רקע
יהושע השל ייבין
טלטוליו של ר' אשר באט

 

א    🔗

ר' אשר באט ידוע היה בעושרו בדראגאנובה, עיר הפלך הליטאית. בתערוכת המחסן אשר לו, בקרן שני הרחובות הראשיים, “רחוב הצרפתים” ו“הרחוב הגדול”, עם נורות החשמל השופעות אור עז, כבעצם צהריים, בכל לילות השנה, והשלהבות הגוצות, הדומות לנרות חנוכה, המהבהבות בה בחורף (להמס את הכפור), נמצא מכל הטוב אשר הוציאה האדמה ואשר יצרו ידי בני־אדם שקדניות – רהיטים וכורסות של עור, אבנים יקרות מזהירות בגוני אודם וכחול מבין ריפודי קטיפה וצווארוני צובל, ופירות זהובים של ארצות רוויות שמש. לא היתה אף אחת שתעבור לפני חלונות הראווה – לרבות הילדה עם שני סלי הרקיקים על שני מרפקיה – שלא תעמוד פה לרגע, להציץ בעיניים שכורות בכל התפארת הזאת, להיטיב את תסרוקתה במראות שהקיפו את האדם כאן ולחייך רגע לתוך המראות שמלמעלה, שעוברי הרחוב נראו בהן מגוחכים, הולכים על ראשיהם ורגליהם פוזלות באוויר, ככפות מספריים…

בית היה לו לר' אשר באט בין בתי האצילים שבעיר, עם עמודי שיש, ושוער בכפתורי זהב עמד על פתחו; גם משתלות המספקות תות־שדה לשולחנו אפילו בחודש טבת; גם גן גדול ובו מזרקות ושדרות אלונים עתיקים. גן הדומה ליער שאפשר לתעות בו שעות בלי מצוא את הדרך; ובמרתפו היו טמונים בקבוקי יין ישן, שמכוס אחת ממנו היה הראש הולך סחרחר והרגליים החלו כושלות.

ובכל שנה ושנה היה ר' אשר נוסע הוא ומשפחתו לריביירה שבצרפת לבלות שם חודשים אחדים באפדן אשר לו על שפת הים.

המלחמה לא שינתה הרבה בחייו של ר' אשר. אמנם, כשמוסדות הממלכה התכוננו לצאת את העיר ואמרו ש“פוניה אורז את חבילותיו”, התבלבל קצת גם ר' אשר, אבל מעט מעט נודע לו שגם עכשיו אפשר לחיות. רק עוזר אחד, בחור שתקני וכפוף, שהיה כל היום צורר את הקופסאות, נלקח ממנו, ואחרי כן אמרו עליו שנהרג אצל ביצות המאזורים (במזרח פרוסיה). אבל ר' אשר הכניס תחתיו נערה בלונדינית צחקנית, שידעה למשוך את הקונים החדשים, והוא שכח לגמרי את העוזר הזה – והעסק שב ללכת כמקדם.

בחלונות המחסן נראה עתה קו חדש חמוּר: נעלמו הסלסלה העדינה ופרוות האטלס. תחת המשי נראה שליט על הכל העור; עור בכל מיני צורות, נוקשה ומגוהץ, בהיר ושחור: מגפיים, מעילי־עור, תיקי אקדחים, חגורות, וכתובת חדשה תלה ר' אשר במחסנו באותיות מאירות עיניים. מצד אחד: “הכל בשביל המלחמה”, ומן הצד השני: “הכל בשביל הנצחון”.

וקונים אחרים מילאו עתה את המחסן. הם היו בהולים מאוד. קנו הרבה, לא עמדו על המקח, לא דקדקו בסחורה (זלזול זה העליב את ר' אשר בעומק לבו; נוח היה לו שלא ישלמו כל כך, אבל שינהגו בה כבוד). את השטרות היו מוציאים מכיסם כמעט מבלי ספור – ואחרי כן נעלמו ור' אשר לא ראה אותם עוד.

המסחר הלך באופן מזהיר, כאשר לא היה זה כמה שנים. דאגות של עבודת הצבא לא היו לו: את בנו היחיד הכניס ר' אשר לעבוד ב“אגודת העיריות”, והוא היה בא הביתה כשהוא מקשקש בדרבנותיו החדשים, לבוש באותו הגיהוץ המיוחד של פקידי ה“זמגור”, אותו הגיהוץ הנשמע לשני פנים: לכשתרצה הרי זה אופיצר ואיש מלחמה ותיק שבוותיקים, ולכשתרצה הרי זה דווקא סטודנט ובר־נש חפשי כציפור…

ור' אשר רקם לו אז תכניות גדולות: להרחיב את העסק עוד יותר. הוא החליט לנסוע לאחת הערים הסמוכות למערכות־הקרב ולפתוח שם סניף למחסן שלו. אשתו הפצירה בו להישאר, אבל הוא לא היה מן הפחדנים. הוא נדבר עם שר־לגיון אחד של המטה, מכרו מכבר, שהיה סועד בביתו ומקבל ממנו פיצויים – הלה הושיבו במכונית הצבאית אשר לו, והם נסעו לעיר הסמוכה למערכה.

הנסיעה היתה מוצלחת. עניין הסניף החדש הסתדר. הוא הלך עם שר־הלגיון למלון והם אכלו ושתו כדבעי – ר' אשר היה מקל במאכל כשר מחוץ לעירו; גם “אחיות” היו שם. הוא שבע רצון מאוד. בבוקר קם ר' אשר באותו מצב־הרוח העליז, אכל חביתה ושתה יין ויצא אל העיירה.

מראה הרחוב הדהים אותו. פה ושם התאספו כנופיות כנופיות של אנשים, שתקניות מאוד; נרתמו עגלות – והכל בשקט גמור, מתמיה. ברחוב היו מגובבים קדרות, רהיטים שבורים, תלים של כרים וכסתות. איש לא שם אליו לב. הוא משרך דרכו בשלווה – והנה ישר על כתפו ירדה הצלפת מגלב: לפניו היה קוזאק אדמוני, שסוסו מנתר ורותח תחתיו, מנפנף ב“נאהייקה” (שוט) שלו, פעם באוויר, לפני חוטמו של ר' אשר, פעם מטפח בה על דופן מגפו עצמו, לשם זירוז.

– עמוד, ז’יד!

ר' אשר מוציא מכיסו את הרשיון ורוצה להסביר, כי הוא – לא כאחרים; כי הוא – עניין אחר לגמרי; הוא, אשר באט מדראגאנובה.

– אני רוצה לראות את שר־הלגיון מילר… מכרי… אולי יודע איפה השר מילר­…

– הזדרז קצת… צא מיד!

ור' אשר לא ידע איך, והנה הוא כבר בין האנשים היוצאים, צועד עמהם בצעד אחד. ור' אשר לא ידע איך, והנה כבר הבתים מאחריו קטנו מאוד, ורק גג הכנסייה של העיירה לוהט מרחוק בשמש בנקודת־אש בודדה… והוא דורך עם האנשים בשרב, בדרך המעלה תימרות לבנות מתחת לרגליים.


* * *


המון הפליטים הלך מהר, הם יראו מפני פגישות עם קוזאקים מה“דיביזיה הפראית”, שלפי השמועה הורגים הם כל יהודי שנזדמן להם בדרך. בתחילה לא נחשל ר' אשר מהם, אחרי כן הרגיש עייפות ברגליו. בגלל השתייה של אתמול גרר עתה את רגליו כשתי אבנים כבדות. ר' אשר ראה, שאין הוא יכול עוד להזיז את עקביו. הם קרבו ליער אורנים עתיקים. אמר ר' אשר לעצמו: “אשב לרגע ואנוח, הלא דרכי קצרה – רק עד דראגאנובה. ואפשר אמצא עוד עגלה”. הוא ישב בין שורשי אורן עתיק, ובהיותו עייף מאוד, נרדם תרדמה כבדה.

ובהירדמו ככה, פקד אותו חלום טוב. ובחלומו – והוא בביתו, ואופיצר בא להזמין אצלו הזמנה גדולה של בד עבור הקורפוס העשירי. הוא חושב: “טוב שהכינותי לי סחורה, אני בעצמי אלך להביא”. והוא פונה אל אשתו: “דבורה, תני את המפתחות”. היא עומדת על מקומה ואינה זזה. “ראי, בריה שכזו – אינה יודעת. אני בעצמי אלך להביא. ולעת עתה צווי להכין תה לאדון”. והוא חושב: “הזמנה כזו – זהו עניין. לא בכל יום מתרחש דבר כזה. טוב היה, לו היה וליה פה (וליה זה היה בנו), אבל הוא יודע רק להתהולל ולפזר כסף עם בחורות. ולעזור בעניין אין הוא יודע”. אך הנה המפתחות על השולחן לפניו. “ראי”, כועס הוא על אשתו, “לא מצאת והרי הם לפני חוטמך”. הוא רוצה לפתוח את החנות, והמפתחות אינם נכנסים בשום אופן אל החור.

“את החלפת בוודאי, בכל היא אשמה”.

הוא מרים צרור אחר של מפתחות ומנסה, אך עתה אין הוא יכול למצוא את הפתח. למה אין הוא יכול למצוא את הפתח? הרי מימין צריכה היתה להיות מרפסת. מדוע אין הוא רואה את המרפסת? מסביב רק גושים שחורים מטושטשים… אין הוא מכיר כלל את המקום… מה אתו? למה אין הוא מוצא את הפתח?

חרדה אילמת חלחלה בו. הוא קפץ ממקומו, והנה אין לא חנות ולא אשה ולא בית. אין כלום. רק הוא לבדו שוכב על האדמה, וידיו מחבקות גזע אורן פשוח, ביער, באופל הלילה…


 

ב    🔗

עד הבוקר חיכה ר' אשר על מקומו. וכשהאפיר קצת האופק בעננים נמוכים, הוציא לחם מתרמילו (הוא לקח אתו לחם בעיירה), סעד את לבו והלך הלאה. ר' אשר פחד מאוד מפני פגישה עם חיילים, אבל מקום זה היה עזוב, החיילים הבודדים שנסוגו לא שמו לו לב כלל, והוא הלך במנוחה…

בלכתו נתקלה עינו בנרתיק של כדורים – שישה כדורים בתרמיליהם הצהובים. הוא הרימם מן הקרקע ושקלם בידו: “שישה כדורים – שש חתיכות עופרת – חיים של שישה אנשים. יש בהם לבער שישה אנשים מן העולם”.

אך בעוד ר' אשר שקוע בהגיונות עמוקים אלה, שכמה דברים העומדים ברומו של עולם תלויים בהם, והנה נבלת סוס לפניו, מונחת לאורך הדרך. היא שכבה גדולה ומשורבבת. מתחת לראש הנבלה היתה שלולית עכורה. ודאי גלגל מכונית מחץ אותו. אבל העיקר היה כרס הנבלה, נפוחה כמו שלפוחית גדולה; וארבע רגלי הנבלה היו מזוקרות למעלה, ארבעה שפודים תקועים בכחול…

ר' אשר סבב אותה רחוק. אבל הנבלה רדפה אחריו ברגליה המזוקרות ובכרסה, הנפוחה כשלפוחית.

– הה, הה, יעבור מי שהוא ויכך פעם בפגיון, וגם אתה, ר' אשר באט, תהיה שכוב פה ותסריח, במחילת כבודך, כפגר הזה.

הוא הלך הלאה דרך שדות עזובים. הגיע לכרים רחבים, שצפצפות בודדות גדלו בהם לאורך נחל. הוא נח רגע, שתה מן הנחל, הלך הלאה. וכשהרים ראשו למעלה, והנה החמה כבר נמוכה מאוד.

ליישוב אי אפשר היה להגיע לפני השקיעה, היו עוד בוודאי כמה ורסטאות. הרקיע מעונן. וסוף החודש – והלילה יהיה אפל מאוד, ואז יגדל כה הפחד… הנה החמה כבר נוגעת בראשי האורנים. מסנוורת למול הפנים ואי אפשר להביט אל הדרך… והיא יורדת מרגע לרגע. חפץ ר' אשר לעכבה, להניפה בין שתי כפיו אל על, ככדור־יד, לבל תיפול, אבל היא מתגלגלת ויורדת, מתגלגלת ויורדת בלי חנינה. ועוד מעט תעזוב את ר' אשר לבדו במרחבים האלה שהמוות מתהלך בהם, בחשכה הגדולה…

עתה נדמה לו לרגע, כי היא באמת התעכבה. ר' אשר התכנף כולו לקראת קילוחי השמש היורדים עליו ומרוממים אותו. מעודו לא הרגיש ר' אשר רחשי תודה כאלה לאותו המאור, שהתגלגל עתה בכחול בהדר־מלכות, ושלח קרניו להחיות ברייה קטנה ורמוסה כמוהו… אך הנה כבר רשרש עטלף בכנפיו, סמוך לאוזניו. עוד רגעים אחדים ארוכים עמד ר' אשר באור חצי־הגלגל המסומק – והרי כבר האילנות היו לגושים שחורים, הרקיע הקדיר והחל לטפטף עליו בטיפות צוננות וחודרות, ור' אשר נשאר בחושך…


* * *


זמן מה צעד ר' אשר בין השורשים ברגליים מגששות, כשל ונפל וקם והלך הלאה. עיניו הבחינו גושי בניינים. הוא ניגש אל אחד, שריח זבל נדף ממנו, הסיט את הפתח ונכנס. מתחת רגליו רשרש תבן. נשתטח על התבן, התכנס בתוכו והתחיל להירדם.

אך מתוך תנומתו הגיעה אליו אוושה, ואחרי כן נשימה חיה ישר אל לחייו.

הוא הושיט ידו ומישש זרוביה של סוס מתוחה עורקים דקים: הצית גפרור וראה לפניו סוס ערמוני, בעל רגליים גבוהות וצלעותיו בולטות כחישוקי חבית.

ר' אשר טפח בכפו על קדקוד הסוס. מן הגרמים המוצקים עברה הרגשה של חוסן וחמימות לידו של ר' אשר. כל פחדו נתפזר לרגע.

– הי, שטיא, מה אתה אוכל? מזה אפשר עוד לנקב את בני המעיים. – פנה אשר בלשון חיבה אל הסוס, שכירסם כפיס מקרשי הכותל. הוא התיר את תרמילו ופרס מלחמו לסוס. נחיריו של הסוס החלו מדגדגים חמות את כפו.

– הילך עוד, שטיא.

לעיסת הטוחנות של הסוס הקליחה זרם של מנוחה חמה ללבו. הוא רצה שהלעיסה תימשך עוד הרבה, והגיש לסוס פרוסה אחרי פרוסה.

“ולאמתו של דבר אין מה לירוא”, החליט ר' אשר, “סוף סוף כולנו נמות (הוא כלל בזה גם את עצמו, גם את הסוס), ומה יש כאן לחרוד כל כך? אין צורך לחרוד…”

ר' אשר החליק בידיו על אוזניו המשיות של הסוס.

– יודע אתה מה, אחא? עתה צריך לישון… – הוא הציע את התבן ונרדם, כשהסוס ישן אצלו, מעומד על רגליו הגבוהות.


* * *


בבוקר יצאו ר' אשר וערמוני אל היער שעל יד הכפר החרב.

ערמוני מרט על ידו את הדשא, כשהוא עובר לאט ממקום למקום, ור' אשר אחריו.

“הנה שוב החמה”, חשב ר' אשר. והוא עצם עיניו ומסר את עצמו לקילוחי החמה, המטפסים כמו ברגליים דקות על עפעפיו וצווארו.

ר' אשר אכל את פתו, אחרי כן הלכו שניהם לשבור צמאונם מן הנחל הזורם על יד הכפר.

עתה היה ר' אשר שבע ולא חסר לו כלום. הוא היה עצֵב בלילה, כשהיה קר ועצמותיו כאבו בטחב. עתה היה שמח, בשעה שהשמש חיממה אותו.

והנה הערמוני “יצא מכליו” לקראת השמש והדשא המזהיב, והחל להתגלגל על יד ר' אשר, כשארבע רגליו למעלה, שיכור מן האור, צונף ממלוא חזהו החום –

ואף ר' אשר עונה למולו בגעייה לא אנושית, בגעייה ממושכה, מתגלגל אף הוא בדשא הרטוב־טל – וגועה: או–אי! או–אי!

שכח ר' אשר את הבד ואת חבילות האטון וההזמנות –

היה ר' אשר כסייח הזה, הרועה בין עשבים…


 

ג    🔗

ימים אחדים חיו יחד ברפת החרבה, האדם והסוס. וכשאזל הלחם מתרמילו של ר' אשר, ישב על הסוס ורכב בדרך המובילה העירה.

ערמוני היה בהמה טובה. בר־סמכא בהבחנת הדרך. באמצע היום הביא את ר' אשר באמונה אל העיר הליטאית מ., אשר ידע ר' אשר היטב לרגל עסקיו.

וכשהגיע ר' אשר לרחובות העיר, ראה שהעולם בה כמנהגו נוהג. בתי־המסחר מלאים קונים; במדרכות הלכו אופיצרים בבגדי־שרד, שזה עתה יצאו מידי החייט – כנראה רק עכשיו גמרו את בית־הספר והלכו עם אחיות, או בנות העיר. ולפני כותל של בית בן חמש קומות, סמוך לדיוטה החמישית, היו שני פועלים על קורה תלויה באוויר בחבלים, ומשחו בצבע מודעה גדולה: קנו רק שוקולדה “סמרקנד”.


* * *


ר' אשר חלה מאוד. הוא הוכנס לבית־חולים צבאי לפליטים אשר מחוץ לעיר (דראגאנובה כבר נפלה בידי הגרמנים).

ימים רבים שכב ר' אשר באט ללא־דעת, ללא־הבחנת־כלום; וכשהקיץ מחומו, והנה אין הוא יכול להזיז ראשו, ולמולו – כתם לבן של החלון נעוץ בו, כעין דלוחה של פר שחוט.

לא טוב לאדם, כשהוא חולה ואין הוא יכול לישון, ומציץ שלא בטובתו שעות שלמות בכתם חיוור, שאינו נד ממקומו. אז הרבה דברים מתבררים לו. מתברר לו שכל מה שעשה עד הנה – מהבל הוא, אבק פורח…

מנסה אדם להצדיק עצמו, אבל עין חיוורת זו, שמציצה מבין השחור, לועגת לו… יש בה מעין חיוך ערמומי.

– הבל, אחא, אתה יודע בעצמך, שכל זה הבל… – וכל מיני הרהורים טפלים נטווים מסביב למוח. והמוח מסתובב ביניהם, כזבוב זה, שחצי דמו כבר נמצץ ממנו, ומתחבט לצאת, קורע קור אחד ונאחז בשני ואינו יוצא…

ותמונה אחת באה לו… נדמה לו, כי יושב הוא בבית ויש שם הרבה אורה וכלי כסף, ואורחים רבים מסביב לשולחנו מהללים אותו… ושותים יין כולם, ואשתו ובנו על ידו…

ופתאום הוא שוקע, שוקע באיזה עומק אפל… והנה כותלי הבית, השולחנות, האנשים – הכל נמוג, נתפזר כקרעי אד… הוא קורא לעזרה, קורא למשרתיו בכל כוחו – ואין בא… מסביב לו אין כלום, רק ארץ שממה, ועליה גזעים שחורים; לכל אשר תביט העין – אך גזעים שחורים…


* * *


ואחרי כן עבר זה. הקדחת פגה. אך ר' אשר ראה את גופו, והנה הוא מכוסה מורסות של מוגלה. ר' אשר היה מטבעו איש מצוחצח מאוד, ולא סבל אף רבב על צווארונו, ועתה היה הוא בעצמו מכוסה חבורות מבאישות, ומאוס היה לו לנגוע בעצמו.

שתי פעמים ביום הובילו אותו על עגלה אל חדר־התחבושת. שם ננעצו בבשרו אזמלי־הרופאים, הוציאו ממנו את המוגלה, והוא היה שב כולו כרוך גזה, צרור אחד של גזה מפיץ ריח יודופורם למרחוק, מבלי כוח להזיז ראשו.

אבל ר' אשר לא התמרמר ולא נתן תיפלה באדוניו הנעלם, אשר עינה אותו ככה.


* * *


מלבד אותו ר' אשר באט הידוע לכל, שהיה מרעיש עולם במסחרו, בתכניותיו הגדולות, שהיה נוסע לעדן גופו בכרכי־הים של צרפת, מנצח את סובלמן בטכסיסי־מסחר ובכל מיני הערמות – היה עוד ר' אשר אחר, בלתי־נודע וחשאי. אותו ר' אשר, שבימי הילדות היה יוצא אחרי אביו לסליחות, מיושן ורועד מצינה נעימה באפלולית; אותו ר' אשר, שהיה מקיץ בבוקר בבוקר משנתו, ורגע אחד, רגע כל שהוא, היתה בוקעת ועולה בלבו שמחה חרדה לראות את זיו השמש הבא אל חדרו – אותה השמחה החרדה שישנה בלב כל ריבוא רבבות הברואים, בשעת שחרית, בהתחדש מעשי בראשית; אבל הוא, ר' אשר באט החשוב, היה מחניק בלבו שמחה חרדה ומיותרת זו, כאדם שמחניק ציפור צחורה, שנכנסת במעוף אל חדרו – בשביל להסיע את עצמו לעסקיו ולתכניותיו הגדולות; אותו ר' אשר, הנסתר והחרישי, שהתרועע ימים ביער עם סוס ערמוני, התפנק בזרוח השמש והתכנף מלא פחד בבוא האפלה. אבל ר' אשר זה השני היה מוצנע בו עמוק עמוק, ור' אשר הראשון כיסה אותו לגמרי, בוטח בעצמו וחשוב כל כך.

אבל עתה, אחרי הטלטולים שלו, התעורר שוב ר' אשר השני, הפנימי והחרד, והוא ששמח עתה על כמה דברים, שר' אשר הראשון לא הרגיש בהם: על המרק שהגישו לו, והיה לו טעם מיוחד וטוב מאוד: על השמש הנכנס אל הצריף ופורס שתי מפות מרובעות לפני מיטתו – שעה קלה ביום, וכשהוא נעלם יש לחכות עליו עד היום הבא; על שכנו, בחור רוסי רזה מן הפלכים הצפוניים, על קולו היה שמח, שנדמה לו ערב מאוד, כשהיה הלה מספר על כפרו ומשתדל לעשן סיגריה בצנעה, מצניע טבקו בסדק שבמפץ.


* * *


וכשיצא ר' אשר באט מן הצריף של החולים, היתה עוד בלבו אותה שמחה חרדה וביישנית. בקצה רקותיו נראה כבר שער לבן. ראשו היה גזוז אחרי המחלה, וקרחות קרחות קטנות נראו בו. הוא הלך ביער, בדרך אל העיר.

כשהגיע לפני העיר היה כבר ערב. היה שקט מאוד, כחול הרקיע וירק האדמה היה מצוחצח שבעתיים בשעת דמדומים זו. הנשים, שבעליהן לוקחו לצבא, עמדו בין השיבולים והירקות, מקומרות־גב ומפושקות שוקיים, על עבודתן. באוויר עמד כענן הריח המתוק של לפנות ערב – ערבוביה של רטיבות, עשבים כמושים ואבק־דרכים, שעורר סחרחורת נעימה בראש.

שני שקצים חשופי שוקיים עמדו במי־נחל עד ארכובותיהם וצדו סרטנים. הם לא הפנו אפילו מבטם אליו, רק כלב קטן אחד, מן החצר, נבח עליו רגע אחד באי־רצון – ונשתתק מיד.

לנפשו של ר' אשר ירד שקט, כאשר לא היה זה כמה.

הוא לא שב עוד אל ביתו ואל רכושו. הוא ניגש אל נקודה אחת, שבה מאספים פליטים, ונרשם שם. שם האכילוהו דייסה ושלחוהו הלאה בבוקר.

למחרת לקח ר' אשר מקלו בידו והלך הלאה, לחפש לו דרכו אשר יחיה בה. העיר הלכה וקטנה מאחריו. עתה נראו לו מעשנותיה אך כקני גפרורים קטנים מרחוק, תחובים על קופסאות קטנות של הגגות. אך הנה כבר נעלמה מאחרי הגבעה. והוא פסע עתה בין השדות, מנקש במקלו ונוהם שיר לעצמו, בדרך המרובצה עוד, בלי אבק, מטל־הבוקר.


(תרפ"ה)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!