לילדַי – שלומית. איֶלת. אמנון. שחר.

– – – סַכִּין הָיִינוּ בְּכַפָּהּ שֶל עֵת לֹא רחוּמָה בַּהֲגִיחָה מֵאֶרֶב

נ. אלתרמן.

– א –

אורי אינו ממהר עוד לשמוע הרצאות מפי הפרופסור קינדרמן. אף אינו מזדרז לשוב לביתו. עתה הוא נימשך אל הקולות הנישאים מפתחי הבתים נמוכי הקומה, המסוידים לבן. יללות החתולים בברחם מתוך פחי האשפה. קולות לימוד התורה. אמר אביי. במלעיל: א־מר. והדממה שלאחר התפילה. ראשית המוות. דימדומים שלאחר השקיעה בנחלת־חסד הגובלת עם גיא בן־הינום. תיל דוקרני. שטח הפקר. ועמדות הלגיונרים.

אסנת מבקשת שיקדים לשוב הביתה. לילות ירושלים ארוכים בסתיו לכן מבקשת. עתה שאינו משרת עוד בצבא הקבע. ומצבי הכוננות בטלו, על הבעל להיות עם אשתו.

אסנת אינה יודעת שבתוך ליבו הוא נשאר בכוננות דרוכה. מדי ערב בבואו בשערי השכונה, מחפש את ימיו האבודים.

הימים לפני שהיה לסטודנט בחוג לתולדות עמנו, לפני שהפך לסרן פלד בצבא הגנה לישראל, לפני בואו לארץ הזאת. עוד בימים שהיה הילד של אבא ואמא, אפילו בגיטו, לפני הרעב הגדול.

ובשובו בלילה משיטוטיו האינסופיים קובלת אסנת, “משהו השתנה בך בעת האחרונה.”

“השתנה?” מעמיד הוא קול של תמיהה.

“נודפת ממך בטלנות פסבדו־רוחנית, אורי.” הזעם בגרונה.

“פסבדו־רוחנית.” חוזר אורי בקול מלגלג. “גם את זאת למדת ב”בצלאל?"

הוא נכנס למטבח ואסנת בעקבותיו. מוזגת לו דומם מתוך המרק המחומם.

“אדם בגילך, אורי, חייב היה כבר לסיים את לימודיו באוניברסיטה.”

“סטודנט תמיד נשאר צעיר, אסנת.” שוב הוא מנסה לדחות את משא מלותיה. נוגס מן הלחם. פירורים בזקנו. היא שעודדה אותו לגדל את זקנו, למרות אניצי השיבה.

“צריך ללמוד כל־כך הרבה, יקירתי. אלפיים שנה חייב אדם ללמוד עד שיזכה בתואר הנכסף…”

“תואר ר' אברהם־לייב.” משלימה אסנת את דבריו. יודעת אותם בעל־פה.

הוא תוחב כף מרק לפיו, מקנח בפרוסת לחם שחור, ומנענע ראשו.

“אתה משמין.” אומרת אסנת. “מיום ליום משמין. המינהג המגונה הזה שלך לאכול לחם כאילו אין לך מה לאכול. פניך מתנפחים אורי.”

הוא צוחק. “הזקָן.” הוא אומר ומעביר את ידו על פניו. “הזקן לא יגלה את סוד הלחם.” אורי עוצם את עיניו ומברך בקול: “ברוך הזן רעבים.”

אסנת נדה בראשה כאומרת אמן. מניחה לפניו פרוסה נוספת.

“הגרמנים שוב בראשך. מה?”

“הפיצויים.” אומר אורי, “זנים ומפרנסים.”

“כדי שתוכל להסתובב לך ככה בזקנך הפרוע,” מלגלגת אסנת, “ואני אומרת לך שהמארקים האלה הורסים אותך.”

“ברוך מחיה מתים.” טופח פתאום אורי בכפו על השולחן. טיפות מרק ניתזות על זקנו.

אדם חייב שיהיו בו סימני היכר, היתה אומרת אסנת ומצביעה על ראשית צמיחתו של הזקן. אם לא סימני דרגות על הכתפיים, ולא מדי צבא על הגוף הרי לפחות עליך לשאת זקן על פניך. היא לא ידעה שאורי יצמיחו פרע, כדרך שאביו ר' יעקב קופרמן היה מגדלו, וכדרך שאבי־אביו ר' אברהם־לייב.

בחדשים הראשונים מצאה שעשוע בזקנו. וכשהיה גוהר מעליה, או שהיא מעליו, היתה אפילו מורטת שערות שיבה בודדות. והוא היה צוחק ומזהיר אותה שלא תהפוך אותו קרח כמו בסיפור על הזקן ושתי הנשים. אבל אחרי שנה איימה עליו, שאם לא יספר את זקנו תתנזר מקרבתו. אף־על־פי־כן לא ויתר. עיניו כמו התחפרו בארובותיהן, מגיחות במבטים מוזרים.

אורי לא שיתף את אסנת בסוד ביקוריו בנחלת־חסד. פעמים רבות היה בא לשם. בין הרצאותיו של הפרופסור קינדרמן על שינאת הגויים ליהודים בעת החדשה, היה אורי מסתלק, חומק מאולם ההרצאות שבבנין טרה־סנטה, חוצה את הכיכר. מזרז את צעדיו במורד רחוב ממילא. כמו נמלט מעיניה של הבתולה הקדושה המשקיפה מתוך פני האבן מעל גג הבית. וכך, ניצול מסיפורי הרדיפות של הפרופסור היה בא לנחלת־חסד, אל סימטאותיה הצרות. אל ניגונו של החייט בקצה הרחוב, אל קולות התפילות, אל דימדומי השקיעה. אף מתגנב אל עמדת השקים שעל גג הבית. שואל את החייל בתצפית מול החומה אם הכל בסדר. אם אין רואים תכונה מיוחדת אצל האוייב. כאילו הוא עדיין הקצין האחראי על הגזרה.

אם יספר לאסנת את ביקוריו בנחלת־חסד, תאמר בקולה המלגלג, שכבר אינו חייל ואינו אחראי אפילו על האויב שבעמדת החומה. ברוך השם יש מי ששומר על הקוו העירוני בירושלים.

אורי יודע. הריקנות שהותיר בצבא נתמלאה מהר מאוד, והיא נותרה רק בליבו. אפילו הרצאותיו של קינדרמן אינן יכולות למלאה. לו יכול היה שוב לאחוז בפלדת ה“עוזי,” לחבוש קובע־פלדה, לסייר בין העמדות, לטפוח על שכמם של החיילים, לשאול מה נשמע, לגעור במתרשלים במילוי שקי־החול בחלונות, להבטיח שאם שוב יפתח באש איזה “מטורף תורן” שלהם מן החומה נשיב להם מכל הכלים. אף מבאזוקות. רק שיעזו. מגג הבנין של מנזר נוטר־דאם היה אהוּד השומר מראה לאורי מפקדו את כיפת “החורבה” שבעיר העתיקה. הכיפה המוזהבת של מיסגד עומר, והמוכספת של אל־אקצה. אוטובוסים צבעוניים היו מפליגים משער שכם לרמאללה. אנחנו, אני והוא, היה אהוד מתבדח לעבר הלגיונר בכופיה האדומה על החומה, אנחנו חברים טובים. בבוקר מברכים לשלום. אומרים מַבְּרוּק. כיף חאַלאק. סאַחבֶּק. גם מקללים קצת, אותן הקללות, בחיי. עד שיום אחד נפגע אהוד ביריה בודדת. נשאר שוכב על הגג וצווארו שחוט. החיילים היו לופתים את נשקם ומצפים לפקודתו של אורי. הרי הבטיח. נשיב להם מכל הכלים. אפילו מן הבאזוקות. אבל האויב הרי לא פתח באש. רק אחד מהם ירה. כך אמרו במטה החטיבה. רק אחד נפגע, במקרה. אהוד נפל, אמר להם אורי, ושבה הדממה. רק קול צפירת האוטובוסים בשער שכם. אבל ממטה הגדוד השיבו שחייבים לנצור את האש. עד שיבררו בחטיבה. ומן החטיבה השיבו שאסור “לחמם” את הגיזרה. ויש לפנות מיד את הנפגע, בשקט, בלי פאניקה. אך אורי לא ויתר. הוא דרש אישור לפתוח באש. הנשק דרוך אצל החברים של אהוד, אמר אורי. ארגזי התחמושת מלאים אבל ממטה הגדוד שבו והזהירו לנצור את האש. ולא נותר לו לאורי אלא להשתתף בלוויתו של אהוד. ולעמוד שם כמו גולם בתוך קולות הבכי והמספד והיללות, ולהשתמט ממבטי עיניהן של אמו ושל אחותו של אהוד: מדוע דווקא הוא ולא אתה. ועל קברו הרענן של אהוד נשא את דבר המפקד כיאה וכנאה. ואמר כל אותם דברים שגרתיים. על הצטיינותו של אהוד באימונים. על אומץ ליבו. ועל כך שאהוד לא שנא את האויב. וגם היה אהוב על חבריו, תמיד נכון לעזור. ועל מחיר הדמים שאנו מצווים לשלם בעד מדינה יהודית. ועל צוואתו־צווֹתו אותנו להמשיך בדרכו, לשמור על המולדת. ואורי לא אמר, שקר, שקר הכל, כי המתים מתים ואינם קמים לומר שקר הכל. כמו שם. והמוות הוא מוחלט. ונערתו של אהוד תינחם בחברו. ואחותו תינשא ותלד תינוק חדש, ורק אהוד יצמיח עשבים מגופו. ואיש מחבריו לא יזכור את אהוד החורז קללות בערבית ובעברית כאילו שפה אחת היו בפיו. אף־על־פי־כן התפרץ שם אורי, ליד הקבר, עמד וזעק. אסור לך להיעלם פתאום ככה, כאילו לא נוצרת, כמו אבי כמו אמי כמו אניטה.

– ב –

יום אחד התעכב אורי ליד הפתח ממנו בקע הניגון. קול צרוד הגונח: יוֹ־בִי־בוֹם־אַי־אַי. והניגון מלווה קול טפיחת מגהץ על שולחן מרופד. שעה ארוכה עמד שם, גבו שעון אל המזוזה, עיניו מנסות לחדור מבעד לחשכה. הוא תחב את ידיו עמוק לכיסיו, כמו קושרן לבל יפריעו לו בהאזנה. חדווה פנימית חש בקירבו. הניגון פסק. יד כהה, עטופה שרוול לבן, מלוּוה ציציות של טלית־קטן, הציבה מגהץ ברזל עתיק, משולש קצוות, על המיפתן. מכסה המגהץ היה מורם. גחלים לחשו בו. אורי השתופף מוכנית ובשפתיו נשף ברמץ. הגחלים התלהטו באש עמומה. הוא שמע דשדוש רגליים. כחכוח. גניחה. הוי, ריבוינוי של עוילם, הוֹי הוֹי ריבוֹינוֹי של עוילם. היה מתחנן הקול.

אורי העז וניכנס. מחמת האפלולית עצם לרגע את עיניו.

“שלום עליכם.” נתמלטה מפיו הברכה העתיקה. והרי ביקש לומר, ערב טוב. אט לאט התחיל להבחין בחייט הרכון מעל שולחן הגיהוץ. תחילה ראה את החולצה הלבנה, אחר־כך שרשרת הכסף הרוכסת את חזייתו.

החייט כמו רק עתה הרגיש באורי. הוא שלף את שעונו העגול מכיס חזייתו, הביט באורי במעין צער כשואלו: בשעה כה מאוחרת? אך אורי שתק. והחייט השיב את שעונו לכיסו. הזיז את הירמולקה על קדקדו ואמר:

“נו, טוב. אין מקפידין לצרכי מזונות.” הפסיק לרגע כמצפה שאורי יפצה את פיו, והמשיך. “במה אוכל לשרת את אדוֹיני?”

“אני.” גימגם אורי. “אני מבקש לתפור. זאת אומרת. אם…”

החייט הביא את המגהץ. הניחו על־גבי לבנה מפויחה. משך מן האיצטבה גליל של אריג כהה, מאובק, פרש את הבד, ופתח במין קול זמרה חדגוני ועתיק. “בד אנגלי אמיתי. צמר משובח. אמנם בארצנו חם, חמסינים, ירחם השם. אבל בן־אדם ילוד אשה צריך לדאוג גם ליום המחר פֶן…”

“לתפור אני מבקש.” חזר ואמר אורי בקול מבוייש. “מה שיציע בפניי אתפור.”

החייט שילב את ידו על חזהו. באצבעות ימינו אחז בזקנו הלבן, כדרך שאביו של אורי היה אוחז בזקנו בשעה שהיה מתעמק בפרק גמרא. אחר־כך התיר החייט את ידיו, השעין את מרפקיו על גבי חבילת האריגים, ונעץ את עיניו באורי כמתבונן בחיה נדירה.

“אני.” גימגם שוב אורי. “זאת אומרת, לתפור לולאות, כפתורים, ביטנות, צווארונים, מה שיתן. ובלבד…”. כמו חשש מפני השתיקה בחנות.

החייט הגיח מאחורי השולחן, שילב את ידיו על אחוריו, ודומם נתן את עיניו באורי. אורי ניסה להסתיר את תיק ספריו. מבקש היה אף לצמצם את קומתו הגבוהה לעומת זו של החייט, להחביא אֵי־כּהֹ את בלוריתו הגלויה. את פיאות לחייו שהתקין בנוסח שחקן קולנוע. מבקש היה להתגמד. לעורר רחמים.

“איני זקוק לעוזרים,” פסק החייט.

אורי השפיל את ראשו. כמו ציפה לגזר דין זה.

“העבודה אינה רבה.” ריכך החייט את קולו. “מעט תיקונים. מעט גיהוץ. האנשים כאן אינם מבקשים בגדים חדשים.” המשיך בקול מצטדק. “טלאי פה. טלאי שם…”

“אני.” נכנס אורי לדבריו. “ללא תשלום, בעל מקצוע אני, מומחה לתפירת לולאות, כפתורים, שרוולים…”

החייט שב ותלה את עיניו באורי. וכמו בהחלטת פתע נפנה אל פינת החדר. וחזר מיד כשירמולקה שחורה ומאובקת בידו. “כסה את ראשך, איש צעיר.” לחש. “על אדמת קודש אתה עומד, איש צעיר. הר המור כאן הוא אחר כתלנו, מעבר לגיא בן־הנום, ואתה איש צעיר עומד לך בגילוי ראש, ללא מורא שמיים.”

אורי נטל את הכיפה בשתי ידיו. ובדחילו ורחימו הניחה על ראשו. בנמיכות רוח עקב אחרי החייט השב אל שולחנו ואוחז את המגהץ בידו. ראה בפליאה כיצד החייט מלחלח את אצבעו. מעבירה תחת גחונו של המגהץ באותה תנועת שיגרה. וּכמו אביו וסבו בודק את מידת חומו של המגהץ.

“שב לך כאן ליד הדלת, מול האור, כן־כן, על השרפרף.” שמע את קולו של החייט. בימינו היה מעביר את המגהץ על שרוולו של מקטורן. “ועכשיו נראה מה תוכל לעשות, איש צעיר.”

אורי ישב דומם. הכיסא היה ללא משענת. הריפוד פרום. אף־על־פי־כן לא זז ממקומו.

“יפה.” אמר החייט, והוסיף בהצביעו על כרית המחטים. “קח נא את המחט והשחל בה את החוט.”

ואורי, כבקי ורגיל, שלף והשחיל. והעביר את החוט הכפול בין שפתיו עד שהשווה את שני הקצוות. אף איחה את הקצוות בתנועה זריזה של אצבע ובוהן. עתה שם אצבעון על קמיצתו והפשיל רגל על רגל כמצפה.

“יפה־יפה.” אמר החייט. “תנועות ידיך מעידות בך שנולדת חייט. ודאי ממשפחתנו אתה. מן הענף שנותר משם. או מכאן?” אורי שתק. והחייט המשיך. “עכשיו עליך, במחילה מכבודך, לפשוט את מכנסיך ולחזק בהם את הכפתורים. זה יהיה האות, איש צעיר.”

אורי ביקש למחות, אף לקרוע את החוט, לזרוק את המחט, להטיח את השרפרף בקיר האפל, לברוח. אף־על־פי־כן פשט את מכנסיו וישב. תחילה התבייש ברגליו השעירות העירומות. אף כיסה את ירכיו בשרוולי המכנסיים. אולם אט־אט נכבש למלאכתו. הדממה סביבו הופרעה רק בהחלקת המגהץ ובפיזומו החדגוני של החייט. לאיטו היה אורי מעביר את המחט בנקבי הכפתורים. ככל שחלף הזמן הלך ראשו ונרכן. אולי ביקש להיטיב לראות את מלאכתו. היו רגעים ששכח היכן הוא נמצא, מה תכלית מעשיו. ורגעים חשב ששנים רבות הוא יושב כך, מאזין לניגון המוכר. והוא אינו הוא. אולי הוא אביו מולידו. ואולי נכדו של אביו. נינו שנולד שני דורות מאוחר יותר, בארץ־ישראל, בתוך המדינה היהודית, ועל גבי החוט הוא חורז את שאלתו הנצחית של אביו מוֹיְדֶה אנִי הוֹסְט דוּ שוֹין געזוּגט שייגץ. ‘מוֹדֶה אני’ כבר התפללת. שֶקץ? מודה אני. טַטַלה. ויהי ערב. קְרישמֶה דַרף מֶן לֵיינן יוֹסֶלה. ‘קריאת שמע.’ קורא אביו. וזקנו שחור, וידיו מכאיבות. שמע ישראל ה' אלוהינו, לוחש אביו. ואורי חוזר אחריו בשפתיים חתומות. וממשיך ומושך בחוט ובמחט. ‘שמע…’

“מעריב, איש צעיר. הגיעה שעת תפילת מעריב!” אורי נשא את עיניו. החייט עמד מעליו. מטלטל את כתפו. 

אורי קפץ מכסאו. אצבעו נדקרה. מליחות דמו נעמה ללשונו. לאיטו לבש את מכנסיו. בזהירות תקע את מחטו בכרית ובחשאי חמק החוצה.

– ג –

“מה שם אביך, איש צעיר.” שאלו החייט למחרת.

“אין לי אב.” חתך אורי תשובתו. בשיניו התיק את החוט שנסתבך. “ודאי היה לך. איש צעיר.” גיחך החייט.

אורי חש שהחייט אינו גורע את עיניו ממנו. המגהץ המשיך להחליק בידו. ואורי ישב דרוך. גבו רכון, ידיו מאחות תפר של בטנת המקטורן.

“אדוני מסביבתנו?” לא הירפה החייט.

“לא.” פלט אורי, אך מיד הוסיף, בטוח הפעם הזאת בתשובתו. “מן השכונה הדרומית אני. השכונה החדשה.”

“היה בדעתי לשאלו. איש צעיר,” חייך החייט. “כלומר ילַמדנו רבנו.” ליטף את זקנו בכף ידו, “מוצאו של בית אביו.”

אורי שתק. החייט המשיך בגיהוץ. פזמונו היה עתה חרישי. כמעט לא נשמע.

“אפשר שנכדו של ר' אברהם־לייב יושב כאן?” שאל החייט בשקט. “לפי מראה פניו, איש צעיר, זריזות אצבעותיו במחט. חייטים מעולים היו בניו של ר' אברהם־לייב. וחזקה על הנכדים שיידעו אף הם את הניגון.”

אורי לא השיב. ידו הוליכה בזריזות את המחט בתוך הבד. זכר את סבו ר' אברהם־לייב. זקן שחור וצפוף. כובע מעוגל בעל מצחה קצרה. גבות סבוכות. צוואר מכוסה סודר. עיניים חודרות מבט. רצחו אותו. היה אביו של אורי חוזר ואומר ימים רבים. הגרמנים ימח שמם. אף־על־פי־כן זכה ללויה הגונה ולקבר ישראל. ואנחנו, בן, שחוטאים אנו, לא נזכה אפילו לקבר ישראל.

“‘פליטי עירנו סיפרו, כי מוות יפה בחר לו ר’ אברהם־לייב ראש ישיבת פְשֶלנו.” פתח החייט בלחש כמספר אגדה עתיקה, “וראוי מותו של צדיק להישמע ברבים. השמיים בכו ביום מותו. גשם ירד. השכינה הזילה דמעה עת סגר ר' אברהם־לייב את עיניו. פניו נשארו קפואים אף כאשר שמע את השכינה מבכה את מותו. וזקנו השחור לא זז מעל הסדין הלבן. רק עיניו המשיכו לנוע תחת עפעפיו. כל־כך צעיר. אמרו המקוננים, והם לא ידעו, כי זקן מופלג מת ר' אברהם־לייב. האברכים בני הישיבה שהיו אומרים פרקי תהילים לעילוי נשמתו לא ידעו שהמוות בגיטו כבר מצפה להם.”

החייט הגביה את המגהץ והניחו במאונך על הלבנה. אחר־כך הגביה את קולו. “שלושה ימים נאבק סבך זכר צדיק לברכה עם מלאך המוות וסרב לעזוב את צאן מרעיתו. וביום השלישי הגישו לו תפילין של ראש ותפילין של יד. והם לא ידעו שכבר נתמלאה סאת מצוותיו הגזורה לו לכל אדם מיום לידתו עד יום מיתתו. על כן פתח ר' אברהם־לייב את עיניו ביום השלישי, נתן מבט קשה באברך בעל התפילין, ולא הגיד דבר. את זרועו לא הושיט להיכרך בתכריך של קדושה, וראשו לא פשט תחת העניבה של פרשת שמע. האברכים שבחוץ היו שואלים זה את זה: הניח לא הניח. הניח לא הניח. כך היו הדברים. איש צעיר.” הנמיך את קולו כמבקש לשתף את אורי בסוד הנורא. ואורי שב ונכבש בסיפור מותו המופלא של סבו.

“הרב דמתא ציווה לומר תהילים בבית־המדרש ובשבעת השטיבלך ברחבי פשלנו העיר.” שמע אורי נימת זדון בקולו של החייט. “אבל משמיים ריחמוהו, על כן נטלוהו לישיבה של מעלה. ר' אברהם־לייב אפילו לא הניע את שפתיו לוידוי.” היה מספר־משתאה החייט. “הרב דמתא ר' יצחק־חיים נענש בידי שמיים, על כי חטא לראש הישיבה בחשד של כפירה רק משום שגזרו עליו מוות מתוך ריסוק האברים. ונשתכח מזכרונו של הרב מעשהו המופלא של ר' אמנון ממגנצא. אומר אני לך, איש צעיר, כי יהודי כשר היה ר' אברהם־לייב ראש ישיבת פשלנו.” היה עתה כמלמד את אורי תלמידו. “והיה ראוי, והגון ועניו ורב מעללים ומוכתר ואהוב ומרוצה וקולו ערב ורגיל. על כן עמד לקבל את פני־שיירת־מלאכי־החבלה שבאו רכובים על אופנועים בדמותם של הגרמנים, והוא רחוץ, ומעוטף בבגדי הסאמוט השחורים של כהן בלווית המת, וכובע השיער על ראשו, והאשכנזית ברורה על לשונו. אבל מלאכי החבלה דרסוהו בגלגליהם.” נשא החייט את עיניו לתקרה כמטיח עלבונו. “כחייל על משמרתו עמד ר' אברהם־לייב בפתח ישיבת פשלנו, ספר תורה בימינו ולחם ומלח בשמאלו כמנהג הימים הקדמונים, וכאשר עמד שם כרע נפל על קידוש שמו יתברך ועל קידוש צאן מרעיתו. כל פני העיר יצאו ללווֹת את ר' אברהם־לייב בדרכו האחרונה.” החייט פלט גניחה מחזהו. העביר את זרועו על עיניו הלחות, והמשיך בקול בוכים. “כך מת ר' אברהם־לייב איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע. אבל אברכי הישיבה לא ידעו רצון מוֹרם.” שבה נימת הזדון לקולו. “על כן הזעיקו שמיים וארץ וכיוונו תפילותיהם להאי עלמא, ולה' הארץ ומלואה ומי אנו כי נלין. הרי זכה ר' אברהם־לייב למה שהם לא זכו.”

החייט מילא את פיו מים מתוך הספל, הרכין את ראשו לאחור, ועם שהוא מצמיד בשמאלו את הירמולקה לבל תגלוש מקדקדו, התיז מלוא פיו רסיסי מים על השולחן. אחר־כך ליחלח את אצבעו. הגיע בה אל גחונו של המגהץ המלובן והטיחו במקטורן הלח. ושוב נשמע לאורי לחש המים הנשרפים באש כנגינת הזמר העתיק של אביו ושל סבו.

“כך מת ר' אברהם־לייב,” פתח אורי בלחש, כמבקש להמשיך ולספר. אך מיד נתעשת והגביה את קולו. “שמי אורי פלד.” והוסיף. “קצין בצבא הקבע!” אך מיד השפיל את עיניו. הבחין שתפירתו דלילה, על כן עמד והתחיל לפרום את כל החוטים.

“אינך דומה לאחד מהם, איש צעיר.” שמע את קולו של החייט. קול רך ומלטף. “לא מהללו שמסתובבים בסמטאותינו בג’יפים הקלים שלהם אפילו בשבת קודש. שומרים עלינו מפני אש האויב מעבר לגיא בן־הנום.” קולו הפך מלגלג. “ואינם נשמרים מפני אש הגיהינום. אף אינם יודעים שאם השם לא ישמור עלינו לשווא הוא עמלם של בני אדם. אבל אתה, איש צעיר מר פלד, שונה אתה מהם.” שב וריכך את קולו. “אתה משלנו, מצבאו של הקדוש ברוך הוא…”

אורי הניח מתוך רוגז את כלי מלאכתו והביט בחייט. ראה נעליים מרופטות עומדות איתנות על רצפת החימר העירומה. וראה מכנסיים דהויים רחבים תלויים על מתניו. ושרוולים לבנים מצהיבים, ורצועת המדידה משתלשלת מצווארו כרצועות של תפילין. וראה ציציות כנפותיו מתנועעות. ואת אביו ראה אורי שלא שב לראותו עוד כל אותן שנים מאז שציוו הגרמנים לעזוב את בתיהם.

“טועים אתם בענין הצבא,” אמר אורי. ניסה לנקוט לשונו של החייט. “טעות מרה טועים. הצבא שלנו, נכון למות למען יחיו אחרים בעולם הזה, ואילו אתם מתים למען החיים בעולם הבא.”

“ובן איזה צבא אתה, איש צעיר, מר פלוני פלד?” שמע את ליגלוגו של החייט.

“לא של ר' אברהם־לייב שלכם.” הטיח אורי בזעף. “ולא של אברכי הישיבות שלכם ולא של נחלת־חסד שלכם.” השליך מעליו את שאריות הבד וזנבות החוטים ואצבעון המגן.

– ד –

בחוץ ירד גשם. אבל אורי ידע שלא ישוב עוד אל האפלולית החמימה של החייט. עתה פנה מערבה. במדרון האבנים הלחות, הנוצצות. היה גורר את רגליו משלולית לשלולית, נזהר שלא לזהם את הסלעים הלבנים בנעלי הבוץ שלו. מעיל הרוח, שהיה נושאו אף עתה כזכר לימים בצבא, נספג מים. כבד היה. כתפיו של אורי שחו תחת משאו. זכר את היום הגשום עת יצא לארוב לאויב בראש מחלקת חייליו. לבוש היה אותו המעיל. אך גופו היה קפיצי ודרוך. והלא ידע כי רק לאימונים יצא. בתדריך שקיבל ממפקד הפלוגה נצטווה להציב מארב־יום נגד כוח אויב, העתיד לצאת מבסיסו שבאוּם־דאהאר אל מוצב החוץ שלו על גבעה שלוש מאות ארבעים וחמש נקודה שש. כשיירה של משאיות יתקדם האויב וג’יפ ליווי לפניו. הסביר המ"פ. משימת המחלקה של אורי להשמידם. על כן עליהם לצאת מבעוד לילה, ולהתחפר בטרם יעלה השחר, ולהסתוות מבעוד חושך, ולהיות נכונים לקראת הבוקר.

לא לתלות את הנשק על הכתף. ציווה אורי את חייליו, ולא לכסותו בשכמיות! הם היו יוצאים לאיטם מתוך אוהלי הסיירים אל תוך הכפור והגשם. עידו סמל המחלקה פתח. המפקד… אכן, שמו היה עידו, נזכר עתה אורי. והוא בן מושב בשרו, עגול לחיים, ועיניו צוחקות. המפקד, אמר עידו, הלא אנחנו רק בתרגיל־אימונים. קולו היה נמוך וגברי. ידיו מיובלות. המפקד, אמר עידו, הנשק יחליד, וקר בחוץ. ובכלל, איזה אויב ייצא במזג אוויר כזה מאום־דאהאר כשיש לו שם תאַבון מוּסק־אש ופיתות חמות וערביות לוהטות מתחת לשמיכות. עידו צחק. וצחקו עמו ידידיו העטופים שכמיות אמריקאיות. מתחת לקובעי הפלדה הענקיים נוטפי המים. בנעלי הבוץ הגבוהות, הם נראו כמו לוחמים מכוכב לכת אחר. אולם אורי לא חייך.

חמישה כדורים בעמידה, טען! פקד אורי. בשורה אחת הם עמדו לפניו. שמע את רטינתם מבעד לרוח. כמעט שמח בליבו בתלונתם הכבושה. שיתגברו ויידעו. הם הביטו בו בעיניים מתחננות. ניסו ליבש את יד ימינם כדי לטעון כדורים יבשים. ראה אותם מַפרים באצבעות לחות את שחלות רוביהם. אחר־כך הזיחו בנקישה את הבריח. וסגרו. ונצרו. נכונים.

קדימה! פלט קצרות. והסתער אל תוך החשכה הצולפת מים. נעליו היו מדלגות כמו מעצמן, קלות־קלילות. כתפיו נינוחות בתוך מעיל הרוח הקצר. הרטוב. ושוקיו לחות וגבוהות ונכונות. הרגיש בבחורים המשתדלים לא לפגר מאחוריו. עידו היה מאיץ בהם. לו עמדנו לימינו של ר' אברהם־לייב. והרובים בידינו, חשב בליבו אורי. אבל החייט מנחלת־חסד אינו רוצה בנו. כך אמר במפורש. ומחר, כאשר יגיחו ההם מן החומה. מעבר לגיא בן־הנום. יעמוד שוב החייט בפתח חנותו. כמו סבו. ולחם ומלח בידיו. והערבית שגורה על לשונו בתחינה. כמה לשלם. יא־חוואג’ה?

בגיאיות תלולים הוליכם אורי, לבל יצטיירו צלליותיהם על קוו הרכס, בשבילי עזים שהיה מגלה לאור הברקים. והמים מצליפים על לחייהם העירומות. על ידיהם האוחזות נשקם הכן. אורי טיפס שקט וחזק, וגופו קורע את העלטה. עם שחר הם רבצו בעמדותיהם הלחות. במדרון הקדמי, ואורי בתווך. דרך העפר השתרעה למטה. עגומה בטרשיה המלבינים. ואורי ציווה את פקודתו המקדימה, בראותך את האויב בעיקול הדרך פתח באש, חכה לפקודתי.

והם ציפו לפקודתו, רבצו דמומים, נכונים. גם עידו בן המושב בשרון דמם ואחר־כך שמעו רעם מוזר, מלמעלה, ממעלה הואדי. ובעקבותיו בא נחשול של קצף ומים עכורים ואבנים מתגלגלות אל לב הדרך. אש! פקד אורי. ופח הדלק, שסימן את המוקש־נגד־רכב, הוצת במשיכת הנַפָץ. לפיד שחור לוהט זינק לשמיים בטרם יכלו לו המים. וחייליו פתחו מכל כלי הנשק. המקלעים לא חדלו לפקודת “חדל” עד שרוקנו את שרשרותיהם. אחר־כך גלשנו בכידונים שלופים להצמית את אויבינו. בנעלינו המסומרות רמסנוהו. והתפזרנו מיד בערוצים ובגיאיות אל מקום המיפגש.

אש־אש, לחש אורי בעומדו בקצה שכונת נחל־חסד, ואדמת ההרים דבוקה לרגליו, ורגליו ליאות. בצבאו של מי אתה משרת, איש צעיר? אורי פתח בניגונו של החייט. הו, הו, ר' אברהם־לייב מי יגלה עפר מעיניך לראות את נכדך עומד על אדמת ירושלים מהסס לאיזה צבא הוא שייך. אך יודע שתפילין של ראש אי־אפשר להניח על ראש כרות.

הרוח הצליפה על פניו. עליו לשוב הביתה. השעה מאוחרת ואסנת מצפה לו. המרק מצטנן.

– א –

“אתה לא תלך,” אמרה אסנת ונתכנסה בין זרועותיו.

צו־הקריאה האדום לשעת־חירום היה מונח בידו וחתום בו. עליך להתייצב מיד, והוא שמח על הצו האדום.

“אתה לא תלך,” שבה ולחשה.

אבל אורי כבר היה נפרד בעיניו מביתו. אף מספרי מחקריו. אביו ואמו נותרו מכוסים אבק בין דפיו הכתובים על המלחמה ההיא. ושוב מלחמה. והם כותבים באדום, עליך להביא חולצה וגופיות ותחתונים וגרביים.

“אתה לא תלך.” משכה אותו אסנת אל מיטתם. הסדינים הבהיקו בלבנם. הפיג’מה הירוקה נחה מקופלת תחת הכרית. נשמע הטיפטוף החדגוני של ברז המים.

“אתה לא תלך.” הקיפה אסנת מתניו בזרועותיה, מקרבת את חלציו אל בטנה, תובעת את פריו.

לו הביאה אסנת לעולם את ילדיו שביקש להוליד ודאי היה הגדול שבהם יושב עתה בכתה ומצייר ריבועים בתוך העיגול. ומוכיח למורה שהכל אפשרי. והתינוק ודאי היה זוחל כאן על הרצפה, נתמך ברגלי אביו כדי לעמוד איתן. אבל ברכי אביו רועדות משום־מה. אולי מפני שמפקד הצבאות שב וקורא ברדיו את סיסמת גדודו “אהבת ציון.” ושוב מלחמה. ועליו להוכיח את אהבתו לציון. ושוב פצצות כמו שם, לפני שנים.

“הרי לא ניפָּרֵד ככה.” התחננה אסנת, “אֱהַב אותי, אֱהַב אותי עכשיו.” ניסתה להַתיר את כפתורי מדיו. אך בגדיו דבקו לגופו כשריון. שפתיה שבו ולחשו כתפילה, “אתה לא תלך, אתה לא תלך.”

חש את אצבעותיה מחליקות למטה מגבו. והמלחמה היתה בגבו. שמע את קולו של מפקד הצבאות הבוקע ממקלט הרדיו: בתוקף סמכותי הנני מצווה בזה על יוצאי־צבא אשר כינויי יחידותיהם “אהבת ציון”… להתייצב מיד… להתייצב מיד…

“תבטיח שאתה חוזר מיד.” ביקשה," תגיד לי שאתה סולח. נתחיל מחדש כשתשוב. הכל מחדש. בלי מינץ. הכל אחרת, אני מבטיחה אורי. נעזוב את ירושלים, נשוב לעין־השרון, חבק אותי אורי חזק יותר חזק."

נשמעה התפוצצות, ועוד אחת. ואורי לפת את ה“עוזי” ובריצה ירד במדרגות. “אל תשכחי לרדת למקלט!” קרא מלמטה.

“אתה מבטיח כשתשוב.” שמע את קולה מלמעלה, “נתחיל כשתשוב.” ברכת הבטחה שמע בקולה.

הרחוב היה לוהט. שמש סיון המסה את הזפת של המידרכה. חמישה ביוני. שב ונחרת בו היום. יום שני בשבוע. שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש…. אף זה אומר קריין הרדיו. ישיבה עם נאמני אוניברסיטת דיזלברוק נועדה להיום. האדונים משם מגרמניה מממנים את מחקרו על גורל עיר הולדתו בשואה. שמח בליבו שלא יצטרך לבוא לישיבה. ושמח שלא יצטרך להשלים את מלאכתו. ומה כן השלמת בימי חייך, אורי? החום פשט בגופו. סוליותיו טבעו באספאלט השחור. תרמילו הכביד עליו. אך הוא המשיך במרוצתו במורד הרחובות תל־חי ורחל־אמנו, חוצה את עמק רפאים, דרך חברון עד למקום ההיאספות. הבתים נתכנסו בתריסים מורדים. טרטור מקלעים, קולות פגזים מתפוצצים, ריח עשן ושרפה, ואבק של גגות מתמוטטים כמו שם עת ניסה להימלט מפצצות הגרמנים.

ואולם כאן ברחובות נזדמנו לו מכרים, ידידים, חיילי פלוגתו שבאו אף הם להתייצב. כולם משכו והלכו ברחובות המתנקזים מזרחה. אל הגבול החוצה את העיר. כמו ערוצים היו נאספים, מתבדחים במרוצתם, עוצרים כדי־טפיחה־על־שכם־מַכר, ושבים וזורמים בחולצותיהם הצבעוניות, המוכתמות בסיד־בנאים, הפרופות בעניבות של פקידים. אי־פה נפל אחד, ידיו נתמכות בקיר וחברים מזעיקים עזרה ממכונית אקראית.

ואולם גיהינום האש ציפה לו לאורי בשער המחנה. קודם שהספיקו לחלק את הנשק למגויסים נתמלא האוויר יבבת פגזים, התפוצצויות. גניחות נפגעים, צרורות כדורים. “הנשק מימין – התחמושת משמאל,” שמע אורי קריאה, ונתחייך במרירות. אף אמא הבטיחה: מימינך מיכאל ומשמאלך גבריאל. שני שומרי ראש, בן. ואף הפעם הזאת הוא בתווך. בתוך המלחמה. והמלאכים איכשהו בחוץ.

הקמב“ץ עבר במרוצה, עצר ליד אורי וקרא: “על פלוגתך להיות מוכנה לא יאוחר מעשרים אפס אפס.” אורי הניע ראשו. ושב והרכין עצמו על ה”עוזי," וחשב שקצין־המבצעים שלנו הוא גבר נאה, ויאה לו משרתו, משרת מנהל המנגנון בלשכתו של השר, והקרסוליות האמריקניות הולמות את קרסוליו הדקים וכובע־הפלדה העמוק יושב בבטחה על גולגלתו המוארכת, המתאזנת בקו סימטרי עם שפתיו הדקות. והוא ודאי שכב עם אשתו לפני שבא אל הקרב. ויאה לו המלחמה לקצין־המבצעים. אבל עד שיצא אורי לאסוף את אנשיו, נעצרו לפניו במרוצתם שני חיילים ובידיהם הקמב“ץ מונח על האלונקה. עיניו היו עצומות ושוקיו אדומות וחזהו קרישי־דם. הם פתחו פיהם ושאלו טרופות: “איפה התאג”ד, הרופא,” ואורי הצביע אל חורשת־הארנים, והכה על פניו של הקמב"ץ המעולף במכאוביו. וקרא: “לא אתה לא אתה.”

אורי נשתטח בתעלת הקוצים. אפו נובר בעפר. ראה את אביו נותן בו עיני תוכחה, תובע נקמתו. ובנו עומד לידו חסר אונים. ירא להביט אל הגרמני, חש עצמו ערום ועריה לנוכח אקדחו של הגרמני, כמו בשעה זו. עת תִפְגע בו הפצצה הבאה משם. מעבר לחומת העיר העתיקה. עתה נתמלא אף צער של עצבות על אסנת. ומאוחר־כה־מאוחר. ונותרו בחיקו רק העפר, והקוצים.

“מֶם־פֵּא־אלף, מם־פא־אלף,” שמע קוראים לו בין מהומת ההתפוצצויות. נדמה לו כמו זיכוהו בשם חדש. מֶם־פא־אלף. פתאום ראה את עצמו נולד מחדש. כמו עירו זו הנולדת עתה מחדש תחת מטר היריות והפגזים מגבעת־התחמושת ומבית־הספר לשוטרים ומצוּר־בַּאחֶר ומארמון הנציב. והאויב ודאי מתכונן לפרוץ אלינו מכל השערים, משער שכם ומן השער החדש, ומשער יפו, ומשער ציון. בנחל קדרון יירדו. ויקיפו אותנו. ובגיא בן־הינום יעלו אבל הפעם הזאת נמתין להם אנחנו. ומוטב לא להמתין. אסור להמתין. צריך לעלות עליהם.

“מֶם־פֵּא אָלֶף.” שוב שמע שקוראים לו. ואורי התרומם ועמד. כמו קצין־המבצעים לפני שעה קלה עמד עתה מלוא קומתו. סַמל המיבצעים קרב אליו במרוצה. “ישיבת קבוצת הפקודות בעוד שעה.” פלט רסוקות, מתנשף. הוא הצביע על פתח אפל של בית־אבנים אדומות.

אורי פנה בצעד איטי אל מיצבור התחמושת. במו ידיו התחיל ממיין ומחלק כדורים לרובאים, וארגזי פעולה למקלענים וזבילי־פצצות לרגמים, ורקיטות לבזוקאים. המג“ד יכול לסמוך על אורי. רק כפעם בפעם, בחלוף שריקת פגז, ובהישמע ריסוק ההתפוצצות, היה מציץ במורא אל קצין־התצפית הסמוי בשמיים. לא, אורי, הפעם זה לא תמרון. בימי התמרונים הגדולים של הקיץ קיווה שהמלחמה היא זיעה ולאות וצמאון ומנוחה ליגע. כשבסוף השבוע מצפה לך אשתך במיטה הרחבה והגדולה, המדיפה קרירות, וקולטת חלציך כמשקע העפר שהשאיר גבך על גבעת זלפה ה”כבושה."

אולם אתה הלא ידעת שהמלחמה שונה. שהמלחמה מביאה גרמנים והגרמנים מביאים את המוות. הגרמנים הוכנעו. אורי־יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו. וארצם חולקה. וארץ־ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק. מתגרה בו מינץ. ומביט אל אסנת המחייכת אליו את חיוכה העוגב. כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות, אנחנו שפכנו דמנו למען הארץ הזאת ואתם, אומר אני לכם, אל תהפכו אותה לדיר־חזירים במעשי הסֶחֶר־מֶכֶר החזיריים שלכם, אמר מינץ. אולי שיכור היה מינץ כשדיבר. ואולי רק ביקש להתרברב בפני אסנת. אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסֶלה־יוזק. למען תאריכו ימים, אמר אבא. והקפיד על ברכת “המוציא.” נצח ישראל לא ישקר, אמר אבא, כשחילק פרוסות ממכונת־התפירה, והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשֶלנו ר' אברהם־לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים. קדיש, אמר, קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני.

– ב –

אורי יצא ממחסן התחמושת והדליק סיגריה. הוא הסמיך גבו אל הקיר. וחש ריגוש הנאה בחלוף בו זרמי חום מן הביטון המלוהט. עתה עליו לאסוף את אנשי פלוגתו. הוא קרא להם לרוץ לאורך התעלה שלצד הכביש אל מאחורי הבית האדום. התפוצצות פתע גדעה צדו של ברוש לידו ואורי שמע גניחתו של אדם. מכנסי הדאקרון של האיש השחירו. אורי נשתופף ושלף תחבשתו האישית. הוא קרע כיסויה והניחה על הרגל הפצועה. אולם כשנשא את עיניו הכיר את שמחה הנגר מנחלת־שבעה. רקתו פולחה ברסיס, שפתיו היו פתוחות כמבקשות לומר דבר. עינו הימנית נשארה פקוחה. אצלי, המפקד, היה אומר שמחה, עושים הכל: נַגרות, רַפדות. צריכים לעזור אחד לשני, היה שמחה קורץ בעינו. ואם מפקד הפלוגה קונה אצלי רהיטים יבואו גם אחרים מן הפלוגה. אנחנו, המפקד, אמר שמחה, אם נעזור אחד לשני גם נלך באש ובמים אחד בשביל השני.

"קחו נשק! מהר! " היה אורי צועק. לא ניתן להם לחסל אותנו ככה, ללא נשק, כמו שם, חשב. כדורים החלו לשרוק מסביב כמבקשים להצמית את מי שנותר לאחר ההפגזה. אורי נזכר בבנו הגדול של שמחה, שעתה ירַפד לבדו את הכורסאות, הספות, בין אמירת קדיש של שחרית לבין מנחה ומעריב. רק אורי לא אמר קדיש אחרי אביו. בקיבוץ בעין־השרון לא היה בית־כנסת. ואחר־כך לא היה יאה לאחד ששמו אורי פלד שרעייתו היא אסנת ברזילי, לומר קדיש. ואסנת לא ילדה לו את ילדיו. ועתה מאוחר, כה מאוחר. כשהצו האדום בער בידך לוּ שכבת עמה…

התהפך ושכב על גבו והתחיל ממלא את מחסניות ה“עוזי.” טוב עשה שלא החזיר את נשקו לאפסנאות כשנצטווה הגדוד להשתחרר לפני שלושה ימים. קצין מילואים רשאי בימי הכוננות לשוב הביתה עם נשקו, הסכים עמו המג“ד. עשרים וחמישה עשרים וחמישה כדורים המנה היה דוחק אורי בבוהן ימינו לתוך המחסנית. אצבעותיו לא נחו מלדחוס את הכדורים אף כאשר השתרע לצידו, בנשימה כבדה מן הריצה, נחמן המ”מ ששימש גם סגנו. מנהל עבודה ב“סולל בונה” היה נחמן, וכהרגלו היה ציודו עליו ולא חסר בחגורתו דבר: סכין קומַנדו, רימוני־יד, פנס־כיס, חבל־פשתן, אשפות למחסניות, תחבושת אישית ואף שתי מימיות מים.

“נצלים קצת.” פלט נחמן והתחיל מונה: “עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. יש לך ידיים חזקות, בשביל אחד שעובד בהר הזיכרון ונותן כוחו למתים, חזקות מאוד.”

“אסוף את אנשיך.” אמר אורי בלי להביט בו. “שמור עליהם מפני ההפגזה. נפגעים תפַנה לאורך הכביש לחורשת בית־הספר.”

נחמן לא השיב. הוא הזדקף, וכמתגאה בתצוגת אָפנה של חגורי־קרב, התחיל מתרחק. כובע־הקצינים בעל המצחה החומה, שלעולם אינו ממירו בקובע־פלדה, ניזוח על פדחתו כְשָב ואומר: שנינו יודעים מי מבינינו צריך היה להתמנות מם־פא לאחר התאונה בהר־הזכרון. אורי קרא אחריו:

“אל תסתובב כמו נר בשטח ותוריד את הראש!”

עתה נפנה אל גיל שקרס לצדו באין־אומר. התת־מקלע של גיל היה תלוי לו על חזהו כמו אצל חיילי הצבא האדום וימינו לפתה את ידית האחיזה, כעומדת לסחוט את ההדק. עדיין לבוש היה בגדיו האזרחיים: חולצה אדומה משובצת בשחור ומכנסי־ג’ינס כחולים והדוקים כשני צינורות.

“נלחמים בכל זאת.” פלט. “מי היה מאמין שחוסיין…”

“אסוף את אנשיך.” הפסיקו אורי. “וחכה לי מעבר לבית.” הצביע על בית־האבנים בעל הגג השטוח. “ואל תשכח ללבוש מדים!” 

“לא השתנית הרבה, פלד,” אמר גיל במודגש, “אינך נראה כאחד שניסה לחסל את עצמו בבור ההוא על הר־הזכרון.”

לפני שעלה על הגג הצופה פני מזרח, לישיבה של קבוצת הפקודות, עוד הספיק לראות את אחרוני הפלוגה מתכנסים ובאים. כבר ידע שמשימת הגדוד שונתה. ועל פלוגה אָלף לתקוֹף ולכבוש את גבעת “הפרסה,” על־כן כה חשוב היה לאורי שכולם יתיצבו במועד. שמח בראותו את יוסף ארמוזה הטייח ממקור־ברוך. עתיד היה להפעיל את הבזוקה כנגד עמדות־אויב מבוצרות. אליהו גורדון, פקיד הסוכנות מרחוב רשב“ג, היה מדלג מבית לבית וקרב למחנה. מומחה הוא לטפל במקל”פ אפס שלוש. היו שם גם נתן שפירא, הקבלן מרחוב רחל אמנו. שאצבעותיו מאומנות בגלגל הירי של מרגמה חמישים ושנַים מילימטר, ודויד אזולאי, שַׁמש בית־הכנסת בימין־משה, הנושא בגאוה את כידונו המגורז, וחדד, וקרונגולד, ושלולית הדם שנותרה אחרי שמחה.

המג“ד הסביר בקצרה את תכנית ההתקפה, והקצה לאורי את גזרת התקדמותו אל גבעת “הפרסה.” הוא חיסר את המקלעים הפלוגתיים וצירפם אל הרֶתֶק הגדודי, והבטיח כי במהרה יגיעו במקומם ארבעה ג’יפים נושאי תול”רים אשר יסתערו יחד עם הפלוגה.

אורי שב ובדק את תחמושתם של חייליו והקפיד שיהיו לכולם רימונים. הרימון, הזכיר להם, הוא הנשק היעיל ביותר. “אני מאמין ברימון,” סיים.

“ואני מאמין בה' אלוקי ישראל.” פלט דוד אזולאי, והעביר פלנלית מצהיבה על כידונו. משסיים אורי את הביקורת עמד וכָח בגרונו, והיה תר בליבו אחר מלים שיאמר להם. מלים גדולות על זכותם הגדולה להילחם למען עמנו ולמען ירושלים עיר־הנצח ולמען בתיהם ברחוב יורדי־הסירה וברחוב כובשי־קטמון וברחוב הל“ה. אך לא אמר דבר. שהרי כל מה שהיה לו על לבו כבר הגידו בימי הכוננות, בתום האימונים. על־כן פלט: בקרוב זזים, והוסיף שבראש מחלקת־החוד יעמוד הוא בעצמו במקומו של שימֶלֶה, שניפצע בדרכו למחנה. הוא זימן אליו את בעלי התפקידים ושירטט לפניהם על הקרקע את ציר ההתקדמות, ואת היעד, והקצה משימות לבזוקות ולררנ”טים. ושב והזכיר תורת הלחימה על יעד מבוצר. וציווה לנהל את הלחימה בתוך התעלות. ושב והדגיש שאין לטפל בנפגעים בשעת הקרב. צריך להשאיר מלאכה זו לחובשים. וכיון שנאמרו כל הדברים ונשאלו כל השאלות. פטר אותם להכנות אחרונות.

הרופאים צדקו, חשב אז, כשניעור בבית־החולים, לאחר אותה נפילה לבור. הם גיחכו ואמרו, לא היית צריך ליפול, מר פלד. הרי המחצבה היתה מגודרת. חבל למות סתם ככה, מר פלד. ארץ עניה אנו באנשים. אם תפרו לו את בטנו למען השחר הזה ודאי כיונו לרצונו. ואפשר שרצונו של מינץ ידידו יתגשם הלילה ואורי יהיה בין המגשימים. מינץ ביקש לשוב ולטפס במעלה רחוב השלשלת. ואורי יוכיח לו שאפשר. אורי למד את מפותיו של מינץ בעל־פה. המפות שבעזרתן היה משנן כיצד לשוב אל העיר העתיקה.

כדורים זוהרים התעקשו להשיג אי־מי. גניחה נשמעה ונשתתקה. לפתע־פתאום שככה ההפגזה. הדממה היתה מהממת ומטרידה. אורי התרומם ושוב התחיל עובר בין המחלקות. אחדים שכבו. ראשיהם השעינו על תרמילים ועל קובעי־הפלדה. אחדים שוחחו בשקט, כמבקשים להשׁקיט הלמות לבם. אחרים ניסו לעשות את אותו הדבר בדיבור רם. מישהו הציע לו סיגריה. והוא לא סירב. באה יד אחרת, שחומה ומגוּידת, והגישה לו אש. מישהו הודיע ברבים שהוא מכיר שביל נסתר מגבעת “הפרסה” אל החומה מול הכותל. מינץ ודאי היה חוקרו ומצווה עליו להוליכו לשם. הקול שב וקרא: “אתה יודע כמה הייתי נותן בשביל האבנים שלו. את הבנק של יום שישי הייתי נותן. אצלנו בנק של יום שישי (אנחנו משחקים על ז’טונים) זה כמו שלוש מאות לירות ואני הייתי שָׂם. הכל שָׂם. יודע מה זה לשים את הראש בין שתי האבנים של הכותל? זה כמו… כמו לשים את הראש על השדיים של בחורה יפה…” התחיל מפזם ומנענע מתניו. “הנך יפה רעייתי…”

מעולם לא חשב אורי כך על הכותל. תמיד נצטיירו בעיניו אבנים שחורות־דִיוֹ, כפי שהופיעו ב“מזרח” בבית אבא. הכותל הוא מצבה דתית בלבד, זכר דברי עצמו אל מינץ. אף־על־פי־כן חש כיצד ליבו מחיש פעימותיו. אפשר שעם שחר עתיד הוא להשקיף אל אותו מקום מגבעת “הפרסה.” ולעת ערב נהיה כולנו שם. מינץ צריך היה להוליך פלוגה זו. אלא שמינץ נישאר נכה לאחר מלחמת־השחרור. צולע על ימינו הקצרה. כי נאבק עם מלאך המוות למען יענקלה. הוא שהציל את יענקלה הפצוע. תחת אש האויב זחל עימו שם, בנֶבּי־מוּסה, מטֶרַאסה לטֶרַאסה עד למטה, לתחתית הגיא שבמדרון האחורי. אף־על־פי־כן הבטיח שאם תפרוץ לנו איזו מלחמונת היא לא תימלט מידיו הפעם. הוא ימצאנה חת־שתיים. לא כמו במלחמת־סיני, שעד שהבין שעליו לרדת מירושלים לדרום, כבר הסתיימה המלחמה. עתה יכול היה מינץ להוליך אחריו את אזולאי וברדוגו ושפירא, ושערי. היהודים של אורי לא יבואו עמו. מתויקים הם בתיק שֶלנו במרתף שבהר־הזכרון. מינץ יאה לו שם מֶם־פֵּא־אָלֶף ויאה לו כיבוש גבעת “הפרסה.” הגבעה של אורי “זכרון” שמה. וכבר נכבשה לפני עשרים שנה בדמם של מינץ וחבריו. ועתה היא נכבשת והולכת מחדש עם כל עדוּת נוספת מן השואה. בית־קברות גדול שמצבותיו תיקים־תיקים מרובעים ומלבֵּניים ונחלתו של יוּזֶק־יוֹסֶלה־אוּרי קופרמן־פלד אף היא מזומנת לו שם.

– ג –

ארבעה ג’יפים עמוסי תול“רים הגיחו מן החשכה. אורי ראה קצין דק־גזרה קופץ בקלילות מן הרכב הראשון. מפשיל את התת־מקלע על כתף ימינו וקורא: “מי כאן המ”פ!” אורי היסה אותו: “משמעת־לילה!” לאור הסיגריה המהבהבת בפיו ראה לחיים חלקות ושער מקורזל וגוף גבוה ומוצק כמו של רקדן.

“אני צריך את מ”פ החוד, את סרן פלד," חזר הצעיר על דבריו בלי להנמיך את קולו. משהבחין בדרגותיו של אורי נתחייך וחשף שינים לבנות צוחקות. “פה מלחמה.” קרא. “ופגזים מתפוצצים ואתה עם משמעת־הלילה שלך.”

אורי חש פתאום התבטלות וכניעה בפני פרץ זה של נעורים וסמכות ועָצמה. “רק התלוצצתי.” גימגם.

הצעיר משכו הצדה ודרש במפגיע לסיים הכל במהירות, מפני שכבר הזמינו אותו לסייע במקום אחר בשעות הצהריים. “ובכלל,” הוסיף, “צריך לגמור מהר את העסק הזה, כי הבחינות בסוף יוני. ולא יעלה על דעת הפרופסורים הזקנים לדחות את מועד הבחינות שלנו. מלחמה או לא מלחמה. סטטוס אקדמיקוס קודם לכּוֹליקוס. ודוקא לפני הבחינות פּתח חוסיין בתזמורת. ועוד מסַפרים שבצפון העיר כבר נפגעו זקנים וילדים.”

“בנחלת־חסד?” שאל אורי והקיש בלשונו, ומיד פרש לפניו תכנית ההתקפה, והציע להעמיד את הג’יפים באגף הימני. כדי שיסייעו מרחוק באש התול"רים והמקלעים שלהם.

אולם הקצין ביטל תכניתו והסביר בקול בוטח שהיום אין משתמשים ברֶתֶק והֶלֶם ושאר שטויות. “הארטילריה שבעורף היא הרתק ועל־כן יסתערו כולם. והעיקר שכל זה ייגמר מהר. כי בצהרים…”

"אתה מוזמן לסייע במקום אחר והפרופסורים הזקנים אינם מבטלים בחינות.. " אמר אורי בעצב.

הם עלו על המשאיות, והג’יפים ביניהם ככלבי־ציד. לפני שזזו לשטח ההיערכות מסר הוראותיו האחרונות למפקד התול"רים. וסיים במשפט מגומגם: “השעה מאוחרת ועוד מעט יפציע השחר.” נתבייש במלה “יפציע” ותיקן: “יעלה,” ושינה “יאיר,” והוסיף “יבוא.” וקרא: “הסתלק כבר לכל הרוחות!”

בדרך חשב. רק לא להיפגע לפני הקרב. ולא להישאר פצוע לאחר הקרב. שאסנת לא תאמר, ידעתי שכך ייגמר הענין. הרי רצית במלחמה הזאת, תאמר. להוכיח שעדיין אתה שוה משהו. את הר־הזכרון לא יכולת לעבור בלי ליפול לתוך המחצבה. רק לא להיפצע. אין בי כוח לגסוס פעמַים. ואולי תבוא עכשיו הפוגה קלה והפצצות יחדלו לרדוף אחרינו. הלא פעמים רבות היו הפוגות במלחמת־השחרור, סיפר מינץ. אבל לא ביום השני למלחמה. ביום השני צריך להילחם. אולי ביום השביעי נשבות ממלאכתנו. וְיש שנחים כבר עתה. רק החיים והבריאים והשלמים והמנצחים ינוחו ביום השביעי. ואיך נבוא אנחנו אל הכותל המבוצר בחומות שלא נפרצו במלחמת־השחרור. ואנחנו כחגבים לפני לוחמי השחרור. הרי לא ביקשו ממך את הכותל, אורי. רק את גבעת “הפרסה” עליך לכבוש. מינץ ודאי כבר היה מתכנן את ניצול ההצלחה ופריצה אל עירו. ואם לא נצליח, מינץ?

הם נערכו בחורשת עצי־האורן. הפגזים היו חולפים עתה מעל ראשיהם ומתפוצצים הרחק. במכשיר הקשר שמע את קולו של המג“ד: אור ירוק! אור ירוק! וההסתערות החלה. הוא פקד על חולית הבּוּנגָלוֹר להתקדם, ולאחר פיצוץ הגדר זינק אל היעד. דימה כי התעלה תוליך אותו מיד אל קִצה של המלחמה. בדמיונו ראה כיצד חופנים דפנותיה את גופו המכווץ מפני צרורות המעלים לרגליו תימרות אבק ורסיסי אבנים. קדימה! קרא כפוקד על עצמו. ושטף במרוצתו ולא הביט לאחור. שמע התפוצצויות וגניחות. מזוית עינו אף ראה את החובש משתוחח כבתפילה. אולם אורי המשיך. הפעם הזאת הוא מוכרח להגיע. אם לא תגיע תמות, יוזק. שני רימונים השליך קודם שקפץ לתעלה. קובע־הפלדה החליק על עינו. רגלו מעדה על־פני גויה. נשתופף לרגע. תיקן קובעו והמשיך במרוצתו וה”עוזי" שוטף לפניו את דפנות התעלה. חש זרם חמים מושך ממצחו אל עינו. בשרוול החולצה הטה את הערוץ אל סנטרו. רק לא להיפגע. לא ליפול. זאת מלחמתך, יוזק. מימין פתחה מצדית באש. הוא נצמד בגבו אל התעלה. בזוקה אלי! פקד. לא לכרוע! נצטרח כשראה את ארמוזה משתופף. האש מלמעלה, קרא ומשך לקנה המָטול ואחזו בזרועותיו כאחוז את בנו לוּ נולד. חש חבטה במצחו והבהק אש מלפניו ורעם אדירים. לרגע נתעוורו עיניו. בוּל! קרא ארמוזה. שנַים הגיחו מתוך העשן. יורים לעֶברוֹ. צועקים. מוכן היה להישבע שהימני הגבוה היה הקצין שירה באביו. אורי פגע בו מנשקו. דיבורו לא היה גרמני בנפלו. אף־על־פי־כן ידע כי הוא הגרמני שלו. וכן אלה האורבים לו מלפנים בעיקול התעלה. המשיך להטיל רימוניו ולפרוץ אל הכוכים עד שנדַמו היריות.

משנתחבר עם גיל בקצה המזרחי, ציוה עליו להתפרס עם מחלקתו צפונה אל מול פני חומת העיר העתיקה. אף קרא לנחמן ונתן פקודה לתפוס את הגזרה הדרומית ולהיות מוכן להדוף התקפת־נגד. עתה נתפנה אל הנופלים הנישאים אל דרך־העפר שבמרכז הגבעה. ראשון ראה את מפקד הג’יפים יושב שעון ליד רכבו השרוף וראשו תלוי על חזהו. שנַים ניסו להתיקו מן הרכב. אברהם, המורה בבית־הספר התיכון המרכזי, שכב מרוצץ גולגולת. הכיר אף את ברדוגו. ידיו המתות חיבקו את בטנו הפעורה. שפירא נגן־התזמורת היה מונח על צידו כמאזין לנגינת־האדמה. יהושע שלזינגר הסַפרן. אותו ספרן אשר שמר לו לאורי מקום קבוע בפינתו שבספריה הלאומית, היה לפתע קטן ללא גפיו התחתונים. יהודה המדריך מן המכון לטיפוח הגוף שכב בעיניים סגורות כחולם. אף פניו הקפואים של יודע־השביל־אל־הכותל הכיר אורי. ואת דויד אזולאי המאמין באלוקי ישראל. אז ראה את מינץ המת וידע שמלחמותיו שלו נסתיימו.

– ד –

אורי עמד על גבעת “הפרסה” ומינץ על שכמו כצומח מתוכו. הוא רכן ונתן צוארו ברצועת תרמיל הרימונים. עֵינָיו תרו אחר השביל העלום אל הכותל.

הקַשר הגיח אי־משם והגיש את השפופרת אל פיו של אורי: “המג”ד מחכה ל’הפרסה בידי'." אולם אורי כבר היה מושך וחותר במורד. דוחה בזרועותיו המיותמות של מינץ את השפופרת השחורה. “הלו נמר, כאן נמר אחד, הודעה בשבילך,” זעק הקשר בקולו הדקיק. חזר והגיש את השפופרת: “תגיד להם. בידי… בידי…” התחנן.

אורי חש כאילו פצעיו משכבר הימים נפתחים בבטנו. צידד ראשו והציץ בפניו של מינץ. אפורות היו. ועיניו המזוגגות עייפות. שערו המעופר נגע קלילות בלחיו של אורי. “בידי־בידי,” לחש אורי. “מינץ בידי. מינץ בידי…”

החובש הפלוגתי הגיח מן העיקול וחסם דרכו.

“הסתלק מפה.” סינן אורי מבין שיניו.

“אבל. המפקד…” ניסה החובש. והסיר קובעו וקינח זיעתו ממצחו החרוך. 

“אתה טפל בפצועים שלך ואני אטפל במינץ,” לחש אורי.

“המפקד חולה… מינץ הלא מת,” חינן החובש קולו ומזרקו בידו.

“המפקד צריך לנוח…”

"רק המפקד מכריז על מנוחה. חובש! " קרא אורי והכה בידי מינץ, התלויות לו מימינו, בבטנו של החובש. פרץ בצחוק. “רואה? מינץ בסדר. ועכשיו הסתלק. אני אומר לך.” רגליו מעדו. הוא נפל על הארץ ונשרט בדופן התעלה. משראה את החובש נס בבהלה. אזר את שארית כוחותיו וזחל לשוחה צדדית.

“מי ראה את המ”פ?" שמע קול.

מישהו השיב, כי ראו אותו עם מינץ.

“איזה מינץ?”

“זה בעל החנות למוצרי ברזל שמול בנין ג’נרלי.”

“מה פתאום מינץ. הוא לא משלנו.”

“מִתנַדֵב שרצה להילחם.”

“משה החובש ראה אותם שוכבים בתעלה ובדק את הפצעים שלהם ואמר אין מה לעשות.”

“אני ראיתי איך שׂם אותם על הארץ ומתח את הרגלים שלהם שיבואו לקבורה בשלום ואחר־כך שלח אותם בג’יפ.”

“אני ראיתי את המ”פ מתכופף על מישהו ומדבר אליו."

אורי ציפה לדברו של הקַשר. אולם הקשר שתק. הבחין בראשו הנשען אל חוט האַנטנה. כמבקש לקלוט תשדורות נעלמות.

“היה משונה זה המ”פ שלנו." אמר ששון נהג המונית.

“אלה האינטליגנטים יכולים להיעלם סתם ככה.”

“אומרים שהיה פליט של הגרמנים.”

“אף פעם לא סמכתי על המ”פ שלנו." אורי שמע כיצד גיל מחליף מחסנית ב“עוזי.” כהרגלו בשעת דיבור.

“מה אתם מבינים.” גנח ברגר במבטא הפולני שלו. “מי שחי שם אצל הגרמנים – זה תמיד יחזור אליו.” ולא פירש.

החומה פתחה פתאום אש מכל החרכּים והעמדות. והחיילים נתכנסו בשוחות ופשטו זרועותיהם אל הנשק והשיבו אש. ונחמן דיוַח במכשיר־הקשר: “יורים עלינו מן החומה הדרומית אני אומר שנית מצפון מצפון. כן. המם־פא נעדר. בסדר. אני מקבל פיקוד על הפלוגה.” 'נעימת נצחון עמדה בקולו.

משנדמו היריות לרגע עוד שמע אורי קול מלחש: “אני בטוח שמינץ לקח את המם־פא שלנו לעיר־העתיקה. כי מינץ הוא ממזר גדול שלא מפחד מאף אחד והציל את יענקלה גפני…” הקול נבלע שוב ברעם היריות.

אורי זחל במורד התעלה. עומס על גבו את מינץ. מוֹשֵך ומתרחק מזרחה.

– ה –

כדורים התחילו מזמזמים סביבו. אורי משך את גופתו של מינץ למערה. כיון את נשקו וירה. אחר־כך אָמד את המרחק אל מקור־האש וידע שטוַח נשקו אינו יעיל. ארוכה הדרך לעירו של מינץ. ואסור לו לבזבז תחמושת. הסיר את תרמיל־הרימונים והניחו לרגליו. נתן עיניו במינץ. פניו היו נעוות. בזהירות פתח את חולצת־החאקי והניח אזנו על כתם הדם הקרוש. אף הסיר את קובעו. ביקש להיטיב לשמוע. הרוח התלחשה עם שערו של מינץ. שב וזחל אל פתח המערה. עדיין לא בחר בשביל שיעלה בחומה. אתה לימדתני את כל השבילים, לחש אורי, מדרך יד־אבשלום אל שער־האשפות. או מקבר־דויד לבוא בשער־ציון. אם יש בך אומץ־לב, יוזק, כמו שהיה לנו בימי מלחמת־השחרור, לך דרך הרובע הארמני ומשם בוא מזרחה. במורד המדרגות. באותו מקום שהלכנו בימי הבריטים. אחה, מינץ, הבטחת שהפעם הזאת נבוא אל בין החומות, והמלחמה הזאת, אמרת, תהיה שלנו. של הירושלמים. ואיש לא יוכל לעצור בעדנו. הלגיון לא יעצור בעדנו. ולא הארמנים ולא הנוצרים. תמרהינדי נשתה ברחוב השלשלת. מה אתה יודע על תמרהינדי, יוזק. יוזק.

טְפו. קילל אורי חרש, ורקק החוצה. המת הלא מת לחלוטין. ומי שחי אין לו דבר שכדאי למות למענו. כי המוות תמיד מחורבן, מינץ. תמיד. סופי ומוחלט. העביר ידו על הפנים כמבקש למחות זיעתו. זיפי זקנו באו בכַפתו. הושיט ידו השניה אל פניו של מינץ. אחז דשי חולצתו של ידידו ומשכו כלפי מעלה.

עליך לקום מיד! צעק אל פניו. אתה מסרב למלא פקודה בשעת־קרב! קום, מינץ. אני מתחנן לפניך. קום.

שב והעמיסו על גבו וזחל במורד המדרון האחורי בואכה כפר־השילוח. מיד עטו עליהם קליעים. כאילו ארבו בין הסלעים כל אותה שעה. לא שווה זה המוות, מינץ. למה לנו החומה ומדרגות־הרחוב של נעוריך והכותל הבודד המעלה אזוב וצלף קוצני וכתלית יהודה ורכפה וכל אותם צמחים שדיברת עליהם כאילו אין בעולם מקום אחר שמצמיח כל אותם עשבים שוטים. היה מדבר אל גולגלתו של מינץ התלויה ברפיון לצד לחיו השרוטה, הנוטפת. כן־ כן. הפעם הזאת נבוא אל עירך, מינץ. את תל־אביב כולה אני נותן לך במתנה, אמרת, תמורת עירי זו שיכול אני לראותה במשקפת בלבד. אין דבר, מינץ. אנחנו נגיע גם אל המדרגות שם. אל סימטת חנה ושבעת בניה. אל הרחוב שעברו בו אחרוני אנשי התגבורת עד שסגרו הלגיונרים סביב. אל המפתן שנהרג עליו ראובן ואקדחו נשדד. אל כיפת הגג שנפל עליו ירוי אבשלום.

להק מטוסים עבר ברעם. הם עטו על אוגוסטה ויקטוריה המאדימה ברעפיה. והעלו תימרות עשן. אחר־כך השמיעו נביחות מקלעים. ונעלמו. החומה נשתתקה לרגע. אך מיד שבה ופתחה אש מכל חריצי הירי. הוא דילג למטה. ביקש מחסה בקוער שבסלע. ונקע קרסולו. שב ונזדחל אל המערה ומשך את מינץ פנימה. האש דעכה. קרסולו הלוהט התרפק אל הסלע הלח. מינץ שכב על גבו. עפעפיו מורמים במבט של השלמה. וידיד טוב, אמר אורי, ידיד אמיתי אין מפקירים בשעת צרה. קל לך לומר, תביא אותי אל הכותל, כשאתה מת. אולי נשוב אל ה“פרסה.” נשוב ונהיה פלוגה אל"ף עם ארבעת הג’יפים והקצין העתיד להיות רופא. אסור היה להם להרוג אותך, מינץ. צריך היית להישאר אצל נירה רעייתך ולחכות. אבל אתה ארבת לי. זממת מותך, כדי שאני אקיים צוואתך. אף־על־פי שבאסנת חשקת. היא מגיעה לך, מינץ. אני יודע. אבל היא שלי. ועכשיו שנינו אבודים.

אורי קם. העמיס את מתו על שכמו. אף תלה תרמיל רימוניו על צוארו, לפת את ה“עוזי” תחת זרועו, והיה מושך ומדדה אל נחל קדרון. זוהר של פצצת תאורה נתרוסס מעליו. האור גוע לאיטו באדום ובצהוב וכלבן. כמו בליל חג־העצמאות. כאשר היינו שָטים בין כיכר־ציון לגן־העצמאות המרקד. אסנת תביט בחלון ותאמר, כל הבעלים שבו זה עתה משדה־הקרב, מדוע לא חזר בעלי? אפשר שאֶל מינץ מתכוונת בדיבוריה. מינץ לא ישוב עוד, אסנת. בקדושה ייקבר על ההר ואני מספידו האחרון. מוזר שלא טילפן עד כה ולא שלח ידיעה ביד איש, תאמר אסנת. כל האבות מטלפנים ומודיעים. ספרי, אסניק, לילדינו שלא נולדו, ספרי להם כמה אהב אביהם את הצבא. על כן נשאר בו, לנצח נשאר. הרי כל מחקריו על עברו כבר סיים. ועתה הוא גיבור. ודאי שגיבור. וכי ראיתם אבא שאיננו גיבור. אבא מוכרח להיות גיבור שבגיבורים, חמודי היקרים. אינכם יודעים מה מינץ מבקש? את אסנת אמכם הוא מבקש. שנישאה ליוזק־אורי. ומינץ מבקש לדעת סודו. לכן בא אף הוא לגבעת ה“פרסה.”

דיבור רם של ערבי נשמע בסמוך, ושקשוק של בריח הרובה. השפה הזרה, הגרונית, צללה באיום כה מוכר. אורי נשתופף וכלא נשימתו עד שנשמעו צעדים מתרחקים. עתה היה מצליע במעלה ההר, נזהר להגביה את רגליו מעל שברי המצבות.

לפתע פתחה החומה באש. אל הדרך למטה הם כיוונו. לאור ההתפוצצויות ראה אורי שני טאנקים שלנו בוערים על גשר הקדרון. וג’יפ לכוד ביניהם ללא מוצא. ומלמעלה מן החומה המשיכו להמטיר אש גיהינום והגשר צר־כה־צר וחסום ואורי אינו יכול להושיעם.

בני זנונים, סינן בין שיניו, הופכים את החושך לאור של גיהינום. הבחין אותיות חקוקות כאבן, פה נטמן מוהר"ר הצדיק… לפתע חשוב היה לו לדעת מי נטמן פה. זחל וקירב את עיניו ומישש בידו. אצבעותיו נשרטו בשברי האבן. מצבת אביו מוצבת בארון של ברזל אל־חלד בהר־הזכרון. בפעם הראשונה לא עלה בידם לרצחו. לשם שעשוע ניסו. את אלוהי ישראל בחנו כך. סתם, אמרו. הגרמני גילה את אבא מחבק ספר תורה. מנסה לחמוק מתחת למבטו. להסתירו. אַ נוּ, יודֶה, אמר אחד, והשני שלף אקדחו והצמידו אל ספר־התורה. הכדור שיבר את עצם הבריח, הסביר שכנם הרופא. קצת שרט את הריאה הימנית, אבל הכל יעבור בשלום, כי נס גדול היה פה. אביו ציוה את יוסלה לנקום את נקמתו, כך הבין ממבטי עיניו האילמות. ואורי לא קיים צוואתו. אפשר חושד בו מינץ שכזה הוא אורי. אלא שלמינץ הבטיח בהן־צדק של איש־צבא, של קצין בצבא היהודי.

– ו –

למטה נדמו היריות. ואורי כבר היה זוחל ומתקרב לשם. אולי זקוקים לו. בין כה עוברת הדרך לשער החומה באותו שביל. שברי המצבות הכאיבו לרגליו בקומו ובלכתו במורד, ומינץ היה גדול וכבד. לוחם גדול היה מינץ. אף עתה נילחם בו באורי ויכול לו. ואורי ממשיך ומנתב את דרכם לאור הכדורים הזוהרים. לולא המוות האורב יכול היה לומר יפים הלילות בכנען.

בכביש האספאלט החרוך עצר. תיק הרימונים היה כבד כמו מינץ. הניחם ופנה אל הטנק השרוף. העביר כף ידו על הפלדה הקפואה. ג’יפ היה קרוס תחתיו על גלגליו המנותצים. בחיבוק אלים אחרון. שלנו. קבע. שניהם. כמו משתדלים להצטמצם. להיעלם מול החומה. וגם את המתים גילה אורי. התחיל לבעוט ברגליהם. קומו, ממזרים, קומו, שער הרחמים כאן מולינו, ואתם שוכבים לכם ככה קפואים.

העמיס שוב את מינץ על גבו ומשך ועלה מערבה. באור השחר הראשון גילה שהוא עצר למרגלותיה של מצבה מוסלמית. ראה מולו, קרובים מאוד, את שני השערים הסגורים. אז פגעו הכדורים בזה אחר זה בכתפו של מינץ. פגז־תאורה התרומם ונחת לאיטו בזוהר המכסיף. איזה בזבוז, חשב אורי והעביר כף־ידו על כתפו של מינץ. האור הֵרַך את השפתיים הקפוצות. ה' אוֹרי יו־בי־בום. זכר אורי תפילותיו של החייט מנחלת־חסד, ואפשר ניגון סבו ר' אברהם־לייב זכר. ה' מעוז חיי יו־בי־בוי־בוי. מזמר החייט וכיפתו הלבנה על ראשו ורגל־ימין רכובה על שמאלו וחוט לבן נמשך מפיו אל המחט ואל אריג־התכלת. 

פתאום חלף כאב חד בצלעותיו, כף־ידו שבה אדומה. ביקש להתקדם, להתקרב אל השערים הסתומים. להטיל בהם את רימוניו. משערים אלה תבוא הגאולה, אמרתָ מינץ. ותיקי הארץ הזאת חזקה עליהם שידברו אמת. משום־מה עלה בו פזמונו של מינץ כיצד נלחמים בשטח בנוי. בלי להניע שפתיו חילחל בו הניגון:

ומינץ המשיך ודיבר אליו מתוך פניו הקפואים: לחימה בשטח בנוי ללא רימונים כמו ניסיון לכבוש אישה בלי אבר. אבל אני הבאתי אותם, מינץ. הנה הם לידי. תרמיל מלא.

החומה קרבה וסגרה עליו. כמו הרכינה עצמה שיבוא עליה. אכל תחילה יעמיד את מינץ. יחד יטפסו וישליכו את הרימונים. אורי כיווץ את רגלו כדי להתרומם. אז פילח אותו כאב. שוקו היתה הולכת וקורעת עצמה מגופו. השערים מוכרחים להיפתח קודם שיסגרו עליו המגפיים השחורים של הגרמנים. מינץ ודאי דיבר אמת. אם רק יצליח להטיל רימוניו. ידו נעה לאיטה אל תרמיל־הרימונים, לחימה בשטח בנוי כמו לכבוש אשה. ניסה לעודד את עצמו, הוא מוכרח להצליח.

צרור הכדורים שפגע בתרמילו העלה להבה אדומה ולוהטת מלווה רעם אדיר. אורי נתמלא צער אין־פשר. עיניו הביטו אל החומה, אך כבר לא ראו את צלליות הלגיונרים הנמלטים מזרחה.

באותה שעה נפתח שער־האריות בעשן סמיך.

יצחק סוקולניק התרומם לאיטו ממיטת־הסוכנות הצרה, כשהוא נזהר שלא להעיר את מאשה אשתו השוכבת בסמוך. רגע התבונן בפניה חרושי הקמטים. שפתיה הנושפות בשנתה כמו השמיעו שיר ערש עצוב. העצב עמד אף בלחייה הרזות. מאותו יום שהביאם פקיד הסוכנות לשכונת גבול זו, דומה שכל גופה נצטמק. בחדר החשוך מחמת התריסים הסגורים, הכריז חגיגית: במשך הזמן, כשירווח, תוכלו לעבור משכונת “עיר גנים” לכל שכונה בירושלים. אפילו ל“רחביה.” אנחנו, ידידַי, מדינה דמוקראטית וכל אחד רשאי לגור בכל מקום שירצה. ולא ידעו היכן היא רחביה, אף־על־פי־כן ניענעו ראשיהם בהסכמה.

אותם ימים ראשונים יפים היו, דירתם בת החדר וחצי לבשה פנים כמו שם במגניטוגורסק שברוסיה. מידי יום היו פורקים מעט ממיטענם שבארגז הגדול, מציבים את ספרי המדע שלו בארון־העמודים, הסמובר הממורק על השידה, המפית הרקומה על הקיר, בובת העץ, רק מאשה, דומה, לא מצאה את מקומה בדירה זו. האקלים, היתה מצטדקת, ומחביאה את זרועותיה שעלו בהן בהרות אדומות, אלרגיה. גומות החן בלחייה נתחלפו בחריצי קמטים. כמה אהב להחליק בלשונו על גומות החן.

בלאט ירד מן המטה. אינו רוצה לשמוע עוד שאלות, לאן סוקולניק. קיווה שבשעה מוקדמת זו של שבת לא יפגוש באסולין. זה אסולין שכנו שמעבר לקיר, הבולש אחריו תמיד בעיניו הערמומיות ומצפה לנפילתו. אבל אסולין נוהג לקום בשבת רק כאשר הצללים כבר עוטפים את כיפת הכנסיה. מיס־קרי שמעבר לגבעה. ואילו אברשה בנו כבר השכים לצאת ולא ישוב לפני רדת החשכה. ואולי רק מאוחר בלילה ישוב. מגרש הכדור־סל מואר גם בלילה, אבא. אברשה כבר נער עצמאי. לומד בחמישית בגמנסיה ומצפצף על כולם. כך בפירוש אמר: מצפצף, והוסיף. אתה אבא לא מבין פה שום דבר. ודרש שיקראו לו אַברי. לא עוד אברהמ’לה, ולא אברשה, רק אברי. את מכנסיו קיצר כמו את שמו. כיסיו העמוסים מציצים משולי מכנסיו המקופלים. שוקיו העלו כשות של שיער שחרחר. גבר.

שב והציץ אל רעייתו. הקמטים סביב פיה נעו כמו גלים סמויים. מאז בואם לכאן דומה היא כחותרת במעלה הזרם. אף בצאתה לחנות המכולת או לחצר ביתם פורשת היא את זרועותיה כנאבקת במים אדירים. רק כשמזכירה את בנם מתיישרים קמטי לחייה. אברשה שלנו אוכל לחם בריבה כמו לחמניות טריות, אומרת היא. אינו גומר ארוחה בלי לחם בריבה. וזה בריא מאוד, סוקולניק. אבל הוא קיצר את שמו, הטיח בה. כך צריך, השיבה. ידע שתעמוד לימין בנם. באיחור נולד אברשה. מתוך שהיה סוקולניק טרוד במעבדות הכימיה ובכתיבת הדיסרטאציה, ובתחרות הישגים עם גורשיקוב – שותפו למעבדה, נתאחרה לידת בנו. וכשהגיע למעלת דוצנט וכבר נולד לו אברשה נמצא בכל זאת מַפסִיד, שהרי בניו של גורשיקוב כבר היו תלמידים בבית־הספר.

מאשה נחרדה פתאום בשנתה. כתיפה נחשפה. שדה הנבול. כאילו סיים את מערכותיו ועתה נח מובס מתחת לסדין הרקום ראשי תיבות שמה. אולי בכל זאת צדקה כשהפצירה בו שלא יסעו. האקלים החם, התרבות האסיאתית. אקלים ממוזג, נזף בה, ותרבות עברית, התרבות של עמנו. ומה נעשה בלי לשון, התחננה, כבר אנחנו לא כל־כך צעירים, סוקולניק. ספרנית בספריה האוניברסיטאית היתה. ומביאה הביתה את טולסטוי, ודוסטויבסקי, וצ’כוב, גם את סולז’ניצין בסתר, את פסטרנק ומנדלשטם.

מלמעלה, מן הגג, נשמעו פיצוחי הרעפים תחת קרני השמש. קרב אל החלון והציץ מבעד לחרכים של תריס הברזל. ראה את להט האוויר. לעתים היה עומד כך ומתבונן בגבעה שבאופק. מזבח קדום, הסביר לו אסולין. פעמים לובשת בעיניו הגבעה דמות אֵלה עתיקה, מאותן שראה במוזיאון הארכיאולוגי. אלה חצוית שֵת, מארכת שדיים. אסולין היה מתגרה בו: רואה אותה מחולקת לחצי־חצי? זהו מה שכתוב בתורה בין הבתרים, אדון יצחק. רק אסור ללכת לשם. מקום קדוש. וגם הגבול הבינלאומי שלנו, אדון יצחק. אף אחד לא הולך לשם. אתה תלך פעם, אדון יצחק?

היום יבוא לשם. יום שבת היום. כולם נחים. אפילו הרכבות החולפות למטה בואדי, נחות. אף סוקולניק שמח בשבת הקדושה בירושלים. אינו חייב לצאת. ולא לבוא למעבדה שלו. יושב לו בבית כמו במלכודת מוגנות. כי האויב בחוץ. תריסי הברזל הם נגד השמש אך גם נגד רימונים ש“מסתננים” זורקים. הצביע הפקיד על בתי החימר מעבר לואדי, שֵם הכפר בַּתיר. לא בֵּיתר של בר־כוכבא, הדגיש כמדריך תיירים. והוסיף, ארצנו ארץ של אבנים, סוקולניק, אבל ירושלים איננה סתם עיר של אבנים, אלא של אבנים קדושות, אוויר פסָגות כאן, וההרים הֵם הרי יהודה של הנביאים עמוס וירמיהו וישעיהו וגם של הפרופסורים שלנו בובר וקלויזנר ושוֹלֶם. רוסית מוסקבאית דיבר הפקיד, כאילו הגיע ארצה יחד עם סוקולניק ולא שנים רבות לפניו. ומאשה נעלה היטב את הדלת אחרי שהפקיד יצא. גשם ירד בחוץ, וסוקולניק אף סגר את התריסים, ושלושתם נתכנסו סביב תנור הנפט, מאזינים אל טיפות הגשם ההולמות על הגג. כמו אצלנו בבית, אמרה מאשה ולא חייכה, ומזגה להם תה מתוך המיחם. אברשה התיר את חבילת המזון שקיבלו מידי הפקיד. ובהישמע צפירת הרכבת יצא סוקולניק אל תוך הגשם ורץ על פני הגבעות השוממות אל הגיא בו עברו בעצלתיים הקטר ושלושה קרונות. הוא נשאר עומד שם עד שהקרונות נעלמו בעיקול הואדי, ולא חש במים המחלחלים בבגדיו.

עתה לבש את חליפת השבת השחורה. אף את מעילו האפור הכבד. בשתי אצבעות ניסה להסיר כתמי הבוץ של החורף. על קצות אצבעותיו, משגיח על אשתו שלא תתעורר, נכנס למקלחת וסרק את שערו. אכן, שיבה היתה בראשו, כמו נזרעה ביד נעלמה. הוא חבש את מגבעת הלבד שלו ויצא. מיד חש חיבוק עז של חום. זרועותיה המלובנות של השמש כמו ציפו לו. עצם את עיניו ועמד ללא נוע. שב והצטער שבֵיתו עדיין ללא צל, בלי גגון. כמו השכונה כולה. זבובונים עטו על פניו, צללו לתוך נחיריו, אפרכסות אזניו. מוכנית ביקש לסגת, לשוב אל קרירות חדרו המאפל, אך לא איש כד"ר יצחק סוקולניק יברח. על כן הנמיך את שולי מגבעתו כנגד האור המסנוור ונשא את עיניו, לכאורה מתגרה בשמיים, אך מזווית עינו שב והציץ אל הגבעה. פעמים רבות הבטיח לליבו שיבוא לשם. והיום יהיה האות. ולא יצטרך עוד להבטיח. אמנם אסולין אמר לו, שאינו חייב ללכת לשם. היו משחקים את משחק השש־בש הקבוע שלהם של שבת, אסולין מעביר את האבנים העגולות ממשולש למשולש, ושב ומספר שהגבעה היא ודאי מזבח לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. היה מנער את הקוביות בתוך גביע העור ומוסיף ואומר, אולי אפילו מזבח לאלוהי מלכיצדק מלך שלם כמו שכתוב בתורתנו. אף נשבע בחיי אלוהים והתורה הקדושה שצריך ללכת לשם ולבדוק. בימינו היה עורם את אבני השש־בש בקצה הלוח, מניחן זו על גבי זו בחיוך של מנצח, ומתגרה בו, תלך, אדון יצחק? אני מבטיח לך שאחרי שתחזור תנצח אותי 'חת־שתיים.

סוקולניק עמד והעביר שוב את מבטו מערימת האבנים שבאופק אל חלון הדירה של שכנו. בכל זאת היה שב ושואל את אסולין אם לא מסוכן שם ליד הגבעה, ואם יפתחו פתאום באש האם ימצא שם מקום מסתור. אסולין כבר הזהיר אותו פעם, שאסור ללכת לשם בחליפת שבת שחורה. אולי בכל זאת כדאי להעיר אותו. אולי ישחקו משחק נוסף של שש־בש, כהרגלם, וסוקולניק שוב יפסיד חפיסת “נלסון.” אתה, אדון יצחק, אף פעם לא תרוויח אצלי אם תלבש את החליפה הזאת שלך השחורה. אפילו במעבדה שלך לא תצליח אם תמשיך ותלבש את המעיל והמגבעת. תגיד 'תַ’אמת, כבר יצא לך משהו מכל הבקבוקים הקטנים, המַבְחֵנות, המים הצבעוניים? 'תַ’אמת, אדון יצחק. ואני בעיניים שלך רואה שלא יצא. כי הכל תלוי בבגדים שאתה לובש. אל תירא עבדי יעקב כתוב, אל תירא: לא מן השמש של ארץ־ישראל ולא מן האבנים.

מעולם לא סיפר לשכנו את ניסוייו במעבדה ובכל זאת יודע. המבחנות מתפוצצות לו בידיים. חישובי החום והקור שלו מוטעים. בספרים רוסיים משתמש סוקולניק, והם לא לקחו בחשבון את החום של ארץ־ישראל, כך מתנצל הוא בפני פרופסור קדרון הצעיר. לו עמד לרשותו חדר מצופה לוחות עופרת, חדר של ואקום, וחלונות אפלים. שלא לראות את הסלעים. פרופסור קדרון חייך. זכר אותו חיוך אף בעת הראיון. שניים ישבו שם. עדיין לא ידע להבדיל ביניהם. עד שלמד את חיוכו המלגלג, היודע־כל, של פרופסור קדרון. הם ביקשו ממנו תעודות המעידות תוארו. והוא פרש בפניהם את ידיו, אין לו. לא הירשו לקחת. ומה שלקח החרימו אצלו במעבר הגבול. התעודות סודיות ביותר, צחק הקצין בתחנת הביקורת. אף החרימו תצלומו בחלוק לבן כשהוא עומד יחד עם גורשיקוב ליד מערכת צינורות הזכוכית במעבדה. אולי רצו להתנקם בי, התנצל, מפני שאני עוזב את גן־העדן שלהם. פרופסור קדרון העווה את שפתיו באותו חיוך מלגלג, ושכנו הפרופסור השיב לו בקריצת עין. אותה שעה חש סוקולניק כאילו אבני ההרים סוקלות את ליבו. מדע אינו פוליטיקה הם אמרו. אולי פרופסור קדרון אמר, אולם קולו היה כשל שניים. גולגלות יציבות בתוך פתחי חולצות מעומלנות. מקטורנים כחולים קיציים. כפות ידיהם נעו בקלילות על פני שולחן הפורמאיקה, רושמות את תירוציו העלובים של סוקולניק בגליון המשבצות, כמו מבתרות את נשמתו. תחושת אין־אונים נשתלטה עליו, וכניעה, ושנאה נגד עצמו על כניעתו זו. הוא שנא את כפות ידיו המרעידות בעצבנות, את ראשו המקריח שראה אותו נגד עיניו כמו במראה, את צווארו הרופס, את עיניו המתרפסות. ריבונו־של־עולם, חשב בליבו, הלא יהודים בני עמי הם, כמה התגעגע אליהם שם במגניטוגורסק. בְּשבתו בחדר המלא עשן סיגריות שם, ליד ספר “1000 מלים” התגעגע אל אֶחיו שמעולם לא ראה. עתה היה יושב ומתחנן, האמינו לי, תנו לי רק הזדמנות להוכיח, מקום כלשהו, מעבדה, כלים. ואכן, אחים הם לו. חייכו ואמרו, אין דבר אין דבר, לא התעודות העיקר אלא העובדות, ואם יתאמתו דבריך במעשה, נמַנה אותך עובד המעבדה, מרצה בפני סטודנטים.

סוקולניק פסע לאורך גדר ביתו. ליד השער עצר. ידו החליקה בהנאה על אבני הגדר, כאן אף יתדות הברזל, חוטי התייל. הכל מעשה ידיו. מיד בבואו התחיל לגדור את ביתו. אולי ביקש להבטיח את עצמו בפני האויבים שמעבר למזבח, מפני ההרים, השכנים. בשובו מן המעבדה היה אוסף אבנים במדרון, מחברן באצבעותיו צרובות־הגפרית, מותח תיל בין יתד ליתד, עד שביתו עמד סגור ומבוצר.

עתה שב והציץ בגניבה אל המזבח. מרחוק ראה את אבניו הגדולות, השבורות, שני גלי אבנים בהירות מזה ומזה, וצעיף אויר כחלחל כאדוות מים מיתמר למעלה. פתאום משך את שולי מגבעתו אל עיניו ויצא בפסיעה גסה דרך השער. למרות המגבעת נאלץ לצמצם את שמורות עיניו. הסלעים הבהיקו. קרני השמש כמחטים חדות. נאספות אל עיניו מגגות הבתים, מכיפת הכנסיה של מיס־קרי, ממנוף הפלדה, משני מערבלי הביטון. אחר־כך נאספו שברי אבנים בנעליו. אף־על־פי־כן לא עצר. רגיל הוא לשאת כאביו. במעבדה היו ניתזות טיפות של חומצה על אצבעות ידיו, על פניו, והוא היה ממשיך ורושם על גליון המשבצות את תוצאות ניסוייו. למען פרופסור קדרון. מחר יבוא ויציג בפניו את החומר החדש שגילה. אחרי שישוב מן הגבעה. באותיות לטיניות ירשום בגליון המשבצות את החומר שגילה: ABRI. אַברי פוסט מורטם, פרץ בצחוק פרוע. שברי האבנים המשיכו לפצוע את כפות רגליו. חָלַץ את נעליו, תחילה פסע בזהירות, אצבעותיו מגששות בין הרגבים, אחר־כך השליך את מעילו והתחיל לרוץ. מסלע אל סלע, מאבן אל אבן. הרוח החמה העיפה את מגבעתו. לא ניסה לגונן על קודקדו מפני להט השמש. רק הסיט את שערו הדליל מעל עיניו, כאילו בלוריתו עדיין מפארת את ראשו. מחר בבוקר ינפץ במו ידיו את מתקן האידוי שפרופסור קדרון ציווה לבנות למען הכימאי־העולה־החדש. הכל נגמר, אדוני הפרופסור, אין עוד צורך בהוכחות.

אם רק יגיע אל הגבעה. ודאי שיגיע. אפילו אם יתגלו שם פתאום ערבים. אף כי תמיד הם נסתרים מן העין. בלילה מעבר לתריסים, וביום על הגבעות מעבר למסילת הברזל. בלכתו לתחנת האוטובוסים הם ודאי רואים אותו. בעיניהם השחורות לוהטות. לוּ היו גנים בעיר־גנים שלו יכול היה להסתתר מפניהם. אך המדרון חשוף, ולבתים אין עדיין גינות. רק הגדר שבנה. והרכס ממול הוא הגבול. כך גם הזהירוֹ פקיד הסוכנות. רואה את ערימת האבנים למעלה הדומה למזבח? מעֵבר מזה הוא הגבול. ושלא תהיה לי גיבור־קרבן על המזבח הטיפשי ההוא. הפקיד חייך, וסוקולניק השיב לו בחיוך, כמבין. מאַשה מפחדת. שוב יורים, היא אומרת. והוא מבטיח לה שלכאן הם לא יגיעו. אף נשבע לה שלא יגיעו. וסוקולניק גיבור־המלחמה־הגדולה אינו משקר בעניני בטחון. אותות ההצטיינות וכוכב הזהב מעידים על גבורתו נגד הגרמנים. עם הצבא האדום הלך עד ברלין, עד שהניפו את הדגל האדום על הרייכסטג. פעמים פותח הוא את סל הנצרים, בו שְמוּרים המדליות וכוכב הזהב הממורק, ופורשם בפני בנו. בימים שפרופסור קדרון עורך את ביקוריו הקבועים במעבדה, פורש סוקולניק את אותות ההצטיינות לנגד עיני בנו.

נשא את עיניו וראה פתאום את המזבח כה־סמוך, במעלה הגבעה. האבנים המנותצות בהקו בשמש. קוצים ננעצו ברגליו. אַברי בנו נוהג לומר, סירה קוצנית זה שום דבר, אבא. אפשר לשבת עליה, לשכב. צריך להתרגל. להסתגל. בטיול השנתי, אבא, שכבתי בשדה של סירה קוצנית. ושום דבר, רואה אבא? אני בריא ושלם. אבא זה לא כמו פאַפא, ובנו מקפיד לקרוא לו אבא, או לקצר לאַבּ כמו אברי.

המשיך וחתר למעלה עד שבא אל המזבח. זיעה כיסתה את עיניו. בידיים סומות גישש על פני האבנים החמות. ובאמצע, בתוך הבקע גילה שורש יבש של עץ זית. סיקוסי הזרועות כמו גוועו בצמא. סוקולניק החליק בלשונו על העץ. דמה לחוש שארית של לחלוחית. צל דק נפרש למטה. עייף היה, כפות רגליו הציקו לו. לאיטו פשט את חליפתו. ובטרם ישכב ביקש להציץ מעֵבר. בבגדיו התחתונים הלבנים החל מטפס אל פטמת הגל. זיזי האבנים נכנעו תחת כפות רגליו המאדימות. וכשהגיע לפסגה נשא את עיניו. בלי להאהיל עוד על עיניו הביט. וראה ראשי פסגות קרחים, ומדרונות שרופי אש, ושלף צהוב, וראה בקתות חימר כקוביות־צעצוע. משם הם יורים, חשב בליבו. אך עתה היתה דממה, מפחידה, וסוקולניק ביקש לפרוץ בזעקה. הוא חסם את פיו בכף ידו וזחל אחורנית, אל הבקע, אל שורש הזית, אל הצל. באצבעותיו החל עוקר שיחים של סירה קוצנית והניחם על הארץ. אחר־כך שכב עליהם ועצם את עיניו. וככל שהמשיך לשכב שם נתמעטו הכאבים, והוא ראה סביבו מרחבים לוהטים, וכעין לשונות אש שנתנו כויות בגופו. והכויות לא הכאיבו לו, רק כעין סימנים השאירו.

ודאי נרדם. כשפקח את עיניו חש ברוח צוננת הנושבת על גופו העירום. לאיטו התרומם ועמד. צל של חיוך ריחף בשפתיו.

פנה והפסיע הביתה מבלי להביט עוד אחורנית.

– א –

יהודה ידע: היום ישוחח עם אמנון. עדיין לא ידע מה יאמר לשליח. לא הכיר את שפתו. שפת התפילות שכח בימי המלחמה, ואילו אמנון אינו יודע לא אידיש ולא פולנית. רק לשון הקודש הוא מכיר. ואפילו היה יודע את שפתו של יהודה לא היה יהודה מספיק לומר לו כל שהכין בליבו. תמיד נתקשה להמיר מחשבותיו במלים. המלים חוצצות כמו החלונות הללו של חדר־האוכל. אף־על־פי־כן, בטרם ייכנס אמנון, יאמר לו, באבריו יאמר, בתנועות גופו. ואמנון גם הפעם הזאת לא יאזין לו. כי השליח שלנו מארץ־ישראל תמיד ממהר. אולי מפני ששלוח הוא מטעם ההגנה והפלמ“ח ומטעם הישוב היהודי בארץ להציל אותנו הפליטים. נשלח אלינו לטירה זו שבצרפת כדי לאמן אותנו בקפא”פ, בקרב פנים־אל־פנים. להכין אותנו ל“באות”. כמו ששץ המדריך מתרגם. לוּ היה נועל נעליים מסומרות כמו יהודה היתה הליכתו איטית יותר. יום אחד אנעל אף אני סנדלים, קבע יהודה בליבו. אלבש מכנסיים קצרים.

“ארוחת הבוקר מוכנה.” שמע את קריאתה של קלרה. מבפנים, מעבר לחלונות קראה.

ידו של שץ נחה על כתיפו. “מאוחר. יהודה.” אמר דרך קירבה, “השעור בקפא”פ יתחיל עוד מעט."

שץ פרטיזאן. הירהר יהודה בבוז, ומחפש לו בן־ברית כנגד אמנון. כדי להשיב אליו את ליבה של קלרה. אלא שאיש אינו מבקש עוד לשמוע תורה מפי שץ. לא תורת היהדות ולא תורת הציונות. די להם באמנון. ושץ המתווך, המתרגם. הרי למד ב“תרבות” לפני המלחמה. אך שץ לא ויתר ודחק ביהודה. “ניכנס.”

“פרטיזאן עלוב.” סינן לו יהודה בבוז. “אפילו את קלרה לקח ממך!”

“לפרטיזאן אמיתי סבלנות רבה.” אמר שץ לאיטו. “ולוקח מי שלוקח אחרון. ואני מבטיח לך שלא איזה שְמֶנדריק מן הפלמ”ח יהיה האחרון!" בצעדים מהירים נכנס לחדר־האוכל. שערו שנתפרע גילה את קרחתו.

יהודה נשאר בחוץ. עדיין ממתין לשליח. מוכרח להסביר לו, שאנחנו עומדים לימינו. נלך אחריו באש ובמים. לו היה מעז ומושיט את ידו אל השליח, מחליף עמו מלים. אלא שלשונו כבדה. ואחרי אמירת שלום אינו יודע מה לומר, אפילו כשהגיע ל“קיבוץ” בסוסני רק אינפף: שמעתי שמכאן נוסעים לפלסטינה. הטיל את ילקוטו על המיטה הדו־קומתית. וישב. קלרה באה והצטדקה, שהמדריך שץ נסע העירה ועדיין לא חזר. אבל היא בתורנות היום. ויודעת שמכאן יסעו לצרפת. ומצרפת יסעו לפלסטינה. ובינתיים היא מיעצת לו לעבור למיטה אחרת. מפני שהשכן למעלה מרטיב בלילה. עמד מולה נדהם, משטף דיבורה, מיופיה הבהיר, הגויי. ועד שמצא מלים להשיב כבר הלכה לה.

דלת חדר־האוכל נפתחה פתאום ואמנון נעלם בה. שוב אחרתי, התיז את רוקו בזעם.

– ב –

הם עמדו במעגל. מקלות הקפא"פ בידיהם. ואמנון בתווך.

“שימו לב.” פתח אמנון בקול צרוד. מחליק בימינו על מקלו. “המקל הוא נשק אישי. ואצלנו בפלמ”ח אומרים במקום אישי – אשתי. כן־כן, המקל כמו אשה שלך." העביר את עיניו סביבו. מצפה לקולות צחוק, לקריאות עידוד. אך ראה סביבו ראשים מושפלים. ורגליים עירומות אדומות־כפור המנסות להתחמם תוך דישדוש על אבני־החצר. “קפא”פ," המשיך. “ראשי תיבות הם: קרב־פנים־אל־פנים. קפא”פ," חזר כמציב נקודה. 

שץ הציץ באמנון. חיך אליו בהתגרות. שאל אם לתרגם שנית “לא צריך,” חתך לו אמנון. “עוד מעט יידעו.” שרירי ידיו נשתרגו עת לפת את מקלו. העץ הנוקשה נסך בו בטחון. ראשים נתרוממו. עיניים נתלו בו. הנה הם הפליטים, אחינו המסכנים, אודים מוצלים מאש, כמו שאמר נחום המ"פ. שלושים ושניים זוגות עיניים תלויים בו. ועיני קלרה. אף כי נותנת מבטי רחמים בשץ. מתי כבר תפסיק לרחם עליו. ואם הוציא אותה מן המנזר. אז מה? ואם לימד אותה על ארץ־ישראל. אז מה? ואפילו אם היה פרטיזאן ביער. כולנו לוחמים עכשיו, קלריק, כל אחד בתורו. וכשנגיע לארץ־ישראל נהפוך אותך מיד לצברית. כמו מיכל בעין־השרון. וגם שם חדש ניתן לך: גליה. או אילה. או ניצה.

“המקל הוא נשק הגנה!” הרים את קולו. מבקש לגבור על ספקותיו, “טוב גם להתקפה!”

רוצה היה לחדול מלהסביר. להתכנס בשתיקתו. כמו הפליט הזה יהודה. לוטש אליו עיניים, ועל שץ להסתלק מפה, שייצא מתוך המעגל. וכשידבר ללא מתורגמן, כמקל אל מקל, יידעו מיד את ההבדל ביני לבין שץ. מוטקה המם־מם מג’וערה ודאי היה מלגלג ואומר, נואם חדש נולד בישראל. מרביץ ציונות במקום להרביץ במקל. אתה, מוטקה, שכחת שנחום לימד אותנו להסביר לפני המעשה. שהדברים ייכנסו גם ללב. הסברה. הצגה. תירגול.

הרוח העיפה את מגבעתו של שץ. אמנון לכד אותה בידו הפנויה. שערו הדליל של שץ נתפרע. אניצי שיבה. שץ חטף את המגבעת מידי אמנון ותחב בה את ראשו. ויהודה החביא את עיניו. מתבייש בקלונו של שץ.

“שימו לב!” פתח אמנון שוב. “מטרת השעור בקפא”פ היא קודם כל ללמד לא לפחד. מקל מונף עדיין איננו המכה עצמה. ואף למכות של מקל צריך להתרגל. איש עוד לא מת ממכת מקל!"

“שקרן!” קרא יהודה. ושץ חזר ותרגם. “אתה משקר. אמנון!”

“שקט,” ביקשה קלרה.

“שומרת על החתן שלך, מה?” סינן יהודה

“טיפש,” הסמיקה קלרה.

רגע שתק עד שמצא את המשפט הגואל: “עוד תפצעי אותו בעינייך.”

קלרה כיסתה את עיניה בעפעפיה, ובריסים רוטטים אמרה, “שכחת לשתוק, יהודה.”

“הוא לא משלנו. קלרה.”

הוא שלי," אמרה קלרה.

אמנון רמז לשץ שתפקידו נסתיים. ואחרי ששץ יצא שב והעביר את עיניו על פני החניכים. לרגע היסס אם אמנם הוא האיש הנכון במקום הנכון. כמו שנחום היה אומר. נחום אף הבטיח לו: בשעור קפא"פ תכיר את הטובים שבהם. תדאג להם, אמנון, שמור עליהם בשבילנו. בבוא היום נזדקק להם. איך אכיר אותם, נחום, אם אינני יודע אפילו את שפתם. הנה שץ. פרטיזאן. ואני חשבתי שהפרטיזאנים שותים וודקה. שרים שרים רוסיים ומתחבקים עם חבריהם. וקלרה טובה אלי כל עוד אינה יודעת על מיכל בעין־השרון. ויהודה שותק. שלום אינו אומר.

יהודה הבחין באגלי זיעה על מצחו של השליח. מדוע הוא מזיע? נתעוררה דאגה בליבו.

“היכון!” שמע פתאום קריאה. וראה את גופו הארוך והגמיש של אמנון מכווץ ודרוך לזינוק. עוד מעט ישתחרר גוף זה, חשב באימה, ויזנק עלינו. ויכה בנו כמו שם, כמו ה“קאפו” במחנה.

אך אמנון שב והזדקף. ולאיטו התחיל עובר מאחד לשני. מרגיע, מתקן את העמידה, מיַשר את זוית המקל מעל לראש. אצל קלרה השיק את מקלו אל מקלה. ויהודה עמד איתן. אולי עתה יאמר לו. דבר טוב יאמר. גופך כמו המים הצלולים, יאמר, אף ישיק את מקלו.

אמנון חזר למרכז המעגל. ידע שהמבחן הגדול הגיע. הנה תכלית קיומו בטירה הצרפתית המבודדת הזו שרק יהודה ושֵדי המקום יודעים להתמצא במבוכיה. עתה יגש למלאכה שיכולה להשתוות קצת ל“עבודה” של החבר’ה בארץ. כשפוצצו את הגשר ליד יריחו היה “תקוע בחור הנידח הזה,” כפי שקבע בליבו. ברדיו הודיעו. אותה שעה היה יושב לו כאן ומקציע מקלות קפא“פ. השבוע שוב ערכו הבריטים חיפוש בעין־השרון. את הרובים והסטנים ביקשו למצוא. אבל את הסליק¹ שאמנון הכין בקצה מטע הבננות הם לא יגלו אפילו בעזרת מגמ”קים² שלהם.

“ראש הך!” פקד. וכבר היה רץ בתוך העיגול, קרוב־קרוב אל המקלות המונפים מעל ראשי החניכים. והיה הולם מלפנים ומכה מן הצד וחובט מאחוריו. ממשיך ורץ ומקפץ לימין ולשמאל. לפנים. לאחור. חש את עצמו רקדן בלט על הבימה. מאלף חיות בזירה. מתאגרף. הך. הך. רעם המקלות המתנגשים. גיצי אש ניתזים.

– ג –

יהודה עקב בדאגה אחרי אמנון הקרב והולך. חבטות המקל נשמעו לו כפגיעות מקלו של הגרמני בגולגלות המגולחות שלהם שם. וזכר את יום השחרור. היום בו נכנס הצבא הרוסי למחנה. גרזן נמצא בידיו של יהודה. הגרזן של מרדכי הנגר שלא הספיק להשתמש בו. ויהודה היה גורר אחריו את הגרזן על פני האדמה הקפואה. צידו הקהה מכה בקרקע הקפואה כגלגלי הקרונות על פסי הרכבת. בְּחר לך את הרוצח שלך, הציע לו הקצין הרוסי. בשורה ארוכה הם עמדו שם. השומרים, המענים, הרוצחים. הגרמנים הכל־יכולים עמדו פתאום ללא קובעי־הפלדה. ללא נשק, אף ללא מגפיים. רק פנים אפלים. לא מגולחים. עיניים מתרוצצות באימה. פני אבא לנוכח ידו הכל־יכולה של הקצין הגרמני.

“קדימה” שמע את קולו של אמנון. וחש חבטה במקלו. זרם חלף בכפות ידיו.

“גוּט־גוּט!”³ קרא אמנון. ביקש לעודד אותם לצאת להתקפת נגד. וידע שה“טוב מאוד” בעברית אינו טוב עתה. על כן חזר על מלות סבתו כשהיתה מכבדת אותו בפרוסות שוקולד, “גוּט־גוּט יינגלה”.⁴

אביו של יהודה היה קורא לו דרך חיבה יינגלה. אפילו בטור הארוך לסלקציה⁵ לחש לו אביו, יינגלה יקירי, אם יצוו עלי שמאלה תתגנב אתה ימינה, ואם אני ימינה תברח אתה שמאלה. לוּ יכול היה לספר לאמנון. לו ידע שפתו. לולא התבייש. היה תופס בידיו העירומות את מקלו של אמנון ולוחש לו. אבא. אבא… אבל אמנון ממשיך וחובט והמקל כמו בידי הקאפו. איזה מהם אתה רוצה? נזכר יהודה בקצין הרוסי שליווה אותו על פני שורת הגרמנים. הזדמנות אחרונה, הוסיף פתאום הקצין באידיש. היום הם עדיין רוצחים, הצביע על הגרמנים, אבל מחר כבר יהיו שבויי מלחמה, יינגלה. ויהודה עצר לפניהם. והביט ברגליהם, וחיפש את מגפיהם השחורים. המבהיקים, הכל־יכולים. אבל רגליהם כרוכות היו בקרעי־צעיפים, כמו רגליו של יהודה. בְּחר לך את הרוצח שלך. הזמינו שוב הקצין, אחד בלבד מותר לך, נערי. כן־כן. לחש יהודה בליבו. רוצח אחד בלבד. לא אחד תמורת אבי, ואחד תמורת אמי. ואחד תמורת אחותי בלומה שהשתעלה פתאום במרתף מפני שחולה היתה באסטמה, ולא גרמני תמורת מלכה’לה אחותי ששערה הערמוני ודאי נערם בשקים הגבוהים העומדים בצריף הרחצה, ולא גרמני תמורת שמואליק אחי שלא הספיק לכתוב אפילו שורה אחת במחברתו, ולא גרמני… אחד בלבד, הזהירו הקצין בעיניו העצובות.

“בארץ־ישראל נגייס אותך מייד לפלמ”ח!" שמע את קריאתו של אמנון מפי שץ המתרגם, “המשיח מעלה יהודים לפלמ”ח!'' הוסיף שץ בלגלוג.

יהודה הביט סביבו, וראה את חבריו משליכים את מקלותיהם. נשמטים מתוך המעגל מובסים, והנה הוא נותר לבדו מול אמנון. והרי אפילו שם, מול הגרמני, לא נשא את הגרזן. כשביקש להחליט נתקל במבטו של הגרמני. אימה עמדה במבטו כבעיני אביו עת קצין הס.ס. פקד עליו ללכת שמאלה. פנים צהובות. פנים מתות כפניהם של היהודים מול ידו המושטת הכל־יכולה של קצין הס.ס. בן כמה אתה? קרא יהודה אל הגרמני. ומיד באה תשובה צווחנית, אותו קול, כמו אתמול ושלשום, ובכל הימים האינסופיים האלה. אז הצביע בידו על הגרמני שלו. והגרמני, חייל ממושמע, מיד הקיש בעקבי רגליו ופסע צַעַד אחד קדימה. ויהודה מצא את עצמו פתאום גבוה כנגד הגרמני. כי צמח פתאום וגבה אותו יום עת עמד בפני הקצין הממונה על הסלקציה. אבריו נתארכו כמו דילגו על פני שלוש שנות ילדות, והוא גדול, וחזק, ונכון לעבוד ככל אשר יצווה עליו האדון הכל־יכול, ורק לא שמאלה אדוני הכל־יכול. עד שידו של הגרמני הושטה ימינה, ויהודה היה מתרחק במהירות, עוזב מאחוריו את אביו המצליע שמאלה. שמאלה, נופל וקם בפקודת הכידון שבידי השומר הגרמני, שְׁנֶל! שנל![⁶] אף־על־פי־כן לא נשא יהודה את הגרזן. רק המשיך ועמד מול הגרמני אותה עמידה עיקשת שלמד במסדרי הבוקר לפני היציאה לעבודה, ובמסדרי הספירה בערב, ובמסדרי העונשין, והסלקציה. בגשם, בשלג, עמוד ללא הגה, ללא תנועה, מקווה שהמסדר ייגמר לפני שיפול. לא העז לדמיין לעצמו שיום אחד יעמיד כך את הגרמני כנגדו. ראש זקוף! יצרח עליו, רגליים ישרות! חסל אותו, לחש לו הקצין על אזנו. הגרמני כמו הבין את דברי הקצין היהודי והניף את ידו. אז נשמעה יריה. ופני הגרמני הביעו פליאה כשנפל על השלג. כאילו נתגלה לו הסוד שהיה שמור רק ליהודה ולחבריו. רוצה אחר? שמע כמבעד לערפל. אך גרזינו כבר נשמט מידו. גופו קרס. קום, פחדן עלוב. לא הניח לו הקצין. קום. אני אומר לך, בחר לך את הגרמני שלך!

יהודה לפת עתה בשתי ידיו את מקל הקפא"פ והסתער על גולגלתו המקורזלת של אמנון.

השליח העלה בזריזות את מקלו מעל ראשו, וקלט בהנאה את חבטות חניכו. עיניו אף עטפו בחיבה את זרועו המקועקעת במספר כחול. “שנל! שנל!” עודדו אמנון. שב וזוכר כיצד סבתו בעין־השרון היתה מזרזת אותו לבוא הביתה. “אתה שמשון הגיבור!” קרא. “שמשון!” חזר במלעיל. “קדימה. יהודה!” הנה לפניו פלמ“חניק פוטנציאלי. כמו שנחום אומר, פליט ואף־על־פי־כן פלמ”חניק. נחום הזהירו: תמצא אותם עלובים, ממורמרים, ובכל זאת תקשיב לתלונותיהם. יפה דיבר המ"פ, ורק שכח להוסיף איך ידבר עמם בלי להכיר את שפתם.

עתה מבקש היה לעודד את יהודה בקללה ערבית עסיסית, כאחת מאותן שהיו מחליפים ביניהם בשבתם ליד המדורה סביב הפינג’אן. באחת שיורדת חדרי בטן. מחממת קרביים ולב. אך כיוון שידע שיהודה לא יבין אותו התחיל שוב לקרוא: “אתה יהודה המכבי! יהודה הגיבור! גיבֶּר!” ניסה ספק באידיש. אך שוב לא היה בטוח בהשפעת קריאותיו. על כן הוסיף. “אני גרמני. דויטשה! קדימה!”

פתאום עצר יהודה. בזעם השליך את מקלו. “א־תה אמ־נון.” קרא אל השליח והביט בו בעיני אשמה. בצעדים כבדים, דוביים, התקרב אליו, גורר את נעליו המסומרות על אבני החצר. עתה העז והושיט את ידו. מוכנית נסוג אמנון מפני הזרוע המקועקעת, אך מיד חזר בו. אף טפח על כתיפו של יהודה וחיפש בליבו מלה שיאמר לו. המלה המקרבת, הגואלת, בעברית קלה, כדי שיהודה יבין ויידע. לבסוף פלט בקול מבויש, “אנחנו יחד, יהודה.” 

– א –

אמנון ראה את המטוסים קרבים במהירות אל הספינה. מיד רץ אל גשר הפיקוד וצפר את אות האזעקה. אף ציווה על רב־החובל לשנות את נתיב ההפלגה. להפנות את החרטום לכיוון מצרים. אם יעלה בידו להוליך שולל את הבריטים, אם יאמינו שאנו מפליגים למצרים, נגיע עוד הלילה לחוף. עם רדת החשכה יצווה מלוא הקיטור מזרחה. הכל מתואם עם נחום המ“פ. החבר’ה מן הפלוגה מחכים להם. שב והעביר בליבו את התוכנית. באורות כבויים ננעצת הספינה על החוף. אמנון מאותת בפנס. נחום משיב לו מן החוף. נחום מגיע בסירה ומושך עמו חבל הקשור אל העץ. החבר’ה עולים אלינו ומורידים את הילדים ואת הנשים. הגברים ישחו בכוחות עצמם לאורך החבל. צי משאיות מוכן על החוף. ויגאל הג’ינג’י שם עם ה”סוּפֶרווייט" מעין־השרון. אולי גם מיכל תבוא. כמה זמן לא התראינו. מיכלי?

אמנון שב והקיף בעיניו את הסיפון. ריק היה מאדם. מבעוד לילה הזהיר את המעפילים לא לעלות. אנחנו ספינת סוחרים. דיבר בלא קול אל המטוסים. מובילים גרוטאות למצרים.

המטוסים התרחקו מערבה. אמנון שיפשף את כפות ידיו בהנאת ניצחון. דימה אפילו לחוש את ריח התפוזים מן החוף. ואת ריח גופה של מיכל. הנה שב אמנון הגיבור הביתה, מיכלי, השלים את משימתו, כמו שהוותיקים אומרים, ושב הביתה.

ד"ר אייזנר עצר ליד. דיבר ספק עברית ספק אידיש. ואמנון נתקשה להבינו. קיפח ורזה כמו סגפן מירושלים. בימי ההפלגה חישב ומצא שמשיח צדקנו עתיד לבוא במהרה בימינו אמן סלה.

“היולדת צריכה לשתות בירה.” אמר, “כדי שיהיה לה חלב.” הוא רכן קרוב יותר אל אמנון ולחש. “אולי התינוק הוא המשיח שנולד לנו בספינה שלך,”

אמנון בהה אל הרופא כאינו מבין את דבריו. אזניו עדיין כרויות אל זמזום המטוסים. “בירה”, הדהד אחרי הרופא.

“כן, בי־רה” איית הרופא.

“הערב.” הבטיח אמנון.

“הערב?” לחש הרופא כמבין סוד.

“הלילה, יגאל יביא.”

“יגאל?”

“יגאל מעין־השרון.” שב והבטיח אמנון.

“יִגאַל את עמנו וישיבנו לארץ אבותינו.” מלמל הרופא.

אמנון הניע בראשו לאות הסכמה. עיניו המשיכו אחר שתי הנקודות השחורות באופק. עתה הן שבו במהירות, נתעצמו וגדלו, ופתאום הרעימו מעליו במנועיהם, צללים כהים מאיימים חלפו מעליו. הספינה ניטלטלה כמו בים סוער.

“אנחנו אנית־מיטען!” קרא אמנון כאילו הטייסים יכלו לשמוע אותו, “מפליגים למצרים!” הצביע אל דגל פנמה שעל התורן. אז ראה את שלוש המשחתות. מצפון היו קרבות ומתגלות לאיטן, בתרנים הגבוהים, ב“צלחות” הרדאר, בגופי הפלדה האפורים. ככרישים נעו. אילמות. מאיימות. וכבר הבחין בתותחים. במכונות היריה. בחיילים הערוכים על הסיפון. חש זעם אינאונים המציף את כול־כולו. לשוא היתה כל היגיעה הזאת. כמעט שנה תמימה. היציאה החשאית מן הארץ. הברחת הגבולות. מצרים ולוב ומרוקו וצרפת להסתתר מעיניהם הבולשות של הבריטים הנמצאים בכל מקום. ואחר־כך הכנת קבוצת הפליטים לעליה. התגברות על חוסר האמון שלהם בו, בצעיר מקורזל מן הפלמ“ח שאינו שומע אפילו את שפתם. וההפלגה הארורה הזאת עשרה ימים בבטן האניה. שמונה מאות מעפילים, מים במשורה, צנימים יבשים, קופסאות שימורים. ולהסתתר בפנים, למטה, כדי שהבריטים לא יגלו אותנו. ורק בלילה הם מגיחים ועולים לסיפור, שרים משירי ארץ־ישראל שלמדו ב”תרבות": היי, היי, נעליים / בלי סוליות נעליים / והאבן צורבת את הרגליים / צורבת, צורבת, צור־אֶ־בת.

עתה עמד בירכתי הספינה, עיניו במשחתות והוא שב ותוהה איך זה קיווה להצליח במקום בו טובים ממנו נכשלו. לפרוץ אל החוף דרך אניות המלחמה שלהם. דרך ספינות המשמר שלהם, המטוסים. הרי אתמול עוד שידר אליו נחום באלחוט את אות ההצלחה, ורב החובל האיטלקי הביט סביבו והקיף את מלוא אופק הים, ואמר אולי. לא נראו אניות מלחמה, והשמיים נראו נקיים, והוא שב ואמר, אולי.

“ערוות אמכם!” נצטרח אמנון וטלטל את גופו כנגד המשחתות, “גיבורים נגד נשים וילדים! פחדנים!” הוא רץ אל ערימת קופסאות השימורים הריקות. חטף אחת והטילה לעבר המשחתת. כדרך שלמד באימוני הפלמ"ח הטיל את הקופסה, רוכן על צידו ומניף את מלוא גופו קדימה. אולם הקופסה נפלה סמוך לדופן הספינה, לתוך קצף המים. אפילו רוקו שהתיז שב ופגע בפניו. עתה שמע קול המולה מאחוריו, ונפנה אל הקולות. נשים עמדו שם וצרחו כנגדו. “רוצח!”. אחת, בחצאית קפלים ארוכה התפרצה מולו, קצף על שפתיה, “אתה לא סיפרת לנו שהאווירונים יבואו ויפציצו אותנו!” אגרופיה הוטחו אל חזהו, ואמנון קלט בהנאה את החבטות. הוא לא הבין את שפתה, אך חשב שכך יאה לו, וזה עונשו המגיע לו. מכל העברים נשמעו קריאות זעם כנגדו:

“לא רוצים למות בים!”

“לא נשארנו בחיים שם כדי למות כאן!”

"גרמני! "

“נאצי!”

“רוצח!”

הסיפון נתמלא נשים זועקות, מתנגשות זו בזו, מנסות להבקיע אליו, שיוציא אותן מכאן תיכף ומיד. את ילדיהן יציל!

“חברים.” נשמע לפתע ברמקול קולו של שץ. זה שץ הפרטיזאן שהביא את קבוצת הנוער לטירת־קורנֶה שבצרפת, ומסר אותם בידי אמנון ללמדם קפא"פ ושאר מקצועות של ארץ־ישראל. “חברים,” ביקש שץ בעברית, ובאידיש, ובפולנית. וברוסית. וברומנית. ובגרמנית. “הקשיבו לי. חברים.” בשקט דיבר שץ. בסבלנות, כמו אל חבריו ביער דיבר, לפני היציאה לקרב. והם נענו לו. היו מושכים ועולים מפתחי הסיפון, מילאו כל מקום פנוי, טיפסו על שרשראות העוגן, על ערימת קופסאות הפח, אף העזו והיפנו את גבם אל המשחתות. ושץ דיבר על ארץ־ישראל. והסביר שלמען מולדת חייבים להילחם. ואם המולדת דורשת – צריך גם למות למענה. הנה, אצלם בפלוגת הפרטיזאנים ידעו שאין ברירה. וגם כאן צריך לדעת. ארץ־ישראל נקנית ביסורים, כתוב, אבל השכר – ארץ זבת חלב ודבש.

– ב –

כל אותו לילה התכוננו לקרב. אמנון אסף את הצעירים להגנה סביב גשר הפיקוד, וסביב התורן שעליו העלה את הדגל הכחול־לבן. וכן בירכתיים משם ציפה לפלישת החיילים. על הנשים ועל הילדים ציווה לרדת לבטן האניה. לשכב על הדרגשים כדי לא להפריע ללוחמים. אז פקד על רב החובל לפרוץ אל החוף. באורות כבויים להתקדם, אולי נגיע, ונתערב בין החברים המצפים לנו. ובבוקר כבר לא יבחינו הבריטים בין תושבי הארץ לבין המעפילים. עם אחד נהיה על החוף, הסביר לשץ את התוכנית. ואם צריך יהיה נילחם כולנו שכם אחד, הבטיח נחום.

אך בסתר ליבו ידע אמנון את האמת. המשחתות אורבות להם במים הטריטוריאליים. והקרב אבוד עוד לפני שהתחיל. כי לא תמיד מנצח דויד את גלית. אף נחום על החוף יודע את האמת המרה. על כן הזהיר אותו, איננו רוצים קורבנות שווא, אמנון, מוטב שילכדו אתכם כחיות ביער, יעבירו אתכם באנית־הכלוב שלהם למחנה בקפריסין. קרב אחד אבוד עדיין איננו מפלה. ואמנון לא שאל איך יילחם את הקרב האבוד כאשר חייליו הם נשים, וילדים, וזקנים, וחולים.

קלרה ארבה לו בקצה הסיפון. אַלָּה היתה בידה. מקל קפא"פ. “לא צריך להגזים,” ניסה להתבדח והצביע על המקל. היא נתכרבלה תחת זרועו. כמו בטירת־הסתר בצרפת עת היה מלמדה ביחידות עברית, ואצבעותיו מסייעות בידיה להגות את המלים. 

“כל־כך השתנית,” לחשה, “מאז שעלינו על הספינה. עכשיו אתה דומה לזאב ביער. בחיי, אפילו האזניים…”

“ואת דומה לכיפה אדומה,” השיב לה בלחש.

“הלואי הייתי כיפה אדומה ואתה הזאב. אמנון.”

לא ידע מה ישיב לה. הרי לא יספר לה געגועיו הפתאומיים למיכל, ולעין־השרון, לדשא ליד חדר־האוכל בלילות שבת, לעץ הפיקוס שרק הוא ומיכל ידעו אותו עם שחר, לחופת עלי הבננות במטע, לריח התפוזים. ומה מבינה קלרה, חניכת המנזר, בריח הפריחה של התפוזים.

“בארץ־ישראל יהיה טוב.” אמר פתאום כמציב נקודה לכל הספקות.

“שקרן מתוק.” חייכה אליו.

הוא נשק לה בשפתיה. וליווה אותה אל קבוצת הלוחמים סביב גשר הפיקוד “אנחנו יחד.” הבטיח לה. והעמידה לא הרחק מיהודה – תלמידו המצטיין בשעורי הקפא"פ.

עם שחר נגח חרטום הברזל של אחת המשחתות בדופן הספינה. הספינה נזדעזעה והחלה לנטות על צידה. זעקות שבר נשמעו. בכי ילדים. אך אמנון היה מוכן. והוא פתח בקול איטי, מרגיע, ושץ לידו. מתרגם את דבריו. ביקש שלא ייבהלו. אמנם הספינה שלנו קטנה. אך לא תטבע על אפם ועל חמתם של הקלגסים הבריטים. רוחנו איתן וגם לא ניתן לאויב לכבוש את הספינה שלנו ללא קרב. כאן. מול חופי העיר היהודית הראשונה בעולם נוכיח לאויב, כי עלה נעלה ויכול נוכל ואם לא היום אולי מחר ואם לא מחר אולי מחרתיים. רק חיזקו ואימצו כי אחינו שם מתגאים בכם.

אף הוא היפנה את מבטו אל החוף, כמו המעפילים שהאזינו לדבריו. אולם קרני השמש של בוקר סינוורו את העיניים. הם ביקשו להיטיב ולראות את עירם. על כן טיפסו על המעקה. ועל הארובה. ואיש על כתפי רעהו. והיו ממלמלים. ברוך שקיימנו והגיענו לזמן הזה.

“הקשיבו! הקשיבו!” נשמע קול זר וחזק מעבר למים. מסיפון המשחתת בקע הקול. “הניחו לנו לתפוס את ספינתכם. אל תתנגדו כי אין לכם סיכוי להצליח.” עברית דיבר הרמקול. ואידיש. ופולנית. ורוסית. וצרפתית. ורומנית. ושב והתריע. “הוטל עלי לאסור אתכם ולהביא אתכם לחיפה. אם תתנהגו בתבונה ייטב לכם. אנחנו רק נעביר אתכם למחנה בקפריסין. מוטב שתיכנעו מרצון. ולא – ייאלצו חיילי לכבוש את ספינתכם בכוח.”

אט לאט נשמעה שירת “התקווה.” תחילה קולות בודדים. כמפזמים לעצמם שיר ערש לקצב נענועי הספינה: עוד לא אבדה תקוותנו. אך ככל שהמשיך לאיים הרמקול מן המשחתת כן גברה השירה: ה־אַ־תק־וה שנות אל־פ־אַ־יים. וקולות הצטרפו מלמטה, מתוך בטן האניה. קולות דקים של נשים, של ילדים. והשיר גאה ועלה והתחזק והפך לקריאת קרב: ארץ ציון ירושלים. וידיים אחזו בקופסאות. הטילו אותן בכוח אל אנית הקרב. אל מול התותחים, מכונות הירייה. אל חיילי הקסדות. אך הקופסאות נחסמו ברוח. ונפלו למים סמוך לספינה, כציפרים ירויות.

וכשגוועה “התקווה” פתח אמנון ב“תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים.” המגאפון היה בידיו והוא ביקש לגבור על קול המשחתת. זכר היטב את מילות השיר שהיו מסיימים בו את הכינוסים החגיגיים בחדר־האוכל. הוא לא השגיח שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים: אל־נא תאמר הנה דרכי האחרונה. באידיש היו שרים. אך אמנון המשיך מתוך שיכחה עצמית. בעיניים עצומות: עפרות אר־צ־אֵ־נו באשר הם שם! הנה מיכל לצידו. הוא אוחז בה בחשאי: אל יפול רוחכם. עליזים מתרוננים. בואו שכם אחד לעזרת העם! וכשסיים, ועדיין עיניו נוצצות, עלה על הגג של תא־הניווט ופרש את הבד, והחליק באצבעותיו על הכתובת של אותיות תכלת עבריות ואנגליות: ספינת ההגנה – מעפיל אלמוני. כמו קישוטי החג בעין־השרון התנופפו הדגל והכתובת.

והמשחתת שוב קרבה, וחרטומה מול גשר הפיקוד. פלוגת חיילים עמדה הָכן על הסיפון הגבוה. ליד גשר הפלישה. ויהודה ראה את הריבועים המוצקים כריבועי הגרמנים. קסדות ומדים ומסכות גאז ותת־מקלעים ואלות. הכל כמו שם. עיניו עקבו בדריכות אחר גשר הפולשים המתמרן לנחות על סיפון הספינה. וידע ששעתו הגיעה. עדיין הסתיר את הגרזן מתחת לערימת החבלים, עד לרגע הנכון. קופסאות שימורים שבו והוטלו למעלה. שברי בקבוקים. קריאות בוז לפלנקס של בווין. לרגע אף נדמה היה שהפולשים נסוגים. המשחתת התרחקה מעט. אך רק למראית עין. הגשר נחת במפתיע ליד תא הניווט. החיילים זינקו אל סיפון הספינה ביריות תת־מקלעים. באלות מונפות. מתקדמים כמפלצת רבת־זרועות, במגינים, בקסדות. והאלות נוחתות על ראשיהם העירומים של המעפילים. אמנון עמד שם, ליד גשר הפיקוד, וסביבו קבוצת הנערים שלו מטירת־קורנה, והוא כאחד מהם. והחיילים היו קרבים כמכונה מוצקה. חובטת. וכבר היו המתגוננים נשמטים אחד לאחד באנחות כאב רסוקות. אוחזים את גולגלותיהם, את כתפיהם החבולות.

ויהודה ראה את האלות המונפות. ואת המדים השנואים ההולכים וקרבים ומכים. וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו שם. הפעם הזאת לא ניתן להם. אמר בליבו. ורכן, ושלף את הגרזן שהסתירו מבעוד מועד. ומלוא כוחו הנחיתו על המדים שלפניו. ראה דם. וראה את החייל קורס. ושמע זעקת כאב ממושכת. לרגע נדם הקרב. ובדממה נשמעה נביחת מקלע מלמעלה. מסיפון המשחתת. צרור ארוך. גוזר דין. וידיו של יהודה נצמדו בפראות אל גבו. גרזינו נשמט. ושוב היתה מהומת קרב. ואמנון בתווך. כאחד מהם. בנעליים כבדות. בכובע מצחייה. ורק אלתו זריזה מן האחרות. ופקודותיו נשמעות היטב. ראש־הך! הך! הך! וסביבו חניכיו. מכים כדרך שלימדם בטירה. בדבקות. ללא מורא. מתקדמים והודפים את החיילים. והלאה. הלאה, עד לקצה הסיפון, עד לגשר הפולשים.

הגשר התרומם פתאום בחריקת שלשלאות. נושא עמו את החיילים הנסוגים.

שץ שלף קופסת סיגריות והציע אחת. אמנון הניע ראשו לשלילה

“אצל הפרטיזאנים היו מעמידים אותך לדין.” חייך שץ, “על סרוב לעשן סיגריה לאחר קרב.” אמנון חייך, ושץ הוסיף ואמר שאולי בכל זאת יצרף את מקל הקפא"פ אל כלי הנשק המודרניים של המאה העשרים.

“נשקם של החלשים.” מחה אמנון בידו, “ויהודה פצוע קשה.” הוסיף חרש. אבל הצלחנו להדוף את ההתקפה שלהם, דיבר בלא קול אל נחום מפקדו. לא היית מאמין, נחום, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש כפי שכינית אותם, יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו. אני יודע, נחום. פקודתך היתה להבליג. להעמיד פנים כנלחמים. לספוג את המכות. להעמיד פנים שכואב, אף־על־פי שכאב מאוד. אבל אני לא יכולתי לנהוג אחרת, נחום. אני הכנתי אותם לקרב זה עוד בטירה. כן. אני יודע. יהודה שוכב עם גב מרוסק, ומי יודע כמה מפליטים אלה כבר לא יוכלו להשתתף במלחמה הגדולה שלנו נגד הערבים. אותה מלחמה, כפי שחזרת ואמרת, אשר תכריע את גורל ארצנו. כמובן שאתה צודק, נחום. לא הערבים תקפו אותנו בספינה. לכן צריכים היינו להבליג. אבל אתה גם לימדת אותנו שלתוקף צריך להשיב בהתקפת נגד. אני יודע, נחום, הקרב היה לשווא. והקרבנות, ויהודה, קרב אבוד. כי להם המשחתות, והאוירונים, והתותחים. והמקלעים. אני גם יודע שאם להילחם אז בחיפה, בעת ההעברה לאנית הגירוש, מול המצלמות של העתונאים. כדי שלמחרת יכתבו: אגרופים עירומים מול תת־מקלעים. נשים וילדים חסרי מגן נגד תותחי הצי המלכותי. קלגסיו של בווין מבקשים לסיים את מה שלא עלה בידו של היטלר. כותרות בעתונים. מצפון העולם. זהו נשקנו נגד הבריטים. הכל אני יודע. נחום. אבל לא תמיד אפשר להבליג. לו אתה במקומי…

בצעדים כבדים טיפס אמנון אל תא הפיקוד. פתח מגירה אחת. שלף ניירות כתובים פנים ואחור והציתם במצית שלו. אחר־כך נטל את מוט הברזל המשמש להזעיק את המשמרות. ובמכות מכוונות היה מנפץ את המצפן שֶבַּכָּן, את גלגל ההגה, ראה את כתפיו של רב־החובל מרעידות.

למטה המתינו לו שץ וקבוצת צעירים.

“היֵה נכון!” פקד עליהם שץ. והם השיבו. “תמיד נכון!” אף השיקו את אלותיהם אל מצחיהם במין הצדעה מאולתרת.

אמנון נבהל. ציווה על שץ לפזר מיד את הקבוצה. לא עוד מלחמות עם הבריטים. שץ ניסה להתווכח. להסביר שצריך להגן על הכבוד, על הדגל שלנו שעל התורן.

אז התחילו פצצות הגז המדמיע לנחות על הסיפון. כציפרים שחורות, עשנות. והעשן צורב בעיניים, בנחיריים, בגרון. אמנון התכופף, נטל אחת והטילה בחזרה, אך הפצצות רבו, והעשן גבר. והרעל חנק את הגרון. והיתה לו הרווחה. עתה אינו יכול עוד לעשות דבר. אף לא להחליף את דגלנו בפיסת בד לבנה לאות כניעה. פטור הוא מלהכריע. הנה נוספו עתה אף סילוני המים האדירים הבאים מן המשחתת. והמים הפילו את האנשים. הכריחו אותם לזחול פנימה. להסתתר מתחת לסיפון. ומלמעלה רדפו אחריהם קולות הצחוק של החיילים.

– ג –

בקצה האופק ראה אמנון את בתי תל־אביב הלבנים הצומחים ועולים מתוך חולות הזהב. המשכימים לים ודאי כבר מתעמלים על החוף. אולי אפילו השגיחו בנו, הודיעו למי שצריך להודיע. עכשיו יבואו החבר’ה. ילבשו בגדי ים. יבואו אלינו בסירות “הפועל”, ויצילו אותנו בגלגלי ההצלה שלהם. אמנון נתחייך לתמימות מחשבותיו. הרי כבר חרטום הספינה נקשר אל ספינת הגרר שלהם. והמשחתות סביב ככלבי צייד. רק שובל מקציף מאחור. וקופסאות פח על גלי הקצף. וילקוטים שלנו שהושלכו על ידי הכובשים. ותחבושות אדומות מדם.

בתי העיר הפליגו לאחור. ועל גשר הפיקוד עמד עתה קצין בריטי בעל זקנקן צהוב. וחיילים נושאי תת־מקלעים סביבו. נשים ישבו על הסיפון, ילדים התרוצצו בין רגלי החיילים. גברים התגודדו בקבוצות קטנות, בזוגות. התווכחו בתנועות ידיים. בנענועי ראש. במשיכות כתף. ואמנון ביניהם. במעילו הכבד כאחד מהם, בנעליים, בכובע מצחייה, מאזין לשיחות מפי שץ המתרגם, שומע ושותק. יהודי אחד גוץ, נעול מגפיים שחורים, אמר שהבריטים היו טיפשים. הנה מובילים אותנו לחיפה ואינם יודעים ששם ממתין לנו הישוב העברי, מסתתר ביערות הכרמל, וכשנגיע יבואו הם, והפלמ“ח בראשם ויצילו אותנו. יהודי אחר, בן־בלי־גיל, בעל פנים חלקים מגולחים, מעיל צבאי קצר, אמר בקול נזעם, אם בחוף תל־אביב עיר היהודים לא באו לא יבואו בחיפה. שם יעבירו אותנו כמו חיות לאנית הכלוב שלהם. כמו את המעפילים מ”תיאודור הרצל." ומ“קיבוץ גלויות”. ומ“עצמאות”, יסיעו אותנו למחנה בקפריסין. מישהו אמר, שקפריסין איננה רחוקה מארץ־ישראל. ולכן, אף־על־פי שמתרחקים לכאורה מארצנו, הנה בכל זאת מתקרבים. עוד יהודי התערב ואמר, שהישוב בחיפה ודאי יכריז על יום שבתון וייצא בהפגנת מחאה. ובאמריקה ישמעו היהודים ויזעיקו את אנשי הקונגרס שלהם והקונגרס יבוא אל הנשיא והנשיא ינזוף בְּבֶּווין ויצווה לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל. עתה חזר והתערב היהודי בעל המעיל הקצר, ואמר כאותו קול זועם, שהאמריקנים לא יעשו למעננו דבר כשם שלא עשו בימי מלחמת העולם. הם לא הפציצו את הכבשנים במחנות ההשמדה, ולא את תאי הגזים. ויהודי אמריקה שתקו ולא פצו פה.

הרופא התקרב אל אמנון ואל שץ. וכמסיים את הויכוח אמר. “אם חיכינו אלפיים שנה בגולה נוכל לחכות עוד שנה – שנתיים בקפריסין.” עתה עמדו שלושתם בחרטום. ליד המעקה, ועיניהם בכבל הגרירה הנמתח לפניהם נוטף מים.

“שוב מובילים אותנו,” אמר פתאום שץ. ובקולו נימת מרירות. “ולא עזרו לנו לא השליח מארץ־ישראל ולא מקלות הקפא”פ שלו ולא הגרזן של יהודה." כמדבר אל הרוח. נשא את פניו הסמוקים. כאילו אמנון איננו לידו.

הרופא טפח לאמנון על כתיפו, הצביע על כבל הגרירה. ואמר בקול ספק רציני ספק מבודח. “עוד לא נותקה השלשלת.”

“אנחנו ביקשנו לנתק את עצמנו משם.” קונן שץ.

“ארץ־ישראל נקנית ביסורים.” דיקלם אמנון את דברי שץ.

“בכמה יסורים?” לא הירפה שץ.

“אינסוף.” אמר הרופא.

“אני עייף.” אמר פתאום אמנון. “רוצה הביתה.”

קולות הגיעו אליהם. כעין מלמול מאיים. שלושתם היפנו באחת את פניהם וראו חייל אחד מטפס ועולה על התורן. גלוי ראש היה. מכנסיו קצרים. אקדח תלוי לו על מתניו. בזריזות היה מטפס אל הדגל.

“אסור!” צעקו מן הסיפון. “לא לנגוע בדגל שלנו!”

“מנוולים!” סינן שץ. “את מעט הכבוד שעוד נותר לנו מבקשים לקחת”.

“מה איכפת לנו,” אמר הרופא. “סתם פיסת בד, שיורידו.”

ללא דברים החל אמנון מתיר את נעליו. מתכונן לזנק אל התורן. שץ אחז בידו. “אסור שיגלו מי אתה.” לחש לו. וכבר היה רץ ופורץ לו דרך בין המעפילים. אף חיבק את המוט בזרועותיו וניסה להתרומם. אולם גופו כבד היה. וידיו חלשות. קבוצת חיילים חמושים הקיפה את שץ. שני צעירים. אשר ביקשו לסייע הוכו בקתות התת־מקלעים קולות הזעם גברו. אמנון הסיר את מעילו, את כובעו, ובזינוק אחד חלף על פני החיילים וכרך את עצמו סביב התורן. והמשיך והתפתל למעלה כנחש. החייל על התורן שלף את אקדחו. כגוף אחד נעו המעפילים למטה. מאיימים לדרוס בדרכם את החיילים. ונהם עמום נע עמם כסערה מתקרבת. מגשר הפיקוד נשמעה פקודה חדה באנגלית. מפי הקצין המזוקן באה הפקודה. והחייל השיב את האקדח לנרתיקו. אמנון ירד לאיטו ונבלע מיד בקרב המעפילים. שירת “התקווה.” שפרצה מתוך מאות גרונות ליוותה את החייל. שהיה גולש ויורד מן התורן.

אחר־כך כינס אמנון בחשאי את מפקדי הצוותים והסביר להם את תוכנית ההתנגדות בעת ההעברה לאנית הגירוש. אף התנצל שכמעט הביא למרד ולשפיכות דמים בגלל הדגל. וכמה מכם היו נפגעים במרד זה? אנחנו זקוקים לכם בארץ־ישראל. חזר ואמר. שם תילחמו על אדמתנו. ובעת ההעברה בחיפה לא להתנגד בכוח. התנגדות פאסיבית בלבד. לשכב. להכביד על ההעברה. כדי שלצלמים ולעתונאים יהיה די זמן לצלם ולכתוב. ובינתיים, הוסיף בקול מהסס, אולי בכל זאת יבואו אחינו מן הכרמל. ומן העמק ומן הגליל. יפרצו אלינו אל הספינה. יתערבו עמנו עד שנהיה עם אחד. עם ישראל חי. 

וכשסיים את דבריו חש הקלה. תפקידו בכל זאת מסתיים עתה. ולא נותר לו אלא לדאוג לעצמו. להגיע אל אותו מחבוא בחדר המכונות שנחום סימן לו. ומחר־מחרתיים ככר יהיה בעין־השרון. הטרקטור מצפה לו שם, המחרשה, ומיכל, ואביו ואמו. אף ראה בדמיונו כיצד חברים עוצרים אותו על השביל בדרך לחדר־האוכל, טופחים לו על הכתף, מברכים אותו. אתמול עוד ישבת על סיר־הלילה בגן של לאה והיום כבר פורץ את המצור של הבריטים. מעלה את שארית הפליטה.

על הרציף ראה שורה ארוכה של צנחנים בריטים. הכומתות האדומות לראשיהם. אלות בידיהם. מחזה מוכר וכן אור הזרקורים. והפקודות הרועמות באנגלית. ואמבולנסים צבאיים. והבזקי מצלמות. הכל כמו שצריך להיות. אפילו נחום ישבע נחת כשיקרא מחר בעתון איך צבא אלביון המהולל נלחם כל היום וכל הלילה נגד ספינת מעפילים דלה. נגד שארית הפליטה החותרת אל המולדת.

“הבטחת שהלילה ניסע לעין־השרון.” שמע לידו את קולו של הרופא. ראה את עיניו מחייכות אליו.

“יגאל עם ה”סופרוויט" החדש יביא אותנו.', קרץ לו אמנון.

“ויהודה?” חקר הרופא בקול רציני.

“הבריטים הם ג’נטלמנים.” אמר אמנון. “יהודה ייכנס ראשון לארץ־ישראל. לבית־החולים בארץ־ישראל.”

מרחוק הבחין בשערה הבהיר של קלרה. היא חתרה אליו. והוא עמד והמתין לה. הרי לא יסתלק בלי להיפרד ממנה. חיוך ספק של לגלוג ספק של עלבון נתלה בקצות שפתיה עת אמרה. “החברים שלך מן הכרמל לא באו לעזור לנו. מה?”

“נסתדר בלעדיהם.” אמר. מבקש היה לפייסה. לחוש את רכות אצבעותיה עוד פעם אחת. “מרגישה את ריח התפוזים?”

נשאה את פניה וריחרחה באוויר. חייכה אליו.

“התפוזים נמצאים פה בארגזים על הרציף.” הצביע על הערימות המכוסות אברזין. “עכשיו מגייסים בקיבוץ את כולם לקטיף. אפילו את ילדי בית־הספר. עבדת פעם בקטיף?” 

שבה וחייכה לתוך החשכה.

“אפילו קורנבליט מן הוועד הפועל,” התלהב אמנון, “קוטף עכשיו תפוזים.”

קלרה פתחה את פיה ונשמה את ניחוח הלילה.

“אפילו הפלמ”ח מתאמן עכשיו במזמרות," דיבר במרירות.

“אולי מפני שכולם עסוקים בקטיף,” פתחה קלרה בהיסוס. מבקשת לנחמו, “לכן לא באו אלינו. אבל מחר ודאי יבואו להפגנה.”

חש שלא יוכל ללכת מבלי לגעת בה. הניח את זרועו על כתיפה, “כן־כן,” לחש בפיזור דעת, מגשש אחרי שפתיה. “מחר תהיה לנו הפגנה גדולה.” אך היא השפילה את פניה ושפתיו נגעו במצחה. ומלמטה נשמעו צעדיהם הקצובים של החיילים המטפסים על גשר העץ, נקישות אלותיהם.

שלג עמד בחוץ כאשר הגיע אלינו השליח. והוא איש גבוה. וחליפתו האפורה אף היא גבוהה, וחיוכו עצוב. לבית־היתומים החדש בא. אף־על־פי שהמטפלת שלנו הגברת סַלינה אסרה על הציונים לבוא אלינו. היא אמרה שהציונים אורבים לנו כמו ציידים ביער. ואנחנו זה עתה שבנו מטשקנט שברוסיה הרחוקה. ברכבת מיוחדת חזרנו לפולין מולדתנו האהובה, כמו שאומרת המטפלת שלנו. המלחמה נסתיימה ופטריוטים פולנים חייבים לשוב ולבנות את מולדתם ההרוסה. על כן העמידו השלטונות לרשותנו רכבת אשר אספה ברחבי רוסיה את יתומי פולין, והסיעו אותנו יומם וליל. דרך ערבות ויערות ומדבריות וגשרים וערים עד שהגענו הלום, כדברי הגברת סלינה, לקומם את מולדתנו מהריסותיה. ועתה בא לו האיש הזה מארץ־ישראל ורוצה לחטוף אותנו לארצו.

אבל אני אהבתי מיד את האיש בעל החיוך העצוב. אולי מפני שאצבעותיו הארוכות ניסו לשחרר את צוארו מעניבת החנק שלבש. ואולי מפני שהזכיר לי את דודי נוח שהגרמנים לקחו לעבודת כפיה ולא שב עוד לעולם. הגברת סלינה הושיבה את האורח לידי. במקומו של יוּזֶק ידידי. היא יודעת שאני שומר טינה לשליחים מארץ־ישראל. סיפרתי לה על סבתא, שלפני מותה קיללה את בנה החלוץ שלא שלח לה אבטומוביל להביא אותנו לארצו אחרי שהגרמנים גירשו אותנו מביתנו. אפילו תפוז לא שלח להחיות את הנפש כשהיינו הולכים בשרב הסתוי בדרכנו אל הגבול הרוסי. אמא הזהירה אותי לא להקשיב לדבריה של סבתא שדעתה נשתבשה עליה בדרך הארוכה. ובאמת סבתא מתה בצ’ארניסטוק. אבל אחר־כך מתו גם אבא ואמא.

עיניו החומות של השליח צדו את מבטי ואני חייכתי אליו. הוא השיב לי חיוך בזוית שפתיו. אף קרץ אלי בחשאי בעינו. הגברת סלינה הניחה לפנינו קערת לחם טרי. ואני, כהרגלי, נשמתי בתאווה את ההבל הטרי של קרום הלחם השחור. אהבתי ריח זה אף יותר מן הלחם עצמו. בטוח הייתי שאין עוד כטעם הקרום של לחם טרי. הֶרגֵל של שנות המלחמה, של הרעב האינסופי. להסתפק בניחוח. הקיבה ריקה, ומה נותר אם לא טעם הלחם.

“הריח טעים”. אמר האיש בחליפה.

“לא ענינך”. זרקתי מפי. לא אהבתי כשגילו את חולשתי ברבים. אף הגברת סלינה אמרה, שליתומים מותר לגלות חולשה. והחולשות אצלנו נסלחות. כך אמרה, נסלחות. והשליח הזה מוטב שיסתום את פיו. די לו שיושב בכסאו של יוזק ידידי. לפני שבוע נעלם יוזק ולא שב עוד. אני יודע שהוא שוכב פצוע בבית־החולים. נערים פולנים היכו אותו בחשמלית עת התגנב העירה לראות סרט.

“גם אני אוהב ריח של לחם טרי”. לחש השליח כממתיק עמי סוד.

“מה פתאום?” קראתי. לא ביקשתי שיהיה שותף לי. החליפה שלו לא מצאה חן בעיני. ולא הפנים המגולחים האלה. כמו פנים של אחד שׂבֵעַ.

“אני…”. גמגם השליח. “כלומר… גם אני רעבתי… זאת אומרת, כמעט רעבתי…”

“אתה”, התזתי בבוז. רגיל הייתי לשקרים של המבוגרים. אף הגברת סלינה מסתירה בפנינו דברים רבים. פציעתו של יוזק, למשל.

השליח הושיט את ידו. לקח פרוסת לחם. בזק עליה מלח. הגישה אל פיו והתחיל ללעוס בשפתיים חתומות. “יוזק יבריא”. אמר פתאום. כבדרך אגב.

ודאי שוב אחד מאותם השקרים של המבוגרים. הגברת סלינה יודעת. ז’יד סע לפלסטינה. התגרו בו הנערים בחשמלית. ויוזק לא כעס, רק השיב להם במשפטים שלמד מפי הגברת סלינה. אמר שביתנו כאן ונבנה אותו מהריסותיו. אז הם בעטו בבטנו, ולמטה מבטנו, ופצעו את ראשו באגרופן, קרעו את לחיו עד שהרופאים צריכים היו לתפור את הפצע.

“אבל לבית היתומים לא ישוב עוד”. הוסיף השליח.

ואני האמנתי לו הפעם הזאת. הילדים שעזבו אותנו מאז שהגענו לכאן לא חזרו. אף מירה הלכה. מירה שמלאתי את מקומה בתורנות במטבח וסחבתי במקומה, בכפור, דליים של מים מן הבאר. והרשתה לי לנשק על לחיה. וגם לנגוע לה. עד שפגשה באחד הציונים האלה והצטרפה לקבוצה שנסעה לפלסטינה. כך סיפרו. תחילה לא האמנתי. ארץ־ישראל כל־כך רחוקה. אפילו לסבתא לא האמנתי שיש לה בן שם בארץ הרחוקה.

“יוזק נפצע קשה”. הטחתי. “ומבית־החולים יוצאים רק המתים.”

“יוזק יבריא”, אמר האיש בנחת.

אולי בכל זאת כדאי לתת אמון בשליח זה. התקרבתי אליו ושאלתי בלחש, “מתי ישוב?”

“לכאן ודאי שלא ישוב”. השיב באותה נימה של לחש.

נתתי בו עיניים שואלות.

“ההחלמה היא תהליך ממושך”, דיבר מזוית שפתיו כדרך שנהגנו אנחנו כשלא רצינו שהגברת סלינה תשמע, “אפילו אחרי שהפצעים מגלידים עדיין נמשכת ההחלמה.”

“אבל היכן יחלים?” התעקשתי.

“בארץ־ישראל!” אמר פתאום בקול רם. כבמתכוון.

דממת פתע השתררה בחדר־האוכל. ובדממה נשמע צלצול המזלג והסכין שהגברת סלינה הניחה ברוגז על השולחן. לא, אין היא אוהבת לשמוע שם זה. כל הנוסע לשם כבוגד במולדתנו. כבוגד באמו יולדתו, אמרה פעם. ואני התחצפתי כנגדה ואמרתי שאמי יולדתי מתה. ולא סיפרתי לגברת סלינה שאילו היתה מעבירה את אצבעותיה הרכות על ראשי, ולוחשת חיימקה בני אתה, הייתי מאמצה לי לאם. עתה, בַּשתיקה הגדולה שעמדה בחדר־האוכל הבטנו אל ראש השולחן. וראיתי ניצוצות של רוגז ניתזים מעיניה הירוקות. פניה הסמיקו, ושפתה התחתונה, האדומה, היתה רועדת. וכן קצות אצבעותיה על מפת השולחן. היא הביטה בשליח עד שהתרומם. הזיז את כסאו, ובקול רם אמר, “להתראות”, ותרגם את עצמו לפולנית, “דוֹוִידְזֶנְיָה.” וה“להתראות” נשאר אחריו באולם הדומם כמשהו קסום, מבטיח, מכושף.

מיד אחרי הארוחה ביקשה הגברת סלינה לשוחח עמי. היא הושיבה אותי על הספסל סמוך אליה ורגע ארוך שתקה. העזתי והצצתי בה מתחת למצחי. אותו שיער פשתני קצר ומתולתל שלא אהבתי. השפלתי את עיני. בכל זאת ביקשתי לשמוע את קולה החמים, הצלול, כקול פעמוני הסוס בשלג. לנשום את ריח שמלתה הבשומה. עלֵי מֶנְתָה. מעולם לא ישבתי כה קרוב אל הגברת סלינה. יכולתי לנגוע בכף ידי בירכה. עגולה ורכה הסתמנה מבעד לשמלתה.

“אסור לך להיפגש עם השליח הזה”. אמרה בקול הפעמונים שלה.

“לא סיפרת לנו שיוזק נפצע”. ניסיתי להתגונן.

“עוד לא היה לי זמן”, אמרה בקול מתנצל. היא אספה קווצת תלתלים מעל מצחה.

“עכשיו יש לך”, אמרתי, בוש במחשבותי, מבקש לברוח לחדרי, לשכב במיטה, להתכסות מעל ראשי בשמיכה.

“באשמתו של המנהל”, אמרה בקול נוקשה, “אסור להרשות לציונים האלה שיבואו לבלבל את ראשינו.”

הצצתי אל פניה, ושוב ראיתי את שערה הצהוב. הקשה ודאי למגע, את הנמשים על גשר חוטמה.

“הוא מרפא את יוזק”, העזתי.

“דרכו איננה דרכנו, חיימקֶה.”

“אבל הוא מטפל בו יפה”. התעקשתי.

“בן כמה אתה?” שאלה רכות.

“אינני יודע”. גמגמתי מבוייש. “אולי בן שתים־עשרה. אולי בן מאה ושתים־עשרה. אמי לא הספיקה לספר לי,” התחננתי בליבי שתניח את ידה על ראשי, שתאמר לא חשוב נערי, שתניח את פני בקוער שמלתה, לחוש את רכות גופה. נכון הייתי לוותר על עשרה שליחים מארץ־ישראל תמורת נגיעת לחיי בחיקה. אך היא קמה פתאום. כמעט דוחפת אותי מעליה, מקפידה לישר את שמלתה. ואני נשארתי יושב, רגלי תלויות באוויר, קצרות מלנגוע באדמה. “אבל עקשן אתה כמו איש זקן”. הטיחה בי.

בפינת חדר־התרבות, מתחת לתצלומו של נשיא פולין המקושט בדגלי אדום־לבן, ישב השליח. בכסא בעל המשענת הגבוהה הוא נראה גבוה עוד יותר. ואני ישבתי מולו, מצומצם על הספסל, יודע שאי־כה תמצא כבר הגברת סלינה דרך להתנקם בי.

“רוצה לנסוע לארץ־ישראל?” פתח מיד בלי הקדמות.

“לבית־היתומים שבארץ־ישראל”. התגריתי בו.

אך הוא כמו התעלם מדברי. “יוזק יבוא לשם”, הוסיף.

“ומירה?” רציתי להיות בטוח.

“כמובן”. השיב מיד, “ועוד ילדים רבים.”

“יתומים.”

“אצלנו הם לא יהיו יתומים”, חיוך נסתמן על פניו. אף עיניו חייכו. עצובות. רק שיניו הלבינו. הבטתי לתוך עיניו. הוא ודאי הבחין בלגלוג שבמבטי, על כן השפיל את עפעפיו הארוכים. “אמנם את אמך ואת אביך לא נוכל להשיב לתחיה. אך אצלנו בקיבוץ תרגיש כמו… כמו בבית.”

“כמו באיזה בית?” לא ויתרתי, “בית־היתומים שם בטשקנט או בית־היתומים כאן?”

סבלנותו של השליח כנראה פקעה, “אמרתי לך כמו בַּ – בַּ – יִת” התפרץ כשהוא מדגיש כל הברה.

“אל תכעס עלי, אדוני”. ביקשתי להשקיט את זעמו, וסיפרתי לו איך סבתא היתה מתאוננת על בנה בארץ־ישראל. היה זה אחרי שהגרמנים עשו את עירנו “יוּדֶנריין”, נקיה מיהודים. ואנחנו הלכנו בדרך הארוכה והקשה אל הגבול הרוסי. נכון שסבתא נשתבשה עליה דעתה, כדברי אמא. אך בכל זאת היתה אומרת דברים של טעם, דודך שבארץ־ישראל חיימקה, יכול היה לשלוח לנו תפוז או אבטומוביל.

השליח שב וחייך אותו חיוך עצוב. פשט את רגליו כמו בוחן את קצות נעליו, ופתח וסיפר שבאותם ימים היתה המלחמה אף בשערי ארצנו, והגבולות היו סגורים ומסוגרים. כמובן שלא יכולנו לעזור לכם התפוזים היו נרקבים על העצים ולא היה בשביל מי לקטוף. “לוּ היה מגיע תפוז אחד לסבתא אולי לא היתה מתה”, אמרתי. השליח העביר בוהן שמאלו בין עניבתו לצווארו. בימינו פתח כפתור במעילו. “האויב הגרמני.” התחיל לספר לאיטו. “התקרב אותם ימים אף אלינו. על רוֹמֶל וכל הטנקים שלו שמעת?” ניענעתי ראשי לשלילה. “ובכן, אותו רומל וכל הצבא הגרמני והאיטלקי והאפריקני התקרבו אל שערי ארצנו. וסכנה איומה ריחפה על ראשינו. אפילו סכנת רעב ומי יודע מה עוד.” השליח נשתתק. הביט בי רגע מתחת למצחו. השפיל את עיניו. אחר־כך נשא אצבע אל פיו והתחיל לכרסם את ציפורנה. “כלומר. עד רעב ממש לא הגענו. כי באותם ימים הגיעו אלינו החיילים הבריטים. והאוסטרלים. דיוויזיות רבות. נו… וגם קמח הביאו. ובשר משומר בקופסאות… והיה כמו שאומרים פּרוֹסְפֶּרִיטִי. שפע רב של קמח. וסוכר. ובשר. הכל יחסי. כמובן. כי גם לנו היה קשה…”

“בכל מקום קשה ליהודים”. ביקשתי לפייס את השליח בפתגמו של אבא.

הוא הניח לציפורני ידיו. התבונן בי רגע כמבקש לדעת אם לעגתי לו. אך אני לא הוספתי לדבר. והוא טפח בחיבה על ברכי ואמר, אבל בארץ־ישראל טוב ליהודים. ובקרוב ניסע לשם ונמצא את דודך…"

“ואת מירה”. לא הרפיתי מהבטחתו.

“ואת מירה”, השיב כהד.

“עם יוזק ניסע”. משכתי הבטחות כמו כרטיסי מזל.

השליח קם. צבט את לחיי. “מחר בבוקר ניסע”. אמר.

לא רציתי שכבר יילך לו ויעזוב אותי שוב לחסדיה של הגברת סלינה. ואולי אף אהבתי את חיוכו. את הססנותו. ביקשתי לעכבו שיספר לי כמה טוב יהיה בארץ־ישראל. והוא נתפתה, וישב ושיכל את ידיו על חזהו. נעץ את עיניו בגג המושלג מעבר לחלון, ופתח. “בארץ־ישראל לא יורד שלג. והשמש מאירה כל השנה. והילדים מתרחצים בים ובבריכות. ואוכלים פירות־עסיס: ענבים, ומלונים ואבטיחים. ולחם מיוחד אופים אצלנו שקוראים לו פיתה.”

זכרתי את דברי אבא בסיביר, וסיפרתי לשליח שאבא אף הוא הבטיח אם רק נגיע לטשקנט נחיה כמו בגן־עדן. כי שלג לא יורד שם, וענבים שם בשפע, גם אבטיחים ומלונים. אף הנהרות מלאים מים – גן עדן עלי אדמות. אבל אבא מת שם. ואמא הצטרפה אליו אחרי שנה…

“אצלנו לא מתים”. נכנס השליח ברוגז לתוך דברַי. אך קולו שב ונתרכך. “ובקיבוץ לכל ילד אבא ואמא.”

“גם ליתומים?” הקשיתי.

“גם ליתומים”. השיב כבטחון והתרומם מכסאו שוב. “בקיבוץ נמצא לך הורים חדשים. הורים־מאַמצים קוראים להם אצלנו.”

“ומה זה קיבוץ?” ניסיתי שוב לעכב בעדו מללכת.

אך השליח כבר לא ישב בחזרה. רק רכן והסיר חוט שדבק במכנסיו, יישר את קומתו. הביט בי. נתגרד בסנטרו. כיווץ את שמורות עיניו, נקש בלשונו כמסלק מכשול מבית־בליעתו. “ובכן”. פתח. “קיבוץ זה מין מקום שֶׁבֹּו… שֶׁבֹּו אין האנשים קוראים זה לזה לא אדון ולא גברת. אלא חבר ו…”

קפצתי ממקומי ונכנסתי לדבריו. “גם ברוסיה קוראים זה לזה טובארישץ'. כלומר חבר. ובכל זאת רע מאוד היה לנו…”

השליח החליק באצבעו על חוטמי. “יש הבדל. פסימיסט קטן”.

“ומה זה פסימיסט?” שאלתי. כי זכרתי שגם הגברת סלינה קראה לי בשם זה.

“פסימיסט הוא אדם חולה”. היה השליח מסביר תוך הליכה אל פתח היציאה. “אבל אנחנו נבריא אותך בארץ־ישראל.”

“אינני חולה!” קראתי אחריו. “אתה בעצמך חולה!”

הוא עצר. פנה אלי. העביר את כף ידו על לחיי. “להתראות מחר בבוקר. איש בריא.” חייך את חיוכו העצוב.

הוא הפסיע אל הדלת. גבוה. וידיו ארוכות. וצעדיו גמישים. ואני קראתי בעקבותיו. “להתראות. חבר!”