פְּלַנֶטָה זוֹ שֶלָנוּ 🔗
חמשת הדברות של האדם המשוחרר
“והנביא ההוא, או חולם החלום ההוא, ־ יומת”
(דברים, י"ג, ו')
הנפשות: 🔗
הושע, מיסדה של תנועת “ישועה פלאנטרית”.
עובד, תלמידו ויד ימינו.
יונתן, מרצה באוניברסיטה, מראשי התנועה.
יונה, מנהיג פּועלים. מראשי התנועה.
הארי גורט, מאילי התעשיה והנפט.
אסתר, בתו היחידה, מראשי התנועה.
זאב, דליטור.
רוחמה, יצאנית.
כוהן.
מנהיג מהשמאל הקיצוני
בעל עתונים רבים
שוער, קצין שוטרים, קהל רב של אנשים ונשים, שוטרים. מרגלי חרש, איש במסכה, מפקד, חיילים, אסירים.
פרולוג 🔗
נינוה. הנמל הגדול ביותר בעולם. יער של תורנים וארובות מאניות מרובות ושונות. מערבולת של גזעים ומעמדות. תוהו ובוהו של חפזון ומרוצה. שכונת־עוני מזוהמת.
הושע
(עומד על גזוזטרת־עץ גבוהה, משקיף על הנמל. מחונן ביופי גברי לא רגיל. בעל קומה זקופה ועינים זוהרות של חוזה. מאור פניו קורנת נשמה, שנחצבה מכור מחצבתו של הבורא. קולו עמוק ומשכנע.)
כאן, במשכנות עוני מנוון ומשחית, נותרתי יחידי מיותם ומיותר, גבר בן ארבע שנים, בעולם קשוח ואכזרי; בין אחים ואחיות אומללים, השוקעים ביוון המצולה של השפלה, והנם טרף לעישון, שכרות וזנות; – לפתחם רובצים השוד והפשע. כאן, הייתי רדוף ככלבלב שוטה, ממאורת פריצים אחת למשנה של דרי העולם התחתון; – מטרה לחצי הלעג והבוז, גערות, דחיפות ומכות. כאן, נדרסתי מתחת למגפים מסומרים, מבלי שהדורכים עלי יחושו, כי את הגוף החי הם רומסים. בימים ההם התפללתי:
בודד, בעולם בודד נותרתי
מיותר ומיותם.
סעדני אל נא,
כי מט אני לנפול.
ומי שזימן את מעי הדג ליונה בלבב ימים, אבי בשמים השגיח עלי ממרומים. הטוב, היה תמיד עמדי, העבירני בשלום את כל מוראי הבדידות ואת אימי היתמות.
־־־־־־־
היום הזה, חוזר אנוכי ממסעי בתבל־יה ומלואה. עברתי בכל הימים. את רוב הנמלים בקרתי. המוני אדם ומראות ראיתי. משך שלושים אביבי נסיתי לקרוא בספר החיים, ולהבין את הנצורות הצפונות בו. בא אני מישימון החיים בכרכים ובמרתפים. ראיתי, ואחי האדם עורג, כאייל על אפיקי מים, משעבוד לזולת, – יהיה הוא מי שיהיה; המעביד, הכנסיה, המנהיג, המדינה; משווע לפדות מהקונפליקטים הממאירים שבין יצריו המנוגדים; מתפלל לשחרור כל כוחות נפשו הנאבקת; כמה לחירות שביצירה. ואמרתי, מעתה, כל חיי, כל זמני, כל כוחותי קודש הם במלחמת־מצווה זו של אחי האדם לשחרורו המלא.
היעמדו לי כוחותי אלה? ואני, – אל מול גודל התפקיד ועוצם המשימה, – כה קטונתי, כה מועט ערכי. האוכל?
יש והתפקיד נראה לי כה פשוט וקל: אחי בני האדם תועים־סובבים קשורי־עינים סביב המטרה, בקרבתה, על ידה ממש; אותי חנן אבי בשמים בעינים רואות נכוחה; ואני אומר להם: הסירו את הקשרים מעל עיניכם, עמדו, באתם למטרה, הקץ לתעייה!
או דומני: אחי האומללים תועים מיואשים בחשכת הלילה הארוך. הבוקר יבוא ויראו, כי במשך הרבה זמן הלכו־סבבו סחור־סחור מסביב למטרה. עלי רק לנחמם, כי אכן הם בקרבת המטרה; הלילה הארוך מגיע לקצו והבוקר מפציע.
אך יש ואני רואה את עצמי, עומד לפני הר גבוה, שראשו מגיע לעבים, ואני – יליד טפה סרוחה – עומד לרגליו. מי אני שאעיז לעלות? הרי נכון לי ריסוק־אברים וודאי ומוחלט. כה מרובים הבקיעים; התהומות פעורים; האעמוד בנסיון?
אך הקץ להיסוסים! את אשר יורה לי אבי בשמים, אותו אעשה. את אשר ישים בפי, אותו אגיד. הוא שהיה עמדי בנמל זה בילדותי ואחרי כן על הימים…
קול אדוני על המים…
־־־־־־־
ממעמקים, – מתחת לערמות של גיבוב דברים ודעות; תלי ניגודים של כתות ופלגים; מיוון המצולה של סלופים וסרוסים; מלוע התהום של הפליה ושמוש לרעה; מהיורה הרותחת קיא וסחי של רמאות ואחיזת עינים, רדיפת שלטון, כבוד ובצע, ציניות, מסחר לבן וסמים משכרים; מנהרי־נחלי דם של קרבנות מלחמה; מעל לכל הדורות והתורות, המחיצות והגבולות, הפולחנים והאמונות; –
אושיט ידי לאחי האדם הפשוט, ואומר לו: הושט אף אתה את ידך לאחיך האדם, וכן יעשה כל אחד לשני, יען הגיע הזמן, צלצלה השעה, בשל הרעיון כל צרכו: כי אל אחד, – יוצר יקום־אין־סוף־זה, – ברא את כולנו גזע אחד שווים בכל. לא עשיר ולא עני, לא עבד ולא אדון, וחוקה אחת לכולנו. למה, איפוא, לא נדבר שפה אחת, ולא נהיה אזרחי מדינה אחת? מכאן: קץ למחסור ולמלחמות; שלום ואושר יהיו מנת חלקם של דרי הארץ כולה.
אבשר לאחי האדם, כי עומדים אנו על סף תקופה חדשה של תרבות פלאית ומזהירה בתולדות האדם והתפתחותו. ברצותו, – בכוחו להחיש את בואה.
הישמע לי אחי האדם? האם אחי לא יטבעוני במטר סוחף של רוק ורשעות? יקרה את אשר יקרה. ואם אפול, אף קרבני יירצה: ישמשו חיי ומותי חבל־הצלה לאחי האדם הטובע; אך זיק שיצית את האש הקדושה של תקות האדם עלי־חלד.
קול אדוני על מים רבים…
עובד
בא עם מכמורת גדולה על כתפיו. מורידה, פורשה, בודקה, מתקן את הקרעים, ותולה אותה לרוחב הגזוזטרה, מבלי להשגיח בעומד עליה.
(מהרהר בקול) עובד, עובד, לא אתה תוכל לענות על שאלות אלה, המטרידות אותך, ואינן נותנות לך מנוח. הן קשות מדי, כבדות מדי, עלול אתה לכרוע תחתן.
הושע:
אחי האדם.
עובד:
(נרעד מהקול הערב והעמוק. תמה על נוכחותו של עוד איש. מרים את עיניו אל הושע. שניהם מסתכלים ומודדים אחד את השני במבטים חודרים. מורגש, כי ברגעים אלה, מתהווה ביניהם איזו הזדהות נפשית חד־פעמית).
מי אתה הזר? (מהרהר) ואתה כלל לא זר לי. הרי על כזה חלמתי בהקיץ.
הושע:
עובד הדייג, מה הן השאלות המטרידות אותך, שאין אתה יכול לשאת בכובדן?
עובד:
אח, אח, שאלות רבות. (חושב קצת) והעיקרית: כמה מופלא הוא עם הדבורים בסדרי חייו התקינים והיוצרים. אם אך דבורה תעבור מנחיל אחד למשנהו – יהרגוה. לא הייתי כה סובל מגורלה של הדבורה. אלא, האם סדרי חייו של האדם שונים הם? מוסר הנחיל הוא נחלת האדם המבותר לגזעים, מדינות, שפות, מעמדות; ואלוהים מרחף על הבתרים.
הושע:
במשך מיליונים רבים בשנים חי האדם, ובמשך כל שלבי התפתחותו אך רצון אחד עיקרי הדריך אותו, והוא: הקיום, סיפוק הצרכים הביאוכימיים שלו בלבד. מכאן, מהתפתחות זו הגיע האדם, – אמנם בדרכים נלוזות, – לידי ביתור זה עליו דברת. בינתיים חל שנוי כביר: קם אחד שחי כאשר חי ומת כאשר מת; איש למופת – לא קם כמוהו עוד. הוא אחיהם של כל בני האדם שחיו לפניו ואחריו עד אחרית הימים. כי בחייו ובמותו היה הוא המחאה החיה החד־פעמית והנצחית, וההיפך הגמור מחיי קיום וסיפוק יצרים בלבד.
בל יאוש, עובד אחי, אבינו בשמים מדריך אותנו אל עתיד פלאי, שאין כלל בידי לשוננו לצייר את כל עושר גווניו. כבר אמרתי, כי האדם הנו יצור עתיק, חי על כדורנו מזה מאות מיליונים שנים, שהתחלקו לתקופות ארוכות, שבהן: שכן בין עפאיי העץ; ירד מן העץ וחי על זרעוני עשב ושרשים; נעשה לצייד, המציא את האש ואילף את הזאב לכלב; חרש את האדמה, ואילף את החיות לבהמות־בית; המציא את הכתב ואת המכונה; – כל תקופה ותרבותה העולה תמיד. עתה, עומדים אנו על סף תקופת תרבות חדשה; – תקופת הזוהר של הטייס והשימוש באנרגיה המשוחררת של האטום ובאלמנטים אחרים. שלבסוף – על ידי חינוך יותר מושלם וסידורי חברה תקינים, – תקופה זו תביא אף לחיי נפש שלמים.
תוך ענווה יצטרך האדם תמיד להכיר, כי בידיו אך פירורים של ידיעה בקוסמוס־אין־סוף זה, וכי קנה המדה של ידיעתו הוא יחסי בלבד. אך בידי האדם לחיות את התקופה בכל זהרה וגדולתה, אם רק ירצה בכך.
עובד:
האם לנכון אנו עולים?
הושע:
בטוסו באויר, נמשך המטוס בכוח הגרביטציה למטה. אך בכוח הדלק הוא גובר וטס למעלה. כך האדם נמשך בכוח הפרימיטיב והאטביזם מטה־מטה, אך בכוחות הנפש והרוח, הוא גובר ומתרומם מעלה־מעלה, תמיד אל על; לאהבת האב בשמים, שהיא האהבה לכל יצוריו וברואיו.
עובד:
(בהתפעלות) מי אתה, ומה שמך, ואדע.
הושע:
אני, הושע.
(משתררת דומיה חגיגית).
עובד:
(קורן. בהתלהבות) כשמך כן אתה… אתה תושיע…
הושע:
עובד, הנח את מכמורתך. לך אחרי ונעסוק בציד־אנשים.
עובד:
(בנכונות) הושע, אחי הגדול, אחריך אלך למדבר החיים, לישימון הניגודים והסילופים.
הושע:
קול אדוני על המים; אדוני על מים רבים…
(יוצאים: הושע ואחריו עובד)
מסך
מערכה ראשונה 🔗
נינוה. העיר הגדולה ביותר בעולם של עם צעיר וחזק בארץ רחבה, השוכנת לחופיהם של שני אוקיינוסים.
אולם רחב־ידים, מקום אסיפותיהם וכינוסיהם של אנשי תנועת “ישועה פלאנטרית”.
מחזה א' 🔗
יונתן. אסתר.
(יושבים בפנה מוארת בירכתי הבמה. אפלה בשאר חלקי הבמה ובאולם, כי טרם הועלו האורות.)
יונתן: אף את הקדמת לבוא.
אסתר: בית התנועה – ביתי. ביחוד היום. הרי תאריך לא רגיל הוא יום השנה.
יונתן: עברה רק שנה אחת בלבד. נראה זה כנצח מחד, ומאידך הימים דוהרים־דולקים אחד אחרי השני, והשנה חלפה כיום אתמול. במשך שנה אחת התנועה שלנו, על אף כל המכשולים, מתפשטת ונעשית לנחלת הרבים בעיר גדולה זו, גם ברחבי היבשת, ואף לשאר חלקי העולם הגיעה.
אסתר: לרגעים, דומני, כי נישאים אנו על כנפי איזה חלום מופלא.
יונתן: שוב אין זה חלום. האפרוח לא יחזור לקליפת הביצה שנבקעה. תנועתנו הנה מציאות, ממשות. אין להחזיר את הגלגל אחורנית. הפעולה הכבירה שהניע הושע, בעזרת עובד הנאמן, כבר ניכרת בזרמי החיים. לא־לא, אסתר, אחות חביבה, שוב אין זה חלום.
אסתר: לעתים חושבת אני, כי כולנו קורצנו מרקמת החלום. אך בהשקיפי על שנה חולפת זו, היא נראית לי כחלום ארוך. יונתן, אחי הטוב, האם אין הושע, – כל הופעתו, הליכותיו, זו התערובת המופלאה של כוח ורוך, של סמכות ותמימות, של גדלות טבעית וענווה: – האם אין הוא חלום פלאי?
יונתן: בא אנוכי מהעולם האינטלקטואלי וגורס משום כך הגדרות יותר מדויקות, אסתר הטובה. על כן לא אוכל להסכים למושג חלום. יהיה נכון יותר להגיד, כי התגלותו של הושע, תורתו והשפעתו מהוות חזיון מרהיב, שאין בכוחנו לתת ניב־אמת לכל השגב והמופלא שבחזיון זה.
אסתר: עתה ברור לי, כי כוונתי בדיוק לאותו הדבר שאמרת אתה. הושע, אחינו הגדול, עשה את העקוב למישור, ויישר בין הגאון הצעיר המרצה באוניברסיטה, לבין נערה־פתיה חולמת. לכן הגדרתנו הנה אחת, כי נובעת היא מאותו הזיק, שהפלאי השכיל להצית בלבבות שנינו.
יונתן: יודעת את אף יודעת, כי אינך כלל נערה־פתיה חולמת. תפקיד יותר רציני ונכבד ממלאה את בתוכנו. אכן, גם בזאת נצחתני.
אסתר: במה עוד?
יונתן: נצחון גמור.
אסתר: במה?
יונתן: נצחון מוחלט.
אסתר: אתה כבר מסקרן ומותח אותי. במה עוד נצחתיך, ולזאת נצחון גמור ומוחלט?
יונתן: האם אינך יודעת?
אסתר: איני יודעת.
יונתן: ואינך חשה כלל?
אסתר: לא.
יונתן: אם אינך יודעת, אף לא חשה, אולי תנחשי.
אסתר: לא הסכנתי לראותך בשיחה קלילה כזו. אולי לרגלי התאריך החגיגי של יום השנה לתנועתנו, הנך רוצה באיזה פורקן, וחשקה נפשך בדברי חידות ושעשועים. אדרבה, המשיך.
יונתן: (מרצין) אסתר הטובה, דומני כי השמעתי לך דברים רציניים ביותר.
אסתר: אמנם ממשיך אתה בדברי החידה.
יונתן: (מרצין יותר. קולו צרוד במקצת) ואני מרגיש כי דברי הם חותכים וגורליים.
אסתר: אמנם חשה אני באיזה צליל בלתי רגיל בקולך, וכן דבר־מה לא כתמול־שלשום במראך, אבל אין אני רואה כל רצינות מיוחדת, כל־שכן איזו גורליות חותכת בתיבות מספר אלה שהשמעתני. ואני אף עתה חוששת, שלרגל המאורע החגיגי, חמדת לך איזה לצון, ברצותך להציג איזה אטיוד קטן. אמנם אינך כלל חסר־כשרון באמנות המשחק.
יונתן: לא־לא, אסתר.
אסתר: אם כן, איך עלי להבין את דבריך? אומר אתה, כי השמעת דברים רציניים ביותר. זכינו לעמוד ולעבוד במחיצתו של האיש הדגול הושע. שאלמלא חיינו בראשית המחצית השניה של המאה העשרים, הייתי מאמינה, כי הוא מאותם היחידים, שעליהם בישר המלאך על בואם לעולם זה. גם עתה, מאמינה אנוכי באמונה שלמה ותמה, כי הוא שליח ממרומים, אף שלא אדע את דרך בחירתו של אבינו בשמים בשליחים אלה. במשך שנה זו ראינו את כל גודל נפשו ועצמת רוחו הכבירה, ועסקנו בדברים גורליים וחותכים, כלשונך, באמרנו לאדם, להמוני בני אדם, מהי הדרך יבורו להם בחיים נלוזים אלה. אם לזאת אתה מתכוון? אם כן, סלח לי, יונתן הטוב, לא הבנתי אותך.
יונתן: נחנת בלב רגש ומבין, בעין טובה רואה נכוחה ובאמונה תמה. כן מיטיבה את לתת ניב לרגשותיך. על כן היית לנו את אשר היית במשך שנה זו: לעמוד־תווך ומשענת נאמנה בבנין אדירים זה שאנו מקיימים. (מתקשה להמשיך).
אסתר: אני שומעת בענין. המשיך, יונתן.
יונתן: אך באחת לא השגחת.
אסתר: במה?
יונתן: לא הבחנת בסבלי, אסתר.
אסתר: אמנם קשיים וסבל היו מנת חלקנו, של כולנו. אך לנכון לא השגחתי באיזה סבל, שהכביד עליך במיוחד. יתכן, כי בהיותנו רודפים ורדופים במאורעות יום־יום, לעתים אין שמים אל לב לקרוב וליקר לך ביותר וסלח לי על כך, יונתן. אבקשך, ספר, מהו הגורם לך לסבול?
יונתן: מוטב שתשאלי, מי היא הגורמת לסבלי.
אסתר: אל לך ללכת יותר סחור־סחור, יונתן, הגד ואדע.
יונתן: (בלחש) אהבתיך, אסתר הנאווה, מה יפית.
(דממה)
אסתר: האמנם?
יונתן: כן, אסתר.
אסתר: האמנם במתח זה של אהבה ומסירות לתנועה, למורה ולחברים המניעים אותה; בדריכות של פעולה קדחתנית מתוך אמונה תמה ומסירות נפש ללא כל שעור; – עוד נותרה בלבותינו, העולים על גדותיהם, פינה כלשהי לאהבת הזוג?
יונתן: את מסירותי לתנועה, ולאלה המפיחים רוח במפרשיה; את הערצתי להם, ואת עבודתי ללא לאות עד כלות הנפש, הלא ראית במו עיניך.
אסתר: ראיתי, הערכתי והערצתי.
יונתן: אם כן, האמיני איפוא גם בזאת, שמאז ראיתיך בראשונה, אהבתיך אסתר היפה, ובו ברגע ידעתי, או יותר נכון חשתי בכל רמ"ח אברי, כי זהו לנצח.
אסתר: מאמינה אני, יונתן. בתורת אשה, וודאי זה גם משעשתני. אך תמהה אנוכי, אם בעמדה האחראית שאנו תופסים בתנועה הצעירה הזאת, שהיא ניזונה בעיקר מהאהבה לאדם, והדורשת את כל ישותנו; אם יש מקום לאהבה שאתה מדבר עליה. הרי אין אנו משתייכים יותר על הנוער הזהב.
יונתן: כפי שאמרתי, אוהב אני אותך, אסתר, מהיום הראשון שהכרתיך. בה במדה שגבר בי, כמעיין המפכה, הרצון היוקד להרים את קרן התנועה, בכדי להביא ישועה לאחי האדם באשר הוא שם, כן גבר להט אהבה זו אליך. אדרבה, במדה שנפשי התרוממה והזדככה על ידי עבודת קודש זו שלנו, כן גברה ועמקה אהבתי אליך. בחנתי את עצמי היטב־היטב. אהבה זו טהורה היא, כפי שטהורה ותמה תורתו של הושע, וכפי שתוך לב טהור ותמים התמסרתי להיות מעוזריו הראשיים. הרי נחנת בבינה עמוקה, אסתר, למה לא תביני אותי?
אסתר: מבינה אני היטב את דבריך, שאמרת לי בראשיתה של שיחתנו הערב. כי התגלותו של הושע, תורתו והשפעתו, מהוות חזון מרהיב בשגב ובמופלא שבו. זוהי הגדרה נכונה. אך אין זה מחזה שעשועים של אהבה שלא באה על סיפוקה או לידי גלוי. אנו מציגים וצופים כאחת בגי־חזיון של מחזה פלאנטרי כביר, המשדד מערכות בחיי החברה בתבל כולה ובמלואה. הודות לרוחו, ולאורו של הושע, אני משתתפים במחזה זה. הבה יונתן, אחי היקר, ונמסור לעבודה קדושה זו כל קורטוב של להט ואהבה היוקדים בלבותינו.
יונתן: אסתר, יפתי, בל תדחיני.
אסתר: לאמור?
יונתן: אין אנו תנועה של סגפנים־אסקטים. הרי אנו מקדשים את המשפחה, טהרתה ואושרה, כגרעין הבריא בסדרי חייו התקינים של האדם המשוחרר.
מחזה ב' 🔗
הקודמים. יונה.
יונה: ערב טוב, אחים. הזוג הנחמד כאן. וודאי, אם אתה צריך את יונתן, עליך לשאול איה אסתר, – שם אתה מוצא אותו.
יונתן: (נבוך. מסמיק) מה זה פתאום עלה במחשבתך דבר מוזר כזה? ולמה זה דעתך כה זחוחה הערב?
יונה: אין דבר, יונתן הטוב, כידוע חומד הלצה אנוכי. והרי שרויים אנו היום במצב רוח חגיגי, לרגל סיום שנה של מאמצים רבים, של מתיחות גוברת ודריכות מתמדת.
אסתר: כן־כן, יונה אחינו, אין דבר, קצת פורקן לא יזיק.
יונה: וודאי לא אחדש, כי שותפים אנו לאותה החוויה, כפי שבצורה הדדית וחברית חיינו במשותף תוך עמל ודריכות את השנה המופלאת הזאת. אך בשום אופן איני יכול לגרוס את המושג המקוצר שנה. דומני, שאיטיב לומר, כי עברנו יותר ממחצית המיליון של רגעי עבודה קדחתנית, המרוממת את הנפש ונוסכת עזיזות בכל הישות, כי בנקבי מספר מוזר זה, אולי הוא יציין את הלילות ואת הימים הארוכים של שנה אריכתא זו.
אסתר: צדקת, שותפים אנו לאותה החוויה, גם יונתן ואף אנוכי חשנו כאילו נצח ולא שנה אחת בלבד חלפה.
יונה: ולרגעים נראה לי, כי רק אתמול היה הדבר, והוא גז וחלף חיש מהר כחלום קסמים.
אסתר: אף כזאת הרגשנו, יונה חביב. אכן הרי זה חלום פלאים, שעדיין אנו ממשיכים לחיות אותו.
יונה: כולנו מושפעים מאורו הקורנת של הושע, ומהמסירות של עובד עוזרו. הם שעוררו בנו את רוחנו, ודלו מאתנו את כל הסגולות והמדות הטובות. אך את, אסתר הנערצה, – הרשיני להגיד זאת ברגע חגיגי, – הנך שופרו הנאמן של הושע, המיטיבה להביע את רעיונותיו, אחרי שהן מצורפות בכור לבך הזך והגדול.
אסתר: האמנם?
יונתן: יונה הטוב, השכלת להגדיר את אסתר מבלי כל תג של הגזמה ויתיר.
יונה: עתה אהיה איש בשורות: ראשית, סוף־סוף הקרח נשבר. באגודות מקצועיות רבות נקלטים הרעיונות של תנועת “ישועה פלאנטרית”, מתרבים תומכים, אוהדים וגם חברים פעילים, על אף התנגדותם המרה של המנהיגים.
אסתר: זוהי באמת בשורה
יונתן: ושנית?
יונה: עובד חזר היום ממסע ארוך במחוזות המערב, הוא בא מלא רשמים טובים ואופטימיות רבה. לדבריו מתפשטת שם התנועה כזרם גובר ומקיף בני אדם מכל השכבות: בבתי החרושת, בבתי המסחר, מהמעמד הבינוני, בין בעלי המקצועות החפשיים, בין אנשי הרוח והתלמידים בבתי האולפן הגבוהים; – כולם נוהרים לאסיפותינו מתוך ענין והתמכרות.
אסתר: אכן איש בשורה אתה היום. הפלא גובר מיום ליום.
יונתן: יותר שמניתן לשער. לרגעים דומני, כי אין אנו יותר נושאי התנועה, אלא נישאים אנחנו בידי איזה זרם כביר, הנוהר כעצמים בקוסמוס, – נהירה פלאית לאין־סוף.
אסתר: אלה הם סימניה המובהקים של תנועה מקורית, שאף היא תופעה בתולדה, כאותם העצמים בקוסמוס.
יונה: כידוע לכם, יקירי, בא אנוכי מהסדנא ובין ההמונים מקומי, על־כן מצווה אנוכי להיות איש מציאות, להניח לנפשם את העצמים הנוהרים בקוסמוס, ולהתבונן בנעשה מסביבי.
יונתן: לאמור?
יונה: אני מודאג ביותר.
אסתר: אתה, האופטימיסתן בינינו, מודאג?
יונה: אמנם כן. סלחו לי אם אעיב קצת על רגעים חגיגיים אלה ביום השנה של התנועה.
יונתן: אתה ודאגה, הרי זה דבר והיפוכו. לא פעם היית לנו למקור הרגעה ברגעים קשים במשך שנה זו. מה פשר הדבר?
יונה: דווקא לשמע הצלחותינו, וכאשר אני רואה בימים האחרונים את ההתקפה המשולבת שפרצה נגדנו מימין ומשמאל; תוקפים מעברים: העתונות המכורה לאילי הכסף, השתפנים והכמורה; – מוצא אני קשר ישיר בין התקדמותה של תנועתנו לבין ההתנגדות המרוכזת. על־כן חושש ומודאג אנוכי.
אסתר: יהיה אשר יהיה, אף מכשלון נשאב עידוד.
מחזה ג' 🔗
הקודמים. זאב.
נכנס עם חבילה ביד. הולך על יד הקיר כמתגנב, מבלי שישגיחו בו. יוצא אל מאחורי הבמה. חוזר והחבילה אינה בידו.
זאב: (מבוהל קצת. מתאושש) ערב טוב, חברים. חה־חה־חה, השלישיה כבר כאן. חה־חה־חה, ותמיד יחד. חה־חה־חה, אי אפשר אף פעם להקדימכם, חה־חה־חה.
יונתן: ערב טוב, זאב. צוחק אתה ושרוי במצב רוח טוב, כתמיד.
זאב: כרגיל.
יונתן: לעשות הכל מתוך חדווה, – הרי זו סגולה מצוינה.
יונה: הרי אתה האוסף את האינפורמציה, זאב. מה נשמע? מהו ההד שתנועתנו מעוררת בימים האחרונים?
זאב: אמנם משוטט אני בעיר. התבוננתי וראיתי, כי ההערצה להושע ולתלמידיו, וכן האהדה לתנועת “ישועה פלאנטרית”, נעשות לנחלת הכרתו של האדם הפשוט. מתקבל על דעתו שיש צורך לקעקע פעם ולתמיד, ולעקור מן השורש את המשטר הרקוב.
יונתן: דומני, שלא היטבת לראות. האמנם אוהדי התנועה נתפסים להכרה ניהיליסתית של הריסה בלבד, ותו לא?
אסתר: עד כמה שאני נפגשתי עם רבים מתומכינו ואוהדינו, מוסבר ומובן להם כל צרכו, כי תנועתנו היא תנועה של כובשים, הכובשים קודם כל את עצמם לחיי שלום ובאמצעי שלום. הרואים באיחוד האמונה באל אחד, בגזע אחד, בשפה אחת, במדינה אחת ובחוקה אחת שווה לכל, – את מכלול כל מאוויי המחוקקים, הנביאים והמושיעים שקמו לאנושות מאז ומעולם. על כל אדם להושיט את ידו לאחיו האדם, וכאשר ייעשה כך, קרוב היום המקווה לבוא.
יונה: מפליא, כי העיתונים התוקפים בימים האחרונים את תנועתנו בחריפות רבה, מעלילה עלינו, כי באנו לקעקע את המשטר הקיים באמצעי אלימות. יש דמיון רב למה שאתה מוסר, זאב. מה פשר הדבר?
זאב: אולי התבטאתי לא נכון, חה־חה־חה. וודאי אין כל משותף ביני ובין מה שמתפרסם בעתונים, חה־חה־חה. תיטיבו אתם לספר לי על הנעשה. האם עובד חזר כבר? מה הוא מספר? מה התחדש? הרי אני, כדבריכם, ממונה על האינפורמציה, חה־חה־חה.
יונה: לא נשקול לך באותה האינפורמציה שמסרת לנו. הענינים מתקדמים מאוד, אך שרויים אנו בדאגה חמורה, לרגל התקפותיהם של מתנגדינו.
זאב: דבר אחד – בל דאגה, חה־חה־חה.
יונתן: (עובר ומביט דרך החלון לרחוב) אה, הקהל התאסף כבר ומחכה בחוץ. זאב, העלה אור ופתח את הדלתות.
זאב: טוב־טוב. אך דבר אחד – לא לדאוג. חה־חה־חה.
(מדליק את מנורות החשמל ופותח את דלתות הכניסה לאולם)
מחזה ד' 🔗
הקודמים. קהל נשים ואנשים.
נכנס לאולם קהל מגוון של נשים ואנשים. בין הקהל גם כמה כושים, יאפאנים וסינים; פועלים, סטודנטים, אנשי המעמד הבינוני, בעלי מקצועות חפשיים, אמנים, כמרים ורבנים. אף נראים כמה טיפוסים עם חבילות חשודות מתחת למעיליהם. כולם מתישבים. על יד השולחן באמצע הבמה יושבים יונתן, אסתר ויונה. זאב יושב בירכתי הבמה.
יונה: (פותח) אחיות ואחים יקרים. חמשת הדברות של תנועת “ישועה פלאנטרית” ידועות ומוסברות לכם מהופעותינו הפומביות בעל פה, וכן מפניותינו לקהל בכתב. לכן לא נבזבז את הזמן שלכם בנאומים שלנו, ונקדיש את הערב להצגת שאלות והבעת חוות דעה מצדכם. כמובן, אף אנו נשתתף בשיחה זו.
קול מן הקהל: לרגל יום השנה לייסוד התנועה, הובטחה לנו מסיבה חגיגית, בה ישתתפו הושע, אחינו הגדול, ועוזרו עובד הנערץ. מדוע הם אינם אתנו כאן?
יונה: צדקת. לנכון הם ישתתפו אתנו. לשם כך חזר עובד היום ממסע במחוזות המערב, אף הושע דחה נסיעה מן העיר. עקב תפקידיהם המרובים הם אחרו קצת, והם עומדים לבוא. עתה, רשות הדבר למשתתף הראשון מן הקהל. בבקשה.
שואל ראשון: תנועה זו בשם “ישועה פלאנטרית” אינה מחדשת. בשורת האל האחד כבר ניתנה לפני אלפי שנים. כן אין כל חדש בדרישת השויון בין בני האדם. גם על מדינה אחת, שפה אחת ואי־הפליה בין גזעים הרבו לדבר. מה, איפוא, חידשתם אתם? לדעתי, היה היו כבר תנועות דתיות כבירות, והגיעו למה שהגיעו, אמנם לא לאיבוס ריק, אך מלא שנאה, קנאה ותחרות. אף את השויון ניסו כבר, מימי האסיים עד המדינות הסוציאליסתיות בימינו וללא הועיל; – האדם, כשלעצמו, יוצא וידו על ראשו. ואשר לגזע אחד, מדינה אחת ושפה אחת, – אין זה טבעי, הילכך זוהי אשליה בלבד ותו לא.
יונה: שאלה זו דורשת תשובה רחבה ביותר. אך כאמור, ברצוננו לשמור על זמנכם, על־כן התשובה לשאלה זו, וכן התשובות לשאלות הבאות, תהיינה קצרות באופן יחסי, ואתם תיטיבו למלא אחריהן, בהגותכם בהן, אחרי שאתם הולכים מכאן. יענה יונתן.
יונתן: אמנם תנועתנו אינה שואפת לחדש אלא להתחדשות, שהנה ממדותיו של הבורא. אך יש בנו גם כן מן החידוש: עד עתה היה אל לכל מעמד, מדינה, שפה וגזע לחוד, כי בשפכם נהרי־נחלי דם ודמעות במלחמותיהם ההדדיות, לא תתכן הכרת־אמת מצדם באל אחד. החידוש הוא, באחוי של כל החוליות בשרשרת: בכוח האמונה התמה ביוצר וביצורו האדם, אפשר להביא לידי שויון גמור ואמתי בין אדם לאדם מכל הגזעים; שויון זה יתכן אך ורק על ידי ייסוד מדינה פלאנטרית בעלת שפה אחת; כפי שמבלי שויון בין בני אדם מגזעים שונים במדינה אחת בעלת שפה אחת, לא תתכן אמונה תמה באלוהים. חוליה בחוליה קשורה. אנו שואפים להעביר שרשרת זו מסביב לתבל, ולבשר לאדם, לכל אדם, כי צלצלה השעה לשנוי ערכין מוחלט בסדור חייו התקינים.
שואל שני: ואני רוצה כאן לציין את עדיפותו של הקפיטליזם, המקיים דמוקרטיה חפשית, וכל מה שאנו רואים נבנה ביזמתו.
יונה: אף הביא לידי צבירת עושר בידי יחידים ספורים אחדים, ומאידך לידי התרוששותם של ההמונים; פחד האדם ממחסור ודאגת המחר, הנוטלים ממנו כל חדוות חיים אמתיים.
שואל שלישי: בניגוד לשואל הקודם אני רוצה לציין את שבחו של הסוציאליזם, שבכוחו לפתור את כל הבעיות המטרידות אותנו.
שואל רביעי: ואני רוצה, בניגוד לשואלים הקודמים להדגיש, כי אך ורק הקומוניזם יסדיר את כל הסבך של השאלות הכלכליות והמדיניות. אך מבלי הסם הדתי, – זה האופיום להרדמת ההמונים, ומבלי האוניברסליות המשלה.
יונה: גם הסוציאליזם, וביחוד הקומוניזם, מביאים לידי האלהת המדינה, ולשעבוד האדם לה. לכן עולה בעקבותיהם הפאשיזם, הגודל כעשב פרא בשדות המוזנחים של התנועות הללו. בידי שלושת האיזמים האלה אין תרופה נגד מלחמות והשמדת האדם. שלושתם כופרים בריבון, ומשעבדים את האדם לריבונות של המנגנון המקודש.
שואל חמישי: אנוכי איני גורס שפה אחת. בסמפוניה אנושית זו, – למה לא רבוי האקורדים של שפות שונות? ועוד זאת: השפה היא מקודשת לעמים המדברים בה. לדעתי, רבוי השפות מעשיר את התרבות.
יונתן: עם ביטול הגבולות בין המדינות וחיסול החייץ בין עמים וגזעים; בתקופת הטייס והטלויזיה, – רבוי השפות אינו אלא מעצור בקידום התרבות ואוירת האחוה האמתית בין בני אדם.
שואל ששי: לדעתי, עם ביטול החגים הלאומיים והדתיים הקיימים יהיה עצוב. דבר זה ישפיע לרעה על חדוות החיים של האדם.
יונתן: מחוץ לשני ימי שבת בשבוע, אחרי חמשה ימי עבודה של חמש שעות בכל יום, יהיו ששה ימי חג שנתיים: יום נותני הדתות; יום הנביאים והמחוקקים; יום המשוררים, הסופרים והוגי הדעות; יום הממציאים; יום לוחמי החירות; יום העתיד.
את יום נותני הדתות יחוגו, על ידי פרסום ולמוד תמצית תורותיהם של השליחים הגדולים: משה, ישו, בודה וכו'. כן בימי הנביאים, הסופרים, הממציאים ולוחמי החירות, יתיחדו עם תורתם ופעלם על ידי ריכוז תמצית יצירתם. ביום הששי – הוא יום העתיד – יחוגו את יום המשאלות והמאוויים של האדם לשלמות־יתר, ותכניותיו להישגים בעתיד.
שואל שביעי: אנוכי איני סובר, כי יש לדחוק את הקץ. גיא החזיון של הופעת האדם היה לפני מיליוני שנים. מה יש, יעברו עוד כמה עשרות אלפים שנים עד שהאדם יגיע לשלמות. מה יש למהר? לא עלינו לגמור את המלאכה.
יונה: אסתר תואיל לענות.
(אותות הסכמה בקהל)
אסתר: לעולם יראה את עצמו כל אדם, כאילו הוא אחראי לעוול ולפגמים שבחיינו, וחייב הוא לעשות הכל, בכדי להיטיב לזולת. מכאן השאיפה ליתר שלימות. ואגיד במאמר מוסגר – יען השאלה הנה נרחבה ביותר, – שאם בתרבויות הראשונות היה חלל של אלפי שנים בין תקופה לתקופה, לא כן בתקופת תרבות חדשה זו, שאנו נכנסים בה, התהליך יהיה קצר ביותר. הלכך על כל איש להושיט יד, בכדי לקרב את התקופה הנעלה.
שואל שמיני: חוששני, כי מריכוז פלאנטרי זה, של כל אוכלוסית העולם במדינה אחת, מדברת שפה אחת, ייקל לאיזו מפלצת־אדם עם מנגנון קשוח־לב מסביבו, לתפוס את מושכות השלטון בידו; לרדות באוכלוסיה באמצעות מכשירי התעמולה החדישים, ולבוא לידי נגישות נוראות, שכמה מהן כבר ציינו אנשי דמיון: הסדר הילודה במבחנות במעבדה; או הנהגת מדינת משטרה, המרגלת על ידי מתקני הטלויזיה את כל אנשי המנגנון. לעתים, רעדה תאחזני, בהעלותי במחשבתי את מה שעלול לקרות.
קול מן הקהל: הושע ועובד אים?
יונה: (מביט בשעון) לנכון הם מאחרים.
אסתר: (מודאגת) למה הם בוששים לבוא?
השליח: (נכנס בבהלה) הושע ועובד הותקפו בידי בריונים! הבו עזרה!
(בין הקהל משתררת מתיחות רבה. אנשים קמים ורוצים ללכת לעזור).
יונה: זאב, ביחד עם חמשה אנשים מוותיקי התנועה, ילכו לעזור. הנותרים מתבקשים לשבת.
(זאב, השליח, ביחד עם חמשה אנשים יוצאים מהאולם).
רגילים אנו להתנפלויות, לאובסטרוקציות ולעלילות. רבות עבר עלינו במשך שנה זו. אך תורת ההבלגה ואי־אלמות, שלימדנו הושע, הן מעמודי התווך של תנועת “ישועה פלאנטרית”, המבשרת שלום ואחווה בין אדם לאחיו האדם, מעבר לכל תורות, מחיצות וגבולות של אידאלוגיה, גזע, מדינה ושפה. אבקשכם, איפוא, לשבת, ונמשיך. אסתר, תואילי לענות לשואל השמיני במספר.
אסתר: (מתאוששת. בהתעוררות). הרודנות ומדינת המשטרה מהווים גידול זר, המשתלט והורס את הרקמה של גוף החברה האנושית. דבר זה מתאפשר, עקב החלשת גוף החברה, והתמעטות כוח התנגדותו, בעטיים של הפילוגים והניגודים; ובעיקר, מתוך חוסר אמונה תמה, והכרת ערך עצמו של האדם. כל הדמיונות על ילודה במבחנות, וריגול על ידי מתקני טלויזיה, הם ספקולציות שכליות שיש לזרותן לכל רוח. כבר בזמנים העתיקים, התקוממו העברים המשועבדים נגד נוגשיהם המצריים. אספרטקוס הקים מחנות עבדים נגד רומה. אין כל חשש, חבר טוב, האדם המשוחרר בזמן החדש לא יסבול כל שלטון של איש באיש לרעה.
שואל תשיעי: אנוכי אקצר, אך יתכן מאוד, כי ארבה לשאול: יצר האדם הוא רע מנעוריו. הייתי מוסיף: מחמת חטאת נעוריו. יצרים אפלים פוקדים ותוקפים אותנו כבר מימי ילדותנו. מה יהיה?
אסתר: במעבר זה מן האדם הפרימיטיבי, שכל תכלית חייו היה הקיום וסיפוק יצריו בלבד, אל האדם המכיר, המאמין, המוכן למסור את כל קיומו, נפשו ומאודו על קדושתה של אידיאה מופשטת; – במעבר זה, האדם הוא עצמו הנו הסוס המשתולל, והוא עצמו הרוכב והמאלף, המדרבן את עצמו. הרבה ממלחמת היצרים נובע ממעבר זה.
כן מלבים את היצרים: אי השויון, ההפליה, ההתנשאות; העוני והמחסור המביאים לידי שחיתות והרס המשפחה.
ולאחרונה – ולא האחרון בחשיבות, – שהחינוך וההוראה משמשים בערבוביה, ואינם בנויים על היסודות הנכונים. יש להניח כי בתקופת הטלויזיה ושפה אחת בעולם, יחולו שינויים בדרכי ההורה. בכל אופן, אנו בעד ההפרדה של ההוראה מהחינוך. מורים ידריכו את תלמידיהם ברכישת דעת. נוסף, יהיה לכל קבוצה קטנה של ילדים מחנך משלה, שלפי נטיתו, כשרונו והשתלמותו, יש לו גישה מיוחדת לילד, בכדי לפתח את האופי ואת הכוחות הנפשיים של החניך, ולעשות אותו אדם בעל אופי ובעל כוחות נפשיים מפותחים, – אדם שלם. כיום, אין לרוב המכריע של המורים לא נטיה, וכן לא ידיעה מתאימה, איך לחיות בהזדהות עם נפש הילד.
בעולם מאוחד, המתנהל בשויון תוך אמונה תמה באלוהים אין־סוף־ברוך־הוא, ובחינוך כזה, – תופחת עד לאפס מלחמת היצרים, ויבוא יום שכולו טוב.
מחזה ה' 🔗
הקודמים, הושע, עובד, זאב.
הושע ועובד באים בצעדים אטיים. אחריהם הולכים זאב וחמשת וותיקי התנועה, שהלכו אתו לפני כן. פני הושע חוורים. על מצחו הרם צלקת שעדיין שותתת דם, חקוקה בצורת כוכב, יושב.
אסתר: (קמה. נרתעת. בהתרגשות) מה עוללו לך, הושע?
(יונתן ויונה קמים אף הם. נדהמים. בקהל עובר רחש.)
זאב: (בעינים מושפלות) בני בליעל. גאנגסטרים תקפו אותו, בודדוהו מהשאר. המנוולים סחבו אותו למרתף סמוך, בזו אותו, התעללו בו ועשו בו את נתוח התועבה. בני בליעל.
(דממה קצרה. התרגשות בקהל)
קול מן הקהל: אות קין לאלה ששלחו את הבריונים.
עובד: זאב, ואתם החברים, הואילו לשבת במקומותיכם.
(זאב יושב בירכתי הבמה. הוותיקים עוברים לשבת בין הקהל.)
גם אתם, אסתר, יונתן ויונה שבו. (יושבים).
קול אחד מן הקהל: צריך לגמול למנוולים בעד מעשיהם השפלים.
עובד: אחי, או שאתה מושפע מהמקרה המעציב, או שאתה חדש עמנו הערב. במשך שנה ארוכה זו, שנינו וחזרנו יומם ולילה בעל פה באסיפות, בכינוסים ובראיונות עם אנשים; וכן פרסמנו הרבה בכתב, כי בחתרנו לקראת עתיד של שלום ואחווה, אנו מתנגדים לכל שמוש בכוח ברוטאלי. אין ללחום נגד עוול בעוול.
קול מן הקהל: מה יהיה אם ההתקפות עלינו תגברנה?
עובד: תעצמנה פעולותינו.
יונה: אבקשכם לתת אפשרות לעובד הטוב, להגיד את דברו.
עובד: אין דבר. כלל אין מפריעים לי. אני מבין לרוחם של החברים. המקרה שאירע הערב מציק להם ביותר. אך אנו מצווים על הבלגה, כפי שהנה הוא שלוו, (מראה על הושע) ויושב עמנו כאן תוך ענווה ומבליג.
מקרים מעציבים אלה הם תוצאה ממשטר נלוז של קנאה ותחרות, רדיפת כבוד, שלטון וממון. אני כשלעצמי, מקרה זה, – עד כמה שהוא מכאיב לי ביותר, – לא עירער במאומה את אמונתי בעתיד המזהיר, הנשקף לאדם עם איחוד העולם וחיסול הביתור במשפחת האדם. כאשר אמצעי הייצור לא יהיו מועדים למולך, אלא לרווחת האדם; כאשר מיטב הכשרון האנושי יפעל אך במטרה אחת, – להעשיר את התרבות של האדם. ולזאת, כאשר יקבל האדם את החינוך המתאים, מה גדול עתידו.
לרגעים מתפלא אנוכי, אנשים מתרפקים על העבר הרחוק, מיטב השיר והדמיון ניתן למיתוס, ולפנינו עתיד פלאי כזה; אי הדמיון ואי השיר, שיוכלו להביע רק אפס קצהו. אנו, אנשי התנועה של “ישועה פלאנטרית”, מקדמים את האדם לקראת עתיד זה. הדור נאה זיוו עתידו של האדם המשוחרר, בו תהלכנה חיות היער גאולות מחרונם, ובני האדם – מלאכי־יה.
התעוררות בקהל. מחיאות כפיים עזות. הושע קם, מחבק את עובד ונושקו במצח. עובד יושב אף הוא נרגש ביותר. אסתר, יונתן ויונה נרגשים מאוד אף הם. משתררת דממה חגיגית. אחרי כן הקהל קם על רגליו תוך התרגשות גדולה, פורץ במחיאות כפים אדירות וקריאות: הושע! עובד! האנשים על הבמה קמים אף הם.
בתוך ההתרגשות והרעש, קמה רוחמה מספסלי הקהל, תמירה ונאה, מפורכסת ומצובעת ועולה על הבמה. צעדיה בלתי בטוחים ומתנדנדת כמו משכרון. ניגשת לפני הושע וכורעת. בוכה בלהט וכתפיה רועדות. למראה זאת הקהל והאנשים על הבמה רוגעים. משתתקים ומסתכלים בתמהון ברוחמה.
זאב: חה־חה־חה, הביטו, הרי זו רוחמה היצאנית, הרוקדת במועדני לילה, הידועים לשמצה. מה לה כאן? הרי היא שכורה, חה־חה־חה. צריך להוציא אותה מכאן.
הושע: (אל זאב) הניחה לה. (אל רוחמה) קומי, אחותי רוחמה.
רוחמה: (קמה, ממשיכה לבכות. כולה רועדת.)
רומתי ורמיתי… הושפלתי והשפלתי… איני יכולה כאן… לא אוכל…
הושע: לכי אל הדרך, רוחמה, אבוא אליך. (רוחמה יוצאת. רחש עובר בין הקהל)
נמשיך. (השלך הס) אין להוסיף ואין לגרוע מדבריו הנאמנים של עובד, אהוב נפשי. אין להוסיף על הדברים, שוודאי השמיעו לכם הערב אסתר, יונתן ויונה היקרים לי. עתה, אתפלל תפלה קצרה:
מודה אני לאלוהים הטוב, אין־סוף־ברוך־הוא, על שהביאני עד הלום; שלימדני לראות בפלאיו הסובבים אותי בכל אתר ואתר בכל יום תמיד, ערב, בוקר וצהרים; על החסדים הגדולים שעשה עמדי מעודי עד היום הזה, שמשאת נפשי וחלום חיי מתגשמים ונישאים ברמה על כתפיהם של אחים רבים ותלמידים מסורים. אבי בשמים, יתגדל ויתקדש שמך, תבוא…
(שוטרים במדים ובבגדים אזרחיים פורצים דרך כל הכניסות לאולם ואל הבמה. הקהל נרעש. עובד, אסתר, יונתן ויונה נדהמים. הושע שלוו. זה משפיע על הרגעת כולם. רק זאב רוגש, מבלי שירצה להרגע. )
קצין שוטרים: (בלווית שוטרי חרש, המחזיקים תמונות בידיהם). בשם החוק הריני אוסר על המשכת האסיפה הזאת. (אל הושע) האם אתה הוא זה, העומד בראש התנועה, הקוראת לעצמה “ישועה פלאנטרית”, ששמה לה למטרה לאחד את העולם?
הושע: אתה אמרת.
הקצין: (מושפע מאישיותו של הושע ומתשובתו) יש פקודה בידי לערוך כאן חיפוש, עקב ידיעה סודית שקבלנו ממקור מהימן ביותר, כי אתה ואנשיך אוגרים חמרי נפץ, למטרת התנקשות במוסדות המדינה; – ואם זה יתאמת, לאסור אותך ואת עובד עוזרך בתור אחראיים.
הושע: עשה כפי שפקדו עליך.
(השוטרים מחפשים בכיסי הקהל. הקצין מחפש בכיסי יונתן ויונה ובנרתיקה של אסתר. אינו מחפש בכיסי בגדיו של הושע. אחרי החיפוש בבגדיהם של האנשים, הם מחפשים מתחת לספסלים באולם, ומוצאים חבילות המכילות חמרי נפץ. כן מוצאים מאחורי הבמה חבילה גדולה המכילה פצצות עזות־נפץ.
זאב: ילד בעריסה ידע מי שם כאן את החבילות האלה.
(השוטרים מכים אותו, ודוחפים אותו בכוח אל מחוץ לאולם).
הקצין: (אל הקהל) היו נבונים, התנהגו בסדר, ותמנעו אי־נעימות לכם ולנו. (אל הושע ועובד) אתם אסורים!
(שני שוטרים תופסים בשתי ידיו של עובד, הקצין שולב את זרועו בזרוע של הושע).
הושע: אלך אל אחי האדם בכלא.
(כולם מורידים את ראשיהם. האסירים בלווית השוטרים יוצאים).
מסך
מערכה שניה 🔗
נינוה. בארמונו של הארי גורט, באולם הספריה, המסודר תוך עשירות מופרזת. שפע ציורים נדירים משל מיכאל אנג’לו ורמברנד על הקירות; בירכתי האולם פסלים יקרים; שיש נדיר, זהב ופז בכל הפינות.
מחזה א' 🔗
גורט
(מהלך באולם המרווח לארכו ולרחבו. עומד שקוע במחשבות. בקול)
קמו עלינו מכל צד. עלינו – עמודי התווך של החברה, בוניה ושומרי רווחתה. מעברים מסתערים על זו העמדה שלנו. אך מאחוריה עומד אנוכי, האררי גורט, ואדע להשיב מלחמה שערה.
בעודני לוחם נגד הקומוניסטים, הסינדיקליסטים והסוציאליסטים למיניהם, הרוצים כל אחד לחוד וכולם יחד, לנשל אותי מנכסי ולהורידני שאולה; קמה תנועה חסודה זו של “ישועה פלאנטרית”,כגנב בלילה, מבלי שאף אחד הרגיש בזאת, וכובשת את לב העם על כל רבדיו החברתיים. אלה אינם מתכוונים לכספי בלבד, אך גם את נפשי הם רוצים לגזול. את בתי היחידה היפה והמשכלת, הם לקחו ממני. המנוולים.
לא אני האיש שיחשה. בדרכים מדרכים שונות, באמצעים שונים, בכל האמצעים – אקום אנוכי ואדבירם. אקים נגדם את ההון הגדול, את השמאל, את הכנסיה, את העתונות ואפילו את העולם התחתון. גם בזאת לא תסלוד נפשי, עד שאשברם לרסיסים. לא אחסוך לא עמל ולא יזמה, ואף את מרבית הוני אוציא במלחמה זו. כי בעשותי כך, אציל את יתרת הוני, את בתי, ושמי ירד לדורות הבאים, זכור לטוב בהיסתוריה האנושית, כאחד מבניה־בוניה המפוארים של אומתנו הנצחית.
מחזה ב' 🔗
הקודם. זאב.
השוער: (נכנס ומגיש על טס כרטיס ביקור). מודיע בהכנעה: האיש מחכה בחדר ההמתנה.
גורט: זהית אותו עם התמונה שמסרתי לך?
השוער: כן, אדוני.
גורט: הכניסהו. (השוער יוצא) גם עם סחטן זה אתחבר, בלבד שאצליח במלחמה קדושה זו.
זאב: (סוקר מסביב במבט חטוף בולש. מתבלבל.)
שלום, האין איש שני כאן? שלום אדוני, לנכון אנו רק שנינו לבדנו? שלום אדון גורט, רם המעלה.
גורט: שלום זאב, בל תחשוש לשום דבר. שב.
זאב: (אינו יושב). אבל יכולים פתאום לבוא הנה אנשים, שאני חושש להפגש אתם.
גורט: אלי אין באים פתאום, מבלי סידור קודם. בידי השוער ישנה תמונתו של המבקר, ורק כאשר הוא מזהה את התמונה עם המבקר, ולאחר שהוא מקבל רשות ממני, – יכניסהו. הבינות? עתה שב, זאב.
זאב: (טרם יושב) אך חוששני, שמא תופיע כאן אסתר בתך.
גורט: אח, זה זמן רב שלא ביקרה אצלי. היא חדלה לבוא לראות אותי.
זאב: (נרגע. יושב בכורסה רכה ומרווחת. סוקר את הכל מסביב בהתפעלות) איזה עושר כאן. כל מה שקראתי ושמעתי, כל מה שתארתי לעצמי, הוא כאין וכאפס לעומת מה שעיני רואות כאן. מעודי טרם ישבתי באולם עשיר כזה. איזה עושר.
גורט: כפי שאני רואה, אתה מעריץ עושר.
זאב: שנינו אוהבים כסף, אך אני משיג מעט מאוד ובסיכון רב, מר גורט.
גורט: אני התלוצצתי, ואתה כבר ניגש לביזנס.
זאב: אך העליתי על שפתי את המלה כסף, ואתה כבר נחרדת, מר גורט הנכבד ביותר.
גורט: נו, תגיד כמה.
זאב: רק מחצית ממאה אלף.
גורט: מה אתה סח? מה אתך? האם אתה מבוסם?
זאב: אמנם לפני לכתי הנה חיזקתי את לבי במקצת בכוסיות אחדות, אך הן רק הגבירו בי את צלילות דעתי.
גורט: אם כן לא שמעתי טוב. מה אמרת, חמשת אלפים דולארים? אם כך אמרת, נכון אני לשלם לך שלושת אלפים בעד השירותים שלך עד עתה, ואלפיים לחשבון פעולותיך בעתיד.
זאב: נכון, לא אמרתי הכל. יש להוסיף, כי חמשים אלף דולארים מבקש אני, לשלם לי לחשבון פעולותי במשך השנה שעברה, וסך חמשים אלף נוספים, ישולם לי בעתיד בעד שירותים חדשים.
גורט: השתגעת? הרי לא יאומן כי יסופר. סכום עצום כזה? נעשה זאת בחמשה עשר אלף וחלס.
זאב: לא.
גורט: אתה משתטה, זאב.
זאב: סבורני, כי אות קין זה שחקקנו במצחו של הושע, שווה דבר־מה.
גורט: בל נדבר בזה. נחסל, זאב.
זאב: לא אוותר.
גורט: ראה, זאב, הרופא הזהיר אותי בימים האחרונים, כי לחץ הדם אצלי עולה. על כן אני מתאפק. הרי אתה אדם הגון, היה נבון.
זאב: ידוע אני בתור אדם הגון. לא ארצה לקלקל את בריאותך: – שלושים אלף דוללאר.
גורט: וודאי חושש אתה מפני שיק. (פותח מגירת־סתר, מוציא חבילות שטרות־כסף. מונה) כאן הסכום. ספור.
זאב: (מונה את השטרות. שם אותם בכיסו) רב תודות לך, אדון גורט הנעלה. נכון אני תמיד לסכן את חיי למענך.
גורט: ואני תמיד יודע להעריך את זאת. עתה ניגש לענין.
זאב: יש אתי חדשה מפתיעה.
גורט: אם כן, מה אתה שותק.
זאב: עסקים קודמים לשעשועים.
גורט: האמנם חושב אתה, כי בשעשועים עוסקים אנחנו?
זאב: אמנם תאב כסף אנוכי. אך חובב אני גם את המשעשע שבפעולותי. אפילו המכות הנאמנות שספגתי בכינוס ליום השנה מטעם “ישועה פלאנטרית”, שעשעו אותי, חה־חה־חה. תאר לך, מכל האסיפה בחרו השוטרים דווקא בי, כיבדוני במכות, דחפוני בגסות וזרקו אותי מהאולם. חה־חה־חה.
גורט: כנראה שהשטרות בכיסך משעשעים אותך, אך אנו עוסקים בענין רציני ביותר, זאב.
זאב: (מרצין) נכון־נכון, מר גורט הנעלה.
גורט: אם כן, דבר.
זאב: הושע חפשי.
גורט: האמנם? ממתי? מאיזו סבה?
זאב: שוחרר שלשום. השלטונות לא יכלו לעמוד נגד לחץ הקהל, שדרש את שחרורו.
גורט: ומה עם יד ימינו עובד?
זאב: הוא ימשיך לשבת בבית הסוהר.
גורט: אין אני מצטער שהפרידו בין הדבקים, אבל אם שחררו את הושע, למה השאירו את עובד?
זאב: השלטונות סבורים, כי למעשה המארגן והיוזם הוא עובד. אם הוא ישב, תחלש התנועה שלהם, אפילו אם הושע יהיה חפשי.
גורט: לדעתי, שיקול זה מוטעה.
זאב: מוסרים כי עובד מושך את כל האסירים בבית הכלא לתנועת “ישועה פלאנטרית”.
גורט: שם מקומה.
זאב: קלעת, מר גורט הנכבד.
גורט: מה נשמע אצלם?
זאב: הגיע הזמן שתוציא את בתך משם.
גורט: לאמור?
זאב: יונתן, הפרופסור ההוזה, אוהב אותה. היא אוהבת את הושע. והושע הולך כלל אל הפרוצה רוחמה.
גורט: (מתאפק) אתה חותך כמו באיזמל, ולא איכפת לך שלשני כואב.
זאב: עלי לספר את אשר אני יודע. אתה אביה של אסתר, ואתה אחראי לה.
גורט: (בכעס) אין זה ענינך, מי אחראי לאסתר בתי.
זאב: כמובן, אנוכי איני אחראי לה.
גורט: מתפקידך רק לספר.
זאב: אם כן, אני רק מספר.
גורט: מהו, איפוא, הענין בין הושע ורוחמה זו.
זאב: בכינוס שלהם ליום השנה, ניגשה רוחמה להושע, מבלי שתוכל לעמוד על רגליה מרוב שתיה. גמגמה דבר־מה; והושע אמר לה שתלך, וכי הוא יבוא לחדרה. חשבתי שהוא באופן זה רצה להתפטר ממנה, אך מיד אחרי שחרורו, הוא ביקר אצלה בחדרה. חה־חה־חה, ראש התנועה, המתימר להושיע את העולם ולאחדו, מבקר אצל רוחמה היצאנית בחדרה. חה־חה־חה.
גורט: מנוול. מנוולים! אני, האררי גורט, אגמול להם.
השוער: (נכנס ומגיש על טס שלושה כרטיסים) מודיע בהכנעה, האנשים בחדר ההמתנה.
גורט: (קורא בכרטיסים) זהית אותם עם התמונות שמסרתי לך?
השוער: כן, אדוני.
גורט: (אל השוער) הכניסם. (השוער יוצא. מהרהר, אל זאב). אתה תהיה העד שלי, ואני נשבע בכל הקדוש לי, כי הבזויים הללו, שבחרו לעצמם את השם הפאנטסתי “ישועה פלאנטרית”; שגזלו את בתי ממני; – הם ישלמו ביוקר רב בעד התגרותם בהאררי גורט.
מחזה ג' 🔗
הקודמים. כוהן. מנהיג השמאל הקיצוני. בעל עתונים רבים.
גורט: קם. לוחץ בחמימות את ידו של כל אחד מהבאים, ומושיבהו בכורסה. עושה הכרה בינם לבין זאב. יושב אף הוא. (מרצין) אורחים חשובים, התאספנו כאן אנשים תופסי עמדה בשטחים שונים בחיי החברה, מאוחדים במטרה קדושה אחת, להקים סכר נגד זרם התנועה המשונה הזאת, הקוראת לעצמה “ישועה פלאנטרית”, שממדיה מתרחבים במהירות מפתיעה. השלטונות שחררו שלשום את המנהיג שלה, הושע, תוך שיקולי רווח והפסד של קולות הבוחרים. הם טוענים, כביכול, כי היוזם עובד נשאר אסיר. אך הושע זה בהיותו חפשי, יהפנט בהשפעתו המאגית עשרה אחרים במקום עובד היושב בכלא; שאגב, אף שם הוא מארגן את האסירים בתנועה שלו. עם שחרורו של הושע, המצב החמיר. על כן, אורחי הנכבדים, הבו עצה ותושיה. בזאת פתחתי. לאחר שיהיה לי הכבוד לשמוע אותכם, אציע את הצעותי אני.
הכהן: רבותי, משרתי החברה הנאמנים, הנני בא כוחם של הועד הבין־דתי, שהתארגן על מנת ללחום נגד תנועת “ישועה פלאנטרית”, המחרפת את מערכות הכנסיה ואת הדמוקרטיה שלנו כאחת. כבר ציין מר גורט, עבדו הנאמן של אלוהים, את חומרת המצב. עלי הוסיף, כי בהשפעתם של השחצנים האלה העומדים בראש התנועה הזאת, אנשים יפרקו את עול המוסר והדת. הכנסיות, הסינגוגות והמסגדים מתרוקנים. הקהל נוהר בהמוניו לכינוסיהם ואסיפותיהם. מי יודע במה זה יגמר, אם כדברי מר גורט הנכבד מאוד, לא נקים סכר נגד זרם מדליח זה. כמובן שאמצעי ההתנגדות שלנו יהיו כשרים, ויש ללחום נגדם באמצעי שלום בלבד. את השגותי אשמיע בהמשך ישיבתנו זו.
מנהיג השמאל הקיצוני: התאספנו כאן אנשים בעלי אינטרסים מנוגדים ביותר, לשם אינטרס משותף אחד: להדביר בלי רחם את התנועה השוביניסטית הזאת, המגישה להמונים את סם ההרדמה של דת, בתוספת מסתיות על איזה סידור עולם של אווילים, ונשים פסיכופטיות עוזבות את ביתן ונוהרות אחרי מנהיגיה. יחד עם זאת איני מזלזל כלל בסכנת התופעה הזאת, ואגיד בגלוי את דעתי: יש לעקור מן השורש את הקוסמופוליטים האלה כך, שלא ישאר מהם כל זכר, כל שריד ופליט. על דרכי מלחמה קונקרטיים אעמוד בהמשך הישיבה.
בעל העתונים: מר האררי גורט, אדונים נכבדים מאוד, קבלתי ברצון את ההזמנה לישיבה זו, כי אין לחשות יותר בפני התגרות תנועה זו, שעלולה להביא לידי טוטאליטאריות קטוסטרופלית. (מדגיש את המלה האחרונה). ריכוז כל הכוח של העולם כולו בידי מנגנון שבראשו יעמוד אליל־אדם, מי החוזה ויראה את כל הסכנות מראש. ההמונים הולכים כסומנבלים (מדגיש גם את מלה זו) אחרי מנהיגי התנועה הזאת, ועתה השעה להפסיק את התהליך הזה, שמא נאחר. לעת עתה אסתפק בהקדמה זו.
זאב: מר גורט רם המעלה, אדונים נעלים מאוד, המארח היקר שלנו בקשני למסור לכם אינפורמציה קצרה על ממדי התנועה “ישועה פלאנטרית”,ועל המצב המוסרי בתוך שורותיה. אתחיל בחלק השני: תנועה זו מאיימת ברצינות בהרס המשפחה ובחילול טהרתה. המוסר בין אנשיה הנו ירוד ביותר…
(הטלפון מצלצל)
גורט: (מדבר בשפופרת) הלו… אתה יודע שאין להפריע לי… הלו… מה? אסתר כאן? עצור בה. (סותם בידו את פי השפופרת) זאב, אסתר כאן.
זאב: (מבולבל קצת) מה אעשה?
(בחפזון מדביק לעצמו שפם, מעלה על ראשו בלורית, ומרכיב זוג משקפים כהים).
גורט: (ממשיך לדבר בשפופרת) הלו… כן… לא יכולת לעצור בה? הלו… כבר עולה? מילא. (תולה את השפופרת. כולם סוקרים את זאב תוך השתוממות, כי אין להכירו).
מחזה ד' 🔗
הקודמים. אסתר.
(הולכת ישר לאביה מבלי לראות את הנוכחים) שלום לך, אבי. (מחבקו ומנשקו)
גורט: (נרגש, מלטף אותה) בת יחידתי.
אסתר: כה בודד אתה בלעדי, אבי. זמן רב לא ראיתיך.
גורט: הנך בתו של אביך. אנשים עקשנים אנחנו. (דממה קצרה) שבי בתי, הכירי את האדונים האלה.
אסתר: (קדה קידה קלה) שלום אדונים.
(יושבת. סוקרת את המסובים. עינה נחה רגע על זאב. הלה מרעיד ומשתעל קצת).
גורט: (בהתעוררות) ידעתי כי אין מקומה של בתי בין כושים, גאנגסטרים, פרוצות וכל חלאת אדם אחרת…
אסתר: אבא…
גורט: (ממשיך) וכי ביום בהיר אחד תשכחי בכל אלה כמו בחלום רע. הרי מלכתחלה הלכת מתוך שעמום ויצר ההרפתקה, שאך המליונים הרבים שלי אשמים בכך. כי רק על חשבונם יכולת להרשות לעצמך מין טירוף כזה.
אסתר: (נבוכה) איני יודעת, מה קודם עלי לענות לך. כל כך הרבה אתה שוגה ולא צודק, במספר כה מועט של מלים. (מהרהרת) גנגסטרים, פרוצות, חלאת אדם – אתה מכנה לאנשים תמימים, ענווי עולם. מודה אני לאבי בשמים בכל יום תמיד, כי המליונים שלך לא העבירו אותי על דעתי. אלוהים מכונה גם בשם הוויה, כי הוא הווה בנו, מסביבנו, – בכל מה שמסובב אותנו. אם כן, איך אפשר להשתעמם בחברתו של אלוהים, היוצר, הטמיר של הארץ ושמי השמים, פלאי כל הפלאים אין־סוף־ברוך־הוא?
גורט: עדיין את מהופנטת. מה חפצך?
אסתר: בזמן האחרון גברו ההתקפות נגד הושע וראשי התנועה. באתי לבקש אותך, שתמשוך את ידך ממלחמה שפלה זו, שאינה לפי כבודך.
גורט: מנין לך שאני מעורב במלחמה זו?
אסתר: שמוע שמענו.
גורט: האם תשימי לב לשמועות פורחות?
אסתר: אצלנו ישנו חבר אחד, שהתחבב עלינו מאוד, בנכונותו המתמדת לעשות לנו כל מיני שירויות. בהיותו מעורב עם הבריות, הוא מוסר לנו מדי פעם אינפורמציה מועילה. הוא שמסר לנו, כי אתה הנך הרוח החיה בארגון כל המלחמה הזאת נגדנו.
גורט: שמא האיש משקר?
אסתר: החבר זאב שלנו לא ישקר. לא יתכן. לשם מה יעשה זאת?
גורט: (מהרהר) מאין אדע?
אסתר: בתורת בתך־יחידתך אני פונה אליך בכל לשון של בקשה. אנא, אבי הטוב, עשה למעני והסתלק מפעולתך זו. מדת הרחמים חלי נא.
גורט: מתוך רחמים עליך, מצווה אני להתאכזר. ראו, עם מי בת האררי גורט התחברה: עם אביונים, אנרכיסטים, בני־בלי־שם. אין זאת שהם היפנטו אותך, בתי המסכנה. מי יודע אם הפרופיסור הזה שלכם, יונתן, לא המציא איזו גלולה, שבהשפעתה נשבר רצונו של הקרבן, והוא חוזר על מה ששמים לו בפיו יומם ולילה.
אסתר: בדבריך אתה חוטא נגד הושע, איש חסיד ובר־לבב, ונגד תלמידיו, שהקרין עליהם מאור נשמתו הגדולה. מה אנו אומרים? לא יתכן שלום־אמת בעולם מבלי שויון כלכלי ומדיני מוחלט בין אחים בני אדם ללא הבדלי מעמד וגזע; שויון כזה לא יתכן מבלי מדינה אחת ושפה אחת. מאידך, לא יתכן שויון־אמת במדינה אחת בעלת שפה אחת, מבלי אמונה תמה באל אחד אין־סוף־ברוך־הוא. זוהי משנתו של הושע, המאמת אותה בסמל חייו הטהורים.
גורט: הא שאמרתי, שהמנוולים היפנטו אותך, בתי האומללה. ואינך שוב מבחינה בנעשה סביבך.
אסתר: אבי בשמים חנני בעינים רואות נכוחה.
גורט: האם טחו עיניך מלראות, כי סובבת את עצמך עם אביונים, קוסמופוליטים נאלחים, אויבי העם, ומכאן אויבי המין האנושי?
אסתר: אבי, לשונך חותכת כאיזמל, למה כה תכאיב לי?
גורט: יען כי לבי מתפלץ בי. בתי כרוכה אחרי הרפתקן חצוף, שאינו נרתע מעל במה צבורית, בפומבי, להועיד ביקור אצל אשה פרוצה. (קם) שוב לא אוכל להתאפק. (צועק) שמעו שמים, ואתם אנשים כאן, לבתו של האררי גורט ישנם עסקים עם נואף נתעב.
אסתר: (קמה אף היא. בקול רם) אבי, אתה חוטא גדול! (משתלטת על עצמה. דממה קצרה) אנא הרגע אבי, סלח לי על הבטוי הזה ועל הטון הזה. אני מצטערת מאוד. (מהרהרת) אתה לא היית שם. אנוכי ראיתי במחזה המרהיב הזה: איך ניגשה רוחמה, מה היתה עמידתה, מה היא אמרה, והעיקר – יחסו ותשובתו של הושע; בעולם של נוכלים, גודל נפש כזה ותמימות כזו, – אין לי כוח לבטא זאת. אך יודעת אני בוודאות, כי את הוד יפעתם של הרגעים האלה, אשא אתי עד אחרון יומי עלי־אדמות. (מהרהרת סוקרת את הנוכחים) עתה מתברר לי כי מסכסכים אותך נגדנו.
(מביטה אל זאב. דבר־מה מבריק במוחה. עיניה יוקדות. היא עוברת במהירות אל זאב, מסתכלת בו רגע, קורעת את השפם מעל פניו, תופסת את הבלורית ומורידה מעל ראשו, חוטפת את המשקפים הכהים מעל עיניו, ונשארת עומדת עם שלושת החפצים בידיה. זאב נרתע. כולם קמים נדהמים. אל זאב)
בוגד, סכסכן, מלשין! בעד שלושים שקלי כסף… (פונה אל גורט) ראה, עם מי התחברת, אבי. (דממה קצרה) הנה, הביטו אל הקיר! (כולם מפנים את פניהם אל הקיר) כבר היד כותבת: מנא מנא ותקל!!…
מסך
מערכה שלישית 🔗
נינוה. בנמל הגדול, בשכונת העוני המזוהמת.
מחזה א' 🔗
הושע: (עומד על גזוזטרת־עץ בליל סגריר. אור המנורה נאבק עם הצללים הכבדים מסביב, – מבעדם חודרת המיית הים הזועף. נטל משא כבד חרות בשרטוטי פניו. על מצחו צלקת שנתרפאה בצורת כוכב).
יש והסנונית הראשונה הנה טרף לסופת שלגים. אכן, משתוללת סביבי סופה עזה ביותר. נרדף על חיי, שבתי אל מקום מוצאי. כאן אחים טובים משגיחים עלי. האמלט?
כבר בצאתי, ידעתי, כי עליתי על דרך זרועת מוקשים ואימה. אמרתי: אם אפול, ישמשו חיי זיק, למען הדליק את תקוות האדם בתבל־יה. אך למה אני נרעד עתה? האם אנוכי, הקורא את אחי האדם לגבורה נפשית, ארתע? אם כן מה פשר ההרגשה הזאת, הכבדה עלי מכל מה שקדם לה מעודי?
והרי קריאה זו, שהשמעתי לאחי, נקלטה; קולה מהדהד במשכנות האדם במקומות רבים; והדבר אירע במשך זמן כה קצר. האם על כך לא אשמח במתנת יוצרי, ואצחק לכל הרדיפות והאיומים?
ואולי היא הנותנת: מפני שהתנועה עושה חייל ומתפשטת במהירות, דווקא משום כך גובר הרצון לחיות. הנהגת התנועה נתונה בידים אמיצות, של תלמידים נאמנים וברי־לבב. למה לא אלך עם אסתר היפה והתמה, שנפשותינו קשורות, מבלי שאחד יגיד לשניה על כך, לאיזו פנה רחוקה ומוסתרת, ונחיה שם חיים פשוטים ומאושרים בחיק הטבע, בין פלאי יצוריו של אבי בשמים. דווקא ברגע זה שאני נרדף על חיי, גובר בי הרצון לחיות, מה משונה הדבר, מעודי לא הייתי כה צמא־חיים כמו ברגע זה.
(מהרהר) אך זוהי חולשה, פיתוי של האשליה בלבד, הנובעים מתוך פחד הבשר. כל שליח והגלגלתא שלו. אבי בשמים, את אומץ לבי בל תקח ממני, למען לא אעשה למגוחכות את ל"ב שנות חיי, שחייתין כאשר ידעת, מנינוה לא אלך. אף עם אסתר לא אלך. לא אעזוב את התנועה, את תלמידי, את בשורתי לאחי האדם; להם אמסור כל קורטוב של אהבתי וכוח נפשי; מבלי לקפח אותם באף רגע אחד מאלה שעדיין נותרו לי לחיות בהם.
נתפסתי לרגע של חולשה, אך כל זה חולף ועובר, הריני איתן כאשר הייתי.
(מבטו חודר מבעד לחושך. מקשיב להמיית הים)
קול אדוני על המים…
מחזה ב' 🔗
הקודם. אסתר.
אסתר: ערב טוב, הושע, עודך כאן, כמה טוב.
הושע: ערב טוב, אסתר, עודני כאן.
אסתר: לאמור, חששתי שמא נאלצת להחליף את המקום הזה ולהסתתר במקום אחר.
הושע: אסתר הטובה.
(דממה קצרה)
אסתר: איזה ערפל כבד יורד הלילה.
הושע: במדה שיחשך מסביב, יש להגביר את האור הקורן מבפנים – מהנפש.
אסתר: אך יש והחושך חודר אף פנימה, ומעיק על הנשמה מבלי להרפות (מהרהרת). הושע, אני חוששת לחייך המופלאים והיקרים. רחמים גדולים תוקפים אותי מדי חשבי, כי בכל רגע עלול פתיל חייך להנתק, מה נורא הרעיון הזה ושבעתים מבעיתה המחשבה, כי אם זה יקרה, – יד אבי האכזרית תהיה בפשע הנורא הזה.
(בהתעוררות) אהבתיך, הושע. הנני האשה העשירה ביותר בעולם. בוא אתי לאיזו ארץ רחוקה, שם נחייה חיי משפחה מאושרים ובטוחים, בהשארך כאן, אתה מקפח את חיי שנינו, ואני לחיות רוצה. רוצה אני לחיות אתך באיזו פנה נידחת, מה תועלת תצמח לתנועה, אם שנינו נרד אלי קבר?
הושע: במסע הזה שיצאנו בו, אין חוזרים מאמצע הדרך, ובמסה זו בה אנו נבחנים, לא נותנים כלום, אם אין נותנים את הכל. דבריך נובעים מנפשך הזכה, אך במצבנו הם פרי חולשה שתקפה אותך, כשם שתקפה אותי, טרם בואך בליל ערפל כבד זה.
(מהרהר) אסתר היפה, נפש גדולה ותמימה. אף אני אהבתיך, (דממה חגיגית, בהתלהבות) את הכלה ואני החתן, מאורסים הלילה לתנועת הישועה לאדם באשר הוא שם בתבל־יה; והרינו מקדשים את חיינו ברגע זה לתנועה זו לנצח. על כך אנו נשבעים, ופעם אחת בחיינו – נושקים. (מתנשקים).
מחזה ג' 🔗
הקודמים. יונתן, יונה.
יונה: (מודאג) ערב טוב. איזה חושך ואפלה.
יונתן: (אף הוא מודאג) ערב טוב. לילה מבשר קשות.
הושע: (בהתעוררות) ערב טוב, חברים נאמנים.
אסתר: (אף היא בהתעוררות) ערב טוב, ידידים.
הושע: מה עם עובד, ריעי הנאמן?
יונה: בבית הסוהר המרכזי חבושים אלפי אסירים. רובם נוהים אחרי עובד, העורך שם אסיפות, ומבשר את עיקרי “ישועה פלאנטרית”. שלטונות בית הסוהר מזעיקים את המשטרה, אך ללא הועיל, והם מאיימים בהבאת צבא עונשין.
הושע: מכאן, ממסבה קטנה זו, בלילה זה, שלוחה לו מידידים נאמנים ברכת עידוד בפעולתו הקדושה, שאינה יודעת ליאות.
(דממה קצרה )
אסתר: מה חדש במערכותינו?
יונה: בימים האחרונים נערכת נגדנו התקפה משולבת בעתונות, ברדיו, בסינמות, בכנסיות ומעל דוכני הנואמים בגני העיר; אף מבקרים בבתי המגורים ובמקומות העבודה של התומכים ברעיוננו. אילי ההון, הכמורה ומנהיגי השמאל חוברו יחדיו נגדנו, והארי גורט הוא שמנצח על מערכה זו. כידוע, הוא איש אכזר, ואינו בוחל באמצעים לא טהורים, במלחמתו נגד מתנגד. באנו להזהירך, הושע, שעוד הלילה תלך מכאן לאיזה מקום רחוק.
יונתן: באנו לחלות את פניך, שעוד הלילה תעזוב את נינוה. הסכנה חמורה ביותר.
הושע: אם הקברניט יעזוב את הגשר בלב ים סוער, על האניה מה יהיה? האם נעזוב את אחינו שקראנו להם, – והם נשמעו לקול קריאתנו, – כצאן בלי רועים? כאשר הארז נופל, נשמע הד חזק בכל היער, אך בו ברגע נטמנים באדמה אלפי זרעים מבלי שירגישו בכך. אם אפול, יקרה ההיפך ממה שזממו מתנגדינו, – התנועה תגבר ותשגשג.
אסתר: מה נגיד לאחינו האדם?
הושע: יודעים אתם כל תג מדיבורי.
אסתר: אנו רוצים למסור את דבורך בלילה זה.
הושע: אין אני סבור כאחרים, שיבוא יום של פורענות גדולה. על ספה של תקופת תרבות זו, שאנו נכנסים בה, צופה אנוכי ביום זוהר שכולו טוב, והאדם המשוחרר יביא אותו במו נפשו.
יונתן: הושע, מורי הנערץ, מסור דבר־מה על ידי.
הושע: זכור, כי מעבר לעננים הקודרים שמצטברים, ישנם תמיד שמים בהירים, תכלת רקיע וזהב קרני שמש.
יונה: הושע, מנהיגי, אף אנוכי מבקש כמה מלות פרידה.
הושע: עם שוך הסופה, אחרי ליל סערה, זורח שמש חסד בכל גאונו ויפעתו.
(דממה חגיגית. פני כולם נוהרים)
עתה, שלום תלמידי וריעי, אהובי נפשי, עליכם תיכף לעזבני, ולחזור לעמדותיכם. התפזרו בין אחינו בני האדם ושאו את דגל האמת ברמה. בימים הקרובים אצטרף אליכם.
(מעודדים. לוחצים ידים תוך התעוררות גדולה. יוצאים)
מחזה ד' 🔗
הושע: (בהתעוררות) כל דרכי, בה עברתי מעודי עד היום הזה, זרועה פלאים. אחד מופלא ממשנהו. ריעי הטובים האלה, שאך זה עתה עזבוני, אנשים בעלי ידיעה רבה, בעלי נפשות גדולות, בעלי שאר־רוח, – מקבלים הם כל מה שאני מטיל עליהם, ונשמעים לכל מה שאני מבטא. במה זכיתי? הרי באמת שבח והודיה לבורא העולם, אין־סוף־ברוך־הוא, על כל החסד הזה שהוא עושה עמדי ערב, בוקר וצהרים.
(מהרהר). אך פתאום דבר־מה מרעיד בי. לפתע מרגיש אני כי בא קצי.
(מתפלל) לעת ערב, אחרי שיומי נוטה לשקוע, אתחנן לשמשי שיעמוד דום; שקרניו ימשיכו להאיר…
(מופיע איש במסכה עם אקדח שלוף מכוון אל לבו. נרתע קצת. בקול שלוו).
אם קנאי חשוך אתה, או שכירם של אנשי בליעל, – בגופי תפגע, אך רוחי חיה יחיה.
(מחשיך. יריה. בקול רם)
אבי! אבי בשמים!!
(בקול חלש) ואני אך זיק הנני…
מסך
אפילוג 🔗
נינוה. חצר בית הכלא המרכזי. חומות גבוהות ובנינים אפורים מסביב. קהל גדול של אסירים במלבושים אפורים.
עובד: (עומד במקום מורם. אותות הזמן נחרתו בפניו. סביבו המוני אסירים, המקשיבים לדבריו תוך התמכרות).
אחי הנתונים בשביה ליצריהם, למשעבדיהם ולמיטיביהם, בכלא זה ובסוהר המשתרע מחוץ לחומות האלה; הושע שלנו. נפעל חלל על במתי רעיונו של “ישועה פלאנטרית”.
(עובר רחש בקהל האסירים)
דבר טוב רחש לבו הגדול לאחיו האדם: מסבך הדורות והתורות, החומות והתהומות, הוא זרה הלאה בכוח רב, את כל המפלה והמבתר, ואמר: כי אין חיי־שלום וחדווה, אלא תוך שויון גמור בין בני האדם מכל הגזעים ומכל המעמדות. מאידך, שויון גמור כזה לא יבוא, אם לא תקום מדינה אחת ושפה אחת. והעיקר, לא יכון שויון גמור במדינה אחת בעלת שפה אחת, בלי אמונה תמה באל אחד; כפי שאין אמונת־אמת באלוהים אחד, מבלי שויון גמור בין בני אדם. והוסיף, כי עומדים אנו על סף תקופת תרבות חדשה, הצופנת בחובה אושר רב לאדם, לכל אדם בתבל כולה; וחזה לאחיו האדם יום שכולו טוב; – אם את, אתה, הוא והיא ירצו לקרב את בואו של יום זה במו נפשותיכם.
נוטרי היושן והעובש, מכל המינים, קידשו מלחמה אכזרית נגד אחינו הגדול…
(צבא בתלבושת קרב מתפרץ מכל הכניסות עם כידונים שלופים. החיילים מעמידים מכונות יריה מכל הצדדים)
המפקד: בתוככי נינוה, בבית הסוהר המרכזי שלך, – אסיפות של ניהיליסטים?! שובו רשעים שאולה! לתאים, מארש!!
(קהל האסירים עם עובד בראש נשארים במקומותיהם)
אנוכי אספור עד שלושה, ואם לא תסתלקו מכאן חיש מהר, אפקד לירות, ואכניסכם בכוח לתאים המטונפים שלכם. (עובד עם הקהל נשארים במקומם) אחת, שתים שלוש! (הקהל אינו זז) פלוגה, אש!!
(מחשיך, יריות, צעקות, צריחות, אנקת־פצועים, ריצה ומהומה)
־מסך־
ינואר 1950
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.