רקע
אשר ברש
ארץ נתנה שירה

(על שתי מחבּרוֹת שירים)

המשקל הספרדי, הארצישׂראלי, נעשׂה משנה לשנה אוֹרגני יוֹתר, טבעי יוֹתר. רק כּרבע המאה גוֹשש צעדוֹ של השיר העברי בנתיבה החדשה, וכבר יצא לדרך המלך. צדקוּ מי שניבּאוּ לוֹ נצחוֹן. אבל לא רק נצחוֹן חיצוֹני מסתמן לעין. יש כּבר סימנים מוּבהקים לנצחוֹן פנימי. נפש השיר הארצישׂראלי נתנה קוֹלה. זרעי החוּץ הוּכלאוּ בפשוּטי הזרעים שבּארץ, נתאקלמוּ, וגידוּלים חדשים, מלאים וטוֹבים, עוֹלים פּה ושם. לא רק הקוֹלוֹריט של הנוֹף, עצם התהליך של ההתערוּת מוֹצא לוֹ כבר בּיטוּי, שאין לוֹ צוֹרך להיוֹת אכּסוֹטי דוקא. סימן יפה ליישוב, שיש בּוֹ כבר נפש חצוּבה מאבן־שתייתוֹ.

כּמה מחבּרוֹת שירים בּאוּ בשנה האחרוֹנה לידי, ושתים מהן הרנינוּ את לבּי ביוֹתר. לשתיהן שמוֹת מגרים את חוּש המוֹלדת::בּשדמוֹת יזרעאל" ליהושע רבּינוֹב (הוֹצאת “דבר”), ו“משא בגליל” לבנימין טננבּוֹים (הוֹצאת “השומר הצעיר”). יש מן ההשלמה ההדדית בּשתּי המחבּרוֹת.

*

את פּרקי שירתוֹ של רביבוֹב, מצעירי האזרחים בּשירת הארץ, ידענוּ ממקוֹמוֹת שוֹנים. נתפשׂנוּ בלבּוֹתינוּ על ידי זה רוֹחב נשימתוֹ, זה הלהט העצוּר של חזוֹנוֹ הארצי, זה צעדוֹ הכּבד, הכּבוּל קצת, על פּני מענית חרוּשה מאתמוֹל. עיקר כּוֹחוֹ של רבינוֹב – תאוַת הדביקוּת בּנוֹף הארצי והרוּחני של השטח המצוּמצם שהוּא שרוּי בתוֹכוֹ.

הִדָּבֵק בַּמַּמָּש הַמַּפְרֶה, הִצָּמֵד אֶל גוּפוֹ הַקּוֹדֵחַ.

(“בחיק הַבלימה”)

מתוֹך דביקוּת שירית זוֹ מעמקת על־פּי־רוֹב הראיה מעבר למצוּי:

מַפְלִיג הַשׁוֹמֵר וְחוֹשֵׁב לוֹ: אֵין זֹאת כִּי הָעֵמֶק הוּא יָם

וְהוּא עִם סוּסָה וְעִם לַיְלָה שׂוֹחִים בּוֹ – –

אוֹ הלאה באוֹתוֹ שיר:

וְאֹרֶן שִׁכּוֹר מֵהָעֶרֶב, שּׁכּוֹר מִשְָּׂרפוֹ, יְלַחֵשׁ

עַל אֹזֶן שְׁכֵנוֹ– בְּרוֹשׁ גָּבֹהַּ–גּוֹמֵעַ חָלָל וְשֹׁותֵק.

(“שומר ולילה”)

אוֹ הגשמה פיוּטית חריפה שעוֹלה בכוֹח טבעי מקוּלמוּסוֹ: אָז יָבוֹא הֶעָמָל לַשָּדֶה רָכוּב עֲלֵי טְרַקְטוֹר סוֹאֵן,

בֶּהֱמַת הַפְּלָדָה הַיוֹדַעַת חָתוֹר בַּטּוּחוֹת וּמָשׁוֹךְ,

הַרְעֵד הָאֲדָמָה וְנָסוֹעַ, נָסוֹעַ וְשִׁיר בַּנירִים.

(“סתו בעמק”)

ובאוֹתוֹ שיר עצמוֹ:

הָאָרֶץ תִּפְרֹק אֶת כָּבְדָהּ וְתֵצֵא שִׁכּוֹרָה בִּמְחוֹלוֹת,

הָרַעַם מַכֶּה עַל עָרְפָּהּ, בָּרָק יַחֲרוֹשׁ בְּשָׂרָהּ.

אך יש גם שההגשמה הפּיוּטית, עם כּל יוֹפיה, אינה מהלכת ממקור־יצירה ראשוֹן ואז תש כּוֹחה. כּגון בּשיר, שגם שמוֹ אינוֹ אוֹרגני בשירתוֹ: “על מעברוֹת לאימה”:

וּּלְרַגְלָיו תֵּשֵׁב נוּגָה, רְחִימָאִית, יַתְמוּת

שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּזֶה מִדְבַּר־תֵּבֵל…

והלאה:

וְשֵׁשֶׁת יְמֵי הֶעָמָל כִּכְבָשִׂים נְִּגשׁוּ אָז

לִשְׁתּוֹת

מֵעֵינוֹת הַשִּׁכְחָה…

ויש גם אשר הרגבים נשארים לא מוּתכים:

בַּסַּעַר צְרוּפִים וּבַבֶּדֶד, לֵאִים מִמַּשָּׂא שֶׁלַּמֶּרֶד.

לעתים קרוֹבוֹת חוֹרג המשוֹרר ממסגרת התיאוּר וּמשתף את נפשוֹ עם חדוַת העם והזמן, עם משזר הענוּת והפּדוּת הממלא את חלל עוֹלמנוּ המיוּחד. בּיטוּי נמרץ בּיוֹתר למשזר זה נתן בּשיר חזק־הריתמוּס “הריקוּד”. בּוֹ, בּשיר זה, חבוּקוֹת יחד סערת־הרגש וסערת־המחשבה ויש בּוֹ שוּרוֹת מאירוֹת כּגוֹן אלוּ:

טַל־חֲלוֹם הָיָה לְיֶזַע וַיִּשַּׁח בּעֹל הַשֶּׁכֶם.

אֵין דָּבָר אִם גּוּף יָגֵעַ וְחוֹפֵז נָתִיב לָעֶרֶב –

*

וְכַלֶּחֶם הַצּוֹמֵחַ מִמַּצַּע קַדְרוּת שֶׁל רֶֶגֶב

כֵּן יִגְדַּל חֲזוֹן הַשֶׂגֶב מֵעִצְבוֹן חֻלִין וָיֶגַע.

אוּלם הנפש, שהכּירה פעם בחין ערכּה של הממשוּת, זוֹ הממשוּת שדוֹרוֹת שיועוּ אליה, חרדה פן תיפּגם, והמשורר מתפּלל לשלימותה:

אַךְ לְאַט לְאַט, הָרוּחַ, אַל תַּרְבִּי אִתָּנוּ שׁוּט,

אַל תַּשְׁהִי אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ שָׁם מֵעֵבֶר מַמָּשׁוּת!

חרדה זוֹ לא לשהוּת הרבּה מעבר לתחוּם הממשוּת מרֵעה על־פי־רוֹב את כּוֹחוֹ של רבינוֹב בבוֹאוֹ ליצוֹר ילדי־שירה קטנים, ילדי־נס. משל לנפח שאינוֹ יכוֹל לתפוֹס בצבתוֹ הגדוֹלה את אבן־החן המתחמקת. אף־על־פי־כן עלוּ בידוֹ גם שני שירים קטנים: “כּבקדם” ו“ארץ קדוּמים”, הנוֹצצים כּשני ראשי פרחים בּשדמת־קמתוֹ הרחבה, הזהובה.

*

שירתו של רבינוֹב ניתנת פּרקים פּרקים, רוּבּם כּבתרים מגוּף חי ומוּצק, ואילוּ שירוֹ של טננבּוֹים הוּא מחרוֹזת של חוּליות מלבלבוֹת, שסוֹפה נעוּץ בּראֹשה, חוּליה יוֹצאת וחוּליה נכנסת, בּחרוּז שזוֹ מסיימת זוֹ פוֹתחת. יוֹתר משיש כּאן גוּפי שירה והגוּת שתהליך גידוּלם גלוּם בּתוֹכם, יש כּאן מין הילוּך השראה המתחלק בּין הפּיטן והקורא, מין נהייה שירית התוֹפסת מיד בּלבּך. כּל חרוּז מתפּלג לשתי צלעוֹת, שהראשוֹנה נגמרת בּמלעיל והשניה במלרע, וּבכן נוֹצר הנענוּע השירי החוֹפז בּקלוּת אל מחוֹז חפצוֹ וּמוֹשך אוֹתך אחריו.

ט"ז חוּליות לאוֹתה מחרוֹזת־משׂא והן עשׂוּיוֹת רוּבּן כּכוּלן בּתים של עשׂר שוּרוֹת מתחרזוֹת בּרציפות:

אַלּוֹנִים זָקְפוּ צַמֶּרֶת וְזֵיתִים שֵׂעָר מַכְסִיף,

וְסָרַק אוֹתָם הָרוּחַ, סִלְסְלָם בְּגֶשֶׁם פִּיו.

הָעֵצִים פָּצְחוּ בְּזֶמֶר עַל פְּרִיחָה וְעַל נִצָּן

וַתִּשְׁכַּב חַיָּה בַּחֹרֶשׁ וְהֵצִּיץ אֲשֶׁר בַּגָּן – וכו'.

כּל המשׂא שבּמחבּרת היא התרוֹננוּת אחת עליזה־אבלה של משוֹרר צעיר מגוֹלת ישׂראל, שזכה לעלוֹת ולקנוֹת חיים בּגליל הקוֹסם. לא רק תיקוּן חייו הוּא מבקש כּאן אלא גם תיקוּן שירתוֹ:

יָהּ, חָנֵּנִי וְאַמְּצֵנִי קֻלְמוֹסְךָ בַּיָד

אָחוּשׁ,

בְּיָדִי נֻקְשָׁה מִדֶּקֶר, מִטּוּרִיָּה וּמַכּוּשׁ.

קֻלְמוֹסְךָ כִּשְׁתִיל נְטַע בִּי וְהַשְׁקֵהוּ כְּגַנָּן,

הַפְרִיחוּ כּשצֵיץ מוּל שֶׁמֶשׁ, הַשְׂגִּיבֵהוּ כְּאִילָן,

וּבַנֶּשֶׁף הַיָגֵעַ כִּי אֶצְנָחָה כְּזַלְזַל,

דּוֹבְבֵהוּ כְּמַבּועַ, כִּי יְפַךְ וְלֹא יִדַּל.

כּנס בּתוך נס החיים החדשים, שאוֹשר העמל ממלאם עד שׂפתם, בּאה האהבה התמה ופריה המתוֹק – תינוֹק “פּוֹרח כּנצן”. זוֹהי הנעימה הגוֹברת על בּשׂוֹרוֹת המות והעינוּיים הבּאוֹת מרחוֹק ועל אסוֹנוֹת הדם והאש המתרחשים לעינים מקרוֹב. אבל כּאן, תחת השמים האלה, יש גם נחמת־פּיוּס חרישית:

בִּשְׂדוֹתַי מַחֲרִישׁ הַשֶּׁלֶף כֹּה נָמוּךְ וְכֹה

עָצֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם רָקִיעַ בְּזִיווֹ הַמִּזְדַּהֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם הַסַּהַר וְיַרְעִיף נָגְהוֹ מָכְסָף

וְהָרֶכֶס רֹאש יָנוּד לוֹ וְהַצּוֹק אִתּוֹ יִכְאָב.

גם בּצל מוּטוֹת כּנפי־המות המשיקוֹת עתה במלוֹא רוֹחב העוֹלם אין המשוֹרר יכוֹל להסיח דעתוֹ ממשׂאת נפשוֹ של העברי מעוֹלם:

נְהַלֵּךְ לִקְרַאת הַשַּׁחַר – שׁוֹחֲרֵי שֲָלוֹם

תָּמִיד,

לְעוֹלָם לֹא תַּט יָדֵינוּ לוֹעַ שֶׁל תּוֹתָח מַשְׁחִית,

לְעוֹלָם עַל כְּנַף־הַפֶּלֶד רוּם שָׁמַיִם לֹא נִסַּק.

אָנוּ הֵן עִבְרִים אֲנַחְנוּ – כִּי כָאַבְנוּ וַנִּזְעַק…

כּצללים רעים ילווּהוּ בּל־הרף מראוֹת האימים אשר מצאוּ את אחיו שם בּכבשן האש אשר מעבר לים ויעכרוּ את לבּו:

נֵטֶל אַהֲבָה הָיָה לִי וּבְאִישׁוֹנִי נִרְגָשׁ שְׁבִיב קָטָן, רָחוּץ בְּדֶמַע, הִתְחַיֵּךְ לוֹ כִּמְבֻיָּשׁ.

והוּא מתרפּק בּהתרגשוּת עלוּמים על אוֹשרוֹ הקטן מתוֹך בּקשת סליחה מנוֹשׂאי האסוֹן הגדוֹל, מתרפק וּמתפּלל־מאמין:

כּוֹכָבִי, אֶחָד פֶּלִאי יֵשׁ – עֵת פּוֹנֶה הוֹלֵךְ

הַיוֹם

וְקוֹדֵר קָרֵב הַנֶּשֶׁף וְקוֹפֵא הַיְקוּם עָגֹם –

לְאִטּוֹ יוֹצֵא לָשׂוּחַ בַּגָּלִיל אֲפוּף מַחֲשָׁךְ

מִתְכּוֹפֵף, נוֹשֵׁק לְעֵשֶׂב וְלוֹחֵשׁ: עֲלֵה וּצְמָח!

לוֹ, לעשב הירוֹק שהכּה שוֹרש בּאדמת הגליל הכּבדה, יש תקוה לעלוֹת ולצמוֹח.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!