ש“י עגנוֹן הטיף עלינוּ שוּב מקוּפסת הבּשׂמים שלוֹ. דוֹמה היה שבּשׂמיו כבר נתייבּשוּ ונצטמקוּ קצת וצריך למעכם בּיד בּכדי שיתנוּ ריח, והנה הוֹציא בוֹשׂם רענן, מלא ונוֹדף ריח דק ועדין. בּלי משלים: הציוּר “עגוּנוֹת” היה בשעתוֹ דבר חדש בּספרוּתנוּ. שפע הצבעים, העויוֹת־החן, שלוּב הענינים העממי שָבוּ את הקוֹרא, ששׂבע את הקו הישר והרציוֹנלי. משוֹרר שמצליח לכתוֹב פּעם דבר כּזה, מתחבּבים הוא ודברוֹ. כּך עלה לוֹ למריקי, כּשכּתב את ה”הולצמנלין משטוּטגרט“. אבל אם סוֹפר, שהצליח בּדבר מנוֹסח ראשוֹן, הוֹלך וּמעתיק את נוּסחוֹ בּשינוּי מידוֹת וצעצוּעים, פּעם אחרי פעם, וניכּר שהוּא נהנה מן הדבר, הרי אתה מתחיל לפקפּק בּמשורר. ועוֹד: מציאוּת המקוֹרוֹת של הדברים מחליפה בך את מוּשׂג היצירה במוּשׂג העיבּוּד. בּעגנוֹן אי־אפשר היה להחליף את המוּשׂגים לגמרי. השירה העצמית שנמצאה בעין בּכל דבר עיכּבה. אבל הלב לא יכוֹל היה להיוֹת שלם עמו. נעוֹר בּכל פּעם החשק להגיד: דבּר בּלשוֹן אנוֹש ונראה! וּב”בדמי ימיה" מדבּר עגנוֹן בלשוֹן אנוֹש כּאשר לא דיבּר עוֹד עד היוֹם. מקצת המליצה התנ“כית והסנטימנטליוּת המחוּממה אינן פּוֹגמוֹת. זהוּ סגנוֹן הדבר, סגנוֹן־המשך בּרוֹמנטיקה העברית המיוּחדה בטהרתה הפּשוּטה: הרוֹמנטיקה של מאפּוּ ומיכ”ל. מוּבן שנלווּ בדרך עד עגנוֹן גם סממנים אחרים, סקנדינביים ולא סקנדינביים. טבעי הוּא. וגם תוֹכן־החיים יש בּוֹ כבר משוּם מזיגה וסינתיזה: חלוֹמוֹת גליציה מעוּטרים בּמלמלוֹת של מזרח גרמניה. דמעת התמימוּת והפּקחוּת הישרה עוֹלוֹת בּד בּבד בּנפשוֹת היפוֹת. עגנוֹן החיה אוֹתן לעינינוּ בעט־קסם, עטוֹ.

הכּלים הישנים, החביבים אך הצרוּדים קצת, כּאילוּ סוּלקוּ הצידה. גולינקין מנצח.

האוֹפּירה כשהיא לעצמה אינה מעניינת. “טרויאטא” ו“ריגוֹליטוֹ” לא עניינוּ כבר בּאירוֹפּה. בּמהדוּרה הא"י – על אחת כּמה וכמה. כּל ענין האוֹפּירה אוּלי עוֹמד בּסימן השאלה. בּתקוּפתנוּ עלוּבת־המרכּז יש אוּלי מקוֹם רק לימין אוֹ לשׂמאל. בּמקרה שלפנינוּ: לסימפוֹניה אוֹ לאופּריטה. אבל גולינקין מנצח. בּזה כל החשיבוּת. הדיקוֹרטוֹרים מציירים, המשׂחקים שרים, המקהלה מזמרת, התזמוֹרת מנגנת, כּל הקהל… שוֹתק – וכל זה תלוּי בניד מַטה קטן, והמטה בידי גולינקין. בּזה החשיבוּת. בּא איש אחד והכּל רוֹקד ודוֹמם כּנגדוֹ. והאיש אינוֹ קוֹסם, אינוֹ מנגח ואינוֹ מתנפּח: כּוֹחוֹ רק בעבוֹדתוֹ.

לא דיבּרתי אתוֹ אף חצי־מלה, אבל מהלכוֹ ברחוֹב, כּוֹבעוֹ השמוּט קצת למעלה, השׂפם המזדקר והמצח העקשני הסוֹכך על העיניים המתרוֹצצוֹת לפנים, אל המטרה – קנוּ להם שביתה בלב.

מספּרים: הוּא מקבּל חלקוֹ כבּריטון השני. הוּא אוֹכל עם כּל התזמוֹרת. הוּא אינוֹ בז לכל השתדלוּת קטנה לטוֹבת העניין. הוּא “מוֹציא את נשמת” המשתתפים בּריבּוּי ה“חזרוֹת”. כּל זה לא מפליא. אבל קרה את האיש אסוֹן, אסוֹן לא קטן בּחיי־אדם: מתה אשתוֹ, מחמד אוֹ מחמל נפשוֹ, אף היא מזמרת חשוּבה, חברה נאמנה לעבוֹדה ולשאיפה; וכאן נתגלתה האישיוּת: כּיחזקאל בּשעתוֹ “נאנק דם, מתים אֵבל לא עשׂה… לא עטה על שׂפם ולחם אנשים לא אכל”, כּי־אם ציוה על החבריא – ו“יחזוֹרוּ”. למחרת אוֹ למחרתי ההלויה היה הדבר. כּשעברתי על הבּית ושמעתי את המוֹן־הזמרה הבּוֹקע וקוֹל הפּסנתר המלוה־המנהל, קם בּי חשק מוּזר: להפסיק את האיש לרגע, לרגע קט, וללחוֹץ את ידוֹ בדממה.

מהדורה שניה, מאת אברהם כהנא

החסידוּת הגיעה כבר, כּמדוּמה, לתוֹר ההערכה. משני היחסים הקיצוֹניים של הדוֹרוֹת האחרוֹנים אל תנוּעה זוֹ: ההתנגדוּת והרומנטיקה, צריך היה בהכרח להיוָלד יחס שלישי, אוֹבּייקטיבי, מדעי. אבל כּמוֹ כל הערכה היסטוֹרית זקוּקה גם זוֹ לתנאים מכשירים: ריחוּק, בּירוּר החוֹמר, מציאת הקשר עם הגוֹרמים התוֹלדתיים. שנים מן התנאים, הראשוֹן והאחרוֹן, נתקיימוּ כבר בּמידת־מה. אף על פּי שישנם עוֹד בּימינוּ בתפוּצוֹת הגוֹלה יוֹשבים על כּסאוֹת לבתי צדיקים, והמוני ישׂראל “מריקים עליהם הזהב”, אין ספק שאין זוֹ תנוּעה שיש בּה משוּם חיוּניוּת ויצירה, כּי־אם המשך אנכרוֹני בתוֹקף האינטרסים… אפשר איפוֹא להגיד בּבירוּר, שעל מקוֹר החסידוּת נסתם הגוֹלל, והריחוּק הדרוּש להערכה מספּיק כּבר בּמידה ידוּעה.

גם הקשר התוֹלדתי (יסוֹדות הקבּלה, המשיחיוּת והפּסיכוֹלוֹגיה העממית) נתפס כּבר תפיסה ראוּיה על ידי כמה מכּוֹתבי דברי הימים לישׂראל (דוּבּנוֹב ואחרים). חסר היה רק התנאי השני – בּירוּר החוֹמר, כּלוֹמר מציאוּת החוֹמר בּצוּרה כזוֹ, שיהא ניתן לסקירה מקיפה ונכוֹנה בבת־אחת. מי שמצוּי קצת אצל ספרוּת זוֹ יוֹדע כּמה עוֹז־נפש וכוֹח־הבחנה נחוּצים לבוֹר את הבּר מגלי גליוֹנוֹת־ההבלים. ואף אלה שלקחוּ להם את החסידוּת לנוֹשׂא פיוּטי אוֹ ביקוֹרתי הסתפּקוּ על פּי רוֹב בּנצנוּצים כּהים מתוֹך הערפל.

התחילוּ בזמן האחרוֹן להוֹפיע ספרים שלמים מוּקדשים לכל צדיק עם הקדמוֹת “מחוּכּמוֹת”, העוֹשׂוֹת כּל אחד מן הצדיקים לקדוֹש ולגאוֹן היחידי (זאת דרך הכּסל אשר לביקוֹרת המטוּמטמת בּכלל), אבל ספרים אלה, לא רק שאינם עלוּלים לברר את החוֹמר, אלא שהם מאפילים עליו, מטשטשים ואפילו ממאיסים אוֹתוֹ.

מתוֹך כּל האמוּר יש לקדם בּסיפּוּק גמוּר את ספרוֹ של החכם ר' אברהם כּהנא “ספר החסידוּת”. בּספרוֹ זה הצליח המחבדר לעשׂוֹת את מלאכת הכּנוּס, מעין קאנוניזציה, שבּיאליק הוּא “שליחה” הנלהב. ספר נכבּד זה גם מצד כּמוּתוֹ מקיף את חוֹמר תנוּעת החסידוּת מתקוּפתה הקלסית והמקוֹרית, זאת אוֹמרת מן הבּעש“ט ועד אחרי ר' נחמן מבּראסלב. מה שבּא אחר־כּך אינוֹ אלא עוֹללוֹת, וטוֹב שלא בא למעט דמוּתוֹ השלמה של ספר זה. על החסידוּת לא ידוּבּר כּלל בּספר, וזה עיקר תהילתוֹ. אפילוּ ההקדמוֹת הקצרוֹת רוּבּן מקוֹרוֹת. לכל צדיק בּעל פּרצוּף וקוֹמה מוּקדשת מוֹנוֹגרפיה שלמה, הכּוֹללת מבחר החוֹמר מתוֹלדוֹתיו, מנהגיו, מפעליו, וספריו. שׂיחוֹת עם, דברי תוֹם והפלגה באים בּצד דברי חכמה ועיוּן וּמצוּי־נפש – בּצוּרת סיפּוּרים, שמוּעוֹת, אגרוֹת, דיאלוֹגים ו”תוֹרוֹת"– והכּל מצטרף לתמוּנה בהירה, חיה וּמעניינת. גם הפכסימילים והעתקי הצילוּמים, המעטים מדי והמטוּשטשים בּמקצת, משלימים את התמוּנוֹת (חבל רק שתמוּנת הבּעש"ט המזוּיפה נשתרבּבה לכאן). המקוֹרוֹת העבריים נמסרוּ ככתבם וכלשוֹנם, ואף אלה שנתרגמוּ מעברי־טייטש מצטרפים יפה לסגנוֹן הכּוֹלל. חבל גם שבּמקוֹמוֹת מעטים נכשל המחבּר בּציוּריוּת יתרה, ולפעמים גם בּחידוּשי מלים שלא בטעם המקוֹרוֹת.

אין רבּים כּספר הזה הנחמד לקוֹרא וּמוֹעיל למעיין.

תרגום אהרן קמינקא

“מאבי־אבי וריוס למדתי מידוֹת טוֹבוֹת וענוַת־רוּח… מאמי נחלתי יראת־שדי, אהבת־חסד ונזירוּת… מאַפּוֹלוֹניוּס למדתי את ההגיוֹן החפשי והדעת הצלוּלה… מהסוֹפר אלכּסנדרוּס למדתי, שלא להיוֹת נכוֹן לגנוֹת… חנני אלהים…” כּן, אלהים חננוֹ כל ה“יסוֹדוֹת” – מחסד עד מלכוּת. וכל אלה נצטרפוּ בצירוּף נפלא להנחיל את העוֹלם ספר יקר אחד. מעט האפּיקוֹרסוּת בּטל בּתפארת האדם בּכל מלוֹא הקוֹמה. ל“קהלת” היתה עין־שמיר מבקעת את אבני־הסוֹהר של הוית־האדם לראוֹת, אבל מרקוּס אברליוּס כּאילוּ סוֹכך על הסוֹהר בּאדרת אוֹהב רחבה, חמה…

המתרגם נסך על הספר מרוּח אגדת המוּסר העברית.

תרגם א. ז. רבינוביץ

שם “רשימוֹת מבּית המות” (בּידי אוֹתוֹ מתרגם עצמוֹ) וכאן פּשוּט: “זכרוֹנוֹת וירה פיגנר”. האמן הענק נתגלגל כּמעט בּטעוּת ל“קטוֹרגה”, ישב שם ארבּע שנים (אמנם, היה קרוֹב גם להתזת הראש!) וּלבסוֹף מצא טימה נפלאה לספר נאדרי בכוֹח; וכאן אשה נוֹתנת תמצית חייה, חיי עשׂרים שנוֹת־העיקר בּמאסר שליסלבּוּרג, בּספר זכרוֹנוֹת לא גדוֹל. וצריך להוֹדוֹת: רוֹשם החיים גדוֹל מרוֹשם האמנוּת. כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה הקטנה (בּתחילה כשלוֹשים אסיר וּלבסוֹף כּעשׂרה), הנתוּנה בשנים הראשוֹנוֹת בּגיהנוֹם עשֹוּי בידי אדם, שמדוֹרוֹתיו הראשיים הם: קרצר, צינגה, שגעוֹן, תליה וּבדידוּת־בּדידוּת־בּדידוּת איוּמה מאחוֹרי קירוֹת חוֹצצים בּין חברים, ואחר כּך הוֹלך הגיהנוֹם וּמצטנן וּמתבּהר עד לידי משהוּ־אידיליה – כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה היקרה, הקדוֹשה באנוֹשיוּתה הערוּמה, הפּשוּטה והצרוּפה, נעשׂית בּשעת קריאה לחברה האפשרית היחידה. ליוּדמילה ווֹלקנשטין “סמל של עדינוּת, חסד ואהבת אדם”, שיצאה מטוּשטשת קצת בּאישיוּתה אך מלוּפפת חן־אגדה; גרצ’בסקי “המוֹחה תמיד” והעוֹמד לבסוֹף “בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה והדקה, עם פּניו החיורים כּפני מת, בּתוֹך עב העשן ולשוֹנוֹת האש”; לוּקשביץ “המזריח אוֹר הדעת” בּתוֹך מוֹחוֹת האסירים הצמאים לתוֹרה; פוחיטונוב החרט, הבּא לידי התפּעלוּת מן המחשבה־ההלוּצינַציה על מלכוּת השמים, עד שהוּא מבקש לוֹ גרזן לשבּר בּו את קדקדי חבריו “בּשביל שימהרוּ להכנס לגן־עדן” וכו' וכו', וּביניהם היא, וירה פיגנר עצמה, תקיפת־ההחלטה ורבּת־המעשׂה, הבּוֹחנת תמיד את נפשה וּבעשׂוֹתה “השואה בינה וּביניהם – ההשואה אינה לטוֹבתה” – כּל אוֹתם הרגזים והסבלנים, העוֹבדים בּכל מלאכה וצוֹברים סכוּמים לקנוֹת עוֹד איזה ספרים בּשביל הספריה של שליסלבּוּרג – כּלוּם יש בּעוֹלם החפשי, רחב־הידים, בּין הרבבוֹת והמיליוֹנים יוֹתר ענין בּאדם? דוֹמה, כּאילוּ הוּפרשה עדה קטנה מן הכּלל והוּבאה אל המאסר בּזעיר־אנפּין לרכּז ולהבליט שם את חיי האדם היפים והמכוֹערים בּמידה שוה ואיוּמה אחת. וככל שאתה מוֹסיף לקרוֹא בספר ניטלת האימה וּמתפּנה המקוֹם להשלמה ולפּיוּס. עם מי? אוּלי עם הגוֹרל, עם טעם־החיים; בּכל אוֹפן לא עם החברה העוֹשקת, הרוֹמסת. זכרה של זוֹ מרתיח את הדמים וּמלהיב את דמיוֹן הגאוּלה (הפּרק “בנימין שלנוּ”). אך טוֹב לטווֹת הלאה את חוּט־החיים המתוּח בּתוֹך החוֹמוֹת. מי שנגזר עליו לצאת – כּבעל־כּוֹרחוֹ, אל הריק הוּא יוֹצא, אל “האויר החפשי”, שהקיר, שאתה מבקש להתמך בּוֹ, “ממהר להשתמט כּמוֹ דיקוֹרציה”.

כמה עלוּבים כּנגדם השׂרים והמיניסטרים החפשיים, כּביכוֹל, הבּאים לבקר את אסירי־העוֹלם, פּריצי־היער שהוּבאוּ בסוּגר. גורימיקין המגמגם מלה בוֹדדה המוּסבּרת על ידי המשגיח – כּמה סמל של גיחוּך בּוֹ למשטר ההיסטוֹרי! וסמל זה הוֹלך וּמתפּשט, הוֹלך ונפרש, מכתלי שליסלבּוּרג לארבּע הרוּחוֹת, על כּל רחבי רוּסיה, וּמשם – הלאה והלאה.

בּרוּכה היד החרוּצה, שהריקה את הספר היקר הזה לעברית!

אין לך סוּג אמנוּתי, שיתבע את האדם כּוּלוֹ בלי שיוּר כּל־שהוּא כריקוּד. אם נתחיל בּאמנוּיוֹת התוֹארוֹת ונעבוֹר אל האמנוּיוֹת הרוּחיוֹת ונלך מסוּג לסוּג בּהדרגה כלפּי ההפנמה וההכללה נראה שהריקוּד עוֹמד בּמוּבן זה כּמדרגה העליוֹנה. בּעוֹד הראשוֹנוֹת אינן דוֹרשוֹת אלא צרוּף הדמיוֹן־היוֹצר וכשרוֹן־ידים (בּבניה גם כּשרוֹן זה אינוֹ נחוּץ, שהאדריכל יכוֹל לצייר את תכניוֹתיו ע"י משׂרטט־אמן) אל החוֹמר־הגוֹלם, דוֹרשוֹת האחרוֹנוֹת דמיוֹן עם יצירה של רציפוּת נוֹבעת מבּפנים: בּשירה – מלים וצלילים הבּאים מתוֹך המרכּזים־המילוּליים שבּמוֹח – הוּא הנפש, וּבנגינה עוֹד יוֹתר: קוֹל וצבע ורגש, הנוֹבעים ישר מן המרכּזים הרגשיים, אף בּלי השתתפוּת השׂכל המבקר והמסדר והמתמזגים לאחדוּת בּלתי־נפרדת עם הצליל של כּלי־הנגינה. אך יוֹתר מהן הריקוּד, שאינוֹ משתמש בּשוּם חוֹמר אוֹבּייקטיבי ואינוֹ חל על כּל גשם שמחוּץ לאמן, אוֹ העלוּל גם להיוֹת נפרש ממנוּ, ואם אמנוּת הוּא ויש בּוֹ משוּם מבּע של נפש מתפּעלת – הריהוּ כוּלוֹ “אדם”, כּוּלוֹ “אישיוּת”, כּולוֹ “בּלתי־אמצעוּת”. מתוֹך כּל זה יוּבן החזיוֹן, שאין אמנוּת זוֹ – בּאמנוּת הדברים אמוּרים – פּוֹפּוּלרית

וּמקוּבּלת כּשאר האמנוּיות, שאין בּה כלוּם מן החוֹמר המשוּתף לכל, “השוה לכל נפש”. ואם בּנגינה ישנם רבּים מן “השוֹמעים” המתעניינים בּעיקר בּמשק־הקוֹלוֹת המגרה ואחרים עוֹד פּחוֹת מזה: במחוֹל הידים של המנגן, וּמשתכּרים כּביכוֹל וּמדברים אחר כּך על “נפלאוֹת הטכניקה” – הנה רוֹב הרוֹאים את הריקוּד האמנוּתי מתפּעלים בּעיקר מן הזריזוּת ההתעמלוּתית

המוּבנת לכל וּמקצת מן הריתמוּס ואינם רוֹאים, אוֹ נכוֹן מזה אינם קוֹלטים כּלל את ההבּעה הקוֹסמית שבּאמנות זוֹ.

כּי זוֹ ורק זוֹ – ההבּעה הקוֹסמית – היא המכרעת והמחייבת את מציאוּתה של אמנוּת הריקוּד רק בּמידה שהרַקד הוּא בשעת הגשמת אמנוּתוֹ חלק מן התנוּעה הקוֹסמית. מן ההרמוֹניה נעדרת־ההכּרה שבּמעשׂי־בראשית הוּא אמן. וכאן לא יהיה למיוּתר להעיר, כּי אין להחליף את אמנוּת־הריקוּד בּמחוֹל הרגליים, המשמש לוַאי־שעשוּעים לחגים ולזמנים. מי שמבּיט בּשעת ריקוּד אמנוּתי אל רגלי הרקד דוֹמה למי שמבּיט בּשעת נגינת פּסנתר אל תנוּעת המנענעים.

הריקוּד האמנוּתי הוּא שירת הגוּף הנלהב, הדתי, בּתוֹך החלל, התנוּעה ההרמוֹנית הגלוּיה על ציר נעלם, אשר בּה תתבּטא הנפש בּיטוּי ערוֹם וּבלתי־אמצעי. ואיככה תתוֹאר תנוּעה הרמוֹנית של גוּף בּתוֹך החלל – ויהי גם בּהיקף של ד' אמות – אם לא בקשר, אוֹ ביחס כּל־שהוּא עם התנוּעה הקוֹסמית של הגרמים הנצחיים. רק לאדם ניתן הרצוֹן, וזה יצר לוֹ את היכוֹלת להתנשׂא לתנוּעה זוֹ ולתת לה את השלמוּת המוּפשטת. אצל רוֹב שאר יצוּרי־עוֹלם שגם הם אינם משוֹללים, כּנראה, את הצוֹרך בּתנוּעה עילאית, נשאר הדִדוּי חסר־האוֹנים המגוּשם, אוֹ גם המעוּדן, אך המחוּבּר תמיד אל הקרקע. אצל עוֹף הבּר רק הטיסה והחיגה בקו עם פּרפּוּר מלַוה, שכּוּלוֹ אינסטינקט והכרח ולא הבּעה ורצוֹן. רק לאדם ניתן ליצוֹר על פּי צו דמיוֹנוֹ ולחשׂוֹף את נפשו ברצוֹן. אצל האדם הקדמוֹן היתה אמנוּת הריקוּד האמנוּת היחידה.

בּהעדר היכוֹלת האמנוּתית המוּתנית בּהתפּתחוּת שׂכלית

וטכנית בּיטא את עצמוֹ, את נפשוֹ השכּוֹרה תמיד שכּרוֹן האלהים והקוסמוֹס בּריקוּד.

עֵד הוּא האדם־המחצב שנמצא באדמת שנוֹת־מיליוֹנים, שנתאבּן בּתנוּעת אמנוּת ריקוּדית, שעוֹד היוֹם תשמש אידיאל לאדם החדש. בּמידה שהאדם נעשׂה תרבּוּתי הלך הלוֹך והתרחק מן האמנוּת האילמת העיקרית, המתבּטאת בּכל הרמ"ח, והתמסר לאמנוּת המרוּכּזת בּחוּש אחד אוֹ שניים, מפוּתחים בּמידה היפּרטרוֹפית. רק אצל העמים אוֹ השבטים הפּרימיטיביים נשאר הריקוּד מה שהיה – פּוּלחן; ואצל עמי־ההשׂכּלה למן היוָנים ואילך, נעשׂה – אמנוּת. האמנוּת תעמוֹד למטה מן הפּוּלחן בּבחינת כּוֹח־ההבּעה, אבל היא עוֹלה עליו בּבחינת יכוֹלת־ההבּעה. אך עם כּל אפיוֹ האמנוּתי של הריקוּד החדש, עוֹד רב בּוֹ היסוֹד הפּוּלחני ורק נפשוֹת אשר אש־דת בּדמן תשׂגנה בּוֹ איזוֹ מידה של שלימוּת.

*

היש בּמציאוּת ריקוּד עברי? ההיה פעם? מרים הנביאה וכל הנשים אחריה יצאוּ בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת – הנבוּאה רוֹקדת. דוד מכרכּר בּכל עוֹז – המלכוּת רוֹקדת. בּשוּלמית יחלוּ כּמחוֹלת מחנים – האהבה

רוֹקדת. כּיצד מרקדין לפני הכּלה – השׂמחה רוֹקדת. היסוֹדוֹת העוֹמדים

בּרוּמוֹ של האדם קשוּרים איפוֹא בריקוּד. אך גם התוֹלדה תחוּג ותנוּע בּמחוֹל: ההרים ירקדוּ כאילים גבעוֹת כּבני־צאן. גם כּבשוֹנוֹ של עוֹלם מלא תנוּעה וריתמוּס קוֹסמי: החיוֹת והאוֹפנים מתנשׂאים לעוּמת הכּרוּבים

המשלשים בּקדוּשה. ריקוּד של מעלה כנגד ריקוּד של מטה.

אבל מה היה טיבוֹ של ריקוּד־קדוּמים זה? ההיה בוֹ משוּם אמנוּת אוֹ רק משוּם התפּרצוּת ראשוֹנית אינדיבידוּאלית מעין “תפילת יחיד” שהיא רק רשוּת? השלטוּ בוֹ חוּקים, נוֹסח, הנכנע להתפּתחוּת, אוֹ רק השתפּכוּת כּוֹחוֹת בלי חשבּוֹן־נפש? המתים דווממים בּלי תנוּעה וּבלי שׂפה, וּבני ישׂראל על פּי דין לא ציירוּ ולא פסלוּ. נשאר רק מה שהשׂכל מחייב. משהלכוּ בני ישׂראל בּגוֹלה ניטלה מהם השׂמחה, ניטלה חירוּת התנוּעה, ניטלה הקרקע, ניטל הגוּף. נוֹתרה רק נשמה סחוּפה ודווּיה, שהצטמצמה עד לידי כזית, כּדי שתתפּוֹס מקוֹם נכרי פחוֹת כּכל האפשר. אך הנשמה הדווּיה גדלה ברבוֹת הימים על חשבּוֹן הגוּף הנעדר. היא גדלה ביסוּריה, גדלה בעקשנוּתה המוּזרה, גדלה בתקוָתה החוֹלנית. כּנסת ישׂראל

היתה לעוּלימתא שבוּיה המצפּה לדוֹדה־גוֹאלה, הרוֹאה ואינוֹ־נראה ולית אתר פּנוּי מניה. בּריבּוֹא רמזים דקים מן הדקים הוּא מדבּר עמה, אלפי שליחים לוֹ הבּאים אליה, נוֹשׂאי אגרוֹת מקוּטרוֹת, על אף צבאוֹת הגוֹיים השוֹמרים עליה מסביב בּחרבוֹת שלוּפוֹת, והיא לוֹמדת את לשוֹן־הרמזים אף היא. בּאלף לשוֹנוֹת אלמוֹת תדבּר אל דוֹדה בכל עת וּבכל שעה. בּנקיטת בּוֹהן וּבשרבּוב שׂפה, בּהרמת עין וּבקמוּט מצח, בּכפיפת ראש וּבנענוּע כּתף. כּל עצמוֹתיה תאמרנה וכן נוֹצרה ההעויה היהוּדית, זוֹ שהיתה לפנים למשל ולשנינה וזוֹ שהיא עתה ענין ליחידים נלהבים, הרוֹאים בּה כליל־תפארת לביטוּי הבּא בתנוּעה. היא כוּלה גלוּת, אבל שרשים לה בנפש התנוּעה החפשית בּארץ־חמדה. היא הקטנה שלה, זעיר אנפּין שלה בלוית הפּחד וההסתר. בּשעת תלמוּד וּבשעת שׂיחה, בּשעת דרשה וּבשעת סעוּדה, בּשעת צחוֹק וּבשעת תפילה – תמיד דוֹברת האצילוּת האסירה בתנוּעת־רמזים קטנה וחרדה.

אך ארכוּ הימים והחזוֹן היה לדבר יוֹם ביוֹמוֹ. בּית הכּלא היה לדירה של קבע והנשמה תבעה את תפקידה מתוֹך דמיוֹן של חירוּת. אז הגיעה שעתוֹ של מתן־חסידוּת.

הוּחש פּתאוֹם גוּף סגוּף אך מלא התלהבוּת ודבקוּת, ניתנה תחת הרגלים קרקע שמימית אך מלאה מציאוּת שבּדמיוֹן וכן נתעלה הרמז שנית למעלת תנוּעה, אך משוּלה לקו המצוֹרף מנקוּדוֹת רבּוֹת, המשתבּר ורוֹעד תמיד. לעוּמת הדינמיקה ההרמוֹנית הקשתית של הגוֹיים, זוֹ שתחילתה נעוּצה תמיד בּסוֹפה והיא שוֹאפת להיקף מתוֹך עמידה איתנה, נבראה אצל היהוּדי דינמיקה כבוּשה מרחפת ורוֹטטת תמיד בּאין מעמד. דינמיקה זוֹ שמצאה את בּיטוּיה הקלסי בציוּריו של שגל העוֹמדת על שלוֹשה: ההכרח לקיים את שווּי־המשקל, הפּחד מפּני ההתמוֹטטוּת והתנוּעה המקוּטעת, כּוֹבד המציאוּת

ורוֹך הרחמים הם הקוים הנוֹטלים ממנה את פּרצוּף הגרוֹטיסקה. הנוֹצר כּבר גם מבּע של ריקוּד אמנוּתי לדינמיקה זוֹ?

*

אני חוֹשב, שבּרוּך אגדתי השׂיג כּבר מדרגה גבוֹהה באמנוּתוֹ – אמנוּת הריקוּד העברי המקוֹרי. שהרי על צד האמת אין עוֹד שוּם אַמת־מידה בהחלט, שעל־פּיה אפשר ליתן סמנים בּאמנוּת זוֹ. ישנה רק כּאמוּר העויה יהוּדית, והיא אינה אלא התא בגוּף הריקוּד. כּל אוֹתם ריקוּדי החסידים, סתם יהוּדים וחלוּצים, אין בּהם כּלוּם מן הנוֹסח, קל־וחוֹמר מן הסגנוֹן. איני חוֹשב גם שלחידוּש שבּאמנוּתוֹ (שכּוּלה חידוּש – בּזה אין איש יכוֹל להטיל ספק) יש כּבר ערך מכריע ושהיא היא הדרך ואין בּלתה. עדיין לא ראינוּ דרכים אחרוֹת. כּמוֹ כן איני חוֹשב אפילוּ, שאגדתי הוּא כבר אמן העוֹמד־בּרשוּת עצמוֹ ואין עליו ללכת לבירוֹת אירוֹפּה וללמוֹד פּשוּט, כּחפץ אחדים, “להציג רגל”. לעוּמת זאת חוֹשב וּמאמין אני באמוּנה שלמה שאגדתי הוּא אמן מטבע בּרייתוֹ עם כּל הסימנים שמנוּ באמן, ושענין הריקוּד, ודוקא הריקוּד העברי, הוּא אצלוֹ ענין שבּנפש, ענין שאדם נוֹתן עליו את חייו, בּקצוּר מין “אידיאה פיקס” אוֹ “דבּוּק”, ושמשוּם כּך יש ערך בּלתי־מפוּקפּק לעבוֹדה שהוּא מעביד את עצמוֹ בפרך, כּמעט בּלי טוֹבת הנאה שבּחוֹמר. כּי בחלקוֹ של אגדתי – צריך להגיד זאת – נפלה הפּינה הקשה ביוֹתר בּבנין בּית האמנוּת העברי בארץ־ישׂראל. לשירה יש מסוֹרת – מטוֹרפת וּמפוּזרת וּמטוּשטשת אמנם, אך ישנה; לנגינה דרך כּבוּשה וסלוּלה ישר מאירופּה בלי חבלי־לידה וצירי־יצירה; הציוּר מטליא מזרח־מערבי על־גבּי מערב־מזרחי ואין נחת; התיאטרוֹן גם בּתפקידוֹ הנעלה והמוּשלם בּיוֹתר הריהוּ מפרשה וּמגשמה של השירה. לא כן הריקוּד. זה לא נברא עוֹד מן האויר והוּא זר בּעצם ליהוּדי בתוֹר אמנוּת. הוא מוּבן לוֹ בתוֹר אכּסטזה, בּתוֹר

התפרצוּת אֶמוֹציוֹנית, אך לא בתוֹר אמנוּת תוֹארת וּמסמלת. ולאגדתי נוֹסף עוֹד קוֹשי: הוּא לא התחיל לבנוֹת על־פּי הטכניקה הפּרימיטיבית השכיחה, בּאַמת־הבּנין וּבכף־הסיידים – אלא השתמש תיכף בּכלים וּמכשירים חדשים שבּחדשים (קוּבּיזם ואכּספּרסיוֹניזם). החוֹמר טרם הסתגל לכלים הללוּ ואף הרוֹאים בּחצי־העבוֹדה (כּי לעת־עתה רק חצי אוֹ תחילת עבוֹדה לעינינוּ) אינם תוֹפסים על נקלה לאן כּל זה מוֹביל. ואם למרוֹת כּל אלה הוּא משׂיג לעתים קרוֹבוֹת הכּרה המתבּטאת אצל קהל זה בהבּעוֹת־חן סוֹערוֹת וּבקריאות נשנוֹת לבמה אוֹת הוּא כי אכן כּוֹח יוֹצר לפנינוּ. האינסטינקט של הקהל (אם אינוֹ כפוּי להשפּעוֹת עשׂוּיוֹת, מה שלא יעלה על הדעת בּנידוֹן דידן) מלמדנוּ לא אחת יוֹתר מחוַת־דעתם של מבינים מוּמחים. זה בנוֹגע לפעוּלה הבּלתי־אמצעית של אמנוּתוֹ כמוֹת שהיא. אך גם מנהגה הסוּבּייקטיבי של אישיוּת האמן מעיד עליה לטוֹבה. זוֹ דקוּת־ההרגשה והטעם שאגדתי חוֹנן בּה ביחס לציוּר ולנגינה, שתי בנוֹת־הלויה הנאמנוֹת של אמנוּתוֹ המרוּמזת והכבוּשה; זה כוֹבד הראש שבּוֹ הוּא מבקש לוֹ תקוּן־נשמה בדברים שבּשירה; זה הרצוֹן התרבּוּתי, שבּכוֹחוֹ הוּא יוֹצר לוֹ סביבה ותנאים בּחלל כּמעט ריק, ועל כּוּלם זה השקט היצירתי, שעל־פּי רוֹב מתוּח עליו קו של עצבוּת עדינה שבּוֹ הוּא משעבּד לוֹ את אמוּנם של רבּים – מעידים על אישיוּת יוֹצרת. גם אוֹתוֹ ממלא בעיקר חזוֹן־ההעויה השַגַלי (בּלי אוֹתוֹ שפע־היצירה לעת עתה וּבלי אוֹתה הקלוּת והחירוּת המבוֹרכה) והוּא גם מגשמוֹ כּכל אשר ניתן לוֹ עד עתה. בּנגינה הוּא מוֹצא לוֹ אחים – את גנסין ואת מילנר, בּציוּר – את אהרוֹנסוֹן ואת ליטוינוֹבסקי ואת רוּבּין, בשירה – את התנ"ך ואת בּרדיצ’בסקי. אין כּל אלה צריכים לזלזל בּאחוָתוֹ של יוֹצר רציני זה.

אם גדוֹלוֹת וּבשלוֹת אין עדיין כּאן, מבּע של נפש יוֹצרת יש כּאן, תפיסת־העיקר וחתירה לחדש עוֹלם מלא באמנוּת העברית.

תרפ"ה

השפּנגלריסמוּס מפעפּע בּנפשוֹת דוֹרנוּ ביוֹדעים וּבלא

יוֹדעים. בּיחוּד בּנפשוֹת המרגישוֹת עצמן כּמנוּצחוֹת. “שקיעת המערב” – כּיין למרי־נפש היתה קריאה זוֹ. שנים אחדוֹת שיכחו הגרמנים המנוּצחים את רישם בּיין חריף זה. אך לאחרוֹנה – נגשוּ לעבוֹדה. מערב אוֹ מזרח – שוּם מקוֹם בּעוֹלם לא נברא לתוֹהוּ. היוּ גם אחרים שקיבּלוּ תוֹרת שלילה זוֹ בהתלהבוּת, מתוֹך שהיתה צריכה לשמש להם סיוּע לתוֹרת־חיוּב חדשה (למשל, “השוֹמר הצעיר” שעלה לארץ ישׂראל וּבשׂוֹרת “שקיעת המערב” בּפיו). גם שפנגלר עצמוֹ הגיע, כּידוּע, בּהמשכי ספרוֹ לידי תוֹצאוֹת חיוּביוֹת בּשביל עמוֹ – תוֹצאוֹת כּלל וכלל לא לרוּח ההוּמניוּת של המאה העשׂרים.

י.ש. בּ“הפּוֹעל הצעיר” גליוֹן 45־44 בּרשימתוֹ “קבוּרת חמוֹר” רק מבכּה את הטוֹב (לא חלילה עוֹלם מלא כ"א קוֹמץ שירה) ששקע לבלי עלוֹת עוֹד: “השירה העברית איננה”, “הצפּוֹר הרכּה נפחה את נפשּה”. ההספּד הוּא לבבי וספוּג צער אמיתי, כּי־על־כּן אחד ה“שוֹקעים” מבכּה את ה“שקיעה”. היה היתה שירה וראוּ איננה עוֹד. הוֹי אחוֹת והוֹי הוֹדה! אך לא הצער על הפּטירה בלבד נוֹתן כּאן קוֹלוֹ אלא כאב יוֹתר עמוֹק – אשר גם “קבוּרה לא היתה לה”. היא לא נאספה אל נפש העם". היא עברה בלי רוֹשם על העם. איש מן העם לא נתחנך על בּרכּיה. הספרוּת החדשה לא נתנה אוֹתוֹתיה אף בּאוֹפי אחד מבני העם. הסיבּוֹת והטעמים נעדרים. מצוּיינת רק העוּבדה המעציבה, וּמר הכּאב ממריץ להשתמש בּשם נבוּאי קצת “קבוּרת חמוֹר” (הרוֹך האגדי היה מסתפּק בּיתר התאמה לנידוֹן בּשם “מיתת נשיקה”)…

אבל כּדאי וּמן הצוֹרך לעיין דוקא בסיבּוֹת, שהן כּידוּע, מוֹעילוֹת להגדיר את המחלה ולברר על ידי כך את גוֹדל הסכּנה.

אם גם נניח שחמישים למאה מן הטענוֹת בּדבר חוֹסר השפּעתה של שירת הדוֹר הקוֹדם הן נכוֹנוֹת (הרי אין להתייחס בּכוֹבד ראש לאמרוֹת מעין: “אם תעביר דרך כּברה רבבוֹת יהוּדים לא תמצא ביניהם אף אחד אשר גידל את אפיוֹ בעזרת הספרוּת העברית של הדוֹר הקודם”, אוֹ: “לפנוֹת אל איש אוֹ אשה בני עשׂרים – המכוּון הוּא ליוֹדעי עברית כּמוּבן – ולשאוֹל אוֹתוֹ אם הוּא זוֹכר דבר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני מן הספרוּת העברית – זהוּ כמעט דבר אשר לא יתוֹאר בּמציאוּת” (הפּיזוּר שלי). רק מי שאינוֹ מכּיר בּהחלט פּוֹעלים וחניכי בתי־הספר בּארץ ישׂראל יכוֹל לגזם גוּזמאוֹת כּאלוּ…). גם אז לא נגיע לידי מסקנוֹת הספּדיוֹת כּאלוּ שמגיע אליהן י. ש. ברשימתוֹ. השירה העברית של “עשׂרים שנוֹת היצירה” האחרונוֹת (הכּוָנה היא לדוֹר המשוֹררים שאחרי ביאליק) לא צרה את האוֹפי היהוּדי בשלמוּת, לדעתי, מסיבּוֹת ראשיוֹת אלוּ: א) קוֹראיה של שירה זוֹ, עד כּמה שהיוּ אנשי־תרבּוּת, לא קראוּ רק עברית, אבל נתחנכוּ בעיקר על ספרוּיוֹת אחרוֹת, וּבעברית בּיקשוּ רק הד, אוֹ לכל היוֹתר תוֹספת לשירת הנכר העיקרית אצלם; ב) עשׂרים שנה אלוּ מחציתן השנית חלה כבר בּתקוּפת המלחמה הגדוֹלה והטירוּף הרוּחני, וגם שירוֹת יוֹתר אדירוֹת, יוֹתר חד־לשוֹניוֹת וּמכריעוֹת בּהשפּעתן נמחוּ אוֹ ניטשטשוּ אוֹתוֹתיהן; ג) גם בּשירה, כּמוֹ במקצוֹעוֹת חיים וּמחשבה אחרים, ישנן חליפוֹת ותמוּרוֹת, התישנוּת והתחדשוּת (עיין בּחוֹברוֹת הקוֹדמוֹת מה שנכתב שם בּשאלת “ישן וחדש”) והרוֹאה קצר־הרוּח, ועוֹד יוֹתר הנוֹגע בּדבר, נוֹטה להגזים ולחשוֹב שהנה הוֹלך ומת איזה דבר יקר, אשר טוּפּח בּכל מכשירי־האהבה, בּעוֹד שעל צד האמת אין דבר מת, בּיחוּד דבר שבּרוּח, אלא מתגלגל וּמתחדש (גם בּרוּסיה הסוֹבייטית נתגלגלוּ מוֹסדוֹת צַריים טהוֹרים בּצוּרוֹת השלטוֹן הקוֹמוּנרי הטהוֹר,

כּידוּע ליוֹדעי ח"ן…). אבל בּני־אדם הבּאים להעריך מתוֹך נקוּדת־מבּט היסטוֹרית צריכים להיוֹת קצת יוֹתר אוֹבּייקטיביים אפילוּ ביחס לעצמם.

הסיבּה הראשוֹנה לא בנוּ היתה תלוּיה, וחבל שהטיפּוּס הקוֹרא שוּב רק אוֹ בעיקר עברית אֵיחר קצת לבוֹא, ואחרי זעזוּעים גדוֹלים ועוֹקרים מן השוֹרש. ואנשי מעשׂה ויצירה אינם סוֹפדים על לשעבר. הסיבּה השנית הוֹלכת וסרה לאט־לאט, ויש לשער שעם התגבּשוּת צוּרוֹת החברה והחיים (גם אצל היהוּדים וּבארץ ישׂראל יבוֹא זמן כּזה) תתגבּשנה גם איזוֹ צוּרוֹת תרבּוּת וספרוּת ויקוּם “טעם הדוֹר”; והסיבּה השלישית, והיא כמדוּמה המכרעת, אינה צריכה לדעתי, להיוֹת יסוֹד למעריכים לשׂאת קינוֹת – עוֹלמית היא כעוֹלם וטבעית כּטבע. ואין להאריך בּמפוּרסמוֹת. רק מי שבּמוֹחוֹ יכוֹלה למצוֹא לה מקוֹם המחשבה הצרה והעקרה של “עמנוּ תמוּת שירה”¹ – יכוֹל לבוֹא לידי אמוּנה במות הישן וּביטוּל החדש.

אין שירה מתה, אלא מתגלגלת וּמתחדשת. השירה העיקרית של הדוֹר הקוֹדם דוֹמה בעיני לתוֹלעת המשי. עבוֹדתה בודאי חשוּבה. היא טותה את המשי הטוֹב. עתה הגיעה לה, כּמדוּמה, שעת ההתגלמוּת. חוֹסר־החיים, הקפאוֹן והנוּקשוּת מציינים את גלגוּלה (יוֹצאים מעטים השוֹאפים להתחדשוּת ולהרחבת אפקים). אבל בּנקוּדת־החיים העטוּפה שלה חוֹשבת היא בכאב, שהנה בא הקץ, “היא נפחה את נפשה”; אבל האדם המסתכּל, המעריך, בּעל המחשבה ההיסטוֹרית, יוֹדע שיצא ממנה פּרפּר. הפּרפּר לא יטוה את המשי הטוֹב והמוֹעיל הנאה לעטיפת ותיקין, אבל הוּא אוּלי ישׂמח וירהיב את העין ויפתה־ימשוֹך לשׂדוֹת רחוֹקים. ועוֹד דבר – וזהוּ העיקר – ממנוּ תבוֹאנה הביצים בּשביל התוֹלעים הבּאוֹת. דרך הטבע הוּא. צר מאד. אבל אין לשנוֹת את סדרי בראשית…

תרפ"ה

מחרוֹזת של אלמוּגים, שוֹנים בּגוֹדלם וּמהם גם בּצבעם, על צוארי היהדוּת עתיקת־הימים שבּפוֹלין המדינה. חיבּה יתרה, חיבּה רכּה, נוֹדעת לה ליהדוּת זוֹ מאת המחבּר – חיבּת בּן־זקוּנים ליקהת־אם.

פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה…¹

מתרפק הוא עליה בקול רוה־דמעה יחד עם בעל הסליחות. את יגוֹן סבלה השקט, את פשיטת צוארה, צואר היוֹנה, למאכלת ההוֹרג, את קדמוּת יחוּסה, את חן־קסמה בעיני פריצי־פריצים, את משי נשמת למדניה, את כּיסוּפי לבּה ודמיוֹנה לציוֹן של מעלה, את מסירוּת נפשה על תוֹרה וספריה, את ערבּוּב הטהרה הישׂראלית עם טוּמאת הגוֹיים מתוֹך תוֹם־נפש מלבּב – את כּל אלה קיפּל עגנוֹן בי“ד סיפּוּרי אגדוֹת שנכנסוּ לספר “פּוֹלין”. לא מתוֹך השתפּכוּת פּיוּטית וציוּרי־הדיוֹט כּשלוֹם אש בּ”עיירתוֹ“, אף לא מתוֹך להטי חכמה ודמיוֹן כי. ל. פּרץ בּסיפּוּרי העם”, אלא כבעל־אגדה תלמיד־חכם, בּעל טקט של אצילוּת וּמתינוּת מספּר בּעל נסיוֹן של דוֹרוֹת.

מידתוֹ של עגנוֹן בּסיפוּר היא מידת האציל האמיתי. עם היוֹתוֹ כוּלו סגנוֹן, בּמוּבן התרבּוּתי, לפעמים עד כּדי סגנוּן, אין הוּא מבליט בּשוּם מקוֹם את יכלתוֹ בחריפוּת וּבציוּר. שאיפתוֹ תמיד לספּר בּלבד, לספּר בּניחוּתא, בּנעימוּת, בּרחבוּת הענין וּבצמצוּם

הדיבּוּר. ואף על פּי כן אין הוּא אֶפּיקן אוֹבּייקטיבי בלבד. הפּייטן פּוֹרץ בּוֹ מזמן לזמן, כּמוֹ בעל־כּוֹרחוֹ, כּמוֹ ירעיד את בּעליו פתאוֹם בּאחיזה של אכּסטזה. מה ששבה את הלב בּ“והיה העקוֹב למישוֹר”, בּ“אגדת הסוֹפר”, וּב“הנידח” – בּא וּמאיר פּה ושם גם מבּעד ארג המעשׂיה העממית הטהוֹרה. בּ“מפוֹלת המות” ירבץ צל הרוֹכב מלאך־המות כּצל סלע כּבד בּין הכּלה וּבין החתן. החתן יפשוֹט, אחרי הרצחוֹ, את זרוֹעוֹתיו לצאת עם הכּלה במחוֹל. לחלוּחית הדם שמנה וּמתוּקה בגרוֹנוֹ. ציוּרים אכּסטטיים, בּ“מעגלי צדק” מתוֹאר ריקוּד של שׂמחה. לא כאלה שרוֹקדים למעלה מראשיהם, ולא כאלה שאם מניחים אוֹתם בּקרן זוית זוֹ מוֹצאים אוֹתם בּקרן זוית אחרת, אלא כאלה שרוֹקדים לכתפיהם וכתפיהם מקיפוֹת אוֹתם… ציוּר שיש בּוֹ מן האכּסטזה האמנוּתית עד כּדי דמעוֹת.

הפּעוּלה האמיתית על נפש האדם תבוֹא דרך־אגב, בּהפסקוֹת מרוּחקוֹת. אלה שמתכּונים לפעוֹל תמיד מוּבטח להם שלא יפעלוּ אלא מעט מאד. וגדלוּתוֹ של עגנוֹן היא בזה, שהוּא מספּר בּקוֹלוֹ הצלוּל והשקוּל לכאוֹרה על דברים של מה בכך, אך דרך סיפּוּרוֹ הוּא אוֹחז בּנימים הנסתרים, צוֹבטם וּמוֹשכם עד כּדי רעידת שרשי הנשמה בּחינת “אספּר כּל עצמוֹתי וכו'”.

הספר “פּוֹלין” ירכּוֹש לוֹ מקוֹם כּבוֹד בּין קוֹבצי

סיפּוּריו הקטנים של המספּר המקוֹרי הזה. טוֹבי־הטעם יקבּלוּ את המתנה הנאה בברכת טוֹב. הספר יפה גם לפרנס דמיוֹנם של בּני־הנעוּרים.

עם מבוא מאת י. פיכמן

הרוֹמנטיקה העברית, שדרך הרוּח הנעלמה בחרה משוּם־מה לצמצמה בפינת ליטא הקטנה, לא הנחילה לנוּ פירוֹת מרוּבּים. הרוֹמן “אהבת ציוֹן” הוּא מרוֹם בּיטוּיה, והשאר – דברים שלא הגיעוּ לידי פריחה, אוֹ שנקטפוּ בעצם פּריחתם. מיכ"ל עוֹשׂה עד היוֹם את הרוֹשם של פּרח המכיל פּרי, יוֹתר מאשר פּרי עצמוֹ. אמנם פּרח אציל ממין משוּבּח. את יצירוֹתיו המעטוֹת חמוֹת־הצבעים אין טוֹעמים עד היוֹם, מריחים אוֹתן, וּבהתאמצוּת הנחירים. מתלוָה תמיד, בּתוֹר נימוּק ממריץ, ההכּרה של מה שיכוֹל היה להיוֹת. אבל בּדרכיה הנפלאוֹת של תוֹלדוֹת השירה יש לפעמים למרוּמז חשיבוּת יתרה על המוּגמר. היצירה הבּשלה נוֹשרת וּמוּצאת לשוּק ונעשׂית קנין הרבּים. וּמרוֹב משמוּש מתקשה קליפּתה וריחה וכוֹח־הפראתה מתכּנסים לתוֹך תוֹכה; לא כן היצירה הרכּה – הבּוֹסר המקוּמט הנמצא מוּשלך בּפינת הגן – זוֹ מוֹשכת את התבּוֹננוּתוֹ של היחיד, המיוּעד, שאֵר־הבּחירה. לוֹ היא מעלה כבקסמים את עתידה המקוּטף, את בּשוּלה המקוּפּח; לוֹ היא דוֹבבת בּאלפי רמזים דקים מן הדקים.

מצד זה אוּלי רצוּי היה להשאיר את מיכ“ל בּתוֹך “שירי שׂפת קוֹדש” כּרוּך יחד עם אביו הכּהן הזעוּם. אבל בּזמן שפּני הגן מתכּסים צמחים חדשים, קוֹצים ואילנוֹת, וּמטעים זרים לרוֹב חוֹנקים בּצילם הרחב, חוֹבה היא לחשׂוֹף מה שנשאר מרקבוֹן העבר; להכריח את הנחירים להריח, את העין להתבּוֹנן, את הלב לחוּש בּעבר עתידוֹת מחייבוֹת. וּברוּכה היד החוֹשׂפת. לקנין נטוּל־ריח של הרבּים לא יהיה מיכ”ל לעוֹלם. מצד זה אין לחשוֹש.

הוֹצאת “עינוֹת” יכוֹלה הפּעם בּאמת לזקוֹף לזכוּתה מפעל

חשוּב. לא חסרוּ הרצוֹן הטוֹב וההבנה הדקה בבחירת האוֹתיוֹת והנייר וּבכלל בּכל סידוּרוֹ של הספר. המכתבים המעטים מוֹסיפים בּפּתוֹס התמים שבּהם על החריפוּת הרוֹמנטית. יש רק לתמוֹה על העדר תמוּנתוֹ של המשוֹרר.

הפּיטן־המבקר פיכמן העריך את החזיוֹן מיכ"ל בּאוֹתה האהבה, הרוֹך והנעימה המציינים את כּל מאמריו.

תרגום בן־ציון הלפר, “הוצאת שטיבל”

ספר כּל־כּך גדוּש בּחכמה וּבטעם, שנכתב על ידי משוֹרר עברי גדוֹל ערבית, ולא מצא את מתרגמוֹ העברי עד בּן־ציוֹן הלפר המלוּמד העברי באמריקה, שמת למגינת לב כּל חוֹבב המדע העברי האמיתי במבחר ימיו! טוֹב מאוּחר מלא־כלוּם, והמלוּמד המנוֹח עשׂה לוֹ נפש יפה. האבדה הזוֹ, שהוּחזרה עתה לספרוּת העברית, תמיד שעתה: הרעננוּת המפעפּעת בּה לא פגה ברוּח התקוּפוֹת, ההרצאה והרעיוֹנוֹת מענגים וּמזינים את הנפש כּיצירה אמיתית. בּעצם אין השם “שירת ישׂראל” הוֹלם לגמרי את תוֹכן הספר. הוּא שם חפשי, ואפילוּ לא על יסוֹד השם הערבי הסתוּם קצת. יוֹתר משהוּא עוֹסק בּשירת ישׂראל הוּא עוֹסק בּשירה בכלל, אוֹ יוֹתר נכון בּיסוֹד החכמה שבּשירה. שהרי יסוֹד זה היה חשוּב בּעיני משוֹררי ערב־עבר בּתקוּפה ההיא. פּתגמי חכמה, חרוּזים חריפים, דברי־תוֹרה וכרקטריסטיקוֹת מכוּונוֹת, בּקוֹרת צלוּלה ותשבּחוֹת קצוּבוֹת – כּל זה משׂתרג וּמשתלב בקנה אחד בּחן וּבנעימוּת, בּטעם הסגנוֹן הערבי המשוּבּץ והמשוּלב. עיקר הספר, עשׂרים השערים העוֹסקים בּקשוּטי השיר, אינוֹ תוֹפס אלא רביעוֹ האחרוֹן של הספר, שלוֹשת רביעיו הראשוֹנים עוֹסקים לא בצוּרת השירה אלא במהוּתה לפי המוּבן הנ"ל. וּבאלה עצם חשיבוּתוֹ של הספר. החלק השימוּשי כבר נאכל על ידי המוֹן הספרים המאוּחרים מסוּג זה, אבל השפע השׂכלי, הנפשי והמוּסרי פעוּלתוֹ שלימה ואינוֹ נשאב לעוֹלם.

מהמוֹן הענינים שבּספר רוֹצה אני לברוֹר רק אחד להעיר עליו כאן. כּוָנתי ליחסוֹ של המחבּר אל שירת הערבים, שירת הגוֹיים שבּזמנוֹ. בּזמן האחרוֹן הרי נשמעוֹת אצלנוּ מצד בּני־סמך, בּכתב וּבע“פ, טענוֹת נגד השירה העברית החדשה, שהיא חקוּי לשירת הגוֹיים בּאירוֹפּה וצריך לשוּב אל היצירה המקוֹרית, זאת אוֹמרת לשירת ספרד וכיוֹצא בה. מעניין איפוֹא בזמן הזה לראוֹת את יחסוֹ של אחד מפני השירה ההיא אל שירת הגוֹיים, המיוּסד על ענותנוּת וישרנוּת ראוּיוֹת למוֹפת. הלא כה דבריו בעמוּד קכ”ד: “משוּם שאנוּ, בּיחוּד בּשיר, הוֹלכים בּעקבוֹת הערביים, צריכים אנוּ לחקוֹת את מעשׂיהם (בּשירה ובספרוּת) עד כּמה שאפשר”. ונשענים על משענת זוֹ רוֹצים חסידי ה“מקוריוּת” שבּימינוּ לפסוֹל את שירת הדוֹר. יבוֹשוּ ממשענתם!

“הוֹצאת שטיבל” זכתה וזיכּתה גם הפּעם בּספר גדוֹל. בּרוּך טעמה!

אנסה לצרף איזה קוים לדמוּת המשוֹרר מתוֹך הערכה סוּבּייקטיבית לגמרי: הרוֹשם הראשוֹן מדוד שמעוֹנוֹביץ בּא לי מן השיר “בּמדבּר”, שנדפּס בּ“רביבים” א', שיצא בלבוּב, כּמדוּמה בתרס"ח. משהוּ נוּקשה, כּבוּל־תנוּעה כּצליל־זקנה, עלה באזני הצעירה משיר זה, זכוּרני, שהפּיזוּם הכּבד שבּשיר מלא־החרוּזים הרגיזני, וּבכל־זאת קראתיו פעמים

רבּוֹת:

כְּבָר בָּצְקוּ רַגְלַי, כָּשַׁלְתִּי בֶרֶךְ, ¹

עִוְּדוּנִי תְלָאוֹת וּלְבָבִי חָלָל;

הַדֶּרֶךְ כָּבֵד, אֵין קֵץ לַדֶּרֶךְ,

אֵשׁ נַפְשִׁי כִּבָּה. אוֹר עֵינַי שָׁלָל…

בּאי־ידיעתי הגליצאית שאלתי את בּרנר, אם אין זה משוֹרר בּא בימים. בּרנר צחק בּהנאה יתרה: “לא גדוֹל בּהרבּה ממך. אך משוֹרר בּעל כּוֹבד־ראש”. והדגיש את המלים האחרוֹנוֹת. השירים הבּאים חיזקוּ את הרוֹשם הראשוֹן. והנה הגיע לידי השיר “אחרוֹן” – ונוֹסף דבר־מה. אין חרוּזים כּלל, אך הדברים הוֹלמים בּריתמוּס נכוֹן, ואת הצער הכּבד, כּדבש קרוּש, תמוֹגג רוּח־חן חמימה:

יֵאתֶה לַיְלָה, תִּפְשֹׁט סוּפָה, עַרְבַת דְּרוֹר תֵּאָנֵק²

קַל כַּנֶּשֶׁר יִדְהַר פָּרָשׁ: לֹא שׁוֹמְרוֹנִי יֶהִי…

נתגלה האמן. מאמצים להבין לרוּח העוֹלם והזמנים. הגוֹרל הפּרטי והאנוֹשי עוֹלים בּקנה אחד. היה רצוֹן ללווֹתוֹ בדרכּוֹ הכּבד.

בּצעדוֹ וּבקוֹלוֹ שוֹנה היה בתכלית מחבוּרת המשוֹררים, שמלכה אז בספרוּתנוּ הקטנה. הוּא דרך כּפרש בּלתי־מוּכּר על שוּלי העבר וּפניו כבוּשים בּקרקע. האחרים השׂתערוּ נטוּיי־גרוֹן אל חלל העתיד. למרוֹת הגנדרנוּת הפּסימית בּלטוּ אצלם חוּצפּת־הנעוּרים ותאוַת הכּיבּוּשים.

והוּא הלך לוֹ מן הצד וקוֹנן לבדוֹ.

אחר־כּך נוֹדע לי גם משהוּ על אישיוּתוֹ וחייו – מפּי רשימוֹת־מסע שלוֹ וּמכּירים מארץ־ישׂראל. משהוּ זה הוֹסיף על הציוּר הסימפּטי. אך השירים, שהתחילו להתפּרסם בּשפע כּמעט בּכל העתּוֹנוּת העברית שבּעוֹלם, פּגמוּ קצת בּרוֹשם השלם. המשוּבה הדבּרנית ושירי השמירה והאהבה, הנדידה והדהרה – לא הלמה את המוּשׂגים הקבוּעים. הפרש המפגר התערב בּמחנה המתרוֹצצים בּאבק הדרכים. רפה אצלי העניין בּמשוֹרר. והנה באוּ האידיליוֹת, “בּיער חדרה” ו“מלחמת יהוּדה והגליל”, צוּרה ספרוּתית זוֹ, שחוּבּבה עלינוּ על־ידי טשרניחוֹבסקי, מצאה לה אצל שמעוֹנוֹביץ, עם כּל היוֹתוֹ מוּשפע ממנוּ, הארה חדשה. הטבע היה אחר: קל, נוֹח, שקוּף, רוֹמנטי; וההתרפּקוּת לא היתה על העבר העממי, כּי־אם על האידיאל הצעיר והיקר של עבוֹדה ויצירה בארץ אבוֹת. ההוּמור היה בריא אף נעים. אם זה יהיה מחוֹזה של המשוּבה – בּרוּכה תהיה. אף כּי צר היה לי על “כּוֹבד הראש”. אז בּא גם “על נהר כּבר” והיטה את תשׂוּמת־לבּי לצד אחר, חדש: לקסם מסתוֹרין קר, להרגשת חיי־מות, לצליל עלי אביב בּרוּח סתיו מתנכּרה. הפּרש התעטף שוּב בּאדרתוֹ והלך בּיחידוּת. הפּעוּלה היתה חזקה, ולבּי נקשר שוּב בּמשוֹרר.

אחר בּאה המלחמה. המשוֹרר גר עם “שלגי הצפוֹן” ואני הייתי עם השבי בארץ־ישׂראל. ורק כּשנמס קרח השנים הגיעוּ עם הרוּחוֹת הרחוֹקים גם בּשׂוֹרוֹת־חיים משמעוֹנוֹביץ. בּקוֹבצים, בּחוֹברוֹת וּבספרים שנתקבּלוּ

התנוֹסס תמיד שמוֹ. הוּא נעשה לסוֹפר בּעל היקף: תרגם וכתב הרבּה בפרוֹזה וּבשיר. פּרסם אגדוֹת ורשימוֹת, סריוֹת שירים וּפוֹאימוֹת בּשמוֹת

צפים, קלים, נמוֹגים: “נדוּדים”, “עם אביב”, “עננים”, “שירי מסע”, “בּקרן זוית”, “כּלאחר יד”, “בּחשאי”, וכו' וכו'. את הרוֹשם הראשוֹן, היסוֹדי, הציף מבּוּל של דברי־ספרוּת בּעלי איכוּת שוֹנה. אף כּי נצטערתי, למדתי זכוּת: אחרי הקרח והסֶכֶר של שנוֹת המלחמה, שנוֹת המחנק, בּאה ההתפּרקוּת, ההפשרה. אין דבר, הוּא יצא מן הסלסלוֹת של הרעיוֹניוּת הספרוּתית והרוֹמנטיקה השאוּלה, וילבּש שנית את אדרתוֹ שלוֹ, האפוֹרה והרטוּבּה

מרסיסי־לילה.

אחר עלה שמעוֹנוֹביץ לארץ והיוּ לוֹ שנוֹת־בּרכה אחדוֹת. כּמוֹ מתוֹך קרן־שפע הריק עלינוּ אידיליוֹת וּפוֹאימוֹת וּבלדוֹת והרבּה שירים ליריים. אך את כּוּלם מציינים הקלוּת וקוֹל־הרבּים, אלה שלא היוּ מנת חלקוֹ מתחילה ורכשם לעצמוֹ בדרכּוֹ. נשאר רק מעט מן הטוֹן ששׂרר בּשירים “בּמדבּר”, “אחרוֹן”, “ערירים”, “על נהר כּבר” וכו'. ושטיפה מהירה זוֹ על־פּני השטח חלה כבר בּתוֹך תחוּם השירה החדשה, שאחזה לה דרכים חדשוות: דרכי הבּיטוּי העירוֹם, המפעל החוֹתך והרצוֹן לכוֹח כּלפּי מעלה. קשה לי להשתחרר מן הרוֹשם, ששמעוֹנוֹביץ הניע אבטוֹמוֹביל מאחר בּא־בסאוֹן מאוֹתה התקוּפה, שהאוֹטוֹמוֹבילים היוּ עוֹד מעטים מאד. גמיאת המרחקים, שכּל כּך שיכּרה את הנוֹסע, לא עשׂתה את הרוֹשם הרצוּי על בּני הדוֹר החדש הרגיל כּבר בּאוירוֹנים.

אך גם בּשנים אלוּ לא ניטלה הסימפּטיה המלוה את אישיוּתוֹ היוֹצרת. נעים היה לי לראוֹתוֹ באמוּנתוֹ הטהוֹרה וּבבהירוּתוֹ הפּשוּטה, בּשׂמחתוֹ על האוֹר וּבעצבוֹנוֹ על הדמדוּמים, בּבחינוֹת העוֹלם שלוֹ

וּבויכּוּחיו עם הגוֹרל. אחדים משיריו העצוּבים נגעוּ עד הלב. ציוּרי־קטנוֹת אחדים ענגוּ ביוֹפי אמיתי.

עתה הגיעה שנת חג ליצירתוֹ. משירוֹ “בּין השמשוֹת”, שרשוּם תחתיו תרס"ב, עברוּ עשׂרים וחמש שנים. רצוֹני להבּיע לוֹ פּה ברכה נאמנה על כּל מה שנתן לי ולכוּלנוּ. יהי רצוֹן, שנראהוּ עוֹד שנים רבּוֹת מהלך בּדרך יצירתוֹ העצמית.

הנגינה העברית היא שדמה עוֹד כּה צחיחה, כּה טרוּשה, שרק אנשי אמוּנה ודמיוֹן חזקים יכוֹלים לנסוֹת לחרוֹש בּה. אחד מן הראשוֹנים, שיצאוּ אל שדמה זוֹ עם בּוֹקר חיינוּ העבריים בּארץ בּמחרשתוֹ הקלה – היה יוֹאל אנגל ז"ל. לב מי לא שׂש על מראהוּ הרענן ועל הילוּכוֹ הקל, על מבּטוֹ הבּהיר ועל חן דיבּוּרוֹ, הוּא סימל בּכל מהוּתוֹ את המוּסיקה העממית. כּבקסמים משך פּה את מחרשתוֹ באוֹר השמש, לעיני זוֹרעים וקוֹצרים, סוֹללים וּבוֹנים, חוֹגגים ורוֹגעים. הוּא חרש בּרינה, עד כּי בא הקוֹצר – ויקצרהוּ בעוֹד מזמוֹרוֹ בפיו. כּל מזמר ושוֹמע זמר בּישׂראל יזכּרהוּ בדמעה.

בּהוֹצאת “כּתוּבים” הוֹציא שלוֹנסקי חוֹברת שירים קטנה

בשם “לאבּא־אמא”. כּמעט כּוּלם נדפּסוּ קוֹדם בּמקוֹמוֹת שוֹנים, אך בּהאגדם יחד לצרוֹר, נוֹדף ריחם יוֹתר. בּעיקר הם שירי התרפּקוּת, לפי הכּתיב – על אבּא־אמא. לפי הקרי ־ על עצמוֹ.

"אָכֵן אֲנִי פַּיְטָן. לָכֵן כָּל כַּךְ עָצוּב¹

שִׁירִי הָאַחֲרוֹן – כְּמִיָּמִים יָמִימָה."

היחס בּין הפּיטן והעצב הוּא כיחס הסיבּה והמסוֹבב. אחרת אי־אפשר. טוֹב, שההכּרה הזאת הבהיקה על דרכּוֹ הצעירה של הסיח קל־המרוּץ ופרוּע־הרעמה. טוֹב, שבּעוֹד הוּא עוֹשׂה לפנינוּ בלהטיו, הוּא מעיד על עצמוֹ: “אין תמרוּקי־מלים בּצקלוֹני הדל לסוּך מנגינוֹתי – " אף כּי עיננוּ רוֹאה יפה מה שיש עוֹד “בּצקלונוֹ” – הננוּ מטים אוֹזן בּעוֹנג לצליל קוֹלוֹ המתחטא בלבביוּת. קוֹלוֹ צעיר, קוֹלוֹ צלוּל, והוּא מפזז בּלי עמל בּשלבי הסוּלם. הוֹאיל ואנוּ מאמינים לוֹ באמוּנה שלימה, ש”אצבּע בּרק" קוֹראה לוֹ – בּטוּחים אנוּ שלא יזייף את הטוֹן, אם רם יהיה ואם נמוך. בּ“לאבּא־אמא” הוּא הוֹלך בּאוֹרח האמת הפּיוּטית.

תורגמו מערבית בידי א. אלמליח

על הרכוּש ההוֹלך וּמצטבּר בּהוֹצאת “דביר” נוֹסף ספר יקר־ערך: סיפּוּרי כלילה ודמנה. למן ימי הבּינים זהוּ, כּמדוּמה, הספר הערבי הראשון, שהוּרק בּשלימוּת ללשוֹננוּ. אחרי “אלף לילוֹת ולילה” הרי זה החיבּוּר הבּלטריסטי החשוּב בּיוֹתר בּספרוּת ערב, אף כּי יסוֹדוֹ בהוֹדית. אף הוּא כתוּב בּאוֹתוֹ הסגנוֹן המסוּלסל, המשֹוֹרג והמשוּבּץ

המציין את הספרוּת הזאת. אף בּוֹ הסיפּוּר מוֹליד סיפּוּר והמשל נעוּץ בּמשל, החכמה כרוּכה בדת והמוּסר אוֹחז בּיד הנסיוֹן – הכּל כּיד הדמיוֹן

הפּיקח והתמים כּאחד של איש המזרח. הרבּה יגיעוֹת יגעוּ החוֹקרים בּמשך דוֹרוֹת לברר את נוּסחאוֹתיו, רעיוֹנוֹתיו וּמליצתוֹ של הספר, והמתרגם השתמש בּמסקנוֹת החוֹקרים האלה למלאכתוֹ, כּדי להוֹציא מתחת ידוֹ דבר מתוּקן כּכל אשר תשׂיג ידוֹ. ואמנם יש לברך על המלאכה הנאה, שבּמקצת סייע בּה ח. נ. בּיאליק. הספר נקרא בעוֹנג. עם שמרוֹ על הגוֹן הערבי אינוֹ נגרר אחרי סגנוּן ואַרכיוּת יתרים.

הספר ראוּי להמצא בכל ספריה ציבּוּרית וּפרטית. אף בּתי־הספר, שהלשוֹן הערבית נלמדת בּהם בּמידה מספּקת, ידעוּ בודאי להשתמש בּוֹ כבספר־עזר מוֹעיל לקריאת המקוֹר.

יש לציין את הרחבוּת וההידוּר שנהגה “דביר” בּהדפּסת הספר הזה. הלואי שיזכּה בקרוֹב למהדוּרה חדשה ולוּח “תקוּני־הטעוּיוֹת” הארוֹך בּיוֹתר ייעשׂה בוֹ מיוּתר.

“כּתובים” נכנסוּ לשנה השניה. הם נפוֹצים בּכמוּת טוֹפסים מרוּבּה בארץ וּבחוּ“ל והקוֹרא עוֹד לא עייף: סימן שהצליחוּ ליצוֹר בּקהל תביעה טבעית. ואמנם בּעתוֹנים מסוּג זה יש משהוּ מגרה וּמעוֹרר בּשביל הקוֹרא בעל הזיקה התרבּוּתית החיה. עתוֹנים מסוּג זה הם מצרכי הזמן החדש, הם מלוים את העתוֹן־סתם בּתוֹספת משהוּ נאצל. כּמוֹהוּ הם נסמכים על הסקרנוּת של הקוֹרא. אשרי מי שיוֹדע להשתמש בּמידה אנוֹשית זוֹ לטוֹבה. החיוּב הבּוֹלט עד־עתה ב”כתובים" הוא היחס הבּרוּר והמתמיד בּשאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית. בּימי פוֹשרים וּפשרנוּת אלה, שנוֹתנים אוֹתוֹתם כּמעט בּכל כּתבי־ העת שלנוּ בכל העוֹלם, נראים “כּתוּבים” בּנידוֹן הנ"ל כּמַשׂוּאה מזהירה וקוֹראת כּאחת. אוֹתוֹת־האש שלוּחים לכל צד, וכנראה שיש מי הרוֹאה אוֹתם. כּל נאמני ביתנוּ מחוּיבים להיוֹת להם לעזר בּתפקיד זה. עת סכּנה היא ודעיכת מאוֹרוֹת. לעוּמת זאת יש לציין בּאי־סיפּוּק את טיפּוּלם הקלוֹקל והארעי של “כּתוּבים” בּערכי ספרוּתנוּ החיה. מה שבּא שם בּמשך השנה לשרוּתה של הספרוּת (והרי זה תפקיד־קיוּמם!) לא נצטרף למפעל של אהבה וּמסירוּת בּאיזה כיווּן שהוּא. אף לא ניכּרה תמיד האחריוּת למה שנאמר ולאיך שנאמר. את הפּגם הזה יצטרכוּ “כּתוּבים” לתקן בּשנה הבּאה וּבודאי ימצאוּ מסייעים בּידיהם. המעלוֹת הודאיוֹת: זריזוּת,

עֵרוּת, גיווּן, אוֹמץ־לב וחן ידוּע הוֹעילוּ לחבּב את “כּתוּבים” בּמידה מרוּבּה. אל ירפּוּ ידי העוֹשׂים בּמלאכה. יוֹסיפוּ ויעלוּ!

ערוכים בצרוף מבוא, ע"י ש. רבידוֹביץ

עד עכשיו היה בידינוּ רק “מוֹרה נבוּכי הזמן” ועתה זכינוּ ל“כתבי רבי נחמן קרוֹכמל”. חבל, שהמסַדר לא יכוֹל להוֹסיף את המלה הקטנה “כּל”. החכם יוֹם־טוֹב ליפּמן צוּנץ, המלבה“ד של ההוֹצאה הראשוֹנה, החזיר לידי בנוֹ של הפילוֹסוֹף את כּל “הנוֹתר עם כּל הכּתבים בּלתי הנצרכים”, ו”הנוֹתר" הזה הלך, כּמוּבן, לאיבּוּד. ש. ר. עשׂה כל מה שבּיכלתוֹ ואסף את האגרוֹת ושאר “השׂרידים”, שנתפּרסמוּ במקוֹמוֹת שוֹנים, וסיפּחם בּסוֹף הספר, וכן יצאוּ לוֹ כתבי רנ“ק. אף איזה צלוּמים שיש להם שייכוּת לחיי רנ”ק הוֹסיף, ולפני הספר הקדים מוֹנוֹגרפיה גדוֹלה, ספר בּפני עצמוֹ, העוֹסק בּתוֹלדוֹת הפילוֹסוֹף ובתוֹרתוֹ. העבוֹדה כוּלה נעשׂתה

מתוֹך אהבה וּמסירוּת מפליאוֹת בּדוֹר־חפּזוֹן זה, ועל־כּן אינה רחוֹקה גם מן השלימוּת. חבל שלא עלה בידי המסדר להשׂיג תמוּנתוֹ של רנ"ק.

בּין כּל הפילוֹסוֹפים העברים (עיין בּציוּן “שני ספרי פילוֹסוֹפיה”) אין אף אחד, שיחד עם מסירוּתוֹ היוֹקדת והקנאית לקניני־הרוּח ולקיוּמה של אוּמתנוּ הקיף בּשׂכלוֹ האוֹבּייקטיבי כמוֹ רנ“ק את הרוּח התוֹלדית של האנוֹשיוּת כּוּלה. מה שהיה אצל הנביאים התנוֹצצוּת של רוּח־הקוֹדש ואצל ריה”ל עקשנוּת דיאלקטית מזוּוגת לאמוּנה עמוּקה נעשׂה בפעם הראשוֹנה אצל רנ“ק לשיטה מדעית והשקפת־עוֹלם היסטוֹרית. היחס שבּין ה”רוּחני המוּחלט" וּבין ה“רוּחני” סתם הוּא רק כּיחס הפּרי אל הצמח. אין להפריד בּין השנים. אלא שהצמח שוֹאף בּכל זאת לרכּז את כּל עצמוּתוֹ בעצם העילי: הפּרי. והוּא התכלית. ראשית הגילוּי האלהי הוּא כבר בּעבוֹדה זרה, שגם היא הנֶה אחד הציוּרים התבוּניים של הרוּחני המוּחלט, שהוּא ענין מחשביי. כּמוּבן, שבּתוֹר פילוֹסוֹף טהוֹר מאמין הוּא כּי התפּתחוּת האדם מכוּונת אל תכלית ההכּרה השׂכלית הטהוֹרה, אל הדעוֹת. אבל כּבר בּהוֹדיה מוּדגשה זוֹ בהתפּתחוּת מוּנח היסוֹד החדש, המסוּכּן בּשביל עוֹלם המסוֹרת. מי שעיניו לא טחוּ, אוֹ שאינוֹ הוֹלך עם המתחסדים, איך יוּכל לאסוֹר על עצמוֹ את הבּיקוֹרת ואפילוּ ביקוֹרת המקרא? ראב“ע בּשעתוֹ היה צוֹפה הכּל בּ”חכמתוֹ הבּזוּיה“, אך אנוּס היה להסתפּק בּרמזים וּבחידוֹת בּ”והמבין יבין“. רנ”ק מגלה במקצוֹע זה טפח ממה שכּיסה ראב“ע. לא יוֹתר מטפח. אף הוּא לא הוֹרה לפני “עמי־הארצוֹת” והסתפּק בּקצרוֹת. אבל הקצרוֹת של רנ”ק בּרוּרוֹת וחוֹתכוֹת כּחצוּבוֹת מסלע.

כּאיש המדע פּר־אכּסלנס הוּא מזדיין לצוֹרך מחקרוֹ בכל הידיעוֹת והמכשירים הנחוּצים לכך. בּשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לסמוֹך על האינטוּאיציה, הכּל צריך להיוֹת מוּסמך על העוּבדות התוֹלדיוֹת ועל ההגיוֹן הבּריא. אף על פּי שהאינטוּאיציה בוֹקעת מכל שוּרה באוֹר חזק. לא ידענוּ לפניו חוֹקר יהוּדי, שישתמש כּמוֹהוּ בכל המקוֹרוֹת העתיקים הנוֹגעים לעבר הישׂראלי, עברים ונכרים, ויחד עם זה לא ירד לרגע מרוֹם סקירת־הנצח. הרצוֹן והכּשרוֹן עד למעלת גבוּרה לגלוֹת את “כּוָנת־ההיסטוֹריה” העמיקוּ־האירוּ גם את עיוּניו בפרטים של ספרוּתנוּ העתיקה, וחידוּשיו במקצוֹע זה נעשׂוּ למוּסכּמוֹת בּחכמת ישׂראל שלאחריו. על כּן היתה השפּעתוֹ הלאוּמית כּל כּך מפרה, למן מאפּוּ ועד אחד־העם. בּיחוּד נמצא האחרוֹן בּהשקפת־עוֹלמוֹ וּבדרכי אישיוּתוֹ תמיד בּחוּג־הקסמים של רנ"ק.

בּימינוּ אלה, שחכמת ישׂראל נתוּנה בידי אנשים, שמלבד חיטוּט בּפרטים, הגהוֹת והשׂגוֹת, כּמעט בּיבּליוֹגרפים כּוּלם, הם נטוּלים

כּל מחשבה מקיפה, עליוֹנה, טוֹב שיצאוּ מחדש, וּבהוֹצאה לפי רוּח הזמן, כּתבי הפילוֹסוֹף וחכם־ישׂראל הענק. כּבוֹדם של הבּיבּליוֹגרפים והבּלשנים המוּמחים בּמקוֹמם מוּנח, אך המחשבה הלאוּמית והאנוֹשית תשא בעוֹצמה והתעלוּת מאלה, שהיוּ בעצמם מקוֹר הכּוֹח והרוֹממוּת.

הוֹצאת “אשכּוֹל” בּרלין העשירה את ספרוּתנוּ בשני ספרי־עיוּן חשוּבים, שניהם מעשׂה ידי יעקב קלצקין.

א) משנת ראשונים, תרגוּמים מתוֹך הפילוֹסוֹפיה העתיקה, למן בּית מדרשם של חכמי מִילֶט מן האסכּוֹלוֹת שלפני סוֹקרטס ועד בּית מדרשם של האפּלטוֹנים החדשים. ספר כּזה בעברית הגיע שעתוֹ זה כבר. ואף על פּי שאין זה תרגוּם אקדמי (נעשׂה ברוּבּוֹ על פּי הבּחירה והתרגוּם של דִילס ונֶסְטְלֶה) יש בּוֹ בשביל ספרוּתנוּ מן הבּרכה ואף מן החשיבוּת. בּעבוֹדה זוֹ השתחרר כּבר י.ק. הרבּה מסלסוּלי־הסגנוֹן הגנדרניים, שהיה נוֹהג בּהם בּמאמריו המקוֹריים, ונשתיירוּ בה רק הקיצוּר, הדיוּק והליטוּש

הנכוֹן. רוֹב האפוֹריסמים (כּי רק אפוֹריסמים מכוּנסים כּאן, גם משל פילוֹסוֹפים מחבּרי ספרים) עוֹשׂים רוֹשם כּמאמרי אבוֹת בּלשון מקוֹר. חבל שהמסדר לא היה עקבי בשיטתוֹ: כּיון שהכניס קטעים משל סנקא, אברליוּס, פילוֹן וּפלוֹטינוּס, היה מן הראוּי שלא לדלג לגמרי גם על סוֹקרטס, אפּלטון ואריסטוֹ. עתה, שבּמקוֹם הדברים על־דבר ערכי התרבּוּת הכּללית, התחילוּ כבר לטעת הערכים עצמם בלשוֹננוּ, עלוּל ספר זה להפרוֹת את מחשבתנוּ ולהרבּוֹת משקלה. מי יתן ורבּוּ המעיינים בּוֹ!

ב) אנתוֹלוֹגיה של הפילוֹסוֹפיה העברית והפילוֹסוֹפיה הערבית בּתרגוּמיה העברים, למן ספר היסוֹדוֹת של הישׂראלי ועד מוֹרה נבוּכי הזמן של רנ“ק. תחילתה וגמָרה של הפילוֹסוֹפיה שלנו. אף כּי גם בּספר זה השתדל המסדר להיוֹת בּהיר וּפשוּט כּכל האפשר לוֹ, אין זה ספר השוה לכל נפש: בּמקצת בּעטיוֹ של החוֹמר עצמוֹ וּבמקצת בּאשמת המסדר. הפילוֹסוֹפיה שלנוּ מימי הבּינים (שרוּבּה נכתבה, אגב, ערבית) מוּגבּלת וסוֹבבת בּשאלוֹת מוּפשטוֹת אחדוֹת: הצוּרה והחוֹמר, הנפש, האמוּנה והמוּסר האלקי, וּבזמן מאוּחר יוֹתר גם קצת שאלוֹת בּחוּקי הפּיוּט (נוֹפת צוּפים, לשוֹן למוּדים). כּמעט כּוּלם עמוּסים אוֹתה כבדוּת הגיוֹן ואוֹתוֹ סגנוֹן־חצץ, על פּי רוֹב עד כּדי גמגוּם חידתי וּמאמצים אפלים. רק יחידים מתעלים למעלת הוֹגי דעוֹת, מתוֹך הארה והבנה עליוֹנה, שיש בּה מיצירת הנפש המשׂכּלת (בּן־גבירוֹל, רמבּ"ם). לקוּי־נשמה זה במהוּת הפילוֹסוֹפיה שלנוּ בּא, כּנראה, מתוֹך שרוֹב אישיה ינקוּ ממקוֹרוֹת ערביים, שהאפילוּ על השפע התבני שנמשך אליהם מיוָן. בּכל מקוֹם שהפילוסוֹף היהוּדי בא במגע ישר עם הפילוֹסוֹפיה האַרית, הגיע למדרגת יוֹצר, וּבמקוֹם שהשתעבּד אל המחשבה הערבית, נעשׂה דיאלקטיקן עלוּב. כּמה מגדלוּת המחשבה יש בּפילוֹן וּברנ”ק! המסדר אף הוּא גרע מקוֹמת הפילוֹסוֹפים שלנוּ בזה שבּחר (מרצוֹנוֹ לצרף את האנתוֹלוֹגיה ל“אוֹצר המוּנחים הפילוֹסוֹפיים”) בּקטעים שהם אוֹפיים מצד הסגנוֹן וההרצאה, אך אינם אוֹפיים ואינם מצוּינים מצד התוֹכן. בּזמן שאין בּיד הקוֹרא העברי אנתוֹלוֹגיה אחרת, יש בּדרך זוֹ יוֹתר משגגה. בּהתאמצוּת נוֹספת אפשר היה לצאת ידי שתי החוֹבוֹת כּאחת. אך גם כּמוֹ שהוּא מקרבנוּ הספר לעוֹלם תרבּוּתנוּ בעבר, וראוּי הוּא לשמש מוֹפת בּסדוּרוֹ הנאה, שנעשׂה מתוֹך טיפּול שבּחיבּה, וּבהוֹצאתוֹ טוֹבת־הטעם. יש לחזק את ידי קלצקין בּמאמציו התמידיים לטוֹבת ספרוּתנוּ העיוּנית.

בשנים האחרוֹֹנוֹת מראה הלכּסיקוֹגרפיה העברית ערוּת וּפעוּלה שלא ידענוּ כמוֹתן זה כמה דוֹרוֹת. סימן יפה הוּא להתפתחוּתה ולחיוּתה של לשוֹננוּ. צרכי החיים והתלמוּד החי מעוֹררים את החכמים לכַנס ולסַדר את אוֹצרוֹת לשוֹננוּ, שיהיוּ מצוּיים לכל הבּא לשמש בּמקצוֹע מן המקצוֹעוֹת. ואוֹצרוֹת הלשוֹן פירושם: מה שנוֹצר בּמשך דוֹרוֹת ותקוּפוֹת בּעבר המת ונחנט בּספרים שוֹנים וּמשוּנים, וגם מה שהוֹלך ונברא עכשיו ביד הלשוֹן החיה הפוֹרצת קדמה וימה בכוֹח איתנים, שלא פללוּ לוֹ מחַיי שפת­־עבר בּדוֹר הקוֹדם.

ספרי־המלים היוֹצאים עתה בתכיפוּת נחלקים אפוא לשני סוּגים ראשיים: א) כּינוּסיים, שמטרתם לקבּץ נדחים ולחשׂוֹף גנוּזים. ב) תרגוּמיים, שמטרתם להמציא למשמש מכּסימוּם של מוּשׂגים בּלבוּש עברי. וּבאמת מספקים אלה ואלה צוֹרך אחד: תחיית הלשוֹן. והוּא המניע העיקרי בכל החיבּוּרים האלה.

נתקבּלוּ בימים אלה שלוֹשה ספרי־מלים חדשים, וכֹל אחד בּא למלא צוֹרך גדוֹל ותכוּף, אף כּי שוֹנים הם בּערכּם המדעי.

ראשוֹן בּמעלה הוא בלי ספק “אוֹצר המוּנחים הפילוֹסוֹפיים” של יעקב קלצקין בּהוֹצאת “אשכּוֹל”, שני חלקים (א' ­– מ'). לפי החוֹמר המצוּי בשני החלקים הראשוֹנים הריהוּ מילוֹן כּנוּסי, אך המחבּר מבטיח להוֹסיף בסוֹפוֹ רשימה של מוּנחים מחוּדשים וגם רשימה לוֹעזית (Index) לתוֹעלת המתרגמים. אם כּן לפנינו עבוֹדה גדוֹלה שתפקידה, כּדברי המחבּר בּהקדמה, "מכוּון שני כווּנים בּבת־אחת, כּווּן לעבר וכוּון לעתיד. – עשׂוּי מילוֹן מקצוֹעי זה להקל אפילוּ על הקוֹרא הותיק את ההבנה בספרי הפילוֹסוֹפיה העברית של ימי הבּינים, המקוֹריים והתרגוּמיים, שכּוֹבד־הלשוֹן מרוּבּה בהם

מכוֹבד־המחשבה. לעתיד – עשׂוּי הוּא להרחיב את גבוּלי הלשוֹן העברית, העניה ביוֹתר בּפינת העיוּן והחקירה".

רבּוֹת פּעל יעקב קלצקין ללשוֹננוּ “בּפינת העיוּן והחקירה” בּמאמריו המרוּבּים והמשוּכללים וּבאנתוֹלוֹגיה הפילוֹסוֹפית, וחיבּור אחרון זה יכוֹל להחשב כּכתר מאמציו. אגב דפדוּף בספר אנו משתאים לטוּב הסדר, לדיוּק ההגדרוֹת ולטעם הטוֹב בּבחירת הדוּגמאוֹת רבים הם גם הערכים, שהם כּעין רשימוֹת מדעיוֹת קטנוֹת המפיצוֹת אוֹר בּהיר על כּמה מוּשׂגים מוּפשטים. ואם גם “הוּא לקוּי פה ושם בּחסר ויתר” – כּעדוּת המחבּר עצמוֹ – אין לקפּח זכוּת נאמנוּתו וכשרוֹנוֹ של המחבּר. ויש לנוּ רק לברכוֹ שיזכּה בקרוֹב למהדוּרה חדשה, מתוּקנת וּמוּשלמת כּרצוֹנוֹ וכרצוֹן כּל המוּמחים לדבר. ההוֹצאה מהוּדרת, האוֹתיוֹת וההדפסה מאירוֹת עינים.

גם חיבּוּרוֹ של בּרוּך קרוּפניק (בהשתתפוּת ד"ר א. מ. זילבּרמן) “מילוֹן שימוּשי לתלמוּד למדרש ולתרגוּם”, הוֹצאת שפּירא וואלנטין ושוּת' לוֹנדוֹן, בּשני כרכים גדוֹלים, אף כּי לא מרוּבּה בוֹ החידוּש, יש בּוֹ למלא חסרוֹן שהיה מוּרגש בּספרוּתנוּ זה כמה. המילוֹנים של לוי, יַסְטְרוֹב ודַלמן חסר בהם התרגוּם העברי ורק יוֹדעי גרמנית ואנגלית יכלו להשתמש בהם. שנים הראשוֹנים לקוּ באי־דיוּק ובניקוּד שאין לסמוֹך עליו, והאחרוֹן בּפסקנות וּבחוֹסר דוּגמאוֹת. “המילוֹן השימוּשי” מתכּון “להקל את הלימוּד והעיוּן בּספרוּת התלמוּדית ולעשׂוֹת את חיפוּשׂ פירוּש המלוֹת דבר השוה לכל נפש”. כּמדוּמה, שאת המטרה הזוֹ השׂיג במידה הראוּיה. אוֹצר המלים הוּא מלא, סדר המלים הוּא לפי האוֹתיוֹת (לא לפי השוֹרש), פירוּש־המלוֹת העברי הוּא קצר וּמכוּון על סמך ספרי־שימוּש משוּבחים והמקוֹרוֹת; מלבד זה בא תרגוּם אנגלי וגרמני; לכל מלה ניתנה דוּגמה אחת, שנבחרה בעיוּן (עצם השיטה של דוּגמה אחת יש לערער עליה, שלעוֹלם אין בּאפשרותה של דוּגמה אחת למַצות אפילוּ את עיקר הוֹראתה של מלה, בּיחוּד מלים עתיקוֹת, שהיוּ להן כמה גלגוּלי התפתחוּת) ולכמה מלים נוֹספוּ ביטוּיים ושגרוֹת־לשוֹן. אף המון ראשי־התיבוֹת מן הספרוּת התלמוּדית שנוֹספוּ בין המלים, עשׂוּי להגדיל תוֹעלתוֹ של הספר. בְכמה מקוֹמוֹת הסמוּיים מן העין ישנן הערוֹת והארוֹת מחכּימוֹת והמעיין ימצאן. הניקוּד הוּא בדרך כלל מדוּקדק. ההוֹצאה נאה ונוֹחה לעיוּן.

”מילון רפוּאי עברי" מאת ד"ר אלכּסנדר מלחי בא למלא חסרוֹן המוּרגש בּפרט בּארץ־ישראל, שמאוֹת רוֹפאים עברים עוֹסקים בּה במקצוֹעם למעשה ולהלכה וכמה מוֹסדוֹת רפוּאיים, לחקירה ולשימוּש, קיימים בּה. “השתדלתי לאסוֹף מאוֹצרוֹת הספרוּת העברית לכל תקוּפוֹתיה מכל הטוֹב והמתאים למטרתי. נוֹסף לזה השתמשתי בחוֹמר הלשוֹני הרב הנמצא ברשימוֹת השעוּרים למדעי הטבע של רבּוֹתי, מוֹרי הגמנסיה העברית בּתל־אביב. – – אף הוּכרחתי להוֹסיף כּמה וכמה חידוּשים והצעוֹת. עשׂיתי זאת בּזהירוּת יתרה וּמתוֹך היסוּס מרוּבה”.

על הדיוּק המדעי שבּמילוֹן זה ידוּנוּ המוּמחים, אך נראה לנוּ, שהמחבּר עשׂה בדרך כּלל את עבוֹדתוֹ באמוּנה וּבשלמוּת, כּכל שהשׂיגה ידוֹ. ההערוֹת הבּאוֹת בּשוּלי העמוּדים מעמידוֹת את המעיין על מקוֹרוֹת המוּנחים, רוּבם בּני־סמך. התרגוּם הוּא רק בּלַטינית, שהספר נוֹעד רק בּשביל בּעלי־מקצוֹע. יש רק להצטער שהניקוּד והדקדוּק לקוּיים בּכמה מקוֹמוֹת. למשל: צַלָקוֹת העוֹר ת' צַלְקוֹת העוֹר (עמ' 166) כָּתַּרְתִּי ת' כֹּתַרְתִּי (135). כּן בּאוּ שמוֹת רבּים בּהא הידיעה וכנגדם רבּים בּלי הא הידיעה. צָבִית־צָבִיוֹת (מ“צבת”) וצ“ל: צְבִיתִים (138). פּלְפָּל – פִּלְפְּלִים ת' פִּלְפֵּל. תעלה (שוּעל) ת' תעלא (157). וכן מסוּפקני אם אפשר לתרגם Primulaceae ב”הרַקַפְתִּיים". אך אלה הם לקוּיים, שבּמהדוּרה הבּאה יוּכל המחבּר להסירם בהתאמצוּת קלה.

גם הוּא בא מן “הקדוֹשים” ו“השׂרפים”. איני יוֹדע אם טוֹב להיוֹת נין ונכד לאלה. אך טוֹב בּודאי, שהנפש תהא נוֹבעת ממקורה. בּספר הקטן בעל השם הגדוֹל “בּלב העוֹלם” עוֹד נתאמת בּמידה מרובּה החרוּז “מלים חרשתי על מלים ואת אשר חפצתי – לא הגדתי…” וסימן טוֹב הוּא לוֹ למשוֹרר, שיש לוֹ חבלי־ביטוי ושהוּא יוֹדע זאת. אך גם המעט שעלה לוֹ להגיד מעיד שהוּא פּיטן. אין לוֹ פה טוֹרף, אך יש לו לשוֹן חוֹזה. העינים נעוּצוֹת בּחלל־התעלוּמוֹת, האוֹזן קשוּבה לבנוֹת־קוֹל אוֹבדוֹת והתמוּנוֹת מתגבּשוֹת לפעמים לגוּשים קטנים, מאירים וּמרעידים.

הַסוּסִים מִזְדַּעַזְעִים, צַוָּארָם מִתְרוֹמֵם.

וּבַחֲלַל הַמֶּרְחַקִּים קוֹל זוֹעֵק, קוֹל בּוֹדֵד.

הַחֲזִיקוּ בַּמּוֹשְׁכוֹת! מִי יֵדַע הַבָּא?

וּבשיר אחר:

דְבַר־מָה זִנֵּק מִן הַחֲשֵׁכָה,

עֵינֵי אֵשׁ הִתְלַקְּחוּ פֶּרֶא

וְהֵיכָן נֶעֱלָמוּ?

וּבשיר־הציור “הפּנס”:

פַּנָּס יֵשׁ דּוֹלֵק בְּחוֹמַת הַר־צִיוֹן

מוּל סִמְטָא עֲזוּבָה.

גְּמַלִּים הָעוֹלִים מִלוֹעוֹ שֶׁל לַיְלָה

מִשְׁתָּאִים לְאוֹרוֹ.

וטוֹבה ההכּרה וּמעוֹררת אמוּן:

בְּרֹאשׁ מוּרָד וּבְרוּחַ נֶעְכָּרָה אֲנִי עוֹלֶה בִשְׁלַבֵּי הַזְּמָן.

והרגשת־המסתורין הדקה:

הֹלֶם שָׁמַעתִּי מִּלֵב שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלִּי.

עַצְמוֹתַי דּוֹבְבוּ בְּשָׂפָה רְחוֹקָה.

מִישֶׁהוּ נִפְרַד מִמֶּנּוּ…

ולאחרונה:

כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הֻגַּד לִבְשָׂרִי לֹא יִשָּׂא דוּמִיָּה.

*

אֶת חַיַּי הָיִיתִי מוֹסֵר – אִלוּ יְכָלְתָּם לָקַחַת שֶׁמֶץ מִמֶּנוּ.

יש נקוּדת־שׂרפה בשירתוֹ. בלשוֹנוֹ המפוֹרשת יש משהוּ ביאליקי. יוֹתר אין לוֹמר לעת עתה, כּדי שלא יתיהר. עדיין צעיר הוּא. העליה בסוּלם קשה וּמסוּכּנת; והקטוֹרת גוֹרמת סחרחוֹרת.

קובץ ספרותי בעריכת יעקב נתנאלי־רוֹטמן, לבוּב, כסלו תרצ"ג

ספרות חוֹזרת על אכסניה שלה. ספרוּת לא־גדוֹלה על אכסניה לא־גדוֹלה. אחרי עבוֹר יוֹתר מעשׂרים שנה ל“רביבים”, “שלכת” ו“סנונית” – זבדה אוֹתנוּ לבוּב שוּב זבד טוֹב: את “הסולל”. נתלקטו מתי־מעט, סוֹפרים צעירים, מעוּטם ידוּעים בּשמם ורובּם “לוח חלק”, והוֹציאוּ “בכוֹחוֹת מאוּחדים” כּמוּבן, קוֹבץ ענו וטוֹב־טעם, א', כּלוֹמר ראשוֹן לאחרים העתידים לבוֹא (ולואי שיבוֹאוּ!) וקבעוּ בוֹ באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת (משוּם־מה נדמה, כּי האוֹתיוֹת הוּצאוּ מתוֹך תיבת־סדוּר מאוּבּקת מאד) את אשר “שם אלהים בפי עטם”.

בּרֹאש הקוֹבץ אגרת קטנה שלוּחה מאת א. צ. גרינברג. לא ממרחקים שלוּחה, כי־אם מרחוֹב אחד שבּלבוֹב לרחוֹב אחר, בּוֹ שוֹכנת כּבוֹד המערכת. וּבאגרת טוֹבת־העין דברי חיזוּק ועידוּד יפים וחמים, כּמוּבן, עם משהוּ תבלין של “צווי דיקטטורי במהפכה העברית ששמה ציוֹניוּת”. אבל אין התבלין פּוֹגם כּאן, כי הנעימה הכּללית היא לבבית מאוֹד, מ“על קוֹטב העצבוֹן”.

אחרי־כן בּא החוֹמר הספרוּתי. אפילוּ אם ניגש אל החוֹמר הזה בכל חוֹמר הבּיקוֹרת הנהוּגה בספרוּתנוּ (לגבּי דברים שבּמקוֹר ולא, חלילה, לדברים שבּתרגוּם!), לא נמצא שהוּא נוֹפל מרוֹב החוֹמר הנדפּס בּשנוֹת רעה אלוּ במקוֹמוֹת אחרים. רוֹב הדברים, כּמוּבן, שירים. מכאן שהמשתתפים הם צעירים העוֹמדים עוֹד ב“דברי זמר”. והשירים כּוּלם ליריים, כּמוּבן, ורוּבּם, שלא כמוּבן, – טוֹבים. היינוּ, שירים שיש בּהם בּאמת המית־לב והלך־נפש והבּיטוּי פשוּט וּמילוֹדי, המלים והחרוּזים מזדווגים מאהבה ולא מחשבּוֹן, כּמוֹ אז בּימי חרפנוּ, בּהלוֹ נר המוּזה על ראשנוּ. ועצובים מאד הם השירים, כּי אין שוּם סיבּה לשׂמוֹח שם בּ“פּוֹלין הקטנה” בימים האלה, אך העצב אינוֹ עשׂב שוֹטה, כי־אם פּרח שיש לו צבע וריח, ואולי טמוּן בּחוּבּוֹ גם פּרי לעתיד. כּוּלם על טהרת המבטא הספרדי (לא לחינם היוּ בני גליציה דוֹברים “ספרדית” עוֹד לפני המלחמה!) וּבעברית הרכּה של הפּיוּט האשכנזי.

הנה, אהרן ארליך מתחיל את שירוֹ “בּסוֹד מוֹלדת” בּחרוּזים אלה;

תָּקְפָה עָלֵינוּ יַד הַחַיִּים בְּכָל עֻזָּהּ, הֵעִיָרה בְדָמֵינוּ עֶרְגַּת קְדוּמִים…

מי לא יאמין לדברי משוֹרר זה? ושמשוֹן מלצר בּ“סוֹניטה”:

יָדַעְתִּי: לִפְנֵי מָטָר יִסְעַר הָרוּחַ,

וְלִפְנֵי מַרְגוֹעַ תֶּאֱתֶה סוּפָה,

הֵיטַבְתִּי הַסְתֵּר שָׁרָשַׁי–וָאֲחַכֶּה…

אַךְ לֹא בָרָק יְפַלַּח שְׁחָקִים וְיַכֶּה

הָרַעַם, גֶּשֶם עוֹד לֹא בָא –

אֲהָהּ אֱלֹהִים, נִלְאֵיתִי מְאֹד לָנוּחַ!..

וב“שיר הסתו” הוא מצייר:

לָרוּחַ כְּנָפַיִם – מַגָּל,

קֻצַּר הַיְקוּם וְשָׁחַף,

אִילָן בְּעְֻלּפּוֹ כְּחָלָל,

צִפּוֹר כִּמְסֻמֶּרֶת־כָּנָף…

וא. צ. ויטלין בּ“מן המצר” בּנעימה הוּמנית עד מאד:

לְאֶחָד לֵב־פֶּלֶד, צוּר עָמוּם, לְצָרַת אָחִיו נָעוּל, אָטוּם;

אֶחָד רֹאשׁוֹ יָסֵב בְּחַן,

וְאָחִיו יִשַׁח וְיַחֲרֹק שֵׁן –

יִשְׂחַק עָשִׁיר, יִלְעַג לָרִישׁ

וְלֵב אָחִיו לֹא יָבָן אִישׁ,

נַפְשִׁי מָרָה, יִכְאַב הַלֵּב –

עַד מָתַי גֵּו יִרְדֶּה בְגֵו?…

וגם נ. שטוֹקהמר, הידוּע מעט ממקוֹמוֹת אחרים בשיר “לילה”:

אֵי מִזֶּה יָצָא סַהַר כְּקוֹלְמוֹס־אֵשׁ

עַל־פְּנֵי קְלָף הָאַיִן.

אֲטוּם־פֶּה לֵיל שָׂעִיר נָדַם:

הָס!

ואחרוֹן אחרוֹן, א. ד. ורבּנר פּעם בּכוֹח:

אֲנִי חָשׁ בָּאֲוִיר מַאֲכֶלֶת תָּשְׁחַז

לְקָרְבַּן הָעוֹלָם שֶׁיּוּבָא,

אֶחֱזֶה מִשָּמַיִם שָׂטָן יְנוֹפֵף

יָדוֹ לְאֶרֶץ סָבָה.

וּבשיר השני:

לֹא אָשִׁיר, לִבִּי אוֹמֵר לִי:

מָט הַכֹּל וְשָׁח,

כִּי תֵבֵל לִפְנֵי מַפֹּלֶת –

קְרָא בְקוֹל, צְוָח!..

וּפעם בּרוֹך וּבשיר פּשוּט ואפוֹר ונאמן עד מוֹח העצמוֹת:

כּבָר קַר לָקוּם בְּשַׁחַר בְּחֶדֶר רֵיק מִכֹּל, מִבְּעַד אֶשְׁנָב יָצִיצוּ אַלְמוֹן לְךָ וּשְׁכוֹל…

וּמַר לְךָ לִשְמֹעַ אָבִיךָ יִתְלוֹנֵן: – הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַחֹרֶף, בָּטֵל הוֹלֵך הַבֵּן…

הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי אֶת מְעוֹן הַדָּל עוֹלָם סָגַר בְּקֶרַח, בְּקוֹר סָתַם, נָעָל…

מלבד השירים, שהם הרוּח המפרפּרת בּעלי הקוֹבץ, בּאו גם איזוֹ מאמרים, שמטרתם להאיר, ללמד ולהשׂיח את הלב. קוֹדם של העוֹרך עצמוֹ “על תרבּוּתנוּ ועל עוֹבדיה”, והדברים עתיקים, תוֹבעים ונוֹשכים את עצמם. הטענוֹת על ה“ציוֹנים”, “האינטליגנטים”, שהעברית זרה להם ועל “העברית של המתבּוֹללים, שיחבשוּה כעלי־תוֹאנה למערוּמי נפשם”… ונדמה לך שאלה הם אוֹתם הדברים ממש, שקראת אוֹ כתבת לפני עשרים שנה. כּלוּם לא נשתנה. “אף נטף מר אחד לא נגרע מכּוֹסך”… עוֹד יש צוֹרך לדבּר כּך על הציוֹנים בּגליציה… כּמעט אוֹתם הדברים גם בּמאמר “למצב העברית בּפולין הקטנה”. וּבדברי ישׂראל אוֹפר: “הציונוּת איננה עברית. וגרוּע מזה: אינה נוקפת באצבע קטנה להעשוֹת עברית”. למה היה העבר כּה עשיר ויפה וההוֹוה כה דל וּמכוֹער? והרי שאלה זוֹ עצמה נשאלה גם בּאוֹתוֹ העבר!…

אך שתי בנוֹת־ישׂראל, נשמוֹת כּשרוֹת, אף כּי תוֹאר דוֹקטוֹר להן, שוּלמית קרל ודבוֹרה פוֹגל, מספרוֹת לנוּ בקצרה וּבדברים של טעם ותרבּוּת על “השפעת השׂפה העברית בּפוֹלניה בתקוּפת ההוּמניוּת והרפוֹרמציוֹן” ועל “יסודות אפוֹרים בּאמנוּת”. וגם ישׂראל וינלז שוֹנה “פרק בּמדרש ההשׂכּלה בגליציה”, ולסוף נזכּר לטוֹב ולחיבּה גם “הסוֹפר הישיש מר ישׂראל בּריסטיגר” בּעל ה“קלסתרים”, שהגיע לשבעים, וגם “היוֹם לא בגד הסוֹפר הישיש בּאהוּבת־נפשוֹ העבריה, ולבּו הנהוּ ער לכל יצירה ולכל מפעל עברי”.

ולסוֹף הסוֹף עוֹד איזוֹ “מספרים ע”ד מצב ה“תרבות” בגליציה המזרחית“, ו”דו“ח של בּיה”ס העממי העברי בלבוּב" ועל "ריארגוּן התיאטרוֹן העברי “רמוֹן” וּבשׂוֹרה על יסוּד "אגודת סוֹפרים עברים צעירים “הסוֹלל”, ועוֹד איזוֹ דברים קטנים, שחשיבוּתם בּודאי גדוֹלה שם בּפוֹלין הקטנה.

הכּלל, קוֹבץ שהוּא כדרישת­־שלוֹם יקרה שלוּחה בידי אחים יקרים ממוֹלדת יקרה. אל תרפּינה ידיכם, אחים צעירים לא מקוּללה החלקה, אשר פּרוּדוֹת כּאלה תנבטנה בתוּכה. אחרי אשר יד הזמן תמחוֹק את כּתוֹבוֹת־הזהב בּכתב לוֹעז מעל מצבוֹת־השיש על קברוֹת ה“ציונים” ערלי־הלב שם בּנכר, עוֹד ישב סוֹפר עברי בארץ־ישׂראל, כּוֹתב תוֹלדוֹת ספרוּתנוּ העניה והמפוּזרה, וימחה ביד אוֹהבת את האבק מעל טוּריכם, לראוֹת איזוֹ מהם יצלחוּ לצררם בצרוֹר החיים לביטוּי העברי אשר לא יבּול לעוּלם!

שירים מאת ב. פומרנץ, הוצאת “ראשית”, ורשה, תרצ"ה

בּטליתה הבּלוּיה של כּנסת ישׂראל בּגוֹלה הישנה יש שעוֹלה טלאי של משי, והוּא מוֹשך את העין בּרוֹך צבעוֹ וּבדוֹק קמטיו. בּא לידי ספר־שירים דק של בּ. פּוֹמרנץ, שיצא השנה בהוֹצאת “ראשית” שבּורשה. השם “בשפתים אל הסלע” מוּסבּר בּשוּרוֹת ההקדמה שדּתב המשוֹרר לספרוֹ: “אנטיתיזה למטה, המקיר בּכוֹח האגרוֹף את המעין”. וּבאמת נעים לציין, שצרור־השירים המאוּגד בּשבעים וחמשת העמוּדים אין בּו כמעט כּלוּם מן המלאכותי. אף־על־פי שאינם כּצמחים הגדלים בּרשוּת הרבּים. על מראוֹת טבע ואדם ונפש הוֹמיה, יוּשר בּשירים בּקוֹל עצמי. והוֹמים השירים בּצליל זך, אף כּי לא מתוּח עדיין כּל צרכּוֹ. המעבר מנוה־השדה אל מבוֹך־הכּרך, המתהווה בלב הספר, יוֹצר אך רגש־תוּגה. הכּיסוּפים אחוֹרנית אל הטוֹהר המעט, אל הרטט התמים, אל הדלוּת הקוֹרנת, היתמוּת השׂוֹחקת, אל התמימוּת האבוּדה – מסעירים אחרי־כן את הנפש היפה וּמרנינים אוֹתה בעצבוּת נאמנה. חוּט של אצילוּת וענוות־רוּח מתוּח על השירים. ולא יוּרגש פּגם גם בּחרוּזים:

מֵרֹב הָאוֹרָה הַשּׁוֹפַעַת בּי

בַּאֲשֶׁר אֶדְרוֹךְ אַשְׁאִיר עִקְּבוֹת־זִיו.

כּי אמנם עטוֹ של המשוֹרר נוֹטף אוֹר, נוֹטף מוֹר. הלשון, עם הסתגלה לפעמים יוֹתר מן הצוֹרך לצירוּפי־ציוּרים לא שגוּרים, לא נשבת טהרה, וּמתוֹך התבּוֹננוּת קרוֹבה יראה זרמה החוקי. לא כל השירים יצוּקים בּדפוּס מתוּקן יפה. יש שתלוּיים בּהם דלילי ציציוֹת. אבל אחדים הם כמעשה־מקשה שקוּף וּמשוּכלל כּמעט. לדוּגמה שיר כ"ב:

הַמְנוּחָה, בּקְּרַתְנִי בְּחָכְמָה אִמָּהִית,

לְמָחָר לִי הִבְטִיחָה

עֵט־זָהָב,

שֻׁלְחַן־אַלוֹן.

לְמָחָר – וּמֵעִיר אוֹתִי יוֹם

לֹא אֵדַע תָּאֳרוֹ,

הוּא נוֹטֵל אֶת הַבֹּקֶר מִמֶּנִּי

כְּכָל שׁוֹטֵר הַמַּבְהִיל לַגַּרְדֹּם.

אֲנִי צָר כֹּל אַהֲבָתִי בְּעֶפְרוֹנִי –

בְּלַהַב הַנְּהָרָה הַזְעוּמָה.

אֲנִי רוֹשֵׁם שִׁירִי עַל שֻׁלְחָנִי הַמִּתְנוֹדֵד –

וְעַל שֶׁכֶם הָרוּחַ.

בשיר ל"ו מזדהה המשוֹרר עם "חיי הסוּסים בּכרך – ילידי כפר פּתוּח – שנתרמוּ לקרוֹנוֹת כּבדים – תחת נמוֹס שוֹט ארוֹך – הלוֹפת יוֹתר יש בשׂיח־רחמים זה. רוח טוֹבה מאחדת את נ' השירים שבּספר לחטיבה ענוּגה יש לברך על המתנה הריחנית ששלחה לנוּ הגוֹלה.

גליוֹן רש"י של “הדוֹאר”. יש חיוּת הנמשכת מן החיים והעשייה ויש חיוּת הנמשכת מן הספר והיצירה. חיוּתה של ספרוּתנוּ בארץ מקוֹרה באוֹתה מסכת־חיים חדשה וּמלאה, שהישוב שוֹקד על אריגתה בלי־הרף. ואוּלם באמריקה, שאין הישוּב העברי אדוֹן שם לחייו, והם בּעל כּוֹרחם אבר מן החיים הכּללים, טבעי הוּא שהמלה העברית יוֹנקת חיוּתה מן הספר וּמן העבר.

מתוֹך כּך תוּבן לנוּ אוֹתה חיבּה יתרה, שמתגלה בּגליוֹן “הדוֹאר” הנאה המוּקדש כּוּלוֹ לרש“י בשנת תשע מאוֹת להוּלדתוֹ. חכמי־ישׂראל, הוֹגי־דעוֹת, מבקרים ומשוֹררים חוּבּרוּ יחד לפאר זכרוֹ של נעים פירוּשי ישׂראל (יצחק ריבקינד מספר בּפרטוּת גם על תערוּכת רש"י). פּרשן המקרא והתלמוּד, רש”י כּבקי בהויוֹת־העוֹלם, הפּייטן רש“י, רש”י והמפרשים הנוֹצרים, אמרי רש“י, רש”י כמרחיב הלשוֹן, רש“י לחכמים ורש”י לעם וכו' – כּל הצדדים שבּאישיוּתוֹ היוֹצרת של החכם הקדמוֹן הוּארוּ, אם מעט ואם הרבּה, מתוֹך אהבה וידיעה כאחת. מסגרת־נוֹי לתמוּנה משמשוֹת שתי המסוֹת המעוּלוֹת של מנחם ריבּוֹלוֹב ושל אברהם רגלסוֹן. הוּא מן הגליוֹנוֹת הראוּיים לשמירה.

(על שתי מחבּרוֹת שירים)

המשקל הספרדי, הארצישׂראלי, נעשׂה משנה לשנה אוֹרגני יוֹתר, טבעי יוֹתר. רק כּרבע המאה גוֹשש צעדוֹ של השיר העברי בנתיבה החדשה, וכבר יצא לדרך המלך. צדקוּ מי שניבּאוּ לוֹ נצחוֹן. אבל לא רק נצחוֹן חיצוֹני מסתמן לעין. יש כּבר סימנים מוּבהקים לנצחוֹן פנימי. נפש השיר הארצישׂראלי נתנה קוֹלה. זרעי החוּץ הוּכלאוּ בפשוּטי הזרעים שבּארץ, נתאקלמוּ, וגידוּלים חדשים, מלאים וטוֹבים, עוֹלים פּה ושם. לא רק הקוֹלוֹריט של הנוֹף, עצם התהליך של ההתערוּת מוֹצא לוֹ כבר בּיטוּי, שאין לוֹ צוֹרך להיוֹת אכּסוֹטי דוקא. סימן יפה ליישוב, שיש בּוֹ כבר נפש חצוּבה מאבן־שתייתוֹ.

כּמה מחבּרוֹת שירים בּאוּ בשנה האחרוֹנה לידי, ושתים מהן הרנינוּ את לבּי ביוֹתר. לשתיהן שמוֹת מגרים את חוּש המוֹלדת::בּשדמוֹת יזרעאל" ליהושע רבּינוֹב (הוֹצאת “דבר”), ו“משא בגליל” לבנימין טננבּוֹים (הוֹצאת “השומר הצעיר”). יש מן ההשלמה ההדדית בּשתּי המחבּרוֹת.

*

את פּרקי שירתוֹ של רביבוֹב, מצעירי האזרחים בּשירת הארץ, ידענוּ ממקוֹמוֹת שוֹנים. נתפשׂנוּ בלבּוֹתינוּ על ידי זה רוֹחב נשימתוֹ, זה הלהט העצוּר של חזוֹנוֹ הארצי, זה צעדוֹ הכּבד, הכּבוּל קצת, על פּני מענית חרוּשה מאתמוֹל. עיקר כּוֹחוֹ של רבינוֹב – תאוַת הדביקוּת בּנוֹף הארצי והרוּחני של השטח המצוּמצם שהוּא שרוּי בתוֹכוֹ.

הִדָּבֵק בַּמַּמָּש הַמַּפְרֶה, הִצָּמֵד אֶל גוּפוֹ הַקּוֹדֵחַ.

(“בחיק הַבלימה”)

מתוֹך דביקוּת שירית זוֹ מעמקת על־פּי־רוֹב הראיה מעבר למצוּי:

מַפְלִיג הַשׁוֹמֵר וְחוֹשֵׁב לוֹ: אֵין זֹאת כִּי הָעֵמֶק הוּא יָם

וְהוּא עִם סוּסָה וְעִם לַיְלָה שׂוֹחִים בּוֹ – –

אוֹ הלאה באוֹתוֹ שיר:

וְאֹרֶן שִׁכּוֹר מֵהָעֶרֶב, שּׁכּוֹר מִשְָּׂרפוֹ, יְלַחֵשׁ

עַל אֹזֶן שְׁכֵנוֹ– בְּרוֹשׁ גָּבֹהַּ–גּוֹמֵעַ חָלָל וְשֹׁותֵק.

(“שומר ולילה”)

אוֹ הגשמה פיוּטית חריפה שעוֹלה בכוֹח טבעי מקוּלמוּסוֹ: אָז יָבוֹא הֶעָמָל לַשָּדֶה רָכוּב עֲלֵי טְרַקְטוֹר סוֹאֵן,

בֶּהֱמַת הַפְּלָדָה הַיוֹדַעַת חָתוֹר בַּטּוּחוֹת וּמָשׁוֹךְ,

הַרְעֵד הָאֲדָמָה וְנָסוֹעַ, נָסוֹעַ וְשִׁיר בַּנירִים.

(“סתו בעמק”)

ובאוֹתוֹ שיר עצמוֹ:

הָאָרֶץ תִּפְרֹק אֶת כָּבְדָהּ וְתֵצֵא שִׁכּוֹרָה בִּמְחוֹלוֹת,

הָרַעַם מַכֶּה עַל עָרְפָּהּ, בָּרָק יַחֲרוֹשׁ בְּשָׂרָהּ.

אך יש גם שההגשמה הפּיוּטית, עם כּל יוֹפיה, אינה מהלכת ממקור־יצירה ראשוֹן ואז תש כּוֹחה. כּגון בּשיר, שגם שמוֹ אינוֹ אוֹרגני בשירתוֹ: “על מעברוֹת לאימה”:

וּּלְרַגְלָיו תֵּשֵׁב נוּגָה, רְחִימָאִית, יַתְמוּת

שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּזֶה מִדְבַּר־תֵּבֵל…

והלאה:

וְשֵׁשֶׁת יְמֵי הֶעָמָל כִּכְבָשִׂים נְִּגשׁוּ אָז

לִשְׁתּוֹת

מֵעֵינוֹת הַשִּׁכְחָה…

ויש גם אשר הרגבים נשארים לא מוּתכים:

בַּסַּעַר צְרוּפִים וּבַבֶּדֶד, לֵאִים מִמַּשָּׂא שֶׁלַּמֶּרֶד.

לעתים קרוֹבוֹת חוֹרג המשוֹרר ממסגרת התיאוּר וּמשתף את נפשוֹ עם חדוַת העם והזמן, עם משזר הענוּת והפּדוּת הממלא את חלל עוֹלמנוּ המיוּחד. בּיטוּי נמרץ בּיוֹתר למשזר זה נתן בּשיר חזק־הריתמוּס “הריקוּד”. בּוֹ, בּשיר זה, חבוּקוֹת יחד סערת־הרגש וסערת־המחשבה ויש בּוֹ שוּרוֹת מאירוֹת כּגוֹן אלוּ:

טַל־חֲלוֹם הָיָה לְיֶזַע וַיִּשַּׁח בּעֹל הַשֶּׁכֶם.

אֵין דָּבָר אִם גּוּף יָגֵעַ וְחוֹפֵז נָתִיב לָעֶרֶב –

*

וְכַלֶּחֶם הַצּוֹמֵחַ מִמַּצַּע קַדְרוּת שֶׁל רֶֶגֶב

כֵּן יִגְדַּל חֲזוֹן הַשֶׂגֶב מֵעִצְבוֹן חֻלִין וָיֶגַע.

אוּלם הנפש, שהכּירה פעם בחין ערכּה של הממשוּת, זוֹ הממשוּת שדוֹרוֹת שיועוּ אליה, חרדה פן תיפּגם, והמשורר מתפּלל לשלימותה:

אַךְ לְאַט לְאַט, הָרוּחַ, אַל תַּרְבִּי אִתָּנוּ שׁוּט,

אַל תַּשְׁהִי אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ שָׁם מֵעֵבֶר מַמָּשׁוּת!

חרדה זוֹ לא לשהוּת הרבּה מעבר לתחוּם הממשוּת מרֵעה על־פי־רוֹב את כּוֹחוֹ של רבינוֹב בבוֹאוֹ ליצוֹר ילדי־שירה קטנים, ילדי־נס. משל לנפח שאינוֹ יכוֹל לתפוֹס בצבתוֹ הגדוֹלה את אבן־החן המתחמקת. אף־על־פי־כן עלוּ בידוֹ גם שני שירים קטנים: “כּבקדם” ו“ארץ קדוּמים”, הנוֹצצים כּשני ראשי פרחים בּשדמת־קמתוֹ הרחבה, הזהובה.

*

שירתו של רבינוֹב ניתנת פּרקים פּרקים, רוּבּם כּבתרים מגוּף חי ומוּצק, ואילוּ שירוֹ של טננבּוֹים הוּא מחרוֹזת של חוּליות מלבלבוֹת, שסוֹפה נעוּץ בּראֹשה, חוּליה יוֹצאת וחוּליה נכנסת, בּחרוּז שזוֹ מסיימת זוֹ פוֹתחת. יוֹתר משיש כּאן גוּפי שירה והגוּת שתהליך גידוּלם גלוּם בּתוֹכם, יש כּאן מין הילוּך השראה המתחלק בּין הפּיטן והקורא, מין נהייה שירית התוֹפסת מיד בּלבּך. כּל חרוּז מתפּלג לשתי צלעוֹת, שהראשוֹנה נגמרת בּמלעיל והשניה במלרע, וּבכן נוֹצר הנענוּע השירי החוֹפז בּקלוּת אל מחוֹז חפצוֹ וּמוֹשך אוֹתך אחריו.

ט"ז חוּליות לאוֹתה מחרוֹזת־משׂא והן עשׂוּיוֹת רוּבּן כּכוּלן בּתים של עשׂר שוּרוֹת מתחרזוֹת בּרציפות:

אַלּוֹנִים זָקְפוּ צַמֶּרֶת וְזֵיתִים שֵׂעָר מַכְסִיף,

וְסָרַק אוֹתָם הָרוּחַ, סִלְסְלָם בְּגֶשֶׁם פִּיו.

הָעֵצִים פָּצְחוּ בְּזֶמֶר עַל פְּרִיחָה וְעַל נִצָּן

וַתִּשְׁכַּב חַיָּה בַּחֹרֶשׁ וְהֵצִּיץ אֲשֶׁר בַּגָּן – וכו'.

כּל המשׂא שבּמחבּרת היא התרוֹננוּת אחת עליזה־אבלה של משוֹרר צעיר מגוֹלת ישׂראל, שזכה לעלוֹת ולקנוֹת חיים בּגליל הקוֹסם. לא רק תיקוּן חייו הוּא מבקש כּאן אלא גם תיקוּן שירתוֹ:

יָהּ, חָנֵּנִי וְאַמְּצֵנִי קֻלְמוֹסְךָ בַּיָד

אָחוּשׁ,

בְּיָדִי נֻקְשָׁה מִדֶּקֶר, מִטּוּרִיָּה וּמַכּוּשׁ.

קֻלְמוֹסְךָ כִּשְׁתִיל נְטַע בִּי וְהַשְׁקֵהוּ כְּגַנָּן,

הַפְרִיחוּ כּשצֵיץ מוּל שֶׁמֶשׁ, הַשְׂגִּיבֵהוּ כְּאִילָן,

וּבַנֶּשֶׁף הַיָגֵעַ כִּי אֶצְנָחָה כְּזַלְזַל,

דּוֹבְבֵהוּ כְּמַבּועַ, כִּי יְפַךְ וְלֹא יִדַּל.

כּנס בּתוך נס החיים החדשים, שאוֹשר העמל ממלאם עד שׂפתם, בּאה האהבה התמה ופריה המתוֹק – תינוֹק “פּוֹרח כּנצן”. זוֹהי הנעימה הגוֹברת על בּשׂוֹרוֹת המות והעינוּיים הבּאוֹת מרחוֹק ועל אסוֹנוֹת הדם והאש המתרחשים לעינים מקרוֹב. אבל כּאן, תחת השמים האלה, יש גם נחמת־פּיוּס חרישית:

בִּשְׂדוֹתַי מַחֲרִישׁ הַשֶּׁלֶף כֹּה נָמוּךְ וְכֹה

עָצֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם רָקִיעַ בְּזִיווֹ הַמִּזְדַּהֵב,

יְנַחֲמוֹ מֵרוֹם הַסַּהַר וְיַרְעִיף נָגְהוֹ מָכְסָף

וְהָרֶכֶס רֹאש יָנוּד לוֹ וְהַצּוֹק אִתּוֹ יִכְאָב.

גם בּצל מוּטוֹת כּנפי־המות המשיקוֹת עתה במלוֹא רוֹחב העוֹלם אין המשוֹרר יכוֹל להסיח דעתוֹ ממשׂאת נפשוֹ של העברי מעוֹלם:

נְהַלֵּךְ לִקְרַאת הַשַּׁחַר – שׁוֹחֲרֵי שֲָלוֹם

תָּמִיד,

לְעוֹלָם לֹא תַּט יָדֵינוּ לוֹעַ שֶׁל תּוֹתָח מַשְׁחִית,

לְעוֹלָם עַל כְּנַף־הַפֶּלֶד רוּם שָׁמַיִם לֹא נִסַּק.

אָנוּ הֵן עִבְרִים אֲנַחְנוּ – כִּי כָאַבְנוּ וַנִּזְעַק…

כּצללים רעים ילווּהוּ בּל־הרף מראוֹת האימים אשר מצאוּ את אחיו שם בּכבשן האש אשר מעבר לים ויעכרוּ את לבּו:

נֵטֶל אַהֲבָה הָיָה לִי וּבְאִישׁוֹנִי נִרְגָשׁ שְׁבִיב קָטָן, רָחוּץ בְּדֶמַע, הִתְחַיֵּךְ לוֹ כִּמְבֻיָּשׁ.

והוּא מתרפּק בּהתרגשוּת עלוּמים על אוֹשרוֹ הקטן מתוֹך בּקשת סליחה מנוֹשׂאי האסוֹן הגדוֹל, מתרפק וּמתפּלל־מאמין:

כּוֹכָבִי, אֶחָד פֶּלִאי יֵשׁ – עֵת פּוֹנֶה הוֹלֵךְ

הַיוֹם

וְקוֹדֵר קָרֵב הַנֶּשֶׁף וְקוֹפֵא הַיְקוּם עָגֹם –

לְאִטּוֹ יוֹצֵא לָשׂוּחַ בַּגָּלִיל אֲפוּף מַחֲשָׁךְ

מִתְכּוֹפֵף, נוֹשֵׁק לְעֵשֶׂב וְלוֹחֵשׁ: עֲלֵה וּצְמָח!

לוֹ, לעשב הירוֹק שהכּה שוֹרש בּאדמת הגליל הכּבדה, יש תקוה לעלוֹת ולצמוֹח.

מעוֹדו נוֹטה קבּק אל היצירה הכּתוּבה על נוֹשׂא; אל הרקמה הסיפּורית מסביב לפּרוֹבּלימה: פּרובּלימה חברוּתית, לאוּמית אוֹ היסטוֹרית. למן “לבדה” ועד “בּמשוֹל הצר”. בּרוֹמן ההיסטוֹרי האחרוֹן נעץ מחט של פירמידה והעלה מסביבה ברוֹב כּשרון ואוֹרך־רוּח בּנין עשׂוּי לבנים קטנוֹת וּמהוּקצעוֹת. על הרוֹב שקוּפוֹת וּבעלוֹת־גוָנים. ההוּקמה הפּירמידה? מסוּפקני. הבּסיס אינוֹ רחב למדי והחוֹד אינוֹ דוֹקר את תכלת הרקיע. אבל הבּנין הוּא בנין, שממדים לוֹ וצבעים לוֹ המהנים את העין.

מה שמפתיע קוֹדם כּל להנאה ביצירתוֹ האחרוֹנה של קבּק היא: נקיוּת המלאכה ושלימוּתה. ועוּבדה זוֹ משׂמחת בּיוֹתר אצל סוֹפר על סף הזקנה, שלא נוֹדע עד עתה כאחד ממשפּחת “לוטשי האבנים”. הרבּה עמל יצירה וכשרוֹן בּרירה וּמלאכת חרט דקה הוּשקעוּ בסיפּור זה הנחרז מתוֹך חיבּה על חייו של ישוּ. לפעמים נראית מלאכת חריטה זוֹ דקה מדי בשביל רוֹמן וקישוּטי־הצדף המשוּבּצים נעתרים. אבל נעימה ההכּרה, שעוֹד יד המספר נוֹהגת יפה בחרט ועוֹד העין אוֹצרת מראוֹת דקים וּמאירים מטבע הארץ, אוֹ גם אצוּלים מתוֹך אֶפּיקה טוֹבה, להעלוֹתם בּשפע וּבחדוַת־אמן על הגליוֹן, וקצב הסיפּוּר מדוּד ותרבּוּתי עד מאד.

הכֹּל מכוּון בּסיפוּר מלכתחילה לפתוֹר את חידת חייו של האדם האכּסטטי מן הגליל שנעשׂה לאֵל. למן הילדות רבּת־התמיהוֹת עד ההליכה האחרוֹנה אל הצלב. תמיהוֹת מתפרשוֹת ותמיהוֹת מסתתמוֹת, כּנוֹף הרים הנפתח ונסגר חליפוֹת – והמרחב קרוֹב ורחוֹק, עד שהמטרה מוּשׂגת לבסוֹף כּמעט בּקפיצה שלא כדרך הטבע. לא כל המחזוֹת שוים וּמדבּרים בּשוה ללב ולמוֹח. אבל יש פּרקים מרחיבים את העין ומרימים את המחשבה. מבחר האפוֹריסטיקה הליקוטית עוֹלה בקנה אחד עם אמרוֹת־חכמה מקוֹריוֹת, ויש מקוֹמוֹת בּהם נעשׂית הסימפתיה האנוֹשית לחוויה אמנוּתית רבּת־רוֹשם. גם מחזוֹת מצוּירים בּמכחוֹל רחב ועז־תנועה על רקע חיוּני לא יחסרוּ. לדוּגמא, הסעוּדה בבית המוֹכסן על ריבּוּי הפּנים והענינים שבּה. אבל יש גם קטעי ציוּרים וּמאמרוֹת נבלעים וּמכסים זה את זה.

על נוֹשׂא רם כּחיי ישוּ יש לכתוֹב מתוֹך פּתוֹס גדול: אם פּתוֹס של אמוּנה ואם פּתוֹס של כּפירה. הבּא ללפּות נושא כזה בלא פּתוֹס כּלל – סוֹפוֹ שהוּא חוֹבק רוּח, ויהי גם הרוּח מבוּסם בּראשי בשׂמים.

בּסיפּוּרוֹ של קבּק מחוּלק הפּתוֹס בּין אמוּנה וכפירה.

אפשר שמספר־משוֹרר אחר היה רוֹקם מעין רקמה זוֹ עצמה מסביב לחיי נזיר תמוּה סתם מתקוּפתוֹ של ישוּ חמת ההזיוֹת, שהיתה פוֹרה צמחי דת ואמוּנה אכּסוֹטיים, והיה בזה משוּם רמז לאחד שקיבּל שׂכר כּוּלם ונעשׂה מאוֹר לתקוּפוֹת ולעמים. כּך עשׂה, למשל, אנטוֹל פרנס בּשתי נוֹבילוֹת קטנוֹת, בּבוֹאוֹ לתאר את האֶפּיקן היוָני בחר לוֹ את “המשוֹרר מקוּמי”, ואת ראשיתוֹ של בּן־האלהים העלה ברמז קל ובכוֹח רב בּסוֹף המעשׂה ב“נציב יהוּדה”.

לרוֹמן תביעוֹת משלוֹ ואינוֹ יכוֹל לעמוֹד על ה“עוֹֹקץ” כּמוֹ הנוֹבילה, אבל דוקא התפיסה וההרצאה, וּבפרט הטימפּו של “בּמשעוֹל הצר”, על שני כרכיו, הם של נוֹבילה ארוּכּה.

קבּק נתגלה בספרוֹ האחרוֹן כּמשוֹרר אֶפּי מבוֹרך, שעטו צוֹפן עוֹד סגוֹּלוֹת רבּוֹת ליצירוֹת חדשוֹת וּמוּשלמוֹת. וגם “במשעוֹל הצר” עבר דרכּוֹ ברגל אמיצה וקלה.

הקדמה ל“אבן תזעק” מאת מ. סיקו

בּי"ח הסיפּוּרים המכוּנסים בּספר “אבן תזעק” קיפּל מ. סיקוֹ את מאוֹרעוֹת־הדמים של כּנסת ישׂראל בּאוּקראינה בשנים שלאחר מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה. ימי־האימים על אדמת חמיל וגוֹנטה, שנתחדשוּ ביתר שׂאת בּמלחמת האזרחים האדוּמה־הלבנה, הם תקוּפה שחוֹרה משחוֹר בּגוֹלת ישׂראל, ורק התקוּפה הנאצית בּמלחמה זוֹ עלתה עליה בממדים וּבאכזריוּת חימה. כּבר הימים ההם לימדוּנוּ בדרך מוּחשית עד לחרדה להכּיר את חית־האדם בּכל מוֹראה ואת תוֹלעת יעקב בּכל חוּלשתה, אך אבוֹי לנוּ, כּי מיהרנוּ לשכּוֹח ולא הפכנוּ את הלקח המר לתוֹרת־חיים. על כּן נברך את המספר, שבּא לחדש עלינוּ את זכר הימים ההם על כּל תוּגתם.

רבּוֹת הן מגילוֹת־הטבח של העיירוֹת והערים ההן, תעוּדוֹת ורשימוֹת וקינוֹת של עדי ראיה ושמיעה, מגילוֹת שנשתקעוּ בספרוּת הפּגעים העשירה שלנוּ, אבל סיקוֹ הוּא האחד בּספרוּתנוּ, שחזה את הדברים כּמספר־אמן וחזר בּמשך כּמה שנים אל הנוֹשׂא הזה לעצבוֹ לדוֹרוֹת. עתה, עם כּינוּסם המלא של הסיפּוּרים, קמה לעינינוּ התמוּנה במלוֹא שיעוּרה.

מעין סימפוֹניה של פּגעים רבּת־ואַריאַציוֹת לפנינוּ, סימפוֹניה שהנוֹשׂא הראשי בה: הכּבשׂה בטלפי הזאב. כּל התנוּעוֹת, כּל המעמדים וההעויוֹת של הטוֹרף והנטרף כּמוֹת שהם. איזה צמאוֹן לא־ירוה לחרוֹז מקרה למקרה, פּרט לפרט, גון לגון, כּדי להוֹציא את המסכת שלימה וּמתוּקנת; איזה כוֹח לא־יכּשל לשיר על הדם.

סיקוֹ בחר בּשם הסיפּור הראשוֹן בּמחרוֹזת להיוֹת שם כּולל לספר. ויפה כיון. בּאוֹתוֹ סיפּוּר, כּשהוּא מתאר את האם “הקוֹרעת את שׂרידי שׂמלתה מעליה ולוֹחצת לבשׂרה את ילדה הגוֹסס”, הוּא מוֹסיף; “וכאבן תדוֹם. אבן אשר מתוֹכה שוֹטפים גלי זעקה, שאין להם קוֹל…”– קו אוֹפייני הוּא לספר כּוּלוֹ: מזעקת האבן בּהרצאת הסיפּוּרים האלה. גם משהוּ קשה, קר, מאוּבּן, וגם איזוֹ שביבים עצוּרים, מחאה חנוּקה, הטחה אילמת כּלפי כוֹח לא־יחמוֹל.

מפליא הוּא כוֹחוֹ הנפשי של המסַפּר הזה, שניתן לוֹ לצייר מעמדים של עריצוּת וּמעמדים של חוֹסר־אוֹנים, גבוּרת־נפש עליוֹנה ושפלוּת־רוּח עד כּדי עלבּוֹן, בּאוֹתה אוֹבּייקטיביוּת שירית, הגוֹבלת לעתים אף היא באכזריוּת. אבל לעתים קרוֹבוֹת נשמע מתחת למעטה האֶפּי הוֹלם לב חם של אדם־יהוּדי: הוֹלם־רחמים חזק מחוּבר אל כּוֹח שוֹפט רב־הוֹכחה. ויש אשר מתוֹך מעוּף־דמיוֹן שירי יהפוֹך את התפלוּת שבּתעלוּלי האדם לדמוּת קוֹסמית: “מקטיפת הרקיע הכּחוּלה מציצה לבנה רווית־גיל לאם ולילדה המת – כּך כּלה טיפּשה עטוּפת שׂמלת־חוּפה מבּיטה לאבלים היוֹשבים על הארץ” (סוֹף הסיפּור “אבן תזעק”).

רק סוֹפר מישׂראל, המעוֹרה במידה שוה בהוי הישׂראלי, החוֹמרי והרוּחני, וּבחיי הנכרים המחוּבּרים לקרקע, עלוּל היה ליתן לנוּ את מטבּעת הסיפּוּרים האלה על שתי פניה.

בּשני סיפּורים, המצוּינים גם בּקסם התיאור הפּיוּטי: “מגילת רהוּסאבה” ו“פנינה” (לאחרונה קרא בשם “פו־אימה”) מחיה סיקוֹ בצבעים עזים ורכּים כּאחד את הנוֹף של ארץ הדניפּר וּפלגיו, על בּרכּת אדמתה הדשנה ועל מדבּר־הנפש של העם היוֹשב עליה, כּשדה תגרוֹת־עוֹלם בּין האלהים והשׂטן. פּעם יגבּר האחד וּפעם יגבּר משנהוּ וישׂראל בּין אבני־הריחים, עד שבּא החוּרבּן האחרוֹן ו"מתי רהוסאבה מציצים מקבריהם ולוֹחשים לאחיהם: “ארור היהודי אשר יבנה את רהוּסאבה!” (“מגילת רהוּסאבה”).

לא רק אנקת־יאוּש ישמיע לנוּ סיפּוּרוֹ של סיקוֹ, יש אשר גם דבר־תנחוּמים עתיק נמלט מתוֹכוֹ. האשה שנשארה מאישה הנרצח והיא הרה ליגוֹנים אינה יכוֹלה לעמוֹד בּניסיוֹן, ורק חמיה הזקן, היהוּדי הפּשוּט, מלקט אחד לאחד את שברי אמוּנתוֹ וזוֹכה להכניס את בּן בּנוֹ לבריתוֹ של אברהם אבינוּ. נוֹגע עד הלב תיאוּר ההכנוֹת, בּתוֹך החוּרבּן, לחג המוּלוֹת, וכן תיאוּר שיירי הקהל הבּאים לבית האוּמללה, עד קריאתוֹ של הרב הישיש: “ויקרא שמוֹ בישׂראל ישׂראל בּן ישׂראל!” – “ישׂראל בּמקום ישׂראל”, אוֹמר החייל ה“סיבאסטוֹפּוֹלי”: “מלחמה… הפּיל האוֹיב חללים – נמלא המקוֹם בחדשים” (“ישׂראל בּן ישׂראל”)…

אשה צדקת, אֵם לאוּמללים, הניצלת מתאוַת ה“באטקוֹ” על ידי שהיא מדבּיקה בעצמה את מחלת הטיפוּס; אשה קוֹפצת עם ילדה על זרוֹעה לנהר כּדי להימלט מן הפּורעים ולהיוֹת יחד עם בּעלה הנרצח; חזן זקן מן ה“בּראסלאבים”, המכשיל בתּפילתו את הקהל על ידי שהוא מזעזע, כּביכוֹל, בּשאגתוֹ את כּיסא־הכּבוֹד; שירת שני הכּפרים המגדלים זה תפּוּחים וזה שוֹשנים, מוֹת הנערה התמה ונקמת חתנה מן הפּורעים ה“לבנים”; שׂרידי הטבח המסתופפים בּבית־המדרש והם מכניסי־אוֹרחים לנמלטים מן הכפר, מצרים לעצמם כּדי לפנוֹת מקום לאוּמללים מהם; נסיוֹן ההתערוּת בּעבוֹדת־שׂדה על אדמת־נכר וכשלוֹנוֹ – שוּרה ארוּכּה של טיפּוּסים וּמצבים וחויוֹת, דיוֹקני־אדם מוּארים בּאשה של גיהנוֹם. משׂא־תוּגה וחירוּק־שינים – ולב ישׂראל עוֹמד בּנסיוֹן.

הקוֹרא! אכוֹל את המגילה הזאת על המר והמתוֹק שבּה!

השׂיחה שנתקיימה בשנת תש"ט – בשם מערכת “דוֹרוֹת” – עם אשר ברש, יושב ראש אגוּדת הסוֹפרים באותו זמן, נסבה על מצבה של הספרוּת העברית, על בעיוֹתיה החשוּבוֹת, ועל מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים במדינת ישראל.

שאלה: מה הן התמוּרוֹת החשוּבוֹת שחלוּ, לדעתך, בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת?

תשוּבה: הספרוּת, כּטבע, כּזרם החיים, אינה משתנית פּתאוֹם. גם מאוֹרעוֹת גדוֹלים וּמכריעים אין בּכוֹחם לשנוֹת את פּניה בבת אחת. הם משפּיעים עליה, מוֹסיפים וגוֹרעים, אבל אחרי המאוֹרע, וגם בּשעתוֹ, הרציפוּת וההרגל מוֹסיפים לפעוֹל מדעת ושלא מדעת.

אף על פּי כן, ניכּרוֹת תמוּרוֹת חשוּבוֹת בּספרוּתנוּ בשנים האחרוֹנוֹת. קוֹדם כּל: נסתיים כּמעט בּשלימוּת תהליך שינוּי המרכּז. ארץ־ישׂראל היתה למקוֹם חיוּתה המכריע, אם לא היחידי, של ספרוּתנוּ. עוּבדה זוֹ היא הרת תוֹצאוֹת שאין אנוּ יכוֹלים אלא לשערן בּלבד. שנית: בּמשך שנים אחדוֹת נסתלקוּ רבּים (יוֹתר ממה שהטבע מחייב) מפּני הדוֹר, שהמשיך את המסוֹרת הטוֹבה של ספרוּתנוּ החדשה בגוֹלה. נשארוּ עמנוּ רק מתי מעט, וגם בּהם ניכּרים עייפוּת ורפיוֹן שבּדרך הטבע. כּנגדם קפצו ועלו לעינינוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת ממש, כּמה כּשרוֹנוֹת צעירים, רעננים ונוֹעזים, עליזי כיבּוּש וניצחוֹן, התוֹפסים את המקוֹמוֹת הפּנוּיים וגם יוֹצרים לעצמם מרחב־פּעוּלה חדש.

כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמידית, חילוּפי חוֹמרים וזרמי־דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים היא התנונוּת, מות. תמיד התנגדתי לדעה של “עמנוּ תמוּת ספרוּת”. ובימים כּהים, כּשנתגלוּ סימני התאבּנוּת ושממוֹן, התפּללתי למי ש“יבוֹא ויפרוֹץ” (“הדים” חוֹב' א', תרפ"ב), ועל כּן אי אפשר לי שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוְּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבּי רגש של סיפּוּק ותוֹדה. וכבר אמרוּ קדמוֹנים: אם אין גדיים אין תיישים. וּמי תייש ולא ישׂמח למראה כירכּוּרי־החן והעויוֹת העוֹז של הגדיים יוֹצאי חלציו?

שאלה: אוּלי תציין את התוֹפעוֹת הבּוֹלטוֹת בּספרוּתנוּ, הראוּיוֹת לדעתך לתשׂוּמת לב?

תשוּבה: מרנינה העוּבדה, שהגידוּלים הבּוֹלטים בּיוֹתר בּשנים האחרוֹנוֹת בּשׂדה ספרוּתנוּ הם גידוּלי הפּרוֹזה, שבּמשך כּמה שנים לא הראתה סימני התחדשוּת. בּשירה מקיימים בּני הארבּעים, מעלה־מטה, את עמדוֹתיהם, שכּבשוּ להם, כּמעט ללא שינוּי וללא הפתעוֹת חדשוֹת; מוֹסיפים מעט אוֹ גוֹרעים מעט – אך שיעוּר קוֹמתם וחיתוּך פּרצוּפם אינם מקבּלים שינוּי ניכּר. דוֹר המשוֹררים בּני השלוֹשים, מעלה־מטה, מוּשפּעים מדי בצוּרוֹתיהם, מפוּזרים מדי בתוֹכניהם, נשענים מדי זה על כּתף זה, ועם כּל בּרקי הצירוּפים אוֹ חידוּשי הניב והנעימה, לא נתגלה אף אחד מהם, שנוּכל להצבּיע עליו אפילוּ בבטחה יחסית: זהוּ! חוֹששני שאם השנים הקרוֹבוֹת לא תחטבנה את דיוֹקנם, נצטרך לציין עוּבדה מעציבה: העשׂרת הרביעית של מאתנוּ לא העמידה לשירתנוּ נציגים נוֹספים.

לא כן בּפרוֹזה: ארבּעת אוֹ חמשת המספּרים הצעירים הם לא רק כּשרוֹנוֹת ודאיים, מי פחוֹת וּמי יוֹתר, אלא גם בּמידה מרוּבּה מחדשי הפּרוֹזה העברית. קוֹדם כּל: ארצישׂראליוּתם השלימה, דוֹפק ההוָי של חיינוּ החדשים, הריתמוּס החדש של הוייתנוּ; הוֹסף על כּך: השליטה הטבעית בּלשון, הדיאלוֹג החי, היקף התגוּבה, ההעזה בביטוּי וּבציוּר. מהם שעדיין לא מצאוּ את ההתאם האמנוּתי בין פּעוּלת האויר וּמה שממלא את האויר, מהם שעוֹד לא הגיעוּ להצטללוּת הראייה, מהם שעוֹד חוֹטאים בּמיעוּט בּגרוּת, שסימניה התאפּקוּת והבחנה בין עיקר לטפל, אבל דבר אחד בּרוּר: הם יוֹצקים מטבּעוֹת, שכּבר עוֹברים לקוֹרא, ואם מתכתם תיצרף ויציקתם תשוּפּר, יעמדוּ מתוֹכם בּעלי־אוֹצרוֹת לספרוּתנוּ – אם לא יבזבּזוּ את מזוּמניהם בּלי חשבּוֹן ודעת נפש.

שאלה: היש מקוֹם, לדעתך, לקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת לספרוּת העברית – בּהתאם לצרכי השעה?

תשוּבה: תמיד וּביחוּד בּשעוֹת של חילוּפי־זמנים וצוּרוֹת־הויה, יש מקוֹם וצוֹרך בּקביעת דרכי פעוּלה והתפּתחוּת – אם גם המציאוּת בּאה אחר־כּך וכוֹבשת לה דרכים אחרוֹת, שוֹנוֹת מאלוּ שעלוּ במחשבה. כּל הליכה קיבּוּצית סתם, ללא מחשבה תחילה, ללא בנייה רוֹבד על רוֹבד, אַמה אל אַמה, ללא רציפוּת דוֹרוֹת וללא מטרה מכוונת – סוֹפה להביא לידי אנרכיה, בּיזבּוּז מרץ ואפיסת כּוֹחוֹת.

הקוים המקבּילים בּין הוויתנוּ הגלוּתית והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה, וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם יחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמיתיים והנצחיים של האוּמה.

שאלה: מהן איפוֹא הבּעיוֹת העיקריוֹת שאנוּ מצוּוים לטפּל בהן?

תשוּבה: הבּעיוֹת העיקריוֹת שעלינו לטפּל בּהן הן לדעתי:

א. איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, שהיא נחלתנוּ העתיקה ושהיתה מצוּיה במידה לא מעטה גם בּספרוּתנוּ החדשה, יחד עם החיוּניוּת הדרוּשה כל כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאוֹשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך בּמעשׂה הגאוּלה והתמוּרה. יש סכּנה, שעם ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – האצילוּת המוֹרשית והחיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפּי פנים וכלפי חוּץ, אם גם נרצה לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, לא נהיה כן, וגם העוֹלם לא ירצה ולא יוּכל לראוֹתנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה.

ב. איך לשמוֹר את יצירתנוּ המקוֹרית מפּני רוֹב הטוֹבה שיוּשפּע עלינוּ מן החוּץ. כּל השפּעה ממקוֹם גבוֹה מרוֹממת את היצירה וּמחזקת אוֹתה; כּל השפּעה ממקוֹם נמוּך משפּילה, משטחת וּמבלבּלת אוֹתה.

חלוֹנוֹת רוּחנוּ צריכים להיוֹת פּתוּחים לכל אוֹר וחוֹם הזוֹרמים משמי העוֹלם, אבל הם צריכים להיסגר בּפני רוּחוֹת נוֹשׂאי גזים רעים וּמזיקים, אף על פּי שהם עלוּלים להיוֹת עריבים לנחיריים רבּים. יש להשתדל ולמצוֹא את שיווּי־המשקל בּין תבוּאת־הבּית ותבוּאת־החוּץ – זוֹ חוֹבתוֹ של כּל הוֹגה מחשבה וכל בּעל רגש נכוֹן בּתוֹכנוּ. עם כּינוּן המדינה ועם כּניסתנוּ למשפּחת־העמים, עם היחסים הבינאוּמיים, עם המגעים הרבּים הכא והתם, קיימת סכּנה של טישטוּש תחוּמים וּמחיקת פּרצוּף, סכּנה לאוּמה בעלת תרבּוּת

עתיקה שלא תתגלה יום אחד כּקטן שנוֹלד. ואין לך סכּנה לאוּמית (תרבּוּתית וּמדינית כּאחת) גדוֹלה מזוֹ. לא נאבה להיוֹת לא ליבאנטינים ולא אספסוּף רוּחני בנוֹסח אחר, עבד המוֹדה והמלה האחרוֹנה, היוֹם לוֹקק וּמחר רוֹקק, ולהיפך.

שאלה: מה דעתך, כּיוֹשב ראש אגוּדת הסוֹפרים, על מעמדה וּפעוּלוֹתיה של האגוּדה – בּהוֹוה וּבשנים הקרוֹבוֹת?

תשוּבה: גם עם ייסוּד המדינה עדיין לא הגיעה השעה, שאגוּדת הסוֹפרים העברים תהיה אגוּדה מקצוֹעית גרידא (לכך דרוּשה אוּמה מקוּבּצת בּת מיליוֹנים רבּים) אוֹ אגוּדה רוּחנית בּלבד (לשם חילוּפי דעוֹת אוֹ לשם נציגוּת פּנימית וחיצוֹנית). עוֹד שנים רבּוֹת יצטרכוּ הסוֹפרים העברים להתלכּד לחטיבה אוֹרגאנית, רוּחנית־חוֹמרית, כּדי להשפּיע (אפילוּ בעצם קיוּמה) על ויסוּת הכּוֹחוֹת המתנגדים, אוֹ הנראים כּמתנגדים. לשם כּך תצטרך גם לקיים מפעלים, שיחייבוּ את האחרים, כּפי שהוֹרה הנסיוֹן. את הדאגה לכבוֹדוֹ של הסוֹפר העברי, למעמדוֹ, לסמכוּתוֹ, אי אפשר עדיין למסוֹר לאחרים, אוֹ למקרה. חבוּרוֹת קטנוֹת של בּעלי מהלך וּפעוּלה לחוּד, ואירגוּן כּללי לחוּד. גם פּעוּלוֹת רפוֹת, לא בוֹלטות, מבּפנים, יש בּהן כּדי להשפּיע על פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת מבּחוּץ.

עתה יוֹתר מאשר בּעבר, קיימים תנאים אוֹבּייקטיביים לביסוּס מעמדה של אגוּדת הסוֹפרים, לשיפּוּר תנאי עבוֹדתם של יוֹצריה, בּחוֹמר וּברוּח, ליצירת כּלים בּעלי ערך וכוֹשר גידוּל – אם רק יימצא הרצוֹן לליכּוּד הכּוֹחוֹת, אם יימצאוּ האנשים – ולוּ גם מעטים – שירצוּ לעמוֹס על עצמם עבוֹדת משׂא, לא רק לביתם אלא גם לבית־הספרוּת כּוּלוֹ.

מקוה אני שהאנשים האלה יימצאוּ בתוֹכנוּ, הוֹאיל וּבטוּח אני כי ההכּרה הזאת מקננת בּלב רבּים. שאם לא כן תהיה “האמת נעדרת”, כּלוֹמר, היא תיעשׂה עדרים עדרים, מכחישים וּמבזים זה את זה, צוֹררים וּמכלים זה את זה, להוָתה של מהוּתנוּ הרוּחנית בּכללה.

כּל סוֹפר בּעל מצפּוּן החי עמנוּ חייב ליתן אל לבּוֹ.

(הוצאת “מסדה”, תש"י)

של נעליך מעל רגליך – על אדמת קוֹדש אתה דוֹרך! זה ספר האחים אפרים וצבי, בּני רבקה וּמרדכי, הנאהבים והנעימים, אשר נפלוּ גיבּוֹרים על בּמוֹת גאוּלתנוּ. בּדמם הצעיר, הטהוֹר והיקר, חתמוּ זה אחר זה את כּתב־הבּרית של חרוּתנוּ במוֹלדת. זיו נאצל, זיו קדוּמים, עוֹלה מחייהם וּממוֹתם, הם החיים והמות הכּתוּבים בּספר הזה.

לבקשת רבקה אלפּר, הרֵעה הדבקה במשפּחה (כּוֹתבת ההקדמה הטוֹבה לספר), ולבקשת אֵם הבּנים, זוֹ ש“כּל הענינים אשר לאנשים רגילים הם מגיעים רק כּהד קל, לך הם בּאים בּגלים סוֹערים השוֹטפים את כּל נפשך” – עברתי על החוֹמר בּכתב שכּוּנס כּאן. מעט מזער תיקנתי בכתוּב: זעיר שם מלה אוֹ ביטוּי; מעט מזער השמטתי: אפילוּ דברים הנראים כּרפים הנחתי – תיאצר דמוּת הנלבּבים בּקוֹמתם וּבצביוֹנם!

מדברי שניהם, שני חוֹטרים מגזע טוֹב אחד, עוֹלה רוּח גבוֹה: אצילוּת ואוֹמץ, אמת וּפיקחוּת, תוֹם וּבגרוּת. הבּכוֹר – מתוּן, קרקעי, הכּרתו בנוּיה, בּיטוּיוֹ כמוֹהוּ כמעשׂה, טבעי וחינני (בּיחוּד בּמכתביו); והצעיר – מרקיע, חריף וּמבריק, נאבק עם רוּחוֹ, מבקש תיקוּן בּיוֹפי, בּשירה, בּעל תפיסה וכוֹח בּיטוּי, למעלה מן המצוּי בגיל זה, בּרשימוֹת, בּמכתבים וּבנסיוֹנוֹת פּיוּטיים מפליאים. הצד השוה שבּשניהם: הכּרה ברוּרה וּמוּחלטת של החוֹבה והסכּנה, הפּועל והקרבּן.

וּבתוֹך הדברים, דבריהם, בּשוּליהם וּמאחריהם, מתהלכת רוּח הבּית, בּית ישׂראל למוֹפת, אשר חוּבּרוּ בוֹ: מוֹרשת מסוּרה עם תרבּוּת רכוּשה, חריצוּת כּפּיים וּמשׂא־נפש, נאמנוּת ורצוֹן הקרבה, מעשׂה וחזוֹן, תביעה קפּדנית ואהבת הבּריוֹת, חרדה ליוֹנק העוֹלה וטיפּוּח גידוּלוֹ ביד רכּה ואמיצה כאחת, לפי מיטב הדרישה החינוּכית. והרי לפניך בּנין שלם, מרהיב עין וּמצוֹדד לב, יהוּדי־אנוֹשי, מן המסד עד הטפחוֹת.

והסיוּם המזעזע: גדיעת שני שתילי־הזיתים, שתילי־ההוֹד, לפני הגיעם אל עתרת התנוּבה. ואחרי הסיוּם: עמידה במסה, זקיפת קוֹמת־הנפש אחרי השברוֹן. עלוּמי הנערים וּבגרוּת ההוֹרים, כּביכוֹל, התערבוּ יחד בּשׂחוֹק וּבדמע.

בּין שאר הנערים והנערות, עזי־הרוּח וגדוֹלי־הנפש, שהלכוּ כמתרוֹננים אל זרוֹעוֹת המות נוֹשׂא החיים, ינוֹן שמם של אפרים וצבי. ירוּשתם שבּכתב משלימה את פּעלם הנעלה. “כּי אין יוֹדע נתיב הרוּח” – מי יודע, אפשר שספר תמים (תרתי משמע) זה, כּמעשׂיהם התמימים, עשׂוּי לעוֹרר בּלב קוֹרא פּלוֹני ואלמוֹני, כּבנים כּאבוֹת, מעט מסגוּלוֹת־היקר, שהן הן נשמתוֹ של “ספר האחים”!

את סדר פּרקיו של הספר “על גבוּל הישן והחדש” קבע המחבּר המנוח בּעצמוֹ וקרא לוֹ שם. ועתה באים בּוֹ הפּרקים לפני הסדר שהניח המחבּר, אלא שלפי רשימת תוֹכן העניינים המצוֹרף, צריך היה פרק ג' להיוֹת מאמר בּשם “תהילת יוֹשר” ולא נמצא. בּמקוֹמוֹ נמצא המאמר הקצר “משל המגדל” ונתתיו במקוֹמוֹ כנספּח למאמר “בּשער המגדל” (כּנראה, עלתה לפניו לכתוֹב מאמר מיוּחד על “לישרים תהילה” ולא היה סיפּק בּידוֹ לכתבוֹ). פּרק ד' נקרא בתוֹכן העניינים בּשם “שירה ותפילה” ונתבּרר כּי הוּא המאמר שנדפּס בּינתיים בּ“אדר היקר” שיצא ליוֹבל הע“ה של ש. א. הוֹרוֹדצקי, וּבשם זה הבאתיו כאן. גם הפּרק ו', לפי אוֹתוֹ תוֹכן עניינים, “חכמת שלמה” ו”שירי ויזל" לא נמצא, ויש לשער שלא נכתב. וּבכן מכיל הספר י' במקוֹם י"א פרקים.

המאמרים הגדוֹלים רבּי־המשקל, שנכתבוּ בתקוּפת חייו האחרוֹנה (“להמשכוֹ של ריב היסטוֹרי”, “בּשער המגדל”, “שלמה מימוֹן” ושני המאמרים על רנ"ק) הם בּלי ספק פּריוֹ הבּשל בּיוֹתר של המבקר־החוֹקר. הם מצטיינים בּאוֹתה מידת יוֹשר ואחריוּת, שבּה היה בוֹחן ושוֹקל כּל פּרט וּמבקש שבילי דמיוֹן ויניקה מבּית וּמחוּץ, מבוּססים יפה על המקוֹרוֹת. אפשר לוֹמר, שהוּא לן בּעוֹמקן של הלכוֹת אלוּ ולא הניח כּמעט תג שלא האירוֹ מאיזה צד.

עיסוּקוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בּספרוּת הקבּלה, וּביחוּד בּספר הזהר, לרגל השתתפוּתוֹ בהכנת הספר “משנת הזהר”, פּתח לפניו אפקים חדשים בּחקר כּמה פּרקים בּתוֹלדוֹת ספרוּתנוּ, מה שנראה יפה ביחוּד בּמאמריו על רמח“ל ועל רנ”ק, והוּא חשב להמשיך בּדרך זוֹ ולהרחיבה. ההשגחה חשבה אחרת.

תשי"א

אברהם בּרוֹידס עלה לארץ מליטא עוֹדוֹ נער. פּה היה לאיש ולמשוֹרר. איש ארצישׂראלי וּמשוֹרר ארצישׂראלי. לא מן הטיפּוּס של החפשים ממסוֹרת, מסבל המוֹרשת, מדאגת המחר. הוּא בן “עדת יעקב מדוֹר דוֹר”, יוֹדע את ענות הגוֹלה ואת הכּיסוּפים “לארץ הבּחירה”. גם בּהיוֹתוֹ בארץ, תחת השמים החדשים, אינוֹ יכוֹל להסיח דעתוֹ מאחיו אשר “רקיעי הנכר שוֹקעים על ראשם וכבים”, אבל מאמין הוּא בגאוּלת העם ובגאוּלת הארץ: “מי לארץ מוֹרשת דרכּנוּ יחסוֹם ויגדוֹר?”

גם בּ“ארץ הבּחירה” אין הכּל כּשוּרה: יש ריב אחים, עניוּת מנַולת וקשיחוּת לב של חזקים לגבּי חלשים: “גם בארצי אראה חמס… בּכל פּנה עני מרמס…” ידים זרוֹת הוֹיוֹת בּנוּ: זוֹ מקנאה הוֹרסת וזוֹ משׂנאה תוֹחמת: “בּדרכּי להר הבּית לי הצבוּ תּחוּמים בּיד זדוֹן נכרית, בּירוּשלים…” אבל יש כּאן הרבּה נקוּדוֹת־אוֹרה: פּה גשם יצהיל עינים נוּגוֹת, כּזמר עליוֹן משק נחלים… פּה חרש נקשיב לגרעין הנזרע, להד רחשי נביטה בכפרים… אנחנוּ כּקדם דבקי רגבים – בּעמק בּהר…"

גם הילד הסוֹבל מדחקוּת מוֹצא תנחוּמים לאמוֹ העניה: “לבשי עוֹז אֵם נוּגה ודלה – יש אביב בּצינוֹק מלבלב – ולהבת בּאוֹפל עוֹלה…”

הנער היה לאיש. הוּא מוֹשך בּעוֹל החיים עם אֶחיו העמלים, משׂכּיר את שריריו לעבוֹדה מפרכת, “כּתּנתּוֹ הספוֹג לאנקת בּשׂרוֹ, הנרצע לטיט וּלבנים…” גוֹרל זה מחדד את עינו וּמצית את לבּוֹ למראה אחוֹתוֹ “הכּוֹבסת התּשוּשה” ואחיו “מצחצח הנעלים” והוּא שר להם שירי רחמים. הוּא רוֹאה את רעוֹ “ילד עני מילדי הפּרבּר” וּמתרפּק בּרגש על עניוֹ ורוֹצה להפליג עמוֹ למקוֹם “כּל בּני־בּלי־שמש ידליקוּ שמשם”.

אחר־כּך היה לבעל ולאב. השׂמחוֹת והיגוֹנים הקטנים שבּחיי המשפּחה מרעידים את מיתרי לבּוֹ והם משמיעים קוֹל זמר:

בְּעֵינֶיךָ, יַלְדִּי, גִּיל תָּמִים לִי יַבְרִיק וְיַצְהִיל עוֹלָמִי הַנּוּגֶה וְהַמָּר

אבל אָשרוֹ מהוּל בּחרדה:

בְּצַעַר אִלֵּם רְגָשַׁי בִּי הוֹמִים: מָה אוֹרֵב לְיַלְדִּי בְּחֶבְיוֹן הַיָּמִים?…

עם חיוֹתוֹ את חייו הפּרטִיים, המשפּחתיים, הוּא שלוּב בּחיי הכּלל. הוּא מתבּוֹנן לעמל בּוֹנים צעירים וּמקשיב לשׂיחת “ותיקים”, לספּוּרי הכּיבּוּש מתוֹך יסוּרִים, לדברי הנשארים מאלה אשר “בּגליל וּביהוּדה נפלוּ חללים…” מקשיב בּרטט וּבאמוּנת תוֹם.

מאוֹרעוֹת דמים כּי יפרצוּ בארץ – הוּא מלא פחד ודאגה: “אוֹי לי כי צעוֹד בּטוּחוֹת לא אהין בּארצי…”, וּבפרוֹץ אסוֹן העוֹלם יזהה את עצמוֹ עם כּל אֶחיו הנרדפים חינם ויטען תמרוּרים:

לֹא דָמִים וְשָׁלָל בִּכְנַף שַׂלְמוֹתָי;

בִּקַּשְׁתִּי לִבְצֹעַ פִּתִּי בִּבְרָכָה לְאֵל חָי,

אִוִּיתִי שְׁלוֹם־קֵן וּמְנוּחוֹת –

הַעַל זֹאת יַכְרִיעוּנִי קָמִים?…

וכשמשתלחת יד האסוֹן גם בּארצנוּ והמות יוֹרד כּברק רע ממרוֹמי האויר, הוּא קוֹרא כּגבעוֹל חרד שניצל מן הסערה: “חיי הם מתּת, בּם זכיתי בּנס…” אבל “משׂוֹשׂ” לא ידע עוֹד, בּזכרוֹ תמיד את “אחיו הנספּים”, שעוֹד מעט וגם הוּא היה כאחד מהם…

אך לא אדם וּמשוֹרר חיוּני כמוֹהוּ, ארוּג בּמסכת העם יתיאש יאוּש אחרוֹן. גם “לרעם כּלי קטל” יעיר את נפשוֹ לדברי שיר:

צַלְצֵל, חֲרוּזִי, לִיתוֹמֵי עָם וָעָם, לַכְּפוּתִים בְּאֶחָי, לְאוֹבְדֵי בּוֹר כִּלְאָם…

שירתנו העברית בּארץ זכתה באברהם בּרוֹידס למשוֹרר פּרוֹליטרי. והפּרוֹליטריוּת שבּוֹ תיקר לנוּ ביוֹתר, שהיא אינה תלוּשה לא ממקוֹרוֹת עמנוּ בעבר, לא מרחשי לבּוֹ בהוֹוה ולא מחזוֹן רוּחוֹ לעתיד. שירוֹ הפּשוּט, האנוֹשִי והחם, מדבּר אל לב כּל קוֹרא ישר ותמים. הוּא טבעי וערב כּלחם וכמים, הוּא טבעי וטהוֹר כּאנחת לבב אנוֹש.

* * *

– – – וּמשהוּ על אוֹפיוֹ הפּיוּטי ודרך סגנוֹנוֹ של בּרוֹידס. שירתוֹ, בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה, עוֹד רב בּה יסוֹד החוּלין והעממיוּת, נסוּך עליה צבע העפר והאֵפר. אך בּשנים האחרוֹנוֹת מסתמן אצלוֹ קו חדש. תכניו העמיקוּ והתלקחוּת פּנימית לפסוּקוֹ. טעוּת, איפוֹא, לראוֹת את שירתוֹ כמישוֹר אחד, כּצעידה חדגוֹנית, בּצליל הוֹלך ונשנה. חליפוֹת ותמוּרוֹת לריטוּטי קוֹלוֹ, הנשמע בּתוֹם וענוה ולעתים בּוֹקע וּמתגבּר בּעוֹז. סימן יפה לבּרוֹידס, המנסה לפרוֹץ תחוּמי עצמוֹ תוֹך התנערוּת ודריכוּת אוֹניו.

שירת בּרוֹידס אינה תלוּיה על בּלימה. היא ארצית ואנוֹשית מאֹד. בּערוּציה שוֹפעת חיוּניוּת של אדם בּמאבקוֹ לקיוּם. בּרוֹידס ניחן בּתחוּשת אמוּנים והוּא נוֹטע דבר־אמיתוֹ, נטיעה בת שרשים וּממשוּת. וזה המשכנע והסימפּאטי בנחלתוֹ השירית.

לפי שירה זוֹ, שנתבּרכה בנקוּדוֹת אחיזה, נוּכל לצייר לעצמנו את דמוּת המשורר, נוֹף גידוּלוֹ, חיבּוּטיו, כּסוּפיו ושליחוּתוֹ.

תשי"א

בּכינוּס הסוֹפרים השני עם ראש הממשלה דיבּר מ.בּוּבּר כּשעה על תכליתה הרוּחנית של המדינה, בּחברה וּבחיים בּכלל. כּדרכּוֹ, שיוה

לדברים פּשוּטים וידוּעים משמעוּת עמוּקה, מכרעת, מתוֹך חריפוּת פּשטנית

וריתחה של תלמיד־חכם עתיק־מוֹדרני. הוּא דרש את ה“לשם” של המעשׂה והקיוּם. כּשהגיע לסוֹף דבריו הרגיש, כּמַרצה ווכחן מאוּמן, מה שהרגישוּ השוֹמעים, מהם קצרי־רוּח, שהוּא נדרש לוֹמר בּפירוּש: “לשם” מה? מה הדבר שראוּי, לדעתוֹ, לשמש אוֹתה תכלית רמה ונכספת, שבּשבילה כדאי כל “משׂחק הילדים” הזה ששמוֹ מדינה, חברה, חיים בּכלל? והוּא השיב ללא שאלו: אין בּכיסי שוּם תשוּבה. אני אך דוֹרש את ה“לשם”, תכלית קיוּמנוּ הלאוּמי־האנוֹשי. אין אני יכוֹל להשלים עם חיים סתם, חיים של בּעלי־חיים, ואפילוּ יש בהם עשׂייה היסטוֹרית, גילוּיי גבוּרה וּמסירוּת נפש.

ועוֹד טען: כּל ההישׂגים שהשגנוּ בהתיישבוּת, בּלאוּמיוּת, בּמדינה, לא באו אלא בזכוּתם של אנשים בּעלי יעוּד (לא “תעוּדה”!) מסוּלתים, שהיוּ “רוֹתחים וּמרתיחים”, בּקיצוּר חלוּצים (לא “פּיוֹנרים”!), שידעוּ לשם מה הם הוֹלכים לארץ־ישׂראל הקשה, השוֹממה – האין נשקפת סכּנת היבּלעוּתוֹ של היסוֹד האנוֹשי הזה, המסוּלת, בּתוֹך הגלים החוֹמרים של העליה החדשה, הסטיכית, המבוֹהלת, המפוֹרדת, רבּת הפּנים, הלשוֹנוֹת והמנהגים? האם לא תהיה המדינה והחברה הבּאה (אחרי המשבּר הזה) ערב־רב אוֹבד־דרך, חסר “לשם”? האין לנוּ לדאוֹג דאגה עמוּקה ואקטיבית ליצירת חטיבה של אוֹתה “הסוֹלת הרוֹתחת והמרתיחה”?

לצערי, אנוּס הייתי ללכת מאוֹתוֹ כינוּס אחרי ארבּע שעוֹתיו הראשוֹנוֹת, ולא שמעתי אלא חלק מן ההשׂגוֹת על הנחוֹתיו של המרצה החשוּב. ועתה רצוֹני להעיר שתי הערוֹת על שתי ההנחוֹת הנ"ל, לא לשם פּוּלמוֹס אלא לשם בּירוּר.

א. אין “לשם” אחד ומיוּחד לא לפרט ולא לכלל, בּפרט בּזמן החדש, שרוּח האדם נתפּלגה ונתפּרדה וּמקבּלת הוֹראוֹתיה והדרכוֹתיה ממקוֹרוֹת רבּים ושוֹנים. רק כּל ה“לשמים” של הפּרט והחברה והמדינה מהווים את ה“לשם” הכּוֹלל, שעל פּי רוֹב קשה להגדירוֹ וליתן בּוֹ סימנים מוּבהקים. ולא מעטים האנשים (ואני מוֹנה גם את בּוּבּר בּתוֹכם), שכּל עיקר ה“לשם” של הוויתם הרוּחנית הוּא בחיפוּשׂ ה“לשם” בּדרכים שוֹנוֹת וּמתוֹך לבטים וחוֹסר אוֹנים למצוֹא את המכנה המשוּתף הכּלוּל בּוֹ. מי שנתקע בּמוֹחוֹ “לשם” אחד, יחיד ומיוּחד וּמוּגדר, שייך לסוּג אנשים, שנוֹהגים להוֹציאם מכּלל תקיני־הרוּח.

ואוּלם ישנם (עדיין!) “לשמים” אחדים מוּסכּמים בּרוֹב אוֹ במעט, שאף כּי גם הם אינם אלא כלים לתוֹכן, רב כּוֹחם להביא את נוֹשׂאיהם לידי מעשׂים גדוֹלים, בּהם של גבוּרה וּמסירוּת נפש. והם: חירוּת, עצמאוּת, שויוֹן, צדק, אמת, אהבה, יוֹפי. ואּוּלי עוֹד אחד או שניים. וגם אלוּ אינן מהוּיוֹת מוּחלטוֹת, אבל הן מקיפוֹת מן האחרוֹת בּמקוֹם וּבזמן.

רק אדם בּן־חוֹרין ואוּמה בת־חוֹרין יש בּידם להפוֹך ולהפּך בּ“לשמים” האלה, להאדירם ולעדנם. ואילוּ האסיר מרוכּז בּעל כּוֹרחוֹ ב“לשם” אחד: החוֹפש".

עתה שזכינוּ למדינה משלנוּ ונהיה, כּפי שאנוּ מקוים וּמאמינים, בּני־חוֹרין לטפּח את ה“לשמים” המנוּיים לעיל, נגיע בּמשך הזמן ממילא לאוֹתוֹ ה“לשם” הכּוֹלל, שהוּא קיים בּלא שתהא לוֹ הגדרה וסימנים מוּחשיים.

ב. אמת ונכוֹן: בּארץ־ישׂראל (ושוֹרשה בחוּץ־לארץ) נתהוותה, החל מראשית המאה הזאת, חברה לאוּמית־אנוֹשית בּעלת סגוּלוֹת מיוּחדוֹת, שמלבד מה שהיה בכוֹחה לבנוֹת ולנטוֹע וליצוֹר כּלים למה שעתיד לבוֹא – היה בה גם כּדי להשפּיע ולהפעיל ולמשוֹך כּוֹחוֹת (מעטים בּערך!) מן ההיקף. אבל אין לשכּוֹח, שהחברה הזאת, שגם היא היתה נתוּנה במאבק בּלתי פוֹסק וסוֹבלת מנגעים רבּים מבּית ומחוּץ נתהוותה בתוֹקף מציאוּת מסוּימת

וכוֹחוֹת מוּדעים וּבלתי־מוּדעים שפּעלו עליה. היא לא נוֹצרה מתוֹך מחשבה אחת מתוכּנת, מתוֹך ייסוּד אחד מתוּכּן, אלא ממחשבוֹת הרבּה וייסוּרים הרבּה. ואין בּינינוּ חכם, שיוּכל להוֹכיח איזה מן הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים היוּ מוּכנים מלכתחילה ואיזה מהם נעשׂוּ מה שנעשׂוּ רק לאחר שנצטרפוּ אליה. אַל לנוּ לשכּוֹח את המוֹפת של אגוּדת־המוֹפת המתוּכּנת לפרטיה ודיקדוּקיה “בני משה”!

יחד עם השׂמחה והחיזוּק למראה שטף העליה הבּא עלינוּ לטוֹבה, רבּוֹת בּלב כּוּלנוּ הדאגה לצלם דמוּתנוּ, ויש צוֹרך בּקידוּם פּני הסכּנוֹת בּכל האמצעים שבּרשוּתנוּ. אבל יש לזכּוֹר שאנוּ חיים בּזמן וּבאזוֹר־אידיאוֹלוגיה, שאין ליחיד, ואף לסגל יחידים, כּוֹח מכריע בּעניני־רוּח הדוֹרשים מחשבה וּפעוּלה וּביצוּע. כּל “הליכה אל העם” (שלאה גוֹלדבּרג דוֹרשת בּעקיבוּת מרוּבּה) לא תצלח, אף לא תצא לפוֹעל, מחמת הטעם הפּשוּט: אין לנו עוֹדף של כּוֹחוֹת רוּחניים פּנוּיים (כּאשר היה ברוּסיה בימים ההם) לעבוֹדה קשה, אחראית וּמפרכת זוֹ. אם המדינה, בּיכוֹלתה וּבסמכוּתה, לא תעשׂה – לא ייעשׂה כּלוּם בּנידוֹן זה. מוּטב שלא נשלה את עצמנוּ. ולא רק לגבּי העוֹלים החדשים. אלא גם לגבּי הבּקיעים הגדוֹלים והקטנים שניבעוּ בכל בּניננוּ הרוּחני יש לעשׂוֹת. לשם כּך יש להקים אוֹרגן מכוון ואוֹרגן מבצע. לא לשם הקמת גרעין של אריסטוֹקרטיה רוּחנית, אלא לשם חרישה וזריעה לאוֹרכּה ולרוֹחבּה של המענית. יש לקבּוֹע עיקרים, להכין כּוֹחוֹת ולהשתמש בּהם. יש להקים צבא הרוּח בּצד צבא הכּוֹח. צבא מוֹרים וּמדריכים, מוּדרכים על ידי מחשבה עליוֹנה, רחבה וחפשית, אך יוֹדעת את דרכּה. רק בּדרך זו אפשר לקווֹת לאוֹתוֹ הליכּוּד הלאוּמי־האנוֹשי, על כּל הגוֹנים שבּוֹ, שבּלעדיו אין קיוּם למדינה מבּית.

שִׁכְחָה וְנוֹסָפוֹת

מאת

אשר ברש

---

אחים

מאת

אשר ברש

אריס האחוּזה הגדוֹלה יצחק זיידן נשק בּהתרגשוּת אבהית כּבוּשה לשני ילדיו היפים, שבּתלתליהם הצהוּבּים, בפּניהם הסגלגלים וּבעיניהם הכּחוּלוֹת היוּ דוֹמים לתאוֹמי כרוּבים טהוֹרים. אף לזוּגתוֹ

העדינה, בּעלת גבּוֹת-האַטלס המלוּכּדוֹת והצדעים הכּחלחלים-השקוּפים,

שהציצה אליו ברגע זה של פּרידה במבּט, שחציוֹ תרעוֹמת-אשה מתרפּקת וחציוֹ ברכּת-אֵם לדרך, נשק, כּדרכּוֹ, על מצחה הלבנוּני, הרחיקוֹ והתבּוֹנן בּוֹ רגע ונשקוֹ שנית, הסתכּל עוֹד פּעם בּמעוֹנוֹ העשיר והנוֹשם שלוַת-משפּחה חשאית ויצא עם צקלוֹן-העוֹר שבּידוֹ, כּשבּני-ביתוֹ טוֹפפים אחריו בזהירוּת של חיבּה.

הרכּב בּעל הסנטר המגוּלח בּין שתי פּיאוֹת-הזקן המגוּדלוֹת, סייע לוֹ בעלוֹתוֹ על הכּרכּרה הנאה. הסוּסים הערמוֹנים, המבהיקים מדשן, נשׂאוּ ראשיהם בּגאוֹן וזזוּ ממקוֹמם בּהעויוֹת של התגדרוּת סוּסית מלאת-חן. התינוֹקוֹת צהלוּ, פּלטוּ קריאוֹת של בּרכה עליזוֹת וּמחאוּ כפּיהם הקטנוֹת. האשה הבּיטה עתה מחרישה ואצילית כּוּלה, והאב נפנף פּעמים אחדוֹת בּמצנפתוֹ השחוֹרה ונעלם בּעד השער הפּתוּח לרוָחה.

כּשעבר זיידן את הכּפר היה מטפל בּתיקוּן אדרתוֹ, רכס את הכּפתוֹרים וזקף את הצוארוֹן השׂעיר, ולפי שכּיפּת הרקיע היתה מסוּבלת עננים כּהים והאויר היה ספוּג רטיבוּת צוֹננת של מטר-סתיו מתרגש לבוֹא, האהיל על עצמוֹ בסוֹככוֹ הגדוֹל ולא הרגיש אפילוּ בקידוֹתיהם וגילוּי ראשיהם של האכּרים העוֹמדים מכוּוצים ליד בּתיהם הנמוּכים, הזוֹעפים והמדוּלדלים. וכשהעיף אחר-כּך את עיניו לצדדין, ראה כבר את מרחבי השׂדוֹת המשחירים והתחוּחים מריבּוּי הגשמים, שבּיניהם מוֹריקוֹת פּה ושם רצוּעוֹת צרוֹת של מזרע הסתיו. אלוּ היוּ חלקוֹת האכּרים שבּכפר האחוּזה. מיד נזכּר זידן בּניר-החיטה הגדוֹל שלוֹ, שקלט לפני שבועים כּמאתים כּוֹר חיטים לזרעים, ורעיוֹן חלף בּמוֹחוֹ, כּי בשנת-בּרכה יכוֹל ניר זה להצמיח עד ארבּעת אלפים כּוֹר, ואז יתמלה הכּיס צרוֹר כּבד של שטרוֹת, והכּל ילך למישרים. בּינתים הגיע אל ניר אחד רחב-ידים, שהיה חרוּש חרישה נאה ושיוּרי-הזבל מבצבּצים מבּין המגרפוֹת השחוֹרוֹת: כּאן יזרעוּ באביב, אם-ירצה-השם, תפּוּחי-אדמה מן המין הגדוֹל, האמריקני. היין-השׂרוּף נתיקר השנה וכבר מצוּיים קוֹפצים על זה שעתיד להיוָצר בּבּאה. בּשנת-בּרכה אף כּאן אפשר לחפּוֹר מטמוֹנים. והזבל הזכּיר לוֹ את הרפת שליד משׂרפוֹת היי"ש, שהכניס לתוֹכה לפני חוֹדש מאתים שוָרים, שקרניהם ישרוֹת וזקוּפוֹת כּדרבּוֹנוֹת. בּחדשים האחרוֹנים מכריזים העתוֹנים על יוֹקר הבּשׂר בּעיר

הבּירה. בּסוֹף החוֹרף יהיה השער בּוינה בלי-ספק “לעילא ולעילא”, ואז יפּתח גם ממקוֹר זה שפע של עוֹשר. וכיון שהיה מהרהר בּדברים שבּ“עסק” וּבהצלחתוֹ המתמדת, נזכּר, אגב, בּכבוֹד שחוֹלקים לוֹ בעיר-הגליל. הכּל נוֹהים אחריו, מחניפים לוֹ ותוֹלים בּוֹ את ממוֹנם בּעל-כּוֹרחוֹ, והוּא מנער מעליו את המלוים כּנעֵר אדם את הקוֹצים שדבקוּ בבגדוֹ. מתעב הוּא בכלל אוֹתוֹ מין בּני-אדם שאינם נוֹקפים בּאצבּע קטנה והם חיים רק על חשבּוֹנוֹ של סכוּם-ממוֹן המתגלגל בּלי רוּח-חיים. עסקוֹ שלוֹ, לפחוֹת, יש בּוֹ עבוֹדה, הצלחה, “סייעתא דשמיא”, וּבזמן שהגלגל חוֹזר בּתוֹך היקפוֹ המסוּים בּלי דילוּגים ושיגוּשים, הרי הכּל שריר וקיים ואין מקוֹם לא לדאגוֹת-סרק ולא למוּסר-כּליוֹת.

אבל כּלל ישן בּידוֹ – שלא להרבּוֹת בּמחשבה על הליכוֹתיהם של אחרים. שהרי האחרים אינם חוֹשבים עליך אפילוּ רגע אחד – אם לא להנאתם, ועל-כּן הפנה שוּב את דעתוֹ כלפּי עצמוֹ: אוֹתוֹ הצעד הדיפּלוֹמטי לגבּי הגראַף בּעל-האחוּזוֹת הרי היה באמת טוֹב ויפה בשעתוֹ, שאילמלא כך אנוּס היה לתוּר לעת כּזאת אחרי “עסק” אחר – ואין לך דבר קשה כשינוּי-מקוֹם. כּאן הרי אתה בקי בכל גרגיר של עפר והוֹלך אתה לבטח דרכּך, בּעוֹד שבּמקוֹם חדש בּעל-כוֹרחך אתה בבחינת “לוֹמד מכּל אדם”. ואין זיידן סוֹבל כּשאחרים נתקעים בּעל-כּוֹרחוֹ לתוֹך העסקים שלוֹ. השלמוּת וההרמוֹניה שבּחייו

נפגמוֹת על-ידי כך והוּא נפתל שוּב עם אוֹשרוֹ, שכּבש לעצמוֹ ברוֹב יגיעה, ורגשוֹת מענים, שכּבר עלה עליהם קרוּם, מתלבּים בּוֹ מחדש, – וזה אסוּר בּתכלית האסוּר. הרחק מפּיזוּר-נפש!

כּזה היה, בּקירוּב מהלך-רעיוֹנוֹתיו של יצחק זיידן, בּשבתוֹ ברוָחה בתוֹך הכּרכּרה, שתוֹכה רצוּף לבד ירוֹק ואגפיו מצוּחצחים

וּמבריקים, והיא מרפרפת וּמתנוֹעעת על הקפיצים החדשים כּעריסת-יוֹנק. הסוּסים הצרוּ קצת פּסיעוֹתיהם מחמת הקלקוּל שבּדרך, שמתרבּה

בימוֹת-הגשמים, והיוּ מתנהלים לאטם, אבל בּבטחה של גאוּת וּבהבלטת חשיבוּתם. זיידן העלה מכּיסוֹ מקטרת-ענבּר מבהקת, נעץ לתוֹכה סיגרה עבה, הדליקה מתוֹך נחת-רוּח גמוּרה ושלח את העשן הריחני לתוֹך שׂער שׂפמוֹ.

על תכלית נסיעתוֹ זוֹ ועל תוֹצאוֹתיה האפשריוֹת לא התחיל לחשוֹב עדיין. אף המחשבוֹת היוּ ערוּכוֹת בּמוֹחוֹ בסדר וּבחשבּוֹן קבוּע, כּעין דפּים של ספר, שמידפדפים זה אחר זה ואין האחרוֹנים קוֹדמים לראשוֹנים. הוּא ידע, שעליו להטלטל בּמסע של מסילת-הבּרזל כּשש שעוֹת רצוּפוֹת, ועדיין יש לוֹ שהוּת לטפּל בּזה; וּמתרחק הוּא מאד מן הבּהילוּת, שמוֹציאה את האדם מן העוֹלם. הכּל צריך להתנהל בּנחת וּבשיטה, ואין הרהוּר אחד רשאי לגעת בּחברוֹ.

מנגד היה משחיר וּמתקרב יער-האלוֹנים הגדוֹל, שאילנוֹתיו מוּצקים וענפיהם מגוּדלים וסבוּכים. אחר-כּך נשמעה גם אוֹתה האושה הסתונית העמוּמה והספוּגה לחלוּחית ועגמת-רוּח. כּאן היתה הדרך מקוּלקלת עוֹד יוֹתר, מלאה גוּמוֹת וּבוֹרוֹת, סעיפי-שרשים, שברי-דליוֹת ושלכת רקוּבה. הכּרכּרה, בּכל פּעם שחלפה על אלה, נזרקה בחזקה כלפּי מעלה, כּאילוּ אמרה לפלוֹט את בּעליה מקרבּה. אך זיידן התבּצר יפה במוֹשבוֹ וציוה לרכּבוֹ במנוּחת-נפש גמוּרה, שיעכּב בּעד מרוּצת-הסוּסים. אין רע, אם יסעוּ עוֹד חצי שעה. מתחילה היה זן עיניו בכל אוֹתם הגזעים היפים והמחוּטבים כּיצוּקי-מתכת והיה מוֹדדם דרך אוּמדנה. הוּא גוּפוֹ קנה לפני שנים אחדוֹת, עם שוּתף הגוּן אחד, חלקת-יער מעין זוֹ והיה כוֹרת את האלוֹנים וּמעבּדם לאדנים ולקוֹרוֹת, לקרשים וּלכרוּתוֹת. גם מנסרה בנה לנסר טבלאוֹת לריצוּף, פּרקיט בלע“ז, – ולסוֹף עמד וּמכר את כּל ה”עסק" בּריוח של שלוֹשים אלף זהוּבים. רוּח-שטוּת נכנסה בוֹ, הריוח הגדוֹל אחז את עיניו ולא יכוֹל לפטפּט בּיצרוֹ, אף-על-פּי שהשוּתף היה חוֹכך, וחבל! עכשיו הרי אפשר היה להוֹציא כפלים ממש.

אבל מחשבוֹתיו אלוּ נתנדפוּ חיש. בּדממת היער, בּתוֹך האפלוּלית הצוֹננת והסכּוּך שמלמעלה וּמלמטה וּמכּל העברים, התחיל גלגל-המוֹח מסתוֹבב מאליו ביתר זריזוּת. וּפתאוֹם הוּגה ממסילתוֹ הרגילה – והתחיל מעלה צבּוּרי זכרוֹנוֹת והרהוּרים, מבהירם רגע וּמפזרם שוּב כּמוֹץ לפני רוּח. הריחוּק מן הישוּב והשהיה בתוֹך ערב-רב של אילנוֹת עתיקים וענפים מסוּבּכים כּוֹפים על האדם את ההרהוּרים הפּרוּעים. נמחים הגבוּלים הרגילים וההזיה כּוֹבשת לה מקוֹם אפילוּ במוֹחוֹת צלוּלים וחזקים. השלוה הבּיתית והבּיטחה התקיפה מתנדפוֹת בּאיזוֹ דרך וּפחד לא-הגוּי תוֹקף את הנפש. נקרע האדם מאחיזתוֹ בעוֹלם והוּא כצפוּי לכל סכּנה שלא תבוֹא.

ולאחר זמן מוּעט של נסיעה זחלנית בּיער נתחלחל זיידן פּתאוֹם מפּני עצמוֹ. מתוֹך הסתכּלוּת רצוּפה במשך רגעים אחדים בּינוֹת לאילנוֹת התחיל דבר-מה מדמדם בּמוֹחוֹ ונדמה לוֹ, שגוּלגלתוֹ של אביו המנוֹח מציצה אליו מאחוֹרי הגזעים וּמגחכת לעוּמתוֹ מתוֹך מחילוֹת-פּניה האפלוֹת. הוּא נוֹפף את כּפּוֹ והעבירה על פּדחתוֹ, כּמי שרוֹצה להבריח זבוּב טרדן; אך ללא-הוֹעיל. הרי בעצם מרקד שלדוֹ של אביו כאן בּין האילנוֹת! יראה בנחמה, כּמוֹ שראה!

גניחתוֹ של הרכּב יִשבה את דעתוֹ, אבל קלסתר-פּניו של אביו עדיין היה מרחף לנגד עיניו. אביו העלוּי, בּעל המוֹח הגאוֹני, שההצלחה לא רצתה לשרוֹת בּמעשׂיו, אוֹתוֹ האדם הקוֹדר, שהיה נגרר על שמי משפּחתם כּענן-סתיו זוֹעם!… הנה הנן גבּוֹתיו המגוּדלוֹת-פּרע, שמתחתן סוֹקרוֹת העינים הקשוֹת עם להט-החוֹרף החד שלהן. ונדמה לוֹ שוּב לזיידן, שאֶל כּל אילן ואילן מצוּמדת דמוּת-דיוֹקנוֹ של אביו בפוֹזה אחרת: כּאן צדעיו תפוּשׂים בּכפּיו והוּא מעיין בּ“מוֹרה” אוֹ ב“עיקרים” בּלי-ניד כּקרוּש ושם הוּא מבוּדר-שׂערוֹת ושקוּע בּהרהוּרים סתם; כּאן הוּא זוֹעם ורוֹתח

ולוֹהט וּפרצוּפוֹ מעוּוה והוּא מטיח דברים כּלפי סדר העוֹלם, ושם – פּניו עייפים וּמפיקים יגוֹן שחוֹר ודכדוּך-נפש גמוּר, מצוּפּה בחיוּך ספקני של פּילוֹסוֹף מאוּנס. ולסוֹף הוּא מתגלה לעיניו כשהוּא מוּטל על ערשׂוֹ באחרית ימיו, שחוֹר כּשוּלי-קדרה וצפוּד-בּשׂר, חוֹרק שינים וּמגדף בּקריצת-שׂפתים משוּנה, בּוֹעט בּכוֹח בּכוֹתל המיטה וּפוֹלט רוֹק עכוּר.

כּך נאבק בּנגע הממאיר שבּקרביו וכך נאסף האיש!

זיידן נזדעזע פּתאוֹם בּכל גוּפוֹ, הדף את הרכּב בּקצה הסוֹכך שבּידוֹ וזרזוֹ מתוֹך התמרמרוּת, שקשה היה לעמוֹד עליה כלפּי מי היא מכוּונת:

– דפוֹק בּסוּסים, בּליעל! וכי נרדמת, לעזאזל?

הרכּב לא השמיע הגה ורק נוֹפף את השוֹט, עג עוּגה באויר והצליף בּוֹ מתוֹך שריקה על גב הסוּסים. הללוּ נתבּהלוּ משוֹט-פּתאוֹם זה שבּא עליהם והתחילוּ שוֹטפים בּגבוּרה, והכּרכּרה היתה נזרקת ונקלעת אילך ואילך. לאחר רגעים מוּעטים בּא סוֹף ליער. מרחבי שׂדוֹת נתגלוּ שוּב לעינים וּבקצהם השחיר גיבּוּב קטן של בּנינים ואילנוֹת. הגיעוּ פעם בּפעם לאזנים שריקוֹת מקוּטעוֹת ושקשוּק קטרים ורכּבוֹת, שנעתקוּ ממקוֹם למקוֹם.

זיידן קינח בּמטפּחת את הזיעה הצוֹננת, שכּיסתה את כּל פּניו, וחשב אגב חיוּך מלגלג: “תּוּף! לא חלמתי הלילה מתוֹך שינה – והרי לך חלוֹמוֹת בּהקיץ! פּטוּר בּלא חלוֹמוֹת אי-אפשר!”

ואף-על-פּי-כן, כּשקנה את כּרטיס-הנסיעה ונכנס לתוֹך הרכּבת, היה כוּלוֹ מוּרתח ולבּוֹ זע וּמהסס.

פּניו הזיותנים של יצחק זיידן, קוֹמתוֹ הזקוּפה, מלבּוּשיו הנאים והמגוֹהצים, וּביחוּד שרשרת-הזהב הכּבדה על התלאי בצוּרת כּוֹכב, שתמוּנת תינוֹקוֹת משוּבּצת בּוֹ, משכוּ מיד את עיני היהוּדים האחדים שנמצאוּ באוֹתה מחלקה. כּוּלם התכּנסוּ בצפיפוּת לתוֹך קרן-זוית זוֹ וכבשוּ להם מוֹשבוֹת על האיצטבּה בצדוֹ של זיידן ועל האיצטבּה שכּנגדוֹ. אחד, בּא בימים, עבדקן וחטמתן, השמיט את כּוֹבעוֹ והיה יוֹשב בּכיפּתוֹ הדשנה והמסוֹאבת בּמין הרחבת-דעת כּבעל-בּית זה, שמסב בסוּכּתוֹ בראש ושכניו העניים סמוּכים אצלוֹ. אחר, צעיר “ממוּשׂכּל”, בּעל זקן מגוּדע בדמוּת משוּלש קטן, חוֹלני ודק-צואר, התחיל מתלבּט על מקוֹמוֹ, העלה מכּיסוֹ חפיסת ניירוֹת מעוּכים וּפרשׂ גליוֹן גדוֹל, ששם איזוֹ חברה-לאחריוּת רשוּם על גבּוֹ באוֹתיוֹת שמנוֹת, והחליק בּעיניו האוֹרבוֹת לצד ה“גביר”: שמא יעלה בידוֹ לצוּדוֹ! עוֹד אחר, אברך-משי צהוֹב, הוֹציא עתוֹן-של-פּרוּטה פוֹלני ממוּשך וּממוֹרט והתחיל מעיין בּוֹ וּמשמיע לסירוּגין גניחוֹת של תמיהה וסקרנוּת מרוּבּה.

זיידן ניצב נשען אל מזוּזוֹת האשנב הסגוּר והסתכּל החוּצה בעינים יגעוֹת וּמעוּרפלוֹת. אחר-כּך רצה לפתוֹח את האשנב, אבל בּוֹ-ברגע בּקעה צוחת אשה, עטוּפה בבלוֹאים ויוֹנק מכוּרבּל בּחיקה, מתוֹך הזוית שכּנגד:

– יהוּדים בּני-רחמנים! ראוּ, הרוֹצח הזה אוֹמר לאַבּד לי את התוֹלעת הפּעוּטה, יהוּ-דים!

הוּא סילק את ידיו באפּתּיה וישב על האיצטבּה. והיהוּדי שבּכיפּה הדשנה היה צוֹחק בּגסוּת וּמתנדנד:

– התוֹלעת! התוֹלעת! חה-חה-חה! הצפּיני אוֹתה, יהוּדיה, תחת האיצטבּה, חה-חה: שם יחם לה, שם הצינוֹר משפּיע חוֹם רב! חה-חה, התוֹלעת! תוֹלעת יעקב!

והצעיר דק-הצואר השתמש בּמאוֹרע זה וזרק אף הוּא “מילי-דבדיחוּתא”, שיש להן נגיעה ב“עסק” שלוֹ:

– לדעתי, כּדאי וראוּי היה להנהיג “אַסיקוּראַנץ” להצטננוּת. הרבּה רשוּמים היוּ קוֹפצים על כּעין זה. אָה, המוֹן רב! אוֹמרים שבּאנגליה – הפסיק את דיבּוּרוֹ והניח, בּניע-יד של אוּמן רגיל, את הגליוֹן על בּרכּיו של זיידן, והוּא גוּפוֹ חיבּק זרוֹעוֹתיו על חזהוּ הצנוּם והיה יוֹשב דוּמם כּבעל-נצחוֹן ענותן.

זיידן, שלא היה מלוּמד בּנסיעוֹת והיה ממעט בּשׂיחה עם בּני-אדם, מאחר שהיה מתקן עסקיו בחשאי וּמצניע לכת בּכל דרכיו ושבּיחוּד אחרי הסכסוּך שנפל בּרוּחוֹ היוֹם היה נוֹטה להשאר יחידי, – הרגיש את עצמוֹ ברגע זה כאילוּ הוּא מוּקף אנשים העוֹינים אוֹתוֹ וּמבקשים רעתוֹ. ורגשוֹתיו נרתחוּ על-ידי כך עוֹד יוֹתר. נתחורוּ לוֹ החשיבוּת שבּנסיעתוֹ והצוֹרך להתעתד לאיזוֹ קבּלת-פּנים – והנה נפל לתוֹך חברה שכּזוֹ!

– אין אני נוֹסע לרגל שוּם “עסק”… כּלוֹמר, אין אני נוֹהג לעשׂוֹת “עסקים” אגב אוֹרחא. – פּנה אל הצעיר בּלשוֹן קצרה והחזיר לוֹ בנימוּס את גליוֹנוֹ.

אבל בּעל-דברוֹ כאילוּ המתין להוֹדעה קצרה זוֹ, קפץ עליו בהתלהבוּת קדחתנית וּבנענוּעים משוּנים:

– מה שייך: “אין אני נוֹסע לרגל עסק”?… ולכשתתארע לוֹ, נניח, “מציאה כשרה”, שאפשר להפיק ממנה תרפ“ט אלפים ריוח נקי?… וּבכלל, מה ענין נסיעה אצל עסק? נסיעה לחוּד ועסק לחוּד… כּל הצלחתוֹ של אדם היא רק דבר שבּמקרה… וּמנין לוֹ, בּכלל, רצוֹני לדעת, שכּוָנתי לשם עסק? להד”ם! אין כּאן שוּם עסקים… אדרבּה, איני מבקש ממנוּ כלוּם, רק שיעיין בּלבד. הרי לעיין מוּתר, לכל הדעוֹת. מגוּחך!

בּרוּר היה לזיידן, שאין עכשיו לאל ידוֹ להתנגד למבּוּל-הדברים של בּריה זוֹ, וּמאחר שסקר את הדוֹחק והזוּהמה ששלטוּ כאן, לקח את חפציו ויצא המסדרוֹנה, מלוּוה במבּטים של תמיהה ולגלוּג בּבת-אחת. שם פּגע בּממוּנה, תקע לוֹ מטבּע והלז פּתח לפניו, בּיראת-כּבוֹד של פּקיד קטן, אחת הקוּבּוֹת המיוּחדוֹת, שהיתה ריקה מאדם, וּמשנכנס – נעל אוֹתה הממוּנה בּעדוֹ. כּאן רוַח לוֹ במקצת. דעתוֹ נתישבה עליו, אלא שהיסוּס-הלב נשאר בּעינוֹ כבראשוֹנה. הוֹציא מילקוּטוֹ מכתב מקוּפּל, פּרשׂוֹ על בּרכּיו והסתכּל בּוֹ וּבכתבוֹ בעיוּן וּבהתעמקוּת. היה זה כתב-ידה של גיסתוֹ דוֹרה, אשתוֹ של שמעוֹן, אחיו הבּכוֹר.

אוֹתם המשפּטים המסוֹרסים והמקוּטעים ואוֹתוֹ הכּתב הכּבד

והמטוֹרף נקרוּ את מוֹחוֹ כשפּוּדין מלוּבּנים: “חזירתי לכאן לא שינתה את המצב אף כּמלוֹא נימא… אחיך, בּעל המחשבוֹת, מטיל זוָעה… ואוּלי קצרת-יד אני להשׂיגוֹ כראוּי! שוּב אוֹתוֹ הרישוּל, שוּב אוֹתה קהוּת-הרגשוֹת – האמן, חביבי, שחסרת-אוֹנים אני לעוּמתוֹ! כּמה גבוּרת האשה? כּגבוּרת החוֹמט. כל זמן שבּיתוֹ שלם עליו, הוּא זוֹחל, פּרצת בּיתוֹ מיד הוּא מתמעך. חדלתי מלהרהר על תכלית האדם בּכלל – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב, צחוֹק-עוֹל, אפשר שהללוּ הם דוקא סימנים של גאוֹנוּת… אלי, אלי! קוֹרסת אני תחת כּוֹבד המשׂא הזה… בּוֹא, הראוּ זה לזה. סוֹף-סוֹף אחים! קשת-לב אוֹ מרת-לב אני, אחת היא, ואוּלם בּרוּר לי, כּי רק למיתה אני מצפּה. זה יהא, כּמדוּמה לי, רגש של נקמה מתוֹק, מתוֹק מאד… הזדרז וּבוֹא, אחי-אחיך!”

הוּא חזר על המכתב פּעם ושתים, התעכּב על כּל מלה בפני עצמה, שקל אוֹתה, נתחה לפרטים ולדקדוּקים, וכשהגיע שוּב אל סיוּמוֹ: “הזדרז וּבוֹא, אחי אחיך!” – הרגיש מעין עלבּוֹן לעצמוֹ. – סוֹף סוֹף אין הוּא אחי-אחיו ממש. כּלוֹמר, הוּא, יצחק זיידן, הריהוּ סוֹף-סוֹף אדם, שבּיצר לוֹ מעמד איתן בּחיים ויוֹנק מן הוַדאוּת והבּטחה שבּחיים אלה יניקת אוֹשר מרוּבּה… אדרבּה, יבוֹא-נא איזה בן אדם ויסבּיר לו, שכּל הבּנינים שבּנה לעצמוֹ אינם מיוּסדים אלא על יסוֹדוֹת רעוּעים! והרי העוּבדה, שהם עוֹמדים וקיימים, תבוֹא ותטפּח על פּניו… לא, את החי והקיים אין להכחיש, ואף הרעיוֹנוֹת וההרהוּרים הבּטלים אין בּכוֹחם לקעקע את המציאוּת המוּכרחת…

בּיקש זיידן לפרוֹץ, מתוֹך הגיוֹן חוֹתך זה, בּצחוֹק של בּיטוּל כּלפּי אוֹתוֹ היסוֹד האנוֹשי, שמרפרף כּל ימיו למעלה מן הארץ וכל הויותוֹ – אין ואפס. אוּלם העפת-עין אחת על המכתב הפּרוּשׂ על בּרכּיו הטילתוּ שוּב לתוֹך רצינוּת כּבדה, כּיוצה את גבּוֹתיו וריכּזה את פּניו –

וגלגל-המוֹח נדחף פּתאוֹם בּכוֹח גדוֹל: “הגיסה העלוּבה! החיים הרעננים והענוּגים הללוּ, בּעטיוֹ של מי נקטפוּ? שמא בעטיוֹ של אחיו? – אבל הרי היא-היא שדבקה בוֹ ונתכּרכה אחריו תמיד, – ואף-על-פּי-כן הרי אין אחר חייב בּנפשה חוּץ מאחיו”… ואגב מחשבה זוֹ חש יצחק גם את עצמוֹ במידת מה שוּתף בּחטא זה: “כּיצד כּתוּב בּמכתב: “אחי-אחיך”, כּלוֹמר, הוּא ואחיו היינוּ הך!… היא רצוּצה כוּלה וּמצפּה למות, והוּא, יצחק, הריהוּ אחי-אחיו, זה שקיפּח את חייה… אימה! – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב – לא ולא! אין אלה בשוּם פּנים סימנים של גאוֹנוּת. להפך, סימנים של קטנוּת הם, של קטנוּת, של קטנוּת!… לכשיבוֹא שמה, יגיד לוֹ לאחיו כל אשר בּלבּוֹ. לא יכחד דבר…”

לאוּת מכאבת תקפתוֹ עד להתעלף. נדמה לוֹ, שכּל פּרקי אבריו מתפּוֹקקים, וּבבלי-דעת תפשׂ את צדעיו בכפּיו ולחצן בּכל מאמצי כוֹח. מיד נתישבה דעתוֹ, אבל פּרצוּפוֹ נתארך והחויר וּפיו היה מזיל חוּט של רוֹק על זקנוֹ הצהוֹב-הקצר, כּשהוּא יוֹשב ישיבת-תם. החרידוֹ הרעיוֹן, שלא יאה לאדם מכוּבּד שכּמוֹתוֹ להיוֹת רך-לב ורפה-רוּח בּמידה זוֹ, – נזדקף והתחיל משקיף בּעד האשנב החוּצה. האויר היה מעוּבּה ורווּי עלטת-מטר אפוּרה. רוּח זוֹעף התחוֹלל והיה מנענע בּרוֹגז את בּדי האילנוֹת העירוּמים, מהפּכם ורוֹעצם והקיטוֹר הנפלט נשאר אחוֹרי הקטר זוֹחל וּמתאבּך ליד האשנבים, שזכוּכיתם מזיעה טפּין וקלוּחים, וּמערפּל את העוֹלם בּעיני הנוֹסעים.

למראה השממה שבּיקוּם נידכדכה רוּחוֹ של זיידן עוֹד יוֹתר, ואנחה שלא פּילל לה התפּרצה מאיזוֹ פינה שבּפנים והבעיתה את בּעליה.

– על דברים כּעין אלה אסוּר להרהר הרבּה! עבוֹר, עבוֹר עליהם וּפטרם בּקצרה!

החלטה זוֹ רחפה לפניו בהירה וּמאירה, – ואף-על-פּי-כן הצטמצם על מוֹשבוֹ וחתר בּמוֹחוֹ הלאה: סיבּת כּל הרעוֹת המתרגשוֹת וּבאוֹת על האדם נעוּצה רק בּהתרשלוּת, בּמה שהוּא מתרשל בּהדרכת עצמוֹ וּמתמסר בּידי איזה מזל עיור, שמסייע תמיד רק לירידתוֹ. שקר! אין האוֹשר בּא בהיסח הדעת; אין הוּא נקנה אלא על ידי מלחמה תמידית ועקשנית. יש, אמנם, שהוּא בא גם בּמקרה, אבל אז הוּא רק רגעי וּמדוּמה. נצנץ לעיניך כּאבעבּוּעה של בּוֹרית – ואיננוּ! אוֹי להם לאלה, שאינם יוֹדעים מקוֹם-מכּתם, ואבוֹי לאלה, שיוֹדעים והם רפי-אוֹנים לעמוֹד בּפרץ!… וּביחוּד התחייב בּנפשוֹ שמעוֹן אחיו. הלז איבּד את עוֹלמוֹ בידים ממש. ולא את עצמוֹ בלבד איבּד, אלא גרר אחריו לאבדוֹן עוֹד שתי נפשוֹת אחרוֹת – אוֹתה ואת בּנם. נוֹרא! לבוֹא עד כּכּר-לחם, להיוֹת תלוּי בחסדוֹ של אח, לרדת עד הדרגה התחתוֹנה, עד שלא להרגיש כּמה עלבּוֹן ושפלוּת בּחיים אלה, שלא להזדעזע לשוּם פּחיתוּת-כּבוֹד כּלפּי חוּץ וכלפּי פנים, לעשׂוֹת את אשתוֹ העדינה משרתת, גרוּעה ממשרתת, ושלא לחוּש את עוֹמק העלבּוֹן, – הרי המוֹח מתפּקע!"

* * *

אבל מוֹחוֹ של זיידן לא נתפּקע. אדרבּה, הוּא נשתעבּד כּבר לגמרי למחשבוֹת ועשׂה את מלאכתוֹ מתוֹך רגילוּת, בּלי בעיטה וּמרדוּת. שקשוּק הגלגלים הקצוּב והנשנה בלי סוֹף, – אוֹתוֹ השקשוּק, שמתחילה היה מנקש על הצדעים כּקוּרנס כּבד וּמפרק כּל הרהוּר, – היה עכשיו כממוּנה דוקא על הסדר שבּמחשבוֹת, וכשנתפּרדה אחת ותעתה לצדדין, מיד בּאה חביטה עזה והחזירתה למסלוּלה.

– תימה: הרי בקטנוּתוֹ היוּ מנבּאים לוֹ גדוֹלוֹת. מוֹחוֹ החריף, תפיסתוֹ החדה ולשוֹנוֹ השנוּנה היוּ למשל בּכל העיר. ואירע לפרקים, שאפילוּ אביהם הנזעם עצמוֹ היה מעַות, למראה בנוֹ העילוּי, את פּרצוּפוֹ המכוּרכּם בּחיוּך עצבּני, וזיו של קוֹרת-רוּח הבהיק עליו לרגע. ואף סימני רשלנוּת-בּטלנוּת לא נראוּ בוֹ, להיפך, הוּא היה נוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ, מתהדר בּלבוּשוֹ וכל מעשׂיו מתוּקנים בּנימוּס וּבדרך-ארץ. הוּא, יצחק, היה נוֹשׂא עיני קנאה אל אחיו הגדוֹל ממנוּ בשנים וּבחכמה והיה משתדל לחקוֹת את דרכיו. הוּא היה בשבילוֹ איזה עצם נאצל בּבּית, שהיה מעריצוֹ בסתר וּבגלוּי. – אך משהתחיל מתבּגר ראה כי שמשוֹ של אחיו שוֹקעת והאפלוּלית התחילה מלפפתוּ מעט-מעט עד שבּלעתוּ לגמרי. הוּא היה נתוּן אז בּעיוּנים פּילוֹסוֹפיים, מטייל בּבית מחדר לחדר מעוּרפּל-עינים וּמכּה באצבּע-צרדה, פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לתוֹך החלל הריק, כּאילוּ רצה לתפוֹשׂ דבר-מה, וּמשקיען מתוֹך אכזבה פתאוֹמית. כּזוֹ היתה התקוּפה הראשוֹנה בירידתוֹ. אף-על-פּי שהשקידה על הלימוּדים והקריאה המוּפלגת לא פסקוּ גם אז, ישוּתוֹ בכללה כאילוּ נפל בּה פגם. כּהמשך ישר לכך בּאה העצבּנוּת, – אוֹתה העצבּנוּת הקשה, שחשבוּה לירוּשה מצד האב, אלא שאצלוֹ נתגלתה ביתר תוֹקף: יוֹתר רתחנית היתה וּבאין מעצוֹר. – מאוֹרע-זוָעה אירע בּזמן שנפטר אביהם. הוּא, יצחק, בּיחד עם אמוֹ הרגשנית, היוּ נמשכים אחרי הנפטר, סוֹפדים מרה וּמתעלפים מתוֹך זעקת-שבר, והוּא, שמעוֹן, התנהל דוּמם כּאבן וסייע בּטלטוּל ה“מיטה”. ולאחר שזוֹ הוּרדה אל הקבר הרענן, עמד לוֹ על פּיו, הסתכּל בּעפר השחוֹר המדרדר ונוֹפל עליה, – וּפתאוֹם פּרץ בּצחוֹק משוּנה,

שסמר את בּשׂר כּל המלוים. צחוֹק זה עדיין מצלצל בּאזניו. – אז נפלוּ גם הסכסוּכים בּינוֹ ובין האֵם. זוֹ, אף כּי אשה נוֹחה היתה, התחילה באה עליו בטרוּניוֹת וּבהתראוֹת, שיבקש לוֹ איזוֹ דרך בּחיים, שאין זוֹ תכלית להיוֹת נד בּעוֹלם של בּטלה, שצריך לבקש איזה מקצוֹע מעשׂי, שיפרנס את בּעליו: הרי ידוּע, ממוֹן-קוֹרח לא הניח אבּא ז"ל… והלה, מתחילה היה מתריס בּפניה דברי-תרעוֹמת על שהיא מפריעתוֹ ממנוּחתוֹ, אחר צחק לה בפניה ואחר-כּך היה דוֹמם כּאבן. היא קוֹבלת וּמפרשת בּכפּיה, בּוֹכה ואוֹכלת את בּשׂרה והוּא

– שוֹתק. נוֹתן בּה עינים גדוֹלוֹת וּמסתלק לצדדין, אוֹ רוֹקק בּקצף ושב לכסוֹס את שׂער שׂפמוֹ. המצב היה אז כּל-כּך מתוּח, עד שדמוּ, כּי בקרוֹב יתפּוֹצץ דבר-מה בקרב הבּית. ניכּר היה, כּי בקרבּוֹ של שמעוֹן תוֹסס דבר איוֹם, וּבעל-כּוֹרחוֹ יבוֹא לידי גילוּי. הוּא ואמוֹ חששוּ אז

לטירוּף-הדעת. וּמתוֹך כּך התחילוּ מתיאשים ממנוּ… אבל בּאוֹתוֹ זמן צנחה עליו קרן-אוֹר וּפיזרה במקצת את החשכה שהליטתוּ: דוֹרה! –

תוֹך כּדי מחשבה זוֹ ירד על יצחק זיידן גוּפוֹ נחשוֹל של אוֹר – ולא ידע מאין. עיניו התחילוּ ממצמצוֹת מכּאב. עם כּניסת הערב הוֹעלוּ מאליהם הפּנסים החשמליים העגוּלים, שהיוּ קבוּעים בּסיפּוּן הרכּבת

כּעין קערוֹת הפוּכוֹת. זיידן התנער, העיף מבּיט בּעד האשנב, שהיה עתה מכחיל וּמטפטף דמעוֹת-דיוֹ גדוֹלוֹת. המסע עבר בּאיזה יער, והאילנוֹת היוּ מזדקרים וּמסתוֹבבים, מחוֹללים ונגוֹזים כּצללים. סמרמוֹרת חלפה את בּשׂרוֹ. נתבּהר לוֹ שוּב אוֹתוֹ המחזה, שנראה לוֹ היוֹם בּיער, אלא שזה היה יוֹתר מבעית, מוּקף תמרוֹת-עשן שחוֹרוֹת ואש אדוּמה מבהקת עליו. בּתנוּעה קדחתנית זריזה הליט את הזכוּכית בּוילוֹן-הבּד המתחבּט, פּלט אנחה סוֹלדת כּלאחר בּכי, ונתפּרקד מלוֹא קוֹמתוֹ על גבּי האיצטבּה. המסע היה טס וּמטלטל בּבהילוּת משוּנה, רוֹתח ונוֹשף בּגבוּרה. לפרקים בּקעוּ מן הקטר שריקוֹת קצרוֹת, מקוּטעוֹת, מיוּאשוֹת, וכשנשתתקוּ נשמעה רחישה מרגזת, כּעין זמזוּם דבוֹרים, מכּל העברים, – רחישת הבּריוֹת, שנתלקטוּ במרכּבוֹת

הסמוּכוֹת וּמשׂוֹחחוֹת בּקוֹל המוּלה גדוֹלה. וזיידן חש בּרגע זה שׂנאה עזה לבּריוֹת הללוּ. זמן מה שכב נעדר כּל הרהוּר ותר מתוֹך עצימת-העינים אחרי הבּבוּאוֹת המטוּשטשוֹת, המרקדוֹת בּאיזה חלל דמיוֹני, בּעוֹד אזניו סוֹפגוֹת את ערבּובית הקוֹלוֹת שמסביב. וגם כּשנתעכּב המסע בּאחת התּחנוֹת, עדיין היה מוּטל מסוּר לטשטוּשוֹ. אך כּשזז המסע, שוּב נתנער וחיכּך בּשמוּרוֹתיו כלאחר נימה. חוֹם הקיטוֹר הכּבד, אוֹתוֹ החוֹם בּרכּבוֹת

מסילת-הבּרזל, שיש לוֹ ריח מיוּחד, כּבד וּמלאה, מדכדך וּמעיק על המוֹח, החליש אוֹתוֹ לגמרי; אבל הוּא התגבּר על חלישוּת זוֹ.

דוֹרה. בּת שכנתם-מיוּדעתם, שדרה באוֹתוֹ הבּית עצמוֹ. נערה צעירה מבקרת בּליציאוֹן, עליזה וּפזיזה. רק בּעיניה השחוֹרוֹת והמתמיהוֹת בּגדלן השתקפה תבוּנה של זקנה, שבּאה קוֹדם זמנה. שוּם אדם לא פילל לאיזה יחס בּינה וּבין אחיו. וּביחוּד לא ציפּוּ, שהוּא, שמעוֹן, יהא מסוּגל לדברים שבּאהבה. והנה בבוֹקר בּהיר אחד נמצאוּ שניהם עוֹמדים ליד גרם-המעלוֹת תפוּשׂים בּשׂיחה. בּוֹ ביוֹם קפצה על אחיו שׂמחה ילדוּתית. היה מדלג וּמכרכּר בּכל החדרים כּתינוֹק שוֹבב. עיניו נוֹצצוֹת בּברק של אביב והוּא מתלהב לכל קטנוּת, משׂתער אליו, אל יצחק, וּמגפפוֹ בחמימוּת משוּנה, דוֹחה וּמטלת פּחד. הבעיתם הרעיוֹן, שהמצב בּא עד משבּר… אך טעוּת היתה בידם. היא, דוֹרה, שיתוֹמה היתה, רכּה ויחידה לפני אמה האלמנה האמידה; אוֹתה העלמה, שלכאוֹרה היתה מלאה וגדוּשה כוֹחוֹת-חיים רוֹתחים, נמשכה דוקא אחרי יסוֹד-הקדרוּת שבּשמעוֹן ונתאהבה בוֹ. אז התחילו הטיוּלים הארוּכּים עד כּדי שכחת עוֹלם וּמלוֹאוֹ, חלוֹמוֹת ודיבּוּרים על העתיד, כּנהוּג (הוּא, שמעוֹן, עצמוֹ סיפּר לוֹ הכּל בּערבים לפני השינה). אבל כּל ההתלהבוּת הזוֹ היתה רק מדוּרה של קש, ששקעה מיד אחד שנדלקה. מיד חזרוּ הימים החשכים עם התעיה הערירית והמפוּזרת בּלי קץ, עם המבּטים המשרים צינת-חוֹרף בּכל מקוֹם שהם נחתים. ודוֹרה – כּיון שדבקה בוֹ שוּב לא היתה לה תקנה. להיפך, יוֹתר שהוּא היה עוֹמם ונוֹפל לתוֹך הקדרוּת והקהוּת שלוֹ, יוֹתר היתה היא כרוּכה אחריו, דבקה וּמתחכּכת בּוֹ, כּאילוּ רצתה לחמם סלע דוֹמם ודוֹקר זה בשלהבתה. מעין תעוּדה קבעה לעצמה: להיוֹת לוֹ גוֹאלת. ועוֹד בּאוֹתוֹ קיץ עצמוֹ נפל הדבר האיוֹם, שירד על משפּחתם המהוּגנת פּתאוֹם כּברק משמים. בּיחוּד המם המאוֹרע את אמה של דוֹרה. כּשנתגלה הדבר בּאחד הימים בּאה כוּלה רוֹתחת וחורוֹן-בּלהוֹת על פּניה האצילים וּבמין עזוּת-נקם התגוֹללה על אמם ותלתה בה את כּל האשמה. אבל אין לעקוֹר את זרע החיים, ויהי גם זרע פּוֹרה ראש… לאחר התרעמוּת והתיאשוּת התחילוּ לחבּל תחבּוּלוֹת, עד שנגמר לשלחם מן העיר: אין עצה! פּה אינם יכוֹלים להשאר… הם נמלטוּ לאחד הכּרכים שבּגרמניה, וּמכּאן היתה פרנסתם נשלחת להם מידי שתי האמהוֹת מדי חוֹדש בּחדשוֹ. בּמשלוֹח טיפּל, כּמוּבן, הוּא, יצחק. המכתבים המוּעטים, שנתקבּלוּ משם, היוּ באוֹתוֹ הסגנוֹן הרשמי הקר, שאינוֹ אוֹמר כּלוּם – חוּץ מתביעוֹת. וּביוֹם מן הימים נתקבּלה ידיעה קצרה: “נוֹלד לנוּ למזל-טוֹב בּן. שמוֹ אהרן, על שם אבינוּ המנוֹח”. האם קפצה ממקוֹמה וצעקה, שהיא מוֹחתוֹ מספרה: אין היא רוֹצה בבן, שגרם לה כל כּך צער וּבוֹשת-פּנים – לאט-לאט עבר הסוֹד מסוֹף העיר ועד סוֹפה – ושהוּא יוֹשב עוֹד כּיוֹם הזה עם בּת ישׂראל בּלא חוּפּה וקדוּשין, כּדרך הערלים, להבדיל, וּמוֹליד ממזרים… הוּא, יצחק, פּנה אליו בנידוֹן זה כמה פעמים וּביקש ממנוּ בלשוֹן תחנוּנים, שיעשׂה את “הצירימוֹניה הטפלה” שם בּכרך-מגוּריו וישלח להם תעוּדה של הרב המקוֹמי, רק לשם פּיוּסה והנחת-דעתה של האם העלוּבה. אבל שמעוֹן לא נענה לתחנוּניו. וכך נמשך המצב כּשנתים. חוֹתנתוֹ האלמנה לא היתה מבקרת בּביתם: טינה כבוּשה היתה בלבּה על כּל הבּית, שגרם לה אבדן הנפש היחידה היקרה לה מחייה. וּמאחוֹרי הפּרגוֹד נוֹדע להם, שאוֹצר-הממוֹן פּוֹחת והוֹלך אצלה. שׂערה הלבּין וּבריאוּתה נתרוֹפפה לגמרי. היא נפלה למשכּב, התענתה חדשים אחדים, ולסוֹף נפטרה לעוֹלמה. אז בּאה היא, דוֹרה, שתקנית וּפניה הנוֹבלים זעוּמים, וטיפּלה בקרירוּת-רוּח אכזרית בּעזבוֹן.

היא נשתמטה מפּגישת הבּריוֹת, ורק עמוֹ, עם גיסה, היתה מטיילת כּל זמן שהוּתה כאן, מסיחה עמוֹ על כּל ענין שבּעוֹלם בּישוּב-דעת וּבביטוּל מפחידים; ואך כּשהגיעוּ לדבּר על אוֹפן חייה, וּביחוּד על שמעוֹן, היתה מנענעת ידה: “אָט, למה לשעוֹת בּהבלים? נחלוֹף על זה!…” וכמה צער היה עצוּר בּקריאה זוֹ! – אחר-כּך, משנסעה, נשתתק הכּל, נסתם הגוֹלל! אף ידיעה קצרה לא נתקבּלה עוֹד, כּאילוּ טבעוּ בים. ואז הגיעוּ הימים הנוֹראים גם לוֹ לעצמוֹ: רכוּשם, שלא היה מרוּבּה גם בּלא זה, נפחת מעט-מעט על ידי החליים הרעים, שדבקוּ באמוֹ והיתה שוֹאלת בּרוֹפאים ונוֹסעת למעינוֹת-מרפּא וּמבזבּזת את המעט שנשאר. הצרוֹת והיסוּרים, שבּאוּ בעקב אבדן האח הבּכוֹר, שהיה לפנים תהילתם ותפארתם, והעלבּוֹן הגדוֹל, שהנחילם זה, גררוּ אחריהם עצבּנוּת וּמרה-שחוֹרה. כּמוֹ מארת-אלהים רבצה על בּיתם. הוּא ואמוֹ היוּ תדיר בּמצב של מי שמתוֹ מוּטל לפניו. קפּאוֹן, שממוֹן, התענוּת חשאית וגויעה אטית, – אלה היוּ סממני-החיים אז. ועם פּטירת האם הכבּיד המצב למעלה מכּוֹחוֹתיו של יצחק, קעקע את רוּחוֹ והטילוֹ לתוֹך רגזנוּת וחלישוּת-דעת עד כּדי יאוּש. וּמתוֹך כּך בּאוּ לזמן מה הוֹללוּת גסה, פּריצת כּל הגדרים, קלפים, שכרוּת מנַולת, זיהוּם, זיהוּם – – –

כּאן ניתק חוּט-ההרהוּרים. הוּא נזדעזע לזכר התקוּפה המכוֹערת ההיא שנשׂתרעה בעברוֹ. היא מלאתוּ עכשיו גוֹעל נפש וזוָעה. איך היה הוּא, יצחק זיידן, יכוֹל לאחוֹז בּדרכים כּאלוּ!… “אחי-אחיך!”… וּפתאוֹם נזדקף, התמוֹדד קצת, חיוּך מר נשתפּך על פּניו החיורים והוּא מלמל לעצמוֹ: “שוֹטה! הרי כל זה חלף ואיננוּ, חלף, ושוּב יצחק זיידן אתה, אדם מהוּגן, מכוּבּד על עצמך וּמכוּבּד על הבּריוֹת!” – ואף-על-פּי-כן הרגיש כּעין פּצע, שנגרד ונפתח וגוֹרם דאבה מתוּקה, וּמתוֹך רגש נקמה הוֹסיף להרהר: “ועם כּל הזהוּם, עם כּל הכּעוּר, שהיה בחיים הללוּ, היה בהם גם איזה “תּוֹך” נעלם, שמשך את הנפש ושיעבּד אוֹתה לעצם עצמוֹ. אפשר זוֹ החירוּת המוּחלטת, ההפקרוּת?… הן, הן, זוֹ בת-החוֹרין – דוקא היה הנוֹתנת לוֹ לאדם להיוֹת כּוּלוֹ מסוּר לעצמוֹ ולבבוֹ. אין חוּקים, אין צבתוֹת. הכּל הוֹלך לרצוֹנוֹ של אדם, והלב הוּא השליט היחידי. לא מצאתי אנשים דקי-הרגשה ואצילי-נפש כּאלה שמצוּיים בּין המוּפקרים והמוּחזקים, על פּי רוֹב, לפסוֹלת האנוֹשית… רגע אחד יש בּוֹ עליית-נשמה, התלהבוּת, התגבּרוּת כּוֹחוֹת-סתר שבּאדם עד מרוֹם-קצה והתבּטאוּתם המלאה, שאדם מן הישוּב לא יגיע אליה כל ימי חייו המעטים והרעים, ויש גם נפילה פתאוֹמית לתוֹך הבנת ה”הכּל“, פּסיעה מעבר לתחוּמי ההשׂגה הבּינוֹנית, השׂגת הצער העוֹלמי בנצנוּץ אחד והרגשת צער זה בכל בּלהוֹתיו. אדם מן הישוּב לא הגיע מעוֹלם לידי כך. אה, ההפקרוּת, ההפקרוּת!”

הוּא חייך בּעייפוּת על המחשבוֹת, שזרמוּ מאיזוֹ קרן-זוית חבוּיה שבּמוֹח בּכל עוֹז. והיא, ההפקרוּת, נצטיירה לוֹ ברגע זה כעוֹף-ענק, מעין נשר שחוֹר, שכּנפיו פּרוּשׂוֹת וחוֹצוֹת בּאויר כּלפי החמה.

– שוֹטה! הרי תיקנת את המעוּות בּעוֹד מוֹעד ועתה הנך מה שהנך! – מלמל הפּה שלא מדעת.

– אבל תמיד היה איזה דבר, שמשכך אליו, אל אחיך הקוֹדר, איזה כוֹח פּנימי דחפך להדמוֹת אליו. הערצת אוֹתוֹ, כּרעת בּרך לפני גאוֹנוּתוֹ – זרמה מחשבה מקרן-הזוית החבוּיה שבּמוֹח.

– נשׂאת אשה כשרה ונאה, הוֹלדת בּנים יפים וּברים כּכרוּבים וּבכל דרכיך תצליח.

– אוּלם על משכּבך בּלילוֹת תוֹקף אוֹתך רגש של בּדידוּת ויתמוּת מעיקה בתוֹך חיי משפּחתך. איזה כוֹח טמיר תוֹקף עליך, מטלטלך לעוֹלמוֹת אחרים ואתה כפוּת…

– הגע בּעצמך: אתה עלית מעלה מעלה והוּא ירד מטה-מטה וכיוֹם תלוּי הוּא בחסדך. סימן שעוֹלה אתה עליו.

– הבלים! לא היניקה מתוֹך תנוּמה בשלות-המערה מן השוּמן הצבוּר היא אוֹשר לגבּי הדוֹב. כָּמֵהַ הוּא למרחב, לחיי-פרא, לשפך האוֹנים.

– כּלוּם שכחת את מכתבי גיסתך, שהם מלאים תחנוּנים והתרפּסוּת: “שלח, אחא, ולא – נהיה חללי-רעב! גם לעבוֹד אין עוֹד כּוֹח”. מה נוֹרא! ואתה הן מלאת חוֹבתך ושלחת…

– אוּלם חייך אלה קטנוּנים הם, תפלים, משעממים, ואת אחיך אתה מעריץ!

הוּא לא נרגש עוֹד. עצבּיו נתרפּוּ כל-כך, עד שנמצא במצב של התנמנמוּת. הוּא לא הרגיש גם בּרחישה, שרבתה בתוֹך המרכּבוֹת, בּזריזוּתוֹ של המסע, בּניקוּשים שבּאוּ מתוֹך הוֹרדת האשנבּים פּה-ושם. רק אחת הרגיש: שהוּא נלאה מאד, שבוּר, רצוּץ, קצוּץ-כנפים. ואוּלם השאוֹן והרעש שבּמסדרוֹן-וּבשאר הקוּבּוֹת העירוּהוּ לבסוֹף. וכשסילק את וילוֹן הבּד המתחבּט ראה לפניו גיבּוּב ענקי של בּנינים, השוֹכן בּשפלה מעוּלפת אדים כּבדים וכהים, מעוֹרבים בּעתר-קיטוֹר ועשן-חרוֹשת. ארוּבּוֹת גבוֹהוֹת היוּ שלוּחוֹת למרוֹם כּמצבוֹת עתיקוֹת-ימים. אוֹרוֹת קטנים לאלפים בּקעוּ ונאבקוּ עם החשכה והעוֹבי שבּאויר. הגיע גם שאוֹן וצלצוּל עמוּם ורחוֹק. כּשנתחור לוֹ, שזהוּ כבר הכּרך, אחזוֹ פתאוֹם פּרכּוּס של קדחת. המסע פּרח עכשיו בזריזוּת מבוֹהלת והמליט שריקוֹת בּוֹקעוֹת, עזוֹת, מבשׂרוֹת-רעה.

זיידן בּא במבוּכה. כּל המחשבוֹת, שחלפוּ במוֹחוֹ בשעוֹת

נסיעתוֹ, פּרחוּ להן. רק הלאוּת נשתיירה וּפחד לא-ברוּר חילחל בּמוֹח. הוּא הרגיש צוֹרך לברוֹח לאיזה מקוֹם; אבל הכּל היה מטוּשטש, וכמעט שלא מדעת אסף את חפציו המעטים ויצא המסדרוֹנה. הדוֹחק היה כאן מרוּבּה עד כּדי התמעכוּת. זוֹ היתה אוֹתה העוֹנה, שבּה הכּל שוֹטף וזוֹרם אל הכּרך. הצוָחוֹת היוּ עוֹלוֹת מכּל צד והיוּ מנקשוֹת על צדעיו של זיידן כּקוּרנסים כּבדים. בּינתים עצר המסע בּעד מרוּצתוֹ, הגלגלים התחילוּ שוֹרקים וחוֹרקים וּמשתקשקים כּשהם מחליפים מסילוֹתיהם, וּפתאוֹם – רקיע של זכוּכית כּהה מלמעלה, אוֹרוֹת-חשמל מסביב, – והמסע נעצר.

יחד עם השטף, שנדחק כּלפּי היציאה, נפלט גם יצחק זיידן, וכשעמד על הרציף הלח תחת הכּיפּה הענקית היה בעיניו קטן וּמשוּלל חסוּת ולא ידע לאן לפנוֹת… ואוּלם הזרם טלטלהוּ, דחפהוּ וסחפהוּ אל אחד הפּתחים.

המרכּבה המדוּלדלת וּמחוּקת הריפּוּד, שבּתוֹכה ישב זיידן, כּרכּרה והתנוֹדדה, והסוּס הגדוֹל, הקרח וּמשוּפּע-הצלעוֹת, נקש בּפרסוֹתיו

על גבּי כביש הלבנים הלח והמרוּפּש. הרחוֹבוֹת עטוּ ערפל. סילוֹנוֹת של מטר צוֹנן וּמפרק-עצמוֹת נתכוּ והתערבּבוּ באוֹר פּנסי-החשמל לתערוֹבת בּלתי נעימה לעינים. הבּריוֹת נדחקוּ ונחפּזוּ על המרצפוֹת צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת, והסוֹככים הפּתוּחים והמתוּחים בּידיהן התנגחוּ זה בזה

בכידוֹניהם שלמעלה כמגנים וּפגיוֹנים על שׂדה-קרב. העגלוֹן המכוּרבּל, שישב על דוּכנוֹ כצרוֹר בּגדים, צוַח, התרה וקילל את חבריו, שבּאוּ לשׂטן לוֹ. מרכּבוֹת-הטראַם צלצלוּ והחרישוּ את האזנים, שמשוֹתיהן הגדוֹלוֹת היוּ

בוֹכוֹת ונדמוּ למחסנים של מגבּעוֹת-נשים תלוּיוֹת על קוּנדסי ברזל. הבּלשים היוּ רכוּבים על סוּסיהם עטוּפים בּגלימוֹתיהם המבריקוֹת וכוֹבעיהם המכוּדנים מהוּדקים מסביב לפניהם בּרצוּעוֹת שחוֹרוֹת והיוּ בעצמם כּתוֹעים ואוֹבדים בּתוֹך האנדרלוֹמוּסיה. המרכּבה עשׂתה הקפוֹת, קפנדריוֹת, פּנתה לרחוֹבוֹת ונתכּנסה לתוֹך סמטאוֹת אפלוֹת, שבּתי-חוֹמה מחוּקי-טיח כּחרבוֹת

עוֹלם עוֹמדים בּאמצעוּתן וּמטילים אימה. לסוֹף הגיעוּ לתוֹך סמטא אחת אפלה וּמלוּכלכת, שבּצדה האחד היה דייק של קרשים רקוּבים ושפעת מוֹדעוֹת דבוּקה על גבּיהם. הסוּס נתעכּב על יד אחד מן הבּתים, שהטיל אימה בגדלוֹ וּברחבּוֹ המשוּנים, העגלוֹן הפנה את עצמוֹ לצד ה“אדוֹן” ורמז לוֹ בקצה השוֹט כּלפּי השער:

– כּאן מספּר שבעים ושבעה.

בּאזני דייזן לא נקלט דיבּוּרוֹ היבש של העגלוֹן ושהה על מוֹשבוֹ, כּשעיניו תקוּעוֹת בּאוֹתוֹ הבּנין החרב לחצאין. אז חזר העגלוֹן על הוֹדעתוֹ בקוֹל מוּרם קצת:

– אדוֹני, כּאן כּבר מספּר שבעים ושבעה!

זיידן נזדקף מיכנית ויצא בלי-רצוֹן מתוֹך המרכּבה, שהיא היתה לוֹ עד עכשיו החסוּת היחידה בכּרך. הוּא מסר לידוֹ הגסה של העגלוֹן זהוּב והלז קרב אל הפּנס שבּמרכּבתוֹ וּבדקוֹ בעיניו, אחר-כּך התחיל מתיר את חיתוּליו ליתּן לוֹ את העוֹדף; אוּלם זיידן נענע בּידוֹ לאוֹת-ויתּוּר, והלז השתחוה, העיף מבּט חשדני בוֹ וּבבית שלפניו, התנדנד כּמתנער מדבר-מה, מחה כף אל כתף והתריס:

– אויר שכּזה נוֹח רק לכלבים. –

עלה על דוּכנו והצליף על גב סוּסוֹ אגב זרוּז:

– זחלי, “פּגירה”, זחלי!

זיידן ליוהוּ בעיני-קנאה על יכוֹלתוֹ להתרחק מכאן לרצוֹנוֹ, הפנה את עצמוֹ לצד הבּית וּמבּטוֹ נתקל בּכתלי-החוֹמה המחוּקים, הקוֹדרים והשוֹפעים זוּהמה לחה, נשׂא עיניו אל הדיוֹטאוֹת העליוֹנוֹת וראה שוּרוֹת של חלוֹנוֹת קבוּעים, מהם מוּארים וּמהם חשכים ושחרוּריתם מבהיקה במזימת-שׂטן; ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שאחיו מסתתר אחוֹרי כל אחד מן החלוֹנוֹת הללוּ וּמגחך לוֹ. אחר-כּך הסתכּל בּשער הרחב, שאך פּשפּש צר פּתוּח בּצדוֹ, כּמוֹ בכוונה כדי להעלים על החלאה המכוּנסת בּמסדרוֹן ואוֹר כּהה מטפטף עליה מן הפּנס המפוּיח שבּאמצעית הסיפּוּן הטחוּב. הוּא נכנס ורגשוֹתיו לא נפגעוּ על ידי כל זה: זהוּ. כּך צריך להיוֹת! – וכשמצא, אחרי תעיה מוּעטת, את המעלוֹת המרוּפּשוֹת והרקוּבוֹת, התחיל עוֹלה עליהן בּעצלתים. נתקלה בוֹ זקנה בלה, חיגרת, עטוּפת-בּלוּאים, שגנחה כבדוֹת בּשעת ירידה וריח-צחנה נדף ממנה, ונעצה בוֹ זוּג עינים מזוּינוֹת בּמשקפים שחוֹרים. מראֶהָ של אשה זוֹ עוֹרר בּוֹ גוֹעל-נפש ורוֹגז. מפלצת כּזוֹ לא ראה מימיו! – אחר-כּך הדף אוֹתוֹ במרפּקוֹ איזה בחוּר חסוֹן, קרוּע-בּגדים וּמגוּלח-זקן, שעיניו היוּ בוֹערוֹת כעיניה של חיה דוֹרסת ושניו היוּ מגוּלוֹת תחת השׂפם הפּרוּע. אף זה יצק בּוֹ אימת-זוָעה. לאט-לאט התנשׂא על המעלוֹת, וכשניצב בּפרוֹזדוֹר האפלוּלי של הדיוֹטא הראשוֹנה, הסתכּל סביביו והמתין. מאחת הדלתוֹת יצא עמוּד של קיטוֹר-חוֹם וריבה גסה בתוֹכוֹ. זוֹ נזדעזעה למראה הפּסל הגבוֹה, שעמד עטוּף-שחוֹרים בּתוֹך החשכה, ונרתעה לאחוֹריה מתוֹך קריאת-זיע:

– אוֹי!

– סליחה! היכן גר כּאן שמעוֹן, שמעוֹן זיידן?

הריבה פזלה עליו עינים נבעתוֹת והחזירה בבהילוּת:

– לא, לא. בּדיוֹטא זוֹ לא, בּודאי שלא. אוּלי בשניה? – יעלה! –

וּמיד נזדרזה אל צינוֹר המים ליתן את הקיתוֹן תחת הבּרז.

הוּא נשמע לה ועלה למעלה. רגליו היוּ עליו משׂא לעיפה ונגררוּ אחריו כבוּלי-עץ כּבדים, וכשהגיע אל הפּרוֹזדוֹר של הדיוֹטא השניה פתח את הדלת שלימינוֹ. חוֹם מעוֹרב בּסרחוֹן של גלד קידם את נחיריו ועירפּל את עיניו. על שרפרף נמוּך ישב סנדלר זקן, משקפים שבוּרים על עיניו, כּפוּף על הדלפּק וטיפּל בּמגף מדוּלדל. וּבזוית התנוּר התעסקה אשה צעירה, מכוֹערת וּמסוּבּלת בּשׂר, בּתינוֹק בּעל בּכי. לאחר הסתכּלוּת של רגע שאל זיידן בּקוֹל מדוּכּא:

– היכן גר כּאן מר זיידן?

האשה פרצה בצוָחה:

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראשוֹ! וכי ראיתם מימיכם יהוּדי, שיפתח את הדלת ויעמוֹד לוֹ כמסוּמר – וסוֹקר! הרי תינוֹק יש כּאן! כּלוּם עיור הוּא?

אוּלם הזקן, שישב מוּרם-גוּלגוֹלת והציץ בּעד משקפיו בסקרנוּת משוּנה, נזדקף והשתיק אוֹתה:

– האלמי שם, נבלה! כּיצד? כּיצד? “סיידל”? בּודאי זה הפּילוֹסוֹף, חי-חי! ילך בּטוּבוֹ דרך המעקה לצד ימין. הדלת הקיצוֹנית. כּך – וכך.

והסבּיר לוֹ בידוֹ הגרוּמה והמלוּכלכת, כּיצד הוֹלכים דרך המעקה לצד ימין, כּך וכך.

זיידן נענע לוֹ בראשוֹ לאוֹת הוֹדיה ויצא אל המעקה. מכּאן נתגלה לוֹ שוּב התוֹהוּ-ובוֹהוּ הלילי של הכּרך – ורעד חלפהוּ. פּנה לימין, חלף על כּמה דלתוֹת, ולסוֹף, כּשהגיע אל הדלת הקיצוֹנית, חש עייפוּת כּל-כּך מרוּבּה, שבּיקש להשען אל המזוּזה ולנוּח קצת מעוּמד. אבל התגבּר על רגש זה, וכשהבחין על הדלת רשוּם בּגיר “שמעוֹן זיידן”, דפק וּפתחה. החדר עטה אפלוּלית. עששית קטנה וכרסתנית היתה תלוּיה מעל כּירים וטפטפה אוֹר פּגוּם על השוּלחן הלבן, על המזנוֹן העלוּב שבּפינה ועל שאר הכּלים המוּעטים. מצד אחר ירדוּ שני חצאי וילוֹן אדוֹם מסוּלקים לצדדים, וחדר שני עם מיטה אחת ועוֹד רהיטים מוּעטים הציצוּ מתוֹך החשכה. נפש חיה לא היתה במעוֹן. דממה מעיקה וכבדת-יגוֹן שלטה בכל. אף טקטוּק של שעוֹן לא נשמע. יחד עם התמהוֹן לריקנוּת והעניוּת תקפה את זיידן עייפוּת מדכדכת. צנח על הכּסא שליד השוּלחן, הכניס גוּלגלתוֹ לבין זרוֹעוֹתיו, שהניחן בּצוּרת-קשת, והידק את מצחוֹ הלוֹהט אל העץ הצוֹנן. כּשנחה דעתוֹ קצת, נשׂא עיניו וסקר הכּל מחדש וּבעיוּן: הכּל הפיק עניוּת וסבל, – ואף-על-פּי-כן היה דבר-מה מהנה את העין: הנקיוֹן, שהזכּיר ידי אשה עסקניוֹת ושהסתמן מתוֹך הדלוּת בּיוֹתר. ורגש של חיבּה נתלבּה בוֹ ביחס לגיסתוֹ העלוּבה, והיא נצטיירה לוֹ ברגע זה רכּת-פּנים ונוּגה מאד, עיניה הגדוֹלוֹת מוּקפוֹת טבּעוֹת כּחלחלוֹת והיא מחייכת לעוּמתוֹ בכאב מסוּתר: “מה, נקטפוּ חיים יפים, נקטפוּ!” – כּך ישב רגעים אחדים בּלי-ניד, מסוּר כּוּלוֹ להזיה, שגרמה לוֹ הנאה במידת מה. אבל פּתאוֹם הגיעוּ לאזניו גירוּד וגירוּר של סנדלים מאחוֹרי החלוֹן – וּבוֹ ברגע התפּרצה פנימה בריה קטנה, מכוּרבּלת בּסוּדר בּלה וכיעכּעה אגב התרוֹצצוּת, וּמשהרגישה ביוֹשב, נרתעה לאחוֹריה וּפלטה קריאה

טרוּפה:

– אַה! יצחק!

וכשנתישבה דעתה קצת, הוֹסיפה לאחר רגע של נשימה סוֹערת:

– חה-חה! כּנראה הבהילך מכתבי כהוֹגן – וּבאת. הנה ננשק זה לזה קוֹדם כּל.

ולאחר ההתנשקוּת, שזיידן חש אחריה כעין זחילת עלוּקוֹת קרוֹת על שׂפתיו, פּנתה אל העששית והעלתה את השלהבת:

– בּעיקר הדבר, לא פיללתי כלל שתבוֹא. כּשנוֹטלים את הקוּלמוֹס וּמתחילים בּכתיבה, מיד נפלטים, בּלי-רצוֹן, דברים סנטימנטליים. אי, אנוּ, הנשים! – מה דעתך על צינה רקוּבה זוֹ? – ירדתי לרגע לקנוֹת נפט. אינך רוֹאה, שכּלה הנפט בּכּוֹנס? הי-הי, התּנוּר אינוֹ מוּסק עדיין. וּמה בביתך? מסתמא לא-כלוּם, כּנהוּג. התינוֹקוֹת גדלים, וּמה?

זיידן ישב כּל שעת שׂיחתה של גיסתוֹ כאילם. הוּא רק הסתכּל בּה וּבכל נענוּעי-גוּפה: הזוֹהי אוֹתה הבּחוּרה הפּזיזה, המלאה חיים?.. זעירה, כּחוּשה וּמצוּמקת כּגרוֹגרת יבשה; שׂערה נשר ונשתיירה לה רק קווּצה דקה וקלוּשה, שקרקע הראש מציץ מתוֹכה; שיניה אף הן נשרוּ וּבמקוֹמן הלסתוֹת שקערוּריוֹת, משוּכוֹת לפנים. הילוּכה – טפיפה של זקנה מוּכּת-שבר, וכל גוּפה רצוּץ כּמגרפה פסוּלה. העינים קטנוּ וּמבּטן זר וקר, כּבוּי ורחוֹק. הקוֹל – קוֹל כּזה משמיע כּלי-חרס מנוּפּץ כּשמנקשים עליו. ודיבּוּרה – חציוֹ מרוּשל וחציוֹ אוילי, כּזה של אשה קרתנית עוֹברת וּבטלה…

היא טיפּלה בפי התנוּר וּמלמלה לאחוֹריה:

– אצלך בּודאי היכל-רוֹזנים. רהיטים, קישוּטים, וּבכלל, מכּל זוית עוֹלה ה“גביר”… לבּי אמר לי תמיד, שאתה אחר לגמרי… לא כמוֹהוּ… ראה, אפילוּ האליתוֹת הללוּ נתיקרוּ; בּמקוֹם שתי פרוּטוֹת הצרוֹר משלמים עכשיו שלוֹש, ויש עוֹד הוֹנאה בדבר: הצרוֹר הוֹלך וּמצטמצם בּכל יוֹם.

קוֹלוֹ היבש הפסיק דיבּוּרה בתרעוֹמת קלה:

– והיכן הוּא?

דוֹרה הרגישה בהתרעמוּתוֹ והחזירה בגיחוּך ארסי:

– כּסבוּר אתה, שאני הוֹגה בוֹ יוֹמם ולילה? איני מחוּיבת…

ואחרי ששינתה את קוֹלה, הוֹסיפה:

– היכן הוּא? יוֹשב בּודאי ב“הכּלב הפּוֹרח” שלוֹ – מין בּית-יין ל“אוֹרחים” שכּמוֹתוֹ… לי, מוּבטח אתה, אין שם שוּם דריסת הרגל; אך מפּי הבּן שמעתי… כּן, יש שמזדמנים האב וּבנוֹ לפוּנדק אחד…

נשתתקה לרגע והתחילה מלהגת שוּב:

– לדעתי, ראוּיה אני למלקוֹת, שהטרחתיך וקראתיך לכאן. מוֹחך ודאי שאינוֹ פנוּי אלא ליסוּרים שלנוּ. כּמוּבן! ואם לתקנם, כּלוֹמר, אוֹתוֹ ואת בּנוֹ – למוֹתר, למוֹתר! טמאים מוּחלטים… יוֹדע אתה? הדבר תמוּה קצת: הרי, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הכּל הבל ורעוּת רוּח, קליפּת השוּם, ואף-על-פּי-כן כּמהה אני לפעמים לחיוֹת מעט גם כּמוֹתם, כּוָנתי, כּשאר הבּריוֹת… אפשר היה לדוּר בּדירה נאה, לקשטה ברהיטים נאים, לאכוֹל וללבּוֹש כּהוֹגן. אבל, מה? הנה פרוּסת הלחם החרבה בחסד היא באה לפיך, ועל כּל פּרוּטה מצוּיה שניהם נהרגים לבזבּזה… חי-חי, האב והבּן, צמד-חמד!

זיידן נזדעזע כּבקדחת. האשה, שעמדה לפניו, עוֹררה בוֹ בחילה והתמרמרוּת.

– מוּטב שנלך לבקשוֹ! – אמר בּתרעוֹמת גלוּיה.

היא נזדקפה:

– דעתך נטרפה?! הלא תסעד לבּך מקוֹדם – טלטוּל בּמשך חצי יוֹם, וכי קטנה היא! וּמה פּירוּש: “נלך לבקשוֹ”? – וכי לפי כבוֹדך הוּא, להיכּנס אל אוֹתוֹ ה“כּלב הפּוֹרח?” בּודאי! ממתינים שם ל“אוֹרחים” שכּמוֹתך. אל תשתטה! תנוּח קצת. אחר חצוֹת לילה רגיל הוּא לחזוֹר הבּיתה. אין בּכך כּלוּם, אם “העוֹנג” יבוֹאך בּאיחוּר קצת. – אם מצוּיוֹת אצלך פּרוּטֹת קטנוֹת, תנה וארד לקנוֹת דבר מה לאכילה. הרי תענית לא גזרת על עצמך…

המחשבה המהנה והמעוֹדדת, שהיא תצא ותעזבהוּ לנפשוֹ, עוֹררתוּ להזדרז לשלשל את ידוֹ לכיסוֹ, להעלוֹת מתוֹכוֹ את הארנק ולפתחוֹ. והיא, דוֹרה, נתקרבה, הציצה לתוֹכוֹ באלכסוֹן וקראה בהתפּעלוּת:

– הוֹ, יש, יש, בּלי עין הרע! זה שאמרתי: לבּי הגיד לי תמיד, שאחר אתה לגמרי…

ואחר שקיבּלה את המטבּע המוּשטת בּרטט של תּאוה, התעטפה בסוּדרה ונזדרזה לצאת.

זייקן רקק ודוֹבב לעצמוֹ:

– הנשים – זהוּ מין מכוֹער ושפל. תבעניוֹת וּבאוֹת תמיד בּטרוּניה. תּוּף!

ורעיוֹן של חשד אכזרי נצנץ בּוֹ:

– אילמלא היתה עדיין בּפריחת עלוּמיה וחינה עמה, מוּבטחני, שהיתה עוֹזבתוֹ ונוֹשׂאת עין לאחרים. כּמוֹ שהיא עכשיו, יצוּר עלוּב וּמאוּס – בּעל כּוֹרחה היא קשוּרה בוֹ. ואם תאמר: הוּא הביאה לידי כך? אף-על-פּי-כן, היתה צריכה לעמוֹד בּצלם אדם… אף-על-פּי-כן!…

לאחר שעברוּ עליו רגעים מספּר של התרגזוּת והתענוּת, חזרה דוֹרה וחיוּך של קוֹרת רוּח על שׂפתיה מחוּסרוֹת-הדם:

– חכּה, חביבי. אתקין לך חביתה, זוֹ תהיה לך, כּמדוּמני, הפּעם הראשוֹנה בחייך, שתטעם ממאכלי. למה אינך מתפּשט? אוּלי ניכּנס אל החדר השני, אל ה“אוּלם”, כּביכוֹל? – דוֹמה הוּא, בּלי ספק, בּכל לאוּלמיך, האַ?

זיידן נזדקף והשיב בּהחלטה אנרגית:

– לא אתפּשט… אף רעב איני כלל וכלל… היכן נמצא ה“כּלב הפּוֹרח?” – רצוֹני להתראוֹת מיד עם שמעוֹן. כּשנחזוֹר, נסעד כּוּלנוּ על שוּלחן אחד…

– אבל רק…

– דוֹרה, אין צוֹרך! הרוּח לא יקחני גם בּלא זה…

קוֹלוֹ המוּרם והרוֹתת הכניעה מיד. לקחה את הסוּדר ואמרה בחיוּך מר:

– אם לא תבוֹש בּי, גיסי היקר, אלוך ואוֹרך את הדרך.

– טוֹב, לויני!

דוֹרה פרשה ממנוּ מתוֹך שתיקה, והוּא, יצחק, נכנס לבדוֹ אל בּית היין, שכּניסתוֹ לא היתה מן השוּק, כּנהוּג בּבתי יין אחרים, אלא בקצהוּ של מסדרוֹן ארוֹך. כּתריס לדלת ירד עוֹד פּרגוֹד אדוֹם, כּבד וּבלה מיוֹשן. אחריו נתגלה אוּלם מוֹארך. מאוֹר-הגז לא היה בוֹ זך בּיוֹתר והכאיב את העינים בּהבהוּבוֹ התמידי. הכּתלים היוּ טיחם וכיוּרם מחוּקים ונראים כּמזיעים מן החוֹם; ועל גבּיהם היוּ מצוּמדוֹת תמוּנוֹת זוֹלוֹת גדוֹלוֹת של קירקוּסים ושל בּיברים: חיוֹת דוֹרסוֹת מתאבּקוֹת בּלשוֹנוֹת שלוּחוֹת וּמזילוֹת קצף, וריבוֹת מחוֹללוֹת וּמפשילוֹת רגלן האחת מבּין קפלי השׂמלה למעלה מקדקוֹדן. החלל היה ממוּלא עתר עשן של סיגריוֹת והבל-פּיוֹת, המלצרים לבוּשי השחוֹרים הרבוּבים התרוֹצצוּ אילך ואילך בּסבר פּנים רציני וקפּדני. מאצל המזנוֹן גיחכוּ בחוּצפּה שתּי בּחוּרוֹת שמנוֹת מכוּרכּמוֹת פּנים וּבצדן אחת צנוּמה, שגבנוּני לסתוֹתיה פוֹרחים, ירתה מבּטים משוּעממים, מחוּסרי סבלנוּת. וּבעל הבּית המפוּטם וגזוּז הקדקוֹד היה פוֹסע וּמשתחוה לסירוּגין בּהכנעה חצוּפה וּמזלזלת כּאחת. בּאמצעיתוֹ של האוּלם היה מוּצג מכוֹן מוֹטוֹת בּעל שני לוּחוֹת מרוּבּעים בּצוּרת-גג, ועל גבּיהם מוֹדעוֹת גדוֹלוֹת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וצעקניוֹת: “חדשה! צוֹענים וצוֹעניוֹת. מחוֹל זמרה. רק עוֹד הלילה!” – וּבזוית ניגן האַבטוֹמט השחוֹר את ניגוּניו העליזים.

זיידן העיף מבּטוֹ על כּל השוּלחנוֹת. מתכּוין לגלוֹת את אחיו; אבל בּוֹ-ברגע החזיק אחד מן המלצרים בּצוארוֹן אדרתוֹ מגבּוֹ וּמשכוֹ בכוֹח. מעשׂה זה הרגיזהוּ מאד ורצה לבעוֹט בּהלז לאחוֹריו, אך נתישב וּפנה אליו בשאלה:

– הגד, מצוּי כאן האדוֹן זיידן?

– מצוּי, מצוּי. שם למעלה, בּירכתי האוּלם – השיב המלצר בּלגלוּג דק. וזיידן הניח לוֹ שיפשיטהוּ.

– לך לפני ותראהוּ לי.

– בּעוֹנג גדוֹל.

אל שוּלחן גדוֹל וסגלגל היתה מסבּה כנוּפיה של בּריוֹת מנוּמרוֹת: זקנים וצעירים, מקצתם מגוֹהצים ורוּבּם מעוּכים וּבלוּיים, וכוּלם משוּקעים בּהקשבה של דבקוּת. גוּלגלוֹתיהם מוּבלטוֹת לפניהם

וּפרצוּפיהם מוּפנים כּלפּי נקוּדה אחת: כּלפי גבר מסַפּר, בּא בימים, בּעל פּרצוּף רחב, קוֹדר וצפוּד-עוֹר, מגוּלח-זקן וּמגוּדל שׂפם, שעין-הכּסף מבצבּץ בּוֹ, כּל קדקוֹדוֹ קירח וּמבהיק, כּוּלוֹ אוֹמר רשלנוּת ועזוּבה,

ורק הפּדחת הגדוֹלה והמקוּמטת והגבּוֹת המגוּדלוֹת, המסוֹככוֹת על העינים הזעירוֹת והמלגלגוֹת בּיגעוּת, משווֹת עליו איזה נוֹי, שיש בּוֹ כוֹח היפּנוֹטי.

– הריהוּ, ה“פילוֹסוֹף”! – אמר המלצר ונסתלק.

זיידן נתבּלבּל ורגש של חמימוּת התחיל סוֹער וּמכּה גלים בּלבּוֹ. הוּא הרגיש צוֹרך להשׂתער על אחיו, לנשקוֹ, להלחץ אל לבּוֹ וללחוֹש: “אספני, אחא, כּי יתוֹם אני! גפּף-נא וסלסל את אחיך הקטן, שבּיקש לדאוֹג לאשרך וּמצא את עצמוֹ חלכה ממך. הליטני בצל כּנפיך השחוֹר!” – אך מבּטוֹ של הלז שנרוֹם אליו ברגע זה, הניאוֹ ממעשׂה משוּנה זה. היה זה מבּט מקפּיא וּמרעיל והזכּירוֹ את עיני אבּא לפני הסתלקוּתוֹ. אף שאר המסוּבּים פּנוּ אליו כשהם מחזיקים בּכוֹסוֹת הממוּלאוֹת לחצאין וּמגנים עליהן, ונעצוּ בוֹ עינים תּמהוֹת. ושמעוֹן סקר אוֹתוֹ קצת מרוּכּז, כּתוֹהה על דבר-מה, אחר-כּך הניד ידוֹ באויר ואמר:

– אַה! יצחק, חי ראשי!

פּשט לוֹ במנוּחה מחצית הכּף השׂמאלית וּבחברתה רמז לוֹ לישב. וּבפנוֹתוֹ אל חבריו המסוּבּים אמר:

– הרי זה אחי. גם כּן אכּסמפּלר.

וּבלי לטפּל בּוֹ יוֹתר המשיך את דרשתוֹ, שנכנסה, כּנראה, אל אזנים קשוּבוֹת:

– וּמי מכּם נתנסה, למשל, נסיוֹן כּזה? – גרתי אז בּדיוֹטא השלישית. בּלילה שרוּי אני בחשכה ונוֹחר מתוֹך שינה אוֹ מתוֹך חלוֹם, השד יוֹדע! וּפתאוֹם – קוֹלוֹת, צוָחוֹת, יללוֹת: הבּית בּוֹער! ודוקא מלמטה, משׂיגים אתם? – ואנחנוּ למעלה. מתקרב אני לי אל החלוֹן, פּוֹתחוֹ במתינוּת וּבשלוה גמוּרה, מסתכּל החוּצה ורוֹאה – אַהאַ, לשוֹנוֹת של אש כּבר מטפּסוֹת על הכּתלים, מלחכוֹת וּמעלוֹת פּיח עד לחטמי. משׂיגים אתם? – האשה קוֹפצת מתוֹך המיטה מיבּבת, עוֹמדת בּפישוּק-רגלים ועוֹשׂה, בּמחילה, מעשׂה תינוֹק מרוֹב אימה, חה-חה, והבּן מתלבּט מבוֹהל וּפרוּע בּלוֹרית, תוֹקע גוּלגלתוֹ בחלוֹן וּמתעתד לקפיצה, והיא, האשה, מתנפּלת עליו מאחוֹריו ביבבה פּוֹלחת, אוֹחזת בּגב-חלוּקוֹ וּמוֹשכתוֹ לפנים החדר. ואני, כּסבוּרים אתם, מה? – הריני מצית לי זנב-סיגריה ויוֹשב לי על סף החלוֹן, חוֹבק זרוֹעוֹתי, מגחך וּמלגלג: “שוֹטים, גלמים! הרי בין כּך וּבין כּך אין מנוֹס וּמזוּמנים אתם למיתה, – מוּטב שתהא זוֹ על-ידי שׂרפה. מיתה זוֹ אינה מן הרגילוֹת בּיוֹתר והיא יפה מאחרוֹת”. – חה-חה, יפה אמרתי?

– וכיצד נמלטתם? – מתפּקעת סבלנוּתוֹ של אחד מן הסקרנים.

– תינוֹק שכּמוֹתך! מה פּירוּש – כּיצד נמלטנוּ? לא נמלטנוּ כל עיקר. אלא מה? בּין כּך וכך כּיבּוּ, כּיבּוּ בצוֹננים. ואנוּ חזרנוּ אל המיטוֹת כּמוֹ שירדנוּ מעליהן.

והוּא נטל את כּוֹסוֹ וגמע מתוֹכה גמיעה קטנה.

לרגעים אחדים נשׂתררה דוּמיה בין הכּנוּפיה. סיפּוּר-המעשׂה פעל על הדמיוֹנוֹת והטיל את הרוּחוֹת, כּנראה, לעוֹלמוֹת אחרים: העינים הבריקוּ מתוֹך לחלוּחית והמצחים היוּ מתוּחים. אף יצחק ישב כּל שעת שׂיחתוֹ של אחיו שוֹתק וכל חוּשיו מצוּמצמים בּפניו של הלה. היה בהם דבר-מה גאוֹני, שריתק את המסתכּלים בּוֹ. בּיחוּד נתרשם המצח הרחב, שהיה כל-כך יפה בחלקתוֹ המבהקת. ואף קוֹלוֹ, הפּגוּם והצרוּד בּמקצת, חלחלה בוֹ נימה של דאבה וגבוּרה כאחת. ויצחק הקשה את עצמוֹ: אפשר שעברוּ על אדם זה רגעים של סכּנת נפשוֹת בּמידה כזוֹ – והוּא נשאר בּתקפוֹ וּבשלותוֹ?! – וּפתאוֹם, בּפעם הראשוֹנה בחייו, נצנץ בּוֹ הרעיוֹן, שעליו הרי לא עברה מימיו סכּנה במלוֹא מוּבנה של מלה זוֹ. כּל ימיו היה נתוּן בּתנאים, שהם מבטיחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר את קיוּמוֹ של האדם. וּמה היה, למשל, בּרוּחוֹ אילמלא הוּצג הוּא פּנים אל פּנים עם המות? –

שמעוֹן, שהסתכּל בּפני אחיו החיורים והמפיקים יגוֹן הרגיש, כּנראה, בּהרהוּריו וּפתח שוּב בּאבק-נקמה:

– כּנגד מה דבר הסיפּוּר שסיפּרתי לכם? – כּנגד זה, שאין החיים בּשביל מי שאינוֹ להוּט אחריהם אלא מין שעשוּע משעמם, שאפשר לוֹ גם זוּלתוֹ, חה-חה! – ואף-על-פּי-כן, ידוֹע תדעוּ, כּי כוֹס יין אחת עוֹלה על כּל הפּילוֹסוֹפיה הנבערת. לחיים, חברה! לחיים, יצחק! הלא תגמע עמנוּ מן האדוֹם-האדוֹם הזה וגם תצוה למזוֹג לנוּ?! המלצר!

– חמש ליטראוֹת יין מן המוּבחר! – פּקד יצחק בּאוֹמץ-רוּח מעוּשׂה.

ולאחר זמן-מה בא היין החמוּץ קצת אל הלוֹעוֹת הפּעוּרים, והשיוּרים הצלוּלים צחקוּ בתוֹך הכּוֹסוֹת הדקוֹת וגבהוֹת-הכּנים. השתיקה והרוּח הנכאה, ששלטוּ מקוֹדם, נמחוּ כביד טמירה וּמקוֹמן כּבשוּ רוּח צהלה ושׂיחה ערנית. הבּריוֹת, שהיוּ קוֹדם לכן צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת ונראוֹת כּגוּש מוּצק אחד, נתפּרדוּ, נתבּדלוּ ונתבּלטוּ כל אחת בּפני עצמה לכל פּרטיה. אחד, אדמוֹני, בּעל פּנים מנוּקבים כּכברה ועינים מימיוֹת גדוֹלוֹת, ערה כל כּוֹסוֹ בבת-אחת וּפנה אל יצחק זיידן בּצחוֹק פּרוּע, כּאל מיוּדע משכּבר הימים:

– מזוֹג, אחא, עוֹד אחת! בּשתי חמדוֹת גנוּזוֹת נתבּרכתי: קיבתי נקוּבה וראשי סתוּם, זוֹ אינה מתרוה לעוֹלם וזה אינוֹ משתכּר לעוֹלם. שתי סגוּלוֹת-חמדה, הלא?

אחד, בּעל בּלוֹרית שחוֹרה כזפת ושחוּף-פּנים, כּרך אצבּעוֹתיו על ידוֹ של זיידן ולחצה כבמלקחים, כּשהוּא מצייץ בּקוֹל שוֹרק:

– אחיך לא סח לנוּ עליך עד היוֹם כּלוּם, וחבל! אילמלי כן היינוּ נוֹסעים ונוֹטלים אוֹתך לכאן. בּחיי, שאין זוֹ הלצה בעלמא, כּשם שאני יקיל, חצי כוֹס!

וּבריה אחרת, סוּמה מעין אחת, שגוּלגלתה נפוּחה וּפניה אויליים, גפפתוּ ונהמה לתוֹך אזניו, כּשהיא שוֹפעת עליו את הבל-פּיה המתוֹעב:

– את כּפּוֹת ידיו של אחיך אנוּ מנשקים. כּך, כּך! – אדם גדוֹל, בּחיי, ואנחנוּ מה? בּוּרים, הדיוֹטוֹת. אף אתה דוֹמה לאחיך, בּחיי. מזוֹג לי כוֹס זוֹ!

– מלא כוֹס זוֹ יין וימלא לך אלהים כּיסך דינרים.

– מי שזכה לאח כּזה מחוּיב ליתן משקה. צק!

– הוֹאיל ואחרים תוֹבעים, לא אפרוֹש גם אני מן הציבּוּר. הרכּן בּטוּבך את פּי הבּקבּוּק!

– קלסתר פּניך מעיד, שאתה “בּעל-יכוֹלת”, ואחיך קבּצן בּמחילה. תוּף, סינן!

יצחק שהיה תמיד פּוֹרש מן הבּריוֹת, בּדל וּמתכּנס לתוֹך קרן-משפּחתוֹ השקטה במין יראה מסוּתרת וּבקשת מגן, הרגיש כּאן, בּסביבתה של כּנוּפיה זוֹ, קירבת-נפש חמימה ולבבוֹ היה פוֹעם בּקרבּוֹ בחדוה ערבה לכל אלה הלפוּפים והגפוּפים, החלקוֹת והטענוֹת של הבּריוֹת שסבוּהוּ. אך להשמיע הגה לא היה יכוֹל עדיין. הוּא חש, שלשוֹנוֹ עמוּסה ואין בּיכוֹלתה להתהפּך. רק חייך וּמצמץ בּעיניו מתוֹך הרכּנת-ראש והסכּמה לכל הצדדין. ושמעוֹן, שהסב בּראש בּהרחבת-דעת גמוּרה וזרוֹעוֹתיו מוּטלוֹת על דף השוּלחן, עישן סיגריה עבה וּפלט גלילי-עשן גדוֹלים כּשהוּא מזין עיניו באחיו, המשמש את המסוּבּים בּזריזוּת וּבהתמכרוּת – וזיו של שׂביעת-רצוֹן הבהיק על פּרצוּפוֹ המעוּנן. בּמוֹחוֹ קיננה המחשבה: “עדיין תינוֹק הוּא אחי. מתלהט, מתרגש, חי-חי!”

מהוּתוֹ המצוּמצמת והכּפוּתה של יצחק הוּתרה והתפּשטה מעט-מעט. כּוֹחוֹת חדשים רעננים התנערוּ בוֹ, זרמוּ ונשׂאוּהוּ ברעש. הניגוּנים העליזים, שבּקעוּ בעזוּז מן האַבטוֹמט, סייעוּ לפשט בּנפשוֹ כל הקמטים הקטנים והטילוּהוּ לתוֹך מצב של חדוה לבבית, אמיתית. המסוּבּים, שלפני רגע היוּ נראים לעיניו בריה, בּריה בלבד, נתערבּבוּ ונתחלפוּ זה בזה, ולסוֹף קיבּלוּ כוּלם צוּרה אחת ידוּעה לוֹ מאיזוֹ תקוּפה רחוֹקה וקרוֹבה לנפשוֹ כל-כך. כּוּלם היוּ עכשיו חביבים עליו, ונדמה לוֹ, שכּוּלם משׂיגים אוֹתוֹ יפה וּמסיחים עמוֹ אף בּשעה שהם שוֹתקים ורק בּבוֹתיהם מסתוֹבבוֹת בּתוֹך לוֹבנן. הבּקבּוּקים כּבר נשתחררוּ ויצאוּ מרשוּתוֹ ונעשׂוּ הפקר לרצוֹן איש ואיש. שמעוֹן גמע שתי גמיעוֹת גדוֹלוֹת, כּרך את ידוֹ סביב ערפּוֹ של אחיו הצעיר והתחיל דוֹרש אגב עצימת עין אחת:

– בּעיקר הדבר, רבּוֹתי, אפשר לחלק את כּל בּני-האדם לשני סוּגים. כּשם שיש בּהוֹלכי תיאטראוֹת, קירקוּסים וקבּרטאוֹת כּאלה, שנכנסים

וכרטיסיהם בּידיהם, שמשמשים להם תריס בּפני כל בּקוֹרת שלא תבוֹא והם בּטוּחים בּקיוּמם, ויש כּאלה, שמתדחקים בּידים ריקניוֹת ונשמוֹתיהם החצוּפוֹת תלוּיוֹת וּמפרכּסוֹת בּחוּט השׂערה והם צפוּיים בּכל רגע לגרוּש, – אף כּלל האנשים כּך: אנוּ, למשל, מלקקים את הפּנכאוֹת מעל שוּלחן-העוֹלם בּגנבה וּבחטיפה ולבּנוּ מהסס בּכל רגע, שמא יבוֹא השמש וירוֹצץ מוֹחוֹתינוּ במטאטא שבּידוֹ; לא כן אחי יצחק: זה אינוֹ בא אלא אם-כּן כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ, ואם זה לוֹ – הכּל לוֹ, הכּל פּתוּח לפניו, הכּל מוּתר לוֹ…

– חייך, ה“פילוֹסוֹף”, שצדקת. מה אנוּ וּמה חיינוּ?… על צד האמת… לגבר זה יש, כּנראה, “אוֹצרוֹת-קוֹרח” הוֹ-הוֹ, “כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ”. עסק כּלל לא ביש!…

כּך התריעוּ המסוּבּים, שהיוּ כבר מבוּדחים בּמקצת, ונטלוּ את הכּוֹסוֹת בּהתלהבוּת. ויצחק, שתפס את עקיצתוֹ של אחיו, וּביחוּד אחר שהרגיש את ידוֹ החמה כרוּכה על צוארוֹ בחיבּה, נפל עליו רוּחוֹ ונתרגש הרבּה. בּסדקי עיניו בצבּצוּ טיפּוֹת של דמע. תמך ראשוֹ על כּתפוֹ של שמעוֹן וּמלמל בּאזנוֹ בקוֹל של נעלב וּמתחטא:

– טעוּת בידך, אחא! אף אני שייך לסוּג שלכם, אף חיי תלוּיים בּשׂערה… שמעוֹן, נזכּר אתה לפרקים בּאבּא?

– וכי מה, גוֹזלי?

– אני ראיתיו היוֹם. פּעמים נתגלה לי. יוֹם פטלי, לעזאזל!

– כּן, כּן, קטני. הרינוּ מתקרבים אליו יוֹם-יוֹם. אני, לפחוֹת, אוֹמר ל“הפתיעהוּ” בקרוֹב, חה-חה.

יצחק תפשׂ בּכפּוֹ הארוּכּה והרכיכה של אחיו, מעכה ברגשנוּת וקוֹלוֹ לחש בּבכיה תינוֹקית:

– אף-על-פּי שצעירים אנוּ עדיין כּל-כּך, מה?

הוּא גחן ונשק בּחטיפה את יד אחיו.

המסוּבּים הסיחוּ דעתם מן האחים המתלחשים, הזמינוּ שוּב בּקבּוּקי יין על חשבּוֹנוֹ של ה“אוֹרח השמן” והתעסקוּ בהרקתם של אלה אל קרבּם. נפערוּ הפּיוֹת וכוֹח הדיבּוּר פּעל כּהוֹגן. שׂיחוֹת מתוּבּלוֹת בּקריאוֹת ותמיהוֹת, הלצוֹת וּבדיחוֹת, זרוּזים ואיוּמים, – כּל אלה

נוֹצרוּ בערבּוּביה בין כּוֹס לכוֹס וּבין לגימה ללגימה. הכּנוּפיה נתרבּתה, נתוספוּ גם סקרנים, שעמדוּ מסתכּלים מעל לכתפיהם של היוֹשבים. האדמוֹני ה“תקיף”, בּעל הפּרצוּף המצוּלק, נקש בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן, הרקיד את הכּוֹסוֹת ושתה פי-שנים מכּל חבריו. ושכנוֹ שחוּף-הפּנים פּרחוּ גבנוּני-לסתוֹתיו, נלחץ אל גוּפוֹ של יצחק והעביר ידוֹ בליטוּף על גבּוֹ הרחב. גם בּאוּלם רבתה התנוּעה. הגוּלגלוֹת נעשׂוּ יוֹתר צפוּפוֹת, הקוֹלוֹת נתגבּרוּ והאויר נתחמם ונתעבּה יוֹתר ויוֹתר. נתגלוּ כה וכה גם נקבוֹת, אשה, אשה בחברת גברים אחדים. נתפּרצוּ צחוֹקים פּרוּעים, תאוניים וריקנים. נשמעוּ הניקוּשים בּכדוּרי-הבּיליארד ונפילתן של הגלמוֹת. האַבטוֹמט התפּרץ פּעם בּפעם בּניגוּני מחוֹל אוֹ במרש מלא אוֹן ועליצוּת.

יצחק חטף כּוֹס ממוּלאה מידי אחד המסוּבּים והריקה בבת-אחת. אבל מתוֹך בּהילוּת הקדים קנה לושט והתחיל משתעל וּמכעכּע כּשפּרצוּפוֹ מאדים ועיניו סחוּפוֹת-דמע, כּמי שבּלע בּצל חריף. הכּנוּפיה התפּרצה בצחוֹק דוֹמה לנעירת-חמוֹרים. ואף שמעוֹן לגלג:

– מפוּנק אתה ביותר. מוּטב שתשתה שמפּניה.

– כּוּלכם, כּוּלכם תשתוּ שמפּניה כרגע. המלצר!

בּינתים נשמע צלצוּל צרוּד וּממוּשך. העתיקו כּסאוֹת, שׂיחוֹת נפסקוּ. כּוֹסוֹת העמדוּ בנקישה והכּל נפנה לצד אחד. בּירכּתי האוּלם, על בּמת קרשים רעוּעה, נתגלה זוּג של צוֹענים. הוּא, גבר חסוֹן, לבש פראַק לבן וּמגבּעת נייר לבנה, גבוֹהה וּמכוּדנת לראשוֹ, תלתלי-הזפת הכתירוּ את פּניו האדוּמים והבּריאים ועיניו להטוּ. והיא – מפוּטמת קצת, שׂמלה קצרה, עשׂוּיה קפלים-קפלים, ירדה עד בּרכּיה, ורגליה מלמטה היוּ בפוּזמקאוֹת ירוֹקים, מקטוֹרן אדוֹם הדק את מתניה ואת חזה עד כּדי הבלטת שדיה המגוּדלים והערוּמים וּבקווצתה המבהקת משחוֹר קלוּעוֹת מטבּעוֹת של כּסף מנוּקבוֹת, גדוֹלוֹת וקטנוֹת, טוּרים, טוּרים. רגע ניצבוּ מסתכּלים זה בפני זוֹ, כּתרנגוֹלים הללוּ המזוּמנים למלחמה, אחר כּך נתפּרדוּ לאחוֹריהם; האַבטוֹמט פּרץ בּ“ואַלס” צוֹהל והם זימרוּ אחריו בקוֹלוֹת מרוּסקים והתחילוּ מרקדים זה כנגד זוֹ בפראוּת, בּהבלטת-הכּרס וּבזריקת הרגלים כּלפּי החוֹטם, כּשחרוּזי-הפּעמוֹנים סביב מתניהם מקשקשים וּמצלצלים על-פּי הקצב. נפנוּ וכרכּרוּ אחוֹריו של זה מוּל אחוֹריה של זוֹ, הסתוֹבבוּ, פּישקוּ את הרגלים וקיפּלוּן מתוֹך קפיצה באויר. היא גחנה פעם בּפעם כּחתוּל והוּא דילג מעל לראשה, – וכך נמשך המחוֹל בּלי לאוּת. האַבטוֹמט שפך את קוֹלוֹתיו הרוֹעמים והוֹסיף גבוּרה לתנוּעוֹת המחוֹללים.

“הקהל”, שנתפּעל למראה, התריע מתוֹך גרוֹנוֹת וצרוּדים:

– בּרַבוֹ! הדרן! בּרבוֹ! הוֹ-הוֹ!

היין הזוֹל והכּבד, שהוּערה לתוֹך גרוֹנוֹ של יצחק זיידן, עשׂה את שלוֹ: המוֹח נסתכסך והתחיל רוֹקם בּערבּוּביה תמוּנוֹת וּמחזוֹת נוֹראים וּמגוּחכים כּאחד. אף הרגשנוּת, זוֹ האוֹרבת לאדם, נתעוֹררה וּבאה בכל זוֹלוּתה. העינים היוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת כּמים, וכשנשפּכוּ על הלסתוֹת המאדימוֹת, נדמה, שאף מתוֹכן הן שוֹתתוֹת. הלב שיוַע בּלי טעם, כּשהוּא מתרחב וּמתכּוץ חליפוֹת בּתוֹך החזה הלוֹהט. פּתאוֹם נתקעה סיגריה בוֹערת בּלסתוֹ ועשׂתה בה מכוה צוֹרבת. אבל לא נוֹדע לוֹ מאין היא באה. צחקוּ ורקדוּ כנגדוֹ שני טוּרי-שניו של אחיו, ונדמה, שהם טסים ערטילאים בּחלל. קטעי פרצוּפים מזיעים וּמוֹאדמים צפוּ מתוֹך העלטה, זחלוּ ונתקרבוּ בעוֹד טיפּוֹת-דם ניגרוֹת עליהם… דחיפה עצוּמה מאיזה צד – והריהוּ גוֹלש משׂדוֹת רחבים, ירוּקים, מוּצפי-אוֹרה, לתוֹך עמק אפוֹר ונוֹפל לתוֹך אוּרוַת-הסוּסים… מהיכן זוֹרם האוֹר הגדוֹל הזה? חי-חי-חי!… הפּרים נתקוּ שלשלאוֹתיהם והם עוֹלים על הסוּסוֹת… הרי גם אריוֹת כּאן… וּפילים הפוּכים… חי-חי-חי! אבוֹי! והנה אחזה אש בּארבּע פּינוֹת האוּרוה… – – – – – – – – –

* * *

מכּל מה שנעשׂה אחר כּך לא נקלטוּ במוֹחוֹ של יצחק זיידן אלא תמוּנוֹת מרוּסקוֹת וקטוּעוֹת. כּמה שמוֹחוֹ חתר להסבּיר לעצמוֹ כיצד בּא לבית אחיו – לא עלה לוֹ דבר זה. רק דבר אחד היה ברוּר לוֹ: שהוּא מוּטל בּמיטה זרה ולצדוֹ מוּטלת גוּפת אחיו שמעוֹן צוֹננת ושקטה כבוּל קרח, בּעוֹד שגוּפוֹ שלוֹ לוֹהט וּמעלה זיעה. וקטעי-המחזוֹת תוֹעים בּדמיוֹנוֹ כקרעי-נס בּרוּח: עמוּד של פּנס, שמחץ את מצחוֹ באיזוֹ סימטה, מרקד כּנגדוֹ וּמשטה בוֹ… קטעי-צחוֹק מתגלגלים ואי-אפשר לעמוֹד עליהם, למרוֹת אמוּץ חוּש השמיעה שבּמחשבה, מהיכן הם מגיעים… בּמבוֹאי השער ניצב שמעוֹן פּנים אל פּנים עם בּחוּר חסוֹן וזעוּם-עינים, ושניהם נאבקים בּעקשנוּת וּבשתיקה חריפוֹת על שיוּר סיגריה… זהוּ הבּן… שמעוֹן גוֹבר, חוֹטף את הסיגריה ותוֹקעה בין שׂפתוֹתיו וּמתעתּד להציתה בגפרוּר, אבל בּוֹ ברגע מתגנב הבּן מן הצד, גוֹזלה מפּי האב ונס בּצחוֹק מנוּול… מתוֹך ערפל כּחוֹל מבצבּצת ועוֹלה דמוּתה של הגיסה, כּסת ענקית טעוּנה על גבּה והיא מחייכת לעוּמתוֹ בעינים קרוֹת, מחוּדדוֹת ועוֹקצוֹת – הנה היא שוֹלחת לוֹ לשוֹן… הוּא פוֹשט את ידוֹ ורוֹצה לתפשׂה בגרגרתה, ואוּלם היא נשמטת ונגוֹזה…

הדמיוֹן מסתכסך והוֹלך והתמוּנוֹת מתמעכוֹת וּמיטשטשוֹת

ונעשׂוֹת להזיה מוּפשטת, שאינה יוֹדעת עוֹד תחוּמין. עינוֹ האחת עצוּמה וחברתה הפּקוּחה נצמדת פּתאוֹם בּבן-אחיו, שהוּא מתקרב בּכתוֹנת שסוּעת-חזה וּפרוּע בּלוֹרית אל מיטתוֹ, נוֹטל את מכנסיו של יצחק וּמפשפּש בּכיסיהם… יצחק חש כּעס וּמוֹרא לסירוּגין. מתקוֹמם בּקרבּוֹ רצוֹן כּבּיר להתנער, לזנק אל המנוּול הבּא לחמוֹס את ממוֹנוֹ ולדוּנוֹ בחנק; אבל נתוּן הוּא בכבלים כּבדים ואין בּכוֹחוֹ להזיז את אבריו. שתי עינים איוּמוֹת נעוּצוֹת בּוֹ – וכל אוֹניו משתתקים תחת מבּטן… ואך כּשהלה נפנה וּמתרחק, נפלטת מתוֹך גרוֹנוֹ אנחה רסוּקה, כּמי שנתשחרר מאסוּריו. הוּא מתהפּך כּלפּי הכּוֹתל ורוֹאה פשפּש מפוּטם זוֹחל למוּלוֹ. זיע מקריש חוֹלף את גוּפוֹ – והוּא יוֹשב מתוֹך קפיצה. אפלת החדר כּבר הקלישה במקצת והארוֹן נראה שהוּא מוּצג בּאלכסוֹן והוּא מט לנפוֹל. יצחק מסתכּל בּוֹ מתוֹך המתנה לשמוֹע את רעש נפילתוֹ; אך לחנם. רבּוּע החלוֹן מסתמן בּכחילוּתוֹ מן הכּוֹתל השחוֹר והוּא משקיט את העצבּים כּמבטיח דבר מה… בּמיטה שכּנגד מציצה מתחת לשׂמיכה גוּלגלתה הזעירה של דוֹרה ועיניה פקוּחוֹת וּמוּפנוֹת אל יצחק, והן מבּיעוֹת חשד וּבקשת-רעה בבת-אחת. אוּלם הבּטה זוֹ אין בּה יוֹתר מן המרגיז; היא נתרחקה ממנוּ ואינה מגעת אליו כלל. שלא-מדעת הוּא מרתיע את עצמוֹ מעם שמעוֹן כּמעם איזה עצם מסוֹאב, אבל על ידי כך כּתפוֹ נתקלת בכוֹתל הטחוּב – והוּא מזדעזע מתוֹך גוֹעל נפש. לאחר רגע של ישיבת תהיה הוּא מקיף בּמבּטוֹ את כּל החדר והוּא מוֹצאוֹ כל כך מצוּמצם ודל, מעוּמעם וזר! נדמה לוֹ, שהכּתלים, התקרה והקרקע שוֹפעים הבל מפוּגל, ספוּג רקבוֹן, והוּא חש, איך זה מעיק על חזהוּ וסוֹתם את נשימתוֹ…

החלוֹן היה מכחיל וּמחויר יוֹתר ויוֹתר. מן החצר הגיעוּ חבטוֹת עמוּמוֹת מלוּוֹת בּשיעוּל צלוּל: השוֹער טיפּל בּפינוּי האשפּה,

שהמטר סחף אל פּי הבּיב. דוֹרה הרימה משהוּ את גוּלגלתה והריצה את עיניה העכבּריוֹת בּכל זויוֹת החדר. אחר-כּך שכבה שוּב דוֹממת וּמבּטה תקוּע בּגיסה.

יצחק הרגיש, שחייב הוּא לעשׂוֹת דבר-מה; אלא שלא ידע מה. הוּא נמצא במצב של זבוּב, השרוּי זמן רב בּטבּוּרה של רשת-קוּרים ואבד לוֹ רעיוֹן-היציאה. פּתאוֹם נשמע צלצוּל הטראם, צלצוּל מתרה ושאוֹן מלא אוֹנים מלוהוּ. רשת-הקוּרים נקרעה… הוּא ראה, שאדמוּמית חיורת מציצה בחלוֹן, וּבמרחק תקוּעה באוֹפק הכּחלחל מעשנה שחוֹרה, שמתוֹכה מתאבכים עמוּדי-עשן. ואז שמע את הלמוּת-דפקוֹ…

בּהנפת רגל אחת פּסע מעל גוּפתוֹ של אחיו וצנח מעל המיטה. העינים הקרוֹת, המחוּדדוֹת והעוֹקצוֹת של דוֹרה עדיין הסתכּלוּ בוֹ… הוּא התלבּש בּזריזוּת וּבזהירוּת ולא נוֹעז להוכח, אם בּאמת נגנב הממוֹן מכּיסוֹ, אף-על-פּי שרעיוֹן זה חילחל בּמוֹחוֹ. לאחר רגע ניצב בּמלוֹא-קוֹמתוֹ ולטף פּעמים את זקנוֹ המבוּדר. לא הפנה ראשוֹ לא אל שמעוֹן השקוּע בּשינה ולא אל דוֹרה, – וּפסע כּלפּי הפּתח, קוֹלה של דוֹרה דלק אחריו:

אין צוֹרך בּמפתח… שם פּתוּח… הדלת השלישית משׂמאל… משׂמאל!…

הוּא שמע רק את הקוֹל, שנדמה לוֹ ליליתי, ואת המלוֹת לא הבין.

על שׂפמוֹ רפרף חיוּך ענוֹג וּבאזניו כבר צללוּ צהלוֹת כּרוּביו הקטנים:

אבּא בּא! אבּא בּא!

תרע"א

---

כחה של הליה

מאת

אשר ברש

א

בֶּרתּה זוֹמֶר לא היתה יפה כלל, אלא שדקוּת גוּפה היתרה, צחוּת פּניה וגוֹדל עיניה הכּחוּלוֹת שלא כדרך הטבע עשׂוּה לבריה מלבּבת כּל רוֹאיה.

הגברים שסוֹבבוּה, שהיוּ לרוֹב צעירים גסי נפש הרגילים לאמוֹד את כּל העלמוֹת רק לפי הכּוֹח המוֹשך שבּגוּפן, בּשעת טיוּל עמה, היוּ מסיחים דעת משׂיחתה העירנית והמתוּבּלת בּקטעי ספרוּת וּבניבים נבחרים, וּמהרהרים בּהנאה.

– לא רע היה להתיחד עם עלמה זוֹ במקוֹם נסתר מעין רוֹאה!

בּעיקר היתה בּרתּה בעלת אוֹפי חלש, חלש מאד. רצוֹנה היה כחוּט פּשתן קלוּי באש, ואף על פּי כן כּמעט תמיד עלה חפצה בידה. כּשהיתה תוֹבעת משהוּ הרחיבה את פּתחי עיניה, סביב שׂפתיה המלאוֹת, בּניגוּד לפניה הצנוּמים, זע קמט ספק חיוּך ספק כּעס, וּברגלה הפּעוּטה, שעליה היתה גאוותה, בּעטה תחתיה:

– אני רוֹצה!

והנתבע סבר, שכּוֹחה של בּעיטה זוֹ רב הוּא באמת, ואם לא יציית לה, יביא, חס ושלוֹם, עלמה “רכּה וּמעוּנגה” לידי שפיכת דמעוֹת, מחזה שכּל בּעל נפש סוֹלד בּוֹ. וככה אף עלה לה להוֹציא הסכּמה מפּי אמה האלמנה העשירה, חוּליה בשלשלת יוֹחסין ארוּכּה, שתתארס עם מאכּס אוֹסטרוֹבר, תלמיד לרפוּאה אביוֹן, קצת משוֹרר דיקאדנט וקצת שוֹטה, שיצא לוֹ שם רע בּעניני צניעוּת.

על שוּם בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והצלקת הארוּכּה שעל לחיוֹ הימנית, מזכּרת למלחמת חרבוֹת עם אחד מחבריו, היוּ חברוֹתיו התלמידוֹת שבּפּרוֹסקטוֹריוֹן כּרוּכוֹת אחריו, נוֹהגוֹת בּוֹ חיבּה יתירה וּמתכּונוֹת למשכוֹ בניבּוּל פּה, שלדעתן יאה הוּא להן, לעלמוֹת בּנוֹת חוֹרין העוֹסקוֹת בּמדע מעשׂי והעתידוֹת לתפוֹס מעמד חשוּב בּחברה בשוּרה אחת עם הגברים.

אוּלם מאכּס זה, שנערוֹת נאוֹת וּמשׂכּילוֹת בּאמת היוּ מבקרוֹת בּין השמשוֹת בּחדר הרוָקים שלוֹ, המקוּשט בּתמוּנוֹת זוֹלוֹת ושלד גוּלגוֹלת לבנוּני על שוּלחנוֹ, ונענוֹת לוֹ בחטיפה, בּנשימה כבוּשה וּבעצימת העיניים, בּחר דווקא בברתה זוֹמר, שבּמקוֹם יוֹפי והשׂכּלה ניתנה לה מעלה אחרת השקוּלה כנגדם: קוּפּה של ממוֹן. לדבר זה, כּמוֹ לניצוּל חברוֹתיו קלוֹת הדעת, לא היה מאכּס אוֹסטרוֹבר שוֹטה כלל, על האמת צריך להוֹדוֹת.

היא כמוּבן לא פיקפּקה אף רגע, שרק משוּם חינה ועוֹשר נשמתה – מלים שגוּרוֹת בּפיה ביוֹתר – בּחר בּה ארוּסה, וּמכסת הכּסף שנטפּלה אליה היא רק דבר שבּמקרה, ואלמלי היתה מזדמנת לפניו בעירוֹם וּבחוֹסר כּל, אף אז, בּרי לה, היה בוֹחר בּה ולא באחרת.

אף לאחר האירוּסין הרשמיים (בּרתּה ליגלגה על “הצרמוֹניה התפלה”, ורק כּדי להניח את דעת אמה התרצתה לה…) לא יכוֹל החתן דנן לפטפּט בּיצרוֹ ולהרחיק בּידיים כּל אוֹתן הנערוֹת המתוּקוֹת המחזרוֹת אחריו, וּבחדרוֹ, בּאפלוּלית בּין השמשוֹת, אגב מציצת העסיס מעל השׂפתיים הרעננוֹת, היה נשבּע להן בּהתלהבוּת עשׂוּיה על אהבה נצחית, שנהרוֹת לא ישטפוּה, ואגב כּינוּיי החיבּה המלטפים שהיה לוחש על אזניהן, לא חש להשמיע דברי גנאי על ארוּסתוֹ.

וּבכלל, צריך להעיר, לא היוּ חביבים עליו הטיוּלים בּגנים וּמחוּץ לכרך. הטבע, שרגיל היה לכתוֹב עליו בלילוֹת שירי-הלל ארוּכּים וּמשוּנים בּסימני-הקריאה והקוים המרוּבּים שבּהם, לא לקח את לבּוֹ כאילוּ לא ראהוּ כלל. ולפעמים כּשהשתדלה בת-לויתו לעוֹרר את תשׂוּמת-לבּוֹ על איזה מחזה נאה, מעין שקיעה בלתי-מצוּיה, זוֹהר כּוֹכבים מיוּחד, צל-אילן פנטסטי, לא היה תוֹפס את דבריה מיד ושוֹאל כּמתוֹך יקיצה:

– ה? היכן?

אבל בּרתה מחלה לוֹ בלבּה על חטא זה מחילה גמוּרה, שהרי ברי היה לה, שבּמוֹחוֹ של מאכּס שלה נוֹצרים אוֹתה שעה חזיוֹנוֹת נשׂגבים על העוֹלם ועל המסתוֹרין שבּוֹ… בּעוֹד שבּעצם לא היה מאכּס מהרהר אלא על הכֵּרה הקטנה, שצריכה להיוֹת בּחצי-הלילה בחדר חברוֹ העתיד להיוֹת צייר בּהשתתפוּתן של שתי “מוֹדֶלקוֹת” יפוֹת, ושהוּא, מאכּס, הבטיח לקנוֹת בּכספּוֹ ולהביא בקבּוּק יין דוּבדבנים משוּבּח, “כּזה שאפשר יהא להשתכּר בּוֹ מהר”, ואין בּארנקוֹ אף פּרוּטה לפוֹרטה.

כּכה חי הזוּג שלנוּ בשלוֹם וּבשלוה ולא היתה טינא כל שהי בלב זה על זוֹ אוֹ להפך, כּשם שחיים כּל הזוּגוֹת הנבחרים שרק “ההבנה ההדדית” מקשרתם, וּבלי כל ספק היוּ הימים היפים הללו נמשכים לאין קצה, “עד אם הפריד ביניהם המות”, כּלשוֹן המליצים, אוֹ לפחוֹת עד יוֹם החוּפּה, אלמלא אוֹתה הקנאתנית הֶליָה וִינטֶר, חברתה של בּרתה וצרתה, שרצתה לבלבּל את אשרה ולא עלה בידה, כּמוֹ שנראה להלן.

ב

הליה וינטר היתה אחת מאוֹתן העלמוֹת, שפּרקן להנשׂא מגיע עוֹד בּמלאת להן שתים עשׂרה שנה, אלא שהן מצניעוֹת רז זה לעצמן, מתיחדוֹת עמוֹ בלילוֹת וּמשתעשעוֹת בּוֹ, מתגלוֹת בּאפלה, מתפּתלוֹת בתוֹך המצע הלוֹהט ונוֹשכוֹת את קיבּוֹרוֹת זרוֹעוֹתיהן אגב דמיעת העינים – וּבימים הרי הן שלווֹת וּמכוּנסוֹת בּתוֹך עצמן, צרוֹת-עין וּמבקשוֹת פּסוּלין בּכל בּריה, שׂיחתן מקוּטעת וּמלאה רמזים עוֹקצים, מלגלגוֹת על האהבה בבת-צחוֹק עלוּבה, דוֹחוֹת את הגברים בּדיבּוּרים גסים ולעוֹלם אינן מרשוֹת לנגוֹע בּהן אף בּראש האצבּע, אף-על-פּי שהן מתאווֹת לנגיעת גבר בּכל אבריהן.

עלמה ממין זה אינה חביבה ביוֹתר על הגברים, האוֹהבים את רכּוּתה, קלוּת דעתה, עגבנוּתה השטחית והתמסרוּתה התכוּפה של האשה, והם רוֹאים בּה את אוֹיבם המיני – השוֹטים! לא כן חברוֹתיה העלמוֹת, הללוּ מתיחסוֹת לבת-מינן זוֹ ביראת הכּבוֹד וּבחיבּה חיצוֹנית, נמלכוֹת בּה בכמה דברים, מתגאוֹת בּה ורוֹאוֹת בּה, כּביכוֹל, את התגשמוּת כּוֹחוֹתיה של האשה – התמימוֹת!

בּקיצוּר, נפשה של הליה חשקה דוקא באוֹסטרוֹבר למרוֹת פּקחוּתה המרוּבּה וידיעתה את כּל “חוּלשוֹתיו”. כּל דרכיו היוּ מזעזעים אוֹתה עד היסוֹד, בּכל דיבּוּר מדיבּוּריו ראתה טפּשוּת וקטנוּת-המוֹח, וכשסיפּר מישהוּ בשבחוֹ היתה עוֹנה בלגלוּג חריף:

– כּן מקוֹמוֹ של גאוֹן זה בין הכּוֹכבים, זה ברוּר!

וכשטיילה עמוֹ לפרקים היתה מקפּחתוֹ בדברי מוּסר, עוֹקצתוֹ בלשוֹנה השנוּנה ונהנית לבלבּל את דעתוֹ ולראוֹתוֹ בטשטוּשוֹ. וּבכל אלה היתה מהרהרת בּוֹ יוֹמם ולילה, מתקצפת וּמקללת את עצמה בכל לשוֹן של קללה על שאין בּכוֹחה וּבכוֹח שׂכלה לגרשוֹ מתוֹך מוֹחה, מתוֹך לבּה, מתוֹך כּל ישוּתה… ויש שהיתה ניצבת מוּל המראָה הגדוֹלה והמלוּטשה שבּחדרה המיוּחד, צוֹפה וצוֹפה בגוּפה וּבפניה, בּוֹדקת כּל חריץ, כּל תו וּמחליטה לבסוֹף

בּחריקת-שינים: לא הליה אני אלא מאכּס, מאכּס אוֹסטרוֹבר, הרי הכּל: העינים, החוֹטם, הצחוֹק, הכּל שלוֹ, ואיככה אגרש את עצמי? איככה אברח מפּני עצמי? הוֹי, לעזאזל!

וּמעוֹצם מכאוֹב צנחה על ספּת-הפּלוּסין הירוּקה, כּבשה את פּניה הבּוֹערים בּזרוֹעוֹתיה הרכּוֹת ויבּבה בחשאי, יבּבה וכרסמה את שׂפתיה עד זוֹב דם.

וכך קיבּלה על עצמה לנַוֵל על חברתה את ארוּסה ויהי מה. לא מתקוה לזכּוֹת בּוֹ היא, אלא – טעמוֹ של הדבר היה סתוּם אף לה גוּפה ולא השתדלה לחַורוֹ לעצמה – היא צייתה רק ללבּה. וכדי שלא תרגיש בּרתה בכוָנתה הרעה, היתה באה עליה בערמוּמיוּת:

– אַת לוּ שמעיני, יחידתי, הטוֹב שבּדברים – חוּץ ממאכּס

שלך, כּמוּבן – רצוֹץ את מוֹחוֹ! לכאוֹרה הריהוּ אוֹהב אוֹתך עד מות, נשבּע לך בּכל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלם, שאַתּ הנך: אוֹר-שמשוֹ, טל-חייו, נשמת-אפּוֹ ושבּלעדיך חייו אינם חיים וכו', ולאחר שעה הריהוּ חוֹבק בּזרוֹעוֹתיו אחרת ולוֹחש על אזנה אוֹתם הדיבּוּרים עצמם בּשינוּי סדר. הרי, לדוּגמא מיודענוּ הטוֹב… אבל – עפר לפי! למה אני מפטפּטת היוֹם כּל כּך הרבּה?

בּרתה היא כבר אכוּלת סקרנוּת לדעת כּלפּי מי מכוּונים הדברים ודוֹחקת בּחברתה שתגלה לה את הדבר, וזוֹ מתעקשת ואינה רוֹצה בשוּם אוֹפן – אבל, בּעיקר, אין הדבר נוֹגע לה. אמנם, אפשר שכּך הוּא הדבר אצל אחרים, למה אין הגברים מסוּגלים? ודאי שכּך הוּא, ועלוּבוֹת הן אוֹתן הנערוֹת המרוּמוֹת בּקלוּת-דעתן, הוֹי, כּמה עלוּבוֹת! אבל – אין זה נוֹגע לה, היא מאוּשרת!

אז תבוֹא עליה הליה בקדוּשה וּבטהרה:

– בּרתּה נשמתי! מצאתי היוֹם כּתוּב בּספר מענין, שאין הרוֹפאים בּכלל – יש כּמוּבן, יוֹצאים מכּלל – מסוּגלים לאהוֹב את האשה באוֹתה ההערצה וּבאוֹתוֹ הרטט שאוֹהבים אוֹתה זוּלתם. הטיפּוּל וההסתכּלוּת התדירים בּגוּפה עוֹשׂים את האשה לגבּיו חולי-חולין, הוּא יוֹדע את כּל חמוּקיה ועינוֹ מפשפּשת בּתוֹך המקוֹמוֹת הצנוּעים בּיוֹתר, שעל ידי כּך היא מתנולת עליו, – האהבה, גוֹזלי, היא רחוֹקה, וכשישנה – הרי היא דוֹרשת איזה נוֹשׂא טמיר, מחוּתל בּצעיף, בּלתי-נתפּס. עירוֹם הגוּף צריך להבהיק לפני הגבר רק לפרקים רחוֹקים וּמתוֹך האפלוּלית. וּמה דעתך, חתוּלי?

בּרם גם לוּלאה אוֹמנוּתית זוֹ לא תוּכל ללכּוֹד את אמוּנתה של בּרתה, והיא מראה לה בצחוֹק של אוֹשר כּמה תריסרים של כּוּתנוֹת, מַפּיוֹת וכיסוּיי-כרים רקוּמים יפה, מוּכנים ליוֹם חתוּנתה.

שלוָתה ושויוֹן נפשה של בּרתה הביאוּ אוֹתה כבר לא פעם לידי חריקת שינים. כּל התחבּוּלוֹת שחיבּלה בחריפוּתה היוּ כפתי-שלג הנוֹפלים על כּירה מלוּבּנת.

– עֶגלה טפּשה זוֹ אינה תוֹפסת שוּם דבר, היא חרשת, היא עיורת, היא חסרת-דעה. וּמה לעשׂוֹת? מה לעשׂוֹת? הרי אצא מדעתי!

כּכה הרהרה הליה בהתמרמרוּת וּברתיחה, אבל מדעתה לא יצאה, אלא שלא עָצמה עין כּל הלילוֹת וּבעטה ברוֹגז כּבוּש את הכּסת, שכּבדה עליה משוּם מה כגל של אבנים; וּבבוֹקר, כּשהיתה קמה ועוֹמדת כּלפּי המראה, היה פרצוּפה מוֹארך, חוֹד-חוֹטמה דק וטבּעוֹת תכלת תחת עיניה הבּוֹערוֹת.

וּפעם, לאחר מלחמוֹת פּנימיוֹת קשוֹת וּמדכדכוֹת, החליטה הליה לעשׂוֹת איזה מעשׂה מכריע, ויהי מה.

ג

בּשעה העשתּי עשׂרה קוֹדם הצהרים הלכה הליה אל בּיתה של חברתה וּמצאתה כשהיא יוֹשבת לבדה בחדר (האם הלכה אצל האפּיטרוֹפּוֹס לסדר את עניני העזבוֹן בּשביל בּתה) בּכסא-הנדנוּד הנאה, מוּל המראָה המכסה מחצית הכּוֹתל. שׂערוֹתיה הצהבהבוֹת והכּבדוֹת פּזוּרוֹת, וידיה, שבּאחת

מהן מסרק גדוֹל, תלוּיוֹת מעל סוֹמכוֹת הכּסא ברפיוֹן. המיטוֹת היוּ עדיין הרוּסוֹת והמצע המעוּך נדף ריח של זיעה מעוֹרב בּבשׂמים. האוֹר ששפע מבּעד לוילוֹן הורדי נסך על החדר ועל כּל אשר בּוֹ קסם מיוּחד, וּביחוּד יפוֹת היוּ באויר זה כתפיה הצרוֹת של בּרתה, שהבהיקוּ כעין הענבּר מבּעד למקטוֹרן-הבּוֹקר.

זוֹ לא הרגישה בכניסתה של הליה וחייכה כלפּי בבוּאתה שבּמראה בשׂביעת רצוֹן, אך פּתאוֹם השגיחה במראה בדמוּת חברתה הניצבת בּפתח זקוּפה וחיורת ונתחלחלה:

– הוֹי, מי שם? כּל כּך נתחלחלתי, ראי, כּמה לבּי הוֹלם!

הליה ניסתה לפסוֹע פּסיעה אחת כּלפּי חברתה, אבל רגליה היוּ כמסוּמרוֹת אל הסף; היא היתה חיורת כּסיד וּפרצוּפה עשׂה את הרוֹשם של מי שרוֹצה לבכּוֹת. רגעים מספּר עמדה דוֹממה וּבלי נוֹע, אבל לבסוֹף חגרה את כּוֹחוֹתיה ואמרה בבהילוּת:

– דעי לך בּרתה, שמאכּס הוּא נבל! הוּא משתמש בּתמימוּתך ויש לוֹ יחסים עם עלמוֹת אחרוֹת… רצוֹנך, בּוֹאי עמי היוֹם בּין-השמשוֹת, אני אכנס לתוֹך חדרוֹ ואַת תשמעי אחר הדלת… הוּא ישָקני, הוּא יתודה לפני באהבה, הוּא יגנה אוֹתך בּפני… בּוֹאי, בּוֹאי – איני יכוֹלה עוֹד לראוֹת בּמנוּחת נפש כּיצד בּן-בּליעל זה מרַמך ולחשוֹת… הוּא איש שפל, ואַת כּל כּך אוּמללה. כּל כּך עלוּבה!

היא התנפּלה על חברתה, וגפפתה בכל כּוֹחה ונשקתה בהתלהבוּת על עיניה הדוֹמעוֹת – וּבלבּה אמרה: אילוּ יכוֹלתי לחנקה, את העֶגלה הזאת?

שעה קלה עמדה ברתה ועיניה תקוּעוֹת בּעיני חברתה, כּאילוּ רצתה לדלוֹת מתוֹכן את הכּוָנה הזרה שבּלבּה. מרגע לרגע נצנץ על פּניה אוֹר של הבנה, ואז נקפצוּ כפּוֹת ידיה הדקוֹת, אבל לבסוֹף האפילוּ פּניה, על שׂפתוֹתיה החיורוֹת רעד חיוּך מר וּבקוֹל נמוֹך אמרה:

– מוּטב, לפנוֹת ערב אבוֹא אליך ונלך יחדו!

הליה העבירה את כּפּה על אטש חברתה בחליקה קלה ונסתלקה.

ד

דוֹמה היה שהן הוֹלכוֹת אל דוּ-קרב: שתיהן פּסעוּ במרץ וּבקוֹמה זקוּפה, מחרישוֹת ושרוּיוֹת בּרוֹגז, שׂמלוֹתיהן הנאוֹת רשרשוּ ושאר התכשיטים, שנתלוּ ונתבּלטוּ היוֹם בּיוֹתר, הכריזוּ ביהירוּת מעוֹררת רחמים: מי יוֹדע אם לא בפעם האחרוֹנה! שני הסוֹככים המהוּדקים, שנקשוּ לסרוּגין בּמרצפת אבנים, הפחידוּ כחרבוֹת.

כּשהגיעוּ אל שער-הבּית שבּוֹ נמצא מעוֹנוֹ של מאכּס, נתעכּבוּ רגע לפני הסף ונסתכּלוּ זוֹ בפני זוֹ בּמין הבּעה שקשה למסרה במלים, אח"כּ פּלטה הליה מלה אחת: בּוֹאי! והלכה בראש.

בּרתה נגררה אחריה.

מעלוֹתיהן של שתי הדיוֹטאוֹת נסוּ מתחת כּפּוֹת-רגליהן לאחוֹר, ולא הספּיקוּ להרגיש אימתי – אף על פּי שעלייתן היתה אטית וּמהססת.

– צאי אל המעקה והמתיני שם עד שאקרא לך בּשם. לימין, כך. בּחשאי.

בּרתה צייתה כמשוּללת-רצוֹן.

הליה התקרבה בשאוֹן מכוּון אל הדלת, שפּתקא מרוּבּעת ונרתיק-מכתבים פּרוּץ דבוּקים על-גבּה, ונקשה עליה בעוֹז (היא הוֹדיעתוֹ ע“י מכתב את דבר בּיקוּרה ב”ענין רב-ערך" וּברי היה לה שהוּא ממתין לה). מיד נשמעוּ פסיעוֹת אחדוֹת, הדלת נפתחה וגוּלגוֹלתוֹ של מאכּס עם הבּלורית הפּרוּעה (זוֹ היתה עלוּלה לעשׂוֹת רוֹשם, שמוֹחוֹ טרח הרבּה כשאצבּעוֹתיו מרקדוֹת בּבלוֹריתוֹ…) נתקעה בפתח. פּיו חייך, אבל עיניו העכוּרוֹת היוּ קרוּשוֹת וחסרוֹת-הבּעה. הליה נבלעה לפנים. לא עברוּ רגעים מוּעטים ומאכּס התפּרץ בּבהילוּת וּברעש גדוֹל קפץ מעל המעלוֹת למטה. הליה יצאה על הסף, בּלי המגבּעת כּבר, וקראה בקוֹל כּבוּש כּשכפּה שׂוּמה בצד פּיה:

– בּרתה!

זוֹ באה מבוֹהלת וּמבוּלבּלת ולא ידעה היכן עליה לתפּוֹס מקוֹם, אבל הליה הכניסתה בזריזוּת לתוֹך זוית-הבּיאה במקוֹם שנתוּן קוֹלב-הבּגדים, הצפּינתה תחת אדרת תלוּיה, ואת רגליה כסתה בתמוּנת-בּד גדוֹלה מאוּבּקת וּבלתי-נשלמת, שעמדה בזוית שכּנגד – מתנתוֹ של העתיד להיוֹת צייר.

– נוּ, כּאן סמוּיה אַתּ מעין אדם… אבל, למען-השם, התאפּקי ואַל תזיזי אבר… מוּבטחתני שלא תצטרכי לעמוֹד זמן רב…

היא נשקה לה בחטיפה, וּבחיוּך ערמוּמי נסתלקה אל החדר.

בּאוֹתוֹ רגע חזר מאכּס וּמסר לידה את אבקת האַנטיפירין שקנה בשבילה, והיא, שהיתה מהדקת בּאגרוֹפיה את רקוֹתיה להעיד על “מיחוּש הראש האיוֹם, שמעַנה אוֹתה”, פּרשה לקרן-זוית ושם הפשילה את ראשה ועשׂתה תנוּעה כאילוּ היא שוֹפכת את האבקה אל לוֹעה, וּבאמת שפכתה אל העביט.

מאכּס יעץ לה שתשכּב מעט על המיטה, כּדי “שינוּחוּ העצבּים מזעפם”, אבל הליה ישבה רק על פּאת המיטה ממוּלוֹ, הסתכּלה בפניו וענתה ברצינוּת:

– תשוּאוֹת-חן, אין צוֹרך, בּאמת, המיחוּש כּבר סר.

היא שיקרה, כּי בוֹ-ברגע חשה כעין דקירוֹת-מחט בּרקוֹתיה והתחרטה על ששפכה את האבקה.

היא השתדלה להרהר בּחברתה העוֹמדת בּמחבוֹא, רצתה לראוֹת את פּניה של הלזוּ המבּיעים צער, עיניה המבוֹהלוֹת, לחדוֹר אל לבּה המלא בודאי דאגה וחרדה – ולא יכלה. הלזוּ התרחקה בכל פּעם יוֹתר, כּעין שלפּוּחית שנשמטה מידי תינוֹקת, דמוּתה נלבעה באיזה ערפל כּתוֹם, ורק שׂרטוּטים בּלתי-נתפּשׂים הסתמנוּ בוֹ. הוֹי, מה זה נעשׂה בה? היא חזרה במוֹחה פעמים אחדוֹת על השם “בּרתה”, אך גם תנוּעה זוֹ, כּמוֹ גלגל שנדלף, הלכה ורפתה עד שפּסקה לגמרי.

בּלי משׂים נפל מבּטה על הגוּלגוֹלת הלבנוּנית שעל השוּלחן ונתחלחלה.

מיוֹם שעמדה על דעתה היתה רגילה לחשוֹב כּודאי גמוּר, שכּל הגברים, שראתה בהם רק “זכרים בּעלי תאוה”, מסוּגלים לחשוֹק בּאשה ולהתקרב אליה התקרבוּת מינית גם בּלי קוּרטוֹב של אהבה, אוֹ רגש אחר דוֹמה לה, ורק התנגדוּתה הנמרצת של האשה באמצעים שוֹנים היא-היא שמעכּבת בּעד “מאוייהם הבּהמיים”. ולא עוֹד אלא שנדמה לה, שהם אוֹרבים תמיד, ממש כּזכרי-חיוֹת אחרים, לאיזוֹ הזדמנוּת שתהיה, היינוּ, לרפיוֹן התנגדוּתוֹ של הצד שכּנגד, ואז אין עוֹד מעצוֹר לתאוָתם הגסה והמתפּרצת… וּביחוּד ראתה את התגשמוּתוֹ של ה“זכר” בּמאכּס. בּשעה שהלכה עמוֹ, נדמה לה, שבּעיניו ניצתת איזוֹ אש-זרה, העוֹרקים שעל צדעיו ועל צוארוֹ מתנפּחים וּבכל גוּפוֹ חוֹלף מעין רעד. בּמלה אחת, הוּא היה מסוּכּן – אלא שהיא, הליה וינטר, ידעה להשאר צוֹננת כּבוּל-קרח וּבמבּט-עיניה בלבד כיבּתה את הלהבה… היא לא ביקרה מעוֹלם בּמעוֹנוֹ, וּבכלל לא התיחדה עוֹד עם גבר, עם רוָק בּמעוֹנוֹ. בּמעוֹן כּזה, תארה לעצמה, אין אפשרוּת עוֹד להמלט מן הסכּנה, שם אף הכּלים ספוּגים אוֹתה תאוה קוֹדחת וּמאַנסים את האשה להיכּנע… ועכשו, כּשראתה את פּרצוּפוֹ הכּתוֹם-החיור של מאכּס ואת עיניו הקוֹפאוֹת-האַפַּתיוֹת, בּיתּק פּתאוֹם רעיוֹן מחריד את מוֹחה: שמא היתה טעוּת בּידה? שמא לא תוּכל לצוּדוֹ?!…

החמה שנטתה כבר לשקוֹע השרתה רצוּעה חכלילית על מחצית הכּוֹתל, וזה הבליט אחד מ“מחזוֹת-הרוֹעים” של רוּבּנס. שוֹקיה ושדיה העירוֹמים והמגוּשמים של האשה הבהיקוּ וגירוּ את כּל החוּשים, ועיני הגבר בּערוּ כשתי אבוּקוֹת. אוּלם מאכּס לא הרגיש בּזה, הוּא רק ישב בּאחת מאוֹתן הפּוֹזוֹת, שהוֹלמת את דממת בּין-השמשוֹת והסתכּל בּעיניו היגעוֹת לתוֹך עיניה של הליה. הוּא היה כל-כּך עייף, כּל-כּך חסר-חפץ: כּל הלילה שׂיחק בּקלפים ואת כּל הבּוֹקר בּילה בפּרוֹסקטוֹריוֹן וניתח שם את ה“פּגר” שלוֹ מתוֹך נמנוּם כּאילוּ כפאוֹ שד, לא פעם הפכוֹ על צדוֹ וטפח עליו בידוֹ הכּבדה אגב קללה. ולמה באה זוֹ עכשיו? מה היא רוֹצה ממנוּ? הרי ידוּע לוֹ שהיא שׂוֹנאת אוֹתוֹ…

שתיקתה הרגיזתוּ ושאל.

– וּמה הענין רב-הערך שכּתבת, מרת וינטר?

היא ננערה מקפאוֹנה: הרי צריך לגמוֹר את הדבר, הרי עליה לעשׂוֹת דבר מה. אבל כּיצד מתחילים? מאיזה צד? איך אפשר? לא, אינה יכוֹלה בשוּם אוֹפן! הוֹי, אלמלי יכלה לברוֹח מכּאן… לבּה נוֹקפה כל-כך, מימיה לא חשה אימה שכּזוֹ… איך זה עלה על דעתה “שגעוֹן” שכּזה? וּמה תעשׂה? מה תעשׂה? לעזאזל!

פּתאוֹם ניצנצה באישוֹניה להבה ירקרקת, וּבחשאי אמרה:

– מאכּס, שמא מצוּי במעוֹנך מעט משקה?

הוּא לא נתפּעל כּלל מאמירה זוֹ, כּאילוּ שמעה יוֹצאת מפּי אחד מחבריו, וּבקוֹלוֹ חסר-הגוֹן ענה:

– כּמדוּמני שמצוּי עוֹד מעט רוֹם בּבּקבּוּק, אך זה טוֹב רק עם תה. אַ–ה! – פּיהק בּפה פעוּר.

– בּבקשה, התקן לי כוֹס תה ברוֹם, חשה אני שבּני-מעי מתהפּכים בּבטני מבּחילה, פוּ!

מאכּס העיף עליה מן הצד הבּטה חשדנית, נענע בּראשוֹ והלך לטפּל בּמכוֹנת-הספּיריטוּס. היא התחילה פוֹסעת בּחדר אילך ואילך, כּשידיה מוּפשלוֹת לאחוֹריה. פּתאוֹם נתעכּבה בהילוּכה:

– מאכּס, הגד, מה יצרת בּאחרוֹנה?

הוּא נזדקף מעל למכוֹנה, ששלהבתה לפתה כבר את שוּלי הקדירה, וענה אגב ניגוּב המצב בּאלונטית:

– שלשוֹם סיימתי את הפּוֹאימה שלי “ארמוֹן-הקרח”. רצוֹנך, אקראנה לפניך.

– אם אין בּה אריכוּת יתרה.

– חלילה, היא קצרה עד מאד, לי אין סבלנוּת לכתוֹב דברים ארוּכּים. עד שירתחוּ המים אקראנה עד תוּמה.

– בּבקשה, קרא!

היא צנחה על המיטה, נשענה בראשה על הדוֹפן והאזינה בעינים עצוּמוֹת.

הוּא הוֹציא מתוֹך ספר-לימוּד כּרסני גליוֹנוֹת מלוּכלכים אחדים, עיין בּהם, יִשרם וסדרם, ישב על הכּסא ממוּלה, הרכּיב רגל אחת על חברתה, תיקן את בּלוֹריתוֹ והתחיל לקרוֹא בקוֹלוֹ חסר-הגוֹן, אבל בּהטעמה נכוֹנה. שוּם רעיוֹן שלם לא נקלט בּמוֹחה, רק מלים בּוֹדדוֹת צלצלוּ באזניה, מעין: שמים, שלג, איזמרגדים, קרח, ארמוֹן, שמש, אהבה, כּוֹכבים, מלאך, שדים, נשיקוֹת, עינים, קרח, קרח, קרח… מלה זוֹ נשנתה פעמים אין מספּר. וּפתאוֹם הרגישה, שיחסוֹ של הגבר היוֹשב וקוֹרא לפניה היה תמיד קר כקרח אליה, אף כל שאר הגברים התיחסוּ אליה כאל נציב-קרח, כּל חייה עברוּ עליה בתוֹך שריוֹן-קרח. קרח, קרח, קרח! – הוֹי, למה באה לכאן? למה?

– נוּ, המים כּבר מבעבּעים. – קרא מאכּס, זרק את כּתב-היד על השוּלחן ונחפּז להכין את התה.

הליה לחצה בגניבה את צדעיה והרהרה כמעט בּקוֹל: בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! אך מחשבה זוֹ נשנתה במוֹחה רק כּהד רחוֹק שאינוֹ פוֹעל כּלוּם.

– היכן הרוֹם? שאלה את מאכּס בּכעס גלוּי, כּשזה הציג לפניה את הכּוֹס המהבּילה. הוּא הביא את הבּקבּוּק ורצה לטפטף מתוֹכוֹ מעט אל תוֹך הכּוֹס.

– הנח, אני בעצמי!

היא חטפה מידוֹ את הבּקבּוּק, שפכה מחצית התה על הרצפּה וּמלאתה רוֹם. משקה אדוֹם זה נאבק עם התה ולא רצה להמהל בּוֹ, הסתלסל בּכוֹס והצהיר לאוֹרה של החמה השוֹקעת. הליה הסתכּלה בכוֹס וחייכה בכויצת-שׂפתים משוּנה. אחר-כּך הריקה את הכּוֹס בּלגימוֹת אחדוֹת.

מאכּס הרהר אגב חיוּך: היא רוֹצה דוקא להיוֹת אוֹריגינלית, אבל אין הדבר הוֹלמה כלל.

קרוּם פוֹספוֹרי-כחוֹל עלה על עיניה של הליה, וּבלחייה פרחה אדמוּמית. מתחילה נפלה עליה עצבוּת עמוּקה, היא חשה בוּשה וחרטה: היא באה לכאן בּכוָנה לעשׂוֹת מעשׂה רע מאד, מעשׂה שפל וּמנוּול. כּלוּם היא רעה כל-כּך? וּבמה אשמה לה חברתה, שהיא שוֹפכת את דמה? היכן היא עכשו? היא יוֹשבת בּודאי בביתה בכסא-הנדנוּד בּלי-נוֹע וּמזילה דמעוֹת. הדמעוֹת מתגלגלוֹת על פּניה המשוּחים בּפוּך וּמתווֹת עליהם קוים עקלקלים, הוֹי, כּמה מגוּחכת היא! ריסי-עיניה העליוֹנים נשרוּ ולוּח-חזה כל כך שטוּח, כּדף-הצבעים שלה, וזרוֹעוֹתיה דקוֹת כּגבעוֹלים, בּאחיזה אחת אפשר לשברן, חי-חי-חי! וּמפלצת זוֹ רוֹצה דוקא שמאכּס יאהבנה, שישׂאנה, שיתעלס עמה ביוֹם וּבלילה, מאכּס זה היפה כל-כך, היוֹשב לפניה מחריש וחוֹשב וחוֹלם וידיו חבוּקוֹת על לבּוֹ, כּמה מגוּחך הדבר!

ולפתע ניעוֹר בּה אוֹתוֹ הרגש שנאבקה עמוֹ זה עידן ועידנים לכבשוֹ, והתפּרצוּתוֹ היתה כל כך תקיפה, שלא עלתה על דעתה כלל להלחם בּוֹ. רגעים אחדים רפרף מבּטה, כּדבוֹרה רעבתנית, על פּניו של מאכּס שישב כּמנמנם, אחר-כּך התנפּלה עליו ונשקתוֹ בכל עוֹז על מצחוֹ.

וּמאכּס, אוֹתוֹ מאכּס שליטוּפי נשים ונשיקוֹתיהן היוּ לחם-חוּקוֹ, נעלב בּנשיקה פּתאוֹמית זוֹ במידה מרוּבּה כל כך, שדחף את הגוּף התלוּי עליו בכל כּוֹחוֹ, וזה הוּטל בּאנקה אחוֹרנית על המיטה. וכאן קרה דבר איוֹם: כּל גוּפה של הליה התחיל מפרכּס כּבקדחת, רגליה בעטוּ וחוֹללוּ באויר, אצבּעוֹתיה נתקעוּ בראשה והיוּ תוֹלשוֹת את השׂער, עיניה נתבּלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת שוֹתתוֹת וּמתוֹך גרוֹנה בקע קוֹל-צעקה מעוֹרב בּיבבה משוּנה:

– מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי? אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני

מה?… רק דבר אחד הגידוּ לי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב?… הגידוּ רק דבר אחד, אוֹי-אוֹי!

מאכּס, לאחר שעמד רגע בּרגלים מפוּשׂקוֹת וּבתמיהה קרוּשה על פּרצוּפוֹ המוֹארך, קרב אליה בּזהירוּת והתחיל משדלה:

– מה היה לך, מרת וינטר? מה אַת רוֹצה ממני? הרגעי, הרגעי, למה שתית כּל כּך הרבּה רוֹם? השד פּיתּני ליתן לה את הבּקבּוּק… נוּ, הישקטי, הישקטי! בּוֹשני בפני השכנים. נוּ, התּפסקי מצעוֹק? לעזאזל, היא יצאה מדעתה!

והוּא גוּפוֹ התחיל מתרוֹצץ בּחדר כּמטוֹרף.

ויללוֹתיה וּפרפּוּרי גוּפה נתגבּרוּ, שׂמלתה הוּפשלה

וּמתחתה הבהיקוּ התחתוֹנים הלבנים, הצחים, בּעלי הסלסלוֹת, מפּיה יז קצף וקוֹלה הצרוּד כּבר מקרקר את המוֹח:

– אני רוֹצה לדעת רק דבר אחד: מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה? הגידוּ לי, אוֹי-אוֹי-אוֹי!

הדלת נפתחה ברעש, ולפנים התפּרצוּ כמה שכנים עם השוֹער בּראש, גלוּיי ראש, מרתתים מזעם וצוֹעקים בּערבּוּביא:

– זוֹהי חוּצפּה!… זוֹהי נבלה!… כּשאתה מכניס לך “כּלבּה מוּפקרת”, סתוֹם את פּיה!… אני הוֹלך לקרוֹא לשוֹטר!… זוֹהי חוּצפּה!… התאָלמי שם, סחבה?… חוּצפּה!

מאכּס עמד מבוּלבּל ואוֹבד-עצוֹת. הדבר ציערוֹ כל כך עד שהיה קרוֹב לבכּוֹת, אבל פּתאוֹם התנפּלה על צואריו אשה אחרת, מפרכּסת וחיורת כּסיד, חבּקתוֹ ולחצתוֹ בכל כּוֹחוֹתיה וּבקוֹל נצחוֹן צעקה:

– צאוּ מכּאן מנוּולים! מה לכם ולארוּסי הנאמן, למאכּס שלי החביב, היחיד והמיוּחד.

וּמעוֹצם התרגשוּת נתעלפה.

ה

בּרתה, נישׂאה למאכּס שלה הנאמן, החביב, היחיד והמיוּחד; ואוּלם אוֹשרה לא הזהיר אפילוּ עד תּוֹם “ירחי-הדבש”. היא אמנם השלימה עם גוֹרלה המר וּבחברה היא משבּחת את בּעלה “שאינוֹ מוֹחה בידה לחיוֹת כּלִבָּה” – אבל בּלילוֹת, כּשהיא ממתינה לוֹ בשעה מאוּחרת בּחדר המיטוֹת, הרי היא שוֹפכת דמעוֹת כּמים על “יפיה ועוֹשר נשמתה” שנפלוּ בידי גבר שאינוֹ יוֹדע להעריכם…

והליה – אף היא נישׂאה לגבר מכוֹער בּא-בימים, אבל סוֹחר מהוּגן, פּיקח וּמעוֹרב עם הבּריוֹת, ואין כּמוֹה למסירוּת ולחיבּת הבּעל.

כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ מעסקיו הריהי מתרפּקת עליו כתינוֹקת וסחה בהתלהבוּת על ה“סדרים החדשים” שהנהיגה בהליכוֹת הבּית, והוּא מלטפה בחיבּה אַבּהית ונוֹשקה על מצחה. ולעתים רחוֹקוֹת, כּשזכרוֹן ה“מאוֹרע” עוֹלה לפניה, כּזכרוֹן חלוֹם רע ומבעית, היא תמהה על עצמה: כּיצד יכוֹלתי, אני הליה וינטר, להיוֹת כּל-כּך חלשה, כּל-כּך חלשה?

1912

---

פרקים ממגילת מלכיצדק

מאת

אשר ברש

לידתוֹ

אביו, יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאַפּיל, היה יליד בּרוֹד ושאר-בּשׂרוֹ של בּעל “החלוּץ”. היוּ לוֹ לחיים ורוּדוֹת, זקנקן שחוֹר וּמצוֹדד ושׂערוֹת רכּוֹת ונקיוֹת כּמשי הטוֹב. תחת המשקפיים עבוֹת-הזכוּכית ישבוּ עיניים קטנוֹת, כּחוּלוֹת וצלוּלוֹת מאד, ותחת החוֹטם הגבנוּני בלטוּ שׂפתיים בּשׂריוֹת ואדוּמוֹת כּתוּת-השׂדה. הוּא ידע יפה “פּסוּק” עם הבּיאוּר ועם תרגוּם אשכּנזי, מאוֹת פּתגמי חכמה של לסינג ושילר וריקרט, זכר את כּל הכּללים והיוֹצאים מן הכּללים שבּ“מירא כדיא” וּב“תלמוּד לשוֹן עברי”, והיה כוֹתב בּשביל כּל דוֹרש וּמשלם איגרוֹת בּמליצה עברית אוֹ אשכּנזית וּבאוֹתיוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּגננוֹת, תאוָה לעיניים; בּראש האיגרת “בּרוּך השם” בּצוּרת כּתר אוֹ סל אוֹ ציפּוֹר יפה וחתימת הכּוֹתב גוּנדלית.

כּשהיה בן עשׂרים ושתיים, לאחר ששוּחרר מעבוֹדת הצבא בשל קוֹצר-ראיה מוּפרז, נתגלגל לבּוּקוֹבינה ונתיישב בּעיירה קימפּוֹלוּנג. שם נעשׂה מוֹרה וּמלמד להוֹעיל, ושם לקח לאשה בתה של אלמנה עניה – נערה בעלת-בּשׂר וצחת-עוֹר, קוֹקה שמה, שידעה לבשל ולאפוֹת “מאמאליגה” בּכל האוֹפנים וּבכל הטעמים, בּחלב, בּחמאה, עם גבינה, וראה עמה חיים שלא ראה כמוֹתם בּחלוֹמוֹ. כּי בן עניים היה יהוֹשוּע-השיל מילדוּתוֹ (אביו היה סרסוּר קטן ואמו היתה מוֹרטת נוֹצוֹת בּמרתף שבּכיכּר קאליר), ואינם דוֹמים עניי גליציה לעניי בוּקוֹבינה לעסקי מאכל וּמשתה: הראשוֹנים מסתפּקים בּשניים-שלוֹשה “מוֹסקאלים” והאחרוֹנים – בּ“מאמאליגה” בּחמאה וּבגבינה.

בּני בּוּקוֹבינה, אחיהם הקטנים של בּני בּיסאראבּיה, אף כּי רחוֹקים גוּפם מתּוֹרה וּמהשׂכּלה, הם מוֹקירי תלמידי-חכמים וּמשׂכּילים, וכמעט אינם מבדילים בּין אלה לאלה. וּבכן נתכּבּדוּ כּבוֹד גדוֹל על-ידי המשׂכּיל התּוֹרני מו"ה יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, שבּא אליהם מירכתי גליציה וּממוֹשב החכמה והיחשׂ, ושלחוּ אליו את ילדיהם, בּנים וּבנוֹת, שיקחוּ לקח מפּיו, שנה אוֹ שנתיים, בּלשוֹן וספר, ואף-על-פּי שלא העניקוּ לוֹ שׂכר בּיד רחבה, כּדרך שהעניקוּ למוֹרה הנוֹכרי מבּית-הספר בּמחיר השיעוּרים שהוֹאיל ליתן לבניהם של בּני-העליה, והנה גם פּרנסתוֹ נמצאה לוֹ שלא בצער. גם פּירוּרים משוּלחנם של עשירים יש בּהם כּדי שׂביעה לעני.

חמש שנים פיטמה האשה קוֹקה את בּעלה עטרת ראשה וגם את עצמה בכל משמני בּוּקוֹבינה הבּרוּכה, עד שפּניהם היוּ דשנים וּמבהיקים וּבשׂר גוּפם ממתח את תפרי מלבּוּשיהם עד להתפּקע, אך דבר אחד מנעה מאישה וּמעצמה – פּרי בטן. אף כּי כרסוֹתיהם של שניהם היוּ מהלכוּת לפניהם כּמעוּבּרים, כּביכוֹל. יהוֹשוּע-השיל לא שׂמח על מניעת הזרע, אך גם לא נצטער, וגם האשה לא שאלה ברוֹפאים, וגם לא בצדיקים, להבדיל, ולא נסעה למעוֹנוֹת-קיץ ולמעיינוֹת-ישוּעה, ואפילוּ לדורנא וואטרא הקרוֹבה, המשוּבּצת כּאבן-חן בּהרי הקרפּאטים הירוּקים, לא יצאה לירחי הקיץ, כּדרך רוֹב נשי קימפולונג – לא מרוֹב בּטחוֹן בּישוּעת ד', אלא מעוֹמס נחת יוֹם יוֹם בּביתה עם בּעלה הנאה והנעים. בּרוֹב הימים דבק גם בּה מעט מן “הנפש המשׂכּלת”, שאם גם לא למדה חכמה, היא יוֹדעת לחיוֹת בּחכמה, כּמאמר החכם היוָני.

והנה בשנה השישית לנשׂוּאיה נתעבּרה כמעט בּהיסח-הדעת וּבלי שיהא ניכּר הרבּה, וּמקץ תשעה ירחי הריוֹן נוֹחים, ללא חמדה מציקה וללא הקאה, כּנוֹשׂאת אפרוֹח מתנמנם בּחיקה, אחרי שניים-שלוֹשה חבלי לידה קצרים וקלים, המליטה בן-זכר, תינוֹק ארוֹך ורזה שלא כדרך הטבע, וראשוֹ מכוּסה דיבלוּלי-שׂער שחוֹרים היוֹרדים על אזניו.

יהוֹשוּע-השיל יצא בכל זאת משהוּ מגדרוֹ ביום מכוּבּד זה. הוּא כמעט לא רעב ללחם כּל אוֹתוֹ יוֹם, בּשׂרוֹ ירנן והוּא מהלך בּבית על אליוֹני רגליו (לתלמידים שבּאוּ ללמוֹד הוֹדיע על המפתן בּפנים זוֹרחוֹת, כּי היוֹם הם נקיים לבתיהם), וּבערב שאחר הלידה (הלידה חלה ביוֹם חוֹרף רב-שלג וּבדיוּק בּחצי היוֹם. היוֹם והשעה נרשמוּ בידי בעל הבּרית על לוּחוֹת הכּריכה מבּפנים בּתוֹך שלוֹשה ספרים בּבת אחת, שאם יאבד הספר האחד והיה הספר הנשאר לפליטה). כּטוֹב ליבּוֹ באבהוּתוֹ, והיוֹלדת והמיילדת הזקנה יחד עם הרך הנוֹלד נמים את שנתם, ישב לוֹ בדוּמיית חדר התוֹרה אל השוּלחן החלקלק לאוֹר מנוֹרת-נפט קטנה, הכּיפּה של משי רוֹכבת כּלביבה שחוֹרה על בּלוֹריתוֹ הקטנה ורגליו הנתוּנוֹת בּגרבי-צמר עבים מתחכּכוֹת בּהנאה בכרעי השוּלחן, והוּא פוֹזם לנפשוֹ ניגוּן של חזני ברוֹד, ספר התנ“ך פּתוּח לפניו והוּא מחפּשׂ בּוֹ שם נאה לבנוֹ, שם אשר איש בּישׂראל בּימים האלה עוֹד לא קרא כמוֹהוּ לבנוֹ. כּשלוֹש שעוֹת הפך בּספר, כּשהוּא רוֹבץ עליו במשקפיים העבוֹת. עבר מ”בּראשית בּרא" עד “עמוֹ ויעל”, בּתוֹרה וּבנביאים וּבכתוּבים, חיפּשׂ כּל שם עצם פּרטי, בּדק כּל אחד לאוֹר הטעם הטוֹב והבּינה הישרה, ורק את הטוֹבים למען בּנוֹ אשם בּעט-עוֹפרת על הגיליוֹן הקטן שלפניו.

כּשכּילה את קריאת התנ"ך היוּ רשוּמים לפניו כחמישים שם. גם על אלה עבר פּעמיים בּרוֹב איזוּן וחיקוּר, בּירר וּמחק מחק אחר מחק, עד שנשארוּ בידוֹ רק חמישה שמוֹת, כּוּלם בּרוּרים, כּוּלם חמוּדים, כּל אחד כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ. אך בּין החמישה לא יכוֹל להכריע. מה עשׂה? כּתבם בּכתב אשוּרי על פּיסת-נייר, וכששכב לישוֹן בּאוֹתוֹ חדר על הדרגש שהציע לעצמוֹ, נתן את הפּתק תחת הכּר למראשוֹתיו, שבּהשכּימוֹ להקיץ בּבּוֹקר ודעתוֹ צלוּלה עליו, יבחר את הטוֹב.

הוּא ישן כּל הלילה שינה מתוּקה, וכשהקיץ אמנם היה מוֹחוֹ צלוּל להפליא, ואך הוֹציא את פּיסת-הנייר וּפרשׂה וכיוונה כנגד האוֹר שבּחלוֹן, מיד כּאילוּ נמחקוּ ונעלמוּ ארבּעה שמוֹת מן החמישה והאחד הזהיר כּאש שחוֹרה בשבע אוֹתיוֹתיו המהוּקצעוֹת בּרוֹב חן: מלכּיצדק. בּאה עליו התעוֹררוּת גדוֹלה, קם ונטל את ידיו והלך אצל היוֹלדת, סילק את הסדין המאהיל על מיטתה, וכשמצאה ערה על התינוֹק הישן, נקב לה את שם בּנם.

היוֹלדת, מקצתה מתפּנקת בּתוֹך הלבנים הצחים וּמקצתה מתבּטלת בּפני בעלה המשׂכּיל, אבי העוֹלל המוּטל בּחיקה, נתנה בוֹ את עיניה הנרחבוֹת מן הלידה וּמן הלילה וּמילמלה בקוֹל חשאי, שלא להעיר את המיילדת ואת הנוֹלד:

– ואתה סבוּר, יהוֹשוּע-השיל, ששם נאה הוּא?

– שטיה, אין כּמוֹהוּ לנוֹי! – מיהר בּעל השם וחרץ – עליך לדעת, קוֹקה יקרה, כּי הוּא שמוֹ של מלך שלם, לפנים, בּימי היבוּסי… מלכיצדק היה כוֹהן לאל עליוֹן, ואברהם, אחרי שוּבוֹ מהכּוֹת את כּדרלעוֹמר…

– טוֹב, יקירי, יהי כרצוֹנך. אני מרגישה חוּלשה…

והיא עצמה את עיניה ולחצה בעוית את ידוֹ עד להכאיב. הכּאב מתק לוֹ ליהוֹשוּע-השיל, עד שגחן ונגע בּשׂפתיו על מצחה הרחוּץ בּזיעה קרה, מלוּחה משהוּ. אחר עמד וכל רגשוֹתיו בידוֹ האחוּזה בין אצבּעוֹת יד אשתוֹ. האשה נתאוֹששה קצת ואמרה בהיסוּס:

– יהוֹשוּע-השיל, איזה שם אמרת?

– נדמה לי, שקשה יהיה לבטאוֹ. לא כך?

– מה הקוֹשי, פתיה קטנה? – אמר יהוֹשוּע-השיל בּחיוּך סלחני – מל–כי–צ–דק. שם פּשוּט וקל מאין דוּגמתוֹ. רק ארבּע הברוֹת, בּלי שוא נע, וּבלי דגש חזק…

– טוֹב, טוֹב, יקירי. יהא כך. הגישה לי בטוּבך טיפּה מן הלימוֹנאד שם בּכּוֹס על השוּלחן. יש לי חוּלשת הלב…

וּבכן נקבע השם, ולאחר שבוּע, בּשעת בּרית המילה בבית, נקרא שם היילוֹד בּישׂראל כּשם הכּוֹהן לאל עליוֹן, והמברך נוֹקבוֹ בקפידה יתירה.

משהוּ מימי ילדוּתוֹ

מלכיצדק נשאר בּן יחיד. גם אחוֹת לא היתה לוֹ. חלבּה השמן של אמוֹ והמזוֹנוֹת הטוֹבים שהעניקה לוֹ אחרי היגמלוֹ, מילאוּ עד מהרה את רזוֹנוֹ. אך אוֹרך גוּפוֹ נשאר גם להבּא שלא כדרך הטבע. בּן שלוֹש היה כבן חמש לקוֹמה, בּן חמש כּבן שמוֹנה וכו'.

– שמא גרים, – אמר עליו בשבּת בּבית-הכּנסת הרב דמתא, גם הוּא מיוֹצאי גליציה, מקצתוֹ תלמיד-חכם וּמקצתוֹ מעוֹרב עם הדוֹר החדש, וידידוֹ של יהוֹשוּע-השיל, וצבט את הנער בּלחיו – שם ארוֹך כּזה בעל-כּוֹרחוֹ מאריך את גוּף נוֹשׂאוֹ. אילוּ היה שמוֹ דן אוֹ גד, בּודאי היה בן-פטיטא, כּזה. עכשיו ששמוֹ מל–כּי–צ–דק, איך לא יהא תוֹרן?

– בּאמת איני זוֹכר בּמשפּחתי אף איש אחד גבה-קוֹמה, – אמר יהוֹשוּע-השיל כּמבוייש ולחץ את ראש נערוֹ אל כּריסוֹ – אם לא להביא בחשבּוֹן את הדוֹדה ריקיל, שבּאה אלינוּ מרוֹזוואדוֹב… אך זכוּרני שקראתי באיזה מקוֹם, כּי היבוּסים היוּ אנשי-מידוֹת, והרי שם יבוּסי הוּא.

– והרי לא בשלם כּי-אם בחברוֹן, היא קרית ארבּע, היו הענקים…

– ענקים לחוּד ואנשי-מידוֹת לחוּד… ויש לשער שכּל עניין הענקים אינוֹ אלא אגדה בלבד…

– אי, אתה מתחיל כּבר בּדברי מינוּת… אם כּן צריך להתפּלל.

והרב פּנה אל מקוֹמוֹ מאחוֹרי התיבה, כּששׂפתיו רוֹחשוֹת בּתפילה.

מראשית ילדוּתוֹ הצטיין מלכיצדק בּאוֹפי חזק וכבוּש. מלבד מה שנשך אחת מפּיטמוֹת שדיה של אמוֹ והיתה צריכה ריפּוּי כשלוֹשה שבוּעוֹת, התחיל מיד בּהליכה בלי עמידה תחילה, דבר שאינוֹ כמעט בּגדר הטבע. וכשהתחיל מדבּר לא היה בדיבּוּרוֹ כלוּם מלשוֹן-העילגים של תינוֹקוֹת. דברים מעטים, אך כּדרבּוֹנוֹת. כּל מה שדרוּש לוֹ היה מבטא בשלימוּת מפליאה. כּשנפל, לא השמיע קוֹל בּכי, מוּּטל היה בפישוּט איברים וקרא לגדוֹל שיבוֹא ויקימהוּ. עם ריבּוּי צרכיו נתרבּוּ המלים בּפיו, ומעוֹלם לא הוֹציא מפּיו מלה לבטלה. דבר דבוּר על אוֹפניו ולצוֹרך:

– אמא, תני דייסא! אבּא, הבא את הסיר! הרימוּ אוֹתי! חוֹר בּגרב!…

וכדוֹמה מן הדברים הקטנים, שהם גוּפי חייו של תינוֹק.

וכשגדל מעט, כּשנעשׂה בן שנתיים, לא היה כמעט דבר בּתחוּמוֹ שלא ידע לכנוֹתוֹ בשמוֹ המפוֹרש.

– אם יהיה קמצן בּכסף כּשם שהוּא קמצן בּדברים, – אמרה אמוֹ, כּנוֹח עליה רוּח ההוּמוֹר הבּריא, הבּוּקוֹביני – אין לקנא באשתּוֹ.

– מי יתן כּל האנשים ממעטים בּדיבּוּר כּמוֹהוּ! – גוֹנן האב על יוֹצא חלציו – “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה”, אמרוּ האבוֹת. ועליך לדעת, קוֹקה, שמשנת “אבוֹת” היא מקוֹר החכמה והלימוּדיוּת, לא כמשנת ההלכה…

עד שש לא שלחוּהוּ אל ה“חדר”. אביו בעצמוֹ לימדוֹ כתב וּמקרא, וכן גם בּספר “המדבּר בּלשוֹן עמוֹ”, וּבימים מאוּחרים יוֹתר, גם פּסוּקים אחדים עם פּירוּש רש“י ו”הבּיאוּר". אך את ראשית חכמת הדיקדוּק הקנה לוֹ מתוּן-מתוּן, כּידוֹ של אמן-פּדגוֹג. הנער היה קוֹלט הכּל ושוֹמר כּל דבר בּזכרוֹנוֹ.

– “ספוֹג”, “בּוֹר סיד”, “כּמוּנח בּקוּפסא”… – אמר

יהוֹשוּע-השיל שבחוֹ בפניו וּבאזני ידידוֹ הרב – כּשיגיע לשבע, צריך יהיה ללמדוֹ גם קצת גמרא. כּזית וככוֹתבת. ידע שיש גם הבלים כּאלה בעוֹלם… יש בּ"ה מקוֹם בּראש.

הרב טפח על גבּוֹ של ידידוֹ המשׂכּיל דרך נזיפה וחיבּה כאחת: אי, מין שכּמוֹתך!

לשׂמחת אמוֹ נמסר הנער לידי מלמד ירא-שמיים והיה עוֹשׂה חיִל בתוֹרתוֹ. משראה יהוֹשוּע-השיל שהנער מקבּל וניהנה, לא מיחה בידי המלמד שיתן לוֹ שיעוּר הגוּן בּגמרא. ידע מה שישיב למוֹרדי אוֹר!

יהוֹשוּע-השיל לימדוֹ בעצמוֹ כתיבה תמה, וכתבוֹ היה נאה להפליא, גם כּתב עברי וגם כּתב לוֹעזי, והיוּ האוֹתיוֹת מוּשלמוֹת, כּוּלן מתאימוֹת, כּיוֹצאוֹת מתחת מכבּש הדפוּס. ואם בּשעת כּתיבה היה זר גוֹחן על השוּלחן ורוֹאה את מעשׂה אצבּעוֹתיו של הילד, היה אביו, שחשש לעין-הרע, צוֹבטוֹ מתחת לשוּלחן ולוֹחש לוֹ: “כּער את כּתבך, כּער, אני אוֹמר לך…”

אך מן השמיים גזרוּ שיהוֹשוּע-השיל לא יזכּה לראוֹת את ה“ספוֹג” מלא את כּל נקביו וחלוּליו. בּשנת אלף תשע מאוֹת וחמש, היא שנת

פּוּלמוֹס רוּסיה ויאפּאן, פּרצה מגיפת הטיפוּס בּעיירה קימפּוֹלוּנג,

ויהוֹשוּע-השיל חלה את חוֹליוֹ, וּמקץ עשׂרה ימים יצאה נשמתוֹ על אדמת נכר, בּבוּקוֹבינה הרחוֹקה מעיר מכוֹרתוֹ, ואת הבית הקטן עם הגינה הנאה, שקנה מידי פקיד רומני “יוֹרד” מחוּץ לעיירה, יחד עם הפּרה ולוּל האוָזים, הניח ירוּשה לאשתוֹ ולבנוֹ בן השתּים-עשׂרה, שכּל זר הרוֹאהוּ היה חוֹשבוֹ לנער בּן חמש-עשׂרה, לכל הפּחוֹת.

אף משהוּ מימי בחרוּתוֹ

כּשנתייתם מאביו וראה את העצבוּת והריקוּת שנשתלטוּ בבית, שאל מאת אמוֹ, שתשלחנוּ אל בּית ספרם של הנוֹכרים. בּ“חדר” ימשיך לימוּדיו שעתיים בּיוֹם לעת מנחה.

האלמנה משכה את ראשוֹ למטה והתרוֹממה על בּהוֹנוֹת רגליה ונשקה לוֹ על פּיו (מלכּיצדק לא נהג לכוֹף קוֹמתוֹ), ולמחר בּבּוֹקר לבשה את שׂמלת השבּת, וגם את בּנה הלבּישה כן, והלכה עמוֹ לבית-הספר.

ראש בּית-הספר היה רוּתיני רחב-פּנים וּבהיר-שׂיער, שדיבּר אשכּנזית בּהתזת הרי"ש, איש טוֹב וּמיטיב, והנער הארוֹך שליו-העיניים, נשׂא חן לפניו וקיבּלוֹ באמצע השנה. וכשנוֹדע לוֹ, שהנער הוּא יתוֹם מאביו שהיה בעצמוֹ מוֹרה, העניק לוֹ גם ספרי-לימוּד חינם.

מלכיצדק נתחבּב עד מהרה על רוֹב המוֹרים, שהיה מכין בּהתמדה וּברוֹב דייקנוּת את כּל שיעוּריו, ולא היה דוּגמתוֹ בכל בּית-הספר. כּנגד זה שטמוּהוּ חביריו התלמידים. בּידוּע, שתלמידים שׂוֹנאים צדיקים גמוּרים וניהנים לירד לחייהם. גם מראהוּ המוּזר וּמנהגוֹ השוֹקט, מיעוּט דיבּוּרוֹ ותשוּבוֹתיו החוֹתכוֹת, עמדוּ לוֹ להשׂניאוֹ בעיני בני-גילוֹ. אבל מתייראים היוּ לרוֹדפוֹ בפוֹעל מאימת המוֹרים; רק בּליבּם שמרוּ עברתם לוֹ לעת מצוֹא.

אצל המלמד הוֹסיף ללמוֹד עוֹד שנה, וכבר הגיע ל“קריאה בפני עצמוֹ” בּמסכת בּיעא וגם בּספרי השׂכּלה שבּבּית, שנשארוּ בארוֹן אביו (בּתוֹכם כּרכים שוֹנים של “המאספים” וכרך אחד של “אוֹצר הספרוּת”), היה מעיין, וגם שני ספרים חדשים קנה לוֹ בעצמוֹ, כּשהיה עם אמוֹ בּצ’רנוֹביץ, את “גן שעשוּעים” ואת “ניב שׂפתים”, וכך ידע, נוֹסף על שלוֹש הלשוֹנוֹת הנלמדוֹת בּבית-הספר, אשכּנזית, רוּתינית ורומינית, גם שׂפת עבר, שׂפת עמוֹ מקדם.

קוֹדם שנעשׂה בר-מצוה סיים את שבע המחלקוֹת של בּית-הספר, וכדי להוֹסיף לימוּד מן ההכרח היה לנסוֹע לעיר גדוֹלה, לצ’רנוֹביץ אוֹ למצער לראדאוּץ, שיש בּה גימנסיה. אבל כּדי כך לא השׂיגה יד אמוֹ האלמנה, אף-על-פּי שהעגלה נעשׂתה אף היא לפרה ואת רוֹב החלב היתה מוֹכרת ללקוּחוֹת קבוּעים. גם אוָזים היתה מפטמת בּימוֹת החוֹרף, וּבקיץ היתה קוֹנה דגים מידי הדייגים הנוֹכרים וּמספּקת אוֹתם ללקוּחוֹתיה – אוּלם עוֹשר לא עשׂתה. וּמלכיצדק ידע ידיעה ברוּרה את מעמד אמוֹ, שהיה מנהל כּל חשבּוֹנוֹתיה, ולא שאל ממנה דבר שהוּא למעלה מכּוֹחה. כּחצי שנה לפני שמלאוּ לוֹ שלוֹש-עשׂרה שנה הזמין לוֹ בעצמוֹ זוּג תפילין אצל הסוֹפר שבּמקוֹם, למד בּעצמוֹ את הדינים בּ“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, ולמוֹעד הנכוֹן הלך לבית-הכּנסת והביא עמוֹ בּקבּוּק של יין-שזיפים ושׂקיק של פּרוּסוֹת דוּבשן, שאפתה אמוֹ, וּמסר הכּל לשמש, שיחלוֹק למתפּללים לאחר התפילה. מעתה היה כגדוֹל לכל דבר, לא רק בּקוֹמה.

לאחר שנמלך בּדעתוֹ במשך שבוּע ימים, בּא ערב אחד מן הרחוֹב, עטוּף בּאדרת וּמכוּסה כוּלוֹ שלג, התפּשט מתוּנוֹת, וּבעוֹדוֹ מחזיק את האדרת בּימינוֹ, לפני שחלץ מתוֹכה את שׂמאלוֹ, הוֹדיע לאמוֹ, שכּבר בּרר לוֹ את דרכּוֹ בחיים. עוֹד הערב יכתוֹב מכתב אל לאנגינשייד שבּברלין ויזמין את מכתבי-ההוֹראה, שמהם ילמד פּנקסאוּת וחשבּוֹן מסחרי וּמכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת התרבּוּת: אשכּנזית, אנגלית וצרפתית.

האלמנה קוֹקה נתבּלבּלה כלשהוּ, אך מיד הבּיטה בעיני בנה מתוֹך הערצה רבּה, ורק שאילה שאלה:

– וכמה יעלה כל זה, בּני?

– לא יוֹתר ממאה ועשׂרים כּתר. כּשאכלה ללמוֹד אשלח בּחינתי בכתב, ואם אצליח בּבחינה, אקבּל תעוּדה כדין. לאיש כּערכּי (הוּא הטעים שתי מלים אלוּ) אין לחלוֹם על השׂכּלה גבוֹהה. דיי, שתהא בידי אוּמנוּת מכוּבּדת המפרנסת את בּעליה ונוֹתנת לוֹ מעמד בּחיים.

לא יצאוּ שבוּעיים ימים וּבידוֹ היוּ המכתבים הראשוֹנים. היה עוֹשׂה לילוֹת כּימים ולוֹמד את תוֹרת הפּנקסאוּת, הפּשוּטה והכּפוּלה והאמריקאית, את החשבּוֹן המסחרי ואת נוּסחי המכתבים לסוּגיהם ולסוּגי-סוּגיהם בּשלוֹש הלשוֹנוֹת, תוֹאריהם וּפתיחוֹתיהם וסיוּמיהם, הכּל בּסדר נאה וּבשיטה מתוּקנת, מן הקל אל הכּבד, מן הפּשוּט אל המוּרכּב, מוּבל בּחוּט-המשי וּבחוּט-הזהב, עבוֹתוֹת אהבה, שנשזרוּ ברוֹב חכמה בידי בעל השיטה הגדוֹלה והמעמיקה של הפּרוֹפיסוֹר המהוּלל. שתים-עשׂרה שעה במעת-לעת היה שוֹקד על המלאכה: ארבּע ארבּע שעוֹת לכל מקצוֹע, וכתוֹם שנים עשׂר חוֹדש, והוּא בן חמש עשׂרה שנה, יצא מוּכתר בּתעוּדה מצוּיינה, המעידה על בּעליה כמאה עדים, כּי הוּכשר והוּסמך לנהל ספרי-חשבּוֹנוֹת ולכתוֹב מכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת בּכל בּית-עסק שיזדמן לוֹ.

המאוֹרע קישקש כּזוֹג בּכל קימפּוֹלוּנג, דרשוּ לשכנה של האלמנה, שיבּחוּ את פּרי בטנה בפניו, התקרבוּ למלכיצדק וביקשוּ ממנוּ שיהא מוֹרה לבניהם בּאוֹתם מקצוֹעוֹת שקנה לעצמוֹ בהצטיינוּת מרוּבּה כל-כך. והרי גם אביו, עליו השלוֹם, היה מוֹרה לבניהם, ויפה כוֹח הבּן מכּוֹח האב, וכיוֹצא באלה דברי שבח ושידוּל. מלכיצדק לא סירב וקיבּל.

התלמידים, שבּיניהם היוּ גם מגוּדלים, ושניים אפילוּ נשׂוּאים, היוּ מקבּלים את תוֹרתוֹ באוֹתוֹ כוֹבד-ראש וּבאוֹתה חשיבוּת שהיתה יוֹצאת מפּיו הגבוֹה. אצל העשירים, שהיה מביא תוֹרתוֹ לבתיהם, היוּ האימהוֹת מכניסוֹת לוֹ בשעת השיעוּר כּוֹס חמין בּחלב עם מאכל טוֹב, כּגוֹן נתח “מאלאי” מתוֹק, והוּא היה מוֹדה יפה וּמחכּה לגמר השיעוּר, שרק אז היה טוֹעם מן הכּיבּוּד בּצניעוּת מרוּבּה. לאחר הטעימה היה מוֹחה את פּיו במטפּחת לבנה שבּכיסוֹ וּבתנוּעת חן כּבן-כּרכים מלידה.

– כּמה משוּפּרים נימוּסיו! כּמה ישרה הנהגתוֹ! כּמלוֹא נימא מן השעה אינוֹ רוֹצה לגזוֹל. רוֹאים מיד שהוּא בן-טוֹבים. בּמה זכתה קוֹקה זוֹ, שהמשׂכּיל יהוֹשוּע-השיל נשׂאה לאשה!

אמוֹ, שהיתה בת-בּוּקוֹבינה פשוּטה בתכלית, ודאי שלא לימדתוֹ נימוּסים נאים, ונהפוֹך הוּא, כּשגדל התחיל תוֹבע מאמוֹ, שגם היא תאכל בּמתינוּת, לגימוֹת קטנוֹת, שתעמיד צלחת עמוּקה על גבּי צלחת צפה, שתהא חוֹתכת מן הפּת פּרוּסוֹת דקוֹת, שתניח כף וּמזלג וסכּין וּמפּית בּצד הצלחת מימין, וכיוֹצא באלה חוּמרוֹת שבּסעוּדה. הנימוּס, כּביכוֹל, נוֹלד עמוֹ.

– אפילוּ אביך, שהיה בן בּרוֹד וּמלוּמד גדוֹל, לא היה מקפּח את חיי בתביעוֹת כּאלוּ.

היתה אמוֹ קוֹבלת עליו לפני באי ביתה, אבל הוּא לא מחל על שלוֹ וּבעל-כּוֹרחה עשׂתה את רצוֹנוֹ.

כּשנתיים ימים היה עוֹסק בּהוֹראת-שעוֹת, שנתמחה בה יוֹתר ויוֹתר, והיה מכניס את הכּסף לבאנק וּפנקס-החשבּוֹן רשוּם על שם אמוֹ, והוּא מביאוֹ וּמוֹסרוֹ לידה, עד שהחזיר לה את ק“כ הכּתרים, שקיבּל ממנה בשביל מכתבי-ההוֹראה מבּרלין. וּבשנה השלישית הזמינוֹ בּכתב לבוֹא אליו בעל-האחוּזוֹת וּמנהל הבּאנק הגדוֹל “בּית וייסמאן”, הוּא וייסמאן הזקן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והציע לוֹ בלא הקדמוֹת להיוֹת עוֹזר למנהל חשבּוֹנוֹת הבּאנק וכוֹתב מכתביו הפּרטיים. לבּוֹ נתפּעם בּקרבּוֹ בשעת דיבּוּרוֹ של הזקן, כּמוֹ חישב להישבר. אבל הוּא שלט בּרוּחוֹ, ישב על הכּיסא זקוּף כּמקל והחזיק את כּוֹבעוֹ על בּרכּיו בלא תנוּעה (וייסמאן זה אף שחסיד ויז’ניצי היה, דרש מאת פּקידיו שישבוּ אצלוֹ בגילוּי-ראש. עסק הוּא עסק, וּפקיד צריך לנהוֹג כּבוֹד בּאדוֹניו, כּמוֹ אצל הגוֹיים!) והחזיר “הן הן” ו”לאו לאו".

למחר נכנס לעבוֹדה וּבשׂכר הגוּן. וּבזמן קצר נעשׂה יד ימינוֹ של העשיר, עד שהגיעה שעתוֹ לעבוֹד עבוֹדתוֹ בצבא הקיסר.

שני ירחים בּצבא הקיסר

בּעצם ידוֹ וּבכתיבתוֹ התמה המפוֹארת כּתב מלכּיצדק את

הבּקשה בשם אמוֹ האלמנה ואישרה בבית המאגיסטראט, ונאמר בּה בערך כּך: היוֹת והוּא, מלכיצדק אוֹיגאפיל, הוּא בן יחיד לפני אמוֹ האלמנה מבּעלה המנוֹח יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, יליד בּרוֹדי, והיוֹת והבּן האמוּר, שמלאוּ לוֹ

ביוֹם כך וכך עשׂרים שנה, הוּא הזן והמפרנס היחידי של אמוֹ האלמנה, על-כּן, לפי חוֹק המדינה סעיף כּך וכך, מתבּקש כ' שׂר-המחוֹז, בּמקרה שמלכיצדק האמוּר יימצא כשר וראוּי לעבוֹד בּצבא הקיסרי-המלכוּתי, להכניסוֹ לצבא-המילוּאים, שזמן העבוֹדה שם שני ירחים וכו' וכו'. ואת הבּקשה החתים בּידי אמא ושלחה אל שׂר-המחוֹז, כּדין.

לא היה לוֹ סיכּוּי כלשהוּ שישחררוּהוּ מחמת אי-כוֹשר, שהרי קוֹמתוֹ וּבריוּת גוּפוֹ היוּ גלוּיוֹת לכל עין, וכסף די שחד גם את הרוֹפא וגם את המאיוֹר לא היה בידי האלמנה; וגם אילוּ היה הכּסף בּידה – לא היה מלכיצדק מסכּים בּשוּם פּנים ואוֹפן להעמיד את חייו על יסוֹד תרמית. וּבאמת, כּשאך נתייצב בּפני הקוֹמיסיה שבּראדאוּץ בּחדר הגדוֹל והריק, ולוּחית-המדידה לא צריכה היתה לירד כּלל, כּי נתמכה מיד בּראשוֹ, והפלדפיבל המוֹדד השיק את עקבי מגפיו וקרא לפלדפיבל המזכּיר: “גוֹבה 198!” – נשׂאוּ כל חברי הקוֹמיסיה את עיניהם, והמאיוֹר הזקן את משקפי-הזהב הנוֹצצים, והבּיטוּ בוֹ כבאחד מפּלאי-תבל. בּבת-אחת נשמעוּ שלוֹשה קוֹלוֹת: “כּשר!” ועוֹד בּצאתוֹ עירוֹם עד לשתותיו כדי ללבוֹש בּחדר הסמוּך את בּגדיו, ליווּהוּ מבּטיהם בּהנאה יתירה. אם חיילים כּאלה במדינה, יכוֹל הקיסר להיוֹת שוֹקט בּמכוֹנוֹ!

וּמלכיצדק נתקבּל, לפי הבּקשה ולפי החוֹק, לצבא-המילוּאים בּגדוּד הרגלים שבּצ’רנוֹביץ. אך לא עברוּ עליו שבוּעיים ימים של אימוּנים קשים וכבר ישב בּמשׂרד והיה משׂרטט וּמעתיק בּכתיבתוֹ המוּשלמת כּל מיני תעוּדוֹת ורישוּמים, שהפלדפיבל האוֹסטרי טוֹב-הפּנים המציא לוֹ

בשפע.

מקרה לא מצוּי מצאהוּ. הקוֹרפּוֹראל שהיה יוֹשב לפניו על כּיסא זה חלה בצהבת ונפטר לביתוֹ לשלוֹשה שבוּעוֹת, וּמאין אוֹתה שעה אחר בּמקוֹם, איש-משׂרד ראוּי למלאכה זוֹ, שאלוּ בין הטוּראים, ואוֹיגאפיל נמצא ראוּי למלא את מקוֹם הנעדר. מעתה היה יוֹשב יוֹם יוֹם בּמדיו, שני בתי-זרוֹע של בּד אלפּגא שחוֹר מכסים את שרווּליו, שׂערוֹ הקצר מפוּלג יפה במסרק, מדוּהן בּדוֹהן וּמוּחלק בּמברשת, והוּא עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ

במסירוּת וּבאמוּנה, כּאילוּ היה מקבּל שׂכר כּפליים משׂכרוֹ אצל וייסמאן. רק פּעמיים בּיום, חצי שעה בבוֹקר וחצי שעה לפנוֹת ערב, היה חייב לצאת עם פּלוּגתוֹ אל כּיכּר-האימוּנים לשם התעמלוּת בּפיקוּדוֹ החמוּר של הצוּגספירר המעמל. אך בּן-חוֹרין היה בשעוֹת הפּנאי לילך העירה בלי רשיוֹן מיוּחד, וּבלבד שיחזוֹר בּשעה הקבוּעה לקסרקטין. מוּבן מאליו, שלא אירע אף פּעם אחת, שאוֹיגאפיל לא יבוֹא בדיוּק רבע שעה לפני התרוּעה. ותמיד עוֹד היה סיפּק בּידוֹ לצחצח את נעליו ולנקוֹת את תלבּוֹשתוֹ, וגם למרוֹט את הפּגיוֹן הקצר התקוּע לוֹ בחגוֹרוֹ.

וּמלכיצדק נתחבּב מאד על הפלדפיבל מנהל המשׂרד, וכשמילא את צבאוֹ, כּתוֹם שני הירחים, והקוֹרפּוֹראל לא חזר מבּיתוֹ (לפי תעוּדה שנתקבּלה ניתקה אצלוֹ הצהבת למחלת כּליוֹת קשה), הציע לפניו בשם האוֹבּירלייטנאנט להישאר בּשירוּת, והבטח הבטיחוֹ, כּי מיד יינתן לוֹ כּוֹכב אחד ושׂכר כּפוּל, כּדין הנשארים בּעבוֹדת הצבא מרצוֹן ואם יעמוֹד בּבחינה לאחר שנה – דבר שאינוֹ מטיל בּוֹ אפילוּ צל של ספק – מוּבטח לוֹ גם הכּוֹכב השני, ואחריו השלישי, עד שיהיה לפלדפיבּל גם הוּא. האפשרוּיוֹת בּצבא לגבּי אדם משׂכּיל וחרוּץ, והעיקר, בּעל נאמנוּת ואוֹפי – הן מרוּבּוֹת.

– מצטער, אדוֹני הפלדפיבּל. – השיב לוֹ מלכּיצדק – אֵם אלמנה, אשה בוֹדדה. מחכּה לי בבית. מצטער מאד.

ואוּלם הידידוּת בּינוֹ וּבין הפלדפיבל נמשכה להנאת שניהם גם אחרי צאתוֹ מן הצבא. איגרוֹת כּתבוּ זה לזה במשך כּמה שנים. הפלדפיבל (איגוֹן מינצמיאר היה שמוֹ) סיפּר לוֹ במכתביו על מצב משפּחתוֹ. היה משתפוֹ ברוֹב אימוּן בּצער חיי-הפּרט שלוֹ, שהיתה לוֹ אשה ושני ילדים נחמדים בּגראץ, אך גם אשה אהוּבה בווין. והאהוּבה אשתוֹ של לייטנאנט חבר, ולה אין ילדים. והרע מכּל, שהלייטנאנט חבירוֹ הוּא מוּכּה-שחפת, ואף-על-פּי שהיא, אשתוֹ, אוֹהבת את הפלדפיבל אהבה עזה כמוות, נפשה קשוּרה ברחמים רבּים בּבעלה החוֹלה. מלכיצדק הבין ללבּוֹ של הפלדפיבּל והיה משיב על וידוּייו מכתבים ארוּכים שוֹפעים השתתפוּת בּצער ואפוֹריזמים מחוּכּמים על תכלית חיי האדם ועל הטראגיוּת שבּחיים. רוּבּם של האפוֹריזמים עיבּד על-פּי ה“כסניין” של גיטה-שילר ועל-פּי פתגמיו של ריקרט, על-כּן היה סגנוֹנם מצוּיין להפליא. אך הפלדפיבל לא היה בקי בספרוּת עמוֹ וקיבּלם כּמקוֹריים בּהחלט.

גם בּהיוֹת מלכיצדק, לאחר שנים אחדוֹת, בּארץ-ישׂראל, עוֹד קיבּל מאת חבירוֹ זה שני מכתבים שלא השיב עליהם, עד שפּרצה המלחמה, והפלדפיבל נשלח לחזית, וּמאז נסתם ממנוּ כל חזוֹן. אך דמוּתוּ וזכרוֹ נקבעוּ בלבּוֹ של מלכּיצדק ולא שכחוֹ כל ימיו, כּפי שיתבּרר בּבּא.

מלכיצדק נעשׂה ציוֹני

לאחר שמילא חוּקוֹ בצבא הקיסר כּדין, שב מלכיצדק אוֹיגאפיל על כּנוֹ ב“בית וייסמאן”, והיה מעתה מכוּבּד על חבריו ועל בּעליו על אחת כּמה וכמה. אף תוֹספת ראוּיה על משׂכּוֹרתוֹ ניתנה לוֹ מאת אדוֹניו לשׂמחתוֹ ולשׂמחת אמוֹ.

ולוַייסמאן בּן יחיד, מפוּנק וּמסוּנק, שהיה תלמיד בּכּיתה השביעית של הגימנסיה בצ’רנוֹביץ הבּירה, אף שכּבר היה בן תשע-עשׂרה וּמעלה, אלא שפּיגר בּלימוּדיו ושתי פעמים ישב שנתיים בּאוֹתה כיתה. לא שתקפה עליו משנתוֹ (בּעל-מוֹח וּממוּלח היה), אלא שלא יכוֹל להבין למה לייגע עצמוֹ ולעשׂוֹת לילוֹת כּימים, אם אביו יגע ימים ולילוֹת והכין די לוֹ ולזרעוֹ אחריו. היה מרבּה בקריאת ספרים מוֹשכים את הלב כּיין, והיה מרבּה לבלוֹת שעוֹת בּבתי-שׂחוֹק, וכמה פעמים נתפּס ע"י מוֹריו דרך מקרה במקוֹם האסוּר ונענש, והיה חוֹזר לסוּרוֹ. סוֹף סוֹף חסוּ על ממוֹנוֹ של אביו והוֹציאוּהוּ לחלוּטין, והוּא חזר לביתוֹ בלי שמץ צער.

אביו, שפּיקח היה, רחש לבּוֹ מחשבה טוֹבה: יחבּרנוּ עם אוֹיגאפיל, שבּודאי תהא השפּעתוֹ על בּנוֹ לטוֹבה.

אמר לבנוֹ בשעת הסעוּדה וּבאוֹזני אשתוֹ:

– יוֹדע אתה, סאלוֹ (שמוֹ היה שלוֹם וסאלוֹ קראוּ לוֹ), כּדאי שתכּיר לעת מצוֹא את העוֹזר שלי בקוֹריספּוֹנדנץ, את מר אוֹיגאפיל.

– את מי? את זה – את כּדרלעוֹמר – כּמדוּמה, שכּך שמוֹ?

– לא כדרלעוֹמר אלא מלכיצדק. ולאו שמא גרים. תיוכח שהוּא מוֹפת של סוֹלידיוּת וחוֹבה. ואינוֹ שוֹטה כלל, אף שהוּא נראה כך מלבר. בּכל יוֹם אני שוֹמע מפּיו הערוֹת מחוּכּמוֹת בּעניני עסקים, כּשהוּא עוֹרך את מכתבי. יש מה ללמוֹד ממנוּ.

– מילא, – אמר הבּן ועשׂה העויה, תאוה לעיניים – לא אפסיד כּלוּם אם אכּיר אוֹתוֹ. בּאוֹסף הבּריוֹת המשוּנוֹת שבּידי תהיה גם בּריה זוֹ. העיקר, שאעשׂה לך נחת-רוּח. לא כן, אבּא? – וזרק מבּט רב משמעוּת לאמוֹ המידשנת מחכמת בּנה.

וזאת לדעת לענין סיפּוּרנוּ, שסאלוֹ וייסמאן נתפּס אוֹתה שנה זמן מה לציוֹנוּת והיה חוֹתם על ה“וולט”, וכשחזר לביתוֹ הביא עמוֹ כמה מחבּרוֹת של אוֹתוֹ כתב-עתי. כּששמע מפּי אבּא כך, מיד עלתה על דעתוֹ: “תוֹרן כּזה יש לעשׂוֹתוֹ ציוֹני. הוּא יהיה ציוֹני גדוֹל. אפשר שיעלה בידי לפתוֹתוֹ שיעלה לארץ ישׂראל” (כּל ציוֹנוּתוֹ של זה היתה מין אידיאה פיקס: צריך לשלוֹח בּחוּרים לא"י! והיה מדבּר על כּך בּהתלהבוּת מרוּבּה, ורק הוּא עצמוֹ לא עלה על דעתוֹ לעלוֹת, כּל זמן שלא כלוּ ענייניו כאן).

אחרי שדיבּר עם מלכיצדק (וייסמאן הזקן כּיון לזמנם בּביתוֹ בשעה שהוּא נעדר משם) דברי נימוּסין ודברי חיבּה בכה וּבכה, אמר לוֹ לבסוֹף:

– מר אוֹיגאפיל, רצוֹני שיקרא בעיוּן מחבּרוֹת אחדוֹת של עיתוֹן שאתן על ידוֹ.

והוּא הוֹציא ממגירת שוּלחנוֹ את חבילת ה“וולט” והוֹשיט לוֹ:

– אינוֹ חייב להחזירן לי. רצוֹני רק זה: שימצא בהן עניין, לא יוֹתר.

מלכיצדק הסמיק והחויר וּמיד נתגבּר ואמר:

– דבר זה אינוֹ בא בחשבּוֹן כּלל, כּלוֹמר, לאחר שאקרא את המחבּרוֹת אחזירן לכבוֹדוֹ בתוֹדה. אפס כּי אקרא אוֹתן בּעיוּן נמרץ, כּרצוֹן כּבוֹדוֹ. מתי עלי לבוֹא ולהרצוֹת לפניו על העניין?

– לכשיכלה את הקריאה. אבל יוֹדיעני תחילה על ידי אבי, שאמתין לוֹ.

וּמלכיצדק לקח את החבילה הבּיתה. לאחר סעוּדת הערב הראה את הגליוֹנוֹת לאמוֹ ואמר:

– ראי, אמא, את אלה נתן לי ה“שֶׁף” הצעיר לקריאה. אם המנוֹרה תהא דוֹלקת בּחדרי עד שעה מאוּחרת, אל תקפּידי – עלי לקרוֹא את החוֹמר עד תוּמוֹ.

“הריהוּ יהוֹשוּע-השיל עין בּעין!” – חשבה קוֹקה. רק עתה ראתה שדוֹמה הוּא קצת לאביו המנוֹח. בּיחוּד המבּט והשׂפתיים הבּשׂריוֹת.

עד אחרי חצוֹת הלילה קרא מלכיצדק בּה“וולט”, לא הניח פּסוּק אחד, שוּרה אחת, אוֹת אחת, למן המאמר הראשי ועד הידיעוֹת בּסוֹף, הכּתוּבוֹת בּאוֹתיוֹת של פּטיט, והמוֹדעוֹת בּכלל. גם אל התמוּנוֹת המעטוֹת שבּעתּוֹן הבּיט ושב והבּיט ועיניו לא שׂבעוּ מראוֹת. וכשכּילה היה חש, שכּל רוּחוֹ נהפך בּוֹ והיה לאחר. הוּא יצא לרגע החוּצה, כּדי להרגיע עיניו בחשיכה, אך האוֹתיוֹת לא נסתלקוּ מעיניו. הוּא חזר ונכנס, כּיבּה את המנוֹרה, התפּשט ושכב – ולא יכוֹל לכפּוֹת על עצמוֹ את השינה. כּל הסגוּלוֹת הבּדוּקוֹת שבּידוֹ וכל כּוֹח רצוֹנוֹ לא עמדוּ לוֹ להרדים את מוֹחוֹ הנסער.

אין ספק בּדבר, הוּא נעשׂה ציוֹני. והרי הדבר פּשוּט וּמוּבן כּל-כּך, כּשתי פעמים שתּיים שהן ארבּע: ישׂראל הם בּגלוּת, בּרוֹב מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתם הם נרדפים, נדחקים מכּל עמדוֹת הכּלכּלה הממשיוֹת, הם פּוֹרחים בּאויר, הם “לוּפטמֶנשין”, כּביטוּיוֹ השנוּן של נוֹרדוֹי;

וּמקוֹם שאינם נרדפים היוֹם, יהיוּ נרדפים מחר, מקרי ימי עוֹלם מוֹכיחים; הרי זוֹ להבה נישׂאת בּרוּח, היוֹם היא כאן וּמחר היא שם, וסוֹפה שהיא מגיעה גם אל בּית ישׂראל שבּבוּקוֹבינה, שחסד הקיסר הזקן החסיד לפי שעה עדיין חוֹפף עליה – ויש ארץ-ישׂראל עתיקה, שוֹממה, בּלתי-נוֹשבת, שאפשר לקוּם ולשוּב אליה ולבנוֹתה, לעשׂוֹתה מקלט בּטוּח לגמוּלי ממוֹלדת – ולמה לא ילכוּ שמה? למה לא ישוּב הבּן האוֹבד אל המכוֹרה העזוּבה? הכּל כּה פשוּט, כּה מוּכח מאליו, עד שאין צוֹרך בּנימוּקים כּלל.

כּל הלילה היה מחזוֹר מחשבוֹת זה חוֹזר בּמוֹחוֹ כגלגל, ולא יכוֹל לסלקן גם כּשרצה בכך, ורק בּסוֹף האשמוֹרה השלישית חס עליו מלאך-השינה והרדימוֹ לשעה, כּדי שיוּכל לעשׂוֹת למחר מלאכתוֹ בלא פגם.

סאלוֹ וייסמאן שמע בּאוֹרך-רוּח למוֹפת את הרצאת הדברים מפּי מלכיצדק, וכשגמר שיבּח אוֹתוֹ על בּהירוּת דיוּנוֹ ואמר לוֹ:

– אם כּן יש להוֹציא מדבריו רק מסקנה אחת: עליו לעלוֹת לארץ-ישׂראל.

– כּן, – השיב מלכיצדק בּמבּט צלוּל כּמים הצלוּלים – זוֹ

המסקנה. אלא שאיני יכוֹל, כּמוּבן, לעלוֹת לפני שהתקנתי עצמי לכך. אבל מאמין אני, שלא יארכוּ הימים ואשוּב לארץ-אבוֹת.

הוּא הדגיש את המלה “אשוּב”, שהיתה חשוּבה בעיניו מכּל, אחרי כל מה שאיזן וחקר.

מכּאן ואילך היה חוֹסך מהוֹצאוֹתיו והיה חוֹתם בּעצמוֹ על ה“וולט” (את שש המחבּרוֹת הניח סאלוֹ בידוֹ של מלכּיצדק בּעל-כּוֹרחוֹ) והיה ממתין בּלב נפעם לבוֹא העיתוֹן מדי שבוּע בּשבוּע. ולא אמר בּזה די, אלא הזמין כּמה מן הספרים החשוּבים, שהעיתוֹן המליץ עליהם, ספרים שעוֹסקים בּעניני הלאוֹם. את כּל הנאוּמים, שנשמעוּ בקוֹנגרס מפּי המנהיגים והצירים ושנתפּרסמוּ בהוֹצאה המיוּחדת, היוֹמית, קרא מתחילתם ועד סוֹפם, לא הניח שוּרה אחת, לא נעלם ממנוּ שוּם שם, שוּם מספּר, שוּם תאריך, שוּם מראה-מקוֹם, שוּם אימרה – הכּל נשמר בּזכרוֹנוֹ, שהיה כבוֹר סיד שאינוֹ מאבּד טיפּה. מסוּפּקני, אם בּין המנהיגים והפּקידים הציוֹנים, שהיוּ חיים על קוּפּת הלאוֹם, היה אחד בּקי בכל פּרטי המשׂא-וּמתן של הצ’ארטר כּמלכיצדק אוֹיגאפיל! לא רק בּלילוֹת על משכּבוֹ היה מנהל משׂא-וּמתן עם שׂרי-החוּץ של המדינוֹת על ענייננוּ, אלא גם בּשעת עבוֹדתוֹ ב“בית וייסמאן” היוּ עוֹברים בּמוֹחוֹ, אגב המכתבים והמספּרים שהיה מעתיק בּשביל העסק, גם קטעי דברים ונאוּמים שקרא אמש. “שיכּוֹר אני – ולא מיין”, אמר לעצמוֹ בלשוֹנה של חנה לעלי הכּוֹהן.

סאלוֹ וייסמאן השׂיג את שלוֹ ולא מצא עוֹד עניין בּמלכיצדק ולא יסף לראוֹתוֹ. אך חוּץ ממנוּ לא ידע איש בּקימפולונג, כּי מלכיצדק הוּא ציוֹני אדוּק. אמנם משלם היה את השקל וגם בּא לעתים לאסיפה ציוֹנית, אך קוֹמתוֹ הגבוֹהה וּפניו השליוים לא אמרוּ כלוּם. וקוֹראים בּנפש, מבּעד לארוּבּוֹת העיניים, לא נמצאוּ בעיר זוֹ.

מתוֹך ה“וולט” בּלבד לא יכוֹל מלכיצדק לקנוֹת לוֹ השׂגה ברוּרה וּמספּקת על הנעשׂה בארץ-ישׂראל. אמנם מזמן לזמן בּאוּ שם קצת ידיעוֹת על קניית קרקע, אוֹ על בּיקוּרוֹ של ציוֹני חשוּב, אוֹ על סיכסוּכים שבּין קוֹלוֹניסטים לבין פּקידוּת הבּארוֹן, על פּוֹעלים עברים המבקשים עבוֹדה אצל בּעלי פרדסים ואינם מקבּלים, על שבּוֹנים בּתים בּעבוֹדה זרה – אבל את דמוּתה של הארץ לא ראה מתוֹך העיתוֹן הרשמי של הציוֹנוּת (יש להוֹדוֹת, שכּוֹח דמיוֹנוֹ לא היה רב). את הדמוּת הזאת התחיל רוֹאה כשבּאוּ לידוֹ עיתוֹנים עבריים, תחילה העיתוֹן “המצפּה”, שהיה יוֹצא בקראקא ושהיה מדפּיס מכתבים מירוּשלים חתוּמים בּשם איזה מנדל קרמר. ואחר כּך בּ“הפּוֹעל הצעיר”, שהיה יוֹצא ביפוֹ. העיתוֹן האחרוֹן הזה העיר את דמיוֹנוֹ של מלכיצדק בּמידה כזוֹ, שהיה רוֹאה את עצמוֹ בשׂדוֹת יהוּדה והשרוֹן אוֹ בין הרי הגליל התחתוֹן והעליוֹן יחד עם חוֹרשים ונוֹטעים, רוֹעים ושוֹמרים. אפילוּ כמה מלים משוּנוֹת, כּגוֹן: “נבּוּט”, “בּחר”, “אינז’יל”, “חוג’ה”, “מטליק”, “קוּשן”, “מג’ליס” וכיוֹצא באלוּ נקלטוּ במוֹחוֹ, והוּא הבינן על פּי דרכּוֹ, לא תמיד כּמשמען.

ציוֹנוּתוֹ היתה לוֹ מקוֹר עוֹנג וסיפּוּק אמיתי. אבל גם מצער לא ניקה בשל ציוֹנוּתוֹ. סאלוֹ בן אדוֹניו, זה שהכניסוֹ תחת כּנפי התנוּעה הלאוּמית, מעל בּאידיאל שלוֹ. הצמיח לוֹ שׂפם קטן ושני “קוטליטין” קטנים משני צידי לחייו והיה מבלה כל ימיו עם קלי עוֹלם, מרדפי תענוּגוֹת. לא הוֹציא חצי השנה בקימפולונג וחזר לצ’רנוֹביץ, לא על מנת ללמוֹד אלא לראוֹת חיים. מלכיצדק שמע לא פעם בּצער עמוֹק מפּי הבּאים מן הבּירה, שהוּא שקוּע שם כּוּלוֹ בעסקים של פּריצוּת ואין לוֹ עוֹד שוּם זיקה לדברים שבּאידיאל (כּמזכּירוֹ הפּרטי של וייסמאן הוּטל עליו לכתוֹב ולשלוֹח לוֹ מדי חוֹדש בּחוֹדש את הצ’יקים לצרכי הוֹצאתוֹ – סכוּמים גדוֹלים וּמבהילים). וכשבּא הבּיתה לחג הפּסח, ניסה מלכיצדק דבר אליו (בּלבּוֹ עוֹד היבהבה תקוה רפוּיה, שמא אך סרה דיבּרוּ בוֹ) וּפנה אליו ברחוֹב בּשאילה גלוּיה ותמימה, אם עדיין נאמן הוּא עם הרעיוֹן הציוֹני. הלה מילא צחוֹק פּיו, נתלה מהנאה על בּרכּיו וטפח בּשתי ידיו על שוֹקיו המתוּחים, וכשנזדקף פּשט ידוֹ והניחה על כּתיפוֹ של מלכיצדק וקרא בקוֹל מפרכּס מצחוֹק:

– הרי אתה כלי-יקר, מלכיצדק. אוּניקוּם, חי נפשי! למלא קש ולשלוֹח למוּזיאוֹן!

מאז נעשׂה וייסמאן הצעיר לגבּיו אויר בּעלמא.

הישמרוּ לכם מנגוֹע בּקדשיו של מלכיצדק אוֹיגאפיל! בּבבת-עינוֹ אתם נוֹגעים.

מן השמים מסייעין לוֹ

תמה שנת 1913 ולמלכיצדק אוֹיגאפיל, מראשי הפּקידים בּ“בית וייסמאן”, מלאוּ עשׂרים וחמש שנים. אם בּגיל זה לא יעשׂה אדם צעד מכריע בּחייו, אין לוֹ עוֹד תקנה עוֹלמית! בּלבּוֹ גמלה זה כבר ההחלטה לעקוֹר עצמוֹ מן הגלוּת ולעלוֹת לארץ-ישׂראל, אף התקין עצמוֹ בכל מה שידוֹ השׂיגה. לא בנקל עלתה לוֹ ההחלטה הזאת, מכמה טעמים: ראשית, עליו להניח את אמוֹ האלמנה יחידה בעיירה הבּוּקוֹבינית (לקחתה עמוֹ לא יכוֹל, מפּני שלא היוּ האמצעים בּידוֹ, ולמכוֹר את הבּית לא היתה מסכּימה בשוּם אוֹפן. אדוּקה היא בירוּשת בּעלה. אך לפי התוֹכנית המתוּכּנת עתיד היה להעלוֹתה לאחר שנים מעטוֹת), וּבזה היתה כרוּכה גם שאילת פרנסתה; שנית, עליו להפסיק את הקאריירה שלוֹ בבאנק, זוֹ שהביאתוּ כבר למדריגה נאה, והדרך למעלה, עד לסגן מנהל היתה סלוּלה לפניו; שלישית, והוּא העיקר, הוּא לא ידע עדיין בּעצם מה יעשׂה בארץ-ישׂראל. כּמה שטרח לקבּל “אינפוֹרמאציה בת-סמך על האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת בּארץ” מכּל מיני מקוֹרוֹת, לא עלתה בידוֹ להגיע לידיעה ברוּרה. מה שנראה לך היוֹם בּרי נעשׂה שׁמא למחר.

אך כּל מעצוֹר לא יצלח על אידיאה שנקבעה בלב. מיוֹם שנתפס לציוֹנוּת היה רוֹאה על כּל פּסיעה וּפּסיעה חוֹמר הבּסיס שבּחיי היהוּדים בּגוֹלה. אפילוּ מקוֹם שאחרים ראוּ גדוּלה ועשירוּת ראה הוּא מעמד עלוּב של סמוּך על שוּלחן אחרים. אף מנהגיהם וּמשלחי ידיהם היוּ לוֹ לזרא. אפילוּ ב“בית וייסמאן” נראוּ לוֹ בקיעים. בּכּוֹל ראה שיעבּוּד ושפלוּת הרוּח והתכּחשוּת ל“יעוּד ההיסטוֹרי”, וכן היה הוֹלך ונתלש מקרקעוֹ, עד שחש כּאילוּ שוֹרשיו תלוּיים בּאויר. ודבר זה החרידוֹ חרדה גדוֹלה. אילן גבוֹה כמוֹתוֹ ושוֹרשיו בחוּץ – ולא יפּוֹל בּאחד הימים! אי-אפשר. וּבכן הגיע בּעל-כּוֹרחוֹ לידי ההחלטה רבּת האחריוּת – לעשׂוֹת מעשׂה ולעלוֹת לארץ. מעין קפיצת נחשוֹן. הוּא ניסה לדבּר בּצינעה עם אחדים מן החבירים הפּעילים של האגוּדה הציוֹנית על נסיעה יחד, אבל הם דחוּהוּ בכל מיני תירוּצים, עד שנתיאש מהם וגמר לעלוֹת יחידי. יהא הוּא שלוּחם הראשוֹן בּארץ אבוֹת, אפשר ממנוּ יראוּ ויבוֹאוּ אחריו!

מיוֹם שנקבעה ההחלטה בלבוֹ היה מניח על חשבּוֹנוֹ חלק ממשׂכּוֹרתוֹ (את רוּבּה הוֹסיף להביא לאמוֹ כּבתּחילה), כּדי לקבּוֹץ להוֹצאוֹת הדרך ולמחיה משך חדשים מספּר, עד שתזדמן לוֹ עבוֹדה כל שהיא, וּבינתיים הוֹסיף לבקש ידיעוֹת בּכל הדרכים. לכתיבת מכתבים לא היתה בוֹ עצלה (על זה עוֹד ידוּבּר בּהמשך סיפּוּרנוּ).

והנה עמד לוֹ רויח ממקוֹם שלא פילל.

בּדרך מקרה נוֹדע לוֹ, כּי בלשכּה ארץ-הישׂראלית, שמשכּנה

כבוֹד בּפרבר תל אביב הסמוּך ליפוֹ (זה נוֹסד רק לפני ארבּע שנים. הכּל ידע מפּי העיתוֹנים), מכהן בּכהוּנת פּקיד אחראי קרוֹב רחוֹק לאביו ע"ה, מנוֹח אלטריוּנג מזאלישצ’יק, ששינה שם את שמוֹ לקשישי. את הדבר קיבּל מפּיה של ארוּסת אחד הפּקידים העוֹבדים עמוֹ בבאנק, שבּאה מזאלישצ’יק לבקר את חתנה, והיא מכּירתוֹ של אלטריוּנג-קשישי זה, קרוֹבוֹ של אוֹיגאפיל, צעיר “כּך לא מעניין, אך ציוֹני נוֹרא”, והיא גם מחליפה עמוֹ מכתבים, מאחר שהוּא היה זמן מה מוֹרה שלה לעברית. עברית אמנם למדה ממנוּ רק על חוּדה של סכּין, עד כּדי כתיבת שוּרוֹת מעטוֹת בּשגיאוֹת מרוּבּוֹת, אבל ידידוּת אמת נתקיימה ביניהם, והוּא מעניק לה לעתים קרוֹבוֹת ממכתביו “המעניינים בּאמת”. בּמקרה היוּ עמה שניים ממכתביו האחרוֹנים, ולאחר שבּיקשה סליחה מאת חתנה, שהיא מחליפה מכתבים עם אדם צעיר אחר (אה, אין לוֹ מה לחשוֹש: הלה אידיאליסט “בּמאה אחוּז”, ואין לבּוֹ פנוּי לעסקי אהבים!) קראה באזני שניהם את המכתבים, שהיוּ כתוּבים, כּמוּבן, אשכּנזית צחה בתוספת כּמה שיטין של עברית דרדקאית, מכוּונת לידיעתה.

מלכיצדק שמע את דברי המכתבים בּשׂימת לב מרוּבּה. התאמץ לחקוֹק בּזכרוֹנוֹ כל פּסוּק וּפסוּק. לבסוֹף בּיקש ממנה את האדריסה ורשמה בפנקסוֹ בכתבוֹ המצוּין. מיד כּשבּא הבּיתה ישב וכתב לקשישי מכתב ארוֹך וּמפוֹרט, שבּוֹ הציע לוֹ את “הקוּריקולום וויטי” שלוֹ והרצה לפניו על דבר ציוֹנוּתוֹ מהכּרה והחלטתוֹ הנחוּשה לעלוֹת לארץ ישׂראל, וּביקש ממנוּ, לא עזרה חלילה, אלא עצה וידיעה נכוֹנה. עלייתוֹ לארץ אינה על תנאי, בּכל אוֹפן נסוֹע יסע, אך רצוּי לוֹ, כּמוּבן, שידע תחילה את כּל האפשרוּיוֹת, אוֹ אי האפשרוּיוֹת, למען ידע לכלכּל מעשׂיו. ללכת לעבוֹדת-שׂדה אינוֹ חוֹשב, מפּני שאין לוֹ לא הכשרה ולא נטייה לכך. גם בּמסחר לא ישלח ידוֹ. דיינוּ במה שסחרוּ אבוֹתינוּ. כּל שאר מקצוֹעוֹת כּשרים בּעיניו. אך בּיוֹתר התקין עצמוֹ לפקידוּת לכל סעיפיה. וגם בּזוֹ יכוֹל אדם לשרת את עמוֹ בכשרוּת ולהוֹעיל. ואלה פרטי הכשרתוֹ וכו'.

מנוֹח קשישי, כּשהגיע לידוֹ המכתב, נפתע ראשית כּל מן הכּתב הנפלא של קרוֹבוֹ, שמימיו לא ראה כמוֹתוֹ ליוֹפי ולדיוּק. אחר כּך מן העברית המדוּקדקת והבּרוּרה, וּלבסוֹף מן ההרצאה השיטתית על הכשרתוֹ המקצוֹעית. “הרי לאנשים ממין זה מצפּה הארץ!” קרא קוֹל בּלבּוֹ הנרגש של קשישי. ועוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם לקח דברים עם ה“שף” שלוֹ, הדוֹקטוֹר הגרמני מנהל הלשכּה, הראה לוֹ את המכתב ותירגם קטעים ממנוּ באוֹזניו, גם האדריסה הלאטינית, הקאליגרפית, שעל המעטפה הראה לוֹ, ושאלוֹ בכל הזהירוּת, כּמוּבן, וּבלי כל טרחנוּת, אם כּבוֹד המנהל, בּלי להתחייב, כּמוּבן, בּדבר וּבחצי דבר, יהא נוֹטה לסייע בּידי קרוֹבוֹ המדוּבּר מר אוֹיגאפיל, אם ימצאהוּ גם מקרוֹב ראוּי והגוּן לכך, “להסתדר בּאחת מן העבוֹדוֹת המשׂרדיוֹת” בּארץ.

המנהל הנערץ, שחיבּב את קשישי, שהיה באמת פּקיד מזוֹרז, תמים וּמסוּר, יד ימינוֹ בניסוּח ההרצאוֹת העבריוֹת, אמר לוֹ, בּכל הזהירוּת של איש המדע הסוֹציאלי, שאין הוּא מקבּל עליו שוּם התחייבוּת, אבל אם ימצא את מר אוֹיגאפיל ראוּי לעבוֹדה משׂרדית אחראית, לא ימנע ממנוּ את תמיכתוֹ בגבוּל יכוֹלתוֹ.

קרביו של קשישי עלזוּ. ליוֹתר מזה לא חיכּה. וזה גם די והוֹתר. המנהל אין דרכּוֹ להרבּוֹת דברים וּמה שהוּא אוֹמר עוֹמד בּכל שעה לגוּביינא.

וכשנזדמן בּין הערבּיים, אחרי שעוֹת העבוֹדה, עם שתי הגננוֹת מכּירוֹתיו, הארוּכּה והקצרה, מיהר לספּר להן על אוֹדוֹת המכתב שקיבּל מאת קרוֹבוֹ וגם קרא את המכתב באוֹזניהן והבטח הבטיחן, כּי בעוֹד זמן קצר מאד ייוסף על מניין הצעירים בּתל אביב (תלמידי הגימנסיה הרי עוֹדם בּחזקת ילדים) בּחוּר כּהלכה. בּודאי יהיה גם חבר רצוּי בקלוּב הרווקים שנוֹסד לפני ימים מוּעטים (שם משוּנה: “מרב”ץ" קראוּ לקלוּבּ זה, ויש אוֹמרים שהנוֹטריקוֹן שלוֹ: מוֹרים רווקים בּלי צעירוֹת. אפשר שכּן). הגננוֹת הראוּ שתיהן התעניינוּת מרוּבּה בקרוֹבוֹ של קשישי העוֹמד לבוֹא ארצה, התלוֹצצוּ קצת, כּדרכּן, על חשבּוֹנוֹ של קשישי, בּדקוּ את “ראשית בּיכּוּרי קרחתוֹ”, שהוּא משתדל לכסוֹתה בתלתל קלוּש מסוֹרק יפה, הזכּירוּהוּ את נפילתוֹ מעל גבּי החמוֹר בּטיוּל הידוּע להרטוּב ולמערת התאוֹמים, וכשהגיעה שעת ארוּחת הערב נפרדוּ ממנוּ בלב טוֹב. “אל נא תשכּח לכתוֹב בּשמנוּ דרישת שלוֹם לאדוֹן אוֹיגאפיל! כּשיבוֹא לכאן נשמוֹר עליו כעל בּבת-עיין!”

וּבאוֹתוֹ ערב כּתב קשישי איגרת מפוֹרטה אל מלכּיצדק, תיאר לפניו את החיים היפים בּפרבר החדש, את הלשכּה ואת מנהלה המצוּין, וגם על עצמוֹ כתב לא מעט. על האמת אין צוֹרך לחפּוֹת: ההצלחה האירה לוֹ בּ“ה פּנים בּארץ ישׂראל. רבּים מקנאים בּוֹ בשל המקוֹם שהוּא תוֹפס בּלשכּה… שׂהדוֹ במרוֹמים! אינוֹ עוֹשׂה כלוּם לשם הצלחה זוֹ… לסוֹף יעצוֹ לא לדחוֹת את נסיעתוֹ, כּי-אם לבוֹא עוֹד לפני הפסח, כּי אחרי הפּסח הבּע”ל עוֹמד המנהל את הלשכּה לנסוֹע, כּמנהגוֹ מימים ימימה, לכל הקיץ לאירוֹפּה, ואז יקשה עניין הסידוּר. אחר-כּך בּיקש ממנוּ לשלוֹח לוֹ למעה“ש ולמעה”ש, רצוּף בּמכתב הבּא וּבפּוֹסטה החוֹזרת, את קלסתר פּניו, ויהא אפילוּ צילוּם קטן, מוֹמינט-אויפנאמי בלע"ז, הרי עליו להכּירוֹ. מגוּחך!

איגרת זוֹ הגיעה כעבוֹר עשׂרה ימים לידוֹ של מלכּיצדק והיתה כצרי לנפשוֹ. הוּא לא הראה אוֹתה לאיש. גם לאמוֹ לא סיפּר. שלוֹש פּעמים קראה באוֹתוֹ יוֹם בבאנק. וּבערב, אחרי שכּילה לאכוֹל ארוּחתוֹ ואמוֹ שכבה לישוֹן והוּא נשאר יחידי ליד השוּלחן בּחדר האוֹכל, סילק בּסכּין את הפּירוּרים מעל המפּה וּפרשׂ את הגליוֹן לפניו וקרא את האיגרת בּפעם הרביעית, ועיניו מלאוֹת דמעוֹת של אוֹשר. רוֹאה הוּא שהחלטתוֹ מקוּבּלת בּשמיים. הלואי שמזלוֹ לא יעזבנוּ!

נכנס לארץ בּשלוֹם

וּבאביב 1914, ימים אחדים לפני הפּסח, הגיע מלכיצדק אוֹיגאפיל בּבוֹקר השכּם, אך עלה השחר הוורוֹד להאיר לים וליבּשה, בּאחת האניוֹת הגדוֹלוֹת והמפוֹארוֹת של “הלוֹיד האוֹסטרי” לנמל יפוֹ. אחד משני השוֹטרים התוּרכּים, כּל אחד לבוּשוֹ אחר, שעמדוּ במשעוֹל הסלעים הצר המוֹליך ממעגן הסירוֹת אל שער בּית-הנמל, קיבּל מידי הנוֹסעים את הפּספּוֹרטים וּמסרם לידי חבירוֹ, שהחזיק כּבר בּכפּוֹ הכּחוּלה מקוֹר חבילה גדוֹלה מהם. אך בּהיוֹת הדוֹחק רב (בּאניה באוּ למעלה משלוֹש מאוֹת נפש, כּמעט כּוּלם תיירים יהוּדים מכּל הארצוֹת) וצעקוֹתיהם של הספּנים הערביים עוֹד מרבּוֹת את המהוּמה, החליקוּ ועברוּ אחדים ולא מסרוּ את תעוּדוֹתיהם. מלכיצדק, שהתאוֹשש מעט מן הטלטלה בסירה ורגליו היוּ מוּקהוֹת כּשני בוּלי-עץ, זז בּפסיעוֹת דקוֹת בּתוֹך השוּרה הצפוּפה, וּבהיוֹתוֹ שוֹמר חוֹק וסדר מטבעוֹ, החזיק את הפּספּוֹרט שלוֹ, בּין אצבּע לאגוּדל, נכוֹן למסרוֹ לשוֹטר, לפי חוּקי המדינה, שהיוּ ידוּעים לוֹ יפה מן החוֹזר של הלשכּה הציוֹנית בּווינה. אך אירע מעשׂה מוּזר מאד: הוּא נדחף פּתאוֹם מאחוֹריו על-ידי בעל גוּף גדוֹל וחזק, וּבזיע אחד נמצא מלכיצדק מעבר למשמר. והנה עלה בדעתוֹ, שלא כדאי להבּיט לאחוֹר. מה עשׂה? תחב את הפּספּוֹרט לתוֹך כּיס חזייתוֹ ונישׂא הלאה עם הגל.

מחוּץ לשער הבּרזל עמד קשישי, פּיו פעוּר וראשוֹ זקוּר לפניו להכּיר את קרוֹבוֹ בין הבּאים. את קלסתר-פּניו קבע בּזכרוֹנוֹ קבוֹע היטב, וליתר ודאוּת החזיק את תמוּנתוֹ בכיסוֹ ואגב ציפּיה היה מוֹציאה לרגעים ונוֹתן בּה מבּט חטוּף. הוּא היה נמוּך קוֹמה וּבעל שׂפם בּהיר,

מגוּזז עד פּתחי פיו; עיניו הכּחוּלוֹת היוּ פזיזוֹת ועצוּבוֹת וכוּלוֹ אוֹמר מסירוּת נפש.

כּשראה את פּני אוֹיגאפיל צפים וּמתקרבים על גבּי גוּף ארוֹך ודק, כּדמוּת מיסיוֹנר אנגלי, לא האמין תחילה למראה עיניו. אך דמיוֹן הפּנים לתמוּנה היה בוֹלט כּל כּך, שמן הנמנע היה לפקפּק. פּנים כּאלוּ לא נראוּ בתוֹך כּל הקהל. השׂתער איפוֹא לקראת הבּא, עד שדחף את השוֹטר היחף שהחזיק בּשער, וקרא בקוֹל יבש מהתרגשוּת:

– אוֹיגאפיל!

– כּן, קשישי? – ירד עליו מלמעלה קוֹל גבר, עבה קצת, שליו עד מאד.

קשישי תפס את ידוֹ האחת, נזדקף על בּהוֹנוֹת רגליו וּפשט לוֹ את פּיו לנשיקה, כּשהוּא מוֹשך ידוֹ להשפּיל אליו פניו של קרוֹבוֹ. אוֹיגאפיל הבין לרצוֹנוֹ, גחן אליו ואצל לוֹ נשיקה צוֹננת סמוּך לחוֹטמוֹ. עכשיו ביקש קשישי ליטוֹל מידוֹ את המלתחה הגדוֹלה. אבל את זוֹ סירב מלכּיצדק להוֹציא מידוֹ והתקדם הלאה בתוֹך הדחק. קשישי נגרר אחריו כוּלוֹ התרגשוּת ושׂמחה. “הריהוּ ענק, מבּני הרפאים! אין כּקוֹמתוֹ בכל יפוֹ! אפילוּ זעירא שלנוּ קטן ממנוּ בראש שלם!” חשב קשישי ברטט של חדוה (זעירא היה הגבוֹה שבּפּקידי הלשכּה).

נראוּ שליחי האכסניוֹת, שהתנפּלוּ על הבּאים והתחילוּ מוֹציאים מידיהם בּכוֹח את המלתחוֹת.

ערבי בריא לבוּש סווידר כּחוֹל, שרקוּם על חזהוּ לבן וּבאוֹתיוֹת רוֹמיוֹת “מלוֹן קאמיניץ”, הבליט את חזהוּ ישר אל פּניו של מלכיצדק ושלח את ידוֹ החזקה לאחוֹז בּמלתחה. מלכּיצדק רצה למסרה לוֹ, אך קשישי ניענע בּידוֹ:

– מוּש לאזים! לא צריך! הוּא הוֹלך אתי, אל ה“קוֹמפּאניה” (מוֹשבה), אל תל אביב.

והוּא משך את קרוֹבוֹ אחריו.

– מסרת להם את הפּספּוֹרט? – נזכּר קשישי ושאל עייף וּמזיע, כּשיצאוּ מרחבת הנמל והלכוּ בסימטא המוֹבילה העירה.

– לא, – ענה מלכיצדק – אני… חפצתי למסרוֹ… אבל נדחפתי מאחוֹר ולא הספּקתי…

– אל תצטער, חבל אני מסרתי את שלי לפני שנתיים. עד היוֹם לא קיבּלתיו בחזרה. אצל “טֶרקילי” שלנוּ סדרים מוֹפתיים!

– איזה סדרים? – את המלה “מוֹפתי” שמע מלכּיצדק בּפעם הראשוֹנה בחייו. הוּא עמד, הניח את המלתחה לרגליו, העלה מכּיסוֹ פנקס קטן ושאל איך כּוֹתבים את המלה, בּטי“ת אוֹ בתי”ו.

– כּמוּבן, בּתי"ו. מלשוֹן מוֹפת. מוּסטירהאפט!

– אה, למוֹפת! אני למדתי, “למוֹפת”, ולא “מוֹפתי”, נוּ, אין צוֹרך לרשוֹם.

מלתחתוֹ של מלכיצדק היתה כבדה מאד, ואף כּי כוֹחוֹ היה במתניו, כּמעט גברתן היה, קשה היה לוֹ לטלטלה שעה ארוּכּה, ואנוּס היה לגחוֹן משהוּ הצידה. הוּא כיון את הגחינה לצד קשישי, כּדי להקל את השׂיחה עמוֹ. כּוֹבד המלתּחה בא בעיקר בּשל ספרי הקלאסיקנים האשכּנזים שהביא עמוֹ. מלבד המלתּחה לקח עמוֹ גם סל של בּגדים ולבנים, וגם ארגז-עץ מלא גלוּיוֹת מצוּירוֹת וּמכתבים בּשלוֹש לשוֹנוֹת (הוּא החליף בּמשך שנתיים מכתבים עם בּני ארצוֹת שוֹנוֹת, לפי מוֹדעוֹת בּעיתוֹנים, לבד מחליפת המכתבים שלו על הפלדפיבל מינצמיאר, כּמסוּפּר למעלה), אך אלה היוּ בתוֹך החפצים של השיירה, והסוֹכנּת שעל-ידה נסע עמדה להביאם מחר אל “מלוֹן קאמיניץ”, כּמוּבטח מראש.

– למה לך ללכת אל “מלוֹן קאמיניץ”? הרי זה בעיר, בּאויר רע, וגם תשלם שם בּיוֹקר. בּוֹא עמי לתל אביב. הנה עוֹד מעט נצא לרחוֹב הראשי, נקח עגלה ונסע. תראה בתים, ניקיוֹן!

אבל אוֹיגאפיל שילם מראש לסוֹכנוּת בּעד שלוֹשת ימי אכסניה, ולא איש כּמוֹהוּ יוותר על שלוֹ.

– אם כּן מוּטב שתמסוֹר את המלתחה לסבּל של המלוֹן… הי, שמע, “מלוֹן קאמיניץ”! זה אוֹרח שלכם! שמע, קח את המלתחה! חוֹד, חוֹד! השם רשוּם עליה. כּך. כּתר חירךּ! – מעתה הרי אתה כציפּוֹר דרוֹר. אקח עגלה ונסע ישר לתל אביב. אסמע, קוֹמפּאניה! – קרא קשישי לעגלוֹן ערבי שמן, שישב רווחוֹת בּשרווריו הרחבים על הדוּכן. הוּא התגדר בּפני אוֹיגאפיל בּדיבּוּרוֹ הערבי. אחר המשיך:

– אין דבר, תבלה איזוֹ שעוֹת בּתל אביב. כּך תשוּב למלוֹן לארוּחת הצהריים. האוֹכל שם דוקא לא רע. רק אל תהיה ביישן. אם המנה לא תספּיק לך, תדרוֹש עוֹד, אין דבר, הם לוֹקחים מחירים שמנים…

– מה זה שנוֹשׂא שם הערבי?

– מה, אתה רוֹאה זה בפעם הראשוֹנה? הרי זה עוֹר של עז ממוּלא מים.

– אוּלי זה “נאד”? מעוֹדי לא יכוֹלתי לתאר לי את הכּלי הזה שבּמקרא.

– אפשר. איני יוֹדע איך קוֹראים לזה בערבית. אי, הניקיוֹן שלהם! עוֹד תספּיק להכּיר אוֹתם… חבל שבּרוּאים אלה מזהמים את הארץ!

שניהם עלוּ אל העגלה הישנה, המשוּחה בלכּה חדשה, הרתוּמה לשני סוּסים כּחוּשים, ונסעוּ דרך הסימטאוֹת והרחוֹבוֹת המרוּפּשים, בּתוֹך צעקוֹתיהם של כּרוזוֹת וריחוֹת משוּנים של תבלים וצלי-אש על שפּוּד. הסוּסים ניקשוּ בפרסוֹת הבּרזל על אבני המרצפוֹת הבּוֹלטוֹת, הלחוֹת, וּפעם בּפעם התחלקוּ עליהן כּמתיישבוֹת על אחוֹריהם. מלכּיצדק חשש שמא יפּלוּ ונאחז בּכל פעם בּקשישי.

כּשיצאו לדרך תל אביב שקעוּ הסוּסים והעגלה בשכבה עמוּקה של אבק וחוֹל. ריח הפּרדסים הפּוֹרחים בּשני צידי הדרך מילא את האויר מתיקוּת משכּרת. מתוֹך ירק הפּרדסים התנשׂאוּ זעיר שם דקלים גבוֹהים, נראים כּרקוּמים על תכלת הרקיע. מלכיצדק זן את עיניו במראה, אחר עצמן ושאף בּמלוֹא ריאתוֹ את ריחה של ארץ ישׂראל. אה, מחיה נפשוֹת! איך כּתוּב אצל ר' יהוּדה הלוי?

מלכּיצדק מתקבּל לעבוֹדה ויוֹצא לטיוּל

למחרת בּבּוֹקר התיצב מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל לפני מנהל הלשכּה. מוּבן, שמנוֹח קשישי הכניסוֹ לחדר ועמד גוּפוֹ ליד השוּלחן מחייך וּמוּכן לדבּר, אם רק יפנה אליו המנהל. הדוֹקטוֹר הקטן, הרציני, ישב על כּיסאוֹ הגבוֹה וּבחן בּעיניו השקטוֹת והנבוֹנוֹת מבּעד למשקפי הזהב

המהוּדקים יפה את קוֹמתוֹ של מלכיצדק. שאלוֹ לשניים שלוֹשה פרטים מנסיעתוֹ וגם להתמחוּתוֹ בעבוֹדה. אחר כּך פּנה אל קשישי ואמר:

– האדוֹן אוֹיגאפיל נתקבּל לעבוֹדה בלשכּתנוּ. הוּא יעבוֹד

בּמחלקת הכּספים, ליד חדרוֹ של דוֹקטוֹר פריש. ייכנס לעבוֹדה ביוֹם שלאחר החג. כּן, תוֹדה, בּאיסרוּ חג. עד אז טוֹב שיטייל קצת, יסייר את הארץ, את משׂכּוּרתוֹ נקבּע לאחר שיעבוֹד שבוּעיים ונעמוֹד על טיב עבוֹדתוֹ. חבל, שדוֹקטוֹר פריש בּירוּשלים. עליך, קשישי, יוּטל איפוֹא למסוֹר את האדוֹן אוֹיגאפיל לידוֹ. להתראות, אדוֹני!

בּכן שילח אוֹתם מעל פּניו, כּי איש מאד מאד טרוּד היה המנהל ולא אהב דיבּוּרים מיוּתרים.

מעבר לדלת הסגוּרה הדפוֹ קשישי בצידוֹ, התמתח ולחש על אזנוֹ:

– מצאת חן בּעיני המנהל. הקאריירה שלך מוּבטחה. רוֹאה אתה, כּתבתי לך… עלי אתה יכוֹל לסמוֹך…

בּעצם לא זכר עוֹד מה כתב לקרוֹבוֹ, וגם מלכיצדק לא הבין את השייכוּת בּין מה שכתב לוֹ קשישי וּבין זה שמצא חן, לפי דבריו, בּעיני המנהל. אך מרוּצה היה, מרוּצה מאד. מוּכן היה לחבּק את ארץ-ישׂראל, שקיבּלתוּ בחביבוּת מרוּבּה כל כך. אויר אחר, אנשים אחרים – והעיקר, חיים אחרים, לא גלוּתיים. האינסטינקט שלוֹ בכל זאת לא הטעהוּ…

את רגשוֹתיו אלה תיאר מלכיצדק בּלשוֹן נמלצה כמעט בּמכתב ששלח בּאוֹתוֹ יוֹם לאמוֹ (כּל דמעוֹתיה לא הוֹעילוּ לעכּבוֹ מנסיעה. ואמנם הוּא דאג לפרנסתה עד שיוּכל לשלוֹח לה מ“שם”). אל כּלתוֹ של הפּקיד מזאלישצ’יק כּתב קשישי, וּמלכיצדק רק הוֹסיף כּמה שוּרוֹת.

מסתבּר, כי שלוֹשת הימים ששילם בּעדם מראש לסוֹכנוּת היה מלכּיצדק גר בּ“מלוֹן קאמיניץ” בּעיר, והיה יוֹשב שם שעוֹת שלימוֹת על המעקה וּמסתכּל בּעוֹברים ושבים שבּרחוֹב בּוּסטרוּס. בּפרוֹס הפסח, עוֹנת התיירים והעוֹלים, היתה מרוּבּה שם התנוּעה. יהוּדים היוּ רצים מן הנמל ואל הנמל. עגלוֹת-סוּסים ועגלוֹת-סבּלים התנגשוּ בתוֹך ההמוֹן. בּני תל-אביב נשׂאוּ חבילוֹת מן החנוּיוֹת אל הדיליז’אנס, שעמד בּמבוֹא הרחוֹב. היה זה אביב רב חיים וּברכה ליישוּב בּארץ. בּאוּ כמה שיירוֹת גדוֹלוֹת, בּיחוּד מרוּסיה, והתחילה תנוּעה של בּניין בּפרבר החדש וקניית פּרדסים וקרקעוֹת בּמוֹשבוֹת. הציבּוּר הלאוּמי הקטן היתה רוּחוֹ מעוֹדדת וּמרוֹממת אחרי המלחמה ב“עזרה” ונצחוֹנה של הלשוֹן העברית בּבתי הספר. בּכל פּינה התוכּחוּ על סיבּוֹת המלחמה הזוֹ ותוֹצאוֹתיה. כּמה תקווֹת טוֹבוֹת היוּ מרחפוֹת

בּאויר. דיבּרוּ על קניית עמק יזרעאל על ידי הדוֹקטוֹר מנהל הלשכּה, וכי עוֹד ידוֹ נטוּיה לקנוֹת כּהנה וכהנה. הוּא אדם מתוּן וזהיר, אך אוֹהב את ארץ ישׂראל וּמה שהוּא עוֹשׂה עשׂוּי כהלכה. מה שייך, “יסוֹדיוּת אשכּנזית”! את כּל אלה סיפּרוּ אנשים שוֹנים, שהיוּ באים אל המלוֹן לקחת דברים עם העוֹלים החדשים. היוּ גם שליגלגוּ על הדוֹקטוֹר, שבּא לתקן ונמצא מקלקל, משוּם שחשבוּ את אוֹיגאפיל לבעל הוֹן (שרשרת של זהב היתה תלוּיה לוֹ באבקת חזיתוֹ והיא מסתעפת בּשוה לכיס ימין ולכיס שׂמאל), והיוּ מקיפים אוֹתוֹ בכל מיני סיפּוּרים והרצאוֹת דברים, ואפילוּ הציעוּ לוֹ פעמים אחדוֹת קרקעוֹת והוֹרוּהוּ גם דרכים אחרוֹת להשקעוֹת נוֹשׂאוֹת רווחים בּארץ. “לחדרה! לחדרה! שם עפר זהב, כּאילוּ נוֹצר מששת ימי בראשית בּשביל ציטרוּסים. והעיקר – בּזוֹל!” – “נוּ, והקדחת?” זרק מן הצד אחד משוּקע בּכוּרסא וקוֹרא עיתוֹן. “איזוֹ קדחת? מי שצריך היה למוּת מת זה כבר… עצי האיקליפּטוּס ספגוּ את כּל הקדחת… לא חינם גדלוּ כל כך… לא ראית את היער של חדרה?…”

מלכיצדק היה מקשיב יפה עד גמירא, ואחר כּך אמר בּקיצוּר:

– בּאתי להיוֹת פּקיד בּלשכּה הארץ-ישׂראלית.

– כּך? – משך הדוֹבר מאוּכזב, אך גם בּמשהוּ דרך ארץ, כּי הלשכּה, מיוֹם שהמנהל האשכּנזי עוֹמד בּראשה, קנתה לה שם טוֹב וּפקידיה היוּ מכוּבּדים על רוֹב היישוּב.

ואוּלם את רוֹב יוֹמוֹ היה מבלה בתל-אביב, וכעבוֹר ימים אחדים לא היה כמעט איש בּפרבר, שלא ידע את “הפּקיד החדש” העתיד לעבוֹד בּלשכּה. שתי הגננוֹת בּאוּ עוֹד בּערב הראשוֹן לבוֹאוֹ אל חדרוֹ של קשישי, ושם התודעוּ אליו ברוֹב חמימוּת. הגבוֹהה, אביבה, הליצנית, לא הניחה לוֹ לקשישי הקטן ועקצתהוּ בכל המחטים שבּלשוֹנה. אבל הוּא לא נעלב, ידוֹע ידע, כּי היא מחבּבת אוֹתוֹ, והיתה לוֹ גם מעין מחשבה מסוּתרת בּיחס אליה. גם כשקטפה כדבעי את קרחתוֹ הקטנה, כּפף את ראשוֹ ברצוֹן תחת ידה הגדוֹלה והגרוּמה. אדרבּה, יראה אוֹיגאפיל איזה “יחסים חוֹפשיים” שׂוֹררים בּארץ ישׂראל!… בּרוּר היה לוֹ, שגם היא, אביבה, מתכּוונת לכך. והקטנה, חביבה, לא זזה מעל מלכיצדק. ראשה התינוֹקי, חלק התסרוֹקת, לא הגיע למעלה מלוּח לבּוֹ, אך היא ידעה כי רגש רב שוֹכן בּקרבּה, וזה נתן לה את הרשוּת להתהלך את גבוֹהים כּעם שוים לה. “אני כוּלי רגש, מכף רגלי עד ראשי”, היתה מדקלמת וחוזרת בּפני כל מכּיריה, כּשנשימתה נתכפת ועיניה הדבשיוֹת מתלחלחוֹת, וגם למלכיצדק כּבר הספּיקה להשמיע את דעתה על עצמה ולא גרעה עיניה מעיניו, עד שראתה בהן מעין אישוּר לדבריה (הוּא באמת הירהר מתוֹך רוּח הוּמוֹר שנחה עליו: “רגשך אינוֹ יכוֹל להיוֹת רב, מאחר שהמרחק בּין כּף רגלך וּבין ראשך אינוֹ רב”… אך כּבש את לשוֹנוֹ). ספּר סיפּרה לוֹ, שהיא בת ראש פּינה ולמדה בירוּשלים. גם בּפאריז היתה חצי שנה ו“השתלמה” שם. הוֹריה עם אחיה ואחיוֹתיה הקטנים ממנה (ששה הם יחד, והיא הגדוֹלה מכּוּלם) יוֹשבים בּמוֹשבה שבּגליל. הנה עלה “רעיוֹן נפלא” במוֹחה: מחר היא נוֹסעת לשבוּעיים לראש פּינה, אם רצוֹנוֹ בכך, יכוֹלה היא למסוֹר לוֹ את חדרה (חדר קטן אך נעים מאד. יראה.) לגוּר בּוֹ עד שתחזוֹר. יקמץ לוֹ איזוֹ פראנקים. עכשיו עוֹנת התיירים והחדרים בּיוֹקר בּתל-אביב. לפחוֹת נאפּוֹליוֹן וחצי לחוֹדש… הוּא הוֹדה לה יפה על הצעתה הנדיבה, הבטיח שיבקר מחר עם קשישי בחדרה, אך לקבּל את הצעתה אינוֹ יכוֹל. היא גם לא מעשׂית. שניהם, הוּא וקשישי, יוֹצאים לטיוּל בּארץ משך שבוּע ימים, וכשיחזוֹר הרי יצטרך למצוֹא לוֹ דירה של קבע (אוּלי פּנסיוֹן מלא!) – עד אז יעמדוּ חפציו בחדרוֹ של קשישי. הרי הם קרוֹבים. בּכל אוֹפן היא הוֹכיחה לוֹ, שאמנם “כּוּלה רגש”, והוּא לא ישכּח את הדבר. היא הוֹשיטה לוֹ את כּף ידה הדקה והוּא לחצה קלוֹת, שלא להכאיב לה. כּל כּך רפוּפה היא!

אחר כּך ליווּ את שתי הגננוֹת אל חדריהן. לפני חדרה של אביבה (חביבה גרה יוֹתר קרוֹב) עמדוּ שעה קלה והתפּעלוּ מיפי הלילה. אביבה חיקתה את דיבּוּרוֹ של הרוֹפא הבּיסאראבּי, שישב כּבר כּמה שנים בּארץ ועדיין לא ידע לבטא פסוּק בּעברית והיה מתפּעל מיוֹפיה של הארץ: “אוֹי, די שמים’ס, אוֹי, די שמים’ס!”. קשישי געה בצחוֹק, וגם מלכיצדק, שכּבש את צחוֹקוֹ, חש כּאב מעל לקיבתוֹ, מפירכּוּס לצחוֹק, עד שמוּכרח היה לאחוֹז את המקוֹם בּידוֹ.

קשישי, שעלה בידוֹ לקבּל חוּפשה לשבוּע ימים, נסע עם מלכיצדק לירוּשלים. שם סידרוֹ במלוֹן עם עשׂרוֹת תיירים מכל קצוי תבל, בּיניהם סוֹפר מפוּרסם מחוּץ-לארץ, והוּא עצמוֹ התאכסן אצל מכּיר. בּיוֹם הראשוֹן לחוֹל המוֹעד נסעוּ ליריחוֹ ולים המלח. קשישי הסבּיר לוֹ את מראוֹת עיניהם והקנה לוֹ כמה מלים ערביוֹת (ממה שידע בּעצמוֹ), התפּעל בּמקוֹמוֹ מן היוֹפי והפּראוּת והשממה וכו'; אחר כּך חזרוּ לירוּשלים ונסעוּ לחברוֹן, עלוּ שבע מעלוֹת בּמערת המכפּלה והציצוּ פנימה בעד החוֹר הקטן בּחוֹמה, אף זרקוּ לתוֹכוֹ אל קברוֹת האבוֹת, פּתקא, אחר הלכוּ לראוֹת את רחוֹבוֹת הגיטוֹ ולסוֹף יצאוּ אל מחוּץ לעיר לראוֹת את “אשל אברהם”. הם הקיפוּ את גדר הבּרזל שמסביב לעץ מכל צד. “אלמלא הקבּיים היה נוֹפל הזקן”, אמר קשישי, נהנה מלשוֹנוֹ הציוּרית. “כּנראה”, השיב מלכיצדק מפוּזר. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן התמוּנוֹת המצוּירוֹת בּקליפּת העץ, שקבעוּ ציירים נוֹצרים. אחר כּך חזרוּ שוּב לירוּשלים. בּחזירתם נשתהוּ בקבר רחל. נדחקוּ לעבוֹר בּין המוֹן הפּרכוֹת והנברשוֹת, תרוּמת נשים צדקניוֹת. מלכיצדק שילם לאברך המשמש שם בּעד נר נשמה לאביו. בּירוּשלים בּיקרוּ אחר כּך בּרוֹב “המקוֹמוֹת המעניינים”, אצל הכּוֹתל המערבי ולהבדיל בּמסגד עוֹמר. שם נשלוּ, כּמוּבן, את הנעליים לפני הכּניסה. המשמש הערבי דיבּר אל מלכיצדק אנגלית משוּבּשת, והוּא ניענע לוֹ בראשוֹ. הקיפוּ את החוֹמה וירדוּ למערת צדקיהוּ. אפילוּ אצל “המקוּבּלים” נכנסוּ לאיזוֹ רגעים, ולא היה חסר הרבּה, שייכנסוּ גם ל“סימטת הטריפה”, שסכּנת-נפשוֹת לעבוֹר שם. אף הספּיקוּ לבקר בּמוֹצא ולראוֹת לאוֹר הירח את ארז הרצל, שבּאמת לא היה אלא ברוֹש קטן. סרוּ אל בּרוֹזה וטעמוּ מפּירוֹתיו הטוֹבים, החיים והכּבוּשים שהחזיקוּ

מעמד. מלכּיצדק היה מתהלך כּל הזמן כּחוֹלם. המראוֹת היכּוּהוּ בשיממוֹן כּהה, עד שכּמעט פּסק לתפוֹס דבר, ואלמלא קשישי שתמך צעדיו היה אוֹבד לגמרי.

– יוֹדע אתה, – אמר מלכּיצדק יוֹם אחד לקרוֹבוֹ – בּין אלכּסנדריה וּפוֹרט סעיד היה הים סוֹער מאד וחלוּ כּל נוֹסעי הספינה, חוּץ משנַיים: כּוֹמר פּראבוֹסלאבי זקן ואני. עתה נדמה לי שאני חוֹלה-ים כּאן בּארץ, על היבּשה.

– אה, יפה אמרת! אני מוּכרח לספּר זה למנהל, יפה מאד! “חוֹלה-ים על היבּשה”!

וּבפעם אחרת:

– יוֹדע אתה מה עשׂה עלי בארץ רוֹשם יוֹתר מכּל? השינה בלילוֹת. מימי לא ישנתי שינה מתוּקה כל כך. אני שוֹכב לישוֹן בּשׂמחה, ישן בּעוֹנג וּמקיץ כּמוֹ לחג. כּך כּתבתי לאמי. שינה בארץ-ישׂראל תענוּג.

– נכוֹן מאד. בּדיוּק כּך היה גם אצלי. זה כוֹחה של ארץ-ישׂראל. אתה מבין? אין פּה שׂנאת ישׂראל בּאויר, על כּן מתוּקה כל-כך השינה. אפשר פּה לישוֹן ימים ולילוֹת…

קשישי הצטער מאד, שאין בּיכוֹלתוֹ לנסוֹע עם מלכיצדק לחיפה ולשני הגלילים.

– אי, הגליל העליוֹן, הגליל העליוֹן! העליה בהר מן הכּינרת לראש פּינה בשעת שקיעה, עין לא ראתה! אוֹמרים, שאין כּמראה הזה אפילוּ בשווייץ. והמראה בשעה חמש בּבוֹקר מעל הג’רמק! רוֹאים את ים התיכוֹן ואת ירוּשלים, את “יד אבשלוֹם” ואת המסגד. נפלא, נפלא! קוֹראים לוֹ עצמוֹן, אבל זה לא נכוֹן. כּך אמר לי הגיאוֹגרף שלנוּ מגליציה. אוּלי יעלה בידי להשׂיג בּשביל שנינוּ חוֹפש של יוֹמיים לל"ג בּעוֹמר, ואז נעלה יחד להדלקה במירוֹן. אני אוֹמר לך, כּמוֹ עליית רגל! יהוּדים מרקדים בּדרכים עם ספרי תוֹרה ונשים צדקניוֹת משקוֹת את העוֹלים מים מחביוֹת בּצל אילנוֹת. ממש בּסוּסים וּבחמוֹרים וּברגל. אוֹמרים, כּי השנה יהיוּ שם חמשת אלפים איש. אתה מבין, ארץ ישׂראל נכנסת לתקוּפה של גידוּל מתמיד. עוֹד עשׂר שנים כּאלוּ – ואנחנוּ אדוֹני הארץ. אין לך מוּשׂג מה המנהל שלנוּ עוֹשׂה. והכּל באוֹפן יסוֹדי, בּלי רעש וּבלי פירסוּם. בּשקט הוּא כוֹבש עמדה אחרי עמדה. שמעת על דגניה? זה מעשׂה ידיו. הוּא עוֹשׂה את הציוֹנוּת בּארץ ישׂראל לגוֹרם. אתה מבין? עד בּוֹאוֹ היינוּ “שמנדריקים”, עתה מתחילים לכבּד אוֹתנוּ. והכּל בּשלוֹ. אל תראהוּ שהוּא מלבר אדם בּלי רגש. רגש עמוֹק מקנן בּוֹ. חבל שלא תעבוֹד תחת ידוֹ. דוֹקטוֹר פריש, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הוּא אדם בּלי מעוּף, חלוּש אוֹפי. מה תפקידוֹ בלשכּה? ליצנים אוֹמרים, אם בּאים וּמבקשים תקציב, הוּא יוֹדע להציע החצי, וכבר למדוּ ודוֹרשים מלכתחילה כפליים… אתה רוֹאה שם את הגבר היפה, בּעל זקנקן השׂיבה המחוּדד? זה האדמיניסטראטוֹר של הבּארוֹן בּגליל העליוֹן. רצוֹנך, אציגך לפניו. אני מכּיר אוֹתוֹ מן הלשכּה. נוּ, לא צריך. כּשתהיה פּעם בּראש פּינה (מלכיצדק זקף את אוֹזניו. הוּא זכר פּתאוֹם את הגננת הקטנה חביבה ולבּוֹ התחיל פּוֹעם בּחזקה), תיכנס אליו. כּדאי. יוֹדע להתהלך עם השלטוֹן התוּרכּי ועם הערביים. אוֹמר לך בּלחישה: הוּא מסייע לא מעט בּידי המנהל… אבל סוֹד הוּא, לא התוּרכּים ולא הבּארוֹן צריכים לדעת זאת. בּאוֹפן רשמי הוּא מתנגד לציוֹנוּת…

מלכיצדק התאמץ להקשיב ולהבין את כּל שׂיחתוֹ של קשישי, אך רוֹב-הדברים לא נקלטוּ במוֹחוֹ קליטה שלימה. מימיו לא היה מפוּזר כּל כּך. ויש שמראוֹת ועניינים מעיירתוֹ הבּוּקוֹבינית נדחקוּ לתוֹך מראוֹת הארץ ונתערבּבוּ אלה באלה. אך היה איזה קסם בּתערוֹבת זוֹ, ואפשר שהיה מסכּים להיוֹת שרוּי במצב מדוּמדם זה עד סוֹף ימיו, אך על פּי שמן הצד השני ידע את חוֹבתוֹ וחיכּה ליוֹם, שבּוֹ ייכנס לעבוֹדה בלשכּה.

– חוֹששני שאיעשׂה בארץ ישׂראל אדם סנטימנטאלי, – אמר לקשישי, כּשישב בּפינת המיטה במלוֹן בּלילה, לפני עזבם את ירוּשלים, וחלץ את נעליו מרגליו הצוֹרבוֹת מרוֹב הליכה ואת הגרבּיים תלה על דוֹפן הכּיסא שיתיבּשוּ מן הזיעה (ריחם לא נעם לאפּוֹ של קשישי).

– כּן, הארץ עוֹשׂה אוֹתנוּ סנטימנטאליים, אך הלשכּה היא סם שכּנגד. אתה מבין? בּעבוֹדתנוּ עלינוּ לנהוֹג בּקשי-לב, שאם לא – “יאכלוּ” אוֹתנוּ הקליינטים. הקהל כּאן אינוֹ יוֹדע סדר ונימוּס והתחשבוּת עם עוֹבד. בּאיזוֹ חוּצפה הם תוֹבעים, בּיחוּד הרוּסים! והם הרוֹב. צריך לשמוֹר על הדיסטאנץ. כּך אוֹמר לנוּ תמיד הפּקיד הראשי. עוֹד יוֹתר קשה יהיה מצבך בּמחלקת הכּספים. עבדתי שם חוֹדש אחד ויצאתי בריסוּק עצבּים.

– אשתדל להתגבּר על הקשיים. – השיב מלכיצדק – עד היוֹם הצלחתי בעבוֹדתי. בּודאי לא תמנע ממני את נסיוֹנך. ליל מנוּחה! עלינוּ להשכּים קוּם לרכבת.

והוּא כיבּה את מנוֹרת הנפט שעל שידת הלילה והתכּנס לתוֹך המיטה הירוּשלמית הקרירה.

שניהם נשתתקוּ. מיד שמע מלכיצדק זימזוּם של יתוּש מעל פּניו, סמוּך לאוֹזנוֹ הימנית, זימזוּם עקשני וטוֹרדני, מתח את הסדין וכיסה את ראשוֹ.

למחר, בּאיסרוּ חג, בּשעה עשׂר בּבּוֹקר, כּבר ישב ליד שוּלחנוֹ בלשכּה. אף על פּי שניטלטל מעלוֹת השחר בּרכּבת, לא חש עייפוּת בּגוּפוֹ.

הוּא נכנס לחיים של עבוֹדה וסדר בּארץ אבוֹת.

מלכיצדק עוֹבד בּמחלקת הכּספים

את מיטב נסיוֹנוֹ שקנה לוֹ ב“בית וייסמאן” שבּבוּקוֹבינה הביא עמוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפיל אל מחלקת הכּספים של הלשכּה בתל-אביב. לא רק בּעיני ד"ר פריש, מנהל המחלקה, שהיה אדם רך ונוֹח, מבּטוֹ מלא השתאוּת ודיבּוּרוֹ ברפיוֹן, נשמע בּקוֹשי, אך נלהב תמיד וכעוֹלה מן העוֹמק – לא רק לפניו נשׂא חן וחסד, אלא גם הפּקיד הראשי של המחלקה, זעירא הארוֹך, הקפּדן, המפוּזר, בּעל העיניים העצוּבוֹת והקוֹל המנגן, ראה בוֹ מיד “כּוֹח”, והעיקר: אדם זה אלוֹהים עשׂאוֹ ישר ולא יחתוֹר תחתיו ולא ישתמש בּידיעוֹתיו לדחוֹק את רגליו (כּמוֹ זה השאפן הזריז רחמיאלביץ מזכּירוֹ של מנהל הלשכּה, המבקש להשׂתרר על הכּל!), אלא יעשׂה את המוּטל עליו בלי לבקש עטרה לעצמוֹ. וזעירא לא טעה בוֹ. מלכיצדק היה מקבּל הוֹראוֹתיו של הממוּנה עליו כדבר המוּבן מאליו, אף כּי בלי סילוּדים וּבלי הכנעה. ואם היה לוֹ מה להעיר (ועל פּי רוֹב היה לוֹ מה להעיר), היה מנסח הערתוֹ כך: “אם אין אני טוֹעה, מן הראוּי לנסוֹת לעשׂוֹת כּך וכך”… בּראשוֹנה השהה עליו זעירא את עיניו העצוּבוֹת בּתמיהה וּבמבוּכה כלשהוּ, אחר סירב לוֹ מתוֹך תשוּבה מהירה וּפסוּקה: “טוֹב, טוֹב, עשׂה כמוֹ שאמרתי לך!” – אבל אחרי שבוּע-שבוּעיים נתרכּך זעירא ואמר רק פּעם אחת “טוֹב”, והוֹסיף “אפשר לנסוֹת גם כּך. העיקר, שהעבוֹדה תיעשׂה בזמנה”… לא אמר “בּדיוּק”, כּי למוֹתר היה לוֹמר כּך למלכיצדק. “בּזמנה” היא מלה נייטראלית: לא תוֹעיל ולא תזיק. לבּוֹ של מלכיצדק עלץ: מעתה יעשׂה מה שראוּי לעשׂוֹת, בּלא שיעוֹרר התנגדוּתוֹ של זעירא, התנגדוּת של ממוּנה עליך, שאינה נעימה ואינה רצוּיה בשוּם מסיבּוֹת.

ואמנם כּך היה ברוֹב המקרים, מוּבן שזעירא זקף את ההצלחה תמיד על חשבּוֹן עצמוֹ, וכך היה אוֹמר לד"ר פריש לאחר מעשׂה: “לפי הוֹראתי עשׂה אוֹיגאפיל כּך וכך. פּקיד טוֹב הוּא: בּעל תפיסה ודייקן ועוֹשׂה בזריזוּת. הצלחנוּ בוֹ. גם קרוֹבוֹ קשישי פּקיד טוֹב, אבל – אין כּל דמיוֹן!”

זעירא וד“ר פריש מרוּצים היוּ, אבל ה”לקוּחוֹת" לא היוּ מרוּצים ממלכיצדק, כּשם שלא היוּ מרוּצים מזעירא. אמנם לא היה קפּדן ורתחן כּזעירא, אך היתה בוֹ מידה קשה אחרת: לא היה דבר נעלם מעיניו. בּשבוּעיים הראשוֹנים לעבוֹדתוֹ בלשכּה הקדיש את רוֹב לילוֹתיו לעיוּן בּ“תיקים”. על יוֹתר ממאה תיקים עבר, קרא וּבדק כּל מכתב, כּל תעוּדה וּפיתקה, איזן וחיקר, השוה וסידר, וּמעתה הכּל אצלוֹ כמוּנח בּקוּפסא, כּמוֹ שם בּ“בית וייסמאן”. אין לפניו לא שיכחה, לא טעוּת ולא משׂוֹא-פנים, הכּל שוים בּעיניו, ייתכן לוֹמר, על כּוּלם הוּא מבּיט מגוֹבה אחד. לא הוֹעילוּ כירכּוּרים אוֹ דברי-חן, גם לא טפיחוֹת על השכם. זעירא עם כּל קפּדנוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ הכּללית בּעניינים, שכח לפעמים התנייה קוֹדמת אוֹ קבּלה אוֹ שינוּי סכוּם ונכשל ונסתבּך – לא כן מלכיצדק: הוּא לא דיבּר הרבּה, רק הלך ו“הוֹריד” את התיק והוֹציא את המיסמך הדרוּש והגישוֹ לבעל-הדברים אוֹ לזעירא, ואם נדרש לכך, לד“ר פריש, ואפילוּ למנהל עצמוֹ, והמיסמך על-פּי-רוֹב “קילקל” את הענין. יש להוֹדוֹת כּי לעתים גם “תיקן”, שהיוּ מקרים בּהם התוֹבע עצמוֹ שכח והיה מוּכן לויתוּר, אבל גם בּמקרים אלה נהג מלכיצדק בּאוֹבּייקטיביוּת גמוּרה: המיסמך קוֹבע. מקרים כּאלה קרוּ, כּמוּבן, לעתים רחוֹקוֹת ולא היוּ רצוּיים לזעירא, ואפילוּ לד”ר פריש (הם הבּיטוּ זה אל זה מתוֹך הבנת-גוֹמלין: מה אתה אוֹמר על “תם” זה?!), אבל הוֹאיל ועל-פּי-רוֹב נהנוּ מ“גישתוֹ היישרנית” – ויתרוּ לוֹ גם כּששׂכרה יצא בהפסדה של השלכּה.

והנה, כּירח ימים לשבתוֹ בלשכּה, אירע “אינצידנט” לא נעים, שעלוּל היה להביא לידי שערוּריה, אבל הוֹדוֹת לרוּח הטוֹבה והמוּסרית שהשכּין המנהל בּחיי הלשכּה, לא הגיעוּ הדברים עד כּדי כך.

וזה המעשׂה:

מן החוָה השיתוּפית שבּגליל, אחרי שהאגרוֹנוֹם המנהל עזב את המקוֹם, בּא החבר-המרכּז אל הלשכה ודרש סכוּם כּך וכך. הסכוּם צריך היה להספּיק: לקניית שלוֹשה סוּסים, להקמת מוּסך-פּח למכוֹנוֹת החקלאיוֹת, לתיקוּן מכוֹנת-הקצירה, והשאר – לאספּקה. היתה שנת בּצוֹרת והיבוּל אינוֹ די לאדם ולבהמה.

האינסטאַנץ הראשוֹן היה: הפּקיד החדש אוֹיגאפּיל, והמרכּז, החבר גוּדגדני, אדם מנוּסה במשׂא-וּמתן, התייחס בּהיסוּס מה לפקיד החדש. לפי אוֹרכּוֹ דוֹמה הוּא לזעירא ועוֹלה עליו. אבל כּל סברוֹ, בּיחוּד סבר פניו, אוֹמר: זרוּת. לא ידע איזוֹ לשוֹן ינקוֹט עמוֹ. הם, בּחוָה, עוֹמדים כּבר בּשוּלי התקציב שהוּקצב להם לשנה זוֹ, והחוָה חייבת סכוּם לא קטן, שניתן לה כמפרעה לכיסוּי הגירעוֹן של אשתקד. לא אשמתם היא: הוּא והחברים עשׂוּ כל מה שבּכוֹחם למעט את הגירעוֹן, אך הדברים לא התנהלוּ לפי רצוֹן עוֹשׂיהם. הנה שני הסוּסים שנפלוּ והאחד שנגנב. איש לא יכוֹל היה לחזוֹת מראש שכך יהיה. גם הבּצוֹרת היא מכּה מן השמים. אבל – התקציב גדוֹל. נכוֹן הדבר. גם מה שנאסף בּמיוּחד לתכלית זוֹ כבר נאכל עד הפּרוּטה האחרוֹנה. אבל דוֹמה היה לוֹ, לחבר המרכּז, כּי סכוּם ניכּר אחד שקיבּלוּ לא נכנס בּחשבּוֹן, משוּם שקיבּלוּ אוֹתוֹ על ידי שליח שהיה בחוּץ-לארץ מידי הפּרוֹפיסוֹר הידיד ולא על ידי הלשכּה. אפשר שלא שׂמוּ לב. אין הוּא מתכּון חלילה להעלים את הסכוּם, חס ושלוֹם! אבל אנוּס על-פּי המצב נוֹח לוֹ שיעבוֹר עליו בשתיקה. על כּל פּנים הוּא לא יזכּיר את הסכוּם, לעת עתה לא יזכּיר, ואם גם “אצלם” אינוֹ רשוּם – לא איכפּת לוֹ, מאחר שהוּא עצמוֹ גמוּר עמוֹ לסלק ידוֹ כתוֹם השנה מעסק הריכּוּז, הגוֹרם לוֹ רק צרוֹת וּמפּח-נפש. וּבאמת בּשתי שׂיחוֹתיו, אחת עם זעירא ואחת עם ד"ר פריש – לא הוּעלה זכר הסכוּם הזה, והסכוּם – סכוּם הגוּן, כּאמוּר, ויספּיק לעבוֹר את השנה בשלוֹם. העניין הוּא בהחלט לא נעים, אבל – ההכרח לא יגוּנה…

וראה, בּתחילת שׂיחה ראשוֹנה עם אוֹיגאַפּיל (איזה שם משוּנה: מלכיצדק אוֹיגאפּיל!), אך הספּיק לוֹמר מה העניין (והלה יוֹשב וּמקשיב לוֹ, לא באזניו בלבד אלא גם בּעיניו וּבכל רמ"ח שלוֹ), התרוֹמם התוֹרן מעל כּיסאוֹ, התרוֹמם כּגזר-דין רע, וּבלי להוֹציא הגה מפּיו, ניגש אל מדף התיקים, הוֹריד בּידוֹ מן המדף העליוֹן תיק אחד, פּתחוֹ ועיין בּוֹ רגע, אחר סגרוֹ, והוֹריד אחר, שב עם מכתב בּין אצבּע לאגוּדל וקרא לפניו מתוֹכוֹ גרמנית לאמר:

בּרלין, תאריך זה וזה.

…ועוֹד זאת: היה אצלי נ. נ. ותיאר לפני את מצב החוָה, שהוּא בכל רע, וּביקש עזרתי. היה בידי סכוּם כּך וכך לטוֹבת… נתתי לוֹ את הסכוּם על חשבּוֹן התקציב של שנת 1914, סכוּם שאנכּה, כּמוּבן, מן הסכוּמים שיגיעוּ לכם לחשבּוֹן שנת התקציב הבּאה… וכו'.

כּשכילה לקרוֹא הרים את פּניו מן הנייר ושאל בּקוֹל שקט:

– הסכוּם המדוּבּר הגיעכם אל נכוֹן?

גוּדגדני נבוֹך רגע, על קרחתוֹ הוֹפיעוּ נטפי זיעה, התלבּט על הכּיסא, סוֹבב את הקאסקט בּשתי ידיו ואמר:

– כּן, כּמוּבן, קיבּלנוּ את הסכוּם בּשעתוֹ. אבל, אתה מבין, מר אוֹיגאַפּיל? הפּרוֹפיסוֹר, כּנראה, פּוּרתא לא דק… היה מגיע לנוּ עוֹד תשלוּם אחד לחשבּוֹן תקציב אשתקד… אז הקציבוּ לנוּ בועד הפּוֹעל…

מלכיצדק שיסע אוֹתוֹ:

– בּזה צריך להכריע סגן המנהל ד"ר פריש עצמוֹ. סמכוּתי מגעת רק עד כּאן.

גוּדגדני מילמל אילוּ דברים בּלתי בּרוּרים, אחר קם ואמר:

– כּמוּבן, כּמוּבן. אפנה אל ד"ר פריש. אין אצלי צל של ספק, שמגיע לנוּ מה שביקשנוּ. ועוֹד אשוּב אליכם בּענין זה…

חבש את הקאסקט בּמעוּקם קצת והלך.

מלכיצדק הוֹדיע את הדבר, כּחוֹבתוֹ, לזעירא. וּבאוֹתוֹ רגע שהראהוּ את המכתב מבּרלין ניגש אל שוּלחן-הכּתיבה שלוֹ ד“ר פריש, וּבעוֹד ד”ר פריש מחזיק את המכתב וקוֹרא בוֹ, עבר שם המנהל עצמוֹ, וד"ר פריש פּנה אל המנהל בּשאלה:

– יסלח לי אדוֹני, הידוּע לוֹ על-דבר מכתב של פּרוֹפ' נ. בּעניין סכוּם כּך וכך על חשבּוֹן ההקצבוֹת לחוָה השיתוּפית?

– מוּבן שלא ידוּע לי. איך אפשר שאדע, אם איש לא הביא את המכתב לידיעתי?

המנהל אמר את הדברים בּטוֹן הרשמי הקבוּע שלוֹ, אך ד“ר פריש שמע בּדבריו נעימה של נזיפה, והדבר לא נעם לוֹ, עם כּל יחסי הידידוּת והאמוּן ששׂררוּ בינוֹ וּבין המנהל. הוּא שתק. אבל כּעבוֹר רגעים מספּר קרא אל חדרוֹ את זעירא ודיבּר אליו קשוֹת, בּקוֹל שלא היה רגיל אצלוֹ כלל, על “ההזנחה הפּלילית”, שאילוּלא אוֹיגאפּיל וכו'. זעירא נתעצבּן וּביקש להתנצל, אבל ד”ר פריש, שקוֹלוֹ נעשׂה תוֹקפני וסבר ההשתאוּת נתסלק מעיניו, ניענע בּידוֹ:

– אין כּאן מקוֹם להתנצלוּת בּתירוּצים: פּקיד ראוּי לשם זה חייב קוֹדם כּל להיוֹת ישר ולהוֹדוֹת על כּשלוֹנוֹ – אם נכשל. דבר זה לפחוֹת יש לדרוֹש מפּקיד ראוּי לשמוֹ… מוּבן, שאין אני אוֹמר להסיק שוּם מסקנוֹת מן המקרה… אבל להבּא… נוּ, בּזה גמרנוּ.

זעירא היה נרגש ונבוֹך. הוּא הכּיר בּצדקת הממוּנה עליו וקיבּל את הנזיפה. אבל בּלבּוֹ נשארה טינה כלפּי זה ה“תם” מלכיצדק. הוּא לא אהבוֹ עוֹד, וקצת ירא ממנוּ. על כּל פּנים מעתה ינהג בּזהירוּת יתירה. בּעיקר חשש לשׂמחה לאיד של רחמיאלביץ, מזכּירוֹ של המנהל, השאפן, המבקש להשׂתרר על הכּל.

פּרחים ודיקדוּק

קשישי מצא לוֹ לקרוֹבוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפּיל חדר עם ארוּחה, ולא ביוֹקר, אצל זוּג אנשים לא צעירים, חשוּכי בנים: הוּא, גוֹלדין, מוֹרה עברית בּ“אליאנס”, מדקדק גדוֹל, והיא – גבּאית צדקה. הבּית היה קטן, אך החדר גדוֹל וגבוֹה, וכן חלוֹנוֹתיו ודלתוֹתיו, בּנוֹסח הבּניה הערבית, שהיתה נהוּגה בכמה מבּתיה הראשוֹנים של תל-אביב. והכּלים בּוֹ מעטים וּפשוּטים, מעין הכּלים בּעליית הקיר של האשה השוּנמית, כּמעט לא ניכּרוּ בחללוֹ. חדר ללא וילוֹן על החלוֹן וללא שטיח על הרצפּה. אך דעתוֹ של מלכּיצדק היתה נוֹחה מזה. הוּא עשׂה חשבּוֹן, שחלל האויר בּחדר גדוֹל משוּם כּך, נקי ויפה לנשימה. ואילוּ האוֹכל שהאכילתוּ האשה היה רע בּתכלית. רוֹב שעוֹת היוֹם היתה נעדרת מן הבּית בּענייני צדקה שלה ורק שעה קלה קוֹדם הארוּחה היתה מתקינה משהוּ על רגל אחת, אוֹ מגישה מן הנוֹתר, שיש בּוֹ מן הפּיגוּל. גוֹלדין רגיל היה בכך, אבל מלכיצדק, בנה של קוֹקה הבּוּקוֹבינית, שפינקה את חיכוֹ משחר ילדוּתוֹ, התענה בשעת אכילתוֹ, אך קיבּל את הדין. איך אוֹמר קשישי? “ארץ ישׂראל נקנית בּייסוּרים”.

כּנגד זה נהנה הנאה מרוּבּה מן העוּבדה, שהבּית הקטן עוֹמד בּחצר, בּאחוֹרי בית גדוֹל, בּתוֹך גינה של אילנוֹת צעירים ועתרת פּרחים ממינים שוֹנים. בּשעת הפּנאי יכוֹל היה להתהלך בּתוֹך הגינה, בּינוֹת לערוּגוֹת המטוּפּחוֹת יפה, אוֹ לעמוֹד ליד חלוֹן חדרוֹ ולזוּן בּה עיניו. אילנוֹת וּפרחים בּארץ ישׂראל! כּמה נאים, כּמה רעננים הם! ואין פּלא: שפע של אוֹר החמה ושפע של מי תהוֹם, וּבעל הבּית (בּעל שני הבּתים!), יהוּדי לוֹדזאי לא צעיר, לבוּשוֹ והליכוֹתיו אירוֹפּיים וחי על ריבּית (ריננוּ אחריו שפשט שם את הרגל), מטפּל בּה בשקידה וּבאהבה רבּה. לכשיתאזרח קצת בּדירתוֹ, יקח דברים עמוֹ, עם בּעל הבּית, שיקצה לוֹ ערוּגה אחת לעיבּוּד. משתוֹקק הוּא לעבוֹד את אדמת ארץ ישׂראל בּידיו ממש! אם אינוֹ יכוֹל להיוֹת איכּר – יהיה למצער עוֹדר בּערוּגה קטנה!

שאל את בּעל דירתוֹ המוֹרה לשמוֹת הצוֹמח בּגינה, ולא מצא מענה בפיו. גוֹלדין צחק לוֹ בפניו:

– מה, וכי גוֹי אני שאתן דעתי על מיני עשבים? שאל את פייגליביץ, שהוּא כגוֹי לכל דבר.

עשׂה מלכיצדק כּעצתוֹ ושאל את בּעל הבּית. הלה נענה לוֹ מיד ולימדוֹ את שמוֹת כּל העצים והפּרחים שבּגינה, כּפי שלמדם מפּי הגנן המוּמחה מתקין הגינה. אך לצערוֹ של מלכיצדק היוּ רוּבּם שמוֹת לוֹעזים. הוּא רשם כּל שם, אחרי שבּיקש לחזוֹר עליו בפיסוּק ההברוֹת והאוֹתיוֹת, בּפנקסוֹ הזעיר, מתוֹך עיוּן מדוּקדק בּצוּרת הצמח שלא יטעה בוֹ – שמוֹת שלא שמע כּמוֹתם מימיו (לא עלה על דעתוֹ בקימפּוֹלוּנג להתעניין בּכמוֹ אלה). ואם שכח איזה שם שייך לאיזה צמח, נהג לפי הכּלל שבּ“אבוֹת”: ‘ולא הבּיישן למד’, וחזר ושאל את מר פייגליביץ.

לא יצא שבוּע ימים והכּיר כּל עשׂב וכל שׂיח בּגינה בשמוֹ וּבמראהוּ ולא עירבּב עוֹד מין בּשאינוֹ מינוֹ. כּשני תריסרים מיני אילנוֹת וּפרחים היוּ מכוּנסים בּגינה הקטנה, וּמתוֹך שהעצים צעירים היוּ, מקרוֹב ניטעוּ, לא הצלוּ על אדמת מטעם ושוֹרשיהם לא קיפּחוּ את מזוֹנם של קטני ארץ. הנה מקצת מן השמוֹת שלמד מפּי פייגליביץ (על פּי סדר א"ב): אבּוטיליון, אזדרכת, ארוּקאריה, גראויליאה, לוֹע-הארי, מטה אהרוֹן, מנתוּר יפּאני, פלוֹכּס, פטוּניה, ציניה, תוּיה וכו' וכו'.

ידיעת צמחים רבּים כּאלה מילאה את ליבּוֹ של מלכיצדק יהירוּת ולא נתקררה דעתוֹ עד שהביא את הגננת הקטנה חביבה ולימדה את כּל מה שלא ידעה. אך לצערוֹ לא עמדה במבחן; למחר שכחה מה שלמדה היוֹם, אף כּי הוֹרתה ולידתה היוּ במוֹשבה, בּראש פּינה שבּגליל. בּאמת תימה הוּא! אף על פּי כן, קטף פּרח קטן ונתן לה.

המוֹרה גוֹלדין, שכּאמוּר, מדקדק גדוֹל היה, פּיצה את דיירוֹ על מה שפּגם בּשמוֹת הצמחים והכניסוֹ לכבשי הדיקדוּק העברי, שלא היה זר לוֹ גם קוֹדם לכן, כּמסוּפּר לעיל. לאחר שׂיחה קלה בענייני לשוֹן, ניבּא לוֹ גוֹלדין ידיעה יסוֹדית בּמקצוֹע זה. אף נתן על ידוֹ את הספר היקר עליו ביוֹתר, את גנזיוס-קאוּטש מהדוּרה כ“ח (משנת 1909!), וּמלכיצדק, שידע גרמנית על בּוּריה, היה חוֹרש בּמשך שבוּעוֹת בּספר יחד עם ספר התנ”ך בּיד, עד שנעשׂה בעצמוֹ מוּפלג בּדיקדוּק והיה מפליא לפעמים את גוֹלדין עצמוֹ, שלא היה בטוּח בּזכרוֹנוֹ כּמלכיצדק. אז נתן לוֹ גוֹלדין את ספר האגדה ויעצוֹ לקרוֹא בוֹ בעיוּן נמרץ, כּדי שילמד מתוֹכוֹ לשוֹן חכמים, שהיא משוּנה בכמה בחינוֹת מלשוֹן המקרא. גם דיקדוּק לשוֹן המשנה לווייס נתן לוֹ. וגם את הספר הזה למד מלכיצדק בּשקידה עצוּמה. וכך הגיע להתפּעלוּת גדוֹלה מיוֹפיה ועשירוּתה של לשוֹננוּ, עד שקרא עליה: “מה נאה לשוֹן זוֹ!”

כּשנתבּצר בּידיעת הדיקדוּק והלשוֹן התחיל מתקן טעוּיוֹתיהם של דוֹברי עברית, של קשישי ושל פּקידים אחרים בּלשכּה, שהוּא עוֹבד בּמחיצתם. בּפרט היה מדקדק כּחוּט השׂערה עם שתי הגננוֹת החבירוֹת אביבה וחביבה. הרי מפּיהן מקבּלים התינוֹקוֹת ואחריוּתן מרוּבּה!

אביבה, כּדרכּה, קיבּלה את הערוֹתיו בדברי צחוֹק וקלוּת ראש:

– הנה צוֹמח לנוּ גוֹלדין חדש!

– “גדל לנוּ” – תיקן לה מלכיצדק בּדרכּוֹ המתוּנה – “צוֹמח” ייאָמר על צמחים, וגם על שׂיער: “ושׂיער צמח בּוֹ” כּתוּב בּתוֹרה. גם על מוּשׂג מוּפשט יפּוֹל הפּוֹעל צמח, כּגוֹן “אמת מארץ תצמח” שכתוּב בּתהילים. אבל לא על בּעל-חיים.

– הלא זה לא דיקדוּק, – התגוֹננה אביבה – זה רק סיגנוֹן.

– גם סיגנוֹן הוּא חלק של דיקדוּק, – השיב מלכיצדק, – סינטאכּסיס בּלעז, וּבעברית שימוּש הלשוֹן.

היא, אביבה, צחקה עוֹד יוֹתר, עד שנעשׂוּ גּומוֹת של חן בּשתי לחייה המליאוֹת ועיניה קטנוּ ונסתתרוּ בּעוֹמקן, עד שלא נראוּ כמעט. אילוּ יכלה למרוֹט את שׂערוֹ כדרך שהיא מוֹרטת את קרחתוֹ של קשישי, היתה עוֹשׂה כן, אבל עד כּדי כך לא נתקרבוּ עדיין.

וראה, חביבה לא צחקה. אדרבּא, תיקוּניו מצאוּ חן בּעיניה.

– מה את צוֹחקת? – אמרה – בּאמת צריך לדקדק בּשׂפתנוּ, כּמוֹ עמים אחרים.

– הנה נלחמתם ללשוֹננוּ וניצחתם, – המשיך מלכיצדק את החוּט של חביבה – וכי לא יקרה היא לכם ולא תקפּידוּ על טהרתה?

– נכוֹן מאד, – החזיקה אחריו חביבה – הלואי שהייתי יכוֹלה ללמוֹד דיקדוּק. אבל כּבר התחלתי אוּלי עשׂר פּעמים, אפילוּ אצל גוֹלדין, והדברים לא נכנסוּ לראשי. גם בּבית הספר בּראש פּינה לא ידעתי דיקדוּק, והתבּיישתי בפני וילקוֹמיץ. אני פשוּט מטוּמטמת לדיקדוּק.

– “בּפשיטוּת מטוּמטמת”, – העיר מלכיצדק – שהרי “פשוּט” הוּא תוֹאר השם, וכאן חייב לבוֹא תוֹאר הפּוֹעל.

– את רוֹאה, אביבה: מר אוֹיגאַפּיל צוֹדק. כּוּלם אוֹמרים: “פּשוּט”.

– תסלחי שוּב, העלמה חביבה, הפּעם שגית פּעמיים: אין אוֹמרים “כּוּלם אוֹמרים”, אלא “הכּל אוֹמרים”, שלא קדם כּאן נוֹשׂא. אף אין בּלשוֹננוּ מלה “צוֹדק” כּלל, וצריך לוֹמר “אוֹיגאַפּיל צדיק”.

כּאן פּרצה אביבה בצחוֹק גדוֹל, שהרעיד את כל בּשׂרה:

– איך הוּא אוֹמר? “צריך לוֹמר אוֹיגאַפּיל צדיק”. נפלא, נפלא! מהיוֹם לא אגיד אחרת, רק “אוֹיגאַפּיל צדיק”. ידעוּ האנשים לפחוֹת עם מי יש להם עסק! לא כן, קשישי?

– מה את חוֹשבת? – ענה קשישי ספק בּכוֹבד ראש ספק בּליגלוּג – הוּא באמת צדיק תמים…

מלכיצדק נפגע קצת מצחוֹקה הפּרוּץ של אביבה, אבל אמר לנפשוֹ: תצחק, תצחק לה אביבה, אם היא נהנית מכך. סוֹפה שהיא מקבּלת את האמת.

רע מזה היה בלשכּה. משיצא לוֹ שם של מדקדק, ולאחר שתיקן כּמה פעמים לפקידים את טעוּיוֹתיהם, התחילוּ מקנטרים אוֹתוֹ בקוּשיוֹת של מה בכך. למשל: מכנסיים של אשה הם מין זכר אוֹ מין נקבה? אוֹ: מדוּע אוֹמרים הנהלה ואין הפּוֹעל נהל נמצא בהפעיל? אוֹ איזה בניין הוּא “מבליגיתי”?

ראש הפּקידים, זעירא, אף על פּי, שהוּא גוּפוֹ לא השפּיל עצמוֹ עד כּדי להתבּדח עם מלכיצדק, כּי מאז המקרה עם גודגדני, שמר עוֹד יוֹתר את הדיסטאנץ אגב דיפדוּף עסקני בניירוֹת שעל גבּי שוּלחנוֹ, חייך בּהנאה לשמע הקינטוּרים שמקנטרים אוֹתוֹ, וּבפרט אלה שהביאוּ את הנשאל רגע בּמבוּכה. והרע מכל רע, שהיוּ מערבּבים בּצדייה שאלוֹת של טעם בּמקשנוּת סתם. אפילוּ קשישי, שסבל ממה שנעשׂה מסביב לקרוֹבוֹ, לא יכוֹל תמיד לפטפּט בּיצרוֹ, ואף הוּא נתלוה לפעמים לכת הליצנים, אף כּי לאחר מעשׂה התחרט על כּך, וּפעם, בהיוֹתם אוֹכלים בּערב אצל פּוּריצקי אף העיר את אוֹזנוֹ של מלכיצדק, שיחדל מתיקוּניו. עיניו הרוֹאוֹת שהם אך מתקלסים בּוֹ. אבל הלה שאל בּתמיהה:

– למה? וכי אין מחוֹבתנוּ לדקדק בּלשוֹננוּ ככל אוּמה מתוּקנת?

– לך, אין לך תקנה! – פּטרוֹ קשישי ונטפּל לקציצה החמה, המתפּוֹררת בּשיני המזלג, שהגברת פּוּריצקי כל כּך הצטיינה בה.

סוֹד כּנגד סוֹד

יוֹתר מחוֹדש ימים דר מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל עם קרוֹבוֹ מנוֹח קשישי. בּמשך החוֹדש הזה, בּהיוֹתם לבדם בּחדר, אחרי שוּבם מארוּחת-הערב בּמרתפוֹ של פּוּריצקי, הרבּוּ שניהם שׂיחה על עניני הכּלל ועל עניני הפּרט.

קשישי, עם כּל דביקוּתוֹ באידיאל הציוֹני ועם כּל מסירוּתוֹ לעבוֹדה בלשכּה, שראה בה עבוֹדת הלאוֹם, היה מתּיר לעצמוֹ לפעמים הערה ספקנית, ואפילוּ לגלגנית, על המעשׂים בּארץ, על הישוּב הישן ועל הישוּב החדש, על האיכּרים והפּוֹעלים, על המוֹרים והתלמידים, ואפילוּ הממוּנה עליו, ד"ר פריש בּעצמוֹ, לא ניקה מעקיצתוֹ (מנהל הלשכּה, כּמוּבן, היה לעילא מכּל בּיקוֹרת!).

לא כן מלכּיצדק. הוּא הקשיב לכל דברי קרוֹבוֹ קשב רב ורק לעתים שאל שאלה, כּדי להעמיד את הדברים על דיוּקם, שאלה שהיתה מביאה את קשישי רגע בּמבוּכה, אך תמיד עמד לוֹ נסיוֹנוֹ למצוֹא מוֹצא, אף כּי ספק היה בּלבּוֹ אם מלכּיצדק מקבּל את תשוּבתוֹ. הוּא, מלכּיצדק, לא השמיע דבר בּיקוֹרת כּלשהוּ.

– אתה ספוֹג שסוֹפג את הכּל: הטוֹבוֹת והרעוֹת, – אמר לוֹ קשישי באבק טינה.

אבל מלכּיצדק לא נתפּעל מאמירתוֹ:

– חדש אני בארץ ואין לי רשוּת להוֹציא משפּט.

ואם העיר הערה היתה זוֹ הערה לטוֹבה. מה שראה ושמע מן הטוֹב והיפה הגיד, מה שראה ושמע מן הרע והמכוֹער, כּבש בּלבּוֹ וגם הכּרת פּניו לא ענתה בוֹ.

גם בּעניני הפּרט סיפּר בּעיקר קשישי, וּמלכּיצדק על פּי רוֹב רק היטה אוֹזן.

איש בּוֹדד היה קשישי. עם כּל היוֹתוֹ קל-לשוֹן וּמכּיר רבּים בּישוּב, לרגל עבוֹדתוֹ בלשכּה (וּבתל-אביב הכּיר קטוֹן וגדוֹל), מקדים שלוֹם וּמחזיר שלוֹם לכל אדם בּפנים מחייכוֹת וּבנענוּע יד בּאויר – בּוֹדד היה, בּלי קרוֹב וּבלי ידיד, וגם חבריו שחיבּבוּהוּ, “לא קרבוּ עד סוֹף נפשוֹ”, זה הבּיטוּי שהשתמש בּוֹ בשׂיחה אינטימית, גם חברוּתן של שתי הגננוֹת החברוֹת, אביבה וחביבה, לא הפיגה הרבּה את בּדידוּתוֹ, משוּם שלא ידע את יחסן האמיתי אליו. הוּא נמשך אחרי אביבה, הגדוֹלה והעקצנית, והיא נהגה בוֹ דרך חירוּת, אך גם בּדרך לגלוּג, ואם הרשה לעצמוֹ “יוֹתר מדאי”, היתה מרחקת אוֹתוֹ באמרת פּה אוֹ גם בּדחיפת יד. וחביבה – היתה חביבה לכל, ועל כּן לא נתחבבה עליו. וּבדידוּתוֹ העיקה עליו עד שסוֹף סוֹף גילה לקרוֹבוֹ, חברוֹ לעבוֹדה ולחדר (בּטוּח היה בּוֹ שישמוֹר סוֹד!), כּי גמוּר עמוֹ זה כּמה שנים שלא לישׂא אשה. לא משוּם שהוּא חלילה נזיר אוֹ כדוֹמה לזה. להפך, אלוֹהים דוקא נטע בּלבּוֹ חמדת נשים, אף חנן אוֹתוֹ עינים רוֹאוֹת, ויש בּתל-אביב שלוֹש אוֹ ארבּע צעירוֹת שמוֹצאוֹת חן בּעיניו, בּפירוּש מוֹצאוֹת חן – אבל אסוּר לוֹ, בּעיקר מטעמי בּריאוּת, לישׂא אשה: לבּוֹ אינוֹ כשוּרה. עוֹד שם, בּבּית, שוּחרר מן הצבא בשל מיחוּש הלב. אין מצבוֹ מסוּכּן, חלילה. כּלל וכלל לא. יכוֹל הוּא לעבוֹד עבוֹדתוֹ בּשלוָה וּלהאריך ימים – כּדבר הרוֹפא בזאלישצ’יק, וגם ד"ר ציפין כּאן אמר לוֹ כך – אבל מוּטב שיישאר רוָק. וכך החליט. כּמוּבן, לאחרים, שקשרוּ לוֹ את החניכה, “רוָק זקן מגאליציה”, לא גילה ולא יגלה את הסיבּה האמיתית (מגוּחך! וכי הכּל צריכים לדעת את מצב לבּוֹ, תרתי משמע?), אבל ממנוּ, מקרוֹבוֹ, אינוֹ יכוֹל לכסוֹת דבר. כּך. מצפּוּני לב אדם…

מלכּיצדק שמע את גילוּי סוֹדוֹ של קשישי, ולא הראה כל סימני התרשמוּת, רק הפליט, כּמעט בּסגנוֹן לשכּתי: – אם כּך הדבר, הרי זה ענין אחר לגמרי.

מתוֹך הערה זוֹ למד קשישי, שהיתה כּבר תּמיהה בּלבּוֹ של מלכּיצדק על רוָקוּתוֹ, ויפה עשׂה שסילק עתה את תּמיהתוֹ. אינוֹ סוֹבל שאדם קרוֹב לוֹ יהא מתהלך עמוֹ מתוֹך אי-הבנה…

הוֹאיל וּקשישי גילה את סוֹדוֹ למלכּיצדק, חשב מלכּיצדק צדק לנכוֹן לגלוֹת גם הוּא את סוֹדוֹ לקשישי. וּבכן סח לוֹ, בּדרכּוֹ הפשטנית, כּי גמוּר עמוֹ לא לצאת לעוֹלם את הארץ. עוֹד שם בּחוץ-לארץ, חשב כּי אחרי עלוֹתוֹ לארץ-ישׂראל, ידבּק בּה ולא יזוּז ממנה. כּך חשב עוֹד שם, אבל כּאן הפכה המחשבה החלטה. בּיחוּד לאחר שהוֹראה לדעת, כּי רבּים מַרבּים לצאת את הארץ לצוֹרך ושלא לצוֹרך, עד שהיא נראית כּתחנה בדרך בלבד. ולוֹ בּרוּר, שאין הארץ נקנית אלא על-ידי הידבקוּת בּה לעוֹלם, על ידי ישיבת קבע שאין אחריה כלוּם.

– מה פירוּש “לא תצא לעוֹלם”? – תהה עליו קשישי – אפילוּ לביירוּת אוֹ לדמשׂק?

– כּן, אפילוּ לביירוּת וּלדמשׂק, יוֹדע אני את תחוּמה של ארץ-ישׂראל היכן היא והיכן חוּץ-לארץ.

– מה זה? נדר?

– לא נדר. אבל כּך גמרתי בלבּי. יכוֹל אדם לקיים רצוֹנוֹ בלי נדר.

– כּלוֹמר, נתת ספר כּריתוּת לגלוּת?

– רצוֹנך, קרא לזה כריתוּת. לא השם עיקר אלא המעשׂה. איני מחזיק טוֹבה לעצמי על כּך. איני רוֹאה בזה משוּם מעשׂה גבוּרה, אבל מאמין אני שזוֹ תעוּדתי. משל לברית נישׂוּאים, שאדם נכנס בּה שלא על מנת לצאת, לכל החיים.

– חידוּש גדוֹל שמעתי מפּיך! – משך קשישי בלשוֹן תמיהה – על כּל פּנים ראוּי אתה לכבוֹד על החלטתך. והלוַאי שיסייעוּ בידך מן השמים לקיים אוֹתה. דברים כּאלה, ולא מפּי זקן שבּא למוּת בּארץ, לא שמעתי עד היוֹם.

– עד כּמה שהדבר תלוּי בי וּברצוֹני – קיים אקיים, בּעזרת השם.

– וּמוּתּר לי לגלוֹת את הדבר לאחרים?

– אין צוֹרך. אם דבר טוֹב הוּא – איני רוֹצה להתפּאר בּוֹ, ואם דבר משוּנה הוּא – למה יחשבוּני בריה משוּנה? די ששנינוּ יוֹדעים.

– מילא, רצוֹנוֹ של אדם זהוּ כבוֹדוֹ. – אמר קשישי, אף-על-פּי שידע כּי שמירת הסוֹד הזה תהיה קשה עליו.

מלכּיצדק נוֹתן דעתוֹ על חביבה¹

לא היה עוֹד ספק בּדבר: יוֹתר מכּל הצעירוֹת (כּך הם קוֹראים לעלמוֹת, וּמלכּיצדק מתקשה לסגל לעצמוֹ מלה זוֹ) המעטוֹת בּגיל שלמעלה מעשׂרים, שהיוּ בפּרבּר ושמלכּיצדק נתוַדע אליהן (בּמוֹעדוֹן מרב"ץ), לקחה את לבּוֹ חביבה, הגננת הקטנה, שכּדוּגמת חברתה אביבה, היה לה גן פּרטי, נתמך קצת ע"י הועד האוֹדיסאי, בּרחוֹב צדדי, קצר מאד, וּבוֹ לוֹמדים כּשני תריסרי תינוֹקוֹת מבּני שלוֹש עד בּני שש, היא המנהלת והיא הגננת, ועבדה אצלה נערה ספרדיה רזה וגדלת-עינים, קצת עוֹזרת וקצת משרתת, כּלוֹמר, בּזמן שחביבה היתה עסוּקה בשיעוּר לכיתה אחת “העסיקה” מזל (שמה היה פוֹרטוּנה ושינתה את שמה לעברית) את שתי הכּיתוֹת האחרוֹת, על-פּי-רוֹב בּחצר. היתה לה, לחביבה קוֹנצרטינה, והיא לימדה בה את התינוֹקוֹת שירים (קוֹלה היה חלש וּבלתי מדוּיק). בּחצר הגן, בּתוֹך לוּל, היה גם זוּג שפנים, צב גדוֹל, ולמעלה, על גבּי הלוּל, בּתוֹך פּח של נפט, זוּג יוֹנים, שכּבר החליפה אוֹתן פּעמיים בּאחרוֹת, כּי תלמידי בית האוּלפן “משכוּ” אוֹתן.

פּעם, אחרי חג השבוּעוֹת, הזמינה אוֹתוֹ לבוֹא אל הגן. – זוֹהי פינת החי שלנוּ – הראתה לוֹ חביבה את משק הגן שלה, וזירזה את הילדים להגיש לשפנים גבעוֹלי עשׂב ועלים, החיוֹת הקטנוֹת חטפוּ מידי הילדים, בּעד שלבי הלוּל, וכרסמוּ. היא הראתה לוֹ גם את ציוּרי הילדים, ואת “מלאכת היד” שלהם, שהיוּ מצוּמדים אל הקירוֹת יחד עם תמוּנוֹת שוֹנוֹת של בּעלי חיים וחצרוֹת כּאלוּ המצוּיוֹת בּבתי-ספר של בּרליץ. אף ציותה על ילדה אחת, שלוּלאה גדוֹלה, כּחוּלה, נזדקרה משני צידי צמתה הקטנה, שתדקלם את הפּזמוֹן “תינוֹק רצה להיוֹת גדוֹל”, אחר-כּך שרה עמהם, בּלויית הקוֹנצרטינה, את השיר “ציפּוֹר שרה ביער”. אחר הוֹשיבה אוֹתם יפה לשוּלחנוֹת הקטנים וּמסרה את השגחתם למזל ויצאה עם מלכּיצדק לחצר והתהלכה עמוֹ בשביל המוֹביל אל החוּץ, תחת העצים.

היא היתה נרגשת מבּיקוּרוֹ, והתנצלה שלא היתה מוּכנה לכך (אף כּי שעל-פּי הזמנתה בא בשעה הקבוּעה, אין לה אפילוּ סוּכּריה לכבּדוֹ). אחר שאלה אוֹתוֹ איך הסתדר בּדירתוֹ החדשה, ושוּב הבּיעה, אוּלי בפעם החמישית, את צערה שלא רצה להשתמש בּחדרה, אז כּשהיא היתה בחוּפשה בראש פּינה. עתה, אחרי שבּיקר אצלה בגן, היא מקוה שיבקר אוֹתה גם בּחדרה. אבל – הוֹסיפה, כּנבהלת קצת – לא בשעה מאוּחרת בּערב. בּעשׂר היא רגילה לשכּב לישוֹן. וכי לאן אפשר ללכת בּתל-אביב? כּשהיתה בוינה, למדה שם גננוּת, היתה הוֹלכת לתיאטרוֹן, למוּזיאוֹן, לפעמים גם לבית-קפה, עם מכּירים. אבל כּאן, יש לפעמים הוֹלכים אצל לוֹרנץ, בּדרך ליפוֹ, אבל אינה הוֹלכת שמה. פּעם אחת הלכה שמה בחבוּרה, והיוּ שם שיכּוֹרים: יוָנים וערבים וארמנים. רק לפעמים, בּשבּתוֹת, היא הוֹלכת שמה עם אביבה ועם עוֹד מי מן המוֹרים לאכוֹל גלידה. הגלידה שם טוֹבה, בּגינת החצר. עוֹד לא אכל גלידה אצל לוֹרנץ? ולא ראה את הקוֹף? קוֹף מצחיק, אבל פּיקח מאד… פּעם שׂרט את אצבּעה של אביבה, כּשהוֹשיטה לוֹ חתיכת שוֹקוֹלד, בּלי כּוָנה, אבל אביבה נבהלה ונסעה לירוּשלים לעשׂוֹת זריקוֹת נגד כּלבת… היא, אביבה, פּחדנית נוֹראה… אילוּ קרה לה, לחביבה, דבר כּזה לא היתה עוֹשׂה זאת. פּעם, בּראש פּינה, בּערב בּחוֹשך, על הגוֹרן, קפץ בּין האלוּמוֹת תַּן ונשך אוֹתה ברגל. נשיכה קלה, תּן זה לא קוֹף, יוֹתר מסוּכּן. בּבית אמרוּ לה, שתּסע למכוֹן פּסטיר לירוּשלים לעשׂוֹת לה זריקוֹת, אבל היא צחקה… וּבאמת לא קרה לה כלוּם… נשאר בּחבלה רק סימן של הנשיכה. צלקת קטנה מעל לבּרך. דיבּוּרה זה, גלוּי הלב, הילדוּתי כמעט, בּיחוּד “הצלקת הקטנה שמעל לבּרך”, חימם את לבּוֹ של מלכּיצדק. טוֹן אינטימי זה, כּמה חביב הוּא.

הוּא עוֹד חזר עמה אל הגן, עבר שוּב את החדרים וראה עוֹד כּמה מעבוֹדוֹת הילדים. היא, חביבה, אף הראתה לוֹ, ערוּך יפה על שוּלחן כּתיבה קטן, שוּלחנה, את החוֹמר שהיא מכינה בבית בּשביל עבוֹדוֹת הגן וסיפּרה לוֹ שהיא יוֹשבת לפעמים עד שעה מאוּחרת בּלילה להכין את החוֹמר, גוֹזרת וּמדבּיקה וכו', הנה אתמוֹל בּלילה ישבה עד 12.

– “אמש” – תיקן לה מלכיצדק בּרוֹך.

– וגם היוֹם בּערב…

– “הערב” – תיקן לה שוּב – כּמו שאוֹמרים היוֹם ואין אוֹמרים “היוֹם בּיוֹם”.

– תוֹדה! – אמרה חביבה, והמשיכה לספּר על הקשיים שבּעבוֹדת הגן. אגב הסיפּוּר ליותה אוֹתוֹ שוּב. הוּא החליט כּבר ללכת וניענע בּידוֹ לילדים שלוֹם.

– אמרוּ ילדים שלוֹם לדוֹד! – ציותה עליהם חביבה.

רוֹב הילדים צוחוּ שלוֹם, אבל אחדים לא פסקוּ מהתעסקוּתם. בּשער, ליד המדרכה, נפרד ממנה והרשה לעצמוֹ ללחוֹץ מעט את כּף ידה הקטנה, הרפה, הילדוּתית.

“כּשמה כן היא”, אמר מלכיצדק לנפשוֹ, כּשהוּא פוֹסע לעבר הלשכּה. “חביבה מאד…” אבל – האם לא נתחייבה כבר למישהוּ? הרי, לפי דברי אביבה, היא כבר בּת עשׂרים וחמש…

הוּא טרד מחשבה זוֹ.

מאז הבּיקוּר לא פסקה תמוּנתה מדמיוֹנוֹ. אף-על-פּי שראה אוֹתה פעמים אחדוֹת, בּרחוֹב, אוֹ בחברתה של אביבה, אוֹ במוֹעדוֹן – תמיד נראתה לוֹ בחברת התינוֹקוֹת בּגן, בּחצר הגן, איך שהיא מהלכת עמוֹ הלוֹך ושוֹב בּמבוֹי שבּין הבּית, ראשה אינוֹ מגיע עד כּתפוֹ, והיא נוֹשׂאת עיניה אליו כילדה והוּא משפּיל להבּיט אליה כאבּא גדוֹל. הנה יתּן לה ידוֹ ויוֹליכה לצידוֹ כתינוֹקת.

בּרוֹב מחשבוֹתיו בא לידי החלטה, שאם יחליט בּאחד הימים לישׂא אשה – ינסה את מזלוֹ אצל חביבה. וכבר תיאר בּנפשוֹ איך יבוֹא אליה (אל חדרה) בּהצעה, איך ינסח תחילה יפה את הצעתוֹ, איך יעמוֹד לפניה רציני וחגיגי. וּבדמיוֹנוֹ העלה לוֹ גם את תשוּבתה, שתהיה בתחילה מתחמקת, דוֹחה וּמקרבת כּאחת, והוּא יצטרך לשׁנוֹת הצעתוֹ, ואוּלי פעמים שתים אוֹ שלוֹש. בּכל פּעם יוֹסף נימוּק חדש, בּשיטה, עד שלאחרוֹנה היה תזמיננוּ לבקר אצל משפּחתה בראש פּינה, וזה יהיה האוֹת כּי הלך בּדרך הנכוֹנה. ואחרי הבּיקוּר וההסכּמה יכתוֹב לאמוֹ וּכבר ערך בּלבּוֹ את נוֹסח איגרת הבּשׂוֹרה. כּמוּבן, הוּא לא ישלחנה בעצמוֹ אלא ע“י שליח, כּלוֹמר, ע”י קשישי, כּשם שהוּא שוֹלח את כּל מכתביו.

כּל זה היה בדמיוֹן, אבל למעשׂה דחה את הדבר, כּי עצם ההחלטה להיכּנס לחיי נישׂוּאים היתה ממנוּ והלאה. יישב למצער שנתיים בּארץ, יכּיר את חייה ויתבּצר בּמשׂרתוֹ, עד שיהיה לתוֹשב יציב – ואז תגיע שעתוֹ “לבנוֹת בּית נאמן בּישׂראל”, כּמוֹ שנוֹהגים לכתוֹב בּעיתוֹן “הפּוֹעל הצעיר” בּברכוֹת הנישׂוּאים.

מתחיל לסעוֹד על שוּלחנה של מרת של"ה

כּשנתיאש מלכּיצדק מבּעלת-בּיתוֹ בענין מזוֹנוֹת, בּא אליה בהצעה שהכינה ותיקנה ימים אחדים: יישאר בּחדר כּדייר בּלבד ויאכל בּחוּץ – בּצהרים וּבערב. פּת שחרית יכין לוֹ בעצמוֹ בחדרוֹ מה שיכין, יקנה לוֹ פּרימוּס ושנים שלוֹשה כלים קטנים וחוֹמרי מזוֹן, וּבעד החדר, השירוּת (כּביכוֹל) וכביסת הלבנים, ישלם סך 40 פראנק לחוֹדש. הגב' גוֹלדין הסכּימה מיד, כּי יוֹתר מזה לא נשאר לה גם כּשאכל אצלה, ותהיה פטוּרה מדאגה לאדם זר. די לה במה שהיא צריכה לדאוֹג לגוֹלדין.

מעתה היה אוֹכל, בּצהרים על שוּלחנה של מרת שְל"ה, אלמנה שהיוּ לה שתי בנוֹת, תלמידוֹת בּבית-האוּלפן, יחד עם ששה אוֹכלים אחרים וּבערב בּמסעדת המרתף הקטנה של פּוּריצקי, בּמבוֹא הפּרבּר אחרי פסי הרכּבת, יחד עם קשישי, כּמו קוֹדם לכן, לפני כניסתוֹ לדירה. בּעליל ראה, כּי ההשגחה הוֹליכה אוֹתוֹ בדרך. כּעבוֹר שבוּע לאכילתוֹ שם נתפּנה מקוֹם וחביבה התחילה אף היא סוֹעדת שם בּצהרים. עוּבדה זוֹ הסבּה לוֹ התרגשוּת מעט: אצבּע אלהים! “גדוֹלה לגימה שמקרבת רחוֹקים” – קרוֹבים על אחת כּמה וכמה. וכך למדנוּ, בּמה שסיפּרנוּ למעלה, שהיה נוֹהג בּאכילתוֹ בּנימוּס נאה עוֹד שם בּקימפּוֹלוּנג.

גם את הפּנסיוֹן הזה מצא לוֹ קשישי, שהשתוֹקק בּעצמוֹ לאכוֹל שם (הארוּחוֹת אצל מרת של"ה מוֹניטין יצאוּ להן! גם מנהל הלשכּה בעצמוֹ, כּשאשתוֹ נוֹסעת לאיזה זמן, סוֹעד שם.), אבל הוּא קשוּר בּפנסיוֹן שלוֹ זה שלוֹש שנים ואינוֹ יכוֹל להחליפוֹ באחר. והוּא גם מרוּצה ממנוּ בדרך כּלל.

אצל האלמנה של"ה אכלוּ, כּאמוּר, ששה אנשים, וּבקוֹשי הסכּימה להוֹסיף עוֹד אחד. פּשוּט, החדר קטן והשוּלחן לא גדוֹל, וצר המקוֹם, ורק לשידוּליו של קשישי, נענתה, וגם הוּא, מר אוֹיגאַפּיל, פּקיד הלשכּה, עשׂה עליה רוֹשם אירוֹפּי והסכּימה להוֹסיפוֹ על אוֹכליה, שכּוּלם אנשים אירוֹפּיים.

ואלה האוֹכלים: מהנדס, רוָק זקן, שדיבּר רוּסית וקצת עברית בּמבטא רוּסי, בּעל עינים חמימוֹת, צלוּלוֹת מאד; פּקיד בּבית המסחר גרוֹס בּיפוֹ, שמשפּחתוֹ ישבה בוינה, דיבּר גרמנית; המוֹרה להיסטוֹריה בגימנסיה, אהרוֹני, ארוֹך גם הוּא; מוֹרה למלאכת יד בּסמינר, שדיבּרה בקוֹל שוֹרק צוֹרם את האוֹזן; קרוֹב של מרת של"ה, איכּר מגדרה, ליטאי, שדיבּר יידיש ועברית בּערבּוּביה, ועזב את איכּרוּתוֹ בגלל סיכסוּכים עם אשתוֹ; המוֹרה הפּרטי פּינטוּס – ועתה נוֹסף אליהם גם מלכּיצדק. מקץ שבוּע בּאה בתוֹ של האיכּר, נערה בוֹגרת, והחזירה את אביה לביתוֹ ונתפּנה מקוֹם בּשביל חביבה.

עוֹד לא סיפּרנוּ כי שם משפּחתה של חביבה היה פרידבּרג, וּמלכּיצדק הציע לה לשנוֹתוֹ להר-שלוֹם, והיא אמרה בקריצת עיניים בּת-משמעוּת, כּי “מישהוּ” כבר הציע לה הצעה זוֹ, ואמר לה, שהיה סוֹפר עברי בשם זה, אבל היא לא קיבּלה: השם פרידבּרג, צילצוּלוֹ יפה מזה למדי, בּעוֹד שהשם “הר-שלוֹם” נראה לה מוּזר: הר-שלוֹם, הר של שלוֹם, מצחיק.

על האמת יש להוֹדוֹת, שהחברה כּוּלה לא היתה מקוּבּלת עליו על מלכּיצדק. אין זוֹ ארץ-ישׂראל: מין קיבּוּץ גלוּיוֹת וּבילבּוּל לשוֹנוֹת וקלוּת ראש. לא היה כדאי אפילוּ לתקן למישהוּ שגיאה. ידבּרוּ איך שהם מדבּרים. הוּא ניסה לתקן שגיאה ברוּרה למוֹרה הגימנסיה, וזה חייך אף על-פּי שנתאדם וחזר לטעוּתוֹ. מילא, תלין עמוֹ משוּגתוֹ. אבל האוֹכל של מרת של"ה היה באמת מצוּין. בּלי הידוּר יתיר, בּלי פלפּלת, בּלי אוֹתם הקישוּטים, הנהוּגים בּמסעדוֹת מסוּימוֹת, אבל נקי וטעים וטוֹב. ארוּחוֹת אירוֹפּיות-בּיתיוֹת. לא שוֹנוֹת בּהרבּה מארוּחוֹת אמוֹ בּקימפּוֹלוּנג.

ואלוּ הארוּחוֹת, כּיפּרוּ על החברה. הוּא שמע את שׂיחת האנשים, הערוֹת טפלוֹת על הרוֹב, והשתקע בּקערתוֹ, אכל ושתק. רק משבּאה חביבה אל השוּלחן בּא שינוּי. “צעירה לא-מאוּסה”, כּמוֹ שאוֹמרים כּאן, אוֹהבת שׂיחה – זה ענין אחר לגמרי. הגברים נעשׂוּ ערים. המוֹרָה למלאכה (זקנה וּמכוֹערת) נעשׂתה מטרה לעקיצוֹת שוֹנוֹת וּמשוּם כּך נזדעפה. הכּל התחכּמוּ, ועלה על כּוּלם מוֹרה הגימנסיה (הרוָק בּן הארבּעים), שדיבּר על חיי נישׂוּאים ועל אהבה בסגנוֹן פילוֹסוֹפי, ציני קצת, עקץ את המוֹרה למלאכה ועשׂה מחמאוֹת לחביבה: זוֹ רתחה, היתה כסיר נפוּח וזוֹ נהנית, אף-על-פּי שמוֹחה על הבּיטוּיים החריפים. המוֹרה למלאכה מצאה לה אבּיר מגן בּמוֹרה פּינטוּס, שלא היה קטלא קניא בהיסטוֹריה וּפגע בּוֹ במוֹרה בית האוּלפן (היוּ לוֹ חשבּוֹנוֹת עם בּית-האוּלפּן וכאן מצא מקוֹם לגבוֹת את חוֹבוֹ), אפילוּ תפס אוֹתוֹ בטעוּיוֹת בּתאריכים. אהרוֹני נעשׂה אדוֹם כּוּלוֹ, אבל לא נכנע, והבטיח לעיין בּבית.

– אני עיינתי לפני ארבּעים שנה (הוּא בן ששים וּמעלה).

בּצאתם מן הארוּחה היה מלכּיצדק משתדל ללווֹת את חביבה, בּמידה ששעתוֹ היתה בידוֹ, לפחוֹת עד פּינת רח'…, נעים היה ללכת עמה, ואף-על-פּי שהוּא עצמוֹ, כּמקוּבּל בּידוֹ, לא דיבּר רעוֹת על חבריו לעבוֹדה, אבל כּשהיא ביקרה אוֹתן – ניענע לה בראשוֹ, לעשׂוֹת לה נחת רוּח. אך רב היה סבלוֹֹ כשגם אהרוֹני נטפּל אליהם ללווֹת את חביבה. מלבד קיפּוּח הרגש האינטימי, היה גם המראה מגוּחך, וּמלכּיצדק הרגיש בּדבר: שני תרנים מהלכים, וּביניהם תינוֹקת, הנוֹשׂאת פּניה פעם לזה וּפעם לזה. האנשים בּרחוֹב היוּ עוֹמדים וּמבּיטים כּתוֹהים על מראה עיניהם.

אף-על-פּי-כן טוֹבה עשׂה עמוֹ קשישי, שהביאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה של מרת של"ה.

מלכּיצדק בּין המטיילים בּרחוֹב הרצל

גם מלכּיצדק, כּשאר יוֹשבי תל-אביב, כּצעירים וכבלתי צעירים, היה יוֹצא לפנוֹת ערב לטייל בּרחוֹב הרצל, שהיה מקוֹם טיוּל לרבּים, אך את עיקרוֹ תפסוּ מאוֹת תלמידי בית האוּלפּן, שהיוּ מהלכים שוּרוֹת שוּרוֹת רחבוֹת, לפעמים ממדרכה עד מדרכה, וּממלאים את חללוֹ צחוֹק וזמרה וקריאוֹת עידוּד זה לזה. הסוֹפר פרישמן, שבּיקר לפני שנים אחדוֹת בּארץ, אמר על תל-אביב, שכּל ימוֹת השנה בה חוֹל המוֹעד, ספק ימי מעשׂה, ספק ימי חג. מלכּיצדק הסכּים עם דעתוֹ זוֹ של פרישמן, שכּנראה אדם פּיקח הוּא.

תמיד טייל עם קשישי, שהיה טרוּד תמיד להקדים ולהחזיר שלוֹם, עד שלא הספּיק לדבּר עמוֹ. דיבּר והפסיק. גם אביבה וחביבה נראוּ אז בּרחוֹב הוֹלכוֹת יחד, אבל הן החליפוּ כמעט יוֹם יוֹם את בּני-לוייתן, ורק פּעם אחת נתלווּ עליהם, על קשישי וּמלכּיצדק. מצב רוּחה הטוֹב, העוֹקצני, של אביבה נתאצל גם על חביבה, וגם היא התירה לעצמה דברי צחוֹק וקלוּת-ראש, וּמוּזר היה בעיניו כשנשתלחה ידה הקטנה אל קרחתוֹ של קשישי, כּדרך שעשׂתה לעתים קרוֹבוֹת אביבה, והדבר לא מצא חן בּעיני מלכּיצדק אף כּי סלח לה בדעתוֹ שלא תנוּעה שלה היא. הם לא הספּיקוּ לעבוֹר את הרחוֹב פּעם אחת מבּית-האוּלפּן עד שער הרכּבת (פּרבר קטן. אתה יוֹצא וּמיד מזדמן לך פּלוֹני ואלמוֹני), עד שנמצא להן המוֹרה לטבע, חיריק, שפּרש מחבוּרת התלמידים של בּית-האוּלפּן, ונטפּל אליהן. הוּא היה צעיר מעניין יוֹתר, מהדר בּלבוּשוֹ, מדבּר עברית בּנגינה צרפתית (למד בּצרפת) וצוֹחק הרבּה, צחוֹק נעים וּמגרה. הוּא גידל לוֹ זקנקן בּלוֹנדי עשׂוּי יפה, כּדרך האמנים הצרפתים, והיוּ לוֹ עיני-תכלת. הצעירוֹת אמרוּ עליו, שהוּא מתוֹק בּפני ישו שלוֹ. על כּל פּנים, ישו צוֹחק וקל-דעת משוּנה.

כּשנשארוּ לבדם, בּלי בּנוֹת הלויה, וּברכוֹת השלוֹם נתמעטוּ, מפּני שכּבר עברוּ את הרחוֹב פּעמים אחדוֹת, עמד מלכּיצדק ואמר לקשישי: – אין אתה סבוּר, קשישי, שאין טעם לטיוּלים אלה ברחוֹב הרצל בּתוֹך המוֹן טיילים? איני אוֹהב טיוּל בּציבּוּר. מוּטב שנטייל בּחברה חדשה² אוֹ בדרך ליפוֹ.

– מה אתה סח? בּחברה חדשה אי אפשר לטייל, מפּני החוֹל, וּבדרך ליפוֹ אי אפשר מפּני האבן. רק רחוֹב הרצל רצוּף כּדבעי וּמרוּבּץ בּכל יוֹם בּמים.

– כּן, אבל – איני מרגיש עצמי בטוֹב כּאן.

– לא יפה, מלכּיצדק, אתה מתחיל לדבּר בּגנוּתה של ארץ-ישׂראל?

– חס וחלילה. רק על הטיוּל בּצפיפוּת אני מדבּר.

– אין דבר, מלכּיצדק. עוֹד מעט נתחיל להתרחץ בּים, ואז נלך דרך החוֹלוֹת אל שׂפת הים. שם מרחב ואני אוֹמר לך: עוֹנג שאין לשער. רק מעטים מתרחצים מצד זה. אצלנוּ נוֹהגים להתחיל בּרחיצה אחרי שבוּעוֹת, שאז המים כּבר חמים, חמים למדי, ואין שעה יפה לרחיצה בים מזוֹ שעם שחר אוֹ לפנוֹת ערב. ניסיתי בשתיהן, ואיני יכוֹל להכריע איזוֹ מהן יפה יוֹתר… כּל שעה ונעימוּת שלה… לדאבוֹננוּ, לא רבּים המתרחצים בּים… – אתה יוֹדע לשׂחוֹת? שלוֹם, שלוֹם, ד“ר ריבּאייזן. מתי חזרת? מיוֹם שנסעת “פּנה זיווֹ של אפּ”ק”.

ד"ר ריבּאייזן חייך בּנעימוּת וענה במבטא פּרוּסי:

– בּרצוֹן עוֹד הייתי נשאר חוֹדש אחד בּגרמניה. זה לא תענוּג גדוֹל לשוּב הנה לחדשי הקיץ החמים. היה לי חמסין אחד. זה לא עוֹנג גדוֹל, לא כן? אמת?

ושוּב היוּ בתוֹך הדחק.

ד“ר ריבּאייזן, מן הפּקידים הגבוֹהים של אפּ”ק, הזכּיר חמסין וּמלכּיצדק אמר: קראתי בחוּ"ל על החמסינים בּארץ וחשבתי, מי יוֹדע איזוֹ פוּרענוּת היא. עלי משפּיע החמסין לטוֹבה. בּיוֹם חמסין אני חש התרוֹממוּת רוּח.

– אוּלי משוּם שאתה קר-מזג – ענה קשישי.

– אוּלי, – ענה מלכּיצדק.

– ואני איני מוֹצא לי מקוֹם בּיוֹם של חמסין, וּביחוּד בּלילה, כּל הלילה אני מתהפּך בּנדוּדי שינה מתוֹך קוֹצר נשימה.

– האם אתה חם-מזג כּל-כּך? – שאל מלכּיצדק.

קשישי עמד מלכת, הסתכּל בּוֹ, אחר הניע בּידוֹ ושב ללכת.

מלכּיצדק אמר:

– רצית לוֹמר מה?

– לא, לא כלוּם. אתה נחמד.

– מה פירוּש?

– בּלי פירוּש. כּך סתם.

וכה הוֹסיפוּ לטייל בּתוֹך המטיילים, עד אשר הגר, בּעל הזקן האדוֹם, שמש הוַעד, הדליק את שני הפּנסים הגדוֹלים, זה שליד בּית האוּלפּן וזה שבּכניסה לפרבר, מעֵבר לפסי הרכּבת, ואז פּרשוּ המטיילים לבתים לאכוֹל פּת ערבית.

מלכּיצדק מכריע בּיניהם

אי אפשר לוֹמר, שמלכּיצדק אוֹיגאַפּיל (אביבה קוֹראת לוֹ שלא בפניו “בּבת עיני”) נתחבּב על חבריו בלשכּה, כּשם שנתחבּב על המנהל ועל סגנוֹ. בּמידה שהללוּ קירבוּהוּ ודיבּרוּ בשבחוֹ, בּה במידה נעשׂה לטוֹרח על חבריו הפּקידים, והיוּ מלגלגים עליו, על דיבּוּרוֹ ועל תיקוּניו. הרע היה שהכניס מתיקוּניו גם למכתבים, ועל זה העירוֹ ד"ר פריש בּבהירוּת, שלא כדאי. משל לתלמיד המצטיין בּכיתה, שאינוֹ מעוֹרב עם שאר התלמידים, והם מחליטים שהוּא שאפן, וּבעל גאוה. אבל השם יוֹדע, שהוּא, מלכּיצדק, לא היה בוֹ כלוּם ממידוֹת מגוּנוֹת אלוּ. פּשוּט, הוּא לא ידע מה חבריו חוֹשבים עליו.

וּפעם, סמוּך לנעילת הלשכּה בצהריים, קרה מקרה ונתעוֹרר ויכּוּח חם בּלשכּה, אחרי שהמנהל נסע לרגל ענינים ציוֹניים ממדרגה גבוֹהה (אמרוּ שהוּא סיים קניית עמק יזרעאל ונסע לסדר את ענין הכּסף). כּבר כּלתה רגל לקוֹח כּשנתעוֹרר ויכּוּח סוֹער בּין רחמיאלביץ וּבין זעירא, שמשך את כּל העוֹבדים. רחמיאלביץ היה תוֹקפני מאד. הוּא טען נגד מתן התקציב לבתי הספר מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית. כּנגדוֹ יצא זעירא, שהיה חסידוֹ של אוּסישקין וקנאי נלהב ללשוֹן העברית, וטען, שנצחוֹן הלשוֹן העברית בּבתי הספר של עזרה, הוּא ראשית יסוּדה של מדינת היהוּדים.

– לא פחוֹת ולא יוֹתר? – התגרה בוֹ בליגלוּג רחמיאלביץ – ואני אוֹמר, שזה עלוּל להכשיל את כּל עבוֹדתנוּ בארץ. לא איכפּת בּאיזוֹ לשוֹן ידבּרוּ היהוּדים בּארץ. גם לד"ר הרצל לא היה איכפּת. העיקר לקנוֹת אדמה הרבּה וליישב יהוּדים עליה, וגם תעשׂייה. כּן, גם תעשׂייה. אילוּ היוּ לנוּ שלוֹשים אלף איכּרים וחמישים בּתי חרוֹשת הגוּנים בּארץ, היתה הארץ שלנוּ. כּיבּוּש כּלכּלי – זה האלף והתּיו בתוֹרת המדינה.

כּנגדוֹ טען זעירא:

– הנה יש ליהוּדים בּפוֹלין אלפי בתי חרוֹשת, הרבּה בעלי אחוּזוֹת יהוּדיים בּפוֹלין, – כּלוּם כּבשוּ את פּוֹלין? זוֹ דרך הגלוּת,

גם הרצל ימחוֹל לי בקברוֹ, לא הבין…

על זה כבר לא יכוֹל רחמיאלביץ להבליג:

– אינך ראוּי לבטא את השם הרצל.

– כּן, מוֹדה אני, שאני מחזיק בּשיטת אחד העם. אם לא נהיה פה כוֹח רוּחני – ישׂא הרוּח את כּל כּיבּוּשינוּ החמריים.

– הנה נכשלת בּלשוֹנך ואמרת את האמת: הרוּח ישׂא את כּל הישׂגינוּ החמריים. צדקת. די היינוּ עם הרוּח. יהדוּת שרירים נחוּצה לנוּ. זעירא נבוֹך ונשׂא עיניו אל צוות הפּקידים הממלאים החדר, מאין יבוֹא עזרוֹ, והנה נתקל בּפניו של מלכּיצדק, שעמד מאחוֹרי שוּלחנוֹ זקוּף וּמתוּח, מקשיב לויכּוּח שבּין שני עמוּדי-התווך של פּקידוּת הלשכּה. עיניו היוּ תמימוֹת מאד וצער נשקף מתּוֹכן, אבל חיוּך ריחף על שׂפתיו, חיוּך של יוֹדע. רגע פּיקפּק, אחר אמר:

– מוּטב שנשאל את אוֹיגאַפּיל. לוֹ בוַדאי אין פּניוֹת וישמיע לנוּ דעה אוֹבּייקטיבית. מה דעתך אתה, אוֹיגאַפּיל?

מלכּיצדק עמד זקוּף כּמקוֹדם. לא עיפעף עין, והשיב מיד בּקוֹלוֹ הגברי:

– דעתי היא, שיש לעבוֹד בּשני השׂדוֹת כּאחד: בּשׂדה הכּלכּלי וּבשׂדה התרבּוּתי. אפשר שהרצל ואחד העם ראוּ סתירוֹת בּתוֹרוֹתיהם, אבל אני איני רוֹאה כל סתירה ביניהם. הם משלימים זה את זה.

– הנה שמענוּ “מלה גדוֹלה” – אמר רחמיאלביץ. זה היה בדיוּקוֹ ביטוּיוֹ של המנהל כּשדיבּר בּאירוֹניה, וּבהעדרוֹ של המנהל מן הארץ, ראה רחמיאלביץ זכוּת לעצמוֹ לא רק להשתמש בסמכוּתוֹ אלא גם להשתמש בּלשוֹנוֹ. הוּא עצמוֹ לא ידע אם בּכוֹבד ראש הוּא אוֹמר כּך אוֹ דרך ליגלוּג.

נשמעוּ קטעי צחוֹק, אחר-כּך נשׂתררה שתיקה. והנה נשמע קוֹלוֹ של השמש, יהוּדי נמוֹך בּעל זקן צהבהב וכיפּה זעירה בראשוֹ, בּניגוּן של פּרקי אבוֹת:

– דברי אוֹיגאַפּיל נראים לי מדבריכם, שבּכלל דבריו דבריכם, וכבר הכריזה בת-קוֹל: אלה ואלה דבר אלקים חיים. רבּוֹתי, הגיע זמן סגירת הלשכּה. כּבר אחרי אחת.

בּזה נגמר הויכּוּח בּניצחוֹן הצד השלישי, כּנהוּג לפעמים, אבל קרנוֹ של מלכּיצדק לא הוּרמה על-ידי כך, לפחוֹת בּעיני בעלי הדין רחמיאלביץ וזעירא. זעירא בעצמוֹ העיר:

– אף-על-פּי-כן יש הבדל בּין תוֹרת שני המנהיגים. רק בּאוּסישקין סינתּיזה.

הטיוּל הגדוֹל בּרגל

בּאחת השבּתוֹת הקרוֹבוֹת לאחר חג השבוּעוֹת נערך טיוּל גדוֹל להר נאפּוֹליוֹן ומשם גם לעשר טחנוֹת שעל הירקוֹן (אם ימצאוּ שם סירה מוּטב, ואם לא – ילכוּ ברגל). השתתפוּ בטיוּל כּעשׂרים איש: מוֹרים וּפקידים. מארגן הטיוּל היה המוֹרה לטבע של הסמינר למוֹרוֹת. קשישי וּמלכּיצדק היוּ גם הם בּהוֹלכים. שלוֹש שנים ישב קשישי בתל-אביב ועדיין לא היה שם. גם חביבה הלכה, אביבה כבר היתה.

יצאוּ מתל-אביב בּבּוֹקר השכּם, בּעוֹד החמה במזרח והחוֹלוֹת רטוּבּים כּעבי האצבּע מן הטל. הפּרדסים הוֹריקוּ והדקלים עמדוּ כשוֹמרים. המטיילים הצטיידוּ במזוֹנוֹת, שיספּיקוּ להם עד הצהריים.

הם עברוּ את חברה חדשה, שהיוּ בה רק שלוֹשה בתים גדוֹלים בּמזרח, ליד פּסי הרכּבת, וּבית אחד, קטן, בּמערב מצד החוֹלוֹת. אחרי הבּית הקטן הזה, לפני בית הקברוֹת בּחוֹלוֹת, הוֹביל שביל, תחילה בין כּרמי החוֹלוֹת, אחר-כּך בּין שוּרת שיקמוֹת, ליד פּרדס עלוב, מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית שׂרוֹנה אל הדרך שבּין פּרדס גוֹלדבּרג וּבין הר נאפּוֹליוֹן. המוֹרה לטבע, שבּתאי, יבש גוּף וּפנים, דק שׂפתיים וקוֹל מצפצף, תלה לוֹ שני ילקוּטי-צד גדוֹלים מזה ומזה, לאסוֹף לתוֹכם צמחים וחרקים וכל דבר “מעניין”, קשר לראשוֹ מטפּחת ועליה נתן את כּוֹבעוֹ, בּידוֹ מקל ארוֹך כּמקל הרוֹעים, ורץ לפני המטיילים, מזרז אוֹתם שירוּצוּ אחריו.

– אנוּ מוּכרחים להגיע לראש ההר לפני שש, כּדי שנראה את הנוֹף למרחוֹק. עד שעה זוֹ האויר “זך כּבדוֹלח”, אחר-כּך הוּא מתחיל להתערפּל קצת. אל תחוּסוּ על הרגלים.

לא היתה ברירה אלא לרוּץ אחריו. אף אחד מן השלוֹשה לא היה עוֹד בּהר נאפּוֹליוֹן, על אחת כּמה וכמה בשבע טחנוֹת, והפקידוּ את עצמם לגמרי בידי שבּתאי. חביבה פיגרה, מפּני קוֹצר רגליה אף-על-פּי שהשתדלה לרוּץ. כּשהגיע לדרך המלך ואל גדר של פּרדס וּבאמצע קיר ושֶקע בּתוֹכוֹ, עמד שבּתאי.

– אתם רוֹאים את הבּרז הזה בקיר המקר מימיו לתוֹך השוֹקת? זהוּ סַבּיל… נציב ערבי בנה אוֹתוֹ, להשקוֹת את עוֹברי הדרכים הצמאים אוֹ להשקוֹת את בּעירוֹ. בּודאי קיבּלוּ את המנהג הזה מן העברים הקדמוֹנים בּארץ שדאגו לעוֹברי דרכים. נשתה מן המים ונלך הלאה. אין חשש לקדחת בּמים, כּי מי תהוֹם הם.

המטיילים כּוּלם צבאוּ על הקיר ושמעוּ בצמא את דברי שבּתאי, שנאמרוּ בפתוֹס מצפצף. הוּא פתח את הבּרז, הסתכּל רגעים אחדים בּזרוֹם המים לשוֹקת (איזה מים צלוּלים!), אחר רחץ את ידיו השזוּפוֹת והכּחוּשוֹת, את פּניו עד עוֹמק הצואר הפּתוּח, והרטיב את כּוּתנתוֹ וּבגדיו, אחר הגיש חוֹפן מים לפיו וגמע מתוֹכם:

– אה, מחיה נפשוֹת! מים קרים וּמתוּקים! ממני תראוּ וכן תעשׂוּ. בּבקשה!

המטיילים נדחקוּ אל הבּרז, רחצוּ את ידיהם וגמעוּ מחוֹפניהם עד אשר כּילוּ לשתוֹת.

– מנהג יפה בידי הערבים – אמר מלכּיצדק לחביבה – כּדאי שגם העברים בּימינוּ ינהגוּ כך. לא כן, חביבה?

– בּודאי. גם ליד ג’אוּני, אצל ראש-פּינה, יש “סַבּיל” יפה, שבּנה השיך הזקן.

– אם אהיה בראש-פּינה, אלך לראוֹת אוֹתוֹ.

– בּאמת? אתה חוֹשב להיוֹת שם? אז תבקר אצלנוּ בבית ותמסוֹר להם דרישת שלוֹם ממני.

– בּודאי. אבל נכוֹן לוֹמר: תדרוֹש את שלוֹמם בּשמי.

– מתי אתה חוֹשב לנסוֹע?

– הדבר תלוּי במסיבּוֹת ידוּעוֹת.

– למשל?

– כּשתגיע השעה – לא אכסה ממךְ.

– אתה אדם משוּנה.

על זה לא ענה.

מעתה נשאר על ידה, ושניהם פּיגרוּ אחרי ההוֹלכים. לא קל היה לוֹ למלכּיצדק לכון את רגליו הארוּכּוֹת לפסיעוֹתיה הדקוֹת של חביבה. קשישי הזיע ורץ עם שנַים מחבריו הפּקידים. אך עמד בּכל פּעם, הפך פּניו וניענע בּידוֹ למלכּיצדק וּבת לויתוֹ, שימהרוּ אחריהם.

לבסוֹף יצאוּ למרחב שׂדוֹת אבטיחים וקצת שׂדוֹת-בּוּר. מימינם פּרדס וּמשׂמאלם גבעה לא גדוֹלה, עגוּלה, כּתלוּלית של עפר.

– הנה לפניכם הר נאפּוֹליוֹן! – קרא המוֹרה – נעבוֹר ליד המקשאה (הדגיש את המלה הזאת) ונגיע עד רגלי ההר. למה קוֹראים לוֹ הר נאפּוֹליוֹן? הערבים מספּרים, כּי נאפּוֹליוֹן בּרדתוֹ ביפוֹ עם תוֹתחיו

וּבהתקדמוֹ צפוֹנה, נתקל בּהתנגדוּת חזקה של התוּרכּים, שהתבּצרוּ על שׂפת הירקוֹן, ולא היתה לוֹ עמדה טוֹבה לתוֹתחיו. ציוָה על אלפי חייליו לערוֹם בּן לילה גבעה, כּדי להעמיד עליה את כּלי-המשחית שלוֹ. וּבבוֹקר כּבר הרעישוּ התוֹתחים את עמדוֹת התּוּרכּים. – מוּבן, שאין יסוֹד לכל הסיפּוּר הזה – דמיוֹן מזרחי הוּא – הגבעה היא גבעה רגילה, כּגבעוֹת אחרוֹת בּשרוֹן, ספק הוּא אם נאפּוֹליוֹן ראה אוֹתה.

– על כּל פּנים שם נאה, לא כן? – אמר מלכּיצדק לחביבה.

– בּודאי.

הם טיפּסוּ ועלוּ על הגבעה, גבעת אדמה רגוּבה, אך בּדרך עיכּב אוֹתם המוֹרה הנלהב:

– עמוֹד! מצאתי! ראוּ מה מצאתי. שני צמחים בּבת אחת. כּדאי שתראוּ: לשישית!

הוּא החזיק בּין אצבּע לאגוּדל צמח קטן שתלש מן הארץ, והסתכּל בּוֹ בעינים מלטפוֹת:

– רוֹאים אתם צמח-שׂדה קטן, שעלעליו רחבים וזרעוֹ בתוֹך קוּפסא משוּלשת. תמיד, כּשתוֹלשים אוֹתוֹ מן הקרקע נמצאת נמלה מתחת לאחד העלים. בּשוֹרש העלה נמצאוֹת שתי בלוּטוֹת קטנוֹת, “צוֹפיוֹת”, כּדי לעצוֹר בּעד הנמלה שלא תוּכל להגיע אל הפּרח להשחיתוֹ. איך כּתוּב: “כּוּלם בּחכמה עשׂית”. והנה עוֹד צמח נאה שמצאתי, את “דם זכריה”, עלעליו קטנים כּמראה השרך. כּשמסתכּלים בּעלה לאוֹר החמה רוֹאים בּוֹ נקוּדוֹת אדוּמוֹת. הנה שיפשפתי בעלה את האצבּע. הבּיטוּ! אתם רוֹאים עליה קויה אדוּמים? מכּאן השם. בּודאי למדתם על דמוֹ של זכריה הנביא, שהיה רוֹתח על האבן בבית המקדש…

– וּמה עוֹשׂה הנמלה על זה, הצמח הראשוֹן. מה שמוֹ? – שאלה מוֹרה סקרנית ונדחקה בחזה השוֹפע, ששדיו מזדקרים לפנים.

– יוֹנקת את הצוֹפיוֹת, כּמוֹ שיוֹנקים שדים. – אמר המוֹרה בחטיפה רוֹמזנית וּבהדגשת המלה האחרוֹנה.

– הא לךְ, שׂכר הסקרנוּת. – עקצה הפּקיד ההוֹלך עמה.

המוֹרה תחב את הצמחים לתוֹך אחד מילקוּטיו, וטיפּס בּראש והשיירה אחריו עד שעלוּ על הגבעה. משם נפתח לעיניהם נוֹף השרוֹן: החוֹלוֹת והים מזה, שׂדוֹת וּפרדסים וחלקוֹת בּוּר מזה עם קצת בּנינים וכפרים ערביים, כּפרי בתי-חמר. רצוּעת הכּסף של הירקוֹן התפּתלה סמוּך מצפוֹן, מפּנים הארץ אל הים, בּתוֹכוֹ ראוּ כתמים צפים מתנוֹעעים. אחד המטיילים קפץ ושאל:

– מה האלה הצפים על פּני המים?

– ג’מוּסים, תוֹאים בּעברית. בּקר הבּצה. אתם רוֹאים את אהלי-קדר, השחוֹרים, הנפוֹצים שם משני עברי הדרך, שעשן גללים עוֹלה מתוֹכם? זהוּ שבט בּדוים, ג’מוּסינים קוֹראים להם – מין בּהמה דוֹמה לפרה – בּקר הבּצה. בּבצוֹת החוּלה תראוּ אוֹתם לאלפים.

– וּבשׂרם כּשר? שאל פּקיד אחד.

– בּשׂרם וחלבם כּשרים – אך לא יחד. – התלוֹצץ המוֹרה.

– “כּתוֹא מכמר” כּתוּב, לא ידעתי פירוּשוֹ.

– כּן בּישעיהוּ נ"א: “בָּנַיִךְ עֻלפּוּ שָׁכְבוּ בְּראֹש כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר”. פּירוּש תוֹא “מכמר”? תוֹא מכמר, מחוּמם,

בּיוֹם שרב, על משקל “מִשְׁחַת מאיש מראהוּ” בּמקוֹם מָשחת. גם זה בישעיהוּ.

– נכוֹן, בּפרק הבּא, נ"ב.

פּני הידען זרחוּ מהנאה, וּמלכּיצדק הוֹציא את פּנקסוֹ ורשם את הדברים.

– את דבריו על הצמחים איני יכוֹל לרשוֹם, איני זוֹכר אוֹתם בּדיוּק – אמר לחביבה כמוֹ מתוֹך התנצלוּת.

הם שהוּ כשעה על הגבעה. המוֹרה הספּיק למלא ילקוּט אחד צמחים. נתן להם שיעוּר מענין בּטוֹפּוֹגרפיה וּבהיסטוֹריה של המקוֹם, בּטבע ואפילוּ באסטרוֹנוֹמיה, אף-על-פּי שלא היה לילה. גם בּיוֹם השמים מלאים כּוֹכבים אבל אין רוֹאים. הדברים היוּ חדשים. סעדוּ את לבּם ממה שהביאוּ עמהם, ישבוּ יחד שלוֹשתם, קשישי וּמלכּיצדק וחביבה. וּמלכּיצדק מגיש וּמזרז את חביבה שתאכל עוֹד בּיצה קשה, עוֹד סרדין אחד מן הקוּפסא שפּתח. לקשישי היה גם “טרמוּס” וּבוֹ קהוה מתוּקה קרה, שמכסהוּ, מכסה האלוּמיניוּם, שימש כּוֹס קטנה. יצק והגיש לחביבה, אחר למלכּיצדק וּלבסוֹף לקח גם לעצמוֹ.

היה מצב-רוּח טוֹב. השמש כּבר ליהטה על ראשיהם, אבל לא היה מקוֹם צל על כּל הגבעה, רק שׂיחי-בּר ננסיים מפוּזרים פּה ושם.

– אתם רוֹאים את הגבעה החשׂוּפה עתה בקיץ, בּחוֹרף וּבאביב היא מלאה צמחים וּפרחים נהדרים. סביוֹנים וכלניוֹת ונרקיסים וכו'. – אמר המוֹרה.

הם ירדוּ מאוּששים והלכוּ לעבר הנהר. כּשהגיעוּ אליו, בּמקוֹם שהיה מסוּתר מאחוֹרי ערבים, על מוֹשבי-עמוּדים אחדים בּוֹלטים מן המים יוֹשבים ערבים וחכּוֹת בּידיהם: צדים דגים.

היה מי שהציע לנסוֹת לקנוֹת מהם דגים, אבל המוֹרה הניע אוֹתם מכּך:

– עד שנחזוֹר – יבאישוּ.

כּחצי שעה הלכוּ לאוֹרך הירקוֹן ולא נמצאה להם סירה. היוּ שתי סירוֹת מוּטלוֹת הפוּכוֹת על שׂפת הנהר, אבל שתיהן נמצאוּ נקוּבוֹת וּבלתי ראוּיוֹת לשיטה. לא היתה ברירה אחרת אלא ללכת הלאה. המוֹרה נשתתק. מזמן לזמן רץ הצידה ואסף לילקוּטוֹ צמח זה אוֹ אחר, אבל לא הכריז עליו. גם האחרים שתקוּ, רק לעתים השמיעוּ הלצה וקוֹל צחוֹק.

מלכּיצדק לא זז מצידה של חביבה, כּאילוּ כבשה לעצמוֹ. אף היא נוֹח היה לה ללכת עמוֹ. לעתים קרוֹבוֹת גחן אליה ושאל אם אינה עייפה, אם אין רגליה כוֹאבוֹת, והיא ענתה לוֹ בקוֹל רפה: עדיין לא. הם כּבר הלכוּ חצי שעה ויוֹתר.

– עוֹד מהלך חצי שעה עד עשׂר טחנוֹת. – הכריז המוֹרה. – שם נמצא את גן-העדן.

המלה “גן עדן” נסכה הרגשה טוֹבה בכל המטיילים, והליכתם נתאוֹששה, כּהוֹלכים בּמדבּר לשמע המלה “נוה”. הם הלכוּ על אדמת עפר, אדמת שׂדה, אפוֹרה וחוּמה, נתקלוּ ברגבים, בּשׂרידי שׂיחים, עשׂבים יבשים למחצה. ההליכה היתה מייגעת. החמה קוֹפחת על הראש, אך מראה המים הירקרקים, הערבים הרעננוֹת, הסוּף וכו', הפיגוּ את החוֹם.

– שכחתי לשאוֹל – אחר אחד – למה קוֹראים למקוֹם “שבע טחנוֹת”? האם יש שם שבע טחנוֹת טוֹחנוֹת קמח?

– היוּ פעם, – ענה המוֹֹרה – נחרבוּ. היוֹם יש רק שתים: אחת עוֹמדת ואחת טוֹחנת קצת. הערביים משתמשים בּה.

– בּקימפּוֹלוּנג היתה טחנת קיטוֹר, – אמר מלכּיצדק לחביבה – מימי לא ראיתי טחנם מים.

– אני ראיתי בגליל טחנוֹת אחדוֹת. לא ראיתי טחנת-קיטוֹר, אף-על-פּי שבּיפוֹ יש טחנה גדוֹלה של הגרמנים. רציתי ללכת שמה עם הילדים. אבל לא הספּקתי עד היוֹם. בּטחנת הגרמנים יש גם מרחצאוֹת חמים. בּני תל-אביב הוֹלכים שם להתרחץ.

– בּאמת?

– כּן. בּיוֹם שישי הוֹלכים שמה רבּים. מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית.

הלכוּ הלאה. והנה שמעוּ קוֹל המוּלת מים נוֹפלים.

– מה? יש מפּל מים? – שאל הסקרן.

– וּמה סבוּר היית, טחנה בלי מים נוֹפלים? – ליגלג המוֹרה. – יש הרבּה מפּלי מים. לא גדוֹלים כּאשדוֹת ניאגארה. אבל מספּיקים לסבב אוֹפן קטן.

אחדים התחילוּ לרוּץ לקדם את פּני ההמוּלה המתקרבת, והמוֹרה נשאר בּתוֹך המפגרים.

* * *

כּשחזרוּ ליוָה מלכּיצדק את חביבה עד בּיתה. היא היתה עייפה מאד מן הטיוּל. פּניה היוּ אדוּמים קצת מהתאמצוּת, אבל עיניה היוּ ככבוּיוֹת.

– לא אלך לאכוֹל היוֹם. אשכּב לישוֹן. אני עייפה מאד. תאמר לגברת של"ה.

מלכּיצדק ניסה עוֹד להשפּיע עליה. אוּלי תנוּח שעה ותלך לאכוֹל. אבל היא פיהקה פיהוּק גדוֹל, לכל רוֹחב פּיה הקטן.

היא נתנה לוֹ את ידה הקטנה, המזיעה.

– נוּ, שלוֹם. נתראה מחר בּצהריים.

אבל מלכּיצדק, לא מיהר להרפּוֹת את ידה. עמד עליה, מסתכּל אל פּניה מלמעלה ולא הרפּה מן היד.

– נוּ, תלך לאכוֹל. אתה צריך לאכוֹל. אתה גבר.

הוּא עוֹד עמד וּבפניו ארשת צער. אחר-כּך אמר:

– מחר אדבּר עמך.

– כּן, בּוַדאי. בּצהרים.

– לא. אני רוֹצה לדבּר אתך בּיחידוּת.

– למה? – שאלה תמהה קצת.

– בּענין חשוּב מאד.

– ואי אפשר לדחוֹת אוֹתוֹ?

– אם רצוֹנך, אפשר לדחוֹת לכמה ימים.

– טוֹב, אם כּן נקבע את היוֹם מחר. שלוֹם.

– שלוֹם!

והוּא הלך משם.

_ _ _ _ _ _

למחר סיפּרה חביבה על דבר ה“טיוּל המעניין” לאביבה, וּלבסוֹף מסרה לה מלה במלה את שׂיחת הפּרידה עם מלכּיצדק.

– בּאמת? – קראה אביבה – כּך דיבּר אליך “בּבת עיני”? לא אמרתי לך, שסוֹף-סוֹף יביא לפניך הצעה… אַת רוֹאה?…

– עוֹד לא הציע כּלוּם.

– אני מתפּלאת עליך שאינך מכּירה את “בּבת עיני”. הרי הוּא שקוּף כּזכוּכית.

– וּמה אגיד לוֹ? בּאמת, תתני לי עצה. האספּר לוֹ שכּבר נתחייבתי לאחר.

–“חֻיבתי לאחת ואהב השניה” – דיקלמה אביבה התחלה של שיר שנדפּס בּ….

– בּלי צחוֹק. רחמנוּת לי עליו. הוּא איש כּל-כּך הגוּן ורציני. איך אפשר להכאיב לוֹ?

– לעת עתה אל תספּרי לוֹ כלוּם. תדחי אוֹתוֹ בלך ושוּב. תמצאי לך תירוּץ. אין דבר, יפרפּר קצת, לויתן גדוֹל כּזה יפרפּר בּחכּה קטנה כּל כּך! מעניין יהיה לראוֹת (היא עצמה שׂיחקה באחרים וקשישי קרא לה “ספינכּס”).

אביבה נפלה על ספּתה של חביבה בצחוֹק שלא יכלה לכבשוֹ. הצחוֹק נדבּק גם בּחביבה, ואמרה: אוּלי את צוֹדקת. אשׂחק עמוֹ קצת.

לא בלתי נעים היה המשׂחק. הכּל ידעוּ שיש לה לחביבה צעיר, כּמעט חתן, בּן המוֹשבה שלה, ראש פּינה, בּנוֹ של איכּר ותיק, שהצטיין בּלימוּדים, והבּארוֹן הביא אוֹתוֹ על חשבּוֹנוֹ ללמוֹד אגרוֹנוֹמיה בצרפת. הוּא היה צעיר מחביבה בשלוֹש שנים, אבל דבק בּה ואף-על-פּי שלא היוּ אירוּסים רשמיים היה מוּסכּם בּיניהם, וגם בּין המשפּחוֹת, כּי בשוּבוֹ אחרי גמר לימוּדיו ויקבּל משׂרה באיק"א, יתחתּנוּ. הם היוּ מחליפים מכתבים. הוּא היה לץ גדוֹל. הוּא כבר היה שם השנה השניה והספּיק כּבר פּעם לבוֹא לחוּפשה הבּיתה. אז היתה גם חביבה בבית. הוּא הביא לה מתנה: מערכת כּלי טוּאליט וצלוֹחית של בּוֹשׂם יקר. אחר-כּך שב לצרפת. בּימי החוּפשה היחסים בּיניהם נתהדקוּ (אף-על-פּי שנפלוּ גם קצת אי-הבנוֹת) וחליפת המכתבים נעשׂתה תכוּפה יוֹתר, וּמצדוֹ גם רצינית יוֹתר. אביבה היתה קוֹראת כּל מכתב שנתקבּל ממנוּ, ולפעמים גם את מכתביה של חביבה לפני שלחה אוֹתם. לא היה כל ספק, שהוּא, חיים חרמוֹני, עתיד להיוֹת בּעלה של חביבה. הכּל ידעוּ – חוּץ ממלכּיצדק. גם קשישי ידע, אבל עד עתה לא עלה על דעתוֹ, שיש לספּר למלכּיצדק.

אילוּ נהג מלכּיצדק כּאחרים והיה מרמז רמז כּלשהוּ, בּהתנהגוּתוֹ אוֹ בדיבּוּרוֹ, היוּ מעמידים אוֹתוֹ על טעוּתוֹ, אבל הוּא לא נתן מקוֹם לכל חשד, ולא מצא שוּם איש לנכוֹן להעמידוֹ על המצב כּהוייתוֹ. ואביבה, חברתה ואשת-סוֹדה של חביבה, רצתה לראוֹת בּמשׂחק. בּכלל היתה לה נטייה למיסטיפיקאציוֹת שוֹנוֹת, וּביחוּד על יסוֹד ענינים שבּינוֹ לבינה.

וּמלכּיצדק לא אמר לקשישי דבר וחצי דבר על מחשבתוֹ בנוֹגע לחביבה, אף לא על הזמן שקבע היוֹם בּצהרים ל“שׂיחה נכבּדה” (הוּא לא גרס את המלה המחוּדשת “רציני”) שקבעוּ לשבוּע הבּא, אחרי שוּבה מחג השבוּעוֹת, מראש פּינה.

_ _ _ _ _ _

מעמדוֹ של מלכּיצדק בּלשכּה נתבּסס יפה. בּיחוּד משוּם יחסוֹ של ד"ר פריש, שקירב אוֹתוֹ והיה מפקיד בּידוֹ ענינים אחראיים לפעמים, יוֹתר ויוֹתר “מעל לראשוֹ” של זעירא. הדברים הגיעוּ לידי כך, שזעירא התחיל לשקוֹל בּדעתוֹ, אם לא כדאי שיפנה אל המנהל בּבקשה להעבירוֹ למחלקה אחרת, כּלוֹמר, אל מחלקתוֹ של המנהל. הוּא גם היה עוֹשׂה זאת, אלא שאימת רחמיאלביץ היתה עליו. זה שוֹמר את רשתוֹ ולא יתן לוֹ דריסת רגל אצל המנהל עצמוֹ. סבלוֹ זה של זעירא התבּטא דוקא ביחס נימוּסי מתוּן מדי אל מלכּיצדק. יחס מתוּן, בּלי שיתוּף פּעוּלה יתר (היה מפנה אוֹתוֹ אל ד"ר פריש), אבל מלכּיצדק, שהיה פּסיכוֹלוֹג גרוּע, קיבּל את דבריו של זעירא כפשוּטם והיה מרוּצה מכּך, שהרי כך מגיע לוֹ, למלכּיצדק, על-פּי מידת היוֹשר.

בּאוֹתוֹ זמן התחילוּ מדבּרים על נסיעתוֹ הקרוֹבה של המנהל לאירוֹפּה לזמן ממוּשך, אז ימלא את מקוֹמוֹ, כּנהוּג, ד“ר פריש, וזה מילא את לבּוֹ של זעירא דאגה נוֹספת, שאז יהיה ד”ר פריש נתוּן כּוּלוֹ להשפּעתוֹ של רחמיאלביץ, והסימפּטיה שלוֹ נתוּנה לזה התוֹרן מלכּיצדק – וּמה יהיה מקוֹמוֹ בין השנַים, לא היה ברוּר לוֹ. כּלוֹמר, מקוֹמוֹ הרשמי, כּממוּנה על ענייני הכּספים ישאר כּשהיה, אבל הפּרסטיג’ה שלוֹ? וּפעם גם עלתה מחשבה אחרת על לבּוֹ, מחשבה, שגירש אוֹתה, לפי שעה: אוּלי בכלל ינסה למצוֹא משׂרה באפּ"ק וייפּטר מן הלשכּה, האוירה בה נעשׂתה בשבילוֹ ללא נשׂוֹא. אבל – עוֹד לא הגיעה השעה.

מלכּיצדק לא ידע על כּל אלה, אף-על-פּי שנרמז על כּך מצד קשישי שהיה בקי בכל סדרי היחסים שבּין הפּקידים, אך מלכּיצדק, כּמוֹ בענייני אנקדוֹטוֹת וחידוּדים, היה שוֹמע ודעתוֹ מוּסחת מהם.

בּעל-הבּית הקצה לוֹ סוֹף-סוֹף ערוּגה אחת, והוּא היה עוֹדר בּה בהתמדה שקטה. מתוֹך כּך חדל כּמעט לגמרי להילווֹת לקשישי בטיוּלי שעת המנחה בימוֹת החוֹל, בּרחוֹב הרצל, כּי בחר להישאר ולעדוֹר בּגינה, אגב שׂיחה עם בּעל הבּית ועם בּעל דירתוֹ המדקדק. אם כּל הגינה היתה מטוּפּחת יפה, ערוּגתוֹ על אחת כּמה וכמה. כּי לא הניח עשׂב שוֹטה, ולא הניח שוּם פּרח ושוּם שׂיח ברשוּתוֹ בלי משען, עדר בּזהירוּת מסביב לשוֹרש, ונטל כּל עלה נוֹבל, והקפּיד להשקוֹת אוֹ עם זריחת החמה אוֹ עם שקיעתה, פּעם בּיוֹמיים בּמידה וּבמשוּרה, מתוֹך מזרק דק הנקב. כּל כּך, שהיה יוֹצא בערבים, בּיחוּד כּשהלבנה האירה, והיה מלטף את העלים הרטוּבים מהשקאה אוֹ מטל, בּלב נכמר, כּאילוּ היוּ יוֹצאי חלציו.

הוּא כל-כך נשתקע בּעבוֹדתוֹ בלשכּה וּבערוּגתוֹ, שחדל כּמעט לשמוֹע לדיבּוּרים על היישוּב, לויכּוּחים שנתעוֹררוּ בין הפּקידים

(כּאוֹתוֹ ויכּוּח שהתערב בּוֹ ונתחרט אחר-כּך) וּבשעת הארוּחוֹת אצל הגב' של"ה, די לוֹ בשלוֹ. את הענינים שהוּא עוֹסק בּהם הוּא יוֹדע על בּוּרים. כּל תעוּדה, כּל מכתב. כּל מאמר הנדפּס בּענינים מעשׂיים הוּא קוֹרא. בּזה

די לוֹ. די והוֹתר. די לוֹ וטוֹב לוֹ. בּרוּר לוֹ, אילוּ עסק כּל אחד בּשלוֹ בשלימוּת, היה מצב היישוּב טוֹב יוֹתר. אבל אין הוּא מתקן עוֹלם. די במה שהוּא מבקש לתקן את עצמוֹ. איך אוֹמר המאמר הגרמני? “יכבּד כּל אחד לפני דלתוֹ והרחוֹב כּוּלוֹ יהיה נקי.” יוֹתר מדי מבקשים כּאן לכבּד לפני דלתם של אחרים.

_ _ _ _ _ _

חביבה חזרה הבּוֹקר (כּל הלילה נסעה עד צמח בּקרוֹן של המוֹשבה וּמשם בּרכּבת), אבל הספּיקה לנוּח, כּי הגן לא נפתח עוֹד, וּבצהריים נזדמן עמה ליד שוּלחנה של הגב' של"ה. לבּוֹ נרעד למראה. רעננוּת של כּפר, ריח של שׂדה וּמים, היה בה. הוּא – – – – – – – – – – – – – – – – * * *

---

בשנת תרס"ד

מאת

אשר ברש

(לכ' תמוּז)

– כ“ב תמוּז. שתים אחרי הצהרים. העיירה כוּלה מתעלפת בּחוֹם. ה”טבּעת" – רחוֹב-החנוּיוֹת העגוֹל – ריקה מאדם. המגרש יבש, וגם מקוֹמוֹת השוֹפכין יבשים, נוּקשים, ירקרקים וּמבריקים, והמוֹני זבוּבים רוֹחשים עליהם. שתי האקקיוֹת הקלוּפוֹת והשחוּפוֹת, שבּטבּוּר המגרש, עוֹמדוֹת כּשקוּעוֹת בּהרהוּרים. פּתחי החנוּיוֹת פתוּחים. בּזה נערמוֹת תבוֹת זוֹ על-גבּי זוֹ כּמגדל, בּשני תלוּיים צרוֹרוֹת שוֹטי-עוֹר, בּשלישי, מבּעד לזכוּכית וּמתחת לכילת בּד, צעצוּעים שוֹנים. אבל אין איש נראה: לא קוֹנה ולא מוֹכר.

רק מתוֹך חנוּת-הגלנטריה הנקיה, הגדוֹלה והקרירה של הג' גבּאי, נשמע חתוּך-דיבּוּר שוֹטף, חד וקצוב בּז’רגוֹן של-כּרך מגוּרמן. וּבשעה זוֹ כּה נעים לשמוֹע את הקוֹל הזה ואת הז’רגוֹן הזה בתוֹך ה“טבּעת” הנרדמה. מצטיירים בּוֹ בדמיוֹן רחוֹבוֹת הוֹמים, מרכּבוֹת משתקשקוֹת, טרַם מצלצל, גדוּדים עוֹברים בּסך, מזרקוֹת מים וכיו"בּ.

ואני נמשך וסר אל החנוּת של הג' גבּאי. שכנים אנחנוּ ובנה הוּא חברי לשעוּרים אצל הסטוּדנט הרוּתיני סמל. אין דבר, רשאי אני לשבת שעה קלה בחנוּת הגדוֹלה והקרירה.

הג' גבּאי בעצמה הציעה לי כסא.

היא, בּעלת-החנוּת, אשה בחצי-ימיה, בּשׂרנית קצת, נקיה וּמחייכת תמיד, יוֹשבת לה בהרחבה מאחרי שוּלחן-החנוּת וּבידה אַמת-המידה. וּבתוֶך מתנוֹעע איש צעיר, מגוֹהץ, בּלי חתימת זקן, שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת משוּחוֹת, חלקוֹת וּמפוּלגוֹת בּאמצע, מכנסיו המשוּבּצים ישרים וקמט בּוֹלט לכל ארכּם, חצאי-נעלים של לכּה ברגליו ושׂרוֹכים רחבים, קשוּרים בּעניבוֹת עליהם.

בּאמצע החנוּת עוֹמד ארגז ענקי, מצוּפה-פח, וצמידוֹ הכּבד תלוּי על דפנוֹ; והוּא, טיפּוּס של סוֹכן-נוֹסע לבוּבי, מוֹציא מתוֹכוֹ חבילי חבילין של עניבוֹת, מטפּחוֹת, גרבּים, נעלי-יד, מניפוֹת, צלוֹחיוֹת וכו‘. את כּל אלה הוּא מסדר בּטוּב-טעם על השוּלחן לאוֹרך החנוּת ולרחבּה. מהלכוֹ קל וגמיש, והוּא נחפּז ורץ בּין השוּלחן, הארגז והג’ גבּאי; וּבשעת מעשׂה אין פּיו פּוֹסק מלדבּר על טיב הסחוֹרה, לשבּח את איכוּתה, חוֹזקה ודרישוּתה, בּיחוּד מתגבּר מעין-דיבּוּרוֹ, כּשהוּא ניגש אל הג' גבּאי וּמוֹשיט לה בתנוּעת-חן למשש את ה“חפץ”.

ואני יוֹשב וּמסתכּל בּבן-כּרך זה. הוּא משעשע אוֹתי בזריזוּתוֹ, בּמהלכוֹ הקל, בּחיתוּך-דיבּוּרוֹ החד והקצוּב, ונדמה לי שאין זאת אוּמנוּת גרוּעה כלל. ויתוּש-התכלית מתחיל לנקר בּמוֹחי, ואני זוֹכר שהריני כבר בּן ט"ו…

והנה הציץ בּפתח ראשוֹ של ישׂראל “קנקן”, זה בחוּר בּית-המדרש לבן-השׂערוֹת, החסיד, המבוֹהל והלהוּט אחרי חדשוֹת העתוֹנים. עיניו הבּהירוֹת והחיוֹת משוֹטטוֹת רגע בּחנוּת, אחר-כּך הוּא עוֹמק כּוּלוֹ בפתח, מראה גליוֹן ה“טאַגבּלאט” הלבוּבי, שתמוּנת איש בּעל-זקן עליו נתוּן בּתוֹך מסגרת שחוֹרה, וקוֹרא בלשוֹנוֹ הטרוּפה:

– הד"ר הרצל מת.

– מי?!

חתך את חלל החנוּת קוֹל שוֹרק-צרוּד. והסוֹכן עמד חיור וּמבוֹהל בּאמצע החנוּת, כּששתי ידיו מלאוֹת עניבוֹת, גרבּים וּמטפּחוֹת.

ה“קנקן” עמד בּפתח, וּבמעין שׂמחה-לאיד הראה על הגליוֹן, וחזר בּקוֹל:

– מנהיג הציוֹנים. הד"ר הרצל מוינא.

אז הפּיל הסוֹכן מידיו את העניבוֹת, הגרבּים והמטפּחוֹת, נעץ את אצבּעוֹתיו בתסרוֹקתוֹ הערמוֹנית-החלקה והתחיל מתרוֹצץ בּחנוּת הגדוֹלה, כּשהוּא מייבּב כּפצוּע, וּמבּעד לשניו ההדוּקוֹת התמלטוּ המלים הבּוֹדדוֹת:

– יתוֹמים… עטרת ראשנוּ… עם אוֹבד… יוֹם חוֹשך…

מפּני הג' גבּאי נסתלק החיוּך. רגעים מספּר ישבה כמאוּבּנה. אחר-כּך קמה וניגשה אלי, גחנה על השוּלחן ושאלה מבוּלבּלת:

– זה היה קרוֹבוֹ?

– אוּלי.

עניתי לה, והתחמקתי מתוֹך החנוּת, כּשאני מפנה את ראשי ורוֹאה את הסוֹכן, שעוֹדנוּ אוֹחז את ראשוֹ בידיו, וגוּפוֹ כפוּף וּמפרכּס על הארגז הפּתוּח, כּעל קבר.

*

וכשישבתי, כּעבוֹר חמשה-עשׂר יוֹם, עם חברי, הבּחוּר הציוֹני בעל-הפּאוֹת בּקלוֹיז ההוסיאטיני על ספסל הפוּך, שנינוּ אוֹחזים בּנר אחד וכפוּפים על “קינה” אחת, ור' יוֹסיל שוּ"ב קוֹרא בקוֹלוֹ הבּכייני והרוֹעד:

"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹ-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ".

לא התפּלאתי בשמעי את חברי מתיפּח בּחשאי, וּבראוֹתי את דמעוֹתיו נוֹטפוֹת על ה“קינה” המעוּכה. וכמוֹ כן לא התפּלאתי, כּאשר הרגשתי דבר-מה חם יוֹרד על לחיי, וּממליח את זויוֹת-שׂפתי.

---

מאמרות ואמרות

מאת

אשר ברש

תוהו־ובוהו בתוהו־ובוהו

מטבעוֹ של אדם לראוֹת, ויוֹתר מזה להראוֹת, את חסרוֹנוֹתיו כמעלוֹת. מטבע זה לא ניקוּ, כּמוּבן, גם המשוֹררים.

לכאוֹרה, האידיאל האמנוּתי הוא – להשיג את התוֹאם המוּחלט בּין הצוּרה והתוֹכן, וכיון שתוֹכן זמננוּ – קרי: החיים – הוּא תוֹהוּ־וּבוֹהוּ, גם על הצוּרה הפּיוּטית, המבקשת לתאר את התוֹכן הזה, לבוֹא בערפל ואי־סדרים. אבל בּאמת אין הדבר כּן. תקוּפוֹת של תוֹהוּ־וּבוֹהוּ דתי, מדיני ותרבּוּתי רבּוֹת היוּ בקוֹרוֹת האנוֹשוּת, וּמכל התקוּפוֹת ההן ניצלוּ פרקי שירה המאירים וּמגבּשים את הערפל ששׂרר אז בּלבבוֹת וּבמוֹחוֹת. כּל כּוֹח קיוּמם הארוֹך הוּא רק בּפשטוּת צוּרתם

וּבבהירוּת החיצוֹנית. ולהיפך, בּתקוּפה של משקע חיים, של שקיטה על השמרים, תבוֹא מבוּכה בנפש וניב המשוֹרר רוֹטט וּמתלבּט, ואז יטוּשטשוּ הדברים, וטשטוּש־צוּרה זה נוֹתן לדברים טעם לשבח לשעתם.

הקו של האסוֹן הוא תמיד ישר וחד. מה שהיה חשוּש ומשוֹער נעשׂה פתאוֹם גלוּי וּבוֹלט עד לאימה. צריך רק שיהא הכּוֹח לראוֹת את הדברים ולהגידם. בּעוֹד אשר העוֹמד והרגיל שבּחיים הוּא כשטח משַׂחק בּגוֹני־גוֹנים, הניתן לסברוֹת ולרשמים שוֹנים מן הקצה אל הקצה. ואמנם בשנים כּתיקוּנן פּוֹרחת אמנוּת הניוּאַנסים, בּעוֹד אשר בּשעת חירוּם

נוֹצרת אמנוּת הרלייף. אלפי הדאגוֹת הקטנוֹת, שהיוּ מוּבלעוֹת בּהלכי־נפש עמוּמים, נהפכוֹת עם התגלוּת האסוֹן לשתים־שלוֹש צעקוֹת קוֹרעוֹת־לב מעין: קרקע, לחם, חירוּת!

עמעוּם הצעקוֹת האלה מקוֹרוֹ לא ברצוֹן אלא בהעדר יכוֹלת.

הפּרזיטיוּת של היהודי והפטליזם של הגוי

מעלילת הפּרזיטיוּת של היהוּדים לא ניקינוּ גם אנוּ.

היהוּדים לא יכלוּ להיוֹת פּרזיטים מחמת הטעם הפּשוּט: הגוֹיים “התמימים”, שהיהוּדים ישבוּ בתוֹכם, לא נתנוּ לנצל את עצמם. היהוּדי היה מוּכרח להתחכּם בּכל מיני דרכים כּדי להתקיים בּצלם של הגוֹיים הדוֹחקים את רגליו.

גם הגוֹי, לא פחוֹת מן היהוּדי, משתוֹקק לשפּר את חייו, להגדיל את הכנסוֹתיו. המוּסר של הגוֹי מעכּב בנידוֹן זה פחוֹת ממוּסרוֹ של היהוּדי. אבל עוּבדה היא שהגוֹי הוּא עצל־מחשבה יוֹתר מן היהוּדי, ועל־כּן הוּא משלים זמן רב עם מצבוֹ יוֹתר מן היהוּדי. הפטליזם הזה אף מכשירוֹ למלחמה, מפּני שהוּא מאמין יוֹתר מן היהוּדי בגזירה, בחוֹסר המוֹצא האחר חוּץ ממוֹצא־הדמים.

תכלית היצירה הספרוּתית

כּל יצירה ספרוּתית גדוֹלה צריך שתהא לה איזוֹ תכלית. משל לבנאי הבֹּוֹנה בית, אי־אפשר שיהא בוֹנה סתם, אלא צריך שתהא כוָנה לבנינוֹ: אם רצוֹנוֹ להקים בּית־דירה, שיהא נוֹח וּמרוּוח; אם בּית־אמנוּת, שיהא בוֹ מקוֹם לקהל גדוֹל, הבּימה תהא נראית יפה והקוֹל נשמע בּרוּר; ואם בּית־תפילה, שיהא רם ונישׁא והקוֹל עוֹלה בוֹ למרוֹמים. על כּל אלה נוֹסף גם טיב הבּנין, חוֹזקו והדרוֹ, הכּל לפי הנצרך והיאוּת. אבל לא יתכן שבּנאי יקים בּמקוֹם ישוּב סתם בּנינים ויהיוּ גדוֹלים ונאים כּשהם לעצמם, ואין תכלית ואין שימוּש להם אלא לראוֹתם בלבד!

סניגורים וקטיגורים בסופרים

צא וּראה: הסוֹפרים היהוּדים בּמערב אירוֹפה, סניגוֹריה

המתוּקים של כּנסת ישׂראל, העמידוּ דוֹרוֹת מתכּחשים לעמם, ואוּלם סוֹפרי

ישׂראל בּמזרח אירוֹפּה, הקטיגוֹרים המרים, “שׂוֹנאי ישׂראל”, כּביכוֹל,

בּמידה שדברם הגיע אל הדוֹר, חינכוּ לנוּ בנים נאמנים לעמם וּלמשׂאוֹת־נפשוֹ.

סופר שפסק לכתוב סיפורים

למה חדל פּלוֹני הסוֹפר לכתוֹב סיפּוּרים?

הוּא הגיע למצב, שבּוֹ הוּא רוֹאה רק את עצמוֹ וּמתפּעל רק מעצמוֹ. והמספּר חייב לראוֹת אחרים וּלהתפּעל מהם.

לבני הנוער

למדוּ את עצמכם לבוּז לחיי בטלה, תפנוּקים והדר שוא. גם בּבתי הוֹריכם בּוּזוּ לאלה. לא רק הפּרט הנתפּס לאלה סוֹפוֹ ניווּן וכליה, גם הכּלל כּך. דעוּ, כּל החיים, וחיי האוּמה לא כל שכּן, הם ענין חמוּר מאד, ורק מי שנוֹתן את נפשו עליהם, הם מתקיימים בּידוֹ בצוּרה הראוּיה ונוֹתנים לוֹ את טעם ההויה האמיתית. המחַסר נפשוֹ – ממַלא נפשו.

התמרמרות לא כנה

רבּים מן המעמד האזרחי בּארץ מתמרמרים על הסתדרוּת הפּוֹעלים, שהיא כבשה את כּל עמדוֹת־המפתח בּישוּב וּבעם; וּבאמת, בעוֹמק לבּם, הם מרוּצים שאחרים עוֹשׂים את המלאכה הלאוּמית הקשה, רבּת האחריוּת והיסוּרים, והם יכוֹלים להיפּנות איש איש לבצעוֹ. מוּבן, שיש מעטים יוֹצאים מכלל זה.

שונות

הכּרתי שני מיני “משיחים”: בּעלי רוּח גדוֹלה שנפלה בה טיפּה של שטוּת; בּעלי רוּח שטוּת, שנפלה בה טיפּה של גדלוּת.

*

שתי מידוֹת בּמשוֹרר אמיתי: שׂמחה על הקטנוֹת ותוּגה על הגדוֹלוֹת.

*

מה בין משוֹרר פּלוֹני למשוֹרר אלמוֹני? פּלוֹני כוֹתב שירים פּלאסטיים, ואלמוֹני עוֹשה שירים מחוֹמר פּלאסטי.

*

יש אשר כּבלי החירוּת חוֹתכים בּנפש יוֹתר מכבלי השיעבּוד.

*

אילוּלא התאוה לצוּר צוּרוֹת בּכתב, לא הייתי יכוֹל לעמוֹד בּכיעוּר של המציאוּת. כּל נימוּקי התבוּנה אין בּכוֹחם לחייב את היקוּם בּמציאוּת זוֹ.

*

קלני מדוֹרי, שרוֹב אנשי־הרוּח שבּוֹ נעשׂוּ עבדים, אלה שלא מדעת ואלה מדעת. הצד השוה שבּהם, שהם מסייעים לכבילת הרוּח. מי יוֹדע בּכמה זמן וּבכמה קרבּנוֹת שוּב יעלה שיחרוּרה!

*

רוֹב בּני־אדם נוֹשׂאים בּקרבּם את התמוּנוֹת מימים שעברוּ כמוֹת שהן. למשל, מי שאביו מת בּן ארבּעים והוּא עכשיו בּן ששים, עדיין נראה לוֹ אביו גדוֹל וזקן ממנוּ.

*

מי שאינוֹ כוֹעס על עצמוֹ אינוֹ כדאי שיכעסוּ עליו.

*

סוֹפר סת"ם זקן, שהיה דר בּשכנוּתי בלבוּב, סח לי פעם: “עד ששים ידִי הוֹליכה את הקוּלמוֹס, מששים ואילך הקוּלמוֹס מוֹליך את ידי”.

*

תכלית האמנוּת – העלאת הנוֹרמוֹת הקיימוֹת. יצירת נוֹרמוֹת חדשוֹת הוּא ענין לאנשי־מדע, לפילוֹסוֹפים, ואוּלי גם – לנביאים.

*

אנוּ משתדלים להביא מן ההוי שלנוּ ליהדוּת שבּאמריקה. חוֹשש אני: עד שנביא את ארץ־ישׂראל לאמריקה, תבוֹא אמריקה אלינוּ, שפּסיעוֹתיה גדוֹלוֹת משלנוּ.

*

שׂנוּא עלי אלוֹהים עם ל"ב פּירוּשים מכוֹרך בעוֹר חזיר.

*

פּלוֹני המכסה את הרע שבּוֹ ואלמוֹני המכסה את הטוֹב שבּוֹ – אלמוֹני עדיף.

*

אם תבוֹא לידי הכּרה, שרוֹב דברים שבּני־אדם אוֹמרים בּחיי יוֹם יוֹם הם דברים בּעלמא – וניטל חצי המשׂא המעיק על רוּחך.

*

בּני־אדם רגילים לקרוֹא למי שתוֹבע מאחרים – אוֹפי חזק, ולתוֹבע מעצמוֹ – אוֹפי חלש. גם זוֹ אחת ההערכוֹת המסוּלפוֹת.

*

מה בצע לאדם, שהוּא טס וּמתנשׂא למרוֹמים רבּים – השמים מתרחקים ממנוּ לגוֹבה רב יוֹתר.

הקרוּם והתוֹך

גם את תוֹכה של התרבּוּת מקיף קרוּם חיצוני דק. הרבּים מזינים עיניהם בּקרוּם נעים־המראה, החלק, המבוּשׂם, וגם עליהם נאצל משהוּ מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוב. רק היחידים נוֹעצים את ידי־הנפש העסקניוֹת אל מעמקי התּוֹך ללוּש, להפוֹך ולצוֹר את החוֹמר מתוֹך צער ועוֹנג, שאין לרבּים מוּשׂג מהם. וכן הם גוֹרמים בּלי משׂים גם לשינוּי מראה וגוֹנים בּקרוּם – להנאתם הכּשרה של הרבּים.

אבל יש זמנים, שבּהם תוּטל פּתאום תסיסה עצוּמה בתוֹך החוֹמר גוּפוֹ, והוּא חוֹמֵר ונהפך כּמוֹ אֵש, ורק ידי־נפש מתכתיוֹת נשלחוֹת אז ללוּש בּוֹ. אז גם הקרוּם יתקמט ויתבּקע, יתעוה, יתנוֵל – וגם על הרבּים נאצל משהוּ ממראה העיווּי והניווּל. אוּלם תחת הקרוּם סוֹער גוּש גדוֹל ועמוֹק של מציאוּת, יצרי־חיים וכוֹחוֹת־יצירה. כּשהתסיסה תשקוֹט, יתישרוּ גם הדוּרי הקרוּם, ודוֹר הרבּים ישוּב ליהנוֹת הנאה כשרה מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוֹב – וגם עליו יאֶצל שוּב משהוּ מנעימוּת־המראה וכו'.

אנוּ, שרק תמוֹל נפּצנו את עריבת עברנוּ ושפכנוּ את עיסתנוּ בדרכינוּ המבוּהלוֹת, כּמדוּמה שבּידנוּ יש רק קרוּם דק, מתבּעבּע, תחתיו יפהק חלל קר. בַּתֹוֹך שאיננוּ אי אפשר שתוּטל תסיסה עצוּמה, לכל היוֹתר יהלכוּ שם רוּחוֹת שחדרוּ מבּחוּץ, אבל מראה הקרוּם משוּם כּך אינוֹ מתנול פּחוֹת. עלינוּ להשמר יוֹתר מעמים אחרים בּקרוּם תרבּוּתנוּ עד שיתמלא מתוֹכוֹ, שאם הוּא יתעוה ויתבּקע קוֹדם זמנוֹ – יפָּעֵר לעיני הרבּים החלל הגדוֹל. וּבמה נרתק אז את דוֹרוֹתינוּ?

העויה והחוֹמר

לרגע אוֹ לשעה חשוּבה לפעמים בּיצירה העויה החדשה, הנעימה שאינה שגוּרה. יש שכּוֹחה של זוֹ רב כּל־כּך על דוֹר שלם (אוֹ שהדוֹר השלם רפה כל־כך בּעצם מהוּתוֹ), שהוּא עוֹשׂה את רוּבּוֹ ככוּלוֹ למחַקים נלהבים־עלוּבים. זהוּ דוֹר הכּפוּף כּוּלוֹ לשלטוֹן הצוּרה המתגנדרת – החוֹמר שמתחת לצוּרה דל מאד. לשעתה אין לזלזל בּערכּה של העויה, שהיא כּוֹח פּוֹעל ממשי. אוּלם בּשביל הדוֹרוֹת, חשוּב בעיקר החוֹמר. הדוֹרוֹת הבּאים, אם גם עויה ונעימה אחרת להם, אי אפשר שלא תהיה בהם יראת־הכּבוֹד מפּני שׂאתוֹ של החוֹמר. אגב הצוֹרך ללמדוֹ, לסגלוֹ לעצמם (הם אנוּסים לכך, מפּני שממנוּ תעוּצב המהוּת הלאוּמית) הם תוֹפסים בּוֹ גם גילוּי צוּרה מהַנה – אם רק לא נשחת החוֹמר בידים בּלתי־אמוּנוֹת עד בּלתי יכוֹלת לקבלוֹ כלל (כּגוֹן גיבּוּב מוּפרז).

על־כּן, כּשאנוּ מרהיבים להוֹציא משפּט על כּוֹח קיוּמן של יצירוֹת תרבּוּת, עלינוּ תמיד למשש את עצם החוֹמר שמתחת לצוּרה. אם הצוּרה תענה למישוּשנוּ רק כּמטלית־משי מתוּחה על חלל ריק, אם לא נחוּש את עבי חוֹמר הימים והמעשׂים, נוּכל לפסוֹק כּמעט בּודאוּת, שעם התמַהּות המטלית בזלעפוֹת האויר, ימָחה בהכרח גם קיוּמה של היצירה.

דבר יום ביומו והצבע המשיחי

דברי יוֹם־יוֹם של חיי־המציאוּת אינם לוֹקחים את מקוֹמם הראוּי אצלנוּ, החיים בּימים האלה בארץ הזאת. לכאוֹרה רוֹב תוֹכנוֹ של הדיוּן הציבּוּרי סוֹבב על מעשׂים ועצמים, אך כל דיבּוּר פּה אוֹ כתב מצטבּע בּעל־כּוֹרחוֹ בצבע הפּתיטי אוֹ המשיחי. אי אפשר להזכּיר שתיל אוֹ מסמר אוֹ גלל־סוּסים – בּלי לקשרוֹ עם חזוֹן הגאוּלה, לחיוּב אוֹ לשלילה. העצמים כּאילוּ נעקרים בּעל־כּוֹרחם וּלרעתם מתוֹך משבּצתם האמיתית (ועל־כּן הקוֹסמית והקיימת), ונקלעים בּתוֹך ספירה מוּפשטת (ועל־כּן מוּגבלת וחוֹלפת).

וראוּ, גם יוֹשבי הארץ הערביים, גזע פלחי וּפרימיטיבי זה, גם הם כּאילוּ נתלשוּ בּהשפעתנוּ מקרקעם ונמשכוּ בחזקה לתוֹך חיי־צללים מתעוים. גם הם לוֹמדים לצבּע כל ציצית מדוּלדלה שבּטלית חייהם בּצבע הפּתיטי שלהם. גם הם הקימוּ לעצמם מעין חזוֹן־גאוּלה, ועל פּיו הם מוֹדדים כּל נקיפת אצבּע לחיוּב אוֹ לשלילה.

אפשר שבּזה יתבּאר משהוּ גם אוֹתוֹ החזיוֹן המתמיה בחיי הרוּח שלנוּ, שהכּל נוֹהגים לזלזל בגילוּיי המציאוּת והממש המשתקפים בּיצירתנוּ וּמחפשׂים אוֹתוֹ ברעבוֹן בּיצירת חוּץ. כּאילוּ הגענוּ לידי

חלוּקה טבעית, כּביכול: אצלנוּ – משיח, חזוֹן; אצלם – ממש, חיים.

יש ויתקפך הרצוֹן להתפּלל לגירוּש המשיח, כּדי שיתפּנוּ הלבבוֹת אל נבטי החיים, שרק הם יסוֹדי המהוּת הבּלתי־מדוּמה.

אם משוֹרר עברי הוא האיש…

גם האיש אשר אלהים נטע שׂמחה בלבּוֹ ואהבת הרֵע וחפץ לחבּק וּלנשק כּל עשׂב וכל רמשׂ, להזדווג עם כּל מאוֹר־עין ועם כּל איושת־רוּח, ותכלית חייו רק לחשׂוֹף יוֹפי וּלהנעים טוֹב בּשירה – גם האיש הזה, אם משוֹרר עברי הוּא, לא יוּכל לשמוֹר ימים רבּים על המאוֹרוֹת שבּלבּוֹ.

הרקע המתמוֹטט תמיד תחת רגליו ימלאהוּ סוֹף־סוֹף זוָעה קרה, העננים המקדירים את שמיו יהלכוּ עליו אימי השוֹאה הבּאה, הרוּחוֹת הרעוֹת המשַטוֹת בּוֹ תמיד יקפּיאוּ את דמוֹ מעלבּוֹן, ויין־לשוֹנוֹ, אם לא יהי למים, יהפוֹך ראש פּתנים.

הוֹי, חשבּוֹן־עוֹלמוֹ של משוֹרר עברי, ויהי גם הראשוֹן בּמעלה! אחרי אשר נתן את לשד חייו, עשׂרוֹת שניו מתוֹך אמוּנה, כּי יוּשלם ויֵרצה פעלוֹ – הנה הוא רוֹאה את עצמוֹ יוֹם אחד כמוֹ לא פעל דבר. הכּלי אשר לתוֹכוֹ שפך את לשד חייו עשׂרוֹת שנים עוֹמד לפניו ריק על עשׂרות סדקיו…

“מקנא אני בפועל…”

סח לי פרדסן, גבר צעיר ואלים, שירד מנכסיו בשנת 1929 (הוּא נטע יוֹתר מהשׂגת־ידוֹ וגם סיפסר מעט סמוּך למשבּר והריבּית אכלתהוּ): “ראה, עבדתי את הארץ בּאמוּנה, את כּל הוֹני שהבאתי עמי השקעתי בה, קיימתי מצוַת עבוֹדה עברית בּמלוֹאה – ולמה הגעתי? עוֹמד אני בפני פשיטת רגל. האמינה לי, מקנא אני בּפּוֹעל. לוֹ יש דוֹאג: הסתדרוּת, קרנוֹת, עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אני, להפך, הכּל רוֹצים לבלעני. כּאילוּ הרעוֹתי לכל. כּל עוֹרב מריח בּי את הפּגר…”

הוּא התרגש מאד בּדבּרוֹ. ואני הסתכּלתי בוֹ וחשבתי: “חביבי, למה תתרגש כּל־כּך? גם עתה ארוּחתך ומעמד בּיתך טוֹבים מארוּחתוֹ וּמעמד בּיתוֹ של הפּוֹעל. ואם יציעוּ לך עבוֹדה בשׂכר חצי לירה ליוֹם – לא תשמע ולא תאבה. לא העבוֹדה העברית דלדלה אוֹתך, כּי־אם היוֹתך אץ להעשיר. הרוֹצה להעשיר בּארץ־ישׁראל – רק מהפסדוֹ של אחיו היהוּדי הוּא יכוֹל להבּנוֹת. אין כּאן גוֹיים…”

אך לא קם בּי הרוּח להגיד לוֹ את הדברים הפּשוּטים האלה, כּי ראיתי לפני אדם שרוּי בצער. עכשיו, שנִתַּקֵן המשבּר וּמצבוֹ של האיש הוּטב לעילא וּלעילא, אמרתי את הדברים בּכתב, אוּלי יגיעוּ אליו.

פילוסופיה ומדע

סוֹפה של כּל פּילוֹסוֹפיה – פּוּבּליציסטיקה, כּלוֹמר,

הנחלת עיקריה לרבּים, הלכה למעשׂה; סוֹפוֹ של כּל מדע – טכניקה, כּלוֹמר, הנחלת עיקריו לרבּים, הלכה למעשׂה. הרוֹאים את הדברים מראש, יש שהם זוֹכים לקפיצת הדרך.

*

למה נברא רעיוֹן השלוֹם העוֹלמי בארץ־ישׂראל דוקא? מפּני שאין ארץ־ישׂראל, לפי מצבה הגיאוֹגרפי והמדיני, יכוֹלה להתקיים בּלי שלוֹם בּין העמים.

יהודים ונכרים מתנגדים לציונות

היהוּדים המתנגדים לציוֹנוּת עוֹשׂים כּך מתוֹך עיורוֹן:

אינם רוֹאים שבּלי הפּתרוֹן הציוֹני סוֹפם כּליה (בּדוֹמה לבעלי־חיים ידוּעים הנמשכים אל מקוֹם מיתתם). אבל הנכרים המתנגדים לציוֹנוּת (אעפ"י שאינם נוֹגעים בּדבר) עוֹשׂים כּך מתוֹך אדישות אוֹ גם מתוֹך כּוָנה: לא איכפּת להם שישׂראל יכלה, אוֹ רצוֹנם בּכך.

עם־עולם וחיי־שעה

לא יהיוּ חיים של כּבוֹד וּבטחוֹן למיליוֹני היהוּדים הנוֹתרים בּארצוֹת הגוֹלה, אם לא יהיוּ 2 – 3 מיליוֹני יהוּדים כּקיבּוּץ מדיני בארץ־ישׂראל. המיליוֹנים שבּגוֹלה יכוֹלים לעשׂוֹת את הקיבּוּץ הזה, אבל איך נקוה שיעשׂוּהוּ ואנוּ יוֹדעים אוֹתם, שהם מתענגים להיקרא עם־עוֹלם ואוֹהבים חיי־שעה, גם האדוּקים וגם הכּוֹפרים.

תורת הכלכלה של ר' זליקיל

מה לי התיאוֹריוֹת המוּרכּבוֹת והדקוֹת של כּלכּלנים וסוֹציוֹלוֹגים בדבר היעשׂוֹת היהוּדים בּכל ארץ מיוּתרים לאחר שמילאוּ תפקיד כּלכּלי מסוּים. שמעתי בנערוּתי מפּי החנוני הזקן ר' זליקיל בּעיירתי: “הגוֹיים צריכים ליהוּדי כּל זמן שאינם יוֹדעים חיבּוּר וחיסוּר. משעה שלמדוּ פעוּלה של חשבּוֹן – למה להם היהוּדי?”.

*

גם אדם מן השכבה הענייה, כּשהוּא בעמדת שלטוֹן, יכוֹל להתנכּר, להתאכזר, אבל יש בּוֹ בכל זאת מן ההתחפשׂוּת. ואילוּ אדם מגזע השליטים עוֹשׁה כן בּדרך הטבע, ועל כּן אין תקווה שימעל בּתפקידוֹ.

*

אין עוֹנג כּעוֹנג העשׂייה, אין צער כּצער הדחייה.

*

אפילוּ חכם כּשלמה אילוּ היה מתחמם כּל ימיו בחכמתוֹ מתוֹך הנאה היה נעשׂה סוֹף סוֹף שוֹטה.

הצורך לחרף

אבי עליו השלוֹם היה מספּר:

פּעם נסע לרגל ענין נחוּץ אל הדוֹד גרשוֹן (אחי אמי: איש עשיר וּבעל נימוּסין וראש העיר בּקריסטינוֹפּוֹל). כּשבּא שמה, מצא את דלתוֹת הבּית הגדוֹל פּתוּחוֹת לרוָחה, והחדרים ריקים מאדם. שיער, שאנשי הבּית יצאוּ, ועוֹד מעט ישוּב מי מהם. והנה שמע מחדר מרוּחק קוֹל מחרף וּמגדף. הלך אחר הקוֹל עד שהגיע לאוֹתוֹ חדר וראה את גיסוֹ עוֹמד, מנענע בּאגרוֹפיו וּמשמיע גידוּפים כּלפּי תמוּנת הרמב"ם שעל הקיר.

כּשהרגיש הדוֹד בּאבי העוֹמד בּפתח החדר, נשתתק וּפנה אליו נבוֹך:

– זה אתה?

– מה עשׂית? – קרא אבי נבהל – יצאת חלילה מדעתך?

– למה תחשוֹב כּן? יש לי לפעמים צוֹרך לחרף את מישהוּ. אני מרגיש שאם אתאפּק עוֹד – אתפּקע.

– דוקא את הרמבּ"ם?

– כּן… בּדברי הראב"ד.

קצרי־ראיה

אלה מן המדינאים וּמשמשיהם וסרסוּריהם המלבּים בּלי חשׂך את הכּרתם של הערבים כּי “כּוּלה שלהם”, הם אנשים קטנים וקצרי־ראייה. שהרי הם עצמם, בתוֹקף סייגי המציאוּת, יצטרכוּ בסוֹפוֹ של דבר לעשׂוֹת סייג לטענה זוֹ, ואז כּל הקצף של ה“מקוּפּח” יוּפנה אליהם, המתעתעים.

על אלמוני הפיטן האימפרסיוניסטי

בּראשוֹנה ראה ענף נע בּאויר, וכתב עליו שיר נאה. בּשנייה נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר פּחוֹת נאה. בּשלישית רצה שיהא נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר עוֹד פחות נאה.

כּשיכתוֹב שיר רק משוּם שרצה לכתוֹב שיר – לא יהיה נאה כלל.

קריאת הגבר

שמעתי בילדוּתי מפּי איכּר רוּתיני זקן:

– אילוּ בטוּח היה התרנגוֹל שקריאתוֹ יפה, היה קוֹרא מכל מקוֹם. הוֹאיל ואינוֹ בטוּח בּכך, הוּא פוֹרח וּמתיצב בּראש הגדר, מוֹתח את

צוארוֹ עד מקוֹם שמגיע, וקוֹרא בכל מאמצי כוֹחוֹ: קוּקוּריקוּ!

באין חזרה

קירקגאר דרש הרבּה בתוֹפעת החזרה, שהיא סוֹד כּל חיים ותרבּוּת. בּני אדם מתוֹך חוּלשה (תאוה אוֹ פּחד) רוֹצים בּזכרוֹן דברים, בּלי הסכּמה לחזרתם, אוֹ בּתקווֹת מעַנגוֹת הבּאוֹת בּמקוֹם החויה הממשית, מתוֹך שאין להם האוֹמץ לעמוֹד בּפני המציאוּת. אוֹמץ־רוּח אמיתי מגלה רק האדם המכּיר בּחוֹק החזרה והמקיים אוֹתה לטוֹבה. בּלשוֹנוֹ של הפּילוֹסוֹף הנ"ל: “האיש שאינוֹ משׂיג כּי החיים הם חזרה וכי בזה כל יוֹפים, מתחייב בּנפשוֹ ואינוֹ ראוּי לדבר טוֹב מן הכּלייה, אשר אמנם תהיה חלקוֹ”.

סוֹד הרציפוּת בּהתרשמות וּבהפריית הנפש מתוֹך הספרוּת היה

תמיד בּזה, שהקוֹרא הנאצל היה חוֹזר תמיד אל היצירוֹת של המשוֹררים “שלוֹ” וּמגלה בהן בּכל פּעם פּרטים נוֹספים הדרוּשים לוֹ להשלמת הדמוּת, וכן נעשׂה כביכוֹל שוּתף לבנין האישיוּת היוֹצרת. החזרה היתה לוֹ איפוֹא הליכה אל עָל.

עתה, בתוֹר של העיתוֹן, הראדיוֹ והקוֹלנוֹע, וּביחוּד

הייצוּר ההמוֹני של הספר, די לוֹ לקוֹרא בטעימה אחת, ואין בּוֹ הצוֹרך לחזוֹר לאוֹתה יצירה. רוּחוֹ המוּצלף תמיד על־ידי החדש והמגרה שוֹאף לטעימוֹת חדשוֹת. לכל היוֹתר הוּא נוֹטה לקרוֹא יצירה חדשה של הסוֹפר “שלוֹ”, עד שימצא נאה הימנוּ.

הוֹאיל וּביצירת הרוּח הנוֹתן והמקבּל הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, ישנן רק שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ שהמקבֹל ישַנה עצמוֹ, אוֹ שהנוֹתן יסגל עצמוֹ לדרכּוֹ של המקבּל. לפי הסימנים הרבּים מספוֹר, לאפשרוּת השנייה סיכּויים גדוֹלים יוֹתר. אך בּינתים חוֹק החזרה מוּפר וּבמקוֹם אוֹמץ־הלב שליטים התאוה והפּחד. רק לכשימצא שוּב האוֹמץ האבוּד, נחזוֹר אל החזרה – אֵם כּל חי ויוֹצר.

*

הקוֹרא בלשוֹן זרה ואינוֹ מבוּסס בספרוּת עמוֹ, דוֹמה למי שבּא לשתף עצמוֹ בעסק של אחרים בּלי כל השקעה משלוֹ.

*

למה הדבר הפּשוּט חשוּב מזה שאינוֹ פשוּט?

הפּשוּט הוּא בבחינת התפּשטוּת, אין־סוֹף, הדבר העקוֹם מדרכּוֹ להיוֹת חוֹזר אל עצמוֹ ואינוֹ יכוֹל להגיע למרחוֹק.

*

למה הספר המעוּלה אינוֹ נפוֹץ כּספר הקלוֹקל? – מאכל עניים נמכר בּכל מקוֹם בּכמוּת מרוּבּה. הוּא הדין בעניי הדעת.

*

רק על הכּעס אני כוֹעס, רק את השׂנאה אני שׂוֹנא.

*

הכנסת חוֹמר פוֹלקלוֹרי לספרוּת כהכנסת כּלה ענייה לחוּפּה. בּלי קישוּט מעט אי אפשר. אילוּלא קישטוּ האחים גרים את המעשׂיה האשכּנזית, לא היתה עוֹשׂה רוֹשם.

*

אינוֹ דוֹמה מי שרוֹצה לכתוב דבר למי שהדבר בּוֹ רוֹצה להיכּתב.

חליו של עמנו

יש חוֹלים, שרק רוֹפא המרגיש כאֵבם יש בּידוֹ לרפּאוֹתם. חוֹלה כּזה הוּא עמנוּ. כּל מנתח מוּמחה הבּא באיזמל קר של השׂכל והנסיוֹן בּלבד – עליו לא יצלח.

קללת החסד

כּל זמן שהעמים והמדינוֹת חוֹשבים, שכּל מה שניתן לנוּ לשם קיוּמנוּ בחסד ניתן, אינם חוֹששים להעליב ולהרגיז אוֹתנוּ. גם המתוּקנים שבּהם וגם את העשירים שבּנוּ. שהרי הם סבוּרים תמיד מימי לבן הארמי ועד היוֹם הזה: מאשר לנו עשׂוּ את כּל הכּבוֹד הזה. כשגם עוֹשרנוּ וגם עוֹנינוּ נעשׂה בביתנוּ – יכבּדוּ אוֹתנוּ וישָמרוּ מרוֹגז חינם. חבל שגם בּתוֹכנוּ הגיעוּ מעטים להכּרה זוֹ, ואפילוּ בארץ־ישׂראל!

המנהיגים הציונים המסכנים

לבּי לבּי על המנהיגים הציוֹנים: כּיתה א' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפּני שהם תוֹבעים הרבּה; כּיתה ב' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שאינם תוֹבעים מעט, כּיתה ג' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שהם תוֹבעים מעט. מתוֹך כּל אלה נוֹטה המסיק להסיק: אפשר שהם יוֹדעים בּאמת מה שהם עוֹשׂים.

גילוי טרגי

היוֹפי האמיתי, זה שמפעים את לבּנוּ וּמדהיר את דמנוּ ועוֹצר את הויתנוּ בהשתוֹממוּת וּבתשוּקה, יש בּוֹ תמיד משהוּ מן הרע, מן העריץ, מן הדוֹרס. היוֹפי התם, הכּשר, מניח לוֹ ליצר הכּיבוש שבּנוּ לישוֹן.

כאדמת בּוּר

האוּמה היהוּדית, בּבחינה הישוּבית, היתה במשך דוֹרוֹת רבּים כּאדמת בּוּר. אדמה כּזוֹ מצמיחה קוֹץ ודרדר, אך גם כּוֹחוֹת־פּריון רבּים נאצרים בּה. אין ספק שמגעה עם המחרשה והמשׂדדה יעוֹרר בה את הכּוֹחוֹת האלה, אבל יהיה צוֹרך בּמלחמה כבדה וּממוּשכה כנגד הקוֹצים והעזוּבה. את ראשית שניהם, גם של הפּריוֹן וגם של כּילוּי הקוֹצים, אנוּ רוֹאים בּארץ־ישׂראל. אל תרפּינה ידי החוֹרשים והמנכּשים – מאה שערים כּבר רוֹמזים ממרחק לא רב!

המשורר ושיריו

למה יקרה תכוּפוֹת, שמשוֹרר כּותב שיר רפה מאד והוּא מלא התפּעלוּת ממנוּ, ולהפך, כּתב שיר מצוּין ואינו יוֹדע כּמעט מה כתב?

אם כּל הרגש שבּנפש המשוֹרר עבר אל השיר, השיר כּאילוּ נפרש ממנוּ ונעשׂה כמעט זר לוֹ. לא כן כּשרוֹב הרגש נשאר בּלבּוֹ, שאז הוּא מוֹסיף להתפּעל מרגשוֹ הממשיך לפעוֹם בּוֹ. מעין תלי תניא בדלא תניא.

טוב ורע – יום ולילה

לא דבר ריק הוּא, שממשילים את הטוֹב והרע לאוֹר וחוֹשך, ליוֹם ולילה. שניהם נצחיים, שניהם בּאים חליפוֹת, שניהם אוֹחזים זה בעקב זה. תקוּפוֹת ארוּכּוֹת וּקצרוֹת לטוֹב ולרע. יש שעוֹת בּהן הטוֹב מוּקדר בּענני הרע, ולהפך, שעוֹת בּהן הרע מוּאר בּכוֹכבי הטוֹב.

מצד הטבע, כּנראה, חוֹק עוֹלם הוּא, יחד עם זרע וקציר, קוֹר וחום וקיץ וחוֹרף אשר לא ישבּוֹתו. רק בּיד האדם לשׂים קץ לחוֹשך הטבעי ולהאיר את מחשכּי הרע, ולוּ גם בּשיטוֹת מלאכוּתיוֹת. מלאכת־מעשׂה זוֹ צוֹרך טבעי היא לוֹ אשר אין לשברוֹ, גם הוּא חוֹק עוֹלם.

בּשוּם אוֹפן אין לבטוֹח בּטבע כּמוֹת שהוּא, שיגבּיר

מאליו את הטוֹב על הרע. רק יצר הטוֹב של האדם יוּכל לוֹ ברוֹב הימים.

כעץ השדה

האדם כּעץ השׂדה למינהוּ: יש שהוּא כיחוּר זה שבּכל קרקע שאתה נוֹעצוֹ הוּא עוֹשׂה שרשים; יש ששתילה קלה עם נימי שוֹרש כּל שהן מקלטתוֹ; ויש שכּדי לקיימוֹ במקוֹם חדש צריך להעתיקוֹ עם גוּש־עפר גדוֹל מאדמת מטעוֹ.

יש לזכּוֹר כּלל זה, כּשאנוּ באים לנטוֹע את אחינוּ בארץ.

קצב העתיד

במהירוּת הקצב של החיים, כּפי שהוּא מתהווה לעינינוּ, לא תספּיק לוֹ לאדם העתיד לבוֹא צוּרת חיים אחת לכל ימיו: אנוּס יהיה להחליף צוּרוֹת חיים פּעמים אחדוֹת בּימי חלדוֹ. בּתים חדשים שייבּנו יספּיקוּ רק לשנים מספּר; עד מהרה צריך יהיה לשנוֹתם, כּדי שימצא בהם האדם חפץ וסיפּוּק. רהיטים, כּלים, ספרים, צוּרוֹת חברה וּמדינה – כּל מה שצריך היה בימים עברוּ דוֹר וּתקוּפה, יוֹציא ימיו בתוֹך טפחוֹת ימי הפּרט. וּמתוֹך שהשינוּי יהא הוֹלם את מאוויי הנפש, יהא נראה כטבעי וכרצוּי. האין חזיוֹן החליפים בחיי המשפחה חלק מקצב עתיד זה?

על גוי ויהודי

בּאוֹמרנוּ “גוֹי טוֹב” אנוּ מייחסים לוֹ קצת תכוּנוֹת

ישׂראליוֹת: צניעוּת, רחמים, בּינה של רוּחניוּת וכו'. “גוֹי” בלבד אינוֹ יכוֹל להיוֹת טוֹב בּעינינוּ. התכוּנוֹת הגוֹייוֹת בּלבד אינן מספּיקוֹת

להערכתנוּ החיוּבית. וכך להיפך, בּאמרנוּ על איש מישׂראל לשבחוֹ, שיש בּוֹ משהוּ של גוֹי, אנוּ מתכּוונים לתכוּנוֹת החיוּביוֹת שבּגוֹי: אהבת הטבע והסדר, קבע שבּעשׂייה וּבדיבּוּר, אוֹמץ לב בּלי חוּצפה וכו'. כּל כּך הוּרגלנוּ במשך דוֹרוֹת רבּים לחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת כּאחד, היהוּדי

והגוֹיי, עד שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּרייה בתפארת אדם, אם אין בּה מן הטוֹב שבּשניהם. ורבּים מבּית וּמחוּץ מוֹנים אוֹתנוּ בדרישוֹת מוּפרזוֹת

עד כּדי טרחנוּת!

שתי הידים

גוּפה של אוּמתנוּ התנגד דוֹרוֹת רבּים לגדל את היד העוֹבדת. הגוּף היה מתפּתל וּמתעוה מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי הקשה לוֹ. יד זוֹ גדלה ונתפּתחה בכל זאת בּמשך דוֹר אחד, וּפריה נראה לכל עין. עכשיו מתנגד הגוּף לגדל את היד השנית, היד הלוֹחמת. גם עכשיו מתפּתל וּמתעוה הגוּף מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי השני, הקשה לוֹ עוֹד יוֹתר מן הראשוֹן. אבל גם היד הזוֹ תגדל, בּעל כּוֹרחה תגדל. רק שתי הידיים יחד, היד העוֹבדת לקיוּם הגוּף והיד הלוֹחמת להגנת הגוּף, תעשׂינה אוֹתנו לאוֹרגניזם נוֹרמאלי, המסוּגל לחיוֹת והראוּי לחיוֹת.

צרות ישראל ושירה

יש שאני מתקנא במשוֹררים, שצרוֹת ישׂראל משמשוֹת להם עניין והתעוֹררוּת ונוֹשׂא ליצירתם. כּל מה שהצרה מתגבּרת – רוּחם מתעוֹרר לוֹמר דברי זמר. כּאילוּ בזה שהם נוֹתנים בּיטוּי לצרה – הצרה מתרכּכת אוֹ גם מסתלקת. ושמעתי מפּי אחד, שסח לי על גזירת שמד שבּאה על שׂוֹנאיהם של ישׂראל בּאחת המדינוֹת והוֹסיף מתוֹך קוֹרת רוּח: “וּכבר תיארתי את הדברים בּשיר ארוֹך ונאה”. כּאדם האוֹמר: “כּבר עשׂיתי מעשׂה וּביטלתי הגזירה”.

ואני, להפך, כּל צרה המתרגשת על אחינוּ בני ישׂראל בּכל מקוֹם שהוּא מטילה עלי עצבוּת וּמרה שחוֹרה עד דיכדוּכה של נפש. בּחינת, מאנה לנגוֹע נפשי. לא זוֹ בלבד שאיני יכוֹל לאחוֹז בּקוּלמוס ולתנות את הצרה בעוֹדה טרייה, אלא נוֹשׂאים אחרים, נוֹשׂאי שלוֹם ונחת, כּאילוּ מסתלקים מתחת עטי ואיני יכוֹל לשעבּדם לרצוֹני. שוֹרה עלי אוֹתה עצבוּת, שהיא הגוֹרם לסילוּק שכינה. בקיצוּר, פּלוֹני

ואלמוֹני מחבֵרי בּצרת ישׂראל להם רוָחה, כֹביכוֹל, ואני בצרתם לי צר, דוֹחק גדוֹל בּנפש.

על דורנו הצעיר

רוֹב הדוֹר שגידוּלוֹ בארץ התכוּנוֹת החוֹמריוֹת, הגסוֹת, מכריעוֹת בּוֹ. אנוּ, האמוּנים על הספרוּת ועל המוּסר, מתמרמרים וּבאים בטענוֹת. ועל־פּי־רוֹב אנוּ נתקלים גם בטּענוֹתינוּ – בּאי־הבנה, בּגסות. “מה אתם רוֹצים”? איננוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיוֹת כּמוֹכם!"

נראה, שלמען יוּכלוּ לצמוֹח מקרקע חיינוּ איזוֹ נטיעים דקים ועדינים, מן ההכרח שהקרקע עצמוֹ יהא מגוּשם ועכוּר. רק הקוים הענוּגים העוֹלים מתוֹך חוֹמר גוֹלמי יש בּהם מן השלימוּת האמיתית, העליוֹנה. הפּסל רוֹדין השׂכיל מאד להעלוֹת את הקוים הטהוֹרים עד כּדי רוּחניוּת ישר מן האבן העכוּרה, והניח חלק ממנה כדי להראוֹת את הקשר שבּיניהם.

עד עתה היה קרקע חיינוּ גוּפוֹ רוּחני, כּביכוֹל, ועל־כּן הקוים הרוּחניים שעלוּ מתוֹכוֹ היו מעין הבל נידף בּאויר. עלינוּ לברך על גוּשי החוֹמר המתלכּדים לעינינו ונעשׂים לקרקע דוֹר. סוֹף הנטיעים העדינים לבוֹא, וכשיבוֹאוּ תהיה בהם חיוּת של ממש. לאלה אני מתפּלל.

פני הדורות הבאים

אין דבר מזעזע את הנפש יוֹתר מן המחשבה על־אוֹדוֹת פּני הדוֹרוֹת הבּאים. אוּלי עוֹד יוֹתר משתעסיקנה השאלה האחת: מה דמוּת יערכוּ לה הדוֹרוֹת הבּאים, תעסיקנה השאלה האחרת: מה דמוּת תהיה להם, לדוֹרוֹת הבּאים עצמם, שמהם היא מצפּה בחביוֹנה להערכת עצמה. יחסוֹ של האדם החוֹשב אל האנשים העתידים לבוֹא הוא בחינת יחסוֹ של האב אל יוֹצא חלציו. לשאלתוֹ של קוֹהלת הקדמוֹן על היוֹרש: החכם יהיה אוֹ סכל? מוֹסיף קוֹהלת החדש: הטוֹב יהיה אוֹ רע? הישׂא נפשוֹ אל ערכי רוּח אוֹ עניני החוֹמר יספּיקוּ לוֹ. היזדהה טעמוֹ עם טעמנוּ, הנראה לנוּ כקטגוֹריה מוּחלטת, אוֹ ישתנה עד כּדי התנכּרוּת? וכיוֹצא בשאלוֹת אלוּ.

כּל מה שניתן לאדם לנחש על העתיד מפּי הנסיוֹן ניתן לוֹ, מתוֹך הסתכּלוּת בּהווה וּבעבר, בּמה שהמציאוּת עשׂוּיה לחכּמוֹ וּבמה

שקוֹל המתים מדבּר אליו מעל לוּחוֹת הכּתב. אבל מן השמים גבוּל גבלוּ לנפש האדם, שתהא רוֹאה במציאוּת רק מהרהוּרי לבּה, שתקרא מעל הלוּחוֹת את הרצוּי לה. מתוֹך גבוּל זה אין היא יכוֹלה לחרוֹג הרבּה, ואפילוּ נחצבה מספיר הספירוֹת העליוֹנוֹת הוֹאיל וּבאה לדוּר בּעוֹלם התחתוֹן, בּעל־כּוֹרחה היא

משוּעבּדה לאוירוֹ, כּדבר הפּייטן ההוֹדי: “גוּפך הוּא הכּל: זמן ועוֹלם”. גם השׂמחה וגם התוּגה השלוּחוֹת אל העתיד נוֹפלוֹת על ההוֹוה שבּנפש.

התמיהה על טולסטוי

רבּים תמיהים על טוֹלסטוֹי, שפּסיכוֹלוֹג עז היה והכּיר את מעמקי לב האדם ואת יצריו, מה ראה לבקש מן האדם בּתוֹרת המוּסר שלוֹ, שיתנכּר לטבעוֹ? ואינם נוֹתנים את דעתם, שהיא היא הנוֹתנת: מפּני שהציץ וראה את יצרי לב האדם, את האימוֹת שבּוֹ, על־כּן צווח כּל־כּך לשינוּי נפשוֹ. המשוֹרר, כנביא, אינוֹ שוֹאל אם יש מקוֹם לזעקתוֹ.

היימן והרצל

סח לי חבר טוֹב: ”מוֹריץ היימן, שהכּיר את הרצל פּנים, אמר לי, שהוּא היה אדם לא פּיקח".

אמרתי לו לחבר: “מוֹריץ היימן, שכנראה פּיקח היה, מה העלה בפיקחוּתוֹ? נעשׂה אחרוֹן בּספרוּתם של הגרמנים. והרצל, שלא היה פיקח, נעשׂה ראשוֹן בּהיסטוֹריה החדשה של עם ישׂראל. אל תאמר חכמה למה ש’חכמים' אלה אוֹמרים חכמה!”

הנפט והאור

בּמנוֹרה למטה נפט, למעלה ממנוּ פתילה, למעלה מן הפּתילה, בּראשה, דוֹלקת השלהבת, אך למעלה מן השלהבת וּבעיגוּל גדוֹל נפוֹץ האוֹר הזך, המחמם, המחייה. גם האוֹר הנאצל בּיוֹתר יוֹנק מן הנפט רע הריח שלמטה, בּתחתית המנוֹרה.

המשוֹררים הגדוֹלים הוֹפכים את הנפט של הוייתם, של חוּשיהם וחיי חוּלם, דרך המסננת הטמירה שבּנפשם וּבכשרוֹנם, לאוֹר זך, מחמם, מחייה. אמר כך באים הקטנים וּמוֹזגים לנוּ את הנפט שבּהוייתם, מחוּמם מעט, ואוֹמרים: זוֹ שירה. ולהוֹכיח את צדקתם הם טוֹענים: גם המשוֹררים הגדוֹלים שלהבתם דלקה בכוֹח הנפט…

דרגות של שקר

פּחוֹת מכּל עלוּל לשקר האדם בּמחשבתוֹ, יוֹתר מזה בפיו, עוֹד יוֹתר בּעטוֹ, ויוֹתר מכּוּלם בּמכוֹנת כּתיבה.

עכשיו דמוּ לכם אדם, שמחשבתוֹ יסוֹדה בשקר והוּא כוֹתב בּמכוֹנת כּתיבה!

רשות לגיטימית

אוּלי יוֹתר מן הצוֹרך בּאהבה, בּמשען, מכריע בּחיי הנישׂוּאים הצוֹרך בּאדם, שיש לך הרשוּת הליגיטימית (אך לא המוּסרית!) לבקר את מעשׂיו בלי הגבּלה, לרגוֹז, לכעוֹס עליו – מה שאינך רשאי לעשׂוֹת כּלפּי זרים. צוֹרך זה מיוּחד לשני בני הזוּג. זכוֹר, כּי שלילתוֹ מן האחד מתנקמת קשה!

אירופה השדודה

כּמה דוֹרוֹת התענוּ והתייגעוּ, עד שהמהפּכה הצרפתית הקימה באירוֹפּה את האידיאל המשוּלש: חירוּת, שויוֹן ואחוה. בּא הקוֹמוּניזם וירק בּפני החירוּת, בּא הפאשיזם וירק בּפני השויוֹן (חבּש!), בּא לסוֹף הנאציזם וירק בּפני האחוה. עתה עוֹמדת אירוֹפה שדוּדה מכּל אידיאליה. כּמה סבל ויגיעה נכוֹנוּ לה עד אשר תשיב לה את הגזילה!

פיטנים ראשונים ואחרונים

פּייטנים שבדוֹרוֹת הקוֹדמים היוּ בוֹנים שירָם חטיבה של

רגש ודמיוֹן וציוּר והיוּ משתדלים שכּלל השיר יעלה יפה, והקוֹרא היה מקבּל יציר שלם שדמוּתוֹ נחרתה בדמיוֹנוֹ וּבזכרוֹנוֹ, והיה נוֹשׂאוֹ בחוּבּוֹ כמה שנים, חוֹזר אליו וּמשעשע בּוֹ את נפשוֹ לתיאבוֹן.

פּייטן שבּימינוּ נראה כרוֹדף בּעיקר אחר חרוּז אחד נאה, מפוּלפּל וחריף, וּכדי להשׂיגוֹ הוּא רץ וּמדלג על בּוֹרוֹת ושׂיחין, אבנים וקוֹצים. יש שהוּא משׂיג את החרוּז, אך על פי רוֹב הוּא מגיע עד סוֹף הדרך אוֹ עד סוֹף כּוֹחוֹ והחרוּז ממנוּ והלאה. ועלינוּ לקבּל את דילוּגיו המשוּנים על בּוֹרות ושׂיחין, אבנים וקוֹצים כּשיר. איך נשָׂאֶנוּ בחוּבנוּ, איך נזכְּרֶנוּ להנאה, איך נשעשע בּוֹ את נפשנוּ הרגישה – והוּא שיר של פּגעים?

גם במות הצדק נעדר

יש שסוֹפר מת בּדמי ימיו והמעט שיצר היה בוֹ מבּרק הכּשרוֹן, מן הטיסה אל על, והוּא גירה ברבּים את התשוּקה לראוֹתוֹ מגבּר חיילים ועוֹלה מעלה מעלה. מוֹתו נראה כעין אסוֹן הכּלל ודמיוֹנם של החיים משלים בּרגש את דמוּתוֹ של הנעדר עפ"י האפשרוּיוּת הגלוּמוֹת בּוֹ, כּביכוֹל. הוּא נשאר בּתוֹלדוֹת הספרוּת כטוֹרסוֹ של פּסל גדוֹל שנשבּר.

לעוּמת זה יש שסוֹפר מת בצעירוּתוֹ והוּא מסוּג היוֹצרים שגידוּלם לאט וּבהדרגה ועדיין לא היה סיפּק לעמוֹד על אפשרוּיוֹתיו, וּבמוֹתוֹ הוּא נראה כהתחלה בלתי נחשבה אוֹ גם נשכּח לגמרי.

ייתכן שהראשוֹן, אילוּ הוֹסיף חיים, היה עוֹמד מלדת ו“ילד הפּלא” היה נעשׁה ברוֹב הימים סוֹפר בּינוֹני אוֹ פחוֹת מזה ואפילוּ משתכּח בעוֹדוֹ בחיים, והשני היה עוֹלה מעלה מעלה, עד שהיה מגיע למלוֹא כוֹחוֹ ותוֹפס מקוֹם גדוֹל ונעשׂה לאחד מאבוֹת הספרוּת. אך המות הקדימוֹ וקיפּח את עוֹלמוֹ. מכּאן שגם בּמות מתגלה אי־הצדק שבּהשגחה. מה טוֹב היה, אילוּ הניחה לכל יוֹצר לחיוֹת את כל חייו, שלא יהיוּ נשכּר ומפסיד שלא כדין.

הקצוות הגבוהות ועמק החיים

הקצווֹת מעבר מזה וּמעבר מזה תלוּלוֹת כּגבעוֹת וכרכסים, וּביניהן, בּקו נוֹפל ישר, עמק החיים. כּל הגלים, אפילוּ המעפּילים בּיוֹתר, גוֹלשים אל העמק, מתחבּרים וּמהוים את זרם החיים שאינֹו פוֹסק. טוֹעים הסוֹברים, שהקו האמצעי אין בּוֹ מאוּמה מרוּם הקצווֹת. הגלים הגבוֹהים יירדוּ, בּעל כּוֹרחם יירדוּ, כּדי לזרוֹם עם הזרם הנצחי.

חיים עשירים

עשירים שבּחיים הם חיי האיכּר. שוּם אוּמנוּיוּת וספרים אינם נוֹתנים בּלבּוֹ של אדם כּל־כּך ענינים ויחסים יסוֹדיים כּמוֹ האיכּרוּת. כּמה בעלי־חיים, צמחים וכלים מוֹעילים בּרשוּתוֹ, כּל אחד מהם קוֹבע ענין ויחס לעצמוֹ בכל יוֹם תמיד, וכל אחד תוֹבע בשׂפתֹו את תפקידוֹ ואת אהבתוֹ של המטפּל בּוֹ. הוּא המפעיל בשביל מינוֹ את מחזוֹר המחיה והכּלכּלה. רק אוּמה שרוֹב בּניה איכּרים – עשירוּתה עשירוּת של ממש.

קנה לך חבר

אֵלים הוֹלכים ואלים בּאים והאדם, בּטבעוֹ וּבצביוֹנוֹ, לעוֹלם עוֹמד. מה יעשׁה אדם ולא תיפסד תעוּדתוֹ בהווייתוֹ? ילך ויקנה לוֹ חבר בּהכּרה, בּהרגשה וּבאהבה. בּהכּירוֹ את חברוֹ יכּיר את עצמוֹ וּבהרגישוֹ את חברוֹ ירגיש את עצמוֹ וּבאהבוֹ את חברוֹ יאהב את הטוב שבּעצמוֹ, האהבה העשׂוּיה כנגד היאוּש, אוֹיבה של ההוויה האנוֹשית.

היעה מידי הטבע

לכל אדם ניתן בּשעת לידתוֹ יעה קטן, שבּוֹ הוּא יכוֹל לנקוֹת את לבּוֹ מעצבוּת וּמיאוּש, כּמוֹ שמנקים את זכוּכית המנוֹרה מן הפּיח, והוּא מאיר שוּב. חשוּב מכּל לימוּד ללמד לאדם מילדוּתוֹ את השימוּש הנכוֹן בּיעה שקיבּל מידי הטבע הטוֹב והמיטיב.

אבן־הרגש

אבן־הרגש משוּקעת בּלבּוֹ של כּל אדם מטבע בּרייתוֹ. תפקידוֹ של המדינאי להקשוֹת את האבן, תפקידוֹ של המשוֹרר – למוֹגגה. מה צר, כּי בימינוּ נקטוּ רוֹב המשוֹררים דרכּוֹ של המדינאי!

מידות בתרגום

שלוֹש מידוֹת בּתרגוּם:

א. יש המניח את לשוֹנוֹ על לשוֹן המקור ואינה נוֹפלת עליה, ואוֹתיוֹת המקוֹר מציצוֹת בּין אוֹתיוֹת התרגוּם ומבלבּלוֹת את

ראייתוֹ של הקוֹרא. הרי זה תרגוּם מגוּנה.

ב. יש שלשוֹנוֹ של התרגוּם אינה מטיב הלשוֹן של המקוֹר, אבל הוא יוֹדע לחתך יפה את האוֹתיוֹת, עד שהן חוֹפפוֹת בדיוּק על אוֹתיוֹת מצען ואין כּל זיזים נראים. הרי זה תרגוּם אמנוּתי.

ג. ויש תרגוּם שלשוֹנוֹ תוֹפסת בּלשוֹן המקוֹר מתוֹך חיבּוּק עז ולוֹהט, עד ששתיהן משתפּכוֹת יחד לגוּף אחד ולא ניכּרת זוֹ מפּני זוֹ. זהוּ תרגוּם של יצירה. תרגוּם כּזה יש שהוּא עוֹלה, כּביכוֹל, על המקוֹר, משוּם שיש בּוֹ מן הזיווּג של שני כוֹחוֹת.

תרגוּם של יצירה אפשר לוֹ שייעשׂה רק בּמקוֹם שיש קירבה של בּחירה בין המתרגם וּבין המתוּרגם. אוּלם רוֹב תרגוּמינוּ נעשׂים מתוֹך חשבּוֹן, מעין שידוּך של חשבּוֹן, וּלעתים

קרוֹבוֹת גם בּדרך פּוֹליגאמית. פּלוֹני השוֹלט בּלשוֹן העברית ויש לוֹ סגנוֹן אחד שלוֹ, בּא וּמתרגם בּאוֹתוֹ סגנוֹן שלוֹ כל דבר שמציעים לוֹ. מה היוּ אוֹמרים כּל אוֹתם המחבּרים, שהוּא תרגם דבריהם, אילוּ שאלוּם אם מסכּימים הם לדבּר בּלשוֹנוֹ של זה?…

על הכרח ואונס בכתיבה

כּל מה שנעשׂה והוּא חלק ושלם נראה לנוּ כהכרחי, כּטבעי וכרצוּי, ולהיפך, כּל מה שנעשׂה והוּא מחוּספּס וּפגוּם נראה לנו כמאוּנס, מלאכוּתי וכמיוּתר, וּבאמת מתחלף לנוּ לעתים קרוֹבוֹת הכּשרוֹן בּהכרח.

עטוֹ החד של הסוֹפר המחוֹנן חוֹתך את הדברים בּקלוּת וּבהידוּר עד שהם נראים לנוּ כמחוּיבים על־פּי טבעוֹ, המאלצוֹ לחתוֹך מה שהוּא חוֹתך. משל לשני בני אדם החוֹתכים פּת. שניהם רוֹצים לאכוֹל, אבל זה סכּינוֹ חדה ועל כּן חיתוּכוֹ יפה, והשני סכּינוֹ קהה והוּא מנסר בּפת מתוֹך מאמץ וּפרוּסתוֹ עקוּמה וּמפוֹררת. אפשר שרעבוֹנוֹ של האחרוֹן גדוֹל משל הראשוֹן, ואנוּ פוֹקדים עליו את עווֹן סכּינוֹ.

הקנינים הארציים והקנינים הרוחניים

כּמוֹ קנייני הלאוֹם הארציים (עבוֹדת ההתיישבוּת המשמשת יסוֹד לחיינוּ הלאוּמיים בּעתיד), שאי אפשר להם שייעשׂוּ על־פּי יוֹזמתם של יחידים, עשיית יוֹם יוֹם, שתנאיה הטבעיים הם היצע וּביקוש, אלא יש הכרח לקנוֹת קרקע בּמחירים שאינם מסחריים, להשקיע השקעוֹת שלא לפי ערך הפּירוֹת הקרוֹבים לבוֹא, לעשׂוֹת נסיוֹנוֹת רבּים כּדי שמעטים יהא בהם סימן בּרכה – כּך, ולא פחוֹת מזה, גם קנייני הרוּח.

אם נמתין, כּפי שמייעצים לנוּ מגבוֹה, עד שהשוּק יפתח לנוּ מה שדרוּש לנשימת חיינוּ, יעלוּ עשׂבים בּלחיינוּ ולא נראה. ואפשר שגם הדוֹרוֹת הבּאים לא יזכּוּ לראוֹת, ואז גם הקניינים הארציים לא יהא להם קיוּם לאוּמי, שכּל רוּח מצוּיה עוֹקרתם מידינוּ וּמניחתם בּידיהם של אחרים.

הדברים אינם חדשים, אבל אוֹזניים ערלוֹת יש לנקוֹב תמיד בּאוֹתוֹ מרצע.

שונות

אדם המדבּר בּקוֹל רם מדי אינוֹ שוֹמע קוֹל לבּוֹ.

*

“אין נפש מצוּיינה, שאין בּה משהוּ טירוּף”, דברי אריסטוֹ. ויש להוֹסיף: לא כל נפש שיש בּה משהוּ טירוּף היא מצוּיינה.

*

מה נשתנה המשוֹרר שאינוֹ אמיתי מן המשוֹרר האמיתי? הראשוֹן כּוֹתב שיר, והשני – השיר כּוֹתב אוֹתוֹ.

*

מרצה המדבּר על נוֹשׂא ולא ניכּר בּוֹ, שהעניין תוֹפס בּלבּוֹ יוֹתר מאשר בּלב השוֹמעים – אינוֹ מרצה ראוּי לשמוֹ. וכן גם הסוֹפר שלא ניכּר בּוֹ, כּי העניין ממלא את כּל נפשוֹ עד כדי שכחה לשם מי הוּא כוֹתב.

*

“עני חשוּב כּמת” – כּשהוּא חשוּב הוּא דומה למת, אבל עני חצוּף וגס רוּח רוֹאה את עוֹלמוֹ בחייו.

*

מעטוֹת הנשים שנחַנוּ בסגוּלה לסבּוֹל בּלי יכוֹלת להבּיע.

רוֹב נשים סוֹבלוֹת פּחוֹת ממה שהן מבּיעוֹת. כּמוֹהן כּמשוֹררים גרוּעים.

*

אדם שאינוֹ נתוּן בּתוֹך תפקיד מסוּיים דוֹמה לתמוּנה שאין לה מסגרת והיא מתגוֹללת ונקלעת מפינה לפינה. רק כּשיימצא מי שירימנה ויחזיקנה באוֹר הראוּי – תזין את העינים. אבל לכמה מהן יזדמן המרים וכמה זמן יוּכל להחזיקה באוֹר?

*

מי שקל לוֹ לריב עם העוֹלם, קל לוֹ גם להתפּייס עמוֹ.

*

הבין לא אוּכל, איך יכוֹל מסַפּר־אמן לתאר אנשים מתוֹך שׂנאה ובוּז, לעשׂוֹת פּניהם קאריקאטוּרה, לא לשפּוֹך עליהם מעט זיו וחן. אפילוּ צלם נחוּת דרגה אוֹמר לדוֹרש אוּמנוּתוֹ:

–בּבקשה, סבר פּנים יפוֹת!

זרויות בפסיכולוגיה האנושית

אין קצה לזרוּיוֹת בּפסיכוֹלוֹגיה של בּני־אדם: מרחמים על זה שראה הרבּה טוֹבה והפסיד. ואין מרחמים על מי שלא ראה טוֹבה מימיו.

סופרים וסופרים

יש סוֹפרים שכל כּתיבתם נראית כּחתירה ארוּכּה להגיע אל העיקר, וּכנגדם יש אחרים, שכל כּתיבתם נראית כּטירחה בּלתי־פּוסקת להסתלק מן העיקר…

הגלוי והכסוי

הנקרה במסדרוֹן של בּית זר לפני דלת פּתוּחה יפעמנוּ רגש נכר וּמבוּכה יוֹתר מן הנקרה לפני דלת סגוּרה: מכאן שהגלוּי יש בּוֹ לפעמים מן הסוֹדי והמפעים יוֹתר מן הכּסוּי.

אמרות קטנות

יש לקרוֹע על כּך, שאת היפוֹת בּמחשבוֹתינוּ אנוּ נוֹתנים לפחוּתים שבּענינים.

*

הוה זהיר בשניים: בּגבר רציני, שאין מאחרי רצינוּתוֹ משהו קלוּת־דעת, וּמאשה קלת־דעת, שאין עם קלוּת־דעתה משהוּ רצינותּ.

*

חבל שרבּים מאחינוּ באוּ לארץ לא מרצוֹנם הטוֹב, כּי־אם מרצונֹם הרע – של הגוֹיים.

*

למה כל־כך הרבּה גבעוֹת בֹירוּשלים? כּדי שכל תלמיד־חכם יוּכל לעמוֹד על גבעתוֹ וּלהכריז: שלי גבוֹהה משלהם.

*

הזמן לגבּי היצירה דוֹמה על־פּי רוֹב לחרבון הקיץ: הוא מיבּש את נחלי האכזב, ואוּלם את העיינוֹת הוּא מעמיק ועוֹשׂה מימיהן קרים להשיב נפש.

*

קראת ספר ולא היה מאוֹֹרע בנפשך – חבל על הפסד זמנך שלא ישוּב.

*

יוֹתר משיש להיזהר מכּעס על בּיקוֹרת רעה, יש להיזהר משׂמחה על בּיקוֹרת טוֹבה.

*

אילוּ יכוֹלתי לשלוֹת את האמוּנה שבּלבּוֹת בּני־האדם ולהראוֹתה לעיניהם, אפשר שהיוּ מאמינים שהם מאמינים.

הגדרה ותיאור

גם הפּילוֹסוֹף וגם המשוֹרר הלירי שייכים לסוּג המגדירים. הפּילוֹסוֹף שוֹקד כל ימיו על הגדרת מחשבוֹת בּתפיסת העוֹלם, והמשוֹרר הלירי – על הגדרת רגשוֹת וּרשמים. על כּן שניהם נעשׂים תכוּפוֹת קשי ביטוּי עד לחידתיוּת. קוֹראי שניהם סיפּוּקם מחריף, כּשיש עמוֹ הרגשה של פּתרוֹן חידה. מכּאן גם האוֹפי הוַאריאציוֹני של הפּילוֹסוֹפיה והליריקה.

לא כן המספּר והדרמתיקן. אלה מתארים מראוֹת וּמקרים וּמצבים, ועל כּן עליהם להיוֹת תמיד מחדשים (לפחוֹת, בּחוֹמר) וּביטוּיים צריך להיוֹת מבליט, כלוֹמר, מלא ומפוֹרש. הנסתר והחידתי צריכים לשכּוֹן בּיצירתם מאחרי הדברים, כּמו המסתוֹרין שמאחרי הטבע הנגלה.

בּין דור אחד

עוֹד לפני שלוֹשים שנה וּפחוֹת מזה לא חששוּ מוֹרים עברים ללמד לנערי ישׂראל שירים, סיפּוּרים וּמאמרים של סוֹפרים, שהיוּ אז בּני שלוֹשים וּפחות מזה. בּימינוּ הגענוּ לכך, שסוֹפר עברי החי בדוֹר, ויהא גם בּן חמישים וּמעלה, חוֹששים להביא את דברוֹ לבית הספר. כּל כּך בּגרנו, כּל כּך עשרנוּ!

ואין שמים על לב, שניטלת מן הנער והנערה חדוַת ההשתתפוּת בּביטוּי הזמן שהם חיים בּוֹ, והם הוֹלכים לחפּשׂוֹ בשׂדה אחר.

חיים שבכתב ובעל פה

ספרוּתנוּ החדשה, בּדוֹרוֹת קיוּמה המעטים, בּעצם לא הגיעה עדיין: השיר לזמרה אוֹ לדיקלוּם בהמוֹן, הסיפּוּר – לקריאה ברבּים אוֹ במשפּחה, והדרמה – לחיים על הבּמה. ועל כּן בּעל כּוֹרחה נשתמר בּה עוֹד משהוּ מן התוֹם והצניעוּת הצמוּדים לדברים החיים רק בכתב. מכּאן נבין למה צוֹרם בּה הקוֹל ההמוֹני. מכּאן נבין גם התרשמוּתם של נוֹכרים (אוֹ יהוּדים שהם כּנוֹכרים) לפעמים מדברי ספרוּתנוּ בתרגוּם: הרי זוֹ שוֹנה מספרוּת אירוֹפּית, אף על פּי שהצוּרוֹת והנוֹשׂאים דוֹמים לה מאד.

אבל מצב זה מסתיים והוֹלך. עוֹד מעט וספרוּתנוּ במהוּתה תהיה ככל הספרוּיוֹת – לשבח ולגנאי.

כונת מבקרים

ראיתי אדם מחזיק פּרי נאה בידוֹ, שוֹלח עין לעבר הרוֹאים וּמברך עליו בקוֹל גדוֹל. דע, לא ההנאה מן הפּרי חשוּבה בעיניו אלא השמעת קוֹלוֹ, שישמעוּ כמה יפה הוא יוֹדע לברך. בּרכתם אינה מזיקה, אבל לעוֹלם אינך בטוּח בּהם שלא יצטרפוּ גם אל המקללים, שקוֹלם יפה באוֹתה מידה גם לקללה.

על גילוי לב מצוי ביותר

הכּל מסכּימים שגילוּי הלב היא מידה נאה באדם. אבל הרבּים מבינים את גילוּי לבּם לא כוידוּי לשם תיקוּן עצמם, אלא כמעשׂה גבוּרה, כּביכוֹל – לגלוֹת את קלוֹן חברם בּרבּים. אלה משתמשים על פּי רוֹב בּדיבּוּר המתחיל: “אוֹמר לך בּגילוּי לב…”

הוה זהיר בּגילוּי לב כּזה!

חולשת האופי והפּרצה הקוראה לגנב

חוּלשת האוֹפי והקלוּת לקבּל השפּעה, לכאוֹרה, אינה צריכה להיוֹת דוקא חסרוֹן, שהרי חלוּש האוֹפי עלוּל לקבּל גם השפּעה טוֹבה, ואין הדבר תלוּי אלא במשפּיע, אבל זוֹ רעה חוֹלה: חוֹק עוֹלם הוּא, שהפּרצה אין קוֹראה לישר כּי אם לגנב.

בינה יתרה באשה

בּדרך כּלל, האשה שׂכלה פחוֹת מפוּתח, זאת אוֹמרת, פּחוֹת

מסוּלף בּיסוֹדוֹ משׂכלוֹ של הגבר. אף על פּי שנראה תכוּפוֹת כּאילו אין לה הבנה לגבּי הדברים הגדוֹלים, לגבּי האידיאלים, כּמוֹ לגבר – אם נבחוֹן יפה, נראה שהיא מבינה יוֹתר מן הגבר את עיקרי הדברים בחיים וּבטבע ואפילו בחברה. מכאן יתבּרר למה האשה, ותהי גם אשתוֹ של גאוֹן, מתייחסת על הרוֹב בּמשהוּ זילזוּל לבעלה, כּמוֹ לשוֹגה במעשׁי ילדוּת. ואין תימה במאמרם של חז“ל: “בּינה יתירה נתן הקבּ”ה באשה יוֹתר מבּאיש”.

משהו על עצמי

כּמה ששקדתי לגלוֹת לעצמי את אחדוּת האוֹפי שבּי – העליתי חרס בּידי. ואוֹמנם איך אמצא אחדוּת בּמקוֹם שהריבּוּי צוֹוח בּכל פּינה? לא נשמת איש אחד שוֹכנת בּי, אלא נשמוֹת רבּוֹת (איני מבין את גיתה ואחירים, המדבּרים על שתי נשמוֹת בּלבד). וכל אחת מכריזה על מציאוּתה ותוֹבעת את תיקוּנה. כּאן סיבּת המבוּכה שאינה פוֹסקת.

אני מתייגע כּל ימי לשוא “לתקן המתקלא”, והם, המדבּרים בּי, סבוּרים שרוּחי שקוּלה מטבעה.

האור והחושך

האוֹר אינוֹ אלא כיבּוּש חלקי של החוֹשך. הכּל בּא מן החוֹשך והכּל שב אל החוֹשך. על כּן נאמר “יהי אוֹר!” ולא להיפך. אבל לא די לוֹ לעוֹלם בּמאמר ראשוֹן. בּכל יוֹם וּבכל שעה חייב אדם לקרוֹא: “יהי אוֹר! יהי אוֹר!”, כּדי שלא יבלענוּ החוֹשך בּעוֹדוֹ בחיים.

שונות

אחד ממלכי שוּמר הקדוּמה מספּר על עצמוֹ, שהיה “קשה לגדוֹלים ונוֹח לענָוים”. בּמשך אלפי שנים נתפּתח האדם, עד שבּימינוּ כל שליט קטן בּמקוֹמוֹ הוּא נוֹח לגדוֹלים וקשה לענוים.

*

סוֹפר המרבּה לצטט עצמוֹ אף הוּא שייך לסוּג “מבַלי עוֹלם”, כּאוֹתם התנאים “שהיוּ מוֹרים הלכה מתוֹך משנתם”.

*

עלינוּ לשקוֹד בּמאד מאד לבנוֹת כּאן את גוּף אוּמתנוּ, ולוּ גם ע"י צימצוּם הרוּח. אין לחשוֹש, עוֹד ישאר לנוּ עוֹדף הגוּן לגבּי אוּמוֹת אחרוֹת.

*

שניהם כּאחד רעים: זה שהמלים צוֹלעוֹת אצלוֹ אחרי הרעיוֹן, וזה שהמלים רצוֹת לפניו.

*

למה נאהב בּיוֹתר אנשים שיש בּהם חוּלשוֹת? משוּם שאנוּ אוֹהבים בּהם את עצמנוּ.

*

רוֹצה אדם בּקב של אחרים ולא בתשעה קבּין שלוֹ.

*

ר"נ מברצלב אמר על עצמוֹ: “אני הוֹלך בּדרך חדשה שעדין לא הלך בּה אדם מעוֹלם”. בּמחילה מכּבוֹדוֹ: אין דרך כּזוֹ.

*

עיקר ערכּה של האשה בה בעצמה, בּעצם הוייתה, בּשלימוּתה המשלימה. חכמתה וּפרי ידיה הם תוֹספת נעימה אוֹ מוֹעילה.

*

יש בּני אדם שבּגדיהם עוֹשׂים תמיד את הרוֹשם שהם ישנוּ בהם בּמיטתם. וכן גם סוֹפרים בּכתיבתם.

*

קראתי פעם אמרה של הגר“א: “המחרף את מחרפוֹ דוֹמה למי שרוֹחץ פּניו בליכלוּכוֹ”.. ראיתי היוֹם אדם שחירף וגידף את חברוֹ בכוח גדוֹל. אח”כ ראיתי את פניו, שהיוּ מכוערים ועלוּבים עד לגוֹעל.

*

האוֹמר תמיד: “אני, אני”, סוֹפוֹ שהוּא נעשׂה עני.

*

אל תירא מכשלונות! – זוֹ תוֹרת האדם כּוּלה, ואידך פּירוּשא.

*

“עוֹשׂה צדקה בכל עת” – זה המכּיר בּדיחה ושוֹמעה כאילוּ לא הכּירה.

*

האדם הוּא שלם כּמוֹת שהוּא כוּלוֹ – עם נעליו ועם האבק שבּנעליו.

*

מתוֹך הסתכּלוּת בּציפּוֹרים שירדוּ לגני:

לאהבתוֹ וחמלתוֹ של האדם דרוּש נוֹשׂא שאינוֹ קטן מציפּוֹר ואינוֹ גדוֹל מגמל. אין הן חלוֹת לא על היתוּש ולא על הפּיל.

*

פּנים אצילים בּאמת נפגוֹש רק בּאשה באה בימים. הצעירוֹת מבקשוֹת לעוֹרר שׂימת לב הגברים. פּניהן, גם היפים והעדינים, לא שקיטים, גשמיים, כּצוֹפנים מחשבה זרה. הזקינה שנצטללה מתאוָתה פניה נעשׂוּ רוּחניים. רוֹב זקינים אינם מצטללים מן התאוה.

*

מדברי תוֹמאס הארדי: ההסתכּלוּת בחזית של בּית סוֹהר גוֹרמת לנפש עוֹנג של הרגשה יוֹתר מן ההסתכּלוּת בּחזית של ארמוֹן.

*

אדם שנשאר יחידי במקום שוֹמם משמיע קוֹלוֹ כדי להפיג מלבּוֹ את אימת השממה. בּתחילה קוֹלוֹ מחזק את לבּוֹ. אבל פּתאוֹם ישגיח שהקוֹל חוֹזר אל אוֹזניו, אז תתקפהוּ אימה כפוּלה וּמכוּפּלת. כּמה פעמים תתקוֹף אוֹתנוּ אימה זוֹ בעצם חיינוּ החברותיים!

*

המליצה היא הבּיטוי המפריז מן הבּחינה הסגנוֹנית, והרוֹמאנטיקה – מן הבחינה החזוֹנית. על כּן אפשר שתהא גם מליצה או רוֹמאנטיקה נאטוּראליסטית.

*

המשוֹרר יוֹצא מן הרגש וּמסיים בּמלים, והקוֹרא בא מן המלים אל הרגש. על כּן לעוֹלם אין המשוֹרר מרוּצה מדבריו כקוֹרא הטוֹב – חוּץ מן המשוֹרר שאין לוֹ קוֹראים.

*

ההצלחה – שית זוֹנה ונצוּרת לב – מתחבּרת בּרצוּן עם הצבוּעים: בָּרָם – בּעלי מוּסר, ותוֹכם – בּעלי תאוה.

*

שתי מידוֹת בּפאטליסטים: האוֹמרים תמיד “גם זוֹ לטוֹבה”, והאוֹמרים תמיד “גם זוֹ לרעה”. הראשוֹנים מהנים את האחירים, והאחרוֹנים – את עצמם.

*

כּשנגיע לידיעה, כּי תכלית חיינוּ היא ההבנה, אפשר שנדע כּי לגבּיה המפּלה יש בּה עניין לא פחוֹת מן ההצלחה.

*

מדי אעלה ירוּשלימה אחוּש בּלבּי שתי התאהבוּיוֹת: בּעיר ירוּשלים וּבאנשי תל אביב.

*

למה זיווּג שני הוּא על פּי רוֹב זיווּג של שלוֹם? – מפּני שבּן הזוּג רוֹאה שהוּא רע מן הראשוֹן והוּא מתיירא מן השלישי.

*

מתוֹך שׂמחה יכוֹל אני לכתוֹב דברים עצוּבים, מתוֹך עצבוּת איני יכוֹל לכתוֹב כּלוּם.

*

אני מקנא בצייר וּבמוּסיקאי, שהם יכוֹלים להרגיש וליצוֹר בּנפשם תמיד: טבע, חיים, מות, שׂמחה, עצב וכו', בּלי שיידרש מהם לשרת בּמפוֹרש תוֹרוֹת ואידיאוֹת – כּסוֹפר.

*

אמר לי ידידי: מסַפּר אלמוֹני אוֹמנם מה שהוּא כוֹתב אינוֹ אמת, אבל אמן הוּא בצוּרה. עניתיו: מעוֹלם לא זייף שטר מי שאין לוֹ כשרוֹן קאליגראפי.

*

אין העוֹלם סוֹבל יהירוּת שאין עמה כוֹח. אין העוֹלם סוֹבל כּוֹח שאינוֹ עוֹמד על הקרקע.

*

עפר ארץ ישׂראל היא תאוַת נפשו של היהוּדי הדתי בגוֹלה – לכשתגיע שעתוֹ למוּת. תהא נא מעתה אדמת ארץ ישׂראל תאות נפשוֹ של כּל יהוּדי הרוֹצה לחיוֹת. יש לנטוֹע בּלב כל אדם מישׂראל את התאוה לאמת ארץ ישׂראל.

*

דוֹר שניתנה לוֹ חירוּת ולא ידע מה יעשׂה בה – מה תימה שהוּא מושך עליו את העבדוּת?

*

ההתפּעלוּת היא זיק שניצת מתוֹך מגע חזק של שני גוּפים; וּבעוֹלם הרוּח: מחשבתנוּ אנוּ עם מחשבתוֹ של אחר. ההתפּעלוּת מדברי עצמוֹ היא איפוֹא חזיון אנוֹרמאלי.

*

יש בּני אדם שבּריאוּתם של אחירים מכאיבה להם, דוּגמת אוֹר החמה לחוֹלי עיניים.

*

דוֹק ותמצא, שבּעלי המבינוּת הקטלנית מוֹצאים להם על נקלה חבר חסידים וּמחקים: מלבד ההתבּטלוּת מפּני ההעזה, קל מאד ללמוֹד את הז’ארגוֹן המבזה את קנייני הרוּח.

*

אם חכמתי קצת, לא חכמתי אלא מן הספרים הטוֹבים וּמן החיים הרעים.

*

אמוֹר לעצמך: אני מקבּל את פּלוֹני על כל חסרוֹנוֹתיו, ומיד יתגלה לך, שחסרוֹנוֹתיו אינם מרוּבּים כלל.

*

אשרי המאמין – בּעצמוֹ.

*

אמר לי פלוֹני בעל העין: “מן היסוֹד שהוּנח לבניין הבּית אני רוֹאה את מראה העשן שיתאבּך מתוֹך ארוּבּתוֹ.” גוּזמא אמר, אבל יפה אמר ורשמתי את דבריו.

*

לחיוֹת, לעבוֹד ולאהוֹב הם דברים פּשוּטים, שהכּל דשים בּהם. אך אילוּ כוֹחוֹת גדוֹלים הם דוֹרשים, כּשיש עמהם הכּרה.

*

עשׂה את מעשׂך עד גמירא ואל תניח בּוֹ פרט חסר. המניח "עין "אחת בּסוֹף הגרב גוֹרם להתרת הגרב כּוּלוֹ.

לפי ההרגל המשא

בּילדוּתי ביקרתי אצל דוֹדתי, שהיתה בעלת משק גדוֹל בּכפר. רגילה היתה כל ימיה לטלטל משׂאוֹת כּבדים בּבית וּבחצר. יוֹם אחד תפסה יוֹנה ונשׂאה אוֹתה בשתי כפוֹת ידיה שלא תפרח, וּבהליכתה דיבּרה אל העוֹמדים ורוֹאים: “אוֹי, אני נוֹפלת, איני יכוֹלה לשׂאת משׂא קל כּל־כּך!”

“לפום גמלא שיחנא” אמוּר לא רק בּמשׂאוֹת כּבדים.

*

אצל פּלוֹני הסוֹפר צוֹלעוֹת המלים בּמרחק רב מאחרי הרעיוֹן, ואצל אלמוֹני רצוֹת המלים בּמרחק רב לפני הרעיוֹן. לגבּי העיקר אין הבדל בּין השניים.

*

דוֹר דוֹר ואזניו, הקוֹלוֹת של ימינוּ, ימי הראדיוֹ והרמקוֹל, משמיע טוֹן שוֹנה בתכלית מן הטוֹנים של התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, והאוֹזן אינה רגישה עוֹד לגבּי הקוֹל הטבעי.

*

כּמעט כּלל הוּא: התוֹבעים תמיד כּבוֹד לעצמם אינם יוֹדעים שמגיע כּבוֹד גם לאחרים. אפשר שבּעוֹמק לבּם אינם מכבּדים גם את עצמם. *

מעריך אני את האדם לפי כוֹח נתינתוֹ ולא לפי כוֹח לקיחתוֹ. עקרתי מלבּי את ההתפּעלוּת מן הלוֹקחים הגדוֹלים, שיוֹפים הוא מיסוֹד הטרף.

*

חזית אדם המבּיע בקלוּת יתירה רעיוֹנוֹת וציוּרים ורגשוֹת יפים, בּדוֹק אם יש חיבּוּר בּין מה שהוּא מבּיע וּבין מהוּתוֹ האמיתית.

*

בּזמן הזה אין לך דבר שאינוֹ יפה – חוּץ מן היפה האמיתי.

בזה ובזה אל תּאמין!

נקוֹט כּלל זה בידך ואי אתה בא לידי מפּח־נפש: אם אמרוּ לך על פּלוני שהוּא כליל השלימוּת – אל תאמין. גם בּו חסרוֹנוֹת שעליך להישמר מפּניהם. ואם אמרוּ לך על אלמוֹני שהוּא רשע גמור – אל תאמין. גם בּוֹ מעלוֹת שאפשר להשתמש בּהן לטוֹבה.

פּוּלחן האדם

אני מחזיק טוֹבה להשגחה, שלא נטעה בתוֹכי את האכֶּסטאזה לגבּי אנשים; שמנעה אוֹתי מפּוּלחן האדם. פּוּלחן זה כפשע בּינוֹ וּבין פּוּלחן עצמוֹ. שהרי יש כּאן רק חילוּף אישיוּת בּאישיוּת.

הנוֹשׂא והחבּוּר

את הנוֹשׂא לחיבּוּרי נשׂאתי בקרבּי ימים רבּים כזרע טמוּן לשעה הכּשרה. עם הכּתיבה נבט הזרע והעלה צמח, עשׂה גבעוֹל וענפים ועלים, עד כּי היה לשׂיח אוֹ לעץ עבוֹת. ואוּלם הזרע עצמוֹ לא נראה עוֹד. וכשחיטטתי מעט ליד שרשי הצמח ראיתיו והנה הוא זג ריק ונבוּב, עפר עם האדמה, והיה כלא היה.

על הבזבוז

זה עוֹנשוֹ של בּזבּזן, שלעוֹלם אינוֹ נהנה הנאה אמיתית ממה שסיגל. רק דבר הנקנה אחרי חיסכוֹן והכנה וציפּיה נוֹתן סיפּוּק, הרוֹכש בּקלוּת וּמבזבּז תוֹך כּדי רכישה מזלזל בּמה שרכש.

מימי לא ראיתי בחיי יוֹם יוֹם בּיזבּוּז מחכמה – ואפילוּ ביזבּוּז לצדקה, שגם את זה הגבּילוּ חכמינוּ ז"ל, משוּם שחששוּ להפוֹך את הנוֹתן למקבּל.

קללת חוּלשתנו

חוּלשתנוּ הארוּרה: אך משמיעים לנוּ מלה טוֹבה, אך מבטיחים לנוּ משהוּ הנראה כטוֹב, מיד אנוּ מתמלאים רחשי תוֹדה ואמוּן וּמתפּרקים את אמצעי ההגנה. אין אנוּ יוֹדעים את עמדתוֹ של היצוּר הנוֹרמאלי, בּעל חוּש הקיוּם הבּריא: כּבדהוּ וחשדהוּ. מסַפּרים על מקרים, שתלייני הגרמנים רימוּ על נקלה קיבּוּצים ויחידים אוּמללים מאחינוּ בני ישׂראל בהבטחוֹת של הבל – והם האמינוּ להם והלכוּ כמוֹ מרצוֹן לטבח. אין, כּמוּבן, להאשים את הכּבשׂים בּכפּוֹת הטוֹרפים, והיוּ גם מקרים אחרים, של עמידה על הנפש. אבל, אוֹיה, מנַדינו עדיין יוֹדעים את חוּלשתנוּ וּמשתמשים בּה לרעתנוּ, מוּטב שנדענה גם אנחנוּ, כּדי להתגבּר עליה לטוֹבתנוּ.

מי הבין לנו

אנחנוּ היהוּדים מצאנוּ תמיד יחס משוּנה של הבנה ורצוֹן רק מצד אנשים אצילים, שיש הם זיקה לערכים רוּחניים. מידי מאטריאליסטים וּפלבּיים שׂבענוּ רק צרוֹת.

על אנשי העליה השניה

אנשי העליה השניה, בּהבדל מן הראשוֹנה והשלישית, בּאוּ בעיקר כּיחידים, כל אחד על דעת עצמוֹ. מתוֹך דחיפה וכוֹח אישיים. על כּן קמוּ מתוֹכם אישים, שכּוֹחם היה יפה גם בּמעשׂה גם בּאירגוּן.

הם בּאוּ לארץ בּעוֹדם צעירים. עם כּל הסבל (התנכרוּת, מחלוֹת, רעב) וכוֹבד־הראש היה בה גם משהוּ ילדוּתי: זוֹ העקשנוּת, זה הרצוֹן לתקן עוֹלם, זוֹ העמידה להכעיס, זוֹ השׂמחה וההתפּעלוּת מניצני החיים החדשים.

הישוּב החדש בּארץ רוּבּוֹ חי היה חיי ילדוּת. כּל התנאים והמעשׂים חוֹתם הילדוּת היה עליהם (הבּיל"ויים היוּ מעין תקוּפת לידה); גם ההתחדשוּת, גם השיכּרוֹן מן הנוֹף, מן העברית החיה, מן הילדים – מעין ילדוּת שניה עברה עליהם. על־כן ראוּיים הם אנשי העליה השניה לקנאה, שזכוּ לחיוֹת שתי ילדוּיוֹת: ראשוֹנה, טבעית, בּחוּץ־לארץ, וּשניה, מחוּדשת, בּארץ־ישׂראל.

על שלשה דברים

לא תמוּת נקמתנוּ

גם סיוּם מלחמת־הדמים שארכה שנים, גם חרדת־הלב לסוֹפוֹ של סיוּט זה, גם חוֹק החיים המצוה להסיח את הדעת מבּלהוֹת המות, חוֹק הפּוֹעל לגבּי הכּלל כּמו לגבּי הפּרט, גם החיוּניוּת היתירה של בּני עמנוּ וצמאוֹנם לפצוֹת עצמם בּחיים על קיפּוּח החיים, גם ערמת ההתחסדוּת של אידיאליסטי־האוֹפנה בעמים וּבישׂראל – כּל אלה לא יעצרוּ כּוֹח לעקוֹר מתוֹך הויתנוּ את זכר האיוֹם מכּל איוֹם שבּא לעמנוּ הנענה מידי מתוֹעבי גוֹי־הרצח. בּתחתית נשמתנוּ, בּחיפּוּי של חיבוּש פּצעים, של צחוֹק וצהלת־חיים, של עסק ועשׂיה, יפעל הזכר כגוֹרל ולא ירפּה, וּבאשר יוּכל לגמוֹל יגמוֹל. הנוֹכלים, הבּזוּיים, רוֹדפי־הבּצע, להוּטי־ההנאה, עבדי־החזקים – כּל אלה לא יחסרוּ גם אצלנוּ, אבל אלה יהיוּ רק הקצף על היוֹרה – על קרקעה יתבּשל נזיד הגמוּל, ורבּים יהיוּ אוֹכליו, בּגלוּי אוֹ בסתר.

אשרי הזוֹכה לטעוֹם את טעם הנקמה!

על העדר אחדוּתנוּ

אבוֹי לנוּ, גם עתה, אחרי כל מה שקרה אוֹתנו, אחרי הנוֹספוֹת הגדוֹלוֹת אשר שתה יד ההשגחה על כּל מה שהיה בכוֹח דמיוֹן החוֹזים לחזוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, עוֹד לא הוּשׂגה אחדוּת עמנוּ. "הוּא

לא יקוּם, אם לא יקימנוּ השוֹד" – השוֹד כּבר בּא מכל עבר, כּל המים הזידוֹנים כּבר עברוּ על ראשנוּ, כּבר בּלעוּנוּ חיים, ועדיין לא קמנוּ להיוֹת גוֹי אחד בּארץ. גם בּארץ הזאת לא קם הקיבּוּץ המעט, שניצל בּנס, טרם שככוּ גלי צמרמוֹרת הסכּנה מבּשׂרוֹ, לסמל את אחדוּת ישׂראל הנפוֹץ בּגוֹיים אוֹכליו. הפּירוּד הזה, המכלה אוֹתנוּ מבּשׂר ועד נפש, אשר אכל כּבר את רוֹב יגיענוּ ורק מעט הוּא אשר הוֹתיר בּשביל בּנין בּית חיינוּ – עוֹדנוּ מוֹסיף לרעוֹץ אוֹתנו בכל פּינה, לשׂמחת מנַדינו מכל

הגזעים.

אֵי ניב, אי לשוֹן, אי פטיש חזק אשר בּכוֹחוֹ לחשל את אחדוּתנוּ, שרק היא, היא לבדה, עשׂוּיה לשמוֹר על שלהבת חיינוּ! כּל הניבים, כּל הלשוֹנוֹת, כּל הרעמים נשבּרוּ אל רוֹך רצוֹננוּ להיוֹת עם. כּל הגיוֹן לב ודעת לא צלחוּ. אוּלי יצלח הגיוֹן הדם הגוֹאל דם.

מהפּכת־המהפּכוֹת

עוּנינוּ מכּל עם, אך לא בוֹשנוּ מכּל עם. עוֹד אנוּ בכללנוּ אבּירי עשׂרת הדיבּרוֹת. יֵדע זאת בּראש וראשוֹנה הנוֹער שלנוּ.

הוּא עתידנוּ. הוּא חייב להכּיר את עצמוֹ, למען דעת את דרכּוֹ. ועל כּן אל שמץ זלזוּל בּערכי העם המקוּדשים רק מפּני שעוֹלם אלילי־אֵלים ממאן בּערכים אלה. אל התבּטלוּת מפּני תוֹרוֹת עם זר, אם גם שׂיחקה לוֹ השעה לשבּוֹר את שוֹבריו. נשנן לבנינוּ (אין לנוּ שיוּר אלא התקוה הזאת!), שאסוּר לנוּ ליתן מעתה טיפּת דם אחת משלנוּ, דם הבּשׂר וּביוֹתר דם הנפש, למשוֹח בה גלגלי מרכּבוֹת של אחרים. ראינוּ את השׂכר ששוּלם לנו בעד דמנוּ שהגרנוּ בשפע לאחרים. רק על זכוּתנו נתן את דמנוּ, רק את חירוּתנו נקנה בדמנוּ.

כּל הטוֹב נלמד מכּל אדם ומכּל עם, ואם גם הם לא ירצוּ ללמוֹד את טוּבנוּ, אל נהא מזַכּי האחרים ללא חפצם בּכך. “ואתּנך לאוֹר גויים”, אך אין לנוּ לתת עצמנוּ לאוֹר גוֹיים.

הכּרה חדשה, כּספּיר לטוֹהר, צריכה לעלוֹת מתהוֹם חיינוּ

השפוּכים, מהפּכת־המהפּכוֹת בּנפשנוּ: לעשׂוֹת את כּל אוֹרנוּ קוֹדש לנוּ, כּי רב חָשכּנוּ.

הענין הלאומי

הענין הלאוּמי הוּא לנוּ, היהוּדים, בּני הדוֹר הזה, כּלחם, כּמים, כּיקיצה, כּנשימה – דברים פּשוּטים בּתכלית, דברים שהנפש היפה לפעמים סוֹלדת לדבּר בּהם, ואף על פּי כן הם הם גוּפי החיים. בּלעדיהם אין לנוּ חיים.

טעמה של מולדת

כּבר הגענוּ לראשית של מוֹלדת. כּבר יוֹדעים אנוּ מה רכשנוּ לנוּ וּביחוּד מה אנוּ עלוּלים לאַבּד עמה. על כּן אנוּ מסוּגלים כּבר לתת את נפשנוּ עליה. זכרוּ, רק בּידי אלה היא מתקיימת.

יהודי אמריקה

יהוּדי אמריקה, עם כּל עסקיהם הגדוֹלים ועשירוּתם המוּפלגת, עם כּל מעוּפם והשפּעתם, הם כּילדים לעוּמת הקיבּוּץ הקטן של יהוּדי ארץ־ישׂראל, המנוּסים בּחיים שיש בּהם משוּם יצירה עצמאית מתוֹך מלחמה לאוּמית־מדינית בּלתי פוֹסקת. לא שבח וּגנאי, כּי־אם ציוּן עובדה.

להט הכבשן

ללהט הכּבשן של דברי ימינוּ הוּטלוּ הפּעם בּערבּוּביה מאמינים וכוֹפרים, נאמנים וּמתכּחשים, תמימים וּמתחכּמים. הנמלט רק במקרה נמלט, ולא מבּינתוֹ.

אם גם להט איוֹם זה לא יתיך את רגבי עמנוּ הנשארים לחטיבה אחת, חטיבה חפצת חיים של חירוּת וכבוֹד, דוּגמת כּל עמי תבל – מה תקוותנוּ, מה אחריתנוּ?

האטום הפיסי והאטום הרוחני

חקר האטוֹם הפיסי נסתיים בּהצלחה: האדם שוֹלט באנרגיית החוֹמר שלטוֹן בּלי מצרים כּמעט. כּוֹח ההרס שבּידוֹ מרחף על שלוֹש ממלכוֹת הטבע לבטל את צוּרתן מששת ימי בראשית.

עתה הגיעה השעה למצוֹא את הכּוֹח שכּנגד, שיבטיח את קיוּמן של צוּרוֹת הטבע – כּוֹח זה יכוֹל להיוֹת אנרגיית הרוּח. על האדם לגשת מיד בּכל גאוֹניוּתוֹ ועוֹצמת רצוֹנוֹ לחקר האטוֹם הרוחני, כּדי שיגיע לשיחרוּר האנרגיה שבּוֹ בעוֹד מוֹעד.

גם הגאוה אינה קלה

גם הגאוָה דוֹרשת כּוֹח, אוּלי עוֹד יוֹתר מן הענוָה. שהרי גם הגדוֹל שבבּעלי־הגאוה צריך להתגבּר על רגשוֹת של חוּלשה, שאין כּל אדם פּנוּי מהם.

זוֹ וזוֹ דוֹרשוֹת בּיזבּוּז מרץ. מוּטב שיבוּזבּז על מידה טוֹבה משיבוּזבּז על מידה רעה.

ועוֹד: הענוה אין אחריה מפּח־נפש.

על הסדר והדיקנות

הסדר והדייקנוּת הם בּלי ספק מידוֹת טוֹבוֹת, שבּחסרוֹנן יוֹצא הרבּה מרץ ורצוֹן טוֹב לבטלה, והאדם שרוּי בשל כּך לעתים תכוּפוֹת בּמבוּכה וּבפחי־נפש. אבל גם הם יפים רק במידה, שאם הם יתירים על המידה הם מרפּים ומגבּילים את כּוחוֹת הנפש, שדרכּם בזינוּקים וּבפריצת

גדרים.

על כּגון זה אפשר לוֹמר מעין הפּסוק בקוֹהלת: יקר מסדר מדיוּק פּריעוּת מעט.

דלדול טוטלי

דוֹרנוּ (ולהט שת מלחמוֹת־העוֹלם סייעוּ לכך) הבשיל את המשבר הסוֹציאלי והפּסיכוֹלוֹגי של המין האנוֹשי בּהיקף עוֹלמי. בּאין בּלם דתי, מוּסרי וסמכוּתי נפרצוּ גדרי התאווֹת: הכּל רוֹצים הכּל. כּשמדוּבּר בּימינוּ על רעב אין הכּוָנה רעב ללחם. “ל”לא על הלחם לבדוֹ יחיה האדם" לא יקבּיל אצל האדם החדש “כּי על כּל מוֹצא פי ד'”, כּי נוֹסף על הלחם רוֹצה הוּא כּל מה שחידשוּ המדע והטכניקה להנאתוֹ, והוּא רוֹאה זכוּת לעצמוֹ לקבּלוֹ. בּמקוֹם שישנוֹ בימינוּ רעב ממש הוּא נראה לוֹ לאדם כּאסוֹן, אבל גם בּרעבוֹנוֹ אינוֹ משלים עם סיפּוּק הרעב בּלבד. עבר הזמן, שהרבּים קיבּלוּ עליהם את דין המחסוֹר כדי שהמעטים יוּכלוּ לקבּל הכּל. אך אין בּכוֹח הטבע ועוֹבדיו לספּק את הכּל לכּל. וכיון שגם מתוֹך שויוֹן אין הרבּים יכוֹלים להשלים מרצוֹן עם המחסוֹר, באה הדיקטאטוּרה וכוֹפה באין מוֹצא את המחסוֹר על הכּל. אמנם קיימת אצלה האשליה, כּי המחסוּר הוּא רק תוֹפעה עוֹברת, מכינה את השפע, אבל בּאמת אין אפשרוּת שהמצב ישתנה מיסוֹדוֹ, הוֹאיל וגוֹרמיו הם אוֹבּייקטיביים ועוֹלמיים. ועל כּן איני יכוֹל לראות את הזמן הזה אלא כקאטאקליסמה.

אפשר שהדילדוּל הטוֹטאלי עשׂוּי היה לשמש גוֹרם מוַסת, אילוּ היה עמוֹ גם דילדוּל בּכוֹח ההמצאה של האדם. אבל עם כל הירידה בכוֹח הנפש אין סימני ירידה במדע השימוּשי. ועל כּן איני יכול לראוֹת איך תגוּשר התהוֹם בּין הייצוּר והבּיקוּש להלכה וּבין מיעוּט האספּקה למעשׂה, אם לא בדרך של שויוֹן שהוּא כעבדוּת.

אימפולסים וחולשה

יש אנשים שלפי האימפּוּלסים הרעים שבּהם הם מסוּגלים לפשעים גדוֹלים, אלא שחוּלשתם מניאה אוֹתם מביצוּעם. ואוּלי הרגשת חוּלשתם היא היא שיוֹצרת בּהם את האימפּוּלסים הרעים, ואילוּ היו חזקים יוֹתר, היוּ האימפּוּלסים חלשים יוֹתר.

כך היא נוהגת בנו

אנגליה נוֹהגת בּנוּ כשם שנהגה שכנתנוּ הערלית בּתרנגוֹלת שלה. כּדי לעקוֹר מלבּה את תאות הדגירה שפכה עליה מים קרים (להָצֵן את אשה!), תלתה אוֹתה כפוּתה ברגליה, כּפשה את בּטנה בעפר… וכל אלה לא הוֹעילוּ: התרנגוֹלת הטילה את בּיציה בין סבכי הקוֹצים שבּגן ושם דגרה אוֹתן, ויוֹם אחד הוֹפיעה עם קהל אפרוֹחיה.

אוּלי לסוֹף תעשׂה אף האימפּריה כאוֹתה ערלית, שאספה אֵם על בּנים והתפּארה לפני שכנוֹתיה בבריכה הנאה… אוּלי!

נשים יפות ולא־יפות

חזיוֹן מצוּי הוּא: נשים שלא היוּ יפוֹת בּצעירוּתן מקבּלוֹת זיו של חן לעת זקנה. שקט הפנים, לוֹבן הראש, טוֹהר המבט – כּל אלה מצטרפים למשהוּ לוֹקח לב.

ולהפך: נשים שנחשבוּ בצעירוּתן יפהפיוֹת, שהיוֹ רוֹעצוֹת לבבוֹת, לוֹבשות לעת הזקנהצוּרה מגוּשמת, רוֹע־פּנים ורוֹע־עין, בּקיצוּר – מרירוּת הזקנה.

מה הסיבּה?

דוֹמני, הסיבּה היא בזה, שהאשה הלא־יפה אכלה את סבלה בדמי ימיה. החיים לא פינקוּה, הגברים רק סבלוּ אוֹתה. ואם בּכל זאת נצטרפוּ חייה לחשבּוֹן חיוּבי, הריהי אסירת־תוֹדה לגוֹרלה. למרוֹת הכּל – השׂיגה את מקוֹמה. מעתה ניתן לה לראוֹת את הדרך שעברה, על כּל המכשוֹלים שבּה, כי הוֹבילה אל על.

לא כן חברתה היפה היא אכלה את אוֹשרה בדמי ימיה. החיים העניקוּ לה הרבּה. הגברים בּיקשוּ להעניק לה יוֹתר ממה שהוּכשרה לקבּל. והנה סוֹף סוֹף “בּטל הדבר”, אחד אחד בּאוּ נגעי הזקנה. אין שׂימת לב. צרוֹת אחרוֹנוֹת אינן “מתחשבוֹת” בּזכוּיוֹת ראשוֹנוֹת. בּקצה דרכּה נערמים

המכשוֹלים הטבעיים בּגוֹבה רב. האוֹשר נראה רחוֹק, בּשפל. מכּאן היא רוֹאה את הניגוּד המשווע, האכזרי, הבּלתי־צוֹדק בּין העבר וּבין ההוֹוה. והמרירוּת שבלב, שבּכל נימי המהוּת, נוֹתנת אוֹתוֹתיה בפנים, בּעינים, ויוֹתר מכּול – בּארשת הפּה.

בארץ זו

כּאן, בּארץ זוֹ, בּהבדל מכּל ארץ שהעברים נחיתּים שם, יחד עם המאמצים לחשׂוֹף את טמוּני קרקע העבר, שלוּחים כּלי־הרוּח שלנוּ לחפּוֹרֹ בּחוֹמר האורירי של העתיד. תשוּקה היא המקננת לא רק בּלב יחידים, חוֹלמים והוֹזים, אלא בלב המוֹנים השוֹאלים יוֹם ולילה: מה דמוּת תהיה לאוּמה על אדמה זוֹ? מה דמוּת תהיה לאדמה זוֹ כעבוֹר שנים? מה אזכה אני לראוֹת מדמוּת זוֹ?

תשוּקה זוֹ היא כוֹח מניע בּמעשׂינוּ, שלא תמיד הניסיוֹן וההיגיוֹן מסכּימים עמהם.

הערכים והמעריכים

האמת והיוֹפי הם קוים בּמישוֹר; דעת הקהל וטעמוֹ – קשתוֹת מוּצקוֹת נטוּיוֹת עליהם. קצוֹת הקשתוֹת בּלבד נוֹגעים בּקוים. רק בּכוֹח לחץ גדוֹל אפשר לקרב את הקשת אל הקו הישר. אך ירפה הלחץ – מיד הקשת מתרחקת וחוֹזרת למקוֹמה.

אלה לעומת אלה

יהוּדי גרמניה ושכּמוֹתם, שעלוּ מאירוֹפּה וּמאמריקה

וּמארצוֹת־שפע אחרוֹת והביאוּ עמהם את ההידוּר ואת הבּרק ואת המוֹתרוֹת, בּרוֹב הימים קצתם הוֹלכים וּמשנים עצמם, אוּלי בבלי דעת, וּמסתגלים למנהג הארץ ולצרכיה.

לעוּמתם רבּים מבּני הארץ, מחקיהם, שטעמוּ בפעם הראשוֹנה טעם של גינוּני יפיוּת רוֹדפים אחרי אלה בלא כל יחס לאפשרוּיוֹת של הארץ, לתנאיה, למצבה.

מצוַת כּוּתים שהחזיקוּ בה ישראלים!

לְמה יפה הבזבוז

הבּיזבּוּז, כּל בּיזבּוּז, של היחיד לצוֹרכי עצמוֹ על חשבּוֹן אחרים (אין נכסי יחיד שלא על חשבּוֹן אחרים!) אינוֹ מוּסרי ואינוֹ מביא טוֹבה לכלל, אף כּי נדמה לפעמים שהוּא נוֹתן עבוֹדה וחיים לאלה המשמשים את תאוָתוֹ של המבזבּז.

כּנגד זה בּיזבּוּז הציבּוּר על דברים שבּתרבּוּת, בּנוֹי וּבנוֹחוּת לציבּוּר הוּא מוּסרי וּמוֹעיל. ואפילוּ הרבּים צריכים בּשל כּך

להצטמצם קצת ולוותר על משהוּ משלהם, יפה והגוּן הדבר, אף נוֹתן להם בּסוֹפוֹ של דבר את הסיפּוּק שבּהכּרה: משלנוּ כל החיל הזה. וגם למעשׂה הם נהנים.

לדידי, אין זיווּג יפה מזה: ציבּוּר חי חיים של הסתפּקוּת בּמוּעט (לא מחסוֹר!), של חסכנוּת יאוּתָה – ויש לוֹ בנינים וגנים וּמוֹסדוּת לתפארת לוֹ ולכבוֹד ואף לקנאה לבּאים בּגבוּלוֹ.

רוֹצה הייתי לזכּוֹת ולראוֹת את אוּמתנוּ ואת מדינתנוּ הוֹלכוֹת בּדרך זוֹ!

טבעוֹ של הנוֹתן

המקים מוֹסד ציבּוּרי (ואפילוּ מקוֹם קדוֹש) בּנתינתוֹ – לבּוֹ גס קצת בּמה שהקים, שהרי לא את נפשוֹ נתן עליו אלא חלק מן העוֹדף שיש לוֹ. יכוֹל היה לא ליתן, יכוֹל היה ליתן פּחוֹת, יכוֹל היה ליתן יוֹתר. בּזה שנתן רק חלק הוֹכיח (קוֹדם כּל לעצמוֹ), שהניח משהוּ גדוֹל וחשוּב מזה.

מוּבן, שאינוֹ נוֹתן כּלל גרוּע ממנוּ.

צירוף של כח ורוח

רק צירוּף של כּוֹח ורוּח מביא לידי ניצחוֹן של ממש. הראשוֹן בּלבד נצחוֹנוֹ נצחוֹן עוֹבר. השני בּלבד נצחוֹנוֹ מדוּמה. עַם

החפץ חיים חייב לטפּח את שניהם בּמסירוּת שוה. יש ימים, כּשהאחד נחלש, המחייבים טיפּוּח מוּגבּר של זה. אבל גם הצוֹרך הזמני אסוּר שיביא לידי הסחת הדעת מן הגוֹרם השני, שסוֹפה מפּלה.

כחות שרויים בסמוי

יש כּוֹחוֹת, בּיחוּד רוּחניים, השרוּיים בּסמוּי, והתגלוּתם בּאה רק מתוֹך התפּגשוּת עם כּוֹח אחר.

אלמלא קוֹמץ אנשי־רוּח עברים פּעילים, שהיגרוּ בתחילת המאה הזאת מרוּסיה לגליציה – אפשר שספרוּתנוּ לא היתה מקבּלת את תוֹספת השפע שהגיעה לה מארץ זוֹ.

זבל?

שמעתי מפּי יבנאלי שהספּיד את יצחק לוּפבן בּקירוּב כּך: "אנוּ היינוּ ועוֹדנוּ הזבל למדינה, למה שהוּקם ועוֹמד עוֹד לקוּם. מעשׂינוּ והוייתנוּ ייבלעוּ במעשׂים החדשים, הגדוֹלים

והנפלאים, שאין אנוּ יוֹדעים עוֹד להעריכם כּמוֹ".

שמעתי את הדברים, המה פגעוּ בי. אנוּ – הזבל? אם מ“השקפת הנצח” כּל דוֹר הוּא זבל לדוֹר הבּא. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּך בּטבע וכך בּחלק מן הטבע – בּאנוֹשוּת. כּל זמן שיש חליפוֹת לידה וּמיתה ולידה יהיה כך. אבל לקרוֹא דוקא לדוֹר המכין, המניח את היסוֹדוֹת, הקוֹפץ קפיצת נחשוֹן, הדוֹר שמרד בּהוייה אחת כּדי לפתוֹח בּהוייה אחרת, הדוֹר שלקח עליו מדעת ומרצוֹן מחסוֹר וייסוּרים וסכּנוֹת וקרבּנוֹת – לקרוֹא דוקא לדוֹר כּזה “זבל” – אם אין זוֹ ענותנוּת יתירה, הרי זוֹ התעלמוּת מן הנוֹהג ההיסטוֹרי.

לא כן יחשבוּ הדוֹרוֹת הבּאים עם כּל השכחה השכיחה, עם כּל מה שנגזר על המתים שישתכּחוּ מן הלב ועל המעשׂים החדשים שישכּחוּ את הישנים – זכוֹר יזכּרוּ את הראשוֹנים.

לא רק לעם אמריקה ישנם “אבוֹת עוֹלי־רגל”…

אלה שגידלה האדמה

אלה שגידלה אוֹתם אדמת ארצנוּ היוּ ראשוֹני גוֹאליה במערכה. הם שידעוּ שביליה ביוֹם וּבלילה, שידעוּ את ריחה מקרוֹב, שידעוּ לזחוֹל ולרבוֹץ עליה, שידעוּ להיוֹת עמה לאחדים – הם היוּ ראשי כוֹבשיה וגוֹאליה.

אין כּוֹח כּכוֹח האדמה, אין אצילוּת כּאצילוּתה. גם המתנשׂאים למרוֹמים על כּנפי פלדה צוֹפים אל האדמה, לשוּב אליה. גם המפליגים למרחקי ימים אל האדמה הם חוֹתרים, להגיע אוֹ לשוּב אליה.

היא הנגאלת והגוֹאלת, ממנה בא הכּל ואליה שב הכּל. כּל הכּיבּוּשים אין שמם כּיבּוּש, מלבד כּיבּוּש האדמה

על כּן בּימים אלה, שאוֹפקים רבּים וּרחוֹקים רוֹמזים

וקוֹראים לנוּ, וּביחוּד לדוֹר הצעיר, שׂוּמה עלינוּ לשיר את שירת האדמה, האחת והקרוֹבה, את בּרכתה ואת נצחה.

הם, הצעירים הכובשים

גם בּשׂדה הספרוּת הם כּוֹבשים הצעירים חמי־הסם וקרי־הלב. הם אחרים, הם חדשים, הם בּני דור עוֹלה וכוֹבש. הם דוֹהרים על פּנַי הלאה, הלאה, הם מגמאים שטחים, שטחי יישוּב ושטחי מדבּר. קוֹלם אחר, עיניהם אחרוֹת. הם למדוּ בקלוּת את המעט הדרוּש להם, סיגלוּ רכוּש בּאפס יד. הלשוֹן בּפיהם עמוּסה קצת, צרוּדה קצת, אך אמיצה, פּרוּעה וּמדוּבללת, אך עוֹברים בּה גם חוּטי כסף וזהב ושני־תוֹלעת.

הם דוֹהרים ועוֹברים על פּנַי, על היוֹשב על הרגב הכּבד בּפאת השׂדה לעת מנחה. הם רוֹאים את מבּטי המלוָם בּחיבּה, בּברכה. הן רבּים מהם תלמידי היוּ, מקשיבים ולא מקשיבים, וּמעט מלקחי בילקוּטם הקל. אין כּאן, כּמוֹ בשירוֹ של בּיאליק ("ילדוּת), לא “קרחת עלוּבה” ולא “לעג ילדים”, אלא דבר גוֹרלי מזה.

דהרוּ, דהרוּ על פּנַי. איני יוֹדע אנה אתם מגיעים, בּעוֹד אני יוֹשב על הרגב הכּבד והדשן והרוּח הטוֹבה משׂחקת בּשׂער ראשי המלבּין!

שוֹנוֹת

הסיפּוּר התנ"כי המוּבהק ביוֹתר בּספרוּתנוּ החדשה “אהבת “ציון”– אין כּמוֹתוֹ יצירה אנטיפּוֹדית לאוֹפי הסיפּוּר התנ”כי.

*

זה טבען של מטרוֹת הפּרט הגבוֹהוֹת: בּשעה שהוּא מתקרב אליהן הן מתגבּהוֹת והוּא תוֹפס רק צילן ועיניו תוֹהוֹת על ידיו הריקוֹת.

*

שתי סגוּלוֹת למסַפּר: א. כּוֹח להחיוֹת דברים שראה ושמע; ב. דמיוֹן לצרפם צירוּף חדש.

*

ה“כּלבים” הגדוֹלים סיריוּס וּפרוֹקיוֹן נמצאים קרוֹב לצדק. כּשאתה הוֹלך לבקש את הצדק, אל תסיח דעתך מן הכּלבים הקרוֹבים לוֹ.

*

להתרחבוּת הנפש וגידוּלה חשוּב להעריך את מה שאין, ואילוּ לבריאוּתה ולקיוּמה חשוּב להעריך מה שיש.

*

כּל אדם יש בּוֹ מקצת תאוה להיוֹת נביא.

אנו יודעים והם יודעים

עוֹד בּימי המאנדט, כּשראיתי מה פעלנוּ בארץ, מה נטענוּ, מה בנינוּ, מה רכשנוּ בחוֹמר וּברוּח, והעיקר בּהרגשה של חירוּת (אף כּי מוגבּלת על ידי שלטוֹן זר) שלא ידענוּ כמוֹתה בשוּם מקוֹם בּגלוּת – ידעתי, כי על כּל אלה, בּיוֹם פּיקוּח הנפש, נקוּם ונגן בּכל הכּוֹח וּבכל מסירוּת הנפש.

ועתה, אחרי מה שהשׂגנוּ, לא רק בּעמל וּבאהבה, אלא בּקרבּנוֹת דמים וּבתפארת שבּגבורּה, אחרי שטעמנוּ טעם של חירוּת בלתי מוּגבלת על־ידי אחרים, אחרי שהיינוּ למדינה בין מדינוּת, לאוּמה בין אוּמוֹת, אחרי שבּא החלוֹם הרחוֹק, הגבוֹה – לא ייקר עוֹד כּל מאמץ, כּל קרבּן, כּל נטף אחרוֹן של גבוּרה, לעמוֹד וּלהגן על הנרכּש, לבססוֹ ולחזקוֹ.

אנוּ יוֹדעים זאת, וגם האחרים, הזרים יוֹדעים וּמבינים זאת.

זלזול ביגיעם של אחרים

סחה לי אשה שנסעה לאמריקה וחזרה: “אין אתם, העם בּציוֹן, יוֹדעים כּמה קשים החיים בּאמריקה, זוֹ שנראית לכם מרחוֹק כּגן־עדן. כּמה עמלים וטוֹרחים שם בּני־אדם על הפּרנסה ועל הרכוּש. כּחמוֹרים, אוֹ כּמכוֹנוֹת הם עוֹבדים מהנץ החמה, ויש גם עד הַאֲחֵר בּלילה, אין גבוּל למאמצים. הכּסף שהם עוֹשׂים – כּמה זיעה, כּמה עצבּים, כּמה יגיעה משוּקעים בּוֹ. לא, אין רוֹב אחינוּ בני ישׂראל עוֹשׂים בּאמריקה כסף על נקלה. ואילוּ ראיתם איך יהוּדי אמריקה עמלים אלה נוֹתנים את כּספּם בּשביל ארץ־ישׂראל, בּכמה התלהבוּת, בּכמה אמוּנה תמימה, שהם בּוֹנים בּוֹ את מדינת ישׂראל, את כּבוֹד ישׂראל, את הוֹווֹ ועתידו, אילוּ ידעתם זאת – לא הייתם נוֹהגים כּל כּך בּיזבּוּז בּכסף זה!”

שמעתי דבריה וחשבתי: מלבד ק"ן הטעמים האחרים כּנגד הבּיזבּוּז, בּלי חשבוֹן ודעת נפש, שחלק גדוֹל מן הישוּב נוֹהג בּאוֹצרוֹת הנדיבוּת של אחינוּ בגוֹלה, יש עוֹד משקל מוּסרי כנגדוֹ. לפעמים יש לך הרוֹשם: יישוּב טוֹב, אמיץ־רוּח וגדוֹל־מעשׂ, אבל מאבּד בּקלוּת־ראש את יגיעם של אחרים, טוֹבים, נדיבי־לב ורבּי־אמוּנה. עד מתי? נזכּוֹר, יחד עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּביזבּוּז, גם מה שדבק בּפרוּטה זוֹ שאנוּ מזלזלים בּה!

הקליטה הרוחנית של הפרט

רבּוֹת ידוּבּר אצלנוּ על הקליטה הרוּחנית של העלייה החדשה, הבּאה עלינוּ בגלים גדוֹלים. אבל יש לדבּר גם על קליטתוֹ הרוֹחנית של הפּרט, של המשׂכיל בּעת הזאת.

הכּל מוֹדים: כּוֹח קליטתוֹ הרוּחנית של האדם המוֹדרני פוֹחת והוֹלך בּמידה שהידיעוֹת מתרבּוֹת וּמסתעפוֹת. דבר זה בדוּק

וּמנוּסה. אך מלבד הגבוּלוֹת הכּמוּתיים מתגלים גם גבוּלוֹת פּסיכוֹלוֹגיים. עם התרבּוּת הידיעוֹת מתיאש היחיד מידיעת הכּל, וּמתוֹך כּך רצוֹנוֹ וכוֹחוֹ תשים. אמנם דרך ההתמחוּת היא, כּנראה, הדרך היחידה במצב המדעים היוֹם, אבל זוֹ רעה חוֹלה, שהיא, ההתמחוּת האֶכּסקלוּסיבית, מביאה עמה בהכרח דילדוּל כּוֹחוֹת הנפש בּכללם.

שתיים סכּנוֹת לאדם החדש: מכוֹנוֹת החישוּב החדשוֹת ושיטוֹת־המחשבה החדשוֹת, הפּוֹטרוֹת את הלוֹמד ממאמץ מחשבתי רב־היקף!

על בעלי אפכא מסתברא

מימי לא ראיתי אדם, שנוֹהג תמיד בּמידת ההתנגדוּת, בּאמירת ההיפך, גם בּמקוֹם שאין כּל טעם וסיבּה לכך – והוּא אדם חזק, בּעל אוֹפי, אף על פּי שהוּא נראה כך מחמת העקשנוּת והקשיוּת שבּוֹ. להפך, תמיד נוֹכחתי לדעת, שהוּא סימן חוּלשה לוֹ; הפּחד התמידי שמא ייחשב וַתרן, חסר־עצמיוּת, מוּשפּע מאחרים, הוּא הוּא הנוֹהג בּוֹ וּבמנהגוֹ. כּל אדם משתוֹקק שיהיה בוֹ משהוּ משלוֹ, אבל לא לכל אדם ניתן הכּוֹח לבטוֹח בּעצמוֹ, כּי שלוֹ יקיים עצמוֹ בלי הדגשה מלאכוּתית.

על כּן אל תבוּזוּ גם לבעל איפּכא מסתּבּרא.

פּרידה ותשובה

רוֹב בּני־אדם חיים חיי כפילוּת. ויש בּזה מן הטוֹב והמוֹעיל. כּדי שיכּיר עצמוֹ ויוּכל להיוֹת נאמן לעצמוֹ על האדם מזמן לזמן להיפּרד מעצמוֹ, שאז יוּכל להתבּוֹנן בּעצמוֹ ולשוּב אל עצמוֹ. פּרישה צוֹרך פּגישה.

אבל כּל פּרידה כזוֹ צריך שיהא עמה מצער הפּרידה וּמכּוֹסף ההתחבּרוּת עם עצמוֹ. מי שמרגיל עצמוֹ בפרידוֹת תדירוֹת וארוּכוּתֹ מתוֹך קלוּת־ראש, סוֹפוֹ שאינוֹ מוֹצא עוֹד את דרך התשוּבה אל עצמוֹ, והפּרידה הוֹפכת פּירוּד וּתעייה בעוֹלם התוֹהוּ.

הקלקוּל שבתּיקון

זה ליקוּי יסוֹדי באדם וּבעוֹלם, שבּעקב התיקוּן אוֹחז הקילקוּל.

החשוּב שבּכל התיקוּנים הוּא בלי ספק התיקוּן הסוֹציאלי.

הדאגה והמלחמה להבטיח לכל בריה את מיעוּט צרכיה (ואם אפשר, כּל צרכיה) ודאי שהוּא מעשׂה רב וראוּי לכל הכּבוֹד, השבח וההתפעלוּת – אבל, וזה הצד הטראגי שבּדבר, מתוֹך שהוּא ענין של כּלל הוּא עשׂוּי לפגוֹם בּאהבת הזוּלת וּבחמלת הזוּלת בּלב הפּרט, זוֹ שהיתה מעוֹלם עיקר גדוֹל בּמוּסר האדם. מה ערך לפרט הקטן, אם אני עוֹסק בּתיקוּן הכּלל הגדוֹל, שהפּרט ימצא בוֹ ממילא את תיקוּנוֹ?

מכאן אוֹתה קשיחוּת, אוֹתה ביטחה ואהבה עצמית שאנוּ מוֹצאים על פּי רוֹב אצל מתקני־עוֹלם גדוֹלים.

חם הרגש ביצירה

חוֹם הרגש היצוּק בּיצירה פיוּטית

עוֹשׂה גם את סגנוֹנה הקשה מוּבן, בּעוֹד שהעדר הרגש עוֹשׂה גם את הלשוֹן הקלה והשוֹטפת אטוּמה. הרוּח הקרירה והיגעה הנוֹשבת מן היצירה מרדמת את הבנתוֹ של הקוֹרא.

הבית לפנים והיום

לפנים היוּ האיש והאשה בּבית כּעץ וצלוֹ הטוֹב, אוֹ כקוֹרה וצלה (הבּיטוּי: צל קוֹרה!), על כּן יכלוּ אחרים לבוֹא לחסוֹת בּביתם.

עתה האיש בּבית משוּל כּעץ יבש בּלי צל, והאשה אשר עמוֹ כעץ שני בדומה לוֹ, דבוּק אוֹ נפרד. איך יחסוּ בהם אחרים ואין צל להם?

גבוּרת סוֹפרינו בגוֹלה

בּכל פּעם שאני מהרהר בּיוצרי ספרוּתנוּ העברית החדשה בגוֹלה, אני מלא השתוֹממוּת על גבוּרת רוּחם. הם יצרוּ מה שיצרוּ כמעט בּלי כלים ראוּיים לשימוּש: שׂפה חיה, הוָאי טבעי, מסוֹרת אמנוּתית, וכמעט בּלי ריזוֹנאנס. רק גיבּוֹרי־רוּח, שיש בּהם מיסוֹד הנזירוּת, יכוֹלים לעמוֹד בּניסיוֹן כּזה!

יצירתו של שלום עליכם

ראית מים מינראליים חיים בּתוֹך כּוֹס שקוּפה: צלוּלים, מבעבֹעים, מגרים, מחזקים ומעוֹררים הרגשה של בּריאות – זוֹ יצירתוֹ של שלוֹם עליכם!

שונות

המשיח החדש, הדיקטאטוֹר, מהוּ אוֹמר? – “אני ורוֹכב על חמוֹר”.

*

הדרך הטוֹבה שיבוֹר לוֹ האדם: פּסימיוּת בּהערכה ואוֹפּטימיוּת בּמעשׂה.

*

שׂק־פּיטפּוּט גם אם הוּא עשׂוּי תכלת וארגמן ותולעת שני אינוֹ אלא שׂק־פּיטפּוּט.

כינוס מחייה וכינוס ממית

בּשביל החוֹקר יש ערך לפסוּק אחד בּספר ישן, למלה אחת, לפרט אחד. בגלל פּרט זה כדאי לוֹ לקרוֹא את הספר כּוּלוֹ. גילוּי הפּרט המאיר בּתוֹך ערימת הדברים הכּהים, המתים, הוּא בשבילוֹ חוָיה, שׂמחה לנפש. מבּחינה זוֹ אין ספר מיוּתר. כּוּלם צריכים להישמר בספריוֹת גדוֹלוֹת, לאוּמיוֹת, וּלהימצא לדוֹרשיהם בּדרך נוּחה לשימוּש.

אבל כּשהמדוּבּר הוּא בספרים שבּאים להכניסם שוּב בּברית החיים, כּדי שישפּיעוּ מרוּחם על הדוֹר, יש לעיין שבעה עיוּנים ולבדוֹק שלוֹש־עשׂרה בדיקוֹת אם לא יצא השׂכר בּהפסד. רבּים, רבּים לאין ספוֹר הספרים שהיוּ חיים בּשעתם, אבל מעטים מאד אלה שחיוּתם נשתמרה בהם, שלא נאכלוּ מחרצנים ועד זג. ואם נבוֹא לכנוֹס וּלהפיץ את כּוּלם, אוֹ את רוּבּם, אוֹ אפילוּ חלק ניכּר מהם – נסתוֹם בּעל כּוֹרחנוּ מקוֹרוֹת נוֹבעים מים חיים.

אין טעם להוֹציא ספר ממין זה, ויהי שמוֹ גדוֹל, בּאלפי טפסים, בּזמן שדיים טפסים מספּר לצוֹרך עיוּנוֹ של החוֹקר. אין למלא בדרך מלאכוּתית, ע"י ניצוּל הפּרסטיז’ה, את קלוּת דעתם וקלוּת אמוּנתם, את הסנוֹבּיזם הרוּחני, של אנשים רבּים, שימלאוּ את ארוֹנוֹתיהם ספרים שאין בּכוֹחם הרוּחני לא רק לקראם אלא גם לעיין בהם עיוּן חטוּף. מה רב ההפסד בּהרגל להחזיק ספרים בתוֹך ארוֹן שנים על שנים בּלי איורוּר של קריאה! המשנה שלנוּ מחייבת אדם לקרוֹא בספרים שמצא, אוֹ לפחוֹת לגוֹללם, אחת לשלוֹשים יוֹם, ואילוּ אלה מחיים אוֹתם כדי לחוֹנטם.

בּיאליק דיבּר נכבּדוֹת על כּינוּס, גניזה וחתימה. ואוּלם יש לדבּר גם על סתימה, על סכּנת הסתימה. ספרים כּאלה, כּבדים ומכוּבּדים, הדוּרים בּצוֹרתם, עם אפּאראטים מדעיים

משוּכללים אוֹ מפוּקפּקים, עשׂוּיים לסתוֹם כּמה צינוֹרוֹת חשוּבים בּיצירה

הרוּחנית בּמקוֹם לפוֹתחם.

יתנוּ נא דעתם על כּך העוֹסקים בּמלאכה זוֹ, גם אם יש לכאוֹרה שׂכר זמני בצדה. יש להביא בחשבּוֹן לא רק את הכּוֹח המחייה שבּספרים מסוּג זה אלא גם את הכּוֹח הממית שבּהם.

אכילת בשר – אידיאל

בּשל המחסוֹר בּמאכלי בשׂר וּבשל הפּירסוּם הרב הניתן יוֹם יוֹם למחסוֹר זה – נעשׂה בבלי דעת עצם העניין הגס הזה של אכילת בּשׂר לאידיאל, כּביכוֹל, בּעוֹד שצריך היה להיוֹת ההיפך מזה: דוקא המחסוֹר מאוֹנס צריך היה לשמש הזדמנוּת להוֹכיח לבני־אדם שאפשר להם גם בּלי בּשׂר, מאכל הטוֹרפים למיניהם.

ושוּב מתקיים הכּלל המשוּנה: טוֹב המקוֹם שאין אנוּ שם והדבר שאינוֹ נתוּן לנוּ.

על המסים

עניין המיסים עוֹמד עתה ברוּמוֹ של עוֹלמנוּ. גם לאחר שהחוּק נתקבּל בּכנסת עדיין הרוּחוֹת לא שככוּ, ורבּים הרוֹגנים בבתיהם. רבּים אינם יכוֹלים לשכּוֹח את הימים ה“טוֹבים” של שלטוֹן המאנדאט, כּשהיוּ נוֹקטים את התוֹרה של “מצוה לחסרוֹ”. ואעפ"י שאין לדרוֹש מכּל אדם את מידת החסידוּת של אוֹתוֹ רב בּעל מוּסר, שהיה שוֹלח מכתב בּידי שליח וּמדבּיק עליו בּוּל כּדי שלא להוֹנוֹת את המלכוּת, יש לדרוֹש ממנוּ מידה נכוֹנה בהבנת החוֹבה והערך שבּתשלוּם המיסים.

מן הראוּי להביא קטע מן “הקטעים האנטרוֹפוֹלגיים” של הפּייטן נוֹבאליס בּענין המיסים והמדינה:

“לעולם אין אוֹכלוסיה של מדינה מרוּבּים מדי, הבעיה העיקרית של איש המדינה היא להמציא להמוֹני העם התעסקוּת בּשיטה וּבתכלית, שלא ייבנה מעמד אחד מחוּרבּנו של מעמד אחר. בּמידה שמתרבּים המיסים וצוֹרכי המדינה, בה במידה משתכללת המדינה. אסוּר שיהיה מס שאין בּוֹ ריוח לפרטים. כּמה מרוּבּוֹת היוּ הוֹצאוֹתיו של אדם מחוּץ למדינה, אילוּ בא להמציא לעצמוֹ ביטחוֹן, משפּט, דרכים מתוּקנוֹת וכו'! רק מי שאינוֹ חי במדינה באוֹתוֹ מוּבן שאדם חי באהוּבתוֹ, יתאוֹנן על נטל המיסים. אין יתרוֹן נעלה יוֹתר מתשלוּם מיסים. יש לראוֹת את המיסים כּשׂכר למדינה, זאת אוֹמרת, לאדם רב־כֹּוח, רב־משפּט, רב־חכמה וּמרבּה־עוֹנג. צרכיה של המדינה הם צרכיו ההכרחיים של הפּרט. כּדי להיוֹת אדם ולהישאר אדם יש צוֹרך בּמדינה. למדינה זכוּיוֹת רחבוֹת טבעיוֹת כּמוֹ לפרט. אדם בּלי מדינה הוּא פרא־אדם. כּל תרבּוּת מקוֹרה ביחסים שבּין האדם והמדינה. בּמידה שהוֹא משׂכיל, הוּא נעשׂה איבר של מדינה משׂכּלת”.

על זה יש להוֹסיף: אם מדינה בנוּיה על תילה כך, מדינה שעוֹמדת בּתחילת בּניינה לא כל שכּן. ואוּלם אין להסיח את הדעת מן הצד השני של המטבּע: גם המדינה מחוּיבת לא רק ליטוֹל אלא גם ליתן. וזה העיקר, אצל הפּרט ואצל הכּלל, שרק אם הנתינה אינה פחוּתה מן הלקיחה – אפשר לדבר על מצב מוּסרי.

ועוֹד: המדינה חייבת לנהוֹג כּך, שלא תהיה לפרט ההרגשה, שמיסיו מתבּזבּזים על דברים של מוֹתרוֹת, על נוֹחוּתם היתירה של מבצעיה.

שלולית וזרם

עם כּל אהבתי את פּינת מוֹלדתי הטבעית, מכוֹרת ילדוּתי, מעוֹדי לא גרסתי את ההתבּדלוּת וההתיחדוּת, על אחת כּמה וכמה ההתפּארוּת וההתנשׂאוּת על פּינוּת אחרוֹת וקיבּוּצי אחים אחרים. וּמשוּם כּך קם בּי תמיד רגש של תמיהה ותהייה על הבּאים לפגוֹע בּפינתי, להעליבה בדיבּוּר פּה ולייחס לה מוּמים שאין בּה, אוֹ שיש כּמוֹתם, אצל יחידים, גם בּקיבּוּצים אחרים.

אנוּ שמנערוּתנוּ ינקנוּ את ההכּרה הציוֹנית, את

הכּיסוּפים לקיבּוּץ גלוּיוֹת, לאיחוּד פּזוּרינוּ לאוּמה אחת מכוּנסת

בּארץ־אבוֹת, נפשנוּ סלדה מן ההתגוֹדדות. וּמה תמוּה וּמצער, שגם כּאן, בּמחוֹז חפצנוּ עדיין אנוּ מטפּחים את הפּירוּדים על יסוֹד המוֹצא. עדיין מיישבים את נידחינוּ ביישוּבים שוֹנים, כּדי שיוּכלו לטפּח את שבטיוּתם כּאן בּמוֹלדת האמיתית, למען עשׂוֹת את האוּמה טלית שכּוּלה טלאים של גלוּיוֹת.

אני מאמין וּבטוּח, כּי מן “הגזעים” השוֹנים וה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת, שהבאנו ועדיין מביאים לארץ, תקוּם אוּמה מאוּחדת, משוּבּחת, גזע מוּשלם וּמפוֹאר, רב־יוֹפי ורב־כּוֹח, וּמן ה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת תצמח תרבּוּת לאוּמית גדוֹלה ואמיצה לכבוֹד וּלתפארת – אבל כּל “היסוֹדוֹת” הללוּ צריכים לנשק זה את זה, להשפּיע זה על זה וּלהתמזג זה בזה. אם נוֹסיף לטפּח את המפריד, תהיינה לנוּ הרבה שלוּליוֹת קטנוֹת ועכוּרוֹת, אך לא יהיה לנוּ זרם אדיר וטהוֹר אחד.

אל לנוּ לטשטש את העבר, חס לנוּ מלהתבּייש זה בזה. לכוּלנו יתרוֹנוֹת וחסרוֹנוֹת. עתה, שרוֹב המכוֹרוֹת שלנוּ נעשׂוּ רק זֵכר, נזכּוֹר את הטוֹב שבּהן, הטוֹב שהוּא תמיד המכריע והקוֹבע, נבליט וניטע את הטוֹב מכּל מקוֹם.

מה עלוּבה המראה, שאיש עברי פליט בּית־קברוֹת אחד עוֹמד וּמספר בּגנוּת אחיו פּליט בּית־קברוֹת אחר!

הזאת תוֹרת הציוֹנוּת, שהביאה לנוּ את הגאוּלה וּבשמה דוֹגלים כּל מחנוֹתינוּ?

חיסול גולות

גוֹלוֹת אחדוֹת נתחסלוּ כבר על ידי עלייה לישׂראל, ואחדוֹת עוֹמדוֹת להתחסל בּקרוֹב. הלב ירעד בּגיל: מה הגיע להם לקיבּוּצי ישׂראל בּני מאוֹת שנים! איזוֹ עקירה עם שרשים עמוּקים! יוֹתר מכּל נוֹגע אל הלב עזיבת בּתי־הקברוֹת לחרישת הגוֹיים. אך גם גיל לנוּ: הם בּאים לארץ החיים, לחיים של כּבוֹד־אדם.

מה שעשה עַם היטלר והחוֹסים בּצלוֹ ליהוּדים שבּידם לא יכלוּ לעשׂוֹת עמים אחרים. אבל הארס שהוּרכב בּהם וציוּר הדוּגמה שניטע בּהם לא פגוּ. אפשר מאד שבּסתר לבּם הם מתקנאים בּאלה שנפטרוּ מן הצרה ולוּ גם בצוּרה לא־אנוֹשית. לא מעטים הסימנים לכך. וּמעטים אף אינם מתבּיישים לגלוֹת את מה שבּלבּם.

זוֹהי הכּרה מזעזעת את הנפש. אבל אסוּר לחפּוֹת עליה. היא מציאוּת. וּבמקוֹם שיש מחפּים עליה עלינוּ החוֹבה לגלוֹתה. עתה יש מדינת ישׂראל, עתה יש בּחירה. שני נימוּקים מכריעים להכּרת האמת: רגש הכּבוֹד וּמציאוּת המוֹצא.

עוד עשר שנים…

די לוֹ לעוֹלם בּעשׂר שנים שתעבוֹרנה עליו מתוֹך אימת המלחמה האטוֹמית בּרוֹב ארצוֹת התרבּוּת, שרוּח האדם וּמוּסרוֹ יתמוֹטטוּ

לאין תקנה. הפּצצות עצמן, בּבוֹאן לאחרוֹנה, תפגענה באנוֹשוּת בּשילה מן הבּחינה המוּסרית להכחדה.

התעמוֹד להם לדברי האוּמוֹת מזה ומזה שארית הכּוֹח המוּסרי לעצוֹר בּעד “מפעל הכשרה” זה בעוֹדנוּ בראשיתוֹ?

הנאה והנאה

“המשוֹרר האמיתי אין לוֹ לא תוֹרה ולא השקפה ולא מוּסר, ואף לא עצמוּת. משוּם מה? משוּם שהמשוֹרר שׂשׂ על האוֹר והצל בּמידה שוה, ויצירת הטיפּוּס יאגוֹ גוֹרמת לוֹ הנאה ממש כּיצירת הטיפּוּס אימוֹג’ן” – דברי המשוֹרר האנגלי קיטס.

על דבריו אלה יש להשיב: בּמה דברים אמוּרים? בּהנאה האסתיטית. ואוּלם יש לוֹ למשוֹרר, לכל משוֹרר, גם הנאה אחרת, והוּא הסיפּוּק המוּסרי נוֹסף על הסיפּוּק האסתיטי. וּמבחינה זוֹ אינה דוֹמה ההנאה בשעת יצירת יאגוֹ ליצירת אימוֹג’ן. כּאן ההנאה היא איגוֹאיסטית שמקוֹרה ביכוֹלת העיצוּב וכאן ההנאה היא חברוּתית־מסוֹרתית שמקוֹרה במציאוּת היוֹפי הנאצל.

על הנגלה והנסתר

מיוֹם שעמדתי על דעתי ראיתי את הנסתר האמיתי בנגלה, והוּא ריתקני מתוֹך התפּעמוּת הדמיוֹן והרגש.

הנסתר שבּמכוּסה, שידעתי עליו מפּי השמוּעה או מפּי הכּתב, עוֹרר בּי פחד ויצר הבּריחה; ואילוּ הנסתר שבּנגלה עוֹרר בּי השתוֹממוּת והתרגשוּת של תוּגה אוֹ של שׂמחה ורצוֹן לשהוֹת עליו.

טוֹלסטוֹי מספּר, שעמד פּעם כּוּלוֹ התרגשוּת הנפש לפני סילוֹן של מים, הסתכּל בּוֹ ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ, הסתכּל וחזר לנפשוֹ פעמים רבּוֹת: “מים נוֹזלים, מים נוֹזלים!”

סוֹד גדוֹל נתגלה לוֹ למשוֹרר הנגלה הגדוֹל בּחזיוֹן שאין כּמוֹהוּ להתמד של נגלה והוּא הנסתר העמוֹק בּיוֹתר.

כוח ההיתר והאיסור

הרב שלנוּ ר' מנדלי היה ידוּע כּמֵקל. וכנגדוֹ הרב משטרוויץ היה מפוּרסם כּמחמיר גדוֹל. והיוֹ מרננים אחרי רבּנוּ, שאינוֹ גדוֹל בּתוֹרה וּביראה כהלה.

פּעם, בּשעה שלמדתי אצלוֹ שיעוּר, הפסיק ר' מנדלי ממשנתוֹ ואמר לי:

ראה כמה פּעמים נאמר בּגמרא “כּוֹחא דהיתרא עדיף”, ורש“י ז”ל במסכת בּיצה מפרש: “שהכּל יכוֹלין להחמיר, אפילוּ בדבר המוּתר”. ולא נאמר בּשוּם מקוֹם “כּוֹחא דאיסוּרא”. וּבאמת לאיסוּר אין צוֹרך בּכוֹח

כּלל. הרב משטרוויץ, למשל, יכוֹל לשכּב בּלילה במיטתוֹ, וּבאים אליו מבּית המטבּחיים, מעירים אוֹתוֹ משנתוֹ ואוֹמרים לוֹ:

“רבּי, יש סירכא” והוּא מפהק ואוֹמר: “טריפה!” – מתהפּך על הצד השני וחוֹזר לשנתוֹ. איזה כוֹח דרוּש לכך? ואילוּ כּשמעירים אוֹתי בלילה ואוֹמרים לי: “יש סירכא”, אני יוֹרד וּמתלבּש, נוֹטל את ידי והוֹלך בּחוֹשך וּבצינה לראות את הסירכא. אחר־כּך אני בוֹדקה וחוֹזר ובודקה ומסלקה בזהירות בציפורן הזרת, ואומר לקצב לנפח עוד ועוד, ואם אין האויר יוצא אני אומר: “כשר”! ולא אמרתי לך את הדברים אלא להראותך את חכמת חז"ל. עתה נשוב לעניננו.

על נכדים וזקניהם

מוקדש לחמשת נכדי

בּרגיל, בּנים בּאים לוֹ לאדם בּזמן שהוּא יוֹצא ליריד החיים והפּעוּלה, אוֹ בזמן שהוּא נמצא כבר בּעיצוּמוֹ, טרוּד וּמטוֹרד ואינוֹ רוֹאה אוֹתם אלא בחטיפה, לשעוֹת או לרגעים. וגם אז עיקר מוֹחוֹ ולבּוֹ שרוּיים בּמקוֹם אחר.

לא כן הנכדים. אלה באים לוֹ לאדם בּרגיל בּזמן שהוּא חוֹזר מן היריד. ראייתוֹ שהוּיה, תגוּבתוֹ בישוּב הדעת, מתוּן־מתוּן, צלוּל־צלוּל, חביב־חביב, מתרחק מן הרחוֹק וּמתקרב אל הקרוֹב.

הוֹאיל ואין עליו עוֹל הדאגה הישירה להם וכל הכּרוך בּה, דאגתוֹ לנכדיו היא מיסוֹד החיבּה בלבד והוּא רוֹאה בהם רק את החן, הזיו והנוֹגה.

והוּא הדין בּנכדים לגבּי זקניהם.

לדעתוֹ של מוֹנטיין, אהבת הילדים להוֹריהם אינה מרוּבּה באוֹתה מידה שמרוּבּה אהבת ההוֹרים לילדיהם, “הוֹאיל והיא פוֹנה לאחוֹר ולא לפנים”. וּנכוֹנים הדברים בּמידה מסוּייגת לגבּי ההוֹרים, שאוֹהבים

בּילדיהם גם את סיכּוי הנחת שהם עתידים להרווֹתם, ואילוּ הילדים רק מקבּלים מה שהכינוּ ההוֹרים, בּלי קיווּי לראוֹת בּהם טוֹבה, אבל אין הם נכוֹנים בּאוֹתה מידה לגבּי הוֹרי ההוֹרים, אף על פּי שבּמקרה זה אהבת הצאצאים צריכה להרחיק לאחוֹר יוֹתר מאשר בּמקרה הראשוֹן. כּי הגיוֹנוֹ של יוֹצר האדם שוֹנה לעתים קרוֹבוֹת מהגיוֹנו של יצוּרוֹ האדם, שהוּא נטע בּו בּצד הכּרת הטוֹבה גם את היפּוּכה, את כּפיית הטוֹבה, מידה שאינה פחוֹת חזקה וּנחוּצה בחיים. כּלוֹמר, את המרדוּת בּמיטיבים רק משוּם שהם מיטיבים. עצם החסוּת, הכּוֹח המפגין עצמוֹ כלפּי החלש, ואפילוּ לטוֹבתוֹ, מעוֹרר

אי־רצוֹן וּתשוּקה לפוֹרקוֹ. אף הקטן רצוֹנוֹ גדוֹל לקיים אישיוּתוֹ, שהיא מצוּמצמת בּהכרח על ידי אפּיטרופּסותם של ההוֹרים, הרוֹאים עצמם חייבים בּה, ואילוּ הוֹרי ההוֹרים, אם בּעלי נפש הם, וּמתוֹך שהם פּטוּרים מאפּיטרוֹפּסוּת זוֹּ, הם מסתלקים ממנה מעיקרא ונשארת בּהם רק החיבּה האבּהית הצרוּפה. אף הקיווּי לראוֹת נחת בּנכדים נחלש על ידי רפיוֹן האמוּנה שיעמוֹד להם כּוֹחם לקבּל את הנחת.

צא וראה: סבא קפּדן ורוֹטנן, שנוֹטל לעצמוֹ את זכוּת האפּיטרוֹפּסוּת על נכדיו הוּא על פּי רוֹב נלעג ושׂנוּא על הקטן יוֹתר מאב כּזה. שאת האב הוא ירא (אם ידע לשמוֹר כּבוֹד יראתוֹ), ואת אבי אביו הוּא מקלה בּלבּוֹ, משוּם שהוּא יוֹדע חוּלשתוֹ.

אפשר משוּם שיש בּהם בּזקנים משהוּ מ“ילדוּת שניה” הם קרוֹבים להם, מבינים להם וּמוּבנים עליהם. לא תחסר גם מקצת תהייה פיקחית שבּהנאה: הנה אדם גדוֹל ולא בן תחרוּת. אפשר שמתוֹך ראיית אוֹרך ההמשך הם גם מרגישים בּסתוּם בּשלשלת הקיוּם וּמגיעים מתוֹך כּך שלא מדעת לידי תפיסת השלימוּת שבּקיוּם.

גם להם, לקטנים, יריד משלהם: תשוּקוֹת ורוֹגז, תחרוּת ואכזריוּת, ואת רגעי ההשתלווּת הם מבקשים וּמוֹצאים בצל השליוים. סבּא הלוֹבש אצטלה של אבּא נוֹח לוֹ שלא נברא משנברא.

האמונה בהתקדמות ובהפוּכה

האמוּנה בהתקדמוּת היא יסוֹד מוּסד בּחיי האדם והחברה. בּלעדיה אין קיוּם. אבל אילוּ האמנוּ בהתקדמוּת מוּחלטת בּלבד, היינוּ

צריכים להתייאש. שהרי עם כּל ההישׂגים המדעיים ההתקדמוּת נראית לנוּ כדוֹהרת אל האבדוֹן.

לאוֹשרנוּ ניטע בנוּ יחד עם האמוּנה בהתקדמוּת גם האמוּנה בנסיגה אל ערכים מקוּדשים בּרגש וּבהכּרה. אמוּנה זוֹ היא נקוּדת המנוּחה בשטף המסע השגעוֹני והמשכּר אל הבלתי נוֹדע, הקוֹסם לדמיוֹן כּקסוֹם מקוֹם הסכּנה לבעל מחשבת ההתאבּדוּת.

המוּזר נחשב

יש סוֹפרים המשוים בכוָנה קצת זרוּת ועלטה לדבריהם, ולא בלי הצלחה. “אכתוֹב לוֹ רובי תוֹרתי כמוֹ זר – נחשבוּ”, אז הם חשוּבים בּעיני הקוֹרא.

טענת הקרתנוּת

רבּים הטוֹענים אצלנוּ: אל תהיוּ קרתנים. התפּשטוּ את הפּרוֹבינציה. למדוּ להיוֹת כּבני העוֹלם הגדוֹל. ואין הטוֹענים מרגישים כי הם־הם הקרתנים המטיפים לפּרוֹבינציה. כי מה פרוֹבינציה? עיירה המוֹאסת בּמסוֹרתה ורוֹצה לחקוֹת את הכּרך, להיחשב כּמוֹהוּ, וּמתוֹך כּך היא נעשׂית עלוּבה ונלעגה.

מעוֹלם לא שמענוּ, כּי מקוֹם קטן שיש בּוֹ מגילוּי יצירה עצמית, המצטיין באיזה גילוּי רוּח יחיד בּמינוֹ, יכוּנה בשם הגנאי פרוֹבינציה. להיפך, ידענוּ עיירוֹת וּכפרים וּמקוֹמוֹת נידחים, שנעשׂוּ

תלפּיוֹת לעוֹלי רגל הנוֹהרים אליהם מן הכּרכים וּמקצווי תבל. לעוּמת זה לא ראינוּ שבּני העוֹלם הגדוֹל ינהרוּ לאיזוֹ עיירה לראוֹת וּלהתענג מחיקוּייה

הנלעגים את הכּרך.

“מום מלידה”

אפשר שהיהדוּת היא לנוּ כ“מוּם מלידה”, מוּם שאין לוֹ תקנה, גם אצל הרוֹצים להירפא ממנוּ. וּכדרך הטבע, חס לוֹ לבעל המוּם להסיח דעתוֹ ממוּמוֹ. רגע שכח את מוּמוֹ, מיד הוּא נתקל ונפגע.

כּל פּעם שאיזה כלל יהוּדי ניסה לשכּוֹח יהדוּתוֹ והיה מדמה שהוּא כבר דומה בכל לשאָר בּריוֹת – היה נפגע קשה.

ישמוֹר אלהי ישׂראל את מדינת ישׂראל משכחה זוֹ!

תשובת השיך

בּן כּרך גדוֹל בּמדינת הים שנקלע למדבּר שאל את השיך הבּדווי:

– מה טעם שאצלכם בּמדבּר השמם, הריק מתמוּרוֹת וּממאוֹרעוֹת, מזרם חיים וּמעשׂים, נמצא לעתים אנשים בעלי הגוּת וחכמה עמוּקה, רבּת נסיוֹן וחדירה?

– שאלוֹ השיך:

– כּמה מחשבוֹת חוֹשב בּן הכּרך שלכם בּיֹוֹם אחד?

– עשֹׂרוֹת אוֹ מאוֹת.

– זה הטעם. איש המִדבּר חוֹשב מחשבה אחת בּמשך שנים אחדוֹת.