רקע
ברכה חבס
סיפורה של מרים־יחיא

מרים־יחיא, מן “החדשים” היא, שבועיים בארץ. אף־על־פי־כן, מדבּרת היא מעט עברית:

– אני למדתי עברית בעדן, בבית־הספר של המורה מרגלית. הייתי לומדת בלי כסף אני, לאמא שלי אין כסף. הייתי קוראת כבר בספר שני, אני.

מטפחת לבנה לראשה המגוּלח של מרים, מכנסים קצרים של חאַקי היא לבוּּשה וחולצה אמריקנית לבנה – והתלבושת הארצישראלית המוּבהקת מתמזגת יפה עם עוֹרה השחוּם ועיניה השחורות, הבוערות.

זריזה וגמישה היא ועיניה עליזוֹת, שלא כשאָר הילדוֹת שבאו אתה. כנה יושבת חבוּרה קטנה ליד חדר המירפּאָה, מכוּוצוֹת וּצפוּפות, שותקות או מתלחשות בשפתן המוּבנת רק להן. בקצה החבוּרה יושבת נעמי הקטנה, פעוטה וּצנוּמה ועגוּמה מכולן. עליה מספּרוּת חברותיה בלחישה, כי נשואה לבעל היתה – ו“ברחה”. המלה “בריחה” שגוּרה ביותר בפיהן. אתמול “ברחה” אחת אל אמה בתל־אביב, וּמחר אוּלי “תברח” עוד אחת אל דודתה או אל אחותה. לא הורגלו לחיות מחוץ לתחום המשפחה. לא הסכינו עדיין ללימודים, לחברה, לחיים שיש עמהם שויוֹן־זכוּיוֹת וחובות. הנה עוברת חבורה לשל נערים תימנים בני גילן, החוזרים מעבודתם בשדה ובגן. לבושים חולצות עבודה, ככל ילדי המקום, ומעדרים על כתפיהם, פוסעים הם בבטחון. אך הילדוֹת, בנוֹת תימן הקטנות, סגורות ומסוגרות הן בתוך עצמן, וכל תנועה שלהן, מביעה חשד, פחד סתוּם.

לא כן מרים.

– אני נולדתי בעדן אני – אומרת היא. – אני בת אחת־עשׂרה שנים אני. אבא שלי עיוור. לאמא שלי אין הרבה ילדים. יש לנו רק ילד אחד ושלוש ילדוֹת ועוד ילד קטן, ודי. אחות אחת גרה בתל־אביב. היא כבר ששה חָדשים בתל־אביב…

אבא ואמא והילדים הקטנים נשארו בעדן, ומרים באה לארץ עם משפחת־מכּרים, האב אינו עובד, ישב בית, והאם כובסת.

– הכסף, שאמא מביאה, לא מספיק. והממשלה נותנת לנו בכל חודש כמו שמונה רוּפיוֹת, היא נותנת לכל האנשים שהם מסכּנים, גם לדוֹדה שלי שהיא אלמנה. ולפעמים נותנים לנו אורז וככה, בשביל לאכול. אחותי כתבה לנו מתל־אביב שכבר נבוא, אבל לא נתנו לנו רשיון. אחותי עובדת אצל אשה אחת בתל־אביב ויש לה חמש חצי לירות בחודש, ויש לה חדר עם עוד שתי ילדוֹת מאצלנו. היא באה לראות אותי והייתי בוכה, בוכה. הלילה היינו בוכות הרבה, יען שהלכו מאצלנו שתי ילדוֹת, ברחוּ לתל־אביב. גם אני רוצה לברוֹח אל אחותי. אכבּס לה ואבשל לה ואעשה לה סידור־בית ואשב אצלה.

– האִם לא טוֹב לך כאן?

– טוֹב מאוד כּאן, יש אוכל טוב ובגדים יפים ולומדים עברית. אבל אני רוצה לראוֹת הקרוֹבים שלי. הייתי באניה בוכה, בוכה הרבה אני.

אני מתגעגעת אל אמא־שלי…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!