הזקן לאחרונה, והם לא שאלו לפשר הדבר? והנה פתאום – טרטור מחריד בתאי־הטעינה. הנסתמו העטינים? אחד קודר טס אל חבל נחלתו של אדם – והנה מצאו מוטל מת. והוא אשר הקהילם יחדיו לטכס עצה במצוקת הכלל.

בחבל אחוזתו של אדם הזקן נאספו כולם עד אחד, מכל קצות העולם באו בטיסה – כי גדולה הבהלה: חל קלקול בתאי הטעינה! המזון שבתוכם יספיק לימים מספר, ומה יהא אם לתאים לא תוחזר קדמותם המושלמת? החרדה הקפיצתם מרבצם, הזיעתם, זעזעתם, הנה הם מתרוצצים ומתקוצצים אנה ואנה ולא ידברו. הרי ללא צורך היה הדבר עד כה, העוויה, תנודה או תנועה – ודי להם. החרדה פקחה עיניהם, חידדה אזניהם, אימצה שריריהם, שיננה מוחותיהם. הנה זה בכה וזה בכה, זה בחבורה וזה פרוש מתנודד ומתגודד ומחפש מוצא. ברק העיניים מעיד על זיקי מחשבות מקיצות מתרדמת דורות. הנה… והנה… והנה…

אחד זריז מכולם, עדין מכולם, דק־גו מכולם – הצליח בחיפושים יותר מכולם. התחיל מפשפש לפי שיטה מסויימת. בבדקו את התל, שעליו רגיל היה אדם הזקן לשבת לעת הדמדומים ולהסתכל בעולם סביבותיו – מצא חבילה משונה. פיסות לבנות מסומנות בסימנים שחורים. הזריז הסתכל במציאתו ולא הבין דבר. והנה פתאום כהד זכרונות עמומים, נדלק במוחו זיק מאיר. כאילו שרביט אור בקע באפלה, כאילו… והנה גם הסימנים השחורים נארחים זה לזה ונערכים זה אחר זה, מתחברים ומתלכדים ונעשים אגודה אחת. הנה כאילו ניתרים דיבורים מגרונו של הזקן, הנהו מדבר אליו מכל הסימנים האלה, מוכיח ומלמד, מזכיר ומנבא… בקירוב כך:

– נאום האיש האומלל מכל האומללים, שהיו עד כה בעולם החיים, המכונה בפי בני דור התמימים בשם אדם הזקן. הם – בני דור התמימים אינם בני אדם במשמעות הרגילה, ולכן אין להם כלל צורך הבעה, זיקה לווידוי בעל פה או – בכתב. ואילו אני בן אדם הנני. וגם אני, אף כי עברתי את שבעים מדורות הגאולה, לא נגאלתי מזו הזיקה הארורה, שהיא אחת הסגולות העיקריות של האדם. הבעה! הבעת הצומח – הגידול, הבעת החי – התנועה. האדם שכלל את כח ההבעה, העלה אותה, נתן לה ריבוי צורות, הגמישה והגדישה – כדי זוועה. גדל וגם נע ונד, לשם צמיחה שכלל את גשושי ההזנה שלו, ססגוון את אופני התנועה, המציא את אות הנצח – את אותיות הכתב כדי למסור את נסיונותיו לדורות אחריו. והנה אני האיש החלטתי לשים קץ להבעת כל חי, הצומח והחי גם יחד: דומם יהיה העולם! וכל אשר בו. כך החלטתי. וגם ביצעתי. בכח האדים המרעילים. אזור חנק איום לפף את כדור הארץ. אטמוספירה של רעל. נסתם כל לוע חי, פורקה כל ריאה נושמת, השחירה וקרשה דום. ואני בתאי המזוגג ישבתי והסתכלתי בתמס כל החי בזה העולם השנוא. כי שנאתיו. לא יכולתי שאת: את החיה האורבת והטורפת ללא מחשבה מתוך בולמוס הרעב; את הבהמה האוכלת והפרה־ורבה וממלאה את הארץ בשר חי. שנאתי! שנאתי את האדם הטורף והאוכל, השטוף מחשבות משתוללות והרוקם מזימות ארגון וליכוד – ללא תכלית. ארגון עולם הצומח, ארגון השוק, ארגון הכח ההיולי המצוי. אליל הארגון רוטפש, כמו בוּדה חייכן הסתכל בקורקבנו ומפלי בטנו רעדו מהנאה עצורה. העולם אורגן. הכוחות החשמליים־מגנטיים נאצרו באסמים, וצאן האדם נכלאו איש איש במשוכתו למשוך בחבלים המיועדים להם. איש איש ומקומו, כח כח ותאו, חיה חיה וגדרתה… ואילו אני טאטאתי את העולם המאורגן הזה טאטא והשמד. שם דראון יימחה, אמן!

לא יכולתי שאת את חבלי הארגון השונים, את המלחמות לשווקים, לעדפי־התוצרת, את הספסרות בבשר אדם חי, את המסחר השפל באידיאלים נשגבים כביכול. ואת ארגון הלידות שנאתי מכל! הרי חיי המשפחה בוטלו זה כבר. ולשם ההזדווגות של זכר ונקבה מן החיה או מן האדם, דרוש היה רשיון מיוחד. כי כך פקד אליל השוק, המח המארגן, העיקרון הסובב על צירו.

השמדתי את כולם באדי הרעל! השמדתי, כי ידעתי: יש לאל ידי ליצור חיים חדשים, טובים מאלו, הלא גיליתי את סוג הגלים החשאיים, שאפשר לכוונם לשימוש רבאנפי וכלצדדי. בכח הגלים האלה עלה בידי להצמיח אדם חי מזרעו. וכך יצרתי את האדם החדש. את תמימי הדור הזה.

להם נתתי את כל הסגולות היקרות, שחסרו האנשים בזמני. הענקתי להם מזון וחמימות בכח הקרנה אחת בחודש. והחסרתי מהם את הזיקה להבעה. בידלתי אותם. איש איש בחבל נחלתו. את כל כדור העולם חילקתי לחבלים רחבי־ידיים ובהיקף של 60 מיל לא ימצא איש כל יצור חי. ומנעתי מהם את שבע התאוות. לא חילקתים לזכר ונקבה, כדי שלא יתנסו בנאפופים־כאבובים; ולא יתחייבו בלא־תחמוד; ולא יתפקעו למראה פלוני החזיר העשיר; ולא יבואו לכלל מחשבת רצח, כי לא יתנגח איש ברעהו, וכו'. דור גאולים יצרתי. דור שאינו מת. ועל כן אינו זקוק ללידה. בכח הגלים החשאיים, שמרתי אותם מתמס. וגם אותי הזנתי – חיי נצח היו שמורים לכולנו. גן־עדן חדש הענקתי לעולם. בלי מלאכים ובלי מורא, בלי מורשת חטא האבות, ובלי חלומות מכזיבים.

הם – אשר יצרתי אני – חיו חיי אושר. אבל אני… ימים רדפו ימים ואני ישבתי על התל ליד התחנה המרכזית ומררתי: במה טוב העולם הזה מהקודם? אמנם שבע תאוות התועבה נמחו כליל. אבל היכן המטרה… התכלית! לא היתה בעולם החיים הקודם, ואילו גם היום – איננה ובאין תכלית….

על כן סילנתי על עצמי את הגל החשאי… הנני יודע: בעוד זמן מועט יינתק חוט חיי, תתפגפג התחנה המרכזית, ייפסק נס הטעינה… יחדלו החיים על כדור הארץ.

כתבתי אשר כתבתי, בקיצור נמרץ ובצירוף סוד הגלים החשאיים, הניתן בזה. אולם מובטחני, כי איש לא יפול על המציאה, איש לא יבין. הרי מלבד ברואי, אין חי בעולם זה ואין מח אדם תופס. אני הייתי האחרון… היוצר וההורס האחרון…

גמר הזריז והנה הוא יושב שקוע בדמדומים על תלו של אדם הזקן. ולא רק דמדומים נתעוררו בו. כעין מחשבות מתלכדות הלכו והתברקו במוחו. מעין אור הכח החושב הגיה.

ופתאום הוא מוציא מפיו שריקה מחרישה אזניים, מעין קול מושך, קול מצווה, מקהיל. נחפזו ובאו כל תמימי הדור עד אחד, והנה הם נצבים סביבותיו בחצי גורן עגולה ועיניהם חרדות ותמהות.

פתח המקהיל. דיבר. כדבר אדם דיבר, כי נתעוררו בו הכוחות הנרדמים. והם, השומעים, כאילו מתחילים מבינים, כאילו מכח החרדה הגדולה נקרע בלבם חלון ההבנה.

– מדרך הטבע הוא – אמר המקהיל – כי במות אחד החיים, יינתן לו הספד כערכו. אמנם אמת ונכון: עד כה לא ידענו מהו המוות. אבל מתוך כך לא ידענו גם מה הם החיים. והנה זה עכשיו נודע לנו הדבר. אוי לעצרת הזוועה הזאת, ואוי לידיעה הזאת! כי מות האחד, משמעו – מות כולנו. לא רק מתוך שנוכחנו, כי קיימת אפשרות כזאת בכלל, אלא גם משום מסיבות השעה. הרי התאים המטעינים, העטינים שלנו, מתרוקנים והולכים משפעם. מי יתן לנו דדים טובים, מי ישקנו כח החיוני?

קול יללה ענה למספיד – הנה למדו השומעים הגות.

והוא ממשיך וטוען:

– עלי להספיד את ההלך הייגע. כי זאת עליכם לדעת: מתוך כתביו נתברר לי מי הוא ובמה כוחו. בן אדם היה, וכבן־אדם טולטל בין צירי התקווה והיאוש. כוח החיים והמוות – אלה שני המנופים אשר קרמו את מרקמת־ברקנת חייו. והנה גבר היאוש בקרבו. והוא שניתק את פתיל חייו. ועוד נתברר לי מתוך דבריו, כי הוא היה אבי כולנו. אב במשמעות נותן חיים. בני האדם שהיו לפנינו, האמינו באביהם שבשמיים – כי דימו שהוא הנותן להם את מנת החיים, ולא רק האב הבשרי לבדו. ואילו משחדלו להאמין באביהם שבשמיים, והחלו הוגים באלילים, כגון שוק ותוצרת, ארגון והספקה, ומצאו מעגן בחוש הגבהות – בנצחון המפלגה הפוליטית או הפלוגה הספורטאית וכד', נתמקמק בהם כוח החיים. באין אב אין חיים. זהו הסוד הגדול.

ואילו אנחנו – אילו ניתן לנו גם כוח החיים, אילו תוקנו עטיני הטעינה – האמנם היינו בוחרים בהמשך החיים? זאת היא השאלה הגורלית. הנה הגיתי בכתבי הזקן אבינו. כי פתאום לפתע נתעורר בי כוח הקריאה וההבנה. וגם בכם נתעורר כוח ההקשבה וההבנה. ומתוך כך שבה לנו סגולת ההבעה, ההשפעה, הזיקה ההדדית – היא היא העושה את האדם. האמנם כבני־האדם אנחנו היום? האמנם זרע האדם, שממנו בראנו אבינו, הוא הוא המטביע בנו את חותמו? מת הזקן אבינו. היתואר, כי על האדם לא יסתבל הנצח? הלא למוות נברא והמוות מנת חלקו בכל עמלו. כי המוות נמצא בתוכו. אכן, אני פונה אליכם ושואל: האמנם דור חדש אנחנו, שלא כדרך בני־האדם? האמנם על אף זרע האדם שממנו לוקחנו, נוכל שאת את הנצח, אילו ניתנה לנו האפשרות להתקין את דדי הטעינה לצרכינו? זאת היא השאלה הגורלית שאני שואל אתכם היום הזה: במה תבחרו – בחיים או במוות.

נזדעזע קהל השומעים, זה שוהק וזה שואג, זה נוהק וזה גוהק, זה פועה וזה גועה, זה גוער וזה נוער, זה מגרגר וזה מדברר – איש איש כלשונו ואיש איש כמידת יכלתו. הלא הוברר להם פתאום לפתע מה גדולה התהום שנפערה לפניהם.

והנה קם על רגלו אחד קודר. מיד נתפנה המקום לפניו, כאילו הרגישו כולם בכוח האחד. הוא עומד מזה והקהל מזה, כשני כוחות מתנצחים אחד כנגד משנהו. וכך אמר הקודר:

– בתשומת לב רבה שמעתי את דברי הזריז. ואל נא תתמהו אם אגלה לכם עכשיו, כי זה כבר התחקיתי אחר שורש הזקן – עוד בימים שהיו כתקנם למראית־העין. ידעתי: אין לסמוך על בן־אדם. לא עשיתי כהזריז, המחכה עד שעת הסכנה האחרונה. מעודי הרגשתי, כי משהו צולע בעולמנו. ונוסף לזה: איזה כח הקפיצני מסף הלא־דעת אל היכל הדעת. אגב: מפי הזקן הצלתי בדרך תחבולות מחוכמות (הלא חשב את כולנו לתמימי טמטומת), כי לא אחד הזרע ששימש לו צלע־בראשית בשעת בריאתנו. איש איש קורץ מחומר שונה. וזו הסיבה לשוני של סגולותינו.

אבל לא לכך נתכוונתי. (אגב: כיון שלמדנו לדבר, ראוי שננקוב איש איש בשם הראוי לו, ובזה להוותנו או לשמחתנו ננקוט בדרך בני־אדם). צדק הזריז באמרו, כי מותו של הזקן אבינו היה מעין הכרח. הלא אדם מדור הקודם היה. ועוד צדק באמרו, כי אפשר להסלין את העטינים ולחדש שפעם כקדם – או להתקין דדים חדשים. אודה לפניכם שוב: על קנקן זה תהיתי זה עידן ועידנים, ראיתי את הזקן אבינו בעבודתו ואת סודו גנבתי. הוא עצמו סיפר והראה לי אחד ועוד אחד, קו לקו צרפתי יחדיו – אחר שלא האמין, משום רתיקותו לחוק שחקק לעצמו, שהדבר נתון לתפיסתו של אחד משלנו. כבול־הישג היה ככל אדם. אבל גם דבר זה אינו החשוב עכשיו. את החשוב מכל שכח הזריז להזכיר: הלא הוא עניין האהבה!

נתמעשו־נתגעשו־נתרעשו המקשיבים. לא הבינו מה עניין האהבה לכאן. ומשום שלא הבינו, הגדישו את גודל הסכנה שבעתיים.

מיד הסביר הקודר:

– תדעו לכם, שלא רק מציאות האב היא שקיימה את בני־האדם, אלא גם – האהבה. והיא החלוקה לשני המינים מתוך כוונה זדונית, שפלוני המסונוור ישתוקק אל פלמונית המחושמלת, והיא תחזיר את תשוקתו. (ואם אין סינוור גומלין, מאנדרלמסת התשוקה שבעתיים). זהו הכוח, המביא את היודע לידי שכחת עצם התכלית, והמשכיח מלבו את לעסת־מאסת הממש. ואילו המתפכח מעוורן האהבה, שולח יד בנפשו. כי ניטל ממנו כוח ההתאפקות. אכן, ברור שרק להטי האהבה הם שהעבירו את האדם מדעתו הצלולה (קרי: הנטיה לחדלון מאפס תכלית). והראיה: גם הזקן אבינו לא עצר כוח ושלח יד בנפשו, כי העביר מן העולם כל עזר־כנגדו. עם פספוס עניין האהבה, אבד האדם. זה סוד הצלחתו של מפעל ההרעלה העולמית. אבינו שימש רק מכשיר־ההרס, בלי שיתברר לו ה“למה” הגדול. וגם לנו לא ברור דבר. אבל – אחר שהננו רק בני מין אחד – שואל אני את עצמי ואתכם גם יחד, וזהו לפי שעה עיקר העיקרים – איך נשא אנחנו את החיים אחר שנתעוררו מתרדמת אפס־ההבעה? לא רק שאב אין לנו, אלא גם אהבה מסונוורת אנו חסרים?

פתאום הדהים את כולם קול מוזר: מצפצף ומהגה ומאובב. הומה ומהומה, פוקה ומפוקה, בוקר ומבוקה: אל הכלים נחבא האיש ולא ראוהו. אכן, גדל כבודו שבעתיים, כי זה סוד השפעתו של כל העושה בסתר. מיד העלוהו על תל גבוה קבל עם ועדה. הרי לא שמעו קול כזה עד עכשיו וכפלא היה בעיניהם.

– אפס – אמר להם – אין לך מעוות שלא יוכל לתקון. ראשית, לוא לדעתי שמעתם, הלא אב יש לנו ואלהים יש לנו – ומי הוא אם לא הזקן שברא אותנו בכוחו יתברך? הלא הוא ציווה ונהי, ובמאמרו קם עולמנו זה כולו. וגם מוצא האהבה במהרה יימצא, וערב אני לכם, כי טרם ימלאו ימים רבים והנה ימצא איש איש חיק קרוב כרוחו והפרידוּת המינית – אם לא יוליכונו שולל סימני הדורות הקודמים – תיתכן אף תקום. אמנם החלוקה שלנו בין שני המינים תהיה אחרת, הלא אחרים אנחנו ושונים מכל אשר קדם לנו… אך קוץ אחד יש באליה זו… הלא גם אֵם ולא רק אב ידעו בני־האדם. ואיש מכם לא הזכירה לפני. אמנם רחוק ממני המושג הזה… מהי אֵם זו?… ברור, היא שילדה, את בני־האדם, אבל הרי המעשה בלבד אין בו כדי חשיבות מכרעת. בלבי אני מרגיש מעין געגועים אל… אל אֵם… לא תאוה ולא תשוקה, לא זיקה חברית ולא… אלא געגועים אל משען, אל… אולי אל העבר… אל הגשר המצביע אחורנית. והרי גשר כזה אינו קיים בשבילנו. ועל מה נתרפק, מאין נשאב את הכוח הגדול, כוח כל הדורות הרבים שהיו לפנינו?

בשנית השמיע הקודר:

– הנה דור הגאולים אנחנו: הבנים החסרים מידות רעות. אולם גם את האב ואת האֵם חסרים אנחנו. גדועי עבר אנחנו. האמנם יש עתיד בלא עבר? הייתכן שלם בחסר?

ופתאום זעזוע רודף זעזוע. המהום ופעפוע. דשדוש ורמרום סביב. בפצפוץ מדרדרות זגוגיות התחנה המרכזית. במערבל מסתחררים שברי שפופרות, פלחי ברגים, קלחי גלגלים, עקמון וקרסון והרסון בסילון החוזר… אחד חוור בעל חתימות צללים סגליים בפניו מנחם:

– מה בצע בחיים אלו, המכוונים לבני אדם מסונוורים? הגם אנחנו נחזיק בהם אף־על־פי שהם חסרים תכלית? הלא בן אדם בראנו, בן אדם שהיה הרסני מכל אחיו – ולא יכול שאת את ההרס השלם. נדבק בקש־תקווה אחרון, ועשה אותנו בדמות תשוקתו וכצלמה. עוגן הצלה היינו לו וארנבי־נסיון – המשום כך נמשיך ונחיה? הרי לא למעננו עשה זאת, כי אם למענו. מוטב שנמות גם אנחנו עם מחול־הפירוק של מכונות האדם. אנחנו ניגאל וחלום האדם יתפספס. כי מה לנו ולשאיפותיו. רק הטפשים רוצים בחיים. רק האבות האומללים רוצים בהמשך חייהם בבנים. ואילו הבן המאושר רוצה במוות! עד כה היו גם הבנים אבות, משום כך החזיקו בחיים. ואילו אנחנו רק בנים הננו, בני מוות!…

נגרפו נסחפו בסילון האוויר הנקהלים. לא מתוך הסכמה לדברי המנחם, ולא מתוך רגיגה לחיים כדברי האחרים – אלא מתוך הכרח. הנה אחזתם שפורפרת הרוח וערבלתם סביב סביב. הנה הם נתקלים זה בזה, הם מתנגחים זה בזה, הם ניתזים ביעף, ושוב צוללים מטה במסמסת הנוזלים שנתהוותה תחתיהם. אין משען לא למעלה ולא למטה, כאילו נעקר המסמר הקובע את סדרי הטבע. הופרו חוקי בראשית תוהו ובוהו, ורוח אלהים מרחפת אין. והם עודם חיים, עודם רואים ומתנסים בשבעים האימות והחרדות והבהלות. עוד זיק הזיקה־לחיים מהבהב בהם. הם רוצים לחיות, רוצים להחזיק בדבר שאפשר להאחז בו – והנה תמס.. מסס.. סס…ס…

היאמין איש למראה שלשת יצורים, המתקינים פיגומים מוזרים? הזריז, הקודר והמצפצף מוצצים ומעלים נוזלים שחורים מבטן האדמה. היונקים הם מדדי הפחם? ההתקינו להם כדבריהם עטינים חדשים שופעים חיוניות לפי הסוד הגנוב מבית־אוצרו של האדם האחרון?

האדם האחרון החריב את העולם, ורק לולב־חיים דק הותיר – והנה הלולב מלבלב. אבל – הבני נצחים הם שלושת היצורים, פליטת החיים הדלה? ואם מות ימותו, הרי אין ביניהם זכר ונקבה להקים דור חדש. האמנם תפול גם עליהם התרדמה־גרדמה, ובקומם והנה הם זכרים ומצלעותיהם נבראה הנקבה החדשה למען ההמשך?

– חזירות! – רוקק המחבר:

אפילו בחלום – העולם לא יתום!

או דברי מליצה שלא לצורך וכיצד לא להשתמש בהם

ידוע הוא לכל, גלוי וידוע לכל תינוק, לכל שוליא, לכל בר־בי־רב, הלא עם חלב אמנו ינקנו את זו שפת האֵם, זו שפת הדיבור, זו אמנו הלשון אֵם־כל־חי כדכתיב בספר הקדוש לגויים: בפי עוללים ויונקים סוד העוז! אין לנו שפה מלבד זו השפה. אחת היא יונתי חכמתי, אח היא לעמה. לשוא יטיחו כנגדה רועי ההבלים, שלוחי הבלהות, גמולים עלי אמם, פרחחים אין־פרחים – לזרוק אבק בעיניים. לשוא עמלם של כלי־השרת, המשכימים לפתחי נדיבים, כי ראשיתם לוטה בערפל ואחריתם עדי אובד. אנחנו הראשונים להכרת זאת האמת ואנחנו נהיה האחרונים על במת ישחק, כי לנו הנצחון. תחי זו השפה, שפת האֵם, תחי לשון החול, תחי שבעים ושבעה!

כזאת שינן בחדרו החבר וולף פרחין להטיף בהתאסף עם בהומה מהומה עם הרת השלטון החדש. בדבריו אלה הוא מאמין. הלא מלבו יצאו. מעצם לבו – לא נשתה בצמא לשונו, חלילה. ואין חס ושלום שום פסול, אם הוא, וולף פרחין (פרחין – משורש פרח דוקא) שימש מורה לשפת עבר בזמן מן הזמנים. הלא לשם פרנסה עשה זאת– היתר־עסקא קיימא לן מדור דור. אבל כעת יוסר הלוט, כעת יושלך המסווה אחר גו. תחי שפת האֵם, יחיו ההמונים המתרברבים ברחוב, כן ירבו וכן יפרו על חבריו וידידיו, הגדולים ממנו בשנים ונסיון (כי ניסו כוחם לא אחת ולא שתים – וכל המנסה מצליח!) ויעשנה שפת תרבות ומליצה באמת. וכי למה זה יטריח אדם כבודו ללמוד שפת תרבות אחרת? הלא אנחנו עם עושי יש־מאין מדור דור. יחיו אלה מחבריו למודי הנסיון, המברכים ברכת המוציא יין מן המצוק! עמהם ילך שכם אל שכם, עמהם יארח לחברה. כי טוב לו בצל קומתם הבטוחה. אשרי הבוטחים באוצרות סמויים. אזנו כאפרכסת יעשה לדבריהם ויקל גם לו להשמיע דברים מנופת־צופים מתוקים בקהל עם רב. כמוהם ישא מנאמיו־מנעמיו – ומתקו רגבי נחלים. ומדבריהם אשר שמע, ישבץ תשבצי זהב וחן לתפארת דבריו, זוהי מלת הפדות לחלות פני נדיבים:

– שפת האֵם!

מה נאה מלה זו – נאה לדרשה ונאה לקיימה, ואם כי דשו בה רבים, כי כולא בה, הלא אם הוא, וולף פרחין בעצמו, ירעימנה בגת וחידשה ימיה לזרוח כקדם. את פניו העשויים קמטים קמטים יקמט שבעתים (לפני המראה לומד החבר וולף פרחין את סוד הקמטים לעשותם כוונים כוונים לשובב לבבות) ובקול של ספק אנחה ספק תחנונים ירנן ברננת לבבו:

– שפת העם… תרבות האֵם… תחי דרכנו בשושנים!

בחוץ האיר השחר. ילל מחנה כבד של כלבים נשמע מרחוק. אשרי מאחרי שבת, משכימי קום לעבודת המחנה!

ואשרי הגבר וולף פרחין, כאשר טרדו־חרדו בנים בהתפלג מערכות לשניים. מה רבה המהומה, מה כבדה הבהלה, ומים עכורים ימתקו. אלו לאלו בפזמון מפזמין, פזמון העולם למנהגו:

– לקומם שדפון, להקדים תרופה למכה, לשפוך שמן אל כל מרחשת רוחשת להאדיר! מצווה לשמה היא.

והוא? הלא בכל זאת ואף־על־פי־כן! אף אמנם הצדק עם המחזיקין בכנפות החולין, ההולכים עם המחנה, המתחבטים־מתלבטים באבק רגליהם של עכו“ם כן ירבו… והוא? בלבו שמורה הגחלת, כמראה האש וכמתק הדבש – הלא צפיחית המחנה השני תמשכהו. הוא נין ונכד, בר אבהן שיצק מים על ידי ההוא בוצינא קדישא. היתכן? איך זה ייראה לפני אביו מורהו ולבו בל עמו כתמול שלשום? בבית המדרש חבש ספסלים ונענע ראש לזמזם עם המזמזמין. ימים טובים, ימי ששון ואורה היו הימים בשמעו אל רינת הפלפול הפלפל הזה… מלה אחת מתובלת בק”ן תבלין של טעם. ותא חזי: ק“ן טעמים לכאן וק”ן טעמים להיפוכו. לא הוא הגבר להנזר מאלה המטעמים הגנוזים ליורשי אבותיו. (הבאמת ובתמים מתאמרים המשומדים הללו להכרית מני ארץ את זכר מנהגי אבות קודש?) ובימים טובים ובימים נוראים, איך זה יינזר מבית־המדרש, כליל הדבקות ועצם החיות, ולא יחדש סלסוליו כקדם? ק“ן תבלין של טעם ירדו לעולם, קמ”ט לקחו ההולכים עם המחנה, ואחד מהם נשתייר לארחי־פרחי. ולא ארחי־פרחי כפרחין. לארחי־פרחי אין מלונה במקשה, כי אם לינה קשה, ופרחין….

הוי, אשריכם החברים, הבוטחים בהמון אדם רב! הגורל נחתך, ומי החבר וולף פרחין כי ישיבנו. חבר הוא עם הרשומים בפנקס הגדול, ורק אתם כל הברכה וההצלחה. מי גבור כחבר וולף פרחין לשוש אורח. עם המון המסתודדין בצדי הרחובות הוא הולך, הלא אל שיחם עליו לשמוע, כי על פיהם כל הדברים משתלשלים:

– הגדול, למראה ההרס, אכלו שבץ!

– לא. כי טרפוהו השרצים!

יד ביד משפשף החבר וולף פרחין ופניו קמטים קמטים. כי הנה המפתחות ללבות האלה מונחים בכיסו כבקופסה. מי עוד כמוהו יבין אל זאת שפת הרמזים, ובית־לחשים לו על צוואריו לעשות כלחשי מתי הסוד. את מנאמו אשר חזר חזור היטב לפני המראה, הוא זוכר, שמור היטב בזכרונו – בור סוד שאינו מאבד טיפה.

והנה אחד רוכב במעלה הרחוב, ולקראתו סוס מגמא ארץ. מתבונן החבר וולף פרחין על סביבותיו, והרחוב כמו ריק מאדם. יודעי החן נבלעו במאורותיהם בין־רגע. והנה גם ברק חזיז קולות, רק עתה הבין החבר וולף פרחין את פשר ההתחמקות, עם מאסף הנמלטים על נפשם נמלט גם הוא אל המאורה… ולבו בל עמו כתמול שלשום. מלה אחת מתובלת בק“ן תבלין של טעם, ותא חזי: ק”ן טעמים בה לכאן וק"ן טעמים להיפוכו. דהרות סוסים וקולות וברקים וצעקות גדולות ומרות אל המאורה מגיעות.

הוי, מי ידע חקר ונצורות, מי יבין להתנבאות, מי יכה את מי?

בצאת החבר פרחין כעבור ימים ולילות מן המאורה, ראה בככר השוק כמראה אדם, שפניו קמטים קמטים, העשויים כוונים כוונים לשובב לבבות, ומסביבו, הנצב ברמה, מצטופפים המון אדם רב לשמוע אל מנאמו ספק אנחה ספק תחנונים ברון יחדו כוכבי הצלחתו:

– ידוע הוא לכל, גלוי וידוע, גלוי לכל תינוק וכל תינוקת, לכל שוליא ולכל בר־בי־רב… הלא עם חלב אמנו ינקנו את זו שפת האֵם, זו שפת הדיבור, זו אמנו הלשון אֵם־כל־חי כדכתיב בספר הקדוש לגויים: בפי עוללים ויונקים סוד העוז…

אכן ידע הגבר וולף פרחין, כי אמנם לא האיר אליו אלהי התמורות את פניו הפעם, ואולם הוא את יהבו השליך עליו ולא רפו ידיו ועש היאוש לא אכלו. כי אשרי האיש הבוטח. האם הוא האשמאי שלא כיוון את השעה ולא בחר למנהיג וחבר את אנשי הסטרא, אשר כבשו הפעם את סוללות ההצלחה? הלא חילוק אין בין דעתיו לדעותיהם, ורק אלה ארחי־פרחי הדבקין בהזיון־רוח, ההולכים אחר הילל־בן־שחר מזרחה, היו לו לקוץ ממאיר כל ימיו – גם לו וגם לאלו אשר עתה ידם על העליונה. אף בזה הדבר אין חילוק ביניהם. ואת המנאם להנעים אשר שמע במו אזניו, היה נושא הוא בעצם פיו אלמלא הפח והפחד, אשר באו עליו כקטב. אבל לבו לא נמוג בקרבו וכליותיו בוטחות, כי עוד לימים פתרונים.

הוי, אשריהו, כי בימים מקדם עשה וולף פרחין קרדום לחפור בו מזו הלשון המתה, זו הגבירה הבזויה בעיני השפחות. הלא בספרי המוסר יודע הוא פרק או שנים, ומיטיב הוא להבין בהם את פרקי התמצית, ומימיו לא שמע לדברי הפוקרין, המדברים גבוהה גבוהה בשפת עם לועז, המחברין מאמרים של דברי תורה ומסתייעין בכותבי דברי הימים, אשר חיברו ספריהם בשפה הרומית. יתגדל ויתקדש שמה של השפה המובנת. אשרי האיש היושב באהלי שם ואל במות הגויים לא יפן.

יודע הרב ר' וולף פרחין את מוסר אביו, ונבון תחבולות יקנה

ובעבור וולף פרחין אל ארץ חדשה, אשר לא ידעו אבותיו לפניו לחיות בה חיים חדשים, כי מים זידונים אפפוהו אף סגרו בעדו – נפתחה לפניו ככר השוק להשמיע את מנאמו ברון יחדיו כוכבי הצלחתו, הוא המנאם אשר חיבר בימים הטובים ההם. ולא הרי פה כהרי שם. ששם כבשו יריביו את במת ההצלחה, ופה כיוון וולף פרחין את השעה ועשה לו רב וקנה לו חברים, ויגדל חינו במאד מאד. ולא וולף פרחין ייקרא עתה שמו בשבת תחכמוני. הלא דרור קורא לשמות, וכל איש כטוב בעיניו יעשה לקרוא בשמות אנשים ומעשים – וזו מצווה גדולה, לא וולף ייקרא לו עתה, כי אם זאב, לאמור עם זאבי ערב תלין, כאשר השעה דוחקת. ולא פרחין, כי אם פרח, לאמור ציץ הקודש. אשר על מצח הכהן הגדול בעבודתו. זאב ופרח חברו יחדו ויהיו לאחדים: זה לאוהב וזה לאויב.

מה רב חינה של השפה המתה, המפתחת ציציה (ציץ – ר"ל פרח) להלביש עירומים, לסכל חכמים, להתיר אסורים, ולהושיבי עם נדיבים. ימיו חידש כקדם והוא שש לרוץ אורח אל בית מדרשו, ותיק הטלית ותפילין תחת בית־שחיו.

כך וכך אותיות יש בתורתנו הקדושה, וכך וכך תגים יש בה, ובכל תג ותג ק“ן טעמים צפונים. כך וכך קמטים יש בפניו, וכך וכך פעמים יכול להאיר פניו לפלוני או לאלמוני לפי צורך השעה הדוחקת. ולא יגנהו איש חלילה בלכתו אל התפילה והרינה, ופה לא יצפצף חלילה למצוא בו שמץ פסול. כי ההולך עם מחנה כבד, יבטח בבור כפיו, וצדקה כשריון ילבש, שום מום אין בו. ולא משום אמונה חלילה הוא הולך לשם, כי אם כדי לקיים מה שנאמר: כבד את אביך ואת אמך. ולא זו בלבד, אלא שאינו מאמין גם בתורות החיצוניות, כי מה תורה ומה כוחה, אם כל עין עוורת וכל אוזן חרשה וכל לב ערל. והרב הגדול, המופלג והמפואר, הגאון מוה”ר עפרו עדן היה אומר: זכור את העבודה לקדשה ואבן תידה בכל פוצה פה ובכל מקיץ נרדמים, וכל המחנה מתעטפים בטליתים ומתפללים בעלטה.

אמן, אמן, אמן!

והחבר זאב פרח עומד עליהם כחזן:

קודש, קדוש, קדוש!

ולא עוד אלא שבכל דור ודור קמים מקיצי נרדמים, ובכל אתר ואתר מקדשין אחריהם רק אחרי פטירתם. כי זה צדיק וזה שכרו מכל עמלו. ונאמר: אשרי נוצרי עדותיך לתת לצדיק שכרו. אמן!

תמה התפילה. טליתו תחת בית־שחיו ועניבתו אדומה, ופניו צחים, הולך החבר זאב פרח אל בית הרב. כי קראו לבוא אל המשתה. שולחנות ערוכים ומפה פרושה ובקבוקים למיניהם מעירים ומעוררים נשכחות. האורחים המסובים בזמר מנגנים וזכרונות הימים הטובים מקדם מפיגים את הריחות והריחיים דיום אתמול. מוזג לעצמו החבר זאב פרח מן היין ושונה ושולש. את קולו הוא מסלסל לימין ולשמאל, ופניו כוונים כוונים לכל העברים. כי טוב לבו עליו ביין, וטוב להיטיב לכולם, וטוב כלב מת מהארי החי. מזמזמין האורחים המסובין וסועדין לבם, מי זנב דג ומי קינוח בצל, מי קולף תפוח אדמוני ומי מוזג מן הירוק הירוק הזה. השתיה כדת אין מפטיר. אחד שמן־פנים ועבדקן מחבק את זוגתו הרזה־ענוגה – ואין פוצה פיהו. אחד מגולח יושב לרגלי היפה בנשים – ואין מוחה. אחד מגרגר מיני פזמונים בדרך החזנים המהוללים בעם וכולם חוזרים אחריו ברוב התלהבות – כל איש כישר באזניו, ויזכור החבר זאב פרח את מנאמו הראשון, אשר חיברו בימים מקדם, ויך בטבלת השולחן באגרוף לאות ולסימן, ויעל ברמה ורגליו בכרכור מכרכרות:

– חברים ורבנים, שושבינים וחזנים, וכל עדת קודש! להווי ידוע לכם היום הזה, כי שמי ייקרא בעם מעתה ועד עולם: פ. זאב, ולא זאב פרח, כי מוסיף שמות מרבה מוניטין, ולא ישא האחרון את משא הראשון. ידוע הוא לכל, גלוי לכל תינוק ולכל תינוקת, לכל שוליא וכל בר־בי־רב – הלא עם חלב האֵם ינקנו את זו אהבת העבודה, והבטחון המלא ברועים נאמנים, והשנאה אל זורעי מדון ויודעי סוד למיניהם, כדכתיב: בפי עוללים ויונקים סוד העוז. עוז – ולא תורה. עוז – ולא חכמה, עוז – ולא חזון דורות! כי רק המרהיב עוז בנפשו, מצליח. והעזה באומות – אנחנו. והעז באדם – אנחנו. והעז בישראל – אנחנו. – (מכה החבר פ. זאב על חזהו). – כי רק ההולך עם המחנה הכבד, סופו לעלות בסולם הברכה וההצלחה. ואבוי לו לאדם, אשר ראה את זיו השכינה, כי המחנה הכבד לא יסלח לו. ואני החבר פ. זאב, אני רואה באצטגנינות את הנולד ואת העתיד לבוא – ולא אסלח לו. כי בחיי נדדתי ממחנה למחנה, שבע נפלתי, ורק פעם אחת הצלחתי. אשרי הארץ ואשרי יושביה, אשר זכו לקשרני בעבותות אהבה. לשוא עמלים כלי־השרת המשכימים לפתחי רוח, ואני החבר פ. זאב גוזר עליהם בשמי ובשם חברי הגדולים ממני, ובשם כל העדה הקדושה הקטנה ממני, כי ראשיתם לוטה בערפל ואחריתם מי ישורנה. העולם ייחרב ואנחנו ממעשינו לא נרף, כי רק עם הבוטחים הנצחון. תחי זו השפה והדברים ברורים, כי נכנס יין יצא סוד, סוד העוז. הלאה היורקים בבארנו! עלי באר, כרוח נדיבי עם, כי לנו אַת אחוזת־עולם לכל ימי חיינו! משוגע איש הרוח שטה ועבור – נאום פ. זאב…

בגמגמו את המלים האחרונות כבד ראשו מרוב היין ורגליו הכושלות התנודדו אף התמוטטו ויפול מלא קומתו ארצה.

* * * * *

בחוץ האיר השחר. לפני החלונות עבר מחנה ההולך אחרי מיטת מת והם מנגנים בזמר פסוקי תהילים:

– הוי, הוי, אשרי ההולכים עם מחנה הכבד!

אך כבד מהמחנה הזה היה מחנה תנים, המתרוצצים עם שחר ויללם נשמע למרחוק.

יש ובלילות סגריר אתה שוכב ערירי, עיניך פקוחות לרווחה והסרט הכתום שבמוח מתגלגל והולך, מתגלגל ונמשך, למשל כך:

עתונאי חרוץ כח גדול מסור בידיו: העתון. כמלך בגדוד העתונאי במערכת. ירצה, יקעקע את פלוני השחקן, הצייר, הסופר. ירצה, יסייע בידי מוסד כספי או תעשייתי. הלא הוא יוצר דעת הקהל, חולש על ניהול עסקים ועיסוקים ואפילו מדינות, הוא אליל כל חסרי דעה־עצמית, אכן, הוא הנוטע מחשבות בלב קוראיו. יימין – יאמינו לו, ישמאיל – יסמל גם אחרים, ובשעה שממנית יש ויערוך משאל. מעודי תמהתי למראה משאל בעתון. פלוני העורך התחכם, רשם כך וכך שאלות בעתונו, מיד מזדרזים בעלי השמות המפורסמים ומריצים תשובות. כל אחד מתחרה ביריבו, משתדל לעלות עליו בהתחכמות, להקדים פתרונות לחידת העתונאי החרוץ. משחק ילדים ממש. העתונאי הוא הבוגר, המנסה בחידות, ובעלי השמות המפורסמים, הם הילדים הטובים, העומדים למבחן. לבסוף מקבל הנבחן הנבחר את הציון הטוב מפי העתונאי מורהו – כמו בבית הספר. מעודי תמהתי ולא הבינותי למה זה כפופים בעלי השמות המפורסמים לעתונאי האלמוני. הם ששמותיהם זכו להיות שם־דבר במלכות הרוח, מלקקים את כפות רגליו של איזה שלפוח אל־שמי.

אולם אני, הצעיר, ברשותכם האדיבה, ערכתי משאל בדרך פשוטה יותר. פניתי אל פלוני ואלמוני מכרי. לא הצגתי שאלות רבות, הצטמצמתי באחת. הייתי שואל דרך אגב: האם לדעתך משפיע הסרט על החיים? ובדרך אגביות היו עונים לי. הואיל ואיש מהם לא פילל, שאני עורך משאל. הכלל: אדם שאינו בעל שם מפורסם חושד בעניינים כאלו. שמא מנצלים אותו, שמא יש כאן איזו כוונה נסתרת, שמא טמון פה איזה פח. התחכמתי איפוא והצלחתי. פלוני צחק וציין, שמימיו לא ראה סרט, פשוט אינו תופס מה תענוג יש למראה איזה סרט אידיוטי. הלה היה משרידי העולם הישן, שכמעט עבר ובטל. וכי מי האיש, המוקיר היום רגליו מהראינוע? על ספר אפשר לוותר, אך על ראינוע? אלמוני מישש באבהנות את מצחי. הרי מי ששואל שאלות כאלו חזקה עליו, שהוא עומד לצאת מדעתו. פלמוני הסביר, כי השעשועים לכאן והחיים לכאן. והרי אין לחשוב, כי הסרט, המכוון לשעשוע, היינו למשיית האדם מאגם צרותיו היומיומיות, ישפיע דווקא על יומיומיותו. דלמוני הבטיח, כי הוא סר לראינוע אך כדי לנמנם. הוא סובל מחוסר־שינה ומראה הבד משיב אליו את מלאך־התנומה הבוגד. מעודו לא ראה יותר משתי המערכות הראשונות. והיה מי שאמר, כי רק הקור דוחפו לראינוע. ואילו בקיץ אינו דורך אפילו על ספו. מכל מקום זול הראינוע מבית־הקפה, ויש לך שם גם תמונות־בד לתוספת. אך מימיו לא מצא כאן איזה רעיון, אף לא חיפשו. מישהו אחר הודיע, כי הוא מוקיר מאוד את התאים הסגורים בראינוע. בפרט אלו שוילאותיהם עשויים להסתיר. אין לך טוב מראיון בראינוע. חשכה. בטחון מעין מרגל. ובתא סגור ומסוגר על אחת כמה וכמה.

בקיצור ערכתי משאל והעליתי חרס. הרי כסך־הכל של התשובות מתקבל אך אפס עגול. אמנם במקרה אחד ויחיד העליתי משהו ממשי. הכוונה לעצמי. שאלתי את עצמי, ועניתי כגון דא:

הסרט השפיע. עלי. עלינו.

היינו?

שלשה. שני בחורים ובחורה היינו. ידידים? אולי. ואפשר שלא היינו ידידים מכל וכל. ראינו סרט. שני בחורים יצאו לחפש עפרות זהב בהרים. אף מצאו – לא את הזהב המבוקש, אלא בחורה עזובית, שאביה אף הוא חיפש עפרות זהב ומת פתאום לפתע. נחמדונת, צעירונת, רענונת. בחורה בישימון – היש אוצר טוב ממנה. הבחורים מלינים את הבת העזובה בסוכתם. אידילה. לשעה קלה. מיד חורצת הטראגדיה לשונה, כי כאשר שניים אוהבים אחת… הלא רק אחת לאחד. קו לקו. בקוקו הסלעי הזה מתנפצת ספינת הידידות הגדולה. ומהשנים אחד תקיף ואחד רך. התקיף מנצח. מובן. האשה הולכת אחר התקיף. גם במאה העשרים חסרה האשה רצון משלה. כך הסרט. ועד כאן הסרט.

ומכאן ואילך ההמשך. מאותו יום ואילך נפל משהו בחיינו. עד כה לא אהבנו, ופתאום – כאילו אנו אוהבים. ודווקא את הבחורה הידידה. עד כה לא ראינו את יפיה, את קסמה, את חינה. והנה – אוצר לפנינו. כמו בסרט. מגוחך הדבר. וכמו כל מגוחך אמיתי. הרי גיחוך אינו למעשה אלא תגובה על היומיומיות האפורה. היש למשל דבר שגרתי יותר מבעל מקנא? ובכל זאת גוחכים למראהו. מגוחך! הרי אף בעל־מום מעורר גיחוך. וכך גם בסרט אהבתנו, הינוקה מן הבד. מגוחך ואמיתי.

ימים חלפו. הבחור ההוא מת. הבחורה ההיא צוחקת לזכר ימי עלומיה התוססים. ואילו אני? אני זוכר וחושב. זוכר ואיני תופס. הייתכן? הבאמת כולנו אך משחקים? הלשם כך אנו חיים? החוויה ההיא נשתזרה כדבעי במארג חיי. אני רואה הכל מתוך האספקלר האחד. חוויה מסוימת מעצבת את האדם והוא פועל על פיה. מגוחך ואמיתי. אני מסתכל בבריות. מתחקה על משלח ידם, מקצועם, פרטי חייהם המשפחתיים. ושוב ושוב אני מוצא את הכפתור האחד – שהוא מוצא כל חייהם. לפי הכפתור אתה יכול להגיד להם את עתידם. אני מנסה לנבא, וראה זה פלא: יש ואני מצליח. על פי הרוב אני מצליח. מחריד הוא. ומגוחך.

סכימה. בתוך קופסה מונח כל פלח חיים מסומן במספר. רשום ומרושם, הרי בלי סכימתיות החיים הללו אינם בגדר האפשרי מכל וכל. פלוני אופה ופלמוני רופא. פלוני תקיף ואלמוני זיפזיף. לפי הסכימה המיוחדת לך, אתה חי, אתה מוכרח לחיות. מתוך מעגלך לא תצא לעולם. חוק החיים.

את הסרט ראינו. האהבה התלקחה. הפרולוג. ומכאן ואילך התגלגל הסרט מכוח עצמו. המשך הראינוע בחיים. לפי החוקים המותווים. לפי הקצב הווסות על הבד, בתוך המסגרת הקצובה בערב מסוים. והסכימה: תקיף ורך, הוא, הידיד – הכתיר את עצמו בשם רך. יש והכתרה כזאת פועלת על הנשים. הרי היא עשוייה לעורר רחמי אֵם. יש שהקערה נהפכת על פיה ודווקא המתכרבל באצטלה של רכות, הוא המנצח. אך כאמור, כאן נקצבה המסגרת מראש. ולפיה ניצח דוקא התקיף. אני הייתי בחזקת התקיף. כך גרס ידידי.

משמכניסים אותך, אתה נכנס בעל כרחך. משמלעיזים על אשה, סופה להתפקר. משמכריזים השכם והערב כי פלוני תקיף, אין מוצא, הוא מוכרח להיות תקיף. הוא מוכרח לנהוג כאילו הוא תקיף. כך הכריעני ידידי הרך, הרך הכריע את התקיף. הוצבתי על מסילה של פסים, ובכיוון הפסים הנתונים מראש מוכרח הייתי לנוע. כמו קטר. מגוחך הוא – ואמיתי. סיאבתי את ידי, ערלתי את לבי, טימאתי את נפשי – מכח המסגרת. נהגתי לפי תפקידי. יש ונשקתי לבחורה ההיא דווקא בנוכחותו. כדי להראות לו את תקיפותי. אחר כך נמנעתי מנשיקות, כדי לגרות אצלו פקפוקים. חששות, חשדות. כך הפלתי עליו משלחת היסוסים, האיומה בבלהות. כשאתה בטוח, כי פלונית אוהבת את פלמוני, אתה משלים באין ברירה. נוכחת כי תקוותך נגדעה וחסל. אולם כשאינך רואה אלא רמזים בלבד, אך אותות מתהבהבים, סימנים, או אך זנבות־סימנים – הרי אתה משדל את עצמך בתקוות בוסר, אתה משלח את רוחך בחלומות רצויים, ויחד עם זה אתה מייסר את נפשך בעקרבי הפקפוקים, עד סומר מוחך בראשך. אמיתי וטבעי הוא: החלש שונא את החזק. מוכרח לשנוא אותו. ואילו החזק זקוק לחלש, כדי שיהא מי שאפשר להראות לו את חזקו.

לא התחתנו. כי החתונה אף במאה העשרים מציינת אך גמר. בפרט שהמשולש היה כאן מראשיתו, ולא נתהווה אחר־כך מתוך איזה ויתור. גרנו אני והיא לחוד. פונים היינו זה אל זו בלשון הוא והיא. ממש כמכרים רחוקים. קצת ידידות – ותו לא. בלשון הוא והיא התחלנו פונים זה אל זו דווקא אחר שהתקרבנו. גם זו סגולה בדוקה למפח־נפשו של השלישי. לכאורה היתה היא ידידתו כידידתי. ואם תרצה דווקא ידידתו ולא ידידתי. הרי אליו היתה פונה בלשון אתה. ויכולת לדמות, כי אליו היא קרובה יותר. אולם ברגע המכריע, למשל בשעת טיול, שנינו היינו נעלמים מעיני האחרים – היא ואני. והוא, השלישי – בלע חרבון. ועוד: יש ולא מצא אותה בדירתה. ובדירתי לא מצא אותי. ייתכן שזה אך מקרה סתם. אך השלישי הלחוץ במחוך של חשדות, אינו נרגע. הוא יושב ערירי בחדרו ותולש שערותיו. הוא משנן לעצמו, כי האהבה ממילא אינה אלא רמאות הדדית. ובמקרה זה וודאי אינו יכול להשיג דבר. הרי הכל ברור ומבורר. והאהבה בלי גומלין במאה העשרים אינה אלא טפשות שאין למעלה הימנה. לשוא. הלב הולם. המוח מתגלגל. ורע. רע ומר, רעיון ההתאבדות אינו עולה על הדעת, הרי רעיון כזה שמור לתקיף בלבד. לכן רע ומר שבעתיים. כי אין כל מוצא. הגולגולת כצינוק ארור, וכולך נתון בסד היאוש. חשכה איומה סביבותיך.

כך עברו השנים. קץ לגירויים. לאט לאט נשתדף העניין ביסורי הידיד. וכשנשתדף העניין, נתפספסה גם האהבה. הסרט הגיע לקצו. הבמאי נתייגע ולא הצליח להעלות תחבולה חדשה. המתיחות פגה. ושוב היינו איש איש הנתון במסגרת משלח־ידו, מקצועו, פרטי חייו המשפחתיים. ידידותנו נתנדפה. מובן. לא ראינו זה את זה. נדדנו איש איש לארץ אחרת. מכתבים לא החלפנו – החוט נותק לגמרי. אף לא פיללנו לראות אי־פעם זה את זה. הלא פגישה עלולה היתה להפריח אך עשן בעיניים. כי אנשים שהיו בעבר מאוחדים בחוט של עניין, אינם יכולים להיות שוב אדישים. אינם רוצים. מפגן אדישות הדדית מעורר אצלם כאב פיזי ממש. כך חיינו – איש איש בענייניו, במעגלו, במסגרתו.

ופתאום הדביקתני הידיעה, כי מת. הרגשתי: הסרט מתחיל להתגלגל שוב. הופיע במאי חדש. יש לו תחבולות חדשות. ידידי המת התחיל מבקר אצלי. אני יושב במסעדה והנה הוא מופיע: מה שלומך ידיד נעורי. הוא מתיישב ממולי, מזמין קנקן בירה, לוגם לגימה ונועץ בי עיניו. לא נשתנה בהרבה. ירקרק היה תמיד. אלא עכשיו מסתמן השלד שבגופו. כך אנו יושבים זה מול זה כאילו חוברנו זה לזה לנצח. יש והוא שואל: עכשיו כאשר מת אני, אתה פטור משמירת סוד ג’נטלמנית, ואתה רשאי לגלות לי את האמת לאמיתה. הגידה נא לי, כמה מעלות חום היו לאהבתכם? ולמה לא באתם בברית הנשואים? ושמא לא היה ביניכם ולא כלום? או שמא ילדה לך ממזר? ממזרת? הרי אני, אוהב ילדים אני, הייתי מאמץ אותם לי. הגידה נא, היש אהבת־עולם בעולם?

הוא יושב ממולי, לוגם את הבירה בשלי ושוקע בהרהורים. כמוהו כמוני. שני ידידים טובים. כל אחד שונה מחברו – הכל בסדר. הלא אין ידידות בלא ניגודים. אחד חי ואחד מת. לפי הסכימה. יש והוא מתאנח: אולי חבל, שלא השקעתי את עצמי בימי נעורי בקלחת החיים הפוליטיים. אמנם השתדלתי למצוא אחיזת־מה בתורה סוציאליסטית זו או אחרת. כעין תרופה למכה. עברתי שבע מדורות הסוציאליזם. מצאתי התאגדות, החלשים הרבים כנגד התקיפים המעטים. אבל ניחומים לעצמי לא מצאתי. האפשרית התאגדות החלשים כנגד התקיפים גם בענייני אהבה? הרי כאן אין רבים. לא, ולא. תרופה אין בזה. ראיתי כמה טיפוסים, שמצאו בקלחת זו מקור חייהם. מה טוב ומה נעים להם. איש איש ותורתו באמתחתו. בה הוא מחזיק כל ימי חייו. לפי החוטם אתה מכיר את האגף שעמו הוא נמנה. חוק הסכימה קובע גם כאן. אך אני – אני זר הייתי. את חיי עיצבה הוויה מסוג אחר. הללו ראו ודאי בראינוע סרט מהפכני. ואולי איזה קונטרס הוא שהשפיע עליהם השפעה מכרעת… כך או בדומה לכך דיבר עד שנשתתק.

כך הוא. ישבתי באחד הלילות בחברה עליזה. שתינו. התעלסנו. רצינו להשכיח דאגות מלב. על ידי ישבה זהובת תלתלים. אל זהב התלתלים נמשכתי. רציתי להשכיח מלבי את השחרחורת ההיא. שוב ודאי על פי חוק הסכימתיות. דמיתי מלבי את השחרחורת ההיא. שוב ודאי על פי חוק הסכימתיות. דמיתי כי בכוח הבהירות הגדולה, השופעת מתלתלי האשה, אוכל להאיר את מחשכי עברי. הבלותה. ובכל זאת לא יכולתי להשתחרר ממנה, עיני התחילו נוצצות, סיפרתי משהו מקורות חיי, הגדתי עתידות. הרי קל לך לנבא כשאתה יודע קצת מזה וקצת מזה – את השאר אתה משער מניה וביה לפי הכפתור המיוחד לכל אדם. אין סכנה. היוכל מישהו לסתור את דבריך? ניבאתי והדהמתי. והעיקר, העניין הרב שעוררתי אצל זהובת התלתלים. עניין גורר עניין. דמיתי הנה שערים חדשים נפתחים לפני. ופתאום – ידידי המת.

– אני רואה, כי מצאת עניין נחמד. היודע אתה מה הוא שגרם למותי? כל חיי נעו במתכונת המשולש. אני הייתי החלש. אתה החזק. זקוק הייתי לנצחונך. בלי נצחונך התמידי לא יכול הייתי להתקיים. כאשר פג עניינך בי, הקיץ עלי הקץ. ואילו עכשיו כאשר מצאת עניין חדש, זהוב תלתלים, ייתכן כי שוב…

לא שמעתי את סוף דבריו. התעלפתי. מאז איני נארח שוב לשום חברה. אני מתבודד. יש ואני תולה עיני בחייהם של אחרים. יש ואני מחשב ועורך לוחות של חיים. בתורות הסוציאליסטיות לא מצאתי תיקון לעצמי, ממש כידידי המת. הרי כולן כאחת משתדלות לבנות את חיי האדם על יסודות חיצוניים, שלפי המוכרז הם בריאים יותר וצודקים יותר וטובים יותר, אולם כאשר חסר העיקר, התיקון לעצם החיים, הבנין הזה למה? יש ואני עורך משאלים. אני שואל את פלוני ואת עמיתו: הגידה נא, ידידי הטוב, האמנם משפיע הסרט על החיים? ממש כעתונאי כל־יכול בעתונו. ויש שאני מדמה, כי אני האל־שמי, הנני המכריע הגדול, ובעלי־שם מפורסמים מלקקים את אחורי ומזדרזים להריץ אלי את תשובותיהם על המשאל, שפלטתי מתוכי ברגע של שממון גדול.

אולם על פי הרוב מזעזעת אותי הרגשה מוזרה: אני החזק זקוק לחלש. אני מוכרח לשחק לפניו את תפקידי. וכאשר מת החלש, הרי גם אני… גם אני… רסס.

כך מתרוסס לפתע פתאום בליל סגריר הסרט הכתום שבמוח.

א

בכל העתונות התפרסם מברק:

המועצה העליונה התכנסה כרגיל: כאפס וכאין. ראש המועצע, הרוזן אלויזי, הודה בפירוש כי הוא אובד עצות.

קטע ממאמר ראשי:

אנו מצווים להסיר מאופק חיינו את הסיוט הנורא, המוצץ את החיונה שלנו עד תום – ואנו מוכרחים לנהוג כך אם רוצים אנו להוסיף לחיות. אמנם יש להודות, כי המצב הוא קשה והמוצא קשה שבעתיים, אבל הסטאטוס המדיני והסטאטוס הכלכלי ויתר מכל הסטאטוס החיוני (פשוטו כמשמעו) מתערערים עד היסוד, ואם לא ייעשה איזה מעשה נועז ומוצלח, אך חבל שדורות לפנינו עמלו ויגעו, ושבעתיים חבל שהיולדות ילדו והמולידים הולידו והילודים נולדו. אבדן והרס צפויים לנו בכל רגע ומכל פינה ועבר, ואין ערב מעם אורבו. חומות התרבות, מגדלי המדע, זיקוקי השירה וגילויי השכינה – כל אלה הם אבק פורח, אם לא נקום כאיש אחד ו…

פסוקים אחדים מתוך קול־קורא אל תושבי עיר הבירה:

לנשיא הרוזן אלויזי, לחברי המועצה ולכל העם! מזימה איומה נרקמת והולכת, את פירותיה אתם מנחשים עפ"י הסימנים האכזריים עד אבן מקיר תזעק. אמנם נכון: פחד ואימה נופלים על כולכם למשמע אסון פלוני או צרה אלמונית. אבל את שורש הרעה, את גודל הפגע, את שפע הזדון ואת היקף ההרס שנכונו לכם – איש מכם אינו משער אפילו בחלום. אכן, הנני פונה אליכם בקול קורא זה: עזרו לי להציל את מערומי חייכם ואת סיכויי עתידכם! עזרו לי ונעזרתם! אם תענו לי – הרגעו, אל בהלה ואל פחד! והעיקר: אל תעשו דבר! בטחו בי ונצלתם!

על החתום: צדיק.

טופס מודעה על עמודי הפרסומת:

ושננתם לבניך בשכבך ובקומך!

אזהרה חמורה – כחמה ברורה – לכם שדורה – אל תאמינו לצדיק – הי הוא המציק! ה־ז־ה־ר־ו!

העתון הרשמי:

ממרכז המשטרה מודיעים: נוכחנו, כי כל מקרה פורענות מתבשר ע"י הופעת אנשים לבושי מדים ירוקים, הנעלמים מיד אחר המעשה באופן מסתורי. אכן, מזהירים בזה את הקהל להשמר לנפשו למראה ירוקי־המדים!

הרדיו:

היום נמצאה גופתו של אחד מגבירי התעשיה. עקבות הרוצחים לא נודעו. משערים שהגוויה מטושטשת־המראה שנמצאה אתמול, היא גוויתו של אחד ממנהיגי הפועלים. החקירה נמשכת.

ב

בעצם אחר האיחוד והריכוז של ארצות אירופה – באיזה שלב של החיים הקיבוציים אנו נמצאים? כזאת. וכדומה לזאת חשב מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון. ואם להסתייע בדבר, שבדרך כלל אין לו ידיים ורגליים, כגון קורות המין האנושי, נמצא כי אפשר לשקף את התהוות תולדותינו כתקופת היהודים ותקופת הגויים (“עת גויים”) – אמנם השקפה זו מיוחדת לכת אנשים מסויימת. דהיינו אפשר לומר, שבכל תקופה ותקופה היו פני העולם מאוחדים מהבחינה הפלונית או האלמונית. ואם כן, אין כל פליאה שבני הכת המסויימת חשבו ומצאו, למשל, כי ימי החורבן ליהודה בשנת 585־607 לפסה"נ מתאימים לתקופה 1930־1914, ימי ההזדעזעות של תקופת הגויים. צא וחבר את שנת מלחמת מגדו 607 לשנת המלחמה העולמית 1914. הרי תמצא את המספר 2520. וכן כל תאריך חשוב בתקופה האחת מתאים לתאריך חשוב בתקופה השניה. שנת התבוסה והמוות לפרעה נכו בכרכמיש על נהר פרת (604) מתאימה לשנת 1917, שנת התבוסה והמוות לצאר הרוסי, ואם תחבר את שני המספרים תמצא שוב את המספר 2520. שנת כיבוש ירושלים על ידי נבוכדנאצר והפסקת הפולחן היהודי בשנת 597 מתאימה לשנת 1924, שבה הופסקה החליפות, והחיבור הוא שוב 2520. שנת רצח גדליהו וקץ למלכות יהודה בשנת 585 מתאימה לשנת 1935… ושוב החיבור 2520. וסוף החשבון: רצח… וקץ… האמנם יתקיים בנו הפסוק: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום…

מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון הוציא ממסגרתו את תיק החישובים הסודי והגה בו:

במלחמת העולם של וילהלם קיסר נהרגו חיילים:

בריטים – 869.000

בלגיים – 44.000

אמריקניים – 114.000

איטלקיים – 494.400

יווניים – 12.000

רומניים – 400.00

וכו' וכו'.

ואחר זה בדיו אדומה הערה עקומה: צא וחשוב כי בימי מלחמת השמד… מספרים… מספרים… מספרים… והכל פרט לפרט! בתיק זה מצאת חישובים מעניינים להפליא, כגון משקלו של חומר הפיצוץ השמור בכל אתר ואתר, מספר הברגים של האווירונים וספינות נושאות ההרס, הנפח של אדי־הרעל ומספרם של החידקים, ובבת ראש משקלם של המוחות היגעים והמכוונים את עבודות החורבן – (ואמנם יש להודות שהמשקל הזה לא היה גדול ביותר מהבחינה היחסית) וכו' וכו'. החישובים האלה הם תורה מעניינת לעצמה וקל וחומר מכח דיוקם המתימטי, וכדאי היה לפרסמם כאן, אך בגלל אימת הבולשת הסודית, לא ייעשה הדבר הפעם.

קיצורו של דבר: אעפ"י שארצות אירופה התלכדו ללכד בל־יינתק, יש לקוות כי כוחות ההרס פועלים כפי שפעלו, ויש לעמוד על המשמר – זה צו השעה! לא ינום ולא יישן שומר העולם – נהם פתאום מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון. אחר־כך נרגע רגע קט וצחק מתוך כל אגרופיו, ומראהו היה מאד מצחיק.

ג

מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון ורעיתו הנאמנה, הגברת קליעה, עשו לעצמם חופשה וטסו במרכבתם הפורחת לקראת הדודה שמש. ריחות הארץ נעלמו, מרחב לפניהם, חופש לפניהם, התבודדות לפניהם – תענוג! סוף־סוף הלא רשאי אדם לדמות, שהוא עושה בעולם כבתוך שלו. הוא רשאי לתקוע בחצוצרה, לעשות חור במכנסים, לשפוך את לבו – ואפילו לאבד את עצמו לדעת הוא רשאי בלי לחשוש שמא יכריחו לחיות סם־החיים המיוחד מהמעבדה המפורסמת של “צדיק את קומפאני”.

והנה על רקע האידילה הנהדרה הזאת, כשלב שפתי לב מדובב והרהור תעלומות הרהור יחשף, הופיע פתאום לפתע, מעל לראשם, נשר נועז כמרחף על גוזליו. לאמיתו של דבר לא היה זה נשר, אלא מפגיע, מפיגע־האוויר מהטיפוס החדיש ביותר, המיועד לטייס יחיד, והמסוגל להסתובב, להתגלגל, להסתלסל ולהתפתל כיד הדמיון הטובה עליו. המפגיע מהטיפוס החדיש, היה ממריא מגג שטוח ואפילו משופע במקצת, מראש אילן, מזיז סלע, ואפילו מאדן החלון ומכרכוב הקיר היה מסוגל להמריא. הוא היה מתעלה במאונך ומהירותו לא נפלה ממהירותו של כלי־פורח אחר, ובזה כוחו. ועכשיו הנהו מרחף למעלה אין קול ואין עונה – אך עוין כפי הנראה את צמד הבורחים, את מיסטר צבי דניאל ורעייתו הרומאנטית. ותוך כדי כך הוא מזמזם זמזום מיוחד, המשתמע היטב לחכם־רזים.

האמנם הותרה הרצועה? – רוגן מיסטר צבי יתרו קרבנון. אבל המפגיע אינו שם לב לריגון ומוסיף מזמזם: שיר השירים ז' א'! משמע: שובי, שובי השולמית! גריגורי הוא המאותת. הנהו מגביה מעלה מעלה ומתעלם מהעיניים. ומיד מתברר למה. דרקון אוירי מטיפוס המשחיתים מטרטר באופק ומרעיש את עופות השמים. אכן: אימת הדרקון נפלה על המפגיע. אכן!

ד

בקרחת חורשה נחתו מיסטר צבי דניאל י. קרבנון ורעייתו. ברור כי אורבים קמו להם בשמים. צרה! מיסטר צבי דניאל שיער משהו, אבל לא גילה מאומה. הגברת קליעה קיוותה כי בדרך נס יצליחו להתחמק. אבל כל ההשערות והקיוויים עלו בתוהו. צלליות נצטללו לקראתם. הגברת קליעה הרחיבה נחיריה. בעלי המדים הירוקים! על מי משניהם נפל הגורל? אכן: המצודה פרוסה. והפנקס פתוח והיד כותבת: מנה תקל ופרסין…

אבל מיסטר צבי דניאל היה איש מעשה. מיד פרש את רשת הברזל, השמורה בכבש כלי־הטייס ואחר שברזג את הטעון ברזוג, הפליאה חומת אור כחול את החורשה הנדחת. חוני המעגל יושב כאן במקולס ואיש לא יחרידנו.

– שמע נא, מיסטר חוני המעגל! – קרא איזה קול.

מיסטר צבי דניאל אינו עונה. הגברת קליעה נחלצה אליו בחזקה – כפי שלא נהגה זה כבר.

– ברנש, היש לך עדשים באזניים?

– מי אתם, ומה אתם מחפשים, גלידה בחורף או גרגרת של פגע רע?

– אנו מחפשים את מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון.

מוחו של מיסטר צבי דניאל טקטק במהירות הבזק: הם מתכוונים אלי. גם הגברת קליעה נאנחה בהקלה, והתחילה לחפש מוצא בשביל בעלה היקר.

– בשם מי באתם?

– בשם רום הודו הנסיך.

– בשביל גוזמאות מהכוכב הכחול תחפש לך טפשים אחרים!

– השיחה הזאת היתה ודאי נמשכת והולכת מי יודע כמה, אלמלא התנדנד פתאום לפתע סולם־חבלים לעבר הנצורים. זה גריגורי הצעיר, ששב על עקבותיו כדי להצילם מן המיצר.

מיסטר צבי דניאל יתרו וכל הכבודה שלו נבלעו בחשכה ורודפיו לא יכלו בשום פנים לתפוס איך זה ברחה הצפור מהכלוב.

אבל –

אבל מנין לו לגירגורי הצעיר, כי כאן ארבה להם סכנה?

למחרת היום הודבקו ברחובות עיר הבירה מודעות לאמור:

להוד מעלתו הנסיך הירוק!

מרננים כי ישך. ואם להניח כי נכון הדבר, בטוחני כי אתה חי רק כדי שהגרדומאי ובניו לא ירעבו לפת לחם. אבל אם אינך מוג־לב כאשה זקנה ואינך רוצה כי תהיה בעיני גם שפל משפל־המדרגה – קום גלה פניך: מי אתה ומה מעשיך ומיהי ואיזוהי משפחתך? ראה הנה הזהרתיך!

על החתום: צדיק

למודעה זו כמקודם, לא היו שום תוצאות.

ה

גריגורי הצעיר היה מהנדס על פי מקצועו. על פי השכלתו היה ידידו של מיסטר צבי דניאל. ועל פי טבעו מעריצה של הגברת קליעה. וראיה לדבר: שערותיו השופעות מלוקקות במיטב הליקוק. אין להכחיש – הוא היה ג’נטלמן.

כשהגברת קליעה היתה צעירה וגריגורי צעיר עוד יותר – היו לה נטיות סימפאטיות מאד. לפי תכונת אישוניה ראתה את העולם באור פוזיטיבי למדי, ומצאה אחר עיון ושיקול־דעת, כי זוהי בעצם תכלית ההוויה. הלא מכוח הפוזיטיביזם מאריך אדם ימיו. ושנית, אינו מקצר חייו. ושלישית, אינו מקלקל את רעננות עורו. אבל תורת הפוזיטיביזם של הגברת קליעה לא הסתפקה בזה, היא גרסה: הואיל והאדם הוא מלך הבריאה, הוא חייב להבליט את כל התכונות היפות של הבריאה הזאת דהיינו הוא חייב, בין השאר, לדלג כצבי – כשאשה יפה מחכה, להתבשם בבושם שושנים – כשאשה יפה מתקרבת, לשתוק כדג – כשאשה יפה מדברת, להגות הגיגים כיונה – כשאשה יפה מתמוגגת וכו' וכו'. הכל במקומו ובשעתו. ובלשון המדע: כל אדם זכאי לקבל מדי יום את מנת חיונתו, דהיינו:

5 קלוריות – סבלנות ביחסו לאשה פזיזה.

50 ויטאמינים – שתיקה ואורך־רוח ביחסו לאשה השופכת את לבה.

500 קילובאטים – רגש והבעה מותאמת לאשה הזקוקה למשען־גבר.

ועוד כהנה וכהנה.

לאמיתו של דבר היה גריגורי הצעיר כרוך אחר הגברת קליעה הבלתי־צעירה עוד בטרם היותה גברת. הוא אהב את נחיריה המתרחבים, את חום מזגה, את שטף לשונה, את עצלותה האצילה – ובכלל אהב בה את כל המידות הנאות, המעוררות אהבה במקרים דומים, והיא – היא ככל העלמות המיוחסות חלמה על נסיך פלאי ועל חיי עושר, ולאמיתו של דבר היתה נכונה… אבל הדברים התפתחו בקו אחר לגמרי, כנהוג במקרים דומים, וכאן קבור הכלב.

גריגורי הצעיר לא העז. כי איך יגע באשה אורירית זו שכולה תכלת? הרי כל נגיעה אף הדקה שבדקה, עלולה להחריב את תצעופת הקסם, הפרושה עליה ועל כל העולם כולו. אבל מאידך גיסא: הייפלא כי יחס הערצה כזה עורר בלבה פקפוקים, והפקפוקים מעוררים, כידוע, בוז – וסוף הבוז מעשה…

אפילו להתייחד התייחדה אתו הגברת קליעה. ואפילו את תסרקתו ערערה. לילה תמים בילתה בחברתו, ניסתה אותו מכל צד ועבר. אבל אפילו נשיקה אחת לא הפיקה. רק מאמרים חבוטים, פטפוטים על איזה עולם מתוקן, עוצר־מרץ, ריכוז הכח האנושי והרצתו בערוץ אחד לקראת תכלית משותפת, ההולכת מדחי אל חיל ומדחי אל משנה־חיל. וכך הכירה הגברת קליעה את ראש הארגון, את מכוון התנועה, את מח התרכוזת הממושטרת – את מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון.

וכך הוציאה גברת קריעה יקר מזולל, שמעה לעצתו הנאמנה של גריגורי הצעיר, שתקף בשעת יאוש והתאכזרות את עצמו ואת כל היקר לו – ונישאה לצבי דניאל יתרו. אמנם בימים הראשונים היה גריגורי הצעיר כהלום רעם, אבל אחר כך התרגל כנהוג. סוף־סוף אהב את ידידו הטוב, את גאון המחשבה האנושית, את הפותר הגדול של תסבוכת היחסים האנושיים העומדים על עברי־פי־פחת. אכן השקיע את כל כוחו וכל אונו בעבודה מאומצת למען הידיד והרעיון. הם יסדו תאים בכל אתר ואתר, ניהלו תעמולה רחבה, ערכו אספות, הרביצו תורה – אף באו על שכרם. כי לכל פעולה יש שכר – כידוע. אחר שהתהפוכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, נתהוותה בלא שפך־דם וכמעט בין־לילה, ואחר שכל האזניים וכל הלבבות היו נטויים ופתוחים, וליכוד הארצות נעשה עובדה קיימת – אחר כל התקומה האדירה הזאת, נתעצבה מועצה עליונה מלוכדת בראשות הרוזן אלויזי, ובשכר פעולת האיגוד לטובת העולם המלוכד, נתמנה מיסטר צבי דניאל י. קרבנון יועץ־סתרים עולמי של המלכות העולמית.

חוק ברזל מוסכם ובדוק מדור־דור הוא, כי גאון הוא פורה שבעתיים, וכשהתנאים הם נוחים – שבעים ושבעה. והנה נתאמתה האמת הידועה הזאת גם הפעם. מיד אחר שמיסטר צבי דניאל נתמנה יועץ־סתרים, הצליח לפתור את בעית הדורות. מימי קין הגו בה חכמי רזים, במערות אפלות ניסו חוקרי־סוד את השטן, בשבילי העקלתון של המסתורין חתרו אל חיק התעלומה, תרשישי האלחימיה חיפשו את התעלומה באביקים מאובקים ובאלפסים רותחים וצוננים, בין הכוכבים והמזלות ועשבי השדה – ואיש מהם לא מצא כל מאומה. עד שרווח למיסטר צבי דניאל והמציא את הסם הפלאי, את תפוח עץ־החיים מגן־העדן האבוד – וישחט את מלאך המוות.

אכן –

במלכות העולמית למותר היה ההריון, חבלי יולדה פסקו כבמחי יד אחד. לא היה כל צורך בחידוש הדור בדרך ההרבעה הטבעית. כי סם־החיים היה מעניק חיי־עולם לכל אדם. סגור נסגר הרחם. תם תפקיד פיזיולוגי חשוב בהתפתחות מין היונקים בעולם, תם הכרח האהבה. תם הגירוי המיני, תם־תם־תם.

אבל –

היפקוד גריגורי הצעיר על רבו צבי דניאל את כבשת־הרש?

גירגורי הצעיר אהב את רבו צבי דניאל בכל מאדו. וסוף סוף כבשה פחות, כבשה יותר – לא כדאי.

ו

מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון נתקבל לראיון בארמונו של הרוזן אלויזי. טכס מפואר אינו במקומו בימי צוקה ומצוקה. אמנם שומרי־הסף המשונצים התגדרו למראהו גם עתה, בכל זאת הגיע למקום המיועד.

– סוף־סוף – אמר – רואה אני כי לא שכחו אותי בחלונות הגבוהים…

– את מעשיו הגדולים לטובת המולדת העולמית אנחנו מיטיבים להעריך ואנחנו תקווה כי… א־פרוֹפוֹ: מי הם ירוקי־המדים?

– זוהי, כפי הנראה, מפלגה טרוריסטית ה…

– טרוריסטית? וכבודו מחריש?

– הרי לא די בזה, שהמשטרה מאלפת כלבים ועורכת תחרויות ספורט, הלא היא….

הראיון נגמר כפי שהוא רגיל להגמר במקרים דומים. מיסטר צבי דניאל יתרו קיבל אות הצטיינות חדש, קיבל יפוי־כח להשתמש בכוחה של המשטרה, וכנגד זה הבטיח מה שהבטיח והצטייד בהבטחות גומלין – הכל התנהג כשורה כמקובל בעולם הדיפלומאטי הגבוה מימות עולם.

כינס מיסטר צבי דניאל את ידידיו הוותיקים. בדירתו הפרטית הופיעו בזה אחר זה אנשי השלישיה המפורסמת, שבשעתו עזרו למדריכם לחולל את התהפוכה הכבירה ביותר בעלם ולהתמנות יועץ־סתרים עולמי. הנה רוברט הזקן, המגושם כדב בשעת סכנה, ובכייני כתינוק למראה מעשה־רשעות, הוא הסודרן שבחבורה, שהיה אוסף דברי אחרים ועושה מהם קרדום לעצמו. אין כמוהו נאמן למדריכו המפורסם, ובשכר זה היה מדריכו המפורסם מחשיב אותו פחות. והנה גם מאקס הדק, המצטיין בפיקת גרגרת רגישה והפכפכות שבלב. אין כמוהו חשוד בעיני מדריכו המפורסם, ובשכר זה היה מדריכו המפורסם מחשיב אותו יותר. הוא היה הפלפלן שבחבורה, ומוצא את קוף המחט אפילו כשאינו בנמצא. גם הגברת קליעה הופיעה, ורק…

– רק גריגורי איננו – השמיע בעל הבית – כדרכו תמיד…

– לוא פיצחתי את סודם של ירוקי המדים? – בכה רוברט, שהפך עתה דק.

– מיד היית מתמנה גנרל המשטרה – לגלג מאקס, שהפך עתה זקן.

– הרגעו, הרגעו – צפצף המהנדס גריגורי הצעיר, שהופיע פתאום כדרכו מאז – הרי אם נתהה כהלכה על הופעותיהם של ירוקי המדים, נמצא כי לעולם לא ירחיקו ממרכז מסוים, ואם נשרטט זאת בצורה גראפית…

– מצאתי – קפץ על רגליו מאקס הממציא – הנה הופיעו כאן, וכאן, וכאן, מכאן שהמרכז הוא כאן, והואיל שבנקודה כאן נמצאות החורבות המפורסמות העזובות מיושב, והואיל… והואיל… והואיל… בקיצור הסיסמה: החורבות!

– הורה! – הריע רוברט הרגיש.

מיד נתעורר החוש הרומאנטי אצל הגברת קליעה – הלא סוף־סוף בלי רומאנטיקה אי אפשר. וכיוון שהגברים התנגדו עקרונית להצטרפותה למסע המסוכן, החליטה לשתף את עצמה בחקירה הנועזה, ובטרם יוחלט דבר, כבר טלטל רוברט הדק את סוס העשת המהיר מאורוות יועץ־הסתרים, הגברת קליעה ישבה אל ההגה, והם מגמאים מרחקים לקראת מאורעות מזעזעים.

המגמית מגמאה, הלילה שחור, הערפל מסנוור – הכל כנהוג בדרגת התפתחות זו בכל סיפור־בדים מקובל. את הגברת קליעה הנוהגת, עדיין לא תקף השעמום, גריגורי הצעיר מצא את הרגע המתאים לשקוע במחשבות, ומיסטר צבי דניאל עדיין לא מצא את חוט ההגיון שבמסע נצחון זה בכלל ובפרט: סוף־סוף הרי זה מוזר! ופתאום שואל מאקס הדק:

– ולמה זה דוקא בחורבות?

השאלה עודה על שפתיו והנה – נפץ! משהו התהפך, מישהו צורח, נאקות של מישהו נשמעות, פנס־כיס זורה אלומת אור.

– אחד, שנים, שלושה, ארבעה – כמדומני שכולם חיים, לעזאזל!

– ומה הפלא, בלעו את כדורי־החיים!

– חי, אבל בקושי – נוהם הדב רוברט.

– קליעה נשמתי!

– היא כנראה מתה במקצת – מנחם גריגורי הצעיר. הוא זולף עליה מים מבקבוק שהיה כמוכן בידו. הגברת קליעה פקחה את העיניים.

– מישהו נפצע?

– כמדומני – מצפצף מאקס בקול בכייני.

סוף־סוף התאוששו ובדקו איש את רעהו, ונוכחו כי אמנם רוברט ומאקס נפצעו.

– הפצועים אינם זזים! שביתה!

– ברור שארבו לנו כאן – חושד גריגורי – גזע עץ באמצע הכביש אינו קבלת־פנים לבבית ביותר.

הגברת קליעה מנסה לסלק את עצמה מעסק ביש זה בכבוד. סוף־סוף צריך להביא משהו בשביל הפצועים. הבעל וגריגורי חוששים, אבל חשש ידידים – צחוק, או מה? הפצועים מסכימים להשאר, הרי סוף־סוף בלעו מסם החיים די והותר.

– אבל הרי החורבות הן בקרבת מקום, ומי שהניח את גזע העץ הרי…

גריגורי הצעיר הזהיר, אבל ככל אזהרה גם זו לא השפיעה מכל וכל. שני הגברים והאשה פנו ללכת, ועזבו אחר גו את שברי המגמית והחבורה.

– העיקר, בשעת צרה יש למצוא את המוצא החיובי – צהלה הגברת קליעה.

– והפצועים?

אבל הגברת קליעה לא הספיקה לענות. הנה הרגישה… מה אומר ומה אדבר: לילה וערפל אינם, כידוע, נוחים ביותר למסע מחקר. גם הפעם התאמתה האמת הידועה לכל. ואת פרטי הפרטים אפשר לראות על בד כל ראינוע, אפילו כשהסרט גרוע רק במקצת.

לבסוף (לפעמים יש אפילו לבסוף כזה) הגיעה הגברת קליעה ושני מלוויה לחורבות. אמנם יש להודות, כי על אף כשרונות החקירה המיוחדים להם, לא היו מגיעים למקום, אלמלא האורות המהבהבים שהיו כמפתים. הרי ידוע עוד מימי רבי שרלוק הולמוס הראשון, כי מטבע הפושע לעזור לרודפיו. אבל בהגיעם – אין קול ואין עונה. חורבות, הא לך חתונה!

– יש לצלצל למשטרה – יעץ מיסטר צבי דניאל.

באחד החדרים שלתוכו חדרו לאור הגפרורים (סוללת פנס־הכיס צמתה), מצאו שולחן ערוך ואח מבוערת, והחדר כולו ירוק: חרבינין וחרגינין והרדופנין…

– מלכות ירוקי המדים!

הגברת קליעה היתה מרומנטנת מכך רגל ועד קדקודה.

ופתאום אור. והנה הם רואים גם את שני ידידיהם הפצועים כפותים לכסאות מושביהם ומטלית תחובה בפיותיהם לבל ישמיעו הגה. נכמרו רחמיו של מיסטר צבי דניאל, הוא פרץ אליהם כדי לשחררם, והנה קול: הרם ידים!

ז

מיסטר צבי דניאל העמיד פני אדיש שבאדישים, אף־על־פי שלבו הכהו מאד: היכן קליעה? היכן גריגורי? אבל לא העמיד פני אדיש כלל למראה היד המכוונת את חץ־המוות.

לא הגברת קליעה היתה המכוונת.

זה היה גריגורי.

דומיה כבדה עטפה את כולם. נסירות נשימותיהם נשמעו בבירור רב. לבסוף נתעייפו וישבו. מזה מיסטר צבי דניאל ושני ידידיו הכפותים, ומזה גריגורי וקליעה.

את הדומיה שבר המדריך:

– אכן אתה הוא זה, שר החרבינין והחרגינין?

– אמנם כן.

– וקליעה?

– גם אני. אמנם לא ראית, כי מצצת כל פרפור חי בחיי האדם, כל לשד רענן, כל בושם חסד? עולמך המלוכד אינו אלא מדבר איום – אפרונו כבד מנשוא. אכן, עברתי אל הירק, המשמח, החי! אבל כך הם כל הבעלים – וזה שכרם. – (משתדלת לבכות).

הגברת קליעה נטתה במקצת להיסטריה לעת זקנתה.

– האמנם חשבת, כי אשכח את הגזל שגזלת מגוזל יתום? את קליעה גזלת ממני וממנה גזלת את רחם האֵם. ומכולנו את מתיקות המוות! נולדנו כדי להיות, כלומר, לסעור ולאהוב ולמות. ואתה – אתה שכחת, כי באין תסס וגרוי, ובאין אהבה ורכילות, ובאין התפרצויות ומוות – אין גם חיים. אתה לא אדם הדם היית, אלא משל היית. אתה!

– וזו הסיבה…

– זכור את רשומותיך הסודיות. כן, כן: רצח וקץ! קליעה חלמה מאז ומתמיד על איזה גבור נערץ, על נסיך – והנה נסיך אני. חוש הרומאנטיקה שלה לא הוליך אותה שולל. היא רעבה, אהבה תנו לה – והנה אני רוצה להשיב לעולם את החופש, החופש האמיתי, את חופש ההריון והמוות.

מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון קם על רגליו, החווה קידה עמוקה ואמר: תודה!

האקדח ירה, אבל מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון לא נפגע. באין רואים בלע מנה גדולה של סם החיים, והנהו יוצא באין מפריע בלווית שני כלביו האילמים. בחדר החרבינין והחרגינין נשארים שני הנאהבים והנעימים. מסך החושך יורד לאט – כדי להעלים את אדישותם ההדדית עד בוש. את האויר פולח קולו המר של מר צבי דניאל יתרו קרבנון, הצוחק מכל אגרופיו, ומראהו הוא ודאי גם עכשיו מאד מצחיק.

ח

הרדיו – מנשר לכל באי־עולם:

נתגלה מקור ירוקי המדים. זה היה נסיון נועז להפוך את קערת המשטר על פיה. מכח עזרתו של הצדיק (ר"ת משמו של יועץ הסתרים מיסטר צבי דניאל יתרו קרבנון) הצליחה המשטרה לסתום את הפרצה. כמו כן נתברר, כי אפילו כל המקרים המוזרים, המיתות הפתאומיות וכדומה, לא בוצעו ע"י ירוקי המדים הפחדנים כאשה זקנה – אלה היו מקרי אסון סתם, וקרו אך משום שהנפגעים לא השתמשו בכדורי הצדיק. יהא זה לנו לאות ולמופת! אל תשכחו לשים בכיסיכם בשכבכם ובמקומכם את כדורי הצדיק והארכתם ימיכם, אמן! יחי הממציא והמציל צדיק! יחי המשטר העולמי המתוקן! יחי העתיד הברור והמבורר!

על החתום

צבי דניאל יתרו קרבנון, המכונה צדיק!

על דעת ראש המועצה העליונה: הרוזן לאויזי.

אני פותח את ארון הספרים של זכרוני ומתחיל בודק באצטבאות שבו, אני שוקל בידי ספר אחר ספר, חוברת אחר חוברת, בהם כריכות־הדר כבדות משקל, בהם מועט המחזיק מרובה, בלויי־שמות ושיירי־ספרים — וגם דפים מרעננים, אותיות מאירות עיניים… בכל־מכל־כל. אחדים מהם היו לי ידידים נאמנים, חברים־לדרך יקרים זה שנים רבות. דבריהם ליווני בכל אשר פניתי, לחשו לי סודות מתוקים, גילו לי עולמות פז, הכניסוני לפני ולפנים של היכלות ופלטרין מסתוריים, הטעימוני מגנזי הגנזים באדרא רבא של הרעיונות, ויישנוני לקול פעמוני הכסף של חלומות אדם מעמיקים. אבל רק אחדים. הספרים האחרים נשתמרו בזכרוני על פי צורת הכריכה, צבע הניר, שיטת הסידור — אבל הדפים שבתוכם כאילו עבר עליהם מחק, כאילו לא נגע בהם מכבש הדפוס מכל וכל. ניר חלק. חבל על העבודה בהכנתם — חבל על העמל לרוץ בהם בעיני סקרנות ותשוקת דעת סוערת… חבל־חבל על לילותי! ואף־על־פי־כן, יש ויש, יש ספרים קורעי אשנבים גם היום. ולא רק הידידים מהימים ההם. הנה הופיע ספר חדש. מים לצמא. שתה, ידידי. שתו, דודים. גם אני שתיתי ורוויתי.

מיהו גיבור הספר? לא אחד דגול מרבבה, אף לא דור, ולא מערכת טיפוסים — משפחה, מעמד, עם. בעל המחבר ממשיך להשחיל את חוט המחשבה הביולוגית, המפרפרת במוחות מימי האשל הרב דארווין. הוא ממשיך רעיון קודם בדבר פריה ורביה מלאכותית ומשוכללת, שמעלתה העיקרית היא מניעת המקריות ועיצוב היש לפי תכנית מתוכננת ומתוקנת על צד ההגיון הישר. הגיבור כאן הוא הרעיון: קבוצת אנשים, שנוצרה באופן אחיד, זה עם זה, זה בצד זה, זה תאום לזה, מחומר אחד קורצו, בתנאים שווים בתכלית השוויון נולדו במעבדה. על פי זריקה מיוחדת בגוף העוּבר פותח בהם חוש מיוחד — חוש ההשתייכות ההדדית. כל אחד מהם יודע על מציאות חברו, חושב גם את מחשבתו ומרגיש גם את הרגשתו, כואב גם את כאבו. לא בדרך גילוי חיצוני, אלא מניה־וביה קיים קשר חי ביניהם. ששה המה התאומים, שיצאו לכבוש את העולם ולהעמידו על בסיס מחודש. שש מנורות הגיון בוערות בששה ראשים כדי ליצור תגבורת כוח השכלי, הפועל להפליא לעומת כל אשר היה עד כה. המחשבה הביולוגית מפציעה והולכת, חוק חלוקת התפקידים בא על שכרו: הנה חילקו ביניהם ששת האלופים את העולם הפנימי. פלוני הוא רק ההגיון הטהור, אלמוני רק הרגש המזוקק, השלישי החשדן העקבי, הרביעי רחב־המבט הוא המדחיף שחקימה וכו'. אבל כולם ספוגים מהות האחרים ועוצם נפשיותם. נתגשמה כאן רק תגבורת של חומר מוחני בנקודה אחת. זהו נסיון חדש לחדור לפני ולפנים של ההוויה, העפלה להבין יותר, להקיף יותר, להתרומם לעילא ולעילא מן האפשרי עד כה.

ומה הן התוצאות? לפי תקנות מסוימות מטעם הששה זחלו החיים. כידוע: אֶבוֹלוּציה. תהליך אטי — אבל בטוח. בטוח. הנה לקט מעט מהם:

חילוף חמרים: הואיל והלידה והמוות הם צורה ביולוגית של חילוף חמרים והתממשות האנרגיה החיונית, הוחלט לשים קץ ללידה ולמוות גם יחד על ידי חילוף החמרים בגופים נבחרים מן הקיימים כבר. על ידי כך מתגשם החלום הישן־נושן על המוות למוות, אבל יחד עם זה: סרח־העודף של החיים הגורם לפורענות — מתחסל מעצמו.

גיוון היש: יש לשים קץ לנסיינות העיוורת של הטבע, העלולה, בתנאים מסוימים, להעדיף את המזיק על המועיל. לעומת זאת יש לנסות הרכבי חיים שונים לפי שיטתיות מדעית כדי לקבוע מדי פעם איזה הרכב הוא המועיל יותר. מכל מקום מתקבל כקרוב לודאי שמושגים כגון אופי, דת, לאום, לשון וכד', אותן אבני היסוד של השגת האדם מאז — אינם אלא אביזרים חולפים, אמצעי־עזר זמניים לעומת כח החושב של האדם, שהוא לבדו הקיים והעיקר.

תזונה וחום: תזונה וחום במידה מספקת, ניתנים לכל המורשה לחיות בלי שום קשר למכסת עבודתו וטיבה. הואיל ודכאון כלכלי גורר אחריו עקלקליות נפשית, שעל פי טעות של פסיכולוגים ניסו לשרשה בדרכי הסבר — הוחלט לחסל דכאון נפשי מכל מין שהוא.

ביטול הבדלי המין: הואיל ותפקידה של הפריה־ורביה נמצא טפל ומיותר, מתבטלים הבדלי המין (שפותחו לרגלי צורך ביולוגי זמני), ועם ביטול זה נעלמים מאווירת הנפש ערפלי־הארס, כגון: קנאה, צרות־עין, נקם וכו'. (הסעיף האחרון עורר חילוקי דעות רציניים בין האלופים. האלוף הממונה על הרגשות טען כי האהבה היא כח בונה שאין־למעלה־ממנו, ועם חיסולה ייבש מקור הקונסטרוקטיביות הרוחנית. לעומתו קטרגו אחרים: אמנם האהבה היא כח בונה, אבל אין היא קשורה במינים, כפי שמצינו אהבת אלהים, נפלאה־מכל־נפלא, ששרשיה נעוצים בספר־תהלים, היא המנצנצת בספרי בעלי הסוד מכל הגזעים, כגון בקשת האלהים של הצופיים אדירי הרגש, או של הנזירים הקורנים בימי הבינים החשוכים — היא היא שמצאה ביטוי נשגב במושג AMOR DEI INTELLECTUALIS של שפינוזה, הנשר בבני אדם. מכאן שביטול המין אינו גוזר כליה על האהבה, אלא מגבירה לעילא ולעילא, מזקק אותה מן הקליפות הטמאות, ומכשירה לשמש מנוף רוחני במרומי העתידות).

תקנות כאלה וכיוצאות באלה הונהגו בזאת אחר זאת. אֶבוֹלוּציה. תהליך אטי — אבל בטוח. תם סדר הלידות, אבל יש תמותות טבעיות בין אלו, שששת האלופים לא מצאו אותם ראויים לחיי עולם. תהליך אטי — העולם כמנהגו נוהג. והנה שוד ושבר: זקן האלופים הוא שגרם לכך. ושאר תאומי הכח ידעו ושתקו. כי מה יעשו לאחיהם שראו בקלקלתו. האמנם זוהי קלקלה?

ולעצם המעשה: לפתע פתאום הביע זקן האלופים, נפטון בכבודו ובעצמו, את משאלת לבו לאמור: זה שנים שאני מרגיש, כי אני חסר משהו. היום דומני, כי חסר אני… אשה… אוהבת! אשה! הרי… נתבטל המין. הרי הנשים מתו. כמעט שאין אשה בעולם. מכל מקום, לא תמצא אשה צעירה, חביבה, כלילת יופי ויעלת חן. והזקנות, האל־מיניות… לא! הרי לאלו יש לכל היותר מגרעות של אשה בלי מעלותיה בצדן. אני יודע — הטיח נפטון הזקן — כי רק אשה אוהבת היתה משפיעה עלי מקרן השפע הרוחני, שהלכה הלוך והתרוקן בדרך האֶבוֹלוּציה — האטית אך הבטוחה.

ובינתים העולם אינו העולם שהיה. תהליך האֶבוֹלוּציה הגיע לנקודת מפנה. נתברר האופק החדש. בלי רחמים נספו כל שואפי רצח, כל אנשי הרס, כל מפיחי קנאה, כל נושפי נקם, כל בעל חי, כל צומח, כל חידק… נשארה רק שארית פליטה, יחידי סגולה, שהאלופים שׁמרו עליהם למען המשך החיים הקונסטרוקטיביים: האלופים עצמם. רק הם לבדם. כל הארץ נהפכה למחסן חומר גלמי מזה ולבתי־חרושת, המספקים תחליפי חיונה, מזה. לא ים ולא יערות, לא הרים ולא עמקים, לא ערים ולא כפרים — אלא מחסנים ובתי־חרושת. אחיד הוא מראה העולם. אחיד, תכליתי ואיתן.

והנה בליל סהר אחד… סליחה, הרי לא היה כבר לא יום ולא לילה, לא שמש ולא ירח, הלא את מרץ החום וההקרנה של השמש והירח אספו במחסני החומר הגלמי לצרכי הכלל. אם כן יש לגרוס, כי ברגע מסויים של חשבון־נפשׁ, הביע (בלי אומר ודברים) נפטון הזקן לאֶרוס, הצעיר שבבני האלופים, את משאלת לבו. הלא — כך התגלגלה המחשבה — כל רעיון זקוק לרעיון שכנגד כדי להתחסן ולהתגבר ולהגיע לעוצם משפיע ופועל. ועתה הנה הצלחנו להסיר מעל דרכנו כל המתנגד לרעיוננו הגדול. עתה אין שום רעיון־שכנגד, שום עזר כנגדנו, היאך נוכל להתקדם גם להבא? אין שום אשה בינינו, אף לא נסינו כפי שעלה במחשבתנו תחלה, ליוצר יצורים לנסיון תכליתי, כדי לברר, מיהו ומהו היצור המועיל ביותר. הגענו לנקודת הקפאון והיאך נפשירנו? בו ברגע נתגלה לשניהם, לנפטון הזקן ולאֶרוס הצעיר, שהנה הנה נמצא החסר הגדול… גילוי, השראה קדושה לשניהם, זעזוע איתנים, שעת הרת עולם. הלא אהבו זה את זה, הלא נפשם יצאה מזה לזה מאז, והם לא ידעו. שנים רבות הרגיש אישׁ את עצם רעהו, ולא ידעו כי עצם אחד הם ובשר אחד. והרי הם רוצים ליצור, הם רוצים בביטוי חי למיזוג רוחם, באיזה סמל ממשי לכוחם המאוחד והמוגבר. ילד! אכן: אין הבדלי מין, נתייתרה הכפילות של גבר ואשה. אבל הלידה… כך ילדו את פרי־דת־און, או כפי שנקרא גם בלשון נקבה: אפרודיתה.

עצם מעצמותיהם ובשר מבשרם של נפטון ואֶרוס היה פרידתון מן הבחינה הגשמית, אבל אמודאי המחשבה כנפטון ופרפר הרגשׁ כאֶרוס. זה היה יצור מעבדה מחוסן מפני כל פגע אפשרי מיום הוולדו. ויתום היה. כי הוריו־מחולליו מתו במעבדה מכח התפוצצות מקרית בשעת יצירתו. ארבעת האלופים האחרים ידעו ושתקו. נסיון להרכבה חדשה: פרידתון. שוב זיווג אחר הפרדה. האמנם הכרחי היה הנסיון הזה?

פרידתון היה אחד. יחיד. כי האלופים האחרים, דודיו, הזדקנו והלכו. שיטת חילוף החמרים חדלה מהשפיע. והשאר — הלא נתפוררו זה כבר. העולם נצטמק. החמרים נידלדלו, המכונות העייפות הוסיפו עדיין לעבוד יום ולילה מכח האינרציה. וזולתן: היצור האחד־היחיד פרידתון. הבודד. היודע:

“אני הנני העולם ומלואו. אני ואין זולתי. אני הנני המרץ הפועל. אני החי — ואין עוד. אני התקווה האחרונה והחי האחרון”.

זאת ידע פרידתון ובכה מרוב בדידות. מחשבות שעשעוהו אף הוגיעוהו. את חמרי החיונה היה מחליף לעת מצוא. אבל אין כל שינוי. היה ממיר את הרכביו הגשמיים באחרים — אבל לא ראה ברכה במעשיו. כי הכל היה נשאר כמקודם: העולם סביבותיו והעולם בתוך תוכו. חוסל עצם תהליך השינוי. אי אפשר היה לשנות דבר. זה היה שמשון עיוור — אבל בלי דלילה ובלי פלשתים. ולאט לאט גברה בלבו השנאה העזה אל העולם הזה, שאין לו חליפין — אל עצמו. לאט־לאט השתלטה עליו מחשבת ההרס הגדול — הרס כל חי. הרס כל תקווה. עתה הוא גדעון שאין לו תקנה. זהו פתרון כל הפתרונות (הזהו?) — תשובה לכל התסביכים. הקץ לכל הבעיות…

ושאר המעשים והפעולות הלא הם כתובים בספר המוקדש לבעל החי האחרון: פרידתון — איש המעשה.

*

בעל המחבר פרש לפני קוראיו פרשת נפתולי רוח במשבצת ססגונית, המרהיבה את העין ומלהיטה את כח הדמיון. בעיות המדע מצאו כאן מעין תשובה ופתרון. נסיונות מפוקפקים של אנשי מעבדה לבשו כאן בשר ודם. נוסחאות פיסיקליות וחימיות, חישובים מתימטיים ואסטרונומיים יבשים, התקשטו בספר זה באצטלות צבעונין מבריקות, והשפיעו מכוחם על המחשבה והרגש, קרעו אשנבים לראות את הנולד — עמק בכא של נפתולים ונגישות, אפילו אחר תקופת הדמע והדם שלנו, שרק קץ הגיוני אחד מובטח לה: קץ כל הקצין. העלול ספר זה להשפיע על בעלי התריסין, ולוא רק על אחדים מהם? לא ייתכן. שום דבר לא יעכב את מהלך הענינים, המוכרחים להתגלגל בערוץ המיועד. אין מפלט. ומבלי משים אתה רוצה להחליט: אם כך, הרי מוטב להחיש את מהלך העניינים. כי לשם מה ולתכלית מה הפרפורים הבטלים? ואנו מחכים לבוא פרידתון — הגואל!

היבוא באמת?

*

ולבסוף לא נותר אלא לציין כגון דא: ספר כזה לא נכתב — לא על ידי האקסלי האנגלי ולא על־ידי סופר לועזי אחר. אמנם מסרו לי בסוד, כי ספר כזה נכתב, ואני חזרתי ומסרתי את הדבר בסוד לקוראי. ואם ציינתי את השם האקסלי, הרי זה רק כדי לעורר קצת עניין (ועם מר האקסלי הסליחה) — אף כי ייתכן, שגם שמו של סופר לועזי נכבד שוב אינו משפיע היום על הקורא העברי שלנו. מכל מקום, הנני נכון לגלות את שמו של בעל המחבר האמיתי למו"ל, שיהיה נכון להוציא לאור את הספר. אבל רק לו. ועוד זאת: את סליחתו של בעל המחבר אני מבקש — אם סרסתי שלא במתכוון את כוונותיו. ולקהל קוראי אני מודה, אם עוררתי אצלו עניין — ולוא רק במקצת.

הנפשות:

מרוסיה, גויה אוקראינית כבת 40

איוואן, אחיה, שוטר אוקראיני

קצין, נאצי

גיטלי, כבת 40

איציק, בעלה, כבן 50

ליאו, כבן 20 בנם

יורי, כבן 12 בנם

רעיה כבת 16 בתם

המלאך הגואל

חיילים נאצים

(בתוך חלופה אוקראינית בכפר. מימין מיטה; משמאל, בעורף, תנור. בחזית שולחן וספסל. על גבי התנור שכובה גיטלי).

מרוסיה: בקרוב יהיה לנו לחם. (רודה מהתנור) לחם יהא. (פוזמת) לחם, לחם לחם! והיא שותקת… (מרמזת לגיטלי) מדברים אליה כדבר איש אל רעהו, והיא כמו אבן, לא עלינו טפו! מה יש? צרות? שמעתם כמוהו, צרות? גם לנו צרות, לכולם יש צרות, אח, צרות רבות היו ויהיו תמיד. טפו! וצרות רבות יהיו לכולם עד סוף כל הדורות. טפו! והנה סוף־סוף — לחם, ימח שמו, וכל זמן שיש לחם בבית… שותקת, תפח רוחך! את הנשמה את מוציאה ממעיך, והיא שותקת. אבל כשהיית גברת באדרת, לא היית שותקת כדג מפונדרק. בימים ההם דיברת, אוהו, ודוקא לא כל כך מעט.

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: נו, טוב. (כמרגיעה) אני יודעת, כולנו יודעים… בעלך… בניך… כל המשפחה…שילמו להם ליהודים החזירים המטונפים הללו. אבל הגי נא, גם לי היתה בת… נו, יאַדזיה, את זוכרת?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: ואני, ימח שמי, כפי שאת רואה אותי, לעולם לא אשכח לך, מה שנכון — נכון. יאמרו מה שיאמרו על היהודים, ואני לא אשכח. אני אז… כלומר אני הרה. חלופה משלי — אין. קרקע משלי — אין. בעל משלי — אין. לחם חסד של קרובים, תפח רוחם, אני אוכלת. והם כמידת קרובים טובים: נו, מרוסיה חביבה, מה כריסך מכרס? טפו, פרצופי גויים שכמותכם! את זוכרת?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: את זוכרת, ודאי שאת זוכרת, הלא את היחידה שרחמיך נתגלגלו עלי. ריחמת אותי, יונתי, לביתך אספת אותי, גג לראשי נתת לי, ומיטה לכריסי ופת לחם לקיבתי. את ולא אחרת. ולא אשכח, חי הגואל, אמן ואמן!

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: נו, ילדתי, אצלך ובביתך, ילדתי, יונתי, ואפילו דוקטור הבאת בשבילי. כזה נחמד עם משקפים של זהב. כך נולדה יאדזיה שלי, ימח שמה. אצלך נולדה ואת היית כמו אמא, חי הגואל, כמו אמא. גם בשביל יאדזיה וגם בשבילי, ימח שמנו וזכרנו. את זוכרת? ואם את אינך זוכרת, אני זוכרת. וזה די.

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: ואחר שגדלה, כלומר יאדזיה שלי, ימח שמה, מי שלח אותה למנזר של האחיות הרחמניות ללמוד חכמה? ומי נתן את הכסף לקנית החלופה הזאת? ומי דאג לימי זקנתי?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: יודעת, יודעת אני. היטב חרה לך שיאדזיה שלי למדה כל מיני צרות במנזר האחיות הרחמניות. — הפולניות המחורבנות הללו, טפו. אפילו שם פולני נתנו לה שם. הלא שם למדה שאצל היהודים הכל מטונף. כל איש יודע: יש יהודים טובים ויש רעים, יש עושי חסד ויש מוצצי דם; ומה בכך? כלום את אשמה (מסתכלת בפחד ססביבותיה) שיש כל מיני יהודים?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: אני יודעת, את שותקת משום אותה בת ממזרת שלי, שגדלה ונתחנכה על חשבונך, ולבסוף לא מצאה חן בעיניך. מה יש? גם בעיני לא מצאה חן. בידוע, הדור הצעיר, ימח שמו! זקנים, זהו דבר אחר לגמרי. הם כמו היין הטוב. הלא כך היית מספרת גם על הבנים שלך. ומה יאדזיה שלי צריכה להיות יוצאת מהכלל?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: מילא. גדלה הנסיכה שלי. לא לשמחה גדלה, ימח שמה. ושמא לא היתה יפה הממזרת שלי. ודאי יפה. כל הבחורים עפר לרגליה. כולם, תפח רוחם. כל האוקראינים המטונפים, ימח שמם! (בחימה) מה את שותקת? שמא משום שהיא הלשינה? מה הרעש. רבים עשו זאת, רבים ורבים, ימח שמם וזכרם! חי הגואל, החשבון הוא בין הצעירים, יאדזיה שלי וליאו שלך זה חשבון אחד, ואני ואת זה חשבון אחר… לא כך, יונתי? (פתאום נפתחת הדלת. מופיע איוואן במדי המשטרה האוקראינית).

איוואן: הייל!

מרוסיה: הייל? הייל בייל עליך! איזה חג לך היום? איוואן שכמוך, פרצוף של גוי שכמוך!

איוואן: די, די, אחות. כל הנזהר בלשונו, את יודעת, זונה אמך הארורה. אוכל תני ואַל תבלבלי את המוח. כי אפילו אַת אחות, החובה הלאומית גדולה אף מאחות.

מרוסיה: הביטו נא, חובה לאומית! באיזו שקולה למדת מהי החובה הלאומית שלך, מח מטומטם שכמוך. הא לך אינטליגנט, אדבוקאַט, דה… דגנראט נפוח בחסד הגרמנים!

איוואן (גוער): די! די אני אומר!

מרוסיה: גראף פוטוצקי שכמוך!

איוואן: גראף או לא גראף, הגראפים הפולנים הללו — היו ואינם, זונה אמם הארורה! אוקראינים יהיו כאן, אוקראינים ישלטו כאן ודי! (כחוזר על שיעור שלמד בעל פה) בני הזנונים הפולנים מזה והחזירים הרוסים מזה — יקח השד המחורבן את אלו ואת אלו. והנה הגרמני בא ואומר לך: אתה אוקראיני ימח שמך ואני עוזר לך. ומה רע בזה?

מרוסיה: אוקראיני? הביטו נא. בחסד הגרמנים. ומה הם נותנים לאוקראיני זה? שמירה במחנה הסגר. ציד יהודים מסתתרים. חלק בשוד. ובעיקר… הצימוק העיקרי: חלק ברצח. אבל את הפיקוח על קרונות המוות, חששו למסור לכם, הכלבים!

איוואן: די, די אני אומר… ודי! ואם לא תחדלי — אני… חי הגואל, אני אאסור אותך.

גיטלי (פתאום): הניחי לו!

מרוסיה: הנה… פתאם פתחה פיה, האחות. כאתונה של בלעם. נו, טוב טוב. אני אשתוק. אוקראיני, יהא אוקראיני ימח שמו, ובלבד שתסתלק מכאן, צרה צרורה שכמוך! (מגישה לו קערה)

איוואן (אוכל): אוקראינים טובים, (לוגם מבקבוק שמוציא מכיסו) לא פולנית, ולא… (אוכל ולוגם) לא אונגרית ולא צ’כית ולא רוסית…

מרוסיה: כמובן, הטוב מכולם מי שמזרז לרציחות.

איוואן: בת זונה ארורה! הלא את כל הסודות שלך אני יודע, הכל, אפילו את כל אותן “אחיות” שלך. די, אני אומר לך בפעם האחרונה!

מרוסיה (מתפרצת): אחיות, אחיות… ומה היית עושה אתה בלי האחיות הללו? ממי למדת לומר מוּה אם לא מהאחיות הללו, גבור שכמוך! גם באחיות בועט, הביטו נא, (מאיימת) תיכף אני…

איוואן: טוב, טוב. (אוכל ולוגם) בעצם זה לא אני… לא אני… אבל אין ברירה… בכל הבתים עושים כך… בכל מקום צריך לעשות כך… מלחמה, הלא?

מרוסיה (כמתפכחת): מה צריך לעשות בכל הבתים, ימח שמך שכמוך? איזו צרה צרורה וברורה וארורה אתה נובח שוב?

איוואן: לא נורא, באמת, חי הגואל, לא כל כך. נצטמצם במקצת, לא נורא באמת, אבל בלי זה אי אפשר…

מרוסיה: דבר, חיה אוקראינית שכמוך, דבר כבר.

איוואן: ולעולם מוטב ברצון, כאילו בלי אונס… אני, את מבינה, הלא אני צריך להיות לדוגמא…

מרוסיה: מה קרה? אתה מספר לנו או…

איוואן: זה לא אני, זה הקומאנדיר… הוא אמר: מוטב בן זנונים שכמוך, שתזמין קצין, מוטב קצין לפי הזמנתך במקום השד יודע מי…

מרוסיה: איזה קצין ואיזה קומאנדיר?

איוואן: זה הקומאנדיר שלי, של המשטרה האוקראינית שלנו, הוא פשוט אמר… בקיצור, קצין יתאכסן אצלנו.

מרוסיה: גרמני? נאַצי?

איוואן: ומה? טאַטאַרי?

מרוסיה: והיכן? הלא אנו כל כך צפופים ודחופים. אני ואתה והיא (מצביעה על גיטלי) והחזירה שלנו… ומה יהיה כשיאדזיה שלי תשוב?

איוואן (בלעג): יאדזיה, יאדזיה שלך? הגברת הממזרת שלך. ח־ח־ח! היא כבר לא תשוב, יאדזיה הגרמנית שלך, הפולקסדויטשה שלך… (דופקים) הנה, הנה כבר באו. (הדלת נפתחת מתוך בעיטה חזקה. נכנסת פלוגת נאצים. מתיצבת בשורותים ובינות לשורות נכנס קצין נאצי).

קצין נאצי (מרכיב מונוקל, מסתכל): ברפת זו? במאורת כלבים זו?

איוואן (מצדיע): הבית וכל אשר בו, אשר סביבו, ואשר בקרבו, מסורים לחסדו וחרבו, הייל!

קצין (לאיוואן): לפי הפקודה האחרונה אסור להשתמש בברכת הייל לכלבים אוקראינים, בנת?

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין.

קצין: והמיטה שם? זו המיטה בשבילי? כמו במאורה של טרוגלודיטים, איזה סרחון!

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין.

קצין: ומכשפה זו?

איוואן: לשרותך אחותי, אדוני הקצין.

קצין: ועכשיו להסתלק! בהמות אוקראיניות שכמוכם! (את גיטלי המקופלת תחתיה על התנור, לא ראה) להסתלק אמרתי! באנדיטים, טרוגלודיטים, פאראזיטים!

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין. (מרוסיה מתמהמהת, משום גיטלי, אבל איוואן מוציאה בכח. החיילים הנאצים עוברים בסך. הם מתפזרים, מפשפשים בכל הפינות, בודקים אם אין משהו חשוד, מסתדרים שוב, ולאות מצד הקצין, מסתלקים).

קצין: הסתלקו… קולוסאַל, כמו מכונה! (מפתח חגורו) נוח יותר אילו היה מישהו מתנגד במקצת. כלומר כמו שאמר הפירר קולוסאַל: לעולם יש להמנע מהתנגדות גדולה ומאורגנת, אבל איזו התנגדות קלה, בפרט של יחידים — זה דוקא קולוסאַל. אותה יש לחסל מיד, ביד ברזל, לאות ומופת! בדיוק מאַכסימאַלי. זוהי נחת זרועו של הגזע הצפוני, העליון! (גיטלי זזה, הקצין קופץ על רגליו בבהלה) מי שם? (נרגע) קרויץ־דונר־ווטר! הייל היטלר! עייפתי… לא קלה העבודה. החזית כל כך גדולה. ואת הרייך מפציצים… (בלחש) אומרים, שכמו מכונה, בדיוק מאַכסימאַלי, עיר אחר עיר נחרבת… אדרבא, יסבלו קצת גם הציבילים האנטי־נאצים הללו, רחשת כינים מטונפת! אין דבר, לפירר קולוסאל יש עוד נשק סודי! אומרים, שהוא מייגע את עצמו עד כדי שגעון. בדיוק מאכסימאלי. קולוסאל! אבל גם אנחנו איננו יושבים בחיבוק ידים, כמו מכונה! הנה בראשון חיסלנו כך וכך מאות נפש, פולנים, שבויים, רוסים והשאר יהודים, מהם שליש תינוקות, שליש נשים — קולוסאל! הכל אנו עושים בדיוק של רגע למען ההסדר החדש של העולם. בשני לחודש שוב חיסול גדול. את הקברות חפרו בעצם ידיהם… אחר שאזלה התחמושת הרוסית, שהשתמשנו בה מטעמי חסכון, קברנו את הנותרים חיים, בדיוק מאכסימאלי. פקודה היא פקודה: יש לחסוך את התחמושת בשביל מקרים דחופים יותר. בינתים חיסלנו את היהודים וקצת גם עמים פחותים אחרים. שחררנו את העולם ממליונים אחדים של אוכלוסים מיותרים. פנינו מקום לקולוס הגרמני העליון כמו מכונה! (דפיקות. הקצין קופץ על רגליו, שולף אקדח, נרגע שוב) כמו מכונה שאינה יודעת ליאות ופחד. שום… שום פחד! (מתוך התלהגות סאדיסטית) אחר כך יכולנו בעצם לנוח. הלא עברנו על מכסת ההשמד הקבועה לפי התכנית בדיוק של רגע. אבל החיילים, המאומנים כמו מכונה, פאר הכח הגרמני, קולוסאל — שדיים חתכו, עינים ניקרו, לשונות תינוקות גזרו במספריים. כך. פקודה היא פקודה בדיוק של רגע. הלא כך אמר הפירר קולוסאל: לעולם אין למנוע שעשועים רוחניים כאלה מחייל נאצי טוב. והלא… הלא זה כל שכרם על שרותם המסור כמו מכונה לרעיון, למפלגה, לפירר, לעתיד האומה, לאנושות החדשה! עייפתי… כל כך הרבה חיסולים! סוף־סוף יש גבול גם לכח עבודתו של נאצי. אלפי גוויות, רבבות… חזירים פולנים, רוסים, צ’כים, בלגים, צרפתים, ובעיקר יהודים… את כולם חיסלנו! אבל האמת, אין מתחשבים אצלנו בכח עבודתו של אדם. האמת, זה למעלה מכוחנו. זהו פשוט מאמץ בלתי אנושי. עה… עייפתי! (מתפרקד על המיטה, נרדם).

גיטלי (מציצה): נרדם… הה, אמא שלי, דומה שנרדם. (דפיקות בתנור) רגע, רגע. קודם כל צריך לברר אם באמת נרדם. היי… הייל היטלר! (מחכה) אינו זז. הה, אמא שלי, מילא, דומה שאתה יכול לצאת. (מהתנור יוצא בזחילה בנה יורי, כבן 12, מחזיק פנס חשמלי גדול)

יורי: שלום, אמא!

גיטלי (נופלת על צואריו): יורי, יורי שלי, הה, אמא יקרה שלי.

יורי: די, די, אמא. בלי פנים חמוצים. סוף־סוף לא צריך להתיאש.

גיטלי (בדמעות): כל כך הרבה זמן לא ראיתיך, מלאך שלי, אוצר שלי, נשמה שלי! (פתאום רואה את הפנס) וזה מה לך?

יורי: זה? זוהי תוצרת גרמנית, הפלא ופלא. וזה נחוץ מאד, משום שבימים אלו משובשות הדרכים במעגלי צדק.

גיטלי: דרכים? צדק? מה אתה סח, רבונו של עולם? (דופקים בחלון).

יורי: אמא, דופקים.

גיטלי: בזהירות בזהירות, מלאך שלי, מי יודע מי שם…

יורי: זה ודאי אבא.

גיטלי: אבא? הלא… הלא הכוהו… בגבו… בסכין… אמא שלי, לא, לא, לא!

יורי: אבל אמא, הוא הסתתר, עשה כמוך, מצא מקום סתר אצל אחד… אחד בלבול־מח. (פותח את החלון) הכנס, אבא, אפשר. (נכנס איציק, כבן 50, בחליפה מצוחצחה להפליא, נשען על את חלוד ומזוהם כעל מקל).

גיטלי: איציק!

איציק: גיטלי!

גיטלי: לא, לא, אמא שלי, לא אוכל להאמין, רבונו־של־עולם, לא אוכל…

איציק: גיטלי, מתוקתי, נעימתי, בבת עיני, את מוכרחה, את מוכרחה להאמין למראה עיניך, הנה את רואה, זה אני!

גיטלי: אבל הסכין… הסכין בגב… אמא שלי!

איציק: סכין פה, סכין שם, (עושה תנועות להטוטן) קליפת השום, נעימתי, כל זה היה ועבר… הלא זה אפס, ועוד שלשה אפסים, מתוקתי, פשוט בלי נסים ונפלאות, קיפלו את הסכין, ריפאו אותי, והנני.

גיטלי: אבל הבגדים, הבגדים הללו.

איציק: הלא זאת היא חליפתי החדשה, חליפת הכסף, תפרתי אותה, את זוכרת, לחתונת הכסף שלנו.

גיטלי (מצביעה על האת שבידו): ומה זה?

איציק: זה? זה סתם כך למזכרת.

גיטלי: אבל כיצד? כיצד כל זה, רבונו־של־עולם?

איציק: מה זאת אומרת כיצד, הכל הסתדר פשוט, בלי נסים ונפלאות. הלא את יודעת, מי כמוני יודע להסתדר. את הכומר את זוכרת?

גיטלי: הכומר? הלא הוא שונא ישראל, אמא שלי, רבונו־של־עולם

איציק: ואפילו אוכל אדם. אפס ועוד שלשה אפסים, נעימתי, צרור של ממתקים… את מבינה? מטבעות!

גיטלי: מטבעות? הלא שדדו, הכל לקחו, אפילו סדין אחד, מגבת אחת לא השאירו לנו, אמא שלי.

איציק: הלא זה פשוט, בלי נסים ונפלאות: בעלי החובות הנחמדים. החזירו. ממש התחננו שאקח. יש עוד שנים־שלשה אנשים הגונים בעולם. (דופקים בדלת) דופקים? מי הוא זה?

יורי: זה ודאי ליאו. (רק עתה מבחין איציק בנוכחותו).

איציק: יורי? אתה כאן?

יורי: ומה חשבת, שאני בשמים?

איציק: שלמה המלך שלי, נסים ונפלאות שלי!

גיטלי (בפחד): הלא דפקו.

יורי: מיד. כבר אני פותח. (פותח את הדלת. נכנס ליאו, כבן 20 במדי פרטיזאנים. מעלה אחריו עריסת ילדים).

גיטלי: ליאו! אמא שלי!

איציק: הביטו נא, מדים!

יורי: פרטיזאן. הו, הוא ספר, כמה גשרים פוצצת? כמה נאצים פספסת? הגד.

ליאו (פורץ אל אמו): אמא!

איציק (מרגיע): נו, נו, נו.

גיטלי: בכור שלי, קדיש שלי, גבור שלי!

יורי: העיקר שיהא גבור, גבור באמת, ולא רק אצל אמא.

איציק: שוב שלמה המלך שלי? הס, הס. זוהי כבר שאלה אחרת לגמרי.

ליאו (משתחרר מחיבוקי אמו): אבא, אתה שוב מתוכח?

איציק: אילו בקולי שמעתם…

יורי: יודעי, יודעים. כולם עד אחד היו מתים על קידוש השם.

גיטלי: ילדים, ילדים, רבונו־של־עולם, הלא זה אבא שלכם.

ליאו: כך? אבא? ומשום כך הוא צודק? משום כך צדקו כל האבות? הלא אמרתי לכם, אילו כובשים היינו את… האוירונים, האגסים הפורחים, דאוני הענק, אילו היינו קונים אוירונים ועוד אוירונים, וכולנו היינו עולים, ממריאים וטסים.

יורי: חכמים בלילה, הרי לא רצו, הגדולים הללו לא רצו?

גיטלי: ילדון שלי, הלא עודך ילד, רבונו־של־עולם!

יורי: פסוק מפורש: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז!

איציק: זוכר, זוכר הקורקבן את הפסוקים!

ליאו (מצביע על יורי): הוא צודק, הפזמון הישן, אילו פחות תורה ויותר חכמה. (לאביו) ואתה וכל הפמליא הבצקה הזאת… (בחימה) הינשופים החשוכים הללו, הכרוכיות המטומטמות, הללו, הוליכו שולל… את הנוער היקר הזה!

גיטלי: הס, הסו, ילדים! אמא שלי.

ליאו: אלמלי כל בועטי ציון הללו, ואותם ידידים הפכפכים…

יורי: כי אז?

ליאו: יבאייה! כי אז, כי אז היינו מפריחים מיליון, מיליון ילדים ועוד מיליון נשים ועוד מיליון גברים…

גיטלי (בחפשה נושא אחר לשיחה, מצביעה על העריסה): מה זו לך?

ליאו: זוהי… הניחי, אמא, לא תביני… זוהי עריסת העתיד.

גיטלי: עתיד? עתיד למי?

(בין כה וכה מופיעה בחלון רעיה, כבת 16, חומד של ילדה, בכתונת לבנה וארוכה, שערותיה יורדות על כתפיה, על מצחה סרט מעין עטרה, שרווליה נרחבים מעין כנפים).

יורי (הראשון שהרגיש בהופעתה, מעלה אצבע לשפתו כמרמז לה): פססס!

רעיה (בלחש, ליורי): אמא יודעת כבר?

יורי (בלחש): מה יודעת כבר?

רעיה: שעוד היום תהיה החתונה.

יורי: פססס… היא חושבת שכולנו חיים.

רעיה: איזו שטות, אמא, אמא המסכנה.

קצין (מתהפך פתאום על משכבו כבתוך סיוט. נחרתו פולחת את האויר).

איציק וליאו (פורצים בצחוק): חחח!

יורי: ממש כחזיר.

ליאו: ואינו יודע…

איציק: כי הגיע שעתו.

גיטלי: איזו שעה?

רעיה: אמא, שעתו, שעתו השחורה. (כולם מפנים ראשיהם אליה).

גיטלי: רעיה, רעיה, בבת עיני! (מתנפלת עליה, מנשקת, ואחר־כך בודקת אותה מכף רגלה ועד קדקדה) וזאת היא באמת את, רעיה, רעיה שלי, פניך כל כך שקופים, אמא שלי, וכמה יפית, ואיזו כתונת יקרה, ואיזה זוהר נוהר ממך! רבונו־של־עולם, מעולם לא ראיתיך כך!

איציק: (אל אחרים): פססס…

יורי (מתפרץ): אין דבר, אמא, היא באמת בחורה יפה.

רעיה (ליורי): תודה.

גיטלי (כנזכרת): ואף אתה, יורי, כל כך אחר, אמא שלי, לא כמו תמיד, איזה פיקח, איזה מבין, רבונו־של־עולם!

איציק (מרגיעה): הבנים שלנו, בלי עין הרע, כולם ברוך השם בלי נסים ונפלאות…

גיטלי: איציק, דומה שאתה שוב מסתיר משהו ממני… וגם אתה, הלא אינך זקן, רבונו־של־עולם, כאילו בחור, כמו ביום… ביום החתונה. אתה כל כך יפה, איציק, אמא שלי!

ליאו: ואותי? אותי שכחת, אמא?

גיטלי: חס ושלום. כיצד אשכח אותך, בכור שלי, גבור שלי, אתה הלא תמיד היית יפה, כל כך יפה, רבונו־של־עולם, הלא אתה…(פתאום מפסיקה) וכיצד… כיצד ברחת מהם? הלא הם תפסוך, הלא ראיתי, בעצם עיני ראיתי כיצד…. את עיניך…במגלב, כך אחת, אחת ושתים….

רעיה: איזו שטות? חלמת… חלמת חלום רע, אמא!

גיטלי: לא, לא, לא, בתי, ואותך, רבונו־של־עולם! אמא שלי… (בזעקת חרדה) הלא את השדיים שלך… הלא ראית… היכן השד הימני שלך? היכן… (בו ברגע זוחל ויוצא מתחת למיטת הקצין הנאצי הנוחר — המלאך הגואל. ולא היית יודע שהוא מלאך משום מדי הפארטיזאנים שעליו, אלמלא הכנפים הורודות הצמודות לכתפיו. על גבו נאד גדול).

המלאך הגואל: הססס….

רעיה: וכי מה?

המלאך הגואל (מצביע על הקצין): אין להעירו. עוד כמה רגעים עד שתגיע השעה.

כולם (בצער, בזה אחר זה): חבל. כל כך חבל! (בו ברגע נמוגים כולם, חוץ מגיטלי והמלאך הגואל, אבל אחר־כך מדי הגיע תורם לדבר, הם מופיעים שוב).

גיטלי: מי זה? (בחרדה): מי אתה? רבונו־של־עולם! איציק, היכן אתה, רבונו־של־עולם! מי זה?

איציק (מופיע): זה? אינך מכירה אותו? הלא זה… זה הידיד הלבן שלי.

יורי (מופיע): חבר עליון שלנו.

ליאו (מופיע): חבר לנשק!

גיטלי (נזכרת): נשק! הה! רוצחים… אלפים… מתים… הבנים שלי! אמא!

המלאך הגואל: הססס… (האחרים מרגיעים את גיטלי).

רעיה (מופיעה, למלאך הגואל): למה באת לכאן?

המלאך הגואל: לשאול לדעתכם. שכן מנהג הוא בישיבה של מעלה…

גיטלי (מפסיקה): בישיבה של מעלה? אמא! היש עוד ישיבה של מעלה?

המלאך הגואל (ממשיך): ואמנם בישיבה של מעלה אין עושים דבר, בלי לשאול לדעתם של הנוגעים־בדבר.

גיטלי (משתחררת מחיבוקי בניה, מתפרצת): שרפו… את כל הבתים… את היקרים… אפילו חולים…אפילו פצועים… יונקים… את כולם… (פורצת בצחוק איום) חחח! ואת האמהות לא שאלו!

איציק (אל המלאך הגואל): שמעת?

יורי: לא נכון. אותי לא שרפו, אותי השליכו חי לקבר האחים.

ליאו: ובי, בי ירו תחילה.

רעיה: איזו שטות. אותי אינסו, ואחר־כך ריסקוני אברים אברים…

המלאך הגואל: יש. הכל יש כאן. (מצביע על הנאד שעל גבו) מתמלא והולך נאד הדמעות.

גיטלי (בהתגבר שגעונה): אינסו… ריסקו…קברו חיים… שרפו! רבונו־של־עולם, את כל התינוקות! (כמחפשת) אזנים, היכן אתן? עינים, היכן אתן? אי לב שלא התפלץ? אי אם בעולם שלא תתפלץ? חחח! את האמהות לא שאלו. (יוצאת בריקוד שגעוני לקראת המלאך הגואל. פתאם ביללה) את תינוקי, השיבו לי את תינוקי! (מתמוטטת).

המלאך הגואל: ומה בקשתכם כי אמסרנה?

איציק: מות לרוצחים!

רעיה: חרפת עולם למטמאי המין האנושי!

יורי: לא די. זה לא די!

ליאו: מלים… רק מלים כל כך חוורות.

המלאך הגואל: שמעתי.

איציק: ועמי עולם? מה דין עמי עולם, הרואים ואינם עושים מאומה?

ליאו: שמע! ההבטחה הגדולה, זכור את ההבטחה מהר המוריה!

המלאך הגואל: שמעתי.

גיטלי: כל האמהות, כל העולם נשרף!

רעיה: הגידה נא אתה, היש עוד תקוה לעולם… שיהא עולם טוב יותר?

איציק: אבל בתי, הלא העולם הזה מת.

גיטלי: קין הגולם הרג את הבל התינוק… חחח! (מתעודדת) לשרוף את קין! לשרוף את הגולם! רבונו־של־עולם!

רעיה (למלאך הגואל): הגידה, היש עוד תקוה לעולם?

יורי: אל תפצירי, זהו סוד דיפלומאטי.

ליאו: ואני אומר לכם בשם כל הלוחמים, בשם כל החללים בשדות הקטל אני אומר לכם: עולם של צדק תנו לנו!

יורי: ואותנו, אותנו אל תשכחו ביום הדין, את קרבנות הטומאה אל תעיזו לשכוח!

רעיה: איזו שטות. אני אפתור לכם: בשביל מעשי הנקם יש כבר החלטה, אך בשביל איזה דבר אחר…

המלאך הגואל: שמעתי, שמעתי.

יורי: אבל דמנו, דמנו צועק, דמנו יצעק בעולם ולא ידום!

המלאך הגואל: שמעתי.

ליאו: שמע העולם, יסורינו איומים, ישענו אחד!

(נחרת הקצין הנאצי גוברת והולכת. כולם נסוגים מפניה. פתאום צפצוף חודר).

המלאך הגואל: הגיע! הגיעה השעה! (גיטלי שולפת לפיד בוער מהתנור ויוצאת שוב בריקוד. דפיקות בהולות בדלת. האחרים זורקים בנאצי מי את האת, מי את העריסה, ומי את הפנס. ונמוגים והולכים. גיטלי לבדה ממשיכה בריקודה. הדלת נפרצת בכח. חיילים נאצים טורדים את הקצין ממשכבו. יריות).

חילים (במקהלה): פארטיזאנים! פארטיזאנים! (התרוצצות כללית).

קצין (מחכך עיניו): איזו אש! מה האש? מי האש? (כאחוז עדיין חבלי חלום).

חיילים: התנפלות! מן המארב! פארטיזאנים!

קצין (מתאושש): להורג! בני תערובות! מיד להוציא לפועל. את כולם! אש, אש! (מפינות החדר בוקעת להבה. פתאום מגלה הקצין את גיטלי המדליקה בלפיד שבידה פינה חדשה) הנהי! הבוגדת במולדת הגרמנית! הבוגדת בפירר! מוות לבוגדים!

גיטלי (ממשיכה): העולם נשרף, האמהות נשרפו, מאכולת אש!

קצין (יורה בה מאקדחו): אש!

גיטלי (כורעת תחתיה, במותה): אליכם, אליכם אני הולכת, יקירי, בני יקירי! (יריות קרובות מאד. להבה אדירה. בצעקה) שמע העולם, יסורינו איומים, ישענו אחד!

מקהלת פארטיזאַנים (מבחוץ): מוות לנאצים! מוות לרוצחים! מוות לטומאת האדם!

מסך.

המקום: כל מקום.

הזמן: מאז ומעולם.

הנוסח: גנוב מימי־הביניים.

הנפשות:

איזוטה המלכה

המלך מרקי

לנצלוט ) אביר

מאריודו ) אביר

כומר

נזיר

ר' שפטיה הרוכל

לץ (טריסטראם)

אשתו

קוף

שומרי השער

שליחי בית־דין החוקרים

אספסוף, אבירים, אזרחים, נזירים.

(בעורף הבמה שער המבצר. מן השער נמתח הגשר. שומרי השער על החומה. על הגשר יריד).

כומר (כרסתן, מכריז): קסמי עץ הקודש… ישר מארץ הבחירה… סגולה בדוקה לחיים ארוכים בזה… ולחמדה גנוזה בבא… קת חרב היונה בה נדקר משיחנו האלוהי… שמן המשחה בה נמשח משיחנו האלוהי בידי אראלים השמימים ביום הדין…

נזיר (בעינים יוקדות): אל מי תקרא? הלא אין איש…

כומר (מתבונן סביבותיו): אכן צדקת גם צדקת, בני, אך, מה הכעס?

נזיר: סגורים שערי קריה משחיתה — לא ייפתחו.

כומר: (מתישב): מה הכעס בני, הלא ידעת כי השערים סגורים בכל מקום, ואף בשמים. אך תדפוק עליהם — אולי ייפתחו.

נזיר: לוא הסיע יכולתי את השערים הללו על הבריחים; (מתחטא) לא למעני כי אם למען דברו הצורב על לשוני, לשפוך זעמו על רשעים. הה, מי כאחד הקדושים יתנני! (כורע)

כומר: נאה דרשת (נאנח) לוא עצרת כוח.

נזיר: הכאחד הריקים אני בעיניך.?

כומר: מה הכעס, בני, רבות ראו עיני בימי עניי ורבות למדתי… לסלוח.

נזיר: הסליחה רק עם אחד.

כומר: ואתה לוא שמעני…

נזיר: לא כמוך כמוני, ובלבי אין כל, זולת אש הקנאה.

כומר: לא טובה הקנאה לבדה, הנה במקום הזה…

נזיר (מסתכל סביבותיו): במקום הזה?

כומר: במבצר הזה. הנה רואה אתה, לפני רבות בשנים עשה פה טריסטראם הגבור.

נזיר: טריסטראם? לא שמעתי. ומיהו זה? הלהט באש קנאה כמוני?

כומר: לא הוא קינא, ולבו לב תינוק בן יומו. ומפעלות פעל אשר לא יפעל אדם וחי. דודו ומלכו היה מרקי ואותו עבד בלבב שלם. את המכשף מבני הענקים הרג כדי לפדותו ממס. את הדרקון טורף־הבתולות שיסף, כדי שממשלתו תכון בידו. ואת נפשו שם בכפו כדי לארס לו את היפה בבנות, את איזוטה זהובת השיער.

נזיר: אל לך בנשים תחבולות השטן ימח שמו.

כומר: ויאהב טריסטראם הגבור את איזוטה ארושת דודו ומלכו בטרם תהי אשת המלך…

נזיר: בזו קריה משחיתה?

כומר: זהו מבצר מרקי המלך שטוף הקנאה להשחית. ויגרש המלך את טריסטראם איש בריתו ויד ימינו בחרפה ובבושת פנים ואת איזוטה זהובת השיער נתן במשמר.

נזיר: ארורות הנשים ותאות הבשרים לעד. (נותן עיניו בכומר) לא נאה ולא יאה לאיש כמוך לתת לבו לנשים.

כומר: מה הכעס, בני, הקנאה אך היא בלי לב. ועל נזיר אך בענוה ואורך רוח לעשות עד יעשה חיל.

נזיר: ולא יקנא לדברו?

כומר: העיקר הגדול — אורך רוח. שמע בני תורת הענוה מהי: איש עובד כוכבי ומזלות היה כריסטופורוס (מוציא קמיע) הנה צלמו ודמותו. וכוחו במתניו ואין שני לו עלי אדמות. ויאמר בלבו אך את החסון מכל החסונים…

נזיר: אור עובד כוכבים ומזלות.

כומר: אך את החסון מכל החסונים יעבוד כריסטופורוס בזה עולם התעתועים. ויקם ויפן אל הקיסר. וירא והנה עושה הקיסר סימנים להבריח את השטן ימח שמו. ויאמר: אין זאת כי חסון השטן ממנו. ויקם ויפן לבקש את השטן. וימצאהו על פרשת הדרכים. והוא אביר שחור וסוסו שחור וצבא עושי רצונו שחורים וגלימותיהם שחורות…

נזיר: סאנקטא מאטר דולורוסה. ארור שמו לעולמי עולמים.

כומר: וירא השטן ימח שמו את אות הישע לפניו וירתע. וידע כריסטופורוס: אין זאת כי יש גם חסון ממנו…

נזיר: ברוך שם כבודו, אמן.

כומר: ויבוא אל אחד נזיר מן הפרושים. וילמדהו את עבודת הבורא בצום, בתפלה ובמעשים טובים. ויעמוד כריסטופורוס על שפת נהר רחב־ידים, להעביר את הנחשלות, פן ייגרפו בשבולת. ויהי היום וישמע קול בכי: והנה אך תינוק הוא. ויקחהו ויעלהו על שכמו להעבירו. אך התינוק כבד והולך, כבד עד בלתי נשוא. ויאזור כל כח מתניו ויאמץ כל שריר רגליו וימתח כל עצב מעצביו — והנה עלתה בידו. ויפתח התינוק את פיהו וכך סח לו: הלא בי הישע אשר בקשת. הידעתני? ויפקח את עיניו וירא והנה מלבלב מטהו לאות…

נזיר: אלי שבשמים הגבוהים!

כומר: וזה האות, כי עבד את בוראו בענווה ואורך רוח כאשר צווינו…

ר' שפטיה (מופיעה, בנגון): מלך מלך על אדומים איש עוולה ומרמה ודמים… (רואה את היושבים). קנו אדונים, נכבדים ונבונים, סגולת כל סחורה, אתי שמורה, משי וארגמן, מארץ המן, בשמים ומור וקנמון, משמח לב כל הגמון…

כומר (מכריז לעומתו): קנו קסמי עץ הקודש, ישר מארץ הבחירה, סגולה בדוקה בזה וחמדה גנוזה בבא…

נזיר: הלא מאויבי הישע הוא זה. (מצביע על ר' שפטיה).

ר' שפטיה (לכומר): הבחירה? הגם אתה היית בארץ הבחירה, בחברון ובית לחם ובעיר הבירה, ואלוני ממרא ראית היא חלילה, וישלשלוך הישמעאלים למערת המכפלה, ונזיד אכלת לכבוד אברהם אבינו, וראית קבר ישי אבי דוד מלכנו, ובאר שקורין באר יצחק פחדנו, ומקוה מים שם טבלה שרה אמנו…

כומר (לנזיר, בלעג): נסה נא את להב לשונך לזה, אולי תוכל אתה לבן עם קשה העורף.

ר' שפטיה (מכריז): משי וארגמן, מארץ המן, בשמים ומור, לכל קדוש וטהור…

נזיר (לר' שפטיה): ואתה עז המצח מעז למכור לקדוש וטהור, שומו שמים!

ר' שפטיה: אני סוחר, אני מוכר, כישר בעיניו כל איש בוחר.

נזיר: הלא אור החסד היחידי ירחק ממך, ובשערי מלכות השמים לא תבוא בלכתך בקרי. השמר לנפשך פן תמיתנה.

ר' שפטיה (מתישב): אכן שמע בני, לקח גם מפי: מלך מלך על אדומים, איש עוולה ומרמה ודמים, ובלבו זמם להדהים, זרע קדושים ותמימים, ועל בתו נפלה מחלה ממארת, וימהר לשלוח אגרת, אל אחד חכם מבני קריה סוחרת: יש לי בת, ואוהבנה כבבת, והשד מצער אותה, ולא יוכל איש לרפאותה, ויבוא הרב וישביע השד בשם שוכן רמה…

נזיר: ארור אתה וכל שדיך.

כומר (משדלו): מה הכעס, בני. מכל מלמדי השׂכלתי!

ר' שפטיה: ובשם פועל שכול ודומה, ובשם יסד ארץ בחכמה, ובשם תולה ארץ על בלימה. אך השד צווח, על מה ולמה אתה מרווח, לבת הרשע, שזמם על עם נושׂא, ומעם עליון לי מסורה, ולשברה לי שמורה, ועתה לך מעמי, כי לא אצא ממקומי. אך הרב הקדוש השיב, לדבריך אינני מקשיב, צא בשם האל, וידעו כל כי יש אל בישראל, כי גדול שם מלך מלכי המלכים, להושיע את עמו בכל הדרכים, כן יהי רצון, אמן.

נזיר: שקר כל הדברים האלה. הלא אך מלבך בדית זאת להכעיסני. כופר אתה וכופרים כל בני עמך ואין עמכם ישע.

כומר: ואני אשיב לך שבעתים כאמריך. כי לא זה אות הישע. וכך כתוב בספרים הקדושים לקורת רוח המאמינים בחסדו כי רב ולמורת רוח הכופרים ארורי אלהים. אחד נזיר פנה מדברה לעבוד את אלהיו במערה בצום ובתפלה ובהצנע. והוא נזר החסידות ואיש קדוש. יום ולילה התפלש בעפר לפני גואלו לבקש רחמים ופדות לנפשו החוטאת. ובגדול כוחו בסיגופים ובשבע מידות ההצנע, גאה לבו בקרבו ויחשוב כי אך מלבו ושכלו באו לו המידות הטובות, וישכח את קונו מקור חייו ועושה הכל. וירא השטן ימח שמו והנה נקרה לפניו פתח לשׂים בו פח ומוקש לנפשו. ויהי ביום גשם וסגריר ואשה יפה תואר ומראה נצבת לפתח המערה. ויכמרו עליה רחמי הנזיר ויכניסנה…

נזיר (בכעס): הוא שאמרתי, ארורות הנשים לעד.

כומר: ותסובבהו האשה בחלקת לשונה ועלתה בידה, ויישמעו במערת הנזיר צחוק וצהלה רבה…

ר' שפטיה: כי לבכם אך לנשים סוררות מימים ימימה.

נזיר: דום לך כופר ארור.

כומר: ותשלח יד ותלטפהו, וידה רכה. כה רכה יד אשה במדבר שממה. ותלבבהו בשתי עיניה. כה מלבבות עיני אשה באין מפריע. ותלהט אש החשקים בלב הנזיר וישכח ירחי צום ותפילה, סיגופים והתקדשות. ופתאם לפתע קול שופר מלא לעג ובוז. חשוף שת וערל לב מוטל הנזיר ערירי, והאשׁה כאשר איננה — איננה. אך שדי תחתיות מיללים בשמחה פרועה, (לר' שפטיה) כה יעשה לאיש רום לבב, כי המגביה לבו — עדי אוֹבד, ומאשפות ירים אביון.

נזיר (יורק שלוש פעמים): אפאגי שאטאנאס, אפאגי שאטאנאס, סור שטן. (מופיעים שני אבירים — לאנצלוט בהיר השיער ומאריודו הקודר).

ר' שפטיה (בראותו את המופיעים): קנו אדונים, נכבדים ונבונים. פנינים ואלמוגים, לנשים תענוגים…

כומר: קסמי עץ הקודש, קת חרב היונה בה נדקר מושיענו וגואלנו, סגולה בדוקה בימי מלחמה….

לאנצלוט (למאריודו): ואולי לא טוב לעמוד כעני בפתח, מאריודו, בלי הסוס?

מאריודו: בלי סוס או על סוס, אחת היא, המבצרה לא תבוא.

לאנצלוט: כל המנסה עשוי להצליח, (קורא) השומר, השומר! (תוקע בשופר).

שומר (מעל החומה): מי הוא זה ואיזהו הקורא?

לאנצלוט: האביר לאנצלוט מארץ הקץ. פתח השער!

שומר: האביר לאנצלוט מארץ הקץ, הסכת ושמע, זר בשערינו לא יבוא – פקודת המלך.

מאריודו (בלעג): לא תחדור, כל עמלך אך לשוא, קנאי זה המלך כמו המלך מרקי מקדמוני אבותיו. לטריסטראם דודנו קינא, כי היה שׂם אחד מאריודו (מצביע על עצמו) ללחושׁ באזניו, כי אין אשה בעולם, אשר לא תחטא לבעלה.

לאנצלוט: ולמה עשה מאריודו את הנבלה הזאת?

מאריודו: ידיד טריסטראם הגבור היה. ואת איזוטה זהובת השיער העריץ מכל וכל. אך לילה אחד בלכתו בעקבות הגבור תם הלב, הגיע עד חדר המלכה והנה שניהם…

לאנצלוט: והם שמו נפשם בכפם, עד כה נפלאתה אהבתם?

מאריודו (בעצבות): בחייהם ובמותם לא נפרדו. אך מאריודו בראותו את אהבתם, נשטף ברוח הטומאה להשחית. להשחית את כולם. לפקוח את עיני הבעל המלך, לעכור רוחו עד מות. לנצור צעדי איזוטה זהובת השיער ולשים כלבים עליה להחשיך אור יומה. להבאיש את ריח טריסטראם הגבר, להשפילו עד דכא…

לאנצלוט: מאריודו, מאריודו, למה זה שבת אל המבצר הנורא הזה?

מאריודו (צוחק): הנה קם מאריודו החדש ללחוש באזני מרקי החדש במבצר הזה… שב הגלגל על סביבותיו, האם לא תדע זאת?

לאנצלוט: איזוטה, איזוטה, מה מרים חייך בזה המבצר האיום. מפלצת אחת בבית ומפלצת אחרת בחוץ. ואת אנה את באה?

מאריודו: נער תמים, הלא אין רחמים בדין החיים.

לאנצלוט: ואני — האם לא אראה את איזוטה לעולם?

מאריודו: אמנם ביום היריד יוצאת המלכה לקנות ממרכולת הרוכלים.

כומר: קסמי עץ הקודש, שמן המשחה השמימי, סגולה בדוקה לכפרת כל חטא.

ר' שפטיה: קנו אדונים ממיטב הסחורה, תבוא עליכם ברכה ואורה.

לאנצלוט: ומתי יום היריד?

ר' שפטיה: היום אדוני הנכבד בגויים, וגם המלכה תהי בין הבאים.

מאריודו (בלעג): חכה איפוא אדוני הנכבד בגויים.

לאנצלוט: מי יתן ואראנה.

מאריודו: כדי להניח לרגליה את חרבך למען תברכנה.

לאנצלוט: לוא לפחות ידעתי כי לא בחרה עד כה אביר כלבבה למגן לה.

מאריודו (צוחק): אדוני האביר, אני מאריודו המלשין אדע אל נכון, כי לכל איזוטה טריסטראם משלה. אין איזוטה בלי טריסטראם ואין טריסטראם בלי איזוטה. על כן הובילני גורלי הלום. ועל כן סגר המלך את כל השערים, אין יוצא ואין בא פן גם טריסטראם בין הבאים. אזלה־נזלה תקותך.

לאנצלוט: לוא למצער ראיתיה.

ר' שפטיה (לכומר): האשים קץ למלים, ואת ברוך הוא וברוך שמו אעלים, רוח קוני עלי גבר, על כן אענה לחורפי דבר. אח קטן היה לי, ובקוצר ימים הלך מעמי, ואוחיל לשאר האחים להעגן ולהאנן, ועל האח לספוד ולקונן, אך עד התכנס איש ואיש, ובשר גופו לא יבאיש…

נזיר: מי יתן וראיתי בכה כל מין וכופר במהרה בימינו אמן.

כומר (נזיר): בלי כעס, בני… (מפסיק למראה הלעג בעיני ר' שפטיה, פתאם נדלקת חמתו)

ר' שפטיה: ובשר גופו לא יבאיש, כתבתי על קלף שם אלהיו וקונו, ואשימו תחת לשונו, והשׁם החיה אותו, ויקם וישב על מטתו…

נזיר: מכשף, מכשף. מעלה שם אלהים לשוא.

כומר (נרתע מאימת הכשפים): הדורש אל המתים תועבת אלהים, ישמרנו וינצרנו הילד האלהי ואמו הקדושה, אמן ואמן.

נזיר: מות תמות מכשף. לבית דין החוקרים הקדושים תמסר. על מוקד תעלה. (בפנותו ללכת) הנה הזמין לי אבי שבשמים איל בסבך לקנא לשמו הקדוש (יוצא).

כומר: שאולה ירדו כל מרשיעי ברית, אמן. אש גיהנום מנת חלקם, אמן. (מזמר)

Ubi tenebrae condendae

Voces dirae et immensae

Et scintillae sunt succensae

Flantes in fabrilibus…

ר' שפטיה (לנפשו): יצא בעל הטומאה הנזיר, עלי כל מלאכי חבלה להדביר, אך למען הפרנסה אאריך אפי, עד בו המלכה אשים נפשי בכפי. (מכריז) קישוטים ויהלומים מארץ האדומים…

מאריודו (ללאנצלוט): טומאה בטומאה תתגר, אין רחמים בדין החיים.

לאנצלוט: אינני מאמין, לך לא אוכל להאמין, סורה ממני. (מופיע לץ רתום בעגלת צב. אספסוף מנומר נמשך אחריו).

לץ: (במלבוש המוקיונים הנודדים פונה אל הצב): רבותי השחקנים, בבקשה מכם אל נא תשכחו כי פרי רוחי הוא זה המשחק אשר תשחקוהו עתה להנאת הקהל הנכבד הזה. אני אומר ושונה וחוזר, שלי היה היצירה הזאת, לקוחה מדמיוני, ואינה בשום פנים לקוחה מעצם ההויה. אינה מעשה אמת הנעשה יום יום בכל בית. המלים אשר שמתי בפיכם כולן שקולות בפלס ההגיון, כולן חטובות במידה ואינן פוגעות חלילה בטעם הטוב. ובשחקכם אשר שמתי בפיכם, אל נא תישטפו חלילה בזרם ההתלהבות פתאומית. מותר לכם אך לקללני בעשר קללות בלעם הגאוני ולהמטיר על ראשי גפרית סמלית של סדום ועמורה. חלילה לכם ללכסן אלי מבטי חן או להשמיע לצדי דברים מלבבים. מוטב לרקוע ברגלים כמנהג סוסים או חמורים בעטנים, כי לא יבינכם איש אם תהיו עדינים, אצילי רוח ומחרישים. הנה אני מנהלכם החביב ומדריככם המנוסה נצב בראשכם לפתוח את מסע נצחונכם ולכבוש לכם ולי את זר הכבוד לתפארת לעדי עד. אמנם ידוע ידעתי מה קשה עבודה זו לנאצלי רוח ועדיני נפש כמוכם, המצניעים לכת דור דור ואינם נדחקים לזירה. אולם למען הקהל הנכבד הזה, עשו נא הפעם מאמץ מיוחד, קומו, התאוששו, אזרו און ועוז — וכולנו נזכה בשעה טובה ומוצלחת לישועה קרובה, אמן. כן הי רצון. (מסיר את המכסה מעגלתו, נגלית אשה לחלוחית, פניה משוחים בששר בקווים גסים, שערותיה המעופרות מקושטות בסרט אדום צעקני. על ידה קוף שעיר צר מצח ומקועקע, בעל עיני עגל גדולות)

קולות: איזו אשה… מן הביבים… זונה… קוף מצורע… לא, זה קוף פלא, פלאי פלאים…

לץ: ועתה גבירותי הנכבדות ואדוני הגבירים הנני להציג לפניכם אשת חמד זו אשתי החוקית. (מלטפה באהבה)

אשה (בגסות): חדל לך, פרא אדם.

לץ: הלא מסתכלים בנו, התאפקי קצת.

אשה: בפני כל הקהל הזה אשים אותך לחרפה. הבי האשם שאתה גולם כזה?

לץ: הלא בעלך אני בגזרת המקום, והמקום חסרוננו ימלא, ועתה כלום תציגיני ככלי מלא בושה?

אשה: ומי האשם? הלא אתה מכריחני לכך!

לץ: אך שמא תואילי לפחות להרשות לי לפתוח בהצגה, כי הקהל הנכבד הזה מחכה, הלא ממנו באות כל הכנסותינו.

אשה: הכל למען ההכנסות. ואשתך, אשתך החוקית שהיא אשת חיקך בעיניך כאפס וכאין. הה, נבל מארץ הנבלים, הלא שום כשרון אין בך, ונוסף לכך אתה גם מטומטם גמור. (לקהל) האמינו לי, אני מכירה אותו היטב, אפילו ניצוץ של כשרון אין בו, וכזה רוצה להיות מנהל תיאטרון דוקא. התחשק לו. הלא הוא לא־יוצלח למופת לכל דבר. ורק אני לבדי (מזדקפת בגאון) האשה הגאון בעולם הזה והפלא השמיני.

קולות: הפלא השמיני… אשת פלאים… ראו נא את פניה… ואיזה אומץ… פלאי פלאים… הפלא השמיני…

לץ: ועתה לאחר שהתוודעתם אל אשת חיקי החוקית הפלא השמיני של כל הבריאה, הנני להציג את ידידי הטוב, הלא הוא הקוף, (מצביע עליו) אשר לדאבוני הרב הצטנן הצטננות של מה בכך ואינו יכול לדבר…

אשה: טוב הוא ממך עשרת מונים. (לקהל) הוא מתעולל בחולה מסכן. (ללץ) גס רוח.

לץ: זהו פלא מששת ימי בראשית, הביטו נא וראו, רגלים כאלה כמו שלו שוב לא יימצאו בתקופתנו הקלוקלת. הן מפזזות ומכרכרות, הן רוקעות ובועטות — כל הכח ברגלים. אין מח? למי כבר נחוץ מין דבר מיותר כזה כמו מח. הביטו נא וראו את שוקיו, את אחוריו. הפלא ופלא, ממש מששת ימי בראשית. (בדברו מתנשקת האשה עם הקוף).

אשה (לקוף): רק אתה מחמדי הגאון האמיתי, ואחריך באה מיד אני.

לץ (ממשיך): ואני הנני אביר האהבה.

קולות: אהבה… גם זאת אהבה… אשתו מתנשקת מאחורי גבו והוא אהבה…

לץ (מזמר בלווי טנבורו):

מיין לבי לכם אפקיר

דבש אהבה לכם אמסוך.

מי פתי יאמין לשיר?

ומי חכם — על מי תסמוך?

על מי תסמוך?

אשה: אני פתיה לבי מסרתי, (מצביעה על הלץ) אמונים לו שמור שמרתי. (בזמרה היא מחבקת את הקוף ויוצאת אתו בריקוד פרא)

לץ (לרוקדים): ועתה אמרתי: רב. הנה רואה כל הקהל הנכבד והבלתי משוחד הזה, כי את אוהבת אותו. (מצביע על הקוף) לכן לכי לשלום ויברכך אלהים במיטב ברכותיו. אך ממני הרפי נא.

קולות: הזאת היא אהבה… היכן האהבה… היכן מחזה האהבה…

אשה: מטומטם, עוור, חמור כפול שמונה. האינך רואה כי אני אוהבת רק אותך. (מזמרת).

רק לך אלד בן לעדה,

רק למענך

אסבול תשעה ירחי לידה,

רק למענך.

לץ: אם כך, ניחא, שמא את באמת צודקת.. אך הרפי נא ממנו. נשיבנו אל מקומו הקודם, אל היער, אל מושב אבותיו מששת ימי בראשית. ואנחנו… אנחנו נחדש ימינו כקדם, ושוב נדע מה פשר האהבה, נתן זה בזו וזו בזה עינים נאמנות ולא נדבר. הלא שנים אנשים אוהבים ונאמנים יכולים לבנות עלי אדמות טירה איתנה לאהבה הגדולה בלי כל חיץ מבדיל, להיות בשר אחד ורוח אחד עד עולם. הלא זה האושר הטמיר…

מאריודו (ללאנצלוט, בלעג): שא עיניך וראה את האהבה הגדולה אשר לפניך. (לאנצלוט מכסה עיניו).

אשה: להג, פשוט פטפוט חסר טעם. (לקהל) עומד לו מין אדם, שכמעט אינו ראוי לשם אדם, ומרבה להג כמים. (מחבקת את הקוף) הלא אמרתי בפירוש: אותך אני אוהבת ולך אלד ילד לעדה. (לקהל) ולו לא די בזה?

קולות: לץ שוטה, קלון עוטה.. לץ שוטה, קלון עוטה…

כרוז (מן המבצר): פתחו השערים! (השערים נפתחים, האספסוף מפנה דרך) פנו דרך למלכה איזוטה! (מופיעה איזוטה בלוית שרי משמר).

קולות: הוד רוממותה המלכה… איזוטה זהובת השיער… כמה היא מזהירה…

ר' שפטיה: אני מוכר, אני סוחר, מי בוחר, מי שוחר, משי וארגמן מארץ המן, מידי איש נאמן, לא גזלן או חמסן, קישוטים ויהלומים, מארץ הקודש לאדומים…

קולות: יהלומים…קישוטים…

כומר: קסמי קודש מארץ הבחירה, סגולה בדוקה לחיים טובים בזה ולחמדה גנוזה בבא, שמן המשחה בו נמשח מושיענו בידי אראלים שמימיים ביום הדין, סגולה בדוקה לכפר כל עוון וכל חטא וכל פשע…

קולות: השמעתם: אראלים… ישר מלב השמים…כפרה גמורה… מחילת כל העוונות…

לץ (מזמר):

מי קונה ככר קלון ולוג בוז

והין אהבה… הכל אחד זוז.

אחד זוז.

אשה (מתחנחנת לכל).

קולות: נבל… אהבה בזוז… הפקרות… את אשתו הוא מוכר בשוק… מות ימות הנבל… באבנים יירגם… (אוספים אבנים. האשה חובקת בזרועותיה את הקוף ובורחת).

כרוז: פנו דרך למלכה. פנו דרך! (לאות מצד איזוטה מפנים את הדרך ומבריחים את האספסוף שמסביב ללץ).

איזוטה: האיש הזה — מה חטאו?

לאנצלוט (כורע לפניה, מאריודו מציץ מאחוריו): גבירתי, ברוך היום בו ראיתי את אור השמש.

איזוטה: קומה האביר, ודבר (לאנצלוט קם על רגליו).

לאנצלוט: בהפתח שערי הברזל הכולאים את מלוא זוהר העולם, הנני פורש לרגליך מרבד צנוע שכולו אך הערצה עד אין סוף. עבדך הנאמן אהיה, אבירך הנשמע לכל ניד גבירתו, לכל סימן אילם שלא הגיע לכלל היגוי. חרבי וחיי נתונים לך עד עולם.

איזוטה (מחייכת): האביר, הלא טרם תדעני.

מאריודו: אל תאמין, אל תאמין, צחוק אשה — סכנה.

לאנצלוט: הצחוק הלא הוא מאיר את מאורת נשמתי בלפידים גדולים. עתה ידעתי כי הכפור שהקפיא את אגם לבבי — נמס.

מאריודו (מפנה ראשו ממנו): הוכה בסנוורים. עתה אין מפלט לו. זכור את הלץ ואחריתו.

איזוטה (ללאנצלוט): מה איפוא חטאו של זה? (מצביעה על הלץ).

לאנצלוט: גבירתי, זה אחד לץ, המפגין את צרת נפשו בפרהסיה — תמורת תשלום. הלא זה חילול קודש.

איזוטה: אין חילול קודש ביום צרה. בראותי נפש אדם במערומיה, אני בוכה. חלום חלמתי פעם, כי איש דגול מרבבה זנח את כל עשרו וניסה לשטוף בטומאה את נפשו, כי את פני שמר בלבבו ולא שכחני… אחד האבירים האובדים היה זה…

לאנצלוט: אחד האבירים האובדים אהיה גם אני…

ר' שפטיה: משי וארגמן, מידי איש נאמן…

איזוטה (לר' שפטיה): תבוא על שכרך איש נאמן, אך המתן נא מעט…

ר' שפטיה: ריח מדורת הנזירים עלה באפי, איך אתמהמה לשים נפשי בכפי?

איזוטה (ללץ): אתה הוא זה האיש…

מאריודו (נדחק בין איזוטה ובין הלץ): אשר מוכר ככר קלון ולוג בוז והין אהבה באחד זוז?

איזוטה (משפילה עיניה נוכח מאריודו, פונה ללץ): המלאכת רמיה תעשה?

לץ: כל אדם עושה מלאכתו רמיה. ואני… אור גדול ראיתי בעיני נפשי ואצא לחפשו. הפשׁעי הוא שלא מצאתיו?

כומר (בתוקף, בעיינו את שפטיה): קסמי עץ הקודש, סגולה בדוקה לראות את אור החסד.

איזוטה (לכומר): המתן נא גם אתה, אדוני אבי, המתן לנו מעט.

מאריודו (בחשד): לנו? מה פשר לנו?

איזוטה (ללץ): אולם את האור הגדול ראית?

קולות (מתפרצים): לנו הוא… דיינו… את האהבה ישמיץ… מי יגן על זה… מי יתעזז כנגדנו…

איזוטה: אני, המלכה! (הקולות משתתקים).

לץ: שבעים ושבעה לטבול ניסיתי במים הטהורים ושבעים ושבעה מדורות גיהנום עברתי — שבעים ושבעה שקעתי בעבטיט האיום. אין לי הצלה מיון המצולה.

איזוטה: הלא התחטאת — וטהרת. הלא את הדרך ידעת — דרך האהבה…

לץ: אהבה… אמנם ראיתי בשתי רואותי אחת אשה נישאה, זהובת שיער וזהובת לב. נשמתה כנבל עשור שכל מיתריו מתנגנים באין נוגע. אך גם זאת ידעתי — אין דרך אליה. שום דרך. שלשה ימי נסיון גדול עברו עלי. יום הפחד הגדול — כי יראתי פן לא תשיב אהבה. ויום האמת הגדולה — כי ראיתי את בר לבה נמשך אלי לבלתי השׂיגני לעולם. ויום האהבה הגדולה — כי ידעתי, איש אובד אני אשר אל חלום נפשו לא יגיע… זרחה לי שמש הכח ושמש החכמה ושמש הטוב, כליל המידות הטובות אשר בעולם הזה, כל שלוש השמשׁות — ואני ביון מצולה ואין מציל.

איזוטה (נותנת בו עיניה, מכירה): טריסטראם!

לץ: טריסטראם, טריסטראם… מי הוא המעלה מת מקברו?

איזוטה: אני, איזוטה. אני הקוראת אליך מן המיצר.

מאריודו: הוא אשר אמרתי, לכל איזוטה טריסטראם משלה. בחייהם ובגלגוליהם לא נפרדו. ועתה אפנה העירה — אל המלך מרקי. (בצחוק אכזרי) קומה, מאריודו. אביר הקנאה, את מלאכתך עשה — להלשין. טריסטראם ואיזוטה האומללים, הלא יומכם החשיך בטרם יאיר. (לשומרים) פנו דרך! כי דבר לי למלך מרקי — זאת תעודתי במעגל חיי.

לאנצלוט (שולף חרבו כנגדו): חכה!

מאריודו (בשער): אחרת, ידידי, אחרת (השומרים חוסמים את הדרך בפני לאנצלוט).

לאנצלוט (נאבק): הניחוני.

מאריודו (מן החומה): לאנצלוט התמים, הבט נא וראה מה נפלאה אהבת איזוטה — לטריסטראם (צוחק).

קולות (תחילה רפים, אחר כך מתגברים והולכים): טריסטראם… הגבור טריסטראם… מושיע במצוקה… מיד אמרתי כי זה לא סתם לץ… ואני ידעתי כי הוא קדוש… אביר האהבה טריסטראם… מושיע כל אוהב טריסטראם… מדריך כל אובד טריסטראם… יחי טריסטראם!

לאנצלוט: כישר בעיניך עשי בי, גבירתי, ולוא גם לעבד אדוניך תשימיני.

איזוטה (מנענעת בראשה ללאנצלוט; לטריסטראם): את תהלתך בשער יגידו.

טריסטראם: תהלתי בזה הצב. (מצביע על העגלה הריקה) וטוב לדעת, כי רבים וחזקים שלומך ידרושו. הנה זה האביר.

איזוטה: מן דין הצב הזה?

טריסטראם: אשת נסיונות לקחתי לי ונשבעתי לה לכרוע לפניה תמיד בלב חרד, לבחור טרזנים לשעשועיה למען תתעלס בהם כלבבה, ולא להטיף לה מוסר, ולהודיע מראש על ידי שליח את בואי לבל אמצאנה בקלקלתה, ולשמור עליה מכל רע בחרוץ עליה בריות לשׁון מכח תשוקותיה אשר רסן אין להן, ולמלאות רגע כמימריה את כל משאלותיה, ולפרנס ברווח לפחות אחד מידידיה המקורבים, ולעשות….

איזוטה (אוטמת אזניה): די, די לי.

טריסטראם (קדורנית): אל ינוד לי איש. הן לי הוא כל העולם הזה. כי העולם הוא קנין קונה־הכל, ואיש חסר־כל כמוני אף הוא קונה הכל…

קולות: יחי טריסטראם… יחי קונה הכל…

טריסטראם (למריעים): אל נא תריעו. לא אחת ולא שׁתים בחנתי את לבי אם אמנם נכון אני לנטוש את חמדות העולם הזה ולא לרדוף כבוד ועושר, ולא לשמוח בימים טובים, ולא להתענג בנעימים, ולא להתעלס באהבים. כי רק הפונה עורף לכל אלה מתעלה מן העבטיט של חיי שעה ומציץ לפרדס הסנוורים כדי לרמוס ברגל של בוז וגאוה את חיי האדם הקלוקלים… אל תריעו, כי את תודתי לא תקצורו… (דממה).

איזוטה: הגם אותי שכחת? (בוכה, לאנצלוט קרב אליה בלב נשבר).

טריסטראם: אותך לא שכחתי, (איזוטה זוקפת ראש) כי עץ החיים שתול בנפש האדם. המורא פן יכרסמנו הספק — ישקנו. האמונה כי יום טוב עשוי לבוא — תגדלנו. היצר הטוב יפתח סנסניו, והברחת מחשׁבות קלוקלות תפריחנו. כיסופים לזוהר הגדול יצמיחוהו, ואהבת אין־הסוף בשנים לבבות כאחד תאמצנו. התקוה כי לחם־פנים נכונו אי־שם — תפרוש עליו מעטה לבלוב, וקשב לדרכי הנפש הטהורה יעורר בו את רוח החיים, ואילו הבוז לחיי אדם קלוקלים יבשיל את פריו המתוק…

איזוטה: ואתה מאמין שאמנם בוא יבוא…

טריסטראם: אני מאמין. אני מאמין שאפילו הגופים יזדהרו באור תכלת לחסות בסתר עליון, ואם גופך השמימי הוא בבואה נאמנה לרוחני, הרי אאמין כי אף גוף קלוקל כגופי לא יכזיבני. ונשמה אשר בזוהר הגדול תדבק, אף גוף מת יסעדנה. כי כן אמר החתן האלהי: אכלו ריעים, שתו ושכרו דודים. אכלו — רצה לומר בעלי הגוף הקולקל, שתו — רצה לומר בעלי הגוף המושלם, ושכרו דודים — רצה לומר הדבקים בזוהר הגדול. הלא זו גולת הכותרת אשר לסולם האהבה המשולש, בגוף, בנשמה וברוח גם יחד.

איזוטה: אכן, אהבתני? אך בגללי באתך כל התלאה האיומה הזאת?

טריסטראם: לא בגללך. בגלל הזוהר הגדול.

איזוטה: אולם אני… האהבתיך? אולי רק הדמיון הוא שהיתל בי. הלא אמונים שמרתי לאלוף נעורי המלך, כל ימי. כי טוב לראות את עיניו רועפות דאגה לשלומי, וטוב לחסות לבטח בזרועותיו החזקות. (חרש) וכה טוב לדעת, כי רבים וחזקים שלומך ידרושו. הנה זה האביר (מצביע על לאנצלוט) נשבע לעבדני באמונה. מה טוב לדעת זאת ביום צרה (לאנצלוט כורע לפניה). ואפילו רוכל מסכן זה.. (מצביעה על ר' שפטיה).

ר' שפטיה: ברוך הוא וברוך שמו מכל צרה יצילנו, אמן.

איזוטה: כה טוב לדעת, כי איש מסור הוא ונאמן. ואף זה מוכר הקמיעות. (מצביעה על הכומר)

כומר (נושא ידיו): מי ידמה ומי ישווה לך?

איזוטה: טוב להאמין, כי לפדות נפשי הוא דואג. ראה נא, את כולם אהבתי.

טריסטראם: הסירי מעל עיניך את צעיף התעתועים. הלא אחד שטן זומם, שם בפיך מלים, אשר בלב אינן. מה לך ולכל אלה? (לדבריו קופץ הכומר ממקומו וחמתו בוערת)

איזוטה: טריסטראם יקירי, אל נא תשביעני. גם אני תלויה הייתי על בלימה, בין הרקיע ובין הארץ — תקועה על צוקי האהבה. (פתאום) כה אהבתיך, טריסטראם, אל נא תעזבני, אל תעזבני לעולם.

טריסטראם: אל נא תכשׁלי, איזוטה זהובת השיער. התאוששי, כי מה יתן ומה יוסיף אשר ייראה בעין. יש מחוז בינים בין החיים ובין המוות, על סף שאול תחתיות. ועתה — במימי סכנות צוללים אנחנו ולא נטבע. אש יוקדת בלבותינו — ולא נישרף. באויר אפסיים נרחף — ולא נטבע. אש יוקדת בלבותינו — ולא נישרף. באויר אפסיים נרחף — ולא נישחק. איזוטה, על הגשר אנו נצבים — אולי נעברנו ונלמד לדעת, כי אמנם יש אור ושמש וזוהר. אפילו בלילה, אפילו במצולות, ואפילו בפרכוסי היום האפרורי.

כומר (אל הנקהלים סביב): אך שד הוא האיש הזה. וכן כתוב בספרי הליודורוס איש קלזיריס: השדים והרוחות לובשים דמות אדם כדי לתעתע. אך הדיוט לא יכירם ולא יבדיל בין אדם לשד. ואלה סימניהם: עין חדה ומבטה תוקף (מסתכל בטריסטראם) וצעדיהם כאילו רוחפים באויר… ועתה (מצביע על טריסטראם) הסתכלו נא היטב באיש הזה!

קולות: מכשף… שד משחת.. יביא עלינו מכות מצרים… גשם ושלג וברד… אש וגפרית של סדום ועמורה… הזהרו, כי בדמות חיה יתלבש… המיתוהו… שרפוהו… מכשף… שׁד משחת… העלוהו על המוקד…

איזוטה: חלילה לכם. אל געת! (איש אינו משגיח בה).

טריסטראם: אל פחד, איזוטה זהובת לבבי, אל תביטי ימינה ואל תביטי שמאלה, אחד הוא השביל מן הגשר הזה.

כומר: ומי היא האשה הזאת, שאך גאוה והתימרות כל דבריה?

קולות: אשה… סתם אשה… גם היא שד… לילית… אהובת הלץ… אהובת השד… תמות אתו יחד… יחדו למוקד… העלו המוקד… (על החומה מופיע מאריודו בחברת המלך).

מאריודו (צוחק): הנה נעוות המרדות!

כומר (לקהל): גם אני האמנתי לתומי, כי גבור למופת הוא טריסטראם האביר, והנה מתברר כי אך שד הוא זה.

קולות: שד… ארור… אשמדאי…

כומר: נכון מאוד: אשמדאי, מלך השדים. או לכל הפחות — מכשף.

קולות: מכשף… צרות יביא עלינו… לחסל… לחסל מיד… על המוקד…

כומר: והיא… היא… (שולף קמיע של כריסטופורוס הקדוש, לאיזוטה) הסתכלי נא בזה… הסתכלי היטב, אולי יפוג שגיונך ותצילי נפשך… הסתכלי היטב, כי בו ההצלה.

Cristophori Sancti speciem quicunque tuetur

Illo namque die nullo languore tenetur!

ר' שפטיה: מילא, מכל המדנים והאדונים, לא אפיק היום חסד או שלמונים ועד בוא מחבלי הכרמים, אפנה ואסתלק שלם ותמים. (מתחמק)

מרקי (מעל החומה): איזוטה אשתי, מי זה הדיחך לבוא בדברים עם אחד הפוחזים בשווקים?

טריסטראם (מתנער): פוחזים? פוחזים — נאמר מגבוה. כולנו פוחזים (לקהל) השמעתם, כולכם אתם פוחזים. הה, בני אדם, אתם מדמים כי לא כמוכם כמוני, כי עיני חכלילות, כי צעדי כושלים? אך אני תמה על שושכם בחיי אכזב. כלום אינכם יודעים כי אך בצל המוות אתם חיים את ימיכם? אני אומר זאת לכם, אני הלץ המשתטה, המשחק לפניכם. מי יתן ויכול הייתי לחיות כאחד מכם, היודעים לשון לחרוץ לעת מצוא, ולמעול במנוחת נפש בכל מטמון, ולנצל משמני העשיר ופת־במלח של הרש, ככל שיעלה המזלג. אליך כיוונתי, המלך. (לקהל) ואתם, אתם המפתים נשים האוהבות את בעליהן, השמים רעל בלחם אבותיכם לרשתם, המסיעים זונות לגייסות כדי שלא יטריחו עליכם…

קולות: הלא יש בדבריו… יש אמת בדבריו… קצת אמת בדבריו.

טריסטראם: ואני, על הגשר אני עומד, על עברי פי פחת. ותחתי המצולה. וגם אתם עומדים כאן, אך אינכם יודעים זאת. כי אתם יודעים אך לשקר, ולחזר על הפתחים, ולסחוט פרוטות מכיסים בכל דרכי המרמה. (לכומר) אליך כיוונתי הפעם. הכמוכם אהיה גם אני, היודע? הכמוכם אפקוס את שערותי, או אמסוך רעל בגביע אמי, או אבזבז נכסי יתומים, או אפתה נערה תמימה בחלקת לשון או בכח? צאו וראו את הנערות הקטנות שלכם, בנותיכם, אשר ריח עדיין אין להן, וכבר הן יודעות פרק בלהטי הזנונים. לא, לא יעזרוכם הקמיעות מארץ הבחירה, ומבשׂרי הכפרה על חטאותיכם תמורת שלמונים — אפילו יבואו בפקודת האפיפיור.

כומר: כופר. הוא כופר. לא צריך לשמור אמונים לכופר, ולכל העוזר על ידו, כי הם לא שמרו אמונים לאלהים. כה אמר אינוצנצו הקודשׁ: כל השומר אמונים לכופר, אך מעל ימעל באלהיו. ועתה לבית דין החוקרים הקדושים הובילו את הכופר הזה!

קולות: לבית דין החוקרים… דין כופר מיתה… למוקד…

טריסטראם: Per Eum qui venturus est judicare vivos et mortuos… (דבריו אינם נשמעים. איזוטה נלחצת אליו).

כומר: כופר אתה. חיים תישרף. על אופן תיאפן, ברגליך תיתלה. וראשך מאכל לכלבי השדה. עיניך תינקרנה, בצבת לוהטת תיעקר לשונך מפיך, מעיך ייקרעו מבטנך, כי כה דבר האפיפיור: הכפירה רעה אפילו מקשי עורף היהודים ושגעון המושלימים, וחטאת סדום ועמורה כאין וכאפס לעומתה.

מאריודו: התחריש המלך, למראה אשתך המלכה בוגדת נגד עיניך ונגד כל העם?

כומר: המלך, התחריש?

מרקי: אכן, כה גזר המלך: לכם נתונה האשה הזאת, עשו בה ככל שיעלה על דעתכם. קרעו את שמלת המלכות מעליה. עירום ועריה היא נתונה לחסדכם — כיד המלך. לכם, ולכל זב ומצורע בשוקי האספסוף.

קולות: לנו היא… כיד המלך… טרפנו היא… נתונה לחסדנו… איזוטה…

אחרים: אל געת… טמאה היא… כופרת… לילית… ממדוחי הגיהנום…

טריסטראם: בוזי לכם, אתם הנצבים כאן למעלה, הבזים לכל הנצבים למטה מכם. ובוזי לכם, אתם הנדחקים למטה המתלקקים מבוז הנצבים למעלה. ואת, איזוטה, כלום לא הבינות עדיין כי על הגשר אנו נצבים, הבה נעבור. (מופיעים שליחי בית־דין החוקרים, בראשם הנזיר)

קולות: סורו… פנו דרך… שליחי בית־דין החוקרים…

ראש השליחים (מעיין במגילה): מי כאן היהודי המתכנה שפטיה?

כומר: ברוך הוא וברוך שמו, הנוטר חסד למאמינים תמימי הדרך והנוקם דם עבדיו הנשפך.

ראש השליחים: מי כאן היהודי המתכנה שפטיה? (דממה. כל אחד מסתכל בפני רעהו, חושד שהוא הוא שפטיה. הכומר מלחשש באזניו). אכן, להווי ידוע לכל הקהל והעדה כי אנחנו האינקוויסיטורס שׁנתמנו למען עשות אינקוויסיציה בכל כופר ומין, מטילים בזה חרם על כל איש ועל כל אשה בעיר הזאת עד המצא אותו יהודי המתכנה שפטיה.

קולות: אוי לנו… וי לנו… החרם… את כולנו… בגלל יהודי מטונף… בגלל יהודי ארור אחד… חוסה עלינו אבינו הקדוש… רחם… חמול נא…

ראש השליחים (הכומר שוב מלחשש באזניו): בשם האב ובשם הבן ובשם רוח הקודש, אמן. למראה המבוכה הגדולה שׁלכם, שמעידה על יסוד הטוב שגובר בלבבות למען האמונה הקדושה להגדיל שמה ולהאדיר, הנני קורא אליכם בלב נשבר: שובו אל חיק הכנסיה הקדושה וכאם טובה לבניה לא תמנע מכם את חסדה הנצחי ואפילו לקבור את מתיכם תרשה. שובו בנים שובבים אל אביכם שבשמים.

טריסטראם: כל איש בשוק פונה היום אל זולתו בשם אביו שבשמים.

קולות: כל אשר תגזור נקיים, רק חוסה… רחם… חמול נא…

ראש השליחים (הכומר שוב מלחשש באזניו): אכן קומו כאיש אחד לבקש את המבוקש, והסירותם את החרם מקרבכם, כי לא באבדן נשמתכם רוצה האינקוויסיציה הקדושה, רק את הרע תבער מקרבכם. (כולם עוזבים את הגשר. נותרים אך איזוטה, טריסטראם ולאנצלוט).

איזוטה: ואני — אנא אפנה! (נלחצת אל טריסטראם).

טריסטראם: שאי עיניך, איזוטה, וראי, על הגשר אנחנו, ועלינו אך לעבור…

כומר (לראש שליחי האינקוויזיציה): והאשה הזאת נתנה ידה למכשף היהודי, וזה, (מצביע על טריסטראם) זהו אשמדאי!

ראש השליחים (מצטלב): בשם האב ובשם הבן ובשם רוח הקודש, אמן!

מרקי: ונקמתי? האם לא תהיה לי נקמה והשנים יתחמקו?

כומר: חלילה וחס. כי זרוע אלהים תשיג אויב. מוחרמים ומנודים יהיו במותם ובחייהם לבית־דין החוקרים יימסרו, אמן!

לאנצלוט: לא תהיה כזאת. לבי לאיזוטה היפה בבנות!

נזיר: כה יתן וכה יוסיף לכל אויבי אמונתנו הקדושה.

איזוטה: משוך ידיך ממני, בן יקיר, ואתה בדמי עלומיך.

מאריודו (מעל החומה): משוך ידיך ממנה, לאנצלוט, ולא — סופך מר ממר.

לאנצלוט: לא תהיה כזאת. לבי לאיזוטה היפה בבנות בעולם יפה זה ולטריסטראם הגבור לעד.

מרקי: מלך אני, ולא אמסור את נקמתי לאחר, לא לאלהים ולא לאדם. לי ואך לי הנקמה. הפילו הגשר. (נשמע שלשול שלשלאות. שליחי החוקרים, הכומר והנזיר פונים לפני הבמה)

טריסטראם (לאיזוטה): השמש הגדולה, האור המשולש קרב והולך, התראי?

איזוטה: שכחתי הכל. (נלחצת אל טריסטראם) מאחורי גווי העבר… ובלבי אין איש זולתך…

השליחים:

Ubi tenebrae condensae

Voces dirae et immensae

Et scintillae sunt succensae

Flantes in fabrilibus…

טריסטראם: הגעתי, איזוטה, אל השערים הגעתי. רק עתה הנני טריסטראם האביר. אתך אלך בדרך אחד. השעני נא עלי, השקיני נא מאור עיניך, האיריני נא בזהב שעריך. השׁערים התכולים נפתחים והולכים. ובשלבי הסולם התכול אנחנו עולים. גוף מזוקק שבעתים אנחנו לובשים. בואי נא, בואי כלה; לאנצלוט הנפלא בנפלאים, בואה נא גם אתה. שלום עליכם דרי מטה, שלום עליכם מלאכי חבלה, שלום עליך עגלת הצב, מגבש כל עינויי. (לאט לאט שוקע הגשר ואתו טריסטראם ואיזוטה ולאנצלוט לקול מקהלת הכמרים השחורים).

מאריודו: תמה המלאכה. טריסטראם ואיזוטה שקעו שוב כדי לשוב ולהתגלות בגלגול חדש. ואף לאנצלוט בהיר הלב הלך ושוב ישוב לעת מצוא. (למלך) ואתה המלך המחבל שובה לך להתאבל על שמשך ששקעה. אך דע לך, מכעיר החיים, כי לא זה הסוף. כי שוב תשוב איזוטה זהובת השיער להאיר לדרי מטה, ואתה שוב תקום להכריתה. וגם אני, מאריודו המלשין, שוב אתעורר לחרחר ריב ומדון.

מרקי (בזעקה מרה): איזוטה, איזוטה, אהובת לבי, שובי שובי אלי!

מאריודו (לקהל): אמן אני אומר לכם, מנקודת מבטי ומעמד גורלי: ארורים החיים עלי אדמות.

מסך