רקע
ברכה חבס
אַחִים קְרוֹבִים־נִדָּחִים
חבס 1.png

 

[בּשכנוּת קרוֹבה אלינו,]    🔗

בּשכנוּת קרוֹבה אלינו, במרחק של נסיעת מעת־לעת מאתנוּ, יש עדה יהוּדית לא־גדולה אשר קוֹרוֹתיה בעבר וחייה בהוֹוה הם הסמל העגוּם לגוֹרל עמנוּ. גוֹלה, אשר שלשלת היוּחסין שלה מגעת עד לימי הזוֹהר והחוּרבּן של אוּמתנוּ; האוֹצרת בּתחוּמיה קברוֹת נביאים וחוֹזים ושׂרידי

עתיקות מימים קדוּמים, ומחַיה בתוֹכה שׂרידי חקלאים יחידים שלא זנחו אַדמתם מאוֹת בשנים. יהדות, אשר בּכל סבלות הדוֹרוֹת והזמנים וּבכל פגעי הטמיעה וההתנוונוּת שמרה מכל משמר על עיקרי הערכים הקדוֹשים לאוּמה וּלדתה – ועתה היא נתוּנה לחיים של פחד ואנוּסוּת בּקרבת מקוֹם לארץ־ישׂראל הנבנית ולקיבּוץ־הגָלוּיוֹת המחַדש פניו כּעם.

מה יוֹדעים אָנו על יהדות בּבל העשירה והענפה, אשר בּמשך דוֹרות חיתה בּגלוּתה חיי רוח ויצירה ועתה היא מצוּמקת בּגיטוֹ בּגדד, מוּשפּלת וחרדה לנפשה יוֹם יוֹם? מה הגיע אלינו מאוֹרח חייו וסבלוֹתיו של קוֹמץ־היהוּדים הכּפריים הפּזוּרים בּהרי כּורדיסטאן וגבעוֹתיה וּנתוּנים לשעבּוּד ולעריצוּת?

לא פּעם נמצאו יחידים מקרב עמנו, – מאָז הנוֹסעים הראשוֹנים בּנימין מטוֹדילה וּפתחיה מרֶגנסבּוּרג ועד לדוֹר החלוּצים

בּארץ־ישׂראל, – אשר העיזוּ והגיעו עד לפינוֹת הרחוֹקוֹת והשוֹממוֹת ביוֹתר של יהדוּת בּבל וכּורדיסטאן, וריווּ צמאוֹנם בּידיעת חייהם של אַחים נידחים. אַך דבריהם נשארוּ גנוּזים בּקוּנטרסים בּלים וּבסיפוּרי־מסעוֹת מוּפלאים. יחידים מקרב הישוּב פּרצו מזמן לזמן לתחוּמי היהדוּת הזאת והשבטים השכנים לה, אבל אַף רשמיהם וקריאוֹתיהם להצלה נשארוּ חבוּיים בּין דפּי תזכּירים ומכתבים ולא הגיעו אל הרבּים.

קוּנטרס זה, שנתכּוון להביא בּמרוּכּז מעט מן הידוּע לנוּ על גוֹלה יהוּדית אַחת, הקרוֹבה אלינוּ קרבת־מקוֹם אַך מרוּחקת מאתנו בּיד הגוֹרל, לא נכתב על סמך פגישה בּלתי־אמצעית עם ארץ עיראק והיהדוּת היוֹשבת בּה. דברים המסוּפרים כּאן סוּכּמו מתוֹך עשׂרוֹת תעוּדוֹת, ישנוֹת

וחדשוֹת, בּדפוּס וּבכתב, ומשׂיחוֹת מפוֹרטוֹת עם צעירים וּזקנים מעולי עיראק וּמן השליחים ועוֹברי־האוֹרח שעשׂוּ בּה הרבּה אוֹ מעט.

היה רצוֹן למַצוֹת מכּל שׂיחה וּתעוּדה לא את הידיעה בלבד; היתה תשוּקה לבקש ולבוֹא בּמגע קרוֹב כּכל האפשר עם שארית החיוּניוּת שעוֹד שרדה לפליטה בּקרב השבט הזה: עם הנצרים הרעננים מתוֹכוֹ, אשר אם נַעקרם מסביבתם המנַונת – וחיוּ וּפרחוּ ונשׂאוּ פרי.

יהיוּ נא הדפים האלה פתח לקירוּב הלבבוֹת בינינוּ ובין יהדוּת קרוֹבה־נידחת. וּמתוֹך ידיעה נבוֹא לידי הכּרה בּחוֹבת המעשׂה וּבדחיפוּתוֹ.

בּ. ח.



 

הגוֹלה אשר בּבבל    🔗

מתוֹך עצב רב אתה עוֹבר על הדפים הנוּגים של קוּנטרס רב־ענין זה, המספּרים לך בּפשטוּת וּבנאמנוּת של עדים מסיחים לפי צערם על גוֹרלה של גוֹלה בּירידתה, בּניווּנה, בּהשפּלתה, בּהיוֹתה כּוּלה על עברי תהוֹם החוּרבּן והכּליוֹן. צער זה יגדל פּי כּמה כּשאתה מעלה על דעתך כּי הארץ הזאת, הנוֹשׂאת עכשיו את השם עיראק, היא הארץ אשר בּה מתחילוׂת תוֹלדוֹתינו; והגוֹלה אשר בּה היא הקדוּמה שבּגלוּיוֹת, שבּמשך עשׂרוֹת דוֹרוֹת היתה גם המאוּכלסת וגם העצמאית בּיניהן.


א    🔗

ארץ זוֹ, אשר הלשוֹן העברית אסוּרה בּה על העברים, אשר נגזר בּה על לימוּד כּתבי־הקוֹדש לילדי ישׂראל אף בּבתי־הספר שהם מקיימים על חשבּוֹנם הם, היא ארץ מוֹלדתוֹ של אברהם אבינוּ. האגדה העברית ידעה בּמשך דוֹרוֹת לקשט בּסיפוּריה ובאמרוֹתיה את הימים אשר בּהם היה אברהם מהלך בּארם נַהריים, ויהוֹשוּע בּן נוּן העיד, עוֹד לפני שלוֹשת אלפים שנה ויוֹתר, כי “בּעֵבר הנהר ישבוּ אבוֹתיכם מעוֹלם”.


ב    🔗

הפּגישה המדינית הראשוֹנה בּין בּבל ויהוּדה היתה פגישה של ידידוּת: מראדך בּלאדן מלך בּבל שלח “ספרים וּמנחה אל חזקיהוּ” אחרי שמעוֹ “כּי חלה ויחזק”. בּימים ההם נכרתה בּרית בּבל ויהוּדה נגד אַשוּר, בּרית שהתמידה זמן רב, והוֹעילה לבבל, בּצאת יאשיהוּ מלך יהוּדה עם חילוֹ לעצוֹר את פּרעה נכוֹ אשר חש עם צבאוֹ לעזרת נינוה, אשר מלך בבל שׂם עליה מצוֹר. אמוּנים אלה אשר שמרה יהוּדה לבעלת בריתה הרחוֹקה עלוּ לה במחיר רב: בּמוֹת מלכּה האהוּב, בּתבוּסת חילה וּבכיבּוּשה על ידי מצרים. אמנם, גם הגמוּל אשר גמלה לה בּבל לא היה מעט: יהוּדה נספחה על הארצוֹת אשר עליהן “לעבוֹד את מלך בּבל”… מסיבּוֹת מדיניוֹת אלה קבעוּ, כּנראה, גם את “קו־המרירוּת”1 שבּמרידוֹת יהוּדה נגד “בּת־בּבל השדוּדה” (השוֹדדה) וגם את “קו־הסבלנוּת” שבּבל הראתה זמן מסוּים ל“ירוּשלם המַרדנית”: מרד צדקיהוּ שהביא לחוּרבּנה של ירוּשלם היה כּבר המרד השלישי (אם לא הרביעי), וגם אחרי החוּרבּן הקים מלך בּבל לנציב ביהוּדה את גדליהוּ בן אחיקם. – –

ג    🔗

הגוֹלה בּארץ הנוֹשׂאת עכשיו את השם עיראק היא הקדוּמה שבגלוּיוֹת. גם “חלח, חבור ונהר גוֹזן” אשר מלך אשוּר הוֹשיב שם את בּני ישׂראל הגוֹלים אחרי מפּלת שוֹמרוֹן – לפני אלפּים שש מאוֹת ששים וחמש שנים – גם הן נמצאוֹת בּגלילוֹתיה של אוֹתה מדינה. ושלוֹש הגלוּיוֹת שהוּצאוּ מיהוּדה וירוּשלים בּבלה – בּימי גלוּת יהוֹיכין, אחרי החוּרבּן ואחרי מוֹת

גדליהוּ בּן אחיקם – שהיוּ בהן משלוֹש עד ארבע רבבוֹת גוֹלים, מצאוּ שם את אחיהם והתאחדוּ אתם והתמזגוּ אתם, כּפי שמעיד על כּך יחזקאל הנביא. עוֹד בּימי יוֹסיפוּס פלביוּס היוּ מסבירים את מציאוּתם של המוֹני העם היהוּדים “מעבר לנהר פרת”, ש“לא ניתנוּ אף להמנוֹת מרוֹב מספרם” בּזה שבּארצוֹת האלה חיים “עשרת השבטים”, ושרוּבּם של בּני ישׂראל בּבבל נשארוּ בּמקוֹמוֹתיהם ולא הצטרפוּ לעוֹלים בּימי זרוּבּבל ויהוֹשוּע וּבימי עזרא וּנחמיה.

וּמן הימים הקדוּמים ההם ועד ימינוּ לא פּסק הישוּב היהוּדי בארץ זוֹ. גוֹלה זוֹ ראתה באבדן מלכוּת הכּשׂדים, חזתה מראש את כּיבּוּשה של פּרס וציפתה לוֹ שיאיר לה ממזרח את דרך גאוּלתה, הוּכנסה למסגרת משטרה המיוּחד של ממלכה זוֹ, שנהגה כּבוֹד בּפוּלחנה וּבּיראתה של כּל אוּמה ולשוֹן, עד התפוֹררוּת שלטוֹנה של פרס תחת פּטישוֹ של אלכסנדר הגדוֹל. היא נספחה בגאוּתוֹ של הזרם ההילני שבּא ממערב בּימי שלטוֹן “מלכוּת יון מבּית סיליקוּס”, גדלה בּימי השפל של זרם זה, עם עלוֹתם לשלטוֹן של הפּרתים, ונפגעה עם תקוּמתה של פּרס החדשה, הקנאית לפוּלחן־האש והנלהבת לשמירת המסוֹרת הלאוּמית של פּרס. היא עמדה בּסערת ההתפרצוּת של כּיבּוּש ערב והתפּשטוּת האיסלאם, נתנה מֵחלקה לתסיסוֹת הרוּחניוֹת העצוּמוֹת של הימים ההם, שיתפה את עצמה לקביעת סדרי שלטוֹן ודרכי הנהלה של הכליפוּת, אשר מרכּזה היה בּתוֹך גוּש ישוּביה, וספגה לתוֹכה את רוּחם של הדוֹרוֹת ההם. “המוּ גוֹיים, מטוּ ממלכוֹת” – וקהילוֹת בּבל על תלן עוֹמדוֹת.


ד    🔗

גוֹלה זוֹ היתה המאוּכלסת בּיוֹתר. וגם המוּשרשת בּיוֹתר,

בּמשך דוֹרוֹת רבים. הרבבוֹת שהוּגלוּ לבבל בּתקוּפת חוּרבּן הבּית הראשוֹן

היו למאוֹת אלפים, וּבסוֹף ימי הבּית השני הגיע מספרם, לפי הערכת בּני הדוֹר, ל“רבבוֹת אין מספר”. והיהוּדים האלה היוּ כּבר מראשיתם אנשי עמל ועבוֹדה: נוֹטעי גנים וזוֹרעי שדות, אוּמנים מוּמחים מן ה“חרש והמַסגר” ומ“בּן כּל צוֹרף” – ועוֹבדים כל עבוֹדה קשה בּבּית וּבשדה; וּמהם גם עבדים מנהלי עסקיהם של אדוֹניהם ומפקחי־משקיהם. וּבמשך דוֹר אחד וּשנים – ורבּים בּיניהם גם סוֹחרים עשירים ואנשי כּספים, גם חוֹכרים וּמפקחי־תעלוֹת; גם קציני צבא ו“אוֹכלי פת בּג2 המלך”, “יוֹשבים בּשער המלך” ומן האנשים ה“עוֹמדים לפניו”, מ“יוֹדעי ספר ולשוֹן, יוֹדעי דעת וּמשׂכּילים בּכל חכמה”. – ועוֹד מראשית הגלוּת בּבבל היוּ ישוּבי הגוֹלים

ישוּבים מגוּבּשים ומרוּכּזים. הגוֹלים התישבוּ לפי משפּחוֹתיהם, אוֹ לפי

הערים אשר מהם הוּגלוּ; משפּחה משפּחה וּמקוֹמה; אנשי עיר ועיר וישוּבם. והישוּבים האלה לא היוּ רחוֹקיםּ זה מזה. לא בכל מקוֹם היוּ בּני הגוֹלה יוֹשבים בּינם לבין עצמם לבד, כּפי שהיה הדבר, כּנראה, בּאותה “תל־אביב” אשר על נהר כּבר, וּבכמה מקוֹמוֹת היה הישוּב מעוֹרב, וּבדוֹרוֹת הבּאים לא ידעוּ כּמה מן המשפּחוֹת להוֹכיח את מוֹצאן היהוּדי, אך נראה הדבר כּי הצוּרה הישוּבית של ערי היהוּדים וּסביבוֹתיהן היתה מן המצוּיוֹת והרגילוֹת. בּכמה מקוֹמוֹת – בּנהרדעא וּסביבוֹתיה, בּנציבין וּבנוֹתיה –

היווּ מקוֹמוֹת אלה כּעין גוּשי ישוּב יהוּדי, אשר עם רבוֹת האוּכלוֹסיה היהוּדית שלהם היוּ חייהם יוֹתר ויוֹתר כּחיי־עם מפכּים בּאפיקיהם הטבעיים וּקבוּעים בּדפוּסי־מסוֹרת מדוֹר דוֹר. חיי עם בכל רב־גוֹניוּתם. וראשית כּל מבּחינה כּלכּלית. המוֹני היהוּדים חיים עוֹד בּרוּבּם הגדוֹל על

החקלאוּת. לכל הפחוֹת עד התקוּפה הראשוֹנה של הכּיבוּש הערבי (מחצית המאה השמינית ועד בּכלל). מספּרם של בּעלי הקרקעוֹת בּין היהוּדים הוּא רב. ואריסיהם המעבּדים את אדמתם גם הם יהוּדים; יהוּדים עניים ודלים החיים על עבוֹדתם, בעצם – פּוֹעלים חקלאיים. לא רק השׂדוֹת שהם מעבּדים הם של אחרים, גם כּלי־העבוֹדה הם של הבּעלים, אף כּלי־העבוֹדה לחפירה וּלהשקאה; אף העפר והקנים שבּהם גוֹדרים את השׂדוֹת. הם אינם משלמים מסים: גם ענין זה הוא ענינם של הבּעלים. האריסים עוֹבדים וּמקבּלים את חלקם בּיבוּל: שליש או רבע מן היבוּל. ואין זה מספּיק, ודלוּתם ידוּעה וּמפוּרסמת. והמוֹנים עוֹבדים ועמלים אלה מטבּיעים את חוֹתמם על כּל דמוּתה של הגוֹלה הבּבלית. ישוּבי המוֹנים אלה היווּ כעין מַצבּר כּבּיר של כּוֹחוֹת אדם הנפלטים ממנוּ ונוֹהרים לכל שטחי הפעוּלה המשקית, לכל מקוֹם אשר יש בּוֹ צוֹרך כּל־שהוּא בּעמל־ידים וּבחריצוּת־כּפּים. לא היתה מלאכה ועבוֹדה אשר היהוּדים לא עסקו בּה: כַּתּפים וסַבּלים, חוֹטבי־עצים וּבוּרסקאים, חַמרים וסַפנים, הוֹלכי־שיירוֹת ויוֹרדי־אניוֹת, כּוֹבסי־צמר ועוֹבדי־פשתים, כּוֹתתי שוּמשוּם לשמן ועוֹשׂי יין תמרים, ציידים ודייגים, עוֹשׂי מכמרוֹת וקוֹלעי־סַלים, חָרשי עץ ונפּחים אוֹרגים וחייטים, בּוֹני־ספינוֹת ונוֹקבי־פּנינים, ורבּים, רבּים אחרים. גם בגדוּדי הצבא היה רב מספּרם, וּבכמה מהם אף הרוֹב. המוֹנים עוֹבדים אלה בּכּפר וּבעיר נתנוּ לכל הגוֹלה הבּבלית דמוּת וצביוֹן. עם עמל ויגע. החי על עבוֹדתוֹ ועמלוֹ. אף כּי גם השכבוֹת העליוֹנוֹת של הגוֹלה בּבבל לא היוּ כּלל קלוּשוֹת ודלוֹת, לא בּמספרן, לא בּאמידוּתן ואף לא בּרבגוֹניוּתן: מן הסוֹחרים הסיטוֹנאים והתגַרים הזריזים לסוּגיהם, השוּלחניים המוּמחים והסַפסרים

המרוּבּים למיניהם – ועד בּעלי האניוֹת ובעלי בּתי מלאכה לבגדי־צבעוֹנין, בּעלי האחוּזוֹת וּבעלי בּתי־הבּד לשמן ולשכר תמרים ועד הרוֹפאים והחוֹבשים, הלבלרים והמוֹדדים, הרוֹקחים וסוֹפרי־הדינים. היסוֹדוֹת האלה – קדמוּת הגוֹלה וריבּוּי אוּכלוֹסיה, עמידתה על הקרקע וחייה על העבוֹדה, ריכּוּז ישוּביה וּמרחב היקפה המשקי – עשׂוּ את הגוֹלה הבּבלית לא רק למוּשרשת שבּגלוּיוֹת, לאיתנה ויציבה שבּהן, אלא גם לעצמאית שבגלוּיוֹת, עצמאית מבּחינה חברתית־מדינית ועצמאית מבּחינה תרבוּתית־דתית.


ה    🔗

הגוֹלים אשר הוּגלוּ בּבלה היוּ מהשכבוֹת העליוֹנוֹת והמשכּילוֹת של העם: בּית המלך והשׂרים רוֹאי פניו, הפּקידוּת העליוֹנה, הצבאית והאזרחית, ראשי הכּהוּנה וזקני המשפּחוֹת, בּעלי האחוּזוֹת והאוּמנים המוּמחים. ועוֹד דוֹרוֹת רבּים אחרי כן היוּ יהוּדי בּבל

מפוּרסמים בּיחוּסם, וּמעוֹלם לא נמנעוּ מהתגדר בּ“תפארת אבוֹת” וּביחוּס משפחה. ועם הגוֹלים המיוּחסים ירדה לבּבל גם המסוֹרת התרבּוּתית של העם וגם ירוּשתוֹ הספרוּתית. והם גם שמרוּ עליה וגם חיוּ בּה מתוֹך הכּרה עצמית. מתוֹך אמוּנה והערצה.

אמנם, הסביבה הנכרית דחקה בּמשך דוֹרוֹת אחדים את לשוֹנם העברית ושׂמה בּפיהם את הארמית, הלשוֹן הקרוֹבה, המשוּתפת לכל השבטים והעממים, אשר מילאו את בּבל וכיתרוּה. אוּלם גם עם ירידתה של הלשוֹן העברית כּלשוֹן־העם בפיהם של המוֹני הגוֹלים, לא הוּצאה ממחזוֹר חייהם ולא נשתכּחה מפּיהם: היא היתה ללשוֹן־הספר, ללשוֹן כּתבי־הקוֹדש, אשר הנביאים והסוֹפרים שבּגוֹלה לא רק טרחוּ ועמלוּ על אסיפתם, סידוּרם ועריכתם, אלא גם השכּילוּ לשׂים אוֹתם כּאַמת־מידה לסדר חייו ודרך מחשבוֹתיו של כּל אחד ואחד בּישׂראל. מוֹעדי־אל" אשר בּהם היוּ מתכּנסים בּני הגוֹלה, הנשמרים מהתערב בגוֹיים, לדרוֹש לאלוֹהים, היו בּמשך הזמן לבתי־כּנסת ובתי־מדרש, אשר בּהם היוּ מלמדים את העם דעת כּתבי־הקוֹדש, וּ“משננים” את דברי התוֹרה לבּנים, למען ילמדוּ, ידעוּ וישמרוּ לעשֹׂוֹת. בּבל היתה למקוֹם גידוּלוֹ

וטיפּוּחוֹ של לימוּד התוֹרה לעם כּיסוֹד וּכּאבן פּינה לכל חיי ציבּוּר ויחיד בּישׂראל. "ויקראוּ בּספר בּתוֹרת האלהים מפוֹרש ושׂוֹם שׂכל ויבינוּ

בּמקרא" – קבע את דמוּתה הרוּחנית של גוֹלה זוֹ. הישׂגיה בּשטח זה היוּ לנחלת העם כּוּלוֹ. לא רק עזרא והילל עלוּ מבּבל והחזירוּ את “עטרת התוֹרה” לישנה. הקשרים בּין בּבל לארץ־ישׂראל היוּ אמיצים מאד, ואם כּי גוֹלת־בּבל היתה כּפוּפה לארץ־ישׂראל ומקבּלת את מרוּתה, הרי מאידך גיסא היתה גם השפּעתה על ארץ־ישׂראל הרבּה יוֹתר חזקה וּמתמידה מאשר רגילים לחשוֹב, ועקבוֹתיה ניכּרים בּכל שטחי החיים והדת. אוּלם בּיחוּד גברה השפּעתה של בּבל ועלה ערכּה בּחיי העם אחרי חוּרבּן הבּית וּמפּלת בּיתר. המלחמוֹת והגזירוֹת הזרימוּ לבּבל המוֹני פּליטים

וּמהגרים, וּביניהם חכמים רבּים. חכמים אלה, “פּטישים חזקים” בּישׂראל, מצאוּ בּגוֹלת בּבל סדן מוּצק לפעוּלתם. בּמשך דוֹרוֹת אחדים נוֹצרוּ בּבבל

הישיבוֹת המפוּרסמוֹת – סוּרא וּפוּמבּדיתא – ולפני זה גם נהרדעא – אשר מאוֹת רבּוֹת בּשנים עמדוּ בּראש העם, הדריכוּ אוֹתוֹ בּאָרחוֹת חייו,

כּיוונוּ את דרכי לימוּדיו וחינכוּ ועיצבוּ את דמותוֹ. בּישיבוֹת אלה השתלבוּ והתמזגוּ מוֹסדוֹת פּיקוּח לשלטוֹן התוֹרה בּעם וּלקיוּם משפּטה,

בּתי־ועד למוֹרי העם, חכמיו וּמנהיגיו, בּתי־אוּלפּנא ושימוּש חכמים לתלמידי־חכמים צעירים, אשר נפשם חשקה בתוֹרה ו“חילם לתוֹרה” ועתידים הם לעמוֹד בּראשוֹ של העם – עם מכוֹני־תוֹרה לעם, המתכּנים להנחיל תוֹרה ודעת להמוֹני עם עוֹבד, המתאסף לאלפים ולרבבוֹת בּ“ירחי כּלה” ללמוֹד אצל החכמים המפוּרסמים וליהנוֹת גם מהסבּרוֹתיהם והוֹראוֹתיהם של תלמידיהם המרוּבּים, תלמידי הישיבוֹת. בּישיבוֹת אלה נוֹצר התלמוּד, אשר בּוֹ כּוּנסה הירוּשה התרבּוּתית־הלימוּדית והמסוֹרת הדתית והנימוּסים שהיתה חיה וּפעילה בּעם מדוֹר דוֹר. אליו, אל ים התלמוּד, זרמה במשך מאוֹת בּשנים יצירתוֹ הרוּחנית של העם, לכל סוּגיה, צוּרוֹתיה וּגווניה מכּל פּינוֹת חייו. וּבתקוּפה שאחרי כן, בתקוּפת ה“גאוֹנים”, בימי שלטוֹן הערבים, הנחילוּ ישיבוֹת אלה, על ידי ראשיהן וחכמיהן, חבריהן ותלמידיהן, את התלמוּד לעם, והטילוּ את מרוּתוֹ על הקהילוֹת בּכל התפוּצוֹת, ובדרך זוֹ עיצבוּ את דמוּתה של אחדוּת הנימוּס הדתי של פּזוּרי ישׂראל, ונתנוּ כּל בּית בּישׂראל בּאשר הוּא שם בּאוירה של “המוֹלדת המטוּלטלת”

בּספר והקוֹבעת את צביוֹנַם של החיים. ולא רק סַמכוּתן הדתית המוּכּרת של הישיבוֹת וראשיהן היא שגרמה להצלחתוֹ של מפעל־אדירים זה. גם סמכוּת זוֹ כּשהיא לעצמה אינה מרוּת רוּחנית גרידא: כי יוֹתר משיש בּה, בּמַהוּתה וּבסידוּרה, מעצמאוּתה הרוּחנית של “הגוֹלה אשר בּבבל” יש בּה מעצמאוּתה החברתית, מיכוֹלת ארגוּנה הלאוּמי וּמכּוֹשר פּעוּלתה המדינית.


ו    🔗

ואמנם, “הגוֹלה אשר בּבבל” הראתה עוֹד מראשית ימיה לא רק את חיוּניוּתה החברתית ואת עירנוּתה המדינית, אלא גם את יכוֹלת בּנינה בּארגוּן לאוּמי ואת כּוֹשר פעוּלתה בּביצוּע מדיני. היא לא רק ידעה לקיים גם בּנכר את התאים החברתיים היסוֹדיים בּחיי העם – בּתי־האבוֹת, איגוּדי הערים – אלא השׂכּילה גם להזרים בּהם חיים חדשים וּלהפעיל אוֹתם בּיתר מרץ. והיא גם הצליחה ליצוֹר מערכה שלמה של תאים חברתיים חדשים, מהם שהיוּ גם מעין דפוּסים לקביעת דמוּתם של החיים העצמיים בּסביבת־הנכר, מהם צוּרוֹת־כּינוּס וגיבּוּש לכוֹחוֹת המגן של האוּמה בעמדה על נפשה בּגוֹלה, וּמהם מכשירי־גילוּי לכוֹחוֹת־הגידוּל של אוּמה מתחשלת בנסיוֹנוֹת מרים וּמאמינה בּיעוּדה וּבוֹטחת בּאלוֹהיה, צוֹפה לעתידוֹתיה וּמתכּוֹננת

לקראתן מתוֹך אמוּנה זוֹ. כל מערכת התאים החברתיים של “הגוֹלה אשר בּבבל” – מבּני־עיר וחבר־עיר, כּנסיוֹת וראשי כּנסיוֹת, חבוּרוֹת וסיעוֹת עד ראשוּת־הגוֹלה, ישיבוֹת ורשוּיוֹת – נשענה על שלוֹשת היסוֹדוֹת של המבנה החברתי שלה המיוּחד: המוֹנים עמלים, בּני־חוֹרין וּבני־תרבּוּת, המרוּכּזים בּחלקם הרב בּישוּבי יהוּדים; אריסטוֹקרטיה לאוּמית ותיקה, בּעלת מסוֹרת בּשלטוֹן ונסיוֹן בּראשוּת,

וּמעמד חכמים מפוּלש, אשר מבוֹאוֹתיו פּתוּחים להמוֹנים וראשים, שתחם תחוּמים וגם גָשר גשרים בּין העם וּמנהיגיו וראשיו.

החיים בצותא וּבנכר, מסוֹרת־עם של אמוּנה ותרבּוּת, עבוֹדה קשה ועמל־חיים, הרגשת יציבוּת בּסביבה המצטיינת בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת, בּחליפוֹת של כּוֹבשים, שליטים והגמוניוֹת, בּתמוּרוֹת של עמים, גזעים וּמדינוֹת, וּדריכוּת וּמתיחוּת לקראת הבּאוֹת – פּיתחוּ בּהמוֹני ישׂראל

נטיה לעמידה בּשער, אי־רצוֹן לקבּלת דינה של גלוּת וּנכוֹנות טבעית לפעוּלה משוּתפת. המוֹנים אלה ידעוּ לא רק להיוֹת “נשׂכּרים לצבאוֹת פּרס”, אלא גם להחָלץ בּגדוּדים יהוּדים, להחלץ וּלהלחם, בּדרכים שוֹנוֹת וּבמצבים

שוֹנים. כּשוֹמרי מבצרים בּאסיה הקטנה, כּשוֹמרי גבוּלוֹת הצפוֹן של הבּשן בּעבר־הירדן עם הרחבת מלכוּתו של הוֹרדוֹס, כּחילוֹתיהם של האחים חנילאי וחסינאי, בּני־עם עזי נפש, שניסוּ ליסד ממלכה יהוּדית בּנהרדעא, כּגדוּדי נציבין היהוּדית בּמלחמתה עם טריאנוּס, כּנלחמים בּמלחמוֹתיהם של מלכי חדיב, שהתיהדוּ ולקחוּ חלק רב בּמלחמוֹת יהוּדה בּרוֹמא וּבפרשת התקוֹממוּיוֹתיה, בּמרידת ראש־הגוֹלה מר זוּטרא בּמחוֹזיו, כּמַפגיני הכּוֹח היהוּדי בּקבּלת פּניהם של הכּוֹבשים הערבים, כּדוֹחקי הקץ בּחבוּרתוֹ המשוּלהבת חזוֹן ועוֹז של אבּוּ־עיסי מבשׂר הגאוּלה – ועד נאמניו של דויד אל־רוֹאי, האחרוֹן למשיחי־החרב בּגלילוֹת ההם. – האריסטוֹקרטיה הלאוּמית היהוּדית היתה מרוּכּזת מסביב ל“ראש הגוֹלה” וּביתוֹ. בּית זה התיחס לבית־דויד, וּמנה את ימי ראשוּתוֹ מימיו של יהוֹיכין מלך־יהוּדה וּמימיו של ששבּצר ה“נשׂיא ליהודה”, אשר העלה אה הגוֹלה בּימי כּוֹרש – הוא “בּית המלוּכה” הותיק והקדוּם בּיוֹתר בּבבל: הוּא ראה בּמפלתוֹ של בּית נבוּ־פּלאסֶר. מיסד מלכוּת הכּשׂדים, בּאבדן בּית האחמנידים, בּית כּוֹרש הכּוֹבש, והוּא

גם ראה בּרדתן של השוֹשלוֹת השליטוֹת בּכליפוּת הערבית. לא בלי הכּרת־ערך אוֹמר אחד מראשי הגוֹלה לערבים: “שבעים דוֹר בּין דויד המלך וּביני” ובּכל זאת מחלקים היהוּדים לי כּבוֹד רב, מוֹדים בּזכוּיוֹתי, זכוּיוֹת בּן מלכים, וחוֹשבים להם לחוֹבה להגן עלי; וביניכם ובין נביאכם רק דוֹר אחד, ואתם הרגתם כּבר את נכדוֹ".

נסיוֹן של־שלטוֹן וראשוּת לימד את החוּגים האלה “לכוון את השעה” ולמצוֹא בּכל שעת מפנה היסטוֹרי את הדרך והצוּרה הנאוֹתה לשמוֹר על שלטוֹנם. “נשׂיאים ליהוּדה” בּימי פּרס העתיקה, נסיכים פיאוֹדליים בּימי

הפּרתים, “רביעים למלכוּת” בּימי פּרס החדשה, וראשי האומה והאמוּנה היהוּדית בּימי הכליפוּת – ידעוּ ראשי הגוֹלה בּכל התקוּפוֹת לסגל את עצמם לשלטוֹן החדש, וּלהוֹציא ממנוּ מַכּסימוּם של ויתוּרים אפשריים לקיוּם עמדתם, לשמש מתווכים וּמפשרים בּין המוֹני ישׂראל וּבין השלטוֹן, לרכּוֹש את חסוּתה של המדינה לגוֹלה ואת אמוּנם וּמבטחם של בּני הגוֹלה לשלטוֹנוֹתיה, והצליחוּ דוֹרוֹת על דוֹרוֹת לקיים בעם את ההכּרה בּראשוּתם ואת הנכוֹנוּת לקבּל מרוּתם וּלציית לפקוּדתם.

גם מעמד החכמים היה יסוֹד יציב וּמארגן בּמערכת הדוֹרוֹת של “הגוֹלה אשר בּבבל”. בּמקצתוֹ מעמד מנהיג ושוֹלט: דיינים ושוֹפטים, משגיחים וּפקידים, פרנסים וראשים; בּמקצתוֹ מעמד מוֹרה וּמדריך: חכמי־ישיבה וּמלמדי־תינוֹקוֹת, שוֹני משניוֹת וּמסבּירי דברי קדמוֹנים, מתוּרגמני חכמים ודרשני עם; וּמהם גם אנשי־עם, למוּדי־עבוֹדה, “לוֹמדי תוֹרה לשמה” המשפּיעים על העם בעצם הויתם. רב היה מספּרם של החכמים, וּמרוּבּה השפּעתם. הם צמצמוּ את שלטוֹנם של ראשי הגוֹלה, וּבּתקוּפה הערבית, כּשראשי הגוֹלה היוּ ראשי הדת היהוּדית, ידעוּ החכמים להכריח אוֹתם לוַתר על חלק רב מסַמכוּיוֹתיהם וּלהעבירם לארגוּני החכמים במוֹסדוֹת הישיבה וּלראשיהם, הגאוֹנים, ראשי ישיבוֹת סוּרא וּפוּמבּדיתא, שעל שמם נקראה תקוּפה זוֹ בּתוֹלדוֹת ישׂראל. והם גם השׂכּילוּ להנחיל את מערכת הארגוּן הפּנימי של הגוֹלה בּבבל, בּחלקה הרב, לכל תפוּצות ישׂראל, שהיוּ נשמעוֹת לגאוֹנים וּלישיבוֹת. כּי היתה הכּרה

כּללית בּעם, כּי “עיקר החכמים והנביאים לבּבל גלוּ; הם יסדוּ את התוֹרה וקבעוּ ישיבה בּנהר פּרת מימי יהוֹיכין מלך יהודה. ועד היוֹם הזה הם שלשלת החכמה והנבוּאה; וּמהם תוֹרה לכל העם יוֹצאה”. – החכמים היווּ יסוֹד יציב וּמקיים, עמדוּ נגד תסיסוֹת־עם של דוֹחקי־קץ ואבלי ציוֹן, “מוֹרדים בּמלכוּת בּית דויד” וכוֹפרים בּשלשלת המסוֹרת; מחפּשׂים תיקוּנוֹ של עוֹלם

ואינם מוֹדים בּזכוּיוֹתיהם של גדוֹלים וטוֹבים, פרוּשים וחכמי ישיבה, מיסדי כּיתוֹת וּמניחי יסוֹד לזרמים דתיים, משיחיים וּמדיניים, אשר הגוֹלה בּבבל היתה גדוּשה בּהם בּכל הזמנים.


ז    🔗

כּאלפּים שנת עמדה ה“גוֹלה אשר בּבבל” בּראש גלוּיוֹת ישׂראל. וזה שש מאוֹת שנה ויוֹתר שהיא ירדה מ“דרך־המלך” של ההיסטוֹריה הישׂראלית. – פרשת ירידה זוֹ רב בּה הערפל. בּחלקה היתה ירידה זוֹ – ירידה של דוֹרוֹת, וּבחלקה – ירידה של שוֹאה עם החוּרבּן הגדוֹל של ארצוֹת המזרח על ידי המוֹני־גוֹלים. ועל עניה וּמרוּדיה בּימינוּ יסוּפּר בּדפּים שלפנינוּ.

בּ. דינבּוּרג

חבס 2.png

בֵּית־הַקְּבָרוֹת הָעַתִּיק בִּכפַר הַחַקְלָאִים הַיהוּדים סִנְדּוּר


 

א. נוֹסעים יהוּדים    🔗

סיפּוּרי הנוֹסעים היהוּדים נבדלים מספרי המסעוֹת של תיירים ועוֹברי־אוֹרח מבּני עמים אחרים בּרוּח התוּגה העמוּקה הנסוּכה עליהם. רוּבּם של “הנוֹסעים” יצאו לסיבּוּביהם ועברוּ ארצוֹת וימים לא מתוֹך עוֹשר אוֹ משממוןֹ של בּטלה; אף לא הלכוּ לגלוֹת תגליוֹת וּלחדש ארחות. בצער ועוֹני עשׂוּ דרכּם, יען כּי היתה בהם הרוּח לנוּד בעקבוֹת שבטי־ישׂראל נַעלמים וּלחפשׂ שׂרידי אחים אוֹבדים. בּצרוֹר דל בּיד אך בּלב נכסף נדדוּ השליחים, מתוֹך לחץ וסכּנת־נפש, והניחוּ אחריהם מעט סיפּוּרי רשמים רפוּדי־צער על חייהם של הפּזוּרים בּין העמים והנרדפים בארצוֹת.

ר' אשתוֹרי הפרחי מגוֹלי צרפת, המכוּנה “הראשוֹן בּין חוֹקרי קדמוֹניוֹת בארץ־ישׂראל”, אשר עוֹד בשנת 1312 עלה לארץ־ישׂראל דרך מצרים, וּמתוֹך מצוּקה ועוֹני הקדיש שבע שנים להסתכלוּיוֹתיו וחקירוֹתיו, כּתב בּאחד מפּרקי מסעיו: "…וזה החיפוּשׂ חביב אצלי מחיפּוּשׂ מקוֹמוֹת הכּוֹכבים בּרקיע. הכּוֹכבים עוֹברים עלינוּ תמיד

וּמעטים המכּירים אוֹתם. כּן גם כּן עיירוֹת ידוּעוֹת בארץ־ישׂראל וּבני־אדם עוֹברים ושבים, עוֹלים ויוֹרדים ולא ידעוּ דבר מזה. על כּן בּאתי אני הדל והשפל לספּר לאחי ועמי מה שמצאתי בּזה המבוּקש"…

הכּרך העבה “אוֹצר מסעוֹת” – והוּא "קוֹבץ תיוּרים של

נוֹסעים יהוּדים בּארץ־ישׂראל, סוּריא, מצרים וארצוֹת אחרוֹת“, שנסדר ונערך בּחיבּה רבּה בּידי יהוּדה דוד איזנשטין (ניוּ־יוֹרק, 1926) – יש בּוֹ לא מעט מאוֹתם סיפּוּרי צער וסבל של אוּמה גוֹלה, מפוּזרת וּמפוֹרדת. כ”ד מסעוֹת ולא יוֹתר, ואף כּי מַרבּיתם של הנוֹסעים ראוּ את משׂא נפשם וּמחוֹז חפצם בּציוֹן וירוּשלים – טמוּנים בּין דפּים אלה אוֹצרוֹת של הסתכּלוּיוֹת בּאוֹרח חייהם וסבלוֹתיהם של פּזוּרי ישׂראל בּארצוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת,

וּפרקים חשוּבים ורבּי־ענין כּאן מתיאוּרי המסעוֹת בּבבל ואשוּר, היא עיראק של ימינוּ, ולא אביא בּזה אלא מעט מן המעט מתוֹך סיפּוּריהם של הנוֹסעים בּמשך הדוֹרוֹת.

הנוֹסע רבּי פּתחיה מריגנשפּרוּק [רגנסבּוּרג אשר

בגרמניה) עשׂה בּדרך עשׂר שנים (1175–1185). “בּתחילה הלך מפּראג שבּבּיהם לפּוֹלין, וּמפּוֹלין לקיוֹב שברוּסיא, וּמרוּסיא הלך בששה ימים עד נהר דניפרא [דניֶפּר], וּמעבר הנהר התחיל לילך בּארץ קדר [קרים]”. “וסבב כּל הארצוֹת עד נהר סַמבּטיוֹן, וכל החידוּשים ונסים ונפלאוֹת של הקבּ”ה שראה ושמע כּתב לזכּרוֹן להגיד לעמוֹ לבני ישׂראל כּוֹחו וּגבוּרתוֹ – – והשי“ת ]השם יתבּרך] ירחם עלינוּ ויקבּץ נדחינוּ מארבּע כּנפוֹת הארץ, אמן”.

הרבּה נסים ונפלאוֹת מסוּפּרים בּסיבּוּבוֹ של ר' פּתחיה ממראה עיניו ב“ארץ קדר”, אשר בּה "אין להם ספינוֹת אלא תוֹפרין עשר עוֹרוֹת סוּסים שטוּחין וּרצוּעה אחת בּשׂפה סביב, ויוֹשבין בּני־אדם בּעגלוֹת וכל המשׂא בּתוֹך העוֹרוֹת בּזנבוֹת הסוּסים, והסוּסים שטין. – – ואין הוֹלכין

בּארץ קדר כּי אם על־ידי תיוּר [שיירה], וכך נשבּעין אחד מבּני קדר לחברוֹ: הנוֹסע נוֹעּץ מחט באצבּעוֹ ונוֹתן לאוֹתוֹ שיש ללכת עמוֹ בּדרך לבלוֹע הדם בּפיו ונעשׂה לוֹ כּדמוֹ וּבשרוֹ".

וּמקוֹר לא אכזב הוא “סיבּוּב ר' פּתחיה” לגילוּי טפח מחייהם של גוֹלי עמנוּ בּבבל וכּוּרדיסטאן, כּי “מנציבין הלך שמוֹנה ימים לנינוה החדשה [מוֹסוּל], ונהר חדקל הוֹלך לפני נינוה, ומעבר לנהר לצד אחר, מהלך שלשה ימים, היא נינוה הישנה והיא שממה, וכל ארץ נינוה שחוֹרה כּזפת, והמקוֹם העיקר של נינוה שהיה שם העיר נהפך כּסדוֹם ואין שם עשׂב וצמח”. – – בּנינוה החדשה יש קהל גדוֹל יהוּדים כּששת אלפים ויוֹתר, וּשני נשׂיאים בּה, אחד שמוֹ רבּי דוד ואחד שמוֹ רבּי שמוּאל, והם שני בּני אחים מזרע דוד המלך, וכל אדם נוֹתן זהוּב לשנה לגלגוֹלת, והמס שבא מיהוּדים חציוֹ למלך, אלא שאין קוֹרין אוֹתוֹ מלך כּ"א [כּי אם] שלטוֹן, והוּא תחת מלך בּבל (הכליף מבּגדד], וחצי המס לנשׂיאים ויש להם שדוֹת וּכרמים. – – ויש להנשׂיא בית־סוֹהר וחוֹבש בּוֹ את הרשעים "– –.

לאחר סיפּוּר מעשׂה בּמין “פּיל משוּנה ומפוֹאר” שהיה

בּנינוה, "ואין ראשוֹ בּוֹלט חוּץ והוּא גדוֹל ואוֹכל כּשתי עגלוֹת תבן

בּפעם אחת. – – ועל הפּיל בּנין עיר [מגדל] ושנים־עשׂר פּרשים עליו עם שריוֹניהם והפּיל מוֹציא שׂפתוֹ כּגשר ועוֹלים עליו“; ולאחר סיפּוּרים על “איש חוֹזה בּכּוֹכבים וּשמוֹ ר' שלמה, וּבנינוה וּבכל ארץ אשוּר אין בּכל החכמים בּקי כּמוֹהוּ במזלוֹת – –”, מספּר הנוֹסע מרשמי מסעוֹ על החידקל, ש”הלך בּוֹ בּיוֹם אחד עד בּגדד בּבבל, ואין אדם עוֹלה בּנהר חדקל בּמקוֹם ההוּא, מפּני שהמים חדים ועזים, אלא בגמלים וּפרדוֹת בּיבּשה, וקוֹשרין הנוֹדוֹת [הנאדוֹת] של מים אחוֹרי הגמל".

עוֹד קוֹדם לכן מספּר ר' פּתחיה על עצמוֹ, כּי חלה בּנינוה “ואמרוּ הרוֹפאים של המלך שלא יחיה, וּמנהג שם כּי כּל יהוּדי אוֹרח שימוּת – חצי הממוֹן לוֹקח השלטוֹן, וּמפּני שרבּי פּתחיה היה לבוּש בּגדים נאים אמרוּ כּי עשיר הוּא, וסוֹפרי השׂוּלטן היוּ שם לקחת הממוֹן כּשימוּת. ואמר הרב ר' פּתחיה להעבירוֹ כּל־כּך חוֹלה את נהר חדקל, והנהר רחב ואין עוֹברין אוֹתוֹ בּספינה, כּי חדקל חד וקל וּמהפך הספינה, אלא עוֹשׂין בּיד רפסוֹדוֹת מקנים שקוֹרין וֶלוּס ועליהם יניחו המשׂא והאדם; והמים מבריאים וּמיד נתרפא. –”

היכּרוּתוֹ עם “גַמלא פּרחא” [גמל] היא אחת החוָיוֹת העזוֹת של ר' פּתחיה בּסיבּוּבוֹ, הוּא מספר: “וּכשחפץ האדם לרכּוֹב עליו קוֹשר עצמוֹ עליו שלא יפּוֹל, וּמה שאדם הוֹלך ברגליו בחמשה־עשר ימים הוֹלך על גמלא פרחא בּיוֹם אחד, ומהלך יוֹתר היה יכוֹל לרכּוֹב אלא שאין אדם יכוֹל לסבּוֹל יוֹתר, כּי בּרגע אחד מדלג מיל”. וכך, רכוּב על דבּשת הגמל, בּא ר' פּתחיה עד שערי בּגדד האגדית. “והשערים גבוֹהים מאה אמוֹת, ורחבּם עשֹר אמוֹת והם על נחוֹשת קלל וּמצוּיירים, ואין אדם יכוֹל לעשׂוֹת דוּגמתן, וּמסמר אחד3 נפל משער אחד ואין אוּמן יוֹדע לתקוֹע בּו אוֹתוֹ מסמר”.

תמוּה הדבר, כּי בכל סיפּוּרי המסע הזה, הכּוֹללים תיאוּרים רבּי־עסיסיוּת של מראוֹת־נוֹף והוָי, אין כּמעט כּל בּיטוּי כּלל לחיים הכּלכּליים של השבט המתוֹאר. הוּא מספּר על סדרי התפילה: “אין להם חזנים אלא יש לנשׂיאים תלמידי חכמים רבּים האוֹכלים על שוּלחנם. וּפעמים אוֹמר הנשׂיא לזה להתפּלל וּפעמים אוֹמר לזה להתפּלל”. הוּא מפאר וּמרוֹמם את עשרה וּגדוּלתה של הבּירה: “היא עיר מלוּכה וּבה כליפי השלטוֹן, הוּא המלך הגדוֹל המוֹשל ושוֹלט על כּל העמים. העיר גדוֹלה מאד, יוֹתר ממהלך יוֹם בּאוֹרך מראש ועד סוֹף, וּבהיקף יוֹתר משלשה ימים. בעיר בּגדד יש אלף יהוּדים והוֹלכין בּסוּדרין וּמעוּטפין בטליתוֹת של צמר עם ציצית, ואין אדם רוֹאה שוּם אשה שם, ואין שוּם אחד מהם הוֹלך לבית חבירוֹ שמא יראה אשת חבירוֹ וּמיד הוּא אוֹמר לוֹ: “פריץ למה בּאת?” אלא מכּה בּבדיל על הדלת והוּא יוֹצא וּמדבּר עמו ––”

מרבּה הוּא לספּר על ארגוּן הקהילה היהוּדית וּגדוּלתה בּתוֹרה:

“וראש הישיבה בּבּגדד רבי שמוּאל הלוי בּן עלי, והוּא שׂר וּמלא חכמה בּתוֹרה שבּכתב ותוֹרה שבּעל־פּה וכל חכמוֹת מצרים, ואין דבר נעלם ממנוּ ויוֹדע שמוֹת, וכל התלמוּד יוֹדע בּגירסא, ואין עם־הארץ בּכל ארץ בּבל וּבארץ מדי וּפרס, שלא יוֹדע כּל עשׂרים וארבּעה ספרים וניקוּד ודיוּק [דקדוּק] וחסירוּת ויתרוּת, ויש לראש־הישיבה כּאלפים תלמידים בּבת אחת. – – ורבּי אליעזר הוּא ראש־הגוֹלה ותחתיו ראש הישיבה, וּבית גדוֹל יש לראש הישיבה – –, והוּא מלוּבּש בּגדי זהב ויוֹשב למעלה, והתלמידים יוֹשבים על הקרקע, והוּא אוֹמר למתוּרגמן והמתוּרגמן אוֹמר לתלמידים. – – וּמתוּרגמן אחר אוֹמר מסכת אחרת לצד אחר, וכל התלמוּד בּניגוּן.”– –

יודעים אנו מסיפורי ר' פּתחיה על המחלוקת הפּנימית בּקרב העדה בּאוֹתם הימים: “שנה אחת קוֹדם שבּא הרב ר' פּתחיה מת רבי דניאל ראש הגוֹלה, והוּא יוֹתר שׂר [גדוֹל] מראש הישיבה, וּלכוּלם יש ספר היחס עד השבטים, ורבּי דניאל היה מבּית מלכוּת דוד, ואין המלך נוֹתן להם ראש־הגוֹלה אלא אוֹתם שני נשׂיאים מבּית דוד, וּמקצת השׂרים בּוֹחרים בּרבּי דוד ומקצת בּרבּי שמוּאל, ועדיין לא השווּ בּיניהם”, יוֹדעים אנוּ, כּי “לרבּי דניאל לא היוּ בּנים כּ”א [כּי אם] בּנות ורבּי שמוּאל יש לוֹ ספר היחס עד שמוּאל הרמתי בּן אלקנה ואין לוֹ בּנים אלא בּת אחת, והיא בּקיאה בקרייה [תנ"ך] וּבתלמוּד, והיא מלמדה הקרייה לבחוּרים דרך חלוֹן אחד והיא סגוּרה בּבנין [בּבּית] והתלמידים בּחוּץ למטה אינם רוֹאים אוֹתה, וּבכל ארץ אשוּר וּבדמשׂק וּבערי פרס וּמדי וּבארץ בּבל, אין להם עדיין אלא מי שמוֹסר [לוֹ] רבּי שמוּאל בּן עלי ראש ישיבה ונוֹתן רשוּת בּכל עיר לדוּן ולהוֹרוֹת וחוֹתמוֹ הוֹלך בּכל הארצוֹת ובארץ־ישׂראל והכּל יראים ממנוּ ויש לוֹ כּששים עבדים שרוֹדים את העם בּמקלוֹת, וּמי שלא יעשה במהרה הציווּי – ורוֹדוֹ, ויראים ממנוּ, והוּא צדיק ועניו וּמלא תוֹרה ולוֹבש בּגדי זהב וצבעוֹנין כּמלך, וּפלטין שלוֹ בּיריעוֹת של מילָת כּמלך, וּלאחר עמידת

התלמידים שוֹאלים הזקנים מראש הישיבה בחכמת המזלוֹת וּשאר מיני חכמה – –"

כּך אנוּ מוֹצאים בּספר־מסעוֹת זה פּירוּרים פּירוּרים

מחיי הרוּח של גלוּת בּבל בּאוֹתה תקוּפה, אשר עוֹד נזוֹנה משׂרידי התפארת והגדוּלה של ימים עברוּ, אך אין אנוּ מוֹצאים בּוֹ דבר על חיי החוֹמר של המוֹני העם, כּי עיקר מסעוֹ של ר' פּתחיה, כּשל נוֹסעים אחרים, היה להשתטח על קברוֹת הנביאים והקדוֹשים. ואכן, רבּי תיאוּרים וּפרטים הם סיפּוּרי העליה לקברוֹת יחזקאל ודניאל ועזרא הסוֹפר ואחרים. לא היתה העליה לקבר בּימים ההם קלה וּבטוּחה כל־כך, אף כּי “כּל יהוּדי בּבל נוֹתן זהוּב לשנה לגלגלתוֹ לראש הישיבה, כי אין המלך מקבּל מהם מס אלא ראש הישיבה, ושלוה ליהוּדים בארץ בּבל” – – אך “יש אוּמה אצל בּבל ואין חוֹששין על המלך, והם בּמדבּר ונקראים חרמים [גנבים וגזלנים) על שם שגוֹזלין וחוֹמסין מכּל אוּמה – –”. ואוּלם איש רב־נסיוֹן כּנוֹסע נוֹעז זה יוֹדע את אשר לפניו, ועל כן “הוֹליך רבּי פּתחיה חוֹתם של רבּי שמוּאל עמוֹ, וּבּכל מקוֹם שהראה חוֹתם של ראש־הישיבה – מיד יוֹצאים בּרמחים וּמתיירין אוֹתוֹ וּמראים לוֹ את קבוּרוֹת ת”ח [תלמידי־חכמים] וצדיקים ועוֹשׂין כּל מה שהוּא מבקש ויראין ממנוּ".

וכך הגיע וּבא הנוֹסע עד לקבר יחזקאל הנביא “מהלך יוֹם וחצי יוֹם מבּגדד, וקברוֹ של יחזקאל בּמדבר וישנוֹ בּידי החרמים, והעיר קרוֹבה כּמיל לקבר, וּביד היהוּדים המפתחוֹת, וסביב לקבר יחזקאל חצר גדוֹל כּמוֹ עיר גדוֹלה והוּא מוּקף חוֹמה, ולחוֹמה אין שער כּ”א פּתח קטן וקצר, והיהוּדין פּוֹתחין הפּתח ונכנסין בּוֹ על ידיהם ועל רגליהם כּי נמוּך הוּא, וּבחג הסוּכּוֹת בּאים מכּל הארצוֹת שמה, והפּתח מרחיב וּמגביה את עצמוֹ מאליו עד שנכנסים בּוֹ עם הגמלים, וּבאים שם כּששים אוֹ כּשמוֹנים אלף יהוּדים, לבד מישמעאלים, ועוֹשים סוּכּוֹת בחצרוֹ של יחזקאל, ואח“כּ מקטין הפּתח את עצמוֹ כּבתחילה וכוּלם רוֹאים. ונוֹתנים נדרים ונדבוֹת על קברוֹ, וכל מי שהוּא עקר אוֹ אשתוֹ עקרה אוֹ בּהמתוֹ עקרה נוֹדד ומתפּלל על קברוֹ. ואמרוּ לר' פּתחיה שהיה לשׂר אחד סוּסיא ונתעקרה, והיה כּמהלך ארבּעה ימים מקבר יחזקאל לביתוֹ, ונדר אם תלד הסוּסיא יתן הולד ליחזקאל, ואחר ימים ילדה וראה כּי הוּא טוֹב וחמל עליו ולא נתנוֹ ליחזקאל, וּברח לוֹ הולד של הסוּסיא ממקוֹמו ונכנס לתוֹך חצרוֹ של יחזקאל, ונתרחב הפתח עד שנכנס, והיה השׂר מחפשׂ הסוּס בּכל מקוֹם ולא מצאוֹ, עד ששׂם אל לבּוֹ ואמר: “בּשביל שנדרתי לתתוֹ ליחזקאל הצדיק בּרח הסוּס לקברוֹ”. הלך וּמצאוֹ שם, ורצה להוֹציאוֹ ולא יכוֹל כּי הפּתח נמוּך. אמר לוֹ יהוּדי אחר: “לא על חנם נכנס הנה, שמא נדרת אוֹתוֹ לצדיק?” והוֹדה לוֹ ואמר: “נדרתי לוֹ וּמה אעשׂה שאוֹציאנוּ?” אמר היהוּדי: “קח כּסף ושׂים על קברוֹ, אם תשׂים שויוֹ יצא הסוּס”. ונתן הכּסף מעט ולא יצא עד שנתן שויוֹ ונתרחב הפּתח ויצא” – – "וּמי שיוֹדע הדרך הוֹלך בעשׂרה ימים מקבר יחזקאל עד נהר סמבּטיוֹן, וכל מי שרוֹצה לילך לארץ מרחקים מפקיד כּיסוֹ אוֹ שוּם חפץ ליחזקאל [בּמקוֹם טמוּן וּמכוּסה] ואוֹמר: “אדוֹננוּ יחזקאל! שמוֹר לי חפץ זה עד שאשוּב, ואל תניח שוּם אדם לקחתוֹ אלא יוֹרשי”.

כּשעלה רבּי פּתחיה על קבר יחזקאל "הביא בידוֹ זהב וגרעינין של זהב ונפלוּ מידוֹ הגרעינין ואמר: “אדוֹני יחזקאל, לכבוֹדך בּאתי ונפלוּ ממני הגרעינין ונאבדוּ, וּבכל מקוֹם שהן יהיוּ שלך”, מיד ראה בעיניו רחוֹק ממנוּ כּעין כּוֹכב והיה סבוּר שמא אבן טוֹבה היא והלך שם ומצא הגרעינין וּנתנם על קבר יחזקאל. – – וּכּשהלך רבּי פּתחיה על קבר יחזקאל – – ראה בּביתוֹ עוֹף שפּניו דוֹמה כּפּני אדם והיה הפּרנס השוֹער מצטער ואמר: “מסוֹרת בּידינוּ מאבוֹתינוּ – כּל בּית שזה העוֹף נמצא בּוֹ יהיה חרב”, וראה כּשרצה העוֹף לצאת מהחלוֹן – נהפך על צדוֹ ומת, ושׂמח הפרנס מאד, ואמר: “מאחר שמת העוֹף נהפכה הגזרה”. ואמר ראש הישיבה לרבּי פּתחיה, שבּימי קדם היה עמוּד אש על קבר יחזקאל אלא שבּאוּ בּוֹ פּריצים וחללוּהוּ, שהיוּ בּאים בּחג הסוּכּוֹת לרגל, כּשמוֹנים אלף, ועשׂוּ

סוּכּוֹת בּאוֹתוֹ חצר אצל בּית קברוֹ, והיוּ בּיניהם אנשים שאינם מהוּגנין – ונסתלק עמוּד האש". – –

לעוּמת סיפּוּרי הדמיוֹן וההתלהבוּת האלה נראים קרוֹבים

יוֹתר למציאוּת סיפּוּרי המסעוֹת, מאוֹתה תקוּפת גוּפה (1165–1173), של ר' בּנימין מטוֹדילא “על נהר איבּרוּ אשר בּצפוֹן ספרד, הכּוֹלל מסעוֹתיו בּשלוֹשה חלקי העוֹלם. – – הוּא כּתב ורשם בּעצמוֹ בּספר כּל מה שראה אוֹ שמע מאנשי אמת. – – וּבּכל עיר וּמדינה שהיה בּה שׂם עיניו ולבּוֹ לדעת את תכונות וסגולות הארץ ויושביה – – וּבּפרט בּנוֹגע לחיי היהוּדים”. בּהקדמה לספר־מסעוֹת זה כּתוּב לאמוֹר: “והיה ר' בּנימין הנזכּר איש מבין וּמשׂכּיל וּבעל תוֹרה, וּבּכל דבר ודבר בּדקוּהוּ כּדי לפשפּש אחריו ונמצאוּ דבריו מתוּקנים ויציבים בּפיו, כּי היה איש אמת”.

סיבּוּבוֹ של ר' בּנימין מטוֹדילא ארוֹך ומסוּבּך מאד וּתלאוֹת רבּוֹת ידע עד הגיעוֹ לבעל־בֶּק "בּבקעת הלבנוֹן אשר בּנה שלמה לבת פּרעה. – – וּמשם שני ימים לחלבּ היא ארם־צוֹבה. – – וּמשם שני ימים לבּאליץ [בּאליס] והיא פּתוֹרה על נהר פּרת. ועד היוֹם הזה שם מגדל בּלעם בּן־פּעוֹר, שם רשעים ירקב. – – משם יוֹם אחד לראקא היא כּלנה בּתחלת ארץ שנער, החוֹלקת בּין מלכוּת התוּגרמים וּמלכוּת שנער, וּבה כּמוֹ שבע מאוֹת יהוּדים וּבראשם רבּי זכּאי ורבּי נדיב והוּא סַגי נהוֹר, ורבּי יוֹסף. ושם

כּנסת מבּנין עזרא הסוֹפר בּעלוֹתוֹ מבּבל לירוּשלים, וּמשם שני ימים לחָרן הקדמוֹנה וּבה כּמוֹ עשׂרים יהוּדים, – – ומשם מהלך שני ימים לראס־אל־עין – – ושם כמאתים יהוּדים, וּמשם שני ימים לנציבין והיא עיר גדוֹלה בּנחלי מים וּבה כּמוֹ אלף יהוּדים, וּמשם שני ימים לגזירה אבּן עמר והוּא אי בּתוֹך נהר חדקל לרגלי הרי אררט מהלך ארבּעה מילין למקוֹם שנחה שם תיבת נח. – – וּבאוֹתה מדינה – – ארבּעת אלפים יהוּדים וּבראשם רבּי מוּכתר [מוּבחר] – – וּמשם שני ימים לאל־מוֹצוּל, היא אשוּר, ושם כּמוֹ שבעת אלפים יהוּדים וּבראשם רבּי זכּאי הנשׂיא מזרע דוד המלך, ור' יוֹסף המכוּנה בּרהאן אל־מלך והוא חוֹזה [בּכוֹכבים] למלך זוֹן־אל־דין, אחיו של נוּר־אל־דין מלך דמשׂק, והיא תחלת ארץ פּרס. והיא עיר גדוֹלה מאד מימי קדם ויוֹשבת על נהר חדקל. וּבמדינת אשוּר כּנסת עוֹבדיה הנביא וּכנסת יוֹנה בּן אמתי וּכנסת נחוּם האלקוֹשי. – – והעיר נינוה על שפת החדקל. וּמשם מהלך שלשה ימים לרחבּה והיא רחוֹבוֹת אשר על שׂפת הנהר פּרת, וּבה כּמוֹ אלפּים יהוּדים וּבראשם רבּי חזקיה ורבּי אהוּד [טהוֹר] ורבּי יצחק. – – וּמשם מהלך יוֹם [שני ימים] לקרקסיא, היא כּרכּמיש על שׂפת נהר פּרת, וּבה כּמוֹ חמש מאוֹת יהוּדים וּבראשם רבּי יצחק ורבּי אלחנן, וּמשם שני ימים לאלינבר היא פּוּמבּדיתא אשר בּנהרדעא ושם כּמוֹ שלשת אלפים יהוּדים וּביניהם תלמידי חכמים וּבראשם רבּי חן הוּא הרב, ורבּי משה ורבּי אליקם. – – וּמשם חמשה ימים לחדרה, ושם כּמוֹ חמשה־עשר אלף יהוּדים וּבראשם רבּי זקן ורבּי יהוֹסף ורבּי נתנאל. משם שני ימים לעוּקברה, היא המדינה אשר בּנה יכניה המלך, וּבה כּמוֹ עשׂרת אלפים יהוּדים". – –

"מעוּקברה שני ימים לבּגדד, היא העיר הגדוֹלה, ראש ממשלת כליפת אמיר אל־מוּמינין אל־עבּאסי ממשפּחת מחמד הנביא שלהם – – והוא כּמוֹ האפּיפיור של הנוֹצרים. – – ושם המלך הגדוֹל אל־עבּאסי אחמד, והוא אוֹהב ישׂראל מאד, וּלפניו משרתים רבּים מישׂראל, והוּא יוֹדע בּכל הלשוֹנוֹת

וּבקי בּתוֹרת ישׂראל – – ואינוֹ רוֹצה ליהנוֹת אלא מיגיע כּפּיו ועוֹשׂה

מַחצלאוֹת – – וקוֹנין אוֹתן גדוֹלי הארץ, וכל זה עוֹשׂה המלך צדקה לכל הבּאים בּעיר בּגדד, בּין חוֹלים בּין משוּגעים, כּי המלך איש חסיד וכוונתוֹ לטוֹבה – – בּבּגדד יש כּמוֹ ארבּעים אלף יהוּדים והם יוֹשבים בּהשקט וּבּשלוה וּבּכבוֹד תחת המלך הגדוֹל. וּביניהם חכמים גדוֹלים וראשי־ישיבוֹת מתעסקים בּתוֹרה, ושם בּעיר עשׂר ישיבוֹת – –. והראש לכוּלם הוא רבּי דניאל בּן חסדאי ויש לוֹ ספר היחס עד דוד מלך ישׂראל, וקוֹראים לוֹ היהוּדים “אדוֹנינוּ ראש־הגוֹלה”, והישמעאלים קוֹרין לוֹ “סיידנא בּן דאוּד”, ויש לוֹ שׂררה גדוֹלה על כּל קהלוֹת ישׂראל תחת יד אמיר אל־מוּמינין אדוֹן הישמעאלים. – – והוֹלכים עמוֹ פּרשים מן הגוֹיים ומן היהוּדים בּכל יוֹם חמשי שהוּא הוֹלך לראוֹת פּני המלך הגדוֹל, וּמכריזין

לפניו: “פּנו דרך לאדוֹננו בּן דוד כּראוּי לו” – – והוּא רוֹכב על סוּס ולוֹבש בּגדי משי ורקמה וּמצנפת גדוֹלה על ראשוֹ ועל המצנפת סוּדר לבן גדוֹל, ועל הסוּדר רביד וחוֹתם מחמד כּתוּב עליו. וּבא לפני המלך וּמנשק ידוֹ והמלך יקוּם לפניו ויוֹשיבהוּ על הכּסא כנגדוֹ, וכל מלכי הישמעאלים הבּאים לראוֹת פּני המלך כּוּלם עוֹמדים לפניו, כּי כן צוה מחמד לקיים הכּתוּב: “לא יסוּר שבט מיהוּדה ומחוֹקק מבּין רגליו עד כּי יבוֹא שילה ולוֹ יִקהת עמים”. – –

מבּגדד לגהיגאן, הנקראת רסן, שני ימים, והיא עיר גדוֹלה ובה כּמוֹ חמשת אלפים מישׂראל, וּבתוֹכה כּנסת גדוֹלה של רבּה [רבא] והוּא קבוּר בּבית סמוּך לכּנסת, ותחת קברוֹ מערה וּבה קבוּרים שנים־עשׂר מתלמידיו, וּמשם דרך יוֹם לבּבל, היא בּבל הקדמוֹנה החרבה, – – ועדיין ארמוֹן נבוּכדנצר מצוּי שם חרב ויראים בּני אדם ליכנס בּוֹ מפּני הנחשים והעקרבּים שבּתוֹכוֹ. – וקרוֹב משם מהלך מיל יוֹשבים שלשת [עשׂרים] אלפים מישׂראל, וּמתפּללים בּכּנסת ועליית דניאל ע"ה, ובין הכּנסת והארמוֹן של נבוּכדנצר מקוֹם – – אשר הוּשלכוּ בּוֹ חנניה, מישאל ועזריה, הוּא עמק ידוּע לכּל. וּמשם חמשה מילין לחילה, ושם כּמוֹ עשׂרת אלפים מישׂראל, וּבה ארבּע כנסיוֹת. – – ואחוֹרי הכּנסת קברוֹ של יחזקאל הנביא בן בּוּזי הכּהן ועליו כּפּה גדוֹלה וּבנין יפה עד מאד מבּנין יכניה מלך יהוּדה, – – ואוֹתוֹ המקוֹם מקוּדש עד היוֹם לישׂראל כּמקדש מעט, וּבאים מארץ מרחק להתפּלל מראש השנה עד יוֹם הכּפּוּרים, ועוֹשׂים שם שׂמחה גדולה. –

* * *

וּמשם יוֹם וחצי לסוּרא, היא מתא מחסיא שנחרבה, ושם קבר רב־שרירא ורב האי גאוֹן בּנוֹ ורב סעדיה אל־פיוּמי ורב שמוּאל בּן חָפני הכּהן וּצפניהוּ בּן כּוּשי בּן גדליה הנביא, ורבּים מראשי הגוֹלה וּנשׂיאי בּית דוד וראשי ישיבוֹת, שהיוּ שם בּתחלת הכּנסת שבּנוּ ישׂראל מעפר ירוּשלם ומאבניה וקראוּ אוֹתה שף־יתיב אשר בנהרדעא. וּמשם יוֹם וחצי לאלייבר, היא פּוּמבּדיתא על שׂפת פּרת. ושם כּמוֹ שלשת אלפים יהוּדים. – – וּמשם דרך המדבּר לארץ שבא, הנקראת אל־ימן, והיא לצד שנער כּנגד הצפוֹן מהלך עשרים ואחד יוֹם במדבּריוֹת, ושם חוֹנים היהוּדים הנקראים בני רכב [בּני כּיבר] ואנשי תימא, וּבעיר תימא ראש הממשלה שלהם, ושם ר' חנן הנשׂיא מוֹשל עליהם. והיא עיר גדוֹלה ויפה וּמהלך ארצם ששה עשׂר יוֹם בּין ההרים הרי צפוֹן. ויש להם ערים גדוֹלוֹת וּבצוּרוֹת ואין עוֹל גוֹיים עליהם, והוֹלכים לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז לארץ מרחק עם בּני ערב שכניהם וּבעלי בּריתם, הם בּני ערב החוֹנים בּאהלים בּמדבּר, – – וכל שכני היהוּדים מפרידים מהם. – –

וּמשם מהלך חמשה ימים לבצרה, היוֹשבת על נהר חדקל, וּבה כּמוֹ אלפים מישׂראל וּביניהם תלמידי חכמים ועשירים הרבּה. וּמשם שני ימים לנהר שמארא, היא תחלת ארץ פּרס, וּבה כּמוֹ אלף וחמש מאוֹת יהוּדים ושם קברוֹ של עזרא [הסופר], הכּהן שהלך מירוּשלים אל ארתחשסתא המלך וּמת שם ועשׂוּ לפני קברוֹ כּנסת גדוֹלה". – –


מתקוּפה מאוּחרת הרבה יוֹתר הוּא ספר המסעוֹת של שליח צפת בארצוֹת המזרח, באמצע המאה ה־19, הוֹציאוֹ לאוֹר אברהם יערי מגוּף כּתב־היד (הוֹצאת ספרי תרשיש, תש"ב). המביא לבית־הדפוּס מתאר את הנוֹסע הזה (יחיאל פישל בּ"ר יעקב קסטילמן, יליד העיר טלוֹמאטש אשר בּגליציה המזרחית, שהיה בּן 34 בצאתוֹ למסעוֹ, והוּא בּעל אשה ואב לבן ולבת), כּ“איש דתי תמים ועם זה בּעל חוּש חד של בּיקוֹרת, איש שנוֹלד בּאירוֹפּה וחי שנים רבּוֹת בּמזרח. מזיגה זוֹ נוֹתנת לוֹ את המרחק הדרוּש כּדי להתרשם מהחידוּש שבּחיי הארצוֹת שבּהן הוּא עוֹבר, וּמצד שני קרוֹב הוּא בּנפשוֹ לאנשי המזרח ואין הוּא רוֹאה אוֹתם ראיית זר – –.” מסע שליחוּתוֹ בּדרך הפוּכה – מארץ־ישׂראל אל אחים גוֹלים, לראוֹת חייהם ולקבּץ מתנת ידם – אף בּה חידוּש וענין מיוּחד לעוּמת הנוֹסעים שקדמוּ לוֹ.

תמוּרוֹת הזמן, המלחמוֹת הרבּוֹת וּפוּרעניוֹת הגלוּת

עשׂוּ בּינתים את שלהן. יהדוּת בּבל הוּסר פּארה מעליה, לא עוֹד ראש־גוֹלה וישיבוֹת של לוֹמדי תוֹרה בּקהילוֹת ישׂראל פּוֹרחוֹת. בּמתי־מעט, בּקיבּוּצים קטנים ודלים, פּזוּרים שׂרידי הגולים, מתנַונים בּעניָם, שקוּעים בּבערוּת, ונסחפים בגלי הטמיעה וההתבּוֹללוּת.

השליח מצפת יצא למסעוֹ בּדרך סוּריה וּמשם הגיע לאוּרפה "היא תחלת קוּרדיסטאן. כּתוּב בּתוֹרה “ותנח התיבה על הרי אררט”, תרגם אוּנקלוּס “על טוּרי קוּרדי”, – – וראיתי בּעיר מקוֹם הכּבשן שנשלך אברהם אבינוּ, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, לשם על ידי נמרוֹד, שם רשעים ירקב. – – וגם הראוּ לי המערה שנוֹלד בּה אברהם אבינוּ עליו השלוֹם, זכוּתוֹ יגן עלינוּ. אבל לא נכנסתי בּה, כּי הישמעאלים אינם מניחים ליהוּדים לכנוֹס בתוכה. – – ויהוּדים בּה לא הרבּה, ערך חמשים בּעלי בּתים מעלה מטה. – – גם שמוֹנה שעוֹת מערפה יש חרן הכּתוּב בּתוֹרה “וימת תרח בּחרן”, והיא חרבה. גם סמוּך לחרן עדיין יש הבּאר מה שנאמר אצל יעקב “ויגל האבן מעל פי הבּאר”. ועל הבּאר יש בּוֹ אבן גדוֹל שצריכים ארבּעים בּני אדם לגלגלוֹ, ועכשיו אין בּוֹ מים בּהבּאר.

וּבערב ראש חוֹדש אדר יצאתי מערפּה, היא אוּר כשׂדים, לנסוֹע לסווירסק. ומערפּה לסווירסק 18 שעות. – – וּסווירסק היא עיר קטנה, ויהוּדים אין בּה רק ערך עשׂרה בּתים מעלה מטה, גם כּן עניים. – – ויש בּה חייל כּשלש מאוֹת איש, משוּם פּחד הערביים השוֹללים על פּי הרוֹב בּכל שנה בּכל הכּפרים סביבוֹתיה. – – ואלוּ הערביים הם לאלפים ולרבבוֹת וּשוֹכנים בּמדבּריות, והם כּמוֹ פּראים וחיוֹת השׂדה, יכוֹלים לחיוֹת בּלי לחם

וּמים, וּכשיצמאוּ הרבּה הוֹרגים לגמל ושוֹתים דמוֹ.

וּבג' אדר יצאתי מסוויריק לשארמוּק. – – גם כּן עיר קטנה, ויהוּדים בּה ערך ארבּעים בּעלי בּתים מעלה מטה. – – משארמוּק נסעתי לדייאר בּכוּר. ויש 18 שעוֹת נסיעה, ושכר הפּרידה [פּרדה] 30 גרוּש. – – והיא עיר גדוֹלה כּמוֹ שליש ארם־צוֹבה מעלה מטה, אבל יהוּדים אין בּה רק כּמוֹ שליש בּעלי בּתים מעלה מטה, ועל הרוב עניים והשאר בּינונים. – –

ובּכ"ה אדר יצאתי מדייאר בּכיר על הקעליק על המי נהר – – והלכתי חמשה ימים על המים. – – והמים של החדקל חדין ועבין והוֹלכין בּמהרה. וּמדייאר בּכיר על פי הרוֹב לשזוּרי יוֹרדים בג' ימים, אבל בּעווֹנוֹתי הרבּים על מזלי היה גשם שוֹטף הרבּה גדוֹל ורוּח חזקה – – והצער שלי שהיה אין לשער וּלבאר. – – אנא ה' אל מלא רחמים אל שדי, שאמרת לעולמך די, כּבר תאמר גם כּן לצרוֹתי די, כּי מה אני וּמה כּחי, גוּש עפר רמה ותוֹלעה, לסבּוֹל צער גדוֹל נע ונד כּזה. – – אנא ה' הוֹדיעני והחזירני בּמהרה לביתי בּשלוֹם וּבהצלחה ואמצא בּני בּיתי בּשלום.

ועשׂיית הקעליק היא בּאוֹפן זה: קוֹשרין כּמה וכמה נאדוֹת נפוּחים, לגדוֹל לפי גדלוֹ והקטן לפי קטנוֹ, ועל הנאדוֹת קוֹשרין גם כּן כּמה וכמה עצים דקים [דרענגליך], ואחר כּך נוֹתנים המשׂא עליו, ומדייר בּכיר לערך שני ימים על המים היה מישוֹר, וּכפרים קרוֹבים זוֹ לזוֹ, אבל אחר־כך התחילוּ הרים וּסלעים גבוֹהים מעל גבוֹהים עד לב השמים, שהיוּ מאפילים שמש בגבהם, משני צדדי הים עד שזוּרי, ועד בּכלל. והם הרי אררט, שאוֹמר המדרש שהם היוֹתר גבוֹהים מכל ההרים שבעוֹלם.

וּשזוּרי היא עיר קטנה, ואין בּה כּי אם מנין יהוּדים בּצמצוּם, עניים מרוּדים, וּבכל יוֹם, אפילוּ בשני וחמשי, לא ימצא מנין בּבית הכּנסת. – – וּשזוּרי היא מוּקפת חוֹמה וחריבה, ויש בּה עדיין פּלטין גדוֹל וּמפוֹאר וחרב, סמוּך להנהר חדקל. – – וקבּלה בּידם שזה הפּלטין והגשר, בּנה אותם עדיין ויזתא בן המן, כּי היה מלך בּעת ההיא בּעיר הזאת. – – וגם כּן הראוּ לי הר גדוֹל סמוּך לעיר, – – ועליו מוּנח שלג כּל השנה. וּבזה ההר נייחא תיבת נח, כּמוֹ שנאמר “ותנח התיבה בּהרי אררט”, ואפילוּ עכשיו כּשהוֹלכים לשם, עדיין מוֹצאים חתיכוֹת דפּים נרקבים וגם זפת. –

* * *

וּמשזוּרי הלכתי לזאכו, דרך שנים עשׂר שעוֹת – –. ועל פּי הרוֹב הוּא מישוֹר, אבל מהוּ המישוֹר, הבל הבלים, דווקא מעט לאוֹרך הדרך, אבל בּרחבוֹ הוּא קרוֹב לתחוּם שבּת, וּמשני צדדיו הם הררי אררט, הרי שלג מפחידים לעינים. – –

וּבזכאו וּכפריה מסביב לה מדבּרים בלשוֹן תרגוּם. וגם המנהג אצל הגוֹיים דשם שהוֹלכים בּפיאוֹת גדוֹלוֹת וארוּכּוֹת – ולא תאמר מעוֹלם שהוּא גוֹי. – – שינוּי הלבוּש ושגעוֹנוֹ כּמעט שאין להעלוֹת על

הכּתב, כּך הוּא משוּנה וּמשוּגע. – – מכּל מקוֹם אמרתי להעלוֹת ענין אחד: בשני צדדי הכּתוֹנת למטה מניחים פּתוּח, ועוֹשׂים בּהם ותוֹפרים שני צוויקיל [גדילים] תלוּיים לארץ יוֹתר מהכּתוֹנת. כּי מדת הכּתוֹנת זעיר שם זעיר שם עד הטבּוּר מגיע, אבל הצוויקיל קרוֹבים הם עד לרגליהם. וגם הצוויקיל קוֹרעים אוֹתם לאוֹרכּם, ומכּל אחד נעשׂה ב', שתים שהן ארבּע, ונראים ממש כּמוֹ ארבּע ציציוֹת, מכּאן שנים וּמכּאן שתים, וכך לוֹבשים בין היהוּדים ובין הגויים, המבדיל. וּכשהגוֹי הוֹלך מרחוֹק,– – ממש נראה כּיהוּדי. וּבזאכו יש לערך מאתים בּתים יהוּדים –

* * *

וּמזאכו לסינדאר 15 שעוֹת. – – ותיכף מיציאת זאכו, לערך ארבּעה–חמשה שעוֹת, נכנסתי בּפנימיוּת ההרים שמאיימין על האדם העוֹבר עליהם, וכמעט שלא היה מקוֹם מישוֹר לרגלי הבהמה. – – והעיר סינדאר בּין ההרים היא. והבּתים על ההרים כּמדרגוֹת זה על זה. ויש בּה ששים בּעלי בּתים מעלה מטה, וג"כּ לערך ארבּעים בּתים גוֹים ישמעאלים.

– – ומסינדאר לדאהאק – כּל הדרך היא בין הרים גדוֹלים וּגבוֹהים ועמוּקים עד למאד. וּבדאהאק אין בּה יהוּדים רק כּמוֹ קרוֹב לשני מנינים, כּוּלם עניים מרוּדים, רק אחד או שנים בינוֹנים. – –

ועל הדרך סמוּך לדאהאק, עדיין כּמוֹ ארבּעה–חמשה שעוֹת, הראוּ לי השיירא כּפר ושמוֹ אלקוֹש, ושם ציוּן וקבר הנביא נחוּם האלקוֹשי. וּבחג השבוּעוֹת הוֹלכים ל“זייארה” על קברוֹ מכּל הסביבוֹת, כּמוֹ מזאכו ומסינדאר ומכּל ערי קוּרדיסטאן וּמאשוּר וּמבּבל, וּמביאין ספרי תוֹרה משם לאשוּר, וּשׂמחים שם עד למאד מאד, כּמוֹ אצלנוּ בּמירוֹן. וּבכל אלוּ המדינוֹת, כּשנשבּעים – נשבּעים בּחיי הנביא נחוּם, בּין יהוּדים או

גוֹיים, המבדיל. וקדוֹש הוא אצלם עד למאד. – –

והיה לי דרך לילך מסינדאר למאסוּל עוֹד על כּמה עיירוֹת בּקוּרדיסטאן, היינוּ: בּאי, המידיה, עקרא, סוש, אבל דלגתי אוֹתם מלילך בּהם, מפּני טוֹרח ההרים וּפחד סכּנת הדרכים, ומיעוּט הרוָחים

[התרוּמוֹת] – – בּכל פּעם כּמעט שנפשי יצאה מפּני הפּחדים, וּבפרט בדרך זאכו, שגוֹי אחד תפשׂ להבּהמה שלי והוֹליכני מהדרך אצלוֹ. – – עם כּל זה הרבּה קוֹרת רוּח לי שהייתי בּמדינה כּזאת, אשר אם לא ראיתיה לא האמנתיה – –"

וכך מתאר הרב יחיאל פישל את מנהגי “הארץ המשוּנה” הזאת: "וּמנהג כּל מדינוֹת אלוּ להיוֹת כּל אדמת בּיתם מכוּסה במחצלאוֹת, כּל אחד

ואחד לפי כבוֹדוֹ. ואינם הוֹלכים לביתם ונכנסים במנעלים, רק מסירין המנעלים קוֹדם כּניסתם ועל פּי הרוֹב הוֹלכים יחפים, רק הנכבּדים הוֹלכים בּחצי שראבּיס, הנקרא “זאקין” [גרבּים] אצלנו, וכל ישיבתם ושימוּשם וּמאכלם ושינתם ולימוּדם הוּא רק בּהאדמה, כּי אין להם לא מטוֹת ולא ספסלים. – – ועל המחצלאוֹת סביבוֹת הכּתלים כּרים מצמר גפן, בּכדי שיהיה ישיבה שיש בּה סמיכה. רק חוץ הכּרים עדיין יש להם כּמה קאלדיריס [שׂמיכוֹת] הנקרא “אילחאף” בּערבי, כּל אחד ואחד לפי צרכּוֹ להציע מתחת וּלכסוֹת מלמעלה. – – וּבשעת אכילה מביאים ספסל קטן על הארץ ואוֹכלים עליו, ואחר אכיִלתם מסירים אוֹתוֹ. והלחם שלהם אינוֹ צריך סכּין לחתכוֹ, כי אפיתם אינם כּמוֹתנוּ עבה וגבוֹה, רק כּמוֹ רקיקין, וּמשבּרין אוֹתם בידיהם. – – ולא יש להם תנוּר כּמוֹתנוּ, רק התנוּרים שלהם פּיהם פּתוּח למעלה, והם כּלי חרס ומיטלטלים. וכירים שלהם הוא ג"כּ בּקרקע, מקוֹם שפיתת קדירה אחת אוֹ שתי קדירוֹת. – – ואינם משתמשים בכלים של חרס כּלל, רק כּל שימוּשם בּכלי נחוֹשת. – –


חבס 3.png

קֶבֶר יוֹנָה הַנָּבִיא בְּקִרְבַת מוֹסוּל. לְיַד חָרְבוֹת נִינְוֵה


וּמנהגם שבּימוֹת גשמים הוֹלכים בּמנעלים של עץ, והם עשׂוּיים בּדמוּת הספסלים קטנים שלנוּ. – – וזה ערב לי הרבּה, כּי הרגל אינוֹ הוֹלך על האדמה ואינוֹ מרגיש שוּם קרירוּת. – –"

על יחסם של יהוּדי גוֹלה זוֹ אל שליח מארץ־ישׂראל לפני כּמאה שנה, מסוּפר בּנספחוֹת לספר המסעוֹת של שליח צפת מפּי הנוֹסע בּנימין השני, לאמוֹר:

“כּאשר יבוֹא אליהם איש עברי מירוּשלים (מקרה רחוֹק מאד), אז יצאוּ כּוּלם לקדם פּניו וּמנשקים את כּתפוֹתיו, זקנוֹ, גם רגליו, לפי ערך האיש וּכבוֹדוֹ, אח”כּ ישׂאוּהוּ על שכמיהם אל בּית הנשׂיא, ואז חוֹלצים נעליו ורוֹחצים את רגליו. את מי הרחצה יקבּלוּ בּכלי לשתוֹת מזה בּרגש קוֹדש (אינני מפריז בּזה חלילה על מדת האמת). נכבּדי העיר ישתוּ ראשוֹנה, והנוֹתר יתנוּ לנשים וילדים לשתוֹת, כי חזקה עליהם יד האמוּנה (אמוּנת הבל וּרעוּת רוּח) אשר המים האלה יגינוּ על שוֹתיהם בּעד כּל מחלה וּפגע רע".


וכך לא פסקה הכּמיהה לציוֹן דוֹר אחר דוֹר מאז ועד עתה, בּכל החליפוֹת והתמוּרוֹת, בּמשך אלפים בּשנים.

חבס 37.png

חָרְבוֹת בָּבֶל



 

ב. בּצל ההוֹוה    🔗

120–130 אלף נפש, זה בּערך מספּר היהוּדים בּעיראק כּוּלה, המיעוּט הלא־מוּסלמי הגדוֹל בּארץ רבּת־המיעוּטים.

לפי הערכת 1920 מנתה הארץ 2,849,282 תוֹשבים, בּהם 1,494,015 מוּסלמים שיעים, 1,146,685 סוּנים, 87,488 יהוּדים, 78,792 נוֹצרים ו־43,302 בּני דתוֹת אחרוֹת. כּיוֹם היא מוֹנה $1\text{/}2 $3 מיליוֹנים וּבהם כּחצי מיליוֹן מן העם הכּוּרדי בּן שלוֹשת המיליוֹנים, המבוּתר בּין מדינוֹת תוּרכּיה, עיראק

וּפרס, וּמהם פזוּרים גם בּסוּריה וּבאַרמניה הסוֹביטית.

קרוֹב למאה אלף מכּל יהוּדי עיראק יוֹשבים בּבּגדד, וּמהוים כּשליש מתושבי הבּירה המוֹנה עד 350.000 נפש. שלוֹשים האלף הנוֹתרים פזוּרים – לאלפים, למאוֹת ואף בּמתי־מעט – בּכל אזוֹרי המישוֹר וההרים של הארץ הגדוֹלה והרחבה המשׂתרעת על שטח עצוּם בּן 140.000 מיל מרוּבּעים (שטח עיראק גדוֹל פּי שלוֹשה מאנגליה). קהילוֹת יהוּדיוֹת מצוּיוֹת למן בּצרה עיר הנמל בּדרוֹם, המרוּחקת 70 מיל מהמפרץ הפרסי, ועד ערי מוֹסוּל וקירקוּק וארבֵּיל על הגבעוֹת בּצפוֹן, ועד הכּפר היהוּדי סנדוּר בּהרי כּוּרדיסטאן וזאכוּ בּגבוּלוֹת תוּרכּיה וסוּריה, ועוֹד ערים

ועיירוֹת וכפרים נידחים וּמבוּדדים. קהילה וּקהילה והטיפּוּס היהוּדי המיוּחד לה; עדה ועדה והמנה הגדוּשה של צער הגלוּת אשר נפל בּחלקה.

ארבּע מאוֹת שנוֹת השלטוֹן התוּרכּי בּמזרח היוּ לחלק זה

של מסוֹפוֹטמיה שנים של חיי שקט וּשקיעת־דמדוּמים, ללא סערוֹת גדוֹלוֹת, ללא כּוֹחוֹת פּוֹרצים וגם ללא אסוֹנוֹת בּוֹלטים. חיים, שהדכדוּך וההסתגלוּת אל הרמה הרוּחנית של עם־הארץ השתלטוּ עליהם קמעה קמעה בּגלל הניתוק הגיאוֹגרפי, המדבּר השוֹמם מסבים והמשטר המנמנם. אפילוּ הגלים של גלוּת ספרד, שהגיעוּ כּמעט לכל מרכּז יהוּדי ולכל פינה נידחת בּממלכה התוּרכּית הנרחבת – נעצרוּ ליד שערי הארץ הזאת.

בּתקוּפת דלדוּל זוֹ, מאז שקיעת בּבל כּמרכּז רוּחני

ליהדוּת ותוֹרתה, עלוּ וּפרחוּ בּמסחר וּבעוֹשר כּמה משפּחוֹת של יהוּדי

בּגדד, השוֹכנת על אם־הדרכים לפרס, להוֹדוּ וּלסין, וּפרצוּ להן נתיב אל העוֹלם אשר מחוּץ לתחוּמיהם. אך המוֹני העם נשארוּ מנוּתקים וּמרוּחקים וּשקוּעים בּבערוּת וּבדלוּת רוּחנית. התוּרכּים לא לחצוּ עליהם בּמיוּחד,

וּככל המיעוּטים שהיוּ נתוּנים לשלטוֹנם, נהנוּ גם היהוּדים מאוֹטוֹנוֹמיה

בּארגוּן הקהילה, בּעניני דת, חינוּך וּצדקה. מתוֹך נאמנוּת למלכוּת שימשוּ

יהוּדים בּתפקידים רשמיים אחראיים אפילוּ בּימי עלייתה הקצרה של התנוּעה הלאוּמית התוּרכּית “תוּרכּיה הצעירה” (1908–1918). גם בּראשית העצמאוּת העיראקית, עם גמר מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, בּעוֹד הנמדט שניתן לבּריטניה בּ־1922 בּחסוּת חבר הלאוּמים קיים ושריר, והרוֹב הערבי בּלתי בּטוּח בּשלטוֹנוֹ, והתנוּעה הלאוּמית הערבית בּחיתוּליה – שוּתפוּ היהוּדים

בּמידה ניכּרת בּענפי המחיה העיקריים של המדינה וּבהנהלתה. סייע לכך האחוּז הגדוֹל של בּעלי השׂכּלה ויוֹדעי שׂפוֹת אירוֹפה בּקרב יהוּדי בּגדד, אשר

רשת בּתי־הספר של “אליאנס” בּמזרח לא פסחה עליהם. המלך פיסל הראשוֹן, שהיה שליט נבוֹן וליבּראלי, הכריז רשמית בּעלוֹתוֹ לשלטוֹן, שלא תהיה הפליה בּין מוסלמי, נוֹצרי ויהוּדי בארצוֹ, וכל תוֹשבי עיראק מאוּחדים בּזכוּת מוֹצאם השמי.

היהוּדים, מלוּמדי ההסתגלוּת מימים ימימה, החלוּ להסתגל למשטר החדש. שנוֹת 1919–1929 היוּ תקוּפה של חיים יהוּדיים עֵרים. גם גילוּיים ציוֹניים צמחוּ וּפרחוּ. בּ־1930 היוּ בּבּגדד עשׂרה בּתי־ספר יהוּדיים שלמדוּ בּהם 7200 תלמיד, מהם אלפיִם בנוֹת. נוֹסף על השׂפוֹת המהלכוֹת בּמדינה – ערבית, אנגלית וצרפתית – לימדוּ בּהם עברית. קבוּצת מוֹרים מארץ־ישׂראל, אשר מוּצאם וּמרכּזם היה בּית־המדרש למוֹרים בּירוּשלים, שבּראשוֹ עמד אז דויד יֶלין, הפיצה בּגלוּי את דבר ארץ־ישׂראל המתחדשת. פּעילוּת ציוֹנית נתגלתה לא רק בּרכישת־השקל וּבתרוּמוֹת לקרן־הקיימת, אלא בּארגוּן אגוּדוֹת־נוֹער שמעיניהן בּארץ־ישׂראל ויניקתן מהוָי חייה וספרוּתה. חיים יהוּדיים לאוּמיים וציוֹניים היוּ בּעיראק גם בּשנוֹת 1931־1932, עד לביטוּל המנדט וּכניסתה לחבר־הלאוּמים והכרזתה כּמוֹנרכיה מוּגבּלת דוּגמת מצרים, עם מלך ועם סינאט בּן 20 חברים ממוּנים ועם בּית־נבחרים בּן 88 צירים. כּיוֹם, לאחר תקוּפוֹת קצרוֹת של שלטוֹן המלכים גאזי הראשוֹן ופיסל השני, שלטת ממשלתם של נוּרי סַעיד פחה ועבּדאל־איללה, דוֹדוֹ של המלך הינוּקא, אשר תמוּנתוֹ המתנוֹססת בּכל פינה בּמלוֹא עיראק, כּמכוּבּדת וכפּחוּתה, מוֹסיפה קו בּוֹלט לרוּחוֹ של עם־הארץ.

איש ארץ־ישראל והקיבּוּץ שעשׂה כּמה ימים בּארץ זוֹ לפני עשׂר שנים (בּקיץ 1933) בּדרכּוֹ עם חברוֹ בּשליחוּת להוֹדוּ, מספר על פגישתוֹ עם עוֹבדי־רכּבת יהוּדים בּאוּר־כּשׂדים וּבתחנוֹת לכל אוֹרך המסילה. בּבּצרה היוּאז 35 מקרב 50 עוֹבדי־הרכּבת – יהוּדים, וּבהם עוֹבדי טלגרף וטלפוֹן ואף נהגי קטרים. סוּפר לוֹ אז, כּי 75 אחוּז מן העוֹבדים המקצוֹעיים בּרכּבוֹת הארץ בּכללה – יהוּדים הם. וּבדוֹמה לזה היה ההרכּב בּמשׂרדי הממשלה וּבבּנקים ואף בּתחוּמי הניצנים הראשוֹנים של תעשׂיה שהחלו צצים בּעיראק: עוֹלה מגרמניה יִסד בּית־חרוֹשת לסריגה ויהוּדי עיראקי ניסה לפתח בּבּגדד תעשׂית כּוֹבעים טרוֹפיים, וכדוֹמה.

בּביקוּרם בּבית־הספר למלאכה לנערוֹת, נתקבּלוּ האוֹרחים מארץ־ישׂראל בּשירים עבריים. כּן קיבּלוּ את פניהם בּשׂמחה וּבכבוֹד בּגימנַסיה על־שם שַמש – מעין תלמוּד־תוֹרה דתי־חילוֹני שריכּז שלוֹשת אלפים תלמידים, בּתנאים של צפיפוּת איוּמה; בּחדרים הגדוֹלים והמחניקים היוּ עוֹמדים ילדים קטנים וּמנפנפים בּמחצלאוֹת היוֹרדוֹת מן התקרה, – להחליף האויר וּלהשיב נפשם של המוֹני התלמידים. קטנים וּגדוֹלים. אך בּתחוּמי החדרים האלה רכשוּ להם אלפים מילדי ישׂראל השׂכּלה אֶלמנטרית והיוּ מפכּים בּהם חיים יהוּדיים ערים. מצבם של יהוּדי עיראק עוֹד היה אז איתן. את מספּרם העריכוּ בּימים ההם עד 200 אלף, ורבּים מהם אמידים וּבעלי נחלאוֹת גדוֹלוֹת. איש יהוּדי צעיר, שנתלהב מן החלוּציוּת הארצישׂראלית, דיבּר על מסירת אדמתוֹ למטרוֹת ציוֹניוֹת – רבע מיליוֹן דוּנם שקיבּלם בּירוּשה. כּן סוּפּר על מחצית מיליוֹן דוּנם מאדמת בּצרה השייכים ליהוּדי, וכדוֹמה.

אך בּהתעכּבם בּבּגדד בּדרכּם חזרה מהוֹדוּ, שלוֹשה

שבוּעוֹת לאחר זה, היוּ השליחים מארץ־ישׂראל עדים למחזה מריד־לב: להפגנת המוֹנים בּרחוֹבוֹת העיר לכבוֹד ה“נצחוֹן” על האשוּרים, זה מעשׂה הטבח האיוֹם שהֵדיו פשטוּ בּעוֹלם וּהוּחנקוּ בּכוֹח השפעתם של אנשי מדיניוּת־המזרח הבּריטיים בּחבר הלאוּמים. והאיוֹם בּיוֹתר בּהפגנה זוֹ,

היה מראה השתתפוּתוֹ של בּית־הספר היהוּדי בּתהלוּכת־הנצחוֹן…

1933, השנה הראשוֹנה לעצמאוּתוֹ של העם העיראקי, אינה רק שנת הטביחוֹת האשוּריוֹת האיוּמוֹת. אוֹתה שנה חלוּ גם הרדיפוֹת על הכּוּרדים ועל כּת היאזידים הקטנה, היוֹשבת מזה מאוֹת בּשנים בּהרי הגבוּל הצפוֹני של עיראק. אלה היוּ צעדיה הראשוֹנים של הלאוּמיוּת הערבית העצמאית. וכך נגוֹז חיש מהר חלוֹם השלוה היהוּדית בּמדינת עיראק המתחדשת.

בּהתאם לחוֹזה האנגלי־עיראקי כּללה החוּקה הרשמית סעיף מיוּחד להגנת המיעוּטים, וּבוֹ הוֹראוֹת בּדבר קביעת מוֹעצוֹת עדתיוֹת של המיעוטים, שתינתן להן סמכוּת בּעניני דת וּמשפט פּנימי וכדוֹמה. עם בּיטוּל המנדט ועל סף העצמאוּת לעיראק נתעוֹררה בּחריפוּת שאלת המיעוּטים בּארץ זוֹ, שאוּכלוֹסייתה מגוּונת כּל־כּך. ממשלת עיראק, שחרדה אז לגוֹרל עמצאוּתה, חתמה רשמית על הצהרה רבּת סעיפים להגנת המיעוּטים בּארצה. ההצהרה מבטיחה הגנת־החיים והחוֹפש לכל תוֹשבי עיראק בּלי הבדל מוֹצא, אזרחוּת, לשוֹן, גזע אוֹ דת; כּל אזרחי הארץ יהיוּ שוים לגבּי החוֹק ויֵהנוּ מזכוּיוֹת אזרחיוֹת וּפוֹליטיוֹת: שיטת הבּחירוֹת תבטיח יִצוּג הוֹגן לכל המיעוּטים בּהנהלת המדינה; לא יַפלוּ לרעה את בּני־המיעוּטים בּמינוּי פּקידים לשירוּת ציבּוּרי; כּל אזרח עיראקי יוּרשה להשתמש בּשׂפת עמוֹ בּחייו הפרטיים, בּאסיפוֹת פוּמבּיוֹת, בּעתוֹנוּת וכדוֹמה. המיעוּטים

יוּכלוּ להקים וּלהחזיק על חשבּוֹנם מוֹסדוֹת צדקה, דת וחינוּך. הממשלה תתן לכל המוֹסדוֹת האלה הנחוֹת ותשתתף בּתקציב להחזקתם. החוּקה נוֹתנת ליהוּדים, כּלכל אחד מהמיעוּטים, זכוּת־בּחירה, ואף מיפּה כּוֹח את העדה היהוּדית לשלוֹח ארבּעה מחבריה לפּרלָמנט העיראקי וחבר אחד לסינאט. להתחייבוּיוֹת שבּהצהרה ניתן ערך של הכרזה בּין־לאוּמית אשר למילוּין ערב חבר־הלאוּמים.

אך הצהרוֹת לחוּד וּמציאוּת לחוּד. מיד לאחר ההכרזה, עם השחיטוֹת האיוּמוֹת בּאשוּרים, לא ניתן להם אפילוּ לשלוֹח פטיציה לחבר־הלאוּמים. הקנאוּת העיראקית לריבּוֹנּתה נתגבּרה, ואִתה גבר הלחץ לערבּיזציה של המיעוּטים. תמיכת אנגליה בּממשלה העיראקית בּשעת הדיוּן בּחבר־הלאוּמים על בּעית האשוּרים, עוֹדדה עוֹד יוֹתר את קיפוּחם של המיעוּטים; לא כּל שכּן שהגבּירה את רדיפת־היהוּדים.

לכאוֹרה, ארץ שאין בּה חוּקה אנטי־יהוּדית כּתוּבה וחתוּמה, וגם לא נעשית בּה פעוּלה אנטי־יהוּדית רשמית – ועם זאת ספוּגה היא שׂנאה עזה ליהדוּת ולערכיה, כּכל פינה נאצית מוּבהקת; והיהוּדים חיים בּה חיי לחץ ודיכּוי וּפחד מַתמיד. הפעוּלה האנטי־יהוּדית המתוּכּנת החלה עוֹד בּ־1929, בּדחיקת רגלי היהוּדים מעמדוֹת פוֹליטיוֹת וכלכּליוֹת עיקריוֹת. בּ־1935 ניתן יִפוּי־כּוֹח למיניסטר הכּלכּלה והתחבּוּרה לארגן מחדש את השירוּתים הציבּוּריים וּלפטר את הבּלתי־מתאימים לתפקידם. והזדמנוּת זוֹ נוּצלה בּמלוֹאה לפיטוּרי יהוּדים. למראית־עין פּוּטרוּ ערבים כּיהוּּדים, אך בּעוֹד שמרבּית הערבים הוּחזרוּ כּעבוֹר זמן־מה הפקידים היהוּדים בּרוֹב השירוּתים, אך עוֹד מספּרם ניכּר בּשירוּתי הרכּבת, המכס וּבתפקידים

הדוֹרשים הכשרה מקצוֹעית מיוּחדת שלא על נקלה יִמצאוּ להם מחליפים. אבל גם היהוּדים התוֹפסים עדיין עמדה חשוּבה בּמפעלי המדינה בּגלל הכשרתם – נשללוּ מהם זכוּיוֹת וערך. כּך הוּצאוּ היהוּדים בּאוֹפן שיטתי מבּתי־הספר התיכוֹניים והגבוֹהים, וּכאין וּכאפס היא תמיכת־הממשלה בּבתי־הספר של היהוּדים, שגדלוּ והתפתחוּ עקב הנוּמרוּס־קלאוּזוּס הנהוּג למעשׂה בּמדינה,

וּמספר תלמידיהם בּבּגדד מגיע עד 12 אלף. ועם כּל אלה כּוֹפה הממשלה עליהם תכנית לימוּדים מתנכּרת ליהדוּת וּלתוֹלדוֹת־ישׂראל וּמאלצת אוֹתם להשתמש בּספרי לימוּד ערביים־לאוּמניים מן הטיפוּס הקיצוֹני הגרוּע בּיוֹתר. הממשלה הגיעה בּלחצה עד כּדי דרישה תקיפה, כּי בּשלוֹש השעוֹת לשבוּע המיוּעדוֹת לעניני דת, ילמדוּ תנ"ך בּשׂפה הערבית. לדרישה זוֹ התנגדה אפילוּ המַנהיגוּת של יהוּדי בּגדד, שהלכה כּל הזמן בּדרך ההסתגלוּת והוַתרנוּת.

מוּבן, כּי כּל פעוּלה ציוֹנית אסוּרה איסוּר חמוּר.

אגוּדת “אחיעבר” להפצת הספר העברי שהיתה קיימת משנת 1929,בּטלה בּ־1935. העתוֹן היהוּדי בּשׂפה הערבית בּשם “המנוֹרה” שהחל להוֹפיע בּשנת 1924, נסגר זה כּבר; וכזה היה גם גוֹרלוֹ של העתוֹן הכּללי בּשׂפה הערבית בּשם “אל חאסיד” (“הקוֹצר”), שעוֹרכוֹ היה יהוּדי.

בּשיטה וּבהתמדה צייד מיניסטריוֹן החינוּך העיראקי את בּית־הספר הממשלתי בּמוֹרים לאוּמנים מארץ־ישׂראל, אשר בּכל־פה וּבכתב וּבספרי־הלימוּד שחבּרוּ עוֹררוּ את הנוֹער הערבי לשׂנאת ישׂראל והציוֹנוּת. פעוּלת ההסתה המַתמדת בּמשך עשׂר שנים רצוּפוֹת, ללא הפרעה והתערבוּת כּלשהי, עוֹררוּ תחילה מהוּמוֹת אנטי־יהוּדיוֹת בּתחוּמי בּית־הספר בּלבד וּלבסוֹף פרצוּ אל הרחוֹב. הפעוּלה הערה והענפה של הצירוּת הגרמנית בּבּגדד, אשר בּמשך שנים התנהלה כּמעט לעיני כּל, מצאה לה כּאן קרקע פוֹריה. לא היה מחסוֹר בּכסף לצרכי התעמוּלה הנאצית בּעיראק. הראדיוֹ והעתוֹן והספר שוּתפוּ למעגל התעמוּלה הבּלתי־פּוֹסקת. גם מוּפתי ירוּשלים ואנשיו עשׂוּ את שלהם, ולמאוֹרעוֹת 1936 בּארץ־ישׂראל היתה השפעה מכרעת על גוֹרלה של יהדוּת עיראק. רציחוֹת של יהוּדים חזרוּ ואירעוּ שלוֹש פעמים בּשנוֹת 37־1936. הפּעוּלה הטרוֹריסטית הוּגבּרה בּ־1938 וּבאה לידי בּיטוּי בּפצצוֹת שהוּשלכוּ אל מוֹעדוֹנים יהוּדיים, בּשדידת חנוּיוֹת של

יהוּדים וכדוֹמה.

וכך הלכוּ וקרבוּ ימי הפרעוֹת של ראשית יוּני 1941 וגילוּ ללא מַסוה את כּל אימי השׂנאה שפרצה ללא מעצוֹר. הימים המעטים שבּין שלטוֹן לשלטוֹן, עם שביתת הנשק לאחר מרד רשיד עלי וּבריחתוֹ בּלוית כּנוּפיתוֹ מתחוּמי עיראק, שימשוּ שעת כּוֹשר להתפרצוּת המתוּכּנת מראש.

בּמשך כּל חוֹדש ההתקוֹממוּת של רשיד־עלי נגד השלטוֹן הבּריטי, בּמאי 1941, הקדירוּ ענני דאגה ופחד את חייהם של יהוּדי בּגדד. אנשי התנוּעה הלאוּמית הערבית התאַנוּ אליהם בּהאשימם אוֹתם חדשוֹת לבּקרים בּפעוּלה אוֹיבת להם וּבעזרה פעילה לשלטוֹן הבּריטי. בּה בּשעה סחטה מהם הממשלה הערבית הצהרוֹת פאטריוֹטיוֹת ועשרוֹת אלפי לירוֹת לטוֹבת התעוּפה והסהר האדוֹם העיראקי. מעשים אלה הביאוּ אחר־כּך למתיחוּת בּין היהוּדים לבין החוּגים הבּריטיים שלא חפצוּ להבין, כּי התרוּמוֹת ניתנוּ בּשעה שהחרב היתה מוּנחת על צואר; ואף על פּי שיהוּדי בּגדד תרמוּ סכוּמים ניכּרים לטוֹבת הצלב האדוֹם לא נמחָה הרוֹשם. מאידך, לא פגה המרירוּת מלב יהוּדי בּגדד כּלפי השלטוֹן הבּריטי שלפי הרגשתם היה בּידוֹ למנוֹע את הדם השפוּך אילוּ נתן דעתוֹ על כּך בּעוֹד מוֹעד.

הפּרעוֹת פּרצוּ בּ־1 בּיוּני 1941 בּהנהלתו הגלוּיה כּמעט של חבר המיניסטריוֹן יוּנוּס א־סבּעאוי, מנהיג הארגוּן הלאוּמני “פּלוּגוֹת־הנוֹער”. החקירוֹת על נזקי הפּרעוֹת וגוֹרמיהם העלוּ בּפירוּש את העוּבדה, כּי ההכנוֹת החלוּ עם ראשית המרד, בּ־2 בּמאי, ונמשכוּ חוֹדש ימים. השתמשוּ לכך בּכל שיטוֹת השיסוּי האפשריות: בּשידוּרי ראדיוֹ יוֹמם ולילה, בּאסיפוֹת פוּמבּיוֹת וּבעתוֹנוּת. לשם כּך השתלט המיניסטר הלאוּמני על מחלקת השידוּר בּמדינה, שהיתה בּידי גיסוֹ, חילק נשק ל“פלוּגוֹת הנוֹער”, שהיוּ זה כּבר בּמצב “הכן”, וריכּז סביבוֹ פוֹרעים מתוֹך

האסַפסוּף בּשני הארגוּנים הצבאיים למחצה: “משמר הבּרזל” ו“הארגוּן הלאוּמי הסבּעאוי”. את כּל אלה עשׂה שלא בּידיעת רשיד־עלי, מפקד המשטרה וכמה פקידים גבוֹהים ממיניסטריוֹן הפְנים, שלא היוּ מעוּנינים בּהפרת השקט בּמדינה.

בּנתים נתגלע סכסוּך בּין רשיד־עלי וסבּעאוי בּעניני שלטוֹן אחרים, וב־30 במאי, כּאשר הכריז סבּעאוי עצמוֹ מוֹשל צבאי של המדינה, ראה את השעה כּשרה להגשמת מאוַייו. הפרעוֹת התחילוּ פתאוֹם, כּכל הפרעוֹת בּיהוּדים, אך

האוירה לכך הוּכנה יפה קוֹדם לכן…

בּ־1 בּיוּני 1941 הוֹדיעוּ בּקהל על בּוֹאוֹ של העוֹצר, ורבּים יצאוּ להקבּיל פניו. בּיניהם גם כּמה יהוּדים, שהלכוּ שׂמחים לרגל חג השבוּעוֹת וסיוּם המרד המזוּין. בּהגיעם אל גשר אל־חר פּגשוּ בּהם אנשי צבא עיראקיים וראוּם בּשׂמחתם. הדבר לא נשׂא חן בּעיניהם והתנפלוּ עליהם, הכּוּם וּפצעוּם בּסכּינים. כּמה מהאזרחים השתתפוּ בּמעשׂה. ההתנפלוּת היתה

לעיני המשטרה האזרחית והצבאית, וּבשעה שהצבא הבּריטי מדכּא־המרד חָנה מאחוֹרי הגשר אשר בּתחוּמי העיר. בּמקום ההוּא נפצעוּ 16 יהוּדים ואחד נרצח. השמוּעה נפוֹצה מהר בּקרב האספסוּף ההוֹמה בּרחוֹבוֹת, וּמיד בּאה

התנפּלוּת שניה בּעבר אחר של העיר, ליד א־רצאפה. על מדרכת רחוֹב גאזי נמצאה גוּפת הרוּג יהוּדי. הדבר נמסר למשטרה. אוֹתוֹ זמן בּא יהוּדי פּצוּע, נפל וּמת. בּה בּשעה הוֹדיעוּ למשטרה על הרוּגים בּשכוּנת אבּוּ־סיפין, מספּרם הגיע לשמוֹנה. נתבּרר, שהם נרצחוּ בּידי אנשי־צבא בּהשתתפוּת אזרחים. המוֹן רב נתקהל בּרחוֹב האמיר גאזי. המשטרה התחילה לפזרוֹ, וּמשלא הצליחה, קראה לעזרה מכוֹנית משוּרינת, ואנשיה התחילוּ יוֹרים בּאויר. תחילה נתפּזר ההמוֹן, כּי חשב שהיריוֹת מכוּוָנוֹת אליו, אוּלם בּראוֹתם כּי הן מכוּונוֹת לחלל האויר סתם ואין בּהן כּדי להזיק – השתוֹללוּ והתנפלוּ על בּתי היהוּדים לפרוֹע ולרצוֹח ולשדוֹד. אנשי המשטרה, שבּאוּ למקוֹמוֹת

הפּוּרענוּת, נתקבלוּ בּתרוּעוֹת, בּצהלוֹת וּבמחיאוֹת־כּפּים – כּשוּתפים

לדבר. בּמשך כּל הלילה לא פּסקוּ מעשׂי הרצח והשוֹד לעיני המשטרה, אשר חלק מאנשיה ואף מקציניה לא סילקוּ ידם מן הבּיזה ושפך־הדם.

למחרת היוֹם, בּ־2 בּיוּני שעה 6 בּבּוֹקר, נתחדש השוֹד על־ידי אנשי־הצבא. בּרחוֹב אמין נראתה מכוֹנית צבאית נוֹשׂאת רהיטים מבּתי יהוּדים. מכוֹנית צבאית אחרת, וּבה קצין צבאי, ריכּזה סביבה תלמידים וּפלוּגוֹת נוֹער, והם התנפּלוּ על בּתי היהוּדים ועסקיהם בּכלי מחבּלים שהוּצאוּ מן המכוֹנית, פּרצוּ דלתוֹת, שדדוּ וּפצעוּ.

לפי הוֹדעת ועדת־החקירה על הפּרעוֹת, הגיע מספר הנרצחים ל־110, בּהם 28 נשים. חלק גדוֹל מהם נקבּרוּ לפני שזוּהוּ; מספר הפצוּעים הגיע ל־240; החנוּיוֹת והמחסנים שנשדדוּ – 586; הבּתים – 911, וּבהם 2295 בּתי־אב, שהן 12311 נפש. ערך הנזק נאמד בּ־383.878 דינר. אך לפי גירסה אחרת נרצחוּ 150 יהוּדים ונפצעוּ פּי שלוֹשה והשוֹד נאמד בּשלוֹשת רבעי מיליוֹן דינר.

את סיבּוֹת הפרעוֹת תלתה ועדת־החקירה בּפעוּלוֹת הצירוּת הגרמנית והמוּפתי הירוּשלמי שבּא לעיראק עם בּני־לויתוֹ כּאוֹרחה הנכבּד והנתמך של הממשלה העיראקית; בּמוֹרים הערבים מארץ־ישׂראל שפּעלוֹ בּהתמדה בּבתי־הספר הרשמיים והטיפוּ בּהם לשׂנאת ישׂראל; בּתחנת השידוּר העיראקית, שהתנהלה בּחדשי אפּריל־מאי על־ידי ממשלת רשיד־עלי והפיצה שקרים על המצב בּארץ־ישׂראל; וּבתחנת השידוּר הגרמנית בּערבית שהלהיבה את הרוּחוֹת נגד היהוּדים – ממנה למדוּ “פלוּגוֹת־הנוֹער” את כּל התוֹרה הנאצית כּוּלה על רגל אחת.

חדשיים לאחר הפרעוֹת נפוֹץ בּקרב יהדוּת בּגדד המהוּממת

והמיוֹאשת, כּרוּז נלהב וחרד, החתוּם בּשם “אגוּדת צעירי ההצלה” וקוֹרא להכנה להתגוֹננוּת בּעתיד:

"הוֹי צעירים וצעירוֹת יהוּדים! הוֹי בּני העדה הישׂראלית!

עד מתי שינה זוֹ? מתי תתעוֹררוּ, תסירוּ מעליכם את הפּחדנוּת ותקוּמוּ כּאיש אחד לשמוֹר על כּבוֹדכם העוֹמד להיוֹת מחוּלל בּידי שפלים?"

כּרוּז שני שהוּפץ זמן־מה לאחר זה פוֹתח בּאזהרה: “פּחדן ושפל כּל מי שישׂרוֹף עלוֹן זה בּלי סיבּה מַספקת!” כּרוּז זה מגלה את התגוּבה הנפחדת של הרחוֹב היהוּדי על קריאת ההתגוֹננוּת. אך כּל איש יהוּדי החי בּעיראק ונוֹשם את אוירה, חש בּחריפוּת כּי לא חלפה הסכּנה והיא מאיימת בּכל שעה.

איש־מַדים עברי, שנזדמן לרחוֹב היהוּדים בּבּגדד בּראשית מארס 1942, מספּר:

"הגענוּ העירה בּשעה 9 בּערב, שלוֹשה אנשי־מדים עברים. בּחוּר יהוּדי, שנתקלנוּ בּוֹ בּמקרה, נתלוָה אלינוּ ולא הרפּה מבּקשתוֹ

שנקחהוּ לארץ־ישׂראל. למחרת בּבּוֹקר, כּשיצאתי לרחוֹב, נתגלוּ לעיני שמשוֹת מנוּפצוֹת וחנוּיוֹת שדוּדוֹת. מראה החוּרבּן של ימי הפרעוֹת עוֹד עמד בּעינוֹ. אַרמני, שסרתי לחנוּתוֹ, והבחין בּי כּי אני יהוּדי, סיפּר לי שגם בּני עדתוֹ נפגעוּ מהפּרעוֹת, אך בּעיקר סבלוּ היהוּדים. בּבית־הספר היהֹוּדי שסרתי אליו, שׂרר דכּאוֹן כּבד. הדהים אוֹתִי משטר הטמיעה הקיצוֹנית השׂוֹרר כּאן. לא זוֹ בּלבד שבּכּל שלטת השׂפה הערבית, והעברית נשמעת כּאן רק שעה אחת בּשבוּע בְשיעוּר התפילה, אלא אפילוּ לימוּד מלאכת־היד מוּשפע מן הרוּח העיראקית הלאוּמית: מציירים את תמוּנוֹתיהם של המלך הינוּקא וּסגניו והמיניסטרים הידוּעים, וכדוֹמה. ה“צוֹפים” היהוּדים לוֹבשים את המַדים העיראקיים הלאוּמיים, והמוֹרים שרוּיים בּפחד וּבאימה.

שאלתי את המנהל על מצב העברית בּבית־הספר וענה מתוֹך פּחד: “הרחק מן הכּיעוּר”, והסבּיר אחר כּך כּי אמר כּך משוּם שדיבּוּר עברי כּרוּך בסכּנת נפש.

חיים בּפסיכוֹזה של בּלָשוּת וּמתוֹך רגש־נחיתוּת מדכּא. בּיחוּד דיכּאה את הנוֹער העוּבדה, שלא קמה בּהם הרוּח ולא נמצאה היד המארגנת בּימי הפרעוֹת להתגוֹננוּת. אמנם נפגשתי עם בּחוּרים, ואף עם בּחוּרוֹת מעטוֹת, שלא דעכה בּהם הגאוה הלאוּמית, והתקוה היהוּדית מהבהבת בּסתרי נפשם; אבל יחידי־סגוּלה הם והשפעתם מעטה".

נהג ארצישׂראלי סיפּר על בּיקוּר של שבּת בּשכוּנת היהוּדים בּבּגדד לפני חדשים מעטים. הוֹאיל וּמַרבּית החנוּיוֹת וּבתי־העסק – של יהוּדים הם, היוּ הדלתוֹת נעוּלוֹת והשוָקים ריקים כּמעט מאדם. "פּגשנוּ בּגברים יהוּדים עם נשוֹתיהם וּבנוּתיהם מטיילים טיוּל של שבּת מקצה הרחוֹב ועד קצהוּ (בּגדד כּוּלה מתרכּזת בּשני רחוֹבוֹת ראשיים). הנשים לבוּשוֹת מַחלצוֹת בּצבעים צעקניים וּפניהן עשׂוּיים בּתמרוּקים

בּוֹלטים. אלה הם ה“מוֹדרניים” וה“מתקדמים” שבּקרב העדה; נשיהן מעיזוֹת לצאת בּלתי־רעוּלוֹת, לעוּמת הנשים העיראקיוֹת והיהוּדיוֹת שוֹמרוֹת המסוֹרת והכּבוֹד הפּטריארכלי. איש מבּין המטיילים לא בּא בּדברים אתנוּ, אף כּי הכּירוּ בּנוּ בּני־בּרית ואוֹרחים מארץ־ישׂראל. בּכוונה נזהרוּ מגשת אלינוּ, אך יש ומישהוּ היה עוֹבר על פנינוּ וּבלי להסתכל בּנוּ, אף בּלי להפנוֹת ראשוֹ ימינה אוֹ שׂמאלה, היה מוֹציא מפיו בּחטיפה את המלה “ירוּשלים” ועוֹשׂה דרכּוֹ הלאה".

וכך מספר חייל עברי שני, אשר לרגל תפקידוֹ עשׂה עם פלוּגתוֹ כּמה חדשים בּעיראק:

"בּשנוֹת שירוּתנו בּצבא שהינוּ בּיון, בּסוּריה וּבמצרים.

בּכל ארץ וארץ בּיקשנוּ לקשוֹר קשרים עם יהדוּתה, וּבכל מקוֹם קיבּלוּ אחינוּ את פּנינוּ בּשׂמחה. לא כּן בּבּגדד. ימים רבּים הסתוֹבבנוּ בּרחוֹבוֹת העיר מבּלי דעת איך נמצא את הדרך אל יהדוּת המקוֹם. בּעזרת המקרה בּאנוּ לבסוֹף בּדברים עם ועד־הקהילה והוּזמַנו למסיבּה בּראש־השנה. התכוּנה בּפּלוּגה היתה גדוֹלה. הכינוֹנוּ את עצמנוּ להוֹפעה בּציבּוּר,

עיבּדנוּ תכנית אמנוּתית־ארצישׂראלית, וכדוֹמה. וּבערב החג יצאנוּ בּמכוֹנית מיוּחדת, עם הקצין העברי בּראש, למקוֹם המיוּעד. שוּלחנוֹת מלאים כּל טוּב עמדוּ ערוּכים לכבוֹדנוּ. אַך מה נדהמנוּ כּאשר נוֹכחנוּ לדעת

בּגמר התפילה העלוּבה, כּי איש מבּלעדינוּ לא בּא למסיבּה. ישבנוּ ושרנוּ מתוֹך ציפּיה, שעוֹד יבוֹאוּ. ורק כּעבוֹר זמן רב הוֹפיע בּא־כּוֹח אחד ויחיד, נפחד וּמבוֹהל, בּירך רשמית בּשם הקהילה בּשׂפה האַנגלית – ונסתלק.

היחס לציוֹנוּת וּלכל הקשוּר אתה אַף בּעקיפין מלוּוה פּחד

וחרדה. השכבה הקטנה של אמידים ועשירים מחכּה לימים טוֹבים יוֹתר, וההמוֹנים – קוֹדרים בּלבּם ונהנים מן הרוָחה הכּלכּלית שבּאָה בּעקבוֹת המלחמה, וּממאנים להעלוֹת על דעתם מה יֵלד יוֹם".

מפּיו של אוֹתוֹ חייל שמעתי עוּבדוֹת מעטוֹת אַך מחרידוֹת מימי הפּרעוֹת. הוּא חזר על סיפּוּרוֹ של חייל הוֹדי, שראָה בּנַפץ הפּוֹרעים עוֹללים יהוּדים אל הכּוֹתל. עוּבדה היא, כּי בּמקוֹמוֹת המעטים שנתאַרגנה בּהם בּחפּזוֹן הגנה כּלשהי – נרתעוּ הפוֹרעים. לעוּמת זאת סיפר ההוֹדי איך הסתתרוּ בּחוּרים יהוּדים חסוּנים ורחבי־כּתפים מאחרי השערים הנעוּלים של חצרוֹת היהוּדים – והתפללוּ לאלוֹהים. עקבוֹתיהן של כּמה

מהנערוֹת והנשים הצעירוֹת אשר נחטפוּ ונעלמוּ בּאוֹתם הימים לא נתגלוּ עד היוֹם.

עוֹד סיפר החייל על פּגישתוֹ עם משפחה יהוּדית החיה בּבדידוּת מעבר לחידקל, ולא נפגעה בּימי הפּרעוֹת בּזכוּתה של עקרת הבּית העוֹסקת בּ“רפוּאָה” של לחשים וקמיעוֹת וּמטילה יראתה על פני הסביבה. אבל בּני המשפּחוֹת היהוּדיוֹת האחרוֹת שהתגוֹררוּ כּאן, 7–8 בּמספר, נשחטוּ עד אחד.

לא בּלבד שרשמי הפחד מימי הפּרעוֹת לא נמחוּ עדיין, אלא גם גוֹרמיהם לא בּטלוּ ולא הוּרחקוּ. בּרחוֹבוֹת בּגדד יצבּיעוּ גם היוום על שוֹטרים שרצחוּ אוֹ שדדוּ ואינסוּ. המנהיגים נתחלפוּ עם דיכּוּי המרד של רשיד־עלי, אך הרוּח הנאצית בּעינה עוֹמדת והפּקידוּת האַנטי־יהוּדית על מכוֹנה.

את כּאב מצבם העגוּם של יהוּדי עיראק סיים החייל הארצישׂראלי בּסיפּוּרוֹ על פּגישה אַחת בּמגרש האָשפה מוּץ לעיר עם פּוֹעל יהוּדי כּבן 40, לבוּש סחבוֹת וקוֹדר, העוֹבד שם בּתנאים קשים. לשמע צליל השׂפה העברית בּפי חיילים בּריטיים, ידע כּי “מבּני עמנוּ” הם, ונכנס בּשׂיחה אתם. כּששאלוּהוּ על יחס האשוּרים אל היהוּדים, ענה ואָמר:

…אין איש שיאהבנוּ; גם האשוּרים אינם אוֹהבים אוֹתנוּ; אפילוּ האלוֹהים מתעלם מאתנוּ, אילמלא כּן היה מוֹציאנוּ מגלוּת זוֹ…"

כּי תקיפה ואַלימה היא הלאוּמיוּת העיראקית המתרברבת, שלא גילתה יכוֹלת רבּה בּשיפוּר הארץ וּבהרמת תרבוּתה משפלוּתה. ארץ גדוֹלה ועשירה בּאוֹצרוֹת־טבע. מלמד המדבּר המשמש פרוֹזדוֹר לה נתבּרכה בּשטחי מישוֹר עצוּמים על חוֹפי הפּרת והחידקל, אשר מידת מימיהם אינה פחוּתה ממי הנילוּס המקיים ישוּב בּן 17 מיליוֹן נפש. ארץ מַעינוֹת־הנפט אשר אוֹצרוֹתיהם בּידי זרים. לרגל ההזנחה והרישוּל נהרסוּ התעלוֹת מימים רחוֹקים, שהחיוּ את הארץ והפריחוּה. אפילוּ גידוּלי התמרים, שהיה בּהם כּדי להפוֹך את הארץ לגן פּוֹרח, היוּ לקִני מַלריה המכלה את העוֹסקים בּהם. מדבּר מלוֹא כּל הארץ, לארכּה וּלרחבּה. לא כּבישים סלוּלים ולא רשת של מסילוֹת־בּרזל. והמעט שנִּשנוֹ, לא בּיזמתם של תוֹשבי המקוֹם נעשׂה. ארץ בּעלת תרבּוּת עתיקה כּימי עוֹלם, שהיתה גיא החזיוֹן לפרקים חשוּבים כּל־כּך בּהיסטוֹריה האנוֹשית, שעמים עשירי־רוּח חיוּ וּפעלוּ בה, וחוֹקרים ואנשי־מדע מכּל אוּמוֹת העוֹלם כּיתתוּ רגליהם ועברוּ אָרחוֹת ימים לראוֹתה וּלדעתה – מהעשׂוּ יוֹשבי הארץ להכּירה וּלחַיוֹת שׂרידיה? בּרשימה

הארוּכּה ורבּת־הגוַנים של אנשי־מדע, אשר עשׂוּ את מחקר חבל־עוֹלם זה מרכּז לחייהם וּפעלם, נפקד מקוֹמם של אנשי־הארץ; כּשם שלא הקימוּ מתוֹכם אנשי־יצירה, אם בּספרוּת ואמנוּת ואם בּכלכּלה וּבניה. ארץ נגוּעה מחלוֹת וּמוּמים; ללא זרם של חיים חדשים ויפריחוּ שממוֹתיה. אפילוּ הדרך לחיבּוּר הארץ עם העוֹלם לא אנשי המקוֹם חזוּ והגוּ אוֹתה.

איש ארץ ישׂראל, שנסע בּדרך זוֹ בּשנה האחרוֹנה מספר: “כּשנוֹסעים מדמשׂק מזרחה עוֹברים על פּני גנים ירוּקים ויערוֹת עצי־פרי לרוֹב – זוֹ הטבּעת־הירוּקה המפוּרסמת מדוֹרוֹת מסביב לדמשׂק. אחרי־כן בּא המדבּר. שעוֹת רבּוֹת, מאוֹת קילוֹמטרים מדבּר. אבל הנסיעה נוֹחה. לפני שנים היוּ כּאן גמלים בּלבד, אחר כּך בּאה המכוֹנית. וכל זה בּתוֹך המרחב העצוּם של המדבּר. אין הדרך דוֹמה כּלל לכביש. עוֹד השוּעלים והאַילוֹת חוֹצים כּאן את שבילי החוֹל, תוֹהים למכוֹנה. – – האחים האנגלים נאָרן תוֹבעים לעצמם את זכוּת הכּיבּוּש החלוּצי של הדרך הזאת, בּת קרוֹב לאלף ק”מ, בּין דמשק וּבּגדד. מקציני המלחמה הקוֹדמת הם, מאלה שנשארוּ בּמזרח וּביקשוּ להם מקוֹר־פרנסה. בּמכוֹנית קטנה וּרצוּצה סללוּ לראשוֹנה נתיבה ביּן חוֹפי הים התיכוֹן לבין ארם־נַהריִם. השקיעוּ בּמפעלם התמדה וחריצוּת, וּבכוֹח ידיעתם בּתנאי המקוֹם ונסיוֹנם הרב, שיפּרוּ את השירוּת עד הגבוּל האפשרי. נוֹסעים בּאבטוֹבּוּס הדוֹמה לקרוֹן־שינה. כּסאוֹת נוֹחים, מיתקני איורוּר וקירוּר מכאני, מזנוֹן. ואין אתה מרגיש כּלל בּחוֹם הלוֹהט בּחוּץ וּבסוּפת החוֹל אשר בּמדבּר מסביב. בּפחוֹת מעשׂרים שעה אתה חוֹצה את המדבּר – דרך של שבוּעוֹת לשיירוֹת הגמלים, אשר זה אלפי שנים היוּ הן בּלבד השוֹלטוות על ארחוֹת אלוּ…"

בּשנים האחרוֹנוֹת, בּשנוֹת המלחמה, הוּתקנה על ידי הצבא הבּריטי דרך שניה, ארוּכּה יוֹתר, לאוֹרך צינוֹר הנפט: “דרך זוֹ של 1050 ק”מ עוֹברת שיירה צבאית בּחמישה ימים, 200 ק“מ ליוֹם. לפנוֹת ערב מגיעים לאחת התחנוֹת שלאוֹרך הצינוֹר ולָנים שם. הדרך עוֹברת בּמדבּר חַדגוֹני, ללא ישוּב כּלשהוּ, ללא סימן של ירק. פה ושם שטחים זרוּעים אבני בּזלת ושלדי גמלים…”

נוּף השממה של הארץ הנרחבת הזאת תוֹאר בּספרוֹ של ע. אטינגר “עם חקלאים יהוּדים”, כּנוֹף של חקלאוּת פּרימיטיבית וּמפגרת משני צדי הנהרוֹת. נשים וּנערוֹת מקוֹששוֹת כּאן עשׂב יבש לתיקוּן סוּכּוֹת דירוֹתיהן, וסירוֹת הדיִג הפשוּטוֹת ועדרי הכּבשׂים על מרחבי המישוֹרים, מדגימים יוֹתר מכּל את רמת־החיים. “ימים שלמים עוֹברת האניה מבּצרה לבּגדד לאוֹרך חוֹפי השממה. מישוֹר שאין לוֹ סוֹף, שטחים שאין להם גבוּל. פוֹריים מאד לפי טיבם אך מוּזנחים מאד”. ועל העם היוֹשב בּתוֹכה מספר אדם מן הישוּב שעשׂה בּשליחוּת אחראית: "עַם עיראק בּימינוּ עני ודל בּתרבּוּתוֹ, בּלתי מוּכשר ואינוֹ ראוּי לעצמאוּת שזכה לה לאחר מלחמת העוֹלם הקוֹדמת. עשׂרים וחמש שנוֹת העצמאוּת היוּ למעשׂה שנים של השתוֹללוּת פּוֹליטית ויהירוּת לאוּמית של אנשים שלא הגיעוּ לידי בּגרוּת מַספּקת.

ריבּוּי גוונים ועדוֹת, שנשתיירוּ בּארץ עקב הכּיבּוּשים

הרצוּפים בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת – זהוּ הקו הבוּוֹלט המציין אוּכלוֹסיה זוֹ.

אינטליגנציה מתרברבת שגדלה גידוּל קיקיוֹני, מצוּחצחת כּלפי חוּץ אך ריקנית ועקרה מבּפנים. קשה למצוֹא בּיניהם אנשים המוּכשרים למלא תפקידים ראשוֹניים בּשלטוֹן. השחיתוּת בּקרב הפּקידוּת, הנמוּכה כּגבוֹהה, רוֹוחת מאד. תאוַת

הבּצע וניצוּל העמדה הציבּוּרית למטרוֹת פּרטיוֹת, נפוֹצה כּאן בּיוֹתר. גם

העדה הנוֹצרית בּארץ זוֹ אינה מעוּלה בּרמתה וּבמעמדה הרוּחני. אף כּי רבּוֹת סבלוּ מעם־הארץ בּתוֹר מיעוּט נרדף ונטבּח, לא נמנעוּ מהציק לעדה היהוּדית בּכל הזדמנוּת נוֹחה. בּידי אנשים מעדה זוֹ נתוּנה מרבּית

העתוֹנוּת העיראקית, הם מהיוֹצרים את דעת־הקהל וּמספּרם רב בּקרב הפקידוּת".

עוֹד אחד, שעשׂה בּארץ זוֹ זמן ממוּשך וניתן לוֹ לעמוֹד מקרוֹב על טיבה וּבעיוֹתיה, מגדיר את עיראק כּארץ רבּת־הניגוּדים: מדבּר – והרים. מים – וּשממה; אוֹצרוֹת טבע – ועוֹני; יחידים עשירים – והמוֹנים מתנוונים; ארץ ערבית בּרוּבּה המכריע, מלבד בּחלקיה הצפוֹניים המאוּכלסים תוּרכּים וכּוּרדים – ואף על פי כן, ארץ של עדוֹת וכיתוֹת וּנתוּנה בּחלקה למשטר של השבט, אשר לוֹ בּית־משפט מיוּחד, מנהגים משלוֹ וּשאיפוֹת שלא תמיד הן עוֹלוֹת בּד בּבד עם צרכי המדינה כּוּלה. המיעוּט הסוּני שוֹלט בּעיראק על הרוֹב השיעי; שבטי הבּדוים הנוֹדדים מהוים בּה בּעיוֹת קשוֹת וּמסוּבּכוֹת; היהוּדים, התוּרכּמנים, היאזידים, האשוּרים ועדוֹת קטנוֹת

אחרוֹת עוֹשׂים אוֹתה גיא־ חזיוֹן להתרוֹצצוּת של אינטרסים רבּים וּמנוּגדים. מתוֹך הסתכּלוּת ממוּשכת בּהלָך־הרוּחוֹת מבּפנים יש לראוֹת מה רבּה האכזבה בּחוּגי הטוֹבים שבֱאינטליגנציה הערבית מהישׂגי העצמאוּת

העיראקית וּמשיתוּף פעוּלה עם אנגליה. לדבריהם, ריכּז עצמוֹ השלטוֹן האנגלי בּעיראק בּשיפוּרים חיצוֹניים בּלבד – בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, בּהקמת שלד

המדינה, וכדוֹמה. אבל הוּא חיזק על ידי כּך את הגוֹרמים הריאקציוֹניים בּמדינה ולא נתן מוֹצא וּצמיחה לכוֹחוֹת פנימיים העלוּלים לחוֹלל את השינוּי הנדרש בּמשטר החיים. וּמתוֹך כּך, מן השאיפה לשינוּי יסוֹדי וּמן האכזבה מהשלטוֹן הבּריטי, צמחוּ בּעיראק – נאציזם וקוֹמוּניזם גם יחד.

על רקע זה עוּצבה הדמוּת העלוּבה של שׂריד יהוּדי מדוּלדל וּנמוּך־רוּח, אשר לא נשתיירוּ בּקרבוֹ אלא פירוּרים מעטים ומטוּשטשים מן התפארת של העבר. יהדוּת ללא תוֹרה ודעת, ללא ליכּוּד ציבּוּרי בּריא, ללא הרגלים של צדקה וחסד וּללא מידוֹת של חברוּת והכנסת־אוֹרחים – כּך מגדיר את השבט היהוּדי הזה בּכללוֹ אדם שבּא בּמגע אתוֹ וחי בּתוֹכוֹ וראה אֹתוֹ בּהשפּלתוֹ. "אין למצוֹא כּאן, כּמוֹ בּמצרים, בּוּרגנוּת יהוּדית החיה

בּשׂפה אירוֹפּית ואינה מעוֹרבת בּסביבה הערבית. כּל יהוּדי בּעיראק שׂפתוֹ

ערבית. – – משפּחוֹת שבּאוּ רק לפני דוֹר אחד מאירוֹפה לבּגדד, לבשוּ את דמוּת האיש העיראקי וּשׂפת דיבּוּרם ערבית, השוֹנה בּמקצת מן השׂפה הערבית המדוּבּרת בּארץ־ישׂראל. – –

כּדי להבין את האוֹפי של יהוּדי עיראק אין צריך לשכּוֹח שארץ זוֹ, אוֹ אסיה התוּרכּית, כּפי שהיוּ קוֹראים לה לפני מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה, היתה עד שנת 1917 הארץ הערבית היחידה, שלא בּאה בּשוּם מגע עם אירוֹפה. המדבּר חצה בּינה לבין סוּריה–ארץ־ישׂראל והים. בּימים ההם טרם נוֹצרה האפשרוּת לעבוֹר על נקלה את המדבּר. הקשר העיקרי היה עם הוֹדוּּ; בּה למדוּ בּני העשירים ושם נתרכּז סַחרה של עיראק, אשר היהוּדים היווּ ועוֹדם מהווים בּוֹ את חוּט־השדרה.

התבּוֹללוּת היהוּדים בּקרב עם הארץ אינה רק בּשפה אלא גם בּתרבּוּת. לפני שנים היוּ קיימים כּאן בּתי־ספר יהוּדיים אוֹ נוֹצריים ששׂפת הלימוּד בּהם צרפתית אוֹ אנגלית. בּית־הספר של “אליאנס” בּבּגדד היה בּשעתוֹ המוֹסד הראשוֹן והיחיד שהפיץ מעט מאוֹר התרבּוּת בּחשכת הבּוּרוּת העיראקית. לא יהוּדים בּלבד אלא גם מוּסלמים למדוּ בּוֹ, בּעיקר צרפתית, שהיתה השׂפה האירוֹפית היחידה של האינטליגנציה. יוֹצאי בּית־ספר זה, שדיבּרוּ ערבית, שאבוּ דעת מן המַעין הצרפתי־לאַבנטיני, שהיוּ לוֹ פלגים בּכל ארצוֹת המזרח. אך מאז הוּקמה כּאן המדינה הערבית בּחסוּת אנגליה, השתנה הדבר תכלית שינוּי. אנשי התנוּעה הערבית הלאוּמית ראוּ תפקיד עיקרי להם בּפעוּלה לערביזציה של כּל בּתי־הספר אף של המיעוּטים. כּיוֹם שׂפת הלימוּדים העיקרית היא ערבית וידיעת השׂפוֹת האירוֹפּיוֹת לקוּיה. הרוֹצה לבוֹא בּדברים עם יהוּדי הארץ הזאת, להסבּיר להם וּלהשפיע עליהם לא יוּכל לעשׂוֹת זאת בּלי ידיעת השׂפה הערבית – –

זהוּ מין חדש של התבּוֹללוּת, שלא ידענוּה עד כּה, כּי היא חוֹתרת למשהוּ שאינוֹ בּנמצא עדיין כּלל. לא נוֹצרה עוֹד תרבּוּת

ערבית־עיראקית מקוֹרית, והם שוֹאבים מן הכּלים המצריים והסוּריים. יש מגדירים את עיראק כּ“פרוּסיה של ערב”. בּחינוּך צבאי רציני הוּשקע כּאן מרץ רב. ואת בּית־הספר רוֹאים כּפרוֹזדוֹר לצבא. ילדי היהוּדים לוֹמדים לכאוֹרה בּבית־הספר משלהם, אבל הוּא כּפוּף לפיקוּח ערבי חמוּר ונידוֹן לערביזציה מלאה. לא בּלבד שהשׂפה העברית אסוּרה זה כּמה שנים, אך גם את ההיסטוֹריה הישׂראלית טשטשה התכנית, ועיוותה פניה. לתוֹלדוֹת ישׂראל מוּקדשים בּספר־הלימוּד העיראקי הלאוּמני, הנלמד בּבית־הספר היהודי, שלוֹשה דפים ולא יוֹתר. מזכּירים שם את אברהם, יצחק ויעקוֹב; מספרים על חוּרבּן הבּית הראשוֹן והשני – וזה הכּל. על הרמבּ"ם, למשל, אוֹ על יהוּדה הלוי אין התלמידים היהוּדים שוֹמעים כּאן כּלל.

אף על פּי כן, יש הבדלים גדוֹלים בּין יהוּדים וערבים הן בּלשוֹן וּבתרבּוּת והן בּהליכוֹת חיים. יוֹצאי המערב הבּאים מבּחוּץ לא יבחינוּ על נקלה בּהבדלים אלה. אך אנשי המקוֹם מכּירים כּהרף עין את אחיהם היהוּדי לפי הבּעת פּניו בּלבד, לפי בּרק עיניו. המנהג המקוּבּל כּאן, כּי המַקיש בּפטיש הבּרזל הקטן בּשער הבּית הנעוּל, יענה על השאלה: “מי שם?” בּמלה הקצרה: “אנא” (“אני”), מקוֹרוֹ בּסגוּלה שבּה ניחנוּ אנשי המקוֹם – להבחין לפי בּיטוּיה של המלה האחת בּלבד אם הבּא הוּא יהוּדי אוֹ “גוֹי”.

הבּית היהוּדי דוֹמה בּמבנהוּ בּכּל לבּית הערבי. בּדרך

כּלל אין בּתי בּגדד כּיוֹם שוֹנים הרבּה משׂרידי הבּתים מלפני חמשת אלפים שנה, שנתגלוּ בּחפירוֹת אוּר־כּשׂדים. לכל בּית חצר סגוּרה וּמסוּגרת. הדלתוֹת נפתחוֹת לפרוֹזדוֹר המוּפנה פּנימה. אין כּמעט חלוֹן אוֹ דלת כּלפי

חוּץ. כּל בּית הוּא “מבצר” מבוּדד מן הרחוֹב וחי את חייו כּיחידה אוֹטוֹנוֹמית. וּבחצרוֹת סגוּרוֹת אלוּ של התוֹשבים היהוּדים מתרכּזת

למרוֹת הכּל הרגשה עמוּקה של ההבדל היסוֹדי המַפלה את היהוּּדי מן הנכרי. לא תמיד אפשר להגדיר שינוּי זה בּעוּבדוֹת בּוֹלטוֹת וּמשכנעוֹת. גם בּמוּבן הסוֹציאלי אין הבדל ניכּר בּין בּני העדוֹת השוֹנוֹת. אך היהוּדי יוֹדע וּמרגיש כּי “אחר” הוּא, בּן לעם עתיק אשר יִעוּדוֹ הסתוּם לפניו.

בּהרגשה הפּרימיטיבית־העמוּקה הזאת – נקוּדת האחיזה העיקרית לעבוֹדה החינוּכית היהוּדית והציוֹנית, שיש לעשׂוֹתה כּאן. השאלה היא – בּהפיכת ההרגשה היהוּדית – להכּרה ….



חבס 58.png

מוּל שְׂרִידֵי עָבָר


 

ג. שׂיחה כּללית על יהדוּת בּגדד    🔗

בּגדד, עיר אלף לילה ולילה, שנחרתה בּדמיוֹננוּ בּרוֹב פארה האגדי, שוֹכנת משני עברי החידקל, מרחק 20–30 ק"מ מנהר פרת. כּאן המקוֹם הצר בּיוֹתר בּין שני הנהרוֹת האדירים, המבתרים את האָרץ לאָרכּה. בּימים מקדם היתה רשת תעלוֹת מחַבּרת את שני הנהרוֹת, שקיימוּ ישוּב של מיליוֹנים. עוֹד לפני 800 שנה מנתה בּגדד, לפי ההשערה, למעלה משני מיליוֹנים תוֹשבים. אַך כּיוֹם הזה שוֹלט המדבּר מסביב, והבּירה עצמה אינה אלא כּרַך מזרחי מגוּבּב, צרוּב־שמש, מעוּלף־חוֹם וּמחנק בּרוֹב ימוֹת השנה. ואַף כּי נוֹספוּ בּה בּתקוּפה האַחרוֹנה כּמה שכוּנוֹת מוֹדרניוֹת –

בּהן גם שכוּנה יהוּדית גדוֹלה ויפה של יוֹצאי סימטאוֹת הגיטוֹ, – הריהי רוּבּה כּכוּלה דחוּסה ועלוּבה. עיר, אשר הדלוּת והניווּן מַפגינים בּה

בּראש חוּצוֹת. בּרחוֹבוֹתיה מתנהלים בּעצלתיִם אנשים המוּמי חוֹם, נגוּעי

עינים וּמוּכּי פצעים. הבּנינים המוֹדרניים שבּה אַף הם עשׂוּיים ללא סגנוֹן וטעם. עיר ללא ירק כּמעט, כּוּלה בּתי לבֵנים בּהירוֹת, ללא יציבוּת, ללא תוֹאר והדר.

ואם בּגדד כּוּלה כּך, לא כּל שכּן הגיטוֹ היהוּדי על סימטאוֹתיו הצרוֹת והמעוּקלוֹת, ועל בּתיו שטוּחי־הגג, המגוּבּבים בּצפיפוּת, מסוּגרים וּמבוֹהלים.

העקבוֹת הבּרוּרים לקוֹרוֹת בּני ימנוּ בּעיר זוֹ, בּעלת

השם הפרסי העתיק (“מתנת־אלוֹהים”), מרחיקים עד ראשית היבּנוֹתה מחדש בּידי אחד המוֹשלים הערבים הראשוֹנים, הכליף אלמַנסוּר לבית עבּאס, בּמאה השמינית. בּעיר זוֹ, שנעשׂתה בּירת הכליפוּת, ידעוּ היהוּדים חליפוֹת

וּתמוּרוֹת רבּוֹת של ימים טוֹבים ורעים, כּבכל גלוּת בּבל. בּתקוּפה מסוּימת, בּימי הכליף אלמוּתוַכּיל (בּשנוֹת 849–856), נאלצוּ לשׂאת סימנים מיוּחדים למען יכּירוּ בּּהם כּי יהוּדים הם – מטפּחוֹת צהוּבּוֹת־ירוּקוֹת על בּגדיהם וחבל עבה בּמקוֹם האיזוֹר למתניהם. גם הרוּן א־רשיד חידש גזירוֹת אלוּ. אף על פי כן היוּ בּבּגדד בּסוֹף המאָה התשיעית יהוּדים נוֹשׂאי משׂרוֹת חשוּבוֹת בּשלטוֹן. באוֹתה תקוּפה עלה ערך ישיבת פּוּמבּדיתא, שהיתה קרוֹבה לבירת הכליפים, וּממנה ינקה הקהילה היהוּדית בּבּגדד, שהיתה אָז אחד ממרכּזי התוֹרה וּמקוֹם מוֹשבוֹ של ריש־גָלוּתא. התנוּעה הקראית גדלה והתפשטה בּעיר זוֹ, ששימשה אַחד המרכּזים למקוּבּלים. שבע שנים (930–937) ישב כּאן ר' סעדיה גאוֹן, וכאן חיבּר את ספרוֹ הגדוֹל “האמוּנוֹת והדעוֹת”; בּה ישב המדקדק דוֹנש בּן לַבּרט (950); בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר (בּשנת 1140) בּא לכאן אברהם אִבּן־עזרא. בּמאָה ה־12 ניתנה ליהוּדי בּגדד מעין עצמאוּת: הכליף אל מוּכּתפי חידש את משׂרת ראש־הגוֹלה בּמַנוֹתוֹ למשׂרה זוֹ את שלמה חסדאי ואַחריו את בּנוֹ דניאל – ראש־גוֹלה אחרוֹן ליהדוּת בּבל שהוּסר פּארה…

המאוֹת האַחרוֹנוֹת ליהוּדי בּבל תחת שלטוֹן הערבים היוּ

תקוּפה ארוּכה של ירידה רוּחנית ודלדוּל חמרי. בּמאָה ה־17 כּבר לא היה כּמעט כּל זכר לתוֹרה ודעת, והשאלוֹת הקלוֹת בּיוֹתר בּעניני דת וּמצווֹת הוּפנוּ לחלבּ אשר בּסוּריה ולצפת. תקוּפה קשה בּיותר ידעוּ יהוּדי בּגדד בּשנוֹת 1628–1639, שבּהן שימשה העיר גיא־חזיוֹן למלחמוֹת כּבדוֹת עד לכיבּוּשה על ידי התוּרכּים. נוֹסעי המאָה ה־19 מצאוּ בּעיר ההוֹמה לפנים, קהילה יהוּדית דלה ועלוּבה, בּת שלוֹשת אלפים נפש, וּבראשה חכם בּאשי – קהילה של סוֹחרים בּרוּבּם, אשר קשרי המסחר שלהם הגיעוּ עד הוֹדוּ.

אַך השׂיחה המוּבאת כּאן אינה מוּפנית אל העבר ותהפוּכוֹתיו, אלא אל ההוֹוה וזעפוֹ.

המשׂוֹחח הוּא אָדם בּמיטב שנוֹתיו. איש משׂכּיל ונבוֹן

וּמעוֹרב עם הבּריוֹת. עוֹד לפני אַרבּעים שנה יצא מחיפה לפריס, כּאחד המצטיינים בּתלמידי “אליאנס”, להשתלם שם בּהוֹראָה כּדי לשרת בּידיעוֹתיו את אחיו בּקהילוֹת המזרח. אוֹתוֹֹ בּית־מדרש למוֹרים בּבירת צרפת היתה בּוֹ הפגנה בּוֹלטת לפעוּלוֹת חברת כי"ח (“כּל ישׂראל חברים”) למען יהדוּת המזרח; והיה בּוֹ מעין קיבּוּץ־גלוּיוֹת מזרחי בּזעיר־אַנפּין, בּרכּזוֹ תלמידים יהוּדים מבּני מארוֹקוֹ ואלג’יר ועיראק וּמארצוֹת אחרוֹת.

לאחר שנוֹת הוֹראָה מעטוֹת בּתוּניס, עשׂה דרכּוֹ לפני 32 לבּצרה וּמשם לבּגדד, אשר עוֹד לפני שבעים שנה יִסדה בּה “אליאנס” בּית־ספר יהוּדי. אַרבּעים יוֹם אָרכה הדרך. שתי דרכים חִיבּרוּ אָז את בּגדד אל העוֹלם. הדרך האַחת – על נהר החידקל, בּרפסוֹדת עצים הרפוּדה עוֹרוֹת צאן יעשׂוּה, כּרפסוֹדוֹת שעליהן סיפרוּ נוֹסעים קדמוֹנים. בּרפסוֹדה היוּ

משלחים אָז עצים ועוֹרוֹת למרחקים, וּבתוֹך הצריף הקטן שהוּקם עליה עשׂוּ דרכּם הנוֹסעים, שבּאוּ מעבר חלבּ, בּמשך 15–20 יוֹם; וּמן הנהר המשיכוּ דרכּם בּעגלה. הדרך השניה, שבּה הגיע איש־שׂיחי למחוֹז חפצוֹ, היתה: תעלת סוּאֶץ, הים הפּרסי, בּוֹמבּי, בּצרה, וּמשם נסעוּ לבּגדד בּמין אניה

פּרימיטיבית שאינה זקוּקה למים עמוּקים והיא גוֹררת אחריה סירוֹת. דרך זוֹ נמשכה כּחוֹדש ימים. מבּחינה סַאניטארית היתה בּגדד בּאוֹתם הימים עזוּבה מאד; מַלריה, שמקוֹרה מי הנהר הגוֹאים, שלטה בּה שלטוֹן רב. ההשפעה האירוֹפית טרם חדרה אָז לפינה זוֹ של המזרח. לא ספר ולא עתוֹן. הדוֹאר מחוּץ לתחוּמי האָרץ היה מגיע לבּגדד אַך כּעבוֹר 30–40 יוֹם.

היהוּדים לא נבדלוּ בּמאוּמה בּאוֹרח חייהם מן הערבים. משפחוֹת משפּחוֹת גרוּ דוֹר אחר דוֹר בּאוֹתוֹ הבּית שלא היוּ בּוֹ כּל

סידוּרים מוֹדרניים. בּן אוֹ בּת כּי יקימוּ להם משפחה, ונשארוּ לגוּר עם הוֹריהם בּדירה אשר הצפיפוּת בּה גוֹברת משנה לשנה. הבּית היה בּנוי כּתלים עבים להגנה מפּני החוֹם, וחלוֹן אין בּוֹ. הרחוֹב היה צר וּמחניק, ורחבּוֹ לא עלה על מטר אחד. בּגלל הרחוֹבוֹת הצרים כּל כּך נתאַזרחה המכוֹנית בּעיר זוֹ בּמאוּחר. רק מספר עגלוֹת הגיעוּ עד שעריה, ואַף הן לא יכלוּ לעשׂוֹת דרכּן בּרחוֹבוֹתיה. עד הכּיבּוּש הבּריטי לא היוּ כּמעט כּל כּבישים בּארץ

זוֹ ולא מסילוֹת־בּרזל, רק דרכים פרימיטיביוֹת מעטוֹת שסללוּ הגרמנים בּחָפזה בּימי המלחמה הקוֹדמת. ורק עם התקדמוּת הצבא הבּריטי בּעיראק הוּתקנוּ דרכים ורכּבוֹת.

בּמשך שלוֹשים שנוֹת חייו בּקהילת בּגדד, ידע האיש לנצוֹר בּקרבּוֹ וּבתחוּמי בּיתוֹ את הנימה הציוֹנית – על אַף המכשוֹלים מסביב, שאילצוּ גם אוֹתוֹ לא אַחת לחיוֹת חיי אנוּסים וּלהעלים את אשר בּלבּוֹ אַף מן הקרוֹבים אליו. עתה – שלוֹשה דוֹרוֹת בּבּית, אשר המזרח כּבר פינה בּוֹ מקוֹם ניכּר למערב. ליד השוּלחן המכוּסה שטיח מזרחי, מסוּבּים כּל שלוֹשת הדוֹרוֹת גם יחד. ההוֹרים הזקנים של עקרת־הבּית לבוּשים בּנוּסח העתיק של בּגדד, כּמתוֹאר בּסיפּוּרי המסעוֹת, וּשׂפתם ערבית. ואילוּ שני הבּנים

הצעירים, תלמידי בּית־הספר התיכוֹני בּעיר עברית־מוֹדרנית – הבּעתם ארצישׂראלית מוּבהקת. מן העברית שעוֹד אינה רהוּטה לגמרי בּפיהם עקרוּ כּל סימן של מבטא מזרחי־גרוֹני, והרי הם “צבּרים” גמוּרים, אַף כּי לא מכּבר עלוּ לארץ־ישׂראל. כּאשר שאלתי למקוֹר הטשטוּש הזה של המבטא, אָמרוּ כּי בּכוונה השתדלוּ לשבּש לשוֹנם, למען לא יכּירוּ בּהם שילדי המזרח הם. הזלזוּל בּעיר מוֹצאָם וּבאַחיהם בּני עמם שם ניכּר מכּל דיבּוּר ודיבּוּר

שלהם, ולא פעם בּיקשוּ להדגיש כּי “כּל יהוּדי בּגדד אנשים רעים הם, אין להם חברוּת”. ניסוּ גם להסבּיר את הסיבּוֹת שגרמוּ לכך: “היהוּדים בּבּגדד מוּשפעים משכניהם יוֹשבי־האָרץ ולמדוּ מהם רוֹע ושׂנאָה”. נוּסח אחר: “יש להם צער הרבּה על כּל מדרך כּף רגל ועינם צרה בּכל מי שהיטיב מעט המזל עמוֹ!” ואין שני נערים אלה יחידים בּדעתם. כּזאת שמעתי מפי רבּים מיוֹצאי עיראק, המדבּרים בּמרירוּת וּבצער על התכוּנוֹת הקשוֹת שסיגלה לעצמה היהדוּת שם, ועל העדר רגש של סוֹלידריוּת ואַחוָה בּקרב שׂרידי קהילוֹת ישׂראל, אַף כּי קיים ארגוּ רשמי וחוּקי לכל קהילה ועדה.

וּבארגוּן זה, הקיים רשמית גם עתה, פוֹתח איש־שׂיחי את דבריו.

בּ־80–90 אלף נפש מעריך הוּא את יהוּדי בּגדד. כּמעט כּוּלם, בּלי יוֹצא מהכּלל – דוֹברי ערבית. אין ספק, כּי יהוּדי בּגדד הם בּעיקרם שׂרידי העדה הבּבלית מימים קדוּמים, ולא מקרה הוּא שרבּים הקוֹראים לעירם בּבל. בּמשך הזמן נוֹספוּ עליהם מהגרים רבּים מקהילוֹת פּרס הרדוּפוֹת וּמעטים גם מסוּריה, בּעיקר מחלבּ. לפי חוּקת המדינה מוּכּרת העדה היהוּדית להלכה על ידי השלטוֹנוֹת וּמיוּצגת בּעיריה. אך לא תמיד יש בּרכה בּיִצוּג זה.

הארגוּן הפנימי של הקהילה מתוּכּן וּמכוּוָן רשמית. “ועד־כּללי” וּ“ועד־דתי”. והוּא גם הבּוֹחר מתוֹכוֹ את “ראש־העדה” המקבּל אישוּר רשמי מאת המלך. הבּחירוֹת הן ישרוֹת וּכלליוֹת ונערכוֹת אַחת לאַרבּע שנים. הועד הכּללי אינוֹ מתכּנס אלא אַחת לשנה לאישוֹר התקציב. הפעוּלה הארגוּנית כּוּלה מתנהלת על ידי הועד־הגשמי, אשר הזכוּת לוֹ לגבּוֹת מסים מסוּימים. ועד זה ממנה ועדוֹת להנהלת בּתי־הספר, בּתי־החוֹלים, מוֹסדוֹת הצדקה וכדוֹמה. בּחסות העדה מתקיימים בּתי־ספר יהוּדיים רבּים וּמתוּקנים המכילים כּעשׂרת אלפים תלמידים, מרבּיתם בּתי־ספר לבנים, כּי חינוּך הבּנוֹת והשכּלתן עוֹדנוּ גם עתה בּשפל המדרגה. תחילה היוּ בּרשוּת העדה כּמעט רק בּתי־ספר עממיים. ואוּלם משהתחילוּ ההגבּלוֹת בּקבּלת תלמידים יהוּדים למוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים, נפתחוּ גם כּמה בּתי־ספר תיכוֹניים יהוּדיים. השׂפה הרשמית בּבתי־הספר העממיים היא ערבית, וּבתיכוֹניים – ערבית, אַנגלית וצרפתית. העברית אינה מוּתרת אלא כּשיעוּר של דת: לימוּד תפילה וּפרקי תנ“ך בּלי פּירוּשים. הפּירוּש לתנ”ך אָסוּר בּאיסוּר חמוּר, כּשם שאסוּרה על התלמיד היהוּדי קריאָה בּתנ"ך סתם, מחוּץ לשעוֹת הלימוּד הרשמיוֹת. כּמוֹ כן חל איסוּר על כּל ספר שנדפּס בּארץ־ישׂראל. בּתי־הספר היהוּדיים, אַף כּי הם בּנוּיים לפי המַתכּוֹנת הממשלתית, עוֹלים בּאיכוּתם על בּתי־הספר הכּלליים. כּמה צעירים יהוּדים מבּגדד המשמשים מוֹרים לערבית בּפינוֹת שוֹנוֹת בּארץ־ישׂראל, הם מגוֹמרי בּתי־הספר האלה.

בּרשוּת העדה בּית־חוֹלים גדוֹל, עתיק, שנשתפר בּשנים האַחרוֹנוֹת שיפוּרים רבּים. משמשים בּוֹ כּמה רוֹפאים יהוּדים מגרמניה,

שהצליחוּ להכּנס לבּגדד לפני החוּמרוֹת האַחרוֹנוֹת, שאינן נוֹתנוֹת

דריסת־רגל ליהוּדי מבּחוּץ. אין כּל אפשרוּת כּיוֹם לרוֹפא יהוּדי לקבּל רשיוֹן כּניסה לתחוּמי עיראק, כּשם שאין כּל אפשרוּת להביא לתחוּמיה מוֹרה עברי.

לעדה בּכללה אוֹפי דתי, על אַף הפרצוֹת הרבּוֹת בּתקוּפה האַחרוֹנה. אַך הדתיוּת המקוּבּלת כּיוֹם בּבּגדד נאחזת רק בּמצווֹת

וּמנהגים, ללא אוירה של לימוּד תוֹרה ותרבּוּת יהוּדית שרשית. אין כּמעט “חכמים” ו“לוֹמדי־תוֹרה” בּקרב העדה, אַך הניצוֹץ היהוּדי מהבהב בּמסתרים. מנוּחת השבּת נשמרת בּדרך כּלל. כּמעט כּל בּתי־העסק היהוּדיים נעוּלים, אף כּי פּקידי ממשלה וּבּנקים וּבּתי־העסק לא־יהוּדיים, עוֹשׂים שבּתם חוֹל ויש המחללים אוֹתה בּפרהסיה. למרוֹת זאת ניכּרת השבּת יפה בּעיר כּוּלה, ויש גם שאינם־יהוּדים נוֹעלים את בּתי־העסק שלהם אוֹתוֹ יוֹם מאפס־מעשׂה.

בּבּית מקפּידים על כּשרוּת ועל קנית בּשׂר כּשר. אַך רבּים האוֹכלים מחוּץ לביתם על שוּלחנוֹת וּבמסעדוֹת של נכרים. בּדרך כּלל מסוּרה שמירת הכּשרוּת בּידי האשה, אַף כּי לא אַחת תצא לקנוֹת צרכיה בּשבּת, בּרגל אוֹ בּעגלה וּבמכוֹנית. אין תרבוּת דתית. אין כּמעט אשה הקוֹראת עברית, ורבּים הגברים שאינם מבינים פירוּש התפילה. מזה שנים רבּוֹת לא קמוּ בּקרב העדה מנהיגים רוּחניים ולא רבּנים; אַנשי־הרוּח המעטים שצצוּ בּקרבּה בּתקוּפה האַחרוֹנה – עזבוּה וּביקשוּ להם שׂדה פעוּלה אחר.

מיוֹצאי בּגדד הם הפרוֹפסוֹר יהוּדה, משפּחת השוֹפט מאני בּירוּשלים, אמוֹ

של דוד ילין ז"ל, ועוֹד.

גם בּחוֹמר נתדלדלה בּגדד, שהיתה מפוּרסמת בּעשרה וסַחרה. כּיוֹם מעטים עשיריה וּמרוּבּים ענייה. מקוֹרוֹת הפּרנסה הוֹלכים וּמסתתמים מיוֹם ליוֹם. בּתעשׂיה הצעירה אין נוֹתנים ליהוּדי דריסת־רגל. כּן מוֹציאים אוֹתם בּמכוּוָן מן הפקידוּת הממשלתית הגבוֹהה וּמכּל עמדה ציבוּרית מכוּבּדת. גם המסחר שעוֹדנוּ מרוּכּז בּידם, מתרוֹפף לאט לאט ועובר בּתמיכת הממשלה לידי הערבים.

איש־בּגדד מספר על אחד מבּני העדה בּעל נכסים רבּים, הוּא עזרא דניאל, חבר הסינאט העיראקי. שטחי אדמוֹתיו בּחילה, מרחק 40 מיל מבּגדד, משׂתרעים על מרחבים עצוּמים. אַדמת־ירוּשה היא. שנרכּשה לפני דוֹרוֹת מעטים. בּאוֹתם הימים היה ערכּה כּאפס, אַך עם תכנית ההשקאָה הנרחבת שערך סיר וילקוֹקס בּסביבה זוֹ, הפכה לאדמה פוֹריה. כּן לא ישכּח, כּמוּבן, להזכּיר את שמוֹ של עזרא שׂשׂוֹן סחאיֶק, אשר תרם את הגדוֹלה בּתרוּמוֹת הקרן הקיימת לישׂראל, 60 אלף לא"י, לבנין כּפר עברי על שם אחיו בּעמק־יזרעאל – הוּא כּפר־יחזקאל.

אחד לאחד מוֹנים יהוּדי בּגדד את אחיהם שעשוּ עוֹשר וכבוֹד מעבר לימים וארצוֹת. בּראש וראשוֹנה – משפחת שׂשׂוֹן הידוּעה בּלוֹנדוֹן, שהגיעה עד בּית המלך וזכתה לתארי אצילוּת בּאַנגליה, ואבוֹתיה הראשוֹנים התענינוּ מרחוֹק בּעדתם ותמכוּ בּמוֹסדוֹתיה. עוֹד לפני 65 שנים נבנה בּכספּיהם הבּנין הגדוֹל של בּית־הספר “אליאנס” בּבּגדד בּשם “אַלבּרט שׂשׂוֹן קוֹלדז'”. סיר פיליפ שׂשׂוֹן הידוּע ממיניסטריוֹן התעוּפה היה דוֹר שלישי ליוֹצאי בּגדד. שלשלת של סוֹחרים וּבּנקאים, אשר הפליגוּ בּפעלם עד הוֹדוּ ואַנגליה; מצוּינים בּעוֹשר וּבנַדבנוּת בּראשיתם, וידוּעים בּשם

“הרוֹטשילדים ההוֹדיים”. מיסד בּית־העסק הגדוֹל הראשוֹן היה דויד שׂשׂוֹן (1792–1864), שהיגר מעיר מוֹלדתוֹ בּשל רדיפוֹת וּגזירוֹת על יהוּדים וּלאחר עשׂוֹתוֹ כּמה זמן בּבּצרה וּבּושיר שבּפרס, בּא לבּוֹמבּי בּ־1832. שם פּיתח את סחר האוֹפּיוּם ועסקים אחרים, שפּרצוּ לערי המזרח והמערב גם יחד; יִסד בּתי־ספר וּמוֹסדוֹת צדקה בּסגנוֹן אירוֹפּי. בּנוֹ, סיר אַלבּרט עבּדאללה דויד, שירש את סַחרוֹ של אָביו היה ממקוֹרבי הנסיך מואֶלס והשאחים הפרסיים וּבשנת 1890 קיבּל תוֹאר בּרוֹן בּאנגליה. על משפּחה ענפה זוֹ, שבּניה היוּ מעוֹרבים בּמשך דוֹרוֹת בּחיי הכּלכּלה והפוֹליטיקה בּקרב

המעמד העליוֹן בּאַנגליה, וּנצריה פּרשוּ אל מַסלוּל ההתבּוֹללוּת

וההתנכּרוּת לעמם – נמנית גם האשה הידוּעה פלוֹרה, ילידת בּוֹמבּי, אשת סַלוֹמוֹן דויד שׂשׂוֹן, אשר נתפּרסמה בּידיעוֹתיה העמוּקוֹת בּספרוּת

עברית וּבתלמוּד. לבנה, דויד סלוֹמוֹן (מת – כ“ז אב תש”ב), היתה בּלוֹנדוֹן ספריה עברית מצוּינת ואוֹסף כּתבי־יד עבריים עתיקים; פּרסם מחקרים בּתוֹלדוֹת יהוּדי המזרח, והקטלוֹג הידוּע “אוֹהל דויד”. על משפּחה זוֹ נמנה גם זיגפריד שׂשׂוֹן, אחד הגדוֹלים בּמשוֹררי אַנגליה כּיוֹם, מגבּוֹרי מלחמת־העוֹלם הקוֹדמת; אמוֹנוֹצריה ודבר אין לוֹ עם היהדוּת.

בּין משפחוֹת היחס, לאחר השׂשׂוֹנים, מוֹנים בּראש

וראשוֹנה את בּית כּדוּרי. סיר אליעזר כּדוּרי היוֹשב בּשאנחאי אוֹ בּהוֹנקוּק – אָחיו של כּדוּרי מסינגאפּוּר, שציוה מכּספּוֹ ליסוּד

בּתי־ספר חקלאיים בּארץ־ישׂראל – פּעל רבּוֹת למען עדתוֹ. עוֹד לפני מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה בּנה בּבּגדד בּית־ספר גדוֹל למלאכה לבנוֹת וּבית־חוֹלים למחלוֹת עינים. כּן הקים בּנינים מצוּינים לבתי־ספר בּקהילוֹת בּצרה, מוֹסוּל וקירקוּק, גם בּקהילוֹת פּרס וסוּריה, שנַים שנים בּכל עיר, – לבנים וּלבנוֹת. לזכוּתוֹ יִזקף גם בּנין בּית־הכּנסת הגדוֹל בּפוֹרטוּגל בּשביל מאראנים החוֹזרים ליהדוּתם. אַנשי בּגדד רוֹאים בּוֹ יהוּדי חם

וּמרחיק ראוֹת, אשר רעיוֹן ארץ־ישׂראל אינוֹ זר לרוּחוֹ. עם חוּרבּן יהדוּת גרמניה קיבּל לחסוּתוֹ מאוֹת ילדים פּליטים, לכלכּלם וּלחַנכם.

רבּה וּמתמדת היתה בּדוֹרוֹת האַחרוֹנים ההגירה לארצוֹת

רחוֹקוֹת. היגרוּ בּדרך המסחר להוֹדוּ, לסינגאפּוּּר ולמזרח הרחוֹק, וּמשם

המשיכוּ בּקשרי המשא־וּמתן עם בּגדד. קוֹנים ממנה תבוּאָה וצמר ועוֹרוֹת וּתמרים ועפצים לתעשׂית צבע ועיבּוּד עוֹרוֹת ושוֹלחים מהוֹדוּ אריגים וסוּכּר, תה וקפה וּמיני תבלין. בּמרחקים שמרוּ על מנהגי עדתם, והמבטא הערבי הבּגדדי שגוּר בּפיהם. עד היוֹם שוֹמרים רבּים מהם אמוּנים למקוֹר מחצבתם, מוֹסיפים לקשוֹר קשרי משפּחה בּיניהם לבין עצמם אוֹ בּאים לבקש להם נשים מקרב עדת מוֹצאָם. גם פּקידים ועוֹזרים לעסקיהם מבקשים הם מקרוֹבי משפחתם וּבני עירם, המחדשים חייהם בּנכר וּמגלים כּשרוֹנוֹתיהם מחוּץ לאַרצם הכּוֹבלת בּסייגיה וחוּמרוֹתיה.

ולא רק את בּעלי הנכסים ואַנשי־המעשׂה שיצאוּ ממנה פּוֹקד איש בּגדד בּבוֹאוֹ לספּר על עדתוֹ.אחד לאחד מוֹנה הוּא אַנשי־שם מסוּגים אחרים. בּימי השלטוֹן התוּרכּי, בּזמן שהיהוּדים היוּ החוֹלשים היחידים על המסחר בּין בּגדד וּפרס – ניכּר מקוֹמם בּקרב חוּגי השלטוון. היוּ מהם פּקידי ממשלה גבוֹהים בּבּגדד וּבבצרה, בּלשכת־המסחר וּבהנהלת המכס. אחרי המהפּכה בּתוּרכּיה נכנסוּ יהוּדים לפּרלמנט התוּרכּי – הידוּעים שבּהם:

מנחם דניאל, שׂשׂוֹן יחזקאל ואחרים, – וּמילאוּ בּוֹ תפקידים נכבּדים. עם ראשית ארגוּן הממשלה הערבית השתתפוּ יהוּדים בּבנינה וּבפעוּלתה. ידיעת האַנגלית, שהיתה גוֹרם חשוּב להצלחה בּפּקידוּת הממשלתית, העלתה את אחוּז היהוּדים בּקרב הפּקידים. ויש הרוֹאים את אַחת הסיבּוֹת לצמיחה המהירה של השׂנאה הקיצוֹנית ליהוּדים בּחוּגים העיראקיים הרשמיים – בּקנאָה זוֹ של הפּקידוּת הערבית בּיהוּדים, שהתערוּ בּכל מחלקוֹת הממשלה וּבכל תאי החיים הציבּוּריים. פּעוּלתוֹ המצוּינת של שׂשׂוֹן יחזקאל, שהיה אחד ממאַרגני הממשלה העיראקית ושימש זמן רב בּתפקיד של מיניסטר הכּספים שלה, הוּכּרה על ידי הערבים והאַנגלים כּאחד. כּן נמנים עוֹד אחרים על אַנשי־השם היהוּדים שנוֹדע ערכּם אַף מחוּץ לעדתם.

גם בּספרוּת הערבית יד ושם לבני עמנוּ בדבּגדד, החיים חיי אנוּסים והסכּינוּ לטשטש את דמוּתם הלאוּמית. נכבּד היה מקוֹמם של היהוּדים בּתנוּעת ההשׂכּלה עם יסוּד הממשלה העיראקית. צעירים יהוּדים רבּים מילאוּ את בּתי־הספר התיכוֹניים והגבוֹהים. וּתנוּעת השׂכּלה זוֹ נתנה לספרוּת העראקית כּמה סוֹפרים וּמשוֹררים יהוּדים. הידוּע בּהם – מראד מיכאל, שהוֹציא ספר משיריו הנבחרים בּערבית, הוּא כּיוום מנהל לבית־הספר היהוּדי התיכוֹני על שם שַמש; אנואר שאוּל, הקוֹרא לעצמוֹ אִבּן א־סמאויל (על שם המשוֹרר המצוּין בּחיג’אז א־סמאויל, בּתקוּפת האיסלאם הראשוֹנה), ערך לפני כּ־15 שנה עתוֹן ספרוּתי בּערבית, גם תרגם לערבית משירי בּיאליק; עזרא חדד, העוֹסק בּעיקר בּחקר ההיסטוֹריה – גם הוּא מנהל בּית־ספר יהוּדי. “יש שיטה בּקהילת בּגדד לתת לאנשים כּאלה משׂרה ציבּוּרית; כיון שהם מוֹעילים לציבּוּר – שתהיה גם להם תוֹעלת ממנוּ”.

אגב פּירוּט שמוֹתיהם של אַנשי־השם מבּני עדתוֹ, עבר איש־שׂיחי לפרק אחר בּדבריו. עתה הסבּיר מוֹצאָם וּמקוֹרם של השמוֹת המקוּבּלים בּקרב יהוּדי בּגדד. שם הבּן על שם סבוֹ ושם הבּת על שם סבתה. בּדרך כּלל – שמוֹת עבריים מן התוֹרה וּמַרבּיתם שמוֹת נביאים וחוֹזים. אַך אוֹתוֹת התמוּרוֹת בּשלטוֹנוֹת האָרץ לתקוּפוֹתיה ניכּרים גם בּשמוֹת,

ואפילוּ רב נוֹדע יש ויִקרא בּשם הערבי עבּדאללה. כּן נתאַזרחוּ בּקרב היהוּדים בּימי הזוֹהר של שלטוֹן התוּרכּים שמוֹת כּגוֹן אנואר, וכדוֹמה.

שמוֹת־משפּחה לא היוּ מקוּבּלים כּלל, אלא כּל אָדם נקרא בּשמוֹ וּבשם אָביו. אַך אם אחד מבּני המשפּחה נעשׂה מפוּרסם, קראוּ לכוּלם בּשמוֹ. כּך

נפוֹצים בּיוֹתר שמוֹת המשפּחה שׂשׂוֹן, כּדוּרי, וכדוֹמה.

מקוֹר אחר לכינוּיי משפּחה היתה אוּמנתוֹ של אָדם. על כּן רבּים שמוֹת משפּחה כּגוון נג’אר, חדאד (חָרש־בּרזל), חיאק (אוֹרג) וכדוֹמה. לפי המסוּפּר נפגעה בּגדד לפני כּ־80 שנה בּדֶבר קשה שעשׂה שמוֹת בּעיר והפּיל מאוֹת ואַלפי חללים בּכל יוֹם. מרבּית העדה היהוּדית נשמדה אָז, מחוּץ למעטים מבּעלי היכוֹלת שהצליחוּ להמלט על נפשם צפוֹנה, אל מוֹסוּל וקירקוּק. וּכשחזרוּ הניצוֹלים המעטים כּעבוֹר זמן לבּגדד, והחלוּ

מארגנים מחָדש את הקהילה, כּוּנוּ לפי בּתי־אבוֹתיהם – בּית החכם, בּית הגבּאי, בּית השוֹחט, בּית החזן וּבית הסוֹמך (הוּא התוֹמך בּחזן בּשעת

הקריאּה בּתוֹרה). ונתאזרחוּ שמוֹת אלוּ עד היוֹם הזה.

כּך נתאזרחוּ ונעשׂוּ קבע מנהגים רבּים שאין יד הזמן שלטת בּהם, אַף כּי נִבעוּ זה כּבר פּרצים רבּים בּשלימוּת הפּטריארכלית של חיי הבּית היהוּדי וּבמעטה המסוֹרת שבּוֹ. על החג עוֹדנה חוֹפפת הדרת־כּבוֹד של ימים עברוּ. בּיחוּד מכוּבּדים חג הפסח וחג הסוּכּוֹת המיוּעדים לביקוּר אוֹרחים העוֹברים מבּית לבית בּברכּת “תזכּוּ לשנים רבּוֹת”, טוֹעמים מן הממתקים וּממשיכים דרכּם על פּני העיר. מספּר האוֹרחים בּכל בּית־אמידים יש מגיע למאוֹת ואַף יוֹתר מזה.

בּתי־התפילה מרוּבּים בּבּגדד; איש־שׂיחי מנה מספּרם לפני כּמה שנים והגיע בּמנינוֹ עד 59. רוּבּם אינם עתיקים בּיוֹתר ועשוּיים חוֹמר בּנין שאינוֹ מתקיים שנים רבּוות. לפי המסוֹרת קיים בּית־כּנסת אחד מלפני אַלפי שנים, אַך הדבר מוּטל בּספק – כּי ידוּע מה עשׂוּ השטפוֹנוֹת המרוּבּים לעיר, שסחָפוּה פּעמים רבּוֹת והחריבוּה עד היסוֹד, וגם עתה מאַיים עליההשטפוֹן כּפעם בּפעם אלא שסידוּרי־התיעוּל החדשים מצילים אוֹתה מחוּרבּן. השטפוֹנוֹת וחמרי הבּנין הגרוּעים הם הגוֹרמים העיקריים להעדר כּמעט כּל עתיקוֹת בּבּגדד וּסביבוֹתיה. בּבית־קברוֹת עתיק אחד בּפלוּג’ה, בּמרחק 30–40 ק"מ מבּגדד, בּמקוֹם שם היתה לפי המסוֹרת בּימי גלוּת בּבל אַחת הישיבוֹת הגדוֹלוֹת, – מצאוּ י. בּן־צבי וד. רמז בּביקוּרם שם לפני שנים מעטוֹת שברי מצבוֹת עתיקוֹת, אַך שׂרידים דלים הם למרבּית האוּמה הגוֹלה אשר ידעה חיי רוּח עשירים בּארץ זוֹ בּמשך תקוּפה ארוּכּה כּל־כּך.

מבּיקוּר זה נשארה בּדפוּס תעוּדה רווּיה משׂאַת נפש (ד. רמז, “טיוּל בּבלי”, “דבר”, ינוּאר 1940). פּיסקה אחת מתעוּדה זוֹ אוֹמרת: “ימים מעטים וחמים, ימי תמוּז בּוֹערים כּכּבשן, היוּ הימים שעשׂינוּ בּבּגדד. – – בּכל אשר נזדמן לנוּ לבוֹא בּדברים עם אחינוּ בּני ישׂראל, מצאנוּ אוֹתם כּבוּלי דכּאוֹן; הרעה ההיטלרית נשבה נגד פּניהם. – – בּאחד הימים הלכנוּ לעיירה כֵּיפל – לראוֹת בּית־הכּנסת הבּנוּי לפי המסוֹרת על קברוֹ של יחזקאל הנביא. הישוּב היהוּדי שבּכיפל אינוֹ אלא מיעוּט לגבּי הישוּב הכּללי. סרנוּ לחצר בּית־הכּנסת. העוֹמדים לפני ד', מעין עשׂרה בּטלנים, כּיבּדוּנוּ בּ”מי שבּרך" אגב זמר ודילוּגים וּמחיאוֹת כּף. מן החדר הסמוּך הוּבאוּ דגלים קטנים אדוּמים. יוֹדעי תוֹרה לא מצאנוּ. שאלנוּ לנהר כּבר – ואין מגיד. אחד הילדים קרא לפנינוּ בּסידוּר לבקשתנוּ. קריאה שגוּרה וּמנוּגנת, אך מבּלי הבנת פּירוּש המלים. השַמש הישיש, בּן 96, שוֹמע קצת עברית, יוֹדע על יהוֹיכין כּי “הוּא אשר בּנה”… בּרם, הבּנין שלפנינוּ חדש הוּא וקשה להציל דבר בּרוּר. – –"

להלן תוֹאר טיוּל־ערב על החידקל, שנערך בּרוֹב תכוּנה כּמנהג המקוֹם: “הוּגש מין דג שטוּח ורחב המצוּי בּשפע רב בּחידקל. הוּא נצוֹד ונצלָה בּוֹ בּמקוֹם על האש וּכקרבּן־פּסח בּשעתוֹ אינוֹ נאכל אלא צלי. – –”

וּמסיים הכּוֹתב: "כּשחזרתי לארץ פּתחתי בּספר האגדה את הפרק “על נהרוֹת בּבל”:

"מה ראוּ ישׂראל לבכּוֹת על נהרוֹת בּבל? אמר ר' יוֹחנן: הרג בּהם פּרת בּישׂראל יוֹתר ממה שהרג בהם נבוּכדנאצר הרשע. כּשהיוּ שרוּיים בּארץ־ישׂראל לא היוּ שוֹתים אלא מימי גשמים וּמימי נחלים וּמימי מעינוֹת, וּמכיון שעלוּ לבבל שתוּ מים מפּרת וּמתים מהם הרבּה…

ולא עוֹד, שהיה נבוכדנאצר הרשע יוֹשב בּספינה, הוּא וכל גדוֹליו וכל שׂריו ועמהם כּל מיני כּלי זמר, וכל מלכי יהוּדה מוּטלים בּשלשלאוֹת של בּרזל והוֹלכים ערוּמים על שׂפת הנהר. נשׂא נבוכדנאצר הרשע את עיניו וראה אוֹתם, אמר לעבדיו: מפּני מה הוֹלכים הללוּ בּקוֹמה זקוּפה בּלא מַשׂאוֹת? – – מיד הביאוּ ספרים (יריעוֹת קלף של ספרי־תוֹרה) ועשׂוּ אוֹתם כּחֵמת וּמילאוּ אוֹתם חוֹל והניחוּ על כּתפם עד שנכפפה קוֹמתם. וכך אמרוּ על עצמם: על צוארנוּ נרדפנוּ".

"– – וּמבּני בּניהם של אלה שבוּיי־ציוֹן הנה בּאנוּ ועוֹמדים על חוֹמוֹת בּבל עצמה ועל מוֹסדוֹת ארמוֹן בּלשאצר. אצבּעך תמשש קירוֹת קדוּמים וּלעיני דמיוֹנך ירחף ליל־הנשף: מנא מנא, תקל וּפרסין. – – "

קברוֹת הנביאים הם השׂרידים ההיסטוֹריים היחידים כּמעט בּארץ, ויוֹם העליה אליהם הוּא עד חג עממי גדוֹל. העליה נערכת בּרוֹב טקס והיא חלה בּעיקר בּחג השבוּעוֹת הנקרא בּפי העם בּשם חג אל־זיארה (בּיקוּר). מבּגדד עוֹלים לקבר יחזקאל בּקרבת חילה. יש שם ישוּב קטן בּן כּמה עשׂרוֹת משפּחוֹת


חבס 72.png

קֶבֶר נַחוּם הָאֶלְקוֹשִׁי בַּע‎ֲיָרָה אֶלְקוֹשׁ, בְכּוּרְדִיסְטַן


אשר מחיתן על הקבר. לא פעם ניסוּ הערבים להשתלט על המקוֹם הזה ועוֹד בּימי התוּרכּים בּנוּ כּאן מסגָד משלהם, ועד היוֹם הזה מאמינים יוֹשבי הארץ הערבים בּכוֹחוֹ המוֹשיע של הקבר הקדוֹש. יהוּדים יוֹצאי בּגדד שהיגרוּ לנכר שוֹלחים ממרחקים


חבס 73.png


שׁוֹמְרֵי הַקֶבֶר – הַמִּשְׁפָּחָה הַיְּהוּדִית הַיְחִידָה בְּקֶרֶב הַתּוֹשָבִים הַכַּשְׂדִּים



תרוּמוּת לבדק הקבר המחוּפה קליפּת עץ טרוֹפּי שאינוֹ נפגם על נקלה. מבּצרה עוֹלים לרגל אל קבר עזרא הסוֹפר על שׂפת החידקל, הנתוּן לרשוּת הערבים שהקימוּ שם מסגד. גם מבּגדד מפליגים לשם בּהמוֹנים בּספינוֹת מיוּחדוֹת למטרה זוֹ, אף כּי החוֹקרים מטילים ספק בּזיהוּי המקוֹם הזה כּקבר עזרא. כּן משמש מרכּז וּמשיכה, לרבּים קבר יוֹנה הנביא בּקרבת מוֹסוּל, לא הרחק מחוּרבוֹת נינוה. ועוֹד רבּים הקברוֹת הקדוֹשים להמוֹן העם בּעיראק – קבר דניאל ליד קירקוּק וקבר יהוֹשוּע הכּהן ליד בּגדד, ואחרים. רבּים המבקרים שם בּכל עת מצוֹא.

בּין מנהגי המסוֹרת המיוּחדים ליהוּדי בּגדד יש למנוֹת את טקס הנישׂוּאין. שם עדיין מקדשים את האשה בּמטבּע של כּסף אוֹ של נחוֹשת, כּמוֹ בּימים מקדם. עד לפני שנים מעטוֹת לא היה האיש רוֹאה את אשתוֹ עד ליוֹם הנישוּאין, כּי לא היוּ הנשים יוֹצאוֹת מפּתח בּיתן אלא רעוּלוֹת ועטוּפוֹת. גם כּיוֹם נשמר בּמידה ניכּרת מנהג זה הנחשב לאוֹרח של צניעוּת והגינוּת. לעוּמת זאת פשטה בּשנים האחרוֹנוֹת ההפרזה בּתמרוּקים וּבתלבּוֹשת מוֹדרנית רבּת גוונים והידוּר. בּנידוֹן זה, כּמוֹ בּשטחי חיים רבּים אחרים, עשׂתה הלאֶבאנטיניוּת את שלה והביאה את תרבּוּת המערב לכאן בּביטוּיה החריף והקוֹלני. אפילוּ המוּשׂגים המוֹדרניים השגוּרים לגבּי טעם

טוֹב ויוֹפי של אשה הוּבאוּ כּאן לידי קיצוֹניוּת צעקנית. היוֹפי העליוֹן הוּא כּיוֹם – בּשׂער הבּלוֹנדי, בּצבע העוֹר הבּהיר וּבעינים הכּחוּלוֹת.

מוּשׂגים אלה, שיש בּהם התרסה כּלפי הטיפּוּס המזרחי הטבעי, מעידים אף הם על הקרתנוּת הזוֹלה שחדרה לחיי המזרח. מנהג הנדוּניה אשר בּלעדיה אין כּל אפשרוּת לאשה למצוֹא לה בּן־זוּג, שוֹלט עדיין כּאן בּכל תקפוֹ. החתוּנה נערכת בּרוֹב פּוּמבּיוּת בּהשתתפוּת אלפים. השינוּי היחיד מאז ועד עתה הוּא, כּי תחת הנגינה המזרחית שלטת כּיוֹם תזמוֹרת הג’אז. לאחר הפּרעוֹת חלה גזירה על השׂמחה הפוּמבּית וּפסוּקי הזמרה היוּ נאמרים בּלחישה. עד היוֹם הזה מריעה התזמוֹרת בּהיזכר שם ציוֹן וירוּשלים, כּדי להסוֹת וּלטשטש את המלים ה“מסוּכּנוֹת” הללוּ שבּתפילה. הסעוּדה בּבית הכּלה ערב החתוּנה וּבבית החתן לאחריה וּמתנוֹת הכּסף הניתנוֹת בּפוּמבּי בּסכוּמים גדוֹלים

למעלה מיכלתוֹ של הנוֹתן – אף אלה מנהגים הנשמרים עדיין בּקפּדנוּת. הערך של האשה בּעינוֹ עוֹמד. הוּלדת בּת הוּא כּאֵבל למשפּחה ואכזבה להוֹרים. עוֹדף הבּנוֹת ניכּר כּאן בּיוֹתר, כּי רבּים מקרב הבּנים מהגרים לנכר ורבּים הנוֹשׂאים נשים בּגיל מאוּחר בּשל קשיי הפּרנסה ואי הבּטחוֹן בּמעמד. נפוֹצים מאד כּאן נישׂוּאי זקנים עם צעירוֹת ורבּה החרדה הרוֹבצת על המשפחה אשר בּת בּוֹגרת לה.

השׂיחה, שהיתה רווּיה עצבוּת יהוּדית, נסתיימה בּנעימה של תוּגה וּמרירוּת: יהדוּת, שניטל ממנה תארה והיא תלך ותתנוון אם לא יעשׂוּ דבר להצלתה בּעוֹד מוֹעד. האחוָה אינה שוֹרה בּקרבּה והיעוּד הרוּחני ניטל ממנה. הנוֹער האחוּז בּרוּבּוֹ בּוּלמוֹס של רדיפה אחר מעמד הגוּן בּחיים, ממלט את נפשוֹ השוֹממה מאפס־מעשׂה בּמשׂחקי קלפים וּבבתי־הקפה. גם הריקוּדים המוֹדרניים של בּחוּרים וּבחוּרוֹת חדרוּ לכאן והסעירוּ את הנערה היהוּדית מפינת צניעוּתה. סגוּרה וּמסוּגרת בּבית אביה היא הנערה, נתוּנה להוָי של עמל ושממוֹן וּרכילוּת־נשים; נדוֹנה לחיים של ריקנוּת ותפלוּת, אשר הכּל בּהם מוּתוה מראש ואפילוּ שׂמחת־בּנים רעננה ניטלה ממנה. לרוֹב נכנסת היא לחיי משפחה ללא הכנה נפשית וּללא התעוֹררוּת עצמית. היא מרכּינה ראש לגוֹרלה החרוּץ כּאשה, המלוה אוֹתה מיוֹם היוָלדה. גיל נישׂוּאיו של הגבר הוֹלך ועוֹלה כּכל שמתערער המצב הכּלכּלי וגוֹבר פחד הקיוּם. לעוּמת זאת נפוֹצה בּיוֹתר הזנוּת בּקרב הנוער היהוּדי. כּדוּגמת עם־הארץ, אשר אפילוּ בּניצני ספרוּתוֹ הצעירה ניכּרת אידיאליזציה של הזוֹנה ונערת־הקפה. כּל אלה גם יחד מערערים את מצבה של האשה ולא מעטוֹת לערך הצעירוֹת היהוּדיוֹת הנישׂאוֹת למוּסלמים אוֹ סוֹטוֹת מדרך הישר.

הנוֹער רחוֹק מלימוּדים הוּמאניים וּמענינים שבּרוּח.

החינוּך כּוּלוֹ – תוֹעלתי צר, מכוּוָן אך ורק אל המשׂרה הפּקידוּתית המקוּוה. אין יצירה ספרוּתית רצינית, אין העמקה תיאוֹרטית־פּלוֹסוֹפית. ספרוּת אירוֹפּה חדרה לכאן אף היא בּלבוּשה המוֹדרני הקל, ללא שוֹרש ויסוֹד. בּקרב שכבת המשׂכּילים יוֹדעי אנגלית מצוּיוֹת חוֹברוֹת “פִּנגוין”

החדישוֹת בּיוֹתר, אך לא אוּמנוּ על ספרוּת קלאסית מחנכת. וּכעם־הארץ כּן הנוֹער היהוּדי המשׂכּילי – אינוֹ מתענין בּמוּסיקה, אין תרבּוּת של ציוּר, אף כּי נפוֹץ החיקוּי של חוֹבבים בּעלי כּשרוֹנוֹת. בּית־קפה, הקלוּבּ, הקלפים – אלה בּוֹלעים את מיטב הזמן והמרץ. הרקדנית והזמרת החיננית משמשת מרכּז לבילוּי ימים וערבים. זַמרת־רקדנית יהוּדיה, – המבקרת, אגב, בּיוֹם הכּיפּוּרים בּבית־הכּנסת – מלהיבה מאוֹת, המוֹנים. בּהיוֹתה מוּזמנת

לחתוּנת בּת־טוֹבים, יענדוּ עליה מעריציה תכשיטים וּמַטבּעוֹת ושטרי־כּסף העוֹלים בּערכּם כּדי מאוֹת לירוֹת. וכל צעיר יראה עצמוֹ מאוּשר אם יִמנה על ה“כּת” שלה ויזכּה לבוֹא בּתחוּמיה.

הרחוֹב היהוּדי נתוּן כּיוֹם ראשוֹ ורוּבּוֹ בּבּוּלמוֹס

של עשׂית הוֹן וריוחי־מלחמה קלים. סוֹחרים בּכל דבר. חיי המסחר מרוּכּזים בּשוּק שהוּא מין “חאן” מוּקף חנוּיוֹת ריקוֹת. כּאן יוֹשבים

בּשעוֹת הבּוֹקר וּמצפּים למתווכים וּלסרסוּרים למיניהם; בּשעוֹת הצהרים מצטוֹפפים בּרחוֹב־הבּנקים אוֹ בּבתי־הקפה הסמוּכים ו“עוֹשׂים עסקים”. גם בּעלי־המלאכה המעטים נגררים אחרי המסחר, וכל חייט נוֹשׂא נפשוֹ לחנוּת של אריגים וכדוֹמה. והנשמה־היתירה היהוּדית נבלעת בּהמוּלת הזמן…

הפגישה עם החיילים העברים שנזדמנוּ לבּגדד – זקוּפי־קוֹמה, גאים על יהדוּתם וּכמהים לארץ־ישׂראל – היתה לחוָיה עזה לנוֹער היהוּדי שם. ואף כּי גם פּגישה זוֹ מהססת היא, מסגרת ועטוּפת־סוֹד, צפוּנים בּה פּירוֹת טוֹבים.

חבס 77.png

בְּכָתְלֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת בְּמוֹסוּל


 

ד. בּסימטאוֹת ירוּשלים    🔗

רשימת התלמידים של אחד מבּתי־הספר העממיים בּירוּשלים, הכּוֹלל עד 400 ילד, מוֹנה תשע־עשׂרה עדוֹת מישׂראל, רוּבּן כּכוּלן מארצוֹת המזרח. ואלוּ הן לפי סדר האלף־בּית: אוּרפלים, ארמיים וּבבלים, בּוּכרים וגוּרג’ים ודמַשׂקאים והוֹדים, חַלבּים וכּוּרדים, מרוֹקנים

וּמצרים וסוּרים וסוּדנים, ספרדים וסנדוּרים, פּרסים וקוקזים וקראים ותימנים…

מזכּירת בּית־הספר ואף מנַהלוֹ, הנאמן כּאן בּתפקידוֹ זה שנים רבּוֹת, איש ירוּשלים וּבן לאחת מעדוֹת המזרח שלה – לא עמדוּ על מהוּתה המיוּחדת של כּל עדה וּמקוֹמה הנכוֹן בּקרב הישוּב. הוֹכחה נוֹספת

היא, כּי ידיעת העדוֹת בּקרבּנוּ היתה נחלת מעטים, חוֹקרים ואנשי מקצוֹע. כּי עדיין לא פּרצה ארץ־ישׂראל את המחיצוֹת שבּין עדה לעדה; לא נתקרבוּ חלקי העם היוֹשבים בּארצם להיוֹתם חטיבה אחת; ולא נתמלאה התהוֹם הרוֹבצת בּין רמתה וּמוּשׂגיה של עדה ועדה.

מן המעט שסוּפר לי בּבית־ספר זה על ילדי העדוֹת השוֹנוֹת שבּוֹ נראה לי, כּי הבּבלים הם מן הנאוֹרים שבּקרב עדוֹת המזרח, מחוּנכים בּמצווֹת, אף כּי אינם אמוּנים על התוֹרה; מן המפוּתחים שבּעדוֹת המזרח הם וּממוֹצא סוֹציאלי אמיד יוֹתר. לא כּן הכּוּרדים. “אנה כּוּרדה” – הוּא גם כּאן בּיטוּי מקוּבּל המזדהה עם בּוּרוּת, פּיגוּר וכדוֹמה. יהוּדי בּגדד

העירוֹניים, יוֹשבי הבּירה היהירים, הם שהעניקוּ לאחיהם העמלים, מהגרי הכּפרים הנידחים בּהרי כּוּרדיסטאן, את התוֹאר הזה של נחוּתי־דרגה. כּאשר שאלתי בּאחת מכּיתוֹת בּית־הספר: " מי בּכם מבּני העדה הבּבלית?" הוּרמוּ ידיהם של ילדים רבּים, מתוֹך בּטחוֹן והכּרת ערך. ואוּלם על השאלה: “מי כּאן כּוּרדי?” – לא נענה איש, אף כּי הילדים הצבּיעוּ כּלפּי אחד, שישב מכוּוָץ על ספסלוֹ: “הוּא כּוּרדי, אבל הוּא מתבּייש…” גם לשׂיחת הנערים יוֹצאי עיראק, מתלמידי הכּיתוֹת הגבוֹהוֹת, שנזדמנוּ בּאחד מחדרי בּית־הספר לאחר שעוֹת הלימוּדים, בּאוּ רבּים מעדת הבּבלים, אך לא בּא אחד מהכּוּרדים. שׂיחה זוֹ של נערים בּני 14–15, אשר מַרבּיתם עלוּ לארץ־ישׂראל בּגיל רך אך הוָי בּיתם עוֹדנוּ שתוּל על פּלגי החיים בּארץ מוֹצאם וּמנהגיה – הוֹסיפה על ענני הצער והקדרוּת העוֹטפים יהדוּת זוֹ, בּלי שעשׂינוּ הרבּה להצלתה.

אביא בּזה כּמה קטעים משׂיחוֹת הילדים האלה בּמקוֹרן, כּחוֹמר ראשוֹני וטבעי.

יעקב א., בּן 15. בּא מבּגדד לפני 10 שנים. האב – צוֹרף בּן צוֹרפים מכּמה דוֹרוֹת, אך בּירוּשלים החליף מקצוֹעוֹ והרי הוּא מתקן פּרימוּסים בּרחוֹבוֹת העיר. הנער ריכּז את סיפּוּרוֹ בּעיקר בּענין הכּאוּב והרָגיש כּל־כּך – הפּחד מפּני הערבים השוֹלט בּלב הילדים היהוּדים בּבּגדד בּימי פרעוֹת יוּני 1941 – נכוֹנים היוּ כּוּלם כּאחד

לכוון סיפּוּריהם לאפיק זה דוקא.

וכך מספּר אוֹתוֹ נער: "היתה תעמוּלה גדוֹלה על הערבים. ואמרוּ להם: אך תהיוּ טיפּשים ותעשׂוּ כּמוֹבּגרמניה. והיה שם מנהל אחד שלהם שרוֹצה לקחת את כּל היהוּדים למדבּר ולשדוֹד את רכוּשם. וּבא ערבי שני ואמר: היהוּדים לא שלך הם ואין לך רשוּת עליהם. אחר־כּך הגזירה כּבר נדחתה. אבל בּכל פּעם הערבים עוֹשׂים גזירוֹת והתנַפּלוּיוֹת וצרוֹת בּלי סוֹף.

ואין ליהוּדים שם שוּם ערך ושוּם תקוה ושוּם מקוֹם פּרטי…"

לארץ הגיע הנער “בּגָנבוּת, בּמדבּר והיוּ ה־ר־בּה צרוֹת”. המשפחה, העמוּסה בּנים וּבנוֹת וּקרוֹבים לרוֹב, מצד האב וּמצד האם גם יחד – נתחלקה לשני ראשים. תחילה עברוּ את הגבוּל הדוֹד והדוֹדה והסַבתא עם האח העיור. ואחר־כּך “מכרה אמא את כּל מה שהיה לנוּ וּבכסף שילמה לערבי אחד שנתן לה פיתקה קטנה בּשביל שתוּכל לעבוֹר את הגבוּל יחד עם כּוּלנוּ. וכך בּאנוּ, ויוֹתר אינני זוֹכר…”

עזים יוֹתר הם רשמיו של אליהוּ א., בּן 13. אביו – “מקוֹדם עבד בּסנדלר ואחר־כּך התגייס לגאפיר”. מספּר הנפשוֹת בּבּית – שבע. וּמוּבן מאליו ש“אין פּרנסה” והנער נאלץ “לעבוֹד בּקוֹלנוֹע” בּשעוֹת הערב, כּרבּים מחבריו תלמידי בּית־ספר זה, אשר לאחר שעוֹת לימוּדיהם תפגשם בּרחוֹבוֹת ירוּשלים עם חבילוֹת עתוֹנים למכירה, ליד עגלוֹת רוֹכלים וכדוֹמה. שם, בּבּצרה עירוֹ, היה האב רוֹכל בּשוּק והילדים עוֹזרים על ידוֹ. “והיה לנוּ בּית, והכּל. אבל אחר־כּך, כּאשר שמעה אמא שלי שרוצים לגייס את הבחוּרים לצבא וּכבר גייסוּ אחד מהמשפחה, מכרה הכּל ונתנה לאבּא שלי 55 לירוֹת שירוּץ. הלך לסוּריה, וכשהגיע לשם כּבר היה חסר לוֹ כּסף לבוֹא לירוּשלים, חזר ולקח עוֹד כּסף. וּבינתים נהיה רע מאד וּבכל פּעם הערבים מתעסקים והפחד גדוֹל ואמא שלי אמרה: למה נשב פּה בּצער, יוֹתר טוֹב נעלה לירוּשלים בּשׂמחה. וּכבר היא חפצה למכּוֹר את הבּית והכּל – וללכת…”

הפסקה בּסיפּוּר. הנער נזכּר בּחוָית ילדוּת גדוֹלה:

"…וּפעם, בּשבּת בּערב, היינוּ יוֹשבים בּשקט, והנה

צעקוֹת גדוֹלוֹת – הנהר עלה והמים בּאים לכל הבּתים. מה עשׂתה הממשלה? פתחה דרך למים שיזרמוּ מחוּץ לעיר. אבל הנהר עוֹלה יוֹתר ויוֹתר, וּפתאוֹם אוֹטוֹמוֹבילים בּאים עמוּסים שׂקי עפר וכל מיני חיילים ושוֹטרים ואנשים ונשים רצים לעזוֹר – ורצנוּ גם אנחנוּ, אני ואחי, למלא את השׂקים…"

שוּב חזר הסיפּוּר למַסלוּלוֹ הראשוֹן: הבּית נמכּר

והמשפחה יצאה לדרך, מיטלטלת ימים ושבוּעוֹת מתחנה לתחנה, חוֹתרת לבוֹא אל האב אשר התנכּר בּינתים למשפחתוֹ ונעלמוּ עקבוֹתיו. לא קל היה למצאוֹ, את האב האוֹבד, בּארץ החדשה והמוּזרה. ורק “הכּישוּפים” של הסבתא הם שעמדוּ למשפחה בּצר לה. מעשׂה־הכּישוּפים הזה, הארוֹך והמסוּכסך, שגבּוֹריו הראשיים הם “כּוּשי וּבחוּרה ועז ושדים” – עדוּת נוֹספת בּוֹ לאמוּנוֹת התפלוֹת השוֹלטוֹת עד היוֹם הזה שליטה רבּה בּקרב עדה זוֹ על כּל שכבוֹתיה וחוּגיה.

יחזקאל ב., בּן 15. אף הוּא מבּצרה, וזה כּחמש שנים מאז עלוֹתוֹ לארץ. האב “היה יוֹשב בּהוֹדוּ וּמוֹכר סחוֹרוֹת וּמרויח מצוּין. אבל אחר־כּך כּתבנוּ לוֹ שכּבר יבוֹא ונסע ישר לירוּשלים בּלי פּספּוֹרט וּבלי ויזה”. מהוֹדוּ נאלץ האב לברוֹח, כּי “הם חפצוּ לשׂים אוֹתוֹ בּבית־האסוּרים ולעשוֹת עליו משפּט. למה? בּגלל סוֹחר אחד שנתן לוֹ למכּוֹר כּוֹסוֹת גנוּבוֹת. אז נתנה הסבתא כּסף לאמא וכוּלנוּ נסענוּ ובאנוּ לירוּשלים”. וּמאז בּוֹאם, מלאכתו של האב היא " סַבּל נוֹשׂא על הגב", והנער מוֹכר עתוֹנים לאחר שעוֹת בּית־הספר. כּמוֹהוּ – כּרבּים מבּין חבריו בּני עדתוֹ.

קוֹרוֹת הדרך של המשפחה הזאת מבּצרה לירוּשלים, שהם קוֹרוֹתיהם של רבּים מעוֹלי עיראק לארץ־ישׂראל, עוֹד רישוּמם טרם נמחה:

"נסענו לבּגדד וּמשם לסוּריה, וישבנוּ שם חוֹדש ימים והיה שם מוֹכר בּיצים אחד מבּצרה, וּמקוֹדם עשׂה לנוּ הרבּה טוֹבוֹת ושלח אוֹתנוּ עם ערבי בּדרך ההרים, אבל אחר־כּך גנב לנוּ את כּל הבּגדים… אז נסענוּ בּטאכּסי מסוּריה וּבאנוּ לנקוּדה של הצרפתים. פתאוֹם עמד האוֹטוֹ וּבאוּ שני שוֹטרים והם מדבּרים אלינוּ ואנחנוּ לא מבינים. רק מלה אחת אנחנוּ מבינים וזה בּענין הפספּוֹרטים. בּמקרה, הנהג הכּיר אוֹתם ודיבּר אליהם בּלחש וּכבר הם אוֹמרים: “טוֹב, תעברוּ”. אבל הנהג התרגז על אמא שלי שאמרה כּי בּאנוּ מסוּריה והשאיר אוֹתנוּ בּאמצע הדרך, בּמדבּר. והמשכנוּ את דרכּנוּ בּרגל. פּגשנוּ ערבי אחד ודוקא היה איש טוֹב ואפילוּ הרכּיב אוֹתי מעט על החמוֹר שלוֹ. כּך הגענוּ עד הנקוּדה של האנגלים. ושוּב ישבנוּ בּמדבּר ואין שם בּית ולא צריף ורק מערה מצאנוּ בּתוֹך ההר והסתתרנוּ בּתוֹכה ואכלנוּ לחם ועגבניוֹת ממה שנתן לנוּ הערבי ולפעמים קטפנוּ תאנים מן העץ ואכלנוּ. והערבי אמר: "אתם צריכים להיפרד, לא ללכת כּוּלכם ביחד, שלא יכּירוּ בּכם. והלכנוּ אני ואחי ואחוֹתי מצד אחר. פּתאוֹם אני רוֹאה שני אנגלים מוֹבילים יהוּדי אחד קשוּר בּחבל, ואמרתי אל אחוֹתי: רוּצי מהר אל הערביוֹת השוֹאבוֹת מים מהמעין ויחשבוּ שאַת ערביה. וּבאמת הם לא ראוּ אוֹתנוּ. וּלאט לאט נכנסנוּ שוּב כּוּלנוּ לתוֹך המערה ואמא לוֹבשת בּגד של ערביוֹת וכוּלנוּ יוֹשבים בּפחד גדוֹל. פּתאוֹם בּא אלינוּ ערבי זקן, שלא אוֹהב יהוּדים, ושוֹאל כּכה וככה: מאין אתם וּלאן אתם. אמרנוּ לוֹ שאנחנוּ ערבים מסוּריה ולא הוֹלכים לשוּם מקוֹם. אבל הוּא לא האמין לנוּ, הלך וקרא לשוֹטרים וּכבר צוֹעקים עלינוּ ולוֹקחים אוֹתנוּ לעכּוֹ… וישבנוּ שם

כּחוֹדש ימים והיה שם יהוּדי זקן שעשׂה לנוּ הרבּה טוֹבוֹת. קוֹדם לא האמין שאנחנוּ יהוּדים, אבל אמרנוּ “שמע ישׂראל” ונהיה לבּוֹ טוֹב אלינוּ. ואחר כּך לקחוֹ אוֹתנוּ לחיפה וּמשם לבית־לחם ועבר הרבּה זמן בּצרוֹת האלה, אוּלי שנה ואוּלי יוֹתר, עד שנוֹדע לאבּא שלי והתחיל מתעסק אצל הועד ואצל הממשלה וּבסוֹף נתנוּ לנוּ לצאת…"

עוֹבדיה כ. – הפתעה מיוּחדת היוּ לי דבריו המסוּדרים והמהוּקצעים של הנער בּן־נגרים מבּגדד. אף הוּא, כּכל אלה שקדמוּ לוֹ ושבּאוּ אחריו, שחרחוֹר וצנוּם אך זקוּף־קוֹמה, מסוּדר בּלבוּשוֹ, נקי ונעים בּהליכוֹתיו. כּל שעת השׂיחה ישב שקוּע בּהרהוּריו. בּניגוּד לאחרים שליווּ את ספוּרי החברים בּתגוּבוֹת וּבהערוֹת היה הוּא שקט וּמרוּכּז. אך משהגיע תוֹרוֹ, עמד מתוּח בּאמצע החדר, כּנוֹאם על הבּמה, וּפתח בּדברי הרצאה מתוּכּנים וערוּכים מראש, משפּט משפּט והפסקה קצרה לאחריו, לעיוּן וּלניסוּח:

"אנחנוּ בּני היהוּדים מגוֹלי הגלוּת של נבוּכדנאצר.

ישבנוּ בּבבל עדה נידחת אשר לא שׂמוּ לב אליה כּל הימים. אוּלם העדה הזאת יכלה להמשיך את חייה וּלהסתדר עם השכנים. בּזמן התפּתחוּתה של הציוֹנוּת התחילה בּמקצת התסיסה לעלוֹת לארץ־ישׂראל. רוּבּם של היהוּדים חשבוּ על זה וגם תמכוּ בּזה. אנחנוּ היינוּ מבּין אלה שחשבוּ על גאוּלת ישׂראל והקמת בּית לאוּמי לעם ישׂראל. אנחנוּ גרנוּ בּבּגדד כּל הימים ולא מצאנוּ שם מקוֹם מנוּחה לכף־רגלנוּ, כּי הערבים רדפוּ אוֹתנוּ מפּני שהם עם השׂוֹנא את היהוּדים תכלית שׂנאה. הם תמיד קינאוּ בּיהוּדים וחשבוּ איך לאַבּדם מעל פּני האדמה. בּכל עבר ועבר היינוּ שוֹמעים קללוֹת ונאצוֹת וּכבר כּשל כּוֹחנוּ לסבּוֹל…"

– הוּא מדבּר כּמוֹ חיבּוּר – העיר אחד הילדים.

– הוּא מדבּר כּמוֹ נאוּם על הצהרת בּלפוּר…

– הוּא מספּר בּכלָליוּת ולא בּפרטיוּת…

אז עבר הסיפּוּר אל הפּרט, בּעוֹד המספּר מוֹסיף לעקוֹב אחר כּל תנוּעה של ידי הרוֹשמת דבריו, כּאילוּ הוּא נוֹתן חשיבוּת יתירה לכל הגה היוֹצא מפּיו:

“כּתבי כּך – הוּא אומר אלי: – אמי חשבה עוֹד קוֹדם לעלוֹת לארץ־ישׂראל. וּבראוֹתה כּי יש תוֹמכים למחשבתה התחילה לטפּל בּענין הפּספּוֹרטים. אבל למרוֹת בּוֹאנוּ לארץ לא היה לנוּ כּסף להתפּרנס בּזמן הראשוֹן. תמיד אמי הלכה לועד הקהילה וּביקשה תמיכה. אבל הם לא שעוּ לדבריה וּלבסוֹף השתדלה למצוֹא עבוֹדה וּלהתפרנס מפּרי עמלה…”

לא האריך בּענינוֹ הפּרטי, שוּב חזר הנער אל המעסיק אוֹתוֹ בּיוֹתר, אל שאלוֹת היהדוּת הבּבלית בּכללה:

“… עכשיו אספּר על הבדל החיים בּין בּגדד לארץ־ישׂראל” – אמר – “בּבּגדד יש יבוּל רב, בּכסף מעט אפשר לקנוֹת חמרים הרבּה. והיהוּדים הסתגלוּ שם לחיים, והציוֹנים שנשלחוּ מכּאן לדבּר על לבּם שיבוֹאוּ לארץ־ישׂראל לא הוֹעילוּ דבר. הם היוּ כּמוֹ יהוּדי גרמניה שהרצל אמר להם: “עלוּ!” – ולא רצוּ. כּך היה הדבר גם עם יהוּדי בּבל. הם ישבוּ לבטח איש תחת גפנוֹ ואיש תחת תאנתוֹ ולא חשבוּ על ארץ־ישראל. ועכשיו הם מבקשים הצלה ואין עוֹזר…”

שוֹנה מן האחרים היה גם סיפּוּרוֹ של הנער יצחק ח., אשר החבוּרה כּוּלה הציגתוּ בּתוֹאר “החדש”, כּי לא מכּבר בּא מבּגדד. ואמנם, הבדל ניכּר בּינוֹ לבין האחרים, כּי כּוּלוֹ עוֹדנוּ נתוּן להשפעת ארץ מוֹצאוֹ. ולא בּיטוּי הלשוֹן בּלבד אלא כּל הליכוֹתיו, כּל עמידתוֹ ודיבּוּרוֹ מפגינים את ההשפּעה הערבית החזקה על הנוֹער היהוּדי בּבּגדד ואת אשר עוֹשׂה בּית־הספר בּכיווּן זה. בּעברית משוּבּשת, מתוּבּלת בּיטוּיים רבּים בּערבית ספרוּתית, עמד לפנינוּ עמידה מתוּחה וּפתח בּהרצאה רשמית על תוֹלדוֹת הממשלה העיראקית, כּמי שמדבּר מתוֹך ספר הלימוּד הממשלתי בּפני ועדה של בּוֹחנים: “אנגליה כּבשה את עיראק וּמסרה אוֹתה למלך חוּסין אבּן־עלי. הוּא מת וּמסר את הארץ לבנוֹ פיסל הראשוֹן. הוּא מת…” וכוּ' וכוּ'.

החלק השני שבּסיפּוּרוֹ הוּא מעשׂה בּבן דוֹדוֹ הסנדלר “שבּא להנה בּגנבוּת”. בּן הדוֹד שילם עשׂר לירוֹת והביאוּהוּ לשׂדה פּתוּח

בּליל חוֹרף חשוּך. שוֹמרי הגבוּל ירוּ בּוֹ ולא פּגעוּ. הערבי מוֹרה־הדרך נבהל וּברח, והצעיר המעפּיל נשתטח על פּני האדמה ונשאר שוֹכב שם לילה ויוֹם עד שהאירה לו ההצלחה והגיע “לקיבּוץ אחד”, וּבא קרוֹב שלוֹ" ועשׂה לוֹ ויזה כּמוֹ תעוּדת־זהוּת – וּכבר הוּא בּארץ־ישׂראל“. “אבל…” וכאן חוֹזר ונשנה ה”פּזמוֹן" הרגיל של צעירים רבּים מעוֹלי עיראק: “היה לא טוֹב, כּי כּאן צריכים לעבוֹד והוּא לא רגיל”. חפץ לשוּב ולא יכוֹל. בּינתים שמע שמגייסים בּעיראק לצבא. “הלך אל הקוֹנסוּל העיראקי ואמר לוֹ: “תגייס אוֹתי?” וּכבר הם שלחוּ אוֹתוֹ…”

לבסוֹף אביא בּזה קטע מדבריו של נער כּפרי אחד, אשר אף אם נוֹלד בּארץ־ישׂראל, אך נתחנך על סיפּוּרי אמוֹ מחיי כּפר מוֹצאה בּהרים. הוֹרי האם היוּ חקלאים ולהם עדרי סוּסים וּגמלים. האם סיפּרה לא אחת על כּביסת לבנים בּחידקל, על שליית דגים בּסיר לארוּחת הצהרים ועל הוֹבלת מים מן המעין הרחוֹק מהלך שעה וחצי. אבל גם אז, לפני 20 שנה, "כּבר לא היה טוֹב ליהוּדים, וּביחוּד בּכּפרים, שהם מעטים שם והערבים מציקים להם וּבאים בּכל פעם לשדוֹד מהם, עד שבּרחוּ אחד אחד. פעם בּאוּ לשדוֹד גם בּביתם של הוֹרי האם. אז הסתירוּ את הכּסף והרכוּש בּעלית הגג ולקחוּ משם את הסוּלם שלא יוּכלוּ לעלוֹת, והאם, אז בּת 18, קפצה מעל הגג השטוּח – וּברחה. “וכך רצה הלאה והלאה עד שמצאה אנשים שהוֹלכים לארץ־ישׂראל…”

עוֹד רבּים הסיפּוּרים בּפי ילדי גוֹלת בּבל אלה, ורק מקצם הבאתי כּאן. עצם השׂיחה על ארץ מוֹצאם וההתענינוּת של מישהוּ מבּחוּץ בּבני עדתם היתה מאוֹרע וגרמה להם שעה קלה של התרוֹממוּת־הרוּח. בּצאתנוּ מבּית־הספר ליווּני בּחבוּרה למחוֹז חפצי והוֹסיפוּ לספר. וּלאחר שהתיעצוּ בּיניהם ארוּכּוֹת, בּלחישה מפּה לאוֹזן, פּנה אלי אחד הנערים, ואמר בּרצינוּת:

–הלואי ותהיי המשיח של יהוּדי בּבל!..

בּאחת מסימטאוֹת שכוּנת בּית־ישׂראל־החדשה, בּקצוֹת העיר לעבר הר הצוֹפים, יש בּית־ספר מיוּחד לילדי העדה הבּבלית בּירוּשלים, שאינוֹ בּרשת מחלקת החינוּך ולא תחת פיקוּחה. בּאתי לשם בּשעת לימוּדים של בּוֹקר קיץ ירוּשלמי רענן, וראיתי עשׂרוֹת ילדים קטנים וה“חכם” הזקן הממוּנה עליהם מתנמנמים, משוּעממים לקוֹלוֹ של אחד קטן העוֹמד בּאמצע החדר וחוֹתר בּאצבּעוֹ הצנוּמה בּין שוּרוֹת ספר התפילה הבּלה. יֵאָמר לזכוּתוֹ

של תלמוּד־תוֹרה זה, הנוֹשׂא על שלטוֹ את השם “תוֹרת אהרוֹן, נוֹסד בּשנת תרפ”ז" – כּי נקי וּמאוּורר הוּא והילדים בּוֹ נקיים וּמסוּדרים לעוּמת ילדי העוֹני בּסימטאוֹת ירוּשלים, וּשׂפת הלימוּדים האחת בּוֹ – עברית. ראיתי להדגיש זכוּת זוֹ, מאחר שסרתי אוֹתוֹ בּוֹקר גם לסימטה השכנה, אשר אף ממנה נישׂאוּ ועלוּ קוֹלוֹת מנוּמנמים של צאן־קדשים – ונבהלתי ממראה עיני. הבּתים נערמים כּאן זה על גבּי זה ללא כּל תכנית ושיטה. בּשלוּליוֹת השוֹפכין מתחת לחבלים עמוּסי הכּבסים לרוֹחב הסימטאוֹת, מטיילים בּצותא תינוֹקוֹת ותרנגוֹלוֹת, מבוֹהלים מדי פעם מקוֹלוֹת ה“בַּרוּד!” של מפוֹצצי הסלעים בּסביבה. על אחד הבּתים כּאן מתנוֹסס שלט סַסגוֹני מקוּשט מגיני־דויד בּוֹלטים ולוּחוֹת־הבּרית העטוּרים כּתוֹבת “בּית כּנסת של מרכּז הסתדרוּת היהוּדים ההרריים הקוקזים, ירוּשלים”. לא הרחק ממנוּ עוֹד שלט, אשר עמל רב הוּשקע בּציוּרי קישוּטיו המפותלים ועליו הכּתוֹבת: “בּית מחסה ליתוֹמים ואלמנוֹת של הסתדרוּת היהוּדים ההרריים”. אבל מַקהלת הקוֹלוֹת שעלתה מבּעד לחלוֹנוֹת ולדלתוֹת הנעוּלים, לא של יתוֹמים היתה ולא של הרריים. ילדי “אגוּדת ישׂראל” דלוּקי־עינים, מגוּדלי שׂער וּפיאוֹת וארוּכי ציציוֹת, הם המתלבּטים כּאן בּין ארוֹן־הקוֹדש לבין ספסלים גבוֹהים שלא לפי קוֹמתם וּבאידיש ירוּשלמית־חסידית הם משננים את תוֹרת האַברך, מרוּפט הקאפּוֹטה וענוּד ה“שטריימל”, החוֹלש עליהם בּשרביטוֹ. לעוּמת ה“חדר” הזה היה התלמוּד־תוֹרה של העדה הבּבלית, עם החצר המרּוחת והנקיה שלוֹ, כּמוֹסד משוּכלל וּמתקדם. המנהל וּמוֹרי הכּיתוֹת הגבוֹהוֹת – כּוּלם

יוֹצאי בּגדד, וּמהם חניכי בּית־הספר הגדוֹל והידוּע על שם שַמש. בּהבּעת חשד קיבּלוּ את פּני האוֹרחים ולא בּרצון ענוּ על שאלוֹתיהם. אף זוֹ אחת התכוּנוֹת שהדבּיקוּ חיי הפּחד המתמיד בּיהוּדי עיראק – החשדנוּת וההסתגרוּת בּפני הזר ואפילוּ בּפני הקרוֹב, בּיחוּד אם יעיז לנגוֹע בּעניני יהדוּת וציוֹנוּת.

על שאלתי לתכנית הלימוּדים, ענה המנהל: “מלמדים הכּל – גם גיאוֹגרפיה ואנגלית וערבית וכל הלימוּדים המוֹדרניים”. 250 מספּר התלמידים ואין הם אלא אחוּז קטן מילדי העדה הבּבלית בּירוּשלים המוֹנה בּערך כּעשׂרת אלפים נפש, מלבד היהוּדים הכּוּרדים. מרכּזם העיקרי של עוֹלי בּבל בּירוּשלים, והמרכּז לועד העדה שלהם וּלמוֹסדוֹת החסד המעטים שהקימוּ – בּקצה נאחר של העיר הוּא, בּשכוּנת מחנה־יהוּדה. בּחצרוֹת אשר בּרחוֹבוֹת וּבסימטאוֹת שם מצטוֹפפוֹת משפּחוֹת משפּחוֹת, הוֹרים וּבנים וּבני בּנים,

הממשיכים את צוּרת חייהם כּבהיוֹתם מסוּגרים בּגיטוֹ הבּגדדי, ללא שינוּיים גדוֹלים.

בּספרוֹ “אוּכלוֹסי ארץ־ישׂראל” (כּרך ה‘, פּרק ז’) כּוֹתב י. בּן־צבי: "יהוּדי ארם־נַהרים אוֹ הבּבלים – אלה הם יוֹצאי בּבל (בּגדד), בּצרה, חילה וּשאר קהילוֹת עיראק הדרוֹמית. היהוּדים הבּבלים תוֹפסים מקוֹם

ניכּר בּין יהוּדי המזרח בּארץ הן בּכמוּתם והן בּאיכוּתם. לפני המלחמה הגיע מספּרם בּכל הארץ קרוֹב לאלף נפש, אוּלם בּמשך שש השנים תר“פ–תרפ”ו עלוּ לארץ קרוֹב לאלפּיִם וארבּע מאוֹת מהגרים, ועכשיו מגיע מספרם לארבּעת אלפים נפש, יוֹתר ממחציתם גרים בּירוּשלים – – ". הדברים נתפּרסמוּ בּ־1936. מאז גדל המספּר הרבּה, וּבשׂיחה בּעל־פּה היה י. בּן־צבי אף הוּא בּין המעריכים את מספּר יהוּדי בּבל בּירוּשלים בּעשׂרת אלפים נפש. אך גם בּערים אחרוֹת פזוּרים הם בּעשׂרוֹת וּבמאוֹת.

על משלח־ידם של עוֹלי בּבל בּירוּשלים נאמר בּאוֹתוֹ ספר: "הבּבלים, כּמוֹ גם המוֹני החלבּים, עסוּקים בּעיקר בּמלאכוֹת

בּלתי־מקצוֹעיוֹת, מהם סַבּלים וּמחַמרים, עֶגלוֹנים וּפחָחים וּפוֹעלים

פשוּטים בּעבוֹדוֹת הבּנין. נפוֹצה בּיניהם הסַנדלרוּת המקוֹמית

(אוּשכּפים) וּמַרכּוֹלת זעירה. הם משמשים בּעיקר את הפּלחים והבּדוים הסרים לרגל עניניהם לירוּשלים, ועמהם בּאים יהוּדי המזרח על הרוֹב בּמשׂא־וּמתן הוֹדוֹת לידיעת לשוֹנם וּלהכּרת צרכיהם ונימוּסיהם".

בּנידוֹן זה לא חל שינוּי ניכּר, אף כּי בּתקוּפה האחרוֹנה גבר אחוּז העוֹלים המשׂכּילים חניכי בּתי־הספר התיכוֹניים יוֹדעי השׂפוֹת המהלכוֹת בּארץ, אשר כּיונוּ עצמם לפקידוּת, זוֹ התכלית הנכספת של כּל צעיר יהוּדי בּבלי בּן־טוֹבים. פה ושם קנוּ להם מעטים מהם אחיזה בּבּנקים, בּמשׂרדים של עוֹרכי־דין, בּהוֹראת השׂפה הערבית וּבמסחר. סוּג אחר של עוֹלי בּבל הם בּעלי הוֹן וּנכסים, המסוּגרים בּחוּגם הצר, אך מקוֹמם ניכּר והם ידוּעים בּקרב עדתם.

בּאוֹתוֹ פרק מספּר י. בּן־צבי גם על קשרי ארץ־ישׂראל ויהדוּת בּבל בּמשך הדוֹרוֹת, שלא פּסקוּ מעוֹלם: "הקשר היה אמיץ בּזמן שלטוֹנם של מלכי בּית עבּאס על כּל סוּריה, ארץ־ישׂראל וּמצרים. מזמן כּיבּוּש האיסלאם עד שנת 892 היה שלטוֹן העבּאסיים על סוּריה וארץ־ישׂראל שלטוֹן מדיני ממש, והקשרים בּין הבּבלים והארצישׂראליים היוּ יוֹתר חזקים. פּעם בּפעם היוּ עוֹלים מגדוֹלי הגאוֹנים לארץ וּמתישבים בּה. – – אוּלם גם

אחרי המרד של אַחמד בּן טוּלוּן (שנת 878) – – וגם אחרי שמלכי בּית פאטימה בּיצרוּאת שלטוֹנם על ארץ־ישׂראל וּדרוֹם סוּריה (969–1100) לא פסק שלטוֹנם הרוּחני־הדתי של מלכי בּני עבּאס הבּגדדיים על המוּסלמים בּסוּריה. כּל מלחמתוֹ של בּן־מאיר בּרב סעדיה גאוֹן וּשאר גאוֹני בּבל על הסמכוּת הדתית לקביעת חגים וּמוֹעדים, מגלה לפנינוּ תמוּנה של יחסים קרוֹבים ותדיריים בין היהדוּת הבּבלית והארצישׂראלית בּמאה העשׂירית, והיחסים הללוּ לא פסקוּ גם בּתקוּפה שלאחר זוֹ".

ולא אוּכל להיפּרד מעל סימטאוֹת ירוּשלים מבּלי שאספר בּזה עוֹד על פגישה אחת עם יחיד וּמיוּחד, מן הצנוּעים והמעוּלים, אשר הוּא בּלבד, דמוּתוֹ וקוֹרוֹתיו, יש בּהם כּדי לייצג את המיטב ואת הטראגי שבּיהדוּת בּבל.

נפגשתי אתוֹ עוֹד לפני שהכּרתיו. ראיתי חתימת שמוֹ בּאוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת וּמהוּדרוֹת בּשוּלי הטפסים הגדוֹלים והתמימים של מכתבים ותזכּירים משנוֹת 1919–1926 הגנוּזים בּתיקי “מסוֹפּוֹטאמיה” אשר בּארכיוֹן הציוֹני בּירוּשלים. “אהרוֹן שׂשׂוֹן מעלם אליהוּ נחוּם”, כּך

חתם על מכתביו, בּכתב רש“י המיוּחד ליהוּדי בּבל, אל ההסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן ואל “כּבוֹד מנהל עתוֹן העוֹלם”, אשר בּהזמינוּ עשׂרה טפסים מעתוֹנוֹ, הוֹא שוֹאלוֹ “את תנאי הסוֹכן וּמה יש עליו לעבוֹד וכמה חדשים תשאר הכּספים עד שנשלחם” וכוּ'. “ועוֹד דבר אחד יש לי לשאוֹל את אדוֹני השׂר. הנה אנחנוּ מאספים נדבוֹת וחברים הנוֹתנים מדי חוֹדש בּחדשוֹ מס קבוּע לטוֹבת הקרן הקיימת לישׂראל וזה שלוֹשה חדשים מעת אשר שלחנוּ מכתבים לרב בּן־ציוֹן חכם בּאשי ליפוֹ שיוֹדיע לאיגוּד לשלוֹח קבּלה וּספרים וּלהוֹדיע לנוּ הלשכּה הראשית לשלוֹח להם הכּסף לא קיבּלנוּ ממנוּ תשוּבה וּבכל רגע מחכּים וקרוֹב הדבר להבּטל ח”ו (חס ושלוֹם)”.

בּאוֹתה תקוּפה ראשוֹנה שלאחר הצהרת בּלפוּר היתה עוֹד הציוֹנוּת בּעיראק מוּתרת והעלתה ציצים ראשוֹנים, רכּים וענוּגים. המכתבים כּתוּבים ללא סימני־הפסק וּבלי הטרמינוֹלוֹגיה הציוֹנית המקוּבּלת. אך נשימה חמה והלמוּת־לב עוֹלה מהם. רוּבּם כּכוּלם עוֹסקים בּענינים מעשׂיים לכאוֹרה, בּשקלים וּתרוּמוֹת וּדגלים: "– – בּבקשה לצווֹת לקנוֹת על

חשבּוֹננוּ דגלים מכּל המינים, שנַים שנים, רצוֹני מן הגדוֹלים וּמן הקטנים מן החשוּבים וּמן הפּשוּטים והיא בּשבילנוּ וּבשביל הסניפים. ואוּלי תצווּ לקנוֹת לי ג“כ תמוּנוֹת הד”ר חיים ויצמן וּשאר תמוּנוֹת גדוֹלי הציוֹנוּת כּד“ר נוֹרדוֹי – –” וכוּ'. אך מבּין שוּרוֹת המעשׂה היום־יוֹמי הקטן מבצבּצת אמוּנה ציוֹנית גדוֹלה הנוֹבעת מתהוֹמוֹת הצער היהוּדי.

שנית פּגשתי שמוֹ וּדמוּתוֹ בּשׂיחוֹתי עם קוֹמץ החלוּצים

מבּגדד הפזוּרים אחד אחד בּקיבּוּצי העוֹבדים בּארץ וּמַטים שכם בּנאמנוּת למצווֹת החלוּציוֹת בּארץ־ישׂראל. כּל אחד מבּני החבוּרה הקטנה הזאת נוֹשׂא על שׂפתיו בּהערצה את שם “המוֹרה” שהיה המעוֹרר את כּל אחד מהם ואת כּוּלם גם יחד לשאלוֹת העם וּתחיתוֹ והפּוֹתח לפניהם את השביל לארץ־ישׂראל. לזכוּת השפּעתוֹ זוֹקפים הם תרוּמתוֹ הגדוֹלה של עזרא שׂשׂוֹן, איש בּגדד, לקה“ק לבנין כּפר־יחזקאל בּעמק יזרעאל. מקוֹם מגוּריו בּירוּשלים לא היה ידוּע להם, אך אמרוּ לי מתוֹך בּטחוֹן: “בּמחנה־יהוּדה בּלי ספק יוֹדעים אוֹתוֹ הכּל!” ואמנם, לא בּקוֹשי מצאתי את מעוֹנוֹ. ודרך קצרה זוֹ בּסימטאוֹת מחנה־יהוּדה וחצרותיה גילתה לפני, יוֹתר מכּל, את הוָי חייה של היהדוּת הבּבלית בּירוּשלים, שעקרה עצמה מארץ מוֹצאה ולא נפתח לפניה הפּתח אל ערכי החיים החדשים בּארץ־ישׂראל, המתפּרצים לרוֹב בּין כּתליה רק בּביטוּים השלילי והמסוֹרס. הצעיר הבּגדדי, מעוֹבדי הסוֹכנוּת היהוּדית, אשר ליוַני בּדרכּי, לא ידע אף הוּא את בּיתוֹ של “אל־מוֹרה”. אך כּל מי שנפגש לנוּ בּדרכּנוּ, מבּני העדה הבּגדדית, שמעוֹ לא היה זר בּאזניו, וידע להוֹרוֹתנוּ הדרך. לבסוֹף הגענוּ לחצר אחת, אשר קוֹלוֹת ילדים בּמקהלה עלוּ ממנה – אחד ה”חדר“ים של סימטאוֹת ירוּשלים. נערה קטנה, אשר אך זה סיימה את חוֹק לימוּדיה בּבית־הספר העממי של “אליאנס” והיא העוֹזרת לאביה ה”חכם" בּהנהלת ה“חדר” וּבהוֹראה לקטני התלמידים, הוֹליכה אוֹתנוּ מסימטה לסימטה וּמחצר לחצר עד בּוֹאנוּ אל החדר הקטן והדל, אשר מלבד מיטה ושוּלחן אין בּוֹ דבר. ועל המיטה האפוֹרה ישב האיש השׂב, אשר עיניו כּבדוּ בּלא עת, והוּא בּעל הדרת פּנים אצילית מגזע קדמוֹן, יפה הדיבּוּר העברי המזרחי וּנעים־ההליכוֹת, על אף העצב והאכזבה הנסוּכים בּכל דמוּתוֹ. עקרת הבּית היתה עסוּקה אוֹתה שעה בּהגשת ארוּחת הצהרים למשפחה כּוּלה, הבּנים והכּלוֹת והנכדים הגרים בּצותא, כּנהוּג וכמקוּבּל. הבּן הבּכוֹר חנוּת

מכּוֹלת לוֹ, והצעיר – נוֹטר. מתוֹך הדרת כּיבּוּד־אב הקשיבוּ לשׂיחתנוּ שנתמשכה שעה ארוּכּה, ואף כּי לא הרבּוּ לקחת חלק בּה, ניכּר היה בּהם כּי שוּתפים הם לאביהם בּכל דבר וגם בּעצב וּבאכזבה מהמוֹצאוֹת אוֹתם בּארץ־ישׂראל מַשׂא נפשם.

ראשית שׂיחתנוּ נסַבּה על הדרך בּה הגיע לציוּנוּת. שׂיחתוֹ נפתחה משוּם מה בּמשפט מוּפשט, שהיה אחוּז קוּרי הרהוּרים עמוּקים: “מעוֹלם לא תוּכל שוּם אוּמה להזיק לישׂראל אם לא נתן לה אנחנוּ את היד…” אחר כּך סיפּר על ימים רחוֹקים, לפני עשׂרוֹת בּשנים, בּעוֹדוֹ איש צעיר אשר לבּוֹ לא ידע שלוָה וּביקש לוֹ מַעינוֹת לרווֹת צמאוֹנוֹ. "הייתי תמיד מתענין בּעתוֹנים עברים וּבא לנוּ מאמריקה עתוֹן אחד שמוֹ “מצפּה” אני חוֹשב. והיה מסוּפר שם על יהוּדים ותיקים שעוֹבדים בּשביל ענין היהוּדים. בּפרט משכה את לבּי העוּבדה שהוּא, צבי הרמאן (שפּירא) נשׂא נאוּם בּקאֶלן “הקרוֹבה לבּרלין” ודיבּר בּהתרגשוּת גדוֹלה אל היהוּדים שלא יתבּוֹללוּ

בּעמים; רוּחוֹ לעמוֹ, לחייו, לשׂפתוֹ ולבוֹא על אדמתוֹ וּלרוּח הקוֹדש.

ואל הסוֹפרים הבּרלינאים המדבּרים אל אחיהם היהוּדים דברי התבּוֹללוּת, פּנה בּאִמרוֹתיו חוֹצבי־לבבוֹת, שיהיוּ זהירים בּטיפּת הדיוֹ של עטם, כּי לא טיפּת דיוֹ היא אלא דם אבוֹתינוּ שקידשוּ את שם אלוֹהיהם ועמם בּדמם וּבנפשם ולא עזבוּ את המחנה בּיוֹם צרה… וּמאז היתה לי נטיה גדוֹלה כּלפּי ארץ־ישׂראל וּכלפּי כּל אלה העוֹמדים בּראש התנוּעה הציוֹנית. וכך התחלתי בּפעוּלה. אבל בּאוֹתם הימים לא יכוֹלתי להגיד אפילוּ מלה אחת בּפוּמבּי, יען כּי הממשלה התוּרכּית התנגדה לנוּ וכל מעשׂינוּ בּהצנע…

המלחמה העוֹלמית הפסיקה כּל הדברים. אבל בּשנת תר“פ, כּשהיה כּבר השלוֹם על הארץ, התחלתי מבקש: איפה היא הציוֹנוּת? לאן נדדה? העוֹלם נשתנה, והיתה ערבּוּביה גדוֹלה, ולא בּנקל מצאתי את מבוּקשי, ושלחתי לרבּנוּת הראשית בּארץ־ישׂראל שאלה: אל מי אפנה? והם הוֹדיעוּ לי על אוֹדוֹת ועד הצירים בּירוּשלים, ואז שלחוּ לי יפוּי־כּוֹח של הקרן הקיימת וההסתדרוּת הציוֹנית וגם בּענין העליה…”

מכּאן עברה שׂיחתנוּ לענין העיקרי שלשמוֹ בּאתי, מאחר ששמעתי מפי תלמידיו וּמוֹקיריו על עמידתוֹ היהוּדית והציוֹנית הנוֹעזת בּפני שליטי ארצוֹ על אף הסכּנה שבּדבר וּבניגוּד להלָך־הרוּח המקוּבּל בּקרב יהדוּת זוֹ, אשר דרכּה להצניע את שאיפוֹתיה מפני היד הנוֹגשׂת. גם בּשנים הטוֹבוֹת לא ראתה הממשלה העיראקית את הציוֹנוּת והעצמאוּת היהוּדית בּעין יפה, ולא רצתה להכּיר בּה.

“…וּמשנת תרפ”ה הממשלה התחילה להתגרוֹת בּגלוּי, פּעם לדבּר וּפעם לשתוֹק מפּני השפּעת הממשלה האנגלית. בּתרפ"ט, כּשירדוּ הפּרעוֹת בּירוּשלים, היתה יד הממשלה העיראקית על העליוֹנה והממשלה האנגלית עוֹשׂה עצמה כּלא שוֹמעת ולא רוֹאה. ואז אסרה עלי הממשלה העיראקית כּל פּעוּלה וגם הממשלה האנגלית, שקוֹדם הנציב העליוֹן שלה נתן לי הרשוּת לעמוֹד בּראש האגוּדה הציוֹנית, מעתה בּטלה רשוּת זוֹ וחתמתי שאין לי הזכוּת לשלוֹח כּסף לארץ־ישׂראל. וּמאז עבדתי בּדרך אחרת ואמרתי: כּל מי שרוֹצה להתנדב ישלח את כּספּוֹ ישר לארץ־ישׂראל. וּמענין הדבר שדוקא בדאוֹתה התקוּפה שלחוּ יוֹתר מאשר קוֹדם, כּי כּכל שיהיה הצער והלחץ על האדם, הוּא ישתדל יוֹתר. שקלים נמכּרוּ בּהצנע והענינים הלכוּ בּסדר…

בּשנת תרצ"ו, כּשפּרצוּ המהוּמוֹת בּארץ־ישׂראל, רדפה אוֹתי הממשלה בּיתר שׂאֵת. וּלפתע פתאוֹם, ואני יוֹשב בּבית־הספר שלי, והנה בּאוּ שוֹטרים וּפקידים גבוֹהים וּכבר הם סוֹבבים עלי ולקחוּ את כּל התיקים שלי. שאלתי מה רצוֹנם, ואמרוּ: “ניירוֹת של ציוֹנים”. אמרתי: “אני ציוֹני, וכי עשׂיתי דבר זה בּהסתר וּבאיסוּר?” ואף על פּי כן בּאוּ לביתי ולקחוּ את כּל הניירוֹת שלי בּאוֹפן שמילאוּ שלוֹשה שׂקים של תבוּאה…

מאז התחילוּ התלאוֹת, ואם אבוֹא לספּר על כּוּלן והיה זה ספר גדוֹל ולא יספּיק. אבל אני לא הייתי מתירא וגם השתדלתי בּכל עת תמיד שלא להכניס עוֹד שֵם יהוּדי אתי, כּדי שלא יזיקוּ גם לוֹ. כּשהביאוּ אוֹתי לחקירה אמר לי הוזיר הפּנימי של המדינה: מה לך עסקים אלה? האם אין אתה עיראקי?" עניתי ואמרתי לוֹ: “אני מבקש את האמת”. ולא הניחוּ אוֹתי לנפשי והביאוּ עלי צרוֹת הרבּה. בּאוֹתוֹ יוֹם ששי בּשבוּע בּוֹ התחילוּ המאוֹרעוֹת בּירוּשלים, בּאוּ עלי י"ג צרוֹת בּבת אחת. ואמרוּ לי המוֹשלים והפּקידים: “מהר וצא לבצרה, כּי הסכּנה גדוֹלה!” עניתי ואמרתי להם: “אני בּבּירה ועלי סכּנה – ואיך אלך לבצרה? אם אתם הממשלה לא תשמרוּ עלי, מי ישמוֹר?” ראה אוֹתי הוזיר הפּנימי עוֹבר בּרחוֹב ליד בּית הממשלה, יצא מהר אלי, נבהל וּמתרגז: “איך יצאת לרחוֹב – והלא יוֹדע אתה כּי הצעירים מבקשים את נפשך!” וּבכל זאת המשכתי חיי יוֹם יוֹם ולא נבהלתי מפּניהם.

בּתרצ"ו, בּעת שלקחוּ ממני את כּל התיקים, נמשך הבּירוּר חמישה חדשים. הם תרגמוּ מלה בּמלה כּל מה שיכלוּ לתרגם ושאלוּ אוֹתי שאלוֹת רבּוֹת על כּל ענין וענין. בּראש כּתב־האשמה שהגישוּ נגדי נאמר, כּי אני האיש המוֹציא לפּוֹעל כּל דבר שהציוֹנוּת אוֹרבת לעשׂוֹתוֹ בּעוֹלם.

כּששמעתי הדברים האלה בּאזני קמתי ואמרתי להם:

הציוֹנוּת לא אוֹרבת, היא עוֹמדת על ההרים הגבוֹהים ואוֹמרת את הדיבּוּר שלה בּקוֹל רם”…

בּבית־המשפט קרא הקטיגוֹר בּפוּמבּי את כּתב־האשמה הכּוֹלל כּל הפּשעים שפּשעתי וכל העוולוֹת שעוולתי, אחת־עשׂרה בּמספר:

יסדתי הציוֹנוּת; וּפתחתי בּית-ספר; ואני מחנך בּוֹ את התלמידים על בּרכּי היהדוּת ורעיוֹן ארץ־ישׂראל; וּמלמדם את השׂפה העברית; וּכמוֹכן פּתחתי שם אוּלם קריאה; והזמנתי ספרים ציוֹנים כּדי להפיץ אוֹתם בּבּגדד; אני דוֹרש מדי שבּת בּשבּתוֹ כּדי להפיץ את רעיוֹן הציוֹנוּת בּין יהוּדי ארם־נַהרים; בּעזרתי קנוּ יהוּדי בּגדד אדמה בּארץ־ישׂראל כּדי לתת להם דחיפה לעלוֹת לארץ אבוֹתיהם; טיפּלתי בּפליטים יהוּדים שהיוּ נוֹדדים בּגבוּלוֹת ארם־נהרים לאחר המלחמה העוֹלמית, כּי אז החריבוּ השכנים הערבים מבּני פרס יוֹתר מ־60 כּפרים של יהוּדים שהיוּ חיים על עבוֹדת האדמה, והתנפּלוּ עליהם השכנים ושדדוּ וּבזזוּ והנשארים בּאוּ לבּגדד בּחוֹסר כּל, מהם עלה לנוּ לשלחם לארץ־ישׂראל וּמהם נשארוּ אתנוּ וטיפלנוּ בּהם כּכל אשר השׂיגה ידנו; וגם טיפּלתי בּפליטים מיהוּדי רוּסיה שבּאוּ עד בּגדד לאחר שהלכוּ בּרגל בּמשך שבוּעוֹת וחדשים, כּי יצאוּ בּשיירה גדוֹלה בּת מאוֹת

ולא הגיעוּ מהם אלא 50 איש, והיוּ אמנם בּידיהם סרטיפיקטים לעלוֹת לארץ־ישׂראל אבל הוֹצאוֹת הדרך אין והסכוּם גדוֹל ועצוּם – אף על פּי כן דאגנוּ להם והוֹצאנוּ עליהם הכּסף הזה. ועוֹד ועוֹד האשמוֹת מעין אלוּ.

הקטיגוֹר הוֹסיף ואמר, לאחר שמנה כּל דבר ודבר לחוּד: “זאת אוֹמרת שהאיש הזה אינוֹ נאמן למוֹלדתוֹ עיראק והוּא חטא לה חטאים הרבּה, כּי מטרתוֹ וּשאיפתוֹ היא להעביר את כּספיה לארץ־ישׂראל וּבעקבוֹת הכּספים ילכוּ לאט לאט האנשים”.

וכך נמשך המשפּט וסוֹף לא היה לוֹ. אני טענתי שלא עבדתי בּסתר והממשלה העיראקית לא הוֹדיעה אף פּעם בּפוּמבּי כּי הציוֹנוּת שׂנוּאת נפשה היא. פּניתי גם אל הציר הבּריטי ואמרתי אליו, כּי לא אוֹתי בּלבד הם מביישים אלא אוֹתוֹ ואת ממשלתוֹ. בּבית־המשפט נאספוּ המוֹנים רבּים, יהוּדים ולא יהוּדים. ותמַה השוֹפט ואמר: “מה אתה. זגלוּל פּשה?” אמרתי לוֹ: “הם בּאוּ מפּני התמהוֹן על המשפּט הזה והנאמר בּוֹ”. ואז התרוּ בּי שלא אשאר יוֹתר בּעיראק כּי אין מקוֹמי שם…" –

כּך בּא האיש עם משפּחתוֹ לארץ־ישׂראל וירוּשלים, שׂבע־שנים ועמוּס עבוֹדה ציוֹנית גאה הנוֹבעת מלב חם ונבוֹן. אבל כּאן בּארץ נחל את האכזבה הגדוֹלה בּחייו, שהיא מנת חלקם של חוֹלמים וחוֹזים רבּים. בּזהירוּת וּמתוֹך דרך־ארץ בּיטא האיש את אכזבתוֹ: “וּבדרך כּלל אגיד לך סוֹד גדוֹל. זה לי שבע שנים פה ואני לא שׂבע־רצוֹן ממה שרוֹאוֹת עיני. יִכאב הלב לראוֹת איך עכשיו אין ציוֹנים בּלב ונפש שמוּכנים להקריב הכּל, זמנם וחייהם למען הרעיוֹן. עתה יש אוּלי אחוּז אחד של ציוֹנים טהוֹרים וישרים, וכל האחרים להוּטים אחר עסקיהם וגם עניני הציבּוּר הפכוּ להם עסק…”

אכזבתוֹ של האיש הנפלא הזה, אשר היוֹפי היהוּדי העתיק קוֹרן מכּל הוֹפעתוֹ ודיבּוּרוֹ, מקוֹרה גם בּהתנגשוּת עם מוֹסדוֹת

ציבּוּריים בּענינים מעשׂיים הקשוּרים בּחלקת אדמה שרכשוּ בּהשפעתוֹ יהוּדי

בּגדד בּסביבוֹת ירוּשלים. וכה צר היה לראוֹת עוֹד אחד מהטהוֹרים והצנוּעים בּאכזבתוֹ ויאוּשוֹ וּבחיי עוֹני וצער שלוֹ, בּה בּשעה שרבּים ורבּים

אנשי־המעשׂה ה“מצליחים” קוֹצרים בּארץ־ישׂראל את אשר לא זרעוּ ולא השקוּ.

וגדוֹל הצער עוֹד יוֹתר לשמע דבריו הנוֹקבים של הבּן הצעיר, אשר נסחף גם הוּא בּמעגל האכזבה. “לפני עשׂרים שנה – אמר – היינוּ נלהבים לעזוֹר לאוּמתנוּ ואבּא הקריב כּל חייו והחריב את בּיתוֹ וּמעמדוֹ למען ציוֹן, ואני עוֹד זכוּר לי רעד הגיל והקדוּשה כּשהביאוּ לנוּ אשכּוֹל ענבים מאדמת הארץ, ועוֹד אראה לפני עיני את התמוּנוֹת שהצטלמוּ בּהן האנשים וּבידיהם הקוּשאנים על חלקת אדמתם בּארץ־ישׂראל ועוֹד אתגעגע על רגש הקדוּשה שהיה מלוה אוֹתנוּ בּצאתנוּ לאסוֹף את הפרוּטוֹת בּשביל הקרן הקיימת לישׂראל. וכיוֹם, העוול שנעשׂה לנוּ אוֹכל את לבּנוּ, ואין אוֹר להראוֹת לנוּ הדרך”.

בּלווֹתוֹ אוֹתי עד שער החצר נתן לי “המוֹרה” שי מארוֹן ספריו – חוֹברת עברית דקה שיצאה לאוֹר בּבּגדד בּשנת תרפ“ה בּשם “ספר שירי התחיה”. “והוּא נחלק לשני חלקים. חלק א' שירים נבחרים מספרי שירי ציוֹן, וחלק ב' מאת אהרוֹן שׂשׂוֹן בּה"ר אליהוּ נחוּם”. ועוֹד נאמר בּשער החוֹברת: “כּל ספר שאין עליו חוֹתם בּית־ספרנוּ פרדס הילדים יחשב לגנבה”. וּמעבר לדף: “מוּגש לכבוֹד הנדיב השׂר אליעזר צאלח כּדוּרי הי”ו בּתוֹר הכּרת תוֹדה לתמיכתוֹ בּהפצת ההשׂכּלה”.

לאחר “שיר הכּבוֹד ששרוּ תלמידינוּ לכבוֹד אדוֹן אליעזר כּדוּרי בּביקוּרוֹ את בּית־ספרנוּ פּרדס הילדים בּיום כ”ב אדר תרפ“ה מחיבּוּרוֹ של א. ש. בּה”ר אליהוּ נחוּם“, פּוֹתחת החוֹברת בּ”התקוה“, בּ”ברכּת־עם" ו“אל הצפּוֹר” לח. נ. בּיאליק, בּ“שׂאוּ ציוֹנה נס ודגל, דגל מחנה יהוּדה”, ועוֹד משירי ציוֹן ושירי־עם שהוּשרוּ בּארץ־ישׂראל בּראשית התחיה.

ואביא בּזה קטעים מעטים מן השירים והפּזמוֹנוֹת של חלק בׁ', מחיבּוּרים של “המורה” למען תלמידיו וההוֹלכים בּדרכיו. אחד הפּזמוֹנוֹת פוֹתח בּפסקה:

"אדמֹתי נוָתי רוּחי נשמתי,/

חמדתי אַת תקותי בּך טוֹבתי,/

את שׂמחתי רנתי נוַת־צדקתי יפעתי,/

בּך חרוּתי עיר בּירתי,/

גאוּלתך גאוּלתי וּתקוּמתי,/

פדוּתך פדוּת שׂפתי ויהדוּתי,/

שחרוּרך שחרוּר נפשי משפלוּתי,/

נוֹגה זרחך יאיר חשכת גלוּתי".

פּזמוֹן אחר זוֹ ראשיתוֹ:

"עד מה תת לבּך לזרים/

כּשרוֹנך לנכרים/

תבנה תטע לאכזרים/

תיטיב למתנכּרים".

שיר אחד עיקרוֹ הוּא האחדוּת:

"אחדוּת אחדוּת עמי/

ארגוּן ארגוּן כּוֹחוֹת עמי/

הלאה הלאה פּרוּד עצמי/

האחדוּת תבנה ציוֹן".


חבס 97.png

סִנְדּוּר – כְּפַר הַחַקְלָאִים הַיְהוּדִים כּוּרְדִיסְטַן


 

ה. מסעוֹת אל היהוּדים הכּוּרדים    🔗

בּשכוּנה הדלה והמגוּבּבת, בּגיא אשר מאחוֹרי מחנה־יהוּדה בּירוּשלים, מהלכים גברים יהוּדים זקוּפי־קוֹמה וּבריאי־מראה, בּעלי צוּרה והדרת זקן. בּמכנסיהם הרחבים, בּעטיפוֹת המזרחיוֹת על ראשיהם וּבלשוֹן הארמית המדוּבּרת בּפיהם, משַוים הם לפני העינים דמוּיוֹת מני קדם, אשר אוֹתם תיארוּ הנוֹסעים היהוּדים בּסיפּוּרי מסעוֹתיהם. הילדוֹת בּלבוּשן

הצבעוֹני; הנשים בּשׂמלוֹתיהן הרחבוֹת וּבקפלטים הכּהים על ראשיהן; המוֹני הילדים הרוֹחשים בּסימטאוֹת הצרוֹת והמעוּקלוֹת; החצרוֹת הקטנוֹת

והצפוּםוֹת אשר משפּחוֹת־משפּחוֹת חיוֹת בּהן חיי עמל ועוֹני וּממשיכוֹת את שלשלת המסוֹרת וּמנהגי האבוֹת – כּל אלה מעבירים את הבּא לתחוּם זה אל ימים רחוֹקים ולחיי־עם קדוּמים.

שכוּנת הכּוּרדים היא, הדלה בּשכוּנוֹת. על יוֹשביה אמר י. בּן־צבי בּספרוֹ “אוּכלוֹסי ארץ־ישׂראל” (כּרך הׁ, פּרק זׁ): “בּאָפים וּבמנהגיהם נשמרוּ כּמה קוים שליליים, שבּאוּ להם בּהשפּעת סביבתם וּמתוֹך מיעוּט תרבּוּתם. כּכה, למשל, בּיחס לנשיהם הם מתנהגים בּעריצוּת מזרחית. אוּלם בּשׂים־לב לחריצוּתם וּנטיתם לעבוֹדה קשה, להסתפקוּתם בּמוּעט וכדוֹמה – הם מהוים יסוֹד מוֹעיל וחשוּב, אם גם פרימיטיבי למַדי, לבנין הארץ”.

אביא תמוּנה אחת מאשר ראיתי בּתחוּמי שכוּנה זוֹ: בּחדר קטן על עלית הגג גרה המשפּחה כּוּלה. האב והאם והבּנוֹת והבּנים, הקטנים והבּוֹגרים. מיטה אחת בּחדר וּבה הכּרים והשׂמיכוֹת – אלה נכסיה של המשפחה, זה האוֹת לרמת־חייה. אך גם ארוֹן בּחדר – חדש ומרוּוח וּמוֹדרני – וּבוֹ שׂמלוֹת משי צבעוֹניוֹת של הבּת הבּכירה, העוֹבדת בּשירוּת. עוֹני מוּבהק –

והידוּר חיצוֹני בּצותא. האֵם כּבנוֹתיה, עוֹבדת משחר עד לילה בּכביסה ושירוּת וּמביאה שׂכרה לבעלה היוֹשב בּטל מעבוֹדה ושׂוֹרר בּביתוֹ. עזוּבה

ויתמוּת בּכּל, ללא אוֹר, ללא שׂמחה, ללא חמימוּת וטעם.

ראיתי בּשכוּנה גם בּתים אחרים ואוֹרח־חיים אחר, אך הבאתי תמוּנה זוֹ שהיא אָפינית לרבּים.

את מספּר היהוּדים הכּוּרדים בּירוּשלים העריכוּ לפני שנים מעטוֹת בּ־4000 נפש וּבארץ כּוּלה בּ־8500, וּמהם כּמה מאוֹת משפּחוֹת בּאחת משכוּנוֹת טבריה. זהוּ חלק ניכּר מכּל שׂרידי העדה הזאת המוֹנה בּארץ־מוֹצאה 12–18 אלף נפש וּפזוּרה בּרוּבּה בּעיירוֹת וּבכּפרים אשר בּהרי כּוּרדיסטאן המבוּתרים על ידי גבוּלוֹת חמש מדינוֹת – צפוֹן עיראק, סוּריה, תוּרכּיה, פרס ואַרמניה הרוּסית. על שלוֹשה מרכּזים עיקריים נוֹהגים למנוֹת את שארית הפּליטה של יהדוּת זוֹ: זאכוּ אשר בּעיראק,

אוּרמיה שבּפרס וּנציבין שבּתוּרכּיה. על כּוּרדיסטאן העיראקית נמנוֹת הערים קירקוּק וּמוֹסוּל, הידוּעה בּפי

היהוּדים שם גם בּשמוֹת הקדמוֹנים נינוה ואשוּר; קהילה עתיקה, אשר הישוּב היהוּדי בּה לא פּסק בּמשך הדוֹרוֹת.

בּספרי הקוֹרוֹת של עמנוּ יש רק ציוּנים מעטים למגילת היוּחסין של היהוּדים הכּוּרדים. יד ההיסטוֹריה רשמה, כּי את האחרוֹן למלכי ישׂראל, הוֹשע בּן אַלָה, אשר מלך בדשוֹמרוֹן בּשנוֹת 797–788 לפני חוּרבּן בּית שני, הכניע שלמַנאֶסר מלך אשוּר הכּוֹבש והגלַהוּ מארצוֹ והוֹשיבהוּ בּבית־הכּלא אשר בּנינוה העיר, ושם נשאר כּלוּא עד יוֹם מוֹתוֹ. לא נרשם כּמה אלפי איש נספוּ בּמלחמה אחרוֹנה זוֹ של ממלכת עשׂרת השבטים, עם בּירתה שוֹמרוֹן הבּצוּרה בּראש ההר. אלילי דן ושוֹמרוֹן רוּכּזוּ בּנינוה והגוֹלים השבויים הוּבאוּ קבוּצוֹת קבוּצוֹת אל חבלי ארץ נשמים של ממלכת אשוּר הכּבּירה, אשר רק מקוֹמוֹת מעטים מהם נזכּרוּ בּמפוֹרש: חֲלַח ותבוֹר, נהר גוֹזן וערי מדי.

גם י. בּן־צבי מספּר על היהוּדים הכּוּרדים, כּי "מוֹצאם מיהוּדי מדי, והם מתיחשים על עשׂרת השבטים. יש לשער, ששׂפת דיבּוּרם (הארמית) נשתמרה להם עוֹד מזמן גלוּת בּבל וּמימי התלמוּד; ארצם ארץ הרים היא, ולכן הצליחוּ להמלט מגלי הטמיעה הפּרסית־מוֹנגוֹלית; וכך גם שכניהם הנוֹצרים הניסטוֹריאנים, המדבּרים ארמית גם הם – – הכּוּרדים כּוּלם הם אָלמאֶנט עוֹבד, אין בּהם סוֹחרים עשירים, ורוּבם כּכוּלם עוֹסקים בּעבוֹדה

פיסית קשה. מעטים בּהם תלמידי חכמים שתוֹרתם אוּמנוּתם, ואף על פי כן שמרוּ על יהדוּתם ועל השירה והפוֹלקלוֹר העממי העשיר בּסיפוּרים, בּאגדוֹת וּבשירים, כּמוֹ כן שמרוּ על התרגוּם של התוֹרה וכתבי־הקוֹדש – וכל זה נשאר אצלם כּנכסים רוּחניים שבּעל־פה, ונמסר בּמשך דוֹרוֹת מאבוֹת לבנים. רק בּזמן האחרוון שׂמוּ החוֹקרים לב לאוֹצר בּלוּם זה שנשאר לנוּ בּעל־פה בּלשוֹן התלמוּד, והתחילוּ לצבּוֹר אוֹתוֹ וּלקבעוֹ בּכתב. א. אידלזוֹן

התחיל מאַסף את הפוֹלקלוֹר והנגינה, וד“ר יוֹסף ריבלין – את תרגוּמם לתוֹרה וּכמוֹ כן את הפוֹלקלוֹר והאגדוֹת – – רבים מהכּוּרדים עסקוּ גם בּמוֹלדתם בּעבוֹדת האדמה וּבמרעה צאן, ועדיין נשמרוּ שם כּפרים עברים שלמים (כּגוֹן סינדוּר ותנוּרא) אוֹ פלחים עברים בּין כּפרים עם ישוּב מעוֹרב (כּגוֹן עקרא); וּמענין הדבר שגם בּארץ־ישׂראל פּנה חלק מהם לחקלאוּת. לפני 26 שנה (1910) נעשׂה על ידי יק”א הנסיוֹן הראשוֹן להתישבוּתם, וּמשפּחוֹת אחדוֹת מהכּוּרדים התישבוּ על הקרקע בּכפר סג’רה. – – מלבד אלה מוֹצאים כּוּרדים בּין המתישבים בּכפר־בּרוּך. – – יש לציין את הישוּב הכּוּרדי אַלרוֹאי על שמוֹ של הגבּוֹר היהוּדי הכּוּרדי דויד אלרוֹעי. – –

מלבד החלק הזה, העוֹסק בּחקלאוּת, נמצאת בּארץ עדת הכּוּרדים הגדוֹלה בּיוֹתר בּירוּשלים. – – וכאן הם עוֹבדים כּסַבּלים,

חַמרים, וּפוֹעלים בּכל מלאכה קשה. – – ישוּבם של הכּוּרדים הוּא אוּלי הראשוֹן בּזמן בּיחס לשאר יהוּדי המזרח, וּתחילתוֹ בּשנת תקע“ב (1812)…”

שׂרידי יהדוּת זוֹ אשר לא פסקה ממנה שלשלת החקלאוּת עד ימינוּ, משכה אליה בּמיוּחד את אלה שפּזוּרי ישׂראל בּגָלוּיוֹתיהם לא נמחוּ מלבּם ורעיוֹן קיבּוּץ גלוּיוֹת הוֹציאם למסעוֹת רחוֹקים בּעקבוֹת

אחים אוֹבדים. לא כּל אלה שיצאוּ הגיעוּ, ואף בּימינוּ רבּים המכשוֹלים על דרכּוֹ של חוֹקר ותייר יהוּדי בּפינה זוֹ. ד“ר א. רוּפּין ז”ל, אשר סייר בּעיראק לרגל מחקריו וּפרסם בּשנת 1932 מרשמי מסעיו (בּגרמנית בּ“זאֶלבּסט־ואֶהר” וּב“יידישה רוּנדשוּי”, בּעברית בּ“דבר”, סיון תרצ“ב, וּב”הפּוֹעל הצעיר") – מספּר על אוֹרח חיי היהוּדים בּ“ערי־השׂדה”, שנשתיירוּ בּהם עקבוֹת רבּים עוֹד מימי הבּינַיִם. הכּל נעשׂה בּבּית –

אוֹפים מעֵין פּיתוֹת, טוֹחנים את הקמח וקוֹלפים את האוֹרז; מוֹסקים את השמן וטוֹוים את הצמר. בּמוֹסוּל עוֹנדוֹת הנערוֹת נזמים בּאף והנשים שׂמוֹת על ראשיהן קפלטים שחוֹרים. השיכּרוּת אינה הוֹפעה נדירה בּקרב יהוּדי עיר זוֹ. שוֹתים הרבּה בּשבּת ואוֹמרים: “שתיה בּיוֹם הקוֹדש משכּיחה את הצרוֹת של ימי החוֹל”. אף הוּא, כּנוֹסעים האחרים, מספּר בּצער על הרמה התרבּוּתית הירוּדה, על בּערוּת ועוֹני ויחסי־אדם לא מתוּקנים; על נדוּניה יקרה מאד, אשר גם בּקרב העניים בּיוֹתר היא מגיעה למאוֹת רוּפּיוֹת וּבקרב האמידים – לאלפים. על פּי הרוֹב משקיעים אוֹתה בּקרקע אוֹ בּנכסי דלא ניידי אחרים, והפּירוֹת – לחתן.

אך בּכל תיאוּריו וּרשמיו של ד"ר רוּפּין אין זכר לשׂרידי החקלאים היהוּדים בּכּפרים המעטים. וכאשר שאלתיו על כּך בּפגישה חטוּפה, שבוּעוֹת מעטים לפני פּטירתוֹ, הבּיע את צערוֹ ואכזבתוֹ על שלא עלה בּידוֹ להגיע לאוֹתה פּינה נידחת, בּעלת ערך היסטוֹרי כּה רב בּשבילנוּ.

גם הפיסקה הראשוֹנה על ארם־נַהריִם בּספרוֹ של ע. אִטינגר “עם חקלאים יהוּדים”, האוֹמרת: “לא מצאתי בּארם־נהרים יהוּדים עוֹבדי אדמה” – מספּרת, כּי לא הגיע החוֹקר בּמסעיו עד לכפרי הכּוּרדים בּצפוֹן ולא בּיקר בּכּפר הקטן סנדוּר, שהפך נקוּדת־משיכה לכל תייר ונוֹסע, שיצא בּעקבוֹת שׂרידי חקלאים עברים מאז הדוֹרוֹת הקדוּמים.

בּנספּחוֹת לספר “מסעוֹת שליח צפת בּארצוֹת המזרח”, מספּר בּנימין השני: “ראש השנה הייתי בּסנדוּר. בּמקוֹם ההוּא כּחמישים בּעלי־בּתים יהוּדים וכעשׂרה אינם־יהוּדים נמצאים שם. היהוּדים להם שׂדוֹת וּכרמים טוֹבים להפליא, וגם אמנם נפלאים הם בּמעשׂיהם בּעבוֹדת האדמה, אשר זאת כּל עיקר עבוֹדתם, וּמן המקוֹם ההוּא יצאוּ צימוּקי הענבים לכל הארץ ההיא. – – בּי־כּנישׂתא (כּך נקרא שם בּית־הכּנסת) גדוֹל להם ולוֹ כּשלוֹשה חלוֹנוֹת קטנים, שמוֹנה ספרי תוֹרה על גויל כּתוּבים אוֹתיוֹת עגוּלוֹת בּתוֹכוֹ. בּערב התפּלל ה”מעלם" (כּי העם לא ידעוּ דבר והוּא יוֹציא את כּוּלם בּתפילתוֹ) – – אנכי התעוֹררתי בּבכי כּמנהגינוּ אנחנוּ בּני

האשכּנזים בּבוֹא יוֹם הזכּרוֹן להיפּקד כּל רוּח ונפש, והמה צחקוּ לי בּאשר להם גם ראש השנה מקרא קוֹדש חג לה'. – –"

על ארוּחת החג “בּבית האיש סעפּטי, עוֹבד אדמתוֹ”, לאחר התענית של ערב ראש־השנה הנהוּג שם, מספּר הנוֹסע: “אחר הקידוּש הביאוּ קערה, וּבה – – אבטיחים, רימוֹנים, תפּוּחים, צימוּקים. אכילתם בּימי השׂמחוֹת “גלגלים” (כּן נקראים בּלשוֹנם) והמה כּדוּרים מריפוֹת חיטים (בּארצנוּ בּקוֹדש נקרא בּלשוֹן ערבי “בּוּרגל”) וּבשׂר וּבתוֹכם עשׂבים.” – –

אם נדלג עתה על פּני מאה שנה בּערך מאז מסעוֹ של שליח צפת (תרי“ט–תר”כ) ועד ימינוּ, – והגענוּ לבין דפּי מכתב אחד אשר כּתב פּוֹעל עברי בּשנת 1942. הוּא מספּר על בּיקוּרה של חבוּרת אנשי מַדים ארצישׂראליים בּקירקוּק וּמוֹסוּל והכּפר סנדוּר ורשמי

הסתכּלוּיוֹתיהם שם. קירקוּק היא עיר קטנה בּת 25 אלף נפש. בּתחוּמיה הוּקם מפעל זיקוּק הנפט, שמקוֹרוֹ ליד קירקוּק, וכאן תחנת השאיבה הראשוֹנה של הצנוֹר המוֹביל לחיפה. כּאן גם אחד המרכּזים של הצבא העיראקי ושל השלטוֹן הבּריטי. מספּר היהוּדים בּעיר זוֹ כּ־3000 והם מרוּכּזים בּחלקה העתיק, מעֵבר לגשר שעל פּני נחל יבש בּקיץ ועוֹבר על גדוֹתיו בּחוֹרף. צפיפוּת ואי־נקיוֹן שׂוֹררים בּרוֹבע היהוּדים, אף כּי יש בּתוֹכם גם אמידים, אך מפּחד השכנים הם מצמצמים עצמם כּלפּי חוּץ וּמצניעים לכת. מקוֹמם ניכּר בּמסחר וּמהם רוֹכלים וּבעלי־מלאכה. בּשנים האחרוֹנוֹת חדלוּ לסוֹבב בּכּפרים מפּחד

השכנים. על ידי כּך נסתם מקוֹר פּרנסתם העיקרי והיוּ למשוּללי כּל מעמד. העדה מוּרכבת שני יסוֹדוֹת – הבּבלי והכּוּרדי, שהוּא היסוֹד השוֹלט.

"כּידוּע הטיפוּס היהוּדי של כּוּרדיסטאן חזק יוֹתר מבּחינה גוּפנית

ולמרוֹת הגלוּת המרה נשתמר בּהם דבר־מה המעלה על הדעת את דויד אַלרוֹאי".

בּימי מרד רשיד־עלי היוּ היהוּדים בּמשך שבוּעוֹת אחדים סגוּרים בּרוֹבע שלהם ולא העזוּ לצאת מתחוּמם. “בּוֹאנוּ לקירקוּק, קבוּצת פּוֹעלים עברים לבוּשים מדי הצבא הבּריטי, וחיפּוּשׂנוּ אחר קשר עם יהוּדי המקוֹם – עשׂה רוֹשם עצוּם”. למראה “בּחוּרי ירוּשלים” שהם חיילים בּריטיים לכל דבר ועם זאת מדבּרים בּלשוֹן התוֹרה ואינם מתכּחשים לאחיהם, נתמלאוּ רגש של סיפּוּק: “לא אַלמן ישׂראל!”…

עדוֹת יהוּדיוֹת קטנוֹת יש גם בּסביבת קירקוּק – בּסוּלימַניה, שהיא מעין בּירת כּוּרדיסטאן העיראקית וּבה יוֹשב שיך מוּחמד, מנהיג הכּוּרדים בּעיראק, בּארבּיל וּבדהוק. עד לפני שנים מעטוֹת ישבוּ קיבּוּצים קטנים של יהוּדים בּתוֹך כּפרי הכּוּרדים. אך בּשנים האחרוֹנוֹת יצאוּם והיוּ ל“מהג’רין”, החיים בּקהילוֹת אחרוֹת חיי פּליטים עמלים.

אחד ויחיד נשאר עוֹד הכפר סנדוּר, אשר בּיקוּרם של עשׂרים וחמשת הבּחוּרים העברים בּמַדיהם היה למאוֹרע כּבּיר בּוֹ. “סיירנוּ את כּרמיהם וגניהם, השתתפנוּ בּתפילת מעריב בּבית־הכּנסת ולנוּ שם לילה אחד. הכּפר נתוּן עד עכשיו לרוֹשם של רצח עשׂרה מאנשיו בּאחד מלילוֹת השנה שעברה, בּימי המרד, רצח שנשאר עד היוֹם ללא חקירה רצינית. יהוּדי סנדוּר הם חקלאים ממש עד היוֹם הזה, חוֹמר אנוּשי מצוּין למוֹשב־עוֹבדים בּארץ. ליציאת־גלוּת כּזאת מוּכן כּל הכּפר. הם מוּכנים להניח נחלוֹתיהם אפילוּ ללא מכירה, כּי קוֹנים בּלאו־הכי לא יִמָצאוּ. בּכפר זה אין להם עתיד. הסכּנה מרחפת על ראשם תמיד וּללא מוֹצא”.

אוֹתוֹ מכתב מתאר גם את העיר מוֹסוּל בּת 80–90 אלף נפש על גדוֹת החידקל, שהוּא אחד מעוֹרקי המסחר העיקריים בּארץ. 25 אלף התוֹשבים הנוֹצרים הם מיעוּט פּליטי כּוּרדיסטאן התוּרכּית בּימי המלחמה הקוֹדמת,

מהוים פּרשה ארוּכּה של רדיפוֹת וגירוּשים וּשחיטוֹת. רבּים מהם בּרחוּ אז לקאוקאז ועסקוּ בּמלאכוֹת שירוּת וּברוֹכלוּת בּערי רוּסיה. רוּבּם

משתייכים לכת היעקוֹבּים הנוֹצרים־קתוֹלים. גם אַרמנים בּמספר ניכּר יוֹשבים בּעיר ועוֹד כּיתוֹת של נוֹצרים. מרבּית האשוּרים פּרוֹ־בּריטיים

הם, וניכּרת בּהם נטיה לרוּסיה. כּחמשת אלפים מהם התגייסוּ לצבא־עזר בּריטי וּמהוים פּלוּגוֹת חיילים טוֹבים ואמיצים. מן הכּפרים האשוּריים שבּסביבת מוֹסוּל נשארוּ רק מעטים ודלים, מאחר שהוּשמדוּ בּרוּבם לפני שנים מעטוֹת על ידי הצבא העיראקי שעשׂה בּהם שחיטוֹת אכזריוֹת. מספרם הכּוֹלל בּעיראק מגיע ל־30 אלף.

העדה היהוּדית בּמוֹסוּל מוֹנה כּ־4000 נפש, היוֹשבים בּרוֹבע מיוּחד, מרוּחק ממרכּז העיר. גם כּאן, כּמוֹ בּקירקוּק, קיים בּית־ספר קטן של “אליאנס” וחכם ישיש עוֹמד בּראש העדה הנפחדת השקוּעה בּגלוּת וּבאימה מַתמדת.

בּמפוֹרט הרבּה יוֹתר, וּמתוֹך הסתכּלוּת מכוּונת

בּפינת־גוֹלה זוֹ, סיפּר א. י. בּרַוֶר (ח’רַבּי אברהם) מרשמי מסעוֹ בּשנת תרצ“ב. מסע זה לא היה שוֹנה הרבּה בּמכשוֹלים וּבצער, ואף בּמסירוּת־הנפש, מ”סיבּוּביהם" של הנוֹסעים היהוּדים לפני מאוֹת בּשנים. אחת מרשימוֹתיו על מסע זה (“עצרת על נהרוֹת בּבל”, “הארץ”, 7.10.1936) פּוֹתחת בּתלוּנה מרה על הרפּתקאוֹת הדרך בּדוֹמה לתלוּנוֹתיהם של הנוֹסעים בּימים רחוֹקים: "יכוֹלתי להמליץ על עצמי את דברי המשוֹרר האלוֹקי “על נהרוֹת בּבל שם ישבתי גם בּכיתי בּזכרי את ציוֹן. – – חמישים יוֹם מסע בּפרס עברוּ עלי בּשלוֹם ואך נכנסתי לבבל לשם מעבר לארץ־ישׂראל בּלבד – קידמוּני עינוּיים וּתלאוֹת. ולא המקרה התנקש בּי כּי אם שיטת המשטרה העיראקית שלא עזבה עדיין את דרכי התוּרכּים”. פּעמַיִם נאסר בּעווֹן היוֹתוֹ איש ארץ־ישׂראל ורק לאחר הרפּתקאוֹת רבּוֹת שוּחרר וניתן לוֹ להמשיך דרכּוֹ. בּמאמר “מפּרשת מסעוֹת בּסוּריה, בּבל ואשוּר” (בּקוֹבץ

“מנחה לדוד”, ספר היוֹבל לדוד ילין ז"ל), בּאוּ רשמי מסעוֹת אלה, שנתפּרסמוּ בּעתוֹנוּת היוֹמית, לידי מיצוּי מרוּכּז. על העיר מוֹסוּל נאמר שם כּי השם אשוּר הנקרא עליה בטעוּת יסוֹדוֹ “כּי היא ממוּל נינוה העתיקה ואת מקוֹמה ירשה”. “מוֹסוּל הבּנוּיה אבן, וּבכללוֹ גם שיִש נאה, עוֹשׂה על התייר רוֹשם טוֹב מבּגדד עיר הלבֵנים הרכּוֹת, אך כּל יהוּדי הכּוֹאב את שבר עמוֹ יצא משם בּשברוֹן לב, כּי אחינוּ שם ירוּדים יוֹתר מכּל הקהילוֹת שראיתי בּמזרח – דלים, אי־נקיים, בּוּרים וּבערים, ואפילוּ המעטים היוֹצאים מן הכּלל מדוּכּאים מעוֹל הגלוּת הקשה הרוֹבץ עליהם זה דוֹרוֹת רבּים ולא יעיזוּ להרים ראש ולפצוֹת פּה. מספּרם כּשלוֹשת אלפים נפש בּעיר של 80 אלף תוֹשבים. בּכל הפּלך מוֹנה הסטאטיסטיקה 3566 יהוּדים בּתוֹך 174,445 תוֹשבים. פּרנסתם על המסחר הזעיר ועל מלאכוֹת אחדוֹת, בּיחוּד הסַנדלרוּת. יהוּדי בּגדד מתיחסים בּזלזוּל לעלוּבי מוֹסוּל ואוֹמרים עליהם, שהם נוֹלדים סנדלרים. – – את אי־הנקיוֹן שבּשכוּנה היהוּדית אין לתאר בּמלים. כּאשר הוֹכחתים בּבית־הכּנסת על־כּך ואמרתי להם, כּי אי־הנקיוֹן גוֹרם שמחצית ילדיהם מתים בּגיל הרך, הפסיק הדיין את דברי ותיקן שיוֹתר מן המחצית מתים, וגם הוּא מתאבּל על ילד־חן שאבד לוֹ בּזמן האחרוֹן. – – למאָרחי בּן קטן יפה אלא שהשחין והלכלוּך מנַוולים אוֹתוֹ. – – כּששאִלתיו מדוּע לא ירחץ את הילד בּמים חמים וסבּוֹן, ענַני שזוֹהי “פּוֹליטיקה” של אשתוֹ כּלפּי עין־הרע. – –”

להלן מסוּפר על הערצת הקברים הקדוֹשים התוֹפסים גם כּיוֹם מקוֹם נכבּד כּל־כּך בּחיי היהוּדים בּעיר זוֹ שסביבתה נתבּרכה בּקברי

עוֹבדיה, נחוּם האָלקוֹשי ויוֹנה הנביא. "בּערב יוֹם הכּיפּוּרים הלכתי

לבקר את חוּרבוֹת נינוה וּמה שראיתי היוּ תלי עפר־חרבוֹת וּפלח ערבי חוֹרש בּתלם עליהם. – –"

ממוֹסוּל הלך לארבּיל, העיר בּה ניצח אלכּסנדר מוּקדוֹן את דריוש, המלך הפּרסי האחרוֹן. ושם מצא יהוּדים מסוּג אחר: “סוֹחרים בּעלי קוֹמה זקוּפה, היכוֹלים להרשוֹת לעצמם לסגוֹר את חנוּיוֹתיהם לכל ימי הסוּכּוֹת ללא פּחד מפני התחָרוּת. – – ארבּיל זוֹהי עיר ציוֹנית למוֹפת, תרוּמת השקל חוֹבה בּה לכל בּוֹגר וגם לקרן הקיימת וּלקרן היסוֹד היא מעלה מס גדוֹל בּיחס למספּר נפשוֹתיה, כּ־1850 בּסך־הכּל. – – בּערב בּוֹאי צירפני מאָרחי, פּרנס העיר, למשפּט מעניין: בּחוּר יהוּדי כּוּרדי אֵרשׂ לוֹ נערה, וטרם הכניסה לחוּפה. אך הנערה בּחלה בּוֹ ודרשה גט ואיימה שתשתמד אם לא יתן. הבּחוּר סירב – – והקהל חפץ להכריחוֹ – – דיבּרנוּ על לבּוֹ, אך הוּא הקשה את ערפוֹ – –. בּשוּבי מן ההרים אחרי ימים אחדים נוֹדע לי שסוֹף סוֹף כּפוּהוּ לגרשה. היהוּדים הכּוּרדים אנשי מקנה המה, והקהל אסר על הקצבים לקנוֹת מהם בּהמוֹת לצרכי החג עד שיכּנע אוֹתוֹ בּחוּר לדרישת בּית־דין. הכּוּרדים מדבּרים עם אנשי עדתם לא בּשׂפה רכּה וּבנימוּקים מוּסריים – – ולפקוּדתם נשמע הבחוּר העקשן. היהוּדים הכּוּרדים רוֹעים בּעצמם את מקניהם, ואוּלם יהוּדי ארבּיל האמידים מוֹסרים את מקניהם לרוֹעים בּהרים וּמתחלקים אתם בּריוח בּתנאים ידוּעים, כּמוֹ בּימי התלמוּד – –.”

"בּאשוּר וּבארבּיל אספתי ידיעוֹת בּעל־פּה וחוֹמר רשמי בּכתב על יהוּדי ההרים המדבּרים ארמית. מארבּיל נסעתי לאחד ממרכּזיהם, הוּא הכּפר רֶבַנדוז היוֹשב על דרך המלך לפרס. – – ראשית כּל יש להדגיש – – שהיהוּדים המדבּרים ארמית אוֹ “לשוֹן תרגוּם” אינם בּוֹדדים בּהחלט

בּסביבתם, כּי בּמקוֹמותיהם אוֹ סמוּכים להם יוֹשבים אוֹ ישבוּ עד לפני זמן קצר נוֹצרים דוֹברי ארמית. – – היהוּדים המנוּתקים מאחיהם והמוּבלעים בּין הכּוּרדים שכחוּ את שׂפתם היהוּדית הזוֹ ורק כּורדית ידבּרוּ, וזהוּ סימן להתבּוֹללוּת שהרחיקה כּבר לכת. – –

יש לדעת שהיהוּדים הכּוּרדים אשר אתנוּ בּארץ־ישׂראל, הידוּעים בּאוֹמץ לבּם, אינם אנשי ההר אלא בּני הגבעוֹת, רוּבּם מן העיר זאכוּ אשר על נהר חבוֹר (שנזכּר יחד עם חלח בּקשר לגלוּת עשׂרת השבטים – מלכים ב‘, י"ז, ו’). היהוּדים מפּנים ההרים טרם הגיעוּ אלינוּ. בּשבילם גם ארבּיל היא בּקצה האוֹפק הגיאוֹגרפי. בּשבתי אתם בּליל סוּפוֹת הייתי כּפלא בּעיניהם – רק החכם ראה כּבר שליח מירוּשלים ואפילוּ הזכּירוֹ בּלעג. כּמה פעמים שאלוּני מתי יבוֹא משיח צדקנוּ.–"

"אנשי ההר שוֹנים מאחיהם שבּגבעוֹת וּבשפלה. רוּבּם בּעלי עוֹר כּהה ושׂער שחוֹר. – – כּוּלם מגַדלים זקן, והיוֹת וּמַסרק אינוֹ

פּוֹגע בּוֹ מעוֹלם מוֹסיף הוּא להבּעת הפּנים פראוּת

וּפרימיטיביוּת.

חוֹששני שעוֹד מעט ויהוּדי כּוּרדיסטאן יעמדוּ בּדרגתם

התרבּוּתית מתחת לשכניכם הכּוּרדים. בּרבנדוז בּית־ספר ממשלתי מתוּקן עם מוֹרים בּעלי השׂכּלה פּדגוֹגית וּכללית, – – אבל היהוּדים אינם מבקרים בּוֹ."

בּתזכּיר, שלא נתפּרסם בּדפוּס, אשר שלחוֹ א. י. בּרור על אוֹתוֹ מסע אל נ. לַסקי, נשׂיא ועד שליחי הקהילוֹת בּלוֹנדוֹן, הרחיב את הדיבּוּר על רשמיו הנוּגים מפּינת גוֹלה יהוּדית זוֹ. סיפּר בּתזכּירוֹ את אשר שמע בּשעת בּיקוּרוֹ בּמוֹסוּל מפּי היוֹעץ הבּריטי שם, מיג’וֹר וילסוֹן, כּי עד לפני זמן קצר היוּ עבדים יהוּדים בּכפרי האזוֹרים הפּנימיים של הרי כּוּרדיסטאן. משפּחוֹת שלמוֹת היוּ מכוּרוֹת שם לבעלים כּוּרדים שעשׂוּ בּהם כּרצוֹנם – העבידוּם, מכרוּם אוֹ נתנוּם בּמתנה

לידידיהם בּהזדמנוּיוֹת חגיגיוֹת. קרה שהפרידוּ בּשעת המכירה בּין בּנים לאבוֹתיהם ללא רחם. כּי החוּקים התוּרכּיים החמוּרים להלכה, היוּ רוֹפפים למעשׂה בּאזוֹרי הספָר של הגבעוֹת הללוּ. והאגׁאס והאָמירים הכּוּרדים

נהגוּ בּאחוּזוֹתיהם בּשרירוּת הלב.

הבּיקוּר בּכפרי ההרים הוֹכיח, כּי עמוּקה התהוום בּין שני סוּגי הכּוּרדים – ההרריים ויוֹשבי המישוֹר אוֹ הגבעוֹת. החיים בּהרים

הקנוּ ליוֹשביהם תכוּנוֹת מיוּחדוֹת להרריים ושינוּ בּמשך הדוֹרוֹת את

טיפּוּס היהוּדים האלה. רוּבּם אמנם בּעלי שׂער שחוֹר ועינים שחוֹרוֹת, אך יש בּהם גם מן הטיפּוּס של בּהירי שׂער ועין. המשוֹתף לשני הסוּגים גם יחד, הוּא הקוֹמה הזקוּפה והבּעת האוֹמץ והמרץ שהתפּתחה תוֹך המלחמה בּתנאי הטבע הקשים. בּלבוּש אין הפרש בּיניהם לבין השכנים – אוֹתם המכנסים, הצרים למטה וּרחבים כּשׂק למעלה, אוֹתוֹ האיזוֹר הרחב העוֹטף את המתנַים חמש־שש פּעמים, אוֹתה כּוּתוֹנת לבנה בּעלת שרווּלים ארוּכּים בּערך מחצית המטר מהידים וּרחבים מאד בּקצוֹתם, ואוֹתוֹ ה“טוּרבּאן” הרחב על הראש.

מיעוּטם של יהוּדים אלה הם בּעלי צאן אוֹ רוֹכלים, ורוּבּם מתפּרנסים ממלאכת האריגה והצביעה. בּרֶבַנדוז לא היתה בּאוֹתוֹ זמן הגלוּת מדכּאה כּל־כּך, כּי עיר זוֹ שימשה תחנה מצוּינת בּדרך החדשה לפרס, והיוּ בּה קאימקם ותחנת משטרה. אבל מעט הרחק משם שלטת ההפקרוּת בּכל חוּמרתה. החוֹק בּיטל את העבדוּת אבל היא לא בּטלה למעשׂה. שׂרידי היהוּדים היוּ פזוּרים כּאן בּמאוֹת עיירוֹת וּכפרים ולרוֹב לא הגיעוּ אפילוּ למנין

ושוֹחט לא היה בּקרבּם. “שמע ישׂראל” היה הדבר היחיד שמַרבּיתם ידעוּהוּ מן התפילה, והיוּ כּאלה שלא ראוּ מימיהם ספר־תוֹרה ואפילוּ השׂפה הארמית נשתכּחה מהם, אך כּוּלם הקפּידוּ בּשמירת שבּת. “ראיתי בּרבנדוז יהוּדי כּבן 35 שנקנה בּמחיר 20 קראן ואדוֹניו אוֹמר אליו: נקנית בּכספּי – עליך לעשׂוֹת מלאכתי”.

מטרת התזכּיר הזה היתה לעוֹרר את לבּוֹת העוֹמדים בּראש היהדוּת הבּריטית שיעשׂוּ פעוּלה להעברת שׂרידי היהוּדים הכּוּרדים

לארץ־ישׂראל. “הם רגילים בּעבוֹדה קשה וּדרישוֹתיהם הצנוּעוֹת הוֹלמוֹת את חיי הארץ”. הכּוֹתב מזהיר וחוֹזר וּמזהיר: תכנית כּזאת יכוֹלה לצאת לפּוֹעל למעשׂה רק מתוֹך עבוֹדה שקטה וּמַתמדת בּמשך שנים, כּי יוֹשבי הארץ יתנגדוּ לעזיבתם ויעשׂוּ כּל שבּידיהם למנוֹע את צאתם. “יש לזכּוֹר כּי הכּוּרדים הם שטבחוּ את האַרמנים ואין דוֹמה להם בּאכזריוּת בּכל ארצוֹת המזרח התיכוֹן”.

כּדי לקבּוֹע את מספרם וּמקוֹמוֹת פּזוּריהם של היהוּדים יוֹשבי הכּפרים בּהרי כּוּרדיסטאן הביא א. י. בּרַוֶר בּשוְלי מאמרוֹ בּקוֹבץ “מנחה לדוד”, תעוּדה שנכתבה בּידי יהוּדי מארבֵּיל, והיא – “רשימת יהוּדי ההר והשפלה בּסביבוֹת עיר ארבּיל ארם־נהרים”.

“בּחבל אוֹתה רוונדז אשר ראה כּבוֹדוֹ… – אוֹמר לשוֹן המכתב – בּמזרחה יש כּפר אחד גדוֹלה והיא יוֹשבת בּצלע הר הנקרא הל־גורד וּשמה רוסתקה וּבה שוֹכנים יהוּדים מספּרי לשוֹן ארמית… קרוֹב לששים נפש…– – ואוֹמרים שהם הם אוֹתם שהגלה סנחריב וּמאוֹתוֹ היוֹם ע”ע גרים שם ותרבּוּתם נמוכה מאד… וּבכפר גללה יש קרוֹב לשלוֹשים נפש וכן בּנאוונדי וּבשני כּפרים אלה אין להם בּיכּ"נ וּמלאכתם אריגה שאוֹרגים חוּטי צמר וצמר גפן אשר מהם לוֹבשים אנשי הכּפרים ההם ועל הרוֹב אוֹרגים מעזי ללבישה כּי בּגד זה יקר הוּא להם ויש מהם אשר עוֹסקים בּמסחר מעט וּבשנה פעם אוֹ פּעמַים בּאים לרוונדז וקוֹנים איזה סחוֹרוֹת פּשוּטוֹת הישרוֹת בּעיניהם

ואפשר שאחדים מהם בּאוּ פּעם לארביל ותוּ לא.

וּבמערבה יש בּתאסי וחריר וּשקלאווה – – ותרבּוּתם ג“כּ שפלה היא ורוּבּם כּכוּלם אינם יוֹדעים ספר לא קרוֹא ולא כּתב – –. וּבצפוֹנה של רוונדז יש כּפר אחת וּשמה חוודיאן ויש ב' משפּחוות ואין להם שוּם דבר לא שוֹחט ולא בּהכּ”נ וּבשם ישׂראל יכוּנוּ.

ועוֹד יש כּפרים בּחבל רוונדז – – והם כּוּדריאן גוּפאל וּפלפיתן וגרדמאמק – והיהוּדים הגרים בּכפרים אלה אין להם תרבּוּת וחינוּך כּלל יען כּי אין שם בּה“כּ ולא מחנך ולכן אינם יוֹדעים קרוֹא וּכתב כּלל וּמלאכתם אריגה וּנוהם מגדלים בּהמה דקה ואין בּהם מסחר ורוֹכל. פּעם אוֹ פּעמַים בּשנה יבוֹאוּ לארביל ויקנוּ להם איזה בּגדים כּחפצם”.

ועוֹד כּפרים לעשׂרוֹת נמנוּ בּרשימה זוֹ, ועל כּוּלם כּאחד נאמר:

"היהוּדים הגרים בּכפרים אלוּ תרבּוּת וחינוּך אין להם וּקרוֹא וּכתוֹב אינם יוֹדעים… תפילה אינם יוֹדעים. עוֹסקים ששת ימים בּמלאכתם ושוֹבתים בּיוֹם השביעי דוקא בּדא מינכּרי אינוֹן יהוּדים ואפילוּ

שוֹחט אינם רוֹאים כּי אם פּעם אוֹ פּעמים בּשנה. ויש מהם אפילוּ ארמית אינם יוֹדעים אלא דוקא כּוּרדית וּמלאכתם אריגה ויש אשר מגדלים בּהמה דקה וגם גסה. וּמהם יש להם יד בּחרישה וּזריעה. וּמהם עוֹסקים בּסחוֹרה…"

בּאוֹתוֹ פּרק זמן בּערך חל גם בּיקוּרוֹ הראשוֹן של בּ. צ. ישׂראלי, איש כּינרת, אצל יהוּדי עיראק. בּלכתוֹ לבקש זנים משוּבחים של תמרים למטע בּא אל יהוּדי בּבל, הגיע עד לפּינוֹת המרוּחקוֹת בּיוֹתר שבּהרי כּוּרדיסטאן וגילה למעננוּ את שׂרידי השבט היהוּדי העתיק שעליהם אָמר: “רק משהכּרתי אוֹתם הבינוֹתי נידחי ישׂראל מה הם. מרה הגלוּת שם ורבּת־סבל. – – עלייתם היא הצלתם, הצלת נידחים”.

עוֹד בּשנת תרצ"ד כּתב בּן־ציוֹן תזכּיר רב־ענין וּמעוֹרר לבבוֹת וּבוֹ עוּבדוֹת משכנעוֹת המספּרוֹת איך “גלוּת ערב לוֹחצת בּכוֹח על חלקים גדוֹלים של יהדוּת נידחת זוֹ ואין להם תקוַת־אמת, תקוה רצינית וּממשית אחרת, זוּלת שיבתם ציוֹנה”. בּאוֹתוֹ תזכּיר מדוּבּר על יהדוּת בּבל כּוּלה כּעל שבט החי חיי אנוּסים וסיגל לוֹ מידוֹת גבוֹהוֹת של האנוּסוּת היהוּדית מימים ימימה, על כּל הטוֹב והרע שבּה. “התנַכּרוּת ללאוּמיוּת וּלציוֹנוּת כּלפּי חוּץ ואהדה לעם וּלתקווֹתיו בּארץ־ישׂראל בּלב פּנימה. – – יש והרגל ההתנכּרוּת כּלפּי חוּץ מביא את תקות הגאוּלה לידי התרוֹקנוּת מכּל תוֹכן מעשי וּמגיע עד לידי בּגידה גמוּרה. ויש שההתנכּרוּת היא רק מַסוה דק מאד, אשר נקל לראוֹת מאחוֹריו נפש כּוֹאבת וּמקוה אתנוּ יחד לגאוּלה”. עוֹד בּתזכּיר ראשוֹן זה הוּבּעה בּתוֹקף הדעה, שלצערנוּ אישרה אוֹתה המציאוּת המרה כּעבוֹר שנים מעטוֹת: “נוֹסף לטעמה המר והרגִיל של גלוּת־ערב זוֹ עלוּלים יהוּדים אלה להיוֹת מהראשוֹנים אשר ישלמוּ בּחייהם בּעד מפעלנוּ בּאָרץ…

לאחר הנסיעה הראשוֹנה, אשר ימיה היוּ קוֹדש לגני התמרים ולילוֹתיה – להכּרת היהוּדים בּארם־נהרים וּלליבּוּי זיק של תקוה בּלבּוֹתיהם – החלוּ ניצני פּעוּלה מעשׂית בּארץ־ישׂראל להצלת השבט הזה. התזכּירים והמכתבים והשׂיחוֹת בּעל־פּה עוֹררוּ את מחלקת העליה של הסוֹכנוּת היהוּדית לשלוֹח מספּר סרטיפיקטים לקבוּצת הצעירים בּשם “אחי עֵבר”, אשר חיתה וּפעלה בּבּגדד מזה כּמה שנים בּאוירה של ציוֹנוּת רוּחנית, תמה ונלהבת. עם אַחד הראשוֹנים מבּני אוֹתה חבוּרה שעלוּ לאָרץ, יצא בּן־ציוֹן שנית לעיראק בּשנת תרצ"ד. ממסעוֹ זה וּמן הבּאים אחריו נתגבּשה דעתוֹ על יהדוּת בּבל, שאינה עוֹלה בּד בּבד עם דעוֹתיהם של רבּים אחרים. בּתזכּיריו הוּא מתוַכּח עם אלה הקוֹבעים כּי פּסה יהדוּת ורוּחניוּת מקרב עדה זוֹ. להוֹכחת דבריו מספּר הוּא על פּגישתוֹ לפני כּמה שנים עם מקוּבּל צעיר ותמים, שקוּע בּהזיוֹת על ציוֹן וּגאוּלה, שבּא לירוּשלים מבּית־מדרש צנוּע למקוּבּלים בּבּגדד והוּא נצר מזוּכּך לרוּחניוּת יהוּדית. על אף הזלזוּל המוּשרש בּקרב יהדוּת זוֹ לערך העבוֹדה הגוּפנית בּכלל ולעבוֹדת האדמה בּפרט “כּאילוּ העבוֹדה הפיסית היא למטה מיכוֹלתם הרוּחנית” – רוֹאה הוּא אוֹתם בּין המשוּבּחים שבּיהוּדי המזרח.

פּחוֹת לבנטיניים ויוֹתר עצמאיים מיהוּדי הארצוֹת הסמוּכוֹת. מבּחינה

אינטלקטוּאַלית הם עוֹלים הרבּה על שכניהם. שלוּחוֹתיהם שהגיעוּ להוֹדוּ וּלסין וּללוֹנדוֹן הן חזקוֹת וּבוֹלטוֹת; אף בעיראק עצמה מילאוּ תפקידים חשוּבים בּבנין האָרץ בּראשית עצמאוּתה. הוּא מגדיר אוֹתם כּ"אנשים

יסוֹדיים" שאפשר לעוֹרר בּקרבּם משׂא נפש. “אבל התנוּעה צריכה לבוֹא מתוֹכם ועלינוּ להיוֹת רק המעַשׂים ולא העוֹשׂים”. בּהתרגשוּת וּבהכּרת תוֹדה

סיפּר כּיצד עזרוּ לוֹ יהוּדים מבּגדד להשׂיג זני תמרים משוּבּחים.

בּעיראק, ארץ 30 מיליוֹן עצי התמר מבּין 90 המיליוֹן שבּעוֹלם כּוּלוֹ, לא קל להשׂיג שתילים טוֹבים, כּי ההוֹנאָה והתרמית המוּשרשים בּחיי המשׂא וּמתן בּארץ זו, שוֹלטים בּענף

זה בּמיוּחד.

בּין השאר העלה בּן־ציוֹן את דמוּתוֹ של מגדל־תמרים יהוּדי זקן, אשר 52 שנה לפני כן נטע את העץ הראשוֹן, והוּא יוֹשב בּיער־תמרים מחוּץ לעיר. אחד מנכדיו של אוֹתוֹ ישיש סייר בּאָרץ לאחר בּיקוּרוֹ של בּן־ציוֹן בּבּגדד וּבילה את הפּסח עם ילדיו בּקבוּצת כּינרת. עם האוֹרח מארץ־ישׂראל דיבּר הישיש עברית. וּבשמעוֹ את דבר הבּקשה, נאנח אנחה עמוּקה ואָמר:

– כּן, כּן להחזיר העטרה ליוֹשנה…

על געגוּעיו של ישיש זה לציוֹן, מספּר גם א. י. בּרַור וּמביא קטע מתשוּבת הזקן על השאלה מדוּע אין הוּא עוֹלה לארץ־ישׂראל:

– כּל המגדל בּן – כּאילוּ ילָדוֹ. ואני גידלתי את התמרים הללוּ, וכיצד אעזבם?..

את דרך הפעוּלה המעשׂית, שאליה יש לחתוֹר לשם הצלת יהוּדי עיראק סיכּם בּן־ציוֹן בּבהירוּת: “יש לעוֹרר את הנוֹער שם לחלוּציוּת ולהביאוֹ לידי אחיזה בּתנוּעה חלוּצית. זה התפקיד הקשה בּיותר. אוּלם שוּם דבר לא ישרת יהדוּת זוֹ שירוּת מכריע ולא יעלה את ערכּה כּמוֹ החלוּציוּת שתיוַצר בּתוֹכה”. ואָמנם, אל צעירי “אחיעבר” הוּפנתה ראשית הפּעוּלה, שנשׂאָה פּירוֹת טוֹבים בּתחילתה. קבוּצת העוֹלים הראשוֹנה, לפני עשׂר

שנים, שחיתה בּמשך כּמה זמן חיי חבוּרה בּמוֹשבה רענַנה, הצטיינה בּעבוֹדתה בּפרדסיה ורכשה לה אימוּן וחיבּה. ואוּלם בּימי חוֹסר העבוֹדה בּמוֹשבה

התפּזרה החבוּרה וּמרבּיתם היוּ למוֹרים לערבית בּפינוֹת שוֹנוֹת בּאָרץ

ורק מיעוּטם פּנוּ לחקלאוּת ממש וּלחיי קיבּוּץ. כּיחידים לא היה עוֹד בּכוֹחם לשמש מרכּז וּמשיכה לבּאים אחריהם, וּבינתיים נשתנה המצב בּעיראק לרעה וחלה הפסקה בּפעוּלה.

בּין דפּי פּנקסיו הבּלים של בּן־ציוֹן, בּשׂרידי מכתבים וּפתקאוֹת ותצלוּמים ממסעוֹת אלוּ, שחזרוּ ונשנוּ, נשארנוּ גנוּזים

אוֹצרוֹת ידיעוֹת על יהדוּת זוֹ וּמעינוֹת חיבּה אליה ואמוּנה תמה כּי בּכוֹחם של חלוּצי ארץ־ישׂראל להציל את השבט הזה ולהם “הזכוּת המחייבת לגלוֹתוֹ, להעלוֹתוֹ וּלגאלוֹ”. גם עתה, לאחר עשׂר שנים רבּוֹת־התמוּרוֹת המכריעוֹת, בּעינוֹ עוֹמד הערך העוּבדתי והמעשׂי של ארכיוֹן פּרטי קטן זה. שיתוּפוֹ בּשׂיחתנוּ על המסעוֹת בּעיראק העלוּ בּלב המסַפּר זכרוֹנוֹת

נשכּחים מפּינוֹת רחוֹקוֹת של יהדוּת עתיקה ורבּת־סבל זוֹ בּשקיעתה. בּמיוּחד משך את עיני תצלוּם אחד אשר בּוֹ עוֹמד איש כּינרת אל מוּל חוּרבוֹת בּבל העתיקה, עירוֹ של נבוּכדנאצר, מרחק 60 ק"מ מבּגדד. הרשימוֹת החטוּפוֹת בּפנקס־הדרך הקטן המוּסַבּוֹת על חוַית הבּיקוּר בּמקוֹם זה, מספּרוֹת על המסוֹרת האוֹמרת כּי נבוּכדנאצר

הביא זני תמרים טוֹבים מארץ־ישׂראל – “וּבאתי עתה לקחתם בּחזרה”… התחוּשה העמוּקה של העבר והנצח שבּעמידת היהוּדי החדש, איש הגאוּלה הציוֹנית, אל מוּל פּני שׂרידים סמליים אלה, בּאָה לידי בּיטוּי נרגש בּאוֹתוֹ פּנקס.

תצלוּם שני מראה את קבוּצת “אחיעבר”. שלוֹשה דוֹרוֹת כּאן – אַנשי־שׂיבה בּעלי זקן, צעירים מזרחיים חבוּשי “פיסַליוֹת” עיראקיוֹת, וילדים קטנים, בּניהם ואחיהם של חברי האגוּדה.

וּמכּאן, אל צרוֹר התמוּנוֹת והרשימוֹת מן הבּיקוּרים אצל היהוּדים בּערי כּוּרדיסטאן וּכפריה. "בּריאים בּגוּפם, פּשוּטים, לא

מפוּתחים". כּך מגדיר הוּא אוֹתם בּראשית שׂיחתנוּ וּמספּר


חבס 115.png

דָּהוּק



על “המרכּז הרוּחני” שלהם, היא העיר ארבּיל על צוּק סלע בּראש ההר. בּשנת הבּיקוּר עוֹד היתה בּה קהילה ציוֹנית מסוּדרת על רבּניה וראשיה. “הלכנוּ לטייל בּרחוֹבוֹת העיר, כּל הזקנים כּוּלם, ודיבּרנוּ עברית. וּלפנינוּ הלכה חבוּרת צעירים יהוּדים זקוּפי קוֹמה”. אצל צ. י. נ., פּרנסה הציוֹני של הקהילה, מצא הנוֹסע “חוֹזרים” של ההסתדרוּת הציוֹנית, שהיה גאה וחרד עליהם כּעל בּבת עינוֹ. ההכּרה העצמית היהוּדית היתה מפוּתחת בּקרבּם, והם כּאי בּוֹדד בּים ההשפּלה והעלבּוֹנוֹת. ואגב, בּשעת הבּיקוּר

בּקהילה זאת נרשם בּפנקס מעשׂה בּנערה יהוּדיה שהלכה בּשבּת אל הרוֹפא ותפסוּה “גוֹיים” ועשׂוּ לה כּויה בּראשה וקיללה דת האיסלאם ונתחייבה בּמשפט ונקנסה בּסכוּם כּסף, קטן מן הסכוּם שהוּטל על המתנפּלים.

אנַסה למסוֹר את רשמי השׂיחה הזאת ליד צרוֹר התמוּנוֹת וּרשימוֹת־הדרך המטוּשטשוֹת בּטבעיוּתה, בּאוֹתה הערבּוּביה והחספוּס שהיה בּה מריח המקוֹם ויוֹשביו וּמחייו וצערוֹ של השבט הנידח.

"…העיירה דהוק בדכּוּרדיסטאן – בּתים מזרחיים קטנים שטוּחי גג… חנוּיוֹת… עיירה מעוֹרבת יהוּדים וערבים… גם חקלאים יהוּדים.

…הכּפר היהוּדי סנדוּר. בּתי חוֹמר ואבן קטנים

וּשטוּחי־גג מגוּבּבים בּצלע ההר. יוֹשבים על הגגוֹת. ילד יהוּדי עיור רוֹעה צאן – האָב התענין בּמיוּחד בּאפשרוּת לשלוֹח אוֹתוֹ לירוּשלים, לבית החינוּך לילדי העיורים… בּית הקברוֹת היהוּדי בּכּפר… מצבה עם כּתוֹבת עברית עתיקה… קבוּצת ישישים זקוּפי קוֹמה וּבריאי מראה, אחד מהם בּן 104. משפּחה ענפה רבּת בּנים וּבנוֹת, כּוּלם טוֹבי מראה ורעננים. ערוּגוֹת ירק


חבס 117.png

“חָכָם” בִּקְהִלַת מוֹסוּל




קטנוֹת בּתווך הגינוֹת אשר בּואדי, גידוּלי השקאָה הם…

לשוֹן הדיבּוּר בּכּפר ערבית וכּוּרדית, אבל היוּ מעטים שדיבּרוּ עברית, בּיחוּד מבּין ה“מהג’רין” – כּעשׂר משפּחוֹת יהוּדיוֹת שישבוּ פזוּרוֹת וּמבוּדדוֹת בּכּפרים הכּוּרדיים ונמלטוּ על נפשן מן המהוּמוֹת והשחיטוֹת. פּליטי חרב אלה קיימים גם בּכּפר היהוּדי כּאזרחים ממדרגה שניה, נדחי הנדחים, אשר בּיחידוּת הם נוֹשאים את משׂא גוֹרלם הכּבד וּמקיימים את קשריהם העמוּקים לעבר ולעתיד וּמצפּים לגאוּלה". רק מעטים מהם הצליחוּ להמלט לסנדוּר ואילוּ מרבּיתם הוּשמדוּ אוֹ בּרחוּ למרחקים. כּמה מהם ניסוּ לחדוֹר לאָרץ, ואוּלם הגיעוּ רק עד הגבוּל בּראש־פּינה והוּחזרוּ כּלעוּמת שבּאוּ, לאחר תלאוֹת וסבל…

איש־כּנרת הגיע לכּפר היהוּדי הנידח בּערב שבּת וּפנה לביתוֹ של המוּכתר (הדוֹבר מעט עברית). בּיקוּרוֹ עוֹרר תחילה חשד וּתמיהה: “תאמר את האמת, מה רצוֹנך?” לאחר שהסבּיר כּי מארץ־ישׂראל בּא וּלהוֹציאָם מגלוּתם משׂא נפשוֹ, הקיפה ההתלהבוּת את הכּפר כּוּלוֹ. הכּל נתכּנסוּ

בּבית־הכּנסת. לאחר ששמעוּ את ההצעה כּי כּל משפּחה תשלח לעת־עתה אחד מתוֹכה לארץ־ישׂראל, כּחלוּץ ראשוֹן אשר יפנה את הדרך לבּאים אחריו – קם ישיש עיור, כּבן 80 שנה, והטיל ספק בּלבבוֹת בּהבּיעוֹ דעתוֹ בּחריפוּת: אם יצאוּ הצעירים – על מי יניחוּ את הכּפר כּוּלוֹ? ואוּלם לאחר ששמעוּ את פּרטי ההצעה נרגעה רוּחם, וּבמוֹצאי־השבּת, עוֹד בּטרם נראוּ כּוֹכבים בּשמים האיצוּ בּהתרגשוּת: "מוּתר כּבר

לכתוֹב"… ואָז ישבוּ בּדחילוּ לערוֹך את רשימת העוֹלים שהכּל חפצוּ

להימנוֹת עליה. ואחר כּך, כּאשר הגיע הזמן להמשיך את הדרך והמכוֹנית זזה כּבר לנסוֹע, קפץ צעיר אחד על הכּנף, תפס בּכוֹח בּידי איש ארץ־ישׂראל וקרא אליו מתוֹך סערת־נפש:

–קחני אתך, אהיה לך לעבד!..

וּמה מכאיב הדבר כּי מכּל התכנית להצלת יהוּדי הכּפר הזה לא יצא לעת עתה דבר. העיכּוּב היה לא רק בּסרטיפיקטים, אלא גם בּקוֹשי המיוּחד בּסביבה זוֹ לקבּל פּספּוֹרטים – והאנשים מטוּפּלים בּמשפּחוֹת

כּבדוֹת. התנאים הפּרימיטיביים מחייבים את החפץ לסדר לוֹ תעוּדוֹת, שילך בּרגל למוֹסוּל, דרך שבוּעוֹת הלוֹך ושוֹב הכּרוּכה בּקשיים רבּים שאין

היהוּדי הכּפרי יכוֹל לעמוֹד בּהם. וּבינתים עברוּ שנים וּפרצוּ וּבאוּ

מאוֹרעוֹת תרצ"ו בּארץ־ישׂראל וכל הנלוה אליהם…

פּנקסוֹ של בּן־ציוֹן יש בּוֹ רשימוֹת חטוּפוֹת גם מפּינוֹת אחרוֹת של שׂרידי היהדוּת בּכּוּרדיסטאן. על בּיקוּרוֹ בּקירקוּק

רשוּם: “כּמה דבקוּ בּנוּ היהוּדים האלה. “אנחנוּ בּגלוּת” – אָמר הזקן. ואֵם־המשפּחה נשׂאָה ידיה למרוֹמים: “הלואי ויִפּתחוּ השערים לארץ־ישׂראל”. – מספּר היהוּדים כּאן כּאַלפיִם נפש בּ־300 בּתי־אָב. מספּרם פּחת בּשנים האַחרוֹנוֹת, כּי נתפּזרוּ בּשל המחסוֹר והפּחד”.

“אנחנוּ בּגלוּת” – צירוּף שתי מלים אלוּ, החוֹזר ונשנה בּהזדמנוּיוֹת רבּוֹת, ממַצה אכּל מצבה המסוּבּך, הנוֹאש והמדוּכּא

של יהדוּת זוֹ. בּקירקוּק היה פּירוּש ה“גלוּת” גם זה, שבּהיוֹת מרבּית היהוּדים שם עסוּקים בּרוֹכלוּת בּכּפרים וכספּם נתוּן בּידי ה“גוֹיים”

בּצוּרת חוֹבוֹת קטנים וּגדוֹלים – לא יכלוּ לגבוֹתם אפילוּ כּדי הוֹצאוֹת

הדרך לעקירה. בּאוֹתה פינה אמר יהוּדי צעיר מתוֹשבי המקוֹם: “אנחנוּ סוֹבלים גלוּת מהגוֹיים, אבל אין לנוּ דרך לארץ־ישׂראל. כּאן פּוֹחדים להשאר, כּי יתנפּלוּ עלינוּ ושם פּוֹחדים ללכת כּי אין לנוּ פּספּוֹרטים. אם תוֹציאנוּ מפּה – כּמוֹ מגיהינוֹם”. בּקרב יהוּדי עיר זוֹ יש צוֹרפים רבּים, גם חנוָנים וחַלפנים. “אבל הכּסף הוּא בּידי ה”גוֹיים" והם לא משלמים ואסוּר להתאוֹנן, כּי לא יקשיבוּ“. אמר אחר בּאוֹתה העיר: “אנוּ פּה בּצער ואתם שם בּרוָחה. ה”גוֹיים” אוֹמרים: “שם בּפלשׂתינה אתם מכּים אוֹתנוּ, ואנחנוּ פּה נכּה אתכם”. קוֹדם כּבר היה גרוּע, גרוּע. ועכשיו נוֹספה עוֹד האמתלה הציוֹנית, ואי אפשר לחיוֹת. ועל כּן צריכים להזדרז ולצאת, יען כּי יהיה יוֹתר ויוֹתר גרוּע. הם לוֹמדים מהיטלר וּמכּל המקוֹמוֹת. כּל הכּסף שלנוּ בּידיהם ולנוּ אין בּמה לנסוֹע ואין לנוּ

שטרוֹת מהם והממשלה לא בּעזרתנוּ. בּארבּיל יוֹתר טוֹב, כּי הם חוֹסים בּצל תקיף, אבל לא כּן אצלנוּ. אני מסכּים בּארץ־ישׂראל חדר קטן וּבלבד להפּטר מזה הפחד".

…ירוּד ורעוּע היה מצבם הכּלכּלי של יהוּדי ארבּיל, אף כּי הוּא המרכּז היהוּדי האיתן שבּסביבה: למעלה מאלפּיִם נפש וּבהם כּ־180 ילד. עד גיל שמוֹנה לוֹמדים בּתלמוּד־תוֹרה, הגדוֹלים יוֹתר לוֹמדים בּבית־הספר הממשלתי. מוֹרה עברי מלמד כּמה שעוֹת בּשבוּע תנ"ך וּתפילה. רבּים בּעלי־המלאכה, בּעיקר צבּעים. יש גם בּנאים וסַנדלרים וסַבּלים – מלבד סוֹחרים, כּמוּבן. אבל שׂכר־העבוֹדה ירוּד. ועל כּל פּנים המלאכה השמטת והוֹלכת מידיהם, כּי העבוֹדה המקצוֹעית עוֹברת וּמתרכּזת לאט לאט בּידי נכרים ואלה אינם מעסיקים יהוּדים. המסחר בּהקפה מקפּח גם כּאן את חייהם של הסוֹחרים שנתרוֹששוּ ואינם מעיזים לדרוֹש בּמפגיע את המגיע להם. מספּר האמידים פּחת וכמוֹהוּ כּאין. יהדוּת עתיקה בּחוּרבּנה. החכם צ. י. נ. ידע למנוֹת שבעה דוֹרוֹת יהוּדים בּעיר זוֹ, גם הראה את העמוּד בּבית־הכּנסת שהוּא בּן 850 שנה.

…דהוק אף היא מרכּז של יהוּדים חקלאים, אך אינם חיים על החקלאוּת כּלבד כּמוֹ בּסנדוּר. יש להם כּרמים ועצי רימוֹנים. כּ־30 בּית שוֹכנים ליד המים, וּבעליהם מגדלים גם אוֹרז. יוֹם העבוֹדה מכניס 4–5 גרוּש. הם מספּרים על עקירתם לכאן ממקוום אחר שהיה להם שם “צער הרבּה” מהכּוּרדים. “לפעמים מקבּלים מכּוֹת ולא משלמים, גם הממשלה לא שׂמה לב. לפני שני חדשים שחטוּ שני יהוּדים בּשביל בּיזה – וּמי יאמר להם מה תעשׂה? מאחד גנבוּ לפני שלוֹש שנים את כּל כּספּוֹ, 480 לירוֹת, ונשאר בּעירוֹם וּבחוֹסר כּל. מחַבּלים בּכּרמים בּלילה ואין דין ואין דיין. גם מן העליה לארץ־ישׂראל טעמוּ מרוֹרים. פּעם יצאה שיירה בּת 30 משפּחה לארץ והוּחזרה מגשר אלנבּי…”

קחוּ אוֹתנוּ, אנחנוּ בּין זאבים" – זוֹ האימרה החוֹזרת

ועוֹלה מכּל דף ודך שבּפּנקס. בּיחוּד חריפים וּמרים הדברים בּפיהם של ה“מהגרים”, אשר נמלטוּ על נפשם מן הכּפרים בּהם ישבוּ דוֹרוֹת על דוֹרוֹת. אלה שנאחזוּ בּמלאכת האוֹרגים עוֹבדים בּפרך. האוֹרג עוֹשׂה מלאכתוֹ בּתוֹך

כּוּך חפוּר בּאדמה, מוֹציא מתחת ידיו 5–6 אַמוֹת אריג ליוֹם והשׂכר הוּא מחצית הרוּפיה. "עוֹבדים

פחוֹת משלוֹשה גרוּש וּמקבּלים גם שבעה". אלה שחפצוּ למכּוֹר נחלוֹתיהם על מנת לעקוֹר משם נתקלוּ בּקשיים טכניים שלא יכלוּ להתגבּר עליהם בּגלל יחס הממשלה אליהם. בּסך־הכּל 108 בּתי־אב יהוּדים כּאן, מהם 80 החיים על עבוֹדתם ורק 20 פרנסתם על הגנים והכּרמים. רוּבּם קשוּרים קשר אמיץ לכפרם. המנהג הוּא, כּי בּהגיע בּחוּר לפרקוֹ הוּא הוֹלך לבּגדד ועוֹבד שם בּמשך שנים

בּכל עבוֹדה שחוֹרה, לרוֹב כּמשרת־בּית. אך לבסוֹף יחזוֹר לביתוֹ ולכפרוֹ

וּבכסף אשר צבר בּעיר יקנה לוֹ אשה, כּמעשׂה יעקוֹב ולבן.

בּרשימוֹת אשר בּפנקס נזכּרת עוֹד עיירה קטנה בּשם חרבז’י, בּקרבת סוּלמאניה, שיש בּה 50 בּתי־אב יהוּדים, גם בּית־מדרש ותלמוּד־תוֹרה לנערים. אבל גם כּאן המצב הכּלכּלי רע וההתבּוֹללוּת בּין הנערוֹת מביאה לנישוּאי־תערוֹבת רבּים.

והדף האחרוֹן מסַכּם כּך: “ההרגשה היא כּי כּל היהוּדים האלה עוֹמדים מוּכנים לעקוֹר וללכת, אבל כּל אחד מסתיר מחשבוֹתיו. יהוּדים אלה עלוּלים בּכל רגע לשלם בּעד מפעלנוּ בּארץ והם בּסכּנת נפש יוֹם יוֹם, ועל כּן חוֹבתנוּ הראשוֹנה היא להצילם מיד”.

איש ארץ־ישׂראל, שבּיקר בּסביבה זוֹ בּשנה האחרוֹנה, מבליט אף הוּא בּמיוּחד את רשמיו מהכּפר סנדוּר, מרחק שעתים נסיעה צפוֹנה ממוֹסוּל, בּתחוּם הרי כּוּרדיסטאן המצטיינים בּיפי הגוונים של סלעיהם. כּדי להגיע לסנדוּר, פּוֹרשים לשביל הנוֹטה מהדרך שבּין דהוק וחמדיה. אחרי כּ־200 מטר נכנסים לתוֹך ואדי שבּחיקוֹ חבוּי הכּפר, מוּקף גבעוֹת והרים. מאחרי הכּפר משׂתרעים גני־פרי נפלאים הנטּעים על מַעינוֹת מים. “לא רחוֹק מסנדוּר שוֹכנת חמדיה, עירוֹ של דויד אַלרוֹאי. גם שם קהילה יהוּדית. יהוּדים נמצאים עוֹד בּמספּר קטן גם בּדהוק, בּאהרא, בּן־נוּר וכוּ'. סנדוּר היא כּיוֹם הכּפר האחד בּכּוּרדיסטאן שכּוּלוֹ יהוּדי. ה”גוי" היחיד הנמצא בּוֹ הוּא שוֹטר ערבי. בּוֹ בּזמן שיהוּדי כּוּרדיסטאן מדבּרים בּיניהם ארמית, הרי שׂפת הדיבּוּר של אנשי סנדוּר היא ערבית, כּדרך יהוּדי עיראק. גם העברית לא נשתכּחה כּאן".

אנשי המקוֹם קיבּלוּ גם עתה את פּני האוֹרחים מארץ־ישׂראל בּסבר פנים יפוֹת. לא בּלבד שני ה“חכמים”, אלא גם רוֹב הבּוֹגרים בּכּפר דיבּרוּ אוֹ שמעוּ עברית,אם גם בּקוֹשי. כּוּלם נוֹשׂאים נפשם ל“ירוּשלים”, וּמוּכנים לקוּם ולנסוֹע מיד, כּי גדוֹל סבלם. בּכּפר אין בּית־ספר והילדים לוֹמדים תוֹרה מפּי אחד ה“חכמים”. בּית־ הכּנסת מפוּיח ועזוּב. בּקיץ מתפּללים בּחוּץ, תחת עץ ענֵף. רוֹב אנשי המקוֹם עוֹסקים בּחקלאוּת וּמקצתם בּמלאכה. נמצא שם עדיין אוֹרג־יד, העוֹשׂה עבוֹדתוֹ בּטעם רב. אין רוֹפא בּכּפר והמצב הסַניטארי הוּא בּכל רע. הכּפר אינוֹ נקי והבּתים בּנוּיים כּך שאין אויר צח נכנס לתוֹכם. הגנים מלאים עצי־פּרי הנטוּעים בּערבּוּביה. פּירוֹתיו של כּפר סנדוּר ידוּעים לשבח בּכל הסביבה ושמעם מגיע עד מוֹסוּל. “האנשים אנשי־עבוֹדה מצוּינים ועלינוּ לעשׂוֹת את המאמץ הנדרש להצלת יוֹשבי הכּפר הזה שלא רבּים דוּגמתוֹ בּישׂראל…”

עוֹד אחד מאנשי ארץ־ישׂראל אשר נתן דעתוֹ על יהדוּת מוּשפּלת זוֹ ונזדמן לוֹ לראוֹת את צאצאי החקלאים היהוּדים הקדוּמים, מסַפּר גם הוא מבּיקוּרוֹ בּסנדוּר: הכּפר מוֹנה כּיוֹם 70 בּתי־אב כּבדים בּנפש, בּכל בּית לא פּחוֹת מ־7–8 נפשוֹת. זהוּ ישוּב יהוּדי טהוֹר ורק בּמרחק קילוֹמטרים מוּעטים ממנוּ יוֹשבים כּוּרדים. כּפר של חקלאוּת ומלאכה

גם יחד – יוֹגבים ואוֹרגים ותוֹפרים בּגדים וצוֹבעים וּמוֹכרים אוֹתם בּדרך

הרוֹכלוּת. הנוֹהג הוּא, כּי בּשעת העוֹנה מעמיסים על גבּי הפּרד ענבים וצימוּקים ואריגים וּבגדים ארוּגים וּתפוּרים, וּבחבוּרה יוֹצאת שיירה של פרדים מן הכּפר וּמפליגה למרחקים, לעבר הכּפרים הסוּריים, וחוֹדרת לפנים הארץ השכנה. התוֹצרת נמכּרת לשבטים השוֹכנים בּסביבה זוֹ וּשׂפת המשא־וּמתן ערבית, מכּאן הדיבּוּר הערבי בּכפר יהוּדי עתיק־יוֹמין זה השוֹכן בּסביבה כּוּרדית טהוֹרה. גם ביִת־הקברוֹת היהוּדי המשׂתרע על שטח עצוּם בּקרבת הכּפר מוֹכיח, כּי שבעים בּית אלה אינם אלא שׂרידים מעטים של ישוּב גדוֹל ועתיק, אף כּי אינוֹ נזכּר הרבּה בּרשימוֹתיהם של חוֹקרים ונוֹסעים, משוּם שהוּא רחוֹק מדרך־המלך. ה“חכם” הישיש של הכּפר – כּבן מאה שנה – מאַשר, כּי מיוֹם עמדוֹ על דעתוֹ אינוֹ זוֹכר שיציבוּ מצבוֹת בּבית־הקברוֹת היהוּדי.אף על פּי כן מראה הוּא על מצבה עברית עתיקה אחת שהוּצבה כּאן עוֹד לפני היוָלדוֹ. שׂרידי בּית־הקברוֹת הערבי בּקרבת מקוֹם מוֹכיחים, כּי בּזמן מן הזמנים היה כּאן ישוּב מעוֹרב.

משׂיחה זוֹ, שהיא פּרי הסתכּלוּת ערה בּדרך הנדוּדים בּמשך

שבוּעוֹת וחדשים על פּני ערים וּכפרים, יש לעמוֹד בּמיוּחד על ההבדלים היסוֹדיים שבּין הטיפּוּס היהוּדי של כּל עיר וּמחוֹז. החלוּקה המקוּבּלת,

הרוֹאה שני טיפּוּסים עיקריים בּיהוּדי כּוּרדיסטאן – ההרריים ואנשי־הרמה – אינה מספּיקה. כּל קהילה וּקהילה והטיפּוּס המיוּחד לה. ויש אפילוּ אשר בּתחוּמי אוֹתוֹ הישוּב יִמצאוּ אלה בּצד אלה בּני הגזע החסוֹן והרענן – והמדוּלדלים וּמתנַונים. קהילת מוֹסוּל, למשל, היא אי יהוּדי מיוּחד בּמינוֹ – ה“מסלַוים”, בּהם “מהג’רין” מכּוּרדיסטאן התוּרכּית שבּאוּ לכאן בּימי מלחמת־העוֹלם הקוֹדמת ומקוֹמם נכבּד בּקרב הקהילה. שׂפת דיבּוּרם ארמית ג’בּלית (הררית) מתוּבּלת בּמלים עבריוֹת. בּהם בּגדדים וּבהם המתיחסים, לדבריהם, על צאצאי עזרא הסוֹפר. ואמר ה“חכם” העוֹמד בּראש העדה הזוֹ אל איש־ישׂראל, שניסה דברוֹ אליו בּעניני עליה:

– כּבר הקדימך אחר – עזרא הסוֹפר הוּא, ולא הלכוּ אחריו…

נראה, כּי ה“מרכּז הרוּחני” של שׂרידי יהדוּת כּוּרדיסטאן אינוֹ עוֹד כּיוֹם הזה ארבּיל, עיר־הגבעוֹת, שהערוּת הציוֹנית בּה בּמשך תקוּפה מסוּימת בּאה ליד בּיטוּי בּפעוּלה המעשׂית למען הקרן־הקיימת וּבהפצת השקל הציוֹני. זאכוּ, אשר מספּרם אינוֹ עוֹלה עתה על 2500, הם היהוּדים הכּוּרדים ההרריים ממש. מרחק העיירה מהגבוּל התוּרכּי שמוֹנה ק"מ, וּמהגבוּל הסוּרי – 20. רבּים מאד, לאלפים, מבּני הקהילה הזאת עלוּ בּדרכים שוֹנוֹת לארץ־ישׂראל. משפחוֹת שלמוֹת הלכוּ בּרגל ונתרכּזוּ בּעיקר בּירוּשלים.

קהילה של “חכמים” בּדוֹר החוֹלף. שׂפת הדיבּוּר בּה כּיוֹם כּוּרדית; שׂפת הלימוּד הרשמית – ערבית, לשוֹן השלטוֹן. העברית אינה נשמעת, שׂפה אסוּרה היא והס מלהזכּיר. אך היא חיה ויפה בּפיהם של יהוּדים בּני 50–60 אשר אוּמנוּ עליה בּנעוּריהם.

קהילת זאכוּ היתה מצוּינת בּבתי־המדרש שלה; לא נפלה בּתוֹרה מבּגדד הבּירה, ונתנה “חכמים” גם לעדה הכּוּרדית בּירוּשלים. יש משהוּ בּעיר זוֹ המדמה אוֹתה, בּמעמדה הגיאוֹגרפי והרוּחני גם יחד, לצפת בּהרי הגליל. הציוֹנוּת שלה לא נתרכּזה אוּלי בּמיוּחד בּתעמוּלה למצווֹת מעשׂיוֹת דוקא, ואוּלם זכר ציוון ואהבת ירוּשלים חיים כּאן בּכל לב.

עקבוֹת העבדוּת היהוּדית, שעליה סיפּרוּ נוֹסעים וחוֹקרים,

לא נמחוּ עד היוֹם הזה. "נפגשתי בּרוֹכל ישיש וּבנים “שוֹחטים” לוֹ. סיפר, שאביו נמכּר לאגא כּוּרדי – בּעל אחוּזוֹת גדוֹלוֹת וּמוֹשל בּכּיפה

בּמחוֹזוֹ. תלוּתוּ של האב בּאדוֹניו נתבּטאה בּזה שהיה עליו להביא לוֹ מדי עוֹנה בּעוֹנה מפּרי עמלוֹ וסַחרוֹ. וּבשׂכר זה נחשב איש־חסוּתוֹ, ואם פּגעוּ בּוֹ, היה ה“אגא” שלוֹ מגין עליו. היהוּדי היה בּוֹחר להימכר ל“אגא” תקיף ועז, כּדי שיהיה בּטוּח יוֹתר בּהגנה על גוּפוֹ וּרכוּשוֹ. לא אחת נהג ה“אגא” בּשרירוּת־לב בּיהוּדי המכוּר לוו, היה גוֹזל ממנוּ כּל אשר לוֹ אוֹמוֹכרהוּ לאחר. אוֹתוֹ ישיש הבּיע צערוֹ על שבּטל מנהג התלוֹת בּ“אגא”, ויהוּדים עוֹברי־אוֹרח, כּבניו ה“שוֹחטים” הנוֹדדים בּכּפרים, מוּפקרים לכל בּריוֹן כּוּרדי".

האדיקוּת בּקדשי האיסלאם קיצוֹנית מאד בּהרי כּוּרדיסטאן,

ועל אף שׂנאתם של הכּוּרדים לשלטוֹן הערבי שבּארצם, מלהיבה בּהם כּל שמוּעת־הסתה שמפיחים על חילוּל המסגד בּירוּשלים וכדוֹמה, את אש שנאתם אל שׂרידי היהוּדים שכניהם. עד היוֹם הזה יוֹשב בּהרי הכּוּרדים עֵרב־רב של שׂרידי עמים וּשבטים – אשוּרים וכשׂדים וסוּּרים וּבני כּיתוֹת נוֹצריוֹת

אחרוֹת, הדוֹמים בּמראיהם ליהוּדים וּמוֹנים את מגילת היוּחסין שלהם עד אברהם אבינוּ. וּככבשׂה מוּעדת לטרף בּעדת זאבים, כּך מפרפרת שארית היהדוּת כּאן. רבּים המקרים של חטיפת בנוֹת יהוּדיוֹת על ידי כּוּרדים. ויש שהוֹרים מוֹכרים את בּנוֹתיהם בּגיל רך כּאמצעי הגנה מפּני החוֹטפים הנכרים.

אמיצים וגאים הם יהוּדי כּוּרדיסטאן ההרריים; מהם האמוּנים על החוֹפש ההררי ועל החרב. לא למדוּ דעת וגדלוּ בּבערוּת, אך החיוּניוּת הטבעית והרעננה המפכּה בּהם, בּכוֹחה להיוֹת כּמַעין המתגבּר אם יעקרוּם מארץ הרדיפוֹת והעבדוּת וישתלוּם בּקרקע המוֹלדת. לא להיוֹת סַתתים

ורוֹכלים בּירוּשלים נוֹעד שבט יהוּדי זה. אם יִשתל בּאדמת הארץ לעבדה ולחיוֹת מפּירוֹתיה – והיה לברכה.

חבס 127.png

בֶּן 104 וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּסִנְדּוּר


 

ו. שתי פגישוֹת עם קהילת כנאקין    🔗

הפגישה הראשוֹנה היתה בּין דפּים בּלים של תיקי־משׂרד ישנים. הלכתי לבקש את עקבוֹתיו של אוֹתוֹ “חכם” מעיר ארבּיל, היא ארבּיל על צוּק סלע בּהרי כּוּרדיסטאן, שדמוּתוֹ האירה לי מתוֹך סיפוּריהם של אחדים מבּני הארץ, מאנשי החזוֹן של קיבּוּץ־גלוּיוֹת ציוֹני, שניסוּ דרכּם אל השבט היהוּדי הקרוֹב־הרחוֹק, “ארבּיל היתה העיר הציוֹנית בּיוֹתר בּעוֹלם בּפרק־זמן מסוּים” – אמרוּ לי. וה“חכם” בּה היה כּלפּיד האש הציוֹנית בּקהילתוֹ, כּסנה הבּוֹער בּמדבּר־הגלוּת ואינוֹ אוּכּל.

בּפגישוֹתי עם יהדוּת מזרחית זוֹ, הנידחת כּל־כּך בּרוּח מאתנוּ אף כּי קרוֹבה מאד בּמקוֹם, עמדתי לא אחת על העוּבדה המפליאה, כּי השאיפה לציוֹן כּקרן גנוּזה היא הנגלית לוֹ פּתאוֹם אֵי־מזה לאחד נבחר, מאירה וּמעוֹררת, מלָבּה את אש־התמיד, אשר יֵחַם בּה לכל הקרב אליה בּאמת וּבתמים. הנדע מאין נשבה הרוּח אל לבּוֹ של אחד “חכם” והסעירה והחייתה והקימה בּית עברי חם בּלב הנכר וההתבּוֹללוּת? וילדים נוֹלדוּ – הרצל ואחד־העם וּבּלפוּר קוֹרא להם (הנה הם בּחבוּרה רבּתי בּתמוּנת־הצילוּם אשר לפנַי. הרצל הקטן, חבוּש “פיסַליה” עיראקית בּדמוּת סירה קטנה לראשוֹ, מיישר קוֹמתוֹ, מצדיע בּהדר…); ובית־ספר עברי נפתח; וקשר עם ארץ־ישׂראל הוּקם; והקרן הקיימת לישׂראל היתה לשם נרדף לגאוּלה שלימה בּמהרה בּימינוּ.

ואמנם, אל ארכיוֹן הלשכּה הראשית של הקרן הקיימת לישׂראל בּירוּשלים פּניתי בּבקשי אחר שׂרידי היהדוּת בּארבּיל. תחילה לא זכרוּ כּלל את דבר הקשר המעט והרפה, שפרח ודעך תוֹך שנים מעטוֹת. אחר כּך הוֹעלוּ מן הארכיוֹן ארבּעה תיקים מוּצנעים המספרים על פּעילוּת ציוֹנית רוֹטטת בּפינת־גוֹלה זוֹ בּפרק־הזמן הקצר בּין שני גלי המאוֹרעוֹת בּארץ־ישׂראל, 1929–1936. שוּב הוּדגשה התלוּת החריפה, תלוּת של גוֹרל משוּתף אשר ליהדוּת זוֹ עם הישוּב העברי בּארץ.

בּין למאוֹרעוֹת התנהלה חליפת מכתבים ערה, מעשׂית, המגלה פּעוּלה ציוֹנית רצינית ורעננה. מכתבים אל ארבּיל וּבצרה וּבּגדד וּקהילוֹת אחרוֹת. בּתיקי הארכיוֹן מסוּפּר על משלוֹח “לוּחוֹת” עברים להפצה ועל הרשמת יהוּדי ארם־נַהריִם בּספר־הזהב; מכתבי תוֹדה כּאן להסתדרוּת הנוֹער העברי בּבּגדד על תרוּמוֹת כּסף, הוֹדעוֹת על חוֹמר לפעוּלה וכדוֹמה. בּפרק־זמן זה התנהל משׂא־וּמתן רשמי לאישוּר ההסתדרוּת הציוֹנית בּארם־נהרים כּארגוּן חוּקי. הפּעוּלה היתה גלוּיה, שיתפה זקנים ונוֹער, ואף כי מעטים היו עדיין אך האוֹפק שנגלה לפניהם נראָה בּהיר והדרך פתוּחה וּרחבה. מתקוּפה זוֹ הוּא מכתבוֹ של “הרב הראשי דק”ק עמארא“, י.פּ.ס., הכּתוּב ארמית וגנוּז בּאחד מארבּעת התיקים: “– – כּשהגיע לידינוּ העתוֹן וראינוּ הבּשׂוֹרה אשר יצאה מפי הנשׂיא האמו”ר הר' חיים ויצמן שאמר חצי מיליוֹן נפשוֹת מעם הקוֹדש יכניס לעיר הקוֹדש בּמשך חמש שנים, נתמלא לבּנוּ שׂמחה וגיל וּבודאי קרבה נבוּאת הנביא ישעיה והיוּ מלכים אוֹמנַיך וכוּ'. ועל כּן קדמתי פּניו בּמכתב רצוּף בּרכה והצלחה” וכוּ'.

המכתבים המרוּבּים, המבקשים הדרכה חינוּכית, נשארוּ כּעדים נאמנים וּמצערים המוֹכיחים מה מעט היה כּוֹחה של ארץ־ישׂראל לספּק את רוֹב צרכיהן של הגלוּיוֹת. תוֹפעה מעציבה זוֹ, הצפה ועוֹלה בּמיוּחד בּכל מגע שלנוּ עם פּינוֹת גוֹלה נידחוֹת וּמפגרוֹת, רוֹבצת כּצל כּבד עלינוּ, מבקשת

פּתרוֹנים ושילוּמים.

ועוֹד תוֹפעה עגוּמה מבצבּצת מבּין תיקי המכתבים המעטים – סכסוּכי האחים אשר הדליחוּ את חיי הגוֹלה והמעיטוּ את ערך הגילוּיים הנהדרים והמתמידים של העזרה ההדדית היהוּדית. בּאחת מסקירוֹתיו של בּא־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּבּגדד בּשנת 1930 מסוּפר על הסכסוּכים שבּקרב העדה והחכם־בּאשי בּראשה, מדוּבּר כּאן על גילוּיים של שׂנאה אישית בּין נכבּדים וּמשפחוֹת. “הגיע המצב לידי מַלשינוּת שפלה משני הצדדים והיה אוּלי בּא עד לידי שפיכת דמים לוּלי התערבוּת הממשלה בּדבר, התערבוּת שגרמה הרבּה לירידת ערך העדה”.

הפיסקה הנ"ל שבּדין־וחשבּוֹן מוּסַבּה על שנת 1929. "והנה בּינתים קרה מה שקרה בּארץ־ישׂראל. וּמיוּתר להגיד לכם מה התוֹצאוֹת בּשביל היהדוּת העיראקית… לחץ אנטי־יהוּדי, אנטי־ציוֹני בּאוֹפן גלוּי. פּיטוּרי פּקידים יהוּדים על ימין ועל שמאל. הרחקת יהוּדי מכּל משׂרה חדשה וּמלחמה גלוּיה בּיהדוּת, שבּעיניהם כּל יהוּדי הוּא ציוֹני. היהוּדים מתחילים

להרגיש עכשיו את כּל השגיאוֹת שעשׂוּ בּדרכּם להתבּוֹללוּת וחוֹשב אני שדוקא הממשלה בּיחסה הנוֹכחי ליהדוּת העיראקית מקרבת אוֹתם בּאוֹפן אוֹטוֹמאטי ללאוּמיוּת ולציוֹנוּת".

המכתב מביא דוּגמאוֹת חוֹתכוֹת להוֹפעוֹת של רדיפת היהוּדים וּדחיקת רגליהם ים יוֹם מכּל עמדת־מַפתח, וּמסַכּם את דבריו מתוֹך רפיוֹן־רוּח: “כּל זמן שהמצב הוּא כּל כּך מחוּדד, אין לעשׂוֹת מצדכם שוּם צעד רשמי בּשביל הציוֹנוּת בּעיראק. – – אנחנוּ פּה צריכים להסתפּק בּעבוֹדה פּעוּטה, מצוּמצמת בּין סוּג ידוּע של חוֹבבי־ציוֹן אמיתיים שלא נרתעים לפני איזה קרבּן, אם הוּא נחוּץ, וזאת הדרך שאמשיך ללכת בּה פּה”.

דרכּם של אנוּסים יהוּדים בּכל עת וּבכל מקוֹם…

וכאן, בּאוירה גלוּתית זוֹ, נשבה אלי נשימה יהוּדית חמה וענוּגה, ספוּגה צער ותקוה מן המכתבים הכּתוּבים אוֹתיוֹת אשוּריוֹת גדוֹלוֹת וּתמימוֹת של אחד אשר חתימתוֹ היא: “הפּקיד אברם שׂשׂוֹן נסים”, והוּא המאשר דבריו בּחוֹתמת הקרן הקיימת לישׂראל בּעדת כנאקין. מכתבים רווּיי געגוּעים והתרפקוּת על ארץ־ישׂראל; מכתבים קצרים וגם ארוּכּים, וכוּלם תוֹבעים וּמפצירים לבוֹא לעזרת השׂרידים המעטים הנתוּנים ללחץ ולרדיפה. מכתב אחד רצוּף רמזים המוּפנה אל “האח הנכבּד” היוֹשב בּמשׂרדי הקרן הקיימת לישׂראל, מבּיע יוֹתר מכּל את מצבם הנדכּה והעלוּב של הנוֹשׂאים עיניהם לציוֹן. כּכל הקוֹדמים לוֹ, כּתוּב גם מכתב זה בּכתב מרוּבּע ומצוּעצע, ללא רוַחים בּין השוּרוֹת וּללא סימני הפסק:

לקחנוּ המכתב והרבּה שׂמחנוּ בּוֹ ועתוֹנים הגיעוּ לידנוּ והרבּה אֵתן תוֹדה לאחי היקר. קוֹדם זה שלחנוּ מכתב לאחינוּ בּבקשה מכּם עשׂוּ למען השם חוּסוּ עלינוּ ואתם בּעצמכם תעשׂוּ לנוּ תקנה. מפני אחיך שרוּי בּדוֹחק וּבצער וּבסכּנה גדוֹלה

אחי זה קנאת השם. אני בּנכם והאב יהיה רחמן על ילדיו. אבקש מאת מעלת אחי אתה בּעצמך תשתדל ותפנה אצל ויזמן אוֹ סוֹקוֹלוֹב אוֹ סיר הרבּרט שמוּאל ותפציר בּם לעשׂוֹת עמנוּ חסד ויעשׂוּ לנוּ דבר.

אחי בּקנין שמים וארץ. זה שמוֹנה שנים בּזה הצער – – עם כּל זה אני שׂמח ואל יכּרת שם קרן קימת מן כנאקין והמתנגדים עוֹמדים עלינוּ לכלוֹתנוּ והשם מצילנוּ מידם. – – ותדעוּ ממשלת הערבית בּכל עת מבּיטה עלִינוּ בּעין צרה – – ואני קצתי בּחיי. שמע אחי והט אזניך אלי בּעזר האל אני אחיה ציוֹני ואמוּת ציוֹני – – ויש לי תקוה בּהשם ועינינוּ לאל תלוּיוֹת שיעזוֹר לכם ותעשׂוּ לנוּ תשוּעה…"

וכך נחתם בּלב השם כנאקין כּפינת־גוֹלה דחוּיה וּרעוּעה המבקשת לה אף על פי כן אחיזה והצלה בּחזוֹן ציוֹן.

והנה בּא שם זה שנית לפנַי בּאוֹרח בּלתי־צפוּי.

בּעלוֹן הפנימי “יעֵל” של פּלוּגת חיילים עברית, מספּר איש תל־יוֹסף על בּיקוּרוֹ הקצר בּעיראק בּלווֹתוֹ שיירה של חיילים פּוֹלנים לעבר הגבוּל הפּרסי. הוּא מספּר כּיצד נזדמן לקהילה יהוּדית נידחת, כּבת אלף נפש, בּעיירה כּוּרדית הררית המוֹנה עשׂרים אלף תוֹשבים. היהוּדים עוֹסקים שם בּמסחר וּמרכוֹלת, הליכוֹתיכם והוֹפעתם – כּערבים. נערים

יהוּדים אינם יוֹדעים קרוֹא עברית. גם הבּרכה על הלחם אינה שגוּרה על פּיהם. חייהם חסרי טעם ותוֹכן. הנערוֹת כּלוּאוֹת בּבּית. אחד האוֹתוֹת המעטים ליהדוּת היא המזוּזה הזעירה על המַשקוֹף המוּצנעת יפה מעין רוֹאה. בּימים־הנוֹראים הוּרשוּ החיילים היהוּדים מצבא פּוֹלין לבקר בּבית־הכּנסת של העיירה. היהוּדים קיבּלוּם בּסבר פּנים יפוֹת, האכילו והשקוּ אוֹתם, ואוּלם רק בּמקרים מעטים יכלוּ האוֹרחים והמאָרחים להבין איש שׂפת רעהוּ הוֹדוֹת למספּר מלים עבריוֹת מגוּמגמוֹת. "פּגישת אחים מוּזרה בּגזירת

גוֹרל משוּנה" – מסכּם הרוֹשם את רשמיו. “אצל אחת המשפּחוֹת שהוּזמנתי לסעוֹד על שוּלחנה השארתי את ספר התנ”ך שלי וגליוֹן “דבר” שהיה בּידי. בּדחילוּ וּרחימוּ קיבּלוּ זאת מידי והסתירוּ את הספר והעתוֹן כאילוּ היוּ אלה ספרוּת אסוּרה, מהפּכנית. בּיקשוּ לשלוֹח להם כּמה מזוּזוֹת. –

–"

בּשׂיחה בּעל־פּה הוּרחב תחוּם הסיפּוּר על מסע זה לעיראק ועל הבּיקוּר בּקהילה היהוּדית הנידחת. החייל־החלוּץ, איש התנוּעה אשר עשׂה לא אחת בּשליחוּיוֹת אל פּינוֹת עלוּבוֹת שבּפיזוּר הגוֹלה היהוּדית, נשתוֹמם ונתרגש מאשר ראה וחש כּאן. כּאיש עברי אשר לפני עיניו לא נוּתקה שלשלת חיי עמוֹ למן הידמים הקדוּמים, ראה צוֹרך להעלוֹת בּמסע זה בּחזוֹנוֹ את מפּת הדרך של אבוֹת אבוֹתיו הגוֹלים לאוֹרך הפּרת והחידקל. “רבּוֹת נסעתי על פני ארצוֹת קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת, אבל אוּכל לוֹמר בּבטחה כּי אף פעם לא נחרתה בּי נסיעה כּלשהי בּחריפוּת כּל־כּך. כּביש חיפה–בּגדד המדבּרי, מסע 1600 ק”מ, ועמוּדי הטלפוֹן לארכּוֹ – אלה האוֹתוֹת היחידים של ישוּב לכל אוֹרך הדרך. שטחים עצוּמים, כּשטח ארץ־ישׂראל כּוּלה, זרוּעים חוֹל ואבן. סערוֹת החוֹל, נאדרוֹת בּזעפן, חוֹסמוֹת את הדרך ולא יראה אדם את הנעשׂה בּמרחק מטר אחד לפניו. לכל אוֹרך הכּביש יש רק מקוֹמוֹת חניה עלוּבים מעטים – כּפר קטן, בּאר מים, וילדים פּוֹשטי־יד לקבּל צנים אוֹ סיגריה. יוֹמַיִם של נסיעה בּשיירה בּעבר הירדן מזרחה עד בּגדד – יוֹמַיִם של שממה הם. פּה ושם נראוּ באוֹפק ישוּבים דלים, אך הם מרוּחקים מהכּביש, מוּבלעים בּערפל החוֹל. השיירוֹת נזוֹנוֹת מאשר הן מביאוֹת אִיתן

מארץ־ישׂראל. וּככל שמתרחקים מן הארץ כּן פוֹחת והוֹלך המזוֹן הטרי וּמגיע תוֹר השימוּרים. בּנסיעה כּזאת מובלט ההבדל העצוּם שבּין כּוֹח היִצוּר של שתי הארצוֹת השכנוֹת. בּתחוּם ארץ־ישׂראל – שפע של תוֹצרת לעשׂרוֹת גווניה. בּעיראק – צמצוּם וּמחסוֹר בּכל דבר: בּסיגריוֹת, בּשוֹקוֹלדה, בּבּירה

ויין. לא בּגד הגוּן מתוֹצרת המקוֹם ולא נעל. והלא מים בּשפע בארץ הזאת וּשטחים נרחבים ללא גבוּל בּה להשקאה זוֹלה. והממשלה הבּריטית השקיעה וּמוֹסיפה להשקיע סכוּמים עצוּמים בּכבישים וקוי טלפוֹן וסכרי מים…"

השיירה שאליה סוּפַח כּאחד המלַוים את הצבא הפּוֹלני למקוֹם חנייתוֹ כללה 600 מכוֹניוֹת ונתמַשכה לאוֹרך קילוֹמטרים. המטרה היתה צפוֹנה־מזרחה, אל פּינת כּוּרדיסטאן שבּגבוּלוֹת תוּרכּיה וּפרס. כּאן שוֹכנת העיירה כנאקין. על שטח של קילוֹמטרים מסביב לה הוּקמוּ מחנוֹת ענקיים לרבבוֹת גוֹלי פּוֹלין צעירים וּזקנים, משפחוֹת שלמוֹת בּמַדים.

כּאן גם מחנוֹת ילדים בּלי הוֹריהם, אף הם בּמדים וּפנקסי התשלוּם הצבאיים בּכיסיהם. תמוּנה מוּזרה, יצירת דוֹר־המלחמה הזה.

וּכאי בּים הצבאי כּן העיירה, שנתבּרכה בּנהר גדוֹל ועליו גשרים איתנים. שפע גני תמרים בּסביבה. גבוֹהים וּפוֹריים, משׂתרעים הם על פני שטחים נרחבים כּפרדסי ההדרים בּארצנוּ. רימוֹנים גדוֹלים ועסיסיים ואבטיחים דשנים מעידים גם הם על בּרכּת האדמה. לחיילים אסוּרה הכּניסה לתחוּמי הישוּב, אך החייל העברי, אשר אֶחיו הגוֹלים היוּ לנגד עיניו, מצא לוֹ דרך בּין החורבוֹת אשר בּקצוֹת העיירה. לשוֹטר הצבאי שעיכּבהוּ בּאחת הסימטאוֹת אמר, כּי יהוּדי הוּא המבקש לוֹ אַכסַניה לתפילה בּציבּור. חנוָני יהוּדי וּבנוֹ שבּאוֹתה סימטה דיבּרוּ על לב השוֹטר שיניח לוֹ לאוֹרח לחסוֹת שעוֹת מעטוֹת בּצל הכנסת־האוֹרחים שלהם, השׂפה המדוּבּרת – ערבית. נמצא רק זקן אחד שלא נשתכּחה לגמרי העברית מפּיו. רב אין לה לעדת כנאקין, אף לא נשׂיא בּתוֹכה. לא גיטוֹ, ואף על פּי כן ריכּוז יהוּדי בּסימטאות הצרוֹת. בּתי־חוֹמה גבוֹהים כּאן; חצרוֹת גדוֹלוֹת מרוּצפוֹת אבן

וּבאמצען בּריכוֹת המים והמזרקוֹת – כּבכל עיר מזרחית, חלוֹנוֹת הבּית, הגזוֹזטראוֹת והדלתוֹת פּוֹנים כּלפי פּנים. כּאן גרה המשפּחה דוֹר אחרי

דוֹר עד שיקוּם מישהוּ מַרדן וילך לבקש את מזלו בּבּגדד.

צוּרוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת להתבּוֹללוּת היהוּדית בּקרב

העמים. בּקהילה זוֹ פּנים אחרוֹת לה. אוֹרח החיים הוֹא כּשל ערביי המקוֹם. אך בּמסתרי הלב מקננת דביקוּת בּאלוֹהי ישׂראל, ו“ירוּשלים עיר הקוֹדש” – אימרת קסמים היא רבּת נהייה, לוּטה רז. יש לבני הקהילה הקטנה הזאת קרוֹבים בּארץ־ישׂראל, אך הם אינם בּאים בּכתוּבים אתם מחמת הפחד. נתוּקים מכּל חיים יהוּדיים הם. עתוֹן אינוֹ מגיע אליהם, גם מכשיר ראדיוֹ לקשרם אל העוֹלם אין בּכל הקהילה כּוּלה, ואפילוּ לא קוֹלנוֹע אוֹ ראינוֹע. הדוֹר החוֹלף עוֹד נוֹטר בּלבּו קשר מעוּמעם אל העם ותרבּוּתוֹ, אך הצעירים נטמעוּ לגמרי. הם מבלים את שעוֹת הפנאי בּמשׂחקי קלפים וּבבתי־קפה מזרחיים אשר “תרבּוּת” אירוֹפּה שוֹלחת אליהם את הפגוּמים והמעוּקלים שבּאוֹתוֹתיה.

הבּנוֹת הן הקרבּן העיקרי לניתוּק ולבדידוּת של העדה הקטנה. מַשמימוֹת ועגוּמוֹת יוֹשבוֹת הן בּית, מצפּוֹת לחתן שיבוֹא ויגאל. לא תצא אשה בּיחידוּת מפתח בּיתה, ולא תיראה בּחוּץ, אלא רעוּלה וּמעוּטפת בּסוּדר עד לבלתי הבחין בּינה לבין ערביה. הבּנוֹת מבשלוֹת וּמכבּסוֹת, סוֹרגוֹת ואוֹרגוֹת ועוֹשוֹת בּכל מלאכת הבּית. נשים בּריאוֹת וחסוּנוֹת.

שמע ארץ־ישׂראל והחיים החלוּציים בּה לא הגיע כּמעט לאזניהן. רק קשב הקשיבוּ לסיפוּרים מחיי הארץ. מיד נתלהבוּ וּביקשוּ והפצירוּ:

– קח אוֹתנוּ!

הקהילה אינה מאוּרגנת. בּית הספר נתוּן לרשוּת הממשלה וכל אוֹת יהוּדי לאוּמי אין בּוֹ. אפילוּ ספר התנ“ך נלמד שם כּערך דתי בּלבד ואיסוּר חמוּר חל ללווֹתוֹ בּפירוּש כּלשהוּ, כּשם שאסוּר לקרוֹא בּתנ”ך

בּבּית, קריאה לשמה. חוּץ משמירת שבּת וכשרוּת אין כּל אוֹת של יהדוּת בּחיי העדה הקטנה.

את פּני האוֹרח מארץ־ישׂראל קיבּלוּ תחילה בּחשד. פחדוּ להתהלך עמוֹ בּרחוֹב. עדיין לא סרה האימה של ימי הפּרעוֹת בּבּגדד, אשר הדיה הגיעוּ אף לפינה זוֹ. אך נמצא אחד נוֹעז שהזמינהוּ לביתוֹ וּלשוּלחנוֹ. בּנשימה עצוּרה הקשיבוּ בּני הבּית ובנוֹתיו, ואף השכנים

שנתכּנסוּ וּבאוּ, לדברים המעטים מחיי הארץ, שסיפר האוֹרח עברית וערבית מגוּמגמת. בּיחוּד הלהיבוּ הסיפוּרים על ההגנה בּימי המאוֹרעוֹת

בּארץ־ישׂראל. סיפוּרי “חוֹמה וּמגדל” נמסרוּ בּהתלהבות מפה לפה. המוּשׂג ארץ־ישׂראל, אשר עד עתה היה מזדהה הזדהוּת מלאה עם ירוּשלים עיר הקוֹדש, האיר פתאוֹם בּשלהבת של הצלה וּגאוּלה בּמהרה בימינוּ; שלהבת אשר תדעך בּודאי ותחלוֹף אם לא יבוֹא בּעקבוֹתיה המעשׂה. אך המבקר בּמקוֹם זה אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את בּרק ההשתוֹממוּת בּעינים ואת התלהבוּתם של איש ואשה בּשמעם על אחיהם שהגנוּ על חייהם בּנשק בּידם והוֹסיפוּ אוֹתה שעה לעבוֹד ולבנוֹת. כנאקין מוּקפת שטחי שממה נרחבים ללא יד מעבּדת, וגדוֹל היה הפלא בּשמוֹע האנשים כּי שטחים מעין אלה הפכוּ בּארץ־ישׂראל לאדמה פּוֹריה הנוֹתנת ירק ופרי. התענינוּ לדעת כּמוּת היבוּל לכל דוּנם וּתנוּבת החלב לכל פרה, ועוֹד כּדוֹמה.

עדה דחוּיה ועזוּבה. לא צוּין שמה בּספר ולא נרשם בּרשימת קהילוֹת ישׂראל. אין יוֹדע אוֹתה ואין חש את אָבדנה. אילוּ ניתן לנוּ לעקרה כּוּלה מקרקע התנַוונוּתה וּלגָאלה!

ועוד פגישה אחת עם עדת כנאקין, ואף זוֹ בּלתי־צפוּיה כּשתים הראשוֹנוֹת: בּליל חוֹשך אחד נפגשתי פּגישה חטוּפה עם עשׂרה פליטים יהוּדים קטנים, ילדי גוֹלה מיוּתמים ועקוּרים משרשם, אשר גלי הצבא הפוֹלני הביאוּם גם אוֹתם אלינוּ, לארץ המקלט, לאחר שנוֹת נדוּדים וּתלאה. בּשטף סיפּוּריהם, אשר ענני זוָעה נערמוּ בּהם לרוֹב, היוּ גם ניצוֹצוֹת אוֹרה מעטים. ואחד מהם – הפּגישה עם עדת כנאקין. בּראש־השנה תש"ג היה הדבר. החיילים היהוּדים בּקרב מחנוֹת הפוֹלנים שבּסביבת כנאקין הוּזמנוּ וּבאוּ

אל בּית־הכּנסת הקטן אשר לקהילה היהוּדית. לאחר התפילה בּציבּוּר הסבּוּ אל שוּלחנוֹת ערוּכים כּל טוּב, ואנשי העדה עוֹמדים עליהם לשרתם וּלהאיץ בּהם כּי יאכלוּ וישתוּ ויֵיטיבוּ לבּם. אך אין לשון משוּתפת בּה ידבּרוּ בּני העם האחד מפוֹלין וּמגליציה עם אחיהם הקרוֹבים־הרחוֹקים מעדת כנאקין אשר בּגבוּל פּרס וכּוּרדיסטאן. ונמצא קצין יהוּדי פוֹלני שאמר את דברי התוֹדה והבּרכה בּשׂפתוֹ הפוֹלנית המצוּחצחת. ונמצא חייל יהוּדי פּוֹלני שתרגם הדברים לעברית מגוּמגמת. ונמצא אחד מבּני עדת כנאקין, אשר הבין מעט מן הדברים ותרגמם בּאזני אחיו לערבית המדוּבּרת בּפיהם.

ושרוּ כּוּלם גם יחד – “התקוה”…


חבס 137.png

אֲגֻדַּת “אֲחִיעֵבֶר” בְבַּגְדַּד, תרצ"ג


 

ז. חלוּצים    🔗

דעה מקוּבּלת היא, מחוּזקת בּעוּבדוֹת רבּוֹת כּי עוֹלי

עיראק לא נקלטוּ בּחיי העבוֹדה והחלוּציוּת של ארץ־ישׂראל אלא בּאחוּז קטן מאד. רבּים מהצעירים שהצליחוּ לחדוֹר לארץ למרוֹת המכשוֹלים שהוּנחוּ בּדרכּם, ואף מקרב אלה שבּאוּ בּסרטיפיקטים, חזרוּ מאוּכזבים אוֹ פּרשוּ בּארץ־ישׂראל לחיי חנוַנוּת ופקידוּת כּלשהי בּעיר. גם מגל העליה האחרוֹן, עקב פּרעוֹת בּגדד ביוּני 1941, גל ספוֹנטאני ונמרץ, שהביא לארץ עד אלף נפש, יש שחזרוּ ויש שבּיקשוּ להם כּאן אוֹרח חיים כּחייהם בּארץ מוֹצאם. פּרשה זוֹ של העליה המבוֹהלת עם אימת הפּרעוֹת והחזרה הבּלתי־שקוּלה מיד כּשוֹך הסערה, יש בּה גם כּדי לבטא את המעוּרער והבּלתי־יציב אשר בּמצבה של גוֹלה זוֹ. לא נוֹער בּלבד אלא משפחוֹת לעשׂרוֹת צררוּ צרוֹרוֹתיהם והלכוּ.

בּמכוֹניוֹת וּבכל כּלי־רכב שהוּא הגיעוּ עד למחנה הצבא הבּריטי בּגבוּל עיראק וסוּריה. רוּטבּה, מקוֹם חנייתוֹ של הצבא אז, הפכה בּן לילה מטרה למשׂא־נפשה של יהדוּת בּגדד כּוּלה ותחנת הצלה למאוֹת שנתרכּזוּ שם – בּהם גם נשים וּזקנים וטף, שישבוּ תחת כּיפּת השמים, מצפים לאפשרוּת של חדירה לארץ־ישׂראל… מרבּית המשפחוֹת חזרוּ כּלעוּמת שבּאוּ. ואף הצעירים שהצליחוּ להכּנס לארץ לא היוּ מוּכנים בּרוּבּם להסתגל לתנאיה. בּיחוּד לא השלים היחיד עם ההכּרה, כּי כּאן נוֹעד לוֹ עתיד של פּוֹעל החי על עבוֹדתוֹ. ואם העבוֹדה בּכללה בּזוּיה וּמעמדוֹ של הפּוֹעל נחוּת –

החקלאוּת לא כּל שכּן.

מפּרשה זוֹ של העליה לאחר פרעוֹת בּגדד אפשר להביא לדוּגמה אפּיזוֹדה אָפיינית וּמאַלפת. קבוּצה בּת עשׂרה צעירים בּגדדיים בּאה

למעוֹז־חיים בּעמק בּית־שאן להכשיר עצמם לעבוֹדה וּלחקלאוּת. לאחר שנחוּ מדרכּם וּמרשמיהם הראשוֹנים בּארץ, נשלחוּ לעבוֹדה בּרפת, שהיא אחד הענפים המכוּבּדים בּמשק החקלאי ולאו כּל אחד זוֹכה בּוֹ. משנוֹדע להם בּערב מפּי מסדר־העבוֹדה, כּי הוּטל עליהם “לעבוֹד בּזבל”, נעלבוּ והתקוֹממוּ ולפנוֹת בּוֹקר התחמקוּ כּל העשׂרה מן המקוֹם, וּבלא תעוּדוֹת ועל אף הסכּנה שבּדבר – יצאוּ לחיפה, וסוֹפם שהשתקעוּ בּעיר. גם את מקוֹמוֹת העבוֹדה בּמוֹשבוֹת זנחוּ בּלי נסיוֹן רציני להתגבּר על הקשיים. גם חבוּרה מצעירי העוֹלים, מבּגדד, בּעלי השׂכּלה, היוֹדעים יפה מה צפוּי להם בּארץ־מוֹצאם, בּאוּ לקבוּצת משמרוֹת וניתנוּ להם תנאים טוֹבים להשתרשוּת שם – לא החזיקוּ מעמד. הם באוּ אל משׂרד מרכּז־העליה והוֹדיעוּ: “לא נוּכל להיוֹת פּוֹעלים, לעמוֹל יוֹם אחר יוֹם”. ההכּרה, כּי העבוֹדה היא דרך חייהם לתמיד הטילה עליהם אימה. ניסוּ להאַחז בּעיר ונוֹכחוּ בּמהרה לדעת, כּי אוירת ארץ־ישׂראל מחייבת אוֹתם גם כּאן לחיים של עמל ועבוֹדת כּפיִם, קוֹבעת את מקוֹמם לצמיתוּת בּמעמד־הפוֹעלים וּמרחיקתם מאידיאל הפּקידוּת וּמחיי המעמד הזעיר־בּוּרגני אשר עליהם חוּנכוּ ואוֹתם שיווּ לנגד עיניהם. אוּכזבוּ גם ממוּשׂג ה“חוֹפש” בּארץ־ישׂראל, ששמעוּ עליו רבּוֹת ונצטייר בּדמיוֹנם מוּפרז וּמסוּלף. “איזה חוֹפש יש כּאן – אמרה נערה מבּית ציוֹני בּגדדי לאחר ששהתה כּמה זמן בּקבוּצת גנוֹסר בּעמק הירדן – אם עלי לעבוֹד יוֹם יוֹם, ללבּוֹש מן המחסן הכּללי ולאכוֹל מן המטבּח המשוּתף?” גם הצעירים שפנוּ העירה לא השלימוּ עם החוֹבוֹת הלאוּמיוֹת. צו הגיוּס וסייגים לאוּמיים שוֹנים הטילוּ מוֹרא על רבּים, אשר אמרוּ בּלבּם כּי בּאוּ לארץ החוֹפש, והנה – מרוּת…

ילדי המעמד הבּינוֹני המידלדל הם אלה, שנעקרו משרשם ונתחייבוּ בּחיי עבודה; בּארץ מוֹצאם היוּ הם היסוֹד המשׂכּיל והמוּכשר

שבּקרב הנוֹער והצטיינוּ בּבית־הספר לעוּמת הנוֹער הערבי; בּני אמידים שחייהם בּרוָחה יחסית, לבוּשם הדוּר וּמחסוֹר לא ידעוּ. וכאן נדוֹנוּ להיוֹת “נחוּתי־דרגה” הן בּהשׂכּלתם ותרבּוּתם והן בּחיי יוֹם יוֹם שלהם – מה פּלא אם ניצני פראקציוֹנאֶריוּת ואידיאל לא בּרוּר של חברה חדשה, רחוֹקה וּמוּפשטת, מצאוּ להם קרקע פוֹרה בּקצוֹת המחנה הזה? הכנה טוֹבה לכך היו שלוּחוֹת הקוֹמוּניזם אשר פּרצוּ והגיעוּ גם אל קצוֹת הרוֹבע היהוּדי בּבּגדד ואל מקצת צעיריו חדלי התקוה וּנגוּעי השממוֹן המזרחי של העיר המתנַוונת.

בּתעוּדה אחת על הלך־הרוּח בּקרב הנוֹער היהוּדי בּתקוה שלאחר הפרעוֹת, נאמר: "בּתוֹך הנוֹער היהוּדי התעוֹררה תסיסה ידוּעה. נתעוֹררוּ ויכּוּחים חריפים בּין האבוֹת והבּנים. האחרוֹנים קראוּ להוֹריהם

מוּגי־לב והוֹדיעוּ כּי יגנוּ על עצמם אם תשָנינה המהוּמוֹת. שמוּעוֹת על הגנה עצמית עוֹררוּ חרדה בּקרב ההוֹרים. רבּים מבּין הנוֹער מעפּילים וּבהם תלמידים חרוּצים המסרבים להמשיך בּלימוּדיהם".

אבל עליה מבוֹהלת זוֹ מחמת הפוּרענוּת, בּלי הכשרת הלבבוֹת – מעט ודל היה קצירה. אחד מראשוֹני החלוּצים מבּגדד, שנתערה בּקיבּוּץ, לאחר שטעם טעמם של חיי פוֹעל בּוֹדד בּארץ – ניסה להסבּיר את סיבּת אי־ההשתרשוּת של עליה זוֹ בּתוֹכנוּ בּגוֹרם הנחיתוּת העדתית. גם הצוּרה החיצוֹנית של חיי הפוֹעל בּארץ־ישׂראל, שאין בּהם חמימוּת, לא אוירת בּית ולא מסוֹרת וּמנהגים וּמרחיקה את הצעיר המזרחי, שנזרק פתאוֹם לעוֹלם זר בּלי שקדמה לכך הכשרה מעשׂית ורוּחנית, כּהכשרת־המעבר שהיתה נהוּגה בּרוֹב ארצוֹת העליה. הצעיר הבּגדדי מבקש לוֹ פּתרוֹן פּרטי לחייו. אין צוּרת החיים הקוֹלקטיבית מתקבּלת על לבּוֹ בּנקל. הוּא להוּט אחר בּגדיו היפים וחפציו הפּרטיים. בּכשרוֹן ההסתגלוּת המהירה שניחַן בּוֹ בּמידה מוּפרזת,

הוּא מסתגל על נקלה לחיי הארץ, לשׂפתה וּלמנהגיה. אבל אין זוֹ אלא הסתגלוּת חיצוֹנית, המתנדפת עם כּל רוּח מצוּיה, בּאין שרשיה עמוּקים. המצב הכּלכּלי בּעיראק ששופר הרבּה מאז המלחמה, הרוָחים הקלים, חיי בּית־הקפה והריקוּדים בּכל ערב – מוֹשכים וּמשכּרים. אחד העוֹלים הצעירים ענה כּאשר יִסרהוּ חבר על דרכּוֹ הנלוֹזה בּארץ: “למה לי בּכלל לעבוֹד? אכתוֹב לאבּא וישלח לי כּסף”. קרבת המקוֹם לבית ההוֹרים והאפשרוּת הקלה לחזוֹר אליו, אף אלה בּגוֹרמי התלישוּת מחיי ארץ־ישׂראל.

להבהרת דמוּתוֹ של הנוֹער הזה, שגדל בּאוירת הבּית המזרחי החם והפּטריאַרכלי, ועל כּן קשה עליו המעבר לחיים עצמאיים וחדשים, אביא קטע מתזכּיר אל מרת סאלד, המספר על 17 נערים מעוֹלי בּבל לאחר פּרעוֹת בּגדד, שנמצאוּ בּהכשרה בּקיבּוּץ בּית־השיטה בּעמק־יזרעאל. ויצוּין נא, כּי כּוֹתב התזכּיר הזה, חבר הקיבּוּץ שנטל על עצמוֹ להיוֹת מדריך החבוּרה, אף הוא מעוֹלי בּגדד, מקבוּצת “אחיעבר” הראשוֹנה. על תוֹלדוֹתיה של החבוּרה הזאת מספּר הוּא: "מתחילה בּאוּ חמישה נערים, אשר לאחד מהם אח בּקיבּוּץ. לא החזיקוּ מעמד ועברוּ העירה. שם נתלקטה מחדש חבוּרה בּת עשׂרה שניסתה שוּב דרכּה להכשרה חקלאית כּדי להווֹת גרעין של חלוּצים הפּוֹתחים דרך לפני הבּאים אחריהם. "כּדוֹר ראשוֹן לעוֹלי בּבל מפעם בּהם רגש עז של סוֹלידריוּת להוֹריהם וליהוּדי בּגדד בּכלל, המתבּטא בּרצוֹן להיוֹת החלוּץ

העוֹבר לפני המחנה ולקרוֹא לאחרים לבוֹא בּעקבוֹתיהם. – – רצוֹן זה הוּא התגוּבה על העוול שנעשׂה ליהוּדי בּגדד בּשנים האחרוֹנוֹת בּרדיפוֹת על הציוֹנוּת וּפרעוֹת על בּית ישׂראל…

17 הנערים הנמצאים אצלנוּ, וכן עוֹד מספר ניכּר של נערים שנמצאים בּערים, הם יוֹצאי משפּחוֹת אמידוֹת וּמכוּבּדוֹת. החינוּך

והטיפּוּל שניתן לנערים בּביתם היה בּרוֹחב־לב וּברוֹחב־יד. דאגה וּמחסוֹר לא ידעוּ. רצוֹן ההורים היה שבּניהם ימלאוּ תפקידים נכבּדים בּפּקידוּת הגבוֹהה. לכן מוּבן, שרבּים עמדוּ על סף גמר גימנַסיוֹת, אף גמרוּ אוֹתן. קשה עליהם המעבר החריף מחיי עיר ותפנוּקים אל חיי עבוֹדה בּכּפר. לא הוּרגלוּ להיתקל בּקשים. קל לעוֹדדם וּלהלהיבם, אך אם העזרה מאחרת לבוֹא אוֹ שאינה בּאה כּלל – גוֹברים הספק והיאוּש".

ראוּי לציין, כּי בּתקופוֹת שוֹנוֹת וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת

עשׂתה ההסתדרוּת לא מעט לקליטת הדוֹר הצעיר של עוֹלי בּבל. שוּתפים לפעוּלה זוֹ הן המַנגָנוֹן המרכּזי של ההסתדרוּת והן רשת מפעליו וּשליחיו. מקרב שני הדוֹרוֹת של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נמצאוּ “משוּגעים לדבר”, אשר ראוּ תעוּדה להם להציל יהדוּת זוֹ וּלהכשיר את הנוֹער שלה לחלוּציוּת. ואף כּי אין די בּפּירוֹת שקצרוּ, אך עמוֹק וישר הוּא הניר הנחרש. ואוֹתם השתילים שהחזיקוּ מעמד – הכּוּ שרשים בּריאים וּפירוֹתיהם היוּ לברכה, לעצמם ולסביבתם. בּמחנה הצבאי בּעיר־הנמל עוֹבדים כּמה מאוֹת עוֹלים מעיראק וּמסוּריה ויש בּהם גרעין של חלוּצים טוֹבים, פּוֹעלים בּעלי הכּרה וחברים נאמנים לרעיוֹן חברת העוֹבדים בּארץ־ישׂראל. בּתל־אביב וּבמקוֹמוֹת אחרים נעשׂית פּעוּלה חינוּכית מיוּחדת בּמוֹעדוֹנים של עוֹלי עדה זוֹ. וגם בּחיי קיבוּץ השרישוּ כּמה עשׂרוֹת, העוֹשׂים עבוֹדתם בּנאמנוּת, וּמהם הממלאים תפקידים אחראיים בּמקוֹמוֹתיהם; דבקוּ בּחיי הארץ וקניניה הרוּחניים והתמזגוּ בּחברתה מזיגה מלאה וּפוֹריה. ראיתים פּה ושם בּחייהם ותפקידיהם – ערים וּגמישים, זקוּפי־קוֹמה וּזריזים בּהליכוֹתיהם. הם ניכּרים על נקלה לא רק בּשחוֹר שׂערם ועיניהם וּבחיתוּך הדיבּוּר העברי המזרחי המיוּחד. דביקוּתם של המעטים מקרב הרבּים, המעוּלים וּבעלי ניצוֹץ של שאָר־רוּח, בּארץ־ישׂראל – יש בּה חן מיוּחד ותם, הנוֹבע ממקוֹר הרגישוּת היהוּדית והאישית, הכּאוּבה וּמוּצנעת בּמשך דוֹרוֹת. ניכּרת בּהם הנימה המקוֹרית המיוּחדת לאלה שלא סחפם הזרם, וכל מעשׂיהם ודיבּוּרם ממעמקים. ראיתי אחד מהם בּקיבּוּץ דליה בּצעדיו הראשוֹנים בּהרי אפרים: אחד בּמשמר־העמק, מדריך למלאכת־כּפּים בּמוֹסד החינוּכי; אחד בּמשמרוֹת – רפתן, ועוֹד אחד בּעבוֹדתוֹ התוֹרנית בּחדר־האוֹכל, כּאזרח וּמעוֹרה; ועוֹד אחרים בּגנוֹסר וּבבית־השיטה וּבשׂדה־נחוּם וּבמעוֹז־חיים וּבנַען וּבגבעת־בּרנר. וכל אחד בּפינתוֹ הוּא מרכּז־מעט של חרדה לגוֹרל האחים בּארץ המוֹצא וּכמיהה להצלתם.

ואנַסה ללכת מעט בּעקבוֹתיהם של יחידים מכּל החבוּרה הזאת, אשר הקוים המשוּתפים הרבּים שלה משַוים לה דמוּת של “משפחה” אחת.

תחילה אביא שׂיחוֹתיהם של שני אחים, אשר מרחק של שמוֹנה שנים בּעלייתם משייך אוֹתם לשני דוֹרוֹת של חלוּצים בּארץ־ישׂראל.

X. X. – בּן 27 כּיוֹם, עשׂר שנים בּארץ. חבר מעוֹרה בּחיי קיבּוּץ צעיר בּפינה חלוּצית של ארץ־ישׂראל ושוּתף פעיל בּבנינוֹ והנהלתוֹ. בּן למשפחה ציוֹנית גדוֹלה וענפה, מבוֹרכת בּבנינוֹ והנהלתוֹ. בּן למשפּחה ציוֹנית גדוֹלה וענפה, מבוֹרכת סמוּכים על

שוּלחנוֹ, וכמוּבן וכמקוּבּל – מרוּכּזים סביבוֹ. אחד מבּתי ישׂראל

בּגלוּתוֹ, אשר הציוֹנוּת הדתית, מוּפשטת וערטילאית, מרחפת בּחללוֹ תמיד כּחזוֹן רחוֹק וּמעוּרפּל המרעיף טיפּין של נחמה לתוֹך קדרוּת הלב. ואף כּי אלה דברי האב: “מי שאינוֹ עוֹלה לגוּר בּארץ־ישׂראל אין אלוֹהים בּלבבוֹ” – לא עלה בּידוֹ לעשׂוֹת דבר לעלייתוֹ לארץ עד שגדלוּ הבּנים ועשׂוּ בּכוֹח עצמם.

עד גיל ½16 לא יצא הנער משערי בּגדד. ילדוּתוֹ עברה עליו בּבית מרוּוָח וּמסוּדר של סוֹחר המפרנס את בּיתוֹ בּכבוֹד. המרכּז היחיד לחייו היה הבּית, שאת העבוֹדה השחוֹרה בּוֹ, כּבכל בּית־אמידים, עשׂוּ משרתים וּמשרתוֹת מקרב ה“מהג’רין”, אלה היהוּדים הכּוּרדים מן ההרים, הנרדפים והנחוּתים. עד גיל בּית־הספר למד תפילה וּקריאה עברית בּ“חדר”. צר ואפל וּמזוּהם היה ה“חדר”, וה“חכם” שוֹלט בּתלמידיו המרוּבּים בּכוֹח השוֹט שבּידוֹ. הפחד מפּגישה עם ערבי בּרחוֹב לא סר לרגע קל. ילד ערבי אחד היה מפיל פחדוֹ על חבוּרה גדוֹלה של ילדים יהוּדים, שבּילוּ את שעוֹת הפּנאי שלהם בּסימטאוֹת הצרוֹת והמלוּכלכוֹת של שכוּנת היהוּדים. יציאה מחוּץ לתחוּמי השכוּנה – מאוֹרע בּלתי־שכיח היה. רק לעתים רחוֹקוֹת, בּבקרוֹ בּבית הדוֹדה שגרה בּשכוּנת המוּסלמים, עשׂה דרכּוֹ, מתוֹך חרדה וּדאגה,

מחוּץ לתחוּמי הגיטוֹ. בּיחוּד היתה גדוֹלה הדאגה לבנוֹת, שמגיל רך לא יצאוּ אלא רעוּלוֹת. ה“חדר” היה משוּתף לשני המינים. אך בּבית־הספר נפרדוּ הדרכים. לבית־הספר לבנוֹת מטעם ה“אליאנס” לא היתה תכלית אחרת אלא ללימוּד השׂפה הצרפתית, וכל צעירה שנכנסה לעוֹל הלימוּדים נשׂאה נפשה “להשתלם” בּצרפת. תכליתוֹ של הנער היתה להגיע עד לבית־הספר הגבוֹה, להכשיר עצמוֹ לפקידוּת גבוֹהה. בּשנים האחרוֹנוֹת נפתחוּ בּתי־ספר גבוֹהים מקצוֹעיים –

למהנדסים, לרוֹפאים – ואליהם חתרוּ רוּבּם כּכוּלם. מקוֹמה של השׂפה העברית לא היה מכוּבּד כּלל, בּיחוּד בּעיניהם של אוֹתוֹ חלק מהתלמידים שהיוּ מוּשפעים מן הריקנוּת של הנוֹער הנכרי ועל אף גילם הצעיר נגררוּ אחר הוֹללוּת וּפריצוּת.

אך היה גם חוּג אחר בּקרב התלמידים – הרציניים והמעמיקים, אשר בּהשפּעת ארץ־ישׂראל נתפּסוּ לשאלוֹת העם והציוֹנוּת. מנהייה משיחית־דתית מוּפשטת עבר חוּג זה לשאלוֹת המציאוּת בּארץ־ישׂראל. ראשיתוֹ של החוּג בּמתי־מעט, ארבּעה־חמישה, שקראוּ לעצמם בּשם “קבוּצת מפיצי הספר העברי”, והזמינוּ כּמה חוֹברוֹת מארץ־ישׂראל. ההזמנה הראשוֹנה, שנעשׂתה מתוֹך חרדת־קוֹדש, נצטמצמה בּסכוּם של מחצית הלירה ולא יוֹתר. ואוּלם הציפיה לקראת החוֹברוֹת היתה כּלקראת מאוֹרע כביר, והפצתן בּקרב התלמידים – כּמעשׂה מהפּכני גדוֹל.

היוֹזם והמחַיה את הפּעוּלה הזאת היה אוֹתוֹ ציוֹני נלהב ואמיתי, המבלה שארית ימיו בּסימטאוֹת ירוּשלים. כּבר אז כּינוּהוּ הכּל בּשם “אל־מוֹרה”, גם אלה שלא ידעוּ פּירוּשה של מלה זאת. בּאוֹתם הימים יִסד וקיים בּית־ספר עברי ממש, שהקיף בּתקוּפת זהרוֹ כּ־300 תלמיד. בּכתלי בּית־הספר נפתחה ספריה עברית ושם היה המרכּז לפעוּלה תרבּוּתית עברית בּקרב העדה כּוּלה. בּכל חג נערכה הצגה בּעברית, והתנהלה פעוּלה יפה למען הקרן הקיימת לישׂראל. “המוֹרה” מכר ספרים עברים, חילק את קוּפסאוֹת הקרן הקיימת ודאג להרקתן. בּשבּת וּבחג היה נוֹאם לפני התלמידים וזוֹרע בּלבבוֹת חיבּה לארץ־ישׂראל וּלערכי היהדוּת והציוֹנוּת. המוֹרים העברים הראשוֹנים שבּאוּ לבּגדד מארץ־ישׂראל מצאוּ להם כּאן פּינה חמה וטוֹבה. וניצוֹצוֹת מבּית־ספר זה האירוּ גם לבתי־ספר יהוּדיים אחרים ולרחוֹב היהוּדי כּוּלוֹ.

בּמסגרת בּית־הספר הזה נתפּתחה מהר קבוּצת “מפיצי הספר העברי”, שחוֹברוֹתיה וּספריה נרכּשוּ מדמי־חבר, מהכנסוֹת של הגרלוֹת וכדוֹמה. אך גם חבוּרה זוֹ לא נוּקתה מסכסוּכים, שהגיעוּ לידי פּירוּד עד שנוֹסד חוּג מקבּיל בּשם “אחדוּת”. לבסוֹף השכּין “המוֹרה” שלוֹם בּין

היריבים וקרא לאגוּדה המשוּתפת בּשם החדש “אחיעבר”. מאז החלה פּעוּלה נלהבת לציוֹנוּת. פּעלוּ מתוֹך התמדה וחריצוּת. רכשוּ חברים חדשים, הרחיבוּ את תחוּמי הספריה, וּלאחר מאמצים רבּים השׂיגוּ חדר לשיכּוּנה בּתלמוּד תוֹרה של הקהילה, והיתה לפינה עברית וציוֹנית בּמשך שנים רבּוֹת. נוֹסף על עצם הטיפוּל בּספריה וּבכריכת הספרים והפעוּלה לקרן הקיימת לישׂראל, הטילוּ על עצמם חוֹבוֹת ציוֹניוֹת שוֹנוֹת, כּגוֹן דיבּוּר עברי וכדוֹמה, שהקפידו בּהן מתוֹך מסירוּת רבּה, על אף הסביבה הזרה. כּן ריכּזוּ חוּג להרצאוֹת בּענינים ציוֹניים ולא פּסחוּ על כּל חג ותאריך ציוֹני מבּלי שהקהילוּ אנשים ונשים אשר בּרוּבּם לא ידעוּ את כּוונתם ולא הבינוּ לרוּחם, אבל דבקה בּהם ההתלהבוּת של עוֹרכיהם וראוּ בּהם את ההוֹלכים לפני המחנה.

בּינתים התקדרוּ שמי היהדוּת בּבּגדד. גם הקוֹרוֹת

בּארץ־ישׂראל הכּוּ גלים סוֹערים בּארץ השכנה, אשר נתעוֹררה לשׂנאת ישׂראל והציוֹנוּת. המשטרה החלה עוֹקבת אחרי נערי “אחיעבר”. על דרך פּעוּלתוֹ הציוֹנית של “המוֹרה” נערמוּ חשדים וּמכשוֹלים. אבל זוֹ היתה כּבר התקוּפה שבּה עמד מוּכן לעליה לארץ־ישׂראל וּלחידוּש חייו בּה כּאיש־עבוֹדה.

וּמכּאן מתחילה הפּרשה השניה של חלוּציוּת והיא העיקרית – זוֹ קליטתוֹ של היחיד מן הגוֹלה המזרחית בּחיי העבוֹדה בּארץ־ישׂראל.

כּשהגיע לבסוֹף לארץ מַשׂאַת־נפשוֹ, ירדה עליו ההרגשה הידוּעה, כּי המציאוּת שוֹנה תכלית שינוּי מן החזוֹן. ראשית דרכּוֹ בּארץ היתה אל שכוּנת נחלת־ציוֹן בּירוּשלים – אַחת משכוּנוֹת הריכּוּז של עדוֹת המזרח לסוּגיהן. הצפיפוּת והלכלוּך, בּליל הלשוֹנוֹת וההוָי הגלוּתי,

הדהימוּ אותו וּבלבּלוּ את רעיוֹנוֹתיו. לא חפץ להאמין כּי אמנם ארץ־ישׂראל היא זוֹ, אשר אליה ערג ואוֹתה חזה בּדמיוֹנוֹ. גם בּדבר עבוֹדה לא ידע אנה יפנה, והוּא נער בּן 17, טרם הגיע לבגרוּת. אחד מקרוֹביו בּירוּשלים הביאהוּ בּמקרה לבית־דפוּס קטן וכך נקבּעה ראשית דרכּוֹ כּפוֹעל־דפוּס בּארץ־ישׂראל.

עבוֹדתו הראשוֹנה היתה בּתנאים גרוּעים מאד, כּמעט ללא שׂכר, ואף התנהגוּתם של הפוֹעלים המבוּגרים כּלפיו, מדריכיו בּעבוֹדה, לא הניחה את דעתוֹ. הפוֹעל האחד ששעה אליו והדריכהוּ מעט בּמקצוֹעוֹ, היה לוֹ כמַעין בּמדבּר. מיד נתקל גם בּתהוֹם הרוֹבצת בּין בּני העדוֹת השוֹנוֹת, אף כּי הם שוּתפים לעבוֹדה וּלחברה. לא אחד מבּני עדוֹת־המזרח בּארץ־ישׂראל סבל מפּגישה קשה זוֹ, ואף אלה שהצליחוּ לעבוֹר עליה בּשלוֹם – לא בּנקל ניתן להם הדבר. אפילוּ בּחברה פתוּחה ודימוֹקראטית כּחברת הקיבּוּץ בּארץ־ישׂראל, נתקלים בּני עדוֹת המזרח בּקשיים בּלתי־מוּבנים לאחרים. שלטת בּהם מין נחיתוּת דקה, כּאוּבה, המהוה מחיצה שלא בּנקל יתגבּרוּ עליה. הֶרגלים וּמוּשׂגים ונימוּסים מימי הילדוּת קוֹבעים את התנהגותם וּמהוּתם, השוֹנה בּיסוֹד ממהוּתוֹ של איש המערב. רבּוֹת השאלוֹת המיוּחדוֹת להם, והעיקרית שבּהן – יחסי בּחוּר וּבחוּרה והתאמת חבֵרה לחיים, שאלה הקיימת ועוֹמדת למרוֹת בּיטוּל המחיצוֹת העדתיוֹת.

אחת החוָיוֹת המכריעוֹת בּחיי הנער העוֹלה, כּאדם

וּכפוֹעל, היתה השביתה בגדוֹלה שהוּכרזה באוֹתם הימים בּבית־החרוֹשת לבּיסקויטים של פרוּמין בּירוּשלים. השביתה לא פּגעה בּוֹ בּמישרים; בּחוּגי עדוֹת המזרח שבּסביבתם חי גם לא ידעוּ להסבּיר לוֹ מַהוּתה ולא ראוּ אוֹתה בּעין יפה; רק בּדרך המוֹדעוֹת והכּרוּזים, שנתקל בּהם בּרחוֹב, ניסה לרדת לסוֹפוֹ של דבר אך נסיוֹנוֹ הקצר כּשוּלית־פוֹעלים, השריש בּוֹ תחוּשה עמוּקה וּברוּרה: אם שוֹבתים פוֹעלים – בּודאי יש יסוֹד וטעם לדבר.

החיים היוּ קשים. העבודה מאוּמצת והשׂכר זעוּם והכּל מסביב קר ואַטוּם. עד שקם יוֹם אחד ועזב והלך ללמוֹד מַסגרוּת בּביה"ס למלאכה של “המזרחי” בּתל־אָביב. עוֹד קוֹדם לכן עבר לגוּר בּסביבה אחרת, בּשכוּנת הבּוּכארים. שהיתה כּבוּשה גם היא לאוירה מזרחית־גלוּתית, אַך רוּחוֹת פּרצים נשבוּ בּקצוֹתיה. באוירת השכוּנה הזאת החלוּ עוֹלים בּאָזניו הדי מוּנחים ומוּשׂגים, מעומעמים וּמבוּלבּלים, כּגוֹן – “סוֹציאליזם”,

“קוֹמוּניזם”, “נוֹער־עוֹבד” ו“קיבּוּץ” בּנשימה אַחת. על הנוֹער־העוֹבד שמע, כּי זהוּ “קוֹמוּניזם וּפריצוּת גם יחד”, “נערים וּנערוֹת המתכּנסים לשם ריקוּד הוֹרה”, וכדוֹמה. לעוּמת זה נשבוּ עליו רוחוֹת של השפעה חזקה מסיסמאוֹת רביזיוֹניסטיוֹת, שהיוּ מהלכוֹת בּשכונה בּלוית דיבּוּרים

שגוּרים על “שני עברי הירדן”, וכדוֹמה. קוֹל נסתר מתוֹך לבּוֹ אָמר לוֹ כּי מקוֹמוֹ בּקרב הנערים העוֹבדים. אַך מי יראה לוֹ הפּתח וּמי יעבירנוּ את הגשר? וכך, מַשמים ותוֹהה החליטוּ יוֹם אחד, הוּא וחברוֹ שעלה אתוֹ מבּגדד, ללכת בּעקבוֹת הקרן־הקיימת־לישׂראל אשר אוֹתה עבדוּ בּאמוּנה מאז ימי ילדוּתם וּבה חשוּ את מהוּתה העיקרית של הציוֹנוּת. ממשׂרדי הלשכּה הראשית של הקרן הקיימת שלחוּם אל הפּוֹעל המזרחי, שם הוּצע להם לעבוֹד בּחפירת בּוֹרוֹת בּפתח־תקוה. אבל הם לא הבינוּ מה ענין בּוֹרוֹת אצל חקלאוּת. וכך נתגלגלוּ וּבאוּ לתחוּמי בּית־הספר למלאכה בּנוה־שלוֹם וגרוּ בּשכוּנה זוֹ עם עוֹד שני עוֹלים מבּגדד בּחדר צר וקטן, בּתקוּפה של ציד־עוֹלים בּלתי־ליגאליים בּרחוֹבוֹת תל־אַביב וּבשכוּנוֹתיה, ונתנסוּ שם בּנסיוֹנוֹת הרבּה.

ואַז נפגש פגישה ישרה עם הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד ודבק בּה וּמצא משהוּ מארץ־ישׂראל שבּחזוֹן, אשר על אָבדנה התאַבּל למן צעדיו הראשוֹנים בּארץ־ישׂראל. הפּגישה הראשוֹנה היתה דרמַטית בּיוֹתר: בּבקשוֹ מקלט לעוֹלה בּלתי־ליגאלי מבּני עדתוֹ, שהיה נרדף על ידי המשטרה. בּהמלצת חבר לעבוֹדה בּא לבין כּתלי הצריף אשר בּחוֹלוֹת תל־אַביב ונוֹכח לדעת כּי, אַכן, מפעם דוֹפק אחר בּחיי הארץ, אשר לא חש בּוֹ עד עתה; יש מעינוֹת של דאָגה אנוֹשית ויהוּדית, שאוֹתם גילה רק עתה. לראשוֹנה חש עתה, כּי מאחוֹרי הכתלים הללוּ סוֹערים חיים עשירים ורבּי־יצירה. נתעוֹררוּ בּוֹ רגשוֹת של קנאה גדוֹלה בּנערים מעֵדוֹת המערב אשר הכּל נתפּס להם על נקלה וחייהם פּתוּחים לפניהם ללא מאמצים מיוּחדים וּבעיוֹת מסוּבּכוֹת. רשמי הטיוּל הראשוֹן בּאָרץ, בּעמק וּבגליל, הדהימו וגילוּ אפקים חדשים. בּאוּ ימי שילוּמים על האַכזבה והסבל הרוחני של התקוּפה הראשוֹנה. ההתקרבוּת לחיי האָרץ וההעמקה בּהם גילוּ בּמהרה שבילים חדישים של דעת והכּרה; פּג ונתנדף קמעה קמעה גם רגש הנחיתוּת העדתית; צצה וצמחה הרגשת בּית וּמשפּחה. סבא וסבתא, שעלוּ בּינתים לאָרץ, אָספוּ את הנכד לביתם בּתל־אַביב, ניסוּ להחזירוֹ למַסלוּל הלימוּדים והפּקידוּת, אַך חיי רוּחוֹ כּבר היוּ נעוּצים

בּרעיוֹן העבוֹדה והקיבּוּץ. וכעבוֹר שנים לא רבּוֹת היה הוּא עצמוֹ מדריך לילדי הנוֹער העוֹבד בּשכוּנוֹת ירוּשלים וגילה הבנה וטעם בּפעוּלתוֹ.

האַח השני צעיר מן הבּכוֹר בּשנתים. ראשית דרכּוֹ גם הוּא היתה בּ“חדר”, בּבית־הספר העברי וֹבאגוּדת “אחיעבר”. שמוֹנה שנוֹתיו בּבּית לאחר עלית הבּכור לארץ־ישׂראל עברוּ עליו בּלימוּדים אינטנסיביים בּבית־ספר תיכוֹני בּבית־ספר ממשלתי גבוֹה להנדסה וּבעבוֹדת מהנדס בּפקידוּת הממשלתית. אַך כּל אוֹתן השנים נשׂא נפשוֹ לארץ־ישׂראל. מצבם המוּשפל של יהוּדי עיראק וּפרעוֹת בּגדד החריפוּ בּוֹ את היאוּש מחיי הגוֹלה וחיזקוּ את הנהייה לארץ־ישׂראל. בּוֹאוּ לאָרץ ולקיבּוּץ בּתקוּפה של שינוּי אָרחוֹת חיים עקב המלחמה, לא הטוּ אוֹתוֹ מן הדרך החלוּצית הטהוֹרה שלקראתה חינך עצמוֹ בּמשך שנים. אישיוּתוֹ ודרכּוֹ הוֹכחה בּהם כּי לא אבד ניר, וכי גם בּקרב השבט המוּשפל והאנוּס יש קרקע צמיחה לשינוּי־ערכין.

מן המעטים הוּא, אשר התכּוֹננוּתוֹ לחיי הארץ היוּ בּה מתהליכי ההכשרה החלוּצית בּגוֹלה, אַף כּי עשׂה דרכּוֹ זוֹ בּיחידוּת כּמעט וּמתוֹך עצמאיוּת וּמקוֹריוּת. לרגל עבוֹדתוֹ כּמהנדס בּחר לוֹ לצאת

מדי פעם עם הפּוֹעלים אשר בּרשוּתוֹ לעבוֹדה ממש, בּאֵת וּבמַכּוֹש, תחת להיוֹת להם מפקח וּמנהל. כּן בּחר לוֹ בּעבוֹדתוֹ ללכת בּרגל כּכל האפשר, לגוּר בּמשך תקוּפוֹת ממוּשכוֹת בּאוֹהל ולחיוֹת חיי פשטוּת והסתפּקוּת

בּמוּעט. בּנדוּדיו לרגל עבוֹדתוֹ עבר בּקהילוֹת ישׂראל רבּוֹת ולמד לדעת את אַרחוֹתיהם של יהוּדי בּבל וכּוּרדיסטאן, רבּי הגוַנים והשינוּיים לפי מחוֹזוֹת מגוּריהם; אַז נתחזקה דעתוֹ, כּי גם בּקרב המדוּכּאים והמעוּנים

שבּהם לא כּבה הזיק היהוּדי ולא דעך שביב הגאוּלה המהבהב בּמסתרים. בּרוֹב ענין סיפּר על בּיקוּרוֹ בּעיירה אַחת שיש בּה קהילה יהוּדית בּת חמשת אלפים נפש ואין בּה אפילוּ אָדם אחד השוֹמע עברית. אַף על פּי כן מצטוֹפפים הכּל מסביב לתיבת הראדיו היחידה שבּרשוּתם וּמאזינים לצליל העברי מירוּשלים. עגוּמים סיפּוּריו מחיי היהוּדים הכּוּרדים שלרגלי ההרים, אשר ההשפּלה והפּחד המתמיד השחיתוּ את דמוּתם ונטלוּ מהם צוּרת אָדם. מהם הטוֹמנים את זהבם בּאדמה ויוֹרדים לבּגדד כּ“מהגרים”. סוּג זה של משרתים וּפוֹשטי־יד ידוּעים כּנחוּתי־דרגה, ודרכּם להערים וּלהוֹנוֹת. לא כּן אַנשי ההרים הצפוֹניים המעבּדים בּקיץ את גניהם וּבחוֹרף מהגרים אַף הם לעיר הבּירה, לעבוֹדוֹת שירוּת.

בּשנוֹת לימוּדיו בּבית־הספר הממשלתי עמד מקרוֹב על מקוֹרוֹת השׂנאָה לישׂראל, אשר ליבּתה אוֹתה הפוֹליטיקה הערבית בּקרב נוֹער

הארץ והיתה כּאש יוֹקדת. נוֹסף על פּעוּלת התעמוּלה הנאצית בּמשך שנים ינקה לא בּמעט ממַעינוֹת הקנאָה בּכשרוֹנוֹתיהם וּבחריצוּתם של התלמידים היהוּדים, שכניהם לספסל בּית־הספר. פּרעוֹת בּגדד, שהיה עֵד להן, הגבּירוּ בוֹ את השאיפה ארץ־ישׂראל, שלא כּבתה מאָז ימי הילדוּת.

בּעוֹדוֹ אחד מנערי “אחיעבר” השקיע עצמוֹ בעבוֹדה המעשׂית למען ארץ־ישׂראל בּמידה שניתן לוֹ הדבר לעשׂוֹתוֹ. ימים רבּים היה עסוּק בּאיסוּף כּתבי־יד יהוּדיים וּמגילוֹת עתיקוֹת מתוֹך שׂרידי בּתי־הכּנסת מימים רחוֹקים והיה שולחם לספריה הלאוּמית. כּן היה שוּתף פעיל לחבוּרת הנערים שעזרה לאיש כּינרת בּמשלוֹח שתילי התמר לגן־רחל. הרעיוֹן לשלוֹח שתילים לארץ־ישׂראל ולנטוֹע בּה תמרים משוּבּחים, הלם יפה את משׂאַת־הנפש של צעירי “אחיעבר”. בּהתלהבוּת עסקוּ בּדבר, והקדישוּ כּל זמנם לפּעוּלה. הם טיפּלוּ בּכל שתיל כּביצוּר חי, וקנאוּ בּוֹ קנאָה גדוֹלה על זכוּתוֹ לבוֹא לתחוּמי האָרץ. מתוֹך חיבּה מיוּחדת, כאשר יעלה אָדם בּלבּוֹ

זכרוֹנוֹת ילדוּת יקרים, מספּר הוּא על משלוֹח טרנספּוֹרט אחד של שתילים על ידי קבוּצת הנערים בּני 14–15 עצמם, ועל חוָית האָסוֹן הגדוֹל, חויה של אסוֹן לאוּמי ואישי גם יחד, בּעלוֹת אַחת המכוֹניוֹת בּאש.

עם החמרת מצבם של היהוּדים בּעיראק ניטלה גם האפשרוּת לשלוֹח שתילי תמרים, כּי חל איסוּר חמוּר על הוֹצאַתם מן הארץ כּשם שנאסר כּל מגע אחר, תרבּוּתי אוֹ מסחרי, עם היהוּדים בּארץ־ישׂראל. המוּעקה גברה והלכה. האיש הצעיר, שכּבר חזה בדמיוֹנוֹ חיי חירוּת וּגאוּלה, נצטמק ונסתגר בּצער הגלוּת. "בּכל תנוּעה וּתנוּעה שעשׂיתי הרגשתי עצמי אוּמלל ללא מוֹצא, על אַף העמדה הכּלכּלית הבּטוּחה והיכוֹלת לעזוֹר בּה לקיוּם בּית

אָבי". “הרגשת היהוּדי היא כּמוֹ בּבית־סוֹהר, גם אם מבּחינה חמרית הוּא יכוֹל להיוֹת שׂבע־רצוֹן”. “שם, בּגוֹלה, לא היה עוֹלה אַף פעם בּדעתי לשׂאת אשה כּי לא הייתי חפץ להביא לעוֹלם עוֹד יצוּר אוּמלל כּמוֹני וּכמוֹ כל הצעירים היהוּדים”.

וּמאַז הפרעוֹת היתה הרגשה זוֹ נחלת רבּים מקרב הנוֹער היהוּדי, שחשוּ בּוַדאוּת כּי חרב עליהם עוֹלמם. על כּן רבּוּ פּתאוֹם מקרי הבריחה של נערים צעירים, אשר הניחוּ ספסל לימוּדים וּבית הוֹרים והתחמקוּ בּשביל האחד שנפתח לפניהם – – לארץ־ישׂראל. אבל כּאן בּאה האַכזבה הגדוֹלה, כּי לא הוּכנוּ לחיי האַרץ וּמנהגיה. ואַמנם, היוּ רבּים שחזרוּ מיד מיוֹאשים. ויש לוֹמר, שלא היה כּמעט כּל טיפּוּל רציני בּקליטתם בּארץ־ישׂראל. “הנה יש אצלנוּ בּקיבּוּץ בּחוּר אחד מבּגדד שהתיאש ורוֹצה לחזוֹר. לקחתי אוֹתוֹ הצדה ודיבּרתי אתוֹ כּל היוֹם. והוּברר לי שהוּא דוקא אָדם המוּכן להקריב עצמוֹ, אבל התרגל לחיק אבּא ואמא וּמתגעגע לביתוֹ. אַמרתי לוֹ: “כּמה ימשך התענוּג הזה? – יוֹם־יוֹמַים, וּמה יהיה אחרי זה? ואיך לא תזכּוֹר את הפרעוֹת?” והשפעתי עליו. יש אתנוּ עוֹד נער צעיר מבּגדד, מבקש פתח להכּנס בּשלימוּת לחיי החברה, אבל דרוּשה לוֹ חמימוּת. חברי הקיבּוּץ עוֹשׂים אָמנם הכּל לקליטת העוֹלים, אבל הם עצמם עייפים מעבוֹדה קשה וּטרוּדים בּענינים רבּים בּשעוֹת הפנאי, בּיחוּד החברוֹת, שהן אמהוֹת לילדים. עצבּנוּת של עייפות שלטת בּחיי יוֹם יוֹם ואין אוירה מתאימה לזר הזקוּק לתשׂוּמת־לב רבּה. הוא מקבּל את כּל הדרוּש לוֹ, אַך לא תמיד הוּא מוֹצא את העיקר – חמימוּת של בּית־משפּחה. וכוֹחוֹת גדוֹלים דרוּשים לוֹ לעוֹלה כּדי שיִקלט גם בּתנאים אלה, בּלי ידיעת השׂפה, ללא הרגל של עבוֹדה וּבלי טיפּוּל קרוֹב ואישי. וכוֹחוֹת אלה מנַין?..”

אַף על פי כן לא נוֹאָש מן האפשרוּת החיוּבית של קליטת העליה העיראקית בּחיי האַרץ. “אני רוֹאֶה שבּכל זאת יש סיכּוּיים להיעשׂוֹת אדם עוֹבד, מבין ומוּשרש יוֹתר. בּעיראק כּל מחשבתוֹ של יהוּדי היא בּמסחר. הנוֹער אינוֹ עצמאי והוֹלך בּדרכי האבוֹת. וכאן ראיתי שרבּים כּבר שינוּ השקפוֹתיהם מעט מעט ויש להם רעיוֹנוֹת על עבוֹדה. אבל צריך לטפל בּהם וּלעוֹדדם. בּעוֹלים הצעירים מגרמניה יש טיפּוּל והדרכה, וּמדוּע לא יעשׂוּ כּזאת לגבי הנוֹער שלנוּ? אינני חוֹשב, כּי נער שבּא מגרמניה בּלי שהיה תחילה בּתנוּעה – מוכן וּמוּכשר יוֹתר לחיי הארץ מאשר הנוֹער הבּגדדי. יש לי הרוֹשם שגם החלק המאוּרגן והחוֹשב שבּיהדוּת ארץ־ישׂראל לא התרכּז דַיוֹ בּפעוּלה זאת של קליטת העוֹלים. ואפילוּ ההסתדרוּת אינה עוֹשׂה דיה לקלוֹט בּרצינוּת את האנשים הנתוּנים לחסוּתה. הנה אני כּבר שבעה חדשים בּארץ וּבעבוֹדה. אני מרוּצה מהחיים כּאן ולוֹמד הרבּה. אבל אני מרגיש חסרוֹן גדוֹל בּזה שאין לי מגע ישר עם השאלוֹת הגדוֹלוֹת של הציוֹנוּת והלאוּמיוּת. אני יוֹדע כּי לא נוֹעדתי להיוֹת אלא בּורג אחד קטן בּבּנין שלנוּ. ואני עוֹשׂה עבוֹדת יוֹם יוֹם שלי בּרצוֹן וּבשׂמחה. אבל יש לי צוֹרך להשקיף על הבּנין כּוּלוֹ ולדעת היכן אני נמצא”.

מתוֹך להט נפש של חלוּץ אמיתי החוֹתר את המקוֹר, פנה למן צעדיו הראשוֹנים בּארץ־ישׂראל אל העבוֹדה וּלחיי שיתוּף. "כּאשר הכינוֹתי עצמי לעליה היה בּרוּר לי: מקוֹמי בּארץ־ישׂראל העוֹבדת, עלי להיוֹת פּוֹעל, בּן לעם־עוֹבד. גם רעיוֹנוֹת הקיבּוּץ משכוּ אוֹתי, אם כּי לא היה בּרוּר לי מה תכנם. יכוֹל להיוֹת כּי הלכתי לקיבּוּץ לא מתוֹך רעיוֹנוֹת סוֹציאליים, כּי הלא עוֹד לא הייתי פוֹעל אלא מבּחינה לאוּמית נראה לי הדבר יפה. דמיוֹני השלַה אוֹתי לחשוֹב כּי כּל פוֹעל וחלוּץ בּארץ־ישׂראל גר בּאוֹהל, וחי בּעוֹני וּבצמצוּם. ונעמה עלי המחשבה שאהיה שוּתף לחיים האלה. וּמה נשתוֹממתי בּהגיעי לבסוֹף לארץ ולקיבּוּץ, והנה – בּניני אבן וישוּבים נאים וּמשוּכללים. לא האמנתי למראה עיני, ולמרוֹת שׂמחתי על שאנשים עוֹבדים יכוֹלים להגיע לרמת־חיים כּזאת, הרגשתי אַכזבה כּלשהי, כּאילוּ ראיתי בּזה בּגידה בּרעיוֹנוֹתי היקרים. על כּן היה טוֹב לי, כּי הוּעברתי אל אחי, לקבוּצה הצעירה והבּלתי־בּנוּיה…

לא אֵשכּח את הבּוֹקר הראשוֹן בּוֹ ניתנוּ לי בּגדי עבוֹדה. רעד לבּי כּשלבשתי אוֹתם ואָמרתי אל עצמי: מעכשיו אַתה איש אחר, פּוֹעל בּארץ־ישׂראל!.. נתמלאָה שאיפה גדוֹלה שלך, ואַתה חייב לשמוֹר עליה בּכבוֹד. בּיוֹם הראשוֹן שלחוּני לפזר זבל בּשטח בּננוֹת. העבוֹדה נעמה לי ועשׂיתיה בּרצוֹן ושׂמחתּי כּי לא התחשבוּ בּזה שאני חדש והטילוּ עלי עבוֹדה כּזאת. התפעלתי מיחס החברים שהדריכוּני בּעבוֹדה והקלוּ עלי את צעדי הראשוֹנים. ואף על פּי שהייתי עייף ורצוּץ מחוֹסר הרגל לעבוֹדה – התאמצתי, שלא יכּירוּ בּי, וכעבוֹר זמן קצר כּשעברתי לעבוֹד בּסַבּלוּת בּאֵחד המפעלים הקיבּוּציים, הגעתי בּמהרה עד ליכוֹלת לשׂאת משׂא 120 קילוֹ ללא מאמץ מיוּחד. ורק דבר אחד הוּא המכבּיד עלי – חוֹסר החיים הציוֹניים הרוּחניים בּמשוּתף. בּגוֹלה ידעתי חיי רוּח עֵרניים וּמתוּחים בּחוּג מצוּמצם ותוֹסס. וכאן הוּברר לי כּי הציוֹנוּת בּארץ קיבּלה אוֹפי אחר ועד עכשיו לא עמדתי עדיין על מהוּתה היסוֹדית, אַף על פּי שאני חי אוֹתה יוֹם יוֹם".

ואנַסה להביא בּזה עוֹד דמוּת אַחת, של חלוּצה בּבלית. אין להאריך דברים על מעמדה הנחוּת של האשה בּעדה זוֹ כּברוֹב עדוֹת המזרח. אחד שעשׂה זמן רב בּבּגדד והכּיר מקרוֹב את חיי השבט היהוּדי בּבבל, תיאר כּך את חיי הנערה היהוּדית שם, גם הנערה המַשׂכּלת, חניכת בּית־הספר לבנוֹת של “אליאנס” ומדבּרת צרפתית: "ילדה אינה יכוֹלה לצאת מהבּית בּלתי אם רעוּלה; היא אינה יכוֹלה לדבּר ואינה יכוֹלה להיפגש עם גבר בּחוּץ; גם בּשעת בּיקוּר בּבּית יוֹשבוֹת הנשים לחוּד. בּיקרתי בּבית פרוֹגרסיבי מאד,

ציוֹני, עברי, ואָכלתי שם בּליל שבּת. הסיבּוֹנו לשוּלחן, אַך הנשים, בּהן המתעתדוֹת להיוֹת חלוּצוֹת בּארץ־ישׂראל, לא אכלוּ אתנוּ, אלא לאחר שסיימנוּ את הסעוּדה. בּחוּרה היוֹצאת מהבּית צריכה לוֹמר בּדיוּק לאַן היא הוֹלכת, בּאיזוֹ דרך תלך וכמה זמן תבלה בּכל מקוֹם. וחלילה לה לדבּר עם מישהוּ בּרחוֹב. בּנשף אוֹ בּחג־משפחה חייבוֹת הבּנוֹת לשבת בּשוּרה בּצד אחד של החדר והבּחוּרים יוֹשבים בּצד האחר ולא יבוֹאוּ בּדברים אלוּ עם אלה. אם לא תשמוֹר הנערה בּקפדנוּת על מצווֹת אלוּ, הרי היא “אבוּדה”. על פי רוֹב נישׂאת היא לאיש נמוֹך ממנה בּדרגה, כּי גם לאַב אַמיד אין אפשרוּת “לקנוֹת” חתנים עשירים וּמשׂכּילים לבנוֹתיו בּגלל הנדוּניה הגבוֹהה. אין על כּן בּדרך כּלל קשר נפשי רציני בּין האיש ואשתוֹ. וגם אם היא עוֹלה עליו מכמה בּחינוֹת, עליה להכּנע לוֹ כּ“אשה”.

פרשת ההשפלה מתחילה עם “סידוּר החתוּנה”. שדכנים יוֹצאים וּבאים והם קוֹבעים את סכוּם הנדוּניה וּמנהלים את המשׂא־וּמתן. הכּל גלוּי וידוּע לפני הנערה. אָמנם שוֹאלים לכאוֹרה את פּיה, והיא עוֹנה בּחיוּב, כּמוּבן – האם יש לה לחכּוֹת למשהוּ אחר בּחייה? כּשהצד הכּספי סוּדר, בּאוֹת הנשים ממשפּחת החתן “לראוֹת” את הכּלה. היא עוֹשׂה הכנוֹת מרוּבּוֹת לקראת הבּחינה הגוֹרלית הזוֹ. לא פעם ממששת אֵם החתן אוֹ אחוֹתוֹ בּעוֹר פניה של הכּלה להיוָכח מה טיבוֹ, וכדוֹמה. אם הנשים אוֹמרוֹת “לאו” – בּטל השידוּך. אַך אם עברה בּחינה הראשוֹנה בּהצלחה, יבוֹאוּ אחי החתן וּקרוֹביו לראוֹת אַף הם את הכּלה וּלחַווֹת דעתם עליה. ורק לבסוֹף מגיע תוֹרוֹ של החתן עצמוֹ. – – "

לאחר סיפּוּר עוּבדה מזעזעת על ילדה בּת 16 שהשׂיאוּה לזקן בּן 65 וּברחה מבּיתוֹ והוּחזרה בּכוֹח על ידי אָחיה שאמר להמיתה, “כּי היא זוֹנה”, ויצאָה לבסוֹף מדעתה – מסוּפר בתיאור זה על כּמה בּחוּרוֹת “מַרדניוֹת” שהתקוֹממוּ נגד הוַי זה. “גבוּרת־נשים כּזוֹ שמראוֹת הבּחוּרוֹת האלוּ קשה למצוֹא דוּגמתה. הן מרדוּ מתוֹך אינסטינקט אנוֹשי עמוֹק, בּלי לדעת לשם מה ולקראת מה תלכנה. ענין ארץ־ישׂראל והחלוּציוּת היה בּשבילן תגלית והצלה…”

והנה פגישה עם אַחת מאוֹתן “המַרדניוֹת”, מן המעטוֹת שהגיעוּ לארץ־ישׂראל ולעבוֹדה בּה. ראיתי לפנַי אשה תימוֹרה ונאוַה, מן הטיפּוּס המזרחי המוּבהק, אשר המקוֹריוּת והטבעיוּת העוֹלוֹת מכּל ישוּתה

ממוּזגוֹת בּצניעוּת מזרחית מעוּדנת, של בּת המשפּחה המכוּבּדת אשר אַך זה פשטה את צעיפה והלכה בּדרכּה העצמאית בּניגוד לסביבה כּוּלה. כּל דבריה שקוּלים וּרציניים ונוֹבעים ממחשבה עצמית, אַף כּי לא נוּתקוּ הקשרים לאֵם, למשפחה, לבּית, למנהגי המסוֹרת ואף אוּלי – לאמוּנוֹת התפלוֹת שעליהם הוּשתתוּ חיי הילדוּת.

בּפּגישה הראשוֹנה, יוֹמַים לאחר בּוֹאָה לארץ, הבּיעה

צערה שעדיין לא יצאָה לעבוֹד ועוֹד לא הספיקה לעשׂוֹת דבר למען חברוֹתיה המעטוֹת בּבּית, הנוֹשׂאוֹת אַף הן נפשן לארץ־ישׂראל וּלחידוּש חייהם בּה.

בּפּשטוּת המיוּחדת לאוֹתם שעיצבוּ חייהם בּכוֹחוֹת עצמם,

סיפּרה פרקים מחיי הבּת היהוּדיה בּעדתה, שהיא בּלתי־רצוּיה מלידה, גוֹרמת אַכזבה וּמַשרה קדרוּת בּבּית. מסיבּוֹת חיים בּלתי־רגילוֹת הטוּ אוֹתה מן הדרך הרגילה של נערה המכינה עצמה משחר ילדוּתה למצוֹא חן בּעיני החתן בּעתיד. מן היחידוֹת בּבּנוֹת היתה שהעמיקה בּלימוּדיה בּבית־הספר והשׂכּלתה פּתחה לפניה את הדרך אל הספר. וּמאַחד הספרים, אשר לא תזכּוֹר עוֹד שמוֹ ולא תדע מהוּתוֹ, חדרה ללבּה ידיעה קלוּשה על ארץ־ישׂראל והחיים החדשים בּה. בּת 15 היתה אַז. והימים – ימי פריחת הציוֹנוּת בּבּגדד ופעוּלת אגוּדת “אחיעבר”, אשר מספריתה נתגלגלה לידיה אוֹתה חוֹברת צנוּמה שליבּתה בּלב את זיק הכּמיהה לירוּשלים. אַך הדרך משערי בּגדד החוּצה היתה סגוּרה וּמסוּגרת בּפני הנערה. ואפילו “המוֹרה”, שאליו פּנתה בּכמיהתה וּביקשה עזרה והדרכה, ראָה את עליתה של הבּחוּרה כּדבר רחוֹק מן השׂכל ורחוֹק עוֹד יוֹתר מן האפשרוּת.

חיי הנעוּרים לא עברוּ בּלי התנגשוּיוֹת בּעניני שידוכין עם ההוֹרים, אשר חתרוּ להכניס את הבת אל המַסלוּל המקוּבּל מדוֹרי דוֹרוֹת, שממנוּ אין מפלט. לדוּגמה וּלמוֹפת עמדוּ לפני העינים תמיד בּנוֹת המשפחה המתגנדרוֹת, אשר תוֹכן חייהן הם התמרוּקים וה“מוֹדה”, שהגיעה לרחוֹב היהוּדי מתוֹך ז’וּרנאלים סַסגוֹניים וצעקניים. חיי ריקנוּת ושממוֹן, אשר אַפקיהם צרים וּסגוּרים ועתידם קבוּע ללא שינוּיים והפתעוֹת. הסירוּב לנישׂוּאים בּדרך המקוּבּלת, הנסיוֹן לשמוֹר על החוֹפש האישי והכּמיהה לחיי עבוֹדה בּארץ־ישׂראל, ריחפוּ בּחלל הבּית כּכתם וּכאסוֹן והיוּ בּעיני

הסביבה כּשגיוֹנוֹת של מי שאינוֹ שפוּי בּדעתוֹ. הפּגישה עם אחדים מאַנשי ארץ־ישׂראל היתה נקוּדת המפנה – מהזיה להגשמה. שׂיחוֹת על מהוּת הלאוּמיוּת היהוּדית, על שרשי ההתבּוֹללוּת בּרחוֹב היהוּדי, ועל מקוֹרוֹת ההשפּעה הקוֹמוּניסטית בּקצוֹתיו – פּקחוּ את העינים להבין בּהכּרה את אשר הבהב עד עתה מתוֹך תחוּשה. מכּאן ההדגשה היתירה, שחזרה והדגישה מדי פּעם בּשׂיחתנוּ, כּי שליחים מארץ־ישׂראל חייבים ליטוֹל על עצמם את עוֹל הפּעוּלה בּקרב הנוֹער, לתת טעם חדש לחייו, לזרוֹע גרעיני מחשבה עצמית לתוֹכוֹ וּלהרעיף ללבּוֹ את רעיוֹן הציוֹנוּת.

מן המעט שסיפּרה על ראשית הפעוּלה החינוּכית האלמנטארית לעצמיות וּלציוֹנוּת בּקרב יחידוֹת מבּנוֹת עדתה, כּאילוּ הועברתי עשׂרוֹת שנים אחוֹרנית אל הגישוּשים הראשוֹנים של חיבּת־ציוֹן ואל ראשית תנוּעת “ההליכה אל העם” ואַף אֶל החריפוּת והשלימוּת החלוּצית של בּנוֹת העליה השניה. ההתנגדוּת בּקרב ההוֹרים גדוֹלה ועקשנית גם עתה, לאחר הקוֹרוֹת בּמשך השנים האַחרוֹנוֹת והנסיוֹן המר של ימי הפרעוֹת. אחד מזקני העדה וּמכוּבּדיה, “חכם” אוֹהב עמוֹ, שאַל גם עתה בּרוֹב חרדה והתנגדוּת: “איך תצא בּחוּרה יחידה מבּית הוֹריה לאָרץ הזרה?” וכאשר ענתה לוֹ האשה הצעירה בּשאלה: “איך תיבּנה ציוֹן אם אוֹהביה ישארוּ מחוּץ לתחוּמיה?” השיב בּודאוּת, כּי אין זה תפקיד האשה.

ועכשיו, משבּאה לארץ והתחילה את חייה מחדש, נוֹכחה לדעת, כּי מצאָה את תיקוּנה. וּמה רב הצער על חמש־עשׂרה שנים, מאַז ראשית ההכּרה הציוֹנית ועד לעליה, שעברוּ לריק וישבה מַשמימה וּמצפה ונוֹשׂאת נפשה לחיי בּנין תוֹססים אלה אשר רק הדיהם הגיעוּ אליה.

ושוּב, כּמוֹ בּכל השׂיחוֹת מסוּג זה, הסיכּוּם הוּא: הארץ חייבת, עליה השליחוּת והעוֹל.

וּבחרתי להביא לסיוּם הפּרשה פיסקה אַחת מתוֹך ספרוּת

השליחים ועוֹברי־אוֹרח מארץ־ישׂראל, אשר בּמסעוֹתיהם – אם מכוּוַנים ואם מקריים – נקלעוּ אל גיטאוֹת המזרח והעמיסוּ על לבּם את כּאב הגלוּת וחוֹבת ההצלה (דוד הכּהן, בּדרך אל גבוּל רוּסיה", “דבר” 12.6.42):

"הנה הם כּאן גיטאוֹת המזרח. גרים בּכוּכים מתחת לאדמה. הרחוֹבוֹת – כּחצי מטר רחבּם; כּתעלוֹת מכוּסוֹת שהאדם לא יוּכל לעבוֹר בּהן אלא בּקוֹמה כּפוּפה. כּל כּוּך וּמשפּחתוֹ. שמוֹנה, עשׂרה ילדים

למשפּחה. פנים צנוּמים, גולגלוֹת מארכוֹת, – – איזה חיורוֹן, וּמה רב הדיכּאוֹן.

את העוֹלם הזה לא ידענוֹ כּלל, אָנוּ כּאן. תחילה, שם בּגוֹלה, היוּ טרדוֹתינוּ רבּוֹת. היוּ לנוּ מיליונים משלנוּ. גם לא מעט היה חלקנוּ בּשׂדוֹת הזרים, בּתנוּעתם, בּמהפּכוֹתיהם. – – וכאשר בּאנוּ לארץ היוּ חיינוּ סוֹערים ושוֹקקים. היתה לנוּ עליה מן המערב. בּנינוּ את עצמנו. ושוב לא ידענוּ אוֹתם.

עתה הגיעה שעתנו לעשׂוֹת, הרחוֹב הזה יכוֹל לחיוֹת! זהוּ שבט לעליה ולעבודה, בנעוריו ובזקניו, העניים והעשירים. לא תהי תכליתם בּגוֹלה. אחוֹת, גננת, בּחוּר להדרכה – אלה יהפכו את הגיטוֹ לתחנת־הכשרה, והגיעה השעה. יש לפרוֹע את החוֹב".



חבס 159.png

אִישׁ־כִּנֶּרֶת בֵּין יְהוּדֵי דָהוּק




  1. הערת פב“י: צ”ל קו המרידוֹת?  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י: לפי מילון אבינאון והמילוג – פת־בג או פתבג  ↩

  3. במקור: ומסמר אחר (הערת פב"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!