יצחק סוקולניק התרומם לאיטו ממיטת־הסוכנות הצרה, כשהוא נזהר שלא להעיר את מאשה אשתו השוכבת בסמוך. רגע התבונן בפניה חרושי הקמטים. שפתיה הנושפות בשנתה כמו השמיעו שיר ערש עצוב. העצב עמד אף בלחייה הרזות. מאותו יום שהביאם פקיד הסוכנות לשכונת גבול זו, דומה שכל גופה נצטמק. בחדר החשוך מחמת התריסים הסגורים, הכריז חגיגית: במשך הזמן, כשירווח, תוכלו לעבור משכונת “עיר גנים” לכל שכונה בירושלים. אפילו ל“רחביה.” אנחנו, ידידַי, מדינה דמוקראטית וכל אחד רשאי לגור בכל מקום שירצה. ולא ידעו היכן היא רחביה, אף־על־פי־כן ניענעו ראשיהם בהסכמה.
אותם ימים ראשונים יפים היו, דירתם בת החדר וחצי לבשה פנים כמו שם במגניטוגורסק שברוסיה. מידי יום היו פורקים מעט ממיטענם שבארגז הגדול, מציבים את ספרי המדע שלו בארון־העמודים, הסמובר הממורק על השידה, המפית הרקומה על הקיר, בובת העץ, רק מאשה, דומה, לא מצאה את מקומה בדירה זו. האקלים, היתה מצטדקת, ומחביאה את זרועותיה שעלו בהן בהרות אדומות, אלרגיה. גומות החן בלחייה נתחלפו בחריצי קמטים. כמה אהב להחליק בלשונו על גומות החן.
בלאט ירד מן המטה. אינו רוצה לשמוע עוד שאלות, לאן סוקולניק. קיווה שבשעה מוקדמת זו של שבת לא יפגוש באסולין. זה אסולין שכנו שמעבר לקיר, הבולש אחריו תמיד בעיניו הערמומיות ומצפה לנפילתו. אבל אסולין נוהג לקום בשבת רק כאשר הצללים כבר עוטפים את כיפת הכנסיה. מיס־קרי שמעבר לגבעה. ואילו אברשה בנו כבר השכים לצאת ולא ישוב לפני רדת החשכה. ואולי רק מאוחר בלילה ישוב. מגרש הכדור־סל מואר גם בלילה, אבא. אברשה כבר נער עצמאי. לומד בחמישית בגמנסיה ומצפצף על כולם. כך בפירוש אמר: מצפצף, והוסיף. אתה אבא לא מבין פה שום דבר. ודרש שיקראו לו אַברי. לא עוד אברהמ’לה, ולא אברשה, רק אברי. את מכנסיו קיצר כמו את שמו. כיסיו העמוסים מציצים משולי מכנסיו המקופלים. שוקיו העלו כשות של שיער שחרחר. גבר.
שב והציץ אל רעייתו. הקמטים סביב פיה נעו כמו גלים סמויים. מאז בואם לכאן דומה היא כחותרת במעלה הזרם. אף בצאתה לחנות המכולת או לחצר ביתם פורשת היא את זרועותיה כנאבקת במים אדירים. רק כשמזכירה את בנם מתיישרים קמטי לחייה. אברשה שלנו אוכל לחם בריבה כמו לחמניות טריות, אומרת היא. אינו גומר ארוחה בלי לחם בריבה. וזה בריא מאוד, סוקולניק. אבל הוא קיצר את שמו, הטיח בה. כך צריך, השיבה. ידע שתעמוד לימין בנם. באיחור נולד אברשה. מתוך שהיה סוקולניק טרוד במעבדות הכימיה ובכתיבת הדיסרטאציה, ובתחרות הישגים עם גורשיקוב – שותפו למעבדה, נתאחרה לידת בנו. וכשהגיע למעלת דוצנט וכבר נולד לו אברשה נמצא בכל זאת מַפסִיד, שהרי בניו של גורשיקוב כבר היו תלמידים בבית־הספר.
מאשה נחרדה פתאום בשנתה. כתיפה נחשפה. שדה הנבול. כאילו סיים את מערכותיו ועתה נח מובס מתחת לסדין הרקום ראשי תיבות שמה. אולי בכל זאת צדקה כשהפצירה בו שלא יסעו. האקלים החם, התרבות האסיאתית. אקלים ממוזג, נזף בה, ותרבות עברית, התרבות של עמנו. ומה נעשה בלי לשון, התחננה, כבר אנחנו לא כל־כך צעירים, סוקולניק. ספרנית בספריה האוניברסיטאית היתה. ומביאה הביתה את טולסטוי, ודוסטויבסקי, וצ’כוב, גם את סולז’ניצין בסתר, את פסטרנק ומנדלשטם.
מלמעלה, מן הגג, נשמעו פיצוחי הרעפים תחת קרני השמש. קרב אל החלון והציץ מבעד לחרכים של תריס הברזל. ראה את להט האוויר. לעתים היה עומד כך ומתבונן בגבעה שבאופק. מזבח קדום, הסביר לו אסולין. פעמים לובשת בעיניו הגבעה דמות אֵלה עתיקה, מאותן שראה במוזיאון הארכיאולוגי. אלה חצוית שֵת, מארכת שדיים. אסולין היה מתגרה בו: רואה אותה מחולקת לחצי־חצי? זהו מה שכתוב בתורה בין הבתרים, אדון יצחק. רק אסור ללכת לשם. מקום קדוש. וגם הגבול הבינלאומי שלנו, אדון יצחק. אף אחד לא הולך לשם. אתה תלך פעם, אדון יצחק?
היום יבוא לשם. יום שבת היום. כולם נחים. אפילו הרכבות החולפות למטה בואדי, נחות. אף סוקולניק שמח בשבת הקדושה בירושלים. אינו חייב לצאת. ולא לבוא למעבדה שלו. יושב לו בבית כמו במלכודת מוגנות. כי האויב בחוץ. תריסי הברזל הם נגד השמש אך גם נגד רימונים ש“מסתננים” זורקים. הצביע הפקיד על בתי החימר מעבר לואדי, שֵם הכפר בַּתיר. לא בֵּיתר של בר־כוכבא, הדגיש כמדריך תיירים. והוסיף, ארצנו ארץ של אבנים, סוקולניק, אבל ירושלים איננה סתם עיר של אבנים, אלא של אבנים קדושות, אוויר פסָגות כאן, וההרים הֵם הרי יהודה של הנביאים עמוס וירמיהו וישעיהו וגם של הפרופסורים שלנו בובר וקלויזנר ושוֹלֶם. רוסית מוסקבאית דיבר הפקיד, כאילו הגיע ארצה יחד עם סוקולניק ולא שנים רבות לפניו. ומאשה נעלה היטב את הדלת אחרי שהפקיד יצא. גשם ירד בחוץ, וסוקולניק אף סגר את התריסים, ושלושתם נתכנסו סביב תנור הנפט, מאזינים אל טיפות הגשם ההולמות על הגג. כמו אצלנו בבית, אמרה מאשה ולא חייכה, ומזגה להם תה מתוך המיחם. אברשה התיר את חבילת המזון שקיבלו מידי הפקיד. ובהישמע צפירת הרכבת יצא סוקולניק אל תוך הגשם ורץ על פני הגבעות השוממות אל הגיא בו עברו בעצלתיים הקטר ושלושה קרונות. הוא נשאר עומד שם עד שהקרונות נעלמו בעיקול הואדי, ולא חש במים המחלחלים בבגדיו.
עתה לבש את חליפת השבת השחורה. אף את מעילו האפור הכבד. בשתי אצבעות ניסה להסיר כתמי הבוץ של החורף. על קצות אצבעותיו, משגיח על אשתו שלא תתעורר, נכנס למקלחת וסרק את שערו. אכן, שיבה היתה בראשו, כמו נזרעה ביד נעלמה. הוא חבש את מגבעת הלבד שלו ויצא. מיד חש חיבוק עז של חום. זרועותיה המלובנות של השמש כמו ציפו לו. עצם את עיניו ועמד ללא נוע. שב והצטער שבֵיתו עדיין ללא צל, בלי גגון. כמו השכונה כולה. זבובונים עטו על פניו, צללו לתוך נחיריו, אפרכסות אזניו. מוכנית ביקש לסגת, לשוב אל קרירות חדרו המאפל, אך לא איש כד"ר יצחק סוקולניק יברח. על כן הנמיך את שולי מגבעתו כנגד האור המסנוור ונשא את עיניו, לכאורה מתגרה בשמיים, אך מזווית עינו שב והציץ אל הגבעה. פעמים רבות הבטיח לליבו שיבוא לשם. והיום יהיה האות. ולא יצטרך עוד להבטיח. אמנם אסולין אמר לו, שאינו חייב ללכת לשם. היו משחקים את משחק השש־בש הקבוע שלהם של שבת, אסולין מעביר את האבנים העגולות ממשולש למשולש, ושב ומספר שהגבעה היא ודאי מזבח לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. היה מנער את הקוביות בתוך גביע העור ומוסיף ואומר, אולי אפילו מזבח לאלוהי מלכיצדק מלך שלם כמו שכתוב בתורתנו. אף נשבע בחיי אלוהים והתורה הקדושה שצריך ללכת לשם ולבדוק. בימינו היה עורם את אבני השש־בש בקצה הלוח, מניחן זו על גבי זו בחיוך של מנצח, ומתגרה בו, תלך, אדון יצחק? אני מבטיח לך שאחרי שתחזור תנצח אותי 'חת־שתיים.
סוקולניק עמד והעביר שוב את מבטו מערימת האבנים שבאופק אל חלון הדירה של שכנו. בכל זאת היה שב ושואל את אסולין אם לא מסוכן שם ליד הגבעה, ואם יפתחו פתאום באש האם ימצא שם מקום מסתור. אסולין כבר הזהיר אותו פעם, שאסור ללכת לשם בחליפת שבת שחורה. אולי בכל זאת כדאי להעיר אותו. אולי ישחקו משחק נוסף של שש־בש, כהרגלם, וסוקולניק שוב יפסיד חפיסת “נלסון.” אתה, אדון יצחק, אף פעם לא תרוויח אצלי אם תלבש את החליפה הזאת שלך השחורה. אפילו במעבדה שלך לא תצליח אם תמשיך ותלבש את המעיל והמגבעת. תגיד 'תַ’אמת, כבר יצא לך משהו מכל הבקבוקים הקטנים, המַבְחֵנות, המים הצבעוניים? 'תַ’אמת, אדון יצחק. ואני בעיניים שלך רואה שלא יצא. כי הכל תלוי בבגדים שאתה לובש. אל תירא עבדי יעקב כתוב, אל תירא: לא מן השמש של ארץ־ישראל ולא מן האבנים.
מעולם לא סיפר לשכנו את ניסוייו במעבדה ובכל זאת יודע. המבחנות מתפוצצות לו בידיים. חישובי החום והקור שלו מוטעים. בספרים רוסיים משתמש סוקולניק, והם לא לקחו בחשבון את החום של ארץ־ישראל, כך מתנצל הוא בפני פרופסור קדרון הצעיר. לו עמד לרשותו חדר מצופה לוחות עופרת, חדר של ואקום, וחלונות אפלים. שלא לראות את הסלעים. פרופסור קדרון חייך. זכר אותו חיוך אף בעת הראיון. שניים ישבו שם. עדיין לא ידע להבדיל ביניהם. עד שלמד את חיוכו המלגלג, היודע־כל, של פרופסור קדרון. הם ביקשו ממנו תעודות המעידות תוארו. והוא פרש בפניהם את ידיו, אין לו. לא הירשו לקחת. ומה שלקח החרימו אצלו במעבר הגבול. התעודות סודיות ביותר, צחק הקצין בתחנת הביקורת. אף החרימו תצלומו בחלוק לבן כשהוא עומד יחד עם גורשיקוב ליד מערכת צינורות הזכוכית במעבדה. אולי רצו להתנקם בי, התנצל, מפני שאני עוזב את גן־העדן שלהם. פרופסור קדרון העווה את שפתיו באותו חיוך מלגלג, ושכנו הפרופסור השיב לו בקריצת עין. אותה שעה חש סוקולניק כאילו אבני ההרים סוקלות את ליבו. מדע אינו פוליטיקה הם אמרו. אולי פרופסור קדרון אמר, אולם קולו היה כשל שניים. גולגלות יציבות בתוך פתחי חולצות מעומלנות. מקטורנים כחולים קיציים. כפות ידיהם נעו בקלילות על פני שולחן הפורמאיקה, רושמות את תירוציו העלובים של סוקולניק בגליון המשבצות, כמו מבתרות את נשמתו. תחושת אין־אונים נשתלטה עליו, וכניעה, ושנאה נגד עצמו על כניעתו זו. הוא שנא את כפות ידיו המרעידות בעצבנות, את ראשו המקריח שראה אותו נגד עיניו כמו במראה, את צווארו הרופס, את עיניו המתרפסות. ריבונו־של־עולם, חשב בליבו, הלא יהודים בני עמי הם, כמה התגעגע אליהם שם במגניטוגורסק. בְּשבתו בחדר המלא עשן סיגריות שם, ליד ספר “1000 מלים” התגעגע אל אֶחיו שמעולם לא ראה. עתה היה יושב ומתחנן, האמינו לי, תנו לי רק הזדמנות להוכיח, מקום כלשהו, מעבדה, כלים. ואכן, אחים הם לו. חייכו ואמרו, אין דבר אין דבר, לא התעודות העיקר אלא העובדות, ואם יתאמתו דבריך במעשה, נמַנה אותך עובד המעבדה, מרצה בפני סטודנטים.
סוקולניק פסע לאורך גדר ביתו. ליד השער עצר. ידו החליקה בהנאה על אבני הגדר, כאן אף יתדות הברזל, חוטי התייל. הכל מעשה ידיו. מיד בבואו התחיל לגדור את ביתו. אולי ביקש להבטיח את עצמו בפני האויבים שמעבר למזבח, מפני ההרים, השכנים. בשובו מן המעבדה היה אוסף אבנים במדרון, מחברן באצבעותיו צרובות־הגפרית, מותח תיל בין יתד ליתד, עד שביתו עמד סגור ומבוצר.
עתה שב והציץ בגניבה אל המזבח. מרחוק ראה את אבניו הגדולות, השבורות, שני גלי אבנים בהירות מזה ומזה, וצעיף אויר כחלחל כאדוות מים מיתמר למעלה. פתאום משך את שולי מגבעתו אל עיניו ויצא בפסיעה גסה דרך השער. למרות המגבעת נאלץ לצמצם את שמורות עיניו. הסלעים הבהיקו. קרני השמש כמחטים חדות. נאספות אל עיניו מגגות הבתים, מכיפת הכנסיה של מיס־קרי, ממנוף הפלדה, משני מערבלי הביטון. אחר־כך נאספו שברי אבנים בנעליו. אף־על־פי־כן לא עצר. רגיל הוא לשאת כאביו. במעבדה היו ניתזות טיפות של חומצה על אצבעות ידיו, על פניו, והוא היה ממשיך ורושם על גליון המשבצות את תוצאות ניסוייו. למען פרופסור קדרון. מחר יבוא ויציג בפניו את החומר החדש שגילה. אחרי שישוב מן הגבעה. באותיות לטיניות ירשום בגליון המשבצות את החומר שגילה: ABRI. אַברי פוסט מורטם, פרץ בצחוק פרוע. שברי האבנים המשיכו לפצוע את כפות רגליו. חָלַץ את נעליו, תחילה פסע בזהירות, אצבעותיו מגששות בין הרגבים, אחר־כך השליך את מעילו והתחיל לרוץ. מסלע אל סלע, מאבן אל אבן. הרוח החמה העיפה את מגבעתו. לא ניסה לגונן על קודקדו מפני להט השמש. רק הסיט את שערו הדליל מעל עיניו, כאילו בלוריתו עדיין מפארת את ראשו. מחר בבוקר ינפץ במו ידיו את מתקן האידוי שפרופסור קדרון ציווה לבנות למען הכימאי־העולה־החדש. הכל נגמר, אדוני הפרופסור, אין עוד צורך בהוכחות.
אם רק יגיע אל הגבעה. ודאי שיגיע. אפילו אם יתגלו שם פתאום ערבים. אף כי תמיד הם נסתרים מן העין. בלילה מעבר לתריסים, וביום על הגבעות מעבר למסילת הברזל. בלכתו לתחנת האוטובוסים הם ודאי רואים אותו. בעיניהם השחורות לוהטות. לוּ היו גנים בעיר־גנים שלו יכול היה להסתתר מפניהם. אך המדרון חשוף, ולבתים אין עדיין גינות. רק הגדר שבנה. והרכס ממול הוא הגבול. כך גם הזהירוֹ פקיד הסוכנות. רואה את ערימת האבנים למעלה הדומה למזבח? מעֵבר מזה הוא הגבול. ושלא תהיה לי גיבור־קרבן על המזבח הטיפשי ההוא. הפקיד חייך, וסוקולניק השיב לו בחיוך, כמבין. מאַשה מפחדת. שוב יורים, היא אומרת. והוא מבטיח לה שלכאן הם לא יגיעו. אף נשבע לה שלא יגיעו. וסוקולניק גיבור־המלחמה־הגדולה אינו משקר בעניני בטחון. אותות ההצטיינות וכוכב הזהב מעידים על גבורתו נגד הגרמנים. עם הצבא האדום הלך עד ברלין, עד שהניפו את הדגל האדום על הרייכסטג. פעמים פותח הוא את סל הנצרים, בו שְמוּרים המדליות וכוכב הזהב הממורק, ופורשם בפני בנו. בימים שפרופסור קדרון עורך את ביקוריו הקבועים במעבדה, פורש סוקולניק את אותות ההצטיינות לנגד עיני בנו.
נשא את עיניו וראה פתאום את המזבח כה־סמוך, במעלה הגבעה. האבנים המנותצות בהקו בשמש. קוצים ננעצו ברגליו. אַברי בנו נוהג לומר, סירה קוצנית זה שום דבר, אבא. אפשר לשבת עליה, לשכב. צריך להתרגל. להסתגל. בטיול השנתי, אבא, שכבתי בשדה של סירה קוצנית. ושום דבר, רואה אבא? אני בריא ושלם. אבא זה לא כמו פאַפא, ובנו מקפיד לקרוא לו אבא, או לקצר לאַבּ כמו אברי.
המשיך וחתר למעלה עד שבא אל המזבח. זיעה כיסתה את עיניו. בידיים סומות גישש על פני האבנים החמות. ובאמצע, בתוך הבקע גילה שורש יבש של עץ זית. סיקוסי הזרועות כמו גוועו בצמא. סוקולניק החליק בלשונו על העץ. דמה לחוש שארית של לחלוחית. צל דק נפרש למטה. עייף היה, כפות רגליו הציקו לו. לאיטו פשט את חליפתו. ובטרם ישכב ביקש להציץ מעֵבר. בבגדיו התחתונים הלבנים החל מטפס אל פטמת הגל. זיזי האבנים נכנעו תחת כפות רגליו המאדימות. וכשהגיע לפסגה נשא את עיניו. בלי להאהיל עוד על עיניו הביט. וראה ראשי פסגות קרחים, ומדרונות שרופי אש, ושלף צהוב, וראה בקתות חימר כקוביות־צעצוע. משם הם יורים, חשב בליבו. אך עתה היתה דממה, מפחידה, וסוקולניק ביקש לפרוץ בזעקה. הוא חסם את פיו בכף ידו וזחל אחורנית, אל הבקע, אל שורש הזית, אל הצל. באצבעותיו החל עוקר שיחים של סירה קוצנית והניחם על הארץ. אחר־כך שכב עליהם ועצם את עיניו. וככל שהמשיך לשכב שם נתמעטו הכאבים, והוא ראה סביבו מרחבים לוהטים, וכעין לשונות אש שנתנו כויות בגופו. והכויות לא הכאיבו לו, רק כעין סימנים השאירו.
ודאי נרדם. כשפקח את עיניו חש ברוח צוננת הנושבת על גופו העירום. לאיטו התרומם ועמד. צל של חיוך ריחף בשפתיו.
פנה והפסיע הביתה מבלי להביט עוד אחורנית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.