רקע
דוד מתתיהו ליפמן
לתולדות היהודים בקובנה וסלבודקה

לאמי ז"ל

אורתי

מורתי,

הענוה

והנאוה,

הישרה

והברה,

חנה בת התורני והתלמיד־חכם המצוין ר' שמואל בר' אריה בקר ז"ל (המכונה “ר' שמואל טויבה’ש”, עסקן בצרכי צבור במסירות ובאמונה ופרנס בעדתו נמוקשט, בזאמוט)

מוקדש פרי עבודת

בנה מכבדה



לזכר עולם!

לנשמת אבי מורי החרד האמתי והתמים, התלמודי הגדול, הצנוע ובר הלבב, אשר התורה היתה משאת־נפשו כל הימים.

ר' יצחק אייזיק מרדכי ז"ל

[בן הרב הגאון, הדרשן הנעלה, ספרא רבא וצנא מלא ספרא, החובב ציון הגדול וביבליאופיל]

מורנו ר' זבולון ליב ברי"ט ליפמאן זצ"ל

אב"ד דרשונישוק, גודלבה, פיליפובה, קראזש ופלונגיאן (בזו האחרונה יותר מעשרים שנה ושם מ"כ)

בר' יום טוב ליפמאן ז"ל

בר' יום טוב ליפמאן ז"ל

[מיקירי קראזש בזאמוט]

יצאה נשמת אבא ז“ל בטהרה ונפטר בשם טוב בעיר מגורו נמוקשט, ביום א‘, ו’ תשרי, התרצ”א, בשנת הס"ו לימי חייו.

תנצב"ה


יזכר….

את נשמת הנדיב הנעלה מיחידי סגולה,

הטוב ומטיב לכל ועושה צדקות בכל עת

ש“ב מר נחום קוטלר ז”ל

(מנכבדי פטרבורג)

בר' אריה

בר' מתתיהו ז"ל

(מתושבי סלבודקה דקובנה)

שבק חיים לכל חי בברלין

בפברואר 1930

יהי זכרו ברוך!


 

דברים אחדים    🔗

קובנה, עיר ואם בישראל בכלל ובליטא־זאמוט בפרט, מרכז התורה והשכלה, לא זכתה עדין משום מה למונוגרפיה שלה.

ובה בשעה שיתר ערי־ליטא1 הבכירות ממנה תולדותיהן כתובות זה מכבר (“עיר תהלה” לבריסק, “עיר גבורים” “ורחובות עיר” לגרודנה, “קריה נאמנה”, “עיר וילנה” וספרו של רש"נ ברשדסקי – לוילנה), הנה לבירת־ליטא הנוכחית לא נמצא עד הנה גואל.

ואם אמנם צעירה היא קהלת קובנה לימים לעומת חברותיה הנזכרות, כי על כן היא ערש הזרמים והתנועות השונים שהכו ממנה שרשים לאו דוקא בליטא בלבד, אלא בכל תפוצות היהדות למדינותיהן.

והלא בעיר זו הרה והגה המספר העברי הראשון, בה יסד לו קן מיסד שיטת המוסר, בה חי ופעל ראש הרבנים בדורו, אבי השתדלנים, בה קננו תמיד הישיבות הגדולות, אותם צנורות התורה הכבירים, וממנה יצא הרעש של “מחזיקי הדת” וכו'.

בכן קובנה, ערש ההשכלה, מקור המוסר, שורש העסקנות הצבורית, קן התורה והיראה, זוהי אחת הפנות בגלות שדופק האומה הישראלית הכה ומכה בה תדיר בחזקה ובלי הפוגות.

משום זה חובה תולדתית היא עלינו לבלי הזניח את אותם הזכרונות הדלים שיש בידנו להציל משני שר השכחה ולסכם את אותו סכום השפע שקובנה השפיעה ביד רחבה על היהדות העולמית ומה שהכניסה לאוצרותיה2.

זאת שמתי אל לבי ונגשתי לאסף ולצבר מכל מה שקים עדין בכתב ובעל פה אודות קובנה היהודית, למען רשום וכתוב זאת בספר לזכרון.

ואינני מדמה חלילה, כי עלתה בידי להגיע למטרתי בשלמותה, כי על כן רק נסיון הוא זה. וגם זאת לדעת, כי תנאי־עבודה קשים נפלו בגורלי, ביחוד במובן צמצום החמר הארחיוני, שהיה ברשותי רק במדה מוגבלת מאד.

כי הנה רק לראשי־פרקים ולחמר וזכרונות לתולדות קובנה שמתי את לבי.

ואם גם הנחתי מקום לאחרים להתגדר בו, בכל זאת – רוצה הנני לקוות – אני את חובתי ההיסתורית מלאתי עד כמה שידי מגעת.

ד. מ. ל.

1930 – “בשנת ויטובט הגדול”


הערה!

כל אלה האישים שזכרם יבא דרך אגב בספר זה, אשר לא מילידי קובנה הם ואשר על בני ליטא־זאמוט יחשבו, תולדותיהם כתובות בפרטות בספרי הגדול “ליטא המצוינת”, אשר עדין נמצא אתי בכ"י.


הכרת טובה

ובזה הנני מביע את תודתי הלבבית לכל אלה האנשים, אשר הואילו בטובם להמציא לי חמר הן בעל פה והן בכתב, וביחוד לידידי הנעלה מר יעקב בהר"צ וואלק בעד הפרטים האחדים שמסר לי.


 

מבוא: I. ע"ד התישבות היהודים בזאמוט    🔗

1. מה טיבה של זאמוט?    🔗

א. גבולותיה

כפי שנוהגים לחשב, תחומה של זאמוט הוא הנהר נביז’ה3 השוטף דרך אדמת ליטא הנוכחית מצפון לדרום, החל ממחוז וילקומיר, ממעל לפוניבז', וכלה באשדותיו לתוך הנימן, בקרבת “החצר האדומה” ההיסטורית. באופן כזה מחלק הנביז’ה את אדמת ליטא לשנים: מעברו השמאלי תשתרע אדמת ליטא סתם ומימינו – אדמת זאמוט. בכן ארץ זאמוט כוללת את כל השטח מן הנביז’ה עד גבול לטביה, פלך קורלנד מלפנים, המשתרע לארך הנימאן מימינו על פני זרמו התחתון, ומשום זה השם בליטאית “Žemaitija” אשר הוראתו ארץ השפלה או הגליל התחתון, להבדילו מן אדמת הזרם העליון של הנימאן “Aukštečija” בליטאית, שהוראתה הגליל העליון.

וזאמוט מצד עצמה ג"כ מתחלקת לשתים: לזאמוט המערבית אשר תחומה המזרחי הוא הנהר דוביסא, המתחיל לשטף בין ההרים בסביבת בוביה במחוז שבלי ומשתפך אל הנימאן בקרבת סרדניק, ולזאמוט המזרחית הכוללת את השטח שבין הדוביסא ובין הנביז’ה.

אלה הם תחומיה הגיאוגרפיים – אטנוגרפיים4 של מדינה זו, אותה זאמוט, אשר ההיסתוריה המיוחדת שלה במשך של כמה וכמה דורות הטביעה את חותמה גם על אפים המיוחד של תושביה, הן הליטאים והן היהודים.


ב. אפים של בני זאמוט

תכונותיהם של תושבי זאמוט, שהן פרי אקלימה ותוצאות תנאיה הפיזיים־גיאוגרפיים, נכרות כמעט במדה שוה – וכאן על הצד השוה שבהן הכתוב מדבר – כמו אצל היהודים, ככה גם אצל הליטאים.

ואלה העיקריות שבהן:

1 עקשנות וקשיות־ערף

באו להזאמוטים הודות למלחמת קיומם הכבירה נגד הטבע ואקלימה הקשים ומסירותם הרבה לתרבותם האלילית – לאומית שעונתה בכור הברזל במלחמות ההגנה הרבות נגד שונאיהם ורודפיהם, נושאי הצלב הגרמניים, ואשר הגינו עליה בחרף נפש מאין כמוהו, ולהפך דוקא בשעה שחרב האבירים הונפה נגדם בחזק יד, התגברו הזמודים והתאזרו יותר חיל ובקשיות ערף שאין דוגמתה התנפלו עליהם עד החרימם.

זהו קו אופי המיוחד ליהודים בכלל (אשר מהותם הלאומית התגברה והתבלטה תמיד יותר ויותר, הודות לקשיות ערפם, דוקא בשעת חירום) וליהודי זאמוט בפרט, אשר עקשנותם נהיתה למשל ולשנינה5.

2 קונסרבטיזם

במדה זו מצטינים הרבה הז’מודים ששומרים שמירה מעולה אף על מנהג קל שבקלים שהתקימו אצלם מימים עברו. ואפילו הרבה ממנהגי אבותיהם האליליים עדין בידיהם, ומשום זה השתמרה תרבותם בעצם טהרתה עד יום הזה. וזאת באה להם הודות לשתי סבות ראשיות: א) כי תמיד היו עם לבדד ישכן, סגור ומסוגר בתוך תחומו הצר המוקף יערות עבותים ובצות ואגמים לאין מספר, ששמשו בעדם כתריס נגד השפעה מלבר.

ב) כי מעולם לא חדר לתוך גזעם יסוד עם זר כובש ומכניע, כי אף פעם לא כבשם ולא הכניעם עם אחר וגם להם בעצמם לא עלתה זאת בידם בנוגע לעמים אחרים, ממילא לא היה כאן מקום להתבוללות עמים וגזעים שונים ותערובת דמים, כמו שמצינו במדינות אחרות, כגון בדרומה של רוסיה.

והאם איננו רואים בכל זה הד מטבע עם היהודים בכלל וממדת המשמרים שיהודי ליטא בפרט מצטינים בה כ"כ הרבה?

3 סבלנות דתית

מצטינים בה כזאמוטים כיהודים, כי אלה ואלה טעמו את טעמם המר של רדיפות דתיות. אדישות, רצינות, צמצום המחשבה וחותם העצבות

4 אדישות, רצינות, צמצום המחשבה וחותם העצבות

באו להזאמוטים הודות לתנאי אקלימם הקשה, המצטין בריבוי הגשמים וענני עפרת, מפיצי עצבות ו“מרה שחורה”, וברוחות צפון הסוערות. מלבד זה בתור עם אכרים, עובדי אדמה, אשר חייהם תלויים תמיד מחקי הטבע, היו מעולם עמוסי דאגת יום מחר ואשר במלחמת קיומם הארכה הוכרחו כל הימים להתגבר על מכשולים ואבני נגף שונים שנתקלו בהם על כל מדרך כף רגלם או לפחות להסתגל אליהם.

אלה הם שרטוטים, אשר חותמם נכר בצורה בולטת וברורה גם אצל יהודי זאמוט, שהצטינו ומצטינים תמיד ברצינות, ברגש, אחריות, הגובלת עם עצבות וסגופיות6

5 שקידה ואהבת העבודה

בהם מצטינים גם היהודים, גם הזאמוטאיים.

6 הקטנוניות והקמצנות

שוב תכונות משותפות לשני אלה העמים השכנים, הודות לתנאי־קיום מצומצמים ומוגבלים.

זהו הצד השוה שבהם בתור בני ארץ אחת ושמים אחדים ובתור שכנים שחיו במשך של דורות רבים ביחוסי גומלין הדדיים ואשר הצטינו תמיד ומצטינים גם עתה ביחוסי אחוה וידידות.

כמובן כאן הכתוב מדבר רק אודות אותן התכונות הלוקליות, אשר הן פרי התנאים הגיאוגרפיים ־ פיזיים המקומיים, ואשר הן פחות או יותר נכרות כמו אצל עם־הרב ככה גם אצל עם ־ המעוט, אולם לא נדבר כאן על אותן התכונות היסודיות שהן תוצאות התרבות המיוחדת של הגזע או העם המיוחד, כי ישנן תכונות המיוחדות רק לעם אחד, וחסרות אצל העם השני.

הנה למשל כתוצאה מתכונת הקטנוניות והקמצנות התפתחה אצל הזאמוטים נטיה לריב ומדון ואהבת המשפטים והסכסוכים גם לרגלי דברים של מה בכך, תכונה החסרה לעם היהודים.

ככה מצטינים יהודי ־ זאמוט בכח ההמצאה עילויית, וכשרון החריצות (אונטערנעמונגס – פייאיגקייט), אשר על זה מעיד האחוז הגבוה של בעלי הכשרון ובני העליה השכיח אצל יהודי־זאמוט במדה אשר איננו רואים כזאת במקום אחר.

ועוד תכונות רבות כאלה, אשר אין כאן המקום לפורטן.


2 מתי התישבו היהודים בזאמוט?    🔗

תולדות היהודים בפנה זו הן עדין בבחינת קרקע בתולה, שכמעט לא עבדה כל עקר, מלבד אי־איזה מאמרים בודדים שטפלו במקצע היסתורית חשובה זו.

סבת החזיון הזה לדעתי הוא העדר שרידים תרבותים־היסתוריים מהתקופה הראשונה להתישבותם כאן, כי במאות הראשונות לישוב היהודים בזאמוט לא הספיקו ליצור עדין אי־איזה מרכז חשוב, לא במובן הכלכלי, ולא במובן התרבותי־הרוחני7. הלא בתחלה היה מספר היהודים כאן פעוט וממילא חסרה להם בימים ההם הסגולה גם ליצר אי־איזה מרכז לתורה וחכמה.

ורק החל ממאה החמישית לאלף הששי – היינו לפני ג' מאות שנה בערך – מופיעה על במת ישראל שמשה של יהודי־זאמוט, וקול יעקב מכאן מתחיל לאט־לאט לעלות מעלה מעלה, עד כי ברבות הימים תופש לו קבוץ־יהודי זה את מקומו הראוי לו בשדה ההיסתוריה הישראלית, כאחד הקיבוצים הישראליים הכי־פוריים ושופעים יצירה תנובתית ממקורות הראשונים.

ומתי התישבו היהודים כאן?

קשה באמת לתת תשובה ברורה על שאלה זו, היינו להגביל בדיוק את זמן התחלת ישוב היהודים במדינתנו; ככה אי־אפשר לקבע באיזה ממקומותיה התישבו היהודים בראשונה.

אמנם זוהי עובדא, כי הישוב היהודי בזאמוט, היינו, בצפונית־מערבית של ליטא, מתחיל בזמן הרבה מאוחר מזה של הישוב היהודי בגלילותיה הדרומיים־מערביים, כמו וואהליניען ושכנותיה.

כפי שחושבים, התישבו היהודים בגלילים הנזכרים של ליטא הקדמונית (היינו טרם היותה לממלכה ובשעה שהליטאים עוד חיו בתור שבטים בודדים) כבר במאה השמינית לספה"נ8, בזמן, אשר גם לפולניה לא באה עדין דריסת רגלו של היהודי9

לגלילים האחרונים, היינו: וואהליניען ושכנותיה, באו היהודים מקרים־טברידה הידועה, שאל אדמת ויזנטיה נחשבה אז – וגם מחבל הקיובי10, אשר שמה באו היהודים דרך ארץ הכוזרים שעל גבולו.

וכאשר כעבור איזה זמן פרש מינדובג, אחד הנסיכים הראשונים של ליטא, את ממשלתו בחבל קיוב היינו: בראשית המאה הי“ג, כמאה שנה לפני הלכד את ארץ וואהליניען ונסיכות פאלאצק11, כבר מצא את הגלילות הללו מיושבים ע”י יהודים.

בכל אופן ידוע, כי אחרי אשר גורשו היהודים מאוקרינה – היינו, ממדינת או הכהנת של הכוזרים – הגיעו עד גדות הנימאן העליון במחציתה של המאה הי"ב בערך, זהו בימי כבושיהם של שבטי הליטאים שם, כמאה שנה בערך טרם נוסדה הממלכה הליטאית (במחצית המאה הי"ג).

ככה התנועעו היהודים לאט לאט מקצות הדרום לעבר הצפון, לפלכי גרודנה, מינסק (בריסק, פינסק והוראדנא), וילנא.

שונה הוא המצב בנוגע לישוב היהודים במדינת זאמוט. כאן התישבו היהודים בכל אופן לא קודם המאה הי"ד12 = (1400).


א הסבות שעכבו את הישבות היהודים בזאמוט.

כאמור מתחיל הישוב היהודי בזאמוט רק במאה הי"ד, באיחור של כמה דורות לעומת ישוב היהודים בליטא העליונה.

מה הן הסבות לחזיון זה? – אין כל ספק, כי יד גורמים היסתוריים – מדיניים וכלכליים – היתה באמצע.

מנקודת השקפה היסתורית־פוליטית לא היה כאן מקום להתישבות היהודים בדורות הקדומים, יען כי זאמוט עם יעריה העבותים ואגמיה לאין מספר גובלת מצפונית־מזרחית את ארץ רוסיא מלפנים, נסיכות פאלאצק ונובגורוד, מקומות אשר ליהודים לא היתה שמה דריסת הרגל מקדמת דנא, – ומצד דרומית־מערבית היא גובלת את אדמת פרוסיה, אשר בה התחזקו הטעווטאנים ואשר גם שם לא דרכה רגלו של היהודי. כי נסיך פולניה אחד, ושמו מאזאוועצקי, אשר סבל הרבה מתגרותיו של השבט הליטאי, הפרוסים, קרא לעזרה עוד במחצית הראשונה של המאה הי"ג (1230) את האורדן הטבטוני הגרמני. זה האחרון נחל זמן מועט לפני זה מפלה רבה בפלשתינה וגם גורש משם. משום זה נענה תיכף לקול קריאותו של הנסיך מאזאוועצקי ויעלה על פרוסיה. כאן עלתה להאבירים הגרמנים לחשף את זרוע עוזם, ובזמן קצר כבשו את השבט הליטאי, את הפרוסים, ויהומום ויאבדום ויבוללום עד אשר רק שמם בלבד נשאר לזכר בחבל הזה13

מובן מאליו כי ליהודים לא נמצא מקום בין אלה הקנאים הקתולים, שואפי־קרבות, ואמנם כן, כאשר נסו היהודים בעוד מאה שנה אחרי זה – בראשית המאה הי"ד – לחדר לתוך ארץ פרוסיא, בא האדיקט משנת 1309 ויסגר את הדרך בעדם. האורדן הגרמני, אשר החל בימים ההם לשלח במסחר ידו, הביט על היהודים כעל בעלי־התחרות מסוכנה בעדם, ומשום זה לא נתן להם עוד מבתחלה להתאזרח בתוך גבולו.

ובצפונית־מערבית לזאמוט, בליפלנדיה הנוכחית, על גדות הים הבלטי, תקע אהלו עוד קודם לכן (בשנת 1185) אורדן גרמני אחר, האבירים הליבונים, הידועים בשם “נושאי החרבות”, שבאו לכאן תחת הנהלת הנזיר מינגורד, ואחרי מותו מלא את מקומו בשנת 1200 הביסקופ אלברכט בוקסהבדן.

מובן, כי גם בממלכת של אלה המסיונרים הנלהבים לא נמצא אף יהודי אחד. בכן נשארת להגירת היהודים לזאמוט רק אותה הדרך הסלולה והכבושה מלפנים והיא מקצות הדרום לעבר צפונית־מערבית היינו מערבות קרים ואוקרינה לאדמת וואהליניען “רוסיה הלבנה” – רייִסין – וגלילות ליטא הנזכרים עד זאמוט, ומשם התנועעו עוד הלאה, החל מהמאה הט"ו, עד לקורלנד.14

בימים הראשונים היה ישוב היהודים בגלילות האחרונים דל ופעוט, זעִיר שם, זעיר שם. עפ“י ברשדסקי בספרו “היהודים בליטא” עלה מספר האוכלוסים היהודים הכללי בליטא במאה הט”ז (וזאת לדעת, כי אז כללה ליטא בתוך גבולותיה גם את כל הגלילות הרוסיים, אשר גרו שם יהודים, וזוהי ארץ “רוסיא הלבנה”) רק מעשרת עד שנים עשר אלף נפש.

נקל לשער עד כמה פעוט היה חלקו של הישוב היהודי בזאמוט במאה זו.

מספר יהודים קטן כזה בליטא בכלל בודאי לא יוכל היה להצטיר לו הגיעו לכאן שני גלי־האימיגרציה הגדולים מאירופה המערבית – והן ההגירות בימי מסעי הצלב במאה הי"ב והמגפה השחורה במאה (1349) – אשר הגיעו רק לנקודות המרכזית בפולין בלבד.

ואמנם במשך של כמה וכמה דורות מיום שהנסיך הגדול ויטובט נתן את אגרות־הזכויות ליהודי טראק, בריסק וגרודנה לא נכרת שום התפתחות ועליה בחיי הערים בליטא.

גם ערים עתיקות כוילנה וטרוקי ג“כ לא יכלו להחשב אז – עפ”י ברשדסקי – בתור ערים במובנה של מערב אירופה.

מובן, כי הודות לתנאים אי־מסוגלים כאלה לא יכלה ליטא עד המאה הט“ז למשך אליה במדה גדולה את יהודי־אירופה המערבית, אשר ברובם התעסקו אז במסחר. ורק החל ממאה הנ”ל נכרת הגירה פחות או יותר חשובה, אשר התגברה עוד יותר במאה הי“ז ע”י עלית יהודי מערב אירופה15 וביחוד מפולין.

ישנה עוד סבה לזה שגלי ההגירה היהודית לליטא פסקה בווילנא וטראק וכמעט לא חדרה הלאה לפנים זאמוט, ועל צד היותר טוב, היתה חדירתה לשם רק במדה זעומה למאד.

אלה הן המלחמות הרבות והרצופות, אשר נלחמו אודרני האבירים עם הזאמוטים, בשאפם לבלעם חיים, תחת מסוה המסיון להפצת הדת הנוצרית בין עובדי אלילים, ובעקר לשם כבוש ארצות ושוקים חדשים, התפרצו האבירים לתוך זאמוט משני עבריה: מצד צפון “נושאי החרבות” כאמור, זהו האורדן הליבוני, ומצד דרום – אורדן הטבטונים. לשם מטרה זו התאגדו שני האורדנים הללו ויהיו לאגודה אחת בשנת 1237.

שדה המלחמה היתה זאמוט כולה, יען כי חבל הארץ הזה שהפסיק בין שני האורדנים הללו – האחד מליפלנדיה והשני מפרוסיא – היה כמחיצה וכקיר מפסיק ביניהם. ביחוד סבלו הזאמוטאים מהטבטונים, אשר לא חדלו מהתנפל עליהם בתקופה של יותר מ־200 שנה, החל משנת 1200 ע“י הביסקופ בוקסהבדן הנזכר, וכלה עם מפלתם הגמורה בגרינבלד (ב־25 לח' יולי 1420 16) – ע”י הכחות המאוחדים של ליטא, פולניה ורוסיא, תחת הנהגת, וויטובט ויאגלה. אשר אז התנערה זאמוט מעול האבירים הזרים האכזרים ועברה עפ"י חוזה השלום בטארון (1411) לרשות עצמה.

במשך תקופה ארכה זו היתה זאמוט לשדה־מלחמת דמים בלי הפוגות. היו ימים – אחרי מפלתם בשנת 1345 ע"י קיסטוט ואולגרד – אשר הגרמנים עזבו את שטת המלחמה הצבאית והחלו להסתפק בהתנפלויות פארטיזאניות, ובמשך זמן קצר בערך (1345–1377) מונים כשבעים תגרות גדולות מצד פרוסיא ושלשים מצד ליבוניה, ולפעמים התנפלו גם במשך שנה אחת פעמים אחדות עד שמנה במספר, וכמעט בכל אביב־ואביב חדשו באופן סיסתמתי את התנפלויותיהם.

הרג, אבדון ובזה במלוא מובן המלים היו מנת חלקם של הזאמוטאים בתקופת הדמים הלזו. פעם נצחו האבירים, ופעם יד הזאמוטאים על נסיכיהם הגדולים: מינדובג, געדימין, קיסטוט וויטובט בראשם היתה על העליונה.

מובן מאליו, כי בתנאי חירום כאלה לא היתה כל מטרה לנודד הנצחי להתישב על הרי־געש אלה בצפונית־מערבית של ליטא.

מלבד סבה היסתורית־פוליטית זו היה עוד גורם היסתורי־כלכלי לעכובו של ישוב היהודים בזאמוט.

היהודים בתור המעמד הבינוני, המתוך והסוחר מצא לו בימי הבינים כר נרחב לעבודה – אם אפשר להשתמש במבטא זה – באותן הארצות, אשר המשטר הפיאודלי התקים בה בצורה בולטת; בין האַבירים, הכהנים והמושלים – המעמד העליון – מצד אחד ובין העבדים והמון עם הארץ – המעמד הנמוך – מצד שני, היה לו מקום ליהודי – המעמד הבינוני – להזון מהם ולהתפרנס על ידם, בתוך מתוך, או לשלח במסחר ובמלאכה ידיו במרכזי מסחר ותעשיה גדולים וחשובים.

לא כן היה המצב בזאמוט שבימים ההם, אשר המעמד העליון חסר שם כמעט לגמרי, ואם התקים בצורת אי אלו נסיכים קטנים דלים ובודדים, הלא גם צרכיהם היו פעוטים וקלי הערך אולם רוב העם נמצא אז עוד במצב פרימיטיבי עד למאוד וחי רק על קשתו ומחרשתו, וממילא גם מצב המסחר נמצא בימים ההם על הדיוטא התחתונה.

שינוי לטובה בעד ישוב היהודים בזאמוט מתחיל מימי ויטובט הגדול והתפשטות הנוצריות ולרגלה גם התיסדות הערים והעירות הראשונות, אשר הטיבו מעט את המצב הכלכלי ויצרו תנאי־צרך חדשים ומרובי הגונים. וביחוד בא שינוי כביר בנידון זה אחרי האוניה הלובלנית בשנת 1569, אשר הביאה אתה את הפרחת הפיאודליזם ותגברת כת בעלי־האחוזות והכמרים גם בזאמוט.


ב. ראשית ישוב היהודים בזאמוט

הנה כאמור מתחיל הישוב היהודי בזאמוט בסוף המאה הי"ד, אולם בוילנא הסמוכה נמצאו כבר יהודים עוד קודם לכן, ועוד בשנת 1326 היה שם להם בית מקח וממכר מיוחד בשבילם.

כפי שמובא בהיסתוריה הזמין הנסיך הגדול גדימין, [זה אחד ממיסדי מדינת ליטא ובוניה הכי חשובים (1316–1341) אשר למרות היותו עוד עובד־אלילים, הצטין בסבלנות דתית מרובה17], עוד בתחלת בנינו את וילנא אומנים ובעלי מלאכה שונים.

הוא הכריז והודיע בכל הערים הקרובות והרחוקות לבא להתישב בעירו החדשה שבנה. ויחלק להם שדות וגנים וישחרר אותם ממסים וארנוניות במשך של 10 שנה. גם פטר ממסים שונים את האכרים והסוחרים ויתן להם חפש־המסחר.

אז נענו לקול קריאתו הרבה רוסים ואשכנזים, והעיר וילנא עלתה כפורחת, ויש יסוד לחשב, כי אז הופיעו לשם גם היהודים18

וככה היא גם דעת הפר' יאנולייטיס: בספרו הליטאי “היהודים בליטא” (1923) הוא אומר, כי בין האומנים והסוחרים שבאו מאירופה עפ“י הזמנת געדימין נמצאו גם יהודים. בין יתר הענינים התעסקו שמה גם במסחר העבדים, כי היו מוליכים מליטא את שבויי המלחמה למכרם בתור עבדים. בשנים המאוחרות גדל מספר היהודים בליטא ע”י הפליטים מאונגריה ומגרמניה מסבת הרדיפות שרדפום שם.


ג. ויטובט הגדול והפריוילגיה שלו

עליה נכרת בישוב היהודים בזאמוט מופיעה בימי הנסיך הגדול ויטובט (1392–1430). במלחמותיו הרבות את התתרים לקח מהם הרבה בשביה19 ויושיבם בוילנא במגרש לוקישאק וברחוב התתרים, ובקובנה ברחוב התתרים מלפנים וכעת רחוב קאנט.

הוא היה הראשון שהביא בשנת 1396 מקרים20 לליטא את הסוחרים הקראים ויושיבם בטרוקי, זוהי בירת ליטא השניה אחרי נובגורדוק, וגם בקובנה, לפי דברי ההיסתוריונים הפולנים. ויש לשער, כי ביחד את הקראים באו גם יהודים סתם, או כמו שקוראים אותם “רבניים” בכדי להבדילם מן הראשונים.

ויטובט היה לא רק איש קרבות מצוין שהצטין במלחמותיו את בן־דודו יאגאילה וביחוד את אורדן הטבטונים, אלא הצטין גם בתור בעל־חוש פוליטי מפותח וידע פרק גם בהלכות הכלכלה המדינית, כיאות למושל חכם ונבון. משלשת העמים, אשר שאפו בימיו לכבש את מצבו של המעמד הבינוני בערי־ליטא, והם הגרמנים, הפולנים והיהודים, בחר דוקא באלה האחרונים, יען כי בשעה שאת שני העמים הראשונים נהל מלחמות בלי הפוגה, מלחמות בעד הקיום הלאומי, היו היהודים דוקא אותו העם, אשר היה בידו להביא לו וגם לממלכתו תועלת חמרית מרובה וממילא גם פוליטית, בתור עם מסחרי מפותח ולאום שוקט ובוטח כל הימים.

בימיו החלה ליטא להתפתח בבחינה כלכלית; בכן באה אז השעה למלא את החלל שנתגלה בין שני המעמדות הפיאודליים, הנסיכים האצילים מצד אחד, והאכרים עבדיהם מצד שני.

לפי דברי הסופרים הליטאים, היה הוא הראשון בנסיכי ליטא, אשר נתן את אגרת החרות ליהודים גרי מדינתו, בטראק (בשנת 1388) גם ליהודי בריסק נתן ב 2 ליולי 1388 רשיון לכונן עדתם ולבנות להם בית־תפלה ולקנות מקום לבית־קברתם21 וליהודי לוצק (בוואהליניען) נתן בשנת 1408 חרתיה חדורת רוח הישר והצדק ובנידון זה שמשה לו למופת הפריויליגיה, אשר נתן ליהודי פולין בולסלב IV הישר (בשנות 1203–1207) ואשר אושרה אחרי כן ע"י קאזימיר הגדול מלך פולין.

גם ליהודי־ליטא הגדולה, בגליליה הדרומיים־מזרחיים כמו בגרודנה וביעלסק וכדומה היו מכבר זכויות ואפשרויות התפתחות שונות.

עוד מלפנים ומשנים קדמוניות גרו היהודים בדרומה של ליטא הגדולה בקהלות קטנות, ומאות בשנים ישבו שמה בימי האליליות של הליטאים, בעוד שחסרה לה אפילו תרבות שבכתב. הלא הליטאים היו מהאחרונים שבעמי אירופה להתנצרות, וקבלו את הדת הנוצרית בשנת 1386 הרבה שנים אחרי שקבלוה גם הסלבים. ממילא לא ידעו היהודים בליטא זמן יותר רב מרדיפות הקתולים, מביתר ארצות אירופה. הליטאים היו אמנם עובדי־אלילים, אולם עכו"ם ישרים וטובים. ההיסתוריונים מימי הבינים תארום בתור אנשים בעלי אופי סבלנותי ודמוקרטי – גם בנוגע לעניני דת ואמונה. אפילו כהניהם לא יצרו אצלם שום מעמד או כתה מיוחדת22.

כבר הזכרנו לעיל את סבלנותו של הנסיך הגדול גדימין. כזאת אנו רואים גם אצל בנו יורשו הנסיך הגדול קיסטוט, אשר בימיו נתפלג שלטון ליטא לשנים: את החבל המזרחי – הליטאי – רוסי – לקח לו אחיו אולגרד, זה שהרחיב את גבולות ליטא עד הים השחור, ובגורלו של קיסטוט נפל החבל הליטאי הלאומי המערבי – זאמוט.

סבלנותו של זה האחרון היתה כ"כ גדולה, עד כי גם אל צורריו הכי קשים התיחס ברחמנות23.

ובנו יורש עצרו, ויטובט, ירש מאביו גם תכונה זו, כי גם הוא הצטין בסבלנות דתית, כמו ביחס אל היהודים כן ביחס אל הרוסים וליתר העמים.

אולי אפשר לבאר הופעת תכונה זו ע"י סבת היותם בעצמם תמיד נרדפים על דתם מצד מפיצי הנוצריות. הודות לרדיפות שהם סבלו, התפתח אצלם הרגש של סבלנות ויראת הכבוד לבני דת ואמונה אחרת, חזיון הנראה עוד יותר בולט אצלנו היהודים.

הנה כי כן עוד בליטא הקדומה חיו היהודים חיי אזרחים חפשיים; וכאשר ממשלת ליטא התגברה ועלתה למדרגה של ממלכה אבירה (בימי גדימין, אולגרד וויטובט) אשרו להם את הזכויות הקודמות לא מחמת ממונם24, אלא ביחוד מפני זה שהיו שמה לתושבים עוד מקדמת דנא. עוד הרבה ימים לפני ויטובט היה רגיל בפי הליטאים הפתגם: “ההורג את היהודי, כהורג אציל” שמצא אחרי כן את בטויו החוקי בפריוילגיה של ויטובט.

בכל אופן זוהי עובדא כי בליטא הקדומה (היינו טרם התחברה עם פולין) לא נחשבו היהודים מעולם בתור עבדי המלך או “עבדי החצר” (קאמער־קנעכט) כמו שנהג ביתר ארצות אירופה ופולין בתוכם אותו ויטובט הגדול השתדל (בערך 1423) גם – עפ"י דוגמת מלכי פולין ונסיכי־ליטא אחרים – אצל האורדן הגרמני להרשות ליהודים לבא לסחר בדאנציג.

בכן, אם גם לפני ויטובט, עוד במאה הי"ד נמצאו יהודים בוילנה, טרוקי וקובנה, בכל זאת אפשר לכנותו בצדק בתור הפטריאונט הראשון של הישוב היהודי בזאמוט. וכאשר חגגו השתא את יום הזכרון של חמש־מאות שנה למותו, חגגנו ביחד עם זה את יובל החמש־מאות שנה ליסודו של ישובנו בזאמוט, אשר חל כמעט באותה עונה.

ויטובט הגדול, הוא הראשון אשר נתן צורה קבועה למצבם של היהודים במדינתו, הן המשפטי והן החברתי, וע"י הזכיות שחלק להם נשתוו בהרבה פרטים לאורחים הקתולים, וגם למעמד האצילים.


ד. ר' משה הגולה (1448–1529)

יש לפעמים שנשתומם כשיופיע לעינינו לפתע בארצות הצפון פרח בעל שלל צבעים ורב הגונים, אשר מקומו בדרום יותר לו יאתה, ומשתאים אנו שואלים לנפשנו: מאין בא לנו אורח חביב כזה? – ואולם הלא זה מעשה הרוח ודרכו, אשר לפעמים ישא על כנפיו אבקת הזרע ויטלטלנה למרחקים מקום יעזבנה לנפשה. והזרע בנפלו על אדמת דשן וברכה, יתערה בה כאזרח רענן עד אשר יציץ ציץ וישא פרחים למכביר.

כמחזה בעולם החמרי, ככה גם בעולם הרוחני. ומופת חי כזה אנו רואים באישיותו של ר' משה הגולה, אשר לכאורה נתמה ונשאל: איך בא הנה עוד בימים קדומים כאלה אדם גדול כזה בזאמוט השוממה מאין יושב יהודי והחרבה מבני אדם. איש אשר באופן יצירותיו הרוחניות הוא יותר קרוב לטפוס של משוררי חצי־האי הפירינאי וחכמי ספרד, מלטפוס הלמדן המפולפל־הסכולסתי שבארצות בוהמיה ופולניה. בבחינה זו שמש ר' משה זה בתור גשר רוחני בין ספרד שבדרום ובין זאמוט שבצפון.

בכל אופן בצדק נוכל לחשבו בתור הפרוטוטיפ של הגניוס היהודי־הזאמוטי הן במובן עבודתו הספרותית והן במובן מעשיו ומדותיו. תולדות האדם הגדול הזה – אותו הזמיר הראשון לגדולי ליטא בכלל וזאמוט בפרט – הנה מלבבות למאד וגם מומנטים דרמתיים לא יחסרו בהן, עד כי כדאי להקציע בעדן מדור מיוחד25.

הרב ר' משה הגולה, בן ר' יעקב, בן ר' משה, או כמו שרגילים לכנהו ר' משה מקיוב השני (להבדילו מן ר' משה מקיוב הראשון, שחי במאה הי"ב והיה תלמיד רבנו תם), נולד בעירה שאדובה26 בזאמוט, ביום ג' ט“ו כסלו, שנת ר”ט (1443)27 וכנוהו בכנוי “הגולה” ע"ש גלותו ונדודיו הרבים ממקום למקום. הרכבי אומר עליו, כי הוא הוא המחבר הראשון בליטא מן הידועים לנו, אבל למעשה היה הראשון לא רק לגדולי ליטא לחוד, אלא גם לפולין28. ועם זה הוא היחידי בזאמוט בתור תורני גדול כמעט בתקופה של מאתים שנה, היינו עד המאה הה' בערך.

מאין בא אביו לזאמוט בעת קדומה זו אשר עקבות התישבות היהודים כאן כ“כ מטושטשות, אי ידוע לנו. המאשכנז בא, ואשר אולי משום זה כנו את בנו בשם “האשכנזי”?29 או אולי בא לזאמוט מקרים ביחד את הקראים והיהודים שהביא ויטובט לליטא ואשר התישבו בערים הסמוכות לשאדובה30 ואולי ע”י מוצאו מקרים, מרכז הקראים, נוכל לבאר את סבת שאיפתו של בנו ר' משה אל הקראים ותורותיהם31.

מה היה מעשהו של אביו בעירה נדחת זו אשר ישוב היהודים בתוכה היה בלי שום ספק פעוט וזעיר למאד – ג"כ כחדה סתומה לנו. בנו בהקדמתו לספרו “אוצר נחמד” מכנהו “הנשא והנעלה”; אולי נשא איזה משרה אצל הממלכה הליטאית, בתור חוכר מסים, אשר בימים ההם חכירה זו היתה כידוע מצויה לרוב בידי היהודים ונחשבה לאחד העסקים המכובדים והטובים, כי אז היתה הממשלה מוסרת ליהודים גבית המסים לאו דוקא מהיהודים בלבד, אלא מכל התושבים, כיהודים כנוצרים, כי בסביבות שאדובה על שפת דויגיווענא השתרעו עוד מכבר כפרים אחדים גדולים ומרובי האוכלסין.

יש לשער, כי אביו היה מן האמידים, עד כי יכל לתת לבנו חנוך תורני הגון לפי תנאי הימים ההם, וגם ספרים כנראה לא חסרו לו בבית הוריו. בעיר מולדתו זו בלה ר' משה את מבחר שנות נעוריו בשקידה בתורה וחכמה. מי היו רבותיו? האם מפי אביו או מפי מורים אחרים שמע לקח? – זאת אחת היא לנו. העובדא, כי ר' משה התמכר ללמודים עוד משחר טל ילדותו וביחוד הגה אז בפירוש הראב"ע על התורה ובמפרשיו32. ולמרות מה שהיה כבר חלש וחסר אונים לא חדל מעסק בתורה, שהיתה משאת נפשו.

ככה ישב ר' משה בשאדובה על התורה והעבודה עד שנת הל"א לימי חייו; וכאשר צר לו המקום בעיר מולדתו זו ולא יכל להרוות יותר את צמאונו לתורה ודעת, מחמת כי חזון הישיבות עדין לא היה נפרץ בארץ לאו דוקא בזאמוט בלבד, אלא בכל ליטא ופולין בכלל, אז גמר אמר לעשות צעד קשה ומלא אחריות ויצא בדרך ארכה ומסוכנה לפי מצב הדרכים בימים ההם וילך ללמד תורה בקושטא33 בשנת (1480) למרות מה שמצב בריאותו היה רופף ונאלץ לחיות חיי עוני ומחסור. כנראה הלך בעקבות אלה הקראים מטראקי, אשר בהריחם ריח התורה בליטא, הלכו לקושטא ללמד אצל בישיאצו.

שמה למד חכמת התכונה אצל הקראי המלומד הידוע, אליהו בישיצי, (מחבר “אדרת אליהו”, פירוש על המצוות ומכיל גם עניני תכונה וסדר העבור, קונשטנינא 1531), ומשם הלך לאדריאנופול. שמה נשא לאשה בת מורו אברהם הצרפתי34 ואח“כ שב לליטא ויתישב בקיוב ובימים ההם, היינו במאה הט”ו, היתה קיוב לעיר ואם בישראל35 עם ישיבות לתורה וחכמה עד שהיה לפתגם, “כי מקיוב תצא תורה ודבר ד' מסטאראדוב”36 ויבחר ר' משה לשבת בה ויש יסוד לשער, כי גם נתקבל כאן לרב37 ופה כתב את השגותיו על ס' “גן עדן” להקראי אהרן האחרון מניקומידיה. כאשר נפלה קיוב בשנת 1482־83 בידי הטטרים, היה גם ביתו של ר' משה לבז, כי שדדו את כל רכושו וספריו וגם את בניו לקחו הטטרים בשבי וימכרום לעבדים בעיר כיפא, זוהי פיאודוסיא בקרים, (עי' “חדשים גם ישנים” להרכבי ח"ב 14). אולם ר' משה ניצל מידם ויצא בגולה וילך מעיר לעיר לקבץ נדבות לפדיון בניו השבויים. בדרכו עבר גם את מרכזי הקראים, לוצק וטראק. ויתוכח את חכמיהם, וחוה לפניהם את דעתו נגד הס' “גן עדן” הנ“ל. אז פנו הקראים לבשיאצי ולאפונדופולו להשיב מצדם על השגותיו, ובישיאצי נענה לבקשתם וישלח לקראי לוצק את תשובותיו על השגות ר' משה (בשנת 1482–83). אחרי נדודים רבים שב ר' משה לעיר מולדתו שאדובה ויתישב בה. בשנת 1495 החל כאן לכתב את ספרו “שושן סודות”, אשר בו הלך בדרך הקבלה של הרמב”ן, אבל קפץ עליו רוגזו של גרוש היהודים מליטא ע“י אלכסנדר יאגעלאן (1495)38 וילך בגולה עם יתר אחיו, אשר ברובם נמלטו לפולין. בשנת (1506) כג' שנים אחרי הגרוש בהיותו כבר בן נ”ו שנה, הלך משאדובה ללידא, אבל הפעם לא נמלט מפח, כי הטטרים שבאו להלחם בליטא תחת פקודת החאן אחמאט, שבוהו ויובילוהו לעיר ממלכתם סולכת הנקראת גם “קרים הישנה”. אולם יהודי־קרים, המכונים קרימטשאקיים ביחד עם הקראים, פדוהו שם מידי שוביו. מסולכאת הלך ר' משה לכפא, מקום נמכרו עוד בשנת 1483 בניו, ספריו וכתבי ידו. וקהלת כפא קבלתהו בכבוד גדול. אז נתקבל ר' משה לרב בעדתם בכפא. לדאבונו מצא שמה אי־סדרים הרבה במנהג התפלות, כי סדור תפלתם של הקרימצאקים היה לכתחלה עפ“י נוסח הגאונים, היינו הבבלי, וברבות הימים החלו להתפלל בנוסח רומאניה; באופן כזה יצא להם נוסח משונה מכל הנוסחאות, כי היה מעורב מנוסח ספרד – הרומאני – וסדור רב עמרם גאון (ע“ז מעידה רשימה בדף הראשון של הסדור בכ”י שנמצא אצלם). וכאשר באו לשם הרבה פליטים ממגורשי קיוב ויתר ערי ליטא, החלה ההתפרדות, כי אלה הקרימצאקים רצו להתפלל בנוסח הקדמון אשר להם, ואלה הבאים מקיוב וליטא חפצו בהנוסח האשכנזי, אשר הביאו אתם מארצות גלותם. ובפרט כי בין הגולים היו, מלבד ר' משה הנ”ל, גם גאונים ותלמידי חכמים אחרים, כמו הרב ר' אשר הכהן ור' קלמן אשכנזי, בכך נתהוו אז בכפא שלש כתות, אשר התפללו בנוסחאות שונות: אלה הקדמונים – בנוסח הבבלי, אלה – בנוסח רומאניה, ואלה – בנוסח אשכנזי. המחלקת הגיעה למדרגה כזו עד אשר רצו לבנות להם בתי־תפלה מיוחדים. אז קם ר' משה ויאסף אספה רבה לבהכ“נ בכפא ויעוררם לשלום ולא נח ולא שקט, עד כי עלתה בידו להכריחם בכח השפעתו הגדולה להיות לאגודה אחת ויתקן להם י”ח תקנות שקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם בחרמות ונדויים. בין יתר התקנות התקין, כי בדיני איסור והיתר והלכות קידושין וגיטין יתנהגו עפ“י מנהג האשכנזים, אלא בנוגע לתפלה יתפללו כפי מנהג בני רומאניה במחזור “החזניא”, אשר בידם עפ”י הסדור אשר תקן בעדם ונודע בשם “מחזור מנהג כפה” וכן בשאר דברים וענינים כפי מנהגם הקדום. וכאשר נתגלה מעשה הדפוס בעולם, ערכו גם הם בית־דפוס אצלם, אולם עפ“י רב הדפיסו בו רק את סדר התפלה הנ”ל.

כעת בא “הגולה” שלנו אל המנוחה ואל הנחלה וישב שוב על התורה והעבודה. ומה גדלה שמחתו, שמחת איש־הספר האמתי, במצאו כאן המון ספרים רבים כ“י אשר זה כמה ערגה נפשו אליהם בארץ מולדתו, ולא השיגם. אמנם חלק מספריו אשר חבר קדם צאתו בגולה, נאבד ממנו בימי נדודיו. אולם תחת זה היתה לו כאן האפשרות לשוב לחדש ולחבר. אז יכתב את ספרו הגדול “אוצר נחמד”, והוא באור לפירוש אבן עזרא על התורה, אשר החל לחברו בשנת “טהרני” (1514), בהיותו בן ס”ו, והשלימו בשנה שלאחריה. בכן אותם הרעיונות, אשר הרם והגם בימי נעוריו, בהיותו עדיין בשדובה, מצאו כאן את תקונם ובטוים הנכון. כי היה כידוע, מושפע הרבה מהראב"ע, ולאו דוקא בשטתו בחכמות הנגלה והנסתר, אשר צדו את נפשו הפיוטית, כי אם גם ברוח השירה, אשר פעמתהו ואמנם בהקדמתו לס' האחרון ישנו שיר (והוא מובא בס' “משא קרים”), אשר בתבניתו ידמה הרבה לשירי ימי הבינים.

ובתור דוגמא על עז לשונו ופשטות סגנונו נביא כאן אחד משיריו הנמצא בסדר תפלה ליהודי קרים, בכ“י, ומובא בס' “משא קרים” הנ”ל:

לרבנו משה הגולה39

אלהים חי ואל נורא / שמע קולי ביום אקרא / וחנני ביום צרה;

נפוגותי ונדכיתי, / ונהמתי בשאגתי, / עלי ערשי ומטתי

יעירוני מזימותי / לבקש על עונותי / וכל ימי ולילותי:

מחה פשעי בחסדך / והושיעה לעבדך / דמעי שים בנאדך

שמע קול תחנתי / בהתחנני בצרתי / עלי ארצי ונחלתי

הלא אתה בחרתנו / ולמה זה עזבתנו / ביד אויבים מסרתנו

הלא תשוב תחיינו / ומן קמים תרימנו / ועל סלע תקימנו

גמול אויבי ומעשיהם / מגינת לב תנה להם / ואל ישעו בשקריהם

ואגידה גדולתך / לכל; בא גבורתך / ראיתי אז בנקמתך

למען דם עבדיך / בטוחים על חסדיך / והם זרע ידידיך

השיבנו ונשובה / שמחנו ברוב טובה / עדי זקנה וגם שיבה:

ככתוב: “השיבנו ה' אליך וכו'”.


האם איננו מקשיבים מהמית מיתריו הד אותם הפגעים הנוראים, אשר עברו עליו בימי חלדו ואשר שתה ומצה את קבעת כוסם לרויה?

“משיר של פגעים” זה עולה ובוקעת אנחת הפיטן על צרותיו הוא ועל צרות הכלל, בכיו על גלות השכינה וחרפת עמו בלאומים גם געגועיו לארץ אבות.

אולם גם נטפי נחמה ותקוה לא יחסרו בשירו, ובחרדת קדש תבענה שפתותיו תפלה לעליון: “הלא תשוב תחיינו ומן קמים תרימנו ועל סלע תקימנו” ואז “אגידה גדולתך לכל” לא נגזם אם נאמר, כי ראוי הוא שירו זה הקטן, המצטין אגב במשקל רטמי מצוין, לתפש מקום הגון בין שירי־תפלה הקלסיים של פיטני ימי הבינים40.

ומצטין זה האיש משה גם בשלמות פנימית אמתית, ותמימותו וענותנותו משוות הוד לזיו פניו המזהירים. איזה תם וישר מבצבצים מבין שורותיו בהקדמתו לס' “אוצר נחמד”! וככה דבריו: "ואינה מדרך המוסר להתקשט אדם בפאה נכרית לאמר שהיא שלי, כן ליחס מאמר או ביאור לעצמו לאמר חדשתיו ולא קדמהו אדם בו, לכן אני מודה ומודיע, כי עשרה מפרשים (על הראב"ע) היו בידי תוכם אכלתי קלפתם זרקתי וכו'. האם אין בזה מופת לאמתות והתגלות לב תמימית?

ואלו הם ספריו אשר חבר:

א) “אוצר נחמד”; ב) השגות על “גן־עדן”; ג) פירוש על התורה, אשר כתב לפי הנראה בעונה אחת עם “האוצר נחמד”; ד) פירוש על קהלת (נשארו ממנו בכ"י על קלף רק שלשה דפים בפורמט ½ הגליון); ה) “יסוד העבור”; ו) ספר דקדוק41 (מזכירו רייפמאן ב“הכרמל” ח"ג עמ' 208) – כל אלה נזכרים ב“אוצר נחמד”; ז) “שושן סודות”, בו תרנ“ו סמנים כמנין שושן (כ"י גינזבורג ואוקספארד) ומסי' תס”ד מתחיל בו הפי' לס' יצירה; מאלה שני האחרונים אי ידוע מי היה מחברם עד שבא אבן רש“ף והוכיח, כי זהו ר' משה הגולה; ח) “אוצר ה'”, נזכר כמה פעמים ב”אוצר נחמד" ו“בשושן סודות”; ט) שני מכתבים שכתב להקראי יוסף בני (המזכיר ח"ב 97); י) ו“שערי צדק” הנזכר ביחד את “יסוד העבור” “ואוצר ה'” בספרו “שושן סודות”.

בימיו האחרונים השתוקק מאד ר' משה לעלות לירושלים, אבל לא נתקימה מחשבתו זו בידו, ומשה עלה למרום בכפא זקן ושבע ימים, בשנת 1529, בשנה הפ"א לימי חייו.

הוא היה מכובד למאד בין יהודי קרים ויקשיבו לעצתו כל ימיו. וגם אחרי מותו יכבדונו, כי קבלו את שיריו לתוך סדורי תפלותיהם לשוררם בקהל רב, וברגלים מזכירים את נשמתו בין יתר רבניהם וגדוליהם עד היום הזה.

אלה הם בקצרה תולדות היהודי הגדול הראשון בין אנשי השם בזאמוט אשר קים בעצמו המאמר: “האמת והשלום אהבו!”42


ה. זאמוט בפנקס מדינת ליטא

התפתחות הישוב

כשנעיין בעיון הראוי בדברי הפנקס – אותה המצבה החיה מדורות קדומים – נראה איך התפתח ישוב היהודים בזאמוט לאט לאט ובהדרגה ידועה.

כי הנה בועד המדינה הראשון (שפ"ג) ברשימת ההערכות של מס הגלגלת נזכרות אמנם “זאמוט”43; טראק,44 בירש“45, אבל יחד עם זה לא הוקבעה אצלן מדת המס שעליהן היה להכניס לתוך קופת ועד המדינה – בה בשעה שלהרבה קהלות וישובים אחרים המפורשים כאן, הוקצב גם גודל הסכומים. זה מראה לנו, כי באותו זמן עדין לא היה למנהיגי הקהלות הראשיות מושג ברור מגדלו של הישוב היהודי בזאמוט. ואמנם גם ברשימת ה”גבולין" ו“הסביבות” של ג' הקהלות הראשיות (בריסק, פינסק והוראדנא) שהובאה בפרטיכל של ועד זה לא נזכרה אף אחת מקהלות זאמוט. ככה גם בהערכת מס הפאוואראטני (מס הגירוש)46 שנעשתה בועד זה נזכרות אמנם “זאמויט… טראָק”… ונשאר מקום פנוי בעד מספר הסכום, על מנת למלאו אחרי כן כאשר יתברר הדבר47 וככה הוא גם בהערכת הועד משנת שצ"א.

והנה בהערכת הועד משנת ת“ד נאמר: “טראקא זאמויט לווילנא”. יוצא מזה, כי זאמוט נעשתה אז נכנעת לווילנא בענין המסים ולה היתה מוסרת את התשלומין, כי מה שנאמר קודם בהערכה זו “ק”ק ווילנא עם הסביבות ק' שאקלי” (ליטא)48, זהו כנראה כולל גם את זאמוט וטראקי. וכן כאשר קרה ענין פדיון בת יוסף מזאמוט נאמר ע“ז בתקנות הועד משנת ת”ז, כי נתנו49 קוויט לק' ווילנא על ק' זהו' (זהובים)50. בכן בכל הענינים הנוגעים לזאמוט הן בנוגע להכנסות והן בנוגע להוצאות בא ועד המדינה במו"מ לא ישר עם זאמוט, כי אם באמצעות וילנא.

ממילא אין מה לדבר ע“ד השתתפות זאמוט בועד המדינה ע”י איזה בא כח. ואם אמנם מוצאים אנו בין החתומים בתקנה שנעשתה בשנת ת“ח ביריד גראמניץ בלובלין גם את הרב ר' צבי הירש סג”ל הורויץ, מי שהיה אח“כ לאב”ד ג' גלילות זאמוט, הלא זה יוכל היות, כי מלא כאן את מקום אביו הרב יהושע משה אהרן, שהיה אב“ד הוראדנא ומאיזה סבה לא יכל הפעם להשתתף בועד, ויבא בנו תחתיו. הוא היה אמנם נקרא “אב”ד ור”מ דג' קהלות זאמוט“, אבל ראשי תבות ר”מ, הוראתן כנראה לא “ראש מדינה”, כפי שנהוג בפנקס, כי אם “ראש מתבתא”51

שנוי בנידון זה, היינו בקביעת סכומי המסים, נכר כבר אחרי ת“ח, אשר אז החל לעלות ישוב היהודים בזאמוט. ואמנם כן בהערכת הועד משנת ת”י, מוצאים אנו: “ק”ק ווילנא שמנה ושמונים שוק לי' כד“ג (כ"ד גרוש)52, עוד ז' שוק עבור אנשי זאמוט” בכן כאן הוקבע בפעם הראשונה סכום מיוחד בעד זאמוט53 וגם זה נכנס לקפת המדינה ע"י וילנא.

ואם גם בהערכת הועד משנת תי“ב שוב לא הופרש הסכום בעד זאמוט ווילנא, אולי זה יתבאר ע”י עלית המוני הפליטים מרדיפות ת“ח והערבוביה שבאה על ידם בקביעות מספר האכלוסין שמה. משום זה נמנעו מלקבע את הסכומים. אולם כעבר זמן קצר הוברר הדבר. ואמנם עליה זו של זאמוט בולטת עוד יותר בחשבון החובות מועד תי”ב54 כי בו נאמר, “ארץ זאמוט ויושבי עירות וכפרים השייכים להם שני אלפי' ושלש מאות ושמונים זהו' וחצי”. כאן יש לנו ענין עם ארץ אשר לה ישובים יהודיים בעירות ובכפרים ואשר הספיקה כבר לחוב לקפת המדינה 2380 זהובי פולין55.

לעומת זה, בהערכת הועד משנת תט“ו נאמר: “ארץ זאמוט ששה שאק לי' ח”ג” (ח' גרוש), אבל לא נזכרה וילנא כלל, אולי מסבת המאורעות בשנות תי“ד ותט”ו, שאז כידוע חרבה וילנא במלחמת מוסקבה.

הד ההגירה שבאה לרגל חדירת הצבא הרוסי לוילנא בשנת תט"ו אנו מוצאים בתקנת הפנקס (תקי"ו) מועד של השנה הזאת אשר בה נאמר: “אנשי מדינתינו ליטא המגורשים ממקומם מפני רעש מלחמות בכל קהלה וישוב שירצו להתיישב לפי שעה עד שתשקוט הארץ, אין ביד הקהלה והישוב ההוא למחות ולעכב כלל”.

עקבות ההגירה מוילנא לרגל מאורעות תט“ו אנו מוצאים גם בהערכה משנת תכ”ב שם נאמר: “ק”ק ווילנא דהיינו המתגוררים בארץ זאמוט ויושבי ק“ק ווילנא ויושבי עיר מעמל באשר המה מפוזרים לע”ע ב' שאק כו“ג”. סכום קטן כזה הוא בעד הפליטים שהמצאו להם מפלט בזאמוט, אולם בעד זאמוט עצמה נאמר בהערכה זו לחוד: ארץ זאמוט שני שוק כדגל (כ"ד גראש ליטא).

מסבת המהומות בוילנא החלה בריסק לפנות לזאמוט בדרך ישרה, בלי אמצעות וילנא: זה מוכח ממה שבחשבונות ועד תט“ו נכלל גם חוב זאמוט בין החובות שחיבת המדינה לאב”ד דק' בריסק.

וכן בחשבונות ועד תכ"ד נאמר בנוגע לחובות בריסק, כי נתפרע לאלופיה תשלומין שונים “ובתוכם מאה שוקלי' של גליל דזאמוט”; ממשמע שזאמוט היתה נכנעת לבריסק.

היחס ההדדי בין המטרפולין וסביבתה התבטא בזה, שהיו משולחי בריסק ובתוכם גם האב"ד שלה באים לפרקים לזאמוט לסדר שמה ענינים שונים בכלל ואת הגביות והחשבונות בפרט. ולהפך משולחי זאמוט היו באים לבריסק בדבר השתדלויות ולמצות את הדין וחשבון.

שלוחי זאמוט נזכרים גם בועד תנ"א:

“להאלופים המשולחי' ממדינו' זאמוט ניתן שנים עשר ספרים שערי אפרים בסך שנים ושבעים זהו‘, ומחוייבי’ לשלם סך הנ”ל“. כנראה נתנו להם הספרים הללו ע”מ לחלקם בין הקהלות. גם נזכרים המשולחים מגליל קידאן, אשר ראשי ק' הוראדנא תבעו אותם לדין בדבר הישובים שאחורי הנהר ניעמן, אשר אודותם יבא עוד להלן.

היוצא מכל אלה כי החל מועד ת“ל הולך ונעשה בולט הישוב בזאמוט, וצפיפותו והפרחתו נראות הן בעלית סכומי המסים (בהערכת מס הגלגלת בועד זה מופיעות מדינות זאמוט בסך ס' זהובים) והלואות הגדולות שזאמוט הלותה או נתנה מראש לועד מדינה בצורות שונות ע”ח הועד.

ואז מופיעות על במת הועד, מלבד קידן ובירז, גם ויזון בתור מרכזים גליליים. והתחלקות אדמניסיטרטיבית זו מראה לנו על התרבות הישובים והסתעפות רשת הנקודות שנמצאו תחת רשות ועד המדינה עד כי מן ההכרח היה לברא מרכזים לכל חבל וחבל במדינת זאמוט עצמה.


ו) עלית הישוב אחרי גזרת ת"ח

ישוב היהודים בזאמוט, אשר התחיל בסוף המאה הי“ד בערך, נשא עד ראשית המאה הט”ז חותם של מקריות ובדידות. גם חסר עד אז איזה סדור וארגון בצורת הסתדרות קהלתית כי רק יהודים בודדים היו פזורים פה ושם אם בתור חוכרי המכסים השונים ואם בתור פקידי הממשלה וחוכרי “מחיות” שונות; לכל היותר התקימו באי אלו נקודות ישובי יהודים פחות או יותר קטנים, אולם לא זכו עדין להיות קהלות בישראל.

לפי דברי פ. מרק (“תולדות ישראל ברוסיא”, הוצאת “מיר”) נגע גירוש יהודי ליטא ע“י הנסיך אלכסנדר, בסוף המאה הט”ו, רק בחמש קהלות בכל ארץ ליטא. ואם גם נניח, כי הוא מכון רק על הקהלות הגדולות בערך, בכל זאת עלינו להודות, כי אמנם מהקהלות הקטנות שבסביבותיהן, ומה גם בזאמוט, אין לנו כמעט כל זכר מהימים ההם.

יודעים אנו למשל, כי נמצאו במאה הט“ו יהודים בשאדובה וכדומה, אבל נעלמו מאתנו עקבות קיומן של הקהלות. יוצא מן הכלל היא רק פאלאנגן, אשר כפי שמוסרים, נוסד שמה בית הקברות בזמן קדום, בשנת רמ”ז (1487)56.

והנה אחרי הגירוש, החל משנת 1503, נכרת איזה תנועה הגירתית וצמיחת הנקודות הראשונות בזאמוט. כי כאשר החלו המגורשים לשוב למקומות מושבותיהם, הותרה הרצועה ויבאו אחריהם או נלוו אל המגורשים גם יהודי פולין. ביחוד אחרי שנת 1506, שאז היה נסיך ליטא, אלכסנדר, למלך פולין, ארץ אשר ישיבת היהודים בה לא הופרעה. ומכיון שבפולין היתה ישיבת היהודים ותנועתם מותרת, הוכרח להתיר את התנועה גם בחלק אחר שבגבול ממלכתו – בליטא.

היסוד להתישבות היהודים בזאמוט הונח כנראה ע“י היהודים החוכרים מבריסק, טראק ועוד, אשר החזיקו אצל הממשלה חכירת המסים בזאמוט החל מראשית המאה הט”ז (XVI).

ככה מוצאים אנו מזמן מאוחר קצת, כי זיגמונד אבגוסט מסר בשנת 1569 ליהודי בריסק, אברהם דלוגאטש, ר' יצחק באראדאקי, ר' דוד ור' ליפמאן, בני שמריהו, ור' יוסף בן שלום, עסק יציקת המטבעות עם חכירת מכס הגבולים מלבד ווילנא, מינסק ושאר ערים, גם בזאמוט.

יש יסוד לשער, כי לרגל התרחבות שדה עבודתם הוכרחו להחזיק במקומות שונים, וזאמוט בתוכם, פקידים יהודים משלהם בתור באי כחם וממלאי מקומם.

חכירת מסי המכס מהדונג, ממלח ועוד מסים נשארה בזאמוט במשך כל המאה הט"ז בידי יהודים למרות התלונות כנגד זאת מצד השליאכטה הזאמוטית בישיבות הסיימיקים הארציים שלה57

אגב, המתישבים הראשונים נחשבו גם אח"כ לתושבי אותם המקומות אשר משם יצאו ואשר נהנו שם מזכויות של תושבים אזרחים.

בין כך מספר יהודי זאמוט עלה כנראה גם מסבת גירוש היהודים מוילנא בשנת 1527 כי הנה עלתה לעירוניה במלחמתם נגד היהודים להשיג מהמלך זיגמונד I פריוילגיה, אשר על פיה נאסרה ליהודים הישיבה והמסחר בעירם. בתקף חרתיה זו גורשו היהודים מוילנא, ואז עלו כנראה גם לזאמוט השכנה.

גם גירוש היהודים מקליפעדא (מעמל), הסמוכה מצד מערב, גרם בלי שום ספק לרבוי אוכלוסי היהודים בזאמוט. בשנת 1567 יצאה שם פקודה לגרש את כל היהודים58, ומאין מוצא נאלצו בודאי מוצאי גולה אלה להאחז בעירות זאמוט השכנה.

הודות לקרבת פרוסיה החלו במהרה יהודי זאמוט להתעסק – מלבד עסקי חכירות המכסים – גם בענפי מסחר אחרים וביחוד בהובלת עצים, תבואות ועוד מיני סחורות בלתי מעבדות לארץ גרמניה השכנה ומשם היו מביאים כלי כסף וזהב, סחורות מנופקטורה, יין עוד.

באופן כזה כבר הספיקו להתהוות כאן עד המחצית המאה הט"ז אי אלו קהלות פעוטות, כמו קידאן, בירז (שתיהן אחוזת הנסיכים לבית ראדזויל59).

התרבות זכויותיהם של האפרתים, שבאה בתור תוצאה של האוניה הלובלינית (1569), השפיעה הרבה לטובה גם על התישבות היהודים בזאמוט. בעלי אחוזה הגדולים, למרות ההתנגדות מצד בעלי האחוזה הקטנים והעירונים, הנה מלבד מה שלקחו חלק באופן ישר בישוב היהודים וביסוד העירות, עוד נתנו אפשרות לקהלות החדשות להתארגן ולהבנות (נתינת רשויות לבנין בתי כנסיות והקצעת קרקעות לבתי הקברות), גם הבטיחו להם אחריות גמורה לשמירת זכויותיהם של היהודים ופריוילגיותיהם שנתנו להם.

הנה כי כן נוצרו הנקודות הקטנות הראשונות, אשר תקופת התחזקותן והתגבשותן עד למדרגה של קהלות נמשכה כמאה שנה בערך, היינו עד ראשית המאה הי"ז, שאז הספיקו כבר להכנס לתוך רשת של הקהלות הנכנסות לועד המדינה.

במשך של המחצית הראשונה מהמאה ה XVII נוצרה הודות לתנאים כאלה שורה של קהלות חדשות (ויזון, גארזד, וראסיין60) הקהלות הכי חשובות בזאמוט בימים ההם היו קידאן וראסיין, אשר כבר בימים קדומים ישבו אצלם רבנים מפורסמים.

התקופה של התהוות והתגבשות הקהלות השאירה לנו ידיעות במדה זעומה למאד, ועד גזירת ת"ח החמר ע“ד מצב הקהלות הנה לקוי לגמרי. שנוי כביר בנידון זה בא אחרי הטבח של מחנות חמלניצקי באוקראינה ופולין, אשר כידוע לא נגעו בזאמוט לרעה, וגם וילנא והוראדנא לא סבלו ממרד הקוזקים. זה גרם לעלית הישוב היהודי כאן והתפשטותו. מחנות פליטים שעלתה בידם להנצל מחמת חרב הצורר ברחו לכל עבר ורוח61: מי לארצות המערב, ומי לגלילות ליטא וזאמוט, ובוילנא כ”כ נתרבו אוכלוסי היהודים ע"י מחנות הפליטים מאוקראינה, וואהלין ורייסין עד כי מוצאים אנו, כי כאשר עלה על כסא המלוכה בפולין יאהאן סאבעסקי (1676), והיהודים שלחו את ציריהם לקראקא לברכו. אז שלחו אזרחי וילנא הנוצרים גם את ציריהם הם וערכו בפיהם את טענותיהם לאמר: היהודים נאחזו בעיר שלא כדין בתוך השוק ובונים להם בתים בעיר ובמגרשיה, ובכל יום ויום מספרם הולך הלוך וגדול, כי באים הם מאוקראינה, וואהלין ועוד62.

ובריסק, המרכז הפוליטי והרוחני של היהדות בליטא בימים ההם, המטרופולין, אשר קודם לכן שלחה את פארותיה לפינסק, נאוואהאראדאק ועוד, הורדה ג“כ מכסאה ע”י מאורעות ת“ח, כי היתה לבז ומשסה ע”י מחנות ההידאמאקים ונהרגו בה כאלפים נפשות מדלת העם שלא הספיקו לנוס מן העיר. אז עברה גדולתה לוילנא הצעירה ממנה, אשר עלתה אז למעלה, ומשנת תי"ב נמנתה כבר בועד המדינה בין הקהלות הראשיות כידוע.

גם לגליל ויזון, אשר עד הנה חסרו כאן היהודים לגמרי, חדרו פליטי ת"ח ומלחמת מוסקבה, יען כי גם בחבל זה לא נגעה יד הצורר, והשקט ומנוחה שררו פה באין מפריע. ההגירה לכאן שמה פניה ביחוד לצד צפון, באותו החלק של הפלך הויטבסקי מלפנים, הידוע בשם “אינפלנטיה”, ואשר עד אז לא היו שמה יהודים כל עקר.

ואם גם השליכטה הפעוטה הרימה לעתים בועדי הסיימיקים קול מחאה נגד הגירת היהודים בזאמוט, בכ"ז מן הנמנע היה לעצר בעד הזרם. הקולוניזציה היהודית הלכה בדרכה לצפון ולצפונית מזרחית. וגבולותיה היו בצפונית מערבית ובצפון – קורלנדיה וליפלנדיה, ובצפונית מזרחית – הגבול של המחוז הפאלאצקי מלפנים.

אז נוצרו בזאמוט הקהלות שקוד, וידז, פאקראי שוועקשנע ועוד.

הד התנועה ההגירתית מימי גזירות ת“ח עולה ובוקע זעיר שם, זעיר שם הן בספרות הרבנות והן בזכרון העם. ושמות רבני זאמוט מן הראשונים הידועים לנו הם לא קודם מעונה זו. כשברחו היהודים מאוקראינה יצאו בתוך יתר הגולה גם הרבה רבנים ומלומדים וכאשר נמלטו לזאמוט ומצאו כאן נקודות ישוביות קטנות אשר נתרבו ונתגדלו עוד יותר ע”י התישבות הפליטים, בחרו להם גם הרבנים לשבת שמה על כסאות למשפט.

יש יסוד לשער, כי אלה הם הרבנים הראשונים בזאמוט63 אחד מהם הוא כנראה הרב מנחם מענדל64, אשר בא לזאמוט בשנת ת“ח (1648), בברחו מפני חמת המציק והיה לרב בשוועקסנא והגליל. שני לו הוא הרב ר' צבי הירש הלוי הורויץ, אשר היה במאה הי”ז אב“ד ג' קהלות זאמוט, קידאן, ויזון ובירז, כאמור לעיל, וחי בשנת ת”ח, ובהקדמת ספרו נמצא מעשה רב ממה שאירע לו בשנות ת“ז ות”ט. הוא היה כנראה גם ראש־ישיבה הראשון בזאמוט והיה חותם: אב“ד ור”מ בג' גלילות דמדינת זאמוט. אי ידוע לנו באיזה משלש הקהלות הנ“ל ישב. צריך לשער, כי מקום מושבו היה בויזון. אולם אם לכל ג' הגלילות די היה רק אב”ד אחד, אות הוא כי לא רב היה עדין הקהל היהודי בזאמוט, עד כי יכלו להסתפק ברב אחד לכולן. מהאי טעמא עזב אחרי כן את זאמוט וקבל את הרבנות בזאבלודובה (אשר ג"כ היתה שיכת לנסיכים מבית ראדזיויל ונחשבה על הנסיכות הבירזית). זה היה אחד התלמודיים הגדולים בימיו ויחבר את הספרים “גאון צבי” על מסכתות וגם שו“ת (יצא לאור ע“י נכדו הרב דובער65 ונדפס בפראג תצ”א) ואת הס' “אספקלריה המאירה” (פיורסט 1776), והוא פירוש על הזהר. הרה”ג ר' צבי פנה בשאלותיו גם אל האב“ד דוילנא, ר' יצחק מפוזין, כמובא בס' “גאון צבי” הנ”ל והיה לו ענין עם קבלה66. כחדשים לפני מאורעות ת“ח, השתתף בועד הארץ בלובלין ביום ד' ב' ניסן ת”ח וחתום הרביעי: “צבי הירש בלא”א מו' הגאון מוהר' יהושע משה אהרן ש“ן סגל”. כנראה מלא כאן את מקום אביו שהיה אב"ד דהורדנא. והיה משתתף בועד ארבע הארצות בתור בא כח מליטא.

ובבירז והגליל היה רב באותה המאה הי“ז ר' שלום ז”ק בהקדוש ר' ישראל מקדושי ראזינאי שנהרגו ע“י עלילת דם ב' דראש השנה ת”ך (1659).

ובפומפיאן והגליל67 היה במאה זו רב ר' יחיאל (מקום קבורתו וקבורת אשתו הרבנית שרה בפומפיאן), אשר זקנו בעל ה“תוספות יום טוב” היה כידוע מגולי ת"ח.

ובזכרון העם עוד נשאר לפלטה ספור המעשה ע“ד ר' ברוך פאטקעווער68 שברח מאוקראינה ובא לזאמוט מסבת הגזרות וכמה עובדות ומעשים המעידים ע”ד מפלט הפליטים בזאמוט לא מצאו את תיקוניהם בספרים ובאגדה ונמחק זכרונם וברבות הימים נשכחו כליל.

מחנה הפליטים עוד גדל ונתרבה ע“י מאורעאות תט”ו (1655). כי כאשר הצאר הרוסי אלכסי מיחילוביטש נענה לבקשת הקוזקים המורדים ועלה אתם על פולין, אז בעברו עם חילותיו דרך וילנה, עשה בה שמות, והרבה יהודים החישו למו מפלט באשר מצאו. אז גלתה וילנה ובראשונה רבניה: הרה“ג משה רבקה’ש, בעל “שער אפרים”, הש”ך, הרה"ג ר' שמואל קידנובר ועוד. מאין ברירה הוכרחו לשים את פניהם לעבר זאמוט. אמנם גם כאן שרר אז פחד המות, מפני כי השוועדים פשטו אז בגבוליה. אולם הם כנראה הסתפקו רק ברקויזיציות, מסים וארנוניות בלבד, כי לקחו את הרכוש ובנפש לא נגעו. מי שעלתה בידו לעבור ימים, נדד לארצות המערב, אולם המון הפליטים הוכרח מפני חסרון אמצעים ומאין דרך אחרת לנוד הלאה – להשאר בזאמוט.

הודות לגורמים הנזכרים גדל והתפשט למאד הישוב היהודי בזאמוט וכשהופיע על הבמה ועד מדינת ליטא כבר מצא כאן רשת של נקודות יהודיות שונות. לכתחלה נכנסו הקהלות הזאמוטיות לרשות וילנא, ואח"כ עברו לרשות קהלת בריסק, אותה המטרופולין של ליטא, מלבד הקהלות שמעבר לנימאן וקובנה בתוכן, אשר נכללו בין הקהלות אשר ברשות גרודנה.

ורק ברבע השלישי של המאה הי"ז (היינו: אחרי מאורעות ת"ח) התבדלה זאמוט מתוך הכלל בתור ארץ מיוחדת, הידועה בשם “מדינת זאמוט” שהיתה מחוברת מג' גלילים ראשיים: דרומי־מערבי – גליל קידאן, הגליל הכי גדול וחשוב; צפוני־מזרחי – גליל בירז ומזרחי – גליל ויזון, אשר כלל בתוכו גם את החלק הצפוני מערבי מפלך פולוצק, הידוע בשם “אינפלנטיה”.

בכ"ז למדינה עומדת לגמרי ברשות עצמה, כמו רייסין, לא עלתה לזאמוט, ונשארה במובן ידוע תלויה בדעת בריסק, כי צריכה היתה להשתתף במשכרת של הרב הראשי בבריסק, בהוצאות מסעיו לזאמוט וביחד עם זה, היתה לה זכות הקובלנא לפני הראש מדינה בבריסק.

ככה נבנתה ועלתה זאמוט, אחרי חרבן היהדות באוקראינה ופולין.


ז. הרפתקאות שונות שעברו על זאמוט

הרבה פורעניות שונות נפלו בגורלה של מדינתנו בתקופת מאות השנים האחרונות. תנאי האקלים הקשים, רבוי אדים ולחלוחיות בצורת משקעי האטמוספירה השונים, חליפת האויר ותמורתו לעתים תכופות, נוסף לזה חסרון הידיעה מלפנים ע"ד כללי ההשתמרות וחקי ההיגניה, למען הזהר מן הרעה בעוד מועד, – כל אלה פעלו את פעולתם הקשה ושמשו גורמים עצומים לרבוי המחלות השונות והתפשטותן כאן, ביחוד בדורות הקודמים, בשעה שתורת המדיצינה עמדה עדין בשפל המדרגה.

מובן מאליו, כי היהודים, יושבי הערים והעירות בצפיפות ובדחק, לא היו יוצאים מן הכלל, ורשמי השפעתם של פגעי הזמן לא נמנעו תמיד מלהראות גם עליהם אם בצורה זו או אחרת.

בכלל שני מיני פורעניות באים לעולם: יש מהן שבאות בידי שמים, בשעה שהטבע משנה ר"ל את תפקידה, ויש מהן הבאות בידי אדם, בשעה שמלחמת עמים תתלקח או שתתגבר שנאת עמים לעם אחד, מסבת קנאת הדת “הזעומה” או לרגל קנאה של התחרות.

כדאי להזכיר נשכחות ולרשם את המאורעות וההרפתקאות הכי חשובות, שעברו על זאמוט, עפ"י סדר זמן הויתם, באופן כרונולוגי.


I פורעניות מן הסוג הראשון

בשנת 1464 שררה מגפה בליטא, זולת קובנה, אשר לאשרה נצלה אז ממנה.

בשנת 1550 לוקתה במגפה “אינפלנטיה” שבחבל פולוצק וגם סביבת פוניבז'.

בשנות 71–1569 ובשנות 89–1588 עשה שמות בזאמוט דבר נורא מאד.

בשנת 1657 תיכף אחרי מלחמת מוסקבה, פרצה המגפה “השחורה” בכל זאמוט וביחוד בסביבת קידאן ותבלע הרבה קרבנות אדם.

בשנת 1692 (תנ"ב) נטבעה על יד חוף הים הבלטי לא הרחק משודיה, ספינה עם כמה מבני ישראל שנסעו בה מהולנדיה לליטא69

בשנת 1710, בימי “מלחמת הצפון” עשתה הדזומא שמות בקידאן וסביבתה.

בשנת 1807 התחולל החלי רע בחבל קידאן, ולפי עדות פנקס הח“ק גחש”א דקידאן מתו שמה במשך ירחים אחדים מיהודים בלבד 397 נפש.

בשנת 1814 התפשט החלי רע בפלונגיאן וסביבותיה70

בשנת 1831, בימי המרד הפולני הראשון, התפשט שוב החלי רע בזאמוט71

ככה גם 1838, ביחוד בשבלי72

בשנת 1843–44 היה רעב גדל ברוסיה וזאמוט בתוכה, ואז חלקה הממשלה הלואות לכפרים ולקהלות, ותמיכה זו היתה נקראת בפי העם בשם “דמי דגן”.

בשנת 1848 עשה שוב החלי רע שמות בליטא (עיין “מדור לדור” לצבי קולפ עמ' 60).

בשנת 1866 התחוללה מגפת החלי רע בקובנה. בחלי זה מת כאן גם הסופר הנודע ר' יהודה אידל שרשבסקי.

ועל כולם הרעב הנורא ששרר בכל זאמוט והביאה לידי מצב של יאוש בשנות 1867־69, שבא מסבת יבול זעום ולקוי. ועד העזרה שנוסד אז בקובנה תחת הנהגת הרה“ג ר' יצחק אלחנן ז”ל פעל גדולות למאד, במדה שלא ידעו עוד עד הימים ההם, כי הספיק לאסף בעזרת הרב המיינצי, ד“ר מ. לעהמאן, חברת כי”ח והרב המעמלי, הד"ר רילף, סכומים כבירים. זה האחרון בלבד המציא ליד הועד 175,000 רובל, סכום עצום למאד, לפי מצב הימים ההם.

בשנות 1889–91 היתה שוב מגפה נוראה בקובנה (עיין במחברת היובלית של בית החולים בקובנה).

וכן בשנת 1894 שרר בתקפו החלי רע בקובנה ונמשך עד סוף דצמבר ש‘. ז’. זוהי רק טפה אחת מכוס התלאות שזאמוט שתתה לרויה בתקופה ארוכה זו, ורק המעט ממנת גורלה שנשמר בזכרון העילונו על הגליון.


II פורעניות מן הסוג השני

א) מלחמות

בנוהג, כשאיזו צרה באה לעולם, הנהו היהודי תמיד “השעיר לעזאזל”, מבלי שים לב אם הוא ראוי לעונשין אם לאו, ואפילו אם גם בעקר הדבר לא היה לו שום מגע ומשא עם גורמי המאורעות עצמם.

בשנת 1655, בימי מלחמת מוסקבה עם פולין, התפרצו לתוך זאמוט השודים בדרכם לפולין ויכבידו הרבה מאד על היהודים במסים וארנוניות שונים73.

והנה במלחמה זו,74 בימי המלך השוועדי גוסטב, בשנת 1656, שם שר צבאו מאגנוס עם חילו הרב מצור על קידאן. והנצורים הוכרחו ברובם מסבת לחץ יד השונא החזקה, לברח על נפשם וינוסו לקניגסברג ושאר מקומות. ובעל אחוזת קידאן, הנסיך יאנוש ראדזיויל, אשר ברשותו נמצאו רק כאלפים אנשי חיל בלתי מלומדים די צרכם, נס בעצמו מלפני השודים ויחלה מסבת מפלתו זו וכעבר זמן מועט מת בטיקטין (1656).

לא הספיק עדין להטשטש במוח היהודים זכר אותן התלאות, והנה חדשות מקרוב באו.

“במלחמת הצפון” הגדולה (1700–1715) שוב הופיעו לכאן השודים ויעשו חרבן גדול בזאמוט75. הרבה סבלו היהודים ע“י התאכסנות חילותיהם בעברם דרך כאן לעתים תכופות; גם טעמו אחב”י את טעם הרקויזיציות הרבות, אשר דלדלו לגמרי את מצבם החמרי. ושוב נפל הגורל על קידאן, כי הגנרל השוועדי לעווענהויפט בעברו דרך כאן בשנת 1704 שם גם הוא עליה מצור. אולם הפעם לא שחקה השעה לשוועדים, כי נחלו פה מפלה רבה מאד. לפי המסורה, בא לקידאן גם המלך קארל הי"ב בכבודו ובעצמו, ביום 15 דצמבר, שנת 1704, ומכאן עבר בראש חילותיו לקובנה.

כמאה שנה בערך לא ידעה זאמוט ממהומות מלחמה, והנה קפצה עליה סערת נאפוליאן. ואמנם לא מעט סבלה מתגרת יד באנאפארט בימי מלחמתו הגדולה (1812), כי חילות שר צבאו מאקדאנאלד שטפו את כל זאמוט והחריבו באשר מצאו. הצרפתים לא חסו גם על בתי התפלה לנוצרים והפכום לאורוות סוסיהם. עובדות כאלה ידועות מקידאן (בבית התפלה הקלוניסתית), בזאגר ישן (שמה החריבו גם את ארחיון בית הכנסיה) ובבית התפלה לנוצרים בסאפיזישקי (העתיק יותר מה' מאות שנה ונחשב לראשון בין בתי תפלותיהם שנבנו תיכף אחרי הכנס הליטאים עובדי האלילים בברית הדת הנוצרית) נראים עוד סמני ההריסה והחרבן, שנעשו ע"י הצרפתים, על רהיטי הבית הזה.

מובן מאליו, כי גם בתי התפלה של היהודים לא נמלטו מידי המחריבים. לפי המסורה העמיד נאפוליאון את סוסיו בבית הכנסת הישן בקובנה בעברו דרך שם.

מרכז מפקד החילות היה בעירה הקטנה קאלטינאן (מחוז ראסיין), ומשם נפוצו על פני זאמוט כולה.

אולם לדאבוננו נשאר מעט לזכרון מגורל יהודי זאמוט בימי מלחמת אירופה זו, ועקבותיה ברחוב היהודים כמעט שנטשטשו לגמרי.

ידועות לנו רק עובדות אחדות:

הנה מספרים ע"ד הסתתרותו של הקיסר נאפוליאון בבית יהודי אחד על יד יאנובה, בברחו מפני הרוסים, בשעה שעל דעת היהודי עצמו לא עלה מי הוא המתאכסן אצלו. ורק אחרי עזבו את ביתו, כאשר התפרצו לשם אנשי חיל הרוסים ויחלו לחפש את באנאפארט המסתתר, נגלה לו סוד זה. הנה כי כן זכה יהודי מזאמוט להיות למגן שלא במתכון בעד הקיסר, החולש על גויים.

עוד ידועה עובדה ע“ד יהודי תורני אחד מוילקי, אשר נשלח לארץ גזרה, לסיביר, בעון חשד שחשדוהו פקידי רוסיה – אותה הממשלה הקלסית בענין הטלת חשדים על עם ישראל – כי הוא מרגל חרש לטובת השונא הצרפתי. עניו ומרודו הלא הם כתובים בעצם ידו עברית בזכרונותיו (ראיתים בכ"י בקולקציה הארחיונית של ההסתוריון ש. דובנוב). זהו מקרה בודד הידוע לנו, אבל כמה סבלו אחב”י מחשדים כאלה בלא יודעים!

לעומת זאת מוצאים אנו גם שם יהודי שזכה להצטינות במלחמה זו, הלא הוא אליעזר זשמודסקי76. אשר מלא בדיוק פקודת יורש העצר קונסטנטין וזכה לשתי מדליות, אחת של זהב ואחת של כסף. ואם הממשלה הרוסית, שהיתה כידוע רחוקה מאהבת היהודים, מצאה לנחוץ לרוממו ולנשאו על פני כל אחיו, אות הוא, כי ראוי היה אותו האיש לכבוד ולתהלה.

הנה כי כן עברו גלי המים הזידונים של אותן המלחמות העצומות במשך תקופה ארוכה זו גם על אדמת זאמוט השקטה, וישטפו ויהרסו כל מה שעמד על דרכם ויקחו להם מכל הבא בידם.


ב) מרידות

במרידות הפולנים, אם גם היהודים עמדו מן הצד ולא הראו שום נטיה לכאן או לכאן בכ"ז לא יצאו נקיים ובלי קרבנות. הנה במרד הפולני הראשון, בשנת 1831, נשפך לא מעט דמי היהודים חנם.

וזה דבר מרד הפולנים בש' 1831 בנוגע ליהודי ליטא:

באספת מורדים אחת שנערכה בחשאי קודם המרידה הובעה הדעה ע"י אחדים מהמשתתפים בה, האופיצר קודרביטש והאקדמאי וואויטקביטש, כי היהודים בליטה אחת דתם להמית. אולם רוב האספה היה נגד זאת מפני טעם אוטיליטארי: והוא, כי היהודים בתור נרדפים מאת הממשלה הרוסית, יעמדו בודאי על צד המורדים. ובכן יש לקוות, כי עוד יביאו להם תועלת.

בליטא פרצה המרידה בסוף ח' מרס ובהתחלת אפריל, השנה הנ"ל. ועדי המורדים המחוזיים פנו אז בכרוזים אל הצבור היהודי לבא לעזרתם. אחדים מקולות־קוראים אלה נשתמרו בארחיון הממשלתי בוילנא, וביניהם נמצאים גם מהועדים בטעלז, ראסיין ושאוועל. זה האחרון קרא ליהודים לעבד בצותא חדא עם המורדים ויתן להם גם הוראות איך ובמה לעזר להם. פרט זה הודגש עוד ביתר עז באינסטרוקציה שנשלחה ביחד עם הכרוז מאת “השלטון הפולני הזמני” בשבלי אל האינספקטור של הפרפיה האוזווענטית, בכדי לפרסמו בין הקהל היהודי.

וזאת לדעת, כי הועדים המחוזיים לא פעלו על דעת עצמם, כי אם עיניהם היו תלויות לווארשא. לכתחלה נקראו שלטוני המורדים הזמניים בשם “הממשלה הזמנית של מלכות פולין” ואַח"כ כאשר באו לליטא חילות פולניה, העמדו כל “השלטונות המקומיים” ברשות הממשלה המרכזית בווארשא. ואלה הן התעודות הנוגעות לעניננו:

מאת השלטון הזמני של מלכות פולין במחוז שבלי אל הקהל באוזווענט:

הנה ידוע לכם, בני ישראל, כי אנחנו מקריבים על מזבח החפש את רכושנו ונפשותינו. ואתם, אשר תהנו ביחד אתנו מן החרויות הללו, הנכם מחויבים לעזר לנו עד כמה שידכם מגעת. משום זה מטיל עליכם השלטון חובה מחלטת לרגל את התנועעות חיל השונא ולהודיע מזה באמונה אל השלטון והקומנדנט של כחותינו המזוינים. ביחוד זה מוטל על ראשי הקהל שמחויבים להועץ את חברי הקהלה ולקבע את הסדר, איך לרגל ולחקר את מצב הדברים, שהוא לטובת הכלל, ולהודיע מזה בהקדם הכי אפשרי. ביחד עם זה מזהיר השלטון, כי בעד כל הופעה או התנפלות פתאומית של השונא בלי אזהרתם יהיו ראשי הקהל אחראים בכל חמר הדין הן בגופם והן בממונם.

“הראש… פשעטישעווסקי”.

וזוהי הכתובת אל האינספקטור הנ"ל:

“את הכרוז הצרוף לכאן אל הקהל האוזווענטי מציע לפניכם השלטון לפרסם באזני ראשי הקהל, אחרי שתזמינו אותם בסוד, ולחייבם לחתם על הכרוז עצמו, כי הם לוקחים א”ע אחריות עצמית הכי חמורה בעד כל התנפלות פתאומית או בעת הופעת השונא בלי אזהרה מצדם. את הכרוז הזה עם החתימות להמציא בהקדם אל השלטון".

בארחיון הנ"ל נשתמרו גם נוסחאות של שבועה, אשר המורדים המנצחים בתחלתם לקחו מאת היהודים במקומות שונים:

בגארזד, למשל, הציעו לפניהם נוסח זה:

“לא נגלה לשונא לא שום סוד ולא שום חדשות; להפך, מבטיחים אנחנו להודיע ע”ד תנועת השונא".

נוסח השבועה שהוצעה לפני הקהל הפלונגיאני, ארוך ביותר ומלא מליצות ודוגמאות לקוחות מתנ"ך.

והנה עוד תעודה:

"פלוגת המשטרה במחוז טעלז.

צוו להדפוטט, כי היהודים ישבעו עפ“י נוסח השבועה המצורפה, וחתימות ידיהם ע”ד קבלת השבועה תושבנה אל המשטרה הנ"ל.

המזכיר קשיזשעביטש".

וזהו נוסח קבלת השבועה:

"אנחנו החתומים מטה, ראשי הקהל בלאיזעווע נותנים את חתימתנו לראיה ועדות, כי קראנו את פקודת השלטון הזמני של מלכות פולין במחוז שבלי נומ' 765 ונמלא אחרי דבריה.

שלמה זלקינד בן צבי –

ישראל בן זאב וואלף –

עזריאל בן צבי

(החתימות בעברית ובתרגום פולני)

מובן כי לא בכל מקום סמכו המורדים על שבועה גרידא. במקומות אחרים פרסמו גם אזהרות חמורות, כזו למשל:

"השלטון הפולני הזמני הקים בראסיין.

מצוים אנו, כי הקהל הראסייני יזהיר לקהלות הסביבה לשמע בקול השלטון הנוכחי. כל פקודותיה מחויבות כל הקהלות והסוב־קהלות לקיים, באיום של ענש מות".

היהודים נמצאו אז, כמו תמיד במקרים כאלה, בין הפטיש ובין הסדן. וסוף דבר היה, כי כאשר נוגפו המורדים לפני חיל הרוסים, החלו לשפוך זעמם על היהודים ולנקם בדם נקיים, כיד רשעתם הגדולה.

ככה נתלה בטעלז ר' מאנוש לוקניקער (הוא אבי הגנרל היהודי ראזען), יען כי הפולנים חשדוהו בעון מרגל. עדה למעשה נורא זה היתה ארוסתו של הסופר שניאור זק"ש, ששבה אז דרך טעלז לפלונגיאן.

ובפנקס הישן של קהלת בייסאגולה מוצאים אנו רשימה זו:

“בשנת תקצ”א היה הרעש הגדול בכל מדינת פולין וזאמוט מדבר וחרב – כי פולין מרדה ברוסי' – ופה נתלו שני יהודים על ידי עלילות נמבזות והיינו במצור ובמצוק והי' זה בחדש אייר, ואח“כ בחדש סיון התחיל הנגף הגדול שעבר בכל העולם בעתות האלו ובא לפה מדינתנו בארץ רוסיא ע”י אנשי המלחמה".

הרבה עלתה ליהודי פוניבז, כי הנה אחרי אשר הגנרל הרוסי שירמאן השקיט שמה את המורדים ויצא עם חילו לשבלי להראות גם שמה את ידו החזקה, הרימו שוב הפולנים את ראשם אחרי צאתו משם. אז באו הרבה סטודנטים פולנים מוילנא ויחלו לתלות יהודים נקיים. ברם זכורים לטוב זאלוסקי וסטארשעוויץ ממנהיגי הפולנים אשר הופיעו למקום ההרגה ויספיקו עוד להציל אחדים מהנדונים לתליה בשעה שהחבל כבר היה קשור על צוארם.

גם עדת ישראל בקידאן היתה שרויה בפחד גדול. ופעם בימי המרידה בהתכנסם בבית הכנסת העתיק להתפלל ערבית, נרתעו לפתע ממקומם לקול שריקת כדור שהתפרץ דרך הקיר המזרחי של בית הכנסת ויעף במעוף על ראשם בקול רעש גדול. מענין הדבר, כי הכדור בדרך שבא כן יצא דרך הקיר המערבי שממולו ולא נגע בשום איש לרעה. זה היה מעשה חיל הרוסים שעמד מעבר לעיר וימטיר כדורי–מות על המורדים הנמצאים בתוך העיר. החור שנקב הכדור בכתלי בית הכנסת לא נסתם, כי השאירוהו לזכרון לאות על הנס שנעשה למתפללים שנצלו מאסון. גם בקיר אחד הבתים שבשוק נשאר זכר מימי המרד הראשון, והוא כדור עופרת שנתקע שמה בשעת הכנעת המורדים. מספרים גם ע“ד שני קרבנות מהיהודים, והם חלונה פרגמנט ומרדכי קאוועדזאנץ, אשר בשעת לכידת קידאן ע”י הרוסים התחבאו מפחד באחת העליות, והנה כאשר הוציאו את ראשם ונסו להציץ מבעד החור אשר בעליה, ירו בם הרוסים בחשדם, כי מרגלים הם לטובת הפולנים, וימיתום.

ובשבלי, אשר שמה הסתערו האינסורגנטים הפולנים הסתערות עצומה למאד, קרה אסון עוד נורא מזה, כי הנה קבוצת יהודים שנסעו בעגלה משבלי לשמחת חתונה הומתו בדרך באופן אכזרי למאד ע"י פלוגת ליגיאונרים. מעשה הרצח הזה הרגיז את רוח הקהל היהודי בזאמוט, וגם נמצא משורר אחד בשבלי ודמיה שמו, שהביע את רגשות צערו בדברים נמרצים ורשם לזכרון את פרטי המאורע הנורא הזה בספר “ענבי רוש” (1833), שנשאר בכתב יד בקולקציה של ס. צייטלין מלייפציג.

לבסוף למטרת השלמת הציור מימי המבוכה האלה כדאי למסר לקוראים גם ע“ד מאורע מענין זה: אחרי הדברים האלה, כאשר השקט המרד ובתי הדין הרוסים היו מלאים עבודה לקנס ולהעניש, כתב מטעלז ביום 14 לדצמבר 1831 שר הגליל של ארבעת מחוזות זאמוט (ראסיין, טעלז, שאוועל ופאניוועז) הגנרל – מיור שירמאן אל הגוברנטור הצבאי לפלכי וילנה, גרודנה וביאליסטוק, הנסיך דולגורוקוב, ע”ד חקירה ודרישה שנערכה בבית דין הארצי התחתון בראסיין. וזה דבר האשמה: ב 17 למרס 1831, כאשר הופיעו המורדים ביורבורג, הלשינו לפני מפקד המורדים סטראווינסקי ראשי הקהל טעוול בר' מאיר דאנילעוויטש, לייזר ב' שמערל שערשאווסקי, בערל בר' מרדכי לייפציקער ואליהם נלוו עוד ג' יהודים: אייזיק שעפשעלאוויטש, חיים לייבאוויטש ושמערל בר' מאיר שערשאווסקי – כי תושב יורבורג ראובן רוזנפלד הוא ממצדדי הממשלה הרוסית. הם האשימו אותו, כי נמצא ביחוסים עם הפקידים הרוסיים שבבית המכס ביורבורג וביחוד עם הפקיד נארוטאוויטש אשר בשעה זו כבר ישב בתפיסה אצל הפולנים. שניהם – נאמר במלשינות – מתפארים לכונן ביחד עם תושבי יורבורג קונטר־ריבולוציה נגד המורדים. גם גרמו כביכול לזאת, כי בית המכס וחיל משמרו נסוגו אחור לפרוסיה.

מלבד אשמת המלשינות, האשימו עוד את דאנילעוויטש הנ“ל, כי בשובו מאת סטראווינסקי, מהאחוזה היורבורגית, מעון מפקדי המורדים, נפגש ברחוב הגדול, נכח ביתו של תנחום מאיראוויטש, עם רוזנפלד ויוכיחו על פניו על כי הוא איש־תהפוכות ואינו נאמן למורדים. התלקחה מריבה בין שניהם במעמדו של מאירוביטש. אח”כ רץ דאנילעוויטש שנית אל האחוזה, לסטראווינסקי ומאנגירד, והגיד, כי רוזנפלד מתהלך על פני הרחוב ומצוה לתושבים להכין מזון בעד 500 אולאנים רוסיים, שיופיעו בודאי בקרוב אל העיר, בכדי להשקיט את המרד. רוזנפלד, כביכול, שמע ע“ד זה מאת הפקיד נארוטאויטש על יסוד זה נאסר רוזנפלד ב 18 למרס והובא אל האחוזה כעבר שתי שעות הוציאוהו מכאן ביחד את נארוטאוויטש ויגידו להם, כי מובילים אותם, תחת משמר חילים, לבית־הדין בראסיין. בדרך השיגום מורדים מזוינים. בין מנהיגיהם היה אחד ושמו קאלינאווסקי והשליאכציץ יורי לאוודאנסקי. חיילי המשמר התיעצו ביחד עם המנהיגים האלה, ויחליטו, עפ”י דרישת לאוודאנסקי ביחוד, להמית את הנאסרים; ויקחו את נארוטאוויטש ויובילוהו לתוך היער ויתלוהו שמה. בפעם הראשונה נתק את החבל ויפל מהעץ ארצה, אולם תיכף תפשוהו ויקשרו את ידיו לאחוריו ויתלוהו שנית וימיתוהו בשתי יריות. אז נגשו אל רוזנפלד שנשאר בינתים על יד העגלות ויתלוהו אצל תלית נארוטאוויטש וגם אותו המיתו ביריות77. אח“כ כאשר השקט המרד, ובתי דין הצבאיים ברוסיה החלו את עבודת הקנסות, ישבו עדיין לאוודאנסקי ודאנילעוויטש ביורבורג. חמשת חדשים התהלכו כבני חורין, עד אשר הלשינו עודותם לפני השלטון הרוסי. אז נעשתה חקירה ודרישה אודותם. חוקר הדין, באַגדזעוויטש, הודיע בחות דעתו, כי העובדות הללו אושרו ע”י עדים וכי גם לאוודאנסקי בעצמו אינו מכחיש, כי היה באותו מעמד בשעה שתלוהו את נארוטאוויטש ורוזנפלד. מלבד זה האשימו את לאוודאנסקי כי הוא הכה את שטשיגלינסקי, מנהל האחוזה של גראף זובאוו; גם רצה להכותו בחרבו, אלא שיהודי אחד ושמו חיים לייבאוויטש הצילהו מידו.

הרצאה כזו שנשלחה אל הגוברנטור הצבאי בוילנא שלח שר מדינת זאמוט ב 12 ליאנואר 1832 גם למפקד של הגדוד הוואליני הליבגווארדי שהתאכסן בראסיין. אולם המפקד ענה ע“ז תיכף כעבר חמשה ימים, כי בעיניו אין הענין ברור כל צרכו, ומשום זה אין אפשרות לשפטם אצלו במהרה. משום זה נמשכה החקירה הלאה. ורק ביום 1 לח' נובמבר 1832 יצא פסק־הדין מהאודיטאריאט הצבאי שעל יד השטאב הראשי של הארמיה הראשונה (מחלקת עניני האזרחים, המעון הראשי בקיוב). בית הדין עיין ומצא: אין ראיות די מספיקות, כי לאוודאנסקי לקח באמת חלק פעילי במרידה ובתלית נארוטאוויטש ורוזנפלד וכי דאנילעוויטש גרם ע”י מלשינותו למיתתו של רוזנפלד. הנאשמים בעצמם לא הודו על חטאם. מראיות צדדיות נכר רק, כי לאוודאנסקי היה בין המון המורדים, בשעה שתלו את נארוטאוויטש, וכי דאנילעוויטש התאונן לפני המורדים, כי רוזנפלד עשה לו עול. לא הוכח גם כן, כי בהזדמנות זו הלשין דאנילעוויטש באמת על נארוטאוויטש ורוזנפלד, כי יש להם כונות רעות על המורדים. עוד זה מצא בית הדין, כי אם גם לאוודאנסקי ודאנילעוויטש ישבו כל העת ביורבורג, בכ"ז אבי המומת, יונה רוזנפלד, לא חשדם אף פעם ולא האשימם כלום. עוד יותר מזה, האב באר, כי כל זה נודע לו מתנחום מאירוביטש, והאחרון שוב לא אשר כל זאת בתכלית הדיוק.

על יסוד ע"ז שחרר האודיטאריאט הצבאי את לאוודאנסקי ודאנילעוויטש אחרי אשר ישבו אסורים במאסר 15 חדש.

די הוא הציור הנוכחי להפיץ אור בהיר על תנאי החיים ברחוב היהודים ועל סבכי בית הדין הרוסי ונפתוליו בימים ההם.

לא מעט היה מספר החללים היהודים גם במרד הפולני השני, בשנת 1863. בזכרון נשארו פרטים רק ממקרים בודדים78. הנה ידוע למשל ע“ד מות ר' “בערעלע מתמיד” ממאלאט שישב בפרישות בוילנה על התורה והעבודה. באותה העת באה לו ידיעה ע”י שליח מיוחד, כי אשתו מקשה ללדת ומבקשת, כי ימהר לבא אליה. ר' בערעלע קם תיכף לחפש אחרי עגלה. ברב קושי השיג עגלת אכר (כי יראים היו האנשים לצאת בדרך בשעת סכנה זו) וישב בה ויסע בדרך העולה מאלאטה. ויהי כאשר באה העגלה באמצע הדרך ביער, הופיעו פתאם ליגיאונרים ויפסיקוה ויעמיסו עליה כלי זין ויסעו הלאה. ור' בערעלע יושב לו ואינו שם לב לכל הענין ומזמר לו מזמורי תהלים. ככה נסעו דרך כל היער, ויהי בצאתם מן היער, קפצו עליהם לפתע קוזקים שארבו שמה. הלגיונרים שלוו את העגלה ברחו וימלטו תיכף, ואת העגלה הטעונה כלי זין הביאו הקזקים ביחד עם ר' בערעלע לוילנא, וימסרום לבי"ד הצבאי הרוסי.

מורביוב, אותו “התלין המושבע”, צוה תיכף לתלות את היהודי השבוי שהוביל כביכול כלי זין למורדים. לא הועילה השתדלותו של המ"ץ בוילנה, הג' ר' יענקעל קאוונער, ור' בערעלע נתלה בלי חקירה ודרישה, על לא עון בכפו.

גם הסופר יל“ג ששמש בימים ההם בתור מורה בבית ספר עברי בשבלי, מספר בזכרונותיו, כי שתי פעמים ניצל בימי המרד ממות בדרך פלא. פעם נסע משבלי לוילנה ובדרך סר בביסוגולה ללון. בין חפציו נמצא גם מכתב חשוב הנוגע למעשי המרד, אשר נתן לו אחד הפקידים מידידיו בשבלי על מנת למסרו לשר הפלך בקובנה, ויל”ג למרות רצונו הוכרח לעשות את רצון ידידו. והנה פתאם הופיעו לגיונרים במלון ויחלו לחפש בכל החדרים, וגם נסו להכנס לתוך אותו החדר אשר יל"ג ישן שמה, אולם בעל האכסניה קרובו הופיע כאן כמלאך מושיע בעדו ויחסם לפניהם את הדרך, בהבטיחו להם על ישרת לב האורח הידוע לו היטב, ככה ניצל מסכנת מות איומה. וכאשר שב כעבר שבועות אחדים הביתה, נמצא שוב בסכנה כי בדרך לא הרחק משבלי עצרתהו פלוגת צבא רוסי ותחשדהו, כי מרגל הוא, ורק בקושי ובעמל רב נמלט מידיהם.

שוב מספר יל“ג בזכרונותיו אלה ע”ד חובש יהודי אחד אשר הפולנים המיתוהו ביריה לא הרחק מראסיין בעון חשד שחשדוהו, כי מרגל חרש הוא.

היו גם מקרים, אשר היהודים עשו הרבה חסד עם הפולנים. הנה מסופר ע“ד היהודי דוד הקולטוניאני מן “הקנטוניסטים”, כי הוא הציל בחכמתו פריצים פולנים אחדים שכניו מחרב מורביוב, כי בידו עלתה לפעל עליו להחליף להם את התליה במלקות. והיה אומר אליו: מוטב לעשות להם “לפי שטתנו”, כלומר כמו שנהגו אתו שרי הצבא הניקולאיים. אולם הפולנים הגאיונים שכחו במהרה את דבר הצלתם ע”י יהודי ויזכרו לו רק את חרפת המלקות שנלקו בעצתו.

זוהי רק טפה אחת מים הצרות הכללי, אשר משבריו הקוצפים שטפו ועברו גם מעל ראשי בני זאמוט השקטים.

לאשרנו יש לציין כי בימי המהפכה הרוסית, בשנת 1905, כאשר עברה דרך זאמוט “הפלוגה המרחפת” תחת הנהלת הברון אסטען – סאקען בדרכה מקורלנד (אשר שמה עשתה שמות וגם הרבה מהיהודים נפלו חלל בלי עון, ביחוד בטוקום ועוד), לא נגעו בזאמוט השקטה בערך בשום איש לרעה, והקהל יצא ידי חובתו רק בפחד בלבד שהפילו עליו.


ג) פרעות ועלילות

ליטא בכלל היתה תמיד למופת ביחסה האנושי לתושביה היהודים, וזאמוט בפרט נחשבה מעולם לארץ מטיבה את חסדה ליהודיה. ואמנם יש הרבה מן האמת בהשקפה זו, יען כי בפרטים רבים עלו כאן תנאי חיי היהודים לטובה הרבה יותר מאשר במדינות וארצות אחרות. מדינתנו לא ידעה משנאת יהודים במדה כזו שהיתה נהוגה באוקראינה ואפילו בפולין, אולם בכ“ז היו מומנטים, אשר גם שמי זאמוט הטהורים והבהירים הוכתמו לפעמים ע”י כתמי עבות ועננים שחורים. ביחוד קרו מקרים כאלה בימי הממשלה הצארית. כמובן אין כאן להאשים את עם הזאמוטים כולו, כי כאמור הזאמוטי מטבעו הוא סבלן בדעות ועניני אמונה, ושנאת עמים רחוקה מנפשו.

אולם תמיד בכל מקום ובכל זמן נמצאים אי אלו כחות טמירים ונעלמים היודעים לעשות במחשך מעשיהם, לעורר מדנים בין עמים ולגרות אותם לריב ומשטמה.

הבה נציג כאן מצבה על “קבר אחים” שסבלו חנם אך ורק מפאת יהדותם, מסבת היותם בנים נאמנים לעם הנצחי.

מאורעאות והרפתקאות בזאמוט הנזכרות בפנקס מדינת ליטא.

א) “והיום יום ג' טו”ב אלול תז“ל (ת"ז לפרט) נתנו קוויט לק' ווילנא על ק' זהו' לסיוע פדיון בת יוסף מזאמוט” (תקנה תמ“ט מועד ת”ז)

ב) בתקנות ועד ת"ל נאמר: “גם עלה במוסכם (גם זה נוגע לזאמוט) על עלילת שקר זוסמאן כהיו' נחשב רק ארבעה מאות זהו' ובאם שיצטרכו להוציא עוד יוציאו לפי תיקון המדינה, ובוועד להבא לקבל”.

ובועד תל"ג נאמר:

ג) "עוד ניתן כתב לגליל בירז על פדיון אשה ובני' על נ' שוקל' ".

מפני מה נאסרו אלה הנשים? ע"ז עוברת ההיסתוריה בשתיקה. אבל יש לשער, כי זה היה מעשה בעלי האחוזות האפרתים שדרכם היה לתפש ולהושיב בכלא את הנשים בעון בעליהם שלא יכלו או לא הספיקו להכניס להם את תשלומי המסים והחובות. או לפעמים נענשו גם בלי עון בכפם ורק הודות לתעלולי הפריצים ושובבותם.

מלבד זה ידוע, כי בימים ההם שררו חוקים מוזרים ומשונים וביניהם חוק כזה כי בשט“ח מותר היה לרשם גם סעיף זה, כי אם הבע”ח היהודי לא יסלק לפריץ את חובו בזמנו, אזי הרשות להאחרון לקחת בתור משכון את אשת הבע“ח ובנותיו עד סלקו את החוב. משום זה נתקנה תקנה בועד המדינה, כי אסור בגזרת נח”ש ללוות כסף מפריצים וכמרים בלי ידיעת הקהלה והסכמתה על זה.

ובתקנות הועד משנת תכ“ד מדובר עוד ע”ד חוב המדינה לקעלם. הדבר הוא ככה: בקעלם היתה עלילה אשר בשבילה הוכרחו יהודי קעלם להוציא משלהם סכום כסף ידוע. והנה לפי תקנות ועד המדינה הוכרחו כל הקהלות בליטא להשתתף בהוצאות במקרה של עלילת דם (“עלילת ממזר” בפנקס) או “לחם מגואל” (עלילה, כי היהודים טמאו את ההאסטיעס היינו “רקיקי הקודש” שלהם). מחמת כי לקהלה קטנה הלא אי אפשר להוציא משלה סכומים כבירים הדרושים למטרת בטול עלילות כאלה, ואם קרה המקרה, כי הקהלה הסובלת הוציאה מכיסה בתורת הלואה יותר מכפי העולה על חלקה, אזי היו יתר הקהלות משיבות לה את המותר ע"י קופת המדינה.

אל המאורעאות שנזכרו בפנקס יש להוסיף עוד אלה שהובאו במקורות אחרים:

במאה הי“ח עוללו עלילת דם על הש”ץ מזאסלאב זקנו של ר' משה בר' ראובן מיורבארג (מחבר ס' “נאדר בקדש” הוא באור על “חובות הלבבות”, הוראדנא תק"ן), והנאשם הומת מות קדושים עפ“י העדאת עדי שקר79. תכן העלילה וסופה שמשו נושא לספור “שבט אלוה” (וילנא, תרכ"ג) לסופר מרדכי פלונגיאן, והמחבר מרמז ע”ז בספרו הנ"ל.

גם הקראים, אשר בדורות הראשונים לא היו מבדילים ביניהם ובין סתם היהודים, לא נקו מעלילות, וידועה העובדא, כי עוללו גם עליהם עלילת דם, בעיר מושבם שאט.

בשנת 1698 התחוללו שערוריות נגד היהודים בקידאן. ובשנת 1749 הוּמת מות קדושים מנחם מן בר' אריה מויזון. הוא היה רבו של גר הצדק הידוע הגרף וואלענטי (אברהם) פאטאצקי, כי ישב אתו בבית המדרש באיליה, אשר על יד וילנא ולמדו תורה יומם ולילה. ויהי כאשר נגלה אחרי כן לכמרים ע“י מסירת אחד החיטים בא ביתם ע”ד הגר (אשר במקרה התקוטט עם בנו של החיט), החלו לחפש גם את היהודי, אשר הסיתו להמרת הדת, ויודע להם כי ר' מנחם זה היה מלמדו וגם מפרנסו. אז אסרוהו תיכף ויוציאו משפטו לשרפה, ובשבעה עשר בתמוז תק“ט, העלו את ר' מנחם, והוא כבר בן שבעים, על המוקד80. מותו עשה רשם כביר למאד, ונזכר בתפלה אשר חברוה רבני וילנא ונשארה לזכר בסדור כ”י הנמצא בביהכ“נ הגדול בוילנא. גם בן־עירו זי”ש פרסם בזמן האחרון קונטרס בשם “הקדוש ר' מאנע”.

בשנת 1761 היתה התנפלות על היהודים בקובנה, שבאה, כמו במקרה קידאן הנ"ל, בתור תוצאה של מלחמת העירונים, היינו האשכנזים והפולנים, נגד היהודים.

בשנת 1827, בימי ניקולאי 1, התקים אותו משפט עלילת דם הידוע בשם “הפרוצס הטעלזי” והנה כאן נראה אח"כ בעליל, כי העלילה בשקר יסודה, וכי לא היהודים, כי אם רועים נוצרים המיתו את הילד הנוצרי.

בשנת 1861 קמה עלילת דם בשבלן, מחוז שבלי, וזה הדבר: שני ימים לפני חג הפסח תרכ“א מצאו שמה תחת הכפור, על יד חלון בית נוצרי אחד. גוף עלמה נוצרית מתה, אשר נאבדה כשלשה חדשים עוד קודם לכן, ויקומו אנשי בליעל ויוציאו קול, כי זהו מעשה היהודים הזקוקים כביכול לדם נוצרים לפסחם. שוטרי העיר ג”כ הקשיבו אזן לדבה ויאסרו תיכף את הרב ועוד חשובי העיר ויושיבום במאסר. ופחד נפל על כל יהודי העירה וייראו לצאת לרגל עסקיהם אל הכפרים ולבא במשא ומתן את הנוצרים. אז פנו אל ראשי עיר וילנא. ודלגציה מטובי העיר פנתה לעזרה אל הגנרל גוברנטור נזימוב, אשר לבו היה טוב ליהודים. הוא התענין מאד ע“ד העלילה ויבטיח לחקר את הדבר וישלח תכף שלוחים שאבלאנה. את אחד הפקידים טולסטוי ואת הסופר העברי ל. לעוואנדא, לחקר את הענין במקום המעשה, והנה אחרי חקירה ודרישה הגונה גלה לפניהם אחד מהמון בנ”י ושמו איציקסזון, כי נמצאו אחדים מן הנוצרים, אשר הסיתוהו להעיד, כי ראה בעיניו, איך היהודים המיתו את העלמה. כששמע הג“ג נזימוב את הדברים האלה הבטיח לשים לאל את דברי העלילה. אולם האציל הפולני אדוני העירה, אחז בכל האמצעים לסבך את הענין עוד יותר ויותר, עד כי נפסלו חוקרי הדין השלוחים מקובנה, והחקירה ודרישה נמשכה כחמש שנים, כי עלתה ביד צוררי ישראל להרחיק את החקירה עד העיר פסקוב, מקום נוסדה ועדה לברור הענין. ובין כך ופחד המות רחף עדין לעיני הנאשמים, אז פנו לבסוף אל הרה”ג מרן ר' יצחק אלחנן ז"ל, כי ישתדל בעדם.

והגריא"ס לא נח ולא שקט וירבה לאסף אספות מטובי קובנה ונכבדיה, בכדי לטכס עצה, עד אשר עלתה בידו להוציא כנוגה אור המשפט ולשחרר את הנאשמים, אחרי חמש שנות בהלה, בשנת 1866.

בשנות השמונים של המאה העברה, בימי הצורר איגנטיוב, בשעה ששורה ארוכה של פרעות נוראות עברה בסערה על יהודי דרום רוסיה, הנה באותה העת כמעט לא נוגעו יהודי זאמוט כלל. וכשם שהחבל הצפוני מערבי מיושב ע"י הרבה יהודים, משום זה מסר הגרף טוטלבן, נציב ליטא ורוסיה הלבנה, מודעה כי הפורע פרעות בגבול שלטונו נקה לא ינקה. ולא קמה רוח באיש לפרע פרעות כאן. ואמנם בכל החבל הזה וזאמוט בתוכו לא ידעו משערוריות, מלבד בעיר פרען, (בלבירישוק ויזונה) מחוז מרימפול, אשר ממנה הגיע מעין הד של מגפת הפרעות ועם זה באיחור זמן קצת, בג' לח' אבגוסט 1882.

במקום הפרעות הסתפקו בליטא רק בתבערות, ושורה של שרפות התפשטה בקיץ 1881 גם בהרבה ערי זאמוט וביניהן קובנה, פוניבז וזאגר ועוד. ויש יסוד לשער, כי יד נעלמה ערכה את המוקד הענקי במצות הבולשת החשאית.

בשנת 1900 בשעה שהעלילו בוילנה על היהודי בלאנדעס נמצאו אנשים חשוכים, כנראה מבין הנוצרים היונים האורטודוכסים אשר בסביבה, שנסו לחולל פרעות בעירה לוקניק, מחוז טעלז. הם הפיצו שמועה, כי עלמה נוצרית מלוקניק הגרה בוילנה נגזרה ע"י היהודים לגזרים… היהודים שרו כאן בפחד נורא. אולם השלטון הפלכי התערב תיכף בענין וימהר לשלח הבטחה להורי העלמה, כי לבתם לא אנה כל רע. אז קם השאון לדממה והרוחות הסוערים נרגעו.

עוד לא עברה שנה, והנה ביוני 1901 התפרצו פרעות נגד היהודים בישוב היהודים החקלאי בכפר פאמוש, (פאמוש (גם בפושבטין ובוואשקי) שבסביבת לינקובה, מחוז פוניבז. אולם הנגועים הגישו קובלנא על הפורעים לפני בית הדין, והמשפט התקיים בחדש מרץ, שנת 1902, בססיה הנודדת של הפלטה המשפטית מוילנא. אז הופיע בתור תובע מצד אחד הנגועים העוה“ד הידוע, מר ע. פינקלשטיין מקובנה. נאום האשמה שלו שהצטיין בהתלהבות והיה מבוסס כראוי, עשה את הרשם הדרוש, והפורעים נענשו ע”י הפלטה.

ובחג הפסח שנת 1905 נערכו פרעות נגד היהודים בדוסיאט, מחוז נובו – אלכסנדרובסק, ע"י אכרי הכפרים הסמוכים, אשר ברובם הם מבני רוסיה הלבנה.

וזה הדבר: נפלה תבערה בעירה. כשם שבשעה זו נשבה רוח, לעבר רובע הנוצרים, התפשטה השרפה ביחוד בבתיהם, ומבתי היהודים נשרפו רק אחדים. הודות לקרבת הפסח החלו אגיטטורים להפיץ תעמולה, כי יד היהודים בתבערה. ויתפרצו הפרעות. אמנם אלה לא היו פרעות במובן הרגיל הבאות מתוך יחוסי שנאה בין עמים, אלא פשוט פרעות מקריות לשם נקמה לרגל מקרה מוזר. מהאי טעמא לא שם אז הצבור היהודי בליטא, וביחוד בקובנה, לב כהוגן אל הפרעות הללו. כי לא ראו בזה צרך להכניס ערבוביה ביחוסים הטובים בין היהודים והליטאים לרגל מקרה לא טהור יוצא מן הכלל. אולם בכל זה החרבן היה גדול. כי שבעים משפחות יהודים סבלו מהפרעות, וגם קרבנות אדם לא חסרו. וכאשר 63 הפורעים הושבו על ספסל הנאשמים ונקראו למשפט בביה“ד בנובו־אלכסנדרובסק, אז יצא לתבוע את עלבונם של היהודים נגועי הפרעות הע”וד הידוע ד"ר שלמה חורונז’יצקי, אשר עוד קודם לכן נשלח לדוסיאט מטעם “הועד להשגת הזכויות” לעשות חקירה ודרישה במקום המעשה.

המשפט שמשך אליו תשומת לב הקהל היהודי הרחב, ארך שבעה ימים. בעזרת שו“ת מחוכמות עלתה ביד העו”ד המוצלח להוכיח כי שקר בפי העדים. תוצאות המשפט היו, כי חמשה מהנאשמים נענשו לעבודה קשה ב“פלוגת הנאסרים” וחמשה עשר מהם למאסר וכו'.

אלה הם אגלי הדמע, אשר נפל בגורלם של יהודי זאמוט להוריד ביגון לתוך אותו “נאד הדמעות” הכללי של האומה הישראלית המעונה.


ח. הקהלות העתיקות בזאמוט

מטרתנו בתולדות זאמוט כזו שבתולדות קובנה: ראי זו כראי זו. לא נהין להקים בנין היסתורי שלם, כונתנו רק לצבר לבנים לבנין. והבאים הם יבנו מחמרים חמרים של חמר רב הגונים, שיוצע לרבים, את “היכל העבר” של היהדות הזאמוטית; הם יקוממו משרידי פליטי חורבות הזמן ומהריסותיה את אותו “הארמון” ההיסתורי, אשר יבריק בברק זהבו כמגדל המאור בחשכת הליל: אז יופיע לעיני כל מראה ההוד וההדר של חיי הרוח בליטא – זאמוט ההסתורית.

כלל גדול בדברי הימים: אין כותבים תולדות איזה קבוץ או עם, כל עוד שאין מן המוכן מונגרפיות ממונגרפיות שונות לכל מקצעותיהן ולכל מחלקותיהן. וכעמודים לבנין הגשר הנשען עליהם ככה המונוגרפיות הבודדות לבנין ההיסתוריה, אשר עליהן היא תומכת את יתדותיה.

ואנו בני ליטא וזאמוט דלים ורשים במכסתות היסתוריה מעין אלה81. משום זה עלינו לטפל בקהלות קהלות בודדות, יען כי ממוזאיקה זו ישוכלל בעתיד בנין עברנו. ואיה מקום כבודם של יוצרי התרבות בליטא? איפה ישבו על האבנים וכלי יוצר בידיהם? – הוה אומר: אותן הפנות החשכות, אותן העירות הנדחות, העזובות והשוממות! במקום שהדר הטבע בכל יפעתה, עזוזה ורוממתה גלוי ומתגלה לכל רואה, ועל כל צעד ושעל ה“שמים מספרים כבוד אל” במלא גדלם ורחב אפקם.

“בעירות הקטנות עלתה תמיד היהדות כפורחת. וכבר העירו חז”ל על ההשפעה המבלה ומכלה של הכרך, כאמרם: “אל תדינני כיושבי כרכים”… כלל גדול: הציויליזציה מתרכזת במטרפולין, בכרך־אולם תרבות, צורות חיים לאומיות לאמתן – היצירה העממית – הוה אומר: מקום מולדתה וגידולה הוא דוקא בישובים הפעוטים. ואם בכלל ככה, קל וחומר בנוגע אלינו, עם ישראל, הנה הציויליזציה – סם המות, טשטוש הפרצוף, ולהפך, תרבות – משמעותה: חיות וחיים" (מתוך דברי ביאליק באחד מנאומיו בקובנה, בטבת התרצ"ב).

“ליטא – זאמוט” נודעה בתבל למעין מפכה יהדות מקורית בלי הפוגה וכדאי וראוי לעמד על אפיה. כי הנה, כאמור לעיל, יצר לו הקבוץ היהודי בליטא טפוס מיוחד שונה לגמרי מהטפוסים שיצרו הקבוצים בפולין, אוקראינה וגליציה: במקום שלטון הרגש והתפעלות הלב אצל האחרונים, התגבר שלטון השכל והרציאונליזמוס אצל הראשונים. ויסוד אופי זה התבטא אצלם בצורה הכי בולטת בזרמים ובתנועות השונים שנולדו או מצאו כאן קרקע ליניקה והתפתחות. אי – פוריות של משיחיות השקר, אם גם נעשו נסיונות להפצתן (עיין להלן), ההתנגדות לחסידות, השקידה בלמוד התורה, התפשטות שיטת הגר"א, המוסר – על כולן טבוע חותם תגברת השכל וההגיון על הרגש ושרירות הלב, ויסוד הרציאונליזמוס מתנוסס עליהם וחודרם כחוט השני.

וכשם שה“ראש” “והמוח” היתה כאן תמיד ידם על העליונה, בכן נעשו הודות לזאת למרכז החיים ותעודתם. ומשום זה למוד התורה וחקירתה – מטרת החיים. כי אין לך פנה בתבל שכ“כ הרבו לשקד על התורה כמו בליטא, ואין לך מקום שכ”כ המיתו א"ע באהלה כמו כאן.

עוד משכבר הימים בתקופת האבטונומיה הראשונה, היה מטעם ועד המדינה על כל רבני הגלילות להחזיק בחורי ישיבה ולהפיץ תורה בין בני הנעורים. וכשהאבטונומיה הלכה במחצית הב' של המאה הי“ח הלך והתנון, אז רוח והצלה יעמד ליהודי ליטא ממקום אחר – בעולם הרוח. אז הופיעו על הבמה גאוני עולם כ”השאגת אריה" ור' רפאל המבורגר עם ישיבותיהם; וכאשר הגר“א האיר לעולם באורו, מצאה כאן תורתו כר נרחב להתפשטות. הרבה הועילו בזה תלמידיו הרבים מבני זאמוט. ועוד יותר מזה גרמה לזאת ההסתעפות הרחבה של יוצאי חלציו ובני משפחתו בליטא – זאמוט. ואחרי הגר”א הגר"ח עם ישיבתו בוואלאזין. הצד השוה שבהם, שכולם העמידו תלמידים הרבה שחרתו על דגלם את הלאזונג: “והגית בו יומם ולילה!”

הודות לגורמים האלה התבצרה כאן היהדות התלמודית כבמבצר איתן וחזק. מה שהביא לידי תוצאות נכבדות: הקמת דורות שנתקימו בהם “וכל בניך למודי ה” ויצירת תריס נגד החסידות ההמונית המפרזה. ותחתיה באה חסידות מסוג אחר “חסידות זאמוטית”, חסידות רצינית, של חשבון הנפש והשתעבדות לעול מלכות שמים. חסידות של יחידי סגולה מטפוסה של רבה. החסיד מוילנא, אשר הקבלה לא היתה אצלה כיסוד – היסודות אלא שמשה רק בתור תבלין למאור שבתורה.

דעת הגר“א, כי מי שיד לו בחכמות חיצוניות – עשר ידות לו בהבנת התורה, גרמה לזה ששמו כאן לב גם אל חכמת הדקדוק והבנת פשוטו של מקרא, גם ללמוד חכמת החשבון, ההנדסה והאלגברה בתור מפתחות לשערי התורה. מצב דברים כזה נמשך כמעט בכל המאה הי”ח.

וכשנפלה מלכות פולין, וליטא־זאמוט עברה לרשות ממשלת רוסיא, בא שנוי כביר גם בחיי היהודים. וכאשר בראשית המאה הי“ט החלו הקהלות בערים להתרחב ע”י התישבות יהודי ה“ישובים” המגורשים, החלו לעלות גם החיים הרוחניים של הקהלה.

וכבר בימים ההם מוצאים אנו מרכזי תורה רבים בזאמוט: בוויליאמפאל, וילקומיר, קידאן וכדומה. ובימי ניקולאי I, למרות המצוקות, הרדיפות והגזרות שירדו כברד על ראשי היהודים, הלך דוקא למוד התורה הלוך וגדול: הלחץ מבחוץ גרם לגיוס הכחות מבפנים. בתקופה זו, תקופת הרקרוטים ועבודת הצבא נעשה למוד התורה מעין “מלוי חובת הצבא” כלפי “ה' צבאות מלך עליון”. ואכן החל משנת תקפ“ז – 1827 (השנה שבא יצא החק ע"ד חובת עבודת הצבא ליהודים) החלו להוסד ישיבות מישיבות שונות, החל מוילנא בירת ליטא מלפנים, וכלה בערי השדה הפזורות בליטא־זאמוט, כמו זאגר, סלאנט וכדומה. עפ”י החק הזה נתנה הרשות “לקהל” לסדר את עניני הרקרוטים. וכשם שברובם היו ראשי העדה מגדולי תורה ומחזיקיה, לכן חמלו על בני תורה והצילום מעבודת פרך, ונקטו כלל זה בידם “כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות”. אמנם לא כל התורנים הסכימו ל“יושר” כזה, להקריב את בני ההמון קרבן תמורה לטובת המיוחסים82, אולם מצב הענינים לא נשתנה ע"י זה.

בין כך ולמוד התורה עלה כאן למעלה ראש. ולמדו בשקידה עצומה ועלו הרבה במדרגת ההצטינות. ונתחדדו המוחות והופיעו “עילויים” ובעלי כשרונות פנומנליים ממדרגה הראשונה. כל אלה השפיעו הרבה על הצבור באישיותם האצילית, המוסרית והעשירו עשר רב את הספרות הישראלית: הרבנית (הלכה, פלפול ודרוש) החקירתית והפילוסופית, המוסרית, הקבלתית, התנכי"ת (באורי המקרא וכדומה), הדקדוקית, הבלשנית והספרות המדעית והחולינית. עד כי נוכל להחליט בצדק, כי פוריות ספרותית כזו לא מצאנו בכל מקום בגולה, מלבד ספרד83.

וכאשר נבעה פרץ בחומת היהדות ההיסתורית ע“י הריפורמות של ניקולאי I בשנות הארבעים ובתור הופעה בת לויתה באה ראשית צמיחת ההשכלה בישראל. – אז נולדה בתור ריאקציה תורת שיטת המוסר של הגרי”ס וסיעתו, ששמה לה למטרה להחזיר את עטרת היהדות ליושנה.

תגברת השקידה בתורה ארכה עד מחצית המאה הי"ט, עד הופעת “המלך של חסד” אלכסנדר II בערך, אשר הודות לליברליזם שלו הלכה רוח ההשכלה הלך והפיח רוח חיים ותנועה ברחוב היהודים, עד כי כבר בשנות הששים מתאונן הגאון ר' יחיאל העלער בהקדמת ספרו “עמודי אור” על ירידת הלמוד והתרופפות עמודי אור התורה. פרק זמן זה של מלחמת ההשכלה בעד חפש ואור נגד הקנאות הקיצונית הקפואה לא ארוך ביותר: ימיו כימי הליברליזמוס של אלכסנדר. ובפרץ הפרעות בישראל בראשית השמונים, ותפקחנה עיני המשכילים בעם ויחזרו בתשובה על חטאם שחטאו ומעלם שמעלו בלאומיות ישראל. אז קמה תסיסה עצומה במחנה היהודים: אלה מזה דורשים לציון ותחית הלאום, ואלה מזה מחזקים ומבצרים את מבצרי הדת העתיקים. מצד אחד אגודות, אגודות של חובבי ציון בליטא – זאמוט, ומהצד השני יסוד ישיבות גדולות בסלבודקה וטעלז (בשנות תרמ“א – תרמ”ב), שעלו למדרגת מרכזי תורה חשובים.

על כל אלה הזרמים והתנועות שזאמוט עמדה בראשם, או לפחות השתתפה בהם שכם אחד, עם יתר קבוצי היהודים, היה תמיד חותם הקיבוץ הליטאי טבוע עליהם, וזהו: הגיון, רצינות וחשבון הנפש. זהו הצד השוה שבהם לעומת ההתלהבות וההתרגשות שיצאה מתוך דמיון נלהב ונרגז שהיתה להופעה במרכזי החסידות, הקבלה וההזיה.

וכשנחל לטפל בדורות שעברו ובאישים מחוללי התנועות ומניעי גלגלי החיים החברתיים, ונגש להסיר את שכבת האבק והעפר מעל כתבת הקעקע של מצבותיהן הטמונות וחבויות עמק בקרקע, אל נא תהי מלאכה זו קלה בעינינו. ואם נזכיר את שמותיהם, אל נא תחשב זאת “להזכרת נשמות” גרידא של אנשים אשר נשכחו כמת מלב; והיה זה להפך מעין “תחית המתים” לאלה, אשר גם במיתתם קרויים חיים, כדברי החכם הגרמני “האנושיות אינה נכללת מן החיים בלבד, אלא, הודה אומר: האנושיות זהו סכום הכולל מהחיים והמתים גם יחד”. כי מלבד מה שבחייהם התמידו להשפיע על בני דורם ולהטביע את חותמם על החברה והסביבה שבה חיו ופעלו, הנה רשמי השפעתם אינם נמחים גם אחרי מותם. האנושיות ותרבותה אינה “מעשה בראשית” שמתחדש בכל דור ודור, אלא זוהי תמצית התרבות של הדורות הקודמים נוסף למה שמתהוה ומתחדש בכל דור ודור. כי האנושיות היא נצחית. על במת חזיון התבל – משחקים לאין מספר: זה עולה וזה יורד וחוזר חלילה – ושיר נצחי בפי כולם – שיר הגעגועים וכלות הנפש לרום, לאידיאל נצחי ולקדמה. היחיד אמנם כלה, ואין הדור כלה ובלה. הנושא מסתלק – והנשוא קים לעד. “הצבור אינו מת” כבר המליצו בעלי התלמוד.

וכשם שמטרתנו – חמר לבנין דברי ימינו, משום זה חשוב לנו למאד גם סדר רבניה, ראשיה, טוביה, מחבריה וכו'. גם לסדר היחש יש ערך רב לחקר סודות הירושה הרוחנית, והפסיחולוגים ימצאו כאן חמר רב ענין לחקירת השתלשלושם והתפתחותם של ירושת הכחות הנפשיים במשפחות מצוינות במינן.

בכן מטרתנו לרכז את קוי הזהר הפזורים למרכז מאור אחד, ומקוים בודדים ליצור תמונה כללית. והיה זה מעין “סך הכל”, בלאנס, מספרי החיים והמתים גם יחד.

וכשם שמאריס לאצארוס קובע את יעודו של שבט הפרוסים ומקומו בין יתר שבטי הגרמנים בזה, שעפ"י מהותו הרוחנית וסגולותיו הוא תמציתו ומסלתו ושמנו של כל העם הגרמני, מה שנותן לו הזכות לקחת בידיו את ההיגימוניה על כל יתר שבטי הגרמנים, – ככה נוכל לקבע את מקומו של הקבוץ היהודי בליטא, שהוא בבחינת “מרכז רוחני” בגולה בזעיר אנפין, ביחס אל יתר קבוצי ישראל בכל תפוצותיהם.

סוף דבר אם גם היינו רוצים להראות לכל העם את “יפיה” הרוחני של “הוד מעלתה” – היהדות הזאמוטית ולו היינו חושבים כרוכל את מעלותיה וסגולותיה, בכ“ז לא היינו מספיקים לגמר עליה את ה”הלל" כולו, ורק אפס קצהו יראה לעיני המתבונן.


ואלה תולדות הקהלות:

אניקשט

הקהלה עתיקה. בת ג' מאות שנה ויותר. וכבר בסוף המאה הי“ז התקימה בתור קהלה גלילית שנכנעו אליה הקהלות הקטנות שבסביבתה. יש יסוד לשער, כי כאשר נתבטל גליל ויזון בשנת 1764, עבר גם הוא לגליל אניקשט. פנקסיה נאבדו כנראה בשעת השרפות המרובות, ובפנקס של ח”ק הנמצא כעת אין שום חומר היסתורי חשוב.

בש' 1698 בערך עבר דרך כאן וזאמוט84 אברהם בר' לוי קואנקי מחברון שנסע בתור שד“ר מא”י ובקר את רוב קהלות אירופה. הוא היה מחסידי כת שבתי צבי והרבה לעשות תעמולה בתקופת החסידות של חיים מלאך וסיעתו שהשפעתם היתה גדולה ביחוד בפ' הורדנה, ארץ מולדתם. אין ספק, כי נסה קונקי לצודד נפשות לטובת ש"ץ גם בזאמוט. אבל כפי הנראה לא הצליח במשלחתו זו בזאמוט הפקחית – פּכחית.

גידול מספר אוכלוסיה נראה מזה: בש' 1798 היתה הכנסת האחוזה הממשלתית ממס הקרקע (צינש) ומס פאדימני מהנוצרים 307 רובל 85 קופ. ומהיהודים רק 190 רובל ¼89 ק. זהו משום שברשות היהודים נמצאו נכסי דלא ניידי פחות מאשר אצל הנוצרים; מלבד דמי חכירה בעד מכירת יי"ש (כמובן ג"כ מהיהודים) 645 רובל.

לפי הרויזיה מש' 1834 היו כאן עירונים נוצרים 284 ויהודים 678 נפש. וביניהם שני סוחרים מהגילדה א' וב'.

בערך 1906 היו כאן שני בתי כנסיות עם ששה קלויזים. מספר אוכלוסיה היה 5148 ורובם מבני ישראל. כאן היה מפותח בסביבה גידול הפשתה. והיו בה תעשיות לנקוי שער החזיר ולמעשה אנפילאות שנמצאו בידי היהודים.

אניקשט סבלה הרבה מתבערות ושרפות. שר האש נתגלה כאן לעתים קרובות בכל כחו וגבורתו: מלבד השרפות שנזכרו, עוד התפרצה תבערה גדולה בש' 1870 שעשתה שמות. ובין התומכים הצטין אז הנדבן הידוע ז. ויסוצקי שנדב לטובת הנשרפים סכום הגון. באור ליום 8 ליוני ש' 1891 נשרפה כל העיר וביניהם 418 בתי ישראל עם שני בתי כנסיות: 3000 נפש נשארה אז בלי גג. בש' 1894 פרצה שוב תבערה, ונשרף מרכז העיר כולו. בתור תוצאה מזה נוסדה אז חברת מכבים מתנדבים. גם בשנות 1900, 1902 היו כאן שרפות. הרבה החריבה זו האחרונה ביחוד: 160 בתים במרכז העיר עלו אז על המוקד ושש מאות נפש היו מנגועיה.

אולם העיר התנערה בכל פעם מאפר חרבנותיה ושבה שוב לתחיה.


מרבניה:

א) במאה הי“ח ישב כאן על כסא הרבנות הרב ר' גרשון (זכרונו בא בפנקס א.), אב”ד כמה קהלות, בן הפרנס של ד' ארצות הגאון ר' אבלי איסרליס מלובלין. הרב ר' גרשון הוא אבי הרה“ג ר' שלמה אב”ד פוסבול, אבי גאון הדור ר' אבלי פוסבולר.

ב) חג“מ “ארי' ליב בהגאב”ד החוב”ק אניקסט ומצ“פ בגליל ויזון”85 בן הגאון ר' נתן נטע אב“ד בראדי בהגאון אריה ליב אב”ד סלוצק והורדנא. (עיין להלן עמ' 75 בהערה).

ג) הרה“ג ר' אברהם ליכטנשטיין, אחי הרה”ג ר' מרדכי אב“ד באלטרומנץ, ממשפחת יוחסין. חבר הרבה ספרי חקירה ומליצה שונים ושמש בהוראה יותר מנ”ד שנה באחת עשרה קהלות שונות והיה לפי עדותו הוא “נרדף מפגעי הזמן”.

ד) הרה“ג ר' יעקלי בהג' ר' אברהם עמדן בהג”מ ר' יעקב הלוי שור אב"ד קראז והגליל.

ה) הרה"ג ר' אליהו86.

ו) הרה"ג ר' משה אליהו במו' חיים (הסכים תקצ“ה על הדפסת ש”ס וילנא).

ז) הרה“ג ר' משה יואל הכהן גוריון בן הגאון ר' מאיר שלום אב”ד מאלאט.

חבורו “ראשי בשמים” (וילנא תרמ"ד) מפורסם בעולם הלומדים. שמש כאן בתור רב בשנות השבעים והשמונים מהמאה העברה. בנו הרה“ג ר' שמריהו הכהן גוריון היה מפורסם לעלוי, והיה חתן הגאון ר' איצעלע שירווינטער, מ”ץ דוילנא.

ח) הרה“ג ר' שלמה בהר' יעקב שלאסבערג נתקבל כאן לרב בש' תרנ”ה ומכאן בקאפוליא ומשם למאנטשעסטער. חבר ס' “אור יעקב” שו"ת וכו', “גן הדסים” (דרוש).

ט) הרה“ג ר' אברהם אהרן בורשטין שמש כאן ברבנות עד תרנ”ט בערך (עיין טבריג).

י) הרה“ג ר' שמואל אבגדור פיבלזוהן. שמש כאן מתרנ”ט עד תרס"ה (עיין פלונגיאן).

יא) וכעת יבלח“ט הרה”ג הישיש ר' אליהו דוב שור.

יב) והג"מ ר' קלמן קדושביץ.


ממצויניה:

א) הרב ר' ליב לוריא אניקסטער בהרב ר' יצחק מויזון בעל שם. התיחס אל האר“י הקדוש והיה ד”ץ בבמ“ד של מעלה בוילנא והיה דורש בבי”מ דו“ץ שם. נפטר תקצ”ח.

ב) הרה“ג יהודה ליב במו”ה צבי, המכונה אניקשטער, היה בין המסכימים על הדפסת ש“ס וילנא, תקצ”ה.

ג) הרב ר' מאיר קאמייקין “אניקשטער”. בש' תרמ“ב עלה לירושלים והיה שם למנהל כולל וילנא. נפטר תרמ”ה.

ד) אשתו רבקה בת הג“מ ר' משה מישל לוריא אב”ד קרקינובה. נסעה לא“י בש' תרכ”ב בערך וחברה ע“ז קונטרס בעברי־טייטש שנעתק אח”ז לעברית בשם “זכר עולם”, וזכה לשתי מהדורות (תרמ“ב ותרמ”ד)

ה) הר' משה אברהם מ“מ דאניקשט, בערך תרכ”ב, בן הר' צבי יהודה אב"ד שידלובה.


ממשכיליה:

בש' 184487 נולד כאן הסופר והתיר זאב שור. הוא השתלם בעצמו כאן ואח“כ בקובנה ויתרועע בנעוריו גם אם הפרופיסור ה' שפירא. אח”כ בא לוינא להשתלם, אבל לבו נשאהו לתירות ויעבר בארצות הקדם: מצרים, הודו, סינים ואיי פיליפינה. בשובו לוינא פרסם שורת מאמרים ב“השחר”. גם הדפיס ס' “מחזות החיים” הכולל רשמי נסיעותיו. בש' 1888 בא לאמריקה ויו“ל עתונים עבריים: “הפסגה” (בניו־יורק ובבלטימורה)” “והתחיה” בשיקאגה. גם חבר את הס' “נצח ישראל”. נמנה בין חובבי ציון ובתקופת הציוניות היה לציוני והשתתף בקונגרס החמישי. נפטר בש' 1914.


בירז

עד 1796 נחשבה על הפוביאט האופיטסקי (הפוניבזי). בתחלתה היו תחומיה העירה והאחוזה הסמוכה לה. אח“כ היתה לנסיכות ועברה לרשות הנסיכים לבית ראדזיויל.88 וכבר בש' 1630 היה ההטמאן כריסטוף רדזיויל נקרא בשם הנסיך מבירז ומדובניקה. קהלת היהודים פה עתיקה, אולם ע”ד ראשיתה חסרות לנו ידיעות מפורטות, כשם שפנקסיה העתיקים נאבדו וביניהם פנקס הגליל שנאבד בערך תר"ס.89

ע“ד יהודיה הראשונים ידוע לנו כבר מראשית המאה הי”ז, כי אז נסו יהודי בירז לחדר לריגא לסחר בה כנגד החק, וההרצוג ראדזיויל מבירז עמד על צדם. הנה ידועה העובדא, כי באותו זמן ישבו על יד שערי ריגא, אצל נייערמילן, שני יהודים מבירז, בתור חוכרי המכס, והיו גובים אותו ביד חזקה ובתקיפות. זה גרם גם לסכסוך עצום עם הבישוף מווענדען. יום אחד ועבדי הבישוף הובילו את תבואותיו העירה וידרשו מהם החוכרים לסלק את המכס. ויהי כאשר ענו להם האכרים, כי תבואותיו של הבישוף הם, התנפלו עליהם בזלזולים על שם הבישוף ואת עבדיו הכו מכות רצח, עד כי הוכרחו להביא להם את “גלב העיר” (שטאט־בארביר), כי בימים ההם מלא הגלב גם את תפקיד של רופא וחובש. הענין הובא עד לבית המשפט, ושני היהודים הושבו במאסר. אולם ההרצוג רדזיויל הגיש קובלנא ע"ז. אז הצטדקה לפניו מועצת העיר באמרה, כי היהודים נאסרו במצות הבישוף. וכשם שבפרטי־כל של “הלאנדפאגט” אין זכר מזה יותר, יש להחליט, כי היהודים יצאו זכאים.

והנה עוד עובדא: מועצת העיר בריגא הוציאה פקודה, כי כל יהודי הבא לריגא מחויב לשלם לראש העיר שני רייכסטאלער תמורת החסות הנתנת לו. אז פנה ההרצוג ראדזיויל בדרישה לשחרר את יהודי בירז מן המס. המועצה לא הסכימה ע“ז ומסרה ע”י שליחה הודעה כזו: כבר משנים קדמוניות נהגו כי כל יהודי הבא הנה לסחר, מחויב להשליש מטבע אונגרית, בכדי שבעבור זה יוכל לסחר כאן במשך זמן ידוע מלא בטחון והגנה. לולא זאת לא היתה ריגא – העיר החפשית מכבר – נותנת כל עקר ליהודים להכנס בה. יען כי זהו עם מנאץ אלקים ונוכל, אשר בכמה ארצות נוצריות אינם סובלים אותו כלל וגם מבדילים אותו ע"י סמנים ידועים וחוקים שונים. ואם חלילה יהודי בירז ישיגו חרות זו, אזי “כל יהודי ליטא ופולין יקראו בשם אחד ויתראו בתור יהודים מבירז”. אי לזאת אין כדאי להרצוג הרחמן לצדד בזכותם כלל. (ממאמרו של הד“ר יפה “ע”ד ראשוני היהודים בחבל הבלטי”).

הידיעות הראשונות ע“ד הקהלה הן מתחלת המאה הי”ז (בועד המדינה הראשון מש' תפ"ג היא, כידוע, כבר נזכרת). ואז ישבו כאן גם קראים, כאמור לעיל. (עמ' 27 בהערה).

הרבה עלתה ליהודי בירז בתקופה הראשונה להתישבותם, כי הנה בש' 1662 גורשו משם, והנסיך באגוסלב ראדזיויל פרסם אגרת שבה הוא דורש להכריז בירידים, כי אין כבר יהודים בבירז. וזאת לדעת, כי הנסיכים לבית רדזיויל, בתור פרוטסטנטים, היו בכלל נוחים ליהודים, אולם לא בכל עת ובכל זמן יכלו להגן עליהם נגד משטמת העירונים והנוצרים הקתולים. אמנם היהודים נסו לשוב לאט לאט למקומות מושבותיהם ולהאחז שם שוב אבל גם שונאיהם ורודפיהם, עירוני בירז, לא נחו ולא שקטו. וכעבר 21 שנה עלתה בידם בש' 1683 להשיג שוב מאת השלטון פריוילגיה האוסרת את התישבות היהודים כאן ורכישת נכסי דלא ניידי.

סוף כל סוף עלתה ביד היהודים להאחז ולהתבצר כאן וגם ליצור קהלה חשובה. וכבר בראשית המאה הי“ח מוצאים אנו עומדים בראשה רבנים חשובים, כהג' ר' שלום ז”ק ובנו. ובדקרטים של הטריבונל משנות 1700, 1711 נזכרים גם הגבאים של ביהכ“נ בבירז. וזה הדבר: בש' 1700 יצא עליהם פסק דין לאינפמיה (שלילת זכויות אזרח) ולשלם להאחים גאן את החוב עם הפני. ובש' 1711 היה ענשם עוד יותר חמור כי נדונו לאינפמיה, למיתה ולסלוק החוב עם הרבית לכנסיה האיבנגולית בבירז. ועפ”י הדקרט הטריבונאלי מ 21 לאפריל 1717 נדונה כל הקהלה לאינפמיה וגם לשלם מס הגלגלת בסכום של 1500 זהוב, שנועד לשם החזקת הדקל הטריבונלי, מלבד המס המיוחד לטובת ההטמן הגדול בליטא, בסכום של 350 זהוב ג"כ למטרה זו.

סמוכה לבירז נמצאת על גבול ליטא־קורלנד העירה שינבורג (אשר עד תר“ל היתה בענין ביה”ע זקוקה לבירז). עוד מקדם היתה מפורסמת ע"י שוקיה הגדולים. ולימי השוק הגדול החל בתחלת אבגוסט היו מתועדים מדי שנה בשנה כמה וכמה רבנים מסביבותיה מזאמוט ומקורלאנד, בכדי לברר שאלות משאלות שונות הנוגעות לדת. והיו ימי השוק האלה בפרט ידוע – אם גם בזעיר אנפין – כעין הירידים, אשר בתקופת ועד מדינת ליטא מלפנים.

ואלה תולדות רבני בירז:

מרבניה הראשונים90:

החל מראשית המאה הי“ח עד סופה בערך ישבו כאן ביחוד רבנים למשפחת ז”ק91

א) הראשון הוא הג“מ ר' שלום ז”ק בנו של הקדוש ר' ישראל שנהרג על קדוש השם בראזינאי (פ' הוראדנא) ב' דר“ה ת”ך 1659) כאמור לעיל92. הג' ר' שלום עלה כאן על כסא הרבנות כנראה בשנת תע“ד, אחרי אשר מחותנו הג' ר' יחזקאל עזב את זאמוט ונתקבל לאב”ד אה“ו (אלטונא, המבורג, וואנזבעק)93. הוא היה גיסו של “החכם צבי” אשכנזי, כי שניהם היו חתני הג' ר' שלמה זלמן מירלס, אב”ד המבורג. הג' ר' שלום ישב כאן כנראה עד יום מותו בש' תפ“ה, 1725. נוסח מצבתו נמצא בס' “אגודת פרחים”. אחיו של הג' ר' שלום, הג”מ ר' מנחם נחום ז“ק בהק' ר' ישראל, היה אב”ד פילא ופלאצק, חתנו של הג“מ ר' יצחק אב”ד פוזנן ווילנא. (הסכים על “נחלת בנימין”, אמשטרדם תמ"ב).

ב) אחריו עלה בשנת תפ“ה בנו הג' ר' ישראל ז"ק וישב כאן על כסא הרבנות עד תפ”ח. מקודם היה אב“ד בזאבלודבה עד ת”ק.

חתנו היה הג' ר' צבי ברודא אב“ד בכמה קהלות וראב”ד בהוראדנא. חותנו של הג' ר' ישראל היה הגאון הצדיק המפורסם ר' יוסף יוסקי אב“ד דובנא רבתי שהיה נכד הגאון, דיין ונאמן הקהלה יוסף יוסקי מלובלין בהרב ר' צבי סבא, חתן מהר”ל מפראג.

ג) אז עלה אחיו, בנו השני של הג“מ ר' שלום, הוא הגאון בדורו ר' חיים ז”ק, והיה לאב"ד בירז והמדינה.

ואלה שלשת בניו: הג“מ ר' יצחק יורש כסאו; הג”ר ר' משולם זלמן ז“ק אב”ד פאקראי והג“מ ר' ישראל אב”ד בירז והמדינה.

ד) אחריו בנו הג“מ ר' יצחק ז”ק אב“ד פוסבול ובירז. בנו הרב צבי הירש ז”ק היה אב“ד שקוד (נפטר תקמ"ה), הוא אבי הר' יצחק ז”ק, אב“ד שקוד מתקמ”ח עד תקס"א מחבר הס' “פרי יצחק”.

ה) אחריו: חתנו הגמ' ר' אברהם שלמה בהר' גרשון אב"ד פוסבול ובירז, והוא אבי הגאון ר' אבלי פוסבולר.

ו) אחריו: אחיו של הג“מ ר' יצחק הראשון והוא הג”מ ר' ישראל ז"ק חריף אב“ד בירז (הסכים תקכ”ו על ס' “עמודי בית יהודא”. הוא הוא94 אשר ביחד עם עוזרו הדיין נתן אברהם מבירז ועוד חמשה אנשים, נסע במאי 1764 דרך מוטוי לפטרבורג ברשיון הקיסרית יקטרינה II, בכדי לסדר את ענין התישבות היהודים ב“רוסיה החדשה” (בדרומה של רוסיה). זה היה הרב האחרון כאן לבית ז"ק.

ז) אחריו הג“מ ר' נחום קאצינלינבוגן אב”ד בירז והגליל. בן הג“מ ר' אברהם קצינלבוגן, אב”ד סלוצק ובריסק, נכד הג“מ ר' יחזקאל ק”ב. ר' נחום נתקבל כאן בעודנו צעיר, ויהי בסבבו את ערי הגליל שלו ובבואו לפומפיאן מת שמה מיתה חטופה95, בערך תק“ל. הספד עליו נמצא בס' “זכר החיים” להר' חיים כהן רפאפארט. אשתו של הג' ר' מנחם נחום בנשואיה הראשונים, מרת רחל, היתה בת הג”מ יצחק הלוי הורויץ אב“ד אה”ו.

בנו של הג' ר' נחום, זהו אחר, והוא אב“ד קידן הר' משה קאצינעלינבויגן חבר ס' “אלפא ביתא”, והוא מפתח מכל דברי חז”ל כס' א“ב עם פירוש (נדפסו ב' כרכים א–ד פ“פ דמאין תרט”ו–טז) וגם ס' “התורה והמצוה” כולל תרי”ג מצות (דפ' שטעטין).

להג' ר' נחום ק“ב היו שבעה אחים רבנים, וביניהם הג”מ ר' דוד קאצינליבויגן אב"ד וילקובישק.

בנו השני של הג' ר' נחום הוא הג“מ משולם זלמן ק”ב אב"ד קידאן. בימיו חי כאן הר' יצחק זעלקא בר' זאב מבירז. חבר ס' “ים־התלמוד”, חידושים על מס' (זאלקווא תקט"ו).

בתקופה זו בערך היה כאן ספרא ודיינא הישיש ר' דוד בר' חיים (סו“ד דק”ק בירז) בעהמ"ח “שירה לדוד” על שיר השירים (הוראדנא תקנ"ז).

ומ“מ ומ”ץ כאן היה אז הגאון המקובל ר' אברהם בר' שלמה זלמן (הסכים על ס' “נאדר בקדש”, הוראדנא תק"ג). כנראה אין להחליפו על בן דורו, הג“מ ר' אברהמ’לי בעל “מעלות התורה”, אחי הגר”א, אחרי כי לא מצאנו בשום מקום ששמש כאן בהוראה.

ח) הג“מ המפורסם בדורו ר' עזריאל זיו אב”ד בירז ואגפיה, בן דורו של הג“מ ר' אבלי פוסבולר. הוא בא בכתובים עם הגאון ר' מרדכי ראבינער מבויסק בספרו “גדולת מרדכי”. בימיו חלה גזרת הרקרוטים (1827), אשר מסבתה נפטר בלא עתו96. הג”מ ר' עזריאל היה בן הרב ר' גרשון מענדיל, (כנראה זהו אחר), בן הג“מ ר' עזריאל אב”ד קובנה. אחיו של הר' עזריאל אב“ד בירז היה הג”מ ר' משה בעהמ"ח “מחשבת משה” על מנין המצות.

ט) הג“מ החסיד ר' שמעון מערקיל שפירא (אבי זקנו של העסקן האורטודוכסי מקובנה ר' שמעון מערקיל) בהרב הגדול ר' אברהם שוועקסנער הנודע בשם ר' שימעלע בירזער והיה מבאי ביתו של החסיד ר' שמואל מקעלם. הוא נחשב לחכם מדיני והיו מזמינים אותו לפשרות ולד”ת חשובים. בש' 1852 שולח במלאכות פלכי רוסיה הלבנה אל ועדת הרבנים הראשונה בפט“ב. חתנו היה הג”מ ר' שמואל סלאנט, אשר אח"כ בזיווגו השני היה לחתן הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט. (עיין במלואים בסוף החלק א').

י) אחריו שמש כאן בכתר הרבנות, כנראה זמן קצר, הר' ר' שלמה זלמן המפורסם בשמו ר' “זעלמעלע פרומק”. נולד תקע“ד ונפטר כ”ז אדר תרל“ו, בן ס”ב שנה. מכאן נתקבל לרב בלוקניק ואח"כ בקרטינגן.

יא) בימיו היה כאן רב ומ“ץ הרב ר' משולם שרגא סג”ל. שקדן גדול, אולם הקנטרנים הורידוהו ביגון שאולה בדמי ימיו, בש' תרמ"ט.

יב) אחריו: חתנו של הג“מ ר' שימעלע בירזער, הוא הגאון ר' אשר ניסן בהרב יהודא ליב לעווענזאהן מד”א במרימפול, בהגאון החריף ר' מנחם נחום בהגאון המקובל מוהר“ר דוד. הג”מ ר' אשר ניסן נתמנה כאן לרב בש' תרי“ב ונסתלק בש' תרל”ט. הוא חבר ספר מצוין “גן נעול” על הלכה (וילנא, 1873) וס' “לקוטי שושנים” (בכ"י) ו“אפיקי יהודה” קצור דינים מגמרא וראשונים עם חדושי בנו העילוי, אשר האב קוראו בשם “רבי”. גם חבר ס' “צפנת פענח” מכיל דרושים והספד על בנו ר' נחום המפורסם בשמו “העילוי מבירז”, בעל כשרונות פנומנליים. נולד תר“ה ונפטר בן ח”י שנה ג' מנחם אב תרכ"ג97.

יג) אחריו שמש בכתר הרבנות כאן הרב ר' יוסף זונדל, בעהמ“ח “זיר יצחק”, כולל כללי דרבנן, שו”ת ודרושים. (וילנא 1876). בראש הס' נמצא מכתב שלוח אליו מהצדיק ר' יוסף זונדל בהר' בנימין בינוש מסלאנט, שהיה דודו זקנו של המחבר.

היה קודם רב בקראק ובינובה ואח“כ נתקבל כאן בערך תרמ”ו. נפטר בש' תרנ"ז.

יד) בימיו היה כאן רב ומ“ץ לעדת החסידים מפה הרב ר' פנחס בר' יהודא ליב לינטאפ. מקודם רב בוואבאלניק, ותרמ”ח נתקבל כאן. היה בעל זכרון נפלא וחבר ס' “פתחי שערים” לבאר את הקבלה ע“ד הפשטיות (נדפס תרמ"א) ובכ”י היו לו עוד “שערי הלכות”, “שערי אמונה” ו“שערי התקוה” ומאמר אחד ממנו נדפס ב“כנסת הגדולה” לי. סובלסקי.

טו) וכעת – יבלח"ט הרב ר' יהודה ליב ברנשטין.


ממצויניה:

א) הרב הסופר החכם ר' יהושע יוסף פרייל. נולד כאן תרי“ח ולמד תורה מפי הרב דמתא הרה”ג ר' אשר ניסן הנ“ל. בן י”ד התודע אל בן עירו החכם זוסניץ, וזה העיר בלבו תשוקה לחכמות ומדעים וילמד שפ“ע ואשכנזית וספרי חכמה רבים. שמש ברבנות קראק והרבה לכתב מאמרים בעתונים שמשכו אליו תשומת לב הקהל, כי הצטינו הן בתכנם ההגיוני והן בסגנונם המצוין. חב' ס' רב הערך בשם “אגלי טל” המכיל חקירות ביהדות. נפטר בדמי ימיו בן ל”ח שנה בש' תרנ“ו ומ”כ בקובנה.


ממשכיליה:

א) יוסף ליב זוסניץ. קנה לו שם בתור תוכן וחוקר. נולד כאן בש' 1837 ונתחנך בסביבת חסידים. כבר בנעוריו היה מנהגו לנסע אל הרבי מליובביץ וכשהיה שב משם נלהב ומושפע, היה מוסר את רעיונותיו והגיונותיו לפני חוג חסידיו–מקורביו והיה מלהיבם ומביאם עד לידי אכסטז. תחת השפעתו החלו ל“סדר” תעניתים, סגופים וכדומה. בעל בית אחד ושמו ר' חייקל לוריה, מי שהיה אחרי כן לחותנו, התבונן אל כל זה וראה, כי חסידי העיר החלו פתאום להנזר ולהתרחק מכל העולם ולערך התבודדות. “מהפכה” זו היתה כחידה בעיניו. מה עשה? – קם ולקח את אחיו שהיה מחסידי “החדר” של זוסניץ, הובילו מחוץ לעיר ויכריחהו לגלות לו את כל הדבר. כשנתגלה לר' חייקל ע“ד “הכתות הנסתרות”, אשר זוסניץ מיסדן, שלח תיכף לקרא לו ויתנפל עליו בחמה עזה, כאלו חפץ לקרעו כדג. הצעיר זוסניץ בוש ונכלם ויברח מכאן לשינבורג הסמוכה. כאשר נשתתק הדבר התפייס גם ר' חייקל אתו ולבסוף לקחהו לחתן לבתו. ויתישב זוסניץ בבויסק הסמוכה והיה נכנס ובא לביתו של רבה הגאון ר' מרדכי עליאשבערג (שנתקבל שמה בש' 1862). אמנם ר' מרדכי’לי היה מתנגד לדעותיו של זוסניץ שהיה חשוד מעט ב”אפיקורסות“, בכ”ז מצא חן בעיניו בתור אישיות, משכיל ונבון.

זוסניץ חבר ס' “אכן יש ד'98. שם הספר בלבד דיו להטיל ספק ביראתו של המחבר. משום זה רדפוהו האורתודוכסים וגם שרפו את ספריו בכ"ז היתה גדולה השפעתו בבויסק, וייסד שמה בית אולפנא לתורה וחכמה. אולם גם זה לא מצא חן בעיני החרדים הקנאים וישטמוהו וימררוהו “במלחמת מצוה”. לאשרו עמד על צדו האינספקטור לעניני בית הספר ובעזרתו נשאר בית אולפנא שלו קים.

זוסניץ היה גם מתמתיקון גדול. באותה העת קבע הפוליטכניקום בריגא פרס בעד פתרון איזה שאלה מתמתית קשה, וזוסניץ פתר אותה באופן מוצלח. וכאשר הציגוהו לפני הפרופסורים, השתאו למראה עיניהם, בהופיע לפניהם יהודי לבוש ז’ופיצה קרועה. הפרופיסור נוביק בהתודעו אליו, קרבהו מאד ויפתח לפניו את דלתות הספריה של הפוליטחניקום, מה שאפשר לזוסניץ להשתלם הרבה במדעים. הוא היה שקדן גדול, ולמרות כשרונותיו המצוינים, היה תמיד עני ומחוסר לחם. “עשיר” זה, אשר לא הספיק לו אפילו להוצאה על נר למאור, היה שמח בחלקו. וכשהיה יושב עד חצות הלילה ומעמיק בספרי השכלה, היה משתמש באור הלבנה.

מלבד ספרו הנ"ל חבר זוסניץ כמה וכמה ספרי מדע שונים והרבה מאמרים פרסם בעתונות, גם היה לעוזר במערכת האנציקלופדיה “אשכול” בווארשא. בסוף ימיו עלה לאמריקה וימשיך שמה את עבודתו הספרותית.

ב) הסופר נחמיה דוב הופמאן, תושב בירז, חבר ס' “אוצר נחמד”, כולל מאמרי מדע שונים, גם פרסם הרבה מאמרים ע“ד הטבע “בהצפירה” “המגיד” ועוד. השתקע אח”כ ביוהניסבורג שבאפריקה ושמה הוציא לאור עתון בשם “דער אפריקאנער איזראעלים” עד יום מותו בש' 1928.99


 

II קובנה    🔗

א. תאור העיר ומצבה הגיאוגרפי

קובנה העתיקה, המבורכת “ביפה נוף משוש כל הארץ” ליטא, משתרעת בבקעה ארכה וצרה, אשר מדרום ומצפון יכתירוה כמו בצורה מקבילה שני הנהרות הגדולים המצוינים ביפי תארם והדרם, הנימאן והויליה (נריס מלפנים), המתאגדים זה עם זה בקצה העיר ממערבה ומהוים הודות לזאת משולש גיאוגרפי מעין חצי אי, ארוך וגוץ.

ומאחורי הנהרות הרים סביב לה, לקובנה, משלשת עבריה – הרים וגבעות רמים ונשאים עטופי ירקרק דשא וחורשות מצלים על צלעיהם השטיחות; וחתוכים הם וגזורים ע״י נקרות ובקעים לאין מספר. אלה הם שרשרת הרי אלקסוט, על שפת הנימאן, השמאלית מדרום; הר ויטובט (פטרובקה מלפנים) ממזרח והרי "הירוק״ "ושל הכביש״ על גדות הויליה השמאליות מצפון.

מאחורי הר ויטובט תשתרע "בקעת מיצ׳קביץ״ הנודעה (ע״ש המשורר אדם מיצ׳קביץ, אשר חבה יתרה היתה נודעת לה ממנו), הרבודה מרבד ירוק ומרוקמת רקמת שלל פרחים; היא היא אשר הלהיבה את רגשות המשוררים מיצ׳קביץ, סורוקומלה (קונדרטוביץ) ופאל ועוררה את נימי בת שירתם לשיר לכבודה שירי תהלה ותפארת, וירוממוה ויעריצוה.

מראה העיר ממרומי הריה ירהיב עין המתבונן מסביב; בכל פנה שהוא פונה מבט עיניו נתקל בירק דשא, שיחים רעננים וגני חמד, אשר סביב שתו זר ועטרת תפארת לעצם העיר, המשתטחת בבקעה ותפוז בהמון בתיה הנהדרים, היכליה, טירותיה, ארמנותיה וראשי מגדליה, אשר בשיא גבהם יעלו מרום.

ומה נהדר המראה בעלותך על פסגת הררי אלקסוט כפנות יום קיץ בהיר וצח, וגלגל החמה תתגלגל ותרד מטה, מטה בפאתי מערב –, אז שמש אש אדומה מדם תשקע ותטבל בבדלח מימי הנהרות, ומנוגה נגדה יתפזרו על פני מראת המים קרני זהב לאין מספר ותפץ קוי אור וזהר מסביב לרבבות על פני גלי המים השקטים ויפזו הנהרות ויבריקו באלפי נגוהות ושברי ניצוצות פז למכביר! והיו שלל צבעי – הקשת וגוניה, להרמוניה נפלאה מקסימת עין!

האח! מה נהדר מראך, הנימא, במערב, כערב יום בין הערבים!

או בהעפילך בליל ירח מבריק על אחד מראשי “הר הירוק״ ותפנה לאחוריך –, אז לפתע יתגלה לעיניך מראה מקסים, מקרין. ומרהיב נפלא: הנימן השוקט נהפך כולו לארכו־ולרחבו לשביל כסף ארוך, ממושך, וממורט ע”י גלים קלילים ופזיזים המפזזים ומכרכרים באלפי אלפים זיוי נגהות חורורים ופניני כסף מאליפים –, והיית בעיניך כחולם בהקיץ!


הודות למצבה הגיאוגרפי־טבעי המוצלח זכתה קאונא לשלשה כתרים: כתר החיים והתנועה כתר כהונה וכתר שם טוב. הא כיצד?

א) במובן הכלכלי – שני נהרותיה הרווים, שמשו לה עוד מימים קדמונים לגשר מאגד בין מזרח ומערב, הינו בין ליטא העליונה וממלכות נובגורוד ומוסקבה מצד אחד, ובין פרוסיה ויתר ארצות אירופה המערבית מצד שני, יען כי דרך הנימן וחברתה היו עוברות תמיד אורחות של אניות וספינות טעונות סחורות מסחורות שונות, שהיו מפליגות לערב מערבן אל ארצות רחוקות.

ב) במובן האדמיניסטרטיבי – היתה קובנה תמיד למרכז הסביבה: לכתחילה בתור עיר הגליל; בימי הרספובליקה הפולנית – למרכז הפוביאַט (בבויבודסטבה הפולוצקית) ולבסוף לעיר הפלך100 וכעת־לבירת ליטא הנוכחית.

ג) במובן הנוי והרומנטיות: היא העניקה תדיר ביד רחבה מהדר טיבה ומזיו טבעה: רבת הגונים ועשירת הצבעים את נפשות טובי בניה, משורריה וחוזיה, אשר כמובן לא נשארו כפויי טובה לעיר מולדתם ושבתם, הורתם ומניקתם מלשד שדותיה ומאירתם בזיו פניה, ויביעו לה את רגשות עוזם במבחרי יצירותיהם הנעלות בפרוזה ובשיר.

כבר בימי הבינים משכה קובנה את עין המבקר בהדר זיוה ונועם יפיה, וכאשר התיר הצרפתי Gilbert de Lannoy סיר את ליטא בש׳ 1413 רשם לתוך פנקסו כדברים הללו: "עברתי על פני עיר נחמדה למראה ושמה “Caune” המוקפת חומה ומעוטרת בארמון נהדר״.

המשורר מיצ׳קביץ שחי בקובנה בשנות 1819–23, בתור מורה לשפות באחד מבתי ספרה, הקדיש לכבודה את אחד מפרי שירתו הנמלצה, שבו מצייר בצבעים מלאי עודן ורוך את "הגי״ מקום אשד הויליה, העורגת ונוהרת אל הנהר הגדול, הנימאן, לחבק את זרועותיו ולהמוס בו, בהשתפּכו לתוכו. אחד ממקומות טיולו של מיצ׳קביץ החביבים לו ביותר היו הרי אלקסוט. אין כל ספק, כי בת שירתו הושפעה מחמדת המקום הזה, ואמנם עקבות השפעה זו נכרות בציורי הטבע שלו.

גם המספר־המשורר העברי א. מאפו, כמעט בן דורו של מיצ׳קביץ, אוה למושב את גבעות אלעקסאט. באחד ההרים האלה, שעל שם "אלילת האהבה״101 אצל הליטאים הקדמונים, בחרה לה בת שירתו למעון, שהיה לה למעין נובע ומפכה "אהבת ציון״ וירושלים.

כבר ידוע ומקובל, כי מראה ההוד הנשקף מעל ראש ההר הזה היה לנגד עיני המשורר בצירו את המחזה המרומם שנגלה מעל הר הזיתים לעיני הנאהבים והנעימים, אמנון ותמר (בפרק י׳ של "אהבת ציון״).

כי בעיני דמיונו של מאפו – מעיר בצדק בן קובנה, המבקר הקלסי “בעל מחשבות” – היה הנימאן – לירדן, חורשת ההר – להר הזיתים, והמגדל המתנשא לראש ממולו – למגדל דוד.

כאן על יד "סכת נפוליאון״ ההיסתורית102 ארג משוררנו את אותו המטוה השקוף ועדין ושזר את חוטי האהבה הטבעית בין בני העם העתיק בארץ עברו, ובצלה שחמד חלם את חלום האידיליה הישראלית בימים מקדם.

וכמו “ביהודה ועוד לקרא״ בא הרב אריה ליב פרומקין (ששמש קודם בתור רב באותה אלעקסוט ואח״כ עלה לארץ ונמנה בין בוניה הראשונים בתור רב ואכר בפתח תקוה). גם נשמתו הפיוטית של היהודי הנלהב הזה ספגה לא מעט מזהר הסביבה המקסימה הזאת. כבעל נפש מרגשת רכה ועדינה ציר בצבעים נאמנים עשירי הגונים את הדר ארץ אבות, שזכה לחונן עפרה. וברום לשונו ועזוז מליצתו יגיע ציורו לפרקים עד למדרגה של שיר הטבע נעלה, כמו בשלל צבעיו ובתאוריו הלוקחים לבבות. ככה בסגנון שפתו הרעננה – עד כי בלי משים יולד הרעיון, כי רק למשורר שחי באותה סביבה, מקום גידולה של יצירת מאפו, יאים הדברים הללו, אשר הד צלצולם של שירת ״אהבת ציון” בוקע ועולה מבין שורותיהם״103

שירי תהלה לכבוד טבע קובנה וסביבותיה לא נפסקו עד ימינו אלה. על זה יעידו משוררי הזמן האחרון ל. נידוש, זינגמן, דוד פראם וחבריהם, אשר נסו להלל ולשבח בשיריהם הצליליים את הדר הנימאן ותפארתו, שהוא יחיד ואין שני לו בכל הנוף הצפוני־מערבי לנוי, רוך, עדנה ונועם המתלכדים יחד להרמוניה שלמה, נפלאה ורוממה.


ב. פרטים מתולדות קובנה בכלל.

דברי ימי קובנה הכלליים מימי קדמתה עד המלחמה העולמית מתחלקים לחמשה פרקי זמן שונים.


1. התקופה הלפני היסתורית – (1030–1280)

תקופה זו בת 250 שנה בערך היא הלגנדרית, יען כי בכללה היא לוטה בערפל. אמנם כפי שמוכיחות התגליות הארכיאולוגיות שנתגלו כאן וכפי שנכר ממראה טבעה, היתה אדמת קובנה מיושבת עוד זמן רב קודם למאה הי״א – אלא שחסרים פרטים היסתוריים, והכל נשאר במצב אי ברור ומטושטש.

והנה ההיסתוריון נרבוט, בהשענו על מסרת הכרוניקות, אומר, כי קובנה (קרי: ארמון המצודה) נוסדה בש׳ 1030 ע״י הנסיך קונאס, אשר השאיל לה את שמו. והוא בן המושל הליטאי האגדתי פאלימן־ליבון, אבי הדינסטיה הליטאית הכי קדומה. לאחרון היו שלשה בנים: באָרקוס – המיסד של יורבארק; קונאס הנזכר, וספערא – מיסד איזו עיר במעמקי זאמוט, על יד איזה יאור בשם ספערא.

קונאס נפל חלל במלחמתו את נסיך רוסיה הגדול, ירוסלב בן ולאדימיר, על יד סלונים, בש׳ 1040. ומאז עד שנ' 1280 לא בא יותר זכר קובנה בספרי הרשומות.


2. תקופת מלחמות האבירים הגרמנים – (1280–1410)

בתקופה זו בת 130 שנה, שבימיה עלתה מלחמת הליטאים והגרמנים לנקודת הגובה, מלאה קובנה תפקיד סטרטגי חשוב ממדרגה הראשונה. לפיכך היא נפגשת מעתה תכופות בתעודות היסתוריות שונות ביחס עם המאורעות וההרפתקאות הרבות.

כי הנה לא פעם נפל בגורלה לשמש שדה קרבות עצומים, וגם שמשה לפעמים גורם המלחמות עצמן. כמה וכמה פעמיה היתה עדת ראיה למפלות וירידות שונות ולא פעם אחת בלבד השתתפה בשמחת המנצח ואבלו של המנוצח.

לעיניה כבש רובה של המדינה ע״י האבירים נושאי החרבות, אלה שבחרבם ובקשתם שמו לשממה את עריה והתפרצו לבסוף גם לעיר הראשה, לקובנה גופא –, עם כל זאת נשארה תמיד בידי אותו העם, אשר בניו יסדוה ויכוננוה, בידי הליטאים.

בתור עיר המשתרעת על גדות שני הנהרות המשמשים דרך לאניות וספינות. הרובצת על אם הדרכים המובילות לשתי בירות ליטא מלפנים, וילנא וטראק – שמשה קובנה נקודה סטרטגית חשובה למאד. משום זה כבושה – משאת נפשם של הטבטונים. הליטאים הרגישו זאת ויתבצרו. ולאט לאט קובנה מקבלת צורה של מבצר ערוך ומתוקן כראוי, עם בנינים פורטיפיקציוניים משוכללים, מגדלים, חומות, מחלות מתחת לנעריס וכדומה.

ביחוד מתחילה קובנה להזכר תכופות בדברי הימים ובספרי הרשומות החל מסוף המאה ה XIII.

בתקופה זו הרת המאורעאות לא פעם עברה קובנה מיד ליד, וכדאי וראוי למסר אפיזודים מענינים אחדים ממלחמת עמים זאת:

ויהי כאשר מת בש׳ 1316 נסיך ליטא ויטען, אחי גדימין, בן הנסיך ליוטובר שמשל באירגולה, והמדינה נשארה בלי מושל ומנהיג, עלה בדעת המגיסטר של אורדן הטבטונים ושמו קרל בעפארט להושיב על כסא הממלכה בליטא את בן הנסיך טרוידען, הוא "הפרטינדנט״ פעליוזא, זה, שהתחרה עם גדימין, בדבר המלוכה ונמצא תחת השפעת האורדן. ויקם בפרט ויעל על זאמוט וילכד את יורבורג ויחריב את מחוז מדניקי (ווארנא) ויצר על קובנה (בש' 1317).

זוהי התנפלות הגרמנים הראשונה על עיר זו. הנסיך הגדול גדימין הושיב אמנם במבצר קובנה מבתחלה את אחד משרי צבאו, ושמו גאסטולד, אולם זה לא יכול לעמד בימי המצור בפני השונא, שעלה עליו בהרבה בכחותיו, ויוכרח להכנע לפניו. הטבטונים הרסו אז את חומות קובנה באילי הברזל והרגו את תושביה ויקחו שבי את שארית הפליטה ויעברו הלאה על פני הנביז’ה וילכדו הרבה ערים. כתוצאות נצחון זה היה כבוש זמני של החלק הכי חשוב מזאמוט.

כעבר זמן קצר עלתה ביד גדימין אחרי נצחונותיו ברוסיה להכות את הגרמנים ע״י זיים (1320) וגם ללכד שוב את קובנה וסביבתה (1340). וכאשר כעבור שנה (1341) נפל הנסיך חלל בתגרה על יד ועליאָן, חדש האורדן את התנפלותו על זאמוט וילטש שוב את עיניו על קובנה. אז שלחו שבעת בני גדימין את גדודיהם לקובנה להתאגד שמה ולנקם את נקמת דם אביהם המומת. ויתאספו בקובנה 40.000 אנשי חיל תחת הנהלת הבכור מונטביד, חלק מצבאו שלח לקורלנדיה, בכדי לחסם את הדרך בפני האורדן הליבוני, ואת שאר החיל חלק לשני מחנות ויעל על הגרמנים; אחרי לכדו את המבצר הטבטוני, בייערנבורג (על יד ועליאָן). התנועע הלאה עד לתוך כבושי האורדן ויחרימם. והמגיסטר רודלף קניג נכנע לפניו ויבקש את שלומו, אולם שלום אמתי ונכון לא יכל התקים בין שונאים גמורים כאלה. המלחמה מתחדשת, והנצחון נוטה פעם לכאן ופעם לכאן.

קיסטוט בן גדימין עלה בערך 1344 פעמים אחדות על הטבטונים, גם נפל פעמים שבי בידיהם, אולם נמלט מהם באופן מוצלח. והאבירים שמו לאט לאט את זאמוט לשממה ע״י התנפלויותיהם העצומות ויכוננו את מבט עינם הצמאה לכבוש אל עבר הויליה משמאל, אל ליטא העצמית, שקובנה היתה לה כפרוזדור. בינתים והאפיפיור אינוקטי Vl החל להזכיר את הטבטונים אודות המיסיה הדתית המוטלת עליהם וע״ד הצרך לכלות את תושביה או להכניסם בברית הדת הנוצרית. והימים ימי מפלת מסעי הצלב בפלשתינה ואשר מאז שעשעתם תקותם למצוא תקון לפגומם בארצות הבלטיות –, בכן קמה התעודדות במחנה האבירים.

והנה בחרף 1361 קבל הקאמאנדאר הראגניטי, הנריך שנינגן, פקודה מאת המגיסטר וינריך קניפראדע לתור בעזרת מרגלי חרש את מצב מבצרי קובנה לכל פרטיהם ולעשות את ההכנות הדרושות בשביל התנפלות חדשה. “גנרלית” על קובנה. אל האבירים נוספו עוד אנשי בריתם מארצות המערב: צ׳חיה, איטליה, אנגליה ודניה. נקודת הכנוס היתה קראלעווץ (קניגסברג), ומכאן זז לעבר ליטא אותו החיל העצום, עם מחנה הטבטונים בתור אבנגרד בראש, ובאביב 1362 החלה מלחמת המצור לכל פרטיה ודקדוקיה עפ"י כל טכסיסי מלחמה שבימים ההם: אילי ברזל, מכונות קלע, סוללות, מגדלים מטולטלים, קני רובים ויתר כלי משחית ואבזיריהו – הכל עמדו ברשות האבירים. אולם הגרניזון, תחת הנהלת הנסיך וואידאט בן קיסטוט עם מחנה של 5000 מבחירי החיל, הגין על המצודה בכל כחותיו. חיל הליטאים נלחם בחרף נפש ובאמץ רוח וגבורה נפלאה. גם קיסטוט ואולגרד הופיעו בראש חילותיהם לעזרתם, אולם לשוא. המבצר נלכד סוף סוף ע״י האבירים: חיל הליטאים במספר של 1100 איש הומת ועוד יותר מזה עלה על המוקד ורק כ 36 חיל עם מפקדם הצעיר בוידוט בראש, שנסו להתפרץ דרך מערכות האויב, אחרי הרסם את שרידי המגדלים והחומות ואחרי הבעירם אש בעיר נפלו שבי.

נצחון זה עלה לאבירים בדמים מרובים: 6000 איש מחילותיהם מצאו כאן קבר. אז נתצו הגרמנים את המבצר וישרפוהו ייסוגו אחור.

כעבר שנה בנו הליטאים עיר אחרת בשם “קובנה החדשה” על יד אשד הנביז׳ה לתוך הנימאן ויבנו גם גשר עליו, אולם הגרמנים הרסו בש׳ 1363 גם מצודת זו, ויקוממוה אחרי כן מחדש למטרתם הם ויקראוהו בשם גאטעסווערדער, (אי אלהים). אז הופיעו אולגרד וקיסטוט עם חילותיהם וילכדו את גאטסברדר ויגשו לקומם את קובנה “הישנה” מחורבותיה. מצודת האחרונה היתה לאבירים כעצם בגרון וישימו עליה בש׳ 1376 מצור מחדש בעזרת ההונגרים והפולנים, אולם לא יכלו לה ויסוגו אחור.

ויהי אחרי מות אולגרד, זה שהרחיב הרבה את גבולות ליטא מצד מזרח, פרץ סכסוך בין אחיו קיסטוט ובין בנו יורש עצרו, יאגילה. במצב פרוע זה השתמשו האבירים ויתנפלו שוב על זאמוט. אז עברה לרשותם כל החבל מן הים הבלטי עד הנהר דוביסה עפ“י החוזה מש׳ 1382 שנעשה עם יאגילה, אשר התכונן לבצר ע”י זה את כסא ממלכתו. קיסטוט, שלא יכל נשא את הבגד שבגד בן אחיו עלה עליו עם חילו, אולם במהרה (1383) נתפש בערמה ויושם במבצר קרעוא, אשר במחוז אשמינה, ושם החניקוהו חילים גרמנים, עושי רצון יאגילה.

ויהי אחרי מות קיסטוט ויתפרצו תגרות בין יאגילה וויטובט, בן־דודו, ויעלו האבירים שוב על קובנה וילכדוה שנית אז בנה המגיסטר קונרד סולדט את המצודה מחדש ויושב שם קאמטורה (פלוגה) של האבירים ויתן בידיהם גם הרבה צדה ונשק.

והנה ויטובט בן קיסטוט התאמץ בכל כחו להפריע בעד יאגילה בן־דודו לעצר בכל ליטא ויעל עליו במלחמה, שנמשכה זמן רב. וברצות ויטובט לבצר את הממשלה בעדו, קם ויכרת ברית שלום עם האורדן, אשר על פיה עברה קובנה עם כל ארץ זאמוט לרשות הטבטונים. אז נגשו הגרמנים במאי 1384 לקומם הריסות קובנה לפי כללי החכמה שבזמן ההוא. עבודת הבנין, שבה היו עסוקים לפי המסורה ששת רבוא איש, נגמרה במהרה, במשך חדש וחצי, והמצודה קבלה שם חדש “ריטערס וערדער” (אי־האבירים) אולם יחוסי השלום לא ארכו זמן רב, וכעבר חדשים אחדים, עלתה ביד ויטובט, באבגוסט אותה השנה, להוציאה שוב מידי הגרמנים וינסה להתגנב עם חילו לתוך חומת העיר בערמה. ויהי כאשר נגלה לגרמנים סוד זה ע״י אחד הבוגדים ומחשבת ויטובט הופרה. אז כרת ברית התאגדות עם יאגילה ויגשו שניהם בסוף ספטמבר לשים מצור על קובנה ויוציאוהו לפועל לפי כל כללי מלחמת המצור וטכסיסיה שלמדו משונאיהם גופא. וכעבר חדש ימים עלתה בידיהם בעזרת כלי תותח להרס את החומה ולהבקיענה ולהכניע את הגרמנים (ב־25 לח׳ אקטובר 1384). עפ״י חוזה השלום שנכרת ביניהם אמנם נשארה קובנה בידי האבירים, אולם רק לזמן קצר. בינתים פרצו סכסוכים בין ויטובט ובין יאגילה עם סקירגאילה אודות כתר הנסיכות הגדולה, ויוכרח ויטובט לפנות שוב לעזרת האבירים, וקובנה שנמסרה לרשותם שמשה לויטובט בסיס במלחמותיו עם שונאיו החדשים, ומכאן היה מגיח ועולה בכוחות מאוחדים עם האבירים, עד למעמקי ליטא.

לבסוף עלתה בש׳ 1391 לנסיך הנריך מזובצקי, שנועד ע״י האפיפיור לבישוף הפולוצקי, לתוך בין מושלי ליטא ופולניה, ויהיו אגודה אחת. ויטובט, שהשיג אז עפ״י חוזה השלום את ליטא עם זאמוט, נתק תיכף את יחוסיו עם הגרמנים.

אז הופיע לפתע (1392) עם גדוד עצום לפני שערי קובנה וידרש מהגרמנים לתת לו בתור איש בריתם להכנס לתוך הארמון לנוח. ויהי כאשר אך הורד הגשר ושערי המבצר נפתחו לפניו, התפרץ פתאם ויטובט עם כל חילו לתוך המצודה, ואת האבירים עם הסוחרים לקח בשביה­.

אז צוה ויטובט לשרף את הגשרים שעל שני הנהרות וגם לנתץ את המגדלים, ובעצמו מהר לגרודנה מוכתר בכתר של נסיך ליטא הגדול. אולם נצחון זה עלה לויטובט במחיר עצום, כי האבירים נקמו את נקמתם משני בניו, שנמצאו ברשותם בקרולבץ בתור ערבון, וירעילום.

ועדין לא אמרו הגרמנים די, כי ביולי 1394 הופיע ע״י קובנה המגיסטר הגדול, קונרד יונינגן ביחד עם סוידריגאילה, שבקש תואנה לרשת את כסא נסיכות ליטא, והרבה מבני בריתם מצרפת, סילזיה ואבסטריה נלוו אליהם, והקומנדאר בעצמו עלה עם מחנהו מעלבינג בדרך יבשה. שתי המחנות הללו התאגדו בי׳ 13 לחדש אבגוסט, לא הרחק מקובנה, ויעלו על העיר החרבה ויכבשוה.

ויהי כהודע להם אודות התקרבות ויטובט עם חילו הרב, מהרו לסתם את הפרצות ולגדרן ולבצר את החומה מחדש, אולם לא: הספיקו. ותתלקח שוב מלחמה עצומה וכמעט שויטובט הממם לגמרי, לולא חש לעזרת הגרמנים אורדן הליבונים מלפלנדיה. ויהי כאשר ירא ויטובט פן יקיפוהו, וימהר לסוג אחור לוילנא אמנם האבירים נסו לעלות בעקבותיו גם על וילנה ולשים עליה מצור, אולם נחלו מפלה רבה מתגרת יד הזאמוטים ויסוגו אחור לגרמניה.

אז כרת ויטובט ברית שלום זמני עם שני האורדנים (בשנת 1396), וקובנה עברה לרשותו. באותה שנה עלה על קרים וילחם את מלחמתו עם התתרים ויכם ויקח הרבה מהם בשביה, וביניהם גם קראים ויהודים, אשר הושיבם מקצתם בקובנה ומקצתם בערי הגליל.

­אלה היו היהודים הראשונים – מבשרי ישוב יהודי בליטא־זאמוט, שקמה לתחייה.

כעבר שנתים ימים, (באוקטובר 1398) נחתם חוזה השלום הגמור עם האורדן; ותוצאותיה: קובנה הישנה נשארה בידי הליטאים, ו״קובנה החדשה״ (על יד "הטירה האדומה״) עם כל חבל זאמוט עברה לרשות האבירים.

אחר הדברים האלה לא נסו יותר האבירים ללכד את קובנה. אז הרס ויטובט את המבצר, והארמון הוכשר לתשמיש צבורי.

בכן אבד לקובנה ערכה הקודם בתור נקודה סטרטגית; ואכן אחרי מפלת האבירים הגמורה ע״י חילות המאוחדים של יאגילה וויטובט בקרבת הכפרים גרינבלד וטננברג, בש׳ 1410 (אשר גם הגדוד הקובנאי המצוין השתתף בתגרות הללו) – לא היה עוד כל צרך במבצר.

ובש׳ 1413 נחתם בקובנה החוזה גם ע"ד שיבת זאמוט לליטא, היא היא השנה, אשר בה הוכנסו ע״י ויטובט ויאגילה בראשונה תושבי קובנה, ואחריהם גם תושבי יתר ערי זאמוט, בברית הדת הנוצרית־קתולית.

ובזה נגמרה תקופת הדמים של ימי המלחמות.


3. תקופת השלום 1410–1795

תקופה ארכה זו בת 385 שנה עברה לקובנה כמעט בחיים של שלום ושלוה, מלבד ההפסקות הקצרות של שעת חירום והן: מלחמת מוסקבה ושבדיה עם פולין (1655–61) ותקופת החרבן שאחרי השרפה (1731–1750). במשך תקופה זו התפתחה קובנה באופן הגון, אם גם בצעדים אטיים ומדודים, ועלתה עד למדרגת מרכז מסחריטרנזיטי חשוב ונכר.


4. תקופת בין הזמנים – (1795–1842)

בתקופה זו המתחלת מיום עבר ליטא מרשות פולניה לרשות ממשלת רוסיה, לא רק שלא נכרת עלית קובנה במדה מהירה, אלא, להפך, רואים אנו בה ירידה לרגל מלחמת 1812. (עין להלן בפ׳ ג׳) אולם בה הונח היסוד לצמיחתה ולהפרחתה בעתיד הקרוב ע״י היתר הישיבה ליהודים, שעזרו הרבה להתרחבות העיר ולצמיחת מסחרה, כדרכם תמיד בכל מקום ובכל זמן, בתור יסוד תוסס ומניע.


5. תקופת העליה – (1842–1915)

בתקופה זו קובנה מתחילה להתפתח בצעדים מהירים הן במובן הכלכלי והן במובן האדמיניסטרטיבי.

מן עיר פרובינציאלית פשוטה104 היא נהפכה לעיר הפלך, (1842) בעלת מוסדות אדמינסטרטיביים הרבה, ששמשו מקור לפרנסה בעד מספר אוכלוסין יותר גדול וגרמו בתור מרכזי השלטון וההנהגה להתרבות תושביה מיום ליום.

מלבד הגורם האדמיניסטרטיבי והגורם העקרי הקבוע – מצבה הגיאוגרפי מסחרי הנוח – היו עוד גורמים ארעיים לעלית העיר בתקופה זו: א) סלילת הכביש פטרבורג־קובנה־ורשה (1840)105 ב) בנין חלק העיר החדש המכונה בשם "התכנית החדשה״ (1843) ג) מלבד הגורמים האלה, הפנימיים, היה עוד גורם אחד חיצוני פוליטי והוא הבלוקדה לרגל מלחמת קרים (1853–55) וזה הדבר: מלכי הברית צרפת, אנגליה ותוגרמה סגרו את חפי ים הבלטי וים השחור בפני אניות מסחר מרוסיה, וכשמסלת הברזל טרם היתה בארץ106, אחז לו מסחר החוץ את דרכי היבשה וביניהם הכי חשוב, הכביש פטרבורג־וארשה, דרך קובנה. ופרוסיה, שעמדה אז ניטרלית, שלחה את סחורותיה באניות על הנימאן עד קובנה ומשם בחזרה. הימים הללו ידועים בשם “ימי המעשה”, ("מאכעריי״), אשר רבים מבני ישראל הפיקו במקרה תועלת מ״הקוניונקטורה״ הנוחה והתעשרו.

כל אלה הגורמים חלו כמעט בעונה אחת (1840–55) וימציאו עבודה מרובה לאלפי פועלים ובזה נתנו דחיפה עצומה להתפתחות העיר וגידולה בפסיעות גסות למאד.

נוסף לזה בנין מסלת הברזל פטרבורג־ורשה (1863) ואחרון אחרון חשוב – הקמת המבצר ממדרגה הראשונה בשנות התשעים שהעבירה והעסיקה אנשים לאלפים, הוא המבצר, אשר שמש גם אח״כ, הודות לגרניזון הגדול הקבוע, למקור מחיה ופרנסה לכמה וכמה משפחות, וביניהן הרבה מבני ישראל.


ג. ידיעות סטטיסטיות ע״ד גידול הישוב היהודי בה

בשנת הערות בקובנה: מס' התושבים הכללי מס' היהודים בכל המחוז: מס' התושבים הכללי מס' היהודים
1726 —– 28.000 —– —– —–
1766 משלמי מס הגולגולת: עפ“י ספירת שנה זו נחשבו ב”קהלת" קובנה. —– 969 —– —–
1766 משלמי מס הגולגולת: באותו חלק של הקובניט הקובנאי השיך לזאמוט —– —– —– 703
1766 משלמי מס הגולגולת: בכל הפוביאט הקובנאי משני עברי הניאמן —- —- —– 6148 ——
1796 במשך המאה הזו ירד מספר האוכלסים מסבת השרפות והחרבנות 8.000 —– —— —–
1797 רק עירונים נוצרים בקובנה ביחד עם המחוז —– —— 2.701 —–
1797 39 סוחרים + 1508 גברים עירונים + 1476 נשים, והמספר הכללי 3.023 כולל גם את הקראים —– —– —– 3023
1812 מסבת עלות נפוליאון עם חילו הופחת המספר הכללי משנת 1796 עד לשליש בערך 3.000 —– —– —–
1842 זוהי שנת בנין של “התכנית החדשה” 8.500 —– —– —–
1847 עפ“י ה”רויזיה" של אותה השנה “בקהלת” קובנה בלבד —– 2.013 —– —–
1847 וסלבודקה ——- 2.973 —– —–
1847 39355 גבר + 42150 אשה —- —- —– בכל הפלך: 81.505
1857 בערך —– 12000 —– —–
1864 לפי דברי הספר “ארץ רוסיה ומלואה” היו בקובנה בשנת 1864 – 11.000 יהודים. כנראה המספר הזה אינו מדויק —– 16514 —– —–
1876 —— 30000 —- —- —-
1885 זהו 80.4% מכל המעמדים העירוניים —– —– —– 285676
1887 (1) —— —– —– —–
1894 18348 גבר + 16632 אשה 65429 35180 —– ——
1894 161182 גבר + 158755 אשה —— —– 1659013 320237
1897 (2) 101290 גבר + 101940 אשה. זהו 13,11% מכל התושבים —– —– 1544564 212230
1903 בקובנה יחד עם סלבודקה המספר עולה ליותר ממחצית של המספר הכללי 73713 37196 —– —–
1905 —– —– —– 1690627 315105
1908 הינו 41,2% 79145 32928 —– —–
1923 (3) 12319 גבר + 12725 אשה. (4) 92446 25044 —– —–
1931 ליום 1 לח' נובמבר 118297 —– —– —–
1932 כנראה עליה זו אפשר לזקף על חשבון הרחבת גבולות עיר קובנה (5) 127614 —– —– —–

(1): בשנת 1887 היו בקובנה בעלי מלאכה יהודים: מומחים 5479 + ועוזרים 1143. בסה"כ: 6622 ביניהם: חיטים – 445; רצענים – 380; עושי פפירוסים – 366; קצבים ודיגים – 330; אופים – 445; בעלי עגלה – 505; והשאר נגרים, פחמים, בונים ושאר בעלי אומניות.

(2): קשה לבאר את הסתירה בין מספרה של מחלקת הסטטיסטיקה שע"י שלטון הפלך מש' 1894 ובין של הספירה הרשמית מש' 1897, אבל יש לשער כי האחרונה יותר מדויקת.

(3): אולם לפי חלוקת הדתות נרשמו 25621 יהודי (12658 גבר + 12963 אשה). מזה נראה כי קרוב ל 600 יהודים לא הראו על לאומיותם היהודית ויסתפקו רק בהוראה, כי הם בני דת משה בלבד. באותה שנת 1923 היה מספר היהודים בכל ליטא 153743 [בערים 97618 + בעירות 48037 + בכפרים 8038]

(4) הירידה של המספר היהודי היא מסבת המלחמה העולמית.

(5) אולם בלי הכפרים הסמוכים היה מספר תושבי קובנה הכללי ליום 1 לח' יאנואר 1933 בס"ה 101.065 לרגל עלית המספר למאת אלף ומעלה. הוכנסה קובנה השתא [1933] ברשימה העולמית של כרכי התבל.


lll התפתחות העיר ויהודיה הראשונים    🔗

א. הפרחת העיר ומסחרה אחרי הנצחון בגרינבלד

עוד ממאה הי״ג – הינו תיכף אחרי הוסד מלכות ליטא – שמשה קובנה בתור נקודה מסחרית טרנזיטית לסחורות של מדינות הים וארצות המערב המובלות דרכה לוילנא, מוסקבה ונובגורוד ולהפך. וכבר בימי קיסטוט מלאה קובנה תפקיד טרנזיטי חשוב בעד סחורות של ליטא, פרוסיה וארצות שמעבר לים, וגם בחוזה המסחרי שנעשה בין קיסטוט ובין יאגילה נזכרת קובנה; כי הודות למצבה הגיאוגרפי המתאים, שמשה תמיד לנקודת מעבר חשובה. ואפילו בשעת חירום לא בטל ערכה המסחרי לגמרי.

והנה כאשר שקטה הארץ ממלחמה אחרי הנצחון ע“י גרינבלד־טננברג (1410) וע”י זה נוצרו תנאים כלכליים יותר מתאימים, החלה גם הפרחת המסחר והתעשיה בעיר, והתפתחותם הלכה הלוך וגדול. עוד משכבר הימים התקימה כאן, בתור עיר סמוכה לפרוסיה, פקטוריה (בית מסחר) גרמנית. סוחרי פרוסיה היו מביאים לכאן מנופקטורה, מיני תוצרת שונים, מלח וכדומה והיו מוציאים מהכא להתם עצים, דנג, פרוות ועורות של חיות היער עם תבואות הארץ.

ויטובט, ברצותו להרחיב עוד יותר את המסחר ולהגדילו,107 הושיב כאן כידוע את התתרים עם הקראים. וכפי שמשערים, באו הנה גם יהודים מוילנא וטראק. ואלה ביחד עם “האורחים הקרואים” הפיחו רוח חיים במסחר העיר, שזה עתה התנערה מעפר שפלותה.

בימיו היו באים לכאן גם סוחרים מאנגליה, ויפאר את העיר בכמה בתי חומה יפים, כמו בית התפלה שעל שפת הנימאן, שהוקם על ידו (1400) לזכר הנצלו מידי התתרים במלחמתו ע"י וורסקלה (1399) בקרים ונושא את שמו של ויטובט, גם שוכלל הבנין של בית המסגד לפרקונס מלפנים ועוד.

ובכדי לתת אפשרות לעירוני קובנה לסדר בעצמם את עניני משקיהם, אשר מחדש את הפריוילגיות הישנות שתעודותיהן אבדו בתבערה, וגם זכם במשפט המגדבורגי (בש' 1408, ויש אומרים בש׳ 1418), זהו היסוד הפרוטוטיפי לשלטון העצמי בקובנה, אותה פריוילגיה שנתחדשה ונתרחבה עוד יותר ע״י המושלים הבאים¹⁴ ויטובט לא נמנע מלהגן תמיד על אינטרסי המסחר, וכאשר המיסטר הגדול של מסדר האבירים שם מכשולים על דרך המסחר עם קרולבץ, ביחוד בהספקת מלח לליטא, אז הגיש בש׳ 1419 קובלנא עליו.

ובכן החלה לקובנה עם זאמוט תקופה חדשה, תקופה של רסטברציה, תקופת הבנין וטפול של המסחר והתעשיה.


ב. קובנה בימי זיגמונד בן קיסטוט

אחרי מות ויטובט (1430) עלה על כסא נסיכות ליטא, בעזרת מפלגות הליטאים הלאומיים והרוסיים (מתנגדי האוניה ההורודולסקית מש׳ 1413) סוידריגילה, אחי יאגילה. הוא הוא שהתנגד בכל כחותיו נגד אחודן של ווליניה ופודוליה עם פולניה, אשר יאגילה הניח את יסודה, וילך בדרכי ויטובט. למטרה זו הבין להפיק תועלת מאת חוכרי המכסים היהודים וימסר בחכירה את הכנסת העיר ולדימיר־וולינסק בידי היהודי שכנא, זה שמצא חן בעיני ויטובט וימלא תפקיד זה עוד בימיו וגם רוממהו וינשאהו; ואת הכנסות העיר בוסק (בגליציה) ליהודי יאצקא (יצחק). אבל ימי נסיכותו של סוידריגילה לא ארכו הרבה, רק שנתים (1430–32), כי נוצח ונאנס לברח לרוס הדרומית מערבית ע"י מתנגדו אחי ויטובט, סיגיזמונד בן קיסטוט, ראש המפלגה הקתולית־פולנית, שצדדה בזכות האוניה.

מעט ורעים היו ימי שבתו של סוידריגילה בליטא הצפונית, וממילא אין לנו ידיעות כל עקר ע״ד יחסו לקובנה וליהודי החבל הזה.

אז התנשא על כסא הנסיכות זיגמונד, אשר וילנא וגרודנה פתחו ברוחה את שעריהן לפניו.

בנוגע ליחסו אל היהודים, הנה אעפ״י שאי־ידוע משנאתו להם, בכ״ז בתור מושפע מן הקתוליות לא רצה להעריך את ערכם לטובת הכלכלה המדינית ולא התענין בהם כלל. בעלותו על כסא הנסיכות (בש׳ 1432) הוציא אגרת (גרמטה), אשר על פיה השתחררו עירוני וילנה, הפולנים והרוסים, מתשלומי מכס (מיטא) ושאר ארנוניות ומסי המסחר בבואם לסחר בהרבה ערים, כמו סמולנסק, קיוב, מינסק, לוצק וגם קובנה בתוכן. אולם היהודים לא נזכרו כאן.

בנוגע לקובנה עצמה פעל זיגמונד הרבה. הוא הרשה לשלטון העיר לכונן מאזני צבור, בית התכת דנג עירוני; בית חרשת לארג, הרחיב את נחלאות העירונים מעבר לנימאן וגם יסד יריד גדול וירבה להרחיב את הזכויות המגדבורגיות של העיר, אשר שלטונה התבצר והתחזק על ידי כך.


ג. קזימיר ויחסו ליהודי קובנה

ביחס המלך קזימיר בן יאגילה אל היהודים יש להכיר שתי תקופות. לכתחלה, מעלותו על כסא נסיכות ליטא בש' 1440 עד 1454 היה נוטה ליהודים לטובה, אולם אח״כ בא שינוי ביחסו להצבור היהודי בכלל. כעבר שנה לנסיכותו זכה (בש׳ 1441) את יהודי טראק במשפט המגדבורגי עפ״י אותם התנאים, אשר משפט זה ניתן לנוצרי טראק, וילנה וקובנה. צינש שלמו יהודי טראק באותה מדה ששלמו העירונים הנוצרים. ממסים מיוחדים לא ידעו שמה היהודים. גם שוחררו מכל המכסים (מיטים), מעבודה בשדה ועוד חיובים גבריים לטובת המלך. וכמו ליתר העירונים, הותרה גם להם התנועה בין ביבשה ובין בנהרות, באין מפריע.

ולקראי טראק המציא קזימיר אבטונומיה עוד יותר רחבה כמו בענייני דין ומשפט, ככה גם בעניני הקהלה. דברי ריב בין היהודים עצמם היו נחתכים ע״י "הוואיט היהודי״, אשר הפקיד הבויבודה הטראקסקי בהסכם המלך. לטובת היהודים הוקדשה מחצית ההכנסות מן העיר, מלבד זה נמסר לרשותם גם שטח אדמה הגון. וזאת לדעת, כי נסיכי ליטא (והוא הדין גם יתר מושלי אסיה וארופה בימים ההם) לא הבדילו בין הקראים ובין התלמודיים, ולכולם קראו בשם "יהודים״ סתם (״זשידי״ או “Judaei”) בימיו היו מוכסים יהודים גם במערעץ. הסוחרים היהודים פתחו אז את מסחר הארץ עם מחוזות הבאלטיים ועם פרוסיה. ובימיו חי, כאמור לעיל, ר׳ משה הגולה משדובה.

אולם ליהודי קובנה, אשר מספרם כנראה לא היה גדול בערך (לולא זאת היתה בודאי השפעתם יותר גדולה ונכרת והיו זוכים לאותה פריוילגיה כזו של יהודי טראק) — התיחס אחרת.

בפריוילגיה שנתן לעירית קובנה אסר על היהודים לגור בה, ורק בוילימפול שמעבר לויליה, שלא נכנסה לתחומה של המגדבורגיה הקובנאית, הותרה להם הישיבה.

בכן, כפי שמשערים, הניח קזימיר את היסוד להתישבות היהודים בקובנה ווילימפול, אם גם שיצר באופן כזה כעין גיתו לקובנה בצורת פרור מיוחד ליהודים כזה ששמשה קזמירזש בנוגע ליהודי קראק.

ובכן נהג כאן כמו שנהג בטראקי, אשר אף על פי שנתן ליהודיה שלטון עצמי עם וואיט בראשו, בכ״ז לא נתנם להשתתף במגיסטרט העירוני הנבחר ע״י נוצרים, והיהודים הוכרחו לגור ברובע מיוחד הדומה לגיתו. גם בוילנא וגרודנה ישבו אז היהודים בגיתות מיוחדים.

איסור הישיבה בקובנה ליהודים נשנה וחזר ונשנה כמה פעמים, אבל לא מתוך שנאה ליהודים הוא בא, כי הלא לאו דוקא על היהודים בלבד חל האיסור, כי אם גם על בני חו״ל אחרים, אלא הסבה העקרית היתה כונתו לתמך בידי עירוני קובנה, ומשום זה צדד בזכותם וימלא את דרישתם108.

ובנוגע לקובנה בכלל הקדיש קזימיר תשומת לב מיוחדת לגורלה. הוא הרחיב עוד יותר את הזכויות המוניציפאליות של העיר. ובפריוילגיה שנתן בש׳ 1444 בבריסק דליטא קובנה כבר נזכרת בין הערים הגדולות שבנסיכות ליטא הנהנות מזכויות מגדבורגיות. גם מזכיר בה את החבורה (צח) של עושי הסנדלים, כי כידוע התאגדו אז האמנים לאגודות, אשר מלבד האשכנזים והליטאים נכנסו לתוכן גם האמנים היהודים.

ואחרי אשר הוכתר בכתר מלכות פולין בשם קזימיר Vl (בש׳ 1447) אשר בפריוילגיה שניתנה בהוראדנא (1463) גם את זכויות קובנה שניתנו לה מאת הנסיך זיגמונד הקודם לו וגם הוסיף עליהן כהנה וכהנה. הוא מסר גם לרשות העיר שטח עוד יותר גדול משדות אלקסוט, אשר מעבר לנימאן.

חבה יתרה נודעת לקובנה מאת המלך קזימיר והיה מבקרה תכופות. וכן גם בשנ' 1464, בשעה שמגפה איומה התפשטה מליפלנדיה לליטא ועשתה בה שמות, ביחוד בוילנא וגרודנה, וקובנה נצלה אז בארח פלא, בלה כאן המלך ביחד עם המלכה כמעט כל החרף.

יש רגלים לדבר, כי גם יהודי וילנא וגרודנה בנוסם מן המגפה מצאו למו מפלט בקובנה־וילימפול. מקום שהישוב היהודי החל זה עתה להתפתח, בקוותם, כי שמה לא יאונה להם כל רע.

כאמור היתה ראשית ממלכתו של קזימיר יאגעלאן טובה ליהודים. וכאשר נשרפה בפוזנן בש׳ 1447 (היא שנת עלותו על כסא מלכות פולין) תעודת הפריוילגיה האוריגינלית שנתנה ליהודים מאת קזימיר הגדול — אשר קזימיר /\l לפני באי כח קהלות אחדות את הפריוילגיה ההיא על יסוד העתקה ממנה. בין יתר הדברים נאמר בה בתמימות מיוחדת שהדגישה בכל מקרה שבא לידו: ״רצוננו כי היהודים, אשר אנו מגינים עליהם ביחוד בזכות צרכינו ולטובת אוצר הממלכה, ירגישו א"ע מנוחמים בימי ממשלתנו המאושרת׳׳, גם כאשר קבל בש' 1451 בקובנה את פני שליחם של "פיליפ הטוב״, ההרצוג מבורגונדיה ואלפונס מלך ארוגוניה בספרד, שנשלח אליו למען דבר על לבו שישתתף במסע הצלב אל פלשתינה, לא שמע בקולו, בענותו, כי הוא מפחד מהתפרצות התתרים, והשליח פטר וואשקעץ שב ריקם. גם היה קזימיר כידוע ממתנגדי עלילת הדם (1453).

פוליטיקה טולרנטית כזו ביחס ליהודים ארכה רק עד 1454, כי הנה באסיף 1453 הופיע לפולניה וליטא הנזיר הקנאי קפיסטרנו שהחל בתעמולה אנטי יהודית עצומה. והמפלגה הקלריקלית, עם הבישוף הקרקובי אולסניצקי בראש, התקוממה כנגד מחשבות קזימיר הטובות ודרשה במפגיע (בש׳ 1454) לבטל את פריוילגיות היהודים.

קזימיר, אשר בתחלה לא שם לב לתוכחות שונאי ישראל, נשתנה לגמרי אחרי מפלתו שנחל מאת אורדן הטבטונים (ספטמבר 1454), בשעה שהכמריות, דרשה, כי זהו אצבע אלקים על אהבתו ליהודים. אנוס על פי הדבור, הוכרח לבטל אז רצונו מפני רצון הכמרים, ובתקנון הנישאיביי, שהוציא אותה השנה, כבר נמצא סעיף המבטל את זכיות היהודים.

בכ״ז יחסו הטוב ליהודים פרטיים נשאר בכל תקפו, כפי שנראה בפרקים הבאים.


ד. המוכסים דניאל ובניו

את עקבות ישוב היהודים בקובנה במחצית הב' של המאה הט״ו אנו מוצאים דוקא בשורת היהודים האמידים, בעלי ההון, חוכרי המכס הממשלתי.

היהודי מקובנה הראשון שאת שמו אנו מוצאים במטריקה הליטאית, הוא החוכר של מכס הגבול הקובנאי, דניאל.

מוצאו ממשפחה יהודית מפורסמת מטראק. ידוע גם אחיו טאביי (טוביה), אשר המלך קזימיר IV נתן לו במתנה אחוזה שלמה (פולברק) על יד טראק ביחד עם היאור ״אפזשיים". דניאל השיג בש׳ 1457 מאת המלך קזימיר את האחוזה קילטינישקי עם שדות על יד היאור דאמאנטישקי וחמש משפחות אכרים משועבדים. בנידון זה לא היה דניאל יחיד במינו, כי בימים ההם נמצאו בליטא הרבה יהודים בעלי אחוזות, אשר לפעמים נמצאו ברשותם כפרים שלמים ביחד עם אכריהם. דניאל החזיק בחכירה את בית המכס בקובנה זמן רב והצטין למאד במקצע זה. הסוחרים היו שבעים רצון מהנהגתו והיו מציגים אותו למופת אח״כ בימי שערוריותיהם של המוכסים הגרמנים.

דניאל מת בערך 1470, ועסקי המכס שלו שהתרחבו ברבות הימים עברו בירושה לבניו אחריו. ואלה הם: זאב (בקובנה), מיכאל (החזיק זמן רב חכירת בית המכס בוילנה ומינסק); סאדקא (סעדיא) ושאמאקא (זהו כפי הנראה צמח109] החזיקו חכירת בתי המכס בקיוב, פוטביל וסמולנסק. שאמאקא גר עד הגירוש בטראק, ובימי הגירוש נתנו אחוזותיו ע"י המלך אלכסנדר במתנה להנסיך מיכאל גלינסקי. אולם כתם הגירוש מסר המלך לשאמאקא את חכירת בית המכס בלוצק.

בנו, צמח דאנילאוויטש, נתמנה בש׳ 1486 ע״י קזימיר, ביחד עם היהודים שמחה קארייטשיק, צדוק ועוד אחדים, למוכסים בערי קיוב, וישעגאָראָד וז׳יטומיר על משך ג' שנים. בסוף המאה הט״ו אנו מוצאים את צמח בתור מוכס בסמולנסק ובשנת 1507 – בקיוב, ואח״כ בלוצק.


ה. זאב ומיכאל

אחרי מות אביהם דניאל עברת חכירה בית המכס בקובנה לאחד מבניו. ושמו זאב, המכונה בתעודות המטריקה בשם "זובעץ״ או "זוב״110 ואחיו מיכאל החזיק זמן רב את חכירת בית המכס על הויליה סמוך לוילנה (1490) ובמינסק. זאב ישב בקובנה כל העת עד גירוש היהודים מליטא בש׳ 1495. מלבד החכירה התעסק זאב גם במסחר, והיו לו עסקים גדולים עם חוץ לארץ. לזאב היה בית גדול בקובנה, שערכה עלה עד למאתים שאק (קאפ) גרושים111, סכום גדול למאד בימים ההם. מלבד זה היו לו הרבה נחלאות בגליל קובנה. גם אחד ההרים הגדולים שבין הנהרות נימאן ויעסא עם שדות ואחו היו לו. זאב נמנה בין האמידים שבאמידים בליטא ונחשב בעיני הממשלה לבטוח גדול. והיו מקרים, כשהיו אחרים רוצים לקחת איזה חכירה, היו נזקקים לערבותו של זאב, שישרה בעיני שרי המלוכה. ומזה אות על רצונו לעשות חסד עם אחרים. לפעמים אנו מוצאים בתעודות פקודות מאת המלך לסלק את החוב לזאב בשוה כסף, כמו דונג, תבואות או דבש מבתי אוצרות המלך. כי דרכם של החוכרים היהודים היה להלוות כסף למלך, ומסי המלך מאת העם היו נגבים בימים ההם "בתוצרת הטבע״ הינו בשוה כסף. בשנת 1490 מוצאים אנו להפך, כי זאב שלם למלך תמורת כסף בשני גזרי ארג מרוקם זהב וארבעים פרוות של סובול.

זאב ומיכאל נהלו מסחר גם עם פרוסיה המערבית, וכאשר רצו לנסע לדנציג (ושמה עפ״י רוב לא הורשה להסוחרים היהודים לבא לעיר פנימה, כי עליהם היה לפרק את סחורותיהם מחוץ לעיר), – אז פנו בבקשה אל המלך קזימיר, כי ישתדל בעדם להרשותם לבא לסחר שמה. קזימיר, אשר לבו היה טוב ליהודים, מלא את בקשתם ויפנה בש׳ 1476 בבקשה נידון זה אל האורדן האשכנזי ואל המגיסטרט הדנציגי.

וזהו תכן הבקשה המענינת, כתובה בנוסחה חדורת הסבלנות: 112

״אל הבורגמיסטער החשוב וחבר המועצה (ראטס הער) של עירנו דנציג.

אהובינו הנאמנים!

קזימיר, בחסד עליון מלך פולניה, ההרצוג הגדול של ליטא, יורש עצר של רוסיה, פרוסיה וכו׳ וכו'.

ידידים נאמנים וחשובים!

לזאת שמנו תמיד לב, ובזה מעיננו כל הימים — לדאג כפי האפשרות לטובת נתיננו.

וכשם שהסיועים ההדיים הם למקור אשר רב הן בעד העם והן בעד הממלכה מפני שע״י עבודה משותפת הולכות הכנסות המלוכה הלוך וגדול.

גם לא קלה התועלת שהממלכה מפיקה מאת אותם האזרחים העמלים ביגיעה רבה ונודדים מעיר לעיר וממדינה למדינה על מנת להעשיר בכל מקום את אוצר הממשלה.

– לפיכך נענינו לבקשת היהודים, זאב ומיכאל, להשתדל לפניכם שתרשו להם לעבר את ארצנו לארכה ולרחבה עם סחורותיהם ולסחר בה כדרך כל הסוחרים.

והנה ידוע לנו, כי הם אינם מתעסקים בנשך ובמרבית ומתפרנסים רק ממסחר ישרים וצדק.

כותבים אנו בנידון דידן גם אל המיסטר הראשי שבפרוסיה ומבקשים ממנו לתת להם הרשיון לעבר ולנוד בעריו ובמבצריו באין מפריע.

בכן מבקשים אנו מכם, נאמנינו, כי תרשו להם במוקדם לסחר ולעבר עם סחורותיהם בעריכם, כדרך יתר הסוחרים בארצכם. ומבקשים אנו מכם גם לתמך בידיהם בעצה ובמעשה ובעד זה תפיקו ממנו רצון רב.

ניתן בהיכל מרינבורג, יום הרביעי, בשלישי לח׳ יולי, שנ' 1476.

מזה אנו למדים: א) כי תמיד דאג קזימיר לגורל נתיניו בלי הבדל דת ולאום כעדות עצמו, גם אחרי בטלו מתוך אונס את הפריוילגיות של קהלות היהודים. ב) כי יחסו היה נובע לא מתוך רגשי רחמנות, אלא מתוך הבנה נכונה בעניני הכלכלה המדינית. ג) כי העמיד את היהודים בשורה אחת עם כל אזרחיו וגם כנם בשם נתינים ואזרחים, זהו פרט פוליטי חשוב אפילו בימינו אלה, ובפרט בימי הבינים החשוכים.

והתוצאה היתה כי לזאב ומיכאל הורשה לבא לדנציג ונמנו בין היהודים הראשונים, יוצרי המסחר הבין־ארצי בעיר זו וסביבתה.

זאב היה אח״כ לאחד היהודים הכי חשובים בליטא, וגם בעיני המלך היה ערכו גדול למאד. ועפ״י השתדלותו נתמנה אח״כ בש' 1507 בן אחיו אברהם בתור וואיט יהודי (בא כח הממשלה) בשלטון הקהלה בטראק. שהיה כפי הנראה ג״כ מן האמידים ובעלי השפעה כיתר הוואיטים היהודים בטראק.

מלבד דניאל וזאב אנו מוצאים בין יהודי קובנה בעת ההיא גם את ר׳ משה מטראק.


ו. הריאקציה בימי אלכסנדר (1492–1506)

אחרי מותו של קזימיר אביו שוב נפלגה ליטא לזמן מועט מעל פולניה. בה בעת שהאחרונה בחרה לה למלך את בנו בכורו של קזימיר, יאן אלברכט, הועל בנו הצעיר, אלכסנדר, על כסא נסיכות ליטא בעזרת אותם החוגים והמפלגות שהיו ממתנגדי התאחדות הממשלה האישית של שתי הארצות, פולניה וליטא.

בימי הנסיך הזה, קל הדעת ונוטה לקנאות דתית נפרזה, באה שואה על יהודי נסיכותו. ברצונו להפטר מהיהודים נושיו אשר חב להם סכומים כבירים, הוציא לבסוף בש' 1495 פקודת גירוש של כל יהודי ליטא.

גזירה זו באה כשוד משדי לפתע פתאם הודות לגורמים שונים שגרמו לשינוי במהלך מחשבותיו של נסיך מושפע זה, אשר בתחלה עוד אשר את פריוילגיות היהודים הקודמות. אולם בנוגע לקובנה התראה יחסו השלילי עוד מראשית נסיכותו, יען כי עוד בשנה הראשונה לממשלתו (1492) נתן למדינת זאמוט חרתיה הידועה בשם “זעמסקאַיאַ פריוילגיה” ובה אשר כל הזכויות של עיר קובנה, ביחוד בנוגע למסחר, אולם נאמר בה מפורש כי להסוחרים היהודים ולהכופרים אסור להתישב בקובנה. יוצאת מן הכלל היתה טראק, כי ליהודיה אשר באותה שנה (1492) את הזכויות המגדבורגיות שהיו לה. כי על יהודי טראק וזכויותיהם הביט כעל עובדא שאין לה תקנה, בכן הלכה ומורין כן, אבל בנוגע לישוב חדש כמו בקובנה עדין אפשר היה לתקן את המעוות בעוד מועד, לכתחלה.

לעומת זאת דאג אלכסנדר להפרחת המסחר בקובנה והצלחתו. בימיו נוסדו שמה מחסנים לסחורות וגם נקבעו ירידים אחדים. ובכדי להגדיל הכנסות המגיסטרט חוברה אל העיר נחלה (וואלאסט) שלמה; וכפי שמוכח מתעודות היסתוריות אחדות היתה קובנה מקום בית המכס הראשי, ביחוד לסחורות היוצאות לפרוסיה.

אלכסנדר צדד בזכות העירונים הנוצרים שהיו מושפעים ע"י אגודת ההנסה113, צוררת היהודים. משום זה התקנא בעשירים חוכרי המכס היהודים, אשר זאב הקובנאי היה אחד מהם. ויקם ויגזר אמר להפסיק למפרע את התרבות היהודים הסוחרים בקובנה לטובת הסוחרים הנוצרים, ביחוד הגרמנים.

וכאשר יצאה גזרת הגירוש מלפני השליט הקשה הזה בניסן רנ“ה – 1945, אז עברה כוס היגון גם על היהודי האמיד זאב הנזכר, שהיה כ”כ חשוב בעיני המלך קזימיר, אביו. כי רק המטלטלין בלבד הותר למגורשים לקחת אתם, אולם נכסיהם דלא נידי, הינו בתים, שדות ונחלאות החרמו לטובת אוצר הנסיך הגדול ומקצתם נמסרו לרשות המנזרות, שאר מוסדות קתוליים ולכמרים.

זאב מאס בזכות שנתנה לו ע“י השלטון להגאל מפורעניות ע”י המרת הדת ולחסות אז בצל כנפי האפוטרופסות של הנסיך הגדול. אולם הוא לא בגד בעמו, וישתתף ביגונם וחרפתם בלאומים, וכמו יתר אחיו בליטא לבש כלי גולה ומקל נודדים בידו וינדד באשר נדד.

זאב גמר את חשבונותיו עם שרי המלוכה ויצא ביחד את אחיו לערי הגבולין שבפולניה.

וקובנה, ביחוד ויליאמפול, אשר זה עתה נראו בה נצני הישוב היהודי, נשארה שוממה וגלמודה מאין יושב יהודי. אולם גירוש זה לא נמשך הרבה, רק כשמנה שנה. וכמו שבא פתאם, כך בטל מבלי משים. בש' 1503 כשנתים אחרי עלותו על כסא פולין הותרה שוב ליהודים הישיבה בליטא. מפני הטעם המובא לעיל (עמ' 38) ועוד סבות אחרות. היהודים שבו למקומות מושבותיהם הקודמים: הוחזרו להם בתיהם, חנויותיהם, גניהם בתי שלחני שלהם. אלא בנוגע לנכסי דלא נידי שכבר הוחזקו ע“י אי יהודים, הוכרחו היהודים לפדותם במחיר, כלומר לסלק לבעליהם החדשים את אותם הסכומים שהם שלמו לאוצר המלוכה בשעת קניתם. אז שב לאחוזתו ונחלתו בקובנה גם זאב דמוכס ואף הגיש תביעה להשיב לו את ביתו, שהחרם ע”פ פקודת המלך לטובת אוצרו. ונמסר ליד הגרמני גאנוס בארוער בכלל לא הלך אלכסנדר בדרכי אביו ויבטל את כל הפריוילגיות שנתנו ליהודי פולין מאת המלכים בולסלב, קזימיר הגדול וזולתם. ולפי דברי ה' יאקאב זברובסקי, היה ברצונו לגרש גם את כל יהודי פולין, אלא שהמות קדמהו.


ז. אברהם יאזעפאוויץ

נולד בש' 1449 למשפחת החוכר הקיובי ואניי או ראבטשיק 114. אחרי כבוש קיוב ע“י התתרים בש' 1482, יצא ראביי אביו ללוצק ואח”כ לבריסק וגם שמה המשיך את חכירותיו. משלשת בניו: אייזיק (יצחק), מיכאל ואברהם נתפרסמו ביחוד שני האחרונים. הראשון, אייזיק, היה עסוק בראשו רובו רק בעסקיו. מיכאל נתמנה אח“כ ע”י המלך סיגיזמונד I לראש יהודי ליטא (סניור) וגם בתור “רב הכולל”. אולם ביחוד נתעלה אחיו, אברהם, שזכה לעלות למדרגת שר הכספים בליטא. בשנות השמונים למאה הXV, כבן שלשים ויותר לחייו, עזב אברהם את עמו ודתו ויכנס בברית הדת הפרבוסלבית, אולם לא התרחק מאחיו.115 מצויין בכשרונות אדמיניסטרטיביים נעלים, החל לעלות מעלה מעלה על סולם הפקידות, ולאו דוקא המרת הדת היתה סבת עליתו, כי אם ביחוד – כשרויותיו המצוינים (ברשדסקי).

עוד קודם לכן, לפני הגירוש מלא אברהם תפקיד של ראש העיר (סטרוסטה) בקובנה, ובתור בא כח הממשלה סדר את חשבונותיו של החוכר זאב עם אוצר המלוכה. ובשנת 1505 היה לסטרוסטה בסמולנסק116. באותה עת לקח אברהם בחכירה את הכנסות בתי המכס. הוא השיג גם את התואר אפרתי (שליכטה) ביחד עם אחוזה מאת המלך אלכסנדר (1505), אשר הראה חבה יתרה למומרים בכלל, ומשום זה נתן אותות כבוד ויקר גם לאברהם יוזפוביץ. המרתו לא הפריעתו בכ"ז להשתדל לפני המלך ביחד עם המומר אשייקא (אייזיק?) מטראק ועוד אחרים, להשיב את רוע הגזרה ולהשיב את אחיו בני עמו לשעבר אל אחוזתם ונחלתם בליטא.

בראשית ימי נסיכותו של סיגיזמונד תפש אברהם מקום חשוב למאד בין השליכטה הליטאית הנושאת משרה. עסקי חכירותיו הלכו הלוך וגדול, ולרשותו עברו מלבד חכירת בית המכס בקובנה, גם חכירת בתי המכס במינסק, נובגורד, סמולנסק ופולוצק.

חכירות הכנסות הממשלה שהתקימו ביחוד במאה הXV והXVI היו מן העסקים הכי מכניסים אצל יהודי ליטא. עד תקופת זיגיזמונד פרחה רק חכירת בתי המכס, וזו היתה צורתה: לבית המכס הראשי בחבל היו קוראים “הלשכה המכסית” (מיטנא קנטורה); לשערי העיר – ראגאטקות בלע“ז – ממדרגה השניה היו קוראים – “פריקאמארקי”. מס המכס היה נקרא “מיט” (בשם זה היו מכנים גם גליל בית המכס) והחוכרים היו קרואים – “מיטניקי”. בפריקאמארקי הינו על יד השערים – היו גובים את המכס פקידים, שהיו ממונים מטעם החוכרים. מובן מאליו, כי גם הפקידים היו עפ”י רוב יהודים.

בעלות זיגמונד (אחרי מות אלכסנדר אחיו בש' 1506) על כסא נסיכות ליטא, הודיע אל המרשלק בקובנה, כי אחיו, המלך אלכסנדר, ביחד עם שררות המועצה (הראדע) של נסיכות ליטא הגדולה מסרו לאברהם יעזאפאוויץ בחכירה את בית המכס בקובנה. הוא היה נקרא “הויפטמאן מקובנה וסמולנסק” גם “וואיט ממינסק”. וביום 1 לח' יולי שנ' 1507 נתן לו התאר אפרתי בצירוף כנוי הכבוד “לעלעווא”. אח"כ היה כאמור לשר הכספים בליטא הגדולה.

וזה דבר התמנותו למיניסטר: בימי זיגמונד (1508) התפרץ מרד של בעלי האחוזות תחת הנהלת אחד מהם ושמו גלינסקי, אשר כרת ברית אמנה עם מוסקבה לצאת למלחמה נגד ליטא. גם מיניסטר הכספים הליטאי, פעדקא כרעפטאוויטש, נתן ידו לפושעים, ואברהם להפך מסר את נפשו לטובת מלכות פולין בימי מבוכה זו. אז נתן לו המלך לאות הכרה במתנה את האחוזה וואידוני במחוז וילנא ביחד עם כל האכרים אשר בה ואח"ז נתמנה לשר הכספים.

אברהם רכש לו אמון עצום מאת המלך זיגמונד, אשר מנהו בש' 1510 לזעמסקי פאדסקארבי (מיניסטר לפיננסים) בנסיכות ליטא הגדולה. ואמנם המלך יכול היה לשבע רצון משרו זה, אשר סלל לו מסלה חדשה ושם לו נר לרגליו את העקרונים הללו: א) להבדיל בין הכנסותיו הפרטיות של הנסיך הגדול בעצמו ובין הכנסותיו של הנסיכות. ב) לעשות סדר בענין המטבעות ג) להחליף שטת החכירות בשטת שלטון והנהגה. גם מלא תפקידים ושליחיות שונות של המלך סיגיזמונד והיה לחבר בבית המשפט המארשאלי ונחשב בין שררות (המגנטים) של הראדע. במטריקה הליטאית נמצאת גם תעודה משנ' 1515 המכילה יפוי כח לא' יוזפוביץ למסר לאחד האזרחים ושמו וואסילי זשאבא נחלה בבולוסט הרומשיסקית (ע"י קובנה).

יש רואים בהמרת דתו לא “תכלית” (קריריזם בלע"ז) בלבד, (כשם שעליתו באה הודות למרצו הרב וכשרונות פיננסיים מצוינים שחונן בהם), אלא נוחיות אסימילציונית גרמה לזאת, יען כי היה מצוי עפ"י רוב בסביבת השררות הנוצרים. בש' 1518, כשנה לפני מותו עזב את משמרתו בתור מיניסטר, ואברהם מת בשנת השבעים לימי חייו, בש' 1519 על פני אחיו.

עד תקופת זיגמונד התפתחה חכירת בתי המכס: ועסקים עצומים בחכירה זו נהלו שלשת האחים למשפחת יוזיפוביץ – רבינוביץ, אברהם, אחיו מיכאל ויצחק הנ"ל.

אולם ברבות הימים כאשר התדלדלו נכסי הממשלה, ותחל למסר בחכירה את זכות גבית המכסים לאנשים שונים, החלו הכנסות בתי המכס לרדת מטה מטה, ביחוד אחרי אשר האפרתים שוחררו מתשלומי המכסים הן בעד סחורותיהם המובאות והן מתעשיותיהם שהוצאו לחו"ל.

משום זה החלה הממשלה בראשית המאה ה XVI, תיכף אחרי הגירוש, הינו בימי זיגמונד I, להנהיג חכירות אחרות ממלח וביחוד ממשקאות, אשר החלו להתרחב החל משנות ה 30 למאה הנ"ל (ידועים אח"כ החוכרים בזאמוט יצחק ברודבקה, שאול וואהל בקידאן ועוד).

ולמרות איסור ההתישבות ליהודים חדשים שיצא מאת הנסיך אלכסנדר, היו הסוחרים היהודים באים הנה לקובנה במשך של המאה הט"ז על אפם וחמתם של סוחרי קובנה הנוצרים.

ע"ז מעידות הרבה תעודות מתקופה זו.


ח. זיגמונד I והשנוי לטובה

אחיו הצעיר של אלכסנדר, זיגמונד (1506–1548) חדש את ימי ויטובט למדינה בכלל ויהודיה בפרט. אם גם היה מאדוקי הקתולים, בכ"ז היה רחוק מפנטיזמוס ושנאת היהודים. להפך הוא הראה ליהודים אותות חבה וסבלנות מרובה. בימיו הוטב המצב המשפטי של היהודים בהרבה. גם אשר את הפריוילגיה היסודית של ויטובט. (נכנסה בראש ספר החקים שלו, “הסטאטוט הליטאי”, מש' 1529). בש' 1514 השוה את היהודים בנידון המסים ביחד את יתר העירונים ויתן להם חפש המסחר והמלאכה. כדוגמת המלכים הקודמים השתמש הרבה בחוכרים היהודים האמידים, שהיה מקבל מהם בהלואה סכומים כבירים ובתור גמול היה מזכם בפריוילגיות מיוחדות.

שנוי לרעה בא בשנות 1539–40: אז החלו להאשים את יהודי ליטא, כי הם מסיתים את הנוצרים להמרת דתם, אולם כאשר הוברר, כי לעלילות אלה אין יסוד, לא נמנע מלהגן עליהם ולרומם קרנם בכבוד.

המלך זיגמונד הוא הוא, אשר בימיו החלה להבנות האבטונומיה היהודית בליטא. אולם בימי ממלכתו האחרונים כסו שמי יהודי ליטא הבהירים בעננים כבדים. הודות להפרחת הריפורמציה, הרימה ראש הריאקציה מצד היזואיטים, שהחלה להתגבר ולכונן חצי המשטמה גם נגד היהודים שנואי נפשם.

וביחס לקובנה הראה המלך זיגמונד תשומת לב מיוחדת: הוא הוציא בשנות 1507–08 שלש חרתיות מיוחדות ובהן אשר את כל זכויות קובנה הקודמות, אשר נאבדו ביחד עם הפריוילגיות המגדבורגיות.

בגרמטה מש' 1516 הרשה זיגמונד לכונן בטראק שני ירידים שנתיים וגם צוה על הסוחרים, כי בעברם מקובנה ווילנא יסעו דוקא דרך טראק ולא בשום דרך אחרת: זאת היתה תוצאת השתדלותם של העירונים ו“כל יהודאי דטראק”, אשר התאוננו לפניו על התרוששותם. וכאשר ברח למוסקבה ראש המורדים הנסיך מיכאיל גלינסקי הנ"ל (1508), מסר המלך לקובנה במתנה לצמיתות את אחוזת המורד עם אכרים, שדות ויערים.

באחת התעודות מש' 1535 קובנה מכונה בתור “בית אוצר טרנזיטי” לסחורות היוצאות מוילנא לפרוסיה.

בש' 1540 אשר המלך זיגמונד עוד פעם את אלה הזכויות וגם הרחיבן, והודות לזאת נעשתה קובנה לאחת הערים המתוקנות.

על המגיסטרט הושם לבחר בועדת בקרת לשם בדיקת הכנסותיו והוצאותיו, גם לדאג לנקוי התעלות ובורות המים שבעיר117 ליסד מלבנה עירונית, שתמציא חמר לבנינים ולבדק חומות העיר, ולהחזיקה במשטר וסדר.

ותושבי העיר צוו גם כן להקים בנינים על המגרשים הרקים והשוממים, גם לקומם את הבתים ההרוסים, והכל יעשה בזמן קצר בערך, במשך של י"ג חדש וחצי, באיום שאם לאו, יחרמו הנכסים לטובת העיר. אולי היתה כאן הכונה גם על בתי היהודים האחדים שנשארו במצב עזוב מימי הגירוש.

בימיו נמסר לרשות העיריה האי הפעוט שנמצא מאחורי המנזרה הברנדירסקית (במקום כעת הסמינריון לכמרים), וכאן היה בית התכת הדנג העירוני. ההשתמשות במעברות על פני נהרות העיר הורשתה לתושביה חנם אין כסף. והאזרחים העקריים יכלו ליהנות מזכות קדומה לצוד דגים בגבולי נחלאות של העיריה.

אסור היה לרכש נכסי דלא נידי בעיר, לו גם עפ"י ירושה, אם לא נכנע הרוכש לפני חקי שלטון העיריה.

ג"כ אי אפשר היה לשום איש לצאת ממעמד העירונים בלי ידיעת העיריה. ולהאחרונה היתה הרשות להרחיק מתוך העיר את כל הממרה את פיה.

הוואיט העירוני (זהו בא כח הממשלה בעיריה) רשאי היה לעשות כאדם העושה בתוך שלו רק בענינים קלי הערך, ובנוגע לענינים יותר חשובים היתה מתכנסת למטרה זו המועצה.

הפרת חקי המגדבורג היתה נענשת בכל חומר הדין. מענינת התקנה, כי לקרובים ואפילו לבני אחים אסור היה להבחר ביחד אל המגיסטרט וגם לישיבות בית דין הוואיטי.

בנוגע לסוחרי פרוסיה שסחרו בקובנה על יסוד יחוסים אינטרנציונליים נתקנה בימי זיגמונד I תקנה, כי יש להם הרשות לקנות בקובנה רק סחורות המובאות לבתיהם הם, אבל אסורה היתה להם הקניה בשוקים; ובמקרה של עבירה, היו סחורותיהם מחרמות ע"י הפקידים הממונים על זאת.

כנראה נתקנה תקנה זו בכונה להגן על צרכי הסוחרים הפעוטים, שדרכם לחזור בחוצות ובשוקים לקנות שמה סחורות מסחורות שונות ולמכר אח"כ ברוח פעוט לסוחרי פרוסיה, ופרנסתם בכך.

גם נמצאה בפריוילגיה הנ“ל תקנה ע”ד המרחצאות ובתי משרפות היי"ש, שיבנו רק מעבר לתחום העיר, הינו על גדות הנהרות, והכונה בזה היתה זהירות וסיג לשרפות.

בש' 1541 הוצאה עוד פריוילגיה, אשר הגינה על זכויותיהם של סוחרי קובנה המקומיים כנגד התחרותם של סוחרי חו"ל וביחוד מפרוסיה.

מלבד זה שוחררו הסוחרים הקובנאיים מתשלומי מכס בעד הסחורות המובלות בכל רחבי מדינת פולניה.


ט. השמאים היהודים בקובנה והמוכס אהרן נחומוביץ

בפריוילגיות של זיגמונד I היתה גם תקנה, אשר על פיה נוסד ונתאשר מכון השמאים היהודים (בראקערס). עובדתם של שמאים מושבעים אלה היתה להאמיד ולהעריך את ערכם של כל מיני הסחורות ששולחו ע“י הנימאן מקובנה לפרוסיה, ביחוד מיני עצים שונים ותוצאותיהם כמו אשלג (או יותר נכון, אפר הגחלים שהשתמשו בו לעשית בורית), ואם הוערכו – הסחורות פעם ע”י השמאים, שוב לא נזקקו יותר לבדיקות והערכות אחרות.

ערכם של השמאים לטובת הפרחת המסחר היה גדול למאוד, יען כי ע"י זה נקבעו סוגים ומדרגות לסחורות שונות, מה שגם להעלאת מחירן. לפיכך נמצאו השמאים תחת חסותו של המלך בעצמו. וגם עירוני העיר הסבירו פנים אליהם ולא הפריעום מהתישב בקובנה.

מלבד השמאים זכו להתר ישיבה החוכרים היהודים, כאמור.

ככה ידוע לנו, כי ע"פ פקודת המלך זיגמונד I מיום 25 לח' אוקטובר שנ' 1528 נמנו היהודי אהרן נחומוביץ והנוצרי אנדרי פרוקופוביטש למוכסנים על שעוה ומלח בקובנה (“במטריקה ליטובסקיא” סודבניך דעל טי' דף 20 ע"ב).

מלבד המוכסניות ועסקי הלואות קבלו יהודי קובנה ווילימפול כבר במאה הט"ז רשיונות לפתח בתי מזרח. (עפ"י ביטשונס)

יתר היהודים גרו מעבר לויליה, היינו מחוץ לתחומה של המגדבורגיה הקובנאית, בוילימפול, ששמשה מקום מפלט להמון היהודי, שזה מקרוב בא להתאזרח כאן.

הרבה הרפתקאות עדו על יהודי קובנה המעטים, ולמרות הפריוילגיות והזכויות שבכתב, היו מקרים שהשלטון גם מרר את חייהם הדלים.

והיה אם ירשו ליהודי את הישיבה בעיר, יאסרו עליו בכ"ז לרכש לו נחלה שמה או לבנות לו בית תפילה, ורק בוילימפול הותר להם לבנות בית תפלה ולהניח בזה את היסוד לבנין הקהלה היהודית העתידה.118


י. בימי זיגמונד אבגוסט (1544–1572)

עוד בחיי אביו, זיגמונד I, עלה זיגמונד אבגוסט II על כסא נסיכות ליטא הגדולה (בש' 1544). הוא אוה למושב לו את וילנא הבירה, ולא עזבה גם אחרי אשר הכתר (בש' 1548), אחרי מות אביו, בכתר מלכות פולין, וישב בה עד שנ' 1569.

היא השנה, אשר בה הביא לידי גמר ע“י האוניה הלובלינית את התאחדות ליטא עם פולין, בתור גוף מדיני מאוחד, בשם “רז”ץ פוספוליטא”; ומאז חדלה ליטא מהיות נסיכות בפני עצמה ותהי כחלק ממלכת פולין בלבד, וכתוצאה ממצב זה באה הגירה המונית מפולניה לליטא.

זיגמונד אבגוסט דאג הרבה להפרחת המסחר והתעשיה ויביא מקראקא לוילנא אומנים ובעלי מלאכה במספר הגון ובעקבותיהם הלכו גם סוחרים מבני עמים ודתות שונים. כי לא פנה המלך לקנאת הדת ורק שלום ממלכתו שוה לנגד עיניו תמיד.

זה היה מלך של צדק ומשפט. כמחונך בחצרה של אמו האיטלקית, המלכה באָנא, בין האיטלקים, הצטין במדות נעלות. הוא היה אדיש, מתון בהחלטה. וכשהיה פעם מחליט – אז עמד בדבורו. היה נאה דורש ונאה מקיים. נזהר בדבורו, ממעיט בשיחה, ומאמרו חדיד, לקוני ולתרתי משמע. הוא היה אומר: “הרספובליקה נעלה בעיני על חיי הפרטיים, אולם עם כל זה אשר הממלכה מבוסס דוקא על כבוד המלך”. זה היה שליט שידע את נפש עמו והבין לנהגו לפי רצונו וכאות נפשו. ומשא נפשו היתה התאגדות ליטא עם פולין.

בנוגע ליהודים היה לבו טוב עליהם: עוד בהיותו יורש העצר נתן בש' 1534 (ב' 8 לח' מאי) גרמטה לקראי טראק, אשר על פיה נתנה רשות לקהלה להוציא מכללה את כל הממרה ומפר את חקי ישראל.119 ובש' 1536 נתן ליהודים הבטחה לשמר על כל החרויות וזכויות של בני המעמדות השונים, אשר גם היהודים הושוו אליהם.

וכאשר עלה על כסא המלוכה (בש' 1548) קים את הבטחתו זו ויאשר את הפריוילגיה הגנרלית של קזימיר יאגילון IV, ובאשורו זה אנו רואים את השקפתו החדשה של זיגמונד אבגוסט ביחסו אל היהודים. אין כאן יותר אותו השליט המעניק הנחות, כי אם מונרך קונסטיטוציוני, אשר קבל ע"ע ביחד עם שרביט הממשלה, גם התחיבויות שונות בנוגע לכל נתיניו בכלל וליהודים בפרט.

לפי השקפתו זו, מהוים היהודים אחד המעמדות של העם הפולני שנתן לו ע"י, Pacta conventa התחיבות – במדה שוה כמו ליתר המעמדות – לשמר על כל זכויותיו ופריוילגיותיו העתיקות.

השקפה זו אפשר לחשב לאבן פנת הפוליטיקה של זיגמונד אבגוסט ביחס ליהודים. ואמנם בכל תעודות החקים הנוגעות ליהודים, שהופיעו בימי מלכותו, נגלית אך ורק אותה רוח הליברליסמוס וחפש הדעות.

ואעפ“י שיחסו הפוליטי ליהודים עובר דרך עקלקלות ומלאה זיגזגים, בכ”ז חוט של חסד, טולרנטיות והומניות מתוח עליו, ואם לפעמים נכרת המעטת זכויות המסחר של היהודים ע“י פקודות וגזרות שונות ע”ד כריתת חוזים עם העיריות – אין זאת רק באשמת המלך בלבד. כי באותו פרק זמן, בשעה שהיהודים ישבו רק בערי המלכים והנסיכים הגדולים, מתנהלת התחרות בין המלכים ובין השליכטה, ופעם נוטה הנצחון לכאן ופעם לכאן. משום זה רוב הגזרות חלו באותה תקופה. לפעמים היו מוכרחים המלכים, שהשתמשו עדין בשרידי השפעתם, לשמר על צרכי העירונים הנוצרים ולהגן בעדם בעזרת פקודות וגזירות שונות שכוננו נגד היהודים.

זיגמונד אבגוסט זכה אמנם את הקהלות בפריוילגיות ע"ד חפש המלאכה והמסחר, אולם מאידך גיסא עליו היה להתחשב גם עם דרישותיהם של המגיסטרטים, צוררי היהודים, והוכרח לפעמים לאשר גם את אותם החוזים שבין העיריות ובין היהודים ששאפו להקטין את זכויות מסחרם. וגם נתן לאיזה ערים פריוילגיה של “De non tolerandis Judaeis” (ע"ד אסור הישיבה ליהודים) וכפי הנראה גם קובנה היתה בתוכן.

אולם בכ“ז לא היו היהודים נדחקים בימיו על כרחם לתחומו של רובע מיוחד. ואפילו כשהחלה במחציתה של המאה הט”ז התבדלות היהודים מעל הנוצרים, גם אז לא התקים בליטא כל עקר “גיתו” במלא מובנה של מלה זו גם עד סוף המאה הי“ח, אעפ”י שהתבדלות זו נתחזקה הן ע“י חקי המלך והן ע”י היהודים עצמם. להפך, אנו מוצאים אותם מפוזרים בתוך תחומי כל העיר ברחובות וברבעים שונים, כפי שמוכח מהרויזיה של יהודי ליטא מש' 1769, כמו בוילנא ובמינסק.

יוצאת מן הכלל היתה כנראה קובנה בתור בעלת פריוילגיה ע"ד אסור הישיבה ליהודים.

אולם בכללו של דבר הראה מלך נאור זה, שהיה במדה ידועה גם חפשי בדעות, אותות של חבה ואהבה לנתיניו היהודים. הוא הגין הגנה נמרצה על מעמד הסוחרים מבני ישראל, ויאסר במקומות אחדים לכונן ירידים בשבתות, בכדי שלא לגרם להם הזק. ובזה בא לקים מה שנאמר בפריוילגיה של ויטובט: “ואל תחללו את מועדי בני ישראל!”.

בימיו קרו בליטא מקרים לא טהורים של עלילות דם ולחם מגואל. זה היה מעשה העירונים הנוצרים, ששוללו היכלת לבל שכר ומ“ד למכירה הודות להחכרת מסי המשקים לבני ישראל ובקנאם את קנאתם ליהודים שנואי נפשם, שאפו להנקם בהם ע”י עלילות נמבזות. אולם זיגמונד אבגוסט הגין על הנרדפים ובטוב לבבו בא בכל פעם עם הספר ויוציא למטרה זו גרמטות מיוחדות חדורי אהבת האמת ויבטל את העלילות לגמרי. וכאשר האדון פשירמבסקי העניש את יהודי חלם שנאשמו בעון חלול “לחם הקדש” גער עליו המלך בנזיפה עצומה.

ורק כהופיע היזואיטים, תלמידי לאָיאָלא, בא השינוי לרעה וגרמו צרות רבות ליהודים. אז נולד הסטאטוט הליטאי השני שניתן בסוף ממלכתו, הינו בש' 1566 ושהביא גזרות רבות על ראשי היהודים.

ככה, לדוגמא, נאמר בסעיף הי"ד, כי ליהודים אסור להחזיק עבדים נוצרים, ובזה בטל לגמרי את העבדות ששררה עד אז. גם אסר על היהודים לשאת שלשלאות של זהב ולפאר את אבנטיהם וחרביהם באבנים טובות ועל נשי היהודים פקד שלא תשאנה תכשיטי כסף וזהב ותחת זאת תעדנה על ראשיהן מצנפת עשויה מארג צהוב או מן הדומה לו.

אולם בכלל כאמור דאג גם לנתיניו היהודים. וגם האבטונומיה היהודית מיסודו של אביו הלכה בימיו הלוך והתפתח. הוא הגביר את השלטון האבטונומי של הקהלות וגם זכן (בש' 1551) בזכות לבחר להן רבני הגלילות. מבלי היותן זקוקות לאשור מוקדם מאת המלך. לשופט היהודי כלומר: הבויבודה, אסור היה להזמין את היהודים לדין מחוץ לעיר מושבם, והטעם, כי צריכים היו להשפט דוקא בנוכחותם של “זקני ישראל”, אשר אצלם היו נשמרים פנקסי הפסקים.

היהודים העמדו בנוגע לדין ומשפט בשורה אחת עם השליכטה. וכאשר מנה המלך בש' 1561 את סטניסלב דובוינה לסטרוסטה בפינסק וקוברין עם אותן הזכויות שהיו לקודמים לו, זכהו ביפוי כח לשפט גם את השליכטה, גם את היהודים בשתי הערים הללו וסביבותיהן וגם הרשות לשים עליהם כסף ענושים.

ובנוגע לעניני היהודים בינם לבין עצמם זכות המשפט נמסרה רק לזקני היהודים, שהיו נבחרים ע“י בחירה חפשית מדי שנה בשנה; אבל לבעלי הדין היתה הרשות להגיש קובלנא על פסק דינם לפני הבויבודה. וכאשר פנו אל זיגמונד בעלי הדין מנדל ויצחק באראדאווקא בנוגע לפסק דינו של הרש”ל מאוסטרהא ודייניו, נתן המלך את הסכמתו עליו (בש' 1568).

אולם בכ“ז הלך בפרט ידוע בדרך המלכים הקודמים מהמאה הט”ז ויעש גם הוא הבדל בין היהודים “השיכים למלך” ובין היהודים הנכנעים לבעלי האחוזות. הינו “משלמי הצינש”. והנה על יסוד הקונסטיטוציה הסיימית (מש' 1539) חדלו המלכים מקחת מסים מאת יהודי בעלי האחוזות, אולם ביחד עם זה השתחררו מחובתם להגן עליהם. עקרון זה מבורר די צרכו בדקרט של זיגמונד אבגוסט: “היהודים היושבים באחוזות ירושה של האפרתים – נאמר שמה – עומדים ביחוד תחת רשותו של בית דין הפאטרימאנאלי (זה של בעלי האחוזות)”, וההשגחה הממלכתית שבתחלה פרשה כנפיה על כל היהודים, החלה מראשית המאה הט"ז להצטמצם רק ביהודים היושבים בערי המלך.

בימי זיגמונד אבגוסט התפתחה החכירות אצל היהודים במדה שלא היתה עד אז. הוא מסר לכמה וכמה יהודים, ביחוד יהודי בריסק, חכירות מחכירות שונות. וכאשר התאוננו לפניו אצילי זאמוט (בש' 1559) על החוכרים היהודים וברצותם, כי החכירות תמסרנה בידיהם, לא נמנעו גם מעולל עליהם עלילות, כי במרמה הם עושים, וגם הציעו להתחיב להכניס לקופת הממשלה את אותם הסכומים, אשר מכניסים החוכרים היהודים – השיב המלך את פניהם ריקם. וכאשר מסר בש' 1556 ליהודים חכירת הכנסות הממשלה בקרמניץ, הינו מכס המסחר, בתי המרזח והטחנות, הודיע: “כשם שאיננו רוצים להמעיט את הכנסות אוצר ממלכתנו, ובדאגנו להפך להגדילה ולהגבירה ע”י העלאת תשלומי דמי החכירות, ובראותנו, כי בכמה מערינו, חצרותינו וגלילותינו גדלו הכנסות המכס וחכירת המשקים ע“י החכרתם ליהודים ועדין הן הולכות הלוך וגדול – מקוים אנו, כי הנוצרים בראותם זאת עוד יוסיפו עליהם כהנה וכהנה”.

מזה נראה, כי אעפ“י שהפיסקליות היה עקר כונתו בכ”ז חשובה העובדא, כי לא שם לב לעלילותיהם של הנוצרים על היהודים ולא נתן אמון בם.


ובנוגע לקובנה הנה אשר זיגמונד אבגוסט בש' 1547 את פריוילגיותיה הקודמות, וכפי הנראה מתעודה מש' 1550, הנמצאת בארחיון המרכזי שבוילנא, שמשה קובנה כבר בימים ההם מרכז אדמיניסטרטיבי (“הוואָלאָסט הקובנאית”).

מן היהודים ישבו כאן עפ“י רוב פקידי בית המכס בלבד. ואמנם בחק ע”ד מס הקהלות שיצא בי' 2 לספטמבר 1566 נאמר, כי המס על הקהלות השניות במדרגה, הינו נובוהרדוק, סלונים, ליכוביץ, קלצק וטורץ – הושם באופן כללי, ואליהן נספחו ממוני המכס (pisari poborovlje) מוילנא ומקובנה. (“דאָקומענטי אי רעגעסטי” ח“ב 249 No, מובא אצל ברשדסקי בספרו,יהודי ליטא” עמ' 347).


יא. המוכס דוד שמרילוביץ, הרוקח דוד, והרב טודרוס מקובנה

בימי זיגמונד אבגוסט לא רק שהמשיך להתקים עסק החכירות, אלא גם עלה מעלה. הממשלה היתה מוסרתו בעד סכום ידוע לאנשים פרטיים בתור זכות מונופולין לגבית המכסים השונים ועפ"י רב לידי היהודים, שהתמחו במקצע זה למאד.

ואם עד הנה שמענו רק אודות חוכרים יהודים בקובנה, הנה בימי המלך הנוכחי, זיגמונד אבגוסט, פוגשים אנו חוכרים יהודים גם בזאמוט. ביניהם לקחו מקום בראש היהודים מבריסק, השותפים אברהם דלוגאטש, יצחק בראדאווקי, דוד וליפמאן120 בני שמריהו ויוסף בן שלום (יעסקא שלעמיטש), אלה שקבלו עסק התכת המטבעות וחכירת מכסי הגבולים בזאמוט ואח"כ גם חכירת מכס הגבולים בוילנא. ובש' 1565 קבלו יצחק בראדאווקי עם שותפיו דוד בן שמעריל ואברהם דלוגאטש גם חכירת בית המכס בפאדליאשי, מינסק ועוד מקומות הרבה. גם מסר להם המלך חכירות של בשול שכר בבעלסק, נארווא וקלעשצל.

בש' 1558 נתן המלך לדוד שמרילוביץ ויוסף בן שלום חכירת מלח ושעוה ומכס הגבול בקובנה על שלש שנים בתנאים טובים, הינו במחיר 3000 שאק גרוש בימי שלום, ובימי מלחמה לשלם רק 2000 שאק.

בש' 1562 חדש המלך שוב את החכרת מכס הגבולים בזאמוט לדוד בן שמעריל ויוסף בן שלום ואברהם דלוגאטש על עוד ג' שנים.

החוכרים הללו ישבו עפ“י רוב בבריסק. ובזאמוט החזיקה פקידים יהודים ממונים על פיהם. גם המשרתים הללו השתמשו בזכויותיהם של אדוניהם ע”ד אי זקיקתם למשפט בי"ד העיר דוקא, כי אם למשפט המלך.

רק מעט ידוע לנו ע"ד המוכס דוד, מלבד מה, שאחרי שרפת בריסק הגדולה מש' 1567, בא גם הקצין ר' דוד שמערילוביץ ללשכת הסופרים של המלך וימסר מודעה, כי נשרף גם ביתו הגדול עם כל חפציו וביניהם גם כתבים שונים עם פריוילגיה מאת המלך על הקרקעות שלו בבריסק ועל חכירות המכסים שנמצא אצלו בתורת פקדון.

גם פוגשים אנו אותו בתור שולחני בוילנא. וזה הדבר: היהודי מבריסק יונאס פתח בית שולחני בוילנא, ויהי כאשר לא ספק לו ממונו די צרכו לעסק הלואותיו, קם ויקח לו לשותפים את יהודי בריסק אברהם דלוגאטש ומנדיל יעקובוביץ. אולם גם ממונם הם לא הספיק. אז עבר כל העסק לידי דוד שמרילוביץ ומנדל איסאקוביץ. ויהי כאשר צר היה גם לגבירים הללו, הוכרחו למשכן את החפצים אצל החוכרים מבריסק, חמיה ומשה למשפחת רובינוביץ. בין יתר היהודים מקובנה מעונה זו, והידועים לנו, הם:

הרוקח דוד מקובנה, הנזכר בתעודות העתיקות ביחס עם משפטו, שהיה בינו ובין משה יאכימוביץ מעיר ליאכוביטש (בי' 20 לאוקטובר, ש' 1559).

יש שמפקפקים אם בכלל היה תושב קובנה, ומשערים, כי רק במקרה נמצא אז כאן. בכל אופן אין להחליפו על הרוקח דוד מקזמירז‘, פרור קרקוי, בנו של הרוקח הידוע ר’ מתתיהו קאלהורה, שנשרף על קידוש השם לרגל ויכוח עם נזיר דומיניקני. אולי בא מחו“ל בין האורחים הרבים שבאו לקובנה, וביניהם נמנה גם הרופא אנטוני שנייברג, זה שחי בליטא בימי זיגמונד אבגוסט וגם תאר בכתב את קובנה בצבעים מזהירים עפ”י טבעה וטיב אנשיה.

והרב (“Doctor”) טודרוס מקובנה נזכר ב“מטריקה ליטובסקיה” (בחלק המשפטים סי' 41, דף 120) לרגל התלונה שהגיש לפני בית דין על נוצרי אחד, ושמו אמברוזיוס בילדוקע, מוילנא, שהכהו ופצעהו וקוסקא (יקותיאל?) נחומוביץ מקובנה, שהיה בא כחו של טודרוס, עשה פשרה עם הנוצרי שישלם קנס שני קופ גרושים.

מי הוא זה ה“דוקטור” טודרוס, אי ברור לנו. אמנם בתעודות הליטאיות מהמאה הט“ז הרב מכונה עפ”י רוב בשם “דוקטור”.121 אולם היתכן ששמש כאן בתור רב אב"ד קובנה, בשעה שעקבות הקהלה טרם נראו בה? יותר עולה על הדעת, כי הוא היה הראש או זקן הקבוצה (לא הקהלה) היהודית בקובנה. ראש כזה, או “סניור”, שהיה בא כח היהודים כלפי הממשלה, הוכתר בתאר “Doctor” שהוראתו בליטינית – “מלומד”. וכשם שגם את הרבנים תארו לפעמים בתאר זה, בכן יש כאן מקום לטעות.

באחד הסטאטוטים, הקראקובי, הכי עתיק, נאמר בסעיף 3, כי הסכסוכים ודין ודברים של היהודים בינם לבין עצמם נחתכים ע“י “Doctores et seniors Judaeorum” באופן כזה התנהלו הקהלות כבר במחצית הא' של המאה הט”ז ע“י ה”דוקטורים“, אשר קראו להם רבנים וגם “פרפקטים”, או ע”י “הסניורים”, שנמנו לכל ימי – חייהם, עפ“י הצעת זקני העדה ולפעמים גם בלעדה. על הסניוראט היה מוטל למלא אחרי דרישותיו הפוליטיות של אוצר המלוכה, ומיסדו היה המלך סיגמונד הזקן I. כבר באוניברסל שהוציא בש' 1514 ע”ד התמנותו של ר' מיכאל יוזפוביץ הידוע, שלמעשה לא היה רב, רק ראש היהודים, הוא מכנהו בתאר “דוקטור של המשפט העברי”. כלומר: הממונה לפרש בעניני ממונות. וככה נקרא, החל מזיגמונד I, מיסד האבטונומיה היהודית בליטא, “הראש” או הרב בכל קהלה וקהלה. זיגמונד רצה לזכות אותו בכח של שופט ודין ולהעמידו בשורה אחת עם הכמר הקתולי. גם היה רצונו של המלך, כי, בתור עוזר או סגן להרב, ימצא בכל קהלה וקהלה “סניור” או כמו שקראו לו “ראש הקהל”, אשר יהיה האחראי בעד הכנסת מסים מדויקת. ואמנם הגרמטה שהגיש למכאל מכילה בסופה סעיף הנותן לו רשות לבחר ביהודי מומחה בדיני ממונות ושיקרא בשם “דוקטור”. עליון על כל קהלות המדינה הושם רב המדינה או הרב הכולל, כדוגמת הבישוף, והמלך בעצמו היה בוחר ב“סניור הסניורים”, הינו "בראש המדינה.

ולא דוקא רב או ראש הקהלה היה נקרא בשם “דוקטור”, כי לפעמים היה מכתר בתאר זה גם בעה“ב סתם. לדוגמא, חוכר הכנסות המלך, יצחק בן נחמן מלמברג הידוע, שהיה רק סוחר וקבלן, נשא ג”כ תאר זה.

גם הקצין ר' שמעון גינצבורג (הוא אבי משפחת גינצבורג המפורסמת) מכונה בתאר “דוקטור” בספרו של ההיסתוריון הפולני, ת. ציאצקי, אם גם כידוע לא נמנה בין הרבנים והיה רק סוחר, בעל עסקים גדולים. בכן התאר “דוקטור” נעשה לפעמים נרדף לשם הכבוד בלבד.


עפ“י רוב היה מוצאם של יהודי קובנה מטראק הסמוכה, אשר שתיהן עמדו בקשרי מסחר מוצקים זו עם זו. לדוגמא, באקטים של ה”מטריקה הלי אית" מש' 1554 נמצאת גם מסירת מודעה מיהודי הטרוקי אברהם דניאלוביץ (כנראה בנו של החוכר דניאל הנ"ל), ושם נאמר: היות כי הסוחר הקובנאי יאנוש שפיל משכן אצלו כלי כסף וכלי זהב שונים ולא פדם למועד המיועד, בכן עוברים כל החפצים הללו לרשותו של המלוה.


היוצא מדברינו, כי גם בימי זיגמונד אבגוסט גרו יהודים בקובנה, אבל מספרם היה דל וזעיר ובלתי מספיק ליצירת קהלה. והראיה, כי בפקודת המלך מש' שכ“ג – 1563, האומרת, כי עפ”י הצעת “זקני ישראל” הוא קובע מס הכולל ליהודי ליטא במדת ארבעת אלפים שוק גרוש, במקום י"ב אלף גרוש הקודמים, אף לא בא זכר קובנה בין הפקודים, וגם וילנא חסרה בה, בשעה שהקהלות גרודנא וטראק נמנו שמה.


IV תגברת המסחר והתעשיה בקובנה ושאיפת היהודים לישובה    🔗

א. מימי סטיפאן באטורי עד חרבן העיר ע"י מלחמת מוסקבה (1575–1655)

הודות לעלית המצב הכללי אחרי האוניה הלובלינית בליטא בכלל ובקובנה בפרט באה גם הטבה במצב מסחרה, ביחוד במסחר החוץ, שהתנהל דרך דנציג עפ“י רוב ע”י הסוחרים האשכנזים והפולנים גם יחד.

תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך סטיפאן באטורי (1575–1586) לגורל קובנה, ובעשותו הכנות למלחמו באינפלנטיה, ערך כאן בעזרת חרשי המקום גשרים פונטוניים למעבר החילות.

הרבה הועילה להתפתחות קובנה גם השתדלותם של ציריה בסיים הממלכתי, כי עלתה בידם להשיג רשיון מאת הקונסטיטוציה הסיימית לכונן כאן בית אוצר ראשי לסחורות, שישמש מעין בורסה, וגם לסל דרכים מקובנה לפרוסיה וזאמוט.

הודות לתקנות אלה נעשתה קובנה למרכז מסחרי, לתל שהכל פונים אליו, ופה החלו להועד סוחרים מכל קצוי ארץ.

הנה כי כן היתה קובנה בסוף המאה הXVI לעיר מרכלת ראשית, לקריה הומיה ובעלת תעשיה, כאחד מכרכי אירופה. גם נתן בה חפש הדת למעוטים הדתיים, כמו לנוצרים האורטודוכסים, ככה גם ללותרנים. ורשות לכולם לבנות להם בתי מסגד ותפלה. אז נוסדו כאן גם בתי דפוס שונים, בש' 1584. והעיר קובנה צהלה ושמחה.

באותו זמן בערך התישבו כאן הרבה בני חו“ל, ביחוד גרמנים, אשר השיגו על יסוד המשפט המגדבורגי זכויות עירוניות שונות, והעיר קובנה מלאה בתי חומה ומסכנות לרוב. כאן התישבו גם השליאכטאים מחוסרי הקרקע, מאלה שיצאו בדימוס, ורצו לבלות פה את ימיהם במנוחה ושלוה. והם ביחד עם הסוחרים, האורחים מחו”ל ופקידי הרשות הפיחו רוח חיים ותנועה בעיר.


בעלותו על כסא המלוכה אשר סטיפאן באטורי את הפריוילגיה הגנרלית, הכוללת את כל אותן הזכויות שזכו בהן היהודים בזמן בין הזמנים, הן על יסוד הפריוילגיות העתיקות והן על פי ההחלטות שהוכנסו לתוך הסטאטוט הליטאי הקודם. וליהודי גרודנה נתן בוארשא בששי לח' מרס שנת 1578 גרמטה, ובה הוא מזכיר ע"ד אשורו של הפריוילגיה הכללית ליהודי ליטא הנשמרת בקהלת בריסק. ובשנת 1579 פנו אליו יהודי טראק בהשתדלות, כי יצוה להעתיק מלטינית לרוסית את הפרוילגיה של זיגמונד I הזקן, למען יבינו בה הכל.

למלך של חסד זה, אשר שם לו נר לרגליו את הפתגם: “כקטן כגדול משפט אחד לשניהם”, עלתה כמו ליתר מלכי הדינסטיה היאגלונית להחזיק נכון את שווי המשקל בין דרישותיהם של היהודים ובין התנגדותם של ערי הנסיכים הגדולים.

כעת אחרי נצחונה של השליכטה באוניה הלובלינית, בשעה שהיהודים חדלו מהיות רק נתיני המלך בלבד, נהפכה השליכטה מצוררת היהודים לאוהבם וידידם. ובזה מתבאר, מפני מה נתבטלה תיכף עפ“י פקודת המלך ולא נזכרה יותר החלטת הסיים מש' 1538 ע”ד חובת היהודים לשאת על בגדיהם עגולי ארג אדומים או צהבים גם כובעים ממראה צהוב. ויש אומרים, כי המלך החזיר שוב ליהודים את זכותם לשאת חרב על ירכם. גם הסעיפים הצוררים של הסטאטוט השני לא נזכרו יותר בסטאטוט השלישי מש' 1588.

בתור תוצאה של האוניה הלובלינית, השיגו יהודי ליטא, החל מש' 1569 (בפולין הקדימו עוד מש' 1558), את הרשות להתישב בכל מקום, כמובן עפ"י הסכמת אדוני האחוזה או אותו מקום שרצו להתישב בו.

וכשם שרובן של הערים העתיקות בליטא ובפולין, וממילא החשובות ביותר, נחשבו לקנין המלכים, לפיכך באה ההתישבות ברוב המקרים עפ"י רשיון המלך.


כאשר החלו לבשל “מלח בליטא”, ולמטרה זו נוסדה בקידאן בית מבשל, נתן סטיפאן באטורי בי' 17 לח' מאי 1578. פריוילגיה להשר, “המלך הלגנדרי” הידוע, שאול וואהל מבריסק, – זה אשר היו לו עסקים גדולים עם המלך והאפרתים ואשר החזיק אצל הממשלה חכירות שונות של יערות, מלח, מכסים שונים ומס המכס – פריוילגיה להוציא מלח מן המכרות וגם זכות מונופולין למכרו בכל ליטא. מזכיריו ומשרתיו היהודים ישבו בבית תעשיה זו בקידאן וכאן הטעינו את המלח בחביות וישלחוהו על פני המים דרך הנימאן, הבוג והויסלה עד ווארשא, טהארן ודאנציג. עסק חכירה זו התקים בידי השר שאול כשנתים, ובי' 20 לח' מרס 1580 עבר לידי שלשת יהודי בריסק אחרים. (עין “יידן אין פולין” לפר' מ' בלבן, עמ' 28).

סטיפאן באטורי, אשר נתן ליהודים חסות והגנה הגונה ומספיקה, הוא הוא, אשר בימיו השתכללה והשתלמה בצורה גמורה ההסתדרות של השלטון היהודי האבטונומי. בטוי נכון לעובדא זו אנו רואים בסדר החדש שנעשה בענין גבית המסים. כידוע, היה מס הגלגלת, שהונהג בראשונה בש' 1549, נגבה לכתחלה מכל קהלה וקהלה לחוד. כמובן שלשטה זו חסרה הנוחיות הדרושה. משום זה החליט הסיים הפולני בש' 1580 למלא את ידי שר הכספים שיבא במו“מ עם באי כח היהודים בדבר קביעת סכום כללי למס הגלגלת. וועד המדינה יעשה אח”כ בעצמו את החלוקה הדרושה לפי המדינות.

באופן כזה במקום ההתפלגות וההתפרדות באו ההתרכזות וההתאגדות, והשבלים הבודדות היו ע"י זה לגוף אבטונומי מוצק ומאוחד.


ב) ראשית ההתחרות בין הסוחרים הנוצרים בקובנה ובין היהודים מטראקי

במחציתה השניה של המאה הט"ז (XVI) נעשו התקוממיותיהם של העירונים הנוצרים בליטא כנגד היהודים למעשים בכל יום (והנה בפולין הקדימו עובדות אלה להופיע כבר במחצית הא' למאה זו).

לסוף נצחו העירונים, כי עלתה בידם להגביל את ישיבת היהודים בתחומי רחובות קבועים, שימצאו דוקא במרחק ידוע מן מרכז העיר ומן השוק, גם לבלי הרשות הישיבה ליהודים חדשים מקרוב באו. ובקובנה חל איסור זה בש' 1579. והנה אם גם בכלל הגין סטיפאן באטורי על היהודים וגם נתן להם בהרבה מקומות אגרות מחסה, בכ"ז היו מקומות, אשר צדד להפך בזכות העירונים והסוחרים הנוצרים בדרישותיהם לרדף את היהודים מסבת התחרותם. לדוגמא, הוא הרשה לסוחרים מקובנה ומקרולבץ שבפרוסיה בפריוילגיה שנתן להם (1576) למכר מלח דוקא לסוחרים נוצרים ולא ליהודים. גם אשר בוילנא ביום ו' לח' יולי 1579 את התקנון של חבורות האומנים (צעכן־רעגלאמענט) שבפולניה, המרחיק את היהודים מתוכן, וקבע גם בעד וילנא מספר מסוים של אמנים יהודים בחבורת הסנדלרים.

והנה בנוגע ליהודי קובנה: כידוע, הנה למרות התנגדותם של העירונים הנוצרים, שנמצאו תחת השפעת האגודה ההנסית, בכ“ז היו באים לכאן במאה הט”ז יהודי טראק לסחר בה, אעפ“י שהסוחרים הנוצרים קבלום בפנים זועפות. ע”ז מעידות תעודות רבות הנוגעות לתקופה זו. עקר המסחר היה אז בתבואות והעצים. אולם אסור הישיבה בקובנה הפריע בעדם. לפיכך פנו יהודי טראק בש' 1579 בהשתדלות לפני המלך, כי יבטל את רע הגזרה. סטיפאן באטורי מלא את בקשתם ויצו להרשות ליהודי טראק את הכניסה לקובנה. אולם למעשה לא היה לפקודה זו שום ערך ממשי. אז הגישו בש' 1589 בקשה שנית בשם כל יהודי טראק ובשם ראש הקהלה אהרן שלומוביץ, בדבר רשיון הישיבה בקובנה. הפעם נענה להם המלך מתוך יתר רצינות ויתן צו להנסיך אלברכט רדזיויל, כי יגן על יהודי טראק בבואם לקובנה ואל יתן לסוחרים הנוצרים להפריעם במסחריהם. בשעת המגפה האיומה שסערה בזאמוט בשנות 1588–89 (עיין לעיל עמ' 47) ואשר בשבילה הוכרחו תושבי הערים לנוס ולבקש מפלט ביערים ושם נלכדו בפחי הרעב – עברה כוס התרעלה גם על תושבי קובנה, ועצומים היו בה חללי הרעב מחללי הדבר.

אז התאונן שלטון העיריה בגרודנה לפני המלך זיגמונד וואזא III על היהודים, כי קונים הם דגן ותבואות בשוקי גרודנה ובעירות וכפרים הסמוכים ומובילים אותם דרך הנימאן לקובנה ולקרולבץ ומשם הם מביאים בחזרה מליחים ומלח.

בתור תשובה ע“ז נתנה בש' 1601 פריוילגיה ע”ש המגיסטרט הגרודנאי, ובה נאמר, כי בשים אל לב את התרוששותם של התושבים הנוצרים ובהתחשב עם המנהגים השוררים בליטא, במקום אסור ליהודים המסחר הסיטוני בתבואות ושאר סחורות, מלבד עסק המרזחות והמסחר הפעוט בסחורות גלנטריה, שרק הם בלבד הותרו להם – לפיכך מוזהרים יהודי גרודנה באזהרה חמורה לבלי שלח יותר את ידם במסחר סיטוני בתבואות, מליחים ומלח.

הנה כי כן נקצץ מבתחלה אותו הנסיון הדל שנעשה מצד הסוחרים היהודים לקשר יחסי מסחר בין גרודנא ובין וקובנה.

וברצות המלך זיגמונד וואזא להיטיב את מצב הסוחרים העירונים בקובנה, נתן צו בש' 1609, האוסר על סוחרי חו"ל את המקח וממכר בכלל בכל מיני סחורות הן בסביבות קובנה והן בגלילה, ורק בעיר גופא הותר להם המסחר ודוקא עם סוחרי קובנה, והעובר על זה יחרם רכושו למלך. למטרה זו ערכו בקובנה השגחה מכסית מיוחדת.

עד כמה חשובה היתה אז קובנה לא רק במובן מסחרה, כי אם גם במובן תעשיתה – נראה מזה, כי בסים הוארשאי מש' 1613 הוצעה הצעה לפני עירית קובנה להזמין חרשים בברזל ונחשת לתעשית מגנים ושלטים שונים.

באותו זמן בערך הוקף ככר השוק בקובנה (מקום שוק הדגים אח"כ) בבתי חומר נהדרים למאד. גם על ככר העיריה התנוססו אז בתי פקידות יפים, וגם הרטושה נתקנה ושוכללה ברוב פאר והדר ע"י הנסיך אלברכט סטניסלב רדזיויל, שצוה בש' 1638 לחזק את בדקיה.

גם הסוחרים, וביניהם הגרמנים, הקימו בתי חומה יפים ברחובות היוצאים ממקום אשד הנהרות והם: רחוב הבורסקים, פאָווילייסקא “ופנת האשכנזים”. ועל גדות הויליה והנימאן הוקמו בתי תפארת, שבהם הסתדרו הפקטוריות: ההולנדית, האנגלית, הפרוסית והשבדית עם בתי מסכנות ובתי אוצר שונים.

גם בית המכס הראשי נמצא אז בקובנה. ככה עלתה קובנה בהתפתחות מסחרה ותעשיתה למדרגה חשובה למאד. לתור הזהב זה, שהחל מימי המלך סטיפאן בטורי, הושם קץ ע"י מלחמת מוסקבה, ביום 8 לח' אבגוסט, שנ' 1655, כי אז נבקעה העיר לפני חילותיו של הצר אלכסי מיכאילוביץ, שהבעירוה באש והפכוה לעי מפלה.

המחנות הראשיים התעכבו בקובנה רק כחדש וחצי ויעברו הלאה לבריסק ורק גרניזון אחד נשאר כאן. אולם בש' 1660 שוב נכבשה קובנה, ואז נסו תושביה לקידאן, אשר, בתור אחוזת הנסיך בוהוסלב רדזיביל, ידיד מוסקבה, נצלה מן כבוש רוסיה. והנה כאשר רצו תושבי קובנה לשוב לבתיהם, לא נתנום וגם רדפום על המצאם ביחוסים עם קובנה.

יותר משש שנה וחצי ארך הכבוש, ורק ביום 28 לח' אפריל שנ' 1661, עזבו צבאות רוסיה את ליטא וקובנה בכללה, הודות לאמץ לב מפקדי ליטא, פאץ וספיגא.

אז באה הרוחה לתושבי קובנה: הממשלה שמה לב לחרבן העיר ותשחרר את תושביה ממסים וארנוניות. גם נתנה בש' 1665 פריוילגיה, המרשה לתושביה לקחת חנם קורות מיערי הממשלה לבדק הבתים ולהקמת הריסותיה, והעיר קובנה החלה להתנער מעפר שפלותה.


ג. ר' בער סג“ל, ר' יחיאל סג”ל וחתנו

בפרק זמן זה הם נזכרים פעמים אחדות בפנקס מדינת ליטא: בפרטיכולי ועדי המדינה (משנות 1634–39) – ר' בער סג"ל מקאָוונאָ 122, ובפרטיכלים (משנות 1650–55) – ר' יחיאל מקאָוונא 123 עם חתנו 124.

מענין הדבר, כי הם מופיעים כאן בתור משלמי מסים גבוהים. וזאת אין להעלות על הדעת, כי שלמו בתור באי כח הקהלה, כי הלא קהלה טרם היתה אז בקובנה. מלבד זה, הנה בשעה שהענין נוגע אל הקהלה אינו מזכיר פנקס המדינה שמות אנשים פרטיים, כי אם את הקהלה סתם, כי רק עם המוסד נשא ונתן ועד המדינה ולא עם אנשים פרטיים.

ולמה היה להם בכלל לשלם תשלומין גדולים בערך כאלה? יוכל היות כי קבלו מאת ועד המדינה פריוילגיות ידועות, ששלמו בעדן במיטב כספן, כאותו מעשה שמצינו בקהלת קוברין, שעשתה חוזה עם אחד ושמו מיכל איציקוביץ, ששלם לקהלה אלף זהוב לשמנה שנים, ותמורת זה שחררתה הקהלה אותו ואת יורשיו מכל המסים הן של הקהלה והן של הממשלה. גם נתנה לו רשות הישוב והמסחר בשוק או באיזה יוריסדיקציה אחרת שירצה.

וכשם שמלבד מס הגלגלת התקים עוד מס פאדימנע (לפי מספר ארבות העשן, הינו: מס הדירות), שאָס – המלך (מס מבתים ומנכסי דלא נידי סתם לטובת המלך) ופאוואראטני (מס הגירוש), משום זה מובן, כי על יהודים יחידים כמו ר' בער סג“ל, ר' יחיאל סג”ל וחתנו וכדומה, היה להכניס תשלומים גבוהים מן הבתים ושאר נכסי דלא נידי.

הנה כי כן רואים אנו, כי במשך המאה הXVI לא התקים בקובנה ישוב יהודי נכר וגם לא נברא אף במאה ה XVII, ורק יהודים בודדים נמצאו בה זעיר שם, זעיר שם.


ד. יאהאן סאבעסקי וגזירתו כנגד היהודים

(1673–1699)

באמצע המאה ה XVII הסתבכה הרספובליקה הפולנית במלחמה איומה עם מוסקבה. באותה עונה קמה תנועה ספרטית בליטא שנתמכה ע"י השבדים, שעברו דרך ליטא לפולין. המלחמות הללו לא רק שהחריבו את שתי הארצות האלה, כי אם גם גרמו למפלתו של המלך יאן קזימיר ורדתו מן כסא המלוכה (1669).

בש' 1673 עלה על כסא המלוכה יאן סביסקי, אשר בכלל היה לבו נוטה אחרי היהודים 125. בכ“ז, כאשר ראה את קובנה בחרבנה כשנחרבה ע”י חילות הרוסים עם השבדים, קם ויוציא פקודת אסור הישיבה ליהודים 126 (בש' 1682) ויאשר את הפריוילגיה של הנסיך אלכסנדר מש' 1592 ועוד פריוילגיות אחרות האוסרות על היהודים להתישב בקובנה, בקוותו, כי ע"י זה יביא עזרה לנוצרי קובנה. ואמנם אלה האחרונים לא עיפו ולא יגעו במלחמתם עם היהודים ושאיפתם לבסס מעמדם בקובנה.

לכתחלה התקים בקובנה אסור הישיבה כללי: ליהודים וגם לבני חו“ל, וזה נשנה בהרבה פריוילגיות, אז בא המלך סביסקי ויעש הבדל בין יהודים ובין הסוחרים מחו”ל, כי רק לאחרונים בלבד התיר את הישיבה.


ה. התפשרות היהודים עם הנוצרים (בראשית המאה הי"ח)

כאמור, היו שערי קובנה סגורים בפני היהודים גם בסוף המאה הי“ז, ורק החל מראשית המאה הי”ח בא שנוי במצב זכויותיהם.

כמובן לא נעשה זה בלי ויתור גדול מצד היהודים, כי הנה בחוזה שנחתם בין היהודים ובין עירוני קובנה ואשר על פיו הותר ליהודים לגור בה וגם להתעסק שמה בעסקים שונים –, הופרש תנאי זה. כי על היהודים לשלם מכיסם החלק החמשה עשר מכל מסי העיריה וארנוניותיה.

אין כל ספק, כי השתתפות גדולה כזו בהכנסת המסים לא התאימה כל עקר ביחס פרופורציונלי למספר האוכלוסים השונים, כי הלא בראשית התישבות היהודים שמה היה מספרם קטן למאד. ורק הודות לזאת, שהעירונים הרויחו כאן, בקמצם בהוצאותיהם הם על חשבון היהודים, הותרה להם הישיבה.


ו. התחדשות הרדיפות

כמובן אותו החפש לא בא בתור תוצאה מתוך השקפה ליברלית אנושית, אלא נולד על יסוד אוטיליטרי ותועלת זמנית.

לפיכך, כאשר בא שנוי במצב העירונים או הודות לאיזו השפעה חיצונית מצד איזה פקיד או החברה ביחסם הרע ליהודים –, התעוררה שוב אותה ההתקוממות הקודמת נגד מתחריהם היהודים השנואים.

משום זה, כאשר נאבדו אחרי כן תעודות החוזה ע"ד ההתפשרות, הרימו עירוני קובנה שוב את ראשם. הם חדשו את רדיפותיהם הקודמות נגד היהודים ויחלו להעיקם ולהצר להם כמקדם.


V התפתחות הקהלה קובנה    🔗

א) המצב במחצית הא' של המאה הי"ח

אם עד הנה מצאנו רק את עקבותיהם של יהודים בודדים בלבד, אשר לא יכלו ולא הספיקו ליצור קבוץ קבוע בעל צורת קהלה עם האטריבוטים האופיים שלה – הנה בתקופה הנוכחית, שאנו דנים בה כעת, כבר הספיקו השבלים הבודדות להתאגד ולהיות לגוף צבורי שלם, לקהלה, עם סמניה המיוחדים לה, הינו בית תפילה, רב מנהיג העדה, אלופי הקהל וכו' וכו'.

מעטות הן הידיעות ע“ד חיי קהלת קובנה ומוסדותיה אז, אעפ”י שהיהודים גרו בה משכבר הימים, כעדות “מגלת קובנה” (עיין בהוספה בסוף הספר) אודותה, היא “עיר העליזה וקריה המעטירה גרו בה אבותינו ואבות אבותינו מימי עולם ושנים קדמוניות”.

יש לשער, כי ראשית התפתחות הקהלה חלה בעשירית השניה למאה הי"ח, אחרי אשר שקטה הארץ בכלל וקובנה בפרט ממהומות המלחמות.

כידוע, התלקחה בראשית המאה הזו מלחמת שבדיה הנודעה בשם “מלחמת הצפון הגדולה” (1700–1715), וצבאות השבדים בדרך עליתם לפולין, תחת הנהגת מלכם קרל הי"ב בראשם, התפרצו לקובנה, ביום 24 לח' דצמבר 1701 וילכדוה. אקופציה זו שארכה רק ג' חדשים המיטה שואה רבה על העיר.

אמנם לא התעכבו החילות כאן זמן רב וגם ע“ד התפרצויות אחרות לתוך העיר במשך 15 שנות המלחמה הזאת אי ידוע לנו, בכ”ז המצב הפרוע של שעת חירום בכל המדינה לארכה ולרחבה לא היה בכחו ליצר תנאי התפתחות של קהלה. ראשי תנאי הארגון וההסתדרות הם המנוחה והשקט. ותנאים כאלה באו כתומם רק כתום המלחמה.

ואמנם הקונסטיטוציה של הסיים הפולני־ליטאי מש' 1717 ופקודות המלך, פרידריך II אבגוסט, (1697–1733) השונות הקלו מעט את עול החרבן והטיבו את מצב העיר, ואז הונח מעט גם לתושבי קובנה. בש' 1726 בא המלך לעזרת העיר, וימסר לרשותה את ההכנסה מארגוניות מיוחדות אחדות, בכדי שתוכל לפרע קמעא קמעא את חובתיה לאוצר הממלכה.

אולם לא הספיקה קובנה להתנער ממצבה השפל, ואסון חדש בא עליה כשוד משדי, זוהי התבערה הגדולה שהתפרצה בעיר בש' 1731 והחריבה אותה כמעט לגמרי. מבתיה שלא רבו בלאו הכי במספרם נשארו רק כעשיריות אחדות ביחד עם בית התפלה הלותרני. זמן רב רבצה העיר תחת סבלות חרבנותיה: סוחריה התפזרו לכל עבר ורוח, מחסני הסחורות הגדולים התרוקנו ועמדו שוממים. נוסף לזה באה עוד צרה אחרונה: הגרמנים אחדו אז ע"י תעלה את הפריגל עם הנימאן ובזה העבירו את כל מסחר קובנה לקניגסברג.

בש' 1733, כעלות על כסא המלוכה פרידריך אבגוסט III (1733–1763), נסה לאשר את זכויות קובנה וגם להגן על סוחריה נגד ההתחרות של ערים אחרות. אולם כל זה היה בלי תועלת, כי בטל המסחר והופר המקח וממכר, ורק חורבות ושרידי בתים שרופי אש נשארו בעיר. וכאשר עברו דרך קובנה בש' 1750 חילות רוסיה שהלכו, תחת הנהלת שרי הצבא אפרקסין ופערמאר, לפרוסיה (בימי מלחמת שבע השנים) ובראותם את חורבות העיר, קמו ויהרסו לגמרי כמה וכמה בתי חומה שרופים וחרבים ומלבניהם עשו להם תנורים לאפית לחמם, צדה לדרכם.

אמנם מלכי פולין התאמצו לקומם את העיר מחרבנה וגם זכוה בפריוילגיות שונות. גם הסימים באו לעזרתה ויחליטו החלטות בנוגע להקמתה ולבנינה, אבל לשוא כל התאמצויותיהם: אין איש בא לקובנה, כי אפס בה עובר ושב ובטל המשא ומתן, ורק כעזב צבאות רוסיה את העיר החלו להופיע כאן היהודים וגם קנו את שרידי החורבות ויחדשו שוב את ישובה.


ב. הרב ר' עזריאל

הרב ר' עזריאל במוהר“י 127 אבד”ק קאָווני 128 – זה היה הרב הראשון בקובנה בתקופת התיסדות הקהלה, אשר נשאר זכרו מלפני זה מאתים שנה. הוא היה מחותנו של הרב ר' שמואל בר' אלקנה129, ששמש ברבנות בהרבה קהלות זאמוט ובספרו “מקום שמואל” (אלטונא 1738) הוא נושא ונותן אתו בדבר הלכה 130. שמה מובאות שאלות ממחותנו הרב ר' עזריאל, והרב ר' שמואל משיבהו ומכנהו: “הרב הגדול נ"י ע"ה (עמוד הימיני) פ"ח (פטיש חזק) החכם הכולל וכו' אבד"ק קאָווני בגליל עליון דק' הוראדני”. ונמצאת בס' הנ"ל גם תשובה ממנו.

מזה אנו למדים עד כמה גדול היה כחו בתורה וחכמה, עד כי זכה לתארי הכבוד כאלה, כי בימים ההם חזון ההפרזה וההגזמה בתארים טרם נפרץ בארץ, ואי רגילים היו עדין לפזר תהלות ותשבחות לכל רב ודאין, ולו גם נניח, כי מפי מחותן יצאו הדברים האלה.

גם מוכח מזה, כי קהלת קבונה נכנעה אז במובן האדמיניסטרטיבי לגליל העליון דהוראדנא, אשר פרש אז את כנפיו גם על הישובים, אשר מעבר לנימאן. (עין הלאה בנוגע לוילימפול).

עד אימתי ישב הג' ר' עזריאל על כסא הרבנות בקובנה ומה פעל ועשה בחייו, חסרים פרטים. יש יסוד לשער, כי בהדלדל הישוב היהודי בקובנה ובהבטלה הקהלה לרגל השרפה הגדולה בש' תצ"א (1731), עזב גם הוא את העיר.

אשתו, הרבנית הראשונה בקובנה, היתה מגזע יחש מפואר, העולה ביחוסו לפי המסורה עד לדוד המלך ע"ה131. הרב ר' עזריאל היה ראש למשפחת רבנים מפוארה בזאמוט.

בנו הרב יהודה ליב היה אבד“ק פלונגיאן וככה חתם בש' תקמ”ב בפנקס שקוד: “ר' יהודה ליב בר' עזריאל אב”ד פלונגיאן" וגם הסכים כ“ו אדר תקצ”ו על הדפסת ש"ס ווילנא132. וכשם שהמדפיסים כנוהו אז בתאר “הישיש”, מן ההכרח לשער, כי נולד בראשית המאה הששית בערך. הרב ר' יהודה ליב היה לפני פלונגיאן רב בקראז ואחריה בטלז (עין “תולדות ישיבת היהודים בקורלנד”).

זה היה רב מפורסם בגלילו והיה נחשב למומחה לפשר פשרות ודיני תורה מסובכים בערי סביבתו. בימי זקנתו, בערך תקצ“ה, הוזמן ע”י הגאון ר' הירשלי ברודא מסלאנט לפשר סכסוף עצום, ולמרות זקנתו המופלגת לא נמנע מהשתתף עם “הדין השני”, ר' אלינקי קרטינגר, שהיה עדין עוד נער קטן, אחרי אשר הג"מ ר' הירשלי הציגהו לפניו והמליץ עליו, כי הוא “עלוי” ובעל הגיון נפלא. (מובא ב“מכתב מאליהו”).

הג“מ ר' ליב כנה א”ע בשם המשפחה “זיו”, כנראה לרגל פקודת המלכות בש' 1804 להקרא בשמות משפחה.

בישבו בפלונגיאן הרביץ הג' ר' יהודה תורה לפני תלמידים שונים, שביניהם נמנו, מי שהיה אח“כ לגביר ובעל בנק מפורסם ובשנות החמשים למאה הי”ט אחד מנגידי קובנה, ר' שלמה פיינבערג מיורבורג,133 (אדותיו בפרטיות בח"ב), ביחד עם בנו של הג' ר' ליב הגאון החכם ובעל מזג טוב, הרב ר' גרשון מנדיל זיו, מי שהיה אח“כ לאב”ד בפלונגיאן על מקום אביו ואח“כ בטבריג עד יום מותו בש' תר”ס, והגאון מרן ר' יצחק אלחנן ז“ל החליף אתו מכתבים –, הוא אבי המשכיל טוביה מבירז, שהמליץ במכתב על ס' “אוצר נחמד” לנ' האפמאן בני דודו היו הגאון ר' עזריאל אב”ד בירז והגאון ר' משה בעהמ“ח “מחשבת משה”, אבי הרב החכם המפורסם מוהר”ר זאב וואלף, חותנו של הר' משה יעקב הלוי זבדיה משאוועל בעהמ"ח “מעין גנים” על התורה (עיין בהקדמת ספרו). ובשבלי נמצאים מיוצאי המשפחה הזאת עד היום.


ג. הרב ר' משה (א)

קרוב לזמנו של הג“מ ר' עזריאל היה “מ”ץ בקאָווני” הרב ר' משה. ובמקום אחד נקרא אב“ד קאוונא. הוא היה בנו של הרה”ג ר' אליהו המכונה חסיד (נפטר ת"ע), דין וגבאי דק' וילנא 134 (חתנו של הרב ר' פתחיה בהגאון בעל “באר הגולה”). הג' ר' אליהו חסיד היה אבי זקנו של הג' ר' שלמה זלמן, אבי הגר“א מוילנא, כי בנו של ר' אליהו, והוא ר' בער, היה אבי ר שלמה זלמן. בכן היח המ”ץ ר' משה דוד זקן להגר“א מוילנא. הג' ר' אליהו חסיד היה בן הגאון המקובל ר' משה קרעמער, שהיה אב”ד ור“מ בוילנא ונפטר שמה ביום ב' מרחשון תמ”ח, בן מו“ה דוד ז”ל.

להמ“ץ ר' משה היו עוד שני אחים: ר' צבי הירש ור' בער, אשר בנו בתים בישראל, כי ר' דובער היה, כאמור, אבי אביו של הגר”א.

אין כל ספק, כי הג“מ ר' משה יצא מקובנה לוילנא אחר השרפה בש' תצ”א, אחרי כי בש' תק“ח (1748) כבר אנו מוצאים אותו חתום בפנקס דצדקה גדולה בוילנא על פסק מיום ו' אב תק”ח בצירוף הראב“ד דוילנא מבית דינו של הגאון מו”ה יהושע העשי ז“ל. ובש' תקכ”א (1761) נבחר ר' משה ביחד עם רבני בריסק, פינסק וסלוצק לנסע לועד המדינה (עין “קריה נאמנה” עמ' 134). כל זה מעיד על חשיבותו וערכו.

הרב ר' משה מת בוילנא אחרי שנת תקכ“ה (בדיוק אי ידוע זמן פטירתו) וקבורתו על יד אחיו הרב מוהר”ר צבי הירש (אביו של הרב הגביר ר' אלי' פעסעלעס, מחותנו של הגאון ר' דוד קצנלינבויגן אב"ד קידאן). ומצבה אחת לשניהם:

מה טוב ומה נעים, שבת אחים יחד

בני הרב החסיד מו' אליה בהגאון

מו' משה ונכדו של “באר הגולה”135 ה"ה

הרב מו' צבי הירש י“נ ער”ח סיון;

שנת תקכ"ה

והרב מו' משה י“נ י”ב טבת.

(“קריה נאמנה” עמ' 127)


VI תקופת הגיטו (1753–1795)    🔗

א. חיי היהודים בקובנה במחצית הב' למאה זו

דרך החיים של הקהלה היהודית בקובנה – מתחלת בריתה בראשית המאה הי“ח ועד קץ ממלכת פולין בסוף המאה הנ”ל – לא היתה סוגה בשושנים כל עקר; להפך: היא מלאה עמל ויגון, מתלאות ומהתלות.

לא הספיקו עדין להטשטש עקבות החרבן והשואה, שהמיטו עליה התבערה והקרבות – והנה פרעניות חדשות מקרוב באו, והפעם לא צרת הכלל סתם, כי אם מצוקת היהודים בלבד. ואכן חיי הקהלה היהודית בקובנה במשך יובל שנים זה מלאים עינויים ורדיפות, גירושים וטלטולים, משפטים וסכסוכים עצומים.וכדי בזיון וקצף.

אחרי חרבן העיר ע“י השרפה הגדולה מש' תצ”א וע"י צבאות רוסיה, שעברו דרכה בש' 1750, החלה העיר להתנער מעפר שפלותה ולחדש את ימי נעוריה כקדם. כאמור, תיכף הופיעו לכאן שוב היהודים וירכשו להם במחירים נוחים וזולים את שרידי הבתים ופליטי המפלת; גם מגרשים עם שדות קנו להם. והעיר קמה לתחיה, צמיחה ופריחה: הבניה הלכה לה בצעדים מהירים וקלים, ובמקום החורבות התראו שוב בנינים גדולים ויפים.

אולם כל זה היה כקוץ ממאיר בעיני הנוצרים העירונים, חדורי הקנאה והשנאה. ויחלו לחבל תחבולות ומזמות, כיצד להפטר מן היהודים, זעומי נפשם, ולגרשם מן העיר, בידעם נאמנה, כי שטר הפשרה הקודם כבר אין בידם.

ביחוד חרה אפם בם על אשר עברו הפעם גבול ויצאו מתחום הגיטו הקבוע (אעפ“י שהוא נעשה ע”י עצמם וברצונם הם ולא עפ"י החק) ומוגבל בסמטאות, הנמצאות בסביבת חומת המבצר, וגם נסו להתפזר על פני רחב כל העיר.


ב. הגירושים ומלחמת היהודים בעד זכויותיהם

לא עברו כשלש שנה מיום שובם, והנה מטרת העירונים הנוצרים הושגה. כי בש' 1753 הובאה קובלנתם לפני בית דין הממלכתי בוארשא. והתוצאה: לא רק שנאסר על היהודים, עפ“י פקודת המלך, לגמר קניות חדשות –, אלא גם הוכרחו עפ”י פסק בית הדין לעזב את כל מגרשיהם ובתיהם שרכשו מכבר ואפילו אלה שנמצאו על אדמת המבצר. והסטרוסטה הקובנאי, סירופ, קבל צו עם יפוי כח להוציא גזירה זו אל הפועל. ולא עוד, גם הכניסה לקובנה ליהודי ערים אחרות הוגבלה, ורק לימי השוק בלבד הותר להם לבא.

אולם הודות לטוב לבו של הסטרוסטה הומתק מעט מר הדין, ורוע הגזירה כאלו נוטל ממנו עוקצו. כי הוא הושיב את היהודים על אדמתו הוא, היא “אדמת הסטרוסטה”. אשר עליה לא חל האיסור, על היותה נכנעת ליוריסדיקציה אחרת, זו של המלך.

חמת העירונים לא שככה, אלא שמעתה לא היתה לאל ידם לעשות רעה ליהודים. רובם עברו אל אדמת הסטרוסטה, ורק מיעוטם התישב מעבר לויליה, בוילימפול, שהיתה אז אחוזת הנסיך. לבית רדזיויל.

זהו הגירוש הראשון מש' תקי"ג (1753) אשר עליו מרמז בעל “מגלת קובנה” בדברים הללו: “כעת הראשון (כלומר:הגירוש) זה שלשים שנה (צא מכאן, מש' תקמ“ג, שנת כתיבת המגלה, ל' שנה, הרי לפניך – תקי”ג) הקל, כי לא נגרשנו ממצרים כולה רק מאדמת גבול השייך לאנשי המקום הרעים. ונתישבנו בגבול הנקרא חצר המלך יר”ה136, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה". זה מתאים למנהג הגיטות, אשר בהם ישבו היהודים צפופים ודחוקים במקום צר מהכיל.

ודוקא באותו פרק זמן נראו נצני ההתפתחות בקובנה: חיי השלום במדינה בכלל, שקמו מש' 1750 ואילך, משכו לקובנה הרבה אוכלוסין. העיר החלה לקומם את הריסותיה ותחדש שוב את פניה. סביב מגרש השוק (הוא מגרש הדגים) הופיעו על תלי החורבות בתי חומה נהדרים למראה וגם מחסנים שונים. אף חזקו את בדק ארמון הראטושה, שהתמוטט מימי השרפה הגדולה ונטה לנפל. וככה חזרה לקובנה עטרתה הקודמת בתור עיר כמרכלת והמסחר.

אולם ימי המנוחה ליהודי קובנה לא ארכו הרבה: בש' 1758 נתמנה בקובנה ראש העיר (בורמיסטר) חדש, ושמו פראָזער. זה היה אחד הצוררים המובהקים, אשר לא יכל נשא את “העולה הגדולה” של ישיבת היהודים בקובנה בכלל, לו גם לא על אדמת העיריה.

עפ"י יזמתו והסתתו של הבורמיסטר הרע הזה התנפלו העירונים הרשעים בש' 1761137 על רבע היהודים ויערכו שמה פרעות נוראות. הם הבעירו אש בבתי היהודים ויגרשום כלה מן העיר. וגם בית תפלתם המהולל, היחידי בקובנה הועל על המוקד, (כדברי המגלה:,ובית קדשינו אשר הללו אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו ומאווי נפשנו היה לחרבה ולחרפה וקלס ולעד השאננים ובוז ולעגונים").

זה היה הגירוש השני, ההחלטי, הנורא. הבורמיסטר הרשע לא נתן גם להגן על היהודים נגד מכיהם רצח ואפילו לכבות את התבערה. והמגורשים אולצו לבקש מפלט בוילימפול הסמוכה שמעבר לויליה, אשר שמה נתישבו מתי מספר עוד מימי הגירוש הראשון, במצאם חסות תחת שלטונו של אדוני וילימפול, הוא הבויבודה הוילנאי, הדוכס קרל סטניסלב רדזיויל.

ענין הגירוש שמש אמצעי בדוק ומנוסה תדיר בכל מקום ובכל זמן בידי העירונים בעלי הקנאה. צרי העין, בכדי להפטר מהתחרות בלתי רצויה.

ועדין לא אמרו די: התישבות הפליטים בויליאמפול הסמוכה היתה ג"כ כחגא בעיניהם וכצנינים בצדיהם. הם לא נחו ולא שקטו ויגישו שוב קובלנא ויעוררו גם השתדלות לבתי הרשות להמגורשים להתישב בסביבת קובנה במרחק של שלש פרסה מן העיר.

אולם זאת הפעם לא עלתה בידם. והיהודים נאחזו בפרור החדש138. כאן לא בטלו יהודי קובנה ברוב יהודי המקום וגם את עניני קהלתם נהלו לחוד. גם חברה קדישא מיוחדת ליהודי קובנה התקימה על יד הח"ק של עדת וילימפול139.

ובמקום הפנקס שנשרף בשרפת קובנה נתקן פנקס חדש, בש' תקכ"ב, זהו קרוב לזמן התישבותם בוילימפול, והוא הפנקס השני הקים עד היום.

זכרה של קהלת וילמפול ודוקא מאותה שנה, תקכ"א, שנת הגירוש השני, בא גם בפנקס מדינת ליטא לרגל הדין ודברים עם הקהלה הראשית, הוראדנא (עין להלן).

בראש ההשתדלות לפני המלך ושריו ע“ד ביטול הגזירה עמדו שני האחים מבית הלוי אברהם ומשנהו הרב דוילימפול משה סאלאווייציק, הנזכרים לשבח במגלת קובנה; היא המגלה שחוברה לזכר הנס שנעשה ליהודי קובנה, ביום ג‘, א’ לח' אדר שני שנת תקמ”ג (1783). ולפי העדאת עדים, היתה נקראת בביה"מ הישן בקובנה בשושן פורים מדי שנה בשנה לאות הודאה על תשועת ישראל.


ג. משפחת סאַלאווייציק (א)

בני משפחה זו מוצאם היה מבריסק, כעדות הפנקסים העתיקים, שבהם הם נזכרים ככה: “האחים הנגידים המפורסמים משה ואברהם מבריסק”. יוכל היות, כי באו לקובנה ביחד את אביהם ר' יצחק סאלאווייציק תיכף אחרי ש' 1750, כשהופיעו הנה יהודים שונים לקנות מגרשים ריקים ושרידי החורבות. ע“ד עשרם מעידה העובדא, כי יכלו להרשות לעצמם תענוג גדול שכזה – לבנות את בית הכנסת הגדול הישן בוילימפול140, אשר נבנה ושוכלל על צד היותר טוב, הודות לעזרתם, בש' תקל”ב (1772). (עין להלן).

מלבד זה הוציאו האחרים מכיסם סכום עצום שנתנוהו בתורת הלואה לקהלת קובנה לצרך הוצאות ההשתדלות ע"ד בטול גזרת הגרוש. (עין הנוספות בסוף הספר).

ואלה תולדות משפחת סאלאווייציק:

יצחק הוליד את אברהם ואת משה. ראש המשפחה, ר' יצחק סג“ל141 בהר”י (בהרבני רק יוסף) נזכר במגלת קובנה וגם בפנקס בהתמנויות כלליות – הינו לקובנה ולוילמפול ביחד, החל מש' תקכ“ב, היא השנה שאחרי הגרוש, ואשר בה חדשו גם את הפנקס כנ”ל. בשנה זו נתמנה ר' יצחק בתור ב“ג (במקום גבאי) ועלה בכל התמנות והתמנות,שהיתה נעשית בחוהמ”פ מדי שנה בשנה, מעלה מעלה, עפ“י סדר הדרגות: תקכ”ג נתמנה בתור ג“ח (גבאי חודש); תקכ”ד – בתור ר“ח (רואה חשבון); תקכ”ה נתמנה כבר בתור גבאי ח“ק דקאוונא. וכן הוא נמנה בין אלופים הגבאים בהתמנויות מש' תקכ”ח ותק"ל.

בהתמנות תקל“ג רשום בתור בורר “האלוף הראש הקצין מוה' יצחק במו' יוסף סג”ל”.

כדאי להעיר התאר “קצין” הוא יוצא מן הכלל ברשימות ההתמנויות שבפנקס, וזה מעיד גם על ערכו וחשיבותו בקהלה.

גם בנו הבכור אברהם הנ“ל נמנה בהתמנות כללית תקכ”ב בתור ר“ח. ובהתמנות נשים נזכרת גם אשתו בתור ר”ח “האשה חנה אשת מו”ה אברהם“. תקכ”ג הוא נמנה בין הגבאים דק' קאוונא וגם בין המתעסקים, ותקכ“ז – בתור גבאי שמשים דקאוונא. תקל”א הוא ב“ג ותקל”ב (שנת בנין ביהכ"נ) הוא כבר גבאי חודש.

בין הבוררים להתמנות תקכ“ב הכללית מוצאים אנו בין החתומים גם את “נתן נטע במוה' יצחק סג”ל”. כנראה הוא בן שלישי לר' יצחק סאלאווייציק. הוא נתמנה אז בתור ש“ח (שמש חודש), בתקכ”ה – בתור ר“ח, בתקכ”ח, תקל“א ותקל”ב הוא נמצא כבר בין הגבאים. גם נמצאת חתימתו על תקנות הח“ק מש' תקל”ו.


ד. הרב ר' משה סאלאווייציק ומפעליו

זה היה מנהיג ושתדלן מטפוס בני דורו, האחים נחמנוביץ מלבוב. הוא ראש וראשון בקהלה. בתור רב ומנהיג העדה, הוא ביחד עם אחיו בנה את ביהכ“נ הגדול בוילימפול, כאמור, והוא היה מרשי המשתדלים ע”ד בטול גזירת הגירוש, כדברי המגלה: “ויעמוד משה בשער המחנה מחנה ישראל ויאמר מי לה' אלי לעמוד לעזרת ה' בעזרת ישראל”.

הודות למרצו הרב ולהתאמצותו הבלתי פוסקת מובא ענין הגירוש עד לפני בית המשפט העליון בווארשא, והתוצאה היתה כי הטריבונאל הועיד למטרה זו בש' 1766 קומיסיה מיוחדת, בכדי לחקר ולדרש את מצב הדברים די צרכם. על הועדה הוטל גם לברר ולקבע את מדת הנזק, אשר סבלו היהודים מסבת השריפה והגירוש. ותמורתו הוטלה על העירונים להשיב ליהודים הניזוקים בשלימותה.

אולם ראש העיר פראזער, צורר היהודים, לא ידע שלו ויתחכם לדחות את זמן החקירה ודרישה הבלתי רצויה לו עד לאין סוף וגם התאמץ לבטלה לגמרי.

ברם גם ידי השתדלנים לא רפו: בש' תקמ"א (1781) הגישו שנית בקשת קובלנא אל בית המשפט בשם ראשי הקהל דוילימפול, והנסיך רדזיויל, אדוני הפרור הזה, עמד לימין היהודים ויתמך את בקשתם.

לבסוף נצחו המצוקים את הערלים, כי בית המשפט החליט באותה שנה להעניש את ראש העיר, הוא פראזער, ראש המערערים והמסיתים, והעוזרים על ידו בענש של מאסר לשבועים וגם לשלם כסף ענושין לטובת היהודים שסבלו.

ובנוגע לעצם הדבר יצאה פקודה לערך את החקירה ודרישה תיכף ומיד, בלי שום דחוי.

כנראה הוצאה הפעם החקירה אל הפועל. אחרי כי בש' 1782 יצא הפסק מאת בית המשפט העליון בווארשא, כי העיר קובנה מחויבת לשלם ליהודים תמורת ההפסד שגרמו להם – סכום של 15.000 זהוב על מנת לפרעם בתשלומין לשעורים בשך של שנתים ביחד עם הוצאות הדין והמשפט.

וליהודים הורשה להתישב שוב ברחובותיהם, רחוב הארמון (“זאמקאווע”)142 ורחוב הויליה (פאווילייסקא")143. גם צריכים להשיב להם את בתיהם, ורשות בידם לבא לקובנה בלי מפריע בימי השוק לסחר בה, גם מותר להם לבא אל העיר לקנות צרכי אכל נפש.

על יסוד החלטת בית המשפט העליון פסק שופט הגליל, כי בתי היהודים שעל אדמת הסטרוסטה תפסו את שני רחובות הנ"ל וכי הבתים עם חצרותיהם עוברים לרשותם בתור קנין כספם.

אז שבו יהודי קובנה אל אחוזתם, ויתנחלו שוב ברובע המיוחד המיועד להם.

והנה על השתדלות זו הוציאו האחרים סאלאווייציק סכום גדול מכיסם בתורת הלואה.

לפיכך כאשר נסדרו עניני שתי הקהלות (עין תעודת האחוד “בנוספות”) בעזרת הרב שהוזמן לכאן, והוא הגאון בדורו מו“ה משה שלמה הלוי אב”ד וילקומיר (תלמיד הגר“א ז”ל), תקנו גם תקנה זו והיא, כי כל חבר וחבר של קהלת קובנה מחויב לסלק את חלקו בחוב זה עפ“י הערכת השמאים שנועדו למטרה זו. ומי אשר לא תשיג ידו במזומן, יחויב לתת שט”ח בטוח לזמן של חדש ימים, וכל מי אשר לא ימלא את חובתו – יפסיד את כל זכויותיו שהיו לו בקובנה הן בנוגע לקניניו כמו בית ומגרש והן בנוגע לחזקת ישוב בכלל. גם נתנו תוקף לתיקון הנ“ל ע”י הטלת חרם על העובר על הפקודים ועל מי, אשר ישאנו לבו להשתדל בעצמו ע“ד זכות ההתישבות בקובנה, וכן על כל מי שיתישב שמה טרם סלקו את חלקו בחוב הנ”ל.

יתר פרטי תולדותיו יבא להלן144.


ה. ר' שמואל הקטן145, מחבר “מגלת קובנה”

הוא היה יליד או תושב וילנא מקודם ומשם עבר לקובנה ושמש כאן בתור מ“מ וסופר הקהל ואח”כ אחרי הגירוש, התישב בוילימפול146. בכ“ז היה נוהג לחתם גם אז “שמואל הקטן מוילנא”, ע”ש עיר מגורו הקודמת.

הוא היה אדם גדול מכובד. ע“ז תעיד העובדא, כי השתתף בש' תקכ”א (היא שנת הגירוש) באסיפת מדינת ליטא, וחתום רביעי על כתב המדינה בנוגע להעמדת קהלת מיר ברשות עצמה בתור קהלה מיוחדה, שאינה תלויה בדעת חמש הקהלות הראשיות (בריס‘, פינס’, הוראדנא, סלוצק, וילנא).

ביחוד התפרסם הודות למגלת קובנה, שחבר לרגל המאורע הכי חשוב, והוא שיבת יהודי קובנה לקנם וכנם.

ר' שמואל הקטן היה בעל לשון צחה ושנונה, ע"ז תעיד אותה המגלה: סגנונה הוא מקראי, טבול ומתובל במליצות מקראיות מוצלחות ומצטין בחדידות וחריפות מצוינה. גם ידע לקלע מקלעת מפסוקים או משברי פסוקים שונים, באופן אשר האחד מתחיל, במה שהקודם לו גומר. ומשתמש הרבה במדת “לשון נופל על לשון” וגם בהשמעות לתרי אנפין.

אף ידע פרק בשיר, כעדות שני השירים שבראש המגילה ובסופה (הראשון הוא אקראסטיך מהמלים “מגילה חדשה”, “שמואל הקטן מוילנא”, והשני – מהמלים “קאוונא חזק”, המביע געגועי הפיטן לגאולת ישראל ושיבת ציון.

זה היה ספרא רבא, תרתי משמע, כי מלבד עבודתו הספרותית הנ“ל התעסק גם במלאכת סופר סת”ם. ע“ז יעיד הסידור העתיק “סידור כל בו” הכתוב על קלף ונמצא אח”כ בזמן מאוחר בביהכ"נ בבריסק ועליו היה רשום שם הסופר “שמואל הקטן מוילנא”.

וכפי הנראה, מגלת קובנה האוריגינלית, שהיתה ג“כ כתובה על קלף, אף היא מעשה ידיו הוא. ע”ד גדלו בתורה מעידה העובדא, כי פנו אליו בדבר הסמכות. ואמנם הסכים בש' תקמ“ג (היא שנת כתיבת המגילה) על הס' “באר אברהם” על שו”ע י“ד להרב אברהם דב בער אב”ד ארשא (שקלאוו תקמ"ג) וחתם של “שמואל מוילנא”.

שמו היה נודע בשערים147 ונשאר חקוק עמוק בזכרון העם. רבים התגאו, כי הם מיוצאי חלציו. גם המ"ץ בקובנה ר' איצלי ארנובסקי התיחס אליו וככה רשם בשער ספרו “יד יצחק” ומתארו שם בשם “הרב הצדיק” וכו'.

וימת שמואל זקן ושבע ימים וישאיר אחריו בן יחיד ושמו יוסף, ככתוב על מצבת בתו הנצבה בביה“ע בוילנא: “צפורה בת הצדיק המופלא מהור”ר יוסף בן יחיד להזקן המופלא המפורסם מהור”ר שמואל הקטן זלה“ה מ”מ דק“ק קאוונא”.

בש' תקס"ד הוא חתום בפנקס (וגם חתום על תקנה אחרת משנה זו) בעצם ידו ממש “שמואל הקטן מוילנא” על התקנה דלמטה בנוגע לסלוק החוב הגדול שחבתה הקהלה לרגל בנין בית המרחץ.


וזוהי התקנה:

העתק מגוף הכתב עלה במוסכם הנעשה ב“ך ניסן שנת תקסמ”ך לפ“ק בהתאסף יחד אלופי הגבאי' ובעלי התמנות דח”ק ג“ח ש”א לפקוח ולעיין בעסקי הח“ק שלנו ואחרי שראינו שצורכי הח”ק שלנו מרובים הם ואף שת“ל כבר נגמר… בנין בי המרחץ של חומה, ת”ל עשינו עדיין מלאכות ועבודת פנימיות הנצרך עודנה לבית המרחץ ולבית הטבילה הנ“ל אשר בלאו הכי אי אפשר, וביותר שהנושה אץ לקחת את החוב עצום שלו ואין שום מראה מקום אף לסילוק הרווחים המגיע לנשה שלשה שנים ואף שמכבר שעבדו כל אלופי ח”ק שלנו המחצה מכל הכנסות הח“ק שלנו לתוקף פרעון החוב הנ”ל מחמת שעסקי החברה שלנו כקדירה דבי שותפי148 ואין מאסף ואין מקבץ וכל אחד מקיל עצמו להתפשר עם מי שמוטל לפניו (צ"ל: מת) ליקח ממנו שט“ח או גם ח”י חלק וערבות ואף מאנשים שאינם בטוחים וכל אחד משמיט א“ע מלבייש לחבירו שלא לקבל לבטוח ומכש”כ מי הוא מחויב לנגוש ולרדוף אף עם איש בטוח שיסלק המגיע ולריב בחנם על ריב שאינו שלו ולגדור שאת הסכמנו יתר כל בעלי התמנות דהאי שתא הח“מ שמהיום והלאה אינם רשאים הגבאי' ולא ח' אנשים להתפשר עם מי שמוטל עליו עכצש”ת יהי' מי שיהי' כ“א על מזומן או עכ”פ משכנות חפצים שיהיו שווין בשופי הסך שיעלה במוסכם כל הח“ק או השמנה אנשים דווקא ולא יקובל ע”ז שום ערבות כלל אעפ“י שט”ח מבטוחים גדולים יהי' מי שיהי' בכדי שלא לבייש לשום אשם ויהי' כל אפין שווין בזה – אך באם שיראו הח“ק או הח”א (ח' אנשים) שמהראוי לקיח סך גדול ועל שעתא בעת שנפשו עגומה עליו אי“א (אי אפשר) לעלות מזומן ואף שוה כסף על סך כזה – אזי רשות ביד הגבאי' להתפשר ע”ז האופן היינו ליקח מזומן או משכנות שיהי שווין בשופי עכ“פ סך עשרים אדומי' רענדלך, ועל המותר רשות בידם ליקח שט”ח מבטוח לפי ראות עיניהם לפי העת והזמן אבל לא ח“י חלק – וכל זמן שלא יומסר ליד הנאמן המזומן או המשכנות שיעלה במוסכם כל הח”ק או הח“א כשלא יהי' המוסכם יותר מדך עשרים אדומי' וכשיהי' המוסכם יותר מסך עשרים אדומים כל זמן שלא יומסר ליד הנאמן הכסף או השוה כסף עד סך עשרים אדומי' והשט”ח בטוח על סך המותר שיעלה במוסכם הנ“ל אין רשאי שום גבאי חודש ואף לא כל הגבאי' להתחיל בשום עסק מהתעסקות צורכי הב”מ (בר־מינן) ר“ל יהי' מי שיהי' הן מעירינו ר”ל והן שהובא הב“מ מחוץ לעיר וכל אחד מאנשי הח”ק שלנו יכול לעכב בדבר הזה כל הנ“ל נעשה באסיפת כל הגבאים ובעלי התקנות ושארי בעלי התמנות דהאי שתא במוסכם כולנו לטובת הח”ק שלנו ונעשה ביו' שבת קודש בך' ניסן דהאי שתא תקסמ“ך לפק”ק ווילי’פאלן ואמרנו וחתנמו היו' יו' ג' ך“ו ניסם תקסמ”ך לפק“ק הנ”ל.

כל הנ“ל העתקנו מגוף הכתב כתיבת יד הנאמן הרבני הראש מוה' מאיר במהו' יצחק והחתימות עליו ארבעה גבאים במקום גבאי וזקן אחד שני רואי חשבונות שני בעלי תקנות ועוד ח”י אחד והח“ק הנ”ל והח“י של בעהח”ת הנ“ל ניכר לן היטב גם הכתב של הנאמן הנ”ל ניכר לן ולאות ולראי' באנו עה“ח היו' יו' א' בך' תמוז תקסמ”ך דלת.

נאו' שמואל הקטן מווילנא.

ונאו' יוסף בלא“א כמהו' מרדכי (?) זצ”ל.


ו. ר' אבא סאלאווייציק ומשפטו

מן ה“עשרה הראשונים” שעלו לקובנה מגלות וילימפול היה, ביחד עם נאמן הקהלה, ר' וועלוויל נעוויאזשער (אביו של העסקן הידוע ר' הירשל נעוויאזשער) גם חשוב העדה, ר' אבא סאלאווייציק.

זה היה אחד מנכבדי קובנה ומקציניה. סוחר אמיד ובעל נכסים רבים. בתור אחד בעה"ב ההגונים ותורני נכבד, התחתן עם רמי היחש והמעלה.

את בנו השיא לבת הגביר הנכבד, ר' צבי הירש זלקינד149, ואת בתו נתן לאשה להרה“ג המפורסם מו”ה ישראל ז“ק זקהיים (שהתיחס להשר שאול וואהל)150 והוא הבן הב' “להר' המופלג שר ונגיד בישראל” הג”מ משלם זלמן ז"ק אבד“ק פאקראי, אשר לבסוף עזב את הרבנות ויתישב בוילנא. ישראל זקהיים שחי בקובנה, בסוף המאה הי”ח ובראשית המאה הי"ט היה מן הראשונים שקראו להם בשם המשפחה זקהיים151.


לתולדות 1ב.jpg

ר' אבא סאלאווייציק נתפרסם ביחוד הודות למשפטו, אשר גרם להתרגזותם של עירוני קובנה מחדש ולהעמדת השאלה בדבר זכויות היהודים בקובנה שוב על הפרק. וזה דבר הסכסוך שפרץ בינו ובין הנוצרי בארטמאנסקי, אשר חב לו סכום כסף ידוע:

בית המשפט פסק בש' 1785, כי ביתו של בארטמאנסקי, הנמצא מחוץ “לתחום היהודים”, עובר לרשותו של סאלאווייציק תמורת החוב ונחשב לקנין כספו, כל עוד שהלוה בארטמאנסקי לא יפרע לו את חובו, אולם בתנאי, כי לסאלאווייציק אין רשות לגור באותו בית או להשכירו ליהודים אחרים, אולם הוא מחויב לעשות בו את התיקון הנחוץ.

בש' 1790 הגישו נוצרי קובנה לפני בית הדין קובלנא על סאלאווייציק על אשר נהל – לפי דבריהם – מסחרים באותו בית. בשעת החקירה באר ס' כי השכיר את ביתו לנוצרי. בית הדין חזר וםסק, כי הבית הוא קנינו של ס' אולם הדגיש שוב את התנאי הקודם, כי אסור הן לס' עצמו והן ליהודי אחר לגור שם. והוא הדין בבתים האחרים העומדים מחוץ לתחום היהודים, לא לסחר בהם ולא להחזיק שמה שום סחורה שבעולם. ואם ס' יעבור על זה, אזי תחרם סחורתו לטובת העירונים הנוצרים.

ברור, כי נקודת הכבד של שאלה זו היתה באיסור ההתישבות ליהודים מחוץ “לגיתו”.

פסק דין זה עודד את רוח העירונים הנוצרים ויעיזו לפנות שוב בדרישה לגרש מחדש, באמצעות השלטון הצבאי את היהודים מתוך עצם העיר וגם להחרים את סחורותיהם. אולם בית המשפט נוכח, כי יצאה שגיאה מלפני השליט, יען כי לא לגרש את כל היהודים היה עקר כונתו, בשגם שלא הזמין את מי שהוא בתור בא כח מצד היהודים בדי לשמע גם את חות דעתם הם. לפיכך נמנע בית המשפט מלצדד בזכות העירונים והשתדלותם. גם נתן טעם לשבח, כי אי ידוע לו, אם בכלל יש ליהודים בתים בתוך העיר גופא.

מזה נכר, כי אמנם עברו היהודים מתחום מושבם וירכשו להם בתים גם ברחובות סמוכים אחרים, זולת זאמקובה ופובילייסקא וגם ישבו בהם. התפשטות זו באה בתור תוצאה הכרחית משאיפת היהודים שבסביבת קובנה להתישב בה לרגל ענינים מסחריים. גם טעם אחר היה כאן, והוא כי הנוצרים עצמם עמדו בקשרי מסחר שונים עם היהודים.

בש' 1792 הוגשה שנית קובלנא עם מחאה אל בית המשפט הגלילי בקובנה נגד עבירה זו של היהודים, העוברים מתחום מושבם לעצם העיר.

אולם הפעם באה הקובלנא מצד היהודים גופא – מקהלת קובנה. זו האחרונה מחאה כנגד זה, שהנוצרים מסורים את בתיהם לרשות היהודים באותם הרחובות, אשר הישיבה אסורה להם. אי ידוע מה גרם לקהל הקובנאי לצאת במחראה כזו בשעה שהדעת נותנת להפך, כי עליו היה להגן על זכות חברי הקהלה. יש לשער, כי רצון הקהל היה למנע בעתיד סכסוכים חדשים עם העירונים, שעלולים היו להתפרץ מסבת עברם על האיסור. מעין זה מצינו בפנקס מדינת ליטא תקנה כ“ו, אשר על פיה הקהלה מחויבת להזהיר את הפריץ המלוה או הסוחר הנכרי לבלי לתת כסף למי שאינו בטוח, בכדי למנע ע”י זה מכשול בעד אחרים.

ואולי גם מטעם זה: לקהל יותר קל היה לגבות את המסים מאת היהודים שגרו בתוך הרובע המיוחד והקבוע, מלגבות אצל אלה הפזורים על פני רוחב כל העיר.

או אולי היה כאן נימוק דיפלומטי בלבד: להראות לעיני בית הדין, כי לא היהודים זקוקים לצאת את התחום, כי אם להפך, שכניהם הנוצרים הם המה הזקוקים ליהודים.

אולם בקרוב בא שינוי גדול בליטא בכלל ובמצב המשפטי של יהודי קובנה בפרט לרגל מפלת מלכות פולין וחלוקתה בפעם השלישית בש' 1795.


סוף כל סוף נשאר הבית בידי ר' אבא סאלאווייציק. זה היה אחד הבתים הכי עתיקים בקובנה, שעמד בפנת רחוב היאנובי ורחוב היאטקובי הישן דויקשא כעת152 ובו כונן “קלויז” הוא הראשון לבתי התפלה בקובנה שאחרי הגירוש (מלבד בית המדרש הישן) והתקים כאן כששים שנה בערך (1810–1870), עד מפלת הבית, והיה נקרא “סאלאווייציקס קלויז”, על שם מיסדו, עד יומו האחרון. גם “בית החולים” נוסד בבית זה בש' 1807 בערך, והוא אבן הפנה לבית החולים הקובנאי הגדול153, המוסד הראשון ממין זה בכל ליטא.

הנה כי כן נתקים בבית זה הכתוב “אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה”.


ז. הרב ר' יוסף סאלאלווייציק

היה בן להרב ר' משה הלוי סאלאווייציק הנ“ל ומלא את מקום אביו אחריו בתור אב”ד קובנה. ובפנקס הח“ק אנו מוצאים מש' תקנ”ז (1897) בתור במקום גבאי דקאוונא את מו“ה יוסף בהרב מו”ה משה סג"ל. זה היה כנראה טרם עלותו על כסא הרבנות.

הרב ר' יוסף היה חתנו השלישי של גאון הדור ר' חיים וואלאזשינער, כי לקח לאשה את בתו רעלקא, בזיווגה הראשון. הוא מת בדמי עלומיו והשאיר אחריו בן154 הוא ר' יצחק זאב סאלאווייציק (ר' איציק וועלוויל הרב מטעם הראשון בקובנה, אשר תולדותיו יבאו בח"ב), הוא אבי גאון הדור ר' יוסף בער סאלאווייציק, ר“מ דוואלאזין ואב”ד סלוצק ובריסק, בעהמ"ח “בית הלוי (ג“ח – שו”ת ודרוש) וס' “חידושי בית הלוי”, הוא אבי גאון הדור ר' חיים סאלאווייציק אב”ד בריסק.

אחרי מותו של הרב ר' יוסף סאלאווייציק נשאת האלמנה רעלקא להרה“ג המפורסם ר' משה הכהן מנישוועז, שהיה ידוע בשם “ר' מאשקע ר' ארציגס”. ממנו נולד לה בן והוא הרה”ג ר' יענקעלע מוולאזשין, הוא אבי הגאון ר' זלמן סנדר שפירא, הגאב“ד ור”מ בקיניק, אשר בנו הרב הגאון ר' אברהם דובער כהנא שפירא שליט“א, בעהמ”ח “בית אברהם”, הוא הגאב"ד הנוכחי והרב הראשי בקובנה.


ז. זאלקינד הורוויץ

מבעד לערפלי התקופה האפורה של ירידת פולין במחצית הב' של המאה הי"ח; תקופה עטופת חשך, צל־מות ואי סדרים, ערבוביה וסכסוכי מפלגות; תקופה של מחנק ממלכתי ושעבוד פוליטי, שעת משבר מדיני וכלכלי גם יחד; ימי ההרגשה של סערת הכליון ההולכת וקרבה – מבעד לענני תקופה זו גם קוי השחר שזרחו על שמי מערב אירופה נדמו רק ככתמי דם ואש בדמדומי הערב על פני הרקיע השטוח ממעל למדינה זו, במזרחה של אירופה.

ובשעה שבארצות המערב זעזעו כרוזי האמנסיפציה את היהודים עד היסוד, נספחו אל זרם החרות בפולין הדוויה רק יחידי סגולה בלבד.

העם היהודי בכללו, טבול בראשו ורובו בחייו הטרדיציונליים ומלא דאגת קיומו הכללי והפיזי, פשוטו כמשמעו, היה חסר אונים וחדל כח.

מתוך חשכת תקופה זו ספוגת צער עולמים ושנאת עמים, חדורת ענויי הגירושים והטלטולים של עם “בזוי” ובזוז, משולל זכויות אנושיות הכי אלמנטריות, תזהיר כלבנת הספיר דמות דיוקנו של אותו האדם הגדול, הלוחם הנלהב בעד זכויותיו של עמו הנרדף והמעונה, העומד בראש שורת לוחמי החפש והדרור האנושי בכלל ובעד עמו בפרט, זה שרשם דף מזהיר בתולדות האמנסיפציה של עם ישראל, הוא בן־קובנה, זאלקינד הורוויץ, בן דורו של יהודי יליד זאמוט אחר, הוא בערעק יאסעלעוויץ (נולד בקרטינגן). שניהם נלחמו בעד החרות ושניהם משכו שכם אחד בעול ההתפרצות נגד בפיאודאליסמוס, שעבר עליו כלח. אולם בשעה שבערעק נלחם בשדה קרבות ממש כאחד הגבורים אמיצי הלב בעד חפש ארץ מולדתו פולניה המדוכאה – היתה להורויץ מטרה אחרת לגמרי – חרותו של העם היהודי בתור חלק האנושיות הכללית.

בשעה שהראשון שאף להקריב ראשונה קרבן דמו וחלבו בעד המולדת בשכר הזכויות לעתיד לבא – קם השני ופסק, כי יש לנו תמיד הזכות לדרש את משפטנו בכל עת ובכל שעה בלי תשלום גמול מוקדם מצדנו, אך ורק יען כי אנשים אחים אנחנו כולנו, וכמונו כמוהם, כולם שווים ליתר בני האדם.

שניהם על קרקע ליטא גדלו ושניהם ינקו מלשד שדמותיה ואת אוירה שאפו, אולם התבגרותם ועלית נשמתם דוקא על אדמת צרפת, הפורקת עול הפיאודאליסמוס, התגלמה ונהיתה.

שונים היו דרכיהם, אולם ממקור אחד יצאו ואל נקודת אור אחת כוננו – היא חרות ואנושיות בתור שכר בעד אהבת המולדת ומסירות נפשם בעדה; פטריוטיזמוס וציויזמוס היו חרותים על דגלם! אלא שזה הטעים והדגיש את הראשונה, וזה – את האחרונה.

וזה על זה השפיעו, וזה מזה למדו והשכילו. אותה התמונה המבריקה מש' 1789 בצרפת, בשעה שגם היהודים – וזלקינד הורויץ היה אחד מהם – נמנו בשורות הגברדיה הלאומית, כ"כ עודדה את רוח בערעק הכביר, עד כי קם ויאזר חרבו על מתניו ויעמד בראש הלגיון היהודי שיצר למען הלחם בעד חרות ארץ מולדתו, פולניה–ליטא.

כאמור, זלקינד הורויץ, גודל בקובנה, אותה הקהלה, אשר עוד בשחרותה טעמה את טעם הגלות המר והנמהר, וטלטולים ונדודים רבים היו מנת גורלה.

ואולי דוקא משום זה שנתחנך בימי נעוריו בעיר זו שטלטלה אז את יהודיה לא טלטלה גבר, כי אטלטלה של חיה טורפת –, אולי דוקא משום זה שעל גבי אבותיו חרשו חורשים רעה, האריכו לענותם בסבלותם – נעור בנשמתו העדינה ברוחו הרגש אותו הרגש האנושי העלוב והמדוכא, שתבע בחזקה את תיקונו.

זכרונות הילדות זעזעו את נימי נפשו של אותו נדיב הלב, אחרי כן בימי בגרותו. הודות לתנאי עלבון אלה התפתחה בו אותה תכונת האדם האמיץ והגא השואף לחיי כבוד ודרור, לחיים בלי בושה וכלימה, חיים של חברים שווים בחברה האנושית הכללית.

מתקופת גידולו, חינוכו והתפתחו וע"ד אותם הגילגולים שהתגלגל דרכם וההרפתקאות שעדו עליו עדי הגיעו למדרגה השכלתית גבוהה – ידועים לנו רק פרטים בודדים בלבד. וזאת לדעת כי באותה תקופה עלוטת הערפל בעולם בכלל ובליטא בפרט – לרכש השכלה רחבה ועשירה לא היה מן הדברים הבאים בהסח הדעת.

זלקינד הורויץ נולד בש' 1740155. עוד בילדותו הצטין בחשקו הרב ללמודים ולא נסוג אחור מפני שום מכשול ואבני נגף. מחוסר אמצעים עזב את בית הוריו ויעש דרכו לברלין, בכדי להסתופף בצל “שר ההשכלה” בימים ההם, הפילוסוף מ. מנדלסון. במשך שבתו בברלין התודע אל אישים רמי המעלה, מהמצוינים שבדור ההוא. משם עבר לצרפת, לננסי ומינץ, וכאן היה לתלמידו של רבה, הגאון בעל ה“שאגת אריה”156 ויעש חיל, כאחד מתלמידיו המובהקים.

אולם דרך הפלפול לא הרוה את צמאונו לדעת. כבעל הגיון ישר ושכל בריא לא מצא סיפוק לרוחו, השואף למעשים כבירים, בדרכי החילוקים ובנפתולי הפלפולים157. הריח של “פלפלא חריפתא” היה לו לזרא.

בש' 1786 בערך עבר לפריס. וכשם שלא הבין צרפתית, הוכרח לסבל שמה עוני ומחסור. ויתפרנס ממסחר בבגדים ישנים ובשעות הפנויות התמכר ללמוד הצרפתית. וכאשר החברה הממלכתית למדע ואמנות במינץ פרסמה בש' 1787 התחרות אודות חבור על הנושא: “היש אמצעי לעשות את יהודי צרפת ליותר מועילים ומאושרים?” – המציא לה באבגוסט 1787 בין יתר תשעת המשיבים גם זלקינד את תשובתו, שיצאה אח"כ לאור בספר מיוחד בשם “Agologie des Juife” וזכה לפרס בעדה. תשובתו, כמו עוד השתים תשובות שנתכבדו בפרסים, נוסדו באופן אחד ושוה: שלשתן בנויות על יסוד השטה הרציונאלית ונשענות על הזכויות הטבעיות של האדם באשר הוא אדם. ואת סבת קלקולם של היהודים הם רואים בעברו המעציב ובהשפעת הגלות. אולם בכלל היה תזכירו של הורויץ מבוסס בהרבה עובדות מוכיחות וראיות חותכות למדי.

ביצירתו זו כבר הראה זלקינד את כחו וגבורתו הסרכסתית. בין יתר הדברים כתב: “החברה הנוצרית, המציעה התחרות בדבר פתרון השאלה ע”ד הטבת מצב היהודים, נמשלה בעיניו למלך קרל V, אשר צוה את עמו להתפלל בשלומו של האפיפיור, בה בשעה שבעצמו החזיקהו עצור במבצר".

חבורו עשה בשעתו רושם כביר ויעורר ויכוח נמרץ בעתונות, וקלערמאן – טאננער, מגינם של אמנסיפצית היהודים הידוע, הגיד עליו: “דברי היהודי מפולין כדברי הפילוסוף”.

בש' 1789 נפנתה משרת משגיח על כתבי היד בלשונות המזרח שבספריה הממלכתית בפריס. הורויץ המציא אל המיניסטר את ספרו וגם העיר את תשומת לבו על תנאי עבודתו, כי כתבו בלי הכנה מוקדמת ראויה, כשם שקבל את חנוכו בסביבה של בורים ודלים. הודות להמלצתם של אחדים מבעלי השפעה, נמנה הורויץ בתור מזכיר – מתרגם על הספריה. משכרתו היתה דלה: בס“ה 900 פרנק לשנה. ויחי גם אח”כ חיי עני, בכ"ז לא נמנע לתת לצרכי צבור ביד רחבה ועד כדי רביעית ממשכרתו נתן במתנה לטובת קפת העיריה. בימי המהפכה של 1789 נעשה לעוזרם הפעיל של העתונות היומית וינהל תעמולה לטובת שווי זכויות היהודים, בניגוד לרבני צרפת.

ביחוד הצליחה בקרתו העזה נגד הקלריקלים, ועל כולם נגד האבאט מארי158. כאשר החליטה האספה המכוננת להחרים את נכסי הכנסיה, היה הורויץ לאחד מחסידיה של דעה זו. כמובן לא נמנעו הכמרים המתנפל עליו על הכנסו בעובי הקורה של “ענינים האינם נוגעים ליהודים” כל עקר.

מאמריו ביחס עם ויכוח זה חריפים לפעמים יותר מדי לפי מושגי הימים ההם, ועם זה חדידים ומכוונים למטרתם. הוא היה מיחידי העתונאים בעתנות הצרפתית והכי חשוב שביניהם. מאמריו בעתונים הרדיקליים של פריס (כרוניקה דע פריס ועוד), בחתימת “”Polonais, עשו רושם כביר בסגנונם החריף ושנון, שהיה בו מעין סגנונו הסרכסתי של בערנע.

ואחרי אשר דחתה “האספה הלאומית” את שאלת היהודים, ערך הורוויץ מכתב בעתון הנ"ל (ב 22 לפברואר 1790) ובו הוא מבקש בטון התולי את “בעלי הפלפול מכל הדתות למיניהן” לתרץ לו קושיה חמורה זו, שאינה נותנת לו מנוח: מחד גיסא, הוא, עורך הטורים, נשבע “שבועת אזרח”, כי יהיה נאמן לקונסטיטוציה, הבנויה על היסוד, כי הזכויות הן לבני אדם; מאידך גיסא, אינה נותנת החלטת האספה הלאומית להודות בזכויות אזרח בעד אלה המתפללים בלשון הקודש ואשר לאסונם נולדו מחוץ לתחומי בורדו או אביניון (ערים בדרומה של צרפת, אשר שמה הושוו היהודים בזכויותיהם קודם לכן).

וכאשר החלו הכמרים הקתולים להסית ביהודים, על היותם נרגזים לרגל הדקרט המחרים את נחלאות המנזרות, – פרסם אז הורויץ מאמר התולי למאד, שבו הוא מבקש מהמומחים לאותו דבר להסביר לו, להבור וחסר דעת, איזה “פרטים פיסיקליים ומוסריים בתולדות הטבע של הכמרים”.

הורויץ היה לא רק נאה דורש, כי אם גם נאה מקיים. הוא נמנה בין יהודי פריס הנלחמים בעד שווי זכויותיהם בעזרת הקמונה הפריזית, זוהי מועצת העיר, אשר השפעתה היתה גדולה וחשובה. והיה בין מאת היהודים שהתנדבו להכנס בשורת הגברדיה הלאומית בצרפת, תיכף אחרי הלכד המבצר בסטיליה.

וביום 28 לינואר, לש' 1790, בה בשעה “שהאסיפה הלאומית” דנתה בשאלת היהודים בדרומה של צרפת, התקים באולמה של הקומונה הפיריזית חזיון נהדר ונפלא: דפוטציה גדולה של יהודי פריס, ובראם חמשים גברדיים־לאומיים נושאי הציץ בעל שלשת הצבעים במצנפתם, וביניהם גם זלקינד הורויץ, הופיעו לפני האסיפה הקומונלית עם דרישה ממנה להתיצב על צד היהודים ולהגן על זכויותיהם.

הורויץ דאג וחשש מאד ג"כ לגורלה של פריס במקרה, אם תשאר בלי גברדיה מסודרת ומאורגנת כדבעי.

אולם גורלו הפרטי היה כגורל יתר תלמידי חכמים בימים ההם. אחרי אשר אבדה לו משרתו בספריה, החל להתפרנס בדוחק, מהוראות בלמודי הלשונות. מסבת עניו ומרודו ומראהו החיצוני המדוכא לא השתתף באספת נדיבי העם היהודי בש' 1806.

בכ"ז הועדה, שעליה היה לערך החלטות בעד הסנהדרין פנתה אליו לעתים קרובות, באופן בלתי רשמי, לברר לה ספקותיה, בהכירה את רחב ידיעותיו הן במדעי היהדות והן במדעים הכלליים.

הורויץ חבר גם ספרים הרבה בפילילוגיה.

וימת בשם טוב בפריס בשנת השבעים ושתים לימי חייו (1812) ויקבר שם.

הנה כי כן יש לגלגל זכות לקובנה ע"י זכאי זה, אחד מטובי בניה, שנלחם מתוך זכות המוח והרגש בעד זכיות אחיו המדוכאים והמעונים.


VII וויליאמפאל    🔗

א. התפתחות הקהלה בסלבודקה ורבניה

קהלת וויליאמפול159 היא אחת הקהלות העתיקות בליטא זאמוט160. קשה לקבוע בדיוק את זמן התהוותה, יען כי נסתתמה עדותה. בית העלמין הישן, שיכול היה להוכיח ע“י מצבותיו העתיקות, נחרב לגמרי בימי בנין המבצר הקובנאי בשנות התשעים למאה העברה161. ומפנקסיה העתיקים נשאר כיום רק הפנקס הישן השני של חברה קדישא דוילימפול ודקובנה162. מכל מקום יש יסוד לשער, כי קהלת וילימפול נוצרה בש' תקכ”א, הינו אחרי הגירוש קובנה והתרבות אוכלוסיה על ידו. זאת אומרת קהלת וילימפול נבנתה מחרבנה של קהלת קובנה. אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר: בפנקס הישן השני הנ“ל נמצאת בראשיתה רשימה מש' תקכ”ב ושם נאמר, כי הפנקס נתחדש לרגל שרפת הפנקס הקודם. שמן התחדשות הפנקס ושריפתו של הקודם מקביל אל זמן חרבן קהלת קובנה ע"י הגירוש והשריפה.

עוד ראיה לדבר: התקנה מש' תקכ“א בפנקס המדינה163 לרגל הסכסוך שפרץ בין הקהלה הראשית הוראדנא ובין הקהלה הגלילית קידאן בדבר הישובים שמאחורי הניעמאן בכלל וק”ק סלאבאדקא בפרט164. וזה דבר הסכסוך: ק“ק הוראדנא טענה, כי מה שמכרה לקידאן את הזכות לדבות את המסים מהישובים הנ”ל אין למכירה זו שום כח, מפני איזה טעם ידוע, ובכן על קידאן לחדל מעסק המסים ולהשיב לה את הכנסתה זו. והנה תביעה זו נמשכה עוד מזמן ועד אסיפה קטנה בחאמסק (מחוז פינסק) בחרף תפ“א (1721) והובאה לפני הועד האחרון בסלוצק (תמוז תקכ"א), היא שנת גירוש קובנה. זהו בנוגע לישובים הנ”ל בכלל, ומה שנוגע בפרט לסלאבאדקא טענה קהלת הוראדנא, כי קידאן גובה ממנה מסים שלא כדין.

תקנה זו אף בהשקפה ראשונה אומרת: דרשני!

א) מפני מה הוציאו את שאלת סלבודקה מתוך השאלה הכללית של כל הישובים שמאחורי הניעמאן ובאו בנוגע אליה בתביעה מיוחדת?

ב) מפני מה תביעה זו נגעה דוקא בסלובדקה לחוד ולא בקובנה? אולם בנעיות הללו תתורצנה והכל יבואר לנו באר היטב אם אך ננקט כלל זה בידינו, כי שנ' תקכ“א היא שנת הוסד הקהלה בסלבודקה. ואז יצויר לנו ציור זה: המעשה היה בש' הגירוש. והנה קובנה, כאשר עמדה קהלתה על תלה, היתה נכנעת אל הקהלה הראשית הוראדנא (כמו שמצינו לעיל: “ק”ק קאוונא בגליל העליון דק' הוראדנא"), ואת חלקה במסים היתה מכנסת לתוך קפת הקהל בהוראדנא. כעת, אחרי הגירוש, כשרוב יהודיה עברו לסלאבאדקא, חששה הוראדנא פן תוסיף קידאן לגבות את המסים מסלאבאדקא, אשר מלאה החרבה, כי למעשה היא מעתה מלאת תושבי קובנה, כמו שהיא נוהגת עם יתר הישובים שמעבר לניעמאן, על יסוד זכות המכירה שיש לה עליהם. באופן כזה עלולה קידאַן לקפח את הכנסת הוראדנא. בכן אפוא אין כל פלא, כי באה בטרוניא על סלבודקה, כי הלא יש לתביעתה בנוגע אליה בסיס אחר, מה שאין כן בנוגע ליתר הישובים שמעבר לניעמאן. ומשום זה נגעה התביעה רק בסלבודקה ולא בקובנה, כי זו האחרונה הלא עמדה עד הגירוש ברשות הוראדנא. ומפני טעם זה הדגישו בטענתם: " ק”ק סלאבאדקא הסמוך ונראה לק“ק קאוונא”, כלומר: הלא הן סמוכות זו לזו, ובכן דין סלאבאדקא צריך להיות כדין קאוונא, אשר כידוע היתה נכנעת אל הוראדנא. ובזה יתבאר ג“כ השינוי בטענותיהם: הוראדנא טענה, כי קידאן גבתה עד הנה מסים מסלבודקה שלא כדין, וקידאן ענתה ע”ז – לא! כלומר: מקהלת סלבודקה שלא התקימה עד הנה כל עקר, הלא לא יכלה לגבות, ואם גבתה ממנה, גבתה בתורת ישוב, וממילא כדין.

ע“ז הוציא הועד את פסק דינו, והוא: א) בנוגע לישובים בכלל הנה מכירת הזכות היא מכירה גמורה. וממילא יש הרשות לקידאן לגבות מהם את המסים; ב) ובנוגע לסלבודקה נעשתה פשרה כזו: בנוגע למסים היא שיכת להוראדנא, כדין קהלת קובנה מקודם, ובנוגע לרח”ש, כלומר: למינוי רב, חזן, שוחט, היא תלויה בדעת קידאן.

ובזה מתבאר מפני מה סלבודקה נקראת כאן ק“ק ולא ישוב, יען כי ע”י גירוש קובנה נהפכה מישוב לקהלה.

ואלה תולדות התפתחותן של הקהלות בכלל: בראשית בראה הקהלה המטרפולין את הישובים הסמוכים. התהוותם של הישובים על יד הקהלות במאות הי“ז והי”ח באה הודות לחכירות, שמסרו האפרתים בעלי האחוזות ליחידים, כמו בתי מרזח ושאר מחיות שונות, באמצעות הקהלה, שהיתה בדרך זו “שולחת את פארותיה” לכל עבר. ביחד עם זה השגיחה “הקהלה – האם” שישארו הישובים תחת וחוג השפעתה בתור בנות קהלה (סוב־קהלות).

ככה היה הסדר בדרך כלל, ובנוגע לוילימפול שקד פרוצס זה להעשות עוד יותר מסבת סמיכותה לקובנה. הודות לנגישות השונות שפגשו היהודים באחרונה במשך המאות הט“ז והי”ז הוכרחו יהודים בודדים להתישב מעבר לויליה, בוילימפול. זו האחרונה לא היתה קנין המלך, כי אם אחוזת האפרתים או הנסיכים, ובתור קנין פרטי אפשרה בנקל את השתרשותם והתאחזותם של היהודים על אדמתה. בעליה של וילימפול, כמו רדזיביל, ויטגנשטיין ועוד היו מחכירים למתישבים מלבד האחוזות גם מגרשים שונים תמורת דמי חכירה שנתית (צינש).

והיהודים, שבאו הנה, בשעה שכל השטח של וילימפול כעת היה עוד מכוסה יער, היו מן המתחילים בבנינה, כי הם נגשו לברא את היער ולברא ישוב יהודי. לאט־לאט מופיעים כאן בתי עץ קטנים, אשר מספרם הלך ברבות הימים הלוך וגדול, גם סללו דרך לרחוב165 ויניחו בזה את היסוד להעירה.

בינתיים נתרבה מספר היהודים בקובנה, ויוכרחו להנפץ על פני העיר. התפזרות זו פגשה בהתנגשותם של העירונים ביחד עם המגיסטרט בראש. וכשהחלו האחרונים להציק להם ולהצר צעדיהם, ויהודי קובנה נאלצו לקחת את מקלם ותרמילם, אז רמזה להם המושבה הקטנה שמעבר לנהר וקראה להם: נודדים, הנה כר נרחב לפניהם, באו ורשו את הארץ!

בתנאים כאלה התפתח מושב יהודים זה, ובבחינה זו שמש הפרור וילימפול מעין גיתו לנרדפי העיר. עוד בימי הגירוש הראשון מש' תקי"ג התישב כאן מספר קטן של המגורשים, והנה בא גירוש השני הגדול – והביא לוילימפול את כל יהודי קובנה. אז עלתה על הפרק שאלת ארגון הקהלה במקום החדש.

וככה היתה דרך גידולן של הקהלות בימים ההם: “הישוב” הנכנע אל הקהלה הסמוכה הולך הלוך וגדול וביחד עם זה נוצר הרצון ההכרחי להשתחרר מעול האפטרופסות של הקהלה־האם ולצאת בתור קהלה עומדת ברשות עצמה ובלתי תלויה בדעת הקהלה המטרפולין ובראש וראשון לקחת לה רב לעצמה, לבנות לה בית עלמין משלה וכהאי גונא גם יתר המוסדות הנחוצים לקהלה באשר היא קהלה.

מומנט זה נראה בדברי ימי וילימפול תיכף אחרי גירוש. אז פרץ הסכסוך בין הוראדנא וקידאן, כמובא לעיל, ונגמר בזה, כי קהלת וילימפול העמדה תחת שתי רשויות של הקהלות האלה.

לכתחלה לא היתה רשות לוילמפול לקחת לה לעצמה רב רשמי הבלתי תלוי בקהלת קידאן. אותו “הרב” שנהל את עדתה לא היה מוכתר בתאר אב"ד, כי אם בשם “הרב המגיד” כלומר עבודתו היתה רק להגיד איזה שעורים או לדרש דרשות לפני איזה חברות166, אבל למעשה מלא תפקידו של רב לכל פרטיו ודקדוקיו.

אולם מצב דברים זה לא ארך הרבה, כי בקרוב בא שנוי פוליטי כביר, שערער עד היסוד את מוסדות האַבטונומיה היהודית בליטא. כעבר שנים מועטות, באה פקודת המלכות מש' תקכ"ו (1766) שבטלה את שלטון האבטונומיה לגמרי בהרסה את עמוד התוך שלה – גבית הסכומים באמצעות ועדי המדינה. .

אז נתפרדה החבילה שקשרה את הקהילות זו לזו וחברתן יחדיו, כי מלאה סאתן. אז מלאה שעתן של הקהלות הקטונות התלויות בשעת הקהלה הראשית: הן נתקו את מוסדות המטרופולין ותשתחררנה ממנה לגמרי. וקהלת וילימפול, כמו יתר הסוב־קהלות, יצאה לרשות עצמה, בתור קהלה בוגרת ובת־חורין.


ב. הרב מנחם מנדל סג"ל

מי היה רבה הראשון של וילימפול תיכף אחרי הוסד קהלתה בתקכ“א אי ידוע לנו. אולם אם בפירוש לא איתמר, מכללא איתמר, כי זה היה הרב המגיד מנחם מנדל סג”ל, אשר זכרו בא בפנקס הח“ק דרך אגב, בחתימת בנו ר' משה, ועל פיהן מוכח, כי בש' תקכ”ב היה אביו הרב עדיין בחיים, ובש' תקל"ו כבר בין המתים נחשב.

כי הנה בין הבוררים של ח“ק בוילימפול לש' תקכ”ב אנו מוצאים את חתימת בנו. “משה בהרב מנחם מנדל סג”ל. ועל התקנות של ח“ק מש' תקל”ו כבר חתום " ר' משה בהרב המגיד מנחם מענדל זצ“ל”.


ג. הרב המגיד ר' אורי זק"ש

הוא נתקבל כנראה לרב בוילימפול בש' תקכ“ב אחרי הקודם. כי הנה בפנקס השני מוצאים אנו בהתמנות הח”ק כאן לש' תקכ“ב (לשנה זו כאמור אין התמנות מיוחדת לקובנה) בתור נאמן את “הרב המגיד מוה' אורי'” ובתור נאמנת לנשים: אשת הרב המגיד מרת פעריל167. גם בין המתעסקים בח"ק דוילימפול משנה זו אנו מוצאים: “ר' אורי במוהר"א סג"ל”, וכנראה הוא הוא.

משנות תקכ“ג, תקכ”ד ותרכ“ה כבר ישנה בפנקס התמנות מיוחדת לקובנה ובה מוצאים אנו שוב את הרב המגיד ר' אורי. אולם החל מש' תקכ”ז לא נבחר יותר. ורק בהתמנות תקל“ב לח”ק דוילימפול פּוגשים אנו שוב, כי בתור נאמן נבחר “הרב המגיד”, אבל הוא מאן לקבל התמנות זו. ואלה דברי הפנקס: “הי' י' ב' י”ד סיון תקלבית לפק“א אנחנו אלופי הבוררי' באנו להודיע באשר שאנחנו בוררים עשינו את הרב המגיד דקהלתינו168 נאמן בי' חהמ”פ תקל“ב והרב המגיד ובאותו היום לא הי' בביתו, וכשבא הרב המגיד לביתו מחל את הנאמנות מכמה טעמים הכמוסים ועד עתה לא הי' נאמן בכן עלה במוסכם אצל כל הח”ק ובפקודתם שמחויבי' אנחנו אלופי הבוררים לעשות נאמן מחדש ומינו תחתיו עפ“י ברירה כשרה לקבל את הראש מוה' משה בה' יצחק169 להיות נאמן כתיקון ולראי' באנו עה”ח הי' י' הנ“ל פה ק”ק וילי’פאלן.

נאו' ישראל בר' מרדכי זצ"ל

ונאו' יעקב בהר“ץ זצ”ל

ונאו' (מקום חלק)

ונאו' אלעזר בר' יחזקאל זצ"ל

פירושים כנראה כאן מיותרים. רק בשנות תקמ“ג ותקמ”ד מוצאים אנו שוב בין אלופי הבוררים את הרב המגיד מוה' אורי במ' אברהם וכן בהתמנות תקמ“ז לח”ק דוילימפול אנו מוצאים אותו ברשימת הזקנים ובהתמנות תקמ“ח בתור רואה חשבון את הרב המגיד מו' אורי‘. אולם יותר לא נזכר בהתמנויות. בש’ תקמ”ה הוא חתום בראש הרבה חתומים על התחלת הפנקס שנתחדש אז170

וזה מה שידוע לנו מתולדותיו:

הרב ר' אורי זק"ש, רבן של סלבודקה וקובנה, היה חבר להגר"א מוילנא, בעת למדו בקידאן אצל רבה הגאון ר' משה מרגליות (בעהמ"ח “פני משה” על הירושלמי ועוד ספרים).

אביו של הרב ר' אורי היה הגאון הצדיק הגביר המפורסם מוה' אברהם171 (טייץ זאסלבר) זק“ש, אשר בא לוילנא מהונגריא והיה מראשי ארבע הארצות ופרנסיהן. נמצא חתום שלישי על כתב הרבנות של הגאון מ' שמואל אב”ד האחרון דק' וילנא, מש' תק"י.

בנו של הר“ג ר' אורי זק”ש היה הרב ר' צמח, אבי הרב מתתיהו, אבי הגאון החכם מו“ה צמח זק”ש ספרא ודיינא דק' קידאן והגליל ואח“כ מ”ץ ואב“ד בזאגר, הוא אבי הסופר החכם, לוחם ההשכלה בזאמוט, ר' שניאור זק"ש, שנולד לו בקידאן ז' סיון תקע”ו.


ד. הרב ר' משה סאלאווייציק הנ"ל

הוא נתקבל כפי הנראה לרב העדה בוילימפול בש' תקל“ב אחרי בנותו את בית הכנסת הגדול. כבר ראינו לעיל, כי הקודם לו הרב ר' אורי זק”ש נעדר בהתמנויות מתקל“ב עד תקמ”ג. הזמנים הללו מקבילים עם זמני בנין בית הכנסת ושיבת יהודי קובנה מגלותם. בכן יש לשער כי הודות למפעלו הכביר של הרב ר' משה סאלאווייציק – הוא בנין ביהכ"נ – עלה לגדולה ונתקבל, מתוך הכרת טובה, לרבה של וילימפול. בפרק זמן זה (תקל“ב–תקמ”ג), כששקעה שמשו של הרב המגיד הקודם זרחה שמשו של זה. ולהפך, כאשר ירד הרב ר' משה מכסאו, תפש הרב המגיד שוב את מקומו הראוי לו.

ביה“כ נבנה כאמור בש' תקל”ב כעדות הפרט של הכתבת ואהי לכם למקדש,172 שהיתה חרותה על מבוא הבית.

את חנכת בית הכנסת חגגו ברב פאר והדר בתפים ובמחולות, כיאות לעדה חשובה, שזה מקרוב, לפני כעשר שנה, טעמה את טעם הגלות המר וכעת זכתה לקומם לה בית מקדש מעט, מלאת תקוה, כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון.

וזה דבר הבית: מדתו היתה ענקית – ארכו, רחבו וגבהו העידו על מעוף דמיונם של בוניו. הוא נבנה לבנים שלמות גדולות וכבדות, ועבי קירותיו היה כאמה ומעלה. בתוך תמכו את תקרתו הגבוהה עמודים גבוהים ועבים, כתבנית בית הכנסת הגדול בוילנא, אשר בכלל נדמה אליו בהרבה פרטים. ספון הבית היה מצויד ציורים שונים נחמדים למראה, מעשה ידי אמנים להפליא. ועל כתליו היו חקוקים מזמורי תהלים ותפלות שונות. גם עמוד ארון הקדש היה מעשה צעצועים נפלא ונהדר למאד.

בית הכנסת התקים יותר ממאה שנה עד שריפתו בשרפת וילימפול הגדולה בז' תרנ“ב, כי אז היה גם ביהכ”נ למאכלת אש, ורק קירותיו החזקים עם שני דופני עליתו לצדדין, בעלי צורה פירמידאלית, מרקיעת שחקים, נשארו קימים. גם בחרבנו הוסיף בית הכנסת העתיק לעמוד על תלו עוד כארבעים שנה והתנוסס עד יומו האחרון כמצבה ענקית חיה על גדולת קובנה ויליאמפול בימים ההם173 (תמונתו – בח"ב). זר של אגדות מקסימות הכתיר את הבנין הנפלא, המרומם הזה. יש אומרים, כי בנאים איטלקים בנוהו. ואמנם בזמן מוקדם מעיט, הינו בימי סטיפאן באטורי, לא נמצא ארדיכל מומחה בכל ארץ פולין. וכשהיו זקוקים לבנות איזה בית תפלה, אזי היו עפ"י רוב פונים לבנאי איטליה.

גם דבר שרפת הבית ענדה פנטסית הילדים באגדה מלבבת174 בית הכנסת שמש הרבה ימים לבית־ועד לחברי הקהלה, ובו היו מתאספים לאסיפות שונות. גם קבוץ בני־תורה מיסודו של רבה הגאון ר' אלינקע קאלישער, אותה “הישיבה הקדומה” בסלבודקה, מצא לו כאן קן, בין כתליו, וקול יעקב הגדיל שאון בו, בתוך אולמו הנרחב.


מלבד השתתפותו בבנין ביהכ"נ הגדול, לקח הרב ר' משה סאלאווייציק חלק הגון בבסוס יתר המוסדות, כפי שתעיד הרשימה דלהלן בפנקס בנוגע לדאגותיו ואודות בנין החומה לבית הרחצה שהוקם אז.

ואלה דברי הפנקס.

עלה במוסכם באספות כל ח“ק ג”ח ש“א באסיפות כולם בשפה אחת, איך שע”ד הוצאות בנין חומה בית המרחץ ובית הטבילה דפה קהילתנו יצא שעולה לסך עצום וכבר לווהו אלפי ח“ק הנ”ל סך מסוים מערל פאן גערלינג, כפי אבליג (אבליגציע) בח“י (בחתימת יד) אלופי ח”ק הנ“ל, הוסכמה באספות כל הח”ק הנ“ל שמהיו' והלאה יהי' שייך כל הכנסות ח”ק נ“ל חצי לצורך פרעון חוב הנ”ל ולצורך הוצאה שיהי' נצרך מקום לבנין הנ“ל, וחצי השני מכל הכנסות הנ”ל יהי' שייך לסיפוק הוצאת שחל על ח“ק הנ”ל מאז ומקדם. וג“כ הוסכמה באסיפת ח”ק הנ“ל באסיפות כולם שמה' והלאה מחויבת כל אשה ובתולה ליתן מטבילתה הראשונה הסמוך לנשואין שלה ויהי' טבילתה פה קהילתינו יצ”ו לא פחות מאחד זהב פוליש, אף שאין להם שום נדוניא, ואותן שיש להם נדוניא במזומן או בשוה כסף אם רב ואם מעט מחוייבת ליתן למאה חצי פרעצינט. כי שיוודע או שיברר כמה עולה הנדוניא הנ“ל, ואין רשות לכל אחד מח”ק ואך לא לכל ח“ק הנ”ל לוותר מחוק הקצוב הנ“ל אף פ”א, וקבלו עליהם אלופי הקהל ליתן תוקף עוז לבעל מרחץ הנ“ל או למי שיהי' ממונה ע”ז לגבות החוק הקצוב הנ“ל בלי שום דיחוי כלל וכלל, ודמי טבילה הקבוצה הנ”ל וכן מחצה משארי הכנסות הח“ק השייך לצורך בנין הנ”ל יופרש פעם בפעם לאיש אחד שיהי' מיוחד לזה מח“ק הנ”ל ברב שיהי' שמור ת“י לצורך פרעון חוב הנ”ל ולצורך בנין הנ"ל.

כל הנ“ל עלה במוסכם באסיפת כל הח”ק ג“ח של אמת כולם בשפה אחת הי' יו' א' ד' תמוז תקנוואוו לפ”ק פה ק"ק וילי’פאלי'.

נאו' משה הלוי מקאוונע. (חתימת ידו האוריגינלית ברורה) מזה נראה, כי נשאר הל כעת (גם בתקנ"ו) בוילימפול ולא עזבה ביחד עם יתר שבי הגולה. אולם יותר לא נזכר אח"כ בפנקס. סמוך לאותו זמן אנו מוצאים בפנקס הרשמות הללו:

ביו' ק' כ“ו אלול תקס"ב עלה במוסכם שמהיום והלאה ינתן מקופת הח”ק של ג“ח ש”א להרבני המפורסם מוהי ארי' ליב במה' נתן מפה אחד זהב בכל שבוע ושבוע ולראי' באנו עה“ח בפקודתם צבי הירש נאמן דח”ק בפה.


וגם ע"ד בנו של המגיד המפורסם ר' חיים רומשיסקער:

ביום שבת קודש בק מים חודש מנחם אב תקס“ו עלה במוסכם שמונה אנשים כשרים מח”ק ג“ח ש”א שהנגיד מה' צדוק במ' חיים רומסיסקער שלם ד"ק בעד זוגתו מאה רובל כסף בלי שום חנינה(?)175

כ“ד הכותב בפקודת הגבאים ובפקודת השמונה אנשים צבי הירש בר' משה זצ”ל נאמן דח"ק.


ד. הרב המגיד ר' אריה ליב

הוא היה בנו של המ“מ דוילנא המפורסם הג”מ ר' יחזקאל פייוויל (בעהמ"ח ס' “תולדות האדם”) וחתנו של הנגיד המצוין ר' הענאך נעוויאזשער מקובנה.

הוא נזכר בפנקס פעמים אחדות ביחס עם משכרתו. ואלה הן הרשימות הפנקס:

“אור ליום ו' עש”ק ט' כסלו תקעיי“ן לפ”ק עלה במוסכם הח“ק באסיפת י”ג אנשים במוסכם כולם ליתן לקופת הקהל לצורך שכירות הרב המגיד מ' ארי' סך ארבעה זהובי' פויליש בכל שבוע176. ולראי' באנו עה“ח אנחנו הגבאי' יום הנ”ל.

נאו'

ונאו' מאיר במור“י ז”ל.

ונאו' אביגדור בר' זאב וואלף זצ"ל.

אחרי כן מוצאים אנו רשימה זו:

“הן היום דלמטה באסיפת ח”ק ע“פ ח”א (ח' אנשים) כתיקון נידון ע“ב (עלה במוסכם) הנ”ל שמהיום והלאה יותן הדק זהו' הנ“ל להרב המגיד נ”ל לידו ממש. בהיות שנתברר לפנינו שזה משך שבועות אין דורש ואין מבקש אותנו מאלופי הקהל נידון הד' זהו' הנ“ל וכבר נתן לה”ה מגיד הנ“ל מאלופי הקהל שכירותו בשלימותו לבד הד' זה' הנ”ל לבד השלשה רובל שהבטיחו אלופי הקהל להרב הנ“ל ואתחזק אתחזק הנ”ל ומי הוא מחויב לריב ריב שאינו שלו בקדירה דשותפי177 וכולם מנגד יעמודו לכן עלה במוסכם כל יתן להרב הנ“ל לידו ממש ולראי' באתי עה”ח בפקודתם יום ש"ק ואמרתי וכתבתי משם גבאים.

נאו' מרדכי באהרן צמח נאמן דח“ק ג”ח יצו.

הלאה רשום בפנקס:

עלה במוסכם באסיפת הח“ק כתיקון בדבר הע”ב שבנייר הדבוק הנעשה אור יום ט' כסליו תק“ע שיותן מקופת הח”ק שלנו לקופת הקהל, לצורך שכירות הרב המגיד דפה ארבעה זה' בכל שבוע ואח“ז מבואר בע”ב באותו דף שהנה שהארבעה זה' הנ“ל יותן להרב המגיד הנ”ל לידו ממש וכיום נתהוו טענות ות' (ותביעות) לפני בד“ץ בין אלופי הקהל דפה ובין הח”ק שלנו בנידון ארבעה זה' הנ“ל ע”כ באסיפה רבה דח“ק למען השלום בכדי שלא יבא הפסד מרובה לקופת הקהל וכ”ש להרב המגיד בשכירותו שמהיום והלאה יותן מקופת הח“ק לצורך סיפוק הרב המגיד עוד נוסף שני זה' בכ”ש (בכל שבוע) בס“ה יסולק מקופת הח”ק שלנו ששה זה' בכ“ש וסמך הנ”ל מגיע לסלק שלשה זה' בכל שבוע לקופת הקהל בפיוס עבור ארבעה זה' שע' (שעברו) עפ“י ע”ב הראשון ושלשה זה' מהסך הנ“ל יסולק להרב המגיד בכ”ש ג“כ בפיוס שעפ”י ע“ב השני ימשך מסילוק ששה זה' הנ”ל בכ“ש עד כלות משך כתב המגידות שיש להרב המגיד מהקהל178 ואסיפה דפה – ונידון הארבעה זה' שמגיע עדיין מקופת הח”ק לצורך שכירות הנ“ל מעבר יסולק מקופת הח”ק לקופת הקהל לבדם בלי שום ניכות זולת הערך עשרים רובל שכבר קיבל הרב המגיד ע“ח ד' זה' העבר יחשב לנכיון ע”ח ד' זה' שמגיע להקהל מעבר רק שלא יוגרע מחמת זה שום גירעון בשלה זה' דלהבא וכן לא יוגרע בזה שום גירעון על שכירותו שמגיעין לו מאלופי הקהל מקופתם.

כל הנ“ל נעשה כתיקון באסיפת ח”ק דשתי הקהלות היום אור יום ד' ך"ה שבט ולראי' חתמתי בפקודתם.

מרדכי במו“ה ר' צמח נאמן דח”ק.

והנה עד כמה שאפשר לקרא מבין השטים של הרשימות קשות הפירוש האלה, יש לברר את עצם הסכסוך ככה:

הנה נוסף לשכירות הרב המגיד הקבועה בסך של ג' רובל לשבוע, החליט הקהל פעם לתת לו בתור הוספה עוד ד' זהובים לשבוע, והחלטה זו בכתב חוברה אל הפנקס בתור “ניר דבוק”. וגם נהגו כבר לשלם לו הוספה זו,והמנהג הזה הוחזק כבר. המקור לזה היתה קפת החברה קדישא, על יסוד החלטתה מט' כסליו תק“ע. הוספה זו ביחד עם השכירות היתה נתנת להרב המגיד באמצעות הקהל. אולם ברבות הימים חדלו אלופי הקהל לפנות הח”ק ולדרש את חלקה. הם לא התענינו יותר בהוספה, יען כי מאנו לתתה להרב.

בראות הח“ק, כי אין דורש ואין מבקש מידם מן הקהל, מפני כי אין מי שירצה לריב ריב שאינו שלו, וכי אם ימסרו את הד' זהובים לתוך קפת הקהל, יש לחשש שמא לא ימסרו לידי הרב כלל, קמו והחליטו שוב למסר את הד' זהובים הנ”ל ישר לידי הרב, בלי אמצעות הקהל. מסבה זו נתהוו טענות ותביעות מצד הקהל נגד הח“ק. הקהל טען, כי הוספה זו אינה קבועה, וכי אם ארעית וממילא בלתי חיובית. בכן מוטב שישארו הד' זהובים בקפת הח”ק לטובת צרכים אחרים, והח“ק להפך צדדה בזכות הרב וטענה בהשענה עלי יסוד עדים נאמנים, כי הד' זהובים נתנה מפורש בתור הוספה לשכירות הרב הקבועה, וגם יש לו להרב כבר חזקה ע”ז. בינתים הפסיד הרב,, והקהל רצה אף הוא להרויח כאן. אַז הובא הסכסוך לפני בית דין. האחרון חלק את התביעה לשנים: ללהבא ולשעבר. וזה מה שפסק: בנוגע להבא – על הח“ק לתת מדי שבוע בשבוע סך ששה זהובים, אשר חציו ילך לקפת הקהל על יסוד החלטתה הראשונה מט' כסליו וחציו יהיה לטובת שכירות הרב על יסוד החלטתה השניה. בנוגע לסלוק החוב לשעבר, שהח”ק לא מלאה את חובתה לשלם את הד' זהובים במועדים – יצא פסק ביה“ד: כי על הח”ק להכניס לתוך קפת הקהל את כל החוב בשלמותו, אחרי נכיון עשרים רובל, אשר הרב קבל על חשבון זה קודם מקפת הקהל.

כפי הנראה מתוך דברי הרשימה זו, שמש הרב המגיד לשתי הקהלות קובנה–וילימפול ביחד.


הרב ר' אריה ליב נולד בערך במחציתה של המאה הששית (תק"נ בערך)179 ונפטר בוילנא בש' תרכ"ו, כבן שבעים בערך, והשאיר אחריו בן ושלש בנות180.

וזהו נוסח מצבתו בביה"ע בוילנא:

פ“נ הרבני המופלג הצדיק המפורסם אי”א ענף עץ אבות מגזע היחוס חו“נ שמו נודע בשערים מוהר”ר ארי' ליב בן הר“ר יחזקאל פייויל מגיד מווילנא נפטר בש”ט ח' כסליו תרכ“ו. תנצב”ה


ו. הרב ר' יעקב ווילנער

אחריו כנראה היה דיין בוילימפול הרב ר' יעקב במוהר"ר דוב בער המכונה ר' “יעקב ווילנער”. בספרים תארוהו בתארים אלה: “חכם גדול, מהנדס ובעל חשבון מופלא”. גם אחיו היו מצוינים181.

הרב ר' יעקב היה מבית דינו של הגאון מוהר“ר יהושע העשיל אב”ד וילנא, ונמצא חתום בפנקס דצדקה גדולה דשם על פסק מיום ז‘, ה’ ליח סיון תק“י (1750), בצירוף הרב יסו”ד. משם נתקבל אח“כ למ”ץ בוילימפול. ובנה, כשם שבפנקס דוילימפול נמצאת חתימתו עדו מש' תקפ“ד, יוצא, כי היה כבר אז זקן מופלג, ולו גם נניח, כי בשעת חתימתו בש' תק”י בוילנא היה רק בן עשרים, מכל מקום היה כבר בתקפ“ד בן צ”ד שנה.

בפנקס הח“ק מוצאים אנו את חתימתו על תקנה זו: “אור ליום ג' י”א שבט שנת תקעדל”ת (1814) עלה במוסכם שמ“א (שמנה אנשים) בצירוף כמה אנשי חבורה להיות שהרבני מו”ה שמואל בר' מו“ה אלי' במוהר”ר משה מיושבי בית המדרש דפה קהילתינו182 והאיש ההוא נצרך ומך בפרנסתו לכן יותן לו מהיום והלאה מקופת הח“ק נדבה סך שני זהובים פולש בכל שבוע ושבוע ולראי' באתי עה”ח אור ליום הנ"ל בפקודת אלופי החבור קדישא.

נאום אברהם יעקב במהו“ר דוב זצלה”ה נאמן דח“ק. על על מנויו למ”ץ של הבא אחריו, מוהר“ר ברוך סג”ל, הוא חתום בשנה הנ"ל. יותר לא בא זכרו בפנקס.


ז. הרב ר' ברוך סג"ל

הוא היה מ"ץ בוילימפול אחרי הקודם. וזה מה שאנו מוצאים אדותיו בפנקס:

“נענינו ראשינו לבקשת אלופי ראשי נגידי וקציני מנהלי עדת ישורון אלופי הקהל דקהלתינו יצ”ו להשתתף עמהם בדבר מצוה ליתן להם שני זהובים פולש לשכירות הרב המופלג מוהר“ר ברוך סג"ל שנתמנה למ”ץ פה קהלתינו בלי נדר ולא לחובה רק כל זמן שיד הכנסת החברה משגת כל נ“ל עלה במוסכם אלופי הגבּאים בצירוף בעלי התמנות דהאי שתא חתמתי בפקודתם יום ז”ך שנת תקעדל“ת לפק”ק ווילום פאלי'.

נאום אברהם יעקב במוהר“ר דובער זצל”ה מווילנא נאמן דח“ק ג”ח ש“א.”

זוהי הפעם הראשונה שאנו מוצאים בפנקס את שם ההתמנות “מ”ץ“, יען כי עד הנה היו ידועים רק בשם המגיד או “הרב” סתם. כפי הנראה נתקבל בתור מ”ץ עוזר על יד הרב ר' יעקב הקודם.


ח. המ"מ ר' אברהם אבלי רוזאניש

בפרק זמן זה בערך חי כאן המ“מ ר' אברהם אבלי. מוצאו מלבוב ונתקבל למ”מ בוילימפול מפאלאצק, אשר גם שם כהן באותה כהונה. מזה אות, כי קהלת הראשונה עלתה על זו האחרונה. מוילימפול נתקבל אח“כ למ”מ במינסק וחי שמה בימי הג"מ ר' ישראל היילפערין מרא מאתרא שם.

ר' א. א. היה מגזע יחש מפואר. מוצא משפחתו רוזאניש183 הוא מספרד, ומשם נפוצה על פני ארצות שונות: כמו אשכנז, ליטא, אוסטריא ותוגרמה.

אבי אביו, ר' יששכר (בערוש) רוזאניש בן הגאון בעל “פני יהושע” היה אבד“ק פודהייץ184 נפטר כ”ב למרחשון תק“ה (1744) והשאיר אחריו שני בנים185 בנו הבכור הוא הגאון מו”ה צבי הירש רוזאניש, שהיה מקודם אבד“ק באלחוב (תק"ל) ואח”כ בלבוב186. בעהמ“ח “תשע שטות: – חידושים ופלפולים עם חידושי אביו (לבוב תק"ס). ונפטר כ”ז כסלו תקס”ה187 . אשתו הרבנית ושמה יהודית החזיקה זמן רב בלבוב בית דפוס, שבו נדפסו הרבה ספרים מתקמ“ט עד תק”ד. הג“מ ר' צבי הירש הוא אבי המ”מ ר' אברהם אבלי דינן188.

ר' א. א. היה גם נכדו של הגאון המקובל, הנסתר ר' אבא החסיד מקראז. הוא היה אחד המחברים הפוריים למאד והשאיר אחריו כמאתים חבורים189 ורובם נשארו בכ“י אצל ש”ב הר' פסח הכהן פיפער מו“צ בוילנא (אחי בעל “דברי יצחק”). מהם נדפסו רק שנים: א) “זכרון אברהם”, פי' על הגדה ש”פ (וילנא תרנ"ט)190; ב) “מחזה אברהם” על מוסר (וילנא תרס"ב), הוגה ונסדר ע“י נכדיו. גם נדפסו לקוטים מכ”י של המ“מ ר' א. א. בס' “דברי יצחק” הנ”ל. הג' ר' אבלי היה דרשן נפלא, כעדות בן־דורו הג“מ ר' משה שמואל פינעס ראב”ד במינסק191 והג“מ ר גרשון תנחום אב”ד שם192 בהסכמותיהם על הס' “מחזה אברהם” הנ"ל.

במקום אחד מצאתי: “הרב החסיד המוכיח המפורסם מוהר”ר ליייזר(?) מ“מ בקאוונא ובמינסק, כאשר הציקוהו החסידים וינס מפניהם אל חצר השר יהושע צייטלין בשקלוב, מקום מפלט ותורה לרבים מיחידי סגולה” (בערך תקע"ב). כנראה בר' אברהם אבלי דינן הכתוב מדבר, יען כי לא נמצא בשום מקום ע“ד ר' לייזר מ”מ בקאוונא ובמינסק, ואף גם בס' “רבני מינסק וחכמיה” לא בא זכרו.

וזאת לדעת, כי באותה העת כבר החלו החסידים לפרש את רשתם בסלבודקה וקובנה ולצודד נפשות. וכידוע עלתה בידם למשך בחרמם גם את א. מאפו הצעיר אז (בפרטיות בח"ב). כנראה המ“מ ר' אבלי, בתור מתנגד נמרץ ומוכיח ודרשן נלהב, קם כנגדם. והם רצו לנקם את נקמתם ממנו, ויוכרח לברח. ואלה תולדות המ”מ ר' אברהם אבלי: בנו הרב צבי יהודה, רבה של שידלובה (זאמוט), נפטר בפסח תר“י, בש' הנ”ב לחייו, והשאיר אחריו שני בנים: הר' ברוך מנחם והר' משה אברהם מראמיין, ששמש מ“מ באניקשט (עיין לעיל עמ' 72). אלה הם נכדי הג”מ ר' אבלי, שהוציאו לאור את שני ספריו הנ"ל.

בוילימפול־קובנה שמש ר' אבלי בערך תק"ע (1810).

מש' תקע“א אנו מוצאים את חתימתו בפנקס ת”ק דוילימפול ביחס עם הסכסוך, שפרץ שם לרגל בורר אחד שלקח לו עטרה לעצמו. וזוהי תקנת הפנקס:

“הן היום טענו לפנינו אלופי בוררים אשר הונף ואשר הורם מקלפי בחה”מ פסח דהאי שתא תקע“א לפק”ק בנידון התיקון ח“י (התקנה הי“ח מתקנות הח”ק) המבואר בנייר דף השמאל. אשר רצה בורר אחד לעשות עצמו גבאי בחוזק יד אף שלא בהסכם שארי בוררים או רובם, ויצא מאתנו לתקף פס”ד שאין שום בורר בעולם יכול ליטול שום התמנות בעולם מקטן ועד גדול אם לא שיסכימו עמו עוד שני בוררים דהיינו רוב דיעות בצרוף דעת עצמו

זאת חקרנוה כן הוא חוק ולא יעבור ולמען לא ירבו המחלוקת כתבנו וחתמנו להיות למשמרת ולאות ולראי' אשר יצא מאתנו עפ"י דת ודין

יום ו' עש“ק דחהמ”פ שנת תקע“א לפק”ק וילי' פאל

נאו' אברהם אבלי במוהר“ר צבי זלה”ה

ונאו' פסח במר' שמעון זצלה"ה

ונאו' יצחק במר' צבי הירש זצלה"ה.


כנראה ישב ר' אבלי בוילימפול עד שנ' תקפ“ד. ומכאן נתקבל לדרשן במינסק, עפ”י עצת הלוחם נגד החסידות, הגאון ר' חיים מוואלאזין, זה שסמך ידו עליו. יתר פרטי חייו ומפעליו אי ידוע לנו. המ“מ ר' אברהם אבלי נפטר במינסק ביום ה' לטבת תקפ”ח (1827).


ט. ר' אלינקי ראגאלער193 (1794–1839)

רבה של וילימפול זה נולד בנישטוט־סוגינד (מחוז טבריג) בש' תקנ“ד ונפטר בקאליש בש' תר”י, בש' הנ"ה לימי חייו.

ראשית למודו וחנוכו קבל מאביו הגאון, הצדיק האמתי ר' יענקלי “ניישטאטער”194. כבן י"ג השיאהו אביו אשה, אשר אתה ראה חיים עד יומו האחרון. הגאון ר' אלינקי הצטין בשכל זך, עמוק וחריף. בהשגה מהירה, בשקידה עצומה ובתכונות נפשיות מאד נעלות. הודות למעלותיו אלה זכה לעלות למדרגת אחד הגאונים המובהקים שבדורו.

רבו היחידי היה אביו, ובתום ילדותו לא ידע יותר מרב ומורה אחר, כהגר“א בשעתו195. זה גרם למקוריות שטתו בלמודים. היות שכל ימיו למד מעצמו, ותורתו נקנתה לו רק מתוך עמל ויגיעה רבה, לוטש שכלו ויתברר ןיתלבן. בעודנו צעיר היו כבר הש”ס ורוב הפוסקים שגורים על לשונו. תלמידו הג“מ ר' יעקב אליהו (עין להלן) העיד עליו, כי חזר בחייו על הש”ס יותר מד' מאות פעמים וכי בקיאותו היתה כעין בקיאותו של “השאגת אריה” ובפלפול וסברא היה דומה להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל196

הוא היה בעל הגיון ישר ויאהב ביחוד את הפשט הפשוט ואת הקצור הנמרץ, התמצית197. הודות לזאת מצטינים גם כתביו בצמצום המחשבה, ברכוז הרעיון וברמיזא לחכימא198. הוא לא משך את ידו גם מלמוד הדקדוק ויחבב את “התלמוד לשון עבר”, אעפ"י שבני דורו רעמו אז פנים על מחברו, בן זאב. כבעל הגיון היה גם דבורו הגיוני וקצר וישם לב גם להידור החיצוני של כתב ידו. אביו שהיתה לו יד גם באשכנזית ופילוסופיה, הביא לו בילדותו קונקורדנציה לטינית עם ספרים אשכנזים, וילמד מהם את השפות הללו.

ר' אלינקי הדגיש על הנחיצות ללמד את התנ“ך; הוא היה אומר, כי כל מי שלא למד כתבי הקדש בבחרותו, הרי זה נשאר קרח מכאן ומכאן. ועל תלמידיו צוה ללמד תנ”ך עם פירוש רש“י בלבד, ובזה הלך בדרך הגר”א. בנידון זה היה בשעתו יוצא מן הכלל, יען כי רוב הלומדים אז בזאמוט שגו בסבך הפלפול ובדקדוקי לשונות של רש“י, מבלי שים לב אם תצא מזה הלכה למעשה. דרכו היתה מעין דרך הרמב”ם, וזאת היתה שטתו של ר' אלינקי: א) לבכר את הפשט; ב) לצרף למוד תורה שבכתב ללמוד תורה שבע“פ (כשטת הגר"א, ובה הלך גם בעל “רביד הזהב”, רבה של זאגר); ג) להקדים למוד התנ”ך ללמוד התלמוד.

בבחרותו התעמק גם בחכמת הנסתר, וראשית כלליה קבל מהגאון ר' אברהמ’לי, בעל “מעלות התורה”, אשר חי אז ג“כ בנישטוט. אח”כ נסע לישיבת וואלאזין, בכדי להשתלם בחכמה זו, והגרה בעצמו קבע לו עת ללמוד זה, אבל ר' אלינקי לא מצא בו שום חידוש ויעזב את וואלאזין כעבר שנה וחצי. ידיעתו בקבלה היתה גדולה199 ובעזרתה יסד שטה חדשה ברזי המעשרות וגם שאף למצא תלמידים מקשיבים אליו בחכמה זו200.


ראשית רבנותו היתה בשאט201 ואח“כ בראגאלי [תקפ”א־תקפ“ד] (ועל שמה נקרא אח"ק “ר' אלינקי ראגאלער”), ומשם נתקבל בש' תקפ”ד (1824) בוילימפול, שהיתה אז עיר של חכמים, וסופרים, קהלה חשובה בת שש מאות משפחות ויותר, ורוב גבירי קובנה גרו בה עד שנ' תר“ב בערך. אמנם שכירותו כאן היתה, כמנהג הימים ההם, קטנה – רק שני רו”כ לשבוע, אולם לעומת זה עמד לימינו לסעדו אחד מגבירי קבנה ונכבדיה, ר' מארקעל קדישסאן (עין להלן), כי הקציב תמיכה להרב מכספו בסך שכירותו. כאן ישב הג' ר' א. על כסא ההוראה כט"ז שנה.

ר' אלינקי, אשר ראה מטרת חייו בהפצת התורה וכבר בעודנו צעיר בימי רבנותו ־הראשונה בשאט הספיק לקבץ סביבו הרבה בחורים מצוינים ויגיד שעור לפניהם – מצא לו כאן בוילימפול כר עוד יותר נרחב להגדיל תורה ולהאדירה. עול הצבור לא רבץ עליו כ“כ כעל יתר הרבנים בני דורו202, וכנראה זה היה מוטל על עוזרו הרב ר' חנוך הענאך (עין להלן). בעה”ב היו מתלמידיו, שהכירו את ערכו הרם, והמון העם כבדהו מאד ויירא ממש ממוצא פיו. גם הגבירים פחדו מפניו בהכירם, שאין לפניו משוא פנים, וכל מעשיו ומחשבותיו הם רק לשם שמים, וידע כל העם, כי איש אלקים קדוש שוכן בקרבם. גם מראהו הנהדר והדרת פניו המלאים זיו ומפיקים נוגה צדו את לבות כל רואיו ויודעיו. אז יבצע ר' אלינקי את מחשבתו החביבה לו ביותר להקים כאן מרכז תורה גדול. זו היתה הישיבה הגדולה הראשונה בסלבודקה, מרכז הישיבות לעתיד. וינהרו אליו תלמידים מופלגי תורה מקצות הארץ. רבים מהם גדלו בישיבתו זו ויעלו מעלה ויהיו לגאונים אדירים ולמאורות בישראל.

ביניהם הכי מצוינים א) הג“מ ר' שלום טוביה, מבחירי תלמידיו203, שהיה לאב”ד בשווינצאן, ב) אחיו הגאון נדיב הלב ר' אליה מאיר מראסיין; ג) הגאון החריף והשנון ר' משה יצחק אב“ד פוניבז ועוד קהלות בעל “הגהות הש”ס” ועוד; ד) הגאון ר' אברהם שמואל אב“ד ראסיין בעהמ”ח “עמודי אש”; ה) הגאון ר' גרשון תנחום אב“ד מינסק בעל “אילנא דחייא”; ו) הגאון הצדיק ר' נחומקי יפה מהורדנא; ז) הגאון ר' מרדכי אלישברג (עיין להלן); ח) הג”מ דוב מרדכי וישוביאנסקי204, חתן אחיו של ר' אלינקי, הצדיק ר' שמואל קעלמער205; ט) הג“מ ר' יעקב אליהו סג"ל, ממלא מקום רבו אח”כ (עיין להלן); י) הג“מ ר' יהושע העשיל לעווין בעל “עליות אליהו”; יא) בן אחותו של ר' אלינקי, הגאון ר' דוד רגנשבורג, הוא הוכנס לישיבת דודו כבן תשע, ויצטין כאחד העלויים, ובגדלותו נהל בעצמו ישיבה בסלבודקה. אח”כ נתקבל לרבן של וינודי, שאד ופאפעליאן; י“ב וי”ג) בניו של ר' אלינקי, הג“מ ר' יהושע אב”ד קלעצק ונישוועז והג“מ החריף ר' דוד מהלוסק; י”ד) הג“מ ר' מיכאל דוב בעהמ”ח “אגודת אזוב” אב“ד פטריקוב. ויש שמחשבים בין תלמידיו גם את הג”מ ר' צבי ברי"ט הלברשטט, מי שהיה אח“כ למו”צ בקובנה.

גם שמש אותו כתלמיד הג"מ ר' אליהו בר' זרחי, רבן של ציטיביאן ואקמיאן, שהיה נחשב לבעל מופת נפלא ומפורסם בכל הסביבה בתור רופא חולים בעזרת סגולות ותחבולות שונות.

בוילימפול ראה ר' אלינקי חיים של אושר וכבוד: תלמידיו החביבים עטרוהו סביב לשלחנו, וזה היה כל תענוגו. הוא היה מתמיד גדול206, ולמרות טרדותיו המרובות לרגל הישיבה ועסקי הצבור, שם לילות כימים ממש ויהגה בתורה בלי הפוגות בביהכ“נ הגדול ולפעמים גם בלילות חרף הקרים לא פסק פומיה מגירסא כט”ו שעות רצופות. התעמקותו בתלמוד היתה כ“כ גדולה, עד כי כאשר פעם נכבה נרו בשעת למודו, לא חש בזה ויוסף לשנן ע”פ בחשכה.

הוא היה רחוק מהתפארות וזחיחות הדעת. פעם עבר דרך ווי“פ הגאון ר' אברהם בעל “משכיל לאיתן”, שהיה מפורסם בבקיאותו וחריפותו, ויבקר את הגאון, ויפלפלו שניהם. במרוצת הדברים שאל את הגאון ע”ד מקום איזה ענין שנעלם ממנו, וכאשר ר' אלינקי מצא תיכף את המבוקש לגודל תמהונו של השואל, עשה ר' אלינקי א"ע כאילו אינו שם לב לזה ויסיח את דעת חברו מן הענין. לעומת זאת היה בעצמו מכבד בני תורה מאין כמוהו. וכשהיו מתאספים בביתו בני ישיבתו בחג הפורים לבשם מעט ולבדח את דעת רבם, היה הוא בעצמו מחלק להם כבוד, ביחוד לבקיאים ולמצוינים שבהם. ובכלל אם ראה את מי מהם, כי ברכה בו, לא היה נמנע גם מכלכלו ומפרנסו די צרכו. הוא היה לתלמידיו ממש כאב רחמן, ואף הם חבבוהו ויוקירוהו למאד, ר' אלינקי היה מוקיר רבנן מאין כמוהו וישתדל לרומם קרנם בכבוד בעיני סביבתם, למען יוטב להם בזה. ואמנם להרבה רבני העירות וסתם אברכים לומדים גדל ערכם והוטב מצבם החמרי, הודות לכבוד שר' אלינקי חלק להם ביד נדיבה.

הודות לצדקותיו וקדושתו של ר' אלינקי, אשר פניו קרנו בקרני הוד, היו רבים פונים אליו על כל צרה שלא תבא, ומספרים הרבה מעשיות ע"ד הצילו ממות כמה וכמה חולים אנושים בעזרת תפלותיו וברכותיו. והימים ימי קמיעות וסגולות מסגולות שונות, אבל ר' אלינקי לא נתן אמון בם ומעולם לא התעסק בקבלה מעשית וגם התנגד לה התנגדות גמורה.

ר' אלינקי לא החזיק א"ע לדרשן ונואם. ובעצמו העיד, כי בימי רבנותו הראשונה בשאט היה מפחד לעלות על הבימה, פן לא יהיה לו מה להגיד, וישתמט מדרשנות עד כמה שאפשר. אולם בימי שבתו בראגאלי ובוילימפול, אשר שם כבקהלות יותר גדולות, היה אנוס אל הדבור והיה מוכרח לפרקים לדרש ברבים–. נסה את כחו ולאט לאט עשה חיל גם במקצע זה.


כידוע היתה וילימפול תמיד אחוזת אפרתים שונים207 ועברה הרבה פעמים מרשות לרשות. בימי ר' אלינקי היתה שיכת להגרף ויטגנשטיין, ואליו היו נשואות עיני הסלבודקאיים. פעם נודע להם, כי הרוזן יבא הנה לבקר את אחוזותיו. ויקראו לאספה, וראשי הקהלה החליטו להגיש לפניו אגרת ברכה, למען יעשה להם בחסדו איזה הנחות. ובימים ההם אגרות כאלה היו כתובות לטינית, כי בזה כבדו את פני המבוקשים. ולשפה זו נזקקו אז רק יחידי סגולה בלבד, כמו כמרים, רופאים וכדומה, וגם אלה רק במדה מצומצמה מאד.

וכשם שראשי הקהלה לא רצו למסר עבודה זו לאחר, פנו אל רבם ר' אלינקי, שחשבוהו בתור ידען “בלטינית”, כי על כן קונקורדנציה רומית בידו, וגם נסה לעיין בה בשעה שלא יום ולא לילה! ר' אלינקי נפתה לדבריהם ואחרי רוב עמל חבר את אגרת הברכה, אשר חשבה למוצלחת. והנה מאפו תלמידו, שהיה מבקרו לעתים תכופות, בא אז לביתו, ויקדמהו ר' אלינקי בשמחה ויאמר: הלא אתה מאמין בלבבך, כי הנך הידען ברומית, הבה ונוכח! הא לך, תלמידי, את האגרת שחברתי ועתה נסה נא להגיד לי מה כתוב בה! מאפו נתן עיניו באגרת, אולם לא הבין בה מאומה. הרב חשב, כי מאפו הוא הבור, אולם מאפו באר לו, כי אגרת זו מחוברת ממלים רומיות בודדות בלבד, שאין להן שום קשר דקדוקי ויחס הגיוני. אז הודה ר' אלינקי על האמת לפני תלמידו זה ויבקשהו לחבר בעצמו אגרת זו. וימלא מאפו את בקשתו באופן מוצלח (אגב, זו היתה יצירתו הספרותית הראשונה). האגרת נמסרה להרוזן, ותמצא חן בעיניו למאד ויהללה באזני ראשי העדה ויודה להם על דבריהם הטובים.


עם כל זה שמע הגאון ר' אלינקי יצא למרחוק. וכאשר נזדמנו בלייפציג בש' ת“ר בשעה שנתרוקנה משרת אב”ד בקאליש העיר, סוחרי קובנה עם סוחרי קאליש, ויודע להם אודות הגאון המצוין הזה, נתנו עיניו בו ויציעו את הדבר לפני ראשי הקהל שמה, ור' אלינקי נתקבל בכבוד לרבם ומנהיגם.

כאן ישב ר' אלינקי על כסא הרבנות כעשר שנה ויוסף גם פה לקבץ סביבו תלמידים מצוינים ולחדש לפניהם את חידושיו, אולם במקומו החדש נתון היה בתוך תנאים אחרים לגמרי, כי עול הצבור וטרדות הקהל המיטו את אכפם עליו הרבה יותר מכפי שהיה בוילימפול. משום זה לא מצא ר' אלינקי סיפוק רוחני מחייב כאן וירבה להתגעגע אל וילימפול ואל ישיבתו החביבה לו, ומזמן לזמן, כאשר גברו עליו הגעגועים, היה עוזב את שאון העיר קאליש והמונה ונוסע לקובנה–וילימפול לנוח שמה מטרדות הצבור ולהחליף כח ע"י התעמקות בתורה בלי מפריע ולהתראות עם תלמידיו וידידיו הרבים.

ר' אלינקי הצטין בחריפות שכלו ובעינו החודרת ובוחנת כליות ולב208.

בשבתו בקאליש תקן תקנות רבות וגם בטל איזה מנהגים המקודשים בעיני ההמון וביניהם א) את ההליכה לתשליך ביחוד באספות עם בכרכים; ב) ואת קידוש הלבנה בחוץ. גם תקן תפלה קצרה להנצל מתבערה209.

בש' תר“ד פנה אליו הג”מ ר' צבי הירש לעהרן מאמשטרדם, כי יעמד בפרץ וינקא קנאת ד' נגד המתקנים בדת, שקמו אז ויקהלו לאספה רבה בברסלוי ע“י המנצח בתיקונים הד”ר גייגער הג' ר' אלינקי ענהו במכתב ארוך (שנדפס בספרו “יד אליהו”), ועצתו היתה לבלי לצאת למלחמה נגדם ברעם ורעש, כי זה לא יועיל, כי אם יזיק. ולהפך נחוץ לדבר אתם בדברי שלום, בדברים רכים, ולהוכיחם עפ"י ראיות הגיוניות, כי אין תורת משה נתנית להשתנות.

אגב בזה אנו רואים את אחת מתכונות נפשו העדינה.

ר' אלינקי נמנע מן הפרסום ומשך את ידו מתת הסכמות למחברים, ורק אחדות מהן בלבד ידועות לנו210. ר' אלינקי ברח מן הכבוד, וכל מעשיו היו בצניעות. הוא היה אומר: “את הכבוד שנאתי תכלית שנאה, כי כלו חנף”. וכן כתב בצואתו לבניו (נדפסה בספרו הנ"ל) “כי כל השבחים הבל ורעות רוח, כי אין שום אדם המשבח עומד להמשבח בעת צר לו ח”ו, כפי שראיתי בעיני, אשר כל הכבוד והשבח שמכבדים העולם את האדם הוא ממש כארס נחש ועקרב". גם צוה לבניו, שיתרחקו מן המותרות, ואל ירבו להתקשט בתכשיטים ובגדים נאים יותר מדי, לבל יעוררו בזה קנאה בין האומות.

ליהודים שעבדו בצבא בקאליש הראה ר' אלינקי חבה יתרה ויכבדם וינשאם על פני אחיהם, ורבים מהם היו גם מאוכלי שלחנו. ודרכו היה להדגיש את חובתנו כלפי חילינו העובדים לטובת יתר התושבים והצלחתם.

בשנות ימיו האחרונים שאף ר' אלינקי להסתלק לגמרי מן הרבנות, למען יוכל להתמכר כולו לתורה ולעבודה. אולם המות הפיר את מחשבתו. ביום ב' למרחשון תר"י עלה אליהו בסערה השמימה. וקבורתו בקאליש על יד קבר רבה בעל “מגן אברהם” (נוסח מצבתו נעתק בס' “תולדות אליהו”).

ואע“פ שצוה לפני מותו שלא להספידו, בכ”ז היתה זאת כגזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. וכהגיע השמועה הרעה ע“ד הסתלקותו עד לקובנה וסלאבודקה, קראו תכף ראשי העדה לאספת עם גדולה, והגאון ר' ישראל סלאנטר ש”ב ויתר תלמידיו ומכבדיו הרבו תאניה ואניה ויבכוהו ויספדוהו כהלכה וכראוי לגדול הדור זה.

ר' אלינקי השאיר אחריו ארבעה בנים מצוינים וארבע בנות [בנו הבכור הג“מ ר' יהושע (תקע“ח־תקמ”ז) אב”ד קלעצק ונישעוועז] והרב ר' חיים, רבה של רעוויל, היה נכדו, גם הגאון ר' יוסף ליב בלוך ר"מ דטעלז התיחס לר' אלינקי מצד אמו, גם משפחת פיבלזון מזאמוט מתיחסת אליו.

מלבד ספרו המצוין רב הכמות והאיכות “יד אליהו” (כולל ק“כ תשובות הלכה למעשה שנלקטו ונסדרו ע”י בנו הג“מ מ, דוד מהלוסק הנ”ל) באו חידושיו באלה הספרים א) ב“עיטור סופרים” להרב קוק (ח“א תרמ”ב) הובאה שאלה ממנו; ב) בס' תלמידו הג' ר' גרשון תנחום “אילנא דחייא” הרבה מחדושי רבו; ג) בס' “מעין חיים” להג“מ ר' בעריל סרעדניקער תשובתו בענין חליצה; ד) ובספרו של הקודם “באר חיים” באורו של ר' אלינקי על “הללויה הללי נפשי”; ה) “בכנסת הגדולה” (תרנ"ד) בענין תפלה בצבור; ו) בס' “זכרון שמואל” להרב דיאסווען הובאו ג”כ בסופו חידושי תורה ממנו.


י. הרב ר' חנוך הענאך איטעלסאהן

רבה של ווי“פ, כנראה בימי הקודם, ועוזרו. הוא היה בן להגאון ר' אליעזר פרוזינער מוילקובישקי211 (נפטר בדויג תרט"ז) בן הגאון ר' חנוך הענאך אב”ד קאלוואריע וזבלודונה212 בהג' היסו"ד מוילנא. שהתיחש עד להתנא ר' חנינא בן תרדיון.

שם משפחתו איטלסאהן הוא ע“ש אמו, מרת איטא בת הג”מ ר' מרדכי מרגליות, אשר היתה מפורסמת בין חכמות נשים והיתה בקיאה בדיני חנ“ה לכל פרטיהם ודקדוקיהם ביחד עם כל דעות הפוסקים האחרונים, הט”ז והש“ך213. הג”מ ר' חנוך הענאך אב“ד וילימפול הצטין בישר הגיונו והיה גם ידען בתורת הלשון214. וזכה לזקנה מופלגת, עד כי קמו עיניו מראות ולפיכך כנוהו בשם “ר' הענאך סגי נהור”. וכשם שישב על כסא הרבנות בוילימפול כמה וכמה שנים וזכר לעת זקנתו את בעה”ב, כשהיו עדין קטנים, לפיכך היה מכנם תמיד “ילדי”.

הג“מ ר' ח”ה היה פקח גדול ונבון דבר215.

הוא התחתן עם הר' חיים יעקב בר' יהודא ליב סלוצקי מוילנא בעהמ“ח ס' “נטעי נעמנים” (מכיל דינים, וילנא תקצ"ו) והסכים עליו216. ובשו”ת “עמודי אור” נמצאת גם גבית עדות ממנו מה ששלח להג"מ ר' יחיאל העלער (סימן פ"ו)217.

בפנקס ח“ק דסלבודקה אנו מוצאים את חתימתו על תקנה זו מש' תקפ”ח: “בדבר ההסכמה שנעשה מכבר שבכל שנה ושנה מורם מתוך הקלפי השמשים דח”ק חמשה ועשרים אנשים והמה יהי' מוכנים לשרת בכל עסקי הח“ק ומתוכם יורם מקלפי חמשה אנשים שיהי' משגיחים בעינא פקיחא בכל עניני שרות הח”ק והנה היום נעשה קלפי כד“ת והורמו מתוך הקלפי חמשה משגיחים אך שאינם פנויים לעמוד ולשרת מפאת שהמה טרודים בעסקיהם וטענו לפנינו ובקשו מאתנו להגיד להם כדת מה לעשות בענין המשגיחים שיעמדו לשרת בחריקייהו ויצא מאתנו שהזכות ביד המשגיחים למנות תחתיהם משגיחים אחרים מאותם השמשים שהורמו כעת עפ”י קלפי כנ“ל באופן שיהי' מיושרים בעיני אלופי הגבאים היינו שיהי' הגונים ופנויים להתעסקות השייך להח”ק בקיץ ובחורף ובאם שלא ימצא כל החמשה כנ“ל בתוך הקלפי דכעת אזי מחויבים המשגיחים עפ”י זכות שבידם לעשות ולברור אנשים הראויים לפי ראות הגבאים דח“ק אף שלא יהי מקלפי החדשה כל נ”ל יצא מאתנו ולראי' באנו עה“ח היום יום ב' א”ח דפסח תקפ“ח לפ”ק פה ק“ק ווי”פ.

נאום חנוך הענוך בהרב מוה“ר אליעזר זלה”ה

(חתימת ידו ממש)

ונאום נחום218 ב“א הרב מו”ה חיים זל"ה.

ונאום ישעי' בא“א כמהור”ר יצחק"


להג“מ ר ח”ה היו219 שלשה בנים ושתי בנות:

א) הבכור הרה“ג הישיש חריף ובקי מו”ה אברהם יוסף איטעלסאהן, (חותנו של הג“מ המפורסם נפתלי אמשטרדם, אב”ד נובגורוד). ובנו אשר שמעיה איטלסון מוידז.

ב) הרב הגדול מו"ה אליעזר מאיר איטעלסאהן.

ג) מו“ה אלי' צבי איטעלסאהן. חתנו היה הר' יהושע העשיל בר' נחמן סירקין מוילנא, נצר מגזע הב”ח, הוא אשר תמך ביד נדיבה את קרובו נחום בר' אליעזר זק"ש מטעלז, כאשר התעכב בוילנא לרגל הדפסת ספרו “לקוטי תורה אמן”.

ומנכדיו של הג“מ ר' ח”ה היו בקובנה מר איווענסקי ורופא אחד.


יא) הדיין עקיבא בר' זאב וואלף קארפילש

הוא חתום ראשון בגבית עדות, מסיון תר“ד בנוגע להיתר עגונה (הנ"ל בפרק הקודם), שהמציא להג”מ ר' יחיאל העלער (ומובאה “בעמודי אור” שם), אחרי אשר המ“ץ ר' מנדלי לא רצה להזדקק לענין זה ומסר אליו ואל יתר דיני וילימפול את מכתבו של הג”מ ר' יחיאל העלער, יען כי לא הסתפק בגבית עדות הקודמת.

גם מצאנו אותו חתום ראשון בפנקס של הח“ק על אישור ההעתקה של תעודת אחוד הקהלות שנעשה יום ה‘, ג’ כסלו, תר”ח. הוא תלמיד ה“חתם סופר” ומובא בתשובותיו בח' אבה“ע. וכנראה הרה”ג ר' יעקב עקיבא מ"ץ בפרור “הר ירוק” בקובנה, מי שהשיא את בתו להסופר א. מ. לונץ מקובנה הוא הוא.


יב. הג“מ ר' יעקב אליהו סג”ל הלוי

הג“מ ר' יעקב אליהו בר' אורי' נמנה בין תלמידיו המובהקים של הג' ר אלינקי כנ”ל, וכאשר האחרון נתקבל לרבה של קאליש, עלה (בערך תר"ט) על מקום רבו בוילימפול, כי ר' אלינקי בעצמו בחר בתלמידו זה לכהן ברבנות ווי“פ. ומנוהו לרב עליהם, אעפ”י שהיה עדין צעיר לימים. מפני כבודו של רבו ומורו לא קבל הג' ר' יעקב אליהו את התאר “רב העיר” ויכנה א“ע בכנוי הצנוע “מו”צ” לעדת ווי“פ. הוא התחתן את אחי הג' ר' אלינקי – החסיד הצדיק ר' שמואל קעלמער הנ”ל (אבי הרב ר' א. ל. פרומקין, רבה של אלקסוט), כי את בנו הרב ר' הלל220 נתן לאשה לבתו של האחרון, ושמה רבקה. בנו זה היה מצוין בתור ירא וגדול בתורה, צדיק ושקדן נפלא, אולם מת בעודנו צעיר, כבן כ“ה שנה, בעיר מגורו קעלם. גיסו של האחרון, הג”מ ר' ארי' ליב פרומקין, היה מתלמידי אביו, הג"מ ר' יעקב אליהו.

בנו השני הוא הנכבד בשעתו בקובנה, ר' משה סג“ל, שהיו קוראים לו “ר' משהל דעם רבס” (נפטר בערך תרמ"א). ויוצאי חלציו של הג”מ ר' י"א נמצאים עדין בסלבודקה וראסיין.

הג“מ ר' יעקב אליהו שמש ברבנות ווי”פ יותר משלשים שנה (מתר“ט עד תרמ”ב בערך)221.

בפנקס הח"ק נמצאת חתימתו על אלה התקנות:

א) “בעת אסיפה קודם הקלפי הותנו אצלנו הח”ק רובם בכולם שאינם רשאים הבוררים לעשות יותר מחמשה ר“ח (רואי חשבון). והר”ח לא יהי' קרובים דאוריתא, ואם יעשו יותר ר“ח אזי המנוי בטל והר”ח רשאים להיות קרובים עם הגבאים. הגבאים לא יעשו קרובים דאורייתא, ואם יעשו הבוררים אזי בטל המנוי, והאחרון נדחה. הבוררים מחויבים לשמור הדרגות כתקון הפנקס יכול לוותר דרגה אחת ולא יותר, ובכדי שלא יהי' שום קטטות ומריבות בין הח"ק לזאת גזרנו אומר לקיום כל התיקון הלז.

ולראי' יום ב' א' דחוהמפ“ס שנת תר”ט פה ווי"פ.

נאו' יעקב אלי' בא“א מוהר”ר אורי' זצ“ל בפקודת הח”ק.


ב) “עלה במוסכם באסיפת הגבאים ואנשי ח”ק כתיקון ע“ד דמי קבורה מהנפטר החתן אברהם בר' שבתי שיותן בעדו ד”ק סך ארבעים רו“כ על זה האופן היינו שלושים רו”כ על בנין המקווה ועשרה רו“כ על כוסות לפסח222 ומנה לא תזוע ולא יוגרע אף פ”א (פרוטה אחת) ואחד יוכל לעכב וע“ז נתן השלושים רו”כ ועשרה רו“כ יותן ביום א' הבעל לראי' באתי עה”ח בפקודת הח“ק יום ד', טו”ב אדר תרס"ו.

נאום יעקב אלי' הלוי".


גם חתם ליתר תקף על תעודה בדבר שותפות הב"ע. זה היה בזמן מאוחר, אבל פרט השנה חסר שם.

גם הסמיך את הג“מ ר' אריה דוב וואלפערט אב”ד וילקי וגרינקישוק ואת הג“מ ר' נח ויינער אב”ד נובוגרוד (פ' לומזה), ואת הג“מ ר' שמואל ראַפאפארט אב”ד ראגאלע ואח"כ בספרינגפלד (אמריקה) ועוד רבנים.


VIII תקופת המעבר בקובנה    🔗

א. השתדלות העירונים לפני השלטון הרוסי

שאלת זכות הישיבה ליהודים בערי פולין — ליטא היתה תדיר נפתרת בכל מקרה ומקרה לחוד ולפעמים גם בתרי אנפין. מחד גיסא היו המלכים מעניקים ליהודים — תמורת איזה דורון — זכות ישיבתם; ומאידך גיסא היו שלטוני הערים, אשר שאפו להפטר מהתחרות – רוכשים להם, על יסוד חוזים ידועים, “פריוילגיות” לגרש את היהודים ולחסם בעדם את הדרך, ברצותם לשוב להתישב.

נטיה כזו גלו ערי פולין אחדות גם אח"כ, אחרי עברן לרשות הקיסריות הרוסית. האיניציאטיבה יצאה מאת עירוני קובנה, שהיו הראשונים להשתדלות.

בש' 1795 נחלקה פולין בפעם השלישית, וליטא עם זאמוט עברו לממשלת רוסיה223. עירוני קובנה, שלא הספיקו עדין להסתגל אל התנאים המדיניים החדשים, לא גלו בעת הראשונה שום רצון וחשק לחדש את מלחמתם כנגד היהודים. אולם כעבר זמן מה, החלו לחשש, שמא תתן הממשלה החדשה רשות וחפש ליהודים להתישב בכל רחב העיר. ואמנם לחששם זה היה איזה יסוד: יען כי אם גם שלא היתה הממשלה הרוסית מאוהבי היהודים, בכ"ז החלה לעשות שינויים באותם החבלים החדשים, שעברו אליה אחרי חלוקות פולין I, II ואשר היטיבו במדה ידועה את מצב היהודים.

תחת אשר בפולין נמצאו היהודים מחוץ לכל המעמדים – נספחו אצל הרוסים אל מעמד הסוחרים והעירונים. ואעפ“י שעליהם היה לשלם מסים יותר מהנוצרים, בכ”ז היה כאן מעין שנוי לטובה ורמז להשואת היהודים בזכויותיהם בבחינה ידועה.

ואעפ“י שבליטא נשאר אותו הסדר והמצב החוקי, ששרר קודם בפולין, הן בכל החבל והן בערים בודדות, – כמו בתי הדין הגרודסקיים, פודקאמורסקיים, טריבונלים וכדומה וגם הפריוילגיות הישנות נשארו בתקפן – בכ”ז הרגישו העירונים הקובנאיים בנחיצות להזדרז בדבר ולהקדים בעוד מועד את השתדלותם ע"ד הגבלת זכויות היהודים.

הם לא הסתפקו ב“סטאטוס קווא” בלבד, כלומר, כי תשאיר הממשלה ליהודי קובנה את אותה הזכות, שהיתה להם במומנט מעברה של ליטא לרוסיה – הינו הרשות לגור בשכונתם המיוחדת –, אלא שאפו לשלל מהם גם זכות זו. ומשום זה בדקו ומצאו את הפריוילגיה הישנה, אשר בשעתה כמעט שנתבטלה ע"י החלטת בית המשפט הפולני.

בש' 1797 הגישו עירוני קובנה בקשה אל הקיסר פבל I ובה סמכו על הפריוילגיה הישנה שנתנה מאת המלך הפולני סטניסלב אבגוסט, האוסרת על היהודים את הישיבה בקובנה. הלאה נאמר בבקשה, כי במהומת ימי המעבר חדרו היהודים לתוך העיר, למרות האיסור. מטרת השתדלותם היתה, כי הקיסר יקומם את החקים הקודמים ויגזר גזירות גרוש לכל יהודי קובנה וסבביתה. שוב בקשו, כי הוצאת החלטה זו אל הפעל תמסר לידי השלטון הצבאי וכי סחורות היהודים תחרמנה לטובת הנוצרים.

סמיכתם על הפריוילגיה הישנה פעלה את פעולתה, יען, כאמור, נשארו הפריוילגיות הקודמות בתקפן. אז צוה הקיסר פבל לשר הפלך הליטאי, לבולגאקוב, לתהות על ענין זה, בעיקר בנוגע לפריוילגיה: אם ישנה כזו או לא. ואם המצא תמצא, אזי לקימה בפעל.

בפקודה זו היתה כרוכה סכנה לאו דוקא ליהודי קובנה בלבד, כי אם גם ליהודי ערים אחרות הרבה, שנהנו מפריוילגיות כאלה, יען כי לו התקים הגירוש בקובנה, אזי היה עלול לגרר אחריו גרושים אחרים.

שר הפלך דרש באורים הן מאת הנוצרים והן מאת היהודים. ואז נוכח, כי תביעת הנוצרים מבוססת על דקרט מש' 1790, אשר, כידוע, היה שלא כדת. משום זה חוה שר הפלך את דעתו, כי לדרישת עירוני קובנה אין שום בסיס ומן הראוי לדחותה.

באותה השנה הגיש שר הפלך הרצאה אל הגנרל – פרוקרור קורקין, ובה הוסיף מצדו, כי הרשות לקבל החלטה בנידון זה יש רק ל“בית דין החצרני” של פלך ליטא. ואמנם הענין נמסר לאותו בית המשפט, והוא מצא, כי ישיבת היהודים ברחובות זאמקובה ופוביליסקה היא כדת וכדין. ביחד עם זה הכניס בית המשפט הלז איזה הגבלות דהיינו: כי אסור ליהודים להרחיב את בתיהם הישנים וגם לבנות חדשים, והכניסה לתוך העיר מותרת להם רק לשם קנית צרכי אכל נפש בשוק ולסחר בה בירידים.

ובכדי להשגיח שבל יעברו היהודים על האיסורים הללו נועדה ועדה מיוחדת, אשר תפקידה היה לקבע את תחום מושבם של היהודים בתוך העיר. גם צוה בית המשפט להוציא מבתיהם בעזרת “הגאראדניטשי” (שר המחוז), במשך של 12 שבועות, את אותם היהודים שגרו בקובנה עצמה בבתי נוצרים, אשר עמדו על אדמה עירונית.

מה שנוגע לבתי העירונים, שעמדו מחוץ לתחום ואשר עברו לרשות היהודים על יסוד החלטת בית דין – פסק בית המשפט, כי אמנם מן הראוי היה להפקיעם מרשות היהודים, בכדי לשלל מהם ע"י זה את האפשרות לעבר את התחום. אולם כשם שהבתים עברו לרשות היהודים שלא ברצונם הם ורק בתורת אפותיקי בעד החובות שמגיעים להם מאת הנוצרים וגם בכדי למנע התרוששותם של היהודים לגמרי ושלא יורישום הנוצרים שלא כדין – החלט, כי על הלוים הנוצרים לפרע את חובותיהם ליהודים במשך של חצי שנה, ואז ישובו הבתים לבעליהם; ואם לאו, מחויב הצבור הנוצרי, בתור אישיות משפטית, לעשות ככה.

ולהבא הונהג סדר זה: כל יהודי, שישיג תמורת חובו עפ“י פסק דין בית נוצרי, העומד באחד הרחובות האסורים ליהודים, מחויב להודיע ע”ד זה אל המגיסטרט, ואז על הצבור הנוצרי לסלק ליהודי בלי שום טו"מ אותו הסכום שפסק לו בית הדין ולהפקיע את הבית מרשותו.

הנוצרים שחדשו שוב את הטענה הישנה כוונו בזה שתים ראשית להפטר מהתחרות מסחרית. והשנית: לרשת את סחורות היהודים שהחרמו וגם את סכומי החובות שהם חבים להם. מפני זה לא שבעו רצון מהחלטת בית המשפט החצרני ויגישו עליה קובלנא. אולם בעיני היהודים להפך מצאה החלטה זו חן, למרות מה שהאיסור לגור בכל העיר היה בעדם די מחפיר ומכלים. כרגילים לכל מיני גזרות ופרעניות, הסתפקו במועט וימנעו א"ע מבוא בתביעות יתרות.


ב. בטול הגזירות ומפלת הגיטו

ואמנם פקודת הקיסר פבל, ע"ד הקמת הפריוילגיה הישנה בדבר הגבלת זכות הישיבה ליהודי קובנה, היתה בכלל לא לפי רוחו של אותו שליט, אשר בימי ממשלתו הקצרים (1796–1801), הספיק להראות ליהודים את כונותיו הטובות והצודקות.

ומעשה שהיה בקמנץ–פודולסק, עיר, אשר גם על יהודיה עברה כוס היגון, וזמן רב נמשך שמה הסכסוך בדבר זכות ישיבתם. והקיסר הנ“ל הוציא בּאותה שנה (1797) פקודה המתרת ליהודיה לגור שמה באין מפריע, כביתר הערים, על אף הפריוילגיה האוסרת שלה. ע”י פקודה זו הוגרע כחן של הפריוילגיות ממין זה. מובן, כי החלטה זו השפיעה גם על המצב בקובנה, כי קמה סתירה בין החלטת בית המשפט החצרני, המאשר את הפריויליגיה, ובין פקודת הקיסר בענין קמנץ המבטלת אותה.

בכן החלה האדמיניסטרציה העליונה לחפש מוצא ממצב מסובך זה. בש' 1798 התקימה שקלא וטריא בנידון זה בין הגנרל־פרקורור הנסיך קוראקין, ובין שר הפלך הליטאי, השר רעפנין. האחרון סבר, כי החלטת בית המשפט החצרני בקובנה מבוססת על דקרט נושן של בית משפט האסעסארים הליטאי מש' 1782, אשר בנוגע אליה אינה חלה שום קובלנא.

ומה שנוגע לעירוני קובנה, “הם – לפי דעתו – כולם, מלבד איזה סוחרים פולנים וסוחרי חו”ל, עניים מרודים ממש, וגירוש היהודים עלול להמיט שואה וחרבן גמור על העיר. העירונים אינם יודעים בעצמם מה טוב וראוי להם והם רק מושפעים ע“י שנאה גסה קדומה, קלת הדעת וחסרת בינה”.

וזאת לדעת, כי בימים ההם שאפה הממשלה הרוסית להפך את היהודים מתושבי כפרים לתושבי ערים, כלומר לעשותם לבני המעמד העירוני. הלא היא פקודת הממשלה (1794–96), כי יעזבו היהודים את הכפרים והישובים הקטנים ויעברו אל הערים. לפיכך לא שמה זמן רב שום מכשולים על דרך חדירתם לתוך הערים שבתחום המושב. להפך, היא עוד נלחמה נגד שאיפתם של הצבורים הנוצרים על מפתן המאה הי"ט לגרש את היהודים מן שלשת הערים קובנה, קיוב וקמנץ פודולסק.

באותה השנה (1798) הובא הענין עד לפני הקיסר בעצמו, והוא הוציא פקודה, כי יתנו מנוח ליהודים הגרים בקובנה, כי ישארו בעלי קניניהם וכי גם יותר להם להתעסק באין מפריע במסחר ומלאכה, בכל העיר.

בכן בטל ע"י פקודה זו הגיתו בקובנה, שהתקים יותר מיובל שנים.

כמובן היתה גם יד שתדלני היהודים באמצע, שהשתדלו לפני הפקידים העליונים והאפרתים ולא נחו ולא שקטו עדי הביאם את השאלה הסבוכה לידי פתרון זה.


ג. התחדשות ההתישבות של היהודים בקובנה

שיבת המגורשים מוילימפול לקובנה כבר החלה בש' תקמ"ג (1783), תיכף אחרי הבטל האיסור, ונמשכה הלאה, למרות מה שפגשו לפרקים מעצורים על דרכם.

שתי הקהלות – הבכירה, וילימפול, והצעירה, קובנה – התחברו אז ויעשו אגודה אחת עפ“י חוזה מיוחד, אשר העתקתו מובאה בסוף הס', ב”נוספות".

על פיו אסורה היתה בגזרת חרם ההתישבות שמה בלי רשיון מיוחד ע“ז מאת אלופי הקהל. גם מחויבים היו המתישבים לסלק קודם את חלקם בהוצאות ההשתדלות, שהוציאו האחים סאלאווייציק כנ”ל, במשך של ששה שבועות מיום חתימת החוזה. ואם כעבר תור זה, לא יסלקו אלופי הקהל להאחים הנ“ל את החוב, אזי הרשות להאחרונים עצמם לתת רשות ההתישבות בקובנה בלי רשיון מוקדם מאת הקהל – למי שסלק את חלקו בחוב הנ”ל.

גם אסור היה לקנות בית חדש בקובנה במשך ג' חדשים הראשונים, אם לא סלק קודם הקונה את חלקו בהערכה.

גם תקנו, כי אסור למכר לנכרי בית או מגרש בקובנה, והטעם שלא תהיה יד נכרי באמצע. על פי החוזה אסור היה לבני קובנה לעשות להם רב מיוחד או בית דין מיוחד, כי אם על הרב הראב“ד שישב בוילימפול היה לשמש את שתי הקהלות ביחד, ורק מ”ץ ושו“ב בלבד הותר להם לקחת, וזה דוקא עפ”י הרשאת ביה“ד בוילימפול. איסור זה זמנו היה מוגבל לעשר שנים (מתקמ“ג עד תקנ”ג), ואפילו אם יעלה מספר אוכלוסי קובנה עד למספר אוכלוסי וילימפול, אולם כעבר זמן זה, מותר יהיה לקחת להם רב ודוקא עפ”י הסכם מצד קהלת וילמפול.

גם חזן ושמש מיוחדים אי רשאים היו בני קובנה להחזיק לעצמם, כל עוד שמספר תושביה היהודים לא הגיע עד למספר תשבי וילימפול. ורק בשם “אונטר חזן” נקרא ושמש גם בתור “שמש” בית התפלה בקובנה. כן לא היה לו חלק ונחלה ברח"ש.

ורק בשני אלה הדברים בלבד הושוו שתי הקהלות בלי הבדל כל שהוא: א) בנוגע לזכות ההשתפות בחכירות הקהלה לשני הצדדים: ב) בנוגע לכל ההכנסות וההוצאות, מלבד ההוצאות על הסטרוסטה והבויבודה ועל החזקת אנשי חיל.

גם הותקנה תקנה בנוגע לסכום של ט“ו אלפים זהוב פוליש, שמחויבים היו עירוני קובנה עפ”י הדקרט לתת בתור פיוס למגורשי קובנה. החלוקה נועדה מראש באופן זה: ח' אלפים ז' ילכו לטובת המגורשים, אשר נחרבו בתיהם בקובנה; אלפים זהוב יסלקו לאנשים פרטיים, שהלוו לקהל על מנת לפרע חוב לקאמיסאר; וחמשת אלפים ז' הנותרים יחולקו בין אנשים שונים שהוציאו על הוצאות המשפט הארוך והממושך.

לפי המסורה אסור היה עפ“י התקנות למתישבים בקובנה לבנות להם בית הכנסת, ורק בית תפלה, מעין קלויז או בית מדרש, הותר להם ליסד. וישתמשו בביה”ע המשותף שבוילימפול (עד תרכ“ב, היא שנת הקמת ביה”ע בקובנה).

יש אומרים, כי הטעם היה “מפני מה יאמרו הגויים”, בראותם את היהודים מתאחזים בקובנה כהוגן, מה שהיה למורת רוחם. ואמנם בעשרות השנים הראשונות להתישבותם היה יסוד לחששם זה. אולם מלבד הטעם האמור, היה עוד נימוק יותר חשוב, איקונומי, והוא בכדי לקמץ בהוצאות יתרות עד כמה שאפשר.


ד. ר' וועלוויל נעוויאזשער, בנו ר' הירשל והנסיונות שנתנסו בהם המתישבים

היתר הישיבה היה כמובן חל רק על בעלי הנחלאות ברובע היהודים. אולם ההתישבות מחוץ לשני הרחובות המגבלים היתה – עכ“פ בעשיריות השנים הראשונות למאה הי”ט – עפ"י ההכרח אי לגלית224. אולם כדרך יהודי הגולה ללכת במקרים כאלה בדרכו של יעקב אבינו, היו גם כאן נוהגים להשתמש בתחבולתו השניה.

לאט לאט היו “מתגנבים” לכאן אמיצי הלב שבהם ומתישבים לכתחלה ישיבה ארעית, שהיתה משתנית ברבות הימים לישיבת קבע, והכל בחסד “הדורון”, שהיו מעניקים למי שצריך היה להעניק.

מראשוני בעה“ב החשובים שהתישבו באופן זה היה, מלבד ר' אבא סאלאווייציק הנ”ל, גם ר' וועלוויל נעוויאזשער225 הוא היה נאמן הקהלה. בכ“ז כשנפטרה אשתו226, והוא מאן לתת להח”ק את כל הסכום, שהקציבה בעד קבורתה, קנסה אותו החברה על העיזו נגדה, ועובדא זו רשמו בפנקס (שנמצא בשעתו אצל הרב מטעם ר' איציק וועלוויל. זהו הפנקס השני שנתחדש, אחרי מלחמת נאפוליאון, בש' 1813)

הוא היה בעל עסקים שונים. ויהי כאשר מלאו לו ששים שנה, קרא לבניו וידבר אליהם לאמר: “שש עשיריות שנים כבר עברו עלי – ועל השביעית להיות קודש לד'. לכן הנני מסתלק מהיום ולהבא מכל עסקי!” אמר ועשה: ויקם ויתבודד בחדרו וישב על התורה ועל העבודה עד יומו האחרון.

הוא נולד תקנ“ב ונפטר בשיבה, תרל”ח, בש' הפ"ו לימי חייו.


בש' 1820 בערך הלשינו הנוצרים לפני הרשות, כי קם ישוב יהודי בקובנה שלא כדת. אז נשלח הנה מעיר הפלך, וילנא, חוקר דין, בכדי לתהות על קנקנם וקנם.

ויפנו המעונינים לר' הירשל נעוויאז’ר, בנו של ר' וועלוויל, שהיה ממכירי הפקידים, בבקשה, כי ישתדל לפני הפקיד השלוח, לבל יבולע להם. והנה ר' הירשל השתמש בעצה הידועה, והכל נשאר שריר וקים.

אולם כעבר איזה שנים הלשינו הנוצרים שוב (בערך 1836) לפני השלטון על היהודים ועל חוקר הדין גם יחד, כי הם שחדוהו כביכול בביתו של ר' הירשל. אז נשלח בפעם השניה פקיד אחר לחקר את הדבר. בחקירתו פנה גם לילדה בת שמנה227 (בתו של ר' הירשל ואמו של ר' ש. מערקיל) להציל דבר אמת מפי עדה קטנה זו, בתור מסיחה לפי תומה, וישאלה באידיש, אם ראתה בביתם את “הפריץ” הזה, בהראותו על חוקר הדין הנחשד בשחד שהלך אתו. וכנראה לא יצא כלום גם מחקירה זו. ר' הירשל נעוויאזשער היה מגבירי קובנה ונכבדיה וימלא את מקום אביו בתור נאמן הקהלה.

כחרד קיצוני, הזמין מוילנא לקובנה (בערך תר"ד) את הגאו ר' ישראל סלאנטר, למען הפיץ כאן תורה ומוסר בתור תבלין ותרופה נגד ה“השכלה”, שהפיצו אז בקובנה וסביבתה הסופר א. מאפו228 וסיעתו. (הם שמשו אח"כ לגבורי ספורו “עיט צבוע”).

בש' ת’ו’ר’ה' (תרי"א), ככתוב על קיר הבית, בנה כאן ר' הירשל את הקלויז, שנקרא על שמו “נעוויאזשערס קלויז”), מקום הרביץ הגרי"ס תורה ויראת שמים לכמה וכמה תלמידים מצוינים, שהרבה מהם ישבו אח"כ על כסאות הרבנות בזאמוט.

ר' הירשל היה בעל צדקה וחסד, וביתו היה תמיד פתוח לרוחה לכל דצריך, ובו התאגדו תורה וגדולה במקום אחד.

ר' הירשל היה גביר עצום. פתח בחנונות וסים במסחר חוץ. הוא היה שולח לפרוסיה ספינות טעונות תבואות ועצים. גם היה אח“כ לקבלן ונתעשר הרבה, עד כי השאיר אחריו במותו י”ג בתים מקנין כספו.

את הקלויז שבנה מהונו שכלל בכלי כסף מהודרים, כמו ציצים לספרי תורה. כתרים “לעצי חיים” ושני כדים בעד נטילת ידים לכהנים קודם הדוכן, אשר אחד מהם מצויר בציורים ותבניות שונות, והשני משובץ במטבעות עתיקות כעין “הבערלינקעס”.


בתור נאמן הקהלה ושתדלנה, היו פונים לעזרתו על כל צרה שלא תבא. ופעם קרה מקרה אופי זה: בש' 1860 בערך היה הדבר. בקובנה גר חיט אחד ושמו צבי גרינברג. ויקר מקרהו ליסע ליפציגה ויעשה שמה כחדשים ובשובו הביא אתו הביתה חדשה – מכונת תפירה. ויהי כאשר הסתדר עם המכונה החדשה, גרם נזק רב ליתר חיטי קובנה ע"י הוזלת מחיר התפירה. אז קראו החיטים הניזוקים לאספה, צוחו ככרוכיא וצעקו צעקת גלימה על החיט המתחרה הגוזל לחמם. ויחליטו ללכת כולם לבית ראש הקהל, ר' הירשל, ולבקש מלפניו, כי ילך וישתדל לפני הרשות לאסר על החיט ג. את ההשתמשות במכונה, המקפחת פרנסת יתר החיטים…

כפי הנראה לא עלתה בידי חיטי קובנה “המשמרים” להסב את גלגל מכונת ההסתוריה אחורנית…


לעת זקנתו התבודד ר' הירשל, כמו אביו, ויעזב את ביתו וכל קניניו וילן בקלויז שבנה, ואגרופו למראשותיו. הוא מת זקן ושבע ימים כבן פ"ה שנה.

בכ"ז היתר הישיבה ליהודים בקובנה היה רק “די פקטו”, אולם “די יורה” נשאר המצב כמו שהיה קודם.

הנוצרים העירונים גלו במלחמתם עם “עם קשה ערף”, עקשנות מרובה עכ“פ במדה לא פחותה מזו של אנשי ריבם. ידיהם לא רפו. ויתאמצו בכל האמצעים להצר צעדי היהודים. גם עלתה בידם להקטין גבולותיהם, לכהפ”ח בכתב, ובתכנית העיר, שנתאשרה בש' 1847 ע"י ניקואלי I, מסומנת השכונה, שבה הותר ליהודים לגור (על יד הרחוב היאנובאי).

מצב זה נמשך עוד זמן רב. ורק כאשר הוציאה הממשלה כרוז (בש' 1857) ע“ד שאיפתה “לאגד” את היהודים עם הנוצרים, עורר הגנרל־גוברנטור הוילנאי, נאזימוב, השתדלות לבטל את ההגבלות המעיקות בערי ז’יטומיר וקובנה, בכדי להיטב ע”י זה את מצבן. והתוצאה היתה, כי בי' 27 לאוקטובר 1861 אשרה הממשלה את חות דעתו של “הועד לסדור עניני היהודים”, וההגבלות הללו נתבטלו לגמרי.


ה. השתתפות היהודים בעיריות והתנקשות העירונים בזכותם זו

לפי החק החדש ע“ד הנהגת הערים, מש' 1785 – אשר מטרתו היתה לאחד במקצע שלטון הערים את המעמדים השונים הנפלגים – הונהגו בכמה מקומות מוסדות עירוניים כלליים – ה”דומות", אשר לעומתן קבלו המגיסטרטים והראטושות הקודמים צורה של מוסדות מעמדיים בלבד.

והסינאט בעינו בקובלנות היהודים ותלונותיהם, החליט, כי גם בהמגיסטראטים והראטושות יבחרו היהודים, כמו בה“דומות”, ביחד עם הנוצרים, בהתאם למספר אוכלוסיהם בעיר. כלל זה התפשט לאט לאט גם על פלכי פולין, בעלי צבורים יהודים גדולים, שנתחברו מחדש לרוסיה.

זו היתה זכות גדולה ליהודים, לפי מושגי הימים ההם, יען כי המוניציפאליטעט מלאה אז תפקידים שונים, אדמיניסטרטיביים וגם משפטיים.

אולם היהודים בפלכי ליטא כאלו נשכחו לגמרי ע"י החק הזה ונמצאו לכתחלה במצב של יוצאים מן הכלל.

ורק בש' 1802 נתקבל בוילנא אוקאז מהסינאט הקובע כללים חדשים ע“ד בחירת היהודים שבתחום המושב במשרות עירוניות שונות. וכתוצאה מזה צוה שר הפלך הצבאי בענינגסען לערך את הבחירות הנחוצות, ופקודה זו נתאשרה גם ע”י שר הפנים. יחס כזה ליהודים הקים סערת מחאה כבירה בין הנוצרים הוילנאים, שהיו הראשונים לערעור. הם עם הבורמיסטר בראשם פנו בי' 1 לפברואר 1803 בהשתדלות לפני הקיסר לבטל את הבחירות. וכנראה הסיתו למחאה וערעור גם את העירונים מגרודנה ומקובנה. וטעמם ונימוקם עמם, כי ע"י השתתפות היהודים במוניציפאליטט יוגרע אמון הצבור אליה.

נוצרי קובנה בקובלנתם נתנו עוד טעם נוסף אחר, והוא: “הלא על שלחן בית הדין מוצג “הצלם”, והיהודי החבר בבית המשפט לא רק שלא יביט בצורת הפסל, עוד יוסיף לחשב מחשבת פגול עליו. ובכן במקום יושר המשפט המבוקש, עוד ילעגו לחק הנוצרי”. הנימוקים הללו והדומים להם התראו בעיני השלטון הרוסי כצודקים וכנים. השתדלותם פעלה את פעולתה, ופקודת הסינאט מש' 1803 בטלה את זכותם בבחירות.

אולם אחרי מרד הפולנים (1831) בא שינוי. הממשלה הרוסית אחזה אז בתחבולות שונות להחליש את השפעת הפולנים בחבל הליטאי, ואחת מהן היה הרשיון ליהודים להבחר במגיסטרטים ובשלטוני הערים (החק מש' 1835). אלא שהגנרל־גוברנטור הליטאי הנסיך דולגורוקוב יצא במחאה נגד זה וגם נסה להרחיק את היהודים לגמרי משלטוני הערים.

ב 18 למאי 1836 אמנם יצא חק המרשה ליהודים להשתתף בבחירות העיריות, גם שליש מהפקידים הנבחרים במגיסטרטים יוכל להיות משלהם, בתנאי אם גם קודם לכן היתה להם זכות הבחירה.

אולם למעשה הלא זכות כזו חסרה ליהודי קובנה, כמו ליהודי יתר ערי ליטא – לפיכך אסר דולגורקוב עליהם להשתתף בבחירות.

אז קמה תנועה כבירה בין היהודים, ומחאות עפו מכל צד ועבר. נתהוו חלוקי דעות, עד אשר החק החדש מש' 1839 שם קץ לשאלה הדוויה הזאת, כי הוא אשר לחלוטין את זכות היהודים להשתתף בבחירות אל העיריות.


ו. נאפוליאון בקובנה ויחסו ליהודים

בי' 2 ליוני 1812 הגיע נאפוליאון עם צבאותיו עד לוילקובישק וכאן פנה בכרוז מעודד לחילותיו הנכונים לעבר את גבולות רוסיה. ובאור ליום ה 13 לחדש זה כבר עבר במספר של 220.000 איש את הנימאן בעזרת שלשת גשרי פונטון, שהוקמו בין לילה בין פאנעמון ובין אלקסוט. גם על הויליה הוקם גשר כזה בעד חיל הרגלים. נאפוליאון בעצמו התאכסן באלקסוט בבית גודלבסקי (רחוב וועווערי 25) והשגיח מאחד ההרים ש“בוואסיליווע” (“לינקסמא דוואריס” כעת) על מעבר החילות דרך הנימאן. על ראש ההר הגבוה והמשופע הזה הוקמה לכבודו סכת עץ229 ובה ישב ורשם את תכניותיו ולוחותיו, כשהוא נהנה ומתפלא לפרקים על הדר הנוף ויפי הטבע במקום הזה. על הררי אלקוסט התבצרה הארטילריה הצרפתית, שהגינה על החילות העוברים. וכאשר כבש חיל נאפוליאון את קובנה, הוקם עוד גשר פונטוני בין אלקסוט וקובנה230, ועליו עבר האמפירטור בכבודו ובעצמו. לכתחלה התאכסן במנזרה הקרמליטית ואח"כ בביתו של גערייל על שפת הנימאן (במקום כעת האמבולטוריה העירונית)231. כדרכו של נאפוליאון לגייס את גויי הארצות הנכבשות על ידו, סדר וגייס גם כאן גדוד מעם הליטאים, בן 1900 איש, שהלך בעקבותיו, תחת הנהלת הכמר געדרייטיס. פלוגה זו שמשה סמל על אמון הליטאים לשאיפתם לשלטון עצמם וחרותם.

והנה כידוע, ראשון נכנס לפאנעמון דרך אלקסוט האימפרטור בעצמו, אשר התחפש למטרת ריגול באוניפורמה פולנית.

ויהי כאשר חיל הרוסים, הקוזקים, שהתפשטו קודם על שפת הנימאן הימנית, החלו ליסוג אחור, התאמץ נאפוליאון להודע ע“ד מקום תחנותם ומצבם. נזדמן דוקא באותה שעה יהודי אחד. ויביאוהו אל הגנרל־שטב, שנמצא בחורשה נוכח שאנץ232 ויצוו עליו לרגל חרש את הדרך מפטרשון עד רומשיסיק. אם ישנם שם חילות רוסים או לא היהודי אנוס היה לשמע בקולם וילך בדרך, אשר צווהו. ויהי כעברו מרחק לא רב ויחפץ “להתחכם” ויאמר בלבו: “למה לי ללכת שמה ולהעמיד א”ע בסכנה. מוטב, כי אשקר, ואגיד להם, כי אמנם הלך הלכתי בדרך ההיא, גם חקרתי ודרשתי וכך וכך מצאתי, כי הלא מי יוכל להכחישני ולהוכיחני על פני, כי שקר דברתי”. אמר ועשה: וישב כעבר זמן מה אל הגנרל שטב. לכתחלה נבהל ונפחד ממראה עיניו: אטו מלתא זוטרתא, כשמנים גנרלים עטרוהו, סבוהו. אולם כרגע הבליג על מבוכתו ויתגבר כארי ויספר להם, כי מצא ככה וככה. תיכף שלחו מן השטאב להודיע מזה את הקיסר בעצמו. נאפוליאון התענין תיכף עם הענין ויצו להביא לפניו את היהודי הלז. הרצים הריצוהו כהרף עין. והנה היהודי המדוכא הופיע לפני “מלך מלכי המלכים” בכבודו ובעצמו. ויהי כאשר שמע נאפוליאן את דבריו, כי הלך וחקר ומצא אשר מצא, קם וישאלהו: “איך עברת את הנחל הפלוני?” (במקום אחד אפשר היה לעברו ברגל, ובמקום אחר משתמשים במעברה שעליו). היהודי נבוך ולא ידע מה לענות. כראות הקיסר, כי רמאי לפניו, קם בחרי אף וילך נרגז הנה והנה. כעבר רגע עמד ויפן אל היהודי בקול עוז ויאמר: "לפי חקי הצבא אחת דתך להמית, אולם כשם שזה צעדי על אדמת רוסיה ואין ברצוני לטמא תכף את ידי בשפיכות דמים – הנני מוחל לך הפעם ובמקום עונש מות עונך יכופר במלקות בלבד233.

לא עברו ימים מועטים והקיסר החולש על גויים הוכרח ליסוג אחור “מארץ הצפון” ולשוב בדרך אשר בה בא234. אחרי קרב עצום שהתחולל בקובנה ביו' 2 לח' דצמבר אותה השנה, נסוגו אחור בחפזון ובאי־סדרים שרידי גדודיו, אשר הביאו חרבן גדול בעיר. החילים הרעבים והקפואים מקור התפרצו לתוך הבתים ויבוזום, וישדדו את החנויות ובבתים אחדים שלחו גם אש235.

ולמחרת בי' 3 לח"ז הופיע בעיר החיל הרוסי ובראשו הגנרל פלאטוב. אז התאסף לכבודו במגרש הראטושה המון עם רב לקבל את פניו בתרועה וקול שמחה. והנה גם היהודים היו בין הבאים, ובראשם הלכה דפוטציה וספרי תורה בידיהם. בכדי להראות אותות אמונם גם הם לממשלה.

בימי מלחמה זו סבלה קובנה הרבה הן מחיל הצרפתים והן מחיל הרוסים: אלו ואלו שדדו ויבזו ויקחו מכל הבא בידם. ועקבות החרבן והעזובה נראו עוד זמן רב אחרי כן, במשך של עשרים שנה, עד אחרי המורד הפולני הראשון.


ז. השתדלות יהודי קובנה לטובת יהודי חו"ל

בש' 1824 יצא חק מאת ועד המיניסטרים, שנתאשר ע“י הרוממות, האוסר על יהודי חו”ל להתישב ברוסיה ישיבת קבע, ורק ישיבה ארעית בלבד הותרה להם. מלבד זה היה על הבאים מחו"ל לשלם מס, 19 זהוב פולני לגלגלת, והיה נקרא “געלייט צאָל” (גם “מס הכרטיס” או “מס המכס”). חק זה חל גם על יהודי רוסיה שהלכו לפולין.

והיהודים מקובנה, שהרגישו בצערם של הנעלבים יותר, בתור בני עיר הסמוכה אל הספר, עוררו בש' 1826 השתדלות לפני השלטון לבטל מס זה.

לרגל השתדלותם נתהוותה קורספונדנציה בין חברי “הועד היהודי”, שהושיבה הממשלה. אמנם הפקיד דרוזשינין חוה את דעתו, כי כדאי וראוי למלא את בקשתם, ובכ“ז השתדלותם נשארה מעל. ורק אח”כ בש' 1850 בטל המס המכביד הלז.


IX המוסדות והמנהיגים הרוחניים הראשונים בקובנה    🔗

א. המוסדות הראשונים בקובנה

I “מגידי תהלים”

עוד כעשרים שנה לפני בנין הקלויז ע“ש סאלאווייציק ו”בקור חולים" (הנ"ל עמ' 152) נוסדה החברה “מגידי תהלים”. זוהי החברה הראשונה בקובנה שאחרי הגירוש.

המתישבים הראשונים בקובנה היו ברובם מהמון העם: בעלי מלאכה שונים, כמו סנדלרים, חיטים, טבחים וכדומה או אלה שעסקם היה מעסקי הנהר, כמו דיגים, הולכים ברפסודות, בעלי סירות ומחזיקי משוט; ואלה שהתעסקו בהעברת סחורות ממקום למקום וטעינתן ופריקתן, כמו עגלונים, רכבים סבלים וכדומה; גם רוכלים קטנים וסרסורים לא חסרו ביניהם. ובכדי לרוות את צמאונם הרוחני עמדו ויסדו חברה זו בש' תק“ן (1790), כפי שרשום על השער של פנקס החברה236. בראשית הפנקס נרשמו התקנות (כ"ז במספרן) ע”ד תפקיד החברה, זכויותיה וחובותיה וסדר בחירותיה וממוניה. הכנסת החברה היתה מתשלום מס שבועי (וואכער).

בין התקנות מענינת תקנה “דמוקרטית” זו: (ו) “בלע המות לנצח, משעת מיתה עד שיובל לבית הקבר יתפללו ויאמרו תהלים בקרן זוית מביתו, ויקח הגבאי ח”י מטבעות, ואף ח“י פרוטות מדמי המת, ויתן לצדקה בעת שנושאים אותו מביתו, לקיים מה שנאמר “צדק לפניו יהללך”, ואם דל הוא ואין ידו משגת, יקח הגבאי ח”י ג“פ (גרוש פולין) מקופת הצדקה מח”ק מג“ת (“מגידי תהלים”) ויתן צדקה בעד נשמת המת לעבור בשלום דרך המסטינים והמקטרגים”.

מענינות גם התקנות הללו: (י"ז) “להתקבל בח”ק מג“ת אם ירצה אחד מקהילתנו להתחבר אלינו, אזי יקובל עפ”י בעלי התמנות ואין נצרך לכל הח“ק ובפחות משמנה אנשים דעות כשרות לא יקובל שום אדם לח”ק; (י"ח) “כשיהי' נצרך לחדש בח”ק איזה דבר חדש אזי מהצורך שיצוה הגב“ח לאסוף כל הח”ק".

חג החברה היה ביום ב' דשבועות, כאמור בתקנה האחרונה הכ“ז: “ביום שני של חג השבועות אחר תפלת שחרית ומוסף הרשות ביד הגבאי לכבד את כל הח”ק מג”ת עם יי“ש ולעקיך, כי זה חיזוק החברה. וביותר שאמרו תהלים כל הלילה, לכבוד דוד המלך ע”ה זכותו יגן עלינו ועל זרעינו אמן".

חברה זו התקימה על יד בית המדרש הישן, ככתוב על שער הפנקס. גם בתקנה ב' נזכר אודות זאת: “ביום ש”ק בקיץ יתאספו החברא קדישא הנ“ל בביהמ"ד בשעה ב' אחר חצות היום ולאמר ספרי תהלים וכו', ובחורף יתכנסו כולם בביהמ"ד שלשה שעות קודם אור הבקר ולהגיד בבקר חסדו ואמתו”.


II בית המדרש הישן

מזה מוכח כי כבר בש' תק“ן (1790) התקים בית המדרש הישן. בכן גם מוסד זה הוא מן הראשונים בזמן. אמנם ישנה גבית עדות, כי בנין החומה של בית המדרש הזה נבנה בש' תקפ”ד (1824), אולם מזה אין ראיה, כי לא התקים קודם ביה"מ באיזה בנין אחר.

ברבות הימים התרחב בנין ביה"מ ויגדל. משני עברי הפרוזדור (פאליש) היו “שטיבלעך”, שבהם הסתדרו הישיבות של ר' משה’ל ושל ר' וועלווציק.

אח“כ בשנות 1883–84 הוסיפו עליו עוד שני יציעים: אחד מצד דרומית מזרחית ובו היה מלפנים “קלויז הדיגים” (אח“כ נבנה בעד האחרון בנין מיוחד בחצרו של ביהמ”ד ממזרחו), ובש' תרס”ב הסתדר כאן המנין של חברת “תפארת בחורים” שנוסדה אז, וכעת נמצאת כאן “ספרית הכולל” (מירושת הגירא“ס ובנו הגר”צ). וביציע השני מצד צפונית־מזחית נמצאה בשעתה ג“כ ישיבה, זו של ר' מרדכי וואלפס. בחצרו של ביה”מ מצפונו נמצא בנין־עץ, ששמש מלון לבחורי הישיבה ולשתיתם תה־וקפה, ונשרף בש' 1824 מסבת אי זהירות בטפול עם מיחם. ולא הוקם שוב.


III “לומדי ש”ס"

בש' תקפ“ד, אחרי אשר נתרבו בעיר בע”ב “תורניים”, נוסדה “החברה ש"ס”, ככתוב על דף הכריכה של הפנקס: “זה השער: צדיקים יבאו בו פנקס מח”ק לומדי ש“ס דקאוו” נתיסד בשנת יש“ר לבב”ם (תקפ"ד). זה היה בש' בנין ביהמ“ד הישן כאמור, ואז למדה החברה במנין, ואח”כ הסתדרה בביהמ"ד עצמו.

"שער הפנקס מקושט יפה. וזוהי רשימתו הראשונה:

“אנחנו ח”מ באנו בקשרים בקשר אמיץ וחזק ובקשר של קיימא לארוח בחברת פועלי צדק בחבורה של מצוה איש באחיו ידובקון ולאחיו יאמר חזק ואמץ בתורה שבע“פ ללמוד בכל יום ויום תמידין כסדרן להיות אנחנו ח”מ לומדי ש“ס בכל יום ויום דף גמרא בצוותא חדא ובכינופיא על מקום קבוע פה בביהמ”ד דקהלתינו תיכף אחר תפילת שחרי ליליך מחיל אל חיל אחר לימוד משניות להיות מעלין בקודש ממשנה לגמרא ולא יבוטל התמיד מהח“ק לומדי משניות ונהי' רצין לחיי עולם ממשנה לגמרא וכאו”א מאתנו ח“מ נתחייבנו א”ע בלי נדר ובלי שבועה להיות כאו“א מאתנו ח”מ להשתדל בכל מאמצי כוחינו להתפלל דווקא בביה“מ להיות במקום רינה שם תהי' מחנים להתקרב זה אל זה מחנה אל מחנה והסדר הלימוד יהי' במקום קבוע הנ”ל איש ואיש ככל בינתו אשר חננו אלקים ולא יאבה בפלפולים בעת הנ“ל עד אחר גמר דף גמרא בכדי שלא יגרם ח”ו ביטול זמן הקבוע הנ“ל ולחזק הדבר קבלנו עלינו הח”מ ליתן כ“א לוואחר כפול ערכו אשר יערך א”ע בנדבת לבו. כפי הרשום בכתב אמת בפנקס הזה ודמי הוואחער הנ“ל יהי' מופרש ומובדל ביד איש נאמן אשר יהי' נבחר מאתנו ח”מ להיות משמרת ת“י לקני' חכמה לקנות ספרים הש”ס ומפרשים וגם אם יעלה על רצון א' אשר ידבנו לבו ליתן נדבה לצורך ספרים אזי יותן ליד איש נאמן הנ“ל ומה‘… לגמור עלינו להיות זוכין ללמוד וללמד ונהי’ מהעוסקים בתורה לשמה והתחלנו בעז”ה ממחרת יוה“כ העבר דהאי שתא תקפ"ד ונזכה לסיים הש”ס כולנו בחיים חרותים (ארוכים?) ולתוקף הקיום בלי נדר ובלי שבועה באנו עה“ח היום יום ד' ר”ח טבת וואו דחנוכה שנת יש“ר לבב”ם לפ“ק פה ק”ק קאוונא יע"א.

נאום מאיר… (אולי המ"ץ ר' מאיר?)

נאום אורי' בא“א הרבני כמהור”ר צבי הירש ברודא

ונאום יוסף במ' אליעזר ליפמאן ז"ל.

מספר תקנות החברה הוא כ“ד, ומא' עד י”ג הן מש' תקפ“ד, על התקנה הי”ד חתום: “ולראי' חתמתי יום ה' ב' דחוהמ”פ תקפחית פה קאוונא בפקודת הבעלי תקנות כאיש כרוך שלמה בלא“א מו”ה צבי הירש סופר דח"ק.

בין יתר התקנות, שהן מזמנים מאוחרים, נמצאת גם תקנה מש' תקצ“ב (1831) המרמזת ע”ד מרד הפולנים הראשון237, ואולי גם על המגפה שבאה אחריו, וזהו כתבה כלשונה:

“הנה לא נעלם מעיני' כל אחבי”ש עירבב וצוק העתים אשר חלפו ועברו כגלי מי' בסיבי סיבות ע“כ לא מלאנו ידינו לעשות חיל למלאות התיקון המבואר אשר הקלפי יהי בחוהפ”ס וכעת תודה לד' אשר אמר למלאך הרף ושב לשמש עלינו בטוב ע“כ נתאספנו יחד למלאות את התיקון ולעשות בעלי התמנות כתיקון אך ורק שלא ישמשו בקדושה עד זמן המעוד והמוגבל דכל שנה בנדר שיוחזר העטרה ליושנה אי”ה יעשו קלפי כשרה ואלו הבוררים שיצאו לפרוש ולראי' היום אור ליום ב' כ“ב תשרי חובתנו שנת תקבץ גליותינו במהרה”.

ואלה הן אחדות מהתקנות של חברה זו:

“בהתאספו יחד אנחנו כל החברה הק' לומדי ש”ס עלה במוסכם כ הח“ק רובם ככולם לעשות משמרת וחיזק ללומדי הש”ס היינו שהתנדבו כל אחד מאתנו בל“נ שיסיתף (שיוסיף?) לקופת הח”ק דלומדי ש“ס הנ”ל מכל הלבשה גדולה היינו שיעלה יותר מרובל כסף אזי מחוייבי' לסלק כל איש מאנשי החברה קדושה שלנו לסלק מכל רו“כ כסף א' קאפיקע וזה דווקא מהלבשה גדולה238 תפרים בכל והלבשה גדולה הוא נקרא זופיצע חאלאט ודעלטע ופוטער עליון וכובעות וטלית– וזה עלה במוסכם הסכמנו אנחנו כל החברה הק' לאשר ולקיים בתורת חוב גמור – יחל החוב הנ”ל עד משך חו“מ פסח הבע”ל ואז יפוקח הדבר מחדש עפ“י רוב אנשי החברה הנ”ל אור ליום א' חיית ימים לחודש טבת דבר השלום (תקפ"ז) לפ"ק.

נאום חיים שלמה במוהרר“י סוראווסקי בפקודת כל הח”ק הנ"ל.


“הן היום דלמטה האספו יחד אנשי ח”ק לומדי ש“ס לעיין ולפקח לעשות חיזוק הח”ק הנ“ל ועלה במוסכם מאנשי ח”ק הנ“ל רובם ככולם הגם שמבואר בתיקון ב' בפנקסינו הלז קנס לכל העובר ולא יבא להבהמ”ד דפה לזמן קביעות הלימוד את הדף גימרא וגם לא ישלימנו באותו יום ישלם א' ג“פ – והנה כהיום ראה ראינו אשר זאת הקנס הוא כבד מאוד להעמיס זאת עלינו וזה גזירה שאין רוב הצבור וכו' לזאת עלה במוסכם מאנשי ח”ק הנ“ל רובם ככולם להקל מעט הקנס – היינו באם שיעבור אחד מאנשי ח”ק הנ“ל ולא יבוא לבהמ”ד דפה ללמוד דף גימרא תיכף אחר תפילת שחרית שני פעמים בשבוע, אזי מחויב ליתן קנס לקופת הח“ק הנ”ל ארבעה ג“פ כל הנ”ל יצא מאנשי ח“ק הנ”ל אחרי אשר התאספו לעיין ולחזק בעסק הח“ק הנ”ל ולראי' באתי עה“ח יום ג' בּ' דחוה”פ שנת תקפ“ז לפ”ק פה ק"ק קאוונא.

נאום… סופר דח“ק הנ”ל


“הן היום דלמטה התאספו יחד אנשי ח”ק לומדי ש“ס רובם ככולם לעיין ולפקח בעצמות חיזוק הח”ק הנ“ל – והנה הגם שמבואר בעלה במוסכם דלעיל מנא להקל כובד המשא של הקנס מכפי שמבואר בתקון ב' בפינקסינו הלז אך אחרי שכעת ראה ראינו שבשביל זה בוטל התמיד מאנשי ח”ק הנ“ל מלבוא להבהמ”ד דפה ללמוד מידי יום ביומו – ורק הם מקילים על עצמם לבוא לבהמ“ד ללמוד פעם אחת בשבוע ובזה יוכל לבוא לידי הירוס ח”ו ולידי ביטול תורה – ולזאת עלה במוסכם מאנשי ח“ק הנ”ל אחרי אשר התאספו בחדר הקהל רובם ככולם שיוחזר העטרה ליושנה כפי המבואר בתיקון ב' ומזה לא יבוטל ולא יחסר – ואף שיבטל כאו“א אנשי ח”ק הנ“ל ולא יבא אף יום א' מימות השבוע ללמוד בבהמ”ד דפה כפי המבואר בתיקון ב' אזי מחויב לסלק כפי האמור בתיקון הנ“ל כל הנ”ל עלה במוסכם מאנשי ח“ק הנ”ל רובם ככולם.

ובאתי עה“ח אור ליום א' טוב אלול שנת תקפ”ז לפ“ק פה קוונא”.


“בהתאספו יחדיו אנשי ח”ק לומדי ש“ס לעיין ולפקח בעניני ועסקי ח”ק הנ“ל ואחרי העיון והפיקוח עלה במוסכם מאנשי ח”ק הנ“ל רובם ככולם הגם שמבואר התיקון י”ג בפנקסינו הלז שכל מי שירצה להתחבר לחברתנו הנ“ל להיות כאחד מאתנו הפוחת לא יפחות משלשה רו”כ וכהיום הסכמנו יחד אם יעלה ברוח אחד להתחבר לנו אזי לא יוכלו הח“ק לקבלו כ”א לכל הפחות בהתנדבו על הח“ק הנ”ל דמי קדימה ששה רובל כסף ואחד יכול לעכב אור ליום ב' שנת תקפטית לפ"ק פה קאוונא

נאום שמעון בא“א מהור”ר מיכל גארדאן במק“ס (במקום סופר) ח”ק הנ"ל.


“בהתאספנו יחד אנשי ח”ק לומדי ש“ס לעיין ולפקח על תקנות ח”ק הנ“ל הסכמנו יחד כולנו בדעה אחת הגם שמבואר בתיקון הקודם אשר אין שום איש רשאי להתקבל לחברתנו הנ”ל אם לא שיתן ד“ק (דמי קדימה) שישה רו”כ כהיום עלה במוסכם מכל אנשי החברה ק' הנ“ל אשר פחות מתשעה רו”כ ד“ק לא יקובל שום איש לחברתנו הנ”ל ואחד יכול לעכב אם לא שיהי' למדן מופלג ואיש תם וישר ויהי' מטה ידו אז נ“ר (נתנה רשות) ביד הח”ק הנ“ל כפי ראות עיני הח”ק הנ“ל רובם ככולם להקל לו מעט מזעיר בדמי קדימה אור ליום ג' ט”ז לחודש טבת תקב"ץ נאמנה.

נאום צבי הירש במו"ה יוסף מיקאוונא

בפקודת כל הח“ק נאום משה במו”ה יוסף"


IV “לומדי תורה”

בש' תקצ“ג נוסדה חברה חדשה “לומדי תורה”. אשר מטרתה היתה ללמד שיעור בכל יום בין מנחה למעריב בדברי אגדה ו”חיי אדם" ואת פרשת השבוע מדי שבת בשבתו. ואלו הן התקנות שהעתקנו מפנקסה239 שהבאנו כאן לזכרון ב“מליצותיהם” הנושנות:


למז“ט. נודע ביהודא ובישראל קדושת מעלת לימוד תורתינו הקדושה אשר היא חיותנו וחיות כל העולמות כולם וכבר מלאים מזה ירבו כמו רבו הפסוקים ודרז”ל המורים באצבע ומכריזים בקול כל זאת והנה כאשר ראה ראינו את כל זאת ונאמר בליבנו ומה נגרע מנחלת ד' ואנחנו מחשים וחיכינו עד אור הבוקר שיצמיח לכל אחב“י וטל אורות מטללי התורה ומצאנו עון חלילה לזאת הסכמנו אנחנו הח”מ אשר נדבה ליבנו אותנו לקרבה אל מלאכת הקודש הזאת ואין זאת אלא תורה שבכתב כמו שדרז“ל והתורה זו מקרא, לקיים עלינו כמצווה עלינו בתורתינו הקדושה הסכת ושמע ישראל ודרז”ל עשו כיתרן החבורות להתחבר יחד בכנופיא אחת ללמוד מידי שבת בשבתו הפרשה השייך ליומא עם פרש“י ומדרש פרושין וגם שיעור בכל יום בין מנחה למערב או אחר תפילת ערבית בדברי הגדה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה היינו ללמוד שיעור בחיי אדם למען נדע הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה, וגמרנו אומר להזיל כסף מכיסינו על זאת היינו ליתן כל אחד ואחד מאתנו דמי קדימה וגם וואחיר מידי שבוע בשבוע בכדי שיהא לנו מקום מוצא לכסף המצטרך לנו לקנות ספרים ולשכר לנו מלמד להועיל שיאמר לנו כל השיעורין הנ”ל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, והי' בשבתות ובחגים יבואו כל אחב“י אנשי חבורתינו לשמוע דבר ד' בבית מדרשינו מפי הרב שלנו ולא יהיו עם ד' נפוצים על הערים240 כצאן אשר הין להם רועה, וזה הוא אשר קבלנו עלינו בלי נדר ונקרא אל אל גומר עלינו וחפץ ד' בידנו יצלח ללמוד ולשמור ולקיים ככל דברי תורתינו הקדושה ולראי' באנו עה”ח.

היום יום א' ט“ו טבת שנת תקצגימל פ”ק ק"ק קאוונא נאו‘… נאו’… ונאו' מאיר במה' שמואל שפירא (עיין להלן).


כאן באות שתי רשימות מהמ"ץ ר' מנדלי, אשר העתקתן נביא להלן (עין ר' מנדלי).

מלבד זה עוד ארבע תקנות ע“ד הבחירות וההתמנויות, ע”ד קבלת חברים חדשים, וע"ד זמני השיעורים ותפקידו של הרב המגיד.

ואחרי י“ג סעיפי “ההתקשרות וההתנהגות” תבא רשימה זו: “בהתאסף יחד כל אנשי כנופיא וחבורה שלנו ראינו ועיינו בעינא פקיחא, היות שלזאת נעשה החברה שלנו בכדי שלא יהי' אנשים הולכים נפוצים על ההרים ובראש כל חוצות כצאן אשר אין להם רועה הולכים בטלים מבלי עול תורה עליהם. לזאת עשינו החברה שלנו ונתמנה עלינו רב שילמוד ויאמר לפנינו שיעורין תמידים כסדרן היינו מזמן תפילת מנחה עד תפילת מערב וגם בשבת אחר חצות היום, ועכשיו ראינו בהשגחה שהרב יושב ולומד השיעורין בין מנחה למערב ואין איש מאנשי הח”ק שלנו שם על לב לאמר אילך לבהמ”ד לשמוע ד“ת מפי הרב שלנו, וכל איש ואיש מאנשי הח”ק שלנו פונה לדרכו והרב שלנו יושב ולומד בבהמ“ד ולומד השיעורין כ”א לעצמו..241 לזאת עלה במוסכם כולם וברצון כולם שיהי' אצלינו דגלים היינו שבכל יום ויום מימי השבוע יבואו החמישית מהח“ק לבהמ”ד שיעלו עפ“י קלפי לדגל שישמעו מפי הרב כשהוא לומד השיעורין בין תפילת מנחה למערב ובאם שלא יבוא אחד מהדגל לבהמ”ד מחמת שאין לו פנאי לבוא או איזה מניעה אזי יתן שלשה גדולים פוליש להח“ק בעד הדגל שלו, אך אם בעל הדגל נסע לדרך או איזה אונס אחר פטור מהשלשה גדולים, כל הנ”ל נעשה במעמד כל הח“ק וברצון רובם ככולם… עוד זאת ראינו ועיינו היות שעד עכשיו לא הי' הוואכר של כל אחד ואחד מהח”ק כי אם שני גדולים בכל שבוע ושבוע ועכשיו השגחנו שאין שני ג“פ מספיק להוצאות הח”ק שאם צריכין קרוב לחמשה זהוב' בכל שבוע ושבוע לבד שארי הוצאות היינו לקנית ספרים הצריכין להח“ק לזאת עלה במוסכם כולם שיתן כל אחד ואחד שלשה גדולי' פוליש בכל שבוע ושבוע דמי וואכר ולא לשנות והא' גדול שהוספנו עכשיו יהי' לו דין כשני הגדולים שהי' עד עכשיו היינו הגם שהאחד מאנשי הח”ק ישלם השני הג“פ במילואו ויהי' נח א זהב מהגדול שהוספנו עכשיו ולא ישלם קודם הקלפי אזי לא יניחו הפתקא שלו בקלפי ולראי' באנו עה”ח יום עש“ק א' דר”ח איר דשנת תקצגימל לפ"ק.

נאום במק"ל (במסירת קולמוס לאחר) זאב בן מנחם (עין בפ' ר' מנדלי).

ונאום שלום שכנא במהורר שמואל סג"ל

ונאום יהושע בן יעקב כץ".

הלאה עוד שתי תקנות מתר“י ומתרכ”ב.



ב. המ"ץ ר' משה השני242

זה היה המ"ץ הראשון בקובנה אחרי שוב יהודיה מגלותם. מעטות הן הידיעות אודותיו, וגם חתימתו חסרה בפנקסי קובנה. ורק דרך אגב נודע לנו ממנו. וזהו מהקדמה לס' “אבות דר' נתן” עם הפירושים “שני אליהו” ו“בן אברהם” לאליהו בהרב אברהם מדעליאטיץ (דפוס וילנא והוראדנא תקצ"ג). שם אומר המחבר בין יתר הדברים: “אשר שמעתי מהדיין, המופלג הישיש י”ד מ“ו משה נ"י מקאוונע שהיה גם כן תלמיד הגר"א ז”ל, שעל גליון הש“ס מהגר”א לא היו כתובות כל ההגהות, אבל ר“ס (ר' סעדיה תלמידו) הנ”ל הראה לפני הנ“ל (לר' משה דינן) כל ההגהות, כפי שנדפסו עתה, כתובים בפנקס בפ”ע בכ“י ר”ס. אך מעוטי דמעוטי היו כתובים על גליון הש“ס מהגר”א בכ“י הגאון ממש”.

מזה אנו למדים: א) כי זה האיש משה היה תלמיד מובהק להגר“א; ב) כי בתקצ”ג בערך היה עוד הישיש הזה בחיים. יוצא כי נולד בראשית המאה הששית בערך.


ג. המ"ץ ר' מאיר

הוא שמש בתור מ“ץ בקובנה בימי רבנותו של הגאון ר' אלינקי ראגאלער, ונקרא בשם מ”ץ, יען כי למנהיגי קובנה הדתיים בימים ההם לא היתה הזכות לכנות א“ע בתאר רב אב”ד, כי אם בתור מ"ץ בלבד.

הוא היה בן להגאון הצדיק החסיד איש אלקי מוה' אריה ליב אבד“ק לידא והגליל דהורדנא, בן הרב מו”ה אליהו ארקוס מקראקא, אשר אשתו היתה בתו בתו של המהרש"א.

אחיו של המ“ץ ר' מאיר היו: א) הג”מ ר' שמואל דייכעש דיין בוילנא, בימי הגאון ר' אבלי פוסבולר; ב) הג“מ ר' דוד אבד”ק איישישאק243, שנפטר בש' תר"ך.

בפנקס של חברה “לומדי ש”ס" הנ“ל חתום המ”ץ ר' מאיר ראשון תחת התקנה הראשונה מש' תקפ“ד ע”ד יסוד החברה – “נאום ר' מאיר”… גם בין החברים הראשונים שנתנו ידם לחברה וחתמו לצדקה בעבורה תתנוסס חתימת “ר' מאיר מ”ץ דפה קאוונא, תקפ“ד”244.

ובס' “נטעי נעמנים” (דינים, וילנא תקצ"ו, עין לעיל עמ' 190) ישנה מתחת להסכמות רשימה זו: “גם אנכי קבלתי עלי בל”נ לקבל את הספר, אשר כונן במעשי ידי המחבר, וחפץ ה' בידו יצליח הכ“ד מאיר בא”א הרב הג' מוה' ארי' ליב זצלה“ה מ”ץ דק“ק קאווני”. זהו כנראה מקודם תק“ץ, יען כי מתק”ץ כבר ישב כאן על כס ההוראה המ"ץ ר' מנדלי. יתר פרטים אין אודותיו.


ד. המ"ץ ר' מנדלי

בערך תק“ץ נתקבל למ”ץ בקובנה הגאון ר' מנדלי בר' זאב וואלף245 הוא היה מגדולי היחש, מיוצאי משפחתו של הגאון ר' משה זאב אב“ד טיקטין וביאליסטוק, בעהמ”ח “אגודת אזוב” ו“מראות הצובאות”, אשר בפתח הס' האחרון מפורש סדר יחוס משפחתו העולה למעלה עד שלשים דורות רבנים וגאונים. ר' מנדלי היה גם קרובו של גאון הדור ר' אבלי פוסבולר246. בתקצ“ה מוצאים אנו אותו בין המסכימים על ש”ס וילנא.

ר' מנדלי שמש בתור מורה הוראה בקובנה בימי רבנותו של הג“מ ר' אלינקי ראגאלער בוילמפול, וכידוע אי רשאית היתה אז קובנה להכתיר את רבה בתאר רב אב”ד.

פעם בא ר' אלינקי מקאליש לקובנה ויתאכסן כדרכו בבית ידידו ר' מארקיל. אז הלך הג"מ ר' מנדלי ביחד עם הגאון ר' שאול וואלף “חריף”247 ועוד אחד מנכבדי העיר לקבל את פני רבם הקודם. ור' אלינקי עמד אז נשען והוגה בתורה, ולא העיזו הרבנים להפסיקו ממשנתו ויחכו עד הפנותו. בינתים הושיבם ר' מארקיל סביב לשלחן, ויתן לפניהם מגדנות ומטעמים וישוחחו יחדיו יותר משעתים, בקוותם, כי בין כך יגמר ר' אלינקי את שעורו ויפנה אליהם. ור' אלינקי, שהיה שקוע בראשו ורובו בלמודו, לא התבונן אל הבאים. אולם ר' מנדלי וחבריו לא חפצו להפריעו וילכו מבלי דבר דבר, בהבינם, כי שקידת ר' אלינקי העצומה היא היא שהסיחה את דעתו מהם.


בפנקס “לומדי תורה” הנ“ל ישנה רשימה מש' תקצ”ג, הכתובה כפי הנראה בעצם יד ר' מנדלי, וזהו תכנה:

ידוע מאמר חז“ל שלחו מתמן הזהרו בחבורה ובני חבורה זריזים המה איש את רעהו יעוררו מה לך נרדם קום ושמע דבר ד' כמאמר חז”ל הסכת ושמע ישראל עשו כתות כתות לתורה ומה טוב ומה נעים שבת אחים אלו בעלי מקרא כידוע מאמר חז“ל אח”כ כו' גם יחד וקול התורה248 ישמע בבית מדרשינו בבית ד' יהלכו בחול וליל שבת קודש יתאספו עדרים עדרי קודש לשמוע דבר בעתו ויקדימו שמיעה לקריאות הפרשה של כל שבת ושבת וגם יטו אזנם לשמוע מדרש ופירושים הפורשים מהבלי עולם ביום שבת קודש וירצו להבין דרכי ד' ותורתו בכן אמינא כל מן דין תמוכו לנא להתים ידי עושי מצוה ולחזק ידים רפות וברכה אחד לכולם להלומדים ולהמלמדים ולהשומעים עליהם יקויים אם תשמר כ' אז תצליח ואז תשכיל דברי המדבר לכבוד התורה ולומדי יום א' ט"ו טבת שנת תקצגימל לפק פה קאוונא

נאו' מנחם מענדל במוהר“ז וואלף”


ואחריה באה רשימה זו:

“לאלומי מלתא אף ידינו תכון עמהם ה”ה אלופי ח“ק לומדי תורה הנ”ל וכבר בא עה“ח בהסכם הרב המאה”ג249 מו“ה מנחם מענדל מ”ץ דפה קהלתינו וגם ראינו אשר עד הנה החברה הנ“ל מתאמצים א”ע ומקיימים לאסוף עדרים עדרים בכל יום בי' למשלו לשמוע תורת ה‘, וביותר בשבת קודש, לכן גם אנחנו אלופי הקהל מסכימים ומחזיקים ידי העוסקים במצוה רבה כזו בכל אופנים המבוארים ועפ“י תקנות ישרות הנעשים מכבר ומה שיעשו מחדש עפ”י ד“ת ובלעדם לא יעשה חברה חדשה על אופן הנ”ל רק החק הנ“ל המה בתקפם ובאופן שלא יעברו על תיקוני הקהלה וחוק הקיר”ה250 ולראי’ באנו עה"ה יום ב' לסדר וקראתם דרור בארץ שנת תקצזיין לפק פה קאוונא

כאן הרבה חתימות ולבסוף: נאו' משה אליעזר בלא“א מוהר”ר יצחק רי"ט.


בש' תקצ“ב נולד לר' מנדלי בן בקובנה ושמו ר' אליעזר שמחה. ויהי כאשר בקר מונטפיורי בשהותו בקובנה בש' תר”ו את ביתו של המ"ץ ר' מנדלי, ויציגהו לפניו את ילדו זה, ויתפלא מונטופיורי מאד על כשרונותיו המצוינים, כי בעודנו בן שמנה התנכר, כי יהיה גדול בישראל.

הוא הוא הגאון ר' אליעזר שמחה רבינוביץ, שהיה לאחד מזקני גדולי הדור מלפנים ברוסיה והיה מפורסם לבעל שכל חד וישר ולחריף ובקי אמתי; גם היתה לו יד בחכמה ומדע ובידיעת הלשונות251 הוא שמש כיובל שנים ברבנות שדובה, סובלק, לומזה וקלוריה. בלומזה היה לו דין ודברים עם שר הפלך, שגרם לו הרבה צער: הסכסוך נמשך זמן רב והובא גם עד לפני הסינאט, ולבסוף זכה שר הפלך בדין, והג' ר' א. ש. הוכרח לעזב את לומז’ה. אז נתקבל לרבה של קלוריה. כשבועים לפני מותו שב ללומז’ה ושם נפטר בח' לאב תרע"א בש' השמונים לחייו252.

הג' ר' אליעזר שמחה חבר הערות חשובות לס' “הלכות ארץ ישראל” המיוחס “לבעל הטורים” ונמצא בכ“י על קלף במינכן, יצא לאור ע”י בנו של ה' ר' א. ש., והוא הרב ר' יעקב רבינוביץ, שהיה מקודם רב ברדבילישקי [זאמוט] מתרנ“ט ואח”כ בעדינבורג [אנגליה], חבר הועד של “אגודת הרבנים באנגליה” ובעהמ“ח “בכורי יעקב” [דרוש], “שבחי יעקב” על [הגש”פ], “קול יעקב” (דרוש) ו“שם יעקב” (הלכה).

בנו השני של ר' אליעזר שמחה היה הר"ר נטע רבינוביץ.

חתנו האחד של הג' איש היה הג“מ הגביר הנכבד ר' בנימין דיסקין בהרב ר' זרח דיסקין, אחי הג”מ ר' יהושע ליב דיסקין אב"ד קובנה; וחתנו השני – הנכבד ר' אברהמל נעוויאזסקי בקובנה. גם בקלוריה נמצאים מיוצאי משפחתו.


הג“מ ר' מענדלי נפטר בערך תר”ט. אז נסה הג' ר' מרדכי אלישברג [עין להלן] לדבר על לב תושבי קובנה, כי יקחו להם לרב את רבם הקודם בוילימפול, הג“מ ר' אלינקי מקאליש, אשר חבב מאד את קובנה וגם נתן ע”ז הסכמתו, אולם לא היה ספק בידו, כי בינתים חלה ונסתלק לעולמו.


ה. מונטיפיורי בקובנה

בש' תר"ו כאשר בקר השר משה מונטופיורי בדרכו לפטרבורג את ליטא, היתה קובנה בין הקהלות המעטות, שזכו לקבל את פני “שרם של כל פני הגולה” בשעתו.

כידוע עורר אז מסעו בלבות בני הגיתו הרגשות מהרגשות שונות: תקוה, כבוד, הכרת הערך התלכדו יחד ויעודדו את רוחם הנדכא. ויביטו על זה האיש משה כעל גואלם ומושיעם מיד צר. ולאגדות העם אין קצה.

מזוין במכתב המלצה מאת המלכה ויקטוריה, שהאירה פנים אליו, התיצב מוטופיורי לפני ניקולאי I, הרודה באף על “גוי אחד בארץ” לבקש מלפניו ולהתחנן אליו על עמו ישראל, כאלו שלחוהו.

גם הוד והדר חיצוני לא חסרו למסע נצחונו: לבושי שרד, אדרת ארגמן ברגעי ראיונו לפני השרים, מרכבה מקושטת בסמל משפחתו מעשה מקשה כסף עם הכתוב: “אם לא אעלה ירושלים וכו'”. כל זה היה חמר די מספיק לאריגת הפנטסיה העממית.

בדרך שובו בא לקובנה ביום התשיעי לחדש מאי 1846. וזה מה שרשם השר ביומנו:

“אחרי אשר בקרנו את בית המדרש ואת בתי החסד בוילקומיר נסענו לקובנה. בקובנה קדמו פנינו מאות אנשים, אשר החזיקו נרות דולקים בידיהם. הבית, אשר פנו לנו, היה מהודר מאד253, וכל חדריו ואולמיו היו מלאים זיו ומפיקים נגה מאור נרות השעוה254 הרבים, אשר דלקו בהם בבואנו. בעל הבית ואשתו שרתו לפנינו בעצמם”. ואשת השר, יהודית, רשמה בס' זכרונותיה, כדברים הללו: “מיום אשר יצאנו מאנגליה לא היו לנו מטות כאלה והרוחה כזו”.

בקובנה נתקבל מונטופיורי לראיון אצל שר הפלך קאַלקאַטין וינהל אתו שיחה בדבר עבודה עברית, היינו: שכירת פועלים עברים לתקון המסלות ההולכות ונבנות [כביש וילקומיר־פט"ב ועוד]. והפועלים העברים לא היו אז מפונקים לגמרי, ותחת אשר הפועלים מעם הארץ דרשו בשכרם שלשים קופ. ליום, הסתפקו הראשונים בשכר של עשרים קופ. לעבודת יומם.

מונטופיורי עם שלישו, הד"ר לוי, בקרו גם את הקלויז מארקיל255, אשר נבנה שנים אחדות לפני זה. שמה קבלום בסבר פנים יפות ויושיבום אצל ארון הקדש על מצעות כרים מרוקמים.

אף בקר את ביהכ“נ הגדול בוילמפול, וגם כאן נערכה לכבודו קבלת פנים נהדרה. גם את הג' המ”ץ ר' מנדלי בקר כאמור. וראשי העדה המציאו למונטופיורי בע“פ ובכתב ידיעות מפורטות ע”ד מצב היהודים בפלך קובנה בכלל. למחרת, בעשירי לח' מאי, עזב מונטופיורי את קובנה ויצא לורשה דרך קלוריה וסובלק.

כבוד השר היה יקר בעיני בני קובנה לא רק בחייו, בשעה שכבדוהו באורים, כי אם גם במותו. ויהי כאשר נודע להם ע"ד אסון העם בהלקח ממנו השר הגדול מונטופיורי, ויקראו לבכי ולמספד256.


ו. הגאון ר' ליבלי שפירא

הוא היה הראשון257 שהוכתר בתור רב ואב"ד דקובנה258, ועל רבנותו זו היה נקרא “ר' ליבלי קאוונער”.

הוא היה מצוין בגאונותו כבעל הגיון ובעל זכרון נפלא259 ובתור עמקן ופשטן גדול260, עפ"י דרך הראשונים. עם זה היה ידען גדול בחכמות ומדעים: בקבלה261, תכונה, הנדסה262 וחקירה.

הוא היה תלמידו המובהק של הגאון הרציונליסתון ר' מנשה מאיליא263, וממנו קבל יסודי תורתו264.

שטתו בהלכה היתה לאו דוקא לחדש, כי אם לחלק ולהשיג. יסוד הבקרת החריפה לקח מקום בראש למודיו. ככה היתה דרכו גם בדרוש265.

ר' ליבלי שמש ברבנות וואשילישוק, איליא, סמארגון, קלוריה וקובנה.

הוא היה לרב בסמרגון עפ“י המלצת רבו הנ”ל, אשר עזב את רבנותו שמה, אחרי ישבו בה כשנה ומחצה, על כי לא מצאה חן בעיניו הנהגת בני עדתו בין אדם לחברו, וימסרנה בתקפ“ט לתלמידו האהוב לו, הג' ר' אריה ליב שפירא, בהסכם כל בני העדה, בידעם, כי את אשר הג”מ יבחר, הוא נבחר.

ר' ליבלי ישב על כסא הרבנות בסמארגאן כשתים עשרה שנה בערך ונתחבב מאד על בני עדתו, ובשביל רבנותו זו היה לכתחלה ידוע בשם ר' “ליבלי סמארגאנער”. בש' תר“ט נתקבל מקלוריה לאב”ד בקובנה,266 וכאן הורה דת ודין כחמש שנה עד יום מותו.

הגאון ר' ליבלי היה סבלן בדעות. ע"ז תעיד עובדא זו:

בימים ההם חי בפיליפובה267 הרב החוקר ר' חיים וואסערצוג [ר' “חיים פיליפאווער”]268, שהיה כידוע מקיל גדול269, ובזה עורר חשד כנגדו בעולם החרדים. ויקומו רבנים אחדים לרדפו וביניהם הגאון המקובל ר' יצחק אייזיק חבר מטיקטין, בעהמ“ח “בנין עולם”, שהיה אז רב ואב”ד בסובלק, אשר פיליפובה קרובה אליה. יש אומרים, כי גם הג“מ ר' משה יצחק אביגדור [שהיה אח”כ לאב"ד קובנה], ששמש אז רבה של סייני הסמוכה לפיליפובה, הצטרף אליהם. ויתועדו יחדו וילכו להגאון ר' ליבלי להתאונן לפניו על העברין הלז ולהשיג ממנו כתב העברה מרבנותו.

להגאון ר' ליבלי כנראה נודע בעוד מועד, כי הרבנים הקנאים מתכוננים לבא אליו בנידון זה ויגד לבני ביתו, כי אם יבאו אליו הרבנים פלוני ופלוני, יגידו להם, כי הוא טרוד, עסוק באכילה, ולא יוכל לקבלם. כך הוה, וילכו הרבנים שוב לבית הרב אחרי הצהרים, ויגידו להם בני הבית, כי הרב ישן כעת שנת הצהרים.

ככה היה גם למחרת וגם למחרתים, ביום הרביעי קבל ר' ליבלי את פניהם. והנה אחרי הקשיבו לדברי טענותיהם, שאלם ואיך הנהגתו? [של ר' חיים פיליפובר] – ויענוהו: אמנם בכלל אין מה לערער עליו, יען כי היא ישרה: הוא שונא בצע, פרוש מכל תענוגי התבל; צם בהפסקות ואינו טועם טעם בשר בכל ימי השבוע מלבד בשבתות ויו"ט270, ויושב לו יומם ולילה והוגה בתורה.

– אם כן – הפסיק ר' ליבלי את דבריהם – מה הנכם רוצים ממני? אמנם יש לכם הרשות לחשב עליו מה שתחשבו, אבל לדידי אי אפשר בשום אופן לתת לכם כתב להעבירו מרבנותו. הרי עיניכם רואות: חזרתם אחרי ימים אחדים רצופים, ומה ראיתם? – הפסקות אינני צם, הלא בכל פעם מצאתוני בשעת הסעודה. אוכל ושותה כבן אדם! גם לא ראיתם אותי יושב והוגה בתורה. להפך הייתם מוצאים אותי לפעמים כשאני ישן. יוצא, כי מה שאנו לומדים במשך השבוע, הוא לומד במשך היום, ומה שאנו אוכלים במשך היום, הוא אוכל במשך השבוע! בכן מה הנכם רוצים ממני? – כי אעביר מרבנות רב ירא וחרד כזה? – לא תהא כזאת בישראל! וככה פטר אותם בלא כלום.

ר' ליבלי היה בעל “המצאות” וחדודים, ולאחדים מהם עדין יש מהלכים בין העם271.

ר' ליבלי נהג את רבנותו ברמה.272

בימי ר' ליבלי החל כידוע רוח “המוסר” לפעם בקובנה, הודות להתאמצותו של מיסד שטה זו, הגאון ר' ישראל סלאנטר. אולם ר' ליבלי היה כידוע ממתנגדי “הכתה החדשה” בישראל273.

ר' ליבלי לא השאיר אחריו בכתובים חדושי תורה274 ורק בס' “אפריון דוד” הובאו אחדות מתשובותיו.

הגאון ר' ליבלי היה בעל יחש רם ונשא275 ויתיחס עד לרבנו הקדוש, וקבלה בידי בני משפחתו, כי יחוסם עולה עד חזקיה מלך יהודה.

הוא היה בן להרב מו' ר' זונדל אב“ד איוועניץ276, שמת עול ימים והשאיר את בנו ליבל, ילד כבן שש. ויתגדל ר' ליבלי אצל אבי אמו גיטל (אשר מצד משפחתה קבל את הכנוי שפירא), והוא ר' אליעזר אב”ד לובץ277. וחמותו של ר' ליבלי היתה בת הג“מ ר' ארי' ליב שיק278 בר' יום טוב ליפמאן שיק אב”ד וואשילישאק, בר' חנוך הענאך שיק אב"ד שקלוב, בר' שמעון שיק.

ר' ליבלי היה ראש למשפחת רבנים ענפה בליטא. לו היו ששה בנים מצוינים וחתן אחד, ואלה הם:

א) ר' מנחם זונדל שפירא, רבה של איליא. במותו נשאר אחריו יתום קטן והוא בנו ר' חיים יעקב שפירא, שנתגדל בבית זקנו הג“מ ר' ליבלי והיה אח”כ לד“ץ בקובנה על “ההר הירוק” [”בארגער רב"]279

ב) הג“מ ר' שלמה אב”ד פערם. נפטר ב' סיון תרמ"ו, ובנו ר' זונדל, הוא ששנה שם משפחתו לרבינוץ.

ג) הגאון החכם הכולל ר' נח חיים אברהם שפירא, שכהן ברבנות סמרגון אחרי אביו280 ל“ג שנה. נולד בערך תקפ”א ונפטר ד' אייר תרמ“ד, בן ס”ג שנה.

ד) הג“מ ר' לוי בעהמ”ח “בית לוי” [הלכה]. הוא גר מקודם בנישטוט־סוגינד (מכאן נמנה תרכ"א. בין הפרנומרנטין על “תאומי צביה”). היה לאב“ד טרישיק ואח”כ לאב“ד בנובואלכסנדרובסק. מת בדמי ימיו בש' תר”ם.

ה) הגאון ר' רפאל שפירא281. נולד בסמרגון תקצ“ח. עד שנת הט”ו לחייו למד אצל אביו בקובנה ויצטין בכשרונותיו והתמדתו. הוא היה חתן הנצי“ב מואלאזין ויעזר לחותנו בהערכת באורו על “השאלתות” והדפיס שמה גם את חידושיו. הרבה מחידושי תורתו נדפסו בספרים שונים, ובכ”י שו“ת וחקירות בהלכה. בש' תר”ל, בהתקבל מחותנו הגאון ר' דובער סולוביציק לרבה של סלוצק, נתקבל הוא לר“מ בואלוזין ושמש בכהונה זו עד תרמ”ב ואז נתקבל לרבה של נובואלכסנדרובסק על מקום אחיו הנ“ל ואת משרת הר”מ בואלוז’ין מסר לחתנו הגאון ר' חיים סולוביציק (בריסקר). תרמ“ו נתקבל לרבה של בברויסק ותרנ”ט הוזמן לאב“ד, בואלוזין, היות שסגירת הישיבה גררה אחריה גם גירוש שני הרמי”ם הקודמים מפ' וילנא ויתקים גם אחרי אשר נפתחה הישיבה ע"י השתדלות נמרצה.

ו) הג“מ ר' משה שמואל שפירא282. הוא נולד תר”ג. בן ט“ו היה כבר בקי נפלא. תרכ”ט נתקבל לרב ברמיגולה, ואח"כ לרבם של טרישיק, קורשאן, בברויסק (לאשכנזים), על מקום אחיו הקודם.

ז) חתנו של ר' ליבלי היה הג“מ ר' משה שלמה (בהר' ניסן אב"ד איליא), אבי הג”מ ר' מנשה דומ“ץ מסמרגון, כנ”ל.


רעו ועמיתו של ר' ליבלי היה הג“מ ר' שמואל באקשטער מלובטש, תלמיד הגר”ח מואלוזין. נפטר תרל"ו.

ואלה אחדים מתלמידיו של הג' ר' ליבלי: א) הרב ר' ארי' ליב בר' יעקב רבינוביץ מאיהומן בעל “באר היטב” (על התורה) וספר גדול עם חדושים ותשובות (בכ"י). היה גאון, חכם, תוכן ומהנדס. נתמנה למ“ץ ראשי במינסק; בן הנגיד ר' יעקב חלפן מוילקומיר, שהיה קרובו של ר' ליבלי; ב) הרב אלכסנדר וואלק, שנשאר יתום מאביו כבן ח”י; ג) ר' מרדכי סלומונוב מאיויניץ, אשר ר' ליבלי אספו לתוך ביתו, אחרי מות אביו והוא נשאר יתום קטן. ר' ליבלי, שהיה דודו, חנכהו והורהו עד כי היה לגדול בישראל. אז תמך הרבה בידי דורשי תורה ומדע וישתדל לשלחם לבתי מדרש המדעים, וביתו במינסק היה בית ועד לחכמים סופרים ומשכילים.

ר' ליבלי סמך גם את ידו על הרב ר' זלמן יעקל טיגר.

גם שמעון ישראל גרינברג מסמרגון היה יוצא ובא בביתו של הג' ר' ליבלי, וכאשר נדד אח“כ לאנגליה, לבירמינגהם, ונתעשר עשר רב, היה לבעל צדקות ומעשים טובים. וגם זכר עיר מולדתו עלה לפניו ואת ברכת רבו ומורו ר' ליבלי בלקחו ממנו ברכת הפרידה, ויפקדנה בש' תרכ”ט ברחמים וחסד ובצדקות לרוב, כנדבת ידו הרחבה (“המגיד” שנה זו נומר 24).

הגאון ר' ליבלי נאסף אל עמיו ביום ה' י“ז שבט תרי”ד (1854) [“בעיר וילנא” נאמר תרי"ג]. מותו עשה בשעתו רושם כביר, והרבנים בני דורו הספידוהו כהלכה וכראוי283.

ר' ליבלי “קובנר” נשאר חי בזכרון העם עד היום בתור ענק תלמודי, גאון, חכם, בעל מדות ונוח לבריות.


 

רשימת המקורות, שמהם שאבתי חמר לספרי    🔗

עפ“י א”ב.

אהלי שם. אוה למושב. אוצר הספרות. אוצר הספרים. אוצר ישראל. אידישע וועלט (תוספת ל“איד. שטימע”). אידישע שטימע. איווא בלעטער. א' מאפו (לבריינין). ארץ רוסיה ומלואה. Geschichte der Juden in Polen und Russland. J. Meisl. דברי הימים לדובנוב (הדורות האחרונים). דברי ימי ליטא. דור רבניו וסופריו. דורות האחרונים. דרייסיג דורות אידן אין פוילין. דעת קדושים.

המגיד. הפלס. התקופה ט“ז ועוד. זכרון יעקב לליפשיץ. זכרונות יל”ג עפ"י ש. גינצבורג. זכרונות לא. א. פרידמאן. “Žydai Lietuvoje” Pr. Janulaitis חמדת שאול. יידן אין פוילן לפר' בלבן.

Jevreiskaja starina Jevreiskaja enciklopedija, Brokhauz-Efron. לוח אחיאסף. לקורות היהודים בליטא ופולין.

Kauno miestas Litovskije evreiji לקורות ערי ישראל

(המחברת ליובל קובנה, 1930) Naujas žodis. מאמרו של ביטשונאס. מאמרו של הד“ר ברוצקוס (בנומר האלף לאיד. שטימע). מאמריו של ינאי. מדור לדור. מחברת היובל של ביה”ח בקובנה. מכתב מאליהו. מעין גנים. משא קרים. נחלת אבות. Misli izrailtianina

ספר היובל של פתח תקוה. ספר הפרעות. עיר וילנא. עיר תהלה. עמודי אור. ענף עץ אבות. פנקס מדינת ליטא. פנקס ניגער. Pamiatnieji knižki Kov. gub. (1893–99) קהלת משה. קריה נאמנה. רבני מינסק וחכמיה. שם הגדולים לחיד"א. שם הגדולים. לוואלדען תולדות הפוסקים. תולדות יצחק ליפשיץ. תולדות ישיבת היהודים בקורלנד. תולדות משפחת גינצבורג ועוד כמה וכמה ספרים ועתונים שונים.

ואלה הם הפנקסים שהשתמשתי בהם: פנקס החברה קדישא דוילימפול השלם. פנקס “לומדי ש”ס" בקובנה. פנקס “לומדי תורה” בקובנה. פנקס “מגידי תהלים” בקובנה. מלבד חמר ארחיוני שונה ורשימות עפ"י השמועות מפי אנשים נאמנים.



  1. והנה ע"ד מערב־אירופה אין כלל מה לדבר, כי שמה אין לך קהלה ישראלית שאין לה מונוגרפיה כתובה.  ↩

  2. כאן הצטמצמנו בתולדות קובנה עד גירושה בימי המלחמה העולמית, כי הנה קובנה שאחרי המלחמה עם “תור הזהב” שלה, ימי האבטונומיה הלאומית – זה חמר לא רק לפרק מיוחד בלבד, אלא גם לספר שלם, אשר בשם “קובנה החדשה” יכונה.  ↩

  3. השם הזה מחובר מן המלה Ne והמלה האינדא־אירופית “Wagh” שהוראתה צעק, בכן השם נביז'ה הוראתו – בלי קולות, היינו: נהר השוטף לאט, בלי המולה ושאון.  ↩

  4. אולם בדרך כלל נהגו לכנות בשם “מדינת זאמוט” את כל החבל של אדמת פלך קובנה מלפנים, המיושב ברובו ע"י ליטאי זאמוט, מלבד השליש המזרחי של המחוז הנובו־אלכסנדרובסקי מלפנים, שבו יושבים בני רוסיה הלבנה ואשר על כן על ארץ זו יחשב.  ↩

  5. פרפראות מספרים הלצה על דבר פתגם יהודי אוקרינה אדות יהודי־ליטא “דער ליטוואק איז אַ צלם־קאפ”. מפני מה? – משום שהיהודי הליטאי, כשרוצה להגיע למטרתו, אינו מתרפה גם להשטתח בכל גופו לארכו ולרחבו…. [ער לייגט זיך אין דער ליינג און דער ברייט, און פירט אויס זייניקע….]. ולדעתי טעם הכינוי הזה הוא פשוט, כי בזה רצו החסידים, נוחי ההתלהבות ובעלי הרגש להדגיש את חסרונם של יהודי־ליטא המתנגדים, היינו: קרירותם ואדישותם, כי הם צנומים וחסרי רגש והתפעלות, כמו אותם הצלמים־הפסלים הנפוצים כל כך הרבה על כל פרשת דרכים, ביחוד בליטא הזאמוטית. יש אומרים, כי כונת חסידי אוקרניה בזה היא, כי הליטאים המתנגדים הם אפיקורסים גמורים, ומשום זה הם כעובדי ע"ז בעיניהם.  ↩

  6. בפרטות אודות זה מדובר אצלי במחברתי “חסידי זאמוט” אשר אתי בכ"י.  ↩

  7. הגאון, החכם ר' יוסף שלמה רילמידיגר־יש"ר מקנדיא, הוא רופא הנסיך ראדזיוויל בווילנא (בשנות ש“פ–שפ”ד) – אשר סבב ובקר את ערי ליטא והיה הראשון להפצת השכלה ודעת במדינה זו, כי למד לכל מי שרצה וחפץ לדעת – לא יכל שאת את רוח האכזריות המתחוללת שמה, ואת ענני הבערות השוכנים בין יושביו, כי העם היה פרוע וחסר דעת את מנהגי המוסר ודרך ארץ.

    ובמכתבו המפורסם בשם “האחוז” אל החכם הקראי, ר‘ זרח בר’ נתן הטרוקי, הוא כותב בין יתר דברים: “כי הוא נמצא בארץ, אשר אין לו שמה שום משא ומתן עם אנשים מלומדים”.

    ואמנם, החכמים הקראים הבינו את ערכו בתור מלומד יותר מאחיו הרבנים.  ↩

  8. עיין מאמרו של ש. קצינלינבוגן בקובץ “ליטא” חוברת א'.  ↩

  9. כי כידוע הגירת היהודים מבוהמיה (ביהם או פיהם) לפולניה במדה נכרת מתחלת בימי המלך וולאדיסלאוו גערמאן (1082–1102). כי כאשר רדיפות היהודים בבוהמיה הגיעו למעלה ראש, ברחו אז היהודים משם בשנת 1098, וחלק מהם נמלט לפולניה, לכתחלה בסילזיה הסמוכה, ומשם עוד הלאה לפולניה הגדולה.  ↩

  10. יש ראיות מוכיחות, כי קיוב נבנתה ע“י הכוזרים במאה השמינית ונקראת על שם שלשת האחים בני ”קיובא“ או ”קיאבא“ והכוזרים לאחר שנתגיירו הביאו לעירם זו את היהודים ממדינות ביזאנטא, קרים ופרס. לפי דעת תיאופאנוס, היתה בקיוב קהלת יהודים רבה עוד במאה הנ”ל. בכן קדמה לפ"ז ישיבת היהודים שם לישיבת הרוסים שהחלה רק בשנת 865. כאשר נלכדה קיוב בידי הויאריאגים נמלטו היהודים לארץ כוזריא ולהמדינות שעל הוואלגא והדאן, ואחר שנפלו הכוזרים בידי חיל סוויאטאסלאוו, נסיך רוסיה, בשנת 969, יצאו היהודים לקרים, ואולי אז התפזרו גם לגבול ממשלת ליטא.  ↩

  11. גדימין כבש בפעם השניה את דרום רוסיא עם קיוב בּשנת 1320 וספחם לגבול הממשלה הליטאית. בזמנו נתרבו שמה היהודים והוא נתן להם זכויות שונות, גם נסיכות פאלאצק נספחה לליטא בשנה זו בפעם השניה.  ↩

  12. כן גם אין זכר לליטא בספרי השו“ת עד המאה הט”ו ורק במאה זו נזכרת כבר הקהלה גארדיטא (עיין “לקורות היהודים בליטא ופולין” לב. כץ") כנראה משובשת מהשם גארדינא – גרודנה בליטאית.  ↩

  13. מתוך מאמרו של ק. גוקאווסקי: “בספר הזכרון” לפלך קובנא, 1898.  ↩

  14. עיין תולדות ישיבת היהודים, בקור בקורלנד, עמ' 7.  ↩

  15. ע"ז מעידים גם השמות הספיציאליים של יהודי אשכנז הנפגשים בתעודות וביחד אתם החלה להתפשט גם בליטא השפה המדוברת, יהודית־אשכנזית.  ↩

  16. זכר הנצחון הזה חגגה ליטא השתא, למלאת 500 שנה למאורע רב התוצאות הזה.  ↩

  17. ההיסתוריונים מספרים כי כאשר פנו אליו בשנת 1324 שליחי האפיפיור בהצעה להכנס בבריתה של הדת הנוצרית, ענה להם גדימין כדברים האלה: אני אינני מפריע לא בעד הנוצרים לעבד לאלקיהם עפ“י מנהגיהם ודתיהם: לא בעד הרוסים – לפי נמוסם הם; ולא בעד הפולנים – לפי דתם הם; ואנחנו עובדים לאלקים לפי רוחנו אנו: לכולנו רק אל אחד שבראנו. מובן, כי השליחים שבו ריקם כלעומת שבאו. האם לא נכרת כאן השפעת היהדות ע”ד אחדות הבורא, שבאה לו הודות הסוחרים היהודים בדרומה של ליטא, אשר גם על הכוזרים השפיעו השפעה יסודית?  ↩

  18. “קריה נאמנה” עמ' ו.  ↩

  19. ישנה סברה, כי במבצר קובנה מת בתור שבוי הכהן של אורדת התתרים הקיפצייסקית, ושמו אחמאט.  ↩

  20. אחרי שכרת ברית שלום זמני את אורדן האבירים, התנפל ויטובט בשנת 1396 על התתרים וילכדם ויביא מהם הרבה שבויים מאזאוו בקרים, אשר הושיבם מקצתם בקובנה ובוידז, במחוז נובואלכסנדרובסק מלפנים. בכלל לקח ויטובט בשביה 483 משפחות של קראים: 330 משפחה הושיב בעיר טרוקי החדשה שהוא בנה, ויתר 153 המשפחות הושיב בנקודות אחרות על אדמת נסיכותו, וביניהן נזכרת גם פוניבז עם סביבתה. [“אבני זכרון” לפירקוביץ ח"ב].  ↩

  21. “אוצר ישראל”, ערך בריסק.  ↩

  22. מאמרו של קצינלינבוגן הנ"ל.  ↩

  23. מושל אלילי תמים זה הלא גלה במלחמותיו את אבירי האורדן הטבטוני ישר–לב מאין דוגמתו ואנושיות ממדרגה הראשונה. להפך ממעשי האבירים – היה הוא מודיעם תמיד קודם ע"ד צאתו למלחמה עליהם, ודרכו היה לבלי התנפל על השונא לפתע פתאם כשודד. ולא פעם הציל את האבירים השבויים מידי אנשי חילו נוקמי נקמתם ששאפו להקריבם חיים לכבוד האליל פעקליע [הוא אליל הרע, המות וגיהינום].  ↩

  24. פרופ' יאניליטיס חושב, כי רק מחמת בצע נתן ויטובט את הפריוילגיה ליהודים, ובזה מדמהו לשאר מושלי־אירופה בימי הבינים והנה מלבד מה שבזה הוא מכתים את שמו המזהיר של הנסיך הגדול, הנה גם זולת זאת זה אינו לפי רוחו הוא בכלל ולא לפי מצב הענינים בימים ההם.

    ומדוע קשה להעלות על הדעת, כי ויטובט עשה זאת אך ורק לקרב את היהודים כמו שאנו רואים בימינו כי המדינות הרוצות למשך אליהן אמיגרנטים, נותנות להם פריוילגיות ידועות כמו ברזיליה וכדומה?  ↩

  25. מפני חשיבותו של אותו הענק, אשר לו משפט הבכורה בין מצויני ליטא, נצא הפעם מגדר המסגרת הצרה של המבוא ונאריך בו מעט יותר.  ↩

  26. מענין הדבר, כי בשעה שנוגע לישוב היהודי בשאדובה יש לנו כבר ידיעה קדומה כזו, הנה בנוגע לישובה הכללי הידיעות אודותה מתחילות רק משנות 1539, שאז היתה כבר, לפי דברי הס' “זשמודסקאיא יעפארביא”, עירה הגונה.  ↩

  27. “באוצר ישראל” בערכו נאמר, כי נולד ט“ו כסלו ר”ט 1449, וזוהי סתירה, יען ט“ו כסלו ר”ט יוכל היות רק 1448.  ↩

  28. כי הנה הוא קדם גם להרה“ג ר' יעקב פאלאק, אבי החלוקים והפלפול, שנולד בערך 1470 ואשר נחשב כידוע לראש התלמודיים בפולין [עיין ”קריה נאמנה" עמ' 56].  ↩

  29. הוא היה נקרא גם “משה מרוסיה”, גם “משה האשכנזי, יען כי בשם ”האשכנזים" נקראו אז כיהודי רוסיה, כיהודי ליטא.  ↩

  30. עפ“י סולטאנסקי הושיב ויטובּט 330 משפחות בטראק ועוד 153 – בפוניביז' ויהי כאשר צר להם ברבות הימים המקום כאן, התפשטו בערי פאסוואל, סאלאט, פושעלאט, בירז, שאט וקראני. [עיין התקופה, ט”ז, במאמר “לקורות הקראים בפולין”].  ↩

  31. שיכותו להקראים היתה כ“כ נכרת, עד כי אחדים חשבוהו לקראי, וגם ספרו ”אוצר נחמד“ נמנה בס' ”נובלות הכמה“ ליש”ר מקנדיא בין ספרי הקראים וגם בס‘ “אמונה אומן” [אפולוגיה על הקראות לכ“ר אברהם בכ”ר יאשיהו הירושלמי הקראי] נזכר פעמים רבות. והחכם אבן יש“ר [אברהם בן יוסף שלמה] הלוצקי הקראי מצא לנחוץ להוכיח, כי איננו מהקראים ומשום זה לא הובא ”בארח צדיקים“ לכ”ר שמחה יצחק בכ"ר משה הלוצקי הקראי, ברשימת ספרי הקראים. אולם כל הויכוח אך למותר הוא, כפי שיוכח הקורא הלאה, כי ר’ משה זה רק מן הרבנים היה, וע"ז יעידו וכוחיו בלוצק וטרקי וגם מפעליו בפיאודוסיה, מקום היה רב לא אצל הקראים כי אם אצל הקרימצ'קיים.  ↩

  32. וזוהי לשונו בהקדמתו לס‘ “אוצר נחמד”: ודע כי מימי חרפי הייתי הוגה בדברי השלם ר’ אברהם אבן עזרא ז"ל בפירושו לתורה עם כל הפירושים, אשר תחת יד יכולתי להגיעם אל ידי מכל מפרשי דבריו. מזה נראה, כי גם הרבה ספרים נמצאו אז תחת ידו בעירתו זו.  ↩

  33. כי הנה באותה תקופת הרדיפות שעברה על היהדות בארצות אירופה המערבית, הופיעה תרכיה בתור אי־מפלט ליהודים, וכבר בשנת רי“ד 1444 ערך ר' יצחק הצרפתי, איש־אונגריה, שהתישב בתרכיה קול־קורא ליהודי המערב ובו מודיעם ”כי תחת ישמעאל יושבים לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בואו ורשו את הארץ אשר ה‘ נותן לכם… קוה"ק הזה עשה רשם עז, ולתרכיה נהרו יהודים מכל המקומות שרדפום. ככה נהיתה גם למרכז רוחני חדש. כנראה קול השמועה הזו חדר גם לזאמוט והגיע עד אזני ר’ משה הגולה.  ↩

  34. עפ“י עדותו של אבן רש”ף מובאה בהכרמל ח“ב 39. היה ר‘ משה שלנו חתן ר’ אברהם הצרפתי. אבל זוהי לדעתי טעות גדולה יען כי האחרון הוא הוא רבנו אברהם משאנץ, אבי ר' יצחק, הריצב”א, ורבּנו שמשון משאנץ, שניהם מבעלי התוספות עיין “כבוד הלבנון” שנה X חוברת ב‘. ואיך יתכן שר’ משה הגולה שנולד בשנת 1448 היה חתן ר‘ אברהם הצרפתי, אשר חי זמן רב קודם לכן ונפטר 1210, וכבר בשנת 1370 בערך העתיק אברהם מקינון את ספרו “תמיד השחר”? אין זאת, כי אם זה מתיחס לר’ משה מקיוב הראשון הנ“ל, שהיה תלמידו של ר”ת, ואז יעלה חשבון הזמן היטב, כי הנה גם גיסו, ר‘ שמשון בר’ אברהם משאנץ הנ"ל נולד 1150 ומת בערך 1230, היה גם כן תלמיד רבנו תם.

    ואם נקבל עדותו של רש“ף בזה, עלינו להגיד, כי היה עוד אמנם היה, והוא רעו ה”בית יוסף“, בימי ר' משה הגולה ”  ↩

  35. ודוד לחנו בהקדמתו לסדור הקרימי הידוע מתארה בתאר “עיר גדולה לאלקים של חכמים וסופרים”.  ↩

  36. בסרוס מקרא זה “כי מציון תצא תורה וכו'” היו משתמשים לפעמים כשרצו לתאר אי־איזה מרכז של תורה, ככה מצינו פתגם כזה אודות העיר אוטרונטו בדרומה של איטליה, במקום היתה בראשית ימי הבינים ישיבה מפורסה: “כי מבארי תצא תורה, ודבר ד' מאוטרונטו”. למטרה זו משתמשים ג“כ בתאר ”ירושלים“ כמו ”ירושלים דליטא“ – לווילנא, ובזמן האחרון החלו לתאר גם את קובנה בתאר ”ירושלים דזאמוט".  ↩

  37. רמז על זה אנו מוצאים בהקדמת הסידור הקרימי. שם נאמר, כי בשעת גירושה יצאו כל הקהל ועטרת מלכם בראשם הר‘ המקובל האלקי הדיין ר’ משה.  ↩

  38. בהקדמתו לס‘ “שושן סודות” מזכיר ר’ משה גם את "גרוש קיוב וערי ליטא. ולפי דעת הרכבי גורש ר' משה מקיוב בשעת הגירוש הכללי, ולא משאדובה. כנראה הספיק לשוב לקיוב לפני הגירוש.  ↩

  39. הוא חתום בראשי החרוזים: “אני משה הגולה”.  ↩

  40. ואמנם כן: צונץ מונה אותה בין הסליחות. ל"ג עמ' 388.  ↩

  41. בו הוא גם כן מזכיר פירושו עה“ת ועל קהלת. עיין אפשטיין: בהאשכול ח”א 46–150.  ↩

  42. ביבליאוגרפיה:

    “משא קרים”, “אוצר ישראל” בערכו וערך “קיוב”; אנציקלופדיה עברית לברקהויז עפראן ערכו וערך בישיאצי ועוד; “אוצר הספרים” בערכי ספריו.  ↩

  43. “זאמוט” הכונה כאן על כל מדינת זאמוט, אשר בה היו כבר פזורות קהלות קטנות, כמו קידאן, ראסיין ועוד, מלבד בירז, אשר בה כמו בטראק ישבו אז כידוע קראים ואשר נכנעו בענין תשלומי מסים ליער המדינה, ובנידון זה הושוו ליהודים סתם. ואולי הכונה כאן במלת “זאמוט” על קידאן, מרכז זאמוט וסביבותיה ואחת הקהלות הראשונות בה. אולם ויזון לא נזכרה עדין כלל, כי, כידוע, קהלה זו נוסדה בזמן מאוחר קצת. לכתחלה היתה זאמוט לגליל אחד ורק אח"כ באה ההתחלקות לשלשת גלילים ראשיים.  ↩

  44. פרפראות

    הפתגם היהודי “הוא עבר דרך טראק ווילנא” אולי מתיחס לאותו זמן, בשעה שבכל המדינה שלנו היו הן הערים הכי גדולות וחשובות. אולם הפתגם “הנני שומע בקולו כמו בּטראק” כנראה מתיחס לזמן מאוחר, לימי המחלקת והמדנים בין הקראים והיהודים.  ↩

  45. את האורתוגרפיה אנו משאירים בכל מקום בלי שנוי, כמו שהוא בפנקס ואפילו עם השגיאות הדקדוקיות.  ↩

  46. ההערות והבאורים הבאים מוסגרים בסמני ההסגר נעשו בכל הפרק הזה ע"י המחבר.  ↩

  47. ובכדי לעשות סדר בעסקי הגביות ולהעמידן על יסוד ברור נתקנה בועד שפ“ג תקנה צ”ט האומרת: “עלה ונגמר שאלוף מוהרר יואל סג”ל מק“ק בריסק יצ”ו ילך ויסע משוט בארץ ומתהלך בה לארכה ולרחבה, הולך וסובב את כל גבול קהלות מק“ק בריסק וסביבות, עירות וכפרים כל מקום שיש שם ישוב יהודי עד מקום אשר שבט יד ק”ק בריסק יצ“ו שולטת ומגעת בהם, ויגבה למספר בני ישראל וכו'. ואחרי כן שוכלל ענין הבקרת עוד יותר, וזה שנאמר בתקנה קכ”ה מועד שפ“ז: ”אחרי ראינו גביות המדינה שבסביבות שאינם עולי‘ כהוגן, כי נעלמים ונסתרים מנגד עינינו ואין אתנו יודע עד מה השגת יד של כל אחד ואחד וכו’ ויצא לנו בגזירה וחק לשלח שלוחים מטיבי לכת וכו‘. שלשה אלה ילכו משוט בארץ ומתהלך בה לארכה ולרחבה דרך כל הארץ ליטא וכו’".  ↩

  48. שאק ליטא זהו בערך ¼1 דולר אמריקני או ½12 ליט.  ↩

  49. כלומר: ראשי המדינה.  ↩

  50. זהוב פולין זהו בערך ½ דולר אמריקני.  ↩

  51. כנראה היתה לו הרשאה על הרבנות מג‘ הרבנים דג’ ראשי הקהלות יען כי בתקנת הפנקס ת“ד משנת ת”ז נאמר: “גם עלה המוסכם: מי שלא תפס ישיבה מימיו הן שהוא מפולין, הן שהוא ממדינת ליטא, לא יתקבל במדינתנו ליטא לר”י, אם לא שיהי‘ בידו כתב הרשאה של הרבנות מג’ גאונים הרבנים משלשה ראשי הקהלות דמדינות ליטא והרב של ראש ב“ד שלו יהיה הראשון”; או אולי היה כבר ראש ישיבה קודם.  ↩

  52. הנה אחרי כי גם בוילנא נתרבה אז הישוב ע"י הרבה פליטי חרב מאוקראינה, משום זה עלה גם הסכום שלה (בועד שפ“ג היה יחס בריסק לוילנא בענין הסכומים – 70:140, ובועד ת”י היה כבר היחס: 88:100).  ↩

  53. מה שביחס לסכום בריסק עם הסביבות הוא – 100:7.  ↩

  54. היא השנה, אשר בה העמדה וילנא ברשות עצמה בתור קהלה ראשית רביעית והושותה בזכויותיה אל ג' הקהלות הראשיות הראשונות.  ↩

  55. אגב ננסה להפיץ מעט אור בחשכת החשבונות הסבוכים והמסובכים אשר בפנקס במה שנוגע לזאמוט. [בפרטיות עוד יבא להלן בסוף ח"א בנוספות].

    הנה בפרטיכל הועד משנת תט“ו, שבו נזכר החוב של זאמוט בסך 2380 זהובי פולין, נאמר אחרי כן: ארץ זאמוט אלף ארבע מאות זהו' נתקבל”. זהו כנראה לסלוק החוב הזה. בכן נשאר חוב 980 זהו‘. הלאה נאמר: אלו הן החובות שחיבת המדינה יצ“ו להגאון אב”ד דק“ק בריסק ע”ז קיבל שבעה מאות זהו’ פו‘ ממדינת זאמוט". בכן נשאר חוב זאמוט רק 280 זהובים פול’.  ↩

  56. עיין “תולדות ישיבת היהודים בקורלנד” עמ' 132.  ↩

  57. ידועות התלונות מצד השליאכטה בשנות 1550, 1573.  ↩

  58. ורק בשנת 1812 הותרה ליהודים לשוב שוב למעמל.  ↩

  59. באותה תקופה נזכרת כבר מערעץ (1551), ויורבורג מובאה בספרי השו"ת משנות 97–1593 ביחס עם גבית עדות שנעשתה שמה.  ↩

  60. באנציקלופדיה של ברוקהויז אפרון בערך “זאמוט”, נחשבה גם פאלאנגען ביניהן, אבל כאמור מוצאים אנו עקבות קהלה זו עוד מזמן קדום הרבה.  ↩

  61. פנקס מדינת ליטא מלא וגדוש מתקנות שונות שהותקנו לרגל עלית אלה ההמונים שברחו על נפשם ובקשו מפלט בליטא.  ↩

  62. “אוצר ישראל” ערך וילנא.  ↩

  63. השערתנו זו בנויה על שלש הנחות:

    א) בקבצים לחדושי תורה שהופיעו במאה זו בערך כמו “אדני פז” וכדומה אין אף זכר למאמרים מגאוני זאמוט; גם בקבץ “אמרי בינה” הערוך ע“י מאסף ליטאי (הרב ר' משה אב"ד דהורדנא) משנת ת”פ, אשר לקט ואסף חדושי תורה מל“ו גדולי הדור, רובם מרוסיא, פולין וליטא, אין ביניהם אף אחד מגדולי זאמוט, מלבד הג”מ ר' אשר ג“ב אב”ד ויזון, אם גם בימיו כבר נמצא אי אלו רבנים מפורסמים.

    ב) כי גם ממחברי זאמוּט אי ידועים לנו קודם ת“ח, ואחד המחברים הראשונים, מלבד ר' משה הגולה ובעהמ”ח “גאון צבי” הנ“ל, היה כנראה ר' אברהם ליסקער, מי שהיה רב בראסיין וחבר שני פירושים על המשניות בשם ”באר אברהם“ ”ומי באר" (על סדר זרעים. נדפס בפעם הראשונה בפרנקפורט דאדר תכ"ה);

    ג) גם בין המסכימים על ספרים לא נמצא אף רב אחד מזאמוט עד ת“ח, וכנראה המסכימים הראשונים במדינתנו הם הגאון יהודה זונדל אב”ד קיראן והגליל (הסכים על המשניות עם “באר אברהם הנ”ל) והרה“ג ר‘ הלל בר’ נפתלי בעל בית הלל”, אב"ד קיראן והגליל (ג“כ הסכים על המשניות הנ”ל, שנדפס תמ"ג).  ↩

  64. נכדו של הרב הזה, אהרן בר' יוסף הלוי הורוויץ, היה רב בשקוד, האזענפיט ומדינת קורלנד.  ↩

  65. נכדו זה, אשר גר בקאמענץ מתאונן בהקדמה על אי־איזה מלחמה [כנראה כונתו על מלחמת התורכים, עם הפולנים שכבשו בימיו את העיר קאמענעץ (99–1672) אשר הפריעה בעדו מהוציא לאור את ספרו של זקנו.  ↩

  66. פרפראות

    ושם מעתיק נכדו בהקדמתו אחדים מחלומותיו של זקנו ומעשי נפלאותיו ומספר, כי היה לו מגיד, בתמונת איש זקן עוטה מעיל, שהיה מתגלה אליו ומוסר לו מן השמים כמה תקונים וענינים.  ↩

  67. מלבד הגלילות המרכזיים ראשיים, קידאן, בירז, ויזון, היו עוד גלילות שניים במדרגה, כמו קראזש והגליל, פומפיאן והגליל, אניקשט והגליל ריטובה והגליל, שוועקשנע והגליל ועוד. אלה היו קהלות מעט יותר חשובות, אשר הכניעו בפרטים ידועים, כמו בענין רב וביה"ק את הקהלות הקטנות מהן אשר בסביבותיהן.  ↩

  68. פרפראות

    האגדה מספרת ככה; כבר בהיותו בן עשר, נתפרסם בתור עלוי.

    ויהי בישבו אצל אביו שהיה רב מפורס בפוזנא, התחתן את הנער אחד הגבירים מלובלין, שרצה לקחתו לחתן לבתו ויבטיח לתת לו הרבה מהר ונדה. זה היה בשנת ת“ח קודם המרד ויביאהו המחותן לחג השבועות לובלינה לחדות את פניו בחברת בתו הכלה. פתאם פרצו פרעות הקוזקין ויצורו גם על לובלין ויהרגו שמה הרבה מבּני ישראל, וביניהם נפל חלל גם המחותן של ר' ברוך, ורק אשתו ובתו הכלה הספיקו לנוס ולהמלט על נפשם. בין הנסים היה גם הנער החתן, אולם בדרך הדביקהו אחד הקוזקים וירמסהו בפרסות סוסו (ומסבת הרשם שנשאר על מצחו בצורת פרסת סוס כנוהו בשם “פאטקעווער”). ויתעלף הנער מרב כאב והקוזק בחשבו אותו בטעות למת, עזבו לנפשו. כעבור רגעים אחדים שבה אליו רוחו, ויתעורר הנער ויחגר את שארית כחו ויקם וינס. ככה רץ לעבר הצפון, עדי הגיעו ביחד את שאר פליטים עד לקלוריה, אשר על גבול זאמוט. ובעת ההיא חי בקולריה עשיר אחד, נדיב וטוב לב, אשר הצר בצרת עמו ויחמל על האמללים הרבים שנהרו לעירו, ויפתח את דלתות ביתו לרוחה לכל קשה יום ומר נפש ויאכילם וישקם כאות נפשם. בין הבאים היו גם הרבה מגדולי התורה והחכמה, וביתו נהיה בין כך לבית ועד של חכמים וסופרים והיו יושבים ומפלפלים בחדושי תורה ובחדודי דשמעתתא, וגם הנער ברוך בתוכם, והיה יושב ומקשיב לדבריהם ושותק. פעם אחת לא יכל להתאפק ויתערב בשיחתם וישמיע את דעתו, אשר הפליאה את הגדולים, ויהי זה לנס, וימצא העלם חן בעיני כל המסובים, בראותם את חריפות שכלו הבהיר ורב גדלו בתורה, וישאלוהו: בן מי אתה הנער, ומאין באת? ולא ענם, כי מרב התלאות שעברו עליו בדרך שכח את לובלין ואת כל הקורות אותו, ויואל הנדיב לקחת אותו לחתן לבתו ויתן לו נדוניה רבה, כיד הנדיבים והגבירים. ובהגיע תור האירושין ויעש הנדיב משתה גדול מאד ויחג את חג החתונה ביד רחבה במשך של שבוע תמים, ובליל יום האחרון עוד הגדיל, כי הזמין את כל העניים והאביונים מהפליטים שברחו על נפשם ויפזר להם מתנות הגונות וישמחו האומללים ויתענגו על רב טובה. רק שתי נשים, אם ובתה, ישבו בפנה, לא התערבו בשמחה ופניהם עצובים. וגם טעום לא יטעמו מהמגדנות והמטעמים. וירא זאת אחד הקרואים וישאלן לסבת הדבר. ותען לו האם: איך יערב לנו אכול ושתות, בשעה שרואות אנו, כי בעל השמחה גוזל מאתנו את חתן בתי, אשר כבר ארש לה. ויספר האיש את המעשה למסובים וגם עד אזני המחותן הגיע הדבר; בין כך נזכר ברוך ע”ד האירושין בלובלין ויגש אל הנשים ויכיר ביניהן את ארוסתו ויתחרט על מעשהו וימאן להנשא לבת הגביר. ותקם מהומה גדולה בבית באמצע המשתה והשמחה הופרעה. והעיר קלוריה נבוכה. ויגיע הדבר עד לפני בית דין, כי האשה הפליטה טענה, כי אירושי בתה קדמו לאירושי בת הגביר, והגביר טען, כי מזלה גרם ונסחף שדה. והרבנים רצו לפשר ויחליטו כי התנאים הראשונים בטלים, מפני כי קצרה יד האלמנה למלאות אחרי דברי התנאים וגם המחותן איננו כבר בין החיים. אולם הנער החתן ישר הלב לא אבה שמוע בקולם ויעזב את בית הנדיב ואת עשרו ורוב קניניו וישב לו את כל מתנותיו, ובו בלילה נשא לאשה את הכלה הראשונה העניה, מלובלין ויקחה וישב עמה בגורזד, אשר בקצה זאמוט במערב עד יומו האחרון.  ↩

  69. “שאגת אריה” דפוס סלוניקי סי‘ י“ט ובהערת הד”ר סימסין ב“תולדות ישיבת היהודים בקורלנד” להרב אַבצ’ינסקי.  ↩

  70. ויהי כאשר חדלה המגפה, הציגו שמה התושבים הנוצרים עמוד גבוה ועליו פסל מ“קדוש”, מגן המגפות והשרפות לפי אמונתם, לאות תודה על הנצלם מן המגפה.  ↩

  71. בהקדמת הפנקס של ח“ק ביאסוון, אשר העתקתו היתה לנגד עיני, נאמר ככה: באנו לחרוט בעט ברזל ועופרת בל תהי אמת נעדרת לספר רוב התלאות אשר עברו על ראשינו בשנת צרה וצוק גדול מאוד [תקצא – 1831] בקיץ העבר אשר מחוץ שכלה חרב ובחדרים אימות מות ותחלואי תוצאות רחמנא יצילנו מן החולאת אשר בקינה ”בליל זה“ [? – אולי: הקב”ה] בעו“ה בכל מדינתינו שהיא נקרא בשמה חאלערא אשר המוכה בשלשול והקאה על פעם אחת בין לילה הי' ובין לילה עבר בעו”ה מאתנו והלך לעולמו ושבק חיים לכ“ח ובפרט בעירנו עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא היה נמצא מי שישתדל בעד החיים והמתים החיים לבקרם והמתים לקוברם כולם הי' יראים מליגע בחולה פן גם הוא ממנו יחלה ופשיטא מלדרש אל המתים כי אמרו כולנו מתים לכן קמנו ונתעודד אנחנו הח”מ וכו', הלאה ע"ד יסוד בית הקברות שמה לרגל החלי רע.  ↩

  72. שבלי סבלה מחלי רע מלבד זה גם בשנות 1850, 1853, 1872, 1883.  ↩

  73. ואלה דברי הג‘ ר’ משה רבקה‘ש ז“ל בהקדמתו לחבורו ”באר הגולה", אשר גם הוא היה בין הבורחים מוילנא ביום ה’ כ“ד תמוז תט”ז: “ובאנו לקצות מדינות זאמוט סמוך לגבול פרייסין וגם שם לא שקטנו מחרב מלחמת חיל מלכות שוויידן עורנו מעלינו הפשיטו עד אשר מפני הדחק זו הלחץ נכנסתי גם אני עם קצת מבני ביתי וגם שאר אנשים בספינה בלב ים ושמנו פנינו לבוא לאמשטרדם”.  ↩

  74. עקבות מלחמה זו עוד נשארו לזכרון בסביבת פלונגיאן, כי לא הרחק ממנה, בדרך העולה קולה, מתרומם הר גבוה הנושא את שם הכפר הסמוך גונדינגה (במקום זה עמדה לפי המסורה העיר גונדינגה, אשר נחרבה ע"י אורדני הטבטונים). ועליו עוד נראים היו לפני זמן לא כביר שרידי חורבות של ארמון מצודה. גם היו מוצאים כאן שרידי חפצים עתיקים, כמו קרדמות, פטישים, חרבות, כדורי ואבני יריה עם פתוחי כתבות. המסורה מספרת, כי כאן עמד ארמון מצודה של הנסיכים הזאמוטיים, וכפי הנראה כל ההר הזה היה מעין מבצר פורטיפוקציוני, שנערך בימי מלחמת השוועדים.  ↩

  75. בין יתר החורבנות נחרבה גם העירה החשובה אופניקי, אשר ע“נ סווענטא 18 קילומטר מינובה, לא הרחק מהויליה. כשבעה קילומטר ממנה נמצאה המצודה סאנטאקי, אשר השודים החריבוה וביחד אתה גם את העירה הנ”ל.  ↩

  76. כנראה נקרא כן ע"ש מוצאו מזאמוט.  ↩

  77. פתגם הפולני היה: “לתלות – ואחר לחקר ולדרש”!  ↩

  78. גם בפנקס דנאוואהרדאק נמצא ספור הסתורי מענין, מימי הגאון מרן הגריא“ס בהיותו אב”ד שם, ביחס אל מרידת הפולנים.  ↩

  79. פרפראות

    מסופר, כי גם ברגעיו האחרונים דובבו שפתותיו מתוך התרגשות פנימית את “שיר היחוד”, ממש “עד כלות הנפש”.  ↩

  80. פרפראות

    האגדה מספרת, כי כאשר נגשו אליו קרוביו לקחת ממנו ברכת הפרידה לפני מותו, בקש מהם, כי כאשר יציגו מצבה על קברו, אל יחרתו עליה את האותיות הי“ד (אשר פירושן: ה' ינקום דמו) ויוסף לבאר, כי זה נמשל כאלו היו אומרים לעשיר גדול, כי ינקם מאחד אשר גזל ממנו פרוטה. ”דיה לי זכיה זו – כלה את דבריו האחרונים – שגלוי לפני, כי נשמתי תתחבר בעולם האמת עם נשמה של אותו צדיק כר‘ אברהם בר’ אברהם…"  ↩

  81. אם לא נחשב אי איזה נסיון מאחד המחברים לכתב על ספר תולדות רבני קידאן וראסיין ואי־אלו ביאוגרפיות של אחדים מבני עליה במדינתנו.  ↩

  82. כידוע ערער ע“ז מאד והתרעם הרבה הגאון בעל ”נודע ביהודה" באחת מתשובותיו, על כי מנהיגי הקהל היו משחררים מהקאנטוניסטים את בני העליה והיחש וחוטפים במקומם את בני העניים.  ↩

  83. כאן המקום להעיר על נחיצות בספריה מרכזית לפחות מכל הספרים של מחברי ליטא־זאמוט, אשר מספרם מגיע עד לאלף בערך, והיו משמשים בזה למקור נאמן לחקירת תולדות הספרות הישראלית בליטא בכלל ותולדות חיי היהודים לצורותיהם השונות בפרט. נסיון כזה החילותי כבר לעשות בעצמי.  ↩

  84. בהקדמת ספרו “אבק סופרים” (1704) נאמר, כי גם עבר דרך “גליל אוניקשט וגליל בירזא וגליל קידאן ומדינת זאמוט”.  ↩

  85. ככה חתום בהסכמתו על ס' “חיי הנפש ונצחיותה” (1787).  ↩

  86. לפי “עיר ווילנא” שמש כאן ברבנות הגאון ר‘ אלינקי ראגאלער, והרב ר’ הלל מכאן היה מקודם רבו. אולם “בתולדות אליהו” לא נזכר מזה כלל. ואם כך הדבר, אזי ישב כאן קודם תקפ"ד, היא השנה שנתקבל לסלבודקה.  ↩

  87. זהו לפי אנציקלופ, ברוקהויז עפראן. אולם “בלקסיקון ציוני” נאמר, כי נולד 1840 בעיר וויטיאן (אמנם באוטיאן) פ' קובנה.  ↩

  88. לזכר אחד מהם, והוא הנסיך יאנוש ראדזיויל, שמת בטיקטין 1656, הציגה הממשלה הליטאית מצבת זכרון כאן בשנת 1931.  ↩

  89. נשתמרו רק שני פנקסים דק, בירז מזמן מאוחר, הנמצאים בארחיונו של ש. דובנוב (האחד מתקכ“ב–תקצ”ב ושני מתקס“ד–תקס”ז). רק פנקס של ח“ק גחש”א מש' תקס"ב נמצא עדין כאן. אולם ערך היסתורי כמעט שאין לו.  ↩

  90. אמנם הג‘ ר’ יחזקאל קאצינלבוגען בעה“מ ”כנסת ישראל“ שנתקבל בש' 1707 בקידאן, היה חותם א”ע “אב”ד ור“מ קידאן בירז והגלילות”. אבל מקום מושבו היה בקידאן. יוכל היות, כי טרם היותו רב בבירז, פרש הוא את מצודתו גם על גליל זה, עד אשר עלה על כסא הרבנות בבירז מחותנו הג‘ ר’ שלום ז“ק. בספ' כ”י הנ“ל סי' ס”ד ישנה תשובה להאחרון, והמחבר כותב אליו: “למחותני הגאון ר' שלום ז”ק אבד“ק בירז. ובסוף התשובה מוסיף: אם יסכימו המאורות הגדולים ארי עילאה הנשר הגדול [הוא הגאון ר' אריה ליב אבד”ק סלוצק והורדנא], וכהן גדול מאחיו אשר בתורתו משמח אלקים ואנשים [הוא הג‘ ר’ שמחה ראפאפארט אבד“ק הוראדנא] ושואל כענין ומשיב כהלכה כקטורת דקה מן הדקה, [הוא הג‘ ר’ שאוּל אבד”ק בריסק והגליל], המה הגאונים דראשי הקהלות יצ“ו, ואשר שמנה לחמו זו תורה, ראוי להיות עליו שכינה שורה [הוא הג‘ ר’ אשר גינצבורג אב”ד ויזון], ושלום בתורתו, אשרי יולדתו [הוא הג‘ ר’ שלום ז“ק אב”ד בירז] המה המאורות הגדולים דמדינת זאמוט אף אני אהיה עמהם סניף לצותא בסימא, הקטן והשפל, יחזקאל לבית קאצינעלינבויגין חונה בק“ק קידאן והגליל”. מזה נראה כי גאוני מדינת זאמוט הג‘ ר’ שלום ור' אשר, נצטרפו לחשבון והעמדו בשורה אחת עם הגאונים דראשי הקהלות סלוצק, בריס והוראדנא.  ↩

  91. ז“ק, זקהיים הם ר”ת “זרע קדש” (המה), על כי יוצאי משפחה זו התיחסו אל קדושי ראזינאי, ר‘ ישראל ור’ טוביה.  ↩

  92. בס‘ “30 דורות של יהודי פולין” מובא, כי יתומיו, ביחד עם יתומי הק’ ר‘ טוביה, נתחנכו על חשבון ועד מדינת ליטא, כשם שנכסיהם הוחרמו ע"י אדוני העיר, אולם בפנקס המדינה מדובר רק אודות יתומי הק’ ר' טוביה בלבד.  ↩

  93. רבני גלילות זאמוט בימים ההם נמצאו ביחוסי משפחה, ע“י התחתנותם זה עם זה: הג”מ ר‘ צבי כץ רפאפארט אב“ד וילקובישק והגליל היה חתנו של הג”מ ר’ שאול גינצבורג אב“ד ויזון והגליל. נכדו של האחרון, הג”מ ר‘ מאיר גינצבורג אב“ד ויזון, התחתן עם הג”מ ר’ יעקב הלוי שור אב“ד קראז והגליל. והאחרון היה חתנו של הג”מ ר‘ יחזקאל קצינלינבוגן אב"ד קיידאן והגליל. הג’ ר‘ יחזקאל התחתן עם הג"מ ר’ שלום אב“ד בירז והגליל, כי בנו הג‘ ר’ דוד קצינלינבוגן אב”ד קידאן היה חתנו של הג“מ ר' שלום ז”ק. הג“מ ר' יחזקאל היה גם גיסו של הג”מ ר‘ אשר גינצבורג אב“ד ויזון והגליל, כי, אחותו של הג”מ ר’ יחזקאל היתה אשתו של הג"מ ר' אשר.  ↩

  94. אמנם בס‘ “געשיכטע דער יודען אין פאלען אונד רוסלאנד” נאמר “הרב ישראל חיים אב”ד בירז“, אבל כנראה כאן טעות וצ”ל "ישראל בר’ חיים", כי הוא היה באותה העת לרב כאן.  ↩

  95. פרפראות

    האגדה מספרת, כי בבוא הרב ר‘ נחום לפומפיאן לא בקר את רב העיר, הגאון הישיש ר’ יצחק אייזיק, ויצו להשמש להכריז, כי רב המדינה ידרש ביום השבת, ויודע הדבר למרא דאתרא, ויחר עליו אפו מאד על אי־התחשבו אתו, וברגזו המליט מפיו: “ידרש, אם רק יתנו לו לדרש”. ויהי כשעלה הר' נחום על הדוכן ופתח את פיו בדרוש, הפך את פניו אל ארון הקדש ויאמר: “מתים בקשו רחמים עלי” ותיכף שבק חיים לכל חי.  ↩

  96. פרפראות

    מספרים, כי כאשר ראה בפעם הראשונה צעיר מבני ישראל שנלקח לצבא ומגבעת הרקרוטים על ראשו, נבהל ממראה עיניו, ויקח את המגבעת וירץ לבית הכנסת ויפתח בחפזה את ארון הקודש ויצעק בקול מר: “רבש”ע, הכר נא הכתנת בנך היא!" ויתמרמר בבכי עד שנחלה מרוב צער וימת.  ↩

  97. פרפראות

    כבר כבן י"א שנה היה כל כך גדול בתורה, עד כי החל אז ללמד את אביו, כי עלה עליו בידיעותיו. וכאשר נפטר היה אבל כבד מאד. באו מכל זאמוט 65 רבנים להספידו. את ארונו החזיקו על הבימה ד‘ ימים, ובכל יום הספידוהו כב’ הספדים וכאשר נשאו את ארונו לבית עולמו, נתנו בעד הזכות להיות מנושאיו, סכומים רבים ועצומים לצדקה.  ↩

  98. פרפראות

    מתנגדיו התלוצצו ע“ז וקראו עליו את כל הפסוק: ”אכן יש ד' ואנכי לא ידעתי"…  ↩

  99. בכדי שלא יסבל הצד הארחיטקטוני של הספר ע"י התמתחות מופרזת של המבוא, מן ההכרח להפסיק כאן בתאורי הקהלות השונות (המסודרים אצלי עפ“י סדר א”ב) שמקומם יותר מתאים במונוגרפיה מיוחדת, ולעבר לעצם הענין.  ↩

  100. וכאשר עלתה בש' 1843 בדעת הקיסר ניקולאי ׀ להפריד את החלק הצפוני מערבי מפלך וילנה וליצור ממנו פלך מיוחד, והיו בין שריו כאלה שהציעו לזכות את ראסיין בזכות זו, בתור עיר השוכנת במרכזה של זאמוט, נתן בכ"ז את משפט הבכורה לקובנה אך ורק הודות למצבה הגיאוגרפי המתאים, בתור אם הדרכים הרובצת על המשפתים.  ↩

  101. ״אלעקסאטא״ ─ אלילת האהבה, שלשמה היה מוקטר/ מוגש ביחוד בקובנה וסביבתה.  ↩

  102. שהוקמה ביוני 1812 וממנה השקיף הקיסר החולש על גויים, בשעה שחילותיו עברו את הנימאן, כשהוא מתענג ומתפעל ביחד את שריו על מראה הסביבה היפה.  ↩

  103. עיין ציורו המצוין מהדר ירושלים וסביבותיה המובא ״בס׳ היובל של פתח תקוה׳׳ אשר עקבות ההשפעה האלקסוטית והד מליצת בן עירו המשורר מאפו נראים לעין.  ↩

  104. וככה היתה מדת העיר ומצבה בש׳ 1840: רוב השטח של התכנית החדשה חיה שומם ומכוסה יער. ומקרנות הרחובות “לייסוועס” ו״כביש וילקומיר״ עד ביתו של וולף ברחוב פרזידנט (רחוב פט"ב מלפנים) 4 No הפסיק אגם גדול ועמוק מלא בצה קשת המעבר, עד כי העגלונים המובילים משאות מוילקימיר וינובה לקובנה היו מוכרחים לעמד כאן באכסניה ולהחליף את סוסיהם העיפים באחרים שבעזרתם יוכלו להוציא את עגלותיהם השקועות בבוץ, ורק מאחורי האגם לצד מערב החל עצם ״העיר״, ומראה העיר לצד מזרח היה כזה: החל מרחוב מאפו לעבר ״העיר החדשה״ לא נמצא יותר מבתים אחדים. במקום בית המשפט הגלילי כעת, היה בית הקברות אשכנזי, ובמקום גן העיר ─ בית הקברות קתולי. באמצע ״שדרת החפש״ הנוכחית עמד רק בית עצים אחד קטן לשומר היער. על יד בנין האוניברסיתה l כעת (ברחוב מיצ׳קביץ) היתה אחוזה שנשארו ממנה כעת רק שני בתי עץ, אשר אחד מהם היה ביתו של הסופר א׳ מיציקביץ. הם שמשו אח״כ לקיטנות בעד אמידי העיר, כי חזון ״כולא טובא״ עוד טרם נפרץ בארץ… גם במקום בנין הסאבאר היה אגם גדול, אשר הצידים הלכו לצוד שמה את ברי האווז הפראיים. הלאה כל החבל עד קרמליטה היה מכוסה יער ארנים גדול, ושפת הנימאן, מקום רחוב קיסטוט כעת ─ ביער של עצי עלים גדול. מובן, כי חסרה כל מרצפת ברחובות, ומן עצם העיר עד קרמליטה היה מרחק גדול, והוצרך לנסע בעגלות דרך גלי חול וסבכי יער עבות.

    ככה היה מראה הכרך כעת לפני תשעים שנה בערך, שהתקיים בצורה זו בערך עד ראשית שנות השבעים למאה עברה.  ↩

  105. הכונה כאן על הנוף הצפוני־מערבי. אולם ברוסיה המרכזית הקדים בנין מסילת הברזל; המסלה הראשונה ברוסיה היתה בין פטרבורגו ומוסקבה ונפתחה ביום 16 לח‘ מרס שנ’ 1836.  ↩

  106. פרפראות זקני הדור קראו ע“ז את המקרא: ”סלו סלו המסלה סקלו מאבן“ [ישעיה ס”ב י'].  ↩

  107. וכבר בש' 1398 זכה את הסוחרים הגרמנים, ביחוד של ההנסה, בפריוילגיה מיוחדת, המשחררת את סחורותיהם ממכסי ההובלה וההוצאה, וכי יש להם הרשות ליסד בנקודות הגדולות, קובנה ווילנא, מחסנים מיוחדים.

    ¹⁴ ואפילו בשעה שע״י הקונסטיטוציה מש' 1776 בטל המשפט ב 150 מערי ליטא, נשארה בכ׳׳ז קובנה בין 11 הערים, שבהן נשארו המגדבורגיות שרירות וקימות.  ↩

  108. והראיה, כי יואן סאבסקי עשה אח״כ בש' 1683 הבדל בין בני חו׳׳ל ובין היהודים (עיין להלן).  ↩

  109. יש שהעתיקו “שאמאקא” – “שמי”.  ↩

  110. השם זוב שהוא מן זאב מראה על מקורם מיהודי המזרח שרק הם השתמשו במלה העברית להוראת החיה זאב, מה שאין כן יהודי אשכנז שהיו משתמשים בהעתקתה הגרמנית “וואלף”, ולא במקורו העברי.  ↩

  111. זהו בערך 250 דולר אמריקני.  ↩

  112. תעודה זו כתובה לטינית מצאו בארחיונה של עירית דנציג, כשעברה אחרי המלחמה העולמית למלכות פולין בתור עיר חפשית, והעתק ממנה נתפרסם בשעתו בעתון הארגנטיני ״אידישע טאגעס־צייטונג״.  ↩

  113. כידוע התקימה בקובנה כבר באחרית ימי הבינים לשכה של “האגודה ההנסית”, וקובנה עמדה בקשרי מסחר מלאי תנועה עם דנציג, אשר היהודים לקחו בו חלק הגון.  ↩

  114. שמו האמתי היה יוסף. משום זה כנוי בניו יעואפאוויץ. רביי זהו כנראה שם התאר “רבי” ומזה יצא הכנוי “ראבטשיק” וגם באופן משובש מעט “רעבינקאוויטש” או “ריאביטשקאוויטש”, אולם עפ“י רוב נקראו בשם ”יאזאפאוויטש".  ↩

  115. להפך הוא המשיך לנהל את עסקיו ביחד עמהם וישתתף גם בגורלם ובעניני משפחתם.  ↩

  116. כידוע נשארה סמולנסק עצמה גם אז בידי הליטאים, אפילו בשעה שגלילה עבר לרוסיה עפ"י אמנת השלום שהוכרתה בין הנסיך הגדול אלכסנדר ובין המלך המוסקבי, איון III.  ↩

  117. אחת התעלות היתה שרידת המבצר שחפרוה עוד הטבטונים, והיא נמשכה לרוחב העיר מויליה אל הנימאן דרך הרחוב “יאטקעווער” (דויקשא כעת).  ↩

  118. ככה היא דעת ביטשונאס בספרו ע“ד קובנה. אבל מסופקני, אם כבר בימי זיגמונד I הורשה ליהודים לבנות בית תפילה. הלא גם בוילנא אסורה היתה התישבות היהודים ובנין בית הכנסת קודם האוניה הלובלינית מש‘ 1569, ורק בש’ 1573 (של"ג) הוכרה ע”י החלטת הקונפדרציה הזכות לכל שליכטיץ להרשות לבנות על אדמתו בתי תפילה כמו לנוצרים, ככה גם ליהודים.  ↩

  119. מס‘ האקטים של טראקסקי גראַדסקי סוד. מובא אצל ברשדסקי בס’ “יהודי ליטא” עמ' 78, בהערה 12.  ↩

  120. הוא נזכר בין יהודי בריסק, אשר פנו בהשתדלות לפני המלך זיגמונד אבגוסט בי' 20 למאי 1568.  ↩

  121. לדוגמא הרב ר‘ יוסף בר’ משה אב“ד בריסק (בערך 1546), נכדו של מיכאל יוזיפביץ, נשא את התאר ”דוקטור" ועוד הרבה כמוהו.  ↩

  122. בתקנה רצ“א מועד שצ”ד נאמר: “עלה ונגמר מעמד ופשר עם הקהל דק”ק ווילנא אודות קהלות וישובי‘ סביבות ק"ק ווילנא, חוץ יושבי סמארגאן וטראקא ור’ בער סג"ל מקאָווני', בדבר סכומו‘ וגלגולת, דהיינו: המה יגבו להם כל סכומות וגלגולת מיושבי סביבות ק“ק ווילנא, חוץ מסמארגאן וטראקא, ומחמת זה יתנו הקהל דק”ק ווילנא סכום ששה שאקלי’ ולכל גליל ארבעה שאקלי‘. נעשה מהיום עד שיהי’ נעשה סכום חדש“. בתקנה שפ”ח מועד שצ“ט נזכר בין החובות, כי ”ר' בער מקאָווני חיב לקופת המדינה כ“ה זהוב”.

    בתקנה שצ“ט הוא נזכר בין החיבים למדינה: ר‘ בער מקאווני א’ אדום”. ובתקנה ת‘ בין החובות להמדינה: "ר’ בער מקאוונא מ“א זהוב וחצי”.  ↩

  123. בתקנה תפ“א מועד ת”ו נאמר ע“ד הסכום שנעשה: ”ק“ק ווילנא שמנה ושמנים שוק לי' כד”ג. עוד ז‘ שאק עבור אנשי זאמוט מלבד סמארגאן ומה“ר יחיאל מקאָווני. הלאה נאמר ע”ד סכומו: ר’ יחיאל מקאָווני ג‘ זהוב“. בתקנה תפ”ב נאמר ע“ד סלוק החובות: ”סביבות ווילנא מלבד סמארגאן ור’ יחיאל מקאווני ג‘ ז’ (ג' זהוב). ובתקנה תקכ“ה מועד תט”ו ע“ד החובות נאמר: ר' יחיאל מקאָווני חוב ישן כנרשם בוועד טבת תיב”ל (תי"ב לפרט) קל“ זהו. עוד מאה ושלשים וארבעה סכומות וחצי ושלשה פאווראטנים ועשרים פאדימנס עם רווחי‘ שבע מאות ועשרים ושמנה זהו’ חי”ג פו…  ↩

  124. בתקנה תקכ“ו מועד הנ”ל ע“ד חובות המדינה לאחרים נאמר: לחתן ר‘ יחיאל מקאווני קרן תשעה מאות זהו’ ורווחי ע”ז קיבל בחודש ניסן תיד“ל ק”ז ".  ↩

  125. פרפראות

    בין היהודים נפוץ הפתגם: “זהו כבר מימות המלך סביסקי”, בכדי לסמן איזה ענין עתיק למאד. ואכן זכרו של מלך זה נחקק עמוק בזכרון העם, ביחוד בגליציה, במקום שהראה ליהודים את חסדו תמיד. מה שאין כן בנוגע ליחסו אל יהודי קובנה.  ↩

  126. פרפראות

    כפי שמסר לי מר ש. כ־ב היתה נמצאת בביתו בין הנירות שנשארו מירושת אבות גם פריוילגיה זו, שהיתה תבניתה כעין תבניתו של ספר. אולם נגנבה ממנו בימי המלחמה העולמית והגרושים ע"י אחד מקרוביו.  ↩

  127. כנראה, במוהר"י – במורנו הרב ר' יהודה, אחרי כי גם בנו נקרא בשם זה (עין הלאה).  ↩

  128. כדאי לצין את האורתוגרפיה של השם קאווני כאן וכן אצל בן גילו המ“ץ ר‘ משה וכן גם הר’ ר' ”הלל מקאווני“ (עין להלן) וכן ר' בער סג”ל מקאווני “ר' יחיאל סג”ל מקאָווני“ הנ”ל, ולא “קאוונא”, כפי שכנוה במקרים אחרים ובמקום אחד גם בפנקס המדינה.  ↩

  129. הוא היה ממשפחת תאומים, נולד באלטונא בש‘ תי"ח (1658) ונפטר בש’ תק“ב (1742) והיה רב, חוץ מזאמוט גם במיטוי. מלבד מחותנו הר‘ ר’ עזריאל, התחתן גם עם הרב דפומפיאן. בספרו ”מקום שמואל“ נמצאת גם שאלה מקראז. חבר עוד ס. ”אתרא דשמואל“ (כ"י). הוא היה תלמידו של מהר”מ מרוטנברג.  ↩

  130. עין שו“ת ”מקום שמואל“ הסימנים: א‘, ט’, י', י”ח, י“ט, כ”ה וכו.  ↩

  131. היא היתה בת הגאון המפורסם ר‘ ארי, ליב בהגאוּן ר’ יעקב בהגאון הר, נפתלי בר, אשר אלטשולר בעהמ“ח ”אמרי שפר“, ס, מועיל לדרשנים [לובלין, שס”ב]; ופירוש על נביאים וכתובים בשם “אילה שלוחה” [מלוקט מכל המפרשים בקצור מופלג עם באור המלות ע“פ דקדוק וקצתם בל”א] (קראקא שנ"ה ועוד מהדורא).

    ואחיה ר‘ יוסף היה אבי הצדיק ר’ דובער, אבי הרה“ג ר' זאב וואלף אלטשולר אב”ד לוצין בעהמ“ח ”זבד טוב“ ”ושפת הים".  ↩

  132. המדפיסים אספו אז הסכמות מהרבה גדולי הדור לראיה, כי יש להם הרשות להדפיס שסי“ן בדפוסם ואין בזה משום הסגת גבול של מדפיסי סלאוודיטא, שטענו, כי יש להם מונופוליה ע”ז.  ↩

  133. הג‘ ר’ ליב היה מודע לאבא הגביר ישראל פיינבערג ובלי עצתו לא נעשה בבית האחרון שום דבר. ע“י הגאון ר‘ לייב נתפרסם בבית פינברג ר’ אלינקי הנ”ל ונתקבל אח"כ למנהל הענינים בבנק שלהם.  ↩

  134. נבחר אל ועד המדינה תנ“ה וחתום בפנקס המדינה ”ר' אליהו בהג“מ משה קרעמער מווילנא”.  ↩

  135. הלא הוא הגאון ר' משה רבקה"ש (המובא לעיל עמ' 44) ואשר אבן מצבתו נתגלתה בלי משים [בפברואר 1933] מתחת לאדמה, בשעה שהקימו קיר חדש באחד מבתי היהודים בוילנא.  ↩

  136. כלומר: עברו מרשות היוריסדיקציה של העיריה לרשות היוריסדיקציה של המלך.  ↩

  137. לפי דברי “מגלת קובנה” יוצא, כי זה קרה בש‘ 1765, כי שם נאמר: אמנם זה האחרון (הינו הגירוש השני) הכביד כבמטאטא זה לנו למוקש שמנה עשרה שנה שנה עלינו הכתוב בפתשגן כתב הדת", צא מש’ תקמ“ג ח”י שנה, הרי עולה – תקכ“ה {1765] סתירה זו אולי אפשר לבאר בזה האופן, כי התחלת הגירוש אמנם חלה בש' 1761, אבל נמשכה עד 1765, שאז גורשו כל היהודים על יסוד פקודת המלכות שנתנה אז. בכל אופן ”בן – ליפמאן“ במאמרו ”מגילת קאוונא“ (פלאקס–בלאט 53 №), אשר חשב את הח”י שנה מש‘ הגירוש הראשון, טעה טעות גמורה ונכרת, כי הלא לפי דבריו יוצא, כי הגירוש השני היה בש’ 1771, וזה אינו מתאים כל עיקר אל מצב הדברים. אגב טעה גם בזה שחשב את הרב ר‘ משה, הנזכר במגלה, לחוד ואת ר’ משה סאלאווייציק לחוד, ובאמת זה וזה אחד הוא.  ↩

  138. לפי דברי המגלה, התנפלו ראשי העדה ביום הכתר לפני המלך סטניסלב אבגוסט ומשנהו אלכסנדר סאפייען בבקשת תחנונים, ואלה מלאו רחמים על האומללים ורחמום.  ↩

  139. בפנקס הח“ק של וילימפול מוצאים אנו בין ההתמנויות השונות גם נאמן לח”ק דקאוונא לש‘ תקכ“ז 1767, וגם בתקנות הח”ק משנ’ תקכ“ט מדובר ע”ד קלפי לקהלת קובנה לחוד. ומזמן מאוחר קובנה לא נקובה יותר בשם לחוס. זהו מעיד, כי הנהלת קהלת קובנה נשארה ספרטית עד 1796. מכאן ואילך קובנה אינה נזכרת יותר בין ההתמנויות.  ↩

  140. יש אמרים, כי לא בנוהו מחדש, רק חזקו את בדק הבית הקודם וגם שכללוהו. אבל זה לא נכון. ראשית: ישנה גבית עדות על הבנותו על ידיהם בנין חדש; והשנית גם הסברא מחיבת ככה, יען כי קודם לכן, הינו לפני הגירוש, לא יכל היה להמצא בנין רם ונשא כזה בוילימפול, בשעה שמספר יהודיה היה אז פעוט ודל.  ↩

  141. הוא היה נקרא גם בכינוי סג"ל, יעל כי על בית הלוי נחשב (סג“ל ר”ת סגן לויים), ולכן נזכרו בפנקס בכינוי זה גם יוצאי חלציו.  ↩

  142. הוא נמשך מן המצבר, שעל שפת הויליה, ועובר בין צדי בית החולים העברי וביה"מ הישן ויוצא אל שוק הדגים.  ↩

  143. נמשך מן שפת הויליה ועובר על פני החזיות של בתי החולים וביה"מ הישן. והיו תוצאותיו במגרש הראטושה.  ↩

  144. בהתמנויות אנו מוצאים אותו תקכ“ה בתור ש”ח (שמש חודש), תקכ“ו רשום בין הבוררים ”משה במוהר“ סג”ל. בהתמנותו תקכ“ז הנאמן לקאוונא משה מבהר”י. בש‘ תקל“ב הוא נאמן בח”ק דוילימפול במקום הרב המגיד ר’ אוּרי זק“ש. החל מש' תקכ”ח אין התמנות מיוחדת לקובנה, רק מתקנ“ד (1794) מוצאים אנו כבר שוב התמנות לקובנה לחוד. ובתקנ”ו – בהתמנות קאוונר: “הרב הנגיד מו”מ משה במו“ה יצחק סג”ל“ ואשתו הרבנית בתור נאמנת לח”ק דנשים נבחרה בתקנ“ז ותקנ”ח.

    גם בהתמנות תקס“ה מוצאים אנו בין הגבאים את הרב מו”ה משה במוהר“ר סג”ל מקאוונא.  ↩

  145. נוהגים היו היראים לחתם מתוך עניוות בצרוף תארי הענוה: “אני הדל באלפי מנשה”, “, ”אני הצעיר“, ”זעירא דמן חבריא“ וכדומה. ובכנוי ”הקטן“ השתמשו ביחוד הרבה גדולים, אשר שמם שמואל, כמו ר' שמואל הקטן מרבני ליווארנא, בעהמ”ח ס‘ “דברי שמואל”. שמואל הקטן בר’ משה פנחס, בעהמ“ח ”בית שמואל“ על ד‘ טורים ועוד כמוהם. ובזה הלכו דרך התנא ר’ שמואל הקטן, אשר כנה א”ע ככה מתוך ענוה לעומת שמואל הנביא, כידוע.

    ביחוד השתמשו לרוב בתארי הקטנה מתוך ענוה סופרי הקהל, כמו שמה שור ליבערלס, סופר הקהלה בקראקא, היה חותם “משה שור ולא אדם”… וכמוהו רבים.  ↩

  146. בפנקס הח“ק מוצאים אנו בין הבוררים מש' תקכ”ג את האלוף שמואל בהר“י (בר' יצחק"). בתקכ”ד נתמנה בתור ר“ח, ובתקל”ב – הוא ש"ח

    אשתו חנה נזכרת בפנקס פעמים אחדות: בתקכ“ה נתמנתה בתור ר”ח לנשים בח“ק דוילימפול, בתקל”ב לגבאית נשים וכן בתק"ס. וזהו פרט היוצא מן הכלל ונוטה מן המנהג המקובל.  ↩

  147. ע“ד פרסומו מעידה עובדא התולית זו. בימיו חי בוילימפול עוד איש אחד ושמו שמואל. הוא היה מצלצל במצלתים (צימבאליסט) וגם השתתף בכלי שירו, בין מקהלת מנגנים אחרים, בחגיגת ביהכ”נ בוילימפול בש' תקל“ב. והוא היה קטן ממש, פשוטו שמשמעו, והיו קוראים לו ”שמואל דער קליינער". בכן שני יוסף בן שמעון נזדמנו בפונדק אחד.

    ומעשה שהיה בנכדו של האחרון, שהשאיר בוילימפול את אשתו ושני ילדיו וילך לנוד למרחקים. ויהי כבואו לדינאבורג, התחפש לרוק, ובערמומיותו נסה להשתדך מחדש. ויתהלל ברב חכמתו ביחוסו הנעלה, כי הוא מצאצאי ר' שמואל הקטן המפורסם, ודודיו הם אישים רמי המעלה, בענצע החזרוני וחיים החזרוני… נזדמן בדינאבורג באותה שעה סלבודקאי אחד, ויפנו אליו וישאלו את פיו אודות המדובר. ויען ויאמר להם: אמנם הוא איננו שקן גמור, כי הגיד לכם את האמת למחצה: אמנם זקנו היה שמואל הקטן, אבל לא בעל מגלת קובנה, כי אם זה המצלצל במצלתים, ודודיו הם מן הידועים אצלנו, בענצע “חזיר” וחיים “חזיר”…  ↩

  148. רמז על אחוד שתי הקהלות, קובנה וסלבודקה.  ↩

  149. מחותנם של הגביר ר‘ אלכסנדר זיסקינד שחור מדוברובנה, הגביר ר’ יואל סירקין ממיר והגאון ר' יחזקאל לנדא ראב"ד בווילנא.  ↩

  150. ואלה תולדות הר' ישראל זקהיים: בנו הנגיד המופל מר בן–ציון ז“ק גר בקובנה, ושם מ”כ. ולו היו שלשה בנים ובת אחת:

    א) הרב המופלג מו“ה משה נתן גר בקובנה, הוא אבי הרה”ג חו“ב מ' אברהם זקהיים אבד”ק לייפון ואח“כ בוואליא (פ' גרודנה) [חתנו של הגאון מ' הלל דוד הכהן טריוואש, אבד”ק ווילקי בזאמוט], הוא הוא שהמשיך להו“ל את הקבץ האורטודוכסי ”הפסגה“ אחרי מות מותנו עורכו וגם חבר ספרים אחדים ובנו הוא הד”ר ירדני– זקהיים, מי שהיה מנהל הגמנסיון העברי בוילקובישקי ומיד בית הספר למלאכה של ידו, מו“ל החוברות ”דבּרו עברית!“ וכעת גר בא”י.

    ב) הרב המופלג מו"ה חיים צבי זקהיים גר בקובנה.

    ג) המופלג מו"ה אשר יעקב זקהיים גר בקובנה.  ↩

  151. לכתחלה היה ידוע רק שם המשפחה ז“ק בלבד וכנראה, מסבת פקודת המלכות (1804) המחיבת להקרא בשמות משפחה, שנו אחדים מיוצאי המשפחה הזאת את הכנוי ז”ק לזקהיים. אולם טעות היא בידי בעל המאמר באנציקלופדיה היהודית ברוקהויז עפרון, בערך ז“ק, האומר כי ישראל זה היה הראשון שהחל להקרא בכנוי זקהיים, הלא ידוע עוד שני לו מעונה זו, וזהוה רב הקצין המפורסם מו”ה יעקב זקהיים, ראש דיין וגבאי בראזינאי. מובא ב“דעת קדושים”.  ↩

  152. בית זה שעמד על תלו כמאתים שנה בחצרם של יורשי גליקמאן כעת נחרב והתמוטט מרוב ישנו בש' 1870 בערך, ובשעת מפלתו נהרג אחד מצאצאי סאלאווייציק, שהיו קוראים לו “סאלאוויציק הצהוב”.  ↩

  153. לכתחלה בשעת הוסדו נמצאו בו רק 10 מטות בלבד ועמד תחת השגחתם של החובש רוף ורופא נוצרי, כי רופאים יהודים, מלבד מומרים אחדים, לא היו עדין בנמצא בכל ליטא.

    חבל על שאבד בימי המלחמה העולמית פנקס בית החולים “וספר הזהב” שלו, שבו היו רושמים לזכרון מבקריו רמי המעלה.  ↩

  154. כנראה בנו השני הוא אליהו צבי בר, יוסף הלוי סאלאווייציק, זה שהו“ל את ס' ”תולדות אדם“ (מהדורא חדשה, והוא קצור תולדות הג‘ ר’ זעלמעלע, דודו זקנו, אחי הג“ר חיים מואלוזין, – דאנציג תר”ה) – אולם אליהו סאלאווייציק, מי ששנה ופרש ואח”כ החל לחלם ע“ד ”דת עולמית“ (זיווגם של התנ"ך, תלמוד וברית חדשה) ואשר למטרה זו פרסם בשעתו ”קול–קורא“ (נעתק גם לצרפתית ולפולנית) וחזר עם תורתו זו על כמה אומה ולשון – הוא כנראה בנו של הג”מ ר' יצחק זאב סאלאווייציק, {אודותיו בח"ב].  ↩

  155. באנציקלופדיה היהודית ברוקהויז עפרון נאמר בערכו, כי נולד בלובלין. אבל ההיסתוריונים מעידים, כי הוא מקובנה, וככה נזכר גם בהרצנזיה ע“ד ספרו של לילינסקי ”בערעק יאסעלאוויץ“ ”ביעוורייסקאיא סטארינא".

    אולי יש לבאר סתירה זו ככה, כי הוא אמנם נולד בלובלין, אבל משם עברו אח"כ אבותיו ביחד אתו לקובנה.  ↩

  156. הוא נתקבל שמה לרב בש' 1765, ובין תלמידיו נמנה גם גדליה רוטנברג, מי שהעתיק בעדו את חידושיו.  ↩

  157. גם רבו בעל “שאגת אריה” היה מתנגד לפלפול, שהיה נהוג בימים ההם והיה ידוע בשם “חילוק”, אשר מטרתו היתה לחלק חילוקים עפ“י דרך הפלפול, לפי שטה מסוימה, בין כמה וכמה ענינים וסוגיות שונות. הגאון ר' אריה ליב גינצבורג, שהיה מן הגאונים היורדים לעמקה של הלכה, השתמש בפלפול רק כמו בכלי שעשועים בלבד, למען חדד בו את שכל התלמידים. ואלה דבריו: ”כמה שיזהר האדם כל מה דאפשר שיהיה עיקר הפלפול באמתה של תורה, מכל מקום אי אפשר שלא יערבב בו דברים שאינם לאמתה. ואין כדאי משום זה לרשמם בספר, כי את הכל ישא רוח ואין זה אלא הבל" (בהקדמה “לשאגת אריה” ח“א. פפד”ר. תקט"ז.)  ↩

  158. זשאן סיפרען מארי, כומר ועסקן פוליטי (1746–1817) היה בא כחה של הכמריות הליאונית באספה הלאומית (91–1789) ומלא תפקיד של מנהיג המפלגה המונרכית–פיאודלית. הוא התנגד בכל כחו נגד שווי זכויות היהודים וטען כי זהו מן הנמנע, יען כי היהודים אינם בני אדם סתם, כי אם אומה בודדה וחטיבה מיוחדת לגמרי.  ↩

  159. ככה היה שמה ההיסתורי מימים קדומים וככה היא נקראת באופן רשמי גם היום. והוראתו – עיר הויליה (פאל ביונית – עיר) ע“ש הנהר ויליה, העובר לרגליה. אולם מזמן גירוש קובנה ואילך היתה נקראת בשם הסלבי – סלדובקה, הינו פרור בסלבית. כנראה משום שאז שמש בתור פרור לפליטי קובנה. וככה היא נזכרת בפעם הראשונה בפנקס מדינת ליטא מש' תקכ”א.  ↩

  160. ע“ד עתיקות ישובה מעידה עובדא זו: כידוע קים בוילימפול עוד כיום בית תפלה הנקרא ”אבא האצקעלס קלויז“, ע”ש מיסדה ר‘ אבא יחזקאל (לא כמו שמבוא “בעיר וילנא” – שמשון – אבא חאסעס), נכד הגאון המקובל ר’ שמשון אסטראפאליער, שנהרג עק“ה בגזירת ת”ח. לנכדו של ר‘ יאבא יחזקאל ושמו שמשון היה בן ושמו שלמה שלמן, ולו ונלד בערך בש’ תקמ“ח (1788) (ונפטר בש' 1873) בן והוא הגאון ר‘ מרדכי אליעזר קאוונער ( בעהמ“ח ”קרנ ראם – חדושים על פסחים ושבת.) יוצא מזה, כי מהאחרון עד ר’ אבא יחזקאל ארבעה דורות. ואם נחשב כ‘ כ’ שנה הדר, הלא יעלה, כי אבי המשפחה, ר‘ אבא יחזקאל, נולד בש’ ת”פ לערך, ובנין הקלויז יחול אם כן במחצית הב' של המאה הי"ח.  ↩

  161. הממשלה הרוסית, בבנותה את הסוללה המבצרית (פארט) התשיעית על יד “הר לנקובה” הנודע (זהו אחד ההרים הכי גבוהים סביב קובנא,ומרגלא בפומא דסלבודקאיים לאמר בהתול: "כבר האיר היום על ההר הלינקבואי:, כלומר כבר השעה מאוחרת בבקר) המשתרע לצד מערב מסלבודקה, בגבולות בית העלמין הישן, – הרסה אותו לגמרי. כמובן ע“י הריסה זו נשברו לרסיסים ונחרבו כמה וכמה מן המצבות העתיקות, שבחכן היה לספר לנו הרבה, הרבה ע”ד עברה של הקהלה… ורק אחדות מהן בלבד העברו אל ביה“ע חדש. הסתפקו רק בזאת שהעבירו את עצמות הקרובים למקומות מיוחדים, וגם זה לא כולן, כי הנה בשנות העשרים למאה זו, בבנות הממשלה הליטאית בית מחסה לילדים בקרבת המקום הזה, שוב נתקלו החופרים בגל עצמות גדול, פליטת העבר, ויעבירון יהודי סלבודקה גם אותן לבי”ע החדש.  ↩

  162. השתמר עד היום פנקס ישן אחד של ח“ק ג”ח ש“א דוילימפול. למעשה הוא מחובר מג”ח: א) החלק הראשון הוא העתקה מפנקס אוריגינלי שנאבד בודאי והתחלתו מש‘ תקכ“ב. בראשיתו נאמר, כי ”הפנקס הישן נאבד בשעת השרפה". כנראה הכונה כאן על פנקס דק’ קובנה, שנאבד לרגל הגירוש והשריפה בש‘ תקכ“א. ב) החלק השני של הפנקס הנוכחי מתחיל מתקמ”ח וסיומו בש’ תק“ס – ג”כ העתקה. ג) והחלק השלישי מתחיל מש' תקס"א והוא אוריגינלי. יוצא מזה, כי היו שלשה פנקסים: הראשון הנשרף, השני שנאבד ונשארה העתקתו, והשלישי האחרון הוא המקורי. כנראה, אחרי שריפת הפנקס הראשון היו נזהרים ומשום זה עשו אז בשעתה העתקה מפנקס השני שנאבד, והיא היא שעמדה לנו אחרי אבדן גם זה.

    לשבח יהודי ליטא בכלל ושל קובנה–וילימפול בפרט כדאי להגיד, כי הם הבינו עפ“י חוש אינסטינקטיבי, לשמר עד כמה שאפשר את הפנקסים הישנים. ספר לי בע”ה אחד, אשר אצלו היה שמור הפנקס הנ“ל, כי בגלותו בגלות רוסיה בימי המלחמה העולמית, שמרהו כבבת עינו ונשאהו אתו לכל מקומות נדודיו, וגם אח”כ בשובו לליטא ובהתפרץ, סמוך לביתו התבערה הגולה בסלבודקה (1919) היתה תחלת מעשהו לרוץ ולהציל מן המוקד את הפנקס הישן יחד עם “עצי החיים” של הכסף מן הקלוי השמורים עמדו.  ↩

  163. ושהו תכנה של התקנה תתקנ“ב: ע”ד שתבעו האלופים הרוזנים נגידים ראשים וקצינים דק“ק הוראדנא את המשולחים דגליל קידאן בדבר הישובים שאחורי הנהר ניעמן, וגם אודות הכתב שהי' ביד הרוזנים דק”ק הוראדנא מועד חאמסק שתבעו את הגליל קידאן הנ“ל, הןב דבר גוף המכירה והן בדבר סכום וגלגולת עד היום דלמטה, יצא מאתנו הרבנים הגאונים המתאספים למדינה רבא: שהישובים הנ”ל שייכים לגליל קידאן הנ“ל לחלוטין ולצמיתות עולמין, והמכירה הי' מכירה גמירא בתוקף כל שטרי מכירות דנהגו בישראל לכל תוקף ועוז. ובדבר שתבעו הרוזנים קצינים דק”ק הנ“ל עבור סכום וגלגולת מהישובים הנ”ל עד היום דלמטה פטורין גליל הנ“ל, ואין להרוזנים דק”ק הנ“ל שום טו”מ על הגליל הנ“ל מחמת טענות הסכום וגלגולת הנ”ל מהישובים הנ“ל. ואודות ק”ק סלאבדקא הסמוך ונראה לק“ק קאוונא יצא מאתנו, שיקום כפי הפשר שהי' בין רוזנים דק”ק הוראדנא ובין גליל קידאן הנ“ל, דהיינו נתינת מסים וארגוניות וכרגא דמלכא וכן לענין משפטים שיתהוו בק”ק סלאבאדקא בענין טשאפווי הכל שיינים לרוזני ק“ק הוראדנא לחלוטין ולצ”ע (ולצמיתות עולמין), ולענין רח“ש ושאר משפטים יהי‘ מה שיהי’ שייכים לראשי מהניגים דק”ק קידאן והגליל יצ“ו. ובדבר שתבעו הרוזנים דק”ק הוראדא את המשולחים דגליל הנ“ל אודות סכום וגלגולת שלקחו ע”ע מק“ק סלאבדקי הנ”ל וטענו המשולחים הנ“ל שמעולם לא לקחו מק”ק סלאבדקי שום סכום וגלגולת, בכן, יצא מאתנו שהנאמן מרוזנים ד“ק הוראדנא יכריז כרוז בבהכ”נ דק“E קידאן בעונש שבועה באם לקחו סכום וגלגולת מק”ק סלאבדקי במשך הנ“ל ושטר מכירה, אזי מחויבין להחזיר עד פ”א (פרוטה אחרונה) ליד הרוזנים הנ“ל, וזמן הכרזה הנ”ל הגבלנו זמן עד ר“ח אדר תקכב”ל. ובפירוש הותנה שבאם לא יבא הנאמן דק“ק הנ”ל עד זמן הנ“ל, אזי פטורין גמורין להגליל קידאן מרוזנים ק”ק הוראדנא הנ“ל מעונש שבועה, ושאין ביד הרוזנים הנ”ל לשלח עוד לק“ק הנ”ל להכריז. גם בפירוש איתמר שאין רשאים הרוזנים דק“ק הנ”ל לשלוח הנאמן מיום א' סליחות עד אחר יוה“כ להכריז שום כרוז בק”ק קידאן.

    כ“ה יצא מאת נו הרבנים הגאונים והמפורסמים המאוח”ג אב“ד דקהלות ראשיות לכל תוקף פסד”גץ ולאות ולראי‘ חתמנו, היום יום ד’ ו' תמוז תקכא“ל בהתאספות ןוועד קודש מדינה רבא פק”ק סלוצק יצ"ו.

    נאום….(כנראה כאן חסרה חתימת הרב דבריסק*

    ונאום משה יהושע הלוי הורוויץ חונה בק"ק הוראדנא

    ונאום ישראל איסרל חונה בק"ק פינסק

    ונאום שמואל הק' חונה ק"ק ווילנא

    ונאום ישכר המכנה בער חונה בק"ק סלוצק.  ↩

  164. דוגמא לזה אנו רואים בסכסוך ועד מדינת ליטא עם ועד ד' ארצות בנוגע לערי הגבולין שבסביבת טיקטין.  ↩

  165. מקביל אל זרם הויליה, הוא “רחוב המטבחיים” (סקערדיקלא" כעת).  ↩

  166. לפי התקנות רשאי היה להקרא בשם “רב אב”ד“ רק הרב הגלילי בקידאן, ורבני הישובים והעירות הקטנות היו נקראים בשם ”הרב המגיד“, גם בצייקישאק, שעל גליל קידאן נחשבה, היה נקרא הרב הגאון המקובל ר‘ הירשל בר’ שבתי, אחד מרבניה הראשונים, (נפטר בערך ת"ר) רק בתאר ”הרב המגיד".  ↩

  167. בתקכ“ג היא נתמנתה לנאמנת בח”ק לקאוונא ובתקל“ז לגבאית בח”ק דוילימפול.  ↩

  168. בכל ההעתקות הבאות כאן מתוך הפנקסים אנו משאירים את האורתוגרפיה האוריגינלית בלי שום שינוי, למען ישאר לזכרון אופן ישר הכתיבה בימים ההם.  ↩

  169. הוא הרב ר' משה סאלאווייציק הנ"ל.  ↩

  170. ושם נאמר: ובכן אנחנו ח“מ ביררנו את עצמנו וקבלנו עלינו להיות ח”ק ג“ח של אמת ולהתסק בקבורת מתים ובכל עניני צרכי מתים וכו' כמבואר בתקנות וגם קבלנו על עצמינו לבקר חולים ולהתענות יום אחד בשנה היינו יום ט”ו כסליו בכל שנה ושנה כל הנ“ל קבלנו על עצמינו כמו שהי' מבואר בפנקס ישן דח”ק ג“ח ולראי' באנו עה”ח היו‘ ב’ ק“כ ניסן לפרט ב”ל“ע ה”מ“ו”ת וחרפת עמו יסיר מעלינו.

    נאו‘ אורי בלא"א מו’ מוה' אברהם ז"ק מווילנא.

    ונאו‘ שמואל במוה’ יחזקאל.

    1] לפי הסמנים עולה תקמ"ה.

    2] כנראה מרומזים בזה הגירושים והחרפות שסבלו יהודי קובנה.  ↩

  171. הוא בן השר הצדיק ר' שניאור, אשר היה לשר הכספים בהונגריא ונהרג שמה אח“כ על קידוש השם. משום זה החלו בניו לחתם את עצמם חרי פטירתו בכנוי המשפחה זק”ש, שהיא ר“ת: זרע קדש, שניאורץ הוא היה נין ונכד להשל”ה.  ↩

  172. כפי הנראה, לא היו מנוקדות האותיות ו‘ מן ואה"י, המ’ וד' מן “למקדש”. ע“ד אמיתות הפרט הזה, תקל”ב, העידה הכתבת שהיתה חקוקה בעמוד ארון הקדש הנהדר, אשר נשאר כאוד מוצל מן השרפה ונמצא כעת בצורה קצוצה בקלויז ז“ץ בוילימפול. וגם זמן השנה, שהיה חקוק על תקרתו של בית העשיל הקצב הנמצא סמוך לבה”כ ונבנה באותו זמם, יעיד על זה.  ↩

  173. גם המלחמה העולמית לא נגעה בו לרעה, ורק חלק ממשעניו החיצוניים מצד הויליה התרופף והתמוטט בחרף 1919. לדאבוננו לא דאגו הקהלות – מאיזו סבה שהיא – לשמר עליו, להחלימו ולהחזיקו, למען ישאר לעד לעד נאמן לימים עברו, ויקומו ויהרסוהו לגמרי ויבנו על תלו את בנין הת"ת כעת.  ↩

  174. היא שמשה נושא למשורר נ. י. גוטליב במאמרו “אף די פליגלען פון פאנטאזיע” באיד. שטימע 3441№  ↩

  175. דמי הקדימה שנתקבלו כנראה ע“ח תשלום חבר; ”בלי חנינה“ – כפי הנראה הכונה שאין להחבר רשות בלקש אח”כ הנחה מהמחיר הקבוע.  ↩

  176. זהו בערך 30 סנט אמריקני  ↩

  177. רמז על שותפות שני המוסדות, הקהל והחברה קדישא.  ↩

  178. ככה מוצאים אנו בפנקס מדינת ליטא תקנה מועד שפ“ג אשר עפ”י היו הרבנים מתמנים רק לג‘ שנים. וכן ידועה העובדא עם הרב דגליל פינסק, אביגדור בר’ חיים, הידוע במלחמתו נגד החסידים בסוף המאה הי“ח, שהיה ג”כ רב למשך זמן קבוע, וכתום הזמן היתה רבנותו מתחדשת בכל פעם ופעם.  ↩

  179. אחיו הצעיר הנקרא ר‘ משהלי דעם מגידס נולד בש’ תקנ"ה  ↩

  180. ואלה תולדותיו:

    א. בנו הר“ר פייוויל, מת בוילנא כ' סיו הר”ל.

    ב. חתנו, בעל בתו האנא, היה דיין בק' דושאט.

    ג. חתנו, ר‘ ברוך וואלף גארפינקעל, בעל בתו עלקא, היה רופא בק’ ליאן.

    ד. חתנו מיכאל בהר' אברהם מרדכי רבינוביץ מוילנא, בעל בתו פרומה.  ↩

  181. והם: א. הר“ר ר' משה, חתנו של הג”מ ר' צמח אב"ד פרען.

    ב. ר' יצחק זעלקא, מופלג בתורה ובעל מדות מצוינות. נפטר תקע"ז.  ↩

  182. הנה כי כן כבר בימים ההם היה מנהג בפרושים.  ↩

  183. גם ראזינס, ראזינש, ראזינש, ראזאניס, ראזאנוס, וראזאנוש.  ↩

  184. והיה חתן ר‘ ארי’ ליב מבוטשאץ, שהיה מנהיג המדינה בגליל לבוב וכל המדינות השיכות אליו והיה ידוע בשם “ר' ליבוש ראש מדינה”. שלשלת יחוסו פרש בנו ר‘ זכריה מענדיל מובטשאץ, הנקרא ר’ מענדל פאדהייץ, בספריו “מנורת זכריה” (פפד“א תקל”ו) ו“זכריה משלם” (שם תקל"ט) – שניהם חידושים.  ↩

  185. בנו השני היה הרב מפסארטקוב, חתן הג“מ יצחק הורויץ אב”ד אה"ו.  ↩

  186. ואלה הן הסכמותיו מלבוב: על “גבולות בנימין” (תקמ"ט), “אהבת דודים” (תקנ"ב);“טהרת הקדש” (תקנ"ג); “הלולא דפסחא” (תקס"ד); ובבראד הסכים על הספר “טל אורות (תקנ"ב) ועוד. ועפ”י רוב הסכמתו היא הראשונה.  ↩

  187. טעות היא בידי החושבים שנת פטירתו – תקס“א, כי הלא ישנה הסכמתו מתקס”ד.  ↩

  188. ב“אוצר ישראל” ערך “רוזאניש” נאמר: “מרוזאניש שבאשכנז נודעים ר‘ ברוך (ברש) רוזאניש ובניו ר’ יששכר רוזאניס וכו‘ ור’ צבי הירש רוזאניש וכו‘ בן אחיו ר’ אברהם אבלי רב הכולל במינסק”, וכולו מוקשה, כפי הנראה ערבב כאן את הפרשיות וצ“ל ”בנו“ במקום ”בן אחיו“. כמו שטעה אגב בתארו בתור ”רב הכול“. ככה טעה גם בראש המאמר,יען כי יששכר היה בן הגאון בעל ”פני יהושע", ובנו הוא ר' צבי הירש.  ↩

  189. בעדות ש“ב יצחק בן חיים הכהן פינטאר מקאוונא בהקדמת ספרו ”דברי יצחק“ (וילנא תרמ"ג), אולם במה שכתב שמה, כי המ”מ ר‘ אבלי "הוא בן בנו של זקן אבי ר’ אברהם החסיד מקראז" טעה, יען כי כפי הנראה היה לא בן בנו כי אם בן בתו.  ↩

  190. ובהקדמה לספר זה כתב נכדו, כי נשאר מזקנו בכ“י הספר ”נחלי דבר“, ”אמונת אומן“ (נמצא בכ“י בספרית המוזיאום האסיאטי בפט”ב), ”ארחיות יושר“, ”בית מועד“ (הספדים) ו”לב טוב" (על “ח”מ).  ↩

  191. ואלה דבריו: “נהורנא כד הוינא טליא והוי כולי עלמא רהיטי בשבתא ובריגלא לשמע נעימות חכמה ומוסר השכל במשל ומליצה מפה קדוש של הרב המאוה”ג הדרשן המפורסם מו“ה אברהם אבלי מ”מ דפ“ק ושארי קהלות”.  ↩

  192. הוא אומר שם: “נוראות נפלאתי בשמעי דברים יוצאים מפי קדשו וברוח צח שפתיו הטיף נאמותיו למקהלות רבבות עם בפ”ק".

    גם הג“מ ר' יחזקאל פיבל מ”מ בוילנא הפליג מאד בשבחו כעדות בנו המ“מ ר‘ זלמן זאב בהסכמתו על הס’ ז”א הנ"ל.  ↩

  193. תולדותיו הלא הן כתובות באריכות בס‘ “תולדות אליהו” לבן אחיו הרב ר’ א. ל. פרומקין הנ“ל. כאן תבא רק תולדה קצרה ממה שנוגע לעניננו עם תוספת פרטים שלא באו בס' הנ”ל.  ↩

  194. מצד אביו היה מגזע “בעל הלבושים” וה“חכם צבי”,ומצד אמו התיחס אל בעל “מגלה עמוקות” ואל הג“מ ר' דובער אב”ד פלוגניאן, ראש משפחתו, אשר גם הגאון ר‘ ישראל סלאנטער היה מיוצאי חלציו מצד אביו. ובקולקציה של מר ג. לידסקי ראיתי זוג תיקי כסף ל“עצי חיים” (“רמונים” בשו"ת) ועליהם חקוקה כתבה זו: "זאת נדב הרב הג’ דק“ק פלונגיאן זי”ע מחר“ר דוב בער בן מהר”ד שעפטל".  ↩

  195. רק קנה לו כאן חבר נעלה הוא ש“ב הגאון ר' יעקב מ”ץ בשבלי ואב“ד בויסק, בעהמ”ח “זכרון יעקב”, שלמד אתו בבחרותו בנישטוט בשקידה עצומה, בחסידות, פרישות, בקדושה וטהרה, כעדות נכדו בהקדמתו לס' הנ"ל.  ↩

  196. פרפראות

    ר‘ אלינקי הוקיר מאד את הגאון ר’ עקיבא; ספר לי מחו‘ הרב ר’ ישראל ליב ברודא מפה כי כאשר נודע לר‘ אלינקי ע"ד בא ר’ ע“א ללומזה לרגל חתונת בתו, קם וילך רגלי מסלבודקה ללומזה ויכתת את רגליו מרחק של ל‘ פרסה ויותר, בכדי לקבל את פני הגאון, מופת הדור, וליהנות מזיו תורתו. מאז נקשרו נפשותיהם זו בזו. והגאון ר’ עקיבא היה מחבבו והיה דורש מדי פעם בפעם בשלום אותו ”האברך המצוין מסלבודקה“ ע”י סוחרי עצים מליטא שהיו באים לעירו, לפוזן. ונמצא מחבר אחד, ר' אברהם מסטאוויסק שצרר את נשמות שני הגאונים הללו בצרור החיים הנצחיים, בהספידו אותם יחדיו בספרו “רשפי קשת” (קניגסברג, תש"ד), לקיים מה שנאמר: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.  ↩

  197. וכן כתב בצואתו: “ולכן אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת”ת לשמה, ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ולא לדרך הפלפול לבדו כ“א בקצרה מה שנוגע להלכה בדרכי הראשונים וכו' ולא לפנות לדרכי החריפים הגדולים”.

    פרפראות  ↩

  198. שמעתי מאת הרב דמתא בשמו באור המאמר באבות (פ‘ ד’) “ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד וכו'” – באופן זה: לא תוכל להצטדק על חטאותיך מפני מיתתך. כי הנה אם תרצה ללמד זכות על עצמך בזאת שעל כרחך אתה נולד ובכן על כרחך חי, ולא בך האשם אם נוצרת בשר ודם העלול לעונות ופשעים, אחרי כי שלא ברצונך נולדת ולא ברצונך הנך חי – אז יבא יום המות ויטפח על פניך; כי הנה גם על כרחך אתה מת, ובכן אם אין ברצונך למות, הלא יוצא כי בדיעבד הנך רוצה לחיות, לפיכך הנך אחראי בעד מעשיך. וזוהי כונת המאמר הנ"ל.  ↩

  199. הערותיו באו בשם “היכלות הזהר” בסוף הס‘ “תקוני הזהר” (וילנא 1882) וב“ספרא דצניעותא” עם באור הגר“א (וילנא תקפ"ח); גם בין כתבי הג”מ ר’ שמעון זרחי חברו בישיבת הגר“ח, נמצאה תשובתו בקבלה; וגם בין הכתבים, שנשארו ביד בנו הג”מ ר' יהושע, היו מעניני הקבלה.

    פרפראות  ↩

  200. אבל ר‘ אלינקי מתוך ענותנותו לא הודה על ידיעתו זו. – פעם שאלהו קרובו, ר’ אליהו מערקיל: “האמת הדבר מה שחושבים את כבודו ל”מקובל?“ – ע”ז ענה הגאון: אמשל לך משל. למה הדבר דומה? לאדם שנוסע מקובנה לפטרבורג (והימים ללא פוסתה, טלגרף ומסה"ב). קודם לכן מתאמץ הנוסע להשיג בהזדמנות עגלה העולה וילנאה. בוילנא ישתדל להשיג באופן כזה עגלה עד דוינסק ומשם עד פט"ב. הלא ארכה היא הדרך וממושכה! ועתה הגע בעצמך עד כמה הרחיק האיש ללכת, אם הספיק להגיע בדרכו לרומשיסיק (בג' פרסה מקובנה) רק עד התחנה הראשונה פטרשון… ככה הגעתי אנכי בידיעותי בחכמת הנסתר…  ↩

  201. וע"ד רבנותו באניקשט עין לעיל עמוד 71 בהערה.  ↩

  202. ואמנם בפנקס הח"ק לא נמצאה אף פעם חתימתו על איזה תקנה מתקנותיה.  ↩

  203. הוא אבי העסקן ב“כולל” הג‘ ר’ ברוך ברודא מקובנה, חותנו של הגאון ר' לייזר טעלזער ואבי משפחת ברודא בקובנה.  ↩

  204. הר‘ ד"מ בר’ מאיר מלוקניק היה אבי הנכבד ר' הירשל יענקל טוב מראסיין, שהשאיר אחריו בכ"י חבור על דקדוק.

    פרפראות  ↩

  205. יותר מארבעים שנה לא טעם שום דבר ממאכלי בשר, ויצטין במדות נעלות. כחצי שנה היה מורה בקובנה לילדי אחד מגביריה והנה אירא מעשה, כי בבואו על שכרו קבל מכתב בקשה מאלמנה אחת ע"ד נדוניא לבתה, וימהר וישלח לה את כל כספו ולא השאיר לעצמו אפילו להוצאות דרכו.  ↩

  206. ע“ד שקידתו היו מספרים גוזמאות, ונשארה חיה בזכרון הדורות הבאים. פעם טיל על הגשר המוביל וילימפולה הגאון מרן ר' יצחק אלחנן ז”ל ביחד עם אחד האברכים מן הפרושים. במרוצת השיחה הרים הגאון את ידו לצד “הגי” ויאמר: הלא על מדוכה זו ישב הגאון ר' אלינקי ראגאלער ויחדש את חידושיו והריץ את תשובותיו לקצוי ארץ…  ↩

  207. אחדים מהם כבר נזכרו קודם ואחריהם בזמן היו הנסיך האהעגלאהע, וויטמברג, רומאנוב ועוד. היהודים היו חוכרים אצלם מגרשים לבנין בתים. ובכדי להיות בטוחים, כי הבתים יעמדו תמיד על מכונם וגם המגרשים ישארו בידי בעלי הבתים–, הונהג “הטשינש”, שהובא לליטא מאירופה המערבית ומפולין. על פיו נשאר “הפריץ” לבעל האדמה הרשמי, אולם ל“טשוששעוויק” היתה רשות להשתמש במגרש לצמיתות, כלומר: למכר את זכותו לאחר, למסרו בירושה וכדומה, ותמורת זאת עליו היה רק לשלם את “השטינש”, מס לא גדול בערך.

    לאט לאט התפתחה וילומפול הודות למרצם הרב של אוכלוסיה היהודים, ומחיר הקרקע הלך הלוך וגדול. אז נולדה תשוקה אצל הפריצים וחוכריהם לגזל מאת היהודים את זכות “הטשונש”. וזה היה נעשה לפעמים באופן גס מאד. בכל הזדמנות שבאה לידם היתה הנהלת האחוזה מוסרת להם בעל כרחם איזה “נירות”, שבהם לא נזכר כבר ע“ד טשינש כי אם ע”ד חכירה פשוטה, שיש ביד המחכיר להפקיעה מידם בכל זמן. ורק הנבונים ידעו להשתמר מערמומיות זו, אבל התמימים היו נכשלים ונופלים בפח הקנוניה.  ↩

  208. פרפראות

    ומעשה שאירע פעם בבואו בדרכו מקאליש לקובנה, וינהרו אליו רבני הסביבה לבקרו ולהשתעשע אתו בדברי תורה, ובין הבאים היה גם רב צעיר אחד מהעירה פ, אשר הפליא להראות את כחו בתורה. ר אלינקי הכיר בו תיכף, כי כל תלמודו אינו אלא לשם יהירות בלבד. ויהי כצאתו שאל את הנצבים על ידו, מה טיבו של עובר זה. וכאשר ענו לו, כי אינו מדקדק הרבה, אז הגיד ר' אלינקי כי אחריתו תהיה מרה. וכך הוה. לבסוף הקדיח את תבשילו ברבים, ועדתו התרחקה ממנו, ויוכרח להיות נע ונד, וסופו היה רע ומר.  ↩

  209. האגדה מספרת, כי כל ימי שבתו בקאליש לא ידעו משום שרפה, ותיכף אחרי פטירתו פרצה שם תבערה עצומה, שהחריבה את רובע היהודים.  ↩

  210. ואלה הן: מוילימפול תקצ“ה על ש”ס וילנא ו“טורי אבן” ותקצ“ז על ”גבורות ארי“; ומקאליש תר”א על הס' “זרע קדש” (הגש"פ).  ↩

  211. הגאון ר‘ יהודה בכרך אב“ד סייני בעל ”נימוקי הגרי“ב” היה בן אחותו. הצדיק ר’ אליעזר דויגער למד תורה לשמה בקלויז הגר“א בוילנא. וחתנו הרב ר' שמואל איסר הכהן היה בהשתדלותו לר”מ בישיבת ר' מילא.  ↩

  212. אחד מכ“י בשם ”משפחת החנוכי“ נמצא בשעתו אצל נכדו הג”מ ר' ח"ה דינן.  ↩

  213. פרפראות

    פעם הכריעה בין שני הגאונים, ש“ב הג”מ ר‘ משה יצחק אביגדור אב“ד קובנה והג”מ ר’ אברהם שמואל אבד“ק ראסיין, שפלפלו עם בעלה הג‘ ר’ אליעזר הנ”ל. ותרא, כי עצמה המחלקת ביניהם, ותקם ותעד בשם חותנה הג“מ ר' ח”ה אב“ד קלוריה הנ”ל, כי הכריע בדין זה בדעת המ“ז נגד דעת הש”ך, שהלך בנידון דידן בשטת הרא“ש. ותשקט המריבה ביניהם. היא מתה זקנה בת צ”א שנה ותמצא מנוחתה במערעץ.  ↩

  214. ע“ז יעיד באורו על המאמר בירושלמי (כלאים פ“ט ה”ד), כתובות (פי“ב ה”ג): ”ר“מ אידמיך לי‘ בעסי’ אמר אמרין לי‘ לבני ארעא דישראל הא משיחכון דידכון. אפי’ כן הבן לי‘ על כיף ימא שנא’”. פירושו“ ר' מאיר נפטר באסיה (הקטנה) ויצו לפני מותו להגיד לבני ארץ ישראל: – ”זהו משיחכם“, כלומר ע”י אמתלא זו יתירו להכניס את ארונו לארץ. מה עשו – נתנוהו על חוף הים, מה שנחשב כאלו נקבר בארץ; וזהו דחוק לפרש, שרבי מאיר יקרא א“ע למשיח. והנה הג”מ ר‘ ח“ה הויליאמפאלי באר, כי רבי מאיר הולך לשטתו (ב“ב, בבלי נו.; ירושלמי שביעית פ”ו, ה"א) במחלקתו עם חבריו שסוברים, כי לעתיד לבא כשיתוספו על ארץ ישראל הקיני, קניזי וקדמוני תחשב גם אסיה על א”י, ור“מ חולק עליהם. לכן כשהלך למות, אמר: ”אמרין לי“ לבני ארעא דישראל – הא משיחכון דידכון הוא”. כלומר: לפי דבריכם הלא אסיה שלהם היא (ושיחכון הוא מל‘ שיח ושיג כנמצא בירושלמי במקום אחר "על שיחתי’ דפלגי'"). אפילו כן, בכדי לצאת גם את דעתו שאסיה אינה א"י, הבו לי’ על כיף ימא – אשר המקום ההוא ודאי א"י.  ↩

  215. בסלבודקה חי אז שואב מים ידוע שקראוהו “הקדר” על היותו שזוף השמש ושחור כאחד הקדרים. והיה חשוד בעבירה על הדברה השמינית…ומעשה שהיה שאצל פלוני אלמוני נגנב איזה סכום כסף, והחשד נפל על אותו “הקדר”. בעל הנזק הזמינהו אל רב העיר, ר‘ חנוך הענאך. באו אל הרב. הג’ ר‘ חנוך עומד משמים ותמה: מה אוכל לעשות כאן? בעצמי, לא עליכם, הנני סגי נהור.. אולם לא הרהר הרבה ויקם ויפנה אל שואב המים ויאמר: אנו, ר’ יהודי, הבה לי את הזרת של ידך השמאלית. הלז נרעד ונפחד ויושט להרב את האצבע המבוקשת. הרב אחז בזרת וילחצנה בכל כחו ויצעק: – גנב השב תיכף את הגנבה! – רבי, – דובב שואב המים בקול רועד – מאין הנם יודעים, כי אני הוא הגנב? – יען, יען – השיב הרב בטון עשוי כרציני – אצבעך זו הרועדת גלתה לי את הסוד… והגנבה הושבה לבעליה.  ↩

  216. ממעל להסכמה כתוב: “מליצת מחו' הרב המובהק חו”ב יר“א מרבים כקש”ת מו“ה חנוך הענאך מו”צ דק“ק ווי”פ הסמוך לקאווני“. והוא חותם: ”יום ב' ט“ז תמוז בא”ו שערי“ו לפ”ק (תקצ"ה) פה ווי“פ יצ”ו

    נאום חנוך הענאך בהרב מ' אליעזר".  ↩

  217. זהו מטבת הר“ר בנוגע להיתר עגונה אחת שנתענגה מבעלה, ישראל ראשקעס בר' ליב חזן מוילימפול, שברח מחמת מרדן והיה לבעל דרשן הדיוטי נודד”, ועדים העידו כי שב אחר כך לוילימפול ושם מת.

    הג“מ ר' ח”ה חתום כאן עם עוד שני דיינים: הר‘ אלעזר בר’ יהושע והר‘ שמעון בר’ גבריאל הלוי.  ↩

  218. הוא כנראה הרה“ג ר' נחום ר”מ בקובנה וא“ד בווי”פ סלאבאדדקע, אשר נכדו, בן בתו אסתר. והוא הר‘ אליהו זלמן (בהר' הצדיק אברהם יצחק בהרב החסיד שלמה צבי דיבעש), שהו"ל את הס’ “יסוד יוסף” להג' יוסף יאסקע מדובנא (וילנא תרמ"א), מזכירו שם.  ↩

  219. מחמשה אחיו התורניים של הג“מ ר' ח”ה הצטין ביחוד ר' אברהם אפרתי (ראה למשפחת אפרתי המפורסמת) שנפטר במערעץ תר“ך בן צ”ג.  ↩

  220. הג“מ ר' י. א. התיחס אל בעל ”בית הלל“ אב”ד קידאן, אה“ו וזאלקיעוו; ואצל נכדו ר‘ אורי בר’ משה סג”ל, היה נשמר הס' “בית הלל” על התורה ממחבר הנ"ל (כ"י בפורמט גדול כתוב בכתב נקי וברור וראיתיו), וממנו קנהו ידידי חובב עתיקות, מר נ. לידסקי.  ↩

  221. בש‘ תרל"ב אנו מוצאים הסכמתו על הס’ “דברי חיים” (שו"ת ודרוש לר' ח. ז. וואלף) וחותם: “יעקב אליהו במוהר”א הלוי מסלאב“. גם הסכים ביחד עם גאוני הדור, הג‘ ר’ יוסף דובער סאלאווייציק והג‘ ר’ יחיאל העלער, על הס' ”כתוב לחיים“ לא. ח. ממינסק (וילנא תרי"ח) וחתם: ”יעקב אלי‘ בא"א מוה’ אורי‘ הלוי החונה פ“ק סלאבאדקא ווי”פ“. ובספר ”יד אליהו“ הנ”ל מובאה תשובתו של הג’ ר' אלינקי אליו.  ↩

  222. הכונה לחלקם לעניים בתור דמי ארבע כוסות.  ↩

  223. אז נתחלקה “נסיכות ליטא הגדולה”, עפ“י פקודת הקיסרית יקטרינה ll, לשתי נציביות, הוילנאית והסלונימית. קובנה עצמה עברה לרוסיה, והחבל שמעבר לנימאן — סובלקיה — עברה לפרוסיה, וע”י זה נעשתה קובנה לעיר הגבולין.

    בימי הקיסר פבל l, בן יקטרינה, נשתנה שמן מנציביות לפלכים. ועפ“י פקודתו מ 12 לדצמבר 1796 חוברו שני אלה הפלכים לפלך אחד בשם ”הפלך הליטאי" עם וילנא בראשה, וקובנה בתור אחת מערי מחוזותיה.

    בש‘ 1801 חלק הקיסר אלכסנדר l את ה“פלך הליטאי” לשנים: לפלכי הוילנאי והגרודנאי, וזאמוט נכנסה לתחום הפלך הוילנאי עם אלה המחוזות: טראקי, קובנה ראסיין, טעלז, שבלי, פוניבז, וילקומיר, בראסלאוו (אח"כ וידז ולבסוף נובואלכסנדרובסק). “פלך קונה” נוצר אך בש’, 1842, כאמור לעיל.  ↩

  224. ומרגלא בפומהון דסלבודקאיים לאמר: “ביום גם גדי בל יראה ובל ימצא בקובנה, ובסלבודקה — אפילו בן־אדם” (“אין קאווגע זעט מען בא טאג אַ ציג ניט, און אין סלאבאדקע קיין מענטש ניט”). וזהו מפני כי יהודי סלבודקה היו ביום עסוקים בעסקיהם בקובנה; וכשם ששמה היתה הלינה אסורה להם, היו שבים מדי ערב בערב לבתיהם בסלבודקה. דוגמא לזאת אנו מוצאים בימי הבינים בקראקא, אשר שמה הותרה להם הלינה רק בפרורה קזמירז', ועוד כהנה ערים רבות במערב אירופה.  ↩

  225. הוא הוא ר‘ בנימין זאב בר’ יחיאל, אשר ביחד עם אליעזר ליברמן הקים מחדש (1813) את בית החולים בקובנה.

    הוא אבי אבי אמו של ר' ש. מערקיל. מוצא המשפחה הזאת כמו המשפחה נעוויאזסקי, הוא כנראה מאחד הישובים שעל יד הנהר נביאזה. ושתיהן הסתעפו אחרי כן בקובנה וסביבתה.  ↩

  226. אביה ר' נתן מקידאן היה שקדן גדול ועבר ארבעים פעם על כל הש"ס; דרכו היה להשכים בכל בקר בארבע שעות וללכת להעיר את יהודי קידאן משנתם לקום לעבודת הבורא ולעסק בדברי תורה.

    פרפראות  ↩

  227. כשהיתה תינוקת בת ח"י שבועות מתה עליה אמה, היא אשתו של ר' הירשל, מיתה חטופה. וזה הדבר: באותה השנה (1827) החלו לקחת את הרקרוטים (חובת הצבא גברית ליהודים במקום כופר נפש בצורת מס גלגלת כפול הקודם, שהנהיג הצאר ניקולאי l). ויהי כאשר ראתה בפעם הראשונה אותה התמונה המבהילה, כשיהודים צעירים מובלים גלוחי ראש למחצה ונסגרים בבית הקאזיאנע פאלאטע בקובנה, התחלחלה מאד ותפל למשכב ותמת, בהשאירה ילדה קטנה זו.

    פרפראות  ↩

  228. כשנפתח באותה השנה ע"י מאפו בית ספר עברי ממשלתי (ברחוב מאפו הנוכחי), הראשון ממין זה בקובנה רצה מאפו לזכות את ילדי ישראל מפרי עץ הדעת והיה פעמים מזמין את הילדים, ביחוד של הגבירים, העוברים על ידו לסור לבית הספר. ככה ספר לי ר' שץ מערקיל. כי בילדותו נסה מאפו לצוד גם אותו, ולא עלתה בידו.  ↩

  229. לפי המסורה ישב בה גם הסופר א. מאפו, וכאן יצר את יצירתו הרומנטית “אהבת ציון”.  ↩

  230. אגב, גשר פונטוני היה בשעתו דבר חדש. ולפי המסורה גשרו של נאפוליאן הוא אבי הגשר הפונטוני בין קובנה ואלקסוט, שהתקים עד המלחמה העולמית.  ↩

  231. יש שהיו קוראים “בית נאפוליאון” גם להבית העתיק שמאחוריו המסגד הגרמני, שעל הנימאן, יען כי — לפי המסורה — התאכסן גם בו.  ↩

  232. גם עד היום מכנים את הגבעה שבחורשה ההיא בשם “גבעת נאפוליאון”.  ↩

  233. ספור זה שמעתי מפי ר' ש. מערקיל, ולו ספר איש נאמן, פייוול ווארשאווטשיק, אשר בעצמו הכיר את היהודי הזה.  ↩

  234. לזכר מפלתו הציגה הממשלה הרוסית עמוד פאר גבוה, שהתנוסס על מגרש הראטושה עד כבוש הגרמנים במלחמה העולמית.  ↩

  235. אז נאבד גם הפנקס הישן של קהלת קובנה, בשעה שהתושבים נמלטו.  ↩

  236. לנגד עיני היה פנקס־העתקה מהאוריגינל, שנעשתה עוד לפני המלחמה העולמית.  ↩

  237. אז כבשו את קובנה המורדים הרוכבים מן המחוז תחת הנהלת מפקדם פראזאר, בעזרת פלוגותיו של קוקיניצקי. הם התעכבו בעיר רק כשבוע ימים, עד אשר הופיע הגנרל הרוסי מלינובסקי ויפיצם. קוקיניצקי לוקח אז בשביה ואחרי הוכותו מכוח אכזריות נידון למיתה.

    כידוע, מאפו, שעבר אז דרך הגשר המוביל אלקסוטה, נמצא אז בסכנה ורק במקרה ניצל ממות.  ↩

  238. בימים ההם היו לובשים בגדים ארכים לאו דוקא הרבנים, כי אם גם בע"ב תורנים סתם, וכמעט שלא היה הבדל חיצוני ביניהם, ורק המון העם היה לובש קצרים.  ↩

  239. בראש הפנקס שני שערים מקושטים, והוא מכורך עור עב.  ↩

  240. ההרים, כנראה.  ↩

  241. כבר בימים ההם התעצלו לשמע דברי תורה…  ↩

  242. כינוהו “השני”, בכדי להבדילו מן המ“ץ ר' משה הקודם, שהיה דוד זקן להגר”א ונפטר בערך תקכ"ח.  ↩

  243. הוא אבי הג“מ הישיש, ר‘ ארי’ צבי דייכעש, מנכבדי קובנה, בעהמ”ח “זבחי תרועה”. על תפלות ראש השנה (וילנא תרכ"ז) ונפטר כבן תשעים בשנ‘ תרנ“א, הוא אבי הג”מ ר’ ישראל חיים דייכעש רב בדרשונישאק, ניישטאט־שירוינט ואחר כך בליעדז, אשר חבר כבן י“ט את הס' ”פרחי האביב“ שו”ת, ושם הקדמת אביו, ועוד כמה חבורים ויוצאי חלציו של הרא"צ עדיין נמצאים כעת בקובנה.  ↩

  244. ואלה דבריו: “גם אנכי ראשון לצדקה המתנדבים בעם שני גדול פוליש בכל שבוע ושבוע עד משך שנה מהי' דלמטה היום יום וואוו עש”ק יום אחרון דחנוכה שנתקפ“ד לפ”ק פה קאוונא בלי נדר ובל“ש (ובלי שבועה) נאום מאיר מ”ץ דפה קאוונא"  ↩

  245. על תקנה אחת מהפנקס של “לומדי תורה” מש‘ תקצ“ג חתום במסירת קולמוס לאחר גם ”זאב בן מנחם". כנראה הוא אבי ר’ מנדלי, והראיה: ר' מנדלי בחתימתו שם מאותה השנה אינו מצרף ז"ל לשם אביו.  ↩

  246. ובקבץ שו“ת של הג‘ ר’ אבלי בכ”י נמצאת גם שאלה מהג‘ ר’ מנדלי ושם נאמר: “מש”ב הרב המובהק החריף מ‘ מנחם מענדל במו’ זאב וואלף מ“ץ דק”ק קאוונא“ בענין אם מותר לישראל לעשות (קרי: להעשות) שליח לנכרי שיסחר עבורו מיני טמאים ונבלות וכו‘ — מיום א’ וואוו תמוץ תק”ץ. ותשובתו אליו מיום ג‘ ח’ תמוז, שאין להחמיר.

    ובס‘ “עמודי אור” נדפס המכתב שבו פנה בש’ תר“ד הג”מ ר‘ י. העלער להמ"ץ ר’ מנדלי בבקשה לגבות עדות להיתר העגונה הנ"ל, אבל ר' מנדלי לא חפץ משום מה להזדקק לאותו ענין (אולי מחמת זקנתו?) וימסר את המכתב לדייני וילימפול (עין לעיל ר' עקיבא קארפילש).  ↩

  247. הוא הג"מ ר‘ שאול שפירא (תקס“ז־תרמ”ז), שמתוך ההכרח קבל את משרת הרבנות בספוטקין, כבן נ’ וישב שמה יותר מל' שנה.  ↩

  248. לשון נופל על לשון. וכן גם הלאה במקומות אחדים.  ↩

  249. כפי הנראה הכונה כאן על הגאון ר‘ אלינקי, אשר ר’ מנדלי זקוק היה להסכמתו בתור מ“ץ אצל הראב”ד דוילימפול־קובנה.  ↩

  250. הד תקופת ניקולאי 1 עולה ובוקע מבין התבות הללו.  ↩

  251. בהיותו בסובלק חבר בהשתתפותו של שר השוטרים המקומי ס' ברוסית ע"ד שמות היהודים.  ↩

  252. הוא היה חתנו של הג“מ ר‘ ליב ראגאווער מחותנו של ר’ איצלי וואלאזשינער, וגיסם של הג”מ ר' זלמן ראגאווער, אב“ד לאמזא (בן הקודם) ושל המצויין מקובנה, ר' יחזקאל יפה, חותנו של הד”ר האלצבערג.  ↩

  253. הכונה על בית הגביר הנכבד מרקיל.  ↩

  254. יען כי נרות סטעארין טרם יהיו בארץ.  ↩

  255. מספרים: זה היה יום חמישי בשבת, לעת תפלת שחרית. לפני קריאת התורה נגש למונטיפיורי השמש וישאלהו: אם כהן הוא או לוי, ­– לא, ענהו השר: לא הא ולא הא, ישראל פשוט אנכי…  ↩

  256. גם נתקנה בקובנה תקנה זו: “לעשות מזכרת לפטירת השר משה מונטיפיורי שכל בית ישראל יתפללו בעד עילוי נשמתו לומר אחרי השלש תפלות ביום שחרית, מנחה, ומעריב את הקאפיטל צ”א “יושב בסתר עליון” ולומר אחר המזמור “קדיש”. והמזכרת הזאת נתקבלה בבתי התפלה דקובנה כל הי"א חדש לאחר פטירתו ולאמירת הקדיש נבחר האיש המכובד ביותר ויש שנתנו נדבות לצדקה לזכותם באמירת הקדיש זה, וכה נתקבלה המזכרת הזאת אחר כך בכמה ערים בסביבות קובנה.  ↩

  257. כאשר פנו את קברו לרגל בנין המצודה והעבירו עצמותיו מביה“ע הישן בוילימפול לביה”ע החדש בדקו ומצאו עפ“י המצבות וגם של ר' ליבלי בתוכן, כי הוא היה הראשון לתאר אב”ד.  ↩

  258. בעל “שם הגדולים החדש” טעה בחשבו את הג“מ ר‘ ארי’ ליב ברודא אב”ד קלוריה לאב“ד קובנה, ואחריו הלך גם בעל ”תולדות ישיבת היהודים בקורלנד", וכנראה החליף את זה בזה.  ↩

  259. על שאלת הג“מ ר' שלמה מרדכי ברודנא אב”ד סטויבץ אצל הג“מ ר' אריה רבינוביץ הומענער ממינסק (תלמידם פרפראותשל הג“מ ר' מנשה והג”מ ר' ליבלי) – ”הלא על שניהם העידו, כי היו מצוינים בכח זכרונם; זכרונו של מי היה גדול ביותר? – ענהו: “אמנם להגאון ר‘ ארי’ ליב היה זכרון מצוין מאד, אך על הג”מ ר' מנשה המלצנו אנחנו תלמידיו, כי אין שכחה לפניו..  ↩

  260. כשהיה מגיד שיעור הגמרא היה “הפלא ופלא” בבאורו. אחד מזקני קובנה העיד כי פעם שמע את שיעורו במס‘ נדרים עם הר“ן – והיה מצוין בתכלית ההצטינות, כי היו בפיו ממש ”כדבש למתוק“. הוא לא היה משאיר שום מקום לקושיות. ובזה הלך בדרך רבו הג”מ ר’ מנשה האומר בהקדמת ספרו “העמק שאלה”: “הנה בענין התורה שמתי לב לעיקר כונות כללותיה ומצוותיה וכו'. וכן בסוגית הש”ס של ענין לעמד על עיקר כללותיה ולא להשגיח העיקר על איזה שינוי לשון לתרצה ע“ד הפלפול לעיל פילא בקופא דמחטא. אלא מרוב שינויי לשונות שבסוגיא לעמוד על עיקר הסוגיא שממילא יבאו על נכון לא בדרך הדוחק רק שיהי' קושיה מעיקרא ליכא”.  ↩

  261. אומרים כי הוא הגיד פעם: “משמת הגר”א אין מבין בקבלה, ואם אומרים כי יש, אזי אני אחד מהם".  ↩

  262. הוא היה אומר: “לו היו לי תלמידים מקשיבים, אזי הייתי מגיד לפניהם שעורים בתכונה והנדסה”.

    פרפראות  ↩

  263. האגדה מספרת, כי בנעוריו היה ר‘ ליבלי חלבן כפרי. פעם נזדמן אצל הגאון ר’ מנשה מאיליא, ויהי בראותו, כי ברכה בו, עצהו לעזב את עסקו ולקבוע עתים לתורה על שאלת ר‘ ליבלי: “ואם תאמר מה נאכל?” – ענהו הגאון שוב בעצה: “היה למלמד ותשתכר די מחיתך והיית גם פנוי לעסק בתורה”. ר’ ליבלי שמע לעצתו ויחל לקחת תורה מפי הג"מ ר' מנשה, ויהי לגאון בישראל. (זה שמעתי מפי ידידי הרב אלחנן אלטנברג ז"ל).  ↩

  264. פעם שאל הג“מ מאיר משה, ר”מ ומ“ץ בסמארגאן את הג”מ ר' אריה הומענער הנ“ל: ”מי מהם (הגר“מ והרראל”ש) היה גדול יותר בתורה וחכמה?“ ויענהו: ”לא ראי התלמיד כראי הרב".  ↩

  265. כשהיה דורש בשבת תשובה או בשבת הגדול היה נוהג ג"כ לפי דרכו. היה תופש איזה תשובה מתשובות הגאונים והיה הולך הלוך והשיג עליה, עד בטלו אותה לגמרי.

    פרפראות  ↩

  266. ר‘ ליבלי היה אמנם שבע רצון מרבנותו הקודמת, אולם, כשם שהיה מטופל בבנים, לא הספיקה לו משכרתו הדלה, – רובל וחצי לשבוע – די מחית בני ביתו, אז קרא לאסיפה ויציע לפניה להוסיף לו עוד 15 קופ’ לשבוע. בני העיר נקהלו לאסיפה שניה, בלי נוכחותו של הרב, ויחליטו, כי לדאבונם אין ידם משגת להוסיף לרבם הוספה כזו.

    באותה העת נפנתה משרת רב בקובנה. וכשם שזו האחרונה החלה אז להתפתח ולעלות מעלה מעלה, באו הרבה מגדולי ישראל וגאוניו לחפש את כסא רבנותה. בין הבאים היה גם ר‘ ליבלי. ראשי העיר שביניהם, היו גם מגדולי התורה, החליטו להזמין את הרבנים המועמדים לישיבת חכמים ולבקש מהם, כי יגידו לפניהם את חידושי תורתם. והיה הרב, אשר יצטין בחידושיו, הוא יבחר לרבה של קובנה. כך הוה. נתועדו הרבנים וישבו בראש השלחן. אולם ר’ ליבלי, בתור רב מעירה קטנה לבוש מלבושים פשוטים לא ההין וישב בקצה השלחן באחרונה. הרבנים היושבים בראשונה הגידו וחדשו מה שחדשו ויצאו מי בחילוקו ומי בפלפולו, כ“א כיד חכמתו הרבה. ויהי כהגיע תור ר' ליבלי ויציעו לפניו כי ידרש גם הוא, ענה בלחש: אינני יודע. כולם השתוממו ע”ז וישאלוהו: מהי כונתו. ויען: אמנם כן: אינני מומחה על פה. הבו לי גמרא ואגמר! על שאלתם: איזה? ענה: זהו לאו דוקא. וישימו לפניו גמרא מאשר מצאו. ויפתח ר‘ ליבלי בבאור מקום אחד קשה ברש"י, ותארנה עיני המסובים. אותו הפשט הפשוט שגלה ר’ ליבלי לפניהם, כ"כ מצא חן בעיניהם, עד כי קמו ויחליטו פה אחד לבחר בו לרבם.  ↩

  267. הרה“ג ר‘ חיים בהרב ר’ שמשון אב”ד וישטינעץ (ומשום זה נקרא גם כן ר' “חיים וישטינצר”) שמש ברבנות בכמה קהלות ונפטר בוישטינץ ח' אדר תרל"ה.  ↩

  268. שמעתי כי הז'ורנליסתון הפוליטי “במאטען” הצרפתי, זויערוויין המפורסם, הוא מיוצאי חלציו.  ↩

  269. ויצא כנגד הרמ“א בדין ”תרתי לדיעותא“. הוא שמש פרוטוטיפ לרב מקיל ברומאן ”הדת והחיים"־לברודס, אשר גבורו האברך שמואל (דמות דיוקנו של לילינבלום) לקח אותו למופת.

    פרפראות

    ומספרים בשמו המלצה זו. הוא היה אומר: אני מקיל משום זה, יען כי, אם אפסק טרפה על שור כשר, אזי עלי יהיה בעולם העליון לשלם דמי הנזק לבעל השור, ומאין אקח אז כסף? אולם להפך, הינו אם אפסק על טרפה – כשר, והיה דיני להלקות, אזי אגיד: במטותא מכם! הנני לפניכם ותנו לי את חלקי כאות נפשכם…

    גם מספרים כי על מה שאמר הרמ“א (בשו“ע ה' ”נטילת ידים" ובמהדורות האחרונות רשום, כי זה השמיטו), כי ”ההולך ד‘ אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה“ עשה ע”ז ר’ ח. פיליפובר הערה זו: “והוא שהרג גם את הנפש”.  ↩

  270. הוא היה לבוש בגדים פשוטים כאחד העם, פרות כבשים בימות החרף ו“כאדאקל” (מעיל פשוט) בימות החמה. וכשהיה נזקק ללכת אל העירות הסמוכות, היה הולך רגלי. בימי חול נהג בויגיטיריאני ובשבתות וימים טובים היה טועם רק מאכל כבד מאותן הבהמות, שהוא היה מקיל בשאלותיהן.  ↩

  271. הוא היה אומר: האפיקורסים מפקפקים, אם יש אלקים בארץ. אולם אנכי אוכל להביא להם ראיה מן הרמב“ם, כי יש. הלא כידוע היה לו להרמב”ם משיג מומחה, הוא הראב“ד בעל ההשגות, אשר המימוני בעצמו מעיד עליו: ”מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת“, וכונתו עליו, יען כי לא השמיט אף שגיאה קלה שבקלות שב”יד החזקה“, מבלי שישיג עליה. והנה הרמב”ם בראש ס‘ “המדע” כותב: “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש מצוי ראשון” וכו’. והנה לו היתה כאן איזה טעות או אי דיקנות האם היה הראב"ד משאיר אותה בלי השגה…

    ב) אחד המחברים פנה להג‘ ר’ ליבלי בדבר הסכמה. ר‘ ליבלי הסכים, אולם חתם בריחוק מקום מעט מן עצם ההסכמה שנתן. על תמיהת המחבר: על מה ולמה ראה לעשות ככה? ענהו ר’ ליבלי, כי הוא מוכרח לזאת, יען כי מדבר שקר תרחק…

    ג) ישובי אחד התאוה דוקא להיות חתנו של הג‘ ר’ ליבלי. כאשר הביע את רצונו לפני ר' ליבלי, ענהו האחרון ואמר: כי עפ“י דין אסור לו לקחתו לחתן, יען כי כידוע אסור לקחת חתן הנושא שם כשם החותן המוצע, והגמרא אומרת: ”המשיא בתו לע“ה כאלו כופתה ונותנה לארי”… – בכן לשנינו שם אחד שוה – אריה־ליב"..  ↩

  272. פעם בשבתו בקובנה באו אליו עגלונים אחדים בטענה על הגביר דמתא, סוחר בתבואות, זה שהזמינהו לאב“ד קובנה, כי הוא רוצה לקפח את שכרם בעד ההובלה. ואותו היום ערב חג היה. ר' ליבלי לא הרהר הרבה וישלח תיכף את השמש בי”ד להגביר להזמינו לדין. אולם הלז לא בא. ר‘ ליבלי שנה ושלש והגביר עדין לא נענה. מה עשה ר’ ליבלי? – הוא קם ויקח את כתב רבנותו וילך בעצמו אל הגביר. כראות האחרון בהופיע הרב בביתו, נבהל וישאל כמשתומם את פיו לאמר: למה לו כל החרדה הזאת? – “באתי אליך” – ענהו ר' ליבלי – "להשיב לך את כתב הרבנות שנתת לי: אם הנך ממרה את פי, אינני רוצה להיות רב בעירך… פני הגביר חפו… ותיכף מלא את בקשת הרב להזקק לדין עם בעלי העגלות.  ↩

  273. התנגדותו “לבית המוסר”, שנוסד אז בקובנה, הדגיש ר‘ ליבלי בחדוד זה שהיה רגיל על לשונו: ב“הלל” נאמר "בית ישראל ברכו את ה’, בית אהרן“ וכו', ”יראי ה‘ ברכו" וכו’, ולא נאמר כקודם “בית יראי ה'”.. כלומר: יש מקום ליראים בודדים, אבל לא לכתה מיוחדת עם קלייזל מיוחד.  ↩

  274. אמנם “במשנה ברורה” הלכות ס“ת מובא אודותיו, כי הוא בטל את המנהג לעמד בשעת קריאת ”עשרת הדברות“ בביהכ”נ בפ‘ “בשלח” ובפ’ “ואתחנן”. והטעם, כי אז נראה, כאלו זהו העקר והשאר טפל. ומצא סמך לזה בברכות י“ב ע”א: “א”ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לראת כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומות המינין“. כלומר: בקשו לקבע עשרת הדברות בקריאת שמע, אלא בטלו רצונם, מפני שלא יאמרו המינין לעם הארץ: ”אין שאר התורה אמת, והראיה שאין קורין אלא מה שיצא מפי הגבורה ושמעוהו בסיני".  ↩

  275. יחוסה של משפחתו נדפסה בס‘ “אנשי שם” לח. ברברמן, גם “במראות הצובאות”, “בעין אליהו” לר’ אלינקי שיק וב“אשד הנחלים”  ↩

  276. ובמקום אחד נאמר: בן הג"מ ר' מנחם מנדל מלובץ וכנראה הינו הך.  ↩

  277. בהגאון ר‘ אריה ליב הקטן שפירא סו“ד דוילנא [הוא שחבר ”אל מלא רחמים" על הגאונים קדושי לבוב, ר’ חיים ור‘ יהושע רייצעס, שדנום לשרפה ביום ה’ ערב שבועות תפ“ה], בעהמ”ח “נחלת אריאל” “ומעון אריות” על מס‘ סופרים (דיהרנפורט, הצ"ב) “וקבוצת הכסף” (זאלקווא, תק"א), בהגאון ר’ יצחק שפירא בעהמ“ח ”אלף המגן“ (זאלקאווא, תצ"ב), בהגאון מו”ה אליעזר, שחבר “פירוש הרא”ש“ על העברונות (בכ"י), בהגאון רשכבה”ג מהו“ן (נתן נטע) שפירא – אשכנזי, בעהמ”ח “חבורי מהר”ן (כ"י), “אמרי שפר” (לובלין שנ"ז) [בנו ר‘ שלמה היה אבי הגאון המקובל ר’ נתן שפירא בעל “מגלה עמוקות” “ומבוא שערים” (לובלין שנ"ז)], בהר' שמשון שפירא מהוראדנא.  ↩

  278. אחיה: א) הג“מ ר' אברהם שיק בעהמ”ח הרבה ספרים וביניהם “זרע אברהם” ו“אשד הנחלים” (באורים על מדרש רבה); ובהקדמתו לס‘ זה כתוב: “גם אייחד ברכה לחתן אחותי הגאון החריף ובקי החכם הכולל מו”ה ארי’ ליב אב“ד סמארגאן” וכו‘; ב) המופלג מו“ה בנימין שיק; ג) המופלג מו”ה יחיאל שיק; ד) והמופלג ר’ יו"ט שיק.  ↩

  279. בסוף ימיו עזב את הדינות ויעל לארץ והיה לראש בית דין בירושלים ושם קבורתו. את משרת המ“ץ בקובנה מסר לבנו הג”מ הרב ר‘ דוד שפירא ועל מקומו בתור ראב“ד בירשלים עלה בעל נכדתו (בת המ"ץ ר' דוד), הג”מ הרב ר’ פסח צבי פרנק, יליד קובנה, בן הנכבד ר‘ יודל פרנק, שהיה מראשוני העולים בקובנה בתקופת חבת ציון (אבי ר' תנחום פרנק בעל אחוזה “בחדרה”), אחי הנכבד ר’ פייבל פרנק מאלקסוט, חותנם של הגאון הר“מ ר' מ. מ. אפשטיין ז”ל, אב“ד ור”מ דסלבודקה ואח“כ בישיבת חברון ויבל”ח הגאון ר‘ א. ז. מלצר אב“ד ור”מ בסלוצק וכעת בישיבת “עץ חיים” בירושלים, והג“מ הרה”ג ר’ ברוך הורויץ רבה של אלקסוט (יו"ר אגודת הרבנים בליטא) והג“מ ר‘ שפטל קרמר רב באמריקה, ר’ פיבל פרנק, הוא שצוה לפני מותו לאשתו גאלדא ולבנו הבכור הנכבד ר' רפאל ז”ל לקחת לבנותיו חתנים מצוינים.

    ועוד אח היה להאחים פרנק, בעל אחוזה, והיה נקרא “דער אידישער פריץ”.  ↩

  280. פעם נסע ר‘ ליבלי מסמרגון לאיזה מקום וישאיר בתור מ“מ את המ”ץ ר’ מאיר. זה היה איש נרגז ומחמיר גדול. והנה כשהוא יושב בביה“מ, נכנסה איזה נערה, שהיתה לה שאלה ע”ד תרנגלת. ר‘ מאיר אך הביט ויחלט תיכף: טרפה. באותו מעמד היה גם ר’ ח“א, ילד בן י”ג. ויהי בשמעו את פסקו של המ“ץ, קם וירץ אחרי הנערה ויקרא אליה: ואני אומר לך, כי תרנגלתך כשרה. ואם אינך מאמינה בי, הנני מוכן לקנותה מידך. ר‘ מאיר נטר איבה על הנער החצוף הזה. ויהי כאשר ר’ ליבלי שב מנסיעתו, וילך ר' מאיר ועוד מבעה”ב לקבל את פני רבם. העגלה עם ר‘ ליבלי טרם הגיעה העירה, והנה ר’ מאיר בא ויקיפהו בטענותיו ותרעומותיו על נערו המעיז פנים. – הס, הס, במטותא ממך, הרגע נא, ענה לו ר‘ ליבלי. המתן מעט! האם כאן בעגלה, על רגל אחת, המקום לדין ודברים כאלה? עוד רגע, אבא אי"ה הביתה, אז נחקר הדבר ונראה. והנה כאשר נח ר’ ליבלי מדרכו, קרא לנער וישאלהו מה הדבר. הנער ח“א הציע לפניו את פרשת העובדא. וישאלהו ר' ליבלי, על איזה סמך התיר. ויען לו הבן: על יסוד מקום פלוני ביו”ד. – אם כך הדבר – ענהו ר' ליבלי – הנה הצדק אתך, אולם גם למלקות הנך ראוי… (גערעכט בינזטו, אבער שמייסן קומט דיר).

    הג“מ ר' ח”א, רבה של סמרגון, היה גם סוחר עשיר, ושכירותו היה מחלק לעניים. ולו היו שני חתנים: 1) הג“מ ר' תנחום גרשון ביליצקי, רבה של ישינובקה, אצל ביאליסטוק, בעהמ”ח “גנת ביתן” “וגנת חמד”, אבי הרב הג‘ המצוין יצחק אריה ביליצקי, אב“ד מאלאט, שנפטר ט”ז אלול תרצ"ג, חתנו של הנכבד ר’ יעקב קאנצעפאוויץ מסלבודקה, מי שהיה יוצא ונכנס בביתו של הגרי“ס והיו לו ארבעה חתנים רבנים מצונים: א) הנ”ל; ב) הרב דטיקטין; ג) רבה של איישישוק, הג“מ ר' שמעון ראזאווסקי וד) ורבה של סלונים, הג”מ ר‘ לייבציג פיין. 2) הג"מ ר’ מנשה בן גיסו, הג“מ ר' משה שלמה אב”ד איליא צדיק תמים ושקדן. כאשר נסתלק חותנו, קמה מחלקת בסמרגון. גבירי העיר נתנו עיניו בו. והמון העיר, עם ר‘ א. ל. ברודנא בראש, התנגדו אליו ויבחרו בהג"מ ר’ חיים לייב ליטווין (העילוי מסוסניץ) לר“מ בבראד. אזי נפלגו הראשונים מעליהם וימנו להם לרב את הג”מ ר' מנשה, ויתיחדו גם במנין וקלויז מיוחד. מסכת מרידתם כנוס בשם ה“פולנים”.  ↩

  281. בנו הג“מ ר' יעקב כעת אב”ד ואלוזין ובנו השני הוא הרב ר‘ יצחק. חתנו – הוא הרב ר’ י. ל. ריף אב"ד זאגר חדש.

    פרפראות  ↩

  282. הוא השאיר אחריו כמו אביו ששה בנים וחתן אחד מצוינים. מבניו: א) הג“מ אבא ליב שפירא, נולד תר”ך באניקשט. תרמ“ו נתקבל לרבה של יזנא; תרמ”ח – של שרשוב; תרס“ח – לדעת האשכנזים בויטבסק. חתנו הוא הג”מ ר‘ ברוך רבינוביץ אב"ד זירביץ, פ’ מוהילוב; ב) הרב ר'' חיים צבי שפירא, אב“ד לאפיץ ואח”כ בבברויסק אחרי מות אביו. נפטר בתמוז תרצ"ג.  ↩

  283. גם נספדו הספדים עליו בס‘ “ציון לנפש” (יאהניסבורג, תרט"ז) לר’ יוסף בהג‘ ר’ יצחק איזיק חבר מטיקטין (ביחד עם הספדים על אבי המחבר ועל הג‘ ר’ ליזר פרוז'ינר הנ"ל). גם בס‘ “שמע יעקב” (ליק תר"ך) לר’ יעקב בר' צבי מ“מ ומ”ץ בנובאהרדוק בח–ג המכיל הספדים ונקרא “אם יעקב”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!