רקע
יוסף אורן
הסבר לשמו המתגרה של הספר

אלמלא גלש המחקר המיגדרי במדינת ישראל מהתחומים המוצדקים של המאבק הפמיניסטי, הסוציולוגיה והפוליטיקה, לתחום הספרות, לא היתה שום הצדקה להופעת ספר הנושא את הכותרת “הקול הגברי בסיפורת הישראלית”.

פלישתה של האבחנה המיגדרית אל הספרות הישראלית נעשתה אמנם בליווי תופים ומחולות, כדי להצטייר כתנועה המפלסת ל“ספרות הנשים” את הדרך להצלחה, אך היא לא מימשה את הבטחותיה המרעישות לא לסופרות ולא לקוראי הספרות: היא לא הניבה נכסי־ספרות אמיתיים, ולא היא הולידה את קומץ הסופרות שתרמו בעבר ותורמות גם לאחרונה יצירות טובות ומעניינות לסיפורת הישראלית. במקום זאת ליבתה האבחנה המיגדרית יריבות מיותרת בין המינים, אחרי שחוקרות המיגדר הבליטו ביוזמותיהן אפליה גלויה כלפי יצירתם של סופרים־גברים. כגון: פירסום אנתולוגיות שנפתחו רק בפני יצירותיהן של סופרות, חיבור ספרי־עיון שדנו רק ביצירותיהן של סופרות וקיום ימי־עיון באקדמיה ללא התייחסות גם אל יצירות של סופרים־גברים.

בכל היוזמות הללו מובלטת התביעה להעריך את יצירתן של הסופרות על־פי קריטריונים מקילים, שאינם אלה שבאמצעותם הוערכו יצירות ספרות מאז ומעולם. אלמלא היו קריטריונים אלה סלחניים ביותר ושונים באופן כה משמעותי מהקריטריונים האיכותיים־אמנותיים שבאמצעותם מוערכות היצירות של הסופרים, לא הייתי נאלץ לכלול בסידרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, שעל כתיבתה אני שוקד כחצי יובל שנים, לא את הספר הקודם, “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001), ולא את הספר הנוכחי.

הופעת “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” זימנה לי היכרות אישית עם דרכי פעולתן של חוקרות המיגדר באקדמיה שלנו. עוד לפני שהספר נדפס והגיע אל בתי־המסחר למימכר ספרים, פירסמתי מאמר במוסף לספרות של “מעריב” (27.8.2001) ובו ניסחתי שלוש מסקנות, שאליהן הגעתי בספרי ממחקר התפתחותו של השיח הנבדל ב“ספרות הנשים” בספרות הישראלית ומעיון ביצירותיהן של הסופרות היותר מזוהות עם הכתיבה הנשית.

המסקנה הראשונה - קיים תאגיד של חוקרות־ספרות פמיניסטיות, המנסה להחדיר את האבחנה המיגדרית כאבחנה לגיטימית להערכת יצירות בספרות הישראלית.

המסקנה השנייה - מטרת החוקרות של התאגיד הפמיניסטי היא לקדם את “ספרות הנשים” באמצעות האבחנה המיגדרית, שהיא אבחנה חוץ־ספרותית, ולשם כך הן מטפחות מיתוס, שאין לו שחר, על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית לדורותיה וגם בספרות הישראלית. מיתוס זה מתבסס על סידרת מסות של עמליה כהנא־כרמון משנות השמונים והתשעים.

והמסקנה השלישית - בהיעדר דוגמאות בעלות ערך מהספרות הישראלית המאוחרת, משנות השמונים ואילך, דנות החוקרות הללו בשיעוריהן באוניברסיטה ובפירסומים המחקריים שלהן ביצירות טריוויאליות ודלות־ערך של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, קוראות בהן קריאה חתרנית ומרפדות את הקריאה בהררים של תיאוריה וטרמינולוגיה. באופן מלאכותי זה הן מקדמות טקסטים בנאליים, בדרגות מיסחור שונות, רק משום שנכתבו בידי נשים.

על מאמר זה נחפזה להגיב פרופ' יפה ברלוביץ מאוניברסיטת בר־אילן (“מעריב”, 3.8.2001), שנחלצה להגן על יקירתן ובבת־עיניהן של חוקרות המיגדר - “ספרות הנשים”. בתגובתה, שביטאה זעם והתנסחה באלימות מילולית, אישרה למעשה את שלוש המסקנות הללו. היא הודתה שקיים תאגיד של חוקרות־מיגדר, “האגודה ללימודים פמיניסטיים ולחקר המיגדר”, ואישרה שהיא פעילה בכירה בו. וכמו כן הודתה שמטרת התאגיד היא לקדם את “ספרות הנשים” משום שזו קופחה בעקביות על־ידי “ההגמוניה הגברית” בספרות העברית ובביקורת שלה.

לא העויינות שבה נוסחו דבריה של פרופ' ברלוביץ הפתיעה אותי, כי אם העובדה, ששום חוקרת־מיגדר אחרת מאותה אגודה לא התקוממה נגד עצם קיומו של דיון נפרד ביצירותיהן של סופרות, דיון שאפשר היה לגנותו ככליאה של הסופרות בגטו נשי אשר נועד רק ליוצרות ואפשר היה להוקיעו כאפליה על רקע מיגדרי בעולמה של הספרות.

כאמור, את תגובתה זו פירסמה פרופ' יפה ברלוביץ עוד לפני שהחלה הפצתו של הספר “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” ולפני שהספיקה לקרוא את הנימוקים שבאמצעותם ביססתי בו את התנגדותי לעיון ביצירות ספרות באמצעות האבחנה המיגדרית. על־ידי כך הציבה דוגמא לתגובת אחדות מהסופרות, שכרכי הסיפורת שלהן נדונו בספר, שכמוה הגיבו אף הן על הספר בשלילה נחרצת ובביטול מוחלט עוד בטרם קראו אפילו פיסקה אחת מתוכו. בעוד שהיא התירה לעצמה להוקיע את הספר “בכל מסגרת לימודית וחינוכית” והציעה לנדות אותו מהספריות שלהן, השתלחה בו רונית מטלון באופן יותר “ענייני”: “בבסיס טענותיו של אורן יש פוביה מהספרות הנשית” (“העיר”, 4.10.2001).

שתי סופרות אחרות, אלונה קמחי ודורית רביניאן, אמנם התחמקו מתגובה מפורשת, אך הספיקה להן התמצית שהשמיעה באוזניהן בטלפון המראיינת של המקומון “העיר”, כדי לקבוע, שהעיסוק בספר הזה הוא בלתי־מעניין ומיותר. רק יהודית קציר הגיבה בזהירות: “אני מעדיפה שלא להגיב כי עדיין לא קראתי את הספר וזה לא יהיה אחראי מצידי”.

האמת צריכה להיאמר: האמנות לא נועדה לפתור את תחושות הקיפוח השונות (אפליה, עלבון, דחייה ואדישות) שמרגישות קבוצות שונות בחברה. האמנות קיימת כדי לתת ביטוי לכישרון, לדמיון היוצר, לרגישות המיוחדת ולמחשבה המקורית. באמצעות כל אלה ניתן, כמובן, לדון בכל החוויות ובכללן גם בהרגשת הקיפוח. אך אין הצדקה להפוך את היוצרות: לקבוע כאמנות את עצם מתן הביטוי להרגשת קיפוח כלשהי, ולשחרר על־ידי כך את מי שביטא אותה מחובות העמידה בקריטריונים אמנותיים.

הואיל והלובי המיגדרי, המטפח את “ספרות הנשים”, הוא חזק מאחרים ומלמד קבוצות־לחץ אחרות כיצד לעקוף את הקריטריונים האמנותיים־ספרותיים על־ידי קריטריונים חוץ־ספרותיים, נוצר הכרח לטהר תחילה את הספרות מהשפעתו ומבחישתו בחיי הספרות. אחרת תהפוך הספרות עד מהרה מתחום, שבו מתחרים הכישרונות על־ידי מקוריותם וכישרונם, לשדה־קרב של תאגידים מיגדריים שיתחרו ביניהם בגידופים ובהחרמות. ועד מהרה יתייצבו אחרי הנשים לתבוע הערכה אחרת גם “מקופחים” אחרים בחברה: יוצאי עדות, בעלי נטיות מיניות אחרות, כותבים המתגוררים הרחק ממרכז הארץ. אם נתיר קריטריונים אמנותיים שונים להערכת יצירות על־פי מינם של הכותבים, כדרישת חוקרות־המיגדר, לא נוכל לדחות קריטריונים אמנותיים שונים גם להבדלים אחרים בין כותבים שיתייצבו לדרוש זאת אחרי הנשים.

השיפוט האמנותי חייב להיות אחיד לכולם, כי מעצם טיבו הוא נוצר כדי להבדיל בין יוצרים מצטיינים לכאלה שכישרונם מוגבל יותר, והוא נועד להבדיל בין יצירות איכותיות ומקוריות ליצירות בינוניות עד גרועות. השיפוט האמנותי אינו פועל בספרות כדי לקפח יוצרים, אלא כדי לעודד אותם למצות את כישרונם, להצטיין ולהתחרות רק באמצעות איכות הכתיבה. ערעור עליו בכל דרך שהיא ומצד גוף אינטרסנטי כלשהו הוא איום ישיר ומסוכן על התרבות. בלי שיפוט אמנותי, המחוייב לאמות־מידה אובייקטיביות, תופקר ההערכה של היצירות ללחצים של תאגידים שונים.

שום תועלת לא תצמח לספרות מהדיון המיגדרי ב“ספרות הנשים”. במקום זאת מוטב להרחיב את השקף ולתאר את הגיוון הגדול שקיים בסיפורת הישראלית ולשקף את ההישגים היפים שהשיגה במעבר מהמאה העשרים אל המאה העשרים ואחת. באופן אירוני מדגימים לפי שעה דווקא כרכי הסיפורת שנכתבו על־ידי הסופרים (כלומר: כותבים-גברים) את הגיוון הגדול הקיים בסיפורת הישראלית בכל היבטיה של הספרות: תוכן, צורה, שפה, רגש ומחשבה.

אמנם במקביל ליצירות הסופרים שהספר דן בהן, התפרסמו מעט כרכי־סיפורת ראויים ולא פחות מעניינים שכתבו סופרות אחדות, שאף הן תרמו ביצירותיהן להדגמת הגיוון הזה. כינוס המסות על ספריהן נדחה לספרים הבאים של הסידרה, אך ורק כדי להבליט, שרוב כותבות הסיפורת ממשמרת “הקולות החדשים” נכנעו לתכתיב של העיון המיגדרי ומתוך מסירות למאבק הפמיניסטי(!) צמצמו את יצירתן בעיקר ב“חוויות נשיות”. לכן לא נפרשה כתיבתן על־פני הגיוון, המיוצג בספר הזה באמצעות ספריהם של הסופרים. בכתיבתן של הסופרות האלה ניכרת אוּניפוֹרמיות בנושאים, בסגנונות הכתיבה ובעמדות הרעיוניות. בספריהן הן חוזרות ומטפלות בקשת מצומצמת של נושאים ובתמהיל ספרותי דומה, לרוב טריוויאלי.

כדי למנוע כל ספק, אני חוזר ומדגיש: כינוס המסות בספר זה, כולן על ספריהם של כותבים־גברים, אינו אומר דבר על יכולתם של כלל הגברים הכותבים סיפורת, אצלנו או בכל מקום אחר בעולם, ובוודאי איננו מכריז, אפילו במשתמע, שהגברים מוכשרים מהנשים לכתוב סיפורת איכותית. מהספר ניתן להסיק רק את המסקנה הבאה: שהאבחנה המיגדרית צימצמה את הכתיבה של הסופרות, אותן שנכנעו ללחציה של האבחנה הזו, לגיזרה מוגבלת של נושאים ולטיפול טריוויאלי בנושאים אלה. לפיכך אין יכולת, לפי שעה, לקבץ מכתיבתן של הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, המשמרת שהציבה בספרות הישראלית את רוב כותבות הסיפורת, רומאנים במספר זהה, שיוכלו לייצג את הגיוון התימאטי הקיים בסיפורת הישראלית ולשקף באופן דומה את הישגיה הגדולים.

הסבר זה מצדיק את כינוס המסות בספר זה רק על כרכי הסיפורת של הסופרים ודווקא תחת השם המתגרה “הקול הגברי בסיפורת הישראלית”. לא הגבריות של הסופרים כינסה את המסות על כרכי־הסיפורת שלהם לספר זה, אלא ההוויה הישראלית המשתקפת ביצירותיהם בריבוי פניה, שגם הסופרות שותפות לה ויכלו לבטא אותה. ואכן צמד הספרים האחרון בסידרה זו, הספרים “הקול הנשי בסיפורת הישראלית” ו“הקול הגברי בסיפורת הישראלית”, מציב אתגר לחוקרות המיגדר לשקול מחדש את מניעיהן ואת רצינות העיון שלהן במתרחש כיום בסיפורת הישראלית. ובה־בעת פונה הספר אל הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים” וקורא להן להשתחרר מהגטו שבו כלא אותן העיון המיגדרי ולהצטרף אל העשייה הספרותית חסרת־הפניות ורחבת־האפשרויות המתרחשת כעת בספרות הישראלית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!