"בדפים אלה תסופר פרשה קצרה ופשוטה.

בהם תקראו איך נגה אור מתוך העלטה, אור אשר פיזר את אפלת הלילה והרחיק את צללי המוות.

ואתה אישי, הקורא, אל תצחק לכתיבתי הנלוזה והמשובשת כי בכל ימי חלדי לא ישבתי אף יום אחד על ספסל בית המדרש!

מורי ורבי היה אלוהי אברהם אשר גאל את אברהם אבינו מעבודת אלילים ויורהו הדרך לארץ כנען".

(מתוך יומנו של דונאטו מנדוציו)

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא מסכת של עובדות ומעשים. אין הוא מתימר להיות סקירה הסטורית על הנסיבות והקורות הרשומות בו, ואין הוא מתכווין לשלמות. רק המאורעות שראיתים במו עיני, או שאמיתותם הוכחה ללא שמץ של ספק לאורם של מסמכים מהימנים, תוארו בסיפור.

במקרים מועטים שיניתי שמותיהן של כמה מן “הנפשות” הפועלות בעלילה זו, מתוך שחרדתי לרגשותיהם של ידידי הנוגעים בדבר. פרט לשינויים אלה, שאינם חשובים מצד עצמם, אין בכל הפרשה עצמה כל סטייה מן העובדות.

המחבר

דגל ישראל על בית מנדוציו בסן־ניקנדרו ביום צאתם של חמשה גרים להשתתף במלחמת השחרור בארץ ישראל

 

פרק א': ניקנדרו הקדוש    🔗

“ניקנדרו הקדוש היה ליסטים פשוט כל ימיו ומה אפשר איפוא לצפות מאנשי כפרו?” קראו איכרי סביבתו הכפרית. בדברים אלה לא נתכוונו האיכרים לאמר כי תושבי סן־ניקנדרו היו פושטים בגדוד ועושים דין לעצמם. על צד האמת לא הצליחו ביותר שליחי ה“קמורה”¹, שהיו נושאים מסכות שחורות על פניהם ופשטו בכל רחבי הארץ, לגייס לגונדאותיהם מאנשי סן־ניקנדרו. האיכרים הפחדנים שילמו, בעל כרחם, את הקנסות הכבדים שהושתו עליהם ע"י מנהיג הכנופיה המקומי, אך לא להם המלאכה הפושעת ללסטם ולירות מן המארב ולהתנפל על עוברים ושבים!

הללו נסתתרו מאחורי תריסים מוגפים ובילו ימי מחבואם בחיל ורעדה, בהצטלבות בלתי־פוסקת, כשהם מפזמנים פזמוני “אָוֶוה מָרִיָה”, בכל אותם לילות החורף הקודרים שבהם עבר נחשול הפשע והשוד על אזורם.

איכרי הסביבה נתכוונו לומר בזאת כי אנשי סן־ניקנדרו כמוהם ככפרם הרודם: בעלי בתים שוקטים על שמריהם והוזים במקצת. מושל מחוזם היטיב להגדיר את תכונתם כשכתב בדו“ח שלו לעיר הבירה כי מכל הכפרים והעיירות שהיו כפופים למרותו היה סן־ניקנדרו הישוב ה”רגיל" ביותר והניכר והבולט ביותר בבינוניותו! כשאתה עובר את כביש הדרום מפוגיה בואכה סן־סאווארו, ולאח"כ אתה מימין ליד פרשת הדרכים, וממשיך בהילוכן שתי שעות ומחצה, (ורק אדם ששעתו פנויה עשוי “לטייל” בדרך זו, ורק כשאין הימים ימי סתיו או חורף שבהם פזורות שלוליות המים על פני כל השבילים, ואתה שוקע בעבטיט) סופך שתגיע לפסל עץ שטוף־גשם של איש קדוש ולרגליו תמצא צרור פרגים וכלניות וחצי תריסר קצוות ממועכות של נרות־שעווה. יתכן כי לכתחילה לא תכיר את האיש מפסלו, אך הוא הוא אותו סבא ניקנדרו שהטיל חיתיתו ואימתו במאה השש עשרה על כל הסביבה הזאת, וסיכן את הביטחון בכל הדרכים שבין טרנטו ורומא בפשיטותיו הקבועות על שיירות סוחרים ועולי רגל עשירים שעברו מכאן בדרכם למרכז־הנצרות. אולם כשלאחר שלושים שנות עבודה במלאכה זו שפירנסתו ברווח, העשיר האיש או הזקין – ועדיין מחולקות הדעות בנקודה זו – החליט לזנוח את מלאכתו זו ולהתיישב בכפר כאיש חסיד. וביתר ימי חלדו חילק את זמנו – מקצתו לתפילה ומקצתו למתן צדקה לעניים. נדבות למנזרים ושלמונים לחשמנים. בשנת 1533 הגיע האיש לשיא חסידותו ואדיקותו בדת ויבן לעצמו בית־יראה. כעבור כמה שנים מת בשלוה ובשיבה טובה בחיק הכנסיה, ובזאת מילא את התנאי הנותר האחד המכשירו לעטרה של “קדוש”.

האפיפיור הכתיר אותו איפא בתואר “קדוש” (סאַנטוֹ) וקרא לכנסיה על שמו. כעבור כמה שנים קם כפר קטן מסביב לבית־היראה הזה, ואותו רב־ליסטים קדוש זכה לעטרה נוספת, והכל הכירו בו את הקדוש הפורש סוכתו על המקום הזה. אנשי הכפר קיבלו אותו כמליץ ואיש הבינים בינים בינם לבין קונם, במלה אחת – כשליחו של מקום המתגורר בתוכם².

כמה מאות פסיעות מעבר לפסל, פונה הכביש ימינה. ליד פינת הצטלבות זו יכול אתה לראות את הכפר פרוש כיריעה לנגד עיניך בכל כיעורו. רק מעבר מרוצף אחד מתפתל בין שתי שורות של בתי קש נמוכים. והוא מכוסה בגללי בעלי חיים, בקליפות פירות ובשיירי אשפה, והסרחון עולה למרחקים מגל אשפה זה. סמוך לאמצעיתו של מבוך זה, מתרחב הרחוב, ולפניך תופיע כיכר הכפר ובה הפונדק הציבורי, ומעל שערה מתנופף דגל (וכל הדגל לא היה אלא מחצית תחתונה של כתונת לילה מטולאה) ומכריז לעולם כי בעל הפונדק כבר פתח את חביות היין של העונה החולפת וישמח למכור תירושו לכל דיכפין במחיר של 14 סולדי³ הליטרה. מכאן תתגלה לעיניך גם חומת האבן של הבית שצינורה היה תמיד דולף וחבלה רעוע, על אף התחייבותו של נפח הכפר לחדשם מדי שנה בשנה. כאן תמצא את השוטר בעל־הגוף ושחור־השער של הכפר המבטל שעותיו בפיהוק ממושך מחוץ למשרד ראש העיר, במדיו הבלים והמזוהמים. מאחורי כל הכבודה הזאת תופיע כיפת הכנסיה בפעמונה הבלה והסדוק, שכומר הכפר השמנמן מתאמץ לשוא מזה כמה שנים לאסוף את הכספים הדרושים לתיקונו.

בקצרה, אין הכפר הזה שונה כקוצו של יוד משאר מאות הכפרים המפוזרים על פני דרומה של איטליה. אלא ש“דרום” באיטליה אינו מושג גיאוגרפי גרידא, אלא הרבה יותר מזה. משתמעים הימנו כמה ערכים ירודים ומושפלים בחיי החברה ובמוסר הציבורי. משתמע הימנו גם עלבון. וכי תכנה אדם בשם “איש־הדרום”, נמצאת אומר עליו כי הוא עצל ונרפה, מטומטם ומפגר, מזוהם בלבושו ובהליכותיו. אכן יצא לשמצה שמו של אזור זה. הוא משתרע על חלק נרחב מאד של חצי האי האַפֵנינִי, ומקיף את כל השטח אשר ברגלו של ה“מגף” האיטלקי עד גובה הקרסול, הוה אומר – קו שאתה מותחו דרך צלעות ההרים מבארי בואכה נאפולי. כל החוצה את הקו הזה יווכח עד מהרה כי יש שמץ של אמת בהוצאת־לעז זו, וככל שאתה מדרים בארץ, כן תגדל הבערות ותשווע הדלות המנוונת. ככל שתתרחק מפסי מסילת הברזל, כן אתה מתרחק מגלי הדעת והקידמה שסחפו את כל הארץ.

מזה שלושת אלפים שנה שקוע החבל הזה בתרדמה מתוקה, שלא הופרעה אפילו ע"י הכובשים היונים והלגיונות הרומיים שסללו את כביש “וויה אפיה” בקו ישר, וכאילו בחפזון, כדי שיוכלו להיפרד בהקדם האפשרי מן החבל הזה שמארת אלוהים היתה עליו תמיד, ורק נוסעים תועים ופושעים שברחו מיד המשפט שירכו דרכם בו. נופו של החבל הזה הוא תפל, רודם ומשעמם ואדמת הטרשים שבו לא תניב אלא לחם צר וקומץ זיתים לכלכלת תושביו. אין בו ולא כלום מהוד הרומנטיקה, והוא מפגר ופרימיטיווי: כזאת היא הארץ שהכפר סן־ניקנדרו הוא אולי הישוב האופייני ביותר בכל יישוביה.

יש עיירות נשכחות ונידחות באיטליה שיצא שמן לתהילה בהיסטוריה על שום אחד גדול בחיי הרוח או האמנות או בחיי הציבור שיצא מתוכן. אך מי שמע שמעה של סן־ניקנדרו? “תרומתה” לאוצר הרוח של המדינה כמוה כאין, דף חלק בכל ההיסטוריה האיטלקית. אפילו יריד החבל שהיה מתקיים בה לשעבר הועתק ממנה לעיירה סמוכה עוד יותר קטנה שהיתה קצת יותר מענינת ופחות אפורה. ואיש מאנשי סן־ניקנדרו לא זכה להתפרסם ברבים עד ש…

 

פרק ב': המתמרד    🔗

בית היראה הקטן של סן־ניקנדרו היה מלא עד אפס מקום, ובכל המעברים הצרים שבאולם הכנסיה עמדו אנשים בצפיפות רבה. הדלתות הועתקו מציריהן כדי לאפשר לכל המאחרים לבוא להציץ בקהל המתפללים.

כל מי שרגלים לו, כל חיגר ופיסח, עזב את ביתו כדי לטפס על הגבעה ולבוא אל בית־התפילה. סוחר היין העשיר מנדוציו הכריז פומבית כי באותו ערב יהיו ביתו ומרתפו פתוחים לרווחה לכל באי שעריו, ולכל אשר יכבד אותו וישתתף בשמחתו בהכניסו את בנו בכורו דונאטו בברית הדת הנוצרית.

באולם הכנסיה הושלך הס. כל המיוחסים והעשירים שהושבו בשורות הראשונות ליד כנו של הכומר היו מתוחים ודרוכים לקראת המאורע הגדול. כומר הכפר דון־ג’וזאפה ירד בהדרת מלך מחמש המדרגות המובילות מחדר הכומר לאולם הכנסיה, כשלפניו שני פרחי־כהונה שנשאו על מגש כסף את ספר־התפילות שלו, ואחריו כומר צעיר שנשא את מחתת הקטורת. כל הקהל עמד על רגליו והתחיל עונה אמן אחרי ה“טה דיאום” שהושר ע"י המקהלה.

צליליו האחרונים של פזמון זה עדיין היו מנסרים בחללו של האולם, ולפתע נשמעה איוושת מתלחשים מצד הכנסיה לבית היראה. הקהל התחיל מפנה דרך ביראת כבוד לסוחר־היין שנכנס לאולם, בלווית יורשו ובן־זקוניו.

הלה היה לבוש מכנסיו הארוכים הראשונים שקיפולם החד נמתח בקו ישר עד נעליו המצוחצחות. דונאטו הצעיר הופיע לעיני הקהל כשהוא ספק מהלך בעצמו, ספק נגרר ע"י אביו התקיף שגופו הכבד והמסורבל כמעט העלים אותו מעין רואה. ממצחו ניגרו אגלי זיעה. מה הביעה לאות זו? אם היטבת להסתכל בו, ראית בה העוויה חסרת־ישע של בחור הנתון במצוקה, והמתאמץ לחלץ עצמו מכל התכונה המלאכותית הזאת, וגם מצוארונו הנוקשה והצר שכאילו אמר לחנוק אותו.

זקן בית מנדוציו צעד לקראת המזבח בהכרת־כבוד של אדם המכיר בערך עצמו. גם גופו הכבד והמסורבל שיווה לאישיותו יתר משקל. ליד המזבח חיכה לו הכומר, וידיו מורמות אל על כדי להאציל עליו ברכה.

כעשרים פסיעות לפני מקום מושבו נפרד ממנו אביו כשהוא מלטף ליטוף אבהי את שערו הפרוע של הנער, על מנת להתיישב בכיסא־הקטיפה שנתייחד בכנסיה לראש בית מנדוציו. ובפעם הראשונה בחייו חש עצמו דונאטו כאדם עצמאי לחלוטין שאחריות מעשיו עליו.

הנער התחיל מהלך בצעדים בטוחים ומדודים, כאילו לא איכפת היה לו שמאות עינים נתלו בו בציפיה, (לאח"כ אמרו הבריות כי כבר אז גילו בו מידה של עקשנות והתמרדות), לקראת המעמד שבו יוכרז עוד רגע, לעיני אלוהים ואדם, כמי שנכנס בעול מצוות, כאדם שיהא מכאן ואילך אחראי לכל מעשיו.

אך מעשהו הראשון – אם לזאת “מעשה” יקרא – היה להעצר במרחק שתי פסיעות מן הכומר ולהביט ישר בפניו, ומבטו נתקע בכפתור השלישי של גלימתו של דון־ג’וזאפה. כאן עמד בדומיה ולא יסף.

מעשהו השני של דונאטו בטכס רגיל זה צריך היה להיות זה: לנשק את יד הכומר לאות כי הוא מציית ונכנע לכנסיה. לאחר מכן צריך היה הכומר לשלב ידיו בברכה על ראש הנכנס במצוות. ושניהם היו כורעים ברך בפני המזבח ומעתירים לאל עליון כי ישלח להם ברכתו ממרום. אך דונאטו לא עשה אלא זאת – הוסיף לעמוד שם דומם, כשתלתל תועה נתגלגל מראשו לעינו השמאלית. שם עמד והעמיד פני תם, כאילו שכח לחלוטין את כל ה“חזרות” המיגעות של הטכס הזה, שאביו ניהל ביום אתמול בעזרת שנים הבקיאים בגינוני טכסים ממין זה.

עתה הרים הכומר ידו הימנית, והקהל הסתכל בנשימה עצורה בשני האנשים העומדים בדממתם איש נוכח רעהו כאילו עמדו קפואים ללא תנועה.

“היד! היד! נשקה!” לחש הנער נושא מחתת הקטורת.

“עוד לא קרה כזאת בדברי ימי הכנסיה. איזה “דיבוק” נכנס בלב הנער!” סוף סוף דבקה המתיחות שרחשה ניסר בחלל האולם גם בדון־ג’וזאפה, שהתחיל רואה מה מגוחך היה מצבו.

מתוך יאוש הניף את זרועו עד שידו הגסה והמשומנת כמעט ונגעה בפי הנער. משמעותה של תנועה זו היתה ברורה די הצורך.

אז קרה מה שלא יכלו לצפות לו: דונאטו הצעיר קימט אפו, נעץ מבטו בזרוע הנטויה והשעירה בהעוויה של סלידה וגועל, ומיד הפנה מבטו ממנו. “סור מעלי” רעם קולו של הכומר, “וצא מכאן לבל אוסיף לראותך עוד, בן נעות־המרדות, נבל ובן בליעל”. פני דון־ג’וזאפה קבצו פארור והוא החל נושם בכבדות.

במצב זה נשאר שעה קצרה עד שקם כל הקהל כאיש אחד אחוז אימים. בן־רגע נחפזו פרחי כהונה ובאו לעזרת רבם. חלפו כמה רגעי מתיחות עד שיכול היה הכומר לשוב לאיתנו, ולהשתלט על ההמונים הסוערים, ולרמוז למנדוציו הזקן שמרוב בושה וכעס לא יכול היה להתהלך, ולייסר אותו בדברי כיבושין למען ישמע הקהל: “סלק מכאן את בנך, וחנך אותו בנימוסין כנוצרי וכאיטלקי – אם תוכל. אך אומר אני לך כי גידלת שטן בחיק ביתך, וכשיתבגר, יהיה פושע. ולואי ואתבדה”.

שבועיים ימים כלא האב את בנו דונאטו באורווה. כאן בילה הנער את ימי מעצרו בבכי בלי הפוגה, באין איש שומע לו, והתפרנס בלחם צר ומים לחץ שאביו הזועף פקד עליו לאכול, ובשיירי האוכל שאמו גנבה מן המטבח והביאה לו במסתרים מבעד לדלת האחורית. ארבעה עשר ימים תמימים אסרו עליו להסב ליד שולחן המשפחה או להיכנס לבית, כי אביו גמר אומר שאין הוא ראוי לחברת בני־אדם, ורק חברתם של השוורים והפרדים יאה לו. אותו ליל הטכס שבו הזמינו ראש המשפחה לשיחה גלויה “כדבר איש אל רעהו”, שבסופה נראה מנדוציו הזקן יוצא מעם פניו באגלי זעה ובכתונת מפושלת, נתקל היורש הצעיר לבית מנדוציו בקשיים רבים בנסותו לשבת ומתוך גודל הכאב בלאו הכי לא היה מסוגל לשבת ליד השולחן.

תגובתם של אנשי הכפר למאורע מסעיר זה היתה שונה, והיו בה הרבה מעלות ומורדות; משחלפה התדהמה הראשונה, עם ההכרה כי גידלו נחש צפעוני בתוך ביתם, לא העלים איש את שמחתו על המקרה הזה. בתולות זקנות, בטלנים והולכי רכיל – ואלה שָרצו לרוב בסן־ניקנדרו – ששו בני מעיהם על נושא חדש זה לדברי רכילות שזכו בו מן ההפקר. המאורע ה“מזעזע” הזה נישא בפי כל, ודחה מפניו את נושאי־השיחה השגרתיים שבכפר, כגון המיסים הכבדים, היין החמוץ, הקציר הדל וכיוצא בזה. פתאום זכה הכפר והגיע למה שלא הגיע עד הלום: הוא נעשה “מפורסם” בן לילה.

עד מהרה נערמו מסביב לידיעה זו ערמות של שמועות שוא: תוך יומיים מיום המקרה כבר ידע כל אדם בעיירה התעשייתית סן־סאווארו כי נער רך ירק כביכול בפני הכומר, ולעיני כל הקהל ניפץ את הצלב אשר על ברכו. וטעם נתנו לדבר כי הנער עשה את המעשה כמחאה על שחיתותם של פקידי ממשלה ויוקר שמן הזית.

לא עבר שבוע, וכבר היתה בירת הפלך הומיה כמרקחה, והכל ידעו לספר סיפורים של עדי ראיה שראו “במו עיניהם” את השטן לבוש מעיל שחור ומכנסים אדומים, כשהוא יורד מגג הכנסיה, שורף את מזבח הזהב והורג את השמש בלפידו הבוער. לא פחות משנים וארבעים מתפללים שנזדמנו בשעת התפילה נתעלפו מרוב פחד, וחמשה מהם מתו משבץ לב.

“וכל זה בָאָנו”, הוסיפו עדי הראיה בצער רב של בני אדם המייסרים עצמם על מעלליהם הרעים, “בשל נגע הכפירה באלוהים שפשה בכל מקום”.

אלא שזה דרכן של שמועות שהן מתפשטות מהר והן עושות להן כנפים לשעה קצרה, ופתאום תשותקנה ותתנדפנה והיו כלא היו. כשנתרפא איפוא דונאטו מפצעי המכות שהוכה, נתנדף לחלוטין הפרסום שזכה לו פתאום. גם העיירה השקטה סן־ניקנדרו ירדה פלאים משיא הפרסום שזכתה לו לשעה קצרה. ותחזור למעמדה מאז ומקדם כאחד הכפרים הנדחים שבדרום איטליה.

הכל חזרו עתה לחייהם האפורים, והחלו עוסקים שוב באשר עסקו מימים ימימה.

פוגיה שבה אל קיאה – למריבות שבין סיעותיה הפוליטיות; סן־ניקנדרו חזרה לריטוניה על המיסים והמחירים; דון־ג’וזאפה חזר לתפילותיו ולהוראת עיקרי האמונה הקתולית; ואותו זקן מנדוציו חזר לשתות בעצמו את יינו המשובח ולמהול במים את היין אשר מכר לזולת, ואילו דונאטו עצמו, שהיה בלא יודעין מחוללה של אותה סערה בצלוחית של מים, גם הוא שב אל סורו ובהתנהגותו קיים את נבואותיו הקודרות והזועפות של דון ז’וזאפה.

בחמש השנים שלאחר המאורע הזה לא טמן ידו בצלחת ו“מעשי קונדס” שלו סיכנו את הביטחון בכל הסביבה; כל אימת שהודלקו דלקות בשדות תפוחי האדמה או שהתרוצצו כלבים ברחובות בפחים שנקשרו לזנבותיהם, או שניצודו יונים ביום ראשון, יכולת להיות בטוח כי דונאטו היה בראש הבריונים המחבלים. לא הועילו דברי נועם או מקלות חובלים להשיבו מדרכו הרעה; וכשמלאו לו ט"ו שנה, ואמו מתה במחלת הסרטן, היו רבים שלא האמינו לתעודת הרופא והאשימו את הבן במותה.

עם כל זאת גילה הנער נטיית־מה לחסידות, ודוקא בשיעוריו של דון־ג’וזאפה בכתבי הקודש. באותם הימים היה החינוך שטחי ומקוטע; הממשלה ראתה בחינוך משום מותרות לאיכרים, והכנסיה עצמה לא נקפה אצבע כדי לעקור את הבערות משרשה. עדיין היתה נוהגת לפי העיקרון שדגלו בו האסכולסטים מן המאה הי"ב כי “מדע הקריאה ואמנות הכתיבה, כשהם נופלים לידים חילוניות, הופכים כלי שרת בידי השטן”.

במחוזות הדרום הצטמצמה הקריאה בספרים בשעורי הדת של הכומר. בעזרת מקל ארוך מאד שהיה מונח על דוכנו, היה הכומר מסביר לבני הנעורים את עיקרי תורת השילוש הנוצרית, קדושת ההתייחדות והווידוי, ואת תורת השארת הנפש. שום נער לא הבין את משמעותן של המילים המסורבלות, וכימים ימימה היו הנערים חוזרים באורח מונוטוני על הנוסחאות בנעימת הזמרה המסורתית שהיתה, לדעתם, הולמת בנושאים מקודשים כאלה.

דונאטו היה לא רק הראשון בבאים אל שעורי הדת, אך גם המצטיין בכולם בתשובותיו המהירות והמדויקות. דון ג’וזאפה, שהיה נוח לרצות כשם שהיה מהיר־חימה, עתים שהיה מאמין כי עוד ייטיב הנער את דרכו, ואפשר גם, מי יודע – עוד יהיה איש־אלוהים. מרגלא בפומיה של אותו כומר זקן: “נפלאים דרכי הבורא ושכלנו לא ישיגם. רבים החוטאים שהפכו לבעלי תשובה.”

יתכן שדונאטו נתכווין להיות “צדיק” אך לא ניכר בהתנהגותו שום סימן חיצוני לתמורה בכיוון זה. אדרבא, יצר הרע שבו גבר ככל שנתבגר בגופו, וכשמלאו לו י"ז שנה ונתעבו שרירי גופו ופניו, כבר הספיק לחנך את חבריו בני הכפר בכמה מן המצוות שנשתבחו בהם בני הנעורים באותו זמן, כגון עישון סיגריות – שזה אך “הומצא” והיה נחשב בלתי מוסרי לחלוטין – הימור ומשחק קלפים בסכומי כסף גדולים. הוא וחבריו היו נוהגים לחזר באפלת הלילה אחרי נערות הכפר המבוהלות כדי להמריצן לצאת עמהם במחולות וכה רב הקצף על מעשי בריונות אלה, עד שעמד אב אחד וכינס אספה של כל ההורים שסבלו מנחת ידו של אותו פוחז צעיר, והם יותר ממחצית אנשי סן־ניקנדרו – ובאותה אספה הוחלט פה אחד “לחסל” אותו.

באותם הימים היתה דרך בטוחה אחת ל“חיסולו” של אדם בשקט ובאין מכלים דבר: “למסור” אותו למשטרה החשאית. האיכרים מרי הנפש הפילו גורל כדי להחליט מי מהם יעשה זאת, ולמחרת יצאו שלושה מהם העירה כדי לבצע את המעשה הנועז. באותו ערב חזרו שלושת השליחים שכורי ניצחון, ומסרו לכל חבריהם שידם בקשר הזה, כי “כבר סודר הכל על הצד היותר טוב”, וכי עתה שומה עליהם לחכות! חלף שבוע ולא קרה דבר: חלפו עשרה ימים בציפיה חסרת־שחר זו, והאיכרים החלו דנים בשאלת שיגור משלחת נוספת בענין זה. בבוקר לא עבות אחד הופיע בחוצות הכפר כרוז מלכותי, ובפיו הידיעה המזעזעת כי “הוד מלכותו הכריז מלחמה על קיסר אוסטריה, ובקרוב יסתערו צבאות איטליה במסע ניצחון בצפונה של הארץ על מנת לכבוש את טירול וקירינתיה, שהיו תמיד אדמה איטלקית, ולגרש מהן את הפולשים לבית האבסבורג!”

השמועה נפלה כנפול פצצה בישוב שקט, והמונים יצאו מכליהם בהפגנות פטריוטיות. אלא שהתלהבותם הפטריוטית של אנשי סן־ניקנדרו נתנדפה לחלוטין כשהודבקו למחרת מנשרים על דלת משרדו של ראש העיר, הקוראים אל העם להחלץ כמתנדבים לצבא ולצאת לשדה המערכה כדי ללחום את מלחמת המלך. גם דונאטו התיצב לגיוס, ורבו הניחושים על בולמוס זה של אהבת המולדת שתקפו פתאום. יתכן שהרגיש כי הקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליו, או שפתאום אחזו בולמוס של גבורה (בולמוסי־פתע כאלה לא היו נדירים בחייו). והיו שאמרו כי התנדבותו לצבא היתה תוצאה של הימור שהימר עם חבריו על כך: על כל פנים התייצב דונאטו ביום השני בבוקר במשרדו של ראש העיר ששימש תחנת גיוס לצבא. “התדע היאך משתמשים בקולמוס?” שאל הסמל בחשד. “בודאי” השיב דונאטו ברוגז, ולעיני הקהל שהסתכל בו בהערצה, נטל את הקולמוס ורשם בו שלושה צלבים על גליון־התשלום של הצבא. למחרת עזב את הכפר, ובמשך ארבע שנים לא נודע עליו דבר.

 

פרק ג': החייל    🔗

בסתיו 1919 קבל לואיג’י מנדוציו, שעסק המשפחה עבר לידיו (משמת אביו חודש אחד לאחר גמר המלחמה) מכתב רשמי כתוב על גליון משרד המלחמה, חתום בידי סגן־אלוף אחד, ובו נתבקש לסור בהקדם האפשרי לבית־החולים הבסיסי מס' 9 שבפיזה ו“לאסוף” את אחיו, סמל ראשון דונאטו מנדוציו.

לואיג’י הגיע לפיזה ברכבת הלילה האחרונה. כאן נאמר לו כי עליו לסור לבית־המטבחיים העירוני שהפך לבית־חולים צבאי לשעת חירום. משזיהה עצמו באותו משרד אמר לו התורני כי עליו לפנות לאגף מספר 3, מיטה מס' 17. על המיטה השלישית בסופו של החדר הארוך שכב למעצבה איש כחוש וחיוור ששערותיו פרועות וזקנו צימח; הוא היה מסותר מתחת לספר גדול שבידיו. “דונאטו! ישתבח הבורא כי עודך בחיים!” קרא המבקר ופרץ בבכי ליד המיטה. “מה נורא הדבר כי אבא מת ולא זכה לראותך”.

“האמנם מת אבא?”

במסירת הידיעה המעציבה על מות אבי דונאטו, כבר סיפר המבקר כל שהיה לו לספר על העיירה. שוב לא היה לדונאטו כל ענין לשמוע על מה שאירע לאחרים, וניגש לספר את סיפורו שלו. בפסוקים קצרים ובחיתוך־דיבור פסקני גלל בפני אחיו את כל הקורות אותו עד יום הביקור. הוא סיפר היאך נשלח לפייבה עם גדוד של בסילייארים, ושם נידון לחיים קשים בחפירות טחובות ונגועות טיפוס וקדחת שבילה בהן כמעט שנה שלמה. כבר סלדה נפשו מן התפקידים המשעממים וחסרי השחר, זקיפות וניקוי רובים, ועל כן התנדב לשירות במשלט. חייל אוסטרי ירה בו מקרוב, ושני לילות שכב בלי הכרה בשטח־ההפקר שבין שני הקוים, עד שבאה אלונקה של הצלב האדום ואספה אותו. לאח“כ הובל לתחנה לחיבוש פצעים שבקו השני, ושם נותח ע”י סטודנט צעיר לרפואה שלמד שני סמסטרים אנטומיה. אותו רופא נתן לו כלורופורם, וכשלא הצליח הניתוח הראשון – נותח בשניה, עד שלא יכול להזיז את רגלו הימנית. עם חתימת שביתת הנשק עבר לבית־החולים הזה, ושם נתברר לו כי הפרק הפנימי נתערער והעצב נותק. המנתח הראשי מלמל משהו על אותם “מסדרי פרקים בורים” ואמר לו כי אין לו כל תקוה להתהלך שוב כאחד האדם.

שכנו השוכב ליד מיטתו שהיה מהפכני צעיר וכינה עצמו סוציאליסט טיפל בו באהבה, עודדו והרים את רוחו, כשנוכח כי שוב לא יוכל להתהלך ברגליו. אותו שכן לימדו קרוא וכתוב כדי להעסיקו במשהו ולהסיח דעתו ממחשבות נוגות. הקריאה הפכה לו צרי ומרפא! כשנכנס אחיו היה קורא ספר גדול, ספר דקדוק לטיני, והוא הכרך הרביעי והאחרון מן הכרכים שבספריית בית־החולים הצבאי של פיזה. דונאטו סיים סיפורו בהביעו את קורת רוחו הרבה על בוא אחיו לבקרו, ובאמרו כי הוא מחכה בקוצר רוח ליום בו יוכל לחזור הביתה, ולעולם לא יברח שוב מן הבית.

כמחצית אנשי הכפר יצאה להקביל את פניו בשעה שחזר לכפרו מבית החולים הצבאי בפנים נופלים וחוורים. אך כשנעצרה העגלה שבה נסע, והוא יצא ממנה כחוש ונשען על משענתו, נדמו תרועות־השאון, ובמקומן נשמע רחש של רגשי רחמנות. במשך שני החדשים הבאים לא ראהו איש, ואחיו הסביר באדיבות, אך בתקיפות, לכל שרצה לבקר בבית מנדוציו כי ביקורים אינם רצויים.

רק ביום “חג הדקל” בזרוח שמש האביב לאחר גשמי ברכה, יכלו אנשי הכפר לראותו בפעם הראשונה, כשישב ליד פתח ביתו על כסא מתגלגל ובירך כל עובר ושב לשלום.

מאותו יום ואילך רגיל היה לשבת יום־יום על המרפסת האחורית של בית־מנדוציו. ממקום מושבו זה היה מגלגל שיחה עם שכניו שעברו על פניו ותוך כדי שיחות חולין כאלה, היה מוכיח אותם על פניהם על שום שיטותיהם המפגרות בחריש ובזריעה, ומרבה בדברי שבח וקילוסין על מידת ההתקדמות שראה בצפון הארץ, ועל השיטות החדישות “שקרא עליהן”. אנשי הכפר לא זו בלבד של קטרגו על נזיפות אלה, אלא שהחלו מדברים ברגש־גאוה על “המלומד” שלהם שיכול היה “לקרוא, ואפילו לכתוב כמו דוקטור”. עד מהרה הפך ביתו לבית ועד לכל הרוטנים והבלתי מרוצים, ולכל סקרן סתם ש“רצה לברר מה מצב הענינים”.

הימים היו ימי תסיסה ומהומה. ברומא קם עתונאי אחד שהטיף לאמונה חדשה. הבערות עדיין כילתה כל חלקה טובה. כל מיני רופאי אליל, חוברי חבר ומרדפי אמונות תפלות פשטו בכל רחבי הארץ, ובאוירה משונה זו של דתיות, צמאון לדעת ואמונות הבל, היתה הארץ גן־עדן לרמאים ולסחטנים. ואנשי הדרום המפגרים עדיין לא תפשו את מלוא משמעותה של התמורה. בכל זאת החלו חשים כי משהו אינו בסדר במצב הקיים. נביאי שקר ומטיפי כזב לנפשות “תועות” וחולות צצו ככמהין וכפטריות בכל כפר. אנשי כיתות השבתריאנים, האדוונטיסטים, הפנטקוסטטיסטים ועוד תריסר כיתות אחרות הציעו כל אחד את פתרונו שלו לגאולתם של אנשי אדמה תועים ונבוכים. הנחשול צעד קדימה, ובאויר היתה רוח של התעוררות.

בשנת 1927 נשא דונאטו לאשה את אנטוניה, בתו של בעל הטחנה שנדוניתה בצרוף פנסיית הנכים ששולמה לו מקופת הממשלה איפשרה לו להקדיש את כל עתותיו לקריאה ולוויכוחים שהיו חביבים עליו ביותר.

משהורע מצב בריאותו והגלידה המורסה בחבורתו ששיתקה את רגלו לחלוטין, נאלץ לסמוך יותר ויותר על הקריאה כעל מזונו הרוחני. בשנת 1930 הותקף בכאבי ראש קשים, וכה עצמו מכאוביו עד שלא יכול לקרוא במנוחה. באותם הימים נוהג היה לקבול כי החושך מכסה ארץ, ולא לילה אחד עורר את כל בני ביתו בזעקה: “יהי אור! הבו לי אור למען אראה!”

לא פעם השליך בכעס מבעד לחלון את כל הרפואות והגלולות שהביאה אשתו המודאגת וקרא: “כבר שבעתי רופאים ורפואות בהיותי בבית־החולים. הרפואות הן שהיו בעוכרי! אני זקוק לתרופה אחרת!” באמצע הקיץ נתמעטו לאט לאט מיחושי הראש שלו, ופסו נדודי השינה, ובאחד מלילות ראשית אוגוסט חלם דונאטו חלום…

 

פרק ד': החלום    🔗

… דונאטו מנדוציו עומד לבדו בטבורו של שדה חרוש. שם יעמוד בדד כשרגליו החלשות רועדות מפחד. בעוד השמים מתקדרים בעננים וערפל כיסה את פני הארץ, לנגד עיניו יראה תלמים ארוכים וישרים הנמתחים מסוף העולם עד סופו. הוא מגשש כעיוור באפלה, נופל ומתרומם קמעא ומתקדם הלאה לקראת… הבלתי־נודע. לפתע מופיע אדם מתוך האפלה ומתקדם לקראתו. אותו נכרי לבש בגד כהה, פניו היו עטורים זקן לבן ובידו פנס. “גש נא אלי,” אומר האיש למנדוציו; קולו חזק אך נעימתו אבהית. “בוא והדלק פנסי”. ודונאטו שומע עצמו כששפתותיו תדובבנה: “איך אדליק פנסך ואין בידי אש”! “שור”, קרא הנכרי, “והבט אל ידך!” ודונאטו רואה כי אמנם מלאה העששית שמן למאור. הוא קרב אליו, נוטל המנורה מידי הנכרי, ומבעיר פתילתה. מיד מתלקחת השלהבת, והעלטה מתפזרת, וכל אותו שדה הפך לים של אור. אך הנכרי סטה מעליו ועבר. הוא פוסע פסיעות גסות, ניר אחר ניר. עוד רגע קט ונעלם בערפל המרוחק. “חכה” קרא דונאטו כשהוא דולק אחריו בחפזה, ומחללו של עולם יצאה בת קול ואמרה: “שא את הנר ברמה והפץ את האור!” “חכי כמעט רגע” קורא אחריו דונאטו בכל כחו ומאדו. “עוד רגע…” וייקץ והנה חלום והוא רועד מפחד באגלי זיעה קרה ולבו דופק בהולם רעם. השמש שפכה חומה מבעד לחלון וקרניה הלוהטות התיזו ניצוצותיהן בכל הכפר.

 

פרק ה': האור    🔗

“מה נהדר הבוקר הזה!” קרא פאפינו בעל הפונדק, כשהוא מניח בקצת היסוס, את רגלו השמאלית על מפתן המרפסת האחורית, כמי שמחכה להזמנה להיכנס.

ואמנם היה זה אחד הימים הנהדרים בשנה. השמים הכחולים הבריקו במלוא יפעתם, והשמש הזהירה בחומה כאילו נתעלמה מתקופת השנה. צפרים צפצפו על העפאים, דבורים זמזמו בכוורותיהם, ומן השדרות המרוחקים נשמעה זימרת סנוניות. רוח משיבת נפש נשבה במרחבי הגאיות. אלמלא שחקו הילדים בכרמי הזיתים, לא היה שום אות שירמז על בואו הקרוב של הסתיו.

“הבוקר עברתי בין גפני הכרם; חושבני כי נזכה לעונה מצוינת”.

מנדוציו לא הבחין באיש העולה אליו. עיניו העמוקות הוסיפו להביט כמו בחלום לתוך החלל הריק. אך לא איש כפאפינו יירתע מפני שויון־נפש כזה. הוא עלה על שתי המדרגות האחרות, נשען על המעקה ותקע רגלו ברצפה. ידו הימנית כאילו העלימה משהו מאחורי גבו.

“מה שלומך היום? אקוה כי התפטרת ממיחושי רגלך! המרגיש אתה עצמך בטוב, מנדוציו? אני, פאפינו בעל הפונדק, הדובר אליך! האם לא תכירני מנדוציו?” מנדוציו נענע בראשו כמי שנעור מחלום רע, ונעץ מבט של סלידה בפאפינו הרועד.

“לא אונה לי כל רע! לכל הרוחות, למה זה תצעק כמטורף? ולמה התכוונת באמרך שאיני מכירך? התדמה כי עיוור אני? ומדוע התפרצת לכאן כשור נגח והמטרת עלי פתאום מבול של דברי להג? האמנם עלתה הכנסיה באש? הפרצה מהפכה? למען ה', פתח פיך!”

– “אל נא באפך, סיניור מנדוציו! הפעם באתי לגמול עמך חסד!”

“נו, מהו, אחא, חסד זה?”

– “הבה ואגלה את אזנך. אמש סר לפונדקי אחד מן המטיפים הנודדים האלה כדי לסעוד את לבו, וכשהגשתי לו את החשבון, אמר לי כי אין לו כסף, וכי יתן לי דבר־מה שהוא יקר מזהב ומפז. אמרתי לו כי לא אחפוץ בזהב, רק בשתי הליראטות שהוא חייב לי בעד פת ערבית; הוא התיר צרורו ונטל מתוכו ספר בכריכת עור ונתנו לי. לכתחילה לא רציתי לקחתו, כי חשדתי שספרו הוא אחד מן הספרים המהפכניים שהמשטרה מחפשת אחריהם. אך הוא נשבע בו כי אין זה ממין הספרים האלה. על צד האמת, אמר, הספר יגאל את נשמתי אם רק אוכל לקרוא בו. רעייתי אמרה כי הכריכה עצמה שווה את שתי הליראטות, ועל כל פנים לא אפסיד מן העסק הזה, ולא עוד אלא כי נפשי תתעלה מרכישת ספר טוב. החלטתי איפוא לקחתו ו…”

“היכן הספר” קרא מנדוציו בחוסר־סבלנות.

פאפינו הוציא בדחילו ורחימו את הספר שהיה טמון מאחורי מעילו, ניקה אותו יפה בשרוול מעילו, ומסרו למנדוציו.

לפי צורתו החיצונית היה זה ספר רגיל מכורך בכריכת עור שחור, ועל כריכתו לא היה רשום כלום. דונאטו פתח את הספר בידים רועדות ולאחר שדפדף בו מצא את השער, מן השער בלטו באותיות גדולות המילים: תורה, נביאים וכתובים. ומתחת להן באותיות זעירות: “זהו המעיין הנצחי של האור הקדוש”.

כל אותו היום ישב מנדוציו בפינת חדרו כשגבו אל הדלת, וקרא.

בערוב היום ביקש מנורה והניחה על השולחן שלפניו, זקף את הספר אל מול האור והמשיך בקריאתו. גם למחרת מצאתו אנטוניה באותו מצב, כשהוא מוסיף לעיין בספר וממלמל את הכתוב בו אות באות ומלה במלה.

העיון בספר הזה העסיקו שני ימים תמימים. הוא היה כל כך משוקע בו עד שנתעלם לחלוטין מכל אשר סביבו. אף כשהובאה לו ארוחתו ע"י אנטוניה, לא הרים עיניו מהספר.

אנטוניה שנבהלה ממראה פני בעלה, רצה כמטורפת לדון ג’וזאפה: “למען ה', אבא,” קראה בדמעות בעיניה, “חושה לעזרת בעלי! רוח רעה נכנסה בו והוא ניזר ממאכל וממשקה. אין הוא מכיר גם אותי, את אשתו!”

דון ג’וזאפה הרגיע אותה, ולאחר שליטף את שערותיה ליטוף אבהי ביקש אותה לספר לו בדיוק מה קרה.

“הספר הוא האשם בכל”.

“איזה ספר”?

“הספר שקיבלו במתנה!”

“ומי נתן לו את הספר?”

“פאפינו!”

“הבל! איך יוכל פאפינו שאינו יודע לקרוא את שמו לתת ספר למישהו?”

“לא אדע, אבא!”

עתה באה שעתו של הכומר לחקור אותה: “זה עתה אמרת כי דונאטו קיבל ספר שהכניס בו אותו דיבוק עד שאין הוא אוכל או ישן, הנכון הדבר? מה טיבו של ספר זה ומה מראהו?”

“נאה הוא הספר וגדלו כגודל תמונה קטנה, ולו כריכה שחורה ונאה.”

“ומה כתוב בו?”

“דונאטו לא אמר לי דבר, אבא. הלא תדע כי אין הוא מדבר אתי על דברים כאלה!”

“האם לא הזכיר משהו על הספר? האם לא גונב אליך שמץ ממה שקרא?”

“כן, הוא הפליט משהו על ה' ומלאכיו הקדושים אך לא אדע למה נתכוון בכך”.

“אמרי לי, אנטוניה, שמא הבחנת אם היו בספר תמונות או ציורים?”

“לא אבא. אין בו אף תמונה אחת, כאותן התמונות שאנו מוצאים בלוחות הנהדרים שאנו מקבלים מן העיר. אין בו שום ציור. אין בו כלום. רק כתיבה! כתיבה!”

“לכי לביתך לשלום, בתי, ואל תפחדי!” אמר לה כאב המרגיע את בתו, ומיד חזרה אליו חזות פניו הרגילה. “אם מדובר בספר על ה' ועל שרפיו ומלאכיו, לא תוכל שום רוח רעה להיכנס בבעלך. לכי לביתך לשלום ותני לו לקרוא כל כמה שירצה”.

עם ערב למחרת היום, סגר דונאטו את הספר, קרא לאשתו המופתעה, נשק לה על שתי לחייה וביקשה בשמחה רבה להביא לו את ארוחת הערב.

 

פרק ו': “אני מאמין…”    🔗

ביום הראשון שלאחריו, חצי שעה לאחר תפילת שחרית, נשמעו קולות צעדים אטיים וכבדים מחוץ לבית מנדוציו. חוש השמע המפותח שבו איפשר לו לנכה להכיר את כל ידידיו מרחוק, לפי צלילי דשדוש נעליהם. הוא נזדקף והביט סביבו בתמיהה, היטה אזנו כאפרכסת לפסיעות הקרבות, והפנה מבטו בצפיה אל הדלת. נשמעו שתי דפיקות קלות בדלת, וכשנחפזה אנטוניה אל הדלת כדי לפתחה, נשמע פתאום קולו הבטוח של אדם המהלך דרך חשיבות.

“ברוכים תהיו לי, בני, ותהי שבתכם מבורכת”. כומר הכפר ירד לאט־לאט משתי המדרגות המובילות לחדר האפל. לרגע עמד והסתכל בכל אשר מסביבו כשהוא ממצמץ בעיניו הקטנות והערות. משהתרגל לאפלה והבחין במנדוציו שישב בלי נוע על כסאו המתגלגל ליד התריס המוגף הנפתח למרפסת, רץ לקראתו בזרועות פתוחות: “אל תקום, בני האומלל, אל נא תטריח עצמך, יקירי. במקרה עברתי מכאן, ואומר לעצמי: הבה ואדרוך על מפתן ביתו של דונאטו ואשאל לשלומו”. מנדוציו אחז ביד המושטת לו לשלום ולחץ אותה בלא חמימות יתרה. ומשניתנה לו אפשרות לכך ע"י הכומר, החזיר ידו והשיב “חן חן על ששאלת לשלומי. אני בקו הבריאות”. תשובתו היתה מקוטעת וחטופה, וכל כך נטולת חמימות עד שהזכירה אנטוניה לבעלה כי עליו לנהוג מידת הכנסת אורחים באיש שבא לברכו. רמיזתה המריצתו להשיב תשובה כהלכה: “אנו שמחים על הכבוד שחלקת לנו בבואך לבקרנו. התואיל לשבת בזה שעה קלה ולהינפש?”

הכומר נענה להזמנתו. הכומר לגם לאט לאט מן המשקה שהובא, והניח את הכוס על הכסא. האורח ומארחו חזרו על הטכס המקובל בכפר לגבי כיבודים: תחילה מזמין האורח את אורחו לשתות דבר־מה, האורח מסרב ולאחר גיבוב כמה דברי נימוסין, הוא נענה ושותה. אותם גינוני הכפר אוסרים על המארח ואורחו כאחד לעורר מיד את הנושא המשמש עילה לביקור. תחילה עליהם לשתות כהלכה, ורק לאחר ש“נכנס יין” נוצרת האוירה ההולמת לדיון בבעיות רציניות. ולא עוד אלא כי מחובת האורח ומארחו כאחד להרבות בשיחה על דברים של מה בכך. בטרם יגשו לדון בשאלה העומדת על סדר היום. לאחר הכוס הששית נחה הרוח על המשוחחים, ומנדוציו פתח בגילוי לב מפתיע:

“לא באת אלי, אבא, כדי לשמוע דעתי על הקציר או על מזג האויר בענינים אלה יש לנו בסן־ניקנדרו מומחים מהוללים ממני. גם השכר שמזגתי לך אינו מן המשובחים ביינות הכפר. מה, איפוא, הביאך הלום? אודך אם תבאר לי את העילה לבקורך”.

“בני” השיב הכומר, “אני מבין יפה לרוחך, ולהתמרמרותך על שזה לי כמה שנים שמנעתי רגלי מביתך. אך תפקידי רבים ומוגיעים, ולא תמיד עלה בידי למלא באמונה את כל התפקידים שהופקדו בידי החלשות. רק לפני כמה ימים אמרתי למעלת החשמן כי עוד מעט אצטרך לבקשו להעמיד על ידי עוזר במלאכת הקודש. סוף סוף אנו מזקינים והולכים, ומי יודע עד מתי אוכל לשמש בכהונתי?… ובכן, בענין ביקורי. אמרתי לעצמי: רצונו של מקום היה שמנדוציו האומלל לא יוכל לבוא אל התפלה, ובוודאי יוצאת נפשו לווידוי. מחמת ביישנותו לא אזר עוז להזמין אותי אליו. אעברה נא איפוא ליד ביתו ואשאלנו אם…”

“מה פשר חרדת־פתאום זו לנפשי לאחר שש שנים שלא באתי להתוודות ולא ביקשתי הזדמנות לווידוי?” שיסע מנדוציו את נאומו הארוך של הכומר. “אקוה כי תסלח לי על משוגתי, כשם שאני מקווה כי יכופרו לך כל חטאיך”, השיב דון ג’וזאפה. “צרה ותלולה מסילת ישרים וכולנו עשויים להיכשל בה, וביחוד בימי פורעניות אלה שבהם גבר כוחו של הסיטרא אחרא, והוא ועושי רצונו הרשעים לא יהססו לנצל אפילו את כתבי הקודש כפח יקוש ללכוד בו אף צדיקים ותמימים.”

“עתה הבינותי מה הביאך הלום”, השיב מנדוציו, “וכדי למעט בויכוחי סרק אדבר בגילוי לב ואתודה על הכל: נמסר לי ספר התנ”ך הקדוש, והוא עתה בביתי. לא אעלים ממך כי אני הוגה בו ומעיין בו. מה חטאי?"

“אין בכך שמץ עוון”, השיב הכומר, “אך מחובתי להשמיע מלת אזהרה, והיא זו: דבר אלוהים אינו ניתן להבנה לכל ילוד אשה, ואם לא נבין את הכתוב בכתבי הקודש, חזקה עלינו שניכשל. לא נתכוונתי חס וחלילה להטיל ספק בבינתך ובחכמתך הידועות לכל. אך טול למשל את מאתוני הרצען. הלא תביא כי הוא לבדו לא ירד לעולם עד סוף דעתם של רזי חמשה חומשי תורה, וזקוק הוא למליץ־יושר בינו לבין הקדושים ששפתותיהם תדובבנה מעמודי כתבי הקודש. ומפה לאוזן אגלה לך כי לא מאתוני בלבד, אלא כל הקהל הקדוש של סן ניקנדרו זקוק למליץ יושר כזה, תפקיד זה של רועה רוחני לעדתו רובץ על כתפי החלשות…”

“רצונך איפוא לאמר”, השיב מנדוציו, “כי דבר אלוהים נתגלה רק למעטים ויחידי סגולה, ואינו מכוון להמוני העם. אם צדקת בדבריך, שמא תסביר לי היאך הובן דבר אלוהים ע”י אבותינו אברהם, יצחק ויעקב שהיו אנשי כפר פשוטים, כמוני וכמאתוני, ומעולם לא ישבו על ספסל בית המדרש".

“הבה ואענך”, השיב הכומר כמלמד דרדקי המפרש פסוק קשה לתלמידו. “אברהם ובניו ובני בניו כולם קדושים היו, ולא היו זקוקים לדעת והשכל כדי להשיג בשכלם את דבר אלוהים. ליבם היה זך וטהור, ומקרא מפורש הוא בכתבי קדושים: גדולה טהרת הלב מבינה ודעת”.

“אם גדולה טהרת הלב מבינה ודעת”, השיב מנדוציו, “בודאי ובודאי שמאתוני רם ונישא מכל פרופסור ברומא. כי מי ידמה לרצעננו בטוהר־נשמתו ובנקיון כפיו? מדוע לא נבאר איפוא למאתוני את דברי החוזים והקדושים כפי שהם כתובים בספר הקודש?” הוא הסתכל בנשימה עצורה בכומר שהוציא מכיס גלימתו את המחרוזת הקדושה והחל סופר את חרוזיה.

איש לא העיז להפריע לו במלאכת הקודש הזאת, והדומיה נמשכה עד שדון ג’וזאפה עצמו הפר אותה בקולו הרועם: “ידידי הנבון, עולמנו זה, ערוך ומסודר כצבא כביר ועצום. כמי שהיה חייל, הלא תבינני אל נכון. בצבא זה, כמו בצבאות איטליה, ישנם מצביאים, קצינים, סרנים וסמלים מכל הדרגות, ואתה תיטיב לדעתם ממני. בסופה של השורה מצויים הטוראים הפשוטים ומספרם רב מכולם. המצביא יודע הכל ומבין הכל, והוא נותן פקודות לכל האחרים. הסרן יודע קצת פחות ממנו, ותחום פיקודו צר מתחומו של הממונה עליו, וכן על זה הדרך עד הטוראי הפשוט שחובתו היא לשמוע ולציית, ולא להרבות בשאלות חסרות־שחר. הקצין מוטרד בתפקידים נכבדים, ואין שעתו פנויה לשעות לשאלות האויליות של פיקודיו. כולנו הנמצאים בעמק הבכא הזה אין אנו אלא טוראים פשוטים בצבא ה', ואין לנו צורך להבין את כל הפקודות האלהיות הניתנות לנו. תעודה זו היא מתפקידם של החשמנים. כל מה שנדרש מאתנו הוא להיות שמחים בחלקנו עלי חלד, ולציית לקצינינו במסירות ובכנות. מקומנו בעולם הזה כבר נקבע ונחתך בידי שמים, ולא נוכל לשנות כקוצו של יוד ממה שנכתב בספר החיים הנצחי ש…”

“דון ג’וזאפה”, זעק מנדוציו ובשתי ידיו ניסה להרים גופו מן הכסא. “ארבע שנים שירתי בצבא. התגייסתי כטוראי, אך כתום שירותי הייתי סמל ראשון. זכיתי להעלאה זו משום שלא חדלתי לשאול שאלות, וכל אימת שלא הבנתי דבר־מה, ביקשתי הסבר. הלא תדע כי מימי ילדותי ועד היום רציתי ללמוד ולהשכיל בעניני העולם. ואיך אשכיל אם לא אשאל? שאר חברי פלוגתי עשו כאשר צוו, ומלאו את תפקידיהם במסירות וללא טענות, ודוקא הם שאינם “יודעים לשאול” נשארו טוראים עד הסוף. אך אני אומר לך כי האלהים שנתן לי לב צמא לדעת, הוא שיתן לי את התשובות לכל אותן השאלות המטרידות אותי.” הוא צנח על כסאו כמתעלף, ולמראה פניו הרעים עמדה אנטוניה אחוזת אימים ונצטלבה.

“האם רצונך לומר, דונאטו, כי לא תמסור לי את הספר הזה שהשטן הפקיד בידך?” שאל הכומר בכעס.

“למה תאמר כזאת?” “הלא תבין אבא כי המדובר הוא בכתבי הקודש ולא בספרי כפירה”. “אל תסתור דברי, דונאטו” התפרץ הכומר כשהוא מציג את צלבו ככלי נשק. “לא כתבי הקודש נמסרו לידך אלא תרגום התנ”ך של אותם כופרים פרוטסטנטיים, והקריאה בספר כזה אסורה לך, כשם שהיא אסורה לכל נוצרי הגון. היא תביא אותך לכלל כפירה, ואתה תוחרם. עקור איפוא השטן מלבך בטרם תאחר המועד, ומסור לי את הספר בזה הרגע כדי שאוכל להעלותו באש". כשר ומפקד דיבר הכומר, אך מנדוציו לא נתרשם. שניהם החליפו מבטי זעם והיתה דממה גורלית שנמשכה דקה שלמה.

רק דמעותיה של אנטוניה הפריעו את הדממה. בחושה הבריא הבחינה אותה אשה תמימת דרך כי דבר נורא עתיד להתרחש לבעלה. כדי לעצור את הסכנה כרעה על ברכיה לפני הכומר, וחיבקתו כמי שמדבר תחנונים לפני אדם שגורלו הופקד בידיו. סוף סוף פקעה סבלנותו של דון ג’וזאפה, וקרא: “זכור את דברי, דונאטו. הדבר יגיע לאזני החשמן, ואם עברו עד עתה בשתיקה על כל מעלליך משום שבתמימותי העתרתי בעדך, הרי הפעם אדאג לכך שיושם קץ לכפירתך”. הוסרה מסכת הרחמים והחסד מעל פני דון־ג’וזאפה, ופניו נתגלו בכל זעפם ומוראם. הקצף עצר את דיבורו ומפיו נשמע רק קול של ריטון. הוא ניסה לומר משהו, נופף בשתי ידיו לכל עבר, והתקומם קמעא כדי להקל על נשימתו. תוך כדי קימתו הבחין בפעם הראשונה באנטוניה הכורעת ברך לרגליו בבכי ובתחנונים. כניעתה הרגיעה אותו במקצת, והוא ליטף שערותיה בחיבה. “דון ג’וזאפה”, התחנן מנדוציו בקול נכנע וענוג, “אל נא באפך עלי, לא אל החטא תערוג נפשי, כי אם לעבוד את אלוהי באמת ובתום לב. אני מכבד אותך בתור ידידי, מורי ורבי, אך יקרה לי האמת מכל ידיד. איש לא יוכל להעלים את האמת, והיא תצא לאור. אם לאמת תטיף, מה איכפת לך אם אקרא בעצמי בכתבי הקודש? האם לא יוכיחו לי את צדקת דרכיך ודרכה של הכנסיה? אבינו שבשמים עלה רצון מלפניו למנוע אותי מעבודה בשדה, ומחמת מומי ארכו שעות בטלתי. הלא תרשני, לפחות, לרוות נפשי בשעות אלה בקריאת הספרים הקדושים, שאמצא בהם נוחם ועידוד חלף התפילות והווידויים שלא יכולתי לבוא אליהם”. דבריו בנימתם הרכה והמתחננת הרגיעו את הכומר. הוא הושיט ידו לאנטוניה שנשקתה בחיבה, ואחר פנה אל הדלת בקריאת “אדיו”.

 

פרק ז': כומר או תנ"ך?    🔗

יום השלישי היה יום היריד של מחוז־גרגניקו. באור ליום השלישי ארזו כל איכרי הכפרים הסמוכים את פרי עמלם – למן עצי הסקה ועד חזירים מפוטמים, בצרורות, בשקים ובתבות, וערמו אותם על קרונותיהם הרעועים. למחרת, לפני עלות השחר, שמו דרכם לפוגיה כדי להגיע לשם במוקדם לפני בוא הקונים המקדימים. משהגיעו לעיר היה לכל כפרי מקום־החניה המסורתי שלו, מוקף חוטי ברזל שאליהם רתמו את סוסיהם, ושקתות מים להשקות בהן את בהמותיהם. לסן־ניקנדרו שהיתה פחותה במעלה מכל הכפרים, נקבע מקום בקצה רחבת השוק מול בית השימוש הציבורי ופונדק “שור הזהב”.

פתגם איטלקי אומר: “כסף בכיסו של האיכר ביום השוק הוא הדבר החם ביותר בעולם”. אין לך חומר בעולם ששרף בן־לילה כל כך הרבה חורים בכיסיהם האיתנים של מכנסי אנשי הכפרים. האיכרים השתכרו אל צרור נקוב. המעות לא האריכו ימים בכיסיהם, ורובן נתבזבזו על יין קיאנטי המשובח שהוגש באותו פונדק. מידת השכרות של איכרי סן־ניקנדרו ביום השלישי בערב שיקפה תמיד בשרד אמת את מידת הצלחתם הכספית באותו יום. מי שחזר לביתו סר וזעף, רוטן ושיכור למחצה, חזקה עליו שמכר יבולו בחצי המחיר בשעות אחר־הצהרים, שבהן נזדמנו בשוק רק רווקים וקמצנים; מי שחזר בקול תרועה ושירה, זכה אל נכון ליום־שוק לא־רע, ומכר יבולו במחיר טוב, ואילו מי שחזר בגילופין, וריח יי"ש נדף מפיו, מובטח לו שזכה והגיע לשוק עם דמדומי בוקר ומכר יבולו במחיר נפרז.

ימות השוק היו לפאפינו ימי שקט. הוא עמד ליד פתח ביתו ויחל לבוא השיירה. בשעות־המתנה אלה היה מקלל את יומו על שלרוע מזלו, פתח פונדקו בכפר נידח זה של איכרים פושטי רגל, תחת אשר יעשה חיל מן המרכולת שבפוגיה, אילו פתח בה את פונדקו.

שעה קצרה לאחר שקיעת החמה הגיעו לפוגיה כל המאחרים והמפגרים שעדיין יכלו להלך ברגליהם. הללו היו נעצרים ליד הפונדק המקומי, ומחטטים בכיסיהם כדי למצוא בהם איזה מטבע או שטר־כסף מעוך שיוכלו לרוות בו את צמאונם. עלובים אלה לא טעמו טיפה אחת בשלוש שעות מסעם מן העיר, ולא עוד אלא כי היה עליהם לפייס את פאפינו שבחסדו ובזכות האשראי שלו יצטרכו לחיות בששת הימים הבאים.

בדרך כלל היה יום השלישי בשבוע יום שקט למנדוציו. שכניו היו שרויים במ“ט שערי שכרות, ומעטים גילו נטיה ל”רוחניות" שהיה מטיף להם. ב“מעיין החכמה” הוא ביתו, יכלו להתכנס רק מועטים ונבחרים מבין אלה שלא הוצרכו לצאת אל העיר באותו יום.

שבוע ימים לאחר ביקורו של הכומר, נועדו ג’ייאקומו החרש ופייטרו השמש ליד ביתו של מנדוציו.

“היכנסו נא הביתה”, קרא בעל הבית מבפנים. המוזמנים נכנסו. “אל אלהים, מה קרה לך פייטרו”, שאל מנדוציו כשראהו על מפתן הבית. “האם בעטה בך פרדה?” “שמא נפל לתוך מכונת הדיש”, העיר ג’ייאקומו. “לא, לא אונה לי כל רע” טען הנפצע, “תאונה קלה ולא יותר”. שמא השתכרת שוב והתקוטטת עם מישהו?" המשיך מנדוציו בעקשנות. “בי נשבעתי, כי לא השתכרתי ולא לגמתי לגימה. דון ג’וזאפה יודע על כל הענין הזה. על צד האמת, בשלו נפצעתי”.

“שב ליד האח וספר לנו מה קרה”! אמר מנדוציו.

“מעשה שהיה כך היה”, פתח שמש הכנסייה לאחר שהיטיב לבו ביין. “אמש לאחר שניקיתי את חדר־הכומר וצלצלתי בפעמונים – הלא תדע מה קשה מלאכת צלצול הפעמונים בימים אלה כשהפעמון הגדול סדוק – ירדתי לפונדק של פאפינו, התיישבתי בפינה שקטה והזמנתי כוס שכר”.

“וממי קיבלת מעות לצורך זה?” שיסע אותו הנפח.

“דון ג’וזאפה נתן לי שתי ליראטות, ואמר לי לערוך מגבית ל”תפילה עליונה" בשבוע הבא. מאז הקציר לא היתה לנו “תפילה עליונה”! ימי הבציר הולכים וקרבים, ואין לדעת אימתי נזכה לגשמי ברכה. הגיעה איפוא השעה לתפילה מלאה ושלמה. ובכן, התיישבתי ושתיתי כוס אחת, ואולי שתי כוסות – לא אזכור בדיוק… עליתי על השולחן כדי לעשות… איך קוראים לאותה מלה ארוכה ומסורבלת? תע־תע־מולה. כן! תעמולה! עמדתי על השולחן כדי לעשות קצת תעמולה ל“קרן הכומר”. “אחי ורעי”, קראתי, “כולכם יודעים כי דון־ג’וזאפה זקוק למאה ליראטות לצורך עריכת “תפילה עליונה”. לקראת עונת הבציר הבאה זקוקים אנו כולנו ל”תפלה עליונה" כדי שנזכה לגשמי ברכה. פתחו כולכם איש איש את צרור כספו ושלשלו מעותיכם בשקט לתוך הכובע הזה. כל הרוצה בבציר מבורך ישלשל מעותיו לתוך כובע זה“. נשאתי נאום טוב, לא פחות טוב מנאומיהם של אנשי החולצות השחורות. אך לפתע קם אותו נבל ובן־בליעל ג’יאובאני, עלה על השולחן, וקרא: “ואני אומר לכם, אזרחי סן ניקנדרו, כי מוכן אני לערוך שתי תפילות במחיר חמשים ליראטות, ולקרוא כתוספת־חינם את תפילת נובאנה”. אמר ועשה, והתחיל מחקה קולו של דון ג’וזאפה כשהוא מזמר את הפזמון “סטבאט מאטר”, לקול צחוקם של כל השיכורים והפוחזים שנזדמנו בפונדק. אותו מעשה של חילול הקודש גרם לי סחרחורת, עד שצנחתי מעל השולחן ונפצעתי בזרועי. אך התאונה לא זו בלבד שלא השתיקה את ג’יאובאני אלא שאף המריצה אותו לעוד דברי בלע, שכן הוא הוסיף ללגלג עלי, וקרא: “עתה שאחינו פייטרו נפצע, אערוך תפילה מיוחדת לרפואת זרועו. בתור שמש הכנסיה, זכאי אתה להנחות מיוחדות, והתפילה תעלה לך רק בעשר ליראטות!” משראיתי כי אותו כופר אינו מסתפק בהתקלסותו בכנסיה הקדושה, והוא שם גם אותי ללעג וקלס, חזרתי ועמדתי על השולחן, ואז… נפל פמוט־הברזל על ראשי”. ג’ייאקומו פרץ בצחוק וקרא: “ואני אומר לך כי קיבלת את המגיע לך אם הסכמת להשכיר עצמך בעד שתי ליראטות עלובות לאותו סחטן פרטי של הכומר. “מה פירוש סחטן פרטי?” קרא השמש בכעס. “הלא תדעו כי במוקדם או במאוחר יזרום כל שכרם של אנשי סן ניקנדרו לכיסו של פאפינו, ואם יכול אני לסייע להזרמת כמה ליראטות עלובות לצרכים שבקדושה… אז…” “צרכים שבקדושה! הבל הבלים” קרא הנפח וחבט באגרופו הכבד על השולחן, “שמא תאמר לי מאימתי הפכו גלימת יום טוב ונעלי הלכה של דון ג’וזאפה ל”צרכים שבקדושה?” “ואם סבור הוא כי הוא זקוק לגלימה חדשה ליום־ראשון, מדוע לא ישלם את מחירה מכספו, או מן המעות שהוא מקבל בחתונות ובטבילות?”

“גם אתה הנך אחד מן הכופרים הרשעים האלה המאמינים בדברי רכילות של יושבי קרנות! הלוא תיבוש ותיכלם!” קרא פייטרו כשהוא מניף ידו השניה הבלתי־פצועה לעומת פניו השמנים של הנפח, שישב בשקט על מקומו.

“הרגע נא חביבי וחדל לדבר גבוהה־גבוהה. כולנו יודעים שאתה משמש את הכומר, ופרנסתך באה לך ממנו. מסופקני אם הוא משלם לך שכר עורך־דין כדי שתשמש גם כפרקליטו. סוף סוף אין לדון־ג’וזאפה כל זכות ל…”

“ערב טוב לכולכם” נשמע מן הדלת קולו של מאתוני הרצען בהיכנסו לבית.

“אקוה כי אין אני מפריע לכם, סיניורים. במקרה עברתי מכאן ושמעתי את הערותיכם על דון־ג’וזאפה. אמרתי לעצמי: אכנס נא אל הבית ואומר לכם כי אני תמים דעים עם כל מה שאמרתם”.

“עם כל מה שאמר מי?” שאל פייטרו.

“עם כל מה שאמר ג’ייאקומו”, השיב הרצען. “ואומר לכם מדוע: משום שתפילותיו של הכומר לא הביאו רווח והצלה לשום אדם. הלא תזכרו אותה תפילה נהדרה שנערכה בחג־המולד לפני שלוש שנים בפרוכת־המזבח החדש ובפמוטים החדשים? ותהלוכת הפסחא בקיץ דאשתקד כשהיו לנו שתי מחתות קטורת חדשות, וצבענו את דלת הכנסיה בצבע חדש? מי שילם בעד כל זאת? מעולם לא הגיתי מלה אחת על כך ועתה אוכל לגלות: רצענכם מאתוני הוא ששילם בעד כל זאת! עשיתי זאת משום שדון ג’וזאפה הבטיחני חגיגית כי יתפלל לרפואת רגלי. הוא אמר כי יפתח בתפילה לבתולה הקדושה וליוסף, ולאח”כ יתפלל לעוד חצי תריסר קדושים אחרים, והבטיחני כי תפילתו תתקבל. אני עמדתי בהבטחתי. העמד הוא בהבטחתו? לא ולא! וכשראיתי כי כל זה היה בזבוז ממון לבטלה, שמעתי בעצת אשתי וסרתי לרופא־מכשף באפריקנה. הלה שלשל לתוך כיסו את כל חסכונותי, אך לפחות עבד לשם כך. הוא פקד עלי להתפשט, ומתח אותי על השולחן. שתי שעות שלמות חבט את גופי חבטות קשות. לאח“כ נטל גיר כחול וצייר צלבים בכל גופי. במשך שלושה שבועות חזר על “ריפוי” זה אחת ליומים עד שהרגשתי עצמי מעוך ומרוסק בכל אברי, ואמרתי לו כי נוח לי לצלוע על ירכי כל ימי חיי מהתרפא על ידו בצורה כל כך מכאיבה. איך אדע אם שיקר לי או לא? לא אדע במה להאמין ובמה לא להאמין. מוטב כי אלך וארשם כחבר במפלגה הפשיסטית. סוף סוף, אין נפקא מינה!”

“אומר לכם ידידי, במה להאמין!” כולם היו כל כך שקועים בסערת ויכוחיהם, עד שכמעט שכחו את מנדוציו שישב דומם ובלי נוע על כסאו המתגלגל ליד התנור. “כן, אני אומר לכם במה להאמין; עתה אני יודע מה טוב ומה רע. ולא עוד אלא כי אוכיח לכם זאת. כולנו יודעים כי אבינו שבשמים ברא במו ידיו את כל אשר במים, ברוח ועל הארץ. ידענו כי צפור לא תפול מעל הגג ודשא לא יכוף ראשו כאגמון עד שלא יפקוד ה' עליהם, וכל גרגר חול וכל טיפת מים נתעצבו ע”י רצונו יתברך. האם נכונים דברי, מאתוני?"

“כן, הוא אשר אמרתי תמיד, אף כי לא יכולתי לבטא מחשבתי במילים כל כך יפות! מנדוציו המשיך: “וכה נראה לי כי לכל דבר בעולמו של הקב”ה מקומו שלו ועילה לקיומו, לכל דבר־זולת אחד: ראשו של אדם. לי נראה כי הראש הוא העצם האחד שאין לו שימוש ואין לו תכלית בכל הבריאה. ראשנו ומוחנו אינו תופש את עניני האמונה האלהית שמפטמים אותנו בהם בכל יום ראשון מעל במת הכנסיה, ואילו כשאתם עוזבים את הכנסיה, ויוצאים לשדות ומסתכלים באלפים הרבים של פלאי הבורא הקטנים, מוחכם הוא בסדר גמור, כי כל הבריאה בהירה וצלולה היא כמי המעין הזכים, שכלנו וגם לבנו יכולים לתפוס אותה”. הכל הניעו ראשיהם לאות הסכמה.

“אותו ראש אומר לכם כי כל הלהג על מעשי הניסים והדמיון המשונים שמפטמים אתכם בו ב”עיקרי הדת" אין לו שחר. ורק משום כך אומרים לכם כי ראשכם אינו בסדר ואתם נבערים מדעת. אמור נא לי, פייטרו, מה אומרים לך בכנסיה על הניסים והאמונה האמיתית?"

“נפלאים דרכי הבורא ונעלים מבינתנו ושכלנו קטן וחלש ולא ישיג את עמקות הבורא”, חזר אחריו השמש כמצוות אנשים מלומדה.

“כן לזאת נתכוונתי. נעלים מבינתנו! אה! אמור יאמרו לך בהעלם אחד כי אלוהים הוא אחד, וכי אלוהים הוא שלושה פשוט מאד, אה? אחד הוא שלושה ושלושה הם אחד. ג’ייאקומו? האם ניסית לומר דברים כאלה לגובה־מיסים כשהוא בא לביתך? הניסית לאמר לו שאתה ואשתך ובנך אחד הם, לא שלשה, ועל כן אתה חייב בתשלום מס בעד איש אחד בלבד? ומה יאמר לך פקיד כזה אם תחזור בפניו על דברי דון ג’וזאפה?”

“הוא יכנה אותו מהפכן נבזה!” אמר הנפח בצחוק. “ועוד יורוך”, המשיך מנדוציו, “כי אם סטר לך אדם על לחיך השמאלית, אליך לבלוע את הסטירה וליתן אתת הלחי השני למכה”.

“מדוע לא אמרת זאת אשתקד לרוקח כשתבע אותך לדין ודרש דמי נזק על שום שכלבך קרע מכנסיו? ומדוע לא אמרת זאת לשופט כשקנס אותך בחמשים ליראטות בעד זוג מכנסים בלים?”

“ומדעו לא חזרת, לפחות, על הדברים האלה דון ג’וזאפה עצמו, העישון? או שמא אין אותה מצוה – בדבר מתן הלחי השניה – חלה אלא כשאמר שינכה משכרך במשך השנתים הבאות, וחייב היית להינזר מן עליך ועל שכמותך, ואילו האחרים רשאים לעשות ככל העולה על רוחם?”

“מעולם… מעולם לא נראו לי הדברים כך, מנדוציו”, גמגם השמש. “אך נראה לי כי הדין עמך”.

“כן יורוך כי ישו היה המשיח שבא לגאול את האנושיות, או שמא טעות היא בידי, מאתוני?”

“כן דיברת. כך כתוב בתפילת חג המולד.”

“ובכן, הנביא ישעיהו אומר כי כשיבוא משיח, יגור זאב עם כבש, וחרבות תכותתנה לאיתים והעקוב יהיה למישור, הלא תזכור הדברים האלה מפזמון־הפסחא שלימדוך כשהיית נער?”

“כן, כך נאמר בפירוש בפזמון”.

“ובכן, ידידי מאתוני, הבה ואשאלך שאלה פשוטה: האמנם תדמה כי משיח כבר בא לעולמנו זה שבו הורגים אוסטרים את האיטלקים ופשיסטים לוחמים באיכרים, ויום יום נולדים בו ילדים בלשונות עקומות, וברגלים עקומות כשלך? ענני נא, מאתוני!”

“חי אלוהים כי צדקת”, קרא הרצען, ולאחר שקפץ ממקומו והילך בחדר אנה ואנה. בהעוויות ובהתרגשות הוסיף: “חי אלוהים וכל קדושיו כי נביא אתה מנדוציו. יקחני אופל אם אין זה הנאום הנהדר ביותר ששמעתי בכל ימי חלדי!” משנרגע שוב כעבור כמה רגעים והתישב בכורסתו, המשיך מנדוציו במלים ספורות ושקולות: “כן, ידידי. נפלאים דרכי הכנסיה ונעלים מבינת אדם. בינת אדם צרה ומצומצמת ולא תוכל להשיג את תורת אותם הרועים אשר יטיפו לצאן מרעיתם לשתות מים, והם עצמם ישתו יין. קשה להשיג דבריהם של אלה אשר תורת ה' בפיהם וחרב פיפיות בידיהם.”

“כן! ידעתי כי כשאתם בבית, תסכימו לכל דברי, אך מה תעשו בכנסיה? שם תשבו בדומיה ובחיבוק ידים ותבלעו כביכורה בטרם קיץ את כל דברי הלהג שמפטמים אתכם בהם מעל במת הכנסיה, דברי להג שהייתם מגנים אותם כהבלים ורעות רוח אילו שמעתם אותם בבית!”

“מה עלינו לעשות אמור לנו, מנדוציו!”

מנדוציו שלא שמע את שאלותיהם, המשיך בתקיפות: “יש בפיהם הסבר לכל דבר תחת השמש, תשובה לכל שאלה משאלותיכם, גם בטרם תשאלוה, הלא כן? ואם יסרב שכלכם להשלים עם דרכם הנלוזה המערבבת האמת עם ההגיון, אין זאת אומרת כי שקרנים הם. לא! רק אשמתכם היא זו, כי הנכם בורים ועמי ארצות!”

“ואני אומר לכם כי כולם שקרנים”, קרא הרצען, “תמיד חשדתי בכך, אך עתה מובטחני בכך. כולם כולם, הכמרים והחולצות השחורות, שקרנים וחמסנים!”

“כן”, המשיך מנדוציו בקול ספוג רגשי רחמים, “הם יורוכם כי עליכם לציית לממשלה ולצבא, להיות שפלי ברך בדברכם עם גבורים ואצילים, וביחוד עם הכנסיה וטפסריה. למד ילמדוכם את כל אשר את זקוקים לו בחיים למיום צאתכם מבטן אמכם עד בוא יום פקודתכם, אך יש דבר אחד שלא ירשו אתכם ללמוד.”

מנדוציו כילה את דבריו. הוא הושיט ידו לקראת הבקבוק והתחיל ממלא את כוסות אורחיו. כשסוף־סוף החזיק כוסו של פייטרו ומילא אותה, פתח פייטרו ושאל במבוכה: “מהו הדבר שלא ירשונו ללמוד, מנדוציו?”

“לא ירשו אתכם ללמוד קרוא וכתוב”, אמר הנשאל בהדגשה יתרה, והמשיך: “פוחדים הם שאם תוכלו לקרוא, תצאו ותרכשו לעצמכם את כתבי הקודש, את הספר שהם מתימרים לדבר בשמו ועל דבריו יסתמכו בכל עת. אז תשבו בביתכם באחד הימים, תפתחו אותו ספר ותיוכחו בעצמכם באשר נוכחתי אני!” הוא הרים כוסו והחזיקה למול אור המנורה וסובב אותה מכל עבריה כדי לבדוק את צלילות היין. משנחה דעתו בכך, הגישה לשפתותיו, ולגם הימנה כמה לגימות.

“מה מצאת? אמור נא מנדוציו!” שאל הנפח שהקשיב עד אז בשקט, והתכופף לקראת החולה והניח ידו הענקית המפוייחת על הכסא המתגלגל.

“מצאתי כי אין בכל כתבי הקודש שום זכר לשילוש, לאפיפיור, או לישו או לכל נס מן “הניסים” שלהם וכי גם הקתולים, גם הפרוטסטנטים וגם האובות והידעונים לא צדקו וכולם חיים בשגגה ובבערות”.

“ומי צדק, מנדוציו?” קרא הנפח.

“ובמי נאמין איפוא מנדוציו?” קרא השמש כשהוא נושך שפתותיו.

מנדוציו ענה בקול ענות חלושה: “לפני זמן רב מאד חי עם אחד בארץ רחוקה מאד מעבר לים, שהיתה ארץ זבת חלב ודבש ובה זרחה השמש בכל ימות השנה. וה' נגלה לעם הנבחר הזה על הר אחד, ושם נתן להם את הדת האחת שהיא אמונת אמת. היא התורה הכתובה בספר הקדוש. כל השאר שקר הוא!”

הוא פתח המגרה והוציא מתוכה ספר שחור שנשק לו ביראת הרוממות, ולאחר שפרש מפה על השולחן, הניחו לאט לאט על השולחן שממולו. כל המסובים נעצו מבטי דומיה בספר הגדול.

“מה כתוב בספר הזה?” שאל סוף סוף הנפח.

“התואיל ללמדנו תורת אמת?” שאל הרצען בקוצר רוח. “כן!” השיב מנדוציו. “אם רצונכם בכך, אלמדכם תורת אמת. לא קלה תורה זו ואין ללמוד אותה ביום אחד. אך לפני שאתחיל זאת, עלי להיות בטוח כי רצונכם בכך! השעה מאוחרת עתה, ואל נכון מודאגות נשותיכם מאד. ילך איפוא איש איש לביתו ויישן במנוחה כמה לילות, וביום הראשון הבא תשובו אלי, ואם עדין רצונכם בכך… נראה!”

שלושתם קמו ממקומותיהם וקראו: “ערב טוב, מנדוציו. תשואות חן־חן בעד דרשתך”. “אני מאחל לך חלמא טבא”, קרא הנפח ונעל הדלת מאחריו. כשיצאו, פנה הנפח לבעל הבית ושאל: “האם עלינו להמתין עד השבוע הבא? האם לא נוכל להתחיל מחר, מנדוציו?”

“לא, ידידי הטוב. צריך שתהיה לכם שהות לחשב דרככם יפה, כי יוצאים אנו לדרך ארוכה וקשה, ורק אנשי אמונה המאמינים בכוחם ילכו בה, ערב טוב, יקירי”.

“ערב טוב, ולהתראות ביום א' הבא”, קרא הנפח ויצא את הבית.

 

פרק ח': חסידים ומתחסדים    🔗

שבע ועשרים כיתות דתיות ובנות־כיתות צצו באיטליה בעשור השלישי של המאה העשרים. הצד השוה שבכולן היה כי כל כת נטלה לעצמה מונופולין של תשעה קבין צדקה וחסד שירדו לעולם, והאשימה את כל המתנגדות לה בכחש ובמזימה. בולמוס זה של ריבוי כיתות דתיות לא היה תולדה של שפע בשדה המחשבה הדתית, אלא פרי פילוג בעניני דעלמא.

לא הכנסיה, אלא המשטר הפשיסטי, בשבט־הנוגש שלו ובחומרותיו המרובות, הוא שגרם להופעה חולנית זו.

מימי האפיפיורים לבית בורגיה נתלווה להתבצרותו של כל משטר רדיקלי – ומשטרים כאל הופיעו ונעלמו כמעט אחת לכל חמשים שנה – בולמוס של כיתות דתיות קיצוניות שצצו פתאום ממקום מחבואן. הנרדפים והנדכאים בעולם הזה חתרו לדרך קצרה לגן־עדן, לאיזו אמונה שתהיה טובה מן הדת הקתולית, ותוכל להוציאם מאפלה לאורה.

תמיד היו איכרי הדרום המעמד הנדכה והעשוק באיטליה, וישוביהם היו איפוא קרקע פוריה לכל מיני מתנבאים ומסתגפים שפשטו בכפרים על אתונותיהם ורכלו בעשבי־ריפוי ובתשמישי קדושה ובקמיעים נגד עינא בישא, צרעת, אהבה ושאר מרעין בישין.

בציד־הנפשות המאורגן הזה עסקו בעיקר פרוטסטנטים ושבתריאנים, ובשנת 1933 כבר הכניסה כל אחת משתי הכיתות האלה שלושה כפרים שלמים תחת כנפיה, ועוד ידה נטויה…

מלכתחילה נתאספו “תלמידי” מנדוציו במחתרת כקושרי קשר, ותפילותיהם הראשונות נערכו מאחורי דלתים ובריח. כל דפיקת־פתאום בדלת היתה מעבירה בהם חלחלה, וקול צעדים ברחוב היה מניע את מנדוציו לכרוך תנ"כו ולשלשלו בתרמילו. בתחבולות אלה וכיוצא בהן הצליח להתחמק מעין־רואה. לא תמיד עלה הדבר בידו.

בשעת שעור התנ"ך ביום החמישי נשמע רעש מן הרחוב. נביחת כלבו של פייטרו וצהלת פרדתו נתערבבו וטובעו בים של חרפות וגידופים שנשמעו מן החוץ.

מנדוציו ביקש את ג’ייאקומו בלחש לצאת ולראות מי שם. “כומר” – ענה ג’ייאקומו לאחר שפתח את הדלת קמעא. הדלת נפתחה כולה ולתוך הבית התפרץ כומר לבוש גלימתו השחורה.

“יקחכם אופל”, הרעים בקולו, “מדוע לא תקשרו את כלבכם הנבזה תחת אשר תניחוהו להסתובב חפשי בכפרכם המזוהם… ילדי היקרים, מה מאד שמחתי לפגוש אתכם כאן.” משראה את מנדוציו בקצה החדר, שככה חמתו ולפתע עבר ללשון חיבה ואדיבות.

“ידידי היקר מנדוציו, עיני אינה מטעה אותי הפעם. האתה זה מנדוציו? הבה ואלחץ ידך באהבה, וקבל נא את ברכתי על עוז רוחך ואומץ לבך בהביעך את רעיונותיך בגילוי לב כזה. רואה אני כי כבר רכשת לך את התנ”ך הקדוש ודוקא בתרגומו של לותר. הידיעה שהגיעה לאזני היא איפוא נכונה. חי אלוהים כי יום גדול הוא היום הזה גם לי וגם לך. יום גדול הוא היום שבו מודים הכופרים במשוגתם ודוגלים באמת. הבה ואאחל לך שוב…"

מנדוציו נזדרז וסילק את היד המושטה לשלום, ואילו הכומר המשיך כמי שאינו מבחין בהפרעה:

“היאך נוכחתם בעצמכם שהקתוליות סופה להביא לגיהנום ולאבדון? או שמא שמעתם את דרשתי בסן סווארו?”

“אדוני! אני…” פתח מנדוציו, אך שוסע מיד ע"י קולו המרעים של המטיף: “ובכן באתם דרך רחוקה עד סן־סווארו כדי לשמוע את דרשתי, ומששמעתם אותה נוכחתם באמת. הלא כן? ותגמרו אומר לנטוש את עבודת האלילים של גרורי האפיפיור, ולהיכנס תחת כנפי האמונה האמיתית של מרטין לותר כדי לגאול נפשכם מאש התופת והשאול…”

“אדוני”, ניסה מנדוציו שוב “איני כלל…”

“אל תכביר מילין על סבלותיך. ידעתי יפה מה רבו סבלותיכם למען האמת. אך מדוע לא הקדמתם לבוא אלי? כל זה ישתנה מכאן ולהבא. אל נא תרבו במחאות ובגילויים של מעשי גבורה! כבר סבלתם דייכם. מהיום ואילך אדאג לכך כי תתקבלו כחברים מכובדים של הכת הפרוטסטנטית, למחר אשוב ואביא עמי כמה טפסים שתצטרכו לחתום עליהם…”

“אדוני”, הרעים מנדוציו, “איני קתולי. אבל גם פרוטסטנטי אינני, ואילו נתתני לומר זאת, הייתי אומר לך קודם!”

“רצונך לומר… כי אין אתה רוצה להמיר דתך בדת הפרוטסטנטית?” ההכרה בטעותו הדהימה את הכומר המטיף.

“כפי שכבר אמרתי לך, אין ברצוננו להיפך לפרוטסטנטים או לסינים או לכל דבר אחר. אנו מאמינים בה' אחד ובתורת משה עבדו, ואנו שומרי שבת. המובנים לך דברי?”

“אבל… תרגום התנ”ך שבידכם…"

“התנ”ך שבידנו הוא דבר ה', ולא איכפת לי מי תרגמו ובלבד שנבין את הכתוב בו!"

“ובכן בזבזתי לריק זמני היקר”, סיים הכומר ופנה אל הדלת.

“באתי מסן סאווארו הרחוקה עד הנה, עד הפינה הנידחה והמזוהמת הזאת, רק כדי לראות את פרצופכם הארור…” – הוא חזר כלעומת שבא בגידופים ובדברי נאצה.

למחרת נכנס לבית נער בהיר־שער כבן ארבע עשרה ושאל:

“הזהו ביתם של שומרי השבת?”

משהניע מנדוציו ראשו לאות הסכמה, הוציא הנער מכיס חזהו צרור עטוף בד, ובו פסל־אבן קטן. הנער קיפל יפה את בד־העיטוף ושלשלו לתוך כיסו; הניח את הפסל על מצחו, נתקרב בפסיעה גסה לעומת כסאו של מנדוציו, עצם עיניו ונפנף את הפסל בעינים עצומות מעל לראשו של מנדוציו. “מה פשר מעשיך? מה רצונך ממני?” קרא מנדוציו ונעץ מבטו בדמות הגבס. לאחר שהנער שלשל שוב את הפסל לתוך כיסו, קרא:

"בוקר טוב לכם, וברכת שלום לכם ממורי ורבי בלאסינה ששיגרני אליכם ובשורה בפי: “כה אמר בנדאטו, השליח האחרון של המקודש עלי אדמות, בטרם בוא הגאולה”. ומיד המשיך כמי שחוזר על פזמון ששיננו בעל פה:

“אמש עם חשכה שוחחתי עם הבורא והוא גילה לי סוד קדוש זה: הנה ימים באים, וקם שלום־נצח בעולם, אך בטרם תבוא “גאולה שניה” חובתך היא, בנדאטו, להכשיר הקרקע לישו הנוצרי שיופיע בתוככם כעבור מאה ועשרים יום. כדי לסייע לך בעבודתך, אחדיר קצת מרוחי בגופו של מנדוציו מסן־ניקנדרו, ואז יבוא וישאב מים למענך”. הוא פקח עיניו, נשם בכבדות, ובפנותו אל הדלת, הוסיף: “ועתה השיבני דבר, ואמור נא לי מתי תבוא ללאסינה!”

“גש הנה, בני, ושב לימיני”. השיב מנדוציו כמתאפק בראותו פניו הרציניים של הנער. “היש בפיך מענה?” שאל הנער ולא נע ולא זע ממקומו.

“תשובתי היא כן ולא”.

“לא אבין דבריך” השיב במבוכה.

“אסביר לך זאת, אם תקרב אלי ותשב לימיני, כי לא אוכל לדבר בקול רם”.

הנער לא נע. ובידו הרועדת אחז הפסל שבכיסו.

מנדוציו פתח המגרה, הוציא את הספר השחור ולאחר שנשק לו ביראת־כבוד, הניח אותו על השולחן. לאח“כ נטל כוס־יין ריקה מן המדף במטבח, חצי כיכר לחם מן השולחן שלימינו ועששית שמן התלוייה על הקיר, סידרם משולש על השולחן שלפניו, ולאחר שהעמיד את הספר על מבנה עראי וצולע זה, התחיל קורא בו בלחש כמי שאוטם אזנו משמוע את ההמולה שמסביבו. הנער התחיל מתקדם לעומת מנדוציו עקב בצד אגודל כמי שנמשך ע”י איזו אבן שואבת בלתי־נראית, ולבסוף קרב למנדוציו, פקח עיניו לרוחה, והתחיל מעיין בספר.

“מה אתה עושה?” שאל את מנדוציו לאחר הפסקה קלה.

“אני קורא”, ענה מנדוציו והמשיך בקריאתו.

“מה הספר שאתה קורא?”

“דברי אלוהים ושליחיו”.

“ומדוע חייב אתה להניח חפצים אלה תחת הספר?”

“אין אלה חפצים אלא סמלים”.

“ומה זה סמל?”

“האמנם רצונך לדעת?”

“כן”.

“אם כן, שב לימיני, בני, ואגידך.”

הנער ציית.

“פשוט מאד. כיכר הלחם תסמל את המזון. כוס היין תסמל את המשקה, והעששית תסמל את האור. ועל כל אלה אני מניח את התנ”ך הקדוש, כי דבר ה' הוא מאכלנו, הוא משקנו, והוא מאודנו. בנת לרעי?"

“כן”, ענה הנער.

“התדע מהו התנ”ך הקדוש?"

“זהו הספר, לא כן?”

“לא! הוא יותר מזה, בני. זהו הספר הראשון והנשגב ביותר שנכתב בידי אדם”, אמר מנדוציו בהתלהבות.

“התוכל לקרוא בו?”

“האם לא ראית אותי קורא בו?”

“כן”, הודה הנער.

“ואם לא תספר לאיש, וגם לא למורך ורבך בלאסינה, אומר לך מה כתוב בו, אך חייב אתה להבטיח לי כי תשמור הדבר בסוד כמוס בין שנינו. התבטיח?”

“אני מבטיח”.

“טוב. הקשב נא איפוא למה שאומר לך, ואם לא תבין דבר מה, הפסיקני ואסביר שוב”.

בשעת הצהרים דרשה אנטוניה מן הרב ותלמידו להפסיק שעורם כדי לסעוד את לבם, ובשעת האכילה היה מנדוציו מדבר על משה רבנו, עשרת הדברות וקנאת ה' צבאות. חצי שעה לפני שעת בוא “האחים” לתפילת מעריב שילח מנדוציו את הנער מעל פניו בשאלה “התדע איפוא את דרך הטוב ודרך הרע?”

“כן, מורי ורבי”.

“אם כן, תן לי את האליל אשר בחקך”.

הנער מסר את הפסל למנדוציו שהשליכו על הרצפה וניתצו לרסיסים.

“עתה לך, בני, הביתה ואמור לרבך הנבער־מדעת מה לימדתיך היום הזה”.

עדיין היה הנער מהסס, והביט מבוייש על הרצפה.

“מה רצונך לומר? אל תתבייש, בני”.

“התרשני לחזור לכאן ולשמוע עוד כמה סיפורים מתוך הספר השחור?”

“דלת ביתי פתוחה לרווחה לכל הרוצה לדעת את האמת על ה'. שובה אלי בליל שבת ואני אוסיף לאלפך בינה, בני”.

ביום השבת בבוקר הביא נושא המכתבים מכתב מלאסינה. מנדוציו הניחו בכיסו עד לאחר תפילת ערבית ואז פתחו וקרא בו, שם נאמר: “עתה ידעתי כי “כבש שחור” אתה, ולא יכירך מקומך בעדרי. דמך בראשך ביום הדין ואני מסלק ידי מנשמתך האובדת. אך דע, חוטא ארור, כי אם תעז להדיח את בני בתככיך השטניים, לא אהסס אף רגע ואשלח בך את המשטרה.”

 

פרק ט': עם ישראל חי!    🔗

באחד הערבים בפברואר הביא מאתוני לישיבת הלילה את אנג’לינה, אלמנה עניה, שנתפרנסה ממכירת עצי דלק לקרבונרי (מבעירי פחמים). כעבור שבוע הופיע ג’ייאקומו בבית מנדוציו כשהוא מוביל עמו את בעל האחוזה, לוקה, ולאחר שלושה חדשים נטל הלה רשות להציג בפני “החוג” את ידידו היוגב דיפאולו. כה גדל לאט לאט מספר אנשי החוג. וכשעלה בידם כעבור כמה שנים לזמן מנין, יכלו בפעם הראשונה לערוך תפילה בציבור לכבוד המאורע. הנושא שמנדוציו בחר בו לדרשתו מעניני דיומא היה “מעמד הר סיני” מתוך פרשת יתרו שהיתה חביבה עליו ביותר.

וכה פתח ואמר:

"ובני ישראל תקעו אהליהם לרגל הר סיני ויכבסו שמלותם וידיחו הרצפות והכלים ויהיו נכונים ויתקדשו. ולא באו איש אל אשה, כי הנשים עסקו כל הלילה בכבסיהם, ולמחרת עבר משה על פני בני עמו ויבדוק שמלותם ויבחנם לטהרתם: ואחר אמר להם כי עליו לעלות אל האלוהים ודבר עמו, וכי בינתים עליהם לחכות לו בשקט ולהתנהג יפה ולקרוא בכתבי הקודש, אם אין להם מה לעשות, כי הבטלה מביאה לידי עבירה. לאחר פת שחרית לבש משה את בגדי שבת שלו וצחצח יפה את נעליו ויעל להר סיני.

“אותו הר סיני היה הר תלול וטרשיו כבדים; יום שלם הוצרך משה רבנו לטפס עליו. משהגיע לשם, החשיך היום ולא ידע לאן לפנות. עודנו חושב כי תעה בדרכו, והנה עלה עשן כבד ממולו ומתוך העשן עלתה שלהבת שאורה כברק. וראש ההר היה שקט ודומם כבית קברות. אך לפתע נפסקה הדממה הגדולה וקול נורא…”

פתאום נשמע קול נפץ מן הרחוב והזגוגיות נתערערו ורעדו. "אל אלוהים " לחש מנדוציו ומן הדממה עלה קול אימה ובעתה.

“ערב טוב, סיניורי” נשמע קול מצד הדלת. הדובר היה איש גבה קומה לבוש מעיל גשם שפניו היו כמעט מוסתרים מאחורי מגבעת נהגים המשתתפים במרוצי מכוניות. הוא הסיר כובעו ואמר:

“סלחו נא לי סיניורי על שנדרשתי ללא שאלוני” אמר בהברה צחה ותרבותית של בני השועים של רומה. “אך הואיל ולא ראיתי בכל הסביבה הזאת אור שופע אלא מחלונכם, הרשיתי לעצמי להיכנס. אקוה כי לא תשליכוני החוצה”.

לאחר שנתבקש להתפשט מעילו, לשבת וללגום משהו, שאל בסקרנות: “אם נא מצאתי חן בעיניכם, אמרו נא לי: ההיטבתי לשמוע דבריכם כשנכנסתי לכאן? לרגע קט נדמה לי כי שוחחתם על…”

“סיפרתי לאחי על משה רבנו” אמר מנדוציו בגאוה והביע דבריו עד כמה שאפשר במבטאו ובהגייתו של הנכרי, “על משה ובני ישראל שהיו פעם, לפני הרבה שנים, עם סגולה, עד שבעוונותיהם הרבים נחרבו ונמחקו מעל פני האדמה ע”י ה' יתברך".

“התתכוון לעברים?” קרא הנכרי, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו.

“כונתי לבני יש־ר־אל” השיב מנדוציו בהטעמה יתירה.

“ואתה אמרת כי נמחקו מעל פני האדמה?”

“כן עד האחרון שבהם” הכריז מנדוציו בביטחון גמור.

“אם כן אין זאת כי קיימת אי־הבנה. אם בנתי לדבריך, אתה מדבר על היהודים והללו לא הושמדו כלל ועיקר”.

“באר פשר דבריך!”

“רצוני לומר כי היהודים חיים ללא כל ספק, כמוני וכמוכם, ואולי יותר מזה”.

“היכן?”

“בכל מקום – האם לא תדעו? אפילו בעירי, ברומא, אין אתה יכול ליידות אבן על הגדה השמאלית של הטיבר בלי לפגוע באחד מהם” הוסיף הנכרי בצחוק למראה אותות התדהמה על פניהם.

“הבטוח אתה בצדקת דבריך, סיניור”, שאל מנדוציו כשהוא נועץ מבט־זעם באיש שכמעט לא יכול לדבר מרוב צחוק.

“זו תהיה לי מעשיה נפלאה לספר לידידי בשובי הביתה. ואולם אם תאמינו לי, אומר לכם מה שאעשה.” הוא הוציא מכיסו פנקס־רשימות ועט נובע, ורשם כמה מלים על דף שתלשו ומסרו למארחו ואחר הוסיף:

“הנה! כתבו לכתובת הזאת ברומא, ואמרו לרב הכולל כי אתם הנכם היהודים היחידים בעולם. חה־חה־חה”. הנכרי פרץ בצחוק אך משראה מה רב הרושם שגילויו עשה על שומעיו, הפסיק את צחוקו. הוא נטל מעילו וכובעו וקרא: “מי מכם יעזור לי בהחלפת הצמיג המקולקל שבמכוניתי?”

 

פרק י': האיגרת    🔗

לכב' מעלת הרב הכולל של כל יהודי איטליה,

רום מעלתך!

ביד רועדת ובפחד גדול כותבים אנו את המכתב הזה, כי מי יודע אם לא יחרה אפך בנו על חוצפתנו בערכנו למעלתך את האיגרת הזאת בעזות מצח, ואולי לא תסלח לנו לעולם את טעויות־הכתיב שתמצא באיגרת הזאת.

אך האמן לנו, רום מעלתך, כי אלמלא אמונתנו החזקה באמיתו ובצדקתו של הבורא, לא היינו מעיזים לעולם להעלות תחינתנו ובקשתנו על הנייר. אולי ניטיב לעשות אם נתחיל מבראשית ונציג עצמנו: אנו עדה של עובדים וחקלאים נבערים מדעת היושבים בסן ניקנדרו אשר במחוז גרגניקו. הציקונו מאד הצמאון לדעת והרעב לאמת עד שהחילונו מפלסים לעצמנו נתיב באפלה שבה נולדנו. ואלוהי השמים הבוחן כליות ולב ורואה ללבב, ראה את חיפושינו ותהיותינו, ולפני ארבע שנים שלח לנו מאור.

הוה אומר – הוא נתן לנו את התנ"ך הקדוש, וגם איש אשר ישכיל לקרוא בו ולהורות אותנו בו, והוא הוא האיש הכותב מכתב זה בשם כולנו.

ובכן, משהחילונו למדים בספר הקדוש, הבינונו מיד כי כל אשר נאמר לנו בכפר ולימדונו בכנסיה אינו אלא שקר וכזב, וכי היחידים שידעו את אלוהי האמת היו בני ישראל שחיו לפנים בארץ היעודה. ועל כן החלטנו בצותא לזנוח את הכופרים ועובדי האלילים שחיו בקרבנו, ואפילו הם הורינו, אחינו ובשרנו, ולדגול בתורת משה רבנו.

עתה בא החלק הקשה ביותר לכתבו, שהרי אפילו רום מעלתך נהג עמנו עד עתה בסבלנות, בודאי שתפקע סבלנותך ותכעס עלינו מכאן ואילך.

כי באיוולתנו ובגאוותנו חשבנו בכל ארבע השנים האלה כי כל בני העם הנבחר כבר מתו וכי אנו בני ישראל היחידים החיים בעולם.

אך האלוהים ראה במשוגתנו ברוב חסדו ואתמול סילק את הצמיג ממכונית שעברה דרך סן־ניקנדרו, ושלח לנו שליח שסיפר לנו על רום מעלתך ומסר לנו את כתובתך.

עתה שהתוודינו בפניך, נגולה אבן כבדה מעל ליבנו ואין לנו הרבה לספר. עתה אנו תשע משפחות; שנים עשר גברים וחמש עשרה נשים וכולנו רוצים לעבור לדת ישראל אם יאות רום מעלתך לקבל אותנו. ידענו גם ידענו כי אין אנו ראויים לכבוד הגדול הזה, ואולם אם תואיל, מעלתך, לומר לנו מה לעשות, נשמח למלא אחרי כל התנאים שתטיל עלינו כדי שנתקבל בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.

עתה אנו מסיימים את מכתבנו, וברצוננו לאמר לרום מעלתך, ברשותך, כי מאמש ואילך אנו מעלים אותך בראש תפילותינו לאל עליון בורא שמים וארץ, והוא ישמור עליך מכל פגע ויאריך ימיך ושנותיך בנעימים.

בזאת אחתום בשם כל אחי ואחיותי

דונאטו מנדוציו,

ראש העדה היהודית בסן־ניקנדרו.

משנכתב המכתב ונחתם, ייבשוהו האחים בחום השמש. מנדוציו העתיק לאט־לאט את הכתובת שעל המעטפה שפייטרו הביא מן העיר, ג’יאובאני חתם אותו והדביק עליו הבולים; למחרת הובא המכתב לפוגיה, ומאתוני עצמו שלשלו לתוך תיבת הדואר. משחלפו שלשה חדשים ארוכים ויגעים ולא היה אות לשום מענה, כינס מנדוציו ערב אחד את אחיו ובמעמד כל האחים הוחלט לערוך עוד בקשה, אך הפעם תהיה הבקשה ערוכה בשפת־תחנונים, כי הכל חששו שהאגרת הראשונה עלבה את הרב הכולל.

עברו עוד שלושה ושבעים יום, ולא חלפה שבת אחת משלוש־עשרה השבתות שבהן לא עלתה שתיקתו המשונה של הרב הכולל בראש יגונו וצערו של כל אחד מן הציבור הזה. לכתחילה דובר על כך שעות שלמות לאחר התפילה, והכל ניסו למצוא תירוצים שונים לשתיקתו המדהימה של הרב. פעם הוסברה שתיקתו בטרדתו היתרה, ופעם נאמר שמזכירו איבד את המכתב, ששכח לקנות בולים, או לא זכר את כתובתם – וכיוצא בזה. אך משחלפו ימים רבים, ולא היה כל אות מבשר טובה, נשתתק הענין. האחים פחדו לדבר על כך, ולאחר שמיצו את כל הנימוקים האפשריים לשתיקה מעציבה זו, כרעו הכל על פניהם ובכו, ולאחר תום התפילה, נתפזרו בתוגה חרישית.

היו אלה ימים קשים למנדוציו שהיה עליו להטיף לסבלנות ולאמון, בעוד שהוא עצמו היה אכול ספקות קשים. לא היתה תרופה שהאחים אל נזדקקו לה כדי למצוא תקנה לחרדתם: תיקון חצות, צום, זמרה בציבור, הכל דימו כי יוכלו על ידי כך להזעיק שמים וארץ בתחינתם. האחים קנו בקבוקי “סטריגה” וסיגריות יקרות, ונתנום במתנה לנושא־המכתבים, וכל אימת שנשחט בביתם עגל או אווז, הוזמן נושא המכתבים לסעודה. לבו של זה רחש תודה נאמנה לאחים על כל הטובה אשר גמלו עמו. הוא לא יכול להבין את פשרה, ותמיד היתה בפיו מילה של תקוה ועידוד, אך המכתב שציפו לו לא הגיע.

מקץ החודש הששי להמתנת־חינם זו לא באו שנים מן האחים הצעירים, לוקה וטוני, לשעור התנ"ך, ובטרם יצא השבוע ברור היה כי הם פרשו מן הציבור.

בליל השבת שלאחר “פרישתם” של אלה, היו למנדוציו נדודי שנה ולפני עלות השחר התעורר בשקט וכתב מכתב.

משסיים את כתיבתו, הטמין מתחת למיטתו את בקבוק הדיו, גליונות הניר והעט והוציא עשר ליראטות ששלשלם יחד עם המכתב המקופל לתוך כיס חזהו.

כשנתעוררה אשתו, הזמין אליו את נושא המכתבים שבא כעבור שעה. “בוקר טוב לך, ברונו היקר, אקוה כי תסלח לי על שאני מטרידך בשעה כה מוקדמת. האמת היא כי נתעוררו בלבי כמה שאלות שלא יכולתי לענות עליהן. אמרתי איפוא לעצמי: את מי תשאל אם לא את סיניור ברונו שהוא איש משכיל, המיטיב לקרוא ולכתוב”.

“אינני יודע אם אני כל כך משכיל כאשר תתארני, אך לפחות מיטיב אני לקרוא הכתובות אשר על כל המעטפות, אם לזאת נתכוונת”.

“אל נא תיתמם כל כך, ברונו. הלא ידעתי כי כשאתה בא לפוגיה, אתה יושב בבית הקפה הגדול שבכיכר (פיאצה) וקורא את כל העתונים”.

“כן, עלי להודות כי אני קורא קצת מזמן לזמן, כשאני מוצא שהות לכך”.

“למן הרגע הראשון ידעתי כי יש לי ענין עם איש־נבון”. ובפנותו לאנטוניה, הוסיף: “הלא אמרתי לך כי ברונו הוא האדם המתאים לגלגל עמו שיחה על כך”. ואח"כ לחש באזני ברונו: “אמור נא לי, האין העתונים מרבים לכתוב בזמן האחרון על מעלליהם של כל מיני גנבים ושודדים בכבישים שבין פוגיה והבירה?”

“כן, לפני כמה שבועות נתפרסם על כך מאמר די ארוך ב”קוריירה די פוגיה" (או אולי ב“ג’ורנלי ד’איטליה”, על כל פנים באחד העיתונים הגדולים). היה זה מאמר באורך חצי עמוד, ובו דובר על שוד נועז שאירע אי־שם ואשר השתתפו בו עשרות ליסטים. הם שדדו דבר מה יקר מאד וגדול מאד, לא אזכור מה. על כל פנים היה זה מאמר מצוין".

“כן, יקירי, הוא הדבר שחשבתי עליו”, קרא מנדוציו בקול גדול וחדל להתלחש. “אך שמא גנבו אותם שודדים ורוצחים כמה משקי הדואר הנשלחים מדי שבוע בשבוע לרומא? שמא חשבו כי היה בהם זהב או כסף? מי יודע? שמא שמו עיניהם באותן מעטפות מנופחות הדומות למכתבי־בנקים?”

הוא הפסיק וחיכה בקוצר רוח לתשובתו של נושא המכתבים שלא מיהר לענות.

“כן: לא אומר כי דבר כזה לא יכול לקרות”.

“ידעתי זאת”, קרא מנדוציו בהתרגשות וליטף כתפו של ברונו המופתע. “חששתי שאותם מכתבים נגנבו בדרך”, המשיך כאדם הבטוח בצדקת מסקנתו. “הבה ונראה מה נוכל לעשות לתיקון המעוות. התואיל, ברונו, לגמול עמי חסד קטן?”

“בודאי ובודאי, אם רק אוכל, אמור נא מה רצונך?”

“חן חן, יקירי, נדמה לי כי בכל יום שני נוהג אתה ללכת לבית הדואר המחוזי של פוגיה, הלא כן?”

“כן, בעשר שעות בבוקר אהיה שם!”

“ובכן, זה רצוני. אבקשך לראות את מנהל הדואר תומאסו. אל נא תפתח בשיחה עמו עד אם הזמינך לחדרו הקטן מאחורי האולם, כשישאלך מה רצונך, אמור לו: מנדוציו – לא, הסמל דונאטו מן הגדוד התשעים ואחד של הבראסיליירי, ביקשני לברך אותך לשלום ורוצה הוא כי אזכירך את הימים בהם נשא אותך על גבו לאלונקה שבאלטאוואלה. רק לאחר שיאמר לך כי אמנם זוכר הוא את הימים האלה, אמור נא לו כי עתה מבקש אני טובה מאתו. ולאח”כ מסור לו את הכסף הזה" – וכאן הוציא מכיסו את השטר של עשר ליראטות, ובקש אותו לשלוח בעצמו מכתב זה לרומא בדרך המהירה והבטוחה ביותר.

“זכור היטב: בדרך המהירה והבטוחה ביותר, ואם יעלה הדבר ביותר מעשר הליראטות, יאמר נא לי בכמה יעלה הדבר ואני אשלם את המגיע ממני”.

“תוכל לסמוך עלי מנדוציו כי אמלא שליחותי כשאגיע מחר לפוגיה”.

“ועוד דבר: דומני כי מוטב שישאר ענין זה בסוד בין שנינו. רצוני לומר, ידעתי כמה הולכי רכיל מצויים במקום זה”.

“אל תוסף לדבר, פן אעלב. התדמה כי לא אדע לכבד את האמון שרוחש לי איש יקר ואציל. בי נשבעתי כי גם הקבר לא ידום כמוני!”

והם נפרדו בלחיצת יד.

כעבור שבוע ימים דפק נושא המכתבים על דלת ביתו של מנדוציו בשעה מאוחרת בלילה, וכשפתחה אנטוניה את הדלת לחש באזניה: “אמרי נא למנדוציו, כי תומס ביקשני לברך אותו לשלום ולמסור את זאת, ומסר בידה מכתב הנושא חותמת בית הדואר של רומא”.

כל יום המחרת נשאר המכתב חתום. איש מן האחים לא העז לקרוע את המעטפה, והוחלט לחכות עד שיחזור ברונו למחרת, ולבקשו לפתוח את המכתב.

בשעה תשע בבוקר חזר ברונו ובידו מספרים, ובמעמד כל הקהל ביצע את הפעולה הגורלית. ואשר לקריאת האיגרת עצמה, הוסכם פה אחד להשהותה עד לאחר תפילת ערבית.

הכל התפללו תפילה חטופה באותו ערב, ולאחר “ברכת הנעילה” הוציא מנדוציו ברוב תכונה את המיסמך היקר מבין דפי התנ"ך והתחיל קורא לאט לאט ובהטעמה יתירה של כל מלה ומלה:

"ידידי הבלתי־נודעים היקרים.

אכן גדול כוחו של בורא עולם הסומך נופלים, זוקף כפופים, מחיה מתים ומאיר עיני עוורים. (וקרא כל העם “אמן”).

אך תחילה הרשוני לבקש מחילתכם על האחור בתשובתי אליכם שבודאי נראה משונה בעיניכם, כי קיבלתי את כל שלושת מכתביכם. לכתחילה אמרתי להתעלם מהם כי, אומר גלויות, דימיתי שמאן דהו חמד לו לצון הואיל ושום אדם במחיצתי לא שמע מעודו על עדה יהודית היושבת במחוז גרגניקו. אך כשקיבלתי את מכתבכם השלישי החלטתי כי בקשתכם הומרצה ע"י רגש נאמן וכי כנים דבריכם בהביעכם רצונכם לקבל את דת ישראל.

ואולם חובתי היא להעירכם שני דברים: ראשית, ייתכן אמנם, כפי שאמרתם, שכבוד גדול הוא להיות יהודי, אך למגינת לבבי, הרי המצב שבו נתונים אחי בני עמי בעולם, רחוק הוא מלהיות נוח. ועוד ברצוני להזהירכם כי בתור יהודים תסבלו ממעשי איבה וממשפטים־קדומים שבמצבכם הנוכחי הנכם, לשמחת הלב, פטורים מהם; שנית, המצוות והעיקרים של דת ישראל הם רבים ותבענים וקפדניים, ומחייבים את המאמין האמיתי לציות מוחלט. אפילו עצם שינונם של הדינים והמצוות דורש זמן רב, ויתכן כי במשך הזמן הארוך הזה תתנדף התלהבותכם הנוכחית והיתה כלא היתה.

לאור האמור לעיל, הריני מציע כי תקדישו שלוש שנות הכשרה לעיון וללימוד, ואם כתום התקופה הזאת, עדין תהיו נוטים לעבור לדת ישראל, נמשיך לטפל בענין.

ולפי שעה, ידידי היקרים, הבה ואשבח אתכם על שאיפתכם המופלאה לאמת ועל עמידתכם האיתנה.

ישא ה' פניו אליכם וישם לכם שלום.

דוד פראטו,

הרב הכולל של איטליה".

“יחי הרב הכולל!” קרא מאתוני והצדיע כדרכם של פשיסטים.

“יחי הרב הכולל” ענה ג’ייאקומו אחריו.

“אנטוניה! הוציאי בקבוק הוורמוט מן הארון”, קרא מנדוציו.

“השבח לאל כי אתה מיטיב שוב להשמיע קולך” קראה אנטוניה כשהיא מכבדת את האורחים במשקה.

“שלוש קריאות הידד להוד מעלתו! נשתה לחייו ולאריכות ימיו”.

הכל הרימו כוסותיהם ושתון בלגימה אחת.

הדואר הבא הביא חבילה גדולה ארוזה בניר־שעוה, ובה תריסר סידורים, תריסר טליתות ותריסר תנ"כים.

 

פרק י"א: לבטים ראשונים    🔗

מן היום שבו נתקבלה תשובתו של הרב הכולל, ולאחריה – אותה חבילה גדולה שיצא שמעה בכל רחבי הכפר תוך שעות מועטות, עברה רוח חדשה בציבור הקטן. גדולה היתה השפעתה של החבילה מהשפעתו של המכתב: לא זו בלבד שהפיחה רוח קנאות והתלהבות באגודת “האחים” אלא גם שנישאה את שם אנשי החוג בעיני שאר אנשי הכפר. קבלתה של החבילה מעיר הבירה סייעה להשבחת היחסים שביניהם לבין “האחים” שבסן ניקנדרו.

בשנה הראשונה להתגיירותם, הביטו עליהם שכניהם בשאט נפש, ומאחרי גבם סיפרו כל מיני סיפורי בדים על המטורפים ו“נאפופיהם היהודיים”. במרוצת הימים, בראותם שעדת מנדוציו ממשיכה במשוגתה, החלו אומרים עליהם כי השטן נכנס בליבם והם ראויים לרחמים. רגש הרחמים הזה פשט צורה ולבש צורה והפך לשנאה עצורה משמנעו “האחים” רגליהם מן הכנסיה וחדלו להתפלל. בזאת נפלו האחים מכל יתר אנשי הכפר שהרגליהם הדתיים הפרימיטיוויים, כגון שמוש בקמיעין פולחן אלילי אבן, אמונה באובות ובידעונים, וכיוצא בזה, לא מנעום מלבקר בבית־היראה של דון־ג’וזאפה. משראה הציבור כי התמרמרותו על מעשיהם הנלוזים של הכופרים לא נשאה פרי, והללו לא סרו מדרכיהם הרעים, חדל “להתמרמר”, והתחיל קוצף על “הבוגדים היושבים בקרבם”. הכופרים נודו והוחרמו, וכל הציבור הביט עליהם כעל אנשים שאין להם חלק ונחלה בציבור.

חבילתו של הרב הכולל שינתה יחס זה במחי יד אחד.

אנשי הכפר החלו מדברים בקנאה מסותרת על כל אותם משכניהם ש“ידעו באיזו דת לבחור”. “חשמניהם” של אלה שלחו להם חבילות מלאות כל טוב, “שלא כחשמנינו העורכים מגביות ובאים אלינו בבכי ובתחנונים לקבץ נדבות”.

כשנודע כי החבילות מכילות הרבה ספרים, “ספרים ממש” לקריאה, ולא ספרי חשבונות, הסתבר כי כולם יודעים קרוא וכתוב. האחים לא הכחישו במפורש שמועה משמחת זו, מחשש לאו של “לא תענה ברעך עד שקר”, אך גם לא עשו שום מאמץ למנוע בעד התפשטותה.

בעיני האיכרים נתעלו ה“אחים” כלמדנים מופלגים, ואפילו מאתוני שהכל ידעוהו כבור גמור, מצא עצמו, לתמהונו, כאיש שהכל מחשיבים אותו כלמדן מופלג, שרק מחמת ענוותנותו היתירה הסתיר חכמתו מעיני הרבים.

הוא, הרצען, שלא הבין הרבה אפילו בעניני רצענות, מצא עצמו מוקף ידידים ומעריצים ששאלו לדעתו כאל אורים ותומים בענינים נעלים מבינתם של הרבים.

מספר האחים גדל והלך. גם הותיקים גם החדשים ראו בחבילה אצבע אלוהים, ביטוי ראשון להודאת העולם באמונתם החדשה. התמורה הגדולה ביותר ניכרה במנדוציו עצמו. נדמה כאילו היו דפי הסידורים ספוגים נטפי איזו רפואת־פלאים, כי תוך שעות מועטות משעת קבלתה של החבילה, הסמיקו והשמינו לחייו ולסתותיו הכחושות, עיניו הבהיקו שוב בזהרן, וקומתו נזדקפה. ביום הרביעי לאחר בוא החבילה יכול היה מנדוציו להלך בגן בלי משענתו, ולזמזם את הטרנטילה. בכל אותו שבוע נשתקע בעיון בספרים שקרא בהם ישר והפוך. הוא השוה את הנוסחות השונות בסידורים השונים ובספרים השונים כדי שיוכל לרדת לסוף דעת הכתוב. לאחר העיון היה מתיחד שעות ארוכות עם עצמו, מסדר את הספרים, ומנשקם אחד אחד בדחילו ורחימו, ממש כאותו כֵלַי השוקל מעותיו בחרדה.

מיום ליום דחה את שעת פרידתו מן הספרים האהובים עליו, והיה נזקק לכל מיני תואנות להצדקת מעשהו: עליו לבדוק את הנוסח, לרשום את הספרים, לתקן כמה טעויות־כתיב שמצא בהם, לעטוף אותם במעטפות ניר כדי שלא יפול בהם רבב, ולבסוף התחיל טוען כי האחים השקועים במ“ט שערי חטא אינם ראויים לקבל על עצמם עול כתבי הקודש, ועליהם להיטהר ולהתחטא כדי שיהיו ראויים למשש בידיהם הטמאות את האוצרות היקרים האלה. לאחר דיונים ארוכים ומוגיעים נקבע יום השלישי שלאחר שבועים, היום הקבוע לשעור התנ”ך, כ“יום החלוקה” של תשורות הרב הכולל.

באותו יום עמד מנדוציו בדרשתו הארוכה והמפורטת לאחר התפילה על חשיבות שימורם של תשמישי הקדושה. הוא חזר והדגיש כי בעיני הבורא תחשב הנקיות הגשמית של תשמישי קדושה אלה כראי המשקף את טהרת נשמתו של נושא החפצים האלה. משנסתיימה “תפילת ההתחזקות” הדוממה, קרא בקול חגיגי לכל אחד מן האחים לגשת אל שולחנו והשביעם במועל ידם שבועת נאמנות ל“אבינו שבשמים ולמשה עבדו”. ובתום הטכס הזה נתן לכל אחד מן האחים, יחד עם התנ"ך והסידור, גם שם עברי חדש.

כהרף עין הפך לורנצו לדוד, ג’ייאקומו כונה בשם עמוס, פייטרו הפך ליצחק. בעיצומה של אותה חגיגה התחיל כל אחד מן האחים מכנה את חברו בשמו החדש כדי שיוכל להתרגל בו. השם בוטא בתחילה בהגייה משונה ונלוזה. אך לאט־לאט הסכינו הכל לשמותיהם החדשים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת. תחילה נשמעה דפיקה קלה, ולאחריה דפיקה חזקה יותר; ולאח"כ, משלא נשמעה תשובה, באה חבטה כבדה בדלת כשזוג אגרופים תבע במפגיע לפתוח הדלת.

“יבוא”, קראו כמה קולות.

“פתחו הדלת, דוד ויונתן”.

לתוך החדר נכנס צעיר כבן שלושים, לבוש מכנסים בלים וחולצה ירוקה, כדוגמת חולצתם של חיילים משוחררים מגדוד ה“קרביניירי”. מעיל־העור החום, נעלי הגלישה וכובע הלבד שחבש לראשו שיוו לו דמות של אחד הגולשים ההרריים. מכתפו השמאלית נשתלשל תרמיל – שמתוכו בלט בקבוק, ובידו הימנית אחז מקל כבד ועבה.

“ערב טוב לכולכם”, קרא האיש בצהלה בכניסתו אל הבית.

“התוכלו להראותני ביתו של ראש־היהודים?”

“ערב טוב לך, ההלך” נשמע קול מקצה החדר. “שמי מנדוציו, הכל מכנים אותי ראש בני ישראל בישוב הזה”.

“אם כך הדבר”, השיב הנכרי בבת צחוק, “טוב שרגלי הובילוני ישר למחוז חפצי”.

“ברכות ושלומות לך מנדוציו, ולכל צאן מרעיתך מאת הרב הכולל ברומא ששיגרני במיוחד אליך”.

כל מלבושו העלוב של ההלך הדהים את כל המסובין, וביחוד כשזכרו את שליחותו הנעלה; הכל הופתעו גם מן המהירות שבה שיגר הרב הכולל שליח מיוחד אליהם, ונעצו מבטי תימהון בשליחו המשונה של הרב הכולל.

האחרים מיהרו לערוך שולחן לכבוד האורח שהתפשט את מעילו וחלץ תרמילו. כחצי תריסר חסידים אצו לנקות את בגדיו ולתלותם בזהירות על הקולב. איש ברעהו התחרה כדי שכבוד מיוחד זה יפול בחלקו. הובאו אגן מים חמים לנטילת ידים ומגבת צחורה שהוכנה למענו; מלצרים רצו רצה ושוב ובידיהם מגשים מלאים כל טוב: ביצים קשות, זיתים, גבינה, פירות, וריבה.

על השולחן הערוך בטוב טעם נערמו ערמות־ערמות של מטעמים משובחים. “אבקש סליחתך על הארוחה הדלה המוגשת לך, סיניור” קראה אנטוניה לאחר שהשתחוותה בפני האורח, “אך לא ידענו כי תבוא. אילו ידענו, חיינו מכינים לך ארוחה שתהלום את מעמדך הנישא”. השליח הרעבתן ניגש בתאבון גדול לסעוד את ליבו בסעודת־מלכים זו שהוכנה לו במפתיע.

משסיים את אכילתו קרא הנפח “ומה שלום הוד קדושתו ברומא?”

“התואיל לספר לנו על הוד מעלתו הרב הכולל?” שאל מאתוני בסקרנות של תינוק.

גדול היה חוסר־סבלנותם של כל האחים שציפו לשמוע מפי השליח המוסמך בשורת עידוד מטעם הרב הכולל, אך מנדוציו שידלם לבל ימהרו להמטיר על האורח שאלות מטרידות. “אורח נעלה כזה העיף מתלאות הדרך, מחובתנו לאפשר לו להתאושש ולהחליף כוח. ורק לאחר שינוח, יוכל לספר לנו משהו על רבו ומורו”.

כל האחים והאחיות עזבו את הבית בהשתחויה. אנטוניה ואנג’לינה שאספו בינתים כרים וכסתות מן השכנים, פרשו לאורח מיטתו לאחר שהיטיב לבו ביין קייאנטי ובחלת דבש.

בשעה שישן האורח, נשחטו שלוש תרנגולות ושני ברוזים שטוגנו בביתו של הרצען המרוחק מבית מנדוציו, כדי שריתחת המרק לא תפריע את שינתו של האורח המכובד. הכל היה מוכן לסעודה דשנה זו, שנועדה לשעה שלוש אחר הצהרים, אך האורח שקוע היה עדיין בשינתו.

בינתים צלצל פעמון הכנסיה והשמיע את בוא השעה החמישית אחר הצהרים. בכל רחבי החדר נשמע זמזומו של זבוב־סוס, שחיפש מפלט מן החדר. הזבוב קרב למיטת האורח, ולאימתם של כל האחים שנתקבצו בחיל ורעדה סביב המיטה, התחיל חג מסביב לפני האורח, ולבסוף נחת על חטמו.

פלצות אחזה את האורח והוא קפץ ממיטתו כנשוך נחש, אך הזבוב לא נע ולא זע, והתישב בשקט בנחירו השמאלי של הנרדם. הוא התעטש, ולקול קריאת “אסותא” מפי כל הנאספים, התעורר משנתו, עתה קם ונטל את ידיו וכל הילדים נשלחו לחוצות הכפר כדי להקהיל את משפחותיהם לסעודה.

בינתים נתלבש השליח מאחורי שני סדינים שהרצען והיוגב אחזו מעל לראשו בפינת חדרו של מנדוציו, ואדים מהבילים וערבם של המטעמים היקרים החלו ממלאים חללו של הבית.

משערכו האחיות את השולחן התישב השליח המכובד בכורסה שהועמדה בראש השולחן. אותה כורסה היתה תמיד כורסתו של מנדוציו, ושום אדם אחר לא העז לשבת עליה.

בהזדמנות חשובה זו, הסתלק מנדוציו מכסא־הכבוד וייחד אותו לאורחו הנישא. כנראה שהשליח לא חש בגודל הזכות שנפלה בחלקו, וניגש ישר למלאכת הזלילה והסביאה.

הסעודה נמשכה שתי שעות. היתה זו סעודה חגיגית שלא נשמע בה כל הגה. הסועדים אכלו “כלחוך השור”, ולא הותירו כלום בצלחותיהם.

לאח"כ חולקו סיגריות, והשולחן נוקה מכל פיתותי הלחם שדבקו בו. האורח הדשן והשבע נתקשה לקום ממקומו, והכל פצרו בו להישאר מיושב על כסאו. לאחר שהאחים פינו את השולחנות, הכסאות, התיבות והשרפרפים, התישבו לרגליו כשהם מיחלים בערגה רבה למוצא שפתיו. בחדר הושלך הס, וכל הנוכחים נעצו מבטיהם ביראת הכבוד באיש היושב על הכורסה.

האורח פתח ואמר: “אדמה כי כולכם תאבים לשמוע על ידידי הרב הכו־ל־ל”. נו לא אדע אם היה מי מכם ברומא. חבל, חבל מאד. אין אתם יודעים ידידי היקרים, מה גדול העונג שחיסרתם נפשכם ממנו, כי ברומא תוכלו לראות את הטירה האדומה והנהדרה שבה מתגורר הוד קדושתו האפיפיור היהודי. רומא מלאה טירות ושכיות חמדה ומגדלים שקוראים להם “מרקיע שחקים” מהם בני ארבע ושש קומות, מהם בני חמש עשרה קומות, אך מופלאה מכולם היא טירתו של הרב הכולל. הטירה שוכנת מאחורי קרית הוותיקן. אגפה השמאלי הוא האגף שנתייחד לאורחים מיוחדים נעלים ומכובדים.

"בבואכם אל הטירה מצד שמאל, אתם עולים במדרגות שיש, ומונים מאה ושלוש ושלושים מדרגות לבנות ומצוחצחות. משהגעתם לראש הסולם, יקביל את פניכם ראש השמשים במדיו הכחולים ויטול מידכם מקלכם וכובעכם, ואחר יביא אתכם בפני מעלת הרב הכולל בטרקלינו הפרטי.

משעברתם את תשעת חדרי־ההמתנה הירוקים, תגיעו ללשכתו הפרטית של הרב, שרצפותיו בהט, ובו שוכן כבוד ידידי היקר ביותר. בכל שעות היום פתוחה דלת חדרו לרווחה, ושליחים ושמשים נכנסים ויוצאים ויהלומים, כדי לחלות פניו. בכל תפוצותיהם יאספו ויקבצו יהודים תשמישים להריץ פקודותיו של “ג’יורג’יו” – כי זה שמו של הרב – לכל קצוי תבל.

הללו חוזרים לרומא עמוסים דברי חפץ ותשורות יקרות, זהב וכסף, פנינים יקרים ביותר, שהם מביאים דורון למעלת הרב הכולל. ג’יורג’יו עצמו הוא איש גבה קומה לבוש הדר, עיניו יוקדות ועל ראשו כתר זהב, וגלימתו כולה רקמת משי…" “ממש כחשמנים הנוצרים”, שיסעו מאתוני. “כן, ידידי היקרים”, המשיך האורח תיאורו, “בעינינו, עיני הדיוטות, יש דימוי רב בין גלימתו לש הרב ללבושם של גדולי הכנסיה, ואילו אם תסתכלו בה מקרוב, תיווכחו מה רב ההבדל. כי רקמת אדוננו הרב כולה רקמת זהב היא”.

“ומה אמר הוד רוממותו עלינו?” שאל היוגב באי־סבלנות.

“הוא ביקשני למסור ברכתו לכם, ולאמר לכם כי מרוצה הוא מאד מכם. אלה היו דבריו”.

“ומתי תיתמנה שלוש שנות הנסיון והמבחן שלנו?” שאל הנפח.

“פשוט מאד”, ענה האורח “עתה אנו באוקטובר 1934; ובכן שלוש השנים תיתמנה באוקטובר 1937”. כשלחצוהו האחים למסור להם בדיוק את הבשורה שהרב הכולל שם בפיו למען עדתם, התחמק האורח ממתן תשובה אל הענין, בתואנה כי הבשורה קשה ומורכבת, ושכלם הפשוט לא ישיג אותה בכל עמקותה. אך מנדוציו נמנע מלהטרידו וביקש את כל אחיו שלא להלאותו בשאלותיהם הקשות. הוא טען כי היה לו יום קשה ומוגיע, ומן הדין כי ינוח מעמל הדרך, ורק אחר כך יוכל למסור את הבשורה ככתבה וכלשונה. ובפנותו לקהל חסידיו, קרא, כאב המוכיח את בניו “ועתה אחים, אמרו כולכם “ערב טוב לאורחנו”, ובעזרת האל נשמע מחר בשורות טובות”.

האחים והאחיות יצאו את הבית ברוב תכונה. אנטוניה פרשה את יצועו, והאורח עלה על משכבו.

עם הנץ החמה בארבע בבוקר, נתעורר האורח משנתו, בחרפות ובגידופים, כשהוא מנסה להתעטף בשמיכתו. נדמה היה לו באותה שעה כי מישהו מונע אותו מכך. בינתים פקח את עיניו לרוחה.

על מיטתו ישב מנדוציו וקרא: “עורה נא, הנכרי, כי דבר לי אליך”.

“שמא תחכה עד אור הבוקר?” קרא האורח במצב של נים ולא נים. “לא, כי מחר יהיה מאוחר מדי”, השיב בעל הבית בלחש.

“ספר נא, איפוא, מה מעיק עליך”.

“הנני איש זקן, וה' הוא היודע – אינני צדיק גדול” ריטן מנדוציו כשעיניו ניבטות אל הרצפה. “מעולם לא עברתי על מצות הכנסת אורחים. אני מצטער על כל הענין הזה ורב כאבי על כך, אך האמת היא כי עלי לגרש אותך מביתי!”

“מה אמרת?” קרא האיש שבינתים התעורר וישב על המיטה. “אמרתי כי עלי יהיה לגרש אותך מביתי!”

“איך תעז לדבר כך אל שליחו של הרב הכולל?”

“אל תרים קולך פן תעורר את כל אנשי הבית”, הזהירו מנדוציו, ולאח"כ המשיך בלחש:

“לפני כשעה הסתובבת במיטתך והכסת נפלה. קמתי כדי להחזירה למקומה, וכשקרבתי למיטתך ראיתי את חלוקך הפתוח ומשהו מתנוצץ נשתלשל מצוארך. כשהסתכלתי בך מקרוב, ראיתי צלב תלוי על חזך”.

“ומה בדעתך לעשות?” שאל האורח.

“יש בדעתי לדרוש מאתך כי תואיל לעזוב את ביתי” קרא בעל הבית בתקיפות.

“ואם לא אלך?”

“אזעיק את המשטרה!”

הנכרי פרץ בצחוק: “המשטרה לא תוכל לגעת בי לרעה, כי לא עברתי על החוק”. אך מנדוציו לא הרפה ממנו ושאל: “התזכור את ג’ייובאני? רצוני לומר הנפח שלנו, עמוס, שאחז אמש את הסדין ליד מיטתך?”

“מי הוא?”

“אל נכון תזכור את בן־הענק בעיניו היוקדות ובשריריו המוצקים!”

“מה לו ולכל הענין הזה?” שאל הנכרי.

“רצוני לאמר כי גם אם לא עברתי על כל חוק, מכל מקום מעלת באמון שהנפח הגה בך, ודע כי עמוס הוא איש רגזן העשוי להתפרץ!”

“מה רצונך כי אעשה?”

“רוצה אני כי תארוז חפציך בשקט ותתחמק מסן ניקנדרו לפני עלות השחר כדי שאיש לא יראה אותך”.

הנכרי התלבש מהר, ארז את תרמילו ונטל מקלו וכובעו. מנדוציו ליוה את האורח הבלתי־קרוא עד הדלת, והאורח חזר כלעומת שבא.

באותו ערב הודיע מנדוציו לאחים המופתעים כי שליחו של הרב הכולל הוזמן פתאום לרומא ע"י שולחו וחייב היה לעזוב את העיר. מבלי יכולת להיפרד מן העדה.

 

פרק י"ב: “התקהלות בלתי חוקית”    🔗

שבוע לאחר נסיעתו הנמהרת של “שליח הרב הכולל” אירע האסון הקשה הראשון ל“בני ישראל” שבסן ניקנדרו, ורבו ההסברים על עילת האסון. יש שאמרו כי אין הוא אלא מעשה־נקם מצד אותו זייפן; ויש ופירשוהו כמעשה “להכעיס” של דון ג’וזאפה שלא מחל לו למנדוציו את מעללו שהחשיך את שמשו בכנסיה.

מעשה שהיה כך היה:

ביום השני בבוקר נכנס לבית מנדוציו איש לבוש מדים אפורים. לאחר שסירב להענות להזמנות לשבת, הוציא מתרמילו מעטפה גדולה ומנופחה. הוא הרכיב משקפיו וקרא מן הכתוב לאט לאט ודרך חשיבות:

“סיניור דונאטו מנדוציו, תושב סן ניקנדרו. תיק מס' 2146”. האיש הלבוש מדים נעץ מבט של חוקר בנכה הרגלים; אחר קרב אליו ומסר לו את האיגרת ביוהרה רבה.

“התוכל לכתוב?” שאל האיש לבוש־המדים, “אם כן, חתום כאן מעל לקו”. האיש נזהר לבלי לבוא במגע עם מנדוציו, ומסר לו עיפרון ממרחק־מה.

מנדוציו עשה כאשר צווה, אך תוך כדי חתימה, היסס קצת והסתכל בפקיד שבינתים חזר לצחצח את משקפיו.

“על שום מה אני חותם?”

“לא אדע. כל מה שעלי לעשות הוא למסור בידך את המכתב הזה, ואתה עליך לחתום עליו”. מנדוציו חתם והאיש נפטר ממנו בשלום.

בתוך המעטפה היה גליון עבה, ובראשו סמל המפלגה השלטת. מתחת לסמל קרא מנדוציו את המלים דלקמן באותיות מאירות־עינים:

“בית המשפט המחוזי, עירית פוגיה”.

עליו היה לקרוא את הגליון ישר והפוך עד שהבין את תכנו וזה לשון הצו:

בהתאם להוראות החוק האזרחי, וביחוד בהתחשב עם הפקודה נגד מהומות מס'… מיום… וסעיף… הרינו מתכבדים להודיעך הואיל ואנשים בני סמך העידו בפנינו בשבועה כי כינסת בביתך כינוסים בלא רשיון חוקי לצורך זה, לפיכך דן בית המשפט הזה אותך, דונאטו מנדוציו, תושב ומשלם מיסים בסן ניקנדרו, מחוז פוגיה, לקנס בסך מאתים וששים ליראטות. עליך לשלם קנס זה לא יאוחר מיום 31 בספטמבר. והיה אם תמשיך במעשה בלתי־חוקי, ימצא בית המשפט הזה עצמו אנוס להענישך בכל חומר הדין.

(חתום) בית המשפט המחוזי בפוגיה.

החתימה היתה מסולסלת ומבולבלת, ואי אפשר היה לפענחה. כל אותו היום ישב מנדוציו על כסאו והרהר בתכנו של אותו מכתב. מנסיונה ידעה אנטוניה שכבר הסכינה לדכדוכי הנפש שהתקיפוהו מזמן לזמן, כי בשעות כאלה מוטב להניחו לנפשו. כל אימת שמנדוציו היה שקוע בהרהוריו, נמנעה אנטוניה מהקים רעש, הגישה לו את סעודותיו בשקט, והרחיקה כל אורח מן הבית. נוהגת היתה לעצור ליד המפתן, כשהיא מרמזת ביראת כבוד על בעלה המשוקע במחשבותיו. בהעויות וברמזים, בקריצת עינים ובחריקת שינים נהגה להזהיר כל מבקר. כל הנכנס לבית תפש משמעותן של הרמיזות האלה, והבין כי נוכחותו בבית אינה רצויה. למרבה התימהון לא סר הפעם איש אל הבית ולא היה איפוא צורך להרחיקו. בפעם הראשונה מזה שנים רבות לא נשמע קול דפיקה בדלת הבית, ודומית מות שררה מסביב. כל אותו הלילה לא השמיע הבעל שום הגה לבת זוגו. אנשי הכפר נחו מעמל יומם ועלו על משכבם, הסוסים הוכנסו לאורוותיהם, הפרות לרפתותיהם והתרנגולים ללוליהם, וכל המאורות בבתי החמר הרעועים של הכפר כבו. עדין היה מנדוציו יושב על כסאו המתגלגל ליד האח, ואשתו יושבת על השרפרף לרגלו ועוסקת בתיקון גרביו לאור המנורה, כשהיא נועצת מבטי תמהון בבעלה שהיה שרוי במצב רוח מדכא, ומרכז מבטיו ועשתונותיו באש העולה מן האח.

כשצלצל פעמון הכנסיה תשע שעות, נשמעה שעטת פסיעות כבדות של בני אדם המתקדמים במעלה־הכפר לקראת הבית. אנטוניה קמה ממקומה כשאצבעונה וגרביה בידה, פתחה הדלת והשקיפה אל העלטה שבחוץ.

“ערב טוב” קרא הנכרי בלחש, לאחר שניער את הטיט מעל נעליו הכבדות במחצלת הכניסה. אנטוניה פרשה לצדדין ביראת כבוד כדי לפנות דרך לסמל מרקו, שוטר הכפר השמנמן. שומר החוק הרשמי נכנס וכובע בידיו, ולאחר שבירכוהו בברכת “ברוך הבא” נחפזת, נענה להזמנת בעלת הבית לשבת על הכסא שהכינה לו ליד האח.

לאחר שהיטיב ליבו בשתי כוסיות שכר, וסרק שערותיו, העיר כמה הערות שיגרתיות על מזג האויר הרע, אמר, כמי שמדבר בהיסח הדעת, בין לגימה ללגימה: “על צד האמת לא באתי אלא לאמר לך שלא תדאגי לספר לאחרים על… אותו צו בית הדין, כי כבר אמרתי בעצמי לאחרים, לידידיכם, שלא יוסיפו לבוא הנה”.

“אהה! ובכן כבר סיפרת להם?” גמגם מנדוציו. “לא היתה לי ברירה צו הוא צו”, אמר השוטר כמתנצל והתיר את הכפתור העליון של כותנתו, “ממרכז המפלגה הגיע לכאן צו מיוחד זה במעטפות כפולות ובראשו טבוע סמל המפלגה הפשיסטית. הצו חתום ע”י אחד המנהיגים החשובים של המפלגה. מה יכולתי איפוא לעשות?"

“אמור נא לי, מרקו, המאמין אתה באלוהים?”

“מובן כי אני מאמין. הכל מאמינים!”

“ובכן, חייב אתה להאמין גם בצדק נצחי! האין אתה מאמין בו?”

“אם מאמין אתה בצדק אלהי ובשכר ועונש לעולם הבא, הלא תדע כי ביום הדין יענוש הבורא את כל אשר…”

“חכה רגע”, קרא השוטר והרים ידו כמי שמנסה ללמד זכות על עצמו. “ידעתי כי אתה חכם ממני ומיטיב להתפלפל ממני בכל הפלפולים האלה בענין הדת ועל נקלה תוכל לסתור את כל טענותי. רוצה הייתי בכל לבי לבוא לעזרתך. אומר לך גלויות: אין אני מרגיש נוח כלפי צו־בית־דין זה. רצוני לומר, לא אוכל לקום וליהפך ליהודי… כדי לגמול עמך חסד או לגמול לזולתך חסד”.

השוטר שלא הוצרך מעודו להשמיע נאומים ארוכים ומסורבלים כאלה, הביע את לאוּתוֹ בנגבו את פניו המשולהבים במטפחת גדולה. לאחר הפסקה קלה המשיך: “אך יש דבר אחד שאוכל לעשות למענך, והוא יעזור לך יותר מתוספת חבר לצאן מרעיתך. יכול אני לשית לך עצה טובה. והיא זו: במקרה ידוע לי כי מושל נפת פוגיה יש בכוחו לבטל את הצו אם תגיש ערעור כחוק על הצו הראשון. תכניתי היא איפוא זו: אני מכיר עורך דין הנודע בעיר כמומחה המהולל ביותר לערעורים בכל הפלך, שמו ניקולה פרגאטלו ומקום מגוריו ב”שדרות ה־24 במאי“. רשמתי את שמו וכתובתו ואחד מכם יוכל מחר להתראות עמו ולדון אתו על כל הענין הזה. תגידו למשרתו ג’וליו, כי מרקו שלחכם אליו, והוא יכניסכם מיד למשרד אדוניו. אם יש מי שיוכל לחלץ אתכם מצרה זו – פרגאטלו הוא האיש!”

האיש הוציא מכיסו קופסת גפרורים, שתי מטפחות, אוסף מטבעות, מסמר חלוד וארוך, שטר של עשר ליראטות, ופנקס־כיס שדפדף בו בעצבנות יתירה כשהוא מגמגם לעצמו משהו. לבסוף פנה ליטול את מגבעתו שהניחה על השולחן. הוא רשם את הכתובת על ניר־האריזה של חפיסת סיגריות ומסרה בתרועת ניצחון לבעל הבית: “הנה היא. זוהי כתובתו של העורך־דין, אל תבזבז זמנך לריק, כי בעוד אחד עשר יום יגיע זמן פרעונו של הקנס. ואם לא תצליח לבטל את הצו, יהיה עליך לשלמו!”

“חן־חן, מרקו, בעד אדיבותך”.

“ערב טוב, ובהצלחה!”

למחרת ביום השוק, התלבשו דלפראטו החבתן ודיפאולו היוגב בבגדי יום טוב, ויצאו לפוגיה בקרון־הירקות של לוקה.

עם שחר הגיעו לעיר וסרו ישר לבית הדואר. כאן הוצרכו לחכות שתי שעות לפתיחת בית הדואר. משהגיע מנהל הדואר תומאסו, מסרו לו ברכות מנדוציו בצירוף נקניק ארוך, וביקשוהו לקבל למשלוח את הטלגרמה של רבם. משסיימו שליחות זו שמו פעמיהם ל“שדרת ה־24 במאי” כדי למלא את השליחות העיקרית שלשמה באו לפוגיה. לאחר שספרו באצבעותיהם את הבתים אשר בעברה השמאלי של השדרה, לפי הוראות שניתנו להם, הגיעו לפרוזדור הנאה של טירה עתיקה ובו פעמון של נחושת־קלל ובחלונותיו שמשות מצויירות. לצד הפעמון היה קבוע שלט, ומתחת לו לוח קרטון ובו כמה מלים. משנחה דעתם ונוכחו כי היא הכתובת המבוקשת, צלצל דיפאולו בפעמון. מתוך הבית נשמע קול צעדי אדם שניגש אל הדלת בנעלי בית וקשקוש בצרור של מפתחות. הדלת נפתחה קמעא, ולדיה הופיעה דמות אדם בעל שפם עבות וחוטם מסורבל:

הדמות קראה: “האין אתם יכולים לקרוא?”

“לא” ענו שניהם בצוותא.

“לכו איפוא לעזאזל” השיב האיש ונעל בפניהם את הדלת.

“ברצוננו לראות את ה”אבוקטו" (הפרקליט) אמר דלפראטו מאחורי הדלת הנעולה. “באנו למסור לך דרישת שלום ממרקו” קרא אחריו דיפאולו.

“מרקו, ידידנו מרקו, הוא ששלחנו אליך” קראו השנים בקול גדול.

כעבור רגע נפתחה הדלת שוב.

“מי שלחכם?”

“מרקו, הסמל מסן ניקנדרו”.

“למה לא אמרתם זאת מראש? היכנסו!”

הם נכנסו אל הבית. הפרקליט הגוץ והשמנמן הכניסם דרך המסדרון במעלה המדרגות לחדר קטן בראש קומת המדרגות. משפתח את דלת החדר הסב ליד שולחנו לכלות את סעודתו, והזמינם לשבת על ספה רעועה ליד הקיר.

"אני אמשיך באכילה, ואתם תוכלו לספר לי את תלאותיכם. הוא שלשל לתוך פיו ערמה אחר ערמה של ספאגיטי מתוך הצלחת המלאה שלפניו. שנצטברו בידו כתריסר ערימות, היה מגלגל אותן יפה במזלגו ומטיל אותן לתוך פיו ברעבתנות מחרידה ובנהימה ארוכה. לא תמיד היטיב לקלוע אל המטרה, וכמה מן הספאגיטי ניתרו מן המזלג, ונפלו על שפמו האפור, יתרן נתפזרו על פני לסתותיו ולחייו עד שפגעו בצוארונו ובכותנתו. לאחר שנתרוקנה הצלחת שלפניו, פתחו השליחים וגמגמו משהו על מהות שליחותם. המארח אסף את כל הספאגיטי המפוזרות ושלשלן אחת אחת לתוך פיו. לאחר שכילה אכילה משונה זו וקינח את פיו, ניגש ברצינות לענין הנידון:

“אומרים אתם, איפוא, כי יהודים אתם?” התחיל מסכם מה ששמע.

“כן, סיניורי” ענו שניהם בצוותא, ועיניהם תקועות בכסא המסתובב של בעל הבית.

“ואין הם מרשים לכם להתפלל?”

“לא, סיניורי”

“והם מטילים עליכם קנס 260 ליראטות?”

“כן, סיניורי”

“ומשום כך אתם רוצים לראות עורך דין?”

“כן”

“אם כן, בני מזל אתם” סיכם העורך דין.

“מדוע?” שאלו השנים בהרגשה של הקלה. בעל הבית פתח את החלון כדי להזין עיניו במחזה היפה שנשקף לעיניו. גבו היה מופנה לאורחיו, וידיו תחובות בכיס חלוק־הבית. במצב זה השיב כמי שמדבר אל הרחוב: “משום שאני ה”אבוקטו" פראגטלו בכבודי ובעצמי, ואני אסדר את ענינכם תמורת תשלום פעוט של 50 ליראטות."

“מה אמרת?”

“אמרתי כי אולי אאות לסדר את כל הענין בעד 60 ליראטות בלבד.”

“רצונך לומר כי תוכל להשיג לנו רשיון להתפלל בציבור?”

“זהו בדיוק מה שאמרתי” באה התשובה מן החלון, והואיל ומרקו הוא ששלחכם יעלה לכם הענין ב־75 ליראטות".

דלפראטו לחש באזני חברו: “זהו סכום גדול; אך מוטב שנמהר ונשלם לו בטרם יתנפח הסכום עוד יותר”.

דיפאולו קם ממקומו, פתח את כיס־חזהו שהיה סגור בסיכת ביטחון, הוציא מתוכו ארנק של פשתן, מנה את שטרי הכסף והניחם על השלחן.

הפרקליט נטל את הכסף, שלשלו בהיסח הדעת לתוך כיס הכותונת ואמר: “אנו ניגשים למלאכה מיד. אל נא נבזבז זמן. בשעה שאלבש בגדי, יצא אחד מכם לכיכר השוק ויביא לי כרכרה. כשתשובו – אהיה מוכן ללכת לבית המשפט.”

כעבור חמשה רגעים הביא דיפאולו כרכרה, דלפרטו והעורך־דין נכנסו אליה, ופקדו על העגלון להובילם מהר לבית המשפט המחוזי. שהגיעו למחוז חפצם, עלה עורך הדין במדרגות הבית ונעלם. אך ליד השער עיכב השוער את שני בני לוויתו שלא היה בידם רשיון מיוחד, ופקד עליהם לחכות עד צאת עורך הדין שלהם.

כעבור שעה ירד עורך הדין כשהוא מחזיק תחת בית שחיו תיק עבה. הוא רמז להם לגשת לשולחן צדדי, נטל הקולמוסים ובקבוק הדיו שעליו, והתחיל ממלא שני טפסים מודפסים ארוכים. לאחר שרשם את הדרוש, מסר בידם הקולמוס ופקד עליהם לשרטט מתחת לטפסים צלבים במקום חתימת שמותיהם והסביר להם: “טפסים אלה הם “טפסי הבקשה לתפילה” שבה אתם מבקשים רשות לקרוא בתנ”ך. אני עצמי אגישם לשופט, שהוא ידידי הנאמן, אגב, חייבים אתם לי שתים עשרה ליראטות בעד בולים על התיק, זהו המס הקבוע לתביעות הדתיות", הוסיף אגב אורחא לאחר ששלשל לכיסו את המטבעות שהעלה דלפראטו מכיס מכנסיו. "עתה עליכם לחכות כאן ובשעה שתים עשרה בדיוק תעלו לקומה הראשונה ותשאלו לחדר מס' 8. זהו המשרד לתביעות דתיות. כל מה שעליכם לעשות שם הוא זה – להזכיר את שמי, ולאמר כי באתם ליטול את רשיון התפילה.

הבינותם? אל תשכחו: חדר מס' 8, בשעה שתים עשרה בדיוק, ואל תאחרו!" שולחיו עמדו תוהים ונבוכים. בבת צחוק על פניו נפרד הפרקליט מן השוער ונעלם מבעד לדלת הצדדית.

חמש דקות לפני שתים עשרה, עלו דלפראטו ודיפאולו שלובי זרוע במדרגות השיש, וכשהגיעו לקומה הראשונה עברו מדלת לדלת בחיפושים אחר מס' 8. התחילו בדפיקה קלה בדלת החדר, אך אין קול ואין עונה. בינתים צלצל פעמון הכנסיה את צלצול השעה השתים־עשרה. כשחלף רבע שעה בדפיקות ובהמתנה לסירוגין עצר דלפראטו את שמש בית הדין הלבוש מדים שעבר במסדרון, ובקול ענות חלושה ובמבוכה רבה שאלו: “אמור נא לי, מה כתוב מתחת למס' 8?”

הנער שהצטחק בפניהם המודאגים הניע כתפו וקרא את הכתוב מתחת למספר: “לגברים בלבד”.

מבויישים מקול צחוקם ולגלוגם של פקידי בית הדין שנתקהלו למשמע תרועת הצחוק של השמש, עזבו השליחים את בית המשפט בחיפזון, ואצו חזרה לבית העורך־דין. משהגיעו לשם וצלצלו בפעמון לחינם, הבחינו שוב בפתק־קרטון הדבוק על השלט של העו"ד, שנתעלמו הימנו בביקורם הראשון. מאז אכזבתם בקריאת כתובות, נתעורר חשד בליבם; סוף סוף לבשו עוז וביקשו את אחד העוברים ושבים לפענח את הכתוב בו. הלה קרא לאמר:

“המשרד הזה יהיה סגור לקהל עד יום ראשון באוקטובר, יום בו יחזור האבוקטו פרגאטלו מפגרתו”.

עצובים ונכלמים חזרו ברכבת הערב הביתה.

כשהגיע יום ה־29 באוגוסט ועדין לא נתקבלה תשובה לטלגרמה שלו, הוזמן הסמל מרקו לבית מנדוציו. כאן רמז לו בעל הבית על השולחן שעליו היתה מנוחת ערמה של שטרי כסף.

השוטר הכריז למנדוציו במלים ובהעויות רבות כי לא היתה לו יד במעל שהביא לידי איסור התפילה. רוצה היה מאד לנער חצנו מכל העסק־ביש הזה. הוא עמד וספר את הכסף, ומסר בידו קבלה על סך מאתים וששים ליראטות. לאח"כ נפטר מעם בעל הבית בהשתחויות רבות כשצרור הכסף בידו.

באותו לילה שמעה אנטוניה קול בכי ויללה עולה ממיטת בעלה, והקול נפסק משניגשה למיטת בעלה ושאלה בחרדה רבה לסיבת בכיו.

“שובי למיטתך, אשה, אין כלום, אין כלום”.

“שמא תאמר לי מדוע תבכה?”

“קצתי בחיי, אנטוניה” השיב וחיבק אותה בהתרגשות, והתייפח על צווארה. אחר המשיך: “אנטוניה שלי! הכל עזבוני ואיש אינו רוצה בי. הקב”ה בכבודו ובעצמו נטש אותי. מאסתי בחיים. אהה, אשתי האומללה והעזובה שתהיה לאלמנה"! שניהם התייפחו בבכי איש על צואר זולתו. קולו של מנדוציו נחנק מרוב צער, כאב ובושה, כשאנטוניה ליטפה שערותיו והטיפה לו דברי נוחם.

משנרגע לאחר שעת חצות, נתעורר וקם בעזרת אשתו, ניגב דמעותיו, ויחדיו כרעו ברך ליד מיטתו והתפללו לרחמי שמים ולהשראה ממרום. הוא חזר למיטתו, חיבק את אשתו, נשק לה ונפטר ממנה ב“ערב טוב”. שעה קצרה לפני עלות השחר נרדם מנדוציו ויחלום עוד חלום:

בחלומו הוא כורע ברך ליד מיטתו ומתייפח בבכי ובתפילה. פתאום שמע קול מן המרפסת האחורית של הבית קורא אליו: “לוי, לוי מה מעשיך?” בהרימו ראשו הבחין בדמות איש נכרי עטוף שחורים שלפני שנים רבות נתן בידו פנס.

“את מי תבקש כאן?” קרא דונאטו בתמיהה, “הן שמי מנדוציו ולא לוי”, “לפנים היה שמך לוי, ומעתה יהיה שמך שוב לוי”, השיב הנכרי שנכנס לחדר מבעד לחלון הסגור, ועמד ליד מיטתו. בראותו את תדהמתו של דונאטו, קרב אליו ונעץ מבט נוקב ישר לתוך עיניו:

“אל תירא מפני כי ידעתיך היטב, אף כי אתה שכחתני. מאז עבר זמן רב מאד. האם לא תזכרני, לוי?”

כשהפנה מבטו לעבר ידו המושטה של הנכרי ראה את הקירות ניתרים ממקומם, ולפניו נשקף פתאום מרחב השדות ורוכסי ההרים. ממרחקים נשמע קול מעומעם של צלילי פעמונים קטנים, והדו של אותו צלצול פרט על נימה יקרה לליבו. פתאום הופיעה שיירה, והיא התקרבה בצעדים מהירים לקראת דונאטו. פרשים אבירים עוטים אדרות לבנות דהרו על רכבם. מנהיג השיירה שזקנו יורד על פי מדותיו, והוא גבוה מכל אחיו, הביט בעיניו היוקדות ישר לתוך פני דונאטו וקרא! “שובה אלינו דונאטו, שובה אלינו”.

תמרות אבק עלו מן הסערה שסחפה את כל הכבודה – גמלים ורוכביהם, הרים ושדות, וכל הנוף כולו.

לפתע הופיע לעיניו גן־ירק ומעין מים חיים יוצא ממנו, במקום הציה והשממה שנגלתה לפניו זה לא כבר. בצילו של עץ זית אדיר, ליד המעין, עמד רועה והשקה את צאנו במי המעין. והרועה עלם יפה־תואר שהיה לבוש בגדי עור ותרמיל־הלך תלוי על שכמו. בידיו יאחז סכין שבו יבצע לחם וגבינה לשני חצאים שוים, ובחיוך על שפתיו יתן חציו האחד לדונאטו כשהוא קורא ממרחקים:

“לוי, חזור וטול חלקך”.

ערפל כבד ירד על הגבעה. כשנתפזר הערפל, נעלמו הרועה ועדרו. אך במקומם נשמע קול המון ששאונו והמולתו מילאו את כיכר העיר. במרכזה של הכיכר הועלתה אש יוקדת, ובתוכה הועמדו דמויות דחליל. מאחורי זירת המוקד הזאת נראה הבנין הענקי של הכנסיה, שמתוכו יוצאת תהלוכת כמרים בבגדי כהונה, הנושאים מחתות כסף כבדות ומאחריהם שיירה של דמויות הכבולות באזיקים. משני עברי הדרך מן הכנסיה לזירת המוקד, נצטופפו המוני בני אדם לועגים ומהתלים המשתחוים ביראת כבוד בפני הכמרים ובועטים ויורקים באסיריהם. משהגיעו למקום המוקד, סחבו באכזריות את השבויים, וקשרום בידיהם הגסות לעמודי העץ העבים. צהלת ההמון המשולהב הגיעה לשיאה. אז ניגש הכומר הצועד בראש התהלוכה והבעיר את הבערה. והדמות גבוהת הקומה ועטורת הזקן הקשורה לעמוד הראשי קוראת בכאב עצור ובקול גדול באזניו של דונאטו “לוי, חזור בך, כל עוד לא אחרת את המועד”. ואש התבערה עולה לשמים ומוחה את הכיכר וחזון האימים שבה מעל פני האדמה. ובפקוח דונאטו את עיניו חזרו הקירות למקומם, והנכרי עמד על ידו ומחייך.

“הגיעה השעה, לוי, הגיעה השעה”.

הוא פנה לשער הגן שנפתח לפניו, ואחר יצא את הבית ונעלם כשהדלת ננעלת אחריו.

וייקץ דונאטו והנה חלום.

ברונו נושא המכתבים ניצב על ידו. הוא נשם בכבדות כאילו רץ כדי להגיע למחוז חפצו.

מנדוציו מחה עיניו והסתכל בו בתמיהה לפני שקם בו הרוח לאחל לו “בוקר טוב”. “איזה “בוקר טוב” עולה על דעתך? בפוגיה שממנה אני בא זה עתה כדי להביא לך את אלה, השעה היא שעת ערבית”. משאמר זאת, הגיש לו שתי מעטפות שהוציאן מנרתיקו. “זכית כנראה לפרסום רב בעולם, סיניור מנדוציו. שני מכתבים ביום אחד, ואחד מהם הוא דחוף ורשום.”

הוא מסרם בשמחה לבעליהם, נאות לשתות את היין שהגישה לו אנטוניה; וכשראה שאין מנדוציו נחפז לפתוח את המכתבים במעמדו, עזב את הבית, ובפיו תהילות ותשבחות על מהירות שירותי הדואר.

עתה נשאר מנדוציו לבדו, ונפנה לפתיחת מכתביו שהתחיל קוראם בקוצר רוח. במעטפה הראשונה היתה טלגרמה מרומא בזה הלשון:

“ביקשתי את העדה היהודית בנאפולי ששיפוטה המחוזי יחול עליך, להושיט לך עזרה מיד. באין עזרה מנאפולי, אפעל באמצעות הרשות המרכזית. פראטו”.

במעטפה השניה היה מכתב מאת העדה היהודית בנאפולי, וזה לשונו:

"מכובדנו מנדוציו!

מחמת הפיקוח המחמיר והולך שממשלת הוד מלכותו מטילה על עדות בלתי־קתוליות, ועקב מצב של שעת החירום שהוא תוצאה של מלחמת השחרור שנלחמים צבאותינו המפוארים בחבש, קשה יהיה לנו מאד, ואולי לא תהיה לנו כל יכולת להתערב לטובתך, כמבוקש ע“י הרבנות הראשית. הואיל וכך הדבר, ברצוננו להעירך כי כל בית שעורכין בו תפילת־אמת יוכל בדין להחשב כבית־פולחן ללא צורך במתן רשיון מיוחד לתכלית זו, והואיל – ואנו אומרים זאת בכל הכבוד – וסוף סוף אין אתם יהודים לפי מוצאכם, אנו…”

מנדוציו לא יסף לקרוא. הוא קיפל ומעך את הניר בכעס עצור והשליכו לפינת החדר. נטל קולמוס בידו, ומיד כתב את התשובה דלקמן:

"זכרו, אתם היהודים קשי העורף שבנאפולי, כי אברהם אבינו עצמו היה בנו ובן בנו של עובד־אלילים, והוא הוא שהקים את זרע אברהם, בני ישראל, שאתם עצמכם הנכם צאצאיהם קטני האמנה. איך תעיזו איפוא לשימנו ללעג ולבוז, אותנו אשר, כאברהם בשעתו, נולדנו בחשכה ומצאנו דרכנו לאור?

דעו איפוא אתם, בניהם השחצנים של אבות אצילים, כי גם אנו היינו פעם מזרע אברהם יצחק ויעקב, אלא שאבותינו אנוסים היו במשך עשרה דורות לוותר על מורשתם מפחד מפני עמלק ותלייניו, ועתה באה שעתנו לשוב לחיק משפחתנו, משפחת בני ישראל, ולתבוע את נחלתנו המגיעה לנו.

את כל הדברים האלה גילה לי אלוהים בכבודו ובעצמו בחזון".

מנדוציו.

משחזר וקרא את מכתבו הדגיש את המלים האלוהים בכבודו ובעצמו והעביר קו כפול מתחתן, שינה את המספר “עשרה” ל“שנים־עשר” וחתם שמו מחדש, אות באות, והפעם חתם מנדוציו לוי.

 

פרק י"ג: ביום גינוסיא    🔗

כל יום משלוש מאות וששים וחמשה ימות השנה בלוח האיטלקי מוקדש לזכרו של אחד קדוש מן העבר הרחוק שזכה משום מה שנפשו תהיה צרורה בצרור חיי הקדושים והחסידים. הנקל להבין כי רבים כלתה נפשם לאיצטלאות כאלה, וגדולה היתה ההתחרות בין אלה שהתברכו בליבם כי להם יאה עטרה זו שהאפיפיור מעניק אותה, וכדי שהקדושים לא יוכלו להפיק תועלת חמרית לעצמם מעטרת הקדושה, נקבע הכלל שאין איצטלא זו ניתנת אלא יובל שנים, לפחות, לאחר יום מותו של “הקדוש”. משנסתיימה תפילת ה“קידוש” (דהיינו התפילה שבה הוכרז הנפטר כ“קדוש”) היו מציירין איקונין שלו בחלונות רבים של הכנסיות, המורים נצטוו להלל ולשבח את הקדוש כסמל החסידות והענווה, שנקבע יום אחד בשנה להזכרת שמו. כעבור זמן מה היו מייחדין עיר או עיירה או כפר כממלכתו של אותו קדוש, שקדושתו תאציל מרוחו עליה. לא היה מחסור בימי גינוסיא וחגיגות ציבור בכל השטח שבין טרנטו לבין מעבר ברנר, הואיל וכל יום ויום פשוטו כמשמעו, הוחג באחד מן הישובים שבחצי־האי הזה כיומו של קדוש מסויים.

היום המסויים לזכרו של ניקנדרו לא היה יום־זיכרון לקדוש פשוט. ויש לדעת כי בקרב קדושים, כבקרב חקלאים, כמרים וכהנים, רבות ובולטות המחיצות בין המעמדות, וכשם שישנם קדושים שבקושי יבזבזו עליהם תריסר נרות שעוה, כך ישנם אחרים הראויים ליותר ממאה נרות שעוה, ואילו עליונים ונישאים שבהם יזכו אף לתהלוכה דתית, תהלוכה ממש לכל סימניה ודקדוקיה.

ניקנדרו היה מן הנישאים והנעלים שבכולם; מומחים בעניני קדושים העריכוהו כקדוש מסוג א'. שמו יצא לתהילה כחרוץ וזריז, כעומד על משמרתו באמונה, משתדל ומתפלל לפני אלוהי מרום למען חסידיו המאמינים בו והפוקדים אותו במשמרות מתאימות לעיתים קבועות; הכל ידעו כי תפילתו מתקבלת בעניני עקרות, מיחושי ראש, ושאר מרעין בישין; בקצרה – היה זה קדוש שיכולת לסמוך עליו.

הגיע “יום ניקנדרו” בסן ניקנדרו, ואזרחיה לא חסכו מעמל נפשם כדי לחוג יום נכבד זה כיאות לקדוש חשוב שכמותו. שום קרבן לא יקר בעיניהם לשם כך, ובערב היום הנכבד הזה הגיעה ההתלהבות לשיאה עד שעמדו אזרחי הכפר וטאטאו את חוצות הכפר מכל האשפה אשר בהן.

כל מי שכלתה נפשו לאיזה דבר מסוים עמד וקנה באותו ערב נרות ככל שהשיגה ידו. בשבוע שלפני החג התגנבו לתוך הכנסיה והדליקום על אחד השולחנות שהועמדו לרגליו של הקדוש לצורך זה, כרעו לפני המזבח והבטיחו לו לאותו סבא ניקנדרו שאם תקובל תפילתם, יביאו לו להבא כפל מספר הנרות.

כל אותו הלילה דלקו נרות מכל המידות והצבעים בכנסיה אשר על הגבעה. זרם היוצאים והנכנסים לכנסיה לא פסק עד עלות השחר, עת חזרו המתפללים לבתיהם כדי להתהדר בבגדי החג, ולהיות נכונים לתהלוכה.

בשעה עשר נתקבלו הצועדים בתהלוכה ליד פסלו של הקדוש אשר על הגבעה הצפונית. עם מתן צו “צעוד”, יצאה התהלוכה ובראשה ארבעה בחורים חסונים, ובידיהם מוטות. ועליהם דמותו של הקדוש מעוטרת ומקושטת בירק ובסרטי צבעונים. הצועדים בתהלוכה שרו שיר קודש ועברו בסך בכל רחובות הכפר עד שער הכנסיה שבה חיכה להם הכומר, בירך את דמותו של הקדוש, והיזה מים קדושים מתוך אגן קטן גם על הקדוש וגם על ארבעת נושאי המוטות.

כל אותו היום היה האויר מחושמל. רוח־קנאות דתית ו“פטריוטיזם מקומי” דבקה בכל אנשי הכפר. רק מנדוציו מנע את חסידיו מצאת החוצה, וביחוד אסר את היציאה על ילדיהם שהשקיפו מחלונותיהם בעיני קנאה בתהלוכה בשלל צבעיה, ושאלו עצמם מה חטא חטאו כי תאסר עליהם ההשתתפות בשמחה של מצוה זו.

הדיהן של הזמירות הדתיות ניסרו גם בחללם של החדרים שהוגפו תריסיהם, אך בביתו של מנדוציו הוקדש אותו בוקר לקריאה בפרשת עגל הזהב; לאחר הקריאה בתורה דרש מנדוציו דרשה ארוכה על עבודות האלילים השונות, לכל צורותיהן וגווניהן בנוסח של ימינו.

כשנתקהלו אנשי הכפר בשעות אחר הצהרים ל“תפילה עליונה”, וצלילי הפזמונים הדתיים של המקהלה נשמעו במתק לחנם בכל הסביבה, דרש דונאטו בפני צאן מרעיתו על השני בעשרת הדברות ודיבר על עונשו של גיהנם הצפוי לכל קלי דעת העוברים על לאו מפורש “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, ועוד יותר – לעובדים לאלילים אלה. ערב אותו יום־גינוסיא היה יום הילולא וחינגא בכפר, ואפילו מנדוציו המחמיר לא ראה און בכך שחבריו הצעירים יצאו וייהנו במקצת בחברת ידידיהם לאחר יום מפרך של עיון והסתגפות.

באחד מימות הזכרון האלה נערך מחול־עם בכיכר הכפר אשר מאחורי הטחנה. כל אנשי סן ניקנדרו, נשיהם וטפם יצאו בהמוניהם לכיכר המחול כדי להשתתף במחול או, לפחות, לראות ולהיראות איש איש לפי נטייתו.

הכיכר היתה מגרש נרחב, שדה־אחו תלול שנשתפע בכיוון לנהר הזורם מאחורי הטחנה. בתחתיתה של הכיכר ומתחת לעץ האלון העתיק הוקמה במת קרשים, ומעליה נישא ביתן לתזמורת.

תזמורת סן ניקנדרו, שנתארגנה במיוחד לכבוד המאורע, היתה מורכבת מן הכנר (הוא הספר), מנגן ההרמוניקה (הוא הרועה) והחצוצרן (הוא הכבאי) ששימש גם מנצח בשעת הצורך. התזמורת ניגנה שלושה וואלסים, שתי טרנטאלות ושני שירי מחול ספרדיים ששימשו מעין פתיחה לנגינה בשעת ההפסקה, כי איש לא ידע כיצד לרקוד לצליליו.

הגיעה שעה שש, והתזמורת החלה מתכוננת לצלילי הניצחון של “מסמר” תכניתה ליום החג; וואלס הדונאו. הזוגות היוצאים במחולות החלו רוקדים בדבקות, והחצוצרן הרים ידו ל“סיפא” של המחול שצליליו נשמעו בקול רעם אדיר, שפרץ פתאום, ופתאום נשתתק. כשגילו המנגנים סימני לאות החלו הזוגות יוצאים איש אחרי רעהו מזירת המחולות, ופונים איש לעברו. הכל סיימו את ריקודם, הכל זולת זוג אחד שהמשיך לרקוד בלי הפוגה. אותו זוג רקד כאילו לא הבחין בחלל שנתהוה פתאום בזירת הרוקדים, וכל אותה זירה נרחבה היתה שייכת לו לבדו. שני בני הזוג הזה חגו והסתובבו במעגל לצליליו של איזה זמר בלתי־נשמע, כי התזמורת כבר חדלה מזמן להשמיע את נגינותיה.

עיני הקהל נתקעו בזוג הזה, וכבר פסק הקהל כי זוג נאה הוא זה. הכל ריכזו מבטיהם בצמד־החמד העקשני הזה. המסתכלים לא נעו ולא זעו והסתכלו בהנאה בזוג שהתייחס בשויון נפש גמור לכל הקהל שמסביבם. פתאום מעדו רגליה של הנערה הרוקדת, ושניהם הפסיקו את מחולם.

מבוכתו הפתאומית של הזוג עוררה תשואות סואנות מצד המסתכלים. העלם החסון שחור־השער היה כבן שבע עשרה. הוא ענד עניבה גדולה וחסרת־טעם, ולבש מכנסים חומים כהים. שמו היה אברהם, בנו בכורו של מאתוני, ושם הנערה מריה, היא בתו הבכירה של פאפינו בעל־הפונדק. היה זה מחולה הראשון באותה שנה, ואברהם היה העלם הראשון שיצאה אתו במחולות. אכן היה אברהם בן־זוג מתאים למריה. לא מועטים היו אמנם בחורי החמד בסן ניקנדרו, שהיו ראויים לזיווג, אך ברשימת המועמדים המצויינים ביותר לשידוך שאמהותיהן שלנערות שהגיעו לפרקן היו מכינות ועורכות מדי שנה בשנה, היה בנו של הרצען אחד משלושת הראשונים. הוא היה האחד בכל בחורי הכפר שהכל הצביעו עליו כעל “שידוך טוב ביותר”, וכשם שהיה הבחור האחד שגילה יכולת רבה ברכיבה על אופניו במעלה כל הגבעה התלולה, למן פינת הפסל ועד הכיכר, בלי להחזיק את הגה האופנים בידיו – תמרון נועז שעורר הערצה בקרב כל חבריו – כן היה גם האחד שחרש לבדו במחרשה מאז היה בן שתים עשרה שנה. עתה שמלאו לו שבע עשרה יכול היה לשאת על גבו בקלות שני שקי חיטים. נוסף לכל המעלות האלה היה אברהם אץ למעשי צדקה וחסד ועושה שליחותן של נשים זקנות ושל כל החנוונים בכפרו. מעולם לא ניבל את פיו וכמעט שלא שתה לשכרה. הפגם האחד שתלו בו אנשי הכפר היה שהלך בעקבות אביו והתפלל לאלוהי העברים, תחת אשר יתפלל בכנסיה כדרך שמתפלל כל נוצרי הגון.

אין לאמר הרבה על מריה הקטנה, בתו של פאפינו הזקן. היא היתה כבת שש עשרה, חסודה וצנועה, מצייתת לקול הוריה, ומעולם לא נשארה מחוץ לבית לאחר חשכה.

על כל פנים לא קרה כזאת – עד עתה. באותו ערב, לכבוד יום הזיכרון לקדוש היה הציבור מקל בדיני שתיה, והשתיה כדת נמשכה, עד שנתרוקנה החבית האחרונה מכל היין אשר בה ואנשי התזמורת נתפרו איש לביתו.

הגיעה השעה עשר ומחצה, שעה מאוחרת למדי למי שחייב לקום למחרת בבוקר השכם כדי לחלוב את הפרות, להאכיל את התרנגולות ולהכין פת שחרית לתריסר בני אדם; אך אברהם ומריה לא חשו כל לאות. וגם לאחר שהתזמורת חדלה לנגן, המשיכו במחולם לקול הצלילים הבלתי־נשמעים של נגינתם הם.

היה זה לילה קריר ומרענן, מאותם הלילות שנתברכו בו כפרי הדרום, והכוכבים במסילותם כאילו שימשו בני לוויה הולמים לנוגנים, לשרים ולמחוללים. הדרך חזרה לכפר היתה ארוכה ומתפתלת, ורבות היו אבני הנגף שהמטיילים נתקלו בהן על דרכם.

כבר מעדו פעם רגליה של מריה, ואברהם החזיקה איפוא בידו כדי שלא יאונה לה כל רע. ספק אם הנער והנערה החליפו ביניהם אפילו תריסר מילים, מאז ביקשה הנער בגמגום לצאת עמו במחולות, והיא נענתה ברצון כשפניה הסמיקו מבושה. בכל אותו הערב אימצו ביותר את שרירי גופם, ולא היה להם צורך לפתוח פיהם בשיר; עתה שאברי גופם נחו מעמל המחול, העיקה עליהם הדומיה.

הבחור ניסה כמה פעמים לפתוח פיו בשיר, אך משום מה נדם קולו. לאחר טיול מוגיע ומפרך הגיע הזוג למחוז חפצו, והתעכב ליד השער של בית מריה. שעה ארוכה הסתכלו איש בפני רעהו. הפעם אזרה מריה עוז, וכשהבחינה כי אין בן זוגה יכול לפתוח בשיר קולו קראה:

“היה לנו נשף מצויין הערב”.

“כ־ן” השיב אברהם בתנועת ראש.

“והנגינה היתה עילאה”

“כן”. באה התשובה בהגייה מלאה ונשמעת.

“התאהב נשפים?”

“כן, אוהב אני נשפים”.

“רצוני לומר – העורכת גם משפחתך נשפים?”

“מובן, גם בביתנו נשפים!”

“מה טיבם של נשפיכם?”

“לדוגמא: נשפי פורים! לו ראית אותנו כשאנו רוקדים מסביב למרדכי עד שרגלינו כושלות. לאח”כ אנו מסיבין לסעודת פורים ואוכלים אזני המן".

“מה פירוש פורים? ומיהו האיש הזה “מרדכי!” הוא היה… הוא היה מעין קדוש, ממש כמו ניקנדרו. ובמו ידיו הרג הרבה חוטאים ובני בליעל… ובהם נבל אחר שרצה… להרוג את כל היהודים…ואף אותו הרג מרדכי, ושמו של אותו רשע היה המן”.

“האמנם משום כן אתם אוכלים את אזניו?” שאלה מריה בסקרנות.

“לא!” השיב בבוז “אין את מבינה. אזני המן הם מעין חלות־דבש שאמא אופה…”

“מריה! היכנסי בזה הרגע ולכי למיטתך!”

מהיותם שקועים בשיחה זו, לא שמעו את הדלת שנפתחה מאחוריהם.

לפתע עמדו אחוזי אימים נוכח פאפינו שיצא בחלוק־הלילה ובידו נר והתחיל גוער בבתו: “עלי מיד על משכבך! בזה הרגע! ולמחר אדבר עמך!”

משעלתה מריה על משכבה זעק בעל הפונדק לעבר אברהם שחזר לאחוריו; “ואתה בן בליעל, אם אתפוש אותך שוב כשאתה מתעלס באהבים עם מרייטה שלי מאחורי גבי כי אז א… את אזני המן שלך יפה עד שלא יישאר מהם מתום, ובודאי שלא תלקק דבש ממכותי הטריות”, ונעל את הדלת בדפיקה אדירה.

 

פרק י"ד: עם שליחו של הרב הכולל    🔗

“בון־ג’ורנו. הזהו בית סיניור דונאטו מנדוציו?”

“אני האיש. ומה אוכל לעשות למענך?”

“שמי רפאל קנטוני, והרב הכולל ברומא שלחני אליך”.

“היכנס נא אל החדר והואל לשבת”.

“תודה רבה”. ולאחר הפסקה: “מה רצית לומר?”

“לא כלום… רצוני לומר… מנין אדע כי…”

“לא אבין דבריך!”

ולאחר הפסקת מבוכה:

“מה נאה כפרכם הקטן, סיניור מנדוציו”.

“נו, אין זה מקום נהדר למי שנתרגל לשדרות המפוארות של רומא. האין אתה מרומא?”

“כן, יצאתי את העיר אמש כי רציתי להגיע לכאן בהקדם האפשרי. הרב הכולל לא רצה כי ביקורי יתעכב אפילו יום אחד.”

“ובכן מכיר אתה את הרב הכולל אישית?”

“אני מכירו יפה, ורוצה הוא להכירך פנים”.

“חן־חן בעד המחמאה, סיניור… מה שמך?”

“קנטוני, רפאל קנטוני. ואין זו מחמאה שאני חולק לך, אלא אני חוזר על דברי הרב הכולל עצמו שדיבר עמי אתמול”.

“על כל פנים, תודה על שמסרתָם לי. ובכל זאת אם נא מצאתי חן בעיניך הרשני לשאלך אם…” “כן?”

“אם תוכל להראות לי איזו הוכחה ל…”

“אה! כוונתך להוכחת זהותי. זה קל…”

הוא פתח ילקוטו והוציא מתוכו מכתב שמסרו ביד מנדוציו “הנה הצו הרשמי המבטל את צו ההתקהלות הבלתי חוקית שביקשת לבטלו. היספיק לך זה?”

בידים רועדות אחז מנדוציו את הגליון ולאחר שקרא את השורות הראשונות שבו, לחץ שתי ידיו של האורח העתיר עליהן נשיקות, ואחר שאל בדמעות בעיניו: “מחול נא לי על חשדנותי האוילית!”

“ידידי! לא פעלת און בבקשך הוכחה. עתה שהיכרנו זה את זה ניגש אל המלאכה אשר לפנינו; אני יו”ר מועצת הקהילות היהודיות באיטליה ומלאכתי היא לחזר כרוכל ממקום למקום ולברר מה צרכיהן ומשאלותיהן של העדות היהודיות, שאנו מתאמצים לספקן כפי מיטב יכולתנו. סלח לי על שלא באתי אליך לפני הראשון באוקטובר, כשהגיע יום פרעונו של הקנס, אך בזבזנו יותר משבוע ימים עד שנסתיים הערעור על הצו בפני בית הדין העליון".

“סיניור קנטוני! הרשני לומר…”

אך קנטוני המשיך כמי שאינו שומע את הבטחתו של מארחו…. “אך לפחות נוכל להחזיר לך את המעות שהוצאת מכיסך על עסק־ביש זה…” הוא הוציא מעטפה עבה מכיסו וניסה למסור אותה למנדוציו, אך הלה אחז בזרועו של אורחו, וניסה להמריצו להחזיר את המכתב למקומו ולבסוף קרא בקול־תחנונים:

“לא, אדוני. אל נא תכריחני לסרב לקבל ממך כל שהוא!”

“אין אני נותן אלא את המגיע לך, ואין אני משלם לך כלום מכיסי! הסכום הזה מוצא מכספי הציבור המיועדים למטרה מעין זו”.

“סיניור קנטוני, עונג גדול היה לי לסבול סבל מה בשל אמונת־אמת, ומה גם שכל הסבל מתבטא בהפסד־ממון בלבד. אל נא תשלול עונג זה מאתי”.

“אם זוהי הרגשתך, לא אעמוד על כך, אך הרשני נא לפחות לקנות בכסף זה כמה ספרים בשבילך. רצוני לומר ספרים על היהדות שיכשירו אתכם למצוות אך… עיקר שכחתי”.

הוא פתח את תרמילו והוציא מתוכו חבילה כבדה. בחבילה היו חמשה כרכים שהוציאם אחד אחד וקרא את הכתוב על השער:

“דברי ימי עם ישראל”

מנדוציו קרא בהתפעלות: “סיניור קנטוני; התרשני לזמן לכאן את האחים ולספר להם?”

“בודאי”. מנדוציו פקד על אנטוניה לצאת ולהזמין את האחים לביתו, כדי שיבואו לחזות בנס שקרה להם.

באותו יום נערכה בבית מנדוציו מסיבה חגיגית לארבעים ואחד החברים והחברות של קהילתו החדשה. אמות הסיפים רעשו משאונה של חגיגת־העם הראשונה של בני העדה.

הכל התנהגו כאילו לא ראו זה את זה משנים רבות, אף כי לא עבר יום אחד שלא נפגשו, אם ליד העין, אם בפונדק, ואם בטחנה או במקום אחר. הוחלט כי האורח המכובד יעבור לפני התבה, ולכבוד המאורע החשוב נתכבד להתפלל את תפילתו בעברית.

קהל המתפללים ישבו איש על מקומו בשקט, ושתו בצמא את הצלילים המשונים של הלשון הנכריה שקנטוני הגה אותם בתפילתו בהטעמה יתרה כשפניו למזרח.

כל אימת שהחזן הנמיך קולו או הפסיק לרגע קט את תפילתו היה מאתוני עונה בדבקות “אמן”, והקהל עונה אחריו בלחש “אמן־סלה”.

עם סיומה של התפילה, הוגשה ארוחה דשנה לאורחים, לכבוד “מבשר הגאולה”, כפי שקרא מנדוציו, לאורחו המכובד.

בינתים נטו צללי ערב ודלקו המאורות. באותה שעה חזר ג’ייאקומו, שהתחמק מן הבית לבקשת מנדוציו, בבת צחוק על שפתותיו ובחבילה כבדה תחת בית־שחיו. הוא הניח את החבילה על הארון שליד הכותל האחורי, התירה והוציא מתוכה מקולית גדולה וגלגל בה את תקליט ה“טארנטילה נאפוליתאנה”.

הנפח הזמין את שמש־הכנסיה לשעבר לצאת במחולות, ומשראהו מהסס, הניף את גופו בתנופה אחת והטילה לתוך קהל החוגגים לקול תשואותיו הסוערות. אליהם נצטרפו עתה דיפאולו ודלפראטו. שני הזוגות יצאו במחולות וחיקו את מחול־האהבה הלאומי של הדרום. קנטוני לא יכול להתאפק ופרץ בצחוק למראה ההופעה המבדחת שלא ראה כמותה מעודו. אף הוא הונף ממקומו ונסחב לתוך המעגל, ובעזרתם של הנפח, הרצען והיוגב, התאמן בצעדים המיוחדים של מחול זה, לקול תרועתם של החוגגים העליזים.

ההילולא והחינגא נמשכו עד אחרי השעה העשירית. רק עם סיום החלק ההיתולי של הנשף, אפשר היה להעתיק את המסיבה לפסים של שמחה רצינית, ולשדל את האורח המכובד להרצות בפניהם על שלושת עיקרי היסוד שצריכים להיות נר לרגלם בחיים, ושלושתם מובעים בתבות שתחילתן אות ר' (באיטלקית) הלא הם:

רומר, רבנות ודת (באיטלקית: “ריליגיונה”). המאזינים נתמלאו רגשי גאוה בשמעם כי בין אחיהם בני דתם בבירה מצויים עורכי דין, שופטים ופרופסורים מפורסמים, והכל רחשו כבוד רב למנהיג הדתי של יהדות איטליה – וגם השלטונות הדתיים וגם השלטונות החילוניים היו במוקירי שמו. אך קנטוני ריתק את הקהל לדבריו כשהתחיל מדבר על תולדות בני ישראל.

הוא אמר כי לא ייכנס בפרטים, הואיל וספרי ההיסטוריה שהביא עמו יקנו להם מושג ברור על העבר היהודי המפואר, ואין ביכולתו להקנות להם מושג כזה במילים פשוטות. ואולם מאחר שדרשו במפגיע כי יספר להם על כך, ינסה לאמר להם במלים כלליות מה אירע ליהודים לאחר תקופת כתבי הקודש.

עם חתימת כתבי הקודש, ומשהופץ דבר ה' לכל שנים עשר השבטים שבארץ הקודש, החלו העמים השכנים מתקנאים באומה מאושרת זו של אנשי אדמה ורועי צאן שחיו בשלום ובשלוה איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

העמים האלה עשו מלחמה את בני ישראל, ולבסוף כבשו את ארץ הקודש.

באכזריותם כי רבה הֵשמו הכופרים האלה את שדות אדמת הקודש ויחמסו צאנם ובקרם, וישרפו בתיה, ויגלו את אנשי צבאה לאדמת נכר ויעבידו אותם בפרך, ורבים מתו ברעב ובגעגועים למולדת. המאזינים נתמלאו חמה לשמע המעשים הנוראים האלה שנעשו בבני־עמם בעבר ורבים רצו לצאת ולנקום את נקמתם.

“בני ישראל היו עם קטן, ושכניהם היו אדירים ורבים ואיש אחר רעהו כבש את ארצנו, והחריבו וישימה למס עובד. ראשונים בכובשים האלה היו בני אשור…”

“הלאה האשורים!” קרא מאתוני, והרים אגרופו הקפוץ, “משגירשו לוחמינו את הכובשים האלה, הסתערו לגיונות היונים…” “מות ליונים!” קרא דלפראטו בחמתו וקם ממקומו בהתרגשות. “מעולם לא אהבתי את פרצופיהם המושחתים, וכך אמרתי להם בפירוש!”

“שכח נא לרגע את מוכר הצימוקים”, שיסעו בל הבית בחוסר סבלנות; “עוד נספיק לשמוע עליו לעת אחרת!” וביקש את המרצה להמשיך.

“ובכן, כשכבשו היונים את ארצנו הפכוה לקולוניה, והחלו גוזרים על כל היהודים לזנוח את אלוהי האמת ולעבוד את אלילי העץ והאבן. כמה משפחות יהודיות גמרו אומר להתקומם נגד הכובש הזר. הללו הכריזו מרד, ארגנו צבא, לחמו בחיילים היונים ובמלחמת־דמים מרה ואכזרית הצליחו סוף סוף להכריע את…”

“יחי עם ישראל” קרא הרצען בהתרגשות.

“הלאה הגויים”, ענה אחיו דוד כשהוא רוקע ברגליו. “יחי צבא ישראל” קרא יצחק בהעויה של גאוה לאומית ובקפיצת אגרוף.

נתחוללה סערה ומבוכה רבה כשכל המאזינים כאילו ערוכים לקרב ומוכנים לקום איש על רעהו ולהרגו נפש, כאילו היה הוא האויב המדומה. שעה ארוכה נמשכה ההפרעה, עד שנשמע קולו המרסן והמזהיר של מנדוציו שתבע מבני עדתו לשבת איש על מקומו ולהאזין בשקט לשאר סיפור המעשה.

ואולם משהזכיר במרוצת דבריו את טיטוס ואת מעללי האכזריות של לגיונותיו, נתעורר שוב גל של שנאה בקרב הציבור המתרגש, וביחוד כשקם דיפאולו וזיהה את הרומאים עם הפשיסטים שנואי נפשם, ותבע מאחיו לצאת אל הכפר ולהעלות את בית העיריה באש כמעשה־נקם על כל אשר עוללו ל“בני עמו”.

אלא שגם בעל הבית וגם האורח חייבים היו להרגיעו, ולבאר לו כי אין קשר בין אותם לגיונות שהם שוכני עפר משנים רבות, לבין אנשי החולצות השחורות שראה בפוגיה, וכי אף כי שאיפתו למעשה נקם ראויה לשבח כשהיא לעצמה, הרי אלפים שנות היסטוריה הפכו שאיפה זו לשאיפה נטולת המציאות שעבר זמנה. רק אז נאות האיש להרגע, אף כי העמיד פנים כמי שלא שוכנע ע"י הסברה זו.

היה רגע מתוח אחד, סמוך לסיומו של הנשף ההיסטורי שאיים לשבש לחלוטין את המסיבה העליזה והחגיגית, כשקם מאתוני פתאום, והציג את השאלה “ומה שלום הוד מעלתו, השליח האחר של הרב הכולל שכיבדנו בביקורו ביום…”

מנדוציו הוצרך לבאר לקנטוני הסקרן את פשרה של השאלה: “אחד מידידינו…, מידידי, בא לא מכבר לכאן מרומא ובמרוצת שיחתנו…שיחתו, הזכיר דרך אגב כי הוא מכיר את הרב הכולל, ובכן…זהו כל מה שקרה…” ובזאת סיים את הודעתו המבולבלת, והדממה שבה כשהיתה.

האורח מצא כאן שעת כושר לבשר את הבשורה הרעה כי חובתו לחזור לרומא, ואמר: “צר לי לומר לכם כי מחר אחר הצהרים עלי להיפרד מכם, כי מחכים לי ברומא מחר בשעה עשר בערב”.

“לא ולא! קרא כולם פה אחד”.

“במשרדי מחכות לי כתריסר בקשות דחופות, ומכל מה שראיתי כאן הערב, נראה לי כי, השבח לאל, אין אתם זקוקים לי. אך יכולני להבטיחכם נאמנה כי אחזור לכאן בעוד מועד, בטרם תיתמנה שלוש שנות הנסיון. כדי לחנך אתכם במצוות”.

האחים נפרדו בצער רב מאורחם שפרש לחדר משכבו למנוחת הלילה . האורח ביקש כי יעירו אותו משנתו מוקדם כדי שיצא ברכבת היוצאת מסן־סווארו בשעות הערב.

בחלקו של דלפראטו נפל הכבוד המיוחד ללוות את סיניור קנטוני לבית הנתיבות. אך בשעת הצהרים הופיע בחנותו אחד מלקוחותיו הטובים ביותר, סוחר־היין העשיר מנאפולי, ותבע את מילואה של הזמנה דחופה לארבעים חביות יין. מצד אחד לא רצה היוגב לעכב את הסוחר הנחפז, אך עם זה לא נתנו ליבו לוותר על הכבוד הרב שהוענק לו. על כן נתקבלה פשרה זו: קנטוני יסע בעגלתו הפתוחה של דלפראטו ואברהם מאתוני ישמש לו עגלון.

כל הציבור נתקהל מסביב לכרכרה המצוחצחת שקושטה במיוחד לכבוד המאורע, וגם סוסיה הצחורים קושטו במיוחד לכבוד היום הזה. מאחורי הטחנה שבה החלה הדרך מתפתלת ומשתפעת במעלה הגבעה, נעצרה השיירה שעה קצרה, ולאחריה באה עוד חנייה ופרידה המונית של בני העדה מאורחם המכובד. הכל הניפו מטפחותיהם, ובכו בדמעות שליש, ואברהם החל מאיץ בסוסיו לדהור – ונעלם מכל קהל הבאים להיפרד. כל הדרך מן הטחנה עד בית הנתיבות היה קנטוני שקוע בהרהוריו. עגלונו הצעיר לא העז להפר את הדממה, ודומית מות שררה בכל הנסיעה.

ליד הסיבוב האחרון החלו הסוסים מחישים צעדיהם, וצוהלים בדהירתם. קנטוני נשא עיניו למושב העגלון והבין את פשר הדהירה הפתאומית הזאת: לא זו בלבד שאברהם התיר את הרצועה, אל גם שהצליף על סוסיו בשוטו. ממרחקים הופיעה דמות עטופה צעיף אדמדם ובהתקרב העגלה לקראתה במשנה־מהירות, נראו צמותיה הבהירות של נערה הרוכבת לקראתם על אופניה. הוא לא יכול לראות את פניה, אך קנטוני ראה לפניו נערה צעירה ויפה להפליא, וגילה דעתו על כך לעגלון שהעמיד פנים כמי שאינו שומע מה שאומרים לו: “כן, סיניורי” השיב אברהם כמבוייש והצליף שוב. בעוד רגע הגיעו הנוסעים לבית הנתיבות בדהרה מסוכנת, ולבסוף עצר העגלון את כרכרתו ליד חדר ההמתנה.

קנטוני ירד מן הכרכרה והציע לעגלון מתנה – שטר של עשר ליראטות. “לא, אדוני, גרציה” השיב העלם בשקט.

“האם לא תאבה לקנות תשורה לאהובתך?” פני הנער הסמיקו מבושה, אך הוא הסתפק בתשובה הקצרה “גרציה, סיניורי”.

“לו יהי כדבריך. חן חן בעד הנסיעה”.

“גרציה סיניורי” השיב הנער שוב, ונעלם עם עגלתו.

בפחות מחמשה רגעים הגיע לסיבוב האחרון ועל ידו החל אברהם להאיט צעדיו. כאן הפסיק את מסעו לרגע קט כדי להחליף כוח, לסרוק את שערותיו וליישר את עניבתו, וכילה את כל זאת בהעלם אחד. משגמר לסרוק שערותיו, אחז את מושכות העגלה ובדהירה מהירה עבר את הסיבוב.

הפעם מצא את האופנים במצב של חנייה. הם היו צמודים לעץ כשהרוכבת מתכופפת מעל לאופן האחורי. היא נשארה במצב זה כשהעגלון קפץ ממקום מושבו ויצא לקראתה.

“הקרה דבר מה?” שאל אברהם.

“לא אדע”, השיבה הנערה.

“האין האופנים מהלכים?”

“הם נעצרו והאופן אינו רוצה להסתובב”.

“מיד אגש לתקנם”. הוא רבץ מתחת לאופן, וטיפל בפגם כמומחה למלאכה זו.

“יש צורך לסלק מן האופן אבן קטנה שנשתלשלה לתוכו. כאן אין בידי כלים אך בבית אוכל לתקנם על נקלה”. אברהם קשר את האופנים לעגלתו בשרשרת, השפיל את מדרך הכרכרה, והעלה את הנערה למושב העגלון.

בקפיצה נועזה אחת עלה אחריה, שחרר את המושכות והעגלה המשיכה דרכה לסן ניקנדרו. עתה יכול היה לאחוז את המושכות בישוב הדעת, ולכוון את צעדי סוסיו בקצב קבוע. הוא הוציא מכיסו כלי והחל מנגן בו. שעה שלמה חלפה בנגינת שירי־עם שניגנם להפליא בהרמוניקה הקטנה שלו. כל אותה שעה ישבה מריה בשויון נפש גמור כמי שאינו מעוניין בכל המחזה הזה.

כשעבר הזוג על פני פסלו של הקדוש בראש הגבעה, כבר החלה השמש שוקעת. כאן הצטלבה מריה בדבקות רבה, וכשנעצה מבט חטוף בבן לווייתה ראתה אותו נושך את שיניו. האופן האחורי נתקע באבן־נגף שעמדה בדרך וחבטה את האופנים שמאחורי העגלה. הוא הושיט ידו השמאלית כדי לסלק את האבן, נתלה במיפגע זה כהזדמנות אידיאלית לשיחה, ופתח ואמר:

“כשאגיע הביתה, אתקן את הפגם. חושבני שיהא צורך גם להדק את השרשרת. אני אביאנה לביתך מחרתים, אם תרצי – לאחר ארוחת הצהרים”.

ולאחר שהרהר רגע קט, הוסיף: “לא, לא מחרתים. כעבור שלושה ימים, או, אם תרצי, ביום השני בבוקר לפני פת השחרית.”

“האין אתה עובד מחר?” שאלה מריה.

“לא, לא מחר”, חזר בהטעמה.

“מדוע לא?”

“משום שמחר יום שבת”.

“האין אתה עובד בשבת?”

“לא”

“מדוע לא?”

“מפני… מפני… שכך כתוב בכתבי הקודש!”

“אמור נא לי”, שאלה בהפנותה את פניה אליו ובכבשה את צניעותה, “מה עושים אתם בבית מנדוציו לאחר שאתם נועלים הדלתות וסוגרים החלונות והתריסים?”

“אנו… אנו מתפללים!”

“כולכם יחד באותו חדר צר שבחזית בית מנדוציו?” שאלה כמופתעת.

“כן – מדוע לא”, השיב כנפגע.

“מדוע לא תלכו להתפלל בכנסיה שיש בה מקום יותר נרחב, ותמונות ומזבח וגם… עוגב? אבא אומר כי אנשיכם מנגנים בכינור ומחללים בחליל בתפילתם, ממש כדרך שעושים רועים ביריד. הנכון הדבר?”

בינתים הגיעו לבית פאפינו שבה עצר אברהם את הכרכרה, ואז השיב בהיסח הדעת: “כן, נכון הדבר”.

“מדוע?”

“מנדוציו באר לנו כי אין חשיבות למקום שבו מתפללים בני אדם. הוא הסביר לנו כי כל מקום שבו מתוועדים אנשי אמונה ומתפללים, שם ישכון כבוד ה'”.

“איזה אלוהים?”

“ה' אלוהי צבאות!” השיב כמי שהופתע מבערותה. אך הנערה לא הרפתה ממחשבתה והחלה מתקרבת אליו יותר ויותר: “אמא אומרת כי אין אתם מאמינים בבתולה הקדושה או בבן הקדוש”.

“כן, בראשית לא היה בעולם כלום זולת אלוהים. לאח”כ עמד האלוהים וברא כל מיני דברים, כגון…" אברהם החל מונה מעשי הבורא. “הוא ברא עשב, בתים ובעלי חיים – כל מיני בעלי חיים, ירח וכוכבים. ולבסוף ברא את האדם – כל מיני בני אדם: איטלקים, גרמנים, אמריקנים ו… כל מיני עמים ולאומים. משכילה את יצירתו, ראה כי בני האדם ובעלי החיים הם יצורים קטנים וחסרי ישע, ויתן לאיש איש מהם אב ואם לעזור בידם ולדאוג לכל מחסוריהם, למיטתם הנקיה, ולמזונותיהם החמים, ולחלוקי צמר ולחלוב פרותיהם בחורף. כל זה הוענק לנו, בני אדם, משום שאנו קטנים וחסרי ישע. ואילו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא חזק מאד, כל־יכול… וחכם גדול, הרבה יותר חכם מכל אנשי השלטון ברומא. אשר על כן אין הוא זקוק כל עיקר לאבא ולאמא, משום… משום שהוא אלוהים. מנדוציו אומר כי כל הטוען שיש לאלוהים הורים או קרובים, או שיש לו משפחה, הריהו פשוט מעליבו!”

באותו רגע נפתחה הדלת, ופתאום הגיחה דמות אשה מנמנמת, ובידה נר. האשה הזהירה את הזוג בלחש, לבל ידברו בקול רם פן יזעיקו את אבא שיקום משנתו ויתפרץ כנגדם בחמת מרי; אחר־כך חייכה לבתה והוסיפה: “שמא תציגי בפני את הצעיר לידך?” מריה עשתה כאשר צוותה. “זהו אברהם מאתוני, אמא, וזוהי אמי, אברהם”. לאחר שלחצה ידו, הוסיפה הפונדקאית: “השעה מאוחרת מדי להזמנות; בכל זאת אבקשך לסור לביתנו לפת ערבית ביום הראשון הבא”. אברהם נענה להזמנה, ונפרד בהרהורים מעורבים מאהובת נפשו.

שפעת הכוכבים העוטרים את שביל החלב, הקרינה פניו של אברהם מאתוני, כשעלה והתישב לבדו במושב העגלון, בעוד סוסיו הרעבים משרכים דרכם אל אורוותיו. הוא התיר את המושכות והוביל את סוסיו אחד אחד אל האבוס שהריק לתוכו שקי מספוא כדי מנת שבוע ימים לסוסים. הוא היה מרוצה מעצמו ושבע נחת מטיולו, והתחיל מחבק את סוסתו, ומלטף רעמתה.

כנראה שרגליו הובילוהו לאח"כ הביתה, כי כשנתעורר משנתו מצא עצמו ליד פתח ביתו וידו תקועה בדלת. הוא חלץ נעליו בשקט, קשרם יחדו בשרוכי הנעל, ותלה אותם על שכמו. פתח בזהירות את הדלת, נכנס החדרה וסגרה לאט־לאט ובזהירות.

באפלה המחרידה בבית, התקדם עקב בצד אגודל דרך חדר אחיו לקראת חדרו אשר בקצה חדר ההמתנה. כאן פשט בגדיו בחפזה, וצנח על מיטתו כשהוא אוחז במזרון בשתי ידיו מפחד שמא ירעשו קפיציו. לא עבר רגע – ונרדם.

פתאום הרגיש כאילו יד זרה מלטפת שערותיו. הוא אחז ביד המושטת אליו, קירב אותה לשפתותיו ונשק לה נשיקת אהבה. אך היד עשתה תנועה מהירה וסטרה לו על לחיו. הוא נרתע לאחוריו, כמי שנתעורר מחלום רע, ולאחר שניגב את עיניו ופקחן מצא את אביו ישוב ליד מטתו.

“סוף סוף הואלת ברוב חסדך להתעורר בשעה שמונה וחצי”, קרא האב באירוניה מהולה בכעס, “עתה הטה אזנך ושמע את כל אשר אומר אליך. ראשית, איני מסכים כי תשתוללו בחצות לילה הרחק מאדם העיר,ותאחר לקום. שנית, איני אוהב לראותך מחזר אחרי נערות, כי עודך צעיר מדי לכך. ושלישית, אם חייב אתה לעשות עצמך חוכא ואיטלולא בשל איזו אשה, בודאי שלא אסכים כי תתנה אהבים עם נערה זו, מריה לבית פאפינו. הלא ידעת כי האיש עובד אלילים הוא, ולא ארשה לבני להתרועע עם עובדת אלילים! ולא עוד אלא כי אותו קמצן וזקן ממרא הוא די עשיר, וידו משגת לקנות לבתו בעל מבני הגויים, אם ברצונו להשיא את בתו. המבלי אין בנות יפות בקהילתנו כי תלך לבנות הגויים לקחת לך אשה? מדוע לא תקח לך אשה מבנות עדתנו? על כן החלטתי לגנוז לפי שעה את חליפת השבת שלך, שלא תוחזר לך אלא לאחר שאדע מי הנערה שתתרועע עמה. ועתה חושה נא, ורתום פרדותיו של לוקה, וצא לכלות את חרישת חלקת השעורים”.

היה זה יום מר לאברהם. בדרכו אל השדה החל הסייח בועט, וניתק יתדה של המחרשה, לתיקון הנזק היה עליו לעמול חצי שעה. עם חשכה נתקל בסלע גדול שניתק אחת משיניה של המחרשה, ולאחר שחרש עוד שני נירים, מעדו רגליה של הסוסה והחלה צולעת. כל הפורענויות האלה דיכאו את רוחו, והוא פרץ בבכי.

כך ישב על חודו של סלע עד בוא השמש. עתה ניגב דמעותיו, חזר ורתם שוב את סוסיו ומיהר הביתה פן יגדיש את סאת חטאיו ויאחר לבוא לשעור כתבי הקודש בליל שבת.

כשפתח את דלת ביתו של מנדוציו, כבר היו האחים מיושבים איש איש על מקומו כפי סדר ישיבתם הקבוע, רק כסאו שלו עמד ריק. הוא ניגש מבוייש אל כסאו ליד אביו הזועף.

“ברצוני לספר לכם הערב”, פתח מנדוציו לאחר שהושלך הס בקהל המתפללים והכל היטו אוזן קשובה לדבריו, "על חלק מכתבי הקודש שלא בא לידי לספר לכם עליו עד עתה. ברצוני לספר לכם על נערה נאה וחסודה שהיתה בארץ הקודש בימי שפוט השופטים.

“היא היתה נערה אצילה וטהורה ושמה היה רות. קווצותיה היו ארוכות וזהובות, כקמה בקציר, ועיניה כעין התכלת של פני הים. אך הנערה היתה עובדת אלילים, בת עם נכרי שלא ידעה את אלוהי האמת…” מנדוציו המשיך לתאר בצבעים חיים את שדות מואב, את מות בני נעמי וערגתה לשוב הביתה. כל מילה שיצאה מפיו ריתקה אליה את קהל המתפללים. יותר מכולם האזין אברהם לדרשה שדיברה אל ליבו במיוחד. הוא הרגיש שנערה זו, רות, היתה דמות נודעה לו משכבר הימים.

"… ותקומנה שלשתן ותעזובנה שדי מואב ותחזורנה למולדת נעמי. בדרך אמרה רות לנעמי חמותה: “למה לא תאלפיני על אלוהיך כדי שאוכל גם אני לעבוד אותו כאשר עבד אותו אישי?” נעמי נאותה לבקשתה, ובדרך ממואב עד הגבול סיפרה לכלתה על דבר ה' ועל החוקים שנתן לבני ישראל. בהגיען לגבול, אמרה נעמי לרות: “שובי לארצך ולעמך ולבית אביך! אך רות נשאה קולה ותבך, ותאמר לחמותה: “באשר תלכי אלך, באשר תלוני אלון, עמך עמי ואלוהיך אלוהי”. ניכר היה מהעויותיו של אברהם כי סיפור זה פעל פעולתו עליו. פניו אורו וזיק של תקוה נצנץ בארשת פניו. הוא ניתר ממקומו, החוה קידה בפני מנדוציו, אחז ידו והעתיר לו נשיקות של הכרת טובה. כל האחים הביטו במחזה רב־הרושם. לאח”כ פנה הבחור לעבר אביו, ביקש סליחתו, ועזב את החדר.

 

פרק ט"ו: תרופת־הפלאים    🔗

פאפינו, בעל פונדק “אלברגו דה רומה” היה העשיר בכל אנשי סן ניקנדרו. אחוזתו השתרעה על מאה וחמשה ועשרים אקרים כרמי זיתים, גנים ושדות דשא, ולו עוד שלוש חלקות כרמי גפן בשפוע ההר, וכל אדמתו עידית שבעידית. פונדקו, בית של שתי קומות, היה הבית האחד בכפר שבעליו לא הוצרך למשכנו, והבריות היו מעריכין את סכום המזומנים שהפקיד בבנק שבפוגיה לכדי יותר מחצי מיליון ליראטות, טבין ותקילין.

אך יש עושר שמור לבעליו לרעתו, ופאפינו לא ידע ליהנות מעשרו הרב, בעיקר משום “מגפת השטן” שפגעה בו.

מחלה זו תקפתו פעמים או יותר בחודש ושני ימים ושני לילות היה החולה פגע רע לבני ביתו ולידידיו ושנוי ומתועב אפילו בעיני עצמו. בדרך כלל קבל ההתקפה בשעות הערב המוקדמות, סמוך לשעת שקיעת החמה, וגילויה הראשון של המחלה היה – שהחולה “ראה שחורות”. משהחשיך היום, היה זונח את מלאכתו ועולה על יצועו בברכים כושלות ורועדות. הוא נכנס לחדרו בפיק ברכים כשהוא מגמגם משהו, ואחרי שעה קלה נשמעו מחדרו אנחות, חרפות ודברי נאצה שהדיהן היו מנסרים שעה ארוכה בחלל הבית. מי שמלאו ליבו להיכנס לחדרו באותה שעה, היה מוצא על יצועו חצי־מטורף שקרע בגדיו בחמת מרי ובטירוף פתאומי וקצף יז משפתותיו. כשהבחין החולה במן־דהו שהסתכל בו, היו עיניו בוערות ויוקדות; כל רהיט שבא לידו שימש לו כאבן־קלע, והיה זורקו בשצף־קצף על האיש הבא לבקרו, כדי לגרשו מעל פניו בבוז ובחמה. בשוך חמתו, דמה הבית לבית קברות אחוז־אימים. בני הבית שנתחבאו בחדר האוכל ונסתגרו בו בדלתים ובריח, היו מתחילים לזחול על גחונם מסביב לכירים ומפזמים את ה“אווה מאריה” תוך כדי ספירת החרוזים במחרוזת הקדושה.

עם רדת הלילה נשמע קול צעדים כבדים יורדים במדרגות העץ אל המרתף, ורק ברדת האיש מן המדרגה האחרונה, יכלו בני הבית להשמיע אנחה של הקלה לאות כי חלפה הסכנה.

חבית היין הגדולה שימשה לו לחולה עוגן־הצלה. בהתקרבו אליה נגוזה מחלת השיתוק והטירוף ששוקעה בים־שכרותו. ליד חבית היין שכב פאפינו עד אור הבוקר כמעט בלי הכרה, ורק באור הבוקר נשלח נער האורווה אליו כדי להעלותו לחדרו. לאחר שפשטו את בגדיו ורחצו את גופו, השכיבוהו על מיטתו בשכרותו. למחרת נוהג היה להשכים עם שחר, ורישומי שכרותו מיום אתמול עדין ניכרו בו. על כל פנים חזר לאיתנו למשך שבועים ימים – עד בוא ההתקפה הבאה.

זו היתה שיגרת חייו של פאפינו במשך יותר מעשר שנים, יגיעה רבה יגעה אשתו פאולה כדי לרפא את אישה הנגוע בעין הרע שדבקה בו, ובתקותה למצוא לו מזור מחליו, סובבה בכל רחבי הארץ, ובזבזה ממון רב על כל מיני תרופות, רופאים ורופאי אליל.

לא חסרו רופאי־האליל ממין זה שזרמה לקופתם הכנסה קבועה וגדולה מן “הרפואות” שהיו מביאים חדשים לבקרים לחולה העלוב והעשיר. כל סחטן ורמאי שעסק בכישופים ראה בפאפינו פרה חולבת שיוכל בקלות לסחוט ממנה את כל חילה ואונה. אפילו בריונים סתם שלא יכלו להתברך בשמץ של בקיאות בענינים אלה, יכלו לצפות לארוחה חמה ולבקבוק יין, תמורת ה“עצה” שיעצו את בני הבית להזדקק לאיזו תרופה העשויה לעקור את ה“דיבוק” מגופו של החולה.

החולה מילא אחרי כל מין עצה שיעצוהו, ובעיקר דבר בקמיעות בהאמינו אמונת תום כי ירפאוהו מחליו. חיבה יתרה היתה נודעת ממנו לקמיעות ולתרכובות משונות אלה: זנבות עכברים, שן של זאב, שקיק אדמה קדושה, צרור של שערות פיל, ושלושה גושים קטנים של סלע שחור שהיו מופשלים על חוט. את כל אלה ענד על צלבו, ומכובד משקלם נתמעך הצלב במרוצת הימים.

תשמישים אלה לא היו אלא חלק מן האוסף, הוא החלק שפאפינו נשא אותו בגופו. אך היו תשמישים כבדים יותר, כגון עצמות הסוס, נסר של עץ, שנעקר כביכול מצלבו של ישו, ועוד כיוצא באלה, שהיו גנוזים בארון הברזל שבחדר־משכבו.

תשמישי קדושה אלה נקנו במחירים מופקעים ובמאמץ רב, אך פעולתם היתה כאפס כי לא הביאו לחולה ישועה או הקלה במכאוביו. כל כישלון בשימוש בתרופות כאלה היה מביאו לכלל יאוש, וכל “טיפול” ממין זה היה מגביר עוד יותר את התמרמרותו ודכדוכו הנפשי. במצב כזה היה האיש נוח לרגוז, וכל עילה, אפילו פעוטה ביותר, היתה סיבה מספקת למרה־שחורה, והכל השלימו עמה, והסכינו אליה. תחילה התרחק מלקוחותיו, אח"כ מידידיו, ולבסוף מאס גם בבני ביתו, ומשנתקצרו ההפסקות שבין התקפה להתקפה, החל מתבודד יותר ויותר בחדרו, והטיל על עצמו מעין מעצר־בית.

בערב שבו ביקר אצלו אברהם, הותקף פאפינו בהתקפה כזאת. אשתו ומריה חיכו לשוא לאותה שעטה שהיתה מרעידה חללו של הבית ומכריזה על קיצו של השלב המאיים ביותר של המחלה. מחוגי השעון שבחדר היו נעים שעה אחר שעה, והנשים ישבו בפיק ברכים ליד התנור, וחיכו לשוא לאותה הכרזה גורלית. בשעת חצות ניגשה פאולה לפועל המשק ועוררתו משנתו על מנת שיילוה אליה לחדרו של החולה. הדלת היתה נעולה מבפנים, ולא היה מענה לזעקותיהם מבחוץ. כששיברו את הדלת, והתפרצו לחדרו מצאו את פאפינו סרוח על הרצפה בשלולית של דם. בידו הימנית אחז תער מגואל בדם.

שלושה ימים ושלושה לילות שמרו בני ביתו ועמהם רופא ושתי אחיות, שהוזעקו במיוחד מפוגיה, את מיטת החולה שבה שכב בעל הפונדק בחוסר־הכרה; יומים שכב פאפינו במצב כזה, כמעט בלי רוח חיים, ופניו כפני מת.

ביום הששי ניסה החולה לשתות משהו. האחות פקדה על פאולה ומריה העייפות לישון והאחות עצמה יצאה מחדר החולה לשעה קלה כדי להביא סדינים. כשחזרה, מצאתו נטול הכרה, ותחבשתו קרועה לגזרים, פצעיו זבים מדם ועל שמיכתו סכין־הלחם שאף הוא היה מגואל בדם.

באותו ערב, שמע מנדוציו דפיקה חזקה בדלת ביתו, בשעה שהיה שקוע בתפילתו. האחים ישבו בראשים מורדים מסביב לכסאו המתגלגל כדי לקבל את ברכת רבם. כדרך שנהגו לעשות בסיומה של כל תפילה. פתאום נשמעה עוד דפיקה חזקה, וכשלא היה מענה גם לדפיקה שניה זו, נפתחה הדלת ולתוך החדר נכנסה אשה עטופת שחורים. עיניה זלגו דמעות, וידיה שהודקו לצלב היו רועדות, אך היה מן התקיפות וההחלטה הנחושה במבט שזרקה לכל עבר, כמי שאינו נרתע מעיני הזעם של הכל המתפללים.

כשראתה את מנדוציו מברך את הקהל במועל ידו, השתחוותה לרגליו והתיפחה בבכי. “מאיסטרו”, (מורי ורבי!) קראה כשהיא כורעת ברך לפניו. תלמידיו ניסו להפרידה מעל רבם, אך מנדוציו פקד עליהם לבל יפריעו לה. האשה ניסתה לאמר משהו, אך דמעותיה החניקו את קולה. ואי אפשר היה לשמוע דבר. לבסוף הרימה ראשה בתנועת־פתאום וכשנשאה עיניה כמיואשת, קראה בקול צרוד: “חושה לעזרתי, מנדוציו”.

“מה העזרה שאת זקוקה לה” שאל מנדוציו.

“בעלי גוסס! וכולם… כולם עומדים סביבו ואינם נוקפים אצבע”.

“ומה אוכל לעשות?”

“הצילהו, מנדוציו”.

“קומי, האשה; ולעולם אל תפילי תחינתך לילוד־אשה”. קרא מנדוציו בכעס עצור.

“למען ה', הצל את בעלי”.

“למה לא תשאלי בעצת רופא?” קרא מנדוציו בנימה של תקיפות.

“הרופא כאן… הוא רואה אותו צועק ואינו נוקף אצבע!”

“מדוע תבואי אלי כשאין הוא יכול לעזור לך?”

“כי איש־אלוהים אתה מנדוציו, ואתה תוכל להצילו!”

מבעד לדלת שנפתחה לאט־לאט הציצו כחצי תריסר בני אדם לתוך החדר, והיטו אוזן קשובה לכל הגה שיצא מפי השוחחים. מנדוציו הרים קולו למען ישמע הקהל: “אין אני אלא עבד ה', ולא אוכל לעשות דבר”.

“אם לא תוכל להציל אותו ממות, לפחות הבא אותו לכלל מחשבה צלולה כדי שיתוודה ויסתלק מאתנו כנוצרי”, התייפחה האשה שוב בבכי. אך מתוך הדממה נשמע קולם של כמה מתלחשים: “מוטב כי ימות כמות שהוא משימות כעובד אלילים” “שקט”, הרעים קולו של מנדוציו, “הסו כולכם”. לשוא פקד מנדוציו עליהם לשתוק. הרוחות היו סוערים וקולות־הלחש הפכו למהומה גדולה ורבה היתה הסכנה להתפרצות־המונים.

“תנו לו את האפשרות למות בשלום! אם לא תוכלו להחיותו, הנעימו לו לפחות את שעת גסיסתו!” מנדוציו נרגז מדבריה האחרונים, אחז בידה וליטפה וקרא: “הרגעי, אשה, ואנו נעשה כמיטב יכולתנו”.

הובא שרפרף והאשה נתבקשה לשבת עליו. היא הביטה במנדוציו ביראת הרוממות ושתתה בצמא כל מילה שפלט פיו כשאמר בהטעמה יתרה: “מות וחיים ביד אבינו שבשמים, ואין זולתו שיוכל להושיע את פאפינו: אני רפה־אוני ככל בני תמותה ואין בכוחי להושיע. אך הלילה אעתיר בעדו בתפלותי, ואולי יראני אל עליון את הכתוב בספר החיים. ועתה שובי לאישך, והתפללי בכל לבך, כאשר לא התפללת מעודך. ולמחר תשובי אלי עם הנץ החמה ואז אומר לך את אשר שם ה' בפי”.

היא נשקה את רגליו המשותקות ובכתה בכי רב מתוך הכרת טובה, וכשנפרדה מעמו, קראה: “חן־חן לך, ויהי ה' בעזרך”.

למחרת בחמש שעות בבוקר נלוו לפאולה קרובים וידידים ושכנים סקרנים שיצאו בתהלוכה לבית מנדוציו וחיכו בקוצר רוח לפקודתה של אנטוניה להיכנס.

בשעה שש, כשהחלו קרני השמש הראשונות חודרות מבעד לחרכים, התעורר מנדוציו וקרא:

“פאולה! המוכנה את לעשות את אשר אפקוד עליך”?

“כן”.

“התעשי ככל אשר אומר לך לעשות?”

“כן”.

“כי אז יחי בעלך, ושב ורפא לו”.

כל המקיפים את המיטה השמיעו אנחות־הקלה, והצטופפו ליד המיטה. ההמון דחף את אנטוניה לקרן זוית, וכשראתה כי עם רב הקיף את בעלה, פילסה לה נתיב לראש החדר, וקראה “פנו דרך”.

קם שאון רב. ואפילו עוברים ושבים ברחוב פרצו לתוך החדר כששמעו את היללות והזעקות. הכל חשו כי מי שהוא נרצח. החדר היה מלא עד אפס מקום; רבים נשארו בחוץ ושאלו איש את רעהו מה אירע בחדר. במהומה זו לא יכלו בני אדם למצוא ידיהם ורגליהם, ואיש איש ניחש את ניחושו שלו על מהות האסון. ההשערה הרווחת ביותר היתה כי היהודים נתפשו בקלקלתם בשעת מעשה – איש לא יכול לומר בדיוק מה היה מעשה הפשע – והמקנאים את קנאת הדת והמוסר שקלו למטרפסם. הנועזים מבין קהל הסקרנים יצאו לבתיהם להביא מקלותיהם וגרזניהם כדי לכלות חמתם בעושי מעשה הנבלה. כשהושב הסדר על כנו, יכלה פאולה לשאול:

“מה ברצונך כי אעשה, מנדוציו”.

“ראשית”, השיב מנדוציו, “השליכי את שיקוצי קמיעיך”.

“כן”, נענתה בהכנעה.

“לאחר מכן שלחי מעל פניך את הרופאים והאחיות”.

“כן”.

“ולאח”כ תרתיחי קומץ עשבים שאנטוניה תתן לך, ותשקי את פאפינו את מימיהם".

“כן”.

“ולאחר שיירדם, שובי אלי”.

פאולה לחצה לחזה את תרמיל הניר שנתנה לה אנטוניה והחלה מפלסת לה נתיב החוצה בין ההמון הרב שצבא על הבית.

“ועתה גמלי עמדי חסד והוציאי כל איש מעלי כדי שאוכל להתלבש”.

משעה עשר בבוקר ואילך החלו שליחים רצים אצה ושוב בין האל־ברגו די רומה ובין מטהו של מנדוציו. מן הקצה האחר זרם בלתי פוסק של פקודות והוראות שנמסרו ע"י דיפאולו, דלפארטו והנפח שהעמידו עצמם לרשות “מיבצע־הריפוי” של רבם, ומן הקצה השני של שירות־שליחים זה הוצאו בולטינים, אחת לכל חצי שעה, להמון שצבא על ביתו של פאפינו.

מאתוני שמחמת רגלו החולה לא יכול לשמש שליח, הי הכרוז, ומפעם לפעם יצא לגזוזטרה והכריז בקול חוצב להבות על ההתקדמות במצב בריאותו של החולה עקב שתותו את רפואת הפלאים של מנדוציו.

שני ימים ושני לילות נמשכה תרדמתו של פאפינו, וכשנתעורר, היתה בת־צחוק על שפתיו. אף בעצם חיוכו היה משום מעשה ניסים, כי אותו כלי זקן לא חייך מעולם.

החולה ביקש כי יובא לו אוכל, ולפי עצת מנדוציו ניתנו לו מזונותיו במנות קצובות וזעומות עד שאסף כח לבצוע את לחמו במו ידיו. כשניתן בידו סכין־הלחם בפעם הראשונה לא הזיזה אשתו המודאגת עיניה מן הסכין.

ביום השלישי החלים החולה די הצורך לשבת, ואז ביקר אצלו דון־ג’יובאני בלווית שני פרחי כהונה. הללו נשאו שני יעים של מים קדושים שהכומר היזה אותם בכל רחבי החדר, במעמד כל בני הבית שנתקהלו בחדר לכבוד המאורע. הכומר הרחיב את הדיבור על העונש שהאלוהים עונש את החוטאים ועל הגאולה והישועה שהוא מאציל ברוב חסדו לכל החוזרים בתשובה, ולבסוף הזכיר דרך אגב כי התפלל תפילה מיוחדת לשלומו של פאפינו. אם לא אמר להם עד עתה שום דבר על כך, הרי זה משום ש“הבחור האומלל” היה יותר מדי חולה מכדי שיוכל לקבל מבקרים, אלא שיש לשבח את הבורא על חסדיו הגדולים, שכן אותה תפילה פעלה את פעולתה.

אנטוניה שלשלה לתוך כיסו מעטפה ובה תשורה, ולאחר שהעמיד פנים כממאן לקבלה, יצא בברכות ובאיחולים מן החדר.

משהחשיך היום ופועל המשק נכלא בחדרו וגם מריה עלתה לחדר משכבה, התעטפה פאולה בצעיף הצמר ויצאה בלאט מן החדר מבעד לדלת האחורית. כעבור כמה רגעים דפקה על דלת בית מנדוציו, וכשנכנסה לחדרו מצאתו יושב וקורא בכתבי הקודש לאור הנר. “אבקש את מחילתך מנדוציו על שאני באה לראותך בשעה כל כך מאוחרת, אך עלי לראותך”.

“ציפיתי לבואך; שבי בזה”.

“הלא תדע כי הכל זוקפים את החלמתו של פאפינו לזכות דון ג’יובאני אך ברצוני כי תדע שלא שכחתי מי הציל אותו באמת”. “ידעתי כי לא תשכחי”.

“ועתה באתי לסלק את חובי, מנדוציו”.

“אין את חייבת לי פרוטה”, המשיך מנדוציו בשקט, “אך הלא אתה הצלת את אישי מרדת שחת!”

“הבלים תדברי, לא עשיתי יותר משעשה דון ג’יובאני”.

“אלמלא עצתך, היה החולה מת”.

“אמרתי לך כי לא עשיתי כלום לשם כך. רק סייעתי במקצת, ותו לא”.

“שמא תרשני לתת לך משהו בעד עזרתך זו?”

“שמעי, אשה. איני זקוק לפרוטה של נחושת ובודאי שלא אובה לקבל שכר בעד עבודה שלא עשיתי; אלא שאם הדבר יגרום לך נחת, לכי ותני מתנתך לכנסיה”.

“למה אתן כספי לדון ג’יובאני אם אלוהיך הוא שריפא את אישי?”

מנדוציו השיב בחיתוך דיבורו הפסקני: “האזיני היטב לדברי – אין לי אלוהים מיוחדים משל עצמי. יש רק אל אחד בעולם, והוא משותף לכולנו, לכומר וגם לי. דון ג’יובאני מקטיר לו קטורה על ראש הגבעה, ואני מתפלל לו כאן על כסאי המתגלגל; אך בסופו של דבר שנינו עובדים לאותו אלוהים, החטא היחידי הוא לקנות חפצי כישוף וקמיעות אויליים, כאשר עשית, ולהאמין בפסלי עץ ואבן, תחת אשר תאמיני באלוהינו שבשמים. הלא שרפת את כולם כאשר אמרתי לך, לא כן?”

“את כולם העליתי באש!”

“ובכן, אין הבדל היכן תתפללי, וכל אשר תיתני לדון ג’יובאני לצדקה כמוהו כמתן לאלוהים: בנת לרעי?”

“כן. אבל האם לא אוכל לעשות משהו למענך?”

“כן, אל תגידי לאיש כי היתה לי יד בריפוי בעלך”.

“אך פאפינו יודע!”

“אמרי לו כי יחזיק הדבר בסוד. אין אני רוצה כי יוודע באפוליה כי אני בעל־הנס. כבר הוטרדתי למדי ע”י כל מיני בטלנים המידפקים על דלת ביתי".

נשמעה דפיקה בדלת ולתוך החדר נכנסה אשת לוקה, ובידה יונק. “מנדוציו”! קראה האשה בנשימה עצורה.

“מה קרה, ימימה?” שאל מנדוציו.

“הילד אינו יכול לנשום!” היא הסירה את הלוט מעל פני התינוק וחשפה את פניו הכחולים והחיורים של ולד גוסס.

“איני רופא!”

“רופאים לא יצלחו לכך. הרופא אמר כי הילד ימות. אך אתה תוכל להחיותו”.

“לא אוכל לעשות דבר לבנך”.

“אתה אומר זאת” קראה האשה בקצף, “יען כי חזר לוקה לחק הכנסיה, אתה עומד באזלת יד ומניח לבני למות!”

“לא איכפת לי מה עושה בעלך, והיכן הוא מתפלל, ובלבד שלא יכניס לביתי את יוצאי חלציו”, קרא אף הוא בכעס. אך בראותו את מבטי הזעם שלה, התחיל מרגיעה ומדבר אליה בדברי נועם.

“מדוע לא תאמיני לי באמרי שלא אוכל לעשות דבר למען בנך. התרצי כי אלחש כמה לחישות־הבאי, ואצייר צלבים על שמיכתו כדרך שעושים חוברי־חָבר?”

“אומרים הבריות כי יש בכוחך לרפא כל חולי”.

“הסתכלי בי, ימימה! ההייתי יושב כאן על כסא מתגלגל זה, אילו יכולתי לרפא חולים? האם לא הייתי מרפא תחילה את רגלי שלי, אילו היה בכוחי לרפא חולים, כפי שאומרים הבריות?”

נחה דעתה של אשת לוקה, ולפני פרידתה קראה לתוך חללו של החדר האפל: “רב תודות לך, מנדוציו. לוקה אומר כי בשבוע הבא ישוב לתפילה”, ונעלמה.

עברו שבועיים ימים ופאפינו הלך והשמין מיום ליום. נתרפאו הפצעים שבזרועו, ולסתותיו הכחושות נתעבו. כשעבר השבוע השלישי ללא עוית חדשה, הוחלט לערוך מסיבה לכל אנשי הכפר. המשפחה נתכוונה לערוך מסיבה רבת פאר שכל הכפר ידבר בה. שלושה ימים תמימים נמשכו ההכנות למסיבה זו. מאחורי גבו היו הכל קוראים לפאפינו “כֵּלַי”, ודוקא משום כך, אמר לגלות להם הפעם את נדיבות לבו: יום לפני המסיבה שכר שני שליחים שהופקדו על חלוקתם של כרטיסי הזמנה צבעוניים מבית לבית. בהזמנה אישית נתבקש כל אזרח בסן ניקנדרו להופיע “מחר לאחר העבודה ב”אלברגי די רומא" לחגיגה שתימשך יומים הנערכת לכבוד פאפינו בעל האכסניה. אורחים מתבקשים להניח מעותיהם בבית". מעל למשקוף הפונדק התקינו נגרים שלט ובו כתבו באותיות מאירות־עינים: “מאכל ומשקה כיד המלך על חשבון בעל הפונדק”.

אותו יום היה יום גדול אף לכלבי הכפר. כל כלב בכפר חש בחושו המיוחד כי משתה מפואר עומד להערך בפונדק, וכל כלבי הכפר נתקהלו סביב הפונדק כדי למלא כרסיהם בשיירי מעדנים שנפלו משולחנותיהם של החוגגים. גם מחזה זה של סעודת הכלבים היה מפואר ומרנין. אכן, יום גדול היה אותו יום לכל כלבי סן־ניקנדרו.

כתום הסעודה פתחה תזמורת הכפר בנגינותיה, והחוגגים יצאו במחולות. ראשונות יצאו במחול אשתו ובתו של פאפינו, לאחר שמילאו כוסות הסועדים ביין המשובח שזרם בשפע מן החביות הענקיות. פאפינו עשה מעשי־להטים בכוסות היין שיכול היה להניפן ולהורידן ממולאות בלא שתשפך מהן טיפה אחת.

הכל היו שקועים במאכל ובמשקה, בצהלה ושמחה, וכשנפתחה הדלת ואברהם נכנס לבית, לא השגיח בו איש.

מריה הבחינה בבואו ויצאה לקראתו לאחר שנטלה רשות מאמה.

ליד הקיר עמדו שניהם בדומיה כשאברהם מסתכל בתהייה בהמון החוגג. שאונם של החוגגים העליזים באולם שלל כל אפשרות לשיחה עניינית ביניהם, ולבסוף הוכרחה מריה לקרוא בקול גדול באזניו: אמרתי לך רב תודות על שצבעת את אופני".

“על לא דבר”, השיב בשויון־נפש.

“האין היהודים רשאים לשתות”? שאלה פתאום.

“בודאי שמותר להם”, ואחר שאל במבוכה: “למה תרצי לדעת?”

בינתים פרשה ממנו ועברה בפסיעות גסות ומהירות על פני האולם; החוגגים הילכו בחדר כשיכורים, ומריה נמנעה מבוא במגע אתם. היא חצתה את האולם ביעף ובידה גביע מלא יין ושהגישה אותו לאברהם.

“מדוע לא תשתי בעצמך?” שאלה אברהם.

“בנותיו של פונדקאים אין דרכן לשתות!”

הוא שתה את היין בלגימה אחת. ואחר שאל: “למה זה רצית לדעת אם מותר ליהודים לשתות?”

“משם שמבני עדתך לא בא שום אדם אל המסיבה.”

“לא היין הוא שמנע אותם מבוא הנה!”

“העושה אבא משהו הפוגע ברגשותיהם?”

“לא!”

“אם כן מה תוכל להיות הסיבה?”

“בשר החזיר הוא בשר פיגולים לנו”.

“זהו הבשר המשומר המשובח ביותר שבפוגיה!”

“דעי, מריה: בשר החזיר הוא בשר טמא, והתנ”ך אוסר עלינו את אכילתו".

סוף סוף קראה הנערה בקול רך “אברהם”, (ובפעם הראשונה קראה לו בשם זה) “האמנם כה חשוב התנ”ך לכם?"

“זהו הדבר החשוב ביותר בכל העולם”.

“התלמדני תנ”ך?"

“כל אימת שתרצי”.

“ובכן בוא עמי”, קראה ואחזה בידו.

לפני צאתו נעץ מבט אחרון בחדר.

פאפינו ישב על דוכן בית המרזח וניצח על המקהלה ששרה בהתלהבות את ההימנון הפשיסטי, “ג’יובאניצה”. וכשם שלא השגיח אדם בכניסתו של אברהם, כך לא השגיח בו אדם ביציאתו.

 

פרק ט"ז: הפורשים    🔗

כל הענין התחיל משום רגשנותו ורוחו הנסערת של מאתוני שלא יכול להחשות בשעת התפילה. כשראית אותו בתוך עדת האחים השקועים בתפילתם כשהוא מעוה פניו ונושך ציפרניו בקוצר רוח, היית עומד ותוהה מה הביאו לכאן ולמה הוצרך לענות נפשו ולשמוע את השעור בדומיה; כל שנזדמן לכינוס־התפילה באקראי היה רואה בהתנהגותו משום חילול הקודש.

רושם זה היה שטחי ומתעה, והאמת היתה שונה לחלוטין. “האלוף הצולע בעל הלב הטהור” כפי שכינוהו אנשי הכפר שלא בפניו, היה הראשון מבין גרי־מנדוציו, והנלהב בכל חסידיו. והכל התפלאו על שאותו מרדן היה הנכנע והמציית ביותר לכל פקודות רבם. אין לך וויכוח בפונדק שמאתוני לא השתתף בו ולא גילה בו עמדה תקיפה וברורה משלו. אף השיחה השקטה ביותר בשאלה עקרונית הפכה במעמדו לויכוח סוער ונלהב. בדרך כלל עמד תמיד לצד החלש. לא תמיד ידע אל נכון את העובדות שהגן עליהן בעוז ובהתלהבות, אך אי־ידיעתו לא גרעה ולא כלום מרוח המלחמה שבו, ותמיד היה ערוך לקרב ויצא חוצץ במלוא טענותיו. בעורקיו של בעל־מום זה שלחם לאידיאלים אנושיים נזל דם של אבירים נדיבי לב, אך יש ונדיבות לבו הפכה לחמת מרי. כל טענה בויכוח היתה עשויה לעורר חמתו, ואז קפץ כנמר על מתנגדו שלא שוכנע ע"י כוח־הדיבור של הרצען, וקם עליו לטרפו חיים. הוא אהב בכל לבו את האנושות, אף כי האנושות לא השיבה אהבה אל חקו, ובעיית הקמת שלום־אמת ואחדות־אמת בין העמים היתה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה נושא־השיחה החביב עליו ביותר. הוא לא שמר טינה לאיש. בחבר העמים שלו נתקבלו בברכה כל האומות: גרמנים, צרפתיים, אמריקניים ואפילו בני רומא. רק למטומטמים צרי המוח וגסי רוח שבבית המרזח שלא יכלו להסכים לדעתו בשאלה כל כך פשוטה, אך כה חיונית, שמר את מלוא זעפו וקצפו.

שאלת שלום העולם עוררה בסן ניקנדרו מדנים וקטטות ובכולן היה מאתוני בראש הלוחמים למען “ברית עולמית”. יותר מכל ויכוח אחר פילג הויכוח על נושא זה את סן־ניקנדרו לשני מחנות ניצים. “מצב מלחמה” זה נמשך עד החורף של שנת 1922. תוך שבוע ימים מיום “המסע לרומי” רכש לו מוסוליני את הלוחם המסור ביותר בכל הדרום הקלריקלי והאנטי־פרוגרסיבי. בימים ההם היתה עדיין התנועה החדשה בחיתוליה. הכנסיה גינתה אותה בפומבי, ובעלי האחוזות העשירים שראו בה “יותר מדי סוציאליזם” אף הם בזו לה והמרו את פי מנהיגיה. במחצית הראשונה של שנת 1923 עדיין לא רכש הפשיזם חסידים בסן ניקנדרו, הואיל ולא זכה לתמיכה, לא מאנשי הכנסיה ולא מבית המרזח המקומי. ובעצם הימים ההם היה מאתוני נואם קבוע בכיכר הכפר, שמעל דוכנה נשא נאומים ארוכים מאד על רפורמה קרקעית, מלחמה במלריה, פיצול האחוזות הגדולות, ועוד כיוצא בזה. בכוח דברנותו רכש למפלגה הפשיסטית מספר ניכר של אנשי כפרו.

אין ספק כי היה מגדיל לעשות, אלמלא עמד המשטר הפשיסטי והציף את אפוליה בחוברות־תעמולה, שלהסברתן שיגר לאותו אזור תועמלנים מושבעים שמלאכתם בכך. משראה הרצען כי ילד־טיפוחיו הופך לכוח אדיר, וכי הכל מקלסין ומפארין אותו מעל כל במה בכיכר הכפר, פקעה התעניינותו בו, והחליט לזנוח אותו לחלוטין. כדי להפיג את אכזבתו, עמד ונשא אשה ובמשך השנים הבאות פרש לגמרי מחיי הציבור. כאב למשפחה גדלה והולכת, התקדש בכל מרצו לגידול ילדיו, וכדי להביא לחם לפי הטף, חייב היה לעמול כל היום והרבה משעות הלילה. כך חלפו עשר שנים אפורות שבהן העמיד שבעה ולדות שנולדו שנה אחר שנה.

בשנות השלושים, שבהן הפר הפשיזם את כל הבטחותיו לאיכרים, עמד הדרום החקלאי ברובו בראש המתנגדים לתנועה שעשתה לה כנפים ופשטה בכל רחבי הארץ. מאתוני שבנו בכורו נתבגר ומילא מקום אביו בעבודה בשדה, חזר למקומו בבית המרזח על מנת ללחום בילד־טיפוחיו – לשעבר, ועמד בראש המתקוממים בפשיזם. לא היה גבול לזעמו ולהתמרמרותו על התנועה. עד מהרה עלה בידו ללכד מסביבו כמה מידידיו שנשבעו לו אמונים והכריזו על נכונותם להצטרף לתנועת המרי שעמד בראשה. אך הפעם לא ישב המשטר בחיבוק ידים והשיב מכה תחת מכה. שוטרי חרש עברו מכפר לכפר וערכו רשימות שחורות שנשלחו ביד שליח מיוחד לרומא, שממנה החל זורם זרם של צוי מאסר שבוצעו בכל המהירות האפשרית ע"י בלשי הקאראביניירי. מאתוני נועד להיות השעיר לעזאזל של סן ניקנדרו, לפי שהיה מן הלוחמים הגלויים לדעותיו. הוא לא יכול להחשות. שום כוח בעולם לא יכול היה לרסן את הרצען המתמרד מלהטיף דבריו בגלוי ובכל חום התלהבותו. אדרבא, נראה שדוקא ההתנגדות הוסיפה שמן למדורת סערת נפשו, וברור היה לכל כי במוקדם או במאוחר, סופו לבוא לכלל התנגשות קשה עם השלטונות. הכל היו בטוחים כי התנגשות כזאת תבוא בכל שעה. רק נס יכול להצילו מאבדון.

אז חלם מנדוציו את חלומו, ומאתו בא הגילוי למאתוני. למן היום בו שמע בפעם הראשונה את השעור בכתבי הקודש, חדל להופיע בבית המרזח, וכששאלוהו חבריו לפשר מנוסתו הפתאומית משורות המורדים, חייך והתנצל באמרו כי הגיע לכלל דעה שעסקנות פוליטית היא הבל ורעות רוח, ואינה מלאכה הולמת לרצען מוטרד שכמותו, שמחכה לו מלאכה מועילה יותר. לאחר שזמזם איזו נעימה עליזה, חזר למלאכתו.

זה היה האות להתחסלותה של הליגה האנטיפשיסטית במקום וההתחלה לכניסתו לדת ישראל.

על אף הסודיות החמורה שהיתה אופפת את כל פעולותיהם של האחים, נודע ברבים שמנדוציו ייסד כת משלו, וכשנשאל מאתוני על הצטרפותו לאותה כת, הודה בגלוי כי הוא אחד מחבריה. ולא עוד אלא שהדגיש כי אם יש להטיל אחריות על מישהו בשל כך, הוא לבדו ישא בכל האחריות. ביוהרא רבה הכריז ואמר כי הוא בן דת ישראל, ותהיה דעתם מה שתהיה על כך, ולא איכפת לו מה שיעשו. הרבה מן ההעזה והסיכון היו כרוכים בהתפארות זו, כי ידע יפה שפרנסתו תלויה בחסדי הכפר, ובאותם ימי אימים, מאסרים ודיכויים, לא היה דרוש הרבה כדי “לחסלו”. סוף סוף מחלו לו על יהדותו כדרך שמחלו לו בעבר על כל מנהגיו הנלוזים, והרשוהו להמשיך במלאכתו, ולתקן נעלים לגויים וליהודים כאחד.

זמן מה היה מאושר מאד בסבל שהטיל על עצמו מרצונו הטוב, וקיבל באהבה את כל היסורים שמנה לו הגורל מחמת הדת החדשה שרכש לעצמו. מנדוציו היה מחמיר עמו הן בעניני דעלמא והן בעניני דשמייא, ונהג עמו בהרבה יותר תקיפות משנהג דון ג׳זאפה. אך מאתוני היה מאותם בני אדם “משוגעים לדבר אחד”, שהתאהבו בתפקיד שבשבילו סבלו, ובפעם הראשונה בחייו חש עצמו מאושר לחלוטין.

מנדוציו נתן לו אלוהים, והרצען נתאהב בו. לכתחילה מתוך בושה, לאח“כ ביתר חירות, ולבסוף ללא כל הסתייגות שיקע את כל אהבתו באלהות החדשה שלו. והיאך תגלה רגשותיך לאל כל־יכול, שהוא רואה ואינו נראה? פשוט מאד: למאתוני היה קול ערב מאד, וצלול למדי. הוא לא ידע קרוא וכתוב ואף כי לימד עצמו קצת כתיבה, הגה את המילים בקושי, וביחוד מילים היוצאות מן הלב. ככל שהעמיקו רגשותיו, כן התלבט והתחבט בהבעת עצמו. סוף סוף נוכח כי אין לו צורך בהגיית מילים. דיו אם ילמד בעל פה כמה פרקים מספר תהילים וישנן אותם בקול רם, ועל ידי כך בלבד יהא מתייחד עם קונו. ביתו הרעוע של הרצען שלא היה אלא אוגד של קרשים שנצמדו יחדיו במסמרים היה שוכן במרתף. שלוש מדרגות חמר הובילו את הנכנסים אל ה״דוכן” הצר שלא היה בו מקום אפילו לבעל המלאכה עצמו.

“דוכנו” לא היה אלא מאורה צרה, חרבה ומשמימה שבקושי היה בה מקום אפילו למדף לנעלים, לכלי הרצען ולשני שרפרפים צולעים.

כשהיה שקוע במלאכתו, פתח פיו בשירה ובזמרה. יש והערה עליו רוח ממרום, וכאילו נכנס בו דיבוק. בשעות כאלה כלתה נפשו למרחב. האיש נתלהט באש קודש, פשט צורה ולבש צורה. וכשהיה מהלך קוממיות ועולה לראש הגבעה יצאה מפיו שירה אדירה, שירה של להט וקדושה, ולא נשאר בו שיור מאותו רצען צולע וכפוף־גו.

כשסר בפעם הראשונה לראש הגבעה, נתקהלו סביבו כמה ילדים ועקבו אחר מעשיו. הם ליווהו עד אבן־התחום, ואחר חזרו עייפים ויגעים. אך כשסר בשניה כעבור שבוע, סבוהו והקיפוהו לפחות חצי ילדי הכפר, והיה מהלך כמי שנדחף ע"י איזה כוח בלתי־נראה.

בראש שיירת המלוים עמד נער בעל־גוף כבן חמש עשרה שהלך אחריו עקב בצד אגודל, והגיע רק עד ראש הגבעה. הוא לא יכול להתקדם בצעדיו המהירים של הרצען, ולבסוף הפסיק מהלכו, והתחיל מחקה את קול שירתו של מאתוני. מיד התקיפוהו שני נערים אחרים באגרופיהם והפילוהו לארץ בבעיטות קשות ומכאיבות.

יום אחד שמע שמש הכנסיה לשעבר את שירתו בדרכו לעבודה. כולו מוקסם מן הצלילים האלוהיים שהגה מאתוני, עמד האיש בחוץ וחיכה לרצען שיזמינו להיכנס לדוכנו. משהוזמן ונכנס פנימה מצאו כשהוא מתקן נעלי עבודה תוך כדי זמרה עילאה. הרצען היה מזמר את חרוזי פרק כ"ב מספר תהילים שכה נשבה בקסמם, עד שחיבר מנגינה נוגה מיוחדת ההולמת את תכנו המרתק. מאותו יום ואילך היה יצחק סר לדוכנו של הרצען כל אימת שנזדמנה לו שעה פנויה. בעיני השמש היו דת ומוסיקה שלובים ומעורים זו בזו. בהזדמנויות הנדירות שהיה עובר על פני בית היראה – ניסה להוקיר רגליו מלכת ברחוב זה – היה נושא עיניו לחלונות בית היראה, וזוכר בגעגועים את ההימנונים המרוממים את הנפש ואת נגינת העוגב, ועיניו זלגו דמעות של געגועים. עתה שקנה חכמה אלוהית מפי מנדוציו, והבחין בתפארת הבורא הודות למאתוני, דבק בכל לבו באמונתו החדשה. כעבור שבוע נצטרף גם לוקה ההפכפך והחלש לקהל מאזיניו הקבועים של מאתוני. זמן רב היסס, ולא ידע במי לבחור: אם ברב המטיף אמרותיו מעל הבמה ואם באמן ובמשורר השר את תפארת אלוהים. לבסוף העדיף את הצלילים הפשוטים והנהדרים של האמן כי לא יכול להוגיע מוחו בגיבובי המלים הנשגבות על עיקרים ומצוות שלא ירד לסוף דעתם. הוא ראה בכך פשרה בין הכנסיה והיהדות, ונוכח שהדרך הבטוחה האחת היא להלל את ה' בשירה ובזמרה.

מעשיהם של השלושה בראש הגבעה נשארו בגדר סוד. אך תמיד חזרו משם כעבור שעה קצרה במצב רוח מרומם.

לא היתה שעה קבועה לתפילות־יוצאות־דופן אלה שנערכו מפקידה לפקידה ללא סדר ותכנית, ואלמלא גזירת האיסור שהוצאה נגדן, היה הכל הולך למישרים.

משהוטל איסור על האחים להתכנס בבית מנדוציו, ונשללה מאתם מנהיגותו הרוחנית, היו האחים כצאן אובדות, ולא ידעו למי ולאן לפנות.

מזה כמה שנים הסכינו לדרישותיו של מורם ורבם, ופתאום שללו מאתם את זכות הגישה אליו.

יצחק היה הראשון שנזכר במאתוני, אך דוכנו של הרצען היה צר מהכיל את כולם, ולא עוד אלא כי צו ההתקהלות הבלתי־חוקית גזר על התקהלות בכל רחבי הכפר, כפי שהסבירו הקאראביניירים, ואז החליטו לערוך תפילותיהם על ראש הגבעה, וכי מאתוני יעבור לפני התבה.

לפני שקיעת החמה נתקהלו כולם, ועלו בדרכים צדדיות ופתלתלות לראש הכרם. שם התיישבו בחצי גורן עגולה הרחק מאדם העיר באין איש יוכל לראותם. מאתוני נשען על גזע אלון עתיק והזין עיניו במראה הנהדר שנשקף נכחו, ופתח פיו בשיר. מיד נלוה אליו השמש־לשעבר, ואחריו לוקה עד שכל הקהל פרץ בשירת הללויה.

משכילו מזמור כ"ב מספר תהילים ושירתם נגוזה בין עלי הגפנים, נתלהב הרצען וקפץ למרכז המעגל. קצב שירתו וסולם שירתו נישאו והלכו, ובדבקות זו של ערגה לאלוהים, טובעו קולות המקהלה.

היה זה לילה אפל, והקהל לא יכול לראות אלא את זוג העינים היוקדות של החזן. כשסיים את שירתו כבה הניצוץ, והכל היו שקועים באפלה גמורה. בינתים החלה רוח צוננת מנשבת בין עפאי העצים והגפנים. “נחזור הביתה”, קרא מאתוני, והתחיל צועד בצעדים כבדים במורד המשעול. בפעם הראשונה אמר משהו באותו ערב.

פעמים בשבוע נתוועדו האחים לתפילותיהם החשאיות, ומנדוציו, אם ידע משהו על כך, לא הפליט מפיו מלה. שבוע לאחר ביקורו של קנטוני חודשו כינוסי התפילות והוחזרו לקדמותם. יום החמישי הוכרז כ“יום השעור” של כתבי הקודש ושני במעלה לאחר שבת קודש. בפעם הראשונה אחרו האחים לבוא אל התפילה. מורם ורבם הקל מזמן בחומרת המשמעת, ורבים מן האחים החלו מזלזלים בכך ולא דייקו לבוא לשעה הקבועה.

כמה מן האחים החדשים לא יכלו לזכור איש את מקומו. סוף סוף הוחזר הסדר על כנו, וכשהושלך הס בקהל, פתח מנדוציו ואמר: “כשהוצרכו בני ישראל לתעות ארבעים שנה במדבר, היו פקודות משה רבם ומנהיגם נר לרגליהם, כי כן ציווה ה‘. רק שלושה אנשים, שלא נכנעו למצוות ה’ העזו להמרות את צו משה רבנו, הלא הם קורח, דתן ואבירם. אך האדמה פתחה את פיה ותבלעם והם נמחו מעל פני האדמה… ועתה נעצום עינינו ונתפלל בשקט לשובן של השיות הנידחות. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיסלח להם על משוגתם וישיב לב בנים על אבותם…”

האחים לא המשיכו בתפילתם הדוממה יותר מרגע אחד, (לוקה חיכה בחוסר־סבלנות לשעת הנעילה), ויצאו את החדר בדומיה גמורה. כל שאר האחים חיקו את מעשם, ויצאו אחריהם מן החדר בברכת “ברוכים תהיו”.

רק מאתוני ישב משמים בפינתו והיה מצייר ברגלו עיגולים ברצפת החדר. פתאום נשמעה קריאה שהיתה ספק גערה ספק פקודה: “מאתוני!” לא היתה תשובה לקריאה, “יעקב”! קרא לו פתאום מנדוציו בקול רך וענוג, בשמו העברי שהיה נוהג לכנותו בו רק בנסיבות חגיגיות.

“האם לא אהבת את השעור הערב”?

“כן…”

“האם תתן ידך למורדים?”

“לא”

“ומה דעתך על החוטאים מדעת ובזדון?”

“אני מתנגד למעשי־חטא”, השיב הרצען בגמגום. אך לא נחה דעתו של השואל מתשובה זו, והוא הוסיף לשאול: “אמור נא לי גלויות, יעקב, האין דעתך נוחה משעורי התנ”ך שלי?" “אוהב אני אותם מאד”.

“אם כך, למה תערוך תפילות לעצמך? האם לא תבוש לענות אמן בתפילתנו כשמאחורי גבי אתה חותר תחתי ועובר לפני התבה במנין שאתה עורך לעצמך אי־שם?” די היה בדברי תוכחה אלה כדי להוציא את הרצען מכליו; הוא קפץ כנשוך נחש, וקרא: “מדוע לא אעשה זאת? התדמה את האלוהים לאנשי החולצות השחורות שלא יאבו לראותך אלא במקומות מסויימים ובשעות מסוימות? הזקוק אני למליץ ביני לבין אבינו שבשמים כשאני רוצה לדבר עמו?” מנדוציו השיב בניחותא: “יען ראיתי אלוהים בחזון”. אך הרצען לא הרפה: “הבלים תדבר, כל איש יוכל לומר כך. אני עצמי חלמתי כל מיני חלומות, אך אין אני מסתובב ומכריז על כך השכם והערב!”

עתה פקעה סבלנותו של מנדוציו, אחז בכסא בשתי ידיו וקרא בזעם אדיר: “התעז להטיל ספק במראה אשר נגלה אלי, עובד־אלילים שכמותך?”

“כן אני מטיל ספק בכך, ולא עוד אלא כי אין אני מאמין בהסברי־הכרס שלך על התנ”ך. דייני בנוסח כתבי הקודש כמות שהוא… ״

“צא מביתי!” קרא מנדוציו וגירשו מעל פניו.

מאמציהם של עושי־שלום מבין ידידי השנים נופצו אל הסלע, פעם בשל עקשנותו של מנדוציו, ופעם בשל קשיות ערפו של מאתוני, ועיתים גם בשל כך וגם בשל כך. לאחר שני שבועות של מאמצי־שוא להשכנת שלום, חזר לוקה למחנהו של מנדוציו, ואילו יצחק, שמש־הכנסיה לשעבר, הצטרף בגלוי, להפתעת הכל, למחנהו של הרצען. הפילוג היה כל כך עמוק וגלוי עד שה“פורשים” חדלו לדבר עם אנשי הכת המקורית. שכניהם הגויים ידעו על הקרע ושמחו לאידם של הפורשים והמקוריים כאחד. סלע המחלוקת המקורי היה לכאורה שיטת פרשנותו של מנדוציו את כתבי הקודש. אך עילה יסודית זו נשתכחה מהר במערבולת ההאשמות ההדדיות שהשמיעו שני הצדדים איש נגד רעהו. הכל הרגישו כי רק נס יוכל לאחות את הקרע, ואמנם נתחולל נס כזה. משנודע ברבים דבר התרפאותו של פאפינו בעזרת תרופת הקסמים של מנדוציו, חזר מאתוני אל “הבית” כמלפנים, והתחיל נוהג כדרך שנהג לשעבר: מוכיח, גוער ומייסר, כאילו לא קרה דבר. הכל הרגישו בחסרונו, והכל היו נכונים לשכוח את העבר. נראה היה כאילו חזרו למצב “חדש ימינו כקדם”. אמנם לא הרפה מאתוני מהפרעותיו בשעור ע"י קריאותיו ושיסועיו הנרגשים, כשמנדוציו קורא אותו אל הסדר ברמז או בקריצת־עין, אך לא היה בכל זה משום חידוש. הנס נתחולל הודות לחג הפסח.

מנדוציו אמר לאחים כי חג הפסח היה נושא האיגרת ששלח הרב הכולל ביד שליחו הראשון. לאחר ביקורו הראשון של קנטוני בימי האביב הוחלט כי חג הפסח יוחג כהלכתו ברוב פאר כחג יהודי ראשון. – האחים הבינו שאינו דומה חג הפסח לחג הפורים או לחג השבועות שהיו להם “מקבילים” בלוח המועדים של הנוצרים, ועל כן התקדשו בעוד מועד כדי לחוג אותו לפי כל תגיו ודקדוקיו. ההכנות נמשכו שלושה שבועות תמימים.

בשבת שלפני שבת הגדול, הקדיש מנדוציו את שעור התנ“ך לפרק י”ב מספר שמות. הוא קרא את הפרק פעמים באזני בני עדתו, ולא הוסיף אף מילת־הסבר משלו לנוסח הפרק. לאחר קריאה שניה שאל את הקהל אם יש למישהו הצעה או שאלה. לא קרה כזאת עדיין בכינוסי התפילה. מעולם לא שאל בעצת מישהו, וביחוד בענינים עמוקים ונסתרים מבינת אדם ככתבי הקודש. הוא חזר על שאלתו, אך איש לא נע ולא זע, רק מבטי תמיהה נזרקו לכל עבר. “ובכן מאתוני”, פנה אליו בקול רך ואנושי “הלא תראה כי הפעם איני מפרש כלום משלי. האמנם בטוח אתה כי הבינות את השעור וידעת אותו יפה?”

“רק פרט אחד אינו מחוור לי כל צרכו” השיב מאתוני. "כתוב בתורה כי עלינו לאכול את כל הכבש על קרבו ועל כרעיו. מה פירוש “על קרבו ועל כרעיו?” “פירושו: הלב, הראה, הכבד והכליות”.

“ומה בדבר המעים?” “מעי הכבש הם קשים לאכילה, אין ה' רוצה כי נאכל את המעים ואילו רצה בכך, היה אומר זאת בפירוש”. בשאלה זו נפתח פתח לסידרת שאלות מצד כל המשתתפים. פתח דלפראטו: כתוב בתורה: “איש שה לבית אבות, שה לבית”.

“כן, שה לכל בית, אך לפי גודל המשפחה”.

“האם פירושו של דבר כגודל משפחתך או כגודל יכולתך לאכול?”

“גם זה וגם זה”, השיב מנדוציו קצרות. “ככל שיגדל מספר בני ביתך ותגדל יכולתכם לאכול, כן חייב להיות גדלו של השה שתבחר בו”.

“כתוב”, המשיך דיפאולו, “אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים”.

“כן”.

״האם פירושו של דבר כי עלינו לאכלו רק צלוי ללא מרק או מיץ?"

“כן”, השיב מנדוציו, “רק בשר, מרור ומצות, ולא מרק”.

“ובכן” סיכם מנדוציו את סידרת השאלות והתשובות, “מחר בצאתכם לפעלכם ילך כל איש אל השוק וקנה בו שה בן שנה. והשה יהיה לבן וצחור, ללא רבב בגופו. ולקח את השה לביתו, ורחץ אותו במים והלעיטו, ובשבוע הבא יביאנו אלי למען אבדוק אם הוא טהור”.

מאתוני נזכר בשאלתו העיקרית. “ואיך נשחט את הכבשים?”

“איש איש ישחט את שיו שלו”.

“אין זה כדת וכדין”, השיב מאתוני. “סוף סוף לא נוכל לקחת שה לעולה ולרצוח אותו בגרזן! אחים! מה שאנו צריכים זהו מזבח; (וכאן שרטט בתנופת יד את צורתו של המזבח) מזבח עצי שיטים ככתוב בתורה”.

כמה מן האחים נטו לתמוך בהצעה זו, אך הכל נמנעו מחוות דעתם עד שיגלה מנדוציו דעתו בענין זה.

סוף סוף השיב מנדוציו ואמר: “אמנם אין בתורה זכר למזבח, אך אין אני רואה בכך כל רע”, ובראותו ארשת־ניצחון בפני מאתוני, הוסיף “על כל פנים, לא יהיה זה כמתכונת המזבח שאתה מתארו”.

“מדוע לא? הן צריך הוא להיות מזבח עצי שיטים, ככתוב בתורה!”

"בתורה כתובים דברים רבים, אך לכל דבר זמנו ומקומו. אנו נקים מזבח אבנים. כי מקרא מפורש הוא “מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה!” ולא עוד אלא כי אין אנו יודעים מה טיבו של אותו עץ הקרוי “שיטים!”

“שיטים… שיטים… הוא העץ המשובח ביותר”, אך מאתוני הוכרח להפסיק את התערבותו לקול הצחוק שפרץ מפיות כל המשתתפים.

בערב שבת לאחר הדלקת הנרות נתקיימה ההתייעצות השניה, ולאחר דיון קצר חולקו התפקידים בין המשתתפים. כדי לקיים את טהרת הקרבן לכל פרטיו ודקדוקיו הוחלט כי דלפראטו יכשיר את הבשר בפיקוחו האישי של מנדוציו. האחיות יביאו את הבשר מביתו של החבתן בסירים מיוחדים, שיוקצו למטרה מיוחדת זו. הנפח נתמנה שר האופים, והוא ואשתו עתידים היו לאפות כמות מספקת של מצות שתספיק לכל העדה למשך כל ימי הפסח. דלפראטו נתמנה “מטהר ראשי”, ועליו היה להשגיח על ביעור החמץ בבתיהם של כל האחים.

דוד שהיה בימי נעוריו שוליא של טייח התחייב להקים את המזבח מול בית מנדוציו. השמש־לשעבר שהיה רווק וחסר־אמצעים, הופקד על נסירת נסרי עץ אלון שישמשו לאחים לליל הסדר על מנת שיאכלו סעודתם, ככתוב בתורה “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם”. ומאתוני שלא ידע כלום זולת רצענות, הוטל עליו להכין את המרור שייאכל לזכר התמרורים שסבלו ישראל בגולה.

ביום שני בערב חזו אנשי סן ניקנדרו (הגויים) במחזה מיוחד במינו. אזרחיהם היהודים הילכו בחוצות העיר בתהלוכה מסודרת בראש עדר של שיות תמימים שידעו כנראה את הגורל הצפוי להם בשבוע הבא והיו גועים בבכיה. כל השיות האלה הובלו אחד אחד בפני מנדוציו שבדקם בדיקה יסודית כדי לראות אם אין בהם פסול. רב השאון בגעיית העדר הזה, אך הגעייה הופסקה פתאום כשגילה מנדוציו כתם שחור מאחורי אזנו של שיו של מאתוני. “מה!” קרא מאתוני בכעס “הלנקודים אלה תקרא כתם שחור? אפילו לבן הארמי לא היה רואה בכך משום כתם! אתה רק מחפש חטאים ואני לא אסבול זאת”. הרצען הרעיש עולם ומלואו בזעקתו והעמיד פנים כמי שנעשה לו עול גדול.

רק לאחר שחזר הנפח לביתו, והביא שה צחור אחר במקום השה הפסול נחה דעתו של מנדוציו. בכל זאת העיר מאתוני כי לא הכבשים הטהורים של לבן הארמי הם שנשאו חן בעיני האלוהים, אלא דווקא העקודים הנקודים והברודים של יעקב.

באותו לילה נשמעה דפיקה בדלת ביתו של מנדוציו.

“מי שם?” שאל מנדוציו כשהתעורר משנתו.

“אני, מאתוני, דבר חשוב לי אליך!”

“היכנס ונשמע מה בפיך!”

“שמע נא! יש לנו שה לעולה ויש לנו מזבח, אך אין לנו מי שיקריב את הקרבן”.

“לא אבין למה ירמזון מילך!”

“פשוט מאד! עיקר שכחנו – הכהן. רצוני לומר לא נוכל אף לחשוב על החגיגה באין לנו מי שיקריב את הקרבן!”

“ואת מי תציע לתפקיד זה?”

“הואיל ואתה בעל מום, ולי אין תפקיד זולת הדאגה למרור, נדמה לי כי אוכל למלא בקלות את התעודה הזאת!”

“ומדוע תדמה כי תצלח לתפקיד זה?”

“אין בי כל פסול!” “אמנם אין בך מן המומים המנויים בתורה, אך גבך כפוף ורגלך כושלת, ואסור להעמיד כהן כזה”. מנדוציו הוציא את התנ"ך מתחת הכר ועבר על כל הפרשה עד שמצא את הפסוק המבוקש. הוא קרא בהטעמה את פרשת הסגולות הנדרשות מן הכהן. שעון הכפר צלצל שעת חצות.

מאתוני עמד בפה פעור, כמי שאיבד עולמו בשעה אחת, וכאילו כל חלומו נופץ אל הסלע. אך מנדוציו חיבקו וקרא: “הלא יש לך בן בכור שהוא בריא בגופו וברוחו!”

“כן, תודה לאל”.

“אך אברהם לא יצלח לעולם לכהונה”. קרא בבושה גדולה.

“מדוע לא?” שאל מנדוציו.

“משום שלבו של הנער אינו שלם! הוא אוהב נערה מבנות הגויים”.

בקול צרוד גמגם הרצען ברכת ערב טוב, ונפטר ממנו.

בשעות אחר הצהרים ביום הארבעה עשר לחודש האביב נערכה “חזרה” בבית מנדוציו: היתה בדיקת חמץ כללית לכל כלי המטבח והשולחן, וניתנו “הוראות של רגע אחרון” לכל צרה שלא תבוא. כאן נתברר כי המצות לא “נערכו” כדת וכדין וצריך היה לערוך אותן מחדש. האריח העליון של אבני המזבח היה צר מהכיל את כל השה לעולה, והיה צורך לערוך גם אותו מחדש. סודרו שני יעי נחושת לקליטת הדם, ושתי אגודות אזוב נטבלו “בדם אשר בסף” כדי שיראה אותם המלאך בשעת סיבובו בליל הסדר. מנדוציו שלא סמך על שום אדם זולתו, עמד על דעתו לבדוק כל מקל ומקל שיצחק התקין לאחים ועיטר ידיתו במגן דוד. הוא נטל כל מקל בידו, כפף אותו שעה קלה אילך ואילך עד שהכריז כי הוא כשר לשימוש. לאח"כ פקד על מאתוני להכין את המרור. הוא נגס בכמה צרורות בשיניו, לעס אותם בפיו, ואחר פסק פתאום. הוא הפליט מפיו פליטה של הקאה ובחילה, ופניו נתעוותו בצורה מחרידה.

“מה קרה לך?”, שאל הרצען מבוייש. “הלא אתה דרשת כי העשבים יהיו מרים!” “מרים, אך לא חמוצים” וכשנשא עיניו למרום נאנח ואמר: “כאן אנו מתענים כדי להכין קרבן כדת וכדין, ובמחי יד אחד אתה מסכל כל מאמצינו”.

“מה עשיתי?” שאל הרצען. “נסית לטמא את כל הקרבן!” עברת על מקרא מפורש: “כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל”. פקעה סבלנותו של מאתוני, לקח את קערת המרור, וניפצה לרסיסים בחרי אף ודרך על כל רסיסיה וקרא: “כבר שבעתי בזיונות. לא אוכל שאת את גערותיך ולא אבין פשר מיליך. אני אערוך לעצמי סדר משלי!”

בליל הסדר חיכו האחים שעה שלמה לבואו של הרצען, אך כשצלצל השעון שמונה שעות, ולא הופיעו הרצען ובנו בכורו, ישבו איש איש במקומו לשמוע את ברכת רבם. שלושה כסאות פנויים, (כי גם יצחק לא בא אל הסדר), הטילו צילם על כל המסובים. הם אכלו את לחם העוני בעמידת חיפזון, וכשמנדוציו פקד עליהם לשבת ולשמוע את פרשת יציאת מצרים, אחזם חיל ורעדה. הכל נאנחו על מכת בכורות במצרים, אך בעמקי לבבם עמקה האנחה שבעתים על שום העדרם של שלושה אחים מן הסדר הראשון.

עבר קציר כלה קיץ, והגיעו ימים נוראים. היו אלה ימי סליחה וכפרה, ימי זיכרון וחשבון הנפש, אך הפורשים העקשנים לא שבו מסורם, וסירבו לחזור אל המחנה. נבעה הקרע במחנה האחים, ואעפ"י ששני היריבים הצטערו צער של אמת על המילים שהשמיעו בעידנא דריתחא, והיו נותנים עולם ומלואו, ובלבד להשכין שלום במחנה, בכל זאת מיאן איש איש מהם לפסוע את הפסיעה הראשונה. במרוצת הימים נתייאשו האחים מכל אפשרות לאיחוי הקרע, והכפר כולו השלים עם הרעיון של קיום שתי עדות יהודיות נפרדות בקרבו. “עדה של מזמרים ועדה של מתפללים”.

 

פרק י"ז: מצוות או מעשים טובים?    🔗

בספטמבר 1937 עמדו להסתיים שלוש שנות הנסיון שנקבעו ע"י הרב הכולל, ושעת ההכרעה הגיעה. באותה שנה עתידים היו האחים להתקבל לברית אברהם, אם יימצאו ראויים וכשרים לכך.

הגיע חודש אוגוסט, וכל העדה חיכתה בכליון עינים ליום הגדול. רק מחשבה אחת קיננה במוחם כיצד יכשירו עצמם ליום הדין? בפי מנדוציו היתה מוכנה התשובה לכל שאלותיהם וספקותיהם: “למדו את כתבי הקודש, ועשו הטוב בעיני אלוהים!” אך עד מהרה נוכחו האחים כי לא הרי שמיעת דברי המוסר הנשמעים באמרי נועם בפי מנדוציו, כהרי שינונם בעל פה, ולא די בכוח החלטה ורצון כביר. הנקל להשלים עם מזמורי תהלים, שהרי יכול אתה לזמרם, ואגב זמרה גם ללמדם בעל־פה, אך מה בדבר שאר פרקי ספר התנ"ך? כתבי הקודש מחזיקים עמודים רבים, וכשאין עינו של מנדוציו צופיה, לא קל לשנן אותם בעל פה.

אלא שמצותו של מנדוציו כפולה היתה: למדו התנ“ך ועשו הטוב – משמע ששני החלקים שוי־זכויות ומעמד הם. האחים נאחזו איפוא במצוה שניה זו, התרשלו בלימוד כתבי הקודש, והחלו מטהרים מצפונם בהאמינם כי גם אם לא ייטיבו לדעת את כתבי הקודש, מעשיהם הטובים יעמדו להם להיכנס תחת כנפי השכינה. הם החליטו לטהר ולזכות עצמם ע”י שרשרת בלתי פוסקת של מעשים טובים. בשלושת השבועות הבאים התנהל “מיבצע” מקיף של מעשים טובים בכל רחבי הכפר. קרבנותיו הראשונים היו יצחק שמצא לפתע תחת משקוף ביתו שלוש מקטרות ותריסר חפיסות טבק – הכל ידעו את חולשתו למתנות אלה. אנטוניה שהתאוננה פעם על קוצר־ראיתה (היא הרבתה לתקן גרבים לאור הנר הדועך, ומלאכה זו הכבידה עוד יותר על ראייתה), נתכבדה במתנה נאה – ארבעה זוגות משקפים. מנדוציו עצמו נתכבד אף הוא בתשורה נאה – מערכה של כלי כתיבה, עטים ועפרונות מחודדים, וכמה מחזיקי־ניר עשויים שיש. כל התשורות האלה נקנו בפוגיה בסתר בכספים שהאחים חסכום לצורך זה. נחשול זה של נדיבות לב גרר עמו גל אחר של משלוח מנות, כי מקבלי התשורות הוצרכו אף הם להשיב לנותניהם תשורה תחת תשורה. אם הביע מישהו פעם איזו משאלה לחפץ מסויים, עתה באה שעתו לקבלו במתנה.

היה עוד סוג של מתנות שהוחלפו בתקופת־הכשרה זו, אף כי לא היה לכך כל קשר ישיר עם “בולמוס משלוח־המנות” בכפר. באותם הימים הוחלפו יום יום חבילות קטנות בין פונדקו של פאפינו לבין צריפו של הרצען, יותר נכון – בין יוצאי חלציהם של שני הבתים הכבודים האלה. הן נצטרפו לכמויות ניכרות מאד, שאולי היו גדולות מסכום המתנות של כל שאר אנשי הכפר ובכל זאת לא ראוי לכנותם בשם “מתנות”. יאה להם יותר השם “שכר לימוד”. תשורותיו הצנועות של אברהם לא היו אלא שכר טרחתה של מריה בעד שתי כותנות המשי שרקמה למורה ורבה.

משסיימו היהודים את פרשת המעשים הטובים בקרב אחיהם, ונתמלאה משאלתו האישית של כל אחד מהם, החלו מעתיקים את נדיבות לבם לסף בתיהם של שכניהם הנוצרים. מעשה־הצדקה הראשון היה מן המשונים ביותר: יום אחד נמצאו בקופת החסכונות־לחג־המולד של דון ג’וזאפה ארבעה שטרות בני חמשה דולרים. הכל ידעו כי אחיו של דיפאולו בארצות הברית היה “האמריקני האחד מבני סן ניקנדרו ששלח בקביעות כסף הביתה”. לדון ג’וזאפה היתה השערה משלו על זהותו של המנדב, בעל ה“מתן בסתר” אך סירב לגלותה ברבים. תגובתו האחת הובעה בדרשה של יום ראשון כשעמד על הפסוק “שלח⁴ לחמך על פני המים” ואמר בחיוך רחב על שפתיו "לדידי כל מין לחם, וכל מין מים יצלחו למצוות “שלח לחמך”.

יוספה, אלמנה עניה, נתעוררה ביום בהיר אחד, ומצאה סמוך לצריפה שתי אגודות גדולות של עצי דלק בנסרים דקים מן הדקים, כאילו היו מוכנים לשקילה ומכירה. היא זקפה את המתנה לזכות הקדושה המקובלת עליה, היא “סנטה תריזה”, שאת צעיפה הלבן ראתה במו עיניה בשעה שחטבה את עציה, אך מחשבה זו לא הניאה את עושי מעשה הצדקה מלחזור על כך. לאחר שני ימים מצאו על פי הבאר של הכפר דלי חדש ומצוחצח קשור לחבל חדש, להפתעתם הנעימה של כל תושבי הכפר שראו את הדלי בצאתם לפעלם. הבאו ימות המשיח או שמא נזכר הנפח סוף סוף כי עליו למלא את המוטל עליו עפ“י החוזה. הכל הבינו כי רק תמורה נפשית יסודית בהווייתו הרוחנית של הנפח יכלה לחולל את התמורה הפתאומית בדליים. כמה מן המשכימים שבאו להשקות את בקרם גמרו אומר לברר בעצמם מי הנדיב שעשה את המעשה הטוב. הם יצאו רכובים על בהמותיהם לסדנתו של הנפח וביקשו את הנפח לצאת החוצה. “דלי חדש? ואתם טוענים כי אני קניתיו?” הוא העמיד פנים כמי שנעלב ע”י עצם העובדא שמייחסין לו מעשה כזה. “לא! אני לא קניתיו!” ענה קצרות, וחזר למלאכתו.

מופלאה היתה מידת התועלת הרבה שדלי מים פשוט יכול להביא לכל הציבור. הולכי רכיל מצאו כאן שדה להתגדר בו, ודון ג’וזאפה נאחז בענין זה, ועשאו נושא לשלוש דרשות. עקרות הבית ובעלי החיים שתו מים נקיים ובכמויות יותר גדולות. גם ג’יובאני, “הכופר” של הכפר, מצא ענין חדש למחשבה ולהרהורים, ואילו הנדבן עצמו מילא פיו צחוק ימים רבים על מעשה־הקונדס הנועז שביצעו בכל כך הצלחה!

גל הנדיבות הגיע לשיאו כשהגיע מכתב מרומא ערוך על שם מנדוציו. נושא המכתבים ברונו הביאו ביום השלישי בספטמבר בבוקר. מבחוץ נראה המכתב כמכתב רגיל ולא היה בו כל רמז לשואה שהוא עתיד להמיט על ראשי מקבלו. אך במכתב עצמו נאמר:

ידידים יקרים,

הרב הכולל הורני לשגר אליכם את האיגרת הזאת בטרם אצא את הארץ. לרגל הגזירות שגזרה הממשלה בזמן האחרון, ומחמת איבתה הגלויה של ממשלת הוד מלכותו כלפי היהדות, אני רואה חובה לעצמי ליעצכם באי־רצון רב, לדחות את טכס התגיירותכם לזמן מתאים יותר.

ידעתי היטב מה רבה תהיה אכזבתכם לשמע עצות על דחייה, בעצם הימים שבהם קיויתם לראות בהתגשם שאיפתכם. מה אדבר ומה אצטדק בשעת פורעניות כזאת, ואין בפי מילת־נחמה? עננים כבדים מצטברים מעל לראשינו, בשעה זו שבה נושא עמלק שוב את ראשו ברמה ונובח: “החריבו את ירושלים עד יסודותיה!” אני לא אשעה לנביחתם כי עצמותי תאמרנה: שבענו תלאות וצרות בכל ההיסטוריה שלנו. אלפים שנות רדיפות אילפונו להתייחס בשויון נפש, ללבוש גאוה ועוז ולהשלים עם מר גורלנו.

זהו יום חירותי האחרון והשעה שעת חצות – למחר עלי להתיצב בפני המשטרה, הם גזרו עלי לבל אקח עמי דבר זולת כלי הגילוח שלי, שתי חולצות ומערכת אחת של לבנים.

כשיגיע מכתב זה לידכם, בודאי אהיה בגולה, אם בכלל עוד אהיה בחיים.

ידידי היקרים! מה אהבתי אתכם בזמן הקצר שביליתי במחיצתכם. ומוטב כי לא אומר עד עולם את אשר יש בדעתי לומר. אך אלה הן מחשבות עגומות ומכוערות שאינן יאות ליהודי. כי השחר מבקיע, ועמו חודרת קרן לתקוה חדשה. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני. אל תבכו לי אחים ואל תנודו לי, לכשתקראו את השורות האלה, כי כותב אני אותן ברוח טובה. בטחו בה' ובצדקתו לעולם ועד. רק חסד אחרון אחד אבקשכם לגמול עמדי: העתירו בעדי בפני אלוהי מרום כי זקוק אני לכך. אם לא יצילני שום דבר, הרי תחינתכם תעמוד לי יותר מארשת השפתים של כל המעמידים פנים כידידי.

ותמורת זאת אני מחזיר לכם אהבה, ושלמי תודה וברכה. זהו כל מה שנשאר לי וכל מה שאני בן חורין לתת. ואילו לשאר – יקום רצונו של מקום, ולא רצוני.

החותם בהכרת טובה

רפאל קנטוני

מנדוציו קיפל את המכתב באורח מיכאני ושלשלו חזרה לתוך המעטפה. איוושת הקיפול טרטרה בחלל החדר כקול נפץ. כל העדה עמדה בדומיה כשגבה אל הקיר, ועצבות היתה שפוכה על כל פנים. אפילו דלפראטו ששכב חולה בחום גבוה הביא את ילדיו לבית מנדוציו כדי שישמעו את דבר־הרב.

היתה דומיה ארוכה ואיש לא העז להפירה. המהלומה היתה יותר מדי פתאומית ונפלה כרעם ביום בהיר. הכל ציפו למכתב עידוד, ותחת זאת הוכו מכת מחץ.

האחים ישבו מוכי תמהון ואחוזי אימים. סוף סוף געה בבכי אחד התינוקות שנישא על זרועות אמו. מקצת מן האימה שמילאה חללו של החדר דבקה גם בו, כי התינוק בכה בלי הפוגה ומיאן הינחם. הוא היה רק הראשון במקהלת הגעייה, ואחריו החרו החזיקו כל שאר התינוקות. גם המבוגרים פרצו בבכי אך בראותם שתי דמעות גדולות נוזלות מעיני מנדוציו, הפסיקו את בכים.

עמוס היה הראשון שקם בו הרוח לומר משהו. כשעמד על רגליו, ניגרה דמעה מעיניו וקרא: “המנוולים האלה, החוטאים ומחטיאים!” – “זהו מה שיקרה כשאנו מרשים לבני בליעל אלה לשלוט בארץ ביד רמה”, שיסעו יצחק בחמת־מרי. אכן מילים קשות הפליט השמש־לשעבר שדבריו נאמרו תמיד בנחת, אך הן גילו מעט מן המעט מהרגשותיו. היה זה מחזה משונה – השמעת דברי נאצה באותו חדר שבו מצוי התנ"ך, אך מי יחשוב על פלפולים כאלה כשהשאלה היא שאלת חיים ומות.

“לא יעיזו לגעת בו. חי אלוהים אם תיפול שערה משערות ראשו ארצה! אמחץ את גולגולותיהם!” הכל הרימו אגרופיהם הקמוצים להפגין את חמתם על הנבלה העומדת להעשות באיטליה.

אנטוניה אחזה מטאטא וקראה קריאות מרי והתמרדות. הנפח הביע את כל רגש הבוז שלו במלה אחת “נשים!” בכינוסי תפילה נהגו האחים לכנות את נשיהם בשם “אחיות” וזכויות שוות ניתנו להן בעיני אלוהים ואדם. אך השעה היתה שעת חירום, ולא שעה מתאמת ליללת־נשים. הנשים נדרשו איפוא לחזור למקומותיהן במטבח ולא להתערב בענינים לא להן. משפרשו הנשים והטף מן החדר, נתקיימה ישיבת־מועצת רשמית. מנדוציו הצליח סוף סוף להחזיר סדר לאולם הישיבה: בשעת פתיחת הישיבה, עדיין היו הרוחות סוערות והשאלות הראשונות שעמדו על סדר היום הכילו הרבה אבק שרפה. עמוס עמד בתוקף על הצעתו לערוך מיצעד לפלורנץ על מנת להרוג את הפשיסטים, לשחרר את קנטוני ולהכריז עליו כעל ראש הממשלה. דיפאולו תמך בהצעה, אך טען כי תחילה עליהם לצאת לרחובות ולתלות את כל השוטרים. מעשה זה יהא בו כדי להפגין את רגשותיהם האמיתיים. דלפראטו הרחיק לכת והציע כי המעשה המועיל ביותר יהא לצאת ולהחתים את כל תושבי הכפר על בקשת־המונים שתוגש בו בערב למלך. יצחק הסכים לדעה זו, אך תמך בהצעה להגיש ערעור לאפיפיור.

שמשו של דון ג’וזאפה לשעבר שזכר את ימי שמשותו בכנסיה טען כי בענינים אלה רב כוחו של האפיפיור מכוחם של כל הנגידים והטפסרים החולניים.

מנדוציו השליך הס באולם ותלה עיניו בעשרת הדיברות שהיו רקומות בפרוכת על מיטתו. כשהשמיע סוף סוף את נאומו סילקו כל תלמידיו את התנגדותם ותמכו בכל הצעותיו.

ראשית, אמר, עליהם להכריז תענית ויום תפילה ותחנונים בקריאת מזמורי תהילים, ולמלא עי"כ את משאלתו של הנרדף עצמו. ועתה לסדר הפעולות:

יום הצום והתפילה יביא את עיקר הגאולה. לאחר יום שלם של תפילה ותחנונים, שוב לא יהא חשש לחייו של קנטוני. ועל כן טוב להם ולכל בית ישראל לקבל תחילה החלטה על הסעיף הראשון. יום המחרת יוכרז כתענית ציבור. הכל הניעו ראשם לאות הסכמה. נשארה איפוא שאלת גירושו למקום נידח. מלה זו “גירוש” הדהדה באזניהם כמלה ידועה ובלתי נעימה ביותר. משנת 1931 ואילך התחיל השלטון להגלות את מתנגדיו רבי ההשפעה למקומות נידחים בדרום. גם בלאו הכי היו בני הדרום מרדנים שאין להם תקנה, ובהעדר קוי תחבורה לא תהיה להם כל אפשרות לנהל תעמולה נגד השלטון. אלא שגלות זו היתה אַליה וקוץ בה מנקודת ראותו של השלטון: כשם שגירושם של אישים חשובים המיט אסון כבד על ראשי המגורשים, כך הביא ברכה לחבל שבו נגזרה עליהם גזירת גלות. לבני המקום ניתנה הזדמנות בלתי שכיחה לראות במו עיניהם אישים מפורסמים כגון ציירים, פסלים, מלומדים, בונים־חפשיים ועוד כיוצא בהם מסלתה ושמנה של החברה. פעם הסכימו “הם” לגרש, או, לשגר לשם רופא שהסכים לבדוק את תינוקותיהם, וליתן להם כינין כתרופה למלריה, ולא קיבל אפילו אגורה של נחושת בשכר טרחתו.

סן ניקנדרו עצמה לא זכתה מעולם לאַרח בתוכה אישים חשובים כאלה – שהיו איפוא שלא ברצונם אורחים מכובדים, אם משום שהשלטונות התעלמו ממנה ואם משום שרשמו אותה ברשימה השחורה מחמת נאמנותם המפוקפקת של בניה. אך כמה מאנשי סן ניקנדרו ראו בעיניהם גולה כזה, בשר ודם ממש, ואפילו דיברו אתו והסבו עמו לכוס־משקה.

אותו עסקן היה לכתחילה כַּתָּב בלתי־חשוב לאחד מעתוני־המחתרת, אך לאט־לאט נתעלה ויהי לאחד החשובים במתנגדים לשלטון. סוף סוף נתגלה הסוד, והכל ידעו כי דוד בילה ערב אחד בחברתו של אחד רוסי מאנשי המחתרת החשובים שהתנקש בנפשו של מוסוליני, וכמעט שרצחו, אלמלא תעה כדורו והרג לא אותו אלא את שלישו. כל השיחה הזאת היתה מענינת, אך לא היה בה כדי להסיר את הלוט מעל מקום גלותו של קנטוני.

לאן הגלוהו איפוא? זו היתה שאלת השאלות שהעסיקה את כל אנשי העדה. וכשהיו תוהים ומחפשים מענה לשאלה זו, זכרו את אכזבתם המרה יותר, בהתנפץ אל הסלע שאיפתם מזה שבע שנים, וחדלו להתאכזב. ולא היה ביכולתו של מנדוציו לנחמם. רק שאלה קצרה אחת היתה בפיו: “כמה שנים חיכה יעקב אבינו להתגשמות משאלתו?”

“שבע שנים”, ענה יצחק.

“האם לא הוצרך לעבוד עוד שבע שנים כדי לזכות במבוקשו?”

“בוודאי ובוודאי” ענה כל הקהל.

“ובכן אם יאָה המתנה ארוכה כזאת ליעקב אבינו, בוודאי שיאה אף לנו להמתין”. סיים מנדוציו בקול חגיגי וכל הקהל נחה דעתו והסתלק.

היתה דממה שנמשכה שעה ארוכה. עמוס שהציץ כחולם מבעד לחלון הפר פתאום את הדממה וקרא כמנצח: “מצאתי את הפיתרון!”

“באר את דבריך” קרא מנדוציו.

“זהו פתרוני: מובטחני כי השלטונות לא יכלו להגלות את השר היהודי אלא לאחד הכפרים במחוז זה. עד עתה לא זכינו להקביל פניו של גולה יהודי, ואם יובא נכבד יהודי כזה, ידעו הכל על זהותו ומקום הימצאו, והכל ידברו בענין זה. ובכן, אין לנו אלא לשלוח מרגלים כדרך ששלח משה רבנו, ולהטות אוזן לכל רחש ולכל פטפוט, ואז נדע, אם במוקדם ואם במאוחר, את מקום הימצאו!”

“הידד”, קראו הכל.

“רעיון מצויין!”

הנפח ישב על מקומו בתרועת נצחון. יצחק הציע כי ישחדו בני־אדם על מנת שיגלו את סודם. ודלפראטו הרחיק לכת והציע להקציב סכומים מיוחדים לצורך זה מתוך קופת הצדקה של העדה. קופה זו נוצרה במשך שבע שנות קיומה מסכומי נדבות, תרומות ונדרים. עד עתה לא נזקקו לה אלא בשעת הכרח גמור.

דיפּאולו הציע שירותו כמרגל והיה מוכן לצאת מיד לתפקידו, אך הצעתו נתקבלה בקרירות. עדיין זכור היה לציבור כשלון שליחותו המשפטית, והעדה לא יכלה לשכוח אותו כישלון. לאחר ניפוי רב של המועמדים לתפקיד זה, נצטמצמה הבחירה בעמוס הנפח וביונתן בעל “הכתיבה תמה”. היתה זו משלחת המרגלים “החזקה” ביותר: אחד בעל אגרוף ואחד סופר בעל שכל חריף. הוטל עליהם לצאת לשליחותם ביום הראשון בבוקר, לאחר יום של תענית, ולרגל את המחוז לארכו ולרחבו על מנת למצוא את מקום גלותו של קנטוני.

חנייתם הראשונה היתה בסן־סווארו, שבה היו עתידים להקים תחנת ריגול ראשונה מול הכנסיה. מן המפורסמות היה כי בעלי האחוזות, הטוחנים ובעלי הבתים העשירים שאינם ממעטים בדיבור יהיו מוכנים “לדבר”, אם לפני כניסתם לבית־היראה ואם לאחר צאתם מתא־הוידוי. כדי שיוכלו השליחים למלא את שליחותם הקשה למחרת, קיצרו האחים את טכס התפילה בשבת.

בשעה מאוחרת במוצאי שבת, נשמעה דפיקה בדלת ביתו של מנדוציו. לא היה בבית איש זולת מנדוציו כי אנטוניה יצאה עם דלפראטו, אחרון היוצאים מן הבית, כדי לטפל באשתו החולה. ממקום מושבו קרא מנדוציו “יבוא”. הדלת נפתחה קמעא, אך הדופק לא נכנס, והשיב “אבוא בפעם אחרת”, ועשה תנועה כמי שמתעתד לחזור. סוף סוף נאות ג’יובאני להיכנס ולשבת על כורסת האורחים. בפתח דבריו אמר כי הוא בא בעל כרחו וכי שולחיו, ולא הוא, אחראים לשליחות זו.

ג’יובני היה כופר מושבע שהכל נידוהו והחרימוהו על שום כפירתו הקיצונית וזה זמן רב שדון ג’וזאפה עמל להחזיר את האפיקורס הזה למוטב. וכשראה שמאמציו עלו בתוהו, והכופר שב אל סורו, והוקיע ברבים את צביעותם של אנשי הדת, החליט לנדותו ולהחרימו. עם זה חדל להזמין לחם ועוגות ממאפיתו של ג’יובאני והתחיל מביאם מאפריקנה, מהלך שלוש שעות ברכיבה על חמור מן הכנסיה. הלחם היה מגיע לכנסיה כשהוא קר, אך דבר זה לא איכפת לכומר: טוב לו למות מלהתגעל בפת־בגו של הכופר.

עתה ישב הכופר דומם על כורסתו ועישן את מקטרתו בלי הפוגה, כדי לעודדו לשיחה, שאלו מנדוציו:

“האמנם שכחה אנטוניה שוב לסלק את חוב־הלחם?”

“לא!”

“אם זקוק אתה לתרופה לחָליך, אנטוניה תחזור מיד!”

“לא!”

“מה איפוא הביאך הלום?”

“בענין היהודים, השיב ג’יובאני קצרות, אחיך מן הצפון”.

“מה קרה להם?”

“ליד שער הכפר מתקינים מחנה מעצר ליהודים שיהא מוקף תיל דוקרני”.

“היכן?”

“במנפרדוניה, מאחורי הכנסיה”.

“האם בטוח אתה בכך?”

“במו עיני ראיתי שלשום את האנשים עטורי הזקנים ומכוסי הראש”.

“השבח לבורא יתברך”, קרא מנדוציו בדמעות־גיל. “מה ענין המחנה לבורא יתברך?” שאל האופה.

“הוא שלחך הלום להביא לי את הבשורה”.

“האם משתדל אתה לפתות אותי להאמין בדברי הבאי אלה על הבורא יתברך?”

"מנדוציו חייך, ולבסוף שאל: “אמור נא לי, ג’יובאני, מדוע תאהב את הבורא אהבה כל כך עזה?”

“אני? אין אני מאמין בו!”

“ייתכן כי רוצה היית לבלי להאמין בו, ובכל זאת אתה מאמין”.

“שקר!” התפרץ האופה הנרגז.

“אם כן, למה באת הנה?”

“רק כדי לגמול עמך חסד”.

"באת לעשות טובה כדי שתמורתה אספר לך על אלוהי היהודים, לא כן?…

… אך ברגע האחרון נרתעת לאחוריך כי חשבת שאנסה לשדל אותך לחזור בתשובה. לא אעשה זאת".

“לא תעשה – מה?”

“לא ארשה כי תגרור אותי לתוך שקלא וטריא בענין האלהות. אני אעזוב אותך לנפשך כדי שתמצא את גאולתך בעצמך, אף כי מוכן אהיה להושיט לך את עזרתי לכך”. “מה בדעתך לעשות?”

“אני אתן לך ארכא של חודש ימים, הוה אומר עד סוף אוקטובר, לחרטה על מעשיך ולתשובה. ואם לא תשלים עם דון ג’וזאפה עד אז, אפרסם ברבים שאותו אתיאיסט מושבע, ג’יובאני, הוא המאמין האדוק ביותר בכל אזור סן ניקנדרו, וכי הוא סר פעמים בשבוע לסן סווארו לא כדי לקנות קמח ושאור, כפי שהוא טוען, אלא כדי להתפלל ולכרוע ברך במקום המיוחד לו בכנסיה שהוא משלם בעדו בסתר. אפרסם ברבים כי אותו ג’יובאני הוא אדוק מאד, וכי אין הוא מסתפק בכנסיה פשוטה וצנועה, ומשום כך הוא נוסע בכל שבוע להתפלל בבית היראה המפואר…”

“אתה… לא תעז לעשות זאת”.

“מדוע לא? עשה אעשה”.

בינתים נפתחה הדלת ואנטוניה נכנסה. בראותה את האופה, קראה לו בחביבות: “ערב טוב לך סיניור ג’יובאני. זהו עונג שלא ציפיתי לו. התואיל לסעוד לבך עמנו?”

“לא, תודה, עלי ללכת”.

“ג’יובאני!” קרא מנדוציו בקול אבהי מלטף. “חן חן על מה שאמרת לי בענין היהודים”.

“על לא דבר, ערב טוב לכולכם”.

“מה רצה ג’יובאני?” שאלה אנטוניה את בעלה לאחר צאתו מן הבית. אך הוא לא שעה לדבריה והיה שקוע בהרהוריו ומלמל חצאי־מילים והברות: “מדוע לא?… אופה שחזר בתשובה במקום שמש־כנסיה מרדן:… חליפין הוגנים…”

“מה אמרת?” שאלה אשתו וחזרה על דבריו עד שנתעורר.

“לא כלום! חבשי צעיפך וצאי בזה הרגע לעמוס וליונתן. אמרי להם לבוא אלי מיד. יש בפי בשורה חשובה בשבילם. האלוהים שלח אלי מבשר טוב ומשמיע ישועה”.

למחרת עם השכמת הבוקר, יצאו עמוס ויונתן ברכבת השחר לפוגיה. בבירת הפלך עלו על כרכרה צבורית ליד פונדק השור האדום, וכעבור שעתים חנו ליד “טראטוריה רומאנה” במנפרדוניה.

ברדתם מן הכרכרה הבלה והצולעת, נתקלו שני מרגליו של מנדוציו בחייל מגדוד הקראביניירי.

“תעודותיכם!” צווח החייל בקול מרעים ומוכיח, “מה הביאכם הלום איכרים?”

“באנו לראות אדם אחד לצורך מכירת סוס”.

“ומה מום מצאתם בסוסי… סן ניקנדרו?” שאל החייל לאחר שעיין בתעודות הזהות שלהם.

“אין כל מום!” הרגיעו יונתן, “משום כך באנו הנה כדי למכור סוס לאיש המתגורר כאן”.

“ובכן מכרו את סוסכם, ואל תקנו כאן שור”.

החייל נפטר מהם בבת צחוק ובהלצה. משהגיעו לפינת הפונדק, החישו את קצב פסיעותיהם ורצו כל עוד נפשם בם, מפחד פן יוסיף החייל לרדוף אחריהם, וכשנוכחו כי פחדם פחד־שוא, קרא עמוס ברגש של הקלה: “סוף סוף התפטרנו מעינו הפקוחה של החייל”.

בפינת הרחוב עמדו והסתכלו בעוברים ושבים, מי ברכב מי ברגל, בתנועה ההומיה שברחוב. ריבוי המדים הצבאיים בין העוברים ושבים ברחוב הצר שהמה מאדם רב בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, עשה עליהם רושם רב. מכל עבר הופיעו חיילים במדיהם שצעדו לאיטם, והכל הביטו בסקרנות על צמד זה של אנשי כפר משונים. עמוס אזר עוז, ועיכב אחד מאלה העוברים ושבים, ולאחר שהסיר כובעו בדרך ארץ, השתחוה לקראתו ושאל:

“אבקש את מחילתך, אדוני, התואיל להורות הדרך אל הכנסיה”.

“באיזו לשון תדברו?”

“הוא שואל איזוהי הדרך לכנסיה” השיב יונתן.

משום מה נראתה השאלה לחייל כשאלה מגוחכת, והוא קרא לחברו בעבר השני של הרחוב: “טינו! יש כאן איש השואל היכן הדרך לכנסיה!”

החייל השיב מיד: “אזרחים, מן הצד הזה לכנסיה!” קריאתו הקהילה מסביבם עוד חצי תריסר עוברי אורח, בטלנים ויושבי קרנות.

“האם שואלים אתם למקום הכנסיה, חברים?” שאל באדיבות רבה האיש שמינה עצמו מורה דרך.

“כן”, השיב עמוס.

“איזו כנסיה?”

“הכנסיה… הקתולית כמדומני”.

“אהה! כמדומך! או אולי הכנסיה של הלותראנים, הפאגודה הסינית או שמא בית הכנסת של היהודים”.

“הנראים אנו כיהודים?” לחש עמוס באזני יונתן כשהוא משתמט ממורה־הדרך שהתחיל נדחק אליהם לקול צחוקם של המתקהלים. “אולי ידמו כי לועגים אנו לכנסיתם?” החזיר יונתן, כשהוא תולה מבטי תמהון בקהל שהצטופף מסביבם.

"סיניורי! קרא יונתן בקול רותת.

“הסו! תנו לבאי הכנסיה להשמיע את דברם”, קרא טינו.

“סיניורי! הרשוני נא לבאר את אי־ההבנה. אין בדעתנו ללכת לכנסיה להתפלל. על צד האמת מחפשים אנו מקום מאחורי הכנסיה”.

חלפו רגעים תמימים עד שטינו יכול היה להתגבר על גלי הצחוק וצרח בקול: “האזינו, חברים! אין הם הולכים לכנסיה. לא ולא, הם רק רוצים ללכת מאחורי הכנסיה!”

באותו רגע צלצל פעמון ממש מעל ראשם. הם הרימו את עיניהם והנה הכנסיה עליה שאלו הרי היא מאחרי גבם. אחת, שתים, שלוש… עוד בטרם נשמע הצלצול העשירי התחמקו שני הכפריים מן ההמון שהתחיל להתקדם לקראת שערי הכנסיה למועד תפילת שחרית. “לא שערתי, כי שליחותנו תהיה כל כך קשה”, הפליט הנפח.

“ועדיין לא התחלנו! מנדוציו אמר כי המקום הוא מאחורי הכנסיה! הבה ונחפש!” השיב עמוס.

אמרו ועשו. לאחר הקפה שלמה, מצאו מקום שהתאים לתיאור שניתן להם. במרחק של חמש מאות פסיעה משער בית הכומר ראו מגרש גדור, ובשערו עמד חייל.

“מה רצונכם? מזכרת מלחמה?” שאל החייל, “יכול אני לכבדכם במזכרת משובחת: פגז ממכונת היריה הפרטית של קיסר חבש. כמעט ונהרג בו המרשל גראציאני. אנו הוצאנו אותו מקובע הפלדה שלו”.

“ההיית בחבש?” שאל יונתן.

“לפני כשבוע חזרתי משם”.

“בטח הרגת מאה שחורים?”

“לא מניתי אותם, אל נכון הגיע מספרם למאה” ענה הזקיף.

“ובודאי לקחת הרבה מאנשיו בשבי”.

“מספרם כל כך רב עד שאין אנו טורחים למנותם!”

“ההבאת כמה מהם לכאן?”

“כוונתכם לזה המחנה?” שאל הזקיף. יונתן הניע בראשו לאות הסכמה.

“לא! כאן אנו מחזיקים רק יהודים!”

“יהודים חיים ממש?” “כמובן; אילו היו מתים, היה סרחון נבלותיהם עולה באפכם”.

“מה צורה יש לבני אדם אלה?”

“האם לא ראיתם יהודי מימיכם?”

“לא! כי על כן באנו לכאן מסן ניקנדרו – כדי לראות יהודים!”

הזקיף הביט בהם בחשד כבני אדם שלצון חמדו להם.

“ומדוע אתה מחזיק אותם במעצר?”

“לפי פקודה מאת הממשלה”.

“האם גנבו סוסים?”

“לא, עד כמה שאני יודע, לא עברו כל עברה; אך מלשינים אמרו עליהם שרצחו את ישו”.

“הנוכל להסתכל בהם לרגע קט” שאל יונתן ושלשל לתוך ידו שתי חפיסות של סיגריות. מתת זו ריככה את הזקיף אשר ליד השער, והלה פנה לחברו שבתוך המחנה בבקשה להרשות לשנים מידידיו להסתכל ביהודים. הזקיף שבתוך המחנה נענה לבקשתו בחרפות ובגידופים.

“רוצו למסילה מס' 3. ושם תראו אותם עוסקים בתמרוני בוקר. אך עליכם לחזור לפני שתים עשרה שאם לא כן תיתפשו”.

מאחורי המסילה מס' 3 עמדו כחמשים בני אדם מגדלי זקן ופרע והתאמנו באימוני בוקר מסביב לחצר הגדורה בתיל דוקרני משלושת עבריה.

עמוס ויונתן הסתכלו היטב בפניהם, ועמוס קרא כמיואש “אין הוא בין אלה”.

“נשאל נא אחד מהם!” אעפ"י שלא היה משגיח במקום, לא העז איש מן העצורים לצאת מן המעגל. סוף סוף לבש יונתן עוז וקרא בקול גדול מאחורי המחיצה:

“היכן קנטוני – רפאל קנטוני?”

איש דל בשר ניגש למחיצה ואמר להם בלחש “נשלח הביתה”.

“מתי?”

“אמש” קרא העצור. שני המרגלים הביטו זה אל זה ברגש של הקלה, וחזרו לשער הראשי.

 

פרק י"ח: “אחינו ובשרנו”    🔗

“ומה שלומך בבוקר נאה זה” – במילים אלה הקביל מנדוציו את פני בעל הפונדק כשמצאו על מפתן ביתו.

“חן־חן על ברכתך ושאלתך. אני מרגיש עצמי בטוב בבוקר זה, ונשמתי נתעלתה משעה שהעמדת אותי על רגלי”. השיב פאפינו.

“אל תחזור על דברי הבאי אלה. כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי לך, כי לא לי מגיעה התהילה על ששבת לאיתנך”.

“ומי שלחך הלום?”

“הועד!”

“איזה ועד?”

“ועד “על המשמר” של סן־ניקנדרו”.

“מה רוצים הפעם מחפשי חטאים אלה?”

“זקני הכפר רוגזים על מה שאירע כאן ובמקומות אחרים”.

“איזה זקנים?”

“כולם: הסינדיק, דון ג’וזאפה, השוטר, הכומר ג’יובאני, גירונימו…”

מנדוציו שיסעו: “ההפך ג’יובאני לכומר?”

“לא ידעת? מאז חזר לחיק הכנסיה, נתקרב קירבה רבה לדון ג’וזאפה, ושניהם מבלים רוב עיתותיהם איש בחברת רעהו. הכומר הראשי מבלה חצי יומו מאחרי התנור במאפיה, וג’יובאני מבלה את המחצית השניה בחדר הכומר. כשנזכור איך התנהג ג’יובאני מאז המלחמה, נבין כי אירע נס ממש. רבים מאנשי הכפר מאמינים כי היתה לך יד בהחזרתו למוטב. לא אמרתי כי אני מאמין בכך, אך פּוק חזי מאי עמא דבר”.

"דבר אל הענין. מה מעיק עליך? " קרא מנדוציו בחמה עצורה.

״ובכן, הזקנים נתכנסו לאספה. קיצורו של דבר – חייבים היו לבחור בועד. והם בחרו בעצמם כחברי הועד. כל זה היה כדת ודין, אך לבסוף קם ג’יובאני פתאום ושאל: “ומה בדבר פאפינו?” מיד הצביעו הכל לטובת צירופי לועד, ובחרו בי כגזבר ועד “על המשמר”".

“מהי איפוא שליחותך אלי ואיזה שייכות יש לי ולכל הענין הזה?”

“לא אדע למה נתכוונו, אך ידעתי כי בפעם הראשונה ישבו פרוטסטנטים וקתולים בצוותא, בלי שאיש יקום על רעהו להרגו נפש. פליאה היתה בעיני לראותם מתווכחים בשקט איש עם רעהו וקוראים זה לזה בשם “חבר פלוני” ו”חבר אלמוני“. האספה עשתה עלי רושם של מסיבה משפחתית יותר מישיבת ועד”.

“יפה מאד, יפה מאד”, קרא מנדוציו, “אך הרשני לשאול, מי או מה המריצם פתאום לשבת־אחים זו?”

“אתה”

“אני?”

“אתה ובני עדתך!”

“באיזו רשות אתם מתערבים בעניני?”

“הזדיין נא בסבלנות, ואומר לך. אני איני אלא שליחו של הועד. ואלמלא דון ג’וזאפה השוכב חולה בשפעת, לא הייתי בא. אמרתי להם מיד כי לא תקשיב לדברי, אך לא היה אדם אחר שיאות לקבל על עצמו שליחות זו ועל כן באתי”.

“ובכן ספר נא לי על הועד שלכם!” שאל מנדוציו בשקט.

“הממשלה היא האשמה בכל הענין הזה. אלמלא כנופיה זו של רעים וחטאים אנשי החולצות השחורות…”

“שמור פיך, פאפינו” הזהירו מנדוציו בלחש.

“כנופיה זו”, המשיך פאפינו “היא האשמה בכל, התחילו בכושים בחבש, ועתה שחיסלו אותם הם ממשיכים מעלליהם ביהודים. הואיל ואין בתוכנו כושים, לא איכפת לנו מה יעוללו להם. אך אתה ואחיך שייכים לנו, לציבור אנשי הכפר, ולא נרשה למרצחים פשיסטים לאמר לנו מי שייך ומי אינו שייך לציבורנו. בנת לרעי?”

מנדוציו הבין וחייך.

“בנקודה זו היו הכל תמימי דעים – קתולים ופרוטסטנטים כאחד. משום כך נתאספנו כדי לדון על קו הפעולה שננקוט בו. בראשית לא היה המצב נורא ביותר: כי שום תקנה מתקנותיהם של אותם זדים ורשעים שברומא לא הגיעה לכפר זה. החלטנו איפוא לאחוז בקו של “שב ואל תעשה”. אך כשעמדו ופרסמו את גזרתם, התחלנו דואגים”.

“שוב הגזרה? האם לא יחדלו לדבר על כך? האם לא די לנו בהשפלה המחפירה שבעצם פרסומה של אותה גזרה שהופיעה כרעם ביום בהיר, ולא חג הפורים הוא שגרם לה. אין היא אלא חוליה אחת בשרשרת שבע השנים הרעות. מה שנגזר מלמעלה, חייב להתרחש, ויהי שם ה' מבורך”.

כבני מרון עברו בזכרונו של מנדוציו כל המקרים שנתרחשו באותו יום פורים מר וגורלי בשנת 1942, לאחר תבוסתו של הצבא האיטלקי באפריקה: הקריאה במגילת אסתר שניתנה להם במתנה ע"י קנטוני, אכילת אזני המן, והלצתו של דלפראטו על צורתן המשונה של עוגות אלה, חזיון פורים שהוצג בבימויו של עמוס, כשאשתו שחקה בתפקיד המלכה ושתי, ותהלוכת־פורים המסורתית, כשנפרד מאשתו בברכה, בצאת התהלוכה לכרמים שבהם היו עתידים להעלות על המוקד את דמותו של המן, כדרך שעשו בכל שנה ושנה. עדיין זכור לו אותו דחליל שהתקין יונתן בסחבות שקיבצו הילדים מכל הדחלילים שבכרמים. עלובה ומכוערת היתה אותה בובה בבטנה הצבה ובחוטם המשונה והמכוער שבנו של דלפראטו התקין לה. משום כך רקמו בה באותיות מאירות־עינים את השם “המן”, כדי שהכל יבינו כי “ככה יעשה לאיש הרע והצורר”.

כל הזכרונות האלה העציבוהו גם הצחיקוהו. לא עברה חצי שעה מאז ההילולא והחינגא, והנה נשמעה דפיקה גסה ומכוערת על פתח ביתו. כשפתחה אנטוניה את הדלת, ראתה לפניה שני אנשים לבושי מדים: אחד רזה, ואחד כרסתן. אחריהם הלך דה־פאולו ובידו עמוד הקלון של המן הרשע. הוא הכירם מיד. פעם נחלץ מידם, אך הפעם לא יכול להחלץ, כי תפשוהו בשעת מעשה, והאשימוהו שהוקיעו את הדוצ’ה הנערץ אל עמוד הקלון, כדי שהכל ילגלגו עליו. תואנה מצאו להם קלגסי השלטון באמרם כי הדחליל שיקף את דמותו של המנהיג. הכל היה בו – סנטרו השמן, הכרס הבולטת, ופיו הפעור. איזו מזימה למרדנות! בטוחים היו כי הפעם תפשו את הנאשם בשעת־מעשה, והוא לא יימלט מידם. כל הצטדקויותיו והסברותיו של מנדוציו היו לשוא, והקלגסים יצאו את הבית בחרי־אף ובאזהרה כי העבריינים יבואו על ענשם.

היה זה שבוע לאחר כך ביום הששי בבוקר, בעצם היום שבו נמסר לו שנתים ושמונה חדשים קודם לכן נוסח ה“צו־נגד־מהומות”; השוטר הכפרי מרקו נכנס לביתו, והראהו בדמעות בעיניו את נוסח הצו החשאי שקיבל ממרכז המשטרה בפוגיה. בראש אותו מיסמך מחפיר היו רשומות המילים “צו בדבר פיקוח על נכרים, לרבות בני דת משה, והגבלת תנועותיהם”. היו בו בשני עמודיו סעיפים רבים, ודרושים היו כנראה לא פחות מעשרים ושלושה סעיפים כדי למגר קבוצה קטנה של יהודים. מנדוציו שקע בהרהורים נוגים: עשרים ושלושה לעומת עשרת הדיברות שבהם ברא אלוהים שמים וארץ.

“אסור להם לצאת מגבולות הכפר בלי רשות בכתב, אסור להם לישא וליתן עם סוחרים מן החוץ, עליהם למסור דו”ח על כל ליטרה של שמן, זרעים או קמח שהם מייצרים, מס מיוחד יושת עליהם בתור יהודים, ועוד ועוד, כמתכונת הגזירות שנגזרו על אבותיהם במצרים. אהה! מה נוראה ההרגשה כי מנת חלקנו כיהודים היא סבל והשפלה. עצם המחשבה על חרפה זו הוציאתהו מכליו אפילו עתה כעבור שמונה חדשים: “ומדוע ירשה זאת אל עליון בורא שמים וארץ?” – אך אסור לו לשעות במחשבות־כפירה.

הלא כה אמר להם קנטוני באיגרתו האחרונה.

וכשעיין מנדוציו בטלגרמה התלויה על הקיר – נתנחם, ושאב עוז ועידוד. הוא בוש בחולשתו וקרא: “אהה! מקטני אמנה אני, ה' נתן וה׳ לקח יהי שם ה' מבורך”.

עתה נפנה לפאפינו שישב נכחו: “ובכן, מקיימים אתם ועד רק משום כבודי”. הוא החליט לא להחפז במסקנותיו, מחשש שמא טומנים לו פח.

"…שאלנו את השוטר מרקו מה דעתו על כך, והוא ענה כי אין להשיב את הגזרה, כל עוד יושבים אותם בריונים על כסאותיהם ומפרסמים גזרות. כל מה שנוכל לעשות הוא – להמתיק במקצת את רוע הגזרה.

החלטנו לנהוג לפי “שב ואל תעשה”. וטוב עשינו, כי לא אירע כלום. כנראה שמאז גייסו את אנשי חיל־המילואים ביוני, היו אנשי החולצות השחורות מוטרדים יותר מדי בתבוסות שנחלו באפריקה ובמנוסות הבהלה שבסיציליה, ולא נפנתה שעתם לחשוב על רדיפת היהודים. עתה נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה. אל תשכח כי עתה יש לנו ענין עם הגרמנים. אהה! אין הם גרועים בהרבה מן האוסטרים, ומעלליהם הרעים יזכירונו את מעלליהם של האוסטרים בשנת 1917 על גדות הפייאבה. הם פצעוני והטילו בי מום אך לא יכלו להרוג אותי".

“אתה טועה, השיב פאפינו. אנשי החולצות השחורות שלנו הם אמנם חבר פושעים וגנבים, ואילו ה״טדסקי” הם מרצחים שואפי דם.

גירונימו ראה במו עיניו איך קם אחד מהם ורצח באקדוחו שבוי אמריקני. רוצחים אלה אינם מהססים לרצוח. עתה שנוכחו כי כבר נוצחו במלחמה, עמדו והקימו את פלוגת־המחץ נגד היהודים, והם אורבים בכל מחבוא וממקום מסתרים מחפשים הם יהודים ומוציאים אותם להורג".

פעמוני הכנסיה הכריזו על שעת הצהרים, ומבעד לחלון ביתו של מנדוציו חדרו קרני שמש מלטפת. על המרפסת ניתרה צפור שעפה אילך ואילך כמי שמחפשת דבר מה. לבסוף נכנסה לחדר והעיפה מבט של סקרנות בשני האנשים היושבים בו. במקורה היה תלוי צרור של עלי ירק שהיא חטפתו במטבח. הצפור הטילה את הצרור על המרפסת ונעלמה. “מה משונה עולם זה”, הרהר מנדוציו, "שמשמשין בו בערבוביא אור השמש, הצפרים ורצח? ״ לבסוף שאל בהתאפקות לאחר שהחניק דמעותיו "ומה חושב הועד לעשות? "

“הועד תיכן תכנית־פעולה שלמה”, ענה פאפינו. “ייחדנו מקום מחבוא לכל אחד מכם, ושום עין לא תשורכם שם. המקום שוכן במרחק של עשרה רגעים מן המקום בו אנו יושבים עתה. במקום הזה התקנו שולחנות, כסאות, ארונות ודוכן־לתפילה. וסמוך לו יש מטבח שבו תוכל אנטוניה לבשל ארוחות לכולכם. גם מחסן מיוחד העמדנו בו, ומילאנו אותו במזונות שיספיקו לכם לשלושה שבועות. דלפראטו כבר הסביר לנו את דיני הכשרות, וענין זה אינו צריך להדאיגכם”.

"ומה רצונך כי אעשה? " שאל מנדוציו.

“שב ואל־תעשה”. ענה שליחו של הועד. “בבוא העת יכנס דיפאולו את כל האחים. עמוס יסיע אתכם על צרורותיכם ומלתחותיכם, ואברהם יהיה איש־הבינים בינינו וביניכם. עיקר שכחתי: מה טיבו של אותו בחור מאתוני?”

“בחור נחמד ומצויין”, השיב מנדוציו בגאוה.

“תשובתך תשמחני מאד” השיב פאפינו, וחזר לנושא העיקרי של השיחה.

“כל מה שעליכם לעשות בבוא העת הוא: לצרור את סידוריכם וספרי התנ”ך שלכם ושאר תשמישי קדושה, כי כל השאר ערוך ומוכן למענכם על המקום".

“לא אוכל להחליט בענינים כאלה על דעת עצמי. רצוני לאמר – חייב אני להימלך בדעתם של האחים בטרם…”

“האם זהו המעצור האחד” שאל בעל הפונדק.

“כן”.

“ובכן, הכל גמור ומוחלט ואין לנו כל צורך להוסיף ולדבר על כך. הם ידעו זאת מכבר, מאז חג השבועות שבו קיימנו את אספתנו הראשונה”.

“בן נעות המרדות!” קרא מנדוציו ספק־ברצינות ספק־בהלצה, ולאחר שביקשו פאפינו בחביבות להיזהר בלשונו, נפטר מעמו.

שני השבועות הבאים היו הרי מאורעות. באותם ימי סתו גורליים שבהם הובקעה “חומת אירופה”, וצבאות עמי הברית הסתערו על איטליה ופשטו עליה מצפון ועד קצה הנגב, וגירשו את האויב מכל אותם הכפרים והעיירות באיטליה שעליהם השתלט, נשארה סן־ניקנדרו מחוץ למערבולת הדמים, וההיסטוריה כאילו פסחה עליה. אעפ"י שהכפר שכן בטבורה של זירת המלחמה העיקרית, דימו שני הצדדים, גם המנצחים וגם המנוצחים, כי אין הוא ראוי לבזבז עליו אפילו פגז אחד. מזמן לזמן פגעו בו כמה כדורים, ועברו דרכו עריקים שהובילו קרונות של שלל גנוב, וסתם עוברי אורח שנקלעו במקרה בכפר במסעם לצפון. חיי הציבור הרודם בכפר ההררי הזה הוסיפו להתנהל על מי מנוחות. הגלים הסוערים של המלחמה שערערו חייהם של ציבורים שלמים בארצות אחרות, נישלום וניתקום ממקורות פרנסתם ועקרום משרשם, פסחו עליו, ותושביו לא ידעו ולא כלום מן המתרחש מעבר לחומות הכפר.

שני השבועות הראשונים שלאחר אותה פגישה בין מנדוציו ופאפינו חלפו איפוא ללא כל תקלה, ולא היה שום צידוק לתכונה הרבה במחנה אנשי “על המשמר” על מנת לקדם את פני הרעה. כל אנשי הכפר, כקתולים כפרוטסטנטים, דגלו באותם הימים בסיסמה “הצילו את היהודים” והעסקנים הפעילים ביותר בתנועה זו הופתעו יותר מכולם ממידת המסירות וההתלהבות שהכל שיקעו בתנועתם זו. הכל חדרו לגורלם של “היהודים שלנו”, ודאגו לכך שלא יחסר להם כלום משעה שישתקעו במקום מחבואם החדש, ויימשך כמה שיימשך המצור שיושת עליהם, עד בוא השעה לשחרורם.

עתה הגיעה שעת שחרורם. התחיל הדבר ביום השני בספטמבר עם השכמת הבוקר. הכל היו תמימי דעים ביחס לתאריך התחלת המפנה לטובה, אך מכאן ואילך רבים חילוקי הדעות והגירסות סותרות זו את זו. רושם הפרשה הזאת חייב מכאן ואילך להסתמך על עדותם של עדי ראיה.

מה אירע בסן ניקנדרו ביום 2 בספטמבר 1942? הנה פרשתם של עדי הראיה המוסמכים ביותר:

סמוך לשעה תשע בבוקר, נעצרו ארבעה אופנועים מזויינים ליד “אלברגו די־רומא”. מן האופנוע הראשון ירד חייל בעל־גוף לבוש מדים של קציני ס.ס. גרמניים, ומיד אחריו שליש איטלקי. שניהם ניגשו בצעדים בטוחים לאולם המסבאה, כאילו ידעו דרכם יפה, ורוכבי שלושת האופנועים האחרים, שהיו חמושים ובמצב הכן, תפשו עמדות מסביב לפונדק. השעה היתה השעה התשיעית בבוקר של יום־חול רגיל, אך לפי מספר המשתתפים בכינוס נראה היה כי דווקא באותה שעה בלתי־רגילה נתקיימה אספת עם של כל אנשי הכפר שידעו טעמה של לגימה. הקצין ניגש לפאפינו והשמיע גערה בלשון שלא היתה מובנה למשתתפים.

“היכן אתה מחביא את היהודים?”

“יהו־די־ם?” שאלו לפחות ארבעה מחברי הועד בהעוויה של תמיהה גם בקולם וגם בפניהם, עד שברור היה לגרמנים כי הם מעמידים פנים כמופתעים. הקצין הגרמני נבח וצרח, ולאחר שהוציא שעונו, קרא: “אני נותן לכם ארכא של רגע אחד בדיוק להמציא את יהודיכם. עבר הרגע ולא המצאתם את היהודים, נפוצץ את כל הבנין מיסודו”. עיניהם של כל המסובים נמשכו באורח מגנאטי לשעון הגדול שעל הקיר.

הכל עמדו דוממים וקפואים, וארשת פניהם העידה על עצביהם המתוחים. כשהגיע המצב לנקודת רתיחה, הסתכלו זה בזה והועפו מבטי תהייה ופחד לכל עבר כדי לראות מי יגלה אותות בגידה ומלשינות. פתאום נפתחה דלת בית המרזח, ונכנס אותו חוזר־בתשובה זקן “הכומר” ג’יובאני שקרא לכל המסובין: “ובכן, אתם מחפשים יהודים טמאים, אה? התדמו בנפשכם כי במקום שאני מתגורר יוותרו בחיים צולבי־ישו? רק לפני שבוע עברו מכאן ארבעה בני בליעל כאלה וביקשו מים ומזון. הידעתם מה עשיתי להם? חה־חה־חה…” קרא בהעווית־צחוק מגרה ומכוערת. הגרמני הסתכל בו בקרירות, והתאפקותו עשתה רושם על נושא כליו האיטלקי אלא שרגע־הארכא כבר חלף מזמן, ואיש לא הסתכל יותר בשעונו.

“נטלתי את רובי”, הרעים ג’יובאני ועלה על השולחן שמעליו היה נוהג תמיד לעשות מעשי קונדס, “קלעתי ישר אל המטרה ויריתי בכולם. שנים מהם נפלו כברבורים מובסים בברכה, שני האחרים ניסו להתגונן, אך כדורי לא התחשבו בהם ובהתמרדותם. פיף־פאף! והנה השלישי נפל מתבוסס בדמו. המנוול הרביעי היה בר־מזל והצליח להחלץ מידי הקשה. אך כשראיתיו בפעם האחרונה עשיתי בו שפטים, וכיום גם הוא פגר מובס”.

מששמע הקצין, את דבר מעשי הגבורה הנועזים של האופה, נסתלקה מפניו אותה ארשת של שויון נפש, והתחיל מגלה ענין בסיפור. “שאל נא את פאפינו”, סיים ג’יובאני את נאומו, “היאך צדתי אותם כארנבות איש אחרי רעהו”.

“ומה בדבר אותו בר־נש המכונה מנדוציו?” שאל בגרמנית רצוצה.

“מנדוציו? מנדוציו? השמעת על איש בשם מנדוציו?” התחיל כל אחד פונה לשכנו כמי שמשתדל לאמץ את זכרונו ולראות שמא יוכל להעלות שם כזה מתהום הנשיה. “שמא מתכווין אתה לסן־דוציו?” התערב סוף סוף פאפינו.

“ומה בדבר סן־דוציו?” שאל הגרמני בתקוה כי יציל דבר מפיהם. “היה באפריקנה אדם בשם סן־דוציו שהיה עוסק בכשפים ובכל מיני מעשי להטים. ואם זכרוני לא יטעני, עסק האיש בעיקר במכירת קמיעות יהודיות”.

“כן! זהו האיש!” ענו כל המסובין, “הוא עסק רק במכירת קמיעות, יהודיות”, ענו כל לקוחותיו של פאפינו פה אחד. “ואפריקנה, שוכנת במרחק חצי שעה ברכיבה מכאן”.

“אם אין אתם מחביאים יהודים, הן לא איכפת לכם אם נערוך חיפוש?” “אדרבא ואדרבא”, קרא ג’יובאני. “נשמח מאד אם תערכו חיפוש. אם יש דבר אחד השנוא עלי, הרי זה, להיות מוחזק כאוהב־יהודים. אך בטרם נצא לחפושנו, אני דורש במפגיע כי נשתה יחד לחיים. וכחבר ותיק של המפלגה” – וכאן הוציא מכיס חזהו את סמל החברות למפלגה – “לא תוכל למנוע מאתי את הזכות לשתות עם קצין גרמני. לא בכל יום זוכים אנו לכבוד כזה”. בינתים הביא בעל הפונדק מן המסבאה בקבוק גדול וחצי תריסר כוסות, העמידם על הדוכן ומילאן.

הקצין הגרמני שתה “לחיים” בקריאת “הייל היטלר”, ואחריו קראו האיטלקים “וויווה מוסוליני”. היתה זו מעין הפגנת נאמנות לשלטון, ואולי המסיבה הפטריוטית ביותר שנתקיימה אי־פעם בדרום שנהג תמיד שויון נפש כלפי השלטון. “כחבר־מפלגה ותיק”, קרא ג’יובאני, “אני דורש ממך כי תשתה לחיי הדוצ׳ה, כדרך שאני שותה לחיי הפיהרר המפואר שלכם”. עם שתיית הכוס השניה התחמק השוטר מרקו בחשאי מתוך החדר, לפקודתו של ג’יובאני שנתן לו אות לצאת ולהזעיק את כל האחים. את הכוס השלישית שתו כל המסובין לכבוד “הנצחון המהיר במלחמה”. משנסתיימו קריאות אלה, קם הגרמני ונשא נאום פטריוטי. הוא דיבר על הקיסרות הגרמנית, על הברית שבין גרמניה ואיטליה ועל מארת הדמוקרטיה ותעלוליה. בינתים נשמע קול צעדיו של עמוס שרץ לקראת ביתו של מנדוציו. לקול צעדים אלה גברה הרגשת הביטחון העצמי בג’יובאני.

הכל תלו עיניהם בפרצופו של הקצין השיכור. הוגשה כוס רביעית, ואף אותה שתו המסובין במצב של שכרות. הקצין השיכור לא יכול להבחין כי כוסו של ג’יובאני נתמלאה הפעם מים. מן־דהו הכריז בעזות מצח “נשתה נא הפעם לחיי היהודים!”

הקריאה טרטרה בחלל האולם כהלצה חסרת־ישע, ואף הגרמני חזר עליה “לחיי היהודים!” בזאת נסתיים החלק הפוליטי של המסיבה העליזה, והגיעה שעת הבדיחות הגסות. חבריו של גירונימו סיפרו כי באותו בוקר שמעו את הפרוטסטנטי החסיד או המתחסד מספר את ההלצות הגסות ומזוהמות ביותר שנשמעו ברחובות סן־ניקנדרו. כל הקהל התגלגל בצחוק, פתאום נשמע מן החוץ קול יללה, ואחריה קללות ודברי נאָצה בגרמנית.

בכל החדר הושלך הס, והכל רצו לקראת החלון הפתוח. מה שראו עיניהם היה מחזה די רגיל, אך מסוג המחזות שחוללו לא פעם מלחמת־אחים מרה בכפר. הקורפורל שעמד על משמרתו בחוץ נלאה מרוב המתנת־חינם, וקצה נפשו בצריחות ההילולא והחינגא שנשמעו מאולם בית המרזח, והחליט לחפש לו דרכים אחרות להתבדרותו והתבדחותו. נקרתה על דרכו מריה שנשאה את הכבסים מתחת לבית שחיה, ועמדה לעבור דרך החצר כדי לתלותם על החבל. הוא עצר אותה בדרכה, אחזה בזרועותיו ולנוכח כל אנשי הכפר חיבק ונשק לה. מחזה זה נמשך דקה שלמה, אך לפתע הופיע אברהם וחש לעזרת אהובתו כדי לחלצה מזרועות מאנסה.

“האלט!” צרח הקצין מבעד לחלון. הקורפורל ציית מיד, ולאחר שהצדיע לפני הקצין. “על כל פנים” קרא ג’יובאני בסיפוק, “הרביץ”, יפה ביהודי המנוול“, הקצין פרץ בצחוק וטפח לו על כתפו של האופה. בינתים התחיל היום מעריב, וכל השיכורים שבבית המרזח ליוו את הגרמני עד מרכבת האופנוע שלו, ונפרדו ממנו בחיבה. בקריאת “הייל” ובארבע קריאות “וויווה”, נפרד הגרמני מבני בריתו הפטריוטים. משנעלמו עקבותיהם של הגרמני ופמלייתו, ניתן קול הארגעה ע”י צלצול פעמוני כל הכנסיות, ונערי הכפר וזקניו עלו על הגבעה כדי לשאת בתרועת ניצחון את אחיהם היהודים לפונדקו של פאפינו. ליד השער עמד כּרוֹז־העיר קרלו וקרא “השתיה כדת לכל דיכפין”.

סן־ניקנדרו צהלה ושמחה בשני הימים האחרונים לפני בוא החלוצים הראשונים מצבאות בעלות הברית; קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יצאו יחדו במחולות כדי לחוג את שחרורם מעולו של הכובש הגרמני. וכשבאו הטנקים האמריקנים הראשונים ביום השלישי, מצאו לפניהם כפר נרדם, תרתי משמע, כי לא היתה נפש חיה בחוץ שתקביל את פני המשחררים. הכל שכבו לישון מרוב יגיעתם בהילולא ובחינגא.

 

פרק י"ט: “חיילים יהודים ממש”    🔗

“היצאת מדעתך?” שאל דלפראטו.

“ואני אומר לך כי היו לפחות שלושה” טען שמש הכנסיה לשעבר.

“נדמה לי כי עדיין דעתך זחוחה עליך מחגיגות יום הנצחון”.

“למען ה'” טען יצחק “במו עיני ראיתים לפני חמש דקות”.

בדו־שיח זה נכנסו החבתן ושמש־הכנסיה לבית מנדוציו לתפילת מעריב.

“על מה תתווכחו הפעם?” שאל עמוס ברוח טובה.

“הגע בעצמך!” השיב דלפראטו “יצחק אומר כי בעצם היום הזה ראה מגן דוד במו עיניו”.

“שלושה מגני־דוד, לא אחד” השיב יצחק בתקיפות, כשפתאום נשמע משק מטרטר של מכונות שזעזע חללו של כל הבית עד שאיש לא יכול לפצות פיו. “הבט! שא עיניך! שם! ליד פינת הרחובות”, כל האחים אצו לקראת החלון והספיקו לראות את איבכות הקיטור עולים ממכוניות השיירה הנוסעת. "ומה ראית הפעם? " שאל דלפראטו. "האם לא ראית די סמלים צבאיים של צבאות בעלות הברית? "

“מה שראיתי הוא לא סמלים צבאיים סתם אלא סמלי מגני דוד. ובמכוניות ההם נסעו חיילים יהודים!”

“במטותא ממך, מה יעשו חיילים יהודים כאן על אדמת איטליה?” שאל דיפאולו.

“מה עושים כל שאר החיילים האנגליים, ההודים והכושים שעברו כאן בהמוניהם?” השיב יצחק, משוכנע אף הוא בצדקת דבריו.

“אם האמריקנים והאנגלים יצרו לעצמם צבא, איני רואה למה תקופח זכותם של בני ישראל ליצור אף הם צבא לעצמם!” השיב יונתן.

“יונתן!” קרא יצחק כשראה שסופר מלומד תומך בדעתו “בי נשבעתי כי ראיתיו במו עיני את סמלי מגן דוד”. אך כל הקהל לא שוכנע עדיין. דוד שהאזין בשקט לשקלא וטריא של המחייבים והשוללים נטל את רשות הדיבור.

"גם אם נניח, כפי שטוען האח יונתן, כי יש צבא יהודי, ונשער כי האח יצחק ראה מה שראה, ואין כל וודאות לכך, עדיין אין להסיק מזה כי החיילים שעברו על פניו היו חיילים יהודים! ״

״למה ירמזון מיליך? דבר גלויות ולא ברמז! ״

“רצוני לומר” השיב דוד, “כי כשראיתי אחד מגדודינו חוזר מחבש לאחר המלחמה הקודמת, הסתכלתי יפה בדגל חבשי שהונף במיסקר בפוגיה. עמדתי סמוך מאד לדגל. היה זה דגל אדום – וכתום, ובאמצעיתו מגן־דוד אדום”. “רצונך איפוא לומר” קרא יצחק בהתמרמרות “כי במכוניות האלה שראיתי ישבו חבשים?” “ומה עושים חבשים אלה על אדמתנו? שמא באו לכאן לנקום את נקמת אדיס אבבה? הלזאת נתכוונת?” קרא בלעג. משנסתיימו כל הויכוחים והטענות, נעץ מנדוציו מבטו בשעון שעל הקיר. השעה היתה שבע, והגיעה שעת קבלת שבת.

“הבה, אחים, ונתפלל. ואם יעלה רצון מלפני אבינו שבשמים למצוא אותנו ראויים לראות את הלוחמים מארץ הקודש, בודאי שימצא את הדרכים לכוון צעדיהם לבית הזה”.

באותו ערב־שבת נערכה התפילה ללא דבקות וחמימות. בין ברכה לברכה, לא פסקו האחים להרהר בתגליתו המופלאה של יצחק, ובכל הכרוך בה, אף כי לא הוכחה עדיין אמיתותה.

יום השבת שלמחרת היה יום חורף בהיר. הקהל סיים את תפילתו מהר, והכל רצו לצאת למרחב ולטייל. מנדוציו הזהירם לבלי לצאת מתחומי הכפר, מחשש שמא יזיעו אגב טיולם, והזעה כמוה כמלאכה.

בכל זאת חזרה אנג’לינה מטיולה בשעת הצהרים בנשימה עצורה, וסיפרה כי במו עיניה ראתה מגן דוד על אחת ממכוניות המשא ליד צומת הדרכים לאפריקנה. המכונית נסעה צפונה, אך הכל נזפו בה על תמימותה, בהאמינה כי חיילים יהודים יחללו את השבת בנסיעה במכוניות בעצם יום השבת.

למחרת בשעת בין השמשות, בא יונתן והודיע, אף הוא בנשימה עצורה, כי בשעה שחרש שדהו, באה לקראתו מכונית משא ענקית, שעל דפנותיה היו מצויירים לא פחות משלושה מגני דוד שנים מלפנים ואחד מאחורי המכונית, ובמו עיניו ראה את הנהג עצמו.

“מה היה מראהו?” שאלו הכל בסקרנות.

“מה אומר לכם אחים? כמראה מלאך ה' צבאות”.

“הדיבר עמך?”

“לא! הוא מיהר כל כך במסעו עד שלא יכולתי לראותו יפה”.

לו היה אחר מספר מין בדיה כזו היו האחים ממצמצים זה לזה בעינים אגב חיוך מוסתר, אך על דעת איש לא עלה להטיל ספק בדבריו של סופרם המלומד.

למחרת ירד השלג הראשון באותו חורף. בשעות הערב עמדה קרירות מרעננת ובלילה עלה הכפור. עם רדת הלילה לאחר פת ערבית, התפרץ יצחק בדמעות בעיניו לבית מנדוציו:

“ידעתי זאת! תמיד ידעתי זאת” מרוב התרגשותו לא בא לגלות מה שידע. ורק כשנמסו פיתותי השלג שבשערות זקנו, קרא בקול חנוק: “פעמי המשיח, אחים! פעמי המשיח”.

“ומנין לך זאת?” קרא דלפראטו בספקנותו.

“הלכתי לרפת כדי להלעיט את בהמותי” החל יצחק בנגבו את מצחו המזיע בשרוול המעיל “ולפזר את החציר, כדרך שאני נוהג בכל לילה בשעת פת ערבית. וכשניגשתי לאבוס להדליק המנורה, שמעתי קול געיה. חשבתי כי זהו קול העגלה שבטח הצטננה בקור הזה. געיה זו לא הדאיגה אותי ביותר ואני המשכתי בהלעטתי בעלי החיים…”

“עזוב את העגלה ודבר לענין”! צעק דלפראטו.

“אז, ככה אני ממשיך לפזר את החציר ונותן לכל אחת את חלקה בתוספת קצת סובין לחולבות. אבל כשאני עובר ליד זוג הפרדות כדי להגיע לפינה, מקום בו אני מחזיק את שני הכבשים, אזי אני רואה אותו, רואה אותו ממש במו עיני כפי שאני רואה אתכם פה לפני! או, אל עולם, שהגיעני וקיימני לזכות ביום הזה!” מלמל יצחק בדבקות כשעיניו מורמות לתיקרה.

סבלנותו של דלפראטו, אשר עודנו מצפה דרוך לסוף הסיפור, עמדה להתפקע, אך מבטו התקיף של מנדוציו מנע ממנו התפרצות. כך חלפו דקות ספורות כשיצחק עומד כמוקסם ללא תנועה באמצע החדר.

“ומה ראית הפעם, יקירי?” שאל אותו מנדוציו ברוך. בשמעו את קול מורהו הזדקף יצחק:

“גור זאב קטן ראיתי. גור זאב שלבטח נמלט מפני הכפור לתוך הרפת החמה: אפור ושעיר עם אפו הקטנטן השחור הוא שוכב לו בפינה, מרחרח בחציר וכבשתי הלבנה עומדת מעליו ומלקלקת אותו כאילו היא שהמליטה אותו”.

“כל זה מאד מזעזע ומרגש” העיר דלפראטו בלגלוג גלוי “אולם אינני רואה מה סמיכות הפרשיות בין הזאב והמשיח…”

כאן הפסיק אותו יצחק בקריאה: “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו…, הרי אות ברור ומובהק הוא כי עוד מעט ויבוא… עוד מעט ויגיע בן דוד, שכה אחיה ואזכה בגאולה…” ובאפיסת כוחות הוא התישב כשידיו עוד מורמות כלפי שמים.

דממת קודש לפתה את כל הנוכחים בחדר. נדמה – רואים בחוש ממש את פעמי המשיח.

עמוס היה הראשון שהפסיק את הדממה: “קודם היו מגיני דוד, ועתה הזאב עם הכבש; חושבני שיש בדבר משהו” הרהר בקול.

“עלינו להציב שומרים, אחי” הציע דלפראטו “כפי שנהגו לעשות על חומות ירושלים, ככה שנוכל לדעת על בואם בעוד מועד. ומי יבוא ראשון – משיחו של רבון העולמים או חיילי ישראל”.

“יתכן ושניהם היינו הך” לחש דוד ביראת כבוד.

שוב זמן מה איש לא פצה פה, וחשכה ירדה לאטה כשפרורי השלג רקדו ללא צליל מעבר שמשות החלון.

הוחלט שהחל ממחרת יציבו שומרים על הדרך המובילה לכנסיה מעל פסגת הגבעה החולשת על כל המדרון וקטע של הכביש הראשי. מנדוציו נזכר בימי שרותו בצבא, קבע תורנות בין האחים עם מועדי החלפות קצובים. ומינה מפקדי משמרות. “ארבע שעות ביום ושעתיים בלילה לכל איש” סיים מנדוציו.

אך למחרת כשזוג השומרים הראשון עמד לצאת לתפקידו, נוכחו לדעת שמישהו אחר כבר הקדים אותם. מעל פסגת הגבעה עמד גרשון הצעיר מבני מטוני, עומד ולועס פת־לחם שחורה, כשנרתיק עור צמוד למתניו ומשרוקית קטנה תלויה לו מסביב לצוארו. עומד, אוכל ומשקיף כמצביא מעל הכביש.

"ומה מעשיך כאן, ידידי הצעיר?״ שאל אותו דון ג’ובאני כשפגש אותו בדרכו לכנסיה.

“אני מחכה למשיח, אדוני” השיב הפעוט בהרימו את עיניו החומות לפניו של הכומר.

״גם אני, בני היקר, גם אני מחכה!״ חייך הכומר, "בוא ובשר גם לי כשיבוא. אל תשכח!״ ליטף הכומר את תלתלי הילד בחיבה והמשיך בדרכי.

ישיבת חרום כונסה מיד בבית מנדוציו כדי להחליט כיצד לפתור בעיה בלתי צפויה זו. לאחר דיונים סוערים הוחלט סוף סוף להעתיק את מקום המשמרות עד לפסל שבקצה השני של הכפר.

“לא! לא ליד הפסל!” דרש מנדוציו. “כמאה פסיעות מעבר לפסל, על מנת למנוע ששומר ישראל יצטרך חלילה וחס להביט על צלם־עץ בשעת שמירתו”.

אשר למזימת הסנדלר היו כולם בדעה כי לא כדאי אפילו לדבר על זה, היות ובלאו הכי כל עמלו לשוא: ברור ומובן מאליו כי המשיח, אם יבוא, לא יתגלה לעולם לכופר ומורד. ויתר על כן, מאד יתכן והמכוניות המסיעות חיילי ישראל תבואנה דוקא מהכיוון ההפוך.

שלוש פעמים במשך היום הבא עברו מכוניות ישראל על הכביש הראשי, שלוש פעמים הריעו ואצו לקראתן שומרי שני הפלגים; שלוש פעמים האיטו הנהגים את מהלך המכוניות והביטו בסקרנות על האיכרים הגועשים, אך כל פעם הם המשיכו בדרכם מבלי לעצור ומבלי להחליף מלה עם האחים הרודפים אחריהם.

יותר מכולם סבל דיפאולו מאכזבה זו: “אני אומר לכם כי לא ישראלים המה בכלל”. הוא קבע בעצב, “כי לו היו יהודים ממש, הרי לבטח היו נעמדים ומדברים אתנו”.

“אל תדבר שטויות!” נזף בו עמוס. “ברור שהם בני ישראל אך הם רק לא יודעים שאנו אנשי שלומם”.

“דרוש לנו לוח גדול” הציע דלפרטו, “ועליה כתובת: אחינו היקרים, אנו יהודים כמוכם. עצרו נא בבקשה!”

“זה ארוך מדי!” אמר יונתן “ויתכן והם בכלל לא מבינים איטלקית”

“מה זאת אומרת; לא מבינים איטלקית” התפרץ יצחק “הרי התנ”ך הקדוש בעצמו כתוב באיטלקית. אז איך יתכן ש…"

“פטפטן שכמוך!” הפסיקו עמוס ברוגז, “התנ”ך כתוב בלשון הקודש ולא באיטלקית שהיא שפת גויים!"

“אבל מנדוציו הרי מקריא מהתנ”ך באיטלקית, לא כן?" הצטדק יצחק.

“הראיתם אי־פעם ראש־חמור שכזה!” פנה הנפח לכל האחים.

“שקט, ידידי, שקט ושלוה!” הרגיע מנדוציו את היריבים. “הבה נחשוב בצוותא מה לעשות בכדי לפגוש את חיילי ישראל”. ולאחר רגעים של הרהורים מאומצים, התגרד השמש לשעבר בגולגולתו ואמר: “צץ לי רעיון מה לעשות, אבל אינני יודע איך קוראים לזה”.

וכשכולם הביטו בו בתמיהה, פנה ליצחק לעזרה: “מה זה היה הפסוק ששמענו בשעור האחרון בתנ”ך?"

ללא היסוס דקלם השמש: “והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים…”

“זהו!” קרא הנפח, “נס! זה שנחוץ לנו!”

“עמוס צודק בהחלט” ובהתלהבות קבל דלפרטו את ההצעה: “בואו ונשיג לנו נס בצבעים הקדושים ואז הם יעצרו כולם על הכביש תיכף ומיד”.

“ואיך נשיג נס?”

“ניקח את הדגל שתקענו לתוך בובת־המן ביום הניצחון” הציע דוד.

“את הסמרטוט הפעוט ההוא?” השיב דלפראטו בלעג. “טלאי כזה היית לוקח על מנת לקבל את פני המשיח?”

“אגיד לכם מה נעשה!” הוסיף יונתן, “אנחנו נתפור לנו נס חדש משלנו. לי יש שני סדינים חדשים בצבע השלג ממש, שנוכל לקחת בשביל הצבע הלבן”.

האחים הביטו במנדוציו אשר הניע את ראשו לאות הסכמה. ובמשך כל הלילה ישבו האחיות ותפרו. פעמיים נצטוו לפרום את הבד, כי לא לשביעת רצונו של מנדוציו נתפרו שולי הדגל: “או שנאחוז בדגל מושלם ומזהיר או שלא נחזיק בדגל כלל”, הוא רטן ומדד בקפדנות את רוחב הסרטים ופינות ה“מגן־דוד” המתנוסס בלב הדגל.

ובעלות השחר נסתיימה המלאכה ודגל גדול ורחב, תפור ורקום כדת היה מונח לפני האחים.

אחרי פת השחרית, שהפעם כולם אכלו בצוותא, התייחדו כל האחים בתפילה אילמת.

בידים רועדות לקח מנדוציו את הדגל וברך אותו. לאחר הברכה אמר בחגיגיות:

“לפני זמן רב, כשקנטוני נעצר בכלא וכל תקוותינו העלו חרס, אז פשעתי קשות. צעקתי ביאושי בלילה והתמרדתי על גזר־דינו של רבון העולמים. קראתי וזעקתי כאיוב בשעת נסיונו. ובתשובה לדמעותי נתן לי אבינו שבשמים חלום: החוטר שיצא משורש ישי, הוא כבר צמח ופורח. חוטר גדול ורחב הוא אשר יכסה את כל העץ בפריחתו וניצן אחד מהענף, אומר מלך המלכים, בוא יבוא גם אלינו, ויביא לנו את הגאולה. גבה־קומה הוא ושחר־שער והוא ידבר אלינו בלשוננו. כאן נגמר החלום אולם כעונש להתמרדותי ולחוסר האמונה שבלבי, צווה עלי רבון העולמים כי אכתוב חזון זה בספר אך לא אגלה לאיש דבר עד בוא המועד הנקבע. והנה בא המועד, אחי, כי היום בשעות הצהרים תסתיימנה ותחלופנה שבע השנים הרזות – מאז ליל החלום”.

בידים רועדות הרים מנדוציו את הדגל, הטביע נשיקה בקמטי הבד, ומסרו לידי עזרא, בכורו של יונתן. “קום וצא, בני, והביא לנו את המשיח!”.

 

פרק כ: פגישה ראשונה    🔗

אותות־אזהרה שהותקנו לכל אורך הכביש ע"י מחנה־הצבא השמיני הזהירו את הנהגים לבל יעצרו כשהם עוברים בכפרים. פלוגה ב' של גדוד ההובלה הארץ ישראלי, מס' 178, המשיכה איפוא בדרכה בשיפוע העולה לסן־ניקנדרו, והתעלמה מן הילדים שעמדו והניפו דגל כחול־לבן, ובאמצעיתו מגן דוד, לנגד עיניהם של הנהגים.

כעבור שתי שעות, כשנעצרה השיירה ליד מטה־הפלוגה בפוגיה, עמד ותהה הסמל כרמי (מקבוץ כינרת): מוזר הדבר. אין הם נראים כיהודים כל עיקר, ובמו עיני ראיתי את הדגל היפה והרקום. שמא לא היה זה אלא תכסיס חדש בידי המספסרים בסיגריות ובשאר מיצרכי הצבא? המייג’ור לא נתן אמון בסברה כי הדגלים הונפו ע"י יהודים. מי שמע על קהילה יהודית בכפר נידח זה במרומי האפינינים הדרומיים? אין זאת כי פח טמנו להם למשחררים, כאותה מלכודת שנלכדו בה בבנגאזי…

ביום השני בבוקר מילאתי תרמילי בביסקויטים ובשימורי מזונות ונסעתי בג’יפּ שלי ישר לאותו כפר נידח.

בשעות בין הערבים כשעצרתי ליד השוקת שבכיכר הכפר, הבלטתי לעיני כל את סמלי הבריגדה שלי, כמי שמצפה מאין יבוא עזרו. באותם הימים עדיין היה כוח־משיכה במדים הבריטיים, ומיד נתקהלו מסביבי רבים מאנשי הכפר. איש איש מהם השמיע את ניחושו שלו על סיבת בואי אל הכפר.

עוד אני חשוב היאך לפזר את ההמון שנתקהל סביבי, והנה ניגש אלי נער חסון כבן שש עשרה והושיט לי ידו בברכת “שלום”. השיבותי לו גם אני “שלום”, והוספתי בעברית “האם יהודים אתם?” תשובתי הדהימתו והוסיף, כמבוייש, באיטלקית המדוברת במחוזות הדרום: “צר לי מאד, אדוני, אני איני מדבר אלא איטלקית”. חזרתי על שאלתי בשפתו הוא. “לא, לא אלה”, רמז באצבעו על חבורת הילדים שמאחוריו. “אך אם תואיל לבוא עמי, אדוני, אציג אותך בפני הרב שלנו”. – כשראה אותי מהסס, הדגיש: “נא ונא, בוא עמי”.

במרחק מאה פסיעות משם נעצרנו בפינת הרחוב על יד בית נקי ומסוייד בן קומה אחת. מאחורי נגררה מעין תהלוכה של בני לוויה וגם ליד הבית הצטופפו כמה אנשים שפינו לנו את הדרך, לי ולמורה הדרך שלי, והכניסונו לבית רבם.

כשעברתי באותה שעת בין השמשות בפרוזדור החשוך, שמעתי קולו של איש המברך ברכת “שהחיינו” באיטלקית נמלצת. ראיתי לפני איש כבן חמשים וחמש, חיוור ובעל עיניים יוקדות, יושב על כורסה מתגלגלת. הוא ביקשני להתקרב אליו כדי “שיוכל להזין עיניו בי”. החדר האחד של הבית נתמלא איכרים מכל הגילים. הם ונשיהם וטפם עמדו והביטו בי במורא־שמים, וילד אחד אף ניגש ביראת־כבוד לגעת בקצה שרוולי.

הרגשתי הרגשה מוזרה בעמדי פתאום במעמד משונה זה, כשזקן אחד ניגש ולחץ ידי בשתי ידיו, כמי שמנסה להיווכח כי אמנם אין עיניו מתעות אותו, וגמגם שאלה אם אמנם באתי מעיר הקודש ירושלים.

“לא” עניתי. “לא מירושלים אלא מבית שערים. זהו ישוב חקלאי השוכן במרחק 25 מיל מחיפה… אתה מבין?…” לא ידעתי כיצד להסביר את מקום הישוב ולבסוף הוספתי “על כל פנים, אי־שם בין דן ובאר־שבע”.

“מדן ועד באר שבע” חזר כל הקהל בהטעימו כל מלה הטעמה יתרה.

בינתים הושלך הס בחדר. רק זקן אחד שהתנצל על שלא קם לכבודי, הפריע את הדממה. הוא אמר כי “רצונו יתברך היה ליטול מאתי את ירכי”, והוסיף כי הוא וצאן מרעיתו מתפללים מזה כמה שנים לבואם של בני ישראל, היהודים מארץ הקודש, אותם ארזי הלבנון האדירים. עתה זכה לראות בהתגשם חלומו. האיש היה נרגש מאד ואחז בשתי ידי. מן החוץ הובא כסא מהודר ונתבקשתי לשבת עליו; נשים הביאו מגש־כסף ועליו בקבוק יין, זיתים וגבינה והגישו לי מטעמים אלה בהדרת כבוד. שני נערים חלצו נעלי ורחצו רגלי באגן מים חמים. כל התכונה המשונה הזאת פעלה עלי פעולה מסחררת, ובאין לי מה לאמר, ביקשתים לפחות לשבת, אך כולם סירבו, והשיבו כי יהא בכך משום חילול השם, אם ינהגו קלות ראש כלפי.

כל הקהל נעץ בי מבטו ושקל יפה כל העוויה מהעוויותי. התחלתי מדבר ומדי דברי – הפכו דברי לנאום נרגש ונלהב. סיפרתי להם על ארץ הקודש, על הרי יהודה, על הצלעות מלאות הדשא של רוכסי הכרמל, על מי הירדן הזכים הזורמים לאיטם לים כנרת, ועל ישובי החלוצים. כשאתה מדבר על נושא הקרוב ללבך, לאחר שלגמת מן היין העתיק שהוגש לך, ולפניך קהל מאזינים המטה אוזן קשובה לדבריך, אתה מתעלה ומזדכך, וכך קרה גם לי.

שטף נאומי השכיחני את מרוצת מחוג השעון, את הג’יפ שהנחתיו בחוץ ללא פיקוח, וגם את הקרבות שעדיין התנהלו במרחק שלוש שעות מאתנו. הילדים ישבו מסביבי פעורי פה, נשים ניגבו דמעותיהן, וכל אימת שהפסקתי לרגע קט, היו הכל משדלים אותי לאכול מן המעדנים שהוגשו לי ביד רחבה. כל זה היה חלום: ידעתי כי כזאת לא יקרה בעולם המעשה. עמדתי לנעול נעלי, אך הקהל לא הניח לי. אמרתי להם כי בארץ ישראל אני איכר, ממש כמותם, לא נביא ולא בן נביא, רק יהודי פשוט כשאר חצי מיליון היהודים האחרים. אך הם לא האמינו לי, ודימו כי מתוך ענווה יתרה אמרתי מה שאמרתי. אז קם מנדוציו ואמר לי כי הם נולדו קתולים ולפני שלוש עשרה שנה: “ראו אור” וייהפכו ליהודים. האלוהים נגלה אליו במחזה, ויצווהו להפיץ דעת אלוהים לאחיו. ימים אחדים לאחר שפרסם מוסוליני את חוקיו האנטי־שמיים, עברו באורח רשמי ליהדות. הדרך היתה מלאה חתחתים, אך הם עמדו בנסיון. ואמנם באו על שכרם כדי עשרת מונים מסבלותיהם. כשכילה דבריו, רעשו אמות הסיפים בקום הקהל לזמר “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”.

בינתים החשיך היום, והיה עלי להסביר כי עם כל רצוני לבלות עמהם עוד שעה ארוכה, סוף סוף אין אני אלא חייל, ועלי לחזור ליחידתי. הבטחתי אותם נאמנה כי אחזור בהקדם האפשרי. כשנפרדתי ממנדוציו, היה ראשי סחרחר, הייתי שיכור – ולא מיין. כל הציבור ליווני אל הג’יפ שלידו עמדו שלושה אנשים כזקיפים ששמרו עליו. מתחת לכסא האחורי הניחו האחים כחצי תריסר חבילות מזון. ידעתי כי מזונותיהם לא היו בשפע, ושאמרתי כי אין אני זקוק למזונות, הואיל והצבא דואג לכל מחסורי, נעלבו מארחי. לא יכולתי להשיב פניהם ריקם. שוב הושטתי ידי בברכת שלום ובתודה על חוויתי הבלתי־נשכחת. בהתרגשות עמוקה קראתי א־ריבדֶרָצְ’י (להתראות), ויצאתי לדרכי במכונית. במרחק כמה מילין מן הבית הפניתי

מבטי לאחור. באפלת הלילה המוקדמת יכולתי לראות רק את כיפת הכנסיה שנראתה באופק. השמים היו בהירים בשפעת כוכביהם. הייתי יותר מדי עיף ונרגש מכדי שאנסה לפענח לעצמי מה שראיתי זה עתה במו עיני. אך דבר אחד היה ברור לי: שומה עלי לברר איך עלה בידם של אנשים אלה לקיים בידם אמונה כל כך תמימה וזכה בשנת פורענויות וספקות זו, בשנת אלף ותשע מאות וארבעים ושלוש לספירה הנוצרית.

בשובי לפוגיה שאלתי עצמי באם אוכל לגלות אזנו של המיג’ור על מה שראו עיני זה עתה, כדי שיעניק לי את ימי הפגרה המגיעים לי בלא לעורר חשד או תשומת לב יתרה. ה“צידה לדרך” שלקחתי עמי משם עמדה בעת צרה: בחבילות שהושמו במכונית היו תפוחים ואפרסקים, צנצנת ריבה, שני בקבוקי שמן זית, שק אגוזים וחמשה תרנגולים מטוגנים. אדם המביא שלל כזה חזקה עליו שהוא פטור מחובת הסברה על טיולו.

באותו ערב הגיעה הקבוצה הראשונה של “העריקים” היהודים מעבר לקוים, וכל הפלוגה היתה כמרקחה. רבה היתה התכונה בהאכלת הרעבים ובהלבשת הערומים האלה, ולשעה קלה נשכח הדגל הכחול־לבן של סן־ניקנדרו. כעבור שבוע הגשתי בקשה רגילה לפגרה, ולתמהוני קיבלתי ארבעה ימים תמימים. למחרת עם שחר, יצאתי לדרכי בכביש הדרום, לזירה של אותו נס שהתחלתי רואה אותה כזירתי הפרטית שאין לאחר חלק בה. כל מה שעשיתי עתה, נעשה במחושב ובמתכווין.

אותו יום ראשון לביקורי השני אצלם היה יום בלתי רגיל לאנשי הציבור הזה. וכי מלתא זוטרתא היא לשבת בכפיפה אחת שעות על שעות עם יהודי ממש, יהודי מארץ־ישראל. לא פעם הושיטו יד, כאילו דרך אגב, למשש בשרוולי על מנת להיווכח אם אמנם… ואני – עולם חדש נגלה לפני, עולם מוזר. לזמן־מה, זמן כה קצר, חייתי ביניהם, אח בין אחים. ארבעת הימים שבליתי בקרבתם הנחילו לי אושר שלא ידעתי כמוהו מעולם.

באותם הימים נודעה לי מפיהם פרשת התגיירותם ודרך־העינויים שעברו בה עד הגיעם הלום.

ישבתי לימינו של מנדוציו בכל כינוס יומי, עובר לתפילה, שבו נדונו השאלות החשובות הנוגעות לציבור והוכרעו בהצבעה רגילה במשך כמה דקות. היתה זו מזיגה של פרלמנט־בזעיר־אנפין ועצרת־משפחה, והמוסד פעל כתיקונו ללא כל פגע.

ביישנותם הטבעית של האיכרים הביאה לידי כך שרק אותם האחים שהיה להם מה לאמר, נטלו את רשות הדיבור, וכל אלה שחלקו על דעתם דיברו בקיצור נמרץ, כי איש לא רצה לגרום לדחיות בשעת התפילה. כולם ישבו בחצי גורן עגולה – קשישים שבהם מסביב ללוי, וצעירים שבהם בשורות האחוריות. כולם ישבו בשקט גמור, ונזהרו לבל ישמיעו הגה. כן ציווה מנדוציו שאמר להם: “כי זה דרכם של חיילים כשהם מדברים עם קציניהם, והלא גם הם היו חיילים בצבא ה'!”

נסתיים הדיון בעניני העולם הזה ונתקבלו ההחלטות המעשיות, הגיעה פרשת “מי שבירך”, ולאחריה כמה רגעי דומיה. לאח“כ ניתן האות ע”י לוי, והנשים החלו מזמרות מזמור שיר מספר תהילים, בליווים של הגברים, ובחללו של החדר נשמעו צלילים יפים להפליא של מקהלה הרמונית אדירה. אז יפתח לוי את ספר התנ"ך ויקרא את הפרק היומי לאט־לאט, ובהדגשה יתרה. היה זה מעין שנים מקרא ואחד תרגום כי לאחר הקריאה המוטעמת תורגם הפרק ללשון השגורה בפיהם.

למחרת בבוקר ראיתי את עושה־הגלגלים לורנצו, המכונה דוד, כותב הימנונים, כי בעקבות ביקורי נחה עליו הרוח. הוא סירב להראותם לאיש בטענה כי “מה שנכתב חם אינו צריך להיקרא קר”. בצאתי לשדה ראיתי את יהושע, בנו בכורו של עזרא, בחור כבן ארבע עשרה, חורש במחרשה ומדקלם את כל ספר יחזקאל, פרק אחר פרק. הוא הלך בתלם, וקרא, חרש וקרא, אך עשה מלאכתו, מלאכת החרישה, באמונה.

קראתי את יומנו של מנדוציו “תולדות ההתיהדות”, כתוב בכתב ידו המפותל. חרף שיבושי־הכתיב שבה, היתה המגילה כתובה בכנות רבה, ובמקומות מסויימים הגיעה לגובה נשגב. שפרה נחלתם של אנשים תמימים אלה שבקרבתם לאמנו האדמה, האמינו אמונת תום בכל אשר הטיפו להם.

כדוד המלך בשעתו, כן הרגישו גם אלה, כי “ה' רועי לא אחסר” יתרה מזו – הם לא רק הרגישו הם ידעו כי כך הדבר.

רק כששמעתי אותם שרים את שיריהם, בא לידי להציץ לתוך מעין נפלא זה של עוז ואמונה שממנו שאבו עצמתם והשראתם.

ביקרתי בכל ההצגות של האופרה די סן קרלו בנאפולי, וזכיתי גם לשמוע זמרה עילאה וטכניקה קולית מהוקצעת ביותר ב“סקאלה” שבמילנו.

שמעתי קולות סופראנו וטנורים מן הנשגבים ביותר, אך מעולם לא זכיתי לשמוע זמרה יותר נרגשת, ויותר אלוהית מן הזמרה ששמעתי באותו ליל שבת.

בערב שבת בין השמשות ישבו להקביל בשמחה את פני שבת המלכה, ועם סיומה של תפילת ערבית, ישבו המסובין וגבם אל הקירות הטוחים בסיד ושירה אדירה פרצה מפיהם. הם שרו – לא, אנו שרנו, כי עד מהרה נגררתי גם אני אחריהם, וצירפתי קולי הדל לסימפוניה הרמונית. ניטשטשו התחומין, תחומי חלל הזמן וחלל המקום, וכאילו נדם קולו של השעון. היתה זו שירת הלל נשגבה לאלוהי שמים וארץ, פזמון ליקום ולבוראו.

כמה וכמה בעיות שלא חשבתי כי אוכל אי פעם למצוא להן פיתרון, נתבהרו לי לפתע וללא שמץ ספק באותו ערב שבו דובר כל כך מעט ונאמר כל כך הרבה.

“כל ימי הייתי עובד אלילים נידח”, כותב מנדוציו ביומנו “וחייתי חיי חטא וכסל עד שנחה עלי הרוח, ודבר ה' בער בעצמותי ורתח בדמי יומם ולילה. לא יכולתי שאת את חטאתי. פרצתי איפוא בשירה, כי כל שליבו מלא על גדותיו, חייב ליתן פורקן להרגשתו ע”י שירה". עתה בנתי לדבריו.

ספרתי תשעים ושנים פזמונים: המלים נכתבו ע“י מנדוציו, המוסיקה נכתבה ע”י דלפראטו בעזרת עמוס הנפח ובניו, והפזמונים הושרו ע“י כל הקהל. כמה מהם היו בעלי תכנים מכתבי הקודש, ומקצתם לא היו אלא תרגומים של הסיפורים הגדולים שבכתבי הקודש לדיאלקט האפולייאני. רובם היו מזמורי תהלים שחוברו ע”י האיכרים ורועי הצאן מנדוציו, לורנצו, מאתוני. מזמורים אלה, נכתבו אם לא בלשונם של נביאי ישראל, אחיהם ובני מלאכתם מדורות עברו, לפחות באותה רוח שבה נכתבו נבואותיהם של נביאי ישראל.

בתהלותיהם ובפזמוניהם באו לידי גילוי תשוקת החיים וחדות היצירה, יראת שמים ואהבת ה', ברכה מעמקי הלב על מתת־יה, ואמונה עמוקה בעתידם, כל אותם הרגשות שילדים עדיין נותנים להם ארשת שפתים ובוגרים יבושו להביעם במלים… נתמלא חללו של החדר בהרגשות נשגבות אלה. אך הסגולה הבולטת ביותר בפזמונים אלה היתה שפתם וסגנונם.

הלשון האיטלקית היא כלי ביטוי נשגב למוסיקה שבלב, אך מצויים בה כמה וכמה מידברים מקומיים. בכל מחוז תמצא מכונאים, רופאים וציירים הדוברים בניב שלהם. מערכת המידברים האלה בנויה אריח על גבי אריח, והלשון השגורה בפי אנשי הדרום היא אולי האריח התחתון, ואילו לשונם של בני פלורנץ תחשב בנדבך עליון. בפזמוניהם של קהל חסידיו של דונאטו מצאתי בליל משונה של ביטויי האריחים הנמוכים ביותר בלשון זו עם ביטויי האריחים הנשגבים ביותר שבה. מצאתי באותו עמוד זה לצד זה את שפת השוק עם הביטויים הנמלצים והנשגבים ביותר המזכירים את שירתו האלוהית של דנטה. לא קשה לעמוד על סיבת הבליל הזה: תרגום התנ“ך לאיטלקית, כתרגומו לכל לשון אחרת, היה יצירה ספרותית מן הנשגבות ביותר. לשון התרגום מהוקצעת ומלוטשת, ושגורים בה אותן המלים ואותם הניבים שאתה מוצא ביצירות דנטה. התנ”ך הזה הפך לחם חוקם של כת קנאים זו, שלא היה לה על ענין בשום ספרות אחרת. כל חייהם היום־יומיים הוסדרו עפ“י דיני תורת משה שהם קיימום לכל תגיהם וחומרותיהם, אחת היא – אם המצוה היתה “ואהבת לרעך כמוך” או “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו”. איש מהם לא נקף אצבע בהליכותיו עם הבריות בלא לעיין בספר התורה ולחפש בו עצה ותושיה. אם היו חילוקי דעות על איזה נושא שהוא, בין בענין השארת הנפש ובין בענין איזו מחלת־גפנים, די היה להביא פסוק מן התנ”ך כדי ליישב חילוקי דעות אלה. ואשר לספרים אחרים, אמנם לא היו בעיני דונאטו מעשה־שטן, כדרך שהיו בעיני קתולים רבים בדרום, אך הוא ראה בהם משום ברכה לבטלה, בזבוז ניר ודיו. פעם שאלני דוד: “מה טעם בהדפסת כל מיני דברי הבל ורעות רוח, אם כל הענינים החשובים כבר נידונו ונכתבו בתנ”ך הקדוש?" אין פלא כי ביטויים מכתבי הקודש נתמזגו ונתערבבו לאט־לאט במידברם הלשוני, ונעשו חלק מאוצר־המלים היומי של הציבור. תהליך לשוני זה הטיל רישומו גם על מידברם של כל אנשי הסביבה. ורבה היתה הפתעתי כששמעתי את שכנו הנוצרי של דונאטו משתמש במלים ובצורות־לשון שפועל ברומא, העולה עליו מבחינה תרבותית, לא יוכל להזדקק להם בלי עזרת מילון. כשהסכנתי לצורת־דיבור זו שהיו בה הרבה יופי והרבה כוח־ביטוי, החילותי מבין כי אין זה סתם בליל־דיבור של אנשי שבט נידח. החילותי מבין את הטעם להשתרשותן של מלים מורכבות ומסועפות שבני האזור הזה ביטאון יפה ולפי כל דקדוקי לשון. הטעם היה פשוט: צורות הביטוי בכתבי־הקודש שאובות הן מן הטבע והן מציינות צרכים, פעולות והרגשות ראשוניים של אנשי אדמה ורועי־צאן. בנדודינו הארוכים בגולה נשתכחה מאתנו משמעותן האמיתית של מונחים וערכים אלה. העם שניתק כל קשר עם האת והחרמש, שכח גם את המונחים השייכים לאדמה ולבקר.

לא כן ידידי אנשי האדמה האלה. הללו ראו בתנ“ך יצירה חיה, לא יצירה חנוטה. לדידם לא היה התנ”ך יצירה שיש להעריצה ממרחקים או לשננה בתפילות באורח מונוטוני, אלא דבר ה' שיש לחיותו ולציית לו משעת צאתו של אדם לאויר העולם עד בוא יום פקודתו – ברפת, ובשדה, בשכבם ובקומם.

האיכרים הפשוטים האלה עטו כמוצא שלל רב על מלים וביטויים כגון אזוב, עומר, מעשר, וכו' שלא מצאו להם חברים בלשונם הם, ומונחים נשכחים אלה חזרו איפוא למשמעותם המקורית.

ניסיתי לשכנע עצמי בנימוקים מעין אלה, אך עדיין לא נחה דעתי. עדיין לא מצאתי הסברה משכנעת למהותה של היצירה הנעלה שבפזמוניהם, ולא עוד אלא כי חיפשתי בהם מומים ופגמים, הואיל וידעתי שאין שלמות בבריאה.

לא מצאתי מענה לכל השאלות שהטרידוני. השלמתי עם המציאות והחילותי מרווה נפשי בצלילי זמרתם הנשגבה והאלוהית. מצאתי כי שפת התנ"ך שימשה לאיכרים נחשלים ופשוטים אלה כלי הולם לביטוי רגשותיהם העמוקים ביותר. כשקראת פזמוניהם על הניר, יש ונראו לך תמימים, פשוטים ואף ילדותיים. פה ושם מצאת חרוז צולע, או בית פגום הזקוקים לכמה הברות להשלמת בנינם. אך כשאני מעלה על זכרוני עתה, לאחר שנים רבות, עדיין לא אוכל למצוא פשר לקסם המיוחד במינו שהיה שופע מהם. כשם שאין אתה יכול להעריך את הנעלה והנשגב בתמונותיו של רפאל בלי לראותן במו עיניך, כך חייב אתה להאזין לצלילי שירי סן ניקנדרו כדי לתפוש את כל היופי הראשוני שבהם. למה הדבר דומה, לאותו בן־כפר שבא בהתלהבות רבה לבית הכנסת ביום כיפור כדי להתפלל, ונוכח כי אין הוא יכול לקרוא את הכתוב במחזור, ושרק שריקה גדולה עד שנפתחו שערי שמים. כך היו גם אחים אלה שעם כל פשטותם, היטיבו להביע את רגשותיהם האלוהיים.

בשעה שבע קמנו ממקומותינו, לאים וצרודים, ומאושרים מאד. הכל פיהקו מרוב עיפות, והחלו מתמתחים וזוקפים קומתם. אך דוד לא חס עלינו והוא פקד על האחים לחזור לבתיהם לנטילת ידים כי עוד מעט, בשעה שמונה, והגיעה שעת שחרית.

ביום השבת בבוקר זכיתי לחזות במחזה מיוחד במינו. לא יכולתי להאמין למראה עיני: בשעה עשר בבוקר, כונס בית דין בחצרו של מנדוציו. היה זה בית דין ממש, שבפניו הופיעו עדים, תובע ונתבע, שעמדו או ישבו מסביב לדוכנו של דונאטו. נושא התביעה שנידונה באותו בוקר היה סכסוך בין שני איכרים, האחד קתולי ואחד פרוטסטנטי, בנוגע לחלקת קרקע בקצהו הצפוני של הכרם, שהגשם והשלג טשטשו את עקבות סימני־התחום שבין אדמותיהם. נתגלעה מריבה קשה בין הניצים, וזקני הכפר החליטו להביא את הסכסוך למנדוציו לבירור ולהכרעה, מחשש שמא יביא הסכסוך, שהיה פעוט כשהוא לעצמו, לידי איבת־דמים בין שתי המשפחות היריבות.

כשהבעתי תמהוני על דיון מעין זה, לחש באזני שוטר הכפר, ששימש כאן כשמש בית הדין, ובא לכאן בבגדי אזרח, פרט לכובע הקרביניירי, שחבש אותו כדי להאציל על הבירור משהו מן הרשמיות, כי מאז הפך המשטר הפשיסטי את הבירורים המשפטיים להצגות פומביות, שבהן מחשיבים את ההשתייכות למפלגה יותר משמחשיבים את עיקרי הצדק, החליטו נכבדי סן־ניקנדרו ליישב את כל סכסוכיהם בדרך פשרה, מתוך שיביאום להכרעה למנדוציו שהכל הגו בו אמון, ולמלא אחרי כל החלטותיו.

אותו שוטר אמר לי כי “מעולם לא המרה שום בעל דין הסכם ג’נטלמני” שאסר איסור מוחלט על הגשת ערעור לרשות ממשלתית על פסק דינו של מנדוציו. אנשי הכפר לא יירתעו מפני כל עברות על ספר החוקים האזרחי, עד עבור לא יעברו על דברת־כבוד זו.

הפשיסטים עברו ובטלו מן העולם, מוסדי משטר וארץ נתמוטטו אך יום השבת בבוקר נשאר “יום־בית־הדין” בסן־ניקנדרו שבה ישב על מדין יהודי אחד וידיו על התנ"ך הקדוש, והוא חורץ משפט על קתולים ופרוטסטנטים כאחד.

רק ביום האחרון לשבתי בתוכם מצאתי שהות לעמוד על מנהגיהם וחגיהם. אז בא לידי לעמוד במקצת גם על הצללים שהעיבו חייהם של גרי־צדק אלה. הם גוללו בפני בפרטי פרטים את פרשת התגיירותם בציורים חיים ודרמטיים והשיבו באריכות לכל שאלותי. אשר לשנות קיומם כציבור של גרים, נקל היה לחשבן, הודות לדייקנותם בהנהלת ספרי רשומות, ולשמירתם המעולה את כל המיסמכים וחליפת המכתבים שהיתה להם נגיעה כל שהיא להתגיירותם. כל המיסמכים הללו היו שמורים וסגורים על מסגר בארגז־נשק נעול, שדפנותיו היו מצופות קטיפה. מפתח הארגז הושלש בידי מנדוציו שתלה אותו בשרשרת שעונו. בתוך הארגז היו ערוכים ערמות־ערמות, בצרורות קשורים בסרט כחול, כל המכתבים, הלוחות, הסידורים, הצילומים, שלוש טליתות, ותעודה מאת הקרן הקיימת לישראל שניתנה להם תמורת עץ אחד שנטעו ביער הרצל. הם הסבירו לי כי אין הם יודעים משמעותה של תעודה זו, אך זהו מה שקיבלו תמורת תרומתם הראשונה ל“קרן ארץ הקודש”.

את ראשית קיומם חישבו מיום 11 באוגוסט 1930 שקראו לו “יום הולדתנו”, כי באור לאחד עשר נגלה אלוקים למנדוציו, והוא יום גילוי שכינה שהיה המניע להתגיירותו של מנדוציו, ולהתגיירותו של כל הציבור.

הם חישבו את כל מאורעות העולם מתוך הסתמכות על יום הולדתם: מוסוליני עלה על רומא “שמונה שנים לפני שראינו את האור”. המלחמה פרצה “כשהיינו בני תשע”. צבאות בעלי הברית פלשו ליבשת אירופה, “מיד לאחר “בר־מצוה” שלנו”. חגיגת בר מצוה הוחגה ל"קול רעם התותחים של צבא השחרור (המחנה השמיני) כמה שבועות לפני שפלוגה ב' של הבריגדה גילתה אותם, יותר נכון לפני שהם גילו את הבריגדה.

בשנותיהם הראשונות כגרים, כשלא היה להם אפילו מנין, ולא ידעו ולא כלום על היהדות, שמרו רק את השבת. אך משבא קנטוני, ולאחריו, מורה הוראה שנשלח ע"י הרבנות הראשית ברומא, כבר למדו את המצוות הכרוכות בשאר מועדי ישראל, חשיבותם ושמירתם לפי דיני ישראל.

אך על כל תאוריהם וחוויותיהם היה טבוע חותמה של אישיות מרכזית אחת – דונאטו מנדוציו.

 

פרק כ"א: משיח ה'?    🔗

למיום התגיירותה של העדה היה מנדוציו פוסק יחידי בכל עניני איסור והיתר: הוא שפסק מהי מלאכה בשבת, הוא שהזמין מצות ובדק סדרי קרבן הפסח. עטרה זו באה לו, לא משום שהיה נבון מכולם, אלא משום שה' שם בפיו את אשר יאמר ובחר בדונאטו לוי להיות שליחו. ומי יאמר לו מה תעשה? בעיני כל האחים היה המנהיג פוסק כל־יכול שרוח ה' מדברת מתוך גרונו. לאט לאט הפכה ההערצה, יותר נכון – הפולחן של דונאטו, לאחד מעיקרי אמונתם החדשה של האחים. “ה' הוא האלוהים ודונאטו לוי הוא נביאו”. ואותו נכה רגלים שהיה גם נביא וגם שליט, חלש על כל הכת במסירות של קנאי דתי שלא ידע רחם בתביעותיו לדת. מתוך שהוא עצמו היה נזיר והסתגף מהבלי העולם הזה, לא היסס לתבוע אותה מידה של קנאות ואש קודש גם מחסידיו. לא פעם ענש את חסידיו בענשים קשים ביותר, בצום ובתענית, על עברות קלות ואפילו על “מחשבות רעות”. והעבריינים מילאו אחרי פקודותיו בלי טענות ומענות. אימת־מות תבעתם אילו הרגיזו את דונאטו. פעם נודע לו כי לורנצו המרה פקודותיו, והטמין בביתו צלב שקיבל בירושה מאבי סבו. מיד הזמין אליו את העבריין בחצות הלילה, חבט אותו חבטות מכאיבות במשענתו, וחרפו וקיללו בקול כל כך גדול עד שכל השכנים נתעוררו לקול הרעש.

קשה היה לקבוע באם חרה אפו על שעברו על מצוות ה', או על שלא צייתו להוראותיו, אך מאותו לילה היה מנדוציו שליט עליון ופוסק אחרון, ואיש לא קם לערער על סמכותו או להטיל ספק בצדקת דבריו שנתקבלו כדברי אלוהים חיים. איש לא קם – זולת אחד…

“מובטחני”, לחש מנדוציו באזני בשפה רפה, לאחר ארוחת הצהרים ביום הרביעי לביקורי, “מובטחני, כי בעיניך אנו נראים ככנופיה של אנשים נחשלים ונבערים מדעת. אל תעמיד פנים כאילו יפים בעיניך נימוסי האכילה שלנו או ישרו בעיניך התנהגותנו הנלוזה ואופן דיבורנו הגס והפשוט. אך הרשני לגלות לך סוד. על צד האמת אנו חוטר מגזע יהודי, ואולי הננו צאצאיהם של היהודים הטובים ביותר. לפני שנים־עשר דורות היו אבות אבותינו יהודים ספרדים. כולם היו לויים. ומשום שנאת חנם שפשטה בין האחים וקנאתם של הגויים, היה עליהם לרדת למחתרת. לאח”כ באו לכאן כשמגן דוד מוטמן מתחת לכותנתם והצלב בולט מעל חזיהם. הלא תשאל “מנין לך זאת?” “הבה ואגידך: אלוהי השמים הוא שגילה לי זאת בגילוי שכינה”. עניתי: “האמנם כולכם ממוצא יהודי?” “כל אחד מאתנו” השיב בהטעמה. “אך מצויים גם רשעים ומנודים שלא יאמינו בהתגלות השכינה”.

הוא דיבר בהתרגשות יתרה וקפץ אגרופו ודפק על השולחן. מעולם לא ראיתי אדם אכול אש קנאות כאותו מארח חביב שלי. כשישבתי נכחו ונעצתי מבטי באותם גני הירק והפרדסים שיד האחים העמלים טיפחתם ועיבדתם באהבה כל כך רבה, נדד דמיוני שלושים שנה אחורנית ושיוויתי לנגד עיני את מנדוציו בבחרותו: איכר צעיר וגבה קומה, בעל כתפים רחבות, לבוש הדר, שהילך ברחובות הכפר בקומתו הזקופה ובבגדי יום־טוב שלו, כאילו היה כל הכפר אחוזתו הפרטית, וכל בנות הכפר סרות למצוותו. ראיתיו בעיני רוחי כמנהיג הנוער שאין מי שיחתור תחת סמכותו, ראש המדברים בכל ויכוח, ראשון ליוצאים במחולות, כאדם שריתק את כל השומעים כשסיפר איזו מעשיה או הלצה – היש תימה כי מנדוציו ראה עצמו כמנהיג טבעי שנולד לשלוט על כל אחיו? אביו היה איכר עשיר שהוריש לו נכסים מרובים. כשנתבגר והיה לאיש, מובטח היה מעמדו כ“עריץ הכפר”. פתאום פרצה המלחמה, והמלך פקד עליהם להתגייס לצבא. כדרכו תמיד, היה גם הפעם, מנדוציו הראשון במתגייסים לצבא, עוד בטרם יתחילו התותחים להרעיש. אך בינתיים נתרחבו אפקיו וכפרו הקטן סן־ניקנדרו צר מהכיל את רוחו הסוערת. כרעם ביום בהיר פגע בו אותו כדור אכזרי, ועשהו נכה ובעל מום. אותה קומה גבוהה ומהודרת נתמעכה ונתכווצה, ושוב לא יכלה להלך קוממיות.

הנקל לשער את יאושו ומרירותו של אותו גא ויהיר, לאחר שחזר לכפר מולדתו לא כמנצח במלחמה, אלא כבעל מום שבור ונדכה המהלך על משענתו. הוא, שהיה שליט וחולש על כל בני כפרו, הפך עתה לנכה ובעל מום. בני כפרו שהיו רועדים מפני מוצא שפתיו, התחילו רואים אותו בעיני חמלה. הוא, שלא סבל התנגדות, חייב היה לשבוע עלבונות מאנשים שהיו נחותי דרגה בעיניו. ואמנם היו כולם ירודים ממנו – במרץ, באופי, בכוח הדיבור, וגם בהשכלה ודעת. לא לשוא בילה ימיו בבית החולים ששימש לו בית ספר להשכלת עצמו.

בעיני רוחי יכולתי לראותו בלילות נדודי שינה כשהוא מתיפח בבכיו וחורק שיניו על גורלו המר ועתידו הקודר, כשהוא שופך חמתו על הצבא ששלח אותו לחזית, על האוסטרים ששילחו בו כדור, ואפילו על הקב“ה שהרשה עוול משווע כזה. היאך יוכל לשלוט שוב אם לא יוכל להלך על רגליו כאחד האדם? היאך יוכל לכוף עליהם מרותו ולהכריחם לציית לנכה רגלים בודד וחסר ישע? ובאחד הלילות נחה עליו הרוח וגילה את הדרך להחלץ מן הכלוב שבו נכלא, ולתעתע את הגורל האכזרי. לא עוד יישאר חסר ישע! עוד יבוא יום, ושוב ישלוט על בני אדם, וכל אלה שלעגו לו או רחמו עליו, עוד יכרעו ברך לפניו ויודו במנהיגותו. שרביט המנהיגות יחזור אליו, לא בחיל ולא בכח, כי כוחותיו תשו, אלא ברוחו, בידיעתו ובהשכלתו. “הוא החליט” איפוא לחלום חלום ולהיהפך לנביא האמונה החדשה. ייתכן כי עד אותו יום היתה זו “תכנית ערוכה מראש”. אך משניתן בידו ספר התנ”ך, חלה תמורה בליבו. קרוב לודאי כי באותם הלילות והימים שבהם בלע כביכורה בטרם קיץ כל מלה בחמישה חומשי תורה, התחיל מאמין באמונה שלימה כי היהדות היא דת אמת אחת ויחידה, וכי הוא, דונאטו, היה משיח ה' שעל שכמו הוטלה התעודה להפיץ את דעת האמונה הזאת.

לא ייתכן כי השאיפה לכוח גרידא היתה מספיקה לחולל בו אותה תמורה רגשית ורוחנית, ולהפכו לקנאי נלהב לאמונתו החדשה. רגשות אנוכיים גרידא לא יכלו להניע אותו להמרות את פי השלטון, לבטל את דעת הקהל, ואפיל את דעת בני משפחתו, ולעמוד בכל תוקף על עיקרי אמונתו, ועל כולם – להמרות את פי הכנסיה!

אך נראה כי לאחר שרכש לו קהל חסידים ומעריצים שהכירו בו כנביא, גבר בו יצר השלטון. יש והנביא שבו התרומם מעל איש־השלטון, אך במרוצת הימים נתמזגו שני היסודות שבהווייתו הרוחנית: איש האלוהים והרודן השואף לכוח. באישיותו של דונאטו ניטשטשו התחומין בין שני אלה, ואפיל הוא עצמו לא יכול להבחין היכן מסתיימת האמונה, ומתחיל יצר השלטון והקנאות. ייתכן כי בסופו של דבר יכול היה בכוחות עצמו להכריע סיטרא אחרא שבו, ולהרחיק מליבו כל תאוה אנוכית לשלטון, אלמלא מאתוני המורד! שנאה עצורה היתה בליבו לאותו רצען נחשל וקנאי שדמה לו כל כך במזגו וקנאותו. מאתוני, שנולד בעל מום, נחון בכל אותן הסגולות שהטבע חנן בהן את בעלי המום. הוא היה הראשון והיחידי בין כל האחים שהבחין במנדוציו גילויים של שרלטאניות, נטיות לעריצות ולשתלטות, כאותן הנטיות שאנו מוצאים בכל החותרים אחרי כוח ושלטון שכל האמצעים כשרים בעיניהם ובלבד שיגיעו למטרתם.

הוא עצמו היה נבער מדעת, ומעולם לא יצא מתחומי פוגיה. גם הוא ככל שאר האחים, העריץ את מנדוציו בשל למדנותו המופלגה ולשונו הנמלצת, אך ערגתו העמוקה לאמת המריצתו להתקוממות במורו ורבו, והיה איפוא האחד שקם בו הרוח להוכיח את מנדוציו על פניו על שום שנטל שררה לעצמו ועשה את דבר ה' קרדום לחפור בו.

הוא היה כקוץ ממאיר בעיני מנדוציו ששאף איפוא לחסלו ולהתפטר הימנו. לא פעם התפלל מנדוציו לאלוהי מרום שיצילנו מן הפגע הרע הזה. אך הרצען לא זו בלבד שלא “חוסל”, אלא גם שהשגיא והגביר חילים והעמיד ולדות הרבה, עד שבא מנדוציו לכלל מסקנה כי אותו “פגע רע” מאתוני אינו אלא שליחו של מקום, וכי הוא בא לעולם כדי לרסן את יצר הרע שבו לכוח ולשתלטות על כל האחים. הוא משמש לו מזכרת עוון, להזכירו כי אף הוא, דונאטו, אינו סוף סוף אלא בשר ודם ובן־תמותה, ואין הוא פטור מכל החולשות שדבקו בבני תמותה. היתה עוד חוויה בחייו שהזכירתו את קטנותו: כשנודע לו לתמהונו כי עם ישראל חי, ועודנו קיים בכל ארצות תבל, ואפיל במולדתו באיטליה. עצם הידיעה על קיומו של “העם האדיר” הזה שהאמין, בצדק, כי הוא לבדו העם הנבחר הקניטה אותו והבקיעה את חומת יוהרתו כשהעמיד פנים כנביא וכשליח ה'. הוא שהיה בקי בהוויות העולם ידע יפה מה יאמרו בני רומא הגאים ואנשי התרבות על אותו בן כפר המתיימר להיות נביא וכל־יכול בקרב בני עדתו.

עתה נפקחו עיניו של דונאטו שהתחיל מבין כי יוהרתו עד עתה לא היה לה על מה שתסמוך. הוא נאבק מרה עם עצמו, אך לבסוף גבר בו יצר הטוב, וגברה אהבתו לאמת.

בעצם ידו ישב וכתב איגרת ל“הוד רוממותו” הרב הכולל וביקשו לשגר שליח שילמדם את מצוות היהדות על מנת שיהיו ראויים להתקבל כבנים לעם ישראל. אז בא קנטוני שליחו של הרב, איש חכם ומנוסה שעמד אל נכון על כל יצריו הפשוטים של איש־האדמה הזה שהכריז עצמו כמשיח ה', וביחוד בא לידו להיווכח בעצמתו של המאבק הנפשי שבדונאטו, בין היצר להשתלטות לבין יראת שמים. מכל המכתבים ששלח קנטוני עולה ברור כי הוא, כנשיא העדה היהודית באיטליה, בא לידו לראות את מנדוציו כמות שהוא, בלי כחל ובלי סרק, ובכל זאת בא לכלל מסקנה כי אדם גדול הוא זה הראוי למלוא התמיכה הרוחנית והחמרית.

שנות המלחמה והפורענויות הוכיחו את צדקתו של קנטוני; כי על אף היסורים שנתנסה בהם מנדוציו, עלה בידו לא רק ללכד את בני עדתו כגוש אחד ולקיים את שלמותה של עדתו, אלא אף להחדיר בהם את האמונה העמוקה כי אלוהי שמים וארץ שהאיר עיניהם לראות את האמת, לא יטשם בעת צרה ומצוקה. דונאטו הוכיח את צדקת המימרא “ייסורין ממרקים עוונותיו של אדם” (או, בנוסחתה באיטלקית, “ייסורין ממגרים את החלש ומעלים את חזק”). לשעבר היה מר נפש ובליבו טינה על כל האנושות; לשעבר לא היסס לנצל כל מה שבא לידו, ואפילו את הקב"ה בכבודו ובעצמו, למטרותיו האנוכיות. רב היה זעמו על העולם משום שהעולם בעט בו וזרקו ככלי אין חפץ בו, והוא חיפש פורקן לשפעת מרצו בעבודה יוצרת ובונה. אך משנוכח כי עדיין היה בו צורך, והיה שימוש למרצו, ובני אדם עדיין הביטו עליו כעל מורה ומדריך, גבה שעור קומתו, וכל הגס והמכוער שבו הורחק לחלוטין. הוא ראה בסבלו ובייסוריו מניע שדירבן אותו למשנה־מרץ ומאמץ על מנת להגביר את האיחוד והליכוד בעדתו הקטנה. וכה הפך אותו מנדוציו שהיה לשעבר מזיגה משונה של נביא ומשיח שקר, רואה ודַבָּר, מנהיג נבחר ודיקטטור משתלט, למה שהתכוון להיות מעיקרא: מאמין ורועה לעדתו.

כשישבתי נכחו לא יכולתי להימלט ממחשבה משונה: היאך היה אותו מנדוציו מתפתח אלמלא פגע בו אותו כדור אוסטרי? אך מה בצע בהרהורים חסרי שחר כאלה! אם היה דונאטו פעם בריון וחוטא ומחטיא, כבר עשה תשובה די הצורך. בני עדתו ששתו בצמא את דבריו והיו מאוחדים באמונתם החדשה שימשו הוכחה לתשובה זו. לא יכולתי ליטול לעצמי עטרה של מוכיח ודיין היושב לחרוץ משפט על מעשי דונאטו. תעודתי היתה גם צנועה יותר וגם הרבה יותר נועזה: רציתי לראותו בהמשכו הבריא של מפעל חייו של אותו נביא, ולשזור אותו במסכת חיינו הלאומיים. סיפרתי לו איפוא על מפעל גאולת אדמת ארץ הקודש וקיבוץ גלויות. הבאתי עמי צילומים ותמונות מחיי ארצנו. אמרתי לו כי אדמת הארץ שהיתה פעם ארץ זבת חלב ודבש הפכה שמה ושאיה עקב מאות שנות הזנחה, וכי היא משוועת לידי עמלים שישדדוה וישיבוה לתחיה. אמרתי כי האדמה טובה היא ודשנה. אך היא חרבה בצמא, וכל המהלך בין נקיקי סלעיה בשעות הלילה יכול לשמוע את יללתה על שעזבוה ונטשוה. היא קוראת לבניה הגולים והנידחים לשוב מכל קצוי הארץ ולהחזיר אליה את החדוה שהיתה שפוכה עליה בימי קדם. סיימתי באמרי כי “אין מנחם לה כל עוד לא יחזרו אליה בניה היקרים ויהפכוה לגן רוה, לגן עדן ברך ה', כאשר היתה בימי עמוס ויחזקאל”.

מבית־אבא ירשתי בקיאות־מה בכתבי הקודש, וזכות גדולה עמדה לי שיכולתי להרבות בפסוקים מן התנ"ך להוכחת דברי. ואכן באתי על שכרי, שכן בני העדה היטו אוזן קשובה לדברי, וניכר היה בארשת פניהם כי אש האהבה לציון יקדה בהם והפכתם לאנשים חדשים. תוך כדי נאומי (יותר נכון “שיחתי” עמהם) פרצה שירה אדירה מפיות כל המסובין. מפי עוללים ויונקים, כמפי נשים וזקנים, נשמע שיר־הלל אדיר לכבוד פעמי המשיח. בעצם אותו הלילה נולד שיר חדש, הוא “שיר ארץ הקודש”. כשאתה קוראו שחור על גבי לבן, לא תוכל לרדת לסוף עמקותו או שגב רגשותיו; ואילו כששמעת את צלילי המזמור מושרים במקהלה עילאה זו, נוכחת מה עלוב הוא הניר והדפוס ככלי־ביטוי למרומם ולנשגב באדם. במזיגתו עם הלחן המיוחד שחובר בשבילו, היה זה הימנון להופעה נהדרה היוצאת מגדר הטבע, למעמד אנושי רם ונשגב, וזכות גדולה באה לידי שזכיתי לחזות במעמד הזה…

אותו מעמד נשגב השכיחני את מרוצת השעון. השעה היתה מאוחרת וחייב הייתי לשוב ליחידתי, כדי להימלט מעונשו של בית דין צבאי. המלאכה אשר לפני היתה עדיין מרובה – לפחות דבר אחד עלי להוציא לפועל טרם עזבי את הכפר – ויהי מה! – ולא נותרו לי אלא שלוש שעות. התנצלתי ואמרתי כי עלי לחפש דבר־מה במכוניתי, ואותו תירוץ עמד לי לצאת אל הרחוב. במעלה הרחוב, בבית הששי, התעכבתי ונכנסתי לתוכו. ישבתי והסתכלתי סביבי. האיש היושב בבית נעץ מבטו לא בי אלא בסמל האנגלי “פלשתינה” שעל כתפי. הורדתי את הסמל הזה ומסרתיו לידו. בידיו הרועדות אחז האיש את הסימן וליטפו וגלגלו אילך ואילך כמי שבודק חפץ יקר ביותר. ישבנו דוממים ולא דיברנו. מה היה לנו לאמר? נשביתי בקסם עיניו היוקדות של הסנדלר והדיבר ניטל ממני. באותו רגע זכרתי את דברי הנביא מענתות:

וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְּלִבִּי

כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמוֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַלְכֵּל וְלֹא אוּכָל.

עיניו דיברו כל מה שהיה לו לאמר. החלפנו רק דיבורים מועטים על ענינים של מה בכך ליד כוס משקה. בצאתי מביתו כבר החשיך היום. ליד השער עיכבני בחור וביקש רשות לדבר עמי כמה מלים ביחידות. הלכתי אחריו, והבחור אמר בנשימה עצורה: “אל נא תחשוב את שפתו לחטאת. בליבו הוא איש טוב מאד ונוח לבריות, רק דיבורו הוא לפעמים חסר אחריות כשהוא נכשל בלשונו…”

“האתה איפוא אברהם?” “כן, אדוני. כשהוא נזהר בלשונו, הרי הוא האיש היקר ביותר והיהודי טוב בכל בני עדתנו. גם מנדוציו הוא איש יקר מאד. שניהם קדושים ומקיימים את מצוות התורה לכל חומרותיהן. שניהם טובים ושניהם יקרים, אך האחד דומה ליין והשני דומה לחלב ואין למהול יין בחלב…” מדבריו נוכחתי גם אני כי אין להשכין שלום בין עמודי התווך האלה של העדה החדשה. כשחזרתי לבית מנדוציו, חיכתה לי הפתעה: מנדוציו הציג בפני את ישראל, בנו בכורו של דיפאולו כאחד המוכשרים בבחורי הכפר והטוב והמצויין בכל כנרי הכפר. “שמא תאבה לקחתו עמך, סיניור פנחס? תמורת השירותים המרובים שהוא ישרת את יחידתכם אבקשך רק ללמדו את יסודות השפה העברית; ואז יוכל ישראל לשוב אלינו וללמד את כולנו את אשר למד מפיך”. נעניתי בשמחה להצעה וראיתי בישראל גשר חי בינינו לבין השבט החדש והמשונה הזה שנתגלה לעמנו. הפעם לא היתה הפרידה קשה ומכאיבה ביותר, בעיקר תודות לאותו גשר חי שנסע עמי במכוניתי. לרגע קט הטרידתני המחשבה מה יאמר המיג’ור על העסקת אזרח איטלקי ביחידתנו, אך לא הרשיתי להרהורים כאלה להשתלט עלי. תוך כדי נסיעה אמרתי לתלמידי הצעיר כי אפתח מיד בשעור הראשון שלנו בשפת עבר. קראתי באזניו את הפסוקים הבאים מספר ישעיהו וביקשתיו לשנן את המלים אחרי, אות באות ומלה במלה:

“…ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך; אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצוי ארץ…”

ומיד הוספתי: “ומדוע לא מסן ניקנדרו?”

 

פרק כ"ב: “יום הברית”    🔗

בסוף מרץ 1944 קבלה פלוגתנו אורח מהמולדת. בדרכו לשטח האויב שאליו נשלח בשליחות חשאית, התעכב אנצו סירני במטה שלנו, והיה אורחנו שלושה ימים – שלושת ימיו האחרונים עלי חלד… כל אנשי הפלוגה הקבילו פניו בחמימות רבה ובציפיה לבשורה שהביא מן המולדת. זה יותר משנה שלא ראינו נפש חיה מארץ־ישראל, ומובנה היתה סקרנותנו הרבה לדעת את הנעשה במולדת. כסבורים היינו כי אנצו, שבא אלינו בשליחות מסוכנת מטעם תנועתנו, ידע יפה את כל המתרחש מאחורי הקלעים. רצים רכובים על אופנועיהם בישרו לכל הפלוגות המבודדות את דבר בואו, וכשעמד בלילה הראשון לבואו ומסר באולם־המרגוע שלנו דו"ח על המצב, היה האולם צר מהכיל את כל השומעים שהמטירו עליו מטר בלתי פוסק של שאלות. כשירד מעל הבמה בא תורו הוא להציג שאלות. הוא אמר: “אתם עשיתם את שלכם וסחטתם מפי כל שיש לדעת. עתה באה שעתי לשמוע מה בפיכם”.

הוא פשט עניבתו והתישב ליד השולחן. ליד כוס יין סיפרו לו המסובין על דברי התהילה שנאמרו ליחידה על שום מבצעה במלטה, כשמשה (“מויש”) הפיל אחד ממפציצי האויב, וכן על שיירתנו שהגיעה ראשונה לחיל המצב בטוברוק. לבסוף קם ליצן הפלוגה והעיר: “השמעת על גריו של פנחס?” חששתי לשאלה כזאת, אך לא יכולתי להעלות על דעתי את כל הכרוך בה. אנצו חכה עד שהכל יתרכזו שוב בדבריו, ואח“כ פתח ואמר: “באין לו עבודה מועילה יותר, נטל ידידנו פנחס על עצמו תפקיד של “נציב הגיור למחוז הדרום”. לאחר שלושת חדשי אימונים בהלכות ברית־מילה נתמנה כסגן־רב־ראשי, סכוייו לעלות בדרגה ולהיות שליחו של הקב”ה אם יצליח בתפקידו וביחוד בעסקי ציד־נפשות. הואיל ואין אפקים לפעולה רחבה בשורות הצבא עצמו, בחר לעצמו כשדה פעולה עיירה שקטה של אנשים תמימי־דרך ונבערים מדעת שמעולם לא…” “די” שיסעתי אותו, “יכול אתה לחרפני כל כמה שתרצה, אך לא ארשה לך לפגוע בגרים”.

נתעוררה סקרנותו של סירני, והתחיל מגלה דעתו במפגיע ששומה עליו ועל כולנו לברר את האמת. וכשסיפרתי לו במלים ספורות ושקולות כל מה שידעתי עליהם, גברה סקרנותו. “התאבה להובילני אליהם?” המיג’ור לא התנגד לכך, ואני עניתי כי נכון אהיה להילוות אליו במסע־החקירה שלו.

למחרת בצהרים הגענו לסן־ניקנדרו וסעדנו את ארוחת הצהרים עם בני העדה. סירני ניגש לענין בלי הקדמות מרובות. שלא כמותי בביקורי הראשון, עלה בידו להשתחרר מטכס נטילת רגלים. כל אנשי העדה נתאהבו בו, ולמן הרגע הראשון נתפתחו ביניהם יחסים טבעיים ופשוטים. אי אפשר היה לבלום את מרוץ שיחתם. בצער רב היה עלי להזכירו כי השעה מאוחרת ועלינו לחזור, כי חייב הייתי לציית לפקודות שניתנו לי. סירני לימדם את “התקוה”, וכולנו שרנו אותה פעמיים בעמידת דום. “עוד אשוב אליכם” קרא להם סירני מן הג’יפ, והניף מטפחתו מרוב התרגשות. כשנסענו צפונה הפיג סירני את דממת שנינו כשקרא לי כמוכיח: “מה קרה לך? האין בך רגשות אנושיים? שמע בני: הנני יהודי מזה שמונה ושלושים שנה. עיתים שהייתי יהודי טוב ועיתים שהייתי יהודי רע. יש והייתי מוכן למחול על זכות זאת להיות בן לעם הנבחר. ואולם הסתכל בי עתה. שמעני, בחור: עתה אתה יושב ליד היהודי הגא ביותר בכל רחבי איטליה. הבה ואומר לך מדוע: אנו בני אברהם, יצחק ויעקב, ואם זכו הללו לקיים את זרעם וזרע זרעם בכל רחבי תבל אין זאת כי גדולים היו. מנדוציו זה הוא אחד מצדיקי הדור”.

החילותי להאט את הילוך המכונית כדי להאזין לנאומו, אך הוא זרזני למהר, באמרו “ככל שנמהר לשוב אל המטה, כן אמהר לשוב לסן־ניקנדרו”.

“רב הגדוד רוצה לראותך”, אמר לי הסרג’נט־מיגור, והוסיף בלחישה: “עתה הוא במשרדו של המיג’ור. הוא שרוי במצב־רוח רע”. מאז מיסקר התפילה הגדול שערכנו בערב יום הפלישה, לא השתתפתי בתפילה בבית הכנסת. אכן, היתה זו אחת העברות הצבאיות המועטות שנכשלתי בהן, ומצפוני היה טהור. אך עבירה היא עבירה, ועלי לכלכל דברי בזהירות ובתבונה כשאופיע בפניו. לאחר שהצדעתי בפניו והשיב לי ברכה, אמר לי הרב: “ספר נא לי, לויטננט, מה אתה יודע על בר־נש בשם מנדוציו העושה את היהדות קרדום לחפור בה למטרותיו האנוכיות?”

“לא אדע ולא כלום, אדוני.”

“האין אתה מכירו? הלא תוכל לפחות להורות לנהג את הדרך לביתו?”

נעתרתי לבקשתו. לא הספקתי לסיים את דברי הנימוס המקובלים בשעה שהצגתי את הרב הצבאי בפני מנדוציו, וכבר פתח הרב ואמר: "הנכון הדבר כי אתה קורא לעצמך בשם “ראש העדה היהודית בסן־ניקנדרו?”

“כן”, השיב מנדוציו.

“אתה נוטל לעצמך עטרה של אדם המסדיר חיי עדתו?”

“כן”.

“באיזו זכות?”

“בזכות קנאתי את קנאת התורה ויראָתי שמא יפירו את מצוות ה'”.

“האתה משיח ה' כי תתברך בזכות זו ותשא שמו כל כך הרבה פעמים?”

“כל המקיימים מצוותיו הם בני־אלוהים, ושוים הם בעיניו. מה הטעם לכל השאלות האלה?”

“נודע לי כי במסוה היהדות אתה מכשף וחובר חבר!”

מנדוציו אחז בספר התנ"ך ולאחר שדפדף בו הצביע על עשרת הדברות ואמר: “אם לזאת כישוף ייקרא, רשאי אתה להאשימני בכך”.

“אמור לי מנדוציו, החושב אתה עצמך לאיש קדוש?”

“רק במשמעות זו!” ולאחר שכיסה ראשו וקרא מתוך הספר: “דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם”.

“אך עדיין אינך יהודי שלם!” השיב הרב בלעג. היתה זאת מכת מחץ.

מנדוציו פתח שוב את ספר התנ“ך וקרא בהטעמה יתרה את הפסוקים הבאים מתוך פרק נ”ו מספר ישעיהו: “כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת”. אך עדיין לא נחה דעתו של הרב: “מה המריצך ללמוד תנ”ך?" “אל עליון שנגלה אלי בחזון ונתן לי בינה ודעת”. הרב קימט מצחו: “אסור לך להגות אמון רב בחלומות כאלה, שהם מקסם־שָוְא ומדוּחים”. "סיניור ראבינו, אתה גדלת על ברכי התורה, ומשחר ילדותך חינך אותך אביך למצוות; היתה לך אפשרות ללמוד את הספר וכה הוסמכת לרב. לי לא היה מזל כזה. יצאתי לאור העולם עיוור וחסר ישע, ולא היה איש שילמדני להבחין בין טוב לרע. ואלמלא נגלה אלי ה' עדיין הייתי מהלך כסומא באפלה, ולא הייתי זוכה לראות את גודל תפארתו יתברך. הלא נאמר בספר במדבר: “אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו”.

עתה לא היתה שהות לגינוני־נימוסין, והרב הצבאי ניגש ישר אל המלאכה. ההכנות ל“יום הברית” בסן־ניקנדרו נסתיימו במהירות הבזק. הרב הצבאי ערך, תיכן וביצע, בפחות משלושה שבועות, מיבצע שכל העדה יִחֲלָה לו מזה שש שנים. הוא היה איש מעשי מאד, וכבר בא לידי לעמוד על מעשיותו עוד באותו ביקור של סקרנות גרידא, אך כשהתקרבנו לסן־סאווארו, הפתיעני הרב בשאלתו הפתאומית: “הרי אתה מכיר בני אדם אלה, ומה אוכל לעשות כדי שאצליח בשליחותי?”

“פשוט מאד”, עניתי, “עליך להכניסם בבריתו של אברהם אבינו”.

“בתור רב, חובתי היא לשדלם תחילה לבל ייכנסו תחת כנפי השכינה, ורק לאחר שידחו את שידולי בתוקף, אוכל לסדר את כל הדרוש עם הרבנות הראשית ברומא”.

אמר ועשה. בפוגיה התעכבנו שעה קצרה בפונדק “שור הזהב”, ובו כתבנו את האיגרת שבה הוסברו לעדה כל הקשיים הכרוכים בהתגיירותם, וניסינו לדבר על לבם לבל יתגיירו. התשובה לאיגרת הזאת לא בוששה לבוא. היא היתה ערוכה בסגנון נמרץ ביותר, וכל בני העדה מקטנם ועד גדולם חתמו עליה. במלים נמרצות ביותר דחו כל בני העדה פה אחד כל ניסיון להדיחם מן הדרך שבחרו בה.

לא עברו שבועיים ימים מיום כתיבת האיגרת וכבר יצאנו, חמשה שליחים, לדרכנו בשליחות היסטורית שלא היה לה תקדים בדברי ימי עמנו. כולנו שקענו בהרהורים מעורבים על מהותה של שליחות מיוחדת במינה זו, ורק הרב הצבאי הפליט מפיו הערה: “מאז ימי הכוזרים לא ידענו התגיירות המונית כזאת”. הד“ר אסקארילי שהוטל עליו לבצע את “הניתוח” אישר סברה זו והוסיף, כי אעפ”י שמזמן לזמן בא לידו למול גר זה או אחר, מעולם לא נתבע למול יותר משני גרים בבת אחת.

לכבוד המאורע נתקהלו כל בני העדה באולם. וכשנכנסנו, עמדו הכל לכבודנו בדומיה וביראת כבוד. הרב הצבאי נשא נאום קצר, ואחריו השמיע קנטוני, כנציגה של יהדות איטליה, כמה מלים על סופה של המסילה הפתלתולת ועל אברהם אבינו שהיה בן תשע ותשעים שנה כשכרת ה' בריתו עמו. הד"ר אסקארילי קבע את לוח הזמנים: כל שלא הגיע לשנות בגרותו ימול למחרת, המבוגרים ימוֹלוּ כעבור יומים. לפי בקשתו של מנדוציו, יהיה הוא ראשון בנימולים. לאחר הברית לא ייערך כל טכס והנימולים יצטרכו לשכב שלושה ימים.

לוח־הזמנים נתקיים לכל פרטיו ודקדוקיו, וביום הרביעי באוגוסט, כחמש עשרה שנה תמימות לאחר “ליל־השכינה” הוכנסו בבריתו של אברהם אבינו חמשה עשר בחורים מבני סן ניקנדרו, ולמחרת נימולו עוד אחד עשר איש, מן המבוגרים והקשישים. אותו יום הוכרז כ“יום־הולדת” של העדה, שיוחג מאז ואילך מדי שנה בשנה בתור “יום הברית”.

ביום החמשי בבוקר עברנו מבית לבית כדי להיפרד מאחינו החדשים. כשנכנסנו לבית מנדוציו ביקשני זקן העדה לבל נצא את סן ניקנדרו בטרם נראה דבר מה, והטיל על עמוס לשמש לנו מורה־דרך לטחנה שבה יראונו את מחסן־העדה. יצאנו לשם בלווית עמוס, ושם הראנו עמוס כחמשים שקים של מצרכי אוכל נפש נערמים על המדפים בסדר ובמשטר. לכל שק היה קשור פתק ועליו רשום “קמח”, “שעועית”, “אפונה”, “סוכר”, “תפוחי־אדמה” וכו'… ועל כל שק היה מצוייר מגן דוד.

עמוס הסביר בהרחבה את ענין “האגירה”. הוא אמר: “רבות שמענו על מחנות הריכוז ועל הנגישות שנגשו בהם את היהודים. לא היה ביכולתנו לעזור עד עתה, ויכולנו רק להתפלל לרחמי שמים. אך עתה שניצחתם במלחמה, וכל האומללים יושבים במחנות רעבים ללחם, הגיעה שעתנו לתרום משהו להקלת מצוקתם. ערכנו איפוא כעין מגבית, ואיש איש מאתנו הפריש מלחמו. הנה המַתָת לפניכם, עשו בה כטוב בעיניכם”

הרב הצבאי ואני עמדנו נבוכים, והדיבר ניטל מאתנו. שמחתנו גדלה שבעתים כשאמר לנו עמוס כי אותו מלאי שבמחסן יספיק כדי כלכלת שלוש מאות נפש במשך שבועיים ימים.

הרב הצבאי סיכם את התפעלותו מאותה חוויה בלתי שכיחה במלים הפרוזאיות: “זה שלושה שבועות אנו משקיעים מרץ ומחשבה בדאגתנו כיצד להתחיל למעשה במיבצע הסעד למען פליטי המחנות. כבר מצאנו את המקום המתאים, ובחרנו באנשים המתאימים שינהלוהו. אף קיבלנו רשיון מן המשטר הצבאי לפתוח את מטבחינו הציבוריים כל אימת שנהיה מוכנים לכך. הכל היה ערוך ומוכן, ולא היה חסר אלא המלאי הדרוש לשני השבועות הראשונים. אכן, אצבע אלוהים היא”.

 

פרק כ"ג: צוואתו של מנדוציו    🔗

משקיבלה עדת סן־ניקנדרו באורח חוקי את דת ישראל, נתמעטה והלכה ההתעניינות בעדה הזאת, גם באיטליה וגם בחו“ל, וחייהם של אנשי הכפר האפניני הרודם הזה חזרו לאט־לאט למסלולם השיגרתי והמשעמם. אך מנדוציו המשיך כדרכו לרשום בפרוטרוט את כל הקורות את העדה הזאת בכרך גדול ושחור שהיה מכנה בשם “יומני”. אותו ספר ניתן לו במתנה ע”י הכומר.

ביום 27 בפברואר אנו מוצאים ב“יומני” את הרשימה דלקמן כתובה באותו סגנון משונה שהיה בליל־לשון, תערובת של איטלקית־תנ"כית וניב אפולייאני השגור בפי אנשי המקום:

“ביום 11 באוגוסט נגלה אלי ה' בראשונה, וכשקראתי בפעם הראשונה את הספר הקדוש נזרע בי זרע אמונת־אמת, וקדושתו יתברך היתה בליבי כאש בוערת, והייתי נכון לַלֵדָה”.

במרוצת דבריו, הוא מסכם את מפעל חייו בזה הלשון:

“… אז ילדתי את בני בכורי, בן אמונת־אמת, ואחריו יצא בני השני ולאחריו השלישי, וכה ילדתי שבעים ושלוש נפשות – לא כולם חיים עמנו כיום. אחדים מתו תוך חבלי לידה, ואחדים מתוך שהיו קטני אמונה, ואחרים נפטרו ועברו מן העולם. אך את הנותרים בחיים אימצתי כבני ואלמדם להתפלל בדבקות, לירא את ה' ולכבד את הגר הגר בתוכם. שהדי במרומים כי לא חייתי אלא למען צאן־מרעיתי, כי שאפתי להקים “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. חיי עלי חלד היו עתידים לבוא אל קיצם בשנת ת”ש לבריאה (1940). התחננתי לאלוהי מרום כי יאריך שנותי במקצת על מנת שאוכל להוסיף ולהפיץ את דבר ה'. וכשבא יום פקודתי נתגלה אלי מלך מלכי המלכים, והוא יתברך גילה את אזני – לא בזכותי או בזכות מעשי הטובים שהם הבל ורעות רוח, – כי יזכני בעוד שמונה שנות חיים.

סמוך לקיצה של שנת תש"ח צוּויתי להתקין עצמי לעולם הבא כי שעתי באה. לא בכיתי על שום שימי עלי חלד באו אל קיצם, אך בכיתי מפחד חילול כבוד ה' שיבוא לאחר פטירתי. לבשנו שק ואפר והעתרנו לאלוהי מרום כי ברחמיו הגדולים ימנע חילול ה' באותו יום.

והוא יתברך בחן את דברינו וימצאם נקיים מכל דופי, וייענה למשאלתנו, וירשום אותי בספר החיים עוד שנה אחת. וכשעמדה ארכא אחרונה זו לבוא אל קיצה, בושתי ולא יכולתי לבקש ארכא נוספת, ואשב דומם. אך מאהבתי הרבה והנאמנה אל דברו יתברך, לא היססתי והוספתי להטרידו ובתשובה לתחינתי נראה אלי בחלום. וזה דבר החלום: בחלומי ראיתי את אחי נושאים גופתו של נער לבית העלמין אשר מחוץ לכפר. משהגענו לשם, ראינו שורה ארוכה של קברים פתוחים ועליהם עפר תחוח. לאורך אותה שורה היתה מונחת שורה ארוכה של ארונות־מתים ובכל ארון גופתו של נער. אך באחד מהם היתה גופתו של בחור אחד שנשען על מרפקיו והיה מגלגל שיחה עם הקברן. שאלתי את השמש שעמד על ידי: “מי הבחור החי הזה הנתון בארון־מתים?” “אכן”, השיב, “עדיין הוא חי, אך הוא מוכן לפקודת קונו”. רק אז נתחוורה לי מהותה של רוח הקודש, וחדלתי לערוג לחיים חמריים אלה בעמק עכור. ואז נסתתמו כל טענותי. משאלותי ושאיפותי ורוח ה' זרמה בעורקי והיתה בליבי כמים הזכים המפכים מן המעין וכשמן המשחה הטהור. אבי שבשמים, אודך על רוב חסדך עמי, ואני נכון להסתלק מן העולם הזה כפי רצונך יתברך…"

באותו בוקר־אביב היה הטבע מרנין ומחייך לכל הבריאה, אך הזקן שישב על המרפסת טחו עיניו מראות את הדרת היקום שמסביבו, ואטמו אזניו משמוע את רננת הצפרים. היה זה אביבו האחרון עלי אדמות. הגיעה שעתו להכניס סדר במשק ביתו והשעה דוחקת. מה יוכל לעשות? הוא לא החמיץ כל הזדמנות לאחות את הקרע בחיק משפחתו וליישב בדרכי שלום את המחלוקת שעכרה את חייו ושיבשה את סדר עולמו. אלא שאותו קרע ואותה מחלוקת היו במקצת פרי מעלליו. הוא שפילג את העדה לשני מחנות ניצים ומנוגדים זה לזה.

וכשישב מנדוציו באותו בוקר על המרפסת שלו נדד דמיונו לאותו היום המר והנמהר שבו התפרץ בדברי זעם נגד אחד מחסידיו הנאמנים, אז נוכח כי גם הוא לא היה נקי מאשם, ובכל לבו רצה לתקן את המעוות בטרם יאחר את המועד. כנראה שדבר זה עלה בידו שכן מוצאים אנו ב“יומני” את הרשימה דלקמן בתאריך 2 במרץ 1948, כתובה בכתב ידו המפותל והמסולסל שכמעט קשה לפענח אותו. אותה תעודה היתה בלי ספק אחת התעודות התיאוסופיות המשונות ביותר הנוגעת עד הלב בראשוני ובפרימיטיבי שבה וזה לשונה:

"אמש נגלה אלי השם במחזה. ראיתי שתי גפנים, האחת חשופה וכפופה, השניה זקופה ושריגיה מלאי ענבים. נעלמו הגפנים, ולפתע הופיע לפני עלם שבידו הימנית אחז לוח ובידו השמאלית גיר – וכשהתעוררתי חשבתי על פשר החלום ואדע כי חובתי היא להקים שלום במחני ולהחזיר את הצאן האובדות. ישבנו איפוא, אני, אשתי והאחים לענות נפשנו בצו ובתפילה, ואף כי היה זה יום הולדתי ה־62 לא בא כל אוכל או משקה אל פינו ורק טעמנו טעמן של דמעות הצער.

וכה התפללתי לאבינו שבשמים כי יעקור הרע מלבנו אך לא יענוש את החוטאים ורק יטהר לבנו ויזכנו ויעקור זרע העוון מלבותינו. והוא יתברך שהכירני עוד בטרם אכיר את עצמי, נענה לתחינתי ויתן לי עוז ועצמה, וכשקראתי אליו שוב נכנס לוקא אל הבית ואשפוך לתוך אזניו את רוח השלום וכה עקרתי משרשו כל זדון שהיה בלבו ויחדל להתקומם בי. או אז בילינו את היום בשיר ובשמחה. ובשעת בין השמשות נכנס אלי בנו בכורו של מאתוני ונטל רשות להכניס את אביו אלי. אז נוכחתי כי אלוהים עמנו. הערפל הכבד לא נתפזר כל כך מהר ועדיין עמדו עננים בעקשנותם. שעות ארוכות ישבנו מסביב לאח בשקלא וטריא על סעיפי האמנה שתחתם בינינו, אך כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, שכן בני אדם נלאים במהרה מדברי זעם ולבסוף ישבנו והסיבונו לשולחן בשבת אחים. סעדנו את לבנו בצלי ובאורז, והיין הטוב והמשובח העלה ערכה של הסעודה. לבסוף הובאה עוגתה של אנטוניה כקינוח סעודה, עוגה הראויה לעלות על שולחן מלכים… בעשר שעות בערב נכנס יונתן והוא בעל עט מהיר וסופר מחונן וירשום בספר את אשר אמרנו לו לכתוב; ואלה סעיפי האמנה שנחתמה בינינו:

א. חמשה חומשי תורה ניתנו לנו מהר סיני.

ב. יום השבת יום קדוש הוא ולא תעשה בו כל מלאכה.

ג. דמי בית־הכנסת וכל שאר המסים ישולמו לגולגולת.

ד. לאיש איש ייחדו כסא בכינוסי התפילה.

ה. מפתח בית־הכנסת יושלש בידי מנדוציו.

ו. איש לא יכתוב מכתבים בשמו, ורק מנדוציו יכתב בשם כל העדה וכל התשובות והמכתבים תערכנה על שמו.

ז. אני אעבור לפני התיבה, מאתוני יקרא פרקים מספרי הנביאים ושאר האחים יזמרו מזמורי תהילים לפי התור.

ח. כל ההסברות והתוכחות תהיינה ברוח הנביאים הקדושים.

ט. שכר שמירת מצוות התורה הוא הזכות לחיי נצח.

י. נולדנו כבנים לאמונה מתוך גילוי שכינה וכן לימדונו לקיים את מצוות הספר הקדוש, כל המכחיש גילוי שכינה זה, מקומו לא יכירנו בתוכנו ולא יחשב כיהודי.

יחי אלוהי השמים שהחזיר את השלום למחנה סן־ניקנדרו ויאחה את הקרע שמעולם לא היה צריך להיווצר. יהי רצון ונזכה לראות במו עינינו בשוב השלום לבית ישראל ולכל העולם, ואמר כל העם: אמן סלה.

מנדוציו לא זכה ליהנות זמן רב מברכת השלום שחזרה אל הכפר. שתי שבתות התפלל בצבור יחד עם כל חסידיו, ובהם גם אותם האחים לשעבר “צאן אובדות”, והרצען ניצח במקהלה בזמרת “הודו לה' כי לעולם חסדו”. נאמנה עלינו עדותה של האלמנה שרה די־לאה, אחת מן הראשונות שנצטרפו לעדתו של מנדוציו כפי שספרה לי בלשונה:

"כשהגיעה שעתו של מורנו ורבנו להסתלק מן העולם, פנה סביבו לראות מי יירשנוּ. לבו היה כבד עליו, כי לא היה איש שישא בעול האחריות של הנהגת העדה, ולחנם ניסינו להמתיק את ימיו האחרונים. היינו אחוזי אימים, כחולמים שלא ידעו אם לשבת בבית או לצאת לפעלנו, אם לבקרו בחליו או להניחו לנפשו. כה חלפו הימים וכינוסי התפילה נערכו בביתי, שכן הרגשנו כי זה היה רצונו, אף כי מעולם אל אמר זאת במפורש. ביום השלושה עשר במרץ, עם הנץ החמה, חזרה אשתו על פתחי בתינו והועידה אותנו לבוא אליו. התלבשנו בחפזה וסרנו מיד לביתו כי ידענו כי הגיעה שעתו. היה זה בוקר קר ועדיין צריכות היו לעבור עוד שתי שעות עד הנץ החמה. דרכנו על מפתן ביתו בחיל ורעדה ועמדנו ליד האח. קלסתר פניו של מורנו ורבנו העיק עלינו מאד ולשוננו נדמה. ראשו היה נשען על הכרים, ופניו הפכו כסדין הלבן. בידו החלשה רמז לנו להתקרב אליו וכולנו הקפנו את מיטתו. היה זה יום קר מאד, והבל פינו נעשה סמיך כערפל. הילדים התייפחו בבכי וחייבים היינו לשלחם הביתה. לבסוף פתח פיו ודיבר, אך קולו היה כל כך חלוש עד שחייבים היינו לסגור את כל התריסים כדי שנוכל לשמוע את דבריו היקרים: “ילדי היקרים”, פתח מנדוציו, ודבריו חקוקים על לוח ליבי ממש כעשרת הדברות, “אני עוזב אתכם עתה לשעה קצרה כדי לנוח מעמלי. נשמתי עייפה מן הכבלים שהושתו עליה והיא עורגת לחזור הביתה. היכן יעקב?” אמר בלחש. אז נגש מאתוני וכרע ברך ליד מטתו וכשמנדוציו אחז ידו בשתי ידיו המשיך: “עוול גדול עשיתי לך, יעקב, ונפשי לא תנוח ולא תשקוט כל עוד לא יכופר עווני. בכל אותן השנים שבהן לימדתי את המאור, דימיתי כי רוח השטן והכפירה מפעמת בך. בעיוורון שנאָתי לא יכולתי לראות את אהבת האלוהים הניבטת מעיניך. ואני, החוטא וקטן האמנה, העזתי לשבת על מדין ולחרוץ משפטך, אחי יעקב, העולה עלי בחסידותו ובהבנתי את המאור”.

מאתוני ניסה כמה וכמה פעמים לשסעו ולשים קץ לדברי האשמת עצמו אך מנדוציו לא נענה עד שלא כילה את דבריו. לבסוף שאל: “התמחול לי, יעקב?” הרצען הניע ראשו לאות הסכמה, כי הדמעות ניגרו מעיניו, ולא יכול לדבר, ומנדוציו המשיך: “התמחול גם ליוצאי חלציך?” והוא רמז לאברהם שכרע אף הוא ברך ליד אביו ואחז את שתי ידיו שהרטיבן בדמעותיו. מאתוני שלא דיבר לבנו אברהם זה יותר משנה התחיל מחבקו ומלטפו ודמעות השלום האלה נתמזגו בדמעות הצער של כל המסובים. מנדוציו המשיך: “ידענו כי לא תאבה לקחת לבנך אשה בשם עם נכרי כ”מריה“, ועל כן לימדנוה את כתבי הקודש ונקרא שמה “מרים”. אקווה כי מעתה לא תתנגד לזיווג”. היה זה מחזה משיב את הנפש לראות את שלושת היריבים והניצים משלימים זה עם זה באותה שעה גורלית. מנדוציו המשיך: “בני! גדלתם כאילנות חסונים, כארזי הלבנון, עתה לא אירא מפני שום זאב שיבוא לטרוף את עדרי, ימי חוצצו, ועתה האזינו היטב לאשר אומר לכם: לאחר פטירתי, צאו ואספו את כל התמונות והצילומים שלי, והעלו אותם על המוקד כדרך שהעליתם על המוקד את תמונות עובדי האלילים. ואת, שרה, תדאגי לכך שזה ייעשה בזה הערב. אל תעמידו מצבה על קברי, לבל יבוא אדם להתפלל לרימה ותולעה תחת אשר יתפלל לאלוהי השמים. ממחר בהשכמת הבוקר, עד שנתכנס כולנו שוב יחדיו, לא יהיה בכם ראשון ואחרון, לא ראש ולא זנב, אך כולכם ביחד בצוותא תחליטו מה ייעשה, ובכל אשר תחליטו בשלום ובריעות, רוחי תהיה עמכם”. אותה שיחה הכריעה אותו וכולנו עמדנו ערלי שפתים, וכשפתח שוב, עדיין היה קולו צלול ובהיר כשאמר לנו: “בני! אמש הייתי בארץ הקודש ובמו עיני ראיתי את האדמה המייחלת לכם. בארץ נפתלי מורשתכם, והאדמה בארץ הזאת אדומה ודשנה, והיא משתפעת במעלה גבעה המכוסה כרמי זית וגפן. עוד שתי שנים תאפו המצות בגלות, אך לאחר הקציר השני תמכרו בתיכם ותשאו חפציכם ומשארותיכם, כי בשעות הלילה יבואו ויעירו אתכם לחזור הביתה. השבעו נא עתה במועל ידכם כי תקיימו את צוואתי האחרונה הזאת, ואני אברככם”.

למחרת, בשתים עשרה אחר־הצהרים עצם מורנו את עיניו לנצח. בת־צחוק אלוהית היתה מרחפת על פניו. נתיתמנו מאבינו וממורנו והוא לא זכה לראות את אדמת ישראל כשם שמשה רבנו גם הוא לא זכה לראות את הארץ".

 

פרק כ"ד: באדמת העברים    🔗

מיזרע האביב נסתיים במוקדם באותה עונה, הודות לגשמי הברכה המאוחרים, ועצי הדובדבנים לבלבו כאשר לא לבלבו מעודם. אחד הגידולים המשונים ששגשגו בעמק סן־ניקנדרו באותו אביב היה פרח מזרחי שהבריק בשלל צבעיו, ולו צורת מגן דוד: האיכרים קראו לו “ציונות”.

שלא כשדה החקלאי, שהיה דשן ומבורך, היה השדה הרוחני עדיין שדה־בור, וחייב הייתי להסתפק בזריעת כמה זרעים בשדה זה, ולסמוך על כתבי הקודש שישלימו את המלאכה שהחילותי בה. שיוויתי לנגד עיניהם מטרה נאצלה שעליהם לחתור אליה. ואמנם העמידו החקלאים את השגת המטרה הזאת בראש דאגותיהם. עוד שתי שנים היה עליהם להאבק עם שלטונות חשדניים וצרי עין ובירוקרטיה נלוזה ומכשילה. אך מלחמתם הקשה ביותר היתה דוקא עם מנהיגי המחתרת היהודית שלא יכלו להבין את האיכרים המשונים האלה שדרשו במפגיע כי יתנום לעלות לארץ־ישראל, בעוד אין איש הפוגע בהם בביתם, או דורש מהם לעזוב את ארץ מולדתם. הם רצו לשוב “הביתה” ולהינתק לחלוטין מאדמת הגלות.

הם לא ביקשו סיוע או כסף או מתנות, ולאט־לאט הבין זאת חיים (שהיה ממונה על עליה ב' בבארי עד שנת 1948). באותם הימים היה חיים סומך על טוב־לבם של השלטונות האיטלקים, ולא רצה להקניט את הקראביניירים שאולי לא יראו בעין טובה את מפעל ההברחה של נתינים איטלקים מאיטליה לארץ נכריה. חיים נזהר משנה זהירות בענינים אלה דווקא משום שהרבו לעזור לו בהברחת “עולים בלתי חוקיים” והעלמתם מעיני שלטונות ההסגר הימי הבריטי. הוא רשם את שמותיהם וכל הפרטים הדרושים, ואמר להם כי עליהם לחכות לתורם. הוא יודיעם אימתי יבוא תורם, ובינתים טוב יעשו אם ישלחו ששה פועלים מנוסים מהם שישמשו כמדריכים חקלאיים במשקי ההכשרה שבעמק הפּוֹ. לכאורה היתה אותה הודעה עשויה להכזיב את תוחלתם: בכל זאת קיבלוה בשמחה, והכל חזרו למשקיהם על מנת למכור את שדותיהם ובהמותיהם, ובחרו מביניהם ששה בחורים חסונים שיצאו לצפון ללמד את הפליטים מפולין, מהונגריה ומגרמניה את מלאכת החקלאות.

באפריל הודיעו ברדיו על קרבות דמים שפרצו בארץ הקודש. בנו של ג’וזאפה נשלח לבארי כדי לעמוד על האמת שבשמועות, וחזר כולו מזועזע: אחד מאנשי ההגנה אמר לו כי הגיעה השעה להגשים את החלום בן שנות אלפים, ואם לא עכשו אימתי? לאחר ידיעה זו שוב לא היה טעם לחכות.

ובין אלפי הבחורים שעלו אז לארץ כדי לגאול את אדמת ציון בדמם היו חמשה בחורי חמד מסן־ניקנדרו שהגיעו לחיפה יום אחד בחודש אוגוסט, ובראשם אברהם. שוחחתי עם קצין־הגיוס, מאנשי עין השופט, והוא קיבל את דברתי על ישרם ונאמנותם, והשביעם; תוך שתי שעות הושלמה מלאכת רישומם וצילומם, והם נשלחו לחזית. קראתי בשמותיהם באזני פקיד הרישום:

אברהם מאתוני, יהושע עזרא קאזאלי, ישראל דיפאולו, רחבעם דל־פראטו, עמינדב די־לאה." הוא הצטחק למשמע שמותיהם המשונים. במטה הפלוגה היצגתים שוב בפני הקצין התורני וביקשתיו לנהוג עמהם בלא משוא פנים, ולהתייחס אליהם כאל שאר פיקודיו. המגוייסים החדשים שלי נשלחו מיד לפעולה קרבית בגבול הלבנון, והקצין הממונה על אותה פלוגה בקרב הרבה להללם לא רק על שום גבורתם והעזתם, אלא גם, ובעיקר, על שום נכונותם ללמוד כל כמה שיוכלו, ואפילו את מלאכת הבישול. “הצרה האחת עם הבחורים הללו”, אמר הקצין, “היא, כי הם מסרבים לעשות כל מלאכה בשבת, ולא יחפרו חפירות בשבת. יש בפלוגתי כל מיני הוזים וסרבנים, מטעמי מצפון דתי, אך אילו היו כולם לפחות חיילים נועזים כמו הגריבלדים הללו, החרשתי”.

בימי ההפוגה הראשונה קיבלתי גם אני את פגרתי יחד אתם, כי רציתי להראותם את הגליל המשוחרר. יצאנו בג’יפ שלי מעכו, וכל הדרך ניסיתי לבאר להם את מהותה של מלחמת השחרור שלנו ואת יפי הנוף, אך הם לא פצו פה. כשעברנו על פני גוש־חלב ניסיתי לשמש להם מורה דרך למקום היסטורי זה שבו הזעיק יוחנן מגוש חלב את אנשיו להתקומם נגד השלטון הנכרי, אך איש מהם לא נענה להסברותי וכאילו קשרו קשר של דומיה. כשהתקרבנו לטבריה אנוס הייתי לעצור את מכוניתי בשל פגם באחד מצמיגיה. וכשראיתים תוך כדי פעולת החלפת הצמיג ממשיכים בשתיקתם נזפתי בהם ואמרתי כי מן הראוי שיסיעו לי במלאכה זו. כשנשאתי את עיני ראיתי מחזה שנגע עד עמקי לבבי: ראיתים מטיילים בשדות הבור, ואברהם כורע ברך, ואוסף מלוא חפניו מאדמת הגליל ומלכדה לגוש אחד שהוא שמר עליו כאישון בת עין. יהושע נגס בשיניו מאותה אדמה, וחייב הייתי להזהירם מפני מוקשים, ולהמשיך לבדי במלאכת החלפת הצמיג. כעבור רגעים מספר חזרו אלי בתרועות גיל וקראו: כאן נתיישב. תגובתי הראשונה היתה לאמר להם כי יצאו מדעתם בהאמינם כי יוכלו להשתרש באדמת הארץ בדרך פשוטה וקלה זו. אך בעוד רגע נתחוור לי כי אותו שיגעון לא היה שיגעון כל עיקר. שכן הודות לשיגעונם של מטורפים כאלה זכינו עד עתה לאשר זכינו בבנין הארץ.

כשחזרתי לחיפה פתחתי בפעולת הסברה מקיפה במטה הפלוגה. מששוחררו חמשת “אבירי” (כפי שקראו להם בפלוגה) מן הצבא, שוב לא נראה הרעיון על התישבותם בגליל כרעיון חסר שחר. באפריל דנתי על כך עם מנהל המשרד להתישבות שבחיפה, ולאחר דיון על כך עם המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית נתקבל האישור. ביום שבישרתי להם את הבשורה על האישור, שיגרו טלגרמה לבתיהם ובה רק מלים אלה: “בית יעקב לכו ונלכה”. ומיד חזרו לאותה פינת הצטלבות שבה נתקע קודם לכן הג’יפ שלי. הסוכנות היהודית ניגשה במרץ להשרשתם באדמת המקום, ובנאים, סתתים ונגרים עמלו יומם ולילה על מנת שבתיהם ורהיטיהם יהיו מוכנים ליום בוא האניה “גליל” לחיפה שעמדה להסיע את כל בני העדה.

ביום 12 באפריל קיבלנו טלגרמה: “הכינו קרבן הפסח – אנו באים”. העובדים בנמל זה ההומה מאדם רב יומם ולילה כבר הסכינו לכל מיני קבוצות של עולים, ודעתם לא היתה פנויה במיוחד להוזים־עולים משונים אלה. מטענם העיקרי של עולים אלה היו שקי זרעים וצרורות של שתילים; חוץ מזה הביאו עמהם גם כבש לבן לקרבן הפסח. כשעלו על אדמת המולדת עמדו לנשק את אדמתה ביראת כבוד, ואני שנזדמנתי בשטח הנמל, השתדלתי להחיש את גמר הפורמליות הכרוכה בבואם. שני אוטובוסים חיכו להם בנמל, ולבקשתי הנמרצת הוסכם כי לא יטרידום בראיונות ובפגישות. רק כעבור שבועיים היה עלינו למלא אחרי בקשת מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית ולהזדמן למסיבה מיוחדת לקבלת פניהם.

יום לפני ערב פסח עלו חמש מכוניות־טקסי במעלה הגבעה של ראש־אל־אחמר ונעצרו ליד האולם הציבורי, שעדיין לא השולמה בנייתו, שבו נתקיימה מסיבת קבלת הפנים למתנחלים החדשים האלה. באוירה מרוממת את הנפש נשמעו נאומים חגיגיים רבים ונמלצים מפיות המארחים. רק האורחים עצמם לא נעו ולא זעו והמשיכו להתייחד עם עצמם. לבסוף קם דוד וקרא ברגש את הפסוקים דלקמן שבהם סיים עמוס הנביא את נבואתו:

“הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוהיך”.

בשובי לחיפה למחרת מצאתי מכתב דחוף מאיטליה. במכתב המנופח היתה המחאה חתומה באותיות רבתי “פאפינו, גזבר”. בכמה גיליונות ניר שבאותו מכתב סופר סיפור משונה וגם מזעזע. מרוב התרגשות לא יכול היה הכותב לספר את סיפורו בצורה מובנה, וכדי למלא את משאלתו של פאפינו, היה עלי לשוב לראש־אל־אחמר ולהציל דבר מפי אנשי סן־ניקנדרו עצמם. סוף סוף עלה בידי אחרי בירורים מקיפים לעמוד על המסופר באיגרת. זהו מה שסיפרו לי המתישבים עצמם:

בערב נסיעתם מסן־ניקנדרו נתקיימה אספה כללית של הגֵרים כפי פקודת מנדוציו [והטכני של האספה, נשמעה דפיקה בדלת. משנפתחה הדלת החלק המעשי והטכני של האספה, הופיעו דון ג’וזאפה, ג’יובאני ופאפינו. “באנו כדי להביא לכם תעודה של אזרחות־כבוד של סן ניקנדרו”. ההכרזה הפשוטה הזאת הדהימה את כל הנאספים. דלפראטו ועמוס קראו מיד: “אכן, סיניורי, כבוד רב אתם חולקים לנו…” “שוב לא תצטרכו לשלם מיסים”, קרא ג’יובאני, “והרשות בידכם להשתמש ללא תשלום באדמת המרעה, בבתי הבד ובטחנות של הכפר”. דון ג’וזאפה הוסיף: “אם נגרם לכם כל עוול, אם חטא מישהו כלפיכם, אמרו נא זאת!” “חס וחלילה” קראו כולם פה אחד, “איש לא פגע בנו”. “למה, איפוא, תרצו לעזוב אותנו?”, קרא פאפינו בקול־יללה. סוף סוף קם יונתן ואמר: “אנו ישראלים, פאפינו, ושייכים אנו לישראל”. “האם לא תכולו לחיות כאן כיהודים, עתה שהפשיסטים מוגרו?” “מחכה לנו אחוזה בציון, ועלינו ללכת לשם כדי לגאול את אדמתה”. “אך, הלא נולדתם איטלקים!” “לפנים היינו איטלקים, עד שעלה רצון מלפני הבורא להפוך אותנו ליהודים”. “הן רבים היהודים הטובים המתגוררים ברומא ובפלורנץ והם יתפללו לאלוהיהם ככל העולה על רוחם! האם לא אמר מנדוציו בכבודו ובעצמו כי כל מקום שנזדמנו בו שלושה אנשים ישרים, שם יוכלו להתפלל לה' אלוהי צבאות?”, קרא דון ג’וזאפה. יונתן קם והשיב בקול חגיגי ובמלים שקולות ומדודות: “אלוהי השמים החזיר את ממלכת ישראל לעם ישראל, ובירושלים הוכרז על קיבוץ גלויות. חמשה מאנשינו כבר יצאו לשם ללחום בכופרים ולגאול את אדמת הארץ. הם כתבו לנו לבוא, ואיככה נוכל להישאר על אדמת נכר?” “האם כלה ונחרצה מאתכם, איפוא” קרא פאפינו, “כי כולכם תעזבונו?” “כולנו, זולת אַנטוניה שתטפל בקברו של הרב”. נתלו עיניו של פאפינו בבתו שחיכתה ב“עזרת נשים”, וקרא לה “מריה”, וכשלא נענתה, חזר על שמה העברי שהגה אותו בקושי: “מרים” וביקש ממנה ליטול את כספי חסכונותיה עמה. אך היא סירבה באמרה כי כן פקד עליה אברהם לבל תטמא ידה בכסף עם נכרי. סוף סוף קם הכומר דון ג’וזאפה ונשא נאום קצר. הוא אמר: “צר לי על פרידתכם מאתנו, אך בעמקי לבבי אני שמח על עקשנותכם ואמונתכם. שמח – וגם גאה בכם. אמרתי לעצמי: אילו הסכמתם לקחת את הכסף, כי עתה הייתי מסיק כי משמני ארץ גלעד הם שקראו לכם ליטוש את אחוזתכם כאן; אך עתה שסירבתים לקבל את הכסף, מובטח לי כי רק אהבת הבורא היא הדוחפת אתכם למעשה זה. אילו הייתי בעשרים שנה צעיר יותר, ייתכן, ייתכן כי… אך עתה זקנתי ורק בקשה צנועה לי אליכם והיא זו – הביאו לי צנצנת ממימי הירדן הקדושים ואָצלתי עליכם ברכה”.

למחרת עם שחר יצאו כל אנשי סן ניקנדרו למולדתם החדשה.

בשני החדשים שחלפו מאז אותה מסיבה השכילו המתישבים החדשים להתנחל לאט לאט באדמת מולדתם החדשה. רק אז יכולתי לעמוד על מלוא משמעותו של אותו מכתב משונה שהגיעם מסן ניקנדרו, שבו נאמר:

“… הועד חשב ומצא כי באותן שלוש השנים וחצי שבהן כיהן מנדוציו כיו”ר בית הדין לבוררות, חסך לכפר למעלה ממאה אלף ליראטות קנסות, שלמונים ודמי שוחד. והכפר רוצה כי נחזיר את הכסף הזה לבעליו. אלא שאנטוניה טוענת כי הפנסיה שהיא מקבלת מקופת הממשלה מספיקה לה למחייתה, ולא עוד, אלא כי דונאטו לא היה רוצה שתקבל כל שכר בעד מעשיו הטובים. חלילה לי להטיל דופי בארץ הקודש, אך גם כנסייתו של דון ג’וזאפה מוסד מקודש הוא, ומעולם לא ידעתי כי אנשי הכמורה יסרבו לקבל ממון המוצע להם… אשר על כן בא הועד לכלל מסקנה, כי אתה, סיניור פנחס, שסייעת לשדל את יהודינו לצאת את סן ניקנדרו, תהיה האדם המתאים לשדלם לקבל קצת כסף המגיע להם. ואשר לבתי ולחתני קשה העורף, אקוה כי יבוא היום בו ישוב אליהם שכלם הצלול, שהרי סוף סוף בן־תמותה אני ויום פקודתי קרוב, וממילא יירשו את עשרי הרב. מדוע לא ייהנו מן העושר הזה בעודי בחיים כדי שאשׂבע נחת מהם?

כאן הכל הולך למישרים. דון ג’וזאפה, שתמלאנו לו בבציר הבא 83 שנים פרש מעבודתו בשבוע החולף. מרקו השוטר קיבל העלאה ונתמנה סמל, ונושא המכתבים בּרוּנו קיבל מדים חדשים מרומא. בכפרנו התישב נפּח חדש מאפריקנה, אך אין הוא מוכשר כעמוס. פעמון הכנסיה נסדק שוב, והגדר טעונה ציבוע־מחדש, ולשם כך עורך הכומר החדש מגבית ביום א' הבא. הכל שולחים לכם ברכות ושלומות, ואיש איש יכתוב במיוחד, משיתפנה הכומר לכתיבת מכתב למענם. זהו הכל. הכסף מצורף במעטפה זו.

קבלנו נא את מיטב ברכותי,

פאפינו, גזבר העדה.

ומעבר לדף מצאתי הערה בכתב יד אחר:

"אתמול שוב התקוטטו שני הכורמים בשל החלקה במדרון הדרומי ואנטוניו, איש כנסיתי, אף היכה את שכנו הלוטרני. מצאתים דופקים על דלת ביתו של מנדוציו כשהם רוגזים וסוערים, ורק לאחר שאנטוניה פתחה להם והם הבחינו במלבושיה השחורים, זכרו שני הרתחנים כי נביאנו היקר הרי כבר בשמים.

אותה שעה נלוויתי לשני היריבים ושלושתנו נכנסנו לבית הנביא. התיישבתי ליד החלון ואנטוניה הגישה לי את ספר התנ"ך שלו. לשעה קלה נשאתי תפילה לבורא העולם כי ישרה בי את רוח הצדק כפי שהשרה על זה שישב על כסא זה לפני, והנה עמדה לי זכותו של מנדוציו. שפטתי בין שני היריבים ופסק־הדין נתקבל עליהם. אך בשל ההכאות והגידופים קנסתי כל אחד מהם ב־500 לירטות, כפי שנהג לעשות הנביא, גם לזאת הסכימו שני הכורמים ורק בקשוני כי את דמי הקנס אתרום כרגיל לקרן הקיימת לישראל. אך מאחר שלא ידעתי את הכתובת וגם אנטוניה לא זכרה אותה, הואילו־נא אתם להעביר הכסף לתעודתו. כזאת ננהג גם להבא. כפי שהנכם רואים מורנו מנדוציו לא הלך מאתנו, כי רוחו פועמת בלבנו לעולם. אתם בארץ הקודש ואנו כאן בסן־ניקנדרו, כולנו נמשיך ללכת בדרכיו.

התברכו־נא וחזקו, ילדי, בשם אבינו הנצחי שבשמים.

שלכם, דון ג’וזאפה.

רצופות לדף בסיכה היו שני שטרות מקומטים בני 500 לירטות כל אחד. בתוך המעטפה היה מונח צרור שטרות בני אלף לירטות, קשור וענוד בסרט אדום.

 

פרק כ"ה: ועוד חוליה בשרשרת    🔗

ראש־אל־אחמר היה תמיד נודע לתהילה כאחד הכפרים הערבים המשגשגים ביותר בכל הגליל, עד שקמו תושביו הערבים בימי מלחמת השחרור, מופחדים על־ידי אנשי קאוקאג’י, וברחו לנפשם ונטשוהו. עם חתימת שביתת הנשק עם סוריה עברו אדמותיו הנטושות לידי מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית, וזו הקצתה את אדמות הכפר לקבוצת מתישבים מתורכיה ומצפון־אפריקה שאליהם סופחו אח"כ אנשי סן ניקנדרו. רב צעיר מתוניס מונה כראש הכפר ושימש גם שוחט ומורה־ הוראה. מלכתחילה התיחס הרב הצעיר הזה בשויון נפש לאותם איכרים פשוטים, משונים, ועמי־ארצות שלא ידעו אפילו כיצד מברכין כשקוראים אותם לתורה.

מתישבים אלה הסתגרו בתוך עצמם ולא התערבו עם זולתם. בתיהם היו בתי החימר הערבים שהטילו אימה בקדרותם ובחוסר כל נוחיות מודרנית עם סדקים רבים, בהם התגוררו עכבישים ולטאות וחריצים נרחבים דרכם חדרו רוחות, טל וגשם. מה רב היה המרחק בין תנאי שיכון אלה לבין הבתים הנאים והטוחים יפה, בני שתי קומות שהיו בתיהם בכפר־מולדתם. רוב המתישבים החדשים בכפר הזה היו סוחרים ובעלי מלאכה בארצות מוצאם, וכמה מהם נתאמנו במלאכות שונות, אך איש מהם לא ידע מלאכת בנין, סיתות או טיח. רק “האיטלקים” היטיבו לעסוק במלאכות אלה, ולעזור לשכניהם החדשים בתיקון עבודות העץ והטיח שבבתיהם הרעועים. וכששלח משרד החקלאות מדריך לכפר, כבר מצא את כל הבתים מתוקנים כדבעי, הדלתות והחלונות השבורים סובבו על ציריהם, והגגות שדלפו לשעבר כבר צופּו…

גם המדריך החדש מטעם משרך החקלאות ראה מלכתחילה את “הגרים” כיצורים משונים ועקשנים שלא יטו אוזן לשום עצה. אותו מדריך ידע יפה כי עבודה חקלאית בא"י נקנית ביסורים, אך העובד חייב לנוח לסירוגין תוך כדי מלאכתו כדי לאסוף כוח ולהשלים את המלאכה אשר לפניו. הוא הזהיר, איפוא, את פועליו החדשים לבל יתמסרו יותר מדי לעבודת יומם, מחשש פן יכרעו תחת משא העבודה. אך כל עצותיו היו לשוא! הללו לא ידעו טעמה של מנוחה במלאכה ולא הרפו ממלאכתם עד אם השלימוה. הם אהבו את האדמה, שדמתה כל כך להם עצמם – קשה, מחוספסת, טרשית ועקשנית מעל לשטח, ופוריה, גמישה ומחייכת מתחת לשכבתה העליונה. והאדמה נענתה להם בעין יפה, שרשיה הרעים נוכשו, תלמיה שוּדדו ועצי פירותיה לבלבו. העובדים האלה זכו לראות את פרי עמלם במו עיניהם. כעבור זמן מה התחילו הכל מעריצים את שקידתם, ואפילו אותו רב מחמיר וקפדן התחיל רואה כי אותם שתקנים וערלי שפתים היטיבו לדבר, לא בלשונם אך בידיהם, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיהם וארגן כתה מיוחדת בבית הספר לילדי הגרים.

עם שלהי קיץ, כשהחלו נושבות רוחות שרב, הפציר שלמה המדריך במרים כי תפסיק מעבודתה ואת ששת השבועות האחרונים שנותרו לה עד הלידה תעביר במנוחה. מדי פעם בשובו מחוותו אשר בעמק, עמוס היה בחבילות עטופות בניר חום, אשר אשתו כפתה עליו, לדבריו, לתתם לאם העתידה. קילו חמאה, תריסר ביצים, צנצנת ריבת תפוחים – כל אלה ממין המאכלים אשר המושב הצעיר טרם ידע עליהם. בדרך זו הביע המדריך הקפדן את רגשותיו לגרים.

“מי יודע”, מסביר היה בהזדמנויות אלה, כשהוא מושך בכתפיו, “ייתכן והיא נושאת ברחמה את המשיח”, וכשהרב מצטחק היה לדבריו, הוסיף ספק בכובד־ראש ספק בבדיחה: “אל תצחק, עמיקם, מדורי דורות ידועה המימרה בהרים אלה, עוד מימי בית שני, כי אשה בת הגליל ממחוז גוש־חלב עתידה לילד את בן־דוד”.

סן ניקנדרו, מולדת מנדוציו

עלמא, הגליל, מקום התישבותה של קהילת סן־ניקנדרו

שירים ותשבחות של מנדוציו בכתב־ידו

שעור עברית במולדת החדשה

קבלת שבת בראש־אל־אחמר

המחבר עם “הרך הנימול” – הצבר הבכור בקהילת הגרים והוריו

קבוצת ילדי הגרים בעלמא

חזן הקהילה יוצא לעבודתו בשדה

באחד הבתים בעלמא. על הקיר עשרת הדברות רקומות במשי

משפחת גרים צעירה

גיורת מבנות החן בעלמא

ובראשון של חנוכה ילדה מרים, אשת אברהם, בן, בריא ושלם, שהכריז בצווחה קולנית ומצלצלת על בואו לבני כל המושב, אשה המתינו בקוצר רוח לפני בית מאתוני. ועל אף אזהרת הרופא ובקשות הרב, כי יתאזרו בסבלנות, התפרצה כל העדה לחדר, וכובעיהם בידיהם הסתכלו בתמהון וביראת כבוד על הרך הנולד כשזה ממצמץ בעיניו ומתרפק בזרועות אמו.

“ומה השם תקרא לבנך הבכור?” חקר הרב למחרת.

“אמו חפצה בשם דונאטו” השיב אברהם וקמט מצחו – “אבל הרי זה שם לועזי ונכרי ואינו הולם כליל ליליד הארץ” – הוא התגרד קלות מאחורי אזנו, ולפתע נצנץ רעיון במוחו ואורו עיניו: “האוכל לקרוא לו בשם יהודה, בשם גבור המכבים? – הרי זה ממש בחג האורות נולד” חייך הרב וטפח על כתפו של האב: “כן יהי. יהודה יקרא לו ויהיה לנו למכבי!”

וכך קרה הדבר שבחלקי עלה להיות סנדקו של “יהודה בן אברהם הגר” ביום הכנסו בשמיני של חנוכה לבריתו של אברהם אבינו. בנו של מאתוני היה הילד הראשון שנולד בכפר, ומובן כי הכל פנקוהו והמטירו עליו שפע מתנות. טכס ברית־המילה הפך לחג צבורי ונערך נשף לכל הגוש. חברי הקבוצים השכנים, עסקני המוסדות ונכבדי הכפרים הדרוזים והצ’רקסים מכל הסביבה הוזמנו חגיגית לחג “הכאת שרשים”. והיתה סיבה לדבר: ערביי הגליל, כפי שנודע למתישבים החדשים, לא הכירו באף ישוב חדש למושרש אלא אם כן נולד בו לפחות צבר אחד. ועל כן התכונן המושב ראש אל אחמר להודיע בטכס זה לכל המחוז, כי הם אינם עולים חדשים, ירוקים וזרים, אלא מושב איכרים מיושבים כדת וכדין, לפי חוקת הגליל ומשפטו.

אברהם מאתוני אמנם היתה ידו על העליונה במתן שם לבנו, אך מרים התעקשה ועמדה על דעתה בענין אחר. ואל הועילו לאב הצעיר הפצרותיו ונמוקיו כי מינהג גויים הוא ואמונה טפלה שהיא אמנם נאה ויאה לאיטליה, אך חרפה היא לילד יהודי טהור בארץ־ישראל. כל טענה לא יכלה לשנות דעתה של האם. וכך נכנע אברהם, בסופו של דבר, ויצא עוד בערב חג המילה בלווית ידידים לנטוע “עץ חיים” ליהודה הצעיר. בקצה החלקה העליונה אשר הוקצבה לו, מעל לרמה קטנה, פסיעות מספר מאחורי בית הכנסת של הכפר הוחלט לנטוע את העץ.

בחפזון ניכש אברהם את הקרקע מקוצים ועשבי־בר וחפר בה שטח עגול לשתול בו את שתיל הארז אשר שלמה הביא לו מן המשתלה המרכזית בחיפה. לאחר שסילק את האבנים, יישר את האדמה, התקין ערוגה רחבה והחל לחפור בור לשתילה, ולפתע ומעדרו נתקל בחומר קשה אשר השמיע קול צלצול של מתכת. אברהם התכופף וחטט באצבעותיו בין הרגבים. שוב העמיק חפור ושוב פיזר רגבים עד אשר מצא את אשר חיפש: פיסת עופרת עגולה, שחוקה וירוקה. הוא גרד בצפרניו את שארית האדמה שדבק בה והבריקה בשרוולו. נתגלתה צורה של מטבע ובבדיקה קפדנית יותר הופיע בה כתב מטושטש. כמה מן האותיות טושטשו כליל. ולאחר מאמץ־מה פיענח אברהם את שארית הכתובת. הוא קרא באטיות: Judea Capta ובצדה השני של המטבע נתגלתה חריטה בדמות נשר וממעל בחצי עיגול האותיות: Titius imp. Rom. אברהם הזעים עפעפיו וקמט מצחו בכעס.

“אל תשבור אותה, אל תשבור.” הרעים שלמה בקול והחזיק בזרועו של אברהם ברגע שזה האחרון עמד להשליך בתנופה את המטבע. בתמהון הסתכל אברהם במדריך הנרגש;

“את השרשרת!” הוסיף המדריך “אל תשבור את שרשרת הדורות”. אך תמהון שומעיו לא פג והם הסתכלו בו ללא ידיעת פשר הדבר. “הלא תבינו”, הפציר בהם שלמה, "תחילה הגיעו הנה אבותיו של אברהם מאתוני וכבשו את הארץ מידי אבותי בכוח החרב. לאחר מכן קם אחד מבני עמנו וכבש את רומי ועולמה בכוח הדיבור. המעשה בבנו של הנגר מנצרת – הוא הוסיף כלאחר יד “כעת” – ועיני המדריך נוצצו בתרועת נצחון – “עתה חוזרים לארץ זו צאצאי הכובש והנכבש יחדיו כדי להשלים בצוותא מעשי אבותיהם – אך הפעם לא בחרב ולא בדיבור אלא במעדר ובמחרשה, ועוד היד נטויה ועוד נמשכת השרשרת!” – סיים דבריו ונשתתק.

וכאילו לתת תוקף לדבריו הגיעו אליהם מן האחו שלרגליהם צלילי שירה וזמר, הם ראו למרגלות הגבעה את האורחים והמארחים כשהם משתלבים במעגל רוקד. דרוזים, האורחים מן העיר, צ’רקסים ובני המושב הריעו בקול לקצב ההורה:

“אל יפדה הגליל אנו נפדה הגליל”

התבינו עכשו את הדבר?" שאל שלמה וידיו פשוטות השמימה: “כל זה הרי אינו אלא שרשרת ארוכה אחת כמו מעגל ההורה כאן למטה. שרשרת אחת לאין סוף אשר בה דן, דבורה, ברק ומטבע רומית זו כולם חוליות, בדיוק כפי שאתה אברהם הנך חוליה ובנך הוא חוליה צעירה חדשה”.

במילים אלה לקח המדריך מאת אברהם את מטבע הנחושת, הבריקה על שרוולו והסתכל בה בהרהורים: “ראו נא כמה היא שחוקה ומטושטשת, כמו לאחר עמל רב ואורך ימים. – בדיוק כמוני וכמוך אברהם. יודע אתה, בעצם שלשתנו, המטבע, אתה ואני, שייכים כבר לחוליות החלוצות של העבר. נולדנו עבדים בארץ מצרים וסופנו למות במדבר”. סיים את דבריו, נאנח ונשא עיניו למרחקים. מבטו נתקל בחרמון עטור השלגים העומד על המשמר בין משפחת הריו־בניו. לפתע נמוג הערפל על מצחו ופניו קרנו: ־ “אבל בנך אברהם, בנך הבכור הוא בן חורין יליד המולדת. ועוד יבוא יום ויירש את כל ארץ כנען!” –

 

אחרית דבר    🔗

באחד מחדשי האביב יצאתי לגליל כדי להיווכח במראה עינים היאַך נקלטו שתילים חדשים אלה באדמת המולדת. מתחת לסף הכרתי קוננו דאגה ומעין ייסורי־חרטה, ואף אותה דאגה שימשה עילה לביקורי: רציתי גם למסור לעצמי דין וחשבון אם בדין עשיתי מה שעשיתי ואם לא גרמתי עוול לאנשים הטובים והפשוטים האלה בטלטלי אותם מארץ מולדתם ל“מולדת” שעד אז היתה נכריה לכם.

באתי אליהם בסערה, ושידלתי אותם לנטוש את אחוזת אבותיהם, ולנתק כל קשר עם מורשתם, לשונם, קניניהם ועברם, כדי לעקור לארץ שהיתה אולי מולדתם הרוחנית, משעה שקבלו דת ישראל. אך סוף סוף היתה נכריה להם לחלוטין מכל הבחינות. אכן כל ישראל אומרים לפחות פעם בשנה: “לשנה הבאה בירושלים”, אך לא הרי אמירה כהרי עשיה, והללו אמרו ועשו. הצדקתי בשדלי אותם להקריב קרבן כזה ולהעמיס על שכמם את כל כובד משא החלוציות הרחק מן הארץ שגידלתם וטיפחתם ומן האדמה שכה אהבוה? מי אני ומה אני כי אשא על שכמי נטל אחריות כזה, ואכוון מחדש מסילת חייו של ציבור שלם? היברכוני או יקללוני הם עצמם או הדורות הבאים בשל המעשה שעשיתי?

הרהורים אלה וכיוצא בהם הדריכו מנוחתי. ספק בתקוה, ספק בפחד, למצוא תשובה לשאלות אלה ירדתי מן האוטובוס בסביבת גוש־חלב על מנת לעבור ברגל את שני הקילומטרים האחרונים לכפר. גשמי המלקוש פסקו זה לפני שבוע, אולם שלוליות רבות עוד כיסו את פני השדה. כשצעדתי לאורך השבילים הארוכים סקרתי במוחי את פרשת גלגוליו של השבט החדש הזה שנצטרף לעמנו: היה זה מעין מיקרוקוסמוס של עם ישראל – תוך עשרים שנה עברו על ראשו של השבט כל הגלגולים שאנו מוצאים בתולדות ישראל: תחילה עבודה זרה, אח"כ גילוי שכינה ובעקבותיו רדיפות וחיי גיטו עד שסוף סוף זכו לעלות לארץ ולהשתרש באדמתה כאזרחי מדינה עצמאית. היתפוס גם שלב אחרון זה – סוף הדרך בגלגוליהם – כמו שתפסו השלבים הקודמים? אלה האמינו אמונת תום בכל מלה הכתובה בכתבי הקודש, ולא יכלו להעלות על דעתם כי אדמת הטרשים של הגליל העליון אינה זבת חלב ודבש. התכזיבם המציאות?

סמוך לכניסה לראש־אל־אחמר נתקלתי בקרון עמוס תבואה. שאלתי את העגלון אם יוכל להורות לי את הדרך לכפרם של “האיטלקים”. “לאיזה “איטלקים” אתה מתכווין? כולנו יהודים כאן!” ענני איטלקית צחה. בדמיונו של אותו בחור מטריפולי שחבש תרבוש נזדהו “האיטלקים” עם השליטים הפשיסטים שהכירם בארץ מולדתו. וכשהפצרתי בו, קרא: “מתכווין אתה ל”מניוורדי" (“הידיים הירוקות”, כינוי באיטלקית לעובדי אדמה חרוצים) שלנו? הללו עסוקים עתה בקציר". קפצתי לתוך הקרון, וכעבור רגעים מספר עמדו רגלי בשדות הכפר. ממרחקים הגיעו לאוזני צלילים של זמרה יפה להפליא. אחד הקוצרים שר בנעימה מתוקה ומרוממת את הנפש:

“כה אמר אדוני יהוה הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל”

היה זה יהושוע, בנו בכורו של עזרא שפתח פיו בשיר. הצלילים והלחן לא היו שונים מאלה שהסכינו אליהם כל ימיהם, אך המלים היו הפעם עבריות, הגייתם היתה הגייה עברית צחה, ובן בוטאו על אדמת העברים.