א 🔗
בליל־סתיו, כשנקש המטר בזגוגיות, נשמעה דפיקה בתריס חלונה של פייגה־לאה ה“קרה”.
היא יצאה לקראתו בכותונתה לבשרה; הכניסה אותו החדרה; ואצבעותיה הנוקשות החלו מתהלכות על צווארו, על ידיו, על פניו המכוסים זיפים – מתוך מישוש נחפז.
היא גמגמה מקוטעות והניעה ראשה, כאומרת:
– כחש בשרך מפּת־בגם, כחש…
הוא פשט מעליו את הגלימה הקרועה, שגלדי־טיט נשרו מעליה, התמתח בעונג על המיטה, שהזדקנה גם היא בינתיים:
– יודעת את, אמא, ברחתי מן המערכה. הרבה בורחים עכשיו. כאן אשאר, אמא.
* * *
הם אוכלים שניהם את הסעודה הזעומה – דייסה שחורה של עדשים. ועיניה, עיניה הגדולות, סגלגלות־החלבונים, מציצות בו – ובהן רינה אילמת.
ויש שהיא, מתוך אכילה, מתפרצת פתאום בצחוק של אושר – צחוק פנימי, מטומטם, כקעקוע של תרנגולת:
– הי־הי־הי! הי־הי־הי!
* * *
כשהוא יוצא אל הקרפף לבקע עצים, היא הולכת אחריו. כשהוא הולך השוּקה למלאכתו, היא הולכת אחריו.
היא הולכת בצעד מידדה, עטופה כולה, מחמת הצינה, שמיכות ישנות, שהמוך מבצבץ מהן, שמיכות חומות, ירקרקות, כחולות, עד שהיא דומה כמעט לאיזה תוכי משונה, רב־גוונים.
הנערים מביטים אחריה, מחקים הליכתה, ומרננים מתוך הבלטת כרס.
– פייגה־לאה ה“קרה” הולכת. פייגה־לאה ה“קרה”…
היא אינה עונה, מקרקרת איזו הברה לא־מובנה, ועיניה הבהמיות מביטות בכעס, לטושות־חלבונים… והיא ניגשת אל בנה ומחליקה אותו בידה המחופּה קשקשים, ובעיניה אושר של פרה, המלחכת את עגלתה בלשון חמה…
ב 🔗
בעיר לא היה שקט.
בחוץ התנועעו הנה והנה אנשים; התאספו לכנופיות והתפזרו שוב; ידיהם ורגליהם התרוצצו מאליהן, ובעיניהם היתה כמו שלהבת אפלה.
לפני החנויות התמתחו תורים גדולים. העשירים אצים לקנות להם שקים של קמח וסוכר.
פייגה־לאה שבה הביתה ריקה. שם בבית עמד בנה – בהול, ורובה בידו.
– אני הולך, אמא… אנו הולכים כולנו…
היא העמידה בו את עיניה המטומטמות…
– את אינך מבינה… אנו בזזנו היום מחסן של נשק… עלינו לבער את כל הזוהמה הזאת… לבער – וחסל…
הוא הניף ידיו החסונות והוליכן הנה והנה, כמי שמכבד במטאטא.
– בקרוב יתחיל הדבר.
היא הביטה בו, ושתי רגליה כמו ניטעו לבלי־נוע בקרקע.
רק כשהראה לה את כותנתו המלוכלכה – לא היה ברצונו לצאת ל“דבר כזה” בבגדים צואים – זזה ממקומה.
כל היום עמדה גחונה על־גבי האמבטיה וידיה הקשקשיות סחטו בכוח את הכותונת ושכשכו במים הכחולים. לפנות ערב יצא את הבית…
* * *
בבוקר השכם כבר נשמעו יריות רחוקות.
בחוץ התהלך המון גדול: חיילים בגלימות קרועות ושרוולים מדולדלים מעל כתפיהם; פועלים אפלים, שאגרופיהם מוצקים על זרועות כחושות כנציבי־מטילים, והרובים מתנועעים בידיהם אלכסוניים, כמקלות. ואף שכל אופיצר לא היה להם, הלכו כולם בסדר, איש לא נתקל ולא נדחף בחברו, כאילו איזה מפקד בלתי־נראה מצביא עליהם, והוא המוליך אותם אל פנים העיר, מקום התבצרה הממשלה, אשר משם נשמעו יריות רחוקות ואנשים נפתלו שם נפתולי־מוות… ואף־על־פי שהלך המון רב מאוד, היתה הדממה גדולה כל־כך, שחריקת אופני המקלעים נשמעה ברורה, כחריקת אסדות קטנות.
הם הלכו כולם זועפים, גרומים שחוחי־ראש ומצחיהם כבושים באדמה, כשוורים חסוני־מותניים המתעתדים לנגוח; ואת רגליהם סחבו בכבדות על המרצפת.
אף הוא היה כאן – פייגה־לאה הכירה מרחוק את בנה. הוא דרך כבדוֹת, הלם בשתי רגליו על האבנים כבשני פטישים; ואת ראשו השפיל, כבן־בקר צעיר, שכוחו בשריריו והוא שש לנגוח בקרניו…
פייגה־לאה אצה לקראתו, הושיטה למולו את שתי ידיה, כפרה זו האצה אל עגלתה, אלא שאחד הפועלים, גביח ונבוּב לחיים, דחף אותה:
– מה לך כאן, סבתא? רואה את, אנשים עסוקים בעניין…
רגע אחד עוד ראתה את בנה. אבל ההמון, שנהר אל פּנים העיר, מקום נפתלו אנשים נפתולי־מוות, סחף בכוח את בנה, בלע אותו אל קרבו, כנחל הבולע אל קרבו אגל־מים. רגע עוד הכירה את דריכתו הכבדה ואת מותניו הרחבות – והנה כבר אבד, ככתם אפור קטן, בחלקה האפרורית, שזחלה לאט הלאה, הלאה, חרישית מאוד, כמו שזוחל ענן־סערה כבד…
* * *
כל היום יושבת פייגה־לאה בחדרה. ברחובות אלו, הידועים לה כל־כך, הפשוטים כל־כך מימי ילדותה, התחולל עכשיו דבר־מה מוזר. המקלעים המו בחלחול רותח, הפגזים הצליפו כשוטים מעל החומות, מפרק לפרק מרוצת־צעדים, קרובה מאוד, כאילו כאן היא, בפנים החדר – ותיפּוּף כדורים בודדים, כטיפּות־דלף על הגגות.
כסוסה זקנה, המשרבבת אוזניה מאופל אורוותה לשמע סערה שבחוץ, וחלחלה עוברת בעורה לכל רעם ורעם – כך ישבה עכשיו האשה מכווצה, כשרגליה החשופות, השׂרוגות גידים כחולים, מדולדלות מעל המיטה, ואוזניה משורבבות לכל רעש בחוץ – ולכל רעש ורעש עוברת עווית בפניה הצמוקים, כממכת־שוט…
ג 🔗
ימי חג בעיר.
אחרי ימים אחדים של מלחמה עקשנית ניצחה המהפכה.
ומפני שנשבר העול של השלטון הישן; וגם מפני שאוויר־החוץ אחר־הכּליאוּת של כמה ימים בבית היה נעים ומעורר סחרחורת־ראש; וגם מפני שהרחוב – אותו רחוב העיר, שהעין נקטה כבר עד לידי סיאוב בקווי מדרכותיו וחומותיו – עכשיו היה חדש ומתמיה בחלונות הראווה המקרינים של החנויות, בלבנים של החומות, שנקעו והאדימו בפצעים גלויים, ובאבני המרצפות המקועקעות – מפני כל אלה היה חג גדול בעיר.
אל גן־העיר נהרו שורות של חיילים לבושים ירקרקים, קוזאקים על סוסים שעירים, פועלים יהודים בחולצות שחורות ונערות בצמות ארוכות ושמלות צחורות.
רינה חגיגית היתה בצעדי בני־האדם, שנהרו בהמון; אותה רינה חגיגית היתה גם בארונות־המתים האחדים, המעוטפים זרים וסרטים אדומים, שהתנודדו במתינות על כתפי הנושאים. בארונות שחורים אלה לא היה שום דבר מבעית; הם היו רק כעין קישוט הכרחי, שבלעדיו דבר־מה חשוב מאוד היה חסר כאן.
באחד הארונות האלה מונח היה אברהם, בנה של פייגה־לאה ה“קרה”, שנהרג בשעת המהפכה.
* * *
בגן־העיר, אותו גן־הקיסרים העתיק, המלא שדרות חגיגיות בין עמודים דוֹריים, ערוגות־פרחים מגוונות ומזרקות מקלחות, התאסף היום ההמון. על הבימה עלו וירדו נואמים, עלו וירדו: אופיצרים מבקשים סליחה על “אגרופם” לפני חייליהם, חיילים מגמגמים, יהודים בעלי “זקן קמצי” בחולצות שחורות, וכל אחד שמח להסביר לעם את פשר השמחה ונהנה, בהשליכו על־גבי העם אמרות כבדות; והעם, אף שידע היטב בעצמו את פשר השמחה, בכל־זאת נהנה מאוד מכל דיבור ודיבור; חיילי־המילואים הקשיבו בכובד־ראש, כשהם מעקמים כלפי מעלה את זקניהם; פרחי־חיילים, שלא צמח עוד שפמם, חשפו שיניהם הלבנות ולכל דיבור ודיבור הרעימו בצחוק – ועל פניהם, בכל פעם שעברו כאן אופיצרים, והם רשאים היו עתה להישאר בקומה זקופה, השתפכה בת־צחוק רחבה, ילדותית.
גם בערב, אחרי שנתפזר העם, עוד היה חג פרוש על העיר. מעל הבתים התרוממו מפרק לפרק רקטות כחולות ואדומות; קוזאקים הרכיבו ברחוב נערי־ישראל לבושי־קפוטאות על סוסיהם ולימדום לאחוז ברסן; ומסביב למדורות, שהוצתו ברחבה של עיר, לקול הרמוניקות שוטף, רקדו חיילים עם כפריות וּבנות־פועלים, כשהסרטים האדומים תחובים על חזם, ומגפיים ושמלות טולטלו אל על ב“הוֹפּאקים” עליזים.
כל הלילה שמח העם…
ד 🔗
העיר ישנה. המדורות רובן כבו. אף ההרמוניקות רובן כבר נחו אילמות על־יד בעליהן.
מבין הבתים הגיח צל שחור.
הוא השתרבב על הקרקע. זחל, זחול וקרוב אל סורג־הברזל של גן־העיר. רגע אחד התעכב לפני הסורג, אך עוד מעט והוא טיפס עליו, דילג על־גביו בקלות לא־אנושית, והחל לזחול על ארבע בין ערוגות־הפרחים ושיחי־האשוחים, עד שהגיע אל תלולית־העפר המכוסה סרטים אדומים.
וכשהגיעה האשה לאותה תלולית־העפר, אשר בה טמנו את בנה, מיד קרסה עליה והחלה לשרוט בה באצבעותיה שריטות נחפזות ובהולות, כמו ששורט כלב, המתדפק בדלת נעולה. היא שרטה ותחחה את העפר. תחוֹח וזרוֹק, תחוח וזרוק. אצבעותיה זבו דם, הן כבר נתרסקו והיו כבלאות מחולחלות דם – והיא עוד שרטה ושרטה.
ופתאום שקטה כולה ורבצה בלי־נוע על תלולית־העפר.
שחורה, כששערה ניצב עלי ראשה כיתדות – מכונפה לגוש אפל אחד – רבצה האשה, כדובה שכולה, אחוזת־עווית בדומיית הלילה…
אך רגע והדממה נתבקעה, כהיבקע נאד נפוח, מתחת לכיפת־הרקיע, הנוצצת בכסף כוכביה.
ונהמה כבדה, נהמת חיה פצועה, בצבצה והושלכה אדירה בחלל־הרקיע:
– הוּ־אוּ הוּ־אוּ! הו־או!
והנהמה התגברה. כאילו ניתקה לפתע איזה כבל כבד, התפרצה לחפשי – ועתה התגלגלה שליטה וזועמת, הלמה כקורנס מעל הבתים:
– הוּ־אוּ הוּ־אוּ! הו־או!
צרודה, מסואבה ועכורה פרצה היללה אל המעונות, פעפעה בין הקירות, מקום התחבקו איש ורעיתו חיבוק־יונים, מילאה את המחשכים, הלכה וננעצה, כמו בורג נעלם, באותו הרוֹם הכחול בין הכוכבים:
– הוּ־אוּ הוּ־אוּ! הו־או!
* * *
רק עם דמדומי־השחר החיוורים בא שומר־הגן ופינה מעל הקבר החשוף את פייגה־לאה המטורפת.
בבוקר, כשקמו האנשים משנתם, כבר היה שוב החג פרוש על העיר: והדגלים התנפנפו מעל החומות בחגיגיות, חיילים טיילו זקופי־קומה, ויהודים זקנים התהלכו בקפוטאות, בפסיעה מתנודדת ומתונה, כשידיהם שלובות על עורפם, הנה והנה ברחוב – מעשה יום־טוב…
(תרצ"א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.