א 🔗
לפני המדרגות של “שלג החרמון” פקפק רגע אריה לובי להיכנס.
זה שלושה חודשים שנעשה פה בן־בית. קודם היה סועד ב“מעדני מלך”, מסעדה מן המדרגה השלישית, אבל די הגונה, שמבקרים בה עסקנים פעוטים, פועלים בעלי מקצוע ובאי־כוח הנקודות, הבאים העירה להשתדל במוסדות. עכשיו נראית לו תקופת “מעדני מלך”, כשעוד אפשר היה להזמין בשלושה גרוש ארוחה של קציצות ומרק ממש – כמין גן־עדן שנטרד ממנו; עכשיו הוא עומד לפני המדרגות של “שלג החרמון” ומפקפק. כי גם פה יש לו כבר חוב הגון.
הרעבון, שהצטמצם קודם בחלל הקיבה, הולך ומתפשט ומגיע עד לקצות אצבעות הרגליים; משם הוא מתפשט הלאה, מחוץ לתחומי הגוף, ממלא את חלל הרחוב ואת הרקיע מעל הבתים בידיעה אחת מחוורת:
– אין מה לאכול, אחא רחימאי, אין כלום…
ואריה לובי נכנע לרעבונו ועולה על המדרגות.
* * *
כאן, לפני השולחנות המלוכלכים של “שלג החרמון”, יושבים פועלים שמלבושיהם, אפילו מבחינת הדרישות החלוציות, כבר אינם הגונים – בחוריהם המגיעים עד הבשר; פועלים ותיקים, שאיבדו את כוחם לפני כמה שנים ועתה קלסתר פניהם דומה לבית מט לנפול; צעירים, שמחכים יום יום לשק מאמריקה שיוציאם מכאן למדרכות של כרך אירופי; ויהודים בעלי־בתים שנתרוששו בכל מיני “תכניות” שקברו את ממונם. ולפני כולם משרת שופמי, תימני גביח, הצהוב מאוד בתוך צווארונו וחולצתו ה“אירופיים”.
שופמי זה, כשהוא נכנס למטבח ובוחש שם בקלחת הגדולה – חוטי בשר וגלדי עור, שברי עצמות וכל מיני מפולת של ירקות – בשביל לרקוח מכל זה את ארוחת הצהריים – שלוש מנות בגרוש אחד – דומה בסינר שלו, כשהוא כולו סומק בזהרורי־האש, לאיזה אלכימיקאי, היוצר בלהטיו מין תרכובת מופלאה…
אחרי גמרו לבחוש את סמניו במטבח הוא יוצא לאולם, ניגש לגרמופון ופונה באדיבות למסובים:
– מה אתם רוצים? “אלי אלי” או “פופסיק, פופסיק חביבי”? כרצונכם…
ומיד מתחיל גרון־המתכת לסלסל בדבקות את השיר המהווה אח קינוח־הסעודה של באי “שלג החרמון”.
* * *
– אולי אתה רוצה ללוות אותי? אני הולך למוסד… לקבל כסף בשביל מכירתי. – מציע לו אברהם צורי, מי שהיה פועל חקלאי, שעכשיו מחוסר־עבודה. כבר ירדו היבלות מעל ידיו ופניו רזו מאוד – יש לך זמן?
בוודאי שיש לו זמן… הרי מאז, כשקיבל אותה ההודעה של המוסד ש“מפאת הקימוצים…” רואה המוסד, לדאבונו הגדול – כמובן, מצטער הוא המוסד, מאוד – להודיע לחבר אריה לובי, ש“שליש יום עבודה שהיה לו עד עכשיו – איננו עוד…” ודאי שיש לו זמן…
ואריה לובי עולה עם אברהם במדרגות המוסד.
כאן, על יד השולחן הירוק של הגזבר, הצטופפו העובדים. מפה לפה עוברת הבשורה: “משלמים משכורת”. ודומים האנשים שעומדים פה, דוחקים זה את זה ומציצים לתוך ידי הגזבר המחלק את המטבעות, לאותם הסוסים הבועטים ברגליהם על יד האבוס באי־סבלנות, מחכים עד שהוא מתמלא מספוא.
הנה כאן גם שמודעי, המורה שמודעי, שלחייו ורודות באותה ורידות של ילד שלא טעם טעם חטא, ושבשעות החופש אפשר תמיד לראות אותו מגלגל את עגלת בנו, מעוטרת־הסלסלה, מגלגל את העגלה לא סתם, מפני שלתינוק יש צורך בכך – אלא כאילו עורך הוא הפגנה לגבי כל העוברים:
– הביטו, יהודים… הצלחתי והייתי לאב… תביטו וכן תעשו, יהודים…
הרי שמודעי זה גם הוא עומד כאן, ופניו הוורודים מתנפחים מאי־סבלנות! יש עוד לחכות בתור.
כשהגיע תורו, הוא מאסף בידו את מטבעות הכסף הנוצצות, ותכף כשהמטבעות עוברות לידו, הרי פניו מאבדים את ההתנפחות המתוחה, והברק של מטבעות־הכסף משתפך על חכלילותם בשלולית נוצצת, והרי הוא כאילו אומר:
– קיבלתי משכורת… הכל בכי טוב, רבותי…
– מה אתה אומר? – פנה אברהם אל לובי.
– מה יש להגיד? הגענו לכך… הרי לא לשם זה באנו הנה, כלל וכלל לא לשם זה… עזבנו את אירופה.. קדחנו, רעבנו – יצאנו לקראת המשיח, הצועד פה, בין הררי קדם… ועתה – ועתה נחלקנו לשני סוגים: סוג של אלה שמקבלים משכורת והם שבעים רצון, ושל אלה שאינם מקבלים משכורת והם מרוגזים מאוד…
– ויש עוד סוג שלישי, אריה.
– איזה סוג?
– יש עוד סוג: של אנשים שמקבלים משכורת קטנה והם שואפים למשכורת גדולה, והם גם כן מרוגזים… חה־חה־חה…
ומתגלגל צחוקו של אברהם, שעדיין לא איבד מחסינותו הכפרית.
ב 🔗
ברחוב נפגש לו לאריה לובי דוב אחיו, נוהג בפרדותיו. הוא בא מן המשק לקנות זרעים ולתקן את המשדדה. קדקודו של דוב לובי סומק כנחושה ומגופו נודף זעף חמסינים ורעננות אדמה עזובה, שחרשוה לראשונה.
והרי השד נשאהו, את אריה, לעזוב את הכפר, שהיתה בו כבר קצת אחיזה – וללכת העירה… אז, כשעלה על דעתו של אריה ללכת העירה, בשביל להיות אחד מאלה “שיסיעו את אניית־הגאולה מן השרטון”… ועתה – עתה הוא נעשה לבן־בית ב“שלג־החרמון”.
ומובן, שלא זה בלבד, לא “אניית־הגאולה” לבדה גרמה לכך. גרם לכך הדם היהודי, דם־הצוענים, המתחיל פתאום רותח, עוקר את האדם מהוויתו המיושבת ומשליכהו על מדרכה של איזו עיר – ללא צורך, רק מפני שהדם התחיל רותח…
– אולי תלך הערב אתי לאספה? – מפסיקו אריה – תישאר בעיר?
אין הוא רואה עניין בדבר… דוב לובי אינו מרגיש עצמו טוב בין בני האדם ודיבוריהם. אין הוא מוצא בדיבורים האלה שום ממשות… אוהב הוא את אוושת הבהמות… אוהב ללון באורווה ולהרגיש זרוביה חמה נושפת על הלחיים, לשכב בין צניפת סוסים ובעיטת פרסות – אוושה שאין בה משום להג ולא טרדנות הבל…
– אתה יודע מה? עזוב את הכל ובוא אלי… תעבוד אתי במשק… עכשיו בתחילת הגשמים… הכל כבר הוריק, התבואות נבטו, ויש הרבה עבודה…
אריה לובי הניע ידו.
– ומה עם צפורה?
אריה לובי נרתע כולו, כמו מהצלפה שוט.
– אצל הוריה היא שוכבת, במושבה… שחפת מהירה…
– צפורה? זאת בת־החיל שרכבה על סוסים בלי אוכף וכולם השתגעו ממנה והוא, אריה לובי, לקחה ואחרי כן עזבה…
– כן.
– ויש תקווה?
אריה לובי הניע ידו.
וכשדוב נפרד ממנו וכתפיו המגושמות מבין המשדדות ושקי־הכוסבה נעלמו בפינת הרחוב, הוקל לו. הוא פנה בצעדים מהירים אל המסעדה, במקום שהתימני עמד על יד הגרמופון ושאל את האורחים:
– מה אתם רוצים? “אלי אלי” או “פופסיק, פופסיק חביבי”?
ג 🔗
כשירד הלילה, נמצא אריה לובי במבוכה רבה. שורת הדין נותנת, שייגש עכשיו הביתה, אל חדרו, אבל אין הוא ממהר אל חדרו ויש לו נימוקים לכך.
חדרו עכשיו ריק לגמרי. קודם היה בא בכל ערב החתול המפוטם של שכניהם, העקוד שחור־ולובן. עוד היה מוצא אצל אריה לובי חתיכת גבינה, שיירי כוס־חלב, וכשהורעו העתים – זנב דג־מלוח; אבל עכשיו כשהוא נכנס, הוא מסתובב, מריח בכל הסדקים – וכשהוא נוכח שאין שם בהחלט כלום, הוא זוקף את זנבו, מעוות את חוטמו המצוחצח בזלזול־החתולי לקבצנים – ונעלם דרך החלון…
ומכיון שאין מבקרים בחדרו, רק הלה היחיד, אין לו באמת מה למהר הביתה.
אבל סוף־סוף הרי צריך לנוח. אי־אפשר כל הערב להסתובב על הרגליים הכושלות… ואפשר שהיום לא יבוא אליו הלה…
* * *
…הוא מדליק את המנורה בחדרו, מסדר את הספרים, מגלגל לו בניירית סיגריה, מדליקה, פותח ספר ושוקע בו. הוא רוצה להתעמק היום בספר.
אין הוא רוצה אפילו להרים את ראשו.
הוא חוגר את כל מאמציו שלא להביט בפינה ההיא…
אבל ראשו מזדקף, ועיניו נתקלות מאליהן בפינה.
והוא נוכח: הלה בא גם היום. על מקומו הקבוע הוא מתיישב, על פח הנפט, זה המשמש לאריה לובי מזוודה לבגדים וללבנים; משלב רגליו זו בזו, שותק רגע: “עוד מעט יגיד את אותו הדבר”, חושב לובי.
ובאמת, הלה מתמודד על פח הנפט ומתחיל:
– כן… בנוגע לזה שדיברנו… שאתה הרגת אותה…
אריה לובי זורק את הסיגריה שלו בהתרגזות:
– מה החידוש? הרי גם שלשום, גם אתמול אמרת לי זאת…
– כן… אמרתי לך זאת… אתה הרגת אותה…
– את צפור’קה? כן… אבל אתה מבין… אני עזבתי את הכפר… מפני שרציתי בפעולה ציבורית… רציתי להיות בין “המסייעים להוריד את אניית־הגאולה מן השרטון”.
– מליצות, חביבי. אתה משקר!
– נניח, נניח, – מצטדק אריה לובי – נניח שאני אשם… היא שוכבת בשחפת מהירה… כן… אבל האם אי אפשר לעבור על זה – פשוט לסדר היום? הבט נא על כל אלה שמסתובבים ברחוב, בתיקים ובלי תיקים, בפראקים ובחולצות: האם רובם גם כן לא עברו על חיים שהחריבו – לסדר היום? למה אתה בא דווקא אלי, הרעב בימים, להטיל ארס בלילותי? למה אינך מבקר קצת אותם – את השבעים, את השמנמנים בלבותם – להטיל רזון בלחייהם הוורודות?
– אתה רוצה להטותני לעקיפין… כמו בוויכוח פוליטי… אבל הדבר פשוט… אתה…
– כן, אני יודע מה שאתה רוצה להגיד…
– אתה רוצה לראות אותה? היא כבר לא רוכבת על סוסים… היא מרותקת עכשיו אל המיטה… חורבה… למה עשית זאת, אריה לובי?
…והרי בעצם אין לו כלום לאריה לובי נגד זה, שהנה נמצא אחד שמבקר אותו. מה יש? כשאדם גר יחידי, ואפילו החתול כבר מוקיר רגליו מביתו – מן הדין הוא שיימצא מי שהוא שפוקד אותו, אבל למה הלה בא תמיד עם הפזמון הזה, הפזמון האחד?
– אני יודע זאת. – נענה לובי – את כל זאת אני יודע. אבל מה לעשות, רחימאי? לשעבר מי שהרגיש את עצמו חוטא היה מתפלל לאלהים, מקבל עליו תשובה… ואז רווח לו… עכשיו אין כבר דבר זה… לא מתפללים ולא מקבלים תשובה… מה לי לעשות? הגד לי, מה לעשות?
– אני רוצה שחטאך יהיה נעוץ כמחט בבשרך וילווך כל ימי חייך…
– נמאסת לי, חביבי, עם מוסרך… בכל לילה… בכל לילה… אתה לא נותן לעצום עין… די… בבקשה… צא!
אריה לובי לובש את גלימתו וניגש לפתוח את הדלת, אבל הלה כבר נעלם – קודם שנפתחה הדלת. ואריה לובי מגלגל לו סיגריה ויוצא לשוטט בלילה.
ד 🔗
על ספסלי ה“שדרות” שטוחים גופים בגלימות דקיקות – כל אלה שאין להם מחסה לראשיהם.
אריה לובי יושב על הספסל תחת הדקלים הגוצים, פורם את גלימתו ומדליק את הסיגריה. הוא מסתכל. בבתי החומה מסביב כבר גמרו את ארוחת הערב. אחד אחד מחשיכים החלונות. בשעה זו מתעכלות הארוחות בקיבות. בשעה זו, בחדרים החמים, ניגשים הבעלים אל מיטות נשותיהם. מושיטים על המיטה רגל יחפה, בבטחון קנייני הממלא ישותם:
– יקירתי, תני לי “קצת” מקום… על ידך…
אריה לובי ממשש את גלימתו. היא כבר הספיקה להירטב. בלילות כאלו לא טוב לישון בחוץ. בלילות כאלו יש הרבה טל. אבל הוא, אריה לובי, יורק על זה. אין הוא פוחד.
על הספסל שלמולו שטוח איזה גוף, מתהפך ומתהפך מאין יכולת להירדם. הוא הכיר אותו.
– אברהם?
– כן.
הלה הזדקף וישב על ידו.
ופיו של אברהם נתח.
– אתה זוכר אז… כשעבדנו יחד בסלילת הכביש… בעלייה הגדולה ראינו שנינו את התחלת היציאה, היציאה הכללית מן הגולה… ראינו כבר את המוני ישראל נוהרים, ההמונים הבזויים והיקרים… את יהודי גרמניה המצוחצחים, את יהודי־פולניה בקפוטאות, יהודי פרס הדומים לאשורים קדמונים… ראינו כבר את העיירות מתרוקנות, כחביות נקובות שהיין אוזל מהן – עד הטיפה האחרונה, ראינו והנה עזובים הבנקים היהודים, עזובות חביות המלפפונים, מדפי הרוכלים, המספריים והאַמות של החייטים – וכולם נוהרים הנה, טורים טורים, בסדר, כמו ממלאים איזה צו נעלם, כטורי־נמלים בשעת נדידתן לקינן החדש…
…על פני השדות הלמו פטישים על החצץ, והלמותם בישרה לעמקים מאוררי־הביצות, להרים שקברות־עולם מלבינים בראשיהם, כמו רינת עפרונים לעת צאת השמש:
– בא הבוקר… בא הבוקר…
– אבל עכשיו, כשחביות המלפפונים שבו לשלומן… ואנו מאש ההתלהבות הגענו – ל“שלג החרמון”, במרכאות, כמובן – מתלוצץ עוד אברהם…
פתאום נעשו פניו של אריה לובי חיוורים מאוד, ושפתיו הפליטו מלים צורבות את הפה, כמו גחלים לוחשות:
– שמע, אברהם. אבל אותה אל תשנא…
– את מי?
– את זו… שאנו מומתים עליה… שאנו קודחים ורעבים עליה… את החולות האלו… את האבנים האלו…
אברהם הניע ראשו. שני הרעבים נכנפו זה לזה ועיניהם ננעצו באופק החוורוור, הסגרירי…
– הבט… – קרא אריה – אתה רואה?
…לפניהם, בתוך השדרה, הלכה דמות. היא צעדה דומם, כמו לא נוגעת בקרקע, ועברה סמוך להם.
– מה זה?
– אינך יודע? הוא עובר פה תמיד… בלילה… השבעים לא רואים אותו. המשוקטים לא רואים אותו; אבל לאלה שלנים פה על הספסלים הוא נראה… הוא משוטט פה בשדרות…
הם הכירו אותו, את האיש, שאת תמונתו אפשר למצוא בכל בית פה – על פי העיניים הנוגות והכתפיים הכבדות, שכאב העם רבץ עליהן וכמו ריסק אותן בכובדו – את האחרון במשיחי־ישראל, שבא להביא להם חלום מלכות…
– אתה רואה את פניו, אריה?
הפנים היו לא כמו על התמונות. הם היו מעוותים מכאב, ועתה לאור הירח ראה אריה לובי – על זקנו, על מעילו זולגות שלוליות דם, והדם נקרש בפינות לחייו ועל בגדיו…
– אתה רואה? זה הם הרגו אותו… השבעים… את בגד המלכות שהביא קרעו לסחבות… את הגאולה שנתן הטמינו – והשאירו לנו גאולות קטנות… תקציבים… מקבלי משכורת ושאינם מקבלים משכורת… והוא משוטט ואין לו מנוחה, ודמו שותת מתוך פצעיו…
– והם, אלה שעשו זאת, לא משוטטים? הם יכולים לישון בלילות?
– שנתם ערבה עליהם מאוד בלילות, אריה.
האיש עבר עתה על פניהם, ועיני האיש שפעו רחמים גדולים על השניים, המחפשים את לינתם פה על הספסלים.
והדמות נעלמה, אבל שני הרעבים עוד ישבו זמן רב, ועיניהם ננעצו וחיפשו דבר מה באופק החוורוור, הסגרירי…
(תרפ"ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.