פּרק ראשוֹן    🔗

בּליל־חוֹרף אחד עגנה ספינה יוָנית קטנה במפרץ זוּטא, החבוּי בּין צוּקי הסלעים שליד קיבּוּץ שפיים. מעל גבעוֹת־החוֹל מסביב וּמבּין הסבכים וצמחי־החוֹף היוּ אוֹתה שעה עשׂרוֹת עינים בּוֹלשוֹת בּאפילה וּמלווֹת בּחרדה את הכּתם השחוֹר המתנדנד על פּני המים. דממה שׂררה בּכּוֹל, כּאילוּ נעצרה נשימת החוֹף. הבּחוּרים, שהיוּ רבוּצים סיעוֹת־סיעוֹת על הגבעוֹת, הקשיבוּ ללחש הגלים מרחוֹק וּלהלמוּת לבּוֹתיהם כּאחד.

פּתאוֹם הוֹעלה לפּיד מעל הגבעה הסמוּכה בּיוֹתר אֶל החוֹף. פּעם וּפעמיים ניצנץ האוֹת, זוֹהֵר וַחגיגי, המבשׂר ואוֹמר: “בּרוּכים הבּאים!”

וּמלב־ים ענה אוֹר צנוּע וּמהסס, כּמבקש על נפשוֹ: “מחכּים לעזרה!…”

אָז עבר לחש עצוּר מקצה החוֹף ועד קצהוּ: “הם בּאוּ, הם כּאן…”

“הסַפּנים, אֶל הסירוֹת!” נשמעה פּקוּדה קצרה.

כּהרף־עין התנערוּ הבּחוּרים, השליכוּ מעליהם אֶת מעילי־העוֹר וזינקוּ אֶל שתי הסירוֹת הגדוֹלוֹת שהיוּ חבוּיוֹת בּין הסלעים. הספּנים החסוּנים והאַמיצים שלחוּ ידים מאוּמנוֹת ואחזוּ בּכּבל, קפצוּ לתוֹך הסירוֹת ותפשׂוּ בּמשוֹטים.

בּסירה אחת, של קבוּצת סַפּני נמל תל־אָביב בּן השנה, היוּ בּחוּרים סלוֹניקאים, גברתנים ועליזים.

“היכּוֹן!” לחש מפקד הסירה, “צבּר” שחרחר וצנוּם, שכּל דיבּור שלוֹ – צו.

“להפליג!” פּקד לאַחר שהוּת־מה והשלד האָרוך זע ונע, כּשמַשק המשוֹטים שלוֹ עוֹלה קצוּב וָעז, כּאוֹמר שירה.

הסירה השניה, שהפליגה אַף היא, היתה של דייגי קיבּוּץ עין־גב וּבה בּחוּרים גמישים וּמעוּדנים, חלוּצי ליטא וּפליטי אוֹסטריה, יוּגוֹסלביה והוּנגריה, אשר הכּינרת, על קסמה ותהפּוּכוֹתיה היתה להם כּבית. בּראש הסירה ישב הספּן אֶלי, מן המאוּמנים והזריזים שבּספּני כּפר־הדייגים, זקוּף ודק־גזרה, משכמוֹ וָמעלה גבוֹה מכּל חבריו. בּלוֹרית בּלוֹנדית לוֹ המתנפנפת בּרוּחַ. עיניו, שבּדרך כּלל כּחוּלוֹת הן, עינים שתמוּרוֹת חלוֹת בּצבען, כּמוֹהן כּגלי הכּינרת בּשעת סערה.

אַך מה היה לוֹ לאֶלי העליז בּלילה זה? נבוֹך הוּא, ידיו משתבּשוֹת, כּאילוּ לא למדוּ מעוֹלם לאחוֹז בּמשוֹט, וכוּלוֹ תוֹהה ונפעם.

“מה היה לי?” שוֹאל אליהוּ את נפשוֹ ודמעה נוֹשרת מעיניו, מתגלגלת על לחיוֹ וּמתערבּבת בּקצף הגלים הנתזים על פּניו.

אליהוּ לא ידע בּכי מימיו. הוּא לא בּכה גם בּאוֹתוֹ בּוֹקר בּבית הוֹריו בּוינא, שעה שבּאוּ פּתאוֹם אַנשי ס.ס., “מלאכי החבּלה” הנאצים, והחריבוּ אֶת הבּית על כּל אשר בּוֹ.

יוֹם ראשוֹן בּשבוּע היה. האָב חָפשי מעבוֹדת־ההוֹראה בּבית־הספר התיכוֹן, אשר בּאַחד הרבעים העתיקים של בּירת אוֹסטריה השקטה. קוֹל האספסוּף שליד הבּית הוֹמה תמיד בּאָזניו בּלילוֹת של נדוּדי־שינה. בּראש המתפּרעים נמצאוּ חבריו, אִתם גדל ואִתם למד והתרוֹעֵע. היוּ שם גם רבּים מתלמידי אָביו, המוֹרה החביב והנערץ.

בּכל זאת לא בּכה אליהוּ. הוא לא בּכה בּראוֹתוֹ אֶת חדרי מעוֹנוֹ, קן־ילדוּתוֹ, נהרסים אחד־אחד, והאָב ישב מַשמים בּין החרבוֹת והאֵם התהלכה מפּינה לפינה, כּאילוּ נטרפה עליה דעתה. דמעה לא עלתה בּעיניו שעה שנפרד, לאחר זמן קצר, מעל אָביו ואמוֹ האוּמללים, שנוֹתרוּ ללא משען, וּמעל אָחיו, הילד ללא חסוּת, ויצא יחידי לדרך הבּלתי־נוֹדעה.

מה היה לוֹ, אֵיפוֹא, הלילה לאליהוּ אלוֹני?

אַך לא עֵת־הרהוּרים היא. האוֹת הצנוּע מהבהב בּאוֹפק, מנצנץ ונעלם ושוּב הוּא מרטיט וקוֹרץ.

“הצילוּ, אַחים, בּוֹ־אוּ!…” תוֹבע האוֹר הבּוֹדד בּמרחקים. ועשׂרוֹת הידים התוֹפסוֹת בּמשוֹטים מאַמצוֹת שריריהן בּיתר שׂאֵת. קוֹלוֹת המשוֹטים החוֹתרים בּמים התאַחדוּ והיוּ למנגינה אחת, עזה וּמלוּכּדת, כּשירת־מקהלה, העוֹלה מבּין גלי־הים.

רבּה היתה התכוּנה בּחוֹף. דמוּיוֹת כּצללים התנוֹעעוּ

בּאֵלם, איש־איש למקוֹמוֹ וּלתפקידוֹ. מוֹרי־הדרך, עֵיניהם תרוֹת בּחשיכה, בּוֹלשוֹת אֶת השבילים הנעלמים שבּין גבעוֹת־החוֹל. אַחריהם אַנשי עזרה־ראשוֹנה על כּליהם ואַבזריהם, לרבּוֹת אלוּנקוֹת, מוּכנים לתמוֹך בּנחלָש ונחשל ואַף לשׂאת על גבּם תשוּש וכוֹשל. אשה צעירה, בּמעיל־שוֹמרים ארוֹך שכּיסה והסתיר את לוֹבן סינר־האָחוֹת שלה, עוֹברת מחבוּרה לחבוּרה וּמזהירה בּלחש:

“לא להתרגש, בּחוּרים, לא לבזבּז כּוֹחוֹת! עוֹד רבּה העבוֹדה לפנינוּ הלילה…”

וּבחוּר צעיר, חמוּש אֶקדח גדוֹל, לוֹחש נמרצוֹת בּקוֹל עצוּר:

“שקט, הם בּאים! חַבריא, שקט!…”

ואָמנם, מתוֹך דוּמית־הלילה, שוּב עלה וּבקע שכשוּך המשוֹטים בּמים. הנה הדיו מתקרבים וּבאים, קצוּבים וּבטוּחים. וּמתוֹך החשיכה הגיחוּ שני כּתמים שחוֹרים, כּשהם מפלסים דרכּם בּין הגלים. הנה הינם. כּבר נעצרוּ בּין סלעי־החוֹף, זה ליד זה. ארוּכּים וּרחבים התנדנדו שני השלדים על פּני הגלים, כּלויתנים הללוּ מסיפּוּרי האַגדה. עוֹד רגע והספּנים כּבר צוֹעדים ערוּמים־למחצה בּמים הקרים, שחוּחים תחת כּוֹבד משׂאָם, משׂא בּני־אדם – יהוּדים שגוֹרשוּ ממקוֹמוֹת־מגוּריהם, לאַחר שנשדד כּל יגיעם, פּליטי קהילוֹת חרבוֹת בערי גרמניה, אוֹסטריה וצ’כוֹסלוֹבקיה, נישׂאים על כּתפיהם של ספּני העיר העברית הראשוֹנה וּבזרוֹעוֹתיהם של בּחוּרי כּפר־הדייגים שמעבר לכּינרת. הבּאים, איש־איש וּצרוֹרוֹ הדל אִתוֹ, שארית הפּליטה; גברים ונשים, מהם צעירים בּמעילי־עוֹר ותרמילים על כּתפיהם, וּמהם בּאים בּימים, שזרקה בּהם שׂיבה… עוֹמדים הם נבוֹכים וּמסוֹערים, מחרישים. בּדוּמיה, כּהוֹזים, מקבּלים הם אֶת אוֹתוֹת החיבּה והדאָגה.

לשוֹנם נאלמת ורגליהם דבוּקוֹת אֶל כּברת יבּשה זוֹ, עליה הם דוֹרכים עתה בּאֵין מַכלים. מכּל עבר ידים מוּשטוֹת אליהם – משקה חם לשוֹבב הנפש, אלוּנטית לספּוֹג את קצף הגלים מעל הפּנים ומעל שׂער הראש. מישהוּ מסיר תרמיל מעל גבּוֹ של עיף וּמעמיסוֹ על שכמוֹ שלוֹ. מישהוּ פּוֹשט מעילוֹ מעליו ועוֹטף בּוֹ נערה רוֹעדת מצינה וּמהתרגשוּת. והרי ניתן האוֹת – לזוּז. וּכבר מוֹרי־הדרך בּראש השיירה. וּכבר הם מתפּלגים בּשבילי־החוֹל, בּאפיקים וּבגיאָיוֹת נסתרים. וחבוּרוֹת־חבוּרוֹת, בּשוּרוֹת ערפּיוֹת פּתלתוּלוֹת, נבלעוֹת כּצללים בּין הגבעוֹת. מאחוֹרי סבכים וּגבעוֹת תלווה אוֹתם בּרכּת צוֹפים על משמרוֹתיהם וכוֹכבים מעל יאירוּ להם נתיבה.

ושוּב מַשק־משוֹטים יישמע – הסירוֹת נחפּזוֹת וחוֹזרוֹת לספינה. עוֹד רבּה המלאכה בּטרם יאיר השחר.

הספּן אליהוּ לא חזר עם החוֹתרים.

“אַשׂיג את הסירה בּשׂחיה,” לחש בּאָזני המפקד וּפנה לעבר הצוֹעדים בּשבילי החוֹף. משהשׂיג את השיירה, היה צוֹעד על ידה, עם שגוֹחן אל זה ואל זה, לוֹחש דברי־עידוּד בּאָזני האנשים, פּוֹרק משׂאָם מעליהם, מפנה קוֹצים וצמחי־פּרא מעל דרכּם, תוֹמך בּאשה שרגליה מעדוּ אוֹ נוֹתן יד לנוֹשׂאי־האלוּנקוֹת הנוֹשמים בּכבדוּת. וכל אוֹתה שעה היוּ עיניו בּוֹלשוֹת ללא הפוּגה.

מה יבקש בּקרב חבוּרת המעפּילים? אפשר התעוֹרר בּלבּוֹ זיק של תקוה למצוֹא כּאן הלילה את אביו ואמוֹ אוֹ את אָחיו הקטן? ואָמנם, גם נער קטן היה בּין הצוֹעדים – נער בּוֹדד, ללא אֵם אוֹ אָב על ידוֹ. צנוּם הנער, שחוּחַ קמעה וכל כּוּלוֹ עוֹטה תוּגה.

אליהוּ נרכּן אֶל הנער ולחש בּאָזניו:

“לא רחוֹקה הדרך, נערי,” אמר לוֹ בּגרמנית, “עוֹד מעט. שם תמצא מחסה, אוֹכל וּמיטה, – בּית, בּית חם וָטוֹב.”

והיה זה כּאילוּ משמיע דבריו בּאָזני אָחיו הקטן וּבאָזניהם של שאר ילדי ישׂראל התוֹעים בּדרכים.

לַמחרת בּבּוֹקר היה חוֹף השרוֹן שקט ושוֹמם, כּאילוּ לא נתאָרע כּאן דבר בּליל אֶמש. מוֹרי־הדרך, אַנשי העזרה הראשוֹנה ונוֹשׂאי האלוּנקוֹת ותוֹפשׂי המשוֹטים חזרוּ עם שחר איש־איש למקוֹמוֹ ולעבוֹדתוֹ, וּבפניהם הליאוֹת חתוּם סוֹד המאוֹרע הגדוֹל. רק אֶלי הספּן לא חזר עם חבריו לעין־גב.

“תמסרוּ שם,” אמר לחבריו, “כּי נשארתי כּאן עוֹד ליוֹם אחד, לטפּל בּסידוּר האנשים.”

לא בּנקל ניתק מן היפה שבּחלוֹמוֹתיו, בּוֹ היה הוֹגה יוֹמם וָלילה. בּסתר לבּוֹ רקם את חלוֹמוֹ ולא סיפּרוֹ לאיש. קווה קיוָה, כּי בּבוֹא השעה יביא הוּא בּמוֹ ידיו את אמוֹ ואָביו ואת אָחיו הקטן אֶל חוֹף הארץ. על כּפּיו ישׂאם ויוֹליכם אל בּיתוֹ וקיבּוּצוֹ. וגם לאחר ליל־השימוּרים לא אמר נוֹאָש. כּל שעוֹת הבּוֹקר היה משוֹטט בּנקוּדוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, שבּסביבת חוֹף השרוֹן, אשר קלטוּ את מאוֹת המעפּילים, וחוֹקר ודוֹרש, שמא ימצא עקבוֹת בּני משפּחתוֹ. וכל היוֹם היה נוֹדד ממקום למקום, עד שבּא אל בּית העוֹלים המבוּדד, שבּעיבּוּרה של המוֹשבה. הוֹמה האוּלם הגדוֹל המלא גברים ונשים וכוּלם עסוּקים בּיבּוּש חפצים וּבכביסת כּלי־לבן, וּמרוּבים העוֹמדים בּתוֹר למקלחת. היה אליהוּ מתלבּט בּקרב ההמוֹן, עד שמצא בּשנית, באחת הפּינוֹת, את הנער הצנוּם והמתבּוֹדד. לאוֹר היוֹם נראוּ פּניו של הנער צמוּקים וחיורים יוֹתר ועיניו, מהן נשקפת התוּגה, היוּ עמוּקוֹת יוֹתר. אליהוּ ניסה לקשוֹר שׂיחה עם הנער – ולשוא. על כּל שאלה ענה הלה בּמנוֹד־ראש עם שעיניו תוֹהוֹת לצדדים, כּמבקשוֹת מפלט.

“שמוֹ מאַכּס,” אמרוּ שכניו למיטה, “אבל קוֹראים לוֹ בּלשוֹן־חיבּה מיקי.”

סוֹף־סוֹף התיר הנער לשוֹנוֹ ואמר בשׂפה רפה:

“שמי מרדכי לב, מדרזדן, בּמרכּז גרמניה”.

“יחידי הוּא כּאן,” סיפּרוּ האנשים בּלחישה, "ללא קרוֹב וגוֹאל. אין יוֹדע כּיצד בּא לאניה. דבר אין לוֹ עם שוּם איש, פּרט לאשה צעירה אחת, אֶדית שמה, אִתה היה לעתים משוֹחחַ על סיפּוּן האניה. רק מידה, אוֹ מאת בּני חבוּרתה, הוּא נאוֹת לקבּל דבר־מאכל. האשה הצעירה, יהוּדית השחרחוֹרת, הפסיקה את מלאכת חיטוּי־חפציה וניגשה אל החבוּרה.

“מיקי,” אמרה, “אינוֹ מרוּצה כּשמדבּרים בּוֹ”. אַף היא אינה יוֹדעת הרבּה עליו. אָביו סוֹחר־בּרזל היה, בּדרזדן, והנאצים רצחוּהוּ. אִמוֹ חלתה מרוֹב צער ואין יוֹדע גוֹרלה. קרוֹב יש לוֹ בּארץ, בּקיבּוּץ אחד – אינה זוֹכרת שמוֹ – בּן־דוֹדתוֹ הוּא, אחוֹת אִמו… נער צעיר וּשמוֹ אִרי, אך בּאָרץ קוֹראים לוֹ אריה.

על דבריה אלה חזרה אֶדית גם בּאָזני אנשי מרכּז־העליה, שבּאוּ כּעבוֹר שעה קלה על מנת להעביר את העוֹלים למקוֹמוֹתיהם. משנשאל מרדכי לב לשם הקיבּוּץ של דוֹדנוֹ אריה – שלף מכּיסוֹ פּתקה מעוּכה והוֹשיטה לשוֹאלים. תחילה התקשוּ בּקריאת הכּתב הבּלתי־בּרוּר. אַך לבסוֹף קרא אליהוּ בּקוֹל:

“אַלוֹנים! קיבּוּץ אלוֹנים ליד שיך־אַבּריק.” רצוֹנם, יחזוֹר הוא לעין־גב דרך העמק, ויביא את הנער למחוֹז חפצוֹ עוֹד היוֹם! “רוֹצה לנסוֹע אתי מרדכי?” נפנה אל הנער בּפנים מחייכוֹת. לתמהוֹן כּל הניצבים ענה מיקי בּקול רענן ועליז:

“רוֹצה!”

לאחר שהוּת־מה יצאוּ השנים לדרך.

 

פּרק שני    🔗

בּוֹדד וּמוּפרש מכּוֹל היה מאַכּס בּקרב שיירת המעפּילים בּמשך כּל ימי המסע. לא התרוֹעע עם שוּם איש. דוֹמם ואילם, כּמסתיר בּחוּבּוֹ תעלוּמה גדוֹלה, הוּא חי את חיי הספינה ההוֹמה.

הוּא היה מן האחרוֹנים שהצטרפוּ לשיירה בנמל האיטלקי הקטן. איש לא ידע מאַין בּא וכיצד הגיע לשם. מאוֹת הפּליטים שהתלקטוּ מקרוֹב וּמרחוֹק, היוּ כּבר עייפים ויגעים מציפּיה לספינה הגוֹאלת, אשר בּוֹששה לבוֹא. ימים ושבוּעוֹת הם רבצוּ בּשטח הנמל והמתינוּ לשעת ההפלגה, עד שכּלתה מכּיסם הפּרוּטה האחרוֹנה שנוֹתרה לפליטה, עד שנמכּר כּל חפץ שניתן עוֹד להימכר. “האדוֹנים המנהלים”, מאַרגני ה“טרנספּוֹרט”, היוּ אדיבים וּמנוּמסים למדי:

“אם כּבר קצרה רוּחך,” אמרוּ לוֹ למתלוֹנן, “הרי כּספּך לפניך.”

איש לא קיבּל את כּספּוֹ חזרה.

וכי היתה בּרירה? לאָן יחזרוּ יהוּדים פּליטים? הלא רק מחנה־הריכּוּז הוּא שיפתח שעריו לפניהם. חיכּוּ ימים, שבוּעוֹת, חדשים.

יוֹם אחד נפלה הברה:

“מחר תבוֹא הספינה, וּמחרתיים מפליגים!”

והספינה לא בּאה.

וככה פּעמים רבּוֹת, נקבּע התאריך – ונתבּדוּ.

קוֹדרים וּרעבים היוּ האנשים מהלכים על פּני הרציף, מרוּגזים וַאכוּלי יאוּש. האמידים, כּביכוֹל, שבּחבוּרה הסתייעוּ בּבתי־המלוֹן המעטים אשר בּעיר והוֹציאוּ שם את שארית כּספּם. אַך מרבּית האנשים בּילוּ לילוֹתיהם בּמחסנים, ויצוּעיהם – שׂקים, חביוֹת, פּחים וארגזים, ואילוּ מבּוֹקר עד ערב היוּ מתגוֹדדים בּנמל, ודוֹמים לעדר חיוֹת שטוֹרדוּ ממאוּרוֹתיהן.

סוֹף־סוֹף הגיעה וּבאה הספינה, – רעוּעה, קוֹדרת, מַטילה אֵימה. אָרכּה ששים מטר ורחבּה עשׂרה. צינוֹרוֹת־הפּח החלוּדים של תאי־השימוּש האַרעיים שבּלטוּ משני עבריה – שמוֹנה במספּר, – נראוּ כּלוֹעי תוֹתחים של אניית־שוֹדדים. שלוֹשה אַמבּרים אפלים חצוּ את הספינה לאָרכּה; באלה שוּכּנוּ עתה בּני־אדם, פּליטי עוֹלם, יהוּדים מוּרדפים וּמגוֹרשים, – ארבּע מאוֹת וששים נפש.

עלוּב ומַטיל אימה היה מראה הספינה ואף־על־פּי־כן צהל הלב לקראתה.

בּאה הספינה, אך הנה נפתחה הרעה מצד אחר: שלטוֹנוֹת־החוֹף, שוֹמרי החוֹק, לא התירוּ להוֹריד בּני־אדם לספינת־המשׂא. שוּב באוּ ימים של רוֹגז וציפּיה נוֹאֶשת. משתכפוּ הפצרוֹתיהם הנוֹאָשוֹת של הנוֹסעים ועקשנוּתם גברה והלכה, המתיקוּ השלטונות את הדין. בּאין מדרגוֹת, הוּרדוּ האנשים לתוֹך הספינה בּמנוֹף, כּשהם עקוּדים בּכבלים, כּבּהמוֹת הללוּ המוּבלוֹת לטבח. פּוֹעלי־הנמל האיטלקים, אשר זוָעוֹת רבּוֹת כּבר ראוּ עיניהם, נזדעזעוּ למראֶה. גברים חסוּנים כּיסוּ עיניהם בּידיהם והתיפּחוּ בּבכי. הידיעה הסעירה את תוֹשבי עיר־החוֹף. עבוֹדת המנוֹף הוּפסקה. השלטוֹנוֹת דרשוּ להתקין מדרגוֹת, בּתי־שימוּש, מאגר־מים, כּירת־בּישוּל – מיתקנים שבּלעדיהם לא יוּכלוּ בּני־אדם להתקיים ולשמוֹר על בּריאוּתם.

חמישה ימים וַחמישה לילוֹת עבדוּ מתנדבים מבּין הנוֹסעים בּבדק האניה. בּהתלהבוּת עבדוּ, בּמסירוּת־נפש של נוֹאָשים, כּאילוּ בּית הם בּוֹנים לעצמם.

רעש וּמהוּמה. סוֹף־סוֹף הוּתר לעלוֹת לאניה. כּחיוֹת־טרף נלחמוּ האנשים על פּינת־משכּב, על טפח־רצפּה, על מעט אויר לנשימה, דחפוּ, בּעטוּ – והעינים זלגוּ דמעוֹת.

תאים לא היוּ, כּמוּבן, בּספינה. כּל מחסן חוּלק למדוֹרים – תחתיים, שניים וּשלישיים. מזרן צר – שׂק ממוּלא קש – הוּקצה לאיש ולצרוֹרוֹ. כּאן יעשׂוּ לילם ויוֹמם. מזרן ליד מזרן, גוּף ליד גוּף.

בּיוֹם הראשוֹן להפלגה היתה המהוּמה גדוֹלה כּל־כּך, שאיש לא העלה בּדעתוֹ, כּי אֶפשר לבשל אוֹ לחלק מזוֹן. מי שהיה לוֹ משהוּ בּתרמילוֹ, הוֹציא ולעס תוֹך כּדי ישיבה על המזרן. וּמי שלא היה לו כּלוּם, נשך שׂפתיו בּשיניו ושתק.

גם בּיוֹם המחרת לא שככה המהוּמה. עדיין היוּ קוֹלוֹת בּוֹקעים מכּל פּינה, וידים דוֹחפוֹת ורגלים מתנגפוֹת. מי שכּוֹחוֹ רב לוֹ, השׂיג לעצמוֹ ספל תה, אוֹ מילא מימייתוֹ מים לרחצה. אַך מרוּבּים היוּ בּספינה אנשים שקטים וַעדיני־נפש, שרחוֹקים היוּ מקטטוֹת ומסכסוּכים. הללוּ, נדחקים לקרן־זוית ונאחזים במזרן כּחיוֹת פּצוּעוֹת, היוּ דוֹממים כּאֶבן.

וכך, דוֹמם וּבוֹדד, רבץ לוֹ על מזרנוֹ הצר גם הנער מרדכי לב, כּשהוּא המוּם מאֵירוּעי הימים הטרוּפים, נבוֹך ודוֹאֵב.

המהוּמה לא שככה בּמשך ימים רבּים. הרעב והזוּהמה החלוּ נוֹתנים אוֹתוֹתיהם.

מלָאי המים המתוּקים בּוּזבּז על־ידי בּעלי־אֶגרוֹף, ואין מוֹחה. כּפעם בּפעם חדר לתוֹך המחסנים ריחם המיוּחד של “קני התוֹתחים”, והסרחוֹן והמַחנק שבּמדוֹרים גדלוּ שבעתים.

בּאַמבּרים שלט בּליל־לשוֹנוֹת ואיש לא הבין שׂפת רעהוּ. בּני עם אחד, פּליטי גוֹרל אחד – וּתהוֹם רבצה בּיניהם. היוּ עדוֹת־עדוֹת, מגרמניה, מהוּנגריה, מרוֹמניה, ופליטי פּוֹלין – מין קהילה מיוּחדת, וּמשפּחה אחת מבּולגריה ואחת מיוָן. וגרמנית והוּנגרית וּפוֹלנית בראש הלשונות. לא אחת קרה, כי פּנה איש לרעהוּ בּאדיבוּת והלה השיב בּגסוּת, כּי לא תפס כּוָנת השוֹאל. שוֹכב לוֹ אחד עֵר על האִצטבּה למעלה, וּמתחתיו שוֹכב אחר, עֵר אף הוּא. בּשעוֹת הטרוּפוֹת, ללא שינה, כּשהצחנה חוֹנקת הגרוֹן והרעב מציק והאפילה מַבעיתה, יש רצון להיכּנס בּשׂיחה עם מישהוּ, לשמוֹע קולו של אדם, לוֹמר מלה – אך אין שׂפה משוּתפת לשנים, בּני עם אחד.

שוֹכב לוֹ אדם על יצוּעוֹ ואינוֹ חש כּי מזרנוֹ קרוּע ואַניצי־קש נשפּכים מתוֹכוֹ ונוֹפלים על פני האיש, שעל האצטבה מתחת. הלה קוֹרא בּהוּנגרית:

“שמע־נא, הקש…”

וזה עוֹנה לוֹ בּגרמנית:

“שתוֹק, בּן־אדם, הנח לישוֹן!”

וּגדוֹלה המבוּכה וּמתגלֵע ריב. אלה לאלה – “יאֶקה טיפּש” והללוּ – “פאַשיסטים”. הפּוֹלנים מלגלגלים על היאֶקים שמתימרים להשליט סדרים בּספינה, והיאֶקים מוֹנים את ההוּנגרים על מזגם החם.

לבסוֹף החלוּ האנשים מתאַרגנים. מתוֹך העזוּבה והשכוֹל האיר להם לפתע כּוֹח הארגוּן. נמצאו צעירים, אשר הוּרגלוּ בּתנוּעוֹת־הנוֹער שלהם לחיים מאוּרגנים, והם עברוּ מאִצטבּה לאִצטבּה ובידיהם נייר ועפּרון וערכוּ רשימוֹת של הנוֹסעים, חילקוּ כּרטיסים למזוֹן ולמים, הרכּיבוּ ועדוֹת וּבחרוּ בּאַחראים לכל דבר וענין, וכך גם נסתדרה תוֹרנוּת לבישוּל וּלניקוּי. סוּדרה “משטרה” בּת חמישים איש, שתפקידה לפקח וּלהקפּיד על הסדרים. ניסוּ למצוֹא פּתרוֹן גם לבליל־הלשוֹנוֹת. אחד, חבר תנוּעת־נוֹער בּגרמניה ואיש ההכשרה החלוּצית, העביר קוֹל בּמחנה:

“מעתה רק שׂפה אחת תהיה לנוּ, השׂפה העברית! כּל היוֹדע עברית יתנדב להיוֹת מוֹרה וּמתוּרגמן!”

מעתה החלה פּרשת התוֹרים: תוֹר למים, תוֹר למנת־המזוֹן ותוֹר לבית־השימוּש, וַארוּכּים היוּ התוֹרים וּמיגעים, מבּוֹקר ועד לילה. ושעוֹת היוּ מחכּים בּתוֹר כּדי לקבּל את מנת־המזוֹן הזעומה, שלא היה בּה כּדי לשבּוֹר רעבוֹנוֹ של אדם – מרק־שעוּעית בּצהרים וּביצה אוֹ פּירור־גבינה בּערב. התבשיל ספוּג ריח עשן, התה תפל והלחם בּאוּש. לא סימן של ירק, ולא שוּם פּרי לילדים. לא חמרי־חיטוּי – תריס כּנגד מגפה שאִיימה לפרוֹץ בּכל רגע, – ולא סמי־מרפּא לחוֹלים.

ורבּים היוּ החוֹלים. וגם המות ירד לתוֹך הספינה. כּחתף בּא והישרה יגוֹן ואֵימה. מת הרוֹפא האוֹסטרי הזקן, הדוּר־השׂיבה וּנעים־ההליכוֹת. כּל אנשי הספינה הוֹקירוּהוּ וחיבּבוּהוּ. שׂיער רך כּמשי כּיסה ראשוֹ, ועיניו היוּ מפיקוֹת תבוּנה. היה קצין בּצבא האוֹסטרי לשעבר. שימש כּרוֹפא בּחזית בּמלחמת העוֹלם הראשוֹנה, ועד יוֹמוֹ האחרוֹן היה עוֹמד “דוֹם” מדי יעלה על שׂפתיו בּהערצה שם המלך פראַנץ־יוֹסף, זכרוֹנוֹ לברכה, ה“גוֹטזאֶליזגאֶר קאֵיזר פראַנץ־יוֹזף”. אנשי הספינה, אשר קשי יוֹמם הסיח מליבּם כּל גינוּני אדיבוּת, היוּ מפנים לוֹ מקוֹם בּתוֹר, משרתים אוֹתוֹ בּכל אשר יכלוּ וּשׂמחים להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה. “ציוֹני גדוֹל”,

אמרוּ עליו, “ידע את הרצל פּנים אל פּנים”, ו“אֵיין פיינֶר הֶר” – אָדוֹן מכוּבד, וּלבוּשוֹ הדל, ממש קרעים, לא היה בּוֹ כּדי לפגוֹם בּתארוֹ וּבאצילוּתוֹ. שלוֹשים וארבּע שנים הוּא שירת כּרוֹפא בּמרפאה העירוֹנית הגדוֹלה בּוינא. היוּ עוֹד רוֹפאים בּקרב נוֹסעי הספינה, אך הוּא היה המוּסמך והנערץ מכּוּלם.

מַשׂאַת נפשוֹ של הרוֹפא הישיש היתה להגיע לעת זיקנה אל בּנוֹ הצעיר אשר בּאחד הקיבּוּצים בּארץ. אך הוּא לא הגיע. יוֹם אחד, בּרחצוֹ על הסיפּוּן בּדלי מים מלוּחים, וּבים השתוֹללה סוּפה קרה – הצטנן וחלה בּדלקת־הריאה. בּאין תרוּפוֹת בּספינה וּבאין תנאים נוֹחים, הוּא נאנש וחבריו הרוֹפאים עוֹמדים עליו מחוּסרי־ישע. רב החוֹבל ניאוֹת לעגוֹן בּאחד החוֹפים הסמוּכים, למען יוּכלוּ להביא את החוֹלה לבית־חוֹלים, אך איחרוּ המוֹעד.

עיני העוֹמדים ליד מיטת הגוֹוע זלגוּ דמעוֹת. מישהו לחש:

“אחת היא הבּרירה לאיש יהוּדי – להגיע לחוֹפי ארץ־ישׂראל אוֹ למוּת בּלב־ים!”

דממה כּבדה השׂתררה בּספינה הגדוּשה אדם. נעצרה כּל נשימה וכל לב כּאילוּ עמד מדפוֹק. אוֹתוֹ יוֹם לא בּישלוּ ולא חילקוּ מזוֹן. הגוויה הוּנחה על לוח־עץ בּירכּתי הספינה ושרשרת של משמר־כּבוֹד ניצבה מסביב. מכּל המדוֹרים אשר בּתחתיוֹת הספינה החלוּ מגיחים אנשים ונשים דוֹממים. בּחרדת־כּבוֹד עברוּ על פּני הגוויה הקרה והקשיבוּ לתפילתוֹ הקוֹרעת לב של הרב ההוּנגרי הצעיר. אז קשרוּ צרוֹרוֹת־אבן אל לוּח־העץ, וּמתוך הדממה נשמע קוֹל שכשוּך בּמים.

 

פּרק שלישי    🔗

חלפוּ הימים ונצטרפוּ לשבוּעוֹת. החיים בּספינה התנהלוּ

עתה בּמסלוּל של סדר וקבע. בּשבוּע הרביעי להפלגה כּבר היוּ הנוֹסעים עֵדה אחת של שוּתפים ליסוּרים וּלתקוָה. נוֹצרוּ מוּשׂגים וּביטוּיים משוּתפים,

מוּשׂגיהם וּביטוּייהם של תוֹעים בּלב־ים. קמעה־קמעה הלך ונתגבּש הוָי מסוּים. ונמצאוּ כּאלה שניסוּ כּוֹחם בּבידוּר. על גבּי המזרנים אשר בּתחתית הספינה נערכוּ מסיבּוֹת וּנשפים. הוּצגוּ מחזוֹת רציניים וּמבדחים,

נתגלוּ זמרים ורקדניוֹת, משוֹררים וסוֹפרים, שקראוּ מפּרי עטם, וחוֹרזי

חרוּזים חיבּרוּ פּזמוֹנים מהוָי הספינה.

כּל יוֹם הביא עמוֹ משהוּ חדש. בּמשפּחה אחת נוֹלד ילד, צעיר וּצעירה בּאוּ בּברית־הנישׂוּאין, אחת חלוּצה כּינסה כּמה פּעוֹטוֹת וּפתחה “גן” בּאחת הפּינוֹת. וּכבר ידעוּ הנוֹסעים איש את רעהוּ, אַף למדוּ זה מנהגיו של זה, ולא הציק עוֹד אדם לחברוֹ כּבימים הראשוֹנים.

שלוֹם ושלוָה בּספינה, אַך לא עד כּדי טשטוּש הבדלים בּמזג ושוֹני בּאוֹפי. כּבכל חבורה חיה ועֵרה, היוּ גם כּאן אנשים שקטים וּצנוּעים וּלעוּמתם – רעשנים וּמתרברבים; היוּ טוֹבי־לב, נכוֹנים לעזוֹר תמיד לזוּלת, והיוּ קנטרנים – וחַטפנים.

והיוּ גם טיפּוּסים מוּזרים, יוֹצאי־דוֹפן.

היה אַברך הוּנגרי, בעל פּיאוֹת ארוּכּוֹת, השקוּע בּתלמוּדוֹ רוֹב שעוֹת היוֹם והלילה. תרמילוֹ ממוּלא עד אפס מקוֹם שברי גרוּטאוֹת וּמכיתוֹת־זכוּכית, בּקבּוּקים ריקים וסוּליוֹת משוּמשוֹת.

בּצוֹק העתים נשתבּשה דעתוֹ עליו, אך שעה שתפליג בּשׂיחה אִתוֹ, תמצא כּי מלא הוּא וגדוּש תוֹרה וחכמה, משלי־קדמוֹנים וּמוּסר היהדוּת וּבלבּוֹ לוֹהטת תקוַת־הגאוּלה.

היתה אשה אחת, גבוֹהה ודקת־גזרה, לשוֹנה גרמנית צחה, עסקנית ציבּוּרית לשעבר, שבּמשך שנים רבּוֹת היטיבה עם הנדכּאים והחלשים, וגם עתה, בּספינה, הריהי דרוּכה לעצה וּלעזרה. לא אחת תפרוֹס ממנת־מזוֹנה הדלה לאשה חוֹלה וּלילד רך, והיא גוּפה מסתפּקת בּפירוּר לחם יבש וּבלגימוֹת־מים מעטוֹת.

וַהרי זמר אוֹפּרה, רעשן ויהיר, מדרוֹם־אוֹסטריה, שפּיו אינוֹ פּוֹסק מלפזר שבחים לעצמוֹ ולקשוֹר כּתרים לרוֹב פּאֵרוֹ וּלהצלחתוֹ בּעבר, שעם מלכים ורוֹזנים התרוֹעע וכל טוּב־הארץ היה פּרוּשׂ לפניו.

כאלה היו אותם פליטים עלובים, מוּכּי הגוֹרל.

מרדכי, הנער הבּוֹדד, על אף התלאה והיאוּש שמצאוּהוּ, לא נפגם בּוֹ צלם האלוֹהים. שתקן ונוֹח לבּריוֹת היה, וּבכל עת מתאמץ היה להקל סבלוֹ של הזוּלת. נוֹח היה – אך תקיף כּלפּי המשתלטים, אלה הנוֹטלים לעצמם הכּוֹל בּיד חזקה. בּרוֹפא הוינאי הישיש מצא לוֹ ידיד טוֹב ונבוֹן. היה משמשוֹ כּכל שהשׂיגה ידוֹ וּמבלה בּחברתוֹ שעוֹת רבּוֹת. גם לפניו לא פּתח מרדכי את לבּוֹ, ואף־על־פּי־כן הבין הישיש לרוּח הנער והיה מעוֹדדוֹ וּמשעשעוֹ בּסיפּוּרי קוֹרוֹתיו וּבתקווֹתיו לימים יבוֹאוּ. מאז הוּטלה הגוויה הימה היה מרדכי מתאַבּל על ידידוֹ הישיש וּממאֵן להתנחם. עתה היוּ ימיו ולילוֹתיו מתמשכים להם, ארוּכּים וּמשוֹממים. ויוֹתר מכּוֹל העיקה עליו הבּטלה. מבּוֹקר עד לילה שרוּי הוּא בּאֶפס־מעשׂה, וּמלילה עד בּוֹקר – שינה טרוּפה. קוֹדר וּזעום־פּנים היה מתלבּט בּמדוֹר הדחוּס, מרוּשל ולאֶה, וכוּלוֹ זוֹעק למעשׂה.

בּוֹקר אחד השכּים לָקוּם, ירד אל תחתית האניה והציע שירוּתוֹ למַסיק היוָני הוָתיק. הזקן, אשר מַרבּית שנוֹתיו עברוּ עליו בּבטן אניוֹת, נענה לוֹ. מאוֹתוֹ בּוֹקר ואילך היה מאַכּס מבלה שעוֹתיו עם המַסיקים. אתם עבד ואתם אכל, וּכמוֹתם היה מכוּסה פּיחַ מכּף רגל ועד ראש. כך הוּא עבד והתאמץ להסיחַ מן הלב כּל הרהוּר וכל דאגה.

מרדכי לא היה היחיד מנוֹסעי האניה שעבד עם המסיקים. קידמהוּ הרוֹפא ההוּנגרי הצעיר, אשר הצליח להציל את חייו של חוֹלה אחד מן המסיקים היוָניים. לאוֹת תוֹדה העניק לוֹ הלה יוֹם־יוֹם פּחית־מים חמים לרחצה. ולא למענוֹ, גם לא למען שני אֵחיו הצעירים וּשני דוֹדניו הנוֹסעים אִתוֹ נטל הרוֹפא הצעיר את המים. המים החמים נוֹעדוּ לגיסתוֹ הנאָה, לאֵדית, אשת האח הצעיר, שהיתה קרוּיה “אשתנוּ”. בּטרם יצאוּ לדרך הקשה, היססוּ רבּוֹת אם לקחת אִתם את הנערה הענוּגה, אשר מעוֹדה לא ידעה סבל וּמחסוֹר, כּי היתה בּת יחידה וּמפוּנקת להוֹרים אמידים. אבל היא אמרה בּבטחוֹן: “בּאשר תלכוּ – אֵלך!” ואז קנוּ תרמיל ששי (נוֹסף על החמישה שהיוּ מוּכנים מכּבר, ארוּזים וּמצוּידים בּכּוֹל) וּשני אָהלי־בּד מתפּרקים ויצאוּ לדרך. בּאישוֹן־לילה הם נמלטוּ מבּיתם וּמארצם. הם הגיעו אחרוֹנים אל הספינה, ממש בּערב ההפלגה. וכך נמנעוּ מהם הצער והסבל שבּציפּיה הממוּשכת. הנערה שוּכּנה מיד על האִצטבּה התחתוֹנה שבּמדוֹר הנשים והחמישה – על האִצטבּה התחתוֹנה שבּמדוֹר הגברים. ואַף כּי חוֹששים היוּ לחקתה אִתם והטילו ספק בּיכלתה להסתגל לתנאים הקשים – היתה להם עתה האשה הצעירה לעידוד ולנוֹחַם. אך ישבו לסעוֹד סעוּדתם הדלה – מיד תפרוֹשׂ מפּית לבנה, תצרף את המנוֹת כּוּלן לסעוּדה אחת משוּתפת, ותגיש לכל אחד ואחד כּהגיש מאַכלי־מעדנים בּבית־אבּא, עם שפּיה שוֹפע צחוֹק ועליצוּת שמַשרים רוּח טוֹבה על כּל החבוּרה.

והיוּ הששה לשׂיחה וּלמוֹפת בּפי כּוֹל.

וּמאז העבוֹדה המשוּתפת עם הרוֹפא בּתחתית האניה צוֹרף גם מרדכי לחבוּרה ורוַח לוֹ מעט.

הזמן חלף לוֹ לאיטוֹ וּתנאי החיים בּספינה הלכוּ הלוֹך וָרע מיוֹם ליוֹם. הצידה פּחתה וּמנהלי השיירה קפצוּ ידם מקנוֹת מזוֹן נוֹסף בּנמל מן הנמלים. נפערה תהוֹם בּין המנהלים והנוֹסעים, והיוּ עוֹינים אלה את אלה, וסכסוּכים קשים וּקטטוֹת היוּ מעשׂים בּכל יוֹם וּבכל שעה.

והנה נוֹדע הדבר, שהספינה כּבר הוֹלכת וּמתקרבת לחוֹפי הארץ. והיוּ האנשים מצפּים לאוֹת, לקשר – וָאַין. לילה אחד נתבּשׂרוּ כּי הנה כּבר רוֹאים את אוֹרוֹת תל־אביב מרחוֹק. הנה, דוֹמה, עוֹברים הם בקרבתוֹ של בּנין גדוֹל, וּממנוּ אוֹתוֹת־אוֹר בּאים. רגע ניצנצוּ האוֹרוֹת – ונעלמוּ, ושוּב אפילה מסביב, ושוּב תעיה ללא מטרה בּמרחבי הים. וּפתאוֹם ניתנה פּקוּדה חמוּרה, לבל יעז איש לעלות על הסיפּוּן. וּכבדה וּמתוּחה שבעתים היתה מעתה כּל שעה משעוֹת היוֹם והלילה.

ערב אחד, עם חשיכה, הוּרדה סירת־משוֹטים קטנה אל הים וּבתוֹכה ארבּעה־עשׂר מאנשי “המשטרה”. זמר האוֹפּרה, אשר צוּלם, לדבריו, פּעם למען סרט קוֹלנוֹע, כּשהוּא שט בּנהר עם אהוּבתוֹ, הציע שירוּתוֹ גם הוּא וישב ליד ההגה.

“א־ח־ת שתים, א־ח־ת שתים…” – כּך פּיקד הוּא אגב תנוּעוֹת קצוּבוֹת. אך הנה נתבּלבּלו ה“שוֹטרים” ותחת למצוֹא דרכּם אל היבּשה, הם חתרוּ אל מרחבי הים הפּתוּח. סוֹף שהסירה חזרה כּלעוּמת שיצאה. רב־החוֹבל רגז והיאוּש בּקרב הנוֹסעים גבר.

כּעבוֹר ימים מעטים הוּחל בּמשׂא־וּמתן עם רב־החוֹבל, שיאוֹת לשלוֹח את הסירה בּשנית, אך הוּא סירב: האם סתם כּכה, ללא תשלוּם, יסכּן את שלוֹם מַלָחָיו? שלוֹשים לירוֹת דרש, בּמזוּמן. קמה מהוּמה: שלוֹשים לירוֹת! מזמן כּבר נתרוֹקנוּ כּיסיהם ולא נוֹתרה להם עוֹד פּרוּטה לפרטה! אף־על־פּי־כן נאסף הסכוּם הנדרש. ושוּב הוּרדה הסירה הקטנה. הפּעם היוּ בּה שני מלחים יוָניים. בּמקום זמר האוֹפּרה ישב עתה ליד ההגה הרוֹפא ההוּנגרי הצעיר, שהיה אָמוּן על שיט־של־ספּוֹרט מנעוּריו, מצפּן בּחגוֹרתוֹ, פּנס־כּיס הוּדק לכפתוֹר חוּלצתוֹ, וּבכיסי מעילוֹ כּמה קוּפסאוֹת של שימוּרים. ועוֹד אחד היה בסירה – צעיר מארץ־ישׂראל, שכּוּנה בּשם “אֶרצישׂראֵלי”.

התכנית היתה פּשוּטה: הסירה תביא את ה“אֶרצישׂראֵלי” אל החוֹף, והוּא ימהר אל הישוּב העברי הקרוֹב בּיוֹתר ויבשׂר דבר בּוֹא הספינה. אך הנה קמה סערה ואי־אפשר היה לעבוֹר את הגלים המתנפּצים בּעוֹז אל סלעי־החוֹף. וצרה גוֹררת צרה: פּתאוֹם הגיח אי־מזה צל כּבד, סירת־מפרשׂים קטנה – דוּגית ערבית, כּנראה, שנסחפה בּסערה – נראתה עולה ויוֹרדת בּמערבּוֹלת הגלים. פּג לבּם של החוֹתרים: וּמה, לחזוֹר? – ארבּע מאוֹת וָחמישים וּשמוֹנה לבבוֹת הוֹלמים שם בּספינה הקטנה בּין תקוָה ליאוּש!

לחתוֹר הלאה? – סכּנת מות!

אך לא היתה שהוּת למחשבוֹת רבּוֹת. בּן־רגע עמד ה“אֶרצישׂראֵלי” על רגליו וּבתנוּעה נמרצת כּרך סביבוֹ את חגוֹרת־ההצלה שבּידוֹ. הרוֹפא ההוּנגרי ניתר ממקוֹמוֹ, הוֹריד מעל צוָארוֹ את מטפּחת־הצמר של אֶדית, עטף בּה את צוָארוֹ של המתנדב וּבידים רוֹעדוֹת ליטף פּניו וּשׂער־ראשוֹ. רגע קט עמדוּ השנים מחרישים, אחר הוֹשיט ה“ארצישׂראלי” את ידוֹ לרוֹפא ולחש לוֹ:

“אם לא אַגיע בּשלוֹם – תמסוֹר אתה שלוֹם בּשמי לבני־משפּחתי אשר בּתל־אביב”.

המלחים היוָניים חתרוּ עתה בּמשוֹטים בּיתר מרץ וּמיהרוּ לחזוֹר אל הספינה המצפּה.

בּטרם הרחיקוּ וּמשהוּ הבהיק פּתאוֹם. מעגל אוֹר מסַנוור על פּני המים האפלים. תחילה לא תפסוּ פּשר הדבר, אבל מיד שיערוּ כּי פּנס־הכּיס של האיש החוֹתר בּמים נדלק אגב תנוּעה בּלתי־זהירה והאוֹר המוּזר עוֹרר את תשׂוּמת־לבּם של הדייגים. לחרדת לבּם נתאמתה השערתם. כּעטים אל שלל רב אָצוּ לעבר המעגל המאיר. עוֹד רגע וּמשוֹט כּבר הוּנף בּאויר. וסמוּך לכך – קוֹל זעקה פּילח את אַדוַת הגלים הסוֹערים.

אֵימה ויאוּש השתלטוּ על שיירת המעפּילים. האנשים לא אכלוּ ולא שתוּ, לא רחצוּ פּניהם ולא נתנוּ שינה לעיניהם. ויוֹם־יוֹם היה רב־החוֹבל מאיים כּי יחזיר את הספינה אל החוֹף ממנוּ הפליגה. וּככל שגברה מצוּקת לבּם של האנשים, רבּו הסכסוּכים והקטטוֹת, והצער והחָרוֹן היוּ קשים מנשׂוֹא, ורבּים בּיקשוּ נפשם למוּת.

ושוּב בּאוּ ימים שאין בּהם חפץ; שוּב הפצירוּ בּוֹ, בּרב־החוֹבל, כּי ינסה עוֹד פּעם להביא את האניה עד לחוֹפי הארץ. ושוּב היה משׂא־וּמתן מייגע על גוֹדל הסכוּם שנדרש, ורוּחם של האנשים נסערת יוֹמם ולילה ותקוָה ויאוּש משמשים בּערבּוּביה.

מקץ שלוֹשה ימים ירדוּ ארבּעה בחוּרים בּאישוֹן־לילה לתוֹך הסירה הקטנה, על מנת לחתוֹר אל חוֹפי הארץ ולהביא שמה דבר בּוֹאה של הספינה התוֹעה.

הפּעם הוּכתרה המשׂימה בּהצלחה. וּבלילה שלאחריו עגנה הספינה היוָנית בּחוֹף שפיים, לא הרחק מהרצליה, ולמחרת כבר היו המעפּילים המאוּשרים מכוּנסים בּאוּלם הגדוֹל של בּית־העוֹלים שבּעיבּוּר המוֹשבה,

וּכשהם עדיין מסוּערים וּנבוֹכים, כּבר היוּ מתקינים עצמם לקראת החיים החדשים.

וּמסוּער ונבוֹך, וסוֹדוֹ כּמוּס עמוּ, יצא מרדכי לב לדרך יחד עם אליהוּ אַלוֹני.

 

פּרק רביעי    🔗

שמש־חוֹרף טוֹבה הקבּילה את פּני הנער בּצאתוֹ לראשוֹנה בּדרכי הארץ. רוּח חגיגית וּמרגיעה היתה נסוּכה בּכּוֹל. רק ארץ־ישׂראל יוֹדעת להעניק ליוֹשביה ימי־חוֹרף זוֹהרים כּאלה. הפּרדסים המזהיבים וּפרחי־השׂדה הסַסגוֹניים ריתקוּ אליהם את עיני מרדכי הנבוֹכוֹת. ישוּבים מוֹריקים חלפוּ על פּניו, ישוּבים משוּבּצים על גבעוֹת השרוֹן. בּזה אחר זה הגיחוּ בּנינים, הזרוּעים בּמישוֹרי החוֹלוֹת של עמק־חפר. סיעוֹת־סיעוֹת של פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת בּבגדי־עבוֹדה צעדוּ לעבר הפּרדסים שבּשוֹמרוֹן.

קבוּצוֹת ילדים עם מוֹריהם טיילוּ בּצידי הכּביש לאוֹר שמש הבּוֹקר. כּל אלה התמזגוּ לתמוּנה מרהיבה וּמרנינה, אשר למראה, דוֹמה, נמחוּ מעל הנער העקבוֹת של תוּגה ואימה.

הדבר היה בּחוֹרף תרצ"ז, בּעצם ימי מאוֹרעוֹת הדמים. בּלילה היוּ האנשים עוֹמדים על המשמר וּביוֹם – יוֹצאים לעבוֹדה. בּלילה יד זדונית מַציתה השׂדוֹת וּבבּוֹקר – חוֹרשים וזוֹרעים מחדש.

“כּזוֹהי ארץ־ישׂראל. אתה תלמד לאהוֹב אוֹתה, כּאשר נאהבנה כּוּלנוּ,” השמיע אליהוּ בּאָזני מרדכי היוֹשב לצידוֹ בּאוֹטוֹבּוּס “אגד”, העוֹשׂה דרכּוֹ בּזהירוּת מחשש מוֹקשים.

הגיעוּ לחיפה בּעוֹד היוֹם גדוֹל. אליהוּ אמר להפתיע עוֹד יוֹתר את ידידוֹ הקטן והעלהוּ להר־הכּרמל. שם עמדוּ שניהם מוּקסמים מן המראֶה אשר נגלָה לעיניהם: מישטח ים־התכלת, עמק־זבוּלוּן המבוּתר נחלי־מים, מרחבי עמק־יזרעאל על גבשוּשיוֹת ישוּביו המוֹריקים, רכסי ההרים בּאוֹפק, המפרץ וישוּביו, ועכּוֹ מרחוֹק. הדוּר ונאֶה היה המראֶה, שוֹבה עין וָלב.

ישבוּ השנים על צוּק סלע בּגבוּל חוּרשת־אוֹרנים עבוּתה והתחממוּ בּשמש הצהרים. לאַחר שסעדוּ לבּם מאשר הביאוּ אִתם מן העיר, פּתח אליהוּ בּשׂיחה עם הנער שהוּפקד בּידוֹ ליוֹם אחד. דיבּר אִתוֹ כּדבּר אח אל אחיו הצעיר, כּדי להדריכוֹ בּצעדיו הראשוֹנים בּארץ. סיפּר לוֹ על הקיבּוּץ שלוֹ, עין־גב, ועל ימי היוֹתוֹ חלוּץ, רק בּשנים ודל־נסיוֹן. ועל בּיתוֹ סיפּר לוֹ, על אביו ואמוֹ ואָחיו ועל אשר עוֹללוּ להם הנאצים. וגם על יסוּרי געגוּעיו סיפּר לוֹ, לא העלים דבר. והיה תמיה על עצמוֹ, כּיצד פּתח פּתאוֹם סגוֹר לבּוֹ לפני זר, לפני ילד.

לב אל לב ידבּר.

דבריו הכּנים של אליהוּ, הקשיש ממנוּ, היוּ למדרכי כּמפתח למעין החתוּם בּקרב לבּוֹ. לָראשוֹנה מיוֹם צאתוֹ מבּיתוֹ, פּתח עתה מרדכי את פּיו.

סיפּוּר־זוָעה היה זה, אחד הסיפּוּרים אשר רבבוֹת נערים יהוּדיים חזוּ אוֹתוֹ מבּשׂרם.

הדבר קרה בּשעה מאוּחרת אַחר חצוֹת. דוּמיה שׂררה בּרחוֹב היהוּדים, שמזה שבוּעוֹת היה אחוּז אֵימים וּבלָהוֹת. אחד־אחד כּוּבּוּ כּל פּנסי הרחוֹב, והאפילה היתה מבשׂרת רעוֹת. איש לא עצם עין כּל אוֹתוֹ הלילה. מבּעד לדממה האיוּמה הגיעוּ הדי צעדים נוּקשים וּקצוּבים. נשמע קוֹל פּיקוּד נמרץ. יבש היה הקוֹל, וצרם את האוֹזן הדרוּכה.

הלכוּ ורבּוּ הקוֹלוֹת, היוּ לקוֹלוֹת רעש ושאוֹן, מבּעד לתריסים המוּגפים בּאוּ מן הרחוֹב כּקוֹלוֹת מים אדירים, כּסוּפה מַבעיתה.

“מות ליהוּדים!”… “החוּצה היהוּדים!”… “מות, הרג!”

קוֹל־יריה פּילח את האויר.

הוּא קפץ ממיטתוֹ וראָה הוֹריו עוֹמדים על רגליהם והם חיורים ורוֹעדים. וכעבוֹר רגע הם התרוֹצצוּ אוֹבדי־עצה מפּינה לפינה בּדירה המרוּוַחת. מה לעשׂוֹת?

והקוֹלוֹת קרבים וּבאים, וּכבר הם קרוֹבים מאוֹד. כּבר הם כּאן, בּביתוֹ של השכן. מה לעשׂוֹת?… להימלט – כּיצד? דרך האֶשנב? אוּלי יקפּצוּ מעל הגזוּזטרה? אך כּבר אֵחרוּ את המוֹעד.

קוֹל הרס האִצטבּוֹת בּבית־המסחר שבּקוֹמת הקרקע הקפּיא את הדם. הלם בּאָזנים נפץ הזכוּכית של חלוֹן־הראוָה. כּל הבּית רעד מן המהלוּמוֹת שניחתוּ על הדלת.

“יהוּדים, החוּצה!”… “מות ליהוּדים!”

היוּ ההוֹרים והילד ניצבים תחתם כּמאוּבּנים ואין מניד יד אוֹ רגל כּדי להציל נפשוֹ, כּי אין מנוֹס עוֹד ואין מפלט. האָב נשׂא מבּט קוֹפא לעבר בּנוֹ יחידוֹ. האֵם, חיורת ונבעֶתת, נצמדה אל דוֹפן הכּיסא, וכעבוֹר רגע צנחה לארץ מתעלפת.

אוֹתה שעה החלוּ אנשי פּלוּגוֹת־הסער ממטירים עליהם יריוֹת בּעד הדלת הנעוּלה, ואחד מהם כּבר עמד לפרוֹץ פּנימה בּעד החלוֹן המנוּפּץ. ואוּלם, ראֵה זה פּלא: קני־הרוֹבים אשר כּוּונוּ עתה אל מוּל פּני הנער דווקא נטלוּ כּל מוֹרך מלבּוֹ. אֶנקת אָביו הכּוֹרע תחתיו וכוּלוֹ שוֹתת דם הגבּירה בּוֹ את רוּחַ המרי. מעתה לא ידע לבּוֹ כּל פּחד. בּלי לחוּש דבר, בּלי דעת מה המעשׂה אשר יעשׂה, זינק ותפס את קנה־הרוֹבה מידי הגברתן שבּכּנוּפיית הנאצים והחל חוֹבט בּוֹ בּכל כּוֹחוֹ על ימין ועל שׂמאל, חוֹבט וּמפלס לוֹ דרך בּקרב הבּריוֹנים המשתוֹללים.

“תפשׂוּהוּ… תפשׂוּהוּ!” נשמעוּ קוֹלוֹת מחוּרחרים. “הבה נמלוֹק את ראשוֹ של היהוּדוֹן הקטן.”

הדי נקישוֹת מגפיהם של הדוֹלקים אַחריו עוֹדם הוֹלמים בּרקוֹתיו עד היוֹם, כּאילוּ זה עתה אירע הדבר. לרגעים נדמה היה לוֹ, כּי הנה כּוֹשל הוּא לפני רוֹדפיו ויד אוֹיבת אוֹחזת בּוֹ. בּכוֹחוֹת לא־אנוֹש היה מתאוֹשש, הוֹפך פּניו המעוּוָתים לעבר הנאצי הדוֹלק אַחריו ויוֹרק מלוֹא־פּיו בּעיניו. הלה הסתער עליו בּשצף־קצף וּתפשׂוֹ בּזרוֹעוֹ. אך הילד גחן אליו וּנשכוֹ עד זוֹב דם.

“שד משחת!” צוַח הרוֹדף מעוֹצם כּאבוֹ והרפּה רגע מטרפּוֹ.

התחמק הנער ונבלע בּחשכּת־הלילה.

וּמאז היוּ חייו של מרדכי שלשלת ארוּכּה של פּגעים ויסוּרים. הבּן היחיד, הנער הרך והענוֹג, היה לפליט. בּזמן הראשוֹן היה מסתתר בּחוּרשוֹת וּבשׂדוֹת שבּקרבת עיר־מוֹלדתוֹ, והוּא רעֵב וּמעוּנה וכוּלוּ דאָגה לגוֹרל הוֹריו. בּאוֹתם הימים טרם עיורה השׂנאָה את עיני כּל הבּריוֹת כּוּלן בּגרמניה הנאצית. בּכפרי הסביבה עדיין מצוּיים היוּ אנשים שריחמוּ על נער יהוּדי הנוֹדד בּדרכים, והיוּ מלינים אוֹתוֹ בּאוּרווֹתיהם, מאכילים וּמשקים אוֹתוֹ בּאישוֹן־לילה וּמשלחים אוֹתוֹ עם שחר אל מחוּץ לתחוּם מוֹשבם. מפּי אחד מאלה, מַסגר, מלָקוֹחוֹת בּית־מסחרם, שמע בּשברוֹן־לב את הבּשׂוֹרה הרעה על מוֹת אביו מפּצעי המכּוֹת אשר הוּכּה, ועל אִמוֹ החוֹלה, שנאֶספה אל בּית אחד הקרוֹבים בּעיר אחרת. אז ניתק בּלבּו הקשר אשר קשרוֹ אל עירוֹ ואל מוֹלדתוֹ.

והוּא עזב את הסביבה ההיא, והיה נוֹדד בּדרכים, לָן בּאשר לָן, ותמיד רעֵב וכוֹאב ונוֹשׂא בּחוּבּוּ משׂטמה עזה למענים.

וּככל שהוֹסיף לנדוֹד, כּן רבּוּ היסוּרים והזוָעוֹת אשר ראוּ עיניו, וכן גברה שׂנאתוֹ והיתה כאש עצוּרה בּלבּוֹ.

הוּא ראה חבוּרוֹת־חבוּרוֹת של ילדים יהוּדיים מוּרדפים כּחיוֹת, מיוּתמים וַעזוּבים, יחפים וַערוּמים וּבעיניהם אֵימה.

הוּא ראה אנשים ונשים מוּבלים כּבהמוֹת לטבח.

ראה עיירוֹת יהוּדיוֹת עוֹלוֹת בּאש.

ראה אִמהוֹת ותינוֹקוֹת בּזרוֹעוֹתיהן כּשהן מתרוֹצצוֹת בּדרכים כּמטוֹרפוֹת, מבקשוֹת מפלט וָאַין.

יוֹם אחד נזדמן לעיירה יהוּדית אשר רחוֹבוֹתיה זרוּעים חפצי־בּית וּמיטלטלים שבוּרים וַהרוּסים וּבכל אשר פּנה ראש שלוּליוֹת דם קרוּש, וּמתוֹך בּנין בּית־הכּנסת, שהיה אחוּז להבוֹת־אש, בּקעוּ קוֹלוֹת־זוָעה של מעוּנים.

כּחלוֹם־בּלהוֹת היה מראֵה העיירה מלווה אוֹתוֹ יוֹמם ולילה. הנער השקט והתמים, אשר שנוֹת־ילדוּתוֹ עברוּ עליו בּנחת וּללא כּל דאגה, העמיק עתה חשוֹב. גוֹרל עמוֹ הדריך מנוּחתוֹ. ואהבה חדשה, שלא ידע פשרה, נוֹלדה בּוֹ והאירה דרכּוֹ – אהבת העם.

וכה, פּצוּע ודווּי, הוֹסיף לנדוֹד בּארץ הגדוֹלה והרחבה, כּשהוּא מטפּחַ בּלבּוֹ הרך שׂנאָה עזה למענים ואהבה רבּה לאֶחָיו בּני עמוֹ, האוּמללים והמוּרדפים.

וככה הוּא הגיע לנמל האיטלקי הקטן ועד לאָניית המעפּילים.

וכך הוּא בּא לארץ־ישׂראל, אשר כּמעט דבר לא ידע עליה קוֹדם לכן.

מרדכי סיים סיפּוּרוֹ ונדם. אליהוּ, שישב לצידוֹ ושתק, הניח ידוֹ על ראש הנער וליטף שׂערוֹ בּחיבּה, כּאילוּ אָמר לוֹ בּלא קוֹל:

“כּמוֹך כּמוֹני, נערי, גוֹרלך גוֹרלי.”

אז קמוּ ללכת, כּי הגיעה שעת הנסיעה.

 

פּרק חמישי    🔗

על גבעה ירוּקה משׂמאל לכביש חיפה־נהלל, שוֹכן כּיוֹם כּפר־האלוֹנים הצעיר. גגוֹת־הרעפים האדוּמים של בּניני־האֶבן הבּהירים נשקפים מבּין צמרוֹת העצים הענֵפים עד למרחוֹק. שׂדה־המספּוֹא וגן־הירק שבּמישוֹר האדמה השחוֹרה, הכבדה, מתמשכים עד לכּביש וּמרתקים אליהם עיני כּל עובר וָשב. המחנה מטופּח ונקי. זה מכּבר פּרץ את חוֹמת־המגן אשר סגרה עליו בּראשיתוֹ, וַהרי הוּא רבוּץ בּמעלה הגבעוֹת הסמוּכוֹת וּמשׂתרע על מוֹרדוֹתיהן.

בּניני־בּיטוֹן אפוֹרים מקיפים כּיוֹם את המחנה – עמדוֹת השמירה הן. גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת נעשׂוּ מסביב: נעקרוּ עצי־פּרא; שׂיחים וקוֹצים הוֹעלוּ בּאש; הוּתקוּ סלעים. בּמהרה היתה האדמה מסוּקלת וַחרוּשה, וטוֹבה למטע וּלמזרע.

ידי נערים צעירים עשׂוּ את כּל המלאכה הזאת, ילדי הנוֹער העוֹבד מערי הארץ ומוֹשבוֹתיה וילדי עליית־הנוֹער מגרמניה, אשר בּאוּ לכאן לאחר שתי שנוֹת הכשרה בּעין־חרוֹד. בּזיעת אַפּיהם עקרוּ וחפרוּ וסללוּ וּבנוּ. בּדם חבריהם, שנפלוּ בּמקוֹם הזה, הרווּ את האדמה עד שהצמיחה לחם, לָהם וּלילדיהם.

בּנוּ וּבוֹנים ועוֹד היד נטוּיה.

אך אוֹתוֹ יוֹם־חוֹרף בּהיר, חוֹרף שנת תרצ"ז, עת יצאוּ אליהוּ וּמרדכי לבקש את אריה בּן הדוֹדה, עדיין לא היה המקוֹם הזה מקוֹם ישוּב. חשׂוּפים ושוֹממים ניצבוּ כּאן ההרים מזה שנים ויוֹבלוֹת. תנים היוּ מיללים כּאן בּלילוֹת וצאן וּבקר מקרוֹב וּמרחוֹק היוּ בּאים לכאן ומלחכים את שׂרידי האַלוֹנים העתיקים מימים עברוּ. קבוּצת הנוֹער עדיין ישבה אז ישיבת־ארעי בּאחת מחוּרשוֹת־האלוֹנים על גבעה אחרת, מימין לדרך, בּשיך־אַבּריק. כּמה צריפי־עץ ואוֹהלים פּתוּחים לרוּח ולמתנקש – זה היה משכּנם של הנערים והנערוֹת, אשר נשׂאוּ בּלבּם חלוֹם ישוּב בּהרים החשׂוּפים וקיימוּ בּגוּפם את מצווֹת החלוּצים בּארץ־ישׂראל.

סוּכּוֹת־מחצלאוֹת הקימוּ להם בּין ענפי העצים, קוֹמה על גבּי קוֹמה, וּבסוּלמוֹת שהציגוּ לפתחיהן היוּ עוֹלים לנוּחַ בּהן מעמל היוֹם. בּכל עבוֹדה קשה, בּסביבה הקרוֹבה והרחוֹקה, שלחוּ הנערים ידיהם – בּמחצבוֹת־אבן וּבמשׂרפוֹת־סיד, בּסלילת כּבישים בּעמק וּבסבּלוּת בּנמל חיפה, בּחפירה וּבבנין בּישובים השכנים, בּשמירה על שׂרידי היערוֹת לבל ייכּרתוּ וּבמרעה עדר־הצאן שלהם, הקטן, אשר טיפּחוּהוּ ושמרוּ עליו מכּל משמר.

עבוֹדה קשה, חיי צמצוּם וָעוֹני, געגוּעים טמירים לבית אבּא־אמא ולבטי־נעוּרים ויסוּריהם – כּזוֹ היתה מנת חלקם של מתישבי חוּרשת־האַלוֹנים. לאחר יוֹם־העבוֹדה היוּ הנערים מאחרים לשבת בּלילוֹת, וּמפליגים בּשׂיחוֹת וּבאסיפוֹת־כּלליוֹת, מבקשים דרך לחייהם המשוּתפים, להיוֹתם משפּחה אחת, גדוֹלה וחמה – וּפתוּחה עוֹד לנערים חלוּצים כּמוֹתם.

והימים ימי המאוֹרעוֹת. כּכל אדם מן הישוּב, היוּ הבּחוּרים והנערוֹת עוֹבדים בּיוֹם ושוֹמרים בּלילה. בּגשם, בּקוֹר וּבשרב, עוֹמד הצוֹפה על מגדל־העץ והנוֹטרים בעמדוֹתיהם, חמוּשים וּדרוּכים. בּאוֹהלים המסוּערים בּרוּחַ עוֹלים האנשים על מיטוֹתיהם הצרוֹת וּמתכּרבּלים בּשׂמיכוֹת הדקוֹת, שוֹכבים בּבגדיהם, והרוֹבה למראשוֹתיהם.

לא אחת יפתיעם מטר יריוֹת, מרחוֹק אוֹ מקרוֹב. מוֹקשי־מות פּזוּרים בּדרכים ואש אוֹכלת פּרי עמל בּשׂדוֹת. והנערים נאחזים בּמשנה־מרץ בּכברת אדמתם וּדבקים בּיתר שׂאֵת בּחזוֹנם. וּבליל־שבּת וַאפילוּ בּימוֹת החוֹל, יש והוֹרה סוֹערת תפרוֹץ, וכל דאָגה וכל מכאוֹב בּטלים וּמבוּטלים בּקצב המעגל וּבשירה הנלהבת.

בּאוֹתוֹ ערב שבּא מרדכי לב אל גבעת־האַלוֹנים לא שרוּ ולא רקדוּ, ושוּם אסיפה לא היתה, וכל הדי יריוֹת לא נשמעוּ. והיתה זוֹ שעה כּשרה לארי, שהכּוֹל כּינוּהוּ כּאן בּשם אַריה גימל, לטפּל בּאוֹרחוֹ הצעיר, להראוֹתוֹ את החצר והסביבה בּטרם חשיכה וּלהתבּוֹדד אִתוֹ שעה קלה בּשׂיחה מקוּטעת ונרגשת על הבּית ועל גוֹרל ההוֹרים וּבני־המשפּחה. וּבוֹ בּערב כּינס אַריה כּמה חברים בּחדר־המזכּירוּת ונוֹעץ אִתם על סידוּרוֹ של מרדכי דוֹדנוֹ. גם אליהוּ אַלוֹני, אשר ראה עצמוֹ אחראי לגוֹרלוֹ של מרדכי, נטל חלק בּהתיעצוּת:

“נער צעיר הוּא,” אמר אליהוּ, “אך זה מלאוּ לו חמש־עשׂרה שנה. אוּלי מוּטב לסדרוֹ תחילה בּמקוֹם־הכשרה בּאחת מחברוֹת־הנוֹער. ילמד את השׂפה, יסתגל לתנאֵי הארץ, ואז יבוֹא אליכם”.

אך אריה התנגד:

“נער קשה־רוּח הוּא מרדכי,” אמר. “בּמשך שנה אחת, האחרוֹנה, ידע זעזוּעים כּה רבּים וטלטוּלי־דרך. ישאר אתנוּ, על אחריוּתי!”

וּבדבּרוֹ כּך, חש אריה כּי הוּחם לוֹ ללבּוֹ, כּי טוֹבה לוֹ הרגשת העוֹל שהוּא נוֹטל על עצמוֹ, כּאילוּ גשר חדש וּמוּצק נמתח עתה ממנוּ אל עוֹלם ילדוּתוֹ ואל בּית אִמוֹ, אשר כּל מכתב ממנה כּה מרעיד היה את חדרי לבּוֹ.

חברי המזכּירוּת לא התנגדוּ.

“אדרבּא!” אמרוּ, “נקים גם אנוּ, כּבר עתה, את המצוָה של קליטת־עוֹלים. על אריה גימל אפשר לסמוֹך”.

וכך נשאר הנער בּקיבּוּץ אַלוֹנים.

בּימים הראשוֹנים לא זזה ידוֹ של מרדכי מתוֹך ידוֹ של אריה, הגדוֹל ממנוּ רק בּשנים מוּעטוֹת. כּילד הכּרוּך אחר סינר אִמוֹ, היה מהלך אחריו אל המרעה, אל הדיר ואל השׂדה; ליוָהוּ לחדר־האוֹכל ולמקלחת ולמחסן. גם בּשעוֹת־הפּנאי היוּ השנים מתבּוֹדדים בּאוֹהל אוֹ מטפּסים ועוֹלים אל אחת הסוּכּוֹת אשר בּין העצים וּמפליגים שם בּשׂיחה. אריה שוֹאל וּמרדכי מספּר וחוֹזר וּמספּר על הבּית, על הקרוֹבים והידידים והשכנים; אוֹ שהיוּ שניהם בּיחד מעלים זכרוֹנוֹת ושוֹקעים בּעוֹלם הילדוּת. בּימים של גשם וּבטלה־מאוֹנס היוּ מתכּנסים וּמצטוֹפפים בּאָהלם נערים וּנערוֹת, עוֹלי־גרמניה, נטוּלי בּית־הוֹרים כּמוֹתם, וּמקשיבים בּנשימה עצוּרה לסיפּוריו של מרדכי על מעשׂי הנאצים בּאֶרץ מוֹצאם, אוֹ שהבּאים היוּ מספּרים קוֹרוֹתיהם הם ודברי השמוּעוֹת המגיעוֹת אליהם על גוֹרלם של הוֹרים וּקרוֹבים. בּמרוּצת הימים, לאחר שנרגע מרדכי בּמקצת ועיניו נפקחוּ לראוֹת את הנעשׂה סביבוֹ, החל הוּא מַקיף את שאַרוֹ בּשאלוֹת משאלוֹת שוֹנוֹת על חבריו הנערים והנערוֹת וּמעשׂי־ידיהם ועל הישוּב הזה בּכלל. לא אחת פּנה אל אריה בּנעימה של תרעוֹמת ותוֹכחה:

“טוֹב,” הוּא אוֹמר, “אתם עוֹבדים ושקוּעים תמיד בּתכניוֹת של בּנין וּמטע, אבל הבן לא אוּכל איך יעמוֹד בּכם כּוֹחכם לשׂאת בּלבּכם בּדוּמיה את עלבּוֹן הוֹריכם וַאחיכם שם, בּמחנוֹת־הריכּוּז, מאחוֹרי גדרוֹת צלבי־הקרס? אוֹ שמא אוֹמרים אתם להשכּיחַ בּעמלכם את העלבּוֹנוֹת והיסוּרים ואת אֶנקוֹת המעוּנים הזוֹעקים להצלה?”

אריה טרח להסבּיר לוֹ בּנחת פּשר הקמת נקוּדת־ישוּב בּארץ־ישׂראל; טעם בּנין ישוּבים בּהרים וּבעמקים לפליטים, פּליטים רבּים, שיבוֹאוּ וימצאוּ כּאן מנוֹחַ, מרגוֹע, עבוֹדה, בית, חיים.

הדברים לא נכנסוּ ללבּוֹ של הנער.

“לא!” אוֹמר הוּא, “אָסוּר לחבוֹק ידים וּלחכּוֹת. נקם, נקם! אך קוֹדם כוֹל – הצלה, וּלאַלתר. יש למהר וּלהוֹציא משם את כּל הכּבוּלים והנאנקים והזוֹעקים לעזרה, המשוועים לגאוּלה. איך נעמוֹד יוֹם־יוֹם ונבנה, וּבנחת נאכל לחם חוּקנוּ, בּשעה שהאש בּוֹערת וּמכלָה? בּכל עת תמיד הנני רוֹאה את פּניהם המעוּנים, וּבאָזני אשמע את אֶנקוֹתיהם. לא. לא אוּכל לעבוֹד עבוֹדתי ולחיוֹת חיי וּלהחשוֹת.”

“אין לפנינוּ דרך אחרת,” השיב לוֹ אריה קצרוֹת וּבנחת. "זוֹ דרכּנוּ. בּנין ישוּבים בּארץ־ישׂראל בּעמלנו, היא־היא הדרך להצלה. כּכל שנרבּה להוֹציא לחם מן האדמה ולבנוֹת בּית אחר בּית, כּן ניטיב לבּאים ולהוֹלכים בּעקבוֹתינוּ. וּככל שנרבּה בּיבּוּש הבּיצוֹת, בּסיקוּל הסלעים

וּבהפרחת השממה, כּן תגדל הנקמה בּצרינוּ. אין שביל־הצלה אחר לפני היהוּדי הצעיר בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, ולשוא נבזבּז כּוֹחוֹתינוּ בּדרכי־אַכזב."

“דרך ארוּכּה היא,” לחשוּ שׂפתיו של מרדכי, “דרך קשה”.

“הן, דרך ארוּכּה וקשה,” אמר אריה, “אך זוֹהי דרכנוּ האחת. וּככל שירבּו ההוֹלכים בּה וּככל שיתמידוּ בּהליכה זוֹ כּן תקצר הדרך וכן תקל”.

 

פּרק ששי    🔗

חלפוּ שבוּעוֹת, ירחים. עבר החוֹרף, בּא האָביב ואַחריו הקיץ. מיוֹם ליוֹם חָזקוּ והעמיקוּ קשריו של מרדכי למקוֹם, לחברים ולעבוֹדה. שוּב לא היה מתבּוֹדד בּאָהלוֹ, אוֹ כּרוּך אחר אריה, שאֵרוֹ. לא עוֹד שקוּע הוּא בּהרהוּריו הנוּגים והמרים. עוֹבד הוּא בּגן, כּפוֹעל ממש,

עוֹבד ונהנה מיפי העמק המשׂתרע לרגליו וּמן האויר הצח, מן השמים הכּחוּלים וּמשירת הצפּרים בּצמרוֹת־העצים. בּשעוֹת־הפּנאי היה מלווה את הרוֹעים בּהרי האַלוֹנים אשר בּסביבה, אוֹ מצטרף אל חוֹפרי העתיקוֹת בּתל הסמוּך, שוֹהה בּחברתם ועוֹזר להם בּעבוֹדתם בּמעבה־האדמה, בּכּוּכים וּבמערוֹת וּבין מכיתוֹת חרסים ושברי לוּחוֹת – שׂרידים מן העבר הרחוֹק, והוּא נרעש וּמוּקסם למראה עיניו. לעתים היה מפליג אל גבעת אלכּסַנדר זייד וסר לביתוֹ המבוּדד של השוֹמר הוָתיק, מאזין לסיפּוּרים, שלוֹ ושל צפּוֹרה אשתוֹ, מן הימים הראשוֹנים שלהם בּארץ, ולמעשׂיוֹת ולמאוֹרעוֹת מנסיוֹן־חייהם בּעבוֹדה וּבשמירה.

יוֹם אחד נקלע אליהוּ אַלוֹני מעין־גב לגבעת־האַלוֹנים לביקוּר אצל מרדכי. אליהוּ לא האמין למראֵה עיניו: כּה גדל הנער והבריא. עוֹרוֹ שזוּף וידיו קשוֹת, כּידיו של פּוֹעל. כּבר הוּא מדבּר עברית, אם כּי בּגמגוּם, וּבשעוֹת הערב הריהוּ לוֹמד תנ"ך וידיעת־הארץ. לא אחת ייסחף גם לתוֹך מעגל ההוֹרה בּלילות־שׂמחה־וָחג, צוֹהל ושר עם הרוֹקדים ועליז כּמוֹתם. אך יש שתוך כּדי שירה וּמחוֹל, יתעוותוּ פּניו מכּאב מסוּתר וּמעיניו תבצבּץ התוּגה, משל כּאילוּ חזרה הזוָעה ושוּב הריהי בּלבּוֹ, בּדמוֹ. אז יפרוֹש הצידה, כּאָבל זה שעוֹקר עצמוֹ מבּין החוֹגגים, ושוּב מתייחד עם זכרוֹנוֹת מהעבר הקרוֹב ועם מחשבוֹת־הנקם, והוּא ייסר עצמוֹ על השיכחה כּביכוֹל ועל השקט והשלוָה האוֹפפים אוֹתוֹ.

בּצעדים מהירים קרב וּבא היוֹם הגדוֹל, יוֹם העליה להתישבות קבוּעה בּהרים. יוֹם זה, לרבּוֹת התכוּנה לקראתוֹ, נחרתוּ עמוֹק בּלבּוֹ של מרדכי.

הימים ימי “חוֹמה וּמגדל”. בּאישוֹן־לילה היוּ חבוּרוֹת־חבוּרוֹת של אנשים צעירים עוֹלים תוֹך חירוּף־נפש על אדמת הקרן־הקיימת־לישׂראל שבּאזוֹרי השממה, בּמהירוּת הבּזק מוּקם מגדל־צוֹפים המוּקף גדר־תיל וחוֹמת מגן, וּבוֹ־בּיוֹם נוֹטים אוֹהלים וּמקימים צריפים, שהוּבאוּ מוּכנים וּשלמים, מישוּבים קרוֹבים וּרחוֹקים – וַהרי נקוּדה חדשה! עם שחר הוּחל בּעבוֹדה. מאוֹת ידים עמלוֹת מתוֹך התרגשוּת וחרדת־קוֹדש, עם שנוֹטרים על נשקם עוֹמדים על משמרתם בּכל מבוֹאי הדרכים מסביב. ועם ערב – הישוּב בּנוּי על תילוֹ, והזרקוֹר שבּמגדל בּוֹלש את הסביבה בּעינוֹ החדה וּמאיים וטוֹרד כּל מתנכּל ואוֹרב.

רק ליחידים, לנבחרים, ניתנת הרשוּת לבוֹא לקחת חלק בּבנין החוֹמה והמגדל. ורק מעטים, יחידי־סגוּלה, הם הזוֹכים להיוֹת החלוּצים הראשוֹנים בּישוּב החדש. מרדכי לב עמדה לוֹ זכוּת היוֹתוֹ בּן־זקוּנים בּקבוּצה, וּכנער אמיץ־לב ונמרץ אשר השׂכּיל להתגבּר על מבוּכת נפשוֹ וּבמהרה הסתגל לעבוֹדה ולַחיים הקשים, הוּרשה להילווֹת אל העוֹלים על מנת לעבוֹד אִתם בּיעוּר ההר החָשׂוּף.

גם נעמי צוֹרפה אל חבוּרת המתישבים הראשוֹנים, אחת מחמש הנערוֹת שהוּרשוּ “לעלוֹת”.

“דרוּשה נערה כּמוֹתה,” אמרוּ. “כאֵם טוֹבה היא תהיה שם”.

נעמי השחרחוֹרת צעירה לימים היתה, בּת העדה התימנית, אשר בּמקרה היא בּאה אל הקבוּצה. ילידת אחת משכוּנוֹת ירוּשלים היתה וּברחה מבּיתה, שעה שאָביה, סעדיה הסבּל, אמר להשׂיאָה לאיש בּא־בּימים. חברוֹתיה משכוּנוֹת ירוּשלים החדשה, שראו בּיסוּרי הנערה הן שיעצוּ לה לברוֹח. וּלאחר שהצפּינוּה כּמה ימים בּבית חברה אחת בּתל־אביב, פּנוּ אל המדריכה בּמעוֹן הנוֹער־העוֹבד שבּקצוי העיר, ואוֹתה מדריכה היא שהביאה את נעמי לכאן, בּעוֹד סימני מכּוֹתיו של אָביה חתוּמים בּבשׂרה.

בּגבעת־האַלוֹנים חיתה רוּחה של נעמי. מיד בּימים הראשוֹנים היא נוֹדעה כּחרוּצה בּכל מלאכה, וטוֹבת־לב וּנעימת הליכוֹת, וּבמהרה קנתה לה ידידים בּכל אשר פּנתה. בּמטבּח וּבמחסן, בּחדר־האוֹכל וּבמכבּסה וּבכל מקוֹם עבוֹדה אחר עשׂתה הכּוֹל מתוֹך רגש של שׂמחה ואוֹשר. רק פּעם אחת העיב עליה צילוֹ של האָב והשבּית את שׂמחת חייה החדשים. משנוֹדע לוֹ לאָב מקוֹם מחבּוֹאה, הוֹפיע בּוֹקר אחד בּלווית אָחיה, בּנוֹ בּכוֹרוֹ, בּחצר־המשק וּפתח בּצעקוֹת וּבאיוּמים, כּי יפנה למשטרה אם לא יחזירוּ לוֹ את בּתוֹ. חיורת ורוֹעדת מפחד וּמבּוּשה הסתתרה אז נעמי באחת הסוּכּוֹת. אבל לשוא היוּ האיוּמים. הבּחוּרים הצעירים גירשוּ את האָב והאָח בּבוֹשת־פּנים.

“מה איוּמים זכרוֹנוֹת הילדוּת המקננים בּלבּה של נערה זוֹ!” הירהר מרדכי בּראוֹתוֹ את פּניה הכּאוּבים של נעמי ואת עיניה הנפוּחוֹת מבּכי. וּמאז נקשרה נפשוֹ בּנפשה לרחמה וּלחַבּבה.

נעמי היתה הצעירה בּחברה, בּת־גילוֹ של מרדכי. את צעדיה הראשוֹנים בּמשק היא עשׂתה מתוֹך פּחד וּביישנוּת. אך לאחר שהסכּינה אל אוֹרח החיים החדשים וּלחברת הנערים והנערוֹת, הזרים לה, היא נתחבּבה על הכּוֹל בּגלל צניעוּתה וישרוּתה, וּבעיקר בּגלל נכוֹנוּתה לעזוֹר וּלהוֹעיל בּכל עת תמיד.

מרדכי מצא בּנעמי חברה כּלבבוֹ. מדי שוּבוֹ מן ההרים והמַכּוֹש בּידוֹ, יבקשנה בּמטבּח, בּצריף המחסן אוֹ בּסככת־המכבּסה ויספר לה ממה שעבר עליו, על עבוֹדתוֹ כּאן, וּמאשר יחזה בּדמיוֹנוֹ. והיא, השחרחוֹרת, היתה מסמיקה לשמע דבריו וּמקשיבה רב־קשב, כּשידיה אינן פּוֹסקוֹת מעשׂייתן.

“צמד חמד,” היוּ החבריא מתלחשים ורוֹמזים לעבר השנים בּהתבּוֹדדם בּערב בּפינת חדר־האוֹכל המרוּוָח, אוֹ בּצאתם בּשבּת לטיוּל

בּשׂדוֹת. היא, דקת־גו וּגמישה וּזריזה; והוּא, כּתפיו רחבוּ וקוֹמתוֹ נתישרה – כּוֹחוֹתיו הפּוֹרצים וגוֹאים בּוֹ הם שנוֹתנים אוֹתוֹתם בּכל חָזוּתוֹ.

בּצאתוֹ עם נעמי לטיוּל בּשׂדה, הריהוּ נוֹטל אִתוֹ רוֹבה טעוּן מִשֶל אחד השוֹמרים, תוֹלהוּ על שכמוֹ כּבקי ורגיל. צוֹעד הוּא בּזהירוּת ועיניו תרוֹת את הסביבה וּבוֹלשוֹת כּל עץ וָשׂיח. אוֹתה שעה נדמה לוֹ כּי בּשעה של סכּנה יעמדוּ לוֹ כּוֹחוֹתיו להגן על הנערה מפּני זד וּמתנקש.

“עלינוּ ללמוֹד לעמוֹד על נפשנוּ!” הריהוּ מסבּיר לה בּצעדם בּנחת בּין השׂדוֹת העמוּסים שבּלים מלאוֹת המחכּוֹת לקציר. “צעירים אָנוּ,” היה מוֹסיף ואוֹמר, “וההגנה על עצמנוּ היא בּידינוּ. אם לא בּעוֹלם כּוּלוֹ, הרי כּאן, לפחוֹת, בּארץ־ישׂראל, נצעד לָבטח. ואם לא אָנוּ לנוּ, מי לנוּ?”

פּשוּטים וּבוֹטחים היוּ דבריו בּאותם הימים, וכל השוֹמע אוֹתם יאמַר בּלבּוֹ: מצא לוֹ כּאן הנער בּית, ושלוָה.

וּלפתע פּתאוֹם הוּפר השקט. קרה האָסוֹן הגדוֹל, שהסעיר רוּחם של כּל אנשי גבעת־האַלוֹנים. זוּעזעוּ חיי המקוֹם, וחזר ונהרס גם עוֹלמוֹ של מרדכי.

 

פּרק שביעי    🔗

ההוֹדעה הרשמית של ממשלת ארץ־ישׂראל בּישׂרה קצרוֹת, כּדרכּה:

“אתמוֹל אחרי־הצהרים עלתה על מוֹקש מכוֹנית־משׂא שהסיעה פּוֹעלים עברים מעבוֹדתם בּמחוז עפוּלה. הנוֹטר בּן־יעקב נפצע פּצעים אנוּשים וּמת מפּצעיו.”

בּכּתבה שבּעתון נוֹספה עוֹד שוּרה בּתוֹך המסגרת השחוֹרה:

“בּן 28. מגרמניה. לא הניחַ קרוֹבים בּארץ.”

הגוויה המרוּסקת היתה מוּטלת בּחדר־האוֹכל של הקבוּצה ועשׂרוֹת נערים וּנערוֹת, פּניהם עיפים ועיניהם אדוּמוֹת אחרי לילה ארוֹך ללא־שינה, עמדוּ מסביב למת בּדוּמית־צער וּכאב.

הנוֹטר אַבנר בּן־יעקב לא היה חבר הקבוּצה. היה גדוֹל הרבּה, בּשנים וּבנסיוֹן, מנערי כּפר־האלוֹנים, וטרם מלאָה שנה לבוֹאוֹ למקוֹם. לרבּים מחברי הקבוּצה זכוּרה הפּגישה הראשוֹנה אִתוֹ, בּיוֹם חוֹרף

וגשמי־זעף. המאוֹרעוֹת היוּ בּעצם תקפּם וּמטיילים לא נראוּ בּדרכים. על כּן הפתיעם כּל־כּך האוֹרח שבּא יחידי בּשבילי ההרים ותרמילוֹ על גבּוֹ, כּמנהג החלוּצים בּראשיתה של העליה השלישית. בּמגפיו הגבוֹהים, בּמעיל־העוֹר אשר עליו, בּגוּפוֹ החסוֹן וּברעמת שׂערוֹתיו השחוּמוֹת, הטיל מוֹרא בּתחילה. אך כּשהסב לארוּחת־הערב ונכנס בּשׂיחה עם שכניו לשוּלחן, כּבש כּל לב בּפשטוּתוֹ וּבעסיסיוּת שבּדבריו.

פּוֹעל מיהוּדה הוּא, סיפּר, שׂכיר־יוֹם בּפרדסי המוֹשבוֹת. אין הוּא עוֹלה חדש, וּתלאוֹת רבּוֹת ירדוּ עליו. לא מכּבר חזר לארץ לאחר שנעדר ממנה זמן־מה, ועתה יצא לתוּר בּה, לראוֹת את המתחדש בּמחנוֹת החלוּצים.

“חברה’מן,” קרצוּ הנערים עין זה לָזה, והכינוּ עצמם לבלוֹת הערב בּחברתוֹ.

אוֹתוֹ יוֹם היה יוֹם־חג לחברי הקבוּצה, בּשל תוֹספת הצאן בּדיר הקטן. מאז הבּוֹקר היוּ כּל הבּלשנים, יחד עם הפּעילים, שקוּדים על מציאת שמוֹת לָ“ראשים” החדשים. את התיש הצעיר, למשל, בּעטן זריז ואַמיץ, קראוּ בשם “מם־נוּן”, נוֹטריקוֹן של “משמר־נע”, זה השם העממי לפלוּגוֹת הנוֹטרים על מדיהם הרשמיים ולטנדרים שבּרשוּתם – אֵלוּ שרב היה חלקם אחר־כּך בּהרגעת הארץ וּבהחזרת הבּטחוֹן בּדרכיה.

בּיוֹם־חוֹרף זה, בּוֹ נטה בּן־יעקב לָראשוֹנה ללוּן בּמחנה האוֹהלים שעל גבעת־האַלוֹנים, טרם החלוּ הפּלוּגוֹת בּפעוּלתן. הן עסקוּ אז בּתמרוֹנים כּדרך הטירוֹנים המתקינים עצמם למעשׂים נוֹעזים. הפּלוּגוֹת היוּ מוּרכּבוֹת מנבחרי הנוֹטרים שבּכל הישוּבים המבוּדדים שבּסביבה. בּלילוֹת היוּ האנשים יוֹצאים לטיוּלים ממוּשכים בּאזוֹרי הסכּנה שבּין כּפרים ערביים, בּהרים וּבגיאיוֹת, ועם שחר היוּ חוֹזרים, עייפים ויגעים, ועל פּניהם סוֹד הלילה ואֵימתוֹ. היוּ בּפּלוּגוֹת מבּני הארץ, אַמיצי־לב, שנהירים להם דרכי הסביבה וּשביליה, בּחוּרים עשׂוּיים ללא חָת. היוּ בּתוֹכן ילידי מוֹשבוֹת וּמוֹשבים, אשר הוּרגלוּ מנעוּריהם בּשמירה ועברוּ בּרגליהם את הארץ לאָרכּה וּלרחבּה. אך היוּ גם צעירים טירוֹנים, בּלתי־מנוּסים, אשר טרם הוּרגלוּ בּשיטוּט בּהרים וּבהליכה בּאישוֹן־לילה לקראת אוֹיב, אף לא אוּמנה ידם לאחוֹז בּנשק.

וחלפוּ ימים רבּים בּתמרוֹנים בּטרם יינתן האוֹת להתחיל בּפעוּלה.

וּפתאוֹם הגיעה שעתה של הפּעוּלה, וּבן־יעקב, האוֹרח, היה המתחיל לתוּמוֹ. למחרת בּוֹאוֹ לכאן, בּשעה מוּקדמת של אַחרי־הצהרים, נשמעה פּתאוֹם שריקת־יריה מעבר לכּביש. בּחצר המשק היוּ מצוּיים רק חברים מעטים, כּגוֹן החַצרן, האוֹפה, איש־הפּרדוֹת, מנהל החשבּוֹנוֹת, כּי טרם הגיע יוֹם־העבוֹדה לקיצו. לאחר היריה הראשוֹנה נשמעה עוֹד אחת, ועוֹד שתים, וּמיד ניתך מטר־יריוֹת ללא הפוּגה. לא חדש היה הדבר. כּבר הוּרגלוּ לשריקוֹת אֵלוּ מתמוֹל־שלשוֹם. זה המיפנה החד של הכּביש בּשער העמק מקוֹם מוּעד לפוּרענוּת הוּא מכּבר. אך בּמספּר רב כּל־כּך לא ניתכוּ כּאן יריוֹת מעוֹלם. והיריוֹת מתרבּוֹת והוֹלכוֹת, אַף מתקרבוֹת מרגע לרגע.

אָכן, לא מקרה קל־ערך הוּא ועֵת לעשׂוֹת.

מיד הניחוּ עוֹבדי החצר את מלאכתם וכל אחד ואחד זינק אל נשקוֹ ואל עמדתוֹ. גם האוֹרח ירד לתוֹך אחת העמדוֹת והפתיע את חבריו בּקוֹר רוּחוֹ וּבתנוּעוֹתיו השקטוֹת.

סוֹער ונרגש מכּוּלם היה יוֹרם, הרוֹעה הצעיר. רוֹבהוּ דרוּך ועיניו יוֹקדוֹת, וכל חוּשיו לוֹהטים להשיב אש לתוֹקפים וכוּלוֹ מתפּתל ורוֹטן ותוֹבע פּעוּלה.

והדי היריוֹת גוֹברים והוֹלכים וּמתקרבים. לרגעים נדמה, כּי גם קוֹלוֹת אדם מַגיעים מרחוֹק, בּדוֹמה לקוֹלוֹת הקוֹראים לעזרה.

“מדוּע אין לצאת מתחוּמי המשק?” רוֹטן יוֹרם ורוֹעש. “דווקא חייבים לציית לפקוּדה וּלחכּוֹת עד שיבוֹא האוֹיב בּשערינוּ? שטוּיוֹת!” הוּא מכריז. “הבה נצא לקראתם ונַראה להם כּוֹחנוּ!”

“האוּמנם כּזוֹהי כּוָנת הפּקוּדה, שיש לשבת וּלהמתין עד שיקרבוּ ויפרצוּ אלינוּ!”

דברים אלה, שנאֶמרו בנחת, יצאו מפּי האוֹרח. ואלה שהיוּ אִתוֹ בּעמדה נשׂאוּ אליו עיניהם, כּאילוּ מלבּם שלהם הוּא הוֹציא דבריו.

מיד זינקוּ מתוֹך העמדה ששה אנשים, ויוֹרם הרוֹעה בּראשם, כּרעוּ על האדמה, וּפזוּרים בּשרשרת החלוּ מתקדמים בּזחילה לעבר המקוֹם משם בּאוֹת היריוֹת.

עוֹד הם זוֹחלים, והנה שני רוֹבים מכוּוָנים אליהם מבּין השׂיחים. בּזה אַחר זה קפצוּ הבּחוּרים לתוֹך התעלה שבּצידי הדרך והוֹסיפוּ להתקדם. אוֹתה שעה קרבוּ וּבאו לקראתם שלוֹשה אנשים מחברי הקבוּצה וּבמלים מעטוֹת סיפּרוּ את כּל אשר קרה:

בּחָזרם מעבוֹדתם בּעיר, נעצרה מכוֹניתם ליד שער המשק, כּדרכּה יוֹם־יוֹם, והם ירדוּ וּפנוּ אל השביל אשר בּין האַלוֹנים. בּדרכּם למחנה, ניתכוּ עליהם היריוֹת לפתע פּתאוֹם. היריוֹת בּאוּ בּבת אַחת מרוֹבים רבּים וּמכּיווּנים שוֹנים. בּרוּר, אֵפוֹא, שכּנוּפיה גדוֹלה היא התוֹקפת הפּעם וקשה יהיה הקרב.

אחד מהשלוֹשה היה בּלי נשק, והוּא נשלח מיד אל המחנה. השנים האחרים הצטרפוּ אל הששה, והיוּ אַחרוֹנים בּשרשרת. עתה דילגה החבוּרה מעמדה לעמדה, מבּלי שׂים לב לזמזוּמי הכּדוּרים מקרוֹב. וכך הגיעוּ אל מעֵבר לכּביש וטיפּסוּ ועלו על הרכס הגבוֹה שבּסביבה. אז קלטוּ אָזניהם קוֹלוֹת קוֹראים לעזרה. הם כּיוונוּ צעדיהם לעבר הקוֹלוֹת, וּמה מוּזר וּמפתיע היה המראֶה אשר נתגלה לעיניהם:

חבוּרה גדוֹלה של עשׂרוֹת ערביים וערביוֹת, בּלבוּש פלָחים, רצים בּכּביש כּשהם בּוֹכים וּמיללים וּמבקשים מַחסה מאחוֹרי עצים וּסלעים. מראֵה האוֹטוֹבּוּס הערבי, שעמד ריק על אֵם הדרך, גילה לבּחוּרים פּשר הדבר. כּנוּפית שוֹדדים תקפה מן המאַרב את האוֹטוֹבּוּס הנוֹסע לתוּמוֹ, אף כּי נוֹסעיו ערביים, בּני עמם. מיד ירדוּ שלוֹשה משמוֹנת חברי אַלוֹנים מן הרכס וקראוּ מרחוֹק לעֵבר הנוֹסעים המבוֹהלים, שהסתתרוּ בּתעלה. תחילה נבעתוּ הערביים למראֵה היהוּדים הבּאים לקראתם ונשקם עליהם. אך מה הוּפתעוּ, כּאשר הסבּירוּ להם הבּחוּרים, אַגב תנוּעוֹת־ידים וּקריאוֹת־שלוֹם, כּי אין היהוּדים יוֹרים בּעוֹברי־דרך לתוּמם, כּל שכּן אין פּוֹגעים בּבני־אדם מחוּסרי נשק־מגן. אַדרבּה, הם בּאוּ להגן עליהם וּלהסתירם עד יעבוֹר זעם.

אוֹתה שעה נראוּ מרחוֹק שתי דמוּיוֹת רצוֹת מעֵבר לגבעת שיך־אַבּריק, ועם כּל שריקת־כּדוּר הריהן מתכּוֹפפוֹת וזוֹחלוֹת וּמתקדמוֹת, ושוּב מזדקפוֹת ורצוֹת בּמהירוּת לעבר הכּביש.

היוּ אלה שכניה של הקבוּצה, צפּוֹרה וַאלכּסַנדר זייד, מאַנשי “השוֹמר” הותיקים, אשר נזעקוּ וּבאוּ לקוֹל היריוֹת ורוֹבים בּידיהם. הבּחוּרים עמדוּ תחתם נפעמים למראֵה השוֹמר ואשתוֹ החוֹתרים בּתוֹך האש. לבסוֹף הצטרפוּ אל חבוּרת המגינים וּבענוָה היוּ ממתינים לפקוּדת הבּחוּרים הצעירים.

בּינתיים רד היוֹם. גשם החל מטפטף. היוֹרים עייפוּ, כּנראה, ונסוֹגוּ. נוֹסעי האוֹטוֹבּוּס המשיכוּ דרכּם בּחשיכה, כּשהם משגרים בּרכוֹת לעֵבר הבּחוּרים היהוּדים, שליווּ אוֹתם כּברת־דרך. רטוּבּים ועייפים, אך מרוּצים ממעשׂיהם, חזרוּ הבּחוּרים הבּיתה, לקוֹל מצהלוֹת החברים המצפּים להם.

גדוֹלה היתה ההתרגשוּת בּחדר־האוֹכל. גיבּוֹרי הערב נדרשוּ לסַפּר ולשוּב וּלסַפּר על הקרב לפרטי פּרטיו. הגיבּוֹר בּגיבּוֹרים היה יוֹרם, אך הוּא חָלַק את הכּבוֹד לבן־יעקב האוֹרח.

“לוּלא הוּא,” אמר יוֹרם, “אֶפשר שלא היינוּ מעיזים לעבוֹר על האיסוּר ולצאת מתחוּמי המשק.”

וּגדוֹלה היתה השׂמחה כּאשר בּאוֹתוֹ מעמד הבּיע בּן־יעקב את רצוֹנוֹ להישאר בּמקוֹם זמן־מה על מנת לשתף עצמוֹ בּשמירה וּבפעוּלוֹת למען הבּטחוֹן בּסביבה.

והוּא נשאר, חבר מבוּגר בּקרב צעירים ממנוּ, אך אהוּב על הכּל ונַערץ כּאיש אַמיץ־לב, אשר טוֹבת הכּלל לנגד עיניו בּכל עת תמיד. שתקן מטבעוֹ היה בּן־יעקב, לא הירבּה דברים. אף־על־פּי־כן היה בּמהרה ליוֹעץ וּלמדריך, וּבכל דבר קשה היוּ פּוֹנים אליו וּמייחלים לדברוֹ.

ויוֹתר מכּל האחרים העריצוֹ מרדכי הצעיר.

“יהוּדים כּאלה דרוּשים לנו!”, היה אוֹמר וחוֹזר ואוֹמר לנעמי בּהתייחדם לשׂיחת רעים. “כּמוֹתוֹ לוּ יהיוּ בּכל עיר וַעיירה בּארצוֹת־הנאצים, לא היוּ כּל אוֹתם רשעים מעיזים לרמוֹס אוֹתנוּ בּרגליהם.”

וּמהיוֹם ההוּא ואֵילך שמר מרדכי בּלבּוֹ אמוּנים לבן־יעקב, שהיה לראש הנוֹטרים בּמקוֹם, בּוֹ ראה סמל הגיבּוֹר היהוּדי, הלוֹחם לבלי חָת על כּבוֹד עמוֹ, שלבּוֹ פּתוּחַ לרחמים וּלאחוָה.

רק זמן קצר היה מרדכי מצוּי בּחברתוֹ של הנוֹטר אַבנר בּן־יעקב. עתה מוּטלת הגוויה המרוּסקת, עטוּפת שחוֹרים, בּחדר־האוֹכל השרוּי בּאבל. עוֹד שעה קלה והגוויה תינשׂא בּידיהם הרוֹעדוֹת של הנערים והנערוֹת לעֵבר גבעת־השוֹמרים שבּהרי־האַלוֹנים. שם, בּפינה השקטה הטוֹבלת בּירק, מצאוּ מנוּחתם שוֹמרים ונוֹטרים מכּל קצוֹת הארץ, שנפלוּ למען השלוֹם והבּטחוֹן. שם ימצא מנוּחתוֹ גם בּן־יעקב הנוֹטר.

וּבקצה שוּרת המלווים, אשר התפּתלה בּשבילים הצרים וּמפלסת לה נתיב בּין שׂיחים ואילנוֹת, צעד יחידי הנער מרדכי. ראשוֹ מכוּוָץ בּין כּתפיו הצרוֹת, פּניו חיורים וּמצוּמקים וידיו מיטלטלוֹת בּאֵין חפץ. וכל מראהוּ שוּב כּאוֹתוֹ נער קשה־רוּח שבּאניית המעפּילים.

 

פּרק שמיני    🔗

למחרת הלוָיה, בּערב שבּת, התאַספוּ על גבעת־האַלוֹנים כּל חברי הקבוּצה וידידיה, כּבני משפּחה גדוֹלה המתלקטים יחד בּיום אסוֹן. ארוּחת ליל שבּת נסתיימה בּחפּזוֹן, מתוֹך מבוּכה וָאֵלם. אף־על־פּי־כן היתה מעֵין רוּח של חג שרוּיה בּכּוֹל. על הכּוֹתל ממוּל לפתח חדר־האוֹכל הוּדבּק גליוֹן־נייר לבן ועליו מצוּיר בּיד בּלתי־מאוּמנת מגן־דוד אָדום שבּמרכּזוֹ אלוּמת שבּלים וּמגל קוֹצרים. מתחת לציוּר נרשמוּ בּאוֹתיוֹת־דפוּס שלוֹש שוּרוֹת קצרוֹת:

"מי שהשלים עם המוות לא יירא אוֹתוֹ עוֹד.

אָהבתי את עמי הוּמלל ואַרצי הקטנה.

הנני – שלָחוּני".

הכּוֹל הבּיטוּ בּדממה בּכּתוּב. בּלחישה סיפּרוּ, כּי מתוֹך המחבּרת אשר נמצאָה בּעזבוֹנוֹ של בּן־יעקב הוּעתקוּ שוּרוֹת אלה וּמשם גם הציוּר העוֹטר אוֹתן. בּתוֹך מזוַדתוֹ הקטנה, שעמדה תחת מיטתוֹ בּצריף, מצאוּ החברים תיק־תפילין ישן, חוּלצה מרוּקמת, ספר תנ"ך קטן וּשנים־שלוֹשה ספרים אחרים. ושם מצאוּ גם את המחבּרת השחוֹרה והעבה, מתוֹכה יקרא הערב יוֹרם, חברוֹ וידידוֹ של בּן־יעקב מאָז בּוֹאוֹ לכאן.

בּשׂפה רפה, בּמגוּמגם ולמקוּטעין, פּתח יוֹרם את ערב־האַזכּרה.

“נעקר מתוֹכנוּ אָח בּכוֹר”… אמר, “כּחלוּץ חי, וּמת כּחלוּץ… לא הניח כּל רכוּש… לא הניח בּארץ קרוֹבים וּבני־משפּחה אשר יאָבלוּ עליו. אנחנוּ משפּחתוֹ, ושממוֹת האָרץ בּיתוֹ. ודרך חייו וכל אשר עשׂה אַבנר וכל אשר הגָה הלא הם כּתוּבים בּמחבּרת שחוֹרה זוֹ, שהניח אחריו.”

“לא כּל הכּתוּב בּמחבּרת אפשר לקרוֹא בּרבּים,” הוֹסיף יוֹרם. “מכוּנס בּתוֹך עצמוֹ היה אַבנר, לא הירבּה לסַפּר על חייו בּעבר ועל מאוַייו הכּמוּסים אִתוֹ לקראת העתיד. יבוֹא יוֹם ויפתחוּ בּרבּים את דפּי חייו של חברנוּ הנוֹפל, אוֹ אז יוָדעוּ יסוּריו של צעיר עברי תם, אשר עלה לאָרץ וּבלבּוֹ התשוּקה לחלקת־אדמה וַאלוּמת־שבּלים – ונפל על המוֹקש והרוֹבה בּידוֹ…”

יוֹרם סיים וּביד רוֹעדת פּתח את המחבּרת העבה. אך בּטרם יתחיל לקרוֹא, סיפּר ממה שידוּע לוֹ מילדוּתוֹ וּמחייו של אַבנר:

יליד עיר גדוֹלה בּגרמניה היה. גָדל בּבית יהוּדי מסוֹרתי. הוֹריו היוּ מעוֹרים בּחיי עמם. אַבנר היה אחר־כּך תלמיד גימנסיה וּסטוּדנט למשפּטים. התנַכּר לעמוֹ, כּרבּים מבּני דוֹרוֹ, והיה מעוֹרב בּקרב “נוֹער־הזהב”, עד שנשבה אֵי־מזה רוּח והוּא נספּח אל תנוּעת־נוֹער ציוֹנית. היה בּ“החלוּץ” וּבהכשרה, והלך בּדרכּוֹ עד הסוֹף, עד שהגיע לארץ־ישׂראל, לעבדה וּלשמרה. עלה – וּבלבּוֹ חלוֹם תחיית־העם, חלוֹם חיי־עבוֹדה, חיים של צדק ואַחוָה. תחילה היה חבר־קיבּוּץ, אחר־כּך פּרש מן הקיבּוּץ, וטעם טַעם גוֹרלוֹ של פּוֹעל בּוֹדד בּמוֹשבה ושל מחוּסר־עבוֹדה בּעיר. לבסוֹף היה בּין מגיני ירוּשלים בּימי מאוֹרעוֹת תרצ"ו.

וּמכּאן מתחילה המחבּרת השחוֹרה את סיפּוּרה, ־ מחָדשי הקיץ של שנת 1936.

האָרץ מנתה כּבר עשׂרוֹת קרבּנוֹת יהוּדים. הוּתקפוּ ישוּבים, בּערוּ שׂדוֹת, הוּטלוּ פּצצוֹת ונזרעוּ מוֹקשים בּדרכים וּכנוּפיוֹת מזוּינוֹת משוֹטטוֹת בּהרים. אז התלקטוּ כּמה בּחוּרים נוֹעזים בּלב ירוּשלים ואמרוּ:

“לא! לא נניחַ עוֹד למתנקשים לבוֹא אלינוּ. מחוּץ לתחוּמי ישוּבינוּ נפגשם מעתה. על אֵם הדרך וּבין סלעי ההרים נקדם פּניהם. וּבמעשׂינוּ נוֹכיח להם, כּי לא ‘בּני־מות’ הם בּחוּרי ירוּשלים.”

ויוֹם אחד התכּנסה חבוּרה קטנה בּאחת השכוּנוֹת הנידחוֹת של ירוּשלים, המוּתקפת לילה־לילה, ושׂמה לה למטרה לצאת לקראת האוֹיב וּלקדם פּניו בּטרם יפרוֹץ לתחוּמי הישוּב.

“לנדוֹד, לנדוֹד – תשוּקת שוֹמר”! – זוֹ היתה הסיסמה בּפי אנשי “הנוֹדדת”.

בּמתי־מעט החלוּ ואִתם מפקדם האַמיץ, שלא ידע פּחד וּנסיגה. דבר “הנוֹדדת” נמסר מפּה לאוֹזן ועד מהרה התלקטוּ וּבאוּ מכּל פּינוֹת הארץ שלוֹשים בּחוּרים אַמיצים וּנכוֹנים לכּוֹל, בּהם מתלמדים וּפוֹעלים, ילידי האָרץ, שנהירים להם דרכיה וּשביליה, חברי קיבּוּצים וּמדריכים בּתנוּעוֹת־נוֹער.

אחד מאנשי “הנוֹדדת” היה אַבנר בּן־יעקב, ה“יאֶקה”.

לאחר שעמדוּ בּמבחן רפוּאי, הכינוּ הבּחוּרים עצמם יפה־יפה לקראת הסכּנה שתהא אוֹרבת להם לילה־לילה. ללא היסוּסים וּספקוֹת הם קיבּלוּ על עצמם את מרוּתוֹ של מפקדם.

והחלו לילוֹת־הנדידה. עתה היתה מנת־חלקם של הבחוּרים מיפקדים, תימרונים, הליכה בּחשכת הלילה בּהרי־ירוּשלים השוֹממים, בּקבוּצוֹת וּביחידוּת. והכּוֹל מתוֹך התרוֹממוּת־הרוּח והרגשת עוֹז וּבטחוֹן. לא פּעם היוּ חייבים לעמוֹד על המשמר שלוֹשים ושש שעוֹת רצוּפוֹת בּמקוֹם אחד. לא פּעם נמשכה המשמרת שעוֹת מרוּבּוֹת ללא מים, ללא סיגריה. ולא התרעמוּ, ולא התלוֹננוּ. אַדרבּה – הצחוֹק והעליצוּת לא פּסקו מהם מעוֹלם. וּשכוּנוֹת־ירוּשלים הוּפתעוּ מדי פּעם לשמוע השירה העליזה, הבוֹקעת מן המכוֹנית הגדוֹלה והפּתוּחה, שעה שטסה בּערוֹב היוֹם לקראת מַטרה בּלתי ידוּעה, וחוֹזרת עם שחר.

כּקרני־מגן המאירוֹת בּאישוֹן־לילה, היוּ בּחוּרי הנוֹדדת מתפּזרים וּמַקיפים את השכוּנוֹת הבּוֹדדוֹת, בּאים למוֹצא, לאַרזה, לנחלת־יצחק וּלקרית־ענבים, וגם מַגיעים לסביבוֹת עטרוֹת ולנווה־יעקב המרוּחקוֹת והמבוּדדוֹת. בּערב הם יוֹצאים, מצוּידים בּהוֹראוֹת נמרצוֹת של מפקדם, וּבבּוֹקר הם חוֹזרים שׂשׂים וּשׂמחים לקראת פּגישה עם חבריהם, לחליפת־רשמים ולמנוּחה. בּיחוּד עלז לבּם של הבּחוּרים שעה שהוּזמנוּ לשמש כּגששים לפלוּגוֹת הצבא הבּריטי היוֹצאוֹת לקרב עם הכּנוּפיוֹת בּהרים. וכל הרוֹאה אוֹתם זקוּפים וַאמיצים, בּראשה של פּלוּגה צבאית, לבּוֹ מתמלא התפּעלוּת והערצה.

והיוּ גם מקרים מבדחים, מקרים נדירים, בּחיי הנוֹדדת בּאוֹתה תקוּפה. פּעם הוּטל על אַחד הבּחוּרים להתקדם כּגשש על מנת לבדוֹק את הדרך. ואוּלם תחת שלוֹשים מטרים, המרחק המקוּבּל להתקדמוּתוֹ של חלוּץ לפני המחנה, הרחיק הבּחוּר שלוֹשה קילוֹמטרים. כּל אוֹתוֹ הלילה חיפּשׂוּהוּ חבריו בּהרים, ורק עם שחר מצאוּהוּ.

ולא פּעם הבעיתוּ האנשים בּלכתם להקוֹת של צפּרי־לילה. הצפּרים מַשמיעוֹת רחש בּין השׂיחים, והבּחוּרים חוֹשבים: “האוֹיב, הנה הוּא כּאן!” וּמזדרזים למלא קני־רוֹביהם בכדוּרים.

לא אָרכה תקוּפת התמרוֹנים העליזה וכעבוֹר זמן קצר החלוּ עצם ה“פּגישוֹת”.

פּעם, בּליל־ירחַ בּהיר, הבחינוּ שלוֹשה מאנשי “הנוֹדדת” בּארבּעה ערביים מזוּינים שמסתתרים בּין הסלעים בּקרבת ישוּב עברי. הערביים, שלא פּיללוּ לפגוֹש בּחוּרים יהוּדים בּמקוֹם מבוּדד זה, חשבוּם לאַנשי שלוֹמם, וּפתחוּ בּשׂיחה אִתם. לא יצאה שעה קלה, וה“שׂיחה” הפכה לצליפת אש חיה וקוֹלנית בּיוֹתר. אַחד הבּחוּרים נפצע מיד, ונוֹתרוּ שנים מוּל ארבּעה. אף־על־פּי־כן לא נסוֹגוּ, והניסוּ את התוֹקפים.

וּפעם אחרת, בּלילה אָפל, נתקלוּ בּעמדת־האוֹיב שהחלה יוֹרקת אש בּלי הפוּגה. הבּחוּרים כּבשוּ יצרם ולא ענוּ. חיכּוּ לשעת־כּוֹשר טוֹבה יוֹתר. לבסוֹף זינק אַחד הבּחוּרים מתוֹך העמדה, ועל אף מטר האש מסביב, קרא בּקוֹל לעֵבר היוֹרים:

“הבּוּז לכם, האוֹרבים, צאוּ אלינוּ ונלָחם פּנים אל פּנים!”

כּעבוֹר שעה קלה נעלמה הכּנוּפיה ולא נוֹדעוּ עקבוֹתיה.

והגיעה השעה גם לקרבוֹת ממש. הקרב הראשוֹן נתרחש בּסביבוֹת קרית־ענבים, זה הישוּב שהיה מוּעד להתקפוֹת רבּוֹת בּראשית ימי המאוֹרעוֹת. בּחוּרי “הנוֹדדת” היוּ פּזוּרים, כּדרכּם לילה־לילה, על־פּני ההרים העוֹטרים את הקיבּוּץ החָבוּי בּגיא, ארבּעה־ארבּעה על כּל הר. היתה דממה. יללת־תנים הילכה מסביב וירחַ פּגוּם שט לוֹ בּרקיע. פּתאוֹם נשמע קוֹל יריה בּוֹדדת מתחוּם המשק. כּדוּר תוֹעֶה? ושמא חדר האוֹיב פּנימה? אך לא היתה שהוּת למחשבוֹת רבּוֹת, כּי פּתאוֹם ניתך מטר יריוֹת על האנשים הממהרים להתקדם לעבר היוֹרים. עתה כּבר היה בּרוּר: כּנוּפיה גדוֹלה פּוֹעלת בּמקוֹם וּשלוֹשה ראשים לה. המשק מוּקף והדרך לעזרה חסוּמה.

ארבּעה בּחוּרים, וּבן־יעקב אחד מהם, רבצוּ אוֹתה שעה בּעמדה שעל ה“מזבּחַ”, זוֹ הרמה המפוּרסמת, מזרחה לישוּב. והם שהצילוּ. צעקוֹת “עליהוּם” של התוֹקפים הגיעוּ לאָזניהם מקרוֹב, אך הם לא נבוֹכוּ, כּיוונוּ נשקם ולא החטיאוּ, – על כּך העידוּ קוֹלוֹת־הזוָעה שהגיעוּ לפתע־פּתאוֹם ממחנה התוֹקפים. אז הגבּירוּ הללוּ יריוֹתיהם והסתערוּ בּשצף־קצף, רבּים מוּל מעטים. רגע נדמה היה, כּי אין עוֹד דרך אחרת אלא לסגת. אך אמצאה מחוּכּמת של ה“יאֶקה” הצילה את המצב.

“נעורר רושם שהננוּ כוֹח גדוֹל,” לחש בּן־יעקב לחבריו.

החברים ירדוּ מיד לסוֹף דעתוֹ והחלוּ יוֹרים בּקצב, בּזה אחר זה, איש־איש יריה אחת בּתוֹרוֹ, מהירוֹת וּללא־הפסקה, והתוֹקפים נדהמוּ ונסוֹגוּ.

ואוּלם לא נצחוֹנוֹת בּלבד ידעה “הנוֹדדת”. לילה אחד ירד המות לתוֹכה, וּכדרכּוֹ תמיד הוּא קצר דווקא מן הטוֹב והמוּבחר. נער צעיר היה אִתם, יליד האָרץ, בּן־ירוּשלים, תלמיד האוּניברסיטה העברית וחוֹבב־טבע. קוֹבּי קראוּ לוֹ, לשוֹן חיבּה מיעקב. זקוּף־גו היה, ורעמת שׂערוֹ פּרוּעה לרוּח. הילוּכוֹ רחב ועיניו פּיקחוֹת וטוֹבוֹת. בּגלל מידוֹתיו התרוּמיוֹת עשׂאוּהוּ מדריך לנערים עוֹבדים וּמתנדב היה תמיד לכל מעשׂה נוֹעז וּמסוּכּן. גם בּחיי “הנוֹדדת”, שנהיוּ עתה סוֹאנים בּיוֹתר, ידע למצוֹא לוֹ פּינה שקטה על מנת להמשיך לימוּדיו בּין מארב למארב וּבין פּעוּלה לפעוּלה. גם בּלילה האחרוֹן, בּטרם יצא אל העמדה אשר ממנה לא חזר, היה קוֹבּי שקוּע בספריו. ונער זה מצא מוֹתוֹ בּפצצה שנתפּוֹצצה בּעוֹד הוּא מחזיקה בּידיו.

כּעבוֹר כּמה ימים נעקר עוֹד אחד מתוֹך המחנה הקטן – זאב, גם הוּא יליד־האָרץ. משכמוֹ וָמעלה היה גבוֹה מכּל חבריו. שזוּף־עוֹר וּרחב־כּתפים, בּריא־גוּף וַעדין־נפש. לאחר ליל־פּעוּלוֹת, כּלאחר יוֹם עמל, היה יוֹשב וּמחלל בּחלילוֹ עד כּלוֹת הנפש.

“אָהבנוּ את זאֵבי,” רשם אבנר בּן־יעקב בּמחבּרת השחוֹרה. "בּוֹקר־בּוֹקר, לאחר ליל־מארב וּנדוּדים, היינוּ מצפּים לנהרה שעל פּניו. צפוּפים וּדחוּסים היינוּ עוֹמדים בּמכוֹנית המַסיעה אוֹתנוּ עם שחר העירה. הפּנים חיורוֹת, העינים נעצמוֹת מעייפוּת והטרטוּר החַדגוֹני של המכוֹנית

נוֹסך בּנוּ תרדמה. למעלה מארבּעה חדשים רצוּפים חיים אָנוּ חיי חזית. חוֹזרים אנוּ מן העמדוֹת עייפים, מלוּכלכים, מדוּכדכים. כּפעם בּפעם נעצרת המכוֹנית ואָנוּ קוֹלטים מתוֹך שוויוֹן־נפש עוֹד חבוּרה ועוֹד חבר. אך פּתאוֹם יאוֹרוּ כּל פּנים. העינים נדלָקוֹת, וּקריאות שׂמחה וַעליצוּת

בּכל פּה. מה קרה? זאֵבי הוֹלך וּבא, בּצעדי־אוֹן עוֹלה הוּא מעמדתוֹ וּמפלס דרכּוֹ לקראת המכוֹנית. קוֹמת ענק – וּפני ילד לוֹ."

וּבתוֹך המכוֹנית, בּדרכּוֹ חזרה מן המשמר, נפל בּוֹקר אחד – ואיננוּ.

כּעבוֹר זמן־מה קרה אסוֹן גם לבן־יעקב עצמוֹ. בּעמדוֹ על המשמר נפצע בּכדוּר־אוֹיב ושבוּעוֹת רבּים היה מרוּתק אל מיטתוֹ, וּמתענה בּכאבים. רוֹפאים וַאחיוֹת טיפּלוּ בּוֹ בּמסירוּת, חבריו בּיקרוּהוּ יוֹם־יוֹם, לנחמוֹ וּלעוֹדדוֹ. סוֹף שנרפּא והחלים, אך השלוָה לא חזרה אל נפשוֹ.

והנה נשבה רוּח אחרת. בּבוֹקר סתיו של אוֹתה שנה הוּפסקה “השביתה הערבית”. השלטוֹנוֹת הבּריטיים החלוּ משחררים את אנשי הכּנוּפיוֹת ממאסרם. ראש הכּנוּפיוֹת, המכוּנה “הנעלם הידוּע”, הסתלק, אגב טקס פּאֵר, לעבר־הירדן. גדוּדי־הצבא, שהוּזעקוּ לשם השלטת הסדר, יצאו את האָרץ וחזרוּ לבסיסיהם. “הוַעדה המלכוּתית”, שמוּנתה מטעם הממשלה הבּריטית, סיימה עבוֹדתה, לאחר ימים ושבוּעוֹת של גביית עדוּת משני “הצדדים”, וחזרה כּלעוּמת שבּאָה.

נדמה היה, כּי נסתיים גם תפקידה של “הנוֹדדת”. פּסקוּ פּעוּלוֹתיה ונתפּרדה החבילה. האנשים ניסוּ לחזוֹר לחיי יוֹם־יוֹם, אך לא קל היה הדבר. מוּזר היה לעבוֹד בּיוֹם ולישוֹן בּלילה ולא לחוּש את הרוֹבה הצמוּד לכּתפים. קשה בּיחוּד היה מצבוֹ של בּן־יעקב, שלאחר כּל אשר עבר עליו היה לבּוֹ עוֹרג לתמוּרה. עוֹד הוּא הוֹפך בּתכניוֹת לקראת העתיד וּמגרמניה הגיעתהוּ הידיעה על מחלתה האנוּשה של אמוֹ.

הוּא יצא את האָרץ, וכעבוֹר זמן קצר נפל לזרוֹעוֹת צלב־הקרס.

 

פּרק תשיעי    🔗

היתה שעת־לילה מאוּחרת, ואזניהם של הנערים והנערוֹת לא מלאוּ משמוֹע. עתה יקרא יוֹרם בּקוֹלוֹ השקט והעמוֹק פּרק אחר מתוֹך המחבּרת השחוֹרה.

סתיו 1936. רכּבת־הלילה עוֹשׂה דרכּה על אַדמת גרמניה המכוּסה מַעטה שלג. בּכל התחנוֹת מתנוֹססים צלבי־קרס ענקיים; כּל הקרוֹנוֹת מלאים אנשי ס.ס. וס.א. על מדיהם המפוֹאָרים; פּה וָשם, מוּצנעים בּקרן־זוית, נראים יהוּדים בּוֹדדים, מבוֹהלים.

בּמסדרוֹן האפלוּלי של המחלקה השלישית עוֹמד לוֹ צעיר בּוֹדד ליד החלוֹן. מכוּנס בּמעיל־העוֹר שלוֹ ונוֹעץ מבּטוֹ לחלל הלילה השחוֹר. שעוֹת תמימוֹת עוֹמד הוּא כּכה ולבּוֹ כּאוּב וסעוּר. מה עלתה לה לגרמניה הגדוֹלה והנאוֹרה? מה עלתה לה ליהדוּת שלה?

בּעוֹד שעוֹת מעטוֹת, עוֹד בּטרם יעבוֹר לילה, הוּא יגיע למחוֹז חפצוֹ.

אבל הוּא לא הגיע.

בּתחנה אחת, קטנה, הוּא נאסר. מבקר הדרכּוֹנים לא שׂם לבּוֹ בּתחילה אל זה הצעיר המתבּוֹדד, אך הנה חזר משוּם־מה על עקביו ונעץ בּוֹ מבּט דוֹקרני.

אז שמע הצעיר לָראשוֹנה את הפּקוּדה האיוּמה, אשר קבעה את גוֹרלוֹ לימים רבּים:

“מאַרש, אחרי!”

בּתחנת־המשטרה של בּית־הנתיבוֹת נצטוָה על־ידי איש ס.־ס. להריק את כּיסיו. הכּוֹל נלקח ממנוּ, גם שעוֹן־הכּסף, מתנת אביו לַבּר־מצוָה.

“מעתה שוּב לא תהיה זקוּק לשעוֹן,” פּסק קוֹל יבש וָקר. “יעירוּ אוֹתך בּרגע הנכוֹן.”

“מאַרש, מאַרש!” קרא מישהוּ אחריו קצרוֹת ויד גסה דחפתוּ לתוֹך מכוֹנית־אסירים.

יוֹמים היה כּלוּא בּבית־סוֹהר כּפרי קטן. אַחר הוּבל בּמכוֹנית הגאֶסטאַפּוֹ למקוֹם אחר. והחלה החקירה.

“מה שמך?” שאל קוֹל יבש ונמרץ. וכאשר נשׂא הצעיר על שׂפתיו את השם התנ"כי הנאֶה שסיגל לעצמוֹ מאז עלוֹתוֹ לאָרץ, ענה קוֹל צוֹרם לעוּמתוֹ:

“מעתה יהיה שמך שוּצהאפטיוּדאֶ, שוייניוּדאֶ, דראֶקיוּדאֶ.”

על מה חקרוּהוּ? בּמה האשימוּהוּ? – זאת לא ידע. רק אַחת ניחש: גוֹרל רע וָמר צפוּי לוֹ.

שלוֹשה ימים רצוּפים נמשכה החקירה. חמישה אנשים לבוּשי מדים הקיפוּהוּ יוֹם־יוֹם, מבּוֹקר עד ערב, ונערה שהיתה ישוּבה ליד מכוֹנת־כּתיבה רשמה כּל מלה שיצאָה מפּיו.

בּתוֹם החקירה הוּא נכבּל. חמישה שבוּעוֹת תמימים היוּ ידיו כּבוּלוֹת יוֹמם וָלילה. בּיוֹם היוּ הידים קשוּרוֹת מאחוֹרי גבּוֹ וּבלילה הן נקשרוּ למיטה.

ימים איוּמים היוּ אלה, ימי עלבּוֹנוֹת וּכאב וּזעקוֹת חנוּקוֹת.

אוּלם בּאוֹרח פּלא עלתה וּבאה מכּל פּינוֹת הנפש רינת החיים וחדוָתם וזכרוֹנוֹת מעברוֹ הקרוֹב ליווּהוּ בּימים וּבלילוֹת: אנשים אהוּבים ניצבוּ לנגד עיניו כּשהם מחייכים וּמאירים את אפילת תאוֹ; היה חש ריחוֹת, שוֹמע קוֹלוֹת ורוֹאה צבעים; יצירוֹת אָמנוּתיוֹת מעל כּתלי בּית־נכאוֹת שיעשעוּהוּ; דפּים נבחרים של ספרים יקרי־ערך נפתחוּ לפניו; נזכּר בּפרקי תנ"ך מימי ילדוּתוֹ, התענג על סלסוּלי־הפטרה בּבית־הכּנסת ושירי חלוּצים התרוֹננוּ בּוֹ.

בּוֹקר אחד העבירוּהוּ לאוּלם גדוֹל שהיה מלא אסירים. מאז היה לאסיר מן המנין. מבּית־הסוֹהר הוּא טוּלטל למחנה־ריכּוּז, בּוֹ הוּעסק בּעבוֹדוֹת שהיוּ קשוֹת מנשׂוֹא – עבוֹדת־פּרך. הוּטל עליו, בּמשך שבוּעוֹת אחדים, להעביר ערימוֹת־חוֹל משטח אחד לשטח אחר, ואחר־כּך להעבירן שוּב למקוֹמן הראשוֹן, וחוֹזר חלילה. כּפּוֹת ידיו כּוּסוּ יבּלוֹת וּפצעים. אך קשים וַעמוּקים מהם היוּ פּצעי לבּוֹ, וקשה שבעתים הבּדידוּת בּתוֹך ההמוֹן הרב. קוֹר ורעב – מנת חלקם של כּל האסירים – היוּ כּאין וּכאֶפס לעוּמת ההשפּלה והדיכּוּי, וּגדוֹלים היוּ יסוּרי ה“בּידוּר”, בּעיקר זוֹ קפיצת־הפּתע מעל המיטה בּאמצע הלילה:

“מאַרש, אֶל מתחת למיטוֹת!”

“כּל המחנה יכרע על הבּרכּים וימחָא כּף בּקצב!”

מעטים היוּ בּאוֹתם הימים היהוּדים בּמחנה־הריכּוז בּדכאוּ, וכוּלם היוּ מכוּנסים בּצריף אחד. הנאַצים נהגוּ למַיין אוֹתם לפי סוּגי ה“פּשעים”: “מחַללי הגזע”, “נוֹשכי נשך”, “נוֹכלים”. גם אסירים שאינם יהוּדים חוּלקוּ לקבוּצוֹת־קבוּצוֹת. הקבוּצה המלוּכּדת בּיוֹתר בּמחנה היתה קבוּצת “הפּוֹליטיים”. היוּ אלה מנהיגי תנוּעת־הפּוֹעלים וּתנוּעוֹת־הנוֹער בּגרמניה; עתוֹנאים וסוֹפרים, עוֹרכי־דין ורוֹפאים. “הפאַשיסט הציוֹני” (כּך כּוּנה האסיר מארץ־ישׂראל) לא נתקבּל בּתחילה לחברת האסירים הללוּ בּסבר פּנים יפוֹת, כּי זרה היתה להם הציוֹנוּת ולא הבינוּ פּישרה.

קוֹדר וּבוֹדד התהלך בּן־יעקב בּמחנה. נשך בּשׂרוֹ בּשיניו, אך לא נפלה רוּחוֹ, אַדרבּה – מתגאֶה היה בּכך שהוּא, האחד והיחיד, מייצג כּאן את המחנה הציוֹני ואת חלוּצי ארץ־ישׂראל!

רעים וּמרים היוּ הימים ההם, וקשה ומרה היתה האכזבה שנחל מידיהם של שוֹכני המחנה עצמם. תוֹך זמן קצר נשבּרה הרוּח וּבני־אדם נהיוּ לחיוֹת־טרף. אוֹתם שהיוּ מוּרדפים ונרמסים על־ידי הנאַצים, מתנפּלים עתה איש על רעהוּ, משפּילים עצמם עד עפר בּשל דברים קלי־ערך.

כּל יוֹם רע וָמַר מקוֹדמוֹ. נדוֹן היה לחזוֹת בּגילוּי יצרוֹ הרע של האדם, בּקשיחוּת וּבאכזריוּת שאין משלם בּעוֹלם – ולחשוֹת. ראָה אדם תלוּי על עץ – ולא זע; ראה כּיצד “מרקידים” אדם תוֹך כּדי מלקוֹת – ולא נתעוות מבּוּשה וּמכּאב; ראָה משכּיבים אדם על סדן־עץ בּלב הכּיכּר ומצליפים בּו כּשכּל המחנה מצוּוה לעמוֹד בּמעגל וּלרכּז מבּטם בּמעוּנה – ולא התפּלץ.

אנשי “הסדר הטוֹב” הם הנאַצים, גם “אנוּשיים” עד מאוֹד הם בּשעת הצוֹרך, וּלטקס המלקוֹת הוּזמן רוֹפא. המוּכּה זוֹעק, גוֹנח וּלפתע נאלם דוֹם. וּמה, התעלף? – הרוֹפא חָש אליו, ממשש דפקוֹ וּפוֹסק: “לא, עדיין לא התעלף, אפשר להמשיך.”

ויש עוֹנש קיבּוּצי: כּל המחנה כּוּלוֹ יעמוֹד דוֹם, כּבשעת מיפקד. שעה… שעתים… שלוֹש שעוֹת… שלוֹשים שעוֹת רצוּפוֹת. יש קוֹרסים, צוֹנחים. יש מתעלפים, גוֹועים – עמידת הדוֹם לא תיפּסק. השלג יוֹרד בלי הפוּגה. קרה צוֹרבת, כּפוֹר מכסה את הגוּף – והאנשים יעמדוּ דוֹם, כּמצוּוה, עד תוֹם המוֹעד הקצוּב.

הדבר היה בּשעת ארוּחת־הבּוֹקר. לפתע הוּכרז שמוֹ על פּני חצר המחנה. החקירה שלוֹ מתחדשת. הטרם נרצה “עווֹנוֹ”? עתה נאמר לוֹ, כּי נאשם הוּא בּהשתייכוּת לתנוּעה יהוּדית מחוּץ לגרמניה, שמטרתה למַגר את השלטוֹן הנאצי. הוּא נדרש לגלוֹת שמוֹת חבריו ועוֹזריו.

אוֹתוֹ יוֹם חש מבּשׂרוֹ טעמוֹ של “ריקוּד העשׂרים וחמש”.

איש ס.ס. זעוּם־פּנים הוֹבילוֹ אל הכּיכּר אשר בּלב המחנה. שם ציוָהוּ לעלוֹת על שרפרף וקשר ידיו אל עמוּד. אחרי־כן הדף איש־המדים את השרפרף מתחת לרגליו והוא נשאר תלוּי. רק זעקת־אימים אחת פּלט מגרוֹנוֹ – וַידוֹם. גוּפוֹ החל מתנוֹדד וּמפרפּר, אחת הנה ואחת הנה, אך הוּא לא זעק עוֹד. ממעמקים לחש אליו קוֹל מפייס וּמשדל:

“זה היוֹם הגדוֹל בּחייךָ, איש עברי. רבּוֹת דיבּרת גבוֹהה־גבוֹהה על קידוּש השם וקידוּש כּבוֹד עמך. עתה בּאָה שעתךָ. היוֹם זכית, הצעיר בּאלפי ישׂראל, להמשיך את השלשלת; היוֹם הראֵית לדעת כּי מצאצאי העוֹלים על הגרדוֹם ועל מוֹקד האִינקביזיציה הנך, אחד מקהל הקדוֹשים והמעוּנים מדוֹר דוֹר. אַל תבייש את הדוֹרוֹת הקדוּמים. איש “הנוֹדדת” בּהרי ירוּשלים, חזק ואמץ!”

פּתאוֹם הוּא ראה לנגד עיניו את ארץ־ישׂראל הקטנה ואוֹר חדש זרוּע עליה. זכר את חבריו בּ“הנוֹדדת”, אלה שנפלוּ ואלה שנשארוּ בּחיים; ראָה את החוֹרשים בּשׂדוֹת יזרעאל ואת הנוֹטעים בּהרי ירוּשלים; צלילים משירי הכּינרת והגליל הידהדוּ בּאָזניו.

“נוּ, כּיצד?” שאל בּבת־צחוֹק זדוֹנית איש הס.־ס., שבּא כּעבוֹר שעתים להוֹרידוֹ מעמוּד התליה.

אַבנר הסב ראשוֹ ושתק.

“בּעוֹד שבוּע נחזוֹר על המשׂחק!” אמר הנאצי.

“נעים מאוֹד!” ענה התלוּי, כּשהוּא מתעוות מעוֹצם הכּאבים.

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילך ידע אבנר בּן־יעקב ימי נהרה לָרוֹב. מאז גם ניחַן בּסגוּלה לגָלוֹת וּלאגוֹר את ניצוֹצוֹת האוֹר המצוּיים בּקרבּוֹ של כּל אדם. מעתה היה מַעיין של רחמים, עם גלי אהבה רבּה, מפכּה בּלבּוֹ אל אֶחיו בּני עמוֹ האוּמללים. עתה נפקחוּ עיניו לראוֹת את גוֹדל אסוֹנם ואת יצר החיים העז המפעֵם בּהם. גם הנגָעים אשר דבקוּ בּהם לא נעלמוּ ממנוּ, אך לא היה בּהם כּדי לפגוֹם בּאהבתוֹ לעמוֹ, שהיתה מעתה כּאש בּוֹערת בּלבּוֹ.

ערב־ערב ראה יהוּדים מתקהלים, מתוֹך סכּנת נפשוֹת, לתפילה בּציבּור בּפינת צריף האסירים. התפּללוּ בּלא קוֹל, רק שׂפתוֹתיהם נעוֹת ועיניהם דוֹבבוֹת.

בּליל חנוּכּה ראָה יהוּדים מתכּנסים בּצריף־המתים וללא אוֹר־נר הם שרוּ בּלחש “מעוֹז צוּר ישוּעתי”. הוּא ראָה צעירים, שבּאין רוֹאים עזרוּ לזקנים לשׂאת את אלוּנקוֹת־העפר; וכן ראָה זקנים מנחמים וּמעוֹדדים צעירים שרוּחם נפלה; ראָה איש יהוּדי צעיר, חבר למפלגה שׂמאלית בּעירוֹ, שקידש שם עמוֹ בּרבּים. צעיר צנוּם וחיור היה, טוֹב־לב וּטהוֹר־נפש. יוֹם אחד בּחרוּ בּוֹ המענים להיוֹת נוֹשׂא לשעשוּעיהם. הוּא נצטוָה לעלוֹת על עגלה גבוֹהה ועל השאלה: “מי אתה?” חייב היה לענוֹת בּנוֹסח המקוּבּל: “יהוּדי חזיר… יהוּדי נוֹכל…” ואוּלם הצעיר קרא בּקוֹל צלוּל וָעז:

“אני יהוּדי, הגא על יהדוּתוֹ וּבז למעניו!”

והיה הדבר לשׂיחה בּפי כּוֹל וּלעידוד וּלנחמה.

בּימים ההם היה מחנה דכאוּ מלא וגדוּש; שמוֹנת אלפים איש, בּהם שלוֹשת אלפים וַחמש מאוֹת יהוּדים, נכלאוּ בּוֹ.

יוֹם אחד נפלה הברה, כּי כּל היהוּדים יוּעברוּ למחנה בּוּכנואַלד. ואָמנם, בּמהרה ניתנה הפּקוּדה להיוֹת מוּכנים לדרך.

שני ימים רצוּפים נסעוּ מדכאוּ לבּוּכנואַלד. היה זה מסע רב־יסוּרים. אנשי ס.־ס. ואַלוֹת בּידיהם, היוּ מטיילים בּקרוֹנוֹת הלוֹך וָשוֹב וּמצליפים בּמַגלביהם להנאָתם. בּאין שעשוּעים אחרים בּנסיעה המשעממת, התעללוּ בּאסירים כּכל אשר יכלוּ.

“ידים למעלה! להוֹריד הידים! לכרוֹע בּרך! שתי אצבּעוֹת למעלה! לשיר!”

פּעם אחת ניתנה פּקוּדה לסטוֹר איש־איש על פּניו של היוֹשב מוּלוֹ.

היוּ אוֹכלים לפי צו ושוֹתים לפי צו; אפילוּ קינוּחַ האף היה נעשׂה לפי פּקוּדה.

בּדמדוּמי בּוֹקר־סתיו הגיעה הרכּבת למחנה בּוּכנואַלד.

ניתנה פּקוּדה:

“להסתדר בּשוּרוֹת! קבוּצוֹת־קבוּצוֹת! עשׂרה־עשׂרה בּכל קבוּצה!”

גדוֹלה היתה המהוּמה, וקשוֹת היוּ המכּוֹת שניתכוּ בּאכזריוּת. בּיחוּד ספגוּ הנחשלים והכּוֹשלים שבּקצוֹת המחנה.

עשׂרים אלף יהוּדים היוּ בּמחנה־האסירים שבּבּוּכנואַלד. עשׂרים אלף מעוּנים, מוּשפּלים ונרדפים כּחיוֹת־יער. שיירוֹת־שיירוֹת הוּבאוּ האסירים בּמכוֹניוֹת גדוֹלוֹת, בּהם נערים צעירים וישישים נשׂוּאי־פּנים. כּל מכוֹנית פּלטה עשׂרוֹת אנשים, מוּכּים וּפצוּעים. ימים רבּים נמשך מסע־הזוָעה.

הגיע החוֹרף. האנשים היוּ רוֹעדים מקוֹר והם רעבים וּצמאים וּמיוּאָשים.

עבוֹדת־הכּפיה היתה בּעֶצם תקפּה, והיתה נעשׂית גם בּגשם וּבשלג. ידים ורגלים קפוּאוֹת היוּ תוֹפעה רגילה, והכּניסה לצריף כּדי להתחמם מעט היתה כּרוּכה בּעוֹנש חמוּר.

חוֹפרים היוּ יסוֹדוֹת לבנין, אך האדמה קפוּאָה והמכּוֹש אינוֹ חוֹדר לתוֹכה. אף אנשים חסוּנים נוֹאשוּ וּבכוּ כּילדים. העלוּ מדוּרה מפּיסוֹת־נייר שהצליחוּ ללקט וחיממוּ ידיהם. עטפוּ גוּפם בּנייר עתוֹנים וּבשׂקי־מלט ריקים וּבכל הבּא לידם.

היה צריף מיוּחד לחוֹלים יהוּדים. מדי פּעם היה המות משחרר חוֹלה יהוּדי מעינוּייו. מיד משמוֹציאים את המזרן, שעליו הוּחזק הנגוּע, וּמעלים אוֹתוֹ בּאש – מיד יתקהלוּ המוֹנים על מנת ליהנוֹת מחוֹם המדוּרה. והיוּ דוֹחפים בּמרפּקים וּבאגרוֹפים ולוֹחמים על מעט החוֹם.

אנשים לעשׂרוֹת היוּ מתים יוֹם־יוֹם. מי שמת בּלילה, מטילים אוֹתוֹ לבית־השימוּש, כּי צריף־המתים רחוֹק היה, והמיטה דרוּשה בּשביל חוֹלה אחר “המחכּה” בּתוֹר אף הוּא לשעת מוֹתוֹ. בּצריף־המתים ערימוֹת־ערימוֹת של גוויוֹת, כּל מת וּפיסת־נייר תחוּבה לוֹ בּנחירי אַפּוֹ, בּה רשוּמים שמוֹ וּמספּרוֹ. לא אַחת הוּבאוּ לשם חוֹלים בּעוֹדם גוֹססים. לא היתה שהוּת לחכּוֹת; המות האיץ ולא הירפּה. בּוֹקר־בּוֹקר היתה בּאה מכוֹנית הגאֶסטאַפּוֹ וּמפנה את הצריף.

שעוֹת רבּוֹת קרא יוֹרם – ונדם. צנח על הספסל כּשהוּא חיור ועייף. הבּחוּרים לא נחפּזוּ לקוּם. שעה ארוּכּה ישבוּ וגילגלוּ בּהירהוּרים על כּל אשר שמעוּ.

וימים רבּים היוּ הוֹגים בּדברים שלא משוּ מנגד עיניהם.

 

פּרק עשׂירי    🔗

כּתינוֹק היוֹנק חיוּת בּלי הרף והוּא גָדל מיוֹם ליוֹם – כּן היה הישוּב הצעיר הוֹלך ונבנה וּמכּה שוֹרש. נוֹספים אוֹהלים, צריף חדש מוּקם, פּה וָשם עץ מוֹריק. לא מכּבר הוּנחה אֶבן־הפּינה לבּנין הראשוֹן מחוּץ לגדר התיל – “פּרצנוּ את החוֹמה”. וכעבור זמן קצר – כּל הגבעה כּבר בּנוּיה וּמיוּשבת.

נדבּך על גבּי נדבּך וּבנין אחרי בּנין. שוֹכנים בּעמדוֹת, שוֹמרים בּלילוֹת, נאבקים עם העייפוּת והמחסוֹר – וּבוֹנים ונוֹטעים וחוֹרשים.

חיי הישוּב הצעיר רצוּפים אסוֹנוֹת וּשׂמחוֹת. שׂדוֹת בּוֹערים בּלילוֹת, מוֹקשים זרוּעים בּדרכים – וּמשפּחוֹת צעירוֹת מתרבּוֹת והוֹלכוֹת, ותינוֹקוֹת נוֹלדים, וההרים השוֹממים מתמלאים שאוֹן־חיים.

ויש כּוֹשלים. תנאי־החיים מַפּילים חללים. ואכזרית היא כּאן בּדידוּת־נפשם של יחידים, בּדידוּת מענה, בּלי רחם. הכּוֹל מתוּחים וּדרוּכים לעמל וּלכיבּוש. ויש מרירוּת ואכזבוֹת. יש פּוֹרש מן המחנה והוֹלך לבקש לוֹ נתיב אחר.

“בּעל־החלוֹמוֹת” של הישוּב הצעיר רוֹאה בּחזוֹן את עתידוֹת המשק הגדוֹל, הרענן, הנרחב. תכניוֹת נוֹעזוֹת יש לוֹ, והוּא משׂרטט מפּוֹת מדוּיקוֹת וקוֹבע בּעֶפרוֹנוֹ על הנייר כּל שׂדרה וכל סדנה וכל רחָבה וכל כּביש שבּישוּב הגדוֹל. ואנשי המעשׂה בּשלהם – בּרוּך השם יוֹם־יוֹם, ואיש־איש וּמקצוֹעוֹ, ואיש־איש על מקוֹמוֹ. וכוּלם בּיחד, ־ בּעלי החלוֹמוֹת וּבעלי התכניוֹת יחד עם אנשי־המעשׂה – דוֹהרים בּדרך היצירה, מגמאים אֶרץ וּמרחיבים אוֹפק, וַיהיוּ אגוּדה אחת, נוֹעזת ויוֹזמת, גוֹזרת וּמקיימת. סערוֹת־נעוּרים, וַחליפוֹת וּתמוּרוֹת בּרוּח יטלטלוּם לכאן וּלכאן, אך איתנים ואמיצים שרשיהם ויסוֹדוֹתיהם ולא ימוֹטוּ, ולהט היצירה והבּניה הוּא שסחף גם יוֹצאי־דוֹפן, גם את מרי־הנפש והספקנים.

גם הנער מרדכי נסחף עם הבּוֹנים. אָמנם רוּחוֹ טרם נרגעה. נפשוֹ עדיין כּכלי פּגוּם, כּי מרוּבּים וַעמוּקים מדי הסימנים שעשׂוּ בּה החיים. עוֹד לא נמחָה מלבּוֹ זכר קוֹרוֹתיו וקוֹרוֹת בּית אָביו בּנכר. גם דמוּתוֹ של הנוֹטר בּן־יעקב זוֹעקת אליו בחלוֹם וּבהקיץ: “נקם!” וּבצאתוֹ עם נעמי לטיוּלי־השבּת שלהם בּסביבה, תהיה ראשית דרכּם אל תל־השוֹמרים החָבוּי בּירק. כּאילוּ מאליהן נישׂאוֹת הרגלים לשם. נעמי קוֹטפת פּרחי־בּר וּמַניחָתם למראשוֹתי הקבר וּמרדכי עוֹמד שעה ארוּכּה נשען על גזע־עץ, כּשהוּא כּבוּש הירהוּרים שאין להם סוֹף. שעת התיחדוּת זוֹ עם המת – סוֹד כּמוּס הוּא למרדכי וּלנעמי בּלבד. גם בּינם לבין עצמם אין הם מסיחים על כּך מעוֹלם. ואַסיר־תוֹדה הוּא לה שאינה מרבּה בּשאלוֹת ואינה מחטטת, כּאחרים, בּפצעי הלב.

כּי לא רפא לוֹ לנער, וטרם עלתה ארוּכה שלמה לפצעיו העמוּקים.

עוֹבד היה בּאוֹתם הימים בּמשנה מרץ, וכל תוֹספת בּבנין וּבמטע תרעיף גם על לבּוֹ נטפי נוֹחם וזוֹהר. מיוֹם ליוֹם נקשרה נפשוֹ יוֹתר ויוֹתר אל המקוֹם ואל האנשים. וכאשר בּאָה אליו פּעם, לעת ערב, אוֹרחת בּלתי־צפוּיה, יהוּדית, “אשתנוּ”, מאניית המעפּילים, והוּא התהלך אִתה בּמשק והראָה והסבּיר לה הכּוֹל – השתוֹמם על עצמוֹ עד מה יקרה לו כּל פּינה כּאן. אריה, שנקרה להם בּדרך סיוּרם, והוּא בּמרוֹמי עגלה עמוּסה חציר, עצר בּפּרדוֹת והזמינם לאָרחַ לחברה אִתוֹ. בּנחת צעדוּ הבּהמוֹת העיפוֹת מעמל יוֹמן, ודוֹמה היה כּאילוּ אף הן מַטוֹת אוֹזן לדברי הנער על חיי הישוּב הצעיר. לב אריה גאָה משׂמחה לשמע הדברים. “נקלט הנער”! הירהר.

בּאֶחד מאותם הימים ניאוֹתה סוֹף־סוֹף מזכּירוּת הקבוּצה לאשר בּקשתוֹ של מרדכי לב להצטרף אל פּלוּגת ה“מ”נ" שבּגוּש. אריה הוּא שעמד לוֹ הפּעם. אָמנם צעיר הוּא, אמר, אך מזמן הוּא נוֹשׂא נפשוֹ לתפקידים נוֹעזים. אוֹפי מוּצק לוֹ, וּמַלא ימלא כּל שיוּטל עליו.

הפּגישה עם ה“מ”נ" היתה לוֹ לנער התוֹהה חוָיה רבּה.

רוּבּם של הבּחוּרים ילידי האָרץ היוּ, בּני מוֹשבים וּמוֹשבוֹת, יוֹדעי עבוֹדה וּשמירה מנעוּריהם. נפעם ונרעש עמד מרדכי בּפני עוֹז־רוּחם וּנכוֹנוּתם לכל סכּנה. יוֹתר מכּוֹל לקח את לבּוֹ איש צעיר אחד וּשמו יוֹאל, והוּא כּבר אָב לבנים. נמוּך־קוֹמה היה יוֹאל, אך אַמיץ ועֵרני מאוֹד.

יוֹאל, כּך סיפּרוּ לוֹ, עבר את האָרץ לאָרכּה וּלרחבּה ויוֹדע כּל פּינת־סתר וּכל שביל מוּצנע בּגבע וּבגיא. וּפעם, והוּא עוֹדנוּ ילד, עשׂה מעשׂה נוֹעז ונלוָה אל שני הרפּתקנים עוּלי־ימים, שעברוּ בּרגל את ערבת־הירדן, מבּית־שאָן ועד סדוֹם. יוֹם אחד יצא יוֹאל יחידי לשוֹטט בּין שבטי הבּדויים אשר בּנגב, כּדי לעקוֹב אחרי אוֹרח־חייהם וללמוֹד מנהגיהם.

“מדוּע לא יבוֹאוּ פּליטי־הגוֹלה לשבת שם?” אמר בּשוּבוֹ, “רגלי מי ידחקוּ ואת מי יעשקוּ אם יבוֹאוּ להתנחל שם? אפילוּ תנים אינם מיללים שם בּלילוֹת, ועוֹפוֹת דוֹרסים אינם משחרים שם לטרף.”

“הלילה לנוּ ולהם, שווה בשווה,” היה רגיל לומר לחבריו בּצאתם למארבים הליליים נגד אנשי הכּנוּפיוֹת הערביות השוֹרצוֹת בּדרכים וּבהרים.

“הבוּ ונצא גם אנוּ להרים,” אמר, “נבוֹא לתחוּמי הכּפרים בּאישוֹן־לילה, נסתתר בּנקיקי־סלעים וּבין שׂיחים ונפּיל חיתיתנוּ על המתנכּלים לבל יעֵזוּ לבוֹא אלינוּ עוֹד.”

לא אַחת היוּ בּחוּרי ה“מ”נ" יוֹצאים לסיוּרים ממוּשכים בּהרי־האַלוֹנים שבּסביבה. עֶדריהם של ערביים היוּ רוֹעים אז לָבטח בּיערוֹת הקרן הקימת לישׂראל, אשר ניטעוּ בּעמל רב, וּמכלים את העצים הרכּים. שוֹדדים ונוֹדדים היוּ עוֹקרים את עמוּדי הגדרוֹת בּאין מפריע. עתה נפל פּחד ה“מ”נ" על המחבּלים.

פּעם אַחת נתקלוּ הבּחוּרים בּסיעה של מחבּלים בּלתי מזויינים. לא עשׂוּ להם דבר, רק תפשׂוּם והביאוּם אל תחנת־המשטרה בּנצרת. אוֹתוֹ יוֹם היתה העיר מוּגפת־תריסים ושוֹממה. השלטוֹנוֹת הטילוּ עליה עוֹצר־יוֹם, העוֹנש על “מעשׂים טוֹבים” נגד הצבא הבּריטי. השוֹטרים בּעמדוֹתיהם היוּ ניצבים על משמרתם ואֶקדחים בּידיהם. מעל לגגוֹת השטוּחים נזדקרוּ קניהן המאַיימים של מכוֹנוֹת־יריה. וּפתאוֹם – טרטוּר של טנדר, שהיה מלא ערביים וּבחוּרים עברים בּמדי נוֹטרים. קציני־המשטרה הבּריטים נדהמוּ למראֶה. הם שיבּחוּ את הבּחוּרים על עוֹז רוּחם וּגבוּרתם, אך אָסרוּ עליהם לצאת מעתה מתחוּם אזוֹרם, כּי גדוֹלה הסכּנה.

אָרוֹך וָחם היה אחר־כּך הויכּוּח של הנוֹטרים בּינם לבין עצמם:

“המוּתר לנוּ לסכּן חיינוּ לאוֹר היוֹם?”

“המוּתר לנוּ לצאת לפעוּלה הכּרוּכה בּסכּנת־נפשוֹת ממש?”

האין המטרה הגדוֹלה שלפנינוּ מחייבת אוֹתנוּ ליתר זהירוּת וּליתר שמירה על הכּוֹחוֹת, וּלהסתפּק לעת עתה בּפּעוּלוֹת הליליוֹת בּלבד?"

המטרה… המטרה מהי? התוּשׂג? ואיזוֹ הדרך?

לא אַחת היה מרדכי הצעיר, בּלבוּש הנוֹטרים אשר עליו, פּוֹרש מן החבוּרה, מתבּוֹדד בּחוּרשת הארנים המצילה וּמוֹסר עצמוֹ להרהוּרים. עם רדת היוֹם היה רוֹאה אנשים ונשים, עייפים ויגעים, נחפּזים עם כּדי החלב, חוֹזרים בּעגלוֹתיהם מן השׂדוֹת, אוֹספים את כּלי־העבוֹדה בּגן, מטפּלים בּאֶפרוֹחיהם וּבילדיהם. טרוּדים וּמוּדאגים האנשים, פּניהם חרוּשי קמטים לרוֹב, וּבשׂערם זוֹרקה שׂיבה בּלא עת. אז היה הנער אוֹמר אל לבּוֹ:

הנה המטרה – להגן על אנשים אלה למען יוֹסיפוּ לעבוֹד, למען יטפּחוּ את משקיהם וילדיהם, שלא יעלה פּרי עמלם בּאש, ולא יטרידם ולא יבהילם זמזוּם הכּדוּרים יוֹמם וָלילה.

מרדכי נתבּגר וכוּלוֹ ריכּוּז וּרצינוּת. בּסוּרוֹ לשעה קלה הבּיתה, אל גבעת־האַלוֹנים, יקיפוּהוּ החברים, כּאשר היוּ מקיפים את הנוֹטר בּן־יעקב בּבוֹאוֹ מן המשמר להינפש בּתוֹכם, והוּא מוֹסר להם מרשמיו וּמספּר להם מקוֹרוֹתיו.

פּעם סיפּר מעשׂה בּנער כּבן שתים־עשׂרה משכוּנה אַחת שעל הכּרמל:

“מבּלי שידע איש על כּך,” סיפּר מרדכי, "‘סחב’ הילד את רוֹבהוּ הטעוּן של השוֹמר הגר בּחדר אֶחד שבּבית אָביו. בּצהרים הוּא הוֹריד מחלוֹן החדר את הרוֹבה והסתירוֹ בּין ענפי העץ העבוֹת שבּחצר. לפנוֹת ערב ירד בּשקט אל החצר, הוֹציא את הרוֹבה ממחבּואוֹ, וּכשהחשיך, העבירוֹ עד לקצה השכוּנה והצפּינוֹ בּצמרת של עץ. בּלילה, כּאשר עלוּ בּני הבּית על מיטוֹתיהם – קם בּלאט, נטל תרמיל ושׂם בּוֹ מעט חפצים משלוֹ, גם צידה לדרך וּמפּת ארץ־ישׂראל, ויצא את הבּית. בּחשכּת־הלילה הוּא עשׂה דרכּוֹ בּשבילי־ההרים עד שהגיע למקוֹם, נטל את הרוֹבה הטעוּן וּפנה לעֵבר ואדי־רוּשמיה, שבּין אחוּזה ונווה־שאנן. עלה אל ראש הכּרמל בּדרך המוֹבילה לעוּספיה והגיע לפרשת־הדרכים אשר עם יערוֹת־הכּרמל, וּמשם אל הישוּב הקטן אשר שוֹמריו ונוֹטריו נתוּנים לסכּנה מתמדת, ורבּים מהם נפלוּ תוֹך הגנה על המקוֹם.

היה חוֹשך וקר. גשם טיפטף חליפוֹת. עייף מעמל־הדרך טיפּס הנער ועלה על עץ גבוֹה על מנת לנוּח וּלהחליף כּוֹח. פּתאוֹם נשמעה צהלת־סוּסים מקרוֹב. גם קוֹל דברים בּערבית הבחינה אָזנוֹ – בּליל־קוֹלוֹת של חבוּרה גדוֹלה. “האם לא כּנוּפיה של אנשי־ההרים היא?” חָרד הנער ועצר נשימתוֹ. עצם עיניו רגע קט וּמחשבה נוֹעזת ניצנצה בּראשוֹ: בּזחילה יקרב לאט־לאט אל הכּנוּפיה, יתיר אֶחד מסוּסיה, יעלה עליו – וכחץ מקשת יטוּס ליגוּר אשר בּמוֹרד ההר, ויזעיק את אנשי הקיבּוּץ שיעלוּ ויפתיעוּ את הכּנוּפיה ויכריעוּה.

הנער לא בּיצע את תכניתוֹ הנוֹעזת. בּרגע האחרוֹן חלשה עליו דעתוֹ, התכּווץ על מוֹשבוֹ בּצמרת העץ, השעין ראשוֹ על גזעוֹ האיתן ונרדם.

כּאשר ניעוֹר משנתוֹ, כּבר עמד עליו יוֹם בּהיר, כּשהוּא מזרזהוּ וּמעוֹדדהוּ שלא להירתע ולא לחזוֹר הבּיתה בּלא כלוּם.

ירד מעל העץ והמשיך דרכּוֹ בּשבילי ההרים, עד שהגיע למחוֹז־חפצוֹ, אל קיבּוּץ יגוּר. ושם, בּתוֹך אַחת העמדוֹת המַקיפוֹת את המשק כּחגוֹרה, מצאוּהוּ השוֹמרים, נטלוּ ממנוּ את הרוֹבה והחזירוּהוּ לבעליו.

מכתב מאת חבר, שמצאה האֵם בּכיס מכנסיו של בּנה הנעלם – הוּא שגילה הכּוֹל. בּמכתב מוֹדיע החבר שניאוֹת להצטרף אל קבוּצת הנערים, בּשם “חַלָמיש”, אשר גמרוּ אוֹמר להקריב חייהם למען ארצם ולנקוֹם נקמת הדם הנקי השפוּך. גם נוֹדע, כּי הזכוּת להצטרף ל“חלמיש” ניתנה רק למעטים, ליחידי־סגוּלה, רוּבּם מבּין קרוֹביהם וּבני משפּחוֹתיהם של קרבּנות המאוֹרעוֹת.

אכזרי היה המבחן שחַייב היה לעמוֹד בּוֹ כּל מוּעמד חדש לקבוּצת “חלמיש”, ־ לתת אצבּע יד ימנית בּתוֹך להבה של נר דלוּק ולמנוֹת עשׂר, מבּלי לעוות פּניו וּמבּלי לגלוֹת כּל אוֹתוֹת כּאב.

והילדים עמדוּ בּמבחן.

כּאשר נתפּס הילד עם רוֹבהוּ בּידוֹ, היה נבוֹך וּמדוּכּא. וגדוֹל היה צערוֹ לא על כּשלוֹן תכניתוֹ בּלבד, אלא על שהכזיבוּ חבריו, שנשבּעוּ אמוּנים, ולא בּאוּ למקוֹם הפּגישה כּמוּתנה.

“לא, חביבי,” אמר לוֹ השוֹמר, ממנוּ “סחב” את רוֹבהוּ, “לא בּדרכים כּאלה ניוָשע. לא דם תחת דם. הרוֹבה שבּידינוּ אך למגן ניתן לנוּ. טהוֹר הוּא וטהוֹר יהיה. קדוֹשים חיינוּ לעבוֹדה וּלבנין. ודרכּנוּ לא דרך הרפּתקאוֹת נלוֹזוֹת.”

סיפּוּרוֹ של מרדכי עוֹרר ויכּוּח בּקרב אנשי כּפר־האַלוֹנים. רבּים מהם חָזוּ מבּשׂרם את יסוּריו וסערת רוּחוֹ של הנער בּן האָרץ המבקש פּוּרקן לרגשוֹתיו. אֶחד הוֹציא מכּיסוֹ מכתב שקיבּל מאת נערה צעירה, חברתוֹ מימי הילדוּת, המתלבּטת אף היא בּאוֹתם השאלוֹת והספיקוֹת. הנערה – מקרית־ענבים שבּהרי ירוּשלים, בּת לישוּב זעיר השוֹכן בּגיא, שנאלץ להגן על נפשוֹ יוֹמם וָלילה. הנערה כּתבה:

“השמירה אצלנוּ מסוּדרת יפה. בּעמדוֹת על ההרים יוֹשבים בּתמידוּת עשׂרים וַחמישה בּחוּרים ונשק בּידיהם. הקשר אִתם הוּא על־ידי איתוּת, כּמוּבן. בּזמן האחרוֹן דרשנוּ, אָנוּ הבּנוֹת, כּי ילמדוּ אוֹתנוּ איתוּת וגם שימוּש בּנשק. בּרוּר לי, כּי אין אנוּ מבקשוֹת חסד. מצבנוּ בּאָרץ מחייב אוֹתנוּ לכך. כּל איש בּארצנוּ, בּלי הבדל גיל וּמין, חייב לדעת להגן על עצמוֹ, כּי אַחת היא הסכּנה האוֹרבת לכוּלנוּ. ואם השנה נאלצנוּ לשכּב על הריצפּה בּשעת התקפה, לא אַסכּים לכך גם להבּא. אֵצא עם כּוּלם – ויקרה אשר יקרה. המחשבה הזאת רוֹדפת אַחרי בּזמן האחרוֹן בּכל עת תמיד והיא מכאיבה לי מאוֹד.”

“אין כּמוֹה!” נשמע בּמפתיע קוֹלה של חנה הלוּלנית מרחוֹק, עם שנעלה מאַחריה את חצר הלוּלים. “בּכל מקוֹם מקפּחים את הבּחוּרה!”

החברים פּרצוּ בּצחוֹק: חנה תמיד מלאָה טענוֹת כּרימוֹן! מישהוּ פּתח פּיו לענוֹת לה, לקנטרה. אך צלילי הפּעמוֹן הקוֹרא לארוּחת־הערב הפסיקוּ כּל שׂיחה וּויכּוח. כּמה מן הבּחוּרים הזדרזוּ ורצוּ אל צריף־המקלחת.

 

פּרק אַחד־עשׂר    🔗

בּחָדשי האביב של שנת 1938 החמיר המצב יוֹתר מאשר בּכל ימי המאוֹרעוֹת. האש פּשטה בּהרים וּבעמקים. כּל האָרץ כּוּלה, למן הצפוֹן ועד הדרוֹם, היתה נתוּנה לשלטוֹן הכּנוּפיוֹת. ארוּכּה וּמַטילה אֵימה היתה עתה רשימת ההתקפוֹת וההפצצוֹת שנתפּרסמה בּוֹקר וצהרים בּעתוֹנים היוֹמיים.

מסגרוֹת־האבל בּעתוֹן נעשׂוּ קבע. שנים וּשלוֹשה, גם ששה ושבעה היוּ מספּר הנוֹפלים יוֹם־יוֹם בּדרכים.

בּאוֹתה תקוּפה רבּוּ הקרבוֹת שהתחוֹללוּ פּנים אל פּנים עם האוֹיב. ללא צבא, ללא נשק גָלוּי, מעטים מוּל הרבּים, היוּ אנשי הישוּבים ונוֹטרי־הדרכים עוֹמדים על נפשם וּמעוֹררים השתוֹממוּת ויראַת־כּבוֹד בּלב כּוֹל. היה קרב עז בּשׂדוֹת בּית־יוֹסף שעל גדוֹת הירדן, וּקרב בּדרך לים־המלח. היוּ קרבוֹת בּחניתה, בּסג’רה וּברמת־יוֹחנן. וּבכל הקרבוֹת הללוּ, אשר התחוֹללוּ בּאישוֹן־לילה אוֹ לאוֹר היוֹם, עמדוּ הנוֹטרים בּעוֹז־נפש ונחלוּ נצחוֹנוֹת. מיפקדת ה“הגנה” היא שכּיוונה והדריכה כּל פּעוּלה.

אַחד הקרבוֹת הנוֹעזים הראשוֹנים בּאוֹתה תקוּפה היה הקרב הלילי בּטירת־צבי המבוּדדת, בּערבת בּית־שאָן. בּאֶחד מערבי החוֹרף היה הדבר. כוָנתם של המתקיפים היתה לפרוֹץ את החוֹמה ולחדוֹר אל החצר הפּנימית. הנוֹטרים הרגישוּ בּעוֹד מוֹעד בּתנוּעה חשוּדה ליד הגדר החיצוֹנית. אַחד השוֹמרים נפצע בּמטר הכּדוּרים הראשוֹנים, גם הזרקוֹר נפגע ונוּפּץ.

תוֹך רגעים מעטים היוּ כּל אנשי המקוֹם בּעמדוֹתיהם. התוֹקפים הצליחוּ בּכמה מקוֹמוֹת לפרוֹץ את הגדר החיצוֹנית ואגב הטלת פּצצוֹת החלוּ מתקדמים לעבר החצר. עקבוֹת הדם, שנראוּ בּמקוֹם למחרת היוֹם, סיפּרוּ בּרוּרוֹת מה עזה ואַמיצה היתה התגוֹננוּתם של הנתקפים, המעטים.

את האוֹיב הניסוּ, אך הדבר עלה בּקרבּנוֹת לא מעטים, והנוֹפלים – מן הטוֹבים והאמיצים בּיוֹתר היוּ.

כּנוּפיה גדוֹלה פּרצה לתוֹך מוֹשבה זעירה מבוּדדת, לגבעת־עדה אשר בּשוֹמרוֹן; כּנוּפיה אַחרת השתוֹללה בּקרית־חרוֹשת – שיכּוּן חדש לא הרחק מחיפה; קבוּצת פּוֹעלים ממתישבי עין־ורד בּשרוֹן נתרסקוּ בּמוֹקש בּלכתם לָעבוֹדה בּפרדסי הסביבה.

ארוּכּה היתה רשימת הנוֹפלים בּכל פּינוֹת האָרץ: אָב וּבנוֹ בּירוּשלים. שבעה בּיוֹם אֶחד בּחיפה. נערה שהלכה לתוּמה ליד פּסי־הרכּבת בּתל־אביב. אֵם לבנים בּגבעת־עדה. נשים על ילדיהן, בּעוֹד הם ישנים בּמיטוֹתיהם, בּקרית־חרוֹשת.

ועל הכּל, ליל הזוָעה בּשכוּנת־העוֹני בּטבריה.

אָבל וכוֹאב היה הישוּב, אך לא נדכּא ולא נוֹאָש. בּבּוֹקר היוּ רבבוֹת לבבוֹת הוֹלמים בּקצב אֶחד למראה המסגרוֹת השחוֹרוֹת וּלשמע הקוֹרוֹת בּאישוֹן־לילה. וּבאֶגרוֹפים קפוּצים בּעקשנוּת וּבבטחוֹן, המשיכוּ האנשים בּעבוֹדתם וּבעמידה על המשמר.

יוֹם אֶחד רגשה האָרץ כּוּלה לשמע הקוֹרוֹת בּרמת־יוֹחנן. מתחת למסגרת השחוֹרה סביב שמוֹ של “אֶחד מטוֹבי הבּנים של ארץ־ישׂראל”, סוּפּרוּ פּרטי הקרב:

בּשעה ארבּע אחרי־הצהרים הבחין הצוֹפה שעל המגדל דמוּת אדם על רכס הגבעה מצפוֹן לישוּב. היה זה אֶחד מאנשי הכּנוּפיוֹת, שעמד וסקר את שׂדה התירס בּוֹ עבדוּ אוֹתה שעה חברים מעטים. הדמוּת אוֹתתה בידה, וּמיד הוֹפיעה מן המארב קבוּצה בּת חמישה־עשׂר איש, וּפזוּרים בּשרשרת ורוֹבים בּידיהם, הם התקדמוּ לעֵבר העוֹבדים. הצוֹפה הזעיק מיד את העוֹבדים בּחצר, והם מיהרוּ והתחלקוּ לשני ראשים. הראש האֶחד הוּסע בּמכוֹנית אל חלקת התירס, בּה כּבר היה הקרב נטוּש. רק שלוֹשה רוֹבים היוּ בּידי העוֹבדים בּשׂדה ואִתם שוֹמר השׂדוֹת על סוּסוֹ, אשר נזעק לשמע היריה הראשוֹנה. וּבטרם הגיעה המכוֹנית, הניסוּ הארבּעה את החמישה־עשׂר.

אוֹתה שעה התקדמה הפּלוּגה השניה אל מאחוֹרי הרכס כּדי לחסוֹם את דרך הנסיגה. בּראש הפּלוּגה היה אמַציה, איש־השמירה הזריז, חביב הקבוּצה. בּהגיעם למחוֹז חפצם, הוֹפיעה פּתאוֹם מן המארב כּנוּפיית־תוֹקפים שניה. בּקרב הקשה שהתלקח פּנים אל פּנים, ראוּ הבּחוּרים והנה הם מוּקפים מכּל עבר. לבסוֹף נסוֹג האוֹיב ואִתוֹ פּצוּעים רבּים. אך גם מבּחוּרי רמת־יוֹחנן נפצעוּ שנים, ואֶחד מהם – אמציה.

פּצוּע קשה היה, ולא האריך ימים.

“הגיבּוֹר בּעל הנפש העדינה. מאנשי ה’מ”נ' הנוֹעזים, יליד־האָרץ, איש־הטבע. בּן מוֹשבה עברית וַחניך בּית־ספר עברי. סמל לדוֹר העוֹלה, לדוֹר החלוּצים האֶרצישׂראליים" – כּך הספּידוּהוּ.

אוּלם כּכל שגברוּ ההתקפוֹת ורבּוּ האסוֹנוֹת – כּן עלתה בּרננה הלמוּת־הבּנין. בּין אסוֹן לאסוֹן, בּעוֹד היד האַחת מחזקת בּשלח, נוֹספוּ ישוּבים חדשים בּאזוֹרי־השממה וּבתחוּמי־הסכּנה. וכל ישוּב חדש, כּל חוֹמה וּמגדל נוֹספים, מַצמידים את האנשים אל אדמתם ואל ביתם ביתר שׂאֵת.

בּשנת 1938, בּעצם הימים הרי־הסכּנוֹת, חלה עלייתה של קבוּצת מעלה־החמישה להתישבוּת בּהרי ירוּשלים. בּמלאוֹת שנה לרצח חמשת חברי הקבוּצה, שנפלוּ בּדרכּם לעבוֹדתם – סיקוּל אדמת ההרים החשׂוּפים – הוּנח היסוֹד לבנין ישוּב על שם החברים, בּמקוֹם שם נפלוּ. כּיוֹם מתנוֹסס הישוּב הצעיר למרחוֹק וּמרנין כּל עין וָלב בּיפיוֹ. כּיוֹם מניבה אדמתוֹ המעוּבּדת והמטוּפּחת ירק וּפרי למכבּיר. אך בּאוֹתם הימים עוֹד שלטוּ כּאן השוֹד והשממה בּאין מפריע.

ראשית ההתישבוּת בּהרים אלה היתה אַחד המעשׂים הגדוֹלים של ימי המאוֹרעוֹת בּאָרץ. ורבּה היתה התכוּנה לקראת ליל־העליה. מכּל קצוֹת האָרץ נתכּנסוּ וּבאוּ אנשים מבּעוֹד יוֹם לתחוּמי הקבוּצה הצעירה, אשר שכנה זה מכּבר בּגיא, בּחצר קרית־ענבים הותיקה, מצפּה לשעתה. כּל אוֹתוֹ הלילה הוּעמדוּ משמרוֹת של נוֹטרים בּכל הדרכים והשבילים שבּהרי ירוּשלים. וּבחוּרים וּבחוּרוֹת, צעירים וּותיקים, לא נתנוּ שינה לעיניהם, והיוּ מסיימים בקדחתנוּת את ההכנוֹת האחרוֹנוֹת לעליה: אוֹרזים את כּלי־העבוֹדה והצידה, מתכננים את תכניוֹת הבנין והסלילה, וּמכינים עצמם לחיי סכּנה ועמל.

בּשעה שלוֹש אַחר חצוֹת צילצל פּעמוֹן המשק. מיד התקהלוּ האנשים בּחצר האפלה ושׂמוּ פּניהם אל פּינת הקברוֹת העטוּרים ירק – להיפּרד מעם חמשת הנוֹפלים, אשר הירווּ בּדמם את האדמה אליה עוֹלים. מאוֹת האנשים עמדוּ בּדממה בּין הקברים, כּצללים כּבדים, נוּגים – ונוֹהרים. וּמתוֹך הדוּמיה עלה קוֹלה הרוֹטט של נערה, חברת הקבוּצה, אשר לאוֹרוֹ של פּנס־כּיס קטן, קראָה מתוֹך הכּתב את מגילת־העליה:

“יצחק ויהוֹשע וּמשה ואהרוֹן ואַריה”, הידהד קוֹלה הרוֹטט על פּני הסביבה כּוּלה, “היוֹם אָנוּ עוֹלים על הקרקע, אשר קידשתם אוֹתה בּדמכם. צער נפילתכם רוֹמם אוֹתנוּ לקראת עלייתנוּ. ידענוּ בּיוֹם ההוּא, כּי דרך אַחת ויחידה לפנינוּ – בּה הלכנוּ ונלך. בּתחנת חיינוּ זאת הננוּ מוֹדיעים לכם, אַחים, כּי קיבּלנוּ על עצמנוּ לשמוֹר בּטהרה וּבתוֹם על מעלה החמישה”.

שעה ארוּכּה עמד הקהל צמוּד אל הקברים. לבסוֹף החלוּ מגששים דרכּם אֶחד־אֶחד בּשבילי ההרים, לעבר הרמה שנוֹעדה לישוּב.

מרדכי לב לא היה עם העוֹלים להרי ירוּשלים. אך הוּא וַחבריו הנוֹטרים, כּכל אדם מן הישוּב, צעיר וזקן, ליוָה כּל צעד של הבּוֹנים, חרד לשלוֹמם וּלהצלחתם.

מרדכי הצעיר מצוּי היה בּאוֹתם הימים בּאחת העמדוֹת הקשוֹת והמסוּכּנוֹת בּיוֹתר בּארץ: הוּא נימנה עם הנוֹטרים בּהרי חניתה.

חניתה!

יוֹם העליה לחניתה, אֶחד מימי־האביב הנהדרים של אוֹתה שנת־דמים, 1938, היה הגדוֹל והיפה בּימי “חוֹמה וּמגדל”.

רק מעטים זכוּ לקחת חלק בּעליה זוֹ, שכּל ההכנוֹת לקראתה היוּ אפוּפוֹת סוֹד. אחר־כּך, משתכפוּ וגברוּ ההתקפוֹת על המצוּדה, נדרשוּ אנשים נוֹספים לשמירה ולעבוֹדה. כּל ישוּב בּאָרץ, כּוָתיק כּצעיר, ראה חוֹבה לעצמוֹ לשלוֹח כּמה מאנשיו לעזרה. כּל פּלוּגת־נוֹטרים היתה מצפּה בּרטט לתוֹרה.

וכך הגיע תוֹרם של בּחוּרי ה“מ”נ", ואִתם גם מרדכי הצעיר.

 

פּרק שנים־עשׂר    🔗

לילה בּעמדה. ליל־דוּמיה עוֹטה סוֹד, כּכל הלילוֹת בּהרי הגליל. כּוֹכבים וזרקוֹרים. איוושת הרוּח בּין צמרוֹת אַלוֹנים עתיקים, ורחש גלי־ים ממרחקים. קוֹל צפּוֹר־לילה ויללת תן. אוֹרוֹת הכּרמל, טרטוּר מכוֹנית של משמר־שוֹטרים בּכביש הצבאי הסגוּר לתנוּעה אזרחית, וקוֹלוֹ החרישי של מבקר העמדוֹת.

לילה בּעמדה. שני הנוֹטרים הצעירים שׂרוּעים על המזרן הפּרוּשׂ על האדמה הקשה ונחים. הם משעינים ראשיהם אל טוּרי שׂקי־העפר, המהוים את קיר־המגן של העמדה, ונוֹשמים קצוּבוֹת וּבטוּחוֹת. יחידי אל מוּל הלילה וההרים ניצב הנוֹטר השלישי, הוּא ורוֹבהוּ הטעוּן, הוּא והרהוּריו. למעלה פּס שמי הלילה, פּס צר – אך גבוֹה ועמוֹק. למטה שעל אדמה להציג עליה כּף רגל, שעל אֶחד – אך מוּצק וּבטוּח. זוֹ חניתה – אוֹמר הנוֹטר לנפשוֹ – אלה שמיה וזוֹ אדמתה. על ראש הרכס חבוּיה המצוּדה. חוּרבה עתיקה־מחוּדשת, מצוּדת־ישׂראל. למענה יש לעשׂוֹת הכּל. ממנה יצא אוֹר ויגיה את כּל פּינוֹת האָרץ הנאבקת על שלוֹמה. ממנה אמוּנה ותקוָה לישוּבי חוֹמה וּמגדל וּלחוּצוֹת־עיר, לספינוֹת מעפּילים התוֹעוֹת בּלב ימים, לגיטאוֹת בּרחבי־הגוֹלה וּלמחנוֹת המעוּנים על אַדמת הנאצים.

לעקוֹר סלעים, לבעֵר שׂיחי־פּרא, קוֹצים ועשׂבי־בּר, לפלס שבילים, לגלוֹת מי מַעיין, לפוֹרר גוּשי־אדמה וּטרשים; לעמוֹד על המשמר יוֹמם וָלילה, להיוֹת נכוֹנים לקרב בּכל עת תמיד, ־ גדוֹלה המשׂימה, כּבד העוֹל, ־ וּבלב מרגוֹע, שקט ושלוָה. כּי יש טעם לחיים בּמקום הזה, חיי־חזית. האוֹהל מוּקף סוֹללוֹת עפר וָאבן, צריף המטבּח חוֹמת־מגן לו. המעבר ממקוֹם למקוֹם – בּתעלוֹת חפוּרוֹת בּאדמה, והרוֹבה לא ימוּש מן היד אַף לרגע קל.

וטוֹב, הה, מה טוֹב כּאן.

שניים היו הקרבּנוֹת הראשוֹנים בּליל העליה לחניתה. פּרוּשים וּמבוּדדים מתנוֹעעים עתה בּרוּח שני הבּרוֹשים הצעירים, אשר ניטעוּ על קבריהם. בּשעה מוּפלגת בּלילה, יקשיב נוֹטר בּעמדתוֹ ללחש הבּרוֹשים. אֶנקת אדם עוֹלה משם. תלוּנת נפש שאָבדה בּלא עת.

כּעבוֹר יוֹמים התחוֹלל קרב שני, לאוֹר היוֹם, בּרגע שלא ציפּוּ לוֹ. סוֹללי הכּביש המוֹביל אל הישוּב החדש אך סיימוּ עבוֹדתם, והיוּ נכוֹנים לעלוֹת בּמשׂאיוֹת על מנת לחזוֹר העירה. אוֹתה שעה הגיעה מכוֹנית־נוֹסעים וּפניה לחניתה. וכאן הפתיעה אוֹתה האש, שכּעבוֹר כּמה רגעים הוּפנתה לעבר מחנה הפּוֹעלים, אשר מיהרוּ לבקש להם מַחסה בּתוֹך התעלה שבּצידי הדרך. הנוֹטרים, המלווים את הפּוֹעלים, ענוּ בּאש, אך הם היוּ מעטים, לעוּמת התוֹקפים המרוּבּים שהיוּ מצוּיידים בּנשק חדיש וּמשוּבּח. הנתקפים ראוּ את עצמם בּכל רע, וּפתאוֹם נראוּ שתי פּלוּגוֹת־שׂדה כּשהן יוֹרדוֹת מהמחנה אשר בּמצוּדת חניתה. אך חצוּ הללוּ את הכּביש, פּתחוּ בּאש משני האגפּים שלהם בּבת אַחת. התוֹקפים הוּפתעוּ, כּי לא האמינוּ, שהיהוּדים הצעירים יהינוּ להתקרב עד כּדי כּך וּלהלָחם פּנים אל פּנים. והחלה מנוּסת־בּהלה. מיד תפסוּ אנשי המשמר את עמדוֹת התוֹקפים שעל הגבעה.

לא עברוּ ימים רבּים – ושוּב התחוֹלל קרב, שלישי בּמנין. אַחר־כּך עוֹד אֶחד, ואַחריו קרבוֹת רבּים. “יוֹמַן ההגנה” של חניתה כּבר מנה “קרב מספּר 8”, “קרב מספּר 10”. לא אַחת בּישׂרוּ אַתתי המצוּדה רעוֹת. לא אַחת אָצה המכוֹנית המשוּרינת בּכביש ההרים, כּשהיא נוֹשׂאת בּתוֹכה פּצוּע זב־דם. אך האנשים לא נרתעוּ.

לילה בּעמדה. דוּמיה עוֹטה רזים. כּוֹכבים וזרקוֹרים.

איוושת רוּחוֹת בּצמרוֹת אַלוֹנים ולחש גלי־ים ממרחקים. לילה כּכל הלילוֹת בּגליל.

שני צללים מטפּסים ועוֹלים בּשביל־לא־שביל, בּין קוֹצים וּסלעים. ועוֹד עשׂרוֹת צללים מתנוֹעעים בּעקבוֹתיהם, זריזים וּגמישים.

“עמוֹד!” קוֹרא קוֹל כּבוּש מאַחת העמדוֹת.

“ידידים!” עוֹנים הצללים.

מעמדה לעמדה עברה הידיעה המשׂמחת על בּוֹא האוֹרחים הליליים. זרקוֹר עליז שיגר לקראתם עין מאירה, הוּתקוּ מיתרסים. שערי־בּרזל חרקוּ על ציריהם – צלילי שׂמחה של הכנסת־אוֹרחים.

היוּ אלה הפוֹ"שים, בּחוּרי “פּלוּגוֹת־שׂדה מיוּחדוֹת”, אשר בּסיוּריהם הנוֹעזים הגיעוּ עד הלוֹם, הם וּמפקדם אִתם.

פּנים חדוֹת וּמרוּכּזוֹת היוּ לוֹ, לקצין הבּריטי, ידידם וּמדריכם של אנשי־המגן העברים. עיניו עמוּקוֹת וּרציניוֹת, שׂערוֹ הבּהיר פּרוּע לרוּח, וגבּוֹ שחוּח קמעה, כּאילוּ מנטל האחריוּת הרוֹבצת עליו. “הידיד”, קראוּ לוֹ. סיפּוּרים רבּים וּמלבּבים כּבר היוּ מהלכים אז בּקרב מחנה המגינים בּאָרץ על זה הקצין התמהוֹני. מספּרים היוּ עליו בּחיבּה וּבסקרנוּת. נוֹדע כּאיש מחוֹנן בּחוּשים עמוּקים וָעדינים, בּסגוּלוֹת גוּף ונפש בּלתי־מצוּיוֹת. חָסוֹן ואמיץ היה, שוֹפע תמיד רעננוּת וקסם.

בּן למשפּחה סקוֹטית נוֹצרית, משפּחה מיוּחסת ועתיקה, היה “הידיד”. אָמוּן על התנ“ך מנעוּריו. יוֹדע את ארצוֹת המזרח ושוֹלט בּשׂפוֹת המהלכוֹת בּהן. בּעל חינוּך צבאי מוּבהק וּבעל השׂכּלה כּללית רחבה. מזיגה של דמיוֹן ויזמה, בּעל חלוֹמוֹת ואיש המציאוּת והמעשׂה. מסוּדאַן הוּא בּא לאָרץ, משליחוּת צבאית אַחת לשליחוּת צבאית אחרת. שם, בּסוּדאַן, פּילס דרכּוֹ בּחוֹלוֹת המדבּר, מהלך היה בּמשך ימים רבּים, כּשהוּא גוֹרר אחריו את מכוֹנת־המדידה לשם הכנת מפּוֹת צבאיוֹת מדוּיקוֹת. לכאן בּא כּאַחד הקצינים בּמטה הצבאי של הגדוּדים המרוּבּים, אשר הוּבאוּ לאָרץ בּ”עוֹנה בּוֹערת", בּימי שלטוֹן הכּנוּפיוֹת בּהרים. בּבוֹאוֹ שׂם לוֹ תחילה למטרה

“הרגעה מהירה של חבל המנדט הבּריטי”. אך משנקלע, אגב סיוּריו בּשבילי האָרץ, לדגניה וּלעין־חרוֹד, הכּיר את אנשי הכּפר העברי, ראה אוֹתם בּעבוֹדתם וּבסבלם והתבּוֹנן אל אוֹרח חייהם של האָבוֹת והבּנים – הבין למשׂאת־הנפש המפעמת בּהם. אז נסערה רוּחוֹ מן הרעיוֹן הציוֹני הגדוֹל, המבקש פּתרוֹן של שלוֹם ועמל לָעם הדווּי והמוּרדף. מאז בּערה בּוֹ שבעתיים תשוּקתוֹ לראוֹת את האָרץ הזאת שוֹקטת וּבוֹטחת, עוֹבדת וּבוֹנה. בּחוּשיו העמוּקים תפס מיד, כּי לא יוּשׂג השלוֹם בּאָרץ כּל עוֹד יֵשב הצבא הבּריטי בּעמדוֹת ויחכּה לשעת־כּוֹשר כּדי לענוֹת לתוֹקפים. והוּא קבע את סיסמתוֹ: לצאת אל ההרים! מארב תחת מארב בּשחוֹר הלילה, בּנקיקי־הסלעים וּבגיאָיוֹת, ללא חָת וּללא נסיגה!

בּאוֹתם הימים היה צינוֹר־הנפט אֶחד מאזוֹרי־הפּעוּלה העיקריים של הכּנוּפיוֹת. לילה־לילה חיבּלוּ בּצינוֹר ושלהבת נפט בּוֹער עלתה ונישׂאָה למרחקים.

“מן האיזוֹר הזה יש להתחיל בּפעוּלה!” אמר הקצין בּבטחוֹן. והמתחילים – לא חיילים בּריטיים, כּי אם בּחוּרים יהוּדים דווקא. אלה המעוּנינים יוֹתר מכּוֹל בּשקט וּבבטחוֹן בּאָרץ, הם יהיוּ ראשוֹנים לפעוּלה.

וכך הוּקם בּחצר עין־חרוֹד מחנה קטן של אוֹהלים וסוּכּוֹת־מחצלאוֹת וּבוֹ רוּכּזוּ עשׂרוֹת המתגייסים הראשוֹנים למבצע הצבאי. ואַחריהם בּאוּ עוֹד ועוֹד, בּחוּרי ה“הגנה” וחיילים בּריטיים בּצוותא. כּוּלם אַמיצים וּנכוֹנים לכּוֹל. שוּלחנוֹת מיוּחדים הוּקצוּ להם

בּחדר־האוֹכל של הקיבּוּץ הגדוֹל. היה זה מחנה שאין דוֹמה לוֹ. המתיחוּת המתמדת והמשמעת למוֹפת היוּ לחם חוּקם של האנשים. סיוּרי הלילה הנוֹעזים של ה“פוֹ”שים" הפּילוּ חיתיתם על הכּנוּפיוֹת והיוּ לאַחד הגוֹרמים המכריעים להשקטת האָרץ.

למן הפּגישה הראשוֹנה למדוּ הבּחוּרים להעריץ את מפקדם. העריצוּהוּ לא רק כּאיש־צבא מאוּמן ודרוּך, אלא גם כּאדם השלם, טיפּוּס מקוֹרי, שאינוֹ נגרר אחר השיגרה. צוֹדק וישר היה תמיד בּמשפּטוֹ וּגלוּי־לב בּהליכוֹתיו עם כּל אדם.

בּלילה הראשוֹן לסיוּריהם בּהרים עייפוּ האנשים מאוֹד, כּי טרם הוּרגלוּ בּכגוֹן אלה. כּאשר צנח אַחד הצעירים, נוֹטה להתעלף מעייפוּת, גחן אֵליו הקצין, שהיה עוֹבר כּחלוּץ לפני הפּלוּגה, ולחש לוֹ בּקוֹלוֹ השקט:

“האם לא תוּכל לרכּז את כּוֹח־הרצוֹן שלך למאמץ נוֹסף למען המוֹלדת?”

מקרה אחר, שקרה אוֹתוֹ לילה, לא נמחָה אף הוּא מלב הבּחוּרים. בּלי צידה וּבלי מים היתה הפּלוּגה יוֹצאת לסיוּריה, שלא להכבּיד על ההוֹלכים בּדרכים הקשוֹת וּלמען ירגילוּ עצמם למחסוֹר וּלהסתפּקוּת בּמוּעט. והנה הגיעוּ אל מַעיין שוֹפע ועטוּ אליו לשבּוֹר צמאָם, גם הסמל הממוּנה עליהם היה בּין הפּוֹרצים, מבּלי שנערכוּ בּתוֹר. אז ניגש אליו הקצין ונזף בּוֹ בּחוּמרה:

“אתה האחראי לאנשים האלה”, אמר, “על כּן מחוֹבתך להיוֹת להם למוֹפת. ערוֹך את התוֹר ואתה האחרוֹן בּוֹ.”

ולא אַחת היה “הידיד” גם מייסר קשוֹת את אנשיו על רמסם, בזדוֹן אוֹ בשגגה, מיקשה של אַחד הכּפרים הערביים.

היוֹם נוֹעד למנוּחה, לקריאה, לאימוּנים והלילה – ל“סיוּרים”. כּזה היה אוֹרח חייהם של ה“פוֹ”שים". בּתחילת הערב היוּ הבּחוּרים יוֹצאים מחצר המשק בּמכוֹנית־משׂא מלאה וּגדוּשה. המכוֹנית לא היתה נוֹסעת ישר למטרה, אלא עשׂתה דרכּה בּעקיפין, על מנת להטעוֹת את האוֹיב. תוֹך המסע היוּ הבּחוּרים קוֹפצים מן המכוֹנית, קבוּצוֹת־קבוּצוֹת, וּממשיכים דרכּם בּרגל עד לכּפר שהיה חשוּד בּאיכסוּן כּנוּפיה אוֹ בּהכנוֹת להתקפה. ושם, בּין סלעי ההרים אשר ליד הכּפר, היוּ אוֹרבים עד אַשמוֹרת הבּוֹקר. וּבהנץ החמה היוּ הבּחוּרים נכנסים לתוֹך הכּפר וּמפתיעים את אנשיו וּמאַלצים אוֹתם לפרוֹק נשקם מעליהם.

פּעם שלח הקצין שתים מפּלוּגוֹתיו ושוֹפרוֹת בּידיהם. הבּחוּרים נצטווּ לעבוֹר לאוֹרך קו־הנפט וּליד הכּפרים השכנים לוֹ ולתקוֹע בּשוֹפרוֹת על מנת להזמין את המחבּלים לקרב גלוּי:

“אם אָמנם גיבּוֹרים הם, יצאוּ־נא אלינוּ ויַראוּ כּוֹחם פּנים אל פּנים.”

יש שהבּחוּרים היוּ מַרחיקים בּסיוּריהם וּמגיעים עד לתבוֹר ועד להרי הגליל.

כּך הגיעוּ פּעם אַחת למצוּדת־חניתה, ונתקבּלוּ שם בּסבר פּנים יפוֹת. וּבעוֹד הפוֹ"שים נחים מעט מעמל הדרך, גוֹמעים את התה המוּגש להם בּמטבּח האַרעי וסוֹעדים לבּם בּארוּחת־לילה בּלתי־צפוּיה – ישב לוֹ הקצין בּקצה אַחד השוּלחנוֹת שבּחדר־האוֹכל, כּשעיניו שקוּעוֹת בּמפּוֹת־הדרך הפּרוּשׂוֹת לפניו.

אוֹתוֹ לילה הוֹליך הקצין את בּחוּריו אל אֶחד מכּפרי הגבוּל הצפוֹני, אשר בּין החרבוֹת הסמוּכוֹת לוֹ התבּצרה כּנוּפיה אַחת.

כּמה מבּחוּרי חניתה הוּזמנוּ להשתתף בּ“טיוּל”. בּין המתנדבים היה גם מרדכי לב.

בּשוּרה ערפּית ארוּכּה צעדוּ האנשים בּשבילי־ההרים הנלוֹזים, כּשהמפקד צוֹעד לפניהם והמפּה בּידוֹ. היתה זוֹ הליכה מייגעת. המוֹרדוֹת תלוּלים והשבילים עקלקלים. כּפעם בּפעם מעדה רגל, צנח איש, והד דרדוּרם המַבעית של צרוֹרוֹת האבן המתגלגלים לתוֹך התהוֹם, הגבּיר את המתיחוּת.

נחל עמוֹק האפיל לנוֹכח הצוֹעדים. הם החליקוּ למטה בּמוֹרד התלוּל וגלשוּ אל רצוּעת־העמק הצרה. ניתן האוֹת לחניה ראשוֹנה, והאנשים צנחוּ ורבצוּ תחתם בּאֶפס־כּוֹח. לא הרחק מהם הזדקר יער עבוֹת של אַלוֹנים סבוּכים. גחליליוֹת התעוֹפפוּ והיבהבוּ כּפנסים זערוּרים. דממה שׂררה בּכּוֹל. פּקוּדוֹת נמסרוּ בּלחישה מפּה לפּה. האנשים קמוּ ממקוֹם רבצם

והמשיכוּ דרכּם המסוּכּנת. הם צעדוּ חרש, כּשסוּליוֹת־הגוּמי של נעליהם מַבליעוֹת כּל הד של צעדיהם. הילוּכוֹ הבּטוּח של הקצין הצוֹעד בּראש, נסך אוֹמץ ושקט בּלבּוֹתיהם של ההוֹלכים בּעקבוֹתיו.

כּכל שהרחיקוּ ממקוֹם־ישוּב ועלוּ בּמעלה ההר, כּן הלכה וגברה המתיחוּת לקראת המעשׂה הצפוּי. רבּוֹת כּבר שוֹטטוּ הבּחוּרים בּעמקים וּבהרים, אבל שוֹנה מכּוֹל היה ה“טיוּל” הזה בּשבילים וּבערוּצים, שלא דרכה בּהם רגל אָדם. הרגשה של מעשׂה בּראשית פּעמה בּלב הבּחוּרים.

 

פּרק שלוֹשה־עשׂר    🔗

שרב כּבד רבץ על עמק־יזרעאל. הישוּב הקטן שעל גבעת־האַלוֹנים נח מעוּלָף. העצים ניצבוּ בּלי נוֹע. גגוֹת הרעפים האדוּמים של הבּנינים החדשים דמוּ ליוֹרקי אש. כּתלי הצריפים ויריעוֹת האוֹהלים פּלטוּ חוּמם שצרב כּל גרוֹן ועצר כּל נשימה.

מעטים נשארוּ אוֹתוֹ יוֹם בּחצר המשק. העוֹנה בּוֹערת, וכל יד גוּיסה לעבוֹדה בּשׂדה וּבגן. גם הנוֹטרים החליפוּ מַדיהם בּבגדי־עבוֹדה ויצאוּ לשׂדה. אפילוּ מרדכי לב, שבּא מחניתה לחוּפשה קצרה, יצא לעבוֹדה לאַחר יוֹם אֶחד של מנוּחה.

בּחוּר זקוּף וחָסוֹן היה מרדכי עתה, עוֹרוֹ נשזף בּשמש האָרץ ורוּחוֹתיה וכפּוֹת ידיו נתקשוּ מן הרוֹבה והמעדר. הוּא עבד בּשׂדה התירס הנרחב, שטוּף־זיעה, מכוּסה אבק וּצרוּב חַמסין, אך שקוּע כּל כּוּלוֹ בּעבוֹדתוֹ. טוֹב היה להן לידים לעסוֹק בּעבוֹדה לאחר שבוּעוֹת וָחדשים של שמירה וּנדוּדים וּלאחר ימים ולילוֹת של מתיחוּת וציפּיה לאשר עלוּל להתרחש. כּל תנוּעה של גוּפוֹ הגמיש, כּל מאמץ של ידיו המיוּבּלוֹת, נסכוּ בּוֹ שכּרוֹן של עייפוּת נעימה. חוָיוֹת החדשים האחרוֹנים נימחוּ פּתאוֹם, כּלא היוּ. “עוד מעט תגיע שעת הצהרים,” הירהר בּנחת. “הכּרכּרה הקטנה, הרתוּמה לחמוֹר, תביא את כּדי האוֹכל. בּוַדאי ישלחוּ מרק־פּירוֹת צוֹנן. וּבערב – מקלחת. ואחר־כּך – להשׂתרע על הדשא בּצל האלוֹן. ונעמי תבוֹא.”

עוֹד הוּא מהרהר כּך, והד פּסיעוֹת חפוּזוֹת הגיע לאָזניו. נשׂא את עיניו וראָה – נעמי רצה מעֵבר המשק, ידה פּשוּטה לפניה והיא מנפנפת בּמעטפה לבנה.

“מכתב!” פּטרה קטוּעוֹת בּקרבה אליו, “מכתב דחוּף בּשבילך!”

פּניו של מרדכי החוירוּ בּקראוֹ את שתי השוּרוֹת שבפּתק וידוֹ המחזיקה בּפיסת־הנייר רעדה.

“א־מ־א בּ־א־ה!”

מחזיקים יד בּיד רצוּ השנים לעֵבר המשק, וכל מי שראָם בּכך חש כּי מאוֹרע גדוֹל אֵירע.

בּוֹ בּיוֹם יצא מרדכי לחיפה להקבּיל פּני אִמוֹ. הדבר היה לשׂיחה בּפי כּוֹל, בּמקלחת וּבחדר־האוֹכל ואף בּצריף המזכּירוּת.

כּפר־האַלוֹנים טרם קלט הוֹרים בּאוֹתם הימים. לא מכּבר נוֹלדוּ כּאן הילדים הראשוֹנים והתכוּנה לקראתם והדיוּנים על הסידוּרים למענם, עמדוּ בּמרכּז הענינים וליכּדוּ את עשׂרוֹת החברים והחברוֹת למשפּחה אַחת, הנוֹשׂאת יחד בּאחריוּת והקוֹבעת לעצמה חוּקי־חיים. עתה הוּצגוּ פּתאוֹם בּפני תוֹספת־עוֹל – בּית להוֹרים! ארוּכּוֹת וּמשוּלהבוֹת היוּ אוֹתוֹ ערב השׂיחוֹת בּחדר־האוֹכל על הסידוּרים שיש לעשׂוֹת לקראת בּוֹא האוֹרחת. היכן תשכּוֹן וּבמה תעסוֹק?

למחרת בּבּוֹקר פּוּנה למען אִמוֹ של מרדכי החדר המשוּבּח בּיוֹתר שבּבּנין הגדוֹל, וּבוֹ מיטה ושוּלחן, אגרטל פּרחים, ועל הרצפּה מחצלת. גם עוּגה נאֶפתה וקוּשטה כּראוּי.

חלפוּ שעוֹת הבּוֹקר והגיעה שעת הצהרים, וּכבר ירד הערב, האוֹטוֹבּוּס בּא מן העיר והלך, בּא עוֹד אֶחד והלך, ־ ואין אמא, וגם מרדכי איננוּ.

ורק למחרת היוֹם חזר מרדכי לבדוֹ והוּא מיוּגע וקוֹדר, שוֹתק וּמכוּנס בּתוֹך עצמוֹ.

אַחר נוֹדע הדבר: בּספינת־מעפּילים בּאה האֵם, אך לא שׂיחק לה מזלה כּאשר שׂיחק לבנה. בּמקוֹם ספּנים חלוּצים, קיבּלוּ את פּניה בּחוֹף נוֹטרים ערביים. אך דרכה על אדמת ארץ־ישׂראל נכלאָה, יחד עם כּל שיירת המעפּילים עליה נמנתה, בּמחנה־הסגר שבּעתלית. לשוא בּיקש מרדכי לראוֹת פּניה. לשוא כּיתת רגליו מלשכּה ללשכּה וּביקש רשיוֹן להיכּנס לשעה קלה לתחוּמי המחנה. “לא,” אמרוּ לוֹ, “יש לחכּוֹת לשעת הבּיקוּרים, שהיא אַחת לשבוּע.”

מרדכי נשתנה לבלתי הכּירוֹ. כּל הרוֹאה אוֹתוֹ לא יאמין, כּי זהוּ אוֹתוֹ עֶלם רענן ונרגָש מפּלוּגוֹת ה“מ”נ" וּמעמדוֹת חניתה. סַר וזעף היה עתה, אוֹתוֹ נער מעפּיל, מכּס, מלפני שנים. אך עתה היה הכּאב חריף יוֹתר והמרירוּת נוֹקבת יוֹתר. יען כּי על אדמת ארץ־ישׂראל נעשׂה עוול זה לאמוֹ וּלהמוֹני פּליטים. שוּב לא מצא מנוּחה בּעבוֹדה ולא ידע עוֹד שלוָה בּנפשוֹ. הוּא בּשׂדוֹת העמק – ולבּוֹ בּצריפי עתלית.

בּיחוּד גָבר צערוֹ לאַחר הפּגישה הראשוֹנה עם האֵם. גם עתה לא ניתן לוֹ לראוֹתה פּנים אל פּנים. ממרחק רב, מעֵבר לגדרוֹת־התיל, ראָה דמוּתה העלוּבה, פּניה המקוּמטים, עיניה הבּוֹכיוֹת. משתוֹקק היה לאחוֹז בּידה, ללטף פּניה העייפים, להבּיט לתוֹך עיניה הדוֹמעוֹת, להרעיף לה מילוֹת נוֹחַם. חָפץ היה להוֹשיבה לצידוֹ בּחדר־האוֹכל של כּפרוֹ, להאכילה מפּרי עמלוֹ. בּיקש לספּר לה, לשאוֹל, לדעת מה עבר עליה מאָז נפרדוּ וכיצד הגיעה לכאן. אך ניטל עליו לעמוֹד מוּלה מחוּסר־אוֹנים וּבאֶפס מעשׂה, אֶחד מרבּים הנצמדים אל הגדר וּמציצים בּיקיריהם מרחוֹק. עוֹד רגע והשוֹטר החָמוּש נתן אוֹת בּידוֹ – חסל סדר בּיקוּר. האֵם הנבוֹכה מנפנפת בּידה לברכה, ואַחר היא ניתקת מעם חוּטי התיל וכוֹשלת הריהי מַפסיעה בּשביל המוֹביל אל צריפי ההסגר.

בּלב כּבד ניתקים ממקוֹמם גם האוֹרחים העוֹמדים מחוּץ לגָדר, כּשהם נפרדים מיקיריהם הכּלוּאים. אַחים להם שם וַאחיוֹת, אָבוֹת ואִמהוֹת, בּנים וּבנות. לא תשׂבּע העין מראוֹתם, ולא יוּנח ללב. עוֹד פּעם ועוֹד פּעם מַפנים האנשים ראשיהם לעֵבר הגדר, קוֹראים: “שלוֹם!” בּקוֹל רוֹעד, “שלוֹם וּלהתראוֹת!” וּשחוּחים הם מתרחקים לעֵבר הכּביש אשר יוֹבילם איש־איש לביתוֹ וּלעבוֹדתוֹ.

מרדכי עמד תחתיו לבלי זוּז, כּאילוּ דבקוּ רגליו לאדמה. אינוֹ שוֹמע את גערוֹת השוֹטר ואינוֹ רוֹאה את מבּטיהם התמוּהים של העוֹברים על פּניו. “כּאן מקוֹמך!” לוֹחש לוֹ קוֹל ממַעמַקי לבּוֹ, קוֹל

גוֹבר והוֹלך, עד כּדי שאָגה גדוֹלה ועזה: “כּאן מקוֹמך, ליד גדר־התיל.”

נשתבּש מסלוּל חייו של מרדכי לב.

אָמנם הוּא חָזר אל בּיתוֹ בּקבוּצה, והוֹסיף לצאת עם העוֹבדים אל השׂדה והגן. אך הוּא חש חיץ נמתח בּינוֹ לבין חבריו. ידוֹ עוֹשׂה בּמלאכה ולבּוֹ בּל עמוֹ, וכל הסוֹבב אוֹתוֹ כּאילוּ ממנוּ והלאה.

עברוּ ימים רבּים וּמרדכי החל מתרשל בּעבוֹדתוֹ וּבכל הליכוֹתיו. בּכל יוֹם שלישי בּשבוּע, הוּא יוֹם הבּיקוּרים בּמחנה עתלית, הוּא יצא לדרך. וּבשוּבוֹ, יחלפוּ הימים והלילוֹת בּאי־שקט וּבקוֹצר־רוּח וכל כּוּלוֹ ציפּיה לבּיקוּר הבּא. יש, שלא יחזוֹר בּוֹ בּיוֹם מעתלית. עתים ישהה שם יוֹמים וּשלוֹשה. ישוֹטט בּסביבת מחנה־ההסגר, ושעוֹת מרוּבּוֹת יבלה תוֹך הצצה מתמדת וּמתוּחה אל הנעשׂה מעֵבר לגדר.

תחילה היוּ שוֹטרי המחנה מניאים אוֹתוֹ מלשהוֹת בּמקוֹם יתר על המידה. אַחר־כּך הוּרגלוּ אליו והניחוּ לוֹ. לאט־לאט גם נתקשרוּ קשרי־ידידוּת בּינוֹ לבינם. נוֹכחוּ לדעת, כּי אין כּל כּוָנוֹת רעוֹת בּלבּוֹ. רגש האַהבה לָאֵם, שריתקוֹ למקוֹם זה, היה כּה טהוֹר וָעז, שכּבש אפילוּ את לבּוֹ של הקצין הקפּדן הממוּנה על המחנה. וּלבסוֹף היוּ גם מרשים לוֹ לעתים להיכּנס פּנימה, מחוּץ לחוֹק, וּלבלוֹת שעה בּחברת אִמוֹ.

קמעה־קמעה נעשׂה מרדכי לב איש־בּריתם הנאמן של הכּלוּאים, שהיה מקשר אוֹתם עם העוֹלם שמחוּצה להם. מסַפּר היה להם מהנעשׂה בּאָרץ, מעוֹדדם וּמפיחַ בּהם תקווֹת רבּוֹת. בּמרוּצת הימים נהיה לבן־בּית בּמחנה. עוֹבר היה ממחנה הנשים למחנה הגברים, משׂוֹחח עם זקנים וּצעירים, סר לצריפי תנוּעוֹת־הנוֹער וּמבלה שעה ארוּכּה בּצריף התינוֹקוֹת.

בּכל אשר פּנה חָש סבלם של הכּלוּאים. אָלפּיים איש ואשה – היה מהרהר – בּריאים וּשלמים, בּהם מאוֹת צעירים וּצעירוֹת, חלוּצים שהכשירוּ עצמם בּמשך שנים רבּוֹת לחיי האָרץ, לבנוֹתה וּלהיבּנוֹת בּה, על מה ולמה נגזר עליהם להתנַוון כּאן בּאֶפס מעשׂה, כּאַסירים וּכפוֹשעים? וַהלא האָרץ מצפּה להם, לתוֹספת ידים, לכוֹחוֹת חדשים! השׂדוֹת זהוּבּים וַעמוּסים ואין ידי החקלאים מספּיקוֹת לאסוֹף תנוּבתם, והנוֹטרים בּעמדוֹתיהם מצפּים לחילוּפי משמרוֹת! מדוּע כּלאוּ את האנשים, אלה אשר הצליחוּ בּדרך נס להימלט מן התוֹפת? מדוּע לא יוּתר להם לצאת ולבוֹא אל אחיהם, אל הישוּבים המצפּים להם, להיוֹת לאַנשי־עבוֹדה גם הם, לחיוֹת וּלהחיוֹת?

חסַר־ישע וַחדל־אוֹנים היה מרדכי מהלך בּאוֹתם הימים. וכי מה בּידוֹ לעשׂוֹת? אילוּ הכּוֹח בּידוֹ, היה מרעיש מוֹסדי אָרץ, הוֹרס גדרוֹת וּשערים וּמשחרר את העצוּרים הנוֹשׂאים נפשם לחוֹפש!

מר־נפש ורב־תעלוּמה היה מהלך ממקוֹם למקוֹם וחוֹזה בּדמיוֹנוֹ מעשׂים נוֹעזים, שמתאַווה היה לעשׂוֹתם למען שחרר את הכּלוּאים. בּבוֹאוֹ לימים מעטים הבּיתה, היה פּוֹרש מן הציבּוּר וּמרבּה להתבּוֹדד בּאָהלוֹ, ולא היה משתף עצמוֹ בּדאגוֹת המשק ושׂמחוֹתיו, כּאילוּ זר הוּא כּאן. תחילה היו החברים שוּתפים עמוֹ בּצערוֹ, מטכּסים עמוֹ עצה למען החיש עזרה למעפּילים, אך דאגוֹת חדשוֹת לבּקרים היוּ משכּיחוֹת את הראשוֹנוֹת. ואיש־איש לצערוֹ שלוֹ וּלשׂמחתוֹ שלוֹ. אַחר־כּך היה מישהוּ מהחברים רוֹטן ואוֹמר:

“למה מהלך הוּא בּטל ואינוֹ עוֹשׂה דבר? וכי אין גם לנוּ אִמהוֹת ואָבוֹת הנתוּנים בּצרה? האִם נזנַח את עבוֹדתנוּ וּנשוֹטט בּדרכים? צער לחוּד – וַעבוֹדה לחוּד.”

בּביקוּריו בּמחנה עתלית היה מרדכי שוֹהה שעוֹת רבּוֹת בּצריף החוֹלים. המחלה דווקא מחשלת את האדם. יפים הסבל והרוֹך בּהתמזגם יחדיו. מחלוֹת קשוֹת לא הציקוּ בּאוֹתה עוֹנה למעפּילים. רוּבּם של השוֹכבים בּצריף החוֹלים תשוּשים היוּ בּגלל המזוֹן הדל, וַעדיין סוֹבלים היוּ מטלטוּלי־הדרך. חיורי־פּנים היוּ, צנוּמי־גו, מצוּמקים וּמקוּמטים בּלא עת. רק העינים בּערוּ בּאש התשוּקה לחידוּש החיים, לחוֹפש, לעבוֹדה, לבית.

בּמיטה הראשוֹנה, בּסמוּך לכּניסה, שכב זה שבוּעוֹת רבּים חוֹלה אָנוּש, קשיש מן האחרים, נבוֹן־דעת וּמלוּמד נסיוֹן־חיים. חוֹלה זה משך אליו תשׂוּמת־לבּם של כּל שוֹכני הצריף וּמבקריו. “המשוֹרר” – כּך כּינוּהוּ בּהערצה. על מיטת חָליוֹ היה, בּיד רוֹעדת, רוֹשם שירים בּמחבּרתוֹ. על הרוֹב היה שקוּע בּתנוּמה, ודוֹמה לגוּש־אדם ללא חיוּת. מוּבדל וּמוּפרש היה מכּל הסוֹבב אוֹתוֹ, אך לפתע היה מתנער מרבצוֹ, מוֹציא את המחבּרת והעפּרון מתחת לכרוֹ, ושכוּב למחצה היה פּוֹתחַ בּכתיבה. ולא ידע איש סוֹד כּתיבתוֹ – שמא מגילת יסוּריו מעלה הוּא על הכּתב?

פּעם, בּאֶחד מבּיקוּריו בּצריף החוֹלים, חָש מרדכי לב בּעיניו הטוֹבוֹת של ה“משוֹרר” כּשהן נחוֹת עליו מעל עֶרשׂ הדוָי. הוּא ניגש אל החוֹלה, שאל לשלוֹמוֹ ואַחר החל מסַפּר עמוֹ על חיי האָרץ. מאז היוּ השנַים מבלים שעוֹת בּשׂיחה, לתמהוֹנם של החוֹלים והאחיוֹת. משמביא מרדכי עתוֹן אוֹ ספר, הריהוּ סר אל ה“משוֹרר” וּמהנה אוֹתוֹ בּהם. קמעה־קמעה נפתח לבּוֹ של החוֹלה, והם היוּ לידידים.

יוֹם אֶחד שמע מרדכי מפּיו מעט מהתלאוֹת של ספינת־המעפּילים אשר הביאָה אוֹתם אל חוֹפי האָרץ. הדברים לא הפתיעוּ את מרדכי, כּי מבּשׂרוֹ חָזה סבלוֹת והרפּתקאוֹת אין קץ, אם כּי מה שעלתה לוֹ כּאין הוּא לעוּמת הזוָעה שנפלה בּחלקם של אחרים. מסיפּוּרוֹ של החוֹלה נוֹדע לוֹ לראשוֹנה, כּי לא כּל אניה החוֹתרת אל חוֹפי האָרץ מַגיעה למחוֹז חפצה.

בּסירת־מנוֹע קטנה יצא ה“משוֹרר” ללב־ים, יחד עם קבוּצת יהוּדים נוֹאָשים כּמוֹהוּ. התחוֹללה סערה והסירה התהפּכה ונסחפה בּנחשוֹל, ורק מעטים – והוּא בּתוֹכם – ניצלוּ בּדרך נס ונאֶספוּ על־ידי אניה שעברה בּקרבת מקוֹם. שבוּעוֹת וָחדשים היוּ הניצוֹלים שרוּיים בּין יאוּש ותקוָה.

יסוּרים רבּים מוּנוּ להם בּפרק־הזמן שבּין אניה לאניה. מנמל לנמל נדדוּ בּאין כּל פּתח תקוָה. לעיניהם יצאוּ חבוּרוֹת אנשים ללב־ים בּרפסוֹדוֹת רעוּעוֹת וּבסירוֹת קטנוֹת, יצאוּ – ולא הגיעוּ. רבּים נעלמוּ ולא נוֹדעוּ עקבוֹתיהם אוֹ מצאוּ מוֹתם בּמצוּלוֹת־ים. רבּים כּלוּ כּוֹחוֹתיהם מציפּיה, גָוועוּ בּרעב וּבתחלוּאים.

לאַחר תלאוֹת רבּוֹת שׂיחק לוֹ מזלוֹ והוּא נספּח אל שיירת־מעפּילים שאנייתם הצליחה לעשׂוֹת דרכּה לָבטח, לחצוֹת את הים־התיכוֹן וּלהגיע עד חוֹפי האָרץ. מוּל חוֹלוֹת־הנגב עגנה האניה לילה אֶחד ושלחה סירת־חלוּץ לתוּר את הסביבה. שעוֹת העליה אל החוֹף בּסירה הקטנה, אשר חתרה הלוֹך וָשוֹב, היוּ לשעוֹת של טירוּף־דעת. רבּים פּרקוּ כּל עוֹל. דחפוּ ורמסוּ כּעדת מטוֹרפים.

בּעוֹד לילה הגיעה הסירה האחרוֹנה אל החוֹף. מישטח החוֹלוֹת נבלע בּאפילה. מפתיע וּמוּזר מידרך כּף־רגל על אדמה מוּצקה. אך גדוֹלה היתה התדהמה שירדה על האנשים בּהתקרבם אל קירוֹתיה של איזוֹ חוּרבּה, שהזדקרה פּתאוֹם לנגד העינים והטילה מוֹרא. עשׂבי־החוֹף נראים היוּ כּצללי־אדם, כּקני־רוֹבים, כּחרבוֹת שלוּפוֹת. הצעירים שבּחבוּרה הוּצגוּ מיד כּזקיפים, שנים־שנים בּכל ארבּע רוּחוֹת־השמים, להיוֹת צוֹפים על פּני הסביבה. התרמילים שנוֹתרוּ לפליטה מגלי־הים נערכוּ בּמעגל, תרמיל על גבּי תרמיל, כּמיתרס גבוֹה, אשר מאחוֹריו רבצה השיירה. כּל צעיר וחסוֹן החזיק בּידוֹ מוֹט בּרזל, מאשר נטלוּ אִתם מן האניה. ניתנה פּקוּדת דוֹם, והשיירה כּוּלה היתה דוֹממה וּמצפּה עד שיאיר השחר.

נתרחש נס ועם דמדוּמי־בּוֹקר ראשוֹנים גילה אוֹתם משמר נוֹטרים. בּהתקרבם נדהמוּ למראה המיתרס המוּזר, שצמח כּאן בּאישוֹן־לילה. אך פּניהם נהרוּ כּאשר הוּברר להם מי הם המסתתרים מאַחריו.

“הישקטוּ והירגעוּ,” קרא חרש קוֹל גברי עמוֹק לעבר הזקיף, שהיה כּבר מוּכן להתגוֹנן בּמוֹט־העץ שבּידוֹ.

“בּוֹאוּ, יהוּדים, בּוֹאוּ,” חזר וקרא הקוֹל בּאידיש לעֵבר המסתתרים מאחוֹרי המיתרס, שעצרוּ נשימתם מהתרגשוּת.

לשמע הקוֹל הדוֹבר אליהם בּשׂפתם, האמינוּ האנשים, כּי הגיעוּ סוֹף־סוֹף לחוֹף מבטחים. פּתאוֹם הגיח אֵי־משם משמר של שוֹטרים בּריטיים, והתקוָה התנדפה בּן־רגע. לא הוֹעילה התפּרצוּת־הזעם. שליחי השלטוֹן ונשקם בּידם התגבּרוּ על הנאבקים בּידים ריקוֹת. וַאבלים ונוֹאָשים הוּבלוּ כּוּלם למחנה־ההסגר.

סיפּוּרי ה“משוֹרר” והמגָע הקרוֹב עם מחנה־המעפּילים הגבּירוּ מיוֹם ליוֹם את החיץ שנוֹצר בּין מרדכי לב לבין חבריו בּכפר־האַלוֹנים. שוּב, כּמוֹ בּימיו הראשוֹנים בּאָרץ, היה כּל הימים תוֹהה וּמהרהר על הדרך שיש לנקוֹט להצלת בּני עמוֹ מיסוּריהם. שוּב היה לאֶחד מדוֹחקי־הקץ, אשר לא ראוּ את הפּתרוֹן לסבלם וצערם של רבבוֹת וּמאוֹת אלפים יהוּדים בּמעשׂה־הבּנין החלוּצי בּלבד.

“לא, לא זוֹ הדרך!” אמר שוּב אל נפשוֹ. “מה טוֹבה תצמח לאִמי וּלכל הכּלוּאים יחד אִתה וּלכל המעוּנים בּגיטאוֹת וּבמחנוֹת־הריכּוּז מעֵבר לים אם אצא יוֹם־יוֹם השכּם בּבּוֹקר אל השׂדה, ואם אֶעקוֹר יוֹם־יוֹם גוּשי־סלע, ואֶחרוֹש ואֶזרע?”

ימים ולילוֹת היוּ מחשבוֹתיו אלוּ מציקוֹת לוֹ, ולא מצא מנוּחה לנפשוֹ.

בּוֹקר אֶחד הוּא יצא את הקיבּוּץ לבלי שוּב אליו. הוּא בּא העירה על מנת לבקש שם נתיבוֹת אל המעשׂה אשר יש לעשׂוֹתוֹ. ללא מטרה בּרוּרה הלך, ללא עוֹזר וּמדריך וקרוֹב וּמוּדע. יחידי, בּידים ריקוֹת, בּלב רווּי צער, הוּא הלך וּבלבּוֹ התשוּקה העזה להציל, להציל.

דבר עזיבתוֹ של מרדכי לב עוֹרר בּקיבּוּץ סערה גדוֹלה. תחילה לא האמינוּ: הוּא, המעוֹרה כּל־כּך בּעבוֹדת המשק וּבחיי החברה, הקשוּר בּכל נימי נפשוֹ אל אדמת ההרים הזאת, אל הסלעים והניר והחוּרשה וּפינת הקברים – כּיצד יניח כּל אלה וילך? והאוּמנם ייפּרד גם מעל נעמי חברתוֹ? אריה בּיקש להיכּנס אִתוֹ בּשׂיחה, להסבּיר לוֹ וּלהוֹכיח, – ולשוא. נעמי שתקה, וּבעיניה דמעוֹת, – מרדכי לא חזר בּוֹ.

חברי הקבוּצה, הבּאים לעתים מזוּמנוֹת לתל־אביב, היוּ נפגשים אִתוֹ, מספּרים לוֹ על המתרחש בּמשק וּמדבּרים על לבּוֹ, כּי ישוּב. נעמי בּאָה לבקרוֹ פּעם וּפעמיים, הביאָה בּסלסילה קטנה מפּרי הגן והלוּל, וּבעיניה תוּגָה וגעגוּעים. גם אריה בּא, ואף את אליהוּ אַלוֹני מעין־גב הביא אִתוֹ על מנת לקיים עם מרדכי “שׂיחה רצינית”, – ולא הוֹעילוּ ולא כלוּם.

 

פרק ארבּעה־עשׂר    🔗

בּימים הראשוֹנים היה מרדכי משוֹטט בּרחוֹבוֹת תל־אביב ודוֹמה למי שנשמטה הקרקע מתחת רגליו. נסיוֹנוֹת קשים מוּנוּ לוֹ בּחייו עד עתה, אך ימיו הראשוֹנים בּעיר העברית היוּ רעים מכּוֹל. היתה דאָגה ליוֹם־עבוֹדה, ידע מחסוֹר ולא אַחת טעם גם טעמוֹ של רעב. ניסה כּוֹחוֹ בּסדנאוֹת עבד בּשליחוּת, שירת בּחנוּת־מכּולת. עתים היה עמל מעלוֹת השחר עד הערב, והוּא מיוּזע ומיוּגע, זעוּם פּנים ולבּוֹ רע עליו, ואַחר־כּך היה נשאר בּלי עבוֹדה וּמכלה את ימיו בּבטלה מאוֹנס. אך לא העמל הקשה, גם לא הבּדידוּת והמחסוֹר הם שהציקוּ לוּ והגבּירוּ בּוֹ את המרי והרוֹגז. קוֹבל היה בּלבּוֹ על העיר הגדוֹלה, שלא קירבה אוֹתוֹ למטרתוֹ. להיפך, כּאן היה הכּוֹל כּאילוּ מכוּוָן לטשטש את משׂאת־נפשוֹ וּלהקהוֹת את המאוַיים התוֹססים בּוֹ.

בּימים של בּטלה היה מכתת רגליו בּחוּצוֹת העיר הסוֹאֶנת והעליזה, שהמוֹני אוּכלוֹסיה מתקהלים בּבתי־הקפה וּברחָבוֹת שלפני בּתי־הקוֹלנוֹע. המוֹנים נוֹהרים אל שׂפת־הים, לרחצה וּלשעשוּעים. הכּוֹל, דוֹמה, חוֹגגים, שלווים וּמתרוֹננים. ואוּלם משתדל היה גם להפוֹך בּזכוּתה של העיר. וכאשר נתמַזל מזלוֹ ויצא עם שחר לעבוֹדה, היה רוֹאה לפניו עיר אחרת, עיר של עמלים. המוֹני פּוֹעלים, גברים ונשים וּבני־נוֹער, נוֹהרים בּכיווּנים מכיווּנים שוֹנים. מחַלקי־עתוֹנים וּמוֹבילי־לחם, חַלבּנים וּמוֹכרי־קרח, ואחריהם פּוֹעלי בּנין וַחרוֹשת, – בּני־אדם מכּל גיל וּמכּל עֵדה. כּלי עבוֹדה בּידיהם, צוֹעדים האנשים בּקצב, בּרעננוּת. וּבבוֹאוֹ אל שכוּנוֹת־הצריפים שבּקצוי העיר, יראֶה בּצד מעוֹנוֹת דלים, בּהם עוֹני ורעב, צפיפוּת, וילדים מצוּמקים, – צריף של תנוּעת־נוֹער, השוֹקק חיים וָגיל. נערים וּנערוֹת יבוֹאוּ בּו לאחר עמל יוֹמם ועייפים ועמוּסי עוֹל־החיים, הם מבקשים שם להזין נפשם בּתוֹרה וָדעת. אמנם, כּל אלה רק כּחטיבוֹת בּוֹדדוֹת נראוּ בּעיניו, פּינוֹת־שקט מעטוּת וּנדירוֹת. ואילוּ העיר כּוּלה כּמוֹת שהיא, הריהי נוֹהרת, בּוֹהקת, עליזה וּשׂמחה, שטוּפת תשוּקה לחיים נוֹחים, חיים ללא דאָגה, ללא עוֹל כּבד.

לא פּעם, בּפלסוֹ לוֹ נתיב בּתוֹך גוּשי־האדם האָצים־רצים בּחוּצוֹת העיר, אוֹ בּעברוֹ על פּני בּתי־הקפה המלאים עד אֶפס מקוֹם, תצוּף בּלבּוֹ השאלה: הללוּ, פּליטי־גוֹלה אף הם, – הזוֹכרים הם עתה את אַחיהם בּארצוֹת העינוּיים? הנכוֹנים הם לעשׂוֹת משהוּ למענם? המבקשים הם דרך להצילם? בּאוֹתם הימים התגוֹרר מרדכי, יחד עם חבוּרת צעירים, ממדריכי תנוּעוֹת־הנוֹער, בּחדר אֶחד גדוֹל, שהיה הוֹמה תמיד. וגם כּלפּי חבריו לחדר היתה מנקרת בּלבּוֹ השאלה: היוֹדעים הם סבל עמם? היוּ שם חברי־קיבּוּצים שמילאוּ בּעיר תפקידים שהוּטלוּ עליהם לפרק־זמן קצר. אֶחד מהם היה מכּפר־האַלוֹנים, והוּא שהלין את מרדכי בּ“קוֹמוּנה” של המדריכים. המדריכים היוּ חוֹזרים בּשעה מאוּחרת, וּבהיקבצם יחד היוּ לפעמים מפליגים בּשׂיחה עד אַשמוֹרת־הבּוֹקר. מרדכי שכוּב היה ער וקשוּב, וּמבקש שעה כּשרה להבּיע לפניהם את רחשי לבּוֹ. “לא, הם לא יבינוּ!” היה אוֹמר אל נפשוֹ. אף־על־פי־כן ניסה לילה אֶחד לגוֹלל לפניהם את תכניוֹתיו והם הקשיבוּ לדבריו רב־קשב, גם שאלוּ והעירוּ, ותוּ לא. זר ועמוּם היה ההד שמצאוּ דבריו בּלבּם. “זה משוּם שאינם חָשים כּמוֹני. רק מי שהאיזמל ננעץ בּבשׂרוֹ – הוּא יחוּש!”

ולא יסַף לדבּר עוֹד, והיה מהלך סגוּר וּמסוּגר גם בּקרב חבריו אלה. יום אֶחד בּצהרים, בּשוֹֹטטוֹֹ אֵין־חפץ בּפינוֹֹת העיר, נתקלה עינוֹ בּכתוֹבת מטוּשטשת על גבּי שלט קטן:

בּית־אוֹכל בּזיל הזוֹל לפליטים וּלמעפּילים

בּחדר צר, שנבלע בּעשן סיגריוֹת זוֹלוֹת, מצא בּני־אדם מסוּבּים אל שוּלחנוֹת ארוּכּים, רעוּעים, עליהם נערמים שיירי־אוֹכל וצלחוֹת סדוּקוֹת. האנשים כּילוּ ארוּחתם, אך לא נחפּזוּ לקוּם מעל הספסלים הכּבדים. ניכּר היה בּהם כּי שעתם פּנוּיה, שאין עבוֹדה דוֹחקת בּהם. רוּבּם כּכוּלם עוֹלים חדשים היוּ, מגרמניה וּמאוֹסטריה, מצ’כוֹסלוֹבקיה וּמרוֹמניה, אנשים שטרם נתערוּ בּאָרץ וּבחייה. הכּרת פּניהם גם ענתה בּהם שטרם הגלידוּ פּצעיהם העמוּקים מן המכּוֹת אשר הוּכּוּ שם בּגוֹלה. רבּים מהם הצליחוּ לעלוֹת לאָרץ לאַחר הרפּתקאוֹת וּתלאוֹת רבּוֹת. רבּים נאֶלצו להניח משפּחוֹתיהם מאַחריהם, והם חיים כּאן בּבדידוּת, מתוֹך חרדה מַתמדת לגוֹרל יקיריהם.

למן הרגע הראשוֹן, בּוֹ דרכוּ רגליו של מרדכי על סף בּית־אוֹכל זה, היה דוֹמה עליו שמצא את מבוּקשוֹ. אָכן, את אלה בּיקש זה מכּבר, את המתהפּכים בלילוֹת־נדוּדים על משכּבם וּמבקשים גאוּלה לבני משפּחוֹתיהם, עצמם וּבשׂרם. כּעֵדה אַחת וּמיוּחדת היוּ הללוּ בּעיניו. פּליטים מעפּילים אלה – אש אחת בּוֹערת בּלב כּוּלם ואַחת היא מַשׂאַת־הנפש המחלחלת בּהם. אָמנם כּן, הגוֹרל המשוּתף הוּא שהטבּיע חוֹתמוֹ על האנשים. כּשמקבּל מישהוּ מכתב מן “הבּית”, מיד יוֹדעים הכּוֹל מה מסוּפּר בּמכתב. הכּוֹל יוֹדעים על בּני משפּחתוֹ של כּל אֶחד ואֶחד, שמוֹתיהם, משלח־ידם ואוֹרח־חייהם. החבוּרה כּוּלה מלַווה בּעֵרנוּת את צעדי קליטתוֹ של כּל אֶחד ואֶחד בּעבוֹדה וראשית התערוּתוֹ בּחיי האָרץ, שוּתפים הם לכּשלוֹנוֹת וגאים על הנצחוֹנוֹת.

החוּט המקשר של עדת המעפּילים כּוּלה היה מר זוֹננבּרג – הוּא בּעל המסעדה. גם מר זוֹננבּרג עלה לאָרץ “שלא כּחוֹק”, ורק מקץ כּמה שנים קשוֹת וּלאַחר ששׂבע מרוֹרים לרוֹב, שׂיחק לוֹ מזלוֹ והביא את בּני־משפּחתוֹ מרחוֹב היהוּדים שבּוינא, מקוֹם שם היוּ צפוּיים לגווֹע בּרעב. עתה מסייעים כּל בּני המשפּחה לאָב ולאֵם בּשירוּתי המסעדה.

מלאכתוֹ של מר זוֹננבּרג היא כּמלאכת־הקוֹדש בּעיני עצמוֹ. על־ידה הוּא כּאילוּ משׂיג את המטרה ששׂם לוֹ – להיטיב עם כּל פּליט וּמעפּיל שמזדמן למחיצתוֹ, כּשׂכר וּתמוּרה לסבל שלוֹ עם צעדיו הראשוֹנים בּאָרץ. גם את מרדכי הצעיר, “החלוּץ מן הקבוּצוֹת”, קירב מר זוֹננבּרג למן הרגע שדרכה רגלוֹ על סף המסעדה. משיגיש לוֹ תבשיל, יעמוֹד עליו וישאָלוֹ למעשׂיו וּלעניניו, כּשאוֹל האב את בּנוֹ.

עֵרני ואוֹהֵב־שׂיחה היה מר זוֹננבּרג. בּרק־הנעוּרים טרם נמחה מעיניו השחוֹרוֹת, מתנוּעוֹתיו המזוֹרזוֹת. בּדיחוּת־הדעת שיוֹרדת עליו פּתאוֹם תשרה רוּח טוֹבה על כּל בּאי המסעדה. אך את לבּו של מרדכי הוא קנה בתבוּנה וּברוֹך שבּהליכוֹתיו. מוּקף ילדים קטנים וּגדוֹלים, נתוּן לדאָגות רבּוֹת, משלוֹ וּמשל אחרים, ידע בּכל עת תמיד מה יאמַר לאדם למען ירוַח לוֹ. ידע לעוֹדד, לאַמץ וּלהפיחַ תקוָה בּלב, כּי ימים טוֹבים עוֹד נכוֹנוּ לנוּ.

“אוּלי תסוּר אלינוּ הבּיתה?” אמר יוֹם אֶחד למרדכי, “הלא איש־משק אתה, ולי יש ‘משק חי’ משלי, ילדים וילדוֹת, כֶּאפרוֹחים וּכפּרגיוֹת הללוּ”.

מר זוֹננבּרג וּבני־בּיתוֹ התגוֹררוּ בּאוֹתם הימים בּשכוּנה דלה, הזרוּעה צריפים רעוּעים ו“ליפטים”. שכנוֹ לצריף, מעֵבר למחיצת הקרשים הסדוּקים, היה ר' שׂמחה החייט. כּל ילדי השכוּנה ידעוּ את ר' שׂמחה, “החייט הזקן”. נתלש כּפתוֹר, נקרע שרווּל, אוֹ, חלילה, המכנסים נפרמוּ – אל ר' שׂמחה יסוּרוּ והכּוֹל יבוֹא בּשלוֹם על מקוֹמוֹ. הזקן ימשוֹך בּתנוּך האוֹזן, יצבּוֹט הלחי, וּלאַחר שיסיט המשקפיים הגדוֹלים מן המצח החרוּש קמטים וירכּיבם על האף, יתפּוֹר, יאַחה ויגהץ, עד לבלתי הכּיר עוֹד מקוֹם התוּרפּה.

“דבוֹרה!” יקרא אז לעֵבר אשתוֹ השוֹהה בּפינת־המטבּח, “שמא יש לך בּסלך צימוּק אוֹ ‘פיסטוּק’ בּשביל הבּחוּר?”

ולא ילדי השכוּנה בּלבד, גם המבוּגרים יסוּרוּ אליו בּשעוֹת הפּנאי. לכבוֹדם יוֹציא ממגרת שוּלחנוֹ גזרי עתוֹנים, יתיק משקפיו הגדוֹלים מן המצח אל החוֹטם ויקרא בּקוֹל “חדשוֹת מן העוֹלם הגדוֹל”. גם מרדכי היה בּין בּאי־בּיתוֹ של החייט ר' שׂמחה. בּשעת־ערב מאוּחרת, בּעת שחבריו ל“קוֹמוּנה” עסוּקים בּעבוֹדתם, יכתת רגליו עד לשכוּנה המרוּחקת ויבוֹא אל הצריף הקטן והחם. ילדיו של מר זוֹננבּרג, הקטנים עם הגדוֹלים, ישנים זה כּבר על מזרני־הקש הפּרוּשׂים על הרצפּה. אך השכן ר' שׂמחה עוֹדנו גָחוּן על מלאכתוֹ, ואשתוֹ דבוֹרה עוֹזרת על ידוֹ. כּאֵם רחוּמה תתן דבוֹרה עיניה הליאוֹת בּאיש הצעיר ותשאָלהוּ לשלוֹם אמוֹ.

השעוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר של מרדכי היוּ מעתה אוֹתן שעוֹת שהוּא מבלה בּחדרוֹ של החייט הזקן. לפני ר' שׂמחה יגלה כּל רחשי לבּוֹ וּבוֹ ימצא אוֹזן קשבת לתכניוֹתיו. עד שעת־לילה מוּפלגת נמתחים צלליהם של השנַים על כּתלי הצריף הקטן. וכל הרואֶה אוֹתם יתמה: מה סוֹד ימתיקוּ הללוּ, הזקן והצעיר?

ספּטמבּר 1939. המלחמה ירדה על העוֹלם כּמהלוּמה. נבוֹכים ונסערים התגוֹדדוּ בּני־אדם, נדהמים אל מוּל פּני המציאוּת האיוּמה. צווי־גיוּס איימוּ מעל הכּתלים בּרחבי־עוֹלם והזעיקוּ רבבוֹת, מיליוֹנים. אנשים צעירים הניחוּ בּיתם וּמלאכתם וכבלוּ עצמם בּמַדים וּבמחנוֹת. רוֹבים, טנקים, אוירוֹנים הקדירוּ שמי תבל כּעננה הרת־אסוֹן, שאין מנוֹס ממנה.

וגם ארץ־ישׂראל נסערה. חרדה אָחזה כּל פּינה וכל תא של הישוּב העברי. יוֹתר מכּוֹל נסערה עדת־הפּליטים והמעפּילים. מלחמה, מַשמַע, ניתוּק מוּחלט מהבּית, מהמשפּחה. מעתה נשללה כּל אפשרוּת של קשר כּלשהוּ. וּמי יוֹדע מהוּ הגוֹרל הצפוּי ליקרים בּמרחקים?

ואוּלם מלחמה היא גם קריאָה לפעוּלה, אוֹת לנקם ושילם. החשבּוֹנוֹת המרים עם ממשלת המנדט נפסקוּ, עד עֵת־מצוֹא, והישוּב העברי בּהמוֹניו התנדב לצבא הבּריטי. ולא ייפּלא, כּי דווקא מתוֹך חבוּרת המעפּילים, מבּין אלה שהיד הנאצית פּגעה בּהם בּמישרים, רבּוּ המבקשים להימנוֹת עם פּלוּגוֹת המתנדבים. מראשוֹני המתנדבים הארצישׂראליים לצבא הבּריטי היוּ מר זוֹננבּרג וַחבוּרתוֹ.

וגם מרדכי לב הלך אִתם.

לא בּלב קל יצא מרדכי אל מחנה־האימוּנים. כּמה שבוּעוֹת לפני כן אֵירע מאוֹרע גדוֹל בּחייו: אִמוֹ שוּחררה ממחנה־ההסגר, יחד עם עוֹד חבוּרה של מעפּילים. גם ה“משוֹרר” היה בּין המשוּחררים, וּממיטת־חָליוֹ אשר בּעתלית הוּעבר אל בּית־חוֹלים בּעיר. האֵם, שנאֶספה כּאוֹרחת רצוּיה אל צריפם של מר זוֹננבּרג ור' שׂמחה החייט, היתה, בּימים הראשוֹנים לשחרוּרה, תוֹהה וּנבוֹכה מדאָגה לבנה הנער שנתבּגר קוֹדם זמנוֹ. ואילוּ מרדכי היה אוֹרג בּסתר לבּוֹ תכניוֹת לחידוּש הבּית, לטיפּוּל בּאֵם. הוּא ישׂיג עבוֹדה,

ישׂכּוֹר דירה, ואמא תנוּח מכּל אשר עבר עליה. אַחר־כּך אוּלי יחזוֹר יחד אִתה אל הקבוּצה, וסוֹף־סוֹף ימצא, בּחברתן של אמא ונעמי, מנוּחה גם לעצמוֹ.

כּך חשב מרדכי.

אך פּתאוֹם פּרצה המלחמה והוּא התגייס. ואמא לא מנעה בּעדוֹ, לא התלוֹננה ולא התחננה. היא נשארה לגוּר בּצריף והציעה שירוּתה למסעֶדת “הפּליטים והמעפּילים”, אשר מבּאֶיה הרבים נוֹתרוּ בּה עתה רק קוֹמץ של קשישים.

 

פּרק חמישה־עשׂר    🔗

שעת־בּוֹקר מוּקדמת בּעיר תל־אביב. הרחוֹבוֹת ריקים ודוֹממים. פּה ושם יראה חלבּן על אוֹפניו, תעבוֹר עֶגלת־הלחם, אוֹ ישיש ישתרך וטלית־וּתפילין תחת בּית־שחיוֹ.

וּמן הסימטה הצרה שבּשכוּנת הצריפים הוֹלך וּבא נער וּבידוֹ מזוָדה גדוֹלה. עוֹדנוּ ילד כּמעט, טרם יהיה לבר־מצוָה, קטן, צנוּם, שׂערוֹתיו השחוֹרוֹת מתוּלתלוֹת, ועיניו כּעִנבי המוּסקאַט הבּשל.

מיכה הוּא זה, בּנוֹ בּכוֹרוֹ של מר זוֹננבּרג. עד כּה היה תלמיד עם תלמידים, נטוּל־דאָגה, כּמוֹהוּ כּשאר חבריו. עתה נהפּך עליו הגלגל. אבּא איננוּ. תחילה נלחם בּטוֹבּרוּק, ואחר־כּך בּאי כּרתים, והנה נתפּרסם שמוֹ בּרשימת הנעדרים. אמא נרשמה אף היא לשירוּת בּבית־החוֹלים הצבאי שמחוּץ־לעיר, תצא בּבּוֹקר ותחזוֹר לעת ערב. שׂכרה מוּעט, ואינוֹ מספּיק לקיוּם המשפּחה. חנה וּמרים, האחיות הבּכירוֹת, יצאוּ עם קבוצת־נוֹער של “התנוּעה” לעבוֹד בּמשק בּחדשי הקיץ. חנה כּתבה מן הקיבּוּץ: “אמא, כּאשר תלכי לקנוֹת ענבים בּשוּק, תבקשי שיתנוּ לך מעִנבי נען, כּי בּכל תיבה שאני אוֹרזת, אשׁים אֶשכּוֹל יפה בּשבילך”. וּמרים הוֹסיפה:

“וַאני מאַספת בּשבילכם עגבניוֹת”.

לבסוף נאלץ גם מיכה להיפּרד מעולם ילדוּתוֹ וּלשַנוֹת אוֹרח־חייו. גם הוּא ישכּים מעתה, יחד עם אמא, ויצא למלאכתוֹ. בּמזוָדה אשר בּידוֹ ערוּכים וּסדוּרים כּל אוֹצרוֹת מרכּוּלתוֹ: מקטרוֹת ואַרנקים, מטפּחוֹת וּשׂרוֹכים, גלוּיוֹת ועֶפרוֹנוֹת, גם טבּעת ושעוֹן יימצאוּ שם. כּל אלה נוֹעדוּ לחיילים האוֹסטרלים, הבּאים העירה לבלוֹת את חוּפשתם. ילדי השכוּנה יקראוּ לוֹ בּשם “מיכה האוֹסטרלי”, אף יפנוּ אליו בּ“גוּד מוֹרנינג” וּב“תאֶנק־יוּ”.

מיכה נחפּז אל מרכּז העיר, למקוֹם שם יבוֹאוּ הבּחוּרים העליזים, גבוֹהי־הקוֹמה וטוֹבי־הלב, בּעלי הכּוֹבעים רחבי־השוּליים. מכתת הוּא רגליו ממסעדה לבית־קפה, נטפּל אל זה ואל זה, שוֹאל וּמשיב וּמסיח עם החיילים בּלשוֹן שאינה אלא בּליל עברית ואַנגלית. לאֶחד יציע שירוּתוֹ להיוֹת לוֹ מוֹרה־דרך בּעיר הזרה, ולשני יוֹרה כּמה הברוֹת בּעברית, כּגוֹן “שלוֹם”, “תוֹדה”. וכל אוֹתה שעה אין המזוָדה הגדוֹלה נחה. נפתחת היא ונסגרת, ושוּב נפתחת. בּחפץ־לב וּבשׂמחה יקנוּ הבּחוּרים מידי מיכה כּל הדרוּש ושאינוֹ דרוּש להם. כּי מיכה ימכּוֹר בּעין יפה וּבצדק וּביוֹשר ינהג. “ידיד החיילים” – כּך הם קוֹראים לוֹ ונענים בּרצוֹן להזמנתוֹ לבוֹא וּלבלוֹת שעה קלה בּצריף אשר בּקצה העיר.

במרוּצת הימים היוּ שנַים, ג’ים וג’ק, מבּאי־בּיתם של משפּחת זוֹננבּרג ור' שׂמחה החייט. בּני כּפר קטן היוּ שני האוֹסטרלים, ולבּם יוֹצא אל בּיתם ואל ילדיהם. בּגעגוּעים רבּים מסַפּרים הם על הכּפר הירוֹק בּמרחבי אוֹסטרליה ועל פּעמוֹן הכּנסיה אשר צליליו קוֹראים לתפילת יוֹם ראשוֹן. אך יבוֹאוּ אל צריפוֹ של מיכה, מפשיל ג’ים החָסוֹן שרווּלי כּוּתוֹנתוֹ ונפנה אל המטבּח על מנת להכין את ארוּחת־הערב בּטרם תחזוֹר אמא זוֹננבּרג מעבוֹדתה. ויש אשר ייעלם ג’ים למשך שעה ארוּכּה. בּשכוּנה שמאחוֹרי הפּרדס הגדוֹל יחלוֹב את פּרוֹתיה של משפּחה אַחת המתגוֹררת שם. “למען לא תשכּחנה הידים לעבוֹד”, אוֹמר הוּא בּשוּבוֹ אל הצריף, וכל כּוּלוֹ שוֹפע נחת ממעשהוּ.

וג’ק, שהיה מוֹרה בּכפרוֹ, מבדח דעתם של הקטנים בסיפּוּרים עליזים שהוּא מסַפּרם תוֹך תנוּעוֹת־ידים והעוָיוֹת־פּנים בּלבד. “טוֹב לנוּ כּאן”, אוֹמר הוּא אל אמא זוֹננבּרג בּבוֹאָה. “בּביתכם אנוּ שוֹכחים את חיי המחנה ואת זוועוֹת המלחמה”. אך לא תמיד יעלצוּ הבּחוּרים. יש אשר יבוֹא ג’ים והוּא סַר וזעֵף ורגליו מתנוֹדדוֹת וכוֹשלוֹת.

“לגם מעט”, יאמר אז ג’ק, “יש לסלוֹח לוֹ. חוֹדש ימים לא קיבּל מכתב מבּיתוֹ”.

פּעם סיפּר ג’ק על אָחיו הצעיר של ג’ים. יחדיו גדלוּ וחוּנכוּ וחיוּ בּטוֹב, כּאנשי־עמל נאמנים לביתם וּלאדמתם. יחדיו גוּיסוּ לצבא ונשלחוּ לחזית – והאָח נפל בּמערכה. והניח בּבּית אשה צעירה המבכּה אוֹתוֹ. משנה עצב ירד על בּני הבּית הנבוֹכים. הצריף כּוּלוֹ היה עתה אפוּף געגוּעים וַחרדה לגוֹרלוֹ של אבּא.

למחרת היוֹם זרחה שמש־חוֹרף טוֹבה. אוֹר רך הציף את הצריפים, המדרכוֹת והכּבישים; צפּרים צפצפוּ בּפּרדס וּפרה געתה בּרפת.

העצים והדשאים אשר בּחלקת־הבּוּר שבּין השכוּנה והעיר, הפיצוּ ריחוֹת רעננים. עתה נמחוּ רשמי־העצב מלב מיכה, לא זכר את אבּא המתענה בּשבי ואת אָחיו של ג’ים, שנפל בּחזית. שׂמחַ וטוֹב־לב היה בּלכתוֹ בּרחוֹבוֹת העיר והמזוָדה בּידוֹ.

בּאַחת המסעדוֹת שבּמרכּז העיר ראה מיכה פּנים חדשוֹת – חיילים רבּים מסוּבּים אל השוּלחנוֹת הקטנים ואוֹכלים ארוּחת־בּוֹקר, – ועליזוּתוֹ נגוֹזה. אוירה כּבדה שׂררה שם. חייל אֶחד, נמוּך־קוֹמה וּבעל פּנים רחבים ואַמיצים, עמד עמידה איתנה ליד הקוּפּה ודיבּר קשוֹת אל בּעל־המסעדה. החייל הזר היה חבוּש כּוֹבע טרוֹפּי ועל כּוֹתפוֹתיו פּס אדוֹם, כּאשר יענדוּ אנשי־הצבא מדרוֹם־אַפריקה. אבל זה החייל מדרוֹם־אפריקה דיבּר עברית, להפתעתוֹ של מיכה. גם כּל בּאי המסעדה היוּ נפתעים, כּי הם נשׂאוּ ראשיהם מעל כּוֹס וצלחת ועתוֹן־של־בּוֹקר והקשיבוּ לדברי החייל, שנשמעוּ להם כּנאוּם־תעמוּלה.

“אַתם, היוֹשבים עדיין לָבטח בּבתיכם”, קרא הסַמל מדרוֹם־אַפריקה, בּפנוֹתוֹ אל בּעל־המסעדה, “ונהנים מרוֹב טוֹבה בּשעה שמיליוֹנים רבּים נוֹתנים למלחמה את היקר להם בּיוֹתר, את נעוּריהם וחייהם… אל תדמוּ בּנפשכם כי החייל בּמדים, ולוּ גם ישתה לשכרה, אין לוֹ מחשבוֹת בּראשוֹ… מתוֹך החפירוֹת וּמתוֹך להבוֹת החזית הוּא יעלה ויבנה עוֹלם חדש. הן אנחנוּ, הלוֹחמים, נבנהוּ. כּי רק לשם כּך אנחנוּ נלחמים, למען הדוֹר הבּא, שלא ידע עוֹד עוול, למען לא יהיוּ עוֹד בּני־אָדם כּזאבי־טרף. כּל החי בּעמלוֹ הוּא ישׂבע לחם! וכל עם יֵשב לָבטח בּארצוֹ. ייתמוּ כּוֹבשים ונוֹגשׂים מן האָרץ!”

הסַמל סיים נאוּמוֹ וצנח על הכּיסא שלידוֹ, כּאילוּ עייפה נפשוֹ מאוֹד, והכּוֹל תוֹהים וּתמהים. פּתאוֹם נשׂא החייל את עיניו וראָה את מיכה וּמזוָדתוֹ, קרא אוֹתוֹ אליו ואמר לוֹ בּנחת וּבחיבּה: “גם לי ילד כּמוֹך בּביתי. בּני קוֹרא עברית, אף כּי נוֹלד בּנכר, הרחק מארץ־ישׂראל. אני חינכתי את ילדי כּציוֹני. לאחר הנצחוֹן אביאֵנוּ לכאן, יהיה חלוּץ ויתן ידוֹ אף הוּא לבנין האָרץ”. מיוֹהנסבּוּרג הוּא, וּפלוּגתוֹ חוֹנה בּמצרים. עתה בּא לחוּפשה קצרה, כי נפשוֹ יוֹצאת לארץ־ישׂראל. הוּא נוֹלד וגדל בּמוֹשבה קטנה בּגליל העליוֹן. לפני שמוֹנה־עשׂרה שנה שלָחוּהוּ הוֹריו אל דוֹדוֹ אשר ביוֹהנסבּוּרג למען ישלים שם חוֹק לימוּדיו ואַחר יחזוֹר לביתוֹ. יצא ולא חזר, כּמוֹהוּ כּרבּים אחרים. לאַחר שסיים לימוּדיו, נשׂא לו אשה וּבנה בּית. בּמהרה פּרץ מסחרוֹ ונתעשר. אך בּכל אלה לא שכח את ארצוֹ, ואהבתוֹ למוֹלדתוֹ גנוּזה בּלבּוֹ כּאוֹצר יקר.

כּכל שחָלפוּ השנים כּן גברוּ געגוּעיו. וחרף הקשרים האמיצים הכּוֹבלים אוֹתוֹ אל סביבתוֹ החדשה, היתה ארץ־ישׂראל תמיד כּאש עצוּרה בּעצמוֹתיו. ועל־כּן שקד על חינוּכוֹ העברי של ילדוֹ, עוֹדד שמו, עוֹדד בּן־עמי. “בּדרוֹם־אַפריקה”, אמר, “ישנם יהוּדים רבּים המשתוֹקקים לציוֹן וכוֹאבים כּאֵב עמם בגלוּיוֹת. מיד עם פּרוֹץ המלחמה בּהיטלר, נתנוּ יהוּדי דרוֹם־אַפריקה אלפי מתנדבים לחזית. אין שם בּית יהוּדי שלא נתן גבר למלחמה, אם גם רחוֹקה היא משערינוּ. התנדבנוּ, כּיהוּדים וּכציוֹנים, למען כּבוֹד עמנוּ ולהגנה על אֶרץ תקוָתנוּ”.

בּרוֹב ענין סיפּר על חייהם הקשים של הלוֹחמים בּמדבּר, שם חוֹנה פּלוּגתוֹ. סיפּר על שרב ועל צמא, על ענני־אבק הנישׂאים בּסערה וּמכסים את עין האָרץ כּבצעיף עבה יוֹמם ולילה, על רוּחוֹת המדבּר המיללוֹת כּחיוֹת פּצוּעוֹת ועל הגעגוּעים העזים למקוֹם ישוּב, לעץ, לבית, למוֹלדת. “אין גזירה איוּמה יוֹתר”, אמר, מגזירת גָלוּת מהבּית וּמארץ־מוֹלדת. רק עתה, בּנכר, אבין לאשוּרוֹ מה רב סבלם של בּני עמנוּ, שמאז גָלינוּ מארצנוּ לפני אלפּים שנה, טרם ימצאוּ מנוֹח לכף רגלם. כּתוֹם המלחמה האיוּמה הזאת", הוֹסיף בּקוּמוֹ ללכת, “כּאשר יכּוֹן העוֹלם מחדש, הכרחי הדבר שיתוּקן גם העוול הזה שלנוּ. לא יתכן אַחרת!” הסַמל בּן־עמי וּמיכה מהלכים להם בּחוּצוֹת העיר כּשני ידידים משכּבר. יחד יבוֹאוּ אל המספּרה, יחד יעמדוּ ליד חלוֹן־ראוָה של חנוּת־ספרים. בּן־עמי מוּקסם ממראה־עיניו. כּל בּית וכל רחוֹב וכל גינה וכל ילד עברי כּפלאי־פּלאים יהיוּ בּעיניו. וּמיכה מסבּיר לוֹ כּל דבר.

לעת ערב אמר החייל לידידוֹ הצעיר, כּי עוֹד רבּה המלאכה לפניו, בּטרם יחזוֹר לפלוּגתוֹ. מכּאן, מן העיר העברית, רוֹצה הוּא לכתוֹב מכתב גדוֹל לביתוֹ, לסַפּר לוֹ לילדוֹ כּל אשר ראוּ עיניו בּסיוּרוֹ הקצר בּאָרץ, על הקיבּוּצים והמוֹשבים יספּר, ועל כּל אשר הספּיקוּ כּבר החלוּצים לבנוֹת

ולנטוֹע, וכי עוֹד ידם נטוּיה להוֹסיף ולבנוֹת כּהנה וכהנה. בּהגיע שעת הצהרים, הזמין הסַמל את ידידוֹ הצעיר לסעוֹד אִתוֹ יחד. לאַחר הארוּחה שוּב יצאוּ להמשך סיוּרם בּעיר. וכך היוּ מהלכים, עד שרד היוֹם, והם מיוּזעים וַעייפים וּשׂבעי רשמים. אז הפציר מיכה בּחייל האוֹרחַ, כּי יסוּר לביתוֹ, שם ינוּח ויחליף כּוֹח וגם תימצא לוֹ שם פּינה לכתוֹב אל ילדוֹ. הסַמל נענה לוֹ.

“רק לשעה קצרה”, אמר, “אברך לשלוֹם את משפּחתך ואַחר אלך לי”. אך בּבוֹאוֹ אל הצריף הקטן וישב בּכיסא־המרגוֹע שעל המרפּסת העטוּרה ירק, שכח דבריו ונשתהה שם שעה ארוּכּה. משבּאה אמא זוֹננבּרג מעבוֹדתה, התכּנסוּ וּבאוּ הילדים מן הרחוֹב. גם אמוֹ של מרדכי חזרה מן המסעדה, וסעדוּ יחד ארוּחת־ערב. נכנסוּ וּבאוּ שכנים מן הצריף הסמוּך, וּבן־עמי הוֹציא דפדפת מכּיסוֹ והראָה תצלוּמי אשתוֹ וילדוֹ. אַחר חילק לילדים ממתקים שמצא בּתרמילוֹ, השתעשע אִתם וסיפּר להם על בּנוֹ.

“הוּא שׂמחַ כּמוֹ ג’ים”, לחשה אחת הילדוֹת בּאָזני אָחיה, “אבל הוּא שׂמחַ בּעברית”.

אמא והשכנים בּיקשוּ, שיספּר להם מן החזית. תחילה סירב. “יארכוּ הדברים”. אמר, “ולמה אַדאִיב רוּחכם?” אך לבסוֹף נעתר להם. “טוֹב”, אמר. “אסַפּר לכם קוֹרוֹת לילה אֶחד, קוֹרוֹת קוֹמץ־אנשים בּקטע־חזית אֶחד, ותחוּשוּ, אוּלי, גם אתם, מה רב הסבל אשר מוּנה לוֹ לָאָדם בּשׂדה־הקרב וּמה איוּמה היא זוועת המלחמה בּכלל.”

 

פּרק ששה־עשר    🔗

לאַחר שהיתה פּלוּגתוֹ כּלוּאָה בּמדבּר בּמשך חָדשיים, והאנשים צרוּבי שרב ואָבק – הוֹדיע יוֹם אֶחד המפקד לחייליו, כּי יש להיכּוֹן להתקפה רבּתי. החיילים התנערוּ כּלקראת יוֹם־הדין.

“היוֹם אָנוּ עתידים להיפּגש פּנים אל פּנים עם צבא מוּסוֹליני, שוּתפוֹ וּבן־בּריתוֹ של היטלר”, נאמר בּפקוּדת־היוֹם, “נדע אשר לפנינוּ ונהיה נכוֹנים ואַמיצים”!

החוֹם היה לוֹהט והצמא מענה עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת. לקראת ההתקפה הוּכפּלה מנת המים, שבּאוֹתם הימים היוּ ניתנים בּמשׂוּרה. ניתנה פּקוּדה לנוּח ולישוֹן, למען יהיוּ האנשים עֵרים ורעננים בּבוֹא השעה. אבל השרב והמַחנק עינוּ והציקוּ ואיש לא עצם עיניו.

בּחצוֹת יצאוּ לדרך. צוֹעדים היוּ חרש־חרש. עתים נאֶלצוּ לזחוֹל על אַרבּע אוֹ להסתתר מאחוֹרי שׂיחים דלים. חָל איסוּר חמוּר להצית סיגריה אוֹ להשתעל.

לפתע ניתך מטר יריוֹת. מיד השתטחוּ איש ליד רעהוּ על האדמה הצרוּבה.

נשמעה פּקוּדה בּקוֹל כּבוּש:

“מַרגמוֹת הכן!”

וּמיד לאַחריה פּקוּדה שניה:

“היכּוֹן!”

ואש־האוֹיב גברה והלכה, בּיחוּד היתה מוּפנית האש אל השׂיח הבּוֹדד אשר מאַחריו הסתתרה חבוּרה גדוֹלה.

“להתפּזר על מישטח־החוֹל בּמרחק חמישים מטר איש מרעהוּ!” נשמעה עתה הפּקוּדה.

וּלאַחריה פּקוּדה נוֹספת:

“אש!”

היתה זוֹ הרגשה איוּמה לשגר כּדוּרי־מות מבּלי לדעת בּמי יפגעוּ. אבל, צו־המלחמה הוּא ואין מנוֹס ממנוּ. אף אין האָדם מסוּגל בּשעה כּזוֹ להרהר הרבּה. חייל הוּא, ועליו למלא כּל המוּטל עליו!

כּשניתנה לבסוֹף הפּקודה להפסיק את האש, ושקט מוּפלא וּמדהים השׂתרר בּמדבּר, רבצוּ האנשים תחתם אין־אוֹנים לאַחַר המתיחוּת הגדוֹלה.

שקט וּדממה בּמדבּר. רק אנחה בּוֹדדת, אַנחת פּצוּע, פּוֹלחת את הדוּמיה. אין יוֹדע אם “משלנוּ” היא האנחה אוֹ משל האוֹיב. אך אנחה זוֹ בּחלל המדבּר הנם את שנתוֹ, תהיה זוֹעקת תמיד באָזני כּל אשר שמע אוֹתה, תזעק ולא תידוֹם.

לאחַר מסע קצר במכוֹניוֹת, שוּב נשמעה פּקוּדה: “מהמכוֹניוֹת רד!”

האנשים קפצוּ והמשיכוּ דרכּם בּרגל. מתוֹך החשיכה הבחינוּ בּשלד של מכוֹנת־יריה איטלקית. הן, זוֹהי. רק שעה קלה לפני כן היא פּלטה אש, ועתה היא דוֹממת, עזוּבה. הרגלים נתקלוּ בּחפצי חיילים, אשר נעזבוּ בּבהלה. פּרדוֹת־משׂא תעוּ ללא בּעלים והיוּ כּצללים אוֹבדים בּחשכת־הלילה שם בּמדבּר.

האנשים התנהלוּ בּכבדוּת, עמוּסים חלקי המרגמה הכּבדה. פּתאוֹם נמסרה בּלחש הידיעה כּי אֶחד מאנשינוּ נעלם בין השׂיחים ואָבדוּ עקבוֹתיו.

חרדה אָחזה לבּוֹ של הסַמל: “האם נַניחנוּ לבדוֹ, הפקר למדבּר ולאוֹיב?” הוּא גָחן אל האדמה, הצמיד אָזנוֹ אל החוֹל המדבּרי והקשיב רב קשב. הכּוֹל ניצבוּ סביבוֹ כּקפוּאים. היתה דממה איוּמה. לבסוֹף הבחינה אָזנוֹ קוֹל תנוּעה רפֵה, מעֵין זחילה איטית וּזהירה. הוּפרה הדממה. הסַמל האיץ בּאנשיו וזירזם להתקדם בּכיווּן הרחש.

נמצא האיש. אבל השעה לא היתה כּשרה לשׂמחה. על הפּלוּגה למהר וּלהמשיך דרכּה. האנשים צעדוּ וזחלוּ חליפוֹת, כּשהם מתקדמים בּכבדוּת לעֵבר גבעת־החוֹל שמנגד. וּפתאוֹם, — רעם־תוֹתחים, מוּלנוּ. וסמוּך לכך אש תוֹתחים בּריטיים, מאַחרינוּ.

והפּלוּגה הקטנה בּתווך. השריקוֹת מעל לראש גברוּ והלכוּ. התאבּכוּ עמוּדי עשן, התפּשטוּ ונחתוּ עלינוּ והחניקוּ. הנה בּתי הכּפר הקטן שעל הגבעה הסמוּכה כּבר עוֹלים בּאֵש. והפּלוּגה הוֹלכת וּמתעטפת בּענני עשן וסילוֹני פּצצוֹת, והרעש הבּלתי־פּוֹסק מַחריש אָזנים. קוֹמץ קטן של בּני־אָדם לכוּד וטבוּל בּתוֹך ים של אש! אֵימה ירדה ללב: מה המעשׂה אשר עלינוּ לעשׂוֹת כּעת? מישהוּ הציע להניח את התחמוֹשת ולסגת, אך הסַמל ענהוּ נמרצוֹת: “לא כּך היא מסוֹרת הגדוּד שלנוּ. אין אנוּ יוֹדעים נסיגה. עד לכּדוּר האחרוֹן ועד לאיש האחרוֹן! – זוֹ היתה וזוֹ תהיה סיסמתנוּ תמיד”. ותוֹך כּדי דבריו אלה הרים את נשקוֹ הכּבד, הניפוֹ בּשתי ידיו וקרא בּקוֹל: “אַחרי!”

והחיילים העייפים והמבוֹהלים הלכוּ בּעקבוֹתיו, וכך היוּ מתקדמים בּמהירוּת וּבקצב.

לאחר שעברוּ בּמרוּצה כּחמישים מטר, השתטחוּ על האדמה והמשיכוּ להתקדם בּזחילה, שהיתה עתה קשה בּיוֹתר, כּי בּמעלה הגבעה היו מצוּיים. שם, מעֵבר לכּפר, ימצאוּ מַחסה בּחפירוֹת־ההגנה, עד יעבוֹר זעם.

האיטלקים הרגישוּ, כּנראֶה, בּזוֹחלים וכיוונוּ לעברם את האש בּיתר שׂאֵת. בּאין מַחסה אחר, ציוָה הסַמל על אנשיו להפסיק את הזחילה וּלהצמיד את ראשיהם אל החוֹל. הם הגיעוּ אל החפירוֹת רק מקץ שעה בערך. אַגב זינוּק מהיר הם חדרוּ פּנימה, כּל עוֹד נפשם בּם.

משך שעוֹת היוּ רבוּצים כּך, גוּף ליד גוּף, בּנשימה עצוּרה וּמבּלי יכוֹלת להניע אבר. ורעם התוֹתחים מַחריש אָזנים ועמוּדי אש נישׂאים על פני המדבר, וגוּשי־אדמה נעקרים מסביב, וסילוֹני־חוֹל ניתזים בּכוֹח אל על וּמתפּשטים על פּני המרחָב וסוֹחפים אִתם כּל אשר בּדרכּם.

החָזר העוֹלם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ? האם לא תוּפסק עוֹד האש לעוֹלם? פּתאוֹם הוֹפיע צל־אדם בּפתח המערה. מוּארת בּאש־הזוָעוֹת נראתה הדמוּת כּמפלצת מַבעיתה.

הלב עמד מדפוֹק.

“מי כּאן?” קרא הסַמל ושלף אקדחוֹ. קוֹל שקט ואָדיב ענה: “אני”. האנשים נדהמוּ בהוֹפיע לפניהם הרב הצבאי שהיה מלווה אוֹתם בכל דרכיהם מאָז צאתם מהבּית.

“מה לך כּאן, רבּי?” קרא אליו הסַמל הנרגש, " הלא מקוֹמך, לפי התקנוֹת, בּמרחק רב מאַחרי קו־האש. לָמה תסַכּן חייך?" הרב לא ענה. בדממה גָחן אל כל אֶחד ואֶחד והוֹשיט לשׂפתים הצרוּבוֹת מימיה ממוּלאה משקה מעוֹדד.

“שתה”, אמר, “וייטב לך”. כּעבוֹר שעה קלה הוּשלך הס, כּאילוּ עייפו התוֹתחים ונדמוּ. אֶחד־אֶחד יצאוּ מתוֹך החפירה וכחוֹזרים מעוֹלם אַחר הם עמדוּ והסתכּלוּ על סביבם. לאים ושוֹתקים הם חזרוּ למקוֹם חנייתם. בּפאתי המזרח האיר השחר.

לאחר שנחוּ החיילים מעט ואָכלוּ לָשׂוֹבע, יצאוּ לתוּר את הסביבה ולראוֹת מה השינוּיים אשר חלוּ בּה לאַחר ההתקפה. פּתאוֹם הוֹפיע מאחרי אַחד השׂיחים חייל בּן־פלוּגתם, – ג’וֹני. כּיצד נתגלגל וּבא יחידי לכאן? ג’וֹני היה חביב הגדוּד, בּשל הלצוֹתיו, המצאוֹתיו ותגליוֹתיו. לא פּעם היה מוֹדיע לחבריו בּחגיגיוּת, כּי אם יפּוֹל בּשבי, ואף אם בּלב המדבּר הלוֹהט יקרה הדבר – יקוּם למחרת היוֹם ויחזורֹ בּשלוֹם לגדוּדוֹ, כּשבּידוֹ גביע גלידה. גם עתה הכריז מרחוֹק, כּשפּניו נוֹהרים משׂמחה:

“מצאתי! מים מצאתי! הנה כּאן, בּמקוֹם הזה, בּוֹר מים. לא שתיתי מהם מחשש הרעלה”. “בּוֹא!” קרא הסַמל אל ג’וֹני נמרצוֹת, “בּוֹא והראֶני את בּוֹר המים”. ג’וֹני אינוֹ נבוֹך. אדרבּה, מזמין הוּא את הסַמל שילך אחריו. “הנה זה כּאן, בּסמוּך לשׂיח”. הסַמל מיהר אל ג’וֹני וּשניהם שׂמוּ פּעמיהם אל הבּוֹר. עוֹד הם צוֹעדים, וּמרחוֹק נשמע קוֹל קוֹרא: “בּן־עמי! הסַמל בּן־עמי מתבּקש לבוֹא וּלהתיצב לפני מפקד הגדוּד”. הקוֹל משתבּר להדים המתגלגלים מגבעה לגבעה, כּאילוּ המדבּר כּוּלוֹ קוֹרא בּשמוֹ של הסַמל. הניח הוּא את בּעל התגלית לנפשוֹ. החליק בּידיו את מַדיו, בּדק כּפתוֹריו וּנעליו וחָש לעֵבר החפירוֹת של המיפקדה.

“מה אמרת, אדוֹני הסַמל? אמרת ‘בּן־עמי’?” נשמע פּתאוֹם קוֹל מעֵבר למחיצה.

היה זה קוֹלוֹ של ר' שׂמחה החייט, שהקשיב אף הוּא כּל העת לסיפּוּרי הסַמל היהוּדי מדרוֹם־אַפריקה. וכאשר חזר החייל ונקב שמוֹ, נשמע שוּב קוֹלוֹ של ר' שׂמחה:

“דבוֹרה, אַת שוֹמעת? בּן־עמי. זה הוּא. מיד ידעתי כּי זהוּ אוֹתוֹ סַמל שבּעתוֹן”.

ותוֹך כֹּדי קריאָה נרגשת זוֹ הוֹפיע ר' שׂמחה וּבידוֹ פּיסת־עתוֹן מעוּכה.

“כּאן, כּאן כּתוּב הדבר שחוֹר על גבּי לבן!” הכריז בּגאוָה בּהוֹפיע זקנוֹ הלבן על המרפּסת. וּמבּלי לחכוֹת להזמנה, החל קוֹרא בּהטעמה וּבהתרגשוּת מעשׂה בּסַמל יהוּדי מצבא דרוֹם־אַפריקה, יליד ארץ־ישׂראל, אשר כבש מבצר בּמדבּר.

“ליד שפך הנהר ג’וּבּה”, כּתוּב היה בּעתוֹן, “שוֹכנים שני ישוּבים: ג’יבּוֹן, בּפאת דרוֹם, וג’מבּוּ, בּפאת צפון. לילה אחד פּתח הגיס הדרוֹם־אפריקני בּהתקפה כּל ג’יבּוֹן. האיטלקים נסוֹגוּ אז אל הגָדה השניה של הנהר, הרסוּ את הגשרים והתבּצרוּ באי ג’מבּוּ, שהיה מוּגן על־ידי תוֹתחים רבּים. הצבא הדרוֹם־אַפריקני, שהתעתד לַחצוֹת את הנהר ולעלוֹת על האי, פּתח, לשם הסחָה, בּאש תוֹתחים בּפינה אַחת, ואוֹתה שעה החלוּ כּמה יחידוֹת לעבוֹר את הנהר בּגשר־סירוֹת. פּתאוֹם הניפוּ האיטלקים דגל לבן. אך הוֹאיל וּכבר קרה לא פּעם, כּי האיטלקים הניפוּ דגל לבן בּמרמה, החליט מפקד הגדוּד לשלוֹח אליהם שליח מיוּחד, על מנת לָבוֹא אִתם בּדברים ולעמוֹד על כּוָנוֹתיהם. לתפקיד נכבּד זה נבחר הסַמל בּן־עמי, איש אַמיץ וּנבוֹן־דבר, המיטיב לדבּר ערבית ואיטלקית. יחידי, שקט וקר־רוּח חָצה הסַמל היהוּדי את נהר ג’וּבּה בּסירת־משוֹטים קטנה, בּעוֹד חבריו מלווים אוֹתוֹ מרחוֹק כּלַווֹת אדם אשר לא ישוּב עוֹד. ‘להתראוֹת!’ קרא אל חבריו בּהניפוֹ את הכּוֹבע הטרוֹפּי. בּהגיע בּן־עמי אל האי, התיצב קוֹממיוּת לפני המפקד האיטלקי ודרש ממנוּ להסגיר את המבצר ללא שפיכת־דמים. לאַחַר שיחה ממוּשכת, ניאוֹת המפקד לדרישת הסַמל. האיטלקים הניחוּ את נשקם והאי והמבצר נמסרוּ לידי הכּוֹבשים. כּאשר נסתיים טקס־הכּניעה, פּנה המפקד האיטלקי בּשאלה אל הסַמל האמיץ: ‘בּן איזה עם אתה, הסמל?’ ואריה בּן־עמי ענה לוֹ בגאוָה: 'יהוּדי אָנוֹכי, בּן לעם המפוּזר והמפוֹרד שהתעוֹרר וקם לתחיה, ואַרצוֹ, ארץ־ישׂראל, תיבּנה ותכּוֹנן בּמהרה בּימינוּ.”

 

פּרק שבעה־עשׂר    🔗

שוּב חלפוּ ימים, שבוּעוֹת. ימים רעים, לילוֹת נוּגים. הצריף הקטן היה שרוּי בּאבל. מאַבּא זוֹננבּרג אין כּל ידיעה. מזמן לא נתקבּל מכתב מאת מרדכי לב. אִמוֹ עוֹבדת ושוֹתקת. בּערב חוֹזרת היא הבּיתה עייפה וַעצוּבה. חנה וּמרים, בּנוֹתיו הבּכירוֹת של זוֹננבּרג, טוֹרחוֹת בּהנהלת הבּית, מבשלוֹת וּמכבּסוֹת, ושוֹאלוֹת את עצמן איך תוּכלנה להמשיך בּלימוּדיהן. החוֹרף ממַשמש וּבא, ואין בּגד חם ואין נעל לילדים הקטנים. מיכה מוֹסיף להשׂתרך בּחוּצוֹת־העיר וּמזוַדתוֹ בּידוֹ, אך החיילים האוֹסטרלים שוּב אינם מרבּים לקנוֹת כּמו בּימים הראשוֹנים. ענני־דאָגה רוֹבצים על פּניו הצנוּמים של הנער. אִמוֹ של מרדכי עוֹשׂה כּל שיש לאַל ידה כּדי לעוֹדד את הילדים. גם ר' שׂמחה סר ערב־ערב אל חדרם. אך הדברים אשר בּפיו אינם משׂמחים:

אש־המלחמה מתפּשטת, וּבאַכזריוּת, ולא בּמהרה יבוֹא השלוֹם. ורע וָמַר גוֹרל היהוּדים בּאַרצוֹת־הכּיבּוש של היטלר. מרכּזים יהוּדיים מדוֹרי־דוֹרוֹת נהרסים, קהילוֹת שלמוֹת נחרבוֹת. ילדי ישׂראל נוֹדדים בּיערוֹת, גוֹועים בֹּרעב וקוֹפאים בּקוֹר. גיטאוֹת, מחנוֹת־ריכּוּז, הרג רב, רצח המוֹנים, שׂרידים־פּליטים תוֹעים ואוֹבדים, וּפתח־ישוּעה אין. “לא טוֹב, לא טוֹב”, אוֹמר הזקן ואַנחוֹתיו שוֹברוֹת לב. “מה יהיה? מה המעשׂה הנכוֹן אשר עלי לעשׂוֹתוֹ?” כּך ישאל מיכה לנפשוֹ ערב־ערב מדי עלוֹתוֹ על משכּבוֹ. ישכּב שעוֹת ולא יעצוֹם עין והדאָגה מכרסמת. בּוֹקר אֶחד, לאַחר לילה של נדוּדי־שינה, גמר הנער בּלבּוֹ לסוּר אל לשכּת “הוַעד למען החייל”, וּלבקש עֵצה. רגיל הוּא לבוֹא לשם ולשאוֹל אם הגיעוּ מכתבים מאת חיילים שבוּיים, ואם נתקבּלה אוּלי איזוֹ ידיעה על־אוֹדוֹת אבּא אוֹ מרדכי.

עתים יבוֹא לשם בּיוֹם קבּלת הדוֹאַר מאת החיילים שבּמדבּר לוּב. נשים צעירוֹת וּקשישוֹת, אִמהוֹת וַאחיוֹת, מצטוֹפפוֹת בּאוּלם וּבמסדרוֹן וּמצפּוֹת למכתבים. יש אשר תספּר אשה לרעוּתה מן הכּתוּב בּמכתב שקיבּלה זה עתה. מיכה משוֹטט בּין הנשים ואַגב כּך יקשיב לַסיפּוּרים. וּבשוּבוֹ לעת ערב הבּיתה, יספּר לשוֹכני הצריף כּל אשר שמע.

ערב אֶחד סיפּר תכנוֹ של מכתב מזעזע: בּין חָרבות עיר איטלקית, שנהרסה בּאש תוֹתחים, פּגש חייל אֶחד בּאשה מטוֹרפת שנשׂאה בּשׂק שעל גבּה תינוֹק גוֹסס. בּיתה של האשה נהרס, ילָדיה רוּטשוּ בּהפגזה – וּמרוֹב צער וּבהלה נטרפה דעתה עליה, וַהריהי נוֹדדת בּדרכים עם נכדה הפּעוּט אשר נוֹתר לפליטה. החייל נתן לה את הסוּדר החם שלוֹ, למען תעטוֹף בּוֹ את התינוֹק, וגם תחב לידה כּמה מטבּעוֹת כּסף. אך האשה זרקה הכּוֹל, גם גידפה וקיללה את החייל ואת אנשי־הצבא כוּלם.

וּפעם סיפּר מיכה תכנוֹ של מכתב אַחר:

בּליל־שבּת אֶחד, כּאשר התכּנסוּ החיילים בּאוּלם הרוּס למחצה, למסיבּת־שבּת, מסיבּה ראשוֹנה לאַחר הימים הקשים בּקו־האש, נוֹדע כּי הגיע דואַר מארץ־ישׂראל, הדוֹאַר הראשוֹן מאָז הם חוֹנים בּמדבּר. פּרצה שׂמחה גדוֹלה בּקרב החיילים ושכחו דבר המסיבּה. והיוּ שם חיילים רבּים, שלא קיבּלוּ כּל מכתב, — אלה הם המתנדבים מקרב המעפּילים, שכּל קרוֹביהם נשארוּ בּארצות־היטלר. הללוּ היוּ מהלכים בּאָרץ ערירים וַאבלים, וּבוֹדדים ונוּגים היוּ הם גם בּחזית. עתה גדוֹל היה צערם שבעתיים – הנה הגיע דוֹאַר. אך הם, אין מי שיפקוֹד אוֹתם. וּבמכתבו של חייל אַחר היה כּתוב לאמוֹר: אַחד המעפּילים שבּא לאָרץ עם משפּחתו והתגייס לצבא, קיבּל מכתב מילדוֹ הלוֹמד בּבית־הספר וּכבר יוֹדע לכתוֹב עברית, אך האב לא ידע לקרוֹא בֹמכתב והוּא, החייל, קְרָאוֹ בּאָזניו.

מיכה הפסיק לרגע את סיפּוּרוֹ, שלף מכּיס מכנסיו פּתק מעוּך, עליו העתיק את מכתבוֹ של הילד: "אבּא,

אמא בּוֹכה בּכל לילה ואוֹמרת: נתפּלל לאלוֹהים, האַנס, שאבּא ישוּב הבּיתה בּריא. אני רוצה שכּבר תבוֹא, אבּא, ושתביא לי אוֹפנַים. בּבית־הספר היתה לי כּבר חגיגה של יוֹם־הוּלדת. אני כּבר בּן עשׂר. אם תשוּב מהר, נעשה עוֹד פּעם יוֹם־הוּלדת ואמא תבשל קפה כּמוֹ שאתה אוֹהב. אני לוֹמד טוֹב. כּאשר אהיה גדוֹל, אז אעבוֹד בּקיבּוּץ, ואתה תשב בּכיסא־הנוֹח, תשתה קפה, ותנוּח מהמלחמה. רק שתשוּב כּבר…"

בּאחד המכתבים – ממשיך מיכה – סוּפּר איך חגגוּ החיילים בּמדבּר את חג החנוּכּה. בּהסכּמת המיפקדה נבחרה מבּעוֹד מוֹעד וַעדה שערכה את התכנית, אירגנה מקהלה והכינה בּמרץ כּל הדרוּש לחגיגה.

כּל היחידה התכּנסה בּאוֹהל גדוֹל, שהוּאַר וקוּשט לכבוֹד החג.

בּפתח־האוֹהל הוּקמה חנוּכּיה גדוֹלה, עשׂוּיה קתוֹת מַעדרים. הנרוֹת נתקעוּ בּתרמילי כּדוּרים שהוּעמדוּ בּקוֹבעי פּלדה. תוֹך סוּפת־חוֹל נערך מיפקד חגיגי. מסביב לשלהבת נר־החנוּכּה שהיבהבה ונאבקה בּרוּח המשתוֹללת, עמדוּ הבּחוּרים והתפּללוּ לשלוֹם ארץ־ישׂראל. רבּים העלוּ בּזכרוֹנם את חג החנוּכּה בּאָרץ, את תהלוּכוֹת־האוּרים של הילדים, וּבה בּשעה ראוּ כּבמחזה תמוּנוֹת מימים קדוּמים: מַתתיהוּ החשמוֹנאי ויהוּדה המַכּבּי וכל גיבּוֹרי ישׂראל; זכרוּ את הפּזוּרים בּעוֹלם כּוּלוֹ ואת המעוּנים בּגיטאוֹת, את המוּכּים והמוּרדפים, – והלבבוֹת נתמלאוּ עוֹז.

המכתבים היוּ מאת בּחוּרי יחידת־הנהגים העברית, זוֹ היחידה אשר יצאוּ לה מוֹניטין על המשמעת השׂוֹררת בּתוֹכה, על מפקדה העברי ועל הרוּח העברית השוֹרה עליה.

מיכה היה מחבּב מאוֹד את הנהגים הללוּ וּמעלה דמוּתם בּגאוָה. פּעם ישב שעה ארוּכּה בּאוּלם “הועד למען החייל” והעתיק לפנקס־רשימוֹתיו סיפּוּרוֹ של חייל־נהג, שהוּבא בּ“החייל העברי”, עתוֹן יחידת־הנהגים: בּמסעם בּמדבּר הגיעוּ הנהגים לבּנגאזי, שנכבּשה על־ידי הצבא הבּריטי. תוֹשבי העיר הזאת לא בּרחוּ ולא גוֹרשוּ ממנה. משהתפּנה החייל מעבוֹדתוֹ – הוּא היה נהגוֹ של קצין עברי, – יצא לבקר בּרחוֹב היהוּדי. אך הוֹפיעה מכוֹניתוֹ, – עליה היה מצוּייר מגן־דוד, – בּאַחת הסימטאוֹת הצרוֹת שבּעיר, הקיפוּהוּ אנשם ונשים, לָחצוּ ידיו וחיבּקוּהוּ. זקן אֶחד, לבוּש חלוּק ארוֹך וַעטוּר זקן־שׂיבה, קרא בּעברית צחה: “בּרוּך שנתן מכבוֹדוֹ לבשׂר וָדם!”

ועוד זקן אֶחד בּירכהוּ לאמוֹר:

“בּרוּך הבּא מציוֹן!”

החייל הסבּיר להם, כי אין הוּא אלא נהג, פּוֹעל וַחבר־קיבּוּץ מארץ־ישׂראל, שהתגייס לעזרת הצבא הבּריטי בּמלחמתוֹ בּהיטלר. אך כּבוֹדוֹ לא ירד בּגלל כּך בּעיניהם, והם הוֹליכוּהוּ אל רב־הקהילה ועשׂרוֹת יהוּדים, גברים ונשים, דוֹברי ערבית ואיטלקית, הוֹלכים בּעקבוֹתיו. הרב קיבּלָהוּ בּסבר פּנים יפוֹת, והחייל סיפּר לוֹ, כּי לפני בּוֹא יחידתוֹ לכאן, חָנוּ בּעיר אַחרת, שיצאוּה האיטלקים, ושם חיפּשׂוּ וּמצאוּ בּית־כּנסת שוֹמם. הם טיהרוּ את הבּית, וּביוֹם־השבּת ערכוּ שם תפילה. לשמע הדברים האלה נקווּ דמעוֹת־גיל בּעיני הרב, והוּא הלך והביא כּמה יהוּדים מפּליטי אוֹתה עיר, וגם הם הוֹדוּ לחייל על המעשׂה אשר עשׂוּ חבריו.

בּליל שבּת, לאחַר התפילה בּבית־הכּנסת, פּרץ ריב בּגללוֹ, כּי כּל אֶחד חָפץ שיסעד על שוּלחנוֹ. לבסוֹף הוּא הלך לביתוֹ של זקן אֶחד מנכבּדי העדה. כּתוֹם הסעוּדה התאַספוּ וּבאוּ אנשים ונשים לָרוֹב, צעירים וּזקנים, וכוּלם ישבוּ לפניו, כּתינוֹקוֹת לפני רבּם, וייחלוּ למוֹצא פּיו. הנשים, שישבוּ לחוּד בּחדר הסמוּך, היטוּ אף הן אוֹזן קשבת לדבריו. והנה בּא שליח מאת הרב והוֹדיע, כּי זקן־הקהילה חָפץ לברכהוּ. הוּא קם והלך וכל הקהל אַחריו. הוּא בּא לבית אֶחד, שהיה מרוּהט בּהידוּר רב, וראָה שם ישיש מוּפלג שכוּב על סַפּה רפוּדה.

“בּן מאה ועשׂר הוּא”, אָמרוּ לוֹ, “עיניו כּהוּ מראוֹת ואָזניו כּבדוּ משמוֹע”.

הרב גָחַן אל הישיש וקרא בּקוֹל לתוֹך אָזנוֹ: “אוֹרחַ מארץ־ישׂראל, חייל עברי”.

הישיש התרוֹמם וישב על הספּה, וּלאַחַר שמישש בּגדיו וּפניו של האוֹרחַ, הניח שתי ידיו הרוֹעדוֹת על ראשוֹ ודוֹבב בּקוֹל רפה:

“בּרוּך אתה לאלוֹהים, הבּא מציוֹן”.

וּלאחַר הפסקה קצרה, הוֹסיף ואמר: יפּול מצדך אֶלף וּרבבה מימינך, אליך לא יגָש". נרגש עמד החייל תחתיו, והרב פּנה אליו ואמר לוֹ: “זכוּת היא לשמוֹע בּרכה עתיקה ויקרה. בּרכה זוֹ תגן עליך ואל אַחיך בּכל אשר תלכוּ”.

בּוֹקר אֶחד, כּשבּא מיכה אל הלשכּה, נקלע לתוֹך אוירה של התרגשוּת. שליח הוַעד חָזר זה עתה מבּיקוּרוֹ בּפלוּגוֹת החיילים, לאַחַר שהביא לשם את חבילוֹת ה“שי לחג” מאת ישוּבי האָרץ. “מעשׂה נאֶה עשׂינוּ”, אמר השליח, “השי היה להם אוֹת, כּי לא שכחנוּם. בּיחוּד גָדלה שׂמחת הבּחוּרים לקראת המכתבים הנאים של ילדי האָרץ”. השליח סיפּר בּמיוּחד על בּיקוּרוֹ בּיחידת ספּקי־המים וּביחידת־הנהגים. בּליל התקדש ראש השנה בּא אל המחנה של יחידת־הנהגים והוּפתע ממראֶה נהדר: מסביב לשוּלחנוֹת ערוּכים תחת כּיפת השמים ישבוּ הבּחוּרים, מרוּחָצים ומצוּחצחים וַחגיגיים, כּאילוּ לא עברוּ עליהם כּל מוֹראוֹת החזית וכל קשיי החיים בּמחנה־צבא. מפּוֹת לבנוֹת היו פּרוּשׂוֹת על השוּלחנוֹת הארוּכּים, וּבמימיוֹת הצבאיוֹת נתקעוּ צרוֹרוֹת פּרחים רעננים. פּרחים בּמדבּר! –

מראֶה נדיר וּמפתיע. מעל לשוּלחנוֹת התנוֹסס דגל תכלת־לבן ליד הדגל הבּריטי, וּכתוֹבת עברית:

שנת נצחוֹן וּגאוּלה

אַחד הבּחוּרים קידש על היין, והשליח הוֹציא ממזוַדתו חבילת־שי אַחת, שהביא אִתוֹ כּסמל, והניף אוֹתה וקרא: “חבילה זו שלוּחה אליכם מאת דוֹרשי שלוֹמכם הטוֹב!” שבוּעים ימים עשׂה השליח בּמדבּר, כּשהוּא עוֹבר מפּלוּגה לפלוּגה, מחלק את השי, מסַפּר על האָרץ ועל המתרחש בּה. בּליל־כּיפּוּר הלך לבית־הכּנסת הצבאי שבּמדבּר. קיבּוּץ־גלוּיוֹת! – כּזה היה המראֶה שנגלָה לעיניו. היוּ שם יהוּדים בּמדי חיילים מכּל קצוי תבל: אַפריקנים ואוֹסטרלים, בּריטים וּניוּ־זילנדים, יוָנים ורוֹדזים, וגרמנים וּפוֹלנים וצ’כים.

ערב אֶחד בּילה עם קבוּצת חיילים מדרוֹם־אפריקה. הרב הצבאי שלהם הוֹדיעם מראש על בּיקוּרוֹ של האוֹרחַ מארץ־ישׂראל. מאוֹת חיילים נתכּנסוּ יחד ואף כּי לא יכוֹל היה לדבּר אליהם בּעברית, שהיתה בּלתי־מוּבנת להם, – דוֹמה היה לוֹ כּאילוּ בּין בּחוּרי ארץ־ישׂראל הוּא יוֹשב. פּתח חבילת־שי אַחת וקרא מכתבוֹ של ילד קטן, בּאוֹתיוֹת־דפוּס מרוּבּעוֹת, עטוּרוֹת ציצי פּרחים צבעוֹניים וזרי ירק.

וזה לשוֹן המכתב:

"לחייל האַלמוֹני!

אין אנוּ יוֹדעים שמךָ, אבל בּטוּחים אנחנוּ, שאתה חייל יהוּדי הלוֹחם נגד היטלר. על כּן נשלח לך מתנה זוֹ וּנבקש ממך שתבוֹא אלינוּ לאחַר שתגמוֹר את המלחמה. תבוֹא ותעזוֹר לבנוֹת את ארץ־ישׂראל".

 

פּרק שמוֹנה־עשׂר    🔗

מי ישער כּל אשר נתרחש בּלבּוֹ של מיכה בּאוֹתם הימים? הוּא לא גילה לאיש הרהוּריו וצערוֹ. בּדוּמיה כּבש את געגוּעיו אל אביו, אך רוּחוֹ נשׂאָה אוֹתוֹ למרחקים. תשוּקה עזה היתה מפעמת בּוֹ ולא נתנה לוֹ מנוֹחַ.

מיכה השתוֹקק להיוֹת עם החיילים.

וּבוֹקר אֶחד נעלם מיכה. בּיקשוּהוּ בּכל השכוּנה וּבכל פּינוֹת העיר – ולשוא. עבר יוֹם, עברוּ יוֹמים – וּמיכה איננוּ.

הנער כּבר היה רחוֹק מבּיתו וּמעירוֹ.

מיכה עמד בּתחנת־הרכּבת בּגבוּל הדרוֹמי של ארץ־ישׂראל, מוּקף חבוּרת חיילים מאלה החוֹזרים מן המדבּר הבּיתה לחוּפשה.

כּיצד בּא הנער לכאן? לאן פּניו מוּעדוֹת? אי אפשר היה להוֹציא מפּיו דבר.

“נער מוּזר”, תמהוּ החיילים – וַעזבוּהוּ לנפשוֹ.

מיכה לא פּתח פּיו גם שעה שמבקר התעוּדוֹת הוֹרידהוּ מעל הרכּבת.

“האֵינך יוֹדע, נערי, כּי דרוּש פּאַספּוֹרט לנסיעה אל מעֵבר לגבוּל?” כּך ניסה אַחד החיילים לפתוֹח בּשׂיחה אִתוֹ.

“הראיתם כּי יסַע נער למרחקים לבדוֹ, ועוֹד בּימי מלחמה?” תמַה אַחר. “לאן פּניך מוּעדוֹת? והיכן אָביך ואִמך?” שאל בּגערה.

מיכה אינוֹ עוֹנה, כּאילוּ מילא פּיו מים.

מי יוֹדע כּיצד היה הדבר מסתיים אִלמלי נתרחש מאוֹרע בּלתי־צפוּי. פּתאוֹם הוֹפיע חייל גבוֹה וּבהיר־שׂיער, גָחַן אל הנער המבוֹהל וקרא משתוֹמם:

“בּחיי, הרי זה מיכה, בּנוֹ בּכוֹרוֹ של מר זוֹננבּרג!”

גם מיכה הכּיר מיד את החייל והתעוֹדד קמעה. היה זה אליהוּ אַלוֹני מעין־גב, ידידוֹ של מרדכי לב. עתים היה סר גם הוּא אל המסעדה “לפליטים וּלמעפּילים”, ואַגב כּך הכּיר את ההוֹרים וגם את מקוֹם מגוּריהם. אליהוּ נטל לזרוֹעוֹ של מיכה והוֹליכהוּ אל אַחד הספסלים אשר בּתחנה, הוֹשיבהוּ כּהוֹשב ילד קטן, וּבתוֹכחה מהוּלה שוֹבבוּת אמר:

“נוּ, בּחוּר, פּתח פּיך ויאירוּ דבריך”.

מיכה לא יכוֹל עוֹד לעמוֹד בּשתיקתוֹ. הדמעוֹת שהיוּ חנוּקוֹת בּגרוֹנוֹ פּרצוּ עתה בּלויית יבבה.

בּינתים נשמע קוֹל שקשוּק גלגלי הרכּבת, הקרבה וּבאָה. אליהוּ נטל את מיכה הבּוֹכה, הכניסהוּ לתוֹך הקרוֹן, ריפּד בּשׂמיכוֹתיו חלק של ספסל והשכּיב את הנער בּנחת:

“תנוּח ותחליף כּוֹח”.

נים ולא נים שוֹכב מיכה בּקרוֹן הרכּבת המיטלטלת, העוֹשׂה דרכּה לתל־אביב, וּבוֹלע בּדוּמיה את דמעוֹתיו. לאָזניו מַגיעוֹת שׂיחוֹת החיילים החוֹזרים מן החזית. את פּניהם לא יראֶה בּאפילת הקרוֹן, שתריסי חלוֹנוֹתיו מוּגָפים. ורק קוֹלוֹתיהם ישמע תוֹך שקשוּקם הקצוּב של הגלגלים וּנשיפוֹתיו הכּבדוֹת של הקטר.

מפּלוּגוֹת הנהגים והחַפּרים וסַפּקי־המים הם אלה היוֹשבים כּאן בּקרוֹן הרכּבת. רבּוֹת הן התלאוֹת שמצאוּ אוֹתם מאָז יצאוּ את האָרץ.

בּנסיוֹנוֹת קשים נתנסוּ, תפקידים מסוּכּנים מילאוּ בּחזית וּמחוּצה לה. חפרוּ עמדוֹת בּקו האש, הניחוּ צינוֹרוֹת־מים, העבירוּ חוּטי חשמל וטלפון לשׂדה המערכה, הוֹבילוּ תחמוֹשת וצידה, הביאוּ מים לחזית, ועוֹד כּהנה מלאכוֹת קשוֹת וּמסוּכּנוֹת. ואת כּל אלה עשוּ ידיהם של חלוּצים, שאוּמנוּ בּעקירת סלעים, בּיבּוּש בּיצוֹת וּבהקמת מגדלים וגדרוֹת־תיל. החיילים הזרים, בּני כּל העמים הלוֹחמים בּצבא בּעלוֹת־הבּרית, היוּ שוֹאלים בּתמיהה:

“מנַין להם זאת? הלא רבּוֹת שמעוּ על צעירי ישׂראל אשר דוֹרוֹת על דוֹרוֹת היוּ שקוּעים רק בּספר וּבעניני רוּח ולא אימנוּ ידיהם בּמלאכה”.

מתוֹך שקשוּקם הקצוּב של גלגלי הרכּבת וּמתוֹך שאוֹן הקטר הנוֹשף בּכבדוּת עוֹלה קוֹלוֹ של אַחד החיילים המסַפּר קוֹרוֹת הפּלוּגה הראשוֹנה של הנהגים האֶרצישׂראליים בּחזית לוּב:

רק מאָה היה מספּרם של הראשוֹנים. והבּחוּרים – כּאֶרז, כּוּלם חסוּנים ואמיצים. בּימי המאוֹרעוֹת בּאָרץ אוּמנוּ ידיהם לאחוֹז בּהגה ולא להרפּוֹת ממנוּ אף בּשעה שכּדורי־מות יאָרבוּ להם בּדרכים. וגם בּדרך־לא־דרך היוּ מַגיעים תמיד למחוֹז חפצם. עתה קיבּלוּ לרשוּתם כּמה עשׂרוֹת מכוֹניוֹת־משׂא גדוֹלוֹת ונאוֹת, וַעליהן גאוָתם. יוֹמם וָלילה צמוּדים הם אל ההגה וּמוּכנים לכל אשר יידרש מהם. טוֹענים וּפוֹרקים תחמוֹשת וצידה ודלק כּפלים מהמכסה. בּשׂמחה וּבאוֹמץ הם חוֹתרים בּתוֹך סַערת־קרב אל קווי־החזית הראשוֹנים. מעין חזרה רבּתי – וּבתנוּפה וּבממַדים לא ישוֹערוּ – של ימי “חוֹמה ומגדל” בּאָרץ.

פּלוּגת הנהגים זכתה לתהילה מפּי הממוּנים עליה. אך יש גם קצינים בּריטיים, המבקשים תוֹאנוֹת להשפּיל את הנהגים וּלהקניטם. וּפעם אַחת נטלוּ מהם את המכוֹניוֹת וּמסרוּן לחיילים בּריטיים, ולהם, לבּחוּרים העברים, ניתנוּ עבוֹדוֹת אחרוֹת, שלא היוּ לרוּחם. והנהגים הגאים לא השלימוּ עם גוֹרלם, התמרמרוּ, התלוֹננוּ, תבעוּ עד שהוּסכּם להחזירם לנהגוּת. ואוּלם, אַליה וקוֹץ בּה. נאמר להם, כּי לעת עתה אין מכוֹניוֹת מתוּקנוֹת למענם. מה עשׂוּ הבּחוּרים? – שׂמוּ לילוֹת כּימים והיוּ משוֹטטים בּדרכים, מלקטים שברי־מכוֹניוֹת של הצבא האיטלקי, אשר נסוֹג בּבהלה, מתקנים וּמרכּיבים וצוֹבעים וּמקשטים – ושוּב הם מוֹפיעים כּפלוּגה גאָה של נהגים אֶרצישׂראליים.

על כּל מכוֹנית יתנוֹסס מעתה מגן־דוד וּבתוֹכוֹ משוּבּצוֹת שלוֹש אוֹתיוֹת עבריוֹת בּוֹלטוֹת: י.ע.ל. – “יחידה עברית להוֹבלה”. על כּנפי המכוֹניוֹת חָרתוּ הבּחוּרים גם שמוֹת של ישוּבים עברים, מקצה האָרץ ועד קצֶהָ, כּאשר יחרתוּ נהגים בּני אוּמוֹת אחרוֹת שמוֹת נשים האהוּבוֹת עליהם. כּי תצא שיירה לדרכּה, דוֹמה כּאילוּ כּל ארץ־ישׂראל כּוּלה היא היוֹצאת לחזית.

מעתה היוּ הנהגים האֶרצישׂראליים לכבוֹד ולתהילה בּכל היחידוֹת כּוּלן. וּמרוּבּים הם הנהגים האוֹסטרלים שחָרתוּ אף הם אוֹתיוֹת יע"ל על מכוֹניוֹתיהם. מאמינים הם כּי קמיע עברי עתיק הוּא, המגן מפּני תאוּנוֹת וַאסוֹנוֹת.

“הידד, פּלוּגת יע”ל", סיים המסַפּר, “לא נשכּח את הנהגים העברים!”

“ולא נשכּח את הסַפּנים העברים”, קרא אֶחד מפּינה אחרת של הקרוֹן, “לא נשכּח את הפּלוּגה אשר שמה הלך לפניה בּכל נמלי יוָן וּכרתים. מאוֹת בּחוּרים עברים, מקרב סַפּני חיפה ותל־אביב, וּבראשם קצין עברי בּן האָרץ, איכּר ממוֹשבה עברית קטנה וחייל בּגדוּד העברי הראשוֹן, אשר הניח עבוֹדתוֹ וּמשפּחתוֹ, ויצא עם הפּלוּגוֹת הראשוֹנוֹת. זקוּף־קוֹמה וּרחב־כּתפים וטוֹב־לב היה הקצין, כּאָב וּכמדריך היה לבחוּריו הסַפּנים. אִתם עמד עד הרגע האחרוֹן על משמר תפקידם בּנמלי יוָן הבּוֹערים בּאש, תחת מטר הפּצצוֹת של אוירוֹני צלב־הקרס, ואִתם הוּא מתענה עתה בּשבי הנאצי”.

“ואַל נשכּח גם את החפּרים שלנוּ!” נשמע פּתאוֹם קוֹל עמוֹק מקצה אַחר של הקרוֹן האָפל.

מתקתקת הרכּבת, ונוֹשמת ושוֹאפת. תיק־תק־תק… תיק־תק־תק… ה־בּי־תה… ה־בּי־תה.

רוּח־מדבּר סוֹערת בּחוּץ, טוֹפחת על התריסים המוּגָפים וּמַחדירה גרגרי חוֹל מבּעד לפרצוֹת וּסדקים. תימרוֹת־עשן מתאַבּכוֹת בּחלל הקרוֹן, אש סיגריוֹת מהבהבת וכבה. פּנים אחוּזי־תנוּמה מוּאָרים רגע בּאוֹר גפרוּר ניצת – ושוּב האפילה אוֹפפת. גָדוּש ודחוּס הוּא הקרוֹן המתנדנד וקוֹלוֹת־נַחרה ולחַש־שׂיחוֹת עוֹלים בּוֹ בּערבוּביה.

מיכה מתעוֹרר ונרדם, ושוּב הוּא מתעוֹרר. סַמל עברי מחיל החַפּרים האֶרצישׂראליים מסַפּר קוֹרוֹת פּלוּגתוֹ בּחזיתוֹת לוּב ויוָן.

חיילי פּלוּגת־החַפּרים היוּ מראשוֹני המתגייסים לצבא הבּריטי. אָמרוּ להם: “תחפּרוּ מקלטים, תפנוּ דרכים, תפרקוּ אניוֹת ורכּבוֹת”. והם ענו: “כּל הדרוּש למען הנצחוֹן לא יכבּד ממנוּ לעשׂוֹתוֹ!”

כּחוֹטבי־עצים וּכשוֹאבי־מים, היוּ עוֹשׂים בּכל עבוֹדה קשה וּשׂכרם זעוּם וּמעמדם עלוּב. ורבּה היתה המרירוּת שנצטבּרה בּלבבוֹת, והיאוּש והרוֹגז אָכלוּ בּכל פּה. אז קמוּ כּמה מבּין החַפּרים ואמרוּ:

“הבה נתאַרגן למען שיפּוּר חיינוּ”. נבחרה קבוּצת חיילים, שהכּוֹל נתנוּ בּהם אֵמוּן, וכל דבר קשה הביאוּ לפניהם. לא קל היה הדבר, כּי בּאוֹתה הפּלוּגה רבּים היוּ המעפּילים, ואף כּי יהוּדים היוּ כּוּלם, בּני עם

אֶחד, לא הבין איש שׂפת רעהוּ. וכאשר הוּסכּם לבסוֹף על פּיקוּד עברי בּפּלוּגה, היה הכרח להעמיד ליד כּל סַמל מתוּרגמנים אחדים.

פּלוּגת החַפּרים נשלחה למצרים בּסתיו השני למלחמת־העוֹלם והוּעברה אחַר־כּך למדבּר לוּב, לעזוֹר ל“חיל המהנדסים המלכוּתיים” בּהנחת צינוֹרוֹת־מים עד קו־החזית. בּחוּרינוּ ניגשוּ לעבוֹדה בּמרץ רב, ותוֹך ימים מעטים ידעוּ הכּוֹל, כּי זריזים הם וּמאוּמנים יוֹתר מן הממוּנים עליהם. פּעם נצטווּ לאסוֹף חוּטי טלפוֹן, שעזבוּם האיטלקים אגב נסיגתם המבוֹהלת, וּלהניחם בּקו אַחר, בּכיווּן החזית.

מוֹעד של שבוּעיים נקבּע למלאכה זוֹ, אך הבּחוּרים סיימוּה מקץ שלוֹשה ימים.

עם התקדמוּת הצבא הבּריטי בּצפוֹן לוּב, הוּעברה פּלוּגת החַפּרים לסוֹלוּם, על מנת לפרוֹק מטענן של הספינוֹת העוֹגנוֹת בּנמל הקטן וּלהעמיס את התחמוֹשת והצידה על המכוֹניוֹת היוֹצאוֹת לחזית. היה זה עמל מפרך. עבדוּ יוֹמם וָלילה. כּל נמל סוֹלוּם כּוּלוֹ היה בּידי הפּלוּגוֹת האֶרצישׂראליוֹת – הסַפּנים והחַפּרים. עבדוּ בּמשמרוֹת, כּלהקוֹת נמלים, וגם אִם העליב בּהם מי מן הנכרים הממוּנים עליהם, לא פּגה ההתלהבוּת ולא רפה מתח העבוֹדה.

כּשנוֹדע בּפּלוּגה, כּי החלה ההתקפה על טוֹבּרוּק, הגבּירוּ קצב עבוֹדתם בּיתר שׂאֵת. נשׂאוּ על גבּם את מטען הפּצצוֹת וּמיכלי הדלק, כּרעוּ תחת המשׂא הכּבד, עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת, אך לא הפסיקוּ ולא האֵטוּ.

לאחַר שנכבּשה טוֹבּרוּק, הוּעברה פּלוּגת החַפּרים אל נמלה הגדוֹל והמסוּדר. גם כּאן היה הנמל כּוּלוֹ בּרשוּתם של הבּחוּרים האֶרצישׂראליים. קראוּ רחוֹבוֹת וּרציפים בּשמוֹת עבריים והדבר היה להם לעידוּד וּלנוֹחַם. היה שם רחוֹב עין־חרוֹד, רחוֹב תל־אביב, וַחניתה וירוּשלים. מצאוּ בּאֵר מים וקראוּ שמה “ציוֹנה”.

כּך בּיקשוּ להפיג מעט את סבל הגעגוּעים.

בּהיוֹת הפּלוּגה בּיוָן, הוּטל עליה לילה אֶחד, זמן מוּעט לפני הישלחה לקו החזית, לעבוֹד בּנמל פּיריאוּס, שהיה מוּפצץ אז בּלי הפוּגוֹת. פּתאוֹם נזכּרוּ הבּחוּרים – הלילה הזה ליל־פּוּרים הוּא. מיד התעצבוּ אֶל לבּם. בּבּית חג. כּל המשפּחוֹת חוֹגגוֹת, הכּוֹל משתפים עצמם בּשׂמחת הילדים. ואילוּ כּאן… חָזקה עליהם הפּקוּדה למהר ולפרוֹק מטענן של שתי ספינוֹת. כּל אנשי הפּלוּגה הוּצאוּ לעבוֹדה, בּהם אלה שלא הספּיקוּ לנוּח וּלהחליף כּוֹח מעבוֹדת יוֹמם. בּלב כּבד יצאוּ, בּרגלים כּוֹשלוֹת.

מעשׂה ניסים – ואֶחד, לץ שבּחבוּרה, קרא לָזה “נס פּוּרים” – חָלה פּתאוֹם הפוּגה, ממוּשכת קמעה, בּין הפצצה להפצצה. בּמשנה־מרץ הוֹלכים האנשים הלוֹך וַשוֹב וּמשׂאָם עליהם. הגב כּפוּף, הידים ליאוֹת והעיניים נעצמוֹת מעייפוּת. וּפתאוֹם נשמע הקוֹל:

“חבריא, הבה נקיים שׂמחת פּוּרים!”

מיד פּתח מי בּשיר עליז. וּמכּל עֵבר ענוּ לוֹ בּמקהלה, וככה היוּ הכּוֹל שרים וצוֹעדים בּקצב. העבוֹדה לוֹהטת והשירה גוֹברת והוֹלכת, וּצליליה העזים נישׂאים למרחוֹק. לא יצאָה שעה קלה וגם האוֹסטרלים והניוּ־זילנדים, אשר שימשוּ כּחיל־משמר בּנמל, נתנוּ ידם לעבוֹדה כּמתנדבים, ואף הם פּתחוּ פּיהם בּשיר. היתה זוֹ שירה, אשר כּמוֹתה לא שמעה פּיריאוּס מאָז היוֹתה.

מתקתקת הרכּבת.

עתה הגיע תוֹרוֹ של אֶחד מיחידת הנהגים. מסַפּר הוּא בּקוֹל שמצטלצל בּרוּרוֹת בּאַפלוּלית הקרוֹן:

לאַחַר שעבדוּ נהגי יע"ל זמן־מה בּסביבת טוֹבּרוּק, הוּעברוּ לדאֶרנַה, עיר־נמל אף היא, לא הרחק מבּנגאַזי. בּעיר זוֹ נמצאוּ אז מרבּיתם של פּליטי טוֹבּרוּק, — פּליטים יהוּדים. אך בּאוּ הנהגים העירה, מיד יצאוּ לבקש את אחיהם הפּליטים. משמצאוּם, חזרוּ והביאוּ אליהם שׂקי קמח וקטניוֹת, מאלה שהוֹציאוּ מן המחסנים האיטלקים בּטוֹבּרוּק, שנעזבוּ בּבהלה. בּשעוֹת הפּנאי היוּ מכנסים את הילדים לבית־הכּנסת וּמחלקים להם פּירוֹת וריבּה מאשר קנוּ בּכספּם אוֹ הוֹתירוּ מארוּחתם.

והילדים, אף־על־פּי שלא שמעוּ לשוֹנם של החיילים, נקשרוּ אליהם בּרגשי אהבה והערצה, גם היוּ בּאים וּמבלים שעוֹת תמימוֹת ליד המחנה.

הימים בּדאֶרנה היוּ לנהגים כּימי־נוֹפש לאחַר העמל הרב והסבל בּמדבּר. כּאן היוּ מים בּשפע, ויכלוּ להתרחץ וּלכבּס בּגדיהם. סוּפוֹת־החוֹל כּמעט ולא הציקוּ כּאן, והעין נהנתה מן הירק אשר בּעיר, לאחַר שלא ראתה צמח רענן בּמשך שבוּעוֹת רבּים. ואוּלם ימי־המנוּחה לא ארכוּ. שוּב יצאוּ הנהגים לדרכּם, להוֹביל נשק וּמזוֹן ללוֹחמים בּחזית בּנגאַזי. שוּב מצאוּ אוֹתם תלאוֹת וסכּנוֹת. נוֹדדים היו מקטע־חזית אֶחד למשנהוּ. פּעם עשׂוּ דרכּם ללא אוֹר בּאפילת הלילה. פּעם שהוּ בּדרכים בּמשך שתים־שלוֹש יממוֹת רצוּפוֹת, יוֹמם וָלילה, ללא שינה. והיוּ מכוּסים שכבת אבק עד לבלתי הכּירם. בּגדיהם בּלוּיים וּמלוּכלכים, הקיבה ריקה והגרוֹן ניחָר. אף־על־פּי־כן, לא שמַט איש את ההגה מידיו, גם בּשעה שמטוֹסי צלב־הקרס הנמיכוּ לטוּס מעל לראשם.

מבּנגאזי עברה היחידה לבּארדיה האחוּזה אש. וגם שם נפגשוּ פּנים אֶל פּנים עם ילדי ישׂראל ועזרוּ להם בּעניים. פּליטים רבּים נדדוּ אָז בּדרכים, להקוֹת־להקוֹת, כּעדרי חַיוֹת מבוֹהלוֹת. אך ראוּ ילדי ישׂראל הנוֹדדים את מכוֹניוֹת יע"ל, מיד היוּ מתקהלים וּמבקשים עזרה והצלה. ואָמנם, כּל מכוֹנית היתה נוֹטלת קבוּצה של ילדים ונשים וּמַסיעה אוֹתם אל מחוּץ לאיזוֹר הסכּנה, וזה על אף האיסוּר החָמוּר להסיע אזרחים. לא פּעם, לאחַר שהנהגים העברים האכילוּ והשקוּ את הפּליטים הקטנים, היוּ משננים להם שיר עברי וּמסַפּרים להם מה על ארץ־ישׂראל. וּבהגיע שעת הפּרידה, היוּ הילדים נצמדים אל החיילים, והלב ממש נקרע לגזרים.

 

פּרק תשעה־עשׂר    🔗

מוּזר וּמפתיע היה מראֵה השנַים, החייל הגבוֹה אליהוּ אַלוֹני והנער הקטן “מיכה האוֹסטרלי”, בּהוֹפיעם בּשעת־בּוֹקר מוּקדמת בּשכוּנת־הצריפים. אך היתה גם להם הפתעה מזוּמנה בּצריף־העץ של משפּחת זוֹננבּרג – מרדכי! לפני ימים אחדים הוּא בּא לפתע פּתאוֹם. סבוּרים היוּ, כּי גם הוּא בּין השבוּיים, כּרבּים מחיל החַפּרים. והנה הוּא כּאן עם אִמוֹ. עתה חָסֵר היה רק עוֹד אבּא זוֹננבּרג, למען תהיה השׂמחה שלמה.

ישבוּ השלוֹשה אֶל השוּלחן הגדוֹל שבּמרפסת וסיפּרוּ איש־איש את קוֹרוֹתיו, וּבני־הבּית והשכנים בּוֹלעים בּצמא את דבריהם. הנרגָש בּכוּלם היה ר' שׂמחה הזקן. זה יוֹמיים לא נגעה ידוֹ בּמחט וּמספּריים. מרת לב עוֹצרת דמעוֹת־גיל בּעיניה, ואמא זוֹננבּרג דוֹחה מוֹעד צאתה לעבוֹדה. וַאפילוּ דבוֹרה, אשת ר' שׂמחה, הטרוּדה בּכל עת תמיד בּמלאכת בּיתה, אינה נחפּזת הבּוֹקר. יוֹשבת היא על השרפרף בּקצה המרפּסת, וּמקשיבה רב קשב לדברי מרדכי. מה נתבּגר הנער ונשזף מאז צאתוֹ! – כּך מהרהרת הזקנה בּלווֹתה בּעיניה כּל תנוּעה של שׂפתיו. כּאילוּ שנים חלפוּ מאז.

ואָמנם, דברים רבּים קרוּ את מרדכי לב בּמשך חדשים אלה.

גוֹרל מר מוּנה לפלוּגת החַפּרים האֶרצישׂראליים.

כּאלפּיים איש יצאוּ את האָרץ, ורק עשׂרוֹת מעטוֹת חזרוּ אליה. הם נתנַסוּ בּכל זוועוֹת המלחמה ואַכזבוֹתיה. רבּים נפלוּ בּשבי בּיוָן וּבאי כּרתים.

מרדכי היה בּין המאוֹת שהצליחוּ לצאת את יוָן אַחרוֹנים, בּשעה שהאָרץ היתה כּבר מוּצפת קלגסי־היטלר השוֹחרים לטרף. בּספינת־פּחמים קטנה, ללא ציוּד וּללא משמר־ליווּי, נמלטוּ אל הים הסוֹער, כּשאוירוֹנים נאציים דוֹלקים אַחריהם, מַנמיכים טוּס וּמשלחים בּהם פּצצוֹת־מות. בּדרך נס הגיעה הספינה הרעוּעה בּשלוֹם אל חוֹפי האי הקטן מילוֹס, אי דל ועלוּב, המוֹנה מאתים וַחמישים בּית בּסך־הכּוֹל. הגברים כּוּלם בּחזית, ונוֹתרוּ רק נשים וּזקנים, וּשׂרידי הכּרמים שבּהרים היוּ מרעֶה לעיזים.

בּית־חוֹמה אֶחד ויחיד היה בּאי וּבשמוֹנת החדרים שלוֹ היה משׂרדוֹ של המוֹשל היוָני וּמשׂרדי הדוֹאַר והטלגרף. עיני החַפּרים היוּ נשׂוּאוֹת אל הבּית הזה כּאֶל עוֹגן־הצלה. המייג’וֹר הבּריטי שלהם, שישב שם, היה משגר מברקים יוֹמם וָלילה:

אֵימתי תבוֹא אניה להסיע את אנשיו? הספינה העלוּבה, שעגנה ליד החוֹף, הוּפצצה זה כּבר. החַפּרים לא הצטערוּ על כּך. בּלאו־הכי לא יכלוּ להמשיך דרכּם בּה. אבל מתי תבוֹא האניה המקוּוָה? האִם בּוֹא תבוֹא בּכלל?

הסכּנה גָברה והלכה גם כּאן, כּי הגרמנים היוּ מפציצים את האי יוֹם־יוֹם. גם הצידה היתה מצטמקת וכלָה וּמנת־המזוֹן דלה מיוֹם ליוֹם. תבשיל לא בּא אל פּיהם זה מכּבר. רעבים למחצה, מַשמימים מאֶפס מעשׂה, מסתתרים הם בּמערוֹת שבּהרים, והספק והציפּיה מכרסמים בּלב. יש הקוֹנים צרכי־אוֹכל מאת התוֹשבים בּחליפין, זוּג מכנסיים בּכד חָלב, חוּלצת חַקי בּנתח גבינה, וכדוֹמה. והעצבּנוּת גוֹברת, והיאוּש פּוֹרשׂ רשתוֹ.

מרדכי מצא לוֹ מפלָט־מעט בּרשימוֹת־יוֹמנוֹ. כּמה דפּי־נייר עוֹד נוֹתרוּ בּתרמילוֹ.

יוֹם אֶחד, והוּא שוֹכב בּפתח המערה שקוּע בּכתיבה, עבר על פּניו קצין בּריטי, אשר אך זה ניצל מאניה טוֹבעת. בּהתבּוֹננוֹ בּתמהוֹן אל החייל הכּוֹתב, אמר בּתנוּעת־יאוּש:

“המאמין אתה, שדבריך יגיעוּ אל מישהוּ מחוּץ לָאי הזה?”

אוֹתוֹ רגע הגיע רץ מאת המייג’וֹר וקרא לבּחוּרים לבוֹא וּלהשתתף בּטקס הלוָיתוֹ של רב־החוֹבל הבּריטי, אשר נהרג בּהפצצת הספינה הרעוּעה.

מנהג הוּא בּחיי־הצבא, כּי את המת בּאניה מטילים המַימה. אך המייג’וֹר אמר:

“לא בּלבב ימים הוּא מת. מוּטב שייקבר בּיבּשה ותוּקם מצבה על קברוֹ, למען יוּכלוּ בּני משפּחתוֹ לפקוֹד אוֹתוֹ בּבוֹא העת”.

שלוֹשה ימים היתה הגוויה מוּטלת בּמערה עד שהוּבאה לקבוּרה. כּי אדמַת סלעים הוּא האי מילוֹס, ולאנשים לא היה בּמה לחצוֹב בּסלע. יוֹם וָלילה היוּ חוֹצבים וכוֹרים, בּכלים פּשוּטים וּבידים.

כּשסיימוּ מלאכתם, הוּצאה הגוּפה, המכוּסה שׂמיכוֹת, ונישׂאָה על אלוּנקה עשׂוּיה קתי־רוֹבים ורשת חבלים. מסביב לקבר החָצוּב ניצבה משמרת של קצינים וסַמלים בּבגדיהם המרוּפּטים וּבפניהם מגוּדלי הזקן. הכּוֹמר הצבאי אמר תפילת האַשכּבה. בּדוּמיה הוּרדה הגוויה לתוֹך הבּוֹר, כּשהעיניים תרוֹת בּשמים. קוֹדרים וַאבלים נפרדוּ האנשים בּטקס צבאי מעל המת, מבּלי דעת מה צוֹפן הגוֹרל להם עצמם. המזעזע בּיוֹתר היה בּכיוֹ של המייג’וֹר הזקן. ולא נוֹדע, אִם על החָבר שנפל הוּא בּוֹכה אוֹ על גוֹרלוֹ של עוֹלם.

הימים שלאחַר מכּן היוּ קשים שבעתיים, – ימי רעב וזוּהמה וּנדידה בּהרים והסתתרוּת בּמערוֹת. התקוָה להינצל פּחתה משעה לשעה. הרגלים כּוֹשלוֹת. אנשים חסוּנים היוּ כּוֹרעים תחתם, מתעלפים בּרעב וּביאוּש. כּדי להקל מעליהם, היוּ האנשים פּוֹרקים וּמשליכים כּל שנראָה להם כמיוּתר. שבילי ההרים נזרעוּ בּגדים, נעליים וגם חפצי־מזכּרת יקרים.

יוֹם אֶחד הגיעה אל החוֹף ספינת־פּליטים עלוּבה, שהיתה דוֹמה לספינת־הפּחם שהוֹבילה את החַפּרים לכאן. היוּ בּה חיילים וגם אזרחים. בּשעה שהחלוּ האנשים לרדת מעל הספינה, נראוּ פּתאוֹם שני אוירוֹנים קרבים וּבאים כּצפרי־טרף וּמיד החלוּ יוֹרקים פּצצוֹת על הספינה העלוּבה והיא נתלקחה והיתה למאכוֹלת־אש.

זעקוֹת האנשים הכּלוּאים בּספינה הבּוֹערת עלוּ עד לב השמים. מאוֹת קפצוּ לים, ועם שנאבקוּ עם הגלים, צללוּ כּעוֹפרת. מַחריד ואָיוֹם היה המראֵה. שטח גדוֹל של הים הוּצף גוויוֹת אדם, ואין מציל. מן המאוֹת הרבּוֹת שהיוּ בּספינה ניצלוּ והגיעוּ לחוֹף רק כּמה עשׂרוֹת.

כּשלדי־אדם, ערוּמים ורוֹעדים, היוּ מבקשים מַחסה בּמערוֹת האפלוֹת. והחַפּרים, עלוּבים וּמדוּלדלים הם עצמם, התאמצוּ עתה לקלוֹט את הבּאים וּפינוּ להם מקוֹם בּמערה, הגישוּ להם סיגריוֹת, חוּלצוֹת וּמעט מהמזוֹן שנשאַר להם לפליטה. עדת האוּמללים, המיוּאָשים והרעבים קיימוּ בּבּאים מצוַת הכנסת־אוֹרחים כּיאוּת.

והמצב הוֹלך וָרע מיוֹם ליוֹם. הים מוּצף אש. אוירוֹני האוֹיב אינם פּוֹסקים מלזרוֹע מות. האנשים נתוּנים כּבמלכּוֹדת. חָשים כּאילוּ מרגע לרגע הוֹלך החבל וּמתהדק סביב צוָארם יוֹתר ויוֹתר. אֵין תקוָה עוֹד, אָין.

ואוּלם, בּמלחמה מתרחשים גם מעשׂי־ניסים.

לילה אֶחד הוּבהלוּ האנשים כּוּלם אל החוֹף. שתי ספינוֹת בּריטיוֹת עוֹגנוֹת שם.

הקריאה לעזרה אשר שידר המייג’וֹר, הגיעה עדיהן והן חָשוּ וּבאוּ להציל.

ערוּמים וחַסרי־כּוֹל גָלשוּ האנשים אל המזח, חרדים שמא רק מַחזה־שוא הם רוֹאים בּחוֹף. בּמהירוּת הבּזק נערכוּ בּשוּרה ארוּכּה והחלוּ יוֹרדים בּספינוֹת.

דממת־מות שׂררה בּכּוֹל. היה לילה צוֹנן ואָפל, ליל האֶחד בּמאי. רק פּנסיהם הקטנים של המלחים האירוּ את הסירה והמזח. מלחים דוֹממים, שהיוּ פּזוּרים בּשרשרת על הסיפּוּנים, כּיונוּ את התנוּעה. אך הנה כּבר חלפה שעה, שעתיים, והספינוֹת טרם תפלגנה. אחַר נוֹדע הדבר. מחכּים לפּצועים, שיוּבאוּ מתוֹך המערוֹת. ואָכן, רבּים מהם נישׂאוּ על אלוּנקוֹת בּידיהם של המלחים, אשר לא נלאוּ מלטפּל בּכל פּצוּע כּדי להקל על סבלוֹ כּכל האפשר. וכל הרוֹאֶה אוֹתם מַלחים ואת מעשׂיהם, יהרהר לנפשוֹ: על אף הכּוֹל – מה רבּים אוֹצרוֹת־החסד הגנוּזים בּנפשוֹ של אדם.

לפנוֹת בּוֹקר הפליגוּ הספינוֹת. רטט של אוֹשר, כּזרם־חשמל, חָלף את האנשים, מיד צנחוּ כּוּלם על הסיפּוּן ונרדמוּ.

איוֹם יוֹתר היה סיפּוּרוֹ של אליהוּ אַלוֹני, סיפּוּר קוֹרוֹתיהם של החיילים האֶרצישׂראליים שנשארוּ תקוּעים בּנמַל כּרתים.

בּעצם ימי הנסיגה המבוֹהלת של צבא בּעלוֹת־הבּרית, הגיעוּ לנמל כּרתים שתי אניוֹת־מלחמה וּמיד החלה נהירת האנשים אל החוֹף. המהוּמה היתה גדוֹלה וכל מי שכּוֹחוֹ בּמַרפּקיו פּילס לוֹ דרך להגיע עם הראשוֹנים. על כּן הוּצאה פּקוּדה, כּי המתפּרץ שלא לפי התוֹר, יִיָרֶה בּוֹ בּמקוֹם. הוּברר, שאין כּל סיכּוּיים לחיילים האֶרצישׂראליים לעלוֹת בּאניוֹת כּחוֹק. על אף הסכּנה, החליטוּ כּמה בּחוּרים לפעוֹל בּכּוֹחוֹת עצמם. סוֹף שהצליחוּ להתקדם מעט וּלהגיע עד לשוּרוֹת העוֹמדים סמוּך לחוֹף. אך כּעבוֹר כּמה רגעים הם נהדפוּ בּאכזריוּת לאחוֹריהם.

פּתאוֹם נדלקוּ בּנמל שני אוֹרוֹת אדוּמים: אוֹת, כּי המיכסה כּבר מלאָה.

האניוֹת הפליגוּ, ולָאלפים שנשארוּ על החוֹף לא היתה עוֹד תקוָה להינצל.

למחרת, בּיום השבּת, נפסקה רשמית הנסיגה והוּכרז על כּניעה.

עשׂרוֹת בּחוּרים, בּתוֹכם אליהוּ אַלוֹני, איש עין־גב, התכּנסוּ לתוֹך אַחת המערוֹת הסמוּכוֹת וישבוּ שם כּאנשים אבוּדים. בּמרחק לא רב מאִתם ראוּ את הקצינים הבּריטיים של פּלוּגתם, והם קרוּעים וּבלוּאים, בּלתי מגוּלחים, שבוּרים וּרצוּצים. המייג’וֹר כּאילוּ נזדקן בּעשׂר שנים. נשען על מקל היה מהלך כּצוֹלע, וּמכנסיו קשוּרים לוֹ בּחבל על מתניו. הקצינים הסבּירוּ, כּי מעתה גם הם שבוּיים, ואין עצה, ואין תוּשיה.

ואוּלם הבּחוּרים שלנוּ לא אמרוּ נוֹאָש.

ושוּב עבר יוֹם של תוֹחלת ממוּשכת, שסוֹפה – מַפּח נפש. אליהוּ לא השלים עם הגוֹרל. הוּא פּרש מן החבוּרה והסתתר יחידי בּמערה הסמוּכה, וּבידיו אין אוֹכל ואין מים.

ישב בּמערה וציפּה.

בּא לילה, ואַחריו שוּב האיר השחר, – יוֹם ראשוֹן בּשבוּע.

שקט. אין אניוֹת בּים, ואין רעם פּצצוֹת.

פּתאוֹם הוֹפיע אוירוֹן־ים אֵי־מזה, ליד הנמל הנמיך טוּס כּצפּוֹר־טרף, וּפלט מתוֹכוֹ סיעה של צנחנים חמוּשים וּמזוּינים וּבידיהם פּגיוֹנוֹת שלוּפים. עוֹד אליהוּ מבקש להסתתר עמוֹק בּמערה, ואַחד הצנחנים עוֹמד עליו בּפּתח, תפסוֹ בּזרוֹעוֹ וּמשכהוּ אַחריו. אך בּוֹ בּרגע ראָה הגרמני מרחוֹק קבוּצה גדוֹלה של חיילים בּריטיים מסתתרים מאחוֹרי סלע. הניח טרפּוֹ מידוֹ ורץ אליהם. מיד הסתלק אלוֹני משם וּבמהירוּת הבּזק רץ לעֵבר הים, כּשהוּא פּוֹתח אגב מרוּצה את בּגדיו וּמַשירם מעליו אֶחד־אֶחד.

זמן רב רץ כּך מבּלי להסב ראשוֹ. וכאשר צנח לבסוֹף אַרצה אין־אוֹנים, הבחינה אָזנוֹ קוֹל צעדי־אדם בּמנוּסתם. פּנה לעֵבר החוֹלוֹת וראה חיילים בּריטיים ואוֹסטרליים רצים אף הם בּכיוון הנמל. התחזק וקם והמשיך לרוּץ. בּהתקרבוֹ אל הנמל הוּפתע בּראוֹתוֹ בּים סירת־מנוֹע וּבה שני חיילים בּריטיים הקוֹראים לחבריהם להצטרף אליהם. תחילה לא העֵז איש לעלוֹת בּסירה, כּי מות בּה – חשבוּ. וּבעוֹד הללוּ מהססים, רץ אליהוּ וזינק לתוֹך הסירה. אחר־כּך זינק עוֹד חייל אֶחד בּעקבוֹתיו, ואחריו עוֹד אֶחד, ועוֹד רבּים. תוֹך רגעים מעטים נתמלאה הסירה. היו בּה אנשים רבים – אנגלים, אוֹסטרלים, ניוּ־זילנדים, וּבתוֹכם שלוֹשה יהוּדים.

הסירה הפליגה לקראת גוֹרל בּלתי־צפוּי. בּטרם הרחיקה מן החוֹף, גילוּה אוירוֹני האוֹיב והחלוּ דוֹלקים אחריה וּמלווים אוֹתה בּמטר פּצצוֹת. המייג’וֹר האנגלי, זקן וחביב, שׂבע דעת ונסיוֹן־חיים, הרגיע את האנשים בּהסבּירוֹ, כּי לא בּנקל יקלעוּ אוירוֹנים בּסירה זעירה השטה על פּני הים. דברי המייג’וֹר עוֹררוּ אֵמוּן וּלמן הרגע הראשוֹן להפלגה היה הוּא למוֹרה־דרך וּלמנהיג. וּבמַצפּן וּבמפּה שבּידוֹ הבטיח שהכּוֹל יתנהל בּכי טוֹב. ואָמנם, הפּצצוֹת לא פּגעוּ בּסירה. לאחַר שהסתלקוּ האוירוֹנים, חתרה הסירה וּפילסה לה דרך לנמל־סתר.

עם רדת היוֹם הגיעוּ למחוֹז חפצם. ירדוּ והסתתרוּ בּאַחת המערוֹת הגדוֹלוֹת. הרתיחוּ מים, שתוּ תה, גם טעמוּ ממעט הצידה אשר אִתם. למחרת נשארוּ כּל היוֹם בּמערה, כּי מצפּים היוּ לדעת מה יתרחש בּסביבה. לעת־ערב יצאוּ לדרך.

כּל אוֹתוֹ הלילה שטה הסירה בּסדר וּבמהירוּת הדרוּשה, הכּוֹל לפי הוֹראוֹתיו של המייג’וֹר. לפנוֹת בּוֹקר נעצרה, כּאילוּ נתקעה בּדבר־מה ולא תוכל לָמוּש.

וכך היוּ תקוּעים בּלב־ים, יוֹם, יוֹמיים. עברוּ שלוֹשה ימים, ועוֹד יוֹם, חמישה ימים, ואֵין אוֹת־חיים מסביב לא בּים ולא בּיבּשה שנראתה מרחוֹק.

בּינתים אָזלה הצידה. ואף טיפּת מים לא היתה עוֹד להרטיב השׂפתים. הסבל בּסירה גבר והלך. אפיסת־כּוֹחוֹת, התעלפוּת ואיבּוּד־החוּשים. מאָה וארבּעים איש גוֹועים בּרעב וּבצמא בּלב ים!

בּיוֹם השישי היוּ מקרי־המות הראשוֹנים. אֶחד… שנַים… שלוֹשה… חמישה. והיוּ מטילים את הגוויוֹת הימה – ושוֹתקים.

עם זאת עדיין מקווים היוּ להצלה. החלוּ מנפנפים בּשׂמיכה גדוֹלה ועליה S.O.S. בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וּבהירוֹת, מצפּים לנס וּמתאמצים לשמוֹר על שארית הכּוֹחוֹת. תקוָה ויאוּש היוּ משמשים בּהם בּערבּוּביה. אֶחד משלוֹשת החיילים היהוּדים הוֹדיע, כּי אִם לא תגיע עזרה עד הערב, הוּא יקפּוֹץ לתוֹך המים, כּי אין בּכוֹחוֹ לָשׂאת עוֹד את הרעב והצמא. הוּא, אליהוּ, אמר להרטיב ראשוֹ בּמי־ים, אך החייל הבּריטי, שכנוֹ בּסירה, הניאוֹ מעשׂוֹת כך. הוֹציא הוּא את ראשוֹ אל מחוּץ לסירה, והטבּילוֹ בּמים, – וּמיד הוּקל לוֹ. ראָה זאת המייג’וֹר וציוָה על כּל החיילים לעשׂוֹת כּמוֹתוֹ. אבל מַרבּית האנשים לא היה כּוֹחם אִתם אפילוּ כּדי מעשׂה זה. קמעה־קמעה השׂתרר רוֹע־לב בּסירה. כּמה מבּין החיילים החלוּ מציקים ליהוּדים, דוֹחקים אוֹתם מפּינה לפינה וּמלעיבים בּהם. המייג’וֹר הזקן נזף בּמלעיבים וּפייס את השלוֹשה.

כּך חלפוּ שמוֹנה ימים. מספּר המתים והמוּטלים הימה הוֹלך וָרב. בּסירה נוֹתרוּ רק מעטים, וגם אלה עוֹד מעט ויתמוּ לגווֹע.

אז ניצנצנה מחשבת־יאוּש אחרוֹנה בּלב המייג’וֹר: להתקין מפרשׂ לסירה וּלנסוֹת להתקדם בּעֶזרתוֹ. בּשארית כּוֹחוֹתיהם התקינוּ האנשים מפרשׂ משתי שׂמיכוֹת וּמגוּפיוֹת וּמכנסים, שפּשטוּ מעל גוּפם. לפי הוֹראוֹת המייג’וֹר הוֹרידוּ את הרגלים, שישמשוּ כּמשוֹטים, וּבכוֹחן ניסוּ להזיז את הסירה ממקוֹמה, כּשהרוּח מסייעת להם.

ואָמנם זזה הסירה וגם הפליגה. וּמקץ שעוֹת אחדוֹת הגיעוּ לחוֹף. הוּא, אליהוּ, נפל על האדמה מתעלף. אחַר התעוֹרר בּזרוֹעוֹתיהם של שני אוֹסטרלים שהיוּ נוֹשׂאים אוֹתוֹ בּזהירוּת. כּפעם בּפעם היה אֶחד מהם יוֹצק כּמה טיפּוֹת משקה אל בין שׂפתיו הצרוּבוֹת.

שעוֹת הבּוֹקר חלפוּ זה כּבר בּעת שאליהוּ סיים סיפּוּרוֹ

וקם ללכת. לחוּפשה קצרה בּא לאָרץ והוּא נחפּז להגיע לביתוֹ בּעין־גב. רמַז לידידיו הצעירים, מרדכי וּמיכה, והזמינם להצטרף אליו. גדוֹלה היתה שׂמחת הנערים, כּי השתוֹקקוּ לראוֹת מה נתחדש בּאָרץ. תחילה נעלבוּ שתי האִמהוֹת: אך חזרוּ הבּנים הבּיתה – ושוּב יוֹצאים! והדרכים בּאָרץ בּחזקת סכּנה, ולא עֵת לטיוּלים היא. לבסוֹף ויתרוּ.

נפשוֹ של מרדכי יצאָה אל כּפר־האַלוֹנים ואל נעמי חברתוֹ. אבל אליהוּ אמר:

“נקדיש ערב אֶחד לעין־גב וּבדרכּנוּ חזרה למחרת היוֹם, נסוּר גם לאַלוֹנים”.

והשלוֹשה יצאוּ לדרך.

 

פּרק עשׂרים    🔗

השמש נטתה לערוֹב בּעת שהאוֹטוֹבּוּס של “אֶגד” הגיע אל חוֹפי הכּינרת. בּדרך טבריה בּאוּ, ועיני מיכה לא שׂבעוּ מראוֹת. זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה לטייל בּרחבי האָרץ, והמראוֹת שחלפוּ לנגד עיניו הקסימוּהוּ: העיר הבּהירה הבּנוּיה בּמוֹרד ההר, הרי הגליל מזה והרי הגוֹלן מזה, המוּצפים אוֹר השקיעה, וישוּבי עמק הירדן וּשׂדוֹתיהם ושטחי־המטע שלהם, הנראים מראש ההר כּציוּרי־אמן; סירת־מפרשׂ בּוֹדדת שטה על הכּינרת, שמימיה שטוּחים כּראי־כּסף חלָק וּמבהיק; רוֹעֶה השׂתרך לאיטוֹ בּצידי הכּביש אחרי העֵדר החוֹזר מן המרעה. המוֹשבה הקטנה כּינרת, על רחוֹבה היחיד וּבתיה אדוּמי־הגגוֹת, נראתה כּאילו שוּבּצה בּתוֹך המים. מעֵבר לכּביש מזה, גן־רחל על דקליו הענפים והרעננים, וּמהעבר ההוּא, הגבעה המכוּסה שׂיחי־פּרא וּזרוּעה קברוֹת שוֹמרים וַחלוּצים, החבוּיים בּין דקלים ושׂיחי־הרדוֹף. המַצבה הבּהירה על קבר המשוֹררת רחל משקיפה כּאן על פּני הים הרוֹגע. שׂיחי־שיטה, הפּוֹרחים בּצידי הכּביש, מפיצים בּשׂמם למרחוֹק. מי־הירדן זוֹרמים בּנחת בּאפיק הירוֹק. ילדי קבוּצוֹת דגניה וכינרת משתכשכים בּמים, מקפּצים ונעלמים, ושוּב הם מוֹפיעים על פּני מישטח המים, זריזים וּגמישים כּדגים שוֹבבים.

“יפה, נפלא!” דוֹבבוּ שׂפתיו של מיכה.

רבּוֹת שמע וקרא על יפי נוֹף הכּינרת והירדן, אך טוֹב מַראֵה־עינים מכּל סיפּוּר ותיאוּר. הוּא לא שיער ולא ידע, כּי יפי־הנוֹף וזיו מראוֹת־הטבע, כּוֹחם רב להרעיף מרגוֹע וּלהשכּיח צער. רחוֹק היה עתה מזוועוֹת־קרבוֹת וּמסיפּוּרי־אֵימים של המלחמה! כּולוֹ נרגע וּמפוּיס, עיניו כּבוּשוֹת למראוֹת האָרץ ורוּחוֹ גוֹאָה.

“הגענוּ, עלינוּ לרדת. הנה הסירה!” הפתיע אוֹתוֹ קוֹלוֹ של אליהוּ והעירהוּ מהזיוֹתיו.

סירת־מנוֹע קטנה היתה מוּכנה להפליג. ישבוּ בּה בּחוּרוֹת וּבחוּרים בּבגדי־עבוֹדה, חברי עין־גב העוֹבדים מחוּץ למשקם, עייפים לאחַר יוֹם־עבוֹדה, נחים הם לרוּח הערב על פּני המים. ליד ההגה סַפּן צעיר, מחברי המשק, בּגוּפיה כּהה וּמכנסים קצרים. מחכּה הוּא לאחרוֹני הנוֹסעים,

כּשעיניו תרוֹת בּים וּבוֹחנוֹת את גליו.

“אל הסירה, א־ל ה־סי־רה – –!” קרא הספּן לעֵבר המאחרים שעל החוֹף, וּבתמיהה הריהוּ סוֹקר את החבוּרה המוּזרה – שני חיילים בּמדים – אֶחד גבוֹה וּבהיר ואֶחד נמוּך־קוֹמה וּשחוֹר־שׂיער, ונער קטן אִתם, – כּשהיא פּוֹסעת בּזהירוּת על גבּי הקרש – גשר זוּטא בּין החוֹף והסירה.

“אליהוּ!” פּרצה פּתאוֹם קריאָה מפּי אַחת הנערוֹת שבּסירה, והיא ניתרה ממקוֹמה ונפלה על צוָארוֹ של החייל הגבוֹה.

“אֶלי בּא! אֶלי אַלוֹני, החייל שלנוּ חזר מן השבי!” עברה הקריאָה מפּה לפה, והכּוֹל קוֹפצים ממקוֹמוֹתיהם, מתגוֹדדים סביבוֹ, לוֹחצים ידיו בּשׂמחה, שוֹאלים לשלוֹמוֹ, – וּמי הם השנים, החייל והנער אשר אִתוֹ.

בּתנוּעה זריזה הוֹריד אליהוּ את התרמיל מעל שכמוֹ, בּלא אוֹמר אָחזוּ ידיו בּהגה, וזקוּף וגמיש כּיון את הסירה לָבטח בּין גלי־הים.

על החוֹף מעֵבר לכּינרת היוּ דייגוֹת צעירוֹת פוֹרשׂוֹת רשתוֹת גדוֹלוֹת ליבּשן וּלאַחוֹתן. על קרשי המזח הצר עמדו אִמהוֹת צעירוֹת ותינוֹקוֹתיהן על זרוֹעוֹתיהן, מרוּחצוּת וּמסוֹרקוֹת לאחַר העבוֹדה, וּמצפּות לבוֹאָה של הסירה. ילדים וילדוֹת בּהירים, קטנים וּפעוּטים, הפסיקוּ שעשוּעיהם בּזיפזיף וּבחוֹל, ניפנפוּ ידים שזוּפוֹת לשלוֹם: “אבּא! אמא!”

הילדים היוּ הראשוֹנים שבּישׂרו דבר בּוֹאוֹ של אליהוּ. בּן רגע פּשטה השמוּעה מצריף לצריף וּמבּית לבית. וּגדוֹלה היתה השׂמחה בּמחנה כּוּלוֹ. מהגן וּמהרפת, מהמטבּח והמחסן, התאַספוּ וּבאוּ חברוֹת וַחברים, הוֹרים וילדים, להקבּיל פּני האוֹרחים. לאַחר הפּגישה הראשוֹנה, שהיתה נרגשת בּיוֹתר, בּיקש אליהוּ לדחוֹת את השׂיחה לשעוֹת הערב, כּי משתוֹקק הוּא קוֹדם כּוֹל לראוֹת כּל מה שנתחדש בּמשק. החברים הבינו לרוּחוֹ ויצאוּ ללווֹת את אֶלי וַחבריו בּסיוּרם על פּני המשק.

טיפּסוּ ועלוּ על גג העמדה הבּנוּיה בּיטוֹן, השקיפוּ משם על פּני החצר והשׂדוֹת ועיניהם לא שׂבעוּ מראוֹת.

“רק שנה אַחת נעדרתי מכּאן”, קרא אליהוּ בּהתפּעלוּת, “וּמה רבּים השינוּיים! המטעים גדלוּ, וגן־הירק התרחב, ונוֹספוּ בּנינים, והכּוֹל פּוֹרח ורענן. אילוּ ידעתם, חברים, מה נכסַף הלב ממרחקים אל פּינה זוֹ, הבּיתה!”

ואל מרדכי וּמיכה המהלכים לצידוֹ, והם כּהוֹזים, אמר אליהוּ:

“רק לפני ארבּע שנים היתה האדמה הזאת שוֹממה, זרוּעה אבנים וקוֹצים. תנים היוּ מיללים כּאן בּלילוֹת וּכנוּפיוֹת־שוֹדדים שרצוּ מסביב. בּאישוֹן־לילה עלינוּ לכאן והצבנוּ את המגדל וּבנינוּ את החוֹמה ונטינוּ אוֹהלינוּ הראשוֹנים. רק שלוֹש שנים חלפוּ מאז חרשנוּ ונטענוּ כּאן לראשוֹנה, – והנה הפּירוֹת. לעדוֹר ולנטוֹע, לחרוֹש ולזרוֹע, היש טוֹב מזה בּמלוֹא העוֹלם?”

צלילי הפּעמוֹן הקוֹרא לארוּחת־הערב הפסיקוּ דבריו של אליהוּ.

עליז וַחגיגי צילצל הפּעמוֹן אוֹתוֹ ערב, וּצליליו השוֹבבנים נישׂאוּ על פּני הכּינרת עד למרחקים. צריף־האוֹכל הנרחָב נתמלא בּמהרה חברים וַחברוֹת, מרוּחצים וּמסוֹרקים וּלבוּשים חוּלצוֹת בּהירוֹת.

השוּלחנוֹת הארוּכּים כּוּסוּ מפּוֹת לבנוֹת, כּביוֹם חג וּמוֹעד, וקוּשטוּ בּענפי הדסים וּבפרחי־הרדוֹף ורוּדים. ואליהוּ עוֹבר משוּלחן לשוּלחן, לוֹחץ ידים, מברך ושוֹאל וּמשיב.

בּו בּיוֹם חזר גם אחיו של אליהוּ, מאיר, חבר המשק גם הוּא. וּגדוֹלה מאוֹד היתה ההתרגשוּת בּשעת פּגישת האַחים. שניהם התגייסוּ לצבא בּיוֹם אֶחד, אך דרכיהם נפרדוּ ולא ידע איש קוֹרוֹת אָחיו.

שעה ארוּכּה נמשכה הארוּחה החגיגית, וכאשר פּוּנוּ לבסוֹף השוּלחנוֹת, וצריף־האוֹכל נתרוֹקן, נישׂא בּשנית צלצוּלוֹ החד של בּרזל בּברזל – אסיפה!

בּחלקת־הדשא שבּמרכּז המחנה התכּנסוּ כּל חברי המשק, והמַזכּיר פּתח בּנאוּם־בּרכה:

“לשׂמחה נאספנוּ הערב”, אמר. “לקבּל פּני מאיר ואליהוּ חברינוּ והאוֹרחים אשר אִתם. שני האַחים אַלוֹני הלכוּ לחזית בּשליחוּתנוּ, ונלחמוּ למעננוּ. נס קרה להם ולנוּ, כּי חזרוּ אלינוּ בּריאים וּשלמים. מי יתן ותסתיים המלחמה בּמהרה בּנצחוֹן וכל חייל יחזוֹר לארצוֹ וּלביתוֹ, וישוּבוּ גם חיילינוּ לעבוֹדה. ועתה, חברים, יספּר לנו אֶלי מקוֹרוֹתיו בּחזית”.

אליהוּ סירב. עייף היה מסיפּוּריו בּצריף משפּחת זוֹננברג בּתל־אביב.

“יספּר מאיר תחילה”, אמר, “הוּא הבּכוֹר”.

“לא אתחיל סיפּוּרי”, פּתח מאיר, "מאוֹתוֹ יוֹם סתיו לפני שנה, בּוֹ יצאנוּ את האָרץ וּפנינוּ מצרימה. לא אספּר על חיינו הקשים בּמדבּר, כּי בּוַדאי שמעתם כּבר על כּך מפּי רבּים. אני אַתחיל מאוֹתה תקוּפה בּה נשלחנוּ ליוָן, יחד עם הפּלוּגוֹת הראשוֹנוֹת של הצבא הבּריטי, לעזרת אוֹתה אֶרץ קטנה, שהוּתקפה בּאכזריוּת על־ידי צבא היטלר.

היוָנים הקבּילוּ פּנינוּ בּהתלהבוּת, מתוֹך אמוּנה, שבּידינוּ להצילם מידי הכּוֹבש. זרי פּרחים הוּנחוּ לרגלינוּ בּעברנוּ בּרחוֹבוֹת אַתוּנה, ועל כּפּיים נשׂא ההמוֹן הנלהב את קצינינוּ וּמפקדינוּ.

מאז בּוֹאנוּ ליוָן הוּעברתי אני לפלוּגת האַתָּתים והשדרים הבּריטיים. אַתם זוֹכרים בּוַדאי, כּי בּימי המאוֹרעוֹת, בּשעה שעין־גב היתה נתוּנה בּסכּנת־תמיד, למדתי תוֹרת האיתוּת. ונסיוֹני זה הוּא שסייע לי עתה בּתפקידי החדש בּצבא – תפקיד אחראי, שמעטים זוֹכים בּוֹ. אוּלם בּיוָן היה כּמעט מן הנמנע להעביר ידיעוֹת בּרדיוֹ אוֹ בּאיתוּת. כּי רבּים מקרב התוֹשבים שימשוּ כּ“גַיס חמישי”.

היוָנים הם אמיצי־לב. גברים ונשים אחזוּ בנשק וקמוּ להגן בּגבוּרה וּבחירוּף־נפש על מוֹלדתם. אִמהוֹת וילדים יצאוּ אל ההרים והצטרפוּ לשוּרוֹת המגינים. אבל לא שׂררה אַחדוּת בּקרב העם. והפּירוּד הוּא שהמיט עליהם את האָסוֹן. בּעוֹד חלק מן העם לוֹחמים בּגבוּרה ושוֹפכים דמם למען הצלת האָרץ, נמצאוּ בּתוֹכוֹ אחרים, אשר בּעבוּר בּצע־כּסף היוּ משמשים את האוֹיב ועוֹזרים לוֹ בּכּוֹל. הצבא הבּריטי נאלץ, איפוֹא, לפעוֹל מתוֹך זהירוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת. לשם כך נדרשוּ מתנדבים אַמיצים ונאמנים, שיצאוּ בּמכוֹנית אוֹ בּאוֹפנוֹע לנקוּדוֹת החזית, ויעבירוּ את הפּקוּדוֹת בּעל־פּה אוֹ בּמכתבים חתוּמים.

לא רבּוּ הקוֹפצים על תפקיד זה, כּי הנאצים היוּ עוֹקבים אַחַר תנוּעת כּלי־הרכב שלנוּ, וּמציפים אוֹתם בּאש. תוֹך ימים מעטים דמתה מכוֹניתי, שהסיעה אוֹתי מחזית לחזית, לכברה, כּל־כּך נקוּבה היתה מפּגיעוֹת הכּדוּרים. אך לי עצמי לא אוּנה כּל רע.

והנה החלה הנסיגה. האניוֹת העוֹגנוֹת בּחוֹפים קיבּלוּ פּקוּדה להעלוֹת לתוֹכן חיילים כּל כּמה שאפשר על מנת להרחיקם מאיזור־הסכּנה. בּשעוֹת קשוֹת אלוּ חפצתי להיות עם פּלוּגתי העברית, עם חברי, אִתם התגייסתי לצבא ואִתם חלמתי על הנצחוֹן ועל השלוֹם. ואָמנם, הצלחתי להגיע אליהם ולשׂאת אִתם כּחלק בּאכזבה וּבחרדה.

אָכן, גדוֹלה היתה החרדה וקשה ממנה האכזבה. יחד עם חברי עמדתי בּתוֹר לעלוֹת בּאניוֹת הנסוֹגוֹת, ויחד אִתם נהדפתי מדי פּעם אחוֹרנית. פּתאוֹם עבר הקוֹל בּמחנה, כּי מתבּקשים נהגים לפעוּלה מסוּכּנת: לחלץ קבוּצת חיילים אוֹסטרליים וניוּ־זילנדיים מקו־האש. התנדבתי. וכך נפרדתי מחברי ולא ראיתים עד היוֹם הזה. הבּיטוּ וּראוּ", המשיך מאיר, “עד מה רב־תהפּוּכוֹת הוּא הגוֹרל. דווקא אני, שנכנסתי לתוֹך האש, יצאתי בּשלוֹם וַהריני חי וּבריא לפניכם; והם, אשר כּפשׂע היה בּינם לבין ההצלה, נפלוּ בשבי”.

יוֹשבים אנשי עין־גב חבוּרוֹת־חבוּרוֹת על הדשא, לפניהם ים כּינרת המשוּבץ אוֹרוֹת כּוֹכבי־לילה וּמאחריהם הר סוּסיתא ועתיקוֹתיו, ואָזניהם קשוּבוֹת. מאיר מוֹסיף לסַפּר על הסכּנוֹת שאָרבוּ לוֹ ועל הנסיוֹנוֹת שנתנסה בּהם:

"פּאֶלוֹפּוֹנאַס. בּמשך שלוֹשה ימים רצוּפים לא פּסקה האש אף לרגע. שמוֹנה חיילים בּני עמים שוֹנים היינוּ שם. עץ־זית ענֵף שימש לנוּ כּמחסה. לא יכוֹלנוּ למוּש ממקוֹמנוּ, כּי מטר־פּצצוֹת ניתך מימיננוּ וּמשׂמאלנוּ. הרעב הציק, וכבד מן הרעב היה הצמא. ידענוּ, כּי בּמרחק חמש מאוֹת מטר לערך מאתנוּ, יש בּאר מים חיים. אבל כּיצד מַגיעים אליה? והצמא גוֹבר והוֹלך ואין בּכוֹחנוּ לשׂאתוֹ עוֹד. קמתי ואמרתי: אני אלך ואָביא מים, ויבוֹא אשר יבוֹא! ענדתי על צוָארי את שלוֹש המימיוֹת אשר לנוּ, העמסתי תרמילי על השכם ויצאתי לדרך.

זחלתי מעץ לעץ וּמאבן לאבן, כּשסביבי נעקרים גוּשי־הרים וצמרוֹת־עצים עוֹלוֹת בּאש. לאחַר שעתים של זחילה הגעתי אל הבּאֵר. שם ריוויתי צמאי, מילאתי את המימיוֹת וזחלתי חזרה אל חברי.

ואוּלם, כּשהגעתי למחוֹז חפצי, לא מצאתי שם נפש חיה. פּצצה עקרה את העץ משרשוֹ, ועוֹד שבעה אנשים צעירים נפלוּ קרבּן למלחמה האיוּמה."

“לאחַר הרפּתקאוֹת רבּוֹת”, המשיך מאיר אַלוֹני, "שוּב נצטרפתי לפלוּגה שהוּטלוּ עליה תפקידים מיוּחדים. בּליל־חורף אֶחד קיבּלה הפּלוּגה פּקוּדה דחוּפה לעלוֹת מיד אל אַחת האניוֹת, שתפליג עם שחר. בּבוֹאנוּ אל החוֹף, מוּכנים וּמזוּמנים לכּוֹל, בּא פּתאוֹם בּמרוּצה קצין בּריטי ושאַל מי מאִתנוּ מוּכן להתנדב להריסת תחנת־שידוּר שלנוּ, מַהלך עשׂר דקוֹת מכּאן, לבל תיפּוֹל בּידי האוֹיב. הקצין הבטיח שהאניה לא תפליג עד אִם יחזרוּ המתנדבים.

אני התנדבתי, יחד עם עוֹד שלוֹשה בּריטים. בּמהירוּת הבּזק רצנוּ לעֵבר התחנה וּביצענוּ את המשׂימה. שבנוּ אל החוֹף, והנה אין שם נפש חיה, וגם האניה איננה עוֹד… בּוַדאי החליטוּ בּרגע האחרוֹן, שלא לסַכּן אלפים בּגלל ארבּעה!

מאוּכזבים וּמיוּאָשים נשארנוּ עוֹמדים על חוֹף שוֹמם,

בּלי לדעת מה צפוּי לנוּ. זכרתי פּתאוֹם כּי לא הרחק מאתנוּ יש מפרץ קטן ושם, אוּלי, עוֹגנוֹת אניוֹת הצלה. שידלתי את חברי לנסוֹת וּלהגיע לאוֹתוֹ מפרץ. לא עברנוּ מרחק רב, וחייל יוָני בּא לקראתנוּ בּמרוּצה, וּכשהוּא נוֹשם בּכבדוּת, קרא בּבהלה:

‘גרמנוֹ קוֹז!’ (הגרמנים שם!)

אז ידענוּ, כּי צבא היטלר פּשט כּבר בּכל חצי־האי, ואין מנוֹס עוֹד.

החייל היוָני הוֹליכנוּ עד למערה סמוּיה בּקרבת החוֹף ויעץ אוֹתנוּ להסתתר בּתוֹכה עד בּוֹא הלילה, ואז נצא ממחבוֹאֵנוּ ונַגיע למקוֹם שיעד לנוּ – ושם נמצא סירת־דיג. היוָני רץ והביא לנוּ גבינת־כּבשׂים וּפח מים, ואמר:

‘יוֹתר לא אוּכל לעשׂוֹת דבר למענכם’.

כּל אוֹתוֹ יוֹם אָרוֹך וקוֹדר ישבנוּ בּמערה. מבּעד לפיתחה הסמוּי ראינוּ רוֹכבי־אוֹפנוֹעים גרמנים חוֹלפים על פּנינוּ, על מדיהם צלבי־קרס וּבידיהם אקדחים שלוּפים. מתרוֹצצים היוּ הלוֹך וָשוֹב בּקוֹל טרטוּר עז על פּני הכּביש הסמוּך לנוּ, ואָנוּ חוֹרקים שן בּזעם – וּמַחשים.

לעת ערב יצאנוּ בּזהירוּת מפּתח המערה. אך עברנוּ מהלך דקוֹת מעטוֹת, וקוֹל קוֹרא אלינוּ בּגרמנית: ‘האַלט!’ (עמוֹד!)

התחלנוּ רצים בּמהירוּת, כּל עוֹד רוּח־חיים בּנוּ, כּשמטר כּדוּרים מזמזם בּאָזנינוּ.

הגענוּ אל החוֹף המיוּעד וּמצאנוּ שם כּמה סירוֹת־משוֹט. קפצנוּ לתוֹך הסירה הראשוֹנה שנזדמנה לנוּ, הדפנוּה בּלי שהיוֹת לתוֹך המים, וּפתחנוּ בּחתירה בּמשוֹטים, כּדרך שאוּמנוּ ידי בּהיוֹתי דייג בּים כּינרת. וּמה גדוֹלה היתה האַכזבה משהוּברר לנוּ, כּי בּסירה רעוּעה וּסדוּקה הפלגנוּ ללב־ים.

הבּרירה היתה בּידינוּ – לחזוֹר אל החוֹף אוֹ להמשיך דרכּנוּ בּשׂחיה. בּחרנוּ בּדרך השניה.

פּשטנוּ בּגדינוּ מעלינוּ – והלילה קר וטחוּב והמים צוֹננים וַעמוּקים. מתוֹך תרמילי הוֹצאתי צרוֹר קטן וּבוֹ מיספּר תמוּנוֹת, היקרוֹת לי, וספר התנ"ך. קשרתי את הצרוֹר מתחת לכוֹבע־החיילים שלי, וקפצתי המימה.

בּחשכת הלילה לא יכוֹלנוּ להבחין דבר. לא ידענוּ היכן החוֹף הנכסף ואם נַגיע אליו.

תחילה שׂוֹחים היינוּ איש על־יד רעהוּ, אבל אחר־כּך החלוּ גלי־הים מפרידים בּינינוּ. רגע דוֹמה היה – הנה יבּשה לפנינוּ, וּמשנהוּ – ואנוּ בּלב הים האָפל, הקר, הזוֹמם לבלעֵנוּ חיים.

לא אֵדע כּמה שעוֹת שׂחיתי. לא אָבין כּיצד עמדוּ לי כּוֹחוֹתי לשׂחוֹת ולחתוֹר, בּלי הפוּגה וּבלי מטרה, בּאישוֹן־לילה בּרחבי הים הסוֹער. להינצל! לחיוֹת, לחיוֹת! – כּך זעקה כּל תנוּעה של הידים העייפוֹת, של הרגלים הכּוֹשלוֹת. לשׂחוֹת ולשׂחוֹת, עוֹד ועוֹד.

עם דמדוּמי הבּוֹקר עליתי אל החוֹף. נפלתי אין־אוֹנים על האדמה ולא ידעתי נפשי. כּאשר שבה רוּחי אלי ונשׂאתי עיני אל הים – לא ראיתי כּל דבר. שלוֹשת חברי נעלמוּ. נסחפוּ, כּנראה, בּגלים הסוֹערים."

היתה שעת־לילה מאוּחרת. דממה כּבדה שׂררה בּכּוֹל. אֶחד־אֶחד קמוּ האנשים מעל הדשא ונתכּנסוּ לחדר־האוֹכל, למסיבּת־פּרידה מעם האוֹרחים. טעמוּ משהוּ. ניסוּ לשיר, לרקוֹד, אך השירה והריקוּד לא עלוּ יפה, כּי לא נמחָה רוֹשם הסיפּוּר המזעזע. שׂררה מבוּכה בּאוּלם הגדוֹל, כּאילוּ בּוֹשוּ האנשים להבּיט איש בּפני רעהוּ. בּוֹשוּ על המלחמה וּזוועוֹתיה, על כּי היה אדם לאדם חית־טרף.

בּפינה אַחת של חדר־האוֹכל התבּוֹדדוּ שני האַחים אליהוּ וּמאיר, מתיחדים היוּ שעה קלה, בּטרם יפּרדוּ וילכוּ שוּב איש לעֶברוֹ.

בּפינה אַחרת ישבה חבוּרה קטנה, שקוּעה בּדפי רשימוֹת שעל השוּלחן. היה זה “סידוּר העבוֹדה” של המשק. מתכננים היוּ סידוּר עבוֹדתם של החברים ליוֹם המחרת – מי לדייג וּמי לגן, מי למיטבּח וּמי לבית הילדים.

“העבוֹדה אינה סוֹבלת דיחוּי”, אמרוּ סדרני־העבוֹדה לאליהוּ וּמאיר שקרבוּ אל השוּלחן.

“בּוַדאי, כּמוּבן…” ענה אליהוּ, וישב בּתוֹכם, מאזין לדיוּנים.

“לא קל לנהל את המשק בּעתוֹת־מלחמה”, הסבּירוּ החברים. “הוֹצאנוּ מתוֹכנוּ הרבּה אנשים לצבא, ועל־כּן יש מַחסוֹר בּידים עוֹבדוֹת. וַהלא אין להזניח אף אֶחד מן הענפים!”

“והנה בּא הגנן ודוֹרש תוֹספת ידים לשיפּוּר המחנה!” התלוֹנן המזכּיר. “העֵת היא לשיפּוּרים, בּשעה שדם אדם נשפּך כּמים?”

“התחלתי בּמטע שׂדרת־נוֹי מן המזח עד למחנה, ועלי לסיימה!” התנצל הגנן.

“אַדרבּה, יפסוֹק אליהוּ!” אמר המזכּיר, “הרשאים אנוּ לעת כּזאת להיפּנוֹת למטעים חדשים?”

ואליהוּ קם מאצל השוּלחן ואמר בּקוֹל שקט ואַמיץ:

“חברים, בּכל עֵת – לבנוֹת ולנטוֹע!”