א 🔗
לפנות בוקר באה לבית החולים הצבאי, שסודר בצריפים האוסטריים, ההודעה הטלפונית: “הכינו 30 מיטה”. ובלילה, כשרוח־סגריר נקש בתריסים, טרף עלים כמושים וטיפחם ברפש – יצא יפימוֹב, החובש הגוץ, שפניו, מעל זקנו השחרחר, צהובים מאוד, כפני מוכה־טחורים, אל התחנה ההרוסה. על יד האילנות הערומים, בריח החריכה שהיה תלוי שם (אם כי השריפות היו אולי לפני שנה), התנודדו אנה ואנה קרונות המשא ושקשקו עמומות על המסילה.
יפימוב ניגש, כשפנסו בידו, אל הקרון, שנעצר פתאום.
מן הקרון הגיחו צללים והסתדרו בסך: חבושי־ראש, שעל כתפיהם ממלמל כדור לבן של מוך; פצועי עיניים, הנתמכים בידי חבריהם וצועדים זקופים, בלי הניד אבר, כדרך הסומים: חיגרים מדדים על שני קביהם.
יפימוב הקריב את הגליון שבידו אל הפנס, שזרק עליו גליל צהוב של אורה:
– עשרים ושבעה?
– עשרים ושבעה. – ענה המנהל.
יפימוב מונה אותם אחד־אחד, ביישוב הדעת, פעמים אחדות. וכשהמספר יוצא מכוון ומדויק, הוא מפקד:
– במערכה צעוֹד!
והתהלוכה זעה ממקומה, בוססת בכבדות בבוץ. פנסו של יפימוב פוזל לפניהם, כשצלו – שממית ארוכת־רגליים, פוזלת בחפזון, שוחה רגע על גבי כותל חורבה – וחוזרת ומדדה בחפזון לפני המחנה.
השממית נעצרה לפני פתח הצריף.
וכשראו האנשים מבית החולים את התהלוכה, התלוצצו ביניהם:
– ראו, הנה יפימוב מפקד על ה“גברדיה” שלו.
* * *
בלשכת־הרישום ישב דמיאנוב, רופא צעיר צהוב־זקן, שמבעד לבנונית החלוק שלו הבהיקו דרבנות מכנסיו (הוא לא הספיק להסירם – זה עכשיו שב מטיול עם אהובתו, האחות ויירה), ולפניו גליונות הרישום.
הפצועים השתטחו על הרצפה, כשענן של ריח יודופורם ורפש החפירות החמוץ מיתמר על גביהם.
דמיאנוב רשם באופן מיכני, בלי הפנות ראשו לאנשים:
איואן פרוחורוב, בן 29, פלך טומסק, מחוז ברנאול…
ברקו שוורצמן, בן 31, מחוז ליטין, פלך פודוליה…
מוחמד ספטדינוב, בן 35, פלך קאזאן, מחוז קאזאן…
– ושמך? מקומך? – פנה הרופא אל אחד החולים, השוכב תמוך בין חבריו.
פני הפצוע, המציצים מבעד לתכריך תחבושת עבה, לא זעו ולא נעו.
– הוד מעלתו, – הסביר השכן – דומה, שאין הוא יכול לדבר.
– מי מכיר אותו?
ולא היה איש שיכיר אותו. מצאוהו שוכב על יד הדרך, מתעלף, והביאוהו לכאן.
רגע היתה מבוכה. דמיאנוב הרהר. אחרי כן החליט.
– מחר נראה. הוליכוהו אל האולם הגדול!
הגליון, שנשאר חלק, סולק הצדה, ושוב שמות של מחוזות וכפרים מכל מרחבי רוסיה האדירה, במנוחה ובאין מפריע.
ב 🔗
באולם הגדול, בבית־החולים הצבאי, נתלית למראשותיו של חולה אחד טבלה סתומה, בלי שם.
גם בעניין מחלתו נחלקו הדעות בין רופאי בית החולים. הרופא הראשי, מילר הגרמני, סבור היה שיש כאן עניין של מחלה פנימית. דמיאנוב, המומחה לניתוחים, הסביר שרסיס עצם נגע במוח ודרוש ניתוח (יצרו השיאו לנסות כוחו בניתוח). אבל מילר לא נתן לו. וכך נשארה מחלתו בסימן השאלה.
בצאת הרופאים והאחיות (אז מתחילים החיים הפנימיים, לבלי הפרעה, של בית־החולים) היו הפצועים (על פי רוב פצעים קלים) יורדים ממיטותיהם. אלה כורכים סיגריות מניירות ומעשנים בצנעה, ואלה פורשים לקרן זווית, מתירים לאט את התחבושת ומגרדים את הפצעים, שהתחילו להדאיג בריפוים המהיר; אלה מתכנסים על יד מיטה אחת ומשחקים בקלפים, שהיו נעלמים בתפירתו של כר כהרף־עין, עם בוא ה“תורן”. ואלה יושבים על יד הכירה המוסקה, מותחים רגליהם היחפות כלפי האש ומספרים מעשים מן הקרבות, מעשי גבורה וסכנה, פרי דמיונם ברגע זה, מחמת הבטלה הממושכה בבית החולים.
ואותו חולה, אשר לא נודע שמו, שכב כל היום לבדו. הוא היה קשוב מאוד. כשטיפלו אצבעות הרופא בפצעיו, לא נפלטה מפיו אף גניחה קלה. הוא היה מקבל בדומייה את המרק שהגישה לו האחות, אבל בלי שום חיבה גברית אליה, שלא כשאר החולים; פניו המצומקים, החוורים מתחת לזיפי־שערו הצהבהבים, לא היו משתנים. ורק בחדור החמה אל מול מיטתו – שעה אחת ביום, אחרי הצהריים – היה משנה מקומו על המיטה, משתטח ומפקיר את גופו, את ידיו השקופות, המכוסות בהרות־קיץ ושער בלונדי, לחוּמה. פניו ועיניו המימיות שתו אז את קילוחי האורה – בכל סדק וסדק שבעורם; פיו הצטחק, ומגרונו נפלט נענוע קל של תודה. ודאי שהנאה היתה לו להשתטח לפני השמש הזאת, שחיממה את בשרו הדווי ופרשה אורה אף על מיטתו המסואבת, בפינת בית חולים…
ג 🔗
מצבו של החולה הורע, מידת החום החלה “מקפצת אל על”.
ובבית החולים רבה התכונה: התכוננו לביקורו של גנרל חשוב.
אי־מזה הופיעו פתאום שמיכות מצוחצחות, כלי־בישול מבהיקים, השמורים תמיד בטהרתם במעמקי המחסן – לעת מצוא. בכל רחבי בית־החולים כיבדו וריבצו, ודמיאנוב היה מהלך אנה ואנה ומשנן בעל פה את הפסקה שעליו לומר בפני הגנרל:
"הוד רוב מעלתך,
“בבית החולים 567 ליום פלוני מספר החולים מאה חמישים ושלושה איש; בשעת תורנותי לא אירע שום דבר מיוחד”.
הגנרל נכנס, צולע ברגל אחת. טעם מן הדייסה במטבח, עבר ממיטה למיטה:
– אין שום טענות?
פתאום נשמעה מפינה אחת געייה ממושכה. הגנרל קרב אל המיטה, ששכב עליה החולה.
– מה זה? למה הוא צועק? מי זה?
– לא ידוע… לא ידוע, מי זה… – גמגם הרופא הראשי.
– הא כיצד: לא ידוע? – זעף הגנרל.
– לא ידוע… – התנצל הרופא הראשי – הוא בא חולה מסוכן… לא ידע לדבר…
הגנרל ניגש אליו, ליטפו:
– מה שלומך, חביבי?
אבל הפצוע לא התפעל כלל מלטיפתו. הפך פניו אל הקיר, השתרבב וגעה לו, געה בקול. בשרו כאב עליו או אולי הרגיש את הסוף הקרוב, המוכרח לבוא. הוא התהפך, כבש פניו בכותל וגעה – וקובלנתו התגלגלה בחדרים האפלוליים…
ד 🔗
אז הוכרעה הכף לדעתו של דמיאנוב, המומחה לניתוח. את החולה הכניסו אל חדר הניתוח. הרופא הראשי הרדים אותו – והוא היה שקט באותה שעה. שקט היה גם בשובו אל מיטתו מרוסק־ראש, לא התאונן. הוקל כאבו בוודאי, או אולי השלים עם גורלו.
בעצם הלילה החלה הגסיסה.
* * *
ובבוקר הוציאוהו חוצה. הכומר, אבא גירונטי, שמח בלבו על שנזדמנה לו עבודה (בבית־חולים זה לא מתו הרבה) וגמר על גופו את כל התפילות כהלכה. אז מסרו אותו לידי יפימוב החובש ולידי פחומוב, עוזרו.
אחרי הריסוקים בחדר הניתוח היתה הגוויה מוטלת עתה שלווה לגמרי מתחת לגלימת החיילים.
הבור, שהאת חפרתו בקושי בקרקע הקפואה, היה כבר מוכן.
פחומוב, גוי מבוסם תמיד, שמתחת לעיניו תרמילים כהים ומדולדלים, הסתכל בקברים שבבית־העלמין הצבאי.
הנה פאוול אוחרימינקו, מצ’רנוביל, פלך קיוב.
הנה, מתחת לקרש פשוט, בלי צלב – יהודי: מלך בורשטיין, מעיר ליטא. לכולם שמות מדויקים – כתובות שנעשו בוודאי בידי חברים, בכתב מעוקם שלא־אוּמן, באותיות מנתרות ומקוטעות, בעפרון כימי, בדיו או באולר קהה…
פתאום השמיט פחומוב את האת מידו. התרמילים שמתחת לעיניו רטטו. הוא ניגש אל הגלימה, התחיל מפשפש בשרווּליה בין התפרים. דבר מה כנראה רבץ על לבו.
– אין כלום, אין שום סימן. – אמר נבוך.
– מה אתה מחפש? – שאל החובש.
– אין פה כלום… שום כינוי שם…
– מה אין?
– זה מפני ש… מה נכתוב עליו? הרי לא נוכל שלא לכתוב כלום…
– מה נכתוב עליו? – חזר על השאלה החובש, מעשה תם.
שפתו התחתונה של פחומוב, השפה המסורבלה של שיכור, התנועעה עכשיו בהתרגזות.
– כן, מה נכתוב עליו? הרי לא טוב ככה… הרי אדם היה זה… צריך לכתוב דבר מה…
עכשיו כבר עמדו שניהם מורכני־ראש, במבוכה.
פחומוב הרים את הגלימה, השכיבה בנחת על המת.
– נו, חבריא, הזדרזו! צריך לגמור. – נכנס הרופא הראשי לתוכם, בלכתו מן הבית.
– לא תועיל כאן כלום. – אמר יפימוב.
הם ניגשו לעבודה. בתנופה אחת הורידו את הגוויה לבור. מגרפות העפר נפלו מהר מארבע הידיים העוסקות. הנה כבר נטמן האדם. שני החופרים דרכו על התלולית, יישרו את העפר. שום דבר לא היה ניכר עוד בין הצלבים והקברים.
הם הוציאו ניירות מכיסיהם, הציתו סיגריות, ושותקים ומורכני־ראש שבו אל בית־החולים.
(תרפ"ו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.