א    🔗

אריה לובי התהפך על המיטה, הוא לא יכול לעצום את עיניו.

זה כבר חודשים ככה. ביום הוא עובד בפרך, וכשיורד הלילה אין הוא יכול לעמוד על רגליו מעייפות. אבל כשהוא עולה על המיטה, מיד השינה בורחת ממנו. וכל הלילה עיניו הלוהטות תקועות באפלה, עד שמחווירות השמשות.

לפני חודשיים קרה הדבר. דוב אחיו, העובד הטוב ביותר בחבורה, נתרסקה גולגולתו מחביטה של מכונת הדישה.

אחרי־כן הסתדר הכל כמו שצריך. על הקבר היו נאומים מלבבים מאוד. בעיתון העובדים הכניסו את שם הנפטר במסגרת המיוחדת לכך (מסגרת מיוחדת שבארגז־הסידור) וכתבו “הנדהמים מהאבדה וגו'”.

אבל “הנדהמים מהאבדה” כבר שכחו את דוב לובי. גם תמימה עם שתי המחלפות עד המותניים שכחה. היא נישאה כבר להכטמן־שיבוטי, בחור מסודר שעבד במשרד וכבר הקים לו בית בעיר, שדיבורו חלקלק וידיו רכות כזוג כסתות קטנות.

ואריה לובי לא יכול לעצום את עיניו. היטב יחרה לו הדבר – על כל סדר העולם יחרה לו. "מדוע זה תמיד דווקא אובדים הישרים בלבותם, ואת טוב הארץ יאכלו הדחפנים ונבובי הלב. ואם כך היה, הווה ויהיה תמיד, אפילו מהפכה לא תועיל כאן – למה לי העולם הזה, הכוכבים האלה המביטים קרים על אבדני ועֹל גופי, המתפתל על משכבו? למה איני יכול לאחוז בעמודי כל הבית הגדול הזה ולנפצו בפעם אחת – לא להוסיף – לרסיסי רסיסים?

אריה לובי לא יכול לעצום את עיניו, את חצי בשרו חתכו ונתנו למאכל לתולעים. והחצי השני, החי עוד, מתהפך על המיטה הנוקשה ולוהט בתוך שחור הלילה­…

ב. כשניגר הירק    🔗

את בוקר האביב, שקם אחרי ימות הגשם הרצופים, חשו הפרות, שהוצאו מרפתן למרוט את הדשא הטרי, ותקעו עיניים סגלגלות במרחב המוצף זיו. חש אותו אפילו הצבר, זה הצבר החרר מתוך עציצו שעל המרפסת, חש את האביב, ופתאום התבקע עורו הדוקרני ומתוכו בצבצו פקעים ורודים.

באותו בוקר קם אריה לובי ממשכבו. אמר אליו חברו:

– קום, נצא, הלא נוטעים היום.

אותו הבוקר צריכים היו לנטוע על מדרון שומם שעל גבול הכפר, מדרון שהיו בו רק כוכים קדומים ואבני סיד מלבינות כעצמות מתים.

מבין הצריפים השחורים יצאו האנשים. ביד כל אחד עציץ, ומהידיים הכבדות של כל אחד, המפושקות כמו מגרפות, השתפך ירק השתיל.

ודומים היו האנשים המגושמים בחולצותיהם המטולאות, בלכתם אחד לאחד ומבין ידיהם ניגר הירק, לקהל עולי־רגל עניים, שכיתתו את גופם ממרחקים אל בית אלהים, לנסוך לפניו את מנחתם הדלה. כך הלכו האנשים, מרימים את העציצים בידיהם, כמו גביעים מלאים משקה ירוק, שיינסך אל האדמה, אשר לה עבדו בענווה.

אחד המתיישבים אמר ללובי:

– קח גם אתה עציץ.

דבקה באריה לובי חדוות־הירק השופעת מידי האנשים, פגה מלבו התלונה שרתחה שם. הוא רצה להצטרף לאלה, שנסכו פה את החיות הירוקה אל האדמה השוממה.

האנשים גחנו, הבורות היו חפורים. כל אחד הרים את אתו, שבר בהכאה צדדית את דופני העציץ – והירק השתפך בקילוחים אל בין האבנים המלבינות של הנשמה.

ואריה לובי גם הוא לקח את הירק אשר בידו והגירו אל תוך האדמה.

* * *

האנשים גמרו את עבודתם. הם הלכו משם. אבל בין פגרי הקוצים, שעברתם המחרשה, בין הכוכים והאבנים המלבינות כעצמות מתים, היו פתוכים עכשיו הקילוחים הירוקים, כתם לכתם, כתם לכתם – אלה אשר פעם ישתפכו בנהר ירק להציף את כל המרחבים האלה.

אריה לובי עמד רגע על גבי נקודות־הירק הגוצות. נדמה לו שגם אותו כתם האודם, שנשאר מאחיו, הוא הכירו פה. אבל עתה הפך ירוק. כולו ירוק.

ג. רגלי מבשר    🔗

…ובכל חצות לילה הוא יוצא מן המקום אשר הוא ספון שם, למרגלות הכרמל, תחת הכיפה עם מנורות התמיד, והוא עולה בצלע ההר, אדרת השער על כתפיו ואזור עור מהדק את מתניו – ופניו שחורים בשחור איש המדבר.

הוא מקפץ על שיחי הקוצים ואבני הסיד המלבינות, עד שהוא מתייצב בפסגת ההר.

לרגליו, עד הים המכסיף לאור הירח, משתטחת הארץ בקיפולי הריה, ימיה, עמקיה החיוורים מערפלים. פה ושם מהבהבים אורות – יישובים חדשים; והלאה, כמו לפני שלושת אלפים שנה, עד מעבר לקיר־הגלעד במזרח – הכל מחכה לבני אדם שיבואו לארוג ירק על השוממות…

והאיש באדרת השער מוציא שופר מבין קיפולי אדרתו ומגיש אל פיו –

הוא שלח את תקיעתו אל מעבר לימים ואל יבשות רחוקות – לעליות הקיר, חנויות השעונים, המחסנים, הסנדלריות, הבורסאות, מקום פזורים בני האומה –

וכרועה שמזעיק את עדרו שהתפזר, מחרחר ומחרחר בפיו, כך הזעיק הוא בשופרו:

– הגיעה השעה! התאספו!

וצוקי ההרים ענו בהד למולו…

* * *

ורק לפנות בוקר התחוור לאיש באדרת השער, כי הזרויים מעבר לימים לא שמעו לו, וכי לרוח, לרוח זרק את בשורתו הגדולה…

אז מליט הוא את פניו באדרתו, מקפל את שופרו, וחרישי ומבויש שב אל מקומו לרגלי הכרמל, מתחת לכיפה עם מנורות התמיד.

(תרפ"ח)