הקדמה 🔗
ביום מימי כסלו שנת תש"ט (דצמבר 1948), בשעת בוקר עמדתי ליד המחסום הצבאי על גבעה ירוקה ברמת־גן, אשר בה שכן בעת ההיא המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. היה זה אחד מימי־הסתיו השקטים, רכי־הגונים וקלילי־הרוחות, שנתברכה בהם ארצנו; אך התכונה שאינה פוסקת של אנשי־צבא וקצינים במדיהם, היוצאים ובאים במחסום, וקולה הנמרץ של הקשרית הצעירה בשפופרת הטלפון – השרו הלך־רוח של סער.
ואמנם, רישוּמי המלחמה עוד ניכּרוּ בכול. הדם עדיין לא נספג. המאורעות הגדולים והחויוֹת העזות עוד מילאוּ את חלל הארץ, ריפדוּ את אדמתה, הרעידו את לבה. והלא אך תמול, בשעת הטקס הנהדר של פתיחת “כביש הגבורה” בהרי ירושלים, איחרה להקת המטוסים של חיל האויר ולא הופיעה לתמרוניה למועד בגלל פעולה קרבית אי־שם בגבול מצרים.
קטעי־מראות וצלילי־קולות מן הטקס ההיסטורי של יום אתמול נתלווּ אלי כל אותו בוקר. ובעמדי על גבעת המיפקדה של צבא־ישראל הצעיר, הפוסע פסיעות ראשונות בדרך בלתי־סלוּלה – שבתי וראיתי את הרמה הנרחבת בעמק אילוֹן, על רקע הנוֹף של הרי־יהודה והרי חברון והנגב. חרבה וצרובה ראיתיה מול שתי נקודות־ישוּב חדשות, זהבהבות־זערוּריות, אשר זה צצו על רכסי הגבעות השוממות. ראיתי את דגלי־ישראל לעשׂרותיהם מתנפנפים בקלוּת ובחן על התילים הללו, אשר שתו גם רווּ דם בנים ודִמעות הורים. לפני העמוּד הרם, תבנית מצבת־הזיכּרון לפורצי הדרך אל הבירה הנצחית, עמדה חנה רובינה, כסמל האֵם בישראל, וקולה היה רווּי כאב ואהבה בקראה את מגילת היסוד אשר למצבת־הגיבורים:
“את, ירושלים, תמיד לבנו אליך… זכרי, ירושלים, את הדם שנשפך לשחרורך”.
כך קראה־זעקה ולמוּלה יושבים הוֹֹרים שכּוּלים ובחורי־חמד גידמים, פיסחים ועיורים, אשר בין הרים אלה נקטעו ידיהם ורגליהם ואבד מאוֹר עיניהם בהשליכם נפשם מנגד.
ועוד מראה אחד נתלווה אלי כל אותו בוקר ונשתלב בתוך התמונה ויהיה לה למרכּז. ראיתי את הראש בעל רעמת־הכסף באור השמש של הרי־יהודה, בשעה שנישׂא ברמה דברוֹ:
“כביש הגבורה, שאנו חונכים היום, הוא שיא מאמץ מלחמתנו על עצמאות ישראל… כביש זה הוא גַלעד לגבורת המלחמה והעבודה העברית, שניצחה ותנצח”.
אל מרחבי העמק נישׂאו הדברים, דברי ראש ממשלת ישראל, ואל אין־סוף הדורות. כבת־קול מימים רחוקים וקרובים גם יחד היו, כתמצית ההגות ומיטב המאוַיים של עם דוה וגאה. והנושׂא אותם – כדמוּת קדומים משובצת בסלעי ההרים הללו, וכמוהם מוּצקה ועזה וקורנת חזון.
השוֹטר הצעיר, שבא לקראתי להעבירני את המחסום ולהביאני אל משׂרדו של ראש־הממשלה ושׂר־הבטחון, היה מגולח ומצוחצח. מדיו חדשים ומגוהצים. הבּעת פניו חגיגית ורצינית. מהילוּכו השקט קרנוּ נעוּריה של המדינה המתנערת לחיים חדשים.
בחדר־ההמתנה היו אורחים, מרכּזי מחלקות ומפעלים, וקציני־צבא גבורים מחכים לתוֹרם להיכנס לחדרו של שׂר־הבטחון. הדלת היתה נפתחת ונסגרת, ומתוך החדר פנימה נשמעו קולות של שׂיחה עֵרה.
שלישו של ראש־הממשלה, אשר התנדב ללווֹתני בסיוּרי על פני הגבעה ומוסדותיה, אמר בהצביעו לעבר החדר:
– וכי יש למי מוּשׂג, מה העניינים המובאים לכאן במשך היום ומה העוֹל המוטל על האיש היושב שם?
יצאנו למרפסת הפתוחה, הצוֹפה מרחוק פני תל־אביב והים
– לא אשכח אותו בוקר, – אמר – כשראיתיו עומד כאן, נשען אל העמוד הזה ומבטו מרוּתק לים. הדבר היה באחד מימי־המלחמה הקשים ביותר. בֹשורות־איוֹב מכל פינות־הארץ רדפו זו את זו. מטוֹסי האוֹיב עטו על העיר העברית כעופות־טרף. רעם התותחים החריד את האזנים. גם הגבעה הזאת נזדעזעה כולה מן הפּגזים שנתכוונו לכלוֹתה – כתליו הנקוּבים וגגוֹ הפּרוּץ של הבית הסמוך מעידים על כך.
ובאותו יום עמד כּאן על המרפּסת הפתוחה, כולו מיתר דרוּך. משׂא האחריות בעיניו, בהורותו באצבעו על שתי הספינות העוגנות בים, עמוסות חומר־נפץ, אשר בו תלוי גורל המלחמה.
– המשער אתה – אמר – מה יהיה על תל־אביב אם יפגע פּגז באחת הספינות הללו?
ואף־על־פי־כן, לא פקד להחזירן ללב־ים. להיפך, ברור ונמרץ היה הצו: לגשת מיד לפירוקן, עם כל חומר הסכנה.
בצאתי את הבית הקטן שעל גבעת המיפקדה נטלתי עמי שפע עובדות ורשמים על כוח הרצון, צלילות הראייה ומרץ הביצוע של איש המעשׂה, המתכנן והמפקד, של האסטרטיג, ליד המפּה, הקוֹבע גורלן של חזיתוֹת בחוּש בלתי־רגיל של ראִיית־הנוֹלד. לָבוּש מעיל צבאי, מכוסה אבק ובוץ, כוֹבע־גרב לראשו – נוסח חיילי ישראל בחורף־המלחמה – הוא עובר ברגל מרחק קילומטרים בערבות הנגב, באחד מימי ההפגזות הקשות של ערב־חנוכה תש"ט, וסוקר את שטחי החזית לקראת קפיצה נחשונית חדשה. בישיבות המַטה תוֹבע קולו הנמרץ: עוד אוירונים, עוד טאנקים, עוד תותחים! לא פעם הוא מפתיע ומקומם בממדים ובקצב של תביעותיו, כשם שהוא מפתיע ומקומם במכתבים ובמברקים, בפתקאות ובשידורים אל העומדים בראש הפעולה הגדולה והנועזה לרכישת נשק מבחוץ, במחתרת, ליצורו כאן, בקצב מהיר, בעצם ימי המלחמה. אבל לבסוף מקבלים האנשים את מרוּתו, בהכירם בצדקתו.
– הנכון יהיה לומר, כי הוא היה הרוח החיה במלחמת השחרוּר? הוא המעיז בתיכנוּן והוא הממריץ לביצוע?
– ללא כל ספק!
המשיב היה אחד מקציני־המטה הגבוהים מן העומדים ליד הגה המלחמה.
ברדתי מעל גבעת המיפקדה – השׂתרעה לעיני רוחי דרך־חיים, אשר אורכה ארבע עשרות שנים של פעולת־בראשית, של מהפכנוּת במחשבה וחלוציות בהגשמה. רעב וקדחת בפרדסי יהודה ובשׂדות הגליל עם ראשוני העלייה השניה. במחסן־התבואה, מקום מגוריו במושבה הקטנה סג’רה, היה כותב לאור־הנר את מכתביו הרכים והמלהיבים אל אביו במרחקים – מכתבים שהבליעו את הגעגועים העזים לבית־המשפחה בתיאורים פיּוּטיים של יפי הארץ ובאמונה ציונית שאינה יודעת פּשרות. במרתף טחוב, בשכונה של ירושלים, לפני מלחמת־העולם הראשונה, היה עושה לילות כימים בגיבּוּש רעיון תנוּעת־העבוֺדה על דפי גליונות השבועון “האחדוּת” – והוא רעב למחצה, ושכמיית הסטודנטים השחורה מבית אבא היא לו הבגד ביום והכסוּת בלילה. בימי ראשיתה של הסתדרות העובדים, לאחר שנים של תמוּרות גדולות בעולם ובארץ, והוא מזכירה הראשון, ממניחי יסודותיה וּמעצבי דמותה – היה חדר המשרד הקטן, בבית הערבי בירושלים, משמש לו מקום־מגורים ביום, וספסל־העץ שבו – משכב בלילה.
אחר־כך באו שנים של פעולה לוהטת כלפי פנים וכלפי חוץ: בניית ההסתדרות והרמת קרנו של הפועל; ויכוחים גדולים על דרכה של תנועת העבודה בארץ ומעמדה בתנועת הפועלים העולמית; חדירה לעמקי הבעיה הציונית וחשׂיפת נקודת־המוֹקד שלה, – עד כי היה לדמות מרכזית בהנהלה הציונית ובעם; ולבסוף, ההתמודדוּת הגדולה עם השלטון הזר לאחר האכזבה ממנו. מלחמת דוד וגלית.
בשנת הדמים תרצ“ו (1936), השנה אשר בה נזרעו בלבנוּ גרעיני ההחלטה על מדינת ישראל לעצמאוּתוֹ – אמר עליו מ. בילינסון ז”ל, אשר לחם בעטו את מלחמתנו המדינית:
“כשפורסם בשנת 1930 הספר הלבן, היתה לנו מועצה מפלגתית בתל־אביב, וחבר אחד עלה אז על הבמה ואמר, לא אמר אלא זעק: 'נזעזע את האימפּריה הבריטית!”– לא קיבלנו את הסיסמה הזאת, אבל אני ידעתי שנצא מנצחים. ידעתי, שבזעקה זו יש כל־כך הרבה צער ועלבון ובטחון בזכוּת האבּסולוּטית שלנו לעשות מה שעשינו, בטחון בטוֹהר שלנו בהכרח שלנו לנצח – ידעתי כי ננצח."
ובערב שלאחר הביקור בגבעת המטה – ראיתיו בביתו. מארבעת הכתלים של חדרו, המכוסים מדפי ספרים, נשבה אותה רוחניות טהורה, המיוחדת לחדריהם של אנשי־ספר. מפתיע היה השוֹני המוחלט שבין אוירת שני המעונות הללו. בבוקר – משׂרד מסוער מהלמוּת התותחים והפטישים של עולם המלחמה והמעשה. ובערב – פינת־ייחוּד לרוח האדם.
ומפתיע עוד יותר היה ההפרש העצום שבין שני גילויי הדמות. בבוקר – המתכנן והמבצע, המפקד והשליט. ואילו עתה, בחדרי־חדרים – אש־הספר, אשר עולמו הרוחני עיקרו במופשט, במחשבות על מה שלמעלה ומה שלמטה.
הענין אשר לשמו באתי – מקורות לרישוּם קורות חייו – לא משך את לבו. על בקשתי לקרוא בשמות אנשים, אשר נתלווּ אליו בדרכו פרק זמן מסויים ועל כן יוכלו לספר עליו מתקופה זו או אחרת של חייו, ענה באי־רצון. הזכיר, כמו לצאת ידי חובה, שמות שונים, ביניהם ידידים נאמנים וגם יריבים מושבעים.
– אילו היה זמני ברשותי – אמר – הייתי מקדישוֹ לא לכתיבת תולדותי אני. הייתי כותב על שנַים, שהם גדולי עולם – אפּלטוֹן ובּוּדהא…
מן המדף שבארון המיועד לספרוּת יון והוֹדוּ – עשרות ספרי־יסוֹד נבחרים, מהם גם נדירים – נטל אחד הכרכים, ובעלעלוֹ בו מתוך בקיאות וקרבה אמר:
– בספרים הללו אצוּר גודל רוחו של האדם.
בעצם הימים של סערת המלחמה לא פסק מלהגות בהם. בשעות של נדודי שינה, בלילות הקשים ביותר, – ביקש בדפיהם מרגוע, פורקן.
– אך כדי לכתוב על בּודהא – אמר – עלי ללמוד אחת השׂפוֹת ההוֹדיוֹת המרובות, פּאלי שמה. אז אוכל לקרוא את הדברים במקורם, בלי להזדקק לתרגומים, שיש בהם אי־דיוקים הרבה.
שתי שנות ישיבה בהוֹדוּ ושנה ביון! זוהי משאת־נפש גדולה. אילו ניתן לו הדבר, היה משקיע עצמו בהשלמת ידיעותיו בשפות הארצות האלו ובספרוּתן העתיקה.
הדברים נאמרו בפשטות, בקול חרישי, כמבויישים ומוצנעים. והנה ראיתיו בעודו ילד, על סף הנעוּרים, בטרם יגיע לבר־מצוה. בשעת דמדומים של יום קיץ רחוק הוא פוסע לאִטוֹ בחלקת היער, אשר ליד הכפר הקטן שבסביבת פּלוֹנסק עיר מולדתו, עיניו המהורהרות נשׂוּאוֹת אל השמש השוקעת ואל תעלומת האופק הנבלע בצללים.
– איך אפשר לדעת מה מעֵבר לזה? – שאל הילד בכליון־לב. חברו המהלך על ידו לא ירד לסוף דעתו. אך הדברים נחרתו בזכרונו עד היום הזה.
יכולתו של אדם לבצר לעצמו פינת שקט וייחוּד בתוך החיים הסוערים, שבתהליכיהם הוא מהווה גורם מרכזי – היא מסגוּלותיו של מי שחיי נפשו ומעיינות כוחו מקורם בעולם הרוח. אל ימי־ראשית עזי־העלילה ועמוקי־החויה הוא מפליג, ואל תרבויות קדוּמות – לבקש דוגמה ומוֹפת מספריהן וחוקיהן, מחכמיהן ומצביאיהן; מהם הוא שואב השראה לשם עיצוּב צוּרת ההוֹוה.
ביום מימי אמצע אלול תש"ח (סוף ספטמבר 1948), לפני אחד הקרבות הגדולים והאכזריים ביותר בחזית הנגב, נתעורר לכתוב מכתב ארוך ומפורט אל חבר למפלגה, כתגובה על מאמרו העיוּני, שנתפּרסם בחוברת. ולא על המאמר לגופו מגיב הוא, כי אם “על פליטת־פה, שאינה שייכת בעצם לכל הבעיה, על מאמר צדדי, הפוגע באחד ההוֹגים, המשוררים והסופרים הגדולים ביותר, אם לא הגדול ביותר, שקם לאנושיות”.
כזאת כתב על הפילוסוף והמחוקק היוני אפלטון. באותו מאמר יש פסוק המדבר על “האוּטוֹפּיה של אפּלטוֹן, שלא ראה עוול בהנצחת העבדוּת”. ועל כך משיב המכתב:
“האמת היא, שבאוּטוֹפיה של אפלטון, כלומר בתיאור המדינה הרצויה והאידיאלית בספר הגדול על “המדינה”, אין דבר על עבדוּת ועבדים, ולא כל שכּן אין שום רמז על הנצחת העבדוּת. אמנם, אפלטון היה אריסטוֹקרט ותפיסתו המדינית היתה אריסטוֹקרטית, אבל הוא התכוין לאריסטוקרטיה במובן הפשוט והנכון של המלה, כלומר – לשלטון המעוּלים והטובים, או כפי שהוא בעצמו פירש – לשלטון הפילוסופים, כלומר לאנשי האמת האבּסוֹלוּטית והצדק האבּסוֹלוּטי, שאין להם לעצמם כל טובת הנאה, כל תועלת בשלטון, ואין להם אפילו כל רצון לשלטון, אלא הם חייבים לעשות זאת מתוך חובה אנושית”.
כנראה, לא הרפה ממנו עניין זה. בתוך הדאגות הכבדות של ענייני השעה, ראה צורך לכתוב, כעבור זמן קצר, מכתב שני, להסיר לזוּת־שׂפתיים ממחבּר “המדינה”.
כמי שבא להוכיח דבר הנהיר לו על בוריו, הוא מעביר קו־השוָאה קוֹלע בהגדרותיו ומעניין בניסוחו בין שני ספריו של הפילוסוף:
“ספר ‘המדינה’ נכתב כשאפלטון היה כבן חמישים, במיטב כוחו הספרוּתי וההגוּתי, והגיע בספר הזה לשׂיא במובן הפילוסופי והאמנותי. ספר “החוקים” נכתב לעת זקנה, כשהיה כבר בן שמונים, ולבּוֹ הקשיח ורוחו נתאכזבה ותפיסתו נזעמה”.
וזה סיכומו של המכתב:
“איני יודע אם העבדות היתה העוול המשווע ביותר בימים ההם. נראה לי, שקיוּם מלחמות היה גרוע מעבדוּת (וגם גרם לה), ועדיין עוול זה קיים בימינו”.
דברים אלה נכתבו בעצם ימי המלחמה העזה ביותר שידע עמנוּ בדוֹר הזה. כתבם האיש שעמד בראש מלחמת־השיחרור, ממעורריה ומלהיביה.
התוֹהים על העולם והוייתוֹ ועל האדם ואָרחוֹ – אינם פנים חדשות במשפחתו, והדרך העצמאית במחשבה ובחיים, דרך החורגת מתחומי המקובל, אינה זרה לה. האב ר' אביגדור גרין ז"ל רשם לעת זקנה במחברת דקה, שדפיה הצהיבו מרוב שנים, את הדברים הבאים:
“אבי וגם מורי, צבי אריה גרין ז”ל, – – היה בּר־אוּריין גדול וגם משׂכיל. ידע שלוש שפות – עברית, פולנית ואשכנזית – על בוריין. היה מעריץ את שפּינוזה ונוטה לדעותיו, ובמעשה היה אדוק בכל המצווֹת המעשיות, בקלוֹת כמו בחמוּרוֹת. בערב תשעה באב ישב על הארץ ואכל עגילים עם אפר. בליל הושענא רבה ישב בסוכה בפרוה, אם היה ליל קר, וערך תיקון. רק את שני המנהגים, כּפּרֹות בערב יום־כפּוּרים ותשליך – לא קיים. היה מתנגד גדול לחסידוּת ושׂנא את הרבּיים,. – – “אבא היה כל ימיו שמח בחלקו” – הוסיף עוד, – היתה לו ידיעה בספרי הפילוסופים החל מסוקרטס ועד קנט, וספרי המחקר העברים מזמן הרמב“ם עד הרנ”ק ידע על בוריים. היה חותם תמידי על ה“שחר” והעריץ את העורך סמולנסקין, והיה מחבב את רבי משה מנדלסון".
דוד הקטן היה מצעירי הנכדים במשפחה. כבן שבע היה במוֹת הסב, ולא היה סיפּק בידו לספוג הרבה מרוחו ודעותיו. אך, כנראה, רוח־האבות יש לה דרכים אל לבות צאצאיהם…
ילד בעל ראש גדול – כזה היה בילדוּתו. האב המודאג הלך לשאול בעצת רופאים ועד לעיר־המחוז פּלוֹצק הגיע עם בנו האהוּב עליו. הרופא המפורסם בדק את גולגלתו של הילד, נכנס עמו בשׂיחה, וכך אמר לר' אביגדור:
– סע הביתה לשלום ואל תדאג – יש לך ילד, העתיד להיות אדם גדול.
אחד, שמיצה את נפש ישראל בימינו, שצעד כחלוץ בדרך ההיסטוֹריה של דורו ועמוֹ – הבה ננסה להילווֹת אליו, ככל שיעלה בידנו, במהלך־חייו ועיקרי־תורתו, למען נדע את ההולך לפנינו – והוא עצם מעצמינו, תמצית מהוּתנו.
המסוּפּר בפרקים הבאים לוּקט מפיהם של קרובי משפחה, חברים מילדוּת ומנעוּרים, שותפים לדרך ולפעולה, ידידים וגם יריבים. קריאה בכתביו, בפרקי זכרונות ומכתבים, השלימו את המסוּפּר בעל־פה. ונפרשׂה יריעת חיים גדולה ורחבה, אשר חוט־השׁני שבּה הוא בניין אוּמה, גאולת עם ושיחרור ארץ.
פרק ראשון: בית־אבא 🔗
[א] 🔗
ילדוּתו של אדם –ערשׂ־חייו היא. רוצה אתה להתחַקות על שרשי מהוּתו, להתבונן במקורות אישיוּתו ולבוא בסוֹד כוחו – שמה לך, אל הימים הרחוקים, אשר לא ישובו עוד, אל צלילים ראשונים שקלטה אזäנו, אל מראות ראשונים שראתה עינוֹ, אל בית אביו ואמו, אל כוּר מחצבתו.
אם אחרי תלך אל העיר פּלוֹנסק הרחוקה בארץ פולין ואל שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, ובאת לבית־הכנסת העתיק, אשר ספג תפילת דורות ובכיים, סבלותיהם ומשׂאות־נפשם, וראית שם פּרצה צרה המובילה לתוך סמטה דלה, ועברת בתוך קומץ בתי־החמר השחוחים, ללא כביש, או מדרכה ביניהם וקראת על השלט המעוּך את הכתובת המטושטשת “רחוב העיזים” – וידעת כי בלב ישוב יהודי רב־שנים ועשיר־מסורת עומדות רגליך, בקהילה נכבדה וידוּעה לשם. כאן ישבו דור אחרי דור החייט והסנדלר והאופה והרוכל, חסידי גוּר, חובבי־ציון משכילים וחלוצים פורצי־דרך. כאן חיו את חייהם אבות ובנים, בעוֹני ובסבל ובחלומות רחוקים ובתקוה לגאולה בבוא עת.
בקצה אותה סמטה צרה, אשר לא תואר לה ולא הדר, התנשׂא, מופרש במקצת, בית־עץ בן קומתיים, מוקף חצר נרחבה ומעבר לחצר חלקת שׂדה וירק וגן עצים טעוני־פרי, אשר גדרו גובלת עם הכנסיה הפולנית ועם גן־הפירות הענף של הכּוֹמר.
ביתו של ר' אביגדור גרין הוא, אבין של דוד בן־גוריון – אחד משני הבתים אשר לו באותה חצר. כאן חי יותר מיוֹבל שנים. כאן נולדו לו אחד עשר בניו ובנותיו, וכאן חצב קברים לששה מהם, אשר מתוּ באִבּם, ועם בן־הזקוּנים הוביל למנוחת עולמים גם את אמם יולדתם, אשר מתה בלידתה.
בבית מימין התגורר הבן הבכור, אברהם, עם בני משפחתו ואילו בבית המרכזי, בקומה התחתנה על חדריה המרוּוחים, שם ישב ר' אביגדור עם ילדיו ושם חי מעבודתו, – לא בעוֹשר ונכסים, אך ברווחה וברוב טובה.
בעליית הבית גרו מאז ומתמיד קלמן והנדל ובנותיהם. במשך שלושים שנה היה קלמן חולב את הפּרוֹת ומעבּד את חלקת השׂדה והירק ועצי התפּוּחים והאגסים והשזיפים אשר בגן, והנדל ובנותיה עושות בעבודת המשק ומבשלות ואופות לאנשי־המשפּחה ולאורחי הבית, אשר דלתו פתוחה ושולחנו עורך והוא מקבל בסבר פנים יפות את כל הבא בצל קורתו.
על ר' אביגדור וביתו גאוותם של יושבי הסמטה, הוא משענתם וּבוֹ בטחונם. אחד מהם, עצמם ובשׂרם, יליד העיר פלוִִֹנסק (כ“ט טבת תרט”ז) – והוא מועמד ל“דוּמה” השניה, מפרסם מאמרים בעתוֹנוּת הפולנית של וארשה, אחד משני ה“אדבוקטים” היהודיים בעיר, הנושא את התואר “פּוֹקוֹנטני דוֹראדצה” (יועץ בלתי מדופּלם) – מעין יועץ משפּטי בענייני ערכאוֹת, שניתנה לו הרשות להופיע בבית המשפט כטוען בדיני־ממוֹנוֹת שלוש פעמים בשנה.
בבוקר בבוקר, בדרכו לתפילת שחרית בבית־הכנסת, היה ר' אביגדור מקדים שלום לשכניו. ואף כי לבוש הוא קצרים, מעשה “ליטוואק” – אחד מהראשונים בעיר, שהעיזו לקצץ בבגדיהם – לא ניטל ערכו בעיניהם ולא פחת האמוּן שנתנו בו. דלתו היתה פתוחה לפני כל איש מצוֹק לבוא ולהשׂיח את לבו ולבקש עצה וסעד.
ולא יהודים בלבד היו בני ביתו. פעמיים בשבוע, בשני ימי־השוק הקבועים, אשר עליהם פרנסת העיר, – היו באים למשרדו של “פּאן אביגדור” נכרים מאזרחי העיר והסביבה לקחת עצה מפּיו בעסקיהם ולהתדיין לפניו עם שותפיהם. ואף כי לא למד את אוּמנוּתוֹ בבית־ספר למשפּטים – נאמן דינו עליהם. כי ראוּהו כל ימיו והוא ישר־דרך, אוהב אדם ונכון לעזור לו בצרתו.
מקפּיד בלבושו היה, אין רבב על בגדו. אך הפּלרינה השחורה והצילינדר המבהיק והחזיה הלבנה, “מעשה פריץ”, לא שׂמוּ מחיצה בינו לבין פשוטי האדם שב“רחוב העיזים”, וקראו לו דרך קרבה יתירה אביגדור, בלא תוספת כינויים ותארים.
על השׂכּלתו ואוּמנוּתוֹ היה חייב תודה לאביו מורהו, צבי אריה גרין, שהיה בן־תורה ומשׂכּיל ועצמאי ברוחו ודרכו, מן המעיזים להתנגד לחסידוּת בעיר זו, אשר חסידי גוּר שלטו בה ביד רמה, אחד מפּוֹרקי עוֹל הרבּיים.
יהודי יפה היה ר' צבי אריה, בעל קומה ובעל צורה, איש הספר ורחב־דעת. במותו (תרנ"ד) הניח אחריו ספריה עשירה בחמש לשונות. בדפּים אשר רשם ר' אביגדור לעת זקנה במחברת־תלמידים כחולה, הנושאת את הכתובת “רשמי זכרונות מחיי אבא ומעיר מולדתי”, כתוב: “כל מה שאני יודע מלומדים ומשׂפות – מיד אבא היתה לי”.
בהיותו בן שלושים נקרא לשמש מורה בכפר קוּכארי הסמוך לפלִוֹנסק, במשפחת הרב זלמן פוזנר המפורסם – מגדולי התורה בדורו, שהתנגד לחסידות, אבל היה מעורב עם החסידים. נכדו סולומון פוזנר גורש מפולין בפקודת שלטון הצאר בגלל היותו נוטה לסוציאליזם, ואחרי המלחמה הלאומית היה חבר בסינאט, במפלגת פפ"ס.
בשנות העמידה ועד סוף ימיו עסק ר' צבי אריה במסחר. חביב על יהודי פּלוֹנסק היה, בכל דבר שאלו בעצו ומשפטו נאמן עליהם.
“אבא גר בבית הגביר ר' ישראל ליפא אשכול, גיסו של ר' נתנאל צמח – מספּר ר' אביגדור – יותר מארבעים שנה. אבי, שהיו לו שׂיחוֹת וּויכוחים עם בעל־הבית שלו הנ”ל, היה מקנטרו באמרו, שהוא יותר עשיר ממנו והשינה מתוקה עליו – ולוֹ, לגביר, קנאתו שהגיס שלוֹ עושה עסקים יותר טובים אינה מניחה לו לישון… לעת זקנוּתו, בשנות השבעים למאה שעברה, כשהצאר הרוסי אלכסנדר השני נתן צו, שהשׂפה הרוסית בפולניה תהא שוררת בכל משרדי הממשלה, – אבא עוד השיג לרכוש את השפה הרוסית ולכתוב בקשות לכל משרדי הממשלה בכלל ולבתי־המשפט בפרט".
ר' נתנאל צמח ומשפחתו הענפה – מעמודי־התווך של העיר והסביבה כולה היו. בעלי אחוזות גדולות עם זה משׂכּילים ובני־תורה כאחד. תשע אחוזות היו נחלת המשפּחה, ואותן ירשו הבנים והנכדים, וצידה לדרכם בחיים נטלו עמהם גם תורה והשׂכּלה, שמקורן באותו כפר קוּכארי הידוע ובחוּגו של ר' זלמן פוזנר. בימי ניקולאי הראשון קיבל ר' זלמן רשות ליישב יהודים על האדמה בכפר זיקוביץ שליד קוּכארי, וכך עורר תנועה מקבילה למושבות של חרסון. ולא זו בלבד, אלא ששׂם לו למטרה להפיץ ביניהם השׂכלה ודעת. מכפרו יצאו מורים לסביבה כולה, גדולים בתורה ובדעת, והוא האציל מרוּחו גם על פּלוֹנסק העיר, אשר עליה אמר דויד פרישמן: “כי ההשׂכּלה מעיר פּלוֹנסק יצאה למלוֹך”.
בהשפעתו של הכפר המשכיל נוסדה בפלונסק אגודה בשם “קהל קטן”, שמטרתה היתה להפיץ תורה בקרב פשוטי־העם. חברי האגודה, שהיה לה מן האופי של תנועת ה“הליכה אל העם”, נטלו על עצמם ללמד תורה בבתי־המדרש את החייט והסנדלר ובעל־העגלה. החסידים לא נתנו, כמובן, את ידם לדרך המשׂכילית, התלוצצו עליה וביטלו אותה ואת האגוּדה היו מכנים דרך לגלוּג בשם “קוּליקוּטניקעס” (אנשי “קהל־קטן”, ואף־על־פי־כן, – עוּבדה היא, – זכתה קהילת פּלוֹנסק וישראל־משה הסנדלר קרא בה בבית־המדרש את התורה בטעמיה לפני עם ועדה.
[ב] 🔗
העיר פּלוֹנסק, עיר שעמדה על תלה מאות שנים והקהילה היהודית מושרשת בה מדוׂרי־דורות, – על אם הדרכים לוארשה ולפּלוֹצק היא שוכנת. שמה בא לה מאת הנהר פּלוֹנקה העובר בתחומיה. עד מרד הפולנים בשנת 1862, היתה רק עיירה קטנה, ואולם לאחר המרד נעשה לעיר־המחוז, גדלה ויפתה.
ברוב חיבה וגאוה סיפר עליה ר' אביגדור בערוב יומו, בהיותו יושב בבית בתו בשכונת בורוכוב הסמוכה לתל־אביב. "בּפּלוֹנסק, אשר בשנת הששים למאה שעברה היתה בה אוכלוסיה של ששת אלפים נפש היה בית־כנסת עם ארון־קודש בנוי לנוֹי ולתפארת. ולא אגזים אם אומר, שאין כמוהו ליופי בפולניה. בית־הכנסת נבנה במאה התשע עשרה, או מעט קודם לכן. הגג תלוי ועומד על שישה עמודי עץ, שעוֹביוֹ של כל אחד מהם יותר משש אמות בהיקפו וגוֹבהו עשרים אמה ועוֹביו למעלה כמו למטה. את העצים לבית־הכנסת קנו מהיער של הישועים, והקהילה נשארה חייבת מאתים זהובים בשטר כתוב עברית. ועד היום לא רצו המלוים לקבל את הכסף – לא ויתרו, כי אם שומרים את הדוֹקוּמנט ההיסטורי בארכיבים שלהם…
ואין לשכוח, כמובן, כי בפלוֹנסק יש גם שלושה בתי־מדרש, שנַים מהם ישנים, אחד מהם נבנה על־ידי הקהילה והשני על־ידי עשיר חשׂוּך־בנים, רב ישעיה, קרוב למשפחת המיוחסים העשירים שבעיר בשם צמח – בני המשפחה הזו היו במשך חמשה דורות עשירים מופלגים".
בגאוה מיוחדת מסוּּפּר בדפי הזכרונות הללו על בית־מדרש גדול ומפואר שבּנהוּ בשנות השמונים “גביר אחד, רב יצחק כהן, חשּׂוך־בנים, שהיה נדבן גדול והשׂיא יותר משלושים מבני משפחתו ונתן להם נדוניה בכבוד. המתפללים בבית־המדרש הזה, שנקרא בית־המדרש של רב יצחק כהן ז”ל, היו ציונים ברוּבם, מחובבי־ציון, שגם המנוח נמנה ביניהם".
"ובכדי שהתמונה תהיה שלמה, יש לומר, כי פלוִִִִִֹנסק, המאוכלסת גם בלתי־יהודים קרוב לששת אלפים נפש, יש בה – להבדיל אלף אלפי הבדלו – רק בית־מסגד קתולי אחד, ישן נושן, ויותר מחצי המתפללים מהעיר ומהסביבה עומדים בחוץ.
בשנת השמונים למאה שעברה אמרה הממשלה הצארית לבנות בית־מסגד אוֹרתוֹדוֹכּסי והתחילו לחפור את מקום היסודות באמצע השוק. היהודים התחלחלו ופחדו שזאת תהא הסיבה להעביר את השוק למקום אחר, הבתים שמסביב לשוק – שכוּלם בתי יהודים – יאבדו את ערכם ופרנסתם של יושביהם תקופח. היהודי התחילו להשתדל והציעו לקנות מגרש בכספם לבניין המסגד במקום אחר. הממשלה הסכימה. היהודים קנו מגרש בסך של 1200 רובל ועליו נבנה המסגד, שבּוֹ היה לא יותר ממנין מתפללים.
השוק היה עורך־החיים העיקרי לעיר ולסביבה כולה. באותן השנים, בימי ילדוּתו ונעוּריו של ר' אביגדור, עוד לפני שנבנתה הרכבת ההולכת מוארשה למלאווה כשהיא חוצה את הנהר ויסלה, פאר פולניה, היו עגלות גדולות, בשם “פראכטים”, מהלכות מכאן לוארשה ובהן תבואה, צמר ומבני העיירה היוצאים להביא אליה את טוּבה של עיר הבירה. בראשון בשבוע יוצאות העגלות ובשלישי בו לפנות ערב הן חוזרות – כמובן, אם לא אירעה תקלה בדרך. ביום הרביעי יצאו שנית וביום השישי חזרו. אבל פעמים קרה, שהעגלות על נוסעיהן נשארו בדרך במרחק שנים־שלושה קילומטרים מן העיר ושבתו ב“קרטשמה” – שלא לחלל את השבת, חלילה. ואף־על־פי, שביתם היה קרוב מאד וראו את העיר בעיניהם – לא הרהיבו עוז בנפשם לעלות אליה ממרחק, שהוא גדול מתחום־שבת.
כל חייה של הקהילה נתרכזו בשוק ומסביב לו. וגם ר' אביגדור – אף כי לא סוחר ולא רוכל ולא איש־עסקים – במקום זה דוקא קשור אחד הסיפורים האופייניים לתיאור דמותו.
הדבר היה בערב חג הפסח, באחד מאותם הימים שבהם מביאים האיכּרים העירה חבילות קש למכירה. ויהודים באים וקונים איש איש חבילתו לריפּוּד היצועים לבני ביתו. יצא גם ר' אביגדור לקנות חבילת קש ריחני לכבוד החג. ועד שהוא פונה כה וכה בבקשו אחר סבּל שישׂא את חבילתו – נגש אליו בעל טחנת הקמח מדרי סביבתו ודרך־הלצה ביקש להקניטו בדברים. שלושה רובלים – אומר הוא – ינדב לעניי העיר אם יעמיס ר' אביגדור בעצמו את החבילה על שכמו וישׂאנה לביתו. שלושה רובלים לעניים? – אדרבא, ישליש־נא בעל הטחנה את המעות תיכף ומיד! כי מי כר' אביגדור יודע צרכי עמך ישראל בקהילת פּלוֹנסק מה מרובים הם. עם היותו חובב־ציון נלהב ו“מתנגד” מובהק" נותן היה את ידו בעייני צבור גם לכת החסידים הקנאים ביותר – אם ידע, כי תצמח מכך טובה לנצרכים. שלושה רובלים לעניי העיר בערב חג הפסח? – אדרבא! והוא נוטל את חבילת הקש ומעמיסה על כתפו. וכך יוצא הוא את השוק וצועד שחוח לאורך רחוב פּלוֹצקה בדרך המובילה לביתו, כפוף תחת משׂאו וכך עובר הוא על פני בית־המשפט העירוני, אשר שם היה מופיע מפעם לפעם בענייניהם של בני עירו. אותה שעה היה השופט הפולני, ליחוביץ, עומד על גזוזטרת הבית, ובראותו את ר' אביגדור צועד לאורך הרחוב, כפוף תחת עוֹל משׂאוֹ, קרא אליו, מופתע ואינו מבין: “גוספּוֹדין גרין, איך לא תבוֹש|?” – עמד ר' אביגדור, הניח משאו על האדמה והסביר לשופט מה טעם המעשה שהוא עושה. אחר שב וטען את החבילה על כתפיו והמשיך דרכו בנחת.
דרי “רחוב העיזים”, כשהיו מספרים בהנאה סיפור־מעשה זה, היו מוסיפים עליו איש איש נופך משלו, בתארם בהרחבה וברוב פרטים את צערו ורוגזו של בעל הטחנה על שבדיחתו עלתה לו במחיר יקר כל־כך.
ולא זה הסיפור האחד, שמספרים בני פּלוֹנסק על אביגדור שלהם.
בקיץ תרנ“ד, השנה שזכרונה נחרת בחיי העיר במגפת החולירע שעשתה שמות בין תושביה, רכש לו את אהבתם והערצתם של עשיר ורש בה, בסכּנוֹ את בריאותו וחייו יום יום, כשהיה המהלך מבית לבית ומגיש עזרה וסעד לחולים ולבני ביתם. חסד זה לא נמחה מלבם, כשם שלא שכחו את פעלו ביסוּד קופה לגמילות־חסדים בשם “עזרה”. אחר־כך היה פעיל ביסוּד בנק יהודי בזעיר אנפין, שהיה בימים ההם בבחינת יצירת בראשית. מפטרבּוּרג, מאת האגרונום ברוצקוס, הממוּנה מטעם יק”א על ענף פעולתה לפיתוּח קופות־מלוה לעזרה־הדדית בקרב יהודי רוסיה, נתקבל אליו המכתב ובוֹ השאלה אם יש צורך בפלוֹנסק במוסד אשראי. גם טופס לדוגמה של תקנון הלואה וחסכון נשלח אליו. אז התחיל משתדל אצל שׂר־הפלך בדבר אישור התקנות, ורק בעמל רב עלה הדבר בידו.
"אספתי 85 פעם עשרה רובל, ובסכום זה המצער התחלתי לעבוד, ואני הייתי חבר להנהלה וגם מנהל־חשבונות. אחרי שנה של עבודה היו לנו כבר שלוש מאות חברים וסכום לא קטן של פקדונות. את הדין־וחשבון שלחתי לפטרבורג עם בקשה להלווֹת לנו סך של 6000 רובל. ותיכף קבלנו המחאה לבנק שרישבסקי בוארשה על סך 3000 רובל. בתחילה היה המכּסימוּם של ההלואות 150 רובל. ובשנה השניה הגדלנו כבר את ההלואות עד ל־300 רובל. אחרי הדין־וחשבון של השנה השניה קבלנו מפטרבורג עוד כ־3000 רובל ומספר החברים גדל עד 600 חבר וכמעט שלא היה בעיר איש, שלא היה חבר. גם הפקדונות נתרבו, לא רק מיהודים, כי אם גם מבלתי יהודים, מהעיר ומכל הסביבה – הפקדונות מהאחרונים עלו שלוש פעמים יותר מהראשונים. האמוּן במוסד מיהודים ומבלתי יהודים היה גדול מאד. אחרי שנים אחדות של עבודה נתגדל המחזור השנתי עד מיליון וחצי רובל. הקונטרולר הממשלתי ינושביץ, שביקר במוסד, רשם בפרטי־כל שלו, שמצא את העבודה והסדר “יותר טוב מכל המוסדות מסוג זה שביקר”.
סופו של המוסד, שבו הושקעה אהבה רבה כל־כך – כסוֹפם של כל המוסדות והמפעלים אשר בנו יהודים בנכר. מלחמת־העולם הראשונה סחפה אותו בסוּפת החורבן ולא נשארו ממנו אלא זכרונות בלבד.
ואין זאת האכזבה האחת, אשר נחל ר' אביגדור בעבודתו לטובת הכלל ובחייו כיהודי בארץ גלוּתו. בקצרה מספר הוא את פרשת מועמדותו כציר ה“דוּמה” בפטרבורג וכיצד נשׂא רוח האנטישמיוּת הפולנית את רוב תקווֹתיהם של היהודים גם בעניין זה:
“בתחילת שנת 1907 היו בפולניה בחירות ל”דוּמה" השניה ונבחר כותב הטורים הללו במחוז פּלוֹנסק לבוחר צירים ל“דוּמה” – הבחירות היו בשתי “קומות”. שמות הבוחרים נתפרסמו רשמית. אני כתבתי מכתב גלוי בעתון “קוּריר פּוֹלסקי” לבוחרים מפּלך וארשה ותבעתי, שעפ“י הצדק והיושר צריך להיות בין חמשת הנבחרים מהפלך לכל הפחות ציר יהודי אחד. וגם עורך העתון הנ”ל הסכים לדברי. המכתב עורר את הבוחרים היהודים מכל הפּלך וביניהם שני פולנים – הנוטריון מַגריצה ובעל־אחוזה גדול – שהסכימו לתביעתי. לפני אסיפת הצירים בוארשה התאספנו בבית יצחק גרינבוים והחלטנו לעשות תעמולה בין הבוחרים. עתוני הנ"ד הרימו צעקה: “הציונים עלינו!' וכל עמלנו עלה בתוהו”.
תביעתם של הפולנים הקיצוניים היתה, כי ציר יהודי, אשר ייבּחר בפולין, לא יהיה רשאי להצטרף לסיעת צירים יהודיים מפלכים אחרים ובכל עניין ועניין שׂוּמה עליו להצביע עם סיעת הפולנים. המועמדים היהודיים לא הסכימו לכך והסתלקו מן הבחירות. וממילא בטלה גם מועמדותו של ר' אביגדור גרין.
[ג] 🔗
את עיקר פעולתו, את מיטב שנות חייו, נתן ר' אביגדור לרעיון הציוני ולהגשמתו מאז צעדיה הראשונים של הציונות המדינית ברחבי הגולה, ועוד קודם לכן. פּלוֹנסק היתה הקהילה היהודית הראשונה בפולין, שבה נוסד סניף של “חובבי־ציון” ובית אביגדור גרין שימש לו מקלט חם ונלהב.
אחד מידידיו הצעירים, מחבריהם של בניו ומבאי ביתו, מוטלה מיכלסון (ממייסדי שכונת שיינקין כעבור שנים ומאזרחי גבעתיים עד היום הזה), בן דודו ותלמידו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון, אשר כיהן בכתר הרבנות בפלוֹנסק במשך שלושים שנה, סיפר עליו ביום השלושים לפטירתו, כי עוד כעשר שנים לפני הציונות המדינית של הרצל, בשבת “נחמו”, נוסדה בביתו אגודת “חובבי־ציון”. הוא כבש הרבה חברים לאגודה, שתמכה בועד האודיסאי הידוע, התאספו בביתו מזמן לזמן, “וקול ציוֹן נשמע משם”. עדוּת נאמנה היא מפי אחד מאלה, אשר הפכו מדרש למעשה, מקומץ החלוּצים הראשונים, אשר ידע את אביגדור גרין משך יובל שנים, החל מהיותו תלמיד אלף־בית ב“חדר” של ר' אהרון מאיר, מיושבי חצרו של ר' אביגדור כל ימיו ועד לפטירתו.
ר' אביגדור עצמו סיפר על כך: “בימי הפרעות, אחרי שנהרג אלכסנדר השני ונוסד הועד האודיסאי של “חובבי־ציון” – אז נתייסדה אגודת “חובבי־ציון” גם בעירנו על ידי רב שמחה אייזיק, אחד מחסידי גוּר, תוֹרני גדול ובעל מידות טובות, שהיה חשׂוּך־בנים וחינך את שלושת בניו החוֹרגים בדרך התורה והמוסר. ובעזרת כותב הדברים האלה ועל־ידי שניהם נעשו נפשות הרבה לאגודה, שכל אחד שילם רובל לשנה. האגודה בעירנו היתה הראשונה בפולניה. אחר־כך, בסוף שנת המאה שעברה, כשעלה אל אופק שמי־ישראל כוכב הרצל, נהיינו לציונים ואספנו שקלים. וכשנוסדה הקרן־הקימת לישראל, עבדנו לטובת הקרן. לא היתה ברית־מילה, תנאים וחתונות ועוד חגיגות, שלא כיתתנו את רגלינו לאסוף כסף לטובת הקק”ל וכולם תרמו בעין יפה. בקערות ערב יום־כפּור נאסף סכום הגון מאד. בספר־הזהב נרשמו יותר משתי עשרות אנשים. וכשנוסד אוצר הישוב היהודי, נמכרו הרבה מניות".
במלחמת־אחים קשה ומרה כבשה לה הציונות את דרכה בצעדיה הראשונים בקהילות פולין. ופלוֹנסק לא היתה מן המפגרות במלחמה. ר' אברהם גרין ז"ל, בכור בניו של ר' אביגדור, היה בעקיפין קרבן המלחמה הזאת. כעבור שנים רבות, בשנות מלחמת העולם והשמדת המוני היהודים בגולה – והוא כבר אז תושב ואזרח בתל־אביב – הטילו חסידי גוּר שבארץ־ישראל חרם על חוברת שפירסם ובה הזכיר להם עווֹן התנכּרוּתם לציונות בראשיתה. הם פגעו בו בבואו להתפלל בבית־הכנסת הגדול וחלה בגלל פגיעה זו ולא קם עוד מחוליו.
ברשימות זכרונותיו, שפירסם בעתוני הארץ בשם “שיחות עם אדמור”ים בפולין על הציונוּת", מספר הוא במפורט על ראשיתה של אותה מלחמה:
“אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבאזל על־ידי ד”ר בנימין זאב הרצל ז“ל בח' אלול תרנ”ז, התקדם הרעיון הציוני וכבש לא רק את לב אחינו החרדים, שומרי תורה ומצוה בכלל. גם המונים רבים של חסידים, שהסתופפו בצל אדמור“ים ורביים שונים, נהו אחרי הרעיון הקדוש הזה, בלי להביט כלל על עמדת אדמור”יהם ויחסם לרעיון זה.
בעיר מולדתי פּלוֹנסק גר אז אחד מחסידי הרבי הנודע ר' אריה יהודה אלתר מגוּר, ר' שמחה אייזיק, – תורני גדול, ירא־שמים ומשׂכּיל עברי, ובכל כוחו ונשמתו התמסר לרעיון הציוני, ועוד לפני הציונות הפוליטית היה חובב־ציון נאמן.
כשנבחר ר' שמחה אייזיק על־ידי ציוני עירנו לועידת הציונים הרוסים, שנתקימה בוארשה לפני הקונגרס השני, סר בדרכו לועידה זו לגוּר, לקבל ברכת הרבי לעבודתו הציונית. שמחה אייזיק היה החסיד הראשון, שהיה לו שׂיח ושׂיג עם הרבי מגוּר על דבר הציונות ומטרתה. כמקובל בחצרי האדמו“רים, הגיש אייזיק להרבי פתקה, שבה ביקש ממנו את הסכמתו וברכתו למעשיו לטובת הרעיון הציוני. כשקרא הרבי, בעת נתינת שלום, את תוכן הפתקה המיוחד במינו והשונה מכל יתר הפתקאות, שאל מה זו “קונפרנציה” ו”קונגרס" מהו ומיהו “ד”ר הרצל“, מה חפצו ותעודתו וכדומה. שמחה אייזיק נתן לרבי ביאורים ותשובות מפורטות על כל שאלותיו ובמשך כל השיחה החזיק הרבי בידו של שמחה אייזיק ולא הרפה ממנה. לבסוף אמר האדמו”ר כדברים האלה: “אם אתה עוסק בזה – תצליח במעשיך ובדרכיך”.
ואולם ימי השלוה לא ארכו. כי בינתים התחילו לדבר סרה בחצר הרבי מגוּר בציונוּת ובציונים ולרדוף את כל המחזיקים ברעיון זה, ואחד מבּאי החצר אסף מכתבים מרבניהם של חסידי גוּר נגד הציונוּת ומעריציה בשם “דעת הרבנים”. ובחג השבועות שנת תר"ס, בשעה שכל הפונדקים בגוּר היו מלאים חסידים, סובבה משלחת מפונדק לפונדק, עם הרב הידוע ר' נח מפיאסעצ’נא בראשה, ותבעה מאת קהל החסידים, שיפרסמו בעריהם, כי אסור להתחבר עם הציונים האפיקורסים ויש להתרחק מהם ולא להתקשר ולהתחתן עמהם.
המון החסידים, בחזרם לאחר החג לביתם, הפיצו את דברי האיסוּר הזה בכל בתי־המדרש שבעריהם, ואיש איש, כמובן, הוסיף נופך משלו. העיירות בפולין היו כמרקחה. התחילה מלחמת אחים מרה בין החסידים והציונים, וביחוד סבלו ממנה כלי־הקודש, רבנים, שוחטים וכיוצא באלה, שנחשדו בציונוּת והחסידים וההמון החשוּך רדפו אותם בלי חמלה.
גם ר' אביגדור לא היה פטור מחמת זעמם של חסידי גוּר, אשר הלשינו עליו, כי הוא אוסף כסף ושולח לחוץ־לארץ. לרגל ההלשנה הזאת בא קצין הז’נדרמריה ממבצר נובו־גיאורגיה עם פלוגת חיילים וצרו על ביתו בחצות הלילה, ערכו חיפושים בארונות, במגירות, במיטות, במלבושים וגם בתנורים – לא היה מקום שלא חיפשו. אחרי שש שעות של חיפושים אספו את כל התעודות והמכתבים, גם שקלים ומניות של אוצר התישבות היהודים, והקצין פנה אל בעל הבית ואמר לו: “נבדוק את כל החומר הזה ואחר־כך יגָזר גורלך”.
ר' אביגדור גילה אומץ־לב רב בתשובתו:
– ציוני אני, עומד על הפרוגרמות שנתפרסמו בבאזל: לרכוש בית לאומי בשביל ישראל בארץ־ישראל בהסכם ממלכות אירופה וביחוד רוסיה.
הקצין נדהם לשמע דברים מפורשים אלה ואמר:
– נברר ונראה.
בסופו של דבר, לאחר שעברו שבועות וחדשים, נקרא ר' אביגדור אל שׂר המחוז, שאמר לו:
– לא נמצא פסול בניירותיך. – אף החזיר לו את כל תעודותיו.
העירה צהלה ושמחה וחסידי גוּר יצאו אבלים וחפוּיי־ראש.
אך בזאת לא תמה המלחמה:
"בזמן שנשׂיא הציונים, הרצל, הפיל דבר ‘כיבוש הקהילות’ – כך מספר ר' אביגדור – ובאותה שנה נועדו הבחירות לפרנסי הקהילה בעירנו – התאספו הציונים בביתו של כותב הטורים הללו להתיעץ במי לבחור. הוחלט לבחור בשלושת הפרנסים שנקראו בשם ‘משלנו’. ועלי הוּטל להוציא את הדבר לפועל. ביום הבחירות ולפניו עשיתי תעמולה גדולה וכל שלושת הפרנסים משלנו נבחרו ברוב גדול מאד, בשלושת רבעי הקולות.
אחרי שכבשנו את הקהילה, בּשל בעירנו רעיון החינוך של הנוער. לבקשת ההוֹרים התרבותיים ביותר נוסד על־ידי הכותב בית־ספר ללימודי התנ"ך והשפה העברית, או כמו שנקרא אז “חדר מתוקן”. כמורה לבית־הספר הבאתי מלודז' את הסופר הידוע בנימין יעקב קצנלסון, אביו של המשורר יצחק קצנלסון, ועשינו חוזה: אני אחראי לשלם לו את משכורתו וליתן לו דירה בביתי עם מזונות על שלחני בעד תשלום עשרה רובל לחודש. הלימודים נמשכו שנתים והתלמידים עשו חיל רב. אולם המלמדים, שפרנסתם נתקפּחה, החילו לחתור תחת המוסד בכל מיני תחבולות, וכשחתירתם לא הועילה – הלכו בדרך עקלתון: על־ידי הסתה של הכת הידועה הלשינו עלי ועל בית־הספר, שאין לו רשיון. לקבל רשיון היה קשה מאד. והממשלה סגרה את בית־הספר ואני והמורה נענשנו.
באותו הזמן השתדלה הקהילה להביא רופא יהודי לפלוֹנסק, שהיו בה רק רופאים לא־יהודים. הגורל נפל על הרופא ד"ר הינדס מוארשה, שהיה גם עסקן ציוני. אולם הלז הסכים לעבור לפלונסק רק בתנאי שנפתח בעיר בית־ספר תיכוני, גימנסיה עברית. ואף כי לא היה רשיון לזה – הסכמנו.
אחרי תקופה של חיפושי דירה ורהיטים נפתחו שתי הכיתות הנמוכות. ואחרי שנה של רדיפות מהכת הידועה, חסידי גוּר, מוכרחים היינו לסגור את הגימנסיה וההוצאות המרובות הלכו לאיבוד – כזה הוא כוחה של סטרא אחרא – להרוס ולא לבנות…"
וחסידי גור לא אמרו די, עד שקמו גם על מנהיגם הרוחני של ציוני פלונסק, המעורר והיוזם, ר' שמחה אייזיק היקר באדם, אשר בהיותו נתון ראשו ולבו בתוך עולמם של החסידים ואמונתם, צלל באזניו קול מבשׂר מציון – ויחרימו אותו, אף הוציאוהו בכוח מן ה“שטיבל”, אשר שם התפלל כל ימיו.
[ד] 🔗
איך נספר על פלוֹנסק העיר וקורותיה של אחד ודורו בה בעת שנדלק בלבה זיק הגאולה – בלי לשבּץ בתחומיה כאבן יקרה את דמותו של שמחה אייזיק. היה זה אחת מן הדמויות המופלאות של יהודים בני תורה, המושרשים באמונה ודבקים באלהיהם ובמסורת ישראל, אשר חצבו מלבם את חזון הגאולה והדליקו סביבותם את לפּיד בשׂוֹרת צִיוֹן.
כשם שאביגדור גרין היה איש רב־פעלים בכל מעשה ציוני מראשיתו וביתו המרוּוח בית־ועד לעושים ופעלם – כך היה שמחה אייזיק המוֹרה הרוחני שלה. ומחדרו הדל מאחורי חנות המכולת הקטנה, שרוב ימות השבוע, חוץ משני ימי השוק שבעיר נראתה כמעט ריקה מקונים – יצאה השפעה לזקן וצעיר, והם נסחפו בהתלהבות בסערת החזון הגדול.
כך כתב עליו שלמה לביא, ממייסדי עין־חרוד, בן עירו ותלמידו של ר' שמחה אייזיק, שעלה לארץ עם משפחתו בחבורת המגשימים הראשונה מפּלוֹנסק והיה כל שנותיו מזכיר אהוב ומכובד של המושבה כפר־סבא:
"הנני מניח, שהציונות בתקופה ההיא היתה מגיעה אלינו, הנוער חובשי בית־המדרש בפלונסק, גם בצנורות אחרים. אבל היא יכולה היתה גם לאַחר אותנו. כי באותה תקופה התחילו להופיע גם זמירות אחרות על שמי הנוער היהודי והלבבות, שהיו ערים מבלי לדעת למה, הזדקקו מאז לערכים אשר לא ידעוּם. וקל היה לרוחות מבשרות עתידות אחרים, שיצררו את כולנו בכנפיהן בלי שיור כל־שהוא.
אבל ר' שמחה אייזיק הקדים את זמירותיו. ברגע הנכון הופיע על שמי הנוער של העיירה הנידחת".
אלמלא הרצל וחזונו, אשר דרך ככוכב מזהיר בשמי ישראל, ודאי לא היה גם שמחה אייזיק בא לידי גילוי. כי איש צנוע היה, ומוצנע בעולמו חי את חייו. את הציונות נשא בלבו שנים רבות לפני שהופיעה על הבמה הפומבית. היה חובב־ציון ותיק, גם השתתף בקרנות של חובבי־ציון. חתם והחתים יחידי־סגולה כמותו על נטיעת עצי אתרוג בגן־שמואל (על שמו של ר' שמואל מוהליבר) – זה היה אחד המעשים המעטים, אשר חובבי־ציון הטילו אז על חבריהם, והוא קיים את המצוה בכל לבו ונפשו.
והנה הופיעה מחברתו של ד“ר הרצל “מדינת היהודים”, ובנפשו של ר' שמחה אייזיק התחוללה מהפכה. הוא לא יכול עוד להסתפק בקיוּם המצווֹת של חובבי־ציון. “למען ציון לא אחשה” – קרא בו הקול. והוא מופיע לפני הנוער בבית־המדרש, מגולל בפניהם את השאלה היהודית במלוא היקפה ופוקח את עיניהם על המתרחש סביבם. “הוא דרש לפנינו פסוקים ומאמרי חז”ל על גדולתה של הציונות והרבה להסביר לנו את הערך הגדול של הפעולה העצמית, כדי שמן השמים יסייעו לנו. למען יבקע הים – צריך היה תחילה נחשון לקפוץ לתוכו. אם אנחנו נפעל למען ארץ־ישראל – לנו תהיה. ואז יבוא המשיח”.
לא איש־מלחמה היה, נוח לבריות ועדין־נפש, ורבות סבל מריב האחים בגלל הציונות ומן התפקיד שמילא במלחמה זו הרבי מגוּר, אשר האמין בו והעריצו.
לאחר הקונגרס השני, בשעה שגבר הקיטרוג על הציונות, לא יכלה נפשו, הנתונה כולה לאמונה טהורה ברעיון התחיה, להשלים עם עמדתו של הרבי. אז ניסה כוחו בפעולת שלום. יחד עם אברהם גרין ז"ל ואחרים שיגרוּ משלחת של רבנים, אשר התיצבו לפני הרבי מגוּר וניסו להטות את לבו לציונות. ואף כי לא הצליחו בדבר כאשר חפצוּ, מנעו אותו בביקורם זה מלפרסם קול־קורא נגד הציונות, שהיה כבר מוכן אתו וחתום בידי רבנים רבים.
חסידי גור בני פלונסק עקבו בקנאוּת אחר פעולתו של ר' שמחה אייזיק. ובהיודע להם תוצאות המשלחת, קמו נגדו כאיש אחד, ובעצם תפילת החג הוציאוהו בזרוע מתוך ה“שטיבל”… והוא – בתמימותו וטוהר נפשו – לא התרעם עליהם ומעל רבֹּו לא פרש, כי ראה אותם כעיורים תוֹעי־דרך, אשר בבוא היום תיפקחנה עיניהם לראות נכוחה.
באותו זמן הוסיף להושיט ידו לנוער המתעורר לציונות וסייע לו בכל אשר יכול.
[ה] 🔗
אחת הפעולות החשובות של הנוער הציוני בפלוֹנסק בימים ההם היתה יסוד אגודת “עזרא” (בשנת 1900) על שם עזרא הסופר, שהפיץ השכלה לאומית בישראל – אגודת נוער ציונית ראשונה בפולין. מייסדי האגודה היו חבורת נערים צעירים, בניהם של טובי־העיר, מחובשי בית־המדרש, שאחזה בהם רוח הציונוּת, ותורת הרצל ואחד־העם גם יחד היתה נר לרגלם. מטרתה היתה דיבור עברי והפצת השפה העברית בין חבריה, שמילאו את חוקי האגודה בקנאות ובדבקות ומתוך אהבה רבה ומסירות אין קץ, וטעמו במעשה זה מסיפוק נפשם של מגשימים, וראו עצמם מפלסי דרך לגאולה.
ועוד מטרה נכבדה אחת ראו לפניהם מייסדי אגודת “עזרא”, צאצאיהם של חברי אגודת “קהל־קטן” בפלוֹנסק. כשם שאבותיהם ביקשו להפיץ תורה בקרב פשוטי־העם, בעלי־המלאכה והעמלים שבעירם, – כך שׂמוּ להם הבנים והנכדים מטרה לקבץ בבית־המדרש את שוליות החייטים והסנדלרים, ובשעות שבין מנחה למעריב לימדום תנ"כ והיסטוריה והשפה העברית. וכך חזרה בגלגול חדש, מאבות לבנים, תנועת ההליכה אל העם, אשר לגבי אגודת “עזרא” בפלונסק היתה לה משמעות נוספת, בעלת גוון בלתי מצוי בהוי היהודי של עיירות פולין – קשר ישיר בין בניהם של בעלי־בתים ובין שוליות בעלי־מלאכה.
גם בעניין זה היתה ידם של החסידים להפריע ולהרבות מכשולים. ולבסוף נצטמצמה פעולת “עזרא” בכתלי בית־המדרש החדש בלבד. ועד האגודה הזאת, שהיתה בבחינת מעשה בראשית, נצטמצם בשלשה נערים בלבד, שהיו אז בני ארבע־עשרה: שמואל פוקס, הראשון שיצא את העיירה, היגר לאמריקה ושלח שם ידו בעט־סופרים באידיש, שלמה צמח ודוד גרין.
השלושה הוכיחו ברוב הימים, איש איש לפי דרכו מה בריאים היו הגרעינים אשר נטמנו בקרקע נשמתם הצעירה.
ובכל אלה גדול חלקם של ר' שׂמחה אייזיק ור' אביגדור גרין, אשר תחת קורת הגג שלו נוסדה אגודת “עזרא” והוא וביתו שימשו לה מחסה.
ואל ייפקד מכאן עוד שם אחד, השזור גם הוא בקורות הימים הראשונים של הציונות בפלונסק ובימי ילדותם ונעוריהם של בניה. מרדכי ישפה המורה, מתנגד ומשכיל מבני ליטא, חברו ובן ביתו של אביגדור גרין ושותף לו בפעילותו הציונית.
הנה מטיילים השניים על המדרכה ליד בניין הדואר, בשדרות הטיול של העיר. אל המדרכות הרחבות הללו, אשר בצדיהן התנשׂאוּ אילנות מצילים, היו בני הנוער הציוני באים יום יום לחכות לעיתון “הצפירה”, שיוּבא מעיר הבירה, ובינתים הם שומעים חדשות וקולטים כל שמץ של ידיעה קלה הבאה משם, מארץ־ישראל.
ובין הצעירים – גם שני העסקנים הציונים הותיקים, אביגדור גרין, תיק ניירות בית־המשפט תחת זרועו, ומרכי ישפה, ספר בידו האחת ובשנית מקל, הנפתח בשעת הצורך ומשמש כיסא לשבת עליו כאשר ייעף מטיולו.
הספר – “מבין הערפל” מאת יחיאל יוסף לבונטין, הוצאת “מרכז” וארשה. רומן ראשון במינו, מן החיים החדשים בארץ יספר, מחייהם של החלוצים הראשונים, בני פלוֹנסק וחבריהם. ופוסעים השנים פסיעה מתונה ברחובה של עיר מולדתם, אשר בה עברו מיטב שנות חייהם, שקועים בויכוח נרגש על הספר החדש, המגלה להם עוד טפח מהווי הארץ, אשר בה חיי רוחם. ישפה מלא התלהבות מן הספר והרוח הרומנטית הנסוכה על גיבוריו. אך ר' אביגדור משסעו בדברים בהתלהבות:
– לא עת עתה לשגות ברומנטיקה. הגיעה השעה לפעולה של ממש, לעבודה מסורה למען הקרנות, בלי הרף ובלי ליאות, כי האדמה בוערת מתחת לרגליים כאן בגולה. עת לטעת! עת לעשות!
באחד מימי הקיץ שנת 1916, בימי הכיבוש הגרמני בפלוֹנסק, התכּנסוּ מטובי הציונים שבעיר בביתו של ר' אביגדור גרין, שהוסיף להיות בית־ועד ומרכז לציוני פלוֹנסק, לדון ולהיועץ שוב בדבר יסוד בית־ספר תיכוני ששׂפת ההוראה בו עברית.
עוד בימים הראשונים לכיבוש הגרמני פנה ר' אביגדור יחד עם חברו הצעיר ממנו הרבה, מוטלה מיכלסון, אל השלטונות בבקשה להכיר רשמית בקיומה של ההסתדרות הציונית בעיר. במעשה זה הקדימו את ציוֹני וארשה, ואף הצליחו בדבר והרשיון המבוקש ניתן להם.
באותה ישיבה לקח חלק גם ד"ר ט. הינדס, מראשי הציונים בוארשה, אשר עשה את שנות המלחמה והכיבוש הגרמני בפלונסק, בהיותו בה רופא. משנתקלו הנאספים בקושי למצוא חבר־מורים מתאים למטרתו, אשר ידיעתם בשפה העברית מספקת – קם אחד הנאספים והציע לוותר על העברית כשפת לימוד. מיד קפץ ר' אביגדור ועמד על רגליו נרגש ונרגז, ובדברים חוצבי להבות צעק:
עד מתי? עד מתי נהיה רועים בשדות זרים? תמול שלטו הרוסים בפלונסק, ונאלצנו ללמוד את השפה הרוסית, והיום שולטים בה הגרמנים, והם תובעים מאתנו ללמוד את שפתם. ומי יודע מה ילד יום? והרי אנו יושבים כאן רק ישיבת ארעי… האם לא הגיע השעה להכין את עצמנו לגאולה שלימה?…
לשמע הדברים הללו היה ד"ר הינדס הזקן יושב ועיניו זולגות דמעות אושר על שנמצא נאמן וקנאי כאביגדור גרין לשפה העברית ולרעיון הגאולה.
ברוח זו, רוח הנאמנות לרעיון והמסירות להגשמתו, חינך ר' אביגדור את בניו. אף על פי שתפיסתו הציונית היתה ברוח הציונות הכללית, ובה בשעה שבנו אברהם הצטרף לקבוצת מייסדי המזרחי בפולין (תרס"ג) ושימש בה בתור מזכיר – הצטרף דוד בנו לקומץ הקטן של ראשוני “פועלי־ציון” בפולין והיה לנושא דברה בפלונסק והסביבה ולרוח החיה בה, ושניהם יחד – ברכת האב מלוה אותם בדרכם.
אב טוב ורחום היה ר' אביגדור לילדיו כל הימים. כשם שנוהג היה לרחצם, להאכילם ולהלבישם בילדותם, כך התרועע עמהם בנעוריהם, לימדם דעת ובינה ושיתף עצמו בעולמם הרוחני כחבר. אף כי קפדן ודיקן היה בהליכותיו בבית ובחוץ, אוהב סדר ומשמעת, ואפילו את שלוש הסיגריות, מכסתו ליום, היה מעשן בשעות קבועות בתכלית הדיוק – לא נהג בקפדנות עם ילדיו. היה מעשה וגמלה ההחלטה בלבה של הבת הצעירה פייגלה ללמוד מקצוע ולהיות ל“פרבּליסטית” – והיא אך מלאו לה שש עשרה שנה. קמה ונסעה לברלין הרחוקה, להפתעתם ולתמיהתם של כל בני העיר, שמעשה נועז ראשון במינו היה זה בקרבם באותם הימים. ואולם אף דבר זה, בידיעתו ובהסכמתו של האב נעשה, והיה שולח לה שלושים רובל מדי חודש בחודשו לצורכי לימודיה. וכך היה הדבר גם שנים מספר קודם לכן, כשבא דוד בנו לידי החלטה להגשים את חלום נעוריו ולעלות לארץ־ישראל. לא בהיחבא ולא על דעת עצמו עשה מעשהו, כפי שנאלצו לעשות כמה מחבריו בני גילו, אלא בידיעת האב ובהשתתפוּתו עשה וברכתו ליותהו כל ימיו בארץ. ובמכתבים אל אביו היה שופך רגשותיו ומחשבותיו על יופיה של ארץ־ישראל ועל עזובתה ודרכי הפעולה לתחיתה.
[ו] 🔗
דוד נולד ביום י“ז בתשרי תרמ”ז (16 באוקטובר 1886) – הרביעי במנין הילדים שנשארו בחיים ושני אחים לו גדולים ממנו. ואף על פי כן היה הוא הקרוב לרוחו של האב ובו השקיע את מיטב דאגתו ותקותו.
אחת התמונות היפות, שנטלו עמם הילדים בזכרונותיהם מבית־אבא, היא דמות האב השוכב במיטה ובנו דוד על ידו, ומשך שעות רצופות, בערבי החורף הארוכים, הוא מאלפהו דעת ומספר לו מהוויות העולם ומלמדהו בעל־פה פרקי גיאוגרפיה והיסטוריה, כאשר למד הוא עצמו מפי אביו. כי תאב־דעת היה הילד, מהיר תפיסה ועירני, מוחו פתוּח ולבו רגיש וכוח ריכוזו בלתי רגיל. אמו שיינדל, שהיתה גאה בבנה זה, אמרה עליו לקרובי־המשפחה:
כי יש לי בן אברהמ’לה, העתיד להיות גדול בתורה ויראה, – זאת יודעת העיר כולה. אבל כי גדל אצלי בן דוד’ל – זאת ידע העולם כולו.
בגיל רך נתייתם מאמו. “שיינדל הצדקנית” – כך קראו לה בני העיר. את כינויה זה קנתה לה בזכות מעשי הצדקה והחסד שעשתה לרוב עם העני והיתום, הרעב והנצרך. מרתף הבית והמזוה מלאים היו כל טוב ודלתו פתוחה לכל מבקש.
שארת־בשר לבעלה היתה האם, בת טובים, וגדלה בעושר ובשפע בבית אביה דוד יוסף פרידמן, שבעל־אחוזה היה. בשכל ישר ניחנה ובלב מרגיש. קומתה קטנה ותוי פניה בולטים. ואת קומתה זו וקלסתר פניה ואף מתכונות רוחה הורישה לבנה דוד, שהיה קשור בה קשרי אהבה רכה ופצע יתמותו לא נגלד בלבו. בימי עלומיו, מדי בואו הביתה לחופשתו – והוא לומד בוארשה הבירה – ואחר־כך בבואו לביקור מארץ־ישראל אשר מעבר לים, – היתה ראשית דרכו לפקוד את קבר אמו. ומי יודע אם לא פלגי הרוֹך של אהבת־אם, ששפעו עליו בילדותו ונסתתמו לפתע פתאום לבלי שוב, אם לא הם הם המקור השופע ביטויים עזים ורכים של הבנה והשתתפות בכאבה של האם השכּוּלה, אשר צללו באזנינו בימי המלחמה.
המות – אורח תדיר היה בעולם ילדותו. בהיותו בן שבע מת סבא, אשר בשנותיו האחרונות התגורר בבית בנו. על מותו של הסב סיפר ר' אביגדור כדברים הללו:
“באביב שנת תרנ”ד נחלה אבא. בסוף חודש סיון, ביום החמישי, ילדה אשתי ושכנה באה והגידה לאבא “מזל טוב”. שאל: “מה ילדה?” השיבה: “בן”. אז אמר: “אם כך, עלי למות לפני הברית, כדי שהנולד יקרא על שמי”. בליל שבת עוד לקח חלק בחגיגת בן זכר ושתה “לחיים” עם האורחים – וביום הרביעי, יום אחד לפני הברית, מת והנולד נקרא על שמו".
הרש־לייב – כך קראו לרך הנולד. אבל גם הוא לא האריך ימים והלך בדרך סבו.
חוטי אחוה, רכים ויפים, נטוו באותם ימים רחוקים בין דוד לבין אחות־הזקוּנים פייגלה, הצעירה ממנו רק בשלוש שנים. בת־לויה מעריצה היתה לו בדרך־הנעורים ולקחה חלק, לפי דרכה, בצעדים הראשונים של פעולתו הציבורית. מימי הילדות המשותפים שלהם זוכרת היא את דוד, שילד חלש וחולני היה עד גיל שש – אך יפה ורענן לאחר זה, מלא מרץ וכוחותיו פורצים. בטיוליהם יחד ביער הקייטנה שבכפר הסמוך לעירם, אשר לשם יצאו בחדשי הקיץ – היה מצטיין בזריזותו בטפסו על העצים העבותים, כשהוא לועס ומוצץ את גזרי הסוכר שהיה נושא עמו בשקית מיוחדת לכך.
קשרי־אחוה של ימי הילדות אינם ניתקים על נקלה. עדות לכך שורות מעטות מתוך מכתב לאחות, שנים רבות לאחר זה, בתקופה קשה בחייה, אחרי שנתאלמנה בנכר – והוא כבר אז נושא בעוֹל האחריות של תפקידים כבדים. בקיץ תרפ"ד (1924)בירושלים, בהיותו נתוּן ראשו ורוּבוֹ ביצירת הסתדרות העובדים בראשיתה, הוא כותב אליה דברים היוצאים מקרב־לב לבית־אבא בפלוֹנסק – שם מצאה לה מחסה עם שני ילדיה הקטנים, לאחר סבל ונדודים ברוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה:
“חושבת אַת שאני שכחתי אותך? האפשר כדבר הזה? אני אותך? האשכח את ילדוּתי ואהבת אמנו ואושר נעוריך ויגון אסון חייך?… האין תקותך תקותי וצערך צערי ועתידך עתידי וילדיך ילדי? האפשר לי לנוח ולשקוט כל עוד אַת גוֹלה ונודדת, כל עוד אין מחסה ושמש ואור ומולדת וגם אב לשני בניך…”
ובמה מנחם הוא ומעודד את האחות הצעירה בסבלה? ומה המפלט והדרך שהוא מגלה לפניה לעתיד הימים? – יש שילוּמים וגמוּל בעבודה – כותב הוא לה – ועוד נכון לך יום־עבודה גדול פה בארצנו".
שלא כבנות־טובים אחרות בפלוֹנסק בימים ההם, היו בנותיו של ר' אביגדור. עדות ושותפות היו לכל הפעולה הציונית הערה, שביתו היה מרכז להן. ערב ערב, בכל ימות השבוע, היה הבית הומה מזקנים וצעירים, מידידיו של ר' אביגדור ומחברי בניו, שהיו מתכנסים שם יחד, לערות רוחם בשיחות וּויכוחים ושירי ציון. בכל מוצאי שבת היה השולחן ערוך בשפע לסעודת מלוה־מלכה, המכנסת את רוב צעירי העיר, אשר בשׂוֹרת הגאולה מצאה הד בלבם, ושירת געגועים ותקוה נישאת למרחקים. בערבי החול היו מתאספים שם להרצאות ושיחות, לשירה במקהלה ולמשחק השחמט. דוד הצטיין במשחק זה, ובמשך שעות היה שקוע בו באחת מפּינות הבית. בעודנו בן שש היה מתנצח עם שחקנים מבוגרים ממנו הרבה.
כל מאורע גדול וקטן בחיי הגולה ובראשית המעשה הציוני מצא לו הד בבית הזה, שהיה ער ודרוּך, פתוּח ורענן. ברבות הימים נוסדה בו להקת שחקנים חובבים, שבה לקחו חלק למעשה האב והבן והבת גם יחד. שלוש הצגות הציגו – ביניהן “המלך ליר” ו“אוריאל אקוסטא”, שבּוֹ מילא דוד את התפקיד הראשי.
חידוּש גמור היה זה בקהילת פלונסק והסביבה כולה, שלא טעמה טעם תיאטרון מימיה ורק ממרחקים, מוארשה הבירה, הגיע שמעוֹ אליהם. והיה בו בחידוש זה משום גורם נוסף לחששותיהם של קנאי החסידים מפני רוח התמוּרות הנישׂאת מן הבית הזה על פני העיר כולה. ולא אחד מהם, ולאו דוקא מכת הקנאים הקיצוניים, אסר איסור חמוּר על ילדיו לבוא בתחומי הבית המסוכן הזה.
מלחמה מרה זו, מלחמת אבות ובנים, על כל הצער והעלבון וביזבוז הכוחות שבה, מנע הגורל מאת ביתו של אביגדור גרין. זכות גדולה היא זו לו. ועל כך גמלו לו ילדיו, בחייו ולאחר מותו, במידה גדולה של אהבה והערצה כראוי לו.
בן 86 היה ר' אביגדור גרין במותו (כ“ו אייר תש”ב – 13 במאי 1942) בשכונת ברוכוב שליד תל־אביב – ושבע עשרה משנותיו האחרונות עשה בארץ. בשנת 1920, כאשר גברו גלי האנטישמיות בפולין, שללה ממנו הממשלה הפולנית את רשיון עורך־הדין הפרטי, שהיה לו משנת 1878. אז קיבל על עצמו את משׂרת מזכיר הקהילה ובה עמד עד עלותו ארצה, בשנת 1925. גם כאן ביקש לו עבודה ובמשך כמה שנים עבד בהנהלת־חשבונות במשרדי סולל־בונה. “כשהגעתי לשנות גבוּרות לא חזרתי אחר עבודה וחסל” – כך סיים בזכרונותיו פרשת שנים ארוכות, רבות פעולה ומעשה.
שׂבע־ימים מת, מוּקף בנים, שילשים וריבעים ואהבתם. אך דוד בנו לא היה אותה שעה על ידו, כי עשה בשליחוּת העם מעבר לים. מכתבו הנסוּך רוֹך ואהבה לבני ביתו מיד לאחר שהגיעה אליו הבשׂוֹרה הרעה, הוא אות ועדוּת לקשרי האהבה והרעוּת והמית־הלב של הבן לאביו:
"היקרים והנאהבים,
הלילה הגיעה אלי הידיעה שאבא נפטר. במרחקים, בבדידוּת – מבלי עמדי על יד מיטתו ברגעים האחרונים, מבלי לראותו לפני לכתו. ובשובי הביתה לא אמצא אותו. ואני יודע כמה רצה לראותי כל הימים. ואני יודע כמה ערג לראותי בחששו שהגיעו ימיו האחרונים. וצר, צר מאד. כי משנתי האחת עשרה ואילך, כשמתה אמא, היה הוא לי גם אב וגם אם. הרבה, הרבה נתן לי – ומתוך אהבה רבה. וכל־כך הרבה היה משותף לנו, אם כי הייתי בן דור אחר ושונה ממנו בכמה דברים. ממנו קיבלתי את אהבתי לעם ישראל, לארץ, ללשון העברית. בביתנו הקטן אשר בפלונסק, בקצה העיר, על־יד הגן השומם הסמוך לגן הכומר הפולני, היו מתאספים, כשהייתי ילד, חובבי־ציון שבעיירתנו, ועם היות התנועה הציונית של הרצל – היה ביתנו מועד הציונים בעיר. כשעוד לא הבינותי תוכן הדיונים והויכוּחים – ספגתי לתוכי את תוחלת ציון שמילאה את חלל ביתנו בשעת האסיפות השבועיות ובפגישות היום־יומיות של העסקנים הראשיים – שמחה אייזיק, ישפה, השוחט ואחרים, שאבא עמד בראשם. כל זמנו הפנוּי ממלאכתו כעורך־דין היה מוקדש לחבת־ציון ולציונוּת ולצרכי־צבור המקומיים.
מאביו, צבי אריה, שמת כשהייתי ילד בן שבע, משכיל וחרד, שנתחנך על ברכי ה“דסוֹיר” (מ. מנדלסון) – ירש אבא את אהבתו ללשון העברית וספרוּתה. איני זוכר אם סבא היה חובב־ציון בימיו. זוכרני רק אהבתו הגדולה ללשון העברית. זוכרני, כשהייתי ילד קטן, כמעט תינוק, היה מחזיק אותי על ברכיו ומשנן לי מלים עבריות וכללי דקדוק. אולם איני זוכר אם שמעתי מפיו דבר־מה על ארץ־ישראל, חבת־ציון.
אולם את אבא אני זוכר כשהוא עוסק בארץ־ישראל – מהימים הראשונים בחיי, שנשתמרו בזכרוני. אני זוכר את נאומיו בבית־המדרש “החדש”, שבו היה מתפלל יחד עם חברו ישפה – אף הוא מראשי הציונים בעיר. זוכר אני את קריאתו המתמדת ב“המליץ” ו“הצפירה”, שהיו מתקבלים בביתנו. זוכר אני את האספות השבועיות של חובבי־ציון וציוֹנים, ששמחה אייזיק היה בהם ראש המדברים…"
סופו של המכתב, אשר נכתב כאילו במשיכת קולמוס אחת, מתוך סער של רגשות וזכרונות, – הוא מעין אבטוביוגרפיה חלקית, קצרה ותמציתית, אשר הרגש הפורץ מבין העובדות משוה לה אופי של תעודה אנושית.
“הוא היה אב יקר, מלא אהבה”. – כך מסיים המכתב. “הוא היה יהודי נאמן. הוא היה אדם ישר וטוב־לב, מיצר בצער אחרים ולבו היה פתוח. בשובי הביתה לא אראהו עוד. לא אראהו אף פעם”…
פרק שני: נעורים בסערה 🔗
[ז] 🔗
שעת־לילה מאוחרת. פּלוֹנסק נמה זה כבר את תנוּמתה. אך לא בשלום ובשלוה תנוּם, כבתקופת השקט של המאה התשע־עשרה, אשר חלפה לבלי שוב, – אחוזת חרדה היא לאשר ילד יום מחר.
השנה היא שנת 1905, שנת המהפכה הגדולה ברוסיה וגלי הריאקציה והפרעות ביהודים שבאו בעקבות כשלונה. בלבו של האדם היהודי עדיין לא הגלידו פצעי פרעות קישינוב והומל שנתיים קודם לכן – ושוב בּאריקאדות מוצבות בראש חוצות וחרב־הדמים מתהפכת על משכנות ישראל. גל החיפושים אחרי נשק וספרוּת אסורה ומאסרי צעירים וצעירות בהמונים ללא דין וללא דיין ושילוּחם לארץ גזירה הביאו שיתוק על החיים הציבוריים התוססים ברחוב היהודי ובני־הנוער הדירו עצמם מכינוסים והתקהלויות בפומבי. איש איש בביתו עם חשבון עולמו.
החושך אופף את בית־הכנסת העתיק, את הפרצה הצרה והסמטה הדלה ובתי־העוני שלה. רק מבית־העץ בן הקוֹמתים אשר בקצה “רחוב העיזים”, מאחד החדרים שבו, מסתננים קוי־אור קלושים וקול דברים בוקע מתוכו. לא קול חבורת צעירים עליזה היא זו, כרגיל בבית גרין מימים ימימה, רק שניים הם המתדיינים ברתחה – האב ר' אביגדור ובנו דוד. זה עתה קיבל דוד ידיעה דחופה הקוראת לו לבוא מיד לוארשה הבירה. ואף כי כבר בן שמונה עשרה ומעלה הוא, לא יצא את הבית על דעת עצמו, אלא העיר את אביו משנתו ליטול ממנו רשות לנסיעה זו. ואולם, שלא כמנהגו תמיד, התנגד האב הפעם:
– אם תסע, – בודאי תנאם על הבּאריקאדות ותיאסר.
ידע האב את עוז רוחו של הבן העשוי לבלי חת. זה מקרוב היה מעשה ונתכנסה אסיפה גדולה בבית־המדרש הידוע של ר' יצחק כהן, ורב העיר פלונסק, בדרשו בפני הקהל בענייני דיומא, הכריז והודיע, כי היהודים נתינים נאמנים הם לקיסר ואין בהם מהפכנים החותרים תחת שלטונו. כתום הדרשה קם ועלה על הבּמה הנער דוד, שחבריו קראו לו דרך חיבה דוּבצ’ה, וענה ואמר דברים ברורים, שאינם משתמעים לשתי פנים:
– לא כן דיבר כבוד הרב. הממשלה, בחוקיה ובדרכיה, היא עצמה דוחפת את היהודים לזרועות המהפכה…
ואם העז לומר כזאת בבית־הכנסת של פּלוֹנסק – איך יכלא את דבריו בפני חבריו ברחובות וארשה?
אך הבן בשלוֹ:
– קראו לי ועלי לנסוע…
– אם תצא עתה את הבית, לא אתן לך ברכתי לשלום! – תקיפים ונמרצים היו דברי האב הפעם.
אף על פי כן יצא הבן.
ואולם רק עד תחנת הרכבת הגיע באישון לילה – ומשם חזר הביתה, כי כבוד האב יקר לו מאד.
למחרת הצליח לשכנע את אביו, כי שוּמה עליו לנסוע גם אם ייאָסר, ובהסכמתו יצא לוארשה. ואמנם, נאסר שם בשעה שנאם בפומבי. ר' אביגדור קיבל את הידיעה על מאסרו בשקט, כדבר המובן מאליו, ומיד יצא לטפל בשחרורו. אף אמנם עלה הדבר בידו הודות למקרה מוזר ומבדח כאחד:
כשהצליח ר' אביגדור, בשל מעמדו כעורך־דין, לבוא לפני שלישו של ראש הבולשת וצירף לבקשת הראיון כרטיס־ביקור הנושא את שמו – נדהם ראש הבולשת למראה עיניו ושלח מיד וקרא לר' אביגדור לבוא לפניו:
– אביגדור גרין?! – אמר בתמהון – והרי שמי אני הוא ויקטור גרין!…
ודוד שוחרר.
לאחר מאסר זה – בא מאסר שני. בעיירה וולוֹצלאווק היה הדבר.
בימים ההם נתאזרח ברחוב היהודי המנהג של עריכת משפטים בתחומי המפלגות. כל מפלגה היתה מעונינת במשפטים אלה, כי הכנסתם הוקדשה לקרנותיה. אם נתקשה השופט הרוסי שבפלונסק באיזה משפט בין צעירים יהודיים, – היה שולח לקרוא למנהיג “פועלי־ציון” במקום. כך פיטר עצמו מעניין מסובך, בהטילו את תפקידו על דוד גרין. לבו של הצעיר לא הלך אחר תפקיד זה, אבל צרכי המפלגה תבעו ממנו להיענות לבקשתו של השופט, וחבריו עודדוהו לכך, הן לכבודה של המפלגה והן לתועלת קופתה.
ומעשה בסכסוך גדול ונורא שנפל בין בעלי־הבתים של העיירה הקטנה ראצ’וינס, לא הרחק מפּלונסק. הסכסוּך פרץ שם לרגל מחלוקת בעניין כיסא הרבנות בעיירה, אשר שני בעלי זכויות נלחמו עליו. סניף “פועלי־ציון” במקום קבע עמדתו הברורה לטובת הרב האחד, וכאשר הבר־פלוגתא שלו עשה מעשה והכשיר את התנורים לפסח – קמו ושפכו לתוך התנורים שיכר, שהוא חמץ, כידוע. מובן מאליו, כי מעשה זה לא נשאר בלי תגובה מן הצד השני. ונמצא בעל־בית, שהלך אל ה“נאצ’אלסטווֹ” ומסר את שמותיהם של עושי המעשה – ובאו לאסרם והם ענו ביריות. קמה צעקה גדולה. והעיירה, – אף כי היתה נמנית על “ראיוֹן” (אזור) של וולוֹצלאווק ולא של פלונסק, – ביקשה לה שופט בר־סמכא, שישכין בה שלום. אז באו לפלונסק, אשר שמה הלך לפניה, כי יש צדק ב“קומיטט” שלה, ולא היתה לדוד גרין ברירה, אלא לקום ולנסוע אתם לשבת על כס המשפט.
שלושה ימים ושלושה לילות ישב ושמע טענותיהם של הצדדים ולסוף הצליח לגמור את הסכסוך בכי טוב. אך כבעל־משמעת ואוהב סדר ראה חובה לעצמו למסור דין־וחשבון משליחוּתו לחברי המפלגה אשר בעיר המחוז של ראצ’וינס. בספינה המהלכת על הנהר יצא לוולוצלאווק, כשבידיו הפרוטוקולים החתומים, ובהם פרשת הסכסוך לפרטי פרטיו, עד השימוש בנשק והיריות ודברים אסורים אחרים כיוצא באלה.
והנה, אך הגיעה הספינה לוולוֹֽצלאווק, בטרם יספיק לרדת ממנה – השיגתהו ידם של המלשינים מקרב הצד השני שבעיירה ראצ’וינס. יד כבדה של ז’נדארם רוסי ניחתה על כתפו של העלם הצעיר:
– בוא אחרי!
שחרורו מן המאסר לא עלה בנקל. אך בוולוצלאווק היה סניף חזק של “פועלי־ציון”, ובני הרב קובאלסקי, חברי המפלגה, התערבו בדבר, ולאחר ששלחו שליח לוארשה ובידו אלף רוּבּל – חוסל העניין.
בעצם, לא היה עדיין דוד גרין חבר לשום מפלגה. אך יום אחד – ומה אופיינית היא עובדה זו להוי הימים ההם! – ומבלי משים, והנה הוא ראש ומנהיג למפלגת “פועלי־ציון” בעירו פלונסק, ובמהרה גם בסביבה כולה.
כיצד קרה הדבר?
בהיותו בוארשה לרגל לימודיו נודע לו, כי בא בּוּנדיסט לפלונסק ומקרב השוליות, חניכי “עזרא”, הוא רוכש נפשות לתורתו המובילה להתבוללות. מיד אץ הביתה. והתחילה הפרשה של “דיסקוסיות” חמוֹת וסוערות בין שמואליק הבּוּנדיסט ודוד גרין, אשר תחת הקאפּוטה השחורה – הוא לבוש כבר חולצה רוסית. בתוך כתלי בית־הכנסת, כמובן, נערכו הויכוּחים. לראשונה נתכנסו אז בפומבי תחת קורת גג אחת גברים ונשים יחד. הדבר היה למורת רוחם של הבעלי־בתים, ראשי הקהל ודבּריו. אף על פי כן, היו רוב יהודי העיירה סוגרים את דלתות חנויותיהם בעצם היום ובאים להקשיב. הכרתם היהודית הדתית התנגדה לשתי התורות גם יחד, אך עם זאת נטו בסתר לבם חסד לדוד שלהם, לעומת שמואליק, שהוא זר ותורתו זרה.
ולאחר ויכוחים אלה – חזר לוארשה ועל ראשו עטרת השלטון על פּלוֹנסק. ומאז, היו חבריו מזעיקים אותו מדי פעם בפעם אל זירת הויכוחים המפלגתיים בעירו. נער קטן היה, טרם מלאו לו שבע־עשרה שנה. אך חבריו מינו לו שני שומרי־ראש, בהתאם לנוהג שנתאזרח בקרב ה“בּוּנד” – למען יגדל ויאדיר כבוד המנהיג שלהם. אחד השומרים הללו היה שולית־קצבים ענק־מידות, גדול ורחב פי שלושה מן הנער. ונפשו קצה בחייו מפני שירותו של המגונן, אשר ראה עצמו כעמוד התווך, כיד ימינו של רבי.
שליח ה“בוּנד” וחבריו הנוהים אחריו היו באים לויכוחים הללו חגורי נשק כולם, כמנהג הזמן. ודוד, בנו של ר' אביגדור ונכדו של ר' צבי אריה גרין, שהיה נתון אותם הימים לחפּוּש דרך משלו בתוך שפע הזרמים והתורות, שהופיעו בשמי הנוער היהודי, ובכיסיו חבוּיים שירי אהבה, פרי עטו למען נערה יפה – הוא לא הבין לשם מה הנשק. אך במהרה הורגל לראות גם את חברי “פועלי־ציון” עולים על בימת בית הכנסת ענודי אקדחים – בדיוק כמו אנשי ה“בּונד”. ורק לאחר שהתפרקו שני הצדדים מנשקם וכל האקדחים הונחו על השולחן – הכינו עצמם בדחילו ורחימו להקשיב ל“דיסקוסיה”.
[ח] 🔗
את הבמה כבש ויהי לבן־בית עליה עוד בגיל רך מאד. עודו נער, היה מרתק את שומעיו בנשאו את דבר ציון לפני שומעיו המבוגרים בבית־הכנסת בעירו וגם מחוץ לתחומיה. ולא עבר זמן רב ושמו הלך לפניו, ודוד’ל גרין הנואם משך אליו קהל רב, שהיה מלהיב אותם ומעוררם בחום רגשו, בצלילות מחשבתו, בעוז רוחו ובחריפות לשונו.
לשׂרידים מבני פלונסק, החיים עמנו כיום הזה, זכור במיוחד נאומו של בן השמונה עשרה בבית־הכנסת לאחר מות הרצל. היה זה משׂא יגון וחזון, שזעזע את הלבבות וקרא למעשים גדולים. רבים מן השומעים נתקהלו סביבו וליווּהוּ בדרכו הביתה, וביניהם מ“פני” העיר, רבנים ואנשי־שיבה. הם לחצו את ידו בברכת “יישר כוח”, כשמעיניהם הרטובות מדמעות נשקפת הערצה ואמונה גם יחד. אותה שעה אמר ר' שמחה אייזיק, אביה הרוחני של הציונות ותנועת ההגשמה בפלונסק: – עוד עשרה בנים כאלה – ועם ישראל ייושע.
בימים ההם כבר חרג בפעולתו הציבורית מתחומי עירו ואגודתה המצומצמת.
ראשית עבודתו הציבורית המאורגנת חלה בשנת 1900, – היא שנת ייסוּד אגודת “עזרא”, אשר שמה מטרה לה: דיבור עברי של חבריה ביניהם לבין עצמם והפצת תרבות ישראל בקרב שוליות העיירה. דוד, שעזב את בית־המדרש בגיל בר־מצוה והמשיך את לימודיו ב“חדר מתוקן” ואצל מורים פרטיים – השקיע בייסוּדה של אגודת “עזרא” את כל יזמתו והתלהבותו, את כל מזגו הסוער ועקשנוּתוֹ, אשר נתגבשו בו כקוי־אופי מובהקים עוד בימים ההם. בשנה הראשונה לקיומה הצליחה האגודה להפיץ 45 שקלים. היה זה מספר עצום לפי מושגי הימים ההם. וכאשר קיבלו חבריה מכתב תהילה על כך מן המרכז אשר בוארשה – לא ידעה שמחתו גבול.
גם בעשותו את הצעד המהפכני הראשון בחייו ובעיירתו – שנה או שנתיים לאחר ייסוּד האגודה – בצאתו לוארשה, להתקין עצמו דרך “אֶכּסטרן” לתעודת בגרות רשמית – ובה בשעה מצא את פרנסתו בשמשו מורה עברי ב“חדר־מתוקן”, – לא ניתק את קשריו עם חבריו בפלונסק, מייסדי “עזרא” ומקיימיה. היה מבקר לעתים קרובות בבית אבא, ומביא אתו בכל ביקור אורחים צעירים, חבריו החדשים מחוגי “פועלי־ציון”, שרכש לו בעיר הבירה. והבית נסער בדעות סוציאליסטיות רעננות שהביאו עמהם.
ל“עזרא” נשאר מסוּר ונאמן. וגם בימים הבאים ראה עצמו אחראי לפעולותיה ולהצלחתה. וכעבור זמן, כאשר פג במקצת החידוש שבאגודה, וגבר הצורך בלב מייסדיה להציג לעצמם תעודה חדשה, להרחיב את תחומיה של “עזרא” מעבר לגבולות עיירתם ולעשותה מרכז לנוער הסביבה כולה – אז הוחלט לייסד שורה של סניפים בעיירות, ועל דוד, שהיו לו כבר קשרים עם חוגי הריבולוּציה בוארשה, הוטל להביא הקטוגראף לפלונסק, לשם הוצאת עיתון.
ובזה הונח היסוד לעיתון עברי ראשון בפלוֹנסק ובסביבה כולה, אשר עורכיו וּמשתתפיו היו שלושת מייסדי “עזרא” – שמואל פוקס, שלמה צמח ודוד גרין, וכעבור זמן־מה הצטרף אליהם גם שלמה לבקוביץ (לביא) ואחרים.
בגליונות הראשונים של עיתון זה השתתף דוד גרין בשיריו. לא אדע אם רבים וטובים הם השירים אשר כתב בחייו, אך עובדה היא, שתרומתו הראשונה לעיתון העברי – ונראה הדבר, כי זה ראשית הביטוי הספרותי שלו בכלל – היתה בצורת השיר. ודוקא שמואל פוּקס ושלמה צמח, אשר איש איש מהם קנה לו אחר־כך את שמו וזכותו בשדה הספרות היפה – הם היו הפובליציסטים של עיתון הנעוּרים.
כל השלשה גם יחד משכו בחשאי ובצנעא בעט סופרים, איש איש לעצמו. לאחר פרעות קשינוב, אשר את עומק הזעזוע שגרמו לכל לב יהודי צעיר אפשר ללמוד מעצמת הביטוי של משוררנו הלאומי ב“משא נמירוב” – נועצו השלשה והחליטו לערוך קונקורס ספרותי על הפרעות. כנושא לקונקוּרס קבעו את מעשי האונס בקשינוב. ומי יהיה חבר השופטים? – הם עצמם, המכריזים על הקונקורס והמשתתפים בו גם יחד.
את הפרס קבל ספורו של צמח, והשלשה החליטו לנסות מזלם ולשלוח אותו למערכת “הצפירה”. ומה גדולה ותמה היתה שמחתם, לאחר צפּיה ממושכת, כאשר קראו יום אחד במדור “שאלות ותשובות” של המערכת את השורה הצנועה:
“ספוּרו של ש. צ. לא יידפס מטעמים שאינם תלוּיים בנו…”
[ט] 🔗
פרעות קשינוב הן שהצמיחו את הנצנים הראשונים של ארגון הגנה עצמית בערים ובעיירות, אשר שם רחשו במסתרים כוחות יהודיים צעירים, פורצים ועולים.
את רשמי פרעות קשינוב דימה ש. צמח כעבור שנים ל“עננה כבדה שנשברה מעל לראש”. כל נפש נסערה עד מעמקי יסודותיה. את “משׂא נמירוב” של ביאליק קראו לאור נרות בבתי־המדרש והאגרופים נקפצו מעלבון, אולם נוסף גם רגש חדש, שלא נודע עוד כמוהו – רגש מרד אדיר… “אז חרקו השנים בפעם הראשונה כאשר לא חרקו עוד זה אלפי שנים. לא ניתן! נגן על עצמנו! זאת היתה רינה, שעברה במחנה מפה לפה. וכשנתחדשו הפרעות בהומל, בתחילת הסתיו, כבר עמדו בחורים עבריים עם סכיני־קצבים וכל הבא ביד – והגנו…”
ושוב, גם בענין זה, שהיה אפוף העזה גדולה ופחד מות, שימש ביתו של ר' אביגדור גרין מרכז ומקלט. ולמרות הדעות המנוגדות בענין זה, שהסעירו את הרוחות בבתי־המדרש ובשוק ובמשכנות ישראל שבפלונסק – סמך האב את ידיו והיה גא על מעשיו של בנו דוד. למן הרגע הראשון של ייסוּד ההגנה העצמית בפלונסק עמד בראשה והיה לה מדריך ומעורר וקיים בגופו את כל מצווֹתיה ורתם את הבית כולו לחובותיה, למרות הסכנה הכרוכה בדבר.
לא התנור בלבד בביתו של ר' אביגדור שימש מחסן חשאי לנשק. ולא בחדרן של הבנות בלבד הוצפנו הרובים והאקדחים המעטים – ככל שהשיגה היד לכנס באמצעים הדלים, אשר נאספו מאת יהודי העיר, מרצונם הטוב או באונס. כל הבית כולו היה כמיפקדה בימי קרב. הגן הגדול שימש מקום לפגישות באישון לילה ולאסיפות חשאי, באוירת מסתורין וסוד כמוס. ובחדר העליה, אשר על גג הבית שבחצר, – שם בית־ועד ומועדון לפעילי ההגנה, שם הספריה הציוֹנית במחתרת וכל ספרות אסורה שהשיגה היד. גם ההקטוגרף, פרי עבודה עצמית, שכן כבוד בד' אמותיה של העליה הזאת. מדרגות עץ מעוקלות הובילו אליה ורצפת העץ שבה היתה משמשת בית־דפוּס לכרוזים חוצבי להבות וחודרי לב. בעלית גג זוֹ הובאו בסכנת נפשות בְּרוֹשוּרות וכרוזים לוהטים זעם ואש נקם. יום אחד הביא לכאן מוטלה מיכלסון בדחילו ורחימו גם צרור כרוזים שקבלם מידי יצחק גרינבוים במערכת “הצפירה” בוארשה והם קוראים לשביתה כללית כתגובה על הפרעות.
ואין סודות בעיירה יהודית. וכל ידיעה עושה לה כנפים במהירות הבזק. והתרעומת כלפי ר' אביגדור מאת חוגים שונים שבעיר על מעשה־נערים מסוּכן זה שלו – גדלה והולכת. ולא עבר זמן רב וביתו היה מטרה לעינים בולשות ואף לחיפּוּשי המשטרה. צופים ומשמרות הוצגו סביבו יומם ולילה ובהתקרב מישהו חשוד – היה ניתן האות בקול שריקה מותנית מראש, ומיד הוטלו בחפזה כל הספרים לתוך הארובה ועוד כדומה ממחבואות הסתרים, שהותקנו למטרה זו ביד מסוּרה.
ואף על פי כן, – רק בנס ניצלו יושבי הבית ממאסר.
פעם באו לערוך חיפוּש באישון לילה, ולא היתה כבר שהות להרחיק את הנשק מחוץ לתחומי הבית ונערם כולו בחדר החשוך של הבנות, אשר שכבו ערוֹת במטותיהן ושיניהן זו לזו נוקשות. ואמנם, יפה יפה עשתה המשטרה הצארית את מלאכתה. בתנור, בכתלים, ברצפה – לכל מקום הגיעה ידה. הנה הנה כבר דורכים הם על סף חדרן של רבקה ז"ל ופייגלה. אך ברגע האחרון העיז מישהו מאנשי הבית ואמר:
– שם ישנות הבנות, חבל להעירן משנתן.
עמד קצין השוטרים מהסס ואחר סר הצדה.
מקרה אחר של חיפּוּש, בתקופה מאוחרת יותר, נחרת אף הוא בזכרונם של הקרובים לדבר המאורע, ורק בדרך נס נסתיים בכי טוב.
היה הדבר בשלהי קיץ 1906, כחודש וחצי לאחר שדוד כבר עזב את עיר מולדתו ועלה לארץ־ישראל. ערב סגריר היה. מוֹטלה מיכלסון, אשר שבועיים לאחר זה עזב אף הוא את העיירה ועלה לארץ – יורד לו במדרגות העץ העקלקלות מעלית גג ביתו של ר' אביגדור, אשר שם הספריה – מרכז התרבות לצעירי העיר ושם גם בית הדפוס ומחסן הנשק של ההגנה העצמית. עוד בטרם הספיק לצאת מפרוזדור הבית לחצר – והנה יד דוחפת אותו בעצבנות אחורנית וקולו של חבר לוחש לו בתוקף: “חזור!” אז הבחין במעוף עין וידע, כי החצר מוקפת חיילים מזויינים ברובים ואין דרך להימלט עוד. מיד חזר ועלה אל חבריו אשר בחדר העליה ואמר אליהם:
– הפעם נפלנו כולנו בפח. אך, שקט ואל בהלה. אין דרך אחרת אלא לשבת ולחכות לאשר יבוא.
ואולם משעברו מספר רגעים ואין קול ואין קשב, החליטו “לשלוח את היונה” ועלה זית בפיה. אז הוטל על אהרון טויב (יונה) – שאחיו הבכור, ליפא, היה כבר אותה שעה בארץ, מראשוני העולים מפלונסק – לרדת ולתהות על המצב. ירד אהרון – ולא חזר. ושוב לא ידעו הנשארים: האם אות הוא, כי המעבר חפשי הנהו או שמא נאסר החבר? אז ירד מוטלה בשנית, בלוית עוד חבר אחד. והנה, אך ירדו לפרוזדור – שוב עצרתם היד, ושוב נשמע באזניהם קול הלחש התקיף: “חזור!” מיד החליטו שלא לשוב עוד אל העליה. ותחת זאת נכנסו לחדרו של המלמד ר' אהרון מאיר, בקומת הקרקע של אותו בית, אשר מאז ימי ילדותם ידעוהו. ר' אהרון מאיר לא היה בביתו אותה שעה שבין מנחה למעריב, ועל אשתו ברכה נפל פחד מות בהיוודע לה מה הביא את שני הבחורים לחדרה. הם בקשו ממנה, כי בשעה שיבואו החיילים תאמר להם, כי שני הצעירים סרו לכאן למסור תלמיד להוראה ב“חדר” של בעלה ל“זמן” החדש – יומיים לאחר חג הסוכות היה הדבר, ראשית “זמן” החורף ב“חדר”. עוד הם מדברים, והנה עוד שני חברים חסרי סבלנות, היורדים אף הם מן העליה. מיד פתח מוטלה את הדלת וכינסם גם אותם לחדרו של המלמד על מנת להצילם ממאסר.
ואמנם לא חלפו רגעים מעטים וקול מצעדי נעליים מסומרות עולה באזני הבחורים. הנה הם כבר בפרוזדור. הם עולים במדרגות העץ. הסכנה קרבה ובאה.
מה עשה מוטלה? – פתאום התחיל משתעל בקול רם, לחרדתה של אשת הרבי ולתמהונם של חבריו. ואף אמנם הצליח במעשה ערמתו כאשר חפץ. רגע נאלמו קולות הצועדים. רגע עמדו מקשיבים, ואחר – פרצו ונכנסו לחדר הרבי ולא המשיכו דרכם אל העליה. מפקד הצבא היה אתם, שני ז’נדרמים ומספר שוטרים עם קצין המשטרה בראשם. פנה הקצין אל מוטלה בשאלה:
– מה אתה עושה כאן?
עמד מוטלה וסיפר להם במפורט ובאריכות דברים את אשר בדה מלבו – מעשה בטיול אשר טיילו יחד בחבורה בערוב היום, ומעשה בחבר אחד אשר ביקשהו להביאו אל מלמד דרדקי על מנת שימסור לו את אחיו הקטן ללמוד ב“חדר” שלו ב“זמן” הקרוב…
לא חפצו השוטרים להאמין לדברי הספור, והתחילה פרשת “הידים למעלה” ורישום השמות והחיפושים בכיסים וכדומה. ומשסיימו – שוב שמו פניהם למעלה, כי בכתב ההלשנה נאמר שהנשק טמון בעלית הגג. אז גייסו הבחורים את כל כשרון הדיבור שלהם ורק בעמל רב הצליחו להטעות את השוטרים בהסבירם להם, שהכוונה היא לבית הסמוך. ואף אמנם הצליחו.
בבית השכן לא נמצא נשק. רק סלילי חוטים מוברחים ללא מכס מצאו שם והחרימום.
ועוד באותו הלילה הוצא הנשק מעלית גגו של בית אביגדור גרין ובארון־מתים מכוסה שחורים הובל למנוחתו במקום מחבוא אחר. ולמחרת הבוקר חזרו השוטרים לבית ובכידונים דקרו את כתליו ואת אדמת גנו. גם בגן הסמוך של הכומר הפולני חיפשו – ואולם דבר לא מצאו.
[י] 🔗
תקופת חמש־שש שנים זו, מאז ייסוּד “עזרא” ועד עלייתו לארץ בקיץ תרס“ו (1906) – סוערת פעולה היתה. וככל שפעולתו מתרחבת בהיקף ובהעזה, כן היא מעמיקה בתוכן ובעצמאות. ונקודת המרכז שלה – אחת ויחידה: הכמיהה לציון ולגאולה, אותה נחל מבית אבא. וכשגמלה בלבו ההכרה המהפכנית, והיתה כאש בוערת – גם אז לא אל ה”בּוּנד" הלך ולא אל פ.פ.ס או תנועה אחרת מתנועות הפועלים, אשר ידן היתה שלוחה אז לרכוש לבבות ברחוב היהודי ובקרב הנוער שלו. לא במקרה נצטרף לתנועת “פועלי־ציון” (תרס"ג) ודבק בה והיה למשרתה ולדבּרה.
בבואו הביתה לחופשה השקיע עצמו בעבודת התעמולה שלו בעיר ובסביבה. ולא עבר זמן רב ופלוֹנסק היתה לאחד ממבצריה העיקריים של התנועה, וכל מפלגות הפועלים היריבות לכאן הן שולחות את נואמיהן המובהקים על מנת לכבשו. ואולם רבים מהם נרתעים ונסוגים לאחר שהם יוצאים מנוצחים מהדוּ־קרב עם דוד’ל גרין.
מעתה היו חייו חלוּקים לא רק בין וארשה ופלונסק, אלא הוא נוסע על פני העיירות, מסביר ומעורר ועושה נפשות לרעיונו. ולא זו בלבד, אלא הוא טורח ודואג גם להשגת אמצעים כספיים לצרכי המפלגה. אחת הדרכים לכך היתה המשפט. במשפטים אלה יצאו לו לדוד גרין מוניטין בזכות תפיסתו המהירה וכושר שיפוטו הבהיר וכוח ההחלטה המהיר אשר בו ניחן. היו מזמינים אותו למשפטים המסובכים ביותר. וקרה פעם, שרבּה של עיירה מעיירות הסביבה שלח לקרוא לו לפני דין־תורה שלו, כי חפץ לקחת עצה מפיו בענין של גט.
אותו זמן נתגלתה מחלוקת באגודת “עזרא” לגבי רעיונות התנועה החדשה ולא כל חבריה הצטרפו ל“פועלי־ציון”. המחלוקת החריפה מאחר שמייסד התנועה החדשה הביא מוארשה את תורת השביתות, אף הצליח בה עד כדי כך, ששני השוליות של אחד מחייטי העיירה קמו ביום מן הימים והכריזו שביתה…
דעת העיירה לא היתה נוחה מענין זה. ביתו של ר' אביגדור ההומה מעתה אורחים מוארשה והסביבה, היה בעיני כת החסידים ותומכיהם מקור המהפכנוּת אשר האפיקורסוּת היא בת לויה בלתי נמנעת לה. בין באי הבית ואזרחיו הקבועים באותה תקופה היו החבר סלומון (מ. ירבלום), נחום רפאלקס (ניר), ואחרים.
אנשים “מסוכנים” כאלה וכדומה להם איכסן ר' אביגדור בביתו, ביניהם “ליטוואקעס” פורקי עוֹל, בעלי פספורטים מזוייפים ונושאי שמות הנכללים ברשימה השחורה של הבולשת. מה פלא, כי בעלי־בתים מכובדים ומיוחסים בעיר עשו ככל שיכלו למנוע את בניהם מלבקר שם? כשנודע, למשל, לראשונה לאביו של שלמה צמח, ממכובדי העיירה, מעשיריה ומבני התורה שבה, כי בנו נמנה עם אלה – זכה לסטירת לחי מצלצלת, ללא פירושים ונתינת טעם. רחל נלקין היפה (רחל בית־הלחמי), אשר ר' שמחה אייזיק נשא את אמה האלמנה לאשה ויהי לאב לשלשת ילדיה, והיא חברת נעורים לילדי ר' אביגדור ולדוד, – גם היא לא הרבתה לבוא לביתם. וחברתה פרשה ממנה במצוות אביה, מאחר שהעזה לצאת לרחוב ביחידות עם דוד.
כי למרות רוח המהפכנות הרעיונית, שחדרה כבר באותם הימים עמוק עמוק בלבבות – עוד היה הווי החיים בבית המשפחה וברחוב שוקט על שמריו. העזתם של פורקי העוֹל לא הפליגה עדיין למרחקים ולא נתגלתה כמעט לעין כלפי חוץ, אלא העמיקה שרשיה במסתרים.
עולמו הרוחני של דוד, עם היותו כבר מסוער ברעיונות מהפכניים נשגבים, בפגישות עם אנשים נושאי רעיונות חדשים, המגלים אפקים רחבים – נשאר נטוי על אותם פלגי המים, אשר מהם שתה גם רווה בבית אבא ובתחומי אגודת “עזרא”. הספרות העברית החדשה היתה מקור לא אכזב, אשר ממנו שתו וגמעו הוא וחבריו טפין טפין, כשתות היין הטוב. אחד־העם בהגיונו הבהיר, בניסוחו המדויק, בלשונו המודרנית, היה להם כצור אשר בו ליטשו את מחשבתם. מרוח הניצ’יאניוּת הנסוכה על כתבי ברדיצ’בסקי היו מהלכים כשכוֹרים. ואת שירי ביאליק, שנדפסו בשתי עמודות ב“השלח” עם קו המחלק ביניהן באמצע – היו מעתיקים במחברת באותיות זעירות, בכתב יד נקי, מתוך רטט של קדושה, ומעבירים אותם לקריאה מאיש לרעהו.
מה נוכל אנו, אשר הספר והעתון ניתן לנו בשפע, להבין לרחשי לבם של קומץ נערים צעירים, עשירי ערגה וצמאי דעת וכמהי התחדשות, אשר הצפּיה למלה הנדפסת היתה לחם חוקם יום יום? הם קראו את “הצפירה” ו“המליץ”. לחוברת האחת והיחידה של “השלח”, אשר הגיעה לפלוֹנסק בזכותו של אברך אחד מוארשה, ציפו וייחלו כרעב ללחם וכצמא למים. גם את ספרי “תושיה” קבלו רק בטופס אחד וקראו בו בזה אחר זה, ברוב הנאה ורצינות ומתוך השתקעות מלאה ושכרון החוּשים.
והרי אך נערים היו עוד אז וכובד הראש והעוֹל הגדול אשר העמיסו על כתפיהם הרפות – לא מנעו אותם גם ממעשי שובבות, שמקורם בכוחות הנעורים הפורצים ומבקשים את תיקונם.
ויהי היום ורחל התמירה, שחורת העין וארוכת הצמות הקלועות יפה, נוסעת לה להנאתה בעגלה טעונה קמח לעיירה סמוכה. והנה בהגיע העגלה לפני הטחנה, נרתעים פתאום הסוסים. רחל והעגלון מטים את אזנם: האומנם קול יריה של אקדח הוא? – אכן, נכון הדבר. ועד שהם עומדים תמהים ושוקלים בדבר: הימשיכו דרכם או יחזרו על עקבם? – והנה דוד’ל גרין יוצא מבין השיחים, וכולו צחוק וצהלת שובבות קונדסית על שהצליח לבלבלם ולהטיל עליהם מורא.
נער יפה־הבעה היה, אף כי קטן קומה, ופניו מפיקים מחשבה ורוחניות. חבריו, בבוֹאָם אליו לוארשה, היו מפליגים בספוריהם בחזרם הביתה כיצד הוא נושא חן בעיניהן של בנות הכרך, אשר העזו כבר יותר מבנות פלונסק לבוא בפרהסיה בחברת בחורים, וכיצד הוא מתנכר להן ואינו נותן דעתו עליהן. כאשר קנטרו אותו אחיותיו בדברים על נערה אחת בת וארשה, שלפי השמועה נשא חן בעיניה במיוחד, ושאלוהו אם אמנם יפה וחכמה היא, ענה דרך צחוק:
– לי מספיק שתהא יפה. שכל, הרי יש לי די משלי.
[יא] 🔗
שני המאורעות העיקריים שנתרחשו בעולמו באותה תקופה וכיוונוּ את דרכו בחיים לתמיד – היו תכנית אוגנדה (1903), ושנה לאחר זה מות הרצל והיעלמו משמי ישראל ככוכב שנדלק ודעך.
פגישתו הראשונה עם שאלת אוגנדה היתה בנסיבות מיוחדות במינן. בימי הקיץ החמים היה הדבר, בחודש אב, עונת החופשה מלמודים. דוד, שבילה בפלונסק את כל חופשותיו מלימודים ומהוראה בוארשה, הלך אותו יום לרחוץ בנהר עם שני חבריו, שלמה צמח ושמואל פוקס. ושם, ערומים במים ומהנים עצמם אותה שעה בקריאת הדין וחשבון מהקונגרס הציוני החמישי בעתון העברי, שבא אליהם מעיר הבירה – עמדו תוהים ומשתוממים למקרא נאומו של הרצל מנהיגם.
ידיעתם בגיאוגרפיה לא היתה רבה כל־כך, עד כדי שיבינו הבן היטב אוגנדה זו היכן היא ופירושה המלא מהו. הרצל ונורדוי, שהביאו את הצעת אוגנדה בפני צירי הקונגרס וביססוה – עמודי התווך של הציונות היו בעיניהם. ברור היה להם, כי לרעיון הציוני לא התכחשו המנהיגים ואת ה“טריטוֹריה” המוּצעת רק כ“מלון לילה” ראו, כ“פרוזדור לטרקלין”, עד אשר יושג ה“צ’ארטר” על ארץ־ישראל, אשר נתאחר כל־כך למרות כל המאמצים. והרי צרות ישראל דוחקות – ואין כוח לחכות עוד.
ואף על פי כן ידעו וחשו ללא כל ספק, כי סטיה מוחלטת כלולה בו בנאום הזה מרעיון שיבת ציון וישוּב ארץ־ישראל, אשר אותו נטע בלבם עמוק עמוק. והיד שנטעה אותו, היא המונפת עתה לגדעו ולעקרו משורש.
ועמדו שלשת הנערים בלב הנהר, אשר מימיו זורמים להם בנחת הלאה והלאה בלי הרף – ובכו בדמעות מרות…
ודמעות אלו, הן שהרווּ והבשילו את הרעיון שהיה חבוי בלב זה כבר, רעיון העליה לארץ־ישראל ממש, הם עצמם, ובמהרה, וללא כל רתיעה. אז החלו גם מדברים על כך בקול רם, ביניהם לבין עצמם. ויהי הדבר לשׂיחם יום יום. וככל שחלפו הימים כן לבש הרעיון המעורטל דמות המעשה האפשרי, הקרוב, הנכסף. פעם ניסו, דרך צחוק, להפיל גורל בין שלשתם מי יסע ראשון. וכיצד מטילים בחורי ישראל גורל? – הווה אומר: פותחים דף גמרא, והיה אם מתנוססת בראשו האות אשר בה מתחיל שמו של אחד מהם, הוא הראשון. וכך נפל הגורל על שלמה צמח להיות העולה הראשון מפלונסק לארץ־ישראל. ואף כי הגורל הופל דרך צחוק, התחיל מכין עצמו לעליה במלוא הרצינות.
בינתים קרה הדבר, אשר הקדיר את שמי ישראל לימים רבים.
“באותם הימים התחילו להגיע ידיעות על מחלתו של הרצל, שנעשו במרוצת הימים מדאיגות מאד. יום יום היו ש. וחבריו מתאספים ליד הדואר לקבל את העתונים המוסרים של שלומו ומצבו. ספק הוא אם עוד יש בימינו חרדה כזאת אצל בני־אדם לשלום נערצם. היתה זו חרדת־אהבה, אשר רק טהורי־לב יכולים לדעתה. היא לא היתה קשורה בשום טובת־הנאה, בשום לחץ מוסרי או חברתי. אהבוהו כגואל, כפוקח עינים, כרועה נאמן לשׂה הפזוּרה בין זאבים”.
את הדברים האלה כתב שלמה לביא בספור “עלייתו של שלום ליש”, הפותח אשנב להציץ בו אל עולם הכמיהה ורטט הערגה של צעיר יהודי בעיירת גלוּתו לארץ אבותיו. בן פלונסק, מבחורי אגודת “עזרא” ומחבריהם הקרובים של מייסדיה. אביו, “שרייבער” היה – רואה חשבונות בסחר יערות. וכיון שפרנסתו לא היתה מצויה בשפע, נאלצה האם לקיים את המאפיה אשר להם בביתם, והבן למד בבית־המדרש ובוֹ בזמן עבד שעות מרובות ליד התנור. רשמי מות הרצל, הכלולים בסיפורו, הם ביטוי ממצה לרושם המאורע המזעזע הזה בחיי העיירה! בימים האחרונים למחלתו לא יכלו עוד להסתפק בידיעות של העתון אחת לעשרים וארבע שעות. אספו ביניהם פרוטות ושאלו למצב דרך הטלגרף (ושילמו בעד התשובה) מאת מערכת “הצפירה”. וכאשר הגיעה הבשׂוֹרה המרה, היתה להם כמהלומה. שלום לא חש איך חמק־עבר ברחובות, בין האנשים המביטים בו בסקרנות. הוא רץ כנרדף מאיזה אויב נסתר האורב לו מכל צד. אך עבר את סף הבית, פרץ ביללת־בכי חנוקה, בלי יכולת לשלוט בעצמו. בבית קמה בהלה, לא ידעו מה קרה, ועל שאלות בני־הבית לא היה בכוחו לענות מלה. אך השמועה פשטה כהרף־עין והגיעה גם לביתו. האם, שמקובל היה אצלה: כל הבוכה על מי שאינו בן־משפחה, סופו שיבכה על בן־משפחה, – לא יכלה לשאת את יללתו, כי ראתה אותו ממיט אסון על כל בני־הבית. האב ניסה לדבר על לבו ולהרגיעו: “כולנו בידי אלוהים כחומר ביד היוצר – מה נתלונן ומה נמרר בבכי? דוד המלך היה בוכה ומתפּלש באפר על בנו כל עוד חולה היה, אך כשבא המות ולקחו, רחץ את פניו וידיו ולא בכה עוד”. שלום עצמו אף הוא רצה להתאפק ולהתגבר ונשך את שפתיו בשיניו, אך הבכי החניקהו. וכל אותו היום והלילה שלאחריו, עד אור הבוקר כמעט, רבץ על מטתו והמס את כרוֹ בדמעותיו…
אז באו ימים רעים לציונות ולכל מי שתלה את תקווֹתיו בה. “הכנפים קוצצו, האור דעך, יאוש חדר ללבבות” – כך כתב ב. כצנלסון על תקופה זאת בבואו לספר על “נס העליה השניה”. החלה נסיגה והתפוררוּת של מחנות שלמים אשר נזעקו אל דגל הציונות. יחד עם האכזבה באו לתנועה ימי רזון ודלדול, כי היא לא ידעה לדרוש מעשים רציניים, לא ידעה להתווֹת את דרך הפעולה שתביא לידי הגאולה. אולם בינתים הכתה התנועה הזאת גלים ועוררה בקרב ההמונים את צמאון הגאולה – ועתה עמדו אלה נבוכים, כשסביבם ניצנוּצי אורות, אשר רמזו גאולה ליהודי ולאדם. התנועה הציונית, על כל גדוליה, על כל מאור היהדוּת שבה, לא ידעה להבטיח זאת. גם אחד־העם לא ידע לגלות את הכוחות הרצוניים שבציונוּת ולעשותם אידיאל תובע, מחייב, מטיל מצווֹת קשות.
ואולם, "בשעה שכל תקוה רחבה בציונות פסה, נגוזה; בשעה שהנוער העברי כולו התחיל נסוג מן המחנה; בשעה שכל היסודות של רעיון הציונות האורגנית – חיבת הארץ, תחית הלשון, עבודת האדמה – התחילו מתבטלים; באותו רגע נמצא באיזה נס שׂריד קטן במחנה, שׂריד קטן וחלש, שעמד בעצמו על עברי פי תהום, והקומץ הזה מצא בקרבו עוז משונה – לא אמונה ובטחון, אלא עוז שנבע מן המחשבה, שאולי אנחנו האחרונים, ואם גזרה ההיסטוריה שאין לנו עתיד ותקומה – נהיה נא האחרונים ואולם את המערכה לא נעזוב.
קמה התעוררות של תיעוב – לתעב את העזובה הארצישראלית, לתעב את רפיון הרצון בתנועה הציונית. קם מרד – לא נגד שעבוד מלכויות, לא נגד עריצות בית רומנוב, גם לא נגד סדרי החברה בכללם, אלא בתנועה, שבה נולד הדור הזה, בתנועה הציונית, באינטליגנציה היהודית, בספרות העברית – מרד מקיף ועצום בכל שטחי החיים".
אז באה העליה השניה. היא באה במזל מיוחד. והטראגיות המלווה אותה, היא שגיבשה ועשתה אותה כוח באומה.
בהמשך סיפור עלייתו של שלום ליש, כתוב לאמור:
“התשוקה לעלות לארץ־ישראל – לא רק שלא פסקה, אלא תבעה יתר פעולה”.
ובמשפט זה כלול דבר הפלא הגדול.
“תקופת התסיסה הגדולה ביותר, אשר לא היתה כמותה ולא היתה יכולה להיות כמותה בחיי הגולה, כל זמן שהיהודים היו נתונים בתחומי הגיטו”. בדברים הללו הגדיר י. טבנקין את מקורותיה ויסודותיה של העליה השניה. “בתקופה זאת חרג הכל ממסלול הדורות הקבוע, כל החיים הועמדו בסימן־שאלה גדול, ומתוכם פרצו פתאום הרבה כחות כלואים, מסתערים לחיים אחרים, למרחב…”
[יב] 🔗
שלמה צמח, אחד משלשת מייסדי אגודת “עזרא”, אשר עליו נפל הגורל להיות הראשון להגשמת הרעיון שגמל בלבם ביום־אוגנדה המר, – קיים את אשר הוטל עליו. הוא קם ראשון ופרק עוֹל גלוּת למעשה. בניגוד לרצון הוריו ובלי ידיעתם הפליג לארץ הזרה והמוזרה, אשר מרחקה מן העיירה היהודית עוד היה בימים ההם כמרחק השעבוד מן הגאולה.
לא ביום אחד גמל הרעיון ויהי להחלטה מוצקה אשר אין עוד להחזירה. קדמו לה עינויי נפש רבים ולבטי מצפון כאובים כלפי הבית וההוֹרים, אשר לא היתה כל תקוה לקבל את הסכמתם לצעד כזה. כי היה בעיניהם כמעשה אבּוּד לדעת.
את עמדתם והלך רוחם של ההורים, אשר התקוממו בכל כוחם נגד הסכנה הגוברת והולכת, סכנה של פרישת בניהם מהם ומביתם, – אפשר למצות בדברי אביו של שלום ליש:
– החושב אתה באמת, שאני אוהב את ארץ־ישראל פחות ממך? – לא, אלא אתם ה“ציוניסטים” מביאים על עצמכם ועל כל ישראל אסון נורא. וכי מה היה ליהודים אחרי “בר־כוזיבא”, אחרי שבתי־צבי וכל משיחי השקר? מה אנו בלי רחמי שמים? יום־יום עומדים עלינו לכלותנו אך הקב“ה מצילנו מידם. “אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”. אל תחשוב שאני מונע ממך את הכסף מתוך שאני חס עליו או מתוך חשש פן לא תחזיר אותו לי. עם כל עניי, הייתי נותן לך כהנה וכהנה אילו ידעתי, כי לטובתך הוא. כל מחשבותי נתונות לך. ואם יסייע אלהים בידי להשיאך, לא אחוס על כסף כלל ואהיה מוכן לשקוע בחובות למענך, כי כל אשר לי – שלך הוא. אבל איני יכול לראות ברעתך, ולא אוכל להרשות לך מעשי־שגעונות כאלה”.
אביו של שלמה צמח לא היה עני כלל, סוחר אמיד היה ולוֹ עושר ונכסים – ואף על פי כן לא היתה עמדתו שונה מזו. וכאשר גמלה בלב הנער ההחלטה עד היותה כפרי בשל הנושר מעצמו מעל העץ – לא ראה עוד דרך אחרת לפניו, אלא ציפה לשעת הכושר. ויום אחד, כאשר שלָחוֹ אביו לפדות שטר בבנק – נטל לעצמו את שלש מאות הרובל שבידו, ובהניחו מכתב להוריו, שבו הוא מבקש מהם סליחה ומחילה – הסתלק מן העיירה (תחילת תרס"ה – 1904) בלא צידה לדרך ובלא ברכת הפרידה.
ומה הוא צעדו הראשון בדרכו הנועזת? לאן פונה הוא קודם כל לבקש עדוּד וסיוע בטרם יפליג למרחקים? – לוארשה הוא בא, אל חדרו של דוד גרין, אשר יחד טווּ את החלום ימים רבים. וחדר זה שימש תחנה ראשונה גם לבאים בעקבותיו. כשהתפרץ כעבור זמן אברהם בעריש, בנו של הרב וולמן, לאותו חדר אשר בוארשה – חלץ מעל רגליו את המגפיים הגדולים ובקול נמרץ, כקולו של מנתק האזיקים, קרא:
– דוד, לך הבא “קוֹלבּאס” (נקניק, שהיה אסור באכילה בעיירות ישראל מחשש טריפה).
אכן, השפעת מעשהו של הנחשון הראשון היתה עצומה. ובעוד אשר בחללה של העיירה נסער הוכוּח בין מצדיקי המעשה לבין מרשיעיו – זקפו את קומתם ואמצו את לבם למעשה כל אלה, אשר ביחידות ובמסתרים עינוּ את נפשם בבקשת דרך לעצמם, לפרוץ ולצאת. מעתה ישבו וציפו לאות מחברם החלוץ.
והאות המקוּוה בא. הוא בא בגלוית־דואר קצרה, כתובה עברית כולה.
שלום ליש, גבור סיפורו של שלמה לביא, מספר כך:
"שלום קרא את הגלויה מעטת־השורות ודוֹק של דמעות־גיל עמד בעיניו. הוא מנגבן וקורא שנית. יותר אינו יכול. הוא מוכרח לשתף גם את שאר חבריו בשמחתו. הוא רץ מלא־גאוה לבית־המדרש, אשר למרות הכל היה גם עתה מרכז להם, ושם מצא אחדים מחבריו. ועוד בטרם הספיק לעבור את ספו, צעק: “חברים! גלויה מאת א.!” ובן־רגע סבבוהו הכל, והוא קפץ ועמד על אחד הספסלים והתחיל קורא לפניהם:
“ידידי, שלום! הנני בראשון־לציון. עתה, בשעת כתבי לך, מונחים לפני שני הבישליקים הראשונים אשר הרווחתים במו ידי. וגדולה שמחתי מכך”.
הקורא עשה עצמו כמשתעל, שלא ירגישו בהתרגשות שעלתה עד לשרשי האף, והמשיך:
“הנה כי כן, יכולים לחיות בארצנו. בארוחת הבוקר הנני אוֹכל לחם וזיתים. יש לי כבר חברים, אשר גם הם באו לארץ מקרוב. אנחנו ועוד מורים אחדים יסדנו אגודה ללחום נגד הדיבור הצרפתי השורר במושבה ובעד הדיבור העברי. ואתה, אל תדאג. עלה, תהיה לך עבודה”.
הוא כבר כילה לקרוא, אך המקשיבים עוד המשיכו להצטופף סביבו ולדרוש בכל משפט ובכל מלה. ולאָשרוֹ של שלום לא היה גבול… “לחם וזיתים, הוא אוכל לחם וזיתים…” מה הם זיתים? – פרי, אשר רק מהחומש ומהשולחן־ערוך ידע אותו, וברור היה לו, שגדלו “פחות מביצה”. כמה פחות? ומה צבעו? ומה ריחו ומראהו וטעמו? ודאי הוא אחד מפירות גן־עדן וטעמו משובח ביותר…"
כך הפליג הדמיון למרחקים, אשר מעתה היה גבולם ברור ומוחלט – לארץ־ישראל. ואחד אחד החלו בחורים מפלונסק מסתלקים מן העיירה ופניהם מזרחה.
יצחק כבשנה, ממייסדי המושבה כנרת ומעובדי אדמתה עד היום הזה; שלמה לבקוביץ (לביא), מעין־חרוד; אברהם בעריש (וולמן), מכפר מל"ל; ליפא טויב (יונה), מעובדי קרן היסוד ונאמניה; ואחרים כמותם. בהחבא ובמסתרים עשו את המעשה, אשר לגבי כל אחד ואחד מהם היו בו מהפכת חיים וגורל.
ולא עבר זמן רב ובחבורה הקטנה של חלוצי העליה השניה בארץ־ישראל היווּ בני פּלוֹנסק מספר נכבד ובמהרה קנתה לה את זכותה אימרה שגוּרה: “לא פלונסק בפולין היא שוכנת, אלא פולין שוכנת בפלונסק”.
כתב אז ב“מכתב מארץ־ישראל”, שנתפרסם בשבועון הציוני “דאס יידישע פאלק” (1908): יש עיר בפולין ופלונסק שמה. עיר זו, סבורני, אינה ידועה בתולדות התנועה הציונית – מעולם לא היתה מרכז ולא הוציאה מקרבה עסקנים ידועי־שם ולא “מורשים” או “אגיטטורים”. ודוקא עיר זו הצטיינה יותר מכל ערי רוסיה בתנועת הפועלים האחרונה.
זה שנים אחדות שולחת פלונסק את הנוער שלה לארץ־ישראל. וחלוצי פלונסק מצוינים בכמה מעלות טובות: כמעט כולם נשארים לשבת בארץ־ישראל. כולם הם מהמצויינים שבפועלים. וכמעט כולם מסתדרים פחות או יותר טוב. כולם נשארים ציונים טובים ללא פראזות גבוהות וללא תיאוריות מפותלות – רק בכוח אהבה פשוטה וחמה לארץ־ישראל ולעבודה. גם בנות פלונסק מצטיינות בקרב העולות האחרות. החלוצים מבני פלונסק מונים כבר למעלה מעשרים איש ומספרם גדל עוד. שום עיר אחרת אינה יכולה להשתוות אתה.
ביחוד גדל מספרם וניכרת היתה השפעתם החל מקיץ תרס"ו, כשנה וחצי לאחר ששלחה פלונסק את החלוץ הראשון שלה. אז עלתה לארץ־ישראל בחבורה אחת שיירת עולים יוצאת מגדר הרגיל בימים ההם במספרה ובהרכבה. במרכז אותה חבורה – ר' שמחה אייזיק וביתו, כבן חמשים היה באותם הימים, ודוד גרין בשנתו התשע־עשרה.
אתם עלה שנית גם שלמה צמח, אשר בא באותו קיץ לביקור קצר הביתה, לבקשת הוריו, שבסתר לבם עוד קיווּ כי בבואו ישאר אתם. ואולם משנואשו מתקותם זו, נתנו בדלית־ברירה את הסכמתם למעשהו ועתה גם ברכוהו לשלום.
שלמה צמח היה כבר אז חבר מפלגת “הפועל הצעיר” שנוסדה בינתיים בארץ־ישראל (בסוּכוֹת 1905), והוא אחד מהחבורה הקטנה של יוזמיה ומייסדיה. את חברו דוד גרין מצא, כשדעותיו המעמדיות החריפו בינתיים. בויכוחים הנלהבים ביניהם נתגלה כמטריאליסט היסטורי קיצוני. אף בפעולת השביתות שלו עשה חיל. הצליח להשבית את קומץ הפועלים בבית המלאכה לסריגה של אשת המלמד, אשר שלחה את בעלה לביתו של ר' אביגדור לבקש בתחנונים מאת “ר' דוד’ל” שיתיר את העבודה. בערב עלייתם ממש נסתבכו עניני ההכנות לדרך בביתו של ר' שמחה אייזיק בגלל שביתה שהוכרזה אצל החייט, אשר תפר את מעילה של רחל, ולא היתה דרך אחרת אלא להזדקק למפירי שביתה.
שלמה צמח הביא אתו דעות אחרות לגמרי מארץ־ישראל ומחבורת מייסדי “הפועל הצעיר” שבה. אף על פי כן לא נפגמה ידידותם של השנים. דוד גרין, אשר שמו נמנה ברשימה השחורה של הבולשת, שלח את חברו, האורח מארץ־ישראל, להרצות מרשמי הארץ באסיפות חשאיות בבתי קברות מרוחקים, או בגנים וביערות נטושים. אף יזמו יחד דבר הוצאת עתון בארץ־ישראל והרבו לשוחח על כך במפורט. ולא הסתפקו בשיחות בלבד, אלא עשו מעשה להשגת האמצעים הדרושים לכך. ובהתעכב השיירה באודיסה עיר הנמל, בטרם ירדו באניה, סרו אל לשכת חובבי־ציון שם וביקשו לראות את פניו של מנחם אוסישקין ז"ל, אף הציעו לפניו את רעיונם – הוצאת עלונים לעתים מזומנות, לשם הקמת קשר בין הארץ והגולה. אוסישקין קבלם בסבר פנים יפות, אבל מרעיונם נואשו לאחר פגישה זו – כסף לא נתן להם, אלא הוא הציע שישלחו את דבריהם בכתב אליו והוא יפרסמם אם ייראו בעיניו.
הפרידה מבית־אבא היתה אחד הצעדים המכריעים ביותר בחיי דוד. באותו המכתב האבטוביוגרפי עם מות האב כתוב:
“כשצירפתי את הסוציאליזם לציונות שלי – לא הסכים אבא אתי, אבל לא התנגד ולא ניסה “להחזיר אותי למוטב”. הוא אמנם לא רצה, שבגילי זה אעסוק כל־כך בעסקנות צבורית. האידיאל שלו היה – שאהיה לסטודנט ואגמור אוניברסיטה והצטער כשהודעתי לו, שהחלטתי לעלות לארץ על מנת להיות לפועל. החלטתי זאת היתה בשבילו אכזבה קשה, כי הוא קיוה שאהיה למלומד מפורסם. אולם לא הפריע לי. להיפך, הוא נתן לי את האמצעים הדרושים לעלות לארץ וסידר לי את הנסיעה”.
נרגש וסוער היה יום הפרידה – אחד מימי חודש אב תרס"ו. תיאור היום הזה נרשם במכתבה של רחל בית־הלחמי לחבר מילדוּת, דוד בן־גוריון, ביום שהוכרזה בו מדינת ישראל:
“ישבתי באותו יום ששי הגדול וההיסטורי ליד הרדיו והקשבתי מתוך רטט ובלב פועם לכל מלה היוצאת מפיך ועיני זלגו דמעות גיל. האומנם? האומנם אחרי ארבעים ושתים שנה מיום עלותנו ארצה נתגשמו חלומות שחלמנו מימי הילדוּת? ולפני קמה תמונת העבר, יום עזבנו את עיירתנו פלונסק. הבית הומה קרובים וידידים שבאו להיפרד. ואחרי שנפרדנו מכולם ופנינו למזרח ושרנו את ה”שבועה" – איזו התרגשות, איזו קדושה אפפה את כולנו. זה היום הראשון הגדול בחיינו – ההתחלה…"
פרק שלישי: ההתחלה 🔗
[יג] 🔗
ימי ראשית, רבות סיפרנו עליהם – ולא די סיפרנו. ועד היום הזה לא ידענו לארוג מסיפורי הסבל והגבורה של “אודים מוצלים מאש” יריעה גדולה ונאדרת של התקופה, אשר היטתה במפנה חד את קורות עמנו והעלתה אותם על דרך הגאולה. תופעה נדירה ובלתי חוזרת היא, כי תזדמן לה להיסטוריה תקופה יקרת־מציאות מעין זו, הקצרה כל־כך בזמן ועשירה כל־כך באפיקי־בראשית. עשר שנים ולא יותר ( 1904 – 1914) – ובהן נתקפלו כבפקעת דשנה עיקרי הרעיונות והמעשים, שבכוחם עשינו את כל הדרך. קומץ קטן, עשרות מעטות, אשר בהיות רגליהם עומדות על פי התהום התלקטו מעברים, יחידים ובודדים, – ועל כתפיהם הדלות הוקם בנין־עד, אשר יסודותיו בטראגיות של חיי הפרט ומקורותיו – חשכת התקופה בחיי־העם.
העובדה, שהציונות הפוליטית פשטה את הרגל עם קונגרס־אוגנדה ומות הרצל – לא היתה האסון האחד, אשר זיעזע את הרחוב היהודי והמוניו והביא מבוכה בלב כל בעל־נפש שבו. זוהר המהפכה הרוסית, שכבה בדרך אכזרית כל־כך, ופלגי הדם של פרעות קישינוב וערים אחרות – הסעירו וטילטלו כל בית יהודי וכל יחיד בו והעמידוהו על פרשת דרכים איומה, שאין ממנה מנוס. מי שיכול להציל את נפשו – קם ונשא את רגליו והפליג למרחקים, לאמריקה ארץ המפלט. משפחות משפחות עקרו מערים ועיירות, שבהם חיו הם ואבותיהם – בתי־אב שלימים, על הנשים והטף שבהם, או ראשיהם בלבד, שיצאו לפלס דרך לבאים אחריהם.
מניין הכוח, שניתן להם, למעטים ויחידים, להפליג נגד הזרם, מזרחה? – סודה הכמוס של ההיסטוריה הוא, אשר ככל שנפרשהו ונסבירהו אחרת, לא נוכל להתעלם מן העיקר, כי ממעמקי מהותו של העם הכמה לגאולה נבע.
גם בארץ־ישראל, במושבות הראשונות שהקימו הבילויים ואנשי העלייה הראשונה, היו הימים ימי שפל וחדלון. למעשיהם של החלוצים הראשונים, מייסדי המושבות פתח־תקוה וראשון־לציון וזכרון־יעקב ביהודה והשומרון ויסוד־המעלה וראש־פינה ומתולה בגליל, אשר אין דומה לגבורתם בתולדות התישבותנו – לא היה המשך. והמעין הזך שממנו שאבו את חלוציותם “התיבש טפין טפין לפעמים גם נדלָה ונעכר, עד שנדמה היה, כי אין תקוה למעין זה לפכּוֹת מחדש, אין תקוה כי ייבקעו סביבו מעיינות חדשים, אשר יצטרפו ויהיו לנהר” (ב. כצנלסון, “נס העליה השניה”). במאמרו “הישוב ואפטרופסיו” קבל אחד־העם באותה שעה על מבול הזהב שירד על ראשון־לציון במשך עשרים שנה בלי הרף ויגרוף וישטוף הכל – את אהבת העבודה, הרצון והמרץ, האידיאליזם הלאומי ורגש־הכבוד האנושי – עד שלא הניח אחריו אלא לב ריק ורוח נכאה, יאוש וקצף. על זכרון־יעקב ושחיתות המידות שבה כתב באותו מאמר, שהיא “המושבה היותר רעועה ומקולקלת עתה, כן מן הצד החמרי כן מן הצד המוסרי”. הוא ראה אותה כ“חרפה לנדיב ופקידיו אשר יצרוה, חרפה ליושביה אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה גם לכל חובבי־ציון, אשר ראו את הנעשה שם במשך שנים רבות ושתקו”. בשוק של פתח־תקוה היו האכרים ממששים את שריריו של הפועל המדולדל מרעב וקדחת. המשגיחים, היו נותנים את המעדר בידיו של העולה החדש, בחור־הישיבה החיור והרזה, בן העיירה הקטנה של פולין או ליטא, ומעמידים אותו בשורה אחת עם פועלים ערביים בריאים וחסונים, על מנת שיעבוד בקצב שוה אתם. ולא אחת קרה, שהוא נפל מתעלף מאפס כוח. במעשה זה כאילו מתנקמים היו בו, בצעיר העולה, על רוב האכזבה והמרירות שנצטברה בלבם הם במשך השנים, אשר ראשיתן היתה מאירה אף היא באור החלוציות הטהורה.
מניין הכוח, שניתן להם, ליחידים ומעטים, לעמוד בכל הנסיונות הקשים והמרים האלה? – על כך אמר ד. בן־גוריון (בנאומו בפתח תקוה, בעצרת החג של פועלי ארץ־ישראל במחצית היובל לעלייה השנייה, פסח תרפ"ט):
“ואם עלה בידי העלייה השנייה להתגבר על אדישות התנועה הציונית, על ההתנכּרוּת והשנאה של הישוב, על הזרוּת והאיבה של תנועת הפועלים בעולם; אם הצלחנו לשנות את פני הישוב, לקבוע את הערכים היסודיים של התנועה הציונית ולהקים סוף סוף דור חדש –, הרי זה הודות לתכונות שבהן חוֹננה העלייה השנייה: הקנאוּת, ההתמדה, יותר מכל – השרשיוּת. – – אותו היחס לעצם הדברים, הכשרון לא ללכת שוֹלָל אחר החיצוניות, הקליפה, הברק, כי־אם לחתור לפנימיות ולראות לתוכם של הדברים להגיע עד לנשמת המציאות, לגלות את המאור שבה ואת הלקוי שבה”.
רבים וטובים מבני העלייה השנייה לא עמדו בניסיון הקשה. אחד אחד ובחבורות קטנות עלו בספינות החוזרות מחוף יפו ויצאו מן הארץ כלעומת שבאו – מהם בקול המולה גדולה של מאוכזבים ומיואשים, ומהם בחשאי, כמתגנבים ומשתמטים – ונפוצו לכל קצוי עולם.
אין לקבוע את מספר היוצאים, כשם שלא ניתן לקבוע, אפילו בערך, את מספרם של העולים באותה תקופה – אלה שנמלטו לארץ מפחד ההליכה לחזית מלחמת רוסיה–יפאן, ואלה שהאידיאל הטהור הובילם לציון. מיפקדים טרם נערכו אז. מחלקת עלייה לא היתה עדיין. ואף שום מוסד מוסמך אחר לא היה, שיתן דעתו על העולה ויתחקה אחר קורותיו. יש להניח, כי כעשרה אחוזים בלבד נשארו בארץ, מן האלפים המעטים שעלו אליה בתקופת עשר השנים – מתרס"ד ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
ואלה המעטים, אשר נשארו לאחר בירור טבעי, אכזרי ובלתי פוסק, לאחר חולי ובדידות ורעב מנוון; אלה, שחישלו בעצמם את התכונות של קנאות, התמדה ושרשיוּת, והכשרון שלא ללכת שולל אחר הקליפה החיצונית אלא לראות לתוכם של הדברים ולרדת לנשמת המציאות – הם חוללו את הפלא. במעדר שבידיהם, בימים של רעב ובלילות של קדחת היטו את תהליך קורותיו של עם ישראל לאפיק חדש, שונה תכלית שינוי מכל אשר ידעה ההיסטוריה היהודית לפני כן.
כי יבוא יום ויקום היוצר המחונן ויטוה ליריעה גדולה אחת את סיפור קורותיהם ומעשיהם של ראשוני העלייה השנייה – יהיו מהלכים בסיפורו אנשים ונשים גדלי־נפש, קרועים ובלויים, יחפים ורעבים, אשר בדמם ובזיעתם, בסבל בדידותם וחוליים חישלו את אופיים עד היותו עז כחלמיש. וכל צעד נוסף של השתרשות בחייהם החדשים מתוך יסורים רבים – שלב חדש היה בדרכו של העם הקם לתחייה.
א.ד. גורדון, צנום־הגוף ומגודל־הזקן יהיה מהלך בספור זה, מעיניו הבהירות קורן משׂא החלום הגדול:
"בחלומי והנה בא אני אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה ונתונה בידי זרים והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי, וגם אני רחוק ממנה וזר לה. והקשר האחד המקשר את נפשי אליה, והזכר האחד המזכיר לי כי היא אמי ואני בנה, הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה, כי גם בה חלו ידי־זרים להחריבה ולהשחיתה…
ומרגיש אני את החיים ההם, אשר חייתי בארצות הגולה, והנה הם צרים עד למאוד ונפשי בתוכם כמו בתוך מכבש – מעוכה, רצוצה ומרוסקה. ואני מתנער בחזקה ובכל כוחי, מנער מעלי ומקרבי את החיים ההם ומתחיל הכל מחדש, הכל מחדש. מאלף־בית אני מתחיל את החיים. אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמותם – היא העבודה. לא עבודה לשם מחיה ולא עבודה לשם מצוה, כי אם עבודה אשר אור חדש נוגה עליה, אשר ראיתיה והנה היא אחד מחלקי החיים, אחד משרשיהם העמוקים ביותר…
ואני מתבונן לאור הגחלת, ההולכת ואור – והנה בכל אשר אוסיף לעבוד, לעמול ולסבול, אין טפה מדמי, אין משהו מכוחי וממוחי אובדים חנם: כי כל טפת דם – שביב אש, וכל משהו של כוח ומוח – ניצוץ אור לנפשי השבה לתחיה…"
וזה סוף חלום־יעוּדם של הוגי רעיון העבודה, קומץ אנשי העלייה השנייה:
“אתם תבנו את בית ישראל, אתם תמצאו את הדרך לאשר נשאנו את נפשנו, לאשר נשא ישראל את נפשו ולאשר ישאֵהוּ רוחו ללכת בימים יבואו. אתם תחַיוּ את חיי ישראל, והחיים יהיו כמעין המתגבר, הלוך ושטוף הלאה, הלאה”.
[יד] 🔗
בימים ההם לא היתה עדיין הפגישה הראשונה עם הארץ בגדר של חווייה קולקטיבית, המלווה ריקוד הורה של המונים על סיפון האניה. עצם העלייה לא היתה מאורגנת ומתוכננת על־ידי מוסדות ומומחים. אפילו המונחים עלייה ועוֹלה לא נוצרו עדיין. כל יחיד וכל חבורה קטנה של צעירים, או כל משפחה שהעזה ויצאה לדרך – עברו עליה ביחידות, ולעתים בעוצמה רבה, כל שׂשׂוֹנותיו וכל יגונותיו של העולה, אשר היו כרוכים בהרפתקאות משונות ובתלאות לרוב.
חבורת עולי פלונסק בקיץ תרס"ו עשו דרכם על אצטבות האנייה הרוסית הקטנה והמלוכלכה משך חודש ימים מאודיסה ליפו. כמשפחה גדולה היו, וסביבם נתלקטו כל העולים האחרים, יחידים ומשפחות, מערים ומעיירות. מרכּז השיירה ומדריכה היה שלמה צמח, אשר חזר עתה מביקורו בבית הוֹריו, והשנה ומחצה שבילה בארץ לפני־כן העניקו לו את הזכויות של בעל ותק המנוסה בהליכותיה ובאורח חייה. מכתביו המרובים לחברו דוד מיפו ומפתח־תקוה וסיפוריו המפורטים על העבודה והאנשים שם –קירבו את הארץ וכל אשר בה, עד כי היתה חיה וממשית וכל פרט בה מחוור וכל אדם בה ידוע. בשעת הנסיעה הוסיף ש. צמח להדריכם בחוויות ארץ־ישראל ולהרגילם לכל מאכל ומשקה שבה – והם מצייתים לו כמקיימים מצוה התלויה בארץ.
בבוֹאָם לנמל ווארנה ירדו לסייר בעיר, והנה עומד לו על החוף רוכל בולגארי ומכריז בקולי קולות על מין משקה מזרחי גרוע, אשר יבחל בו כל מי שלא הורגל לטעמו. שלמה צמח שתה ראשון, כבקיא ומנוסה, ואף כי המשקה היה מר כלענה – לא אמר דבר. שתה ובלע גם דוד גרין בלי להעווֹת פניו. וכך שתו גם כל האחרים, גומעים איש איש כוסו מן המשקה אשר טעמו כתרופה מרה – ואינם רואים צורך להתלונן או לבקר, שהרי חלק מקיוּם מצות ארץ־ישראל הוא זה בגופם ובנפשם ובכל מאורם.
אחד הדברים שהסעיר את הרוחות באנייה וליכד את שיירת נוסעיה למעשה משותף, – היה התגלית אשר גילו, כי סוחרי־נפשות מובילים בה בחורה יהודיה לאסטמבוּל. האיש, אשר ברשותו היתה הנערה, נטל ממנה את הפּספּוֹרט שלה ולא התיר לה לבוא בחברת הנוסעים. מיד התארגנה כל השיירה כולה לפעולה. שלמה צמח מספּר, כי עליו ועל דוד גרין הוטל לנהל את המשא־ומתן עם הבחורה ועם רב־החובל הרוסי של האניה, – אף הצליחו בשליחוּתם זו. הבחורה לא ירדה באסטמבוּל וכל החבורה צהלה ושמחה.
וכך קרב ובא היום המקוּוה, אשר לו ציפו ולקראתו חרדו.
הירידה בחוף יפו, בסירות הערבים הסוחבים ומטלטלים וזורקים אנשים וחפצים בקולי קולות, בשפה זרה ומוזרה ובתנועות ידיים מזרחיות – לא היתה מן הדברים הקלים והנעימים ביותר. אכן, הפגישה הראשונה עם אדמת הארץ לא היתה פיוטית כלל.
בספרוּת העלייה השנייה פזורים תיאורים רבים עזי־צבעים של הירידה המדהימה בחוף יפו. נוסף על הספנים והסבלים הערביים, היה מנהג בימים ההם, כי כל אדם מן הישוב יצא לפגוש את האניות הבאות וכל אנייה הנראית באופק – בבחינת מאורע כביר היתה בחיי כל פרט. לא רק מחוסרי עבודה היו מבלים שעות וימים בנמל, נדחקים ונדחפים בסמטאות יפו הצרות והמלוכלכות עד שהם חודרים בהתלהבות לתחומי ה“גוּמרוּק” הקודר. כל איש עובד היה מניח מלאכתו ורץ לראות באנייה ובאיה. כה גדולים היו הגעגועים הביתה וכה עזה היתה התשוקה לראות ולשמוע משהו משם, מעבר לים! לא פעם היתה שיחתם הראשונה של העולים על אדמת הארץ – עם אנשים מאוכזבים ומיואשים, אשר פיהם מלא דיבתה וקללתה ורק מחוסר הוצאות הדרך חזרה עודם יושבים כאן ומצפים לשעת הכושר לצאת. בליגלוּג עוקצני פגשו את החדשים, שהיו בעיניהם כפתיים, אשר נפלו בפח.
הרגשת יתמוּת ובדידות פגשה את העולה החדש בתקופת חייו הראשונה בארץ והיתה תלויה על ראשו ימים רבים. בדידות ללא כתובת, ללא שותף. איש איש נצרף בכוּר היסורים לעצמו, בפינתו, בלא קול ודברים.
חייהם של העולים בימים ההם בעיר־החוף נתרכזו בשני בתי המלון היהודיים של יפו, אשר היווּ גם את שני התאים המרכזיים של המפלגות בארץ. מלון־ספקטור שימש מרכז ובית־ועד לחבורת “הפועל הצעיר” בראשיתה; ואילו אצל חיים־ברוך, אשר דמותו נקבעה בספרוּת העלייה השנייה בחביבות ואבהות, כראוי לו – שם מצאו להם מקלט ומחסה אנשי “פועלי־ציון”. וכל מחוסר פרוטה אשר כיסו ריק ונפשו עייפת בדידות – לכאן הוא בא. לא אחד מהראשונים נושא בליבו בהכרת תודה עמוקה לחיים־ברוך את סיפור ימיו הראשונים בארץ, את רדתוֹ מן האנייה עם צרור חפצים דל ביד ובכיסו אין פרוטה. אף על פי כן מוצא היה לו בבית־המלון הזה קורת גג. מיטה הוצעה לו ואף בארוחה הגונה נתכבד. ולא פעם קרה הדבר, כי בעל־המלון – בחוּשוֹ המיוחד לגלות את הרעב והנצרך – אילצהו לקבל מידו גם גמילות־חסד כלשהי עד לכשירחיב.
אלכסנדר זייד, שבא לארץ משורות פועלי־ציון בוילנה, סיפר על ימיו הראשונים בה כדברים הללו:
"באתי הנה ב־1904 מרוסיה. בן שבע־עשרה הייתי. ברדתי מן האנייה אסרוּני השלטונות התורכים, מפני שלא היתה לי תעודת־מסע. תחת ידי נמצא שעון־כסף, ירושת אבי, ורובלים אחדים. מאלה עמדה לי ההצלה ושוחררתי.
ביפו סרתי לאכסניה. יום שישי היה. בכיסי לא היתה אף פרוטה אחת, בכל זאת נתנו לי לאכול עד לאחר השבת. ביום ראשון הלכתי לעבוד במושבה ראשון־לציון. בעד הארוחות שלא שולמו השארתי בידי בעל האכסניה את מזוודתי הקטנה ואת מעיל האביב. זה היה כל רכושי אשר הבאתי אתי לארץ…"
שני בתי המלון שבעיר היו משמשים גם מקומות כינוס ואסיפות לכל פועלי הארץ. קלוב פועלים טרם יהיה אז ביפו, ורוב העסקנים של שתי המפלגות וקומץ האינטליגנטים ומחוסרי־העבודה וסתם עוברי־אורח – לכאן היו באים בכל שעה משעות היום והערב, והם משוחחים ומתווכחים שעות ארוכות.
בליל שבת היו באים גם פועלי המושבות – להינפש, ליהנות מארוחה טובה ולהחליף דעות ורשמים עם חבריהם. היו מבלים יחד עד שעה מאוחרת בלילה, שרים ורוקדים. גם א. ד. גורדון היה בא לעתים לבלות כאן את השבת וכבש את הלבבות בשיחתו המקורית ובניגוניו החסידיים, אשר שר אותם בדבקוּת ומתוך התפשטות הגשמיות. מיכאל הלפרין, החוזה הנלהב, היה מהלך כאן מגודל שיער, שופע תום ונעוּרים. כאן התארח הסופר י. ח. ברנר בימיו הראשונים בארץ והוא יושב כאלמוני בחבורה, בלי שיתוודע לאיש, ומחייך לתוך עצמו בהקשיבו לשיחת הויכוח של חיים־ברוך עם אחד מאורחיו –אם אמנם צריך ברנר לעסוק בעבודה גופנית ככל האחרים, או שמא יביא יותר תועלת בשבתו אל שולחן הסופרים.
לא כל הצעירים היו נשארים זמן ממושך בבית המלון. למרביתם שימש רק תחנת ארעי ראשונה בארץ, בטרם יצאו למושבה, לעבודת האדמה משאת נפשם. המהדרין בקיום מצות העבודה, שהטילו על עצמם, לא היו שוהים כאן אלא יום־יומים או רק לילה אחד.
דוד גרין, אשר זו סגולתו וזו יכולתו – להיות חותר תמיד ישר למטרה ובדרך הקצרה ביותר, – הוא פסח גם על תחנה זו. ביום עלותו מן האנייה שם פּעמיו לפתח־תקוה – לאחר שהייה קצרה ביפו, כדי לראות במו עיניו את הפלא הגדול של בנין אנגלו־פלשתינה בנק, זה הנכס הלאומי הראשון והיחיד שהיה לנו באותם הימים בארץ ישראל. חבריו הפצירו בו להישאר ימים אחדים, בעיר, כנהוג. “אבל לא יכולתי להבליג על תשוקתי העזה לראות פני מושבה עברית.” – כך מספר הוא בזכרונותיו (“ביהודה ובגליל”). "ואותו לילה, לילי הראשון על אדמת המולדת, נחתם בלבי בגיל־נצחון. ער הייתי כל אותו הלילה – מי יישן ליל ראשון בארץ? שכינת הילדוּת והחלומות חגגה חג־נצחונה…
יללת השועלים בכרמים, נעירת החמורים ברפתים, קרקור הצפרדעים בבריכות, ריח השיטה הדשן, המית גלי־הים מרחוק, צללי־הפרדסים באפלה, קסם הכוכבים בתכלת העמוקה, השמים הגבוהים הבהירים והחולמים – הכל השכירני. נהיה החלום. כולי סחוּף־אושר, ועדיין הכל תמוּה וזר, כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה. האומנם?…"
הנפש הפיוטית, העורגת למרחביה, הספוגה אגדות ימים מקדם ונוֹשׂאת גרעיני חזון הימים הבאים – פורצת וגוֹאָה בתיאורי ימים ולילות ראשונים במושבה עברית. ושפתו העברית עשירה ועזה, מצוינת בתמציתה ועסיסיוּתה!
"יפים הימים בארצנו, ימים שטופי־זוהר ומלאי־זיו, עשירי מראות הרים וים. אך נהדרים פי שבעים ושבעה הם הלילות; לילות עמוקי־סוֹד ומעולפי־מסתורין. נטפי הפז היוקדים, הרוטטים בכיפּת התכלת הרכה, האפלולית הזכה של לילות הסהר, עין־הבדולח של אויר־ההרים השקוף – הכל ספוג כלות־נפש, רמזי־געגועים, המית סתרים…
ואם תגלה מן הארץ והתרחקת מעל אדמה זו ושמים אלה ותתגלגל לעבר ימים רחוקים וישבת על אדמת נכר, תחת שמים זרים – ולקחת את זכר הלילות האלה – ירושת ארצך – ולא תשכחם לנצח…"
את הדברים הללו כתב כעשר שנים לאחר זה, בהיותו מנותק מאדמת הארץ, הרחק מעבר לימים ואוקינוסים, כשהוא עורך גלות בשנות המלחמה העולמית הראשונה באמריקה, לאחר שגורש מן הארץ בפקודת השלטון התורכי.
בינתים עברו עליו שנים גדולות במעשה ובמחשבה ועשירות בחוויות ובנסיון־חיים. לתוך שכרון החושים מיפי הארץ ומן החידוש המפתיע שבחייה, ולתוך ההנאה וסיפוק הנפש שבעבודת האדמה, – נמסך גם המשקה המר של נכר והתנכרות, של חולי וגעגועים המכלים את הגוף והנפש, והתלכדו והתמזגו כל אלה יחד והיוו את תמציתה של אותה תכונה נפלאה, אשר קראנו לה בשם חלוּציוּת, – תכונה שאין דומה לה בצורה זו בשום אוּמה אחרת.
[טו] 🔗
תקופת בואו של דוד גרין לפתח־תקוה חלה זמן מועט לאחר ה“חרם” הידוע של האיכרים על הפועל העברי. מאורע זה, אשר נחרת עמוק בלבבות, פשט את בגדי הילדות התמימים מעל יחסי העובד והמעביד במושבה העברית ועורר וזירז והמריץ במידה רבה את ארגון תנועת הפועלים בארץ־ישראל.
המושבה פתח־תקוה, אם המושבות, משכה אליה את לבו של העולה הצעיר יותר מראשון־לציון ורחובות. בראשון־לציון התנוססו בתים בני קומתיים. צעירים כמעט ולא היו בה, כי עזבוה. בנות האיכרים היו יוצאות עם ערוב היום לרחוב לבושות פאר בסגנון פאריס. לא כן פתח־תקוה, שאנשיה פשוטים יותר, ובתיה הקטנים עשויים לבני־חמר, וחורשת אקליפטוסים בה, אשר נטע הבארון, וכשלושים פרדסים לה, אשר העבודה בהם מרובה.
גרעין הפועלים הראשון, שנכנס לעבודה בפתח־תקוה, מנה שמונה חקלאים ושלושה בעלי־מלאכה, בהם יחזקאל וחיה־שרה חנקין מקבוצת עולי הומל, האחים אליעזר וישראל שוחט, א. ד. גורדון, האחים אברהם ואליהו אבן־טוב, שאול הרטשטיין ואברהם קריניצי (רמת־גן) שעבד בתור נגר. לשכת־עבודה וּועד־פועלים לא היו עדיין. העבודה נתחלקה באופן משפחתי, איש דאג לרעהו. בבוקר היו הצעירים יוצאים לשוק לחכות ל“משגיח”, שיופיע רכוב על סוסו ויבחר לו פועל ליום אחד לאחר בדיקה ובחינה אם בריא הוא ושריריו מוצקים.
אליהו אבן־טוב מקבוצת "פועלי־ציון בהומל, אחר־כך מבוני מושב כפר־יחזקאל, מספר כיצד השיג את יום העבודה הראשון שלו בפתח־תקוה:
"באתי למושבה בערב־שבת… במוצאי־השבת אמר לי יחזקאל (חנקין) שאסוּר לבית האיכר י. ר., אולי אקבל אצלו יום־עבודה. ניגשתי לבית, דפקתי. לתשובה: “העריין!” (להיכנס!) פתחתי את הדלת ומצאתי את בני־הבית מסובים ושותים תה. נשארתי עומד ליד הפתח. השיחה התנהלה באופן כזה:
– שמעתי, שיש אצלו איזה ימי־עבודה בשבילי.
האיכר לא ענה על שאלתי. תחת זאת אמר בין גמיעה לגמיעה:
– איז טאקע געווען א פּאָגראם אין האָמלע, און די אידען האבּן טאקע געגעבן צוריק אויך? (האומנם היו פרעות בהומל, והיהודים גם הם לא טמנו יד בצלחת?).
– היי, יונגע לייט – המשיך בעל־הבית – איר מאכט זיך א ביסל נאריש. ערשטענס איז דאס ארץ ישמעאל און ניט ארץ־ישראל. און צווייטנס – מהיכא תיתי, אזעלכע יונגע לייט ווי איר וואלטן אורעק־געפארן אין אמעריקא און געמאכט א פארמעגן, – דאמאלס איז ניט שלעכט אין ארץ־ישראל אויך (הי, בחורים, אתם משתטים במקצת. ראשית, הרי זו ארץ־ישמעאל ולא ארץ־ישראל; ושנית – מהיכא תיתי, בחורים שכמותכם, אילו היו נוסעים לאמריקה ועושים רכוש – אזי גם ארץ־ישראל אינה ענין רע).
הצעיר, שבאזניו נאמרו הדברים הללו, לא ידע עדיין צער החיים ועלבון מעמדו של העובד. נער היה. עם צרור חלומותיו בא לארץ, וכל אשר עיניו רואות מלא קסם של ראשוניוּת – והנה אחיו הבכור, זה שבא לפניו, משיא לו עצה משונה כל־כך! מה רב היה הכאב!
וגדול עוד יותר היה צערו וסבלו של הפועל הבלתי מנוסה בעצם יום העבודה, שבו נאלץ להתקדם בשורה אחת עם הפועלים הערביים, העובדים בחפירת הבורות, לעצי הפרדס ולעמוד בהתחרות אתם, בשעה שהמעדר לא היה עדיין איתן בידיו וגופו טרם הורגל לעמל ולזיעה בחום השמש. העור היה צרוב השמש הלוהטת, היד נתכנסה חבורות מכאיבות, את שפת חבריו לעבודה לא הבין ואת מנהגיהם לא ידע. ואלה, לא פעם היו מתנכלים לו, במכוּון ובזדון היו מגבירים את קצב העבודה עד כדי פראות, לקול שירה ערבית מלהיבה. ולא פעם בא הפועל העברי לידי התעלפות בהתעקשו שלא לפגר אחריהם. היו שנרתעו ונסוגו, ואולם אלה שנתעקשו להישאר והחליטו להתגבר על כל הקשיים ויהי מה – רבים היסורים שמוּנוּ להם.
כשנה בערך נמשך מצב פרוע זה של התחרות עד כלות הכוחות. ובמאמצים רבים ובכוחות על־אנושיים עלה הדבר לפועל העברי, עד שלבסוף חדלו הערבים לראותו חדל־אישים מסכן, אשר אפשר להתעלל בו באין מפריע.
באין עבודה, ישבו קומץ הראשונים, מחוסרי כל – והפליגו בשיחות מופשטות ובחלומות.
אליהו אבן־טוב מספר, כי שאול הרטשטיין פתח אחת משיחותיהם הראשונות בדברים הללו: “יהודים רבים בגולה אינם יודעים דבר על הנעשה כאן. הלא אפשר להשתכר פה 35 פרנק לחודש, מובן, אם תהיה עבודה יום־יום בשני בישליקים. 35 פרנק – הרי זה 12 רובל, סכום לא קטן כלל, ולא יהודים רבים זוכים בו. – – ובארץ – תנאי, הטבע מסייעים לנו: אין צורך לא בהסקה ולא בבגדי־חורף. כמה חדשים בשנה אפשר לעבוד בלי נעלים. והסוכר בזול, התורכים אינם גובים בעדו מכס גבוה. – –”
ואכן, הוא היה מרתיח לעצמו קומקום מים, היה אוכל לחם יבש, שותה כוסות אחדות תה, ואומר: “זה משביע מאד. היכן רואים שם, שפועל ישתה כל־כך הרבה תה מתוק?”
בא חבר חדש – מיד הוא מזמינו, מוזג לו תה ואומר: “שתה ואל תחשוש, הסוכר פה בזול”. – –
ואולם האידיליה נגוזה במהרה, ומסך המרירות, אשר ירד בין הפועל והאיכר, נתעבּה ונתגבּש. שכר־העבודה היה זעום, ולא הספיק אלא ללחם צר.
באין ברירה ישבו חמשה וששה ויותר בחדר קטן, ישנו בקצות מחצלת שנפרשה על הרצפה, – וכך, אגב, נזרעו מאליהם הגרעינים הראשונים של חיי קומוּנה בארץ־ישראל.
מפעם לפעם פרצו סכסוכים גלויים בין האיכרים ובין הפועלים. אחד הסכסוכים הללו פרץ בעקבות נשף ספרותי־מוסיקאלי, שערכהו קומץ הפועלים לכבוד חג החנוכה והזמינו אליו את נוער המושב וגם הצעירות המעטות שביניהם לקחו חלקן בו. חבורת איכרים נתקהלה מסביב לבית, אשר שם נערך הנשף, ודרשה לשלח את הצעירות, משום ש“איסור מן התורה” הוא. וכאשר לא נענו, שלחו האיכרים ארבעה פרשים בּדוים מזוינים, משומרי המושבה, לפזר את משתתפי הנשף. עוד רגע קט – ותגרת דמים היתה פורצת במושבה, אלמלא התערב בדבר א. ד. גורדון הקשיש בכולם והרגיעם.
בינתים הלך מספר הפועלים הלוך ורב. כל אנייה ואנייה הביאה לפתח־תקוה עוד חבר או שניים – מהומל, מגרודנה, מווילנה – עד שהגיע מספרם לשנים־עשר.
יום אחד יצאו כל תריסר הבחורים בתהלוכה עליזה ברחוב המושבה, בידיהם דגל כחול־לבן ובפיהם שירת התקוה. היתה זו תהלוכת שמחה ובשורה. כך הביעו שמחתם, כי למרות הכל הם מצליחים להתגבר על קשיים ראשונים של מעדר ורעב וקדחת והם מכים שורש באדמת הארץ. ואולם בו ביום קיבלו מכתב אזהרה מאת ועד המושבה לבל יעזו לעשות כדבר הזה שנית.
אותו הזמן נתקיימה החתונה הראשונה בקורות העלייה הפועלית השנייה – יחזקאל וחיה־שרה חנקין בני הומל, ממייסדי “ההגנה העצמית” בעירם ומראשוני “פועלי־ציון” בארץ. בחצרו של האיכר משה גיסין, ידיד הפועלים, נערכה החופה, והיא מוקפת כל פועלי פתח־תקוה וחברים מראשון־לציון, המניפים ידיהם למעלה ושרים בהתלהבות את “השבועה”.
בפרק־זכרונותיה מספרת חיה־שרה, כי בהיותה בת 14 נכנסה ל“בּוּנד” והיא כבר אז עובדת בבית־מלאכה לתופרות. הומל היתה עיר בעלת ישוב יהודי גדול ורבים בה השוליות העובדים בבתי־המלאכה הקטנים החל מגיל רך. שעות עבודתו של השוליה היו משש בבוקר ועד חצות הלילה, ובימים של ערב־חג האריכו שבת עוד יותר אצל החיט והסנדלר. ראשית פעולתו של ה“בונד” בבתי המלאכה הללו היתה להפחית את שעות העבודה. הגיע הדבר לידי שביתה. וכתוצאה ממנה הושג יום־עבודה קצר יתר – משבע בבוקר ועד אחת עשרה בלילה. בשנה השנייה לארגונים הצליחו לקצר את יום העבודה בשעה נוספת. אז החלו לדאוג לסידור שעורי־ערב והרצאות.
דבר ארץ־ישראל הגיע אליה ממינסק. בא חבר משם וליכד סביבו קומץ קטן. הוא סיפר להם על קבוצת חברים במינסק, אשר בהתנגדוּתם לרוח ההתבוללות השולטת ב“בונד”, החליטו לפרוש ממנו ונסחו “פרוגרמה” משלהם וקראו לעצמם בשם “פועלי־ציון” – “כלומר, עובדים למען ציון ומגינים על עניני הפועל”. “כל אותו יום ועד שעה מאוחרת בלילה, – כך מספרת חיה־שרה – שוחחנו בשאלות הפרוגֹרמה וגם אחר־כך בילינו זמן רב בויכוחים”.
אז התחילו בפעולה בהומל – והם מעטים יחידים, ואחר־כך עשרות ולבסוף עלה מספרם עד למעלה ממאתיים. הם היוו חוּג מלוכד, זרם מסויים בקרב “פועלי־ציון” בעל גוון לאומי, שנודע בשם “מינסקער טאלק”. כמרכז להם שימש חדר אחד בבית־הכנסת הגדול ושם, בתוך כתלי בית־הכנסת, היה המרכז גם לקבוצה הקטנה, אשר קראה לעצמה בשם “גבורי ציון”. “אלה היו המגינים על השובתים, הכוח הפיסי שלנו. פעם סידרנו שביתה אצל הקצבים. ה”בּוּנד" השתדל להפריע. הוא כבר טיפל זמן רב בקבוצת הקצבים ולא עלה בידו לצרפם אליו, והנה באו “פועלי־ציון” – ותוך זמן קצר כבשו אותם. מאז, התחיל ה“בּוּנד” להתחשב יותר בנו, ואחר־כך היו לנו אפילו שביתות משותפות".
רעיון העלייה לארץ הבשיל בקרבם עוד בחורף שנת 1902, לפני פרעות קישינוב. כסוד כמוס נשאוהו בלבם ורק בחשאי ובחדרי־חדרים דיברו על כך. חמשה היו תחילה, ואחר־כך הגיע מספרם לעשרה – תשעה בחורים וחיה־שרה אתם.
אז פרצו הפרעות בקישינוב וזעזעו כל לב יהודי. בו ביום החליטו לדחות את נסיעתם ולארגן “הגנה עצמית” בקרב יהודי הומל. ולמחרת בבוקר הפסיק יחזקאל את עבודתו והשקיע עצמו כולו בארגון ההגנה. במשך הקיץ נתארגנה כל העיר קבוצות קבוצות, לפי מקצועות עבודתם – נפחים לחוד ופחחים לחוד, וכך הקצבים והעגלונים וכל האחרים.
ולא לשוא התכוננו. בסוף הקיץ פרץ הפוגרום בהומל וההגנה העצמית מילאה את שליחותה כראוי. הצבא פיזר את המגינים. היתה גם התנגשות אתו ונפלו קרבנות והיו פצועים וביניהם ראש ההגנה, יחזקאל חנקין. אחר־כך בא גל של מאסרים. כל צעיר יהודי שעבר ברחוב – נתפס ונאסר. “אז התפזרנו כולנו ולא ידענו איש מרעהו. ידענו רק, כי נפגש בארץ־ישראל…”
ואמנם, הם נפגשו בארץ לאחר הרפתקאות־דרך שונות ומשוּנוֹת במשך שבועות וחדשים. חיה־שרה ויחזקאל עשו דרכם במשך עשרה שבועות עד שבאו סוף־סוף לארץ בחנוכה 1903. תחילה באו לראשון־לציון, ואחר־כך לרחובות. שם קיבלו עבודה בכרמי “אגודת נטעים” ומצבם היה טוב ומדת הכנסת האורחים שנהגו בהם נאה. בראשון־לציון היו אורחיו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ וברחובות היו בני־בית אצל משה סמילנסקי, וכל המושבה כולה מסבירה להם פנים ומבקשת את קרבתם. אבל הם לא האריכו שבת שם, כי הרי לא לכך באו, לא לחיים שקטים אלה. “הלא חובה על כל איש מאתנו לעשות דבר־מה בשביל אלה שיבואו אחרינו… וערב אחד, אחרי שעות של שירה, עשינו מעין חשבון־הנפש והחלטנו להתפזר. ולמחרת סידרנו את חפצינו, מסרנו את שארית הפרוֹדוּקטים לחנוּת – והתפזרנוּ. חלק מאתנו הלכו לגליל וחלק נשארו ביהודה”.
חיה־שרה ויחזקאל עברו לפתח־תקוה. היא התפרנסה שם מתפירה והוא נתקבל לעבודה בפרדסו של ד“ר מזיא מירושלים, הפרדס היהודי האחד, שעובדיו יהודים. “היינו רק שנים בפתח־תקוה, אחר־כך התחילו לבוא עוד. בפסח הראשון היינו חמשה. חנקין היה ה”בּוֹיארג’י” (עובד בפרדס) הראשון. תחילה התנגדו האיכרים לקבלת יהודים לעבודה זו. אמרו, כי בפרדסים יש קדחת. אבל לאחר ויכוחים נכנסו שני יהודים לגור בתוך הפרדסים. במשך הקיץ נוספו פועלים, ומספרנו הגיע עד עשרה… לאט לאט נוספו עוד פועלים. באו יחידים, אבל כל יחיד היה חשוב לנו, כי היינו צמאים לפנים חדשות".
[טז] 🔗
ה“חרם” בא בעקבות שיחה בעניני דת, שבה הביע אחד הפועלים דעות של כפירה באזני מישהו מבני האיכרים. הבן סיפר לאביו, שהביא את הדברים הנוראים לפני ועד המושבה. מיד נתכנס הועד לישיבה והחליט לעקור את הרע משרשו. מה עשה? – פירסם מודעות ברחוב ובהן פקודת הועד האוסרת על האיכרים לתת לפועלים יהודים עבודה, להשכיר להם דירות, ולבוא אתם במשא־ומתן – ומי שיעבור על האיסור, ייענש בכל חומר הדין.
לא כל האיכרים היו תמימי דעים עם הועד. אך היו איכרים, שמיהרו להודיע לדייריהם הפועלים, כי עליהם לעזוב את הדירות. כל הפועלים העברים של אם־המושבות, אשר מספרם הגיע כבר אז לשלושים ושנים, התאספו אותו ערב בחדרו הקטן של א. ד. גורדון, שהיה צר מהכילם. אז יצאו אל השדה, ישבו במעגל וא. ד. גורדון פתח ואמר:
– אנו עומדים לפני גירוש חדש – לא גירוש ספרד, אלא גירוש בידי אחינו ובארצנו. אך לא נזוז מפה! הם לא יגרשונו לא בכוח ולא ברעב.
אותו ערב החליטו הפועלים לייסד קרן עזרה והוקצב לכל נצרך ארבעה גרושים תורכיים ליום. בו במקום נאספו ארבע מאות פרנקים. היה זה סכום עצום בימים ההם ותרמו אותו בעיקר כמה מן הנאספים, שבאו זה לא כבר מבית הורים ועוד הפרוטה מצויה בידיהם. את הסכום הגדול ביותר תרם ש. צמח, מבני פלונסק.
החרם נתקיים אך היו איכרים שהפרו אותו. אז מינה ועד המושבה איש משלו, שתפקידו היה לשוטט בין הפרדסים ולהתחקות על האיכרים פורקי־העול כדי לקנסם. אלה נתבעו לדין בגלל עבירתם על פקודת הועד. היו שהכחישו את דבר העסקתם פועלים יהודים, כי פחד הועד נפל עליהם, וצייתו לו. אך הועד לא אמר די בחרם בפתח־תקוה בלבד. הוא פנה בחוזר לועדי המושבות האחרות: “לקדם את פני הרעה”. כשנודע הדבר לפועלים המוחרמים, שלחו מיד שלושה מאנשיהם, שהלכו למושבות האחרות והסבירו את פשר מלחמת האיכרים בפועל העברי בפתח־תקוה.
איכרי ראשון־לציון ורחובות לא היו תמימי דעים עם עמדת ועד המושבה של פתח־תקוה. ואולם גם במושבות אלו לא היתה ראשית דרכו של הפועל העברי סוגה בשושנים. שם היה אותם הימים י. פנחסי, בן השוחט מפּוֹצ’פ (אחר כך ממייסדי עין־גנים, מושב הפועלים הראשון), סובב על פתחי האיכרים, לבקש עבודה – ואין. גם מקום לינה לבאים לא היה. ועלה בדעתו לשתף כמה חברים בדאגה לשכירת חדרים שיאכסנו את העולים. ששה היו, וביניהם ישראל שוחט ואלכסנדר זייד, שעברו לראשון־לציון מפתח־תקוה עם ראשית הבציר. לאחר מאמצים גדולים שכר פנחסי שני חדרים ומרפסת וקנה מספר מחצלות ליצועים. אך מעט מאד ניתן לו לישון במיטתו. ביום עבד ובלילה היה חוזר על פתחי הבתים לחפש עבודה. וכאשר בא לחדרו, אשר אנשי המושבה היו מכנים אותו בשם “רוסישע קאזארמע” (קסרקטין רוסי) – מצא מדי פעם בפעם מישהו אחר שישן במיטה שלו.
עבר הקיץ, וביקב ראשון־לציון, עורק החיים ומקור־המחיה במושבה, שהיה בידי פקידות הבארון – החלו מנשבות רוחות חדשות. התחילו מדברים על מסירת היקב לרשות האיכרים.
זוהי התקופה, שבה פרצה השביתה הידועה ביקב. והמשא־ומתן לחיסולה היה אחת מפעולותיו הציבוריות הראשונית של דוד גרין בארץ־ישראל.
מספר הפועלים החדשים ביקב היה אז שבעה – וכל השאר מן הותיקים. המושג ועד־פועלים לא היה קיים עדיין. ההנהלה נהגה ככל העולה על רוחה, ובגלל כל עבירה על החוק היתה קונסת ומענישה. לפי חוקת העבודה שקבעה, היה נחשב לותיק כל פועל שעבד כבר שנתיים. והיתה ביקב קופה, מעין קופת־תגמולים, שהפועל הקבוע היה נהנה מהשתתפות ההנהלה בה. והנה נודע לפועלים, שההנהלה החליטה להעניק זכות זו רק לבעלי ותק של ארבע שנים. הפועלים החדשים נשלחו לבדיקה רפואית, וההנהלה הודיעה, שהיא אינה שותפת לחלקם בקופה. משלחת של הפועלים החדשים, אשר פנתה בענין זה אל בא־כוחו של הבארון רוטשילד בארץ – לא נתקבלה לשיחה. אף על פי כן, נכנסו למשרדו ומסרו לו תזכיר בענינם. למחרת בבוקר נקראו ארבעה מהם אל ההנהלה ושם הודיעו להם על פיטוריהם. תוך כדי המשא־ומתן על החזרתם לעבודה או תשלום פיצויים להם, פרץ סכסוך חמור בין הפועלים ובין אנשי ההנהלה. הגורם האחרון לסכסוך היה זה, שאחד הפועלים העז לשבת על כסא בחדר ההנהלה בנוכחות המנהל. כשבאו אחרי־הצהרים לעבודה, מצאו הפועלים את שערי היקב נעולים בפניהם. אותו יום, לפנות ערב, נזעק לבוא מנס־ציונה ראש פקידות הבארון ביהודה והביא אתו משטרה תורכית, שאוכסנה במלון המושבה. מעשה זה הגביר את הסערה. ומי יודע מה האש שהיתה מתלקחת אז במושבה – אלמלי התערב בדבר הועד המרכזי של מפלגת “פועלי־ציון” בארץ, אשר הפועלים השובתים היו מבין חבריה ובידיעתה בתמיכתה הוכרזה השביתה.
שני שליחי הועד המרכזי, שבאו לראשון־לציון ונכנסו בעבי הקורה של עניני השביתה, – היו ישראל שוחט ודוד גרין. הוא לא היה עדיין מעורב בעניני ציבור הפועלים בארץ. אך זה בא מפלונסק. ואולם שמו כבר הלך לפניו והיה ידוע כנואם מחונן, נלהב ומלהיב, וכבעל־הגיון שיש לסמוך עליו. מתוך דחיפות הענין נסעו השנים לראשון־לציון בדיליז’אנס ולא עשו דרכם ברגל, כמנהג הזמן. ומסע זה כרוכה בו אפיזודה מבדחת. אותו יום חיכתה ראשון־לציון לאורח חשוב, לדוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית בימים ההם, שבא לסיור בארץ. וכאשר עבר הקול, כי דיליז’אנס מתקרב ובא, יצאו לקראתו רבים מבני המושבה בקול המון חוגג. וגדולה היתה האכזבה.
השליחות הצליחה. לאחר אסיפת פועלים סוערת ומשא־ומתן קצר עם הנהלת היקב – חוסל הסכסוך והפועלים חזרו לעבודה. וכבודו של הועד המרכזי עלה ושמו של דוד גרין נודע בין הפועלים.
באחד ממכתביו מיפו (י“ב שבט תרס”ז) מספר הבן לאביו אשר בפלונסק, כי בביקורו זה של דוד וולפסון בארץ, כאשר נפגש אתו בשם מפלגת “פועלי־ציון”, – “הבטיחני, כי הוא מחבב מאד את הפועלים, וכי רצונו הוא רק שפה, בארץ־ישראל, יהיה מעמד חזק של פועלים עברים, וכי גם הוא סוציאליסט כמו כל היהודים הגדולים… כשלש שעות דיברתי אתו, והשיחה הזאת חיזקה את הרושם אשר הוא עשה עלי עוד בנאומו הראשות באספת יפו”.
באותם הימים עבד דוד גרין בפרדסי פתח־תקוה וזמן קצר גם ביקב ראשון־לציון. "ויותר משעבדתי – קדחתי ורעבתי. – כך סיפר בפרקי זכרונותיו. – ושלשתם: העבודה, הקדחת והרעב – היו חדשים לי ומלאי־ענין, כי הרי לכך באתי לארץ־ישראל. הקדחת היתה מבקרת אותי בדיקנות “מתמַטית” פעם בשבועיים. – – גם הרעב היה אורח תכוף. הוא היה מתארח אצלי שבועות אחדים, לפעמים גם חדשים רצופים… ביום הייתי מנסה להשתמש בכל מיני אמצעים – או, לכל הפחות, להסיח דעתי הימנו, אולם בלילה, בלילות נדודי־השינה, היו רגשות־הרעב מתגברים, היו צובטים את הלב, מאפילים על הראש, מוצצים את לשד־העצמות, תובעים ומענים – והולכים עם שחר, כשהייתי נרדם, רצוץ ושבור. ובבוקר, בשעת הרחיצה, ראיתי ששׂערוֹת ראשי נושרות…
וכך היו מתחלפים ימי־עבודה בימי קדחת ורעב, וחוזר חלילה, אבל ההתלהבות והשמחה לא רפו.
עבדנו וכבשנו – ועליזי נצחון היינו ובלילות, אחרי יום של עבודה או של קדחת, היינו מתאספים במטבח־הפועלים, בשבילי־החולות שבין הכרמים והפרדסים, והיינו רוקדים ושרים".
אולם…
"כשפגה קצת השיכרות של התלהבות ראשונה, נתקל מבטנו בתמונה ישנה, המבצבצת מתוך מסגרת חדשה – והתמונה תמונת הגלוּת היא. השמים חדשים – שמי ארץ־ישראל. והאדמה היא חדשה – אדמת המולדת. אולם האנשים, בני־הישוב, אנשי־הגלות הם ומעשי־גלוּת בידיהם… כמונו, אף הם באו הנה בנעוריהם בחלומות של גאולה ובשאיפות של כיבוש – אך זה כמה פרחה מתכם נשמתם היתירה…
אנחנו התמרמרנו על חילול הקודש וקראנו תגר על חשבונות־הכיס המהרסים עד היסוד את בנין־התחיה. והם לא יכלו לראות את פנינו. כמחאה חיה, כמזכרת עוון, שאין ממנה מנוס, היינו בעיניהם… בין האיכרים הישנים והפועלים החדשים נוצרת תהום עמוקה…"
הוא עבד באותו הפרדס האחד והיחיד בפתח־תקוה, שהעסיק אך ורק פועלים יהודים – פרדסו של ד"ר מזיא ומשגיחו גלמן. לא פעם היו פורצים סכסוכים בין המשגיח לבין דוד גרין, שהכרתו המעמדית היתה מפותחת ומוארשה ומפלונסק הביא עמו את תורת השביתות. בוקר אחד, כשאחר לעבודה, והמשגיח הודיע לו שינַכּה מן התשלום שכר רבע היום – כינס דוד גרין את כל פועלי הפרדס סביבו והשביתה היתה תלויה, כחוט השערה, בחלל האויר. עד שנזעק לבוא מן הפרדס הסמוך צבי יהודה, מחברי “הפועל־הצעיר”, שהתערב בדבר והצליח לשכנע את הפועלים שיחזרו לעבודתם.
[יז] 🔗
מתקופת חייו זו העניק לנו בכתב אוצר יקר של ידיעת הארץ והאדם בה בצרור מכתביו המדוייקים, עשירי הביטוי ובהירי הסגנון לאביו וביתו, שנכתבו מתוך אהבה רבה וקירבת הלב. וככתיבתם – כן קריאתם. ר' אביגדור שיתף בהם את כל ידידיו ובאי ביתו. ולא עבר זמן רב – ומכתבי דוד לאביו היו התוכן והמרכז לחיי הנוער הציוני בפלונסק.
מכתביו של אדם, אשר הוא כותבם מתוך הצורך של שיתוף אנשים קרובים בקורותיו וחויותיו – מפתח נאמן הם לחקר לבו פנימה; אשנב פתוח להציץ בו אל הנעשה בנפשו; השביל הישר אל יסודות מהותו ואופיו.
בצרור מכתבים זה, של בן צעיר בקצה המזרח אל אביו בעיירת מולדתו – גלומה כבר במלואה אישיות סוערת, מקורית ופעילה, עמוקת רגשות, רחבת תנופה ובהירת ראייה. מפתיעה ונדירה היא מזיגה זו של ליריות רכה, תיאורי טבע פיוטיים – ודייקנות מפורטת בקביעת עובדות ותוקף בתביעת מעשים.
מכל מכתב ומכל פיסקה שבו, פורצת האש הציונית היוקדת בשלהבת גדולה, שכּוּלה עצמת נפש מגובשת, והיא מגיעה לידי שׂיאים של ביטוי בהיר וחם ומאיר למרחוק.
באחד המכתבים הראשונים מפתח־תקוה (תרס"ז), לאחר תיאורים עזים של עבודת המעדר בחום השמש הלוהטת וסבל הקדחת בימות החמה, כותב הוא:
“האנחנו נתלונן, ניאנח, ניבהל? תעבורנה עוד עשרים וחמש שנה – והיתה ארצנו אחת הארצות היותר פורחות, היותר יפות, היותר מאושרות, ועם עתיק־חדש יפרח בארץ עתיקה־חדשה, ואז נספר כיצד קדחנו ועבדנו, רעבנו וחלמנו…”.
מספר חדשים לאחר בואו לפתח־תקוה עבר לעבודה במושבה החדשה כפר־סבא, אשר נוסדה באותם הימים. במכתבו מכ“ה אייר תרס”ז, כותב הוא:
"האויר צח ובריא כאן מבפתח־תקוה, כי כפר־סבא נמצאת על רמה גבוהה ומוקפת הרים. מושבה זו נקנתה לפני שנים אחדות על־ידי אכרי פתח־תקוה מערביי כפר־סבא. שטחה קרוב לשמונת אלפים דונם, וכמעט כולה נטועה שקדים. יש בה גם קצת גפנים. לעת עתה אין עוד פה בתים – אחת, מפני שרוב הבעלים גרים בפתח־תקוה, מהלך שתי שעות מפה; שנית, מפני שאדמת הכפר נמצאת בפשליק (פלך) השכמי והפחה משכם (נַבּלוּס) אינו נותן לנתין ממשלה זרה רשיון לבנות בתים אלא בקושי גדול (כלומר על־ידי שוחד). בשנה האחרונה קנו פועלים צעירים מפתח־תקוה “חלקים” בכפר־סבא (כל חלק הוא חמשים דונם) ובקרוב יתישבו פה. – –
בעת האחרונה מתחילים בני ירושלים להיאחז כאן. מחיר האדמה עולה. לאט־לאט עוברת האדמה מידי אכרי פתח־תקוה לידי אנשים אחרים, ולכן יש תקוה, כי בקרוב תהיה פה מושבה גמורה. פה עובדים הרבה פועלים יהודים בערך, יען כי הבעלים אינם פה, והערבי אינו עובד אם אין עומדים על גבו. כחצי שעה אחרי זריחת החמה, בשעה שש (השעון הערבי מראה אז שתים־עשרה) יוצאים לעבודה. השמש מתרוממת, החום מתגבר. הזיעה שוטפת כזרם, והמעדר מתנשא ויורד, ויש אשר הוא נרתע לאחוריו בפגעו באדמה קשה, ורגבי אדמה קטנים ניתזים למעלה ופוגעים בפנים הרטובים… הזיעה מרססת את האדמה, והאדמה מעפרת את הזיעה. – –
יחד עם ימות החמה באה הקדחת. השרב מחרך את שכבת־האדמה העליונה ובמקומות השפלים הרטובים יותר מדי, בוקעים אדים רעים, המביאים קדחת. אך הלא “הקדחת אינה מחלה”. כלום לא סבל יעקב אבינו שרב ביום וקור בלילה בשביל אהבתו?… אהבה לנערה – לארץ־ישראל לא כל שכן!"
וכרוך הביטוי שבאוצרו ליפה ולפיוטי אשר פגש בארץ, כן עז הוא בבואו לתאר את המציאות הקשה ולהתריס כלפי השפל בציונות ובארץ־ישראל. בהמשכו של אותו מכתב נאמר:
“וכמו להכעיס, יש אשר תבוא המציאות המרה, האכזריה, ולעגה לכל החלומות היפים, הקוסמים – ומתרוקנת הנפש, ורק כעס עכור, חרון אין־אונים תוסס שם. הנה כל אניה מביאה מאות תיירים הנוהרים לארץ־ישראל מכל קצוי תבל לראות חמדות הארץ – –רק בני עם אחד אינם נראים בין אלפי הסיירים הבאים ונוסעים – העם ה”נבחר". הוא מתפלל על הארץ שלש פעמים ביום – ודי לו… והמהדרים קונים שקל ומתכנסים לאסיפה ציונית.
בעת האחרונה נתעוררה גם פה תנועה ציונית. ברומא אין קתולים ובציון אין ציונים. מלבד הסתדרויות־הפועלים שהן ציוניות, לא הייתה קיימת פה אף אגודה ציונית אחת. כל האגודות שהיו לפני שנים אחדות – היו ל“ארציות” (“טריטוריאליסטיות”… לקונגרס הציוני השביעי שלחה ארץ־ישראל צירים “ארציים”…
בתקופה מאוחרת קצת יותר כתב בתשובה לפיסקה במכתבו של אביו, כי “כל הבאים מתארים את ארץ־ישראל בצבעים שחורים:”
"אין אני מפחד שמא ישחירו התיאורים הללו באמת את הארץ בעיני השומעים. היהודים החנוטים, שנשקעו כבר בביצות־הגלוּת עד לצואר, לא יקיצו אפילו אם ישמעו, כי בארץ־ישראל הזהב מתגולל בחוצות. והיהודי החדש, הגא והלוחם, לא יבהל ולא ישוב אחור אם גם אמת בפי המרגלים החדשים. אך צר לי על קטנות־המוח וטמטום־הלב של אלה הצעירים, שאין להם אפילו אומץ־הלב להודות, כי ברחו משׂדה־המערכה, אלא משתדלים לגולל על־ידי שקרים את האשם על רוע המצב שבארץ־ישראל.
יודע אני את הארץ יתר מכל אלה שהיו ושבו, ומבין דבר לא פחות מהם, ואומר אני: דיבה מוציאים הם על הארץ! ממכתבי הקודמים אפשר היה לראות, כי איני מכסה על כל התנאים הרעים שבארץ־ישראל, אפילו על קדחתי הודעתי. אבל כשם שלא אסבול שבחים מוגזמים על הארץ, כך בודאי לא אעבור בשתיקה על דיבות־שוא".
במכתבו זה מקדיש הוא מלים מעטות גם לענין פרטי שלו, משפט אחד ולא יותר, קצר וחמור וללא פשרות:
“כסף לא נחוץ לי לגמרי. ואף על פי שאני אסיר־תודה רבה בשביל עשרה הרובל ששלחת לי, אני שולח אותם בחזרה, כי אין לי כל צורך בהם…”
אם ניתן דעתנו על העוני אשר שרר בארץ בימים ההם ועל חייו הוא בה, חיי קדחת ורעב, – נבין מה ערכם המוסרי של הדברים הללו ומה גדולה ושלמה היא מדת הרצינות אשר נקט אומרם באורח חייו בארץ־ישראל. יש להוסיף, כי נפשו של איש העליה השניה סלדה מן העזרה מבחוץ, המזכירה את ה“חלוקה” של הישוב הישן ואת הקצבה של הבארון רוטשילד לאכרי המושבות.
מדה זו של חומרה וסייגים לגבי עצמו באה לידי ביטוי גם כשהוא שוקל בדעתו אם לצאת מן הארץ לזמן קצר, בהגיע שעתו להתייצב לצבא ברוסיה. אם ישתמט ולא יסע – יוטל על אביו קנס חמוּר. אבל מאידך: “קשי הדבר מונח בשאלה מה אעשה אחר המבחן. כי לנסוע לרוסיה אוכל בתנאי, שאוכל גם לשוב! איני יכול לעזוב את הארץ לשנים אחדות!”
כזאת כתב למרות גלי הגעגועים העזים שהציפו את לבו והכיסופים הבלתי פוסקים לחברת המשפחה: “וביחוד בערבי החגים ביקשתי להיות יחד עמכם, לשבת לשולחן אחד, להקשיב לשיחתכם – ולו רק רגע אחד… כמה פעמים טילתי לי יחידי, עיני בכוכבים ולבי עמכם… הנה ארצי, ארץ הקסמים לפני, והיא כה קרובה, דובבת ללבי – ובכל־זאת הלב נלחץ מגעגועים לשם, לארץ נכריה, לארץ צלמות…”
גם במכתב אחר, כשנה לאחר בואו לארץ (מיפו, י“ג אב תרס”ז), באו לידי ביטי נרגש סבל הבדידות והכמיהה לבית־המשפחה:
"כלום לא תדעו, כי יש אשר הגעגועים יתלקחו יעיקו על הלב עד כדי התפקעות, ורק מכתב יכול להשקיט קצת את הכאב… הנה תמונותיכם לפני, ואני מסתכל בהן ושואל אותן – אך לשוא. אלמות הן, אלמות.
ומתי כבר נהיה יחד פה! היקום החלום הזה?"
ושוב, במכתב מאוחר יותר (כ“ב אדר ב' תרס”ח):
“יום שבת זה היה לי יום־חג אמתי, כי בו קיבלתי את מכתבך – –. אמנם צר היה לי, צר מאד, בראותי כי הוא כה קטן, וגם אחרי שקראתי פעם ושניתי ושילשתי – עברו רק רגעים אחדים. אבל אחרי שתיקה ממושכה כזו, אשר כמעט שכחתי טעם מכתב – שמחתי גם על זה כעל אוצר יקר”.
המכתב הנזכר בזה הוא הראשון שקבל מביתו בהיותו כבר בגליל, במושבה סג’רה, – משאת נפשם ופינת תקותם של כל אלה מחלוצי העליה השניה, אשר ארץ־ישראל נחתמה בחייהם לא כתחנת ארעי ומקלט שעה, והם ביקשו אחר קשר יציב לאדמתה.
“העבודה התמידית במעדר לא הניחה לגמרי את דעתי, יותר מדי היתה זו מיכאנית וחדגונית. ריח הפבּריקה היה נדף מנקישתם הבלתי פוסקת של המעדרים. הרגשתי איזה צמאון שלא רווה, איזו שאיפה שלא מצאה את תיקונה – כאילו חלל ריק נפתח בלב. ערגתי למרחבי־שדה, לגלי־קמח, לריח־דשא ולשירת החורש – והחלטתי לעלות הגלילה”.
לעלות הגלילה, פירושו של דבר היה בימים ההם: להרחיק נדוד, כאילו לעבור לארץ אחרת, ולכרות ברית מחודשת עם ארץ־ישראל, הברית אשר לא תינתק.
פרק רביעי: “פרוגראמות” ראשונות 🔗
[יח] 🔗
בשערי העיר רמלה, מול הרחבה אשר עליה נבנה כעבור שנים בנין המשטרה המבוצר של ממשלת־המנדט – שם היה בימים ההם בית־אבנים קטן של משפחת דינר, אחת המשפחות היהודיות המעטות בעיר הערבית. ומאחורי ביתו של היהודי ה“אמריקני” – שם שכן כבוד “חַאן” ערבי, אכסניה לעוברי־אורח בדרך יפו – ירושלים, הם וחמוֹרם וגמלם וכל הכבוּדה אשר עמם. כאן ינוחו ויחליפו כוח, יאכלו וישתו וילינו לילה, אף יצטיידו במזון ובמים בטרם יצאו להמשיך דרכם הארוכה בשבילים לא סלוּלים.
וכתלי ה“חאן” הזה היו עדים בימי חול־המועד של סוכות תרס“ז (1906) למחזה תמוּה ומשונה, אשר כמוהו לא חזו לפני כן ולא ידעו אחרי־כן. שלושה ימים ושלושה לילות (י"ח–כ' בתשרי) ישבו שם עשרה בחורים יהודים מן ה”מוֹסקוֹבּים“, כבני כ’–כ”ד שנים, והיו שקועים ראשם ורובם בויכוח נלהב וממושך, בשפת אידית גלוּתית, בענינים מופשטים ורחוקים החובקים זרועות עולם.
שולחן וכיסא לא ריהטו את האולם הגדול, אשר כתליו היו עשויים כוּכים־כוּכים, ככל “חאן” ערבי. לא מיטה ולא מזרון בו. על הרצפה ישבו יומם ועל המחצלות, שנפרשו בחפזון וכלאחר־יד, ישנו בלילה. נער ערבי היה מביא להם ספלי קפה מבחוץ פעמים אחדות ביום. וכי ירעבו – הם יוצאים אל שוק העיר, סועדים את לבם בפיתה וגבינה וירק ומאכלים אחרים ממאכלי הערבים הנמכרים ברחוב, וחוזרים אל ויכוחיהם הנלהבים, אשר את כל חוֹם לבם ואת כל סערת רוחם הערו בהם. כאבותיהם ואבות אבותיהם, המסתגפים על ספסלי העץ של בית־המדרש וה“שטיבּל” ומעמיקים חקר בסתרי התורה, כך ישבו כאן מנין הבנים, שנתלקטו מערים ועיירות של ליטא ופולין ודרום רוסיה, – והפליגו בפלפול רעיונות חדשים וסעיפי “פרוגראמות” ראשוניות לא ידעום ולא שערום הדורות הקודמים.
מי היו העשרה ומה הסוגיה בה עמדו?
זו היתה “הועידה התיאורטית” – כך כינוה בימים ההם. היא נבחרה בועידה הראשונה של מפלגת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל. כל חברי המפלגה התכנסו ימים מעטים לפני כן במלון ספקטור ביפו, על מנת לברר וללבּן לעצמם את ה“פרוֹגראמה” המתאימה להם מתוך שפע הפרוגראמות, אשר צצו ונאבקו זו עם זו בקרב המפלגות הצעירות, שקמו ברחוב היהודי של הגולה התוהה על דרכה.
כינוס ארצי היה זה, ראשון במינו. אליו נתלקטו ובאו החברים ממושבות יהודה והשומרון. גם מירושלים באו, אף כי הדרך רחוקה מאד, מהלך יומיים ברגל.
כל המתכנסים גם יחד לא מנו חמש־שש עשרות. אך דעותיהם היו מפולגות ומפורדות כאילו המון עם רב הם. כי לא במאורגן באו לארץ ולא מתוך גיבוש המחשבה במשותף. יחידים ובודדים עלו, פליטי האכזבה והיאוש מחיי הגולה, איש איש מהם נישא בכוחה של אותה גורליות ראשונית, אשר קבעה את דמותה של העלייה השניה – ואיש איש מהם יצר עוּבדות ראשוניות בגופו ובידיו וברא תורות חדשות ביסוריו ובאורח חייו.
מפלגת “פועלי־ציון” האֵם, אשר ממנה ינקו ותחת כנפיה חסו, אף היא עוד צעירה היתה, חלשה ורופפת. ואף בה עוד נטושה היתה המלחמה על יסודות ראשוניים, כלפי פנים וכלפי חוץ. הויכוח עם ה“בּוּנד” עמד בעצם להטו. הראשונים שהעזו לפרוש ממנו ולהניף את הדגל החדש, המהפכני מאד והנועז מאד, של פועלים־ציונים, עמדו במערכה קשה עם הארגון החזק של ה“בּוּנד” ותורתו המהפכנית האטי־ציונית. כוחות אינטליגנציה רבים נתנו ל“בּוּנד” את ידם, וכל התורות והפרוגראמות שנועדו לפועל הרוסי עמדו מוכנות ומזומנות לרשותו. תורתו וספרותו של איש ה“בּוּנד” לא היתה זקוקה אלא להרקה מכלי לכלי, לתרגום מרוסית ומלשונות אחרות. המניפסט הקומוניסטי, הפרוגראמה האֶרפוּרטית של הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית, תורת פּליכאנוב – אלה היו דפוסים יצוּקים, מסגרות ברורות, שאותן קל היה להביא לפני הצעיר היהודי הנושא בלבו את זיק המהפכה. לעומת כל אלה, – מה ערכם של גמגומי התורה החדשה, העולה באופק רחוק כל־כך?
ולא בכוחן של תיאוריות בלבד נכבש לבו של הנוער היהודי לתנועת המהפכה הרוסית ל“בּוּנד”. הסוציאליזם הרוסי היה עטור מעשים מהפכניים נועזים ונעלים, חיי מחתרת והוי של בית־סוהר וגירוש לארץ גזירה, אשר הוד הגבורה שבהם הקסים והדליק לבבות. והנוער היהודי המהפכני, אשר הבהב בו הניצוץ הציוני, חש עצמו עלוב לעומת המהפכן הרוסי, דל־מעשׂ כלפי חוץ ומסובך מאד כלפי פנים. כי לא קל היה ליישב את הסתירות הגדולות שבין עולם המושגים של הסוציאליזם, אשר אך זה גילוהו המוני הנוער היהודי, לבין הנאמנות לרעיון הציוני.
ואולם, נתרחש לה נס לתנועת “פועלי־ציון”. ועם צעדיה הראשונים קמו לה הוגי־דעות בעלי שיעור־קומה – נ. סירקין, ב. ברוכוב, י. לשצ’יסקי ואחרים והם נתנו את כל כוחות נפשם ורוחב ידיעותיהם ועומק הרגשת הנאמנות שלהם ליצירת המזיגה הרעיונית של התיאוריה החדשה וביסוסה.
קשה מאד היה להנחיל את תורת הציונות הסוציאליסטית המסובכת כל־כך להמונים. על כן היתה תקופה זו של ראשית “פועלי־ציון” שופעת ויכוחים ארוכים, “דיסקוּסיות” ממושכות, אשר נבעו מן הצורך בהסברת מושגים חדשים ומסובכים, בחינתם לאור ההנחות הקיימות של תנועת הפועלים, ובקשת דרכים של פשרה בין סוציאליזם וציונות. ועם הויכוחים רבו ונסתעפו גוני הדעות והתורות. אז נוצרו והחלו מתגבשים זרמים ובני־זרמים, שהתנצחו בלהט מהפכני וברעננות נעורים. ועם מאורעות המהפכה ברוסיה וכל הנלוה אליה, וההתרחשויות הגדולות בעולם הציוני לאחר קוֹנגרס־אוּגנדה, החריף והעמיק שידוד המערכות והביא לידי תהליך מהיר ונמרץ של פילוגים ואיחודים.
התנועה שביסודה הונח הרעיון של “פועלי־ציון”, לא קמה ולא נוצרה לכתחילה במקום מסוּים ואין לקבוע לה תאריך מסוּים. בשנות ההתעוֹררוּת הציונית ועל סף המהפכה הרוסית נולדה במקומות שונים בבת אחת. בתולדות “פועלי־ציון” ברוסיה, בטרם היותה למפלגה ארצית אחידה, ידועים כמה בתי־אב, אשר נקראו בשמות ערי־המוצא שלהם. הראשון והותיק שבהם היה הזרם המינסקאי (“מינסקער טאלק”), הקשור בשני שמות של מניחי יסודותיו – רובינצ’יק ולפידות. הוא ראה לפניו פועל ציוני המתכוין להשיג את מטרתו בכוח פעולה כלכלית, כי אין פתרון לחייו מן המהפכה הרוסית ואינו מאמין בעבודה פוליטית. מויטבסק ומיקטרינוסלב נשבו אחר־כך למינסק וסביבתה הרוחות המחייבות עבודה פוליטית, ואנשי “מינסקער ראיוֹן” (המחוז המינסקאי) נחלקו לשני מחנות – “פוליטישע קעמפער” ו“אנטיפּוֹליטישע קעמפער” (לוחמים פוליטיים ולוחמים אנטי־פוליטיים).
בקרב ה“פערבּאנד” הפולני של “פועלי־ציון” התגבשו הגורמים והנימוקים, שהפנו את מחשבתו של הצעיר היהודי בעל ההכרה הלאומית והפועלית ל“פלשתינה” בשני אפיקי מחשבה עיקריים, שנושאיהם זכו לתארים “פרינציפּיעלע” ופּראקטישע" “פּלשׂתינצעס”. ה“פרינציפיעלע”, אשר מרכזם היה וארשה ובין נושאיהם הראשונים בן־ציון רסקין ז“ל ויצחק טבנקין, ראו את נקודת המוצא של תורתם בארץ־ישראל, שהיא ארץ יעודו ההיסטורי של עמנו ואין כל מקום אחר בעולם אשר אפשר להמירה בו. והשפה העברית היתה בעיניהם שפת הדיבור והחיים בארץ־ישראל מעיקרה. דרכם של ה”פראקטישע פאלשתינצעס" – ובמרכזם י. רפאלקס (ניר), הובילה אף היא לארץ־ישראל. אבל הם באו אליה מטעמים “פראקטיים”, וגם השפה העברית לא היתה בעיניהם עיקר.
זכותו הגדולה של ב. ברוכוב, יוצר הזרם ה“פּרוגנוזטי” בקרב “פועלי־ציון” היא – שהצליח למזג ולאחד את מרביתם של הזרמים והגוונים ובתי־האב השונים ואחדם יחד תחת כנפי “נאשה פלטפורמה (הפלטפורמה שלנו), שנתחברה בפולטאבה ב־1906. אז נוסדה ברוסיה המפלגה הארצית, שיסודותיה מארכּסיסטיים, והיא קראה לעצמה בשם “יידישע סוציאלדמוקראטישע ארבייטער פּארטיי פועלי־ציון”. ומפלגה זו, שפרצה כעבור זמן קצר אל מחוץ לתחומי רוסיה ואף מחוץ ליבשת אירופה – איחדה בתוכה מראשיתה גם את אנשי ה”ויבסקער טאלק" ו“יקטרנוסלאבער טאלק”, את ה“פוליטישע קעמפער”, שנפלגו עוד קודם לכן – בימי סערת אוגאנדה בציונות – מן ה“מינסקער טאלק “. כן מיזגה בקרבה את ה”פערבּאנד” הפולני על גוניו השונים, אף כי לא כולם ולא בכל הזדהו עם השקפתו של ברוכוב, המיוסדת על תורת המאטריאליזם ההיסטורי. הויכוח הפנימי על יסודות ראשוניים עוד נמשך זמן רב בקרב התנועה פנימה, כשהוא נתון להשפעה מתמדת של המתרחש בעולם המחשבה הסוציאליסטית הרוסית. שם היתה נטושה אותו זמן המלחמה בין הסוציאלדמוקרטיה המארכסיסטית, המבוססת על המאטריאליזם ההיסטורי, כפי שביטא אותה פּליכאנוֹב – לבין המפלגה הס.רית, המבוססת על הווֹלוּנטאריזם, על הדגשת כוחה של האישיוּת ועל הרצון כגורם מניע בהיסטוריה. תורה זו, – מבטאה היה מיכאילובסקי ונושא דברו בסוציאליזם היהודי – ז’יטלוֹבסקי.
העשרות, שנתלקטו בארץ־ישראל מכל קצות רוסיה, חברי “פועלי ציון” לכל גוניהם וכל בתי־האב שלהם, שנתכנסו בסוכות 1906 לנסח לעצמם “פרוגראמה” – גם בקרבם רבו הויכוחים והתלהטו ה“דיסקוסיות” על יסודות תורתם ושרשי מהותם. “אם שני אנשים הודיעו, שהם “פועלי־ציון” – לא היה משמע מזה, שהיתה להם הבנה משותפת בעניינים. אבל השם היה חביב עליהם”. – דברים אלה, שסיפר ב. כצנלסון ב“פרקים לתולדות תנועת הפועלים” (כתביו, כרך י"א), מוּסבים על פגישה מוקדמת עוד יותר – על הנסיון הראשון ממש של מבשׂרי העלייה השניה לארגן את כוחותיהם במשותף.
פגישה זו נועדה בחודש אב תרס"ה (יולי 1905) בפתח־תקוה (ולפי גירסה אחרת “בחורף תרס”ה) בחדר־המשפחה הראשון של חלוצי העלייה השניה, חדרם הדל של יחזקאל וחיה־שרה חנקין.
[יט] 🔗
כי נעקוב אחר צעדי ארגון ראשונים של צעירי העלייה השניה ואחר גישושיהם בתוך המבוֹך הרעיוני, אשר ממנו נתגבשה תורת חייהם – שוב נהיה נאלצים לתת דעתנו על קפיצת הדרך שחלה ונתרחשה מאז ועד עתה, ושוב נעמוד תמהים ומשתוממים על הפלא ועל הנס.
אחד אחד התדפקו העולים הראשונים על דלתותיו של נותן־העבודה במושבות יהודה. ואם נקלט גרעין כלשהו במקום – מיד התחיל להצמיח שרשי ארגון, גם אם רפים וצנועים מאד היו בתחילתם. בכל מושבה, בכל פינה נתגלה מישהו מבין העולים, שנטל על עצמו את עול הדאגה לחדשים. העולה, אשר שהה בארץ חדשים מספר, – היה כבר בבחינת ותיק החש את החובה כלפי הבאים אחריו. ניצני־ארגון אלה, אשר צצו פה ושם, לא היה עליהם חותם מפלגתי כלשהו. “יהיה מי שיהיה העולה החדש – הותיקים במקום, כביכול, חייבים לעזור לו. כך סיפר אחד הראשונים, צבי סוכבולסבקי, ממייסדי “הפועל־הצעיר” בארץ (מחברי המושב כפר־בילו). הוא מספר על נסיון ארגונם של חבורת עולים קטנה, אשר נתרכזה ביפו בחורף 1904 – 1905, אף הם ללא צביון מפלגתי עדיין. חבורה זו נטלה על עצמה לארגן את צעירי יפו בני התושבים הותיקים. הם ערכו להם שיעורי־ערב והרצאות בנושאים ציוניים וכלליים, וכן גם שיעורי התעמלות. הם פתחו מעין לשכת־מודיעין לעולים החדשים, שבה קיבלו אינפורמציה לאן ולאיזו מושבה עליהם ללכת. הלשכה התקשרה עם שלושה איכרים: זלמן גיסין בפתח תקוה, הירשפלד בראשון־לציון וזלמן מינקוב ברחובות. שלושה אלה קיבלו על עצמם לעסוק בחיפוש עבודה לעולים החדשים. וכל מי שפנה ל”לשכה" הנ"ל, היה מקבל מכתב אל אחת המושבות ולא מעטים הפועלים, שסודרו כך בעבודה. וגם פעולה זו היתה כללית ובלתי מפלגתית.
המדובר הוא בתקופה שקדמה אף לאותה פגישה בחדרם של חיה־שרה ויחזקאל חנקין בפתח־תקוה, אשר לא נשארו ממנה אלא עקבות מעטים ורפים בספרות העבודה העברית. רישום פרוטוקולים לא היה עדיין מקובל באותם הימים ועתונות שתגנוז את הדברים לעתיד הימים טרם נוצרה. אחד הראשונים סיפר על פגישה זו כדברים הללו (“פרקי הפועל־הצעיר”, כרך א'):
“בחורף תרס”ה התקיימו כמה שיחות בינינו על ההתארגנות ועל קביעת איזו “פרוגרמה” לעצמנו. באחד הימים, באותה שנה, נקבעה הפרוגרמה בישיבה, שבה השתתפו, כמדומה, תשעה אנשים: שלמה לבקוביץ (מיודענו מפלונסק), אליעזר שוחט, שלמה צמח (פלונסק), ליפא טויב (פלונסק), שרה מלכין, יוסף רייכרוד, רפאל סברדלוב, יצחק כבשנה (פלונסק), פייטלזון.
בפרוגרמה הקצרה ההיא הודגש ענין כיבוש העבודה והשפה העברית וסומנו בין האמצעים בדרך למטרתנו: לשכות־עבודה, מטבחי־פועלים, מוסדות עזרה לחולים ועוד.
נקראה אסיפת הפועלים, שחיכו כולם לפרוגראמה, ובאו 30 – 40 איש. הפרוגראמה נתקבלה על־ידי כולם, אולם כשהגיעו לשם ההסתדרוּת שלנו – נתפלג המחנה. עוד בשיחות הקודמות הציעו אחדים את השם “פועלי־ציון”. לעומת זה אמרו אחרים: לשם הזה יש כבר תוכן מסוים, שאין אנו יכלים לקבלו פה. הוצע השם “הסתדרות הפועלים בארץ־ישראל”, אולם עוד היו לעינינו שׂרידי הסתדרויות הפועלים הקודמות, שלא ראינו את עצמנו כחבריהן, מאחר שהלכו בדרכים לא לנו. אז החלטנו לקרוא לעצמנו בשם “הסתדרות הפועלים הצעירים בארץ־ישראל”, להבדיל מן הפועלים הזקנים. ואת השם הזה הצענו גם לאסיפה. מצדדי השם “פועלי־ציון” טענו שאין לחשוש לתוכן המסוים של “פועלי־ציון” כי אנו, מארץ־ישראל נשפיע על התנועה שבחוץ־לארץ. אך לנו היו ספקות ביחס לכוח ההשפעה שלנו על המרובים שבחוץ־לארץ, ולא הסכמנו לשם. זה גרם, שחלק מהחברים לא נצטרף ל“הסתדרות הפועלים הצעירים”, שנוסדה אז ושקיצרה לאחר זמן את השם להסתדרות “הפועל־הצעיר”. אלה שלא נצטרפו – התארגנו אחרי זה בשם “פועלי־ציון”…"
לא על תוכנם של עיקרי הפרוגראמה, אשר הוּתותה לארגון הפועלים הראשון בארץ־ישראל, נתפלגו, איפוא, אלא על השם בלבד; הוא, כביכול, קבע את גורלו של ארגון הפועלים העברים, כי במזל של פילוּג נולד מראשיתו.
ואולם ש. צמח מספר בספרו “בראשית”, כי בויכּוּח הער שנתגלה באסיפה פומבית, שהועידו מייסדי “הפועל־הצעיר” ביפו בראש השנה תרס“ו, זמן מועט לאחר הפגישה בפתח־תקוה, התקיפו חברי “פועלי־ציון” את התוכנית שהוּתוותה בפתח־תקוה – “באמרם, כי מרובה בה יותר מדי הטיפול בעניני תרבות ותחית השפה והספרות; הציוניוּת גדושה בה יתר על המידה. התוכנית היא כשל חובשי בית־המדרש, של משכילים הרחוקים מן “השדרות הרחבות של העם”; הסיסמה “כיבוש־עבודה” היא בניגוד ל”סולידריות הפרולטרית”, – וכיוצא באלה מן הטענות שהיו שגורות אז בכל פה".
י. בן צבי, חברו של בּ. ברוכוב מפּוֹלטאבה ושותפו ביצירת “נאשה פּלטפוֹרמה”, בבואו לעקוב אחר הצעדים הראשונים של ארגון “פועלי־ציון” בארץ־ישראל מספר קצרות גם על הפגישה בפתח־תקוה:
“מן התקופה הקודמת לשנת תרס”ז נודע לי על שני נסיונות לארגן גרעין מפלגתי: עוד בקיץ תרס“ה (1905) נתכנסו פועלים בפתח־תקוה בצריפם של יחזקאל וחיה־שרה חנקין, אולם הם לא נתלכדו לארגון אחד, אלא נחלקו לשני מחנות, שנבדלו במגמתם האידיאוֹלוֹגית – מגמת “פועלי־ציון” מזה ומגמת “הפועל הצעיר” מזה. עצם ארגון המפלגה חל יותר מאוחר. “הפועל־הצעיר” נתארגן באוקטובר של אותה שנה, ו”פועלי־ציון" – בנובמבר. ההבדלים האידיאולוגיים היו בעיקר בענין “כיבוש העבודה” ו“ביצור המעמד”. לדברי אלכסנדר כרמון (שמואל סלושץ, מורה ומחנך בירושלים משך עשרות שנים), נבחר אז ועד מרכזי בראשון־לציון ובשליחותו עלה ש. סלושץ לירושלים כדי לארגן שם את סניף המפלגה".
לביסוס דבריו, מביא י. בן־צבי מכתב מיפו שנתפרסם בסוף פברואר 1906 ב“ייברייסקאיה ראבוטשאיה כרוניקה” (כרוניקת הפועלים היהודים) – העתון הראשון של “פועלי־ציון” שיצא בפולטאבה על־ידי מרכז המפלגה ולא האריך ימים, כי נפסק לאחר גליונו השלישי בפקודת הממשלה הצארית. באותו מכתב נאמר:
"בארץ ישראל קיימות שתי הסתדרויות פועלים, האחת “צעירי־ציון” (“הפועל הצעיר”) והשניה “פועלי־ציון”, עם שני מרכזים מיוחדים, ביהודה ובגליל. “הפועל הצעיר, מונה 90 חברים, ומספרם של חברי מפלגתנו (“פועלי־ציון”), הקיימת שלושה חדשים, הוא רק 60, מהם 40 ביהודה ו־20 בגליל. תכנית “פועלי־ציון” היא להקים מדינה עברית על יסודות סוציאליסטיים בדרך של מלחמת המעמדות…”
כל אלה היו בגדר של התחלות אשר לפני ההתחלה.
חוט קורותיה הרשמיים והמסודרים של מפלגת “פועלי־ציון” מוביל לאותה ועידה ראשונה בסוכות 1906 במלון ספקטור ביפו ו“הועידה התיאורטית” שנבחרה בה לשם ניסוח ה“פרוגראמה” הראשונה המפלגה בארץ־ישראל.
ועידה זו נתכנסה שבועות מעטים לאחר בואו של דוד גרין לארץ־ישראל ובה הופיע לראשונה על במתה הציבורית – הופעה, שהקו העיקרי המציין אותה מראשיתה הוא: עצמאות וחופש במחשבה, תוקף בביטוי והעזה בתביעה.
איש־מלחמה מראשיתו. בועידה זו יצא ראשונה בפומבי למלחמה לשם איחוד הפועלים בארץ־ישראל במפלגה אחת. רעיון האחדות, שנתגשם רק כעבור שלוש־עשרה שנה, עם יסוּד “אחדות־העבודה” בארץ ישראל (בשנת 1919) נולד בלבו עוד בהיותו בפלונסק. ערכו המכריע של רעיון זה עלה לפניו עם קריאת מכתבי חברו שלמה צמח על חיי הארץ ואנשיה ועם שמיעת סיפוריו המפורטים, בבואו לביקור בעיירת מולדתו, על פיצולם ופילוגם של קומץ הראשונים.
במשותף הגוּ שני החברים את הרעיון של ליכוד קומץ החלוצים הראשונים לשם המעשה האחד; ועל ענין זה נסבו רבות משיחותיהם בימים ובלילות, שבילו יחד על סיפון האניה, ובתום־לב האמינו בכוחם המשותף להגשים את משאת נפשם. ואולם בבואם ליפו נפלגו דרכיהם. לש. צמח חיכו בנמל חבריו מ“הפועל הצעיר” ואת פני דוד גרין קיבלו אנשי “פועלי־ציון”, אשר מכתב מוארשה בישׂר להם את דבר בואו. ואף־כי השנים גרו אחר־כך בפתח־תקוה בחדר אחד וקשרי החברוּת שביניהם לא נוּתקוּ – ראו עצמם מעתה עומדים בשני מחנות שונים, ולא פעם עוררה ידידות אישית זו תגובת־תמהון על התופעה המשוּנה של “פועל־צוּריניק” ו“פועל־ציניק” הגרים בכפיפה אחת.
ולא באלה בלבד היה דוד גרין בבחינת יוצא־דופן בקרב חבריו למפלגה, החל מיום בואו לארץ. הם ראו סתירה בין להטו המהפכני – לבין זיקתו לשפה העברית ותרבותה כשפת החיים והספר בארץ־ישראל, ובקנאותו לדיבור העברי לא ראו כל הפרש בינו לבין חבר “הפועל־הצעיר”. בהופעתו הראשונה לא כבשו דעותיו את לבם של אלה, אשר היוו באותם הימים רוב בקרב חברי “פועלי־ציון” בארץ ורוחם שלטה בחיי יום יום של המפלגה. הם העריכו את כוחו בנאום ובויכוח, אבל לא ראו בו את האיש אשר דעותיו הן הביטוי הנכון להלך־רוחם. ובשלושת ימי הדיון ברמלה, אשר דוד גרין ישב בו ראש – נטש פולמוס חריף וממושך על כל סעיף וכל תג.
י. בן־צבי עלה לארץ כששה חדשים לאחר הועידה הראשונה (לפני כן, בשנת 1904, שנתיים וחצי לפני בואו לשבת ישיבת קבע בארץ־ישראל, סייר בארץ עם אביו – והוא עודנו סטודנט־נער). הוא בא לאחר שנים של פעולה ביצירת התנועה בראשיתה. ביום בואו שם פעמיו לפתח־תקוה, ושם נפגש בפעם הראשונה עם דוד גרין, “אשר תפס כבר אז עמדה מרכזית ב”פועלי־ציון“. שוחחנו על עניני המפלגה בארץ ועל עניני התנועה בגולה, על תנאיו של הפועל ועל סיכוּייו בארץ. דיברנו על הועידה הקרובה (השניה) של המפלגה, העתיד להתכנס בעוד שבועות אחדים ( הועידה נועדה לחג השבועות)”.
על מועצת־רמלה מספר הוא מפי השמועה, כי עליה הטילה הועידה הראשונה “לעבּד תוכנית עיוּנית ולהביא אותה לדיון ולאישור בועידה כללית של המפלגה. חברי הועדה המצומצמת הזאת החליטו להתאסף במקום־סתר, כדי שלא יפריעו אותם חברים סקרנים. לשם כך בחרו באכסניה שברמלה, בדרך העולה מיפו לירושלים, ושם התבודדו במשך שלושה ימים”. בועידה התבלטו שני זרמים: הזרם ה“שׂמאלי” הרדיקאלי, שהתאמץ לנסח את התוכנית על טהרת המרכסיזם הצרוף, וה“ימני”, הלאומי, שהשתדל להבליט את הצד המיוחד של הבעיה היהודית ופתרונה הציוני הארצישראלי. על הזרם הראשון נמנו אנשי רוסטוב, ועל השני – החברים מפולין וליטא עם דוד גרין בראש. כתוצאה מדיוניה של הועדה נולדה ה“פלאטפורמה של רמלה”, המזכירה במידה מרובה את הפלאטפורמה של המפלגה הרוסית. פּלאטפוֹרמה זוֹ הובאה לדיון בפני ועידת הצירים שנתכנסה ביפו בימים י“ט–כ”ד בטבת (תרס"ז), אישרה את הפּלאטפורמה ועיבדה הצעה של תוכנית פעולה מידית".
[כ] 🔗
אחד מעשרת המשתתפים בפגישת־רמלה – זאב אשור, מראשוני־הראשונים, פועל־דפוס כל ימיו – סיפר מהוי הימים ההם כדברים הללו:
כאשר נסתיימה הועידה הראשונה, יצאו המתכנסים ממלון ספקטור שביפו כולם יחד, כחמשים איש, והלכו בחבורה גדולה עד קצוֹת העיר, כשהם ממשיכים בויכוחיהם בענינים הנדונים. עד שבאו לפרשת־דרכים, אשר שם צריכים היו להיפרד מעליהם ההולכים לראשון־לציון ולירושלים. ישבו לנוח באחת התעלות מאחורי הכפר הערבי אבו־כביר (כיום בתחומי תל־אביב) והוסיפו להתוכח. ושם, בשבתם בתוך התעלה, בחרו מתוכם את העשרה, חמשה חמשה מכל זרם, אשר יתייחדו בפינה שקטה, לבל יפריעו אותם בעבודתם וינסו כוחם בניסוח ה“פרוגראמה” שתתקבל על דעת כולם. וכך, בלא שהיות יתרות, ללא צרורות ותרמילים, קמו העשרה ושמו פעמיהם בדרך העולה לרמלה – מהלך שעות.
– מדוע רמלה דוקא?
על כך השיב איש־העליה השניה במבט רב־משמעות, אשר הביע בלא־מלים: אכן, מי שלא נתנסה בחיי הימים ההם – הוא לא יוכל להבינם.
– וכי היו אלה אנשים נורמליים, שחייהם כחיי אדם? – אמר. – ללא בית ומשפחה היו, ללא שבת וחג. עבודה ובטלה המשמשות בערבוביה היה אורח חייהם הרגיל. העבודה לא היתה מצויה במידה מספיקה. ואם אין עבודה במושבה אחת – קם אדם ונושא רגליו והולך למושבה אחרת. כך היו נודדים ממושבה למושבה, עוברים ברגל ממקום למקום, והרגל הנדודים היה להם חלק בלתי נפרד מהוי החיים.
זאב אשור היה אולי היחידי בכל חבורת העשרה, שעבודתו קבועה – הוא עבד בבית דפוס ערבי־נוצרי בירושלים – ושׂכרוֹ הגון, כי פועלי דפוס לא היו עדיין מצויים כמעט בארץ. ואולם גם הוא, שעתו לא היתה דוחקת ביותר – וכי יש לו לאדם בעולמו דבר שהוא למעלה מן הענינים העיוניים האלה, אשר בהם שמו העליה השניה את כל מעייניהם ולהט כמיהתם לחיים חדשים על אדמת המולדת?
חוסר יציבותו של איש העלייה השניה במקום – הוא אחד הגילויים האופייניים לימים ההם. ומקורו היה לא רק בחוסר עבודה, אלא גם בקשי ההסתגלוּת אליה. מה רבים היו אלה שניסו כוחם בעבודת המעדר – העבודה האחת שהיתה מצויה בימים ההם – ונכשלו. ואף מי שהניסון עלה בידו, – לא עמד בו לאורך ימים וראה את דרך עתידו סתומה ואטומה, באין כל אפשרות לו להיאחז בעבודה אחרת, כי עבודה אחרת לא היתה כלל בנמצא בקרב הישוב הקטן והדל. זה היה מקורה של הנדידה המרובה ממקום למקום והיציאה הגדולה מחופי הארץ והיאוש הגדול, נחלת רבים מהנשארים, והצורך הדחוף והתקיף להעמיק חקר בבירור מהותם ובניסוח דרכם, להגביר את הכוח הארגוני, ללכּד את המחנה הקטן של השותפים לתנאי החיים הקשים מנשוא. על כן כה רב ומכריע היה ערכן של הועידות הראשונות בחיי כל יחיד. כגורם אישי היו לגורלו ועתידו.
[כא] 🔗
להבנת מהותן של הפרוגראמות הראשונות והויכוחים שנסבו עליהן, יש לדעת, כי בקרב העשרות המעטות שהיווּ בימים ההם את ציבור חברי “פועלי־ציון” התבלטו שלוש קבוצות עיקריות. הראשונים שבאו בחבורה מלוכדת היו אנשי הוֹמל, כתריסר חברים, שעלו לארץ מיד לאחר הפוגרום בעירם. הם נשתייכו לאגודת “פועלי־ציון” שבהומל עוד לפני היווסד המפלגה הארצית ברוסיה. על ה“מינסקער טאלק” נמנו וקרובים בדעותיהם היו לכל “פועלי־ציון” הליטאים – בני וילנא, גרודנה, דוינסק ומקומות אחרים, שהיוו את גל העולים הראשון באותם הימים. הם ינקו ממקורות תרבות ישראל, והגורם הלאומי היה המניע העיקרי לצאתם מרוסיה על מנת להפליג לארץ־ישראל. חלק מהם קיימו את מצות העבודה בפועל החל מגיל רך ותפיסתם המעמדית נתבססה לא על נוסחאות מופשטות, שהיו רוֹוחוֹת ברחוב היהודי ערב המהפכה הרוסית ולאחריה, אלא על חיים של מציאות קשה, שהתנסו בה בגופם.
קבוצה מצומצמת במספר, אך בולטת ברצינותה ובמשקלה האישי, היו המעטים שעלו מקרב “פועלי־ציון” בגרודנה. לפי הגדרת י. בן־צבי נמנו אלה עם “הזרם השמאלי של המינסקאים”. הראשונים שבהם היו אברהם קריניצי והאחים שוחט.
ישראל שוחט, מחוגי האינטליגנציה היהודית בגרודנה, בא לארץ בפורים תרס"ד. ושמו נקשר בקורות התחיה באחד המפעלים הנועזים ביותר, אשר שינו את פני ההיסטוריה היהודית, ביצירת “השומר”.
נפגשתי עמו בדירתו הצנועה בלב תל־אביב. לבוש היה גם עתה חולצה רוסית של סַאטין שחור, עטורה רקמה אדומה, ועל ראשו הבלורית הגבוהה, אשר בינתים זורקה בה השׂיבה. כל קמט מחריצי הקמטים העמוקים, אשר חרשו השנים בפנים הבולטים, הרגביים, מספר פרשת חיים סוערים, רבי מעשׂים ועשירי לבטים. סטודנט צעיר היה כשנקלע לתוך עולם הבעיות הגדולות והלבטים הקשים של בני דורו. לבה של האינטליגנציה היהודית בגרודנה נקרע לגזרים בין רעיונות שחרורו של הפועל ובין הציונות המעשית. אחד המרכסיסטים בגרודנה, למשל, היה לייב יפה (מנהל קרן־היסוד שנים רבות, נספה במלחמת ישראל, בהפצצת בית הסוכנות היהודית בירושלים). ציוני ליבראלי היה במהותו ולפי תפיסת עולמו – והוא אבי “פועלי־ציון” בעירו. היושבת־ראש היתה חנצ’ה (חנה מיזל, אח"כ אשתו של אליעזר שוחט). ישראל בן השבע־עשרה, רבולוציונר ברוחו, יצא אז לוארשה לרגל לימודיו. זוהי התקופה שבה התחיל להתגבש רעיון “פועלי־ציון”. על הבמה הופיע אז ברוכוב, שעבר מן הציונות הכללית לשמאל ופיתח את תורת ה“בסיס” שלו. הצעיר מגרודנה נתפס לרעיון הפרוליטאריזציה של ההמונים היהודים, שאין להם מקום בארץ מושבם, והתוצאה הטבעית ממצב זה היא בקשת “טריטוֹֹריה” לשם המלחמה הכלכלית; וטריטוֹריה זו יכולה להיות גם ארץ־ישראל. בוארשה נפגש כבר עם זרם פועל־ציוני בעל גוון אחר, ה“פרינציפיעלע פאלעשתינצעס”, אשר ראו את ארץ־ישראל כעיקר וכנקודת־מוצא לפתרון הבעיה היהודית. בבואו לארץ נפגש עם קבוצת עולי הומל, שנמנו עם ה“מינסקער טאלק”.
“אותה תקופה עלה גם סעדיה פז ממינסק – מספר י. בן־צבי – וכשנה לאחר זה – אלכסנדר זייד ועוד חברים מאגודת וילנה, אשר הלכה גם היא בעקבות מינסק. העלייה הזאת היתה קשורה קשר אורגני בחיי המפלגה, אשר ממנה נאצלה. הסניפים עזרו לעליית ה”פּיוֹנרים" שלהם והיו מלוים בהמון את העולים לציון“. בין החלוצים הראשונים יש לקבוע את שמו של פּיניה ויגודסקי, מראשוני העולים מלודז. לפני עלותו בא לוילנה לשם התיעצות בדבר ארגון תנועת ה”פּיוֹנרים" וחברי המרכז עודדוהו במעשהו הנועז. אחרי־כן השתתף בכינוס ה“בילויים החדשים” באודיסה.
זה היה הגרעין הראשון. אליהם נצטרפו אחד אחד מקוקז ומאוקראינה, מאודיסה ומביסרביה.
חבורה בעלת גוון מיוחד היו הצעירים שעלו מגליציה האוסטרית, אשר העתון שלהם, “אידישער ארבייטער”, שימש את התנועה כולה לאחר שהופסקו העתונים ברוסיה. בין החברים מגליציה יש למנות את שמותיהם של משולם דוידזון, ראובן אוֹקוּן, צבי אַרמון, נתן גולדברג, מנחם הכהן, רוטנברג, אקר, ואחרים.
בחורף תרס"ו באו לארץ עולי רוסטוב וקרים. זו היתה החבורה הראשונה שבאה במספר רב כל־כך, כשלושים איש, וביניהם גם צעירות אחדות. הם באו לאחר הפרעות, שהצטיינו באכזריותן. גם ברוסטוב נתלכדה הגנה־עצמית שנתארגנה על־ידי “פועלי־ציון”. ומתוך המגינים צמח ונתגבש גרעין רציני של אלה, אשר בסתר לבם הכינו את עצמם זה כבר לעלייה. הדחיפה האחרונה להחלטתם הנועזת היה רצח הסטודנט אוגוז, ראשי “פועלי־ציון” במקום, שנפל בידי הפורעים.
עולי רוסטוב היווּ שכבה סוציאלית שונה תכלית שינוי מן העולים מליטא. את הלשון העברית לא ידעו ואף אידיש דיברו בקושי. שרשיהם הלאומיים היו רפים והכרתם הציונית מטושטשת. את השכלתם בסוציאליזם ומארכסיזם קנו להם מתוך קריאת חוברות עממיות וחומר תעמולה של ימי המהפכה. רק מעטים בהם היו בעלי השכלה, ואף אלה לא העמיקו שרשים בידיעת העם ותרבותו. השפה השגורה בפיהם היתה רוסית ודעותיהם טבועות בחותם מהפכת 1905. אנשי־עבודה עליזים וטובי־לב היו, אשר הליכותיהם פשוטות ויחסי חברוּת טובה שוררים ביניהם. ואולם דל ורפה היה הקשר הרעיוני שאיחדם בתקופה זו של שפע הרעיונות הגדולים, הלאומיים והסוציאליים גם יחד, אשר מילאו את עולמם של העולים האחרים.
הרוסטובים כבשו את ההגמוניה בקרב המפלגה ביהודה – ביפו ובמושבות הסמוכות. אולם לא התערו בחיי הארץ, ודומה היה שהם ממשיכים לחיות כאן כאשר חיו ברוסטוב. אופייני בנידון זה הוא מכתב שנשלח מאת אחד מבני הקבוצה הזאת, או מהמקורבים לה, לעתון הרוסי של “פועלי־ציון” “מולוט” (“הפטיש”) שבסימפורופול – עתון זה יצא בשני גליונות בלבד ואז החלה המפלגה בהוצאת עתונה באידיש, “דער פרולעטארישער געדאנק” (הרעיון הפרוליטרי"), שיצא אף הוא בשלושה גליונות והממשלה הפסיקתהו ואסרה את החברים האחראים להוצאתו. הכותב עומד על החשיבות המיוחדת של ארגון “היסודות המקומיים”, ומספר על הפעולה החינוכית הנעשית בירושלים בעזרת הספרות ה“ז’רגונית” המעטה אשר ברשות החברים. הוא מדגיש, שהפועלים המקומיים מורכבים מספרדים ואשכנזים, אולם אלה כן אלה אינם יודעים רוסית, ומשום כך דרושה להם ספרות ז’רגונית (י. בן־צבי, ספר העלייה השניה).
זמן מועט לאחר זה, בקיץ אותה שנה, באה הקבוצה הבולטת השלישית, והיא שונה מן הליטאים והרוסטובים גם יחד. אלה היו צעירי פלונסק, בני־טובים, חניכי העיירה הציונית ומייסדי אגודת “עזרא”, מושרשים בציונות ובתרבות עברית היו ובפיהם השפה העברית תחת האידיש של הליטאים והרוסית של הרוסטובים. הראשונים שבחבורתם, אשר עלו עוד בתרס“ד, הצטרפו לקבוצה הקטנה של מייסדי “הפועל־הצעיר” והאחרים, אלה שבאו בקיץ תרס”ו – ובהם אברהם דוד לבקוביץ (אחיו של ש. לביא), יחזקאל בית־הלחמי, רחל נלקין (אח"כ בית־הלחמי) ואחרים, היוו גרעין בעל צביון משלהם בקרב מחנה “פועלי־ציון”.
ותשומת לב מיוחדת עורר אחד מן החבורה. דוד גרין.
“הוא בא והציל את המצב – סיפר ישראל שוחט – הרוסטובים קנו להם השפעה על העולים בגישתם הקלה לחיים ולעניין שנטלו על עצמם. הם הכניסו נימה של הוי זר לרוחם של בחורי ליטא ופולין, אשר אך זה יצאו מכתלי בית המדרש. בשיריהם הרוסיים ובריקודיהם העליזים גרפו וסחפו את היסודות הרעיוניים שהביאו אותי לארץ ולא היה לי כוח לעמוד יחידי בפניהם. הייתי אז פועל ביקב ראשון־לציון ואחר־כך מנהל חשבונות ואקונום בבית־הספר ליתומי קישינוב, שהביא עמו בלקינד לארץ. אליעזר אחי היה כבר אז “בצד השני” ו”הפועל־הצעיר" התחיל מלכד את כוחותיו במרץ. קראתי לעזרה את מיכאל הלפרין שהיה מהלך אז בארץ כחוזה, איש־הרוח, אבל אי אפשר היה להשען עליו מבחינה ארגונית, כי הוא היה נתון לעולמות של הזיה רחוקה. איש “פועלי־ציון” היה ברוחו בהכרתו, אבל תשלום מסים וארגון מפלגתי נחשבו בעיניו לקטנות שאין להן כל ערך. רוחו היה נתונה לתכניות גדולות של הליכה לחורן, כדי להווֹת שם שבט של בדוים יהודים, או יצירת צבא עברי בארץ ועליית רבבות מן הגולה. הייתי מיואש. התורה שהבאתי אתי מגרודנה עדיין רעננה היתה בלבי, ובמושבה הבהב כבר והדריך את המנוחה רעיון השמירה העברית. האומנם ייסחף כל זה ויינשׂא ברוחם הקלה של בחורי רוסטוב? על כן שמחתי מאד בבוא דוד גרין, אף כי לא הכרתיו לפני כן פנים אל פנים. הוא דיבר בהתלהבות, באש. מיד הטלנו עליו כל ויכוח עם אנשי “הפועל־הצעיר”, ובמהרה נודע שמו בקרב הציבור הקטן שלנו. בכל ענין קשה הייתי לוקח אותו לעזרתי. כך היה במשלחתנו לחיסול השביתה ביקב ראשון־לציון, אשר בראשה עמד מוסייצ’יק הרוסטובי, שחזר כעבור זמן לרוסיה והיה שם קומיסר ידוע לאחר המהפכה הבולשביסטית. אני באתי למשא־ומתן עם גלוסקין חגור אקדח – כמנהג הימים ההם – ודוד גרין בא מזוין בנימוקים ובהוכחות. וכך יצאנו מן העסק בכבוד, ולמדתי להעריך את החבר החדש, שבא אלינו".
ולא עבר זמן רב וישראל שוחט וחבריו ראוהו במבחן אחר, במלאו את התפקיד של יושב־ראש אותה “ועידה תיאורטית” ברמלה, אשר כל סעיף שבדיוניה היה נושא לויכוחים מסובכים במשך שעות מרובות וכל פרט שבה הוכרע בהצבעה.
“ואז למדתי שוב להעריך את דוד גרין – הוסיף שוחט. – בשלושת ימים אלה נתגלה לפני ככוח דינאמי ותוסס, בעל יכולת ביטוי בלתי רגיל, המסוגל לגשר בין שני העולמות הרחוקים – לאומיות וסוציאליזם”.
[כב] 🔗
לאומיות – וסוֹציאליזם. שני ערכים אלה הביא עמו לארץ, כשהם רעננים וחתומים בחותם של ראשוניות, נישאים בסערה ובטוהר של אהבת נעורים. לאומיות, שינקה ממקורות ראשונים של מסורת־אבות ונצרפה בכור המבחן של התקווֹת הציוניות הגדולות עם הופעת הרצל והאכזבה המרה לאחר קונגרס־אוגאנדה. וסוציאליזם, שנבע מעומק הלב הצעיר המשווע לצדק ונבחן בכוּר המהפכה הרוסית הגדולה וכל שקדם לה וכל שבא בעקבותיה. שני הערכים לא נתמזגו עדיין להלכה ולא היו עדיין לתורה מבוססת ומנוסחת, אך הם נתלכדו למעשה והיו לתורת־חיים, אשר אותה הגשים בלב ונפש בעלותו לארץ ובהיותו בה לפועל בפרדסי פתח־תקוה, ביקב ראשון־לציון (בקיץ 1907), במשקו של איכר בזכרון־יעקב ואחר־כך בסג’רה שבגליל.
המעשה הקדים, איפוא, את התורה החתומה בחותם ה“פּרוֹגראמה” של מפלגה וכרטיס־חבר בה.
רושמי קורות צעדי־בראשית, המנסים לקבוע את מקומו של כל יחיד מקוֹמץ הראשונים בקרב הזרמים והגונים השונים של ימי ההתחלה, אשר מהם נתלכּד הפלג שהיה כעבור זמן לנחל איתן, מונים את דוד גרין עם ה“פּרינציפיעלע פּאלעשׂתינצעס”, אשר מרכזם היה ביתו של יצחק טבנקין בוארשה. בשנותיו הראשונות בארץ רואים הם אותו במחנה “הזרם הימני” של "פועלי־ציון. אך הוא עצמו מעיד:
“עד בואי לארץ לא הייתי בעצם חבר “פועלי־ציון” כלל. הייתי סוֹציאליסט והייתי ציוני ולא נשתייכתי לשום זרם מסוּים.”
מתלמד יהודי צעיר בוארשה היושבת על הר־געש. ריבולוציונר ברוחו. הספר שהלהיב אותו והשפיע עליו לקשרו אל בעיות המהפכה וההמונים המתקוממים – היה “פודפולנאיה רוסיה” (רוסיה במחתרת") לסיטיפיאנק, אשר הנוער קרא אותו בנשימה עצורה. בלבו של בן פלונסק וחניך אגודת “עזרא”, נתעורר צער גדול וקנאה בוערת לעמו ולשׂפתוֹ: מדוע אין לנו ספר כזה מחיינו ובעיותינו? והרגשת היתמות החבויה בלב הגבירה את השלהבת הלאומית ובקשה מוצא במעשים.
עד עלותו לארץ זכורות לו שתי ועידות של “פועלי־ציון”, אשר השתתף בהן כאורח מוזמן – אם בזכות מוצאו מפלונסק הציונית ומלחמתו נגד ה“בּוּנד” בעיירתו ואם בזכות החלטתו לעלות לארץ־ישראל. שתי ועידות של שני זרמים שונים היו אלה, האחת של ה“פרינציפיעלע” והאחרת של ה“פראקטישע פאלעשׂתינצעס” – ובשתיהן גם יחד היה הוא בבחינת יוצא־דופן, כי לא קיבל את התיאוריות המפותלות והמפולפלות, שהתכוונו להתאים עצמן – ויהי מה! – לנוסחאות המסובכות אשר שלטו אז בויכוח. בגלוי ובבהירות הביע את דעותיו הוא, אשר גיבש לעצמו במחשבתו העצמאית.
הועידה הראשונה היתה בבית הוריו של יצחק טבנקין ברחוב נאלבקי. מועידה זו נשתייר בזכרונו גל של מטבעות נוצצות, “אימפּריאלים” רוסיים, שהיו נערמות על השידה תלים תלים – קציר פעולות ה“אֶכּספּרוֹפּריאציה לצרכי המפלגה, שהיו נהוגות גם בקרב “פועלי־ציון” בראשיתה, אף כי לא בהיקף רחב כאשר ב”בּוּנד".
הועידה נמשכה שנים או שלושה ימים רצופי ויכוח סוער. בן־ציון רסקין, מורה וסופר ילדים, משענתה הרוחנית של קבוצת ה“פּרינציפּעלע פּאלשׂתינצעס”, שסביבו נתלקטו י. טבנקין, בלוך־בלומנפלד, ירבלום ואחרים, – הרצה באותה ועידה הרצאה מדעית ארוכה, שבּה נתכוין להסביר בכוח הדיאלקטיקה של המאטריאליזם ההיסטורי, כי מבנה המוח היהודי עשוי כך, שארץ ישראל טבועה ביסודו מעיקרו. הסברה זו, שבאה להוכיח את תורת פלשתינה ה“פרינצפיונית” על יסודות מדעיים מפולפלים, בניגוד לתורתו של ברוכוב ה“פרוגנוזטי”, נראתה מגוחכת בעיני הנער האורח, אשר היה ברוחו ארצישראלי מלידה, מירושת אבא וסבא והדורות שקדמו להם. והוא הסתער לויכוח בלי לחוס על קדושת הנוסחה המדעית ועל הפראזה, שהיתה מקודשת מאד בימים ההם ושימשה נשק חם ויעיל ביותר.
הסתער – ויצא מן הועידה מוכתר בתואר “בּוּנדיסט…”
הועידה השניה שהשתתף בה חלה כבר בזמן שרגליו עומדות בשערי ארץ־ישראל – שבוע לפני עלייתו. ועידה זו בדירתו של רפאלקס היתה, דירה נאה של משפחה אמידה מקרב הבורגנות היהודית. זוכר הוא את ה“סאלע” (חדר־האורחים) המרוהט יפה ואת המשמר שליד הבית. בועידה זוֹ נטש הויכוח נגד ה“ווֹלוּנטאריזם”, שעמד בסתירה למארכסיזם הצרוף. המתכנסים התייחסו בכבוד לחבר האורח, אשר ידוּע היה, כמובן, כי הוא עומד על סף עלייתו ומקיים בגופו את משׂאת־הנפש שהבהבה כבר בימים ההם בלב רבים. ואולם הם לא יכלו להשלים עם פגיעתו ב“וויסענשאפט” (מדע – מלה מקודשת מאד היתה אותו זמן) ובהופעתו בויכוח כ“ווֹלוּנטאריסט” נלהב.
ושונה מאחרים, עצמאי ומקורי ומרחיק ראות, היה גם בבואו לארץ. בועידת “פועלי־ציון” אשר בה נפגש פעם ראשונה על הבמה הציבורית עם הלכי־הרוח השונים שבקרב הגרעין הראשון, אשר ממנו נוסדה המפלגה ובה הציע את הצעתו בדבר איחוד מחנה הפועלים בארץ־ישראל – שם התנהל ויכוח סוער לא רק על עצם הרעיון של הסתדרות כללית, אלא גם על הגדרת מהות חבריה של ה“אלגעמיינע ארגאניזאציע” (הסתדרות כללית). בניגוד להצעתו, שדיברה על הסתדרות כללית של “אידישע ארבייטער” (עובדים יהודים), – אמרו המתוכחים: “ארבייטער אין פאלעשׂתינה” (עובדים בפלשתינה).
בין ראשי המתוכחים היו רוחימוביץ וסוברנסקי מחבורת הרוסטובים, אשר נבחרו בועידה למרכז הראשון של “פועלי־ציון” בן חמשה חברים. והם גם שהיו מיוצגים כראוי בועדת־רמלה, אשר אוירת הקונספיראציה ששררה בה היתה רק אחד מאותות ההשפעה שנתמשכה עליה מחיי התנועה ברוסיה. בחירתם של עשרת חברי הועדה אף היא היה לה אופי קונספיראטיבי. ויושב־ראש הועידה, דוד גרין, לחש באזנו של כל אחד מן העשרה, כי הוא בין הנבחרים, מבלי שידעו על כך האחרים.
בה בשעה שהעשרה היו מסובים לדיוניהם הסודיים באחד מחדרי ה“חאן” – ישבו בחדר הסמוך כל חברי סניף ירושלים, הגדול בסניפים בארץ, שחנו ברמלה ללינת לילה בדרכם חזרה מן הועידה, בלי לדעת מי הם שכניהם. אחד מאנשי ירושלים, נחום לוין (ממייסדי המושבה כנרת וממתישביה), נכנס בטעות לחדר הועדה – ומיד נסוג אחור בבהלה, כאילו חטא חטא כבד בהיגלות לו הסוד הכמוס.
[כג] 🔗
ה“פּלאטפוֹרמה של רמלה” נוּסחה במקוֹרה באידיש, בארבעה סעיפים ארוכים וכבדים ונתפרסמה ראשונה ב“דער פּראלעטארישער געדאנק” (עתונם של “פועלי־ציון” ברוסיה). הקשר לארץ־ישראל מובלט בה באספקלרית העולם הכללי וגישתה לציונות היא מתוך תפיסה סוציאליסטית מובהקת. הרקע המדעי שלה מארכסיסטי – היסוד הכלכלי הוא המדריך את חיי החברה. כל סעיף שבה מעיד על התלוּת בפרוֹגראמה של המפלגה ברוסיה.
במכתב מארץ־ישראל, שנכתב באותם הימים אל מפלגת פועלי־ציון באמריקה, נאמר:
מפלגתנו מתבססת על הפּלאטפוֹרמה של פועלי־ציון מיקאטרינוסלאב (תלמידי ברוכוב). מטרתנו ליצוֹר בארץ־ישראל חברה עברית המבוססת על יסודות סוציאליסטיים, והאמצעים לכך: לנהל מלחמת־מעמדות בלתי פוסקת כדי להיטיב את מצבם של הפועלים ולחנכם בתור מחנה פועלים בעל הכרה מעמדית, אשר סופו שיהפוך את המשטר הקיים ויביא לנצחון הסוציאליזם".
הסעיף הראשון של ה“פלאטפורמה” פותח בפסקה, שהועתקה מן המניפסט הקומוניסטי בתוספת השקפתו של ברוכוב, המנוסחת בחוברת שלו “מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית”:
"את דברי ימי האנושות מהוה מלחמת הלאומים והמעמדות.
הדרך, שבו מייצרים בני־אדם את המצרכים לקיומם והתנאים הטבעיים־היסטוריים של תהליך הייצוּר מחלקים את האנושות לחברות ולמעמדות.
דרך־ייצוּר מסוּים יוצר פּריבילגיות מסויימות וכו'.
מצב מסוּים של תנאי הייצור, כשהוא נעשה צר מדי התפתחותם של כוחות היוצר בחברה, הריהו דוחף אותם לתפוס בסיס כלכלי נכרי – טריטוריה – וזה מעורר התנגדות מצד חברה שניה" וכו'.
הסעיף השני יש בו “התבוננות בחיים החברתיים־כלכליים שבפלשׂתינה”, אשר בה שולט המשטר הפיאודלי ו“בו בזמן ניכרים פה סימני קפיטאליזם” – –. ניצני הקפיטאליזם ניכרים ביותר במשק החקלאי, “במקום שפועל בעיקר הקפיטאל הבינוני. במידה שאפשר לראות מראש את ההתפתחוּת בעתיד, – יאריכו עוד ימי שלטונו של הקפיטאל הבינוני במשק החקלאי (השאלה: מהו הקפיטאל שיתפתח עתה בתעשיה – נשארה פתוחה לויכוח)”.
המסקנה מניתוח זה כלולה בסעיף השלישי האומר:
“הקפיטאליזם המתפתח בפלשתינה נזקק לפועלים משכילים בעלי מרץ”, – – ועל כן תלוי המשק שלה “בעלייתם של פועלים מחוץ לארץ, המפותחים יותר.”
הסעיף האחרון, הסוקר את גורמי העלייה של ה“קפיטאל הגדול” לפלשׂתינה ושל ה“קפיטאל הבינוני” – קובע, כי “המניעים הגורמים לכך, שחלק מההגירה העולמית זורם לפלשתינה, נובעים מהעובדה, שההמונים הנרחבים ביהדות נדחקים מתוך כל שטחי־הייצור והם נאלצים להגר”.
מצע זה, המתעלם מן המציאות הריאלית של חוסר־עבודה במושבות יהודה והשומרון וההתנוונות בכל פינות הארץ והתנכרותו של הפרדסן לפועל היהודי – כאילו לא בארץ ישראל נכתב. תוכנו מגלה מה רבה היתה עדיין מידת תלישוּתם של צעירי העלייה השניה מחיי הארץ ותנאיה, ובד בבד מה גדולה היתה תלוּתם בתנועה העולמית והפרוֹגראמה שלה.
ורק קבוצה קטנה בתוכם, ואִתה דוד גרין, לחמו כבר אז לעצמאותה של התנועה בארץ, לדרך מקורית מיוחדת משלה ולהשפעתה על הגולה – שאיפה שהוּשׂגה אף היא רק עם ייסוּד “אחדוּת־העבודה”, כעבור שלוש־עשרה שנה.
שבועות מעטים לאחר ישיבת רמלה, בימים י“ט – כ”ב בטבת, נתכנסה ביפו ועידת־הצירים הראשונה של “פועלי־ציון” לברר את סעיפי ה“פּלאטפוֹרמה” של ועדת רמלה ולבחון אותם לאור המעשה. סעיף ראשון של ההחלטות, שנתקבלו בועידה זו ונתפרסמו ב“דער פּראלעטארישער געדאנק” (וילנא, 26 בפברואר 1907), מדבר על “הצברת אמצעי הייצוּר ובינוי החברה על יסודות סוציאליסטיים; כאמצעי יחיד – מלחמת המעמדות”. ואולם הסעיף השני, המוקדש ל“השאלה הלאומית”, מנוסח קצרות וברורות במלים אלו:
“המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת”.
הסעיפים הבאים עוסקים בעניני העלייה, תנועות פועלים יהודיות בגולה, הקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי ועוד. הסעיף האחרון, התשיעי, מוּסב על ענין, שהיה אופייני לתנאי הזמן – פילאנטרוֹפיה:
“המפלגה נלחמת בפילאנטרופיה במידה שהיא מורידה את המוּסריוּת של האוכלוסיה היהודית ומעכבת את ההתפתחוּת של כוחותיה היוצרים”.
כך הביע איש העליה השניה את מחאתו כלפי הוי החיים של הישוב הישן והישוב החדש במושבות.
סעיף מיוחד בהחלטות אלו מוקדש לשאלת השתתפותם של “פועלי־ציון” בקונגרס הציוני, אשר היתה עוד שנוּיה במחלוקת. את הרקע למחלוקת זו רואה ב. כצנלסון (“פרקים לתולדות תנועת הפועלים”) כמס הרעיוני, אשר נאלצה תנועת “פועלי־ציון” לשלם ל“בּוּנד” – “כיון שה”בּוּנד" הדביק לפועל הציוני את התיו של בורגני, שאיננו איש מעמד־הפועלים". ומכאן הגישה לשאלת השתתפותו בחיי הציונות: “אמנם, הוא צמח מתוך ההסתדרות הציונית, בתוכה נתגלה, ממנה ינק הרבה מאד, – אבל מכיון, שהפועל־ציוני, ששמע יום־יום, כי מחובר הוא עם הבורגנות, או כמו שהיה כתוב אז בספרות האנטי־ציונית: “נגררים בזנב הציונות” – וזה הרי העלבון הגדול ביותר שאפשר היה לומר לפועל־ציוני – רצה לקרוע את הזנב הזה, – – ואז באה התיאוריה וסמכה את ידה על רצון זה ואמרה: אנחנו אמנם ציונים אבל מה לנו ולקונגרס הציוני?”
ואולם ועידת־הצירים של “פועלי־ציון”, שנתכנסה ביפו בימים י“ט – כ”ב בטבת תרס"ז ובידה הפרוגראמה של ועדת־רמלה, ראתה את הקונגרס הציוני כעובדה וניסחה את דרישותיה ממנו.
בבוא ב. כצנלסון לנתח ולהסביר את הרקע והמניעים לתוכן פרוגראמת־רמלה, רואה הוא את הסתירה שבינה לבין מציאות החיים בימים ההם, מציאות של יאוש, שהיה נחלתם ומנת חלקם של הראשונים. הכשלון רדף את איש העלייה השניה מיום בואו לארץ. לא רק הנסיון של היקלטות פיסית בעבודה היה קשה מאד לו, אלא הוא חסר את הכוח הנפשי הרב שנדרש לכך. “היתה תקופה אחת של יאוש ולאחריה באה תקופה שניה וקראו לה “היאוש הגדול”. היאוש בארץ הפך במקצת לאופנה. אם בא אדם ואמר שאיננו מיואש, נחשב לירוק. כי ה”מיואש" הוא זה שיודע את הארץ וכבר התנסה בכל. – – במידה שהיתה כבר ציבוריות או מחשבה מאורגנת של פועלים, היה צורך לענות על השאלה: מה תהיה הדרך? מה המוצא? מה אנחנו עושים כאן? – בזאת, בעצם, נתגלתה כל החולשה הרעיונית של העלייה השניה. כשאנשים עלו הנה, היתה הכנתם בעניני התישבות קטנה, העורף היה צר. גם אותם הרעיונות שהובעו במחשבה הציונית – לא היה מי שירים אותם".
להוכחת דבריו אלה מביא ב. כצנלסון תעודה אחת: שנדפסה באותם הימים ב“הפועל הצעיר”. והיא אומרת:
“כל זמן שהקפיטאל העברי לא יתבצר בארץ – לא יוכלו גם הפועלים להתבצר בעבודה.” ועל כך מוסיף הוא ואומר: “אבל אם אנשים בעלי קפיטאל אינם מסתדרים ועוזבים את הארץ? ומדוע צריך הקפיטאל הפרטי להתבצר בארץ? – על זה לא ניתנה תשובה.”
ו“אם נסיר את כל הניסוחים האידיאולוגיים הללו, נמצא, – הן לפי מה שכתב “הפועל הצעיר” במאמר הפרוגרמאתי הנ”ל והן לפי מה שכתבו “פועלי־ציון” – כי למעשה, לא ראה לפניו הפועל היהודי בארץ שום אופק של יצירה לעצמו, אלא הוא קיווה כי בארץ יקום (בדרך נס) משק יהודי והפועל היהודי יצליח באיזה אופן לחדור ולהיכנס למשק.
באופן תיאורטי אפשר ליישב הנחה זו, אם על ידי הניסוח המארכּסיסטי של “פועלי־ציון” או לפי הניסוח של “הפועל־הצעיר”. למעשה, שני הניסוחים כאחד לא הניחו את דעת הציבור ולפועל היה רע…"
“ואז נפתחה איזו קרן־אור קטנה, גם כן בלי אפקים. זה היה ענין הגליל. אמנם, לפי התיאוריה של “פועלי־ציון” משק הפלחה בגליל היה נמוך הרבה יותר מאשר המשק הפרדסני ביהודה. ואף על פי כן נמשך החבר של “פועלי־ציון” לגליל, והוא שנעשה “חרת” (חורש, עובד־אדמה) במלחמיה, במתולה או בסג’רה. זאת אומרת, הלך לתנאים פרימיטיביים יותר, של פועל ערבי, בניגוד גמור לפרוגראמה של רמלה. ולא רק שהוא הסתגל אליה, כי אם ראה בזה אידיאל…. הגליל היה בשבילו ארץ־ישראל חדשה…”
העבודה במשק החקלאי בגליל היתה קשה יותר. לעומת זאת, היה בה משום פשטות היחסים בין האיכר והפועל והמגע עם האדמה והחי. העבודה החקלאית בתנאי הגליל חייבה יתר קביעות, קישרה את האדם למשק שעבד בו לא כשכיר־יום אלא כעובד חדשי או שנתי. “שום פועל שבא מרוסיה לא היתה לו איזו תיאוריה מדוע צריך כך לחיות. – – אבל הוא מצא לעצמו את הצד המושך שבחיים אלה. בה במידה שכוחותיו הספיקו ורצונו הספיק למצוא משהו אחר בארץ – היה זה בשבילו הגליל.”
וזהו גם הרקע להליכתו של דוד גרין הגלילה – לעמדה רצינית יותר, שרשית, יציבה, אשר ממנה פתח לעתיד העם.
[כד] 🔗
בשתים־שלוש שנותיו הראשונות בארץ 1907 – 1910) לא לקח דוד גרין חלק פעיל בעבודת המפלגה יום־יום אף כי נמנה עם חברי ה“צ.ק.” (“צנטרל־קומיטט” – הועד המרכזי) הראשון של “פועלי־ציון” יחד עם ישראל שוחט ואחרים. הוא לא הסתגל אל הלך־הרוח אשר שרר אז במפלגה, ביחוד בקרב הרוֹסטובים. אחדים מעולי רוסטוב נקשרו אליו קשר רעיוני, אהבוהו והעריכו את דעותיו ועוז רוחו להביען. אך בעיני מרביתם היתה הנימה הלאומית־הארצישראלית שבדבריו קיצונית ומופרזת – והגבירה את החיץ.
עם היותם בארץ־ישראל, המשיכו הרוֹסטוֹבים לטווֹת את קו חייהם כאילו “פלשתינה” זו אינה אלא מחוז מרוחק של רוסיה המהפכנית, אשר בשפתה דיברו וקראו ואת שיריה שרו ומתחום דעותיה לא יצאו. וסביבם נתלקטו צעירים אחרים, שנסחפו בזרם וירדו לחופי הארץ על סיפוּנן של הספינות הבאות מאודיסה – והם נבוכים ואומללים. הקרקע נזדעזעה מתחת לרגליהם, ורוחם הסוערת מבקשת פורקן בהרפתקנוּת והפקרות.
כרוז אחד מאת הועד המרכזי של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, מיום י“ד בסיון תרס”ז, המונח לפני באותיותיו הגדולות, הכתובות דיוֹ כחולה על גליון נייר־מכתבים גודל ומשובץ, שהצהיב משנים – מגלה משהו מהוי הימים ההם. הכרוז פונה אל “פועלים חברים!”. ראשיתו סיפור “מקרה מעציב”, שקרה בעת האחרונה בירושלים, והוא “עלול להביא לידי תוצאות נוראות, ולפיכך אין אנו רשאים לעבור עליו בשתיקה. דף מזוהם נקרע מתוך הספר הנשׂגב של המהפכה הרוסית ומעבר לים התגלגל ובא הנה”.
להלן, – מעשה בצעירים אחדים, שנכנסו לבית יהודי בירושלים ותבעו כסף, באיימם באקדחים וסכינים. “מעשה כזה יכול לזהם את כל היסודות הצעירים, הרעננים, שבחברתנו, וקודם כל, כמובן, את הפועלים. אם בשעת מהפכה תשתמש מפלגה באמצעים כאלה כמו החרמת כספי הממשלה, גם אז אי־אפשר להסכים לאכּספרוֹפריאציה של רכוש פרטי, וגם אז אין האנארחיזם אלא מכה אנושה הצומחת על גוף־העם החולה, המרעילה את דמו ומקצרת ימיו…”
“חברים! – מוסיף הכרוז ואומר – האמצעי היחידי להגיע למטרתנו הנשגבה הוא – המלחמה המסודרת. האנארחיזם הוא מתנגדנו היותר גדול, המהרס כל התחלה של הסתדרות, כל נסיון של עבודה מצדנו. חברים! תעודתנו בתור סוציאל־דמוקראטים וציונים היא להילחם בכל האמצעים נגד המחלה הזו, שהוכנסה אלינו במקרה על הגלים הרועשים של הים התיכון. בכל מקום נמחה נגד מעשי טירור כאלה הן בדיבור והן במעשה. חותם של בוז נטביע על אותם האנשים שיהינו להשתמש באמצעים מחפירים כאלה ונראה בם פרובוקטורים של הפועל העברי בארץ־ישראל בכלל והסתדרותו בפרט!”
הכרוז, המתחיל בקריאה: “הפרוליטרים מכל האומות, התאחדו!” – מסיים בשלוש שורות מודגשות הכתובות באותיות גדולות ובולטות: "הלאה האנארחיזם!
יחי מעמד הפועלים המאורגן!
תחי הסוציאל־דמוקרטיה העברית בארץ־ישראל!"
וכרוז זה, החתום בשם הועד המרכזי של פועלי־ציון בארץ־ישראל – דוד גרין בעצם ידו כתבו. וכך, בהעתקים מכתב־היד, הובא לרשות הרבים.
[כה] 🔗
אחד הענינים, שבו הסתייג בתוקף מעמדת המפלגה ועליו בא לידי ויכוח רציני עם מנהיגיה, היתה שאלת לשונו של העתון הראשון אשר עמד להיוסד אז.
ענין העתון היה אחד משני הסעיפים בסדר־היום שנקבע לועידה השניה של “פועלי־ציון”, אשר נתכנסה ביפו בחג השבועות תרס"ז ומספר משתתפיה כבר הגיע לשמונים איש, כמחצית חברי המפלגה בארץ. י. בן־צבי מספר כיצד יצא אל מחוץ לעיר, "עד הבאר הידועה בשם "סבּיל־אבּו־נבּוּט, לקבל את פני החברים מירושלים, עשרים וארבעה במספר. “הם באו ברגל מהלך 16 שעה. אך כולם היו ערים ושמחים ושרו בלכתם. הועידה התכנסה בבנין בית־הספר לבנות, שבתחום נוה־צדק, ומחוסר אמצעים לשלם לבית־מלון, התאכסנו החברים כמעט כולם באותה חצר עצמה, ולנו על הרצפה תחת כיפת השמים ולמראשותיהם שמו מאבני המקום, כדוגמת יעקב אבינו.”
דוד גרין היה אחד משלושת חברי הנשיאות של הועידה הזאת, אשר 53 ממשתתפיה לקחו חלק בה בבחירות לועד המרכזי, ואולם תוצאות הבחירות לא נודעו ברבים, מטעמי קונספירציה. הוא הרצה בועידה על הקונגרס הציוני, ובאותו מעמד נבחרו שני צירים לקונגרס – י. בן צבי וי. ושחט. באות הועידה הוחלט על יסוד עתון קטן באידיש בשם “דער אנפאנג” (ההתחלה). לחברים שהתנגדו לאידיש הוצע לפרסם את מאמריהם בעברית, וכך נתפרסם ב“אנפאנג” היידישאי מאמר עברי מאת אחד החברים, קומרוב. ואולם דוד גרין נשאר נאמן לעצמו ולא ויתר על דעתו – ובין תומכיו באותה ועידה בשאלת לשונו של העתון היו ישראל שוחט ואלכסנדר זייד.
העתון הוצא ביפו. אך כיון שהיה בלתי ליגאלי, נרשם עליו: “נדפס פה קהיר”. הוצאת עתון לא היה מעשה קל בימים ההם. להשיג רשיון לעתון היה בימי שלטונו של עבד־אלחמיד בגדר מעשה, שהוא כמעט מעל ליכולת אנוש. רשיונות לעתונים ואף לבתי־דפוס ניתנו לנתינים עותומנים בלבד, וגם זאת רק לפי פקודה מיוחדת מעיר הבירה. על כן החליטו חברי “פועלי־ציון” להוציא עתון ללא רשיון ונאלצו להשתמש בדפוס חשאי קטן, שהיה ברשותם של חברי הסניף בירושלים, ובו היו מדפיסים כרוזים לאחד במאי וחוזרים פנימיים וגם ה“פלאטפורמה של רמלה” יצאה מתחת למכבשו. הדפוס החשאי הועבר ליפו ויחד אתו עבר גם זאב אשור, שלקח לו חופשה מבית־הדפוס הערבי־נוצרי שבו עבד ושיקע עצמו בהוצאת “דער אנפאנג”.
המערכת והדפוס גם יחד שוּכנוּ בדירתו של י. בן־צבי ב“חצר הוארשאית” בקצות יפו. גם כאן עוד היתה אוירת הקונספירציה שוֹרה בכל. שני חדרים היו ברשותו – “האחד לדירה, והשני – המבוא – שימש הסואה”. חדר זה עמד ריק וגל של אשפה נערם בו, כדי להוציא כל חשד מלבם של השכנים הסקרנים. “בחדר האחד גרתי יחד עם זאב אשור, יצחק התימני, חיים הצפתי ונחמן מפולטאבה – כך מספר י. בן־צבי. לעתים הצטרף אלינו עוד חבר, אהרונצ’יק מסימפורופול. זאב היה הפועל הראשי – סדר ומעמד, ואנחנו עזרנו לו בעצם תהליך ההדפסה, בסגירת המכבש ובסיבוב הידית. היינו מכניסים את הגליונות ומוציאים אותם ומסדרים את העמודים הנדפסים לקונטרסים, עמוד עמוד, לשם ההדפסה רכשנו לנו מכבש־יד קטן והיינו נאלצים להשתמש בגליונות קטנים, 24 X 14 ס”מ. עבודת הכתיבה והעריכה היתה מוטלת עלי, ועשיתי אותה בשעותי הפנויות מעבודתי, עבודת ההוראה."
ופרי כל המאמצים הללו גם יחד לא היה אלא עלון קטן, אשר צורתו עלובה ואותיותיו מטושטשות. ונמצא מי שלגלג עליו בעתונם של “פועלי־ציון” בגליציה, “דער אידישער ארבייטער”, באמרו, כי “קל יותר לפענח את כתב החרטומים במצרים מאשר לקרוא ב”אנפאנג".
העתון לא האריך ימים. הוא נפסק לאחר שיצאו שני גליונות ראשונים. הגליון השלישי לא הושלם. וכשבא י. בן־צבי כעבור שנים להעריך את המפעל הספרותי הראשון הזה של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, שהוא היה עורכו ומטפחו, כתב כדברים הללו:
“הנסיון נכשל בעיקר בגלל השפה. דרוש היה לנו בארץ לא עתון באידיש, אלא בעברית, בשביל הפועל העברי בארץ. העתון, אשר יאחד וילכד את בני־העליה עם בני המקום ויענה על השאלות הנוקבות שבחיי הפועל והעובד העברי בארץ.” ובשוּלי דבריו אלה מוסיף הוא לאמור: “זוהי הערכתי כעת. באותם הימים לא חשבנו כך – יותר מדי היינו מושפעים, ברובנו, מן הרוח המנשבת ברחוב היהודי בגולה.” וכך מסיים הוא פרשה זו, אשר הרבה להט של ויכוח והרבה מרץ של יצירה הושקע בה בימים ההם: “האמת ניתנת להאמר, שגם אז היו בינינו מהססים ואף מתנגדים לעתון באידיש.”
אחד המתנגדים העיקריים, – דוד גרין, אך קולו לא חדר עדיין ללבם של חבריו ולא בו ובדבריו ראו את הביטוי הנאמן לדעותיהם.
[כו] 🔗
שני הצירים של “פועלי־ציון” מארץ־ישראל לקונגרס הציוני השמיני בהאג ולועידה העולמית הראשונה של המפלגה שם, אשר על תוכנה דנו בועידת חג השבועות ביפו, היו י. בן־צבי וישראל שוחט.
בדרכו לועידה העולמית של “פועלי־ציון” בהאג, אשר בה הוחלט על הקמת משרד הברית העולמית בארץ־ישראל, השתתף י. בן־צבי בועידה השניה של “פועלי־ציון” הרוסיים בקראקוב ושם נפגש עם החברים, שאתם היה קשור מימי ייסוד המפלגה – עם ב. ברוכוב, רחל (ינאית), חשין וזרובבל.
בועידה שרר הלך־רוח של קדרות ודכאון. המצב הפוליטי ברוסיה החמיר מיום ליום. הגזירות על חברי “פועלי־ציון” רבו. חלק מהחברים, שנשאו בעול הפעולה בראשיתה, הצליחו להימלט על נפשם לחוץ־לארץ. מרכז המפלגה הרוסית נתפרק. הריכוז היה עתה כולו בידי ב. ברוכוב, שישב בקראקוב ללא כל אפשרות לשוב לרוסיה.
נוסף על אלה גברה האכזבה מן הציונות הרשמית, שלא ראתה לפניה כל דרך והזניחה את הפעולה המעשית. אך בניגוד למפלגות אחרות, אשר באותו זמן גברה בקרבן הנטייה לצאת מתחומי ההסתדרות הציונית ה“בורגנית” ולפרוש מן הקונגרס הציוני – ראתה מפלגת “פועלי־ציון” חובה לה לבצר את העמדות אשר יצרו חלוציה הראשונים בארץ. לשם כך החליטה לגשת להקמת מוסדות וכלים לפעולה עצמאית בתוך כתלי ההסתדרות הציונית.
בכינוס העולמי הראשון של “פועלי־ציון”, אשר השתתפו בו כעשרים וחמשה צירים, לקחו חלק לא רק שליחי רוסיה ואוסטריה וסטודנטים שלמדו במרכז־אירופה – אלא גם שליחי אמריקה. פגישה ראשונה זו, פנים אל פנים, קירבה את הלבבות וחישלה את הדעות. בין משתתפיה היו ב. ברוכוב, ש. קפלנסקי, חשין, י. רפאלקס־ניר ואחרים. שני הצירים מארץ־ישראל ודבריהם על הנעשה בארץ היווּ אחד ממרכזי הועידה ושימשו גורם מאַחד – למרות חילוקי הדעות בין המפלגות שבארצות השונות. בהחלטה שנתקבלה להקים את משרד הברית העולמית בארץ־ישראל היה משום עידוד רב לאנשי הארץ. “בחברינו שבחוץ־לארץ, הקשורים אתנו בברית עולמית אחת, ראינו את בעלי־הברית האמתיים, אשר בעזרתם יתקדם הפועל הארצישראלי לקראת מטרתו ובעזרתם ייוצרו הכלים והמכשירים המיוחדים לתנועת־הפועלים לביצוע מפעלנו הציוני.”
שאלת השפה שבה ונדונה בועידה השלישית של “פועלי־ציון”, שנתכנסה ביפו בחול־המועד סוכות תרס"ח, ובה נתחדש הויכוח על לשונו של עתון המפלגה, אשר הכל ראו צורך בו. אחד הדברים המציינים את הועידה הזאת הוא המפנה שחל בה לגבי העברית. שלוש הימים ישבה ודנה בעניני הארץ, בשאלת העלייה כבבעיה העיקרית לפתרון הציוני ובשאלת השפות. ולבסוף, ניצחה העברית. וברוב של אחד־עשר נגד חמשה קולות נתקבלה ההחלטה על כך, שהיה בה משום העזה רבה. כי בארץ שלט אד בליל לשונות – אידיש וערבית וּשׂפּניולית ורוסית וצרפתית. בית־הספר העברי אך זה נוצר. מעטים היו דוברי עברית, שנתלכדו סביב אליעזר בן־יהודה והמוֹרים הראשונים. ומי יודע מה היה עולה בגורל המלחמה לתחיית הלשון, אלמלי המפנה שחל בענין זה בציבור הפועלים עם החלטת הועידה השלישית. החלטה זו מעידה על יתר השתרשות בחיי המציאות של ארץ־ישראל ובעיותיה ועל השתחררות מן התלות בנוסחאות המקובלות באידיאולוגיה של המפלגה בגולה.
ואולם עברו שלוש שנים כמעט עד שנתגשמה ההחלטה. כי הוצאת עתון עברי היתה ענין קשה מאד לביצוע, וגם האמצעים הדרושים לכך לא היו בנמצא. אז עלה בפעם הראשונה הרעיון בדבר חברת־מניות, אשר ישתתפו בה כל החברים.
על סימן התבגרות והעמקה יעיד עוד ענין אשר נדון בועידה זו והוא – שאלת העלייה.
בדרך כלל לא דובר בועידות המפלגה על הנושא הזה במפורש. כי תורת “פועלי־ציון” הרי היתה מבוססת על האמונה בעלייה “סטיכית”, העתידה לבוא באופן “טבעי” בשל גורמים “אוביקטיביים”, כלכליים ופוליטיים, הנובעים מן ההכרח ההיסטורי, מתנאי קיומם של ההמונים היהודים בגולה. ותהליך זה עתיד להביא את הבעיה היהודית לידי פתרון. תפקידה של התנועה אינו, אפוא, לעורר ולקרוא לעלייה, אלא רק להכניס סדר וארגון בתהליכה הטבעי. על כן היתה התנגדות בקרב ציבור הפועלים ל“קול־הקורא” של ויתקין לעלייה מעיקרו, שהרי אי־אפשר לקרוא לעלייה אבל מותר לעזור למי שרוצה לעלות במתן “אינפורמציה” על תנאי החיים והשׂכר בארץ, וכדומה.
מתן האינפורמציה היה מוטל על לשכת מודיעין כללית של ההסתדרות הציונית, אשר בראש עמד מ. שיינקין. והנה, בין החלטות הועידה השלישית של “פועלי־ציון” יש סעיף התובע: “להשפיע על לשכת המודיעין הציונית, שתיוסד מחלקה מיוחדת בשביל הפועלים (בעניני עבודה), אשר תימסר לידי הפועלים”. מטרת ה“אינפורמציה” היתה לא רק מתן פרסום לשאלות הארץ ולרעיון העלייה, אלא היה בה גם משום תריס בפני האכזבה והיאוש הצפויים לעולה שאינו יודע את תנאי הארץ ואורח החיים בה. באותם הימים עמדה על הפרק השאלה איזה חומר אנושי טוב יותר לבנין הארץ – “אידיאליסטים”, כלומר נוער מובחר מן האינטליגנציה, כדעת חברי “הפועל־הצעיר”, או פועלים “טבעיים” משכבות העם, כדעת “פועלי־ציון”.
סעיף אחר שבהחלטות אלו מביע את הצורך “ליצור אגודת־פועלים כללית בהשתתפות כל הסתדרויות הפועלים והאגודות המקצועיות שבארץ, עד כמה שאין הן מתנגדות לעקרונות שלנו. בראש אגודת־הפועלים האת תעמוד לשכה מרכזית משותפת.”
בועידה זו עמד על הפרק עוד ענין נכבד מאד, שהעסיק כבר אותו זמן את מחשבתו של ציבור הפועלים – ביצור עמדתו של הפועל החקלאי על־ידי הקמת משקי־עזר לבעלי המשפחות ודירות לבודדים. רבּוּ החששות מפני המעבר מעבודה שׂכירה להתישבות. היו שחששו, כי ההתנחלוּת וההתישבוּת ידחו את התפקיד של כיבוש עבודה אשר נטל על עצמו הפועל. היה גם חשש, שמא תביא ההתישבות לידי הזדקקות לתמיכה ותלך בדרך הסלולה של המושבות הראשונות.
עם חדירת הפועל העברי לגליל נתעוררה אצלו שאלת עתידו. נתגלתה האפשרות להתישב באמצעות יק“א וללכת בדרכם של הפועלים, שהקדימו אותם במושבות הגליל והתנחלו על אדמת יק”א. והוצגה השאלה, אם רצוי הדבר. המתנגדים טענו: באנו לארץ להקים מעמד פועלים יהודים, ואם נהיה לאיכרים – מה טעם בכל המעשה שעשינו? מתוך הויכוח הזה נולדו וצמחו הקבוצות הראשונות, כנרת ודגניה, אשר ללידתן קדמו לבטי־מחשבה רבים.
ביהודה קיבל הויכוח צורה אחרת. הוא נסב על השאלה, אם מותר לו לפועל השכיר להסתייע במשק־עזר קטן, “מושב פועלים”, שאינו מוציא את העובד ממעמדו אלא מסייע בידו לעמוד בהתחרות הקשה עם הפועל הערבי.
ועידת סוכות תרס"ח קבעה יחס חיובי אל מושבי הפועלים, שנוסדו על־ידי הועד האודיסאי – באר־יעקב ליד ראשון־לציון ועין־גנים ליד פתח־תקוה, ומתישביו היו חברי “הפועל הצעיר”.
וגם בענין זה, כבענינים רבים אחרים יש לומר, שבמשך זמן קצר לערך עשה העולה הצעיר דרך ארוכה במחשבתו ובהתפתחותו הרעיונית.
[כז] 🔗
המאורע העיקרי שנתלוה לועידה השלישית היה – ייסוד “השומר”. הוא נוצר על־ידי אחדים ממשתתפי הועידה, צירים ואורחים, אשר במעשה זה הניחו את היסוד לכוח העברי החדש, כוח ההגנה על המפעל היהודי בארץ־ישראל, על הרכוש והנפש, שממנו תוצאות כה רבות לכל אשר נתרחש בארץ לאחר זה.
עשרה הוא מספרם של מניחי היסוד לארגון זה, שהיה בלתי־חוקי מראשיתו ובמשך כל שנות קיומו, כי הממשלה התורכית שמה בו עינה לרעה וראתה אותו כארגון מסוכן לשלום המדינה. בשלהי הועידה, בערב שמחת־תורה, התכנסו מחוץ לתחומיה, בעליית דירתו של י. בן־צבי ב“חצר הוארשאית” – ובצנעה הניחו את היסוד לארגון הגדול, אשר שינה את פניה החיים בארץ־ישראל. “דקל גבוה השקיף בעד החלון – סיפר י. בן־צבי – וקרני השמש השוקעת בקעו לחדר מן החלון השני. בעלייה זו נתקיימה הישיבה הראשונה, נזרע הגרעין שממנו צמח בקרוב אילן גדול, “השומר”. כאן נולדה הסיסמה ב”ג (בר־גיורא) על שם המורד היהודי, מגינה האחרון של ירושלים. כאן נקבעה תבניתו, הותקנו תוכניותיו, הוכרזו סיסמאותיו של “השומר”, וכאן נתחלקו התפקידים הראשונים, – מי לשמירה, מי לארגון ולתיווך בין השומרים לבין האיכרים במושבות, ומי ללימוד עבודת המשק החקלאי אצל האיכרים. והגליל התחתון נבחר למקום הפעולה הראשונה".
רעיון השמירה העברית היה בו משום צירוף של שני יסודות גם יחד – העבודה וההגנה. הרצון לחדור לשמירה על הרכוש היהודי וליצור שמירה יהודית איתנה היה אחד הביטויים למטרה העיקרית אשר אותה הציגה לעצמה העלייה השניה, והיא – העבודה. אנשי העלייה השניה האמינו, כי בלי עם יהודי עובד לא תקום חברה יהודית מבוססת על בסיס כלכלי איתן – הקובע גם את החירות והעצמאות המדינית. השאיפה העיקרית היתה, אפוא: חינוך האדם לקיום עצמי ממקורות מחיה ראשוניים. שאיפה זו באה לידי ביטוי בתקופה הראשונה בהחלטה לחדור לכל ענפי המשק החקלאי. והשמירה על רכושו של האיכר והפועל היהודי אינה אלא כאחד מענפי החקלאות, אשר אותו עליו לכבוש. ובכיבושו זה ראה השומר גם את החזון הגדול של שמירה על כבוד ישראל. מכאן ישרה הדר לרעיון ההגנה העברית.
“השומר” לא נוסד רשמית על־ידי מפלגת “פועלי־ציון” ולא הוקם בועידתה. בין חבריו הטובים והנאמנים היו גם מאנשי “הפועל הצעיר”. אך בקרב “פועלי־ציון” נוצרה האוירה שעודדה אותו וגידלתהו. במפלגה זו ראה את משענתו המוסרית והציבורית בפני ההתקפות הרבות עליו, מבין שורות חבריו נבע המקור המתמיד לחידוש כוחותיו. ואף את סיסמתו “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” – קיבל “השומר” מאת “ההגנה העצמית” של “פועלי־ציון” ברוסיה.
כעבור זמן, כאשר אגודת “השומר” גדלה ונתבססה מעט, הגיעה גם לידי ניסוח תוכנית מוסכמת ומחייבת, שנתקבלה באסיפה הכללית של “השומר” בפסח תרס"ט. התוכנית מגדירה את מטרת האגודה במלים אלו:
“לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו”. האמצעים לכך הם: “לארגן את השומרים הקיימים כעת במושבות”, ו“להכין ולהכשיר במושבות והחווֹת את התנאים הדרושים להתפתחות אלמנט שכזה, על־ידי רכישת מכשירי התעמלות, לימוד הרכיבה על סוס, לימוד התעמלות והשתמשות בנשק וכדומה”.
חברים חדשים היו מתקבלים בהצבעה, לפי המלצתם של חברים ותיקים, ברוב דעות שני שלישים של חברי האגודה כולם. בין הסעיפים הארגוניים יש שנים, שקבעו במידה רבה את דמותו של “השומר”.
הסעיף האחד אומר: “כל חבר מחוייב למלאות את פקודות הועד, אם גם הן נוגעות באינטרסים הפרטיים של החבר”.
והסעיף האחר: “אם החבר איננו ממלא את פקודת הועד, הרשות בידי הועד לענשו וגם להרחיקו מהאגודה בהסכם רוב החברים”.
אין לתאר את הרגשתם של השומרים הראשונים, מיד לאחד ייסוד האגודה – חבורה קטנה, קומץ אנשים בים הגדול של ערבים. הם היו בעיני עצמם ממש כמכבים הקדמונים, שקמו מקברותיהם.
דוד גרין לא נמנה עם חברי “השומר” על שאלתי בענין זה א ישראל שוחט, ענה:
– לפי מהותו וגישתו לחיי הארץ התאים להיות אחד משלנו, וזאת הוכיח גם למעשה בגליל, בצאתו לשמירה קשה ומסוכנת למחרת רצח השומרים בסג’רה. אבל אנחנו חששנו מפני אנשי־רוח, בעלי תיאוריו משלהם. היה בתוכנו י. בן־צבי. ראינו בו מעין “רב” סוציאליסטי, איש העיוּן בקרבנו, אשר יפרש ויסביר מה מותר ומה אסור לנו ויפסוק הלכות לפי תורת הציונות־הסוציאליסטית, אשר היתה לנו לנר. חששנו מפני מנהיג רוחני נוסף, העלול לעורר ספקות וּויכוחים בענינים השנויים במחלוקת
לגליל עלה דוד גרין על דעת עצמו.
זמן מועט לאחר חג הסוכות תרס"ח קם ועלה ברגל לסג’רה. בחבורה בת עשרים איש בערך יצא מיהודה לזכרון־יעקב. יחד עם כל בני החבורה לן במושבה הקטנה בת־שלמה, השכים קום לפני עלות השחר והמשיך דרכו לעמק יזרעאל. אחוז התקפת קדחת היה אותו יום ורגליו בצקות מרוב הליכה.
בערב הגיעו למושבה מסחה. ולמחרת הבוקר בא למחוז חפצו, היא סג’רה.
פרק חמישי: המחרשה והרובה 🔗
[כח] 🔗
על אֵם הדרך עפולה–טבריה, במורד הגבעה החשׂוּפה אשר משמאל לכביש, שם נשקפים למרחק על פני המרחב השומם עד היום הזה קומץ בתי־האבן העלובים וגגותיהם האדומים, שהשחירו מרוב ימים, וקיר־המגן העשׂוּי אבני בּזלת זועפות רווּיוֹת דם.
זוהי סג’רה, המושבה הקטנטונת, אשר בה ובסביבתה נרקמו לפני ארבע וחמש עשרות שנים פרקים ראשונים של אגדת הגבורה, והיא וסביבתה היו שוב גיא החזיון לפרקים אחרונים של מלחמת השחרור. ישר וברור הוא הקו למן השומר העברי הראשון, אשר העז ויצא כאן אל מאחורי הקיר במקום הצ’רקסי והמוגרבי, – ועד לילד מילדי כנרת, אשר חסם בגופו את הדרך בפני כוחות המשחית במלחמת ישראל.
כי תעבור במקום הזה ונשׂאת עיניך אל כיפת התבור הניצב מרחוק דומם והמנזר הבודד עליו, ואל הרכסים הנוקשים והגאיות המאַיימים והמישורים מכוּסי הקוֹצים האפורים תבוא – ונכבש לבך לרוח ראשוניוּת אשר נשתמרה בשלימוּתה בסביבה זו, שבה נתקפלו חזון ותקוה של עם שלם וממנה נתמשכו חוטי חיים ומעשה על פני שנים ודורות.
בוקר אחד, בסוף שנת 1948 שׂמתי פעמי הגלילה, לביקור במושבה הקטנה, ערשׂ הגבורה העברית. חפצתי לשוּב ולראות פינה זו, אשר עליה יסוּפר בימים יבאו, כי שם היה מהלך ראש ממשלת ישראל הראשונה מאחרי המחרשה יומם ועם הרובה על השכם בחשכת הלילה. והיה לי מסע זה – כאילו אל מקורות בראשית אני מפליגה, אל ראשית קורותינו במשך יובל שנים.
כאות לחלום שנתגשם דילג לקראתי עמק־יזרעאל על שׂדותיו הירוקים ותלמיו החרושים ובניניו הבהירים. בצדי הכביש עמדו נשים במגפי עור ובחולצות עבודה צבעוניות, גחוּנות אל האדמה השחורה, שותלות את ירקות החורף. עגלה רתומה לפרד התנהלה לאטה ואיכר מגודל שׂער, לבוש מעיל עור חם ועל ראשו כובע־גרב צבאי – החזיק במושכות, כשעיניו העייפות עצומות למחצה ופניו הלאים מביעים רוחניות. שקט ושלוה היו נסוּכים בכל – ללא צל דאגה. מי ישער, כי רק לפני חדשים מעטים התבוססה האדמה הזאת בפלגי דמם של היושבים עליה? מי יאמר, כי עוד יוקד האבל בלבבות; כי עוד נאבקת גם עתה הארץ ביסורי־בראשית של יצירת מדינה, נטיית קויה וסלילת דרכה?
חבורת ילדים בהירים־מתולתלים, המתנהלים לאטם עם הגננת שלהם, שורה ארוכה בין עצי הכפר, שעל פניו חלפה המכונית – כאילו לא באו אלא להשלים את מראה האידיליה הרכה, אשר כמותו זוכה בן דוֹרנוּ לראות כמעט על בד הקולנוע בלבד.
ארץ־ישראל רבת ההפתעות! הירוק והאפור, הפריחה והשממה, השלוה והאֵימה, התרבות והקדוּמים – מה קרובה וצמודה היא כאן השכנוּת המפתיעה. עוד העין צוהלת למראה הרעננוּת והחמדה של שׂדוֹת יזרעאל וחן יושביה – וּכבר משׂתרעים לפניה מרחבי קוֹצים חרבים, שדוּפי שמש וקדים. ובצדי הדרך מתנהלת לאטה אשה ערביה יחפת רגלים אחרי החמוֹר הצנוּם ורוכבו – הגבר בעל הכוּפיה הלבנה וחלוּק־הפסים הארוך.
בכפר־כּמה היו הגברים עובדים אותה שעה על הגוֹרן, מאספים את שׂרידי תבואת הקיץ. כפר הצ’רקסים הידוע על אם הדרך ליבנאל הוא. לא רחוקים הימים ותושביו הפּילו מוֹראם על הסביבה כולה. אך היום הזה נוהגים הם בנימוס ודרך־ארץ, מברכים לשלום את העובר על פניהם.
הנה חורבות שׂוּק־אל־חאן – מלון השודדים והרוצחים בואדי, אשר ממנו נמשכו חוטי דם ורצח במשך שנים רבות. שׂדות קוצים כאן ושׂיחי השיטה הריחנית־העוקצנית, ומרחוק – שׂרידי כפר לוּבּיה המפורסם בחמסניו. במשך שני דורות, לכל אורך דרכנו החדשה על אדמת הארץ הזאת, ניצב הוא לנו כצר ואויב. מה רבים הם לילות הזועה אשר ידעו מושבות הגליל התחתון בגללו. ולא מעט הוא דם־הנעוּרים אשר נשפך עליו.
ולבסוף – קומץ בתי־האבן הקטנים של סג’רה העתיקה במורד הגבעה, הבנויים בצל עצי האקליפטוסים הגבוהים, הנוגים. חורי הפגזים מן המלחמה האחרונה, אשר רישוּמיה עוֹדם רעננים ובולטים כאן, בבית וברחוב, מצטרפים אל בקיעים ופרצות מימים ראשונים וּמשוים לכפר דמוּת של בית־נכוֹת היסטורי בגדלו הטבעי.
לא חשמל ולא מים במקום הזה עד היום הזה. את המים מביאים עוד גם עתה מן המעין הרחוק ומנורת נפט קטנה מפארת את החדר הריק כמעט מרהיטים. על מרפסת ביתו של רוֹגצ’נסקי, איכר וסנדלר, אשר במשקו עבד דוד גרין כשׂכיר יום, ישבה קשישה קמוטה, מתחממת בקרני שמש הסתו. בעל הבית אינו יושב עוד במושבה זו, גם בניו יצאוּה – כרוֹב בני המושבה הדלה והעזובה. שומם ומועלף־תוגה עומד הרחוב היחיד של הכפר הזערורי, אשר עליו סיפר ד. בן־גוריון בפרקי זכרונותיו “ביהודה ובגליל”:
"מעשׂרה קבּים של יופי הררי, שירדו לארץ־ישראל, נטלה סג’רה תשעה קבּים. ההרים מקיפים וסוגרים את המושבה מכל עבר. ממזרח, מתוך מרחקי עבר־הירדן, נשקפים הרי־גלעד והבּשן, עטופים אֵדים כחולים ומראם כגלי־ים־תכלת, שהתנשאו כלפי מעלה ונקפאו כשהם תלויים ועומדים ממערב, על גבול המושבה, רובצים הרי־נצרת הירקרקים. מצפון מתרומם זקן־ההרים, שמשכמו ומעלה הוא גבוֹה מכל הרכסים הגבנוּנים – החרמוֹן השׂב, המתנוסס במצחו ובבלוֹריתו הלבנה וצוֹפה על פני כל ארץ הגליל; ומדרום מתנשׂא בבדידותו היהירה התבוֹר – השומר הנצחי של עמק יזרעאל. המושבה עצמה בנויה במדרון־הר – שתי שורות בתים העומדים זה על גבי זה ומוּקפים חורשות של אילני אקליפטוס ועצי־פלפלין, ונראים מרחוק כשלבי־סולם המובילים לראש הגבעה…
ולא רק המושבה אלא גם ישוּבה הצטיין בשלל־צבעיו. אוכלוסיה המעטים, בערך, היו בני גוונים ולשונות שונים. בתוך חמשת בניני איכריה ופועליה נמצאו יהודי־קורדיסטן רחבי־כתפים וגבהי־קומה, הנבערים מכל דעת כשכיניהם הקורדים; בני־תימן הרזים והצנומים, המופלגים בדעת הלשון העברית והיהדות המסורתית; צעירי־רוסיה, חניכי ההשׂכלה והריבולוּציה; ילידי־הארץ, אשכנזים שיצאו מישיבות צפת וטבריה לאחוז באת ומחרשה; “גרים”, איכרים רוסיים מעל גדות הים הכספי, שנתיהדו ובאו לעבוד במולדתם החדשה; צעירים ספרדים, שנתחנכו בבית־ספרה של חברת “כל ישראל חברים”. ובתוך הקהל המנוּמר הזה נשמעו הלשונות: עברית, ערבית, ארמית, ז’רגוֹנית, רוסית, צרפתית וספרדית…"
אך למרות ריבּוּי הלשונות והתרבויות היה קשר אמיץ בין השכבוֹת השונות, שהיווּ את ישובה של המושבה סג’רה. והגורם המאַחד ומלכּד את קיבוץ־הגלויות הזה לעדה אחת, בעלת רצון ברור ומשׂאת־נפש משותפת – היתה האדמה. סג’רה היתה בימים ההם המושבה היחידה בארץ־ישראל, שהקפידה על טהרת העבודה העברית, עבודתם של האיכרים ובני משפחתם. וגם בחַוַת יק"א עבדו פועלים עברים בלבד.
הישוב הקטן נחלק באותם הימים לשנַים. פקידוּת החוה ופועליה ישבו על ראש הגבעה, ומקום מושבם של האיכרים – במדרון. אולם שלום ואחוה שררו בין אלה לאלה. האיכרים היו רובם צעירים מפועלי החוה לשעבר, שעיבּדוּ את משקם בעבודה עצמית. יחסם אל הפועלים היה יחס של חברים, הנפגשים כשוה עם שוים, בשׂדה ובבית, בעבודה ובשעות הפּנאי. כאן לא היה כל זכר לאותה התהוֹם שהפרידה בין האיכרים והפועלים ביהודה. בשבת ובחג היו פועלים ואיכרים מזדמנים יחד לחגיגות ונשפים. ובימות החול היו חורשים יחד ועוזרים ומסייעים איש את רעהו בכל דבר.
לא ייפלא, איפוא, כי במושבה הקטנה והמבודדת הזאת, בסג’רה אשר בגליל, מצא הצעיר צמא העבודה והחרוּת מנוחה לנפשו הסוערה מלהט הכּמיהה להידבק באדמת הארץ וּשׂדותיה.
[כט] 🔗
“פה מצאתי את סביבת המולדת, שכל־כך ערגתי לה…”
יפי־הנוֹף, ההרים והעמק, מרחבי השׂדות וההליכה בתלם אחרי המחרשה – כל אלה היו כמרפא לנפשו לאחר שנים מסוערות בעסקנות בעיירתו, למורת רוחו, ובויכוחים מפלגתיים ביהודה שהיו עליו לטורח. החיים במושבות הגליל היו עדיין שקטים ורוגעים במובן המפלגתי. חברים של “פועלי־ציון” היו בהן מעטים והוא מן הראשונים שבהם. עתון יומי לא היה מגיע לכאן אלא במאוחר ולעתים רחוקות. אכן, ארץ אחרת ושמים אחרים…
בבואו לסג’רה עוד מצא שם את חברו שלמה צמח, מראשוני הפועלים העברים בחַוַת יק"א. לא רב היה מספרם – תשעה אנשים היו, וביניהם אליעזר שוחט, יוסף שפירא, סעדיה פז ואחרים. כל ציבור הפועלים במושבות הגליל לא כלל הרבה יותר מזה. אחד אחד או בקבוצות בנות שנַים או שלושה היו פזורים במושבות מסחה, ימה ומלחמיה. למרות השתייכוּתם למפלגות שונות – לא היתה מחיצה אישית ביניהם. כשבּא דוד גרין לסג’רה – והימים ימי שלהי הקיץ – עבד ימים ולילות עם שלמה צמח באיסוּף התבואה מן הגוֹרן – הוא ממלא את השׂקים וחברו מריקם.
בדייקנות ובמפורט הרבה לספר לאביו במכתביו הארוכים, לאחר יום עבודה קשה בשׂדה ובחצר, על חיי המושבה וכל המתרחש בה – מי בנה אותה וקורותיה מראשיתה, שטח אדמתה, וגידוּלי השדה הנהוּגים בה וכדומה. בכשרון תיאוּרי דק ובשפע צבעים תיאר את מראה המושבה ונוֹפה – “רכסי־הרים ההולכים ונמשכים מכל צד, ולכל הר מראה מיוחד, גוון אחר, צורה עצמית. ושפע־המראות הזה וריבוי־הגוונים הלך ומתחלף משעה לשעה, משתנה ומתחדש. ביום בהיר הם כחולים ודמיונם כגלי־תכלת ענקים, שקפאו ונשתתקו.” את הר התבוֹר הוא רואה “כבריה בפני עצמה, כאילו דבר אין לו עם ההרים האלה, גאה בבדידוּתו. – –”
“ובהיות יום חם, יום בהיר, אחד מאותם הימים הנפלאים של ארץ־ישראל, שהאור הנפלא הזרוּע מסביב משליט את העין על המרחקים היותר גדולים, עולה אני על גבעה נישׂאה – ומחזה נשׂגב, מראה־הוֹד בלי סוף, מתגלה פתאום! פה, לרגלי, גבעות ירקרקות, עמקים פורחים, עטופים מרבדי בר צעיר, הררי־תכלת – –”.
“וארץ־פלאות זוֹ היא – ארץ־ישראל!” – כך מסיים המכתב, שיש בו כדי לשמש לנו כיום הזה תעודה נאמנה לתיאור חייו של הפועל החקלאי בכפר הקטן והנידח, מהשכם בבוקר ועד מאוחר בלילה – לילו של צעיר עברי בודד, החוזה בהקיץ את חלום תקוּמת עמו ולהגשמת חלומו זה הוא נותן את גופו ורוחו.
לפנות בוקר, בשעה ארבע וחצי, קם פועלו של האיכר רוגצ’בסקי משנתו והוא יורד מעל יצוּעוֹ הקשה במחסן התבואה העזוב, בא אל הרפת ומאכיל את הבהמות “שלו”… אחר־כך הוא מכין לעצמו כוס תה, וכשנראים דמדומי־שחר, הוא מוליך את עדרוֹ – שני צמדי־בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמוֹר אחד – להשקותם בשוֹקת שב“חצר־הפקידות”.
עיקר עבודתו במשך היום היה החריש בצמד שוורים – זו מַשׂאַת נפשם ותוֹחלתם של מיטב חלוצי העלייה השניה, אשר בה ראו חזוּת הכל. ושעות ההליכה מאחרי המחרשה הן הטובות והנאות ביותר לרקום בהן את החלומות הקרובים והרחוקים על גאולת ישראל ושיבת ציון:
“יד המחרשה בשׂמאלי, המרדע בימיני – ואני הולך לי אחרי המחרשה ורואה רגבים שחורים מתהפכים, מתפוררים, והשוורים הולכים לאט־לאט, בנחת ובמתינות, כבעלי־בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום – וכלום אפשר לבלי לחלום בשעה שהולך אתה וחורש אדמת ארץ־ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם, אדמה זו שאתה דורך עליה, ארץ זו המתגלית לעיניך בכל קסמיה והוֹד גווניה… כלום אין זה עצמו חלום?…”
“את הערב אני מבלה בקריאה, כתיבה, במסיבת־חברים (יש פה עשרים פועלים עברים), או בעבודה ציבורית – כך מוסיף הוא לספר. – ויסדנו פה אגודת “עבריה”, שיעורי־ערב לשפה עברית וספריה… כך חיים בארץ־ישראל…”
ולאחר שעות העבודה – מתייחד היה עם ספר ביד בפינה כלשהי, אם בתוך החומה או מחוצה לה, הרחק על הסלעים, תחת שׂיח פלפל פרא או בצל עץ אקליפטוס. כמעט תמיד היה מהלך פצוע ברגלו או בידו בתאונת־עבודה. והפצע היה כרוּך סמרטוט כלשהו, כדרכו של אחד שאינו נותן דעתו על עניני גופו. קופת־חולים של הפועלים טרם נוסדה בימים ההם. אמנם זכתה סג’רה לחובשת משלה, שהיתה גם המיילדת במקום. אבל החומר הרפואי שברשותה עלוב היה ודל מאד. עיקר התרופות עוד היו אז חינין, שמן־קיק ומלח אנגלי. וגם לא עלה על הדעת כלל לפנות לבית־המרקחת בענין כה פעוט כפצע, וכל איש טיפל בפצעיו לפי ראות עיניו.
מקום מגוּריהם של הפועלים היה בשני מחסנים קודרים. לאורך הקירות וגם באמצעו של המחסן הוצגו הארגזים הידועים, שבהם היו מוּבאים לארץ פחי־נפט ועליהם לוחות עץ. זו היתה המטה והשולחן גם יחד. בקיץ היו לנים תחת כיפת השמים בחצר או על הגוֹרן. אבל בהתקרב עונת הגשמים, היה כל פועל מזדרז להכין לעצמו מקום־לינה במחסנים. דוד גרין לא נמנה עם הזריזים הדואגים לעצמם, וכך נשאר ללא פינה במחסן הכללי, כי צר היה המקום מהכיל את כולם. ועוד האנשים דנים ושוקלים בדבר ומתווכחם ביניהם לבין עצמם כיצד יפתרו את בעית “מחוסרי הדירה” בקרבם – והנה פתר הוא אותה פתרון עצמאי ומיוחד משלו, שעורר השתוממות אצל רבים.
כיצד? – עוד מחסן שלישי היה בסג’רה, מחוץ לחומה, והוא מלא וגדוש שׂקי־תבואה, אשר ביניהם שרצו מאות עכברושים מפוטמים, שהתרוצצו במחסן והטילו אימה ופחד על כל רוֹאיהם.
במחסן זה בחר הצעיר מפלוֹנסק מקום־משכב לו ושם התבודד יחידי בלילות הגשם הארוכים.
ויהי הדבר לחידה ולא ידעו מה מעשהו שם, בודד לנפשו.
אך כתוֹם החורף – עברה השמועה בין החברים, והדברים נמסרו מפה לאוזן: הבחור בקיא בשפה הערבית, אף קורא הוא בספר הקוראן…
בתקופה זו היו חייו מרוכזים פנימה סגור בתוך עצמו היה. לא התבלט הרבה בקרב אנשי המקום ולא היה מעורב הרבה בעניני ציבור – אף כי הימים ימי תסיסה לפועלי הגליל, ימי יסוד “השומר” ביהודה וארגון “החורש” בגליל.
זמן קצר לאחר בואו עזב פתאום חברו שלמה צמח את סג’רה, כמי שנמלט על נפשו. הגורם לעזיבה זו שופך אף הוא אור על חיי הימים ההם ומוּשׂגיהם.
לסג’רה באה אותו זמן קבוצת החלוץ של “הקולקטיב” הראשון בארץ, שקיבלוּ מאת פקידוּת יק“א את עיבוּד אדמת החוה לשנה על אחריותם. בראש חבוּרת ה”קולקטיב" בראשיתה עמדו מניה וילבושביץ (אח"כ אשתו של ישראל שוחט), ישראל שוחט, ממייסדי “השומר”, בן־ציון משביץ ואחרים מחברי “פועלי־ציון” ביהודה. מרביתם לא טעמו עדיין טעמה של עבודה במשק חקלאי. השדה והחי היו להם כספר החתוּם. אלה שקדמו להם בחוה היו בעיניהם כידענים מומחים לכל דבר. רבות הפצירו בהם להשאר בחוה ולהיות להם למדריכים. אך שלמה צמח וחבריו – מאנשי “הפועל הצעיר” היו. הרוח השוררת בקרב “פועלי־ציון” לא היתה מקובלת עליהם. האנשים זרים לרוחם. צורת ה“קולקטיב” אין דעתם נוחה ממנה. ונוסף לכל אלה, עלה בלבם החשש שמא יהיה נודף ממנו אותו ריח התמיכה של יק"א, הידוּע ממושבות יהודה.
אז קם שלמה צמח בוקר אחד – ויצא בחשאי את סג’רה והרחיק נדוד עד מתולה ועבד שם פרק זמן במשקו של אחד האיכרים, עד שהשׂיגתהו הידיעה על מחלת אביו ועל צאתו לריפוּי לברלין – ויצא גם הוא לזמן קצר מן הארץ דרך בירוּת. ובשוּבו, לא מצא שׂריד וזכר לחפציו וכתביו, מכתביו ויומניו, שהשאירם בסג’רה בחפזונו לצאת משם בסתר.
וכך אבדו תעודות חשובות לידיעת הוי הימים ההם.
[ל] 🔗
בשנים רחוקות אלו נעוצים נסיונות־הארגון הראשונים במחנה הפועלים בארץ גם במובן הכלכלי. מטבח־הפועלים בפתח־תקוה, שנוסד לאחר לבטים קשים ולאחר ויכוחים רבים, היה למוסד כללי, העומד לרשות כל ציבור הפועלים במושבה – שם מצאו להם רבים מפלט מרעב ומבדידות.
זמן קצר לאחר זה נוסד בגליל ארגון “החורש”, אשר ב. כצנלסון הגדירוֹ כ“הנסיון הראשון בארץ לאַחד את כל הפועלים החקלאים”.
“החורש”, אשר סיסמתו העיקרית היתה: פלחה תחת עבודת המעדר, "העמיד לעצמו תפקיד פשוט מאד. כאשר היה מגיע פועל לגליל, צריך היה ועד “החורש” ללכת ולשוחח עמו ולהלין אותו בחדרו, על הרצפה. והוא ידע, שצריך ללכת לאיכר פלוני או אלמוני ולהשיג בשבילו עבודה. התפקיד הארגוני שלהם היה: לייצג את הפועל, במידה שהיה ביכולתו של הארגון; ושום תפקידים אחרים, כפי שראינו אותם אחר־כך בהסתדרות.
הנסיון היחידי של ארגון משותף ביהודה היה – לפני היות ההסתדרות – להקים בפתח־תקוה קלוּבּ בלתי־מפלגתי של פועלים. הנסיון הזה גם כן לא הציג לעצמו שום מטרות גדולות, כי אם רצה להילחם ביתמוּת, בגלמוּדיוּת של הפועל במושבה. ידעו, שניסו כבר לפתוח מטבחי־פועלים ולא הצליחו, כי תמיד נגמר הענין בפשיטת רגל. אולי חלם מישהו על צרכניה או החל לעשות משהו אחר והדבר נתבטל. כל מיני תוכניות מעשיות יותר להיטיב לפועלים – לא יכלו להיקלט. כשבא רעיון, כי הפועלים המתגלגלים בשני ה“הוֹטלים”, אשר היו מפורסמים גם בלכלוּכם וגם ברעש שלהם, צריך לסדר למענם איזה מקום שיוכלו לשתות בו תה באוירה יותר נעימה – אי אפשר להגיד, שזה התקבל באֵמוּן.
ארגון “החורש” הרים את קרנו של הפועל החקלאי. העובדה, כי תוכנית “החורש” נתפרסמה בראש ספר “השומר”, ליד תכנית “השומר” – כשני צדדים של מטבע אחת, מעידה מה רב היה ערך ארגון זה בראשית דרכו של הפועל העברי.
ההנחות העיקריות לתוכנית זו אומרות, כי "בין כל העבודות הנחוצות להשגת מטרתנו בארץ, צריכה האיכּרוּת לתפוס מקום בראש. כי האדמה היא היסוד של כל מדינה.
משני מיני איכּרוּת – נטיעות ופלחוּת – עלינו לתת את משפט הבכוֹרה לפלחוּת, כי:
א. הפלחוּת ממציאה לנו את החומר החי והצרכים ההכרחיים, שהם יסודי הכלכלה של כל עם וארץ.
ב. הפלחוּת היא אמצעי חשוב לגאולת הארץ – –.
ג. הפלחוּת יותר נוחה לאנשים בעלי רכוש בינוני, כי האדמה מכניסה עוד בשנה הראשונה ואין צורך לחכות שנים אחדות כמו בנטיעות.
יש עוד שני סעיפים ב“הנחות” הללו, ובהם מדוּבר על הקשר הטבעי של הפלחים אל הארץ. ועל כן “אינם נוחים להגירה והם הלוחמים היותר טובים לארץ”.
“אנו חפצים לברוא מפלגת־איכרים, – נאמר בסעיף האחרון – אותה המפלגה, שחסרה לנו בארצות הגלוּת, ושאצל עמים אחרים היא מכניסה כל־כך הרבה חיים בריאים ורעננוּת אל תוך הרקבון וההתנוונוּת של הערים הגדולות – –”.
והמסקנה מכל ההנחות הללו גם יחד:
“לכן הצגנו לנו למטרה לפתח בארצנו אלמנט של פועלים־פלחים, בריאים בגופם וברוחם”.
ואלה האמצעים להשגת מטרה זו, לפיתוח האלמנט של פועלים־פלחים:
1. "להכין ולהכשיר במושבות והחווֹת את התנאים הדרושים להתפתחוּתוֹ.
2. להיטיב ולהקל את חייהם החמריים של החברים על־ידי יסוּד קופות־מלוה, בתי תבשיל, לשכות מודיעים ועוד…
3. לייסד שעורי־ערב לעברית וערבית, ובמקום שאפשר – גם לעבודת־האדמה.
4. להנהיג בין החברים התעמלות וללמד אותם לאחוז בנשק, למען לפתח בהם את הרגש והכשרון של הגנה עצמית" וכו'.
סעיף זה אינו שונה כמעט במאומה מאחד הסעיפים הראשונים שבתוכנית “השומר”, אשר בו מדוּבר על רכישת מכשירי התעמלוּת, “לימוד התעמלות והשתמשות בנשק וכדומה”.
תוכנית “החורש” נוּסחה לפני תוכנית “השומר”. היא נתפרסמה ב“הפועל הצעיר” בחודש כסליו תרס"ט, מלוּוה הערה האומרת:
“אגודת “החורש” נוסדה לפני שנתיים. בשנה הראשונה היתה עוד רופפת ולא הראתה כל אותות־חיים, אך בראשית השנה שעברה, כאשר התרבה מספר הפועלים, חידשוּה שנית וניתנה לה צורה יותר מסויימת. מאז החלה להראות את פעולתה בכל מקצעות העבודה בגליל. בעת האחרונה החלו להזכיר אותה בעתונוּת, אחדים דרשוה לגנאי ואחדים לשבח, אך גם אלה וגם אלה דנו עליה רק על־פי השערותיהם או סמכו על הידיעות שקיבלו לא מהמקור הראשון, לכן מוצאים אנחנו לנחוץ לפרסם את תוכניתה בעתונוּת”.
מייסדי “החורש” היו חברי שתי המפלגות, “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון” גם יחד: אליעזר שוחט ושלמה צמח וישראל בצר, ישראל גלעדי וישראל שוחט ולוי גפן – ואליהם נוספו אחרים.
שמו של דוד גרין קשור בהופעה ציבורית אחת של ועד “החורש” ופועלי הגליל בימים ההם, אשר ענין בה להבנת מושגיה ומהלך מחשבתה של התקופה – הוא ישב ראש באסיפה הסוערת של פועלי הגליל, שנתכנסה לפי קריאתו של ועד “החורש” בחג השבועות תרס"ח במושבה ימה (יבנאל). באסיפה זו נדונה שאלת העלייה על אדמת דלייקה (כנרת), אשר חברת הכשרת הישוב התכוננה אז לייסד שם חוה, וברוֹב של קול אחד (תשעה־עשר נגד שמונה־עשר) נתקבלה החלטה שלילית.
ש. יבנאלי סיפר על אותה ישיבה:
– אני זוכר, שדוד גרין היה יושב־ראש האסיפה – ואני המזכיר. בן 24־23 הייתי – והוא כבן 22. אך כבקי ומנוסה ניהל את האסיפה. הקשבתי לדבריו ועשה עלי רושם בהגיונו ובשיקול־הדעת שלו. ראיתי לפנַי אדם בוגר, הראוי לתפקיד שהוטל עליו.
כל “פועלי הגליל”, שהשתתפו באסיפה זו, לא היו אלא כארבעים איש, ביניהם אליעזר וישראל שוחט, מניה וילבושביץ ואחרים. לאחר שורה של נאומים נלהבים, אשר קראו להחרים את העלייה לדלייקה, הועמדו להצבעה שלוש הצעות: “יחס ניטראלי”; “בויקוט אקטיבי”; “בויקוט פאסיבי”. וכיון שלשתי ההצעות הראשונות היה מספר שוה כמעט של קולות – נתקבלה כפשרה ההצעה השלישית.
הנימוקים להתנגדות היו שנים. פועלי הגליל ראו הפרזה מסוכנת בתוכנית ובתקציב של החוה, אשר חברת הכשרת הישוב פירסמה אז בעתונוּת בהבטיחה רווחים לבעלי־המניות עוד בשנה הראשונה. התוכנית היתה עלולה, לדעתם, להכשיל את המשרד הארצישראלי – ובראשו ד“ר א. רופין וד”ר י. טהון – בצעדיו הראשונים בפעולת ההתישבוּת.
נימוק שני היה יחס ההתנגדות שלהם לאגרונום ברמן, שנתמנה מנהל החוה. הם לא ראו אותו מתאים לתפקידו ולא סלחו לו על שניסה להעסיק ערבים במשתלת העצים בלוד לנטיעת “יער הרצל” על אדמת הקרן הקיימת לישראל. גרעין המועמדים לעלייה לאדמת דלייקה היו קבוצת עולי רוֹמני, שהיו נתונים להשפעת “הפועל־הצעיר” – חברי אגודת “התחיה” בעירם. הם באו מפתח־תקוה למלחמיה במיוחד לשם העלייה לדלייקה. מלאי התלהבות היו למעשה אשר לפניהם ולא יכלו לקבל את דעתם של פועלי הגליל.
"יצאנו מן האסיפה בהרגשת עלבון – מספר י. בלוך (אח"כ ממייסדי מושב נהלל) – המעשה שאנו עומדים לעשותו, מעשה נועז וקשה מאד, מלוּוה התנגדות של כל פועלי הגליל, אנשי “החורש” ואנשי “השומר” החשובים כל־כך בעינינו?!
חזרנו למלחמיה דרך ואדי־פיג’אס, כשאנו שקועים איש־איש במחשבותיו. ורק יפי המקום, ההרים והירדן, אשר מפעם לפעם נתגלה ונסתתר מאתנו, השכיח במקצת את הכאב הצורב. ולמחרת בבוקר יצאנו לדלייקה, מלאי מרץ ובטחון עצמי. בדרך שוחחנו על עתיד המקום ועל חיינו המשותפים בו וליותה אותנו הרגשה, שאנו צועדים לקראת מעשה בראשית –".
כל אשר מצאו בבואם לדלייקה, היה “חאן” ערבי הרוס למחצה על הגבעה אשר ממול לכנרת. ה“חאן” שימש אוּרווה לסוסתו של השיך, אשר ממנו נקנתה האדמה. החורבה היתה מלאה זבל ונחשים ועקרבים שרצוּ בה באין מפריע. שם התקינו להם מטבח, חדר־אוכל ובית־חולים. חדר־מגוּרים שימש להם הגג השטוח של החורבה – שם נחו בחוֹם הלוֹהט, ללא צל ומחסה, ושם ישנו בלילות. מים היו מביאים בפחים מן הכנרת, ולחם ומצרכים אחרים – ממלחמיה ומטבריה. המזון הגרוע והתנאים הסַאניטריים הלקוּיים גרמו להם קדחת, שדלדלה את כוחותיהם. אז הרגישו בחסרונה של יד אשה. ולמרות החלטתם, שלא להביא צעירות למקום מבודד ומסוכן זה – פנו בבקשה אל שרה מלכין שתצטרף אליהם. השליח המיוחד, שיצא להביאה מסג’רה, היה צבי יהודה, עמוד־התווך של הקבוצה (ממייסדי נהלל, כעבור שנים). תחילה באה במבוכה, כי היססה בגלל חרם פועלי הגליל על ההתישבות בכנרת. ובכל־זאת החליטה להיענות לבקשת החברים.
“עליתי על הסוס – מספרת שרה מלכין – וצבי יהודה הולך על ידי. עשינו דרכנו בהרים. הסביבה פראית – אין ישוב, אין בית, אין אדם. אין סימן של תרבות. הלכנו דרך ואדי פיג’אס, שהיה רב־סכנות בימים ההם. דיברנו על חיינו בעבר ובעתיד. פתאום נראה לנו מאחורי אחד הסלעים שבעמק־השודדים הזה בדוי המכוון את רובהו למולנו. בלי דבּר דבר הוציא צבי יהודה את אקדוחו הנוצץ, ובהחזיקו אותו הכן בידו – הלך לפני ואני רוכבת אחריו. בפנים רציניים ו”מוּכנים לכל" עברנו על פני הבדוי, שהוריד את רובהו".
הקבוצה הראשונה לא האריכה ימים בכנרת. לאחר עונה של עבודה קשה וסבל רב – פרצו סכסוכים ביניהם לבין האגרונום ברמן, ובסוף קיץ תרס"ט עזבוּה.
ואולם מאורע זה של עזיבת כנרת על־ידי מתישביה הראשונים – הוליד את ההתישבות באוּם־ג’וּני, היא דגניה.
על כך סיפר ישראל בלוך:
“ועד “החורש” שלח תזכיר לד”ר רופין, שבו תיאר את מצב החוה ודרש בכל תוקף את פיטוריו של ברמן. ד“ר רופין בא תיכף ומיד לכנרת, ולאחר שיחה עם ברמן ועם פועלי המקום, הזמין את ועד “החורש” לשיחה בטבריה, באוירה שקטה יותר. – – באותה ישיבה אמר פתאום ד”ר רופין: “יש לי הצעה. נשאיר את ברמן עוד שנה בכנרת, ועם זאת נמסור שטח מאדמת אוּם־ג’וּני, השייכת לכנרת, אשר מעבר לירדן מזרחה, לקבוצה פועלים בלתי תלויה, לעיבּוּד על אחריותם – בתור נסיון”
ההצעה הובאה לפני אסיפת “החורש”, שנקראה לשם כך. הוחלט בחיוב והוּטל על הועד להרכיב את הקבוצה. ששה חברים וחברה אחת נקבעו לתפקיד הזה – חברי “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” יחד: אליעזר שוחט, ישראל בצר, משה קריגסר, חיים צימרמן, צבי נדב, ישראל בלוך ושפרה שטורמן (אח"כ בצר).
כשבא ב. כצנלסון להסביר את מהותו של ההרכב הזה – בפרקיו לתולדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל – הוא אומר:
"קבוצת אוּם־ג’וּני, שהיו בה ששה אנשים, כבר התכוננה על פי מפתח של סיעות, אף־על־פי שכל הפועלים האלה היה להם משקל אישי גדול מאד. הם היו מחולקים. שלושה אנשים היו מתוך אורגניזציה, ששמה היה “החורש” – ושלושה היו שייכים לאורגניזציה, ששמה היה “עבודה”.
מה היה ארגון “עבודה”? – “אם להשתמש בטרמינוֹלוֹגיה המודרנית של זמננו, היה זה הקיבוץ הארצי הראשון או “גדוד העבודה” הראשון בארץ. הרעיון היה: אנשים מתאחדים על יסוד של שיתוף אישי ושויון ואחריות גמורה, ואפילו משמעת, לקיים תפקידים חלוציים ידועים. – – הם חיים בשיתוף גמור ומקיימים פקודות הנהלתם. – – היה ועד של כל סניף וסניף, ובראשו אדם אחד, אשר הוא יכול היה לקבוע את הדברים. והאנשים האלה הראו את עצמם כגוף הנותן כוחות לכל צורך שיבוא: לעבודה ולשמירה וכו'. בארגון זה היו לא יותר מ־ 40־30 חבר ומכל מיני מקומות בארץ.”
לפי התנאים שהוסכם עליהם קיבלה הקבוצה כאלף דונם אדמה לעיבּוּד, ארבעה זוגות בהמות ואת האינוונטאר הדרוש. לכל חבר נקבע שׂכר של 45 פרנק לחודש. “ואם לאחר ניכּוּי ההוצאות ישאר בסוף השנה ריוח נקי – יתחלק שוה בשוה בין חברי הקבוצה והמשרד הארצישראלי.”
כך הונח היסוד לקבוצה הראשונה בארץ־ישראל.
בספרות העבודה העברית יש קטע, המתאר את השמחה הגדולה שתקפה את ציבור הפועלים בארץ לשמע בשׂוֹרת ההתישבוּת באוּם־ג’וּני. חברי “הקוֹמוּנה החדרתית” באו להיפרד מעל א.ד. גורדון – בחדרו הקטן בעין־גנים. “מראיהם היה מקסים ־ מספרת יעל גורדון – רעננוּת, מרץ מפכּה, עליצוּת ילדים. השכינה שרתה על פניהם. ומי כאנשי הקוֹמוּנה מפורסמים היו בריקוד ההוֹרה?! – הוחלט לערוך להם בנקט. קנו יין, שקדים – ונהרו כל הפועלים מאפסיים. כתוֹם נאומי־הברכה לפותחי הפרק החדש והפלאי בדברי ימי ישראל (דברוּ י.ח. ברנר, א.ד. גורדון, ב. כצנלסון ועוד) – פרצה ה”הוֹרה“… הרבה “הוֹרוֹת” ראיתי בחיי בארץ־ישראל – אך כ”הוֹרה" ההיא לא ידעתי"…
[לא] 🔗
כל המאורעות הללו נתרחשו בשני שנות עבודתו של דוד גרין בסג’רה מתוך אהבה והתמדה, שנות ראשית הגשמתו של רעיון השמירה העברית למעשה, לאחר שהונח לו היסוד הארגוני בחדרו של י. בן־צבי ב“חצר הורשאית” ביפו, בועידה השלישית של “פועלי־ציון”.
על ראשיתה של האגודה וקורותיה בתחילתה, סיפור ישראל גלעדי, ממייסדי “ב”ג" ברשימות עזבונו:
“בשנת תרס”ז נזדמנו במושבות יהודה ובעריה צעירים אחדים, כולם כמעט יוצאי הגולה, שנמנו גם בארץ על מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקראטים “פועלי־ציון”. מצב הישוב העברי עורר אותם לחפּש דרכים חדשות. בכל אשר פנו, עמדה לנגד עיניהם הירידה החברתית של הישוב. אחד התפקידים הקרובים שראו לפניהם היה – לעורר ולהניע את האכרים היהודים, שישמרו בעצמם על נפשם ועל רכושם. אז החליטו לצאת לשמירת הרכוש העברי. לשם כך התלקטו לאגודה אחת, אשר קראו לה בשמו של הגבור ההיסטורי בר־גיורא. הם שמו להם “ראש” ומפקד וחייבו את עצמם בחוּקה של משמעת חמוּרה. כל חבר נשבע בלבו: “פורץ גדר – ישכנו נחש”. אגודה סודית היתה זו וחבריה החליטו שלא לגלות לאיש את דבר קיוּמה".
בו בזמן היה ענין השמירה העברית מענה במסתרים את נפשו של הצעיר מפלונסק, ההולך אחר המחרשה בסג’רה ומתפעל מיפי הריה וּשׂדותיה. בלעדיה לא ראה טעם ותכלית בכל המאמצים. ועל כך כתב זמן מועט לאחר בואו לסג’רה:
“גם פה הועבה טהרת משאת־נפשנו, נתגלתה פגימה חדשה בשלימוּת החיים הארצישראליים. אדמת כפר־הרים זה היתה, אמנם, נעבדת כולה בידים עבריות – אבל שומריו היו שׂכוּרים זרים… כלום אף כאן נהיה שרוּיים בגלוּת? לשׂכור זרים, שישמרו על רכושנו ויגנו על נפשנו?!…”
בשאלת־תמהון זו, המנוסחת בבהירות, בפשטות ובתוקף, נעוצה כל התורה כולה – תורתו של הצעיר העברי החדש, אשר בא לעבודת השלום – ונאלץ לחגור את כלי הנשק ולקדשו במסירות אין־קץ.
אותה תקופה החלה פרשת החיפושים אחר מקורות שמירה לחברי “השומר”. ולא בנקל ולא בנפש חפצה נענו להם איכרי המושבות.
בימים ההם עמדה להימסר השמירה בישוב הקטן בוּרג', בין המושבות חדרה וזכרון־יעקב – היא בנימינה – לשנה החדשה, הממשמשת ובאה. בחודש תשרי תרס“ח שלחו אנשי “ב”ג” שליח אל איכרי זכרון־יעקב, שיבוא אתם במשא־ומתן בדבר שמירה עברית. האיכרים פחדו למסור את השמירה לידי יהודים, וגם לא האמינו שהם מסוגלים לקבל על עצמם עבודה כזו. והשליח שב כלעומת שבא.
אותו זמן שבו נתרחש המאורע הפעוט הזה, – חזרה לארץ מניה וילבושביץ (אחר־כך אשתו של ישראל שוחט), ממייסדי אגודת “השומר”. והעומד בראשה כל שנות קיומה. מבוגרת מעט מן האחרים היתה, משׂכילה, בת למשפחה בעלת שאר־רוח, ומאחריה עבר של פעולה מהפכנית. כשבאה לארץ פעם ראשונה, בראשית 1904 (טבת תרס"ד), לא היה לה עדיין דבר עם הציונות. מברלין באה, שם עשתה בשליחות קבוצה סוציאליסטית, שנתארגנה ברוסיה בשנת 1903 לשם המתת העריץ הידוע פליווה. בת 24 היתה בבוֹאָה לקריאת אחיה הצעיר ממנה, נחום וילבושביץ, מחלוצי התעשייה בארץ־ישראל. בעשותו כך, התכוון האח להצילה מידי הבולשת הרוסית, שהתחקתה אחר צעדיה והמיתה שנים מחבריה הקרובים. כדי לבדר את רוחה, שהיתה נתונה כולה לפעולה המהפכנית ברוסיה, וכדי לקשרה לארץ־ישראל, הזמינה להילָווֹת עליו במסעו המדעי על פני הארץ. ששה שבועות עשו בסיוּר זה. מדן ועד באר־שבע עברו ברכיבה על סוסים עשר שעות ביום. אז הכירה לדעת את הארץ על שממוּתה ויופיה ונפשה נקשרה בה באהבה עד עולם. ואולם גם את כל העוֹני והעזובה וחוסר הישע שבה למדה לדעת. בעיניה ראתה את תנאי הניצול האיומים, שבהם עבד הפועל העברי באותם הימים. בפתח־תקוה היה שׂכר־העבודה חמשה גרושים תורכיים ליום – כשׂכרו של הפועל הערבי. סכום זה לא הספיק אפילו ללחם צר. בהכרח התנאים גרו חמשה־ששה ואף שמונה ועשרה בחדר אחד, ישנו על הרצפה ללא מיטה או מזרן – וקדחו ורעבו וחלמו חלומותיהם לעתיד הימים. כך הונח למעשה היסוד לחיי קוֹמוּנה בארץ־ישראל – מתוך הכרח המציאות, ומתוך שותפות החזון והגורל.
בשנת 1905 יצאה מניה לפריס, לנסות השפעתה על העומדים בראש חברת יק"א ולהניעם לרכישת אדמות עמק יזרעאל. בשליחותו של יהושע חנקין יצאה – אחת הדמויות המופלאות, שידעה ארץ־ישראל בדור האחרון. באותם הימים היה כבר שקוע ראשו ורובו במפעל חייו, ברכישת אדמה לצרכי העם. כשבאה אליו מניה ובפיה ההצעה להתישבות קולקטיבית של פועלים, אשר הבהיקה אז במוחה והיתה בבחינת חידוש גמוּר, אמר לנצל את הלהט שלה לעזרת מפעלו. בהיותה בפריס ניסתה גם ללמוד את שאלות החקלאות בארצות סוּבּטרוֹפיות וההתישבוּת הקוֹלקטיבית. ואולם עד מהרה נוכחה לדעת, כי צורה זו, אשר אליה היא שואפת, אינה קיימת עדיין בשום מקום ואנשי־מדע אינם מוֹדים בה. היא חזרה לארץ לאחר מסע בלתי ליגאלי לרוסיה והשתתפות בהגנה העצמית בפרעות שדליץ ובקבוצת הנקמה היהודית, אשר חבר בה היה גם פנחס דאשבסקי, מי שירה באנטישמי קרוּשיוון, ממעוררי פרעות קישינוב.
ובשוּבה, מלאת צער וחרון אין־אונים לאחר פגישה נוספת זו עם יהדות רוסיה התלויה על פי תהום – הביאה עמה את הרעיון של עבודת אדמה בצורה קולקטיבית. ואף מצאה אוזן קשבת לדבריה.
כך, האשה במרכז היצירה, שוה בשוה עם הגבר בכל עמדה חלוצית – כזאת היתה ההתחלה.
בשנה הראשונה להקמת מדינתנו נתבלט ראש השׂיבה שלה על במת הנשׂיאוּת של כינוס מפקדות ההגנה וקצינות צבא־ישראל בצעדי־בראשית שלו. מימינה ומשמאלה ישבו נשים ונערות במדים ובלא מדים, שהיו כבנותיה ונכדותיה. על הבמה ובשורות האולם נראו עוד ראשי שׂיבה ופנים חרוּשי קמטים של אחדות מקוֹמץ הראשונות, אלה שבגופן קיימו את המהפכה הגדולה בחיי העם – והיו הן בכינוס זה כשליחוֹת הימים הרחוקים ההם, ימי כריתת הברית אשר לא הופרה ולא הכזיבה.
באותם ימים רחוקים, בשנת תרס“ח (1908), עשו שליחי הבארון רוטשילד מאמצים לישוב שטח מאדמת החוֹרן, אשר נרכשה עוד שנים רבות קודם כן. הקבוצה הקטנה של ראשוני השומרים העברים נשאוּ את נפשם להיאחז באדמה זו המרחיבה את גבולות הארץ ובלי ספק יידרשו לה מתישבים בעלי מרץ, עקשנים ובלתי נרתעים. מניה וילבושביץ ראתה מקום זה מתאים להתישבות הקולקטיבית, משאת נפשה. היא לא נתכוונה לחוֹרן דווקא, אלא רצתה להוכיח, כי העולה האידיאליסט יש בכוחו להתגבר על קשיי ההסתגלות לחקלאות. כהכנה למעשה הנועז, אשר לא היו עליו עדיין קופצים רבים, אמרה ליצור תחילה את ראשית הקולקטיב במקום נוח יותר. אז באה לפני האגרונום קראוּזה, מנהל חות יק”א בסג’רה, והשפיעה עליו שימסור את עיבּוּד הפלחה בחוה לחברי הקוֹלקטיב בעתיד – ואף אמנם הצליחה בשליחוּתה. קבוצת הקולקטיב קיבלה על עצמה לתקופת שנה אחת לעבד את שׂדות החוה על אחריותה – נסיון ראשון במינו היה זה, שהקדים בשנה ובשנתיים את נסיונות ההתישבות בכנרת ובדגניה, וממנו תוצאות לכל דרך ההתישבות בארץ.
במשך השנה עברו חברי האגודה מיהודה לסג’רה. מספרם הגיע כבר אז לחמשה עשר. היו בהם, שראו את יעוּדם בלימוד הארץ וארחות חיי הערבים היושבים בה על־ידי שיחיו חייהם כבדוים נודדים, יגוּרוּ באוהלים, יעסקו בגידול צאן ובקר ויסתפּקוּ במועט. והיו, ששׂמוּ מטרה לעצמם להקים מושב, אשר ישמש מרכז קבוע לחבריו השומרים, – ממנו יצאו למקומות השמירה ואליו יבואו למצוא מנוחה וחסוּת. להקמת מושב זה דרושים היו לפי התוכנית כארבעים איש. אז יצא שליח ליהודה לבקש חברים מתאימים. ובינתיים החליטה קבוצת הקולקטיב לעבוד בשמירה. “ומיד פתחתנו במשא־ומתן עם הנהלת החוה – מסַפּר ישראל גלעדי בזכרונותיו – וכעבור זמן־מה מסרה זו את השמירה לידינו וכשנפלו סכסוכים בין האיכרים לבין השומרים הערבים – נמסרה לנו גם שמירת המושבה”.
[לב] 🔗
זוהי התקופה, שבה נתרחשה למעשה הפגישה הראשונה, פגישת גורל ודם, בין דוד גרין ובין נשק־המגן העברי על אדמת המולדת. וכתוּמת הימים ההם וכעוֹמק החוויות של לילות השמירה הראשונים במושבה העברית וחציבת הקברות הראשונים למגיניה – כן תמה ועמוקה היתה הברית.
בפרקי זכרונותיו מתאר הוא את הכפרים הערבים בגליל התחתון, אשר במשך שנים רבות הפּילו מוֹראם על הסביבה כולה. הוא מספר על פלחי לוּבּיה, הכפר הגדול שבגליל התחתון, המפורסמים בחמסנוּתם ובתקיפוּתם; על תושבי כפר־כּנא הנוצרים, המלאים ארס ושנאה; על בני השבט צוּבּיח (זוּבּח), החונים ביער־סג’רה ומטילים אימתם על כל הסביבה; על הצ’רקסים בכפר־כּמא, המצוינים ביהירוּתם ועוֹז נפשם.
“התחלנו לדבר על לב הפקידוּת והאיכרים, שיעמידו שומרים עברים, – מספר הוא – אולם הללו הביטו עלינו כעל הוזים וילדים. שומרים יהודים? – והסכנה הכרוכה בזה? וכלום יימצאו די אנשים, שיסכימו להשליך נפשם מנגד? וכלום אין בשמירה עברית סכנה עצומה בשביל שלום המושבה?”
באותם הימים נכבשה המצוּדה הראשונה. פקידוּת חות סג’רה העזה סוף סוף לפטר את השומר הצ’רקסי שלה, שלא מילא את תפקידו בנאמנות והתעלל בנותני לחמוֹ, ומסרה את השמירה לאחד מראשוני השומרים העברים, צבי בקר. היה בזה משום מעשה מהפכני מאין דוגמתו, שהרי כל השמירה כולה כמעט במושבות הגליל היתה אז בידי הצ’רקסים, אשר מרכז ישובם היה בעבר־הירדן, בגליל קוּניטרה שבגוֹלָן. הם השומרים הקבועים של חות סג’רה והיער שלה וּשׂדוֹת המושבה, ושמעם הולך לפניהם, ובכל הגליל מפורסם הדבר וידוע, כי “אין גבור כצ’רקס”.
השומר הצ’רקסי המפוטר לא טמן ידו בצלחת. ובוקר אחד מצא פקיד החוה את שמשות חלונותיו מנוּפּצוֹת ובכתלים תקועים כדורי מרטין.
אז התחילה הפעולה.
“תיכף אחרי הלילה ההוא החלטנו להסתדר ולעמוד על המשמר. מלבד השומר התמידי ועוזרו הוספנו עוד משמרת של כל הפועלים, זוּג לשתי שעות, מעם חשכה עד עלות השחר. שוכבים היינו באוֹסם הגדול על־יד הטחנה, הנשק על צדנו – וכל זוג, בהגיע תוֹרוֹ, היה יוצא ויושב במארב, בתוך משוּכת הצברים או בנקיקי הסלעים”.
היתה זו עונה של חורף קשה. סערה זועפת התחוללה על פני הארץ. ימים של גשמים שוטפים ולילות של עננים המקדירים את השמים ומאפילים על כל שעל אדמה. השומר לא יכול לראות את הנעשה במרחק צעד אחד ממנו. “כשאני ובן־זוגי יצאנו למשמרתנו – מספר ד. בן־גוריון – היינו נאלצים לאחוז איש ביד אחיו. האילנות, הסלעים, הבתים, הכל טבע בשחור־המחשכים. גם לדבּר זה לזה לא יכולנו. קולנו נטרף בסערה, שלא חדלה ליבּב כל הלילה.”
ואף על פי כן יצאו מן הנסיון הראשון וידם על העליונה. ונסיון זה אמר להם ברור, כי לא די בשומרים עברים, אשר השמירה היא מלאכתם ותפקידם. אם כל הפועלים לא יהיו מוכשרים ומוכנים לעזור לשומר בשעת־סכנה – אין כל ערך לשמירה העברית וקיום אין לה.
זמן מוּעט לאחר כיבוּש השמירה בחוה, נתרחש גם במושבה מאורע רב־תוצאות. באחד הלילות נגנבו סוסיו של איכר מחברי ועד המושבה. האיכר הרגיש בגניבה, מיהר החוצה ומצא את השומר הנכרי כשהוא חוזר מן השדה. מיד הוברר הדבר, כי מעשה ידיו של השומר הוא. פועלי המושבה פנו אל הועד בהצעה להעמיד שומרים עברים. הפעם לא דחו אותם האיכרים בטענותיהם הישנות.
ואולם אז נתעוררה שאלה אחרת, חמוּרה עוד יותר משאלת האדם לשמירה – לא היה נשק בידי הפועל העברי. “רק לאחדים מאתנו היו אקדחים, ובכמה קנאה היינו מביטים על המאושרים האלה. החלטנו לדרוש נשק מאת הפקידוּת.”
וכך הונח היסוד לנשק־המגן העברי. כך הוּנח היסוד לו, מתוך אותם המאויים המוּסריים הנעלים ומתוך אותו המחסור הגדול – שלא פסק מאז חורף תרס"ח, עת הופקד השומר העברי הראשון על רכוש יהודי בסג’רה שבגליל התחתון, ועד לימי מלחמת ירושלים ועמק הירדן והגליל ויהודה – לאחר למעלה מארבעים שנה.
על המחסור בנשק ועל הדרכים להשׂגתו גנוזים בתולדות ההגנה אוצרות של סיפורים, ואלם ספק הדבר אם רבים מהם ישווּ במוּחשיוּתם לתיאור פרשת הרוֹבים הראשונים בסג’רה.
“הפקיד מילא את דרישתנו. נשלחה עגלה מיוחדת לחיפה, להביא משם רוֹבים. בקוצר־רוח חכּינוּ לשוּב העגלה. שיחתנו האחת, ביום ובלילה, היתה אך ורק על אודות הנשק, וביום שבאה העגלה מחיפה – לא היה גבול לשמחתנו… הרוֹבים שהוּבאוּ היו מהמין היותר גרוע, “ג’יפטים” זולים – רובי־ציד בעלי שני קנים… כילדים קטנים השתעשענו ברוֹבים ולא הנחנו אותם מידינו אף לרגע. באי־חפץ הלכנו ביום־המחר לעבודה – כי נאלצנו להיפּרד מהרוֹבים ליום שלם! החדר הגדול ב”חאן“, ששם ישבו רוב הפועלים, נהפך פתאום למלון־שודדים. אדם שנכנס לשם בערב, ראה לפניו כשני מנינים של בחורים יושבים על המיטות ובידו של כל אחד רוֹבה! זה מנקה את הקנה וזה מנסה את הקליעה, זה מכניס ומוציא את הכדורים וזה ממלא את האשפה – משוים את הרוֹבים זה לזה, מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד, תולים אותם על הקיר ושוב מורידים, שׂמים על השכם ומסירים – וכך עד שמגיע זמן השינה…”
והרי הגענו אל אחד מאותם המאורעות, אשר באמצעותם האדם כּוֹרת ברית־דמים עם ארצו לעולמים – כי “סג’רה שהיתה הראשונה לשמירה, היתה ראשונה גם לחללי־השמירה…”
[לג] 🔗
לא עליזים ורוננים היו הרוּחות במושבה הקטנה ובקרב פועליה ושומריה העברים. כל ימי החורף נישׂא ריח אבק־שׂריפה בחלל האויר. סכסוכי־גבולות בלתי פוסקים פרצו בין אנשי כפר־כּנא ובין המושבה העברית. לא פעם עלו לחרוש את אדמת המושבה והשומרים העברים גירשוּם בכוח. גם בני שבט ה“צוּבּחים” הידועים התגרו יום יום כמעט בשומרים העברים, וערביי לוּבּיה היו מתאַנים לכל עובר־אורח יהודי ההולך מסג’רה לטבריה – ואין מוחה בידם. לא היה כמעט אחד מפועלי הגליל ושומריה, אשר לא עמד בנסיונות של סכנת חיים יום יום, – אם בלילה מאחורי הקיר שהקיף את המושבה, ואם ביום מאחרי המחרשה. דוד גרין ראה לא פעם את המות לנגד עיניו בהיותו מהלך בשבילי הגליל. פעם הוּנפה עליו הסכין בעברו יחידי בשוק־אל־חאן, בין סג’רה ובין מסחה – ורק בדרך נס נשאר בחיים.
וכך התקרבו ובאו ימי הפסח תרס“ט (1909). עם כל הדאגה המקננת בלבבות, לא חפצו הפועלים לוותר על שמחת חג הפסח והכינו עצמם לחוג את ליל הסדר ברוב הדר ותוכן. מבעוד יום קישטו את אולם ה”חאן" שבחצר החוה, אשר שימש תחילה רפת ואחר־כך מעון לפועלים. כמנהג הימים ההם קישטוהו בענפי אקליפטוס ושיח הפלפל ובכלי עבודה שונים. ונוסף על המחרשות והאתים, המשדדות והמעדרים המעוטרים זרי ירק ופרחים – נערכו על הכתלים בצורה אמנותית רובים ואקדחים, חרבות ופגיונות, כשהם משולבים יחד.
וכאשר ירד הערב והכל התכּנסוּ לבין כתלי ה“חאן” המקושט והיין הוֹעלה על השולחן – מיד סרה העצבוּת מן הלבבות והשירה העליזה פרצה ועלתה ללא מעצור, ולאחריה הריקוד הנלהב בלווית מחיאות כפים, כמנהג הערבים.
ובעצם הריקוד הגוֹאֶה ועוֹלה – ירד המות לבין כתלי ה“חאן”…
צעיר זר התפרץ לאולם, ובקול נרגש ובדברים מקוטעים סיפר, כי בדרכו ברגל מחיפה בלווית חברו ואתם ערבי המוביל את חפציהם על חמורו, התנפלו עליהם שלושה ערבים מזוינים ליד כפר־כּנא, היכּוּ את הערבי המחַמר מכוֹת רצח ושדדו את חמורו וכל אשר עליו. ולא זה העיקר, אלא בשעת מעשה נפצע כנראה אחד המתנפלים בכדוּר הבּראוּנינג, שבּוֹ הגנו הבחורים על נפשם..
מיד הושלך הס באולם. כי ידוֹע ידעו כבר אז פועלי הגליל מה צפוּי לה למושבה לאחר מאורע מעין זה.
ואמנם, הערבי הפצוּע מת כעבור ימים מעטים מפצעיו. אנשי הכפר דרשו פיצויים. אך י. חנקין, שהשפעתו היתה גדולה על מהלך הענינים בגליל והאגרונום קראוּזה, מנהל החוה – החליטו שלא ליצוֹר תקדים מעין זה, ביחוד מאחר שהאיש לא היה מבני המקום.
ונקמת־הדם לא אֵחרה לבוא.
באחד מימי חול־המועד של פסח התכנסו חברי “פועלי־ציון” שבגליל לועידתם. דוד גרין ישב ראש. “אולם יותר משהקשבתי למהלך הויכוּחים ולמשא־ומתן העיוני, היו מוחי ולבי נתונים למצב, וידי לא זזה מנרתיק העוֹר, שבּוֹ היה הבּראוּנינג שלי”.
ולא לשוא חרד כה הלב. בעצם הדיונים בשאלת קרקע להתישבות פועלים, שעמדה על הפרק באותו כינוס – באו הצוֹפים שהופקדו בראש הגבעה והודיעו, כי הערבים התנפּלוּ על השדות שבשוק־אל־חאן וקצרו את השׂעוֹרה. פרשים ורגלים מזוינים נראו משוטטים מעלות השחר ועד הערב על הגבעות אשר מסביב למושבה. חבורת ערבים מזוינים התנפלה על שני בחורים שהלכו מסג’רה לטבריה לקנות מצוֹת, הכּוּם עד זוֹב דם וגזלו מהם את נשקם.
“צל שחור היה פרוּשׂ סביבנו: צל המות האורב בסתר. איש לא הגה את הדבר בפיו. אך כל אחד מאתנו ידע בנפשו וקרא בעיני חברו: תלויה החרב הנוקמת – ועל אחד מאתנו תפוֹל. הגורל עוד יבחר את קרבנוֹ…”
והגורל נפל. ועל שנים בבת אחת. באחרון של פסח היה הדבר. לאור היום נורה השומר ישראל קורנגולד בידי שני ערבים מזוּינים. הוא יצא לשמירה לפי תורו והערבים ארבו לו על אחת הגבעות. “פעמון החוה השמיע תיכף צלצול־הבהלה. תפסנו נשקנו – ורצנו. מאחורי הגבעה, שעל גבול המושבה, מצאנו את ישראל גוסס. בחזהו נקב קטן אדום־כהה. הכדוּר פלח את לבו ויצא דרך גבו. הרובה לא היה עוד על שכמו. רק אשפת הכדורים והאקדוח נשארו…”
אך בזה לא תם האסון – עוד שני נפל חלל אותו יום, שמעון מלמד.
באהבה רבה מתאר ד. בן־גוריון בזכרונותיו את אישיותו של האומן המעוּלה והאיכר למופת, אשר מתוך שאיפתו לחקלאות עזב את מלאכת הנגרוּת, אף כי שׂכרו כנגר במושבה היה גדול פי שלושה משׂכר הפועל החקלאי. לא היה מקרה של התנפלות ותגרה עם השכנים, שמלמד לא יצא בין הראשונים להגנת המושבה. וגם הפעם, אך שמע את קול היריות – נזעק מיד, ובהחפזוֹ – לא הספיק אפילו לחבוש את כובעו ושכח ליטול את הרובה, שהיה תלוי על קיר החדר – כמנהג הימים ההם – מוכן לשימוש בכל שעה. אשתו הצעירה, איכרה חלוצה, אשר ככל חברותיה הגליליות הראשונות, אימנה את לבה להיותו מחושל כפלדה – הסירה את הרובה מעל הקיר ומיהרה לצאת בעקבותיו ונתנה את הנשק בידו. אז חזרה הביתה לשמור על תינוקה ולחכות לשוב בעלה. ואולם לשוא חיכתה. בחיים לא זכתה לראותו עוד…
עדי המעשה ומשתתפיו באותו יום רב משמעות מספּרים על קורותיו בגירסאות שונות בפרטיו. בסיכּוּמו, כנראה כך היה הדבר:
כל אנשי החוה ובני המושבה עמדו במפנה הדרך לנצרת והביטו לעבר מקום הרצח, לכפר־כּנא. פתאום ראו שלושה ערבים רצים ושנים מפועלי סג’רה דולקים אחריהם. השנים היו, לפי עדויות שונות – דוד יזרעאלי (מושבה כנרת) וחיים שטורמן ז"ל (עין־חרוֹד). הערבים באו מהרי תורען ורצו לקראת סג’רה הערבית. בראות הנאספים את שני החברים, הדולקים אחר הערבים, החליטו לחסום את הדרך בפני הנסים, אז התנדבו שלושה למשׂימה נועזת זו: שמעון מלמד, שנפל קרבן, ויבּדלו לחיים ארוכים – יוסף שפירא (ממייסדי מושב תל־עדשים) ודוד גרין.
“מיהרנו לקראת הערבים וירינו אליהם ברובינו. הבורחים באו בין המצרים. מאחוריהם דולקים שני חברינו, ומלפניהם – אנחנו. הערבים מכפר־סג’רה הרגישו בצרת אחיהם – וכל בני הכפר יצאו לקראת שלשתנו. כשחברינו הנשארים בחוה ראו את הסכנה המרחפת על ראשינו, קראו לנו לשוב, אולם מחמת שריקות־היריות לא שמענו את קולם. ערבי סג’רה התקרבו אלינו. חברינו צלצלו בפעמון, הפנינו ראשינו – והנה כל בני הכפר לקראתנו. החברים קראו לנו לסגת אחור – ושבנו. זה מאחורי זה, במרחק של מטרים אחדים, שבנו אל החוה. כבר היינו קרובים למקום שעמדו שם כל בני המושבה. פתאום שמעתי את קולו של שמעון: “ירו בי!” – והוא נפל ארצה. מיהרתי אליו – הוא כבר היה מת…”
בחדר הגדול של ה“חאן”, במקום שם רקדו בליל הסדר – היו מוטלות עתה שתי הגויוֹת היקרות, עטופות סדינים לבנים. ולמחרת היום, באסרו־חג של פסח, חצבו להם קבר־אחים.
לאחר שנים, בבוא ספר “השומר” לתת בין דפיו את כרוז הועד המרכזי של “פועלי־ציון” לאחר מאורעות סג’רה בפסח תרס"ט – קבע את מקומו של הכרוז בפרק זכרונותיו של ד. בן־גוריון מאותם הימים. לפי סגנונו והלך־רוחו ניכר בו כי רושם הזכרונות הוא גם מחבּר הכרוז.
"חברים ואחים!
ביום ב', אחרון של פסח, נשפך דם הגבורים הצעירים ישראל קורנגולד וש. מלמד, בעמדם על משמרתם להגן על אדמת ארצם וכבוד עמם. ובעוד איזה ימים גוע דב שוייגר, שנפצע לפני שני ירחים. מירכתי צפון, מרוסיה, באו הצעירים האלה לעבּד את אדמת ארץ־ישראל ולשמרה, ובזיעת אפם ריווּ אותה בתור שׂכירי־יום. אך הם לא יכלו להסתפק בתפקיד של פועל פשוט. נפשם שאפה לגדולות מאלה, ויתאווּ לעמוד בשורות הלוחמים הראשונות, ויעלו הגלילה, מקום שם התחילה המלחמה הלוהטת, ויהיו לשומרים, שומרי מושבות עבריות – עד עתה היתה עבודה זו כולה בידי הנכרים, והאיכר היהודי נח בשקט על מיטתו, נשען ובטוח, כי לא ינום שומרו הערבי. דב שוויגר היה בין הראשונים שהבינו את כל המרירות של מצב הדברים, וביחד עם עוד מחברינו לקח על עצמו שמירת המושבה מסחה, ואחר־כך עבד בתור שומר בסג’רה ומצפה. דב הצטיין באומץ לבו ובמהירותו עד להפליא, ויעמוד בראש השומרים במסחה, אשר כידוע עלה לה לעמוד בפני כל אויביה, בגרשה אותם. גם חברנו ישראל קורנגולד, שזה אך פחות משנה עברה עליו מיום בואו לארץ־ישראל, היה שומר בסג’רה. בעמדו על עמדתו התנפלו עליו פראי האדם וירוּ בו מקני־רובה, ובנפלו לארץ קרבו אליו וימיתוהו. בשעת הרדיפה אחרי הרוצחים מת הצעיר השני, ש. מלמד.
אך בעבדם במעדרם ובקשתם, לא עזבו גם את חיי הרוח. דב שוויגר וישראל קורנגולד היו חברים מסורים ואקטיביים למפלגתנו, ושניהם עבדו בהועד הגלילי של מושבות הגליל. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!
בדמעות אנו עומדים על קברי הקרבנות היקרים, ומביטים ביגון בעיני העתיד. המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפּרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני המכבים? צאצאי בר־גיורא ובר־כוכבא, בואו לרשת מקום הגבורים הנופלים, אשר נפלו במלחמתם בעד חרותם ועמם!
ואתם, קרבנות חביבים, תהיו תמיד לפנינו לסמל חי, לזוהר נוצץ, לעמוד האש. לא פעם אחת עוד יהיה עלינו להקריב קרבנות בעד חרוּת עמנו בארצנו. כי לא ביום אחד יוולד עם. אך לעולם ישאר זכר הלוחמים הראשונים ושמם ינוֹן לדור ודור!"
אחת התוצאות החיוביות ממאורעות־סג’רה היה השינוי שחל ביחסה של הנהלת יק“א לשאלת ההגנה העברית ורכישת נשק, שיהיה מצוי בידי האיכר והפועל והשומר העברי. ענין זה, שסוּפר במכתבו של ד. בן־גוריון לאביו (סג’רה, ל“ג בעומר תרס”ט), משמש אחת התעודות הראשונות לפרשת נשק־המגן העברי, אשר ודאי יבוא היום והיא תסוּפר לזכרון בשלימותה – ולא במקרה מצא לו מכתב זה את מקומו הראוי ב”ספר הגבורה" (חלק ג'):
"המצב פה היה רציני ומעורר דאגה לעתיד, כי כל הערבים מהסביבה, בהרגישם את רפיוננו, התחילו להתגרות ולעשות מעשים שונים להקניט ולקנטר אותנו. הדבר הזה נתפשט גם על יתר המושבות.
והנה באה פתאום גם המהפכה בקושטא. הממשלה המקומית נחלשה עוד יותר, כי פסקה לגמרי האוטוריטה של השלטון המרכזי, העליון. דומה היה כאילו אין כלל ממשלה בארץ. איש הישר בעיניו יעשה.
ולפיכך קראה הפקידות של יק"א לאסיפה את באי־כוח כל הישוב הגלילי, לברר את המעמד ולמצוא תריס נגד הפּוּרענוּת. ובראש חודש אייר נתאספו בימה שלושת הפקידים, שלושה־שלושה איכרים ופועל אחד מכל מושבה. אני הייתי ציר מסג’רה.
זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הישוב החדש בארץ־ישראל, שנתאספו יחד שלוש המפלגות הללו… באסיפה נתברר, שהמצב – אף על פי שאינו מסוכן, הוא די רציני, והוחלט להזדיין בנשק טוב, להגדיל את מספר הצעירים במושבות על־ידי הבאת פועלים עברים חדשים, לחזק את שמירת המושבות, לסדר ולארגן את כל המוכשרים לשׂאת נשק ולייסד קבוצה של חיילים עברים. נבחר ועד־פועל של עשרה אנשים – אחד מהפקידוּת, איכר אחד מכל מושבה ושני באי־כוח הפועלים – אני ועוד אחד – אשר ינהל את כל העבודה הזאת.
לעת־עתה אנחנו קונים נשק עד כמה שאפשר – אף על פי שזה עולה בקושי. ולא רק פה בגליל, אך גם ביהודה מרבים להזדיין, לדאבוננו עוד לא במידה הדרושה. כי בארץ־ישראל, וביחוד בגליל, בסביבה פראית זו, שיושביה עודם חיים על חרבם ועל קשתם, נחוץ נשק לאיש לא פחות מבגד ללבוש ולחם לאכול, ולפעמים עוד יותר.
וכל הבא הנה צריך להביא אתו ישר – אם רק אפשר – נשק, או לקחת סכום כסף כדי שיוכל לרכוש פה נשק. לכל הפחות נחוץ לאיש 25 רוּבּל לנשק, זהו המינימום. ובמידה מספיקה – 60 רוּבּל. ברוסיה זה אולי יהיה מוזר קצת – אך פה זה אחד הדברים היותר הכרחיים. – – "
"אני מסיים – נאמר בסופו של אותו מכתב – כי מחר צריך אני לקום בשלוש וחצי. בארבע אנו יוצאים לעבודה, עובדים עד עשר וחצי ונחים עד שתים וחצי אחר הצהרים. אחר־כך אנו עובדים עד חמש וחצי והולכים הביתה.
עכשיו עונת הקציר והעבודה רותחת".
[לד] 🔗
באחד מימי החורף תש“ח, שלשים ותשע שנים לאחר קרבנות השמירה הראשונים בסג’רה, יצאתי לביקור במושב תל־עדשים – אשר גרעין ראשון לו הונח על־ידי משפחות השומרים הראשונים, – על מנת להיפגש עם יוסף שפירא, אחד מן השלשה, שהתנדבו באותו יום רחוק, באחרון של פסח תרס”ט, לצאת לעזרת שני החברים הרודפים אחר הערבים.
היה יום גשם שוטף. הכפר הגדול והיפה עמד רטוב כולו, שקוע בבוץ עד צוארו, ומבין השלוליות הציצו בתיו הלבנים וחצרותיהם הירוקים. אחד מאותם הימים הנדירים בימות השנה היה זה, שבהם מאחר האכר קום והוא מהלך בלבוש פיג’מה ובגרבי צמר על רצפת הבית, אשר כוסתה שקים יבשים ובידו ספר, או הוא יושב במחסן שמאחורי ביתו, מכורבל במעיל העור אשר לו, ומתקן את כלי העבודה. כשנפתחה לפני דלת הבית הקטן בצל העץ וחלצתי את המגפיים המכוּסים בוֹץ כבד, נתלו בי שני זוגות עיניים, אשר הטוהר והתוֹם העומד בהן – מחוץ למסגרת של גיל וזמן הם. ישיש בעל ראש־שׂיבה וזקן קצר, לבן כשלג, וישישה רבת קמטים ועמוקת מבט, קיבלוני בסבר פנים יפות. החדר היה ריק כמעט מרהיטים – רק שולחן וספה וארון קטן ופשוט, אשר כאילו נשתייר כאן מאותם הימים הרחוקים, שבהם היה ארגז הנפט משמש רהיט עיקרי. ברצינות ובענוות צנועים הטוּ אוזן לשאלתי ובקשתי. אך לא בקלוּת נענו לי. לספר פרטי מאורעות מימים רחוקים כל־כך? מי יכול לזכור את כל המאורעות הללו שנתרחשו אז? והרי לא רשמו את הדברים – וכי מי העלה בדעתו, כי יום יבוא וזוֹ תהיה היסטוריה חשובה של התחלה גדולה? צעירים היו, מלאי להט ואמונה ולא דאגו לאשר יקרה אותם מחר. ואחר־כך, כעבור שנים, לא היה עוד פנאי לעסוק ברישום הקורות. כל ימות השנה עובד האיכר משחר עד לילה, ובימי גשם ישב במחסן ויתקן שׂקים.
כאשר שאלתי אם הוא זוכר את מאורעות סג’רה בפסח תרס"ט, הוּצתה אשר נעורים בעינים. אם הוא זוכר? – ודאי הוא זוכר!
– היתה זו התקפה קשה מאד. ההתקפה התחילה בכך, שחבר אחד יצא לשמירה ביום, ישראל קורנגולד. הוא יצא מחוץ לחוה, ופתאום נתקל בערבים מזוּינים, שירו בו וגזלו את רובהו. כאשר נודע לנו דבר זה, יצאנו לרדוף אחריהם. אתנו היה גם דוד גרין. והנה, בשעה שאנו רצים בכיווּן להר, נתקלנו בשני ערבים, שהסתתרו מאחורי סלע. כשהרגישו בנו – קמו והתחילו בורחים וכל הקהל רודף אחריהם. כאשר הגענו למשטח ההר, נשאר הקהל במקום, ואני ודוד גרין והנגר של סג’רה, שמעון מלמד, המשכנו לרוץ. אני לקחתי את רובהו של מלמד, וכיון שלא הספקתי לקחת ממנו גם את הכדורים, רץ כל הזמן על ידי, כשהוא מסַפק לי כדור אחר כדור. ופתאום נפל לארץ – צלף ערבי, שהסתתר מאחורי הצבר, ירה בו…
הוא שתק רגע והוסיף: אני הייתי המבוגר בחבורה ובעל הנסיון שבכולם. דרכי בגליל התחילה ממסחה, אחר־כך הצטרפתי לעשרת הראשונים שהלכו לכיבוש העבודה במלחמיה. כשסיימנו את העוֹנה שם חזרנו לפתח־תקוה ומשם עליתי שוב הגלילה. בהיותי בפתח־תקוה זוכר אני אסיפה גדולה של כל פועלי המושבה ביער האקליפטוס שמאחורי היקב. אסיפת ויכוח היתה זו בין חברי “הפועל־הצעיר” ו“פועלי־ציון”. אני דיברתי באסיפה זו בשם “הפועל־הצעיר”, ודוד גרין היה הנואם העיקרי מטעם “פועלי־ציון”. רואה אני לפני עיני את הצעיר החיור והצנום, המדבר בפאתוס ובהתלהבות, כולו אש לוהטת. לא אזכור עוד מה דיבר באותה אסיפה, אבל זוכר אני את מחשבתי עליו בשעת מעשה. חשבתי, כי בתור חבר “פועלי־ציון” הוא כאחד שנשבה בין הגויים, יען כי מדבריו בלט היהודי הלאומי, הקנאי לעברית ולערכי היהדות, – לא כאחרים מחברי מפלגתו ששׂפתם היתה אידיש ועניני המעמד קודמים אצלם לכל.
בבת־צחוק חרישית סיפרה גם הישישה, אחות יוסף ויתקין, מזכרונותיה מאותם הימים, בעת שהיא וחברותיה הראשונות, אך החלו במלחמתן לזכות העבודה כגבר והיו יוצאות לחרוש בצמדי שוורים, לבושות מכנסיים כנערים – לבל ידעו הערבים, כי נשים הן – והרובה על השכם.
על ענין זה סיפרה בזכרונותיה אסתר בקר, אחת הראשונות מחברות “השומר”. היא מספרת כיצד חיכתה בקוצר רוח לבוא חברי אגודת “השומר” מירושלים לסג’רה. “והנה באחד הימים, בשעת המנוחה על־יד העגלות בשדה, ניגש מנדל פוֹרטוּגלי ומספר שבאו החברים מירושלים: אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין והחבר גבריאל – את השם הזה לא שמענו עדיין. התפלאנו, שלא באה צפורה זייד. ורק כעבור כמה ימים נודע לנו ש”החבר גבריאל" אינו אלא צפורה, שלבשה בגדי גבר, לבל יכירו בה הערבים בדרך, כי הם הלכו ברגל מירושלים לאורך הירדן. גם אנו לבשנו מכנסים שחורים, כדי להעלים מעיני הערבים את דבר השתתפותנו בשמירה בלילות".
בציוּריוּת תמציתית מתארת אסתר בקר את עצם כניסתה ל“השומר” לאחר שנאמר לה במפוֹרש: “הדרך קשה ומסוכנת, ועל מי שיוּטל ללכת בה – הוא יסלול אותה בשביל העם כולו”. ועוד נאמר לה: “הנכנס לאגודה לא יצא משם חי”.
“באחת המערות שבהרי סג’רה – מספרת היא – התאספו מספר חברים וחברות. לבי הלם בחזקה כשנכנסתי פנימה. האסיפה במערה, ישיבת החברים על הקרקע לאורך הקירות לאור מנורה קטנה – כל אלה עשו עלי רושם מיוחד במינו. פגשו אותי עינים מעודדות. בלי אוֹמר ודברים ישבתי באחת הפינות וכולי הסתכלוּת וקשב. קסם היה בכל המראה המסתורי הזה. את החברים ראיתי והכרתי קודם. אולם עכשיו עשו עלי רושם אחר, מיוחד. ישראל שוחט ניהל את האסיפה. דבריו – פקודות, והחברים – משמעת, הערכה והבנה”.
ומאז – “עברו שבועות וחדשים. ביום בעבודה ובלילה בשמירה עם החברים”.
המחרשה והרובה – אלה היו המרכּז והסמל של החיים החדשים בארץ ועל כיבושם גאותו של הפועל הגלילי. הישישה מתל־עדשים זוכרת, כי בין כל סיפורי המהתלות מהוי הסתגלותם של הפועלים הטירונים לעבודה, היה המעשה בדוד גרין אשר יום אחד, בהיותו שקוע במחשבותיו על הנאום שעליו לנאום בפני הפועלים ב“חאן” – נתקל באבן ונפל והשוורים נשמטו מידיו ונמלטו וחזרו למושבה, כשהמחרשה נגררת אחריהם בקול רעש גדול.
על נאום זה ב“חאן” של סג’רה סיפּר ישיש אחר, מן הראשונים. פעם, בשבת בבוקר, לאחר שהשקה את הפּרדוֹת וסעד את סעודתו ויצא לרחוב להיפגש עם החברים, שמע את קולו של השכן האומר, כי בא אורח מחוץ־לארץ ויש הרצאה ב“חאן”. אורח מחוץ־לארץ? – לא ענין של מה־בכך הוא בסג’רה הנידחת ואין להחמיצו. מובן הדבר, שנשׂא את רגליו וילך לעבר ה“חאן”. והנה רואה הוא בחור קטן וצנום, צולע על רגלו החבושה, נחפז ורץ אף הוא לאותו כיווּן. אמר לו:
– מה אתה רץ, חבר? ומיהו האורח החשוב שמרצה שם?
עמד הלה רגע, תלה בו עינים תמהות־מבוישות וענה קצרות, כנוהם הוא לעצמו:
– אני הוא המרצה.
וכששאל אחר־כך את חבריו, אמרו לו:
– אינך יודע? הרי זה דוד’ל גרין, הפועל החדש של רוגצ’בסקי…
ביום מן הימים הצוהלים שלאחר הכרזת המדינה היה אחד ותיק מתנהל לאטו על שׁפת ירדן וכנרת בערוב היום, בשוּבו מן השדה בראש עגלתו העמוסה חציר לבהמה – והוא שקוע במחשבותיו על עבר והוֹוה. מכונית קלה, שאצה לתפקידה, נעצרה פתאום ממולו וחבר נעורים יצא ממנה, ומיד נעשו אותם ימי סג’רה רחוקים – מציאות קרובה ומוּחשת, כאילו אך תמול היה הדבר.
– מה תאמר, מה תאמר? – האם פיללנו, שכך, בימינו, יהיה הדבר? – כזאת שאל דוד יזרעאלי, מן המושבה הקטנה אשר על שפת הכנרת, – ומה תאמר על דוד שלנו?! ראה הפלא: שנינו יחד עבדנו ושמרנו, קדחנו ורעבנו, בפתח־תקוה ובזכרון־יעקב, בימה ובסג’רה. חילקנו בינינו את פת הלחם והמיטה. לא פעם הייתי מתעורר בבוקר על מיטתי ב“חאן” ומוצא את דוד גרין שוכב ישן לצדי, כי לא דאג למקום לינה לעצמו. גם באותו היום הגדול של מאורעות סג’רה הידועים, בפסח תרס"ט, הייתי אני אחד מהשניים שרדפו אחרי המרצחים, והוא אחד מהשלושה שיצאו לעזרתנו. מי פילל באותם הימים, כי דוד גרין זה, אחד מאתנו, יהיה ראש מדינת ישראל ואנו בעינינו נראה את הדבר…
ואלה הדברים אשר ענה לו חברו:
– אלמלא אתה ושכמותך הייתם מה שהנכם – לא היה בכוחו הוא להיות מה שהנהו…
פרק ששי: הברית עם ירושלים 🔗
[לה] 🔗
חדר־מרתף דל וטחוּב בבניין הידוּע בשם “חצר פלויד” בירושלים. שעה מאוחרת אחר חצות הלילה. מנורת הנפט הקטנה שולחת אור קלוש לעבר לוח הברזל הכבד, המוחלד, אשר על רצפת האבן בפינת החדר – כאן שוֹכן כבוד בוֹר־המים של “החצר”.
ריק כמעט מרהיטים הוא החדר הקודר – רק שולחן קטן בו ומספר מאותם ארגזי־העץ המאורכים, שבהם היו מביאים פחי־נפט מעבר לים. הכיסא והשולחן והכּוֹננית – ארגזי נפט. וגם המטה – שני ארגזים, שהוּנח עליהם לוח־עץ.
ואולם רוח של עבודה שקדנית עומדת היתה בחללו של החדר הזה תמיד, עבודה מתוך התלהבות והשתקעות בלב ונפש. כל שעות היום והערב שקוע היה כאן הצעיר הבודד בין דפי ספריו וניירותיו. ובשעות הלילה המאוחרות, יש אשר שני צללים ארוכים נמתחו כאן על הכתלים והתקרה – צלליהם של צעיר וצעירה השקועים במלאכת תרגום. מאמר מרוסית לעברית הם מתרגמים במשותף. נושא המאמר הוא “הפועל העירוני” או “לשאלת הקוּלטוּרה בארץ־ישראל”, או כדומה מן הנוֹשאים, שבהם דנו הגליונות הראשונים של “האחדוּת” – “עתון לענייני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל, יוצא לאוֹר על־ידי מפלגת הפועלים העברים הסוציאל־דמוקרטים בארץ־ישראל (פועלי־ציון)”.
המחבּרת היא רחל, אשר בחרה לה בשם ינאית לחתום בו על מאמריה. המתרגם הוא דוד גרין – על דפי “האחדוּת” הופיע פעם ראשונה בשמו הסמלי בן גוריון, אותו הגה בלבו בימי האימים של ההתנפלויות על עורבי־אורח בדרכי הגליל, בלילו השמירה בשדות סג’רה, וליד הקברים שנכרו שם לראשוני השומרים העבריים.
שניהם, המחבּרת והמתרגם, חברי המערכת הראשונה של “האחדוּת” היו, העתון אשר על הוצאתו הוחלט עוד בועידה השלישית של “פועלי־ציון” בסוכות תרס"ח. ואולם חלפו שנתיים כמעט עד שהצליחו להגשים את ההחלטה, כי רבים היו חבלי לידתו של מפעל מעין זה. ועל כל הקשיים האחרים נוספה גם הדאגה ללשונו העברית של העתון, אשר מעטים היו יודעיה, ביחוד בקרב חברי “פועלי־ציון”.
הגליון הראשון של “האחדות” ראה אור בחודש תמוז תר“ע. גליון זה והשניים שלאחריו הופיעו אחת לחודש. ומאז, ועד לסגירתו על־ידי הממשלה התורכית בראשית המלחמה העולמית בחודש כסליו תרע”ה, הופיע שבוע שבוע ללא הפסקה והיה לבית־היוֹצר ולבית הויכוח והליבּוּן של מחשבת התנועה בארץ ובגוֹלה.
דוד גרין נענה לתביעתו של י. בן־צבי, שפּנה אליו במכתב פרטי ורשמי כאחד, בשמו ובשם מרכז פועלי־ציון, כחודש ימים לפני היוסד “האחדוּת” וביקש ממנו לבוא מסג’רה לירושלים.
אותה שנה (1910) עבד כפועל חקלאי במשקו של איכר בזכרון־יעקב. הוא בא לכאן לאחר שלוֹש שנות עבודתו במושבות הגליל – בסג’רה, מלחמיה וחַוַת־כּנרת.
זכרון־יעקב המבוּדדת על ראש ההר, היתה משמשת תחנה לעוברי־אורח בדרכם מיפוֹ לחיפה ולגליל. הולכי־רגל לגליל היו נחים כאן יום או יוֹמיים. הדרך לחיפה בעגלה פתוחה או בדיליז’אנס מחוּפּה היתה נמשכת כרגיל יומיים. לאחר יום של נסיעה היו הפּרדוֹת מתנהלות בעצלתיים במעלה ההר, כדי לנוח ולמצוא מחסה־לילה באכסניה וב“חאן” אשר ב“זמרין”, היא זכרון־יעקב.
המושבה יפת־הנוֹף, שמשקה מעוֹרב – פלחה ומטעי גפנים – משכה אליה פועלים עבריים מאז ראשית העלייה השניה. לא בנקל נקלט כאן העולה הצעיר, בתוך ים הפועלים הערביים, שגרוּ בחצרות האיכרים ב“חמוּלות” – משפחות־משפחות, עם נשיהם וטפם. אחד הראשונים בזכרון־יעקב היה אלכּסנדר זייד, שבא לכאן מפתח־תקוה. הדבר היה עוד לפני ייסוּד “השומר” – וּבפתח־תקוה נתארגנה קבוצה של שנים־עשר איש, שקיבלה על עצמה את השמירה בזכרון (ישראל שוחט נשׂא אותו זמן במשרת מנהל־חשבונות ואֶקוֹנוֹם ב“קרית־ספר”, המוסד של בלקינד ליתומי פרעות קישינוב בשפיה הסמוכה). אולם החבוּרה לא החזיקה מעמד במושבת השומרון והיא נתפרדה במהרה ומן השנים־עשר נשתיירו רק שנים.
“אני שמרתי שני כרמים בשׂכר שלושים פרנק לחודש, – סיפר אלכּסנדר זייד – היה זה נסיוני הראשון בשמירה. בעל הכרם נתן לי רובה ישן, שאי־אפשר היה לירות בו, ואבק־שׂריפה רטוב. בלילה הראשון היו באים מדי פעם השומרים הערביים מן הכרמים הסמוכים, מדברים אלי וּממששים בחפצי”.
הדבר נגמר בהתנקשוּת: אָרבוּ לזייד באחד הלילות ופצעוהו קשה. רק בכוח זריזותו ואומץ־לבו הבלתי רגיל נשאר בחיים.
כעבור זמן קצר היתה זכרון־יעקב מרכז חשוב לפועלי יהודה והגליל גם יחד, הודות לאישיותו של ד"ר הלל יפה, הרופא אציל־הרוח, ידיד הפועלים, שנתן את מיטב כוחותיו לריפּוּי הקדחת. הוא עמד שם בראש בית־החולים הקטן מיסוּדו של הבארון רוטשילד, ואילו היו באים פועלים ממרחקים, להתרפּא ולהחלים, לאכול לשׂוֹבע וליהנוֹת מאוירת־הבית החמימה ששׂררה במוסד. היה זה בית־חולים יחיד במינו, שרוּח החברוּת והאבהוּת ששׂררה בו הקלה את יסוריהם של רבים מבני העלייה השניה.
במושבה זו עבד דוד גרין כפועל שׂכיר אצל אחד האיכרים. יוסף בּרץ, שבא למושבת השומרון לאחר שעשׂה פרק־זמן בקבוצת הסתתים בירושלים, מספר:
“היה חיץ ביני ובינו. הרי הוא היה בין ראשוני “פועלי־ציון” ואני – ב”הפועל־הצעיר". אמנם, התנגשויות מפלגתיות רציניות לא היו אז. העבודה אצל האיכרים היתה קשה וּמייגעת. בכל זאת היינו מתכּנסים לעתים תכופות ועוסקים בניינים ציבוריים ובעניינים שנגעו לכלל הפועלים.
בני המושבה לא היו אתנו. מצד שני, בנות המושבה, הבריאות וזקוּפוֹת־הקומה, הו באות למסיבות שלנו בבית־העם ולמסיבות אחרות, ובמרכז תשומת־לבנו עמדה אז בת האיכר, שאצלו עבד דוד גרין…"
אבל דוד גרין זכה לפרסום בזכרון־יעקב לא רק בגלל בתו היפה של האיכר שאצלו עבד, אלא גם בגלל “הופעה אחת, שבה נתפרסם במושבה ובסביבה: בט”ו בשבט, כאשר נערכה נטיעה חגיגית בדרך זכרון–חדרה, ששם נבנתה לאחר זמן המושבה בנימינה, השתתף דוד גרין בחג הנטיעה הזה ונאם בשם ציבור הפועלים, ודבריו עשו רושם עז על כל הנוכחים. הד הנאום הזה נשמע זמן רב".
[לו] 🔗
החלטתו לעבור לירושלים היתה כרוכה בלבטי נפש קשים. בשנות עבודתו במושבה העברית למד דוד גרין לאהוב את אורח חייו של הפועל החקלאי והתקשר קשר עמוק אל נוף הגליל והשומרון. המעבר משׂדות הפלחה לסימטאות ירושלים מן העבודה החקלאית במושבה לחיים בעיר – היה מלוּוה מעין הרגשת עקירה לארץ אחרת. זה היה אז הלך הרוח של העולה הצעיר. כשהיה מעשה ושלמה לבקוביץ (לביא), מראשוני העולים מפּלוֹנסק, נענה לקריאתו של חלוץ התעשיה בארץ, נחום וילבּוּשביץ, ויצא לעבוד בתנאים קשים מאד, שכּמוֹתם אין להעלות על הדעת כיום: כמסיק־חלוּץ בבית־החרושת החדש לשמן, שייסדה חברת “עתיד” בבית־עריף שליד לוֹד, ואחר כך בבית־החרושת “עתיד” בחיפה – דומה היה הדבר על חבריו כאילו עזב את הארץ. אף כי עצם ההליכה לעבודה בבית־החרושת “עתיד” היתה בעיניהם כיבוש חלוצי רב־ערך, כי בזה קיימו את הצו: “כיבוש כל מקצועות העבודה בידי יהודים הוא תנאי להתגשמוּת הציונוּת”.
שנתיים לפני כן, בסוף 1908, כשהוכרח דוד גרין לצאת לזמן מה לרוּסיה, כדי להתיצב שם לצבא – היתה החלטתו זו כרוּכה בייסוּרים רבים. לא לנסוע – פירושו של דבר היה להעמיד את האב בפני ההכרח לשלם כופר־נפש, ששיעוּרו ברוּסיה היה גבוה לערך (ועוד נימוּק אחד היה להחלטתו, והוּא שהכריע יותר מן הראשון: הצעיר הגאה, בעל ההכרה הלאוּמית והכבוד העצמי, לא רצה לשׂאת בלבו את הכתם של השתמטוּת מן הצבא). ובסתיו אותה שנה יצאן מן הארץ התייצב ואף נתקבל לצבא. היה רגע של ספק לגבי ראייתו – העין השמאלית נמצאה גרוּעה מן הימנית, ועל כן נשלח לבדיקה נוספת לבית־חולים צבאי, ולבסוף נמצא כשר וישר לשרת בצבא הוד רוממותו הצאר הרוּסי, ואף נשלח ל“דיפּוֹ” ונשבע כדין. אך משם, לאחר השבוּעה, הבריחוּהוּ, ובפּאספּוֹרט על שם זר עבר את הגבוּל ושׂם פעמיו חזרה לסג’רה.
הצלחת ההברחה קשוּרה היתה במעשה של קלוּת־ראש, שעלוּל היה להביא לידי כשלון, ואך בדרך מקרה עלה יפה. וזה הדבר: בשבתו ב“דיפּוֹ” היה עליו, לפי המוּתנה מראש, לשלוח ידיעה בצירוּף סכוּם כסף למבריח. את הכסף מסר בידי האיש הראשון שנזדמן לו ושהסכים למלא את השליחוּת. צעיר זר היה זה, בלתי ידוּע לו, שלא היתה כל הוכחה למהימנוּתו ואם אמנם מסוֹר ימסוֹר את הכסף לתעוּדתו ולא יפּילנו בפח. ושׂיחק לו מזלו – ומספר שבועות לאחר בואו לרוּסיה שוּב נישא על גלי הים מזרחה. ובי“א טבת תרס”ט כותב הוא מטבריה לפּלוֹנסק מכתב קצר, בן שורות מעטות בלבד, ששמחת השיבה לארץ קוֹרנת מכּל מלה שבּוֹ:
"יקירי!
ובכן אני שוּב בארצנו, חפשי מעוֹל מלכוּת “יון”. אני יושב היום על גדות ים־כנרת, כי אני הולך לסייר את מושבות הגליל, החביבות עלי כל־כך – לפני היפּרדי מהן: בעוד ימים אחדים אלך ליהודה.
ביקרתי היום את מצפה – מושבה חדשה סמוּך לטבריה. והולך אני תיכף לכנרת – גם כן חדשה".
מכתב אחר, שנכתב כעבוֹר חודש ימים, מגלה מה רב הקסם אשר קסם לו הישוּב הזערוּרי על שפת ים־כנרת, שבסוף קיץ תרס“ח, עם בואו של ד”ר א. רופּין לארץ, התחילו בבניינוֹ:
“כשהייתי פה לפני שמונה חדשים – כותב הוא (כנרת, י' שבט) – היה המקום הזה עוד שומם, עזוּב, זרוּע אבנים ומכוּסה שמיר ושית. מעל ההרים נשמע רק חליל הרועה הערבי, ובשדות היוּ נטוּיים רק אהלי־קדר שחורים, ארוּגים משׂער עזים, וסביבם היו נטוּשים הבדוים הפראים. וכששבתי היום הנה מהגולה מצאתי בתים אירופאים, שדות מעוּזקים, מעוּבּדים, באופן קוּלטוּרי, ופה חיים פועלים עברים ־ כלומר, שלנו, רכוּשנו, עבודתנו, חיינו. וּתהי ההיסטוֹריה של עוּבדה זו איזו שתהיה – העוּבדה כשלעצמה כל־כך משׂמחת, מרנינה, כי חשוּב בעיני יסוד מושבה חדשה בארץ־ישראל מאלפי שקלים ותרפ”ט אסיפות וקוֹנגרסים. יישוב הארץ – זוהי הציונות היחידה, האמיתית – והשאר רק אונאת עצמו, פּטפּוּטי־שוא וּבילוּי־זמן בעלמא".
קורות יסוּד חוות כנרת, כפי שסוּפּרוּ באחד ממכתביו של ד. בן־גוריון לאביו, יש בהם כדי להסביר את הלכי־הרח ששׂררוּ בעולם המושגים הציוני בימים ההם.
“גופא דעוּבדא – כותב הוא – הכי הוה. לפני איזו שנים, שלוש או ארבע, קנתה הקוּפה הלאוּמית חלקת אדמה בדלייקה, על גבוּל אדמת יק”א (כשעה וחצי מטבריה), המשׂתרעת ממוֹצא הירדן מתוֹך ים־כנרת עד אדמת מלחמיה; ועוד חלקה אחת מעבר לירדן, בכפר הערבי אוּם־ג’וּני, מוּל דלייקה. האדמה נקנתה מידי הערבים לשם “גאוּלת הארץ”, כמוּבן, ונשארה בידי אותם הערבים, לעבדה בחכירה.
כשרבּוּ המחאות של ציוני ארץ־ישראל נגד עיבּוּד אדמת הקוּפּה בידי הערבים מצד אחד וּדרישות ציוני הגולה לעבודה ריאלית מצד שני – החליטה ההנהגה הציונית לייסד חבר להכשרת הישוּב, כלומר – ללווֹת מסכוּמי הקוּפּה הלאוּמית שבעים אלף פראנק ולייסד על אדמת דלייקה אחוּזת־לימוּד, ללמד לפועלים עבודת־האדמה, כדי להכין אֶלמנט מוּכשר להתישבוּת קרקעית.
דעת־הקהל בארץ־ישראל אמנם התנגדה ל“חברה” זו, וביחוּד לצעדה המעשׂי הראשון, בהראותה על הרבה צדדים שליליים של ההצעה. אך עם בוא נציג “פּלשׂתינה־אַמט” של ההסתדרות הציונית לארץ־ישראל, הד“ר רוּפּין, יצאה סוף־סוף ההחלטה לפועל…”.
וכאיש המעשׂה, המקיים את תורתו בגופו, מעמיק דוד גרין את בריתו עם הארץ, בשובו אליה לאחר חדשים של חיי גולה – בהישארו לעבודה בישוב החדש.
“העבודה בוערת – כותב הבן לאביו – כי עוד מעט יעבור זמן הזריעה של תבואת־החורף, וחיטים לא נזרעו עדיין החצי, ולכן מתמידים אנו כאן בעבודה יותר קצת מן הראוי, מַשכּימים בבוקר וּמאחרים בנשף. וכששב אני בערב הביתה, עייף קצת מן העבודה – כמעט שאין לי היכולת הנפשית לשבת ולכתוב, כי אין אני אוהב לכתב כשאין לי התעוררות פנימית לכתיבה”.
בכל חושיו נתון הוא ליפי־הנוף ולאהבת הנקודה הזערורית המסמלת את התגשמות המעשה הציוני.
“כשעה וחצי מטבריה – רושם הוא – בקצה הדרומי של ים־כנרת, על ראש גבעה קטנה, הזקופה על שפת הים, עומדת ה”פארמה" שלנו. מולנו, מקדם, מביטים עלינו הרי־הגלעד הגאים, הקשים, גבם מלא חריצים וקמטים, וכמדומה שהזמן טמן בתוכם סודות־עולמים וזכרונות קדוּמים. ועל ראשם מרחף רוח הגיבור הקדמון יפתח הגלעדי…
לרגלי הגלעד רובץ ים־כנרת השוקט, המקופל בתוך גדותיו בלי נוע, וצבע אחד לו ולשמים הפרושׂים עלינו: תכלת בהירה, עמוקה, חולמת, עד שאינך יודע אם השמים משתקפים במימיו, או השמים עצמם רק בבוּאתו. ורק לפעמים יש שיקום סער על פני הים והוא נעשה למרקחה. צבע מימיו ייהפך שחור, גליו יזעפו ותלתלי־הקצף הלבנים מוסיפים חן מיוחד לשחור־המים, ואתה עומד משתומם למראה ושואל: מהיכן בא לתינוק־ים זה רוח־מרד?"
ביטוי ציורי זה לנוף הכנרת הקדים בשמונה־עשרה שנים את שירת “כנרת” של המשוררת רחל – “שם הרי גולן, הוֹשט היד וגע בם!” ובעשר שנים את רשימתה השירית “על שפת הכנרת” – “לא מראה־נוף פלאים – כנרת, לא פיסת־טבע בלבד – גורל־עם התלכּד בשמו”.
[לז] 🔗
בדרכו חזרה מרוסיה לארץ־ישראל מצאתהו בשׂוֹרת המהפכה התורכית הראשונה. הדבר נודע לו בעגוֹן הספינה בנמל קושטא, שרחובותיה היו מוארים אורות רבים וקול תרועה של המון חוגג עולה מהם.
הפתעה בלתי צפויה מראש היתה התמרדות זו בשולטן העריץ עבּד־אל־חמיד הזקן, שעוד שלושים שנה קודם לכן הבטיח לעמו קונסטיטוּציה ולא קיים את הבטחתו. אולם עתה נאלץ להיכנע להלמוּת פטישי המהפכה של “התורכים הצעירים”, אנשי תנועת “אחדות וקידמה”, וחתם על מנשר החירוּת – והמלה “חוּריה” (חירות) נישׂאה על כל שׂפתים מתוך שכרון־החושים ותקווֹת גדולות לעתיד.
ה“חוּריה” ירדה במפתיע ברחבי הקיסרוּת העוֹתוֹמנית, שהשׂתרעה על שטחים עצומים באסיה ובארצות הבּלקנים של אירופה והקיפה כשלושים מיליון נפש, מבני כל שלוש הדתות. לרגל המרחקים העצומים והניתוק הרב, לא ידעו המוני־העם אלא מעט מאד מן הנעשה בבירה. על כך כתב ד. בן־גוריון לאביו (סג’רה, ל“ג בעומר תרס”ט):
"לא יכולתי לקרוא בלי צחוק את שאלותיך על־דבר המהפכה – נכון יותר: נסיון־המהפכה התורכית. אתה חפץ לדעת ממני את כל הפרטים, וגם מהלך המאורעות באריכות – הלא יושב אני במקום־המעשה, בפנים הארץ, בתלפּיות ההיסטוריה של ימינו, ובודאי יודע אני היטב את כל שנתרחש וקרה כאן בדיוק ובפרוטרוט. אבל, עד כמה שיהא הדבר הזה מוזר ומגוחך – צריך אני להודות על האמת, כי אתם, הרחוקים כל־כך מתורכיה, יודעים הרבה יותר ובמוקדם מאתנו כאן, תושבי הגליל, אחד המחוזות של תורכיה… קושטא יכולה להתהפך, סלוניקי תעבור מן העולם – ואנחנו פה במשך שבועיים, ולפעמים גם יותר, לא נדע מכל זה אף ידיעה קלה.
בכל יום מקבלים אתם עתונים חדשים, שיצאו באותו יום, ומהם אתם שואבים את כל המאורעות שארעוּ באותו יום בכל קצוי תבל. ואנחנו, אם יקרה דבר־מה בירושלים, שומעים אודות זה, באופן מסוֹרס ומרוסק־אברים, כמובן, כעבור כמה ימים, או ממכתבים ששוהים בפּוֹסטה התורכית שבוע־שבועיים, או מה“צבי” שלנו, המופיע בדיוק של שעון עתיק־יומין.
ככה לא ידענו כלל, עשרה ימים, דבר ברור על המהפכה האחרונה. ועוד גם עכשיו – אחרי שאנו יודעים כבר את הדברים היותר עיקריים וחשובים – אין לנו עדיין מושג ברור על דבר השתלשלות המאורעות ומהלך התפתחוּתם. ובטוח אני, כי אתם ברוסיה יודעים כל זה הרבה יותר טוב.
מלבד זה הנה גם המאורעות בסג’רה הסיחו את דעתנו לגמרי מכל הנעשה בעולם הגדול, כי המצב פה היה כל־כך רציני עד ששלל מאתנו כל תשומת־לבנו…".
הכוח העיקרי שעליו נשענה המהפכה היה הצבא וגם עמי המיעוטים למיניהם, השונים בדתם ובמספרם ובאינטרסים המניעים אותם להתקוֹממוּת. היו מיעוטים בקרב עמי הבּלקנים בחלק האירופי של הממלכה העותומנית – הבּולגרים והאַלבּנים; והיו מיעוטים באזורים הנרחבים של אסיה – הארמנים, היוונים, הכּוּרדים שבאנטוליה, והיה המיעוט הערבי, הגדול והחשוב ביותר, בן מיליוני־נפש רבים בערב ובסוריה ובארץ־ישראל.
המהפכה לא שינתה הרבה את התנאים הסוציאליים בתורכיה – ביחוד באזורים המרוחקים. השכבה הצעירה שעלתה לשלטון היתה מפלגה לאוּמנית־פיאוֹדלית לפי מהוּתה, כשכבה השלטת שקדמה לה. קבוצה של קציני־צבא היתה זו שהבעיות הסוציאליות מהם והלאה; ואולם עם זה היתה המהפכה התחלה לתקופה חדשה, לתנועת חירות שעוררה את ההמונים וגילתה לפניהם אפקים לא־נודעים. ביחוד גברה התסיסה בקרב עמי־המיעוּטים, שנתנו יד ל“תורכּים הצעירים” בצעדיה הראשונים של המלחמה לפריקת עוֹל שלטון יחיד. אולם לאחר המהפכה הופיעו ונגלו האינטרסים המיוחדים של כל עם ועם. הצד השווה שבכולם היתה השאיפה לאוטונומיה ולעצמאות ואי שביעת הרצון מן האופי הלאומי המובהק של השלטון החדש, שחתר להשליט את הרוח התורכית על עמי הממלכה כולה, ובראש וראשונה – ללמד את שׂפתה בבתי־הספר שלהם.
ומובן מאליו הדבר, כי המהפכה בקושטא הדליקה וליבתה את זיק התקוה הציונית בלבם של יהודים, אשר לא נרפא עדיין מאכזבת המשׂא־ומתן על הצ’ארטר, שניהל הרצל בשעתו בבירת תורכּיה.
מספר היהודים בממלכה העוֹתוֹמנית היה אותו זמן כחצי מיליון נפש, ומהם הרבה פחוֹת ממאה אלף בארץ־ישראל. גם עליהם ירדה בשׂוֹרת המהפכה כהפתעה בלתי־צפויה. עתונים לא הגיעו לארץ אלא לעתים רחוקות ובמאוחר. והעתונות בימי עבד־אל־חמיד היתה נתונה לצנזוּרה חמוּרה, ורק מעט מאד אפשר היה לנחש מבין שורותיה על הרוחות המנשבות בבירה. האות שבּישׂר להמוני התושבים בארץ־ישראל את שינוי המשטר בקיסרות העותומנית היו הפגנות־עם גדולות, שפּרצו כסערה ונתארגנו מאליהן ברחובות ירושלים ויפו. היו אלו הפגנות ראשונות ממין זה בקורות השלטון התורכי בארץ. התושבים כאילו אבדו עשתונותיהם מרוב שמחה וציפּייה לעתיד, וכל סכרי־החיים התקינים נפרצו מאליהם. הריקודים והתרועות ברחובות נמשכו יומם ולילה.
מיכאל הלפרין, שהיה אותם הימים שומר־לילה בגימנסיה “הרצליה”, הוא וידידו הכלב, הלך ברוב התלהבות לשוק יפו, חלץ נעליו מעל רגליו – זה כל רכושו שהיה לו – ומכרן לקונה הראשון שנזדמן לו, ואת תמורתן נדב בחגיגיות לקרן ה“חוּריה”.
עוד זכוּר לי מימי ילדותי מראה כרכרה ענודה ירק ופרחים הנישׂאת על כתפיים ברחובות יפו ובה נערה מזרחית צעירה ויפה – סמל ה“חוּריה” – אשר בשערותיה השחורות, הארוכות, הפזורות לה על ערפה נשזרו סרטי צבעונים ופעמונים קטנים; והמון אדם רב מריע ומרקד לפניה בצווחוֹת־יללה מסולסלות, בהנפת חרבות ובזיקוקין מאירים עם רדת הערב.
על הפגנה מעין זו בירושלים מספר י. בן־צבי בזכרונותיו:
“אלפי אנשים התקהלו בגן־העיר ומשם עברו ברחוב יפו והתאספו בחצר ה”קישלה" (קסרקטין המשמש את הצבא בימי החורף), ליד מגדל־דוד. הקהל היה מעורב, – ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים, בּוּכרים ובני עדות־המזרח. הצעירים יצאו כדרכם בצחצוּח חרבות וריקודים, יהודים וערבים יחד. זכורני את הזקן יהושע ברזילי שיצא במחול כשהוא חבוק עם כושי גבוה. הקהל מחא כף, התזמורת ניגנה, דגלים הונפו בחצר ה“קישלה”, וביניהם התנופף לראשונה גם הדגל הלאומי שלנו, תכלת־לבן. דומה היה, כי הגיעה שעת החירות האמיתית. בגן־העיר נשמעו נאומים בערבית ובעברית – בתורכית לא נישאו נאומים וגם לא רבים היו המבינים שפה זו…".
מפלגת “פועלי־ציון” הקטנה אירגנה תהלוכה יהודית מיוחדת בתוך התהלוכה הכללית – זו הפעולה הפוליטית הפומבית הראשונה שלה בארץ־ישראל, לאחר תקופה של חיי מחתרת. אלפים נסחפו בתהלוכה זו, ערבים ויהודים מכל שכבות הישוב, וי. בן־צבי, שהיה בין הנואמים לפניהם, דיבר בשם הפועלים היהודים ובשם פועלי ירושלים כולם. כן אירגנה המפלגה תהלוכות ברחובות העיר העתיקה, שבהן השתתפו רבים מבני הנוער הספרדי. עובדה אָפיינית היא, כי אחד מיקירי ירושלים, תלמיד־חכם ושומר־מצוות, מגיה בבית־דפוס לפי אומנותו, שהיה בא לבוש חלוּק ארוך וחבוש “שטריימל” לאסיפות “פועלי־ציון”, אשר־לייב בריסק שמו (בשעותיו הפנוּיות היה עסוק ברישום הכתובות מעל גבי המצבות העתיקות בהר הזיתים) – קרא לשתי בנותיו התאומות, שנולדו אותה שנה, בשמות “חוּריה” ו“שׂוּלטנה”.
[לח] 🔗
התמוּרות הפוליטיות עוררו את המפלגה לפרושׂ כנפיה ולחרוג מתחומיה הצרים החוצה. אנשיה המרכזיים לקחו חלק בדיונים של אנשי הישוב, שארגונו היה עדיין רופף בימים ההם, על הפעולות הפוליטיות שיש לנקוט בהן מיד. הנתינים העותומנים בירושלים ארגנו אסיפות לשם בחירת מועמדים לבחירות לפרלמנט התורכי. אסיפות פועלים נערכו לשם איגודם בארגונים של קיימא. אסיפה משותפת של חברי “פועלי־ציון” ו“הפועל־הצעיר” נערכה בירושלים, שהשתתפו בה כחמש מאות איש, מספר עצום בימים ההם. נעשה נסיון לערוך אסיפה מעין זו גם ביפו, אבל הוא לא הצליח, כי בקרב התושבים היהודיים שם, בני העדה האשכנזית ברובם, לא היו אלא נתינים עותומניים מעטים בלבד.
אז החלה להתגבּש בישוב שורה של דרישות מעשיות מאת הממשלה התורכית החדשה, שנתכוונו להבטיח את יצירת הרקע להגשמת האבטוֹנומיה היהודית בארץ־ישראל למעשה. בין הדרישות הללו תפס מקום בראש: חופש העלייה וההתישבות, שהיו נתונים להגבלות חמורוּת ומדכאות, וכן פיתוּח התעשיה והקלות בחוקי החקלאות ועזרה לחקלאות, וכדומה.
נוסף על הדרישות כלי הממשלה החדשה, נתעוררו ניצני ההכּרה, כי הגיעה השעה לפעולה שיטתית לדמוקרטיזאציה וחינוך לאומי בקרב הקהילות היהודיות של הקיסרות העותומנית. ביחוד הופנתה תשומת־הלב לעדה הגדולה שבסלוניקי, אשר ככל העדות האחרות נהנתה אף היא מזכויות של אבטנומיה לאומית, ואולם כבכולן שלטו גם בה אי־סדר ועזובה. תפקיד זה לא של הישוב בלבד היה, אלא בעיקר של ההסתדרות הציונית, אשר עם שינוּי המשטר בתורכיה נפתח לפניה כר נרחב לפעולה חדשה. בראש וראשונה היה עליה לעורר מעתה את כל החברות הציוניות לפיתוּח עבודה מעשית גדולה בארץ־ישראל ולקרוא לבעלי־רכוש פרטיים, שישקיעו מהוֹנם בארץ־ישראל, לאחר שהוּסר מעליה צלו של המשטר התורכי הישן.
החבוּרה הקטנה של מנהיגי “פועלי־ציון”, אשר הביאו עמם לחופי הארץ משׂאת נפש גדולה, כמשׂאת נפשם של כל טובי העולים בימים ההם – חשו, כי הגיעה שעתם לפעולה חדשה, לגידול והתרחבות בכל המובנים, ובעיקר במובן התרבותי והמדיני. לשם כך נדרשו הכלים המתאימים לפעולת ההסברה, ובראש וראשונה עתוֹן חי וער, הראוי לתפקידו המחנך.
ואמנם, מועצה מיוחדת של המפלגה, אשר נקראה בירושלים, העלתה בראש ענייניה את ההחלטה בדבר ייסוּד שבועון בעברית וחברה בשם “אחדוּת” להוצאתו – החברה נוסדה בהון של ששת אלפים פרנק, שנוצר ממניות בנות 50 פרנק המניה.
המועצה המיוחדת של “פועלי־ציון” אשר נועדה בירושלים מיד לאחר הכרזת המהפכה התורכית, קבעה בסדר יומה הרצאה על “יחסינו לבית־המורשים התורכי וסיסמותינו”, וכן גם על יחסה של מפלגת “פועלי־ציון” אל המפלגות היהודיות והבלתי־יהודיות שבעותומניה, על תוכנית פעולתה בארגון המקצועי ועל תוכניתה האגררית. “זה היה, אולי, הכינוס היהודי הראשון, אשר בו דנו יהודים בארץ־ישראל על גורל הציונות לאור המצב המדיני החדש. כאן נתגלתה תמונה מחרידה של חולשתנו המדינית. המהפכה העבירה את מרכז הפעילות המדינית מנתיני־חוץ לאזרחי עותומניה. והנה נתברר, שדוקא כאן חבויה נקודת־התורפה של הישוב. אף בירושלים עיר הבירה, אשר בה היווּ היהודים כבר אז כשני שלישים של תושביה – נתברר, כי בתור בוחרים לבית־המורשים אין להם אלא שליש… ואם בקרב הישוב היהודי בכללו היה המצב כך – בקרב הפועלים היהודים של הישוב החדש לא כל שכן. חברי “פועלי־ציון” היו, כמובן, רובם ככולם, נתיני־חוץ או “נעלמים”, אנשים שלא דאגו להצטייד בפספורטים עותומניים. אף אלה המעטים מבני־הארץ, שנגררו אחרינו ונצטרפו לשורותינו, רובם היו בני גיל צעיר, ולכן לא היתה להם זכות־בחירה. מכאן ברור, שלא היו כל סיכויים של השפעה ישירה על הבחירות. נשאר התפקיד – להשפיע בעקיפין, על־ידי אסיפות והרצאות, על־ידי ויכוחים והסברה…”
ושוב הובלט הצורך בעתון.
בועידה זו דנו מחדש ואשרו את חברת המניות “אחדוּת”, אף בחרו בועדה מיוחדת להנהלת הפעולה.
ובחודש תמוז תר"ע, כאשר ניגשו סוף־סוף למעשה להוצאת העתון, היה בידי ההנהלה להבטיח את תקציבו ההכרחי. לדוד גרין הוקצב סך 40 פרנק לחודש (שיעורו של הפרנק הצרפתי – פחות משילינג). סכום זה שילם לרייזל, אשתו של אחד מחברי “פועלי־ציון” תמורת ארוחת־הצהרים שאכל על שולחנה – ובכיסו לא נשארה פרוטה, והוטל עליו להתחכּם ולטכּס עצה כיצד להתקיים בארוחה אחת ליום. כעבור זמן, כאשר הוסיפו לו על משכורתו עשרה פרנקים לחודש – רוח לו מעט.
בהיסוסיו בטרם ייענה לתביעתו של י בן־צבי – נוסף על אי־הרצון להיקרע מעל העבודה הפיסית ולהיות ל“אינטליגנט” – היה מקום רב גם לספק, אם אמנם מתאים הוא לתפקיד שהוצע לו. לעבוד בעתון? לכתוב מאמרים? – והרי לא הורגל להיות מושך בעט־סופרים ולא עלה בדעתו אף פעם כי בכוחו לעשות את הדבר.
ואולם, כשגברה התביעה, והוא נענה ובא – היה מראשי הכותבים בעתון, החל מהגליון הראשון, שנתפרסמו בו שני מאמרים פרי עטוֹ ללא חתימת מהמחבר. וכגישתו לכל מעשה אשר עשה – כן ניגש גם לעבודה במערכת “האחדוּת” מתוך השתקעות מלאה, בסערה ובהתלהבות ומתוך העמקה ומיצוּי יכולתו עד תוּמה.
בעלת הדירה בירושלים, אשר בתחומיה נמצא לו חדר־מגורים בשׂכר ששה פרנקים לחודש, היתה מושכת כתפיה בתמהון: איזה בחור מוזר – בשקידתו כבסגפנותו, בבדידוּתו כבשתקנותו…
ובשעות הלילה המאוחרות, יש שהנזיר הרוסי, השוכן בחדר הסמוך, היה מכניס את ראשו המגודל שׂער לבן ועטור זקן ארוך באשנב הקטן הקרוע בין שני החדרים – והיה שולח עינים מלאות הערצה ותמהון גם יחד בזוג הצעירים הללו, המבלים את לילותיהם בתרגום מאמרים מרוסית לעברית ובויכוחים נלהבים בשאלות הארץ ועתידותיה.
ויש אשר לאחר שעות של עבודה מאומצת לאור המנורה הקטנה בחרד־המרתף – היו יוצאים באשמורת הבוקר החוצה וסופגים מלוא חושיהם מאויר ההרים הצלול ומקסם גווני הצללים הנמוגים על פסגותיהם מפני השחר העולה; או לבין סימטאות העיר היו מפליגים וזנים שם עיניהם ולבם במראות העתיקוּת ובפלא ההתחדשוּת.
אותן השעות נטותה ונהדקה לבלי הינתק הברית עם ירושלים…
[לט] 🔗
הפגישה עם ירושלים היתה אחת החויות העזות בחייהם של העולים הראשונים. לא קלה היתה הדרך שהובילה אליה, והטיול לעיר הקדוּמים היה משאת נפשם של רבים. הטיולים תפסו בכלל מקום נכבד בחייהם של הראשונים, אשר התאַווּ להכיר את נוף הארץ ולבוא במגע עם כל הר וכל גיא בה. בספרוּת העלייה השניה משוּבּצים תיאורים פלסטיים וחיוּניים מהוי של טיולים על פני הארץ. אלכּסנדר זייד מראשוני השומרים, מספר בזכרונותיו על טיול בחבוּרה גדולה לירושלים ולירדן. פועלים מכל מושבות יהודה נתכנסו בעיר רמלה ביום שנקבע מראש – בחרו בגזבר, באקוֹנוֹם ובמורה־דרך, כל אחד מהמשתתפים הכניס עשרה פרנקים לקופה המשותפת, ולאחר שירת “השבועה” יצאו לדרך, מצוּידים במקלות בּמבּוּק עבים, שכרתוּ מבעוד יום בפרדס הבּארון.
ליל ירח היה. והם הלכו כל הלילה ורק עם בוקר הגיעו למחוז חפצם, אל בנין מושב־הזקנים אשר במבואות העיר. הישישים שוכני המוסד שמחו לקראת הבחורים הצעירים, שנשארו ללוּן בשכונת בית־יעקב הסמוכה. לקול שירתם נתלקטו סביבם אנשים, נשים וטף לרוב – ורק על הבנות הצעירות אסרו אמותיהן להצטרף לחבורה, מחשש שמא תצאנה לתרבות־רעה.
ימים אחדים עשו בירושלים, היו מהלכים כחולמים ברחובות העיר ובין מצבות העבר שלה. וערב־ערב, עד שעה מאוחרת בלילה, היתה נישׂאת שירתם העורגת על פני סלעים והרים:
“הכניסיני תחת כנפך…”
“יחי־לי־לי, ע־מלי…”
בשמחת־תורה הצטרפו למעגל הרוקדים בבית־הכנסת מסביב לספר־התורה, ורבה הידוע של ירושלים, ר' שמואל סלנט, הזמינם אל ביתו ללגימה ובילוי זמן.
אך שמחת־חג לחוד – וימים של חולין לחוד.
הישוב הישן בירושלים לא ראה בעין יפה את התפרצותם של הצעירים “הרוּסיים” לתוך תחומם השוקט על שמריו, נאמן למסורת הדת ולהווי ה“חלוקה”. העולים החדשים הטילו עליהם פחד ברוח האפיקורסות שהביאו עמם ובדעותיהם החדשות על עבודה ואורח־חיים. לא ברצון השׂכּירוּ חדר לאחר החדשים, והורים עשו ככל אשר יכלו ושמרו על בניהם ובנותיהם מפני סכנתם של אלה.
ולא מקרה הוא, שקומץ הפועלים הראשונים מן העלייה החדשה, אשר נתלקטו בירושלים ונשתקעו בה, מצאו להם קורת גג בבנין־האבן הגדול של נכרי דוקא, ב“חצרו” של האנגלי פלויד.
כאן מצאה לה מעון גם ה“קוֹמוּנה” הראשונה של סתתים עבריים, שבעה־שמונה אנשים, שהיו אחר־כך עם השומרים הראשונים בגליל.
פרשת קורותיה של קבוצה זו היא אחד הפרקים המעניינים בכיבוש העבודה העברית בראשית הימים. כדי לעקוב אחריה מקרוב, עלינו לפנות שוב אל מעיינות זכרונותיהם של הראשונים. יוסף ברץ, מבּוֹני קבוּצת דגניה, שנצטרף אל הסתתים עוד בשנת 1907 – והוא בן שבע־עשרה, ולעבודה פיסית לא הורגל עדיין – מספּר, כי בהיותו פועל ברחובות, והוא ישן שעת עמלים לאחר יום עבודה קשה וּמפרכת במעדר בחפירת בורות בפרדסים הצעירים, העירתהוֹ בוקר אחד ידו של חבר, אשר נשלח מטעם הועד המרכזי של “הפועל־הצעיר” לגייס צעירים מן המושבות לשם כיבוש עבודת האבן בירושלים, שברוּבה היתה נתונה עד אז בידי זרים. ובד בבד עם כיבוש האבן היתה עוד מטרה לפעולה זו, והיא – כיבוש לבותיהם של בני עדות־המזרח לרעיון העבודה והתחייה.
מיד ארז הנער בצרור דל את חפציו המעטים, ועם אור הבוקר יצא ברגל לירושלים ובא לתחומי ה“קוֹמוּנה”. פגישתו הראשונה היתה עם שנים מחבריה, שמצאם עטורי עשן ליד דוּד מפוּּיח שפוּת על גבי אבנים גדולות, והם עומדים ובוחשים מרק של שעועית, שקיבל אחד מחברי הקוֹמוּנה מביתו ברוסיה.
חברי הקוֹמוּנה, שנשתייכו למפלגת “פועלי־ציון” קיבלו את “הפועל־צעיריניק” מתוך יחס של חברוּת, אך בה בשעה לא סרה מעליהם גם נימת החשד – כיאות לחברי מפלגות יריבות.
תיאור ימי עבודתו הראשונים באבן ואורח חייו בירושלים – הוא אחת התעודות האופייניות לכיבוש העבודה העברית בכללה.
וכך מספּר יוסף ברץ:
הייתי חוזר הביתה אחרי העבודה בידים פצועות ונפוּחות ולא יכולתי לנגוע בשום דבר. ובלי להחליף את בגדי, הייתי יוצא לחצר דירתי, שהיו בה עצי־זית גדולים, נשען על אחד מהם ובוכה כילד… היה בבכי הזה פחד מפני קשי ההסתגלוּת לעבודה: שמא לא אוכל להיות פועל. והיו בו גם מגעגועים לאמא…
כעבור שעה קלה היה מעוררני חברי, שגר אתי בחדר אחד והיה קצת חזק ממני. גרנו שלושה בחדר קטנטנן אחד, עבדנו בבנין אחד ושׂכרנוּ היה שווה – שׂכר מצומצם מאד, שהספיק רק לצרכינו המינימליים. חיינו בצמצום רב. פת־לחם לארוחת־הבוקר, פת־לחם לצהרים, וארוחה במטבח בערב. ויכוח בלתי־פוסק נמשך בין חברי, האחד מגליציה והשני משדליץ (פולין). הראשון, שהיה בנו של בעל חנות־לסוּכּריות, מפונק ובעל שינים רעועות מאכילת ממתקים, הוכיח בכל מיני הוכחות, כי המזון החסכוני ביותר הוא חלבה או סוכריות בלחם, מפני שהן מפיגות את התיאבון… והשני, שהיה סורג־גרבים בעיר מולדתו שדליץ, קפדן ודייקן מטבעו, הוכיח להיפך, שדג־מלוח טוב יותר, כי הוא מזין ומשׂביע כבשׂר. הויכוח נמשך יום־יום ולא הגיע לידי הכרעה אלא לאחר שלא הצלחנו להשיג את שני המטליקים (חצי גרוש בערך), וצריך היה להסתפק בפת יבשה…
[מ] 🔗
שׂכרוֹ של הפועל המתחיל בסתתוּת היה ירוּד מאד, והעבודה לא נמצאה בשפע. מקצוע האבן היה נתון בידיהם של ערבים ברוּבו ואלפים מערביי ירושלים וכפרי הסביבה התקיימו ברווחה על עבודתם זו. ביחוד היה טוב מצבם של בעלי המקצוע, אשר התמחוּ במלאכת הסיתוּת העדינה של עיטורים וקישוטי אבן. יהודים תימנים וספרדיים ופרסיים עסקו אף הם במלאכת האבן, אבל מספרם היה מועט ומומחיותם לא הגיעה אלא כדי עבודה במלאכת הסיתות הפשוטה והגסה ביותר. מצבם של הסתתים היהודיים הותיקים לא היה מזהיר כלל ורק בקושי קיימו את עצמם בעבודתם – ולא כל שכן הצעירים החדשים מקרוב באו.
ואולם, הרי זה הקו האופייני לאנשי העלייה השניה, כי דוקא אל הקשה ביותר שלחו ידם. וסיוע רב בדרכם זו ניתן להם מאת הפרופסור ב. שץ, החולם והמגשים, שעמד אז בראשית דרכו ביצירת “בצלאל”, המפעל החלוצי לאמנות ולמלאכת־מחשבת בירושלים. בדמיונו המרחיק ראות ובאהבתו העמוקה לאמנות וליד היוצרת – העלה את ערך הסתתוּת העברית בעיני עובדיה ונתן תוכן וטעם לסבלם, בגלוֹתוֹ לפניהם אפקים חדשים במלאכתם. בעזרת אמצעים שקיבל לשם כך מאת הועד האודיסאי של חובבי־ציון, 30 פרנק לנפש לחודש לתקופת ההכשרה, סידר למען הלומדים את מלאכת הסיתות קורסים להשתלמות בציור והנדסה, נוסף על עבודתם בשעות היום, בהדרכת מומחה. גם מטבח סוּדר למען הסתתים, ועל אף הסבל והמחסור סאנו חיים עליזים במעונם הדל.
זמן מועט לאחר ייסוּד הקורסים להשתלמות ב“בצלאל” הרחיב פרופיסור שץ את תחומי מפעלו, בהוסיפו למוסד מחלקה לתעשׂיית־שטיחים, שבה עבדו צעירות מן העלייה החדשה, מאלו שבאו לירושלים יחד עם הסתתים וחילקו אתם את הסבל והשמחה של חיי החלוצים הראשונים.
והמשפחה גדלה. נוסף על הסתתים והאורגות נוצרו בירושלים תאים קטנים אחרים של יישוב חדש, צעיר ורענן, שאת מרכזם היוו תלמידי מחלקת־האמנות של “בצלאל” ותלמידי הסמינר למורים של חברת “עזרה”. שני המוסדות הללו היו למרכז החיים התרבותיים שהחלו מתעוררים זעיר שם. והם גם הסביבה הטבעית לצמיחת התאים הראשונים של מפלגת “פועלי־ציון”.
ראשיתו של ארגון “פועלי־ציון” בירושלים, אפשר למנותה מקיץ תרס"ד (1904), מאז נסיונו הראשון של ישראל שוחט להיאחז במקום בתור מורה פרטי לילדי א. סולומיאק – שעבד בקונסוליה הרוסית – על מנת לגשת לייסוּד המפלגה ופיתוחה. ואולם בבוֹאוֹ לירושלים הוברר לו, כי מקום־עבודה זה אינו פנוי, וכיון שעבודה אחרת לא היתה עדיין בנמצא בירושלים – נאלץ לעזוב את העיר לאחר שבועות מעטים.
נסיון אחר, שנכשל אף הוא, נעשה בראשית שנת תרס"ו על־ידי ש. סלושץ, שבא במטרה זו לירושלים מראשון־לציון והצליח להתקבל כתלמיד לסמינר למורים ואף החל בעריכת אסיפות חשאיות של תלמידי המוסד מחוץ לעיר. ואולם מישהו מבני הישוב הישן, שנזדמן במקרה לאסיפה אחת, אשר נערכה בשבת בעמק המצלבה, מסר את הדבר להנהלת המוסד – וש. סלושץ הוצא מן הסמינריון, וכעבור זמן נאלץ לעזוב את העיר באין לו מקור קיוּם (הסמינריון היה תומך בתלמידיו תמיכה חומרית ניכרת).
לפי פרוֹטוֹקוֹל שנשתמר מישיבות הועד הראשון של “פועלי־ציון” בירושלים בקיץ תרס"ו, נראה, כי באותו זמן היה שם גרעין של המפלגה, והוא נחלק לשלוש קבוצות שעסקו בלימודים ודאגו לרכישת ספרים באידיש מדמי החבר שלהם בשיעור חמש עשיריות לחודש – מטליק אחד (כרבע הגרוש לערך). בראש האגודה עמד ועד, שהיה חשאי, כמובן. ומזכיר הועד – זאב אשוּר, מפועלי הדפוס, שהיוו חוּג הפועלים המתקדם בירושלים.
גרעין יציב ומתמיד של המפלגה נוצר בירושלים בקיץ תרס“ח. אותו זמן הוחלט להעביר לשם את המרכז, מאחר שהמשטרה התורכית שמה עינה לרעה בארגון הפועלים החדש ביפו והיה הכרח להורידו למחתרת. י. בן־צבי העביר אז את מקום מגוריו לירושלים, וזמן מועט לאחר זה נצטרפה אליו רחל ינאית, שבאה לארץ באביב אותה שנה, לאחר שנים של פעולה מהפכנית בשוּרות המפלגה ברוסיה. הם נאלצו להתחיל את העבודה מחדש, כי להתחלות הקודמות לא נשאר כל זכר כמעט, וחברי אגודת הסתתים, שהיו גרעין רציני של המפלגה בירושלים, נתפזרו וחזרו לעבודה במושבות, או נמשכו והלכו אחר השמירה העברית, שאך זה הוּנח היסוד לארגונה. ושמות שניהם גם יחד קשורים במאורע תרבותי רב־ערך, שנתרחש בירושלים מספר חדשים לאחר זה, והוא ייסוּד הגימנסיה העברית בחורף תרס”ט, בעקבות הגימנסיה ביפו, שנוסדה לפני־כן – עד אותו זמן לא היה בירושלים בית־ספר עברי תיכון, מלבד שני המוֹסדוֹת של חברת “עזרה”, הסמינר למורים וביה"ס למסחר, אשר רוח זרה שלטה בהם והלימודים ברוב המקצועות התנהלו שם בגרמנית.
העזה רבה נדרשה להם לאלה שניגשו להקמת בית־ספר להשׂכּלה תיכונית בקרב הישוב החדש בירושלים, הדל מאד במספרו והמצומצם באמצעיו. ואי אפשר היה להגשים את המעשה, אלמלא קומץ יחידי־סגולה מבני הישוב החדש, אשר התנדבו לשמש בו מורים. ובין המעטים הללו נמנו גם י. בן־צבי, שקיבל עליו הוראת עברית ותנ"כ, ורחל ינאית – מורה להיסטוריה. הנהלת בית־הספר נתרכּזה בידי הועד היוזם של הורים ואנשי־ציבור, ובמרכזם יהושע ברזלי. מצבו הכספי של המוסד היה בכל רע ואת משׂכורתם הזעומה קיבלו המורים אך לסירוגין. ואולם הם לא נסוגו ולא נואשו והמשיכו בעבודתם, וכעבור שתים־שלוש שנים בא לעמוד בראשו שלמה שילר, אשר ביססוֹ והרחיבוֹ וכיהן בו שנים רבות.
אותו חורף נתרחש בירושלים מאורע רב־ערך מסוג אחר, אשר הניח אף הוא את רישוּמו בחיי הישוב החדש – שביתת פועלי הדפוס. השביתה פרצה לרגל סכסוך פנימי בין נותני העבודה והפועלים במקום־עבודה אחד ופשטה וקיבלה צורה של מערכה כללית בין פועלים ונותני־עבודה וגיבשה לראשונה את שני המחנות, ולאחר שנמשכה שלושה שבועות נסתיימה בנצחונם של נותני־העבודה ושימשה אות־אזהרה ולקח לפועלים.
[מא] 🔗
משהו מאוירת הימים ההם, ימי ראשית החיים החדשים בירושלים, חשתי בפגישתי עם רחל ינאית (בן־צבי) במעונה ברחביה. הצריף החלוצי הקטן בלב העיר החדשה הבנויה לתפארת, לא הרחק מבנייני האבן המוצקים של המוסדות הלאומיים, כאילו הוא עומד כאן על משמרתו מאז ועד עתה, למעלה מארבעים שנים, בעיר הזאת על קורותיה הגדולים והמופלאים, בלב־לבם של ההתרחשוּיות והמעשים. בבוקר־חורף זה של ביקורי בצריף, בשחר ימיה של מדינת ישראל, היתה השראה מיוחדת במינה שוכנת בין כתליו הקודרים מבחוץ ומאירים מבפנים. בעוד קירות־המגן מוצבים ברחובות העיר, ונשמוֹת הנופלים תוהות בחללה, והאֵבל זועק בעינים, ובקיעי הפרצות ותלי ההריסות מספּרים את סיפורי הגבורה והזועה של דם ורעב וצמא – עמדה כבר בין כתלי הצריף הזה אוירה של יצירה חדשה, מקורית. שירת־היצירה, טבולה בדמי בן־יקר – אין גילוי עז ממנה. בשעת הבוקר המוקדמת הזו כבר ישבו באחד מחדרי הצריף האוֹמנים והמדריכים, מוכנים ליציאה לכפר הנטוש עין־כרם בהרי ירושלים, לעשותו בית־מקלט לילדי קיבוץ־הגלויות. רחל תיארה את הסוּמא מבני ירושלים, אשר גישש אתמול במקלו ולקול הלמות המכּוש באדמת הגיא – בא להקשיב לפלא ההתחדשות ובחדר הסמוך שבצריף, חדרו של הבן שנפל, ישבה נערה אמריקנית צעירה ועדינת־הבעה – בתה של חברה במרחקים, אשר שלחה את יחידתה לעיר הנצוּרה למלא את שורות הנופלים. התחבשות העוטפות את שלפוחיות המוגלה על ידיה סיפרו בלא מלים אוו סיפור ישן־נושן של כריתת ברית חלוצית עם העבודה.
בדברים נלבבים ומקוריים סיפר רחל על פגישותיה הראשונות עם דוד גרין, באותם ימים רחוקים:
– המומנטים המבטאים אותו ביותר – אמרה – אלה רגעי שתיקתו.
זוכרת היא אותו למן הפגישה הראשונה, כשבא ברגל מסג’רה לועידה השישית של פועלי־ציון ביפו בקיץ 1908 ועורר את תשומת הלב בריכוזו הפנימי, בהבעת המחשבה העצמית והתבונה שבפניו – אבל הוא שתק ואי־אפשר היה להוציאו משתיקתו.
היא זוכרת אותו בכינוס אחר של המפלגה באותן השנים, בו הוטל עליו להרצות על קפא"י (קופת פועלים ארצישראלית), אשר אך זה נוסדה:
“ראיתיו יושב שקוע בתוך עצמו, כאילו הוא מופרש ורחוק מכל הנעשה סביבו. פתאום פנה אלי בדברים חותכים ומובלעים, מעין מלמול בקול: “אולי תרצי אַת, אני איני יכול…” דברים היוצאים מעומק ההוויה היו אלה, ומידה גדולה של ביישנוּת־ההופעה היתה בהם. כך ראיתיו גם עשר שנים לאחר זה, באסיפת היסוד של “אחדוּת־העבודה” בפתח־תקוה, בשנת 1919. ואולם אחר־כך, כשהגיעה שעתו להרצות – בשני הכינוסים גם יחד – היו דבריו קולחים בשטף, בהתלהבות, כמעיין השופע, והיו גורפים את כולנו בניצוצות החזון שבהם, בברק המחשבה ובעוז הביטוי”.
“ומיוחד במינו בין כולנו – סיפרה עוד – היה בתקופה זו של ראשית ה”אחדוּת". חבורה קטנה היינו, כמשפחה אחת, קשורים בלב ונפש איש ברעהו. בכל נימי נפשנו שאפנו להיאחז במולדת, ממש כאילו מחדש נולדנו – ואל ייראו דברים אלה כמליצה. זוכרת אני מאותם הימים את בן־צבי, את בן־גוּריון, את יוסף נחמני, את אחדותי הקטן, שנהרג בתאונת עבודה בעגלת תבואה בקואופרטיב הראשון במרחביה. יד ביד עבדנו כולנו, שוה בשוה, בפעולה הספרותית והארגונית גם יחד. אני, הנערה, הייתי חברה בועד פועלי־הדפוס, גם ניסיתי ידי ללמוד מלאכת הדפוס, כי הרי הייתי סובבת על בתי־המלאכה הקטנים לארגן את השוליות שעבדו בהם – וחובה היתה עלי להיות בקיאה בענייני המקצוע.
לעבודה הספרותית נועדו בעיקר הלילות. והשתקן הזה, בשעות אלו של שקט ריכוז, יש שהיה פותח בשיחה – ודבריו כלבּה פורצת וגועשת… היינו מהלכים בלילות בסימטאות העיר העתיקה ושותים בצמא את הווי הקדומים. ירושלים כולה היתה לנו כבית־נכוֹת מימים עברו. עד שנת המאורעות 1920, בעת שראיתי לראשונה בעיר העתיקה שברי רהיטים של יהודים שפרעו בהם ונוצות מתעופפות בסימטאות – היתה ירושלים בעיני רוחנית כולה, עילאית, קודש־קדשים, ואנחנו בתוך כל אלה – כאנשי־קדומים מימים רחוקים. חבקנו זרועות עולם, דילגנו על פני מרחקי הדורות וכבשנו את שממות הארץ בדמיוננו. מי שם לב אז לצרכים החמריים – האוכל, הלבוש, המעון! כגוּריוֹן מימי קדם היה בעיני עצמו. משׂכר 40 הפרנק לחודש שהוקצב לו לכתחילה, לא קיבל למעשה אלא המחצית – כדי מחיה בלחם צר ומים לחץ. היתה לוֹ פלירינה שחורה, שהביאה עמו עוד מביתו – והיא לו לבוּש וּכסוּת בימי הקור בירושלים. מי חשב אז על בגדי־חורף! עזבנו בתים מלאים כל־טוב ובאנו לארץ בצרורות דלים – הרי בארץ ישראל חם תמיד, שם הקיץ ינוה לעולמים, השמש זורחת כל ימות השנה וההרים מפיקים חלב…
סבל לרוב היה מנת חלקנו, אבל מי נתן דעתו על כך! – השמים מעל לראש היו גבוהים והאויר מלא כיסופים…
[מב] 🔗
בטיוליהם בלילות בסימטאות ירושלים היו סרים לבתי הקפה הערביים, או מנסים להיכנס בשיחות עם השומרים המוּגרבּים. מנזרי ירושלים עוררו בלבם תשוקה לדעת את החיים הרוחשים מאחורי חומותיהם, והווי ה“כּוֹללים” השונים של יהודי ירושלים משך את לבם לחדור לתוך “חצרותיהם” של בני הישוב הישן.
התשוקה לדעת את הארץ והיושבים בה חיתה בלבם של הראשונים כל הימים. עוד בראשית צעדיהם בארץ־ישראל ידעו כי אם לא ימצאו דרך אל תושביה ולא יצליחו להכיר כראוי את תנאי חייהם ומהלך מחשבותיהם – לשוא יהיו כל מאמציהם להשפיע עליהם ולהתמזג אתם. בשנתו הראשונה בארץ בחר לו בן־צבי את מקום מגוריו בדירת הזקן השומרוני אברהם בן מרחיב־צדקה. הוא קשר קשרי היכּּרוּת אתו יום אחד, בהיותו מהלך בסימטה סמוכה לנמל יפו העתיקה ובראותו את הזקן הנכבד יושב בחנותו וזקנו הלבן משוה לפניו הוֹד קדוּמים. אותו זמן חי חיי־לחץ בעבודתו כמורה פרטי, למען יוכל להקדיש את רוב זמנו לעבודה ציבורית. ובחדרו הדל בדירת השומרונים, ללא מיטה ושולחן או כיסא, חוץ מארגזי־העץ של פחי־הנפט ־ שם רכש לו את ידיעת השפה השומרונית והערבית גם יחד.
ידיעת חיי העדוֹת בישראל וקורותיהן של קהילות נידחות, אשר יש לגלוֹתן ולקבּצן יחד – העסיקו את רוחם של טובי הראשונים. ולא מקרה היה מעשה שליחותו החלוצית של ש. יבנאלי לארץ תימן לפני כארבעים שנה, ביזמתו של א. רופין לקבּץ משם את הנידחים.
רחל ינאית מספּרת בזכרונותיה עוד מלפני עלייתה לארץ על ביקור שערכה יחד עם החבר אבנר (שמו של י. בן־צבי במחתרת “פועלי־ציון” ברוסיה) בביתו של אחד מבני כת הקראים בטרוקי שבליטא. אותו זמן היה י. בן־צבי נתון לחיבוּרו ההיסטורי על ה“אידישע אומוואנדערוּנג (נדודי העם היהודי) – יחד עם זלמן רובשוב (שזר), – זלמנק’ה, בר־האוריין שבחבורה, אשר עבד יחד עם הח' אבנר בהוצאת ה”האמער" (פטיש), והוא גם שתרגם את מאמר המחקר ההיסטורי מרוסית לאידיש.
אז נשלחה רחל לזמן מה לפעולת המפלגה ברוסיה המרכזית, על גדוֹת הווֹלגה שמחוץ לתחום המושב. לאחר ימים של הפלגה בספינת־קיטוֹר לאורך נהר הווֹלגה, אשר אך זה הפשיר מעטה הקרח שעליו – באה במגע עם משפחה מכּת ה“סובּוֹטניקים” (שומרי־שבת) ועם ישיש בלבוש קצפּים משׂרידי ה“קנטוֹניסטים” (ה“חטוּפים” – נערים מעיירוֹת ישראל, שנחטפו בידי שליחיו של הצאר ונשלחו צפונה ונודעו אחר־כך בשם חיילי ניקולי).
גם אותה שנה שעשתה בעבודת המפלגה בוילנה, ירושלים דליטא, – שנת פעולה סוערת בתנאי מחתרת, רבת מאורעות והרפתקאות של חיפושים ומאסרים – היתה לה, לילידת אוקראינה, בת העיירה מסביבת קיוב, כפגישה עם עולם יהודי אחר, שרשי ומעמיק ומקורי יותר.
פעם ראשונה התעוררה בלבה התביעה הקוראת לקום ולעלות לארץ־ישראל, בהיותה על הדניפּר, בעצם האסיפה החשאית שערכו חמשה־עשר חברי הגרעין הראשון של “פועלי־ציון” בפלך פודוליה; בהיותם בסירה בלב הנהר, לפתע הוקפו סירות של משטרה, אשר הובילוּן לחוף למאסר – אז ירדה עליה הרגשת הזרוּת והנכר במלוֹאה. החלטת העלייה גמלה בלבה שנים מעטות לאחר זה, בהיותה יושבת בספריה הגדולה בעיר הבירה הצפונית פטרבוּרג. היא באה לכאן לאחר שלוש שנות פעולה במפלגה ובהגנה העצמית – מרבית זמנה נודדת היתה מעיירה לעיירה ברחבי אוקראינה ואחר־כך בליטא. לעבודה בוילנה באה בסוף קיץ 1906, בתקופה קשה למפלגה. חדשים מעטים לפני כן גילתה המשטרה את עקבות ההגנה־העצמית של “פועלי־ציון”. החל גל של מאסרים, אשר קרבנותיו הראשונים היו ברוכוב וחברים אחרים בפולטאבה, וגם את הוריו של אבנר אסרו, מאחר שעקבותיו לא נודעו – אותה שעה ישב ברכבת הנוסעת לקיוב, מוּסוה כזקן עטוּר־שׂיבה, והוא שומע את שמו נישׂא על שפתיהם של שוטרי־החרש המתרוצצים מסביב.
תוך פעולת המפלגה ועבודת התעמולה לרעיונותיה, גמל בלבה הצורך לביסוס ידיעותיה העמקתן. אז יצאה לעיר־האוניברסיטה, ללימוד וקריאה. שם היתה שוקדת על תורת הכלכלה ובד בבד היא משקיעה עצמה בספרי ההיסטוריה של עמה. בין הכרכים העבים היא מבקשת פתרונות לבעיות המנסרות בעולמם של הוגי־הדעות אשר בקרב המפלגה. “כמה כוחות־נפש, כמה מאמצי־מחשבה – מספרת היא בזכרונותיה – השקענו בבירור המונח “הפרוצס הסטיכי” – וטרם חכמנו, ועדיין אנו עומדים לפני הבעיה, מה קודם למה: האומנם הכרחי לשנות תחילה את השלטון ברוסיה, להשתתף כאן בפועל במהפכה? או שמא יש להתחיל מהפיכת השלטון בארץ־העלייה, במולדת הישנה־החדשה?”
ועל עניינים אלה ורבים אחרים, מבעיות העם בגולה והישוב בארץ, נסבו אותן השיחות הארוכות בלילות־ירושלים.
נושא אחד של שיחותיהם זכור לה בבהירות, כאילו אך תמול היה הדבר. הם התוכחו על מעמדה וערכה של האשה בחברה. דוד גרין פרץ בדברי קטרוג על האשה: היא עצמה אשמה במעמדה העלוב והשפל. ולא האשה העבריה בלבד, אלא מעמד הנשים בכללו. אין מי שמעכב בידן לפלס להן דרך בעבודה, בחברה. אם הן עצמן לא תסרנה הכבלים – מי יכול להושיען?
“צעירה למים הייתי אז, כבת 21 – מספרת רחל, – זכרתי שיחות אחרות על נושא זה, עם ברוכוב, שהיה סניגורה של האשה; ודברים חמוּרים אלה הניחו רישומם בי והשפיעו עלי, שאהיה תובעת כל הימים מן האשה, מעצמי.”
פרק שביעי: על במת התנועה 🔗
[מג] 🔗
מועד בואו של דוד גרין לעבודה במערכת “האחדות” בירושלים – תאריך של מיפנה הוא בדרך חייו. במשך ארבע שנותיו הראשונות בארץ, שנים שנתקפלו בהן חיי תקופה שלימה, היה פועל חקלאי שכיר־יום, נודד ממושבה למושבה ביהודה, בגליל ובשומרון, נאבק עם מעדר ומחרשה ועם רעב וקדחת, סגור ומסוגר בתוך עצמו, שתקן ומתבודד ובלתי ידוע כמעט אף לחבריו הקרובים, בני מפלגתו. ופתאום – והוא ניצב על במה מרכזית של התנועה, בתוך החבורה המצומצמת של שליחיה בארץ, מהם שהיו בין יוצריה ומניחי יסודותיה, ידועי־שם בקרב מנהיגיה ושורות החברים ברוסיה ואף מחוצה לה.
עתון “האחדוּת”, אשר חבלי לידתו ממושכים וקשים היו – חשיבוּת מיוחדת במינה נודעה לו ברחבי התעוה, שחוּטיה העיקריים נמתחו באותם הימים על פני ארבע ארצות שונות: רוסיה, אוסטריה, אמריקה וארץ־ישראל. מפעל ממשי ראשון היה זה לה על אדמת ארץ־ישראל. במה פוליטית רחבת אופק במסגרת הימים ההם, מסבירה ולוחמת, ברורה ונועזת – והיא יונקת מן המעיין המקורי של המציאות החדשה בארץ־ישראל, מחיי הפועל העברי בה. הופעתו של העתון בשפה העברית נעלה את שעריו בפני רבים שלא ידעוה או לא הכירו בה עדיין – אבל דוקא עוּבדה זו, היה בה כוח ועניין מיוחד, כיצירת בראשית. מאז “האמת” של א. ליברמן – דוּבּר בין דפּים אלה בפעם הראשונה בשפה העברית על מלחמת מעמדות ותורות סוציאליוֹת כמציאוּת של חיי יום יום.
כדי שיוּבן רוב משמעותה המהפכנית של עוּבדה זו, ראוי להביא כאן פרט אחד. מעשה שהיה בועידת “פועלי־ציון”, אשר נועדה בירושלים בחודש אלול תר"ע, כחדשיים לאחר ייסוּד “האחדוּת” (הועידה השביעית), ודוד גרין עלה על הבמה להרצות בעברית (בימים ההם נוהגים היו לומר: להרציא). אך פתח את הרצאתו בשאלות “עבוֹדתנו החברתית־מדינית” וכדומה מן העניינים שעמדו על הפרק – מיד קמו הנאספים ולאות מחאה עזבו את האולם אחד אחד. ואולם, – ואף זו עובדה אופיינית היא – המרצה (המרציא) לא הפסיק את דבריו, הוא המשיך הרצאתו עד גמירה בפני אולם ריק… בין השלושה שנשארו יושבים – היו רחל ינאית וי. בן־צבי.
הדבר אירע שנים מספר לפני “מלחמת השפות” בארץ־ישראל, אשר כאן, בסימטאות ירושלים – במעונו של בן־יהודה ובסביבת בית־המדרש למורים של “עזרה” הגרמנית (“הילפספעריין”) הוּנף דגלה.
באותה שנה נוסד קלוב הפועלים בירושלים, – אחד מניצני הארגון הראשונים של צעירי העלייה השניה בבירה הקדומה. מייסדי הקלוב ומקיימיו היו ברובם חברי “פועלי־ציון”, אך בין מבקריו ופעיליו נמנו גם חברים של “הפועל־הצעיר”. אחד מהם, נ. מליץ (מלצן) מספר, כי רוב הויכוחים בקלוב נסבו על שאלת השפה, שבה תתנהל העבודה התרבותית. גם בקרב חברי הועד נחלקו הדעות. ולא היתה ברירה אלא להביא את העניין להכרעת האסיפה הכללית של החברים. זרובבל הופיע בשם תומכי אידיש שבועד והגן על דעתם בחוֹם רב. ואילו את דעתם של תובעי העברית ייצג בן־גוריון. טענתו של זרובבל היתה כפולה: לא זו בלבד, שהפועל העייף לאחר יום העבודה אין לבו פנוי למאמץ המיותר שבדיבור העברי, אלא גם זאת, שהעברית שפת העבר היא ולא לאנשי העתיד נועדה. ודוד גרין טען: נהפוך הוא – האידיש, הצרפתית והגרמנית לשונותיהם של אנשי־העבר הן, הישוב הישן, חניכי “אליאנס” ו“עזרה”, ואילו העברית – שפתם של פעוטי בית־הספר העברי החדש, דור העתיד, איש התחיה ומחדש המולדת. “עוד זכורים לי יפה דברי שניהם – מספר נ. מליץ – למרות שמצד ההגיון הפשוט צדק, לכאוֹרה, זרובבל – הכריע בכל־זאת בן־גוריון את הכף והרוב הגדול הצבע בעד עברית, אף כי למעשה התנהלה העבודה בשתי השפות גם יחד”.
ויכוחים בשאלת העברית כשפת חיי הציבור היו מצויים אז גם בחוגי מפלגת “הפועל הצעיר”, אשר הדיבור העברי היה אחד מעקרונותיה הראשונים ועתונה השבועי היה כבר אז קבוע ומַתמיד. יעל גורדון, בתו של א.ד. גורדון ז"ל, מספרת בזכרונותיה מהימים הראשונים לבואה לארץ (סוף תרס"ח): “בחול המועד סוכות השתתפתי כאורחת באסיפת “הפועל הצעיר” ביפו. זוכרת אני, שהיו דרישות נמרצות מצד אי אלו חברים לתרגם את הנאומים לאידיש, כי לא ידעו עברית”. ובהמשך הזכרונות מספרת היא מנסיונה בבוֹאה לשמש מורה בקואופרציה של מרחביה בשנת 1913. שמונה־עשר תלמידיה, מבני 5 ועד 12, דיברו בארבע לשונות: אידיש, רוסית, אנגלית וערבית. “הצד השוה שבכולם, כי אף אחד מהילדים לא ידע עברית, לא הבין את שפת רעהו ואת שפתי”.
מעוּבדות אלו יובן, מה נועז היה מעשה הוצאת “האחדות” בשפה העברית.
מייסדי העתון הלכו בגדולות. כוונתם היתה להפיץ אלף טפסים – ומספר חברי המפלגה היה בסך־הכל כמאתיים. ואולם הדו“ח הכספי שנמסר בועידה השביעית של המפלגה, כששה חדשים לאחר הופעת הגליון הראשון, מספר על הפצת שלוש מאות וחמישים טפסים בארץ־ישראל וכמה בחוּץ־לארץ. דו”ח זה מתלונן מרה על מצבו החמרי הקשה של העתון, על גרעוֹן חדשי של מאתיים פראנק, על תנאי־העבודה הקשים של חברי המערכת, ועל חוסר עזרה מצד החברים, אף כי העתון נתקבל בהתלהבות וזכה ליחס של אהדה רבה.
[מד] 🔗
מוּנחים לפנַי ששה כרכים שדפיהם הצהיבוּ מרוב שנים. צנוּמוֹת הן החוברות השבוּעיוֹת שהופיעו במשך ארבע שנים וּשלושה חדשים – מאתיים וארבע מספּרן, לא גדולות ולא מהוּדרות, רצינוּת נושבת מבין דפּי החוברות הללו, ואולי אף מידה של חומרה. גם הסגנון העברי הפּוּבּליציסטי מלפני ארבעים שנה אינו עשׂוי להקל על הקריאה בשני הטוּרים הגדוּשים שבעמוּד ובאותיות הזערוּריוֹת של הרשימות אשר מתחת לקו. אך ככל שתפליג בקריאת הדפּים הללו, ־ ־ כן תיכּבש לרעננוּת של התהווּת העולה מהם. וכשם שסיפּוּרי־חייהם ולבטי עבודתם של הראשונים יש בהם משום ראשית של הווייה חדשה – כך נושבות משוּרות המאמרים העיוּניים הללו רוחה של מחשבה פוֹליטית חדשה, המבשילה והולכת מחוֹברת לחוֹברת. ולא עבר זמן רב ועתון “האחדוּת” היה לבמה הפּוֹליטית הרצינית, אשר בה השתתפו הכוחות המעוּלים ביותר בארץ.
מעטים מאד הם משתתפי חוברות “האחדוּת” הראשונות – ארבעה־חמשה שמות החוזרים ונשנים כמעט בכל חוברת. בראש ובראשנה ארבעת חברי המערכת: אבנר (י. בן־צבי), ינאית (רחל), זרובּבל, בן גוּריון, ואתם עוד שנים־שלושה, ששמותיהם נדירים יותר, ביניהם יהושע ברזילי, אשר בחוברת הראשונה חתם על מאמרו “האפּיטרוֹפּסוּת במסוה הציונוּת” בשם יוֹאָב. הרעיונות שבאו כאן לידי ביטוי, בפשטוּת וּבבהירוּת, ללא נפתוּלים וּמליצוֹת, אינם מרוּבּים. אך מרוּכּזים מאד הם, תמציתיים, כאבני־יסוד לבנין המחשבה המדינית הגדולה על הרקע של תנאי הזמן. מנהל העתון היה זאב אשוּּר, שזמן מוּעט לפני כן ייסד את דפוּס המפלגה, אשר בשמו נקרא העתון. חברי המערכת וההנהלה (ביניהם נחום האלקושי, צדקיהו הרכבי ז"ל וגולדברג), וכן גם פועלי הדפוּס (ובהם יצחק אחדוּתי ז"ל, יוסף נחמני, שמוּאל רוֹזנבּאוּם ואחרים), היווּ חבוּרה אחת, אשר נוֹעצוּ ביניהם בכל עניין מענייני עריכת העתון וניהוּלוֹ. כעבוֹר שנים אחדוֹת, כשפּרצה מלחמת־העולם והמצב הכלכלי בארץ היה חמוּר מאד – היווּ כוּלם יחד מעין קוֹמוּנה של “האַחדוּת”, וּפירנסוּ עצמם במצרכים – חטים, שמן, דבש וכדומה – שקיבלוּ מאת החותמים תחת דמי־חתימה. במודעה על החתימה לשנת תרע"ה מבקשת ההנהלה מאת סוכני העתון להכניס את דמי־החתימה “במזוּמנים או בפּרוֹדוּקטים”.
עתון “האחדוּת” היה הבמה, שעליה ניתן להם לחבוּרת הצעירים הסוֹערים להתיך רעיוֹנות ערטילאיים ומשׂאת־נפש גדולה ונסיון־חיים קשה – לתורה חדשה, תורת הציוֹנוּת הסוציאליסטית, אשר צמחה מתוך עצמה.
ועל במה זוֹ עלה דוד גרין ברעננוּת וּבתנוּפה גדולה.
אחד הרעיונות העוברים כחוט השני בכל מאמריו באותם הימים – הוא רעיון הארגון. על כך דיבר כמה חדשים קודם לכן בועידה השישית של “פועלי־ציון” ביפו (ניסן תר"ע). זוהי הועידה הראשונה, שנשאר ממנה לזכרון פרוֹטוֹקוֹל בדפוס, בחוברת קטנה וצנומה בהוצאת “הועד המרכזי”. בדברי ההקדמה הקצרים לחוברת נאמר: “למפלגתנו בארץ־ישראל, הקיימת זה יותר מד' שנים, היתה חסרה עד כה תכנית קבועה ומסויימת, וגם הורגשה חולשת הצד ההסתדרותי שלה. ערך הועידה השישית – בזה, שהיא מילאה את החסרונות האלה במידה חשובה. לכן חשבנו לנחוץ לפרסם את החלטותיה”.
בועידה זו, שמספר ציריה היה עשרים ושלושה ומספר אורחיה שבעים, ייצג דוד גרין, כציר יחידי, את מושבות השומרון – זכרון־יעקב וחדרה. עמוד התווך של הועידה היה י. בן־צבי, שהרצה בה שתי הרצאות: “עבודתנו” ו“טכסיסינו”. רחל הרצתה על “האחדוּת”, שטרם נוסד אז והויכוחים רבּוּ בשאלות תוכנו ושפתו, והנושא להרצאתו של זאב (אשוּר) היה “שאלות הסתדרותיות” (ארגוניות(. “לפרזידיוּם נבחרו הח' בן־צבי דוד גרין וזאב”. “הח' דוד מציע לכבד בקימה את זכר נשמות חברינו היקרים שמתו השנה מות גבורים – ישראל קורנגוֹלד ודוב שוייגר”. “הח' בן־צבי מקריא כללים אחדים בנוגע לסדר הדיבור לאורחים: לאורחים יש הרשות לקחת חלק בויכוחים רק בשאלות חשובות, ורק פעם אחת בכל שאלה”. “הח' זאב מקריא את הדין־וחשבון של הועד המרכזי, המקיף זמן של עשרה חדשים – מהועידה האחרונה של י”ד תמוז בירושלים”.
אחד העניינים שבהם טיפל הועד המרכזי בפרק הזמן שבין שתי הועידות הוא – הועידה העולמית של “פועלי־ציון”, אשר מקומה נקבע בקראקוב. הדו“ח של הועד המרכזי מספר על “חליפת דברים עם ועד־הפרבּנד ועם אמריקה על אודות שאלות עיוניות ומעשיות של הועידה. “חפצנו היה, שהועידה תיקבע בארץ־ישראל. הראינו להם את כל התועלת הרבה שתביא ועידה שבארץ־ישראל, אבל כל זה היה ללא הועיל”. על הפעולה הארגונית מספר הדו”ח בזו הלשון: “בכל יכלתו השתדל הועד המרכזי לקשר אליו את ההסתדרויות”. מהדו”ח הכספי נראה, כי ההוצאות היותר חשובות היו לבוּלי דואר. אבל חברינו הגליליים, מלבד חיפה, מתיחסים באדישות גמורה לעבודתנו…“. על הדברים הללו השיב א. זייד, אחד משני הצירים של מושבות הגליל התחתון כדברים הללו: “לכל העבודה שיש לה מקום כל־כך גדול פה – אין שום עניין שם. חברינו לא יצאו אמנם מהמפלגה, אבל יותר משעסקוּ בעבודה מפלגתית – עבדו באגודות אחרות העומדות מחוץ למפלגה, למשל ב”החורש”, ב“השומר” וב“עבודה”. הציר השני מילא אחריו: “חברינו בגליל יסדו אגודות פּרוֹפסיוֹנאליוֹת אחדוֹת: הראשונה היא “החורש”, שרוב חבריה “פועלי־ציון”, השנית – “השומר”, נוסדה לפני שנה. בסוף חצי השנה האחרונה יסדו חברינו הגליליים את “עבודה”, שהיא נעלמה – על־דבר האגודה הזאת אי־אפשר כעת לדבר, מפני שחבריה אינם יודעים בעצמם מה הם. אנחנו מציעים, שישלחו צירים שמה לחקור לדעת את המצב וטיב האגודות. עם כל זאת, אנו מוצאים אצל חברינו בגליל התענינות בנוגע לכל הנעשה במפלגתנו”.
הציר מירושלים סיפר על כשלון שביתת פועלי־הדפוס, שפגעה במצבן של חמישים משפחות והיא “עשתה רושם גדול לא רק בירושלים, כי אם גם בכל עולמנו. לוּ הצליחה, היתה יכולה להביא תועלת מרובה להסתדרות כל הפועלים הירושלמיים בכלל. רבים מהם כבר פנו אלינו לסדרם (למשל, הנגרים). אבל לדאבון לבנו לא הצליחה השביתה, ויחס הפועלים לרעיון ההתאגדות הורע”.
“החלטנו ליסד קופת־מלוה לפועלים – מוסיף הוא ואומר – כדי למשוך את הפועל אל האגודה ולהרגילו לחיים הסתדרותיים. החלטנו גם־כן ליסד קלוב של פועלים בירושלים, אבל מפני חוסר אמצעים לא פתחנוהו עדיין”.
ודוד גרין, ציר מושבות השומרון, אמר: “עד לפני שנתיים לא היו פועלים עבריים בזכרון כלל. עתה עולה מספרם עד ששים… המצב החמרי של פועלי זכרון רע מאד. מחיר העבודה – שבעה גרושים ליום. הפועלים אינם נמצאים במקום אחד, כי אם מפוזרים בזכרון ובסביבותיה ואין בידם לייסד אף בית־תבשיל. בכל־זאת צריך להודות, כי אופן הסתדרותם של הפועלים הזכרוניים הוא היותר טוב. מכל פועלי זכרון נבחר ועד פועלים שהוא צריך לסדר את העבודה ולנהל את מוסדות הפועלים. הסתדרות זו קימת כבר שנה וחצי. היא הועילה הרבה להתאחדות הנפוצים. כל דבר בחיי הפועלים נחתך על־ידי הועד הנ”ל. בזמן האחרון יסדו שם הפועלים מאפיה, מפני שהאופים היו מדכאים את הפועלים הקונים. עתה עולה הלחם בחצי המחיר מבראשונה".
[מה] 🔗
באותה תקופה נעשה בזכרון־יעקב נסיון לארגון קבוצה קבלנית לחפירת בורות למטע השקדים של איכרי המושבה באדמתם אשר בבּוּרג' (בנימינה). על חייה ועבודתה של קבוצה זו מספר יעקב כצמן, שבא אז לארץ (בשנת 1909) וברדתו בנמל חיפה הגיע אליו שמע זכרון־יעקב וריכוז הפועלים בה, ביניהם יוסף ברץ, חיה ואליעזר קרול ושלושה־ארבעה מבני פּלוֹנסק ואחרים. הוא בא לזכרון־יעקב והצטרף לאותה קבוצה קבלנית שכללה למעלה מעשרים איש. כולם יחד גרו ב“מדאפע” של כפר החמר העזוב אשר ב“בורג'” וישנוּ שם על הרצפה הערומה, ומנחם רוטנברג (כהן, ממתיישבי נוה־חיים) – סוציאליסט מובהק, מרכסיסט וברוכוביסט, שבא לארץ מגרמניה – היה רוכב יום יום על חמוֹרה של הקבוצה להביא לחם מזכרון יעקב.
הקדחת המפורסמת של חדרה והסביבה הכבּידה ידה על חברי הקבוצה והצטיין בכולם אלקנה (מחברי אילת־השחר). כשהיה מתחיל לרעוד מחמת הקדחת, מיד שכניו על הרצפה מימין ומשמאל ומורידים מעל עצמם את שׂמיכותיהם ומכסים בהן את החולה. וכשגבר רעדוֹ עוד, היו נערמות עליו שׂמיכותיהם של כל האחרים, והוא כתל גבוה של שׂמיכות מרעידות. הלילה שנועד למנוחה לאחר יום העמל הקשה היה להם ליל נדודים. והעבודה קשה ומפרכת. והתשלום לכל בור, שמידתו מטר מעוּקב – מחצית הבּשליק.
י. כצמן מספּר, כי בהיותו חדש בארץ וידיו לא הורגלו עדיין לעבודת המעדר – לא הצליח לחפור יותר משמונה בורות ליום. אף על פי כן, היה שכר ארבעת הבישליקים שלו גבוה הרבה יותר מן השכר המקובל בפרדסי פתח־תקוה. אך הוא לא הסתפק בכך ותשוקתו להיות ל“פּיוֹשניק” (מעדרן) טוב הפכה לו למשׂאת־נפש וקנאה רבה קנא בדוד גרין, הבחור הצנום מפּלוֹנסק, אשר הצליח להגיע לידי שׂיא של ארבעה־עשר בורות ליום. ולא עבר זמן רב והמקרה הביאהו לתחוּם חייו האישיים של דוד גרין ולמד להכירו מקרוב ויותר ומאז נשא בכבוד את דמותו של הבחור המוזר והמופלא, שהיה בעיניו כטיפּוס של המתמיד היהודי החדש, אשר היום ניתן לו לעבודה מתוך התלהבות והלילה ללימודים מתוך התפשטות הגשמיוּת.
כיצד נתגלגלו הדברים והגיעו לידי כך? – היה מעשה ואחד מאיכרי זכרון־יעקב, אשר ברשוּתוֹ חוּשה של חמר בתוך חוֹמת הכפר והיא שימשה לו אוסם לארגזי השׂעוֹרים שלו, – נתן לידו את המפתח והרשה לו להציע לעצמו שם משכב על אחד הארגזים. בקושי הכניס את מעט חפציו לחדר הפעוט, המלא עד אפס מקום, אשר אור קלוש הסתנן לתוכו מבעד לאשנב קטן, ששטחוֹ כשלושים סמ“ר בערך. התקין לו הבחור משכב על ארגז השׂעורים, שני ארגזי־נפט שימשו לו שולחן, אף עששית־נפט קטנה השיג לו – ויהי המעון הדל בעיניו כארמון מלכים. והידיעה עשתה לה כנפים. ולמחרת היום, בשעת ההפסקה לארוחת־הבוקר, ניגש אליו ה”פּיוֹשניק" המהוּלל דוד גרין ולחש לתוך אוזנו שאלה רבתי: “האומנם נכון הדבר? ושמא תקחני לשכן לך?” – ועוד באותו היום הסתדר השכן החדש על ארגז השׂעוֹרים השני שבחדר והוא צוהל משמחה, כמוצא שלל רב. ואותו לילה ובלילות הבאים, משך כל תקופת העבודה בבורג', היה בעל החדר עד אילם, מלא תמהון והערצה, לכוח ההתמדה והשקדנות של חברו, המבלה את מרבית שעות הלילה בקריאה ולימוד לאור הפתילה הדלה של מנורת הנפט הקטנה. ואם העיר את אוזנו על כך, שמנצל הוא את כוחותיו יתר על המידה ועליו לנוח לאחר יום העמל המפרך, היתה תשובתו קצרה וחותכת: “הצדק עמך, אך הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואם לא אלמד עכשיו – מתי אלמד?”
פעמיים בשבוע היה הולך ברגל ישר מן העבודה לזכרון־יעקב לקבל שיעורים אצל מורה לשפות – צרפתית למד אצלו. בימים אלה היה החבר מחזיר לחוּשה את מעדרו של דוד ולמחרת השכם בבוקר הוא מביאוֹ למקום־העבודה ולא קרה אף פעם אחת, שבבואו לשם – לא ימצא את דוד גרין, אשר הקדים ובא מזכרון־יעקב ברגל בדייקנות, בשעה המיועדת להתחלת העבודה.
החיים היו קשים. המזון דל ופרימיטיבי. תמרים וגבינה – אלה היו מן המזונות העיקריים. יום יום נשאר אחד העובדים בבית, לעזור לחיה קרול בעבודת הבישול. בתורנות טרחו ועמלו שני חברים בוקר וערב בהרתחת מים לתה במיחם הפרימיטיבי הגדול העשוי פח. לשם כך היה על התורנים לקושש עצים וזרדים בשדה, כי פחמים לא היו ברשותם.
אף על פי כן היתה השמחה שרויה במעוֹנם. וכאשר נסתיימה העבודה, שהשקיעו בה את כוחותיהם והתלהבותם במשך שבעה־שמונה חדשים, ובורות נחפרו והשתילים ניטעו – ערכו הפועלים והאיכרים יחד מסיבת־חג. הכיבוד כיד המלך, גם השירה והריקוד לא חסרו. ואולם אז נתעוררה שאלה קשה ללא פתרון: מי מהבחורים יעז ויצא לפני הקהל וישא נאום הראוי ליום זה ויענה דברי ברכה לאיכרים על נאומי השבחים שלהם, שנאמרו באידיש, והיתה בהם נעימה של חרטה וצער על יחסם לפועל העברי בעבר. מובן מאליו הדבר, שהתפקיד הנכבד הוטל על אליעזר קרול, מרכז העבודה, אך הוא סירב. גם יוסף ברץ, שכל העינים הופנו אליו – ענה בסירוב. עמדו הבחורים בבגדי שבּתם נבוכים ומבוּיישים ואובדי עצה: מי יציל? – האומנם לא יימצא אחד?
והנה, – מי פילל? – מתוך החבורה יוצא דוד גרין. לא גבוה, צנום וחיור כתמיד – והוא כמרכין ראשו בפני הנאספים, מרים ידו הימנית כלהרגעת הרוחות, ואומר קצרות: “אני אדבר!” ולא היה גבול לתמהונם של חבריו, אשר אתם עבד ובמחיצתם חי במשך שבועות וחדשים, ולא האמינו למשמע אזניהם כשנישאו דבריו בעברית צחה, והם קולעים אל המטרה, ממצים ומשכנעים. פעורי־פה עמדו הבחורים. נתגלה להם אחד אלמוני בתוכם, החי ועובד עמהם – והם לא ידעוהו, אותו ואת עומק מחשבתו וסער רגשותיו וכשרונו זה להוציא ניבים מסתרי לבם ולהביע במלים את אשר יחושו הם.
אותו לילה התנהלה שיחה מעין זו מעל גבי שני הארגזים הגדולים, אשר בבקתת החמה הישנה:
– לא שיערתי, שאתה בכלל יודע לנאוֹם, ועוד בעברית! ממש תגלית היא זו לי! – אמר אחד.
והאחר ענה:
– אין אני מרבה בדיבור – איש מעשה הנני!
עוד יותר הפליא את חברו זמן מועט לאחר זה, כשעברו לעבודה במושבה הקטנה בת־שלמה ושוב ישנו על הרצפה ובתורנות הכינו להם את הארוחה – ודוד גרין הצטיין בהמצאותיו לגיווּן התפריט במצרכיהם הדלים ובקליעה למטרה בבּראוּנינג שלו.
[מו] 🔗
נעימה של מעשיוּת, עניינית ותכליתית, עוברת כחוט השני במאמר הגדול “מגמתנו”, המשׂתרע ללא חתימה על פני כמה עמודים בראש החוברת הראשונה של “האחדוּת”. בשפה עברית עסיסית ורעננה סוקר המאמר ומבהיר אחת לאחת את רוב שאלות הארץ והישוב בימים ההם.
“מגמתנו” פותח בהגדרת תעודתו של “האחדות”: "להאיר את מצבם של הפועל בארצנו בפרט והמוני־העם בכלל, לברר את צרכיהם וליתן פתרון לשאלותיהם מבחינת השקפת־עולם קבוּעה ומסוימת – של מפלגת הפּועלים הסוציאליסטית־לאומית “פועלי־ציון”. “ביחד עם זה – נאמר להלן – לא יצטמצם עתוננו בשאלות מפלגתיות, כי אם יתעסק בכל השאלות הכלליות, הנוגעות לעם לשדרותיו הרחבות. הננו נותנים בזה את תמצית השקפתנו על מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל בכללוֹ ועל שאלת הפועל העברי בפרט”.
ומהי השקפה זו?
המאמר מחלק את הבעיה שלפניו לשתים: “מה אנו מבפנים ומה הננו כלפי־חוץ. או יותר נכון – כיצד אנו נראים ומה אנחנו באמת”. ומכאן, – לניתוח מפורט של מצב הישוב וגורמיו: “זה עשרות בשנים, שמספר היהודים בארץ־ישראל עולה לרבבות וכעת יגיע בקרוב למאת אלף, היושבים בתוך מדינה קטנה ואי־מפותחת”. על קרקע־בתולה מדובר כאן, על הצטופפות הישוב בערים ומשטר של חיי “חלוקה” בהן. ועל “ההתפרדות הגמורה של העם לאברים־אברים, קהלות־קהלות”. ולא הישוב הישן בלבד. גם המושבות, שהורתן ולידתן בצדקה, בפילנטרופיה ו“כל נגעי האפיטרופסות דבקו בהן”, ולשאלת העבודה העברית לא מצאו פתרון – “וכך נתקיים בנו מקרא מלא: ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני־נכר – אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ה' תקראו…”
ואולם לא לניתוח ולהערכות בלבד פני “מגמתנו”. בעיקרו חותר המאמר לפתרונות – ל“תכנית עבודתנו החיובית”. ותכנית זו שלמה ומקיפה היא:
“צריך לסדר את היהודים אשר בארץ, לחבר את הנפרדים ולאחד את הקרעים; צריך ליתן להם את אותו הכוח היאות והראוי להם על־פי כמוּתם ועל־פי איכוּתם, מה שאי־אפשר בלי עבודה משותפת של כל הכוחות החברתיים שבארץ. אי־לזה עלינו להכין את הדעה הציבורית, שתדע לדרוש את המוסדות הנחוצים לעם. הדעה הציבורית הזאת תדרוש שינויים, תיקונים ומהפכות בכל סדרי החיים הנסוגים והנרפשים”.
חדשה ומפורשת היא התביעה המדינית, המופנית כלפי חוץ: “בין העניינים הדורשים הכרעת דעתו של הציבור – נכבדים העניינים המדיניים. כבר הזכרנו מה דל כוחנו בכל מה שנוגע להשפעה מדינית. אנו יודעים, כי ההשפעה האמיתית של הנוצרים, למשל, בהנהגת ירושלים עולה הרבה על השפעתם של היהודים, למרות שלראשונים אין בא־כוח בעיריה ולאחרונים ישנם שלשה. בכל מה שנוגע לקנית קרקעות והתנחלות וגם לכניסה לארץ עצמה, מצבם של היהודים הוא עדיין גרוע ונבזה – וזהו סוד גלוי”. אך עניינים אלה לא בירושלים ימצאו את פתרונם ועל כן יש להעביר את נקודת הכובד של הפעולה המדינית לקושטא רבתי, הבירה הרחוקה, זירת המדיניות העותומנית.
בלשון הפוליטית של ימינו אפשר לומר, כי החל מהחוברת הראשונה של “האחדות” בולטת ושלמה היא בין דפּיה ה“אוֹרינטציה” על תורכיה (“תוגרמה”, בלשון הימים ההם) – “הננו ניגשים להוצאת עתון חדש, המוקדש לענייני הפועלים והמוני־העם העברי ארץ־ישראל ובתוֹגרמה”. הקשר הישיר הכלול בהגדרה זו מוסבר להלן בהרחבה:
“בית המורשים מרכז בתוכו כעת את החיים החברתיים של מדינת עותומניה כולה. מהשאלות היותר חשובות ובוערות שהוא מתעסק בהן, נזכור את השאלה הלאומית, שאלת ההגירה, שאלת האגודות ושאלת הפועלים. לכל אחת ואחת יש לנו שייכות ישרה. – – בשאלה הלאומית עלינו להביע את הכרתנו הברורה, כי כל כוחה של מדינת עותומניה, שהיא מדינה המאוחדת מאומות שונות ומיוחדות על־פי שפתן, תרבותן, גזען ודברי ימיהן – כל כוחה אך באחדוּת הפנימית שבין חלקיה. רק ברית שלום בין עם ועם, ברית הנוסדה על הכרת זכויותיו הפנימיות השלמות, רק ברית כזאת יכולה להביא את אחדוּת המדינה כולה, את קדמתה והתפתחותה. עלינו לבטא את דעתנו גלוי ובלי פקפוק, כי בעמדנו על יסוד האחדוּת הגמורה של מדינת עותומניה, הננו מכריזים כי ארץ־ישראל היא לא רק ארץ עברנו, כי אם גם ארץ עתידנו הקרוב, ארץ שתפקידה לקלוט לתוכה את נודדי עמנו, להרכיז אותם, לקשור אותם אל קרקעה ולהיקשר אליהם. ועל הממשלה לתמוך בהגירתנו לארץ־ישראל ובהתאחזותנו בה בתור אזרחים חפשים של עותומניה הגדולה. כן גם עלינו להבליט את דרישותינו הצודקות לשפתנו הלאומית, שתוכר בתור רשמית במוסדות הציבור בכל אותם המקומות שהיהודים יושבים שם במספר אחוזים גדול…”
“ארץ־ישראל איננה בשבילנו ישוב פשוט של מאה אלף יהודים, שנתרכז במקרה במקום אחד ותו לא”, – כך נאמר בפיסקה אחרת של המאמר, אשר בהמשכה מדובר על “עבודת ההתישבות, החיבור אל הקרקע ואל הטבע”, על “בירור האמצעים להתישבות רחבה, להתישבות המונית, ומהצד השני – בירור מצב הפועל היהודי במושבות”. אך גם – “גידול ישוב תעשייתי בערים ובמושבות”.
אחד התפקידים העיקריים, שהמאמר מטיל על הציבוריוּת הארצישראלית בראש וראשונה, הוא אותו עניין, אשר כיום הזה אנו מגדירים אותו במושג – קליטת העלייה. הוא רואה את הערך המכריע לעתיד הישוב לא רק ב“מיעוט הכניסה” לארץ, אלא ב“מיעוט מספרם של המהגרים הנשארים”. “נקל להבין, כי במתינות ריבויו של הישוב חייבות הרבה אותן הסיבות עצמן המפריעות בעד התפתחות הישוב הפנימי, היינו: חולשתו, פירוד כוחותיו של העם, חסרון הסתדרות, העדר כוח מדיני ומיעוט הידיעות של תנאי הארץ”. ומכאן בא הוא לתביעה נמרצת לפיתוח פעולת מודיעין רצינית, שתהיה מקשרת “את המון הפועלים של ארצנו אל אלה שעדיין הם מעבר לים ולהכשיר את הקרקע לבואם הנה”.
המטרה העיקרית, הכוללת, של כל הפעולה הציבורית בארץ־ישראל מנוסחת במלים מעטות: “תפקידנו הוא לעזור להתבצרותה של החברה היהודית בארץ־ישראל בכל המקצועות: כלכלי, תרבותי, מדיני – להגדיל ערכנו בארץ־ישראל ומדינת תוגרמה כולה”. ולהלן נאמר: “התפקיד השני, הכי נכבד והקשור בראשו, הוא – עימוּם הקהילה, דמוקראטיזציה של מוסדות הציבור, חיזוק השפעת העם על כל ענייניו הציבוריים”.
אך מעל לכל ובסיכום אחרון, מעלה המאמר לשלב רם ונישא את ערך מעמדו של הפועל – כוחו, סגולותיו, ארגונו, רבּוֹנוּתוֹ. “הפועל הוא על־פי מצבו מחוּסר התחרות, נעדר סכסוכים פנימיים ונוטה לאחדוּת ולפעולה הדדית לטובת הכלל. פועל יחידי הוא כאין וכאפס בפני אדוניו, וכל כוחו רק בתגבורת הכלל. מעמד הפועלים קושר ושולב את שאלת הפרט, היחיד, בשאלת הכלל, החברה. ולא זו בלבד: הפועל הוא הבונה את העתיד לכל האנושיות, הוא הלוחם בעד אושר כל בני־תמותה, נגד לחץ המעמדות, הוא המתקן את העולם במלכות השויון הגמור בין איש לאיש, בין עם לעם, הפועל הוא נושא הסוציאליות”.
ערך ארגונו של הפועל וכוחו של המעמד – זה הנושא גם למאמרה של רחל (חתום ינאית) בחוברת הראשונה של “האחדות”, “על הפועל העירוני”. בריא ומוצק הוא היסוד הטבוע בדברים – אף כי טל נעורים עודנו נסוך על ניסוחם: “חלש הוא הפועל בזמן שהוא בודד, כל זמן שהוא עומד בתור יחיד מול בעליו המזויינים ברכוש. אבל כשהפועל מתאחד עם הדוֹמים לו לפי מצבו, עם יתר הפועלים, מיד כוחו מתגדל ולא יוסיף להיות משועבד כבראשונה. – ־ עד כמה שאחדוּת הפועלים והסתדרותם מגדילות את כוחם, מתקנות את מצבם – אפשר לראות מהנסיון של הפועלים בארצות הנאורות, כמו באנגליה ובאמריקה. – – הפועל העברי בארץ־ישראל מתחיל גם הוא להבין ולהיספח אל תנועת הפועל העולמי, והוא הולך ומתיצב לתוך שורות הלוחמים. מרובת חשיבוּת מטרת הפועל העברי ועוד יותר מזה מרובה ומסובכה עבודתו, כי מלבד שהוא פועל – הוא יהודי, בן לעם נלחץ, נדכא ושואף לחיים עצמיים, חפשיים. אך בכדי שיוכל להוציא לפועל את השאיפות הלאומיות, עליו להתרומם ממצבו השפל הוא”. כלומר: “על הפועל העברי להתאחד ולהסתדר בשביל הטבת ענייניו – ענייני מעמדו.”
[מז] 🔗
רשימות “על הפרק” אשר בשוּלי החוברת הראשונה – אף הן ללא חתימה – רווּיוֹת להט פנימי, יהודי ואנושי, לאומי ומעמדי.
אם ניתן דעתנו על מרחק תקופת ארבעים השנה המפרידות בינינו לבין מועד כתיבתם של מאמרי “האחדוּת” ועל מקורות יניקתו של כותבם – איש צעיר כבן עשרים ושלוש, חניך החדר בעיירה יהודית, אשר אך מעט הספיק לשאוב מתורתם של אחרים, סגור זה שנים בפינה נידחת, בד' אמותיו של הפועל החקלאי בארץ־ישראל, – נהיה תמהים הן על תוכנם של הדברים והן על דרך ביטוּים. פּוּבּליציסטיקה עתונאית משובחת, קצרה ותמציתית וקולעת, מחרוזת של עוּבדות ומסקנות המצטרפות יחד לעמדה ברורה ועקבית, זקופת־קומה וצופה למרחוק.
העניין הראשון מרשימות “על הפרק” מוסב על החכם־באשי, ר' חיים־נחום, ראש רבני תורכיה, שבבואו לביקור בארץ ערך לו הישוב קבלת־פנים נהדרת והוגשו לו תזכירים בעניינים הכלכליים והתרבותיים של הישוב ושאיפותיו לעתיד. ושואל הכותב: “האם באמת כה רב ערכו של החכם־באשי דהאידנא? האומנם מוכשר הוא למלא תפקיד לאומי זה מפאת משׂרתוֹ ואישיותו?” הוא שואל והוא מסביר, כי מבחינה חוקית, לאחר המהפכה, מרכז בתוכו “בית מורשי העם” את כל החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. ואין עוד כוחם של ראשי הדת יפה אלא בתחומם המצומצם. “אך שמא גדול כוחו של הרב חיים־נחום בתור אישיות מצוינה, בעל רצון כביר והשקפות רחבות, ובתור כזה הוא פעל ופועל בכדי לבצר את מעמד היהדות התורכית מחוץ ומפנים? והלא פעלו גדולות ונצורות כל גדולי הרוח אבירי הרצון גם מבלי כוח רשמי ויפּוי־כוח מדיני!”
ואולם, “מה עשה החכם־באשי בשתי השׁנים שהוא יושב על כסאו?” – וזו התשובה, בת מלה אחת בלבד: “אפס”. אמנם, ידוע הדבר: “משך של שתי שנים בחיי העם – זה לא זמן רב. אבל אל־נא נשכח, ששתי השנים הללו היו שנות מהפכה והתחדשות השקולות נגד עשרות שנים של קפאון ועמידה”. מה עשה החכם־באשי לטובת עמו – שואל הוא – בראותו כיצד כל עם מעמי תורכיה “התחיל לעבוד במרץ ובזריזות כדי לבצר את מעמדו המדיני, הכלכלי והתרבוּתי, לאחר שהוסרו מעל הממלכה כבלי העריצות של שלטון יחיד, ורק העם היהודי, הוא “לא ניסה להשתמש במצב החדש בכדי להסתדר, להתאחד, להיטיב את מצבו ולדרוש את זכויותיו האזרחיות והלאומיוֹת.” – הניסה הרב חיים־נחום, שקיבל את משׂרתו לאחר המהפכה התורכית, להפיח רוח חדשה בעצמות היבשות של יהדות תורכיה? הרי הוא לא סייע גם בידי המעטים, יחידי סגולה מטובי יהדות סלוניקי וקושטא, אשר נתעוררו למעשים וניסו כוחם בארגון הקהילות ויצירת הסתדרות עברית עותומנית – אלא, להיפך, הוא סגר את שערי בית־הכנסת בפני נואמיה של תנועה זו ובניגוד להם העלה על הבמה את ההצעה לייסוד אגודת תלמידי בת־הספר של ה”אליאנס" לשעבר. “כך הבין “ראש האומה” את דרישות הרגע הגדול…”
הקטע השני של “על הפרק” קשור אף הוא, אם גם בעקיפין, באותו ביקור של הרב חיים־נחום בארץ־ישראל. “מעשה קלון”, זו כותרת הקטע שנכתב מתוך התרגשות וזעם. “כחזיון בלהות בליל־זועה נראה כל הדבר – כך פותח קטע זה. – אינך יכול להאמין, אינך יכול להשלים עם הרעיון המחריד, שזה היה לא בארץ העקובה מדם אחינו, בארץ ששריקת השוט וצהלת התליינים מחרישים את אנקות המעוּנים – אלא במושבה עברית בארץ האביב, החרות והתחיה. ולא שכוֹרי־דם ופריצי־חיות מארץ הצפון, אך בני עמך, בני העם העברי, עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסמרים שׂערות הראש”. מה קרה?
היה מעשה וחבורת צעירים מפועלי פתח־תקוה יצאו אף הם לרחוב לקחת חלק בתהלוכה החגיגית של כל בני המושבה לכבוד החכם־באשי – ובידיהם דגל ציון. אנשי ועד המושבה נחרדו למראה וציווּ על הבחורים להסיר את הדגלים. “כמובן, במקום להעטות על עצמם חרפת הבגידה בדגלם – בחרה כל החבורה להיפרש מן הקהל והלכה לה בדגל מוּרם. אז התנפּלו עליהם בני פתח־תקוה כפראי־אדם, קרעו את הדגל העברי לגזרים, הכוּ, פצעו, מחצו את נושאי הדגל, נערות סחבו בראשן, מרטו שערותיהן. וזה נעשה לעיני כל הקהל הנאסף ולעיני החכם־באשי. איש לא התקומם, איש לא מיחה בידי הפורעים. במנוחה הביטו כולם אל המחזה: איך יהודים עשו פרעות באחיהם, איך נתחלל דגל האומה, סמל התקוה הלאומית וגעגועי התחיה. ולא עוד, אלא שנעשתה כאן פרובוקציה לאומית – הוטל צל של חשד מצד היהודים עצמם על הדגל העברי…”
שני הקטעים הבאים – פניהם למרחקים. באחד מדוּבּר על הצעת־חוק שהגישה הקבוצה הסוציאל־דמוקראטית בבית־הנבחרים האוסטרי בדבר תמיכה ממשלתית בבתי הספר של שמונת עמי המעוטים הנכללים במדינת אוסטריה – ורק מקומו של העם היהודי נפקד מתוך הרשימה. “לוּ היו הזמנים כתיקונם – אומר הכותב – אפשר היו היהודים בולעים בנעימוּת מעשה “רגיל” כזה. אבל עכשיו נשתנו העתים ותיכף נתלקחה תנועת־מחאה חזקה”. הציר היהודי שטאנד (על שמו נקרא רחוב בתל־אביב) הגיש מיד לבית־הנבחרים הצעת תיקון לחוק, ומפלגת “פועלי־ציון” באוסטריה יצאה בכרוז ליהודים אזרחי המדינה האוסטרית, שבו קראו להם למלחמה על כבודם הלאומי.
הטעם האמתי של החזיון המוזר הזה – מסכם הקטע – הוא, כי גם במשפחה הסוציאלאית (ולא סוציאליסטית, כמקובל בפינו עתה) אין מודים עדיין בעניינינו ובשאיפותינו המיוחדים לנו בתור יהודים, ועדיין לא רוצים להוציאנו מתחת כנפי אפיטרופסותה של ההתבוללוּת“. “אותו העוול שהסבה לנו הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית כעת, נעשה לנו זה כבר מצד המוסד העליון של אחדוּת הפועלים העולמית”. – כך פותח הפרק הרביעי, אגב הסברה, כי “הקונגרס הבין־לאומי הסוציאלאי הוא המקום ששם מתאספים מוּרשי הפועלים שבכל העולם לדון על צרותיהם ועינוייהם המשותפים, מעבדים תכנית כללית לעבודתם ומהלך תכסיסם”. שאלה נוקבת מוצגת בפיסקה זו: “מי הוא האשם, שמעל במת הצדק יוצא אי־צדק היותר גדול ביחס לפועל היהודי?” והתשובה היא: “אשמים בזה ביחוד היהודים הסוציאלאים, שנקרעו מכבר מהגוף החי של האומה העברית ומכריזים, שגוף זה אינו כלל במציאוּת”. – בהמשך הפרק אומר הכותב, כי דבריו מכוּונים ל”כל אלה הגדולים בסוציאליוּתם, ביחד עם זה קטנים מאד ביהדותם והם מבקשים את כל האמצעים, שלא יתבלט פרצוף הטמיעה שלהם". בניגוד לדעתם ולהופעתם של אלה קובע הוא: “בתור אנשים שלמים עם דרישות סוציאלאיות ולאומיות, ורק בתור כאלה, רוצים אנו, שתכיר בנו המשפחה הסוציאלאית העולמית. דורשים אנו, שבתוך הברית הסוציאלאית הבין־לאומית תתפוס מקום גם האומה העברית, שתיוסד בה סיעה יהודית”. אותו זמן, ערב הקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי השמיני, שנתכנס בקופנהאגן, נתאחדו שלוש מפלגות יהודיות (“פועלי־ציון”, הטריטוריאליסטים והסיימיסטים) לשם יצירת סיעה יהודית בקונגרס. והמאמר מסיים בתביעה: “נחוץ, שהפועלים היהודים בכל הארצות ימסרו לה את משאלותיהם המשותפוֹת. – – אז יקשיבו לקולנו – מוכרחים יהיו להקשיב ולהתחשב אתנו”.
[מח] 🔗
המאמר הראשון בחתימת בן־גוריון שנתפרסם בחוברת השניה של “האחדוּת” (חודש אב, תר"ע), מוקדש “לשאלות הישוב הישן” ובעיות ארגונו. “ואז, כשהישוב הישן יהיה מתוקן, מאוּחד ומסוּדר וכשכל קהילה בפני עצמה, וביחוד הקהילה הירושלמית, תהא מאוּחדת ומסודרת בפנים – תיסתם ממילא התהום הרובצת בין שני חלקי־הישוב, ואז נוּכל לברוא הסתדרות עברית כללית של יהודי ארץ־ישראל, כלומר לקשר את כל הקהילות בברית ארצית כללית”.
רעיון הארגון וליכוד הכוחות כגורם העיקרי בחיי הישוב וגורל הציונות חוזר ונשנה גם במאמר שבחוברת השלישית – “לבירור מצבנו המדיני”. חלפו שנתיים מאז מהפכת התורכים הצעירים, שבה תלה הישוב תקווֹת גדולות שלא נתקיימו, אלא להיפך – בזמן האחרון רבּו התנפלויות השכנים הערבים על המושבות. “תיכף אחרי המהפכה – מסוּפּר במאמר – פנה נשיא בית־המוּרשים, אחמד ריזה־בי לחכם־באשי, שיציע לפני ההסתדרויות העבירות בחוץ־לארץ להטות את זרם ההגירה העברית לארצות תורכיה. אך כנראה עלה סוף־סוף בידי שונאינו לעקור מלב הממשלה את האמוּן הגמור שרחשה תמיד ליהודים ולנטוע במקומו חשודת ופקפוקים. כי הנה ראינו, שבזמן האחרון התחילה הממשלה להביט בעין רעה על התישבות היהודים בארץ־ישראל, אך עוד יותר מעציבה השנאה של שכנינו הערבים. – –שנאה זו מקורה בפועלים הערבים העובדים במושבות…”
ובסיכום נאמר שוב: “בכדי לבצר ולחזק את עמדתנו המדינית, שנוּכל לעמוד נגד שונאינו, –– אלינו לאַחד ולאַרגן את כל כוחותינו הציבוריים, לשתף את שכל שדרות עמנו בכל חלקי המדינה, במטרה לדרוש בבית מוּרשי־העם ומאת הממשלה המרכזית את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על עניינינו הכלכליים והתרבותיים”.
צעדי ארגון ראשונים של הפועל בארץ הם הנושא למאמרה של רחל ינאית “לפועלים”, בחוברת השלישית. “מה לעשות בראשית ההתאחדוּת?” – זו השאלה המוצגת במאמר, לאחר תיאוּר עגום מאד של מצב הפועל העברי בארץ־ישראל: “רבים מהפועלים כל־כך מדוכּאים עד שנעשו מרוב צרותיהם לנכנעים ולמטומטמים ורק אנחה ואנקה בלבד מעידות על התמרמרות נפשם”.
פתרון מעשי לשאלות הארגון רואה היא קודם כל בייסוד קופות־מלוה לעזרתו של האיש העובד. “הא כיצד? – הפועלים העובדים אצל בעל אחד או אצל בעלים אחדים באומנות אחת או באומנויות אחדוֹת, מתאספים יחדיו ומחליטים, שכל אחד ואחד מהם מכניס סכום ידוע לתוך הקופה המשותפת. – – בלי קופות־מלוה, ובייחוד בלי אגודות אומנותיות וקופות־שביתה – לא יכולים הפועלים לצאת למלחמה נגד בעליהם ואין צריך לומר נגד הממשלה”.
מאמרו של אבנר (י. בן־צבי) בחוברת זו –“קופת הפועלים הארצישראלית ועבודתנו הקרובה” – מעלה על במת “האחדוּת” את הויכוח הגדול והממושך בדבר דרך עבודתה של הקפא“י (אשר נוסדה זמן מועט לפני כן). הוא הויכוח, שבו הופיע ד. בן־גוריון ראשונה על במת התנועה העולמית, בועידתה השלישית, שנתכנסה בוינא בחודש אב תרע”א, כשנה לאחר ייסוּד “האחדוּת”.
“הגיעה השעה לעבודה פרוליטרית בארץ־ישראל, – פותח אבנר את מאמרו. – בלי אמצעים מיוחדים לזה, התלויים רק בדעת הפוֹעלים עצמם, אך למוֹתר הם כל הדיבורים על עבודת הפועלים הממשית בארץ־ישראל. וכבר הבינו זאת היטב אפילו חברינו חברי “פועלי־ציון” שבחוץ־לארץ ויעשו את הצעדים הראשונים לבריאת אמצעים מיוחדים, והועידה העולמית השניה (בקראקוב) יסדה את קופת הפועלים הארצישראלית” שמטרתה היא לעזור ולסייע לתגבורת כוחו החומרי, המוסרי והחברתי של מעמד הפועלים היהודי בארץ־ישראל ולריבוי כמוּתוֹ על־ידי הגירה מן החוץ".
במועצת “פועלי־ציון” שנתקיימה ביפו בסוכות תרע“א, בהנהלתם של י. בן־צבי (יושב־ראש), זרובבל (סגן היו"ר) ורחל (מזכירה) – הוקדש סעיף מיוחד לבירור דרך עבודתה של קפא”י, אשר בה ראו את העידוד והמשענת לחיי הפועל בארץ ולעתיד הציונות. במועצה זו הרצה “הח' דוד גרין” שתי הרצאות שנתפרסמו בחוברות הבאות של העתון, אשר החל מראשית שנת תרע"א היה לשבועון.
ההרצאה האחת – “עבודתנו החברתית־מדינית” – כוללת בביטוי עז יותר את השקפתו על הפעולה הפוליטית בכוחו העצמאי של הישוב המאוּרגן, אותה הביע במאמריו לפני כן: “וזו צריכה להיות “נקודת המהפך” בהשקפתנו המדינית. אנו צריכים לעשות קץ עם ההשקפה ה”ציונית" שהיתה לנוע עד עתה. מצבנו המשפטי והמדיני בארץ־ישראל יכול – וצריך – לעניין גם את היהודים שבשאר ארצות קודם כל את ה“ציונים”. אבל לפעול ולהשפיע בנידון זה, להשיג איזה דבר במקצוע המדיני, בין בנוגע לביטול ההגבלות הקיימות ובין בנוגע להשגת זכויות חדשות – יכולים אך ורק יהודי ארץ־ישראל ותוגרמה". ואולם, “בכדי שנוּכל להיות לכוח משפיע כלפי־חוץ – עלינו מקודם להיות מאוּרגנים בפנים. – – שגיאה היסטורית גדולה עשו כל העסקנים הלאומיים של הישוב החדש, שהזניחו לגמרי את הישוב הישן – –. צריך קודם כל להרוס את המחיצה המפרידה בין שני הישובים, לקרבם זה לזה ולעוררם לפעולה חברתית משותפת. ונגד התנגדותם ונרגנותם של האפיטרופסים והתקיפים צריך להעמיד את הכוח המאוּרגן של השדרות העממיות הרחבות”.
בהרצאתו השניה – “הקפא”י והמשרד הפועל־ציוני בארץ־ישראל" – הביע את הסתכלויותיו ומחשבותיו בענייני קליטת העלייה וביסוס מצבו של הפועל בארץ. “היה זמן – אומר המאמר – שעסקני המפלגות בארץ־ישראל היו תולים את מבטחם כל הימים בספינות, לראות אם באו מהגרים חדשים וכל העבודה הציונית עמדה על קבלת האורחים.– – מה לנו מהפועלים החדשים, – שואל הוא להלן – אם הישנים עוזבים את הארץ?” – ועל כן, קודמת לכל היא “העבודה הפנימית, סידור הפועלים הנמצאים כבר בארץ והטבת מצבם”.
עיקר הדברים מכוּונים למעשים של ממש לעזרת הפועל. על “עזרה מדיצינית” מדוּבר בו, על “מטבח משותף”, על קופת מלוה ועל “אינפורמציה פנימית, שתתן לפעול העובר ממקום למקום ידיעות מדויקות על־דבר העבודה וכדומה”. כן מדוּבר במאמר זה ראשונה על “דירות ובתים לשבת”, שהם “הדבר הראשי החסר לפועלי המושבות”. ואולם, “דבר זה דורש אמצעים מרובים, שאין ברשות הקפא”י לפי שעה“. בהרחבה מוסבר כאן ערכו ותפקידו של ועד־הפועלים, שהוא “צורת ההסתדרות היותר מתאימה לפועלי המושבות”. “ועד זה נבחר על־ידי כל הפועלים בלי הבדל מפלגה”,– נאמר להלן. “הוא מנהל את כל המוסדות המשותפים, מסדר את האינפורמציה וממציא עבודה לפועלים. כל הועדים הללו צריכים להתחבר לברית כללית של הפועלים החקלאיים”. “הפועל העירוני ניסה כמה פעמים להסתדר באגודות אומנותיות לא עלה בידו. הקפא”י צריכה לעורר את פעולתו, מרצו ויזמתו ולסייע לו להסתדר ולשבח את תנאי חייו בין בתור פועל היוצר נכסים חמריים ובין בתור צרכן – – על־ידי עזרה עצמית והדדית, כגון חנות משותפת, קופות מלוה וחסכון וכדומה”.
הדין־וחשבון ממועצה זו, שנתפרסם ב“האחדוּת”, מביא כמה פיסקאות עיקריות מדברי “המרציא”, כגון: “טעותנו היא – שאנו מבקשים בכל פעם דוקא אמיתות חדשות. ואולם באמת דרוש לנו לשוב ולחזור על הישנות ולהגשים את אלו קודם”. או: “עבודה אומנותית (הכוונה לארגון מקצועי) יכולה להיות סוציאלאית או גם להתנגד לסוציאלאוּת – הכל תלוי בכוונת הפעולה, איך היא מקושרת עם המטרה הקיצונית (הסופית). גם בעבודתנו – העיקר הוא לקשור את כל פעולותינו הרגילות עם העתיד, עבודותינו הזעירות עם מטרתנו הנעלה”.
החידוש העיקרי שבהרצאה זו בא לידי ביטוי בתביעה ש“לא בחוץ־לארץ, רחוק ממקום המעשה, אלא פה בארץ גופא צריכים לשבת מנהלי הקפא”י“. “אך זה מעט, – נאמר להלן – יושבים בארץ ישראל הרבה באי־כוח של חברות מחוץ־לארץ, שאינם זקוקים כלל לדעת הקהל הארצישראלית, אינם אחראים לפניו ואת רצונו ומשאלותיו אינם צריכים להתחשב, – – כי אל פקודות מנהליהם מחוץ־לארץ הם כפוּתים. בפעולתנו אנו צריכים להניח יסוד אחר לגמרי. הקפא”י אינה מוסד פילנטרוֹפּי, בהנהגתו לא יהא גם צל של אפיטרופּסוּת. – – לא לעזור לפועלים מבחוץ תפקידה של הקפא”י, אלא לעורר ולתמוך את הפעולה העצמית של הפועלים. כל מוסד שיברא על ידה או יקבל ממנה סיוע – צריך להתנהל על־ידי הפועלים עצמם. ולא עוד, אלא שבהנהלת הקפא“י גופא צריכים להשתתף באי־כוח הפועלים המסודרים, בלי הבדל מפלגה”.
ואמנם, ברוח הדברים הללו נתקבלה שורת ההחלטות במועצה: “הקפא”י צריכה לגשת תיכף לעבודה מעשית בארץ־ישראל; הנהלת הקפא“י צריכה לעבור לארץ־ישראל; סמוּך להתחלת הפעולה בארץ־ישראל צריכה להתאסף ועידה כללית של כל הפועלים המסודרים ועליה לקבוע את ראשית עבודת הקופה; יסודות עבודתה של הקפא”י הם לעורר ולתמוך את הפעולה העצמית של הפועל הארצישראלי במקצועות חייו הכלכליים, המדיניים והתרבוּתיים. עבודתה הראשונה של הקפא“י צריכה להיות מכוּונת לסידור הרחב של המוני הפועלים היהודים בארץ־ישראל על־ידי בריאת אגודות־אומנות, מודיעין, בתי־תמחוי זולים, קלובי־פועלים, עזרה רפואת, קופות הלואה וכדומה; על הקפא”י לסדר בתי־פועלים למהגרים בערי החוף יפו, חיפה ובירות".
המועצה נסתיימה בדברי “הח' בן־צבי בשם הועד המרכזי”. אחר־כך קיבל רשות הדיבור “הח' דוד בשם המערכת”. ואלה הדברים שאמר: “משבר קשה, פנימי וחיצוני, מתחולל עכשיו בחיי ישובנו. מכל העברים שומעים אנו על־דבר פסימיוּת. במחנה הבונים והלוחמים אפס המרץ, רפתה האמונה ונתגבר היאוש. – – ברגע זה נתאספנו כאן. אנחנו לא כסינו על מצב הדברים האמיתי, לא רמינו את עצמנו. הגדנו גלוי את האמת, האמת שלנו. אבל מתוך הכרת המצב הקשה לא באנו לידי יאוש – אלא לידי הרגשת החובה להתחיל בעבודה נמרצת ומרובת הצדדים. – ־ תשמש נא מועצה זו מחאה חיה נגד היאוש הכללי ותכריז באזני כל, שעבודת התחיה והשחרור נמשכת”. “את הדיבור האחרון מקבל הח' זרובבל”. ודבריו מוסבים על שני אמצעי המלחמה החשובים הניתנים עתה בידי הפועל העברי בארץ־ישראל: קפא"י ועתונות פרוליטרית חפשית.
[מט] 🔗
כדי שיובן כראוי מה גדולה היתה מידת ההעזה המהפכנית שבהחלטות מעין אלו ובמהלך־המחשבה המוביל אליהן ־ אביא בזה קטע מתוך המאמר “מדוע אאמין” – (דברי תשובה של ד. בן־גוריון בכינוס מגוייסי “הבחרות הסוציאליסטית” בארץ־ישראל, פסח תש"ג), שהוא אופייני להבנת רקע הימים ההם:
“מי שבקי בתולדות הישוב יודע מה היה יחס הישוב אז אלינו, “הצעירים הרוסים”. בכמה לגלוג, התנגדות ושנאה פגשו אותנו רבים מאיכרי ארץ־ישראל ועסקני הישוב, שפגה בתוכם לגמרי האמונה בארץ־ישראל ונצטרפו אז לטריטוריאליסטים. השם שזכינו לו בפיהם היה “שמנדריקים”. אולם לא רק האיכרים; גם גדול ההוגים של “חיבת־ציון” – אחד־העם, שבא אז לארץ, הוציא במאמרו “סך־הכל” גזר־דין חמוּר על העבודה העברית ועל “התעודה הגדולה” שנטלו על עצמם הפועלים היהודים – ליצור המון עובד. משום כך הוא גם הסיק, שאין סיכוי לציונות המדינית, כי אין מדינה בלי המון עובד. ואמנם המציאוּת של הימים ההם לא נתנה יסוד לאמונה בהקמת מעמד עובד יהודי. אפילו בעבודת הבנייה הראשונה בדגניה הועסקו פועלים ערבים, כי לא היה אז פועל יהודי שידע לבנות בית”.
“התתפּלאוּ אם בשנת 1943 אני מאמין יותר בחזון הציוני מאשר האמנתי בשנת 1906 וכופר עכשיו יותר בגולה – ובכל צורת גולה – מאשר אז?” – שאלה זו שואל הוא, לאחר סקירה קצרה על מה שנעשה בארץ מאז 1906 ועד עתה: “איך הפכו פני הישוב: איך נשתנה על ידינו מראה הארץ; איך נשתנו “סדרי בראשית” של חיי היהודים, איך הפכנו קערת המציאות על פיה; איך נתבדו ה”חוקים" הכלכליים והתורות ה“מדעיות” של ה“בונד”; איך נתבדתה הספקנות של אחד־העם; איך הוקם עובד יהודי בחקלאות, בבנין, בסלילה, למאות, לאלפים – ואחר־כך לרבבות…"
בפיסקה שלפני כן מדוּבר בקצרה באותו ויכוח קשה על דרך המעשה הציוני, שבא לידי ביטוי חריף בועידה העולמית השלישית של “פועלי־ציון” בוינא. “מעשינו בארץ לא טוֹבוּ בעיני חברינו, ובועידה העולמית (ה’–ו' באב תרע"א), שהשתתפנו בה יחד עם החבר בן־צבי, נתקלה עמדתנו הארצישראלית בהתנגדות כללית של כל צירי חוץ־לארץ (חוץ מב. ברוכוב). הצירים הארצישראלי זכו אפילו בנזיפה על החלטתם הספּאראטיסטית בועידה השביעית של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל – ההחלטה האומרת שלא הועידה העולמית תקבע את תוכנית הפעולה המעשית של הקפא”י, אלא פועלי ארץ־ישראל הם עצמם יתווּ את דרך הפעולה. מבדדים לחלוטין היו בעניין זה שני הצירים מארץ־ישראל – וכל הצעותיהם נדחו בקולות הועידה כולה לעומת שנים.
בסך־הכל היה מספר צירי הועידה עשרים ושלושה, מהם חמישה מרוסיה, שנים מאמריקה, אחד מבולגריה (לראשונה הופיע אז על במת התנועה העולמית חבר בן העדה הספרדית), וכל האחרים – מאוסטריה, אנגליה ורומניה. “בכלל ראויה ועידה זו להיקרא בשם ועידת ההתאחדות – נאמר בדין־וחשבון – כ אף־על־פי שהברית העוֹלמית קיימת זה כבר ארבע שנים וכבר נאספו לפניה שתי ועידות עולמיות – הרי זו הועידה הראשונה שבה נתגלתה אחדוּת הדעות הגמורה של הציונות הפרוליטרית”. “גם הפעם לא פסקו חילוקי הדעות – מספר הדו”ח עוד – אך מחלוקת זו נסבה בעיקר סביב שאלות העבודה בארץ־ישראל, אופיה ואופן סידורה. כאן נתבטא ביחוד ההבדל בהשקפת חוץ־לארץ ובהשקפה הארצישראלית. ואף־על־פי שלפי דעתנו (דעתם של שני הצירים הארצישראליים) לא עמדה הועידה תמיד על מרום תעודתה בהבנת השאלות ולא ניקתה משגיאות וגם סתירות בפתרונן – אבל צריך לציין בשמחה, שתמיד התיחסה לשאלות הללו בהתעניינות היותר גדולה וברצינוּת היותר רבה".
את הועידה פתח ב. ברוכוב. בדבריו סקר את גידולה של התנועה מאז הועידה השניה וציין את תעודתה העיקרית של הועידה השלישית: מאחר שהועידה הראשונה הניחה את היסוד לאחדוּת העולמית של הציונות הפרוליטרית על־ידי יצירת הברית של פועלי־ציון, והועידה השניה סימנה את הדרך לעבודה המשותפת בארץ־ישראל על־ידי יצירת קופת הפועלים הארצישראלית והחלטתה לקביעת משרד הברית בארץ – הגיעה שעתה של הקופה להתחיל בפעולה. הועידה השניה החליטה, שהקופה לא תתחיל לפעול אלא אם כן יהיה ברשותה סכום יסודי בשיעור ששת אלפים פראנק. ודו"ח הועידה השלישית אומר, כי “הודות לעבודתם הנמרצת של חברינו, ביחוד החברים האמריקנים, כבר נאסף יותר מהסכום הזה – כשבעת אלפים ושלוש מאות קרוֹנה, ועכשיו היא צריכה להתחיל לפעול”.
פיסקה אחת בדבריהם של שני הצירים הארצישראלים על “תעודות הסוציאלאים העברים בארץ־ישראל ותורכיה” גרמה במיוחד לויכוח סוער. פיסקה זו אמרה, כי לא הציונים היושבים בחוץ־לארץ יגשימו את הציונות אלא אלה היושבים בארץ. “ולפיכך, כל מי שרוצה באמת לעבוד בשביל המטרות של “פועלי־ציון” – עליו להתיצב במערכות הפועל העברי בארץ־ישראל”. בדו“ח מסוּפּר, כי “החברים מחו”ל התוַכחו ביחוד על היחס שיש בין העבודה בגלות ובין העבודה בארץ־ישראל ועל־דבר האפשרות לעבוד בחו”ל בשביל ארץ־ישראל".
הויכוח בועידה זו לא נסתיים על דפּי “האחדוּת” בדו“ח הכרוֹניקאלי בלבד. מאמר גדול בשם “הצעדים הראשונים” בחתימת בן־גוריון, שנתפרסם בשני המשכים, בא להסביר מחדש את עמדתם של החברים מארץ־ישראל. כאן נאמר שוב: “זכות קיומה של הציונות הפרוליטרית בתור הסתדרות מיוחדת – לא יכולה להתבסס רק על עבדה בגלות למען ארץ־ישראל, אלא קודם כל על העבודה בארץ־ישראל”. לידי הכרזה זו באה עוד הועידה הראשונה בהאג, שבה נוסדה הברית העולמית. ענין זה הודגש ביחוד בועידה השניה בקראקוב, שהחליטה גם על האמצעים להגשמת תעודות הציונות הפרוליטארית. “ברם, כל זה נשאר בגדר של הכוונות הרצויות – לכלל מעשה לא באו. הצעד המכריע, לעבור סוף־סוף מדברים למעשים ממשיים, עשתה רק הועידה השלישית – וזהו ה”חידוש” שנתחדש בועידה האחרונה וזהו מה שקובע את ערכה בתנועה הפועל־ציונית".
ולאחר שהוא מסבּיר ומסכּם מחדש את תעודות הקפא“י, קובע המאמר בהמשכוֹ: “טעות גוררת טעות” – הכוונה היא להערכת עמדתה של הועידה העולמית לגבי התנועה בארץ, שראתה אותה כמתבדלת ללא זכות וללא טעם. הוא מספר על מלחמתה של הקפא”י בראשיתה גם כלפי פנים, עם מפלגת “הפועל הצעיר” ועם החלטת הועד המרכזי של פועלי־יהודה, שסירב להשתמש בקופה מתוך התביעה שמקורות אמצעיה יהיה כספי פועלים בלבד. “איננו מסכימים – אומר הוא – להחלטה שנתקבלה בועידת פועלי־יהודה וכן לא של החברים בחוץ־לארץ. הפעולה המשותפת של פועלי־יהודה ו”פועלי־ציון" שבחו“ל – זהו תכסיסנו וזהו המכוון האמתי של החלטותינו, שנדחו בועידה העולמית”. ובסיכום – חובת המפלגה והעתונות היא (בניגוד להחלטת הועידה העולמית): “לבצר ולהעמיק בתוך חברינו בחו”ל את רגשות־האחדוּת ושותפות האינטרסים עם כל הפועלים העברים בארץ־ישראל, המתאַחדים אתנו לפעולה משותפת".
כעבור שנים רבות, כשהוא משקיף אחורנית ומסכם את הגילוי הזה של עצמאות וחופש המחשבה ותוקף העמידה של חבורת יחידים מול התנועה כולה – הוא מספר בזכרונותיו על אותה ועידה עולמית של פועלי־ציון, אשר בה השתתף פעם ראשונה:
“באנו בדעות, שלנו היו נדמות כמובנות מאליהן, אבל להם נדמו כאפּיקורסוּת אמרנו: אמנם אנו חברים במפלגה, יש לנו מפלגת “פועלי־ציון”, אבל יש פועלי ארץ־ישראל, ואחדוּת שלנו עם כל פועל בארץ – בין שהוא הפועל־צעירניק ובין שהוא בלתי־מפלגתי – היא קודמת וחיונית יותר מאשר הקשרים הארגוניים עם המפלגות שלנו בגולה. ואותה הפעולה הקטנטונת בארץ של קפא”י, של הון מעמדי ראשון שהוּקם, –כל זה צריך להיות כלי שרת לא של המפלגה, אלא של פועלי ארץ־ישראל".
דברים פשוטים אלה נתקבלו בועידה כאפּיקוֹרסוּת איומה. כל הועידה העולמית התקוממה נגד דעתם של צירי ארץ־ישראל. אז נתקבלה כלפיהם אותה החלטה של האשמה בספרטיזם, בסטיה מן הסוֹלידריוּת עם “פועלי־ציון” כתנועה עולמית. בראש המתקוממים נגד דעתם של שני הצירים מארץ־ישראל עמד ש. קפלנסקי, “שהיה יותר קרוב אלינו מכל “פועלי־ציון” אחרים”. “נמצא רק חבר אחד בועידה ההיא, אשר מתוך הוקרה ודרך־ארץ בפני חלוּצים לא הרים את ידו – זה היה ברוכוב. אבל כל הועידה קיבלה החלטה נגד. החברים בארץ ראו אז כי על־פי הספרים וה”שולחן ערוּך’ים" הקיימים – גם הציוניים וגם הסוציאליסטיים – אין להם קיום. והם החליטו לכתוב לעצמם “שוּלחן ערוּך” חדש, שעל פיו יוכלו לחיות וליצור, להילחם ולבצע. הם האמינו בתורת־החיים של האדם היוצר בן־החורין, ואת תורתם החדשה כתבו לא בספרים ובחוברות – אלא במפעלי־חייהם, על סדן העבודה".
“זה היה אולי הדבר הקשה ביותר, שהוטל על אנשים אלה: לא העבודה הקשה בפתח־תקוה ובסג’רה, וגם לא העבודה המסוכנת של עמידה על המשמר בגורן ומאחורי־הגדר, אלא המרידה הזאת בכל מה שהיה מקובל בעולם היהודי ובעולם הסוציאליסטי: לעמוד בודדים לפני דעה אבטוריטאֶטית גדולה. אבל הם הרגישו זאת כגזרה עמוקה של חייהם. והטיפוּס האנושי הזה אשר לא רצה להיתלות בשום אבטוריטאֶטה, אשר ראה את כל האחריוּת הרובצת על עצמו ואשר ידע לתבוע מעצמו – הוא שהקים את תנועת הפועלים הארצישראלית, הוא הטביע את חותמו על ארץ־ישראל החדשה ושינה את פני הציונות וגם את פני ההיסטוריה העברית”. – דברים אלה נאמרו בהרצאת ד. בן־גוריון בועידה הציונית־סוציאליסטית (כ“ד תמוז תש”ד), בימי חשבון־נפש וחשבון־דרך תנועת העבודה לאחר הימים הקשים של הפּילוּג בה.
[נ] 🔗
בשנת עבודתו ב“האחדוּת” – מקיץ 1910 ועד קיץ 1911 – נתגלה לא רק כפוּבליציסט ציוני־סוציאליסטי מחונן ועז הביטוי, אלא כאיש מלחמה־בשער, אשר עטו כחלמיש והאש היוקדת בלבו פורצת כלהבה החוּצה בכל מאמר ורשימה שלו. שלושה מאמרים, שנתפרסמו ברציפות שבוע אחר שבוע בשלוש החוברות האחרונות בטרם יצא ללימודים בסאלוניקי ובקושטא – שלושה פרקי מלחמה עקרונית ותקיפה הם להגברת הפעולה המעשית בארץ־ישראל, להעמקת שרשי הציונות, לטיהוּר המושגים הרוֹוחים בעולם הציוני ולהרמת קרנו של הפועל העברי.
המאמר האחד מופנה כלפי משרד הברית העולמית של פועלי־ציון, שהחליט להתחיל בפעולה לשחרור האיכרים היהודים שבארגנטינה מעוּלה של יק"א ושלח את ל. חזנוביץ לעשות תעמולה לרעיון זה באנגליה ובאמריקה – ובו בזמן לא פעל עדיין דבר של ממש למען ארץ־ישראל, למרות ההחלטה המפורשת על כך בועידה העולמית של פועלי־ציון. "כיצד מילא המשרד את תעודתו? – שואל הוא – עברה שנה שלמה והמשרד לא הראה כל סימני חיים. – מדוע זה גורל האיכר בארגנטינה יותר קרוב למשרד מזה של הפועלים בארץ־ישראל? “אנחנו, פועלי־ציון הארצישראלים, – אומר הוא – שבאנו זה כבר לידי הכרה, כי זכות קיומו ותעודת קיומו בתור פועלי־ציון הן רק בעבודתנו בארץ־ישראל – אנחנו – – רשאים היינו להאמין, כי המשרד שנבחר לנהל את עבודת הברית העולמית, יגשים בחיים את רצון הועידה”.
חזית המלחמה האחרת, הכלולה במאמר בשם “במדרון”, מופנית כלפי הועד האודיסאי של “חובבי־ציון”, אשר הפסיק את תמיכתו הכספית לעתון “הפועל־הצעיר” בגלל מאמר של י. ח. ברנר שנתפרסם שם ובו “דברי מינוּת ואפיקורסות נוראים מעין זו, ששאלת חיינו אינה שאלת הדת היהודית אלא שאלת מקום־עבודה פרוֹדוּקטיבית בשביל היהודים מחוּסרי ארץ, שפה ותרבות”.
ועוד חזית אחת, פנימה, במאמר בשם “הפּקידוּת והפועלים”, שנתפרסם לאחר השביתה הידועה בחַוַת כנרת. המאמר מסתיים בפיסקה קצרה אחת, האומרת:
“אם יש למי שהוא הזכות לבוא ולהכריז בגאון: “אם אני כאן הכל כאן” – אין זה אלא לפועל העברי!”
אך לא לכתיבה פובליציסטית בלבד היה נתוּן עטוֹ. “האחדוּת” ראה את “תעודתה הישרה של העתונות הפרוליטרית – לעזור לפועל לברר את כל מחסוריו ולהראות את הדרכים המובילים לסיפּוּקם, להסביר לו את ענייניו היום־יומיים ולקשרו אל העולם הרחב.” “מלבד זה ניתן חומר גם להתפתחות הטעם הספרותי היפה של קוראינו. – כך הבטיחה המערכת. – מלבד פרי־הארץ ניתן גם תרגומים מיצירות מעוּלוֹת של הספרות העולמית, הלקוחות ממקצועות החיים הקרובים לרוחנו”.
רמת המדור הספרותי של “האחדות” בראשייתו לא היתה גבוהה. אך כעבור זמן החלו משתבצים בין דפּיו שירים, נובילות קצרות ורשימות ספרותיות משל טובי המשוררים והסופרים הארצישראלים של אותם הימים, ובהם – בר־יוחאי (י. ח. ברנר, שבא לעבודת המערכת, ערב צאתו של י. בן־צבי ללימודיו בקושטא). ככל שאתה מוסיף לעלעל בששת הכרכים של “האחדוּת” כן תתרחב ותתגוון רשימת המשתתפים בהם וכן יתוספו פנים חדשות בין דפּיהם – אם מקרב אנשי התנוּעה ומנהיגיה (ב. ברוכוב, נ. סירקין, ז’יטלובסקי, ש. קפלנסקי, ב. כצנלסון, ז. רובשוב), אם מספרוּת העולם (טולסטוי, אוסקר וילד, קורולנקו, מוֹפּסן גם ז’וֹרס וקאוּטסקי), ואם מספרוּת ארץ־ישראל המקורית בצעירותה (טמקין, סולודר, רמון, וולפובסקי, אשר ברש, א. צ. גרינברג, י. יציב, ואחרים).
בכרך השני פותח בן־גוריון בתרגום ספרו של ורנר זוֹמבּארט “הסוֹציאליוּת והתנועה החברתית במאה התשע־עשרה”, שנתפרסם בהמשכים רבים חמישה חדשים רצופים, ויצא אחר־כך בספר בהוצאת “האחדוּת”. ההערות הרבות בשוּלי התרגום להגדרת אישים מעולם המדע ולהסברת מושגים משטחי הפילוסופיה והסוציולוגיה, – מעידות על עבודה אנציקלופּדית שקדנית של מתרגם בעל מצפּוּן, הרואה לפני עיניו את הקורא העממי. המערכת הקדימה כמה שורות: “הננו נותנים כאן תרגום ספרו הידוע של חכם הכלכלה הגרמני המפורסם הפרופסור ורנר זוֹמבּארט על־דבר התנועה הסוציאלאית ותולדותיה. ורנר זוֹמבּרט אינו סוציאלאי, על־פי מצבו בחברה הוא יותר קרוב לשדרות הבוּרגניוֹת… אך בתור חוקר – קרוב הוא מאד לתורה המרקסיסטית. – – מצטיין במבט חפשי ובלתי משוחד, בתפיסה חודרת ועמוקה, ובהרצאה בהירה ומקפת.”
תרגום ספרו של זוֹמבּארט אינו המלאכה האחת שעשה ד. בן־גוריון להעשרת “האחדוּת” ולהעמקת החינוך הסוציאלי בין דפּיו. בחוברות 18–19 של אותה שנה נתפרסם “חזיון במערכה אחת” מאת מחבר אלמוני, שד. בן־גוריון עיבד אותו וקרא לו בשם “חג העבודה” וחתם עליו “בעל החלומות” – פּסבדוֹנים ההולם יפה את התוֹם והתמימות הנסוכים על כל תיאוּר ועל כל דוּשׂיח שבמחזה. גבורי “חג העבודה” הם: אוריאל, בנה של אלמנה עשירה בעלת אחוזה; תמר, בתו של פועל זקן; מסיק העובד בטחנה; חרת העובד אצל איכר; והלך. מקום המעשה – כפר גדול על שפת הים. הזמן – תחילת האביב. הבמה היא גבעה ירוקה מוצפת שמש. פרטי הבימוי ניתנים מתך דייקנות ופלאסטיוּת. בית קטן יש שם ובית גדול וגדר עם פשפש ודממת שלוה נסוכה בכל ושירת פועלים נשמעת למרחקים. השיחות קצרות וחריפוֹת־ביטוי, הנימה הסוציאלית שבהן בולטת ומודגשת. על שאלת בעלת האחוזה העשירה, המופיעה על הבמה שלובת זרוֹע עם בנה השקוע בהרהורים, מדוע הוא עגום כל־כך היום – משיב הבן בשתי מלים בלבד: “נפשי ריקה…” האֵם אומרת: “העתים הארורות… הן מרעילות דם לבבנו.” והבן עונה לה: “אל תקללי את הזמן… הכל הכרחי – החיים והמות, הטוב והרע.” האֵם מנסה לעודד את רוחו: “הרי אתה עשיר – ומה לך דאגה?” והוא: “אבל עני ברוח.” היא מונה לפניו את רוב עושרו ונכסיו – והוא משיב בשאלה: "האִם מאליהם יעשו פירות? הזקנה קוראת בתמהון: "מה אתה סח? – הן יש פועלים! והוא עונה בוַדאות: “ובכן, לא שלי הם.” האֵם נפעמת ונרעשת: “חוששת אני, בני, אכן אתה חולה…”
בתמונה השניה אנו עדים לשיחת תמר, בתו של הפועל הזקן וההלך, המבקש ממנה להשקותו מים, כי הוא “גר, הלך, נודד למרחקים־למרחקים.” תמר שואלת אותו למחוז חפצו והוא משיב: “שם, במזרח… כבר עברתי הרים וגבעות, חציתי ימים ונהרות… קוצי היער קרעו בגדי, עקצו בשרי, שרב הקיץ הרתיח דמי, גשמי החורף הרטיבו גופי… ואני הלכתי בלי מורך אל ארץ מזרח השמש.” מתי יגיע לשם? – “קיץ וחורף ינקפו, חורב יומם וקרח בלילה.” והאִם יפה היא ארץ חלומותיו? – על שאלה זו עונה ההלך בעינים עצומות, כחולם בהקיץ: “יפת נוֹף, ארץ נפלאות.” אז קמה הנערה, ולאחר נאום קצר ונלהב על חירות וצדק, היא מניחה אחר גוָה את בית מולדתה ואת אהוּב לבה והיא צועדת אחריו מזרחה שמש…
התמונה השלישית היא שיחה תועמלנית בין ההלך ומסיק הטחנה. נושא השיחה הוא שבתון האחד במאי:
– פועל, התשעה לעצתי?
– אני שומע.
– יראה אדונך למצער יום אחד בשנה, שרק שרירי ידיך יוצרים הכל. תקרא למכונה בקול רם: היום די! ותלך…
בסופו של דבר נואמת תמר שוב ופיה אש להבה על “אנחת המעוּנים והנלחצים, הדווּיים ווהסחוּפים ויתומי העולם…ואולי אין זאת כי אם ברכת העמלים העוברת מסוף העולם ועד סופו…”
והמחזה מסתיים בדברי ההלך הפלאי:
– חברים, למחוז חפצנו! קדימה… שמה, לארץ מזרח־השמש."
למען נחזור אל המציאות, רואי לציין, כי חוברת זו של “האחדוּת” שבה נתפרסמה ראשיתו של המערכון (כ“ו שבט תרע”א) פותחת במסגרת שחורה: “עוד שם חדש נוסף על הקרבנות של ישובנו הצעיר, עוד גיבור אחד הרוה בדמיו את אדמת ארצנו.” השומר יחזקאל ניסנוב הוא – “נפל סמוך למושבות יבנאל (ימה) ובית־גן בחמשה־עשר בשבט ונשקו בידו.” והעתון שואל שאלה נוקבת: “היבואו כוחות חדשים למלא את מקום הגבורים הנופלים, להחזיק בדגל אשר הרימוּ ולהמשיך את עבודתם אשר התחילו?”
יחזקאל ניסנוב – אחת מדמויות הגבורים של הימים ההם. לוֹ ולביתו הקים אלכסנדר זייד מצבה צנועה ברשימתו “אֵם הניסנוֹבים”: “שלושה היו מספר בניה – ושלושה מתו על פניה. יחזקאל נהרג בגליל, בהגינו על הפּרדות ועל כלי־ההגנה, שאמנם הצליח להוציאם מידי המתנפלים. – – כשושנה לא היתה לנו אם אהובה על כל חברי “השומר” ואוהבת אותם. מי שידע את גאוותה, גאוות אם המצויה רק אצל עמים נורמליים, הבין למה זכתה לבן כיחזקאל ניסנוב.”
על אֵם הניסנוֹבים מסוּפּר, כי ברכבה פעם על סוסה מבית־גן למסחר ובנה הולך על ידה ברגל, באה לקראתם חבורה של שודדים מזוּינים. מיד ירדה האם מן הסוסה ואמרה לבן בקול נמרץ: “עלה! לך באומץ לקראתם…”
פרק שמיני: לימודים ופעולה בסלוניקי ובקושטא 🔗
[נא] 🔗
בקיץ תרע"א (1911), לאחר שנה של עבודה במערכת “האחדוּת” בירושלים, יצא לעיר ואֵם בישראל סלוֹניקי, – אחד הכרכים הראשונים במעלה במדינת עותומניה הנרחבת, – על מנת להכין עצמו שם ללימודי חוק ומשפט באוניברסיטה התורכית. וכעבור שמונה חדשים יצא משם להמשיך לימודיו בקושטא הבירה. ההחלטה על צעד מהפכני חדש זה בחייו, מקוֹרה ברעיון פוליטי מרחיק־ראות. אילו כאיש פרטי יצא ללמוד, היה בוחר לו את ברלין או את פּריס, כדרך שעשו אחרים מצעירי ארץ־ישראל בימים ההם; ומבכר היה את לימודי המתימטיקה או ההנדסה – מקצועות אלה, אשר עניינוהו בשנות הלימודים של ימי נעוריו בפלוֹנסק ובוארשה. ואולם ימי הנעורים ומאוייהם האישיים היו כבר חבויים הרחק מאחורי מסך העבר. קפיצת הדרך שעשה במשך חמש שנות חיים אלו של עבודה ומחשבה על אדמת הארץ ובין חומות ירושלים – כמוה כחיי דור שלם לעומק ולרוחב. משׂאת הנפש התקיפה, אשר מילאה עתה את לבו ואת כולו ותהי לו כצו של שליחות עליונה, כגזרת הגורל, כיעוּד היסטוֹרי, – נדרשה לה מנה גדולה של עצמיוּת ורצון, של העזה ודמיון גם יחד: הוא יביא את עצומות הישוב היהודי בארץ־ישראל לפני הממשלה המרכזית בקושטא, הוא יתבע עלבונו וזכויותיו, יטפּח גידולו ושׂגשׂוּגוֹ – הוא יהיה מיניסטר יהודי בבית הנבחרים העותומני! ספק הדבר, אם באותם הימים העלה מאוֵי כמוס זה על שפתיו ואם גילה שמץ ממנו למישהו מחבריו, אף במכתביו לאביו לא סיפר עליו. אך בלבו פנימה נשאהו בהחלטיות ובבהירות, וכך נשתייר בזכרונו עד היום הזה.
ההחלטה על יציאה ללימודים בבירת עותומניה גמלה בבת אחת אצל כמה מראשי החלק הרענן והער ביותר שבקרב הישוב החלוצי בארץ. אין זה מקרה, כי תוך פרק זמן קצר לערך, חדשים מעטים, יצאו לקושטא ישראל שוחט, ואחריו ד. בן־גוריון וי. בן־צבי. ודאי לא מקרה הוא, כי כל שלושת מנהיגי “פועלי־ציון” גם יחד בחרו להם את מקצוע המשפטים להשתלם בו. הרעיון מעיקרו היה: יצירת אינטליגנציה עברית־תורכית, שתהיה מוכשרת לצאת ולבוא בחברה העותומנית הפוליטית. רופאים ומהנדסים ואגרונומים יהודים היו כבר אז בארץ, הם באו מארצות הגולה והביאו עמם את תורתם מאוניברסיטאות רוסיה וברלין ופריס. עורכי־דין יהודים ויודעי חוק ומשפט עותומני לא היו עדיין כמעט בנמצא, ובכל עניין משפטי קל או חמוּר היו נאלצים לפנות אל עורך־דין ערבי. אפילו הספרות התורכית ושפתה היו כספר החתום בפני יהודים – רק יחידי סגולה ידעוה וקראו בה. בירושלים נתפרסם שמו של היהודי הספרדי אמין אפנדי, בשל ידיעתו קרוֹא וכתוֹב תורכית – והיו רבים משכימים לפתחוֹ.
מצבו המדיני והמשפטי של הישוב בקיסרות העותומנית היה תלוי על בלימה. מבחינת המשטר נשען על הקפּיטוּלאציות – אלה “החוזים העתיקים” עוד מימי השולטן סוּלימן, שהבטיחו את זכויותיהם של נתיני ארצות זרות – הלא הם רובו המכריע של הישוב היהודי. לכל קונסוליה היתה הזכות לדאוג לבטחונם האישי של נתיניה, ודואר מיוחד משלה שירת אותם וקיים את קשריהם עם ארץ מוצאם, וכדומה. ואולם, למעשה התקיים הישוב בכוח ה“בקשיש”, כי אין דין ואין דיין בארץ והפקידוּת רוֹדה בעם בזרוֹע עוּזה, והמהפּכה לא שינתה הרבה בנידון זה. בניין בית, רכישת חלקת אדמה, רשיון לבית־דפוס או לעסק, ענייני השירוּת הצבאי ואף כל עניין אחר, קל או חמוּר, היה נחתך בסופו של דבר בכוח השוחד. החלק הרענן שבישוב, אנשים צעירים וגאים, בעלי הכרה אנושית ולאומית, נפשם סלדה מאורח־חיים זה. הם גם הבינו, שהדבר לא יכּוֹן לאורך ימים, ומגמתם המדינית היתה להקנות לחיי הישוב מעמד חוקי בלי לנפול עוד קרבן לשחיתותה של הפּקידוּת. הבעיה העיקרית היתה: כיצד להניח יסוד, בתוך המסכת הרעועה והמסוּבכת של המשטר העותומני החדש, לחיים האבטונומיים של הישוב. הקונסטיטוציה העותומנית נתנה להלכה אבטונומיה רחבה לוילאיוֹת שלה – אלו ארבעים הנפות הנרחבות, אשר להן היתה מחולקת הממלכה הגדולה מבחינה אדמיניסטרטיבית, וכל נפה נתחלקה לגלילות ולמחוזות וכו'. ועל כן מובן הדבר, כי המאמר הגדול, שבחיבורו שיקע את עצמו ד. בן־גוּריוֹן בשנות לימודיו בקושטא, והוא תמצית עיוּנו באותן השנים, נושא את השם “ההנהגה העצמית בוילאיות”. מאמר זה, היחיד במינו, הראשון בספרוּת הפּוֹליטית המעשׂית בעברית הוא חיבור רציני רב־היקף, הכולל את יסודות האדמיניסטרציה, נדפס ב“האחדוּת” (החל מגל' 12, שנה חמישית – ד' טבת תרע"ד) ויצא כעבור זמן בחוברת מיוחדת בספרית “האחדוּת”. בדברי הפתיחה לחוברת נאמר: “בתוך מקהלת השאלות החמוּרות המטרידות בלי הרף את מנוחתה ושלומה של תורכיה במאות השנים האחרונות, הולכת ומתעוררת מזמן לזמן, בצורות ודמויות שונות, השאלה העיקרית של מדינת העוֹתוֹמנים – שאלת המרכז והגלילים. המרכז מתאמץ לפרוש את רשת שלטונו על פני כל רחבי הממלכה, לקשר ולהדק את הנפוֹת הקרובות והרחוקות לנקודה אחת – והגלילים מתפּרצים לפרוק את עוֹל המרכז, להשתחרר מתחת שעבוּדו ולעמוד עד כמה שאפשר ברשות עצמם”.
[נב] 🔗
מבחינת החוק והאדמיניסטרציה שרר תוהו ובוהו ברחבי המדינה ושטחיה העצומים, נוֹפיה השונים ועמיה המרובים. על דפי “האחדוּת”, אשר חלק ניכּר בו מוקדש היה ללימוד הממלכה העותומנית ובעיותיה, תקרא שורות מעין אלו: “כל פנימיוּתה של תוגרמה, החל ממקדוניה וכלה בערב, אינה אלא רכסי הרים או מדבריות. השבטים הפּנימיים, הנסתרים במבצרי הטבע שלהם, לא היו מעולם נכנעים למעשה לעותוֹמניה (א. ראובני, “תוגרמה הצעירה ושאיפותיה”). ולהלן, כמה מספרים על הרכב העמים בנפוֹת השונות של הממלכה האדירה: “מספר האלבּנים מגיע למליון וחצי. באסיה הקטנה, בסביבות אידין ואזמיר, נודדים כחצי מליון תוּרכּמנים. בסוריה, ארם־נהרים ואסיה הקטנה יושבים כמליון ורבע כּוּרדים; נודדים אלה עוברים לעתים קרובות לפרס ובאים חזרה משם. כחצי מליון דרוזים ומרוֹניטים היושבים בהרי לבנון נהנים מזכויות שלטון־בית. בידואי סוריה וערב אינם יודעים שום עוֹל מלכוּת עליהם. מספר כל תושבי מדינת עותומן נחשב לכ”ח מליון. מספר נפשות שבטי הנודדים וההרריים עולה לכל הפחות לחמשה מליון”. – פירוט זה אינו מלא, כמובן. בין השאר לא צוּיינו בו, למשל, הארמנים או ערביי עיראק וארץ־ישראל וכו'.
ובתוך הים הגועש הזה של עמים גדולים, המתפּשטים על פני ארצות נרחבות – מה ערכוֹ של ישוב יהודי קטן, שמספּרוֹ אינו מגיע אפילו למאה אלף נפש (בשנות 1914־1910 היה מספר הישוב היהודי בארץ־ישראל – 85־70 אלף נפש), ואף אלה רק מקצתם הם נתינים עותומנים, בעלי זכויות רשמיות במדינה. כלפי פנים היה הישוב באותם הימים כפסיפס רבגוני ובלתי מאורגן, ללא מרוּת עליונה, ללא מוסדות מנהלים ואף ללא מוּשׂגים פוליטיים ברורים ורצון מדיני מגוּבּש. מבחינה אדמיניסטרטיבית לא היתה פלשׂתינה אפילו נפה מגובשת אחת, והקהילות הקטנות והעדוֹת הרופפות של חלקי הישוב השונים היו מפוררות בין מרכזי שלטון שונים. בו בזמן שחיפה והגליל, למשל, נשתיכו לוילאית בירוּת, אשר מושלה העליון היה אחד מנושׂאי התואר הנכבד ואלי ותחת חסוּתו הנרחבת עמדו שני גלילים בארץ (“מוּתצאראפיה”), שכם ועכּוֹ, אשר מושליהם היו מבעלי התואר פאשה (פחה) – הנה ביפו ישב “קאימאקאם” (מושל מחוז) בלבד, בעל התואר ביי, והעיר וסביבותיה – כמובן, גם תל־אביב והמושבות העבריות – נשתייכו למותצאראפיה של ירושלים. זו זכתה למעמד יוצא מן הכלל בכל מדינת תורכיה – לקשר אדמיניסטרטיבי ישיר עם הממשלה המרכזית בקושטא, ללא השתייכות לוילאיה כלשהי ושלא באמצעותו של ואלי. כך הפגינה תורכיה את יחסה המיוחד לעיר הקדושה לכל שלוש הדתות.
אם נרצה לנקוט את לשון זמננו – אפשר לומר, כי המשׂימה הפוליטית האקטואלית, אשר עמדה לנגד עיניהם של חלוצי הישוב באותם הימים, היתה הפעולה לרכישת אבטונומיה פנימית רחבה ככל האפשר, מתוך הישענוּת על המשטר, בתחומי חוק הוילאיות החדש. לשם כך היה צורך בחבוּרת אנשים מוכשרים לביצוע תפקיד זה – יהודים, שיוכלו לתפוס עמדות פוליטיות חשובות בממשל העותומני ובבית הנבחרים שלו. אנשים כאלה לא היו עדיין בנמצא בקרב הישוב ולא בעם היהודי כולו, ומכאן נבע הרעיון על יציאת צעירים מחוננים ללימודים ב“דאר־אל־פונון” (האוניברסיטה) העותומני, לצרכי העם. והיו בהם שראו במעשׂה זה שליחוּת כפולה ומכופלת – סוציאליסטית ולאומית כאחת, על־ידי כך, שאגב לימודיהם ימצאו פתח־קשר עם נציגיהם של עמי המיעוטים השונים החיים בתורכיה, ויעוררוּם לתבוע את זכויותיהם הלאומיות והסוציאליות, ובה בשעה ימצאו שבילים ללבות הנוער היהודי בכרכי תורכיה ויעשו נפשות לרעיון הציוני, שעוד היה רדוּם ומעומעם וההתבוללוּת והטמיעה הרוחנית עשו בו שמוֹת. החינוך הצרפתי של “אליאנס”, שהיה נפוץ ומקובל מאד בערי המזרח, מתוך התנצחות עם החינוך הגרמני של “הילפספעריין” (עזרה) – סייע לכך ביד רמה.
מחצית המיליון של יהודי עותומניה – ובהם כששים אלף בקושטא, – לא היווּ גוף מלוכד. גם לא קל היה ללכּדוֹ בתוך האוירה הליואנטינית המובהקת, אשר שררה באותם הימים בבירה המסוכסכת. קושטא פרקה עוֹל שלטון עריץ ותחת מעטה של חופש והתחדשות שרצו והתנגשו בה במסתרים כוחות גועשים של אינטרסים לאומיים וסוציאליים מתפרצים ראשונה, והם מעורבים בקנוּניות פוליטיות שונות ומשוּנות.
עם הכרזת ה“חוּריה” לא תמוּ גלי המהפכה התורכית. עבדוּל־חמיד, הישיש העריץ, אשר נתלוה אליו הכינוי “השׂולטן האדום”, לא ויתר בנקל על מקל העריצות, אשר במשך עשרות בשנים הורגל אליו. באין ברירה הכריז אמנם על “חוּריה” בארצו, ואולם במסתרים עשה ככל שיכול לקיים את מוסרות השלטון בידו. ובחורף 1910־1909, לאחר שנתגלה נסיונו להפר את ההסכם עם “התורכים הצעירים” ולבגוד בהם – הדיחוהו מכיסא המלוכה והגלוהו מהיכלוֹ שב“אידליז־קיוֹסק” לסלוניקי ובילה שם את שנות חייו האחרונות בגלוּת ואף בת־זקונים נולדה לו – והוא בן שבעים וחמש שנים. בה בשעה החזירו לאחר עשרות שנים של גלוּת בסלוניקי את השולטן הישיש מוחמד רישאד (מוחמד החמישי), השדוּף והמנוּון, והושיבוהו על כיסא המלוכה לאחר שנשבע אמונים ל“קוֹנסטיטוּציה” ומסר רשמית את הנהגת המדינה מסירה גמורה ומוחלטת בידי העומדים בראש “אחדות וקדמה” – “שולטן הקוֹנסטיטוּציה” הראשון במדינה העותומנית האכוּלה עריצוּת מלכים מדורי־דורות.
מענין לציין, כי אליעזר בן־יהודה בירושלים, מחדש הלשון העברית וּמחייה וחושׂף גנזיה ומכמניה, ניסה אז לשוא להעלות מאוצרות העבר מלה עברית שתהיה הולמת כראוי את המושג “קוֹנסטיטוּציה” ובאין־ברירה חידש לבסוף את המונח “חושמה” (ראשי־תיבות של המלים “חוקת שלטון מוגבלת”), שלא נתאזרח לאורך ימים בלשון העברית החדשה.
[נג] 🔗
ישראל שוחט, יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, אשר יצאו ללימודיהם בקושטא מתוך שורות המנהיגוּת של “פועלי־ציון” ו“השומר” ומערכת “האחדוּת” בירושלים – לא היו הראשונים שגילו דרך זו וסללוּה. קדמו להם בקושטא כמה צעירים עברים, מהם שבאו לכאן לאחר נסיון חיים בארץ ומהם אשר במישרים מרוּסיה שׂמוּ פניהם לבירת המדינה, אשר בידה הופקד באותה התקופה גורל התקוה הציונית. החלוץ שבהם היה יצחק נופך ז“ל (השופט הראשון של ממשלת המנדט בעיר תל־אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה). הוא היה תלמיד עברי ראשון ב”חקוּק־מַכּתבּי" – מחלקת המשפטים של אוניברסיטת קושטא – ואתו מרים אשתו (אחר־כך רופאת־עיניים ידועה בתל־אביב). ציוני נאמן, אדם יקר־נפש וחבר טוב, ובאהבה רבה נחרתה דמותו בלב רבים, בשמשו בא־כוחם ומגינם של כל הסטודנטים היהודים ב“שער העליון”, עוזר ומדריך לאלפי העולים, הבודדים והמשפחות, שחנוּ בנמל קושטא בדרכם באנייה מאודיסה לארץ־ישראל. בסגולותיו המצוינות לרכוֹש לבות אנשים – הצליח לחדור לפני ולפנים בחיי החברה התורכית, הכיר מקרוב את אישיה, למד את תרבותה, מנהגיה ונימוסיה והיה מעורב בין הבריות ואהוב על הכול. דמותו צוירה בזכרונותיו של א. חרמוני משני ימי סיורו של ח. נ. ביאליק בקושטא, בשעה שהאנייה, אשר הובילתהו לביקורו הראשון בארץ־ישראל, עגנה במימי הבוספור. בפרקי זכרונות אלה שלוּבה אפּיזוֹדה קצרה, שהיא אופיינית לדמותו של יצחק נופך, הסנוּנית הראשונה מבין הצעירים הציונים בשׂדה המדיניוּת העותומנית – ואמנם, כחתימה למאמריו מלאי העניין מרשמיו והסתכלויותיו בקושטא, שפירסמם בעיתונוּת הציונית הרוסית, בחר לו את השם התורכי “קארלאנגאג'” (סנונית). רושם הזכרונות מסַפּר על טיול רב־מסתורין והלך־רוח של חבוּרה קטנה מקומץ הציונים, אשר נתרכזו אותו זמן בבירה המזרחית הנתונה לחוקי חירום של ימי המהפכה, והיו למוֹרי דרך למשורר השופע רעננות, וכל אותם שני ימים גדוּשי חויות גדולות שתו בצמא את נועם דבריו – וביניהם א. א. קבק, אשר שימש מורה עברי בבית־ספר של ה“הילפספעריין” ויצחק נופך. רחובות העיר היו ריקים ושוממים ורק קולות מצעדיהם של משמרות החיילים הפרו את הדממה, כי ההליכה ברחוב לאחר שקיעת החמה אסורה היתה איסור חמוּר לעם־הארץ, וזרים בלבד, המוּגנים בחסוּת ה“קפּיטוּלאציות”, העזו להיראוֹת בחוץ. וגם החבוּרה שלנו נדונה לגערה חמוּרה ולאיום במאסר מפיו של קצין־משמרת צעיר, אשר עצרם בדרך בהפליגם אל מחוץ לרחובות המרכזיים ובהתקרבם לקסקרטין גדול, שאך לפני יומיים נשפך דם על כיבושו. יצחק נופך הציל אז את המצב, – הוא היה היחידי בחבוּרה ששמע תורכית.
עוד קודם לכן היה אחד מעמודי התווך בחבוּרה הקטנה של אנשי־שם בציונוּת, אשר נתלקטה בקושטא מיד לאחר המהפכה התורכית לפעולה מדינית – והוא גם שהיה עֵד למשבר שחל בה. במרכז הפעולה עמד ד“ר אביגדור יעקבסון, נציגה הרשמי של ההסתדרות הציונית בקושטא ומנהל הבנק הלאומי שם. מפּאַת החשיבות המיוחדת של עמדה פוליטית זו ונצנוּצי התקווֹת הציוניות שנתלבּוּ בעקבות המהפכה, בא לקושטא נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון ואתו נחום סוקולוב, מזכירה הכללי, וישבו בעיר במשך שבועות, כדי לברר את דרכי ההסברה הציונית במחנה “התורכים הצעירים”, בקרב עם הארץ, ואף בתחומי הקהילה היהודית והנוער שלה. בעקבות תביעתו של ד”ר יעקובסון הוּנח היסוד לשוּרה של עיתונים ציונים בשפוֹת הארץ. אז נוסד עיתון יומי בצרפתית בשם “לה ז’ין טירק” (התורכי הצעיר), אשר עורכו המעשי היה תורכי צעיר בשם דז’לאל נורי ביי, בנו של פקיד גבוה, שקיבל את השכלתו באוניברסיטה של בלגיה. כן הוחל בהוצאת שבועון ציוני בצרפתית בשם “ל’אוֹרוֹר” (השחר) בעריכת לוּסיין שוטו, עיתונאי מחונן (אח"כ פרופסור לשפה הצרפתית באוניברסיטה של קהיר) ושבועון בספרדית בשם “אל ז’ודיאו” (היהודי), שעורכו ומחבר רוב מאמריו היה דוד אלנקוה. ולבסוף, לאחר ויכוח פנימי ממושך, יסדו גם שבועון עברי בשם “המבשׂר”, שעורכו הראשון היה א. חרמוני ואחר־כך קרצ’מר־יזרעאלי.
ז. ז’בוטינסקי, אשר כוכבו העיתונאי דרך אז בעיתונות הרוסית, הוזמן להיות המפקח והמדריך לכל העבודה הענפה הזאת, ויצחק נופך נתמנה ליועצה המשפטי והמדיני.
הקו הפוליטי היסודי של העיתונות הזאת והפעולה הציונית כולה היו בהכרח זהירים מאד והצטמצמו בשתי תביעות עיקריות בלבד: פתיחת שערי העלייה לארץ־ישראל והכרת זכותה של השפה העברית בארץ. על עניינים אחרים אי אפשר היה כלל לבוא בדברים עם מנהיגי המהפכה התורכית, אשר המושג אבטונומיה לאומית היה בעיניהם פסוּל בהחלט, כי טמיעה כללית של עמי המיעוטים – זה היה הבסיס העיקרי לקיום הממלכה העותומנית החדשה. במיוחד היה תקיף בדעה זו מזכירה הראשי של מפלגת התורכים הצעירים ואבי המהפכה, נאזים־ביי, איש צנוע וסגפן וקנאי לדעותיו בדבר טשטוש המחיצות הלאומיות והזכויות האבטונומיות בקיסרות העותומנית. מובן, אפוא, הדבר, כי השאיפות הציוניות הישירות לא יכלו למצוא אוזן קשבת בחוגי המהפכה ומנהיגיה והמדינאים שלה. ותפקידה של העיתונות הציונית היה, אפוא, לחרוש את הקרקע צעד צעד ולשאוף למטרה בדרך עקיפין ארוכה.
והנה נתרחש משהו בלתי צפוי, שעלול היה לערער את כל הבנין הזה. יעקבוס קאן מהאג, בנקאי ידוע, חבר הועד־הפועל הציוני ואחד משני סגני נשיא ההסתדרות הציונית, מעשרת הראשונים ביהדות המערב שנתנו ידם להרצל וזמן מועט לאחר מותו שימש גם חבר האכּסקוטיבה (בסוף ימיו מת גלמוד וחולה במחנה הריכוז הנאצי בטרזינשטאט) – פירסם בשלוש שפות – הולאנדית, גרמנית וצרפתית – ספר ציוני נלהב בשם “ארץ ישראל”, והוא רשמי ביקורו בארץ בשנת 1908. ובספר תוכנית פוליטית גלויית לב ומפורטת, המדברת על ממשלה יהודית עצמאית בארץ־ישראל תחת חסותו של השלטון העותומני, אשר גבולותיה הם מהלבנון ועד מצרים, ועל החכרת אדמות הממשלה לעם היהודי לתקופה של מאה שנים, ועל הנהלה יהודית לארץ ובראשה מושל יהודי, ולרשותו, כמובן, צבא יהודי. ואת הספר הזה, שהיה באוירה הפוליטית של הימים ההם בקושטא כרעם ביום בהיר, שלח המחבר מתנה למדינאים תורכים ולכמה מן העיתונים הגדולים, ואחד מהם אף פירסם הודעה לקוראים, כי בקרוב יתחיל לפרסם על עמודיו את התעודה הזאת, המפרטת את תביעות הציונים. בכוח הבקשיש הצליחו לשכנע אותו עורך, שלא יקיים את הבטחתו לקוראיו. ואולם בקרב קבוצת המנהיגים הציונים גרם הדבר למבוכה ורוגז, ובעקבות מאורע זה התפּטר ז’בוטינסקי מתפקידו ועזב את קושטא, לאחר שלא נתמלאה דרישתו, שיעקבוס קאן יתפטר רשמית מן המוסדות הציוניים וספרו יוחרם.
מאורע זה נתרחש בקיץ 1910 – שנה של ירידת המתח בפעולה הציונית ועיתונותה, לאחר שנתפזרה החבוּרה ורק שרידים מעטים נשארו ממנה. ובתקופה זו שוב היה יצחק נופך האישיות המרכזית, אשר סביבה נתלקטו אחד אחד יחידי סגולה, סטודנטים ציונים, מארץ־ישראל ומרוסיה, בהם כרמי אייזנברג מרחובות (אחיה של המחנכת יהודית הררי ודודו של חבר הכנסת עו"ד יזהר הררי) ואהרון בנימיני, יליד קוקז (אח"כ רופא ידוע בתל־אביב), ביניהם גם דוד רמז (דרבקין), בן רוסיה הלבנה, אשר בשנת 1911 נתקבל למחלקת המשפטים בקושטא. בתקופה מאוחרת יותר נצטרפו לחבורה זו המתלמדים מבני תל־אביב, מחניכי הגימנסיה “הרצליה”, ובהם משה שרתוק (שרת), ואחרים.
מראה האוניברסיטה של קושטא באותם הימים היה מוזר ומשוּנה. תלמידיה היו ערב־רב מבני כל שלוש הדתות, ילדי אפנדים תורכים ומוסלמים מארצות שונות – מסוּריה ועיראק ותימן וחיג’אז, פרסים וטטארים וצ’רקסים ומוסלמים ממוצא סלאווי – סרבים ובולגרים, וכן גם יונים נוצרים ואשורים וארמנים, ולבסוף מעט יהודים, רובם מבני העדה הספרדית. חבר הפרופיסורים, שעמהם נמנה פרופיסור יהודי אחד בלבד, היה אף הוא מעוֹרב מחכמי־דת, שלימדו במחלקת המשפטים את ה“מג’לה” (החוק האזרחי) ופרופיסורים חילוניים, שלימדו את המשפט הפלילי, המיוסד על חוקת נפוליון, וכן גם את המשפט הבין־לאומי וכלכלה מדינית.
ועל הרקע הזה נתבלטו בגוונים מיוחדים דמויותיהם של מנהיגי “פועלי־ציון” מארץ־ישראל, אשר באו לכאן חדוּרי רצון פוליטי ברור.
[נד] 🔗
ד. בן־גוריון הוא האחד מן החבורה, שיצא ללימודים על דעת עצמו. לא בשליחות המפלגה וללא עוֹל של חובות ציבוריות עשה צעד זה.
על יציאתו של ישראל שוחט הוחלט בועד השומר ומעוֹנו ב“חאידר פשה”, מעבר לבוספור, הרחק מאיסטנבול וגאלאטה ופרוּ – שלושת מרכזי העיר השוקקים, – היה בית ארצישראלי סואן חיים רעננים, שעמד בקשר מתמיד עם פעולת “השומר” בארץ וענייניו. יציאתו של י. בן־צבי נתאחרה מספר חדשים, כי היה נתון לעוֹל סידורים של ענייני “האחדות” בהיעדרו. ורק בסתיו, בין יום הכיפורים לחג הסוכות, כשהצליח לבסוף לקבל את הסכמת י. ח. ברנר למלא את תפקידו של העורך, נתאַפשר לו לפרוש ולצאת – אותו פרק זמן יצאה גם רחל ינאית להשתלם בחקלאות באחת האוניברסיטאות של דרום צרפת. ברנר היה אז על סף עזיבתו את הארץ, לאחר שפרש מן “הפועל הצעיר”. בן־צבי הביאוֹ מיפו לירושלים, נתן לו חדר במעונם של הורי רחל וכניסתו לעבודת “האחדות” עודדה וחיזקה את חברי המערכת – זרובבל, י. חאשין והסופר א. ראובני (אחיו של י. בן־צבי) – וביססה עוד יותר את מעמדו הרוחני של “האחדות”. וכעבור שבועות מעטים, בט"ו בשבט שנת 1912, יצא י. בן־צבי לאיסטנבול וכל הרכוש אשר בכיסו אינו עולה על 20 פרנק, הלואה פרטית מאת חבר. אותם הימים לא ידעה עדיין התנועה את הנוהג של שליחוּת על חשבון הכלל. גם ד. בן־גוריון על חשבונו הפרטי יצא, בעזרת אביו ר' אביגדור, אשר מפּלוֹנסק עירו היה שולח לומדי חודש בחדשו שלושים רובל – סכום, שלא הספיק אמנם לצרכיו וצרכי לימודיו ונאלץ היה להשלים את הדרוש לו בהוראה עברית. אבל גרוע מזה היה מצבו של י. בן־צבי, אשר לש ברגליו את הבוֹץ של הבירה התורכית בעשותו יום יום את דרכו הארוכה מקצה העיר עד קצה, לבית־הספר “אליאנס” אשר בגאלאטה, במקום שם שימש מורה לעברית.
בצעדיו הראשונים בסלוניקי, בבואו אל מר לוי כהן, המנהל שנשלח מארץ־ישראל לבית־הספר של “עזרה”, לבקש לו מספר שיעורים לעברית ומורה לשפה התורכית, אשר לא ידע אותה – שם נפגש ד. בן־גוּריוֹן עם יוסף סטרוּמזה, שהיה לו חבר ורע בשנות לימודיו בסלוניקי ובקושטא וידיד נאמן כל ימיו. סטרוּמזה עצמו היה תלמיד למשפטים באוניברסיטה של סלוניקי ולשם מחייתו שימש בו בזמן מורה לשפה התורכית בביה“ס “עזרה”, אשר מנהלו, יחד עם המחנך הידוע ד”ר יצחק אפּשטין, היווּ את הגרעין העברי בעיר המתעוררת לחיים לאומיים. חלק ניכר בהתעוררוּת זו אפשר לזקוף לזכות אישיוּתו המוסרית ועבודתו המסוּרה של ד“ר אפשטין, אשר קיבל על עצמו את הנהלת בית־הספר העממי הגדול של קהילת סלוניקי – ת”ת לנערים – שלמדו בו כחמשת אלפים מילדי השכבות העממיות. מצבו של בית־הספר היה עלוב ורמתו נמוכה ואישיותו ומסירותו של ד"ר י. אפשטין חוללו בו פלאים.
יוסף סטרוּמזה מלא התפעלות עוד גם כיום בזכרו את כשרונותיו הבלתי רגילים של תלמידו הארצישראלי, אשר תוך זמן קצר ביותר רכש לו את ידיעת השפה הזרה עד כדי כך, שהיה שולט בה באופן חפשי ועצמאי. לא עבר זמן רב – ומורהו לתורכית היה לתלמידו לעברית ומורה־דרך בחיים החברתיים והפוליטיים של סלוניקי, העיר הגדולה התוססת חיים רעננים מלאי עניין, הן במובן הכללי והן במובן היהודי.
בואו של ד. בן־גוריון לסלוניקי תחילה היה מכוּון ושקוּל, שהרי לא ללימודים בלבד נתכוין אלא לפעולה ציונית וסוציאליסטית בקרב הקהילה היהודית והנוער ולקשרים עם תנועת הפועלים הכללית. סלוניקי, עיר הנמל ועיר העמל, אשר לפני היות תל־אביב, זכתה לכינוי “העיר היהודית ביותר בעולם”, שימשה מרכז לארגון מקצועי של פועלים, אשר השתתפו בו יד ביד יהודים ויונים, תורכים ובולגרים – “פדרציה בינלאומית של פועלים”, שהוציאה עיתון בארבע שפות. כאן היה מושבו ומרכז פעולתו של מנהיג הפועלים דמיטרי וולכוֹב, ממוצא בולגרי־מקדוני, ציר בית־הנבחרים, אוהד ליהודים ולשאיפותיהם הלאוּמיות ועל כן תמכו בו הבוחרים הציונים, בניגוד לחברו היהודי, אברהם בן ארויה, שהיה סוציאל־דמוקרט מתבולל ולא נתן דעתו על צרכי העם.
[נה] 🔗
סלוניקי היהודית והפועלית היתה אחד ממרכזי תשומת לבם של אנשי “פועלי־ציון” מאז ראשית פעולתם. עוד לפני ייסוּד “האחדות” ערך י. בן־צבי מסע חודש ימים בתורכיה בשליחות המפלגה. המאמר הראשון של אבנר (י. בן־צבי) בחוברת הראשונה של “האחדות”, “הפועל היהודי בתוגרמה”, מוסב בחלקו הניכר על חיי הפועלים היהודים בסלוניקי. “רב מאד מספר הפועלים העברים העוסקים בעבודות פשוטות, – אומר הוא. – סבלים, עגלונים, מלחים (בסירות), מגהצי־נעליים ומשרתים בבתי־הקפה, וכדומה”. “בסלוניקה עולה מספר ה”קאיקג’ים" (ספנים) היהודים – מספר הוא להלן – עד חמש מאות איש וכל העברת הסחורות מהאנייה אל החוף ובחזרה נמצאת בידי היהודים. הפועלים מהסוג הזה הם אנשים, שאינם מפותחים במובן הרוחני, אבל חזקים ובריאים בגופם. פועלי הסוג הזה חשובים מאד מצד ידוע: בתור עמודי התנועה של החיים העירוניים, אשר בשביתתם, בהפסיקם את עבודתם – ופסקה גם התנועה בעיר, ולכן נכבד מאד לסדרם, להרכיז אותם ולהשפיע עליהם". בהמשך מאמרו מספר הוא על תנועת הפועלים במזרח, שחדרה לתורכיה “ממדינת בולגריה הקטנה, על־ידי בולגרים מהגרים ממולדתם ועל־ידי ספרוּת בולגרית. בתור אחת הערים התוגרמיות היותר מפותחות בתעשיה, קיבלה סלוניקה הראשונה את התנועה הזאת, והראשונים שהתחילו להסתדר היו הפועלים היהודים והבולגרים. אלה ואלה הסתדרו באגודות אוּמנוּתיות ויחדיו התחילו להוציא את עיתונם (בשפה השׂפּאניולית) – “ג’ורנאל־דיל־לאבורדור” (“עיתון הפועלים”)”.
“היהודים הסתדרו בסיעה סוציאלית – מספר הוא עוד – ויעזרו גם לבריאתה של סיעה יונית־בולגרית ויחדיו התחברו לועד עירוני משותף. ההסתדרות הזאת עומדת בקשר עם אגודות בולגריות אחדות ועם האומנויות היהודיות האלו: א. אגודת פועלי הטבק, שמספר פועליה בכלל עולה עד 2500 ורובם יהודים. ב. הפועלים בתעשית ניר לסיגריות”.
תיאור אופייני להווי המזרח מעלה הוא במאמרו בבואו לספר על החיים החברתיים של פועלי סלוניקי, “שמרכזיהם בבתי־הקהוה המיוחדים לכל אומנות”. “פה הפועל מבלה את זמנו בעד מטליק אחד, בשחקו ב”עצמות" על כוס קפה או נרגילה. פה מתאספים בעלי אומנותו ומשוחחים על עבודתם, על ענייני הצבור וגם על שביתות ועזרה לחברים בעתות צרה". “הקבוצה הסוציאלאית הזאת – מספר הוא עוד – פנתה כבר אל המשרד הבין־לאומי בהצהרה פרינציפּיאלית שבה הביעה את רצונה להכנס לתוך המשפחה הסוציאלאית הבין־לאומית. המשרד ענה, שאף אם אינו מכיר את זכות הקבוצה הסלוניקאית להיות באת־כוח הסוציאלאות העותומנית בכלל, אבל קבל תקבלנה בכבוד בתור באת־כוח הפרוליטריון הסלוניקאי”.
בסיכומו של המאמר מוּתוה קו פעולה: “אחדות הפועלים היהודים במדינת עותומניה וברית חברים בין־לאומית עם פועלי שאר העמים – זאת צריכה להיות תכנית עבודתנו בתוגרמה”. ואמנם, זהו הקו – פנימה וחוצה – אשר נקט ד. בן־גוריון בפעולתו הציבורית המעטה בימי שהותו בסלוניקי. ולא זה בלבד. עיקר פעולתו היתה חינוך ציוני־סוציאליסטי להמונים בעיר הגדולה, אשר בימים ההם, לפני מלחמת הבלקנים, היתה קריה פורחת וסואנת מתנועה ומחיים, שקהילתה היהודית עלתה על שבעים אלף נפש, והיא מורכבת מכל השכבות וכל האלמנטים המהוים עם בריא, אשר שרשיו עמוקים בחיי הכלכלה והוא נושא על גבו את אבני היסוד שלה. נמל סלוניקי, אשר שימש בתקופה זו פתח היבוּא והיצוא לכל הבלקן כולו, היה סגור ומסוגר בשבתות ובמועדי ישראל, כי מרביתם של עובדי הנמל למיניהם – סבלים ומחסנאים, סוורים וספּנים – היו מבני ישראל. ובקרב הפועלים והנוער ערך ד. בן־גוריון אחת לשבוע שורה של הרצאות בקלוב הציוני, מתוך שיטה והתמדה – בעברית הרצה, שפה אשר היו לה כבר אז מהלכים בקרב יהדות סלוניקי, בעיקר הודות לפעולתו של יצחק אפשטין. ויש עוד אתנו כיום הזה מבני סלוניקי הזוכרים את הצעיר המתבודד והנלהב מארץ־ישראל ודבריו המאַלפים והמשכנעים. וכך נחרתה גם כאן בכפילותה דמותו המיוחדת במינה, כבכל מקום אחר לפני־כן: המתמיד הבודד והשתקן בפינת חדרו הקטן, המרוּתק ימים ולילות אל שולחן עבודתו הצנוע – והדובר בשער במלוא ההתלהבות, בהיר ונמרץ, מעורר ותובע.
בחוברת לנוער בשם “סלוניקי”, כתובה גרמנית בידי ס.צ. קלצל, שיצאה בברלין בשנת 1920 בהוצאת ה“יידישער פערלאג”, – מסופר כך:
“…יש, כנראה, גם בני־אדם, שאין הדיבור הכרח להם. יושב אתנו כאן, למשל, “מיסטר” גרין (לא ברור לי עד היום מדוע קראו ל“רוסי” צעיר זה תמיד בתואר “מיסטר”), שהוציא כרגע שבעה עתונים עבריים שונים מכיסו ובודאי יחזור לעולם המציאות רק לאחר שיבלע אותם מא' עד ת'. אך אז יהיה פתאום השתקן לדברן וימסור בעברית המסחררת במהירותה דו”ח על וכוחיהם האחרונים של “פועלי־ציון” בבית־העם ביפו. וש. כהן, החבר למקצוע הקטן והנעים שלי, יאזין בעינים פקוחות למלים הנרגשות ויתפעל בפעם האלף מאותה האש החבויה היוקדת ב“רוסי הלז”.
“…מיסטר גרין קורא, קורא, קורא… עוד מעט יקום ויסתלק בלי אמירת שלום. אבל אין איש מתפלא על כך, כי הרי הוא “מיסטר” גרין והכל מכירים את מנהגיו.”
בעלת הבית של אותה משפחה ספרדית, אשר בקרבה התגורר – ללא שפה משותפת ביניהם וללא מגע חברתי כלשהו – היתה גם היא, כאותה בעלת־הבית בירושלים – מושכת בכתפיה בתמהון: צעיר מוזר, שום דבר אינו דרוש לו ואין להוציא מלה מפיו. ומתי ישן הוא? – הרי אינו מניח את הספר מידו עד שתאזל טיפת הנפט האחרונה מן המנורה הקטנה…
ואולם, בבואו במגע עם ענייני הכלל, פנים אל פנים עם צרכי העם וכבודו ועתידו הלאומי – מיד היה כלפּיד שהוּצת, כהר־געש מתפּרץ.
בתקופה הראשונה לשהותו בסלוניקי, בעוד שפות הארץ זרות לאוֹזנו, נזקק לחברו יוסף סטרוּמזה, שישמש לו מתורגמן. אף על פי כן היה מבקר לעתים קרובות באסיפות וכינוסים ציבוריים כדי לחוש מקרוב את דופק החיים בעיר. ערב אחד באו יחד לאסיפה, שבה סיפר עמנואל קאראסו, אחד מארבעת הצירים של יהודי סלוניקי, מהנעשה בבית־הנבחרים התורכי. באותם הימים, בשעה שמלחמת הבלקנים היתה תלוּיה בשמי תורכיה, עמדה על הפרק בכל חריפותה שאלת התגיסותם של אזרחי המדינה, ללא הבדל דת ולאום, לשורות הצבא, והצירים של כל עמי המיעוּטים נשאו בפרלמנט נאומים נלהבים על נכונוּתם לשרת את המולדת העותומנית. קאראסו דיבר אישׂפּניוֹלית ובן־גוריון הבין מדבריו רק את הקטעים המעטים שהספיק סטרוּמזה לתרגם לו בלחישה – אף על פי כן, עמד מיד על נימת ההתנכּרוּת לערכים הלאומיים שבדברי הנואם וללא שהיות רבות אץ לעבר הבמה מיד עם תום ההרצאה, – הוא, האורח בעיר זרה לו, וללא שפה בפיו – ולמרות המהומה שקמה באולם, הביע בשצף־קצף את אשר בלבו והטיח לו לציר בפניו, גלוי וברור, כי כיון שאין לו העוז למלא את חובתו בפרלמנט בתור יהודי הראוי לשמו, בעל הכרה לאומית גאה, אין הוא ראוי לשליחות שנטל על עצמו.
במאמר מפורט שנתפרסם ב“האחדות” מספר הוא על “הימים הנוראים” – ימי הבחירות – של החיים המדיניים בקהילה היהודית סלוניקי, שהועמדה בפני נסיון ו"גילתה כל רשלנותה, אפיסוּת כוחה, ריקנותה ודלוּתה הרוחנית באופן כל־כך “מבריק”. בהמשכו של אותו מאמר מספר הוא על שני הקלובים המנוגדים בדעותיהם, שבהם וסביבם היו מרוכזים החיים הציבוריים של יהודי סלוניקי – “קלוב דיסיאנטים” של היהדות המתבוללת, “שנוסד בימי ההתעוררות הראשונה אחרי הכרזת הקוֹנסטיטוּציה והצליח להשׂטין על הציונות וכיום הוא כבר בבחינת “יורד”. ולעומתו הקלוב הציוני, שרשלנותו המרובה הביאתהו לידי אפס מעשה בימים המכריעים ביותר בחיים המדיניים. כי “הרי הבולגרים והתורכים, שמספּרם פה הוא פחות מזה של היהודים, וכמוהם היונים – כמה זריזות וחריצות השקיעו כבר בהכנות לבחירות. והיהודים – עד היום לא עשו אף אסיפת בחירה אחת, לא ניסו אפילו לברר את דרישותיהם, צרכיהם ומחסוריהם”. והרי “כבר יש איזה נסיון מהימים שעברו, מימי הישיבות של בית־המורשים הראשון, ומהנסיון הזה היו יכולים וצריכים ללמוד – ראשית, כי גם בתורכיה צריכים אנו לבאי־כוח לאומיים בבית המורשים, שידעו להגן לא רק על האינטרסים הכלליים שלנו בתור אזרחי המדינה, אך גם על האינטרסים העברים שלנו. ושנית, היו היהודים צריכים לזכור את הוצאות של הבחירות הקודמות, זאת־אומרת את “פעולתם” של ארבעת מורשיהם”. “זוכרים אנו היטב את הרגעים ההם בבית־המורשים – אומר הוא עוד – כשהאנטישמי השמי מירושלים עמד על הדוכן ובתנ”ך בידו קטרג על העם היהודי ועל דתו – והמוּרשים שלנו לא הפרו את גדר שתיקתם המפורסמת…” “הבחירות החדשות היו צריכות לשמש מחאה עזה נגד המעל, שמעלו הצירים הקודמים בשליחותם בעבר – מסַכּם הוּא – ויחד עם זה נשק חד להבטיח את מעמדנו לעתיד”. ולעומת זאת עלול להיבחר שוב “אותו אדון קרסו”. ואם אמנם יקרה כזאת – “נזכה אז לראות כיצד היהדות הסלוניקאית הצליפה בעצמה על לחיה…”
[נו] 🔗
באביב 1912, ערב פרוץ מלחמת הבלקנים הראשונה, עבר לקושטא, מרכז המדינה, אשר רמת האוניברסיטה שלה היתה גבוהה יותר ובה נקלט גרעין חשוב של סטודנטים ציונים – ולא חזר עוד לסלוניקי, אשר בינתיים נכבשה בידי יון. ואולם מאז, הוא נושא באהבה רבה את זכר שמונת החדשים שבילה בה, ולאחר יותר מחצי יובל שנים ראה צורך בהזדמנות נאותה לפרוע ליהדות סלוניקי את החוב שבלבו. באחד מימי ראשית מלחמת העולם השניה, כשהוזמן להשתתף בכינוס הספרדים בתל־אביב למען קרן־היסוד – והוא מכהן באותם הימים בתפקיד יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית – נענה ברצון להזמנה, ואלה הדברים שבהם פתח את נאומו המדיני באותו כינוס (25 בינואר, 1940):
“…לא תמיד אני יכול להיענות לתביעות קרן־היסוד להשתתף בכינוסיה. אבל הפעם, כשהודיעו לי שיתכנס כינוס מיוחד במינו לנציגים של קיבוצי ספרד בגולה ובארץ, והאיש שפּנה אלי קרא לי את שמו – ריקאנאטי – הרגשתי, שאינני יכול להיעדר מהכינוס הזה. כי אני חייב לציבור הספרדי חובה אישית בתור ציוני. כי לפחות חלק מאמונתי הציונית ירשתי מקיבוץ ספרדי. הדבר היה לפני כשלושים שנה. בימים ההם היתה העיר היהודית ביותר בעולם – סלוניקי הספרדית בתורכיה ולא תל־אביב. באתי לסלוניקי מהארץ כסטודנט צעיר ללמוד שם משפטים. מובן, שהתעניינתי במצב הרוחות בקרב השבט הספרדי הזה ביחס לארץ. סלוניקי היתה עיר יהודית גדולה וגם עיר של פועלים יהודים. לצערי שמעתי, כי המוני העם היהודי אינם אתנו, וכי מנהיגי ציבור הפועלים הם אנטי־ציונים ומרחיקים אותם מארץ־ישראל. אמנם, עלה בידי למצוא מנהיג סוציאליסטי אחד בסלוניקי, שלא היה מתנגד לארץ־ישראל, ולהיפך היה ידידנו, אבל הוא היה גוי. זה היה חבר ה”מג’לסים מבעותן" (הפרלמנט התורכי) דמיטרי וולכוֹב. הוא הזמין אותי לבוא לאסיפת פועלים יהודים, לדבר לפניהם על ארץ־ישראל. הרגשתי אז את הטרגדיה של אחים שאינם יכולים לדבר זה אל זה: לא היתה לנו שפה משותפת. הרגשתי את הטעם של “אחד מקרא ושנים תרגום”, כי צריך היה לתרגם את דברי לא משפה אחת לאחרת, אלא לתרגם את התרגום. היחיד שהיה יכול להבין אותי היה הגוי וולכוֹב – נאמתי ברוסית, וולכוֹב תירגם את מרוסית לתורכית ויוסף סטרוּמזה, שהיה מורי לתורכית, תירגם את דברי מתורכית לשׂפּניוֹלית. ואינני יכול להתפאר, שדברי אלה, שנמסרו בכלי שלישי, הועילו הרבה.
ואף על פי כן מצאתי בעיר הזאת תשובה חיובית לאחת השאלות היסודיות של הציונות, שגם רבים מהציונים ואחדים מטובי הוגי המחשבה הציונית פקפקו בה. בעיר הזאת, בקרב הציבור היהודי הספרדי הזה, מצאתי תשובה פשוטה לשאלה המכרעת: אם הציונות, שפירושה בנין מדינה יהודית, היא בת־התגשמות. לא היה ספק שיהודים מסוגלים להקים מתוכם מנהיגי מדינה, מיניסטרים, מושלים. הוצאנו אנשים כאלה בכל ארצות הגולה. אבל לא על אלה תיכּוֹן מדינה. המדינה נבנית ומתקיימת על־ידי העם העובד, חוטבי העצים ושואבי המים. הם יסוד המדינה. והיה ספק בלב רבים אם העם היהודי, נטול־אדמה, ועבודה מאות בשנים, מסוגל להקים מתוכו עם עובד. ונמצא גדול בתוכנו – אחד העם – שענה על זה בשלילה; לדעתו אנחנו נצליח להקים בארץ מעמד עליון, אבל העם העובד, ההמונים העובדים, יהיו אחרים. והנה מצאתי בעיר הזאת תשובה חיה לשאלה הזאת. ראיתי, שאפילו בגולה מסוגלים היהודים לעשות כל עבודה, וגם עבודות שלא ראיתי יהודים עושים כמותן בשום מקום בעולם – עבודת הים. הנמל התורכי בסלוניקי היה למעשה נמל יהודי. בשבת אנייה נכנסת לנמל, אבל אינה יכולה לצאת, כי אין פורקים ואין טוענים. עובדי הנמל וספּניו הם כולם יהודים. היה ברור לי, שאם אפשר לעשות את הפלא הזה בגולה, במולדת על אחת כמה וכמה. ואם זכינו היום לשני נמלים בארצנו, אחד עברי במאה אחוז והשני עברי למעלה מחמשים אחוז – הרי שיש בפלא ההיסטורי הגדול הזה חלק לא־מעט ליהדות הסלוניקאית, שמנתה ששים אלף או שבעים אלף יהודים, וגילתה בחייה ובמציאותה את הכוח הצפוּן בעובד היהודי ובאיש היהודי. בכל אופן אני מודה, שאם היה לי אומץ ואמונה להילחם זה כמה שנים על כיבוש הים, – הרי חלק רב מאמונה זו ירשתי מסלוניקי זו".
בבוֹאוֹ לקושטא, בהשפעת מכתביו של י. בן־צבי, שישב כבר אז בעיר הבירה זה כמה חדשים, נצטרף למגורים בחדר אחד אתו באיסטנבול, החלק התורכי של העיר, ליד המסגד הגדול נורי עוסמאניה. הם גרו בפנסיון הקוקזי של ג’לאל קורקמזוב ואשתו הפולניה מניה – שניהם אוהדי הסוציאליזם וידידי הציונות. יחד עם י. בן־צבי עמד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה ונתקבל למחלקת המשפטים והשקיע עצמו ראשו ורובו בלמודים, וכתוֹם השנה עמד בבחינה ב“מג’לה” והצליח בבחינתו עד כדי כך, שהפרופיסור מצא לנכון לברכו במיוחד.
את ימי החופשה השנתית מן האוניברסיטה בילו יחד בארץ, ובשוּבם לאחר ימי החגים לקושטא, מצאו את תורכיה נתונה במלחמה עם בולגריה ובנות־בריתה – מלחמת הבלקנים השניה. מהלך הלימודים התקינים באוניברסיטה הופרע. בין המתנדבים לצבא התורכי היתה קבוצה בולטת של הסטודנטים הציונים, בהם ישראל שוחט ודוד רמז. כשבאו השנים מארץ־ישראל לא היה עוד טעם להתנדבות זו, כי בינתיים חלפו שבועות והסטודנטים לא נשלחו לחזית ולא ניתן להם נשק – וההתלהבות פגה ותנועת ההתנדבות רפתה. ורק כרמי אייזנברג, בן רחובות, שהיה עוד קודם לכן תלמיד בית־הספר הצבאי בקושטא, לקח חלק בחזית צ’טאלג’ה – המיצרים המגינים על קושטא – והיה מופיע פעם בפעם בין חבריו בלתי מרוחץ ומגודל זקן ורעב ועייף עד מות והיה מספר להם מקורותיו.
[נז] 🔗
אותה תקופה נוסדה ביזמתם של הארצישראלים אגודת סטודנטים יהודים, בהם אשכנזים וספרדים, מבני רוסיה ומארצות המזרח, שבאה בקשרים עם אגודת הסטודנטים היהודים בבירות, אשר עמהם נמנה אז גם יוסף שפּרינצק. ליושב־ראש האגודה בקושטא נבחר גד פרומקין (אחר־כך שופט עליון בירושלים) וד. בן־גוריון נבחר למזכיר. השפה האחת המשותפת לכל חברי הועד היתה רוסית, ואולם הם בחרו לדבר תורכית בישיבותיהם, כדי לאַמן את לשונם בשפת המדינה והאוניברסיטה. אגודה זו, שמספר חבריה לא עלה על עשרים וחמשה – שלושים איש, היתה ככוורת הומה מויכוחים קשים ומרים על דרך הפעולה הציונית בבירת עותומניה ותוכנה, שהופנו בעיקר כלפי הנציג הרשמי של ההסתדרות הציונית בקושטא, ד"ר יעקבסון, וכלפי הותיק בסטוּדנטים יצחק נופך. הרוח החיה בויכוחים הללו, המעורר ומלבּה אותם בסערה, היה ד. בן־גוריון, אשר בנסיבות אלו באו לידי ביטוי קוי אוֹפיוֹ היסודיים, קוים אלה שהובילוהו ברבוֹת הימים לפעולתו המדינית הגדולה. באותם ימי־קושטא רחוקים עמד במרכז הויכוח על תוכנה ודמותה של אגודת הסטודנטים, ובבוז ומתוך יחס של ביטול מוחלט נהג כלפי דעותיהם של אלה מחברי האגודה, אשר חפצוּ לראות כמטרה לה “עזרה הדדית” ותוּ לא. היה משוה עמדה זו למעשהו של הלוחם הנתון במערכה כבדה – וכמטרה לו יבחר בלוח־עץ ואליו ישלח את חציו. והרי הוא הסתער כולו לפעולה מדינית יעילה וראה עצמו, וכן כל אחד מחבריו הסטודנטים הציונים, כשליח העם. הוא, כאחרים מחבריו, היה סבור, כי מצב הדברים הנוכחי במדיניות הציונית רעוע ורקוב משרשו, ועל כן חי בהרגשה ברורה וחריפה של שוֹאה מתקרבת ושל פעולה הכרחית מיד וללא דיחוי. היה מתקומם ומתרתח לשמע דעתם של אלו אשר אמרו: חכה, טרם הגיעה העת, עלינו להתכונן תחילה.
בינתיים בילה שוב יחד עם בן־צבי כמה שבועות בעבודת “האחדוּת” בירושלים במחיצת י. ח. ברנר (בחורף תרע"ג), כי לרגל המלחמה הושבתו שוב חיי האוניברסיטה. לאחר שלושה חדשים, כאשר נתחדשו הלימודים, חזרו לקושטא ולא עזבוה עוד במשך תקופה ממושכת של שנה וחצי ללא הפסקה. אותו זמן עברו לגור בקצה אחר של העיר, ב“פנסיון הטטרי” הזול והבלתי מהודר. וב“קוֹמוּנה” שלהם, בחדרם הקטן והדל, נוספה עוד מיטה שלישית – מיטתו של יוסף סטרוּמזה, שעבר אף הוא מסלוניקי לקושטא. וכך חיוּ יחד מתוך רעוּת ודלוּת כעשרה חדשים. לפי הסכם הדדי היתה שפת הדיבור שלהם בפרק הזמן הראשון אך ורק תורכית, לתועלת שני הארצישראלים, ולאחר הבחינות דיברו עברית למען החבר מסלוניקי, שהכין עצמו בהשפּעתם לארץ־ישראל.
חדרם של שלושת הסטודנטים היה למרכז לכל המתלמדים הציונים, שבינתיים נוספו עליהם עוד אחרים, צעירים יותר, מחניכי הגימנסיה "הרצליה " – ביניהם מ. שרתוק, זרובבל חביב, י. שפירא, ש. שוַרץ ואחרים. מזכרונו של מ. שרת לא נמחו רשמי הביקורים בחדר הצר שבפּנסיון הטטרי, התפוס רובו בשלוש המיטות של שוכניו. זוכר הוא את בן־צבי המכניס־אורחים בסבר פנים יפות, כשהוא טורח טרחה רבה להרתיח לכבודם מים לתה, כפוף מלוא קומתו הגבוהה מעל לפרימוס הפגום, כשהוא מתאמץ לסתום בפרוסות לחם רך, שעיסה באצבעותיו, את החורים שמבעדם פורצות מדי פעם להבות אש. בה בשעה שוכב בן־גוריון על מיטתו, שקוע בספר שבידו, כאילו הוא רחוק מכאן, מנותק מכל המתרחש סביבו ונתוּן בעולמות אחרים. זוהי התקופה, בה היה שקוּע בחיבורו הגדול על חוק הוילאיות החדש, אשר ראה אותו כתעודה הכוללת ידיעות בעלוֹת חשיבוּת רבה לעתידו של הישוב, לחינוכו המדיני והמשפטי. מתוך התיחדוּת מלאה היה עסוק בכל פרט וכל ביטוי שבחיבורו. יש שהיה מתעורר באמצע הלילה משנתו, והוא אץ אל הניירות אשר על השולחן, לתקן ביטוי או מלה בכתב־היד. כן היה מבלה שעות ארוכות, לעתים עד אשמורת הבוקר, ברישום ביומנו.
אז חלה במחלת טיפוס קשה, ולאחר שיצא מבית־החולים עזב בפקודת הרופאים לזמן־מה את קושטא ונסע לרוסיה. אך בהיותו עריק מן הצבא הרוסי, לא יכול לבקר בבית־אביו בפלוֹנסק והתארח בבית אחותו בלוֹדז.
בשובו לקושטא חידש את לימודיו וכן את פעילותו המדינית, יחד עם י. בן־צבי. באמצעותו של אחד ממנהיגי הפועלים הארמנים, חבר בית־הנבחרים בויאג’יאן, קשרו קשרי פעולה טובים עם מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הארמנית “דשנק־צוטון”, ועם עוד מפלגה ארמנית שמאלית מהפכנית יותר בשם “הינצאקיאן”, שהיתה דומה ביסודותיה למפלגת הס. ר. הרוסית, וכן עם התנועה הסוציאליסטית בתורכיה בכללה, שהיתה עדיין באִבּה. כן לקחו חלק בנסיון שנעשה בשלהי מלחמת הבלקנים להקמת “פדרציה בּלקנית”, בהשתתפותם של כל עמי הבלקן – תורכיה, בולגריה, יון, סרבּיה ומונטנגרו. נושאי הרעיון היו מפלגות הפועלים שבארצות הללו ותוֹכנו – ברית מהודקת של העמים על יסודות אבטונומיה לאומית לכל עם ועם. יחד עם הארמנים השתתפו גם חברי “פועלי־ציון” מארץ־ישראל בשם מפלגתם בחתימתם על גילוי הדעת בעניין זה, שהוּצא מטעם מפלגות הפועלים העותומנים ושל עמי הבלקנים.
באותו זמן בערך, בסוף חורף תרע"ג, יצא י. בן־צבי לסלוניקי בעידודו של דוד בלוֹך־בלוּמנפלד, שעמד בראש לשכת העבודה של משרד הברית של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל. מטרת הנסיעה היתה לעורר את עובדי הים והנמל היהודים בסלוניקי ולארגנם לעלייה לארץ־ישראל בתמיכתו של מ. מ. אוסישקין, בשם הועד האודיסאי, שהבטיח לספּק את האמצעים הדרושים לעלייה זו. התוֹכנית היתה, שיבואו לארץ ספּנים ודייגים יהודים עם סירותיהם. ואולם תוצאות כל הפעולה הזאת היו מיצערות – רק שני דייגים יהודים באו למעשה לארץ.
ובינתיים, ובשמי העולם נתקשרו עננים כבדים עם פרוץ מלחמת 1914, וכרעם ירדה על ארץ־ישראל מהלומת המלחמה וכל הכרוך בה לישוב היהודי הדל והרופף.
נפתח דף שחור, הרה תוצאות מכריעות לגורל הציונות ועם ישראל.
פרק תשיעי: מאסר וגירוש מארץ־ישראל 🔗
[נח] 🔗
בכל הקורות את הישוב בארץ־ישראל מראשיתו, אין דומה למבוכה ולחרדה, אשר תקפוהו באותו תשעה־באב תרע"ד (1914) ולמחרתו, ביום הצוֹם שנדחה בגלל קדושת השבת. מסעירה ומדהימה היתה הידיעה, כי אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה, ומיד לאחריה מחרוזת הידיעות, שבאו דחופות ובהולות, כי רוסיה יצאה למלחמה על אוסטריה וגרמניה על רוסיה וצרפת ואחריה אנגליה על גרמניה, וכל העולם כולו אחוז להבות.
כשבאו על הישוב ימי מבחן בתקופות פורענות מאוחרות יותר היה כבר איתן בליכודו, מבוסס בכלכלתו, יציב בשרשיו העמוקים באדמת הארץ ומגובש ברצונו הפוליטי. ואולם מלחמת העולם הראשונה מצאה אותו בעודנו רק כקנה, דל וחלש ותלוי בכל הוייתו בקשריו מעבר לים, באניות המביאות לו מצרכיו, בדואר המביא לו מקורות קיומו, פשוטו כמשמעו, וגם מכתבים מן הבית וידיעות שהן לו כאויר לנשימה מאותו העולם שממנו נוּתק.
משחדלו האניות לבוא ופסק הקשר בדרך הים, חל משבר חמוּר ביצוּא הדל של מעט היין, השקדים ותפוחי־הזהב ממושבות יהודה ושומרון — זה ענף הכלכלה היחידי של הישוב בארץ־ישראל, שהיה כרוך בהכנסה כלשהי. מחירי המיצרכים החיוניים ביותר האמירו מעל לכל שיעור — ומיד לטש הרעב את עיניו האיומות בפני כל. המונים צבאו על הבנקים להוציא את פקדונותיהם המעטים. במשך היומיים הראשונים שילם בנק אפ"ק סך רבע מיליון פרנק זהב — סכום עצום בממדי ארץ־ישראל בימים ההם — אבל ביום השלישי הפסיק את תשלומיו, כי בינתיים הכריזה הממשלה התורכית “מוֹראטוֹריוּם”, שתוֹקפוֹ הרשמי היה לכתחילה חודש ימים, ואולם למעשה נמשך שנים וזעזע את יסודות החיים הכלכליים של הישוב, אשר בלאו־הכי לא היו איתנים. פסקה ההקפה והמסחר נתערער ולבסוף שבת. מר ונואש במיוחד היה מצבם של אורחים ותיירים ומתלמדים מחוץ־לארץ, — אלה היווּ אז שכבה ניכרת בקרב הישוב הקטן — שפקדונותיהם היו מעתה כאבן שאין לה הופכין. כן נשבר מטה לחמם של כל אנשי הישוב הישן, אשר קיומם על החלוקה. וגם מצבם של פועלי המושבות נתערער לחלוטין, משניטלה האפשרות מאת האיכרים לעבד את פרדסיהם וכרמיהם.
הרוָחה מעטה באה, כאשר מצא לו אפ“ק היתר להוציא בנקנוֹטים משלוֹ, מבני חמישה ועד בני מאה פרנק. — הוצאת בנקנוֹטים היתה זכותו של הבנק העותומני בלבד, ואולם באין ברירה ראו מנהלי אפ”ק הכרח לעשות זאת, לאחר התיעצות עם עורכי־דין ומתוך הגבלות מסויימות. ואמנם, שטרות־משיכה אלה, שבהם שילם הבנק לבעלי הפקדונות וגם חילק הלואות קטנות לאיכרים ולסוחרים — הם שהחזירו במעט את מסלול החיים לתיקנו. ועד תל־אביב הוציא פתקאות בחתימתו בשיעור של מטבעות — פרנק וחצי פרנק ובישליק ומחצית הבישליק — כדי להקל על השימוש בבנקנוֹטים של הבנק, אשר פירוטם בשוק החוֹפשי היה כרוך בהפסדים. הוצאת המטבעות של הועד היתה כרוכה בהתחכמוּת ואמצאות שונות, שלא תעמוד בניגוּד לחוקי הממשלה. ולא עברו ימים רבים ובשוק צצו פתקאות נוספות ממינים שונים ומשונים, שהוציאון חנוני מכולת, מוכרי ירקות ומחלקי חלב, איש איש כראות עיניו — וממילא ירד פלאים ערכם של כל שטרות הנייר גם יחד. אז התערב בדבר ועד אגודת הסוחרים, שנוסד עם ראשית המשבר, ובראשו מ. דיזנגוף, והוא פעל רבות למען לא יוּפר שיוּוי המשקל של חיי הכלכלה בארץ לחלוטין. האגודה ריכזה בידיה את קניית הקמח והסוּכר בכמויות גדולות ככל האפשר והסדירה את מכירתו לסיטונאים וקבעה את מחירי המצרכים העיקריים בחנויות המכולת וכן נטלה על עצמה את ההשגחה על מחירי המצרכים האחרים ואף ערכה משפטים והטילה קנסות על מפקיעי השער. ואף על פי כן הצליח ארגון זה אך במעט בריסון בהלת האגירה של מצרכי מזון עיקריים ובעקבותיה האמרת מחירי המזון מיום ליום. וכך, עוד בימים הראשונים של המלחמה, השתרר רעב בקרב השכבות הדלוֹת, ומי שלא היו בידיו מזומנים או חפצים בעלי ערך למכירה — סבל חרפת רעב.
יש לומר לזכותו של הישוב בימים ההם, כי חש מיד בגודל האסון המרחף על ראשו ובלא שהיות מרובות החל במרץ לחזק את ניצני ארגונו וללכד את כוחותיו ככל האפשר. ספרי זכרונותיהם של משה סמילנסקי, מרדכי בן הלל הכהן ואחרים, שנרשמו בעצם הימים או בסמוך להם, משקיפים במפורט את קורות הארץ באותה תקופה מכרעת לגורלו של עוּבּר זה, אשר טרם דמות הגוף הבריא והשלם. ברגע שראה לפני עיניו את סכנת העקירה העמיקו שרשיו ונתחזקו עורקיו וכל הטוב שבו נתלכד יחד לפעולה משותפת, לעמידה בפני הרעה ובפני המבוכה והיאוש.
לא עבר שבוע ימים מאז הכרזת המלחמה, ומסביב לועד השכונה הקטנה תל־אביב והיושה־ראש שלה מאיר דיזנגוף — נוסד ה“ועד להקלת המשבר”, אשר שוּתפוּ בו כל שכבות הישוב היהודי ביפו, בהם עסקנים ציונים ותיקים כגון בצלאל יפה, מ. שיינקין, אברהם לב, מרדכי בן הלל הכהן ואחרים; בהם באי־כוח השכונות נוה־צדק ונוה־שלום, ואתם נציגי מפלגות הפועלים — דוד בלוֹך־בלוּמנפלד מטעם “פועלי־ציון” וקפא“י ויוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר”, אשר עליו הוטל התפקיד של מזכיר הועד. נקבעה ועדה מצומצמת בת שלושה — א. רוּפין, ראש המשרד הארצישראלי, ז. הופיין, מנהל בנק אפ”ק, וד“ר ח. חיסין הביל”ויי, בשם ועד “חובבי ציון” — שעליה הוטל לבוא בדברים עם מורגנטוי, הציר האמריקני בקושטא ואחרים ולבקש דרכים להשגת כספים לעזרת הישוב ולהעברתם לארץ. בו בזמן הוטל על מרדכי בן הלל הכהן ואחרים לנסות לאסוף כסף בתוך הארץ לצרכי עזרה. ועדת הערכה של החוגים השונים בישוב קבעו את המכסה שעל כל איש ואיש לתתה לועד בתורת הלואה — לשם קניית חטים בעיקר —, והאנשים קנו מן המלאי שהיה בידי סוחרים פרטיים, ובעיקר מקציר המושבות העבריות בגליל, אשר תבואתן היתה שייכת רוּבה למשרד הארצישראלי ולאפ"ק. מיד נוסדה ועדה מיוחדת שדאגה לאפיית לחם ומכירתו במחירים נאותים. כן הוחלט על יסוּד מחסן מרכזי למצרכי מזון אחרים, כסייג בפני הפקעת המחירים.
מסביב ל“ועד להקלת המשבר” נתלקטו כל הטובים והנאמנים ובעלי הנפש שבשכבות הציוניות השונות. בפעולתו זו ראה לא רק מפעל של עזרה הדדית ומעשה חסד לנצרכים, אלא פעולת־הצלה ציונית, למען לא ייעקר באִבּוֹ השתיל הישובי הרך, אשר אך זה החל להכות שורש באדמת המכוֹרה.
היטב זכורים לי אותם הימים המוזרים והסוערים משנות ילדותי בבית אבא, שהניח לפתע פתאום את עסקיו ושינה מסדר יומו הקבוע במסחר ובתפילה, בלימוד התורה ובענייני ציבור — והשקיע עצמו ראשו ורובו, יחד עם אחרים, בענייני חלוקת הקמח ואפיית הלחם, בארגון אוסף הכספים מבעלי היכולת ובעריכת רשימות הנצרכים, אשר לשורותיהם נצטרפו יום יום משפחות נוספות, מאלה שחיו כל ימיהם בארץ מתוך הרווחה וכבוד. הרעב והעוני שפשטו תוך זמן קצר בארץ — אין דוגמתם בכל תולדות הישוב החדש.
ביחוד גברה הדאגה ורבתה המהומה משהכריזה הממשלה התורכית על ביטול ה“קפּיטוּלאציות”. בטלות ומבוטלות היו מעתה זכויותיהם המיוחדות של הניתנים הזרים בתורכיה, בחסוּת הקונסוליות, אשר קיימו שירוּתי דואר משלהם, נתנו אפשרות לפתוח בתי־ספר ללא רשיון מיוחד, להתדיין במשרדי הקונסוליות וכדומה. מופקר לחסדיו של הפקיד והשוטר והחייל התורכי היה הישוב מעתה, ללא הגנה וחסוּת. תחילה נתקבלה ידיעה מפתיעה זו באי־אמוּן. לא האמינו, כי הממשלה התורכית, החלשה והמהססת, תעז לנקוט צעד מהפכני כל־כך. ואולם הדבר קם והיה. ממשלות אירופה לא עמדו לה לתורכיה בדרך, כי הן היו נתונות לדאגותיהן הכבדות, ושני המחנות הלוחמים גם יחד — בעלוֹת ה“ברית” כבעלוֹת ה“הסכמה” — נזהרו בה, כיון שעוד היתה נייטראלית" באותם הימים, טרם נכנסה למלחמה. המוני הערבים, בעיר ובכפר, הרימו ראש והחלו מתגרים ביהודים באין מפריע. והפקידוּת הערבית החלה מתאנה לאזרח היהודי באין עוד פחד הקונסוליות עליה.
[נט] 🔗
האות השני המבשׂר רע היה פקודת הגיוס שהכריזה הממשלה התורכית והיא החלה על כל מי שאין תעודת נתינות זרה בכיסו. רבים מבני הישוב הצעיר בארץ לא היו להם תעודות כלל. אחרים היתה בידם רק ה“פּתקא האדוּמה”, שניתנה להם בבואם לנמל יפו או חיפה תמורת הפספורט שבידם. שניתנה להם בבואם לנמל יפו או חיפה תמורת הפספורט שבידם. מיד הוקמה ועדה בהסכמתו של הקונסול הרוסי לחידוש פספורטים לכל אלה שאבדו להם תעודותיהם. ואולם בזאת לא נסתיים העניין. כחרב המתהפכת הונפה על ראשו של הישוב השאלה: לצד מי עתידה תורכיה להכנס למלחמה? ואם כך או אחרת — מה יהיה גורלם של יהודי ארץ־ישראל, אשר נתינים זרים הם. ובינתיים, והגיוס מתרחב והולך במלוֹא הקצב והתוקף, כאשר לא הורגלה תורכיה לפני כן. אימה ופחד נפלו על כל איש צעיר ועננה קודרת נמתחה בכל בית. לשרת בצבא התורכי, פירושו של דבר היה בימים ההם — בזיון וזוהמה, רעב וחולי בקרב המוני ערבים, בתנאים סאניטריים איומים, ללא שפה משותפת, ובאוירה של חוסר תרבות ועזובה. מיד קמה בהלת ה“בּדל” (כופר־נפש). משפחות למאות מכרו כל אשר להן, או נתנו בעבוֹט את חפציהן היקרים ביותר, כדי לפדות את ראשיהן או את בניהן מזוועת השירות בצבא התורכי.
ולא על חיילים בלבד חל הגיוס, אלא גם על בהמות־עבודה וכלי־רכב, שהיו גוזלים אותם מבעליהם ללא תמורה או לוקחים לזמן מה בתורת “שׂוּכרה” (עבודת כפיה) — ואין מחזירים. ללא סדר וללא רחמים היו מחרימים את בהמת העבודה היחידה מאת האיכר והכורם, שלא יכלו להמשיך בעבודת השדה או בבציר הענבים — ובה בשעה נערמו ליד בנין ה“סראיה” (בית־הממשלה) ביפו מאות עגלות ככלים אין חפץ בהם.
ושבר רדף שבר. ובבוקר עבות אחד נפוצה אי מזה השמועה, ולא ידע עדיין איש את מקוֹרה, כי הפך לב השלטון לרעה על הישוב היהודי… על מה ולמה? — זאת לא שיערו ולא ניחשו. ובינתיים, והקימַקם החדש של יפו הזמין אליו את מוכתרי המושבות והשכונות ובשפה שאינה משתמעת לשתי פנים הודיע להם, כי מעתה והלאה אסור עליהם איסור חמוּר בפקודת השלטון המרכזי להעסיק שומרים עברים ויש להמירם תיכף ומיד בשומרים ערבים. ועל התמהון והתדהמה בענין זה נוספו כעבור זמן קצר מאד השמועות הסתומות ושיחות הלחש המחרידות, כי פחה ירושלים קיבל הודעה מקושטא על תעודת הלשנה חמוּרה שהגיעה לידי הממשלה המרכזית כלפי נאמנותו של הישוב היהודי לממלכה העותומנית. במכתב האזהרה של הוזיר הגדול לפחה אשר בירושלים מדוּבר בין השאר על נשק יהודי לרוב הטמון במושבות, על מבצר מסתורי בלב פתח־תקוה ועל רבבות יהודים צעירים שנתלקטו במושבות והם קונים אדמה מעת הערבים בהיתר ובאיסור וכובשים את הארץ.
והידיעות עשו להן כנפיים. וההמון הערבי בערים והפלחים והבדוים בכפרים הוסיפו נופך משלהם, כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם. ושמועות רדפו שמועות. בלחישה ובגלוי סיפרו בכפרים, כי ביקב ראשון־לציון הטמינו היהודים תותחים ובברות שבחצרותיהם יש נשק לרוב ובוקר אחד יקומו וישחטו את כל הערבים.
ולמרבית החרדה והמבוכה, נפלה כרעם הידיעה בדבר החיפוש שערכה המשטרה התורכית מיפו בחצר בית־הכנסת של פתח־תקוה ובחצרות איכרים רבים. חיפוש זה בא כתוצאת מלשינותו של אחד המוכתרים מכפרי הסביבה, אשר צירף לעדותו אשה ערבית, שעבדה במשך שנים בביתו של אחד מאיכרי פתח־תקוה. המלשינים הובילו את השוטרים מחצר לחצר, ואף כי למרות החיפושים המדוקדקים וחפירת בורות במקומות רבים, לא גילו דבר — גברה החרדה במושבות ובישוב כולו.
וקצב הגיוס מתגבר עוד ועוד, והיקפוֹ מתרחב מיום ליום. לא עברו חדשיים מאז פרצה המלחמה וגיל גיוס־החובה הגיע כבר עד ארבעים וחמש ולתשלום ה“בּדל” נקבע מועד אחרון בתאריך קרוב מאד, שלאחריו לא תינתן עוד הזכות להשתחרר מן הצבא. ושוב נחפזו אנשים בהמונים להכניס את פרוטותיהם האחרונות לקופת הממשלה, ושוב מכרו רבים את רכושם אשר בו עמלו כל ימי חייהם תמורת סכום הכסף הדרוש לכופר־הנפש. אז צצו ורבו לפתע פתאום “רבנים” ו“חזנים” וכל כלי־קודש למיניהם, אשר לפי החוק התורכי ובעזרת השוחד — היו פטורים מן הצבא. והמסחר בזכויות הללו פרח ועלה באין מפריע. בתקופה מאוחרת קצת יותר נתאזרח במנהג של חטיפת גברים מן הרחוב לשירוּת הצבא וה“עמליה” — עבודת הכפייה בחטיבת עצים ובחפירת תעלות ובורות או בסלילת דרכים לצרכי הצבא. תנאי החיים במחנות ה“עמליה” היו איומים ובני אירופה לא יכלו לעמוד בהם ורבים מהם חלו במחלות מדבקות ומתו במגפות הטיפוס והחולירע. אז החלה הבריחה וההשתמטות מן הצבא וציד ה“פראר” (עריקים) בחוצות העיר היה למחזה תדיר ורגיל.
עוד קודם לכן, זמן מועט לאחר פרוץ המלחמה, עמד הישוב במבחן אחר — בעול של מסי מלחמה כבדים (“תקליף־חרבּיה”). הועדה, שמינו שלטונות יפו לקביעת מכסות המסים הללו לכל קהילה ומושבה ושכונה, היתה מורכבת מערבים ונוצרים בלבד, ללא יהודי אחד. ועדה זו הכבּידה ידה על הישוב היהודי ככל שיכלה ותבעה ממנו מסים כבדים בזהב וכסף ובכלי רכב וסוסים ופרדות ואף בתבואה ובתבן ובמצרכי מזון חשובים. לעתים קרובות עשו גובי המסים את מלאכתם מתוך תוקפנות וביד חזקה. לפתע פתאום היו חיילים מקיפים מושבה או שכונה עברית, מתפרצים לתוך החצרות והבתים וגוזלים מכל הבא ליד. ותלונות ראשי הישוב אצל השלטונות ביפו לא היה להן כמעט שומע. בסוף חודש ספטמבר, כתום חדשיים מאז פרוץ המלחמה, הוברר לישוב, כי הקו העוין של הממשלה התורכית אינו מקרה, אלא הוא מחושב ומכוּון מראש. הדבר הוכח בעבודה בולטת ומשכנעת ביותר — במשלוח מבקר מיוחד מקושטא, בהא־אל־דין שמו שהוטל עליו לבחון את מוסדות הממשלה והעיריה ביפו ולתהות מקרוב על נאמנותה של האוכלוסיה לשלטונות. המבקר, שכעבור זמן מועט נתמנה לתפקיד של “קימַקאם” (מושל מחוז) ביפו, היה אחד מפעילי “התורכים הצעירים” ונאמניהם. חניך שוייץ ושולט בשפה הצרפתית, איש נמרץ ופטריוט נלהב, אשר תוי פניו המונגוליים היו מטילים פחד, את פקודותיו אין להמרות והשוחד ממנו והלאה. המטרה הראשונה אשר שׂם לו בהא־אל־דין היתה לשווֹת ליפו והישובים שבסביבתה דמות של עיר תורכית. על כן גזר קודם כל, שיוסרו השלטים העברים ותחתיהם יושמו שלטים כתובים תורכית על רקע אדום־לבן — אלה הצבעים הלאומיים של עותומניה. היהודים מילאו רק את המחצית הראשונה של הפקודה והיעדר השלטים בעיר היה להם כסמל וכאוֹת למצבם הקשה.
ועוד בטרם התאוששו מנחת זרועו של בהא־אל־דין, אשר לא החמיץ כל הזדמנות לדבר בגלוי סרה בישוב היהודי — והנה הונחתה על ראשם מכה ניצחת עוד יותר: תורכיה נכנסה למלחמה. היא נצטרפה לגרמניה, נגד מדינות ה“הסכמה”. ביום השישי, י' במר חשון תרע"ה, היה הדבר (30 באוקטובר 1914).
בספר זכרונותיו של מ. סמילנסקי, איש רחובות, אשר שהה אותו יום בירושלים מסוּפּר לאמור:
"פתאום התפרץ אל הבית בעל האכסניה ופניו מביעים התרגשות עצומה:
– על בית הקונסול הרוסי הורם דגל איטלקי! אין זאת, כי הוכרזה מלחמה בין תורכיה לרוסיה!
– אי אפשר! — קראנו כולנו קול אחד.
רצנו לרחוב, לראות בעינינו את האות המחריד. כן. על בית הקונסוליה הרוסית התנופף הדגל האיטלקי.
עוד אנו עומדים ומביטים, נרעשים ונפתעים, ועוד אחד בא ומספּר: — הורד הדגל מעל בית הקונסוליה הצרפתית — והורם דגל ספרד. מלחמה לתורכיה במדינות ה“הסכמה”… ומה יהיה גורלם של רבבות בני הישוב החדש והישן, שהנם ברובם המכריע נתיני ממשלות ה“הסכמה”? היגורשו מן הארץ, כמו שגורשו האיטלקים במלחמת טריפולי? היחרב הישוב? האם תחשבם הממשלה ל“אויבים” עם כל היותם יהודים ולא רוסים, ואף על פי שהם יושבים בארץ זה עשרות בשנים?…"
אז עלתה על הפרק השאלה של קבלת הנתינות העותומנית וכל הכרוך בפרשת ההתעתמנות, שבאה בעקבותיה.
[ס] 🔗
על ד. בן־גוריון וי. בן־צבי עברו סערות החדשים הראשונים של מלחמת העולם בהיותם בירושלים, שוב במערכת “האחדוּת”. בשׂוֹרת המלחמה מצאה אותם בלב־ים. הם יצאו מקושטא לארץ־ישראל, לבלות שם את ימי חוּפשתם כמדי שנה בשנה. בחדרם שבפנסיון הטטרי השאירו את חפציהם. ד. בן־גוריון השאיר, בין השאר, את היומן, שבו נרשמו חויוֹתיו ומחשבותיו החל מגיל 14, וכן גם את המכתבים מבית אבא, מש. צמח חברו ומאחרים. מכל אלה לא נותרו שׂריד וזכר. בעברו בקושטא, לאחר מלחמת העולם, לא עמד עוד הבית על תלוֹ ובמקומו הוקם בנין אחר. עוד לפני כן, ניסה לבוא בדברים מאמריקה עם ידידים כדי להציל את הכתבים — ולשוא.
הידיעה, כי פרצה מלחמה בעולם, הלמה אותם בשפת העוּבדה, שאינה משתמעת לשתי פנים: שתי אניות מלחמה גרמניות, “גבּן” ו“ברסלוי”, התחילו פתאום עוקבות אחר ספינתם הרוסית ומבקשות להפציצה. בקושי רב התחמקה הספינה ושינתה את כיווּן נסיעתה ותחת ארץ־ישראל סרה למצרים. אין לתאר את המבוכה והבהלה בקרב נוסעי האנייה, בהם עולים יהודים מרוסיה ומשפחותיהם, סטודנטים ערבים ותורכים בדרכם הביתה לימי החופשה וטטרים מוסלמים שמטרתם היתה עליה למכּה. כל אלה יחד היווּ ערב־רב של בני אדם נפחדים ונרגשים, ללא שפה משותפת, שתלכדם לגוף אחד. שני הסטודנטים מארץ־ישראל, הם בלבד יכלו לבוא בדברים עם כל חוגי הנוסעים וממילא היו למנהיגיה של כל השיירה כולה ומכווני דרכה. בבוא האנייה הרוסית לפוֹרט־סעיד, ורב החובל אמר להוריד את נוסעיה בחוף ולהניחם שם ללא סידור להסעתם למחוז חפצם וללא דאגה לגורלם — התלכדו למחנה אחד בהחלטתם הנמרצת שלא לרדת ובתביעתם מאת רב־החובל שישׂכוֹר למענם ספינה אחרת, בעלת דגל נייטראלי. לאחר משא ומתן מייגע, הצליחו בתביעתם. לבסוף הועברו לספינה עלובה הנושאת דגל פרסי. צפיפוּת ואי־סדר שׂררוּ בה, רעב וזוהמה. ורב־החובל היוני שלה שקוע היה בשיכרוּת כל הימים. ולמרבה המהומה פרצה דליקה בספינה וסכנת מות ריחפה על ראשי נוסעיה. בבואם לאחר שבוע ימים לבירות, על מנת להמשיך משם ביבשה —לא הניחו להם שלטונות החוף לרדת והאנייה נאלצה להמשיך מסעה דרומה. וכך הגיעו לבסוף ליפו, לאחר טלטולי־דרך במשך עשרים יום. ומיפו שׂמוּ השניים את פניהם מיד ירושלימה, למערכת “האחדוּת”, לחזק ולעודד את מפעלם, אשר ימים קשים נכונו לו עתה, בחומר וברוח.
תקופה זו בירושלים והלך הרוח ששרר בראשית מלחמת העולם הראשונה בקרב החוג הצר של עובדי “האחדוּת” — באו לידי ביטוי בסיפורו של ראובני, חבר המערכת, “בראשית המבוכה”. הסיפור נתפּרסם בהמשכים, כשש שנים לאחר זה, בחוברות “האדמה”, הירחון הספרותי־פובליציסטי שייסדה “אחדות העבודה” בראשיתה, בעריכת י. ח. ברנר. “האדמה” ריכזה סביבה את טובי הסופרים והוגי־הדעות של ארץ־ישראל עם התמורות הגדולות בחייה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בחוברת הראשונה שלה, הפותחת בסיפור של אז"ר ובשיר של מרדכי טמקין, משתתפים בפרי עטם: משה סמילנסקי, יעקב שטיינברג, יעקב קופילביץ, אשר ברש, ש. יבנאלי, ב. כצנלסון ואחרים.
גיבורי הרומן “בראשית המבוכה” הם עורכיו ועובדיו של “האחדוּת” ובית־הדפוס שלו. השמות מושאלים, כמובן. גם לעיתון עצמו ניתן שם מושאל — “הדרך”. סיפור מחמיר הוא, יסוד הניתוּח כבאיזמל חד והביקורת העצמית בולטים בו. המחבר עצמו הוא אחד מגיבורי הסיפור. תיאור חי ומפוּכּח ניתן ברומן זה לאוירת “בית הדפוס של הטרייפניאקים” — בכינוי זה הביע הישוב הישן בירושלים את יחסו אל עורכי “הדרך”, אשר לא היו, כמובן, נזהרים במצוות הדת. אחד הפועלים הדתיים שבדפוס הוציא את דיבתם רעה, כי בן־מתתיהו (זרובבל) מביא מן העיר נקניק וחמאה כרוכים בנייר אחד, כי ברנצ’וק (המחבר) מעשן בשבת בפרהסיה, “ואפילו חיים רם (י. בן־צבי) — הישר שביניהם — כותב מאמריו בשבת, כמוּמר להכעיס”.
הסיפור מתאר את הבהלה שקמה בעיר בשעה שהחלו מהלכות השמועות המבשׂרות רעה, ויום יום היתה מצפה בחרדה לידיעה, כי גם תורכיה בין הלוחמים — “טערקאלע שיקסע”, זה כינוי הבוז העממי לתורכיה, שהיה מקובל אותם הימים בארץ, הוּנצח בסיפור זה במסגרת הראויה לו.
את הלך רוחם המיוחד של עורכי “הדרך”, שהיו פטריוטים נלהבים של תורכיה ומאמינים באמונה שלימה בכוונותיהם הטובות של ה“תורכים הצעירים” כלפי הישוב היהודי, מביע הוא בביטוי שמחתם הגדולה — “כאילו זכו בגורל” — לרגל ביטול ה“קפיטולאציות” וסגירת בתי הדואר הזרים. במוחותיהם המלאים תמיד רעיונות מופשטים — מספר הוא — עוד היו נעוצים שרשי הכרת־הטובה לתורכיה בעד החסד אשר גמלה פעם לגוֹלי ספרד. ובביטול ה“קפיטולאציות” ראו התפתחות הגיונית ורצויה של מדיניות התורכים הצעירים. “ידי הממשלה היו אסוּרוֹת לגמרי על־ידי הקפיטולאציות” — טען בבית־הדפוס גבעוני (ד. בן־גוריון), אשר המחבר מציג אותו כאיש הפוליטי של העיתון ומתאר אותו כך: “הוא הביט ארצה. סנטרו השטוח, שהיה דומה למצחית־כובע מהוּפּכת, רעד רעד קל של התרגשות… הבעת פניו עם עצמות הלחיים הרחבות והבולטות, עם העינים המכוּונות למטה, הביעו עקשנות פנימית, קשה, ששרשיה בקרקע תחתיו”. בתגובה לדברי “מנדל קנטור”, משגיח בית־הדפוס, שהגן על הערך החיובי של הקפיטולאציות והסכנה המרחפת על ראשו של כל נתין זר עם ביטולן — הניף גבעוני בידו הנפת־ביטול. הוא לא רצה לשמוע… ולבסוף הפליט:
– מצבנו ברגע זה — מאי איכפת?… חשוב העתיד… מה שנחוץ בשביל העתיד הוא העיקר!…
ומה היה מצבם של יהודי ירושלים ב“רגע זה”? — הנה כך בערך מתאר אותו המחבר:
הספינות הבאות מחוץ־לארץ ממאנות למסור את הדואר לידי התורכים. העוֹני הולך הלוך וגבור מיום ליום. חלוקת הלחם ומעט המרק לרעבים ב“בתי המחיה” אינה אלא כטיפה בים. העיר שהתפרנסה מהכנסות התיירים ומנדבות שקבצו משולחיה בכל קצוי עולם — מאין תמצא כעת את לחמה? ומה הגורל הצפוּן לה בחיק העתיד? האם לא מות רעב?
אותה שעה עומד גבעוני, הרעב למחצה אף הוא, ומסביר באזני חבריו בבית־הדפוס: עשרים מליונים בני־אדם, מן הרעננים והפוֹריים ביותר, הורחקו מעבודתם. נמצא, שיוצרים פחות ומבזבזים יותר. עוד מעט ופרי עבודתם, שם באירופה, לא יהיה בו כדי לספק אפילו את צרכיהם הם — וכיצד יוכלו לעזור ליושבי הארץ הזאת, שהיא דלת לחם ועצים וחסרת מכרות פחם? מן ההכרח, אפוא, שנזכה כאן לרעב, אשר כמותו לא ידענו… ואף על פי כן, חובה עלינו להשאר בארץ — תבע גבעוני בקולו הדק, אשר נקב את שאון מכונות הדפוס ופרץ לו דרך לאזני השומעים. “הוא נאם נאום מדיני ארוך, הגיוני, שכוונתו היתה להוכיח, כי לנו נחוצה תורכיה חזקה, מפני שרק בתורכיה, עם המון לאומיה ועמיה, דתותיה וכיתותיה, יש לנו ערך כלשהו ועם זה תקוה כלשהי”.
הויכוח העיקרי בבית־הדפוס נסב על הציר החשוב של בעיות הימים ההם, שהפך בין לילה לשאלה גורלית לפרט ולכלל גם יחד, ושׂם מחיצה כבדה מאד בין שני המחנות שנוצרו בישוב. “פעם, בשבת בבוקר — מסופר ב”בראשית המבוכה" — פרצה בהלה בעיר. סיפרו, כי בים השחור היתה התנגשות בין הצי התורכי והצי הרוסי. התחילו לדבר על יציאת הרוסים. חיים רם צעק: לצאת? מה? לאן נצא? לרוסיה? מה לנו ולרוסיה? פה מקומנו. לא נזוז מן המקום הזה, כי ארצנו היא הארץ הזאת — ויעבור עלינו מה!"
ואז עלה ונתגבּש רעיון ההתעתמנוּת. ואף כי “מדי יום ביומו נתחדשו הגזירות, הקטנות עם הגדולות, כאילו מתוך שׂק נקוּב נשפכו על ירושלים” — השקיעו עצמם אנשי “האחדות” ראשם ורובם בארגון פעולת ההתעתמנוּת בקרב ההמונים והתמסרו לה בכל תוֹם לבם. ולא אמרו די במאמרים ובכרוזים שכתבו ופרסמו בעתונים, אף לא הסתפקו בנאומיהם באסיפות פומביות, שבהם חזרו ושנו בלי הרף, כי יהודי רוסיה אינם רוסים — אלא, להיפך, נרדפים הם על־ידי המשטר הרוסי ונמלטים על נפשם מאיבת הממשלה הרוסית. הם נכנסו במלוא הלהט בעוֹל המעשה, שפירושו היה — להישאר בארץ הפרוּעה והרעבה, ללא חסות, מתוך ניתוק גמור מן העולם הרחב וממקורות המחיה.
[סא] 🔗
בירושלים נוסד “ועד ההתעתמנוּת” המיוצג על־ידי כל שכבות הישוב ומרכזו במשרד החכם־באשי. ובועד זה, שתפקידו הראשון היה לבוא בדברים עם השלטונות ולהשפיע עליהם שיסכימו להתעתמנוּתם של היהודים הרוסים, — לקחו אנשי “האחדות” חלק בראש.
ברחובות העיר התגודדו אנשים שהיו מהלכים כצללים, נבוכים ואובדי עצה — לא קלה היתה להם החלטת הויתור על נתינותם. ורק כאשר נתפרסמה כעבור זמן קצר פקודת הממשלה, שכל תושבי הארץ חייבים להירשם במשטרה — התחילו נוהרים המונים לתחנות הרישום.
גם בתל־אביב, מקום ריכוזו של הישוב הצעיר יותר ודעת הקהל המגובשת יותר, נתקבל רעיון ההתעתמנוּת על לב ההמונים רק לאחר ויכוח פנימי. ביומנו של מרדכי בן הלל הכהן מסופר לאמור: "מר שיינקין דיבר רתת כלפי אלה המטילים ספק בנחיצותה של ההתעתמנוּת. החליטו שה' שיינקין וה' בלומנפלד יסעו לפתח־תקוה לדבר על לב הפועלים, כי לא יהינו לעזוב את הארץ וכי יקבלו עליהם את הנתינות של תורכיה. כל היום היה המשרד הארצישראלי מלא אנשים הנרשמים להיות עותומנים. — — גם אני נרשמתי. באולם מצאתי גם את מר פ., הפקיד של הקונסוליה הרוסית. “גם אתה?” — שאלתיו. “ומה — ענני — כלום אינני יהודי? הן גם אני באתי לארץ־ישראל לחיות בה ולא לגלות ממנה”.
בשולי פיסקה זו שביומן מסופר על “מניפֶסטציה גדולה של המושׂלמים”, שהיתה ביפו — להקות של ערבים יחפים עברו בחוצות ודגלים ירוקים בידיהם. בראש התהלוכה עברו הספּנים וסבלי הנמל ואתם עשרות בדוים, מהם שרתמו עצמם לעגלה ועליה הועמסה סירה גדולה. אחדים מהבדוים היו רכובים על סוסים כחושים ובידיהם רובים שהעלו חלודה, כי את הנשק הטוב שלהם הסתירו מעיניהם של פקידי הממשלה החמסנים.
לאחר הפגנה פטריוטית זו ראו גם עסקני הישוב היהודי חובה לגלות מסירותם לממשלה וערכו אף הם הפגנה בהולה. “הביאו את התזמורת של הגמנסיה ונאמו נאומים נלהבים”.
ועניבת החנק מתהדקת עוד. מיפנה ניכר לרעה בחיי הישוב חל עם בוא ה“קוֹמנדאנט” החדש ליפו — חסן־בּק הידוע באכזריותו, אשר שמוֹ נחרת בלבם של כל אלה אשר חיו בארץ אותה תקופה כסמל הסבל והעינויים שעברו על הישוב בימי מלחמת העולם הראשונה. ערבי בן דמשׂק היה, ממקורביו של אנור פחה, מיניסטר המלחמה, מן הקבוצה הקטנה של העומדים בראש מהפכת “התורכים הצעירים”. עוד לפני מלחמת העולם היה חסן בּק יד ימינו של אנור־פחה במעשיו התקיפים במלחמת טריפולי. ועצם העובדה, כי נשלח לתפקיד זה ביפו, עיר השלטון העיקרית של הישוב היהודי החדש — היה בה כדי להטיל פחד ודאגה. וליתר בהלה גרמה הידיעה, כי מעשהו הראשון של חסן־בּק במשרתו החדשה היה מינוי ראש משטרה חדש, מין בריה משוּנה, בעלת־מוּם, בדוי גוץ שרגליו עקומות כעין הקשת, מוחמד עארף שמו, אשר עבד תחילה בשירות הריגול של אנור־פחה בטריפולי, בהנהלתו של חסן־בּק, ולאחר המלחמה היה לשוטר. והגוּץ בעל המוּם הזה נודע במהרה במעשי פראותו כחיה טורפת שואפת דם — בימים ההם, בטרם ידע העולם את מעשיהם השׂטניים של הנאצים, סבורים היינו כי אין יד אדם מסוגלת לבצע מעשי אכזריות יותר נוראים מאשר “עקום־הרגליים”. בחסותו של הקוֹמנדאנט חסן־בּק והקימאקאם בהא־אל־דין — בעל העיניים הקטנות והמפיקות ערמומיות זדונית, שלא היה כפוּת לפחה של ירושלים — השתולל מוחמד עארף באין מפריע. בידיו וברגליו היה מכּה ורומס את קרבנותיו ובשוטים ובקת הרובה היה חובט בהם — וחסן־בּק עומד ונהנה.
בוקר אחד הזעיק אליו הקוֹמנדאנט את המוכתרים של הישובים היהודים ותבע מהם, שימסרו לממשלה את הנשק אשר ברשותם ואם לאו — דינם כדין מורדים במלכות. הנשק שבידי הישוב היה אז מעט ודל — פחות לאין ערוך מהמכסה שדרש הקוֹמנדאנט. ועל המעט הזה שמרו כעל בבת עינם, כי ידוע ידעו יפה מה צפוי להם מאת השלטונות והשכנים גם יחד אם ישארו בידים ריקות. לשוא התגוננו המוכתרים. הקוֹמנדאנט עצרם שעה ארוכה בחדר נעול והטיח כלפיהם דברי חירופים, אף איים עליהם איומים כבדים, כי ידוּש את בשרם בשוטים. עד שלבסוף נתרכך לבו של מוכתר פתח־תקוה והלך והביא לפני הקוֹמנדאנט עשרים רובים. ואולם בראות חסן־בּק את מעט הנשק העלוב, נתלקחה בו חמתו עוד יותר והסתער לקרב על הישוב. נתעוררה מחלוקת בעניין מסירת הנשק. ולבסוף נמסרו לרשוּת שמונים רובים טובים ומספר אקדחים. עתה נתעורר תאבונו של חסן־בּק עוד יותר. מוכתר פתח־תקוה נאסר ושחררוהו רק בתנאי שיקנה נשק בכספי יהודים וימסרנו לממשלה — ואמנם נקנו רובים בכסף מלא למטרה זו בכפרי הגליל כדי להשביע את רצונו של הקוֹמנדאנט.
אותו זמן החל גם בהא־אל־דין, בתור מושל אזרחי, להראות את נחת זרועו. אחד ממעשיו הראשונים היה סגירת בית־הספר לבנות בנוה־צדק מיסודם של “חובבי־ציון”, המוסד החינוכי העממי הותיק והאהוב. הטעם לסגירתו היה החינוך הציוני הלאומי שהוא נותן לחניכותיו, בניגוד לרוּחה של ממשלת “התורכים הצעירים”. כאשר נפתח שוב כעבור זמן, נתחייב ללמד את השפה התורכית ולשיר את ההימנון התורכי ועל מוריו הוטל להסיר מעל ראשיהם את המגבעת האירופית ולחבוש “תרבּוּשים” (בתקופה זו, אגב, שימש מ. שרתוק־שרת הצעיר מורה לשׂפה התורכית בביה"ס לבנות).
ועוד בטרם נחו הרוחות מסגירת בית־הספר לבנות — באה פורענות חדשה בדמות חיפושים בבתיהם של נכבדי תל־אביב וראשי הישוב ומאסרים ללא נתינת טעם וללא דין. את החיפושים ערך בהא־אל־דין בכבודו ובעצמו, מלוּוה שוטרים מזוינים. תחילה לא היה ברור מה מטרת החיפושים ומה הם הדברים האסורים שאחריהם מבקש הקאימקאם. ואולם חיש מהרה נודע הדבר, כי אגב האמתלא של חיפוש אחר “כסף יהודי” שהוצא בניגוד לחוק — אלה הבנקנוטים שהוציא אפ“ק — ובעיקר אחר בולי הקרן־הקימת לישראל, שהם אחד האותות העיקריים של ה”מרד" היהודי — מחרימים המחפשים כסף מזומן וניירות־ערך ותעודות ומכתבים, מכל הבא ליד. בבית מ. דיזנגוף החרימו את קופת ועד תל־אביב — עשרת אלפים פרנקים בשטרות אפ“ק. בביתו של ד”ר חיסין מצאו כשלושת אלפים פרנק מכספי ועד “חובבי־ציון” ולקחו עד הפרוטה האחרונה. בבית מ. בן־הלל הכהן מצאו מניות של אפ“ק ושל “כרמל” ו”עתיד" וחברות אחרות, כגון הוצאת הספרים “אחיאסף” והגימנסיה “הרצליה” וכדומה — והתנפלו עליהן כעל שלל רב, כעל אותות מהימנים לבגידה במלכוּת.
ולאחר החיפושים החלה פרשת המאסרים. קרבן ראשון היתה מניה שוחט. ה“קימקאם” בכבודו ובעצמו הופיע יום אחד לפתע פתאום במרכבתו בתל־אביב בלויית שני שוטרים, סר לבית שבו גרה ולאחר חיפוש מדוקדק בחדרה, ציוה עליה להילווֹת אליו ואסרה בחדר מיוחד בבנין ה“סראיה” — ולא הועילו כל הנסיונות והמאמצים לשחררה.
באותו זמן החמירו חוקי החירוּם מיום ליום. גזירה רדפה גזירה. בוקר, צהריים וערב מלא הלב דאגה למה שעלול להתרחש בכל רגע. וערב ערב, בהתקרב שעה שמונה, עוברת היתה מקצה הישוב ועד קצהו הצעקה: “הביתה!…”, ומיד נחפזים הכל להתכּנס לבתיהם ואין עוד נפש חיה נראית ברחוב, ומי שנאלץ לצאת מפתח ביתו לצורך חיוני ביותר — חייב להלך ופנס דולק בידו. ואם יהלכו בחבורה — גזירת השלטון היא, כי כל איש ואיש ישא את פנסו המיוחד לו.
וכך התקרב ובא אותו יום מר ונמהר, אשר נחרת כתאריך של זוועה בחיי הישוב…
[סב] 🔗
יום החמישי בשבוע, כ“ט כסליו תרע”ה (17 בדצמבר 19141 ( — תאריך מכריע היה בפורעניות שנתרחשו על הישוב מידי השלטון התורכי. מ. בן הלל הכהן פותח את רישום קורותיו של אותו יום בתיאור זה: "בתשע בבוקר יצאתי מביתי ללכת לועד קופת־מלוה להכין את הנצרך לישיבה היום… והנה קול שאון שמעתי מרחוב הרצל, שאון והמולה. מהרתי לצאת מן הבית, והנה ראיתי אנשים רצים ואומרים: מגרשים את כל היהודים נתיני רוסיה מן העיר. מהרתי ללכת, והנה בדרך, על המדרכה, פגשתי את הזקן רבי אליהו הכהן קפלן עומד ומתמוגג בדמעות… “אוי לעיני — אמר לי — שראיתי בכך! מגרשים יהודים מארץ־ישראל!…”
באותו בוקר באה אניה איטלקית לנמל יפו במהלכה הרגיל, לקחת נוסעים למצרים, כדרכה תמיד. והנה פשטו לפתע פתאום שוטרים לעשרות בשכונות הישוב היהודי, הקיפו את תל־אביב ונוה־צדק ונוה־שלום, חסמו את כל הדרכים והחלו עוצרים בני־אדם ברחובות ועוברים מבית לבית וחוטפים אנשים מכל המזדמן לידם, וכל מי שאין בידו תעודה כי נתין עותומני הוא — הם משלחים לחוף הים ומכריחים אותם לעלות על האנייה תוך מכות אכזריות למסרבים. כך אספו מאות נפשות ללא חפצים וצידה לדרך, אבות בלי ילדים ונשים בלי בעליהן; כך העמיסום בכוח על סירות־משא גדולות, צפופים ודחוקים, והספנים הערבים אוטמים את אזניהם משמוע את בכי הילדים ויללות הנשים והם תובעים מנוסעיהם האומללים דמי נסיעה בשיעור מופרז ומכים מכות רצח את אלה שידיהם ריקות. וכהתעללותם של הספנים הערבים, כך התעללותו של סוכן האנייה, והוא הקונסול האיטלקי ביפו, ערבי נוצרי, שתבע דמי נסיעה מכל נוסע פי שניים ופי שלושה מן המחיר הרגיל.
לאחר המעשה הזה ירד דכאון כבד על הישוב. הכאב והעלבון היו קשים מנשוא. אלה שהתנגדו להתעתמנוּת ניתן עתה בידם נימוּק נוסף לחיזוק דעתם והתחילו מזרזים את יציאתם. ורובו של הישוב, שהיה בעד ההתעתמנוּת ובלבד שלא לעזוב את הארץ, הוטל עליו עוֹל כבד. המוֹעד שנקבע כתאריך אחרון להתעתמנוּת היה קצר מאד והתשלום הנדרש גבוה מאד. ראשי הישוב והמשרד הארצישראלי עשו ככל שיכלו אצל השלטונות להפחית את מס ההתעתמנוּת, ופנו גם אל מורגנטוי בקושטא — וללא הועיל. המהומה בבנין ה“סראיה” ביפו, אשר שימש עתה משרד ההתעתמנוּת לכל הסביבה, גדלה מיום ליום. המחכים לתורם, מבני יפו ותל־אביב והמושבות, עמדו כאן ימים רצופים או כרעו תחתיהם מעייפוּת וישבו בחדרים האפלים והדחוסים — והפעולה התנהלה בעצלתיים. על כל תעודה של התעתמנוּת נדרשה חתימתו של הקימקאם בכבודו ובעצמו. כל תעודה צריך היה למלא בכמה וכמה טפסים ולהדביק על כולם בולים ועוד חוּמרות שונות ומשונות, שאי אפשר היה לעמוד בהן.
ובאלה לא תמו הפרעוניות. יום אחד — שוב היה זה היום החמישי בשבוע, המקובל בישוב כיום של פורענות — יצאה פקודה דחופה ומבוהלת, כי תוך עשרים וארבע שעות עתידה להסתיים כל הפרשה כולה, ומי שלא יספיק להתעתמן עד אז — אחת דתו להישלח באנייה היוצאת את הארץ בשבת הקרובה. גזירה זו הוסיפה מבוכה ודאגה בלבבות. ברורה היתה עתה כוונת השלטון להיפּטר מן היהודים היושבים בארץ ולעקרם משורש.
“לשוא הלכו ראשי העדה אל הקימקאם — מספר מ. סמילנסקי בספר זכרונותיו — להוכיח לו, כי דרישתו איננה בגבול האפשרות. לשוא הציעו לו להגיש רשימה מפורטת של כל המתעתמנים ולשלם למפרע את כל מס ההתעתמנוּת…” — “אחשורוֹש” עמד על דעתו.
אז יצאו רצים מיפו להביא את בשורת הגזירה אל המושבות. ועם ערוב היום התחילו נוהרים ל“סראיה” שביפו מאות ואלפים מבני תל־אביב והסביבה, שהסתובבו כצללים באולמים האפילים והמזוהמים של בית הממשלה. והחלה פרשת הצפייה המותחת את העצבים. ולמרבה הרוגז פשטה פתאום השמועה, כי דיזנגוף ושלוּש — ראש ועד תל־אביב ומותיקי הישוב היהודי ביפו — נאסרו והרי הם יושבים כלואים בחדרו של “עקום־הרגליים”, התובע מהם תשלום מס חדש.
כך עבר הלילה, ליל זוועה ובלהות, וקוי השמש הראשונים למחרת הבוקר, יום ו' בשבוע, שלחו אורם על הדרכים המובילות ליפו, כשהן מכוסות שיירות יהודים ההולכים ברגל ונוסעים בעגלות או רכובים על חמורים ופניהם מועדות למשרד ההתעתמנוּת. כך הפגין הישוב היהודי את נאמנותו לארץ והזדהותו אתה — יהיה אשר יהיה.
ולא שונים מזה היו פני הדברים בירושלים. גם עליה עברה הכוס. וגם בקורותיה נחרת באכזריות זכר אותו יום, שבו פשטו קבוצות שוטרים בחוצות העיר וחטפו כל יהודי לבוש אירופית והובילוהו לתחנות המשטרה, וכעבור זמן התחילו גם מתנפלים לפתע פתאום על בתי־עסקים ובתי־מגורים ואף לבתי־המדרש פרצו לא אחת ואסרו אנשים וכלאוּם לשעות או לימים, עד אשר נמצא מי שפדה אותם בכסף מלא.
חברי מערכת “האחדות” היו אותם הימים עסוקים ראשם ורובם בפעולת ההתעתמנוּת. עוד לפני כן היו פעילים בנסיון שנעשה ביזמתו של מרכז “פועלי־ציון” בארץ לארגן קבוצת מתנדבים לצבא העותומני, למרות תנאי השירות האיומים שבו. מארגני הפלוגה באו בדברים עם מפקד הצבא התורכי בארץ וקיבלו את אישורו לתנאי שהתנו, כי הם יהווּ פלוגה יהודית מיוחדת. ארבעים איש נרשמו לפלוגה, בהם כל חברי מערכת “האחדות”, וכמובן גם י. ח. ברנר אתם, אף התחילו באימונים הצבאיים. ואולם לאחר שבועות מעטים נתקבלה הוראה ממפקדת הצבא בדמשׂק לפזר את הפלוגה היהודית. אז החלה פרשת הרדיפות, החיפושים והמאסרים. אך אנשי מערכת “האחדות” לא סרו מעמדתם הפוליטית הברורה. ועם הגברת זרם ההתעתמנוּת התנדבו לעבודה במשרדו של החכם־באשי — הרב הראשי ר' משה פראנקו מרודוס, ישיש כבן 80 שנה, בעל הכרה לאומית גאה — אשר המונים צבאו עליו עתה, בני מאה־שערים והשכונות האחרות. ובהיות הבית צר מהכילם, הצטופפו על הכיכר הסמוכה, מצפים לתוֹרם. מחבר “בראשית המבוכה” מתאר אותם כשהם עומדים בחוץ מבוקר עד ערב, דשים את הבוץ ברגליהם ורועדים מקור תחת טיפות הגשם הקלוּש, או נדחקים ונדחפים לעלות לקומה השניה, אל משרד ההתעתמנוּת, כששוּלי קפוטותיהם המעוכות מתנפנפות ברוח. “ובפנים בפרוֹזדוֹר הגדול, החשוך, גם שם היה מלא אנשים עד אפס מקום. אלה שהגיעו לכאן עמדו ונחנקו זמן רב טרם שזכו להכנס אל האולם המרוּוח, שבּוֹ ישבו על יד השולחן הארוך, המכוּסה ארג ירוק, רם וגבעוני וצפרוביץ' ועוד צעירים אחדים שעזרו על ידם…” “בכל מקרה קשה — מספר הוא על חיים רם — היה מטיל על כף המאזנים את קולו העבה, המפקד, את דיבורו התורכי ואת תוארו של כותב במשרד החכם־באשי ואת בקיאותו בחוקי המלוכה”.
אותו זמן לא פסק הויכוּח הפנימי עם אלה מקרב הישוב, שההתעתמנוּת היתה בעיניהם כאיבוּד לדעת. ב“בראשית המבוכה” מתואר אחד מחברי מערכת “הדרך”, המתגולל כל היום במיטתו ו“דוגר על מחשבותיו” ושופך לבו לפני מנהל־החשבונות הפחדן ומתלונן במערכת שנתקע במוחם רעיון שטוּת זה של ההתעתמנוּת, ועל עסקני הישוב, אשר נאחזו בקנאות בפסוק מן התנ“ך. אותם הימים של עמידה על פרשת דרכים אצל המהססים שלח מ. אוסישקין טלגרמה לאנשי הישוב, שיקראו בירמיהו פרק מ”ב (הכוונה היתה לנבואה כלפי היורדים מצרימה: “והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשׂיגכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבּק אחריכם במצרים ושם תמותו”). בכעס ובתמהון מוסר אותו חבר את את דבריו של גבעוני, שהם בעיניו כדברי “סַוַנַרוֹלה, קנאי דתי עיור”… “הסכנה הכי גדולה בשבילנו — אומר גבעוני — הרי היא בברירה שנותנים לנו: להשאר או לצאת. כל מי שיצא בזמן הזה, הרי הוא פושע לעצמו ולארצו. הברירה יצרה כבר אלפים ממין זה בינינו…” “אני בכוח הזרוע הייתי סוגר את הארץ — אומר הוא בהזדמנות אחרת — ולא הייתי נותן לצאת אף לנפש אחת. חשובים לנו, לעתידנו, חמשת אלפים שנפלו בארץ־ישראל יותר מעשרת שברחו והחיו את נפשם במצרים…”
ולא פילל ולא העלה על דעתו, כי יום יבוא ואין הוא רחוק כל־כך — והוא עצמו ייאָלץ להיעקר בכוח הזרוע מן הארץ ובאחת מאניות אלו, שהסיעו את אלפי הנמלטים והמגורשים — יישלח גם הוא על־ידי שלטונות הארץ מצרימה.
[סג] 🔗
ידם הרעה של השלטונות פגעה לראשונה בעתון “האחדות” ועורכיו שבועות מספר לאחר אותו יום הפורענות המר (17 בדצמבר) של גירוש מאות הנפשות מיפו. הכתבה שנתקבלה במערכת בענין זה, רשומה בידי עד־ראייה, עוררה סערה. השאלה היתה אם לפרסם את התיאור המזעזע או לגנוז אותו. ואולם למרות הסכנה הברורה לגורלו של העתון — הוחלט, שאין לעבור בשתיקה על מעשה מעין זה. ומאז אותו יום הפרסום לא ידעו מנוחה בחרדתם לגורל העתון. כעין ענן כבר היתה תלויה על ראשיהם הצפייה לגזר הגורל. “לא היה ידוע לאיש — איך ומתי ישתפך הענן? מה החורבן שהוא יביא אתו?”
ובוקר אחד, כשבוע ימים לאחר פרסום הכתבה מיפו, באו פקידי הרשוּת, סגרו את בית־הדפוס וחתמו את דלתותיו בחותמת המשטרה, לאחר שהחרימו תעודות וטפסים של העתון. כמה ימים לאחר זה הוזמנו אל החוקר הצבאי העורך האחראי, זאב אשור, וחברי המערכת י. בן־צבי וד. בן־גוריון. ומאז סגירת העתון בי“ג בטבת ועד למאסרם של השנים, בכ”ה בשבט, היתה הפורענות צפויה להם יום־יום.
פרק זמן זה היה גדוש גזירות והתרחשויות, מאסרים וחקירות. על הישוב ובאי־כוחו באו ימי נסיון קשים והם עמדו בהם. עתה הוטל עליהם להתמודד עם אישיותו התקיפה של אחמד ג’מל פחה, וזיר הימיה התורכי ומפקד המחנה הרביעי, אשר נזעק בראש צבאו לחזית החשובה של מצרים, לכבשה מידי הצבא הבריטי. והוא גם שנטל על עצמו לעשות את חשבונה של המדיניות העותומנית עם הישוב היהודי הקטן בפלשׂתינה, הרה הסכנות בכוונותיו הלאומיות.
בדרכו מצרימה חנה בירושלים. הוא לא אמר די בדברי הנזיפה הקשים שהשמיע באזני הרבנים, שבאו לקבל את פניו בשם הישוב — אלא ציוה להביא לפניו שלושים ושנים מראשי הישוב, אשר לוקטו מן הערים והמושבות לפי רשימה שמית והועלו ירושלימה בלויית שוטרים מזוינים. שם הודיע להם ג’מל פחה, כי הם עומדים להישלח לקושטא, ללא הסברת הטעם שבפקודה זו. כתגובה על מכתב הבקשה שהוגש לו, כי יקבל שניים מן הצפויים לעונש החמוּר, את מ. דיזנגוף וא. ענתבי, נאות לקבל את ענתבי בלבד — יהודי ספרדי, אשר שימש במשך שנים רבות נציג “חברת כל ישראל חברים” בירושלים ובכשרונו המדיני הטבעי מצא דרך ללבם של השליחים התורכים ובימים המכריעים לגורל הישוב מילא שליחות חשובות.
שורת ההאשמות, שבהן הביע ג’מל פחה את יחסו לישוב, ניתנת למיצוּי באשמה עיקרית אחת: התבדלותם מעמי תורכיה האחרים, מבלי להיטמע בקרבם. הם נשארו נתינים זרים ברובם. יש להם סמלים מיוחדים, נוסף לסמלי המדינה — הדגל הציוני, בולי הקרן הקימת לישראל וכדומה. גם בית־משפט פנימי הקימו בקרבם ואין הם נזקקים למשפט הממשלה. ולא זאת בלבד, אלא הם אינם מלמדים את השפה התורכית בבתי־הספר שלהם ואינם מקשטים את משרדיהם ובתיהם הציבוריים בתמונות המנהיגים והמושלים התורכים. אחת ההאשמות העיקריות היתה מכוּונת כלפי השמירה העברית במושבות, שהיא מחוץ לתחום הפיקוח של הממשלה. וכל אלה גם יחד — עדות בהם לכוונותיהם ליצור ממלכה יהודית בחלק מתורכיה, ועל כך יעמדו המנהיגים היהודים לפני בית־דין צבאי בקושטא.
אמנם, פחד שוא היה זה הפעם. הענין נסתיים בפקודה שהשאיר ג’מאל פחה לפני צאתו לסואץ לשלוח לא שלושים ושניים אלא חמשה־עשר ולא לקושטא אלא לגליל. ובסופו של דבר נשלחו מספר אנשים לגליל לשבועיים ימים בלבד — ביניהם דוד ילין, ד"ר נ. טורוב, יהודה גרזובסקי, מנשה מאירוביץ, אברהם שפירא ואחרים. רדיפות הממשלה התורכית פסקו לזמן מה. הרוחות נחו. הושג אפילו היתר לשימוש בשפה העברית לחליפת מכתבים. דוד ילין נתמנה צנזור רשמי והוא כתב לציר האמריקני בקושטא, מורגנטוי, שהמצב משביע רצון.
מעניין לספר בהזדמנות זו, כי בספר פוליטי אמריקני על קורות יחסי אמריקה–ארץ־ישראל, שנתפרסם בושינגטון ב־1949 על סמך מיסמכים רשמיים שנשמרו לפני כן בסוד – מובאת במפורט שיחתו של ענתבי עם ג’אמל פחה לאחר מאסר מנהיגי הישוב, כפי שנרשמה בזכרונותיו של מ. דיזנגוף. לשיחה זו, שהספר מגדיר אותה כ“התפתחות הומוריסטית של מצב פוליטי רציני”, ייחס הישוב את המפנה לטוב שחל פתאום ביחסו של ג’אמל פחה. ואולם המחבר מוסיף הערה משלו, כי אין ספק שיש לזקוף את המיפנה המפתיע לא לחשבון אותה שיחה בלבד, אלא פעולת הנציגות האמריקנית בקושטא היא שמילאה בכך תפקיד מכריע. “קפיצות כאלו היו תדירות במצב רוחם הבלתי יציב של שליטי התורכים הצעירים — אומר הוא — אשר במבוכתם לא ידעו מה הקו שעליהם לנקוט”.
מתוך עצם השיחה אביא בזה כמה קטעים. ג’אמל פחה פתח בכעס ואמר לענתבי: “אתם, הציונים, זוממים לקרוע את שטח פלשׂתינה מעל הממלכה העותומנית ולייסד לעצמכם ממשלה מיוחדת תחת חסותו של כוח אויב. הדבר לא יקום! אגרשכם מכאן! את כולכם! ואעקור אתכם משורש בארץ הזאת לעולם!” אז קם ענתבי ועמד על רגליו. בהתרגשות אך בתוקף ענה: “כעותומני בנו של עותומני, אשר סבו נהרג במרד דמשׂק ועצמותיו קבורות כאן, על הר הזיתים בירושלים, אני מוחה נגד האשמה זאת!…” “אנחנו חפים מפשע — אמר בהמשך דבריו — כולנו זוכרים את הטובה אשר עשו העותומנים עם אבותינו גולי ספרד ולבנו מלא תמיד הכרת טובה לעם העותומני”. הוא הסביר לשליט התורכי כי מטרת הציונות היא לבנות את ארצנו ההיסטורית למען הדור הבא בחסות הדגל העותומני. וכאשר הצליח לשכנע אותו כי אמנם רק זו ולא יותר היא כוונת המפעל הציוני, שכך לפתע כעסו של ג’אמל פחה והוא אמר: “אני אתן לכם אדמות ממשלה לבנין מושבות, אעניק אוטונומיה מלאה לדתכם ושפתכם, ואעזור לכם להגשים את האידיאל הציוני בחסות הממשלה העותומנית”. על כך מיהר ענתבי לענות מתוך התלהבות: “אם כך הריני מכריז על הוד מעלתך כנשיא ההסתדרות הציונית ואני עצמי אהיה מזכירך הנאמן!” “אבל — הקשה עוד השליט בשאלותיו — לפי הידיעות המגיעות לאזני הרי כל יהודי פלשתינה הם אוהדי צרפת”. ועל כך ענה ענתבי מתוך פקחוּת וזריזות בלתי רגילה: “נכון הדבר, הוד מעלתך, אבל בנידון זה הרי אנו תלמידיך הנאמנים. הן זה לא כבר עמדת בראש הועדה הפרנקו־עותומנית, שמטרתה היתה ידידות בין שני העמים הללו. אם כיום הזה יש לך יסוד לשנות דעתך ולפני עיניך מטרה אחרת — הסבר נא לנו מה המטרה ונלך אחריך בעתיד, כאשר הלכנו בעבר”. “המטרה? — אמר ג’אמל פחה בודאות — היא לכבוש את מצרים! הנה אני שולח עתה את צבאותי לתעלת סואץ!” — “כך? — ענה ענתבי — אדרבא, כבוש־נא את מצרים ובנה מסילת ברזל במדבר, וכל היהודים יקומו ויחזרו למצרים…”
בסיומה של אותה שיחה, כאשר השליט פנה בשאלה אל ענתבי, כאל עותומני נאמן, על אופיים האמיתי של הנאשמים, אשר הוא עומד לשלחם לאנגורה, וענתבי הבטיח לו, כי הם חפים מפשע — ציוה ג’אמל פחה להביא לפניו את תיקיהם של ה“פושעים” וקרע אותם לגזרים.
[סד] 🔗
זמן מועט לאחר זה הכריזה הממשלה העותומנית רשמית על מלחמתה בציונוּת. ב־25 בינואר 19152 (י' בשבט) שלח בהא־אל־דין, שנתעלה בינתיים למעלת מזכיר המחנה הרביעי, לפירסום ב“החרות”, העתון היומי בירושלים בעריכת בן־עטר, הצהרה רשמית הגוזרת על כל פעולה ציונית ומבטלת כל הסתדרות או חברה ציונית ומצוה להחרים כל בול וכל שטר־ערך ציוני ובכלל זה גם את הבנקנוטים של אפ"ק, אשר קנו להם מהלכים בחיי יום יום. לאחר התיעצות של ראשי הישוב נעשה נסיון שלא לציית ולהדפיס אמנם את ההצהרה ולשלוח טופס אחד של העתון לממשלה ולגנוז את המהדורה כולה. ואולם הדבר נודע לבהא־אל־דין והוא עמד על מילוי הפקודה — והידיעה עשתה לה כנפיים בכל פינות הארץ והיתה כאבן כבדה על הלבבות. במסירת הידיעה מבעוד מועד לשלטונות, כמסירת ידיעות אחרות מהמתרחש בקרב הישוב, היה חשוד מנדל קרמר, אשר לשמו נתלותה הרגשת בוז ורחמים גם יחד.
הגזירה על שטרי־הכסף של אפ"ק היה בה כדי לערער עד היסוד את בסיס קיומו של הישוב ולהשבית לחלוטין את חייו הכלכליים, אלמלא עמדו לו ריוח והצלה מכספי הפוֹנד האמריקני, שהתחילו להגיע לארץ באניות מלחמה אמריקניות, אשר כל אחת מהן היתה כפלא ונס מן השמים.
והיד שהונחתה על הישוב הולכת וכבדה מיום ליום. ביחוד גברה הרעה לאחר שג’אמל פחה חזר אבל וחפוּי־ראש מתעלת סואץ, אשר בה נחל כשלון תחת נצחון. עתה חידש ביתר שאת את מלחמתו בציונות ובציונים. פרשת המאסרים לא תמה. לאחר מניה שוחט נאסרו בחיפה בעלה ישראל שוחט, מייסד “השומר” ויהושע חנקין, שהיו לו מהלכים במשרדי הממשלה והיה מקובל על פקידיה. את שניהם שלחו לירושלים, כלאוּם בחדרים מיוחדים ובתנאים חמוּרים, ועינוּ אותם בחקירות על מטרות הציונוּת ועל הפעולה הציונית בארץ־ישראל. ולאחר זמן קצר נגזרה עליהם גזירת גלות לאנטוליה. למניה שוחט עוד היה צפוי נוסף לכך משפט צבאי, באשמת ארגון הסתדרות צבאית בישוב. אותו זמן נאסר גם גרשון לומר, מנהל בית־העם בירושלים, שהיה מוסד עממי מקובל בציבור.
בראשית פברואר נערך לפתע פתאום חיפוש נמרץ בביתו של הסופר והעסקן מ. בן הלל הכהן בתל־אביב והוא נשלח לחקירה ירושלימה לפני חוסני־ביי — חוקר מיוחד שהובא מקושטא לעמוד מקרוב על ענייני הציונות וסכנתה. איש גס־רוח היה, מחרף ומגדף ואף מרים את ידו בשעה שנחה עליו הרוח. באותם הימים בא פתאום חוסני־ביי ליפו וקרא אליו לחקירה בבנין ב“סראיה” שורה מראשי הישוב לחוּגיו השונים וממשתתפי הקונגרס הציוני האחרון — את ד“ר י. לוריא, בצלאל יפה, ד”ר מוסנזון, יוסף אהרונוביץ ואחרים. ולאחר שחסן־בּק הידוע דיבר אתם קשות ואיים עליהם בעונשים חמוּרים, שׂמוּ אותם במעצר וערכו חיפושים במעונותיהם ושמונה מהם נשלחו ירושלימה, בהם ד“ר מוסנזון וד”ר לוריא ואחרים — ואליהם נלוה ד"ר י. טהון, לעזור להם ככל האפשר. הרשו להם לשבת בבית־מלון ולבוא יום יום לחקירה. למרות הגורל הסתום והעתיד המעורפל שררה רוח טובה במלון קמניץ, מקום ריכוזם של הנתבעים לדין, אשר בילו את זמנם בויכוחים וצחוק. המלון משך אליו אורחים רבים, למרות חשש המאסר הצפוי לכל הבא במגע עם הנאשמים בציונות.
בכ"ז בשבט רשם מ. בן הלל הכהן ביומנו כדברים הללו: “חוסני כבר הזמין אליו שנים־שלושה מהאנשים שהובאו מיפו. אבל חקר אותם אך מעט ואמר להם, כי עוד יוסיף לקרוא להם. בין הנקראים היה גם שיינקין. מר זרובבל רושם את כל פרטי החקירה אצלו למשמרת. חוסני־ביי מדבר אך תורכית והמתורגמן הוא הצעיר אלישר. מר שיינקין מספר בהתלהבות על דבר התשובות שנתן בעת החקירה, והוא מבטיח שדבריו עשו רושם על חוסני־ביי, עד כי הצענו בהלצה למר שיינקין ללכת לחוסני־ביי ולהציע לו שקל ציוני”.
ובהמשך לאותה הפיסקה כתוב לאמור:
“אסרו גם את בן צבי ובן־גוריון, שני צעירים מ”פועלי־ציון“, שנכנסו לאוניברסיטה בקושטא ולמדו שם משפטים”…
את שני האסירים החדשים לא שלחו למלון אלא לבנין המשטרה בעיר העתיקה. עוד לפני כן, מיד לאחר מאסרם, הובאו לחקירה בפני חוסני ביי. ובדין־וחשבון התמציתי שנרשם בערב שלאחר החקירה, סיפר ד. בן־גוריון לאמור:
“כשבאנו אליו ציונוּ להמתין לו בחדר הסמוך לחדר החקירה. כשרק נכנסתי לאותו חדר, נתקלתי בגליון ה”וולט" שהיה מונח על השולחן בחבילה של ספרים ועל גבם חוברת עם תמונתו של הרצל בחותם בית־העם ובפינה עמד סל קטן, מלא חוברות וגליונות “העולם” וזוג מוקים (גטרים) ביניהם. בתחילה נקרא אליו בן־צבי. אך תיכף שב אלי — הוא רק שאל על־דבר מלאכתו. כעבור זמן־מה קרא אותו שוב וציוה על השוטר המסתובב אצלו במסדרון להרחיקני מהחדר הזה, הסמוך יותר מדי אליו, ולהושיבני בחדר שלישי, שבו יושב השומר. זמן רב ניטל עלי לחכות שם. בינתים באו מרדכי בן־הלל הכהן ובתו. אחרי המתינם זמן־מה אמרו להם לבוא מחר בבוקר. מתוך שעמוּם יצאתי מחדרי התהלכתי במסדרון. אך באותו רגע נתקלתי בחוסני שיצא אז מחדר החקירה. הוא ציוה לשוטר שיסגור עלי את הדלת.
עברו כשעתיים. אך הזמן נראה לי יותר ארוך וממושך. לא ידעתי אם כבר נגמרה חקירתו של בן־צבי ומה נעשה בו. לבסוף נקראתי. בהכנסי לתוך החדר נפגשתי עם בן־צבי, שיצא אז מהחדר. חוסני ציוני לשבת. המזכיר בירר מתוך הניירות הרבים נייר אחד, כנראה זה ששייך לי. בין הניירות הספקתי לראות אחד כתוב תורכית ובתוך הכתב שנים או שלושה חותמות עברים.
חוסני שאלני לשמי, שם משפחתי ולבירור כינוּיי בן־גוריון. הוא שאלני אם שמי גרין או בן־גוריון. אני עניתי לו ששם משפחתי גרין, אך זוהי מלה גרמנית ובעברית אני נקרא בן־גוריון".
לאחר השאלות המקובלות על מספר שנותיו בתורכיה ומשלוח ידו, שאלהו על בית־הספר והמחלקה שם הוא למד בקושטא. כשנענה, כי עבר למחלקה השלישית, שאל אם יש לו קרובים בתורכיה וברוסיה. את התשובה שאין לו קרובים בתורכיה וכי כל משפחתו עודנה יושבת ברוסיה — הכתיב למזכירו בחשיבות מיוחדת. “ואחרי שאלות פורמליות אלו הציג לי ישר את השאלה: מתי התחבּרתי אל הציונים (זהו ביטוּיו)? ועל־ידי מי נבחרתי בתור ציר לקונגרס האחד עשר? אחרי שאלתו זו יצא מן החדר והניח למזכירו לקבל מפי את התשובה. עניתיו, שהייתי לציוני עוד ברוסיה ולקונגרס נבחרתי על־ידי חברי באמריקה. כששב חוסני שאל את המזכיר על תשובתי. עד הרגע הזה היה הכל כשורה, התיחסוּתו היתה נמוסית ואדיבה. אך ששמע את תשובתי על־דבר אמריקה, נתרגז ואמר: הלא כתוב שנבחרת בקושטא! עניתיו: כתוב שבאתי מקושטא, אבל בחירתי היתה באמריקה. על זה שאל בלעג (לאחר שסקר את לבושי הדל מכף רגל ועד ראש): “כלום לא היה להם באמריקה את מי לשלוח זולתך?” עניתיו: “כנראה שהם מצאו לנחוץ לבחור בי”. אז שאל איפה המכתב ששלחו לי על־דבר בחירתי. עניתיו, שזה היה לפני שנתים ואני לא שמרתי בידי את המכתב, אך יתכן שהוא נמצא בתוך חפצי בקושטא”.
כששאל איזה אגודה בחרה בי והתשובה היתה אגודת “פועלי־ציון”, והמזכיר התקשה ברישום, — הקריא לו חוסני את השם ברהיטות ובבהירות. "הבינותי שהשם שגור בפיו. הוא שאלני עוד פעם אם לא נבחרתי מקושטא. ביארתי לו שאי־אפשר היה שאבחר בקושטא, יען שאין שם אגודה כזאת כלל — אז שאלני מי הם עמודי התווך של “פועלי־ציון” פה בירושלים. עניתי: “אני”. ומי עוד? “חברי יצחק בן־צבי”. — “ועוד מי?” — “אני יודע אותו ואותי”. על זה התרגז מאד והתחיל לדבר על אלה הבאים מרוסיה לארצנו במטרות משלהם ובתוך דבריו השתמש במלה כלבים. אמרתי לו: “אדוני! אני אינני כלב, אני איש ישר ואל תעליבני”. הוא הפסיק תיכף את דבריו, אך חזר אחרי: “ישר! ישר!… ומדוע אינך מגיד את האמת אם אתה איש ישר?” — שאלני אחרי הפסקה קצרה.
– אדוני, כל מה שאמרתי לך זוהי אמת צרופה!
– אמת! אני יודע את האמת שלכם! — ענה לי בכעס.
– אם אינך מאמין לדברי — אַל תשאל אותי, אדוני! — אמרתי לו גם־כן בכעס.
נשתתק שוב ויצא מן החדר. נדמה היה לי שהוא שולח את השוטר לעשות חיפוּש בביתי. הוא חזר ושאל: “המכיר אתה את מפלגת השומר?” — עניתי לו שאין כלל מפלגה כזאת פה בארץ־ישראל. אז שינה את שאלתו: "היודע אתה את אגודת השומרים הקשורה למפלגת “פועלי־ציון”? — עניתי, שלמפלגת “פועלי־ציון” אינה קשורה אגודה כזאת. הוא התרגז מאד ושאל: “ומי הם מייסדי האגודה הזאת? המכיר אתה אותם?” אמרתי, שאיני יודע מי הם. הוא התקצף עוד יותר ואמר למזכיר: “הנה, רואה אתה, האנשים האלה לא יגידו את האמת, תן לו לחתום — וילך”. המזכיר נתן לי את הפרטיכל, קראתי וחתמתי. קמתי ללכת. אך אחרי חשבוֹ זמן מועט, שאלני שוב:
– הנאמת במוסד הנקרא" בית־העם"? כמה פעמים? ועל אילו עניינים? התחלתי להרהר בכדי להיזכר. אך הוא אמר לי:
– תוכל להגיד בקירוב, אין דבר.
אני נזכרתי ואמרתי לו:
– בבית־העם הרציתי שלש פעמים — פעם על־דבר הקונגרס, פעם על־דבר יהודי סלוניקי ופעם על־דבר ביטול ה“קפיטולאציות”.
המזכיר רשם ושוב חתמתי. אז פנה לשוטר שעמד בחוץ ואמר לו? “תביא אותם למשטרה עד שאתן פקודה אחרת”.
“יצאתי ויחד עם בן־צבי, שישב בחדר שני, הובאנו למשטרה”.
“הרושם שעשה לי — הוסיף ד. בן־גוריון בשולי רישום מהלך החקירה שלו — הוא של אדם גס, אך לא תקיף ביותר בגסותו. הוא ניסה פעם לאיים עלי ולבאר לי שהנהו יכול לעשות בי כאוות נפשו ולאלצני להגיד לו הכל. אני הצטחקתי על דבריו והוא הפסיק תיכף את איומיו ולא חזר עליהם שוב. כשהתחיל לחרף את הבאים מרוסיה במטרות מיוחדות והכתירם בשם כלבים, מכיון שעניתי לו — נשתתק ולא חזר לסוּרו. אך רגז כל הזמן והבליט, שמתיחס הוא אלי באי־אמוּן גמור”.
מימי מאסרו בירושלים ראוי לספר על פגישה אחת עם סטודנט ערבי צעיר בן ירושלים, מכּר מן האוניברסיטה בקושטא. “מה אתה עושה כאן, דאוּד אפנדי?” — שאל הערבי הצעיר, יחיא אפנדי, את דוד בן־גוריון, בראותו אותו בחצר ה“קישלה”.
– מגרשים אותי! — היתה התשובה.
ועל כך ענה הסטודנט הערבי:
– כידיד שלך אני מצטער, אך כערבי הנני שמח!" — אחד הגילויים המעטים של כבוד לאומי ערבי.
כיווּן חקירתו של י. בן־צבי לא היה שונה הרבה מזה של בן־גוריון. הוא נשאל גם על ראשי ההסתדרות הציונית בקושטא ובארץ־ישראל, והתשובה היתה:
– אני נכון לענות על כל השאלות הנוגעות אלי, אך לא בנוגע לאחרים.
גם כלפיו ניסה החוקר להשתמש באיומים ובדברי גסוּת תקיפים. מנהל בית־העם, גרשון לוּמר, הוּכּה בשעת החקירה, כשסירב למסור את שמותיהם של ראשי הציונים בירושלים. חקירתו של בצלאל יפה היתה מכוּונת בעיקרה לבולי “הקרן הקימת לישראל” ומטרתם. ד"ר בן־ציון מוסנזון נחקר על תוכן שם הגימנסיה “הרצליה” ועל מטרותיו של החינוך הלאומי. את מ. שיינקין האשים, כי נמצאו בביתו בשעת החיפוש שלוש חוברות של שקלים ומלתחה ועליה מגן־דוד. את הרב פישמן חקר לתולדות “המזרחי” ומנהיגיו. שאלותיו מאת מ. בן־הלל הכהן היו מכוּונות כלפי זכויותיו של ועד תל־אביב ומשפט־השלום העברי. מפי יוסף אהרונוביץ התכוין להוציא את שמותיהם של חברי מרכז “הפועל הצעיר” ומארגני קלוב הפועלים ביפו. החקירה גילתה את בוּרוּתם של השלטונות בענייני הציונות, ואולם גם את כוונתם הברורה לעקרה משוֹרש.
[סה] 🔗
האשמה הרשמית שהוטלה על י. בן־צבי וד. בן־גוריון היתה, כי יסדו חברה קונספירטיבית בשם “סיוניסטליק” שמטרתה מרד בשלטון העותומני לשם הקמת מדינה יהודית בפלשתינה.
בתקופת שבתם במאסר בירושלים ועד הישלחם מן הארץ, שבוע לפני הפסח, הצליחו לקשור יחסי ידידות טובים עם שומריהם, שהרשו להם לצאת העירה ולהמשיך בתפקידם בועד ההתעתמנות, אשר במשך ימי פעולתם בו עברו תחת ידיהם חמשה־עשר אלף מתעתמנים. וגם בימי המאסר הוסיפו לשמש מתורגמנים ומתווכים במשרדו של החכם־באשי בין היהודים הבאים להתעתמן לבין הפקידים התורכים והערבים, אשר לא רבים מהם ידעו את השפה התורכית.
למרות אוירת הפחד בישוב מפני מגע עם אסירי המלכות, עמדו בקשר עם חברי המפלגה ועם כמה מעסקני הישוב, אשר בניגוד לאחרים — באו לבקרם בבית־הסוהר, וביחוד א. ענתבי, שהיה אמיץ ונועז מאחרים ובעל קשרים טובים והשפעה על הרשות.
ובאחד מאותם הימים ערכו ישיבה של מרכז “פועלי־ציון” במלון אמדורסקי בירושלים, שהשתתפו בה גם חברים מתל־אביב והמושבות ומן הגליל (ישראל ומניה שוחט ישבו אז במאסר, מחכים לשילוּחם לאנטוֹליה). וישיבה זו ודיוניה היו לה בהמשך ערך מכריע בתהליכים החדשים בקרב היהדות על סף המפנה ההיסטורי שחל בקורותיה בשלהי מלחמת העולם. באותה ישיבה נתבררה דרכם של מנהיגי “פועלי־ציון” בחוץ־לארץ. והוחלט, כי אם אמנם יגורשו — ישימו פניהם מיד לאמריקה ויתחילו שם בפעולה לקראת העתיד, יחד עם חברי “פועלי־ציון” שבארצות־הברית. שתי המגמות העיריות לפעולה שצוינו באותה ישיבה היו: הקמת תנועה חלוצית לשם עלייה לארץ וחיי עבודה ושמירה בה, ויצירת גדוד עברי שיקח חלק במלחמה בבוא עת.
יש לדעת, כי החלטות אלו נתקבלו בשעה שמצבם של קומץ פועלי ארץ־ישראל היה נואש בכל המובנים, וביחוד במושבות. חוסר העבודה והרעב עשו בהם שמות יותר מבאחרים, כי מחוסרי־כל היו. וגם מבחינה פוליטית היו הם שעיר לעזאזל. ידוע אותו מעשה נורא שקרה במושבה פתח־תקוה, אשר במקום השומרים העברים מבני האיכרים שנדרשו, מסרו את עצמם שלושה פועלים גליצאים, נתינים אוסטרים, ובסופו של דבר נשלחו לדמשׂק ולאחר עינויים מרובים מתו שם השלושה, אשר לזכרם הוקם לאחר המלחמה בקרבת פתח־תקוה ישוב הפועלים גבעת השלושה. ידועה פרשת הרדיפות הקשות של השלטון, שהופנו כעבור זמן ביחוד כלפי “השומר” ועשו בו שמות.
האין זה פלא, כי דוקא ימים אלה היו ימי ליכוד־הכוחות מבפנים וצמיחת ארגונם של הפועלים מן השורש? בשנות המצוקה הללו נוסדו ונתחזקו ועדי הפועלים במושבות ומטבחי הפועלים. אז נעשה הנסיון החשוב של יצירת קומונת הפועלים בפתח־תקוה. בימי המלחמה והמצוקה הונח היסוד ליצירת ה“משביר”, בעיקר על־ידי מאיר רוטברג וצמח על אדמת כנרת, ותפקידו הראשון היה אגירת חטים מן הגליל ומשלוחם ליהודה. אז נתחשלה העזרה ההדדית גם בשטח הרפואי ונתגבש היסוד לקופת־חולים. מתוך היאוש והרעב צצו ועלו כוחות חדשים בקרב ציבור הפועלים, שעודדוהו וחיזקו את רוחו בהתלהבותם ומסירוּתם. נתגלה כוחה של האשה העובדת ונתגלה כוחם של יחידים.
בספרות העלייה השניה פזורים תיאורים לרוב מהוי הסבל והרעב וחישול כוחותיו של הפועל העברי בארץ־ישראל. בין השאר מסופר לאמור: “באחת מאסיפות־הפועלים המרובות אז בפתח־תקוה הופיע פועל אחד, אחד מני רבים, בהצעה לייסד קוֹמוּנה של כל פועלי המושבה ובנאום ארוך ונמלץ באידיש הסביר היטב את הצעתו שנת־קבלה ואף הוגשמה — לתקופה קצרה, כידוע. בעל ההצעה היה אדם צנום, בעל תנועות זריזות וזקנקנן שחור לו העשוי “קמץ”. לבושו נקי, אף כי הבגדים שעליו עוררו שאלה לגבי תקופת רכישתם, ועניבה לצוארו. זה היה אברהם הרצפלד, אשר סיפרו עליו בלחישה, כי הוא בקי ב”אותיות הזעירות" ודף גמרא אינו זר לו, ומפעם לפעם הוא סר לבית־הכנסת" (מ. צ’רקסקי, “ספר העליה השניה”).
מסירותו של הרצפלד בימים ההם באה לידי ביטוי במפעל הקמח, שהצריך עקשנות אין קץ — זה הקמח שהובא למען הישוב באניות האמריקניות וחלוקתו נמסרה לועדה ישובית מיוחדת בירושלים. וידוע המעשה כיצד נעלם א. הרצפלד יום אחד מפתח־תקוה ועלה ברגל לירושלים, אף כי לא היו בידו התעודות הדרושות לתנועה בימי החרום — וחזר כעבור ימים רבים בראש שיירת גמלים שהובילה את הקמח הנכסף, אשר בזכותו ניצלו פועלי המושבה ממות ברעב.
בימי הרעה שהחמירו והגזירות שנוספו והחיפושים שערכו חסן־בּק ואנשיו — נשמדו מכתבים ותעודות לרוב, שהיה בהם כדי לשקף את חיי הישוב והפועלים בימים ראשונים. אחת התעודות שנשארו לזכרון מאותם הימים הוא התזכיר ששלחו י. בן־צבי וד. בן־גוריון לג’אמל פחה בשבתם במאסר (י“ט באדר תרע”ה), ובו ביקשו להסביר לו, כי אזרחים נאמנים הם לממלכה העותומנית, אף ניסו לבטל את גזירת הגירוש:
“אנחנו התקשרנו לא רק לארץ־ישראל האהובה והקדושה לנו, כי אם גם אל הממלכה העותומנית הנותנת לאומתנו מקלט זה מאות בשנים. נסענו לקושטא ללמוד את השפה התורכית ונכנסנו למחלקת המשפטים של האוניברסיטה העותומנית, המשפט העותומני והלשון העותומנית. — — על יחסנו לתורכיה ולאינטרסים התורכים — נאמר בהמשכו של התזכיר — אפשר לשפוט על־פי המאמרים שפירסמנו בעתוננו “האחדוּת”. ואם למרות כל זה מאשימים אותנו בהתנגדות לאינטרסים העותומניים ובשייכוּת לאגודה נסתרת — אין זאת אלא מתוך אי־הבנה או ידיעות בלתי־ברורות ונכונות שגרמו לכך. אבל ביחוד מכאיב ובלתי צודק הוא העלבון שאנו מרגישים בעונש הגירוש שאומרים להטיל עלינו, מפני שזה מראה, כי מתיחסים אלינו כאל זרים ונוהגים בנו מנהג בני־נכר. אנו מאמינים, שיש לנו הזכות להיחשב לאזרחים עותומניים, ומפני זה אנו מבקשים מהוד מעלתך רק דבר אחד — להתנהג אתנו כמו עם עותומנים. ואם חושב אתה שיש בנו חטא אשר חטאנו — אנו מבקשים ממך להענישנו בתור עותומנים, והננו מוכנים לקבל את משפטך בכל חומר הדין”.
המכתב הזה נשלח לג’אמל פחה בדואר, מאחר שמושל ירושלים, אשר הבטיח תחלה למסרו בעצם ידיו — חזר בו מהבטחתו. כשחלפו ימים ללא מענה כלשהו, בא בן־צבי אל שלישו של ג’אמל פחה לשאול לגורלו של המכתב. השליש ענה לו, שאינו יודע דבר וכי מכתב מעין זה לא נתקבל. ואולם כשירד בן־צבי מן המדרגות והתקרב לשער היציאה מבית הממשלה, נתקל פנים אל פנים עם ג’אמל פחה, אשר פנה אליו ושאלהו מה לו פה? וכשענה, כי בא בענין הבקשה שהגישו להישאר בארץ, אמר ג’מאל פחה: “את בקשתכם קרעתי והשלכתי. אחד דינכם — ללכת מכאן. אין אתם יכולים להישאר בארץ הזאת כל עוד הנכם מחזיקים בדעותיכם”. על דברי בן־צבי: “אנו הולכים, ואף על פי כן הננו קשורים לעותומניה ונפעל בכל כוחנו לשוב לארץ הזאת”, — ענה לו המפקד: “פעלו ככל שתרצו, אתם לא תצליחו”. שוב ניסה בן־צבי לחזור על דבריו: “אנו רוצים להיות בעותומניה”. והמפקד ענה לו בהחלטיות: “לא, לעולם לא, הדבר לא יעלה בידכם!…”
מירושלים נשלחו למלון “בלה־ויסטה” (“יפה־נוף”) על שפת ימה של נוה־שלום — זה הבנין הגדול ביפו, אשר שימש תחנת ריכוז לכל המגורשים מן הארץ והיה עתה עזוב ומלוכלך וריחות צחנה עמדו בחללו. שוטר ניתן להם ללווֹתם מירושלים ליפו והם נאלצו לשכור להם עגלה על חשבונם. את הימים המעטים שעשו ביפו, עד בוא האניה “פירנצי”, אשר בה שוּלחוּ יחד עם גרשון לוּמר מצרימה — בילו בישיבות והתיעצויות עם ד. בלוך־בלומנפלד, בא־כוח קפא“י בארץ, ועם חברים מ”פועלי־ציון" ועסקני הישוב.
מ. שרתוק (שרת) מספר, כי בלווֹתו לאניה את שני החברים הקשישים ממנו, אשר קשר אתם קשרי ידידות והוקרה בימי לימודיו בקושטא, פגש בו דודו ברחובות יפו הצרים ולאחר שסקר בבעתה את השיירה הקטנה, — גער בו בתוקף, שימהר וישוב לביתו.
פרק עשירי: שלש שנות אמריקה 🔗
[סו] 🔗
1915–1918 שנות הכרעה ומיפנה היו לעולם ולאדם בו. שינויים גדולים חלו בהן במפת הארץ ותמוּרות מכריעות בגוֹרל עמים, במשטר מדינות בערכי חברה ובמוּשגי חיים.
ויותר מכל הוכרע בשנים אלו גוֹרלוֹ של עם ישראל. בשנות מלחמת העולם הראשונה, על רוב אכזריותה וזוועוֹתיה, שתה עמנו גם מיצה את כוס היגוֹנים שנועדה לו במיוחד, בעולם כולו ובארץ־ישראל. וזכינו, לבסוף, לקרן האור שזרחה עלינו מהצהרת בלפור ולבשוֹרת הגאולה ושיבת ציון.
ורצה הגורל, שבתקופה זו הרת ההתרחשויות המפתיעות, אשר היווּ מעין בקע בתהליכים ההיסטוריים של דורות — יועמד לפתע ד. בן גוריון, בגירוּשו הבלתי צפוּי מארץ־ישראל, על אדמת אותה הארץ, אשר עם היותה רחוקה משדה המערכה, שימשה במה חשובה, שעליה נתקשרו כמה חוּליות עיקריות של הדראמה היהודית הכבירה, זו שהתחילה בנחלי דם ודמע ונסתיימה בבשוֹרת הבית הלאומי. אמריקה הנייטראלית, אשר רק במאוחר נכנסה למעגל המלחמה, וגם אז לא הגיעו אליה רעם התותחים ולהבות האש ועל אדמתה לא נשפך דם — היא מילאה תפקיד מכריע, הן בפעולת ההצלה לישובים היהודיים בארצות החזית ובארץ־ישראל והן בהבהרת זכויותיו של העם היהודי עם השינויים שחלו בעולם בשלהי המלחמה — בגיבוּש כוחותיו, בכיווּן רצונו ובניסוח תביעותיו מאת ועידת השלום. ובתהליכים אלה, שנוצרו באוירה של חיים ציבוריים פורצים וגוֹאים, ונתלווּ אליהם פעולת הסברה גדולה וויכוחים פנימיים רבים, שעברו כסערה ברחוב היהודי על כל שכבותיו — היה ערך ברוּר וּמיוּחד לקולם של אנשי העבודה מארץ־ישראל. לתוך חייה הפוליטים של מפלגת “פועלי־ציון”, אשר מילאה תפקיד מסויים בהתפתחות הדעות והפעולות ביהדות אמריקה, וריכזה בקרבה את מיטב מנהיגיה של התנועה העולמית — הביאו שני השליחים מארץ־ישראל את ריח הארץ ורוּחה, את משאת נפשו של הפועל והשומר העברי, שנתגבשה תוך שנות הסבל והנסיון של החלוּציות בראשיתה. לא מקרה הוא, שפעולתם הראשונה על אדמת הארץ החדשה היתה בשדה־בראשית של הקמת “החלוּץ”, בהתאם להחלטה שקיבלו יחד עם חבריהם בארץ בימי מאסרם בירושלים. בה בשעה השקיעו עצמם בפעולה ספרותית, אשר מטרתה היתה להביא את ידיעת הארץ ורוּחה אל הקורא היהודי.
באמריקה נפגש ד. בן גוּריוֹן פגישה ממשית ראשונה, לאחר שבגרה מחשבתו הסוציאליסטית ונתגבשה הכרתו הלאומית, עם הכוחות השונים שהתווּ את דרכה של תנועת הפועלים היהודית על רוב זרמיה וגווניה, ועם המוני העם היהודי על ארגוניו השונים. כאן בא לראשונה בקשרי פעולה חשובים וחילופי דעות קרובים עם אישים מן המקוריים והבולטים ביותר שידעו את תנועת הפועלים היהודית, הציונות והעם היהודי. ברוכוב, סירקין, ז’יטלובסקי, ל. חזנוביץ, אז"ר, פ. רוטנברג, שמריהו לוין, ל. ברנדיס י. ל. מגנס ואחרים — היו שותפים לפעולה או בני־פלוגתא מקרוב, פנים אל פנים בישיבות, באסיפות ועל הבמות הציבורית או על דפי העתונות.
החלוץ הצעיר מבית־אבא שבפלוֹנסק, הפועל הרעב והקודח מפרדסי פתח־תקוה, איש המחרשה והרובה משדות סג’רה, העיתונאי על במת התנועה בירושלים, הסטודנט למשפטים בסלוניקי ובקושטא — הועמד לפתע פתאום בלב לבה של השאלה היהודית והויכוחים הגורליים שהסעירו את עולמה, בנקודת המוקד של הפתרון הציוני, ממש ליד האבניים של העניינים העומדים ברוּמו של עולם — תנועת הקונגרס היהודי וארגון הלגיון העברי, שהיו פרי פעולה ציבורית גדולה.
שלוש שנות המלחמה, על התהליכים הפּוֹליטיים המיוחדים שבהן והמאמץ העצום שנדרש לגיבוש רצונה של יהדות אמריקה ערב הופעתה של התביעה היהודית הגדולה כלפי העולם — השירו קליפות רבות מעל תנועות ואישים. התמצית והעיקר עלו על פני השטח לאחר מאבק רעיונות וכוחות במתח גבוה ומתוך אינטנסיביוּת רבה.
ובמערכה זו פרץ שמו של ד. בן־גוריון מתחומי האלמוניות ואף חרג ממסגרת הציבוריוּת של מפלגתו בלבד. מקומו נקבע מעתה בין מרחיקי הראוֹת והנועזים בתביעותיהם שבקרב המנהיגות הציונית החותרת לפתרון הסופי. ואת מקומו זה, צנוע בתחילתו אך ברור ויציב מראשיתו, רכש לו בכוח המקוריות שבאישיותו, ההחלטיות שבמחשבתו הציונית, ההעזה שבאופיו, והסגולה המיוחדת שניחן בה — לחתור ישר למטרה.
בתקופה זו חלה גם תמוּרה מכרעת בחייו הפרטיים. בשנות אמריקה אלו בנה את ביתו, בית של קיימא — והוא על סוף סיום שנת חייו השלושים ואחת.
ב־5 בדצמבר 1917 בא בניו־יורק בברית הנישואים האזרחיים עם פולה (פנינה) לבית מונבּז, ילידת מינסק, שהגרה עם הוריה בגיל צעיר לארצות הברית ובמות אביה ויתרה על רצונה ללמוד רפואה והיתה לאחות רחמניה וקיימה את עצמה בעבודתה. היא גרה במעונו של ד“ר אלסברג באיסט־ברודוויי, מול בית־החולים היהודי, אשר שם עבדה. ד”ר אלסברג היה אחד האישים הבולטים בקרב מנהיגי תנועות הפועלים היהודיות באמריקה, מידידיו הקרובים של ח. ז’יטלובסקי ופ. רוטנברג, וביתו הפתוח שימש בית־ועד לתסיסה הגדולה שנתגלה ברחוב היהודי ולאנשים הנושאים בה. אותה תקופה התרועעה עם אנשי הקבוצה האנרכיסטית (קבוצת אמה גולדמן), שהיו מבאי ביתו של ד"ר אלסברג. ושם נפגשה עם הצעיר המוזר, חבר “פועלי־ציון” מארץ־ישראל, סגוּר ושתקן וביישן בחברה, סוער באופיו ומקורי בגילוייו, אינו מהדר בלבושו ועצמאי בהליכותיו. ולאחר נישואיהם שכרו להם דירה קטנה בברוקלין, 631 באָטפוֹרד אָווניוּ.
באותם ימי הסער וההתלהבות, שבועות מעטים לאחר הצהרת בלפור, עוד היה שקוע ראשו ורוּבו בסיום כתיבת הספר הגדול “ארץ־ישראל” באידיש, שעליו עבד בשותפות עם י. בן־צבי יותר משנה. ב־15 בינואר 1918 נסתיימה כתיבת הפרק האחרון של הספר, וב־2 בפברואר יצאו חמשת הטפסים הראשונים שלו מתחת למכבש הדפוס. חדשים מעטים לפני כן יצא לאור הספר “יזכור”, מצבה ראשונה לחללי השמירה העברית, שבמהדורתו הראשונה השתתפו, מלבד י. בן־צבי וד. בן־גוריון, גם זרובבל וחשין. ב־26 באפריל (י“ד אייר תרע”ח) נרשם ללגיון היהודי. ב־28 במאי נשבע בתור חייל אנגלי וקיבל את משכורתו הראשונה. למחרת היום יצא עם מתנדבים רבים אחרים באנייה מבוסטון לקאנאדה, המושבה הבריטית. ב־1 ביוני 1918 הגיע למחנה הצבאי שבעיירה וינדזור, מקום ריכוזם של הלגיונירים היהודים, ושבועות מועטים לאחר זה הפליג מזרחה באנייה הבריטית “קולדונן קסטל”, אשר נשאה על סיפּוּנה מאות בחורים יהודים, מתוך אלפי המתנדבים, שנתלקטו מכל קצוי עולם למלחמה על שחרור הארץ.
יום צאתו חזרה לארץ־ישראל חל שלוש שנים לאחר שדרכה רגלו על אדמת הארץ החדשה.
לאמריקה הפליג יחד עם י. בן־צבי, לאחר שהותם מספר בארץ גירוּשם. כשעגנה ספינתם בערב פסח בחוֹפי מצרים — אסרוּם השלטונות המצריים כחשודים בריגול לטובת התורכים, באין בידיהם התעודות הדרושות. ורק הודות להתערבותו של ד. יודילביץ — בן ראשון־לציון ונציג חברת היין “כרמל מזרחי” במצרים, אשר בימי הרעה היה לאפיטרופסם ומגינם של הגוֹלים מארץ־ישראל — ניתנה להם הרשות לעלות על החוף. אניות הגירוש הוציאו אותם הימים מן הארץ פליטים יהודים למאות ולאלפים. לפי רשימותיו של ד. יודיליביץ באו לחופי מצרים בפרק הזמן שבין דצמבר 1914 וספטמבר 1915 כעשרים אניות, והן הביאו על סיפּוּניהן למעלה מאחד־עשר אלף נפש. מרביתם באוּ מחוּסרי כל, דוויים וסחופים ונעלבים עד עמקי לבם. הם שוּכּנוּ במחנה־ארעי באלכסנדריה, שהיתה כבר אז הומה מתכוּנת מלחמה. משני צידי תעלת סואץ עמדו מרוכזים הכוחות האויבים אלה מול אלה — צבאות תורכיה ואחר־כך גם גרמניה ואוסטריה מצד ארץ־ישראל, לעומת הצבא האנגלי מצד מצרים. על הדעת עלה כבר אז, כי אפשר שתהיינה תמוּרות מכריעות בעולם ובמזרח ולא מן הנמנע הוא, שאנגליה תנצח במלחמה וגוֹרל ארץ־ישראל יוּטל בידה.
אף על פי כן לא היו י. בן־צבי וד. בן־גוריון תמימי דעים עם י. טרומפלדור בעניין גדוד נהגי הפרדות, שהוא עמד אז בארגונו, יחד עם ז. ז’בוטינסקי. לילה תמים נמשך הויכוּח ביניהם ובין טרומפלדור ודעתם לא נתערערה. הנימוק העיקרי להתנגדותם לארגון הגדוד בשעה זו — היה, כי ארגון גדוד מעין זה, למלחמה בתורכיה בצד אנגליה, עלול לסכּן את שלום הישוב, בלי להבטיח לו שום דבר חיובי. הם ראו לעיניהם את הישוב בן שבעים וחמשת אלף הנפש, אשר גורלו בידי הממשלה התורכית לשבט ולחסד. אף לא היתה ערובה במשא־ומתן עם אנגליה, שהגדוד היהודי יישלח לחזית ארץ־ישראל. ביחוד הגבירה את התנגדותם הברית שבין אנגליה לרוסיה הצארית, אשר יחסה הרע ליהודים היה בדוק ומנוּסה. הם חשו, כי לא כאן מקומם — אלא במרכז יהודי גדול, אשר אפשר לגבשו לכוח בבוא־עת. וכיון שנגזר עליהם להיעקר מאדמת ארץ־ישראל בימי נסיון, החליטו להפליג לאמריקה ולנסות כוחם שם בפעולה למען הארץ, אשר הדאגה לגורלה מילאה את כל ישוּתם.
וכך, מדולדלים בגופם ובלוּיים בלבושם, אך נושאים אוצר כוחות גנוזים למלחמה לקראת העתיד, התרחקו מאדמת ארץ־ישראל. ורק כעבור שלוש שנים חזרו אליה במדים בריטיים של “לגיונירים” יהודים — והנה לפניהם ארץ אחרת, שונה לחלוטין מזו שעזבו.
[סז] 🔗
קורות השנים ההן בארץ־ישראל נחרתו עמוק בלבבות. מבעד למסך עשרות השנים עוד אחוּש, בתוך פקעת זכרונות ילדותי, את אימת השחוֹר ומועקת האכזריות של שנות מלחמת העולם. אזכור איך נעצרה הנשימה עם הידיעה על גירוש יפו. אראה את תמונת הגלוּת בשיירות הארוכות של פליטים הולכי רגל המתנהלים בכבדוּת ליד עגלות המשא. אשמע את זעקת היללה הנישאת על פני מרחבי החולות ובוקעת מבעד לענני האבק, בשעה שחבורות אנשי־צבא תורכים, רעבים ובלוּיים ויחפים, פושטים בקצות השיירה לשדוד מכל הבא ליד. פתח־תקוה לא היתה אלא תחנת ארעי — רק יחידי סגולה מבעלי־היכולת הצליחו להשתקע שם, משפחות משפחות בחדרים צרים, ברפתות ובאוּרווֹת. בחורשות כפר־סבא הוקמו שכונות־מגורים בסוכות אקליפטוס, אף בית־ספק לילדי מהגרים הוּקם כך. עגלות איכרי הגליל, רתומות לפרדות מדולדלות, התנהלו בסכנת הדרכים צפונה, בהובילן משפחות של ידידים ומכרים וסתם יהודים לתת להם חסות ופת־לחם.
חיי הארץ בשנות המלחמה וקורות האדם בה, הועלו לא פעם על הכתב בידיהם של עדים חיים צרופי יסורים, שעמדו בנסיון. ואין לספוג כראוי את רשמי התקופה מבלי לשתות, לפחות במעט, ממעיין זה, אשר מקומו נכבד בספרות העבודה של אנשי העלייה השניה.
עליזה שידלובסקי (קבוצת כנרת) מספרת מקורותיה וקורות קבוצת חברותיה מחות הלימוד לנערות בכנרת בהדרכת חנה מייזל. הן באו בסתיו 1916 לפתח־תקוה לקריאתו של א. הרצפלד, אשר פנה אל שרה מלכין בהצעה לארגן קבוצת חברות להנהלת מטבח הפועלים בפתח־תקוה. “היו אלה ימים של חוסר־עבודה ורעב, טרם התחיל “הפונד האמריקאי” את פעולתו בארץ. אנשים רבצו בחדרים, רעבים ומדוכאים. הרצפלד היה נוסע מפעם לפעם ליפו ומשתדל להשיג מעט חיטה לשכּך את הרעב. וגם אנו רעבנו”…
ערב אחד שכבו הנערות לישון על בטן ריקה, ולא ידעו במה להשקיט את הרעב שהציק להן מאד. לבסוף עלה בדעתן לחפש במחסן, — שמא נשארו שם מעט גריסים או עדשים. ואמנם, הן מצאו עדשים כמלוא הספל. “אז ערכנו כירה מאבנים, העלינו מדורה מענפי עצים יבשים ושפתנוּ סיר קטן ובו התבשיל, אותו זמן גרו כמה פועלים בקלוב והיו רעבים גם הם כמונו. אחד מהם היה נפוּח־רעב ממש. בשעה שהיינו יושבות ושומרות על האש לבל תכבה, ראינוהו מהלך הלוך ושוב על המרפסת — והחלטנו לקרוא לו לחלק אתנו את הסעודה. אך מרוב עייפות נרדמנו ליד המדורה. וכאשר התעוררנו לבסוף, הגיע אל אפּנוּ ריח העדשים, שהחלו נחרכים. בבוקר התעוררנו לקול צחוק האדיר של חברותינו למראה פנינו וידינו המכוסים פיח”.
כעבור זמן מה חזרה שרה מלכין משליחותה לירושלים להשיג מצרכים כל שהם למטבח־הפועלים. וגם הרצפלד בא מיפו והביא קמח. “מיד קפצנו על רגלינו מלאות מרץ, ועמדנו ללוּש ולאפות לחם. גם הוּשג באורח פלא מעט “קמרדין”, מין מיקפא עשוי מישמיש מיוּבש תוצרת סוריה וצורתו דומה לסוליות־עוֹר, ממנה בישלו ריבה חמוצה בלא סוכר. העלינו אש בכירים ואור בקלוב. השמועה פשטה חיש מהר במושבה ומכל צד נהרו אלינו. נפט לא היה לנו והשתמשנו בפתילת שמן. הלחם עוד היה בתנור וה”קמרדין" על האש — ועשרות אנשים כבר ישבו מסביב לשולחנות, מחכים. ומתוך צפיה החלו לשיר “טוב לחיות בארצנו”… שרו בהתלהבות, מעומק הלב. שרה מלכין, אשר לא ראיתיה אף פעם בוכה, עמדה מרחוק והדמעות זולגות מעיניה…"
במשך שלושה שבועות שלאחר אותו ערב, שוב לא היה כל דבר־מאכל במטבח, מלבד “בּוּרגוּל” (גריסי חיטים), והיו מבשלים אותו אחת ליום, צלחת דייסה לאיש ערב־ערב ובזה התקיימנו".
בחורף 1917 החלה פרשת עבודות הצבא בואדי־צרר. “ההתחלה היתה מתוך התנדבות והתלהבות, שהקיפה את כל הציבור. הכל ראו בדבר מעשה־חובה ואלה שנשארו במושבה ליווּ את ההולכים בהתרגשות וקנאה. ההולכים והנשארים גם יחד רקדו מחצות הלילה ויצאו כולם יחד הרחק מהמושבה”. אך תקופת ההתלהבות בעבודות הצבא חלפה מהר. היו אלו עבודות קשות מאד — חטיבת עצים בעיקר — ובתנאי חיים גרועים ופרועים. צללי אנשים החלו חוזרים משם, חולים ומדולדלים. ומשגברה המצוקה בקרב הפועלים, החל משא ומתן מייגע עם ועד המושבה על תשלום במזומנים לפועלים מכספי “הפונד האמריקאי”, שנתקבלו לשם עיבוד הפרדסים — תחת הפתקאות שבהן היו האיכרים משלמים עד עתה וערכן פחת מיום ליום. באותו זמן כבר הונחו בפתח־תקוה הגרעינים לשתי קבוצות פועלים, “אחוה” ו“עבודה”, והן גילו פעילות בועד הפועלים. וערב אחד, לאחר אסיפה סוערת רבת־משתתפים, הקיפו הפועלים את בית ועד המושבה ושני שליחים מתוכם, לוי שקולניק (אשכול) ונטע גולדברג (הרפז), מראשי ציבור פועלי פתח־תקוה באותם הימים, עלו לחדרי הועד אשר בקומה השניה, כדי לתבוע את שכרם של הפועלים. מיד נזעקו בני האיכרים מן המושבה — ופרצה קטטה בין שני המחנות. אותה שעה הופיעה במושבה חבורת שוטרים שליחי ה“קאימקאם” של יפו, אשר מאז אותו מאוֹרע שם עינו לרעה בציבור פועלי פתח־תקוה, היה פוקד את המושבה לעתים קרובות ותובע להביא את האשמים לפניו לחקירה.
השתלשלות הדברים לאחר אותו מעשה היתה טראגית מאד. על כך סיפר נטע הרפז בדבריו על פרשת שלושת הקרבנות, אשר על שמם נקרא משק גבעת־השלשה:
ב־8 באוקטובר (1917) נתקבלה דרישה מאת הממשלה המרכזית לאסור בפתח־תקוה ארבעים ושנים משומרי המוֹשבה. כל שומר היה אותו זמן בבחינת מרגל בעיני השלטונות. בשמירה בפתח־תקוה עבדו אז בני האיכרים עצמם, כי משכורת השומרים היתה קבועה ובטוחה והאיכרים לא חפצו להוציאה מידיהם. ואולם בבוא הפקודה על מאסר השומרים, פנה ועד המושבה אל ועד הפועלים ואמר להם, כי הממשלה דורשת ארבעים ושנים איש מאלה שהשתתפו אותו יום בסכסוך ובקטטה ליד בית הועד.
מיד נקראה ישיבה של המרכז החקלאי, שהיה קיים כבר אז ופעיל במושבות, ונערכה רשימה של הפועלים בעלי תעודות נתינוּת אוסטרית בפתח־תקוה — נתיני אוסטריה כנתיני גרמניה, אשר יד ביד אתן לחמה תורכיה, נהנו מזכויות מיוחדות ומחסוּתם של הקונסולים שלהם. ולאחר התיעצות נוספת הסכימו עשרה פועלים מבין הנתינים האוסטרים להסגיר עצמם בידי השלטונות… כשדרשו מהם למסור את שמותיהם של יתר שלשים ושנים השומרים והם עמדו בסירובם — עוּנוּ עינויים קשים ואכזריים, וזעקותיהם של המעוּנים נשמעו מקצה המושבה עד קצה. כבולים איש לרעהו ישבו לילה תמים תחת מטר הצלפות השוֹטים, אשר בידי השוטרים — ולא נכשלו בלשונם. בהתיעצות נוספת של חברי המרכז החקלאי, שהשתתפו בה י. שפרינצק, ל. שקולניק ואחרים — הוחלט כי נטע גולדברג יסגיר אף הוא את עצמו ויופיע לפני השלטונות בשם ציבור הפועלים.
“אך הסגרתי את עצמי — מספר הוא — הוברר לי, שנאסרנו בתור שומרי פתח־תקוה החשודים בריגוּל. מוּכּים, מעוּנים ואסורים בכבלים הובילונו ליפו. כאשר התיצבנו לפני הקאימקאם היתה שאלתו הראשונה: “האתם שומרי פתח־תקוה?” וכאשר הכחשנו, התרגז מאד ואיים עלינו להכותנו עד שנוֹדה על האמת. מוכתר פתח־תקוה היה נוכח בשעת מעשה. בחריקת שיניים הבטתי אליו, אך הוא לא ענה ולא תמך בדברינו. לבסוף הורידונו למרתף. ישבנו נשענים זה על זה כשעה, מבלי שהוצאנו הגה מפינו. לבסוף, הגענו לידי דיבור והתחלנו לדון בינינו אם לגלות לפני הממשלה את האמת ולמסור את שמות השומרים. אולם החלטנו לשתוק ויהי מה! — ובלבד שלא נגיע לידי מלשינות, אף אם זה יעלה לנו בחיינו. ובכל פעם שנחקרנו —עמדנו על טענתנו, שהיה סכסוך בינינו ובין המושבה בעניני כסף, וכי אין אנו שומרים. אך פקידי הממשלה גערו בנו ועינו אותנו בנימוק, כי בגלל סכסוך בעניני כסף לא היינו מגיעים אליהם, ורק ענין השמירה הוא שהביאנוּ הלום ועלינו לגלות את שמות יתר השומרים”.
“בכתב־האשמה הנמצא בידי — מסיים נטע הרפז את עדותו המרה — והחתום בידי המפקד הצבאי ביפו והקאימקאם נאמר: “אחד־עשר איש משומרי פתח־תקוה היהודים ואנשי החיל שבהם…” ותהי התעודה הזאת לעדוּת על מעשה־פשע, אשר בזמנים שונים ניסו לטשטשו ולהעלימו”.
האחד־עשר הועברו לדמשק והושמו שם במאסר יחד עם אחרים מנאשמי השמירה העברית, וכידוע מתו במאסר שלשה מהם, אשר לא עמדו להם כוחותיהם לשאת בכל הסבל והעינויים — שמואל שטריפלר, מנחם גרויליך והנריך מרינג. ו“כאשר חזרנו לעבודה במושבה והקימוֹנוּ את מחנה “מעבר” על הגבעה שנגאלה על־ידי הקרן הקימת, אמרנו: נקים יד ושם לשלושת החברים הנאמנים, אשר מתוך המושבה נלקחו לכלא ודמם, דם נקיים, נשפך בנכר”.
[סח] 🔗
פתח־תקוה לא היתה המושבה האחת אשר על מצוקת הרעב וחוסר־העבודה נוספה שם גם התנכרוּתם של האיכרים כלפי הפועלים והמהגרים. א. ציזלינג מספּר בזכרונות נעוריו מימי הגירוש מיפו, כי ניטלטל למושבה חדרה וגר שם בשכנוּתו של י. ח. ברנר ומשפחתו, שהיה אפוף גם הוא קדרותם של כל המהגרים: “איכרי חדרה גילו ברובם קשי־לב לגבי המהגרים. במושבה נפתח סניף “המשביר” (אשר אך נוסד אז) והוא מכר תבואה ממשקי עמק־הירדן וכן גם צרכי כלכלה אחרים במחירים נמוכים לפועלים, למורים וכו'. איכרי חדרה מכרו חיטה ודוּרה במחירים גבוהים פי שנים ופי שלושה. הדבר גרם להתרגזות גדולה בין המהגרים”.
“מדת המתיחות במושבה — מספר הוא עוד — הלכה וגברה עם השמועות על העברת המהגרים מכפר־סבא לצפון. בכפר־סבא, שמנתה אז כעשרה בתים בסך־הכל, התרכזו בימי הגרוש כאלף נפש מבין מהגרי תל־אביב ויפו, הם גרו בסוכות־ענפים וחיכו ל”גאולה". עתים אכלו דורה או חיטה מבושלת, כי לא היתה אפשרות של טחינה. יש שנפלו פצצות במושבה והפילו קרבנות. אולם גרועה מכל היתה מגפת הטיפוּס, שהפילה מאות חללים. האנשים היו שבורים, דווּיים, מדולדלים. וברנר היה מתוח בחרדת דאגה: "מה יהיה? מה יהיה? הם כולם — השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מידבקות, יבואו, ייפלטו מן הרכבת וישכבו כאן תחת השמים, מאכל לחורב־השמש ביום ולקרח ולטל בלילה, מאכל לקדחת־המקום, הקדחת הירוקה… שברי כלי־חרס, שאינם יכולים לזוז ממקומם, שאינם מוכשרים לעשות בשביל עצמם דבר, שום דבר… מי יאכילם? מי ישקם? מי ירפאם? מה יהיה? (מתוך סיפורו “המוצא”, מחיי המהגרים).
ואותו זמן ביקש ועד המושבה דרכים שלא לתת למהגרים להיכנס לתחומיה, מתוך נימוק שמא יביאו מחלות לתוכה.
מר ונואש היה גם מצבם של פועלי הגליל, שהיו מחוסרי עבודה. כולם נתלקטו בכנרת, במקום שם נעשו מעט “עבודות ציבוריות” להקלת המצוקה — ייבוש ביצות וסיקוּל הרים. למען “פועלי הביצה” נפתח מטבח על שפת הכנרת, אשר ריכז סביבו את הרעבים. התפריט הקבוע של המטבח, אשר ניהלה אותו קבוצת הבחורות הירקניות שישבו בחצר כנרת, היה “קמרדין” בלחם. המטבח נתפרסם בין פועלי הגליל בכינוּיו הרוסי “אובּז’ורקה” (זוללת). גם א. ד. גורדון הישיש היה בן מבקריו הקבועים. קבוצת כנרת הזמינתו להתארח אצלה, אבל הוא לא חפץ לפרוש מן הכלל ובחר להתענות עם ציבור הפועלים בכל יסוריו. אותה שעה היו מאות מהגרים מיפו, מבין האלפים שנתפזרו בצפון הארץ, יושבים בסוכות של מחצלות סמוך לים, מתפרנסים מלקט בשדות (בימי הפסח היה הדבר). משפחות מטופלות בילדים רבים היו אלה, מרביתם מדלת העם, רעבים וערומים ומדולדלים לאחר שנתיים של מלחמה. וכאשר העבירם ועד־ההגירה, שעם חבריו נמנו מ. דיזנגוף וח. קלוריסקי, לטבריה והוקצב להם רוטל קמח־דורה ליום — החלה פרשת המחלות ובעיקר מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים. בני אדם גועוּ ברחובות ומספר היתומים רב מיום ליום ואין דואג להם. אז התעורר יוסף בוּסל (ממייסדי דגניה, טבע בכנרת) — הרוח החיה בועד־ההגירה בגליל — והוא אסף כשלושים יתומים והביאם למושבה מלחמיה, ובעזרת המורים ז. כרמי (מעובדי החנוך הותיקים) ואשתו ז"ל ומזכיר ועד המושבה, הניח יסוד למעון לילדי המהגרים, שעבדה בו במסירות והתלהבות פרידה חומסקי — אחד המפעלים השופעים אור היה זה באפילת המצוקה.
מקצתם של המהגרים ניטלטלו למושבה סג’רה הרחוקה. ובבוֹא נ. בנארי, פועל בחוות סג’רה באותם הימים, לרשום את זכרונותיו מאותה תקופה, הקים בתיאורו מצבה נאה לזקן סופרי ארץ־ישראל, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שהיה גם הוא בין מגורשי יפו.
עם המהגרים שמצאו מיפלט בסג’רה היו כמה משפחות סופרים ומורים, בהם יעקב שטיינברג, אברונין, פפר, יש“י אדלר, מ. אזרחי־קריצ’בסקי ואחרים. גם יעקב רבינוביץ היה כאן אורח תדיר, אגב סיוריו בישובי הגליל. היה מופיע לימים מעטים, מרצה ברבים את רשמיו ורעיונותיו — ונעלם. באו גם הרופאים חיסין ופוֹחובסקי ואחרים מותיקי תל־אביב. וכך היתה פתאום סג’רה הנידחת למרכז התרבותי של המהגרים בגליל. “בעיקר המתה חצר החוה, שבה השתכנו משפחות אז”ר ופפר. אז”ר התקרב מאד אל פועלי החוה. בערבים היה נכנס למטבח הקבוצה, משתתף בשיחה, מלמד ניגון חסידי. היה שר בקול נעים, לבבי. שיחתו פשוטה ונלבבת וצחוקו תמים, ילדותי. למשפחתו הוקצתה דירה באחד המחסנים, בבנין מוארך ואפלולי. שם גם המטבח. ביום לא יכול לעסוק בעבודתו הספרותית ב“ביתו” ומסרנו לו את חדרנו. בחדר זה היה שולחן קטן וכסא צולע. על כסא זה ישב הזקן שעות רבות ועסק בעבודתו הספרותית ללא ליאוּת, מן הבוקר עד הערב. המצב הכלכלי בביתו היה דחוק מאד, מזונו דל ובגדיו בלוּ ונקרעו. היה פושט את כותנתו האחת לכביסה ולובשה שוב. אולם כל אלה לא דיכאו את רוחו האופטימית. ונוצרה סביבו אוירה מרוממת, מוסרית ואצילית".
ואין להיפּרד מעל ימים גדושי־סבל אלה, מבלי לשבּץ בהם לפחות משהו מגילוּיי אישיותו המזהירה של א. ד. גורדון באותה תקופה של פליטוּת ורדיפות, מאסרים ועינויים. הימים ימי חסן־בק בכנרת, לאחר שהוטל על הישוב החשד של קשר עם הצבא הבריטי, ימי החיפושים אחר נשק שערכוּ שליחיו והמאסרים והמכות והענוּיים.
“בבית אחד האיכרים במושבה אספו את האסירים ה”פוליטיים" (כך סיפרה בזכרונותיה חנה נשר, אחות ב. כצנלסון). "החדר היה מלא אנשים. אין מקום להניע יד. ובחדר השני — מכים. מדי פעם מכניסים איש אחר לחדר ההוא. מאחורי הקיר נשמעות צעקות — מכים… הבחורים שותקים. איש לא ידבר. כולם חשים, כי הנה בא הקץ. עתה ייגזר דינו של הישוב. יאוש בעיני כולם.
ובין האסירים גם א. ד. גורדון — נאסר או בא בעצמו? — לבחורים נדמה כי עוד מעט ויקחו גם אותו לחדר ההוא. בוחרים דוקא את הזקנים ונשוּאי־הפנים להכוֹתם…
אך הנה קם ה“זקן”, הרים את הידיים בתנועות ריקוד, צרד באצבעותיו, והתחיל לפלס לו נתיב בין הדחוקים, ומפיו יצא קול שירה:
"און אז מען צאפט־פוּן־מיר דאס בלוט ארויס,
מען מוטשעט מיך פאמעלאך,
לאך איך זיך גוֹט פון מיינע שונאים אויס
און זינג מיר גאר א פריילאכס…"
("כשמוצצים דמי בלי־די,
אויב מציק מאד לי —
אשחק אזי לכל שונאי,
וברננה ארקוד לי".).
עיני הצעירים הוסבו אל ה“זקן” השר. רעד אחז את כולם".
[סט] 🔗
נקל לשער כיצד עלול היה להסתבך גורל חייהם של מנהיגי “פועלי־ציון”, אלמלא גורשו מן הארץ ערב התקופה האיומה של רדיפות הממשלה התורכית וגזירותיה. רדיפות אלו, שפרצו בעקבות גילוי פעולת הריגול של קבוצת “נילי” לטובת הצבא הבריטי, ובמרכזה אהרון ואלכסנדר אהרנסון ואחותם שרה, הוּפנוּ קודם כל כלפי השומר והפועל העברי. אילו נשארו המגורשים בארץ לא היה בכוחם לפעול הרבה באותם ימי הדיכוי והחורבן, שלא ידע הישוב החדש דוגמתם. כאילו מן השמים הוציאוּם מתחומי הארץ בשעה שניטלה ממנה כל אפשרות של מעשה — והחזירום אלה רק כעבור שלוש שנים, בהיפתח לה שערי הבשורה והתקוה.
בערב שבועות תרע"ה (1915) הביאה האניה היונית “תמיסטוקליס” את שני החברים המגורשים, י. בן־צבי וד. בן־גוריון, לחוֹפי ניו־יורק, לאחר מסע של עשרים ושמונה ימים בים המוצף סכנות מלחמה. ההכנות והסידורים לקראת נסיעה זו היו כרוכים בקשיים רבים. החברים במרכז תנועת “פועלי־ציון” באמריקה, שהיקפה עוד היה מצומצם בימים ההם ואמצעיה מוגבלים, אמרו תחילה להסתפק בהזמנת חבר אחד בלבד, את י. בן־צבי, אשר שמו היה ידוע להם מספרוּת התנועה ומבמות כינוסיה. לבסוף הזמינו את השניים ודאגו לסידור תעודותיהם ולהוצאת הדרך.
בשעה שעגנה האנייה בחוף ניו־יורק לא בא איש לקבל את פניהם, כי בגלל שיבושי הדואר בעת המלחמה לא עלה בידם להודיע לחברים יום בואם וכל כתובת לא היתה בידיהם. כמרבית המהגרים היהודים, הובלו גם שני המנהיגים הצעירים ל“אי־הדמעות”, לבושי בלוֹיים ועל ראשיהם התרבוש האדום, אותו כפתה עליהם הממשלה התורכית. וכך, בבגדים אלה, שבהם יצאו מירושלים כאסירי מלכוּת עותומניה — הופיעו לאחר כמה ימים של שהייה ב“איליס־אילנד” במשרד “פועלי־ציון” בניו־יורק. והחברים תמהו למראה “הירמולקות התוּרכּיוֹת” של שני “השליחים מירושלים”. וולוול שורץ, חבר יקר־נפש, שהיה הרוח החיה במוסדות התנועה, המוציא והמביא, עשה מעשה מניה וביה והעלים את התרבושים מבעליהם, לבל יופיעו בהם ברחוב, ולא הצליחו לגלותם אלא כעבור חדשים רבים ב“אורינטל בּול” (הנשף המזרחי) המסורתי, שהיו עורכים חברי “פועלי־ציון” מדי שנה בשנה בימי החנוכה — והכנסתו מוקדשת לקופת המפלגה ולקפא"י.
במשרד “פועלי־ציון” בניו־יורק קיבלו את פניהם בחמימוּת. תנועת “פועלי־ציון” בארצות־הברית עוד היתה אז בראשיתה. תנועות הפועלים היהודיות באמריקה בראשית המאה — מקורן ושרשיהן בערים ועיירות של פולין וליטא, ארצות ההגירה היהודית. עיירות אלו הובאו אל הארץ החדשה על כל גווניהן וסערתן, עם הצעירים והצעירות קרוּעי־הנפש, המורדים במשטר השעבוד, אשר נעקרו ממולדת ישנה, משׂפה ומאורח־חיים של דורות. “פועלי־ציון” עוד היו באותם הימים חבורה לא גדולה, שאמצעיה אינם מרובים. אף על פי כן, נטלו על עצמם ברצון את הדאגה לשליחים מארץ־ישראל.
“הועדה הארצישראלית” של המפלגה — עליה הוטלה הדאגה לאנשי הארץ, לסיפוּק צרכיהם וניצול כוחותיהם. בינתיים גדל מספרם, מאחר שבא גם י. זרובבל ועוד קודם לכן א. חשין. אז הוּצע להם להירתם בעול עבודת המעשה של חיי המפלגה, שעמדה אז בויכוחים סוערים עם ה“בונד” ומפלגות אחרות לכיבוש לבבו של הפועל היהודי בראשית ארגונו בארץ החדשה. ואולם י. בן־צבי וד. בן־גוריון לא קיבלו את ההצעה. הם הביאו עמם תוכנית־פעולה משלהם, אשר נסתכּמה בימי שבתם במאסר בירושלים — התוכנית להקמת “החלוּץ” בארצות הברית ובקאנאדה. ותאבי מעשה לאחר תקופת הבטלה מאונס, ולאחר כל הנסיונות שנתנסו בהם, הכינו עצמם לפעולה החדשה של הכשרת הלבבוֹת בראשית ומן היסוד.
י. בן־צבי מספר בזכרונותיו: “בבואנו למשרד “פועלי־ציון” בניו־יורק, והחברים הקיפו אותנו והתחילו מקבלים את פנינו בברכות ובתוכניות פעולה למען המפלגה, — אמרנו, שבאנו לשם מטרה מסוימת, ובטרם ידונו בה לא נסכים לשום דבר. ומיד גם פירשנו לפניהם את המטרה: לארגן מקרב החברים קבוצות של חברי “החלוץ” (פיאנירן־ליגע) שמטרתן לעלות לארץ ולעבוד בה. ולשם כך אנו דורשים ממרכז “פועלי־ציון” שיסדרו למעננו “סיבוב” ברחבי אמריקה כדי לייסד בכל מקום את גרעיני “החלוץ”. החברים קיבלו רעיון זה בסבר פנים יפות. ואף כי מספרם היה מצומצם וצרכיהם מרובים — אחרי שהמפלגה כבר היתה קיימת שם עשר שנים — הקציבו סכום כסף להוצאות הדרך וארגנו את ה”סיבובים". חלקנו בינינו את מפת ארצות הברית ובלי להפסיד זמן נגשנו לארגון “החלוּץ”.
"את הקיץ הראשון שלנו בארצות־הברית הקדשנו להקמת הארגון החדש, אשר קראנו לו בשם “החלוץ”, — כך מספר י. בן־צבי במקום אחר. — "בשם זה נתפרסמו תקנותיו הראשונות. את התקנות והתוכניות שלחנו גם לאירופה, לפולין ולרוסיה, ושם נקלט הרעיון ולבש צורה יותר רחבה ועמוקה מאשר באמריקה. ואולם, רעיון “החלוץ” הובא על־ידי חברים ארצישראלים לאמריקה, והמפלגה הראשונה שהקדישה את כוחותיה להגשמת רעיון “החלוץ” — “פועלי־ציון באמריקה”.
בדבריו אלה העמיד י. בן־צבי עובדה היסטורית על דיוקה, מאחר שמאורעות מאוחרים יותר טשטשו את עקבותיה הראשונים.
[ע] 🔗
לא יתכן לספר על הדוֹר וקורותיו ועל אחד ופעלוֹ בו בלי לנסות ולהילוות, ולוּ גם לשעה קלה, אל זרם סוֹאן וגועש זה של “החלוץ” והיצירה החלוצית, אשר ערכה כה רב בתולדות התחייה של עמנו בדורות האחרונים.
אך הסתננה מבעד לשערים הנעוּלים והגיעה לארץ הבשורה החלוצית לאחר מלחמת העולם הראשונה, — כתב ב. כצנלסון לאמור: “מתוך המרחק המעורפל מבקיעות אלינו לפעמים רחוקות ידיעות מקריות ומקוטעות על דבר קיום תנועת “החלוץ”. ואנו — הלא מיום בואנו מחכים ומצפים לנפש חיה, למחנה רעים נאמן, אשר מאויי נפשם, רצונם וכוחותיהם יתלכדו עם שלנו”. ועוד כתב: “תנועה זו, תנועת “החלוץ”, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על־ידי שינוי עיקרי בחיי הפרט — נבדלת משאר התנועות הציבוריות בנות זמננו. היא אולי התנועה המעשית היחידה בזמננו, אשר במרכזה לא הפּרוֹגרמה אלא חיי אדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה. חייו, נסיונותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, חולשתו וגבורתו — הם הם עצם התנועה. — — קבוצות החלוץ צריכות להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסודרת ונמרצת, בהכשרה חקלאית ובלימוד השפה. עזרת־חברים זו היא אנושית וחיוּבית. ואותה התנועה, אשר תעבוד את העבודה הזאת, — יהיה שכרה ההיסטורי רב. שׂאוּ ברכה, אחים!”
הדברים נתפרסמו בקובץ “הארץ והעבודה” (תרע"ח) — ואולם הם נכתבו עוד קודם לכן, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, ונשלחו כאגרת בידי קצין־צבא יהודי מגרמניה אשר שירת בארץ, מתוך תקוה שיגיעו לחוּגי נוער יהודי בגולה.
כשנה לאחר זה, בבוא ב. כצנלסון להגדיר את מהותה של העלייה החלוצית, אשר פרצה בינתיים בסערה ונקבצה מעברים ומתוך הלהבות והחורבן זרמה בעליצוּת נעוּרים לחופי ארץ־התקוה, — העלה את הכוח היהודי החדש הזה על הבמה הרמה והנישׂאה ביותר של קורות העם: “זהו הגילוי העיקרי של אותו הכוח הפּוֹרה בחיי עם ועם, אשר בלע”ז ייקרא ריבולוציוני. ההיסטוריה, כביכוֹל, בגישתה להביא שינוּיים ומהפכות בחיי העם, בוחרת לה בבחירה נעלמה את שליחיה־נאמניה, עושי־רצונה, והם הם המתנדבים אשר בעם. אלה הם אשר בלבת־לבם, באויר חייהם רומזים לנו מקרב הדורות, מקרוב ומרחוק; אשר בחייהם ובמוֹתם ציווּ לנו את להט הדרוֹר, את אהבת העם, את קדושת האדם, את כליון הנפש לעתיד־לבוא ואת החובה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנועה הסוציאליסטית במאתנו מבלי רבבות החלוּצים אשר נהרו אליה מכל החוגים והמעמדים ובה הערו את נאמנות רוחם, את אש נעוריהם, את רעננות נפשם ואת ערוּת שיבתם. מה היו מבלעדיהם כל תנועת השחרור הלאומית בדורנו, או תקופת היצירה של הדתות בדורות הקודמים?" (קובץ “אחדות־העבודה” תרע"ט).
והאם יש לראות אך נסבות שבמקרה בלבד — ולא קו ישר אחד, לכל אורך הדרך, — כי האיש, אשר בו נתגשם למעשה המושג של מדינת ישראל, הוא היה בין המעטים, היחידים, שהגו את רעיון התנועה החלוצית עוד מלפני היותה וחילצו עצמם ליצירה למן ההתחלה.
ב“מאסף לתנועת החלוץ” (וארשה 1930, הוצאת מרכז הסתדרות “החלוץ” העולמית), יש מאמר בשם: “אמריקה שהקדימה את אירופה”. שם מספר י. בן־צבי: “בבואנו לאמריקה (ה' סיון תרע"ה) היתה לנו מיד ישיבה עם הועד המרכזי של “פועלי־ציון” ומסרנו להם את שליחותינו. ויצוּין לזכרוֹן, שלמרות הקושי הפסיכולוגי להתחיל בהכנות לעליה דוקא בזמן ששערי הארץ נעוּלים וסגורים בשבעה מנעולים, בשעה שהתבערה העולמית מסביב — מצאנו אזניים קשובות לרעיוננו בקרב “פועלי־ציון” האמריקנים. המפלגה יצרה לנו את היכולת לפתח תעמולה רחבה בניו־יורק ובערי־השדה וסייעה בכל כוח השפעתה ליצור את הסתדרות “החלוץ” באמריקה. המפלגה סידרה לבן־גוריון ולי “קאמפיין” רחב, אשר הגיע עד מרכזה של אמריקה מצד אחד — ועד דרומה מצד שני, והכיל גם את כל קאנאדה היהודית”.
למען יוּבן מה היו ממדי הימים ההם ובאיזו מידה היתה הפעולה בגדר של התחלת־בראשית — ראוי להביא כאן עוד קטע מאותה רשימה:
“בחלקי עלה לבקר בתעמולתי ל”החלוץ" שמונה עשרה נקודות, מלבד ניו־יורק. במשך המסע הזה נספחו 59 (חמישים ותשעה) חברים להסתדרות “החלוץ”. יחד עם החברים שנרשמו בניו־יורק ועם הנפש אשר עשה בן־גוריון בדרכו — עלה מספר חברי “החלוץ” וחברותיה עד 130–150…
כמעט כל המתנדבים הביטו על התנדבותם זוֹ כעל מעשה של חובה כלפי עמם וכלפי ציבור הפועלים בארץ. רובם התחילו ללמוד את השפה העברית. רבים ניגשו להכשיר את עצמם לעבודת האדמה, נכנסו לחות הלימוד היהודית הקיימת (ווּדבּין, בית־ספר חקלאי מיסודו של הבארון הירש) ונשׂכרוּ בתור שכירים לפארמרים אמריקנים…
“החלוּץ” האמריקני היה נסיון ראשון ו“החלוץ” האירופי בא שלש שנים אחריו. אולם תפקידו הריבולוציוני של החלוץ האמריקני בזמנוֹ ובמקומו לא היה נופל בערכו המהפכני מן החלוץ שבמזרח אירופה. עצם העובדה, שהרעיון נדלק בשני קצוי תבל בבת אחת, יש בו משום הוכחה נוספת למציאותה של אותה הסטיכיה המאחדת את העם האחד הזה, המפוזר ומפורר בין הגויים ואינו מאבד את שלימותו ואת תקוותו לשיבת שבותו".
מספר הנפש אשר עשו לרעיון “החלוץ” ולהגשמה עצמית אמנם לא היה רב, אבל מכל אלה שהלכו אחריהם — לא נשאר שום איש כמעט באמצע הדרך. מרביתם היו בבוא השעה לנושאי דגל ההתגייסות לגדודים העברים ובאו לארץ כלוחמים לשחרורה ונשתקעו בה כחלוצים עובדי אדמתם. כי עמוקת־שרשים ורבת להט נפשי היתה פעולת ההסברה של ד. בן־גוריון וי. בן־צבי בשליחות זו, אשר נטלו על עצמם. ולא רק בעל־פה הטיפו לרעיונם. שתי חוברות־הסברה קטנות שפירסמו באותם הימים — תחילה באידיש ואחר־כך נתרגמו הדברים לעברית — נפוצו לא באמריקה בלבד, אלא גם בגרמניה בתרגום גרמני ובפולין, רוסיה והארצות הסקנדינביות באידיש. “החלוץ פרינציפן און אויפגאבן” (החלוץ, עקרונות ותפקידים) ו“החלוץ, זיינע אויפגאבן אין יעצטיגן מאמענט” (החלוץ, תפקידו ברגע זה) — שתי חוברות אלו הן ראשיתה של ספרות “החלוץ” הענפה.
“יסודות החלוץ”, שנתפרסמו באחת משתי החוברות, מנוסחים בלשון של פרוגרמה מתוכננת — קצרים וקולעים יותר מן הפרוגרמה הכלולה בהחלטות הועידה הראשונה של “החלוץ” ברוסיה שנתיים לאחר זה (פטרוגארד, טבת תרע"ט — ינואר 1919) ומהחלטות המועצה הראשונה של אגודות “החלוץ” עוד קודם לכן (חארקוב, 1918). ערכם המיוחד — רוח המציאות של חיי הארץ החופפת עליהם.
יסודות אלה אומרים:
"החלוץ מציג לו למטרה ליצוֹר ולארגן את צבא־העבודה הראשון בשביל ארץ־ישראל. העבודה בארץ תתנהל על יסודות קואופרטיביים בצורת חבורות וקבוצות כיבוש ועבודה.
למטרה זו מאַחד החלוץ את כל אלה אשר גרמו אומר לעלות לארץ עם האפשרות הראשונה, לקשר את גורלם האישי בגורל ארצנו, והמכירים בעקרון העבודה הקואופרטיבית כיסוֹד לחברה החדשה בארץ.
“החלוץ” מארגן קבוצה מיוחדת לתפקידי שמירה בארץ־ישראל.
עליית החברים לארץ, ככל עבודת החלוץ — בידי הנהלתו הראשית.
עם הכניסה להסתדרות מתחייב כל חבר לעלות לארץ בשעה הדרושה ולסור למשמעת ההנהלה ולהוראותיה".
“מתן ארץ” — כך קרא “ספר החלוץ” (בהוצאת מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ת"ש) את הקטע מדברי ד. בן־גוריון מתוך החוברת “החלוץ, פרינציפן און אויפגאבן”:
"מולדת — אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת־אפים.
מולדת — זוהי יצירה היסטורית ומפעל קוֹלקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות.
לא בכסף ולא בזכויות — בעבודתנו נכבוש לנו מולדת. את ארצנו נקבל לא מידי ועידת השלום או העם השליט — אלא מידי העובד העברי, שיבוא להתערות בארץ, להחיותה ולחיות בה. ארץ־ישראל תהיה שלנו, כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה בעבודה — זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי האומה, בוני הארץ ושומריה".
קטעים מעטים בלבד הם מתוך הדברים הקצרים — שני עמודים ולא יותר, המהוים את אחת ההגדרות הממצות ביותר שיש בספרותנו לזכותו של העם היהודי על הארץ ומתוים את הדרך החלוצית להגשמת הציונות.
[עא] 🔗
חוברוֹת “החלוץ” לא היו העבודה הספרותית האחת, אשר לה התמכרו ד. בן־גוריון וי. בן־צבי בשנות שליחוּתם באמריקה. בעבודתם המשוּתפת העשירו באותה את הספרוּת הציונית בשני מפעלים מקוריים, ראשונים במינם, שנתפרסמו גם הם באידיש והיו חידוּש גמוּר בספרות הציונית, והם מספרי היסוֹד המעטים, שעליהם התחנכה התנועה. “יזכור” — חייהם ומוֹתם של קרבנות השמירה העברית במושבות ישראל. זוהי ראשיתה של ספרות הגבורה העברית החדשה, מתוך מגע ישיר ונסיון אישי, ומתוך עושר של חויות רעננות, בעוד הפרשה כולה רוטטת חיים ומות והחידוש הגמור שבה עודנו מסעיר כל נפש יהודית ומדליק את זיק הגאוה הלאומית המהבהבת במסתרים. להט עצור עולה מכל דף ומכל שורה שבספר ותוגה רבה נסוּכה עליו. ציורי הלך־הרוח, של הצייר מיכאל לאעבּ, מגבירים את חויית המגע עם ספר הזכרון הזה, שלא היה עד אז כדוגמתו בספרות הציונית. מנורה הפוכה ונרותיה הכבוּיים נוטפים דמע, — כך פותח הספר. “יזכור — עלים בודדים, נרוֹת־נשמה לחיים צעירים שנקטפו. בדממה, בין פרדסי יהודה מוּצפי השמש, בין הרי הגליל המעורפלים ושדותיו הירוקים — שם שרתו הבנים הנאמנים של העם את רעיונם. ובצנעה, בכל לבם, במסירות נפש, טווּ את החוטים הראשונים של המחר. ועל ראש ההר, אשר ממנו מתגלה המראה הנהדר של העתיד העולה, עם הגב אל המדבר שם סללו את הדרך החדשה — ושם מצאו את קבריהם”.
ההקדמה למהדורה השניה של ספר “יזכור” (ניו־יורק, ערב סוכות תרע"ז) בהוצאת הועדה הארצישראלית (פאלעסטינא־קאמיטאט) של “פועלי ציון”, פותחת במלים אלו: “צדקתנו מוכרחת קודם כל למצוא את הגנתה בתוכנו, מעצמנו…” והמוֹטוֹ להקדמה ולספר כולו: “בראשית היה המעשה”.
מהדורה זו, המורחבת (190 עמודים) וההדוּרה, — תבנית אלבומית וכריכת עור שחורה עטורה כסף — שנפוצה בארבעה־עשר אלף טפסים, רישומה היה רב בקרב שכבות רבות של יהודי אמריקה. הקובץ פותח בפרקי זכרונותיו של ד. בן־גוריון “מפתח־תקוה לסג’רה” (נרשמו בניו־יורק, ערב פסח תרע"ו, 25 עמודים) שהיו במרוצת הזמן לביטוי הקלאסי הממצה אשר בספרותנו להוי ראשית העלייה השניה. לכל אחד מן השומרים שנפלו — קורנגולד, ש. מלמד, ב. שוייגר, י. ניסוב ואחרים, — מוקדש מדור מיוחד, מלוּוה תצלומים וציורים. המוֹנוֹגראפיות ורשימות הזכרון נכתבו בחלקן בידי העורכים עצמם, ובחלקן לוקטו ותורגמו מעיתונוּת ארץ־ישראל וספרותה, בעיקר מן “האחדוּת” ו“הפועל־הצעיר”. רבות מהן כתובות בידי י. ח. ברנר, יעקב רבינוביץ, ר' בנימין ואחרים מן האישים המרכזיים בספרוּת הארץ בימים ההם. המהדורה השניה, שיצאה כחמשה חדשים לאחר הראשונה (80 עמודים), כינסה גם ממה שנתפרסם במהדורה העברית של ספר “יזכור”, אשר יצאה בינתיים בארץ־ישראל ושימשה כעבור שנים אחד המקורות לספר “השומר”.
בשער הספר מביעים העורכים, ד. בן־גוריון וא. חשין, את צערם על שמפאת היעדרם מניו־יורק לא יכלו שני החברים האחרים, י. בן־צבי וזרובבל, לשתף פעולה אתם כבמהדורה הראשונה. על רקע זה עלה ענן בשמי הידידות הטובה וקשרי האחוה של שני הרעים, שלא נפגמה בפעולה המשותפת ובחיים בצותא במשך שנים. על כך סיפר י. בן־צבי בזכרונותיו: “בקיץ 1916 היה סכסוך ביני לבין בן־גוריון. אני נסעתי אז לכמה חדשים לושינגטון ובאותו זמן הוציאו בן־גוריון וחשין מהדורה שניה של “יזכור”, נשענת כמעט כולה על ההוצאה המקורית — ואף על פי כן, לא מצאו לנכון לשתפני או להזכיר את שמי על ההוצאה השניה. לאחר שחוּסל הסכסוך המשכנו לעבוד יחד על “ספר ארץ־ישראל”. עבדנו איש איש על פרקיו ואחר־כך צירפנו אותם יחד”.
[עב] 🔗
“ספר ארץ־ישראל”, מפעלם השני של י. בן־צבי וד. בן־גוריון בימי גירושם מן הארץ —הוא נכס ספרותי בעל ערך מדעי, שהביא לראשונה את ידיעת ארץ־ישראל להמונים וקירבה ללבם. בהמשך לאותו פרק זכרונות מפעולתם להפצת רעיון “החלוץ” באמריקה, מספר י. בן־צבי: “בחורף שלאחר זה (1916) בשלה אצלנו התוכנית לחבר ספר מקיף על ארץ־ישראל. היה בדעתנו להוציאו בעברית, ורק אחר־כך, כשלא נמצא מוציא לאור בעברית — תרגמנו אותו לאידיש, כל אחד את חלקו. תוכנו של הספר היה היסטורי־גיאוגרפי־אתנוגרפי (בשער הפנימי כתוב לאמור: ארץ־ישראל בעבר ובהוֹוה. גיאוגרפיה, היסטוריה, תחוקה, אוכלוסיה, חקלאות, מסחר ותעשׂיה). בצאתו, עשה הספר רושם רב. כאמור, ניהלנו משא־ומתן עם ההסתדרות הציונית הכללית באמריקה על הוצאתו בעברית, אך לא נענינו. אז נאלצנו להסכים להוציאו לתועלת הקורא הרחב באידיש — כפי שהוצע לנו על־ידי הנהלת ה”פלשתינה ארבייטער קאמיטעט“, היא הקפא”י באמריקה.
כשנה ורבע עבדנו על הספר. היות וקופת הקפא“י היתה ריקה, ערכה הנהלתה פעולת החתמה מוקדמת בתשלום מראש, וכך ניתנה לנו האפשרות לקבל משכורת זעומה לצורך המחיה. ולאחר שהספר יצא בדפוס (אנחנו היינו כבר אז בגדוד העברי) התקשרו החברים עם העתון “טאגעבלאט” (אח"כ “מארגן ז’ורנאל”) והוא הזמין עוד ארבעת אלפים טפסים”.
ש. בונצ’יק, מזכיר קפא“י, שטיפל למעשה בהוצאת “ספר ארץ־ישראל” ומכירתו וליוה אותו מראשיתו, מספר, כי הוצאת הספר, המקיף כ־ 500 עמודים גדולים ומלוּוה 80 תמונות מובחרות, מהן עתיקות ונדירות, ושלוש מפּוֹת, בהן מפה מיוחדת של אזור הנגב — עלתה עד 15 אלף דולר. אך הוא נפוץ ב־25 אלף טפסים וכיסה את השקעתו. נוסף לכך הדפיסו כעבור זמן הדפסה מיוּחדת בת 50 טפסים של אחת המפּוֹת שבו והן נפוצו בכל מוסדות תלמוד־תורה שבמדינה. ואולם בטרם יצא מכרו המו”לים ל“טאגעבלאט”, בעריכת בובליק, חמשת אלפים טפסים בדולר אחד הטופס במזומנים למפרע. ואולם משחזר מחופשתו המבקר הספרותי של העיתון, ג. זליקוביץ, וקרא את הספר, עורר רעש גדול במערכת בגלל נימת בקורת־המקרא אשר גילה בפיסקא מסויימת של אחד ממאמרי י. בן־צבי. העיתון חזר בו אז ודרש את הכסף, שהוצא בינתיים, ורק לאחר משא־ומתן מייגע חוּסל המשבר והעסק עלה יפה.
אופיינית היא העובדה, שהמו"לים ראו צורך להצטדק בשער הספר כלפי הקורא בהודיעם לו, כי בעצם אין להם עניין בפעולה ספרותית וכי תפקידם הוא לסייע ליצירת מוסדות הפועלים בארץ־ישראל ולדאוג לקיומם. ואף על פי כן, ראו חובה לעצמם לתת להמונים יצירה מסוג זה, שלא היתה בנמצא כלל בשפת אידיש.
את עצם הספר מגדירים המו"לים כעבודה מדעית מדויקת, אשר מלבד הידיעות על עבר והוֹוה, כוללת היא סיכּוּם מפורט של האפשרויות הגדולות הטמונות בארץ לבניינה המחודש ולהתפתחותה לשם יצירת “בית לאומי” — עם צאת הספר קנה לו כבר מונח זה מקום יציב ובטוח במושגים הציוניים החדשים.
הספר יצא לאור בט“ו בשבט תרס”ח והוקדש “לזכרון חברנו ורענו דוב ברוכוֹב עליו השלום”. נוסח זה של ההקדשה שנכתב ונדפס בעברית מעבר לשער, יש בו כדי לגלות את הקשר האינטימי לחבר ומנהיג, אף כי גם בר־פלוגתא בכמה נקודות, שהיה עם המחברים בראשית העבודה והלך לעולמו לפני סיומה.
כמוטו למפעלם בחרו בשלשה פסוקים מספר במדבר (י"ג, 18–20): “…וראיתים את הארץ מה הוא, ואת העם היוֹשב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין…”
תוכנית הספר עובדה ונערכה על־ידי שני המחברים במשותף, וכן ערכו יחד את ששת פרקיו, אשר כל אחד מהמשתתפים כתב שלשה מהם כתיבה עצמאית. פרקי ד. בן־גוריון הם: קוים היסטוריים וגיאוגרפיים כלליים על ארץ־ישראל, חוקת הארץ ומוסדות החוק, הישוב בכללו. פרקי י. בן־צבי: היסטוריה, גיאוגרפיה ומחקר הארץ.
מעניין לציין במיוחד שורה של מונוגרפיות הכלולות בספר על ערים וישובים עתיקים: יפוֹ, לוד, רמלה, עזה, באר־שבע, עקבה (אילת, עציון־גבר), חיפה, עכו נצרת, בית־לחם, חברון, שכם, צור, סאלט (קיר מואב) ועוד. מונוגרפיות אלו שימשו אחר־כך חומר הסברה ולימוד בבתי־הספר ובעתונות. עם כיבוש יפו, למשל, על־ידי הצבא הבריטי, העתיק “הצפירה” מן “התורן” מאמר על יפו הכתוב בידי ד. בן ־גוריון וכלול בספר “ארץ־ישראל”.
ולא ארץ־ישראל כשלעצמה הוא הנושא של הספר, אלא היא ניתנת כאן במסגרת ארצותיה השכנות ותורכיה. וכשאתה מדפדף בספר ועוקב אחר עובדות ומספרים, מקורות וסיכומים, עולה מבין דפיו ערך העבודה השקדנית העצומה שהושקעה בו, מתוך יסודיות ורצינות.
בהקדמה לספר מעירים המחברים, כי העם היהודי שר על ארץ־ישראל ובכה עליה יותר מאשר ידע אותה. בכל הספרות העשירה של מחקר ארץ־ישראל אינו ניכר כמעט חלקם של יהודים, על כל פנים אין למצוא בה אפילו עבודה אחת של יהודי בשביל יהודים, שתצרף תמונה כוללת ושלימה על ארץ־ישראל בעבר ובהוֹוה. כיצד יתכן הדבר, שמדע ארץ־ישראל יופקר כולו בידי חוקרים זרים בלבד, בני הדת הנוצרית, אשר גישתם והסברתם בהכרח היא חד־צדדית. ולא תפקידם של יחידים הוא, אלא של כלל החוקרים היהודים העובדים בשדה המדע היהודי.
הקדמת המחברים חדורה אש ציונית סוערת. ההקדמה פותחת בדברים אלה:
"הדבר, שהיה משך אלפים שנים תקוה ואמונה — הפך מציאות. חלומו הגאה של הנודד הנצחי לשוב ולהיות עם עצמאי בארצו — עומד להתגשם. עם וארץ — עם נידח וארץ עזובה — קמים תחית־המתים.
הכוח הגדול ביותר בעולם, שצבאו כבר כבש את כל יהודה ופרש את דגלו על חומת עיר־הנצח ירושלים, הצהיר רשמית על זכותו של העם היהודי על ארץ־ישראל כביתו הלאומי…"
כך מביאים אותנו דברי ההקדמה של “ספר ארץ־ישראל” עד שערי תקופה חדשה בציונות, בחיי העם ובמעמדו הבינלאומי.
יהדות אמריקה, שלא עברה עליה הכוס כעל יהדות אירופה, היתה באותה תקופה בית־היוצר לרעיונות גדולים ולממדים חדשים בפעולה לפתרון גורלו של עמנו. ומקרב קבוצת המנהיגים היהודים, שהעלו בעוז על הבמה היהודית את תביעת הבית הלאומי — בקע קולו של ד. בן־גוריון.
תקופה זו של עבודתו השקדנית והמתמדת לצרכי כתיבת הספר, אשר ככל עבודה מדעית היא מרתקת אל הספריה וחדר־העבודה; תקופת השינויים המכריעים בחייו האישיים בבנותו בית־משפחה; תקופת הסערות הפוליטיות הגדולות במחנה היהודי בימי הצהרת בלפור, שבהן לקח חלק ער ופעיל — היא גם התקופה, שבה חי באינטנסיביות ובלהט את בעיות הגדודים העבריים וערכם הפוליטי בשעה המכרעת.
פרק אחד־עשר: בחזית הקונגרס היהודי 🔗
[עג] 🔗
יש תקופות גדולות בחיי עמים, אשר גם אם הכוחות המפעילים אותן נובעים ממעמקי ההוייה ומשרשי התהליכים ההיסטוריים – רק צירופי נסיבות מקריים מכוונים את גילוייהם וקובעים את דרכם למעשה.
הצהרת בלפור וכל שקדם לה – תקופה דרמטית זו, שבה חל המיפנה המכריע בדרכי גאולת ישראל – אף כי מקורה בזעזועים הכבירים בחיי עמנו ובקורות העולם בגיא־החזיון של מלחמת העולם הראשונה, רק בנס נוצרה ובחוט השערה היה תלוי הדבר אם תבוא לעולם אוֹ לא תבוא כלל. בחבלי לידתה מילאה יהדות אמריקה תפקיד נכבד מאד. ובמלחמה הציבורית הגדולה, שהתלקחה על הבמה היהודית מתוך סערה שלא ידעה יהדות אמריקה עד אז כמותה – היה ערך מיוחד לקולה של תנועת “פועלי ציוֹן” אשר בנסיבות הזמן התרכזה חבורת מנהיגיה ומַתוי דרכה של התנועה העולמית על אדמת ארץ ההגירה. ומקרב חבורה זו, אשר לא בכל היתה מאוחדת ושלמה וויכוחים קשים התגלעו בה מבפנים – בקע קולֹו של ד. בן־גוריון בצלילו העצמאי, הברור והתקיף.
רוב הספרות הסוערת והדרמטית בפרשה הזאת – כספר החתום היא בפני הקורא העברי, גנוזה בארכיונים זרים, הרחק מאתנו, ובכרכי עתונים אי־שם בספריֹות. באחד הספרים הדוֹקוּמנטרים על יחסי אמריקה וארץ־ישראל מאז 1832 (שנת מינויו של הפקיד הקונסולרי הראשון בארץ־ישראל) – יש פיסקה המספרת בערך כך:
בימי מלחמת העולם הראשונה עמדה קבוצת המנהיגים הציונים באמריקה, המרוכזת מסביב לאישיותו של ל. ברנדייס, בקשרים מתמידים עם ד“ר ויצמן בכל שלבי המשא־ומתן שלו עם מיניסטריון המלחמה הבריטי. הם קיבלו למעשה את עובדת מנהיגותו של ד”ר ויצמן, אף כי לא היה לו מעמד רשמי זה מטעם האכסקוטיבה של ההסתדרות הציונית העולמית. לפני אפריל 1917, בתקופה המכרעת לגורל המלחמה, הגבירה תמיכה זו של יהדות אמריקה לאין ערוך את השפעתו של ד"ר ויצמן על דעת הקהל הבריטית, שתלתה תקוות גדולות בכניסת אמריקה למלחמה. וגם לאחר שאמריקה שלחה כבר את צבאותיה לשדה הקרב – עוד היתה בעיית הרוח הקרבית מעבר לאוקינוס והלהבת הלבבות לנצחון במלחמה אחד העניינים שהעסיקו את המנהיגים הבריטיים. באנגליה נתנו ערך רב להשפעה היהודית על יצירת דעת הקהל האמריקנית. לוֹיד ג’וֹרג‘, ראש הממשלה באותו זמן, אמר בעדותו לפני הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל בשנת 1937, כי הגברת רוח המלחמה באמריקה באמצעות ההשפעה היהודית היתה אחד הגורמים העיקריים, שהניעו רבים מחברי הממשלה הבריטית לקבל את החלטתם הסופית לטובת ההצהרה. על שכמם של קבוצת המנהיגים הציונים באמריקה, ובמרכזם ל. ברנדייס וס. וייז, הוטל תפקיד לא קל. משרד החוץ האמריקני, הנתון לסבך בעיותיה ושיקוליה של המדינה הגדולה על סף מלחמתה הראשונה מחוץ לתחומי ארצה, נזהר ממשא־ומתן רשמי עם העולם הציוני ומהצהרות מחייבות. תגובותיו של הנשיא וילסון, אשר מניעים אנושיים עשו את שאלת היהודים וארץ־ישראל קרובות ללבו, נשאו אופי פרטי ולא באו לידי פרסום. אין כל הוכחות רשמיות לדעה המקובלת, כי אחד הנושאים למשא ומתן של לורד בלפור במסעו לארצות הברית בחודש מאי 1917 עם הנשיא וילסון, היה דבר הכרזת הבית הלאומי. ואף כי באודיסה שברוסיה, בלב לבה של היהדות בימים ההם, הפגינו מאה אלף איש לפני הקונסוליה האמריקנית את שמחתם והוקרתם לממשלת ארצות־הברית – הרי עובדה היא, כי באופן רשמי לא הביעה ושינגטון את יחסה להצהרה בכל מסמך שהוא. ורק ב־31 באוגוסט 1918, תשעה חדשים לאחר ב’ בנובמבר, זכו סוף־סוף יהודי אמריקה לראות שחור על גבי לבן את התעודה המקוּוה. היא ניתנה להם בצורת אגרת ברכה לראש־השנה מאת הנשיא וילסון לסטיפן וייז, ובה הכרה בתוכנה של הצהרת בלפור ושמחה להגשמתה.
ואולם, המאבק של ציוני אמריקה על הכרת ממשלת ארצות־הברית בזכויות היהודים כעם נמשך לא חדשים אלא שנים. הוא בא לידי ביטוי בפרשה הידועה של המלחמה הגדולה לקריאת קונגרס יהודי, אשר נועד לרכז את הכוח היהודי ולייצג את תביעותיו.
קורות תנועת הקונגרס והתפקיד אשר מילאה בה הציונות הסוציאליסטית באמריקה, באו לידי ביטוי בפרקי זכרונות של ברוך צוקרמן (בספר היובל של ה“אידיש נאציונאלער ארבעטער פארבאנד”, ניו־יורק 1946), אשר עמד על ערשׂה של תנועת הפועלים היהודית בארצות־הברית, והוא ממורי דרכה.
איך החלה תנועת הקונגרס היהודי?
היה הדבר בסוף אוגוסט 1914. ד"ר שמריהו לוין, אחת הדמויות הנלבבות והחיוניות ביותר שידעה הבמה הציונית, היה בלב־ים, בדרכו לפעולת תעמולה ציונית בארגנטינה. עם פרוץ המלחמה הוחזר באנייתו לניו־יורק. אירופה היתה כבר אחוזה אש הקרב. המנהיגות הציונית העולמית נתפּלגה בהכרח־הנסיבות ונתפּצלה משני צדי החזית – מרבית המנהיגים הציונים היו בגרמניה ומקצתם בלונדון ובארצות אחרות. עם שובו לניו־יורק קרא שמריהו לוין לכינוס ציוני לשם בחירת ועדה אשר עליה יוטל תפקיד כפול – לפעול להצלת המנהיגים הציונים וגם לדאוג לצרכי הישוב בארץ־ישראל בימי הרעה. מרכז “פועלי־ציון”, שהוזמן להשתתף אף הוא בכינוס זה, בא בדיוניו המוקדמים לידי מסקנה, כי אין להסתפק בשני התפקידים הללו, אלא זו השעה היעודה לריכוז הכוחות היהודיים לקראת הפתרון היסודי של בעיות העם. הגיעה השעה, שיהדות אמריקה המאורגנת תנסח לעצמה בבהירות את הבעיות העומדות לפני עם ישראל ותיצור את הכלים לפתרונן. צעד ראשון לכך ראו בכינוס קונגרס כלל־יהודי באמריקה, שייבחר על יסודות דימוקראטיים.
חלק מן המנהיגים הציונים לא קיבלו לכתחילה את הרעיון בהיקפו זה. היו שנבהלו מפני ממדיו. פתקא אישית של י.ל. מגנס אל ב. צוקרמן, שנכתבה עברית במקורה, בשעת כינוס ציוני, ובה נאמר: “אל תקרא קונגרס, תקרא קונפרנץ” – מעידה על החשש שהיה צפון בלבבות מפני צעד נועז מעין זה, אשר תוצאותיו מי ישורן. על י. ל. מגנס, שהיה קשור אותם הימים עם ה“אמריקן ג’ואיש קומיטי” נפל פחד “מה יאמרו הגויים”. על כן, נרתע ממעשה יהודי העלול להקים רעש. ואולם גם בלב מנהיגים ציוניים כל. ברנדייס ואחרים נתעורר חשש שמא יזיק הקונגרס לתנועה הציונית באמריקה – אם ייכשל, או יבלענה ויעשה אוֹתה מיותרת – אם יצליח. המאבק הפנימי בכינוס הציוני, שבו ייצגו נחמן סירקין וברוך צוקרמן את דעת “פועלי־ציון”, נתלבה אחר־כך והיה למלחמה כבדה ברחוב היהודי לכל תאיו. מלחמה בעלת תוכן פוליטי, שלא היתה עד אז כמותה לערוּת ולהתלהבות. מצדדים שונים קמו נגד הרעיון בעל המעוף הציוני הגדול. ברחוב היהודי שלטו אז שלטון בלתי מוגבל כמעט אגודות הפועלים הבלתי ציוניות – ה“גינוסן”, חוגי ה“פארווערטם” ואחרים. הם ראו בקונגרס גורם לכיבוש הלבבות לרעיון הציוני, כי היה ברור, שעל במתו תוצג שאלת ארץ־ישראל כמרכז לעם היהודי. והמלחמה אתם היתה קשה ומרה.
גם בתחומי מפלגת “פועלי־ציון” פנימה ניבעו חילוקי דעות קשים. בחודש דצמבר 1914 נתקיימה ברוֹצ’סטר הועידה השנתית של “פועלי־ציון” בארצות־הברית ובמרכזה עניין הקונגרס היהודי. ש. קפלנסקי, שהיה אז הותיק והחשוב במנהיגי התנועה העולמית באמריקה – יצא בועידה זו נגד הקונגרס. אך אש ההתלהבות אחזה בשורות החברים לרעיון זה, שראו בו פתח לגאולה. ומן ההחלטה החיובית למען הקונגרס שנתקבלה בועידה מתחילה תקופה חדשה בחיי תנועת “פועלי־ציון” אשר קנתה לה מאז את השפעתה על יהדות אמריקה כאחד הגורמים הניכרים בחייה הציבוריים.
המלחמה לא היתה קלה. כל עמדה, בכל סניף ובכל תא – כגדול כקטן – נכבשה רק לאחר מאבק רציני, שבו לקחו חלק מנהיגי התנועה כולם. היתה זו תקופה של תעמולה והסברה ציונית־סוציאליסטית, שהקיפה כמעט כל חוג יהודי באשר הוא שם – כל ארגון וקהילה, כל חברה וקלוב ובית־כנסת. ביחוד גברה הפעולה לאחר שנסתיים המאבק בקרב התנועה הציונית, רק בשלהי קיץ 1915, ומחייבי רעיון הקונגרס ניצחו וההסתדרות הציונית נרתמה רשמית לפעולה ול. ברנדייס התמסר לה במלוא הכוח וההתלהבות.
הפרק הראשון של מלחמת הקונגרס נסתיים בועידה מוקדמת בפילאדלפיה בסוף מרס 1916. על במתה חושלו יחד מחייבי הקוֹנגרס למחנה נלהב להגשמת הרעיון. ההחלטה העיקרית שנתקבלה שם קבעה את מועד כינוסו של הקונגרס לא יאוחר מ־31 בדצמבר 1916. הוא נועד לדרוש שיווי זכויות אזרחיות מלאות, פוליטיוֹת ולאומיות, ליהודים בכל ארצות מושבם. אחת ההחלטות אמרה, כי הקונגרס יכלול בתוכניתו שאלות על הגירה ועזרה קונסטרוקטיבית. ואשר למקומה של ארץ־ישראל בחיי העם, – חופשי הקונגרס לנסח את דרישותיהם הפוליטיות של יהודי אמריקה. החלטה מוקדמת זו ראתה לפניה את החוגים, שלא חפצו בעמדה ציונית מפורשת של הקונגרס והתכוננו להגבילו.
[עד] 🔗
לאחר הועידה המוקדמת, שבחרה מקרבה ועדה אכזקוטיבית מיוחדת, ועליה הוטל לכנס את הקונגרס על בסיס ההחלטות הנ“ל – התלקחה המלחמה ברחוב היהודי ביתר שאת. מיד לאחר הועידה פתח הועד הפועל שנבחר בפילאדפיה במשא־ומתן עם ה”אמריקן ג’ואיש קומיטי". המשא־ומתן הזה נסתיים בהצעת מצע משותף ליהדות כולה, שנועד לשמש ביטוי לעמדה הרשמית של יהדות אמריקה בשעת כריתת ברית השלום. בנוסח ההסכם הזה, של ציונים ולא ציונים, שהיתה בו נסיגה רצינית מן העמדה הלאומית והציונית אשר פיעמה בלבות משתתפי ועידת פילאדלפיה ונושאי רעיון הקונגרס – ראו אנשי “פועלי־ציון” סכנה חמורה. ובמרכז המסתערים בו עד ביטולו – ד. בן ־גוריון.
באוגוסט 1916 פירסמה התנועה הציונית־סוציאליסטית כרוז אל המוני העם היהודי: ועידת פילאדלפיה החליטה – נאמר בכרוז – שהקונגרס יציג את השאלה של הבטחת זכויותיהם הלאומיות של היהודים בכל אותן הארצות אשר בהן יש זכויות לאומיות למיעוטים. תחת זאת נקטה האכזקוטיבה שנבחרה בועידת פילאדלפיה את הנוסחה המעורפלת “גרוּפן־רעכט” (זכויות קבוציות). איזו ממשלה בעולם תתייחס ברצינות לדרישות הלאומיות של העם היהודי, – אם אנו עצמנו מפחדים מפני המונח לאומי? מה ערכן, אם הקונגרס היהודי עצמו לא יעיז להשתמש בנוסחה של שיווי זכויות לאומיות? אם הוא יבטא אותה רק בחצי־פה ובפיק ברכיים, ומתוך בושה יכסה עליה בעלה־התאנה של מונח חדש ומגוחך?
רוצים לשכנע אותנו – נאמר בכרוז עוד – כי “גרוּפן־רעכט” פירושו זכויות לאומיות. אם אמנם זו הכוונה, – מדוע לא ייאמר הדבר בגלוי ובפירוש? הרי הנוסח הפחדני הזה עלול לשים לצחוק את דרישותיהם הלאומיות של היהודים!
נוסף על השאלות העקרוניות טוען הכרוז קשות גם בעניינים ארגוניים, שבהם סטה ההסכם מהחלטות הועידה בפילאדלפיה: הועידה קיבלה את העקרון של זכות בחירה דימוקרטית לקונגרס. הועידה קבעה, כי "כל יהודי, גבר ואשה, המשתייך לארגון יהודי כלשהו רשאי להצביע באמצעות ארגונו. על הועד־הפועל שנבחר בועידת פילאדלפיה הוטל למצוא דרך לאפשר גם את ההשתתפות בבחירות לכל יהודי שאינו משתייך לארגון מקומי. ולעומת זאת ניתן ערך מכריע בהסכם לנציגי ארגונים קיימים, בלי להגביל אפילו את מספרם לעומת הנבחרים הישירים.
הכרוז מסיים בתביעה חריפה לבטל את ההסכם שנחתם על יסודות בלתי חוקיים, והוא בניגוד גמור להוראות ועידת פילאדלפיה – “הקונגרס היהודי יכול להיות רק חפשי ודימוקרטי. הקונגרס היהודי יכול להיות רק לאומי!”
כרוז זה היה בו מעשה נועז מאין כמוהו, כי הוא הופנה בראש וראשונה נגד המנהיגים הציונים עצמם. והתקופה שלאחריו היתה מסוערת באש מלחמה פנימית לוהטת. באסיפת הפגנה פומבית ענקית נגד ההסכם נוֹֹצרה קרן למלחמה בעד “קונגרס אמיתי” ונוסדה ליגה יהודית בלתי מפלגתית למלחמה זו, שבה תפסה מקום בראש תנועת “פועלי־ציון”, אשר ראתה בקונגרס את הבמה, אשר מעליה תישמע סוף־סוף הזעקה היהודית הגדולה ויינשא קול התקוה היהודית, ברור וצלול, באזני כל העולם. בחתירתם זו להרים את כבוד העם בעולם, כיוונו מנהיגי “פועלי־ציון” ללבם של ההמונים היהודיים. ההוכחה לכך נתגלתה בתוצאות משאל־העם שנערך ב־15 בספטמבר 1916. המשאל דחה ב־127 קולות נגד 116 את הסעיפים העקרוניים שבהסכם וב־129 נגד 113 את סעיפיו הארגוניים. כן התגברו מתנגדי ההסכם גם על דעתם של אלה, אשר הזהירו מפני פעולה נגדו, מחשש שמא תיפגע על־ידי כך לזמן רב האפשרות של שיתוף פעולה יהודי בניסוח תביעות העם. זמן מועט לאחר המשאל, ב־2 באוקטובר 1916, נוּסח הסכם חדש, אשר גם אם לא השֹביע בכל את רצונם של בעלי הכרוז – על כל פנים השיגו את מטרתם ביסודה. אך לא על נקלה הגיעו לידי תוצאות אלו. קדם לכך מאבק עז, שטלטל את כל הציבוריות היהודית, העתוֹנות ובמות האסיפות, בכל תאי החברה היהודית. והמאבק גבר עוד כאשר קרבו ימי הבחירות לקונגרס. התנועה הציונית־סוציאליסטית ראתה כתעודה ראשונה לה את התעמולה לשיתוף המונים רחבים ככל האפשר יותר בבחירות – לעומת תנועת הפועלים האנטי־ציונית, ששמה מטרה לה למעט את דמותו של הקונגרס למפרע.
ואולם המוני העובדים לא נמשכו אחר תעמולת ה“גינוֹֹסן”. הם פעלו בכוח החוש היהודי הטמון בלבבות. רשימת הציונות הסוציאליסטית בבחירות, שנערכו סוף סוף ב־10 ביוני 1917, ריכזה סביבה בממוצע 75 אלף קולות מתוך 325 אלף. המועמדים הנודעים ביותר של התנועה זכו למאה אלף קולות ואף למעלה מזה. ואם לקחת בחשבון, כל לכל חוגי הציונים לגווניהם השונים היו רשימות משלהם, שלחמו זו בזו וכולן יחד ניהלו תעמולה נגד רשימת הציונים־הסוציאליסטים – יהיה ברור, כי 75 אלף הקולות היו ברובם המכריע קולות של פועלים. על אלא יש להוסיף קולות של פועלים, אשר ניתנו לרשימות אחרות, ביחוד לחוגי הרבנים. אלה הופיעו ברשימות מיוחדות, למרות החרם שהוטל על הבחירות מטעם קבוצת רבנים מסינסינטי, אשר טענו, כי הקונגרס הוא ביטוי של אי־נאמנות לארצות־הברית – זו היתה, אגב, גם אחת מטענותיו העיקריות של ה“אמריקן ז’ואיש קומיטי”, ובראשו ד"ר כורש אדלר.
בסך־הכל אפשר היה לשער, כי מספר הקולות של פועלים בבחירות לקונגרס הגיע ל־125 אלף. זה היה ניצחון עצום ל“פועלי־ציון”. עצם עובדת הבחירות השאירה רושם עמוק בלבבות. רגש של קדושה והרגשת עצמאות אפפו אותו יום את ההמונים. והעשרה ביוני 1917 נקבע כתאריך חשוב מאד בחיי יהדות אמריקה, כי למלחמה מסביב לו ולתוצאותיו היתה השפעה ניכרת על קורות מלחמת העצמאות של עם ישראל.
[עה] 🔗
אין לעבור על פני תקופה זו, ולו גם בסקירה קצרה בלבד, בלי לשבץ בה לפחות כמה מן הדמויות הבולטות ביותר, שהיו כלפידים בוערים בתוך הלהבה הגדולה, אשר נתלקחה ביהדות אמריקה. אחד הנושאים העיקריים של הויכוח היתה שאלת כניסתה של אמריקה למלחמה ומקומה בין הצדדים הלוחמים. ברחוב היהודי שלטה שנאה בוערת כלפי רוסיה הצארית בגלל משטר הדיכוי ונחלי הדם היהודי שנשפכו על אדמתה. הקשרים בין ארץ ההגירה והמולדת הישנה עוֹֹד היו באותם הימים מהודקים ורעננים. חלק ניכר של נושאי המלחמה טעמו בגופם את טעמו של המשטר הצארי. מרבית ההמונים היהודים באמריקה עוד היו קשורים קשרי משפחה ישירים וקרובים עם יהודי רוסיה. אי אפשר היה כלל להעלות על הדעת עמדה יהודית פרו־רוסית או אנטי־גרמנית. ולא עוד אלא שבקרב התנועה הציונית הסוציאליסטית –כבקרב התנועה הסוציאליסטית הכללית בארצות הברית – נתגבשה הדעה נגד כניסת אמריקה למלחמה מעיקרה. בעניין חמור זה היתה תנועת “פועלי־ציון” תמימת דעים עם י.ל. מגנס, שליקט סביבו קבוצה פאציפיסטית פעילה, אשר שמה לה למטרה למנוע את כניסת אמריקה למלחמה. ואולם דעתו של נחמן סירקין היתה שוֹֹנה מעמדת רוב המפלגה. וקרה דבר, שלא היה לו תקדים בחיי תנועת “פועלי־ציון” לפני כן. – מנהיג ומורה חשוב ונכבד כנחמן סירקין, אשר דבריו וכתביו מיצו את רעיונות “פוֹֹעלי־ציון” – ואתו קבוצה קטנה של תומכים, וביניהם ח. ז’יטלובסקי – הופיע פתאום על הבמה היהודית ואף מחוצה לה כמתנגד חריף לעמדת המפלגה. במסע תעמולה נלהב על פני ערי אמריקה, הביע דעתו בחריפות נגד גרמניה ובעד כניסת אמריקה למלחמה. מתוך שיתוף פעולה עם מנהיג הפועלים גומפרס, נשיא “אמריקן פדרישן אוף ליבור”, הופיע נ. סירקין על במת הועידה של ה“פדרישן”, ובפעם ראשונה בקורות הציונות הסוֹֹציאליסטית הצליח לקבל מאת ארגון לא־יהודי הצהרה בעד מרכז יהודי בארץ־ישראל, הקרובה מאד בתוכנה לנוסח הצהרת בלפור, ואין להטיל ספק בהשפעתה – אמנם, הבלתי ישירה – על הכרזת ב' בנובמבר בכללה.
הדברים הגיעו לידי כך, שבוקר אחד נתפרסמו בעתונות היומית דבריהם של שניים מהמנהיגים המרכזיים של “פועלי־ציון” באסיפות עם – והם מנוגדים בדעותיהם בעניינים הנדונים. אז הוצא נחמן סירקין מן המפלגה. ואולם בסקירה אחורנית מתוך פּרספקטיבה של קורות כל הדור הזה – מודים עתה אלה שדנו בשעתו את נ. סירקין לחובה, כי דוקא הוא, אשר חי כמה שנים בגרמניה וניחן בחוש חריף להערכה קיבוצית, ראה מראש את העתיד להתחולל. וההיסטוריה האומללה של עמנו בימי היטלר כאילו לא נוצרה אלא להוֹֹכיח את צדקתו.
קטע אבטוביוגרפי מתוך אחד מנאומיו של ד. בן־גוריון (בועה"פ הציוני בירושלים, 9.4.1935), יש לו נגיעה ישירה להבנת אותה תקופה:
“כשבסוף הקונגרס הי”ח – נאמר באותו נאום – מצאתי עצמי להפתעתי בהנהלה הציונית, שאלתי את נפשי: מהי ציונות בשעה זו? לא שאלתי מהי המטרה הסופית של הציונות. אותה אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו, לא היינו, חברי ואני, מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה והגליל בראשית העלייה השניה. – – אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה. ובכל פעם, בכל תקופה, יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור – – אין ויכוח טפל מהויכוח ההוא על המטרה הסופית. וויכוח רביזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רביזיוניסטית. הדבר היה בשנת 1915 באמריקה… בא אז לאמריקה פנחס רוטנברג, והוא הביא הצעות גדולות על־דבר לגיון יהודי, על סדור “ממשלה” של יהודי אמריקה ועל הופעתם המאורגנת בועידת השלום לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים. והוא פנה לחברו במפלגת ס.ר., לח. ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת “פועלי־ציון”. אולם הוא דרש אז מדינה יהודית, לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של “פועלי־ציון” – הכרזה בזכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו – ועמד בכל תוקף על הדרישה של הכרזת ריפובליקה יהודית בארץ־ישראל. ואני, הציוני הותיק, הייתי צריך להתוכח עם ז’יטלובסקי, בעל התשובה. הוא טען, שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלימות ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה מעשה חד־פעמי אלא פרוצס היסטורי. לא אַקט חיצוני, שייעשה על־ידי הממלכות אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ ובמשך הרבה שנים והמדינה היא עניין לעתיד – אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו רחוק כל־כך.
כשבאתי לארץ־ישראל בפעם הראשונה, – לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. לאחר 29 שנים אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע, שאזכה לראות את זה בחיי."
[עו] 🔗
בדברנו על התקופה רבת־המשמעות הזאת אי אפשר שלא לצייר, ולוּ גם בקוים חטופים, את דמותו הבולטת של אחד רב־פעלים, מיוזמי רעיון הקונגרס וממגשימיו – פנחס רוטנברג, שהיה אחר־כך היוזם והמגשים את מפעל החשמל בארץ־ישראל.
בן אוקראינה (יליד רומני פלך פולטאבה), שהצליח להתגבר על חומרות ה“נומרוס קלאוזוס” של בתי־הספר הגבוהים ברוסיה לגבי יהודים, וסיים בהצטיינות את האינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג, ועל אף יהדותו נתקבל כמנהל־עבודה בבית־חרושת גדול לנשק בשביל הצבא הרוסי. רחוק מעמו היה וזר למצוקתו ולתקוותיו. פעיל בחוג סוציאליסטי־מהפכני שלחם לחרותו של העם הרוסי. יחד עם הכומר גאפוֹֹן הידוע, ארגן תהלוכת הפגנה גדולה של פועלים לפני הצאר ב־9 בינואר 1905, שנת המהפכה הרוסית. כעבור זמן נודע הדבר, כי אותו הכומר היה לסוכן הבולשת הרוסית – הוא הועמד למשפט בקרב חבריו ונדון לתלייה. עם גבור רדיפות הבולשת נגד המהפכנים, יצא פ. רוטנברג כמהגר פוליטי לאיטליה. ושם, תוך לימודים ועבודת מחקר בהידרוטכניקה – נדלק בלבו הניצוץ היהודי. ועוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – השקיע עצמו בפעולה ציונית שקדנית ונלהבת, בדרך עצמאית. עוד בראשית המלחמה חזה מראש את נצחון מעצמות הברית על מדינות ההסכמה – גרמניה, אוסטריה ותורכיה. אז הגה בלבו את הרעיון של ארגון כל חלקי העם למלחמה פעילה לטובת מעצמות הברית, ועם זאת – לריכוז הכוחות כדי להציג את דרישות העם היהודי במאורגן בבוא השעה לכריתת השלום. בבקשו אחר שותפים לדעותיו, פנה אל ז. ז’בוטינסקי, שהיה אז באלכסנדריה של מצרים, ובפגישתם באיטליה באו לכלל דעה משותפת בדבר ההכרח ביצירת גדודי צבא עברי, שילחם בחזית ארץ־ישראל. אז יצא פ. רוטנברג לאמריקה, המרכז היהודי הגדול שלא היה עדיין נתון למלחמה, כדי לקנות לבבות לרעיונו. ועוד בטרם יצא לארצות־הברית (יוני 1915), עם כניסת איטליה למלחמה, הצליח להקים ליגה של אנשי־ציבור איטלקים “למען העניין היהודי” (“פרוֹֹ קאוּזה הבּראיקה”). הרכוש האחד אשר הביא עמו בשעה שדרכה רגלו על אדמת הארץ החדשה, היתה חוברת קטנה, בת 32 עמודים ולא יותר, כתובים בשפה הרוסית. ובה חתם לראשונה הריבולוציונר הרוסי “פיוטר מוסייביץ” – בשם פנחס בן עמי.
החוברת (יצאה בתרגום עברי ביום השנה הראשון לפטירתו, י“ד טבת תש”ג, מטעם הועד־הלאומי בירושלים, אשר פ. רוטנברג עמד בראשו בסוף ימיו) תורגמה מיד בבואו לאמריקה לאידיש מכתב־היד הרוסי. היא יצאה בדפוס בשם “די נאציאנאלע ווידערבעלעבונג פון דעם אידישן פאלק” (תחייתו הלאומית של העם היהודי") וזכתה לפרסום רב. המוֹֹטוֹֹ הסמלי בשער החוברת לקוּח משירת הגריבלדים: “קברים נפתחים – מתים קמים”.
ההקדמה למהדורה באידיש (12 ביוני 1915) – כתובה בפשטות ובבהירות וחדורה רגש יהודי כובש לב. שם נאמר:
"באמריקה יושבים יהודים רבים, שהם מהגרים מגרמניה ואוסטריה האוהבים את ארץ מוצאם ומאחלים לה נצחון.
באמריקה יושבים יהודים רבים, שהם מהגרים מרוסיה השונאים את ארץ מוצאם מתוך רגשי נקם טבעיים.
אני שונא מעומק לבי את שליטי רוסיה בגלל עינויי אחי היהודים. אבל אני אוהב את רוסיה ואני משוכנע, כי במלחמה זו תשתחרר מן האויב הפנימי שלה.
התנאים שבהם נתון עמנו הולכים וקשים מיום ליום. עמנו נתון בסכנה גדולה. בראש ובראשונה אנחנו יהודים. וטרם כל, עלינו להגן על עניינינו כיהודים, למלא אחר חובותינו כיהודים.
הזמן אינו עומד. עלינו לרכז מיד את כוחותינו המאורגנים – מקצה השמאל ועד קצה הימין, את כל אלה היודעים ומבינים, כי לעם היהודי צרכיו שלו וענייניו שלוֹֹ. עלינו להביא מיד את תביעותינו קבל־העולם בכבוד, כראוי לעם. ולא באמצעות שתדלנים ומליצי־יושר, אלא על־ידי נציגי העם, המיופים־כוח לפעול בשמו. לפניהם יש להביא את תביעותינו והם יחליטו מה לעשות וכיצד לפעול. הם יפעלו בזכויות מלאות, בשם כל העם. ומי שאינו חושב את היהודים לעם, איזו זכאי לדבר בשמם.
אמריקה היא הארץ היחידה בעולם, אשר היהודים מהוים בה גוף גדול ומאורגן מבחינת מספרם, מצבם המדיני והשפעתם. על יהדות אמריקה מוטלת, אפוא, האחריות לכל צעד שהיא עושה.
הזמן אינו מחכה. יהדות אמריקה נקראת למלא את חובתה."
בחוברת מספר הוא על עצמו כי בהיותו נער יהודי, נלחם על זכויותיו להשתלם בלימודים והצטרף למהפכה למען חירותו של העם הרוסי והתרחק ממקור מחצבתו ומעמו המעונה. וכך חלפו שנים. עד שמבפנים, מתוך עצמו, התעורר בו הרגש הלאומי.
במשפטים קצרים ופשוטים, בביטוי תמציתי וקולע, למרות הפרימיטיביות שבהם, הוא מסביר בדפים המעטים הללו את יסודות האנטישמיות ואת חוסר המוצא שבהתבוללות. רק בארץ־ישראל, אשר בה נולד האפוס הלאומי ואתה קשורה הרומנטיקה היהודית – רק שם יש מקום לתחיית התרבות הלאומית. כטכנאי וחוקר – מבטיח הוא, כי חולות ומדבריות אפשר לעשותם לגנים פורחים. לפי מצבה הגיאוגרפי ואופי הטבע שלה, עתידה ארץ־ישראל להיות מרכז עולמי של מסחר ותעשייה, אשר בכוחם לפרנס ישוב בן מיליונים.
מכאן ואילך עוברת החוברת לנוֹשא המעשי העיקרי שלה, להסברת רעיון הצבא העברי וערכו הדחוף:
"מדינה אינה נוצרת בכוח משא־ומתן דיפלומטי. את אמונתנו אנו בזכותנו למדינה משלנו נוכל לרכוש רק בנשק ביד – רק כאשר נשפוך את דמנו על הארץ ולמענה, ולוּ גם יהיה צבאנו קטן ודל – ובלבד שיהיה יהודי. במלחמת קרים הוציאה פימונט 15 אלף חיילים לחזית – ומאז מתחילה ההיסטוריה של איטליה החדשה. והנה, כיום הזה נלחמים בחזיתות המלחמה השונות שבע מאות אלף יהודים, – ואין איש מכיר בהם ובשום חשבון אין הם נמנים. ומה פעלו הכוחות האקטיביים שבעם בעניין זה? כוחות רבים גנוזים בעם היהודי – אלא שצריך לאחדם לפעולה אחת. עלינו לארגן מיד ועד לאומי יהודי, ממשלה יהודית זמנית, שתהיה לה הזכות לפנות אל כל חלקי העם היהודי בקריאה:
שמע ישראל!
וקריאה זוֹ, היא שתאחד את כל הכוחות לקראת המטרה האחת.
ומהי המטרה?
מדינה יהודית בארץ־ישראל וקיום אנושי מתוך כבוד לאומי בכל מקום בגלות, אשר שם יושבים יהודים.
אני סוציאליסט – נאמר בחוברת – אך בהכרה ברורה מתכוין אני לעזור במעשה זה, שבו אני קוֹֹרא את המוני היהודים להגשמת הציונות ולא הסוציאליזם… אבל יודע אני, כי כל זה שלנו יהיה, יהודי – כבכל הגויים. בכוחנו ופעילותנו ומלחמתנו – העתיד. במצבנו שם בארץ־ישראל תלוי יהיה מצבם של הנותרים בעולם כולו.
ובזה די, כי זה הכל.
יבוא יום ואלה שאינם רואים – יראו, ואלה שאינם מבינים – יבינו. אז יפעלו אתנו, כאחים יקרים. אבל כיום הזה נאמר להם: אל תפריעו לנו!
ראו, יהודים, שמעו!
קברות אלפי שנים שלנו נפתחים! מתינו המעונים קמים ואומרים: לכו! שחררו אותנו, נתקו את כבלינו, הצילו את הכבוד ואת החופש שלכם ושל ילדיכם."
הדי החוברת נתגלגלו למרחקים ועד לארץ־ישראל הגיעו. בקובץ “האדמה” (שנה א' חוברת ג'), נתפרסמה עליה רצנזיה, קצרה אך חמה, כתובה בידי י.ח. ברנר. שם נאמר בין השאר: “המחברת – דוקומנט הוא. וידויו של אדם נבון ובעל כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי זרים והוא רוצה מעתה לנטור כרמו. ולא רק לנטור, כי הכרם עזוּב וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק והאיש הוא בונה על פי אומנותו ומלאכתו בכך.”
רצנזיה אחרת, שנדפסה ב“צוקונפט” בעריכת ליסין (15 באוגוסט 1915), מנסחת את עיקרה של החוברת במשפט אחד בלבד: בתקופתנו היוצאת מן הכלל, כשהאוּטוֹֹפּיה הפוליטית נהיית ריאלית והבלתי אפשרי נעשה אפשרי – יכול להתגשם גם דבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל העתיקה…
[עז] 🔗
תנועת הקונגרס היהודי יסדה עתון משלה, “דער אידישער קאנגרעס”. רשימת המשתתפים בגליונו הראשון ובגליונות הבאים יש בה כדי להוכיח מי היו נושאי התנועה הזאת ומה היה אופי מלחמתה: ב. ברוכוב, נ. סירקין, ב. צוקרמן, ח. ז’יטלובסקי, שיר של יהואש (“דער רוף” – “הקריאה”), סיפורים של אברהם רייזן, ד. פינסקי ואפאטושו, מודעות והודעות לוהטות אש על אסיפות וכינוסים לבירור השאלה.
בראש הגיליון הראשון – מאמר סוער של פ. רוטנברג בשם “אונזער נויט און פליכט” (“מצוקתנו וחובתנו”) – פנייה ללבם של המוני הפועלים, אשר על כתפיהם הוא מתכוין להטיל את המשא, שוב תובע הוא ביטול כל מחיצה של מפלגה או מעמד לשם המטרה הגדולה. עלינו לסיים את פרשת הויכוחים ככל האפשר מהרה, לפנינו עבודה ארגונית עצומה. את התעמלנים והמארגנים שהסתערו לפעולה מעודד הוא בקריאתו: “מרץ! דריכות!”.
הגליון מסיים בכרוז אל המוני העובדים:
“פועלים יהודים! אנו נושאים לפני בית־דין של ההיסטוריה העברית באחריות לעמנו ולגורלנו. ניטול־נא על עצמנו את האחריות הזאת ברצינות הראויה ומתוך הבנה מלאה!”
אגב, הגליון הראשון הזה של “דער אידישער קאנגרעס” מביא חגיגית לקוראיו את בשורת הופעתו הקרובה של “דער אידישער קעמפער”, אשר תאריך גליונו הראשון נקבע לאחד במאי 1916. בציור הסמלי שבו פותח הגליון הראשון הזה מתואר הסוציאליזם כקרני השמש העולה, האחד במאי הוא אשה בדמות מלאך צחור־כנפיים ובידה צרורות פרחים רעננים. לעומתה הקאפיטליזם – בעל כרס מפוטם, אשר שני שוטרים מזוינים הולמים אותו ברובים שבידיהם.
דפים בלים הם כיום הזה, גליונות נייר שהצהיבו משנים ובקושי עוד אפשר לקרוא את הכתב המטושטש שלהם. – אך מה רב החום ומה לוהטת האמונה העולה מכל גליון, מכל שורה.
באחד הגליונות הללו פונה פ. רוטנברג במאמרו “אל מתנגדינו” – לאלה המתנגדים לרעיון, היושבים בחיבוק ידיים ולא עשו דבר במשך כל השנה האיומה הזאת, הרוויה דמע ודם. והוא קורא להם לחזור בהם. “אין זו בושה – אומר הוא – אם אנשים ישרים מודים בגלוי: טעה טעינוּ! אל נא תמשיכו במלחמת־דברים אתנו, בואו ונעבוד יחדיו!”
בגליון הרביעי של העתון, בא מאמר מפורט מאת י. בן־צבי על כוח הקליטה של ארץ־ישראל. בגליונות האחרים, פזורים מאמרי ויכוח והסברה רבים של ד. בן־גוריון. באחד ממאמריו, הנושא את השם “תפיסה היסטורית”, מסביר הוא את עמדת “פועלי־ציון” בשאלות הנדונות, כפי שבאה לידי ביטוי בועידתה התשיעית, שנתכנסה באותו זמן: החלטות “פועלי־ציון” – אומר הוא – מסתייגות הן מדעת הגלותיים, הרוצים לראות גם את ארץ־ישראל כאחת הארצות אשר בהן יש לתבוע שיווי זכויות ליהודים, והן מן המדינאים התובעים בית לאומי לאלתר או לעולם לא. בתהליך ההיסטורי אין רגע זה בארץ־ישראל לא התחלה ולא סוף. ההתחלה נעשתה זה כבר, הודות לכוח ההקרבה החלוצית. והעבודה הזאת תימשך.
ואולם הרגע הגדול עתה יכול וצריך להיות לשלב חשוב מאד בתהליך הבניין. שאלות עולמיות גדולות מוצאות להן עתה את פתרונן, וזוהי גם השעה להכיר בגלוי בזכותו של העם היהודי ליצור לו את ביתו.
לאחר ועידת פילאדלפיה, כתב: צריך להמשיך בעבודה, אף כי צל המלחמה כבר פרוש על שמי ארצות־הברית. וגם אם הועידה לא גילתה אחדות הדעות, על כל פנים הבטיחה את כינוסו של הקונגרס. לפני הועידה עמדה לויכוח רק נקודה אחת – לכנוס את הקונגרס או לאו. עכשיו לפנינו נקודות־ויכוח רבות על אופיו של הקונגרס והתפקידים המוטלים עליו. למעשה, אין זו אלא צורה מסותרת של הויכוח הישן.
בסופו של אותו מאמר הוא מנתח את חילוקי הדעות הפנימיים בועידה, שהיתה מאורע רב־רושם בחיי יהדות אמריקה.
בעתון “העברי” (גליון 13) נתפרסם דין־וחשבון על הועידה, “מאת שליחנו המיוחד”, שנכתב במקורו עברית:
"…בינתיים הלכו הצירים ונוספו משעה לשעה, כל מסע ומסע הביא צירים ואורחים מערים שונות, והמלון “וולטון” המה מאדם.
ברגעים אחדים נמלא כל האולם. הקירות היו מקושטים בדגלים יהודים ואמריקנים. הבימה היתה מקושטת גם היא בטוב־טעם. משני עברי הדגל הכחול־לבן היו תלויות שתי יונים לבנות פורשות כנפיים, סמל השלום, שנעשה מאליו לסמל כל הועידה.
דומיה גדולה ומצב־רוח של צפיה לדבר גדול וחשוב שררו באולם כשהד"ר ל.ס. רובינסון, נשיא האורדן ברית־שלום, עלה על הבימה. השופט העליון סנדרס, בתור הנשיא הזמני של הועידה, אמר: “עיני כל העולם נשואות אלינו לראות מה מעשינו ועיני מיליוני אחינו ואחיותינו מביטים אלינו בתקוה. נראה למתנגדינו, כי אנשים אחים אנו, כי יש לנו הכוח והכשרון לנהל את עניינינו.”
סטיפן וייז נשא נאום נפלא ומקסים: אין זאת הפעם הראשונה, שכנסיה גדולה של יהודים מתאספת. לפני מאה שנה בערך קרא נפוליאון את ה“סנהדרין”. אבל האסיפה ההיא לא עשתה דברים חשובים לטובת היהודים, מפני שלא נקראה על־ידי היהודים עצמם ומפני שלא היה בידה לחוקק חוקים ולעשות דבר למען היהודים. אבל הועידה הזאת נקראה ברצון העם, אין לנו פרוגרמה אחרת מלבד זאת: העם היהודי צריך לברוא מוסד משלו, אשר יבטא את דעותיו ומשאלותיו של כל העם.
נאום יפה ומלהיב נשא ד“ר נחמן סירקין – מספר הדו”ח להלן: ועידה היסטורית היא זאת. ואל יאמר ההיסטוריון בימים הבאים, כי הרגע הגדול מצא דור קטן.
בישיבה האחרונה הציע פ. רוטנברג את המועמדים לועד־הפועל. חברי הועה"פ יהיו כולם אזרחי אמריקה. נבחר גם ועד־פועל מצומצם. נשיא הכבוד – ל. ברנדייס. מועד הקונגרס נקבע “במוקדם הראוי” – בין ספטמבר לדצמבר 1916, ולא יאוחר מסוף דצמבר.
… הולכת וקרבה שעת הנעילה, – מספר הדו"ח לבסוֹף. – מצב הרוחות הולך ומתרומם. איזה רגש נעלה שאין לבטאו בדברים ממלא את הלב.
ומלב כל אחד, הפועם בתקוה לעמו ולגאולתו, יוצאים הקולות ומשתפכים: “עוד לא אבדה…”.
בתוך האולם עומדות קבוצות צירים ממפלגות שונות – ציונים, פועלי־ציון, מזרחים – המתלכדים יחד בשירה גדולה, ובתוך המעגל יוצאים במחול הרב ברלין והרב גולד. וכל הקהל מוחא כף ושר בהתלהבות של חסידים: “וטהר לבנו…”
ומתוך רגש אחוה נפרדים:
“להתראות בושינגטון בקונגרס יהודי!”
[עח] 🔗
אך לא במהרה ולא על נקלה נתגשמה תקותם. לאחר המשאל שנערך בין צירי הועידה בעקבות “הסכם־השלום” של הועד־הפועל ושעורר התנגדות בלבות רבים – החלה פרשה ארוכה של עליות וירידות במהלך ההכנות לקראת הקונגרס. העיכוב הראשון חל בעקבות הצהרתו הפתאומית של ה“נאציאנאלער ארבייטער קאמיטעט”, שהוא עייף מכל העניין, מאחר שחלו בו דחיוֹת ותמורות רבות. רצונם הברור לבטל את כל תנועת הקונגרס מעיקרה לא היה עוד מוצנע. ולבסוף, ברגע האחרון לפני תאריך קביעת המועמדים לקונגרס, הודיעו בגלוי, כי לא ישתתפו בו. אז הוטל עול נוֹסף על שכם התנועה הציונית־הסוציאליסטית – ללבּוֹת מחדש את האש. נקראה ועידה מיוחדת בניו־יורק (25–24 במרס 17) ותוצאותיה המעודדות החזירו את האמונה שדעכה. השתתפותם של אגודות פועלים גדולות בועידה וסניפים רבים של ה“ארבעטער־רינג” וכן ההחלטות הברורות שנתקבלו בו, הלהיבו מחדש את הרוחות.
מבחן הכוחות העיקרי היה בעצם הבחירות לקונגרס, שהשתתפו בהן רבבות פועלים יהודים, למרות תעמולת המתנגדים.
ואולם לאחר הבחירות באה תקופה של ירידה גדולה בתנועת הקונגרס כולה. יד הממשלה האמריקנית היתה בדבר, בהשפעת חוגים מסוימים מבין המתנגדים. מן הבית הלבן נמסרה ההודעה, כי כינוסו של הקונגרס בתאריך קרוב אינו רצוי. מנהיגי התנועה הציונית־סוציאליסטית לא חפצו לקבל את הגזירה. מתוך מלחמה קשה עם דעתם של כל הציונים האחרים, ואתם ל. ברנדייס וס. וייז, ניסו בכל־זאת להציל את הקונגרס, אשר בדחייתו ראו שלב ברור לקראת חיסולו. ביזמתם נתכנסו כל נבחרי ניו־יורק לקונגרס וקיבלו החלטת מחאה נגד הדחייה. אך גם זה היה לשוא. בועדת ה־140, שנבחרה בועידת פילאדלפיה, ונתן שטראוס יושב־ראש שלה, נתקבלה לאחר מאבק גדול החלטה, אשר בניסוחה נקבע מועד הקונגרס לתקופה, שבה יהיו סיכויים קרובים למשא־ומתן על שלום – כלומר דחייה לזמן בלתי מוגבל, מתוך אוֹתם הנימוקים הידועים של חשש להקים רעש יהודי, ביחוד לאחר שאמריקה נכנסה למלחמה.
התכונה לקראת הקונגרס שבה להיות ניכרת ברחוב היהודי רק כעבור שנה, באמצע קיץ 1918, כאשר התמוטטות הצבא הגרמני היתה כבר ברורה לעין והמשא־ומתן לשלום היה קרוב. ארגוני הפועלים האנטי־ציונים שינו בינתיים שוב את עמדתם וביקשו להשתתף בקונגרס ולאחר משא־ומתן ארוך ניתנה להם האפשרות לשלוח עשרים צירים.
עצם הקונגרס, לאחר כל הדרך הארוכה של ההכנות לקראתו, לא היה בו עוד משום חוייה גדולה. הויכוחים העקרוניים היו מאחריו, הנוסחאות להחלטות עובדו ונתגבשו במשך שנות המשא־ומתן והדחיות. בראש הקוֹנגרס, שנתכנס בפילאדלפיה ב־15 בדצמבר 1918, עמד ל. מרשל, ובכשרונו לניסוח פוליטי קבע את צורתן הסופית של ההחלטות, מתוך התחשבות בתביעות ובכוחות שמאחריהן.
מושב שני של הקונגרס נתקיים בסוף מאי 1920. באותו זמן חזרה כבר לאמריקה המשלחת שנבחרה במוֹשב הראשון והוטל עליה לעקוב מקרוב אחר המשא־ומתן לשלום ולעמוד בקשרים עם הארגונים היהודיים השונים, וביחוד ההסתדרות הציונית, לשם פעולה משותפת בועידת השלום להגשמת רעיון הבית הלאומי. המושב נוֹעד לשמיעת דו"ח מאת המשלחת, שחבריה היו: השופט י. מק, ס. וייז, ל. מרשל, נ. סירקין ואחרים.
ד. בן־גוריון היה כבר אז הרחק במזרח, באהלי המתנדבים לצבא הלגיון היהודי.
פרק שנים־עשר: חייל בלגיון היהודי 🔗
[עט] 🔗
מלחמת העולם הראשונה, שהביאה לנו את הצהרת בלפור וכל השינוי הכרוך בה לגורל עם ישראל וארץ־ישראל – העלתה על במת ההיסטוריה, אחרי אלפים שנות גלות, את הכוח היהודי הצעיר, מתוך הלהבות וההריסות נתגבשו ונתלכדו פלוגות צבא יהודי במרכזי היהדות בקצוי־עולם שונים. ארגונן היה כרוך בקשיים אין ספור ובמכשולים ללא גבול, מבפנים ומבחוץ. ואף־על־פי־כן פרצו והיו לעובדה. בחזיתות המלחמה העולמית, משני עבריהן, לחמו באותו זמן שבע מאות אלף חיילים יהודים, אך הם לא היוו כוח יהודי מגובש, שיש לו ערך כלשהו להכרעה בגורל עם ישראל. בצל דגלי עמים שונים שפכו את דמם. רק דגל אחד נעדר מן החזית – הדגל הכחול־לבן. עד שקמו פלוגות הלגיון היהודי, תחלה במצרים, מרכז המגורשים והפליטים מארץ־ישראל, ואחר־כך באנגליה, באמריקה ובארץ־ישראל עם כבושה בידי הצבא הבריטי.
פרשת הגדודים העברים, מעורריו ואישיו – ענין לעצמו הוא. עם כל הזעזועים והתמורות שחלו בחיינו כעם, לא פחת ערכה בטלטלת ההתעוררות הגדולה שהדליקה את אש התקוה בלב היהודי הדאוב.
וגם בפרשה זו – ברור ובולט הוא מקומו של ד. בן־גוריון כמעורר וכמגשים. בין התעודות הרבות מאותה תקופה, יש קול־קורא אל הנוער היהודי באמריקה, ובו נאמר: “אם יש עוד בקרב הנוער באמריקה בנים נאמנים לעמם, בעלי נפש מסורה ולב חם – פונים אנו אליהם בשעה הגדולה של אהבת־עם וצער־עם ואומרים אליהם: היענו, היענו! – – שאו בגאון את דגלנו העברי הישן, דגל ציון, ולכו נצחו במלחמת הדורות על הרי יהודה ועמקי השרון ויזרעאל. הספחו על שורות הלוחמים המתנדבים ומחו את חרפת הגלות הנצחית, את בזיון ההתרפסות ונשיאת העין לחסדי זרים. – – הרימו דגל ציון למעלה ראש. היענו, היענו!”
בין שמות החותמים על הכרוז הזה – ד. בן־גוּריוֹן. והוא גם בין הנענים בפנקס־יומן קטן מאותם הימים רשם בקצרה, אם באותה הדייקנות האופיינית לו, עובדות ותאריכים, אשר סער התקופה אצור בהם למשמרת. ברגש מאופק, מתוך הזדהות מלאה של הפרט ועניניו עם כיסופיו של חלוץ יהודי, נחרזו כאן תאריכים של השבעה לצבא הבריטי וקבלת משכורת ראשונה כחייל בלגיון היהודי – עם שמות של ערים נכריות ברחבי אמריקה וקאנאדה, אשר שימשו תחנות בדרך, ואניות החוצות ימים רחוקות בהפליגן מזרחה. עובדות פשוטות המבליעות געגועים עזים ומשאת נפש גדולה מתוך ריסון פנימי וגילוי כוחו־נפש גדולים.
ב־26 באפריל 1918 (י“ד אייר התרע”ח) כתב ביומן: “נרשמתי בלגיון. כחודש ימים לאחר זה (28 במאי) “נשבעתי בתור חייל אנגלי. קיבלתי משכורתי הראשונה”. ולמחרת הים: “בשעה 5.30 אחרי־הצהרים עזבתי את נוארק. באניה נסעו שמונים חברים בגדוד”. ושוב עבר יום: “בשעה שש בבוקר הגענו לפול־ריוור. אחרי סעודת שחרית בבית־הכנסת נסענו ברכבת לבוסטון והגענו לעיר זו בשעה 11 לפני הצהרים. התהלכנו שעה בחבורה ובאנו לאולם טרימונט לאסיפה שנמשכה עד שעה 2”. המסע למחנה הצבא היה בו משום מסע תעמולה יהודית וציונית. היומן מספר על “פגישה נהדרת” בפורטלנד באותו יום ועל פגישות נלהבות בערים אחרות. “לפני הצהרים (31 במאי) עברנו גבול קאנאדה”. בלילה, בשעה 4, פגישתנו עם הקהילה של בונגר זו היתה הפגישה היותר לבבית ומרכיבה”.
אמריקה הכריזה מלחמה על גרמניה ואוסטריה, אך לא על תורכיה ובולגריה. החיילים שנועדו לחזית תוּרכיה לא יכלו, איפוא, ללבוש מדים באמריקה. על כן סודר מחנה האימונים שבו נתרכזו הלגיונרים היהודים בקאנאדה, ליד העיירה הקטנה וינדזור. מספר הבחורים המהודים מאמריקה, שהתנדבו ללגיון היהודי – ובמרכזם גרעין הגולים מארץ־ישראל – לא היה רב בתחילתו. במכתב מאותם הימים (22 במארס) מסופר על "200 מתנדבים בסך־הכל החונים כבר בעיירה וינדזור. אבל מצב רוחם מרומם בגלל הרעיון הגדול והקדוש שהניע את כולנו לעזוב את מסחרנו ומעמדנו ולקחת בידנו את חרב המכבי. בושינגטון נמסר לחיילים היהודים דגל עברי וקריאות הידד פרצו מפי 170 מתנדבים ואלפי הנאספים. הקולונל האמריקני שמסר את הדגל אמר: “בדגל זה תעברו בחוצות ירושלים!” במחנה האמונים אשר בקאנאדה נסתדרו קבוצות ללימוד השפה העברית ושירה ארצישראלית נישאה למרחוק.
ד. בן־גוריון בא לוינדזור ב־1 ביוני. אותו יום רשם בפנקסו: “המספר שלי 3831, פּלאטוּן 11, קוֹמפּני 7). וכעבור יומיים: “עשיתי התרגיל הפיזי (P.T.) הראשון שלי”. בימים שלאחר זה רושם הוא בהתלהבות עצורה: “היום נצטלמה כל הקבוצה החונה פה. המיור הודיע, שחלק מהמחנה שלנו נוסע בקרוב…” “קיבלתי היום אוּניפורם. הקבוצה נוסעת כנראה היום. לפנות ערב הודיע המאיור שקיבל הזמנה לשלוח עוד 400 מהמחנה. תרועת שמחה של כל הקאֶמפ. גם אני בין המוזמנים…” אולם למחרת היום רשם: “שמחתי האתמולית היתה לשוא. אני לא נוסע. מה”דראפט” של אתמול “נמחקו” מאה האחרונים ואני בתוכם. בן־צבי בין הנוסעים. אותי שמו ב“גארד”. משעה 6 אחה“צ עד שעה 6 אחה”צ ביום השבת עלי לעמוד על המשמרת". וכעבור יום: “בבוקר נסעה הקבוצה הראשונה. הקבוצה השניה עומדת לנסוע בלילה. כל המחנה שלנו הוא “סי. בּי.” עד שעה 6.30 אחה”צ ביום ראשון, מפני שאפשר תבוא “קריאה” למאה הנשארים להכון לדרך. אני מרחף בין תקוה וצער.
תקותו לא נתקיימה. אותו לילה יצאה, כאמור, הקבוצה השניה, אבל הוא לא נמנה עמה. “המחנה שלנו נתרוקן” – רשם ביומן. – “הרבה אוהלים שוממים. אחרי־הצהרים ערכנו אסיפה כללית ובחרנו בועד של תשעה – ארבעה חברים מהנשארים וחמשה חדשים”. ואף־על־פי־כן לא פסה עדיין התקוה לצאת במהרה. ב־10 ביוני רשם בפנקס: “מהליפאקס נקראתי בטלפון ובן־כהן ובן־צבי דיברו אתי. חבורתם לא נסעה עדיין וזמן נסיעתם לא ידוע. אלה שהיו מקודם בהליפאקס והחבורה הראשונה הלכו ורק אניה אחת נשארה ובלי אניות מלחמה אין האניה יכולה ללכת. באופן זה יש עוד תקוה שגם אנכי אסע עם החבורה הזאת”.
[פ] 🔗
תנועת הגדודים העברים במצרים ובאנגליה היתה כבר אותה שעה במלוא גידולה. גדוד הפרדות בחזית גאליפולי, יצירתו של יוסף טרומפלדור, כבר היה נתון אז בסבך קורותיו ההירואיים והטראגיים גם יחד. הצהרת בלפור כבר בקעה מבין ענני השחור בשמי ארץ־ישראל בתקופה האחרונה לשלטון התורכי. בה. עוד מעט ותתלבה שלהבת ההתנדבות לגדוד העברי הראשון ליהודה, שטלטלה את הישוב המדולדל טלטלה עזה ועוררה אותו לחיים חדשים.
בבוא המתנדבים היהודים מאמריקה לאנגליה רוכזו שם במחנה אמונים בפּלימוּת – “המחנה היחיד בעולם שהדגל העברי התנוסס בו. עכשיו אנו שותפים ליצירת עתידנו… התגשם החלום…” את ה“גדוד ה־38 קלעי המלך”, אשר ריכז בקרבו את המתנדבים היהודים באנגליה לא מצאו כבר במקום, הוא כבר היה הרחק משם, בחזית המלחמה. הם סופחו על הגדוד ה־42 וענדו את סמל המגן־דוד האדום על שני השרווּלים. הבחורים מאמריקה הכניסו רוח חיים במחנה הגדודים, עליזות ושירה בכל פינה. הם הוציאו חוברת בשם “שירי הגדוד”. בראש החוברת התנוסס השיר: “בשרו שם! בשרו שם! הריעו, צלצלו, בשרו עם! כי העברים באים, הנה הם באים, מתכוננים לבוא שם. ובכן, הכון! להיות נכון! העיזו, העירו, בשרו שם. הננו באים, כנשרים דאים, ועד שיקיץ קץ על המשמר נעמוד שם…”
ד. בן־גוריון הגיע לפלימות רק בסוף יולי. במשך הימים והשבועות של שנתו בוינדזור, מצפה להפלגה, עברה עליו תקופת ההסתגלות לחיי הצבא ומושגיהם. מאורע אחד שנתרחש בחייו באותם הימים מגלה את מושגי היסוד שלו על שירות ציבורי. ב־11 ביוני רשם ביומן: “הבוקר הזמינני הסרג’נט־מאיור של הקומפּני שלנו, וילסון, לקבל משרת “לאנס־קורפורל”. אך הסתלקתי מהכבוד הזה וביארתי לו שאועיל ללגיונרים יותר בתור איש־צבא פשוט מאשר בנשאי משרה.” ואולם למחרת היום רשם שוב: “למרות סירובי מצאתי היום ב”בּוֹרד" את שמי בתוך המינויים על־ידי האדיוּטנט למשרת “קורפורל”. כעבור ימים מעטים היתה ביקורת כללית של מאיור הפלוגה באהלי החיילים. “בהתקרבו לאהלי סיפר לו וילסון, שכאן מושב מיטב הצעירים והגיד על־דבר מאוּני לקבל “סרט” ונימוקי. המאיור העיר לי אז, שמעבר לים לא יהיו ועדים והמנהלים יהיו רק שרי־הצבא ועלי לקבל את הסרט, וכנראה, שאהיה לקורפורל בעל־כרחי…”
כל אותם ימי הציפיה להפלגה לא פסק מפעולת הסברה ציונית.
“נאמתי היום על־דבר הלגיון, על־דבר מפעל השומרים ויצירת לגיוננו ותפקידו ההיסטורי…” “היום היתה אזכרה לד”ר הרצל נאמתי על־דבר אישיותו ומפעלו של המנהיג המנוח. בסוף האספה קראתי לרומה לטובת יער הרצל ובמשך רגעים אחדים נאספו 150 'ול4. התרוממות הורח היתה גדולה…"
ב־10 ביוני רשום ביומן: “סוף־סוף מתקרב קץ גלותי. היום עזבתי את וינדזור…” בשעה 1 אחה“צ הפליגה האניה –כך מסופר למחרת היום – נוסעת חבורה שלימה של ספינות. אומרים, יותר מעשרים. החיים באניה יותר נוחים מבוינדזור. המאכל טוב, מקום השינה מרווח ואורירי. לפי שעה האוקינוס שקט והאניה כמעט שאינה מטלטלת. היהודים שוב נסתדרו בפלוגות מיוחדות, כמו שהיינו מסודרים בוינדזור. הפלוגות החדשות של ה”דראפט" שנתערבב, ובהן יהודים וגויים, נתבטלו…" ב־16 ביוני רשם: “זה ארבע שנים כשנמצאתי באניה ההולכת מקושטא ליפו. זה היה בימים אלה ממש. לא עלה על דעתי שארבע שנים כאלו הולכות ובאות ושבעוד ארבע שנים אסע מאמריקה לארץ־ישראל בראש גדוד עברי ההולך להילחם בעד גאולת הארץ…”
להלן מתאר היומן את קורות הדרך בים בימי המלחמה ואת הפגישה עם היבשה (21 ביולי): “מלבד המשחיתים שבאו לקבל את פנינו ומלוים אותנו כל הזמן נראו היום אוירונים מעל אניותינו. שמירה מעולה. שעה 5 אחרי־הצהרים. היבשה מתערפלת מרחוק. הרי צרפת נשקפים אלינו. סוף סוף יבשה”. יומיים לאחר זה רשם: “קוינו ללכת היום לפלימות, אך תקותנו נכזבה. נשאר פה לכל הפחות עד מחר… החלטנו לנסות לצאת בלי רשות… הידיעות מפלימות מרנינות. לפי השמועה, נסע בעוד חודש למצרים…”
כל אותם הימים היה אחוז דאגה לביתו שבניו־יורק, לאשתו שנשארה שם יחידה חדשים מעטים לאחר נשואיהם. דאגה זו מצאה את ביטויה ברישום מדויק של כל תאריך שבו נתקבל ממנה מכתב או נשלח אליה מכתב. אחד מאותם המכתבים (27ביולי) מתאר את הדרך לאנגליה ואת הפגישה הראשונה עם מחנה פלימות: “זו לי הפעם השש־עשרה או השבע־עשרה שאני עובר בים ולא היתה לי נסיעה נעימה כזאת… החברים שרו, שחקו, רקדו.. ה”בּוֹיס" התאגרפו עד בלי די… לאחר שיט של שנים־עשר יום באנו לאנגליה. חכינו בקוצר־רוח שישלחו אותנו אל מחנה הגדוד העברי… בלונדון לא התעכבנו ונסענו ישר לפלימות ומהתחנה צעדנו ברגל אל המחנה… באנו בשעת חצות והמחנה היה שקוע בשינה. רק חברים אחדים, ששמעו את קול שירתנו בהכנסנו למחנה, באו רצים ערומים למחצה מאהליהם לראות את הלגיונרים החדשים שהגיעו מעבר לים. מפקד המחנה, יהודי, קדם את פנינו בנאום־ברכה קצר… למותר להוסיף כי החבריה הותיקה שבמחנה, שהשכימה לקום, לא חיכתה עד שנתעורר משנתנו, כי העירו אותנו מיד. אכן, זו היתה פגישה! נפגשנו עם חברים שהקדימו להפליג מוינדזור… ואני מאושר מאד שהגעתי לבסוף למחנה הלגיון היהודי והנני קרוב הרבה יותר אל המטרה הסופית…"
[פא] 🔗
אנגליה לא היתה אלא תחנה בדרך. חוסר הסבלנות להגיע אל החזית בארץ־ישראל פורץ מכל שורה של היומן. קבלות הפנים, האסיפות והנאומים בלונדון לא הניחו את הדעת. הפגישה עם המנהיגוּת הציונית במקום לא היתה מעודדת. ב־7 באוגוסט נרשם ביומן: “ראיתי את סוקולוב ולוין אפשטין. הם לא ידעו אפילו שיש כאן קבוצה גדולה של לגיונרים. בכלל יחסם ללגיון הוא אַפּאטי…” עם זאת היו אלה ימים של פעילות ציבורית מכוּונת ותכליתית. ב“בנקט” לכבוד הלגיונרים “דברתי על־דבר הנהגה עצמית של היהודים בארץ־ישראל”. – כך רשום באחד מדפי היומן. ובדף אחר: “הצ. ק. קרא היום לאסיפה ודברתי על־דבר מחנה של עבודה בשביל ארץ־ישראל…”
אחד המאורעות שנרשמו בחגיגיות מיוחדת באותה תקופה היה:
“היום קבלתי רובה…”
אך הוא לא הספיק להשתמש בו, כי לרגל השהיות המרובות בדרך מצא אותו כיבוש הארץ בשבתו בקהיר של מצרים אכול ציפּיה וכיסופים לארץ־ישראל. חולה קדחת היה, שוכב בבית־החולים. הקדחת תקפה אותו אך דרכה רגלו על אדמת מצרים. ב־28 באוגוסט רשם ביומנו: “בשעה 10.30 נראתה היבשה. עוד מעט ואנו במצרים. מאחרינו נוסעות כעשר אניות. במרומים טס אוירון… ב־5.30 עזבנו את פורט־סעיד. כל הבטליון העברי נסע ברכבת אחת. הדגל העברי התנופף תחת שמי מצרים…”
וכעבור ימים מעטים, באפשרות הראשונה שניתנה לו, הלך ממקום חנייתו בתל־אל־כביר לקהיר, אל מחנה המתנדבים מארץ־ישראל. עוד לפני צאתו לדרך עלה חומו וגברה הקדחת. אך אי אפשר היה עוד לכלוא את תשוקת הפגישה עם אלה, אשר מהם נותק בכוח במשך זמן רב כל־כך. וכאן, באהלי הצבא הבריטי נפגש שוב עם מנהיגי ציבור הפועלים בארץ ופעילי הישוב ותנועת ההתנדבות. עם משה סמילנסקי נפגש ועם ש. יבנאלי ויותר מכל עם ב. כצנלסון, אשר באהלי הצבא על אדמת נכר נזרעו גרעיני הקשר ההדוק ביניהם לאורך ימים. בשנות חייו האינטנסיביים ופעולתו הערה באמריקה גמלה בלבו בבהירות ועמקוּת ההכרה בדרך אשר תוביל אל המטרה הנכספת. מלבו הגה את הרעיון של איחוד תנועת הפועלים כנקודת מוצא, כמרכז וכמנוף למפעל הבנין הגדול המוטל על החלוצים ההולכים לפני העם. והנה, מצא בברל כצנלסון לא רק אוזן קשבת לרעיונותיו אלא לב חם, שותף לו בכל, חבר ומורה. באהלי הצבא נזדמן לו לראשונה לאחר הפסקה ארוכה לעיין בחומר הספרותי שנוצר בפרק אותו זמן בארץ־ישראל, מספר חוברות צנועות שהכילו את הגרעין הפורה של תורת תנועת הפועלים העברית. בקובץ “בעבודה”, קונטרס חברים לא גדול בהוצאת הסתדרות הפועלים החקלאים, קרא ובלע את דברי ב. כצנלסון “לקראת הימים הבאים” (הרצאה בועידה החקלאית השביעית, פורים 1918). המאמר הגדול, שהיה בו משום הוראת דרך לתנועת הפועלים בארץ־ישראל מראשית הבנין החלוצי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פותח בפיסקה מדברי לאסאל: “אין דבר, אשר ישרה על מעמד שבחברה תיו של ערך ושאר־רוח, כאשר ההכרה שהוא נועד להיות מעמד העתיד, שהוא נועד לעשות את יסוד־קיומו ליסוד הכללי של התקופה, את רעיונו לרעיון המנהל של כל החברה ושהוא עתיד להטביע את דמותו על החברה העתידה.” המאמר קובע את תפקידו של החלוץ בארץ־ישראל. הוא מציג בבהירות את הקשיים והחששות ואומר: “… ותשובה על החששות הללו אין לנו מלבד אחת – נאמנותנו לעמדתנו. כוח ההכרעה העיקרי בעבודה שבארץ – נאמינה בזה – הוא בנו, בכוחות היצירה הצפונים בנו, בעבודה אשר אנו עושים. נפנה את כוחותינו פנימה, לבירור המחשבה ולעבודה, ונגביר אותם. כל כיבוש חיצוני הוא פרי הנצחון הפנימי שלנו בתוך עבודתנו. תורת החקלאות המעשית מלמדת אותנו את “חוק המינימום”. לא החמרים המרובים הפזורים למכביר בקרקע, כי אם החומר הנמצא במיעוטו הוא הקובע את ברכת היבול, כפי מתכונתו…ויש אשר גם בחיי החברה הולך הכל אחרי המיעוט, המיעוט האקטיבי, הנושא בקרבו את העתיד. ומיעוט עשר כזה צריך להיות הפועל הארצישראלי. נעשה ונאמין שהיה יהיה…”
הדברים האלה ואחרים כמותם היו לו כסם־חיים, כי הזדהו עם דעותיו והלך רוחו והשלימו את מאוייו ומחשבותיו. מתוך הקריאה בהם ומפגישות באהלי הצבא נתקרב קרבת נפש ורוח עם אותה קבוצה קטנה של מנהיגים אשר יצאו יחד למערכה הגדולה על איחוד תנועת הפועלים בארץ־ישראל. ובכוח הרעות הזאת נקראה הועידה, שבה נוסדה “אחדות העבודה” (1919). וכעבור למעלה מעשר שנים קשות של עבודה ומלחמה צמחה ממנה מפלגת פועלי ארץ־ישראל (1930).
[פב] 🔗
בבית החולים הצבאי אשר בקהיר, כשהוא רתוּק אל מיטתו חוֹלה דיזנטריה, קיבל את הבשורה על הולדת בתלו הבכירה גאולה. למחרת היום ביקר אצלו חברו י. בן־צבי מן המחנה בתל־אל־כביר ואתו רחל ינאית, שבאה במפתיע מארץ־ישראל בעוד שעריה נעולים כמעט בפני תנועה אזרחית והם סיפרו על רעיון ה“קומיסיה” הציונית אשר תצא מיד לארץ־ישראל להכנות לקראת עבודת הבנין הגדולה. בו ביום (12 בספטמבר) רשם ביומן: “מועצת חברינו החליטה שאני ובן־צבי נכנס ל”קומיסיה“. וייצמן מסכים. אולם בשביל זה אנו מוכרחים לעזוב את הגדוד. הצעתי, שלפי שעה נלך לחודש ימים לארץ־ישראל להכיר את המצב והעבודה…” כשבוע ימים לאחר זה רשם: “אחד החולים הביא ידיעה מרנינה, שהאנגלים שבו בארץ־ישראל 12 אלף תורכים. הבוקר הודיעו העתונים על־דבר שלושת אלפים שבויים וכיבוש קלקיליה וטול־כרם. נגאלו המושבות כפר־סבא וכפר־מל”ל…" ושוב למחרתו: "הנצחון האנגלי הוא מפתיע, וחיל הפרשים כבר הגיע לעפולה. כבר מנו שמונת אלפים שבויים… אין ספק, שעוד מעט יתפסו את חיפה. אפשר שבעוד ימים אחדים יהיה כל הגליל בידיהם. חושש אני, שגדודנו לא יספיק להשתתף בכיבוש הארץ…, השורה שלאחר זה מספר: “מחר כבר יתנו לי לאכול”.
במשך השבועיים שלאחר זה – סוף ספטמבר וראשית אוקטובר – ליוה מעל מיטתו בבית־החולים בעירנוּת בלתי פוסקת את המתרחש בחזית המלחמה בארץ־ישראל. “מספר השבויים יותר משמונה־עשר אלף. האנגלים תפסו את עפולה, ג’נין, בית־שאן, שכם…” “שלשום נכנסו האוסטרלים לטבריה וצמח, גם עמון נפלה. גאולת הגליל התחתון שלמה…” “אתמול נכנעו הבולגרים בלי כל תנאי לבעלי הברית. תורכיה נקרעה מעל גרמניה…” “אתמול בבוקר נכנסו האנגלים לדמשק, גאולת הארץ הושלמה…”
הדבר היה ב־1 באוקטובר (כ“ה בתשרי תרע”ט). ומאז עברו עליו ימים סוערים צמאי מעשה וחסרי סבלנות לחכות עוד. ואולם המשא־ומתן עם שלטונות הצבא בענין הנסיעה התקדם אך צעד צעד “ראיתי את הקולונל בדבר נסיעתי לארץ־ישראל. הראיתי לו מכתב מאת ועד־הצירים. הוא ענה, שהדבר אינו תלוי בו… שלחתי מכתב לרחל (ינאית) ולועד־הצירים בדבר נסיעתי…” “היום הלכנו למקום חנייתנו הראשון לשמור על השבויים התורכים והגרמנים. לכל הפחות אנו עושים פה עבודה שיש בה צורך ותועלת..” “חמשת באי־כוח הגדוד הארצישראלי קבלו כבר רשיון לנסוע לארץ והם נוסעים היום. על־דבר נסיעת באי־כוח הגדוד האמריקני לא ידוע כלום…” כך נמשכה הציפּייה יום אחר יום, עד שבא לבסוף היום הגדול: “וסף סוף אני נוסע בבוקר (4 בנובמבר). הודיעוני שאני הולך…”
לעת ערב יצא מתל־אל־כביר ולמחרת היום, אחרי הצהרים, הגיע לעזה. ילדים ערבים רעבים הקיפו את הרכבת בידים מושטות לבקש פרוסת לחם. את הלילה הראשון על אדמת הארץ בילה במחנה צבאי בבאר־יעקב, ולמחרת המשיך דרכו ליפו וירושלים. ברגל הלך ממקום למקום ושתה בצמא את רשמי בקורו הקצר. לאחר ימים מעטים רשם ביומנו: “היום עלי לשוב, אך מסופקני אם יש לי הכוח. אתמול קדחתי. אני מרגיש עצמי חלש. בעבר עזבתי את יפו… בדרך ירד גשם והרכבת לא היתה מכוסת גג. מעל מעיל החורף שהתכסיתי בו קשקש הגשם. בצהרים הגעתי לקנטרה. את מדבר סיני עברתי בבוקר. ים של חול. פה ושם חורשת תמרים ובצוֹֹת מים. הקדחת תקפתני שוב…”
בשובו מן הביקור בארץ הועבר לגדוד הארצישראלי. אז ניתנה לו האפשרות לפעולה תכליתית, מכוונת יותר למטרה שאליה נשא את נפשו. באחד הימים רשם ביומנו: “נקראה מועצה פרטית של באי־כוח הזרמים השונים בגדוד והרציתי על־דבר התאחדות הפועלים…” שלושה חדשים וחצי ישב על אדמת מצרים, מצפה לפקודת היציאה לארץ. וסוף סוף הגיעה השעה הנכספת: “מחר (5 בדצמבר) אנו יוצאים את מצרים. היום כבר הסירונו את אהלינו. “יציאת מצרים” זו חלה ביום כלולותי…”
רשימות היומן מאותם הימים רצופות געגועים עזים למשפחתו וחרדה לגורל אשתו וילדתו הרכה, אשר אך זה נולדה: “שלחתי מכתב לפוליה. חרד אני לשלומה ולשלום הילדה…” טלגרפתי לצ. ק. על־דבר שלומה של פוליה…"
[פג] 🔗
בן 32 היה בחזרו לארץ לאחר כל הנסיונות הציבוריים והאישיים שנתנסה בהם. והוא כותב: “הלילה הראשון (7 בדצמבר) קדמתנו ארץ־ישראל בגשם סוחף ו”מיטותינו" צפו במי־מבול. הצפיפות באהלים היתה רבה וכל החבורה נאלצה לעמוד על רגליה. בבוקר באתי לבאר־יעקב בלי רשיון. אמרו לי שבבית אכּר אחד יושבים הרבה אנשי צבא. באתי לשם ומצאתי נ.ס.או. אנגלים רבים, שנבהלו קצת למראי…" בו ביום יצא מבאר־יעקב ליפו: “מכיון, שכבר עברתי עבירה – אהיה לכל הפחות ימים אחדים חפשי…”
מעשה זה עלה לו בסרט הקורפורל שלו: “יש ל משפט בענין שהייתי ביפו. עלי להופיע לפני הקולונל בעניין זה…” ולאחר ימים מעטים: “הקולונל פסק להסיר סרטי ולנכות לי משכורת של שלשה ימים…” בתור עונש נוסף הועבר לפלוגה אחרת. ואולם הוא קיבל את פסק־הדין באהבה, כי נכבד ודחוף היה הענין אשר מילא מעתה את לבו: איחוד פועלי ארץ־ישראל לכוח מגובש אשר ישמש מניע ומנוף לפעולת הבנין והתחייה העצומה המוטלת על דור הגאולה. רעיון זה הוא מעתה נקודת־המוקד בכל אשר עשה ופעל. ביום הראשון לשובו לארץ הוא כותב: “ראיתי את שלמה ל. (לביא). הוא נוטה לרעיון ההתאחדות”. כעבור יומים: “נדברתי עם שפרינצק על־דבר ההתאחרות. הוא נגד בלי נתינת טעם מספיק, אינו יכול להסכים לוַתר על קיום הפועל־הצעיר,.”
בה בשעה הוא נתון לענין ארגון הישוב בשלביו הראשונים. ימים מעטים לאחר שובו לארץ, רשם: “התאספו חברינו שבשני הגדודים בבאר־יעקב וקבלו הצעתי בדבר אסיפת הועד הזמני בשבוע זה…” “נתקבל מכתב מועד־הצירים לתת רשיון לשלושה צירים ללכת לועד הזמני. בערב הלכתי ליפו…” “אסיפת הועד הזמני (19 בדצמבר 1918 – ט“ו טבת תרע”ט). דנים על־דבר הבחירות לאסיפה המיסדת. עיקר השאלות – זכות בחירה לנשים וצנז השכלה לבוחרים.”
משהו מהנסיונות שעמד בהם בהיותו חייל וחבר ועד־הצירים גם יחד סיפר יעקב כצמן, אף הוא מצעירי העלייה השניה, שנדדו למרחקים לפני מלחמת הועלם הראשונה וחזרו לארץ כמהי כיסופים במדי צבא: “כשבאנו לסרפנד מצאתי שם מכל הארצישראלים שהפליגו לפני רק את ד בן־גוריון. אני הייתי בדרגת קורפורל. דב יוסף שהצטרף אלינו בקאנאדה היה סרג’נט. ואילו בן־גוריון – חייל פשוט. אחת לשבוע היינו נפגשים בערב עם קולונל מרגולין באהלו לשיחה חפשית על הנעשה בגדוד ובישוב. בן־גוריון היה כבר אז חבר ועד־הצירים, אשר בראשו עמדו ד”ר אידר, לוין אפשטין ואחרים. מדי פעם היה אידר פונה בטלפון אל מרגולין ומבקש לשלוח את בן־גוריון לישיבה של ועד־הצירים. הקולונל היה אז שולח את מישהו מהמשרד עם פתק אל הסרג’נט־מייג’ור של הפלוגה בהוראה לתת “פּאס” לבן־גוריון. ואולם הסרג’נט־מייג’ור שלנו היה יהודי מוייטשפּל, שנוא הפלוגה ורוֹדה בה ביד עריצה. הוא לא יכול לשאת את העובדה הזאת, שחייל פשוט נוסע לישיבות של ראשי הישוב והציונות. מה עשה? בכל פעם שחזר בן־גוריון מתל־אביב היה מיד שולח אותו לגארד" מעת לעת. אך סיים את ה“גארד” – מיד הטיל עליו חובה אחרת, שולח אותו לעבודות השירות הקשות והמלוכלכות ביותר במטבח ובמחנה. אנחנו ראינו בכך מעשה התעללות. דרשנו מאת בן־גוריון שיספר למרגולין על יחסו של הסרג’נט־מייג’ור. ואולם הוא לא הסכים בשום אופן. “אני חייל – היה אומר – ומחובתי לעשות כל אשר מצוים עלי.” זמן מועט לאחר זה באנו בהצעה שיתנו לבן־גוריון שלושה סרטים ויאפשרו לו לשבת בתל־אביב בתור חבר ועד־הצירים. אבל הוא לא הסכים בשום פנים ונימוקו עמו: “מה יאמרו החברים? – שאני משתמט…” ובשום אופן לא הצלחנו להשפיע עליו שיקבל את דעתנו."
באותה התקופה לקח חלק פעיל בתכניות הגדולות להתישבות החיילים המשתחררים על אדמת הלאום. חלקו היה רב בויכוּחים הסוערים בתוך הגדוד ועם חברי ועד־הצירים, שלא נענו לדרישות החיילים כרצונם. חברת “קהלית ציון” קנתה אז את האדמה שעליה הוקם כעבור זמן מושב בלפוריה בעמק יזרעאל. ד. בן־גוריון היה בקבוצה הקטנה של הנושאים והנותנים בענין ההתישבות עם ד"ר אידר מטעם ועד־הצירים ואחר־כך עם השופט רוזנבלאט, שבא אז לארץ מטעם “קהלית ציון”. הרבה חום של התלהבות השקיע במשא־ומתן זה, שבהצלחתו ראה את הפתח להתישבות העובדת בארץ־ישראל ולקשירת קשרים אמיצים בין מתנדבי הלגיון ואדמת הארץ.
פירותיה של כל הפעולה הזאת לא היו מרובים בהיקפם, אך הם נתנו לארץ כמה גרעינים בריאים, שהצמיחו שרשים עמוקים ועשו ענפים.
[פד] 🔗
בצאתי בעקבות חייו וקורותיו של ד. בן־גוריון החייל בגדוד המתנדבים היהודים לחזית ארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, באתי לכפר אביחיל בעמק־חפר, המושב הותיק והענף, מייסודם של החיילים המשוחררים. התכנסו כמה חברים בבית כפרי אחד המוקף חמישים מינים של עצי־פרי רעננים על שטח ארבעה דונם שהם כגן־עדן. מן הכתלים הציצו אלי תצלומים של בנים ונכדים ילידי המושב, ועל ראשי המתכנסים – שערות־שיבה. כפר בן מאה משפחות, אשר שמונים מהן – חברי הגדודים. הכפר נוסד אך בשנת 1933, ואולם גרעינו נזרע עוד באהלי הצבא ב־1919. שמונים בלבד – מתך ששת האלפים לובשי המדים שנזעקו לחזית מאמריקה וקאנאדה ויחד עם המתנדבים מאנגליה וארץ־ישראל עלה מספרם לעשרת אלפים. שמונים מתוך ארבעת המאות שבכלל נשארו בארץ. ואולם העשרות האלה הם עד היום הזה נוצרי הגחלת של האש הגדולה אשר בערה בלבבות.
החבר נלסון אשר מסביב לשולחן בביתו ישבנו וממולנו נשקפת ממסגרת הכסף תמונתו מלפני שנים בחברת חיים נחמן ביאליק, שכנו ברמת־גן, הפליג בסיפור ימיו האחרונים של הלגיון היהודי. “אני הייתי האחרון שעזבתי את הגדוד – סיפר. – ואני שגרמתי להתפטרותו של קולונל מרגולין וליציאתו את הארץ.” עובדה זו שלובה באחד המאורעות הטראגיים שזעזעו את הישוב בראשית שלטון המנדט הבריטי בארץ. כאשר פרצו מאורעות תרפ"א ביפו והמוני פורעים ערבים התנפלו על בית־העולים ושכונות הישוב היהודי וי. ח. ברנר וחבריו נרצחו באחד מפרדסי הסביבה – באותם הימים לא היה לישוב כמעט כל נשק, ארגון ההגנה עוד היה בראשיתו. השלטון הבריטי אסר על חיילי הגדודים, שהיו אז על סף חיסולם, לתת יד לישוב המותקף בכל צורה שהיא. והחבר נלסון מספר:
“הייתי ממונה על מחסני הנשק. דב הוז ז”ל, שעזב כבר את הצבא, היה הסרג’נט־מייג’ור שלי פרק זמן מסויים, לאחר שעברתי מן הגדוד האמריקני והצטרפתי לגדוד הראשון ליהודה. דב הוז פנה אלי בבקשת עזרה. מרגולין נסע לתל־אביב להתחקות על המצב שהיה חמור מאד. שלחנו משלחת מסרפנד לברר מה באפשרותנו לעשות. אחד מאנשינו, שנפצע במאורעות, שלח שני אוטובוסים למחנה והזעיק אותנו, המעטים שעוד נשארו במדים. בלילה עלינו כולנו באוטובוסים ונסענו לתל־אביב ופנינו מיד לשמירה בעמדות הגבול. למחרת חזרתי לסרפנד במכונית פרטית עם עוד חבר, גם הוא ממתיישבי אביחיל, העמסתי שמונה־עשר רובים ועשרת אלפים כדורים להגנת תל־אביב. מייג’ור אנגלי שאלני אם קבלתי הוראה על כך מאת הקולונל מרגולין ועניתי בשלילה. אז פקד עלי להחזיר את הנשק למקומו. חכיתי עד שהמייג’ור סר הצדה ואז קפצנו לתוך המכונית עם הנשק ופנינו לתל־אביב. בעקבות מעשה זה דרשו מאת הקולונל מרגולין שיעמיד אותי בפני בי“ד צבאי, אך הוא ענה: אני נוטל את האחריות על עצמי. התנגדתי לעמדתו, אך הוא עמד בתוקף על דעתו.”
וכך נסתיימה פרשה גדולה וסוערת, פרשת הגדודים העברים, במאורע קל־ערך, לכאורה, אבל הוא שהביא לידי אחד הזעזועים הראשונים באמונת הגאולה בכוח זר והוא שעורר וחיזק וחישל בעמקי הלב את כיסופי העצמאות.
מסביב לשולחן, בבית הכפרי, נשקפו אלי פנים חרושי קמטים עמוקים, צרובי שמש הארץ ורוחותיה. הם סיפרו על דרך ארוכה של חיי עמל קשים. ראיתי לפני את עומסי המשא, החיילים האלמונים, כל ימי חייהם, שהם עמודי היסוד בכל תהליכי מלחמת הגאולה והם ובניהם שלשלת הדורות של העומדים בחזיתות מלחמותינו לכל שלביה ותקופותיה. ודבריהם על ד. בן־גוריון, חברם כברת דרך ארוכה, היו כדבר אדם על רעהו, חלק מעצמו ומבשרו, בן למשפחה את, שעליו יהבם וגאותם.
“אני זוכר את הלילה האחרון לפני הפלגתנו מפלימוּת מזרחה – אמר אחד – שני בחורים קמו אז לנאום באזני החיילים, י. בן־צבי וד. בן־גוריון. מה קוסמים ומשכנעים היו דבריו. כאילו נסך בלבנו אמונה חדשה ופרש לפנינו דרך של תקוה מאירה. צעירים היו בתוכנו, בני 17, קראנו להם “בּייבּיס”, וקשישים היו, בני שלשים וארבעים. והחייל רוזנברג בן החמשים אתנו, ה”זיידע" (סבא) – כך קראנו לו, כי בצאתו לחזית המלחמה הניח אחריו נכד בבית. וכולם הקשיבו רב קשב, מעודדים לשמע הדברים הרעננים, חדורי אמונה נלהבת בעתיד הארץ ובכוח החלוצי."
יחד התנדבנו, – אמר אחר – גרנו באוהל אחד. כשהשתחררתי מן הצבא הלכתי למושבה קטנה של פיק“א, מצפה, בלגיל התחתון. התנאים היו קשים מנשוא. אדמת הרים. מחסור במים. בצורת. לא היתה ברירה אלא ללכת לעבוד בכביש. יום אחד ואני יושב ברוח נכאה ליד הפרדות שלי – סוף סוף הרי לא באתי לגליל על מנת להיות שם עגלון בכביש – והנה בן־גוריון הולך עם חברי הועד. רץ אלי בשמחה ובמאור־פנים שאל לשלומי ולמעשי, ולאחר ששוחח אתי בחברוּת במשך רגעים מעטים, הוקל לי. הרגשת השותפות בגורלי היא שעודדה אותי. היה ברור לי, כי לפני ידיד ורע הדורש טובתי ומעונין בכל אשר אתי.”
"העממיות שלו – הוסיף עוד אחד – זו היתה בשבילנו מקור לסעד ועידוד. ולמופת היה לנו בצניעותו. בשורות חברי התנועה בבואו לאמריקה ואחר־כך בהיותו חייל יחד אתנו – ראינוהו תמיד צנוע ונחבא אל הכלים, פשוט בהליכותיו וישר בדבריו. ונזדמן לי לראותו גם בגילויו כלוחם אמיץ ותקיף ובלתי נכנע. זוכר אני ליל ויכוחים אחד שנמשך עד אור הבוקר. היה הדבר בועידת פועלי־ציון בבוסטון. היינו עסוקים אז בהכנות לקונגרס פועלים למען ארץ־ישראל ולהוצאת העתון “דער יידישער קונגרעס”. לועידה באו גם פ. רוטנברג וח. ז’יטלובסקי. רוטנברג שלל את ערכן של תיאוריות למיניהן וויכוחים רעיוניים. הוא האמין, כי בכוח הכסף נשיג הכל. הסיסמה שלו באותה ועידה היתה: להשיג עשרת אלפים דולר במשך עשרה ימים! – סכום זה נראה היה באותם הימים גדול כל־כך, שהדהים את כולנו כרעם ביום בהיר. לילה ארוך נלחם בן־גוריון אתו ועם ז’יטלובסקי את מלחמת הרעיון הציוני החלוצי, רעיון ארץ־ישראל שתיבנה בעבודת נמלים, ביד חרוצים, במסירות נפש של הרבים, האלמונים. לא קל היה לשמוע אותו, כי דבריו היו כאש פורצת וגואה ושורפת כל אשר בדרכה. אבל הוא יצא מנצח מן המאבק. ז’יטלובסקי נכנס אז למפלגה והפעולה הציונית שלנו עלתה מאז לשלבים חדשים והסתעפה בתנופה גדולה.
ובכל אלה רב ובולט ומיוחד במינו היה חלקו של ד. בן־גוריו, האיש אשר לאור הקרקע הבוערת מתחת לרגלים מסוגל היה לראות למרחקים את גורל העם.
סיום 🔗
תם החלק הראשון בחיי האיש, אשר אותו הועיד הגורל לסמל את הגשמת תוחלת העם. הוא יצא את הארץ כגולה ומגורש מתוך ישוב דל ומדולדל על עברי פי הכליון, וחזר אליה במדי צבא המשחררים, נישא על גלי בשורת הגאולה והתחייה. בשובו אין הוא עוד היחיד האלמוני, אשר לאור הנר בלילות יערה את כיסופי חזונו במכתבים לאביו בעיירת הגולה. מעתה, דרך חדשה לפניו, קשה ומייגעת, אך מטרתה ברורה. התחנות הבאות הן איחוד מחנה הפועלים בארץ בייסוד “אחדות העבודה” (1919) ובנין הסתדרות העובדים (1921) כגוף החלוצי העובר לפני המחנה, יד ביד עם הקבוצה הקטנה של מנהיגים־חברים, עם ברל כצנלסון ודוד רמז ז"ל ואחרים.
ולא חלפו שנים רבות ודרכו נשאה אותו הלאה, “ממעמד לעם” – בשם זה, המסמל את תפקיד תנועת הפועלים העברית, קרא ספרו שיצא לאור בשנת 1933, שלש שנים לאחר ייסוד מפלגת פועלי ארץ־ישראל. הארץ תיבנה בכוח החלק החלוצי שבעם כולו, על כל תפוצותיו, אשר יתלכד למחנה אחד – זה היה מעתה הרעיון הגדול שהדריך את מנוחתו. ולא קטן ודל הוא חלקו בעובדה, כי בה בשנה שנוסדה מפלגת פועלי ארץ־ישראל נתכנס בברלין ראשונה קונגרס שייצג מאות אלפי פועלים ואינטליגנציה יהודית מכל תפוצות עולם לבנין ארץ־ישראל בעבודה. אז הוקמה הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, שבכוחה זכתה תנועת העבודה לנצחונה המזהיר בבחירות לקונגרס הציוני השמונה־עשר בשנת 1933 ונצחון זה הוא שהעלה את דוד בן־גוריון על במת ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית. חמש־עשרה השנים שחלפו מאז עלתה תנועת העבודה על במת הפעולה הציונית ועד הקמת מדינת־ישראל, הן שנות המאבק הגדול כלפי פנים וכלפי חוץ – מאבק בקרב הישוב, בהסתדרות הציונית, ביהדות העולם ועם שלטון המנדט הבריטי. ובמאבק זה, לכל שלביו וגילוייו, היה ד. בן־גוריון המנהיג הבלתי נכנע, אמיץ־הלב, הגלוי והבהיר, אשר בכוח אמונתו בפתרון הסופי הדביק את הרבים.
מי שהקשיב לדבריו במשך שנים, נדמה היה לו פעמים רבות, כי יש בהם משום חזרה על רעיון אחד. אכן, זו כוחה של אמונה גדולה, שאינה נדלית ואינה נלאית עד ביאת הגאולה השלימה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.