נפגשתי אִתם לראשונה בלילה־ללא־ירחַ, על פני כביש שומם ולח מגשם־סתיו. עוד אֶראֶה פניהם המבוֹהלוֹת, עוד אָחוּש הלמוּת לבּותיהם הנרעשים.

בשתי מכוניות ההגנה, שקלטו בחיפזון את האחָד־עשׂר ואָצוּ לדרכּן בחשכּת הלילה, עמדו ריחות של צבע וּנדוּדים. סוד עמד בהן. משהו מזעזע שׂם מחנק לגרוֹן, עד כדי דמעותּ.

הדבר היה בחורף שנת 1942. רק מיספּר חודשים לאַחַר זה הגיעה לאָרץ השיירה הראשונה של מאוֹת ילדים מפליטי יהדוּת פּולין וליטא, שנתלקטוּ בפרס.

באותם הימים לא ידענו עדיין, ממקור ראשון, רוב סיבלם של ילדים יהודים באירופּה הכבוּשה בידי הצבא הנאצי. לא ידענו תּלָאוֹת נדודיהם ביערות סיבּיר ובמחנות הפליטים. על כן היה המעט שקלטה האוֹזן בלילה ההוא כּל־כּך אָיוֹם.

ראש המדברים היה הרש, נער כבן שבע־עשׂרה, המבוגר שבּחבוּרה. הוא דיבר אידיש והיה מתבּל דבריו במלים עבריות מן החוּמש. גם צלילי ״התקוָה״ לא היו זרים לו. כאשר ניסה הנהג הארצישׂראלי הנרגָש להשמיע באָזני הנערים־הפליטים את שיר־העם היהודי על אליהו הנביא, היה הרש ראש המזמרים אחריו והמסבּיר לחבריו טעמו של השיר וּפירוּשוֹ.

בּבוֹאי לאחר מיספּר שבוּעוֹת למקום־קליטתם של הנערים, לקבוצת משמרות בשרון, פגשתים כבר בּבגדי־עבודה ואוֹרח־חייהם כחיי פועלים ארצישׂראליים, לכל דבר. להרש קראו כבר בשם צבי. הוא בא לקראתי בראש עגלה טעוּנה זבל לגן־הירק. חבריו נחפזו עם צלצול הפעמון לעבודתם בפרדס. לאַחַר שעות־העבודה התכנסוּ כולם בחדר קטן של צריף, חדרם של האחים־התאומים, אפרים וּמנשה, וּבכוֹבד־ראש הקשיבוּ לדברי. מיד ערכוּ תוכנית מדוקדקת לעבודתנו המשוּתפת ברישום קורות נדודיהם. קבעו מועד לאיש ואיש לספּר סיפּוּרו, והעמידוּ עוזרים ומתורגמנים למי ששׂפתו זרה לי.

ראשון למסַפּרים היה הרש, כּמוּבן. לאור מנורת נפט קטנה, ליד שולחן נמוך בצריף שבקצוֹת המחנה, היינו מסוּבּים על אַרגָזי־העץ, שהיוּ עוֹד משמשים באותן השנים כסאוֹת – והנער סיפר בשטף, באידיש עסיסית. על המיטות הצרות שבחדר ישבוּ ושכבוּ חבריו, מקשיבים לדבריו, כאילוּ שמעו אותם לראשונה. מפּעם לפעם היו מניעים ראשם בהסכמה או מפסיקים דבריו בהערה.

הרש פתח בשאלה. ביקש לדעת את תנאי ההתגייסוּת ל״צבא היהודי״. עוד בפגישתנו הראשונה, באותו ערב־סתיו לח וגָשוּם, הביע רצונו במפורש: להתגייס לצבא. ועל שאלתי אם אמנם נכון הוא לצאת מיד לחזית, ענה בלא היסוּס:

– בגילה ורינה, כיהודי לשולחן־השבּת…

לאחר הרש סיפרו שאר בני החבוּרה. שני ימים ושני לילות סיפרו. ולא תּמוּ הדברים.

האחד־עשר

מאת

ברכה חבס

---

סיפורו של הרש

מאת

ברכה חבס

– כשנכנסו הגרמנים לפוֹלין – סיפר הנער הרש – והמדינה נתחלקה לשני אזוֹרים, לאיזור גרמי ואיזור רוּסי, היתה עירי טאַרנוֹב, שליד קראקוב בגליציה, במשך חודשיים בידי הגרמנים.

יש לספּר הרבה על אותה תקופה קצרה וּמרה. עוד בשבוע הראשון לכניסתם גזרו הנאצים גזירות על היהודים וקבעו את תחוּם הגיטוֹ. התירו לנו לצאת לרחוב רק בשעות קצוּבות וציווּ לַשׂאת על הזרוֹע סרט לבן ועליו מגן־דוד כחול.

שבועיים הסתּתרתי בּבּית, מחשש שמא יחטפוני לעבודה, כשם שּחטפו רבּים מחברי. היו מעבידים גם ילדים קטנים בציחצּוּחַ המכוניות והטאנקים מכוסי הרפש, שחזרו מן החָזית. יום אחד, לא יכולתי עוד לשבת בבית. ואולם אך יצאתי לרחוב, קרא אלי חייל מזוּין:

– יוּדה, גש הנה!

פחדתי שמא יירה בי אם אסרב – וניגשתי. הוא ציוָה עלי לעלוֹת למכונית־משׂא שכבר עמדו בה עשׂרות יהודים, צעירים וּזקנים, חיוורים ורוֹעדים מפחד. הובילו אותנוּ אל מחוּץ לעיר, למגרש גדול ששימש מקוֹם־ריכּוּז לאלפי סוּסים מלוּכלכים ומרוּפּשים. נתנו בידינו דליי מים וּסחבות וציווּ עלינו לרחוֹץ את הסוסים וּלנַקוֹתם. מרחוק ראיתי, כיצד חָטפו לעבודה יהודי זקן כּבן 75 שנים והעבידוּהוּ כל היום בהובלת עפר במריצה, לתיקוּן הדרך. אם נשתהה הזקן בדרכו או שמעדה רגלוֹ, מיד הצליף בו החייל הנאצי בשוֹט בשבידוֹ, כשהוא צועק בגרוֹן ניחָר:

– פאֶרפלוּכטאֶר יוּדה! (יהוּדי ארוּר!).

הדבר היה עם פרוֹץ מלחמת־העולם השניה, בחודש ספּטמבּר 1939. כשהתקרבו וּבאוּ הימים־הנוֹראים, ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים, לא העיז יהוּדי לצאת מפתח ביתו לתפילה. מיד נזדרזוּ הנאצים ופירסמו מודעות בראש חוּצוֹת, כי מוּתר להתפלל בציבור. שׂמחָה ירדה על העיר. הכּל לבשוּ בגדי־חג ובא לבית־הכּנסת. ואולם, אך פתחו בתפילה, מיד הפציצוּ הגרמנים את הבּית הקדוש המלא מפה לפה. רבּים נהרגו אותו יוֹם, מהם מכּרים וידידי המשפּחה. אָבי ניצל בדרך מקרה, כי נוֹהג היה להתפלל ב״מנין״ קטן ולא בּבית־הכּנסת הגדול והמפוֹאָר.

לא עברוּ שלושה שבוּעות מאז כבשו הגרמנים את עירנו והחיים היו עלינו למעמסה. לילה לילה היו באים אנשי הגסטאַפּוֹ לכּל בּית יהוּדי, בידיהם אקדחים טעוּנים וּפנסים חשמליים, והם בוֹדקים ובולשים בכל פינה.

תחילה, חיפשׂוּ כּסף וזהב, וּמי שהטמין כספוֹ ולא מסרוֹ לידם – ירוּ בו. אצל בעל־הבית שלנו מצאו שני פמוּטי־כסף, מיד ירוּ בו ובאשתו. בשעת חיפוּשׂ בביתנו קיצצו זקנוֹ של אבי, שהיה שוֹחט הקהילה, בלהב של כידון.

בליל שבת היה הדבר. שני אנשי הגסאטפּוֹ, שפּרצו לבּית, ראו את אבא ישן בכיפתו לראשו, התקלסוּ בו וירקוּ בפניו והצליפו עליו בשוֹט – וכוּלנוּ רואים ואין בידנו להוֹשיע. אז החלטתי בלבי: לא אשאֵר כאן, אברח אל מעבר לגבול, כשם שברחו רבּים מצעירי העיר. אך לא עמד בי כוחי לגלות מחשבתי זוֹ להורי – כה צר היה לי להניחָם לנפשם עם אָחַי הקטנים וַאחוֹתי הנשוּאה וילדיה. קיוויתי, כי בבריחתי אַפלס גם להם דרך להצלה.

בבית עוד ‎שׂרר יגוֹן על אָחי הבכוֹר, שיצא עם הצבא הפּולני ונפל בשבי. גם גיסי, בעלה של אחותי, נעלם ולא נוֹדע מה היה בסופו. הספיקות כירסמו לבּי ימים ולילות.

ערב אחד, עליתי על משכּבי, כרגיל, אך לא עצמתי עין. בחצות־הלילה קמתי, לבשתי בגָדי, ניגשתי אל האָרוֹן הוצאתי מתוכו שתי כּוּתנוֹת וזוּג מכנסים ונתתי כל אלה בתוך תרמיל ישן. נטלתי בדממה מחצית מכיכר הלחם שעל השולחן – ופניתי לפתח. אך נגעתי במפתח הדלת הנעוּלה, נשמעה חריקה, שצללה באָזנַי כּרעם. נרתעתי לאחוֹרי. נדמה היה לי כאילו קולה של חריקה זוֹ הולך מסוף העולם ועד סופו. ואָמנם, התעוררה אמי משנתה, ירדה בּבהלה ממיטתה וניגשה מיד אל משכּבי. ומשלא מצאתני במקומי זינקה אל הדלת בכותנתה לגופה. אבל אני הייתי כּבר בחוץ ורצתי באין מטרה באפילת הלילה.

כל עוד אָחיה לא אשכּח דמותה של אמא בלילה ההוא. לא פעם מתעוֹרר אני משנתי לקול קריאתה אחרי:

– הרשיק, הרש…

הרבה הצטערתי מאָז על שלא נפרדתי מהורי ולא קיבלתי ברכה מהם, בטרם אצא לדרך. כל ימי אצטער על כך. אף־על־פי־כן, לא חָזרתי הביתה, כי ידעתי: חזרה, פירושה – השפּלה, עינוּיים, מוות.

באותם הימים עדיין מכרוּ כרטיסי־רכּבת לנוסעים יהוּדים. עליתי ברכבת־הלילה ונסעתי כל יום־המחרת עד לעיר פּשאָמישל שליד הגבול הרוּסי־פּוֹלני החדש. הגבול עבר בתוך העיר, לאוֹרך אפיק נהר האָסן. הגעתי לעיר בלילה ולא ראיתי כל נפש חיה.

חורף. כּפוֹר. וַאני יחידי עם תרמילי תחת כיפת השמַים. אפילו גרמנים אינם נראים, ולא פּוֹלנים. ברחוּ כולם מחלק זה של העיר, ורק אוּקראינים מעטים אפשר לפגוֹש בשעות היום.

היכן אָלוּן? מה יהיה עלי?

פּתאוֹם ראיתי צל אדם בסימטה. תחילה שמחתי: אֶגש וַאבקש עזרתוֹ. אך כהרף־עין הבינותי מה הסכּנה שבדבר וּמיהרתי להסתּתר מאחוֹרי ביקתה קטנה. כך הייתי הולך וזוֹחל, מסימטה לסימטה, ולא פגשתי נפש חיה. פתאוֹם אני רואה אשה אוּקראינית זקנה יוצאת מפתח חצר, ישישה כּבת שבעים, היא נותנת בי מבּט חשדני ושואלת מה אני מבקש. אשה זקנה כל־כך בודאי שלא תסגיר אותי – הירהרתי – וּשאלתיה:

– בּאבּוּשקה, (סבתא), אוּלי אַת יודעת היכן גר יהוּדי?

נאנחה הזקנה וענתה:

– אח, תינוק, תינוק, אין עוד יהוּדים בעיר הזאת – כולם ברחוּ להם, כּוּלָם ברחו להם לָעֵבר השני.

– בּאבּוּשקה, אוּלי אפשר ללוּן אצלך הלילה?

הירהרה רגע וענתה:

– בּאלוֹהים, הייתי מלינה אותך, אבל יש צעירים אצל השכנים, עוד יהרגוּ את שנינוּ…

אוּלם לאַחַר שסיימה דבריה, שוּב נתנה בי מבט ממוּשך והוסיפה:

– המתן רגע.

הסתכלה סביבה בפחד, ומשלא השגיחה באיש, פתחה לפני את השער ונכנסתי.

יחידה התגוררה הזקנה בבית הקטן והעזוּב. וּלאחר שנעלה את הדלת, הציעה לי משכב על הרצפּה ואָמרה:

– רק אַל תקים רעש ולא ירגישו בך השכנים.

הסיקה התנור, הרתיחה מים והגישה לי תה, שאתחמם מעט. סוּכּר לא היה בבית, רק מעט תפּוּחי־אדמה. פּרסתי ממחצית כּיכּר־הלחם אשר אִתי ואמרתי לה:

– סבתא, עזרי לי לסעוֹד ארוּחת־ערב.

תחילה סירבה. אך לבסוף נענתה לי, הוֹציאָה ריבּת דומדמניוֹת מן הארוֹן וסעדנו בדממה. וכאשר שכבתי לישון, עמדה והתפללה לאלוֹהים והיתה כורעת וּבוֹכה שעה ארוּכּה. לבסוף, קמה ואמרה:

– התפללתי להצלתך.

אז גיליתי לפניה כּוונתי להמלט אל מעֵבר לגבוּל, ענתה לי:

– יוֹדעת אני מה רע לכם, הכּל יודעת אני…

למחרת בבוקר אמרה הזקנה אלי:

– אתה, בני, שמע בקוֹלי. השאר כאן כל היום ורק עם חשכה תצא מן הבית.

שמעתי בקולה. הזקנה תלתה וילוֹן על החלוֹן, לא פתחה הדלת וכל אותו היום לא יצאה אל הרחוב. היום הקדים להחשיך, בשעה שלוש אחר־הצהרים כבר היה חוֹשך. עם דמדוּמי ערב – התעטפה הסבתא האוּקראינית במטפחת של צמר ואמרה בעוֹז:

– נלך!

וכך יצאתי לדרך הנעלמה בלוויית הבּאבּוּשקה נדיבת־הלב, ללא פרוּסת לחם, וללא מעיל חם לגוּפי. הזקנה הוֹבילתני מרחק כחצי קילומטר עד לחוֹף הנהר, הראתה לי שביל צר, וּבעוד היא מזהירה אותי מפני סכּנת המשמרות, אָמרה אלי:

– חַייב אתה להעיז, ואלוֹהים יעזוֹר לך.

כך בירכה אותי הישישה הטובה ונפרדה ממני בדמעוֹת.

עוֹמד אני יחידי על חוף הנהר, הגדוֹתיו הגלידו ורק באמצעו עוד זורמים המים. תחילה פחדתי, אך זכרתי דבריה הטובים של הזקנה ואמרתי לנפשי: אני חַייב להעיז! עליתי על גוּש קרח והתחלתי צוֹעֵד… ואולם רק צעדתי מספּר צעדים, ופתאום – בּץ! וַאני בתוך המים. מזלי עמד לי, שידעתי לשׂחוֹת עוד מימי ילדוּתי. על כּן לא נתבלבלה עלי דעתי והתחלתי שׂוחה לרוֹחב הנהר. לא אֵדע כמה זמן שחיתי. היה קר. גוּשי קרח עצרוּני בדרכי. הידים כאילו נתאבּנוּ. אך הוֹספתי לשׂחות.

פתאום שוֹמע אני קול קורא אלי רוּסית, מן הגדה שממוּלי:

– סטוֹי, סטראֶלַיוּ! (׳עמוֹד, אני יורה!׳).

והקול חוזר וּמצווה:

– הי, עמוֹד, אני יוֹרה…

ואותו רגע אָמנם פּילח את האויר קול־יריה חַד, שהטיל בי רעד ואֵימה. מה אעשׂה? אם אפסיק לשׂחות אני צולל, ואם אמשיך – אני נוֹרה. אף־על־פי־כן, הוספתי להתקדם, עד שהגעתי אל החוף והסתתרתי מאחורי סלע, רוֹעד כוּלי מקוֹר ומפחד ושינַי זוֹ לזוֹ נוקשות. פתאום, רואה אני מרחוֹק אוֹר נדלָק וּצללים מתנוֹעעים. ושומע אני קול צעדים קרבים – בוַדאי מחפשים אחרי, עוד מעט ויגלוני… ואמנם, כעבור רגעים מעטים הוּשט קנה־רוֹבה אל מול פנַי ושומר הגבוּל, איש נ.ק.ו.ד. (השירוּת החשאי לענייני־פנים ובטחון), קרא בקוֹל:

– ידים למעלה!

עשׂיתי כמצוּוה.

– נשק יש? – שאל.

עניתי, שאין לי כל נשק. כנראה שהכיר בקולי כי ילד לפניו. נתקרב אלי והתחיל בודק בכיסַי. ואנוכי, רועד כוּלי כאילו אָחַזתני הקדחת. זוֹ הפּעם הראשונה ראיתי רובה מקרוב, ונדמה היה לי – הנה הוא יורה בי.

– מאין וּלאן? – שאַל האיש הרוּסי.

– יהוּדי אני וּברחתי מפני הגרמנים!

– וּמדוּע עברת את הגבוּל בהחָבא?

– הלא אי־אפשר לָצאת משם בגלוּי!

– ולא מרגל אתה?

– לא, יהוּדי אנוכי!

ירה שלוש יריות באויר, ומיד באו במרוּצה המפקד וסגנוֹ וּבידיהם אקדוחים טעוּנים, ושוב החלוּ שוֹאלים וחוקרים:

– מי אתה?

– יהוּדי.

– בּן כּמה?

– בּן שלוֹש־עֶשׂרה.

– בּן שלוש־עשרה וּכבר מרגל?

– לא מרגל אני, ברחתי מפני הגרמנים. הם מענים, הוֹרגים, על כן ברחתי לכאן אליכם. אומרים שכאן טוב ליהודים.

– נו, נראה – אמר המפקד – מַרש, קדימה!

צוֹעד אני בכבדוּת, שוֹקע בשכבת השלג, כּוֹשל והולך. הבגד שלי רטוֹב, קרוּש, הכּוֹבע מכוּסה כפוֹר, והמגָפיים כשני בוּלי עץ.

– אתה, צעד ישר! – מצווה המפקד ואקדחו מוּל פנַי. – אם תסטה ימין או שׂמאל, כאן תהיה קבוּרתך.

כך היינו צועדים בחשכה עד שהגיה שביב אוֹר אי־מזה וכתם שחוֹר נתבּלט מתוך האפלה – מעוֹן מפקדת הגבוּל.

על השולחן היו מוּטלים תלי־תלים של ניירות. חוֹם שׁרר בחדר ואור־חשמל. פקיד רוּסי, לא צעיר ביותר, היה יושב ליד השוּלחן. פתח בחקירה, כשהוא מסַנן דבריו בנחת, ללא גערה:

– מה טובות תספּר משם?

– לא טובות, רק רע.

– קפאת?

– בּוַדאי!

– בּתּה אתה רוצה?

– אפילו לאכוֹל רוֹצה!

הביאוּ לחם לָבן וקומקום תה מהבּיל. חטפתי ואכלתי, בּלעתי הכּל, כי רעב מאוד הייתי.

– ועכשיו ״טוֹבאַרישטש״ (חבר) צעיר, אֶשאַלךָ ותענה על כּל שאלותי. רק דברי אמת תדבר ואַל תנסה לרמותני, כי לא אאמין לךָ. אמוֹר, אותךָ שלחה הגסטאפּוֹ?

– לא, אותי שלחוּ הצרוֹת.

– הוֹרים יש?

– יש.

– הם לא ברחו, רק אתה, ילד קטן, ברחת?

– הורי זקנים, אָחָי ואחיותי קטנים, ואנוֹכי רק מתחיל אני את חיי ורוצה לחיות.

– וּמדוּע לא בּרחת, למשל, לאמריקה? וּמי אמר לך שאצלנוּ טוֹב יוֹתר?

– כּל יהוּדי בפוֹלין יודע שאצלכם טוב יותר וכוּלם רוצים לבוא אליכם, וזה הכל. אפילן תּכּני וּתמיתני לא אוּכל לוֹמר יותר.

הכניסוּני לחדר־המשמר, חדר צר וּבוֹ אשנב קטן סמוּך לתיקרה, ישנתי שם על הריצפּה, בלא מצע וּשׂמיכה. וּבבּוֹקר, שוב נקראתי לחקירה. שוב היו שוֹאלים וחוזרים ושואלים. אך אני בשלי: אין לי מה להוסיף או לגרוֹע זהוּ – וַחסל. אז הביאוּ מכוֹנית והוֹבילוּני לבית־הסוֹהר, מרחק שעה מן הגבוּל. דחפוּני לתוך חדר גדוּש אסירים רבּים, יהודים ושאינם יהודים. כתף־אל־כתף היו יושבים על הריצפּה ונוֹעצים בי עינַים סקרניות.

– בגלל מה?

– בגלל הברחת הגבוּל.

ישבתי שם חודשיים עד שנתקבּלה פקוּדה להעביר את כל מבריחי־הגבוּל הרחק מן הגבול, ללב המדינה. שלָחוּני לניקולייב, לא הרחק מאודיסה, באָשאַלוֹן (שיירה של קרונות רכבת), וּבו כאלף איש. הביאוּני לבית־סוֹהר גדול והחקירה התחילה מחדש.

דרכּי החקירה במקום היו שונות מאלו שבבית־הסוֹהר הראשון. כאן הכוּ באַלוֹת, איימוּ באָקדחים טעוּנים ולא פעם כלאוּני בתא אָפל, שעמדו בו מים עד לברכּיים. האכילוּני לחם כזית והשקוּני מים במשׂוּרה, אחת ליום. אף־על־פי־כן, לא הוֹציאוּ מפי דבר שונה ממה שסיפרתי ביום מאסרי.

כך ישבתי שם שנה תמימה…

יום אחד, נפתחה דלת התא ונכנס איש נ.ק.ו.ד., תיק עבה בידו, וקרא בקול:

– כל מי ששם משפחתו מתחיל באוֹת גימל ילך אחַרי!

קפצתי ממקומי, מלא שׂמחה ותקוָה. אך שׂמחתי היתה לשוא ותקוָתי נגוֹזה חיש מהר. האֳנקוודיסט קרא אלי, שאֵלני לשמי, עיין בתיקוֹ והכריז:

– בפקוּדת ראש הממשלה קאַלינין: כל מבריחַ גבול – למאסר חמש שנים.

ותקע עט בידי שאַחתוֹם.

אמרתי:

– אין אני חוֹתם. לא עשׂיתי עוול. חפצתי רק להציל חיי ואיני מסכּים לבלוֹת מיטב שנוֹתי במאסר. תהרגוּני ויבוא סוף לצרוֹתי.

אמר:

– לשוא כל דיבּוריך, אחָא, חוֹק הריהוּ חוֹק.

הושיבוּני בעל כרחי במכונית סגוּרה על מסגר והביאוּני לרכּבת ארוּכה שהסיעתני לעיר קירוֹב, אשר בסיבּיר.

וכאן – מתחילה פּרשה חדשה של צרוֹת ויסוּרים.

מחנוֹת לאלפי אסירים הותקנו ביערוֹת העבוּתים. האנשים התהלכוּ עֵירוֹמים ויחפים כשרגליהם עטוּפות סחָבות. ביום הראשון לבוֹאי כמעט ויצאתי מדעתי למראה האֵימים. למחרתו, נתנו בידי משׂור והוֹבילוּני אל היער לנַסר עצים. זימנו לי שותף לעבודה והטילו עלינו מיכסה. שלוש מאות גראם לחם ליום נתנו לי ופעמיים ביום מעט בּוֹרשט (חמיצה) של כּרוּב. וכך עבדנו יום יום, שתים־עשׂרה שעות ביום.

למזלי, לא אָרכוּ הימים ונחתם ההסכּם הרוּסי־פּוֹלני וניתנה חנינה לכל נתיני פּוֹלין. הייתי מאוּשר. סוף סוף הגיעה שעתי ליהנוֹת מחירוּת. חשבתי: אעבוד, ארוויחַ לחמי, אוּלי גם אצליח ללמוד מקצוֹע שיפרנסני בעתיד. אך לא כן היה הדבר, כי מי יתן עבודה לילד קטן בשעה שהמוני מבוּגרים מוּבטלים מתנפלים על כל פרוּסת־לחם? סובב הייתי בדרכים, בכפרים. פעם ״סוחב״ כּיכּר לחם מחנוּת של אוֹפה, וּפעם מזדמן לי דבר־מאכל אחר. וכך ״חָייתי״ עד שהגיעה אלי השמועה שמאַרגנים צבא פּוֹלָני. אמרתי: אעשה כאחרים, אלך וארשם ואומר כי בן שבע־עֶשׂרה אנוכי, אולי יאמינוּ לי, ושיחק לי מזלי… רבּים נפסלוּ, טוֹבים וּקשישים ממני – ואני דוקא נתקבלתי. מעתה, היה מקום לינה, ולחם היה, ותנוּר שוֹפע חוֹם…

מקירוֹב נדדתי לטאַשקנט, בירת אוּזבּקיסטאַן, מרחק אַרבּעת אלפים קילומטר. שוּב עמדתי בפני ועדה פולנית, ושוּב שיחק לי מזלי, שוּב נדדתי לפרס ולעיראק.

בעיראק, בעיר חַנַקין, בקרבת הגבול הפרסי, ישבתי יחד עם היוּנַקים, זה אירגוּן הפּוֹלני הלאוּמני. מחנות עצומים של צבא פּוֹלני היו שם וּבהם גם מספּר יהוּדים. בערב ראש־השנה הזמינוּ אותנו יהוּדי־הקהילה הקטנה של חַנַקין להתפלל אתם וּלהתארח אֶצלם. לאחר התפילה הסיבּוֹנוּ לשולחנות ערוכים מיני תבשילים מזרחיים ודברי מאפה שהביאו מארחינו איש איש מביתו. שׂפה משותפת לא היתה לנו. היו הם מדברים ערבית וּמעט לשון־הקודש, ואנחנו עונים להם בפולנית ורוּסית ואידיש. אף־על־פי־כן, ישבנו שבת־אחים־גם־יחד, כּבני עם אָחָד. שרנוּ ״התקוָה״ והיהוּדים העיראקים צהלוּ ושׂמחו ונשקו לנו בהתרגשות ואמרוּ וחזרוּ ואמרו:

– שמע ישׂראל, שמע ישׂראל…

קצין יהודי נאַם לפני כולנו בפולנית. חייל יהודי מן הפּוֹלנים תירגם דבריו עברית. אֶחד מאנשי הקהילה הסביר לחבריו את תוכן הדברים בערבית, כשהנשים הרעוּלות בקצה האוּלם עומדות ובוכות. צבי סיים סיפורו במה שפתח – בשאלה על גיוּסו לצבא.

– בּוַדאי שמאוּשר אני, על שהצלחתי להמלט מן הגיהינוֹם – אָמר – ורואה אני עתידי בחיים של שלוָה כאן בארץ־ישראל. אבל עכשיו משתוֹקק אני לצאת לחזית, להלָחם בגרמני. רצוֹני לצעוד בשוּרות הראשונות ואף לשפּוֹך דמי, אם יהיה צורך בכך. רצוני לקחת נקם!

---

סיפורו של שימק

מאת

ברכה חבס

שימק הוא שמעוֹן. – עוד מעט ויהיה בּן שבע־עשׂרה – כך אומרים חבריו. אבל מראהוּ כילד, הבגד שעליו קטן מכפי מידתו. פניו וידיו מרוּפּשים. כוֹבעוֹ שמוּט הצידה.

הכּל מבקשים לחַנך את שׁימק: – טוֹל נעליך מעל הספּה, אתה מלכלך את השׂמיכה… – שׁימק, הביאוּ לךָ סדין נקי, אמור תודה לפּאַן (לאדון). – שׁימק, הנח!.. ושׁימק, הרף!..

והנער שׁימק – כאילו לא אליו ידברו. בשעת סיפוּרו של הרש, כשהיתה כל החבוּרה מכוּנסת בחדר, הופיע פתאום אי־מזה ובידו המקל, שאין הוא נפרד ממנו יוֹמם וָלילה. ביקשו ממנו שיצא את החדר: – הוא יפריע… – אמרו. אך שׁימק התכנס לו בבגדיו המרוּפשים לתוך המיטה, שכב אַפרקדן והשתעשע במקלו, כאילו אין לוֹ נגיעה כלל אל הנעשה כאן. אף־על־פי־כן, הקשיב רב קשב. כפעם בפעם היה גם פולט הערה שנונה, אך מיד החברים גוערים בו וּמהסים אותו.

הכּל אָמרו:

– שׁימק יסרב לסַפּר, לא תהיה לוֹ סבלנוּת.

אך הוא הפתיע, את כולם. דייק וּבא בשעה המיוּעדת, מרוּחץ וּמסוֹרק, ואף הביא עמו את שלמה חברוֹ, כמתוּרגמן מפּולנית. ישב ישיבה של דרך־ארץ בקצוֹת הארגז, מקלוֹ בידוֹ, כבש עיניו בשוּלחן וּפתח מיד, מבלי לחכוֹת לשאלוֹתי, כאילו הוא משׂיחַ עם עצמו.

שׁימק בן וארשה הוא. למן השעה הראשונה של המלחמה, פגעה בו יד הגורל והיתה מרדפת אותו בכל דרכיו.

ביום פרוֹץ המלחמה נקרא אָביו לצבא. לאחר כמה ימים הרסה פּצצה את בית־הוריו והרגה את אמוֹ והוא נפצע. שכנים נטלו אִתם את הילד הפצוּע בהמלטם על נפשם לבריסק־דליטא והשכיבוּהוּ בּבית־החוֹלים. שם אסרוּהוּ הגרמנים כעבור שבוּעות אחדים, משנכנסו לעיר, וּכלָאוּהוּ במרתף אָפל עם יהודים רבּים אחרים. 400 גראם לחם לשלושה ימים נתנו לוֹ וּמעט מים קרים. לאחר שבוּע כבשוּ הרוּסים את העיר והוא שוחרר עם כל האסירים.

בגלל רגלו הפצוּעה החזירוּהוּ לבית־החולים ומשם הוֹעבר לבית־יתומים פולני. כשהבריאָה רגלוֹ נשלח לבּיאַליסטוֹק, לעבוד שם בבית־חרושת ליציקת ברזל. עבד עבודה קשה וניזון בצימצוּם. ובכל זאת – היה שׂמחַ בחלקו. אך כשנכנסה רוּסיה למלחמה, אסרוּהוּ עם נתינים פּולנים אחרים ושילחוהו לצפוֹן הארץ, לסברדלובסק. ישב שם שלושה חודשים ב״תּפיסה״ – מלה זו ביטא שימק מלעיל, בהטעמה יהודית עממית, אף כי לא ידע כל דבר על יהדוּת ושפת יהוּדים. כאשר שיחררוהו לבסוף עם כל המשוּחררים נשלח לעבודה במשק חקלאי שיתוּפי, לקולחוז קראסנוֹפיאֱמסק בקרבת סברדלובסק. מעתה היתה מנת חלקו עבודה קשה, מחסוֹר, רעב. והחל רוֹקם בלבו מחשבות על בריחה. ברח לנוֹבוֹסיבּירסק. שם נעצר על־ידי המיליציה, היא המשטרה, הוא ועוד נערים עזובים כמותו, וברח לקראסנוֹיאַרסק ועבד שם ימים אחדים בבית־חרושת לזכוּכית. היה רע – ושוב ברח, הפעם – לטאשקנט. על שאלתי אם אמנם ניסה לעבוד בבית־החרושת, השיב שׁימק בצחוק ילדוּתי: אם לומר את האמת לא עבד כראוי בשום מקום. לא נתנו לחם – ולמה יעבוד?

בטאשקנט נאסף שוב על־ידי המשטרה כילד־רחוב ונשלח אל בית־מחסה לילדים עזובים. שבועיים ימים ישב שם ולא יותר, כי הילדים הפּוֹלנים הציקו לו וכינוהו בשם ״ז׳יד״. ברח משם לצ׳קאלוֹב. ברכבת נפגש עם פליט יהודי ממוֹסקבה ונסע אתו לסאַראַטוב. שם עבד במנהרה של רכבת, אף למד בבית־ספר לעובדי־רכבות ובמהרה עלה לדרגת מסיק קטרים.

אותם הימים פשטה השמועה על ה״חנינה״ שניתנה לפליטי פּולין ועל ארגוּן הצבא הפּוֹלני ביאנגיוֹל שבאוּזבקיסטאן. נסע גם שׁימק לשם, עם המוני הפליטים שנהרו אל תחנות הגיוס, ונשלח בשיירה פּולנית לסמרקאנד.

אף ששמע על היחס הגרוּע לפליטים היהודים, לא העלים יהדוּתו ולא המיר דתוֹ, כפי שעשו אחרים. ואמנם, לא נתקבל לצבא. אמרו: – שוּרוֹת חיל־הרגלים מלאות ולחיל־התעופה או לפלוּגות התותחנים אין מקבלים ילדים.

שוב שלחוהו לקוֹלחוֹז, ושוב ברח. אספוהו כילד־רחוב ושלָחוהו לבית־ספר צבאי לבוני־גשרים. במוסד זה נפגש עם שלמה, שהיה לו מאז לחבר וידיד נפש.

שני ילדים יהוּדים במחנה גדוֹל של זרים ועוֹינים. לא פעם קראו אחריהם ז׳יד, לא פעם היכּוּם, פצעום. לבסוף, ברח גם משם. מעתה היה נודד מעיר לעיר, אם ברגל ואם בכל כלי־רכב שנזדמן לוֹ בדרכו. לא פעם נתפּס ללא כרטיס רכבת והוֹשלך החוּצה. יום אחד נאסר בתחנת־הרכבת כנאשם בגניבה – ושוּחרר. לבסוף, הגיע לאשחַבּד והיה משוֹטט ימים רבּים בחוּצוֹת העיר באין מחסה וידיד.

הדבר היה בימי משלוח השיירות הגדולות של פליטים פּוֹלנים לפרס. אותם הימים כבר נסתבר לו, כי כּיהוּדי לא יצליחַ להספח לאחת השיירוֹת, הרעב הציק לוֹ מאוד וכל תקוָה אפסה מלבּוֹ. הלך ורשם עצמו כנוצרי וּבדה מלבּוֹ שם פּוֹלני, שמו של המשוֹרר ויטוֹלד ויספיאַלסקי, שאת שיריו היה אָביו קורא באָזני אִמוֹ. סופו שנתקבל לצבא הפּולני, שהרי בשׂערו הבּהיר וּבעיניו התכולות, דומה היה שׁימק ל״שקץ״. מעצמו הגה את הרעיון להתחפשׂ כנוצרי, מאחר שראה איך מקפחים את היהוּדים ומרחיקים אותם מן השיירות.

כ״נוצרי״ עמד שׁימק להישלח לפרס עם יתומים פּוֹלנים. אבל הרפתקאות רבות עוד נכוֹנוּ לו בטרם ימצא מקום מנוחה.

יום אחד נתפּס ובקבוּק יין בידו – וגורש מבית־היתומים. מעשה היין כך היה. בימי נדוּדיו עבד פרק זמן קצר כעוזר לנהגים, אף הצליח לחסוך לו בעבודתו זו סכום כסף זעוּם. והנהגים, ידידיו לשעבר, הם שהביאו לו את היין במתנה בשובם מאחת מנסיעותיהם לפרס. עתה, משגורש מבית־היתומים, חזר אליהם וחי בכפיפתם עד צאתו בשיירה לפרס, ב־26 בנובמבר 1942 – בו ביום, לפני שלוש שנים, נהרגה אִמוֹ בהפצצה.

בּבוא שׁימק לטהראן חזר והצהיר יהדוּתוֹ. שׁלָחוּהוּ לבית־היתומים היהוּדי, שעמד אז בעצם ארגוּנוֹ. ואולם גם משם ברח, כי שמע, ששולחים את היוּנַקים הפּוֹלנים לארץ־ישׂראל. שוב נרשם כנוצרי ונשלח לחַנַקין.

שם נפגש עם עוֹד ילדים יהודים שמצבם כמצבו והם נתלקטוּ יחד לחבוּרה זו, חבוּרת האחד־עשׂר.

רב היה סיבלוֹ של הילד היהודי בקרב הנוער הפּוֹלני. והסבל המשוּתף הוא שליכּד את קומץ ילדי־ישׂראל הקטנים בין מאות הפּולנים. גורל זה חיזק לבּם ואימץ רוּחם.

אותו לילה, ליל־הבריחה הגשוּם ממחנה הצבא הפּוֹלני, נעלָם פתאום שׁימק וחבריו חיפשוהו אך לא מצאוהו בּבוא מועד היציאָה. צער רב נצטערוּ על כך. הוא, הראשון לכל מעשה־בריחה, החמיץ את השעה דוקא עכשיו, על סף הגאוּלה. אנחת־עצב ויגון עמדה בחלל המכונית שהסיעתם הרחק מן המחנה:

– אח, שׁימק, שׁימק, היוֹנַקים בודאי ירביצו בו עד מוות בעווֹן כולנו.

ואָמנם, נחקר שׁימק למחרת היום, אף מכות לא חשׂכו ממנו. אך שׁימק לא יאבד… כעבור יום נטל שמיכתו, קיפלה תחת זרועו – וּברח ואַף הצליח לגלוֹת עקבות החבוּרה, וּלשׂמחתם הופיע בוקר אחד לפניהם ונצטרף אליהם.

– לאַן תברח עתה, שׁימק? – שאלתיו בראותי שסיים סיפוּרו.

והוא ענה נמרצות:

– כאן אשאר, עד המוות!

כעבור רגעים מעטים סיפר על ״איש אחד מתל־אביב״, שהבטיח לו עבודה במאפיה. אביו, אופה היה. ומשׂא־נפשו היא המאפיה. העבודה בחלקת תפוחי־האדמה משעממת אותו, ואילו במאפיה היה מוּכן לעבוֹד ״עד המוות״…

---

סיפורי יוסף ויוסף

מאת

ברכה חבס

יש “יוסף אלף” ויש “יוסף בית”.

יוסף אלף סַפּר היה ועל מקצועו גאוָתוֹ. כל שעת הנסיעה במכונית הבריחה – לא פסק מלהבּיע צערו על כלי תיספורת שלו, שנשארו במחנה הפּוֹלני. ונדמה היה, הנה יקפּוֹץ מן המכונית ויחזור אל כליו.

נער חסון ותמיר, כבן שמונה עשׂרה. על פניו היפים בת־צחוק של מבוכה. שיניו המבהיקות מלוֹבן – שיני ילד רך. שׂערוֹ השחור נאֶה והליכותיו בנחת ובנוֹעם.

אָביו של יוסף חייט היה בעיירתו טרמבּוֹבלה הסמוכה לטאַרנוֹפוֹל. כשפרצה המלחמה והכל החלוּ נמלטים מפני מוראותיה, צררה לו אִמוֹ צרור קטן ושילחה אותו בּבכי ובנשיקות, בחברת גיסו, אל מעֵבר לגבול. עוד בלילה הראשון, משנשאר בחוּץ באין קוֹרת גג לראשו ובאין חמימוּת המשפחה לעוֹדדוֹ, עמד על המישגה ששגה בצאתו יחידי לדרך. אבל כבר החמיץ שעתו לחזור. וּמאז, למן שעת־הנדודים הראשונה, נפגעה נפשו העדינה של יוסף מן הגסוּת והרשע שבעולם. לא רבּות ההרפתקאות שמצאוהו בדרכי נדוּדיו. פעם נאלץ לנסוע ברכבת בלא כרטיס, כי לא השׂיגה ידוֹ לקנותו. פעם היה עליו להעלים גילו מאת הפקיד הפולני. מחשש שמא לא יצרפנוּ אל השיירה הפּוֹלנית. כּיוָן שהוא צעיר מדי. אלה כל חטאיו, אך מלבּוֹ הישר של יוסף לא נמחו אף מעשי־מירמה אלה והציקוּ לו ודיכדכוּ רוחו. גם מקץ שנים, בבואו אל המנוּחה בארץ־ישראל, עוד היו מרדפים אחריו חטאיו כחזיון בלהוֹת.

בימי חָליוֹ נתגלה יוסף בכל תוּמוֹ וישרוֹ. היה אחוּז חרדה כל הזמן, שמא עוקבים אחריו וּמתנכּלים לו בגלל “פשעיו”, ולא פסק מלהצטדק עליהם בדברים הנוגעים אל הלב. משהבריא וחזר לעבודתו בקיבוץ, מצא לו שם בית וחוּג־משפחה. אפילו תשוּקתו למלאכת הסַפרוּת נשתכּחה מלבּוֹ.

יוסף־אלף סיפר סיפוּרו באידיש עממית, ללא מליצה והפרזה: לאחר לינה ראשונה בחוץ, בליל גשם וסער, נסע עם גיסו ברכבת לפּרוסקוּרוב. כל עיר ועיירה בדרכם נסתחפה במערבּולת המלחמה ועל היהודים נפלה אֵימת-מוות. בתחנות־הרכבת נתקהלו המוני פליטים, שברחו מבתיהם בחוסר־כל. הגיעו בלילה לז’מרינקה, ושם הוּמטר עליהם מטר פצצות. היתה חשכה וקור היה, ולא ידעו אנה יפנוּ. הניחו תרמיליהם על ראשיהם למחסה מפני הגשם ועמדו כל הלילה בחוץ, רועדים מקור.

מז’מרינקה – לוויניצה. שם פגשו מכר אחד שיעץ להם למהר ולברוח, כי הגרמנים מתקדמים במהירוּת. היה עצוּב והיה רע. לפתע הבינוּ, כי לא שעה קלה בלבד יהיו נתונים למצב זה, וכי סבל רב עוד צפוי להם.

נסעו לקיוב, אולם שם לא הורשו לרדת מן הרכבת. נסעו לפולטאַבה ובאו לעיר אחוזת בלהות. נסעו לחאַרקוב ובאו לעיר של פליטים המתקהלים לקבּל כּרטיסי לינה ולחם. שהו שם שבועיים. אבל בינתיים הוסיפו הפליטים וזרמו בלי הרף, ביום ובלילה – ונצטווּ לקוּם ולנסוע הלאָה.

נסעו לקוּיבּישב, רעבים ונואשים מלהשיג פרוסת־לחם. גם שם לא הניחוּ להם לרדת והסיעוּ את כל האשאַלוֹן לצ’אקאלוֹב. בתחנה זוֹ עלה בידם סוף־סוף לרדת ולקנות מעט אוכל. שם נפגשו עם מכּר אוּקראיני, שסיפר להם, כי עיירתם הופצצה ותושביה – מהם נהרגוּ ומהם נפוֹצוּ לכל רוּח. מקום לינה לא היה להם והם לָנו בתחנה, קופאים מקור. החליטו לנסוע לאיזור חם יותר ובאוּ לסטאַלינבאַד שבגבול אפגאניסטאן. זרם הפליטים בהמוניו לא הגיע אז עדיין לעיר זוֹ והתושבים קיבלו את הבאים ברחמים. האכילוּם וחילקוּ מזרנים למשכּב בצריפי הצבא. נחוּ מעט והחליפו כוֹח והרגישו עצמם שוב כבני־אָדם.

יום אחד, נשלחו לעבודה בקוֹלחוֹז. ליוסף הקצוּ פינה למיספּרה. ברשותה של הנהלת הקוֹלחוֹז היה גובה תשלוּמים בשיעור קטן מכל לָקוֹחַ, וכך השׂתכר עד 20 רוּבּל ליום. בסכוּם זה קיים נפשו ונפש גיסוֹ, שחלה בדרכים ולא היה מוּכשר לעבודה. סביבם נתלכדה חבוּרה קטנה והיו עוזרים איש לרעהו וּמקפידים להתרחץ בכל יום ולשמור על גופם מפני זוֹהמה ומחלות.

פעם ביקש רשיוֹן לנסוֹע לסטאלינבאַד, על מנת להשחיז תער־הספּרים שלו – ונענו לו. בסטאלינבאד קלטה אָזנוֹ שמועות על ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני. הדרך חזרה הוֹבילה בין הררי־ענק, והנער היה נפעם מן הנוֹף השׂגיא ומן הידיעות המעציבות כאחת. כאשר סיפר לגיסוֹ את אשר שמע בעיר, אָמר הגיס:

– עלינו למהר ולהסתלק מכאן.

הלכו ברגל מרחק רב עד לתחנת הרכבת ונסעו לטאשקנט, שהיתה כבר מוּצפת פליטים. לא יכלו להשיג שם מקום־לינה וּדבר־מאכל. שוב נסעו ממקום למקום. רעבים היו, קרוּעים, בלוּאים וּמלוּכלכים – ואין מאַסף אותם, כי כל פינה מלאה אדם עד־אפס־מקום.

כך ניטלטל ארבעה חודשים עד שהביאָהוּ המקרה אל פלוגה של יוּנַקים פּולנים, שאספה אותו בזכוּת מקצוע הסַפּרוּת שלו. אולם, כדי שיקבלוּהוּ העלים גילוֹ והשׂים עצמו צעיר בשנתיים מכפי גילוֹ. עבד באמונה, ובשיירי המטבח כילכל את גיסו החוֹלה. אך השקר שבדה מלבו הציק לו יומם ולילה.

לבסוף נשלח עם פלוגתו לקירמינה. חודש ימים עשו שם באימונים ולימודים, והוא – במקצועו. יום אחד נפלה הברה, כי ועדת ביקורת עתידה לבוא. היה רועד מפחד שמא יפסלוּהוּ כיהודי, או שמא יעמדוּ על גילוֹ הנכון. ואולם להפתעתו לא פגעו בו – ושוּב, בזכוּת מקצוֹעוֹ! מקירמינה – לפרס. וגדולה היתה שמחתו, כי בדרך זו הרי הוא מתקרב לארץ־ישראל. אמנם, לא ידע הרבה על הארץ, ובבית הוריו לא נתן דעתו עליה כל עיקר. אבל מי יהודי ולא ישׂמח לבוא לארץ־ישׂראל?

יוסף בית – בּלוֹנדי היה, נמוּך־קוֹמה וּשמנמן, פניו מכוסים בהרוֹת־קיץ וכולו אומר ערמומיוּת ומעשׂיוּת. מן הבּקרנים והתוֹבענים הוא, שהכל חייבים להם והם אינם חייבים לאיש. גם בימים הראשונים לישיבתו בקבוּצה משמּרוֹת, שבּה קיבלוהו בזרועות פתוחות ובדאגת־אחים, לא פסק מעוקצנוּתו וליגלוּגו.

בן לודז' הוא, יחיד לאָביו, שכיהן בכהוּנה חשובה בבית־חרושת גדוֹל. במערבוֹלת האיוּמה, שסחפה את העיר בימים הראשונים לפרוֹץ המלחמה, ניתק מהוֹריו וּברח עם המוני הבורחים, יהודים כפולנים, ואוירוני האויב מנמיכים טוּס ויורים בפליטים ומפילים בהם חללים רבּים. הבהלה היתה, כאילוּ חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ… כל הכבישים גדוּשים שיירות של פליטים העושׂים דרכם ברגל וברכב, וכל מכשול בדרך מעכב את השיירה כולה. בנפול פצצה, היו הכל מזנקים במרוצה מעל הכביש ומסתתרים בסבכים שבצידי הדרך, אבל הנה הוצת הסבך באש הפצצה וכל השׂדות בוערים באש. רבּים נהרגו לעיניו, אנשים נשים וילדים. כל הדרך מלודז' לוארשה היתה מוּצפת בני־אדם בורחים על נפשם באש הפצצות.

כך נסחף עם ההמונים הלאה, עד סוּחאַצ’וב. היה שם נהר ועל הנהר גשר. הפּוֹלנים הנסוֹגים הפציצוּ את הגשר וזה נהרס בקולות נפץ אדירים וקבר תחתיו בני־אדם למאוֹת, שנדחקו לעבור על פניו. כשהגיע יוסף עד למקום הגשר ההרוּס וראה כי אין עוד מעבר, פשט בגדיו והחזיקם בידו, וכך היה שׂוחה ועובר לרוֹחב הנהר…

סיגריה אחרי סיגריה היה יוסף מעשן בעצבנוּת אגב סיפוּרו. ועם סלילי העשן המתמרים וממלאים את חלל החדר, הסיפור האכזרי, כאילו הוא מצליף בשוט:

– – – הגיע לוארשה. תילי חורבות ברחובות וערימות של גוויוֹת מרוּסקות. אין פירוּר מזון. המונים עומדים בטוּרים ארוכים לקבל מנת־לחם. המונים צוֹבאים על דלתות המחסנים, מבקשים להרוֹס לתוכם, לשדוֹד מן המלאי ולשבּור רעבונם. פנה אל פלוּגת חיילים שפגש בדרכו וביקש מהם רוֹבה:

– רוצה אני להילחם יחד אִתכם.

איש לא שעה אליו.

חלף יום, חלפוּ יומַיים – וההפצצות אינן פּוסקות. להיפך, הן גוברות והולכות. בכל אשר תפנה העין – שמשות מנוּפצות ובניינים הרוּסים. בבית־החולים מהלכים הפצוּעים על עיי מפולת. עוד הרופאים והאחיות מאַספים להקת פצועים לאגף האחד, והנה מתמוטט האגף האחר מפצצה אדירה. לבסוף, נפצע גם יוסף ברגלוֹ מרסיסי פצצה והביאוהו לבית החוֹלים.

כשיצא מבית־החולים לאחַר עשרה ימים, שׂררה דממת־מוות בעיר, אנשי־צבא גרמנים היו מתרוצצים ברחובותיה וּ“משליטים בה סדר” ומתעללים ביהוּדים.

אז ידע לראשונה מה פירוּשו של “המשטר הנאצי”.

הוא עבר ליד בריכת מים גדולה, ראָה כמה עשׂרוֹת יהודים, זקנים וּצעירים. עומדים נבעתים ליד הבריכה ובפקודת הנאצים השומרים עליהם, הם שואבים בדליים מים מן הבריכה ושופכים אותם איש על רעהוּ, לקול צחוקם הפרוּע של נוֹגשׂיהם. נזדעזע והחליט לחזור “הביתה”, ללודז'. ללא שהיות עלה לאחת הרכבות – וכאן החלה תקופה של מלחמת־קיום אכזרית.

כּרטיס־נסיעה לא היה לו, ליוסף. טיפּס, איפוֹא, בסוּלם הקרון והשתטח על גג הרכבת באין רוֹאה. כך נסע ימים רבים, בהפסקות.

וכשהגיע הביתה לא האמינה האֵם למראה עיניה ונתעלפה משׂמחה. אך שמחת המשפחה לא אָרכה. לאחר זמן־מה החלו גם בלודז' עוקרים יהוּדים מבתיהם ומרכזים אותם בגיטוֹ. המצב החמיר מיום ליום והם החליטו לעבור למקום אחר. נסעו, איפוא, לוארשה ששקטה בינתיים. עלה בידם למצוא שם חדר קטן בגיטוֹ, אשר ברחוב גאָנשה. הגיטוֹ הוקף כבר אז גידרוֹת־תיל וחומות, אך עוד אפשר היה לצאת ולבוֹא באין מפריע.

למחרת בואו אל הבירה, קרא במודעות גדולות שהודבקו בכל רחובות־העיר:

“היום בשעה חמש אחר־הצהרים יוצאו שני יהוּדים להורג בכיכּר־השוּק בעווֹן ספסרוּת בסוּכּר”.

לא האמין. הלך לראות בעיניו ונוֹכח לדעת, כי אמת נכוֹן הדבר.

יום אחד, ראה קצין גרמני יורה ביהודי זקן על שלא השגיח בו ולא הסיר כּוֹבעוֹ לכבודו. אז אמר בלבּו: “לא, אנוכי לא אגוּר בגיטוֹ זה!” הסיר את סרט המגן־דויד מעל זרועו, יצא אל מחוץ לגיטוֹ והיה מהלך בין פּולנים וחי ביניהם. בינתיים החמירוּ החוּקים ואי אפשר היה עוד לצאת מן הגיטוֹ בלי רשיון. השלטונות קבעו שער בחוֹמה, העמידו משמר ליד השער ויום־יום החלוּ חוטפים יהוּדים לעבודה ומובילים אותם ברחובות כשהם סדוּרים שוּרות שוּרות. לעתים קרובות היו צדים לעבודה גם פּולנים, בחלק האַרי של העיר. וגָבר חששוֹ של

יוסף שמא יפול גם הוא בפח. אז קבע לו דירתוֹ מתחת לגשר הוויסלה, שם הסתתר ביום ושם לָן בלילה.

לבסוף, נתפס ושילחוהו בספינה מרחק רב, דרך קניגסברג ומאָמאָל – להידקרוּג, שם נערך מעין שוק־עבדים, שנשלחו למשקי החקלאים הגרמנים, איכרים גרמנים מגוּשמים, בעלי־בשר, היו ממששים שרירי הפועלים, בוחנים ובודקים טיבם. גם אל יוסף ניגש אחד האיכרים ושאלוֹ:

– השומע אתה גרמנית?

– כּן! – ענה.

– בוא, איפוא, אחרי.

נסעו בעגלה עד נוֹישטאַט, לא הרחק מן הגבוּל הליטאי. שם עבד בשדה – היה עוֹזר לנהג הטראקטור. גם עצים חָטב וסייע בידי נערה ליטאית בניקוּי הרפת.

ב־15 בינוּאר 1940 יצא מוַארשה וארבעה חודשים עבד בכפר הגרמני הקטן. היה חורף חמוּר. שלג וּכפוֹר, ונעליו הקרוּעות רטוּבות תמיד. היה תוֹלה בלילה את הגרביים ליבּשן על קרשי מיטת־העץ אשר ברפת, ובבּוֹקר – והנה הן כגלדי קרח. יותר מכל הציק לו הפחד שמא יגלוּ יהדוּתוֹ.

הימים היוּ לוֹ לנדוּדים והלילות לעינוּיים. לא פעם ערך תוכניות לבריחה. אבל כיצד יברח – והוא מרוּחק ממרכז יהודי וידיו ריקות?

יום אחד, ב־15 במאי היה הדבר, חזר מן השדה, ואין איש בבית. לתמהונו ראָה צרור שטרי־ כסף מוּנחים גלויים על השוּלחן. לא שהה הרבה, נטל מלוֹא חפניו מן השטרות וחמק בעד החלוֹן. שׂם פעמיו אל הגבוּל הליטאי, פגש שם יהודי אחד והחליף עמו את השטרות הגרמניים בכסף ליטאי. לאחר ששילם לו הנער ביד רחבה, הוֹבילהוּ היהודי בעגלתו לתחנת הרכבת, קנה לו כרטיס ונסע עד קוֹבנה. בבואו העירה לא העיז להתדפק על דלת אחד הבתים ונשאר לָלוּן בתחנה. למחרת היום שוטט ברחובות, וּבלילה חזר אל התחנה. ביום השלישי לשהותו בקוֹבנה נפגש עם אשה בת ליטא, שבעלה נשלה לחזית. וזוֹ הזהירה אותו, לבל ירשם בשום מקום, כדי שלא ישלחוהו לפולין או לגרמניה. האשה היטיבה עמוֹ הרבה. הזמינַתהו לסעוד על שוּלחנה, אך הוא לא העיז לָלוּן בביתה מחשש חיפוּשׂ וביקורת. עם רדת היום היה חוזר לתחנה וּמתערב בין האנשים הרבּים המחכּים לרכּבות.

לילה אחד, בשעה שתים אחר חצוֹת, ניגש אליו יהודי וּשאָלוֹ באידיש:

– מחכּה לרכּבת, בחוּר?

– מחכה.

– ונוֹסע לאָן?

– לווילנה.

– והלוֹא הרכבת לווילנה לא תבוֹא אלא בשש בבוקר?!

– אין דבר.

– והיכן אתה גר?

– איני גר.

אמר לו היהודי בלחישה:

– אַל פחד, יהודי אני כמוך, בוא לביתי.

סירב הנער. ישב האיש ושידלָהוּ, בדברים שעה ארוכה. נתן לו מכתב לבני ביתוֹ, רשם על המעטפה את הכתובת ואמר:

– לךְ ואַל תחשוש.

מארחוֹ של יוסף סוחר היה, ואשתוֹ רופאת־שינַים. ואָמנם, בסבר פנים יפות קיבלוּהוּ בּביתם, באחד מפרברי העיר. האכילוּהוּ, רחָצוּהוּ והציעוּ לוֹ מיטה. בבוקר סיפר להם כל המוֹצאוֹת אותו, והם יעצוּ לו לנסוע אל חַוילה אחת של מכריהם, העומדת עזוּבה על שפת הים. חַוילָה נאה היתה זוֹ ואין איש מלבדו בכל הבית כוּלו. שבוּעיים גר שם יחידי, נח ונרגע, גם התחיל חוֹשב מחשבות על העתיד.

ובקרבת החַוילה, במרחק מספּר קילומטרים בלבד, שם הים הבּאלטי. היה יורד ברגל אל החוף, צוֹפה במראה הים. יום אחד עגנה שם ספינה ליטאית הנושאת את השם “סמאַטאַנה”, שמו של נשׂיא ליטא לשעבר. ירד בספינה, עבר את הגבול ללאטביה וּבא לריגה. מצב היהודים בריגה היה עדיין איתן באותם הימים, חָיוּ חיי שפע וּרוָחה ולא ידעו פחד. אך לנער־הפליט לא ניתן להשאר שם שלא־כחוֹק ונאלץ לחזור לקובנה. ושוּב מצא מקלט בבית אותה משפחה יהודית נדיבה ובבית הליטאית טובת־הלב. לן בבית־כנסת קטן שבאחת הסימטאות, והשמש של בית־הכנסת מחלק פּיתוֹ עִמוֹ.

ב־21 באוגוסט 1940, יום ה' בשבוּע, נכנס הצבא־האדוֹם לקוֹבנה. הליטאים קיבלוהו בסבר פנים יפות והיתה השמחה גדולה. יעצוּהוּ ידידיו של יוסף ללכת ולהירשם וּלקבל עבודה. הלך ופנה לבית חרושת אחד שליד המשטרה. אמרו לו שיבוא למחָרת. כשבא למחרת היום, אמרו לו:

–חַכּה מעט.

יושב הוא וּמחכּה והנה שוטר ליטאי יוצא אליו:

– מי אתה?

– יהודי, פליט מפּוֹלין.

– איך באת לכאן?

לא ידע מה שישיב. אמר לו השוטר:

– הברחת את הגבול שלא כחוק, לךְ אחרי.

הביאוּהוּ אל משׂרד בית־הסוהר והיה אנוּס לשבת וּלחכּוֹת שם שעה ארוכה. יושב הוא ורואה אַסירים יוצאים מתוך הבנין. פניהם חיוורות ובגדיהם קרועים וקומתם שחוּחה. ניתר בו לבו מפּחד. והנה חזר השוטר, הושיבו במכונית כשמימינוֹ וּמשׂמאלו אנשי נ.ק.ו.ד. מזוּיינים. הביאוהו לבית הסוהר הגדול שבעיר. שם בדקוּ בכיסיו, לקחו את מעט הכסף שהיה אתו, הוליכוהו מחצר לחצר ומבניין לבניין עד שהגיעו לתא קטן, תא מספר 104. נפתחה הדלת. דחיפה קלה בגבוֹ – והוא במאסר.

חמישה היו בתא, בהם קאפּיטן פּולני, פועל ליטאי ואחרים. שוב נפתחה הדלת, הביאו לו מיטה וּקערה לסעודה, אז הבין יוסף, כי נגזר עליו להשאר שם. נבהל מאוד ופרץ בּבכי, שאלוֹ הקאפּיטן:

– אתה רעב?

והנער מתיפּח ועוֹנה:

– כן.

פרס לו מלחמוֹ השחור.

ביום ד', 27 בחודש, חָל מאסרוֹ. ואותו יום לא ישכּח לעוֹלם. למחרת בערב הכניסו לתא עוד אסירים, חיוורים וּבלתי מגוּלחים. אסירים באים ואסירים יוצאים, והוא עודנו חָבוּש. חדל למנות את הימים וקיבל את הדין, אך קפצה עליו צרה חדשה: פרצה תיגרה בינו לבין אסיר פּוֹלני אחד על שכינהוּ במלת־גנאי השגוּרה בפיהם של פּולנים צוֹררי יהודים. הרים יוסף כסא וחבט ביריבוֹ. כּלָאוּהוּ בצינוק. היה זה תא אָרוֹך וָצר ורק אשנב קטן בו סמוּך לתיקרה. לא מיטה, לא כיסא. והקוֹר איוֹם וּמנַת המזון זעוּמה. בחצות הלילה הביאו כּומר אל אסיר ליטאי בתא הסמוך. בּכה הליטאי וקרא כל הלילה: “אלוהים, עזוֹר לי! אלוהים, הצילָה!..” לא יכול הנער להירדם והיה רוֹעד כל הלילה מקוֹר ומאֵימה. לפנות בוקר, משהוציאוּהוּ לשעה קלה החוּצה, נתגלה לפניו מראה מחריד: במסדרון היו מהלכים שני אסירים ישישים. האחד צנוּם וגיבּן, כבן שבעים, מגוּדל זקן ושׂער־שׂיבה. והאחר קיטע ברגלו האחת וּמדדה על קבּיים. לָחַש מישהו באָזנוֹ:

– פושעים ותיקים הם אלה, עוד מימי הליטאים, כאן בבית־הסוהר הזקינו.

רמז לו הקיטע והביע בתנועות את חפצו לעשן. סיגריות – אסוּרוֹת בבית־הסוהר, אך יוסף הצליח להבריח מעט טבּק. זרק סיגריה לעֵבר הזקן והלה הוֹדה לו מעוֹמק הלב.

שבעה חודשים ישב חבוּש בבית הסוֹהר הזה. בוקר אחד נקרא סוף־סוף לחקירה:

– נוּ, מה תּגיד?

– וכי מה יש לי להגיד?

– מפני־מה הברחת את הגבול?

– ואתם, הלא עוד לא הייתם אָז כאן, וּמה זה עסקכם?

– אם תּתחַצף, אירה בך! אתה, מרגל אתה, ואַל תשׂים עצמך תּם. בעל־רכוּש היית וחבר למפלגה אויבת.

– לא הייתי חבר לשום מפלגה ולא הייתי שוּם דבר בכלל, וכל רכוּשי הוא צרוֹר הכּסף שמצאתם בכיסי. הרי ילד אני! ילד קטן!

עד שעה ארבּע אחר־הצהרים הלאוּהוּ בחקירותיהם, פעמים אף הלקוּהוּ במגלב. לבסוף החזירוהו אל תאוֹ, כשהוא מדוּכדך ורצוּץ.

אותו ערב היה העגוּם שבערבים. מן הבית שמעבר לרחוב עלוּ קולות־נגינה. זכר, כי בחוץ חיים בני אדם חָפשים, עליזים, איש איש בביתו ובחוּג משפחתו. לא יכול לעצור עוד ברוחו ובכה והתיפח בקול, וּבכוּ עִמוֹ כל השישה שהיו בתאוֹ אותו לילה…

כך ישב במאסר עד ה־20 בחודש מרס 1941. שוב לא ציפה לשחרוּר או לתמוּרה כלשהי בחייו. ואוּלם, יום אחד שוב נפתחה הדלת לפתע פתאום וּלתמהונו הוא שומע קול קורא בשמוֹ. הפעם לא נקרא לחקירה, אלא נצטוָה לחתום על פסק דינו – שלוש שנות מאסר. שׂמח: סוף סוף יודע הוא אֵימתי יצא לחירוּת… ציווהוּ להתלבש והסיעוּהוּ במכונית סגוּרה, ובה עוד חמישה־עשר אסירים, לתחנת־הרכבת. הובילוהו לווילנה, שם צירפוּ אליהם עוד שישה אסירים. בהם שלושה יהודים, ושלחוּם לווילייקה. בקרון השכן הובילו עשׂרים נערות, פּוֹלניות ויהוּדיות, שנאסרו גם הן בעוון הברחת הגבוּל.

מווילייקה – למינסק. משם – לבית הסוהר המרכזי לפושעים צעירים במוסקבה. כעבור אחד עשר יום – לארכאַנגאָלסק. מחנה של ילדים פושעים היה שם ועבדו בהטענת קורות בספינות־הנהר המוֹבילוֹת עצים עד לים הלבן. העבודה היתה קשה ומנת האוכל דלה, והכמיהה לחוֹפש עזה מנשׂוֹא.

ב־13 ביוּלי הוּכרזה חנינה כללית לאסירי פּולין, וב־23 בו שוּחרר גם יוסף. אך כאשר הגיע סוף־סוף יומו המקוּוה, לא ידע לאַן יפנה ומה יעשׂה. חשב: אעבוד באניה, וּמה לי עוד? אבל היו שם רוּסי אחד וצועני אחד, בני גילו, והם הציעו לו “לנַסוֹת מזלָם”. הסכּים. יצא מבית־ הסוהר לאחר שישב במאסר שנה וחמישה ימים. עלוּ לחשמלית, הוא ושני “שותפיו”, לא הרחיקו מבית־הסוהר וראוּ קאפּיטן רוסי עולה לחשמלית ותיק עוֹר לצידוֹ. הנער הצועני קרץ בעיניו ורמז בידו כלפי התיק. הלב הולם, היד רועדת. אף־על־פי־כן, הושיטה לעבר התיק ומשמשה בו בזהירות. פתחוֹ והוציא מתוכו צרוֹר כלשהו. הלב הולם, הרגלים כושלות – אף־על־פי־כן קופצות הן מעל החשמלית ורצות ללא מטרה ברחוב העיר.

במבואו של אחד הבתים חילקו החברים ביניהם את צרור שטרות־הכסף חלק כחלק. קנו להם מזון ויי"ש, אכלו, שתו והוֹתירוּ.

דרוּ השלושה יחד, בחדר משותף לדיירים רבּים, פועלי בית־חרושת גדול. נרשמו גם הם לעבודה. אבל קשה היתה העבודה שהוּטלה עליהם ולא מילאוּה כראוי. אז ציווּ עליהם לפנות מקומם לאחרים. יוסף החליט להצטרף אל הצבא הפּולני שהתארגן באותם הימים ברוּסיה. הדרך מאַרכאַנגאָלסק למרכז הגיוּס הפּולני היתה רחוקה מאוד, מהלך שבעה ימים ברכּבת. כסף היה בידו, אך כרטיסי־נסיעה לא מכרוּ. חָדר איך שהוא לתוך קרון־רכבת ושכב מתחת לספסל. כשזזה הרכבת חשש לצאת ממקום־מחבואו. היה רעֵב, כמעט והתעלף. והנה ראה סמוך לו, מתחת לספסל, חבילה גדולה ארוּזה בשׂק. הוציא בזהירוּת תער מכיסו, חתך בשׂק – ואין כלום, בגדים ישנים. חבל. שוב הוא בולש מסביב… מזוָדה! פתחה בזהירוּת וּמצא בה מכל טוּב – גם לחם וחמאה. אכל, שׂבע והותיר.

הדבר היה בחודש דצמבר. הקוֹר איוֹם. כל הלילה שכב מתחת לספסל. וכשהקיץ בבוקר ראה, כי מעילוֹ הקריש ונדבק לצינור שמתחת לספסל.

לבסוף הגיע לווֹלוֹדבה. משעמדה הרכבת והכּל ירדו לתחנה, יצא גם הוא באין רואה והלך העירה. שם קנה לוֹ בגדים חמים, כי הקור גָבר מאוד. בדרכו פגש אנשים קפוּאי־זקן, ורבּוּ המתעלפים ופיהם זב דם.

לעת ערב, חזר אל התחנה ובכיסוֹ אין פרוּטה. לא ידע איך ימשיך דרכו. יושב הוא מהרהר בעתידו, והנה שני נוסעים יהודים יורדים מרכבת לנינגראַד, עמוּסי מזוָדוֹת כבדות.

– שמא דרוּש לכם סַבּל?

לא ענוּ.

– רוצים אתם בסַבּל?

היססוּ, נמלכוּ בדעתם.

– אָביאכם בשלום למחוֹז־חפצכם, מכיר אני את העיר הזאת.

– כּמה תבקש?

– כּכל שתתנוּ.

– יפה.

נטל את המזוָדוֹת בידיו וצעד בנחת, והשנים הולכים בעקבותיו שקוּעים בשיחה. בקרן רחובות החיש הנער צעדיו, נעלם ולא ראוּהוֹ עוד.

אותו לילה נסע לירוֹסלאַבל. שם – אמרו – יש קונסוּל פּוֹלני. בא אל הקונסול וּביקש לחם. שׁלָחָהוּ אל התמחוּי לפליטים. ראה שאָפסה כל תקוָה והחליט לנסוע לקירוֹב, מקום ריכוּזוֹ של הצבא הפּוֹלני. הגיע עד תחנת בּויה, מרחק 500 קילומטר מקירוֹב. גם שם היה תמחוּי לפליטים, עמד בתוֹר. הפקיד שאל: “כּמה נפשות?” וענה מיד: “חמש”. קיבל פתקאות לחמש מנות. הלך אל התחנה וראה יהודי זקן בעל פיאות ומגוּדל זקן.

הזקן סיפר: “ברחתי מאוּקראינה. הגרמנים כבשו את כל הארץ. מענים את היהודים”. לבסוף שאַל: “אולי יכול אתה להשיג מעט לחם?” נתן לו יוסף פתקאות לארבע מנות ולעצמו הותיר מנה אחת. חָפץ היהודי לשלם לו ולא קיבל. בירכהו וּפינה לו מקום על ידו. לָן בתחנה. ב־5 בבוקר היו מעירים כל הלָנים שם, שאותה שעה מנַקים האולם. על הריצפה סרוּחים פליטים ואיש מעורר רעהוּ. בפינה שוכב אדם ואינו קם, מטלטלים אותו ואינו זע – מת, ממגיפת טיפוּס־הבהרות. רבּים היו המתים אותו יום. אמר הזקן לנער:

– יש לברוח מכאן, ניסַע יחד.

ענה לו יוסף:

– מוּטב לךָ, שלא תתן אמוּן בי.

אמר הלָה:

– וכי מה, אין לך לב יהוּדי?

נסעו לקירוֹב. באוּ לעיר גדוּשה פליטים, וגם לכאן הגיעה המגיפה. חללים מוטלים ברחובות ואין מאסף. בתחנה היו בני־אדם לעשׂרוֹת מתים, לילה לילה. לגנוב אפשר היה באין מפריע. האנשים שוכבים חולים, תשוּשים וּמעוּלפים. אתה ניגש ואומר: “בּוקר טוב” – ואין עוֹנה. מיד אתה לוקח צרוֹר או מזוָדה – וּמסתלק. אתה מוכר החפצים וקונה לחם לאכול. בלילה נטרפה דעתה של אשה צעירה, שילדתה גָוועה ברעב. גם האָב נטרפה עליו דעתו. קמה מהוּמה וערבּוביה. הכל צועקים והודפים איש רעהו.

יוסף לא יכול להשאר עוד באותו מקום והחליט בלבו לנסוע לטאַשקנט. אך הרכבות ההולכות לשם מלאות עד אפס מקום, וכרטיס אין להשׂיג אפילו בשוֹחַד. מה לעשות? לבסוף, באחד הלילות האפלים, באה רכבת ובה עשׂרות קרונות ארוּכּים. טיפס ועלה על הגג וישב בערימת שלג.

כך הגיע לטאַשקנט.

---

סיפורי אפרים ומנשה

מאת

ברכה חבס

בהירים וּגבוֹהי קומה היו האחים־התאוֹמים. גמישים וַעדינים היו השנַים, אהוּבים ומכוּבּדים על כל החבורה כולה בשל הגינותם וּמידת החברוּת שלהם, מוֹרשת מבית אבּא.

בני משפחה גדולה ועניפה היו, מבורכת בילדים הרבה. ילידי פּוֹזן שבמערב פּוֹלין, בקרבת הגבוּל הגרמני לשעבר. האב – חייט משוּבּח לבגדי נשים, האֵם – אשת חַיל מסוּרה לילדיה. מאז ראשית המלחמה היו בני המשפחה טוֹרחים לקבּץ פזוּריה, וּבלי הרף חיפשׂו איש אַחַר רעֵהוּ.

גם בהיותם כבר לפועלים באחד מבתי החרושת לצרכי המלחמה בארץ־ישראל ושׂפתם עברית והם מתחילים להתערוֹת בחיי הארץ – היו שקועים בשעות שלאחר העבודה במשלוֹחַ מברקים אל ההורים במרחקים, בדאגתם לאחות שנשארה בחסות הצבא הפּוֹלני. גורל קשה מונה לה לאחות הבכירה. מחמת ההכרח נהגה כאחרים מילדי ישׂראל, והעלימה זמן־מה יהדוּתה והיתה כנוצריה לכל דבר במחנה הפליטים הפּוֹלנים, עד שנתגלה הדבר יום אחד, בנסיבות בלתי נעימות. בשהותה במחנה חַנַקין שבעיראק, הוּטל עליה להופיע במקהלה בתפילת חג המוֹלָד הנוצרי. היתה הנערה היהוּדיה אוֹבדת עצות. חברה פּוֹלניה, נוצריה אדוּקה, יעצה אותה שתּתחַלה, ועשתה כעצתה. אך לבסוף נתגלה הדבר ונענשה, אף נשלחה למרחקים ותקוָתה להגיע לארץ־ישראל נכזבה.

האחים סיפרוּ במשוּתף. האֶחד פוֹתח והאחר מפסיקו וּממשיך. האחד מתקן דברי אחיו, והשנַים גם יחד מתרגשים מאוד בּדבּרם.

נדוּדיהם החלו עוד לפני שפּרצה המלחמה. שבועיים לפני כן כבר עמד ריח אבק־השׂריפה באויר. היתה עוֹנת החופש מלימודים בבית־הספר, האָב החליט לשלוֹח את המשפחה כולה לשאָדליץ, עיר־מולדתו ומקום מגוּרי הוריו. שאָדליץ הוּפצצה קשה בימים הראשונים למלחמה. להקות אווירונים עגוּ עליה כצפרי־טרף והמטירוּ אש. תשעה מבני המשפחה הענפה נהרגו ביום הראשון להפצצה – סבתא, דוֹד ודוֹדה ובני־דוֹד – ונקברו תחת מפּוֹלת המקלָט, שבּוֹ ביקשו מחסה. העיר בערה כולה באש, ותמרוֹת עשן עלו למרוֹמים וכיסוּ את עין השמש.

המשפחה נמלטה בחוֹסר־כל. רצוּ ברגל מרחק עשׂרים ושבעה קילומטר, האֵם והילדים, עד שהגיעו לאַחַד הכפרים. מפוּיחים וּמלוּכלָכים וּרעֵבים נכנסו לביתו של איכּר יהוּדי, שהאכילם והלינם בעליית־גג. שבוּע ימים ישבו שם. בינתיים נכנסו הגרמנים לשאָדליץ והוּשלך הס. הנגישׂוֹת טרם החלוּ, והחליטו לחזור לעיר, שהיתה כתל־חוֹרבוֹת וּגוויוֹת אָדם מוּטלות בחוּצותיה ערימוֹת ערימוֹת.

לא עברו ימים רבּים, והנאצים החלו מראים נַחַת זרוֹעם.

אַחַד המאורעות מאותה תקופה שנחרת בלבּם של הנערים הוא מעשׂה ההתעללוּת בסבא הישיש שלהם, בן המאָה וַאַחַת שנה! הדבר היה בשבּת. אמא לא היתה בבית, כי נסעה לפוזן לחפשׂ את האָב. ואולם כשבאה לפוֹזן, נודע לה, שהאָב נסע לוַארשה, לחפשׂ את המשפחה, לאחר שחיפשה בשדליץ ועקבותיה לא נודעוּ לוֹ. נשתהתה האֵם ימים רבּים בדרך ואין איש בבית שיעלה בידו למנוֹע את סבא מלָלכת בשבת לבית־הכנסת. לבש הקאַפּוֹטה של שבּת, חבש לראשו השטריימל – וצועד לוֹ הישיש עקב בצד אגוּדל בקומה זקוּפה, לתמהון עוֹברים ושבים. צועד הוא ועובר ליד משמר של בית־חולים לפצועי מלחמה. מה עשו חיילי המשמר הנאצי? עצרו בו, קיצצו זקנוֹ הלָבן בתער וצחקוּ צחוק אֶוילי ופרוע. וּכשחזרה האֵם ממסעה, וראתה מה עוֹללוּ לישיש, פרצה בּבכי מר ואמרה: “כאן לא נשאר”. החליטה לצאת לדרך ולנסות להגיע לרוּסיה.

יצאו לדרך ועברו את נהר הבּוּג. עצרום אנשי המשמר הרוּסי וּשלָחוּם לאחד ממקומות הריכוז לפליטים. עשׂו בכל מלאכה שנזדמנה להם. שלחו ידם גם ב“מסחר”. הכל היו עוסקים אז בספסרוּת וסיפסרו גם הם – בתה, ביי"ש, בפילפל.

עוד באותם ימים ראשונים לחייהם כפליטים נתברר להם, שלא בנקל יעבור אדם דרך זו, מבלי שייכּשל במעשי־מרמה. אף־על־פי־כן, ניסו להחזיק מעמד. והאֵם מטיפה באָזני ילדיה השכּם והערב, כי יהיו נוהגים ביושר ונמנעים מחטא.

בעצב רב סיפרוּ התאומים על מוֹת אחוֹתם הקטנה, ילדה בת שתים־עשרה, באחת מדרכי הנדודים. ודומה כאילו נגדע אבר מגופם.

האָסון קרה בתקופה מאוחרת יותר, בשעת הנסיעה הממושכת והמיגעת באָשאלוֹן אָרוך על־פני רוסיה רחבת הידים, בדרכם מסיבּיר לאוּזבּקיסטאַן. בתחנת אוזבאָקסקאַיה חָנה האָשאלוֹן שלוש שעות. האחוֹת הקטנה הרגישה עצמה ברע עוד קודם לכן, – זה שבוע ימים היתה נגוּעה בדיזנטריה. נטלה האֵם את הילדה הצנומה על זרוֹעוֹתיה, והאָחוֹת הבכירה מלווה אותה בדרכה, אל הרופא. ירדו ולא חזרו עד מועד צאת הרכבת. גדולים המרחקים ברוסיה בין תחנה לתחנה. נסעו 270 קילומטר ללא חניה. וכשהגיעוּ לבסוף, לתחנת ז’יזק ־־ נסתיימה נסיעה בת אלפים קילומטר, שארכה חודש ימים.

מן התחנה ניסו להתקשר במברק עם בית־החולים שבאוזבאָקסקאַיה ושאלו לאחותם. ענוּ להם שאין מכירים חולָה בשם זה. התיעצו ארבעת האחים והחליטו, שיחזוֹר אחד מהם לאותה עיר לחפשׂ את אחותם החולה. בבואו לשם הוּגד לוֹ, כי יש שני בתי חולים בעיר. פנה לָאֶחָד ולא נוֹדע לו דבר. פנה לשני ואָמרו לוֹ:

– כּן, כזאת באמת היתה כאן וָמתה…

– והיכן האשה והנערה שליווּה?

– הלכוּ.

חיפש בכל העיר, שאַל פי כל שוטר שנזדמן לו בדרכו – אבל לשוא. חזר אל האחים ולא הרהיב עוז לספּר להם על מוֹת האחות הקטנה, שבודאי לא באה לקבר ישׂראל ועצמוֹתיה הוטמנו אי־שם, בלא מצבה וציוּן…

אז החלה פרשת החיפוּשׂים אחר האֵם. לערים רבות נסע הנער, עד סאַמאַרקאַנד הגיע, ואין יודע דבר. לאַשחַבּד אשר בּבוכארה נסע. בכל מקום פגש בפליטי פּוֹלין. אך את אשר ביקש לא מצא.

בינתיים שולחו כל נוסעי האָשאלוֹן לעבודה בקוֹלחוֹזים. ורק ארבעת האחים יושבים משמימים על צרורותיהם בחדר התחנה הקוֹדר והטחוּב. באין ברירה החליטו גם הם לנסות “להסתדר”. העמיסו את החפצים המעטים על עגלה ונסעו לקוֹלחוֹז… וּראה זה פלא: למחרת הבוקר עלו וּבאו באותה דרך ממש, שתי דמוּיוֹת אדם! בקושי הכירו בהן האחים את האֵם והאָחוֹת הבכירה כה תשוּשות היו, עייפות וּמדוּלדלוֹת. כל אותה תקופה קצרה, מיום שנפרדו מן המשפחה, היו סובבות על ערי אוּזבּאקיסטאַן ומבקשות עקבות הבנים.

שוּב היו כל בני המשפחה יחד, מלבד האחות הקטנה. אך לא פעם שאלוּ גם הם נפשם למוּת, כי קשים מנשׂוא היו חייהם בקוֹלחוֹז האוּזבּאָקי. גרוּ בבקתות חימר, שהגשם היה פורץ לתוכן מכל צד. מיטות לא היו להם והם ישנו על האדמה הקרה והטחוּבה. את כל חפציהם מכרוּ אחד אחד, ולא הספיקו להם לקיים הנפש. מנת־המזון שקיבלוּ – מאתיים גראַם קמח ליום לנפש, – מה בּצע בּה? בישלוּ מרק של קמח במים, אָכלוּ סוּבּין וּקליפּוֹת של גזר, בּשׂר צבים וּבשׂר חתוּלים וכלבים – אין האדם בּררן כשהרעב מענה גופו יום יום…

עוד מתקוּפה שלפני־כן, מימי היותם בסיבּיר, עם כל הפליטים, זכרו האחים מאוֹרע, שהניחַ רישוּמו עליהם. האָח הבכור ירד באחת התחנות לקנות צרכי־אוכל, לא חזר למוֹעד ונשאר בתחנה. תחילה, היה הדבר כאסוֹן איוֹם למשפחה, ואולם לבסוף יצא מתוֹק מעז. הבּן הצליח להסתדר בעבודה בתוך רוּסיה גוּפה, וּמשם היה שוֹלח פּעם בפעם עזרה מעטה למשפחה, שישבה ארבעה־עשׂר חודשים ביערות אשר בסביבת אַרכאַנגאַלסק, בתנאים איומים, – 50 מעלוֹת קוֹר וַעבודה מפרכת. אך משיצאה רוּסיה למלחמה ניתק הקשר, וּמאָז לא ידעוּ דבר על האָח.

ביערוֹת־סיבּיר עבדו מבוקר ועד לילה, יום יום. דרוּ בביקתה שבכפר, וחָדשים תמימים לא זכו לראות מקום־מגוּריהם לאור היום: עם דמדומי שחר יצאו לעבודה ועם חשיכה חזרו. חיו בקור וברעב, במחלות ובצפיפוּת, שבע נפשות בחדר קטן של צריף אָפל וטחוב. רבּים מתוּ ורק הודות לעזרת האָח שנשאר ברוסיה, הצליחה המשפחה להחזיק מעמד איכשהוּ.

מקרה־המוות הראשון במחנה הפליטים, מות אדם צעיר וחסוֹן מקשי העבודה והרעב, עורר מרד והאנשים לא יצאו ליערות, תבעו עבודה קלה יותר, איש איש לפי מקצועו. שלושה ימים נמשכה השביתה, וביום הרביעי בבוקר באו פקידי נ.ק.ו.ד. של המחוז ודרשו שמפקדי הצריפים יופיעו לפניהם. אחד האחים היה מפקד־הצריף מספר 1 ובו עשרים וחמש נפשות. אָח זה היטיב לדבּר רוּסית, ועל כן היה ראש המדבּרים לפני אנשי השלטון. אמר, שהפליטים מבקשים תנאי חיים טובים יותר. הם מבקשים עבודה במקצועותיהם ובית־ספר לילדיהם. אחר־הצהרים הופיעוּ במקום כמה מאנשי נ.ק.ו.ד. רכובים על סוסים ובידיהם שוטים. הם באו לאסור את תשעת “מפקדי” הצריפים. כשנודע הדבר לאח “המפקד”, בא הביתה דחוּף וּמבוֹהל וסיפר זאת לאמוֹ. מיד זינקה האֵם כלביאה להגן על בנה. חסמה את הפתח בגוּפה וציוותה על הילדים להקים מיתרס מחפצי־הבּית המעטים. חולָה היתה האֵם אותו יום וידה חבוּשה, אף־על־פי־כן נאבקה עם המתפרצים לתוך החדר, התגוננה והגנה, אף נחבלה בגוּפה. לבסוף ניצחוּ הלָלוּ, כמובן, לאחר שירו כמה יריות באויר. כבלו את האח, העלוהו על אַחַד הסוּסים ונעלמו עִמוֹ. ומאז הוּרע מצב המשפחה ביותר, שכּן הוּחמר הפיקוּח עליה. והאָח – הוא הובל למחנה־עוֹנשין, שהמשטר בו חמוּר ביותר והעבודה בפיקוּח משמר מזוּין. זמן רב לא ידעו דבר עליו, עד שנפגשו עמו כעבור שנה באוּזבּקיסטאן, בנסיבּות בלתי צפויות.

וכך היה המעשה:

לאחר שחזרו מסיבּיר עבדוּ בקוֹלחוֹז ושוּב רעבוּ וביקשוּ מקור כלשהו להחיות נפשם. האחות הבכירה וַאַחַד התאוֹמים, שניסו לעזור למשפּחה, היו מספסרים בתּה. איסוּר חמוּר חל על מסחר מעֵין זה, אך הכל עסקו בו. תוך סכנת נפשות היו עוברים מרחקים עצוּמים ובידיהם מזוָדה קטנה וּבה “אוצרות” של תּה, סוּכר ואורז. היו מוכרים את המיצרכים במחיר גבוה במחוז שבּו היו אלה יקרי־המציאוּת וקונים בכספם מיצרך הנמכר שם בזול וחוזרים למכור מרכּוּלתם במחיר מופרז במקום־מגוּריהם.

פעם יצאה האָחוֹת לבדה והרחיקה 500 קילומטר מעֵבר לטאַשקאָנט, מקוֹם־מגוּריה של המשפחה באותם הימים. מכרה מלָאי התה אשר במזוָדתה וסרה למסעדה קטנה לסעוֹד לבּה. יושבת היא בודדה ועייפה ליד אחד השולחנות, ומישהו ניגש אליה מאחוריה, – היה זה האָח, שהכּיר מרחוֹק את מעילה. הוא שוּחרר לאחר שהמשפחה עזבה את סיבּיר ויצא לבקשה ברחבי רוּסיה. עתה באו האָח והאָחות הביתה לפנות בוקר. היו הכּל ישנים והדלת נעוּלה. חששוּ להפתיע את אמא. נכנסה האחוֹת לבדה ובפיה הבשׂורה על שחרוּרו של האח. שמעה האֵם והתעלפה.

וּמאז, שוב נשתפר מצב המשפחה, כי האָח עבד כנהג ונתן שׂכרוֹ לאמו.

התקופה הקשה ביותר, תקופת החיים בסיבּיר, היתה עכשיו מאחוריהם.

באותה תקופה אירע מאורע בל־ישכח בחיי אחד האחים־התאומים – הוא נשאר ללון יחידי ביער העבוֹת. בדרך כלל עבדו ביערות רק מבני שמונה־עשרה ומעלה, אבל לאחר מאסרו של האח “המפקד” נאלצו השנַים הקטנים למלא מקומו. אותו יום עבד אחד הנערים בפינה נידחת ביותר, וכשירד הלילה והגיעה השעה לחזור הביתה, פילס לו דרך בין העצים הגבוהים והסבוּכים בּבקשוֹ להצטרף אל העוֹבדים ולחזור בחבוּרה, אך הוא תעה בדרכו ורגליו טבעו בשלג העמוק, שלא דרך בו איש לפניו. פנה לימין, פנה לשׂמאל – ואין שביל ואין אוֹת חיים. קרא בקול ואין עוֹנה. למזלוֹ, לא אָבדוּ עשתונותיו. בגרזן שבידו קיצץ מענפי העצים והדליק מדוּרה, טיפס ועלה על עץ גבוֹה וישב שם כּל הלילה. מצפּה לשחר. ארוך וּמיגע היה ליל־הבּלהוֹת. כל רשרוש, כל תנועה ואיושה נשתמעו באָזניו כצעדיהן של חיוֹת־טרף.

אותו לילה אָמר לנפשו, כי אין גרוע מן הפחד. היה יושב ומפשפש במעשיו ושוֹאֵל עצמו מה פישעוֹ, כי נענש כך ומה פּשעה של המשפחה? הלא בכל המוצאות אותם בגלוּתם, בכל המוֹראות שנתנסוּ בהם, לא סטוּ מדרך הישר, עזרו איש לרעהו באהבה ובכבוד, האומנם כך יעלה לו בסופו? הכאן יגוַע הלילה הזה ולא ידע איש היכן גוויתוֹ? גם הרעב הציק לו. ולפנוֹת בוקר גָבר הקור עד 50 מעלות למטה מאפס. ירד וליבה את המדוּרה, כדי שלא יקפא מקוֹר וּכדי להטיל פחד על חיות־הטרף. ואָמנם מדוּרה זו, והעשן המתמר ממנה, הם שהצילוּהו. הבאים עם שחר לעבודה השגיחו בעמוּדי העשן מרחוק ונתקרבו לראות מי הוא שהשכים קום. ומשהבחינה אוֹזן הנער בצעדים, החל קוֹרא לעזרה.

כּשחזר הביתה, לא מצא את האֵם בצריף, כי היתה מתרוצצת ביער לבקשו. לאחר המאורע הזה חלתה האֵם וימים רבּים לא חזרה לאיתנה.

– רבּות רבּות עוד הפּורענוּיות שעברו עלינו – הוסיף מנשה וסיפר – ואין כל הדברים ניתנים לסיפוּר, אבל מי שנתנסה בהם – הוא לא ישכּחם לעוֹלם! לפתע פתאום, ביום או בלילה, חוזרים ועולים המראוֹת לנגד עיני ואין מנוֹס מהם… בדרכי הביתה מן היער הייתי פוגש בנערים צעירים ממני, יתוֹמים עזוּבים, ואין מי שיבשל להם תבשיל ויכבּס בגדיהם. בּוֹשתי מפניהם ולא יכוֹלתי שׂאת עינַי אליהם: הלא לי יש אֵם דוֹאגת ואַחים ואַחיות – ואלה מהלכים יחפים בשלג וּבגדיהם קרוּעים…

בתקופה מאוחרת יותר, בהיותנוּ באוּזבּאקיסטאַן, טעמתי גם אני טעם עזוּבה ורעב ממש. מזוֹהם וּלבוּש־סחבוֹת הייתי מהלך, ככל אותם הנערים הרעבים שצבאוּ על פתחי המסעדות. מצפּה הייתי לצלחת מתרוקנת, כדי ללקק שייריה. נובר הייתי בערימת אשפּה, כדי לבוֹר מתוכו קליפות למאכל.

כשאני נזכר בכל אלה, איני יכול להאמין, שאמנם בי אירע הדבר. לא פעם מפסיק אני עבודתי ועומד תוהה ואיני מבין: נקי אנוכי, שׂבע, איש אינו מאיץ בי, איש אינו מטיל עלי פחד, הכּל עושים עבודתם ברצון, הכּל מדברים עברית – מוּזר! אוּלם כפעם בפעם חש אני מיחוּשים בגב, ביד, ברגל. אלה עקבות החיים ההם, שלא ימחו…

על החיים בארץ־ישראל שמענו לראשונה בהגיענו לחַנַקין – מוסיף גם אפרים נוֹפך משלו. – חיילים פּוֹלנים, שחזרו מחוּפשתם, סיפרו על ארץ היהודים, ש“החיים טובים בה כבפולין”. אמרו:

– אילוּלא ראינוּ את הארץ בעינינו, לא היינו מאמינים, שהיהודים מסוגלים להקים ישוב כזה, לעבוד כך בכל מלאכה וּלאַרגן חייהם.

אך עברנו את מדבּר־מצרים והגענו לגבוּל הארץ וראינו את הפרדסים והירק והבניינים הבהירים, אוֹרוּ עינינוּ.

---

סיפורי החמישה

מאת

ברכה חבס

יענקלה, הוא קובּה. בן אחת־עשרה היה כשבא עליו האסון. בן יחיד וָרך היה, וגם עתה מראהוּ עוד כילד. ממעט הוא בדיבּוּר, מתאמץ לשלב בשׂפתו הפּוֹלנית מספּר מלים באידיש וּבעברית, שלמד מחבריו. עיקר סיפוּרו – על אמא שלוֹ. כיצד רעבה וכיצד התענתה למן ימי המלחמה הראשונים, לאחר שהצליח האָב להמלט לרוּסיה.

אמוֹ זו, האהוּבה עליו, אָבדה לו.

יחידי עבר הקטן את כּל דרכּו, דרך האֵימים של פליט המלחמה היהודי. עמד בנסיונות של הברחת הגבוּל הרוּסי, מאסר, בריחה.

באחת מתחנות נדודיו ברחבי רוּסיה נפגש עם אָביו. היתה זוֹ תקופה קצרה של מנוחה. למד בבית־ספר סוֹביטי, לא ידע רעב וּבדידוּת. אבל לאחר זה שוב באו ימים רעים וּמרים שבעתיים. עבד ביערות סיבּיר, בקרבת הים הלבן, בשילוח עצים על־פני נהרות – והוא בן 13. האָב חלה ברכּבת, בנסיעה בין סיבּיר לאוּזבּאָקיסטאַן והוֹעבר לבית־החולים למחלות מידבּקוֹת שבאחת התחנות. מאָז לא ראהוּ עוד. ושוב היה בודד, באין קרוב וגוֹאֵל.

עוד בחיי האם, בטרם ברח לרוסיה, היה עד־ראִיה למעשי־זוועה אשר לזכרם יחרד גם כיום. הוא ראה נאצי יוֹרה להנאתו, מפתח חלונו, בנער יהודי מתפּלל, קוֹלע בתפילין במצחו של הנער האוּמלל. ראָה כיצד העלוּ באש את בית הכּנסת המפוֹאר בלודז' ואילצו את יהודי הרחובות הסמוכים להתקהל ולהזין עיניהם במחזה.

בשעת בריחתו לרוּסיה – בעזרתם של נפּח יהודי מתושבי חוף הבּוּג וּמכּרוֹ הפולני, שהיה מבריח פליטים בשׂכר – ירוּ אנשי המשמר הנאצי בסירוֹת המבריחים ובהן עשרים איש, מבוּגרים כוּלם, ורק הוא הילד היחיד עמהם. הם פגעו באחת הסירות וטיבעוּה. כשהגיעה לבסוף סירת הניצוֹלים אל הגדה האחרת של הבּוּג, עצרוּם אנשי המשמר הרוּסי והחזירוּם לגבוּל הגרמני. אך גם שם סירבוּ לקבלם. וכך נעזבו בשטח ההפקר על החוף, קרחים מכּאן ומכאן. היו שם ילדים יהודים רבּים, גוֹועים ברעב ובקור. ששה ימים חי יענקלה כמוֹתם, – כחיית השׂדה. אחר כך ברח יחד עם עוד שני נערים. יום ולילה שוטטוּ ביער עד שהגיעו לתחנת רכּבת המרוּחקת 80 קילומטר מבּיאליסטוק.

לפנוֹת־בוקר טיפּסו ועלו על רכבת־משא שהתנהלה לאִטה וכך הגיעו לעיר.

יענקלה סיפר סיפורו כשהוא יושב בפאת המיטה, ראשו שעוּן בדפנותיה, והוא מבליע דבריו כילד קטן. וכל אותה שעה טילטל רגלו האחת מתוך עצבּנוּת. שאִלתיו איך עמד בו כוחו בכל התלָאָה אשר מצאה אותו – והשיב בלחישה, כשאצבּעוֹ בפיו:

– ההכרח יקוב ברזל.

שאִלתיו עוד, אם מתגעגע הוא על ביתו. נשׂא ראשו ותלה בי עינַים תמהות, מביעות יסוּרים. שׁימק, שהיה שוכב במיטה כל שעת הסיפוּר ומשתעשע במקלו, כאילו אין המתרחש כאן מעניינוֹ, שימק זה הפך פתאום פניו אֵלי וקרא במרירוּת:

– מתגעגע? על מי? על מה?

אריה – אחד ויחיד הוא בכל החבוּרה, שהיה לו בילדוּתו קשר־מה לתנוּעת־נוער ציוֹנית. על כן שומע הוא מעט עברית ויש לו מושׂג־מה על ארץ־ישראל. בן יחיד הוא, שהוריו נשארוּ בחיים, והם באים בכתובים אִתוֹ. גורלו, עד הגיעוֹ לארץ, לא היה שונה מגורלם של כל שאר חבריו. ברוּסיה נאסר באשמת ריגוּל, וּלרוֹע מזלו נשלח לקצווי הצפון, לעבודת כפיה במכרה־זהב, הוּבל לשם דרך ולאַדיבוֹסטוֹק הסמוכה ליאפּאן. נסע על פני שׂדוֹת־הקרח באניה וברכבת ובמגררות רתומות לצימדי סוּסים. שיעור גוֹבה הקרח באותה סביבה יש והוא מגיע כדי שני מטרים. הסוּפות מערבּלות תימרות שלג המתאבּכות כמסך עבה וּמכסוֹת עין השמש. כדי לעבור בשלום מצריף לצריף במחנה, מבלי שתמעדנה הרגלים, יש הכרח להאָחז בחבל שנמתח במיוחד לתכלית זו. במחנה זה ישב למעלה משלושה חודשים, נער יחיד בין 500 מבוגרים, בני כל העמים והגזעים – צהוּבים וּשחוֹרים, אספסוף של גרמנים ופולנים, רוצחים ואסירים פּוֹליטיים לסוּגיהם.

העבודה היתה בעיקר חפירה באִתים. היו מפנים את השלג מעל האדמה הקפוּאָה, מרסקים את שכבות הכפור וּמדליקים מדורות על־מנת להמס אותו. אָז היו חופרים באדמה וצוברים את עפרות־הזהב – מיני גושים־גושים של עפר, והוא מעוֹרב בגבישים מעין הבּרוֹנזה.

במחנה זה אָרח לחברת אסירים צעירים, שגמרוּ אוֹמר לברוח. תוכנית הבריחה היתה לשחד את עגלוֹן הדוֹאַר על־מנת שיקחם עמו בעגלתוֹ הסגוּרה, העשׂוּיה כמין תיבה. התוכנית בוּצעה בהצלחה. עלוּ ברכבת הנוסעת דרומה. אך לא העיזוּ להגיע בה עד לתחנה הסמוּכה וקפצוּ ממנה תוך כדי נסיעה. נדדוּ באין מטרה בדרכי השלג, עד שעלו לרכבת הנוסעת לעבר מוסקבה. אז שינוּ שוב כיווּן דרכם – לרוֹסטוֹב. וכך הוסיפו לנדוֹד עד שהגיעו לאחת מנקוּדוֹת הגיוּס של הצבא הפּולני.

שלמה הוציא בזהירוּת פנקס רשימותיו מכיסוֹ והחל מעלעֵל בו בכובד־ראש. עוד קודם לכן אמרוּ חבריו וחזרוּ ואָמרו:

– יספּר שלמה, הוא יודע, אצלו הכּל רשוּם בפנקס…

בסירה, באישוֹן לילה על נהר הבּוּג… חודש ימים באָשאַלון לקוֹמי שבצפון ס.ס.ס.ר., בקרבת הרי אוּראַל, על גבול אסיה הצפונית. יערות־עד ואנשים פראים־למחצה, שפתם מוּזרה ואוֹרח־חייהם מוּזר אף הוא. חי במחנה־צריפים מבוּדד, שתחנת הרכבת הסמוּכה ביותר מרוּחקת ממנוּ עשרות קילומטרים. עמקוֹ של השלג 1.20 מטר. עבד עבודת־פרך מן השחר ועד הלילה. רעב. מעט הכסף שהביא עמו אָזל ומכתבים לא הוּרשה לכתוב. ברח, אף כי ידע, כי ענשוֹ של בּוֹרחַ מן המחנה הוא מאסר שמונה שנים. לילה ויום ולילה הלך ברגל. הגיע לתחנת יוּריאָב, נסע לקירוֹב, למוסקבה, למינסק, לקיוֹב. השתתף בהפגנת־מחָאָה של פליטים, שתבעוּ רשוּת לשוּב לפּוֹלין, הביתה. הצליח להגיע לביאליסטוֹק והתפרנס שם מרוֹכלוּת. שני קילוגראם סוּכּר, – זו היתה כל מרכּוּלתוֹ. ניסה להבריח את הגבוּל הרוּסי־ גרמני החדש. נעצר. אנשי נ.ק.ו.ד. פתחו בחקירה. מובטח היה, כי הגיע קיצוֹ. לא שלט ברוחו וגָעה בּבכי – בכי מר, מעוֹמק הלב, בכי המתגבר ואינו פּוסק. שאלוּהוּ:

– מה מעשׂיך כאן?

– אני רוצה הביתה!

והוסיף לבכּות.

ולתמהונו, פתח איש נ.ק.ו.ד. את הדלת לפניו ואמר:

– לך, נַסה מזלך.

הלך לעֵבר הגבול. פגש בחבוּרת פליטים כמותו. הזהירוּהוּ הללו:

– אַל תנסה, אפילו צפוֹר לא תעבור.

ישב על אם הדרך ובכה עד כּלוֹת דמעה מעיניו, כה עצמוּ געגוּעיו על ביתו. ישב עד הערב – וכי לאן ילך? עם חשיכה קם ופנה לעֵבר הגבוּל.

היה לילה אָפל, גשם טיפטף. הלך והלך – שעה, שעתיים, שלוש. הלך בדרך כבוּשה ושאינה־ כבושה, בעבי חוֹרשה ובמשעולי שׂדה. לבסוף נעצר, כמובן. ושוב: “מרגל אתה”. כבלוהו. אסרוהו. ולאחר ששוּחרר וחזר לביאַליסטוֹק – שוב היתה מנת־חלקו עמידה בתור כדי לקבל פרוסת לחם. שוּב עסק בספסרוּת קמעונית בכל סחורה שנזדמנה לידו, ושוּב נאלץ לעבוד עבודת־פרך ביערוֹת־סיבּיר.

ואחר־כך – מסע חודשיים וחצי על־פני רוסיה דרומה, עד סאמארקאנד. שם הוצג ככלי ריק. עייף היה מטלטולי הדרך ורבץ תחתיו בתחנה ונרדם, כשמזוָדתו למראשותיו וקצה רצועתה בידו. פתאום חש בשנתו כאב של דקירה עזה. התעורר בבהלה – הרצועה חתוכה והיד פצועה והמזוָדה איננה. ישב מבוֹהל וּמיואש וחסר־כּל.

וּמאז, היו חייו קשים שבעתיים. חי חיי עמל ורעב בקוֹלחוֹז. עבד שלוש־עשרה שעות ביום ומנת מזונו – כיכר קטנה של מין לחם שחור ונוֹקשה, 450 גראַם משקלה. גרוּ באוהלים והועבדו בחפירת מינהרה בהר, 20 מטר עומקה ו־18 מטר רחבּה. כעשׂרים אלף איש עבדו באותה מינהרה. כל עובד היה קושר סל על גבּו ונושא עפר ואבנים.

צבי ושמואל היו האחרונים לסיפּור. ומה שסיפרוּ לא היה שונה הרבה מסיפורי חבריהם. רעב, נדוּדים, מאסר, גירושים, מכות, עינויים. בנס ניצלוּ ובנס הגיעו, כמותם ככל הילדים המוּצלים.

ספינות מספרות

מאת

ברכה חבס

---

פאטריה: א. סיפורה של טובה

מאת

ברכה חבס

– באתי לארץ עם אבא שלי מברלין. – כך סיפרה טובה הקטנה, בעברית המגוּמגמת והמשוּבשת שבפיה, זמן קצר לאחר הצלתה. – אני בת שלוש־עשׂרה. את אמא אין אני זוכרת, הורי נפרדוּ כשהייתי ילדה קטנה ואמא נסעה לאנגליה. אבא־שלי היה חייט בברלין, אך הוא נולד בפולין, והיה נתין פולני. בברלין קראו לנו “אוֹסטיוּדן” (יהודי מזרח־אירופּה). היטלר אָסר את אבא. הוא ישב במחנה־ריכוז ואני נשארתי אצל סבתא.

אחר־כך שיחררו את אבא. חפצנו לנסוע לארץ־ישראל, אבל סבתא הייתה זקנה מאוד, שוכבת במיטה, לנסוע אתנו – אינה יכולה ולהשאיר אותה – אי־אפשר. כשמתה סבתא בכה אבא ואמר:

– עכשיו כבר אפשר לנסוע. אבל לא היתה לנו עדיין ויזה. פעם בא אלינו איש אחד ואמר:

– אפשר כבר לנסוע ב“שחור”.

טוב. אבא שלח מברק ברמזים אל מכּר אחד וּבאה תשובה, גם־כן ברמזים: “נכון, מתאספים בווינה”. מכרנו הכל, אָרזנו ארבע מזוָדות – ונסענו. אבל כסף וזהב אסור היה להוציא מגרמניה, רק עשׂרה מארק לאיש. אמר לנו חבר של אבא:

– הסתירוּ בסוּליוֹת הנעלים. וכך עשינו.

בווינה ישבנו שלושה חודשים. בימים הראשונים גרתי עם אבא־שלי ב“הכנסת־אוֹרחים”; היינו ישנים על הריצפּה, “עם הפשפשים”. אחר־כך סידרו אותי בבית־יתומים והייתי שם שלושה שבועות. היה לא טוב. מווינה נסענו לבּודאפשט. שם פגשנו הרבה יהודים מצ’כוסלובקיה ומאוסטריה וחיכינו יחד. יום אחד אמרו:

– די, כבר נוסעים.

ירדנו בשלוש ספינות־נהר ונסענו עם זרם הדוֹנאֹוֹ. במקום שהנהר נופל לים חיכו לנו שתי אניות מובילות פחם ואניית דאר אחת, ישנה ו“פצועה”.

יצאנו לדרך. תחילה היה לנו די מזון, ובנמלים שבהם עגנו אניותינו קנינו עוד צרכי אוכל, גם קיבלנו מתנות מאת אנשי המקום. אבל כשהפלגנו לים השחור, לא היה לנו כמעט מה לאכול. חילקו לכולנו ביסקוויטים מעופשים ותה ממים מלוּחים.

שמות האניות היו: “אטלאנטיק”, “פּאַסיפיק” ו“מאֶֶלאֶק”, זוֹ אניית־הדואר. אני הייתי עם אבא־שלי ב“פאסיפיק”. פעם קרה דבר כזה: האנשים חפצוּ לערוך אסיפה. עלו כולם על הסיפון ולא היה די משקל בתחתית האניה והיא עלתה על פני־המים והגלים התחילו זורקים אותה לכאן ולכאן. על הסיפוּן עומד אחד ונואם ומסַפר על ארץ־ישראל, ופתאום… מזוָדות נופלות לים, נשים צועקות, ילדים בוכים ורב־החובל מתרוצץ מבוֹהל וצועק:

– לרדת למטה, כולכם למטה!..

כשהגענו לאי־כּרתים היו ספנים מן הסירוֹת שעברו על יד אָנייתנוּ זורקים אלינו רימונים. הנוסעים חטפוּ את הרימונים ופרצו מריבות וקטטות בגלל רימוֹן אחד. זה היה נורא.

כשהתקרבנו לארץ־ישראל אָזלו חמרי־הדלק להסקת המכוֹנה ולא ידענו מה לעשות. התחילו מסיקים בקרשים של האצטבוֹת, אשר עליהן ישנוּ בתחתית האניה, קומה על־גבי קומה. בלאו־הכי היינו ישנים בצפיפוּת איוּמה – ראש על־יד ראש וגוּף על־יד גוּף, ובכל זאת צר היה המקום לכולנו ורבּים נאלצו לישון בתור: חצי הלילה ישנים אלה, וחצי הלילה הם יושבים ואחרים ישנים במקומם. אפילו את הילדים הקטנים היו מעירים באמצע הלילה, כדי לפנוֹת מקומם לילדים אחרים. הקרשים שעליהם ישנו היו ישנים, צרים, לא ישרים ולא מהוקצעים. סידרו אותם בתחתית האניה, קוֹמה על־גבי קומה. עכשיו לקחו אותם להסקה, ולא היה עוד על מה לישון, והיינו יושבים כל הלילה על הסיפוּן ואין מקום־ישיבה לכוּלנוּ.

“פאסיפיק” הפליגה אחרונה והגיעה ראשונה. כשראו האנשים את הר־הכרמל התחילו להתחבק ולרקוד. אבל לא יכולנו לרדת. אמרו: – האנגלים אינם מרשים – ושוב לא רקדוּ ולא שרוּ.

שבוּע ימים עמדנו בחוף ואחר־כך העבירו אותנו בסירות לאניה גדולה שקראו לה בשם “פּאטריה”. היא עגנה בנמל לפני שאנחנו באנו, והיתה ריקה לגמרי.

אחרי “פּאסיפיק” באה “מאֶלאֶק”, והעבירו גם את אנשיה אל “פּאטריה”. וסוף־סוף, לאחר שלושה שבוּעות, באה “אטלאנטיק”. אמרו כולם: – ב“פּאטריה” יבדקוּ את האנשים ואז ישחררו אותם. אבל פתאום נודע, שלא ישחררו כלל – להיפך: רוצים לשלוח אותנו רחוק רחוק, לאי אחד באפריקה, מאוֹריציוּס. הכּל התחילו צועקים.

היו באניה אנשים, שבני משפחה להם בארץ־ישראל – אָב או אֵם, בעל או אשה, בנים ובנות, ואמרו:

– טוב לנו למוּת מאשר להפרד שוב ולנסוע אל האי הרחוק לאפריקה.

היו מתאספים כולם וצועקים בקול. וגם בלילה היינו צועקים, שישמעו צעקתנו בכל העולם. שמענו שבחיפה ערכו היהודים שביתוֹת והפגנוֹת, אבל שוּם דבר לא הועיל.

וכך בא היום, שבו היה עלינו לצאת מן הארץ.

אמרו ש“פּאַטריה” תפליג ב־4.30 אחר־הצהרים, וכבר משעות הבוקר התחילו מעבריים אלינו את האנשים מ“אַטלאַנטיק”, כדי שיצאו יחד אתנו. העלו אותם ישר למקלחות וציווּ עליהם להתרחץ, כדי שלא תפרוצנה מחלות. ב־10 בבוקר, לאחר שכבר הסיקו את המכונה והכינו את האניה להפלגה, ואנשי “אַטלאַנטיק” עומדים ערומים מתחת למקלחת, פתאום… פחד איום ומהוּמה משונה. בּן־רגע נטתה האניה על צידה, כאילו היא מתהפכת, ונשמע נפץ איום.

וּבכּל תּוֹהוּ וַבוֹהוּ.

אבא־שלי היה אותה שעה על הסיפוּן, למעלה, ישן בשמש, מעוטף בשׂמיכה. אני הייתי למטה בתא, מביטה החוצה מהעד לאשנב הקטן, ולא הבינותי מה קרה. חשבתי: פצצה. האשה שהיתה אתי בתא התחילה צועקת בקול איום וּבעלה נכנס מבוהל וקרא:

– תפסי חגורת הצלה, אנחנו טובעים.

ומבעד לאשנב ראיתי אנשים צעירים קופצים לים זה אחר זה. עליתי מהר למעלה, לחפשׂ את אבי, ולא מצאתי אותו. והיה שם חייל אנגלי, – מאלה שהיו צריכים ללווֹת אותנו לאפריקה, והוא חשב שזוהי התקפת־אויר, וקרא אלי:

– רדי למטה, רדי למטה…

אבל אני לא שמעתי כלל מה הוא אומר. חשבתי רק על אבּא־שלי וצעקתי:

– איפה אבא? איפה אבא?..

בינתיים, גברה המהומה עוד יותר. מכל צד רצים, מכל צד צועקים, בוכים, דוחפים. והמדרגות מלאות אנשים שחסמוּ את הדרך, ואי אפשר לעלות. והמים פורצים מלמטה בזרם אדיר וּמציפים את תחתית האניה ועולים ועולים. אנשים רבּים טבעו מיד או נמעכו ונחבלו ומתוּ במקום.

… ועכשיו אספּר מה היה עלי. כשהחייל אמר לי לרדת נכנסתי לתא אחד, אבל מכיון שהאניה נטתה על צידה, הייתי כאילו עומדת פתאום לא על הריצפה אלא על הכותל של האניה. בתא היו עוד אנשים: גבר אחד ושלוש נשים וילדים. היתה שם ילדה קטנה בת שמונה שנים, שנשארה יחידה מכל משפחתה. הוריה ואחיה וסבתא שלה נדחקו אל הסיפוּן ונרמסו על המדרגות. ודוקא מן התא שלנו אפשר היה להנצל מבעד לאשנב העגול. הגבר אמר כי מישהו יעלה על הכתף שלו ויקרא לעזרה מבעד לאשנב. אשה אחת טיפסה ועלתה וכשהוציאה ראשה החוּצה וצעקה, באה סירת־הצלה ושתי ידים משכוּ אותה לתוך הסירה. עכשיו טיפסה ועלתה זקנה אחת על כתפי הגבר, וגם אותה הצילו. פתאום אני מפנה ראשי ורואה: זרם מים חודר מבעד לדלת, שהיתה כאילו מונחת על הריצפה. מרגע לרגע עלו המים במהירוּת מעלה־מעלה ורגלי כבר טובלות במים. נבהלתי כל כך, שהתחלתי רועדת כולי וצועקת:

– אני רוצה החוּצה! אני רוצה החוּצה!

לא חשבתי עוד על אבא, לא ראיתי שום איש, רק על עצמי חשבתי. התחלתי דוחפת את האנשים מסביב ומתאמצת לעלות על כתפי הגבר. אבל אישה אחת הדפה אותי ועלתה לפני. צבטתי ברגלה כדי שתרד, והיא בכל זאת לא ירדה. קפצתי ועליתי גם אני ונאחזתי בכל כוחי בשתי ידי בקצה האשנב. פתאום דחף אותי מישהו, ואני שוב למטה.

כך נלחמו האנשים על חייהם, כי כל אחד חפץ לחיות.

כשעליתי סוף סוף על כתפי האיש, שכבר היה עייף ורטוב כולו, לא ראיתי על ידי בחוץ שום אדם שיציל אותי. סירות־ההצלה התרוצצו הנה והנה, מלאות אנשים רטובים, ואיש לא שׂם לב אלי. התחלתי צועקת ובוכה. וצעקתי כל־כך שלבסוף הוציא אותי מישהו, – אינני זוכרת מי היה זה. אבל הוא לא הביא אותי לחוף, אלא השאירני בפינה על סיפוּן האניה מוּל החוף והנמל, יחידה ובודדה בין ערימות קרשים לחים. גם כאן עוד הוספתי לבכות ולצעוק ולא יכולתי לחדול. פחדתי להשאר במקום הזה. אבל הסירות התרוצצו הנה והנה, ואני יחידה בפינה ואין סירה נעצרת על ידי להצילני. ניגשתי עד קצה האניה וחפצתי לקפּוץ לתוך המים ולנסות לשׂחות עד החוף – והנה איש מושיט ידו אלי מאחת הסירות שעברה על פני. ובעזרתו קפצתי ישר לתוך הסירה. ורטוּבה ומבוֹהלת ישבתי בקצה הסירה המלאה אנשים עד אפס מקום. בקושי חתרו הספּנים במשוֹטים, כי בכל רגע היו בני־אדם טוֹבעים נאחזים בדפנות־הסירה ומתאמצים לטפס ולעלות אלינו. כל הים מסביב היה כבריכה מלאָה ידים ורגלים וראשים של גברים ונשים וילדים הדוחפים איש רעֵהוּ. אני ישבתי בצד ורגלי מחוץ לסירה, וּמדי פעם בפעם היה מישהו נאחז בהן, עד שכמעט צללתי גם אני.

כשעמדתי כבר על היבּשה, יחפה וּרטוּבה כוּלי, רק אז חשבתי שוב על אבי. וגם את האיש שטיפסנו כולנו על כתפיו זכרתי – ועד היום אינני יודעת אם ניצל או טבע. לא הכרתיו קודם ולא זכרתי אפילו מראה פניו גם אחר־כך.

עם אבא נפגשתי באולם־המכס הגדול בנמל. הוא היה יבש, אך פצוּע קשה ברגלו. כשנטתה פתאום האניה על צידה הושלך מן הסיפוּן ונפל על הקרקעית, שעלתה והובלטה מן המים, כשהיא מכוסה כולה צמחי־ים דוקרניים וגוּשים של שבלולים וצדפים. הוא נפצע מיד, עוד לפני שהספיק לקפּוץ לתוך אחת מסירות־ההצלה הראשונות.

מראה האנשים באולם היה נורא – עֵירוֹמים, בבגדים קרועים, כל איש מחפשׂ את בני משפחתו, והכל צועקים ובוכים, כי בינתיים הוברר שהאניה שוֹקעת לגמרי ושוב לא יצילו איש – אני הייתי מן האחרונים שניצלו. אבא שׂם עלי את הבגד שלו, אחר־כך הלבישו אותי מין שׂמלה רחבה וארוכה ולרגלי נעלים של גברת עם עקבים גבוהים, וכך הייתי עומדת בתוך כל הערבּוביה והמהומה שבאולם. פתאום חפצתי לצחוק למראה המשונה, אבל התבּיישתי והתאפקתי.

אנשי “אַטלאַנטיק” נשלחו למאוֹריציוּס. ואותנו, אנשי “פּאסיפיק” ו“מאֶלאֶק”, הובילו במכוניות לעתלית. שבעה חודשים ישבנו שם. גרנוּ עשׂרים איש בצריף וכל איש היה אוכל את מנתו במיטתו. האוכל לא היה רע, אבל עצוּבים היינו תמיד וערכנו שביתות והרוגז היה רב. וכך נמשך, עד ששוּחררנוּ.

…לסַפּר לך מה היתה סיבת ההתפוצצוּת?

היתה שם חבוּרה של צעירים מן ה“הגנה”, שהחליטו לעשות איזה מעשה, כדי שלא ישלחו אותנו מן הארץ. מה עשוּ? כשהסיקו את המכונה כדי להפליג, התגנבו וירדו לתחתית האניה וניקבו בה חור, שלא תוּכל לזוּז. רבּים אמרו, שהצעירים לא ידעו, כי יקרה אסוֹן גדול, ואילו ידעו לא היו עושים זאת! אחרים טענו, שהם היו צריכים להודיע לכל הנוסעים לפני המעשה, כדי שיספיקו להנצל. אבל יש שאמרו, כי אילו היו מספרים לכוּלם היה הדבר נודע גם לשלטונות.

בתקופה הראשונה בעתלית היו מתווכחים כל הימים על הענין הזה, רבו וצעקו. אבל לאט לאט התחילו שוכחים ונשתתקו. וגם אני, תחילה היה זה בעיני מאורע כל־כך גדול וחשוב, שלא חדלתי לחשוב עליו. אבל אחר־כך נשכּח ממני מעט מעט. ובכל־זאת אינני חושבת שאשכּח את הדבר כל ימי חיי…

---

פאטריה: ב. סיפורה של חוה

מאת

ברכה חבס

– באתי לארץ עם אמא־שלי וסבתא־שלי, והדוֹד והדוֹדה. כשיצאנו מצ’כוסלובאקיה היה אבא בפראג. אמא שלי היתה פקידה בחנוּת לבגדי־ילדים בעיר ברין וחיינוּ די טוב, אבל פתאום פורסמו חוּקים חדשים נגד היהודים והמצב הורע מיום ליום. אסרו עלינו לצאת החוּצה אחרי שעה שמונה בערב, חילקוּ כרטיסי מזון, וליהודים הרשו לקנות רק מיצרכים מעטים ובשעות מסוּימות. שׂרפו את בתי־הכנסת, אסרוּ יהודים רבּים ולא פעם היינו שומעים יריות ברחובות: הרגוּ יהודי או פצעוהו סתם, בלי כל סיבה.

אז עזבנו את ברין ונסענו לפראַג, ומשם ברכּבת לווינה, ואחר־כך בספינה הקטנה “מאֶלאֶק”, שהיתה מוֹבילה דוֹאַר בדוֹנאוֹ. שבעים איש בסך־הכל, זה המיספּר שהכילה האניה. המבוּגרים ישנו על הסיפוּן והילדים – במיני תאים קטנים ללא חלונות, שנים־שנים במיטה. באנו לטולצ’ה שברוֹמניה, ושם היינו צריכים לעבור לאניה גדולה, “מילוֹס” שמה. אבל פתאום נודע לנו, שקרה אסון ל“מילוֹס” ולא נוּכל לנסוע בה. הוחלט לתקן את “מאֶלאֶק” ולהפליג בה. חודש ימים חיכינוּ בטולצ’ה. ביום היינו יושבים בחוץ, ובלילה ישנים במחסן על האדמה. סוף סוף יצאנו לדרך עם עוד שתי אניות, גדולות מן האניה שלנו. אז פרצה מחלת הטיפוּס באחת האָניות ושלחנו לשם תרוּפות על־ידי אנשים משלנו. האנשים מובילי התרוּפוֹת שׂחוּ במים כדי להציל את החולים. בכל זאת מתוּ אחדים. וגם באנייתנוּ היה מקרה של מוות, משבץ‏־הלב.

מטולצ’ה יצאנו יומַיים לפני שנכנסו לשם הגרמנים, וכך קרה גם באי כּרתים. כל הדרך שיחק לנו מזלנוּ. הים היה שקט וסערות לא טילטלו את אניתנו הקטנה. אבל הפחם היה אוֹזל מפעם לפעם. היינו עורכים מגבּיות בקרב הנוסעים וקונים דלק. כשהגענו לקפריסין אָספנו מכל הנוסעים את התכשיטים ומכרנו אותם, ובכספנו האחרון קנינו בפעם השלישית פחם. בקפריסין הביאו לנו הרבה צרכי אוכל לאניה, והיה טוב. שמחנו. קיווינוּ, כי לאחר יום־יומַיים נגיע לארץ.

יום אחד, ואני שוכבת על הסיפוּן, חולה במחלת־הים, והסערה מטלטלת את האניה ומנדנדת אותה מלמעלה למטה, והנה אני שומעת מישהו אומר:

– רואים כבר את הרי ארץ־ישראל.

קפצתי מיד ממקומי, רצתי מהר אל אמא־שלי, לבשתי שׂמלה נקיה, וכוּלם לבשו בגדי שבת והיו מאושרים. פתאום רואים סירה מתקרבת. מה יש? – שוטרים אנגלים, והם יורים באויר כדי שלא נוסיף להתקדם. עמדנו. עלו על האניה, תפסו בהגה והעבירו בשלום את הסירה בין המוקשים הזרועים בים והכניסו אותה לתוך המפרץ, לא הרחק מן הנמל. אז אָמרו האנשים:

– עוד מעט יבואו שוטרי מחלקת הבריאוּת.

מיד התחלנו מנקים את האניה, מצחצחים ומשפשפים וּמסדרים כל דבר. אבל הם לא באו. עבר יום, עברו יומַיים, שלושה ימים – ואנחנו עוגנים בנמל, על־יד “פּאסיפיק”, שבאה עוד לפנינו. כעבור שבוע ימים העבירו אותנו לאניה “פּאטריה”, ולא הבינונו לשם מה ולא ידענו עד מתי. ורק לאחר שלושה שבועות נתברר, כי עומדים להוביל אותנו למאורציוּס וּמחכים רק עד שתגיע אניה שלישית, “אטלאנטיק”.

היינו כנופלים משמַים לארץ: כל הזמן אנחנו חושבים רק על ארץ־ישראל וכמה טוב יהיה לנו שם, והנה – אין מקבלים אותנו ואין רוצים בנוּ.

מאז, התחילו הימים הרעים.

האנשים היו מתרגשים וּמתווכחים, שכחו לאכול ולשתות, וכל אחד חושב מחשבות איך להסתלק מו האניה ולהתגנב לארץ. מספּר אנשים אף ניסו לקפּוץ לים, אך נתפּסו והוחזרו לאניה. הכריחו את כולנו לרדת לתאים בכל יום בשעה חמש לפנות ערב.

יום אחד, לפני הצהרים, בשעה שחילקו חלב לילדים, בדיוק ברגע שהגיע תורי, אני שומעת קולות התפּוצצוּת, כאילו יורים מהרבה רובים בבת אחת. ומיד אני רוֹאָה אנשים קופצים למים, והאניה נוטה על צידה. אמא נבהלה מאוד, ביקשה מאת המכּרים שלנו שישגיחו עלי ורצה למטה להביא את סבתא ששכבה חולה. כאשר שבה אמא עם סבתא, היתה חיוורת כסיד ואמרה:

– אסון נורא!..

אותו רגע כבר נטתה האניה כולה עד צידה, אבל למזלנו נדחפנו לפינה אחת ועלינו על קיר של צריף קטן, והיה לנו הקיר כריצפּה לרגלינו. בא בריצה שוטר אנגלי, לקח את ידי בידו והתחיל רץ אתי עד שהגענו לחלק אחר של האניה, שהיה רטוב מאוד וּמכוּסה צדפים וצמחים. הושיב אותי השוטר על ה“ריצפּה” הזאת, שנטתה במורד כלפי החוף, ישב גם הוא והתחיל מחליק למטה, ואני אחריו. הצדפים פצעו את עורי וגרמו לי כאב. לבסוף, נפלנו ישר לתוך סירה קטנה. אני מביטה סביב ואינני מבינה: היכן אמא? היכן סבתא? מה קרה?

כשהגענו לרציף הוציאו אותנו מן הסירה, והיא חזרה מיד להציל עוד אנשים. אני מתחילה להתרוצץ מסביב, לחפשׂ את אמא, והנה היא עומדת רטוּבה ובידיה תינוק! גם אותה הורידו לתוף הסירה, וכשישבה שם עם סבתא, והסירה התחילה זזה – הביאו מלמעלה תינוק עזוּב והשליכוהו לתוך זרועותיה!

בכל פינה של האולם הגדול שכבו אנשים פצועים ומתעלפים, ואחיות מגן־דויד אדום מטפלות בהם. ומה גדולה היתה השמחה, כאשר פגשה אמא פתאום בין ה“אחיות” האלה את אחוֹתה מארץ־ישראל! דוֹדתי חיבּקה ונישקה אותי ודיברה אלי עברית ואחר־כך גרמנית ואמרה:

– שזה יהיה הצער האחרוֹן שלכם!

אבל זה לא היה הצער האחרון שלנו, כי הלא עוד לקחוּ אותנו לעתלית, והיינו שם שבעה חודשים…

---

ויטוריו

מאת

ברכה חבס

סיפרה שרה, נערה צנומה ופניה נאים. בבינת־זקנים היא מזכירה, בשטף־שׂיחַ, שמות עמים, ארצות, מאורעות…

– כשהייתי תינוקת, בביסרביה, בטרם היגרנו לרוֹמניה, היתה לאבא חנוּת. אחר־כך, בבּראילה, היה מנהל משרד של בית־חרושת גדול.

בראשית המלחמה לא שיערנו כלל מה צפוי לנו. ביוּני 1940 כבשו הסוביטים את בּיסאַראַביה ובוּקוֹבינה. ב־6 בספּטמבּר מרדו אנשי “משמר־הבּרזל”, בעלי החוּלצות הירוקות, במלך קארול וגירשוהו. אז החלו הצרות. בחודש דצמבּר הכריחו אותנו לָקוּם וּלחזור לביסרביה. שלושה ימים חיכינו בנמל גָלָץ לאפשרות של נסיעה. שם גזלו אנשי משמר־הברזל מאתנו כל מה שהיה לנוּ. בביסרביה לא יכולנו להסתדר ונסענו לצ’רנוביץ. גרנו בחדר קטן וחָיינו בצימצוּם. עד פּרוֹץ מלחמת רוּסיה־גרמניה לא היה רע כל־כך. אבל לאחר זה התחילו התקפות־אויר וּשריפות. לבסוף, יצאו הרוּסים וחזרו הרומנים עם הגרמנים. וּמאז, לא ידענו מנוחה עוד. מכונת־יריה הוֹעמדה מוּל ביתנו וירו והרגו יהודים ללא כל סיבה. חטפוּ גברים ונשים לעבודת־כפיה ולא פעם יצאו בני־אדם לעבודה ולא חזרוּ.

באוקטובּר התקינוּ גיטוֹ ליהודים והחלו משלחים לטראַנסדניסטריה. גם אנחנו נאלצנו לעבור לגיטוֹ, וחיינוּ עשׂרים איש בחדר קטן. הצפיפוּת היתה כה גדולה, שאנשים גרו במיסדרונות ובחדרי־מדרגוֹת. החיילים הרומנים שודדים ואוסרים וּמתעללים. גם הטלאי הצהוב הוּנהג באותם הימים, ששה סנטימטר גָדלוֹ, והיינו חייבים לשאתוֹ על החזה משׂמאל, מבוגרים וילדים. הידיעות שהגיעו אלינו מטראנסדניסטריה היו איוּמות: רעב, מחלות, קוֹר. ובאביב שוב החלו משלחים לשם. פעמים באו גם לביתנו לשלח את האנשים. פעם כבר הוציאו אותנו מן הבית, אבל אנחנו הראינוּ תעודות, כי נרשמנו לנסיעה לארץ־ישראל – ושיחררו אותנו.

התעודות שלנו היו מאת חברה פרטית אחת, שאירגנה שיירה של עולים. ההצטרפות לשיירה היתה כרוכה בהוצאות מרוּבות. מוֹעד הנסיעה נדחה מפעם לפעם. יצאנו לבסוף בספטמבר 1941, חזרנו לבראילה ושם ירדנו בספינה קונה, מאה ועשׂרים איש.

ויטוריו היתה אחת הספינות הקטנות והישנות המהלכוֹת על־פּני נהר הדוֹנאוֹ. רב־החובל התחייה להביאנו עד מרסינה שבחוף התורכי ולהוֹרידנו שם. אך הגענו לסולינה, הנמל האחרון של הדוֹנאוֹ, נתקלקל המנוע ונאלצנו לחכות ימים רבים עד שתוּקן. כשיצאנו לבסוף לים, טולטלה הספינה הקטנה כל־כך, עד שחלינו כולנו. כעבור יומַיים שוב התקלקל המנוֹע. הרוּח טילטלה את הספינה אל החוף התורכי, והיא נחבטה ונפגעה ומים החלו פּוֹרצים לתוכה. ישבתי על כסא קטן בתחתית האניה, בדיוק במקום הפירצה. פתאום אני שומעת רעש מוזר, כאילו זרם מים עזים פּוֹרץ וגוֹאה. מיד תפסה אותי אמי בידיה ואמרה:

– בואי, בואי…

רצנו ועלינו על הסיפּוּן, ושם כבר היתה המהומה גדוֹלה. נשים וילדים בזרועותיהן התרוצצו אנה ואנה כחיוֹת בכלוּב. ומן החוף התורכי מביטים בני­־אדם ואינם מנסים כלל לעזור לנוּ – היתה שם תחנת־חוף צבאית והמפקד לא רצה שנעלה לחוף. אבל אנחנו קפצנו למים, שלא היו עמוקים באותו מקום, והתחלנו שוחים אל היבּשה.

גשם ירד והיה קר והיה רע, רע מאוד. מחפצינו לא הספקנו להציל דבר. הספינה נוּפּצה ונתרסקה. בקרשים המעטים שפלטו הגלים אל החוף ניסינו להעלות מדורה כדי להתחמם מעט. וכך נשארנו יושבים בחוּץ בעֵרוֹם וּבחוסר כל, ואין מי שידאַג לנו. לבסוף, לא ידעו התורכים מה לעשות בנו והובילוּ אותנו ברגל מהלך רב, בחול ובטרשים, עד שהגענו לתחנה קטנה. משם נסענו ברכבת ואחר־כך העבירו אותנו לכפר הקטן אל־בּאַסאַן, אף הוא מלוכלך ומזוֹהם כמקום־החניה הקודם שלנו. משם הועברנו, בהשתדלות הסוכנוּת היהודית, לקוּשטא. ויזות לארץ־ישראל לא נתנו לנו על אף כל המאמצים, ולא היתה לנו ברירה אחרת אלא לנסוע לקפריסין.

לאחר ימים של חניה בקוּשטא נסענו למרסינה. שם חיכינו כמה ימים לספינה תוּרכית קטנה, שלא היתה טובה הרבה מויטוריו שלנו. הספינה היתה עמוּסה מטען עד אפס מקום. הצפיפוּת איוּמה. רבּים חָלוּ, וגם אני בין החולים. על־כן עצרו אותנו בחוף קפריסין שבועיים ימים בתחנת חיטוי, ואחר־כך שלָחוּנוּ למקום־הקבע שנועד לנו, לכפר פּדוּלאַס בהרים. היה זה מקום־קיִט מפורסם ובו שלושה בניינים של בתי־מלון גדולים, אשר בחלק מהם שוּכּנוּ עוד לפני בוּאנוּ פליטים יהודים אחרים מרוֹמניה. נתנו לנו אוכל לשוֹבע, אבל חָיינוּ בתנאים של מחנה־עצורים: לא עבדנו, אסוּר היה לנו להתרחק מן המקום, וכל הימים והלילות חלפוּ בריקנוּת ושעמוּם.

כעבור זמן־מה שלחו את הילדים לבית־ספר אנגלי. הבנות נשלחו לפנימיה בניקוסיה, והבנים לעיר הנמל לרנקה. למדנו ומצאנו ענין בלימודינו, וכאשר באנו לימי־החופשה “הביתה”, לפּדולאַס, הופתענו הפתעה נעימה: אחד הנערים הפליטים מרומניה, חבר תנועת־נוער ציונית, אירגן חוּג של ילדים וילדוֹת, והיה מלמד אותם עברית ושירי ארץ־ישראל. הצטרפנו גם אנוּ. למדנו היסטוריה ישׂראלית וערכנו טיולים ושיחות ומסיבות והיה מעניין וטוב.

אותו זמן באו אלינו לקפריסין החיילים העברים מארץ־ישראל והתחילה תקוּפה חדשה בחיינוּ. הם היו מבקרים אצלנו בכל יום־חוּפשה שלהם, וכל ביקוּר שלהם היה עבורנו חג גדול. הם סיפרו ושרוּ וחילקו ממתקים והיינו מבלים יחד שעות רבות מתוך ענין ושׂמחה. כאשר באנו שנית לפּדוּלאַס לחופשת חג־המולד הנוצרי, שחל אותה שנה בדיוק בימי החנוכה, ערכנו נשף־חנוכה והצגנו מחזה בעברית. היה נפלא!

אז פשטו שמועות, כי קרוב מוֹעד צאתנו לארץ־ישׂראל. ולמוֹעד זה הן מצפּים היינו יום יום ושעה שעה.

ולבסוף, בחודש מרס 1944, יצאנו לנמל פאַמאַגוּסטה, וּמשם באניה אַאוּלי לחיפה.

---

ניאסה

מאת

ברכה חבס

אניה זו, שהביאה שיירת־עולים מליסבּוֹן, פליטים מכל קצוֹת אירופּה, מן הגיטאות וממחנות הריכוז הארצות העינויים והמוות – היתה סמל לשואַת האוּמה. כל איש ואשה בניאסה, כל ילד וילדה בה היו כאוּד מוּצל משׂריפה. שדודים, שכולים, באין משפחה וידידים, עקורים משורש – רוּבם־כּכוּלם נמלטו מן המוות והגיעו בנס לליסבון, לאחר הרפתקאות וסכּנות וסבל רב.

ניאַסה הביאה ציוֹנים וחלוּצים שנתחנכו על אהבת ארץ־ישׂראל. והיא הביאה גם יהודים פליטים מרי־נפש, ספוּגי צער ואכזבה. ילדים וילדוֹת בני כל הגילים היו בה, המדברים בכל הלשונות. מקצתם שוּכּנוּ לזמן קצר במעון־העולים באחוּזה שעל הכרמל, עד שיסוּדרוּ במקומות־הלימוד‏־וההכשרה המתאימים.

באתי אליהם בערב־חורף עגוּם. מעון־העולים התקין עצמו לשינה. בחדרים המרוּוחים, המלאים מיטות ומזרנים, ישבו חבוּרוֹת חבוּרוֹת של נערים ונערות, שחורי־שׂיער כבהירי־שׂיער, שחורי־עין כתכולי־עין; ילדים יהוּדים מצרפת ומספרד, מבלגיה ומאוסטריה, מגרמניה ומפּולין. בדרכּם לארץ, הספיקו ללמוד משהו איש משפת רעהו. וניבים אלה, בתוֹספת הביטויים העבריים המוּעטים, שקלטו בימים הראשונים לעלייתם לארץ, עשו את לשוֹן דיבוּרם למין בליל מוּזר לאוֹזן, שלא נודע כמותו בשוּם אוּמה ולשון…

אותו ערב נסֵבוּ השׂיחות על רשמי היום. העולים הקטנים לקחו חלק בטקס הנטיעות של ט"ו בשבט על הכרמל ונתכבדו בנטיעת העץ לזכר חללי הגיטוֹ.

הנער הרמן מברלין, הקורא לעצמו גם בשם ג’ורג‘, עשׂה שנים רבות בדרך וסיגל לעצמו שמות רבּים, לפי הנסיבות והתנאים המיוחדים. עתה התנדב הרמן‏‏־ג’ורג’ לשמש אותי כמורה־דרך ומתורגמן. בזריזות עבר משׂפה לשׂפה, ולא נכשל ולא טעה. דיבר גרמנית וצרפתית, אנגלית וספרדית. עם איש ואיש כלשונו. הילדוֹת הספרדיות, חינניות וגנדרניות, קראו לו בשם חוּרחי והיו נמלכות בדעתו בכל דבר קשה. הוריו נשארו במחנה־ריכוּז בצרפת, והוא נתגלגל בדרך נדודיו מצרפת לבלגיה וישב שנה בבתי־סוהר בספרד.

מחדר לחדר הייתי הייתי מהלכת בעקבותיו של הרמן־ג’ורג’־חוּרחי, שהיה מציג לפני את חבריו וחברוֹתיו: – זהו בנימין, הילד הנחמד מבּרצלונה, מן הקטנים שבחבורה – עם אחותו בת חמש־עשׂרה בא לכאן. “והנה דורה, בת העשׂר, מברלין, אלכּסנדר־פלאץ” – כך הכריז מורה־הדרך שלי בחגיגיוּת. עטוּף בשׂמיכתוֹ, על המזרן שבפינת החדר, התבודד לו ז’ונתן, בן החמש־עשׂרה, יליד בּרצלונה. מפינה אחרת של החדר נשאה ראשה אלינו קאַרוֹלינה, בת עירו של ז’וֹנתן. שכנתה למיטה היתה לורט, ילדה בלוֹנדית חמוּדה, ילידת צרפת. ועל־ידה – וינאית קטנה אחוּזת־תנומה. פקחה עיניה ופנתה בשאלה אל שכנתה בגרמנית ולוֹרט עונה לה צרפתית, עד שלבסוף התערב בשיחה חוּרחי בלשונו ה“בּינלאוּמית”.

לורט סיפרה קורות משפחתה בצרפת וכיצד הגיעה לליסבּון. בשתים־שלוש דקות, במלים קצרות ופשוּטות, גוללה סיפורה. החדר נתמלא ילדים וילדוֹת, שעמדו והקשיבו דוּמם, כאילו לראשונה שמעו עתה דברים כאלה, וחוּרחי פולט מדי־פעם קול שריקה של תמיהה והתפעלוּת, כשהילדה מספּרת כיצד עברה ברגל עם הוריה – האֵם ילידת קושטא והאָב מבּוּלגריה – את הרי הפּירינאים, לאחר שהאָרץ הוּצפה כבר צבא גרמני.

הגדוֹלים שבחבורה, בני החמש־עשׂרה–שש־עשׁרה, נתכנסו בּחדר־האוֹכל, ואֶחד־אֶחד סיפרו קורותיהם בקצרה.

אריקס. הציג עצמו בשם אריה. הוא מדבר אידיש, פּולנית, רוּסית, גרמנית, אנגלית, ואם תרצו ידבר עמכם גם בשפת סוּאַהילי, היא הכּושית־אפריקנית… מילדי פּוֹלין הוא, שהגיעו דרך רוּסיה לטהראן, משם נשלח בשיירת פליטים פּולנים למחנה־ילדים באוּגאנדה שבלב אפריקה. הוא שוּחרר כעבור זמן־מה, בהשתדלוּת משפּחה יהודית מאלדוֹראַדוֹ, והגיע דרך נאַירוֹבּי לארץ־ישראל עם אשה יהודיה, פליטת גרמניה, שנתקעה אגב נדודיה בקאֶניה.

האנס. נער בּלוֹנדי מגוּדל, החליף שמו, מיום בואו לארץ־ישׂראל, לצבי. האֵם בגרמניה והאָב במאַדריד… גם הוא ברח דרך צרפת למאַדריד עם אביו ודודו. הדוד יסד בספרד בית־חרושת לכפפות והשתקע שם.

ז’אק. קרא שמו מיום בואו לארץ יעקב. מבּוּלגריה הוא, נולד ברוּשצ’וֹק שבגבול רוֹמאניה. לאָביו היה שם בית־חרושת למשחת־נעלים. גירשו אותם פתאום, ולא התירוּ להם לקחת דבר מכספם וּרכוּשם. רק בגדים מעט וחפצי בית קלים לקחו עמהם, ועליהם התפרנסו בשתי שנות חייהם בספרד – שהיו מוֹכרים בגדיהם אחד־אחד וּמקיימים נפשם בצימצוּם.

יוסף פתח סיפוּרו בצרפתית והמשיך באידיש־גרמנית־צ’כית משוּבשת. יליד צ’כוסלובקיה, אך חי עם משפחתו מספר שנים בצרפת, ליד בּוֹרדוֹ. הוריו נכלאו במחנות‏־ריכוּז – האָב ליד טוּלוּז והאֶם בקרבת ליאֶז'. תחילה תפסו ושילחו את אחיו עם שתי אחיותיו, והוא, הצעיר במשפחה, הצליח לברוֹח עם ההורים. זמן קצר היה עם האָב במחנה־ריכוז. אחר־כך הוצא משם והוֹעבר לבית־יתומים יהודי בצרפת. ומאז אותו היום לא ראה עוד איש מבני משפחתו. יודע הוא ממכתבים שקיבל מהם לעתים רחוקות על־ידי שליחי המחתרת, כי אביו משמש בכהונת רב במחנה־עבודה, וגם על בית־הקברות הוא ממוּנה במחנה זה, המרכז אלפי פועלים של בתי־החרושת הנאציים לצרכי המלחמה. לספרד הגיע יוסף, בעזרת ארגוּן־מחתרת צרפתי המסייע בידי צעירים יהודים.

שמעון, מאַנטוורפּן, היה אחרון המסַפּרים. שם נוסף לו – יאן. עליו סיפר הרמן־ג’ורג' וחזר וסיפר למן הרגע לפגישתנו. באוגוּסט 1943 יצא מבּלגיה. בני משפחתו, ככל יהודי אנטוורפּן, הוֹגלוּ אל מחנות־המוות בפוֹלין, עוד באוגוּסט 1942. בדרך־מקרה ניצל הנער מן הגוֹרל האיוֹם, שמוּנה להוריו וּלאֶחָיו ולכל ידידיו וּמכּריו. – בשעת הגירוש לא היה בבית. אחר־כך החביאוהו מכּרים בּלגים וּפאספוֹרט מזוּיף בשם פלמי המציאוּ לו. להצלתו סייע גם מראהוּ הארי וּמבטאוֹ הפלאַמי המצוּיין. ואף־על־פי־כן, לא יכול להשאר זמן רב במקום מחבּוֹאוֹ. כי רבּו החיפוּשׂים בתקופה הראשונה שלאחר הגירושים וקשה היה העונש הצפוי למי שהעז להסתיר יהודי בביתו. אבל גם יציאה החוּצה היתה כרוּכה בסכּנת־נפשות, לא־כּל־שכּן נסיעה ברכבת. אף־על־פי־כן, יצא לדרך. הידידים שהסתירוהו בביתם נתנו לו מעט כסף להוצאות הדרך. הוא הגיע לבריסל ומשם לליל – וּלפאַריס. אנשי־מחתרת צרפתים באו לעֶזרוֹ ושילחוּהוּ ברכבת לדרום־צרפת, וּמשם יצא ברגל להרים.

ארבעה ימים ציפּה לשעת־הכושר להבריח את הגבוּל. וּלבסוֹף הגיע לליסבּוֹן ערב אחד לפני הפלגת ניאַסה לארץ־ישׂראל.

---

מאריצה: סיפורה של סילוויה

מאת

ברכה חבס

– בת שש־עשׂרה אני, מצ’רנוביץ שברומניה, וזה לי יומי השלישי בארץ־ישראל, בכפר־הנוער בן־שמן. באתי לארץ בספינת־המעפילים הקטנה מאריצה. תחילה היינו שיירה בת 240 נפש. חיכינו שבועיים ימים בבוקארשט, לאחר הפלגת ספינה אחרת, מאֶלאֶק, עד שנתקבלה ידיעה, שהספינה הגיעה בשלום לחוֹפי הארץ, ואז יצאנו גם אנחנו לדרך.

ספינת ־המשׂא הקטנה מאַריצה, שימשה, לפני הפלגה זו, להוֹבלת עופות מרומניה לבולגריה. עתה נשכרה להובלת בני־אדם במחתרת. סודרו בה תאים ובהם איצטבות למשכּב, אצטבּה על גבי אצטבּה, שלוש קומות. ספינה ישנה ועלוּבה היתה זו. כבר ביום ההפלגה היה הכרח לשאוב מתוכה את המים שחדרוּ מבעד לסדקים. המנוֹע לא פעל כראוי והספינה התנהלה בעצלתיים, שטה ועומדת לסירוגין. הקבּרניט שתה לשכרה, הדרך לא היתה נהירה לו, וּמכשירים משוכללים לא היו עמו.

נוסעי מאַריצה היו קצתם חלוצים וּקצתם משפחות־ציונים ותיקים, שעמהם נמנה גם אָבי. הנוסעים התאמצו כּכל האפשר לקיים סדר ונקיון באניה, אך לא הצליחו, בגלל הצפיפוּת וּבגלל הזוֹהמה שנצטבּרה בספינה במשך שנים. צרכי־אוכל היו לנו בצימצוּם רב, וכיון שהדרך מקונסטאַנצה לקוּשטא נמשכה כחמישה ימים, תחת שתים־עשרה שעות, נאלצנו לאכול לחם יבש גם בליל “הסדר”. זה שסירב לאכול חמץ, קיבל תפוחי־אדמה מבושלים. חילקו מנה זעומה לאיש, וּפרצוּ מריבות בגלל תפוח־אדמה אֶחד. גם מים לא היו די הצורך, אף לא רוֹפא וּתרוּפות. אחת הנוסעות התנדבה לארגן את חלוּקת המזון וּלהכין תבשיל לנוסעים. אך מיד נתברר, כי הכירה הארעית שהותקנה לפני הפלגת האניה, אינה פועלת כראוי. אף־על־פי־כן, היו אלפים וּרבבות יהודים שקינאו בנוּ, היינו בעיניהן המאוּשרים שבבני־אדם – נותנים היו כל אשר להם, וּבלבד שיהיו עמנו.

---

סירה אלמונית: סיפורה של שולמית כלשונו

מאת

ברכה חבס

– יצאנו מלאַריסה ובאנו לאתוּנה. כּוּלנוּ יצאנו" אבא־שלי ואמא־שלי ואַחַי ואַחיוֹתי וכל המשפחה. אמרו: באתוּנה יותר טוב ליהודים, שם באתוּנה. בלאַריסה הגרמנים לא היו טובים. ואתוּנה היא עיר גדולה, גדולה. וחשבנו: אולי יהיה קצת יותר טוב באתוּנה.

בלאַריסה היה אבא־שלי סוחר בּדים, היתה לו חנוּת לאבא־שלי. ואני נולדתי שם בלאַריסה, אני. והייתי בת שלוש־עשׂרה כשבאנו לאתוּנה, אנחנו. ובאתוּנה אין לנו כלוּם…

אחר־כך הגרמנים רצו לתפּוס את כל היהודים בשביל לשלוֹח אותם לפולניה. באותו הזמן אבא־שלי ואמא־שלי לא היו בבית, הם נסעו לכּפרים לחפשׂ איזו עבודה או איזה דבר. אני הייתי אצל השכנים ואַחַי ואַחיוֹתי היו אצל שכנים אחרים, לא יהודים, “גויים”. כולם עשו כך: ישבו אצל “גויים”. והיוונים היו טובים ולא סיפרו לגרמנים. אבל היינו יושבים כל היום בבית ולא יוצאים החוּצה, מפחדים.

פתאום, בלילה, באה אחותי עם יווני אֶחד והיא אומרת לי:

– בואי מהר, אנחנו נוסעים.

נסענו שש שעות במכונית עד שבאנו לאוֹיה, אל הפּאַרטיזאַנים. אוֹיה זה כפר קטן, גבוה־גבוה בהרים. ומסביב לכפר הזה עוד הרבה כפרים, כולם של הפּאַרטיזאַנים. וגם אמא־שלי ואבא־שלי הלכו אל הכפרים של הפּארטיזאַנים. אי־אפשר לנסוע במכונית עד אויה. הולכים מעט ברגל, ונוסעים ושוּב פעם הולכים ברגל. הלכו הרבה יהודים, בחוּרים וּבחוּרות וּזקנים – היוונים לקחו את כולם והסתירו אותם מפני הגרמנים. הם היו טובים מאוד, היוונים, הם עשו הרבה טוב ליהודים, היוונים…

ישבנו שמונה ימים באויה, כל היהודים בחדר קטן, ומסביב – הפּארטיזאנים. נתנו לנו מזון ואכלנו, עד שבאה הסירה.

שכחתי לסַפּר, שעוד באתוּנה שילמוּ היהודים לסירה והיא הבטיחה לבוא לאויה, הסירה. ישבנו בסירה 32 איש, ורק אני אחת קטנה. הסירה היתה גדולה והיתה לה מכוֹנה ויווני אחד הוביל אותה. אוֹכל לקחנו עוד מאתוּנה. היה לא חורף ולא קיץ, והיה לא קר ולא חם. אבל הים בכל־זאת לא היה טוב, הים.

יצאנו בבוקר יום רביעי, וּפחדנוּ מאוד מהגרמנים ומן האניות שלהם. ודוקא הם לא ראו אותנו, הגרמנים. אבל ביום השני נתקלקלה המכוֹנה וכבר היתה הסירה מוכרחה ללכת לפי הרוּח וכל האנשים היו צריכים לעבוד במשוטים. עד שבאנו לסאמוס, זה אי. גם אויה, שסיפרתי עליו קודם, זה אי. ובסאמוס היו “אנגליז”. ובאותו יום שבאנו אנחנו לשם הפציצו הגרמנים את האי והאנגליז התחילו לעזוב את המקום. אז חשבנו: מה יהיה? ואמרוּ כל האנשים, שגם אנחנו צריכים לעזוֹב. ואחר־כך הגרמנים כבר כּבשוּ את האי הזה ואנחנו נסענו בסירה אחרת לתוּרכּיה, ושוב פעם עבדו כל האנשים במשוֹטים. אבל הים היה טוב ונסענו רק שלוש שעות. והחיילים התוּרכּים הרשו לנו לעלות על היבּשה ושלחו טלגראמה לאיסטאַמבּוּל ובאה משם טלגראַמה אחרת שיכניסו אותנו לפנים הארץ.

אז התחלנו ללכת וללכת, אולי עשר שעות הלכנו, ואולי עוד יותר. כולם הלכו וגם אני הלכתי. לא היה לי כבר כוֹח ללכת, אבל מה לעשות? הלכנו עד שבאנו לעיר אחת קטנה, קוּשנדהסי שמה, ושם נתנו לנו לאכול ונחנו יום אחד, ואמרו:

– יש בשבילכם רשיון לנסוע לארץ־ישׂראל.

ותיכף ומיד נסענו ברכבת לסוּריה ואחר־כך לארץ־ישׂראל. האחות שלי הלכה ללמוד עבודת־אדמה בבית־הספר של בחוּרות בעיינוֹת. היא כבר גדולה, האחות שלי, כבר בחוּרה.

ושכחתי לסַפּר, שיש לי עוד שלוש אחיות גדולות ועוד שתי אחיות קטנות ועוד שני אחים גדולים ועוד אח אחד קטן – ודי. ביחד הם שלושה אחים ושש אחיות, כולם אצל הפּארטיזאַנים, אני חושבת, עם אבא־שלי ואמא־שלי. אמא שלי כבר זקנה, אני חושבת אולי יש לה כבר חמישים וארבע שנים, לאמא שלי. אבל היא עוד די צעירה ויכולה לעזור לפּאַרטיזאַנים הרבה מאוד, אמא שלי.

… אַת רוצה שאגיד לך מה זה פּאַרטיזאַנים? – זה יוונים שעזרוּ לצבא האנגלי ונלחמוּ עם הגרמנים. ויוונים שעזרו לגרמנים, גם עליהם היו הפּארטיזאַנים זורקים פצצות, וּמפריעים להם בדרכים ובכל דבר.

– – – – – – – – – – – –

הפסקתי שטף דבריה אשר לא נשלמו. רבּים היו עוד הסיפורים בתור.

ילדי טהרן

מאת

ברכה חבס

---

קבוצת ע"ץ

מאת

ברכה חבס

באתי לעין־חרוד בערב שבּת עם רדת היום, יוֹם קיץ לוֹהט. חלפוּ כבר חמישה חָדשים מאז הגיעה השיירה הגדולה של “ילדי־טהראן” לארץ־ישׂראל, וכשלושה חָדשים חלפוּ מאז הובאו כמה עשרות מהם אל המשק הגדול והוָתיק בעמק־יזרעאל.

התכונה לקראת שבּת ניכּרת בכל פינה. במוסדות הילדים, בני כל הגילים, היו כבר השולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, מרוקמות ומגוהצות. אשכולות־ענבים ותפוחים ריחניים ואגסים מתוּקים מפרי המשק פיארוּ את השולחנות. נרות השבּת דלקוּ. ממטבח־הילדים נישאו עוּגות־חג אל חדרי־האוכל של חברות הילדים.

יום־חג היה אותו יום לקיבוץ עין־חרוד. חבוּרה מילדיו, שנכנסו לשנתם ה־16, סיימו תקופת חייהם במוסד־הילדים, וּמעתה יהיו שותפים למבוגרים בחדר־האוכל הגדול שלהם, במחסן הבגדים ובכל אורח־חייהם.

גם “ילדי־טהרן” שותפו בחג. אורחי הכבוד והחיבה היו בו. וילדי הקיבוץ עושים כּכל שיוכלו להנעים לאורחיהם.

קומה עליונה פונתה למען העולים הצעירים בבנין גדול, במרכז המחנה. עם השינוי באורח־חייהם שינוּ הילדים העולים גם שמותיהם. שוב לא ייקרא להם כאן “ילדי טהראן”, אלא קבוצת ע“ץ” – ראשי התיבות של עולים צעירים.

מיטות נקיות, שולחן וכסאות, וילוֹן, תמונה – זה אחד מחדרי ה“ע”צים“. בחדר הילדוֹת (בנות עשר–חמש־עשׂרה) יש פינה מיוחדת לצעצוּעים. גם בּוּבּה יש. אבל לא הרחק מן הבוּבה מוטלת ערימה של מחברות וּספרים, ספרי תנ”ך ודברי־ימי־ישראל. מקראה עברית וספר תורת־החשבון. העולים הקטנים משתעשעים ברצוֹן, בהתלהבוּת. אך עם זאת גוברת והולכת תשוקתם ללימודים.

הם לומדים בקבוצות וביחידוּת, שמונה שעות ליום ואף למעלה מזה, כי שׂמוּ להם למטרה למלא אשר חיסרוּ במשך שנים. ותוך כדי לימוּד הם מתקשרים אל המורים המיוּחדים שניתנו להם, ממיטב חברי המשק, העוזרים להם בלימוּדיהם.

אולם העוזרים הנאמנים ביותר לעולים הצעירים להתערות בסביבתם החדשה הם ילדי עין־חרוד. הילדים הפתיעוּ את הוריהם ומוריהם במידת הכנסת־האורחים ובשפע החיבה שגילו כלפי העולים. רבּים הילדים בעין־חרוד, כבמשקים אחרים, ש“אימצו” להם אחים ואחיות מבין העולים ולהם יקדישו שעות־הפּנאי שלהם. וכך גם הילדים במושב.

זמן קצר לאחר שבאו “ילדי־טהראן” לעין־חרוד, קרה אסון. אחד העוֹלים הצעירים טבע בבריכה, מאחר שאַחזהוּ שבץ־הלב בשעת רחצה. כבד היה האֵבל במשק. אך יותר מכל התאבּלוּ הילדים. חוברת קטנה הוציאוּ בדפוס לזכר החבר המת, והיא שופעת אהבה. אחד מילדי עין־חרוד כתב בּה:

“כאשר שמעתי את הידיעה המרעישה, האמנתי בכל לבי וּבכל נפשי שעוד חיה תחיה, שתשוב וּתהלך בינינו בפניך הנעימים והיפים ותנעים את מסיבותינו בקולך הערב. לא יכולתי להבין כיצד יהיו חיינו בלעדיך. כה הורגלנו לראוֹתך בינינו, עד שהיית בעינינו כאחד מאתנו, ועוד יותר מזה… לרגעים היה נדמה לי שהנה תתעורר, תקום ותשוב לחיות אתנו… אולם לאַט־לאַט דעכה תקוָה זו ותחתיה בא רגש מר ומכאיב… אנו נזכרך כל עוד נהיה בחיים, כל עוד תהיה נשמתי באפי לא אשכחך…”

ואחת הילדוֹת כתבה:

“בכל מקום מורגש חסרונך. לעלות למעלה, ואותך לא לראות, את קול שירתך לא לשמוע? לשבת ליד השולחן הערוך בליל ששי, ואתה כבר אינך על ידנו וּמקומך פנוּי?!.. רוטטת היד עת אכתוב, וּבוכה הלב”.

וחברת המשק, שטיפלה בעולים הצעירים, כתבה אל אמו של הנער:

“ביתנוּ ולבּנו פתחנו לפני ילדך הרך… עכשיו, איך אשא עיני אליך, איך אגלה שברך הגדול, אחותי השכולה? ואיך אשמח בפגישה עם בני?..”

בחדר־ההלבּשה של “ילדי טהראַן” עמדה חברה, מן הראשונות במקום, והיתה מגהצת בקפידה חולצות־תכלת חדשות לילדוֹת ושוטחת אותן על מיטותיהן. כל שלוש עשרות שנות חייה בארץ היתה עם הראשונים בעבודות הכיבוש החלוּציות. רק לפני שנים מעטות, בשלהי ימי המאורעות בארץ, נפל חבר חייה בפלסוֹ דרך לישובים חדשים בעמק. הפגישה עם שרידים אלה מפליטי־הגולה עוררה בקרבה מעיינות חדשים של אהבה וּמסירוּת וָמרץ. שאלתיה – מדוע לא תגהצנה הילדוֹת עצמן את חולצות־השבּת החדשות שלהן. והיא ענתה: – יחיוּ הילדים אצלנו ללא עוֹל ודאגה. הם סבלוּ דיים. עתה ינוחו מעט ויהיו פנויים ללימודים בלבד. נמלא להם במשך שנתיים אלו אצלנו לא רק מה שחיסרו בלימודים, אלא ניתן להם גם אהבה וחמימות של בית־משפחה.

חום של אמהוּת נסוך על אורח־חייהם של הילדים בכל. אחת משתי החברוֹת המטפלות בהם אינה מניחה אותם ביחידוּת אפילו שעה קלה. היא חופפת לאחת ראשה, עוזרת לאחרת בהכנת השיעורים, מעודדת במלה רכה, בלטיפה. לא פעם נשארת אחת המטפלות ללוּן בחדרים אלה, שאֵימת הבדידות עודנה שוֹרה בהם.

אֵימה זו מקורה בחייהם של הילדים בעבר. אחת מ“ילדי־טהראן” סיפרה על בּעוּתי־אֵימה שלה מימי נדודים:

“…נסענו כבר הרבה שבוּעות ואולי חָדשים. לא ידענו לאָן מובילים אותנו. לרכבת היו אולי אלף קרונות ויותר. פעם אחת בשבוע היתה השיירה נעצרת באיזו תחנה ושם קיבלנו מים רותחים, קיפּיאטוֹק ברוּסית. פעם שלחה אותי אמא לקבל את הקיפּיאטוֹק. פניתי כה וכה, ובינתיים זזה הרכבת. רצתי בכל כוחותי אחריה, נאחזתי בפלש הקרון וכך המשכתי דרכּי. צעקתי, קראתי לאנשי המשמר, שרקתי לנהג הקטר, ופתאום – ירד הלילה. והלילה אפל היה. ובלילות שומעים הכּל. ואני שומעת קול אמא שלי הצועקת וּמתיפחת וחובטת בידיה בדלת הקרון וקוראת בשמי… פחדתי כל־כך, שכמעט נפלתי ונדרסתי בין גלגלי הרכבת. כי היה לילה”.

ילד סיפר:

“… אבא־שלי מת בלילה. כל האנשים החולים מתים “שם” בלילה… בלילה היה הרופא מרשה לאמי לשבת על יד מיטתו של אבא. וגם אנכי הייתי הולך עם אמא לבית־החולים ועוזר לה לשמור על אבא החולה. אחר־כך מת אָבי בלילה”.

ועוד ילד סיפר:

“… קברתי את אָבי בידי בלילה. שׂכרתי עגלה, וכאשר הבאתי את גווייתו הביתה, לא ידעה אמא שהוא מת… כמה נבהלה ואיך צעקה! אז עדיין היה לנו מעט בד לבן, וישבה אמא לתפּור תכריכים לאבא בלילה…”

לאחר האסון בבריכה חזרו הפחדים לפקוד בלילות את ילדי “קבוצת ע”ץ" שבעין־חרוד. אך הטיפול המסוּר נשׂא פרי. וגם הזמן מרפא. כשנכנסתי לביתם של “ילדי־טהראן” לא הבחנתי בראיה ראשונה מי כאן מילדי המשק ומי מן העולים הצעירים. נערים וּנערות, שראיתים לפני חמישה חָדשים במחנה־העולים בעתלית והעלבון והעזיבות משוועים מכל תנועה שלהם, מכל מבט של עיניהם – היו כבר עתה למראה עין כילדי הארץ לכל דבר.

דיברו עברית בינם לבין עצמם, אף כתבו עברית. כחצי שעה שוחחתי עם ילדה בת שתים־עשׂרה, אשר בבית הוריה בפולין וּבכל דרכי נדוּדיה היתה שפת־הדיבוּר היחידה שלה פּוֹֹלנית – ועתה דיברה אלי עברית רהוטה, רצוּפה ביטויים ארץ־ישׂראליים. כפעם בפעם היתה מבטאה את המלה “אצלנו”, ללא כל מעצור:

– אנחנו למדנו עברית מהר מאוד, אבל יש אצלנוּ סבתות, שעלוּ לארץ לפני שנים רבות ואינן יודעות עדיין לדבּר עברית.

באותו היום היה על הילדים מקבוצת ה“ע”ץ" לכתוב חיבוּר עברי בכוחות עצמם וללא עזרה. הנושא לחיבור היו שלוש מלים בלבד: “עבוֹדה”, “שאיפה”, “נעוּרים”. ונערה בת 16 כתבה:

“עוד בהיותי קטנה, שאפתי לעלות לארץ־ישראל. אולם לפני המלחמה לא היתה כל אפשרות להגשים שאיפה זו. פתאום נשתנו התנאים. בשנת 1939 פרצה מלחמת פּולין־גרמניה. הגרמנים כבשו את פּולין והתושבים היו מוכרחים לברוֹח לרוּסיה. בשנת 1940 התחילה נסיעת הפולנים לעיראק ואליהם הצטרפוּ גם ילדי־ישׂראל. וכך השגתי את שאיפתי. ביום בהיר אחד באתי עם קבוצת “ילדי־טהראן” לעין־חרוד ונכנסתי לחברת־הילדים, לחיי חברה ועבודה”.

נערה זו, בת עיר קטנה בגאַליציה, מן המאושרים שבחבורה היא, כי שני אחיה ואחותה אתה בעין־חרוד. וגם ההורים בחיים. ואף שרחוקים ונידחים הם ונגזר עליהם לחיות בסבל ובעוֹני באחת מפינות אוּזבּאֶקיסטאַן, בכל זאת עזה התקוָה להתראוֹת אתם במהרה.

יום ביקוּרי בעין־חרוד היה יום של שמחה לנערה, כי נתקבל מכתב מאת ההורים, המכתב הראשון למן יום עלייתם של הילדים לארץ. הדבר היה למאוֹרע לכל החבוּרה כולה, ועוֹרר שמחה וגם קנאה. כל הילדים ישבו מִיד לכתוב מכתבים להוריהם. רבּים הילדים, שלא ידעו היכן ההורים ומה כתובתם, אף־על־פי־כן כתבו בחריצוּת.

וסיפרה המדריכה של “קבוצת ע”ץ":

"יושבים לפני שני ילדים, אח ואחות. יפים ורכים הם כניצנים, שאך זה החלו מתפתחים. הם מכתיבים באָזנַי מכתב לאמא, אי־שם ברוּסיה. יושבים הם על המיטה, מרוּכּזים מאוד בתוך עצמם, עיניהם גדולות ונוצצות. ולחייהם סמוקות מהתרגשות. נושמים הם מהר־מהר. בשבתם קרוב אלי, נדמה לי, כי אני שומעת הלמות לבּם. כעת הם בחברת אמא שלהם. ונדמה לי, כי חַלַלוֹ של החדר נתמלא קדוּשה…

המכתב בידי ולבּי מתכּווץ מכאֵב: הרי הוא לא יגיע. הוא לא יישלח.

מי יודע היכן היא אותה אמא? מי יודע אם עודה בחיים?

---

קורות נערה אחת

מאת

ברכה חבס

צילה, בת שש־עשׂרה וחצי. ילידת צ’אָשנוֹב ליד לבוּב. בת שתים־עשׂרה היתה בפרוֹץ המלחמה. שפת הדיבור בבית־הוריה – פּוֹלנית. ולא ידעה שפה אחרת בּבואה לארץ־ישראל וּלעין־חרוד. במחנה־ההכנה בירושלים, שבּו עשתה חודש ימים, לא היתה דעתה נתוּנה ללימוּדים ולקריאה. חַוָיוֹתיה בשנות המלחמה הסעירו לבּה, ולא מצאה מנוחה. ורק כאן, באוירה זו של שקט וסדר, נתגברה תשוקתה לדברי עיוּן, ללימוד וָדעת.

אביה היה סוֹחר־עצים וסוֹכן־יערות. חיוּ בנוחיוּת ובסדר. השוֹאָה ירדה עליה פתאום, מבלי שהיתה מוכנה לכך. יום אחד, בערב ראש־השנה, והבית נקי וערוּך לכבוד החג, ישבו מסוּבים לשולחן עם אורח יקר, קרוב־משפחה מכובּד בעדתוֹ, שברח מעירוֹ מפחד הגרמנים. פתאום נשמעו בדוּמיית הבית קולות של המוֹנים בתנועתם. היו אלה הטאנקים של הגרמנים שקרבוּ וּבאוּ בכביש, והמוני האוכלוסיה האוּקראינית מקבלים פניהם בתרועות שמחה וזוֹרים פרחים לפניהם.

בו ביום החלו מתגרים ביהודים, והוּפר החג. לא הלכוּ לתפילה ולא בישלו את המאכלים הערבים. ישבו בבית – מצפים.

עבר יום, עבר לילה, ושוב בא יום וחלף. ובלילה השני, כשהכול ישבו סגורים בחדר, בחשיכה, והנה דפיקות בדלת. אמא לוחשת:

– לא לפתוֹח!

ואבא עונה בלחישה:

– הם יפרצו את הדלת… – ופתח.

נכנס קצין אוסטרי ואתו חיילים, הם מבקשים מקום־לינה. שמחנו, כי לפחות לא להרוג באו. אכלו כל אשר היה בבית ולא הוֹתירוּ דבר, לאחר כמה ימים נסתלקו להם.

בערב סוּכות עזבו פתאום הגרמנים את העיר בבהלה. מיד פשטה שמועה: הרוסים באים. והיתה שמחה גדולה. בקרב הצבא הסוביטי היו יהודים דוברי אידיש. הם שוחחוּ עם יהודי המקום והניסוּ כל פחד מלבּם. קיווינוּ, כי מעתה ישתפר מצבנוּ. אך התקוָה לא ארכה.

ערב שמחת־תורה יצאו הרוסים וּמיד החלה הבריחה הגדולה של היהודים. כל מי שהיה לו כוח לרוּץ – רץ, לאשר נשׂאוּהוּ רגליו. וּברחה גם היא עם משפחתה, – שני אחים ואחות קטנה, אמא ואבא. וכך החלו הנדודים.

מעיירה לעיירה נדדוּ עד שמצאוּ להם חדר קטן בעיירה ליוּבּאצ’וֹב הסמוכה ללבוּב. לאחר שנחו מעט מעמל הדרך, התחיל האב מספּק לרוּסים אלכּוֹהוֹל מלבוב. נתקיימו בנס, פעמים שׂבעים ופעמים רעבים. היו עומדים בתור לקבלת לחם מארבּע עד עשר בערב. ולא תמיד השיגו מבוּקשם.

באותם הימים התחילו רושמים את הפליטים לקבלת פּאַספּוֹרטים סוביטיים. אמא ואבא נבהלו. כרוב הפליטים אמרו גם הם: “להשאר כּאן, בתנאים אלה?! – אם נגזר עלינו למוּת, נמוּת במקום שם נוֹלדנוּ ושם חַיינוּ כל ימינוּ”. והחליטו גם הם שלא לקבל את הנתינוּת הסוביטית.

יום אחד, בשבת לפנות בוקר, באו חיילים, העירו את בני הבית משנתם וּפקדוּ:

– לקוּם ולנסוע, תיכף ומיד!

הבטיחו להביאָם אל מעבר לגבוּל וּלשלחם הביתה. אבל משיצאו לדרך הוּברר להם, שפניהם מוּעדוֹת צפונה. בקרונות־משׂא, 110 נפש בקרון, הובילו אותם שבעה ימים, עם מאוֹת פליטים אחרים, ולא הורשו לצאת מתוך הקרונות אפילו לרגע אחד. רק משהרחיקו עד מעבר למוסקבה התירוּ להם לרדת בתחנות ולקנות צרכי־אוכל, ושוב המשיכו במסעם.

כך הגיעו לסיבּיר.

ובסיבּיר – יערות עבותים ושמים וקודרים. במקום שם הורידוּ אותם מן הקרונות היה מחנה של צריפי־עץ רוֹחשים פּשפשים. אי־אפשר היה לישון בהם, ונאלצו ללוּן בחוּץ.

אך בחוץ נטפלו אליהם מחנות יתושים ועקצוּ בשׂרם. ובאין־ברירה חזרו לתוך הצריפים – 25 נפשות בחדר.

הכתוֹבת המוזרה של המחנה זכורה לה לנערה היטב. היא נחרתה בזכרונה לעולם: אַלטאַיסקי קראַי, טרואיצקי ראַיוֹן, ווֹסטוֹצ’יני אוּצ’אַסטוֹק (גליל אלטאי, מחוז טראיצקי, מחלקה מזרחית). משפחתה שוּכּנה בצריף מספר 74. כששים משפחות גרו שם, ובהן גם רוּסים שהוגלו לסיבּיר בגלל חטאים שחטאוּ לשלטון. מנת האוֹכל לאיש היתה מעט קמח ומים. רבּים מתוּ בימים הראשונים. אך בני משפּחתה עמדו בנסיון. הם התגברו על כל קושי הודות לאֵם שגילתה יכולת רבה של הסתגלות ותחבוּלות להקל על קיומם.

ערב ערב היתה אמא שולחת את הילדים אל ראש הגבעה, על־מנת שיהיו צופים מרחוק ורוֹאים אם אבא חוזר כבר מן היער. כי גדולה היתה הסכּנה בכריתת העצים, ורבּים נדרסו ונהרגוּ או נפצעוּ בעבודה. שׂרר קוֹר איוֹם, יש ימים שמעלת הקור ירדה עד ל־60 למטה מאפס.

גם אמא עבדה, אך עבודתה היתה קלה מזו של אבא – בנוּ צריפים ואמא היתה סוֹתמת באזוב את הסדקים שבין קורותיהם. צילה, הבכירה, בת השלוש־עשׂרה אז, שימשה עקרת־בית. בישלה בחוץ על כירה עשׂוּיה משתי אבנים. עשן העצים היה מסַנוור עיניה ולא פעם היתה יד או רגל נכווית והתבשיל נשפך, לצערה וּלצער המשפחה כולה. וּכשגָבר הקור הוּרע המצב שבעתיים. לבסוף, חלתה האֵם כי לא עמד בה כוחה עוד.

אז נפתח להם פתאום פתח תקוָה.

לעת האביב, לפני חג הפסח, החלו השלטונות בשתילת גן־ירק. ניתנה אפשרוּת גם למשפחות הפליטים לקחת חלק בעבודת־הגן. תחילה סירבוּ. ביחוד התנגדה האֵם:

– אַל יהיה לנו קשר כלשהו למקום ארוּר זה!

אבל לאחר שנוֹאשוּ מן התקוָה להחלץ משם במהרה, ניגשו לעבודה במרץ, כל המשפחה כולה. היו עובדים בכל שעת־פנאי. עבדו גם הקטנים במשפחה, בני שמונה־תשע, ולאחר שעות עבודתם היו יוצאים אל היער לקושש עצים להסקה וּלבישוּל.

כך חיוּ עד שרוּסיה יצאה למלחמה בגרמנים. מנות־הלחם פחתוּ עתה במידה ניכּרת, 20 גראַם ליום לאיש עובד, והמחצית מזה לשאינו עובד. ואז החיו נפשם בפרי הגן – בתפוחי־אדמה, בעגבניות ואבטיחים. בינתיים התמחו בעבודתם והיו לתהילה בפי כּל. וכאשר נכרתה ברית רוּסיה־פּולין והחלו משחררים את הפליטים הפּולנים, הציעוּ השלטונות למשפחה, כי ישארו במקום וימשיכו בעיבוּד חלקת הגן. אך תשוּקתו של כל פליט לצאת מסיבּיר היתה עזה כל־כך, שאיש לא העלה בדעתו לקבל את ההצעה.

נסעו לאוּזבּאֶקיסטאַן, עם כל הפליטים. ושוּב החמיר מצבם. ישבו בכפר הקטן מילוטנסקי. עבודה לא היתה. ולחם לא היה. מכרו כל שיכלו, עד לכּוּתוֹנת שלבשרם. המזון העיקרי היה עתה מעט קמח־שׂעורים מעוֹרב בתבן. אז החל האב לשלוח ידו במסחר, כדרך רוב הפליטים. עסק בספסרוּת ביריעת אריג, בשעון ישן, במספּר דולאַרים אמריקנים, שעברו מיד ליד, וכדומה. אך עד שזכוּ לשפּר מעט מצבם, פשטה מגיפת הטיפוּס במחנות הפליטים ועשתה בהם שמוֹת. אבא חלה, גם אמא חלתה, ואחריה – כל הילדים כולם.

אך אבא קם מחליו, עוד רגליו כושלות מאַפיסת כוחות ומרעב, ניסה מזלו בעבודה בקוֹלחוֹז. בוקר בוקר היה הולך ברגל עם האח הקטן בחום הקיץ הלוהט מרחק תשעה קילומטר למקום עבודתם. היו עובדים עד ערב, ולעתים לא טעמו דבר־מאכל כל היום.

תקופה זו התחילו השלטונות בארגוּן משלוֹחי הילדים הפּולנים מזרחה, לפרס ולעיראק. לא בנקל עלה להם להורים יהודים לצרף בניהם לאחד המשלוחים הללו. אף שהמשפחה היתה קשורה בקשרי אהבה גדולה, שנתגברה שבעתיים בשנוֹת הסבל, החליטו ההורים לשלוֹח ילדיהם על מנת להצילם בדרך זוֹ מן הרעב והמגיפות.

יום הפרידה מן ההורים היה הקשה שבימים.

– בכיתי ולא חפצתי לצאת מן החדר – אומרת צילה. – כמעט וקפצתי מתוך קרון הרכבת. אך המבגרים החזיקו בי והושיבוני על הספסל.

מכאן ואילך רווּי הסיפוּר מרירוּת ועלבּון, בגלל היחס האַנטישמי לילדים היהודים המעטים שהצליחוּ לחדוֹר לשיירוֹת הפּוֹלנים הניצולים.

במחצית השניה של חודש אוגוּסט 1942, הגיעו הילדים באֶשאַלוֹנים רבּים לעיר הנמל פחלאַוי שבפרס. עלוּב ביותר היה מצבם בתוך רבבות הפליטים הפולנים ובולט היה ההבדל שבינם לבין חבריהם הנוצרים. על החול הלוהט, כשגג של מחצלות קרועות מעל ראשיהם, שכבו הילדים היהודים ערומים ויחפים, חולים וקודחים. אוּמללים וּמיוּאשים היו הקטנים, לאחר הפרידה מהוריהם, אי־שם במדבּריות אוּזבּאֶקיסטאַן. מבוֹהלים, מזועזעים וחרדים היו, שמא יכירו בהם כי יהודים הם ויפגעו בהם לרעה. ואמנם, לא פעם נפגע ילד יהודי באבן שהטיל בו ילד פולני לקול צחוקם של הפּוֹלנים המבוּגרים. בהם גם מורים ומחנכנים. כפעם בפעם היה עובר במחנה הקצין הפולני הממונה על הסדר, וללא כל סיבה וטעם היה נוהם בזעף:

– שקט, ז’ידים!

צעיר יהודי, שהיה עם מלקטי הילדים היהודים מתוך מחנות הפליטים הפּולנים סיפר ממראה עיניו:

– קול שריקה הגיע לאָזנינוּ – סיפר. מיד יצאו כל הפליטים מאָהליהם והסתדרו למיפקד ולתפילה. גם היהודים צייתו לפקוּדה. בגידופים ובקללות סחב הקצין את הילדים החולים לתפילה. וראינו לפנינו שורה של ילדים יהוּדים העומדים ושרים במקהלה עם חבריהם הנוצרים תפילה לָאֵם הקדוֹשה…

מדריכים יהודים היו מחַזרים על מחנות הפליטים הפּוֹלנים על־מנת להציל נפשות רכּות משמד וּלהסיר הצלב מעל צוָארם. “קשה, אך קדוֹשה היתה מלחמתנו זו” – אמר המדריך בספרוֹ עוּבדות מזעזעות מפעולת־הצלה זו.

צילה היא אחת המאוּשרוֹת שב“ילדי טהראן”, כי לא לבדה הגיעה לארץ. עמה – אחותה ושני אחיה הקטנים.

– שמרתי על עצמי ועל הילדים הקטנים – אמרה – לבל יסוּרוּ מדרך הישר. וברגעים הקשים ביותר זכרתי דברי אבא, שהדריכנו בדרכי יושר.

---

סיפורה של מרים

מאת

ברכה חבס

מרים – בת שש־עשׂרה אף היא. אביה היה קצב בעיירת מולדתה מיכוב, שעל־יד לוּבּלין. לכאורה, אין הבדל ניכּר בין גורלה לגורל צילה חברתה לדרך. ואף־על־פי־כן, עמוּקה הרבּה יותר נעימת העצב שבדבריה:

– צילה היה לה לחם לאכול עד הרגע האחרון – אמרה – וכל בני משפחתה נשארו בחיים. ואנוכי, אחי מת ברעב לעיני… כאן, בארץ־ישראל, טוב לנו: לומדים יפה, אוכלים לשׂובע, בריאים ונקיים ודבר אין אנו חסרים. אך מה טעם לחיים, כשאני יחידה וגלמודה וּמכל משפחתי לא נשאר שׂריד ופליט…

אח אחד, שהיה גדול ממנה בשנתיים, נרצח בידי הנאצים בוארשה, בעמדו בתור ללחם. איסוּר חמוּר חל אז על היהודים לעמוֹד בתוֹר לקבלת לחם. אך הנער רעב היה וניסה מזלו. חבש לראשו כובע של “גויים”, לבל יכירוּ בו שיהוּדי הוא. אף־על־פי־כן, הכירוהו. חייל נאצי הדפהו מן התור לרחוב וחייל אחר עבר עליו בטאַנק ורמסהו

האָח הקטן, שהיה בפרוץ המלחמה במוסד יהוּדי לילדים נגוּעי־עוֹר בואַרשה, “פוּנה” עם כל ילדי המוֹסד בימי ההפצצה הראשונים של פולין, ואין יודע גורלו.

האֵם החורגת וילדתה הפעוטה נגרפו אף הן, במערבולת בימי המלחמה הראשונים, ולא נודעוּ עקבותיהן.

והאח הבכור… במו ידיה כרתה לו מרים קבר בפינה נידחת בקירגיסטאַן. במלבושיו קברה אותו, ואין איש אִתה ואין דמעה בעיניה לבכות את מתה. ילדי האוּזבּאֶקים השיגוּ עגלה, לאחר שהפצירה בהם הרבה, ועזרו להעמיס עליה את הגוויה. עוד יומַיים לפני כן התחננה אלן מנהל הקוֹלחוֹז, שיתן לה מעט קמח וּתבשל מרק לאחיה החולה – וסירב. אמר:

– לא עבד דיו, שאתן לו קמח.

וכך מת האח ברעב. בלילה יצאה נשמתו… תמיד תזכור שם הקולחוז ברליק, שבּו מת, ברליק בג’אַלאַל־אַבאַטסקאַיה אוֹבּלאַסט. (בחבל ג’אַלאַל־אַבאַטסק). תמיד ובכל מקום רודף שם זה אחריה.

יתומה מאֵם היתה מרים מאז השנה השניה לחייה. גם האָב הלך לעולמו בימי ילדוּתה, והיא בת שש. האֵם החורגת חזרה אל משפחתה והניחה את הילדה בידי דודותיה, אחיות אמה. גדלה בין דוֹדים ודודות ובני־דוֹד. עם פרוֹץ המלחמה חיתה כחָדשיים תחת עוֹל המשטר הנאצי. אך “הדודים שלי ראו איך הנאצים חותכים אברים ותולשים זקנים של יהודים – והחליטו לברוֹח לרוּסיה”. ברחו בחברת ארבע משפחות מטופלות בנשים ובטף. אחד הדודים נהג היה, הדרכים נהירות לו, ועזר גם למשפחות אחרות בבריחתן. דרכם הובילה על־פני נהר. יצאו עם שחר בסירה ונתהפכה סירתם ואבד להם חלק ממעט חפציהם שהצליחו לקחת אתם. אף היא כמעט וטבעה, אך האח הבכור תפסה בידו האחת ובשנית חתר במים שעה ארוכה והביאה אל החוף.

כך הגיעו לעיר בּריסק שעל נהר הבּוּג, בתחוּם הכיבוש הרוּסי.

עוד מתקופה שלפני כן, נחרת בזכרונה יום של אֵימים וּבלהוֹת בעיירת־ספר אחת, שאליה הגיעו לאחר טילטולים רבים. חיילים גרמנים דוֹברי־רוּסית התחפשו במדים של הצבא האדוֹם, התיידדוּ עם תושבי העיירה, וּלאחר שהוציאו מפיהם ידיעות חשוּבות, אספוּ ארבעים־ושמונה מנכבדי המקום, כרו בור, הדפו קרבנותיהם לתוך הבור וירוּ בהם אחד אחד.

כּן זכור לה מאותה תקופה מאוֹרע אחר שהפיל עליה אֵימת־מוות:

איסוּר חמוּר חל על תושבי העיירה לצאת מפּתח הבית משעה 3 אחר־הצהרים ועד 9 בבוקר. יצאה הילדה לשאוֹב מים סמוך לשעה האסוּרה, נתעכבה זמן ממוּשך בגלל התור הארוֹך ליד המשאבה ונשתהתה בדרך מספּר דקות לאחר השעה המותרת. רצה ברחוב השומם כל עוד נשמה באפה. והנה חייל נאצי בעקבותיה ואקדחו השלוף בידוֹ. כדור זימזם וחלף ליד אָזנה. נרתעה, ברכיה כשלו וכמעט ונפלה, אבל בכל־זאת הצליחה להתחמק וּמצאה מחסה באחד הבתים הסמוכים.

שמונה חָדשים חיו בבריסק. היתה זו תקופה של מלחמת־קיום מרה ונוֹאָשת. דרו עשרים נפשות בחדר אחד. עסקוּ ב“מסחר” – קנו ומכרו דברים־של־מה־בכך. פעם מכרו לאשת קצין סוביטי כתונת־לילה מהודרת של אחת הדודות והיתה לה לשׂמלת־נשף. והמשפחה כולה התפרנסה כמה ימים בכסף שקיבלו תמורתה.

בבוקר היו יוצאים אל הרחוב השוֹקק כשוּק. פלוֹני היה מוצא מכיסו שעון פח נוצץ ככסף, ומן ההמון זרקו לו לתוך כובעו מטבעות, וכל המרבה זכה במציאָה…

וכך, עד שהחלה פרשה חדשה, חלוקת פּאַספוֹרטים רוסיים, והמסרב לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוּסע בעל־כרחו למרחקים. באו בלילה והעירו את האנשים משנתם. הדבר היה בקיץ (ביוּני 1940) ורבּים הלנים בחוץ בגלל הצפיפוּת והרמשים שבחדרים. לא הורשו אפילו להכנס הביתה ולקחת משהו לדרך. מן המשכב – אל הרכבת, לסיבּיר.

בסיבּיר, נתנו גרזן או משׂוֹר בידו של כּל פליט ושילחוּם אל היער.

גם את הילדים העבידוּ.

מרים הסבירה בפרטי־פרטים, כאיש־מקצוע מובהק, את מלאכת החטיבה והנסירה. מלאכה מסובכת היא, והאנשים לא היו בקיאים בעבודתם. רבּים נהרגוּ במפולת העצים, מתוך אי־ידיעה ואי־זהירוּת. רבּים נחבלו ונפצעו. המצליח להשלים את המיכסה כחוק קיבל 1.20 קילוגראם לחם ליום. אבל מי היה בכוחו להשלים את המיכסה? ניזונו בפטריות, בגרגרי יער ועישׂבי בּר.

עבותים ואפלים הם יערות סיבּיר המשׂתרעים מרחק עשרות אלפי קילומטרים. חיות רעות משוטטות בהם בלילה וביום. ילדים שיצאו ללקוט פטריות, היו תועים בדרך ואינם חוזרים. או היו מגיעים למחנה אחר, מרוחק מביתם. וגם החוזרים הביתה ופרי היער בכליהם, היו מקיצים בלילות מתוך בכי, כי לא היה בו בפרי זה כדי לשבור רעבונם. לגברים לא היה מה לעשן. היו שוחקים קומץ עלים יבשים, גוֹללים את ה“טבּק” בפיסת נייר – ומעשנים. גָרוּ בצריפים עשׂוּיים קורות בלתי מהוּקצעות וגזעי עצים מעוּקמים. לא פעם הגיעו לאָזניהם קולות צעדיהן של חיוֹת־טרף מעבר לחלונות הצריף. כל שעוֹת היום, וּלעתים גם בלילה, היתה מדוּרה מעשנת בחדר כדי להפיג מעט את הקור העז – 40־50 מעלות למטה מאפס. הילדים הקטנים היו הולכים ברגל לבית־הספר שבכפר השכן, מרחק שמונה קילומטר בקוֹר ובשלג, והם ערוּמים ויחפים וּרעבים.

כך חיוּ עד ה“חנינה”, שהעניקו השלטונות הסוֹביטיים לפליטים הפּולנים. אז החלה הנהירה דרוֹמה, אל ארצוֹת החוֹם. לא היה כסף לנסיעה ורבּים הלכו ברגל, חבוּרות חבוּרות. גם מרים ואחיה הבכוֹר נצטרפוּ אל אחת מחבוּרות הפּליטים הללו. חודש ימים היו מהלכים ברגל, מרחק 500 קילומטר בשדות השלג. פעמים חנוּ יום תמים בדרך, בגלל ערימות השלג שהגיעו עד צוָאר. פעם קפא קצה אפּוֹ של האח, ופעם קפאו אצבעות רגליה של האחות וישבו לשפשף בשלג את האברים הקפוּאים. ומה אָכלוּ? – מכל הבא ביד. יש שנתדפקו על דלת של בקתה, אשר עשן ניתמר מארובתה, וקיבלו פרוסת לחם או מעט תבשיל חם. ויש שהדלת ננעלה בפניהם וגורשו בחרפּה.

הגיעו עד לקירוֹב. באו לתחנה להרשמת פליטים פולנים וקיבלו פרוסת־לחם לשבּור רעבונם. משם נשלחו לקולחוז קטן, שעבדו בו כמה עשרות פּליטים. שעות העבודה היו משחר ועד חשכת הלילה, ומנת הקמח לנפש – ארבע מאות גראם לשלושה ימים. הילדה עבדה בשדה כוּתנה. חברי הקוֹלחוֹז בישלו לעתים בשר בשדה, ויש שהיו מנדבים לפליטים את מים שבהם נתבּשל הבשר, והיתה זו ארוחת־חג. ממנת הקמח בישלו מרק על גבי כירת־עראי בחוץ. חמרי־הסקה נטלו מכל הבא ביד, והתבשיל היה מפויח ומאובק. ידם לא השיגה אפילו לקניית מלח לתבל את התבשיל.

אחר־כך באו ימים רעים יותר. מנהל הקולחוז הודיע, שאין לו עוד צורך בעבודת הפליטים. ובאין עבודה, קמח מנַין? מעתה ניזוֹנוּ בעשב בלבד. בישלו במים מין חמציץ־בּר הגדל באותה סביבה ומשמש מספוא לסוּסים. ששה חָדשים חיו כך, עד שצבה גופו של האח הרעב, והוא בן 19 בחלותו. האחות בת ה־15 היתה כבר אז במחנה של ילדים פולנים – לאחר שידולים מרוּבים ניאותו לצרפה למחנה זה, ילדה יהודיה יחידה בין עשרות ילדים נוצרים. הילדה, הרעבה למחצה היא עצמה, עשתה ככל שיכלה להזין את אחיה החולה באשר השיגה ידה. היתה הולכת בשליחוּת המדריכים של מחנה הילדים הפּולנים למכּור חפציהם בשוּק, ובפרוטות שניתנו לה, שׂכר טרחתה הזעום, היתה קונה משהו להשיב נפש אחיה. כך פירנסה אותו במשך שבעות רבּים. האח דר אז בחדר קטן, שכל יושביו היו נפוחי־רעב כמותו. גם תינוק היה שם, גוסס מרעב יחד עם אמו החולה.

בחדר זה עצמו, מת האָח. בבוקר באו והודיעו לה, כי עליה להוציא גווייתו מן הבית. יהודה היה שמו, ועליו תתאַבּל כל ימיה…

אחר־כך נסעו לפרס. כשהגיעו לנמל פחלאַוי דרשוּ המדריכים הפולנים מאת הילדים היהודים המעטים, שימירו דתם. ילדה בת גילה צייתה להם עוד באניה, וענדה צלב על צוָארה. ניגש אליה נער יהודי שהכיר את הוריה ודרש ממנה שתסיר את הצלב. התנפלו עליו הילדים הפּולנים להכותו. תבע אותם למשפּט. גם מאת מרים דרשו שתתנצר. אך היא אמרה:

– לא, אני אשאר יהודיה.

היא לא פחדה מהם, – מה יעשו לה ולא עשו עוד? איימוּ שלא יקחו אותה עמהם לטהראן. ענתה:

– מה לי טהראן ומה לי כאן?

אותם הימים לא ידעה עדיין דבר על ארץ־ישׂראל ולא היה איכפת לה כלל לאן יובילוה ומה יעשו בה. אבל עכשיו, כאן, הכּל השתנה. וכל כך צר לה על שלא זכה גם אחיה לבוא אִתה…

בגיטו ובבוּנקר

מאת

ברכה חבס

---

עדות ראשונה

מאת

ברכה חבס

עֵדוּת ראשונה ממחנות ההשמדה הביאה לארץ־ישראל, בחודש דצמבר 1942, השיירה הקטנה של “מוּחלפים”. בשם זה כינו באותם הימים קומץ של נתיני ארץ־ישׂראל, אשר פוּרענוּת מלחמה ירדה עליהם כחתף על אדמת פּולין. והודות לפספורטים של שטח מנדט בּריטי אשר בידיהם, הצליחוּ המוסדות היהודיים הבינלאומיים, לאחר עמל רב, להוציאם מגיא־ההריגה וּלהחזירם לארץ.

בחבורת ה“מוּחלפים”, שנפגשתי עמה בבית־העולים בחיפה, היו שני נערים צעירים, אשר גורלות שונים מוּנוּ להם מיום פרוֹץ המלחמה, ויד־המקרה זימנה אותם יחד, ביציאתם מגיא־ההריגה לחרוּת.

באחד הימים הראשונים לעלייתם היו השנַים פוסעים, יד ביד, ברחובות חיפה הסוֹאנים, תמהים למראה עיניהם: תנועה כזאת! חיים רעננים כל־כך! במיוחד התמיהה אותם הבּעת פניהם השלוה של העוברים והשבים ברחובות, הצועדים בקומה זקופה, כבני־חורין. "בשוּם עיר בעולם – אמרו – אין בימינו תנועה עֵרה כל־כך! וינה הבירה, שעשו בה כמה ימים, היתה כעיר מתה. ברחובותיה המשמימים היו מהלכים רק חיילים קטוּעי יד ורגל וחבוּשי ראש.

משני קצותיה של ארץ־הנאצים נתגלגלו שני החברים לארץ־ישראל, מן הגיטו במזרח וממחנה השבויים במערב. ושונים למראה היו. האחד, והוא הקשיש – שחור־שׂיער וָעין, חיוור ועגמוּמי, צנוּע ונחבא אל הכלים. בגדו, הקטן, מכפי מידתו, העיד אף הוא על רוב סבל ועוֹני. מגיטו לודז' בא אלינו ומגיטו וארשה. עבד במחנה המרוחק 12 קילומטר מן העיירה סנדומיר, והיה הולך יום יום 24 ק"מ ברגל. יחידי בא. ההורים והאח, נתיני ארץ־ישראל אף הם, נפסלו תעודותיהם ברגע האחרון. לו, לבן הקטן במשפחה, עמדה זכוּתה של תעודת־הלידה הכתוּבה עברית ואנגלית. האב והאח נשארו בסַנדוֹמיר, אך בדרך, בווינה, הגיעה השמועה לאָזניו, שגם הם, כרוב מכריהם וידידיהם, כבר נשלחו אי־שם למחנות־המוות. והספק כירסם בלבו אם עוד ישוּב ויראַם.

כך סיפר הנער, וכוּלו מתכּווץ ומצטמק תוך כדי סיפור, כאילו הוטל משׂא נוסף על כתפיו הדלוֹת…

הנער האחר, נתין בריטי היה. שׂערוֹ אדמוֹני ושׂרטוּטי פניו יהודיים טיפּוסיים. גם הוא כחוּש ומדולדל. אך מכל דיבור שלו ומכל תנועה ניכר היה בו, שכאין וכאפס הוא הסבל אשר נתנסה בו לעומת עינוּיי חברו. חיש מהרה רץ הנער הלודז’אי לקבל פני חברו הגבוה ממנו, כשאך ראהו מרחוק וצרורו בידו. התנפל על צוָארוֹ, כשהוא עומד על בהונות רגליו, חיבקו ונשקוֹ בחמימוּת ופניו נוהרות מאוֹשר, כמי שחוזר אל חיק משפחה ובית־מולדת.

השנַים נפגשו בווינה, בבית־מחסה שבּו שוכנה קבוצת ה“מוחלפים” מכל קצווי גרמניה. הבדידוּת והגורל המשותף והכמיהה לחמימוּת של משפחה, הציתוּ את אש הידידוּת. וכל אותה השעה, שהיה הנער מלודז' מספר קורותיו העגומות ומסביר בדייקנוּת יתירה את שיטות ההשמדה הנאצית – לא פסק מלשאול ולתהות: היוכל חברוֹ להילווֹת אליו באשר ילך? הינתן לשניהם להשאר יחד?…

רבות ראה הנער בעיניו. בפרוץ המלחמה, והוא בגיל בר־מצוָה, היה תלמיד הגימנסיה העברית בלודז' מיסודו של המשורר יצחק קצנלסון. אביו, סוחר־ברזל אמיד, עסק לפני־כן במסחר זה בתל־אביב וירד לפולין לפי פקודת־הרופא, מאחר שנתערערה בריאותה של האֵם.

בשמונה בספטמבר 1939, בשבוע הראשון למלחמת־העולם השניה, בא האסון על לודז' עירוֹ. – בו ביום הופיעו גדוּדי החיילים הנאצים בתחומיה. תחילה לא היה המצב חמוּר ביותר. עוד מותר היה לו ליהודי להופיע ברחוב בלי “כּוכבים” (זה הטלאי הצהוב, מלפנים ומאחור, שצורת מגן־דויד לו).

– אותו זמן – סיפר הנער – כבר היכו ושדדו. אף־על־פי־כן עוד אפשר היה לחיות. אבל הרעה גברה והלכה ללא מעצור.

וגברה והלכה גם עצבּנותו של הנער בסַפּרוֹ את סיפוּרו הנוגה. עיניו הושפלו לארץ, והדברים יצאו מפיו מקוטעים, טרופים ובלוּלים:

– רבּים ברחוּ לרוּסיה. גם האח ברח. בן עשרים־וארבע היה. כעבור חָדשיים החרימוּ את בתי־המסחר והושיבו בהם “קוֹמיסַרים”, אלה “הנאמנים” מטעם השלטונות. כך עשו גם בבית־המסחר שלנו. הדבר היה כבר לאחר מאסרם של כל עורכי־הדין וכל הרופאים והמהנדסים שנשלחו למחנות־הריכוּז המפורסמים בדאַכאוֹ שבגרמניה ואוֹשביץ שעל־יד קראַקאוֹ. אז נפוֹצוֹ שמועות, כי יוּקם גיטוֹ. חטפו לעבודת־כּפיה במחנות, ירו ברחובות. הוציאוּ יהודים מדירוֹתיהם.

יום אחד, בשלישי בשבוע, בשעה 11 בבוקר, באו אנשי הגסטאַפּוֹ לביתנו וציווּ לצאת מיד, תוך חמש דקות, והרשוּ לקחת חפצים רק במשקל שני קילוגראמים לנפש. את הרהיטים וכל חפצי הבית העמיסו על מכוניות שלהם והובילו אותם, מי יודע לאן. חיפשו ובדקו שמא הסתירו תכשיטים או חפצים יקרי־ערך. האֵם והאחות נאצלו לפשוט בגדיהן, כדי שיוכלו לבדקן בדיקה מדוקדקת…

משהגיע לענין זה מסיפורו נתרגש הנער ביותר. משפה גרמנית טרופה עבר לאידיש עממית וקולו נוקב לב.

– האומנם הצלחתם להטמין קודם לכן משהו מרכוּשכם? – שאלתי.

כן, הטמינו. בזו הדרך ניצלו מרעב וּמהתנַוונוּת הגוּף והנפש.

בדצמבר 1939 הותקן הגיטו בלודז' וכל היהודים נכלאו בו באכזריוּת, ואולם עד האחד במאי היו שעריו פתוחים ליוצא ולבא.

29 בדצמבר היה תאריך ההשמדה ההמונית הראשונה. גרמנים עברו ברחובות העיר והשמידו ביריות מאוֹת יהודים, וכך הכריחוּ את הסרבנים והעקשנים להיכנס לתחוּם הגיטוֹ. ולמחרת היום לא נותרה אפילו נפש יהודית אחת בחוּץ. עכשיו, הקיפו את הגיטו גַדר, ובתוך צריפים מיוחדים, שהוקמו למצפה ביום ובלילה, העמידו שומרים במרחק מאה מטר זה מזה. וליתר בטחון, לבל יתחמק איש, הציפו את הרחובות באוֹר מסַנוור.

מיד נשתנו תנאי־החיים תכלית שינוי. מחיר הלחם עלה עד 30 מארק לקילוֹ, תפוחי־אדמה עד 5 מארק, חמאה – 120 מארק. מי שהעז להתקרב אל הגדר – נוֹרה. כך נפלו יום־יום 15–20 איש. בוקר אחד נערך טבח בגלל שמועת־שוא שפשטה בגיטו, כי הרוסים באים וּכבר הם עומדים מאחורי בית־הקברות. כל יהודי הגיטו יצאו אל הרחובות, צוהלים ושמחים. בכמה מקומות גם פרצו את הגדר וניסו לצאת העירה. אך בו ברגע הופיעוּ מכוניות משוּריינוֹת וירוּ והרגוּ בלי רחם.

מאותו היום הוּחמר העוצר ונתרבו הגזירות.

בתקופה זו נחלק שטח הכיבוש הנאצי בפולין לשני חלקים – ל“דוֹיטשאֶס־רייך” (הממלכה הגרמנית) ול“גנראַל גובאֶרנאַמאֶנט” (הממשל הכללי). וּפשטה שמועה, כי בשטח ה“גנראַל גוּבאֶרנאַמאֶנט” אין המשטר חמוּר כל־כך. מי שהשיגה ידו חתר, איפוא, להגיע לשם. מכל קצווי פּוֹלין חמקוּ יהודים ופניהם לוארשה. גם מדאַנציג באו רבּים, מצפון וּממזרח. בינתיים החמיר המצב בגיטוֹ לודז' עוד יותר, כי שיירות גדולות של יהודים מגורשים הובאו לשם ממקומות אחרים. על שלוש מאות אלף יהודי לודז' נוספוּ תוך זמן קצר עוד חמישים אלף. אך לעומת זאת עשו מגיפות הטיפוּס והדיזנטריה שמות בגיטו והפחיתוּ מספּר תושביו מיום ליום.

האָח היה מן הראשונים שחמקוּ לוארשה – יצא בצנעה והגיע בשלום. גם האָב ניסה לצאת בעקבותיו וּלהציל נפשו ונפש ילדיו, כי המצב בגיטו הורע מיום ליום. רוב בתי־העסק כבר הוחרמו, וּמבתי־המרקחת שבעיר הותירוּ הנאצים ברשות “מועצת הזקנים” רק חמישה. הקנסות וההרג בגלל הצנעת מטבע־חוּץ תכפו והלכו. בתחומי הגיטו מוּתר היה להשתמש רק בשטרות־הנייר המיוחדים שהודפסו גרמנית ואידיש. ומי שנמצאו בידו דולאַרים, או אפילו מארקים גרמניים, נתחייב מיתה. יסורים רבּים גרם האיסוּר ללבּוש בגד ארוך. ויהודים, שהיו רגילים כל ימיהם בבגדים ארוכים, חייבים היו עתה לקצץ בגדם כדי להנצל ממוות.

הגיטו המה ככוורת. אנשים עשו כל האפשר כדי להסתגל לתנאים החדשים ולחיות. המציאו אמצאות רבּות בכל שטחי החיים. התקינוּ מיני מזונות ומלבושים שהתנאים גרמום. עבדו והתאמצו להחזיק מעמד. ובפינות־סתר גם לימדו את הילדים תורה…

היציאה מן הגיטוֹ היתה כרוכה במתן שוחד רב, 300–500 מארק לנפש. אף־על־פי־כן, החליטה המשפחה לצאת – ויהי מה. חמקוּ בחצות הלילה דרך בית־הקברות, והאֵם נשארה עוד ימים מועטים כדי לישב כמה ענינים. ולא ידעו אז, כי זמן רב יעבור עד שישובו לראותה. שכּן החבוּרה השניה של המתחמקים נעצרה, מאחר שגילה אותה פנסוֹ של אחד משומרי הגיטוֹ. וכולם נורו במקום, שתים־עשׂרה נפשות. וּמאז שוב חששו יהודים לצאת בדרך מסוכנת זו, בין קברים ושדות, הנתונה לפיקוחה של חבורת פושעים, אשר ההברחה היתה לה מקור לצבירת ממון.

חָדשיים לאחר בואם לוארשה הוקם גם שם גיטו. ושוב החלה פרשה של הסתגלות והצטמצמות. החיפושים המתמידים של השלטונות אחר סחוֹרה אסוּרה וחפצי־ערך הטילו ערבּוביה והשביתוּ מנוחת־הנפש. בתנאים אלה פרחה המלשינוּת וככל שנתרבו גילויי העזרה ההדדית ומעשי־החסד של אחים־לצרה, כן בערה הקנאה ונתגברה גם צרוּת־העין. יהודים הלשינו על יהודים ורבּים נאסרו בעקבות המלשינוּת ואף הוצאו להורג!

בתקופה זו, בהיעדר האֵם אירע אסון גדול במשפחה – האחות לא עצרה כוֹח וחלתה מצער וממחסור. ובאין עזרה רפואית ראויה לא שבה לאיתנה – בת 25 היתה במותה. כשנודע לאֵם דבר מחלת הבּת יצאה לדרך לבדה. בסכנת־נפש הצליחה להתחמק מגיטו לודז' והגיעה בשלום לגיטו וארשה. שוחד רב שילמה למבריחים, שהוֹציאוּה מבעד לבית קטן שבגבול הגיטו. קפצה מבעד לחלון לתוך שדה־התבואה שמאחורי הבית והסתתרה בשדה יום תמים, ומשם עשתה דרכה ברגל. את בתה לא מצאה עוד בחיים.

והחיים בגיטו הולכים ורעים מיום ליום. היו עולים על משכּבם בחשש שמא יבואו בלילה ויוציאוּם לעבודת־כּפיה, וביום היום מפחדים מפני צילוֹ של כל נאצי לבוּש־מדים. היוֹקר האמיר, הכסף אזל. חזרו איפוא לבקש דרכים לצאת למקום שהתנאים שם נוחים יותר. כך היו יהודים נודדים ממחוז למחוז, מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. ה“גנראַל גוּברנאַמאֶנט” נחלק אז לארבעה מחוזות: ראדום והסביבה, לוּבּלין והסביבה, וארשה וקראקוב. פתאום עברה שמועה, כי במחוז ראדום התנאים נוחים יותר, ומיד החלו נוהרים לשם. בינתיים פשטה ידיעה מחרידה, שעומדים לשלח את כל יהודי וארשה בכיווּן בלתי־ידוּע – וכל מי שעוד פרוּטה בכיסו קם וּברח.

הדבר היה בחודש מארס 1042. ימים קשים באו על קהילת וארשה. מדי יום ביומו היו חייבים 15–20 אלף יהודים להתייצב בכיכּר קראַשינסיקי, במרכז העיר, ושם היו ממיינים אותם לסוּגים שונים. רק מעטים מהם שוחררו, ואילו רוּבם נשלחו לעבודת־פרך. זוהי התקופה שבּה שלח יד בנפשו המהנדס צ’רניאַקוֹב, ראש קהילת וארשה, לאחר שנדרש לסייע לשלטונות במלאכת ההשמדה.

משש מאות אלף יהוּדי וארשה נשתיירו, לאחר זמן קצר, רק 30 אלף, שהוסיפו לעבוד עבודת־פרך בבתי־החרושת לנשק ולתחמושת. רבּים נמלטו לכל שנשא אותם הרוח, כך נמלט גם הנער עם הוריו והגיע לעיירה סנדומיר שבמחוז ראדום ועבד שם במחנה־כפיה בחפירת תעלות, שנועדו להטיית מי־הויסלה לאפיק אחר. האח הבכור נשאר עוד זמן־מה בגיטו וארשה, וכאשר הצליח סוף־סוף להמלט משם ולהצטרף אל בני המשפחה, לא הכירוּהוּ כמעט, – כל־כך נצטמק.

מחוזות לוּבּלין וּקראַקוֹב “פּונו” כבר אז, ומאות־אלפי יהודים נעלמו ולא נודע מקומם איהוּ. לבסוף “פונתה” גם ראדום והיתה לעי שממה. רק בעיירות הקטנות שמסביב טרם הספיקו לפגוע – בסנדוֹמיר, קלימנטובסק, קופשבניצה, סטאַשוב. אך לבסוף הגיעו מלאכי־החבּלה גם לשם. בכל מחוז ה“גנראל גוּבאֶרנאַמאֶנט” כולו לא נותרו אלא 120 אלף יהודים, מתוך שני מיליונים. יהדוּת פּולין חוסלה כמעט כולה. עתה בא תורם של הקיבוצים היהודיים באירופה המערבית, שנפגעו פגיעה קשה עוד קודם לכן. בדרכו של הנער מסנדוֹמיר לווינה, חלפו על פניו שיירות הקרונות המסיעים אל תחנות־ההשמדה יהודים מהולנד, מבלגיה, מצרפת ומגרמניה. מראה רכבות־ההשמדה אינו מש מנגד עיניו. קולות הגלגלים המפזמים את שיר־המוות מנסרים באָזניו וּמרעישים לבּוֹ, וּמנוּחה לא ימצא.

---

שמע ישראל

מאת

ברכה חבס

סיפור זה נתייחד מחבריו, באשר סיפרה אותו ילדה חיננית ״צברית״ שדרכי חייה הובילוה מכאן לשם. וכך סיפרה רבקה:

– איני זוכרת את ראשית המלחמה, ילדה קטנה הייתי אז, בת שש שנים. כשהתחילו יורים, ואוירונים השליכו פצצות, חפצה ״מאמעשי״ (אמא) לשוב לארץ־ישראל. נולדתי בתל־אביב. בקיץ נסעתי עם אמי לבקר אצל ״זיידעשי״ (סבא) בפולין. הנסיעה בים היתה יפה מאוד. שני הסבּים שלי גרוּ בעיר אחת, בסוסנוביץ, והיו לי שם גם הרבה דוֹדים ודודות, והיה שמח מאוד. תחילה לא הבינותי פולנית כלל, וגם אידיש לא ידעתי. אחר־כך כבר הבינותי הכל. גם גרמנית הבינותי. ידעתי מה צועקים הגרמנים ומה הם חפצים.

גרנו אצל סבא, מרדכי־מנדיל שמו. זקן בן 70 שנה היה, ואולי יותר. כאשר אמא שלי הלכה לעבודה בבית־החרושת של הגרמנים, נשארתי בבית לבדי עם סבא. שבוּע אחד היתה אמא קמה לפנות בוקר ועובדת משעה 5 עד 4 אחרי־הצהרים, ושבוע שני היתה עובדת מ־1 בצהרים עד חצות הלילה. גם לאחותי ״סאלושה״ (שרה) היה כרטיס־עבודה, ובוקר בוקר הלכה לעבוֹד.

כשנשארתי לבדי בבית, הייתי מטאטאָה ושוטפת את הריצפּה. גם מבשלת הייתי, לפי הוראותיה של אמא. סבא היה שוכב במיטה כל היום. כאשר דפקו הגרמנים בדלת, פתחתי להם מיד – צריך היה לפתוח מהר כדי שלא יירוּ בדלת, או יעשו משהו גרוּע עוד יותר.

בזמן הראשון לא היו החיילים הגרמנים מכים נשים וילדים. אבל אחר־כך לא היפלו שום איש לטובה. גם את סבא היכו בשוֹט של גוּמי על ראשו. הייתי בוכה מאוד כשהיה נכנס גרמני לבית. אחר־כך חדלתי לבכות, – האם יעזור הבכי? אבל לבּי רעד מפחד. את הילדים לא היכו הגרמנים, אותם הרגו תיכף ומיד, או שהיו תופסים אותם ומובילים אותם אִתם.

כאשר נכנס לבית גרמני אחד, לא היה הדבר נורא כל־כך, כי היו גם גרמנים טובים, וביחידוּת לא היו אלה עושים רע לילדים. פעם נכנס גרמני לביקורת, ובסיר שבמטבח התבשל בשר. אכילת בשׂר – היה חטא גדול ליהודים. מיהרתי למטבח והסתרתי את הסיר. הגרמני הלך בעקבותי וראה זאת. חשבתי, כי יירה בי – אבל הוא לא עשה לי דבר. פעם אחרת רדפוּ חיילים גרמנים אחר שתי נערות יהודיות. הנערות, בנות השכנים, נכנסו בבהלה לתוך ביתנו ואמא הסתירה אותן. הגרמנים פרצוּ לתוך הבית והתחילו חוקרים אותנו אם הסתתרו כאן נערות. אמא־שלי אמרה, שלא ראתה דבר. חיפשו ומצאו את שתיהן. חפצו לקחת אִתם גם את אמא. אז הרימונו קול צעקה, אני ואחותי, וצעקנו בכל כוחותינו, עד שהגרמנים הירפו מאמא.

בבית סבא היו רהיטים יפים. על כן פחד, שיבואו הגרמנים ויקחו הכל. אבל סבא־שלי חכם מאוד. קרא לנגר וביקש ממנו ללכלך את הרהיטים בכתמים ולקלקל אותם כך, שהגרמנים לא ירצו בהם. כשהגרמנים היו נכנסים לבית היו ניגשים מיד אל הארונות ולוקחים כל מה שהם מוצאים שם. ואנוכי ידעתי, שאסוּר לצעוק או לבכּות, רק לחכות בשקט עד שיגמרו ״מלאכתם״ וילכו להם.

כל זה היה צחוק לעומת מה שעשו הגרמנים אחר־כך, בימי ״המשלוחים״. פעם באה אמא מן העבודה ואָמרה, שמחר היא לוקחת אותי ואת אחותי לבית־החרושת, לביקוֹרת. כזאת היתה הפקוּדה: כל העובד בבית־חרושת יביא אתו את בני משפחתו. הכל חייבים להתייצב במגרש־הספורט כדי לחתום על תעודותיהם. ״זיידעשי״ לא חפץ ללכת. חכם הוא סבא שלי, נשאר בבית יחידי והגרמנים לא בדקוּ אז בבתים. ״מאמעשי״ לא פחדה כלל. היא היתה עובדת מצויינת והמפקח הגרמני היה מרוּצה ממנה.

הדבר היה ביום הרביעי, 12 באוגוּסט. בשעה ארבע לפנות בוקר העירה אותנו אמא, רחצה פנינו וחפפה ראשינו עוד יותר טוב מאשר בערב הפסח לפני ״הסדר״. ואת השׂמלות היפות לבשנו, כדי שנהיה נקיות ויפות בשעת הביקורת והגרמנים לא ימצאו בנוּ כל פגם. בבית־החרושת של אמא־שלי עבדו 500 איש, וכל אחד מהם הביא את בני משפחתו, והמקום היה צר מאוד. חיכו לביקורת עד שעה 10 – 11. אז באו אחדים מאנשי המיליציה היהודית וציווּ שנלך כולנו למגרש־הספּורט. ואולם אך יצאנו לרחוב וראינו את הגסטאפּוֹ, הבינונוּ שהפילו אותנו בפח וכולנו אבוּדים.

הדרך אל מגרש הספּורט רחוקה, אנשי הגסטאפּוֹ זירזו את ההולכים וירוּ באויר כדי להטיל פחד. הצפיפוּת במגרש היתה איוּמה. אמא החזיקה בנוּ היטב, שלא נאבד. פתאום התחיל יורד גשם שוטף, מבּול ממש. אמא כיסתה ראשינו במגבת שהוציאָה מילקוּטה, אבל זו לא הועילה כלל – היינו רטובות עד לעצמותינו והרגלים כאבוּ מעמידה. אז ישבתי תחתי בתוך השלולית. אוי, מה נורא היה זה! אני רואה הכּל לפנַי…

בלילה לא פסק הגשם. הגרמנים כיוונוּ זרקורים לכל צד, כדי שאיש לא יוּכל לברוֹח. בלי הפסק נשמעו יריות. ילדים רבּים רבצו ברפש ולא העזו לבכות או לצעוק בקול. בכוּ בלחש. ואז אמר מישהו:

– ישמע אלוהים את בּכי הילדים!

אנוכי לא יכולתי להירדם. אז ישבה ״מאמעשי״ בתוך הרפש ולקחה אותי בזרועותיה. בכל פעם היתה מעירה אותי ושואלת:

– רבקה׳שי, אַת ישנה? – פחדה שמא אתעלף מרעב ומצמא, כי ילדים רבּים, וגם מבוגרים, התעלפוּ. בכל פעם נשמעה קריאה: – אחות, הצילי! ואחיות השירוּת הסניטארי של ״מועצת היהודים״ היו באוֹת ומגישות עזרה. פעם נשמעה קריאה מתוך החשיכה:

– גוואַלד, (הושיעו) יהודים, אשה כורעת ללדת! וכך, בתוך הביצה, נולד ילד…

הייתי צמאה מאוד, ולא יכולתי שׂאת יותר את הצמא. אז אמרה אמא, שאנסה לאסוף בידי טיפות גשם ואלקק אותן. אבל זה הגביר עוד יותר את הצמא. בבוקר התחילו הגרמנים מתגרים בנוּ, זורקים פרוּסות לחם לתוך הרפש ומסתכלים בהנאה באמהות המוציאות את הלחם המזוֹהם, שוטפות אותו במים ומאכילות את הילדים הרעבים.

כשהתחילה הביקורת לפני המשלוח, היו הגרמנים מגרשים את האנשים ממקום למקום, מלקים בשוטים ויורים. רבּים נדרסו בצפיפוּת האיוּמה.

ויהודים לא פסקו מלצעוק: ״שמע ישׂראל…״

אינני זוכרת כיצד הורחקתי מאמי – זרם האנשים ניתק אותי ממנה. התחלתי צובטת בני־אדם ברגליהם, שלא ירמסוני, נשכתי אותם בידיהם. אבל איש לא שׂם לב לצביטוֹת, כי ראו את המוות לפניהם. לבסוף נפלתי ואנשים דרכוּ עלי. חשבתי, כי אשאר שוכבת כך ולא אקום עוד. אבל מישהו הרים אותי, תפסני בזרועותיו וקרא: – הצילו את הילדה!

האיש הטוב הזה הצילני ממוות.

לא ידעתי היכן אמא שלי. ובמגרש היו אלפי אנשים, כתף בכתף נגעה, ואי אפשר היה להבחין בין איש לאיש. לעומדים בקצווֹת היה יותר נוח, אבל לעומת זאת היכו בהם הגרמנים יותר. יהודים שהיו בתווך התפללו בינתיים ב״מנין״ וקראו תהילים – התפללו בלי טלית וּתפילין, כי לא הספיקו לקחתם אתם. אמא שלי חשבה שכבר לא תראני חיה וחיפשה אותי בין הילדים הנרמסים והמתים, שסולקו הצידה. פתאום ראיתי את דודתי, אחות אמי, והיא הביאה אותי אל אמא. מה שמחה ״מאמעשי״!

אז התחילה הביקורת. היו שני שולחנות. אמרו: השולחן שמצד ימין טוב, שמצד שׂמאל – רע. עמדו כולם בשורה אחת ולא היתה אפשרוּת לבחוֹר. הלכו לשולחן שאליו דחפו הגרמנים. אמא שלי ניגשה אל השולחן שמצד שׂמאל.

– איפה אבא? – פנה הגרמני אלי.

– בפלשתינה, – עניתי מיד.

התחיל קורא:

– אשה מבית־החרושת, שני ילדים, האָב בפלשתינה.

– לקבוצה מספר שלוש! – ענוּ לו.

קיבלנו את המספר 3. זה היה מספר רע – לחקירה נוספת. אבל גרוע עוד ממנו היה מספר 4 – למוות. רק מספר 1 היה טוב, מי שזכה בו שוחרר מיד. ומספר 2 נתנו רק לאנשים צעירים שנלקחו ל״ארבּייטס־איינזאץ״ (עבודת־כפיה)!

ביום החמישי בערב כינסו אותנו עם עוד מאות אנשים מקבוצה 3 לחצר אחת, ושם נשארנו עד יום ראשון. כל הבתים היו ריקים. נכנסנו לבית אחד ושכבנו לישון. ״מועצת היהוּדים״ שלחה לנו דוּד מרק ופרוסות לחם. מיום ליום נתרבו המשלוחים. וביום הראשון בערב כבר היינו מעטים. אמא־שלי לא האמינה עוד שגם אנו נשאר בחיים.

פתאום נשמעה קריאה של גרמני:

– אטלה ק. עם שני ילדים, מיד אלי!

וגרמני זה הוציא אותנו מן החצר. הוא אמר, שאמא שלי עובדת טובה היא, ״יהודיה מוֹעילה״. אחר־כך סיפר לנו סבא, כי הדוֹד שלי, בנוֹ מבנדין, הוא שהציל אותנו. דוֹד זה היה לו בית־מסחר גדול לעורות והושיבו בו גרמני אחד, נאמן הגסטאפּוֹ. ואילולא אחיו של אותו ״נאמן״, שהיה מראשי הגסטאפּוֹ בסביבה, היו שולחים גם אותנו לאוֹשביץ.– – –

---

ילדים במחתרת

מאת

ברכה חבס

– כשנכנסו הגרמנים לסוסנוביץ – סיפרה רבקה – לקחו מיד את כל הסחורה שבמחסן סבא שלי – סבא זה, עשיר היה ועסק גדול של עורות לו. באו חיילים גרמנים במיני מדים חוּמים ועמהם פועלים שהוציאו את הסחורה והעמיסוה על גבי עגלות גדולות. יהודים רבּים התאספו בחצר, ובשעה שהחיילים הסבו ראשיהם, היו חוטפים חבילות־עור וּבורחים. אחר־כך בא ״נאמן״ גרמני וקיבל לרשותו את בית־המסחר של סבא.

עוד לפני המלחמה הטמין סבא בבית סכוּם־כסף גדול. כשציווּ הגרמנים להחליף את הכסף הפּולני במארקים שלהם, לא ציית. אחר־כך ירד ערך הכסף הפולני, וסבא התרושש פתאום. ראיתי בעינַי צרורות צרורות של שטרות־כסף פולניים (סבא היה נוהג למנותם מזמן לזמן), אבל אי־אפשר היה לקנות בהם משהו. מזלנו, שדוֹדי שלח ידו במסחר של גוּמי, שעוָנית ופרוה – מסחר זה, שהיה אסוּר ליהודים – וכך קיים את כל בני הבית. הדוֹד היה מביא סחורתו מבאֶנדין ואמא עוזרת לו לשאת את החבילות. ביחוד היה מביא מיני שעוָנית, וסנדלרים קנו מידו לתעשיית נעלים. גם לקניית נעלי שעוָנית דרוּש היה רשיון. ל״מועצת היהודים״ היה בית־מסחר שנקרא ״קואופּרטיב״, ושם השיגו גם נעלים ממין זה. באגף אחד של בית־המסחר היה בית־המרקחת לשירוּת החולים היהודים ובאגף האחר – מחסן של צרכי תפירה לבתי־המלאכה ומעט צעצועים, ישנים ולא יפים. בבתי־המלאכה ייצרו יהודים כל מיני חפצים נאים, גם נעלים טובות משעוָנית וגוּמי, אבל אלה נשלחו לגרמניה, ול״מועצת היהודים״ הרשוּ למכּור רק את הפסולת.

תחילה לא היה אצלנו בית־ספר כלל. מבוקר עד ערב לא ידענו, אנחנו הילדים, מה לעשות. ורק כשנה לאחר פרוץ המלחמה נפתח בית־ספר מטעם ״מועצת היהודים״. המורים והמורות היו יהודים.

למדנו כחמישה־ששה חָדשים. אבל יום אחד אָמרה המורה, כי בית־הספר נסגר, ואסוּר ללמוד. אנחנו, הילדים, עזרנו להוציא את הספסלים לרחוב, אבל לא הפסקנו ללמוד. המורה שלנו היתה טובה מאוד. היינו מתאספים שלוש פעמים בשבוּע בביתה של ילדה אחת ושם לימדה אותנו המורה ״בטריפה״ – לימדה פּוֹלנית, גיאוגרפיה וחשבון. בשלושת הימים האחרים למדנו עברית בביתו של המורה וינר. פחדנו להביא אתנו ספרים, ולמדנו רק שעה אחת. וכשחזרוּ ילדי כיתתי לבתיהם, היו באים ילדים אחרים ללמוד. המורה וינר לימד כאלף ילדים. כולם אהבוּ אותו, וביחוד אהבתיו אני, שעוד ידעתי מעט עברית וזכרתי את ארץ־ישראל. המורה היה מסַפר לנו מעשיות רבות מחיי עמנוּ ומסבלותיו בתקופות שונות, והיה מנחם אותנו בסיפוריו על חייהם הטובים והיפים של היהודים בארץ־ישׂראל.

כל ילד שילם למורים. אמא שלי שילמה בשבילי ובשביל אחותי הקטנה שמונה מארקים לשני המורים יחד. כך למדתי עד יום ה״אוֹיסזידלוּנג״ (הגירוּש), ב־12 באוגוּסט 1942. אחר־כך התחלתי לעבוד בבית־מלאכה גרמני, כדי שאהיה מעתה ״יהודיה מועילה״. כי ביום הביקורת הכללית במגרש הספּורט קיבלה אמא שלי את המספר הרע 3, מפני שהיו לה שני ילדים קטנים, שאינם ״יהודים מועילים״ – אחותי הצעירה ממני בשנתיים, ואנוכי.

אמא־שלי עבדה עבודת־פרך בבית־המלאכה לחייטוּת של ״מועצת היהוּדים״. שם תיקנו וחידשוּ מַדי־צבא ישנים וּמשוּמשים. את המַדים היו מביאים מן החזית כשהם מנוקבים מכדורים ומכוסים כתמי דם. אמא־שלי היתה מגהצת את המַדים המתוּקנים ומקבלת בשׂכר עבודתה מארקים אחדים לחודש. אילולא עסק דוֹדי בהברחת הסחורות האסוּרות, היינו גוֹועים ברעב. אמא־שלי פחדה מפני ביקורת שניה ועל־כן ביקשה מפקיד אחד ב״מועצת היהודים״ שישתדל להכניס גם אותי לעבודה. היה עלי להכין אבני משחק הדוֹמינוֹ בשביל החיילים הגרמנים בבתי־החולים. ילדים רבּים, כ־100 או 150, עבדו אתי. היתה לי תעוּדה של ה״זונדר״ (״המיוחד״) – כך קראו בקיצור למשרד הגרמני, שניהל את עבודת־הכפיה של היהודים. שמו המלא היה ״זוֹנדאָר בּאָאוֹיפטראַגטן דאָר ס. ס.״ (הממונים במיוחד מטעם הס.ס.). המנהל הגרמני של בית־המלאכה לא שילם לנו כמעט שׂכר עבודה, ובכל זאת השתדל כל ילד יהודי להתקבל לשם, כדי שיזכה בכרטיס־העבודה האדום המציל מן ה״אוֹסזידלוּנג״.

כל ילד חייב היה לספּק יום־יום מיכסה מסוּימת של אבני־דוֹמינוֹ. המיכסה לילדה היתה לפחות 400 ולילד 600 קוּבּיות. עבדנו מתוך חרדה ועצבּנוּת, כי המנהל הגרמני אִיים שיקח את הכרטיסים מן הילדים העצלנים. לילד אחד נשברה אצבעו בשעת חיתוך העץ, ולשני – נפצעה ידו פצע אנוש. היו מעבידים אותנו לפעמים במשך כל הלילה. פעם, כשקיבל הגרמני הזמנה גדולה, לשלושים אלף אבני־דוֹמינוֹ, הבטיח לכל ילד פרס, קופסת משחה לשינַים, כדי שיעבדו בשקידה יתירה ויכינו את המיכסה למועד.

בבית־המלאכה עזרנו הרבה איש לרעהו. אנוכי, הצעירה בכולם, לא הצלחתי להוציא מתחת ידי יותר מ־300 ״חתיכות״, וילדות שהספיקו להכין למעלה מ־400 היו נותנות לי משלהן, כדי שלא יאמר הגרמני, כי עובדת גרוּעה אנוכי. פעם באו מהגסטאפּוֹ לבדוק אם אנו עובדים היטב. אז ציוָה הגרמני לכל ילד להכין כמה קופסאות מלאות של דוֹמינוֹ, כדי להראותן למבקרים. וכיון שלא כל הילדים ידעו להוציא עבודה יפה, החלטנו שהחרוצים יתנו משלהם לנחשלים. לעתים קרובות היה בא אלינו כמבקר מה״זונדר״ איש ס.ס. רלר, קטן־קוֹמה ובעל־בשׂר – רוֹצח מפוּרסם. היה מהלך בינינו וּבוֹדק אם כל הילדים עוֹנדים את הטלאי הצהוֹב לסינרי־העבודה. פעם אבד לי הטלאי שלי ואותו יום קשה היה להשיג טלאי צהוב בכל הגיטו ומחירו האמיר מ־10–20 פניג ל־1.50 מארק. כשראיתי את רלר, התעלפתי כמעט מפחד. אך קרה נס ולא השגיח בי.

חובה היתה לעבוד בבית־המלאכה גם בשבת. ״זיידעשי״ לא רצה שאחלל את השבּת, אבל ״מאמעשי״ פחדה מאוד שמא יפטרוני, – ועל כן עבדתי גם בשבת. זמן־מה היה המפקח היהודי מטעם ״מועצת היהודים״ מחלק בכל יום פרוּסת־לחם בריבּה לילדים. אבל לרוב היינו רעבים. הילדים הזריזים בעבודתם היו מקבלים לפעמים פרסים בסך כמה מארקים. לי היתה העבודה קשה מאוד, ואף־על־פי־כן הייתי מאוּשרת, שכּן בזכוּת עבודתי ניצלנו.

לאחר ביקורת הגסטאפּוֹ ב־12 באוגוּסט יצאת גזרה חדשה, שכּל משפחה ש״אינה מועילה״ חייבת לעקור דירתה לפרבר שבדולה, והיה ידוע, שהעוברים לשם הם ראשונים ל״משלוח״. גם אמא הוזמנה ל״מועצת היהוּדים״. ורק בזכוּת כרטיס־העבודה שלי ניצלנו.

לבסוף קרה לנו נס וחזרנו אל ״טאטעשי״ (אבא) לארץ־ישראל.

---

בשורת המרד

מאת

ברכה חבס

בסוף דצמבר 1942 יצאה חבורת ה״מוּחלפים״ השניה, ובה אחת־עשרה נפשות, מסוֹסנוֹביץ וּמבאֶנדין – שתי ערים פּולניות שכנות בשלאָזיה, בסמוך לגבול הישן של גרמניה. גם בשיירה זו היה מספּר הניצולים קטן ממספּר רשיונות־היציאָה, שנתקבלו מטעם השלטונות הנאצים, כי רבּים מבעלי הרשיונות לא היו עוד בחיים… בשיירה באו כמה נשים נתינוֹת ארץ־ישׂראל. ובאה אֵם עם שתי ילדותיה הקטנות. שעל־אף גילן הצעיר כבר טעמוּ טעם היד הנאצית. הגיעו לחיפה דרך וינה, בודאפּשט, בּלגראד, קושטא, אנקרה וחלבּ שבסוּריה. וכל רשמיהם עוֹדם חיים עמהם, ומרעישים לב השומע.

בחבוּרה קטנה זו היתה נערה צעירה, חברת הנוער הציוני בסוֹסנוֹביץ. הוריה, בעלי בית־חרושת לנעלים בסוֹסנוֹביץ, עלוּ לירושלים לפני המלחמה. הבת נשארה אצל אחותה. עלייתה נדחתה, כדי שתוּכל לסַיים חוֹק לימוּדיה בגימנסיה הפּולנית.

וּנערה זו, הרכּה והענוגה, היא שגוללה לפנינו את פּרשת השוֹאָה על כל פרטיה ודיקדוקיה. והיא גם שבישׂרה לנו את בשׂורת ההתקוממוּת בין חומות הגיטוֹ.

אותו ערב, בסַפרה את סיפורה הלוהט, באידיש ובגרמנית עממית, מתובלת במשפטים עבריים ארצישׂראליים, לא עמדנו עדיין כראוּי על משמעם העמוֹק של דבריה. זרים היו לנו מוּשגי החיים שנוצרו בגיטוֹ. למעלה מכוֹח תפיסתנו היו הכוחות העצומים שהדריכו את פעולת־המרד. ורק אחר־כך, כשנפרסמה בכל עתוני העולם פרשת ההתקוממוּת בגיטו־וארשה, נצטלל סיפוּרה של הנערה הצעירה וּהוּאָר באוֹר המעשה הנעלה.

וכך סיפרה הנערה:

סוֹסנוֹביץ – באָנדין – דוֹמבּרוֹבה היו, לאחר ה״עקירות״ הרבות וה״פינוּיים״ וה״משלוחים״, למרכז היהודי הגדול באירופּה. שם רוּכזה שארית הפליטה מפּולין ומגרמניה ומכל הארצות האחרות של הכיבוש הנאצי. לפי הידיעות שהגיעו לסוֹסנוֹביץ לפני צאת הנערה לארץ, היתה כבר וארשה באותם הימים ״יוּדנריין״ (נקיה מיהוּדים). הידיעות הללו הביאו לסוֹסנוֹביץ שליחים, שהצליחו לעבור ממקום למקום. בהדגשה מיוחדת סיפרה, כי פרוּמקה הגיעה מוארשה לבאָנדין בשליחות של צביה ונשארה שם. את שני השמות הללו, שמותיהן של החלוצות מראשי מרד־הגיטו, ביטאה בהערצה. נקבה בבטחון תאריכים ומספּרים ששמעה מפי ראש ה״קוּלטוּסגאָמַינדה״ (הקהילה היהודית), באסיפות יהודי גיטו סוֹסנוֹביץ: עד דצמבר 1942, מועד צאתה מפולין, פחת מספּר היהודים בגיטוֹ וארשה כדי כך, שמנה רק 90 אלף. מקור אחר נקב את המספר 40 אלף. וכל השאר – ״אויסגאָזידלט״ (נעקרו)…

בפולין כולה נשתיירו אז מכל היהדוּת הענפה, בת שלושה וחצי מיליוֹן, רק 450 אלף… בימים האחרונים לפני צאת הנערה, הגיעה השמוּעה על גירוש פיטריקוב – עוד 50 אלף יהודים שהוצאו להורג.

מקהילת סוסנוביץ שולחו שבוע־שבוע מ־50 עד 100 איש לשריפה במחנה־ההשמד באוֹשביץ. משלחים היו בלא כל הבחנה ומשמידים בלא כל הודעה. תחילה עוד היו בני המשפחה מקבלים בדואר תיבת־אפר קטנה או תעודת־פטירה. אחר כך פסק גם אוֹת זה. לעתים רחוקות נחלץ מישהו מידיו של מלאך המוות. פעם אחת חזר יהודי ממחנה אושביץ והאוזן נלאתה משמוע סיפוריו (85 קילוגראם היה משקלו של היהודי בצאתו לשם, ו־39 קילו היה משקלוֹ בחזרתוֹ).

דרך סוסנוביץ עברו שיירות רבּות ממערב אירופּה למחנות־ההשמדה הידוּעים בטרבּליאַנקה ומלקיניה ובלז׳ץ וסוּבּיבוֹר ליד ווֹלוֹדאַוָה. שם היו הגרמנים משמידים המונים במשך שעות מעטות, ואת בגדיהם היו שולחים לגרמניה. בביצוּע מלאכת־ההשמדה נסתייעו הגרמנים בגדוּדי אוּקראינים, ב״גנראל גוּבאָרנאמנט״ היו האוּקראינים המבצעים העיקריים. אולם ה״אוֹיסרוֹטוּנגס־קוֹמיסיוֹן״, זו ״ועדת ההשמדה״, שערכה מסעותיה על־פני אירופּה, לפי שיטה וסדר, היתה מורכּבת גרמנים בלבד. לאחר ביקוּר הוועדה, היו מיד יוצאות רכבות־המוות.

– הניסו יהודים להתקומם? העמדו על נפשם? – הסירבו לעלות לרכּבות־המוות?

הנערה נעצה בי עינַים מביעות צער, כאומרת: מה מסוגלים אתם, שלא הייתם שם, להבין?

כך הביטה גם באלה שבירכוה על שזכתה להנצל מן התופת.

– כּן, ניצלתי, אבל אנוכי לבדי, לבדי. והיכן הם, כוּלם?..

ניכּר היה בה בנערה, כי להם, לאותם שנשארו שם, נתון לבּה. פניה הביעו הערצה בסַפּרה על תנוּעוֹת־הנוער החלוּציות ועמידתן בפני הנאצים. תחילה קיווּ בני־הנעורים להינצל. אך משנוֹכחוּ לדעת, כי חוֹמת־הברזל הנאצית סוגרת עליהם מכל צד, החלו מתארגנים וּפועלים בסתר. כל תנוּעות־הנוער החלוציות נתארגנו לפעולה משותפת. דוקא על־עברי־פי־פחת הבינוּ, כי אם עוד יש פתח־תקוָה כלשהוּ – הרי רק האיחוּד יצילם. היה 800–900 נפש, מבני 13 ומעלה. שׂריד דל מרבבוֹת.

עד ליום צאתה היו נערכות פגישות ואסיפות. תחילה בהיתר ואחר־כך באיסוּר. עד אוגוּסט 1942 התנהלה בקרב הנוער פעולה עֵרה, בידיעת הקהילה ובסיועה. היו מוֹעדוֹנים ותחנות־הזנה. לימדו עברית ושיר עברי וביקשו להפיג מעט את הכאב והעלבון. ואולם לאחר שילוּח השיירה הגדולה הראשונה למחנות־ההשמד, פרץ סיכסוּך בין הקהילה והנוֹער, שגינה הליכה זו למוות ללא כל נסיון להתנגד ולהתגונן. יהודים, פקידי הקהילה, נאלצו בפקודתם של הממוּנים עליהם לסייע בארגוּן המשלוֹחים. הנערה יודעת, כי בלאו־הכי לא היתה דרך להצלה. מבינה היא, שאין היחיד רשאי לפסוק דינם של מנהיגי הציבוּר, אשר באין מוֹצא נתיאשו מכל תקוָה. אף־על־פי־כן, רבּה המרירוּת בלבּה.

עם ה״פינוּי״ הראשון נפתחה תקוּפה חדשה בחיי הנוער החלוּצי בגיטו. כשהוּצגוּ פנים אל פנים מול גזירת המוות, נתלבּתה אש ההתמרדוּת. אז ניסוּ לפרוץ כל פתח צר, לשלוח שליחים בדרכי־עקיפין מסוּכנוֹת, לבקש עצה ועזרה.

הנסיעה ברכּבת היתה כבר באותם הימים בחזקת סכּנת נפשות ליהודים. אף־על־פי־כן, ניסו לשלוח שליחים לברלין, ביקשו קשר עם שווייץ. אך המזל לא האיר להם פנים. לנסוע ברכּבת יכול היה רק יהודי, שמראה פניו אַרי והוא מצוּיד בתעודת־מסע בשם אַרי. אך רבּוּ המלשינים בין הפּולנים, ומן ההכרח היה לשחדם בסכומי־כסף גדולים.

הצפיה לעזרה מבחוץ, להד כלשהו מן העולם הגדול, מהיהדוּת, מהישוב והתנוּעה בארץ, היא שקיימה את הנוער וחיזקה רוּחו. אבל העזרה באה רק טיפין טיפין וּתקופה ארוכה פסקה לחלוּטין. עזוּבים לנפשם, חשוּ עצמם השרידים האחרונים, מאוכזבים ומיואשים, מוּקפים החומה הנאצית מסביב לגיטוֹ היהודי על פני אירופּה!

לאחר שנואשוּ מלקבל עזרה מבחוץ, כיוונוּ מאמציהם כלפי פנים. אימצו הקשרים בינם לבין עצמם וביקשו מגע־ומשא עם ארגוּני המחתרת הפּולניים. וגם כאן היתה צפויה להם אכזבה איוּמה, כי רוב אנשי־המחתרת הפּולניים השיבו פניהם ריקם והתנכּרוּ להם. אבל בקרב הפּולנים, שרבּים מהם שיתפוּ פעוּלה עם הגרמנים, היו גם יחידים, אנשים בעלי־לב, שסיכנו חייהם ועזרוּ ליהוּדים. ואילולא הם, אפשר לא היתה יוצאת לפוֹעל תוכנית המרד בגיטוֹ וארשה.

עתה הגיעה הנערה לעיקר דבריה, ושוב לא היה סייג לסערת רוחה. לאחרונה – סיפרה – הודיעו מוארשה, כי השיגו נשק ובשעת־הכושר יתקוממוּ. גם בּבאָנדין שׂרר הלך־רוּח של מרי. הידיעה מוארשה עוֹדדה וליבתה את זיק האמוּנה שנתעמם זה מכבר. בשנתיים הראשונות שקד גיטו בּאָנדין על פעולות ההכשרה החלוצית. יסדוּ חוות־הכשרה בין סוסנוֹביץ לבאָנדין, והשלטונות הכירוּ בה, בראותם אותה כאחת מפעולות ה״אוּמשיכטוּנג״ (שינוי ״השיכבה״, כלומר, משלח־היד). כמה עשרות חלוּצים ובני־נעוּרים למדו שם מלאכה, ישבו בכפיפה אחת ועודדוּ איש רעהוּ. חוות־ההכשרה היתה מרכּז רוּחני לכל הנוער. בה נערכוּ כינוסים ומועצות, שבהם דנוּ איך לשמור על גחלת האמונה הציונית, איך להאירה באור העליון של קידוש שם העם.

חבוּרת הנוער־הציוני היתה לאי של חברוּת. עזרוּ איש לרעהוּ וסעדוּ את החברים הכּוֹשלים. בתקוּפה הראשונה, שבּה היה מצבם של היהוּדים בשלזיה נוֹח יותר מאשר ב״גנראל־גוּבאָרנאמנט״, היו שולחים משם חבילות וכסף לאחיהם במחוזות, שסיבלם גדול יותר. יסדו קוּפּה־משוּתפת, שקראו לה בשם ״עֶֹ־ע״., ״עזרה עצמית״. הם עצמם עבדוּ עבודת־פרך והחיוּ נפשם בדוחק. ואף־על־פי־כן היו מוכרים כל חפץ עובר לסוחר – טבעת, שעוֹן, שׂמלה, וכל כיוצא־בהם, – כדי שיוּכלוּ לעזור מקוּפּתם המשותפת לחבריהם במחוזות־הגוּברנאמאָנט ובמחנות־העבודה בגרמניה.

הנערה עצמה עבדה שנה וחצי עבודת־כפיה בבית־חרושת לתרמילי צבא. דרה עם אחותה וגיסה בחדר קטן, ונוזוֹנוּ במרק תפוחי־אדמה בלבד. בגדים ונעלים נותרוּ להם, אבל מי נצרך לאלה כשחיוּ כבהמות־משׂא. מבוקר עד 5 לפנות ערב היו עובדים, ומשעה שמונה בערב נאסרה עליהם היציאה החוּצה. בשלוש שעות אלו, בין חמש לשמונה, היו עומדים רוב הזמן בתוֹר כדי להשיג מעט המיצרכים המוּתרים לפי החוק. ושעות־הפנאי הספוּרות היו קודש לאסיפות ולפגישות בעניני התנועה. ובלילות הארוכים, לילות העוצר, היו מכבסים ומבשלים ועושים שאר עבודות הבית.

כך חיוּ ללא ספר, ללא ראדיוֹ, ללא תיאטרון וקולנוע, אף ללא טיול באויר צח – וניטל טעמם של החיים. כלוּאים היו בבתי־החרושת מדימדומי שחר ועד חשכּת הלילה, עצוּרים בחדרים הצרים עד עלות השחר, מיוּאשים ומאוכזבים, מוּכּי קור ופחד, טרוּדים תמיד בדאגוֹת פרנסה, במכירת החפצים האחרונים, בביקוּש פרוסת־לחם. אך היתה זוֹ תקוּפה של חברוּת עילאית בתנועה.

עם ה״אוֹיסזיגלוּנג״ בהמונים, בחוֹדש אוֹגוּסט, פּגָה גם שארית התקוָה. לפני צאתה מבּאָנדין חייבוּה חבריה לסַפּר דברים כהווייתם באָזני הישוּב בארץ. באסיפת־הפרידה החשאית של באי־כוֹח כל הסתדרוּיות הנוער הפקידו החברים בידה צוָאה קדושה. הם הביעו מחאתם על מיעוּט העזרה מן הארץ, שהרי קיווּ, כי הישוב יצליח לפרוֹץ את הקיר האָטוּם. מעתה אין להם אלא ברירה אחת – נקמה, נקמת הנוֹאָשים. וּשעת הנקמה תגיע בקרוב – כך התנבאוּ. תחילה יפרוץ המרד בוארשה, וּלאחר זמן גם בּבאָנדין.

אכן, נתקיימה נבוּאָתה של הנערה.

---

הבונקרים האחרונים

מאת

ברכה חבס

סיפוּרו של מוניק ה. (בן השלוש־עשׂרה) מבּאָנדין, שהגיע לארץ חמישה־עשר חודש לאחר הנערה מסוֹסנוֹביץ – המשך עגוּם הוא לסיפוּרה. בפרק־זמן זה, שבין שני ה״סיפוּרים״, הושמדה כמעט לחלוטין יהדוּת פּוֹלין ויהדוּת אירוֹפּה כוּלה. מאמצי־ההצלה המעטים לא היה בהם כדי לשכּךְ את נַחשוֹלי הרצח השיטתי. המעטים שניצלוּ, היו כּצללי־אדם. המוֹרא נשקף מעיניהם וכל זיע וכל ניע בפניהם מסַפּר על יסוּרי־גיהינוֹם, שאין דוגמתם בתולדות עמנוּ ובקורות האדם.

מוּניק בא לארץ בחודש מרס 1944. בדרך הוּנגריה בא, בחבוּרה קטנה של ארבעה־חמישה חלוּצים, משרידי הלוחמים של הגיטוֹ והבּוּנקר. פגשתיו בגבעת־ברנר, מקום הכשרתו, כחוֹדש ימים לאחר בואו. הספיק כבר לנוח מעט והסכּין לאורח־חיים תקין. אבל חותם התלאות טבוּע היה עדיין בפניו. דיבר מתוך עצבנוּת, וניכר היה בו שלא בנקל חוזר הוא וּמגוֹלל את כל פרשת היסוּרים. לא סיפר כמעט דבר על החיים בגיטו עד התקוּפה האחרונה, אלא נתרכּז בענין אותם השבוּעות, שבילה במאוּרה מתחת לפני האדמה, בבוּנקר. עד אותו זמן חי עם משפחתו בגיטוֹ – עם הוריו ושני אָחיו. אבל תקופה זו, עד ליום ה״אויסזידלוּנג״ האחרון, כאילו נמחתה מלבו. הרשמים העזים שלאחריה מחוּה כליל.

מן התקופה שלפני הבוּנקר אינו זוכר אלא שלמד בבית־ספר יהוּדי, אשר לשון־ההוראה בו היתה פּולנית. המשפחה בת חמש הנפשות דרה בשני חדרים. בראשית המלחמה נאלצו לעקור מדירתם. ב־1940 כלאוּ אותם בגיטו קאמיונקה, אחד מפרברי העיר העלוּבים והמזוהמים ביותר, אשר שימש לפני־כן קן של פושעים וגנבים. כמה אלפי פּולנים ישבו ברובע זה לפני המלחמה, ובשעת המלחמה ישבו שם 19 אלף יהוּדים! רבּים גרוּ ברחוב ממש, והאמידים יותר הקימוּ להם מיני אוֹהלים קטנים לדירה. גם מי שהשיגה ידו לשלם שכר־דירה נאלץ היה לדוּר עם עוד עשׂר נפשות לפחות. תחילה דרוּ גם מוּניק ובני משפחתו במין ״בּוּדה״ (סוּכה) בחוץ. אחר־כך השיגו רשיון מאת הקהילה לשׂכור חדר קטנטן בשותפות עם משפחה אחרת, בת תשע נפשות. היו עובדים עבודת־כפיה בבתי־מלאכה ענקיים לצרכי הצבא הנאצי, אלפי אנשים בבית־מלאכה אחד. קיבלו מזון לפי כרטיסים – 200 גראם לחם ליום לנפש וּמעט גריסים. מכרוּ מה שמכרו לאנשי־הכפר הפּולניים והיו מקבלים כיכר־לחם תמורת חפצים יקרי־ערך. עסקי המכירה נעשו בדרך לעבודה, מחוּץ לגיטוֹ. אבל לא פעם עיכבו שוטרים גרמנים את ה״סוחרים״ והחרימו כל שבידם.

פרשת ה״אוֹיסזידלוּנג״ נתגלגלה כך. ״הם״ באו בשעה 3.30 בצהרים למקום־העבודה ולקחו כל מי שלא היה בידו ״זוֹנדר״ – התעודה המַקנה זכוּת־עראי מיוּחדת לעבודה ולחיים. חמישה־חמישה בשורה, נערכו המובלים למוות ושולחו אל תחנת־הרכבת. לא רבּים הצליחו לברוח, כי המשמרות חסמוּ כל פתח־מיפלט. וּלאן יברחוּ? הגיטו היה כבר ריק מיהודים, ״אוֹיסגזידלט״. הנותרים בחיים היו חבושים במחנה־עבודה סגוּר ומסוּגר, וּזקיפים שומרים מוצאיו וּמבואוֹתיו. ובחלק־העיר הנוצרי מי יתן שם מחסה ליהודי?

אך אבא אמר לבנוֹ הקטן שיברח – ינסה תחילה הוא, ואם יצליח, יצאו גם אחרים בעקבוֹתיו. המשמר ירה בבורחים, ורבּים מהם נהרגו. אך הוא, הקטן והזריז, הצליח להתחמק ולהסתתר במרתף של בית עזוּב. יום ולילה ישב שם יחידי, באפלה, בלא מזוֹן ומאכל, בלא מים לשתיה. למחרת היום יצא באין רואים והלך אל הקיבוּץ. עוד קודם לכן ביקש אביו להכניסו לקיבּוּץ, אשר שימש גם בית־מחסה לילדים. אך גם הקיבוץ נתרוקן כבר כמעט מאנשים ותנאי־החיים בו היו חמוּרים. רבּים גורשו, רבּים התפזרו איש לעברו, והנשארים עוֹד החזיקוּ מעמד בזכוּת מספר תעוּדות ה״זוֹנדר״ שבידיהם. ילדי הקיבוץ, המעטים שנשארו בחיים, עבדו אף הם עבודת־חוֹבה בבית־חרושת למסגרוּת, הנערים מגיל עשר והנערות מגיל שתים־עשׂרה. אבל לא זמן רב המשיכו בעבודתם. כי ״אויסזידלוּנג״, רדף ״אויסזיגלוּנג״, עד שנתרוקן גיטו בּאָנדין ועמד שומם כּבית־קברוֹת. הבתים ריקים, אין נפש חיה בהם…

וּמתחת לפני האדמה רחשוּ אותו הזמן חיים סוֹערים, רגוּשים, עצבניים – חיים של כוננוּת למאבק אחרון.

– היינו בבוּנקר שלנו שלושים וששה איש ואשה. – כך סיפר מוניק. – וּמים לא היו, כי הגרמנים הפסיקו את זרם המים לכל הגיטו, כדי שיגווע בצמא גם מי שהצליח בדרך מקרה להסתתר באחד הבתים. לא היה מה לאכול. היה רע. ואנשים התעלפוּ מחמת האויר המחניק וּמפחד. בלילה האירו משמרות גרמנים את הרחובות בסילוני־אור מסנוורים, כדי שאיש לא יוּכל להתחמק וּלברוֹח. ירו באויר כדי להטיל פחד, והשתמשו במכשירי־מַגנט, כדי לעקוב אחר כל רחש ותנועה מתחת לפני האדמה. נאלצנו לשבת בבוּנקר דוממים, מבלי להוציא הגה ומבלי למוּש מן המקום. אי־אפשר היה עוד להחזיק מעמד בתנאים אלה. הוחלט, שאחדים מאתנו ינַסוּ לצאת וּלהנצל.

הבית שמתחתיו נחפר הבוּנקר שלנו היה במרכז הגיטו, וּמוצא לו גם אל החלק הארי של העיר. יצאתי לשם. בחלק האַרי היה אז מחנה־עבודה שרוכזו בו 49 אלף יהודים משׂרידי באָנדין וסוסנוביץ. היה שם בית־חרושת ענקי למגפיים ועוד בית־מלאכה מעין זה. אבל כוחם של האנשים תש, כי רעבים וחולים היו, ורבּים מהם הועברו למחנוֹת אחרים. אותי שלחו למחנה בסוסנוביץ. אבל עוד לפני־כן שמעתי שהבוּנקר שלי הושמד וכמה מיושביו, מאלה שניסוּ לברוֹח ולהגיע לוארשה, ביחוּד בחוּרוֹת שמראה פניהן אַרי, נוֹרוּ בדרך. רוב אנשי הבוּנקר שלי היו חלוּצים וחלוּצות. עמהם היו עוד שבעה ילדים וילדות, חברי הקיבוץ. אנוכי יצאתי עם ילדה אחת ואינני יודע מה היה בסופה, כי ברחנו איש לעברוֹ.

בבוּנקר היה אור חשמל והיה תנוּר חשמלי. אך בישלו מעט, כי לא היו מים. להשיג מים אפשר היה רק בסכּנת־נפשות, בחלק־הארי. בדרך לשם נוֹרוּ רבּים. מעט המים שהשיגו שמרו כשמור אוצר יקר. היו משתמשים באותם המים לצרכים שונים, עד שנזדהמו והדליהו.

עמקוֹ של הבוּנקר שלנו היה 1.60 מטר, ואיש גבוֹה לא יכול לעמוד בו בקומה זקוּפה. חפרו אותו במשך שבוּעות, בשעות שלאחר העבודה, בלילות. חפרו במשמרות, שמוֹנה שעות המשמרת, ללא הפסקה. מתחת למחסן־הפחם הקטן שבקצה המטבח חפרו, והעפר הוציאו בלילה החוּצה והסתירוּהוּ בפינה נידחת שבחצר. שתי קומות של איצטבּות בנוּ בתוך הבוּנקר ועליהן ישנוּ האנשים. לשמע כל רישרוּש קל מבחוּץ היו ממהרים לכבּות את האור, כדי שלא ישגיח מישהוּ בפעולת המונה החשמלי.

ראש הבּוּנקר שלנו היה הרשל שפרינגר, וגם עליזה זיטנפלד היתה אתנו. פרומקה היתה בבוּנקר אחר. בודאי שמעתם איך נלחמו מן הבוּנקר של פרוּמקה, איך זרקוּ פצצות, ואילוּ מעשים של גבוּרה עשו יושבי הבוּנקרים לפני שהשמידו אותם. רק שבע נפשות נשארו לבסוף בבוּנקר של פרוּמקה. וּכשבאוּ הגרמנים, ״השכּיבוּ״ מהם אנשי הבוּנקר שנים ״גבוהים״. באו אולי אלף גרמנים וירוּ ממכונות־יריה. הכל בער באש, כי זרקוּ פצצות־תבערה. הגרמנים הציפו את הבוּנקר במים, ורק אז הצליחו לרצוֹח את החלוּצים. פרוּמקה הרימה ראשה להביע להם הבוּז שבלבה – ואז ירוּ בּה…

אבל אני כבר הייתי אז במחנה בסוֹסנוֹביץ. שם אמרו, כי אין להם צורך בילדים וּשלָחוּני במכונית עם עוד אנשים לאוֹשביץ, אל מחנה ההשמדה הידוע. למזלי, היתה אתנו אורנה, נערה, שנמלטה משיירה של מגורשים ושהתה כמה ימים בבוּנקר שלנו וברחה יחד אתי. והיא שהדריכה אותי בבריחתי הפעם. נערה זו ברחה כבר כמה פעמים קודם לכן. היתה בידה תעודה מזויפת מ״פּלאצוּבקה״ (מקום־עבודה) פּוֹלנית, וגם מראיה הארי עזר לה.

לאחר שברחתי, נסעתי בחשמלית לתחנת־הרכבת של בּאָנדין, אבל בדרך השגיחוּ בי היוּנקים הפּולנים, שקיבלו שׂכר מאת הגרמנים עבור ציד יהודים. קפצתי מן החשמלית ורצתי שעה ארוּכּה, עד שעליתי לאוֹטוֹבּוּס ונסעתי למקום שנסעתי. כסף היה בידי – עליזה זיטנפלד נתנה לי לפני צאתי את הבוּנקר. בתחנה רחוקה ירדתי ושיניתי כיווּן נסיעתי, כי רציתי להגיע לכפר אחד שבּו גרה פּולניה שהיתה מחביאה יהודים בשׂכר – כסף לא היה חסר לנו באותם הימים, קיבלנו מצביה ושילמנו לפולנים. היו שם כעשרים איש, חלוּצים. גם עליזה באה אלינו. אחר־כך עברנו לכפר אחר, לבוּנקר שבבית הוריה של אותה פּולניה, שם הסתירו 15–20 איש, אשר הצליחוּ להימלט ממחנה־עבודה.

בינתיים אזל הכסף. ומאחר שבלאו־הכי היו החיים בבוּנקר קשים מנשוֹא, החלטנו, איפוא, להתגנב לסלובקיה. שמונה היינו שיצאנו מהבוּנקר, ואתנו גם ר., שעלתה עמי. כשנפגשתי אתה בבוּנקר היתה פצועה מן המכּות שהכוּה אנשי הגסטאפּוֹ בבית־הסוהר בקאטוביץ. תחילה התחפשׂה כנוצריה. אחר־כך השיגה ״תעוּדת־עבודה״ מזויפת מטעם בית־חרושת פּולני בוארשה. כאשר נודע לאנשי הגסאטפּוֹ, שאין כלל בית־חרושת בשם זה בעיר, החלו סוחבים אותה יום יום לחקירות בגסאטפּוֹ. חפצו לדעת מי נתן לה תעודה זו, אבל לא גילתה מאוּמה.

חברה אחרת, שנתפסה ברכבת, בדרכה לוארשה בעניני התנועה, וּבידה תעודה מאותו בית־חרושת, נאסרה אף היא. עינו אותה עד שלא עצרה כוח והודתה, שאמנם יהודיה היא, ומיד שלחוּה לאוֹשביץ ולא חזרה עוד – מאושביץ אין איש חוזר. ר. באה אל הבוּנקר חולה, וארבעים מעלות חום לה. היא ברחה ממחנה־עבודה, והשומרים הגרמנים הזהירוּה עוד קודם לכן, כי אם תנסה לברוֹח יתפסוּה ויחתכו מגוּפה אברים אברים. אף־על־פי־כן, ניסתה לברוֹח וגם הצליחה. ומאחורי חומת המחנה חיכו לה שנַים מאנשי המחתרת הפּולנית, שהיו מביאים אוכל למחנה. שם החליפה בגדיה – והסתלקה.

כשהגענו לסלובקיה ומשם להוּנגריה, נודע לנו, שגם בּוּנקר זה, שבּו חייתי עשרה שבוּעות, נתגלה והושמד. אולם הוא הושמד, לאחר שנחלצו ממנו, בקבוצות קטנות, כמעט כל המסתתרים בו. איך נתגלה? – ה״שקץ״ שעסק בהברחת יהודים מן המחנה נהרג (עריק מהצבא הפּולני היה ועבד בשבילנו בשׂכר), ואז גילוּ בני משפחתו את מקום הבּוּנקר לגסטאַפּוֹ. הנאצים הרגוּ את היהוּדי האחרון שמצאו בו ואת האיכּר הפּולני שבביתו היה הבּוּנקר תלוּ.

כל הדברים האלה הגיעו לאָזנינו בשעה שהיינו כבר הרחק מחוּץ לתחוּם פּולין. עד הגבול הלכנו ברגל. בחודש דצמבר היה הדבר, וגוֹבה השלג עד למתניים. שתי קבוּצות אחרות, שמנוּ ארבע נפשות, נתפסו בדרך ולא זכו להגיע לגבוּל. שוב ענשוּ את הפּולנים שעזרו ליהודים, ומאז קשה היה למצוא פּולני שיסכּים לעזור לנוּ ואפילו בשׂכר גבוה.

באותו הזמן בא שליח מיוחד מהוּנגריה, שהביא כסף ודרישת־שלום מהציונים והחלוּצים ומארץ־ישראל. השליח עודד לבריחה. אבל רבּים כל־כך נוֹרוּ בדרך, ששוב לא העזוּ לברוח. גם שליחים נוֹרוּ.

מוּניק לא הרבה לספּר על החיים בגיטו בתקופתו הראשונה. גם על דרך הבריחה שהיתה משופעת בהרפתקאות וסכנות לא סיפר אלא בקצרה, כי כל ישוּתו היתה נתוּנה לרשמים העזים מחיי הבוּנקר. וחזר וסיפר על החיים הללוּ והוסיף פרטים מפּרטים שונים.

בבנין שמעל לבוּנקר של בּאָנדין גרוּ חמישה חברים, על מנת שיוּכלוּ להקביל את פני אנשי הגסטאַפּוֹ, אם יבואוּ, ויצילו על־ידי כך את המסתתרים מתחת לפני האדמה. הרשל שפּרינגר היה עם החמישה. ויום אחד אמנם באו אנשי־הגסטאפּוֹ ואָסרוּ את כולם והביאום לקרון של אחת מרכּבות־המוות. הקרוֹן, העשוי עץ, היה סגוּר וּמסוּגר. מה עשה הרשל? – ניפץ אחת מדפנות הקרון וקפץ מן הרכּבת אגב נסיעה. רגלו נשברה ולא יכול להלך, אף־על־פי־כן חזר אל חבריו אשר בבוּנקר.

המעשה אירע בראשית ימי הישיבה בבוּנקרים. החברים האמינו עוד, כי בדרך זו אפשר יהיה להציל רבּים. הרשל היה מיוֹזמי רעיון הבוּנקר ומן הראשונים שהגשימוּהוּ למעשה. חבר טוב היה וּמדריך שידע לעודד את חבריו. אבל כעבוֹר זמן נמאסו החיים גם עליו. כי בבוּנקר ישבו בני־אדם ימים מרוּבּים באפס מעשה, באויר הדחוס, אחוּזי פחד וקוֹדחים ממחנק וּמחוֹם. פתח הבוּנקר היה מכוּסה שכבת־ביטון עבה לבל ישגיח הדוֹרך על הריצפּה בחלל שמתחתיה. יורדים היו לבוּנקר בסוּלם קטן, שהותקן במיוּחד לירידה. צפוּפים היו עומדים או יושבים על האיצטבות שעות וימים, חולים מרעב ומצמא ומבטלה ומפחד וממחנק. מי שהצליח לצאת, היה רץ כמטורף לבקש מעט מים להשיב נפשו, אף שידע כי בדרך ימצא מותו.

הרשל לא זכה, לא ניצל.

שרידים מטראנסדניאֶסטריה

מאת

ברכה חבס

---

למחרת בואם

מאת

ברכה חבס

ביום ג' בשבוע, ט' באייר תש"ד (2 במאי 1944) הגיעה לארץ שיירה בת 151 עולים מרומאַניה, מרביתם ילדים ממחוזות־הגירוּש שמעבר לנהר הדניאֶסטר. למחוז זה שילחוּ הגרמניים והרומאַניים 180 אלף מיהוּדי רוֹמאַניה והפקירוּם לרעב ולמוות. היתה זו שיירה ראשונה של יתוֹמי רוֹמאַניה. כעשׂרה שבוּעות אחריה באה שיירה שניה, וזוֹ אישרה את השמועות המזעזעות על חיי הרבבות שגורשוּ מרומאניה וביסרביה.

בטראנסדניאֶסטריה לא השתמשו באֵדים מחניקים להשמדת יהוּדים ולא רצחוּם בהמונים כבפּוֹלין. כאן העבידוּם והרעיבוּם עד שנפלו חללים לאלפים, כעמיר לפני הקוֹֹצר. תוך שנה אחת פחת מספר המגוֹרשים עד 75 אלף.

בחודש פברואר 1943 נשלחה ועדה ממשלתית מבוקרשט לטראַנסדניאֶסטריה ובה שליחי חברת ג’וינט, ההסתדרות הציונית והנציגוּת הרשמית של יהוּדי רומאניה, נוסף על באי־כוח הממשלה הרומאנית. הוועדה הגיעה עד אוֹדיסה. המושל של טראנסדניאֶסטריה, הרומאַני אלכּסיאַן, ההנהלה הצבאית שבידי הגרמנים, והשלטון האזרחי שבידי הרומאַנים, הרשו לוועדה לבקר רק במקומו מעטים. בכל איזור הוֹרשוּ לדבּר רק עם בא־כוח אחד, ולא ניתן להם להיפגש עם ההמונים ולשמוע דבר מפיהם. אף־על־פי־כן הצליחו לראות שמץ מיסוּרי הגיהינום של 75 אלף יהודים, בהם שבעת אלפים יתומים. רוּבּם של היתומים לא זכרוּ אפילו שמות הוֹריהם, והקטנים שבהם לא ידעו אף שמוֹתיהם הם…

במקום אחד ראו השליחים אלפי אנשים בכותנות בלבד, באין בגד לגופם, נפוחי רעב וקוֹר. ילדים רבּים שכבו עֵירוֹמים בתוך מזרנים של קש. האנשים גרוּ בחוץ ובבתים ללא חלונות. מאוּשרים היו כשנזדמן לידם עתון להבעיר בו אש, לכסות בו מערומיהם.

במוהילוֹב היו מרוכזים באותם הימים 14 אלף יהודים. מחיר כיכר הלחם עלה שם עד 500 ליי (בבוקארשט היה המחיר 15 ליי). היו מקומות, שבהם התפרנסו האנשים מעשב־השׂדה, משרשי צמחים וקליפות עצים…

בשיירה הראשונה, שהגיעה לחיפה ונתקבלה על־ידי אנשי מחלקת העליה של הסוכנוּת היהודית והסתדרות העובדים ובאי־כוח הלשכה לעליית הנוער, היו כעשרים ילדים וילדוֹת, מבני ארבע עד שבע. אחד מהם, כבן שש, שניטלטל יחידי ביערות ונתפרנס כחיית־השדה, לא ידע שמו וכינו אותו “לייבּלה טרזן”… כחוּשים ומצוּמקים היו הילדים, לבוּשי בלוּאים, מדוּכדכים.

נפגשתי עם הילדים, שרידי מחנות טראנסדניאֶסטריה, למחרת צאתם ממחנה־עתלית. פגשתים בקבוצת מעלה־החמישה בהרי ירושלים, זה מקום חינוּכם והכשרתם. במשך יום אחד בלבד נשתנה מראיהם לבלתי הכירם. מרוּחצים ומסוּרקים היו ולבוּשים מלבושים חדשים. למן הכוֹבע ועד לנעל ולגרב – הכל היה מבהיק בחידוּשו ובנקיונו. הילדים שוכנו בבנין־אבן חדש על הגבעה, ארבע מיטות לבנות לחדר וארון־בגדים בו ושולחן מכוסה מפה ואגרטל פרחים רעננים. וחבר מחברי הקבוצה עם הילדים להדריכם ולהוֹרוֹתם. לא עברו עשרים וארבע שעות, וארשת היתמוּת שבפניהם פגה וכל הליכותיהם נשתנו.

נפעמת עמדתי בערב־שבּת על הגבעה הפורחת. לפני שש שנים ליוותי קבוצה זוֹ בעלייתה לכאן, להרים הצחיחים, הקרחים, המסוּלעים, שלא היה בהם דרך ושביל. הדבר היה בשלהי ימי המאורעות בארץ, ימי ההעפלה, ימי “חומה ומגדל”, שנה אחת לאחר אסון הגדול שאירע לקבוצה – רצח חמישה מחבריה הצעירים בדרכם לעבודתם בסיקוּל אבני ההרים הללו ובהכשרתם לישוב. לא שכחתי זכר הפרידה מקבר־החמישה בגיא זה באותו ליל השימוּרים, לפני העליה אל ההרים הללו. עם שחר של אותו יום, כאשר שיירת המעפילים התנהלה לאטה במעלה הרכסים השוממים, מלוּוה משמרות מזוינים עמה חמרי־הבנין וּמכשירי העבודה, נתגלה לעין־כּל ישימון של אבנים מלבינוֹת, ללא צל עץ, ללא חתימת ירק, ללא אות חיים.

ועתה – ישוב רענן, משופע בירק ופרחים, בנוֹי, בחן וּבנוֹעם, כגן פורח.

וקבוצה זו, שהיתה לפני שנים מעטות חבורה של מעפילים צעירים פליטי גולה הם עצמם – כיום הזה בית מיקלט הם לשרידי הניצולים,

הילדים המוּצלים לא פסקו כל אותו הערב מלתהות על בגדיהם החדשים. מיששוּם בידיהם, כאילו אין הם מאמינים, שאמנם ניתנו להם. זוֹ הפעם הראשונה פגשתי בארץ־ישראל חבוּרת נוער שלא ידעה בבואה מן הגולה מלה עברית אחת, שיר עברי אחד. אפילו ברכת ה“שלום” שלנו, חדשה וזרה היתה באָזניהם. וכאשר הוספתי ובירכתי אותם ב“שבּת שלום”, נתנו בי עינַים תמהות. “אַ גוּט שבּת” – פירשתי באידיש, ומיד הקיפוּני כולם.

שוֹנים למראה היו הילדים. אחד בלוֹנדי, בעל משקפיים ומבּע־פנים מעוּדן. אחד מסורבל וכבד וכולו אומר עייפוּת. אחת, נערה שחרחורת, עדינה וּצנוּעה, בת־ישראל טיפּוּסית. וּלידה – ילדה חיוורת, מסוּרבלת וכבדת־תנועה. מין ערבּוביה של לשונות וסגנונות, מעמדות ודרגוֹת־תרבוּת. רוּבּם מדברים היו אידיש ביסַראַבּית. ולעומתם, רבּים שאינם נזקקים אלא לרומאַנית בלבד. ויש שדיברו גם רוּסית.

לפני ארוחת־השבּת, המשוּתפת לחברי הקבוּצה וילדיהם, נערכה קבלת־פנים מיוחדת לעולים הצעירים. מעלה־החמישה הבנוּיה והנטועה לא זכתה אז עדיין להקים בנין חדר־אוכל לחבריה, והצריף הארעי היה צר מהכיל את כל הסועדים. בתווך, ישבו הילדים העולים מסיבים לשולחן ארוֹך, וממוּלם הכתובת “ושבוּ בּנים לגבוּלם”. ילדי הקבוצה בהירי־השׂער באו בלוויית המטפלת. מיד נתמלא הצריף הקטן, המקושט ירק וּמוּאר נרוֹת של שבּת, צחוקם ועליצותם. הורים שלחו מרחוק מבט נוהר לעבר השולחן הנמוּך ולעומתם השיבו הילדים אף הם במבטים נוֹהרים. נערה מן העולות ניסתה לברך ברכת “שהחיינו” מן הכתוב לפניה על הנייר באותיות לועזיות – ונסתבכה בקריאה, להנאת השומעים. חבר קרא מספר התנ“ך “רחל מבכה על בניה…” ילדה בלונדית חמודה, כבת שבע שנים הבכירה שבילדי הקבוצה, בתו של אחד מהחמישה שנפלו בהרים אלו, נשאה נאוּם קצר על גולה וילדי־גולה וסיימה ב”תהיו לנו כאחים ואחיות". חבר דיבר אידיש אל הילדים־העולים וסיפר להם על מקום־משכנם החדש. ילדה קטנה הגישה להם שי מאת ילדי מעלה־החמישה, חמישה חוּמשי תורה. הגדול שבחבוּרת העולים, המכוּנה בפי כל “פּוֹאֶט” (משורר), על שוּם פנקס השירים שבכיסו – נשא נאום נרגש ונמלץ על עבר ועתיד.

אחר־כך שרוּ.

למרות השמחה, היתה זוֹ חגיגה גדוּשת עצבוּת. והשירה שהוּשרה במקהלה, משירי ארץ־ישראל הערבים לאָזנינו, היתה כקול הבכי המרוסק של עמנו.

אחרי הארוחה נתכנסנו באחד מחדרי העולים הצעירים. והגדולים שבהם, בני 14–16, סיפרו סיפוריהם השותתים דם והספוגים עינוּיי־נפש. מפעם לפעם היתה נפתחת הדלת ועוד ילד הצטרף אל המסַפּרים, ישב על אחת המיטות והקשיב. כי ינסה מישהו להוציא הגה מפיו שלא בעתו, מיד מהסים אותו חבריו בגערה והוא מציית וּמשתתק. הנה נכנס אחד, קטן ועגלגל, בגדי החאקי החדשים שלוֹ מרשרשים וראשוֹ המגוּדל והסגלגל חבוי בכובע רחב־השוליים. ניגש אל שולחננו, הציץ רגע ומיד נזרקה מפיו שאלה מעשית:

– מן שרייבּט דאָ קאַרטלעך קיין אמעריקע? (כותבים כאן גלויות לאמריקה?).

מיד היה מוּכן להשתתף במלאכה, שהרי דוֹד לו מעבר לים. ואולם לאחר שעה קלה, נלאָה הקטן מלהקשיב לסיפורי חבריו, החל פושט לא־לאט בגדיו החדשים, מקפלם, בדייקנוּת ומניחם מתוּן מתוּן בארון, – מתקין עצמו לשינה. אך קודם שעלה על מיטתו הנקיה, חזר לארון, פתחו וליטף את בגדיו ברוֹך ובחיבּה.

---

המאושרים

מאת

ברכה חבס

רוּת, בת חמש־עשׂרה, יצאה מטראַנסדניסטריה כחצי שנה לפני השיירה הגדולה. באה לארץ בחודש דצמבר 1943. בראשית דבריה הודיעה וחזרה והודיעה, כי בני משפחתה מן המאוּשרים שבגולי טראַנסדניסטריה היו, מן המיוּחסים המעטים, שקנו זכוּיותיהם בהוֹן רב.

המשפחה יצאה בשלום מן הגיהנום, ואף שם סבלו פחות מאחרים.

ילידת צ’רנוביץ היא, בשנים האחרונות גרה בעיר ראדוֹם. האב היה בעל ליטוֹגראַפיה ובית־דפוּס. שׂפת־הדיבוּר בבית היתה גרמנית. בששת החָדשים הראשונים לישיבתה בארץ למדה עברית כדי שיחה שוטפת. דיברה בשקט, בעצב. הזמן והמרחק לא השכיחו מלבּה דבר ולא טשטשוּ דבר. להיפך, מיום ליום נתברר לה ביתר חריפוּת, מה עוללוּ לה וּלביתה ולעמה.

בראשית המלחמה לא היה עדיין מצב היהודים ברומאַניה רע כבארצות אחרות. על־כן השלו נפשם בתקוָה כי אליהם לא יגיע האסון. על כן היתה האכזבה גדולה שבעתיים עם התפרסם יום אחד הגזירה האיוּמה לצאת את המדינה תוך 48 שעות.

ב־13 באוקטובר 1942 נתפרסמה הפקודה. ביד חזקה דחקו את האנשים לתוך הקרונות, 60–70 איש לקרון. לא אָסרוּ עליהם לקחת חפצים, אבל הדוחק בקרונות היה גדול כל־כך, שהטילו כל צרור מיותר החוּצה. ונסיעה, שכרגיל עשו אותה בשש־שבע שעות, נמשכה הפעם שלושה ימים. רבּים לא עצרו כוח, התעלפוּ וגם מתוּ בדרך. וּמהם, שיצאוּ מדעתם.

וכך הגיעו לאַטאַקי, עיירת־הספר הרומאַנית.

לשעבר, היה זה אחד מאזורי החזית הרוּסית. בנסיגתם פתחו הרוּסים את סכרי הדניאָסטר, והשטפון עשה שמות בסביבה. אלפים מיהודי בסאַראַבּיה ובוקובינה נצטופפו דחוקים ודחוסים בעיר הקטנה. פה ושם, נחרתה על קירות הבתים כתובת עברית:

“יהודים, אִמרוּ קדיש, כאן גוועוּ שמונים מבני ישראל…”

עשרה ימים ישבו באותו מקום, בזוהמה ובצפיפוּת ומחיר הלחם האמיר פי מאה מהרגיל. והז’נדארַמים הממוּנים על הגולים מכּים ועונשים על כל עבירה־של־מה־בכך. ומי שאין סכומי־כסף גדולים בידו, מת ברעב.

כעבור עשרת הימים הראשונים גוֹרשוּ שנית, הפעם למוֹהילוֹב שבתחום אוּקראַינה. השיירה שוכנה במין קסַרקטין מזוֹהם, קן של מחלות, וכל מי שהפּרוּטה נמצאה בידוֹ ברח משם כבוֹרח ממגיפה. מוהילוב היתה תחנת־מעבר מרכזית לשיירות המגוֹרשים. מבּין 180 אלף יהודי רומאַניה שגוֹרשוּ לטראַנסדניסטריה, עברו לפחות מאה אלף דרך עיר זו, ולא נותרו מהם אפילו המחצית, אפילו השליש. היציאה משם היתה כרוכה בהוֹצאות מרוּבות. שדדוּ ובזזו את המגורשים והציגום ככלי ריק. דרו שלושים נפש בחדר אחד, בבנין קולנוע מלא וגדוּש פליטים למאות.

כך חלפו שבועיים, וכל יום גרוע מקודמו. מים לא היו בבנין והיוצא החוּצה להביא מים שוב אינו חוזר, כי תופסים אנשים ברחובות ומחזירים למחנה.

משפחת רוּת, שיחק לה מזלה ונשארה בעיר. כיצד? מכּר נכרי היה להם במוהילוב, מנהל בית־חרושת ליציקת ברזל. שיכן בדירות מיוחדות את בעלי־המקצוע שעברו בבית־החרושת. וכך נצטרפה גם משפחתה לאחת הדירות. גרו עשרים איש בחדר, אבל אוֹשר רב היה זה, שלא כל אדם זוכה בו.

כך חלפו שישה חָדשים, וכל חודש גרוע מקוֹדמוֹ. רבּים מן המגוֹרשים שולחו למקומות אחרים, ובעיר נשארו רק 16 אלף איש. אותם הימים פרצוּ המגיפות האיוּמוֹת: טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, דיזנטריה. רבּים קפאו בקור. מכרוּ כל אשר להם בלחם ונשארו בחוסר כל.

ואז קרה הנס: הדוֹד מבוקאַרשט החל שולח עזרה. מכל 16 אלף הנפש זכו רק מאות אחדות לקבל עזרה. אבל גם ל“מאוּשרים” אלה לא היה לחם לאכול, כי יקר־המציאוּת היה הלחם. אָכלו תירס. רעבוּ למחצה. ארבעה מעשרים דיירי־החדר לקוּ במחלה מידבקת, נזדרזוּ שאָר הדיירים ונמלטוּ על נפשם. עקרוּ לבית של אוּקראינים ונצטופפוּ בחדר קטנטנן.

במוֹהילוֹב נתלקטוּ למעלה מאלף יתומים מאָב ומאֵם, ללא קרוֹב וגוֹאל. כינסוּם לבית אחד והיו מאכילים אותם אחת ליום מין תבשיל של תירס במים, בלא שוּמן ובלא מלח. שכבו עירומים, מכוּרבּלים בשׂמיכוֹת, – את בלויי בגדיהם נטלו מהם, כיון שהיו מזוהמים ביותר ושרצוּ כּינים לרוב. חורף קר היה, כפור צורב וסופות שלג. רבּים נוגעו בשחפת. כל אותו החורף לא יצאו הילדים ממיטותיהם, וּמשבא לבסוף האביב, נתקשו רבּים מהם להניע יד או רגל.

גם בעלי הזכוּיות לא ידעו מנוּחה. יום יום וגזירתו. את הגברים גררו לעבודת־כּפיה, גירשו, אסרוּ. ואף־על־פי־כן, “על כרחך אתה חי”, אף כי קשים, קשים מאוד היו החיים האלה. ואיוּמה מהם היה הדאגה ליום המחרת. ידעו שהגרמנים עומדים מאחורי העיר, מרחק 18 קילומטר. ידעו מה הסכנה הנשקפת ליהוּדים מכל תמוּרה קלה בחזית. ידיעה זו היתה ה מקוֹר נוסף לעינוּיים.

ישבוּ בגיטו מוֹהילוֹב, בבנינים שיצאוּם דריהם האוּקראינים. היו שוכבים וממתינים למוות שיבוא ויגאלם.

– כשאני חושבת על כל זה עכשיו, – אמרה רוּת – כשאני מספרת דברים אלה, איני יכולה להאמין, שאמנם כך היה הדבר, שאני עצמי ראיתי כל זה. נדמה לי כאילו חלום רע חלמתי. אי־אפשר לסַפּר הכּל. איש לא יבין, אבל גם לשכוח אי־אפשר… אני רוצה לשכּוח ואיני יכולה. המַראות והזכרונות רודפים אחרי ביום ובלילה – תמיד, תמיד…

צנוּעה וישרה, מיושבת בדעתה ושוקלת אמרי פיה, הגתה רוּת נכאים. סיפרה על תשוקתה העזה ללימודים, למלא מה שחיסרה בשנות הגירוּשים והמחסור. למזלה למדה מעט גם בשנות הרעה. שכנם לחדר היה מוֹרה, שהקדיש כמה שעות ביום להוראה. מורה מופלא היה, אדם בלתי־מצוּי! ואף הוא נשאר שם עם הרבבות שניספּו.

–לא, לא, אנוֹכי לא אשכּח! כל ימי אזכּוֹר וכל ימי לא אחדל לשאול: על מה ולמה עשוּ לנוּ כּך?!

רות סיפרה את סיפוּרה באחד מחדרי כפר־הנוער בן־שמן, השטוּף חדוַת נעוּרים. שעה קצרה לפני כן נסתיימה סעודת ערב־שבּת באוּלם הגדוֹל, שבּו היו מסובים מאות נערים ונערוֹת בבגדי חג לשולחנות ערוּכים נאה. רוּבם כּכוּלם שרידי גלוּיוֹת, פליטי גירוּשים ומחנות־הסגר ורכּבות־המוות.

---

"אוי, גאטעניו"

מאת

ברכה חבס

הנערה פתחה באנחה וסיימה באנחה. ובין פיסקה לפיסקה של סיפוּרה העצוּב היתה לוחשת אל עצמה" – אוֹי גאָטעניוּ… (אלי).

כך היתה פרידה מטיחה דברי־מחאה שלה כלפי עולם ושליטיו.

מחוטין שבבסרביה היא השחרחוֹרת, החמוּדה. בת 16 כיום, אך בצאתה לדרכי הנדוּדים עוד היתה ילדה קטנה, יחידה לאמה ולאביה. האב – קבּלן לעבודות חייטוּת לצרכי הצבא היה – אמה מתה בראשית המלחמה, ואביה נאסר בידי הרוּסים בימי שלטונם בחוטין ובסביבתה.

בת 12 היתה אז, ילדה מטוּפח ומפוּנקת ופטורה מכל דאגה.

–אבל, עכשיו, אין מספּר לשנותי, אם למנותן לפי שיעור הסבל שסבלתי. אוֹי גאָטעניוּ, מי יודע אם אָבי עודנוּ בחיים ואם אזכה לראותו… והיא מוחה דמעוֹתיה מעיניה האפוּרות והחינניות, נכלמת על שראיתיה בבכיה.

ואָמנם, מוּזר היה בעינַי מראה הילדה הבּוכיה. כי בכל פגישותי עם הילדים המוצלים, לא ראיתי כמעט דמעה בעיניהם. לא פעם שאלתי עצמי: ההקשיחו לבותיהם כל־כך? הלמדוּ לשאת יגונם בדומּיה? למדתי מה רב כוח סבלוֹ של אדם לחשל רוּחו, להקשיח לבּו.

–וזה שאירע לנו – סיפּרה. – הרוּסים יצאו ביום ראשון בשבוע, לאחר ששילחוּ אש בעיר. ולמחרת היו נכנסו הגרמנים. מיד אָספוּ הנאצים כל נער ונערה ושילחוּם לרוּסיה, או ירוּ בהם. היו נכנסים לבית, יורים באנשים – וחסל. ורק מי שהוא בּר־מזל יצא חי מידיהם. גם אותי לקחוּ מן הבית, אך בכיתי וצעקתי שעודני קטנה, בת 13, והם שילחוּני לחפשי. היה לי מזל…

“מזל” הוא אחד המונחים השגוּרים ביותר בסיפוּרה של פרידה. כמעט כ“אלוהים” שלפניו היא שופכת לבּה.

אותו שבוּע של שלטון־גרמנים היה רע ומר. עקרוּ לחדר צר בפרבר היחיד שלא עלה באש. אך ביום החמישי נצטווּ: “לצאת מכאן, תיכף וּמיד!” שילחוּ את כל תושבי העיר, והשאירו רק כמה מבעלי־המקצוע הדרושים להם, ואף אלה – רק לאחר ששילמוּ הוֹן רב כּוֹפר נפשם. עד מחוץ לעיר שילחוּם בעגלות, ואחר־כך נאלצוּ כולם ללכת ברגל וצרורותיהם בידיהם. – אוֹי גאָטעניוּ…

כשבועיים היו מהלכים ברגל, יום אחר יום. ובלילות הם לנים תחת כיפת השמים. רבּים נפלוּ בדרך בימים הראשונים, רבּים מתוּ מן המכּות שהיכוּם החיילים הרוּמאַנים. גם סבתא של פרידה כשלה ונפלה בדרך, ואז ירוּ בה החיילים והרגוּה. כך הרגו זקנים רבּים. הוציאום מן השיירה, כדי להושיבם כביכול בעגלות – והובילום בדרך אחרת, ואיש לא ראה אותם עוד.

כשהגיעו לבסוף לטראנסדניסטריה, הפיצוּם בערים ובכפרים. פרידה נקלעה לכפר הקטן פוֹפיצי, ששוּכּנוּ בו למעלה מ־800 יהודים. היו שם כמה משפחות יהוּדיות, תושבים ותיקים בכפר, ובבתיהם שוכנו המגורשים. ישנוּ על הרצפּה, בלא כּסות, חולים מתלאוֹת הדרך הארוכה, רעבים ועייפים. בתקופה הראשונה, כל עוד היו מעט חפצים בתרמיליהם לא הציק להם הרעב – היו מחליפים זוּג נעלים בכיכר לחם ושוברים רעבונם. אך כשאָזלוּ החפצים והרעב הציק לבלתי נשוֹא, החלו מחַזרים על הכפרים, מרחק עשרוֹת קילומטרים, ומבקשים עבודה כלשהי. עבדוּ בשדות, בחלקות תפוחי־אדמה וּבכל שנזדמן להם וקיבלו בשכר עבודתם מזונות להחיות נפשם – הכפריים זכרו את הרעב הגדול שהיה בסביבתם לפני כמה שנים וריחמו על הפליטים ונתנו להם פרוּסות־לחם או מעט תפוחי־אדמה.

ימוֹת־הקיץ היו טובים מימוֹת החוֹרף. בקיץ אפשר היה לפחות ללקט מעט שבּלים בשדה, לגרוֹס אותם וּלבשל דייסה בלא שוּמן וּבלא תבלין. בקיץ אפשר היה גם להתגנב לתוך גן עצי־פרי, לקטוף תפוּח או שזיף – והרי ארוחה כּביכוֹל… וּפרידה, שהיתה בת־מזל, למדה לטפּס על העצים כסנאי, והצליחה לקטוף גם תפוּח וגם שזיף. לפעמים היתה קרובתה, מהמגורשים למוהילוב, מקבלת עזרה מרוֹמאניה ומפרישה משהו גם לילדה הצעירה.

בינתיים נתאַרגן הוועד לעזרת יהוּדי רומאַניה, והיו מקבלים מהם משהו מפעם לפעם – מעט סלק או שק לבגד. ואף־על־פי־כן, רעב פשוטו כמַשמעו.

–שנה תמימה היה מזוֹני רק קליפות תפוחי־אדמה מבושלות במעט מים, בלא קוֹרט של מלח. את הקליפות הייתי אוֹספת מן האבוסים שברפתות, מקוששת ביער מעט עצים, מבעירה מדורה וּמבשלת ארוחתי. והייתי מאוּשרת, כשמצאתי קליפות שאינן דקות ביותר…

–הקשיבי, הקשיבי היטב – פּנתה אלי הנערה פתאום לאחר שתיקה ממוּשכת ואנחה עמוקה – יש לרשוֹם את הדברים על כל פּרטיהם, כדי שלא ישכחוּ. בחורף הראשון חליתי בטיפוּס. שכבתי על הריצפה קודחת ולא קיבלתי אלא מעט מים קרים, למזוֹן ולרפואה. בּבוא הישועה ודאי לא יחפצו להאמין שכך היה הדבר. ספּרי להם, ימסרו איש לחברו, ידע כל העולם!

–פתאום פשטה שמוּעה, כי רושמים יתומים להחזירם לרומאניה. תחילה לא האמנתי. אחר־כך נודע, שיהודי רומאַניה אספוּ “שווערע מיליאָנען גֶאלד” (מיליונים כבדים בזהב, הון־תועפות), והם עומדים להוציא מכאן אלף וחמש מאות ילדים. הביאו אותנו למוֹהילוֹב, רחצוּ אתנו והלבישו בגדים נקיים. ובאו שליחים וחילקו את הילדים קבוּצות־קבוּצות למשלוֹח. אותי שלחו לעיר באלאט בשיירה בת 180 ילד וילדה. דרנו שם בשני חדרים, – חדר לילדים וחדר לילדוֹת. והיה טוב, טוב מאוד. כבבית אמא… המנהל, ד"ר צ., נהג בנו כאילו היינו ילדיו. כך חיינוּ חודש ימים, עד שבאו שתי מכוניות של הצלב האדום ולקחו אותנו לבוקאַרשט ומשם ברכבת לקונסטאַנצה, ואחר־כך באניה לקוּשטא. הדוֹדוֹת שלי, אחיותיה של אמא בבוקאַרשט, חפצוּ להשאירני אתן. אבל אנוכי אמרתי: – לא, המזל שלי בארץ־ישראל…

עכשיו אני רוצה לעבוד. יומים אני יושבת כאן ואוכלת ואיני עושה דבר וכבר אני משתעממת, כי הידים שלי רגילות לעבודה. הרופא שבדק אותנו כאן אמר:

–שבועיים תנוחו, תאכלו היטב ותבריאו.

–אבל אני אינני רוצה לנוּח, אינני יכולה. כבר נחתי דיי ואין אני עייפה כלל.

– אוֹי גטנעניוּ…

---

קורות כפר אחד

מאת

ברכה חבס

מארטין פ., הוא בנם של חקלאים יהודים מדורי דורות. להוריו היתה נחלת־ירוּשה גדולה בת אלפים הקטאַר, בכפר הבּוּקוביני הקטן לוקאביץ. עיבדוה כמה משפחות בשותפות, דודים ובני־דוד – לסבא היו שבעה בנים ובנות וכולם נשאו נשים והולידוּ בנים וחיוּ על אדמתם.

מאַרטין בן 15 הוא כיום. בראשי המלחמה היה כבן 10. למד בילדותו ארבע שנים בבית הספר הרומאַני שבכפרו ושנה אחת בגימנסיה פרטית בצ’רנוביץ. בבית למד פרקי תפילה, חומש ופירוּש רש"י. גם עברית למד וגרמנית. מנהגו כבן־תרבות וסיפוּרו מדוּיק ובהיר.

הרוסים באו לכפר לוקאַביץ ב־28 ביוּני 1940. בזמן הראשון היה המצב טוב למדי. רק לאב נגרם סבל רב – כי הרי נחשב “קוּלאַק” (“אגרוף”, “בעל גוף”) ונתחייב מאסר וגרוּש לסיבּיר. ברח, איפה, לצ’רנוביץ. אדמתו חולקה בין איכרי הכפר, הבית נמסר לזרים, אך במשפחה לא פגעוּ. בצרכי מזון לא היה עדיין מחסוֹר. בספּטמבּר חוּדשוּ הלימודים בבית־הספר בכפר ומאַרטין למד בו שנה בערך.

ביום ד' בשבוע, 27 ביוּני, שנת 1941, יצאו הרוּסים לפתע פתאום. מיד התארגנה בכפר כנוּפיה אוּקראינית, שאמנם לא פגעה ביהודים, אך הפילה אֵימים על כל הסביבה – בּוּקוֹבינה מאוּכלסת אוּקראינים בעיקר. לאחר יומַיים נטל הצבא הרומאַני את השלטון בידו ופתח מיד… במעשי־שוֹד. חיילים רומאַנים ואזרחים אוּקראינים שדדוּ כל רכוּשם של היהוּדים והניחוּם עֵרוֹמים ויחפים. עקרוּ רצפות וקירקרו קירות בחיפושים אחר כסף וזהב. ולא פסקוּ עד שנטלו כל דבר שיש בו חפץ. מנהיגי כנופיות־שודדים היו מבני הסביבה ושוּתפים להם בסתר גם פועלי האחוּזה ומשרתיה. אז נאלצה המשפחה לברוֹח. נמלטו לסימטה נידחת בכפר והסתתרו בביתוֹ של יהודי עני. בערב־שבּת היה הדבר, לאחר שני ימי שוֹד, והאנשים נמלטו יחפים ממש בידים ריקות. ישבו ללא מזון כל יום השבת, כמה עשרות נפשות בבית צר ועלוּב.

ביום הראשון בבוקר שלחו יהודי זקן, שכל ימיו גר באותו מקום, לתהות על המתרחש בכפר. חזר וסיפר, כי שקטו מעט הרוחות. אך מוטב להמתין קצת עד יעבור זעם. לאחר כמה שעות שלחוּ ילד לרחוב, חזר וסיפר על יריות והרג. נפלה עליהם אֵימה והחליטו לברוֹח, כל עוד לא נגלה מקום מחבואם. ביקשו לברוח דרך שדות־התבואה שמאחורי הבית, אך עד שיצאו לדרך באה חבוּרה של עשרות “שקצים” והתנפלו על הבית.

–אנכי וילדה קטנה בת שמונה שנים הצלחנו להתחמק ולברוח. – סיפר מאַרטין. – ירו בנוּ, אבל היינו קלי־רגלים והתחמקנו דרך שדה־החיטה לעבר האגם אשר בתחום הכפר. ירדנו עד צוָאר לתוך המים ועמדנו שם כעשר דקות, עד שנתיאשו רודפינו מלגלות את עקבותינו. אז יצאנו מן המים ורצנוּ בשדות וביערוֹת, עד שהגענו לקרבת כפר אחד.

כל הלילה ישבנו ביער, רטוּבים ורוֹעדים מקור, ובבוקר חזרנו לכפרנו, לראות מה היה בסופם של בני משפחתנו. שם נודע לנו, כי עוד חיים כולם. ה“שקצים” עצרוּם במחסן ואמרו לכלוֹתם, אך קצין רומאַני הצילם, שיכן את העצורים בשנים־שלושה בתים קטנים והפקיד משמר עליהם. לילה אחד ישנוּ לבטח. ולמחרת היום בא ראש הז’נדארמריה, הוציא מן הבתים וכלא את כולם בחדר אחד. יומַיים היו כלואים שם, מתעלפים מחוסר אויר לנשימה. וגם שם הוסיפו הז’נדאַרמים הרומאַניים לשדוד ולבוז אותם. מפעם לפעם היה ז’נדאַרם פורץ לחדר, מפשיט זוּג מכנסים שנותרו לפליטה, או נוטל נעלים – ופורש כמנצח, כשהשלל בידו.

ב־5 ביולּי גירשוּ את כל יהודי הכפר, כ־200 נפש, אל המחנה אשר בעיירת־המחוז סורוז’יניץ. הלכו ברגל מרחק 28–30 קילומטר. שם הפרידו בין הגברים והנשים והושיבוּם בשני בתים מוקפים משמרות של שוטרים, שלושה שבועות ישבו שם מזי־רעב וקיימו נפשם בתפוחי־אדמה שמצאו במחסן שבבניין העזוב. בינתיים החלו נוטלים מן הכלואים לעבודת־כפיה – לפינוי ההריסות שנגרמו על־ידי ההפצצות, לעידור גנים ולעבודות־השדה. ובחוץ היו האנשים משיגים לפעמים משהו לאכול, ירק או פרי.

והנה בא יום הגירוּש לויז’יניץ. גם הפעם חל הגירוש בשבת. שעתיים הסיעו את האנשים בעגלות, ואחר־כך הוּכרחוּ להמשיך דרכם ברגל. הלכוּ לילה ויום ולילה ללא הפוּגה ורק לאחר ששיחדוּ את מלוויהם החיילים בסכום כסף, שהצליחו לאסוֹף, הוּרשוּ לנוח שעה קלה.

–בשעה 7 לפנות בוקר – סיפר מאַרטין עוד – הגענו לויז’יניץ. הביאו אותנו לבנין המשטרה, ולאחר שרשמוּ שמותינו התירו לנו לצאת העירה.

לאמא היתה אחות בויז’יניץ. מיהרנו אליה. שם מצאנו דוֹדה אחת, אף היא מהמגוֹרשים, וזו סיפרה כל פרשת הצרות האיוּמות שעברו עליה. הגישו לנו מעט אוכל והשׂתערנו על השולחן, כאילו לא ראינו דבר־מאכל מימינוּ.

אך לא הניחו לנו לשבת בשקט באותו מקום זמן רב. ענדוּ לנוּ מגיני־דויד צהובים, שמידתם ששה סנטימטר, והתירו לנו לקנות מיצרכינו רק שעה אחת ביום, בין עשר לאחת־עשרה בבוקר. כך חיינו עד 16 באוקטובר. ושוב היה יום שבת. ושוב נעקרנו ממקומנו. השכּמנו כרגיל בבוקר ויצאנו לעבודה, אך משם שילחונו הביתה, מבלי שנדע על מה ולמה. והנה בשעה 12 בצהרים, אנו שומעים פתאום קול תופים ברחובות וכּרוֹז מודיע, כי כל יהוּדי ויז’ניץ חייבים להתאסף מחר ב־6 בבוקר בתחנת הרכבת. יללה הקיפה את כל העיר. אנשים הטיחו ראשיהם בכותל, התנפלו על הקרקע וגעוּ בּבכי. ולמחרת החל הגירוּש.

משפחתנו גורשה לאחר יומַיים, בשמחת־תורה. ברכּבת־בהמות נסענו עד לעיירה אטאקי הסמוכה לדניאֶסטר. שם נפגשנו עם בני כפרנו, שנשלחו מחנה שבעיירה ידיניץ. בעיירה כלַאוּם במין מכלאה מוקפת גדר־תיל, הרעיבום, היכוּם ושדדו מהם שארית חפציהם. לבסוף, גירשום לטראנסדניסטריה. קבוצה אחת קפאה בקוֹר, וּבין הקפוּאים גם שתי דוֹדוֹתי. אך הילדה הקטנה, שעמה הסתתרתי בשעתו ביער ובאגם, נשארה בחיים ויחד המשכנו דרכנו עד מוהילוב, העיר הראשונה ליד הדניאֶסטר. משם הלכנו ברגל מרחק 16 קילומטר עד לכפר אזריניץ. ושוב היכו ושוב שדדוּ, אף כי לא היה כבר מה לשדוד, ושוב הפרידו הורים מילדיהם, והבכי והצעקות עלו עד לב השמַים. ושוב שילחוּנוּ הלאה, שיירה בת 500 נפש, לתחנה הקטנה ונדיצ’ה.

לילה אחד לנו במחסן ועם שחר גירשונו משם. בערב הגענו לעיירה הקטנה לוצ’יניץ. לנו בבתיהם של יהודי העיירה ובבוקר יצאנו שוב לדרך ובאנו לקוּפייגוֹרוֹד. שם כלאוּ אותנו במחסן ולא נתנו לנו אוכל או מים. שיחדנוּ את השומרים בפרוּטוֹתינוּ האחרונות, כדי שיתירוּ לנו לצאת ולהפגש עם יהודי העיירה. והם שיעצוּ אותנו לבל נחזור למחנה, כי עומדים לשלחנוּ הלאה, אלא נתחמק ונסתתר בכפר הסמוּך, ולודיבץ. מישהו הביאנו אל ביתה של “גוֹיה” זקנה, שהסכימה להלין אותנו בשׂכר. אולם בלילה גילתה את הדבר לאנשי־הכפר ובאו צעירים והוציאונו החוּצה. אך שוב עמד לנו השוֹחד ונשארנוּ שם כמה שבועות.

באותה עיירה מת אבּא, משבץ־הלב, כשנכנס חייל לחדר ורצה לשדוֹד את המעט שנשאר בידינו לקיוּם המשפחה. ב־5 בפברואר היה הדבר. וב־15 פברואר מתה אחת הדודות, אחוֹת אמא. כעבור שלושה שבוּעות מת בעלה. ב־15 במארס מתוּ ברעב איש ואשתו מידידינוּ, שכנינו לחדר. מתשע נפשות שבחדר נותרוּ רק ארבע. ושוב ידענו רעב ומחסור וקוֹר.

אותם הימים קיימתי אנוכי, בן ה־14, את המשפחה, כיון שהייתי “ממלא־מקום” בשׂכר. ממלא־מקום מהו? מי שחייב היה בעבודת־כפיה וממוֹן בידו היה שוֹכר לו ממלא־מקום ונפטר מחוֹבתוֹ. שׂכר־יוֹמי כממלא־מקום, בסך מאַרק וחצי, זה היה מקור־המחיה היחיד לשרידי משפחתי.

כך התענינוּ עד לחודש יוּני 1942.

ביום ה', 28 בחודש, בבוקר, בא פתאום נאצי רם־המעלה לקופייגוֹרוֹד וראה לתמהונו יהודים עומדים בתפילת שחרית, עטופים בטלית ותפילין. הראה על התפילין ואמר" “אלה הם מכשירי רדיו חשאי”. אסרוּם ועינוּם ויצא הקצף על כל יהודי המקום. גרשוּם בחשכּת־הלילה ולא נתנו להם שהוּת לקחת חפציהם. כלאוּ אותנו ביער, במחנה מוקף גדר־תיל, במרחק חמישה קילומטר מן הכפר. היינו עייפים ותשושי־כוח, והתנהלנו כעֵדר צאן מבוהל המוּבל לשחיטה.

היו בינינוּ שראוּ את המוות לעיניהם יום־יום במשך שבוּעות וחדשים. בחורף דרוּ רבּים באוּלמוֹת ציבוּריים, מאוֹת באוּלם אחד, ויום־יום היו עשרוֹת מהם גוֹועים לעיני כל. היו מובילים את הגוויוֹת בעגלות, ערימות ערימות, לבית־העלמין וקוברים אותם בחטיפה בקבר־אחים. וּפעמים הושלכו הגוויוֹת בין עצי היער או בחפירות עזוּבוֹת, מאכל לחיות־טרף.

במחנה החדש, מחוץ לכפר, ישבנו תחת כיפת־השמים. זריזים וחרוצים שבנו, הקימו להם סוּכות מענפי העצים, והכל היו מקנאים בהם. יום אחד, ניתך גשם מאז הבוקר ובמשך כל הלילה, והסוּכות נסתחפוּ בזרמי המים העזים. תינוקות נגרפו וגוויוֹת של טבוּעים צפוּ על־פני המים…

לאחר כמה שבוּעות בטלה הגזירה, שוב בכוח השוחד, והוֹחזרנוּ לעיירה. אבל לא כל בני המשפחה זכוּ לחזור. אמא והדוֹדה לא עצרוּ כוח ונסתלקוּ לעולמן ונקברו באחד מקברי־האחים המרוּבים, ללא מצבה או ציוּן כלשהו.

ב־6 באוקטובר לקחוּני לעבודה ביער, יחד עם עוד כמה מאות אנשים. ששה שבוּעוֹת עבדנו שם וכל מזון לא ניתן לנו. היינו גונבים תירס וסלק־סוּכּר בשׂדות ונוֹגסים בהם כמוֹת שהם, כדרך בהמות. יחפים, קרועים ובלואים, עֵרוּמים למחצה, קפוּאי רגל וקפוּאי אוֹזן, מזוֹהמים ומרוּפּשים – זה היה מראה האנשים אותם הימים.

לבסוף, החזירוני לקופייגוֹרוֹד. שם האיר לי מזלי פנים. אשה יהודיה אחת, ילידת אוּקראינה, תורגמנית אצל רופא שינַיים, התחילה מתעניינת בגורלי. היתה מאכילה אותי יום־יום, עד ששבתי לאֵיתני. אבל אָשרי לא האריך ימים. באחד במאי 1943 נלקחתי שנית לעבודה, באחד מגשרי הבּוּג, אני ועוד 870 יהודים מכל הגילים. פעם ירוּ הגרמנים לעיני בשלושה מן העובדים, שקיבלו אותו יום כסף מקרוביהם בבוּקרשט. רציחות מעין אלו היו מעשי יום ביומו, ושוב לא היה בהן משום חידוּש.

ארבעה חָדשים חייתי באותו מחנה, עד שחליתי במחלת־עצבּים קשה ושילחוּני משם. נסעתי לעיירה הקטנה מוּראַבּ שעל־יד קוּפייגוֹרוֹד, אל בּן־דוֹדי שנפגשתי עמו במקרה באותו מחנה. שם רוַח לי מעט וחזרתי לקופייגוֹרוֹד, מאחר שקרובי בבוּקרשט החלוּ שולחים לי מעט כסף מזמן לזמן. ישבתי שם עד ששילחוּ את היתומים למוֹהילוֹב. 800 ילדים אספוּ, והם חלק קטן מן המתגוללים במחנות והגוֹועים לעשׂרוֹת וּלמאות יום־יום. שלחוּ אותנו קבוצות קבוצות לתשע מעיירוֹת מולדאביה. אנוכי נשלחתי בשיירה בת 170 ילדים לברלאַט. שם קיבל פנינו ד"ר צ. כּאָב רחוּם וחנוּן. לאחר חוֹדש ימים הביאוּנוּ מכוניות הצלב־האדום לבוקארשט ומשם יצאנו לארץ.

יצאתי מכפר מולדתי, נחלת אבותי מדוֹרי־דוֹרוֹת, יחד עם כּל בני משפחתי – והגעתי לארץ־ישׂראל יחידי, יתוֹם ושכּוּל… לא יספיקו שעות היום והלילה אם אבוא לסַפּר כל סבלוֹתינוּ לפרטיהם.

---

"למען ההיסטוריה"

מאת

ברכה חבס

ריבה היתה אחת המבוּגרות שבחבוּרה. נערה נמוּכת־קוֹמה ושמנמנה, כבת שבע־עשׂרה. כל תנועה שלה נמרצת וכל דיבור חריף פתחה בשאלה באידיש עממית.

– אבקש סליחה מכבודך, רצוני לדעת לשם מה לך סיפּורי? הסברתי לה טעמוֹ של רישוּם מעשי־הזוַעה של הנאצים ביהוּדים, אך היא לא הסכימה עמי:

– מי שנתנסה ביסוּרים אלה לא ישכּחם עד יום מותו – אמרה – ומי ששיחק לו מזלו ולא נתנסה בהם, לא יאמין, כשם שמתקשים אנוּ להאמין בקורות אבותינוּ במצרים…

לאחר ששמעה מפּי, כי יש לרשוֹם את הדברים למען ההיסטוֹריה, הרהרה רגע ופרצה בצהלה ובצעקה, ספק ברצינוּת ספק בליגלוּג:

– קינדער (ילדים), מה תגידו? אני ארשם בהיסטוֹריה! כדאי היה לחיות ולסבול למען ההיסטוֹריה…

וכל אותו ערב היתה פּונה אל חבריה וחברותיה וממריצה אותם לשבת בסבלנוּת וּלסַפּר באָזנַי את פרטי קורותיהם, ומכריזה מדי־פעם ואומרת, ברצינוּת מהולה בספקנוּת: – למען ההיסטוֹריה!..

– ובכן, אספּר לך בפרוטרוט, – אמרה – כדי שלא לקפּח חלילה את ההיסטוֹריה.

הצעתי לה שתחשוב קצת, שתערוך דבריה ותשקוֹל אוֹתם תחילה. הסתכלה בי בתמיהה:

– מה יש כאן לחשוב? אם יעירוּני בחצות הלילה, אזכּוֹר פרט וּפרט, כאילו קרה רק אתמול…

אף־על־פי־כן, הירהרה כמה רגעים בכובד־ראש קודם שפתחה בסיפורה:

– בסוף שנת 1939, זמן מה לאחר פרוֹץ המלחמה, ברחנו מפּולין לבּוקוֹבינה. שלוש אחיוֹת היינוּ, ארבּעה אחים, אמא ודוֹדה. אבא לא היה עוד בחיים. מכונאי היה בבריסק ונהרג בשעת עבודתו, כמה שבוּעות לפני פּרוֹץ המלחמה. נסענו מבריסק לצ’רנוביץ, אבל לא הורשנו להשאר שם בגלל ריבוי הפליטים בעיר. נסענו במכוניתו של אחד האחים והצלחנו לעבור את גבול אוּקראינה. אח זה היה בעל בית־מלאכה למברשות מזיפי חזירים. נסע עם אשתו הצעירה, וכולנו ביחד שתים־עשׂרה נפשות בסך־הכל.

באוּקראינה גדלה המשפחה – אחות אחת נישאה לאיש ואח אחד נשא לו אשה, וחיינו בצוותא. ישבנו בעיר הקטנה בּאַר, בשטח הרוּסי. היו שם בתי־חרושת רבּים, ואיש מאתנו לא היה מחוּסר־עבודה. האחוֹת עבדה במעבּדה של בית־חרושת לתעשיית כּוהוֹל. אני, בת־הזקונים, למדתי בבית־ספר רוּסי. אח אחד עבד כמכונאי והשני כפקיד במשרד. ולא חסרנו דבר.

כשנכנסה רוּסיה למלחמה ואחד האחים התנדב לצבא האדום, לא נתערער עדיין מצבנוּ. כעבור זמן קצר נתגייס גם הגיס לצבא, ואף־על־פי־כן עוד היה די טוב. אך הנה נכנסו הגרמנים כחתף, שבוּעות אחדים לאחר כניסת רוּסיה למלחמה. המשפחה היתה אותם הימים מרוּתקת למקומה, בגלל האחות שעמדה ללדת ובגלל הגיסה שילדה זה מקרוב. האח שנשאר בבית קיבל עבודה כמתורגמן מגרמנית לרוּסית – גם צרפתית ואנגלית ידע האח הבכור. מה, כלום לא למד דיו בנעוריו? זה היה בן־אדם! אִתוֹ יכולת לדבּר דבר! היה לו מוֹח בקדקדוֹ, ראש של “פאַבּריקאַנט” (חרשתן) גדול, ובסך־הכל בן עשרים וארבע.

כך חיינוּ שנה בטוב. כזה הוא הגרמני: נצרך הוא למישהוּ, ואפילוּ ליהוּדי, הרי הוא “קוֹנה” אותו ונותן לו כּל מבוּקשוֹ. תחילה היה אחי מביא הביתה מכל טוּב. אבל כעבור חָדשים אחדים התחילו ההריגות. רצחוּ את כולם ונשארתי רק אני ואחי הגדול ממני בשלוש שנים. לפנות בוקר היה הדבר. הלכו מבית לבית, עקרו את האנשים ממיטותיהם וציווּ להתאסף במרכז העיר. חשבנו: מגרשים למקום אחר. אך לא היו הדברים עולם. הפרידוּ בין גברים ונשים – והרגוּם. את כולם הרגוּ, ולא נשארו אלא עשרים ילדים, ואני בתוכם…

ותאמיני לי, אינני יודעת איך ניצלתי, ולמה דוקא אני ולא אחר?..

כּרו שלושה בורות גדולים והטילו לתוכם את ההרוּגים. ראיתי גרמני אחד עוקר בכוח תינוק מזרועות אמוֹ. הגרמני מחזיק ברגלו האחת של התינוק והאֵם ברגל השניה, וכך הם נאבקים עד שנקרע הילד לשנַים. אחר כך דחפוּ את האֵם לתוך הבּוֹר, ואיני יודעת מה היה בסופה. לא, איני זוכרת מה היה לי. עמדתי והסתכלתי, ונדמה היה לי שכל העולם נשתגע. צעקות איוּמות, מחרישוֹת אָזנים, ניסרוּ בחלל. לא בני־אדם בלבד צעקוּ, אלא כלבים יללו וסיעות צפרים השמיעו קולות משוּנים, כאילו חזר העולם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ…

אחר־כך נשתררה דומיה. הרחובות היו דמומים כל־כך, שאפשר היה לשמוע קול צעדי השומרים. הילדים שנשארו, עשרה נערים ועשׂר נערות, היו כבני ארבע־עשׂרה, חמש־עשׂרה. נתנו בידינו אתּים וציווּ עלינו לכרוֹת בורות לעצמנו. בשוּרה ישרה כּרינו עשרים בּוֹרוֹת קטנים באדמה התחוּחה. ותאמינו לי, לא הרגשתי אז כלוּם, לא הצטערתי ולא פחדתי. עשיתי מה שנצטוויתי – וחסל.

כשסיימנוּ את מלאכת החפירה, ציוָה עלינו אחד הגרמנים לקפּוץ לתוך הבורות, אבל אז ניגש גרמני אחר ואמר: – לא, תחילה יסתמו את הבורות הגדולים. וכך עשינו. כיסינוּ את הבורות בסיד, שהאדים מיד מן הדם, ועל הסיד שפכנוּ אדמה שחוֹרה. שלוֹשה ימים וּשלושה לילות עוד חילחל הדם מבעד לשכבת הסיד והעפר! והעיר בּאַר לא היתה יוצאת מן הכלל, כך רצחוּ טבחוּ גם בפרוסקוּרוב ובערים רבּות אחרות.

לא. לא קפצנו לבּור. תחת זאת לקחוּ אותנו, את עשרים הנשארים, למחנה ביאַקוּשיניץ. את יכולה לרשום, שהמחנה מרוחק ממקום הטבח 75 קילומטר. שם חיינוּ חוֹדש ימים. אלה לא היו חיים. נתנו מאה גראַם לחם ליום ושתי צלחות מרק. והעבודה היתה קשה וּמפרכת – תיקון כביש. תחמוּ לכל אחד חלקה של עשׂרה מטר וְמי שיצא מתחוּמו, ירוּ בו בלא שוּם אזהרה. אלפים עבדו שם, כולם צעירים בני 15־18. מי שחלה ולא היה מסוּגל לעבודה, ירוּ בו. אז אמרתי לעצמי: מוּטב להסתכּן מלמוּת כאן. ובליל־גשם אָפל קמנוּ, אחי ואני ועוד שני נערים ושתי נערות – וּברחנוּ. תשאלי, איך הצלחנוּ לברוֹח? בקצה המחנה היתה חפירה – “קאַנאַוה” ברוסית, והגרמנים קראו לה “שאנץ”. אַת מבינה כבר? וּבכן, טוב. זחלנו באפלה עד לחפירה, בזהירוּת, כחתוּלים, קפצנו לתוך התעלה וישבנו שם עד עלוֹת השחר. בארבע לפנות בוקר (בסתיו 1941) יצאנו מן החפירה והתחמקנו כצללים וּבאנוּ לכפר. סרנו לבית רוּסי וביקשנוּ מחסה. ריחמוּ עלינו והחזירוּנוּ לעיר בּאַר, אל אחד מארבעת הגיטאות שעוד נשארו שם לאחר הטבח הגדול…

כעבור חודש ימים נערך שוב הרג רב. היה זה למחרת יום־הכּיפּוּרים. שוּב הלכו מבית לבית ואָספוּ יהוּדים להוציאם להורג. אנוכי הייתי עם אחי בבית. מלומדי נסיון היינו. אמרתי: אנסה מזלי ולא אלך. אני משדלת את אחי לעשות כמוני והוא אומר לי: – רק אעלה לעליית־הגג לראוֹת לאן מובילים את האנשים. טוב, מה יכולתי לעשות? וכעבור רגע אני מציצה החוּצה מבעד לחרכּי הדלת הנעוּלה. את מי מובילים? – את אחי! אני רוצה לצעוק, אך קולי נאלם. וימים רבּים לא יכולתי להוציא הגה מפי. פתאום – דפיקה בחלון. ואני – קפיצה אחת, והריני מאחורי הארון. משם טיפסתי ועליתי על התנוּר ומרוב בלבול החוּשים נחבּל אפי וזמן רב סבלי מחבלה זוֹ. נפרצה הדלת, שני שוטרים אוּקראינים ושני גרמנים עמדוּ בפתח. הביטוּ כה וכה, חיפשו ובדקו, אך לא השגיחו בי. הוֹי, מסכּנה שכמותי, אילו ראית אותי אז, ודאי היית חושבת שלפנייך בר־מינן ולא בן־אדם, ודם זב מאפי באילו שחטוּני.

כשהלכו להם, נשתררה דממה כבבית־קברות. יצאתי ורצתי, יחפה ועירוֹמה כמעט, אל בית־החרושת, מקום עבודתם של אחי ואחותי בעבר. בית־החרושת היה מחוץ לגיטוֹ וכל צעד – סכנת נפשות. אבל מה יש לי לאבּד! – רצתי. אֵימה נפלה על ה“גוֹיים” בבית־החרושת משהשגיחו בי. מיד הסתירוני ויום ולילה רבצתי שם בין ארגזים וחביות. לבסוף נטלה אותי “גוֹיה” אחת בידה, העבירתני את הנחל הקטן והובילתני אל השטח הרומאני הישן. ילדים הרבה ניצלו בדרך זו, בעזרתם של ה“גוֹיים”, ואילולא הם לא היתה נשארת אף נפש יהוּדית חיה.

באתי לעיירה קטנה, והקהילה היהוּדית שבּה אספה אותי. שיכנוּ אותי בבית־יהודי אָמיד ועבדתי שם כמשרתת. שנה וחצי דרתי שם ולא חסרתי דבר. בכל העיירה כולה שׂרר רעב אָיוֹם. ילדים למאות התגוללו ברחובות, מתעלפים וכגוֹועים לעיני כל. ואני לא סבלתי. אלא שלא יכולתי לשכּוֹח את קרובי יקירי שנרצחו אחד אחד לעיני, ולא היה בידי להושיעם.

לא אשכח לעולם את בני משפחתי וגם את כל האנשים הטובים, שהיטיבו עמי לא אשכח. תמיד אהיה טובה לאחרים ואשתדל לעשות אך טוב לבני־אדם, כשם שאותם המעטים, הטובים, שעשו חסד עמי ועם ילדים אחרים והצילונו מעינוּיים וּממוות.

מארבע כנפות

מאת

ברכה חבס

---

מסביב לעולם לארץ־ישראל דרך הג'ונגל באפריקה

מאת

ברכה חבס

שמחה וחנה, הם אח ואחות, מחניכי כפר־הנוער בן־שמן. הוא בן שש־עשׂרה והיא בת חמש־עשׂרה, בהירי פנים ושׂיער שניהם, צנוֹּמים, בעלי־נימוּסין. באו יחד לשיחה אתי והיו מסַפּרים במשותף. ילידי גוּרליצה ליד קראקוב הם. האָב, בעל בית־חרושת לעורות ובעל מקורות־נפט. בפרוֹץ המלחמה ברחה המשפחה לסטאַניסלאַבוב וישבה שם שנה אחת. כיון שסירבו לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוגלו לסיבּיר. 14 חודש עבדוּ ביערות הצפון. וּמשניתנה חנינה לפליטי פולין, נסעו לבוכארה, ושם הצליחוּ הוריהם לרשום אותם ברשימת הילדים שנשלחו לפרס. נסעו לאחוַז ומשם נשלחו בספטמבר 1942 דרך בצרה לקאראצ’י שבהודו. לאחר חודש הגיעו אל הג’ונגל האפריקני. הם נסעו באניה עד נמל מומבאסה ואחר־כך, יום ולילה, ברכבת, דרך נַירובי שבקאֶניה, עד נמסגילי שעל הנילוס. משם, יוֹמַיים ברפסוֹדוֹת במעלה הנהר, ולבסוף שש שעות במכונית עד שהגיעו למחנה שבלב הג’ונגל, בין סבכי עצים ושיחים.

הסבכים עבותים, גדלים במהירוּת מפתיעה. הפליטים נאלצוּ לקצצם אחת לחדשים.היו שם כ־3500 פולנים מבוגרים, מרביתם נשים וגברים למעלה מגיל צבא. חמש קבוצות ילדים היו במחנה, מאה ילדים בקבוצה, קטנים ומבוגרים. במחנה שלטה האנטישמיות בדי רמה. " מחנך" זקן היה שם, והוא שהסית את הפּולנים בקומץ הילדים היהודים, העלובים והעזוּבים. ואמנם ידוּ בהם אלה אבנים, חירפוּם, גידפודם וקראו אחריהם: – יהוּדים, לכוּ לפלשתינה!

לבסוף, כתבו הילדים לקרוביהם שבארץ וביקשו סרטיפיקאַטים לעליה. אך עבר זמן רב ואין קול ואין עונה. ופתאום, הופיעה אשה יהודיה, שליחה ציונית. כסילון־אור באפלת הלילה הופיעה. באמצעותה כתבו שנית אל הדוֹד בארץ־ישראל, ולא יצאו ימים מרובים עד שנתקבלו הסרטיפיקאטים!

באחד בינוּאר 1944 יצאו מאוּגאנדה, לאחר ישיבה של חמישה־עשר חודש בחוֹֹם הלוהט ובאוירת האֵיבה. באו לארץ בלווית אשה יהודיה, תושבה ותיקה בנַירובי. הנסיעה נמשכה 19 יום עד לנמל בּוּטיאַוָה שעל אגם אלברטה, משם יום ולילה בספינה קטנה עד נימוֹלה, הנמל האחרון באוּגאנדה. מנמולה במכונית עד לנמל הסודאני ג’ובה, ובאניה עד קוסטי שעל חוף הנילוס, ושוב יום אחד ברכּבת עד חרטוּם בירת סודאן, משם לואַדי חילפה, ושוב בספינה לנמל אל־שׁלאַל שעל חוף הנילוס, ומשם – עוד יום אחד ברכבת עד קאהיר, – לארץ־ישראל.

הגיעו לארץ ב־8 בפברואר, לאחר נדוּדים שנמשכו חמש שנים כמעט. וכאן טוב להם. לא קיוו, כי יזכו עוד לחיים כאלה, שלא ירעבוּ ללחם ואיש לא יידה בהם אבן ולא יקרא אחריהם " ז’יד".

– היכן סבלוּ יותר, בסיבּיר או באודגאנדה? – השנַים שקלו היטב בדעתם עד שהשיבו על שאלתי. בסיבּיר עבדוּ בפרך, רעבוּ, קפאוּ מקור, באפריקה היו שׂבעים, בריאים, אך את עלבון יהדוּתם לא ישכּחּו. סיבלם היה קשה מנשוא. רכּים לימים היו ולא חוּסנוּ כל צרכּם לעמוד במערכה זו. אך רדיפות אלו דוקא, הן שחישלוּ רוּחם וגיבשו את הרגש היהודי שבלבם, אף שבביתם היו רחוקים מן היהדוּת. העוול שנעשה להם על לא־דבר הדליק בסתרי נפשם זיק של אהבה צרופה לעמם הנרדף. בשום פנים לא היו ממירים את דתם. הם, שמעולם לא העסיקו את מחשבתם בשאלות של עם ודת ומוֹלדת, היו בלא־יודעים לשליחים יהודיים אלמונים לנצח ישראל…

הצעתי להם לשׂרטט על הנייר למזכּרת את דרך מסעותיהם ברחבי העולם, עד שהגיעו לחוף מבטחים – ואוֹרוּ עיניהם. כן, זכרון־עולם יהיה שׂרטוּט זה, זכרון לדורות הבאים. גם תשוקתם זו – התשוקה להוריש לאחרים את נסיונם היהודי, – הביעו בהתלהבות עצורה. ניכּר היה בהם, שקורות חייהם לימדום לכבוש רגשותיהם. בתנועה קלה, ברמז, הבינו איש את רעהו. ובמאור פנים, בבת־שׂחוק, הודוּ על דברי העידוּד.

---

אנטורפן־פאריז־ניצה־בארצלונה

מאת

ברכה חבס

לילי ק., בת חמש־עשרה. נערה גבוהה וזקופה, אמיצה ונמרצת. ראש נאה לה, בהיר־תלתלים. מדברת היא בחמש שׂפות, כמספר המדינות שניטלטלה בהן בנדודדיה.

בת גליציה היא, ילידת העיירה נוֹביסונץ', לא הרחק מקראַקוב. אך המלחמה פגעה בה בבלגיה, שם ישבה מאז שנת 1931 עם אחותה והוריה, בעלי מסעדה באנטוורפּן.

התאריך המכריע בחייה היה 10 במאי 1940, יום ו' בשבוע, הוא יום פלישת הגרמנים לבלגיה. עם שחר העירם פתאום רעם הפצצות, ולאחר רבע שעה נחתך גורלם. יצאו מיד לדרך בלי כל חפצים. הרכבות היו מלאות עד אפס מקום, על כּן נסעוּ במכונית. התכוונו להגיע לצרפת, אך הגרמנים הקדימו אותם. יומַיים חתרו בסירה, 14 איש, במימי נחל קטן שבין בלגיה וצרפת. אחר־כך הלכוּ ברגל לאורך החוף. כפרי צרפת, כערים והעיירות, היו אחוזי אֵימת־מוות. אנדרלמוסיה שׂררה בכל מקום, הכל היו רצים דחופים ומבוהלים, זה לכאן וזה לכאן, ובכל מקום השיגתם אש הפצצות. לא היתה אפשרות להימלט, לא היה גם טעם לבקש מיפלט בצרפת, שנהפכה בן־לילה לארץ כיבוש נאצי.

חזרו לאנטוואֶרפן, לדירתם, ושנתיים ישבו שם בשלוָה, כביכול. ביוּני 1942 החלה החיה הנאצית חושפת אף כאן צפרניה הטורפניות. מעתה הוטל עליהם לענוד את ה" כּוֹכב" היהוּדי. הגברים נלקחו לעבודת־כפיה, ויש שיצאו לעבודה ולא חזרוּ עוד, ולא נודעו עקבותיהם. האָב ברח לניצה, באישור צרפת הבלתי־כבושה, שהיתה עיר מיקלט לפליטים יהודים מכל קצווי אירופה המערבית. ואולם רק מעטים זכוּ להגיע למחוז־חפצם ורבּים נפלו בדרכים ובגבוּלות.

אותו זמן החלו הגרמנים שבבלגיה מעבידים גם ילדים מבני 13 ומעלה. רבּים נזדרזו לברוֹח. וגם משפחת ק. היתה בבורחים. אך לא בנקל עלתה להם הברחת הגבולין, כי הוטל איסוּר על יהודים לנסוע ברכּבת ולצאת מפתח ביתם, אחר השעה שמונה בערב. והרכּבת, שבה עמדו להימלט, יוצאת לדרכה בלילה. האֵם היתה אובדת־עצות, כי המבריח, ששילמה לו שׂכרוֹ בעין יפה, חשש לצאת לרחוב בשעה האסורה. אך נמצא ידיד בלגי, שהתנדב לעזור. בא לעת ערב עם מכר שלו, ולאחר שתלשו את ה" כוכבים" מבגדיהם, יצאו בלוויתו לרחוב, כאילו בני משפחה הם. בתחנה חיכה המבריח וּבידוֹ הפּאספּוֹרטים המזויפים. המכּר הבּלגי ליוָם עד גבול צרפת־הכבושה ומשם המשיכו דרכם לניצה.

– פעמיים צפויה היתה לנו סכּנה שניפוֹל בפח – סיפרה לילי – כי אמא לא היטיבה לדבּר צרפתית והביקורת בדרכים היתה חמוּרה מאוד. אך המבריח ליוָנוּ כל הדרך והוא שהוציאנו מן המיצר. אחר־כך הוליכנו ברגל ארבע שעות בין שיחים וסבכים, עד שנתגלה פתאום לעינינו חיל־המשמר. אך אלה היו מנאמני המחתרת הצרפתית, וקראו אלינו:

– פראַנס ליבר!.. פראַנס ליבר!.. ( צרפת החפשית).

שמחו וצהלוּ להצלחתנו.

משם הובאנו למחנה־ריכוז. הודענו במברק לאבא היכן אנו. מיד בא ודרש מאת הקומיסאר הממונה על המחנה לשחרר את משפחתו. אך הקומיסאר לא הסכים לשחררנו. אותו יום כבר פשטה השמוּעה, כי ממחנה זה עומדים להשלח לפולין – ונפלה עלינו אֵימה גדולה. אבל אבא לא נח ולא שקט. לבסוף שלח לנו מכונית קטנה והצלחנו להימלט בה מן המחנה. נסענו 24 שעות במכוניות וברכּבות שונות עד שהגענו לניצה שבדרום.

רק חודש ימים ישבנו בניצה, ושוב נאלצנו להיטלטל למרחקים. אנשי ס. ס. הגבירו אותם הימים פעולתם גם שם. יום יום היו יוצאים לציִד, מחפשים וּבודקים ואוסרים יהודים ומשלחים אותם למחנות־ריכוז, ואין מיפלט מהם. תחילה ניסינו להסתתר, אחר־כך הובהר לנו, כי בדרך זו לא נימלט מחיות הטרף.

יום אחד החלו מתלחשים בחוגי הפליטים היהודים על אפשרות של שליחת ילדים לאמריקה. ההורים היססוּ, לא חפצו להיפרד מאתנו. אך כיון שבאו מים עד נפש, ניאותו לשלוֹח אותנו לאמריקה ואילו הם עצמם ביקשו להגיע לפורטוגל, שהיתה אז אחד ממרכזי הפליטים. שלחונו תחילה לבית הרוטשילדים בקאן. אתנו נסע גם בן־דוֹד קטן, שנמלט בינתיים אף הוא עם הוריו מבלגיה. ששה חודשים היינו שם בלי הורינו, תחילה בבית־רוטשילד ואחר כך בבית־מחסה צרפתי לילדים עזוּבים מהוריהם. אבל אבא ואמא, שהצליחו בינתיים להגיע לספרד, לא נחו ולא שקטוּ ולא פסקו מנסיונותיהם להחזירנוּ אליהם. פעמיים שלחו מבריחים לקחתנו, עד שיצאנו מצרפת הכבוּשה. בסוף פברואר 1943 הגענו בדרכי ההרים לגבוּל ספרד, שתי ילדות קטנות, בלי בני־לוויה מבוגרים. השלטונות נהגו עמנו יפה. לא אסרונו, כפי שאוסרים בספרד מבריחי גבולין, אלא שלחונו על חשבון המדינה מעיר לעיר, עד שבאנו לבארצלונה, אל הורינו.

סיפור “יבש” היה זה, בלא קורטוב של התרגשות. ומה לא היה בו? נדודים, בריחה, הברחת גבולין. ספינה ורכבת ומכונית. גבולות ומחנות ומשמרות מזוינים. פצצות, דליקות ושיירות־מוות. סער על פני אירופה. הרג רב, ביהודים ובילדיהם. הציידים רודפים, יש להימלט מפניהם כמפני חיות רעות. כל חושיו של אדם משותקים, ורק יצר החיים פועם בו, והוא שמעורר אותו בלילות, שמטלטלהו ברכבת ובסירה, במכונית וברגל, לכל מקום מיפלט, לכל פתח הצלה.

כשסיימה הנערה סיפוּרה, השגחתי בהוריה ובאחותה הקטנה, שבאו להתארח יום אחד אצלה בכפר. ראיתים יושבים על ספסל בחורשת בן־שמן העתיקה ומסתכלים בבני־הנעוּרים העליזים, המתקינים עצמם לחגיגת אחד־במאי בארץ־ישראל.

---

מבולגריה

מאת

ברכה חבס

רק שבוע ימים היא בארץ. בביתה דיברה מרים בלשון הגרמנית, זו לשון המחנכת שלה. אבל הצליל העברי אינו זר לה, כי יהודי בּולגריה היו מצוּיים אצל הלשון העברית וחיי ארץ־ישראל. אביה של מרים היה בעל בתי־חרושת אָמיד לזכוּכית וּלאָריג בסוֹפיה. אך כשנפרדה ממנו היה כבר אסיר־למחצה בידי הנאצים וּמחוּסר־כּל. מאמא נתייתמה בעודה רכּה לימים, ומאז היתה היא, בת ה־15 בבואה לארץ, המוציאה והמביאה בבית, והמעודדת את האָב ואת האָח הצעיר בימים הקשים שבאו עליהם.

בדרך־עקיפין עלתה לארץ, בלווית קרובי־משפחה. יחידה באה, ולבה שם, בבית, עם האב והאח. לפתע פתאום נתגלגלה אפשרוּת של יציאה לידיה, ותוך 48 שעות הוחלט על מעשה זה, המעשה המכריע בחיי המשפחה כולה. אבל יש שעה המקפלת עולם מלא. וּמאז, לא פגה המתיחות שהיתה שוֹרה עליה אותן שעות קשות של הכרעה. לא חפצה להיפרד מעל יקיריה, והם לא חפצו לשלחה יחידה. חששו, שמא נפרדים הם ממנה לעולם. ואף־על־פי־כן החליטו לשלחה. ומאז לא שמעה דבר על אביה, לפי שאין מכתב יוצא מבולגאריה המנואצת ואין מכתב בא לשם.

מנת־הסבל, שטעמה מרים בסוֹפיה של בּוּלגריה, לא היתה פחוּתה מן המנה שחָלק הגורל לילדי יהודים בכל פינוֹת אירופּה. תחילה אסרוּ על ילדי היהודים לבקר בבתי־הספר הבּולגריים. אחר־כך אסרוּ על היהודים לצאת לרחוב, חוץ משעה אחת, מ־12 עד 1 בצהרים. לאב ניתנה רשוּת מיוחדת לצאת מחוץ לבית למשך ארבע שעות ביום, על מנת לחסל את עסקיו, שעברו לידי אריים. הם התקיימו בתמיכתם של מכּרים מחסידי־אוּמוֹת־העולם. ידידים בּולגריים היו מחרפים נפשם ומביאים להם מזונות. כי גם בשעה המותרת לא היו היהודים מרבים לצאת לרחוב, מאֵימת הנוער הנאצי. כל יהודי חייב לענוד לחזהוּ מגן־דויד צהוב, ובו כתוב " שדי" באותיות שחורות. על הזרוֹע נאלצו לענוד סרט לבן, ועליו הכתובת " יוּדה".

פעם העזה מרים לצאת לרחוב על מנת לקנות משהו לצרכי הבית. מיד הקיפוה פרחחי־רחוב ואחד מהם התנפל עליה, והספיגה מכות וגידופים המנסרים באזניה עד היום הזה. הם היו מטילים ביתים סרוחות ביהודים, מנפצים שמשות חלונותיהם, פורצים לחנויות ולבתים ובוֹזזים בהם כאוַת נפשם. היו באים בלילה, אוסרים את ראש־המשפחה ומביאים אותו למשרדי הגסטאפו לשם חקירה, שעיקרה מכות ועינוּיים. הם היו מרוקנים את הבית מכל חפצי־הערך, רהיטים וכלים, ונוטלים, כמובן, גם את הכסף המזומן שמצאו בבית. לא נשאר למשפחה אלא מה שהצליחה להטמין אצל ידידים מבין הבולגרים.

יחידי־סגוּלה היו אותם ידידים נכרים, שהסתירו ילדים יהודים בביתם או בבתי מכּרים שלהם. לעומתם היו רבּים ה" ידידים", שפּנוּ עורף ליהוּדים עם נשיבה ראשונה של הרוּח הנאצית בארץ, ואף היו מלשינים עליהם לעת־מצוֹא.

סכום הכסף שהצליח האָב להסתיר אצל מכּריו הבּולגריים היה זעום. גדולה דאגתה של מרים, שמא אָזל הכּסף והאָּב והאָח רעבים ללחם, אם עודם בחיים. שהרי בינתיים החלוּ יוצאות מבּוּלגריה רכּבות־המוות למחנות טרבלינקה ואוֹשביץ. מסוֹפיה, בּירת בּוּלגריה, גוֹֹרשוּ כל יהוּדיה עוד בהיות מרים עם אביה. רק ארבע משפחות נוֹתרוּ בעיר, לפי שנצרכו להן הנאצים, ואחד מארבעה אלה – אביה של מרים, שהוסיף לנהל את בתי־החרושת שלו למען הנאצים. הללוּ פסקו לוֹ שׂכר של אלף לוּה לחודש, סכום פעוּט שבפעוטים, פחוֹת ממחצית הלירה האנגלית.

מבתי – החרושת סילקוּ, כמובן, את כל הפועלים והפקידים הותיקים והמירום בגרמנים ובנאצים בּולגרים. את ארבע המשפחות שהותירוּ, שיכּנוּ בדירות עלוּבות, מיני אוּרווֹת ללא ריצפּה, שגגן עשוּי תבן טחוּב. לפני הגירוּש לפּולין כוּנסוּ אלפי יהודים על צרורותיהם, והנאצים הפשיטוּם עֵירוֹמים ושדדוּ מהם כל דבר של ערך. שבעה ימים היו כּלוּאים בבניני בתי־הספר ואיש לא הוּרשה לבקרם. זקנים, יצאה נשמתם, נשים כּרעוּ ללדת, תינוקות גָוועוּ ברעב. האנחות והיללוֹת עשוּיות היו לזעזע מוסדות עולם, אך אָזני עולם אטמוּ משמוֹע…

מרים ואָחיה הסתתרוּ אותם ימים בבתיהם של בּוּלגרים, ושבועיים ימים לא יצאו ממקום סתרם. הם רבצו כחיות רדופות והטלאי הצהוב על מלבושיהם – טלאי על המעיל והכותונת והפיג’אמה. לכל מלבוּש היו חייבים לקשור אותו " שׁדי", שעלה בדמים מרוּבים, 25 לווֹת.

דברי התנחומים לא הפיגו עצבותה של מרים. כּן, טוב כּאן, טוֹב ונעים. חיה היא מתוך חרוּת וּרוָחה, מוֹצאת ענין בלימודים, בחברים ובחברוֹת, אבל אין היא מאמינה, שתזכה לראוֹת את יקיריה. הרי מן האחרונים היתה, שנמלטו מבּוּלגריה, היא, הדוֹד והדוֹדה. בגבוּל נהגוּ עמהם בגסוּת ובאכזריוּת, הפשיטוּם עֵרוֹמים וגזלו מהם הכּל – בגדים, לבנים, חפצים יקרים ואפילוּ דברים של מה־בכך. בסוֹפיה התירו להם לקחת עמהם עשר לירוֹת תוּרכּיות לנפש. אך בגבוּל גזלו מהם עד הפרוּטה האחרונה. והדרך מסוֹפיה עד הגבוּל היתה קשה מאוד, דרך אֵמים ועלבונות.

בנסיעתה, וכן בימים הראשונים לישיבתה בארץ, הציף אותה נחשול אושר והיתה טורדת מלבה כל אותה שפעה של צלילים כבדים, שנצטברו בו. אך לא יצאו ימים מועטים, ימי חרוּת וּרוָחה, עד שחזרה המוּעקה עליה, ואין מנוֹס ממנה. עתים היא בּוֹשה ומתחרטת על שנתפתתה לאביה ונמלטה על נפשה והפקירה אותו ואת האח הקטן. האוּמללים, האוּמללים, על מה ולמה מענים אותם כל־כך? מה פשעם ומה חטאתם? ומפני מה מחרישים הכּל? ועולם כמנהגו נוֹהג, כאילו לא אירע דבר! מפני מה זורחת השמש וּמאירים הכוכבים ומכּחילים השמים והאדמה הארורה מוסיפה לספּווג הדמים, ויללות הבּכי והזעם גוֹועוֹת בקרונות ובמחנות?!

לא! לא! משהוּ יקרה, מן ההכרח שיקרה. לא יתכן, שכך יתגלגלו הדברים.

– כאן, בארץ ישראל, סיפרוּ לי הרבה על סבלות היהודים בתקוּפות קדוּמות. אני מקשיבה, אני מבינה, אבל איך אתנחם באלה? איך ארגע ואיך אשקוֹט!

---

...ומיוון

מאת

ברכה חבס

– שמי אינס. כאן בשפיה, ובכל ארץ־ישראל קוראים לי יונה. זה בעברית. אני יודעת רק מעט עברית,

כי עוד אני חדשה פה, מדברת בשגיאות. אבל אתם תסלחו לי.

כשהיית קטנה, תינוקת, קראו לי שמחה, כשם הסבתא שלי, עליה השלום. אבל כשחלתה אמי ועוד מעט כבר לא היתה לי אמא, קראו לי אינס, שיקרה לי נס ולא אהיה יתומה. ובאמת קרה נס.

אני מדימוֹטיקה באתי אני, מקום קטן על יד סַלוֹניקי, וקוראים לו גם זימוֹטיכה. ואם אני הולכת חצי שעה ברגל, ואפילו הלכתי לאט לאט כמו מטיילת, כבר עברתי אותו כולו. כמה יהודים היו בדימוֹטיקה? – זאת לא אוכל להגיד לךְ, אף פעם לא ספרתי אותם. אבל היו יהודים הרבּה. אחדים סַבּלים, אחדים חנוָנים, וככה. סבא שלי, שאצלו גדלתי, היה עובד במין עבוֹדה כזאת בבית־חרוֹשת שעושים שם משי. אחר־כך, כשכבר היה זקן, התחיל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי ברוּך, לעבוד בשבילו באותה עבודה.

לארץ באתי עם סבא וסבתא, כשהגרמנים כבר כבשוּ הרבּה מקומות והגיעו קרוב ליוָן. ברחנו מפניהם כל הזמן, כמו שבורחים משרוֹאים שריפה. סבתא שלי לא חפצה לברוֹח היא אמרה: – במקום הזה חייתי ובמקום הזה אמוּת. אז צעק סבא שלי ואמר: – יש לי שני בּנים בתוּרכּיה, מדוע לא נלך לראות אותם? ואני בכיתי. וסוף־סוף הסכימה סבתא, בכתה והסכימה.

ביום השלישי עזבנו את דימוֹטיקה וביום הרביעי כבר באו לשם הגרמנים. זה נקרא, שברחנו ברגע האחרון. הגענו לתוּרכּיה – וכבר הגרמנים כבשו כמעט את כל יוָן. עברנו הר, עברנו נהר, עם עוד אנשים שברחוּ מפני הגרמנים, וכבר לא היתה סכּנה. אבל ירד גשם. כל לילה יורד עלינו גשם ואנחנו בחוּץ, וכשכבר הגענו לגבול, שמענו פתאום קול יריות. מה זה? חייל תוּרכּי השתכר וירה סתם כך, ואנחנו – לבּנוּ יוצא מפחד – חשבנו שהגרמנים יתפסוּ

באנו לכפר אחד על ההר. נכנסנו לבית אחד – בית־מלון. שילמנוּ כסף והבעירו לנו אש בתנוּר, כי בחוּץ שלג וקר, עוד מעט ונמוּת מקוֹר. היה פסח וסבא שלי אמר: – שמונה ימים אצום, לא אוֹכל ולא אשתה אצל גויֹים, שאצלם לא כּשר. אבל כשעברו ארבעה ימים לא יכול כבר לסבּול והתחיל לשתות, רק מים ותה ומעט קפה.

באמצע הלילה היה פחד נורא… פתאום אנחנו שומעים פצצות כמו רעמים. חשבנו: הגרמנים. אבל לא, התוּרכּים בעצמם פוצצוּ תחנת רכּבת כדי שהגרמנים לא יקחו אותה. אז אמר סבא שלי: – צריך לברוֹח מכאן הלאה. נסענו בלילה בעגלה של תוּרכּים, בגשם ובשלג. שׂמנוּ שׂמיכה על הראש – ונסענו. היה לנו מזל, נס, כמו השם שלי, שהרשוּ לנו לעבוֹר את הגבוּל, אם־כי לא לכוּלם הרשוּ. כשברחנו היו אתנו מאתיים ועשרה אנשים, אבל לפנים תוּרכיה נכנסו רק עשרים וארבעה. התוּרכים אמרו: – אין לכם רשיון להכּנס ואתם צריכים לשוב ליוָן. אבל סבא שלי מדבר תוּרכית והתחיל לטלפן אל הבּן שלו, זה הדוֹד שלי יוסף, והוא התחיל לצעוק על התוּרכּים: – ברחנו מן האויב ואתם רוצים שנחזור? וככה, וככה. אז אמרו התורכים: – טוב, מה נעשה אתכם? ושלחו אותנו למקום אחד, אידרנה שמו. שם היינו שבוּע ימים ורוב הזמן ישבנו במשטרה והתעסקנו עם השוטרים והיה צריך לדבּר אתם הרבה, שלא יגרשוּ אותנו. אבל הם אמרו: – לא, אי אפשר, אף־על־פי שאתם מתעקשים לא נוּכל להחזיק אתכם אצלנו, משום שאין לכם רשיון ולא פּאספּוֹרט.

הדוד שלי יוסף בא אלינו, לא אכל ולא ישן, והיה מעשן סיגריות. כל הזמן הוא מדבּר עם השוטרים ועוד פעם שולחים טלגרמה, וככה, ואנחנו יושבים למטה כמו בבית־סוהר. אז בא איש אחד, " חכם" מבית־הכנסת, והוא הלך אל המשטרה ודיבר ודיבר, עד שלבסוף השיגוּ בשבילנו רשיון לבוא לארץ־ישראל. אבל איך באים לארץ־ישראל? אמרו, שהצעירים יסעו קצת בסירה קטנה, ואם תתהפך אז הם הצעירים הלא יודעים לשחות. והזקנים והילדים יסעו ברכבת. אבל לבסוף נסעו כולם ברכבת ובמכונית והיתה שמחה גדולה. וכשבאנו קרוב לחיפה, זה הגבוּל, אז סבא שלי נפל על הארץ והתחיל מנשק את האדמה. וכשראו זאת כולם, נפלו גם הם על הארץ והתחילו מנשקים את האדמה ומתפללים. סבתא היתה בוֹכה, בוֹכה. ולא יודעים אם היא מצטערת או שמחה.

וּכשבאנוּ לחיפה, לבית העולים, ושאלו אותנו מי יש לנו בארץ־ישׂראל, אמרנו שיש לנו עוד בּן, זה הדוד שלי בתל־אביב, הוא עובד בבית־חרושת לספּירט. שלחוּ לו מכתב והוּא בא תיכף ומיד, בטאכּסי בא ואמר: – לא, אני לא יכול להאמין שאלה אתם… בוֹאוּ אתי לתל־אביב, שם טוב. ואני הייתי אז רזה ודקה והפנים שלי אדוּמוֹת ומנופחות מן הרוּח והשלג, והשׂערות שלי עומדות כמו מסמרים, מפני שלא הסתרקתי הרבה זמן, והדודה שלי פשוּט מפחדת להביט עלי והיא אומרת: – איזה מין ילדה! – ואחר כך השמנתי יותר והתחלתי " להחליף את הפנים" וּלקבל צורה וגם הסתרקתי וכבר היה טוב.

הייתי אז בת 10 ועכשיו אני בת 12. חפצו להכניס אותי למין בית־חינוך של ילדים שאין להם אבא או אמא. אבל אחר־כך אמרו: – שפיה מקום יותר טוב בשבילה. “העזרה־הסוציאלית” קנתה לי בגדים ושלחה אותי לכאן.

לא הכּל סיפרתי לך, פשוט כבר נמאס לי לסַפּר.

כשהיינו שם, בתחנת הרכּבת, עם הפצצות, לא הכּרנו את הדוֹד שלי יוסף, כי הוא הלך מהבית כשהיה עוד בחוּר צעיר, ילד. ועכשיו הוא כבר איש גדול, מפוּרסם, שכולם מכירים אותו. אני הולכת בתחנה מפה לשם, הלוך ושוב, ואני לא מכירה שוּם דוֹד. פתאום אני רואה איש אחד מתנפל על סבא שלי ומתחיל לנַשק אותו. זה היה הדוֹֹד שלי יוסף.

יש לנו עוד דוֹד אחד בתוּרכיה, גם הוא רצה לראות אותנו ולקח עגלה ושילם אולי 24 לירות, אבל לא הצליח. לדוֹד שלי יש אוטו־משׂא, וכל יהודי שצריך כבר לבוא לארץ־ישראל, דוֹדי לוקח אותו באוטו שלו בלי כסף. הוא, אומרים עליו, ציוֹני, שאוהב הרבה את ארץ־ישׂראל, וגם אני אוהבת את ארץ־ישראל, מפני שפּה טוֹב ולומדים ואין פחד ולא צריך לברוֹח.

דבריה נמסרו כלשונה החיונית של הילדה.

כספית, אש־להבות, ותלתלי שׂיער לה כקש בהיר – כזאת היא שמחה־אינס־יונה העוֹלָה הקטנה מיוָן. מה רב ההבדל בינה לבין הבולגרית מרים. מה שונות הן בהשכלתן, במעמדן ובאורח־חייהן. אף־על־פּי־כן, גורל אחד להן, גורלן של בנות־ישראל קטנות.

---

מבנגאזי

מאת

ברכה חבס

נסים, סיפר עברית גם הוא, אף כי רק חמישה חָדשים יושב הוא בארץ. האֵם נשארה בבנגאזי והאח הבכור שירת כחייל באחת הפלוגות העבריות שבצבא הבריטי.

– אותי הביאוּ האנגלים לארץ – סיפּר נסים בן הארבע־עשׂרה, ובעיניו השחורות, היפות בעצבוֹנן, נדלק אוֹר לזכר המאוֹרעוֹת הסוערים של אותם הימים. – כשבאו האנגלים לבנגאזי ברחוּ האיטלקים. אז ברחוּ הרבה יהודים וגם אני ברחתי. האנגלים לקחוּ אותנו למחנה. קודם היינוּ במצרים, ואחר־כך כשהגרמנים כבר התחילו להתקרב לאלכּסנדריה, לקחו אותנו האנגלים לסודאן, על־יד חרטוּם. עוד קודם, כשהיינו בבנגאזי, האנגלים שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת. ואמרתי אנוכי: – לארץ־ישראל!

– זה סיפרתי לך בקיצוּר, – הוסיף נסים ואָמר. – אבל אפשר לספר גם באריכוּת:

– כשחזרו האיטלקים לבּנגאזי, הם חפצוּ להטיל עוֹנש על היהוּדים, על שהיו שמחים קודם לבוֹאם של האנגלים. לכן אָסרו אותם והוֹבילוּם אסוּרים למחנה על – יד טריפּוֹלי, גם הרגוּ אחדים והיה פחד נורא. אבל אחר־כך, כשבאו האנגלים בפעם השניה, מיד חילקוּ אוֹכל במחנה ושיחררו את כולם. ואז חזרה אמא־שלי לבּנגאַזי. אמא־שלי היא תופרת, יש לה מכונה. ואבא־שלי היה סנדלר, אבל הוּא מת לפני חמש שנים, כשעוד הייתי ילד קטן ולא היתה עוֹד מלחמה. אחר־כך, כשהתחילה המלחמה, הייתי יושב בערב עם אמא שלי, פתאום – פחד נוֹרא! מה יש? – אוירוֹן. הוא מפציץ את האניות בנמל.

כשיצאו האנגלים, חפצו האיטלקים לעשות שפטים ביהוּדים. פרצו את החנוּיות שלהם ולקחוּ משם את כל האוֹכל וכל הכּסף. ואם " פּוליס" – זה מה שאומרים בעברית שוטר – רואה חייל קונה אצל יהוּדי, תיכף ומיד הוא מגרש אותו: אסור לקנות אצל יהוּדי! ופעם גם הרגו שני יהוּדים ברחוב, פשוט סתם כך, בלי סיבּה.

קוֹדם, מזמן, האיטלקים לא היו רעים כל־כך. היו מרשים לילדים ללמוד בבית־הספר שלהם, חצי יום היו לוֹמדים עברית ותוֹרה והכּל, וחצי יום לוֹמדים איטלקית. וּפעם, כשמוּסוֹליני בא לבנגאזי, ערכוּ לו היהודים מסיבּה, יען שפחדו: אם לא נערוך לו מסיבה, יאמרו שאנחנו לא אוהבים אותו ויהרגוּ את כל היהודים. אני לא הייתי במסיבה, לא הכניסו ילדים קטנים, רק אנשים חשובים, אבל ראיתי את מוּסוֹליני ברחוב. פרשו לפניו שטיחים יפים, שלא ילכלך את הנעלים שלו, ועל כל החנוּיות כתבו באותיות גדולות: " ויוָה איל דוצ’ה" ( " יחי המנהיג" ) – להראות, שאוהבים אותו הרבה.

אבל אחר־כך האיטלקים נהיו רעים. וכשהתחילה המלחמה והם עשו ברית עם הגרמנים, כבר נהיה רע מאוד ליהוּדים. ובזמן המלחמה לא הרשו לנוּ לקנות אוֹכל, ותמיד היינו עומדים בתור ומקבלים מעט מאד אוכל לפי נקודות, והיה רע מאוד־מאוד. ועכשיו, כאן, טוב מאוד, יש אוכל ויש הכל. אבל אמא שלי שם, ואנוכי כאן. ולא ראיתי אותה כל הזמן וקיבלתי ממנה רק מכתב אחד ולא יותר. היא לא כתבה בידה, אמא שלי לא למדה לכתוב. איש־אחד כתב בשבילה, ואמר תודה ותודה רבה שאני שלחתי לאמא שלי לירה אחת, וזה סימן שאני בריא ואני חי. שלחתי לה הלירה על־ידי איש־אחד מבּנגאזי, שהיה בארץ־ישראל, עזרה־סוציאלית נתנה לי שלוש לירוֹת, שאקנה כל מיני דברים, אז שלחתי לירה אחת לאמא־שלי. היא כתבה שבכתה על הלירה שלי, והיא בריאה, אבל היא רוצה לבוא לארץ־ישראל, ושנשיג לה איזה מין ויזה, ואז היא תבוא. ואני לא יודע איפה לוקחים כזאת ויזה.

אני לומד ועובד קצת – פעם בלוּל, פעם ביער, בכל ענף וענף. וטוב פה, טוב מאוד, למה לא? ואני רוצה להשאר פה, בודאי אני רוצה להשאר פה, למה לא? לומדים עברית וחשבון ותנ" ך וטבע ומולדת, ולקרוא, לכתוב, ולעבוד. ועושים ספּוֹרט, פעם על המתח וּפעם בריצה ופעם בכדורגל. שם, בבנגאזי, אי אפשר לחיוֹת בשקט. הערבים שם, אם הם תופסים יהודי, תיכף ומיד הם מרביצים לו והוא מוּכרח לשתוק מפחד, המסכן, הלא יש הרבה ערבים בכל פינה, המוֹן! אבל כאן, בשפיה, טוב, שקט.

שפיה זה ארצנוּ. ואני אוהב את הטיוּלים. הלכנו עם המדריך שלנו ברגל והיה טוב מאוד, מענין. קיסריה זה מקום של היסטוריה, לומדים הרבה בטיול כזה. בבנגאזי אין טיולים, כל אחד יושב בביתו ומפחד. שם לא היו הרבה יהודים – אחד יש לו חנות, אחד חייט, אחד נגר, ורק לאחדים יש בתים שקנו מערבים. ואם היה יהודי אחד עשיר ויש לו חנות גדולה, לקחו ממנו האיטלקים הכל ונשאר עני כמו כולם. אבל פה בארץ־ישׂראל יש ליהודים הרבה בתים והרבה שדות. ויש חקלאים. גם אני רוצה להיות חקלאי, אני אוהב להיות חקלאי, עבדתי שני ימים להשקות העצים, והיה טוב מאוד.

אבל דבר אחד לא טוב פה בארץ־ישראל. ראיתי בתל־אביב יהודים מעשנים סיגריות בשבת. בבנגאזי זה אסוּר. אם יש שבּת או יום־הכּיפּוּרים או פסח או סוּכּוֹת, לא פותחים את החנוּית ולא עושים שוּם דבר שאָסוּר לעשות. אם יראו יהודי מעשן סיגריה בשבת או אוֹכל טריפה או איזה דבר, יגידו לו: – אתה לא יהוּדי, אתה גוֹי.

ומתפללים בבוקר ובערב, וביום השבּת קוראים תהילים והולכים לבית־הכנסת ולא קוֹנים אף פעם בשׂר מערבים, ואם קוֹנים בשׂר שׂמים אותו במים ואחר־כך במלח, שיהיה כּשר.

ככה זה יהוּדי. אבל בארץ־ישראל לא עושים כל הדברים האלה, וזה לא טוב. ואם אמא־שלי תבוא ותראה מעשנים סיגריה בשבּת, היא תתרגש מאוד־מאוד. ואני לא יודע מה לעשות.

---

מבגדאד

מאת

ברכה חבס

תמר, שלושה שמות לה. אמא קראה לה חביבה. אך אביה, שנתחנך בצרפת, הביא משם לבתו את השם איווט. האב סוחר היה, מעורב עם הבריות ומרבה במסעות. על כן גידל בנותיו שלא כמקובל בארץ־מולדתן. לימדן שפות כבחורים ממש ( ארבעה אחים יש לה לתמר ושתי אחיות ), ולא מיהר להשיאן בנערותן, כרגיל.

ככל בנות האמידים שביהודי בגדאד, למדה תמר צרפתית וערבית ואנגלית בבית־הספר של " אליאַנס“. אך צלילי השפה העברית היו זרים לה כל־כך, שלא ידעה כי " חביבה” שם עברי הוא, ובעלותה לארץ החליפה שמה בשם העברי תמר, שהרי מארץ התמרים באה אלינו.

ביום שיחתנו היתה כבר תמר תושבת ארץ־ישראל מזה שבעה חָדשים ודיברה אלי עברית רהוּטה וחיננית, כחן הנסוך על כל דמותה. עיניה שחורות ושערה שופע ושיניה צחורות וארשת פניה נעימה, – בת־מזרח טיפּוּסית.

בענין עלייתה לארץ היה עליה להילחם עם אמה בלבד, שכן נתיתמה מאביה לפני כשלוש שנים, והיא בת שלוֹש־עשׂרה אז. מלחמתה היתה קלה משל חלוּּצוֹֹת בגדאד הראשונות, שעלו זמן קצר לפניה. הראשונות אנוּּסוֹֹת היו לפרוֹֹֹץ חומה של מוּשגים מדור לדור בענין חינוך הבנות ומעמדן בארצות המזרח. זה לא כבר, רק לפני שנים אחדוֹֹֹת לא היתה עדיין נערה יהודית מבּוֹגרוֹת בגדאד יוצאת לרחוב בגילוי־פנים ובלא לווית אמה או אשה מבוגרת אחרת. כל עבודה נחשבה לחרפּה ורק נחוּתי־דרגה השפילוּ עצמם לעסוק בה ולהתפרנס ממנה. לא כל שכּן שנתביישו בה הבּנות. ואילו בזמן האחרון מוצא אתה בבגדאד נערות יהוּדיוֹת שהן פקידוֹת בבאנקים, או שהינן מורות.

רעיון חיי כפר וחקלאות היה זר אף הוא ליהודי בגדאד עד השנים האחרונות, עד שבאו חלוּצים מן הארץ לשמש כמדריכים בקרב הנוער היהוּדי. מאז הוּכשרה הקרקע לכך. הנסיונות המרובים של פעולה ציונית וחינוך עברי, מאז הצהרת באלפוּר ועד מאורעות־הדמים בארץ־ישראל לא השפיעו, כדרך שהשפיע נחשול האֵיבה והפרעות בגיטו בגדאד, בראשית יוּני 1941. בן־יום חשך עליה עולמה של יהדוּת בבל העתיקה. במשך דורות היתה יהדות זוֹ מעוּרה בחיי עיראק ומרכזת בידיה עמדוֹת־מפתח בכל שטחי החיים הכלכליים והתרבותיים. פתאום נתערער מעמדה ונעקרה מקרקע צמיחתה. וככל עדה יהודית בגולה, היוּ גם יהודי בבל כעלה נידף ברוּח.

– זה היה ככה – סיפרה תמר. – פעם, אני הולכת מבית־הספר ואני פוגשת בחברה שלי והיא אומרת אלי: – באו אנשים מארץ־ישראל והם רוצים לספּר לנו איזה דבר, אַת רוצה לבוא אתנו? אמרתי: – אשאל את אמא שלי. והיא אמרה: – טוב, לכי, אבל תשובי מהר.

סיפרו שם בצרפתית מה זה גוֹלה ומה זאת מוֹלדת ודיבּרוּ על ארץ־ישׂראל, איך חיים שם ואיך עובדים, והיה מעניין מאוד. והיינו באות מאז, בכל שבּת, ואני הבאתי עוד בנות והתחלנו ללמוֹד עברית מאלף־בית, כמו תינוקות. וכעבור איזה זמן כבר כל־כך רציתי לעלות לארץ־ישראל, שלא ידעתי מה לעשות. אמא שלי לא הסכימה תחילה ודיברתי אתה הרבה, והיה לנו ריב גדול, עד שסוף־סוף הסכימה. וכשבאתי לארץ־ישראל, החברות שלי, שעלו לפני, אמרו שארשם בעליית־הנוער ואסע לשפיה, אל קבוצת הבּנות מבּגדאד.

בהתחלה, היה קשה לעבור והתגעגתי לאמא, וגם הלימודים בעברית היו קשים והיה חסר איזה דבר. אבל עכשיו כבר התרגלתי ואני מבינה הכל וקוראת ספרים בעברית, ואני חושבת שזו שפה חשובה, שאפשר ללמוד בה הכל ולקרוא הכל, כמו בצרפתית. ועכשיו יש לנו גרעין להכשרה. פעם שמעתי, שיש אסיפה של חלק מהבנות, ושאלתי: – מה לא של כוּלן? אמרו לי: – מי שרוצה ללכת להכשרה ואחר־כך להתישבות, לעבוד יום שלם ולא ללכת העירה אלא לכּפר – היא תבוא. חשבתי: אם אני בארץ־ישראל, אז עלי לחיות בכפר ולעבוד בשדה ולהיות חלוּצה. ואם לא כך, יכולה הייתי להשאר בבגדאד ולחיות בנוחיוּת כמו כל הנשים שם, ללכת לקולנוע ולביקוּרים אצל מכּרים ולרקוד בנשפים, כשהמשרתת עושה את כל העבודה בבית.

כשבאתי אנוכי לארץ־ישראל לא ידעתי איך מטאטאים חדר, איך שוטפים כוס או עושים כל עבודה אחרת שהיא. הייתי רואה ילדות קטנות מכבסות ומטאטאות ושותלות בגינה ומטפלות בלוּל, ולא הבינותי איך הן עושות זאת. ועכשיו, כשאני עובדת, ואני רואה שיוצא מידי משהו יפה, אני מאוּשרת ואינני יכולה להאמין, כי אני עשיתי זאת.

ואגיד לך איזה דבר: צריך מהר מאוד להביא לכאן את כל הנוער היהודי מבגדאד. הם אינם מבינים שם כמה טוב פה. הם חיים שם בשעמוּם ובסכּנה. וכאן החיים יש להם מטרה. עובדים ובוֹנים איזה בניין חדש. נוטעים עצים ויש פירות, שותלים שתילים בגינה, והם צומחים וגדלים. לפעמים, כשאני עומדת לבדי בגן, אני מביטה מסביב ויש לי תענוּג גדול, ואני חושבת: הלא זה הרבה יותר טוב ויותר מעניין מאשר הקולנוע והנשפים…

---

מדמשק

מאת

ברכה חבס

יהושע, אף הוא חבר ה" גרעין" להכשרה ולהתישבות בכפר הנוער שפיה. קשיש בשנה מתמר הוא, בן שבע־עשׂרה. עלה לארץ מתוך הכּרה ציונית, על דעת עצמו. גדל בגיטוֹ של עיר מולדתו, וחש בתמידות בצערו ובעלבונו של יהודי בין נכרים. אביו היה סוחר אמיד, ובבית לא ידע מחסור ודאגה. כל שבעת הבנים והבנות היו לומדים וחיים חיי רוָחה, ואף־על־פי־כן, הניח הכּל מאחוריו ועלה לארץ־ישראל.

– לא הענין הפרטי הביא אותי לארץ – הסביר יהושע. – באופן פרטי היה לי טוב יתר בבית. אבל כשגדלתי מעט הבינותי, כי בתור יהודי אין לי מקום אחר אלא ארץ־ישׂראל. כשהייתי ילד וביקרתי כפעם בפעם במועדון " החלוץ הצעיר“, לא הבינותי כל־כך מה מספרים שם ומה ההבדל בין גלוּת וארץ־ישראל. אבל כשגדלתי מעט והתחלתי קורא בספרי ההיסטוריה של עמנו, נפקחו עינַי להבין. ואחר־כך, כשהופיע היטלר והתחיל משמיד את היהודים בכל מקום שם דרכה רגלו, כבר הבינותי יפה כל מה שסיפרו ב” חלוץ הצעיר". כשפרצו הפרעוֹת בבגדאד, חשבתי: מי יודע אם לא יכול לקרות פתאום דבר כזה גם אצלנו? ונעשיתי יותר ציוֹני וחלוּצי.

בשיחות שלנו לפני העליה לארץ־ישׂראל תיארנו לעצמנו, אנוכי וחברי, כי החיים כאן קשים הרבה יותר. חשבנו, שיהיה עלינו לגוּר באוהלים ולעבוד בעבודות קשות מאוד ולא יהיה לנו מה לאכול. אף־על־פי־כן, התארגנו, עשרים וחמישה חברים, צעירים נלהבים מאוד, והיינו מתאספים ומדברים על ארץ־ישראל ועל חיינו בעתיד והיינו מתגעגעים מאוד לבוֹא כבר לארץ ולחיות בה.

אַת שואלת מאין באו לנו הגעגועים האלה? – לא אוּכל להגיד לך, הם צמחו לאט־לאט, ופתאום תפשוּ את כל המחשבות שלי.

אני נולדתי ברחוב היהודים בדמשק, ואבא שלי גם הוא נולד שם.

לא ידעתי שום דבר על ארץ־ישראל. למדתי בתלמוד־תורה תפילה ותנ" ך. כל הלימודים היו בערבית ולא הבינותי שום דבר מן התפילה והתורה. אחר־כך, בגיל שש שנים, שלחו אותי לבית־ספר של מסיונרים. ושם לימדו ערבית ואנגלית וכל הסיפורים היו על הדת הנוצרית. אז התחרטו ההורים על שהכניסו אותנו לבית־ספר זה ועברנו ל" אליאנס". שם למדנו צרפתית וערבית ומעט מאוד עברית.

באותן השנים התחיל לפעוֹל אצלנו " החלוץ הצעיר" והתלהבתי מאוד מכל מה שסיפרו לנו שם. וכשגדלתי, נתקבלו סרטיפיקאטים בשבילי ובשביל כל חברי " החלוּץ הצעיר". אבל המדריכים שלנו לא הסכימו לקחת אותנו לארץ־ישראל בלי חתימת ההורים, ואבא לא נתן חתימתו.

כך נמשך הדבר מתוך ויכוּחים בלי סוף, עד שהגיע החפש הגדול והייתי חפשי מבית־הספר. אז מצאנו לנו עבודה, אני וחברי. עבדנו בחברת " סוֹלל־בּונה" שסללה באותם הימים כבישים בסוּריה. אבל ההורים התנגדו לעבודתנו, הסכימו שנעבוד רק בפקידות במשרד, ולא בעבודה גופנית, בסלילת כביש ממש. לא חפצנו להרגיזם ולצערם, על כן היינו יוצאים מהבית בבגדי־השבת, כאילו אנו הולכים לעבוד במשרד, ובמקום־העבודה היינו מחליפים את בגדינו. כך הכשרנו את עצמנו לחיי ארץ־ישראל וגם צברנוּ לנו מעט כסף.

יום אחד, לאחר שלושת חדשי עבודה בכביש, יצאנו בבוקר מן הבית ולא חזרנו עוד. בבגדי העבודה שלנו נכנסנו לארץ־ישראל והיה זה לנו לסמל. ראינו עצמנו כחלוצי קבוצתנו, שבחלקה נשארה עדיין בדמשק, על מנת לבוא זמן קצר אחרינו. אבל לאחר שברחנו, והדבר נודע להורים של חברינו, שמרו כל צעדיהם. ביום שנועד לעלייתם, מסרו ההורים את הדבר למשטרה – והבנים נתפסו ונעצרו והוחזרו הביתה! עד כדי כך אין הורינו חפצים להבין אותנו ואין הם מבינים, כי עלול לקרות להם ולבניהם כאשר קרה לקהילוֹת יהוּדיות רבּות! מתבּיישים הם במקצוע שלנו כי משא־נפשם הוא לראות אותנו פקידים בבאנקים ולא עובדים בידינו. והלא הם עצמם, ברובם, ביחוד בני הדור הקודם, מוציאים לחמם בזיעת־אפּיים ובעמל רב. חלקם סוחרים, אבל יש מהם הנודדים כל ימיהם בכפרי הסביבה, מוכרים וקונים מיני אריגים, כל נחושת עתיקים, או סדקית – ומחליפים בתבואה, בקליפות של רימונים, בגרעיני מישמשים, בתוצרת הלול ובכל הבא לידם.

קהילת דמשק, שהיא אחת העתיקות בקהילות המזרח, מתנוונת והולכת ושכונות הגיטו שלה מתרוקנים מיהודים. במשך שלוש עשרות השנים האחרונות פחת מספר נפשותיה משלושים אלף עד חמשת אלפים. רבים מהם היגרו לאמריקה ויסדו קהילות יהודיות גדולות בבואנוס־איירס ובמקסיקו. ורק מעוטם עלו לארץ – ישראל.

יהושע היטב לספר. הוא דיבר במבטא עברי גרוני ובלשון עסיסית. סיפר על חייה של קהילת־דמשק לכל פרטיהם, אף על בתי־הכּנסת העתיקים שבה, על הווי הדוֹר החולף ומנהגיו ועל הליכות הנוער ומשאת־נפשוֹ. נוער זה, שהוא מרוּחק מארץ־ישראל רק מהלך של שעוֹת מעטות, ואף־על־פי־כן מנוּתק הוא ממנה וזר לה, כאילו ימים ומדבריות מפרידים ביניהם. אף " החלוּץ הצעיר" ושליחי הארץ פילסוּ להם דרכם אליו בקושי. ביחוד היתה הדרך חסומה להשפעה על חייה של הנערה היהודיה, ורק בהשפעת הפעולה המיוחדת להעלאת בנוֹת למשקי הפועלות, החלו גם בנות־ישראל בדמשק נושאות נפשן לארץ־ישראל. והעולים לארץ מושכים אחריהם בעקבותיהם, כי רק בהתרחקם מביתם מסתבר להם יותר ויותר, מה עתיד של התנוונות צפוּי להם שם.

עורי תימן

מאת

ברכה חבס

---

שיירה מן המדבר

מאת

ברכה חבס

בוקר אחד, באו שתי שיירות פליטים למחנה הצריפים שבעתלית. השיירה האחת ממחנה פאֶרמונטי שבאיטליה, והאחרת מצנעא שבתימן.

שש מאות הניצולים מאירופּה באו משמוֹנה ארצוֹת. ארבע שנים ניטלטלו בדרכים ובמחנות, ולא פעם ראו את המוות נוֹכח עיניהם. הורי הילדים שבשיירה, מהם אבדו להם בנדוּדיהם ומהם שאינם יודעים היכן ומתי נוֹלדוּ. מדברים הם בשלוש ובארבע לשונות. וכל סיפוּר שלהם הוא מגילת־זוָעה יהוּדית.

עגום ומדכא הוא גם מראה קבוצת העולים מתימן. אלה, לא מתיגרת ידו של היטלר באו אלינו, אף־על־פי־כן, מבוֹהלים הם ומדוּכאים וחסרי אוֹנים, ובפניהם העצובים והנאים תוּגה ועלבּון. אמהות מצומקות נושאות בזרועותיהן תינוקות כחוּשים. ילדים בחלוּקים לבנים ובכוּתנות־צבעונין, פיאתיהם מסוּלסלות וכיפות אדוּמות לראשיהם, מהלכים יחפים ומסתכלים בתמיהה לכאן וּלכאן.

מן המדבר באו – שיירה רביעית משם תוך פרק זמן קצר. השיירות הראשונות, שנתקבצו ובאו אף הן מכל קצווי תימן, שיחק להן מזלן והן הוּרשוּ להכנסת לתהוּמי עדן, ומשם הוֹעלוּ לארץ. לא כן השיירות שבאו אחריהן. בהמונים ברחו האנשים מן הערים והעיירות ומן הכפרים שבתימן. משפחות משפחות, וקהילות, פליטי רעב ורדיפות, אולם הכניסה לעדן נאסרה עליהם ואלפים נתקעו במדבר תחת כיפת השמים. מזי־רעב, חולים ואכוּלי שרב, דרוּ חדשים רבים בסוכּות של מחצלאות, עפר למראשותיהם ויאוּש בלבם.

ועתה ראיתים באחד מצריפי מחנה־עתלית. ישישים וצעירים, אמהות וילדיהן ישבו והקשיבו ביראת־כבוד לדברי איש־הסוכנוּת־היהודית על ארץ־ישראל ועל חייהם בה לעתיד לבוא. עיני הרב זלגוּ דמעות ושפתיו מילמלוּ בקשה ותחינה: – הצילו את האלפים, שנשארו עדיין תקוּעים במדבר, בלא מחסה וכסוּת, העלו גם אותם!

עלית העדה התימנית לארץ־ישראל, ראשיתה בשנת תרמ“ב (1882), זוֹ גם שנת עלייתם של הביל”ויים ומייסדי ראשון־לציון. ומאז ועד עתה עובדים עולי תימן בכל עבודה קשה בארץ ושותפים נאמנים הם לבניינה. אך דכאון־הדורות לא סר מהם עדיין. שנים רבות, לפני קום מדינת־ישראל, שאחד מחוקיה הראשונים היה חוק לימוד־חובה לכל ילד וילדה, שימשו רבּים מילדים העדה התימנית כשוּליות ומשרתות. אחד המוסדות, שעשה הרבה לקליטת ילדי תימן, הוא כפר הילדים מאיר־שפיה. ב“ממלכת־ילדים” זו, החבוּיה בחוֹרשה עבוּתה בהרי השוֹמרון, שווה היה תמיד החניך התימני בזכויותיו ובחובותיו לכל הנערים והנערות בני העדוֹת האחרוֹת. בכפר זה שימשו מורים ומדריכים מעולי תימן, מחניכי מוסד. ונערים ונערות מעולי־תימן שותפו שווה עם האחרים בהנהלת חיי הכפר והמשק. כיום הזה הדבר מוּבן מאליו בעינינו ואין בו כל פלא. אך לא כן היה לפני שנים.

בשפיה נפגשתי עם שתי חבורות של נערים ונערות מן השיירות הראשונות של עולי תימן, שהגיעוּ לארץ בימי מלחמת העולם.

כאן הוּקצתה להם פינת־חיים מיוחדת, בהדרכת מורים מבני עדתם היוֹדעים שׂפתם ואורח־חייהם. תחילה ראיתים במחנה עתלית ביום עלייתם, והם עלובים, חיוורים, מבוֹהלים. וכשבאתי לאחר חדשים מעטים לכפר, היה המראה שונה לחלוּטין. הילדים הבריאוּ, החלו מדברים עברית, למדו להתרחץ ולאכול כראוּי ולחיות חיי עבודה וחברה.

רוּבם ככוּלם יתומים מאָב או מאֵם. בארץ־מוצאם חיוּ חיי־צער ותמיד היתה צפויה להם הסכנה של המרת הדת מאוֹנס. מן השאלון שערכו המחנכים בשפיה על מוצאם ומעמדם של שלושים ושלושת הנערים ושמונה הנערות מתימן, אנו למדים, כי רוּבם ככוּלם בני משפחות עניות ומטופלות בילדים הם. ההורים מתפרנסים מיגיע־כפיהם, האָב: צורף, אוֹרג, רוֹכל, מעבד חלקת־אדמה. האם: כובסת, מקושת עצים, טוֹחנת דוּרה ומכלכלת נפשות ביתה בדוחק ובצער. אף שרכּים הם לימים (רוּבם בני 12–13), כבר שנים של עבודה מאחריהם. שימשו שוליות של סנדלרים וחייטים, צורפים ואורגים. עבדו בחדרים צרים ובשכר זעום. אף־על־פי־כן, למדו הנערים תורה ופרקי תפילה, אך לא כן הנערות.

מרבית הילדים עשו דרכם ממחוזות תימן המרוּחקים לעדן, ימים ושבועות ברגל או ברכיבה על חמוֹר, לסירוגין.

וכך סיפר הרועה הקטן זכריה:

– שמי זכריה בן נסים. נולדתי בעיר קטנה, נַדרי שמה והיא רחוקה, רחוקה מצנעא, מרחק שבוּע ימים ברגל. יהודים היו בנַדרי רק מאה ושמונים נפש, אבל “גויים” יש בה הרבה. היהודים היו אורגים בד לבגדים ומוכרים לערבים. אבל אנוכי לא הייתי אורג.

בן 13 אני. אבי מת, ועוד אני ילד קטן. גם אמי מתה, ולקחה אותי דודתי, אחות אמי, אצלה. היוּ לה לדודתי פּרוֹת ועיזים וחלקת־אדמה. פרות עשרים ועיזים מאה, ואדמה – רק חלקה קטנה. הייתי רועה העיזים של דודתי, ואני קטן, אולי בן שמונה שנים. קם אנוכי בבוקר בבוקר והולך עם העיזים. ולא הייתי מספיק להתפלל ולא כלום, רק תיכף ומיד הלכתי לרעות. ולפעמים הייתי מתפלל אחר־כך בשדה. היו הילדים צוחקים עלי: – אביך היה רב ואתה עם־הארץ?

לפעמים הייתי לוֹקח אתי ספר למרעה וקורא ולומד – אני יש לי הרבה ספרים קדוֹשים משל אבא שלי.

את חושבת שאין תלמוד־תורה בנַדרי? יש, אבל אם אני אלך ללמוד – מי יעה את העדר? ומי יתן לי לחם לאכול? דוֹדתי יש לה שתים־עשרה נפשות, ילדים וילדוֹת. דודי כבר זקן הוא. ויש הרבה עבודה ואני יתום, צריך לעבוד. בני דודתי עובדים מעט ולומדים מעט אבל אני רק עובד כל היום. בכל־זאת למדתי עוד יותר טוב מהם.

אהבתי אני העזים והשדות. הולך אני לבדי־לבדי בשמש וברוח, והילדים של דודתי מביאים לי אוכל למרעה. דייסה הם מביאים לי ושמן. וחלב הלא יש לי, וכבר טוב. אני אוכל יותר טוב מהם, אני. בשמש, אני אומר לך, יש הרבה “נפש” (חשק) לאכוֹל.

פעם, ואני במרעה, ופתאום ערבי אחד, גם כן ילד קטן, בא אלי והוא אומר לי: – לא תרעה במקום שלי, והוא מתחיל תיכף־ומיד להתעסק אתי ואומר לי ככה וככה, ופתאום כבר באים הרבה ערבים ואני לא יודע מה יעשו לי. לקחתי אני אבן ו“שברתי” לו את הראש לערבי, ואחר־כך, "שברתי, גם את הראש שלי והלכתי אל המשטרה. ומי שמשבּר את הראש בתימן, הוא משלם כסף. אז אני שילמתי והוא שילם, והלכנו הביתה. הכסף בתימן מטהר את השׂטן.

ופעם, בפסח, רעו העזים מרעה טוב ונכנסו למערה לנוּח מן השרב. בבוקר, כשיצאתי מן הבית, ספרתי אותן והיו כולן אתי. עכשיו, כשיצאו מן המערה, אני סופר אותן, סופר ומונה ולא מבין מה זה קרה: חסרות לי שתים… אני בא הביתה בעוד היום גדול לכבוד הפסח, ואמרים לי – לך בקש את העיזים. אני לוקח את המקל שלי ואת הגרזן הקטן, ולא אפחד. היה ליל ירח בהיר כמו באמצע היום. ואני מטפס בהר ואין אף אחד אתי, רק האלוהים בשמים. הלכתי והלכתי, עד שמצאתי את העיזים שלי וחזרתי הביתה וכולם כבר ישנים, אבל אוֹכל השאירו לי.

ופעם אחרת, ביום ולא בלילה, באו ארבעה זאבים, ואני במרעה עם הילדה של השכנים – להם היו רק מעט עיזים ולנו הרבה, והלכנו יחד. היינו הולכים וקוטפים צבּרים ואוכלים ולא ראינו ולא הרגשנו שום דבר. פתאם, – יוה –, הזאבים. הילדה פחדה והתהפכו לה המעיים ושכבה על הארץ מתעלפת ואני רדפתי אחר הזאבים מלמטה. אני רץ אחריהם וצועק בקול גדול כדי שיפחדו, והערבים באו לעזרתי והם רצים וצועקים מראש ההר, וכך גירשנו אותם.

ואחר־כך ברחתי מנַדרי ונסעתי לעדן. ברחנו מפני המלך, ששלח אנשים לקחת את כל היתומים. כשנודע הדבר הזה, אמרה לי דודתי: – תברח מהר… ונתנה לי כסף ואוכל ובגדים, וברחתי.

המלך חושב שהוא עושה צדקה ליתומים – הוא מגדל אותם ומלמד אותם. אבל אין הוא חפץ להבין, המלך, כי חטא ועווֹן הוא ליהודי אם יהיה מוּסלמי. כל ילד שתופסים אותו השליחים של המלך, הם תיכף ומיד מקצצים לו הפיאות ומעבירים אותו על דתו. ואני, רק בעדן קיצצתי הפיאות אני, לאחר שהיו כולם צוחקים עלי.

ככה הוא המצב של היהודים בתימן, לא טוב. תמיד הערבים מקנאים בהם. אם יש ליהודי מעט אדמה או בית או כסף, הוא צריך לשלם “גיזיאת” (מסים) הרבה, בכל שנה, בכל ששה חדשים, עד שכבר אין לו כסף. ועכשיו יש בתימן צער בבגדים, ואין אוכל – מפני המלחמה. ואם ערבי לוקח הכל מן היהודי, מה נאכל ומה נלבש?

וככה ברחתי אני ובאתי אל אחותי בעדן. ישבתי אצלה והיתה אוהבת אותי. אבל יש לה ילדה, כבר גדולה, בת 15, והיתה הילדה מקנאה הרבה. ויש לה לאחוֹתי עוד שבעה ילדים, והיו כולם מקנאים, ורק אחד ביניהם טוב, יש לו שׂכל. והיתה אחותי צועקת על הילדים שלה בגללי, והיה צער הרבה בבית. ואמרתי אני: – למה יצטערו עלי? – ועזבתי אותם ולמדתי לעבוד בגומא. הייתי קולע מין רשתות לחלונות בשביל למכור לערבים. הייתי עובד בבית־המלאכה של יהודי אחד. והייתי ישן אצלו על מיטה של קרשים, בלי מזרן ובלי שמיכה ובלי כלום. היה משלם לי חצי רוּפיה בכל יום (הרופיה של עדן היא שני שילינג). הייתי קונה לי לחם ותבשיל של שעועית אצל יהודי אחד, ישיש לו חנוּת והוא מבשל תבשילים ובני־אדם באים לאכול אצלו, והיה טוב.

כך עבדתי ששה חדשים ואולי יותר, לא אזכור כמה. ואחר־כך רשמו אותי בשביל לנסוע. בא איש אחד מארץ־ישראל וקראו אותנו, כל מי שהוא יתוֹם, אל המשרד הארצישראלי, ודיברו אלינו עברית ואמרו: – אתם רוצים לנסוע לארץ־ישׂראל? תחילה לא הייתי מבין מה הם מדברים, אחר־כך הם דיברו מעט ערבית וּמעט עברית – וכבר אני מבין, ושמחתי כמו בשמחת־תורה והייתי בא תמיד אצלם ושואל: – מתי נוסעים? ותמיד הם אומרים: – האניה עוד לא באה. אחר־כך היא כבר באה, האניה, ונסענו.

– האם טוב לך, זכריה, כאן בשפיה?

בת־צחוק של נחת־רוח השתפכה על פניו השחרחרים:

– בודאי וּבודאי, טוב וטוב מאוד. יש ילדים שרוצים ללכת לערים אחרות, לתל־אביב ולכל מקום. אבל אני, לא רוצה אני ללכת לשום מקומות, אני. אין לי קרובים ומי יקח אותי? ואם יש לי, מה אלך לבקש אצלם? פה, בשפיה, יש לי ידידים שהם טובים מקרובים. וגם הסוֹכנוּת יש לי. אַת יוֹדעת מה זה סוֹכנוּת? היא שמשלמת בשבילנו פה כסף. והיא שמכניסה יתומים לארץ־ישראל.

– האוהב אתה, זכריה, ללמוד?

– בודאי ובודאי. בארץ־ישראל לא צריכים חמוֹרים. כשאגמור את השנתיים, אָבוֹא אל המורה ואגיד לו: “אני רוצה ללמוד עוד”. עכשיו באו “החדשים” והם אינם יודעים עברית, והם מפריעים לנו קצת. אבל אין דבר, הלא גם אנחנו היינו חדשים – ולמדנו. עוד מעט וגם הם יהיו “טובים”.

אַת יודעת? בתימן היה כל אדם מסַפּר לחברו: “יבוֹא משיח – ונכנס לארץ־ישראל”. תמיד היתה המחשבה שלנו על המשיח. ועכשיו אנחנו בארץ־ישראל בלי משיח. אבל יש עוד הרבה ילדים שרוצים להכנס ואין להם כסף ואין להם מה למכּור. מי שיש לו בית הוּא ימכּור ויבוֹא, אבל מי שאין לו – מה יעשה? אוּלי בעד זה עוד לא בא המשיח…

רגע חיכה זכריה לאות של הסכמה מצדי, ואחר המשיך בסיפורו:

– בתימן אומרים כל הזמן, שבארץ־ישראל הם גיבּורים ולומדים כולם, וגם אם אחד עובד הוא בכל־זאת לומד. החיים טובים בארץ־ישׂראל. שפיה היא ארץ־ישראל, ובשפיה טוב. עכשיו אני עובד במחסן, ואם יש גרבּים לתקן, אני מתקן לך כאילו אני עובד בגוֹמא. אבל תיאבון הרבה אין לי, מפני שבילדוּתי הייתי אוכל הרבה עשב ונתקלקל לי התיאבון. כשהלכתי עם הצאן הייתי אוֹכל מכל העצים – מן התאנה ומן התוּת ועוד ממין עץ גדול, ומזה כואב לי הלב…

זכריה סיים דבריו בעצב:

– שם, בעדן, לא הייתי יודע מתי אומרים “קדיש”. ופה לימדו אותנו, ועכשיו אני כבר אומר “קדיש” בכל פעם.

והמורה של זכריה הוסיף וסיפר:

– זכריה שלנו, “הרוֹעֶה הקטן”, נער גלוי־לב ואמיץ־אוֹפי הוא. באחת השבּתות של עוֹנת־הבציר קטפו, הוא וחבריו, ענבי־בּוֹסר מן הכרם ואָכלו לתיאבון. כאשר נזפו בהם המדריכים, הכחישוּ רוּבּם את המעשה אשר עשוּ, ואולם זכריה ניגש לאחר ארוחת־הערב אל המדריך וביקש סליחה.

אוהב ספר הוא זכריה ומרבּה לקרוֹא בספרים.

צורך רב יש לוֹ שיחבּבוּהוּ וילטפוּהוּ. למורה יקרא “אַבּא”, ולאחוֹת “אמא”. פעם נכשל בעבירה והחליט לענוֹש עצמו ולא בא לארוּחת־הבוקר. – זכריה צם – אָמרו הילדים – הוא מתענה. ורק לאחר שידוּלים מרוּבים של האחוֹת, שהסבירה לו, כי עדיין אינו בר־מצוָה וחטאוֹ אינו חטא, הפסיק את הצוֹם.

– זכריה יודע לקלוֹע כמו דויד המלך אומרים הילדים בקנאה מהוּלה הערצה.

חיוּך של גאוָה משתפך על פניו של זכריה.

---

חייט לבגדי נשים

מאת

ברכה חבס

אברהם־שלום גדוֹל מזכריה בשנה אחת. תפילין קיבל עוד בעדן, שם עשה למעלה משנתיים. לעדן בא מדמאר, וּלדמאר – מצנעא. – דמאר וצנעא – אומר הוא – שתי אחיוֹת, כחיפה ותל־אביב. פניו מפיקות חכמת־חיים, וכבקי ורגיל יסַפּר סיפוּרו:

– אבּא־שלי היה חייט, תופר בגדים, ואמא עובדת בבית. היה לי אח, אבל הוא מת ונשארתי בן יחיד. היו לי שתי אחיות גדולות ממני, עכשיו הן נשוּאות לאנשים ויצאו מהבית. אבא מת כשהיינו קטנים ואמא “התנשאה” לאיש אחר ואני הלכתי לעבוד. הייתי עובד בחנוּת אריגים. הייתי גָר אצל בעל החנות ולפעמים שלח אותי ללמוֹד תורה, כאילו הייתי בנוֹ. כך עושים רבּים מן התג’רים (תגרים, סוחרים) העשירים בתימן: הם לוקחים להם ילד יתוֹם ומלבישים אותו ומאכילים אותו ושולחים אותו ללמוד, ולפעמים גם יעבוד להם מעט. וזה נחשב למצוָה גדולה.

אנשים טובים היו התג’רים האלה, מבית עוֹזרי. כאשר גזר האימאם־יחיא על ישראל את הגזירה הזאת, שכל ילד יתום לוקח אותו השלטון ועושה אותו למוּסלמי, היו שתי משפחות – שלמה מעודה גרדי ובית עוזרי – אוספות את היתומים ומסתירות אותם בבנין שלהם. והיתה הממשלה באה ותופסת את היהודים האלה ומושיבה אותם בבית־הסוהר. ובכל־זאת לא היו מוציאים אליה את הילדים. אמרו: – אפילו נמוּת, ויהיה מה שיהיה, לא ניתן את היתומים שיהיו מוּסלמים. פעם סיפרוּ שכּבלו להם את הידים והרגלים בשלשלאות ברזל והיו מתייסרים ביסוּרים רבּים – ולא הועיל שום דבר, עד שלבסוף הוציאה אותם המשטרה, כי מה תעשה להם עוד?

ליהודים האלה היו שליחים שהולכים מעיר לעיר ואוספים את היתומים בלילה ומעבירים אותם למקום רחוק, למשל לתעז או לעדן, כי שם כבר ממשלה אנגלית, ואין חוק האימאַם יכול להשׂיגם.

בזמן הראשון היו מסתירים כל יתום שהוּא, אבל אחרי הצרוֹת הרבּות שעשו להם, אָמרוּ: – טוב, שכבר תקח הממשלה מי שהוא יתום מאב ומאם, אבל תשאיר מי שיש לוֹ אָב או אֵם. וכך עשו: אם יש בעיר אשה אלמנה, רושמים על שמה עוד ילדים יתומים מאָב ואֵם, והם כמו בנים שלה, וכך מצילים אותם. לפעמים היתה הממשלה שולחת שוטרים ומרגלים לראות אם יש יתומים בעיר. היו באים ורואים ילד מסכּן, שבגדיו קרוּעים ומלוכלכים, מיד לוקחים אותו. מה עשו היהודים? מי שהוא יתום, מלבישים אותו בגדים יפים וחדשים ואין המרגלים מכירים בו דבר.

כשהייתי אני ילד קטן, עם שתי אחיותי, לקח אותנו בעלה של אמא־שלי והביא אותנו לעיר אחת צלאח (סלאח) שמה, בגבוּל האנגלים. העיר הזאת, מי שאין לו רשיון מאת המלך להיכנס אליה – לא יכנס. ולנוּ הרי אין כל רשיון. מה עשינו? – נתנו כמה שילינגים לשוטרים והכניסו אותנו בגניבה. באנו לבית־הכנסת, הניח אותנו ה“דוֹד” שם והלך לו. ואני עוד אני קטן, לא מבין. ישבנו מחכים ולא יודעים אם יבוא או לא יבוא. היינו יושבים ויושבים, ואוֹכל אין לנו. הייתי אנוכי בוכה ואחיותי מנשקות אותי, והיו הן בוכות אני מנשק אותן.

וכך היינו יושבים וּבוֹכים עד שבאו אנשים טובים, שלושה אחים: שלמה, אברהם וראוּבן, וכל אָח אסף אליו אחד מאתנו. שלמה לקח אותי לביתוֹ, ולוֹ שתי בּנוֹת, אבל כל בּן לא ילדה לו אשתו. והיה האיש שלמה אוהב אותי מאוד מאוד, והיה מושיב אותי על ברכיו ומאכיל אותי מידו, ואני בן חמש שנים. אבל אשתו, היא היתה אשה רעה ורשעה ושנאה אותי שנאה גדוֹלה, יען שאין לה בּנים. וכשהיה האיש נוסע לעדן להביא סחורה לחנוּתו, היתה מרעיבה אותי והייתי בוכה ומתענה.

ואחר־כך היה שקט ולא חיפשו יותר ילדים יתומים. אז בא בעלה של אמא־שלי ולקח אותי בחזרה, מפני שאמי היתה כל הזמן מתגעגעת עלינו ולא ישנה בלילות מצער. היא היתה הולכת למתבּן ומתנפּלת לתוך התבן ובוכה וצועקת: – הלואי שהלכו למערה לקבּוֹר אותם והייתי יודעת איפה הם ילדי ולא ככה, שהלכוּ ממני בלי שאדע לאָן הלכוּ וּמה קרה אותם!

כשחזרנו הביתה התחתנו הילדוֹת. ואותי אספוּ לבית עוזרי, משפחה גדולה ועשירה. סבא של המשפחה יש לוֹ חמישה בנים ולכל אחד יש הרבה בנים ובנות, גדולים וקטנים, וכולם עשירים ובעלי מצווֹת. שנים אחדוֹת הייתי בביתם ובאותו זמן למדתי לתפּור ועבדתי אצל חייט. אחר־כך, ואני כבר בן עשר, שמעתי בחוּרים מדבּרים שהם נוסעים לעדן, כי שם יותר טוב. ואמרתי: – די לי לחיות כך אצל זרים, הגיע זמני להרוויח לחמי. אז חזרתי אל אמא־שלי והייתי עובד אצל ערבים. הייתי תופר להם בגדים. את שכרי נתתי לאמא והיא מאכילה אותי ושומרת על כספּי.

הייתי עובד הרבּה. הערבים היו מזמינים אותי לבתים שלהם ואני תוֹפר להם שׂמלות, מכנסים, כובעים וכל מיני בגדים אחרים. גם לרקוֹם למדתי. אני רוקם להם את הבגדים והם משלמים לי כמו לחייט גדול. רופיה בעד שׂמלה היו נותנים לי ואני תופר הייתי שתי שׂמלות בכל יום, גוזר ומודד והכּל. וכך אני אומר אל עצמי תמיד: – אתה, אין לך אבא שידאג לך ואתה צריך לדאוֹג לעצמך, שאחר לא ידאַג לך ללמדך תורה ושתהיה בן־אדם. ואחרי שאני גומר את העבודה, אני הולך לבית־המדרש ורואה ילדים לומדים תורה ואני יושב ולומד אתם. אבל אם יש לי הרבה עבודה, למשל בערב חג, לא אלך לבית־המדרש. נותנים לי מנורה ואני יושב כל הלילה, או שאני לוֹקח את עבודה אתי הביתה ואמא עוזרת לי.

אחר –כך נמאַס עלי כל ה“עסק” הזה, יען כי בעלה של אמא שלי היה שׂונא אותי מאז שילדה לו שני בנים משלו. והלכתי אני לגוּר אצל הדוֹדים שלי והם מבשלים לי אוכל משׂכרי.

הדוֹדים שלי, וכל היהודים בתימן, היו עובדים כל הימים ואין להם מלבּוש יפה כמו פה בארץ־ישראל, והם לא מפוּתחים כמו פה, ואינם מבינים שאם אדם גומר עבודתו הוא הולך למקלחת והולך לטייל ונהיה עדין ומלומד. זה ההבדל בין החיים בתימן והחיים בארץ־

ואני, סוף־סוף השלכתי אני הדוֹדים והעבודה והכל ונסעתי לעדן עם אחד מכּיר, שהיה אוהב אותי ואני הייתי בא תמיד אל ביתו ושר להם שירים וּמסַפּר להם מעשיות. יום אחד אמר אלי: – אתה באמת רוצה לבוא אתנו לעדן? ואמרי לו: – בּאמת ואולי יהיה לנו כבר רצון וכבוד מהקדוש־ברוּך־הוא להכנס לארץ־ישראל.

אני הייתי רוצה לנסוע לעדן שזה כבר בדרך לארץ־ישׂראל. כל היהוּדים בתימן מתגעגעים מאוד לנסוע לארץ־ישראל, אבל הם עניים, אין להם כסף ואין להם אדמה, אולי רק “סומטה” (חלקה) קטנה, כמו החצר הזאת. ומי שיש לו בית, אין לו רשיון למכור את שלו ולקחת הכסף, ומי שרוצה ללכת לארץ אחרת, הממשלה לוקחת ממנו כל הרכוש.

– לא תמיד היה מצב היהודים בתימן רע. – הוסיף אברהם־שלום וסיפר – אם אַת רוצה אגיד לך איך היה המצב קודם. אני יודע, אנשים סיפרו לי. קודם, לפני המלחמה, באו ידיעוֹת מארץ־ישׂראל שהערבים הורגים יהוּדים. אז באו הערבים של תימן אל המלך שלהם ואמרו לו: – אם אתה נותן לנו רשוּת, אנחנו הורגים את כל היהודים שלנו. אבל המלך לא הסכים. אַת יודעת מפני מה לא הסכים? מפני שאביו – קראו לו אל אימאם אל נאַצר – היה אוהב את היהודים מאוד והיה חבר טוב של “מרי” (רבי) סאלם שבּזי בתעז. זה היה רב גדול, איש צדיק וקדוש. תמיד היינו נודדים על שמו והיינו עולים להתפלל על קברו, ויש אנשים שבאים מרחוק, אפילו מארץ־ישראל, להתפלל אצלוֹ. על־יד הקבר יש מעין והמים שלו מתוּקים, מתוּקים מאוד. ועל המעין יש גשר עשוּי עצים ואבנים. והגשר נפתח מתחת להר. והגשר יש לוֹ דלת. ובדלת יש שורש של עץ. והשורש דומה לנחש. מי שהוא איש רע ובא להתפלל – מיד נושף בו הנחש ואין הוא יכול להכנס. ומי שהוא איש צדיק, פותח הנחש לפניו הדלת והוא נכנס. גם אני הייתי שם, אבל אינני זוכר היטב, רק כמו חלום. נוסעים לשם בקיץ. כל מי שהוא חוֹלה נוסע לקבר של הצדיק שבּזי, או אם אשה אינה יכולה ללדת בנים, היא נוסעת לשם ומתפללת ושותה מן המים ונודרת נדרים – וכבר יש לה ילד…

אָביו של האימאַם ראה פעם את הצדיק סאלם שבּזי בחלומו והצדיק אמר לו:

– אתה, שמע לי, אִם לא תשמוֹר על היהוּדים, אעשה לך צרות הרבה…

וכבר תיכף ומיד נפל עליו פחד גדול, וכשמת, ציוָה על בנו ואמר לו:

– אם תשמור על היהודים, תתקיים מלכותך.

והבּן מפחד מפני אביו ומקיים את הצוָאה. וכך לא יכולים הערבים לעשות שוּם דבר ליהוּדים.

ובכן מה אספּר לך, נסעתי לעדן עם האיש הזה ועבדתי בחנוּת שלוֹ והוא היה מאמין לי בכל דבר, והייתי קונה ומוכר בשבילו ואני כמו בנוֹ. ועברו ימים רבּים, עד שיום אחד אני שומע אומרים:

– בא אחד מארץ־ישראל והוא כותב (רושם) את היתומים.

הלכתי לשם וכתבו (רשמו) גם אותי. וזה הדבר.

ומה אני אגיד לך עוד? – באניה היה לנו צער גדול מאוד וּפחדים הרבה מאוד. מאניה אחרת הרימו תותחים אל האניה שלנו, יען כי חשבו שאנחנו אניה של האויב. אחר־כך שלחנו להם סימנים באורות של האניה וכבר הבינו מי אנחנו. ובניה היו מלבישים אותנו “פקקים” (חגורות הצלה) ואומרים לנו:

– אם אתם שומעים יריות, מיד אתם מפילים עצמכם לים. ובעלי־המשפחות היו צועקים צעקות גדולות, כי דאגוּ לילדים שלהם, שאין להם מה לאכול. וכך היינו נוסעים ומצטערים הרבה, עד שהגענו, ברום־השם, בּרוּך הוּא וּברוּך שמוֹ…

ואם אַת רוצה שאספר לך עוד איזה דבר, אז אני יכול לסַפּר על צנעא שהיא העיר הכי גדולה בתימן. יש בצנעא הרבּה יהודים, אלפים, ויש בה אולי שלושים בתי־כנסיות. והבנינים בצנעא הם גדולים ויפים, ויש להם קומות אולי שש ואולי שבע…

צנעא היא עיר המלך, כמו לונדון.

געגועים על אמא

מאת

ברכה חבס

---

סיפורה של מרים־יחיא

מאת

ברכה חבס

מרים־יחיא, מן “החדשים” היא, שבועיים בארץ. אף־על־פי־כן, מדבּרת היא מעט עברית:

– אני למדתי עברית בעדן, בבית־הספר של המורה מרגלית. הייתי לומדת בלי כסף אני, לאמא שלי אין כסף. הייתי קוראת כבר בספר שני, אני.

מטפחת לבנה לראשה המגוּלח של מרים, מכנסים קצרים של חאַקי היא לבוּּשה וחולצה אמריקנית לבנה – והתלבושת הארצישראלית המוּבהקת מתמזגת יפה עם עוֹרה השחוּם ועיניה השחורות, הבוערות.

זריזה וגמישה היא ועיניה עליזוֹת, שלא כשאָר הילדוֹת שבאו אתה. כנה יושבת חבוּרה קטנה ליד חדר המירפּאָה, מכוּוצוֹת וּצפוּפות, שותקות או מתלחשות בשפתן המוּבנת רק להן. בקצה החבוּרה יושבת נעמי הקטנה, פעוטה וּצנוּמה ועגוּמה מכולן. עליה מספּרוּת חברותיה בלחישה, כי נשואה לבעל היתה – ו“ברחה”. המלה “בריחה” שגוּרה ביותר בפיהן. אתמול “ברחה” אחת אל אמה בתל־אביב, וּמחר אוּלי “תברח” עוד אחת אל דודתה או אל אחותה. לא הורגלו לחיות מחוץ לתחום המשפחה. לא הסכינו עדיין ללימודים, לחברה, לחיים שיש עמהם שויוֹן־זכוּיוֹת וחובות. הנה עוברת חבורה לשל נערים תימנים בני גילן, החוזרים מעבודתם בשדה ובגן. לבושים חולצות עבודה, ככל ילדי המקום, ומעדרים על כתפיהם, פוסעים הם בבטחון. אך הילדוֹת, בנוֹת תימן הקטנות, סגורות ומסוגרות הן בתוך עצמן, וכל תנועה שלהן, מביעה חשד, פחד סתוּם.

לא כן מרים.

– אני נולדתי בעדן אני – אומרת היא. – אני בת אחת־עשׂרה שנים אני. אבא שלי עיוור. לאמא שלי אין הרבה ילדים. יש לנו רק ילד אחד ושלוש ילדוֹת ועוד ילד קטן, ודי. אחות אחת גרה בתל־אביב. היא כבר ששה חָדשים בתל־אביב…

אבא ואמא והילדים הקטנים נשארו בעדן, ומרים באה לארץ עם משפחת־מכּרים, האב אינו עובד, ישב בית, והאם כובסת.

– הכסף, שאמא מביאה, לא מספיק. והממשלה נותנת לנו בכל חודש כמו שמונה רוּפיוֹת, היא נותנת לכל האנשים שהם מסכּנים, גם לדוֹדה שלי שהיא אלמנה. ולפעמים נותנים לנו אורז וככה, בשביל לאכול. אחותי כתבה לנו מתל־אביב שכבר נבוא, אבל לא נתנו לנו רשיון. אחותי עובדת אצל אשה אחת בתל־אביב ויש לה חמש חצי לירות בחודש, ויש לה חדר עם עוד שתי ילדוֹת מאצלנו. היא באה לראות אותי והייתי בוכה, בוכה. הלילה היינו בוכות הרבה, יען שהלכו מאצלנו שתי ילדוֹת, ברחוּ לתל־אביב. גם אני רוצה לברוֹח אל אחותי. אכבּס לה ואבשל לה ואעשה לה סידור־בית ואשב אצלה.

– האִם לא טוֹב לך כאן?

– טוֹב מאוד כּאן, יש אוכל טוב ובגדים יפים ולומדים עברית. אבל אני רוצה לראוֹת הקרוֹבים שלי. הייתי באניה בוכה, בוכה הרבה אני.

אני מתגעגעת אל אמא־שלי…

---

סיפורו של ציון־יהודה

מאת

ברכה חבס

גם ציוֹן־יהודה מתגעגע על אמו. סוֹד זה גילה לי בבת־צחוק מעוּדנת ומבוּיישת. הוא חושב עליה השכּם והערב, על אמא שלו.

– בעדן לא היה טוב – אמר – אבל אני רוצה לראות את אמא־שלי. אני קיבלתי מכתב מבן־דודי, ואמר לי במכתב שכבר כתב לה רשיון שתבוא, אבל אני לא יודע אם היא רוצה לבוא, אמא־שלי. היא היתה בוכה עלי הרבה ולא חפצה שאסע, אבל היא לא כעסה עלי, אמא־שלי. ועכשיו אני לא יודע איפה היא, אמא־שלי, אולי בעדן ואולי הלכה למקום אחר. היא לא כתבה לי, אמא־שלי, היא לא יודעת לכתוב, אמא־שלי.

אמו של ציוֹן אלמנה, כובסת, וגידלה שלושה יתומיה בעמל כפּיה. בת הכפר אקמה היא.

– מקוֹם קטן על־יד עיבּ, הרחוקה מצנעא רחוק רחוק. – סיפר ציוֹן־יהוּדה. – באקמה לא היו הרב יהוּדים, וכשאנחנו ירדנו לעדן כבר ירדו כולם ולא נשאר אף אחד.

ציוֹן נתיתם מאביו בגיל רך, ו“ברחנו לעדן בלילה מפני שהיה המצב לא טוב ולא נותנים לנסוֹע”.

– מדוּע?

– אני לא יוֹדע. אומרים: המצב לא טוב. באקמה היתה לאמא־שלי חלקת אדמה קטנה, רק קצת, ככה, והיינו זורעים חיטה ושׂעוֹרה. קודם היו לנוּּ גם פּרות, אבל אחר־כך כבר מכרנו אותן. בתימן המלך רוצה כסף ממי שיש לו אדמה, הרבה כסף, ולאמא־שלי אין כלום – אז ברחנו. הלכנו שלושה ימים ברגל, ואחר־כך בשיירה של גמלים, עד שבאנו אל העיר לחק ומשם נסענו באוטו.

בעדן הייתי עובד אני בבית־חרושת לסיגריות של יוָני אחד. כל העובדים שם יהודים, יש זקנים ויש בחוּרים צעירים ויש ילדים. אבל אני הרי קטן, אולי יבוא לי עשר שנים. והעבודה שלי מה היא? – אני גוזז את קצה הסיגריות ומישר אותן במין מספּרים כאלה, ומשלמים לי אולי רופיה ליום, – זה יבוא כמו עשרה גרוּש – ואני מביא את הכסף אל לאמא־שלי.

גרנוּ אנחנו בחדר קטן בשוּק. והייתי אני קם בבוקר בבוקר, כשעוד לא זרחה השמש, ותיכף ומיד אני הולך לעבודה. בעדן לא כמו בארץ־ישראל, שעובדים שמונה שעות והולכים הביתה. בעדן האנשים מתחילים לעבוד בחושך וגומרים בחושך. וכשגמרתי, אני לא הולך הביתה אל אמא־שלי, אלא אני בא אצל המורה יוסף, שם אני לומד קצת עם עוד ילדים ושם אני ישן. מי שעובד כל היום הוא בא אל המורה יוסף ללמוֹד תפילה ועברית, שלא יגדל “גוֹי”.

– ומתי היית משחק?

– בעדן לא משחקים. – ענה ציוֹן בכובד־ראש והוסיף:

– בשפיה הלימוּד והעבודה והמשחק זה הכל חשוב. בעדן רק העבודה חשוב, ואחר־כך כבר אין חשק לשחק.

---

הילדים הללו...

מאת

ברכה חבס

א

ראשיתו של הספר הזה – באותו לילה אפל וגשום, שבּו נגלו לפני צלליהם של אחד־עשר הנערים היהודים במדי הצבא הפּולני, על אֵם־הדרך בכביש־הדרום. אחר־כך נפגשתי בבית־העולים בחיפה עם שני הפעוטים משׂרידי גיטוֹ ראדום, שהפחד האילם בעיניהם הנוּגות, היה בו כדי לזעזע כל לב. אז הגיעה אלינו שיירת “ילדי טהרן”, שנתייסרוּ ביסוּרים רבּים ונתנסו בנסיונות קשים בדרכי פּולין המוּפצצת, ביערות סיבּיר ובמחנות הצבא הפּולני, הנגוע חולי ורעב ושנאת־ישראל. אחריהם באו ילדי האניה “ניאסה”, שרידים מעטים מן הגיטאות וממחנות־ההרג באירופּה. באו ילדים מרומאניה וּמיוַן, מהוּנגריה וּמבּוּלגריה – אוּדים מוצלים.

ילדים רכּים אלה לא היו קרבות בלבד. מקום כבוד נועד להם בם בין גיבורי הגיטאות.

לא זוֹ בלבד, שילדים למדו עברית ותורת־ישראל במחתרת; לא זו בלבד שנתענו בעבודת־כפיה ובעינוּיי גוף ונפש, ככל יהודי בוגר בגיטו, אלא הם לקחו חלק גם בפעולת האירגוּן העצמי.

ילדים ונערים היו פעילים בשירוּת הסניטארי של גיטוֹ־וארשה ובחיים הציבוריים הערים של כל הגיטאות באירופּה. מכתבים ותעודות מסַפּרים שבחי חייהם ומוֹתם של בני־נעורים אלה, אם שהיו מאוּרגנים בהסתדרויות־הנוער החלוציות ואם שלא היו מאוּרגנים בשום הסתדרות. ורבּים מילדי המחתרת, שגדלו ונתבגרו בגיהינום־חיי־הגיטוֹ, נצטרפו אל הלוחמים משהגיעה שעת ההתקוֹממוּת.

רוחם של ילדי־הגיטו נתבגרה קודם זמנה ומעיינות סמוּיים של כוחות כבירים נבעו מתוכם ככל שגברו הפוּרענוּיות. היו דוגמאות אין־ספוֹר לעוֹז רוּחם ולנאמנותם של ילדי־ישראל בגיטו.

בבית־הספר החקלאי במגדיאל נפגשתי עם נער בהיר־שׂער מגליציה, שנמלט בנס מתחוּם הסכּנה, אך לא נח ולא שקט. הצליח לעבור ברגל את הרי הקרפאַטים, הלוֹך ושוב. וכך הציל את אמו – והוא בן אחת־עשׂרה שנים בלבד.

בקבוצת חפצי־בה שבעמק יזרעאל סיפרה ילדה בת שלוש־עשׂרה, מיתומי טרנסדניסטריה, כיצד הוליכה את סבתה הישישה בכל דרכי נדודיה והיתה לה לסעד ולמגן. ונדר נדרה הילדה לסבתא שלה, כי בבוא יומה לא תניחנה בדרך אלא תביאנה לקבר־ישראל. והילדה קיימה נדרה. גירשוה, ענשוה, התקלסו בה, עינוּה – ואת נדרה קיימה.

בירושלים סיפר נער מן המתחנכים במוסד של “אגודת־ישראל” כיצד ערך תפילה בציבור בראש־השנה ביערות סיבּיר, על אף האיסוּר החמוּר של הקומיסַר הסוביטי; וכיצד היה מוכן ומזומן לשבות עם השובתים, שמיאנו לעבוד ביום־הכיפורים; הוא אף ערך עם חבריו מגבית בשמונה מחנות על מנת לקנות תיישים ולהתקין מקרניהם שוֹפרות לתקיעה…

כל אלה, הגיבורים הקטנים, המשיכו מסורת קידוש־השם, שפשטה צורה ולבשה צורה מדור לֵדור. רוּחם לא נשברה ונפשם לא נפגמה. וכאן, על אדמת ארץ־ישראל, זקפוּ קומתם, התערו בעבודה ובחיי ציבור, קנוּ לשון ודעת.

ב

הצלת ילדי־ישראל מן התוֹפת הנאצית היה מפעלם המשותף של רבּים, יהודים ושאינם יהודים. באחת התעודות על השמדת היהוּדים בצרפת, שעניינה גירוש 23 אלף יהודים יוצאי פּולין, רוּסיה, אוסטריה וגרמניה (אור ליום ה', 16 ביוּלי 1942), תעודה שתוארו בה תנאי חייהם האיומים של הכלואים במחנות דראנסי וּואַלאָדראם מסופר על התעוררוּת האוכלוסיה הצרפתית למעשי־הגבה ולפעולה מאורגנת נגד השלטונות הנאציים, שאמרו לגזול ילדי ישׂראל מחיק הוריהם. בתקופה זו, בנובמבר 1941, החלה גם בבלגיה תנועה של התנגדות למעשי הטרור ביהודים. עיקר פעולתם היתה הצלת ילדיהם של המגורשים והנדונים לגירוש. תחילה היתה זו פעולה מצומצמת של יהודים מבני־בלגיה, שהיו מצילים ילדי מכּריהם היהוּדים. אך לבסוף נוסד ארגוּן להצלה שיטתית של ילדי־ישׂראל. הפעילים בארגוּן זה נתקבלו בסבר־פּנים בכל מקם, ורבּים נתנו יד למצילים. ולא יצאו חדשים מועטים ומספר ילדי היהודים הניצוֹלים בבלגיה הגיע ל־1300. הארגוּן נתקשר עם חברת ג’וֹינט ועם מוסדות ארץ־ישראל וקיבל תמיכה ועידוּד.

כך ניצלו ילדי־ישראל בצרפת ובבלגיה.

אך עיקר פעולת ההצלה – בזכוּת ארץ־ישׂראל. כעשרת אלפים ילדים עלו לארץ בעצם שנות המלחמה, מתינוקות בני יומם ועד נערים ונערות בני כל הגילים. הסוכנוּת היהוּדית הקדישה עיקר כוחותיה להצלת פליטי־ישראל. אף הסתדרות העובדים נשאה בעוֹל. אך הרוּח החיה במפעל היתה הלשכּה לעליית־הנוֹער. מספר הילדים שהועלו על־ידה בעשר שנות קיוּמה, עד קיץ 1944, היה אחד־עשר אלף בערך, יוצאי עשרים וּשמוֹנה ארצות. כחמשת אלפים נערים ונערות, מחמש ארצות־המערב בעיקר, עלו בעליית־הנוער עד מלחמת העולם. בפרוץ המלחמה נפסקה כמעט לחלוטין העליה לארץ. ורק לאחר שנה, משנתגלוּ אילו אפשרויות זעומות ומפוקפקות להצלה ועליה, החלו מגיעים אלינו קימעה קימעה בחבוּּרוֹת ובשיירות, עשׂרות ומאות ילדים וילדות מכל קצווי עולם.

למן ה־3 בספטמבר 1939 ועד 18 במאי 1944 הועלו על־ידי הלשכה לעליית־הנוער כ־ 5700 נער ונערה יוצאי עשרים וחמש ארצות־גולה.

אך לא מספּר העולים בלבד בא ללמד על כוחו ודרכּו של ארגוּן זה. נודעת שיטתו בקליטת נערים עולים וחינוּכם, בהעמדת חבר מחנכים ועובדים הראוּיים לתפקידם, ובהקמת תנועה עממית רחבה בארצות רבות לכל הנערים הפליטים ולשיפוּר תנאי חייהם במשקים ובמוסדות ההכשרה.

באחד העלוֹנים של פלוּגוֹת החיילים העברים בימי מלחמת העולם השניה נתפרסם מכתבו של חייל צעיר בחזית איטליה, שביקר בבית־פליטים מיסודם של חבריו החיילים. במכתב נאמר:

"בזמן האחרון הצלחנו להשריש את ערכּי העבודה ולימוּד המקצוע בקרב המוני הפליטים ולכיבוש לבבות לרעיון ההכשרה החלוּצית. יש בזה כדי לחלצם מחיי ניווּן ממוּשכים של מוּבטלים מאוֹנס… לכל אחד מדרי הבית הזה “וותק” של שנים במחנוֹת־הסגר.. אך רבּים נכנסו עתה לעבודה… והעיקר – הילדים לומדים, בעברית, כמובן. המדריך שלהם הוא חייל מפלוּגתנוּ, אחד מבוגרי חברוֹת הנוער־העולה מגרמניה. ביום בקוּרי חזרו הילדים מטיול עם המדריך… מה רבה היתה התרגשוּתם! הם סבבו את מדריכם, שפניו קרנוּ משמחה. והוא ניגש אלי ואמר בבישנוּת: “אכתוב לאמא של עליית־הנוער, למרת הנריטה סאָלד, כי אנו ממשיכים מפעלה…”

ג

לא מקרה הוא, כי חייל עברי כתב על ביקוּרו במחנה פליטים ועל פגישתו עם ילדי־ישראל. הלא זה היה משא־נפשוֹ של כּל חייל עברי מתנדב – להושיט עזרה לאחים הפליטים. החיילים העבריים נפגשו עם פליטים יהוּדים בבנגאזי ובטריפּולי, ביוָן ובאיטליה, בבגדאד וּבסוּריה. הם נפגשו עם יהודים מ“יושבי המערוֹת” בפינה נידחת סמוּך לטריפּולי, ועם קהילות ישׂראל גדולות במזרח ובמערב.

ובעלון־חיילים אחד סוּפּר על קשריהם של חיילי ארץ־ישראל עם ילדים יהודים באי מאַלטה:

“בצאתנו מכאן ספגנו חוויוֹת שלא במהרה תמחינה מלבּנוּ. ואילו רק לשמן התגייסנוּ – דיינוּ. בערב־הפרידה הספקנו לערוֹך מסיבּת־חנוּכּה בהשתתפוּת ילדי־ישראל שבאי. ילדים, שעוד לפני כמה חָדשים לא ידעו ענין מוצאם היהודי, לא ידעו שפה עברית מהי, לא ידעו לומר שלום – עתה הציגוּ הצגה בעברית…”

ולאחר הדברים האלה בא תיאוּר פגישה עם קהילת סן־ניקנדרו, כפר קטן באיטליה:

“בין מאות התושבים האיטלקים יושבות חמש משפחות יהודיות, חמישים נפש, ובכללן 26 ילדים בני 4–18. רק אחד מכל אנשי הקהילה יודע אלף־בית. אין הם יודעים מאימתי קיימת קהילתם. אולם בטוּחים הם, כי בשנת 1870 כבר גרוּ שם יהודים. אין בית־כנסת ואין רב במקום. יש “חכם” והוא רושם את תולדות־הקהילה. כל המבוגרים יודעים בעל־פה את התנ”ך באיטלקית, כולם שומרי־שבּת מוּבהקים. בבית הקהילה תלויה במסגרת תעוּדת הלשכה המרכזית של הקרן הקיימת לישראל ברומא, אישור לחמשת העצים, שנטעה הקהילה בארץ־ישראל. בכל בית, מעל כל מיטה, תלויות “עשרת הדיברות” בתוך מגן־דויד. על דלתות החנוּיות מתנוססת הכתובת “שמע ישׂראל”.

כך גילו החיילים העברים מחיל־התעופה הבריטי את בית־המלאכה של הסנדלר היהודי ואליו הם מביאים נעליהם לתיקוּן.

קירבה יתירה נתקרבו חיילי ארץ־ישראל אל הילדים שבכאן. ילדי ישראל פיקחים הם. משראו מכוניות אצוֹת לדרכן ועל כנפותיהן מגן־דויד, עמדו ורקמוּ מגן דויד נאֶה על פני דגל גדול של משי כחול־לבן והניפוהו בהתקרב המכוניות אליהם. וכך אילצוּן להתעכב. אחד החיילים סיפּר לילדים באיטלקית על ארץ־ישראל והביאם לידי התרגשות והתלהבות. חיילים רבּים פרשו לצדדיו, כי לא חפצוּ לבכּות לעיני הילדים. הקהילה החליטה להקצוֹת חדר מיוחד, שבּוֹ ילמדוּ החיילים את ילדיהם. סיידוּ את החדר וניקוּהוּ, שיהיה ראוּי ל“עבוֹדת הקוֹדש”.

לא בקהילה קטנה זו בלבד כך, אלא בכל מקום שפגשו ביהודים, היו החיילים העברים להם כאחים וכמדריכים, כמורם וכיועצים לשׂרידי עמנוּ וּפליטיו. למן הפגישה הראשונה של חיילי ארץ־ישראל עם פליטי הגיטאוֹת במחנה פרמונטי שבאיטליה, היתה בעיית הפליטים עיקר בחייה של הפּלוּגה העברית, שנקלעה לאותה סביבה. בשוּלי העלון העברי של החיילים בפרמונטי, השופע צער יהודי רוטט וחריף, הובא תרגוּמו העברי של חיבוּר קצר על ערך “השירה שלנו”, פרי עטוֹ של פליט קטן בן 15 שנים:

“השירה מלווה אותנו בחיינו, היא חברתנוּ… אנוכי אוהב ביותר את השירים המבטאים תקוָתנוּ לעתיד, או אותם השירים המסַפּרים על מעשי הגבוּרה בדורות שקדמו לנו. אבל כעת השירים מחזקים בנוּ את נכוֹנוּתנוּ להסיר מכשולים מדרכנו”.

ד

הסיפורים שכונסו בספר זה נרשמו לסירוגין מסתיו 1942 ועד קיץ 1944. הדברים הוֹעלו על הכתב פיהם של עשרות ילדים וילדוֹת בני 8–18, יוצאי שבע עשרה גלוּיות ודברי עשׂר לשונות. “סיפוּרים” אלה, מקצתם נרשמוּ במחנה המעפילים בעתלית, בבית־העולים בחיפה ובמעון־העולים על הר הכּרמל. ומקצתם – במוסדות החינוּך של עליית־הנוער בשפיה ובבן־שמן, מגדיאל, כפר־חסידים, ובמשקי עין־חרוֹד וגבעת־ברנר, משמרות ומעלה־החמישה.

סייעו לי בעבודתי: מאנשי מחלקת־העליה של הסוֹכנוּת היהוּדית. מרכּז העליה של הסתדרות העובדים והלשכה לעליית־הנוער, מנהלי מוסדות־החינוּך ומוריהם, והמדריכים, המחנכים והחברים של משקי הקיבוּץ, הקבוצה והמושב, קוֹלטי העולים הצעירים.

אך יותר מהם סייעו בידי הנערים והנערוֹת עצמם, שניאותו להחיות לפני נפתוליהם ויסוריהם, קורותיהם בגיטו וביער, בג’ונגל ובלב־ים.

כל ילד וילדה, שדבריהם רשמתי, שותפים נאמנים הם לספר זה – ולהם התורה והברכה.

סיפורים אלה הופיעו לראשונה בספר “אוּדים מוּצלים”, בהוצאת “עם עובד” בשנץ 1944.

הספר אזל מן השוּק, אולם דורות קוראים צעירים מבקשים לו. עיבדתי את הסיפורים וערכתים מחדש, בלי לשנות באוטנטיות העדויות.

ב. ח.

הר־הכרמל, קיץ תשי"ט