בין הרים: רשימה

 

א    🔗

בבית־ההבראה של ד"ר אוסקר טויבה, “שלוות הרים”, שנראה למרחוק מעל שיפוע הגבעה בשדרותיו הישרות של עצי־התוּיה, בכדורי הזכוכית הגדולים בין ערוגות־השיחים הגזוזות ובנטישות גפן־הסרק מסביב לאכסדרתו המזוגגה – הופרע אותו הבוקר הסדר המוצק שבו, המוצק לא פחות ממחזור הגלגלים ברקיע, והכל התהלך “עליונים למטה ותחתו­נים למעלה”. אף שכבר הגיעה השעה האחת־עשרה (פת שחרית היתה תמיד בשלושת רבעי העשירית), עדיין לא צלצל הפעמון, אותו הפעמון הגדול התלוי במבוא ומשמיע קול למרחוק כבבית־מסגד קטן; בחדרים עדיין התגוללו הלבנים של החולים והמיטות לא היו מוצעות; ואולם־השכיבה הגדול, עם השמיכות החומות – האכסדרה המרוּוחה, הדומה בזגוגיותיה לאטליה של צלם – עדיין נשאר ריק מאדם; החולים התגודדו בפרוזדורים, באולמי־ההמתנה, טרודים ומבולבלים כעדר־כבשים, נתקלו זה בזה והתדברו ביניהם בדיבורים מקוטעים:

– הוא מונח עוד בחדר 5, למעלה.

– לא, כבר העבירוהו למטה, לחדר 10.

– אין איש יודע מה שלומו?

– לא יודע. מה אתה סבור, לאחר שפרץ־דם כזה קלח מגרונו – כבר חסל.

– והרי אתמול עוד אכל אתנו ליד השולחן. מנה יפה אכל.

– ואני סבורה, – נענתה בתוקף העלמה גרטרוד הצהובה והדומה לבובה של זכוכית־לבנה, זו שכל החולים היו כרוכים אחריה – אני סבורה, שהוא עצמו אשם בדבר. הוא לא נזהר.

מימרה זו, כנראה, הביאה רווחה לכולם. מיד נאחזו ברעיון זה.

– זה אמת, הוא לא נזהר. אני בעצמי ראיתי. הוא עישן סיגריות בצנעה, בשעת טיוליו בחוץ.

– שלשום היה ערפל חודר, והוא שט בסירה, עם בין השמשות. – הוסיף השני, פקיד אשכנזי אפור־פנים.

– בוודאי בו האשם. – חיווה דעתו העלם היהודי מרוסיה, עלם שחור שפניו דשנים, באותה הדשנות המיוחדת של חולי־שחפת מפוטמים – הוא לא נזהר. עליו היה להיזהר.

כל אחד מהם התאמץ במוחו לקבוע תחום מסוים בינו ובין אותו החולה, השכוב עכשיו למעלה – תחום שייתן לו בטחון, כי לו לא יארע דבר כזה.

– ואני, חומי ירד היום. בשתי עשיריות. – הוסיף אותו העלם הרוסי.

בקצה הפרוזדור נראה הרופא הראשי ד"ר אוסקר טויבה, יהודי־אשכנזי, אלא שפניו פני פרוסי אמיתי, עם שפם וילהלמי, כתפיים רחבות, וגוף מגושם של פלדפבל (סמל בצבא).

– מה שלומו של פרסקי?

– מה עם פרסקי? – פנתה אליו גרטרוד.

אך הלה הזעים פניו והם נעשו לגמרי דומים לשל פלדפבל פרוסי, ודיבר בקור מחודד:

– מה אתם עושים כאן? איזה סדר הוא זה? מיד אל חדר־האוכל! לאכול – ואחר־כך אל חדר־השכיבה. לנוח! האחות הילדה, הפעמון, בלי שהיות!

מיד נתמלא כל חלל בית־ההבראה צלילים עבים, דשנים ונחפזים. המשרתים והאחיות התרוצצו כמקדם, כשהם מעוררים המולה במטאטאים, במכבדות, בקערות שבידיהם, והחולים, כתינוקות שגער בהם מורם, נחפזו דחופים וחרישיים אל חדר־האוכל…

 

ב    🔗

בחדר־הקבלה, בין נפתולי שפופרות הגומי, בין מכשירי המתכת, הנוצצים בשמש הבוקר, הסכינים, המראות, הנורות החשמליות המגוונות, וכל מיני כלים מסתוריים שבית־ההבראה התגאה בהם – ישב הד"ר טויבה, כשברכיו רוכבות זו על זו, והתדבר עם עוזרו הצעיר הרזה, שזה עתה פרחה לו חתימת־זקן.

– מה נעשה לאדון פרסקי? במטותא, מה נעשה?

– ניסיתי לדבר עם אמו… הסברתי לה הכל… אמרתי לה, כי הסנאטוריום שלנו אינו בשביל גוססים… כי עליהם לעבור אל “שמש הזהב”.

– והיא?

– נסה אתה לדבר עמה… היא יושבת על ידו כבול־עץ. אינה אומרת כלום ואינה זזה ממקומה…

– ואף־על־פי כן, צריך היית להסביר לה. הרי סוף סוף צריכה היא להבין, שמציאותו של גוסס משפיעה לרעה על חולים אחרים… עליה להתחשב גם עם אחרים. ובכלל, עליה לדעת, כי לא בית־חולים אצלנו, כי אם בית־הבראה… עליה להבין את ההבדל… ביתנו הוא רק בשביל חולים שאין בהם סכנה… עליה להבין, שאם התכוון בנה למות – למות ארבעה ימים אחרי היכנסו אלינו – צריך היה לבחור לו מקום אחר…

– נסה אתה לדבר עמה. יהודייה היא, אפילו אשכנזית אינה שומעת כהלכה.

ד"ר אוסקר טויבה נשך את שפמו.

– כמה יוכל עוד לחיות?

– אני בדקתיו. הוא לא יוציא את הלילה.

טויבה התקצף:

זו היא נבלה, פשוט נבלה מצד האנשים הללו. אצלנו בבית־ההבראה, מיום היווסדו, עדיין לא מת איש. היו מקרים אחדים של חולים מסוכנים – ותמיד עלה בידי להעבירם בעוד זמן אל שכנינו, אל “שמש הזהב”. אצלנו הכל מחלימים… וזה… זה פשוט נבלה מצד האנשים הללו.

הוא הרהר רגע ואחרי כן ענה לעוזר:

– רואה אני, כי כלום לא נועיל… אבל כשימות, מבין אתה, לא יישארו אצלנו – לא הוא ולא היא – אף רגע. “חדר מתים” אין אצלנו. בלילה, בשעה שהכל ישנים, תצווה להוציאו אל המעבורת… בבית־העלמין יחכה לקבורה… מבין אתה?

– אני מבין. – נענה העוזר הצעיר.

בחדר 10 שכב הבחור היהודי.

אחרי שקלח מגרונו בלילה פרץ־דם גדול, שכב עתה בלי־נוע. פניו שקערורים, עיניו בערו ממעמקי חוריהן, ועל פניו, אחרי כמה חודשים של ייסורים, היתה מנוחה. רק מפרק לפרק נמלטה מחזהו נשימה מפרפרת, כשל דג ביבשה, ושוב היתה בו מנוחה.

מנוחה היתה גם באשה היושבת על ידו, מכווצת, וראשה ננעץ עמוק בין כתפיה. עוד בלילה ננעץ ככה ראשה בין כתפיה עמוק – וכך נשאר. היא לא זזה ממקומה. היא יושבת כך, מכווצת במטפחתה הישנה ושביסה השחור, ואינה מרגישה במשק הצעדים וטרדת האנשים מאחרי הדלת. מנוחה זו שכנה אפילו על הכתלים המסוידים, אפילו על הכלים שבחדר – אותם כלי בית־חולים רשמיים, שגושפנקות על דופניהם הלבנים כעל גלימות של חיילים.

רק מפרק לפרק נכנסת האחות הילדה. אשכנזית מגודלת, נכנסת בצעדים טופפים וראשה, עם התסרוקת המגדלית, מזוקר אחורנית, כאצל מורה של בית־ספר. היא נועצת מבט קוצף באשה זו ובבנה, שהעזו להשבית את הסדר הנאה כל־כך של בית־ההבראה, מציגה על השולחן מעט אוכל, מזריקה אילו סמנים בזרועו הכחלחלה של החולה – ויוצאת שוב באותם צעדים טופפים וגאים. ואז שבה לשכון בחדר המנוחה הגדולה, הזולפת מן הבחור המונח כאן ומן האשה המכווצת על ידו, כשראשה ננעץ בין כתפיה…

* * *

גם כל אותו הערב, עד כמה שהתאמצו הד"ר טויבה ואחיותיו, לא התקיים הסדר הרגיל. גרטרוד הצחקנית – זו שכל החולים היו כרוכים אחריה (פלירט מותר היה, אך בכמות ממוצעת, שלא להעלות את מידת החום), ניסתה לשבת לפני הפסנתר ולנגן “ג’וממי”. אך קולו של הפסנתר נחבא, וקולות עליזים לא יצאו. קרופקה, הפקיד האשכנזי, ניסה להתווכח עם העלם היהודי המפוטם מרוסיה ולהראות לו, שאשכנז צריכה היתה תמיד להתחבר עם רוסיה – ביסמארק ידע זאת, הה, הוא ידע! אך גם אותן השיחות של החולים, המקשיבים באוזנם האחת, כשאוזנם השנייה נטויה תמיד כלפי פנים – להקשיב, מה נשמע שם, בגוף – לא הצליחו ונאלמו מיד. גם הבדיחות של “לץ” החבריא, קוק, עם גנבת מטפחות, הטמנת הפתעות בצורת קופסאות־סוכריות, שאחרי כן נמצאו בהן אך חבילות נייר – לא עוררו כל צחוק. הקדרות עם המאכלים, שחזרו תמיד בחוג מסביב לשולחן – מה שהיה עליז מאוד ועורר מבול של אדיבות (כל אחד כיבד במאכלים את חברו) התהלכו עכשיו בכבדות ולא זזו ממקומן.

שם, בפינה אחת של בית־ההבראה, שכן עכשיו אחד, גדול ונעלם, ונשימתו רפרפה על פני האנשים האלה. ומשום כך קפאו שיחותיהם, ומבטיהם המטורפים תעו מחפץ לחפץ…

 

ג    🔗

הבחור פרסקי, בן העיירה הליטאית, כנראה, התכוון בזדון להשחית את השם הטוב של בית־ההבראה “שלוות־הרים”. למרות חשבונו של העוזר היניק, הוציא פרסקי את הלילה; למחר הוטב לו קצת; אחרי הצהריים הורע לו שוב, גם בערב השני עדיין לא מת, גם בערב השני התרוצצו החולים כעדר־כבשים מבוהלים; לא הועילו גערות הרופא, וחדר־השכיבה המפואר בזגוגיותיו נשאר ריק.

הד"ר אוסקר טויבה התהלך הנה ושוב, בעט ברגלו למול האחיות, נזף בעוזר, חזר מסביב לחדר 10 והתמרמר בקול רם, כאילו רוצה הוא שישמעו דבריו.

– סוף־סוף, זו היא שערוריה, שני ימים של גסיסה, כזאת לא נשמע עוד… כלום אין הוא יכול – להחיש קצת? סוף־סוף ביתי הוא זה, ויש לי זכות לדרוש ממנו שיפנה אותו, וחסל…

רק בלילה השלישי נהיה הדבר. אז נכנסו אל חדר 10 הד"ר טויבה בעצמו, עוזרו היניק והאחות הילדה. האשה הליטאית היתה מכווצת על יד הקיר. היא לא זזה בבוא האנשים, היא לא זזה גם כשנגעה בה ידו של הרופא.

רק כשהאחות הילדה אחזה בזרועה, צייתה לה והלכה עמה, כמו שמציית ילד קטן.

* * *

היתה השעה הרביעית לפנות בוקר. הכל ישן בבית־ההבראה. דומם כרכו את הגוף, דומם שמוהו על האלונקה והוציאוהו אל הנהר.

הד"ר טויבה פקד עליהם:

– אל המעבורת.

ראשי ההרים עדיין היו מטושטשים בערפל. מרחוק נראו המסגד של הכפר ברעפיו האדומים והצריפים בגגותיהם המחודדים… נערים אשכנזים מגודלי־קומה וחשופי־ברך הלכו אי־בזה, כשחכות בידיהם. יהודיה מכובדה זו, שגררה את רגליה בכבדות, כנטילי־אבן, בגלימתה שלא מן האפנה ובשביסה השחור, נראתה מגוחכת בין האנשים הזרים האלה ועל האדמה הזרה…

את הגוויה שמו על המעבורת. מר הרינג, המעבורתן, מלח זקן, שעל ידיו כתובת־קעקע, עוגנים כחולים, בפיו – ראש מקטרת קטומה הנושפת עשן בלי הרף, עיניו מחוסרות־הריסים דומעות על פניו הסומקים־כהים, האכולים רוח, לא התפעל ביותר ממחזה זה. בית־העלמין נמצא מעבר הנהר, וכל ילידי הכפר היו עוברים במעבורתו של מר הרינג בדרכם האחרונה. הוא נקש במקטרתו, כדי לדשנה, בדופן המעבורת, רטן דבר־מה בזעף, בהביטו על הגוויה והאשה האבלה, מעין:

– את כולנו ייקח השד, סוף סוף…

הוא התיר את העוגן.

המעבורת החלה צונחת אט אט, בצלצול קל, על השלשלת, הגוויה נחה על קרקעיתה. ומר הרינג, שישב פרוע־זקן על חוטמו, דומה היה לחזיון, המעביר את המתים ב“מעבר יבוק” האחרון­…

– תלווה אותה עד בית־הנתיבות… הרי היא כמטורפת… את החשבון כבר פרעה… תקנה לה כרטיס ותושיבה ברכבת… ובלבד שתצא מכאן… ובלבד שתצא… – פקד הד"ר טויבה עליז על עוזרו.

* * *

אותו היום כבר הוקם הסדר בבית־ההבראה על כנו. קוק הלץ כבר ניצח על הבדיחות. הפקיד האשכנזי והעלם היהודי דיברו שלווֹת על ביסמארק; והחולים שחו ביניהם, כשאוזנם האחת מקשיבה לדברי איש־שיחתם והשנייה נטויה שמה – להסכית לנעשה שם, בין כנפי הריאה…

ובחדר־הקבלה כבר עמד ד"ר אוסקר טויבה והסביר לאורח חדש, שהביא לו את אשתו החולה, את כל תפארת ביתו, וקולו התגלגל רחבות בחלל הפרוזדורים:

– בית ההבראה שלנו משוכלל בכל ההידורים הטכניים: א. אולם שכיבה נפלא; ב. שמש רמות; ג. מזון מן המובחר; ד. מוסיקה, שיוט, שעשועים לחולים, פלירט – עד כמה שלא יזיק לבריאות.

– וכאן – המובחר שבחדרינו, חדר 10… בבקשה להיכנס…

 

ד    🔗

כל הקיץ מלאים הבתים, הבקעות והחורשים שעל שיפועי ההרים – אותם האנשים שבאו הנה מארצות שונות לבקש להם תרופה. כל הקיץ נשמעת על כל מדרון ומתחת לכל שיח בת־צחוקם המקוטעה, ונראים פניהם – על־פי רוב טובים מאוד, עליזים מאוד – אלא שעיניהם מציצות לא החוצה, כי אם כלפי פנים, לכל הנעשה בגופם… והרופא, ד"ר אוסקר טויבה, מתרוצץ הנה והנה ומנצח עליהם… ומנגנים באים הנה מכרכים רחוקים, יושבים על האיצטוונית הגדולה של האכסניה שלפני הנהר ופורטים כל היום על כליהם, לשעשע את האנשים הללו ולבדח דעתם. ובני־אדם להוטים אחרי פרנסה באים ממקומות שונים. על הרחוב היחיד של הכפר הם מקימים סוכות־עץ ופורסים כל מיני סחורה – משמלות ועד מחטים ועד חזירי־גומי צווחנים. כל היום הם מכריזים על סחורתם, מתחרים זה בזה, צועקים בקול ומתאמצים להכריע איש את חברו. וכל החול מלא אז שאון ואוושה.

אך בימי אלול, בשעה שערפלים נחים על ההרים, בשעה שצינה חודרת נושבת מבין השיחים ועלים צהובים מתחילים צפים על פני הנהר – אז מתרוקנים הבתים… כל היום שטה הנה והנה מעבורתו של הרינג, המלח האשכנזי – אל תחנת מסילת־הברזל במעבר הנהר: להתם מלא, ולהכא ריק. האנשים נוסעים מכאן ומובילים את דאגותיהם וחולייהם למקום־מרפא אחר,

באחד הבקרים, כשקם הרינג ממשכבו – והנה כבר שמם כל חבל הארץ. הבתים עומדים ריקים. על הנהר אין אף סירה אחת. בלילה ניתך גשם סוחף וטאטא מעל פני האדמה את עקבות בני האדם האלה, עם טרדותיהם ומדוויהם הקטנים… דממה. רק לפעמים תישמע נקישה יבשה ונחפזה של סנדלי־עץ על רגלי איכר. רק לפעמים תיראה זקנה כפופה, הגוררת על שכמה חבילת־עצים, לקט מן היער… ושוב הכל שומם.

כחיה עגומה, ההופכת שערה עם תקופת־השנה, רובץ לו היער; על קדקודו עלו בהרות כתומות ואדמדמות… וכפי ההרים התרוממו, בודדים וגדולים, ברקיע… מלמטה, לרגליהם, שטוחים מרחקי־המים.

רק במקום אחד, על פני הנהר, שטה סירה בודדה: הרינג, המלח הזקן, השלים את עבודת־הקיץ שלו על יד המעבורת, ושט הביתה. על חזהו השעיר מצליף הגשם, המים ניתכים קילוחים־קילוחים בין טלאי כותונתו; הגלים הקודרים בציציותיהם הלבנות זורקים את סירתו אל על ויורים אל עומק – והוא עומד, רגליו היחפות פשוקות, מקטרתו הקטומה נושפת עשן בפיו, ומשוטו כורה בכוח במים. אך עוד רגע – והנה סירתו כנקודה קטנה, נעלמת במעקל הנהר – ומסביב, בכל אשר תביט העין, השתרעו אך המרחבים השוממים…

(תרפ"ד)