לסיכומו של מפעל    🔗

בפרשת “יציאת אירופה תש“ז” מרוּכּזים – כבנקוּדת מוקד – עיקרי התכָנים ועמוקי הגילויים של שלשלת קורות ההעפלה לארץ. ואין כוונתי רק לחוליות האחרונות של ההעפלה ההמונית, המונה שנותיה מימי אנית־המעפילים “וֶלוֹס” (יולי 1934); ולא רק לכל החוליות הקודמות של ההעפלה החובב־ציונית והציונית הפותחת בעלית ביל"ו (1882) – כי אם אולי לכל זרמי ההעפלה, הגדולים והמצומצמים, לכל נסיונות ההעפלה הקבוצית והאישית, לכל מפעלי ההעפלה המוצלחים והכושלים, מיום גלותנו מעל אדמתנו.

ההיסטוריה של ההעפלה הגיעה – במובן מסוים – לחתימתה עם יסוּד מדינת ישראל באמצע מאי 1948, ועם עליתם של אחרוני העצורים בקפריסין לרציף הנמל בחיפה (בסוף ינואר 1949). והגיע אולי הזמן לנסיון להקיף ולסכם את תהליך ההעפלה מכל בחינותיו.

ואולם, אין כוונתי ואין ביכולתי לנסות להקיף ולמצות את כל המסכת הכבירה הזאת. כוונתי רק להעיר מספר הערות על מקומה של פרשת “יציאת אירופה תש”ז" במפעל ההעפלה של התקופה האחרונה ועל מקומה של ההעפלה במלחמת חירותנו.

אמרתי ודייקתי באמרי, שרק במובן מסוים הגיעה ההעפלה לסיומה. כי שנים הם המכשולים היסודיים שההעפלה נועדה להתגבר עליהם: א. איסור הכניסה ארצה; ב. איסור היציאה החפשית מארצות הגולה וההגבלות והאיסורים על דרכי המסע לארץ. ואם המכשול הראשון הוסר עם סילוקו של השלטון הזר והאויב מן הארץ ויסוּדה של עצמאותנו המדינית – הנה טרם הוסר המכשול השני לגבי ארצות ערב והאיסלאם ולגבי מדינות אירופיות שונות, – ומי יודע מתי יוסר. וכל זמן שלא יוסר המכשול השני, עדיין לא סיים מפעל ההעפלה את תפקידו. ועוד נתכּנוּ לו עלילות, אם בשטח המאבק המדיני ואם בשטח המאבק הישיר, בדרך ההעפלה במובנה הטכני הפשוט של המלה. כמובן, בתנאים חדשים, כשלימינה מדינת ישראל העצמאית עם כל היכולת הגלומה בה.

העפלה ועליה. אם יבוא יום וההיסטוריון יסקור את שתי הפרשיות האלה, אין זה לגמרי מן הנמנע שיבוא לכלל מסקנה, כי במשך כל ימי גלותנו ושלטון הזרים בארצנו, היתה ההעפלה דרך־המלך של הנהירה היהודית ארצה, ורק בתקופות מסוימות (בהפסקות־אֶפּיזוֹדוֹת), הצליחו היהודים להשיג מאת השליטים רשות ליגאלית או ליגאלית־למחצה ‏– לעלות לארצם. אפיזודה כזאת היתה (מבחינה היסטורית) גם כל העליה הסרטיפיקטית בתקופת הכיבוש הבריטי. יותר מזאת, רק בכוח לחצו המתמיד של זרם ההעפלה, ולעתים בכוח המחץ שלו – הושגו מפעם לפעם אותם הויתורים והנסיגות מצד השליטים הזרים, שאיפשרו את הכניסה הליגאלית למולדת.

לנהר זורם נמשלה ההעפלה היהודית. אם נסתם האפיק – ופרץ הנהר בערוץ או בערוצים אחרים. פעמים שטף בזרם אדיר אחד, פעמים נתפצל לזרמים וזרמי זרמים. תקופות – בזרמים גלויים לעין, תקופות – בזרמים סמויים תת־קרקעיים, תקופות – גם כך וגם אחרת. פעמים נפסק הזרם ואולם רק לזמן-מה, עד שלחץ המים הנקווים יפרוץ לו מחדש את דרכו הישנה או החדשה.

היסוד העמוק ביותר של ההעפלה הוא היותה נעוצה בעיקרה בצרכים הפנימיים – בחוקים הפנימיים של ההויה היהודית. הנסיבות החיצוניות עלולות רק לסייע או לעכב. ההעפלה היא אולי אחת ההוכחות הניצחות, שחוקים פנימיים כאלה אכן קיימים – אם למרות כל הכוחות הקמים עליה במשך אלפי שנים, חיה וקיימת ומנצחת לעינינו ההעפלה היהודית.

הכרת היסוד של המעפיל היהודי היא זכותו הבלתי מעורערת לעלות למולדתו, זכות שאינה טעונה שום אישור ושום הסכמה משום גורם זר, מדיני או בין־לאומי. המעפיל רואה כל גורם מונע ומעכב כבלתי חוקי, “כגזרה של גויים”, או כמעשה־בגידה והכשלה של מרשיעי-הברית.

אין לה להעפלה שום מניעים יסודיים אחרים מחוץ לכמיהה היהודית לארץ, לכוחה המושך של המולדת וכוחה הדוחה של הגולה.

כשאני חושב לפרקים מדוע עוררה ההעפלה את חמת האויבים האנגלים כאשר עוררה; מדוע בעצם ריכזו אמצעים וכוחות כה עצומים למלחמה נגדה – הנני סבור כי חשו (ו“בצדק”) שבפעולה הצנועה ו“הצמחונית” הזאת, נעוץ המרד היהודי העמוק ביותר נגד תלותנו במשטר זר, נעוצה התגרוּת ישירה ובלתי נרתעת בחוקי השליטים הזרים, נעוצה התקלסות בסמכותם ובגזרותיהם, והוכחה ניצחת שהיהודים – אכן – אחת החליטו ליטול גורלם בידי עצמם. זוהי אולי הסיבה שאפילו “ידידים” מסוג מסוים “יצאו מכליהם” – לא יכלו “לעכּל” את התנועה המרגיזה, המתגרה והבלתי נרתעת הזאת. תנועה, שאין להתגבר עליה בשום הטפת “מוסר”, שידולים ופיתויים, בשום הבטחות טובות לעתיד, בשום איומים ובשום אמצעי לחץ ומלחמה פיסית. תנועה, שלאחר כל מכה שמנחיתים עליה וכל מפלה שמנחילים לה, היא מרימה שוב את ראשה וממשיכה.

ואין זאת אומרת, שההעפלה לא מצאה לה ידידים נאמנים בקרב אומות העולם; אדרבא – דוקא אופיה המיוחד קנה לה ידידים ותומכים נלהבים ונאמנים, גלויים ונסתרים בחוגים שונים, כמעט בכל הארצות שבהן פעלה; ידידים, שעמדו לה בזמנים רעים עד מאד; ידידים, שפילסו לה דרכים וקשרו קשרים מועילים, וחיו בכל מהותם את חייה. אותם מצאה ההעפלה בקרב שוחרי החירות האמתיים שבכל האומות.

ההעפלה היהודית היא אחת הצורות העיקריות והמקוריות ביותר של המערכה על חירותנו; צורה שכמעט אין מָשלה בתנועות החירות של עמים אחרים; ואם גם בתקופה האחרונה הפכה החזית הצבאית לחזיתנו העיקרית, הנה הוסיפה ההעפלה לתת את חלקה החשוב למערכה הכללית אם בשטח העליה ואם גם בשטחים אחרים, כפי שארמוז עוד להלן.

כידוע, ניסה משרד החוץ של בוין לתאר את ההעפלה כענין מלאכותי, מעשה ידיהם של קבוצת “ציונים קיצוניים” “חסרי מצפון”. אין סילוף גדול מזה של חזיון ההעפלה ואין סימן מובהק יותר לטמטומו של בעל התפיסה הנ"ל, שלאחר כל הנסיון שנתנסה לא הבין כלשהו בחזיון שלפניו.

ההעפלה היתה תמיד, ביסודו של דבר, פרי המצוקה הלאומית, ההכרח הלאומי, הרצון הקיבוצי והיזמה הקיבוצית. פעילי ההעפלה (ברובם המכריע אנשי השכבה החלוצית שבארץ ואנשי הגנה) – לא היו כי אם דוחפים, מארגנים, ואם לדייק “מילדים” (לפרקים מותר אולי להודות – מעכבים). המפעל עצמו נישא על גבי המונים. וברגעי מבחן רציניים נתגלה המפעל בכל גילויי הגבורה הקיבוצית, במובנה העמוק והכולל של המלה. כזה היה המעמד בלה־סְפֵצִיָה (בשביתת הרעב הממושכת של 1014 גבר ואשה); כזו היתה עמידתם של אנשי “יציאת אירופה תש”ז" בכל גלגוליהם; כזו היתה עמידתם של המוני המעפילים בקפריסין בשנות מעצרם; כזו היתה הנכונות שגילו המוני היהודים להוסיף ולהעפיל אחרי מעצרי המעפילים בארץ, אחרי אסון “פטריה”, אחרי הגרוש למאוריציוּס, אחרי הגרושים לקפריסין ואחרי גרושם של אנשי “יציאת אירופה” להמבּוּרג.

מפעל ההעפלה בתקופתו האחרונה, עם שהיה זה מפעל של המונים הפורצים ומבקשים הצלה, אורגן וכוּוָן בחלקו המכריע ע“י כוחם המאוחד של אנשי המפעל החלוצי בארץ ושל אנשי ההגנה. זהו אולי מפעל ההצלה הגדול הראשון שאורגן ע”י ארץ־ישראל החדשה, החלוצית. זו הפעם הראשונה בתולדותינו יכלה ארץ־ישראל להושיט יד להצלה – ולוּ הצלה פורתה. לא היה זה מפעל של מפלגה או כיתה. בשם המפורש של ארץ־ישראל החלוצית המאוחדת ובשם המפורש של ההגנה – כיונוּ השליחים את זרמי “הבריחה” ו“ההעפלה”, וכוחם של השליחים בציבור המעפילים שאותו שירתו – עלה והתבצר במידה שנשארו נאמנים לאחדוּת מפעלם החלוצי וההגנתי.

שני דורות של ההגנה שיתפו פעולה במפעל ההעפלה: מצד אחד הדור הקשיש של מניחי יסודות ההגנה ואנשי היחידות הצבאיות במלחמת העולם השניה, ומהצד השני הדור הצעיר של ההגנה, אנשי הפלמ“ח, הימאים והאלחוטאים. ושני הדורות השלימו איש את רעהו בתוך המפעל החי. לא תמיד היתה הפעולה המשותפת קלה והרמונית, אך בסופו של דבר נתן כל דור את חלקו במפעל הכללי. הדור הצעיר של אנשי ההגנה, זה שנשא על כתפיו במידה מכרעת את עומס מלחמת חירותנו בשנה האחרונה, זה שהרבה לשלם את המחיר האחרון – הוא שנתגלה גם בכל יכולתו במפעל ההעפלה והבריחה. ולא רק ביכולתו “המקצועית”, בכשרון התחבולה וההסתגלות, כי אם גם ב”כשרון" העיקרי להבין לרוח המעפילים שאותם שירת, להתמזג אתם למחנה אחד ולשרת אותם באהבה ואמונה. ואל נשכח, שבחלקו הגדול היה הדור הצעיר מילידי הארץ, שחסר להם בתחילת עבודתם גם הגשר ההכרחי להמוני העולים – הגשר של ידיעת האידיש.

אך ערכו של המפעל נתגלה גם בכך, שגָרר וצנף עשרות ומאות מבין הדור הצעיר בארצות המערב והארצות האנגלוֹ־סכּסיות, מהם צעירים שהיו רחוקים מכל נגיעה לציונות. ספק רב אם מפעל אחר יכול היה לצרפם למחנה הציוני המגשים; אגב מפעל ההעפלה והבריחה נתקרבו ואח"כ נתנו את חלקם הרב במלחמת צבא ההגנה לישראל.

כברוב המפעלים ההיסטוריים, לא ידעו המתחילים במפעל ההעפלה את כל התכנים הגנוזים בו ואת כל האפשרויות הגלומות בתוכו. רק בתוך הפעולה עצמה צמחו כנפים למפעל ונוכחו לדעת העושים בו, שלא בשביל צדדי הם דורכים, כי אם סוללים הם – בכוח המעשה המהפכני – מסילה רחבה לעליה רבתי. לא עלה בדעתם של המתחילים, שיתכן להגיע בהעפלה לממדים שהגיעו, לאפשרויות שגילו, לתחבולות שלמדו לחַבּל, למכשולים שלמדו לגבור עליהם. רק בתוך הפעולה עצמה למדו העושים, שלא להיוָאֵש לעולם בפני שום צירוף של מכשולים, וגם כשדומה היה שכָּלו כל הַקצים ונסתתמו כל אפשרויות הפעולה, לא לחדול כי אם להוסיף ולפעול ולעמול ולחתור ולבקש דרכים, ואז יש אשר פתחי אפשרויות היו נפתחים לפרקים במקומות שלא פללו, ודברים “בלתי־אפשריים” הפכו למציאות.

הממדים. ההתחלות היו צנועות ומצומצמות, כמעט מגוחכות, ועוררו בלב פיקחים ונבונים – גם בקרב התנועה הציונית – רק מנוד ראש ואולי רחמים למטורפים המשקיעים עצמם בענין שאין לו כל תכלית. ורק בתוך הפעולה החיה גילו העושים, שדוחפים הם קרון־רכבת הנתון על פסי הברזל של ההיסטוריה היהודית, וכי התכניות־החלומות על ממַדי העפלה גדולים אינן רק ניתנות להגשמה, כי אם הן מחויבות הגשמה. הקטנות היו פתח הכרחי לגדולות, ורק הממדים הגדולים הם ששיוו להעפלה את ערכה בעליה, בהצלה ובלחץ המדיני. רק הכמות הפכה לאיכות.

אמצעים. לפעולת המחתרת הזאת בממדים שעוד ידובר עליהם נדרשו סכומים עצומים. סבורני, שלא פחות משבעה מיליון לירות גויסו והושקעו במישרים במפעל ההעפלה החל מ“וֶלוֹס” ועד יסוד המדינה, ובכלל זה גם המפעלים שלא אורגנו על ידי “המוסד לעליה”.

שנים רבות חלפו עד שהתנועה הציונית החליטה לקבל על עצמה במישרים את האחריות למפעל. את האמצעים הדרושים גייסה ההעפלה מכל המקורות האפשריים. מאמצעי העולים־המעפילים עצמם, מאמצעי התנועות החלוציות בגולה, מאמצעי הסתדרות העובדים ומוסדותיה, מאמצעי מוסדות־העזר של היהודים בגולה, מאמצעי ההסתדרויות הציוניות בגולה, מנדבנים יהודים וגם לא יהודים שהתעוררו לעזרת המפעל, ומאמצעי ההסתדרות הציונית העולמית.

רמזתי על המניעים ההיסטוריים היסודיים של ההעפלה. אנסה למנות את המניעים הבלתי אמצעיים. הם היו כמובן שונים בתקופות השונות.

א. בראשית ההעפלה ההמונית (1934) היה המניע הבלתי אמצעי – המחנק בתנועות החלוציות ההמוניות, בעיקר בפולין; התנועה, שמנתה עם הסתדרויות הנוער החלוציות מאות אלפים, נחנקה במסגרת המצומצמת של העליה הליגאלית ונאלצה לבקש שבילי־עליה נוספים ופרצה בדרך ההעפלה.

ב. בימי גבור הרדיפות של היטלר לפני מלחמת העולם, היתה ההעפלה – דרך הצלה ומפלט, לפרט ולכלל.

ג. לאחר שנכנס לתקפו הספר הלבן (1939) הפכה ההעפלה, (נוסף לשאר תפקידיה), להיות אחת מדרכי מלחמתנו המדינית נגד משטר הדיכוי ובעד עצמאותנו; אחת הדרכים המכוּוָנות ביותר –המובנות ביותר לעם ולעולם, המוֹחצוֹת ביותר, נושאת דגל אי־הכניעה לשלטון המדכא.

ד. בימי מלחמת העולם הפכה ההעפלה לדרך העיקרית של ההצלה, לאחר שנצטמקו עד מאד אפשרויות העליה הליגאלית.

ה. עם תום המלחמה היתה ההעפלה לדרך העליה העיקרית, כמעט היחידה. וכך עד פתיחת שערי הארץ עם יסוּד המדינה.

ו. בימים המרים של מלחמת השלטון בנו היתה ההעפלה אחד המנופים העיקריים להחזיק את הרוח הציונית במחנות־הנידחים באירופה וביהדות העולם, – אלמלא היא מי יודע אם לא היו נופלים ברוחם ומתפזרים פיזור פיסי והופכים לאבק-אדם מבחינה לאומית ואנושית. באותה התקופה השחורה היתה ההעפלה מחזקת בתמידות את רוחו של הישוב במאבקו.

ההיה להעפלה ערך גם מבחינת העליה? ההרבתה למעשה את מספר העולים? דין ודברים ארוך התנהל בענין זה בציבוריות ובעתונות הציונית והיהודית. המספרים הבאים יענו את תשובתם הברורה. אך כבר אמרתי לעיל שאין זו רק שאלה מספרית של כך וכך רבבות, שעלו בדרך ההעפלה ואחרת לא היו מגיעים ארצה. ברור לגמרי, שאלמלא לחץ־ההעפלה לא היו נפתחות לפנינו גם אותן האפשרויות הליגאליות שנפתחו. ומי שיעיין בתולדות ההעפלה יראה זאת עין בעין.

ואשר לשלטון. לא היתה תפארתו במלחמתו בהעפלה. בכל נפתולינו אתו נאלץ לסגת צעד אחרי צעד לאחר כל התקפה שניסה להתקיף. אולי לא היה בכך משום נצחון להעפלה, אבל היה בכך משום נסיגה מתמדת לשלטון ומַפלה, מעשית ומוסרית, לרוב גילוּיה לעולם.

הנה הכריז הספר הלבן (מאי 1939) שבתום 75000 הסרטיפיקטים שהוקצבו ע“י הספר הלבן לא יוסיפו יהודים לעלות אלא בהסכמתם של הערבים – והממשלה נאלצה להתיר עליה של 1500 נפש לחודש גם לאחר תום המכסה הנ”ל.

לגבי מגורשי מאוריציוס היתה הודעה מפורשת, שאלה “ישולחו למושבה בריטית… ובסוף המלחמה יוחלט להיכן ישלחו – – – אך אין בדעת הממשלה שיבואו לארצנו” – – – וסופם של מגורשי מאוריציוס, שלאחר סבל אין קץ וקרבנות הגיעו ארצה.

באוגוסט 1946 החליטה הממשלה להכות מכת־מות את ההעפלה ע"י הגלאת המעפילים לקפריסין, – והמעפילים לא חדלו להעפיל וקפריסין היתה למחנה־מעבר לארץ.

ביולי 1947 נעשה ע“י בוין הנסיון המטורף להחזיר את עולי “יציאת אירופה תש”ז” לחופי צרפת ואח“כ, כשמאנו לרדת שם, הופנו לחוף המבּוּרג. אך גם המעשה הזה – האכזרי והאוילי – לא הפסיק את זרם ההעפלה שהוסיפה לזרום ובוין לא העיז לחזור על פרשת “יציאת אירופה תש”ז” — שהנחילה לו מפלה פומבית וקלון.

דומני, כי לא אטעה אם אומר, שבמפעל ההעפלה היתה כל מהלומה שניחתה עליו – הופכת שלב להתקדמות נוספת.

ועכשיו נתונים מספריים אחדים (כל הנתונים במספרים עגולים):

מימי “וֶלוֹס” ועד יסוד המדינה הלכו בדרך ההעפלה ארצה כ־115,000 עולים מעפילים (כולל אנשי מאוריציוס, עצורי קפריסין ואנשי “יציאת אירופה” שגורשו להמבוּרג; אגב, דרך מחנות המעצר בקפריסין “עברו” כ־52,000 נפש), מהם:

עד פרוץ מלחמת העולם 1.9.1939 כ־10,000 נפש

בימי מלחמת העולם עד סיומה 5.1945 כ־20,000 נפש

מסיום המלחמה עד יסוד המדינה 5.48 כ־85,000 נפש

ובסה”כ 115,000 נפש

מכלל המעפילים נשלחו ע“י המוסד לעליה” כ־105,000 נפש

ע"י סוכנים פרטיים וארגונים רביזיוניסטיים 10,000 נפש

סה"כ 115,000 נפש

למעשה, חדלו הארגונים הרביזיוניסטיים והסוכנים הפרטיים לשמש גורם בעל ערך בהעפלה החל משנת 1942–1943. מאז ועד יסוּד המדינה נשלחה על ידם רק הספינה “בּן־הֶכְט” ולאחר יסוּד המדינה הספינה “אלטלנה”.

הרוב המכריע של המעפילים העפיל מאירופה כ־106,300 נפש

מארצות המזרח כ־7,500 נפש

מצפון אפריקה כ־1,200 נפש

סה"כ כ־115,000 נפש

מספרים אלה מעידים מה מעט עשתה ההעפלה עד עתה להצלת יהודי המזרח – עובדה התובעת תיקון רציני ומהיר.

המעפילים האירופיים היו יוצאי הישובים היהודיים, כמעט של כל ארצות אירופה, והפליגו מנמלי: רומניה, בולגריה, יון, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ושודיה. מכלל המעפילים העפילו בדרך היבשה

רק אנשי ארצות המזרח כ־7.500 נפש

יתרם העפילו בדרך הים כ־107.500 נפש

סה"כ כ־115,000 נפש

קרוב ל־85.000 נפש מעפילים שלח “המוסד לעליה” ב־96 כלי־שיט שלו.

עד פרוץ המלחמה העולמית 18 כלי שיט

בתקופת המלחמה 13 כלי שיט

מתום המלחמה ועד יסוד המדינה 65 כלי שיט

סה"כ 96 כלי שיט

למעשה, לקחו חבל במפעל זה מספר כלי שיט רב יותר. כי נוהגים היו לצרף מעפילים של כמה כלי־שיט בלב ים.

כלי־השיט היו, כמובן, מגודל שונה. הכלי הקטן ביותר של המוסד לעליה (“פוסדון”) הביא לחופי הארץ כ־65 מעפילים. כלי השיט הגדולים ביותר – “קבוץ גלויות” ו“עצמאות” – נשאו למעלה מ־7500 מעפילים הכלי. בין כלי השיט שהושטו ע“י סוכנים פרטיים היו גם כלי שיט קטנים מ”פוסדון" הנ"ל.

כמובן, אם נשוה את אשר נעשה בשטח ההעפלה למה שהיה נחוץ, ואולי הכרחי, לעשותו מבחינת סכנת ההשמדה – נגיע למסקנות נוּגוֹת; דל הוא הסיכום, ובכל אופן לא יהיה מקום לשביעות רצון. אך גם מה שנעשה – בוצע בתמצית מאמציהם של המוני המעפילים ואנשי ההעפלה מול מכשולים, שנראה היה לפרקים כי אין להתגבר עליהם; ואם גם אין בכך אפילו פחות מחצי נחמה – הרי נזכור שמחוץ לערכה הישיר בעליה והצלה היה להעפלה גם ערך רציני בעידוד רוחם של המונים יהודיים בימי המצוקה וההשמדה האיומים ובשנות נפתולינו המדיניים והצבאיים עם השלטון הבריטי. וגם בשמות אשר ניתנו לספינות המעפילים בלט הרצון לתת מַבּע לעמוּקי־החויות של כל הלוחמים את מלחמת שיחרורנו בכל השטחים.

הפעולה המסועפת ביבשה ובים דרשה עבודת ארגון כבירה, גם הבנה וידיעה בשטח התחבורה הימית. מעטות, כמעט אפסיות, היו ידיעותיהם של אנשי ההעפלה בשטח הימי בתחילת עבודתם. אך בתוך העבודה עצמה למדו והשתלמו, ואגב הפעולה הימית המסועפת שנעשתה בתנאי מחתרת חמורים, דרבּנוּ וקידמו את הימאות העברית, כפי שעוד יוזכר להלן.

אך ההעפלה לא זרמה רק בדרכים ה“קלאסיות”. המוח היהודי לא חדל מחַבּל תחבולות כדי להערים על ההסגר הבריטי. וכשגבר ההסגר, עד שאי אפשר היה כמעט לפרצו באניות, סללה לה ההעפלה דרכים צדדיות, וכמה שבילים שראשיתם היתה “מצערה” נתגלו אח"כ גם בחשיבותם המספרית. כזאת היתה הדרך הקרויה "עליה ד' " (ע"ד); כ־8500 מעפילים חמקו בדרך הזאת ארצה, ממש “מתחת לחוטמם” של הבריטים, בשעה שאלה הסתערו על הספינות האומללות.

מפעל ההעפלה ניסה את כוחו גם בדרך האויר הקרויה “ע”כ" (“עלית־כנף”). רק שלושה משלוחי אויר הגיעו ארצה בשלום (שנים מאחת מארצות המזרח ואחד מארץ אירופית, כל אלה בשנת 1947).

אין כל ספק, שאילו היה הכרח להמשיך בהעפלה, היתה גם דרך זו מביאה את פּריה. אך כפי שעוד ייאמר להלן – גם הנסיון המעט הזה לא אבד לריק.

אויבים וידידים קטרגו חמורות על פעילי ההעפלה בגלל הסכנות שהם מטילים לתוכן את המוני המעפילים: סכנות הים, הכלים הרעועים והגדושים למעלה מן המותר, חוסר תנאים סניטריים באניות, סכנות ההתנגשויות בבריטים וכו' וכו'.

ואולם, אם נעשה כיום חשבון צדק, ניוכח לדעת, שלעומת ההשמדה שהושמדו אלה שלא העפילו, שחששו להעפיל, או לא הגיעו להעפלה, – הרי היו קרבנות ההעפלה מצומצמים למדי, גם אם היו קשים ומכאיבים מאד.

וקרה כאן – במידה עוד יותר מכרעת – בדומה למה שקרה במלחמת ההשמדה של היטלר נגדנו: אלה מבינינו שיצאו לקרב, לא רק שהרימו את קרננו בעיני עצמנו ובעיני העולם – כי אם גם האחוז שלהם שניצל למעשה הוא רב יותר.

זעירים מבחינת ממדיהם היו התחלות ההעפלה עד פרוץ מלחמת העולם, מעין גישושים ונסיונות. ודוקא ערב המלחמה נתרקמו תכניות רציניות למדי להרחבת הזרם. המלחמה שמה קץ לרובן של התכניות האלה, ומפעל ההעפלה נאלץ לבקש דרכי פעולה חדשים בהתאם למסיבות המלחמה.

מסיום המלחמה ואילך הלך זרם ההעפלה הלך וגאה:

בשנת 1945 הלכו בדרך ההעפלה כ־4400 נפש

בשנת 1946 הלכו בדרך ההעפלה כ־23000 נפש

בשנת 1947 הלכו בדרך ההעפלה כ־44100 נפש

ותכניות נוספות בממדים גדֵלים והולכים, נרקמו לקראת הבאות.

עם יסוּד המדינה ופתיחת שערי הארץ הופנתה העליה לדרך רחבה וחדשה. לא עוד בהסתר כי אם בגלוי ולעין־השמש יבואו נידחי ישראל מארבע כנפות הגולה אל מולדתם המצפה לקבלם.

מפעל ההעפלה השיג את חצי מבוקשו: שערי הארץ נפתחו. גם תרם את חלקו, בצד דרכי המאבק האחרים, לפתיחת השערים וליסוּד המדינה.

מאז אותו יום (אמצע מאי 1948) ועד אחד בינואר 1949 עלו ארצה כמאה אלף נפש. ואין זה מן הנמנע, כי בשנת 1949 יעלו כרבע מיליון נפש ואולי למעלה מזה – אם רק לא יתחוללו בעולם שינויים מדיניים קטאסטרופאליים, או לא נכּשל כשלון חמור מבחינת התקנת השיכון לעולים וקליטתם הכלכלית.

ואולם לא רק בדרך בלתי אמצעית מילאה תנועת ההעפלה את שליחותה. היא לא רק סייעה לקשירת כמה וכמה קשרים מדיניים, מועילים ופוריים במערב אירופה ומזרחה, אשר ספק אם היינו מגיעים אליהם בדרך אחרת. אגב הפעולה החיה היא גם דחפה קדימה כמה מפעלים בעלי ערך קיים.

1. ההעפלה היא שהניפה בתנופה רצינית את מפעל הימאות העברית קדימה. הנסיון וההעזה של אנשי ההעפלה, הימאים והאלחוטאים, לא אבדו לריק. נסיונות הימאות העברית המצומצמים, הזהירים, למודי־הכשלונות, קיבלו בבת אחת תנופה חדשה. מפעל ההעפלה הוא גם שהוריש את ציו – ובהן גם ספינות בעלות ערך – לצי המסחרי, לצי העליה. עובדה היא, כי רובה של העליה מוסיפה לזרום ארצה – עד היום – באניות שהורישה ההעפלה. ואניות העפלה מסוימות הן שהניחו, כידוע, גם יסוד לראשית ציינו המלחמתי.

2. גם ההתחלות הזעירות של העליה באויר לא עלו בתוהו; הנסיון והקשרים שימשו לפיתוח קשרינו האויריים – לתעבורת עולים ומשאות ולרכישת כלי־טיס.

3. ואולם – וזאת רצוני להדגיש – אין לתאר את ביצוע מפעלי הציוד של צבאנו בשנה הקריטית האחרונה (ציוד, שבו היינו תלויים לחיים ולמות; כן: לחיים ולמות!) מבלי הנסיון, הקשרים, התחבולות, ואמצעי התחבורה השונים שהיו לרשותנו אך ורק כתולדה ממפעל ההעפלה בשנים האחרונות. עוד יבוא יום ויסופר בזאת. וד"ל.

זאת בעבר.

וכלפי העתיד. אילו זכה מפעל ההעפלה, שהרוח אשר הבריחה את המוני המעפילים ואת פעילי ההעפלה, רוחם הבלתי נרתעת של אנשים אשר אחת החליטו לפרוץ דרכם לחירות ויהי מה – רוחו של דוד בקומו על גלית; אילו זכה, שהרוח הזאת – בטהרתה – תוסיף לחיות בדור הצעיר בארץ – והיה זה אולי עיקר שכרו של המפעל.

באחד הכינוסים של פעילי ההעפלה והבריחה בגרמניה, שעה שסופרו פרטי הפרשה של “יציאת אירופה תש”ז“, העיר אחד המסובים: “מי יודע? במשך מאות ואלפי שנים מספרים היהודים בליל־הסדר של פסח ביציאת מצרים, ודורות על דורות התחַנכו על שאיפת החירות הגנוזה בהגדה של פסח; – הן יתכן ויתכן, שהדורות הבאים עוד יוסיפו לספר ולספר לבניהם ולבני- בניהם אחריהם ב”פרשת יציאת אירופה תש”ז".

ואולי צדק המעיר.

דברי הסיכום הללו רשמתי לזכר שלושת בני קבוצת־כנרת הצעירים והעזים: גור בני ושני חבריו כאחים לו דן וזמיר. שלשתם כאחד נפלו במערכה הכבדה על חירותנו: גור בקרב על סג’רה, דן וזמיר – בקרבות עמק הירדן.

והמערכה טרם נחתמה.

שאול

קבוצת כנרת – משרד הבטחון;

י“א אדר תש”ט, יום תל-חי הראשון

במדינת ישראל.

 

אל הקורא    🔗

בפרקי הספר הזה צרורה ערגת ישראל. בין דפיו מפרפרים הסבל והדמע של הפליט היהודי. ומשוּרוֹתיו פורצת ועולה מדוּרת המרי העברי.

ראשיתו – בעוד שערי הארץ נעולים במנעול הבריטי ואזני העולם אטומות; בעוד תנועת ההגנה חיה את חייה באלמוניות ובמחתרת היא עושה את מעשיה הנועזים להצלת העם. יצירתו – מן הנדודים על גלי־הים; מרטט הנשימה החטופה של אויר הארץ; מזעם הקרב בנמל־חיפה; מן הרעב והמחנק והזוהמה במחשכי ספינות הכלא; מן המועקה והכיסופים מעבר לגדרות־התיל בגרמניה השנואה, ומחזון־הגאולה המחושל בדם של דורות.

גבוריו – ארבעת אלפים וחמש מאות הנפש, יהודים פליטים, נערים ונערות, אמהות צעירות וישישים ותינוקות, אשר לחמו ואשר רעבו ואשר היו לאחד בזעקתם: לא נרד!

ונשמתו – קומץ קטן של בחורים ובחורות מארץ־ישראל, שליחי ההגנה ועושי דברה, אשר מתוכה צמחו ולאורה פעלו ובכוח הזיק שלה הדליקו בלבם את לפיד ההקרבה הנהדרת בקדשם שם ישראל.

*

הוגי רעיון הספר הזה, יוזמיו ומפעיליו הם שאול מאירוב (אביגור) וחבריו ב“המוסד” להעפלה, אשר היו עם “יציאת אירופה תש”ז" בכל שלבי קורותיה, מהחל ועד כלה – כאשר היו עם כל ספינות ההעפלה העברית, מהראשונה ועד לאחרונה.

בהכנתו הוחל בסוף שנת 1947, ואם נשתהה סיומו עד עתה אין זאת אלא בגלל נסיבות הזמן – תנאי חייהם ועבודתם של יוזמיו וקשיי ליקוט החומר על פני ארצות־נדודים ותחנות ארעי.

כיסוד לספר שימשו סיפוריהם של מלווי האניה ומכתביהם ורשימותיהם של נוסעיה, אשר לוקטו בארכיוני “המוסד” בארץ, בערי החוף של ים התיכון ובבירות אירופה. כיסוד לו שימשו תיקים מסודרים ומחברות בלוֹת ופתקאות מקומטות, רשומות בחטיפה בעפרון קהה, חלקן בעברית ומרביתן בתשע לשונות אחרות.

בעבודת התרגום עשו בעיקר מ. זינגר (פרוזה) ואפרים תלמי (שירה). גרשון ריבלין ואנשי “מערכות” עשו באהבה את העבודה המסובכת שבהוצאת ספר מסוג זה להבאתו לבית־הדפוס.

לכל אלה ולרבים אחרים, אשר נענו לצרכי הספר ונתנו לו מנסיונם וזמנם – תודת תנועת המרי העברי ומלחמת חירות ישראל, אשר “הספינה שניצחה” תשמש עדות נאמנה להן.

*

ראשית עבודת הספר הזה – עם זעקתם של מעפילי “אקזודוס” הבוקעת אלינו ממרחקים וממלאה את חלל העולם בזוועתה וּבמריה.

מסירתו לדפוס – עם הבשורה המרנינה, כי האחרונים שבאנשי “יציאת אירופה תש”ז" הבקיעו דרכם בחזרה לארץ הנכספת – בכוח ה“הגנה” אשר קיימה הבטחתה לשוב ולהעלותם עד אחד.

צאתו לאור – במדינת־ישראל המשוחררת, כשהספינות החותרות לחופיה עושות דרכן בחדות־גאולה, בגלוי ובהיתר.

מעתה ולעולם יהיה לנו הסיפור הכלול בין דפיו – אחד מפרקי ההיסטוריה של דם וגבורה בשלב האחרון של מלחמת חירותנו.

ב.ח.

 

סיפור העלילה מפי מבצעיה    🔗

איך רכשנו אותה    🔗

דני מספר:

– הספינה “פרזידנט וורפילד” שירתה תחילה במפרץ העמוק צ’סֵה־פּיק־בֵּי, בקו בּלטימוֹר־נוֹרפוֹלק. המבנה שלה היה טפוסי לספינות אחרות מסוג זה, שנועדו לנסיעות קצרות. צורת בנייתן דומה לספינות הקיטור הראשונות שהיו מהלכות במיסיסיפי – ועד היום קיים שם קו מסוג זה. ספינה “זקנה” היתה, כבת 30. היא נשאה את שמו של אחד מראשי חברת־האניות, אשר לה היתה שייכת. בראשית מלחמת העולם, כשאנגליה היתה זקוקה ביותר לאמצעי תחבורה, גייסה ספינות מכל הבא ליד וביניהן גם את “פרזידנט ווֹרפילד”, או כפי שקראנו לה אנחנו: “הנשיא”. ואולם, כיון שנועדה לכתחילה למפרץ ולקו קצר, היה על האנגלים להשקיע בה עבודה רבה, עד שהותאמה לצרכי הסעת אנשים במספר רב ובים הסוער, והיה זה לטובתנו. צחוק הגורל הוא, שהאנגלים, דוקא הם, טרחו בהתקנת האניה בהתאם לצרכי ההעפלה – חיזקו את דפנותיה והגדילו את כלי הקיבול שלה לדלק ולמים, כדי שיהיה בכוחה לחצות את האוקינוס. למזלנו, היו מכונות האניה טובות וחזקות, על כן יכלה לעמוד במיבחן רציני בבוא השעה. סגולותיה האחרות היו: מהירות, נפח עצום ותנאים טובים להובלת אנשים – תנאים סניטריים נוחים, חדרי שירות מרווחים, מטבח מסודר למופת, דודים מתוקנים לבישול, מקררים מודרניים, אולמי־שינה נרחבים, וכדומה. בגלל כל סגולותיה אלו היינו להוטים לרכוש אותה ונכנסנו לשם כך בהתחרות עם חברה סינית, שאמרה אף היא לקנות את “הנשיא” לשימוש בין המפרצים הגדולים של סין. ומאחר שידענו מה המטרה שלפנינו – ראינו זכות בכורה לנו, שילמנו מחיר גבוה יותר ורכשנוה.

לאחר זמן קצר היתה מוכנה להפלגה. ואולם אז החלה התערבותם הרצינית של הבריטים, אשר רדפונו החל מצעדינו הראשונים ולחצו על ממשלת הוֹנדוּרס שלא תתן לנו את דגלה. בדרך כלל גילתה ממשלת הוֹנדוּרס עד אז אהדה כלפינו והגישה לנו עזרתה לא פעם. אולם עם התערבות האנגלים נשתנו פני הדברים, ורק לאחר פעולה מאומצת הצלחנו לבטל את הגזירה, והספינה יצאה לאירופה עמוסת צרכי־מזון, מתוקנת כראוי וכל הצוות אתה. לרוע המזל קרה כך, שבכניסתה לאוקינוס האטלנטי – יחד עם עוד שמונה אניות – נסחפה לתוך סערה עזה. כל התשע נחבלו וספינתנו חזרה לנוֹרפוֹלק לשם תיקונים. החבלה לא היתה רצינית, אבל לרגל שהייתה המיותרת של הספינה במקום, הועמדנו בפני מחסור בדלק – מחסור זה היה כללי אותו זמן באמריקה, גם חברות גדולות סבלו ממנו. שוב היה עלינו להשקיע עמל רב כדי להתגבר על המכשול הנוסף, ורק הודות לקשרים הטובים שהיו לנו השגנו דלק בפילדלפיה והספינה יצאה לשם למלא את הטנקים שלה. אותו זמן גבר שוב לחצם של הבריטים על ממשלת הוֹנדוּרס וזו גזרה על הקונסול שלה בניו־יורק להסיר את דגלה מעל “הנשיא” ונשקפה לנו סכנה שנשאר תקועים במקום, כי היה עלינו לחכות לדלק שלושה ימים. רק המקרה הוא שהיה בעזרנו ויצאנו מכל הענין בשלום.

“יציאת אירופה” הצטיינה בין השאר גם בזאת, שהיה לה מספר עובדים גדול ביותר ומרביתם יהודים מתנדבים. בין המתנדבים היה גם הכומר הפרוֹטסטנטי ג’ון גראוּאָל, שמילא תפקיד חברתי חשוב בין העובדים האמריקנים. בן 28 היה, אדוק בדתו ופּרוֹגרסיבי ברוחו. שטח פעולתו לפני כן היה בכפרי הכורים והשפעתו עליהם גדולה. ציוני נלהב היה והענין היהודי קרוב ללבו. פעיל בועד הנוצרים ידידי הציונות, ומטעם הועד הזה המליצו על הצטרפותו לצוות של ספינת מעפילים. תחילה לא התלהבתי לרעיון זה, אך עם פגישתי הראשונה אתו שיכנע אותי באישיותו. הוא הסכים להיות כאחד העובדים, וגם אמנם ניגש מיד ברצינות למילוי תפקידו ועשה בכל עבודה קשה – שפשף רצפות, שטף כלים, עמד בשמירה וכדומה. תחילה קבלוהו החבריא בצחוק, ואולם במהרה התגבר על כל הקשיים והשפעתו המוסרית על הבחורים האמריקנים היתה גדולה.

הגיעה השעה להפלגת הספינה ואתה המועד לטקס מסירת הדגל העברי לרב־החובל. טקס מעין זה היה מקובל בכל ספינה מספינותינו. עם הדגל היינו מגישים ספר תנ“ך לרב־החובל ומשביעים את הצוות שבועת ההגנה. בדברי הנאום הקצר שלי בטקס, שילבתי אותה פיסקה מנאומו של ב. כצנלסון ז”ל בקונגרס ל"ט, על סף מלחמת העולם, שבו התווכח עם מתנגדי העליה הבלתי ליגאלית שבקרב ציוני אמריקה והביע דברי תפילה, כי נזכה לכך שיהודי אמריקה יושיטו יד לתנועת העליה היהודית:

“אילו הייתי אני פרנס יהודי באמריקה, הייתי נוהג אחרת. ראשית כל, הייתי דואג לכך, שכל יהודי באשר הוא, אם ציוני ואם לא ציוני, ישתתף בפועל בעזרה למבקשי־מפלט. אם יהודי אמריקה לא ניתן להם לקבל אליהם ולהציל את היהודים הנמלטים מן הגיהנום כאשר נתקבלו וניצלו הם בשעתם, כי אז לפחות יתנו את העזרה ההוגנת למי שמעיז להציל ויכול להציל. ועוד הייתי מפליג ואומר: צריך להנך יהודים צעירים, ממיטב הנוער באמריקה, ושוב ללא הבדל אם ציונים או לא ציונים, שילָוו אף הם אל הנודדים היהודים ויתענו אתם באשר הם מתענים ויחיו אתם בשעות ובימים שהם נאבקים עם הגורל וכשהם זוכים להגאל – על מנת להעמיק את הרגשת שותפות הגורל היהודי”.

בטקס היו נוכחים כמאה איש, מהם עובדי האניה ומהם ידידי ההעפלה והמסייעים לה. אחד הידידים סיפר על גראוּאָל ומה הביאו אלינו. אז קם הכומר, נגש לשולחן, קיבל מידי את התנ"ך, ותחת לשאת נאום סיפר סיפור־מְשָלִים קצר, שתכנו דתי ואנושי. בסיפורו זה כבש כל לב. טובה היתה ההכרה, כי איש מעין זה אתנו באניה היוצאת לדרך קשה וכרוכה בסכנות בלתי צפויות מראש.

מכשולים ראשונים    🔗

יצחק מספר:

– “לזכר כשלון אחד. עוד מספר כשלונות כאלה וניצחנו, עוד מספר נצחונות כאלה ואבדו מכשילינו בתהום נשיה” – כך כתבו מנהיגי הספינה “יציאת אירופה תש”ז" בשער הספר שנתנו למזכרת לכומר גראוּאָל. ספר זה לא היה רק מנחת־כבוד לזכר אותו בוקר של מלחמה על החוף, אלא גם שי-זכרון לפרשת “כשלון”, שהתחילה שבעה חדשים לפני־כן, והיתה רצופה גבורה עקשנית ודמעות, ומקודשת בדם.

בנובמבר 1946 נכנסה הספינה “פּרזידנט ווֹרפילד” למעגל ההעפלה היהודית. היא נבנתה בשנת 1918 ושימשה ספינת נוסעים וטיול בחופים המזרחיים של ארצות־הברית, ובמשך הזמן היתה ל“שם דבר” בפי תושבי הסביבה ההיא. הכל הכירו את הספינה וחיבבוה. בה נסעו תינוקות של בית רבן לטיולי חוף ולפגישה ראשונה עם הים, וזוגות יצאו בה למסע של ירח הדבש. בין דפנותיה הבהירים נשזרו לא מעט חויות וזכרונות נעימים ונלבבים של אמריקנים מאושרים, ולא היה איש מבין תושבי בלטימור, נורפולק או פילדלפיה שלא ידע את הספינה העליזה. ויש לציין, כי פירסום-יתר זה לא היה לטובתנו, כאשר יובן מן המסופר להלן.

בשנת 1942 לבשה הספינה “מדי צבא” והוחכרה לממשלת בריטניה להעברת חיילים בתעלת לַמַנש. כשעמדה לחצות את האוקינוס לראשונה, חששו עובדיה שמא לא תעמוד בנסיון זה, כי לא היתה בנויה לעמידה בפני גלים סוערים. אולם מן השיירה של שלוש־עשרה אניות, שאתן יצאה לדרך, הוטבעו ארבע, והיא – החלשה שבהן – הגיעה בשלום.

בשנת 1945 הוחזרה לארצות־הברית שבורה ורעועה והוחלט להביאה ל“בית־הקברות” לאניות – – גורל שמוּנה גם למאות מאחיותיה.

אז באו אנשינו וקנו את הספינה.

בדצמבר אותה שנה התחילו מתכנסים העובדים המתנדבים, ואם כי ברובם לא היו מנוסים בעבודות ימאות, עבדו בהכנת הספינה בזריזות רבה, מתוך שקידה ומסירות נפלאה.

מי היו הבחורים שנתלקטו לעבודה זו? – יהודים בני אמריקה וילידיה. רובם לא־ציונים, אולם לאחר שהכרנום מקרוב, היינו רגילים לומר עליהם: “הלואי וירבו לא־ציונים כמותם”. אחדים מהם באו אלינו משום שנשאו נפשם להרפתקה. את האחרים הביא למחיצתנו הרצון להציל אחים. רק מעטים מהם היו אנשי תנועות ציוניות מאורגנות, שראו בהעפלה את ראשית דרכם החלוצית. הקסם המיוחד הצפון במפעל הנקרא בשם “העפלה לארץ־ישראל”, הוא שמשך אלינו אנשים רחוקים כל־כך מתנועתנו. נוכחנו לדעת, כי את אשר לא הצליחה לעשות הציונות בעבודה פוליטית, ואת אשר משיגות התנועות החלוציות בממדים קטנים מאד – השגנו אנחנו ביתר שאת על ידי הצגת בעיותינו המעשיות בפני הנוער האמריקני, ועל־ ידי גיוסם הממשי למפעלנו.

בינואר היתה כבר הספינה מוכנה לדרך. כאמור, לא נועדה לנסיעות בים סוער בחורף, אולם שמנו בטחוננו בהכנות שעשינו, וחכינו לרב־החובל. ואז, כשלושה ימים לפני מועד ההפלגה, באה הידיעה, כי ממשלת הוֹנדוּרס מסרבת לתת לנו דגל ותעודות. רק אחר־כך נתברר, כי סיבת הסירוב היתה כרוכה בהתנהגות האוילית של קבוצת פיטר ברגסון, אשר עשתה פירסום רב ומזיק לאניה האחת והיחידה שנרכשה על ידם.

למרות מאמצינו להעטות על עבודתנו סודיות – לא הצלחנו להסתיר מיהודי בלטימור מי אנחנו ומה מטרת הספינה. עתונאים אמריקנים זריזים הצליחו להציץ מעבר ל“מסך האלמוניות” שבו התעטפנו ומדי יום ביומו היו מופיעות בעתונות השערות על הספינה שלוקחה מ“בית הקברות” ועל מטרתה. בחורינו היו מתקבלים בתשואות בכל בית יהודי בבלטימור. הדבר היה למורת רוחנו, כי שיערנו שעל ידי כך תתגלה פעולתנו, אולם קשה היה למנוע את הפרסום המיותר הזה.

חודש ינואר עבר, ואנו יושבים עדיין בנמל ומצפים. גם פברואר כבר קרב לקיצו, ועדיין אין אות שאנו זזים. לא פעם נפלה רוח אנשינו, ולא פעם חשבנו כי כבר נחרץ גורל ספינתנו, והיא לא תמלא את יעודה, אולם ההכרה כי ל“פ. ו.” שמור תפקיד מיוחד במלחמת ההעפלה – בגלל גדלה ובגלל המבנה הגבוה והיפה שלה – חיזקה את רוחנו. קשה שבעתים היתה הצפיה על סיפון ה“פ.ו.”, מאחר שבינתים יצאו ספינות אחרות לדרך, וכל איש מחבורתנו יכול היה לעבור לשרת בהן. ואמנם, היו מאתנו שעברו לספינות אחרות, אולם דבר זה רק גיבש את קבוצתנו, וכל הנשאר בה היה נכון בנפשו למאבק ממושך וקשה.

באמצע מארס הופיע סוף־סוף רב־החובל שהוטל עליו להביא את הספינה לצרפת. גם דגל ותעודות כבר היו בידינו. הספינה נבדקה במספנה ונמצאה ראויה למסע. לאחר שבועות רבים של צפיה, הרמנו עוגן ויצאנו לדרך.

מזג האויר היה קשה, ומיד לאחר היציאה גילה רב־החובל אותות עצבנות. ואכן, באמצע הלילה נתברר, כי חגורת הבטחון מסביב לספינה העשויה עץ רקובה כולה, והעץ ספג מים. לאחר שעות מספר התחילו המים חודרים מבעד לחורי הברגים שנתפרקו והעבירו את המים לתוך המחסנים. רב החובל נבהל, שלח קריאות ס.או.ס. לכל עבר, והחליט לחזור. בחורינו, שהיו חסרי נסיון ימי, ענדו את חגורות ההצלה ועמדו מוכנים לכל מקרה רע, והכומר, שהיה בדרך כלל חזק ברוחו, יצא לסיפון ועמד להתפלל. אולם למעשה לא היתה הספינה נתונה בסכנה ממשית, כי היינו במרחק לא רב מן החוף והמשאבות הוציאו את המים כמעט באותה המהירות שבה חדרו פנימה.

הגענו חזרה לנמל, מיואשים מן הנסיון לצלוח את האוקינוס בספינת הנהרות הישנה שלנו. מחסני המזון היו מוצפים מים, המצרכים נתקלקלו ומי-השתיה היו פסולים. בכל זאת נכנסה ספינתנו לנמל-המוצא בכוחות עצמה, ואף מהירותה לא פחתה. למחרת היום היו העתונים מלאים תאורי הספינה ושוב התחילה פרשת ההשערות על מטרתה של “אנית הנהרות המסתורית”… רב החובל נפלה רוחו והחליט לעזבנו. אתו עזבו גם כמה מבחורינו שעברו לספינה אחרת. אך אנחנו, הנותרים, החלטתנו היתה אחת: להשאר באניה ולהובילה למחוז חפצה – ויהי מה!

שוב יצאנו לדרך. הדבר היה כבר באמצע אפריל ומזג האויר נוח יותר. תכניתנו היתה לנסוע בקוי הרוחב הדרומיים ולהימנע ככל האפשר ממזג אויר רע. תכנית זו חייבה זהירות רבה וחישובים מדוייקים. למזלנו לא נתקלנו במזג אויר רע ולא היה עלינו להדרים הרבה. כעבור ימים מעטים הגענו בשלום לאיים האַזוריים. כאן היה עלינו להצטייד בדלק. אולם יד הבריטים, השלוחה אל כל העולם כולו כדי למנוע יהודים נרדפים מללכת למולדתם, עיכבה גם כאן. ורק בעזרת ידידים בעלי השפעה הצלחנו להתגבר על המכשולים הרבים והשגנו את הדרוש לנו. למרבית חברינו האמריקנים היו האיים האזוריים “חוץ־לארץ” הראשון בו דרכה רגלם, והדבר הפך אצלם למאורע גדול. שני ימי החניה היו ימים נפלאים שלא ישכחו. רוחנו היתה מרוממת והרגשנו כי עכשיו, בשעה ששני שליש האוקינוס כבר מאחרינו, לא יוכל שום דבר לעצרנו עוד. בעיני כל מי שראה אותנו שם, היינו בודאי משונים במקצת – ספינת נהרות החוצה את האוקינוס ועליה חבר עובדים שכולו יהודי, אביונים עליזים השמחים בחלקם.

לאחר 17 ימי נסיעה נכנסנו לנמל מרסיי. כאן, כבכל מקום, הרגשנו שוב ביד הפשוטה נגדנו – ידה של ה“דימוקרטיה הבריטית”… במאמצים גדולים עלה בידינו להשיג דלק, הספקה ומים. בינתים קבלנו הודעה, כי עלינו לעזוב את הנמל ולהימלט. חדשים רבים צפינו לחופשה שהובטחה והנה שוב לדרך!

כשהגענו לאיטליה, לנמל קטן שליד לה־ספּציה, הודענו לחבר העובדים, כי מעתה תתנהל העבודה בסודיות חמורה – לא קל היה להחדיר ללבם של בני אמריקה החפשית את ההכרה, שאסור להם לרדת לחוף ולשוחח עם אנשים זרים כרצונם. התחלנו מיד בהכנות קדחתניות לקבלת העולים. באותו זמן שהו בנמל הזה עוד שתי ספינות מעפילים. אחת מהן היתה מיודעתנו מאמריקה, אשר ידידים רבים לנו בחבר עובדיה. הפגישות אתם גיוונו את חיינו במשך השבועות הארוכים של עבודה מאומצת, שבהם לא הותר לנו לרדת לחוף.

אולם כל אמצעי הזהירות שנקטנו לא היה בהם כדי להסתירנו מעיניהם הבולשות של סוכני בוין, והלחץ הבלתי פוסק שלו על ממשלת איטליה, כמעט שהביא לידי החרמת אניתנו. מכל מקום, היה עלינו להפסיק מיד בהכנות על הספינה. האיטלקים נאלצו להעמיד עלינו משמר של אנית תותחים קטנה, אשר התישבה על העגנים שלנו כדי שלא נוכל לזוז והתרתה בנו, כי אם ננסה לברוח, תהיה אנוסה לפתוח עלינו באש. כך עברו עלינו שבועות של יאוש ואזלת יד. חשבנו, כי נחרץ גורל הספינה. ניסינו לעבֵּד תכניות מתכניות שונות, פשוטות וקלות, אף מסובכות ומורכבות ביותר – כיצד נצליח לברוח לאחר שנעלה מעפילים על ספינתנו. אולם כל התכניות נכשלו, כי בשום פנים לא יכולנו להשיג דלק במקום.

לילה אחד הורדנו את החבלים והתחמקנו מן הנמל. שטנו בכיוון לצרפת, כשמאחרינו נוסעת משחיתה איטלקית. כשהגענו למים הטריטוריאליים של צרפת חכינו עד שיחשיך, ובחשכה חמקנו מעיני המשחיתה והתגנבנו לנמל. המשחיתה נשארה מחוץ לנמל, וכעבור זמן מה הסתלקה.

תקותנו היתה, כי בצרפת נשיג דלק ונחזור לאיטליה כדי להעלות את האנשים על ספינתנו. שם נודע לנו, כי תכנית זו לא תוכל לצאת לפועל, ועיבדנו תכנית חדשה – העלאת אנשים בנמל סֶט שבצרפת.

במקורות היציאה    🔗

א. ארנסט מספר.

– היציאה לצרפת היתה רק בחלקה ליגאלית. העובדה, כי הויזה שקבלנו היתה קולקטיבית, נתנה לנו את האפשרות להשתמש בה פעמיים ויותר. אך נתקבלה הויזה, מיד נעשה העתק ממנה ועליו המספר הסידורי של הקונסוליה – ושום תקלה לא היתה צפויה עוד. בויזה המקורית היינו מוציאים את האנשים בטרנספורטים רשמיים, שנתארגנו ע“י “איירו” בשיתוף פעולה עם הצבא האמריקני. היה להם מחנה יציאה גדול במבואות העיר מינכן. שם התאספו האנשים, קיבלו צידה לדרך, זוהו, הוכנסו לרכבות מיוחדות והוסעו בלוית שוטרים אמריקנים לצרפת. כך הוצאנו 1700 איש, שהועלו אחר כך ב”יציאת־אירופה“. בחלק הזה, הליגאלי, היה משהו מן ההתאמה למציאות, כי בלאו־הכי לא עלה בידינו אף פעם להוציא את האנשים בשמותיהם האמתיים. התנועה במחנות התנהלה בקצב מהיר כל־כך, שלא ראינו כל אפשרות להגיש לקונסוליה הצרפתית את רשימת השמות הנכונים לאשור, ולחכות לויזות. על כן היינו מרכיבים את הרשימות ככל העולה על דעתנו, לעתים קרובות היה ספר הטלפון משמש לנו מקור לשמות. וכך קרה לא פעם שבגבולות הופיעו יהודים בשמות צרפתיים מובהקים, כגון מוֹריס, ארבּואַ, דניז וכדומה, ושוטרי הגבול היו משתוממים ואינם מבינים מה קרה כאן. כדי להקל על האנשים שנאלצו פתאום להסתגל לשמות חדשים ומוזרים, ניתנו להם תעודות זהות שהוצאו מטעם ארגון מסתורי אחד בשם “חברה יהודית לעזרת הפליטים”. תעודה זו שימשה אח”כ גם תעודת זהות כלפי השלטונות הצרפתיים בגבול, על כן היינו מדביקים אליה תמונה חתומה בחותמת יפה.

יש לציין, שהמעפילים למדו מהר מאוד את שמותיהם החדשים ועל פי הרוב לא נפלו כל טעויות בשעת הבקורת.

הטרנספורטים הבלתי חוקיים הוסעו במכוניות. סידור זה היה כרוך בקשיים ובמכשולים רבים. לרשותו של ארגון הבריחה היו בסך־הכל כעשרים מכוניות – ומנין נקח את כל כלי הרכב הדרושים להסעת אלף איש בבת אחת? למרות רצוננו נאלצנו, איפוא, להשתמש במכוניות גרמניות, אף כי היה בזה משום סכנת הלשנה וגם סכנות אחרות, שעמדנו עליהן כעבור זמן. בטרנספורט שהוביל את מעפילי “יציאת אירופה” היו נהגים גרמנים, שהבריחו במכוניותיהם שבויים מבני עמם מצרפת לגרמניה. דבר זה הכריח אותנו לותר אח"כ לגמרי על עזרת הנהגים הללו.

קושי טכני שני היה במציאת מקום ריכוז מתאים למחנה־יציאה. מצאנו מחנה אחד בעיר סמוכה לאזור הצרפתי, שהתאים לנו מבחינת גדלו והבנינים הריקים שבו לאכסון האנשים. מנהל המחנה מטעם “איירו” היה ידיד שלנו והוא עזר לנו לכנס את האנשים לכאן מבלי שיתגלה הדבר לשלטונות האמריקנים. כל מי שרצה לעזוב את שטח הכיבוש האמריקני היה זקוק לרשיון יציאה. האנשים שעזבו את מחנות היציאה של האמריקנים קיבלו באופן רשמי רשיון כזה, והטרנספורטים שלנו צוידו בהעתקים בלתי רשמיים של אותם הרשיונות. כך היו לרשותנו בשביל היציאות ה“שחורות” תעודות רשמיות מהאזור האמריקני ונירות כניסה לצרפת והסכנה הופחתה ככל האפשר.

הטרנספורטים של אנשי “יציאת אירופה תש”ז” לא היו הראשונים שביצע ארגון הבריחה בגרמניה, אבל הם היו מיוחדים במינם. התפקיד היה להוציא 4500 איש תוך כדי שבועיים. האנשים לא היו מוכנים די צרכם. רבים מהם עמוסי חפצים לרוב. הם הובילו את חפציהם בתוך עגלות ילדים, ובשום אופן לא חפצו לותר על כלי־רכב זה. זוכר אני חבורה אחת בת 20 איש, שנאלצנו לתת להם מכונית משא מיוחדת עבור החפצים שלהם. בשיירות שבאו אלינו היו הרבה נשים הרות בחדשי הריונן האחרונים. מובן מאליו, כי אסור היה להן לצאת לדרך קשה כל־כך. אבל הרופאים שמילאו את הטופס הרפואי היו במקרים רבים גרמנים, שעשו כל אשר ביקשו מהם תמורת חפיסת סיגריות אמריקנית או כדומה. קרה לא פעם שהופיע לפנינו נכה, גידם או קיטע, וברשותו תעודה של אדם בריא ושלם. להוציא את האנשים מתוך השיירות לא היתה כל אפשרות עוד.

העובדות הללו ודומיהן, שגרמו לנו קשיים ואי נעימויות בשעת מעשה, העידו על רצונם העז של האנשים להגיע לארץ־ישראל בכל מחיר. הוברר אח"כ, מתוך עמידתם במאבק הקשה, שהיו ביניהם מן הטובים אשר בשארית הפליטה בגרמניה.

היציאה מן המחנה היתה תמיד בלילה. קדם לה זיהוי האנשים, חלוקת תעודות הזהות, חלוקת מזון ומתן הוראות. האנשים סודרו קבוצות קבוצות ואחראי בראש כל קבוצה. שעתיים לפני היציאה היינו מכנסים את ראשי הקבוצות ומטילים עליהם אחריות להתנהגות קבוצותיהם. ההוראות שניתנו לאנשים, אשר מעתה כנינו אותם בשם מעפילים ולא עוד פליטים, היו מכוּוָנות לאמצעי זהירות אלמנטריים – שלא להוציא את הראש והידים בשעת הנסיעה וכדומה.

כל ההוראות ניתנו בהתאם לנסיון שרכשו השליחים בטרנספורטים קודמים. וצריך לציין, כי בכל הטרנספורטים של “יציאת אירופה” לא קרה שום אסון ואיש לא נפגע.

אחת ההוראות החמורות היתה מכוונת לאמון האנשים לבל ישכחו את שמותיהם החדשים. בכל פינות המחנה יכולת לראות אנשים, נשים וטף משננים שמות ובוחנים איש את רעהו. בהתלהבות מיוחדת עסקו הילדים במשחק־שמות זה.

היה עלינו לעבור בלילה את בדיקת האמריקנים ולא יכולנו להשתמש בתחנת הגבול שבין אזורי הכיבוש האמריקני והצרפתי, אשר שם היתה עמדתם של הגרמנים. הרי אנו הופענו בתור טרנספורט של “איירו”, עם תעודות יציאה רשמיות, כביכול, ועל כן היה עלינו לפי החוק לעבור בקורת אמריקנית בנקודה שהם קראו לה בשם “נקודת יציאה רשמית”. למזלנו, היתה הנקודה שממול, בשטח הכיבוש הצרפתי, בלתי רשמית וישבו שם רק שוטרים גרמנים, שהיו רעבים לסיגריות והם פתחו לפנינו את המחסום ללא כל שאלות ואילו האמריקנים הניחו לנו לצאת משום שהם סמכו על הבדיקה בנקודת היציאה הרשמית, כביכול.

כדי שיוסבר יותר כל הוי הבריחה לצרפת ואופיה המיוחד, יש לדעת את המפה הגיאוגרפית של אירופה הכבושה ושל האזור האמריקני בה, אשר בתחומיו ישבו רובם המכריע של הפליטים היהודים. לפי מפה זו אין לאזור האמריקני גבול משותף עם צרפת, אלא שטחי הכיבוש הצרפתיים מבדילים ביניהם. היוצא ממינכן לצרפת נאלץ לעבור את אזור הכיבוש הצרפתי והוא זקוק לרשיון־מעבר מיוחד לשם כך.

עובדה זו גרמה לנו קושי פוליטי רב. בדרך כלל הצליחו כל הטרנספורטים של “אקזודוס” לחדור לשטח הכיבוש הצרפתי ללא תקלה. אך פעם אירע מאורע קל ערך, לכאורה, שגרם לנו צרות רבות. באחד הלילות התנגשה מכונית, שנסעו בה חיילים צרפתיים, באחת המכוניות שלנו. חייל צרפתי שיכור מנוסעי המכונית הרים קול צעקה וגרם למהומה. מיד הגיע למקום רוכב האופנוע שלנו, שליוה את מכונית מפקד השיירה, כשלראשו כובע משטרה, הציג את עצמו בתור שוטר והשתמש כלפי הצרפתי בכוח הזרוע ואף בקופסאות של קונסרבים, באין נשק בידו. הצרפתי הזעיק את המשטרה הצרפתית. הם נסעו בעקבותינו, והשיגו אותנו כעבור שעתיים במטרה לאסור את “השוטר האמריקני”. בהזדמנות זו אמרו לבדוק את תעודותינו ושאלו לרשיונות־מעבר דרך האזור הצרפתי. תעודות, כמובן, לא היו לנו. ורק לאחר מו“מ ארוך יצאנו מכל העסק בשלום, בכוחן של 60 חפיסות סיגריות ו־500 פרנק. ל”שוטר" שלנו עלה הדבר בהסרת הכובע מעל לראשו ושילוחו הביתה.

נוסף לקושי הפוליטי עמדנו בפני קושי גיאוגרפי, אשר מקורו בעובדה, שהריינוס מהוה את הגבול בין צרפת וגרמניה. יש גם גבול אחר, בין אזור הסַר וצרפת. אבל כיון שהצרפתים סיפחו את האזור הזה מבחינה כלכלית לארצם, הרי הם מקיימים שם ארגון פעיל עד כדי כך, שהאזור אינו בא בחשבון לבריחה המונית. נשאר, איפוא, רק גבול הריינוס. אבל כיון שהנהר רחב, אין אפשרות לנצל אותו לבריחה ספּוֹנטנית. ממילא נאלצנו להשתמש בתחנות הגבול הרשמיות, ועל כן עמדנו בפני הצורך לשוות לבריחה מגרמניה צורות רשמיות, אם גם מדומות. אך מאמצים רבים השקענו בהמצאות ובהתחכמויות רבות ושונות כדי לעקוף את חוקי הגבולות.

כרגיל, היינו מכוונים את המסע כך, שנוכל להגיע לגבול הצרפתי בשבת אחה“צ או ביום הראשון. ידענו, כי בשעות אלו ממהרים הפקידים לסיים עבודתם ולהיפטר לביתם ואין הם נוטים להאריך בחיפושים ובדיקות. בהמשך הזמן הצלחנו לקיים ידידות עם פקידי הגבול, שהתיחסו אלינו בהבנה ונתנו אמון בנו ובסדורים שלנו. בגבול הצרפתי קיבלו את פני השיירה חברינו אשר בצרפת. בעיר הקרובה לגבול היתה מוכנה בשבילנו ארוחה טובה, מוגשת ע”י הצלב־האדום הצרפתי, שעובדיו חשו עצמם גאים בטפלם בפליטים יהודים, אשר היו סבורים, כי הם נשלחים ע"י אוּנררא. ועוד באותו ערב הושבו האנשים בתוך רכבת מיוחדת, שהיתה מוכנה למפרע להסיעם הלאה.

*

בבואנו לספר בפרשת “יציאת אירופה תש”ז” אין לדלג על דרך החתירה בפעם השניה לארץ־ישראל.

לאחר ההסעה מאונס להמבורג הובאו האנשים לשני מחנות באזור הבריטי, על־יד ליבק המרוחקת כ־60 ק"מ מהמבורג, על חוף הים הבלטי. מחנות אלה לא היו זרים לפליט היהודי. הם קלטו את הפליטים הגרמנים, שהובאו בדרך הים מפולין לגרמניה לאחר המלחמה וביניהם אלפי יהודים, שיצאו את פולין בתור יהודי גרמניה. עובדה זו היתה לטובתם של אנשי “יציאת אירופה”. במקום נשאר בחור יהודי אחד, שהיה באורח בלתי רשמי נציג הבריחה ובאורח רשמי פקיד במנגנון הקליטה של אותו מחנה. הבריטים ביקשו אחר מתורגמן ומתווך ולמטרה זאת השתמשו בו ומסרו לו מכונית ורמקול שבאמצעותו השמיע את הודעותיו לאנשי ההגנה, והודות לתפקידו זה עזר לנו הרבה.

כשנתקבלה הפקודה לארגן את עלית אנשי “יציאת אירופה” שנית מתוך המחנות – ראינו זאת לנו כתפקיד קדוש ונגשנו להגשמתו בהתלהבות. ארגון הבריחה הפסיק כבר אז את פעולתו בממדים גדולים באזור הכיבוש הבריטי, כי לא היתה לנו שם עוד נקודת אחיזה לפעולה, ומרכז הכובד עבר לאזור האמריקני. המחנה הגדול האחד באזור הבריטי היה בּרגן־בּלזן. היה ברור לנו, כי לא נוכל להעלות את האנשים כל עוד הם יושבים באזור הבריטי ויש הכרח להבריחם לאזור האמריקני, כי הרי הבריטים כבשו את החלק הצפוני של גרמניה, אשר משם אין דרך גיאוגרפית ישרה לצרפת. מהים הצפוני עד לאזור מחנות הבריחה שבאזור האמריקני המרחק הוא קרוב לאלף ק"מ. בסיור שערכנו באזור זה הוברר לנו, כי הנסיעה ברכבת אינה באה בחשבון לפעולה שלפנינו בגלל החיפושים הנערכים בה מדי פעם וכן בגלל הצורך ברשיון כניסה מאזור זה לאזור האמריקני לכל מי שאינו נתין גרמני.

לעומת זאת קבענו, שאין בקורת בכביש בין אזורי הכיבוש הבריטי והאמריקני. ואשר לבקורת בכבישים בתוך האזור הבריטי הוברר לנו, שהיא נדירה ונעשית בידי שוטרים גרמנים שאינם רשאים לעצור מכונית אשר עליה סימן־היכר של אחת ממעצמות הכיבוש. ואף זאת ידענו, כי גם אם עצרה המשטרה הצבאית הבריטית מכונית כלשהי, נבדקו בדרך כלל רק תעודות המכונית ולא תעודות נוסעיה.

כל הגורמים הללו הביאו אותנו לידי ההחלטה להוציא את האנשים במכוניות. מובן מאליו היה, כי לשם כך באו בחשבון רק מכוניות אמריקניות אשר שוטרים גרמנים לא היו רשאים לעכבן. לסוכנות היהודית לא היו כמעט כל מכוניות משלה באזור זה. עמדו לרשותה רק מכוניות מעטות, שלא הספיקו להובלת המזון מבּרמן לבּרגן־בּלזן. לכן החלטנו לשלוח את האוטובוסים של הבריחה מן האזור האמריקני צפונה, לאזור הבריטי. בינתים, בתקופה שבין שתי העליות של אנשי “יציאת אירופה תש”ז", גדל הרבה מספר המכוניות שלנו, לאחר הנסיון המר עם נהגים גרמנים.

התכנית היתה פשוטה מאד: מדי חודש בחדשו היה עלינו להוציא כ־500 איש. האוטובוסים שלנו היו נגשים בלילה למחנות המעפילים, שהועברו בינתים לאמדן ולוילהלמסהאפן, מוציאים מדי פעם 100–150 איש ומביאים אותם לבּרגן־בּלזן, אשר שם הוקם מחנה-מעבר ללילה אחד. ולמחרת היום היו האנשים ממשיכים דרכם באותן המכוניות לקסל, השוכנת באזור האמריקני. שם הקים ארגון הבריחה מחנה-מעבר שני בתוך אחד ממחנות־הפליטים, ובמחנה הזה מצאו האנשים חדרים מוסקים ומיטות ושמיכות ומזון לסעודה.

מקסל המשיכו דרכם ברכבת. הם באו על פי הרוב בקרונות מסופחים לרכבת צבאית אמריקנית. היה זה סידור טוב, שעלה בידינו באמצעותו של רב צבאי אמריקני. וכך נמנעה מאתנו סכנת הבדיקה בדרך מִקסל למינכן, כי לאנשינו לא היו כל תעודות, – אך מי זה יעלה בדעתו לחשוד ברכבת צבאית אמריקנית?

בסביבת מינכן היה לנו מחנה קבוע, אשר שימש מקום ריכוז למועמדי היציאה. מחנה זה היה מסודר בצורה נאה, מוסק ומצויד במיטות ושמיכות. ג’וינט והועד המרכזי של שארית הפליטה הקציבו לאנשי “אֶקזוֹדוּס” כמויות מזון מיוחדות בימים אלה של שהייתם כאן. וממחנה זה המשיכו דרכם לצרפת, – שוב חלקם ברכבת, באורח רשמי למחצה, וחלקם במכוניות, באורח בלתי חוקי.

ב. וילי מספר:

– הימים 29 ביוני – 6 ביולי 1947 יירשמו בתולדות שארית הפליטה בגרמניה כימים של תקוות, של התרוממות הרוח, של חג ממש. בשבוע זה יצאו קרוב ל־5000 יהודים מיושבי המחנות, משפחות עם ילדים, חלוצים מההכשרות ונוער מבתי הנוער ובתי הילדים לחופי צרפת, על מנת לעלות לארץ ישראל. מעשרות מחנות שונים, פזורים על פני האזור האמריקני של גרמניה, מהאזור הבריטי והצרפתי, ואפילו מברלין באו – מי ברכבת ומי במכונית, אלה שעזבו את מקומותיהם באישון לילה, כדי שלא יתגלה הדבר לשלטונות המקומיים העוינים להעפלה, ואלה שעברו את הגבולות שבין האזורים ברגל ובהסתר. כולם נתכנסו ונתלקטו לשיירה הגדולה הזאת, שיירת “יציאת אירופה תש”ז".

מושג־מה מגודל המפעל, מערכו הפסיכולוגי והחנוכי, אפשר לקבל רק אם לוקחים בחשבון, כי במשך 14 חודש שקדמו ליציאה הזאת, אפריל 1946 – יוני 1947, הוצאנו מגרמניה לארץ ובכיוון לארץ (קפריסין ומחנות מעבר בחופי אירופה), בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, לא יותר מ־13,000 יהודים. וכעת במשך שבוע אחד, – 5000 איש וישר לספינה.

החורף 47–1946 היה קשה ואיום לשארית הפליטה. שלג רב וקור שהגיעו לעתים קרובות עד ל־30 מעלות מתחת לאפס; שיכון בלתי מסודר; צפיפות רבה, לעתים קרובות בצריפים רעועים – את מחנות האהלים הצליחו לחסל בתחילת החורף, לאחר שתינוק מת מקור באחד המחנות הללו. חוסר תלבושת חורפית מספיקה, מחסור איום בפחם וחומרי הסקה אחרים. ומאידך – חוסר עליה, והעפלה בשעור אפסי כמעט. זאת היתה המציאות בה נפגשו עשרות אלפים היהודים שנדדו במשך שנת 1946 מפולין, רומניה והונגריה דרך צ’כוסלובקיה ואוסטריה לגרמניה ואיטליה. 110 אלף הגיעו לאזור האמריקני של גרמניה בלבד במשך שנת 1946. כל אלה הביאו אתם את התקוה ל־100 אלף סרטיפיקטים ולעליה מהירה לארץ ישראל. ואולם, תקוות אלה נתבדו. אין פלא, איפוא, שבאביב 1947, שנתיים אחרי השחרור ואחרי חורף קשה בגרמניה, היו רבים שאמרו: די! לא נשב עוד חורף אחד כאן. הגיעה השעה לחסל את המחנות! יציאה המונית מגרמניה – זהו צו השעה. והמוצא: הליכה לחופים ועליה מהירה לארץ־ישראל.

לכולנו, לשליחי הארץ אשר ישבו אז כבר שנה ויותר בגרמניה ונפגשו עם שארית הפליטה בעבודתם היום־יומית, היה ברור, כי בקיץ זה, קיץ 1947, מוכרח לחול מיפנה בשטח העליה. יש הכרח בארגון עליה המונית בכל הדרכים, וקודם כל מתוך שארית הפליטה! זה היה הסיכום שאליו הגיעו כל החברים, אשר נפגשו באביב 1947 על מנת לקבוע את דרכי הפעולה בשטח העליה וההעפלה לקראת הקיץ הבא. והתכנית היתה: הוצאת 30 אלף יהודים מהמחנות, לכל הפחות. הוחלט לגשת תיכף ומיד להכנת חמשת אלפים איש ליציאה מידית. תכנית זו היתה מבוססת על הבטחות שונות שניתנו לחברינו בקשר למעבר של אלפי אנשים דרך ארצות שונות לחופי אירופה ולמספר המקומות באניות שהיו אז בידינו, או שהיו צריכות להגיע בקרוב.

לא כאן המקום לספר על כל התקוות והאכזבות שליוו אותנו בתקופת פעולתנו זו. על כל פנים הוחלט להכין את חמשת האלפים הראשונים.

קבענו את ההרכב: שליש חלוצים, שליש ילדים ונוער ושליש סתם יהודים מהמחנות. קבענו הגבלות מעטות. ילדים מתחת לגיל שנה, נשים בחדשי ההריון האחרונים, זקנים מעל לגיל 60 הוצאנו מהתור. כל המועמדים עברו בדיקה רפואית יסודית, כדי למנוע את עליתם של חולים במחלות מדבקות וחולי לב שלא יוכלו לשאת את קשיי הדרך. לא קל היה לעמוד על ביצוע ההחלטות הללו. כל ילד היה מעל לשנה, אפילו אם צריכים היו להיניק אותו חמש פעמים ביום; כל אשה נכנסה “רק עכשיו” להריון ומאה עדויות העידו על יכולתה לצאת לדרך הזאת, וכל זקן, כמובן, היה לא יותר מבן 50. אותו המצב נוצר בשטח הרפואי. אם הרופא שלנו פסל את המועמד, הביאו תעודות מרופאים רבים וחשובים, שהוא בריא לגמרי. לחץ צבורי, איומים ובכי במשרדים שלנו ובעיקר במקומות הריכוז שלפני היציאה, הכבידו מאד על ביצוע ההחלטות שלנו. לא יכולנו לותר, כי לא ידענו לקראת מה אנו הולכים. לא ידענו אם יצאו מחופי צרפת, איטליה או מאחת מארצות הבלקן; אם ייאלצו לשבת במחנות־מעבר ולחכות לספינות או יעלו ישר ארצה; אם יעברו את הגבולות באופן ליגלי, ליגלי־למחצה או בלילות, ברגל, במעברים הצרים של האלפים; אם יהיה עליהם להצטייד בתעודות בשמותיהם הם או בשמות מזויפים. לקראת כל האפשרויות הללו התחלנו להתכונן, וכדי שלא לסכן את המשלוח כולו צריכים היינו להקפיד על מלוי ההוראות על ידי כל אחד ואחד. צריכים היינו להתיחס בהבנה להתפרצויות של יחידים, לבכי ולצעקות, כי סוף סוף היו אלה רק ביטויים של היאוש אשר שרר אז בגרמניה, של הרצון העז לצאת מהמחנות ולהגיע לחופי הארץ, של הפחד להינתק מהמשפחה או מחברים קרובים. להיות אכזרי כלפי היחיד על מנת לעזור לכלל, – תפקיד קשה הוא ורק לעתים רחוקות נתקל בהבנה מספקת. לשמור על חלוקה צודקת של כל המקומות בין הארגונים והתנועות החלוציות השונות, בין המחנות ובין האזורים, – גם זה לא היה מהדברים הקלים והפשוטים. רק בעזרתם של כל השליחים שעבדו אז בגרמניה והודות לשיתופם של החלקים הטובים ביותר מקרב שארית הפליטה, אפשרית היתה פעולת ההכנה בהיקף כזה. מובן, שכל זמן שאין לך תכנית של ממש ותאריך קבוע ליציאה, אין העבודה נכנסת למסלול הנכון. יום יום שוחחנו בטלפון עם חברינו בפאריס: מתי יצאו; לא יצאו: כמה ובאיזו דרך? עד שסוף סוף, ביום בהיר אחד של חודש יוני 1947, נשאלנו: “האם מוכנים אתם לספק חמשת אלפים איש לחופי צרפת תוך שבוע ימים? יש לנו הבטחה לויזה קולקטיבית ל־1700 איש ובה שמות מודפסים שנלקחו מספר הטלפונים של פריס וציוני גילים שונים ומגוונים. מי שלא יגיע במשך השבוע לא יוכל לצאת, כי הספינה מוכרחה להפליג”.

תשובתנו היתה, כמובן, חיובית והחלטתנו היתה ברורה: חמשת אלפים יגיעו, כך או אחרת, עם רשיונות או בלעדיהם! לא היה לנו ענין בהפגנה אלא ביציאה של חמשת אלפים איש; אבל התכוננו גם להפלגה בכל גבול שיהיה סגור; גבול המחנה, גבול האזור או גבול המדינה. החלטנו: יוצאים לדרך ואין חוזרים, יקרה אשר יקרה.

קבלנו שתי ויזות קולקטיביות, ל־850 איש הויזה, והן שימשו לנו כיסוי חוקי ל“אוֹפֶּרֵישן חוקן”, כפי שקראנו לפעולה זו – הכנסה מלאכותית של 5000 איש לצרפת במשך שבוע אחד, (לפי הבטוי המקובל בז’רגון הקונדסי הא"י – “חוקן לבוין”). לרשותנו עמדו חמשה ימים מאז ההודעה מאת מרכזנו בפריס ועד להתחלת הפעולה. אלה היו ימים של פעולה קדחתנית והכנות רבות ומרובות. הוחלט על חמשה משלוחים, בני 850 איש, ומשלוח אחד של אלף איש; שניים ביום הראשון לשבוע, שניים ביום הרביעי והחמישי והאחרון ביום הראשון הבא. תכניתנו היתה להזיז מדי פעם שני משלוחים בבת אחת, משלוח אחד על יסוד הויזה הליגלית שהיתה בידינו והשני בו בזמן על יסוד העתקה של אותה הויזה, אשר הכנו בעצמנו. כל מי שיחשוד בנו וישאל במוסדות הממשלה אם ידוע להם על תנועה של 850 יהודים לצרפת ואם ניתן אישור לתנועה הזאת יקבל תשובה חיובית, – בבדיקה רגילה של תעודות על־ידי שומר גבול או שוטר תנועה, אין אפשרות לגלות, כי אותה תנועה מתנהלת פעמיים, ממקומות שונים ובדרכים שונות. חשבנו, כי אם נצליח ארבע פעמים, הרי הפעם החמישית תהיה כבר מובנת מאליה, איש לא ישאל ולא יבדוק יותר, כי לא יהיה כבר ספק שהכל בסדר ובאורח חוקי בהחלט.

מנגנון מיוחד עבד בריכוז האנשים מהמחנות השונים במקומות היציאה. לפתע התחילו אלפי יהודים לארוז את חפציהם ולנסוע מקצה גרמניה לקציה. ומי ששאל לפשר הדבר קיבל תשובה אחת ויחידה: נוסעים לצרפת. ואיזה פלא! כולם הגיעו למקום הקבוע וביום שנקבע להם למפרע.

מחלקה אחרת היתה עסוקה בהכנת הטרנספורט – בהשגת אמצעי הובלה, דלק ואספקה לדרך. בשביל שני המשלוחים הליגליים קיבלנו שתי רכבות מהצבא האמריקני. הן יצאו ממרכז ההגירה הרשמי במינכן והובילו את אנשינו עד מעבר לגבול הצרפתי. שלושת המשלוחים האחרים יצאו במכוניות־משא שלנו ובמכוניות שכורות ממרכז ההגירה הבלתי רשמי אוּלם, מרחק 130 ק"מ מערבה ממינכן. כל המשלוחים היו מצוידים באותן תעודות המשלוח ובאותן הויזות; מלוים צבאיים או צבאיים־למחצה (חברינו במדים) היו אחראים כלפי חוץ למשלוח ובידיהם הנאמנות הופקדו כל התעודות החשובות הללו.

מחלקה שלישית טרחה בהכנת התעודות למשלוח. הויזות, רשימות של כל השמות האמיתיים והבדויים, תעודות משלוח ותעודות אישיות לכל אחד מהנוסעים. הדפסנו טפסים לתעודות זהות אישיות, הדבקנו עליהן את התמונות של הנוסעים וכנינו אותם בשמות מתוך הרשימה שקבלנו מפריס והתאמנו אותם לגילים הרשומים שם. היתה זאת עבודה מסובכת ביותר, כי מספר הגברים, הנשים והילדים במציאות לא התאים למספרים אשר ברשימה שקבלנו. הבדיקות שנעשו בזמן היציאה לגבולות המעבר הוכיחו לא פעם, כי שכחו את השמות החדשים או שהגיל החדש לא התאים לגיל האמיתי. אין ספק, שכמה מהמבקרים הרגישו בדבר, כי משהו אינו בסדר, אבל לא יכלו לגלות את האמת ורבים מהם גם התיחסו באהדה למפעלנו ולא גרמו לנו קשיים פורמליים.

וכך קרה, כי במשך שבוע אחד הזזנו 4500 יהודים מעשרות מחנות בגרמניה לחופי צרפת ומשם ישר לספינה. עם צאת כל משלוח היינו יושבים בנשימה עצורה ומצפים להודעה מפריס, כי עברו בשלום והגיעו. ובמרץ חדש נגשנו אז להכנת המשלוח הבא, עד צאת האחרון. איש מאתנו לא תיאר לעצמו לקראת מה הולכים הפעם 4500 היהודים הללו.

כשבדקתי את הנאספים באחד ממקומות הריכוז שלנו לפני היציאה, נפגשתי עם אֵם לשלשה ילדים – את הקטן שבהם עוד היניקה. לשאלתי האם דרך זו לא תהיה קשה מדי עבורה, ענתה: “שבעה ילדים ילדתי, ארבעה מהם הגיעו כבר לארץ ישראל. את כולם הבאתי אתי בדרך־לא־דרך מפולין לרוסיה ושוב לפולין ומשם דרך צ’כוסלובקיה ואוסטריה לכאן. ואם התגברתי על כל הקשיים עד כה, אתגבר גם על חלקת דרך זו ואגיע לארצי, לארץ ישראל”.

ג. חנה מספרת

– עבדתי במחנה, אשר שימש מרכז ליציאה. מנהל המחנה היה איש נוצרי מקנדה, שהתייחס באהדה למפעלנו. תחילה השתמשנו במקום עבודתו הקודם למטרות פעולתנו ועם העברתו למחנה זה, העברנו גם אנו לכאן את מנגנון היציאה.

עבר עלינו חורף קשה. הכל ציפו לאביב ולקיץ. והנה דוקא בקיץ זה נחסמו הדרכים ובמשך חדשיים לא יצא איש עד אשר התבשרנו, כי עלינו להיות מוכנים לקבלת אנשים.

התכנית היתה הפעם: ריכוז האנשים ושילוחם הלאה ביום אחד. גם מספר האנשים היה שונה הפעם מבמקרים קודמים: אלף נפש ביום אחד! שלש יציאות גדולות במשך שבוע אחד!

היום נקבע. וכרגיל, היה עלינו לחכות גם לשינויים ולהפתעות. לכן נשמר התאריך בסוד.

חזרתי ממינכן בלב מלא על גדותיו. ידעתי, כי בבואי יקיפוני בשאלות. ובאמת, כאשר הגעתי למחנה פגשוני מכל צד ולחשו לי סוד: “יום שני, יום גדול יהיה לנו”. במהרה הופיעו ראשי המפלגות (תשע מפלגות היו במחנה זה) אשר הספיקו לקבל אינפורמציה “מדויקת” על ידי נציגיהם. ואני בשלי: בבוא הזמן אודיע. ברשותנו היו כמה ימים. נבדקה כמות הדלק במחסנים. האנשים, אשר הגיע תורם לעלות קיבלו הודעות וכל אחד הוזהר, כי עלולים לחול גם שינויים.

בהנאה מיוחדת הלכתי הפעם אל המנהל. כך הוסכם בינינו – יום לפני הריכוז אני מודיעה לו על כך. שבועות ציפיתי לרגע זה. חדשיים לא יכולתי לבוא ולבשר לו על כך. ובמשך החדשיים האלה ביקרו במחננו כמה משלחות מארצות שונות, ותורים ארוכים ראיתי יום יום על יד משרדי אונררא וג’וינט. בלגיה ביקשה עובדי מכרות; קנדה – חייטים מומחים; נורבגיה – ילדים ונוער. ורשמו פקידי אונררא, ורשמו פקידי ג’וינט. מבין הנרשמים לעליה הקרובה לארץ־ישראל היו גם אלה שנרשמו לארצות אחרות. ומענין לציין, כי מהמחנה האוקראיני הסמוך יצאו כמה עשרות משפחות לארצות אלו, ואולם מהמחנה שלנו לא זכה לכך אף אחד. כנראה לא נמצאו “מתאימים” לסוג הנדרש.

המנהל, כרגיל, לא שאל שאלות רבות. שאל רק מה מספר היוצאים, ובמה יוכל לעזור. ובבת צחוק הודיע: “בעצם, לא אהיה אותו יום במחנה. אני מקוה שהכל יעבור בשקט”.

והיום המקווה הגיע. היה זה יום שני בשבוע. אלף נפשות הגיעו מכל קצוות גרמניה במשך לילה ויום, ברכבות ובמכוניות. זו הפעם הראשונה רוכזו האנשים במספר כזה ונשלחו באותו יום. העבודה “דפקה”. אורווה ענקית, בעלת שערים גדולים, שימשה לארבעה ריכוזים. כל ריכוז היה מורכב מקבוצת־עליה שונות. בין היוצאים – אחוז גדול של נוער. מלבדם, בעלי משפחות עם ילדים, ובודדים. הגיל הגבוה היה 45, ולא למטה מגיל 3. התבלטה במיוחד קבוצת הבודדים, אמהות שילדיהם מחכים להן בקפריסין או בארץ; נשים, שבעליהן עלו בעליות קודמות; כן היו שם משפחות ובודדים מקהילות מבודדות ומרוחקות בגרמניה, גם מספר זקנים אשר בתפילה על שפתותיהם ובבטחון בלבם, ביקשו לעלות דווקא בדרך זאת. פה ושם נשים הרות.

עד שעה ארבע היו כולם מרוכזים במקומותיהם. האנשים קיבלו הוראה לסעוד את לבם ולהיות מוכנים לבקורת בשעה 6. ובינתים קוימו ישיבות עם הנהגים, המלווים וראשי הקבוצות וניתנו להם הוראות מתאימות.

בשעה 8 עמדו על יד השערים הגדולים שורה של מכוניות גדולות. העלאת האנשים התחילה לפי כרטיסים ומספרים שחולקו לכל איש בשעת הבקורת. העבודה התנהלה בסדר ובקצב מהיר. בראשונה סודרו החפצים לאורך המכוניות לישיבה נוחה עליהם. אחר כך הועלו הזקנים, הנשים ההרות, הילדים עם משפחותיהם ולבסוף הנוער. המכונית, שנשלחה לבחון את הדרכים ומבואות העיר חזרה. ניתן האות, הורדו הבּרֶזנטים, כובו האורות, והשיירה זזה: חלוץ השיירה על אופנוע, אחריו מכונית עם המלווים, אחריהם 33 מכוניות ולבסוף — המאסף, עוד מכונית עם מלווים. בסך־הכל למעלה מאלף נפש. כולם חדורי רצון לוהט אחד – להגיע. כולם מוכנים – גם לקראת קפריסין. בשעה שהוזהרו על כך, השיבו: קפריסין – הרי סוף סוף צעד אחד לפני הארץ היא.

למחרת קבלנו הודעה שעלינו להיות מוכנים ליציאה שניה ביום הרביעי ולשלישית בשבת.

גם ביום הרביעי עבר הכל בסדר גמור ובהצלחה. ליום זה לא הספיקו להגיע מספר אנשים שאושרו לעליה, וניתנה אפשרות לתנועות להחליף את החסרים ברזרבה מוכנה במקום שהיתה ברשותם, מצוידת בכל התעודות הרפואיות הדרושות.

מצב הרוח המרומם והתכונה הרבה עשו להם כנפיים בכל המחנות. כבר התחלנו להתכונן ליום השבת. ואולם, כרעם באה עלי הזמנתו הדחופה של המנהל, אשר הודיע, כי לא יוכל להרשות את ריכוזם של האנשים ביום השבת. הסיבה לכך – הרעש, וסערת הרוחות אשר קמה מסביב לענין הזה. התברר אחר כך, שהדבר נגרם במידה רבה בגלל אי הזהירות של האנשים עצמם. דעות שונות טופחו על ידי חוגים שונים. יש שאמרו: עלינו לצאת את גרמניה בתופים ובמחולות; עלינו לצאת במצעד־עם, עלינו להכריז בעתונות על יום הפלגתנו. אין פלא, איפוא, כי ממשרדי אונררא המרכזיים בסביבה פנו בשיחות טלפוניות דחופות למנהל, במטרה לברר: האם נכון הדבר, כי במחנה שלו מתרכזים אלפי אנשים ליציאה מאורגנת לארץ־ישראל, ומה התנועה הרבה מסביב למחנה, ומה הוא יודע על הפגנות העומדות להתחולל במחנה הנתון לפיקוחו? היה גם מקרה, שבאחד המחנות פנו לפקידי אונררא לבקש ולדרוש מהם מכוניות להסעת אנשים למקום ריכוזם, וגם משם באה השאלה: האם אונררא משתתפת בזה, ואם היא חייבת לתת את כלי הרכב. מצד שני — הרגישה הג’נדרמריה הגרמנית בתנועה בלתי רגילה, וחשדה חשדות רבים והודיעה על כך לקפיטן האמריקני הממונה על העיר הסמוכה, שיכור ואנטישמי מובהק. זה האחרון קרא להתיעצות, שגם המנהל שלנו הוזמן אליה ושם הוזהר על מה שעלול לקרות – היחסים בין הצבא ובין אונררא היו קשים, בלאו־הכי. כתוצאה מכל זה הופיעו משמרות בפרשות הדרכים ועל הגשרים והונהגה בדיקה קפדנית של כל איש וכל כלי רכב. הדבר היה ביום החמישי אחרי הצהרים. ניסיתי להסביר למנהל, שאין אפשרות לשנות את החלטתנו; שאנו מקבלים את כל הענין על אחריותנו. ואולם דברי היו ללא הועיל. קבלתי הודעה מפורשת על איסור מוחלט לרכז את האנשים במחנה ביום השבת. נסעתי מיד אל אנשינו להודיע להם את הדבר. זאת היתה מכה קשה. הוחלט להיפגש שנית עם המנהל ולנסות להשפיע עליו, ובד בבד לחפש מוצא. עוד באותו היום חזרנו לבית אונררא. אך המנהל לא היה בביתו, והשיחה נדחתה למחרת בבוקר.

בשעה 7.30 בבוקר התקיימה השיחה. המצב היה רציני. לא היה מקום ללחץ נוסף. הוא עצמו הצטער ומדי פעם הדגיש: “אחרי זמן מה אהיה מוכן שוב להיות לעזרתכם. הפעם צריך להזהר”.

יצאנו מיד למחנה הסמוך, במרחק 12 ק"מ מאתנו, וקבענו אותו כמקום יציאה ליום השבת, ומיד יצאו אנשים לחפש שבילים ודרכים חדשות כדי לעקוף את השטח הנתון לבקורת.

ביום הששי אחרי הצהרים ניתנו ההוראות לכל המקומות על השינוי שחל ועל הדרך החדשה. כל הלילה וכל היום עמדו משמרות שלנו בתחנות הרכבת ובהצטלבויות הדרכים והיפנו את האנשים ואת כלי הרכב לכיוון הרצוי. הרבה מאמצים הושקעו “בתמרון” זה. “התמרון” הצליח. כולנו הרגשנו שנכנסנו לתקופה חדשה. התגלתה יכולת גדולה. היתה הרגשה, שאנו שולטים במצב ונוכל לבצע יציאות בממדים יותר גדולים, גם במקרים של תקלות מקומיות חמורות. וכמובן תקלות לא חסרו. ודוקא הערב הזה, ערב של מוצאי שבת, היה אחד הקשים בכל הפרשה הזאת – אותה שעה לא ידענו ולא שיערנו מה צפן הגורל לעולים אלה, שנחרתו אחר־כך בקורות ההעפלה בשם ספינתם הידועה – “יציאת אירופה”.

ההצלחה של שתי היציאות הראשונות גרמה לקלות מסוימת ביחסם של ראשי התנועות, והתברר שהגיעו 70 נפש מעל למכסה שנקבעה. כן התברר, שבחירת האנשים היתה שלא בהתאם להוראות. באו הרבה ילדים קטנים. ודוקא הפעם היה הכרח להיות זהירים יותר. נקבעה מיד ועדה רפואית, אשר עברה ובדקה את הילדים. הסיסמה היתה: ילד המסוגל ללכת – יעלה! אז הועמדנו בפני מצב קשה. כאשר כל הבדיקות נסתיימו והוברר ל־70 “המיותרים” שעליהם להשאר, ולאלה שנפסלו הוברר שעליהם לחזור למקומותיהם – פרצו בצעקות היסטריות, ביללות ובכי והטחת הראשים בכתלים, ולא נתנו להתחיל בעבודה.

שעת היציאה התקרבה. שלוש פעמים התפרצו האנשים האומללים לחדר העבודה ולבסוף הסכימו לחכות לתשובה, אשר תינתן להם לאחר התיעצות. האנשים יצאו. נשארו השליחים ואנשי הארגון. ועדת הבקורת מסרה את מסקנותיה. האחראים לטרנספורט מסרו את ההוראות שקיבלו וסיפרו מה הסכנות העומדות לפניהם. החברים דברו בתוקף ובכנות ובכאב. אחד מהם הציע לערוך הצבעה לנסיון בין השליחים, מבלי שהתוצאות תחייבנה לשנות את המציאות. רוב השליחים ביקשו לקחת הפעם את כולם. בלבו של כל שליח כמעט כירסם הספק, אם לא הוא האשם כלפי האנשים האלה, כי הרי גם הוא נסחף עם הזרם ולא היה די זהיר ונתן את ידו לתקוה המפוקפקת לעוד מאה נפשות. ולאן יחזרו האנשים? שוב למחנות? והחדר כבר איננו, והמטלטלים נמכרו, וכרטיסי המזון גם הם נמכרו. והעבודה, המקנה זכות למזון נוסף, נמסרה כבר לאחר!

לא היתה ברירה. ניתנה פקודה להעלות את האנשים למכוניות. לאט לאט יצאו השליחים את החדר. לפי מראיהם אפשר היה להכיר את “פסק הדין”. הנוגעים בדבר עמדו חבורות חבורות, ישבו ושכבו עייפים ורצוצים. פה ושם עוד געש מי מהם ואיים.

באיחור מה הסתדרו המכוניות על מלוויהן ויצאו את המחנה.

למחרת חזרו חלק מהמלווים ובשורה בפיהם על הברחת גבולות מוצלחת.

לאחר שבוע ימים נקראו למינכן למסיבה כל אלה שהשתתפו במפעל הגדול של “יציאת אירופה”. היה זה ערב מיוחד במינו. אחד אחד העלו זכרונות. כל אחד ציין את הנכונות לכל ואת הכוח הנפשי הגנוז בפליט היהודי העולה ארצה. היתה הרגשה כללית שאנו עומדים לפני שלב חדש בארגון עליה המונית. הצלחת המפעל הפעם פותחת אפקים רחבים. דובר על העבודה להבא, על הכנות, על ליכוד כל הכוחות לקראת הימים הבאים. וכך סיכם את הדברים שליח אחד, אשר הביא את האנשים עד לאניה:

“ראיתי את האניה זזה ממקומה, ליויתיה במבטי עד שנעלמה מהאופק….ובעקבותיה יצאו שתי אניות משחית בריטיות — — —”

מי שיער אז איזו מזימות נושאות בקרבן שתי האניות?

כך הפלגנו…    🔗

יוסי מספר:

– “יציאת אירופה” לא היתה אניית המעפילים הראשונה שליויתי, אף לא האחרונה. אך גם אם לא הייתי אתה אלא בשלב אחד בלבד של דרכה – עד הגיעה לחופי הארץ – נחרתה בי כפרק בלתי נמחה מחיי. היה זה פרק של כבוד בקורות ההעפלה ובדרך מלחמתנו לעצמאות ישראל. כמה שבועות לאחר זה, כשליויתי אחת משתי אניות המעפילים הגדולות מרומניה, שהביאו 15 אלף איש, ונזדמן לי להפגש שוב פנים אל פנים עם חיילי אניות המשחית הבריטיות – שמעתי מפיהם דברי כבוד והערכה לעמידתה של “אקזוֹדוּס” ול“פּלמח בּויס”, שניהלו אותו לילה את הקרב על סיפונה – וידעתי שהמלחמה לא היתה לשוא.

…אתחיל מפרשה קודמת להפלגתנו. למעשה, התחיל הקרב בינינו ובין הכוח הבריטי ומשרתיו זמן רב לפני כן. עוד כשעגנה הספינה באיטליה לצרכי הצטיידות בדלק, חשנו את לחצו עלינו באופן ברור. מאחר שהאנגלים נואשו מנסיונותיהם הבלתי נלאים להפריע לנו בדרכים דיפלומטיות, עקבו אחר שיטות הפעולה שלנו בנמלים באמצעות סוכניהם המרובים. הם שרצו בכל אשר פנינו והחלו מכים אותנו בפרטים הטכניים של ארגון העליה. לא פעם הפעילו נגדנו את חברת “של” לבל תספק לנו דלק. לא פעם שיחדו את מנהלי המכס, שהצרו צעדינו בהספקת המזון לאניות בכמויות גדולות, וכך גרמו לנו השהיות במשך שבועות וחדשים. לידי שיא הגיעו בפיצוץ אניות שלנו וטיבוען, אך גם בחיי יום־יום חשנו את פעולתם על כל צעד ושעל ודרושים היו כוחות רבים ועירות בלתי פוסקת כדי להתגבר על כל אלה.

מלחמתם בנו בשטח הספקת הדלק ראויה לסיפור מפורט. לא במקרה בחרו נקודה רגישה זו דוקא להכותנו בה. כי ידעו באיזו מידה היא מעיקה עלינו. בשטח זה תיכנו תכניות נועזות ונרחבות, שצריכות היו להתגשם באיטליה. האניה עגנה בנמל קטן סמוך לשטחי שיפוע נרחבים נטועים עצי זית. באין אפשרות להביא לכאן כלי שיט עם דלק גייסנו כעשרים מכוניות משא נושאות טנקים לדלק, שהיו צריכות להתקרב לכרם הזיתים והכינונו צנור באורך 400 מטר מתחת לפני המים להזרמת הדלק לאניה. הכל היה מתוכן יפה ומוכן לביצוע. אך ברגע האחרון הופרה התכנית כולה, כי בינתיים נודע לנו על פקודה שניתנה לבולשת האיטלקית לאסור את “הנשיא” במקרה של נסיון להצטייד בדלק. מיד ראינו את יד הסוכנים האנגלים בדבר ולא היתה לנו ברירה אלא לוותר ולנסות את מזלנו בצרפת – הבלשים האנגלים ידעו שיצאנו ללב־ים, אך לא ידעו מה מחוז חפצנו, כי הודענו שאנו מתכוננים להפליג לגֶנוא. עוד לפני שהגענו לחופי צרפת, הכינו אנשינו 250 טון דלק בטנקים ומאה טון בחביות. אך נכנסנו לנמל דה־בּוק, מיד נגשה אלינו ספינת הדלק שלנו ושאבנו כל הלילה ובו בזמן העמסנו גם את החביות. ודלק זה הוא שהציל את האניה אחר־כך, בעיכובים שחלו בדרכה ובכל המוצאות אותה.

בשעות הצהרים הופיע פתאום איש הבולשת האנגלית עם אחד ממנהלי המכס, שהצליחו לשחדו, ודרשו מאתנו להפסיק את שאיבת הדלק. מיד הוברר להם שאחרו את המועד – ובזאת נסתיימה פרשת הדלק בנצחון שלנו. אמנם, הם ניסו לדרוש החזרת הדלק, אבל הדבר היה כרוך בקשיים מרובים, כי לפי החוק נדרש לשם כך רשיון מיוחד לכל חבית.

אז התחלנו לעבוד בקדחתנות בהתקנת סידורי האניה הפנימיים. עבודות היסוד הגסות – סידורי האינסטלציה, בית החולים, בתי השימוש וכדומה נעשו עוד באיטליה; אך את בנין המשכבים ועבודות עץ אחרות הנחנו לאחרונה, מחשש של ביקורת העלולה לגלות מיד את כוונתנו. לא יכולנו לגשת לסידורים אחרונים באניה, גם משום שלא ידענו עדיין מאין נפליג והיכן יעלו האנשים. אפשרויותינו במובן זה היו מצומצמות ביותר. באיטליה היתה פרושה רשת הריגול הבריטי, ובחופיה שוטטו המשחיתות הבריטיות. לגבי רומניה כבר נרקמה אז התכנית בדבר שתי האניות הגדולות פּן־יוֹרק ופּן־קרסט, ודרושה היתה זהירות רבה שלא לפגוע בה. צרפת לא התאימה למטרתנו בגלל סיבה אחרת, משום שלא היו מרוכזים בה אותה שעה די אנשים להעפלה. לא היתה דרך אחרת אלא להעביר לכאן במהירות אנשים מגרמניה. מיד נגשנו לארגון הבריחה. והפעולה הצליחה – ארבעת אלפים וחמש מאות איש הועברו בארבעה ימים.

התקרב מועד ההפלגה. ששה ימים לפני כן קבלנו הודעה על כך, ומיד החלה העבודה במלוא הקצב ובכמה שטחים בבת אחת. שטח פעולה חשוב מאד היה הכנת האנשים שהובאו מגרמניה – קליטתם במחנות המעבר והכשרתם לתנאי עליה ב‘. פעולה מאומצת נדרשה להכנת התעודות וויזות היציאה מצרפת. יומם ולילה עבדו אנשים בפנים האניה, בהכנת סידורי השיכון והמשכבים, וכל הדרוש לאלפי אנשים למסע שבוע ימים. היו אתנו כ־12 מבחורי פלמ"ח – ימאים ואלחוטאים ואחרים – ואתם נגשנו לביצוע הפעולה. על אברהם ז. הוטלה האחריות להכנת האניה ולרשותו הועמדו כל חבר המלחים האמריקנים, שעבדו במלוא המסירות. אני נטלתי על עצמי להכין את מחנות הקליטה. עמדו לרשותנו בסביבות מרסיי כתריסר נקודות־הכשרה של הזרמים השונים בתנועה החלוצית. עברתי בלוית חבר אחד מחוה לחוה לבחון במקום את תנאיה ויכולת קיבולה. אחר־כך הכינונו לנו תכנית מדוייקת ומפורטת של משטר החיים, שיש הכרח להשליטו באניה מעין זו ובמחנות ההכשרה לקראתה, והתחלנו מכינים למפרע את כל הדרוש לשם כך – החל מהכנת המפקדים והמדריכים לכל חוה ועד לפרט הזעיר ביותר. דאגנו מראש לכך, שבהגיע שיירת המכוניות למקום, יקבלו האנשים מיד משקה חם, שיסודרו מיד במקומות שיכונם, קבוצות קבוצות מאורגנות בנות 30 איש המחלקה. ולא חלוקה סתם, אלא לפי התנאים הדרושים לאנשים – ילדים קטנים לחוד, נשים הרות לחוד וכו’. החל מהיום הראשון הנהגנו מפקד-בוקר, בדיקת הילקוטים, חלוקת מזון ומים לפי סדר מסויים וכדומה – בדרך זו התכוונו להכשירם צעד צעד לחיי האניה וכל הכרוך בהם. בשטח הכספי והכלכלי עסקו אנשי מרכז החלוץ והם עשו עבודה טובה.

המתח הנפשי של העובדים היה גבוה מאד. יום־יום עמדנו בקשר עם חברינו בפריס. חמש רכבות מיוחדות הוזמנו להסעת האנשים ועמדנו בתמידות בקשר עם תחנת הגבול מֵץ. כדי שלא לעורר תשומת לב יתירה, קבענו את התחנה הסופית של הרכבות לא במרסיי הסואנת אלא במירמַס. 40 מכוניות־משא חיכו שם לרכבות. עם הירידה מהרכבת מוינו האנשים לפי התנועות שבהן הם מאורגנים ובהתאם לכך נשלחו לחוות המקיפות את מרסיי כחגורה, בהיקף של 50 ק"מ בערך.

לפנות ערב הגיעה הרכבת הראשונה ובה כתשע מאות איש, ולמרות תלאות הדרך היתה השמחה גדולה. תוך שעה קצרה הסתדרו שיירות שיירות במכוניות ובראש כל שיירה נהג המכיר את הסביבה, שהוביל את האנשים לחוותיהם – 100–150 איש לחוה.

למחרת הבוקר עברנו במכונית ממחנה למחנה, להיווכח אם הכל בסדר. וכך יום יום.

עוד לפני בוא השיירה הראשונה גייסנו עשרות צלמים המצויים במספר רב ברחובות מרסיי, העמדנו לרשותם מכוניות, ועם שחר יצאו לחוות לצילום האנשים לצרכי סידור התעודות. עד הצהרים צולמו האנשים בכל החוות, במשך הלילה פותחו התמונות ולמחרת הבוקר, בעוד הצלמים עסוקים בצילום השיירה השניה – וכבר התצלומים הראשונים מוטסים באוירון לעיר סמוכה לצרכי הכנת הויזות.

בינתים, ובאניה הולמים הפטישים יומם ולילה וההכנות האחרונות מבוצעות בקצב בלתי אנושי ממש. גם התכניות לארגון החיים באניה שוכללו והושלמו. כל הפעולה כולה עתידה להתרכז, לפי התכנית, בידיהם של ששה מבחורי הארץ – הובלת האניה וארגון עבודתו של הצוות, הטיפול באנשים וחלוקת המזון והמים, השירות הרפואי וכדומה. הותקן מטבח מצויין והתכנית נערכה כך, שחלוקת ארוחה לאלפי הנוסעים לא נמשכה אלא 40 דקות. סימַנו מראש את דלתות הכניסה והיציאה של מפקדי המחלקות לקבלת דליי התבשיל והמזון האחר, וכן המקומות לחלוקת המים – ליטר לנפש ליום. בכל פינה הודבקו שלטים מתאימים כדי למנוע קשיים מיותרים וערבוביה.

עבודות ההכנה התקרבו לסיומן. ברגע האחרון עוד היה עלינו לקבל חגורות־הצלה, רפסודות ומזון טרי בשביל הילדים – עשרת אלפים ביצים, כמות גדולה של בננות, תפוחים, גזר, עגבניות ועוד כדומּה. אבל כל השאר היה מוכן ומותקן על הצד היותר טוב.

לבסוף הגיע הערב האחרון. אותו ערב, בשעה מסויימת, היו צריכות לצאת בבת אחת 170 מכוניות ב־12 שיירות מ־12 החוות ולשים פניהן לעבר נמל ההפלגה סט, בקרבת מרסיי. האנשים סודרו במכוניות, מחלקות מחלקות בנות 30 איש, כל מחלקה במכונית מיוחדת. לרשותו של כל מחנה הועמדו מכוניות כמספר המחלקות, בתוספת שתי מכוניות ריקות למקרה הצורך. לפי התכנית, צריך היה המפקד הארצישראלי של כל מחנה להיות החלוץ לשיירתו, והמאסף לה – סגנו. כדי שלא לעורר תשומת לב יתירה, הפנינו את השיירות לשלושה כבישים ראשיים, בהנחה שייפגשו אחר כך במרחק מספר קילומטרים לפני הנמל. אחת לשעתיים חייב החלוץ לעצור את התנועה כדי לרכז את שיירתו כולה. נוסף לאמצעי־זהירות זה קבענו בדרך שתי נקודות לבקורת התנועה על־ידי רישומה ושתי מכוניות־טכסי נקבעו כמקשרות לכל שיירה. בתחנת־הקשר האחרונה, במרחק 10 ק“מ מהנמל, נעצרות השיירות – ק”מ אחד בין שיירה לשיירה – לשם סעודה אחרונה שלפני הירידה באניה. עצם הירידה לאניה תוכנה כך: המכוניות יוצאות את מקום החניה האחרון בקבוצות בנות עשר ובהן 300 איש. כשירידת הקבוצה האחת עומדת להסתיים, באה השניה וכו' – כך, שלא תתרכזנה בנמל יותר מעשר מכוניות בבת אחת.

באניה היה הכל מוכן ומצוחצח. המלחים שלנו התרחצו ולבשו בגדים נקיים, כלקראת מאורע חגיגי בחייהם. שיערנו, כי יהיו צפויים לנו קשיים בנמל, על כן קבענו את ראשית הירידה לאניה ל־4 בבוקר. למעשה, הגיעה השיירה הראשונה ב־5.30. מיד הסתדרו האנשים מחלקות־מחלקות ולקול שריקה החלו מתקרבים לשטח הנמל. לאחר שנערכה בקורת הויזות והמכס, עלו בכבש האניה ונתקבלו מיד בחמימות על־ידי הסדרנים שהראו לאנשים את משכביהם. וכבר מגיעה לשטח הנמל השיירה השניה.

עד 9.30 התנהלה העבודה בסדר גמור ולפי המוּתוֶה מראש. ואולם, פתאום נתבשרנו, כי באה לנמל משלחת ממרסיי לבקורת ימית ומיד נודע לנו, כי חברי המשלחת קשורים עם הבריטים והבינונו מה פשר הדבר. בשעה 10 הופיע מטוס בריטי וצילם את הנעשה בשטח הנמל. מובן, שהגברנו את קצב העבודה ככל האפשר. עבדנו כמטורפים ובשעת הצהרים עלה האיש האחרון על סיפון האניה – מיד הרחקנו את סולמות המדרגות וכבר הנווט וספינות הגרר מוכנים להוציאנו משטח הנמל למרחבי הים. ואולם, אז נמסרה לנו הפקודה התקיפה: “עמוד! אין האניה רשאית להפליג”.

אכזבתנו היתה גדולה. האומנם עלה כל עמלנו בתוהו? – הצלחנו להעלות באניה 4500 איש במשך שש שעות – קצב זה היה השיא שהגענו אליו בביצוע העמסת האנשים – ואחרנו ב־5 דקות!…

בשעה 2 עלו על אניתנו קציני הצי הצרפתים ודרשו שנפקיד בידיהם חלק מהמכונות, בתור ערובה שלא נזוז מכאן. לא הבינונו פשר דבר, רק כעבור זמן נודע לנו, כי פעולה זו נעשתה תחת לחצו האישי של בוין על מיניסטריון החוץ הצרפתי. ענינו בשלילה והטלנו את כל האחריות לתוצאות – על ראש שולחיהם האנגלים. חזרו כלעומת שבאו.

אז החלטנו לנסות מזלנו בדרך אחרת. לפנות ערב ירדנו, הקברניט ואני, להתיעצות עם אנשינו בחוף. באמצעותו של סוכן אניות אחד נפגשנו עם מושל המחוז. סיפרנו לו את העניין והודענו, כי אם לא יתירו את הפלגתנו מיד – אנו דורשים מזון, מים, שירות רפואי וכדומה. הוא הקשיב לדברינו בתשומת־לב, גילה מידה של ידידות כלפינו והרגיע את רוחנו: אל דאגה, הוא יתקשר עם השלטונות בפריס והכל יבוא על מקומו בשלום. ואולם שעות מעטות לאחר זה נודע לנו, כי בינתיים נתקבלה הוראה מפריס לעכב בעדנו, להסיע את האניה אל מעבר לגשר המסתובב, שישמש מעין סוגר לנו – וסוף פסוק.

בחצות הלילה של אותו יום, 10 ביולי 1947, התנהלה השיחה הבאה בטלפון בין איש מרכז ההעפלה בפריס לבין יוסי במרסיי.

בעד שפופרת הטלפון שמע “איש פריס” את המולת הויכוח בין אישי ההעפלה שם.

פריס: “הלו, הלו. אבקש לדבר עם יוסי”.

מרסיי: “מדבר יוסי”.

פריס: “אני מודיעך סופית שכל מאמצינו לאַפשר הפלגת הכלי על-ידי מו”מ עם השלטונות המרכזיים נכשלו. אין לנו שמץ תקוה להצליח בדרך זו. עליכם לצאת בכוחות עצמכם. עליכם להפליג ויהי מה – אם יש רק אי-איזו אפשרות פיסית לכך. אַל תשעה לויכוחים. זוהי הוראה. הבנת?"

מרסיי: “הבנתני”.

פריט: “הבנת?”

מרסיי: “הבנתי”.

פריס: “חזק”.

לאחר שיחה זו היה בטחון מוחלט בלב, שכל הניתן להיעשות – באחרית הכוחות – כדי להפליג, ייעשה.

ואכן, בוצעה ההפלגה.

כדי לצאת את שטח הנמל, היינו זקוקים לנווט בעל נסיון המכיר את המקום, שיוציאנו לים, ולספינות גרר שתטינה את אניתנו לצד הדרוש. בעמל רב השגנו את האדם המתאים, שהובטח לו סכום אגדתי ממש: מיליון פרנק – כשעור עבודתו במשך 4 שנים – ובלבד שיוציא את האניה לים. הבטיח לבוא ב־2 בלילה. בחצות הלילה, בעוד רב־החובל שלנו עסוק בחוף בחיפוש אחר ספינות־גרר – חזרתי לאניה, העירותי את הצוות והודעתי, שיש להכין קיטור להפלגה תוך חצי שעה. כן יש להכין מכונה לחיתוך שרשרת העוגן במקרה הצורך, סולם בשביל הנווט, קרדומות וגרזנים ועוד כדומה. בשעה שהכינונו את כל אלה, ישבו אתנו באניה פקידי נמל צרפתיים, משומרי המכס, אשר נתלוו אלי מהחוף בחצות הלילה. הטלתי תפקיד על הכומר האמריקני גראוּאֶל אשר אתנו – להעסיקם באכילה ובשתיה. על שנים מקציני הים האמריקנים – ביל ברנשטין ז"ל, שנפל בקרב בחופי הארץ ובֵּנוֹ מַרכּס – הוטל תפקיד אחר: עליהם היה לשחות לחוף ולהתיר ארבעה מחמשת הכבלים שבהם היתה קשורה אניתנו. נשאר רק הכבל החמישי, אשר בשעת הצורך תוכל לו מכת גרזן אחת.

ב־1 אחר חצות חזר רב־החובל שלנו והודיע, כי הכל מוכן ליציאה. על פניו שכנה עתה דאגה נוספת. כי בינתיים השתנה מזג האויר לרע ומעבר החוף החלה מנשבת אלינו רוח, אשר סיכנה את אפשרות הפלגתנו. הגיעה השעה 2 והנווט איננו. כבר שתיים ורבע, שתיים וחצי – והוא איננו. החלה צפיה מתוחה, אשר כל שניה בה היתה לנו כנצח. מחוגי השעון מראים כבר שלוש – והוא איננו. אז החלטתי, שעלינו לצאת בכוחות עצמנו, וגם אם יש בדבר אחוז של סכנה. הקברניט הודיע, כי הוא מוכן לבצע את ההחלטה, אף על פי שאינו מכיר את הנמל, ולעומת זאת ידוע לו, שהמוצא לים צר כאן ביותר.

ללא שהיות נגשנו מיד במרץ בלתי אנושי לביצוע החלטתנו. ואולם, עם התזוזה הראשונה מהמקום הוברר מיד, שהפּרוֹפֶּלר הסתבך בכבל זר ופעולתו נבלמה. היתה זו תקלה, שאין כמעט כל אפשרות להתגבר עליה – במצבים נורמליים היא מחייבת עבודת אמודאי במשך שעות וימים. ישבנו מיואשים על המדרגות וטיכסנו מחדש עצה מה עלינו לעשות עתה. אותה שעה התחיל המכונאי מניע בחזקה את האניה קדימה ואחורנית, עד אשר חישבה להישבר. במצבים מעין זה, קורה לרוב, שהפרופלר אינו עומד בנסיון והוא נשבר. אבל הפעם אירע לנו נס ותמרוניו של המכונאי הצליחו והודות למכונות החזקות, בעלות 3600 כוח סוס, נקרע הכבל שהפריע לנו. המכונה הוסיפה לעבוד במרץ, אך בינתיים הרי הפסדנו זמן יקר כל־כך, עוד מעט והשעה 4, וכבר ספינות דיג מגיחות סביבנו ומסכנות את כל העזתנו!

כשהצלחנו לבסוף להביא את האניה לידי סיבוב, אחזה בנו שמחה שלא ידענו כמותה. אך נכונו לנו עוד רגעי חרדה לרוב. ככל שהתקדמנו, כן רבו המכשולים. תחילה נתקלנו במזח. האניה חבטה בו בעצמה כזאת, שגרמה לידי התפוררות גושים בני חמישה טון. נתקלנו במזח שני וגם ממנו יצאנו בשלום. לבסוף נתקרבה האניה לפתח העיקרי של הנמל, שהיה צר מאד לעומת אניתנו הארוכה. היציאה מכאן היתה ממש מלאכת־מחשבת שאין תקדימים רבים לה בנסיון הימי. ושוב שיחק לנו מזלנו וגם היא הצליחה. ואולם אז נתנסינו בנסיון האחרון והקשה ביותר. כשיצאה האניה מפתח הנמל וירכתיה פונים החוצה – נתקלה בשרטון ועלתה עליו. את צערם של רב החובל והקצינים אין לתאר. ואת יאושנו אין למוד. התחלנו מחשבים מה הזמן הדרוש לתיקון האניה ומה מספר הסירות הדרושות לנו כדי להוריד את האנשים, שלא ידעו דבר מכל הקורות אותם – הם שכבו לישון לבטח לאחר ימים של התרגשות וצפיה מתוחה. מה יקרה כאשר יודע להם האסון?

אז החלטנו לנסות נסיון אחרון, נועז עוד יותר מקודמיו. התחלנו להניע את המכונה במלוא המהירות, 90 סיבובים לדקה, 100 סיבובים… 105… 110… החלטנו לעלות עד 115!

היה זה מאבק עם המכונה לחיים ולמות – עוד רגע והיא תתפוצץ. ואולם, כנראה אין לך דבר העומד בפני רצון הנואשים. שעה וחצי נמשכה המלחמה – ולבסוף התחלנו חשים כיצד היא זזה ומתנועעת שוב על פני המים…

לשמחתנו לא היה גבול. נפלנו איש על צואר רעהו בנשיקות וחיבוקים. המהנדסים בדקו מיד את כל פינות האניה והודיעו, שהיא עמדה במבחן ולא נפגעה. אז צנחנו איש איש במקום שם עמד ונרדמנו – היה זה הלילה הרביעי שלא עצמנו עין.

ואולם, אך יצאנו למרחבי הים, במרחק שלושה מיל מהחוף, כבר חיכתה לנו המשחיתה הבריטית…

למחרת חג מעלינו מפציץ בן־ארבעה מנועים ואחרי כן הופיעה הצלבנית המפורסמת “איגֶ’כּס” (שהטביעה את “גרף שפיי”) והצטרפה גם היא למלווינו. ו“ליווי כבוד” זה לא סר מעלינו, עד שהגענו לחופי הארץ.

*

איך אירגנו את חיינו? – הספינה היתה בנויה ארבעה סיפונים: א‘, ב’, ג‘, וד’, על סיפון ד‘, התחתון, היו מקומות לאלפים איש. כך היה הדבר גם על סיפון ג’, ועל סיפון ב' – לאלף איש. על סיפון א' היה מקום רק לחבר העובדים.

מפקדי המחלקות היו אחראים לחלוקת מזון ומים ולנקיון אזוריהם. פקודות הקבע של הספינה נמסרו לאנשים עוד במחנות, כשאורגנו בקבוצות לפי מסגרת חיי הספינה. גם סדרנים לכל סיפון נקבעו במחנות וכן מחלקת טבחים, מחלקה רפואית ומחלקה סניטרית. ההכנות שנעשו במחנות הקלו הרבה על העבודה. במשך 24 השעות הראשונות בא הכל על מקומו בשלום, והספינה נכנסה לחיים תקינים בחלוקת אוכל ומים, נקיון, ופעולות רבות אחרות.

עזרה לנו הרבה תחנת השידור הפנימית שלנו. בעזרת משדר אחד ו־24 רמקולים היו ההוראות נשמעות בכל קצות האניה, ואם נזדקקנו לאדם מסויים מבין 4500 האנשים, די היה שנכריז את שמו – והוא הופיע על גשר הפיקוד כעבור שתי דקות.

למחלקות של הנשים ושל המשפחות המטופלות בילדים קטנים נמסר כל סיפון ב', שהיה הנוח ביותר ובו, נוסף על המקומות הרגילים, כ־60 תאים מצויידים קערת־רחצה ומים קרים וחמים במשך כל היום. לכל תא כזה הכנסנו שלוש משפחות.

סימה, החובשת חברת ההגנה, אירגנה את השירות הרפואי. לעזרתה עמדו רופאים מבין המעפילים ו־12 אחיות מאומנות. על כל סיפון היתה מרפאה, ונוסף לזה היה בית־חולים של 60 מיטות, עם כל הציוד הדרוש. יש לציין במיוחד את מסירותה ואת אומץ לבה של סימה, אשר בשעות הקשות ביותר נשארה יחידה לטפל בפצועים ובחולים. נוסף לתפקידה זה, היתה אחראית גם לטיפול בילדים ולחלוקת המזון המיוחד להם. היא ידעה את מלאכתה כראוי ורוחה היתה עשויה ללא חת!

היו עמנו כמויות מזון ומים, שיכלו להספיק ל־14 יום. אך כיון שיצאנו ישר לארץ, החלטנו לתת לאנשים מנות מזון כפולות. המטבח היה משוכלל, היו בו מקררים חשמליים גדולים, חדרי קירור, דוודים לבישול בקיטור, כיריים, תנור, מחסנים מאווררים, ויכולנו לתת אוכל מבושל שלוש פעמים ביום. התפריט היה: בבוקר – קקאו בחלב, גבינה שויצרית וצנימים. בצהרים: מרק ירקות, בשר, פירות משומרים, וליטר מים. לארוחת ערב: תה או קפה וסרדינים או דגי סלומון. הילדים קיבלו, נוסף למנות הרגילות, גם דיסות של קואקר ואורז, מיץ עגבניות, מיץ אשכוליות, ביצה, חלב, פירות וירקות טריים. התזונה בקלוריות היתה למעלה משלושת אלפים ליום.

מפקדי המחלקות היו מקבלים את מנות האוכל בשביל קבוצותיהם. בשעות הקבועות היו נכנסים לפי הסדר בדלת אחת ויוצאים באחרת, ובמשך 40 דקה נשלמה חלוקת המזון ל־4500 איש. הכל נעשה בסדר למופת, והמזון היה טוב וטעים הרבה יותר מן הרגיל בספינות מעפילים.

בשעה הקבועה, אחת ליום, היו מפקדי המחלקות באים עם הדליים ליד ברזי המים, שעל הסיפונים השונים, כדי לקבל את מנות היום לאנשים. הביקורת על הברזים היתה בחדר המכונות. לקחנו אתנו 150 טון מים ומלבד זאת היינו מייצרים 10 טון מים ליום נוספים. כשהגענו לחיפה היו בטנקים עשרות טון מים.

הנקיון והסדר בספינה עמדו על רמה גבוהה. בכל סיפון שמרו סדרנים על הסדר ועל התור למרפאות, לקבלת אוכל, לחדרי הרחצה. היו לנו מטאטאים וחמרי חיטוי, והקפדנו ביותר על הנקיון.

מזכירות האניה היתה פעילה בכל השטחים, – ענתה על פניות אישיות, עסקה בבירור עניינים שונים בין התנועות ובין המחלקות השונות. ערכה מיפקדים והודיעה יום־יום בכתב על הנעשה בספינה.

מהיום הראשון נקבעה ועדת תרבות, שהוציאה עתון יומי באידיש, הונגרית ורומנית – היינו מדביקים את העתון על קירות הסיפונים השונים. תחנת השידור של האניה פעלה במשך שבע שעות ביום: מ־9 עד 12; מ־2 עד 5 ומ־7 עד 9. תכנית השידור כללה: תקליטים, ידיעות, שעורים בעברית, הוראות של מפקדת הספינה וסקירה על המצב. כחצי שעה יום יום הוקדשה לתכנית “כבקשתך”. בערב היו התכניות נערכות על־ידי המעפילים עצמם. הופיעו מקהלות של תנועות הנוער, קריינים, זמרים וכו'. בארגון התחנה טיפל בחור אמריקני, קריין־רדיו לפי מקצועו.

היום האחרון עבר עלינו בהכנות הטכניות להגנת הספינה, לביצור המקומות החלשים, כגון: החרטום, הירכתיים וההגה הרזרבי. התקנו רשתות לכיסוי כל החלונות וכל הפתחים לצורך ההגנה מפני פצצות מדמיעות. הכינונו גם תחמושת, שכללה: קופסאות שימורים, בקבוקים, תפוחי־אדמה, ברגים ומקלות. הסיפון חולק קטעים קטעים לשם הגנה היקפית של הספינה, והקטעים הוטלו על אחריותן של הקבוצות השונות. בלילה האחרון התחילו לבצר את האניה להתנגדות, שלפי חשבוננו היתה צריכה להתחיל עם בוקר.

ההתנפלות וההתגוננות    🔗

יצחק מספר:

בשעה 2.30, אור ליום ששי, 18 ביולי, כשהיינו עדיין במרחק 22 מיל מחופי הארץ – הודיעה לנו המשחיתה הבריטית “ר. 36”, כי נכנסנו למים הטריטוריאליים ועלינו להפסיק את מהלכה של המכונה מיד. העלילה הזאת הוטלה עלינו ארבע שעות לפני ההתקפה. מיד שלחנו למפקד השייטת הבריטית את המברק הבא:

“על סיפון אניה זו, “יציאת אירופה תש”ז”, נמצאים למעלה מ־4500 אנשים, נשים וטף שפשעם היחידי הוא, כנראה, זה שהם יהודים. אנחנו עולים לארצנו בזכותנו ולא בחסדו של מישהו. אין לנו שום דבר נגד המלחים והקצינים שלך, אולם לרוע המזל נבחרו האנשים האלה לשם ביצוע מדיניות שלעולם לא נסכים לה, כי לעולם לא נכיר בחוק המונע יהודים לעלות לארצם. אנחנו נהיה האחרונים אשר נשאף לשפיכת דמים, אבל עליך להבין, שלא נלך מרצון למחנה ריכוז, אפילו אם הוא בריטי. לבסוף, אני חושב זאת לחובתי להזהירך, שתהיה אחראי באופן אישי לכל מקרה של פתיחת אש לתוך קהל אנשים או ילדים בלתי מוגנים ובלתי מזוינים. אני מצטער שעלי להעיר הערה זו, אולם הדבר הזה, פתיחת אש לתוך ציבור של נשים וילדים, קרה כבר לפני כן בכמה מספינותינו. אני מקוה שתתנהגו לפי הצוויים האנושיים האלמנטריים ביותר".

היה זה ליל חושך ללא ירח. קבוצות התגוננות אחדות עמדו על מצפה הסיפון העליון, ויתר קבוצות ההגנה טיפלו בביצור הספינה. לפי חשבוננו היו לרשותנו לפחות עוד שלוש שעות להשלמת מלאכת הביצור – עד שתהיה ספינתנו מבצר בלתי נכבש, כמעט. הספינה כולה, עד הסיפון העליון, היתה סגורה ומסוגרת, והסיפון העליון היה בגובה אחד עם הנקודה הגבוהה ביותר של גשר התצפית אשר למשחיתות.

האטתי את מהלכה של הספינה עד למינימום האפשרי, כי רציתי להגיע למרחק 6 מיל מהחוף רק עם אור מלא. בתא ההגה היו עמי ביל (וילי) ברנשטיין ז"ל וההגאי, ויחד ערכנו את החישובים האחרונים. היינו מלאי בטחון כי הפעם לא יוכלו לנו. ואמנם, אילו שמרו אנשי “החוק והצדק” על החוקים שהם עצמם חוקקו והיו מתקיפים אותנו במרחק 3 מיל ולא 22 מיל מהחוף, כי אז לא היו המעפילים מובלים חזרה לנכר. אך, כפי שהודו קציניהם אחר כך, הרי החוק קיים בעיניהם רק במידה שהוא מועיל להם…

מוזרה היתה התמונה: ספינת עץ גבוהה גדושת אנשים, נשים וטף המבקשים הצלה וחיים –וסביבה שש אניות משחית, שלוש מכל צד, גדושות ציידי ה. מ. המשחרים לטרף, ומסביב לשייטת העצומה הזאת משוטטת “איג’כס” המפוארת.

קריאת ההתקפה של המשחיתה ירדה כמהלומה על ראשינו. עם הקריאה התחילו יורים על תא ההגה שלנו ואלמלי היה מבוצר, ודאי לא היינו שלשתנו נשארים בחיים. המלחים הבריטים השתמשו ברובים ובתת־מקלעים ומשתי המשחיתות ירו עלינו במכונה כבדה. מיד הודענו לאיש ההגה לפנות שמאלה ולשנות את הכיוון ממזרח למערב, כדי להראות בעליל, שאפילו אם היתה אמת בהודעתם הכוזבת, הרי אנו מתרחקים עוד יותר מן החוף. לאחר זה נגשו אלינו שתי משחיתות ונגחו בשני צדי הספינה. הנגיחות נתלוו יריות ובו בזמן נעשה נסיון להוריד אלינו את קבוצת הפולשים הראשונה. קבוצות ההגנה, שלא היו מוכנות לקרב, קיבלו את הפולשים במטר קופסאות שימורים, ברגים ותפוחי־אדמה – ה“נשק” שהיה בידינו. פקדתי להגביר את מהירות הספינה עד למכסימום.

שלושה מן הפולשים התפרצו לתא ההגה כשבידיהם אקדחים ואלות מונפות. אנו שלשתנו היינו חסרי מגן. ביל ז"ל הוכה באלה ומת כעבור זמן לא רב. אני וההגאי הוכינו באלות על הגב והרגלים. לאחר היאבקות קצרה הוציאונו מחדר ההגה. רצינו לבודד את שלושת הפולשים בחדר ההגה ולנסות להוציאו מידיהם. החלטנו, שאם לא נצליח, ננתק את ההגה העליון, והעמדה החשובה של חדר ההגה תיהפך להם למלכודת. סגרנו עליהם את שלוש הדלתות המובילות לתא. עלינו על הגג ובגרזן נקבנו חור בתקרה. מבעד לחור זרקנו פנימה קופסאות, ברגים ותפוחי־אדמה. שלושת הנצורים היו פותחים מדי פעם את הדלת, יורים החוצה וזורקים פצצות עשן. אנו זרקנו חזרה את פצצות העשן לתוך התא, וסגרנו את הדלתות. זרקנו פנימה גם אחד מסירי העשן של סירות ההצלה. סירי עשן אלה מיועדים למשיכת תשומת לב במקרה של טביעה ואינם גורמים כל תקלה רצינית. הודעתי לנצורים מבעד לחור שבגג, כי אני הנני רב החובל של הספינה, והריני מצוה עליהם לצאת – התנפלותם חלה במים הבין־לאומיים ולא אהיה אחראי אם ייהרגו. אחר כך נכנס לחדר הכומר ג’ון גראוּאל, כשעל ידו קשורה עניבה עשויה מהדגל האמריקני. הוא זיהה את עצמו ודרש מהם לצאת. אך האנגלים לא צייתו, כי פחדו כנראה מזעם ההמון.

בינתיים הוסיפו המשחיתות לנגוח אותנו ולהוריד מדי פעם פולשים חדשים. רוב ההתקפות היו נהדפות, ומי שלא נזרק חזרה לאניות או הימה, פורק נשקו מעליו. נוכחתי לדעת כי לא במהרה נכבוש את חדר ההגה. תפשתי מצפן כיס קטן ורצתי עם הקצין השלישי להגה שבירכתי האניה – מקום מוגן שאליו לא יוכלו הפולשים האנגלים להגיע. הפסקתי את הקשר עם חדר ההגה העליון, והמשכתי לנהוג מלמטה. שינינו את המהלך לצפון־מזרח, כי מעתה לא היה עוד טעם להוכיח לשודדים, כי אין אנו במים טריטוריאליים. עתה רצינו להגיע לחוף במהירות האפשרית. כל אותה עת המשיכו המשחיתות לנגוח בנו ולקרוע את דפנות האניה העשויות עץ. הסיפון העליון הוסיף להיות מטרה לאש ולמטר פצצות־גאַז. אלה מאנשיהם שהצליחו לקפוץ על הסיפון העליון בלי שפרקו מעליהם את אלותיהם ואקדוחיהם, הכו וירו בנערים ובנשים, ובמשך רגעים ספורים התכסה הסיפון העליון עשרות פצועים. הם נפלו ליד גויתו של ביל ברנשטיין.

ביל… כבן 24–25 היה. שירת בצי המסחר האמריקני והיה שם לקצין. הוריו בסן־פרנציסקו. מראהו כצעיר אמריקני טיפוסי, שאין בו כל קו יהודי. נפגשתי אתו לראשונה בבלטימור. הוא לא בא יחד עם כל הצוות בינואר, אלא נצטרף אלינו שבועות מעטים לאחר זה. לא הגדיר את עצמו כציוני, אך היתה בו הכרה יהודית בוערת ללא הגדרות וניסוח. פשוט וישר וטוב־לב היה מאין כמותו. מיום שעלה על האניה דבק בה והיה כאחד העם. כל אשר לו – של הכלל היה. עשה עבודתו בהתלהבות ובלי ליאות ומילא את התפקידים הקשים ביותר של האנשים אשר בפיקודו, מבלי שהיה חייב בכך. לא פעם היה מתערב בקהל העולים ומשעשע אותם בעליזותו ובהמצאותיו לבידור הדעת.

כשנאלצה הספינה להינתק לפתע מן החוף בצרפת ולהפליג מיד, היה הוא שהתנדב לשחות אל החוף ולהתיר את הכבלים. אחר כך, בלילות, היה מרבה לשוחח בתכניותיו לארגון ההעפלה כך, שכל ספינה בריטית לא תוכל לה.

הוא לא חשב לקשור את חייו עם הים. אך דיבר לא פעם על רצונו לשרת לפחות כמה שנים את צרכי העליה הזאת, אשר המקרה הביאו אליה והיא כבשה את לבו במטרתה.

ידידות אמיצה נקשרה בינו לבין ג’ון גראוּאָל הנוצרי, אשר הזדהותו עם סבל המעפילים במחנות ועם תשוקת עליתם עוררה כבוד ואהבה אליו מצד כולנו. מציאותו של ה“גויישֶער גַלָח” בקרבנו, השרתה יתר בטחון ושקט בקרב השיירה. הוא לא הטיף ולא הוכיח, הוא רק חייך, וחיוכו השתקף באלפי ניצוצות של תקוה בלבבות הדואבים. שנים אלה, הכומר והקצין היהודי, היו מהדמויות הידועות והמחובבות ביותר בספינה כולה.

…ביל, ביל! איך נהג את הספינה כשנמסרה לידו עם היציאה מאיטליה, איך שלט בהגה!

*

– – המים התחילו חודרים דרך חורי הדפנות, כל בנין העץ נתון בסכנת התמוטטות, העלולה לגרום למותם של מאות. האחריות שרבצה עלינו היתה רבה. נשארה בידינו הברירה לבקש שביתת נשק ולהיכנע, או להמשיך בקרב ולהגיע לחוף עם מאות פצועים והרוגים, החשש לחיי הפצועים והפחד פן יתמוטט הסיפון, אלצונו לבחור בשביתת נשק זמנית.

בשעה 2 אחה“צ נכנסנו לנמל חיפה כשבפינו שיר הפלמ”ח ו“התקוה”. תוך קריאות בוז לבריטים חיכו המעפילים להעברתם לאניות הגירוש.

האנשים היו עיפים ונטולי כוחות לאחר הקרב שנמשך כשלוש שעות רצופות. הם לא יכלו להוסיף ולהתנגד בשעת ההעברה לאניות־הגירוש. אולם אילו ידעו מה צפוי להם, אולי היו דולים כוחות חדשים לקרב עם זרוע הרשע השלוחה למותת את הגוף, לחנוק את הנפש ולאבד את אור התקוה. נזכור את שלושת הקרבנות הקדושים: ויליאם ברנשטיין, מרדכי בומשטיין וצבי יעקובוביץ, שנפלו במלחמתם על הגאולה.

“העולם. האזין!..”    🔗

הקַשָר מספר:

– היו אתנו שני מכשירים – אחד מטיפוס חדיש, חזק מאוד, והשני קטן יותר. תחנת השידור היתה על הגשר, במקום לא טוב מבחינה אסטרטגית, כי ברגע שכובשים את הגשר – התחנה אבודה. לכן סידרנו תחנה רזרבית במקום מתאים, שתפקידה היה להמשיך בקשר במקרה של כיבוש הספינה. אולם לא השתמשנו בתחנה זו, כי לא היינו זקוקים לה.

כשעה לאחר ההפלגה קיבלנו קשר והודענו על כל הקורות אותנו. 12 שעות לאחר זה כבר עמדנו בקשר עם חברינו בחוף ושמרנו עליו כל הזמן. בימים האחרונים הכינונו את המכשיר לשידור לארץ. נסינו את הקשר עם תחנות החוף מתוך הקפדה מיוחדת. בחנו את הגלים וראינו באיזה גל וכיצד יש לשדר. קריין הרדיו האמריקני, מלח בחבר העובדים שלנו, נתן לנו הוראות טכניות לדיבור במשדר. לארץ שלחנו מברק אחרי מברק וביקשנו שיודיעו לישוב על מועד השידור. מכשירי הקליטה של “קול ישראל” כוּונו לקלוט את שידורינו.

ביום ה‘, 18.7.47 בשעה 10 בערב בדיוק, לפי שעון הארץ, התחלנו בשידור: “העולם, האזין לספינת המעפילים של תנועת המרי העברי 'יציאת אירופה תש”ז’ המתקרבת לחופי הארץ" – נשמעה הקריאה בעברית, אנגלית וצרפתית (קריין ערבי לא נמצא לנו). כך קראנו במשך 10 דקות כדי שהישוב יוכל לכוון את המקלטים, ואחר כך התחלנו בשידור. סיפרנו את תולדות האניה מיום שנקנתה. קראנו את דבר המפקד שלנו לישוב, ואחר כך שידר הכומר גראוּאָל את קריאתו לאומות המאוחדות. בסוף השידור, שנמשך כ־25 דקות, הודענו על מועד השידור הבא, והעברנו את המיקרופון לסיפון. שם השמיעה מקהלת נוער משירי הפלמ“ח, שירי פרטיזנים ו”התקוה". האנשים ישבו דוממים ונרגשים על הסיפונים ושררה מתיחות עצומה, – הכל חשו, כי ברגע זה הולם לב כל איש בישוב עם לבם של האחים בספינת המעפילים.

בלילה התחלנו בחזרות לשידור שנקבע ליום ו' ב־7.30 בבוקר. אך ב־2.30 אחר חצות, בשעת החזרות, שמענו לפתע פתאום רעש עצום, ומיד הודיעו לנו, כי ללא כל הזהרה מוקדמת הותקפנו ע"י המשחיתות.

ביום ו' בחמש בבוקר, לאחר ליל־הקרב, הקמנו מחדש קשר עם הארץ ומסרנו דו"ח מלא על מהלך הענינים. חדר הרדיו היה מוקף חיילים, אך כל שעת ההתנגדות לא הרגישו כי משדרים מן החדר. ב־7.30 התחלנו בשידור לישוב ומסרנו אינפורמציה מהנעשה על הספינה. רצינו כי הישוב ישתתף עמנו בכל מהלך הקרב ויראה מה עוללו הבריטים לספינה. מטעמי בטחון היינו נאלצים להפסיק את השידור פעמים אחדות. מתוך הנחה כי הישוב מוסיף להאזין, מסרנו מדי פעם בפעם קטע אינפורמציה. המשכנו לשדר כל שעות הבוקר. הקשר נפסק בצהרים, לאחר שהבריטים העבירו לספינה כוחות נוספים והשתלטו על חדר הרדיו. מצב הפצועים היה רע, כי לא יכולנו לערות להם דם ועקב טלטולי הספינה הורע מצבם עוד. יש להוקיע את אכזריותם של אנשי הצי הבריטי, שהסוו את מעשיהם במשפט השגור: “מה לעשות, זהו צו, ועלינו למלאותו”. והלא אותו התפקיד אפשר היה לבצע בלי רצח אנשים מחוסרי נשק ובלי פציעת ילדים. בידינו לא היה כל נשק חם ושום פצצת גאז, וכל מה שנאמר בנידון זה בהודעות הרשמיות הוא שקר וכזב וסילוף מכוּוָן של האמת.

שליחותה של חובשת    🔗

סימה מספרת:

– לאחר שהותי חודש ימים במרסיי, הוטל עלי לארגן באופן דחוף חבר רופאים ואחיות מתוך מחנות השרידים בצרפת לליווי אניה. ומיד נתקלתי בקשיים הראשונים, כי לא מצאתי אפילו אחות אחת הראויה לתפקיד זה. ריכזתי 15 בחורות ופתחתי בקורס לעזרה־ראשונה. כשהתחילו זורמות למרסיי השיירות מגרמניה הצטרפו ל־4500 איש, היו ביניהם 5 רופאים ו־20 אחיות מוסמכות. אספתים, הסברתי להם את תפקידיהם וחלקנו את העבודה בינינו.

תנאי אניה זו היו, כידוע, טובים מאד. לכן אספו אליה חומר אנושי קשה ביותר להעפלה: ילדים למטה מגיל שנתיים, בהם תינוקות בני חצי שנה, וכאלף נשים הרות, רבות מהן בחודש התשיעי להריונן – למחרת בואן של השיירות מגרמניה כבר התחילה שורה של לידות ותוך שבוע אחד היו 30 מקרי הפלה. בין הנוסעים היו חולי־ריאה במספר רב, שהוצאו מסנטוריומים והובאו לכאן. הם שמעו וידעו, כי עליה ב' ענין קשה הוא, אבל לא שיערו מה משמעותה למעשה. ורק כשהחלו נדחפים ונדחקים בהמונים אל תחתית האניה למטה, תפסו מיד מהותה של עליה זו ומרירות לבם על הסבל הנוסף הזה, לאחר כל קורותיהם מאז ראשית המלחמה, פרץ מפי רבים בדברי קללה כלפי ההגנה: “מיר האָבן איבערגעלעבט די ס.ס. – מיר וועלן די הגנה אויך איבערלעבן…” (“כשם שבילינו את אנשי ס.ס. – כך נבלה גם את ההגנה”). ורק כעבור זמן למדו להעריך את ההגנה ולהעריצה בלי גבול.

גושים־גושים נדחפו, דחוסים ודחוקים, מבלי שאפשר יהיה לראות פני אדם. גם אנו עצמנו לא עמדנו על מספרם העצום אלא אחר־כך, בחיפה, כאשר הועברו לאניות הגירוש. רק אז ראינו איך זורמים בני אדם בלי סוף – במשך 12 שעות רצופות לא פסק הזרם.

אחד הסידורים שדאגנו להם למפרע היה ארגון בית־חולים ל־60 מטות, ובו סידורים מצויינים. על כל אחד משלושת סיפוני האניה הקימונו מרפאה מיוחדת עם רופא ואחות. לא מעטים היו בימים הראשונים המתחלים, אשר בית־החולים היה בעיניהם מקום שיכון נוח ומזון טוב יותר. ותיכף ומיד, עוד ביום הראשון, היה מלא כולו.

היו אתנו רופאים בעלי ערך. ביחוד התבלטה אישיותה של רופאה אחת מבין העולים. אדם יוצא מן הכלל, אשה נפלאה. הוקל ללבנו כשאך היינו רואים אותה. עברו עליה שבעת מדורי גיהנום בנדודיה ברוסיה – ואף על פי כן לא נסתלפה דמותה האנושית. למרות היותה בחדשי ההריון האחרונים, מילאה חובתה למופת ושימשה דוגמה לאחרים, היא היתה אחד המעטים שהתבלטו בדמותם הבלתי רגילה. בדרך כלל, היווה צבור הנוסעים את הטיפוס של כלל־ישראל, אבל כלל־ישראל טוב. כל השלילה שהטביע בהם הזמן הובלטה יום יום, אבל עם זאת אפשר היה לחוש, כי לב יהודי טוב הולם בקרבם ועמידת הגבורה שלהם, שאין דומה לה, היתה פרי הכרה מלאה בדרכם. די היה לראות את הילדים בסבלם, כדי להבין, כי רק מי שאין לו ברירה אחרת והתנסה כבר בכל, הוא ילך בדרך מעין זו – חיורים היו, ללא נטף דם בפניהם, מכוסי צלקות ופצעים ורעבים למעט אויר צח. בעיקר יש לציין את גבורתן של הנשים. כשהוחזרנו לגרמניה והתחלנו מתארגנים מחדש ונסינו לקבוע במחנה תור פנימי לעליה והיה מי שאמר, כי זכות הראשונים מגיעה לאלה שלחמו על הסיפון בליל הקרב הידוע ליד חופי הארץ, – אז אמרתי אני: “אשה, אם לילד חולה, שעצרה ברוחה ולא ירדה בפורט דה־בוק – היא הגיבורה ולה כל הזכות להיות ראשונה בתור לעליה”.

ביום השני להפלגתנו חלו רבים בצורה קשה במחלת־הים. נתגלו גם מקרים קשים של היסטריה. אותו יום כבר נתברכנו במקרה־לידה אצל אשה צעירה, אשר זמן קצר לפני כן נתאלמנה מבעלה והיתה אחוזת יאוש. העזרה שהושטנו לה וטפולנו בה עודדו את רוחה במידה כזאת, שלא פעם היתה חוזרת ואומרת, כי רק עכשיו רוצה היא לחיות, כדי שתוכל לגדל את ילדה ולספר באזניו מה עשו אנשי ההגנה למענה. ואמנם, עשינו כל האפשר כדי לתת לה תנאים טובים. סילקתי את אחד הבחורים האמריקנים מחדרו ויצרתי ליולדת תנאים כאלה, אשר בשום מקום לא היתה יכולה לזכות בטובים מהם.

עבר עוד יום – ועננה כבדה הקדירה את שמי חיינו: אשה מתה אחרי לידה. היה זה מקרה הראוי שיסופר עליו, כי הוא מגלה את כל הטראגיות היהודית של ימינו. יום לפני היציאה לדרך אחזוה צירי לידה ונשלחה לבית־החולים. כשנודע לבעלה דבר ההפלגה הקרובה, הלך בלילה לבית־החולים והוציאה משם על דעת עצמו. נסיתי להשפיע עליו שישאר – ולא הסכים מחשש שמא לא תימצא לו הזדמנות אחרת לעליה. הלידה נסתבכה. התגלתה טרוֹמבּוֹזה. ולעולם בא ילד קטן וחלש וגופת האם הושלכה הימה בטקס צנוע, שהשתתפו בו עובדי האניה בלבד – לקהל הנוסעים נודע הדבר רק כעבור זמן. מצב רוחי היה איום. האב האומלל חש עצמו אשם והצער הכפול כסס בלבו. הוא התחנן שיצילו לפחות את חיי הילד. אך לא קל היה הדבר. הצפיפות והחולי השביתו את חלבן של רוב הנשים המיניקות. סוף־סוף מצאתי את מבוקשי. האשה סירבה תחילה, והשפעתי עליה בעוררי בה את רגש האמהוּת שלה ובהבטיחי לתת לה כל מה שביכולתי. אך בערב לקתה גם היא במחלת־הים וכל מאמצי היו לשוא, ולפי עצתה של אותה רופאה, אשר עליה סיפרתי בראשית דברי, התחלתי משקה את התינוק חלב־שימורים מקופסאות, כאשר נהגו ברוסיה בשנות המלחמה. יוסי, מפקד האניה, התענין במיוחד בגורלו של התינוק: “עלינו לעשות הכל כדי שישאר בחיים” – היה אומר וחוזר ואומר. אבל – איך? ומי ירצה לטפל בו? לבסוף מצאתי אשה כבת 60, רופאת נשים מרוסיה, אדם טוב, והיא נאותה להיות האחראית לתינוק, ובזכות מעשה זה שלה נשארה בארץ ולא הוטל עליה לעבור את כל מדורי הגיהנום של פּורט־דה־בּוּק והמבּוּרג. וכך קרה הדבר: בבואנו לחיפה התירו לאב לרדת עם התינוק הרך והחלש, אשר בשעת הקרב טעם גם טעמם של הגזים המדמיעים ונשאר בחיים אף על פי כן. לפי הסידור שקבעה המפקדה שלנו, הייתי צריכה אני לרדת אתם בתור המטפלת בתינוק. אך בראותי את רופאת הנשים הזקנה עומדת על סיפון האניה ועיניה נעוצות בחוף בתשוקה וכמיהה – בת לה בחיפה – לא יכולתי לעמוד בפני מראה זה והצעתי לה שתרד במקומי. אגב, כעבור זמן הוברר לנו, שכל המאמצים למען התינוק היו לשוא. מדולדל וחלש, לא החזיק מעמד ומת כעבור כמה שבועות.

בראשית המסע חלו האחיות והרופאים במחלת הים ולא חפצו בשום אופן לעבוד. יש לומר להצדקתם, כי תנאי העבודה היו קשים מנשוא. אף על פי כן, חייבים היו לעשות את המוטל עליהם גם בתנאים אלה, ולא לדרוש את הבלתי אפשרי.

שבוע הנסיעה מצרפת לארץ עבר מתוך עבודה מאומצת מאד. בערב האחרון לפני הגיענו לחוף, כשכבר היה ברור כי לפנינו מערכה כבדה, עשינו את כל ההכנות למקרה של התקפה מצד האנגלים. לפי חשבוננו צפויה היתה התפרצותם לפנות בוקר. בערב כינסתי את כל האחיות והרופאים, הסברתי להם את תכניתנו לפנות את בית־החולים בשביל פצועים ולהכין את כל הדרוש לאפשרות של עמידה בפני גזים מדמיעים. לפי תכנית זו היה עלינו להוריד את הזקנים והתינוקות למטה, מתוך הנחה שהקרב יתרחש על הסיפון בלבד. כיון שבזמן הקרב ודאי לא נוכל להוריד פצועים לתחתית האניה, על כן ניתנה הוראה לכל הרופאים והאחיות להתרכז על הסיפון בשעה מוקדמת בבוקר ורק רופאה אחת ואחות תשארנה למטה. בתור אמצעי נגד הגזים הכינונו בלילה מי־בור בכמויות גדולות, ועוד כדומה, וגם חמרי חבישה העלינו על הסיפון. כן עבדנו בקדחתנות עד שעה אחר חצות. ב־2 שכבתי לנוח מתוך הנחה, כי נותרו לנו עוד כמה שעות עד ההתקפה. אך לא כן היה הדבר. ב־3 בלילה העירוני הנגיחות של אניות המשחית. ומיד פרצו סילוני הגזים והחיילים הבריטים החמושים מכף רגל ועד ראש קפצו ועלו על אניתנו. אז הוברר לי, כי הרופאים והאחיות הכזיבו – איש מהם לא עלה על הסיפון והיו שם מלבדי רק בחור אמריקני אחד ורופא יהודי מהכשרת הבונים באנגליה. אבל גם הוא יכול היה לפעול אך מעט, כי חלה במחלת־הים. בעצם, נשארתי לבדי, וגם לי לא קל היה לעמוד בהתקפת הגזים. מבין 1500 הלוחמים, שמקומם היה כאן לפי התכנית הערוכה מראש – נשארו על הסיפון כעבור שעה רק 200, והבהלה גדולה, וגדולה עוד ממנה הערבוביה. אפלה וגזים מדמיעים וגלי מים וחבטות אניות משחית מכל צד ויריות בלתי פוסקות וסילוני שמן מבעד לפרצות הצינורות, שהכינונו כדי לכבד בהם את האנגלים ותחת זאת הציפו אותנו, והזרקורים של אניות המשחית מעוורים את העינים, והצפירות המרגיזות של הסירָנות מחרישות אזנים וצעקות האנשים — נדמה לי, לעולם לא אשכח כל אלה. ואולם אותה שעה לא חשתי בדבר. אני מחזיקה בידי את קצה סינורי המלא תחבושות ומתרוצצת על הסיפון. סביבי רק דם ודם ואני דורכת על פצועים, עוברת מאיש לאיש וחובשת וחובשת – בלי הרף. כך עבדתי שעתיים וחצי, כל הזמן על הסיפון.

ובינתיים ואל אזני החלו מגיעות זעקות מלמטה, מאלפי האנשים שלא ידעו מה מתרחש על הסיפון, אך חשו כאילו העולם סביבם חוזר לתוהו ובוהו ודרשו להפסיק את הקרב. באיזו דרך? הם דרשו שנניף דגל לאות שלום. וכאן יש לספר אחד הקוּריוֹזים העגומים, אך האופייניים: למרות הרצון הלוהט של כולם, כי תיפסק המערבולת הזאת – לא נמצא אדם שירצה לתרום מגבת משלו, להניפה בתור דגל!…

עמדתנו הוכרעה בשעה שהוברר לנו, כי נוסף על שלושת קרבנותינו יש אתנו עשרות פצועים קשה, פצעי חזה ובטן מכדורים ופצעי ראש ממכות. תכניתו של יוסי היתה לכתחילה להגיע לתל־אביב למרות הכל – והיתה אולי אפשרות לכך. אך רגש האחריות המציין אותו, אחריות לגורל האנשים שהופקדו בידיו, הכריע אחרת. ברגע מסויים פנה אלי בשאלה על מצב הפצועים. וכאשר שמע מפי, כי אם לא יועברו במהרה לטיפול בבית־חולים מסודר, יעלה מספר קרבנותינו עד עשרים, – אמר: “אני נוסע לחיפה”. וכך הציל את חייהם של הפצועים קשה שהורדו לבית־החולים מיד לבואנו לחיפה.

לא אוכל להימנע מלציין, ולו רק בדרך־אגב, את עמידת הילדים על הסיפון – אפשר לומר, כי בעיקר ניהלו את הקרב נערים בני 15–16.

פרשת הירידה העגומה לאניות המשחית בנמל חיפה – סיפור לעצמו, וראוי הוא שיירשם לזכרון־עולם. גד ואני ירדנו אחרונים, ב־1 בלילה. רגעים מעטים לפני כן בא אלינו מבוהל רב־החובל הצעיר שלנו, יצחק, ואמר: “כנראה קרה אסון באחד המחבואים (המתוכנים מראש), אשר שם הסתתרו כמה מאנשי הצוות האמריקנים על מנת לרדת אח”כ בחיפה. קראתי להם – כך סיפר – דפקתי ואינם עונים. יתכן, נרדמו שם תרדמה עזה או התעלפו מחוסר אויר לנשימה". מיד עלה בדעתי למסור את הדבר לאנגלים – ובלבד להציל את חיי אנשינו. בו ברגע התפרצו חיילים אנגלים וגרשונו בכוח מעל הסיפון ונאלצנו לרדת. אך הדבר לא נתן לי מנוח וביקשתי דרך להציל את הבחורים. והנה הבחנתי פני יהודי באחת הסירות שעל הים. התחלתי במכוון לדבר עברית בקול רם, כדי למשוך את תשומת לבו. ואמנם, הצלחתי בכך. סיפרתי לו את הענין ולמחרת באו והוציאום מן המחבוא שבו שכבו המומים.

כשירדתי למרתף ה“אמפייר רייוול”, אחת משלש אניות הגירוש, למטה – ביקשה נפשי להתעלף. מה מחריד היה מראה הזועה שנתגלה לעיני: גוף על גוף, ראש על ראש, באין אפשרות לזוז כמלוא הנימה, אף לא לעמוד כראוי. הצעקות עלו עד לב השמים ופה ושם פרצו מכות בגלל מקום ישיבה או עמידה. האנגלים לא ירדו למטה, מדי פעם רק הדפו לתוך המרתף קבוצת אנשים נוספת שלפני כן חיפשו בבגדיהם ולקחו כל אשר להם – אפילו את מכשירי הגילוח לא הניחו בידי הגברים, ושפודים לסריגה החרימו מאת הנשים. למרות העייפות ותדהמת ההתרגשות אי אפשר היה לעצום עין כל אותו הלילה בשל הצפיפות האיומה. וכך הוטל עלינו לבלות את ליל הגירוש הראשון שנמשך בלי סוף, מתוך עמידה במקום אחד. אך הרופאה ובעלה פינו טפח מקום על ידם לי ולגד והספיק לנו כדי ישיבה.

בבוקר התחלנו להסתדר. הקושי העיקרי היה בשטח השיכון. כל ימי שהותנו בספינות הגירוש, משך כחדשיים, לא הצלחנו אף פעם לשכב מתוך יישור הרגליים – כה רבה היתה הצפיפות. אך יהודים הרי נתברכו בכשרון מיוחד להסתדר בכל התנאים ובכל המצבים. וכשרון זה, שהציל רבים ממות במחנות וביערות, נתגלה גם כאן. לכאורה, לקחו האנגלים מהם הכל. אבל ראה זה פלא: לא עברו ימים מרובים ושוב היה בידיהם כל הדרוש – קופסאות ופחיות ומעט מצרכים הכרחיים בשביל הילדים וסבון לכביסה ועוד כדומה.

ביום השני למסענו נתגלה גם מצפן בידי יהודי אחד, ובעזרתו הוברר לנו לחרדתנו, שהאניה מפליגה לא לעבר קפריסין אלא בכיוון הפוך. מיד שלח גד את אחד הבחורים האמריקנים אל המיג’ור האנגלי לשאול בשם כל הנוסעים מתי נגיע לקפריסין. והתשובה היתה קצרה וברורה: “אתם מוחזרים לאירופה”…

כשחזר השליח והבשורה בפיו – ירדה עלינו כמהלומה קשה מאד. גד היה סבור, כי חובתנו היא להודיע את הדבר לאנשים. אני אמרתי: “שמא נחכה מעט. האנשים האלה, הרי האסון נשקף מעיניהם, כל עולמם נהרס וחייהם כאן על כף המאזניים”. חששתי מאד לתגובתם. גם לא ידעתי איך יעמוד גד במבחן – והרי הוא צעיר כל־כך ומחוסר נסיון, רק אח"כ נתגלה לי בדמות אישיות בעלת שיקול־דעת ואחריות ותבונה בלתי רגילה. עברנו בכל שלושת המרתפים – אני חיורת ורועדת וגד פונה להמונים ואומר להם: “שמעו, יהודים, קרה כך, שמחזירים אותנו לצרפת. ואולם אל תפלו ברוחכם – גם משם אפשר להגיע ארצה. תהיה מלחמה קשה. בלי ספק יעזרו לנו, אבל הדבר תלוי קודם כל בכוחות עצמנו, בידינו גורלנו וגורל העליה…”

האנשים ישבו כאילו פגע בהם רעם. לא עצרתי כוח למראיהם. רציתי לברוח על נפשי, אך גד החזיק בי. והנה קרה משהו, אשר לא ייאמן, משהו בלתי טבעי, בלתי הגיוני, אבל הוא נבע ממעמקי המהות היהודית. פתאום, באופן ספּוֹנטַני, קמו האנשים על רגליהם ופתחו בשירת “התקוה” – שירה כזו לא שמעתי מימי, וודאי גם לא אשמע. אז לא עצרתי כוח עוד – ברחתי.

כעבור יום־יומיים פגה התדהמה הראשונה. אז הבינו פתאום מה קרה להם, והבכי פרץ ללא מעצור. ומאז, כבר לא הנחנו אותם לנפשם. פעמיים ביום היינו משוחחים אתם ומתאמצים לעודד את רוחם. גד, יליד הארץ הוא, אינו מדבר אידיש, ותרגמנו את דבריו, שהיה להם הד רב בלבבות. האמינו לנו, משום שגורלנו היה גורלם ותנאי חיינו – כתנאי חייהם. אנחנו גם לא הלכנו בגדולות ולא הבטחנו להם את הבלתי אפשרי. ולאט לאט שופר מצב־הרוח. החיים החלו מתארגנים איך-שהוא ונכנסו למסלול של קבע. ולא תמיד שָרתה העצבות במרתפים. היו רגעים של שמחה וצחוק על אף התנאים שקשה לתאר קשיים: רעב מלא, חום מחניק, אויר דחוס כדי הפסקת הנשימה, ללא בגד ללבוש – מרבית האנשים הגיעו לפּוֹרט־דה־בּוּק ערומים כמעט. גם האור המלא הדולק כל־הלילה – אף זה אחד מאמצעי העינויים של האנגלים – הציק לנו לא מעט.

אף על פי כן הוצתה וגמלה לאט לאט בלבבות ההחלטה שלא לרדת בחוף צרפת. מלבד היסוד הלאומי־הפגנתי שבהחלטה זו, צמחה גם על רקע של חשבונות אישיים. מרבית האנשים חישבו דרכם ובאו לידי מסקנה, שאין להם מה לעשות בצרפת ולא על אדמתה ימצאו מרגוע. אותו זמן לא ידענו עדיין מהו הלך־הרוח בשתי האניות האחרות – הרי אם ירדו האנשים מהן, אין טעם להפגנתנו אנו. חפצנו לבוא בקשר אתן, ונמצא שחיין טוב בין העולים שהתנדב לרדת המימה למטרה זו, אך אחת המשחיתות הבריטיות השגיחה בו, אספה אותו והחזירתו אלינו.

לנמל דה־בוק הגענו ב־1 בלילה. אך התקרבנו לחוף, נתגלו לפנינו המון סירות קטנות והרמקולים שבהן מכריזים לאמור: “יהודים, לא לרדת!” מיד הוטב מצב־הרוח באניה. כעבור כמה זמן, כשעלתה המשלחת הצרפתית על סיפון האניה, נערכה הפגנה עצומה ומזעזעת. המראה שנתגלה לפני עיניהם של חברי המשלחת היה מחריד. נשים ערומות למחצה ועל זרועותיהן ילדים מכוסים פצעים פתוחים, שהמוגלה זבה מהם. גבר בן 50, אשר כל הלבוש שעליו הם תחתוני משי של נשים. אשה הרה עטופה במגבת בלבד לבשרה, וכדומה. הבאים נזדעזעו במידה כזאת, שלא יכלו להתאפק ובכו כילדים.

האיום ביותר מכל הזוועות שעברו עלינו, היה החום והמחנק ביום ובלילה. אי אפשר היה לעצום עין ולהרדם. גברים היו עומדים כל שעות הלילה ומנפנפים במגבות מעל לראשי בני משפחותיהם, כדי שיוכלו להרדם שעה קלה.

ואז החלה פרשה חדשה – פרשת המלחמה העקשנית שלא לרדת בחוף צרפת, למרות כל הקשיים וההתנכלויות של האנגלים. התחלנו לארגן את חיינו מחדש. בחרנו בועד של העולים עצמם ועודדנו אותם לנהל את חייהם לפי ראות עיניהם. בעניני יום־יום השתדלנו שלא להתערב. הרעש, הצעקות והויכוחים לא פסקו במשך 24 שעות המעת־לעת. גבורה של התעלות ועמידה בקומה זקופה מזה, וגילויי קטנות ואי־ותרנות מזה היו תופעה תדירה בחיי האניה. לא פעם היינו מופתעים למראה גילויים שליליים אלה, שבאו בצוותא כמעט עם הופעות של גבורת נפש מלאה.

וכך חלפו ימים ונצטרפו לשבועות. יום יום צפינו עד כלות הנפש לבשורה, לשינוי כלשהו. אך יום רודף יום ושינוי אין. לנו, אנשי ההגנה, היה קשה במיוחד. כי מאתנו הרי תבעו פתרון. בוקר בוקר שאלו אותנו: “כמה זמן עוד?” תנאי חיינו אנו היו הגרועים ביותר. במשך שבועות לא התרחצנו ולא החלפנו בגדינו. לא פעם חפצו העולים להעניק לנו אוכל משובח יותר ומנת מים גדולה יותר, אבל כמובן שלא יכולנו להסכים לכך. הפריבילגיה היחידה שהתרנו לעצמנו היתה זו, שבשעות הערב היינו לפעמים יושבים שעה קלה על גג בתי השימוש ושואפים אויר צח יותר – “בית הבראה” קראנו לכך. והאנשים בראותם אותנו היו אומרים: “מראה זה נותן לנו כוח ועידוד”.

ובינתים והעבודה קשתה מיום ליום, לא עבר יום בלי לידה. למעלה ממאה לידות היו באניתנו. גם בית־ספר ארגנו. הילדים היו מתאספים באיזו פינה וכך, בעמידה, היו כותבים איש על כתף רעהו. החיילים האנגלים, בראותם זאת, היו מושכים כתפיהם בתמהון – לא הבינו מהו סוד כוחנו ויכולתנו. מלחמת העצבים של האנגלים כלפינו לא פסקה. חדשות לבקרים היו באים לפנינו בהודעות מהודעות שונות. פעם הודיעו, כי ישלחו אותנו לאי, שאין כל אפשרות של חזרה ממנו. ביחוד גברה התעללותם ביום שביתת הרעב. הוחלט על שביתת רעב של 24 שעות, וכוח לא היה לעמוד על הרגלים, הכל שכבו בלי יכולת לזוז – גם נשים וטף. תחילה הוחלט שחובת הצום אינה חלה על ילדים למטה מגיל 10. באו האמהות והודיעו: יצומו גם הפעוטים ובלבד שלא לקחת שום דבר מידי האנגלים. והם, החיילים, מה עשו הם אותו יום? – על הרשת שמעל לראשינו, זו אשר שימשה לנו המקור האחד לאויר, ניגבו רגליהם, אף תלו שם כל מיני מודעות פרסומת מצוירות של צרכי מזון, כדי לגרות את התאבון.

גבורתן של אמהות יהודיות נתגלתה במיוחד בשעה שפרצה מגפת אדֶמת באָניה וסיכנה את כל אפשרות עמידתנו. לא אדע מנין שאבו כוחות־נפש אלה, התעלות זו עד כדי הקרבה? כדי שלא תהיה האניה נאלצת להיכנע – יש חוק המחייב ירידת האנשים לחוף וחיטוי האניה במקרה שנתגלתה בה מחלה מדבקת – היו האמהות, בעזרתה של אותה רופאה, מסתירות את ילדיהן החולים במרתפים הדחוסים ונזהרו מהביאם לבית־החולים, שעבד בו גם רופא אנגלי. שני מקרי אדמת נתגלו אף על פי כן, והילדים החולים נאלצו לרדת בלויית הוריהם. אבל כל האחרים הצליחו להסתיר את פעוטותיהם המתענים בחום גבוה, וקרה נס והם הבריאו.

כך עמדנו עשרים וארבעה ימים – עד אותה שעה מכרעת, שבה הוברר לנו, כי נגזר גורלנו להפליג להמבּוּרג. הדבר נודע לנו באמצעות מקלט־רדיו שנמצא אצל יהודי אחד והאנגלים לא ידעו עליו, כי הרי אף פעם לא ירדו למרתפים. השתלט מצב-רוח קשה מאד. בעיה חמורה במיוחד עמדה בפני הנשים ההרות. לאחר אותו מקרה של מיתה בשעת לידה, גברה החרדה לקראת אפשרות זו של לידה תוך הנסיעה, בדרך רחוקה, באין אפשרות לרדת לחוף בשעת ההכרח. התקהלו סביבי כשלושים נשים על סף הלידה שבאו לשאול בעצתי: מה עליהן לעשות? לא חפצתי ליטול את האחריות על עצמי ואמרתי, כי כל אשה במצב זה, אשר החליטה בנפשה לרדת – רשאית לנהוג כך, ואנו נאשר צעדה זה. אך אף אחת מהן לא זזה ממקומה. שעת ההפלגה מתקרבת, נשארו עוד רק רגעים ספורים – והן אינן זזות. פניתי אליהן ואמרתי: “עתה יש עדיין שהות בידיכן להחליט. מי שסבורה כי עליה לרדת – אל נא תחמיץ את ההזדמנות…” והן יושבות על ידי ואינן זזות. כבר הורם העוגן. האניה החלה מפליגה – והן יושבות ובוכות, אשה אשה ובעלה על ידה – וממקומן לא זזו. ואמנם, בדרך להמבּוּרג היו ארבע לידות, אך למזלנו עברו כולן בשלום.

בין הנוסעים שעליהם ראוי לספר במיוחד, היתה פולניה נוצרית כבת 45, אשה שקטה ואינטליגנטית, שבכל המוֹצאוֹת אותנו לא התלוננה אף פעם. אשה זו שירתה במשך שנים בבית משפחה יהודית בפולין, שנשמדה. בידיה הופקד בשעתו ילדה היחיד של המשפחה, להביאו אל דודו בארץ־ישראל, אם יוצאו ההורים להורג. והיא קיימה את הבטחתה. אשה אמידה, בעלת משפחה ומשק חקלאי, שבעלה נהרג במלחמה. במסירות ובחיבה טיפלה בנער היהודי היפה, כבן 12. שליחי ארץ־ישראל הציעו לה לא פעם להעבירו על אחריותם לארץ. אך היא סירבה: “נשבעתי, ועלי לקיים את השבועה במלואה, וגם אם תארך הדרך שנים”. חייה של אשה זו באניה היו קשים במיוחד, כי היתה בודדת. באניה שררו חוקי החיים של הג’וּנגל, הידועים יפה למי שעברו עליו חיי מחנה תחת משטר הנאצים. רק המאורגן בחבורה או בקיבוץ, יכול להסתדר כהוגן. היו אתנו קבוצות נוער מאנגליה ומצרפת, שלא טעמו עדיין טעם חיי מחנה, והם סבלו קשות – מדי פעם נדחקו מתוך התור למים, לאחר שעמדו בו שעות מרובות, וכדומה. יש והם עמדו בתור מאמצע הלילה, ופתאום בא יהודי בעל מרפקים והוציאם במחי־יד. קשי הקיום לַבודד הוא שהביא לידי התופעה של נשואים בגיל צעיר – ילדות רכות וכבר הן נשים לבעלים. כי היו רק שתי אפשרויות של קיום, או בקיבוץ או במשפחה. האשה הפולניה התמיהה אותנו בזאת, שלמרות היותה בודדת ובלי ספק מקופחת, לא באה אף פעם להתלונן. בדרך כלל רבו הטענות לאין סוף. לא פעם היינו עדים לתופעת חולניות ממש של חטפנות לגבי כל דבר שחילקו, ואגירתו גם ללא צורך. והיא – כאילו אין זה נוגע אליה. רק פעם אחת פנתה אלי בבקשה. היה זה כבר במחנה ליבּק, על אדמת גרמניה. היא פתחה דבריה בקול רפה וכמצטדקת: אם מילוי בקשתה יזיק כלשהו לענין הכללי, הרי היא מוַתרת. וזה דבר הבקשה: היא רצתה לקבל רשיון לצאת לכמה שעות מהמחנה כדי לערוך אזכרה בכנסיה ביום השנה למות בעלה. הרשיתי לה והיתה מאושרת.

מלבדה, היו אתנו עוד כמה נשים נוצריות עם בעליהן היהודים. היתה גם אשה אוקראינית זקנה, שהובילה אף היא שני ילדים יהודים מיותמים אל קרוביהם בארץ־ישראל, האחד בן 7 והשני בן 10, שגידלה אותם מיום היוַלדם. היתה מחנכת אותם ברוח הדת היהודית, ולא פעם אפשר היה לשמוע אותה גוערת בילד הבכור על שטרם התפלל, או כדומה. והנה קרה מקרה מוזר. מישהו מנוסעי האניה הודיע פתאום, כי אחד משני הילדים הללו בנו הוא שנגזל ממנו. התלקח ריב גדול באניה סביב הענין הזה. כשנודע הדבר לזקנה עמדה על דעתה: “לא נכון! אני בטוחה, שההורים הוצאו להורג!” מרוב התרגשות התעלפה. נאלצנו לערוך בירור מדוקדק בענין. בבואנו לגרמניה התקשרנו עם יהודי מידידי המשפחה, שחי באחד המחנות, ובעזרתו הוברר לנו, שהצדק אתה. ועד היום איני יודעת, אם אותו יהודי באמת ובתמים חשב כי בנו הוא, או שראה בכך משום עסק טוב. אבל עובדה זו מוכיחה מה מגוון ומסובך היה תפקידנו באניה.

וכשהגענו למחנה בגרמניה התחיל הכל מחדש. שוב תנאים קשים ושוב עלינו להתגבר על כל מיני בעיות שלא העלינו אף פעם בדעתנו. ויש לומר שוב לזכותו של גד: לא עבר שבוע ימים, והמחנה שלנו היה מאורגן יותר טוב מרבים מהמחנות הותיקים. בכוח אינטואיציה – בלתי רגילה ידע לבחור לעצמו את הקו הנכון בארגון החיים ולרומם את רוחם של האנשים. מהיום הראשון דאג להשגת מכשירי ספורט, להקמת גני־ילדים וכדומה – קטנות וגדולות, החל מבית־חולים ועד תחרויות שחמט. גיורא ויוּזק סידרו מקהלה ותזמורת, ואני הדרכתי בקורס לעזרה ראשונה וכו'. המחנה המה חיים וענין. הכל “דפק”. כל איש היה עסוק בשלו – למדו עברית, צרפתית ואנגלית, וכל שניתן ללמוד. והאנשים נאחזו בנו ולא חפצו שנעזבם. “אם תעזבו אותנו, אנחנו אבודים”, – היו אומרים לנו. בוקר־בוקר היו באים להציץ בנו, אם עדיין אנו אתם. ובאמת עשינו מה שהיה ביכולתנו, והיה אמון בלתי מוגבל בנו. בראש־השנה עברנו על פני המחנה לאחל שנה־טובה לאנשים – והם נשקו ממש את ידינו ונשאונו על כפיים.

תפקידנו נגמר עם בואנו ליבשה. אף על פי כן נשארנו במחנה עוד כחדשיים, בראותנו חובה לנו לזרז את הפתרון לגורלם של האנשים ולקיים את הבטחתנו להם בשם ההגנה בפורט־דה־בּוּק, כי עלה יעלו.

כוח עמידתם נתגלה מתוכם    🔗

גיורא מספר:

– בהתאם להוראה דחופה שקבלתי בהיותי בקונגרס הנוער הבין־לאומי בפראג, יצאתי מיד לצרפת. שם הוסבר לי, כי שלוש אניות־גירוש בריטיות הגיעו לחוף, עמוסות מעפילי “יציאת אירופה” והן עוגנות בפּוֹרט־דה־בּוּק. מצבם של האנשים בכל רע וחסרים בחורים, שיבואו לעזרת הארצישראליים המעטים אשר באניות ויעזרו להם. שלושה בחורים ארצישראליים היינו על היבשה, וראינו מטרה לנו לעלות איש איש על אחת משלוש האניות.

למחרת בואי לצרפת הגעתי לפּורט־דה־בּוּק. שם שררה כבר אוירה של עבודה קדחתנית. אנשינו היו ערים יומם ולילה ועשו כל אשר ביכולתם להמציא מזון לאלפי האנשים המורעבים. לא היתה זו מלאכה קלה ופשוטה. האנגלים נאלצו, אמנם, להסכים להכנסת המזון שהיה נחוץ מאד לאנשים לחיזוק גופם ורוחם, ואולם בחלקו נשדד על־ידי החיילים – אף פעם לא הגיע לידי האנשים כל אשר נשלח להם, וכמה פעמים תפסנום במלאכת הגניבה ממש ולכל תלונותינו לא היה מענה. בהספקת המזון לאניות הושקע כל הלהט הציוני של בחורינו וכל נסיונם ויכולתם של הימאים שלנו, שהיו פזורים בחוף צרפת לשירות אניות מעפילים אחרות, ונתלקטו עתה בפּורט־דה־בּוּק. בהובילם את סירות המזון, קיימו בחורינו את הקשר עם האניות. החיילים האנגלים היו בודקים את המזון שבע בדיקות – היו בוצעים כל כיכר לחם ומבתקים בכידוניהם את קופסות הקונסרבים. כשליש המזון היה נגנב בתמידות – בעיקר מאכלים טריים, כגון: חלב, פירות או מזון מיוחד לילדים ולנשים הרות.

בימים הראשונים לבוא האניות חל עליהן הסגר מוחלט ואיש לא יכול לחדור פנימה. תחילה התירו לסבלים להעלות את המזון על כתפיהם, ואולם אחר כך אסרו גם זאת ואיש לא הצליח לחדור לאניה. אז נאלצנו להערים ולנקוט בדרכי עקלתון רבות ושונות. אפשר לספר על כך מעשיות לרוב, אשר לקחו חלק בהן חברים רבים וכולם מילאו תפקידם מתוך התלהבות ומסירות בלי גבול – ביניהם רבים גם מבין הנוער היהודי בצרפת.

אני הצלחתי לחדור ל“אמפייר רייוול”, אחת משלוש אניות-הגירוש, בתור רופא, חבר המשלחת הצרפתית הרפואית. סייעה לי בכך אחת החברות שלנו מצרפת, שעבדה בשירות העזרה הראשונה, ובאמצעותה הסכים אחד הרופאים הצרפתים לעזור לי בהשגת מטרתי. קבלתי תלבושת של רופא ואזניות לבדיקת חולים ויצאתי לאניה בסירת המשלחת הרפואית. הדבר היה באחד מימי ההסגר החמור על האניות, בשעה שלא הניחו לאיש לחדור לתוכן. והנה קרה מקרה רפואי דחוף באחת האניות, אז ניתנה אפשרות לרופא אחד לעלות. אותה שעה התחוללה סערה בים והרופא שעלה לאניה לא יכול לקחת אתו את ארגז הרפואות. מיד הצעתי את שירותי להביאו אליו, והאנגלים לא יכלו להתנגד לכך. בעלותי, התיצבתי לפני מפקד האניה, כנדרש, וחתמתי את שמי כחוק בספר האניה: “מוֹריס פיליפ”. לאחר שהצד הפורמלי נסתדר בכי־טוב, הובילוני בלוית משמר מעולה לבית־החולים. כאן היה עלי לעמוד במבחן קשה, וכמעט נחלתי כשלון. הועמדתי בפני ההכרח של בדיקת חולים. ואמנם, בדקתי ואף רשמתי תרופות. לשם ריוח בזמן, וכדי שתהיה לי שהות להתוות לעצמי תכנית פעולה יעילה, נקטתי בשיטה של נטילת ידים לאחר בדיקת כל חולה. החיילים השומרים עלי הלכו בעקבותי לכל אשר פניתי. לבסוף נמאס עליהם הדבר ונשארו יושבים על המדרגות ומחכים לסיום עבודתי. אותה שעה היה עלי לבדוק אשה הרה ולהבטיחה, כי מצבה טוב ואין היא צפויה לסיבוכים בשעת הלידה. כשיצאתי “לרחוץ ידים” וראיתי כי מלווי אינם על־ידי, מהרתי לפשוט את חלוק־הרופאים שלי וכל בגד שהיה עלי, המסמן את שייכותי לעובדי הרפואה, ונשארתי ערום כמעט. מתוך ריצה חזרתי ובאתי ליד מטת האשה החולה, שכמעט התעלפה בראותה את ה“דוקטור” מוסר לה את בגדיו להצפינם ועומד לפניה במצב כה עלוב… “הוי, דוקטור!” הוציאה קול תמהון מפיה. ואולם אני הרגעתיה והסברתי לה במלים מעטות מה הענין. “איך בּין פוּן ארץ־ישראל” (“מארץ־ישראל אני”) – אמרתי. ומלים אלו די היה בהן כדי להרגיעה. מיד נטלתי ילד חולה על זרועותי והוא נלחץ אלי בגעגועים ושאלני ברוסית אם אני דְיַאְדיָה" (דוֹד) שלו. ידיעותי ברוסית הספיקו לי כדי לענות, כי אמנם “דיאדיה” שלו אני. “פיר מיך” (“הובילני”) – ביקשתיו, ובחברתו יצאתי מבית־החולים והלכתי לעבר כלובי המרתפים, מקום מאסרם של אלפי הנוסעים. אחר כך נודע לי, כי החיילים חיפשו בכל פינות האניה את הרופא פיליפ מוריס, – ונואשו.

לפני עלותי לאניה הכינו אותי לקראת פגישה עם יהודים “קשים” – יהודים “מכל השבוע” ברובם, המדברים ביניהם בשבע־עשרה לשונות. דומני, שלא היתה ארץ אירופית אחת אשר לא יוצגה באניה זו – היו ביניהם יוצאי אנגליה, צרפת, גרמניה, אמריקה, הונגריה, רומניה, פולין, ליטה וכו'. הקדימו וסיפרו לי, כי אלה הם יהודים מן העוסקים בשוק־השחור בגרמניה ובכל מיני מלאכות “שחורות” אחרות, כפי שרגילים לספר כיום על יהודי אירופה – הכל, כמובן, מבינים שאין ליהודים אלה ברירה אחרת ועל כן הם עוסקים בכגון אלה, אבל עם כל ההבנה שמגלים כלפיהם, נוהגים לדבר בגנותם.

והנה נכנסתי לכלוב. ואשר נתגלה לעיני אינו ניתן לתיאור במלים. האנגלים נוהגים להגיד, שבדרך כלל, כאשר הם מעבירים את המעפילים לאניות הגירוש, הרי הם זוכים בתנאים טובים יותר מאשר באניות ההעפלה, כי האניות הבריטיות מרווחות יותר. אמנם כן, האניה באמת מרווחת היא, אבל הרי האנגלים מוסרים לרשותם של המעפילים רק חלק קטן משטח האניה וממילא הצפיפות גדולה יותר. כאן נתנו להם את שליש האניה הקדמי והקיפוהו גדר תיל ורשתות גבוהות. גם התקרה כוסתה תיל. היה זה בית סוהר סגור לגמרי, שאי אפשר להלך בו, כי הצפיפות רבה מאד. שלושה מרתפים היו באניה זו ובכל מרתף כ־400 איש ועל הסיפון 200–300 איש. המראה העלה לפני זכר סרט המתאר אנית-עבדים שראיתיו בימי נעורי, יצירתו של אחד הבמאים הגדולים. התרשמתי אז ביותר מהתמונה המתארת אנשים חיים באנית עבדים. התמונה שנתגלתה לפני עיני עתה, עלתה לאין שיעור על כוח דמיונו של אותו במאי מוכשר. ראיתי לפני אנשים ערומים למחצה הסרוחים על ריצפת ברזל, גלויים לשמש. הימים היו חמים מאד, איני זוכר ימים כה חמים בארץ־ישראל. האנשים היו רבוצים זה על גבי זה, שטופי זיעה כולם וביניהם ילדים וחולים. מקום משכבי היה סמוך לחולה שחפת פתוחה. במשך חודש ימים לא יכולתי לפשוט רגלי בשכבי, מאין מקום לכך, וכמוני היו רבים. יכולתי לשכב רק על צדי האחד, כי בקרבתי שכבו ילדים קטנים וחששתי שמא אפגע בהם בהתהפכי מצד אל צד. שכני הקרוב ביותר אלי היה ילד קטן כבן שלוש, היתום מישקה, ובלילות היה פוקדני סיוט – הנה אני מועך את מישקה ביישרי את רגלי.

בתנאים דומים לאלה שכבו רבים. הדוחק היה איום. בלילה לא היתה כל אפשרות של מעבר בין גופות הישנים. מי שנאלץ לעלות בשעות הלילה לצרכיו – נאלץ לדרוך על גופות אנשים. והנה פרצה מגפת דיזנטריה, שלא פסחה על איש. ובמשך כל שעות היום והלילה היו רצים לבית השימוש, אגב דריכה על גופות בני־אדם. לא היה מקום פנוי לעבור בו ותמיד חששת שמא תדרוך על תינוק…

מים חולקו במשך שתי שעות ביום, משני ברזים בלבד – ל־1500 איש! מובן, שהם הספיקו רק לשתיה ומעטה היתה האפשרות להתרחץ בהם ולכבס. כדי לדכא את רוחם של האנשים, מנעו האנגלים גם את השימוש במי הים. לפתע פתאום היו סוגרים ברז של מי מלח ואי אפשר היה לשטוף את הרצפות. הם עשו זאת כדי להרבות את הזוהמה, ולהכריח את האנשים לרדת מהאניה.

*

איום ביותר היה מצב בתי השימוש. התאים, שמספרם קטן ביותר, היו פתוחים לגמרי. נאלץ היית לשבת עם כולם יחד – דבר זה נעשה בכוונה תחילה, כדי להשפילך עד דכא, כדי שחייך יהפכו לגיהינום ותרצה לברוח מכאן, לכבות בך את הזיק האנושי, את הגאוה היהודית, את כושר המרד וההתנגדות.

פרשת המחלות באניה היתה אחת הקשות ביותר, החל במחלות פשוטות ורגילות וגומר ברציניות ביותר. איום היה מראה הילדים. האמהות היו עומדות משעה 2 בלילה בתור ליד הברזים, כדי להשיג מעט מים לרחצת הילדים, שהיו מכוסים פצעי־מוגלה ברובם ובידינו אין כל תרופות לכך. ערומים התהלכו בזוהמה ופצעיהם גלויים. וגם לזאת התרגלנו. היינו מורחים את גופם בצבע־מגן אדום וכחול, ומראה ילדים אלה היווה תמונה מיוחדת במינה.

אולם פשטו באניה מחלות רציניות יותר. הרופאה שלנו היתה סבורה, כי 70% מהילדים דבקה בהם שחפת בגלל תנאי־מגורים אלה. היה חשש של מגפות, אשר לא נוכל לעמוד בפניהן – וניאלץ לרדת. כל החלטה על ירידתו של אדם או הישארותו באניה – היתה כהחלטה אם יחיה, או לא יעמדו לו כוחותיו בתנאים אלה ויפול. מצב זה העיק עלינו ביותר. הנולדים באניה היו קטנים מאד, בגלל תנאי החיים והתזונה. בזמן הלידה היו סיבוכים מרובים ולא פעם באה אם ושאלה מה עליה לעשות, ועלינו היה להכריע בגורלה ולומר לה אם עליה לרדת או להישאר. הכרעות אלו היו לנו לעתים קשות מנשוא, כי מי אנו שנקבע גורלם של אם וילד בישראל? מה זכותנו לכך? והנה, למרות התנאים הללו, היינו עדי־ראיה כיצד אמהות מסתירות את ילדיהן החולים, לבל ייאלצו לרדת בפקודת הרופא הנכרי. הן הסתירו את הילדים במרתף המחניק, אשר בכוונה תחילה לא הפעילו בו האנגלים את המאווררים בימי החום הגדול. הן עשו זאת בכוח ההרגשה ששררה באניה, כי זוהי חזית שאסור לנטוש אותה, גם אם גורל הילדים בסכנה. הילדים באניה – מדי אזכרם יהמה בי לבי, ואף על פי כן – איזה תאבות דעת גילו בשעה שניתנה להם ההזדמנות ללמוד בבית-הספר שפתחנו למענם. כעכברונים קטנים ועלובים, היוצאים מפינות הסתר שלהם בחורים ובסדקים, היו מתלקטים ובאים מכל עבר לקול תרועת החצוצרה הקוראת להם.

עמידתם של המוני המעפילים – זה היה הגילוי הגדול שלנו. שאלנו את עצמנו: מהיכן הכוח לאנשים אלה לחיות ולהחזיק מעמד בתנאים האיומים שבהם חיו? לא נכון הדבר, אשר מישהו הפיצוֹ ברבים, כאילו חברי ההגנה הם שהכריחו את האנשים להישאר באניות. די כוח היה בידיהם להתגבר עלינו תוך כמה רגעים, אילו חפצו. היו ביניהם בחורים בעלי אותות הצטיינות של סטלינגרד ומוסקבה, אנשים שעבר עליהם הרבה וכוחם רב להם. ואנחנו, הארצישראליים, ארבעה בחורים ובחורה אחת – מי אנו ומה כוחנו לעומתם? רצונם העז, הוא שכיוון את מעשיהם. אנחנו רק עזרנו להם ועודדנו אותם. אולם, בלי הכוח הפנימי שלהם, לא היתה כל אפשרות לבצע את הדבר. וזה היה הגילוי הגדול בשבילנו. כי הרי אמרו לנו, שאנו עתידים להיפגש עם סוג אנשים מסויים, קשה במיוחד. ולתמהוננו גילינו יהודים אחרים. הם כאילו פשטו לעינינו את בגדי החול ולבשו קפוטה של שבת. פעמים רבות השתוממנו לכוחם הרב. היינו קטני אמונה, חשבנו שלא יחזיקו מעמד יותר משבוע אחד. ועבר השבוע הראשון והיהודים נשארו באניות. ובכל פעם שקרה משהו חדש, היכרנו אותם יותר ויותר – והיה זה גילוי נפלא. כאשר שוחחנו בינינו, הארצישראליים, אמרנו שיש לנו היסטוריה מפוארת ויודעים אנו סיפורים נפלאים על גיבורי עמנו. ואולם, כי יוכלו יהודים לנהוג כך כיום – אין זאת אלא ירושת דורות היא, ירושה של גבורה ישראלית קדומה, אשר חדרה ללבותיהם של אנשים פשוטים אלה, אשר גם אם באו לאניה חולים, שבורים ורצוצים – עמדו עמידה נפלאה זו. ראינו אותם ראיה חדשה מתוך הפגישה הישירה אתם, ולמדנו לאהוב אותם ולהבינם והשתוממנו לכוח העצום הטמון בהם.

בחיי יום יום לא היו היחסים אידיאליים. המון עם רב זה הצפוף בכלא שט, – לא היתה אפשרות לדרוש ממנו מתינות ושקט וסבלנות. לא פעם נתקלנו בסיכסוכים ומריבות על דברים של מה בכך. אולם מה שונים היו כאשר הגיע הדבר לענין גדול, רציני, כאשר חשו פתאום, שעליהם הוטל תפקיד, כי שליחי עם ישראל כולו הם ועיני הישוב מלוות אותם; הם היו לאחרים ברגע שחשו, כי המדובר כאן על “אידישער כבוד” (כבוד יהודי), “אידישער גורל” (גורל יהודי). אז התאחדו למחנה מלוכד אחד, מזקן ועד טף. ולעולם לא אשכח את ה“סבא” בן 77, שאמר לי פעם:

– גיורא, צוּם שלאָגן בּין איך שוֹין צוּ שוואַך, אָבּער אַז איר וועט שלאָגן – וועל איך שרייען געוואלד… (חלש מדי הנני כבר משאוכל להכות, אבל כאשר תכו אתם – אצעק אני גוואלד…).

הרגשתי, שהזקן אמר זאת מעומק לבו ובמלוא הכרתו, בתשוקתו לתת אף הוא את חלקו במערכה. כחיות-זעם היו בעמידתם ובנכונותם להתפרץ. בכוח צריך היה להחזיק בהם, שלא יגרמו אסון גדול לעצמם, כי החיילים התעללו בהם עם טומיגַנים בידיהם.

ובכוחם זה, שנתגלה מתוכם – עמדנו וגם יכולנו. אנו רק השלמנו את מפעלם של המעפילים עצמם ונתנו לו צורה.

היו עוד כמה גורמים שעזרו לאנשי האניות להחזיק מעמד, נוסף על הכוח היהודי הפנימי שבא לידי גילוי. אחד הגורמים הללו היתה העובדה, שהם ראו את הארץ בעיניהם. אין לשער איזה כוח עצום טמון בעובדה זו: הם עמדו על אדמת חיפה ממש ובכוח גרשו אותם משם, מן הפינה האחת בעולם שבה יוכלו לבנות ביתם; ויתכן, שקרובים וחברים ובני־עיר עמדו על הגגות של חיפה וראו אותם מרחוק.

גורם אחר, שעזר אף הוא להחזקת מעמד באניה, היה חוסר־הברירה, – פשוט לא היה להם לאן ללכת. העולם הגדול זר הוא ומטיל פחד. אין כוח עוד להתחיל הכל מחדש שלא בין יהודים. לעומת זאת, מושרשת בלבבות אהבה עמוקה לארץ־ישראל, אשר יושבים בה יהודים, מהם גם קרובים או מכרים ובני־עיר.

גורם אחר היו הבחורים שלנו, שליחי ההגנה. ה“הגנה” –כ“שם המפורש” היתה משהו גדול. היא המובילה לארץ־ישראל, באנשיה אפשר לבטוח, שיקיימו את הבטחתם, ואפשר להאמין בהם בלי סוף ובלי שיעור. כל דבר שאיש ההגנה מוציא מפיו – קודש הוא. לאחר שנאמר משהו על־ידי ההגנה – נפסק כל ויכוח באותו ענין. שלטה אמונה דתית כמעט באנשי ההגנה. לא פעם, כאשר שמעת כיצד אחד העולים אומר ברטט, בלשון שאין אחריה כל הרהור או ספק: “גד (גד, מפקד ההגנה) האָט געזאָגט…” (“מפיו של גד”). דומה היה כאילו אמר: “גאָט האָט געזאָגט…” (“מפיו של הקדוש ברוך הוא”). ואנו השתדלנו כמיטב יכולתנו שלא לגרום להם אכזבה. מעולם לא הבטחנו משהו שלא היה בכוחנו לקיימו. בכל דבר קטן וגדול הוטל עלינו לשמש דוגמה: היינו האחרונים לקבלת מנות האוכל, מקומות-השינה שלנו היו הגרועים ביותר וכל דבר הקשור בנוחיות – מאתנו והלאה. וזה נתן לנו את הזכות לתבוע מאחרים. והיתרון שלנו בהיותנו קשורים עם החוף וביכולתנו למסור לאנשים ידיעות, –נתן בהם אמונה, שאנחנו יודעים את אשר יקרה מחר. יותר מכל לא יכלו להבין לשם מה באנו אליהם מתנאי חיים טובים בארץ־ישראל? ועצם דבר בואנו אליהם דוקא ברגעים הקשים ביותר, נתן בהם את האמונה, כי אנו יודעים מה רצוננו וכי יש בידינו הוראות כיצד לנהוג ולאן להובילם ולכן חייבים הם להאמין בנו.

אֲנִיַּת הַסֹּהַר “אוֹשֶׁן וִיגוֹר”

(מארכיון “המוסד”)

אמונתם בהגנה היה גורם נוסף שעזר לנו, והיא באה לידי ביטוי ביחסם אלינו. אין שום עבודה ציבורית אחרת המקרינה בחזרה אהבה ומסירות ויחס כבוד כאשר העניקו לנו יהודים אלה על כל צעד ושעל. מעולם לא ידעתי, שכל מה שאני יכול לספר על ארץ־ישראל עלול להיות בעל ערך רב כל־כך. בכל פעם שמישהו מאתנו ישב לדבר על ארץ־ישראל, – מיד התאסף הציבור כולו, תאבים לשמוע. ולא חשוב היה להם מה דובר, העיקר שדובר על ארץ־ישראל.

היו אתנו זקנים בגיל למעלה מ־70. אותו “סבא” בן 77 אמר לי פעם: “דומה עלי כאילו הברזל המשמש לי מצע נעשה רך יותר מהשכיבה הממושכת עליו”. כאשר הייתי עובר בבוקר לברך את האנשים ב“בוקר טוב” ולעודדם במלים מספר, היה אומר לי: “גיורא, מוטב שתלך אל הצעירים לעודדם – אנחנו, הזקנים, כבר נחזיק מעמד בכוחות עצמנו”. היו יהודים דתיים, בעלי זקן ופיאות. היו חברים של כל המפלגות – מאגודת ישראל עד השמאליים ביותר. אך לא היו חיי מפלגות באניה, לא כיתות כיתות.

היתה אתנו באניה אחות הונגרית, בחורה יהודיה פשוטה. היא עבדה בבית־החולים, וקרה מקרה שהאנגלים העליבו אותה. היא הודיעה שלא תלך עוד לעבוד בבית־החולים. בא אליה הרופא האנגלי ואמר: “מה כל ההתרגשות? – הרי פגע בך בריטי במדים”. והיא ענתה לו בלי שהיות: “אמנם, הוא לבוש מדים בריטיים, אולם הלבוש שעלי הם מדים של אדם, ואלה חשובים הרבה יותר”.

מעשה בבחורה אחרת, שחלתה במחלה קשה והודענו לה על החלטתנו שהיא תרד מהאניה, כי היתה סכנה לחייה וגם חששנו שמא תדביק מחלתה את יתר האנשים. היא מיאנה לרדת. טענה, שעברו כבר עליה אתנו יחד כל כך הרבה צרות, שאינה רוצה להיפרד. לא יכולנו להכריחה לרדת. החלטנו לתת לה ארכת יומיים ולראות מה יהיה עליה. והיא עשתה מאמץ על- אנושי והתגברה ולא ירדה. היו בינינו עדים לכך איך ילדים צעירים מתכסים שיבה תוך שעות ספורות – מתוך התרגשות, מחוסר תנאי חיים מינימליים, באין קו אור, באין אויר לנשימה. כן היו מקרים שילדים הפסיקו פתאום לדבר, נאלמו לחלוטין וללא תקנה. מזעזע היה מראה ההורים במצבים אלה. ואף על פי כן לא עלה בדעתם לרדת מהאניה.

ואת החיים הללו ידעו לתבל בקצת הוּמור. צחוק על אחרים ולעג לצרותיהם־הם עזרו להם להתגבר על הקשיים. החיוניות היהודית הבאה לידי ביטוי בהלצה ובהמצאה מבדחת, אין כוחה פחות מהגבורה היהודית. לדוגמה אספר כאן מעשה אופייני. באחד הימים נתגלה חולה סיפיליס באניה, והחלטנו לסלקו מיד. כשנודע הדבר לאנגלים, כי יש אחד המוכן לרדת – שמחו, כמובן, והורידוהו בכבוד רב. אנו עשינו משגה שלא הודענו לאנשים בגלל מה יורד אדם זה, וכי בפקודתנו הוא יורד. אשה אחת מן הקהל, שראתה פתאום אדם לבוש בגדיו, – והרי רובם ככולם היו האנשים מהלכים באניה ערומים למחצה – הבינה כי כאן משהו שלא כשורה. כשהשגיחה בו, שהוא מתכונן לרדת, הניחה את תינוקה על הרצפה, ספקה כפיה והתחילה צועקת בקול: “ער האָט מיך בּאַגאַנבעט…” (הוא גנב אצלי…). מיד התנפלו עליו אנשים לעשרות ובקריאות גנאי על בגידתו החלו סוחבים אותו בחזרה לתוך הכלוב. האנגלים, אשר חששו כי תישמט מאתם הזדמנות נדירה כל־כך להוריד אדם מהאניה מרצונו הטוב – התנפלו על היהודים להכותם, ופרצה תגרה קשה, אשר רק בדרך נס נסתיימה ללא שפיכות דמים.

לשם ארגון החיים באניה היה עלינו להקים דפוסים חדשים. לכל אניה היו מחלקות וכל מחלקה מינתה לה ראש. חיי האניה סודרו ונתארגנו על ידי פגישת ראשי המחלקות אתנו. נוהגים היינו להודיע ברבים על כל צעד שחשבנו לעשותו. היו אסיפות כלליות בכל אניה, נוסף על האסיפות הכלליות של כל מרתף. לא קל היה לעשות זאת, מחשש שמא יפלו בפח על־ידי כך הארצישראליים, אשר האנגלים השתמשו בכל האמצעים שבידיהם כדי לגלותם, אולם ללא הצלחה. גדלותם של האנשים נתגלתה גם בזאת, שבציבור של 1500 איש לא נמצא אף מרגל אחד שימסור אותנו. היתה אתנו באניה בלשית מקצועית אחת, בחורה הונגרית, לא יהודיה, שגרמה לנו צרות מרובות – סברה שהאנגלים הכניסוה לאניה בחופי הארץ והם גם שחטפוה אחר־כך מתוך המחנה שלנו בגרמניה.

היו לנו באניות רגעים קשים מאד. ברגע קשה היינו אוספים את כל האנשים ומשוחחים אתם. סבלנו מאד מגשמי זעף, כי עגנו באיזור סערה. האנגלים, בהתכוונם לעשות הכל כדי לדכא את רוח האנשים – סירבו לתת לנו בּרזנטים להגנה בפני הגשם, והמים חדרו מבעד לרשתות אשר מעל לראשינו. המרתפים נתמלאו מים. אנשים, נשים וטף רבצו בבוץ ובשלוליות מים – ובה בשעה ידענו, שיש בּרזנטים בידי האנגלים. עובדי האניה היונים היו בוכים בראותם את סבלנו. הם חפצו לעזור לנו, אך האנגלים מנעו בעדם לעשות זאת.

הוצאנו עתון בשם “בדרך”. היה זה מעשה בלתי רגיל בתנאים אלה. עשינו זאת בסתר, בכתב־יד. נמצא מי שצייר קריקטורות, והיינו מצליחים בדרכים שונות להדביקן באיזור האנגלי שבאניה. גם כרוזים משלנו הדבקנו לא פעם על לוח המודעות שלהם. אבל כל זה, כמובן, לא עזר לנו במאומה. בדרך כלל, היו קשרים קבועים וסדירים עם האנגלים באמצעות באי-כוחנו, הבחורים האמריקניים חברי ההגנה. מדי פעם בפעם שלחנו מכתבים מאת מפקד ההגנה באניה אל המפקד האנגלי. לא פעם נאלצנו לאיים עליו ב“טרַבְּלְס” (“מהומות”), ובכוה איום זה הצלחנו להשיג דברים קלי־ערך, אולם בענינים גדולים לא עזר לנו אמצעי זה.

היו לנו באניה מסיבות־שבת. היינו מטילים מדי פעם את סידור המסיבה על חלק אחר מאנשי האניה. לכבוד המסיבה היינו משתדלים להשיג נרות – זה היה סימן של חג – ולאור הנרות היינו יושבים על הרצפה ושרים. היו אתנו באניה כוחות אמנותיים מכל הסוגים – רקדנים, חזנים, קריינים, זמרי אופרה. אני סבור, שאין משק בארץ, שיכול לסדר מסיבות מגוונות ועשירות כל־כך כאשר סידרנו אנו. היו באניה סַקסוֹפוֹן וכלי נגינה אחרים – בעליהם טילטלו את הכלים אתם בכל הדרכים. הולדת בן או בת, היו משמשים לנו חג. היינו מפרסמים זאת ברבים ומברכים איש את רעהו ב“מזל טוב”, ובמשותף היינו בוחרים שמות לילדים. השמות היו לרוב סמליים – תקוה, מנחם וכדומה – וקשורים בהווי האניה, ודבר זה אף הוא עודד את האנשים. היינו עורכים תחרויות שחמט ומבטיחים פרסים למנצחים. היתה באניה משפחה אחת שניצחה בשחמט בכל המשחקים – נער כבן 13 זכה תמיד במקום הראשון, אביו במקום השני, והאח בן ה־15 במקום השלישי. כל המשפחה קיבלה פרסים.

אחד הרגעים המחרידים באניה היה רגע ההודעה על ההחזרה להמבּוּרג. כשהודענו זאת, עבר רעד בקהל האלפים ופרץ בכי קורע לב. אז חיפשנו דרכים חדשות לעודד את רוחם. עוד לפני כן מינינו מעין מיניסטריון תעמולה קטן באניה, שהיה משתמש בכל מיני אמצעים כדי לרומם את הרוחות. בין השאר, סייע בידינו מקלט הרדיו החשאי שהרכבנוהו, למרות האיסור החמור, מתחת לאפם של הבריטים. כך ידענו על הנעשה בחוץ ולא היינו מנותקים עוד. עתה, עם המהלומה החדשה, כאשר קראנו לפני האנשים את הודעת ההגנה המבטיחה להעלותם שוב לארץ, עלה בדעתנו שיש להמחיש הודעה זו במשהו של ממש. אז החלטנו להוציא “סרטיפיקטים”. מיד נגשנו למלאכה. הורדנו את הגומי מעקב נעלה של החברה הארצישראלית אשר אתנו וחרתנו עליה את סמל ההגנה – ענף־זית וחרב, וב“חותמת” זו חתמנו על 4500 אישורים שבכל אחד מהם נאמר, כי בעליו הוא מעולי האניה “יציאת אירופה”. ישבנו במרתף שעות על שעות וחתמנו על התעודות. כל איש חייב היה להתייצב לפנינו ביחידות, לקבל מאתנו את התעודה ולחתום עליה, תעודה תעודה ומספרה. האנשים האמינו בערכה של התעודה, שמרו עליה מכל משמר והעלו את חשיבותה גם בעינינו. כשבאנו לגרמניה ומטעמי קוֹנספּירציה ראינו צורך לאסוף את התעודות הללו ולהשמידן, עמדנו בפני קשיים רציניים, ורק בפקודתו של גד, אשר כל מלה שלו היתה כדבר קודש לאנשים, הצלחנו לאסוף את האישורים.

התחלנו להכין את הציבור לירידה. נמנה וגמור היה אתנו למנוע קרבנות נוספים, וברוח זו גם היתה ההוראה שקיבלנו. יחד עם זאת היה רצון לפגוע באנגלים. שתי אניות ירדו רק לאחר התנגדות בכוח. באניתנו ניתנה הוראה לרדת במהירות ככל האפשר וללא התנגדות, כיון שהטלנו מוקש בתחתיתה. הכל ידעו זאת. האנשים ראו איך אנו יורדים לתחתית המרתף כדי להניחה שם. תחילה פחדו, אולם כאשר הוסבר להם הדבר ונאמר להם: “בטחו בהגנה גם ברגע מכריע זה, כאשר בטחתם בה עד עתה” – עברה עליהם רוח אחרת והחזיקו מעמד עד הרגע האחרון. ובאיזו אהבה ליוו את היורדים לעשות את המעשה! ומה גדולה וכנה היתה השמחה כאשר ראו סוף סוף את החברים הללו שוב ביניהם. ממש נשקו ידיהם בהערצה, ורק בקושי הרגענו אותם.

פרשת הירידה מהאניות ידועה. הפצצה נתגלתה טרם זמנה, כי הוכנה באניה בתנאים פרימיטיביים ביותר. האנגלים פירקו אותה, אולם לא את כולה, כי הם לא ידעו שיש בה שני מנגנונים. הם הציגוה לראוה במפקדת הצי הבריטי. התכוננו להביא לשם עתונאים במספר רב לחזות בה. היא התפוצצה חצי שעה לפני הזמן הנועד למסיבת העתונאים וגרמה הרס בבית המפקדה הבריטית בהמבּוּרג.

כיצד ירדנו אנחנו, אנשי ההגנה, מהאניה? – זוהי פרשה לחוד. יומיים לפני כן התידדתי עם ילד מילדי האניה ושיננתי באזניו, כי אביו אני, ואחת הנשים שבאניה התיימרה להיות אשתי. הרכבתי משקפיים, והמומחים לתספורת שבאניה טרחו שעות על שעות לצבוע את שערותי בצבע בהיר באמצעים הדלים שבידיהם. נוסף לכך פצעתי את עור פני בסכין גילוח ומרחתי אותם במיני משחות מצבע אדום וירוק. בשעת רדתי מהאניה, ואני כתשוש וזקן, ניגש אלי חייל אנגלי לתמוך בי, ואולם בראותו את פני נבעת כל־כך, שהרפה ממני. כך בערך היה גם מראהו של גד, אשר גם הוא הטיל אימה על החיילים ופטרוהו מבדיקה בחוף.

מהמבּוּרג הובילו אותנו ברכבות מרושתות. לאורך כל הדרך עמדו משמרות של עשרות טנקים וחיילים חמושים. בבואנו למחנה הבינונו, כי אין אנו צריכים לזהות את עצמנו, כדי שלא יפרידו בינינו ולא ישלחו אותנו חזרה למחנות שמהם באו האנשים. בענין זה נתפתח הומור יהודי נפלא. האנשים הסתדרו קבוצות קבוצות וכל קבוצה קבעה לה שמות, אם פוליטיים ואם מעולם של כוכבי קולנוע, וכדומה. מצויים ביותר היו שמות כגון: אדולף בווין, הרמן אטלי, לורד מונטגומרי, צ’רצ’יל וכו'.כל בחורה, שלא הצטיינה ביופיה, בחרה בשם גרטה גרבו.

וגם בתחנה זו של קורותינו באה ההגנה לעזרה. החל מהיום הראשון הופיע במחנה מתורגמן מאנגלית לאידיש, שהציג עצמו כנוצרי, ולמעשה היה איש־הגנה זריז וממולח ובעל חוש הומור נפלא. הודעתו הראשונה מטעם האנגלים ניתנה בצורה כזאת, שמיד עוררה תשומת לב מיוחדת. “כל יהודי ישתה קפה, אם יתנו לו”, – אמר. כעבור רגע הוסיף ואמר: “כל היהודים נרשמים ב”לינקע שמות" (שמות מהופכים, לא נכונים). מיד הבינונו מה חפצו וכי הוא אחד משלנו. חבר זה קיים את הקשר אתנו בצורה נפלאה. פעם הודיע כך: “היום בשעה שלוש הולכים כל היהודים להירשם במשרדי “איירו” – לא באלף רבתי…”. מפקד המחנה, שמו היה מיסטר גריי, וחברנו המתורגמן היה מבטא את שמו “קריי” (קריאת התרנגול). וכך היה מכריז ואומר לא פעם: “יהודים, מיסטר קריי מודיע לכם, כי בשעה שתים חייבים אתם לבוא כולכם למשרדו” וכתום ההודעה היה מוסיף: “כך הוא אומר”. האנגלים הביאו למחנה סרג’נט בריטי היודע עברית ותפקידו היה להשפיע על העולים שיצייתו. כעבור זמן קצר התברר, כי בחור ציוני הוא מאנגליה ונואם בעברית נפלאה. וגם הוא עזר לנו הרבה.

כשבא המיניסטר הבריטי לאיזור הגרמני, לורד פֵּקֵנהאם, נאם לפנינו והודיע בשם ממשלתו, כי לאחר מקרה “יציאת אירופה” הקיץ הקץ על פרשת עליה ב', ולכן לב האנגלים טוב עליהם והם מוכנים להיטיב עמנו. אמנם, כעבור כמה ימים הגיעו האניות “אף על פי כן” ו“הגנה” לחופי הארץ והוכיחו, כי היה זה חשבון לא נכון. אולם, בינתיים ניסו האנגלים לגלות מידה של אנושיות ורוחב לב ולעזור ליהודים שגורשו מארץ־ישראל. הבטיחו לאנשי האניה, כי יעשו למענם הכל, אלא שעליהם לזהות עצמם תחילה. המיניסטר נאם ארוכות וכל הציבור עומד ומקשיב לדברי התרגום. ובסיום הדברים הוסיף המתרגם שלנו וקרא כך: “ותהיה־אתה ובני־עמך כפרה לכל ישראל”. מיד החזיק אחריו הציבור וענה במקהלה: “אמן”. אז פנה הנואם אל המתרגם ושאלו: “מה אמרו היהודים?” והבחור השיב לו בקור־רוח: “היהודים מודים לך על הנאום”.

במחנה היינו סגורים מכל הצדדים ומנותקים מן העולם. הקיפונו משמרות ומכונות יריה. כל הלילה היה המחנה מואר אור זרקורים חזק ומסנוור. הרגשה איומה היתה בישיבה זו בתוך גדרי התיל לאחר כל מה שעבר עלינו באניות. החיים במחנות לא היו קלים. מנת המזון הוקטנה. בימים הראשונים, עד שהחלו פעולות הסוכנות והג’וינט במחנה, קיבלנו 2000 קלוריות – כלומר: בבוקר שתי פרוסות לחם שחור משחור מרוחות ריבה, בצהרים קערית תירס טחון, אשר אין אני סבור שהיה אדם מסוגל לאכול את מחציתה, ושתי פרוסות לחם בריבה או בשומן, בערב. קשה היה לשאת זאת, ביחוד לאחר שהכוחות נתרופפו בזמן הנסיעה.

בינתיים הגיעה שעתנו לחזור לארץ והתחלנו מכינים את האנשים לכך. הם חששו, כי עם צאתנו יהיה דינם כדין כל המחנות, ועמל רב השקענו בכך עד שהאמינו לנו, כי ההתחייבות שניתנה להם מטעם ההגנה בפּורט־דה־בּוּק להביאם ארצה במהרה – התחייבות קדושה היא, וקום תקום. הבטחנו להם שלא נעזבם כל עוד לא יהיה הסדר מסויים לעליתם. ורק כאשר התברר, כי אמנם יש הסדר לכך – יצאנו גם אנחנו.

עוד קודם לכן החלטנו להעביר את שלטון המחנה לידי האנשים עצמם ולמנהיגות משלהם. עזרנו להם בכל דבר בטרם נעזבם. והם הבינו, כי עלינו לשוב וליטול על עצמנו תפקידים חדשים ולא הפצירו בנו עוד לשבת אתם ללא צורך.

כאן המקום לספר, כי לא מעט צער ורוגז נגרמו למחנות עם בואם של שליחי ארץ־ישראל לעבוד בו, באי־כוח המפלגות והתנועות. במשך כל תקופת הנסיעה לא ידענו הווי של מפלגתיות. היתה קיימת רק “מפלגה” אחת, ההגנה: דעתה היתה הקובעת ושיקולה היה מכריע, בטהרתה האמינו ודרכה היתה המתקבלת על הלב. עם בואם של השליחים, החלה ההתרוצצות הידועה בחיי מחנות אחרים באירופה ומיד איימה עלינו סכנת התפוררות ודמוֹרַליזציה. וגם במבחן זה עמד גד כראוי. למרות פעולתם של השליחים, אשר גרמה להתפרקותו של הועד – שהוקם מתוך שיקול־דעת רב, למען יוכל המחנה לנהל את חייו באורח עצמאי – הצליח להרכיב מחדש ועד, שיוצגו בו כל התנועות והשכבות. כדי שתובן מידת האמון שרחשו לו אנשי המחנה מכל הזרמים והגוונים, אביא בזה רק עוד עובדה אופיינית אחת: כשאך הוסר ההסגר החמור על המחנות שלנו וחומר התעמולה של כל התנועות והמפלגות, שירד עלינו בשפע, בכתב ובדפוס, החל מהווה סכנה רצינית לשלום המחנה והיחסים התקינים בו – הסכימו הכל, וגם קבוצת הרביזיוניסטים בכלל זה, כי גד ישמש צנזור לחומר וניתנה לו הסמכות המלאה להיות פוסק יחיד מה מותר להכניס למחנה ומה אסור.

וכך התקרב ובא יום הפרידה. לא אשכח את המסיבה שערכו לנו האנשים. היתה זו התפרצות של שמחה ובכי גם יחד. הציבור היה נפלא. לעולם לא אשכח את השעות הללו.

והבטחה נתקיימה. ושוב זכינו להוביל את האנשים אל החוף. אין זה מקרה, אלא חברינו כיוונו את הדברים כך, שדוקא אנחנו נהיה המובילים את האנשים מחדש אל החוף. גם לנו היתה הרגשה טובה, כי ניתן לנו להשלים את אשר התחלנו.

אם אנסה לסכם כל אותה הפרשה לאור עמידתם הנפלאה של האלפים, אומר כך: אם יהודים אלה, אשר סבלו כל־כך הרבה, החלשים ביותר, אמהות וילדים, יכלו לעמוד במערכה כבדה זו, – אין ספק, כי רב ובלתי נדלה הוא הכוח הטמון בעמנו. המגע הקרוב אתו למדני לאהוב אותו ולגלות את הצדדים החיוביים הרבים הטמונים בו, והם ודאי יגדלו ויתפתחו ברגע שיזכה העם לעצמאות ויחיה כעם חפשי בארצו, דוגמת עמים אחרים.

הנשק שבידנו – שירת “התקוה”    🔗

דב מספר.

– בן 22 אני כיום, יליד אמריקה. הורי הִגְרו לשם עם הוריהם בילדותם – האב מפולין, האם מרומניה. בביתנו דיברו אנגלית. אידיש לא נזדמן לי כמעט לשמוע לפני פגישתי עם אנשי “יציאת אירופה”. עם יהודים והשאלה היהודית למעשה, נפגשתי לראשונה בהזדמני לשַנחי בתור חייל בצבא האמריקני בסוף מלחמת העולם. ל“השומר הצעיר” באתי באמצעות בחורתי, שעלתה לארץ לפני כשלוש שנים בעליה ב'. מאז שחרורי מהצבא ביקשתי דרך להגיע אף אני לארץ־ישראל והורי הבינו לרוחי ולא מנעו ממני למלא רצוני. כל ימי חיי אהיה אסיר תודה להם על כך, כי קורותי בספינה זו נחרתו בי כפרק הנעלה בחיי.

היינו ב“אֶקזוֹדוּס” 38 בחורים אמריקניים, מכל המעמדות והשכבות – שלושה מאתנו היו ילידי מֵכסיקו ואחד מברַזיליה. עבדנו עבודה קשה עד שהצלחנו להוות צוות אחיד ומלוכד, שהצטיין לא רק בעבודתו הטובה מרצון, אלא גם בעליזותו וברוח החברתית הטובה ששרתה בקרבו.

היחסים בינינו לבין הבחורים הארצישראליים לא היו לכתחילה טובים ביותר, כי אנו ראינו עצמנו בתחילה מקופחים על אשר לא שיתפו אותנו בהנהגה ולא גילו לפנינו את כל תכניות הפעולה הסודיות. רק כעבור זמן התחלנו מבינים עד מה נבונה היתה התנהגותם זו כלפינו, כל עוד לא ידעו אותנו כראוי ולא עמדו על טיבנו. בלילה האחרון לפני חופי הארץ סיפרו לנו הכל ושיתפו אותנו בכל – והאוירה נתבהרה, ומאז אותו לילה הוטלה עלינו יתר אחריות וגם עמדנו בה. רבים מאתנו, מסעם הראשון היה זה באנית מעפילים, אך לא המסע האחרון. לאחר צרפת באה רומניה ולאחר ספינה בת 4500 נפש, – אניות הנושאות 7500 איש. ובהמשך עבודתנו בכפיפה אחת עם בחורי ההגנה למדנו להעריכם עוד יותר ולרחוש להם אהבה וכבוד.

לא כל בני חבורתנו היו ציונים. רבים מהם שירתו באירופה בשנות המלחמה וראו את אסון עמם מקרוב ונתעוררו לבוא לעזרתו. אך היו בינינו גם ציונים חלוצים בעלי הכרה, אשר נוסף על מטרתם לבוא לעזרת עמם, ראו בארץ־ישראל את מחוז חפצם ואף אמנם נשארו בארץ והם בשורות עובדיה וחלוציה.

כיון, שאנחנו היינו דוברי האנגלית שבאניה, נתקלנו יותר מאחרים בחיילים הבריטיים ומפקדיהם. עלי הוטל התפקיד של מקשר בין העולים ומפקדי האניה. מפקד ה“כּלניות”, בדרגת מיג’ור, לבו היה קשה כאבן, המעפילים היו בעיניו כחיות עקודות ועל סבלותיהם לא נתן דעתו. באחת השיחות הסביר לי, כי כל העיכוב בירידת האנשים אינו אלא בזה, שהוא, המיג’ור, אינו מדבר עברית – אילו דיבר עברית, היה בלי ספק משכנע אותם שירדו, כי הרי ההגיון לצדו.

יחסם של החיילים עצמם היה לרוב יחס של אדישות מוחלטת, ורק לעתים רחוקות ניצת במישהו מהם זיק אנושי כלפי הסבל, שהיו עדי־ראיה לו. בדרך כלל היו שרויים ברוגז עלינו על שבגללנו הם נאלצים לשהות זמן רב כל כך באניה. לא מעטים היו בהם גנבים, אשר סחבו מכל הבא ליד – מזון ובגדים וחפצי־ערך, ככל אשר יכלו. רבות ראיתי בנדון זה במו עיני. זוכר אני איך העירו אותי האנשים פעם בשעה 4 לפנות בוקר הראו לי קבוצת חיילים עומדים ופורצים מזוודות וצרורות דלים של האנשים ושודדים כל אשר בהם. כשניסיתי להעמידם על העוול שבמעשה זה שלהם, כמעט וירו בי. הרשע שלהם בא לידי ביטוי בדברים גדולים וקטנים. לדוגמה: בשעת ההעברה מ“אקזודוס” לאניות הגירוש בנמל חיפה הפרידו בין בני משפחות, ובמשך שבועות לא ידע בעל גורל אשתו ואֵם לא ידעה גורל ילדיה באניה האחרת. וכשהגענו לפּוֹרט־דה־בּוּק לא הסכימו בשום פנים להעביר אשה חולה אל אנית בעלה, וכדומה. כשהתחילו גשמי הזעף יורדים על ראשי האנשים למאות שנאלצו לישון על סיפון האניה באין מקום להם להידחק לתוך המרתף פנימה, ואנו ביקשנו מאת המיג’ור שירשה להם למצוא מחסה בחדרי בית החולים – סירב. בלילה קר אחד פניתי אליו בבקשה שירשה לנו להרתיח מים במטבח, כדי שנוכל לתת לאנשים משקה חם – ולא הרשה.

התנהגותם זו של האנגלים הגבירה מיום ליום את שנאתנו כלפיהם, ביקשנו דרכים להתנכל להם ככל אשר נוכל. כשהגיעו האניות בקרבת פּוֹרט־דה־בּוּק, בדרכן חזרה מחופי הארץ, חתכנו את אחד מצנורות הקיטור; וכאשר הגיעה שעתה של אניתנו לעגון, והנה כבל העגינה קרוע – היתה זו מלאכת מחשבת שביצעו אותה לילה לפני כן בחורינו האמריקניים בעזרתה של קבוצת העולים הצרפתית. כבל מעין זה מחירו רב והאנגלים השתוללו מזעם, לא רק בגלל עצם המעשה אלא בעיקר על שאנחנו, המובלים כחיות עקודות, יש בנו העזה להתקומם ולהתנגד. ומאז אותו מעשה היו החיילים נתונים בעצבנות מתמדת, כי חששו לחייהם. הם לא הבינו, לא יכלו להשיג, מהו הכוח המניע את האנשים לשאת באהבה סבל זה ולגלות מידה רבה כל כך של אומץ לב וכבוד עצמי. הם באו לידי הרעיון של שריפת הספרים הציוניים, אשר נשלחו לאניות בפּוֹרט־דה־בּוּק – כי ראו בחינוך הציוני את המקור לכוח עמידתנו.

אין ספק, כי לא במעט שאבו את כוחם זה מהפגישה הקצרה עם אדמת הארץ. הם ראו נרות שבת דולקים בחלונות הבתים של חיפה, ושקט היה ושלוה. מראה זה אינו ניתן להישכח לעולם. הוא הבליט ביתר שאת את כל העוול ואי־הצדק שעוללו להם, ומאז נאחזו במשנה כמיהה ותשוקה בשירת “התקוה”. בשירה זו השקיעו את מיטב האמונה והתפילה והיא היתה להם הנשק למלחמתם. אזכור את הרגע המחריד ביותר של כל ימי המסע – אותו רגע שבו נודע לאנשים, כי הם מוחזרים להמבּוּרג. האוירה היתה מתוחה, כאשר לא היתה אף פעם לפני כן. את הדכאון אין לתאר. שירת “התקוה”, שהתפרצה אז מפיהם של אלפים, היה בה ביטוי לכל הסבל היהודי בכל שנות הגלות. כה אמיצה ועזה היתה השירה האדירה, שהעלתה דמעות בעיני רבים מחברי האמריקניים, אשר מעולם לא ראיתים בוכים. רק אז הבינותי ערך “התקוה” מהו.

גם האנגלים, כנראה, הבינו אותו יום סוף סוף מה הנשק שבידינו. ומאז פחדו מפני “התקוה”, כי ראו בה את אות המרי והעמידה האיתנה. מאז ידעו, כי אם המחנה שר “התקוה” – אות הוא, שאין להכניעו!

“לא נרד!..”    🔗

ה“מתורגמן” של המשלחת הצרפתית מספר:

עם העברת האנשים לשלוש אניות הגירוש הבריטיות נסתיימה הפרשה הרשמית של מלחמת המעפיל נגד הצי הבריטי. ואולם, רק אז התחילה עיקר המערכה.

במשך עשרה ימים היתה תנועת האניות לוטה ערפל. פה ושם התגנבה ידיעה סתומה ממקורות בריטיים, אשר לפיה אי אפשר היה לדעת כיצד עלינו, אנשי ההעפלה בצרפת, להכין את קבלתן באירופה, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה מעשית, כי המו“מ האנגלי־צרפתי התנהל בחשאי. האנגלים חידשו הפעם משהו במדיניותם כלפי תנועת העליה – הם רצו ללמד לקח את אותן המדינות אשר, ביודעין ובלא יודעין, נתנו לה יד, ולהטיל פחד על העולים. על כן החליטו האנגלים להוריד את מעפילי יציאת אירופה” בצרפת – ויהיה זה עונש כפול, הן לעם הצרפתי והן לאלה הרוצים לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה.

היינו מנותקים לחלוטין מחברינו שבאניות. ידיעות העתונות היו ברובן מנוגדות זו לזו, כי האנגלים היו מעוניינים להפתיע אותנו. כך, למשל, הודיעו על בוא האניות ב־23 בחודש לנמל בלתי ידוע בצרפת. נאלצנו לגייס עשרות אנשים לאורך כל חופי הים התיכון של צרפת, כדי לדעת לפחות על מועד התקרב האניות לחופים. בינתיים, והצרפתים, אשר תחילה תפשו עמדה אנושית כלפינו, נסוגו יותר ויותר תחת לחץ הבריטים. לא ידענו מה מצבם הגופני והנפשי של חברינו באניות ושל המוני העולים, ואם הגיעו גם הם לידי ההחלטה שלא לרדת בחופי צרפת. אם ירדו, תעמוד בפנינו הבעיה של איכסון, כלכלה וטיפול בחולים. ואם לא ירדו – תהיה זו ביחוד בעיה פוליטית צרפתית־ציונית בעלת גוונים בלתי צפויים מראש. על כן נעשו ההכנות ללא ידיעה ברורה מה המצב לאמיתו. מאות חברים, מכל תנועות הנוער הציוניות בצרפת. חברי ההכשרות, שליחים ועשרות עתונאים היוו את המכונה אשר צריכה היתה לטפל, לארגן ולכוון את אנשי “יציאת אירופה” ולהודיע לעולם כולו על העוול הגדול שעולל להם.

ב־28 ביולי התברר, שהאניות נמצאות כבר זה ימים מספר בקרבת חופי צרפת ושהן עומדות להיכנס לנמל פּוֹרט־דה־בּוּק למחרת הבוקר. לדבריו של מפקד השיירה, הקולונל ג’רקסון, אשר ביקר אותו יום במרסיי, היו 70 עד 80 אחוז של אנשי יציאת אירופה" מוכנים לרדת. תחת לחץ האנגלים שינתה הממשלה הצרפתית ברגע האחרון לרעתנו את ההכרזה הפושרת והאנושית, אשר צריכה היתה להישמע באזני המעפילים על ירידתם בצרפת רק מרצונם החפשי – במחיקת פרקיה החשובים ביותר.

כך החלה בשבילנו המערכה החדשה בפרשת יציאת אירופה".

המשלחת הצרפתית הרשמית יצאה בשעות הבוקר המוקדמות בארבע מכוניות ממרסיי לפּוֹרט־דה־בּוּק, ובה מושל המחוז ופקידים מרכזיים מכל מחלקות הממשלה בפריס. אני הייתי מצורף למשלחת בתור מתורגמן. לא נעים היה לצרפתים לשרת בצורה כה בולטת וכה אכזרית את האינטרסים הבריטיים, ובגמישות האופיינית לעם הצרפתי, ניסו לבקש מוצא מן המבוך. ברור היה לעין, שהתפקיד אשר הוטל על פקידים אלה, לא נעם להם. הזכרונות של זוועות ימי המלחמה ומחנות הריכוז וההשמדה, שהיו קרובים עדיין ומוחשים ביותר, ודאי עמדו לפני עיניהם בשעה שהוטל עליהם לתת יד למעשה מעין זה. כמעט כולם היו בטוחים, שרוב המעפילים “רוככו” על־ידי הסבל העל־אנושי וּודאי לא יעמדו בסירובם לרדת. אבל אם בכל־זאת יסרבו – לא יתנו הם, הצרפתים, יד להורדה בכוח.

בשעה 7 הגיעה המשלחת לנמל. לתמהוננו לא נראו עדיין האניות באופק. המשלחת ביקרה בשירותים הארעיים, אשר הוקמו מטעם הצלבי האדום הצרפתי: מטבחי שדה, בית־חולים, מקומות חיטוי וכו'. כל סביבת הנמל הקטן הזה, על מאות השוטרים במדיהם הכחולים ועשרות הבלשים לבשה צורה צבאית. יום זה הצטיין בחום לוהט ובלתי רגיל מאז הבוקר –חמסין ממש. בשעה 8 הודיעו, שהנה הגיעו האניות. המשלחת, אשר מתפקידה היה להזמין את המעפילים לרדת בחופי צרפת ולהבטיח להם עבודה ודאגה לקיומם, נכנסה לסירת מנוע קטנה, אשר הסיעה אותה לאניות. הנסיעה נמשכה קרוב לשעה. שלוש אניות־הסוהר עמדו עדיין מחוץ למים הטריטוריאליים, מחשש של התקפת “אנשי הצפרדע” – כפי שהסבירו לנו אחרי־כן האנגלים. התקרבנו לאניות. בקצה הקדמי הבחנו מיד בתיל החום המזדקר השמימה ומאחורי התיל – הכל שחור. רק כשהתקרבנו עוד ראינו את מאות ואלפי האנשים, צפופים כמליחים, נלחצים אל התיל. פנים לא הבחנו, רק אלפי ידיים, אשר החזיקו בתיל. ידיים אלו סימלו את פגישתנו הישירה הראשונה עם חברינו – מימי לא ראיתי תמונה כה משכנעת באכזריותה.

באניה “רַנימיד פַּרק” שרר שקט־מות. בעלותנו על הסיפון קיבל אותנו מפקד השיירה, הקולונל ג’רקסון – צעיר בלונדי, איש־הספורט, אשר חזהו מכוסה אותות הצטיינות – טיפוס, אשר ראיתיו לפני־כן רק בגדודים המובחרים של ה־ס.ס. עם הקולונל היו גם כמה פקידים אנגליים. קבלת הפנים הרשמית היתה קצרה. הוּזמַנו לעלות לגשר רב־החובל, המשקיף מגובה רב על הכלובים. על כל צעד ושעל עמד חייל־צנחן מזויין ובחגורתו מקל שבקצהו ברזל. תפקידו ברור היה מראש.

כשעלינו על הגשר נתגלה לעינינו המראה – פנים חיורים־סידיים וגופות חצי־ערומים. הגברים בתחתונים בלבד, הנשים בתחתונים וחזיות. זה היה כל הלבוש. האנשים שתקו. ואולם, כאשר הרים הפרֶפֶקט את קולו על מנת להקריא את ההכרזה הצרפתית, החל רחש של תנועה – צעקות בודדות, הרמת ידים, צריחות, בכי. לבסוף קלטתי קול קריאה באידיש: “אין אנו רוצים בהכרזותיכם, אנו רוצים לארץ־ישראל”. ולתמהוננו החלו מיד האנשים לרדת לתחתית האניה, כאילו הם מסתלקים משמיעת ההכרזה. עוד אני מתרגם לפרפקט את פירוש הודעתם, ניגשו אלינו כמה בחורים וקראו: “מי שרוצה לדבר אתנו – ירד אלינו למטה. לא נשמע הכרזות מלמעלה ומבחוץ. תבואו ותראו איך חיים כאן בני אדם!”

הפרפקט נבוך. הוא ביקש מאת המפקד רשות לרדת למטה. רשות זו ניתנה לו רק אחרי דיונים ממושכים. לבסוף פתח לפנינו החייל את דלת הכלוב ואנחנו עמדנו בין עשרות ומאות חברים. האויר היה ספוג צעקות ובכי. העצבנות הגיעה כמעט להיסטריה. בקושי רב מצאנו את הדרך לפתח המרתף, וירדנו לשם במעלות עץ זקופות וחלקות, ללא מעקה. הסרחון היה קשה מנשוא – בתי־הכסא היו סתומים עוד מהיום הראשון והצואה חדרה דרך המדרגות לתוך המרתף. המראה שנתגלה לעינינו עבר את כל גבולות הדמיון. יתכן, רק סופר כדַנטה מסוגל היה לתאר הווי־גיהינום זה, שנתגלה לנו.

מחסני תחתית האניה נועדו לסחורות. היו אלה תאי ברזל ללא חלון, ללא איורור ואור. על שטח של 35 × 10 מטר בערך, שכבו קרוב לאלף איש. היום היה לוהט והמחנק המם עד כדי עלפון. האנשים שכבו איש על גבי רעהו. לא היה מקום להציג את כף הרגל. ובתוך כל אלה – מאות ילדים קטנים, שצבע עורם כעין העופרת מלכלוך וחולי.

עמדנו על השלבים העליונים של המדרגות ובקושי הרגענו את הקהל. אז פתח הפרפקט בקריאת ההכרזה הקצרה בצרפתית. אחרי־כן התחלתי אני קורא את תרגומה באידיש ובעברית. לשמע מלת האידיש הראשונה הזדקרו הראשים ותמהון עמד בעיניהם. בעירנות גוברת והולכת הקשיבו לכל מלה ולכל משפט. איני יודע איך ומדוע, אבל הוברר לי מיד, שהם יודעים ומבינים, כי לפניהם חבר, שמצאנו דרך אליהם, שאנו אתם. כך החלה פעולתי הבלתי רשמית: במלה, ברמיזה, בגווני הקול ובמבט עין.

הקריאה נמשכה זמן רב, כי היא הופסקה מדי פעם על־ידי התפרצויות של צעקות פראיות. תרגמתי לפּרפקט: “האנשים אומרים, שהם רעבים, יומיים לא קיבלו אוכל, יום וחצי לא קיבלו משהו לשתות”.

כשסיימתי לבסוף את קריאת ההכרזה הצרפתית, קם בחור מתוך הקהל והודיע שהוא ידבר בשם האסירים. אז סקר קצרות את פרשת “יציאת אירופה”, את המאבק עם כוחות הצי, הזכיר את ההרוגים כשכל הקהל עומד דום, והמשיך:

“בינינו מאות פרטיזנים מיערות פולין ואוקראינה, מאות חיילים אשר שירתו את מעצמות בנות־הברית במשך שנים. האחרים הם אנשי אושוויץ ומחנות־מוות דומים. כולנו עברנו דרך שבעה מדורי גיהינום עד שהגענו ל”יציאת אירופה“. אין לנו יותר מה להפסיד בחיים אלה. וככל שאנו מעריכים את ההזמנה הידידותית והיפה של העם הצרפתי הגדול בעל המסורת האנושית, הרי גם אנו, ככל עם אחר, יודעים שעלינו לקנות את חירותנו בדמנו. לא נרד חיים מן האניות!”

הנאום נסתיים בשירת “התקוה” שהרעידה את המרתף, הפרפקט לחץ את ידו של הנואם וצעקות “Vive la France” (“תחי צרפת”) ליוונו בדרכנו חזרה אל ספון האניה.

ההתרגשות בין אנשי המשלחת היתה עצומה. לכך לא פיללו. זה היה פלא. כל איש מאתנו, יהודי או צרפתי, השתדל לכבוש את התרגשותו העולה וגוברת. פילסנו לנו דרך בין האנשים. הכל בכו מרוב התרגשות. רק הילדים, בפניהם החיורים־הרציניים, עמדו והסתכלו בנו במבט מלא חשד. והנה יצאה אשה מתוך ההמון הסוער, ילד קטן על זרועה, תינוק נלחץ אל שדה, ופניה רטובי דמע. הפרפקט פנה אליה, והיא סיפרה. והמלים נסתננו מבין שיניה:

– יש לי ששה ילדים בארץ־ישראל – ארבעה מהם בגבעת־ברנר, וכאן על האניה אני עם ארבעת ילדי הקטנים.

הפרפקט ענה:

– ובכן, למה את מחכה? בואי, אקחך מיד לסירתי ואדאג באופן אישי לשלומך.

לאט לאט ובהחלטיות נענעה האשה בראשה לאות סירוב:

– אני רוצה אל ילדי, לארץ־ישראל…

פני הפרפקט החוירו. בינתים הופיע מישהו מפינה אחרת, ונייר מקומט בידו. תוך הצעקות אשר עלו מכל הצדדים קשה היה להבין את כוונתו. אחר כך התברר, שבידו כרוז כתוב עברית, אידיש, אנגלית, פולנית והונגרית – אותו כרוז שחילקו האנגלים ימים אחדים לפני בוא האניות לצרפת וזה לשונו:

“הממשלה הארצישראלית מצטערת על שאין היא יכולה להרשות לכם להיכנס לארץ־ישראל. נובילכם לקפריסין ושם תחכו לתורכם כדי לחזור לארץ־ישראל”.

תעודה זו נשארה בידי הפּרפקט ואולי עתידה היא להתפרסם בבוא־יום ולשמש הוכחה ל“מדיניות” הבריטית נוסח 1947.

רגעים מספר נשארנו תקועים בין מאות האנשים הצועקים ובוכים ומייללים. כל זה היה מעל ליכולת הסבל של אדם. אך אותה שעה לא ידענו עדיין מה צפוי לנו עוד.

יצאנו את הכלוב. הפּרפקט פנה אל הקולונל ושאלו לדעתו על המצב.

– תחזרו לכאן, בבקשה, בעוד שעתיים־שלוש – ענה הלז, — ותראו כי למעלה ממחציתם של אנשים אלה ירדו מרצונם הטוב, לאחר שתחלוף ההתרגשות הראשונה.

הוא הצטחק והמשיך:

– הם נתונים להשפעת הטירור של קבוצת אנשים קטנה, המאיימת עליהם ואינה נותנת להם לרדת. אולי תרצו לראות את בית החולים? דומני, כי שם תמצאו אוזן קשבת יותר.

עברנו לקצה האחורי של האניה ושם נכנסנו שוב דרך דלת צרה לתוך מרתף אפלולי. בקושי הבחנו בהמון אנשים שכובים ברובם על הרצפה ואחדים מהם על מטות המוצגות זו על גבי זו בשלוש קומות. מרביתם של החולים היו ילדים ותינוקות מכל הגילים, וזקנים בגיל למעלה מ־60. פניהם וגופם היו מכוסים כעין צרעת מדבקת. חלק אחר של המבוגרים היו חולי דיזנטריה, וריח איום נדף מהם. בפניהם לא היה צל של חיים. תחילה לא עשתה הופעתנו כל רושם עליהם. ואולם, כאשר התחיל הפּרפקט לדבר, יצאו האנשים ממטותיהם או התישבו על הרצפה, ואלה שהיו רחוקים יותר התקרבו אלינו. הפעם עבר טקס ההכרזה ללא הפרעה, מתוך שקט גמור – האנשים שכבו כנטולי רוח חיים ובפניהם אדישות מוחלטת. ריח המוות נדף מכל אשר מסביב. קשה היה לי לדבר. קולי נפסק כפעם בפעם מרוב התרגשות וכאב. נאבקתי עם רגשותי כדי שאוכל לשלוט בעצמי, כי ידעתי: אם אאבד שליטה זו ויתגלה מי אני, תישלל ממני האפשרות לבוא במגע עם האנשים, לעודדם ולהפיח בהם רוח תקוה חדשה. והנה קרה הדבר. הפּרפקט גמר לקרוא את הודעתו, גם אני גמרתי לתרגם את ההודעה ותשתרר דממה מלאה. ותוך הדממה, מבלי להגיד מלה, נגשה אשה וילד קטן בן שלוש בערך על זרועותיה, כנראה חולה אנוש, ובידה צלחת פּח, אשר הושיטה אותה לעבר הפרפקט. הסתכלנו בצלחת וראינו בה מספר אטריות ובהן רוחשים תולעים… אותה שעה התחילו כמה ילדים בוכים ואחרים נלוו אליהם. הצרפתים לא ידעו מה לעשות. אני חשתי כי עצבי מתוחים עד כדי התפרצות. הסתכלתי סביבי, והנה מעל לראשי שטח רבוע חסום תיל דוקרני ומבחוץ נלחצים אליו בסקרנות כמה חיילים בריטיים וקצינים, לראות את הנעשה במרתף. אותה שעה יצא מבין החולים יהודי בעל זקן לבן, בגיל למעלה מ־60. ארבע־הכנפות שלו על חזהו, ואמר כך:

מה יש לנו להפסיד כאן? הרי הרגו כמעט את כולנו במלחמה שעברה. הכו בנו ובילדינו כאשר הגענו לחופי הארץ. מרעיבים אותנו ומתעללים בנו זה שבועיים וגורמים לנו מוות אטי. הכל יצליחו לעולל לנו, רק דבר אחד לא – הם לא ידכאו את רצוננו להגיע לארץ האבות. אם למות בזוהמה, מוטב לנו למות כאן, כקרבנות העריצות, ולא לבייש ולייאש אחים קרובים ורחוקים. לא נרד! איש מאתנו לא ירד כל עוד נשמתו בו. אנו מודים לעם הצרפתי עבור אות הידידות. טוב לדעת, שיש עדיין עמים, אשר צלם אלהים בלבבם. אבל כולנו, הבריאים והחולים, הפצועים בלב ובנפש, כולנו נחלים רק בארץ־ישראל. אם אמנם רוצים אתם לעשות משהו למעננו, – העלו אותנו לארץ תקותנו האחרונה ויברככם השם".

נאום זה נפסק כפעם בפעם על־ידי בכי אשר הגיע לאזנינו כקולות זעקה של מאות חיות פצועות. וכאשר שככה הזעקה, שוב נשמע קולו השקט של היהודי הבא בימים, בכיפתו השחורה לראשו, החולה והתשוש.

לא עמד בי הכוח לשאת עוד. הרגשתי, שהגעתי לקצה גבול היכולת. ובהביטי סביבי, ראיתי את פניהם של הצרפתים ואף הם חיורים ללא טיפת דם ועיניהם זולגות דמעות. כן, הם עמדו ובכו… הפּרפקט לחץ את ידו של הזקן ובמהירות חזרנו אל הסיפון, שטופי זיעה והמומים. הקולונל, אשר ודאי הבין כבר מי אני, לא זז מקרבתי, ומאז אותו הרגע עמד על המשמר לבל יבואו האנשים לידי שיחה אתי.

אותה שעה פרץ סכסוך “דיפּלומטי” קל בין הקונסול האנגלי והמשלחת הצרפתית. לדעת האנגלים לא היה בה בהודעתו של הפּרפקט כדי לשכנע את האנשים ודרש, שהוא ישוחח אתם אישית, – אם לא עם כולם הרי בכל אופן עם חלק מסויים מהם, לפחות עם מאה איש. אני לא השתתפתי בשיחה. עמדתי ליד התייל בקרבת החברים. נגש אלי הקולונל, אשר לא סר עוד מעלי, ובצחוק שאלני:

– מה דעתך על יהודים אלה?

עניתי:

– רצוני לדעת, איך היו האנגלים מתנהגים בתנאים דומים.

פניו לבשו רצינות:

– אין הדבר חדש בשבילנו. בזמן המלחמה הובילו הגרמנים את אנשינו בצורה דומה מאוד לזו.

לא השיבותי, כי מה טעם בויכוח זה כאן, באניה זו?

בדרך חזרה לחוף ישבתי על יד פקיד ממשלה גבוה. שוחחנו על הא ועל דא. פתאום הסתכל סביבו בזהירות, ובלחישה, לבל ישמעו האנגלים אשר אתנו, אמר:

– אדוני, אתה יכול להיות גאה בבני עמך.

הגענו לחוף. עתה יכולתי להודיע בבטחון לחברים:

הם לא ירדו!

רגעים אחדים לאחר זה נפגשתי עם כמה עתונאים משלנו – ולא מצאתי מלים לבטא בהן את אשר ראיתי וחשתי.

בשתי האניות האחרות חזר ונשנה אותו המחזה. באניה אחת היתה מורגשת יד חברינו הארצישראליים, מלווי האניות. הרגשנו בארגון, בסדר ובמשמעת בתוך ההמון הרעב, הצמא והמזועזע. באניה האחרת לא היה איש מארץ־ישראל ועל כן היתה שם קבלת־הפנים פרועה יותר, ואף על פי כן לא שונה בתוכנה מאשר באניות האחרות. בסיימנו את הביקור באניה “אושן־ויגור” הבחנו מרחוק בכמה סיסמאות מעל לתייל. קראתין ותרגמתי בקול רם לעומדים סביבי:

“לא נשכח זאת לרוצחים הבריטיים!”

“נלסון, בניך פִּירַטים!”

“תקותנו האחרונה – ארץ־ישראל”.

כשעלינו על סיפונה של אניה זו והמפקד הכניס אותנו לתוך גדר התיל, התקרב אלינו בחור ענק, ואמר:

– אנו רוצים לדבר עם נציג הסוכנות היהודית בטרם ניכנס בשיחה אתכם.

תרגמתי את דבריו בדיוקם והפּרפקט ענה:

– אנו משלחת של הממשלה הצרפתית ואין אתנו נציגים ציוניים.

תרגמתי את דבריו כך:

– כל איש מכם צריך לדעת היטב, בלי הוראות של נציג הסוכנות, מה עליו לעשות.

הבחור הסתכל בי בתמהון וענה:

– אבל אנו בכל זאת רוצים לדבר אל נציג הסוכנות.

שוב תרגמתי את דבריו ושוב ענה הפּרפקט בעצבנות ובחוסר סבלנות. כשהוא פונה ללכת:

– נפסיק את זאת… אין כאן נציג ציוני, רק הממשלה הצרפתית היא המוסמכת לנהל משא ומתן אתכם.

תרגמתי כך:

– אמנם אין כאן נציג הסוכנות, אבל כל יהודי בטוח שתעמדו – והסוכנות אתכם!

הבחור נבוך ובראותו את הפּרפקט יורד לתחתית האניה, הזהירו ואמר:

– הדרך חלקה מאוד, אפשר ליפול ולשבור את הראש.

שוב תרגמתי את הדברים לפּרפקט ובפנותי אחורנית הוספתי ואמרתי:

– יש מצבים שבהם צריך להעיז ללכת גם בדרכים חלקות ומסוכנות – ולא ליפול.

עיני הבחור הבריקו, הוא הצטחק ונעלם. מקרים דומים לאלה קרו בכל האניות. לא היה צורך ברוב מלים כדי ליצור את הקשר עם חברינו, כי כל מלה נפלה על אוזן קשבת.

בהיותנו על האניה האחרת, נתרחש בה מאורע רב־רושם, שזיעזע את כל הנוכחים. אך נסתיימה קריאת ההכרזה הצרפתית, טיפס נער בזריזות של חתול על תורן גבוה וכאשר הגיע לקצהו, אולי 10 מטר גבהו, הוציא מתחת לחולצתו דגל כחול־לבן גדול וקשר אותו לתורן. היה זה תרגיל מסוכן למדי. וכולם – כאנגלים כצרפתים וכמעפילים – ליוו את המעשה מתוך התרגשות גדולה. סוף סוף הצליח לגמור את מעשהו והחליק שוב כחתול למטה. מיד נתמלא החלל קריאות שמחה ושירה שהתלכדה ל“התקוה” אדירה. רק אחרי כן התברר לנו, כי נער זה הוא אחיו של הילד בן ה־14 אשר נהרג בשעת הקרב ליד חופי הארץ ועל כן זכה דוקא הוא לכבוד זה.

חזרנו לחוף עייפים עד כלות הכוחות ומזועזעים עד יסודות הנפש.

עד שעה מאוחרת שוחחתי עם חברים. הכל רצו לשמוע, לדעת, אך אני לא הייתי מסוגל למסור אף במשהו את אשר ראיתי וחשתי.

ומאז אותו יום החלו בשבילנו שלושה שבועות של עבודה קשה. אין צורך לספר כאן על רוב הקשיים והצרות בהם היתה כרוכה הדאגה ללחם ולפרי, למשחקים לילדים, ללוחות בשביל ביה"ס, לספרי לימוד וקריאה, לספרי־תורה בשביל האניות וכו' – הכל היה קשה ומייגע. הצרפתים עצמם אינם עשירים ומובן שניסו להטיל את רוב הנטל על ארגונים יהודיים. היתה זו עבודה מפרכת ומסובכה. היא נעשתה בשותפות עם הצלב האדום הבין־לאומי והצלב האדום הצרפתי, עם העזרה הסוציאלית הצרפתית, ארגונים יהודיים ואמריקניים. אנחנו פעלנו בין כל אלה בלי שם ובלי כתובת, ומצב זה הגביר את הקשיים פי כמה. אבל בסיכום אפשר לומר, כי מצד מרבית השותפים הלא־יהודיים לענין נתגלה יחס הוגן, ידידותי וחם. לא נשכח לצרפתים חסד זה.

יום־יום עמדנו בפני בעיות חדשות. היו בעיות הקשורות קשר ישיר לאנשים שבאניות והיו בעיות של היחסים עם השלטונות והעתונות. אסתפק כאן רק בציון מצבים ומקרים מיוחדים, שיש בהם משום ענין מיוחד.

יום־יום הובלו חולים קשים מן האניות לטיפול בבית־החולים אשר על החוף. רוב החולים הללו היו תשושי כוח, בחום גבוה, לעתים נטולי הכרה, רועדים מצמרמורת וברק מוזר בעיניהם. מחלותיהם היו מסוגים שונים: מעי־עיור, דלקת המוח, שחפת, ועוד.

זוכר אני נער בן 14 המובל בסירתנו לחוף, אחוז צמרמורת ופניו ירקרקים – דלקת המעי־העיור. כל לבושו – רק תחתונים קרועים ומלוכלכים וחולצה אין עליו. אם לא ינותח תוך שעה אחת – הוא אבוד. אני כורע על ידו והוא לוחש באזני בקושי את שמו. חבר “נוחם” הוא, מפרנקפורט. הוא לוחש כמה מלים ומפסיק מחוסר־אונים. גופו מתכסה זיעה קרה. עיניו מחפשות אותי. הוא לוחש בעברית: “לא לניתוח, איני רוצה בניתוח”. אני משתדל לשכנעו, אך ללא הועיל. והוא מתאמץ שוב ללחוש משהו באזני: חברים הבטיחו לי שאקבל ריפוי מהיר… ואוכל בעוד יומיים לשוב אליהם… אם ינתחו אותי, הרי לא אוכל לשוב לאניה…" כך אומר הוא בבכי.

הגענו אל החוף. במהירות אץ חבר להביא מכונית־אמבּוּלנס, ואני משתדל בינתיים להרגיע את רוחו של הנער. אך הוא לא נרגע – כה גדול היה בעיניו האסון אם ייאלץ להשאר בחוף ולא יוכל להמשיך במאבק עם חבריו!

מקרה אחר. מורידים מהאניה ארגז גדול. הים סוער ודפנות הסירה הקטנה שלנו נחבטים קשה אל גוף הברזל של האניה הגדולה. לא קל הדבר להעביר את הגוף עטוף השמיכות, ללא אות חיים. השמיכה קשורה מסביב לגופו של החולה כך, שלא יוכל להניע את ידיו – מקרה של דלקת המוח, והחולה משתולל. מדי פעם הוא צועק באידיש: אל תתנו לנאצים להתקרב, למה עזבתם אותי עם המנוולים הללו?" ובקול רם יותר: “איש לא ירד מהאניות – אתם שומעים? איש לא ירד!…”

נתגלו מקרים של אדמת והיה חשש של מגפה קשה באניות. באה משלחת רשמית של רופאים וקבעה, שיש להוריד מיד את חולי האדמת – ואם לא ירדו מרצונם, תורידם המשטרה הרפואית בכוח. מצבנו היה קשה. הוחלט לשכנע את חברינו באניה, שיורידו את החולים הללו. עליתי והודעתי את דבר ההחלטה. אך הם ענו לי: “בוא בעצמך ותיוכח”. הלכנו לבית החולים. מתוך האפלולית הבחנו בדמויותיהן של קרוב למאה נשים וטף על מטות מלוכלכות ועל הרצפה. ילדים קטנים זחלו ערומים וגופם מכוסה פצעים כולו. פנינו אל אשה חולה, שפניה היו נפוחים ואדומים מחום גבוה. התחלתי מדבר אליה, אבל היא לא חפצה לשמוע, הפסיקה אותי לאחר כל מלה שלי: “אותי לא תורידו חיים, הייתי כבר חולה אנושה יותר ולא ירדתי, וגם כעת לא ארד”, פניתי לעבר האיש האחראי באניה, אך הוא אמר לי: “הרי אתם רואים. מצבנו הוא כזה, שאין האדם נותן ערך רב לחיים. כבודו יקר לו מחייו”.

רואה אני חובה להוסיף משהו בדבר היחס האישי של האנגלים והקצינים כלפי המעפילים. רע ועויין היה יחסם. לא שנאה אנטישמית בלבד היתה זו, אלא גם איבה כלפי האויב ופחד מפני הבלתי מובן, “הלא ידוע” הרוחני אשר בהתנהגות אנשינו, התנהגות הזרה להם ואינה ניתנת להבנתם.

עוד בימים הראשונים הבינו מפקדי האניות, שאני הנני “נציג הסוכנות וההגנה”. תחילה ניסו להכשילני – צלמו אותי, דרשו ממני שארשום את שמי בעלותי על האניה, נכנסו בשיחה אתי על נושאים פוליטיים וכדומה. אבל הם שינו גישה זו עקב עמידתנו האמיצה כלפיהם ונהגו בנו כבוד צבאי המגיע גם לאויב.

ביום האחרון “נפרדנו” מהם. היה זה באותה אניה, שעל סיפונה הניפו חברינו דגל אנגלי גדול עם צלב הקרס. המפקד נגש אלי והושיט את ידו. מיד סובבונו עשרות חיילים וקצינים, מקשיבים לשיחה.

המפקד: עוד מעט ותוכל לנוח, בעוד כמה שעות אנו מפליגים. אמרתי לך זאת לפני יומיים, אולם אתם אינכם רגילים להאמין לדברינו. דומני, שעבודתך כאן היתה מעניינת מאוד, הלא כן?

אני: יתכן, שאקבל את פניכם גם בהמבּוּרג.

המפקד: מה תעשה שם בלי הצרפתים?

אני: אנו עושים תמיד, בלי ועם…! איש איש מאתנו עושה כמיטב יכלתו… ודרך אגב, האינך חושב, שהפסדתם כאן במשחק?

המפקד: עד עכשיו כן… אבל נראה מי יפסיד בסופו של דבר! שמעתי הבוקר שרציתם להרוג חמישה אנשים משלנו. האם זה נכון?

אני: למה לנו לעשות כזאת? הרי גם אתה מודה שנצחנו. אתם אוסרים, מכים ומתעללים, משום שכאן אתם החלשים.

המפקד: הייתי רוצה להפגש אתך לאחר זמן, בבגדים אזרחיים.

אני: אקוה לפגוש אותך בתנאים אחרים… ודרך אגב, התנהגו יפה כלפי אנשינו – הרי יודעים אתם, כי יש אלוהים בשמים.

המפקד: לא ידעתי, כי אתה שותפו של אלוהים, אבל את שלי אעשה.

פה ושם היו גם מקרים של גלויי אהדה מצד עובדי האניה. מקרה אחד זכור לי במיוחד: כאשר עמדתי על הסיפון, נגש אלי אדם בא בימים ובעצבנות יתרה ביקש מאת המפקד רשות לדבר עמי. רשות זו ניתנה לו. סרנו הצדה והוא התחיל מסביר לי משהו בעניין טיב השמן למכונות. פתאום שינה את קולו ואמר:

– אני המהנדס הראשי של האניה. זה קרוב לארבעים שנה אני משרת בצי הבריטי. והאמן לי, כי השבועות האחרונים הם הקשים בחיי. אני מתענה בסבלם של האסירים הגיבורים הללו, המקריבים הכל למען אמונתם. הייתי נותן כל אשר לי אילו יכולתי לצאת מכאן! ודאי מתפלא אתה לשמע דברי, – איני יכול להתאפק יותר! ואתה, אמור לכולם על החוף, כי רבים יש בינינו, שהדבר נוגע ללבם.

שבועות אחדים לאחר שיחה זו קראתי ידיעה בעתון, כי מספר מלחים של אותה אניה והמהנדס הראשי אתם, סרבו להמשיך את עבודתם וירדו לחוף.

כאשר מפקדי האניות היו זקוקים לאיזה שירות מיוחד ואחראי – היו פונים אלינו ולא אל הצרפתים בבקשות להעביר קצין מאניה אחת לשניה, להעביר רפואות בשביל חייל חולה וכדומה. באחד הימים של השבוע האחרון נכנסו לתוך סירתנו מספר חיילים, שרצו לבלות את חופשת חמש השעות שלהם על היבשה. פניתי למפקד והודעתי לו, כי אין אני רשאי לקחתם. המפקד התחיל משדל את החיילים בדברים ומתחנן לפניהם שיחזרו – והם שמו עצמם כאינם שומעים. לבסוף פקעה סבלנותי. ירדתי לתוך סירתנו ופקדתי עליהם באנגלית לחזור – והם חזרו בשקט, אחד אחרי השני, אל הסיפון.

יום יום הייתי מביא עתונים אנגליים וצרפתיים, וכמובן בחרתי תמיד בעתונים אלה שהצטיינו במאמריהם האנטי־אנגליים. והחיילים היו קוראים את המאמרים מתוך רוגז רב.

היו גם הופעות של אכזריות פראית במיוחד – מצד חיילים כקצינים — לא פעם הכו ובעטו בנשים, חרפו וגדפו ולא נמנעו מכל מעשה שפל. מקרה אחד ראוי לציון מיוחד. מקרה זה קשור בחבילות ספרים, מחברות וצרכי לימוד אחרים, שהעלינו יום אחד על האניה. החבילות הכילו גם ספרי קריאה בשפות לועזיות וספרי דת – סידורים, ספרי גמרא, חומשים וכו'. לפי המקובל, נמסרו תחילה לבדיקה “פוליטית”. למחרת שאלתי את המפקד לגורלם, ולתמהוני ענה, שכל הספרים הכתובים עברית ורוסית נשרפו. לא רציתי להאמין למשמע אזני ובקשתי שיחזור על דבריו. והוא חזר ואמר, שכל הספרים בעלי תוכן ציוני, וכן כל הספרים הכתובים עברית, נשרפו… לא היה צורך בכל פירוש עוד…

*

פרשת יציאת אירופה" נסתיימה בהמבּוּרג. שוב מעשי התעללות ואכזריות לגבי זקנים, נשים וטף ושוב דם וזעקות ובכי מבוהל של ילדים. בעינינו ראינו זאת בהמבּוּרג. האנשים נכלאו במחנה ריכוז, שוב מאחורי גדרות תיל וסביבם מגדלי שמירה –הכל לפי הנוסח הנאצי המובהק.

יעברו ימים והאנשים ישובו לאיתנם. רק אז תוצג השאלה המכרעת: מי נצח את מי? ואנו יודעים מה תהיה התשובה.

ובלבם של כל אלה, אשר היתה להם הזכות לתת יד למערכת אנשי “יציאת אירופה”, ישאר פרק זה חרות כחויה אישית עמוקה, שלא רבות כמותה. לא לעתים קרובות קורה בחיי אדם, שהוא רואה בעין את רוח הגבורה הנושבת ממרחקי הדורות של קורות ישראל, כשהיא חוזרת ומתגשמת לעיניו.

“אנו עולים ארצה…”    🔗

יוזק מספר:

– בלילה ההוא, כשהאניות שטו מערבה, הלוך והתרחק מחופי הארץ, התקבצו קומץ חלוצים ופתחו בשירה: “אנו עולים ארצה לבנות ולהבנות בה!”

האניה הלכה ונתרחקה מהחוף, האניה שטה לקראת היבשה השנואה. והשירה הלכה והקיפה, הלכה ורוממה:

“אנו עולים ארצה לבנות ולהבנות –”

מנין עקשנות זו של ארבעת אלפים וחמש מאות איש אלה?

עם פרוץ המלחמה נהדפו רבים מהם בזרם אדיר מזרחה. מצאו את מקלטם והצילו חייהם מאחורי חומת האש והפלדה של הצבא האדום. הצעירים שבהם נקלטו במשק המלחמה הסובייטי: היו בשורות הצבא האדום ואותות ההצטיינות הרבים אשר בידיהם מוכיחים, כי לא נפלו מחבריהם בני הגויים האחרים בעמידתם נגד הנגע הפאשיסטי. היו כאלה שמצאו את מקומם במפעלי תעשיה מלחמתיים, במסילות הברזל, וגילו כוח הסתגלות מהירה לעבודה, על אף חומרתה ועל אף הקפידה ששררה שם. הם למדו להעריך ולאהוב את המפעל הגדול המוקם בברית המועצות בדם, יזע ויסורים, נפתחו בפניהם אף דלתות הלימוד וההשתלמות. אולם עם תום המלחמה, בעת שכל עם ועם מעמי הסובייטים החל מקומם את הריסותיו על יסודות סוציאליים ולאומיים חדשים, נוכחו לדעת, כי מנותקים הם משורש; ועל אף הפיתויים האישיים הרבים, שמשכו אותם להשאר שם, שמו פעמיהם לקראת החופים, לקראת נקודות הריכוז הגדולות בדרך: גרמניה, איטליה. שם נפגשו באחרים, אשר נשתחררו ממחנות המות והניחו את היסודות לתנועות הנוער החלוציות ולקיבוצי ההכשרה. שצצו כפטריות ברחבי גרמניה. בה בשעה שמרבית הניצולים ישבו במחנות ונתנוונו מחוסר מעשה, למדו הם והכשירו עצמם לקראת החיים החדשים, הצפויים להם בארץ ישראל.

כאלה היו החלוצים אשר בספינה. אולם בזרם הגדול נסחפו כולם: נשים וגברים, זקנים וצעירים, אלה שבאו מהמזרח ואלה שנותרו לפליטה במחנות המות.

נמאסו עליהם חיי הקיצבה! העליה לארץ – זו היתה עוגן ההצלה היחיד, ובו נאחזו בכל כוחם…

*

האניות הגיעו לפורט־דה־בוק. בתחילת אוגוסט 1947, שנתיים ימים אחרי מפלת הפאשיזם, הוחזרו ע"י “המצילים” עצמם. ובעמדנו כך מול חופי צרפת ובנתחנו את אכזריות המזימה, סח לי אחד המעפילים:

– הן גם הגרמנים עיבדו את תכנית ההשמדה לפרטי פרטיה האחרונים: האחת קטנה – לילדים, השניה בינונית – לממוצעים, והגדולה – לגבהי קומה.

*

– גש הנה, דבר לי אליך.

…מחר השכם בבוקר יגיעו באי כח הממשלה הצרפתית ויעלו על הסיפון. היודע אתה מה יהיה דברם? לקבלנו לביתם ירצו, אף מעון יתנו לנו ומזון ו…

הסתכל בי יוֹנש בעיניים בוהות (יונש, אחד הנערים ההונגרים הוא), הסתכל נדהם ושאל:

– ואנחנו אמנם נרד?…

– אדרבא, יונש, תחליט אתה. טובת לב היא הממשלה הצרפתית.

– לא! (ובעצמו נדהם מהלאו הפסקני – הרי בפניו של איש ההגנה האחראי במקום הוא מטיח) לא נרד! צריך להסביר לצרפתים, שירות דוב הם משרתים אותנו.

– ובכן, יונש, מחר השכם בבוקר יגיעו הצרפתים לכאן. עברית אינם מבינים, ובצרפתית אנחנו חלשים. נדבר אתם בשפה המובנת להם, בשפת הדגלים.

– חזק, יונש!

– חזק ואמץ!…

בשעה שתים אחרי חצות קם, דילג מעל לגופותיהם הצפופות של האנשים. זריזותו עמדה לו ולא נתקל באיש. הכניס את הדגל הכחול־לבן מתחת לחולצתו וזחל כלפי התורן. הוא נצמד בחזקה אל העמוד, אשר לידו נמנמו שני חיילים. שם חיכה כשהוא נצמד בידיו וברגליו אל התורן.

הגיע הבוקר, הצרפתים טרם באו. והנער התלוי במרומים, נשכח מלב…

רק בחצות היום זכרו בו וקראו לו לרדת.

יונש היה עיף ורצוץ – עשר שעות על גבי התורן. הגישו לו מים. גם פרוסת לחם נתנו לו, והוא בשלו: למה קראתם לי, ואני את תפקידי טרם מילאתי?

הועדה הצרפתית הגיעה. שלושת הפקידים התייצבו במדיהם המבהיקים על אחד הסיפונים. אחד מהם פתח ברוב פאר את תיקו והוציא מתוכו מסמך:

“הממשלה הצרפתית מתכבדת בזה להודיע לכל מעפילי “אקזודוס”. שאם יואילו לרדת מרצונם הטוב…”

– יונש!

עיני הצרפתים נישאו מעל לנירותיהם. על גבי תורן אנית הגירוש הבריטית הופיע הדגל שלנו, תכלת־לבן, וכל ההמון הפרוע, הבלתי מגולח, המיוזע, פרץ כאיש אחד בשירת “התקוה” אדירה.

זאת היתה התשובה!

והצרפתים? ראו נא, האמנם לא יכלו להחזיק מעמד? מבעד למדיהם ולכפתוריהם המצוחצחים פרצה דמות האדם כמות שהיא העינים זלגו דמעות.

*

באּמפייר רייוול" היו 1500 איש. דחפום לתוך שלושה מרתפים והרביצום על גבי רצפת הברזל, ראש אל ראש וגוף מתחכך במשנהו, מבלי יכולת לפשוט את הרגלים.

– אבא, טפת מים… – התחננו התינוקות בלילות השרב והמחנק.

והאב מרטיב את קצה המטפחת ומגישה לשפתי יוצא חלציו. המחנק הוא ללא נשוא – הגברים משיבים רוח על נשותיהם בקרעי עתונים וכפיסי עץ – ללא הועיל. האנחות אינן פוסקות.

המים מצויים בשפע בצרפת. אך על גבי אניות הגירוש פתוחים שני ברזי המים (שנים!) רק שעות ספורות ביום.

כי האנגלים יודעים: בלי מים אין להחזיק מעמד.

והנה חלפו ימי השרב, התעננו השמים וגשם החל יורד. נתמלאו המרתפים מים ונעורו האנשים בהולים משנתם לחפש פינות יבשות בשביל הטף.

*

– הַלו, מיג’ור, קורת גג ומחסה מגשם רשאים אנו לתבוע?

והוא – בשלו. מחסה דורשים אתם, בּרזנטים לכיסוי המרתפים – מיותר, מיותר לחלוטין; בתים נותנת לכם הממשלה הצרפתית.

ומענויי הגוף לענויי הנפש.

שמועות פורחות ומתחדשות לבקרים, מוצאן מחדרי המפקדה הבריטית: מפליגים לאמריקה הדרומית, מפליגים לקניה, מפליגים… והמעפילים בשלהם:

– ניסע באשר ניסע – העולם עגול הוא, סופנו שנגיע לארץ, כל הדרכים מובילות לשם. בצרפת לא נרד!

*

ערב אחד ישבו אנשי ההגנה – שליחי הארץ – סביב לרדיו החשאי שהתקינוהו ברוב עמל ושמעו את קול העולם; שמעו, כי הדים רבים עונים לצרת המעפילים. אולם יש קול אחד, קול לונדון – הבי.בי.סי. ונאמר שם, שבין המעפילים מצויים טרוריסטים חסרי מצפון והם שולטים על האנשים בכוח.

פרצו הכל בצחוק רם.

כי אוהבים הם את הבחורים השזופים האלה. אוהבים – על כי עזבו את מולדתם החמה ואת כל הקרוב ללבם ויצאו לדרך לא נודעת, להושיט יד אחים ולהורות את השביל להם, לסובלים ונענים זה שנים על שנים. אוהבים, גם משום שאינם דורשים לעצמם מאומה. עירומים וחסרי כל, זוג מכנסים אחד לגופם, לא יקחו מאיש מאומה וזכויות יתר לא יבקשו לעצמם.

אוהבים הם אותם, יען אשר כסמלים חיים יהלכו בין אחיהם; אולם המניע העיקרי הוא – כי מאסו בחיי נדודים.

— כי…

וזאת אומרת אשה שקרבו ימיה ללדת:

– כי את בני זה רצוני ללדת על סדינים לבנים, ושיהיה חלב זה שיינק טהור מכל פחד ועצבנות, מאויבים העטים מכל עבר.

*

להערצה ראויים כל אלה שנקלעו ל“גיהנום” זה ועמדו בו בכבוד, על אחת כמה וכמה אלה שבחרו בו מרצונם, מתוך הכרה ברורה. מרדכי רוזמן יכול היה להגיע לארץ בדרך קלה יותר, אך מתוך הכרה עלה בדרך ההעפלה.

אחד מראשי “השומר הצעיר” בגרמניה. מאחוריו שנים של פעילות בתנועה ולבסוף שתי שנות עבודה וארגון בגרמניה. עם תום עבודתו, עת נאספו כל חבריו למסיבת הפרידה – הוכנה למענו הפתעה בצורת רשיון עליה לארץ, שהוא משאת נפשם של רבים וטובים. אולם מרדכי ויתר על הרשיון באמרו: “אלך עם כל התנועה, מאות ואלפי שומרים חנכתי ושלחתי להעפלה, לא אבחר לעצמי דרכים קלות; אגיע אף אני לארץ בדרך זאת…”

והריהו אחד ממעפילי “יציאת אירופה תש”ז".

מימיו לא עסק בעניני ארגון עליה ב' באופן ישיר. אף על פי כן, הוא אחד ממחולליה. כשנסתיימה המלחמה הגיע לגרמניה עם עוד אלפים רבים, שנישאו על גלי האין־ברירה, כשארץ ישראל מנצנצת לקראתם כחוף המבטחים היחיד. אולם מרדכי ידע, כי הסבל בלבד אינו ערובה מספקת להתחדשותו של עם ולחלוציות בארץ ישראל. הוא ידע, כי הסובלים יראו הכל באור מטעה – פתח לגאולה. ואמנם, לא מעטים משרידי החרב שהגיעו לגרמניה המירו את גלויותיהם הישנות בחדשות: קנדה, ארצוֹת־הברית, אוסטרליה ועוד. מעטים, מעטים מאד היו משליכים את יהבם על דרך חתחתים זו של העפלה לארץ, אלמלא נמצא ביניהם גרעין חלוצי איתן, שסחף אחריו את המוני בית ישראל.

מרדכי רוזמן היה בין אלה שהקימו וארגנו בגרמניה את תנועת השומר הצעיר, את קיבוציה, את קִנֶיה, ואת בתי ילדיה. ואלה, יחד עם התנועות החלוציות האחרות, היו תמיד הראשונים, שנענו מיד לכל קריאה ומילאו כל אניה העומדת מוכנה באחד החופים.

*

הנוער הזה, הנוער החלוצי, היה כבר חלק מארץ ישראל כשהוא עדיין הרחק מחופי הארץ. השירה הארץ ישראלית בערבים, השיחות הרבות על בעיות הארץ וברק הפתאום המנצנץ מדי פעם מחדש בשמעם את מלת הקודש “ארץ־ישראל” יוצאת מפי המספר – כל אלה מוכיחים, כי בנפשם פנימה היו הם הרחק, הרחק מאניות האסירים שלהם; הרחק הרחק אי שם בעמק או בגליל.

מדי הסתכלי בהם, הייתי חורק שן, הייתי נועץ צפרני בדפנות האניה. אכן, עוול נעשה לצעירים האלה, עוול גדול הרבה יותר מאשר לכל האחרים. הרי הם לא הספיקו עדיין לעמוד על דעתם והנה הם כבר ביערות, נרדפים על צואר. הוריהם נלקחו מהם, הוריהם אבדו, ותחת שיהיו יושבים ולומדים וקוראים, הרי הם לומדים על גופם הרך פרק־חיים אשר תכנו הוא: כל דאלים גבר.

*

במסגרת התנאים הקשים עשינו כל אשר יכולנו: השגנו מעט חלב לתינוקות וגם מזון רוחני לנוער ולילדים. על גבי האניות אורגנו בתי ספר, ומשמרות־משמרות התחלפו הילדים ברוצם למקומות לימודיהם. שבעה עד עשרה שותפים לספר לימוד אחד; כשדפי מחברת דלה בידיהם – עמדו הילדים ולמדו עברית, מעט חשבון והיסטוריה.

ועמדו החיילים הבריטים כשרוביהם בידיהם והסתכלו בפלא הזה: ילדים עוטי סמרטוטים, שכל מזונם אינו אלא פרוסת לחם וקצת שימורים – שוכחים עולם ומלואו ומשקיעים עצמם בתוך תלמודם! ולא נמצא מי שיספר להם לחיילים את אותה האגדה על רבי עקיבא, שלא הפסיק את ההוראה לתלמידיו, אפילו כשמוראה של רָשות ריחף עליו.

ולא פסקו הלימודים לא בימי סער – כשהאניה היתה מתנדנדת אילך ואילך – ולא בעת שאניות המלחמה הבריטיות היו מתקרבות, רק לרגע קל נפנו פעם הילדים מתלמודם. היה זה כשנתייאשו האנגלים מעמידתם בפּוֹרט־דה־בּוּק והחליטו על המסע המחפיר לגרמניה.

*

משנכנסה האניה למרסיי להצטייד בדלק נתגלה לנו מראה מיוחד במינו. על גבי אחד מהמזחים הגדולים התרכזו מאות מפועלי הנמל, ביניהם צרפתים, כושים ואחרים. ואך נכנסה האניה פנימה, הניפו אגרופיהם כלפי החיילים הבריטיים, שעמדו על הסיפונים העליונים, ומיד ברכו את המעפילים.

דווח לנו במקצת.

אכן, אחד הוא המשעבד, רבים ושונים הם המשועבדים ועוד תתלקח המלחמה הגדולה. גיבּרלטַר.

מקצה אחד של המרתף למשנהו הננו מותחים את חוט האַנטנה ומקשיבים.

פּריס – המעפילים עומדים בעקשנותם.

מוסקבה – מובילים אותם באניות מסורגות כבימי הנאצים.

מצבה של לונדון לא נוח. היא יודעת כי בבטן האניה מאות ילדים ונשים הרות, כי יש לעשות משהו, כי יש להפיס את דעת הקהל בעולם.

והרי הם מחלקים הודעה חדשה בין המעפילים: “הנשים ההרות יכולות לרדת לחוף גיבּרלטר, הממשלה תדאג לעתידן…”

ואנחנו, המצויים על האניה, חשים את מצבן. מתגוללות הן על רצפת הברזל, ללא כל טיפול רפואי רציני יותר, ללא רופאים בעלי מקצוע.

לא שערנו כלל בראשית המאבק כי ימשך זמן רב כל כך, והחלטנו להשפיע על מספר נשים שקרבו ימיהן ללדת, שתאותנה לרדת, כי את בריאותן הן מסכנות ואת בריאות הרכים הנולדים.

לשוא.

לא ארד! – משיבה אחת – אני כשלעצמי אולי הייתי עושה זאת. אולם הן יעברו הימים הקשים האלה ואגיע סוף סוף לארץ, ובני ודאי ישאלני באחד הימים: ‘וחלקך בכל אותו המאבק מה היה?’ מה אשיב לו? כי פחדתי וירדתי? – לא, לא ארד!"

*

עתה הנם כאן. אני פוגשם בבית־אלפא ובגבע, במסילות ובעין־חרוד. והרי הם ניגשים אלי כמגששים, מתוך ספק אם יש לשמור גם פה. בארץ, על ציוויי המחתרת, ושואלים:

– זוכר?

ואני עונה להם:

– זוכר גם זוכר, אתכם ואת כל אלה שעדיין אינם פה.

מאחורי הקלעים    🔗

א. רודי מספר:

בפרשת “יציאת אירופה תש”ז" יש פרק, אשר אילו באנו לספר עליו במפורט, על כל השתלשלויותיו וסבכיו, היה זה בבחינת ספור־בלשים מרתק – כוונתי לאשר נתרחש בצרפת עם החזרת האניה מארץ־ישראל. גבוריו של הפרק הזה לא יהיו רק אלפי המעפילים ועשרות, ואולי מאות, מבני הנוער היהודי בפּוֹרט־דה־בּוּק ובכל החופים והנמלים של דרום צרפת; לא עשרות ומאות השוטרים הצרפתיים והעתונאים מכל קצוי עולם. גבוריה ושותפיה העיקריים של דרמה מרתקת זו הם הכוחות הפועלים מאחורי הקלעים, פקידי ממשלה גבוהים ומיניסטרים חשובים. בין שאר הגורמים העיקריים שהכריעו בגורל האניות, יש למנות את ההתרוצצויות וההתנגשויות שבין שני המיניסטריונים של הממשלה הצרפתית, אשר ענין מעפילי אקזודוס" היה נושא לסכסוכים קשים ביניהם – מיניסטריון הפנים, שגילה מידה גדולה של ידידות כלפינו, ומיניסטריון החוץ, שהיה מעונין לקיים את חפצם של האנגלים גם בניגוד לאינטרסים שלנו, כדי למנוע קונפליקט רציני בין צרפת ואנגליה.

לנו, אנשי ההעפלה אשר במרסיי, נודע דבר החזרתם של מעפילי “יציאת אירופה” לצרפת רק מהעתונות. שום פרטים נוספים לא היו בידינו. לא ידענו מה מצבם הרוחני של האנשים לאחר המאבק ליד חופי הארץ ולאחר שנודע להם על החזרתם לאירופה, לא ידענו אם הם נכונים ומוכשרים להתנגדות נוספת; אם קיבלו הוראות מיוחדות בענין זה מהארץ ומה הן; ולבסוף – אם יש אתם מישהו מחברינו או לאו.

במשך אותם ימי הצפיה לבואן של אניות הגירוש נועצנו בינינו וסמַנו לעצמנו בקוים כלליים את דרכי פעולתנו, בתנאים השונים העלולים להיווצר. ברור היה לנו, כי דבר החזרתם של אלפי מעפילים מחופי הארץ לאירופה, עלול לרדת כמהלומה כבדה על ראשיהם של רבבות משרידי המחנות בגרמניה, אשר תקותם האחת היא ההעפלה. כן ידענו, כי מעשה זה יש בו כדי להביא את הממשלה הצרפתית לידי מסקנה, כי בסופו של דבר אין ההעפלה מסירה מעליהם את נטל הפליטים היהודים אשר בצרפת, מאחר שבלאו הכי הם מוחזרים אליה וכל ההרפתקה הזו אשר העפלה שמה, גורמת רק נזק ליחסי צרפת ובריטניה. על כן אין לראותה כמוצא רציני ואין טעם לסייע לה. נימוקים אלה גם יחד, הם שהביאו אותנו לידי המסקנה, כי ירידתם של אנשי האניות בחוף צרפת מרצונם הטוב כרוך בה נזק רב. אותה שעה לא ידענו ולא שיערנו, כי לידי מסקנה זו ממש הגיעו אנשי האניות מאליהם, בכוח שיפוטם הם. ועובדה זו כי לידי אותה ההחלטה הגיעו בשני הקצוות בבת אחת – היה בה משום עידוד רב לנו.

עוד בטרם באו האניות, התחלנו מגייסים את כל הכוחות האפשריים לטיפול בהן. ראשית כל, עלה בדעתנו לצבור כמויות גדולות של מזון. לבוש וצרכי רפואה. מבלי שידענו בבירור מה מצב בריאותם של האנשים, יכולנו לשער, כי לאחר כל הקורות אותם אין הוא משובח ביותר. ואמנם, עד מהרה הוברר לנו עד מהן צדקנו בהשערתנו. בין כל ההנחות שלנו, היתה גם ההנחה, שהאנגלים יסרבו לתת אפשרות של הגשת עזרה רפואית בדרך חוקית, אשר באמצעותה קיוינו גם לקיים את הקשר עם האניות. על כן היתה ראשית פעולתנו בהשגת חמש סירות־מנוע, אשר ציידנו אותן ברמקולים לשידור הוראות לאנשים, אם לא תימצא לנו דרך אחרת. כמו־ כן גייסנו אנשים נוספים במספר רב ככל האפשר ממרכזים שונים של צרפת, שיהיו מסייעים בידינו בשעת הצורך.

בינתיים הגיעו אלינו הדים מהנעשה באניות. נודע לנו, שלא ניתנו כל הוראות לאנשים בהפליגם מחופי הארץ, כיון שאיש לא העלה בדעתו, כי לא לקפריסין הם מוסעים. כן נודע לנו, כי שלושה מחברינו וחברה אחת מלווים את האנשים, אך גם להם לא ניתנו כל הוראות. אותו זמן בערך קבלנו מאת “המוסד” את האישור לתכנית פעולתנו.

עבר שבוע ימים מאז ההכרזה הבריטית על שילוח המעפילים לצרפת – ועדיין אין כל ידיעה על בואן של האניות. אז הגברנו את פעולתנו בשני כיוונים: העמדנו צופים מבין אנשינו לאורך כל החוף הצרפתי, על מנת שיצליחו לאתר את מקומן של האניות כשאך תתקרבנה לחוף, ובד בבד באנו במגע עם המוסדות הצרפתיים הנוגעים בדבר, שימנעו הורדת המעפילים בכוח. אמנם, הממשלה הצרפתית הכריזה בפומבי על היותה נכונה לקבל את האנשים בארצה רק אם ירדו מרצונם הטוב. אף על פי כן, היה לנו יסוד לחשוש שמא ינסו הבריטים להעמיד את הצרפתים ואותנו בפני עובדה, מבלי שתהיה כל אפשרות של התערבות או תגובה כלשהי.

בינתיים החלו מתלקטים ובאים לפּורט־דה־בּוּק מאות עתונאים מכל קצווי צרפת ומעתונות העולם, אשר התרכזו באותם הימים בצרפת לרגל ועידת השלום בפריס, שאך זה נסתיימה. החלה התרוצצות סנסציונית של להקות עתונאים מנמל אחד למשנהו בדרום צרפת, על מנת להתחקות אחר בואן של האניות ולגלותן. מצב זה היה לטובתנו, כי הוא שלל מן הבריטים את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחם, מבלי שתקום שערוריה בכל העולם.

כעשרה ימים לאחר ההכרזה הבריטית הראשונה על החזרתם של המעפילים לצרפת, כאשר המתיחות בחופי דרום־צרפת הגיעה כבר לשיאה, פירסמו סוף סוף הודעה נוספת ובה נאמר, כי אניות הגירוש עומדות לעגון פבּורט־דה־בּוּק, כדי “לאפשר ליהודיים הבלתי חוקיים לרדת על אדמת צרפת”. מיד לאחר הודעה זו הופיעה במקום המשלחת הצרפתית הרשמית ובידיה כרוז למעפילים, אשר נוסח על־ידי הקבינט הצרפתי תוך מו“מ חריף עם נציגי הממשלה הבריטית. הנקודה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצרפתים והאנגלים התרכזה סביב שתי מלים בלבד. הכרוז הצרפתי בניסוחו הראשון אמר, כי צרפת מוכנה לקבל את האנשים, לטפל בהם ולתת להם אפשרות של עבודה וחיים, בהתאם למסורת האנושית של העם הצרפתי – אם ירדו מרצונם הטוב. וסביב שתי מלים אחרונות אלו התרכזה התנגדותם של הבריטים, אשר הצליחו לבסוף להביא את הצרפתים לידי ויתור. גם בנקודה אחרת ויתרו הצרפתים, אשר הציעו, כי ההצהרה תחולק לאנשים בכתב למען יוכלו לקרוא בה בעיון, ואילו האנגלים עמדו על דעתם שהיא תוכרז בעל פה בלבד. נודע לנו, כי בשם אנגליה ניהל את המו”מ בוין בכבודו ובעצמו ובשם צרפת – בּידוֹ. כאמור, לא התלהבו לכתחילה אנשי מיניסטריון החוץ הצרפתי מכל הענין ובּידוֹ היה מוכן לוותר לבריטים ובלבד שלא להסתבך בסכסוך אתם. אולם בינתיים התחילה דעת הקהל לפעול לטובתנו. ומאידך, קסמה עדיין לאנשי מיניסטריון הפנים האפשרות להיפטר מדאגה ל־4500 פליטים, אשר אם ירדו בצרפת יהוו בה בלי ספק בעיה מטרידה. ארגוני העזרה היהודיים, ובראשם הג’וינט, הבינו כראוי את תפקידם בשעה זו והודיעו ברבים, שלא ינקפו אצבע לסידורם של המעפילים אם ירדו בצרפת וממילא כל האחריות כולה תהיה מוטלת על הממשלה הצרפתית.

הלילה האחרון לפני בוא האניות היה לנו ליל שימורים. אותו לילה סיימנו את ההכנות האחרונות. כל עוד לא עגנו האניות בנמל מסויים החלטנו להשאיר את הזקיפים שלנו בכל הנמלים לאורך החוף הדרומי של צרפת, כי עד הרגע האחרון היו צפויים שינויים מפתיעים בתכניותיהם של הבריטים. עם זאת, החלטנו להוציא אותו לילה ל“דיג” מחוץ לתחומי נמל פּוֹרט־דה־בּוּק את חמש הסירות שלנו, מחשש שמא ימנעו בעדן השלטונות המקומיים את היציאה לים למחרת הבוקר, כאשר אמנם קרה לסירות העתונאים: כשהתחילו האניות מתקרבות וסירות העתונאים מתלקטות מכל צד ומכסות את פני המים – פיזרה אותן המשטרה ואף אחת מהן לא השיגה את מטרתה. גם מחמש סירותינו הצליחה רק אחת להתקרב לאניות ולהכריז ברמקול את הודעתנו: “יהודים, בשם ההגנה אנו מודיעים לכם – אל תרדו!” אף סירה זו הצליחה לשדר הודעתה לאניה שעגנה סמוך יותר לנמל לאחר ביקורה של המשלחת הצרפתית בה, ורק לשתי האניות המרוחקות יותר הצליחו לשדר את ההודעה לפני בואה של המשלחת. האנגלים רגזו מאד על מעשה זה שלנו ומחו בפני נציגי הממשלה הצרפתית: “ההגנה השתלטה על פּוֹרט־דה־בּוּק!” ומאורע זה לימד אותנו להיות מעתה זהירים יותר בחיפוש אחר דרכי הקשר שלנו.

שעת בואן של האניות נקבעה לשש בבוקר. אך הן אחרו, אם במקרה או במכוון, והופיעו רק בשמונה. ומובטחני, כי אנשינו אשר בחוף לא ישכחו לעולם את שתי שעות הצפיה הללו…

כשעגנו לבסוף האניות, ירד לנמל הקולונל האנגלי והצהיר ברוב חגיגיות בפני הפּרפקט, כי אין ספק בדבר, שהאנשים ירדו מרצונם הטוב וללא כל התנגדות. תחילה חשבנו כי מעשה צביעות הוא מצדו. ואולם אחר כך הוברר לנו, כי אמנם חשב כך באמת, משום שלא היה לו כל מושג על מצבם הנפשי של האנשים ולא העלה על דעתו שאחרי כל הקורות אותם יהיו מסוגלים להתחיל התנגדותם בכוחות מחודשים, אשר מקורם באוצרות הסתומים של חיוניות הנפש היהודית, שאינם נדלים לעולם.

חברי המשלחת הצרפתית עלו מיד על האניה הראשונה, והפּרפקט של מחוז בּוֹש־די־רוֹן קרא לפני האנשים את ההצהרה, שתורגמה לאידיש באמצעותו של המתורגמן אשר ליוה את המשלחת. כתגובה על כך באה תשובתו הידועה של נציג־המעפילים, אשר נאמרה בשקט אך בתוקף, וכללה תודה לעם הצרפתי על אדיבותו וסירוב מוחלט לרדת מרצון על אדמת נכר. הדברים נתלוו בקריאות “Vive la France”., (“תחי צרפת”) ושירה אדירה של “התקוה” פרצה מפי מאות. חברי המשלחת זועזעו ממראה עיניהם. אפילו אלה מחבריה שלפני עלותם באניה היו אדישים לחלוטין לכל הענין הזה, הפכו ידידים לנו ולמפעלנו. הבריטים ראו עצמם מחוסרי־אונים נוכח קשיות ערפם של המעפילים והתרגשותם הגוברת והולכת של הצרפתים.

כמה מאורעות קלי ערך לכאורה ובלתי צפויים מראש, שנתרחשו על האניה בשעת ביקורה של המשלחת – הבהירו לחבריה יותר מכל את מצבם הנפשי של האנשים למעשה. בין השאר ראוי לספר על אשה אחת מתוך הקהל, שלאחר קריאת ההצהרה, בעוד חברי המשלחת מחכים לאנשים שיתיצבו לפניהם ויביעו נכונותם לרדת – קמה ונגשה אליהם ועל שאלתם אם היא מוכנה לרדת, ענתה ואמרה:

– לא, בשום אופן לא. אני רק חפצתי לומר לכם, שתפקידי כאן הוא לטפל בתינוקות. וחפצתי לבקש מכם, שמא יש באפשרותכם להשיג למעננו מעט חיתולים…

אחר כך קם ונגש יהודי בעל צורה, לבוש בגדי החג שלו, אך נעלים אין לרגליו. שוב שאלו גם אותו אם רצונו לרדת, ולאחר שענה בסירוב אף הוא, הוסיף ואמר:

– לרדת אין אני רוצה, אך בקשה לי אליכם: שם למטה, במכלאות, גדולה הצפיפות וכל העובר על פני נאלץ לדרוך על יבלות רגלי היחפות. בבקשה מכם, שמא באפשרותכם להשיג עבורי זוג פוזמקאות…

כשסופר לנו כל זאת, ידענו שהאנשים לא ירדו גם בלא ההוראות שלנו ולא השתמשנו עוד ברמקולים אלא לשם עידוד רוחם, אך לא להדריכם בעמידתם.

אותו יום, אחרי־הצהרים, ביקרה המשלחת גם באניות האחרות. הקולונל האנגלי ניסה למנוע ביקור נוסף זה או לפחות לדחותו ליום המחרת, אך הפרפקט עמד על דעתו, והביקור נקבע לשעה שלוש. ואולם, כשבאו חברי המשלחת לנמל ראו לתמהונם כי האניה מתרחקת והולכת מהחוף. מיד נכנס הפרפקט לסירת מנוע והחל רודף אחר האניה וכעבור שעה בערך הצליח להשיגה, כשכבר התרחקה כ־10 מיל. וגם באניה זו חזר ונשנה המחזה. האנשים הודו לממשלה הצרפתית על כוונותיה הטובות ואולם הודיעו דבר החלטתם לרדת מרצונם הטוב רק על אדמת ארץ־ישראל.

באניה השלישית נוסף גוון חדש לביקור. שם נתקלה המשלחת בסיסמאות הידועות, שהעולים כתבום במשחות לפצעים ובצבע תמרוקים על קרעי סחבות, גופיות ותחתונים אשר חוברו יחד. שם גם נתרחש לעיניהם הטקס רב הרושם של הנפת הדגל בידי אותו נער יהודי אמיץ, אשר עליו ועל חבריו יסופר בתולדות עמנו, כספורי האגדות על גבורת ילדים יהודים בעבר הקדום שלנו, בימי המלך אנטיוכס.

תכניתם של האנגלים היתה ברורה ומחושבת מראש. הם לא שיערו בנפשם, כי צירופם של רעב וסבל ועינויים עלול להביא לידי תוצאות אחרות מאשר כניעה. ועל כן הכינו הכל לירידה שיטתית. הם העמידו את שלוש האניות במכוון במעין משולש בקרבת הנמל. ההורדה היתה צריכה להתחיל מהאניה הקרובה ביותר לנמל, אשר מרבית נוסעיה היו משפחות מטופלות בילדים קטנים ובנשים הרות ואילו החומר החלוצי שבה מועט. קצין המשטרה הצרפתי, שעליו הוטלה האחריות להורדה, נתבקש על ידי האנגלים שלא יסיע את שיירת היורדים הראשונה ישר לנמל, אלא יעקוף דרכו ויעשה הקפות בסירתו מסביב לשתי האניות האחרות – למען יראו ותישבר רוחם. אבל גם בזה טעו האנגלים ולהיפך, ככל שהתנכלו למעפילים לדכאם ולענותם, כן התחזקו ברוחם וחישלו את החלטתם. והגיעו הדברים לידי כך, שגם במקרי מחלות או במקרים מיוחדים אחרים, כאשר אנו החלטנו כי חובתם או זכותם של האנשים היא לרדת – סירבו. בין השאר, יש לספר על האנשים אשר, בימי עגינתן של האניות בפּורט־דה־בּוּק, הגיעו בשבילם סרטיפיקטים – אולם מתוך סולידריות עם חבריהם לגורל ויתרו על הסרטיפיקטים הפותחים לפניהם מיד את שערי הארץ ובלבד שלא לרדת. כן ראוי לציין את מקרה היולדת בימי העגינה בפּורט־דה־בּוּק, אשר בכתה בכי מר מחשש שמא יורידוה ליבשה בגלל הרך הנולד, ורוחה נרגעה רק לאחר שהובטח לה, כי יעשו הכל כדי לאפשר את השארותה באניה עם תינוקה. מלווי האניות, אלה החברים אשר בילו ימיהם ולילותיהם בחברת העולים, ספרו אחר־כך, כי הם עצמם לא הרגישו כלל כיצד חדר ענין זה של אי־הירידה לחוף ושם חותמו על כל פינה של הווי החיים באניות. לדוגמא סיפרו, כי לא פעם שמעו כיצד אם או אב משכנעים ילד שאינו מציית בדברי איום: “אם לא תהיה ילד טוב יורידו אותנו לצרפת…”

עברו כמה ימים מאז בוא האניות והתענינות העתונות בהן החלה פגה. היתה לכך גם סיבה מקרית: אותו זמן נפתח הג’מבּוּרי של הצופים בסוּאַסוֹן אשר בצפון צרפת וכל העתונאים החלו נודדים שמה. אז גברה הסכנה, שדעת הקהל לא תהיה עוד נתונה לעניננו. בינתיים קרה בארץ דבר, שעורר את דעת הקהל בעולם נגדנו היה זה מעשה תלית שני הסרג’נטים הבריטיים על־ידי אנשי אצ“ל בקרבת נתניה. כל הד של אהדה כלפינו, שהצלחנו לעוררו לפני כן אצל ידידים באנגליה, התנפץ עתה אל מול עובדה זו של תלית הסרג’נטים. בצרפת גבר אז חום הקיץ, במוסדות הממשלה התחילה עונת החופשות השנתיות, רבים מידידינו עזבו את הערים ויצאו לנאות־דשא ולא היה עוד עם מי לדבר בענין האניות. גם באמריקה החלה עונת חופשות הקיץ וגם שם לא היה אל מי לפנות. בהשפעת יהודי אמריקה הבטיח, אמנם, טרומן להטיל על ציר ארצות־הברית בפּריס שיפנה בענין זה אל בּידוֹ. אך, כידוע לנו, לא קיים הבטחתו. והועה”פ הציוני, שהתכנס אותו זמן בציריך, היה נתון ראשו ורובו בענינים חמורים אחרים, גם לא יכול לעשות דבר של ממש לפתרון שאלת האניות בפּורט־דה־בּוּק. פתאום ראינו את עצמנו מבודדים ומנותקים – קומץ חברים ממרכּזי הפעולה במרסיי ובפּריס – ועלינו כל המעמסה וכל האחריות לגורלם של 4500 נפש. אז ידענו מה איומה הבדידות שלנו בעולם.

סבלנותם של האנשים החלה פוקעת בינתים, מאחר שעבר שבוע ועוד שבוע וכבר שלושה שבועות שהם עומדים כך בנמל צרוב השמש והחום ואין כל תזוזה. אז החליטו האנשים להשתמש בנשק האחרון הנתון בידיו של האסיר – הם הכריזו על שביתת רעב. לא בלב קל הסכמנו לכך. ידענו ושיערנו עד מה מסוכן הוא נשק זה העלול להיהפך לחרב פיפיות ולפגוע בלבם של השובתים עצמם, אשר בלאו־הכי היו כבר מדולדלים מאד. אף על פי כן, נקטו צעד זה, כדי להביא את אלה אשר הדבר בידם לידי ההחלטה המכרעת ולהאיץ בהם שישימו קץ למצב זה של השהייה חסרת טעם. ואנו לא ראינו עצמנו רשאים למנוע אותם ממעשה זה. וכך הוכרע הדבר.

ואמנם, שביתת הרעב ל־24 שעות, שנועדה לשמש אות אזהרה, עשתה את פעולתה. אותו יום, כאשר הודיעו באי־כוח האניות, שעה קצרה לאחור ארוחת הבוקר, כי מעתה יסרבו לקבל כל מזון מהחוף – הוטלה שוב סערה בעתונות, שהיתה מלווה התנגשויות בין לשכת המודיעין הצרפתית והאנגלית. בפיו של קצין העתונות האנגלי לא היתה כל הסברה משכנעת למצב שנוצר. לטענתו, שהתנאים באניות לא היו קשים כל־כך – לא היה יסוד מוסרי, כיון שכל מאמצי העתונאים לבקר באניות ולהיוכח במו עיניהם, עלו בתוהו. בה בשעה שהעתונות הצרפתית הודיעה על שביתת הרעב – הכחישה הצירות הבריטית את הודעתה. ואולם, מיניסטריון הפנים הצרפתי אישר את ההודעה. אז נאלץ הדובר האנגלי להודיע במסיבת עתונאים, כי ביקר באניות וראה את האנשים, ומראיהם אינו כשל שובתי רעב. על השאלה: “מה לדעתו צריך להיות מראהו של איש השובת שביתת רעב?” – לא היתה תשובה בפיו. אך הוא השיב: “הם נראו שקטים מדי…”

יום זה היה אחד הקשים ביותר לנו, בחוף. הצטרפותנו לשביתה לא היה בה משום צעד הפגנתי בלבד, אלא צורך פנימי של אנשים השותפים לגורל בלב ונפש. והרגשה טובה היתה לנו, כי דוקא באותם הימים שהו אתנו קומץ ידידים מובהקים, אשר פעולתם עודדה אותנו והיתה לעזר רב – כך הכומר הצרפתי גלזבּרג, ממוצא יהודי, בעל קשרים רבים בצרפת ורב השפעה בחוגי המחתרת הצרפתית, אשר ישב בפּוֹרט־דה־בּוּק במשך שלושה שבועות והיה המקשר בינינו לבין השלטונות וטיפל יחד אתנו בהשגת המזון ובכל דבר קטן וגדול, וכך אחרים.

בְּבֶטֶן אַחַת מֵאֳנּיוֹת־הַגֵּרוּשׁ

“כֹּחַ עֲמִידָתַם נִתְגַּלָּה מִתּוֹכָם”

“צָרְפַתִּי, צָרְפַתִּיָּה!” (אחד הכרוזים עם הצרפתי)

סירוֹת הַהֲגַנָּה מְשַׁדְּרוֹת לַמַעְפִּילִים בְּפוֹרְט דֶה־בּוּק

מִשְׁלַחַת הַמֶּמְשָׁלָה הַצָּרְפַתִּית מַגִּיעָה לִסְפִינוֹת־הַגֵּרוּשׁ

הַמַּעְפִּילִים הֵנִיפוּ אֶת הַדֶּגֶל הַבְּרִיטִי כְּשֶׁעָלָיו צְלַב־הַקֶּרֶס

טֹפֶס “הַסֶּרְטִיפִיקַט” שֶׁל הַהֲגַנָּה

יש לציין, כי ביקורו של מ. סנה בשם הסוכנות היהודית בפּוֹרט־דה־בּוּק עודד אותנו ואת האנשים בכלובים. בסירה מיוחדת השטנו אותו מסביב לאניות והאנשים ראוהו בעיניהם והיה זה להם אות, כי לא נשכחו מלב וכי מטפלים בענינם.

יום השביתה הכריע את הכף. אך עדיין לא מלאה הסאה. בוקר וערב התחילו אז להפריח שמועות על שמועות ולנקוב שמות מקומות אשר לשם יובילו את האנשים: טַנגניקה, בַּרדיה, טריפּוֹלי, וכו'. עד שסוכם לבסוף: המבּוּרג… הודעה על כך נמסרה בצורה דרמטית ביותר. ביום העשרים לעגינת האניות בפּוֹרט־דה־בּוּק, בשעה 3 אחה“צ, הוזמנו בפריס ובמרסיי מסיבות עתונאים ושם נאמר, כי אם לא ירדו האנשים עד למחרתו בשעה 6 בערב תסיעם הממשלה האנגלית להמבּוּרג. אותה שעה הפסיקו כל קשר בין החוף והאניות והקונסול הבריטי עלה על סיפוניהן, אסף את האנשים והצהיר בפניהם את אותם הדברים. התשובה היתה: הודעה על סירוב לרדת, מלווה שירת התקוה”.

יום לפני כן שלחנו לאניות הודעה בשם ההגנה ובה הבטחה נאמנה, כי מכל מקום אשר יוגלו שמה – נאספם ונעלם לארץ־ישראל. טרם ידענו אז איזו הדרך נוכל לקיים הבטחתנו. עשינו זאת כציונים בעלי אמונה. כשם שמפעמת בנו האמונה, כי נצח התנועה לא ישקר – כך האמנו, כי יכול נוכל לקיים את אשר הבטחנו.

הרגשתם של האנשים ביום ובלילה האחרונים שלפני הפלגת האניות, אינה ניתנת לתיאור. מצד אחד – ההצעה המפתּה של הצרפתים ולעומתה – שוב אדמת גרמניה. ואם בכל זאת בחרו בדרך זו האחרונה, הרי היה בכך משום גילוי של גבורה נפשית, אשר אין ערוך לה.

ביום האחרון התירו האנגלים שוב את הקשר עם האניות והעמסנו עליהן מזון רב וחפצים שונים. ברגע האחרון הרשו גם למספר עתונאים לבקר באניות. לפני ההפלגה שלחנו כמה סירות־מנוע משלנו לקרבת האניות וברמקולים שעליהן שלחו אנשינו ברכת־פרידה ועידוד לאניות. אך האנגלים הפעילו במכוון אותה שעה את סירנות האניות שקולותיהן התגברו על קולות הרמקולים – כך, שהאנשים באניות לא יכלו לשמוע את דבר ההגנה, אך הם ידעו אף על פי כן, כי היא אתם.

בשעה 6 בערב התאספו המעפילים בכל אחת משלוש האניות, שרו “התקוה” והניפו דגל תכלת־לבן – באחת האניות הניפו גם את הדגל הבריטי ועליו צלב הקרס.

כך נסתיימה הפרשה הזאת במערכה שבין ממשלת בריטניה האדירה לבין קומץ משרידי מחנות המות היהודים.

ועלי להוסיף: בו בזמן שהיינו צמודים יומם ולילה למתרחש באניות הגירוש בפּוֹרט־דה־בּוּק, לא רפו ידינו ולא הסחנו דעתנו מעניני ההעפלה בכללם. אותם הימים ממש הכינונו לפעולה את שתי האניות הגדולות. שכעבור שבועות מעטים הפליגו מחופי רומניה ובהן 15 אלף יהודים..

ב. וניה מספר:

איש מחברינו לא שיער ולא האמין, שצרפת תוכל לשמש מקום הפלגתה של האניה. הקושי העיקרי בהפלגה מצרפת באותם הימים היה המחסור במעפילים. מחלקת המלחמה בהעפלה של המיניסטריון הבריטי, אשר היתה סבורה, כי הדרך האחת למיגור ההעפלה היא סגירת שערי צרפת וגבולותיה, לא נחה ולא שקטה עד שסחטה בחשאי הבטחות ברוח זו ממיניסטריון־החוץ הצרפתי. החברים שהיו על “הכלי” תיכנו אז תכנית של הסעתו לרומניה, מקום שלא חלמנו עדיין אז, כי ישמש ביום מן הימים בסיס הפלגה לשלושה “אקזודוסים” בבת אחת, כגון “פַּן־יוֹרק” ו“פַּן־קרֵשט”. חברינו בפריס “ניפצו את ראשיהם” למען חפש ומצוא סדקים ופירצות בגבול הצרפתי־גרמני להחדרת אנשים לחופים. גדולה היתה ההתלהבות למצוא מוצא. באחת הפגישות שלנו במרכז אירופה בשעה קשה הופיעה גם הצעה שנמכור את “הנשיא”. ואולם באחד הלילות, בחצות, בהיות שאול עמנו, נפלה ההכרעה: “הפרזידנט” הפלג תפליג מצרפת.

בעזרת אחד הידידים מחברי הממשלה הצרפתית ניגשנו לבצע נסיון נועז שכבר התנסינו בו פעם, שעה שהעברנו 1300 פליטים אשר נתקעו בבלגיה במשך שנה וחצי, והעלינו אותם ארצה באניה “חיים ארלוזורוב”. לפעולה זו קראנו בשם “אוֹפּריישן אוּלקוּס” (הכוונה היתה לבּוין). ניתנה הוראה לחברינו בגרמניה לחזור על התקפת ה“אוּלקוּס” ועם הכנת העתקים של הויזות האוריגינליות שהצלחנו לקבלן בעזרת ידיד, החלו לזרום באופן מפתיע, גם לעצמנו, המוני־אדם דרך הגבולות. ידענו, שנסיון זה עלול להצליח אך ורק אם האנשים יבואו בעת ובעונה אחת. האנשים הובאו לנקודות־גבול נפרדות, כל שיירה מנתה 1670 איש, כמספר הויזות האוריגינליות שניתנו.

עוד בטרם באה השיירה הראשונה ניתנה ל“כלי” הוראה לעמוד “הכן”. החברים במרסיי טיפלו בסידורים הדרושים להפלגה. אולם יצויין, שההסכם עם צרפת (וכך גם עם איטליה) בענין יציאת פליטים יהודים תוכנו היה זה: אין מיניסטריון־הפנים הצרפתי רשאי לבצע יציאה קולקטיבית של פליטים יהודים מבלי לשאול את מיניסטריון החוץ הצרפתי, ורבים מפקידי המיניסטריון הזה היו מסוכנים לנו לא פחות מאשר סוכני האינטליג’נס הבריטי, אשר שרצו בצרפת במספר רב – בריטים וצרפתים. צריך היה, איפוא, לעקוף את החוק הקטלני הזה. ועוד, בטרם באו האנשים למרסיי, הופעל בית חרושת עצום של ייצור 500 תעודות אינדיבידוּאַליות, אשר בכוחן אפשר היה לבלי להיזקק לחוק הנ"ל ולהימנע מן ההודעה המחייבת למיניסטריון החוץ. אולם התעודות היו צריכות להיות מסודרות כהוגן, בצירוף תצלום אישי של כל מעפיל, ולא זה בלבד. כדי שלא להכשיל את ידידינו, אשר סייעו לעקיפת החוק. היתה דרושה לכל מעפיל גם רשות כניסה אינדיבידואַלית לאחת מארצות תבל. וקונסול קולומביה היה נאלץ לייגע את ידו תוך 54 שעות בהחתמת אלפי התעודות שהועמדו לרשות המעפילים. הצלחת המפעל היתה מותנית בביצוע־בזק, וכך הווה. להבלטת הביצוע המהיר של הענין תעיד העובדה, שהשיירה האחרונה עשתה את דרכה ממינכן ועד נמל חיפה בתשעה ימים בלבד. על דעת איש בגבול צרפת לא עלה, שרוב האנשים הגיעו לכאן בתעודות מחוסרות תוקף חוקי. הכל היה מסודר למופת, וההפלגה נועדה ל־9 ביולי.

ב־8 לאותו חודש פרצה שביתת עובדי התחבורה במרסיי, שביתה זו היתה עלולה להכשיל את תכנית ההפלגה, באין מכוניות להסעת האנשים למקום מעגן־האניה. פנינו לאגודות המקצועיות בפריס בבקשה ובתביעה, שיתירו להעביר באחד מימי השביתה את האנשים למקום הדרוש במכוניות. בקשתנו מצאה אוזן קשבת. בלילה שבין ה־9 וה־10 לחודש הפליגה שיירה של 165 מכוניות־משא עמוסות 4604 מעפילים יהודים. ראשי האגודות המקצועיות במרסיי, מנהלי השביתה, נתנו תעודת־הרשאה וחברים של ועד השביתה נסעו בראש השיירה והתעודה בידיהם.

ולא זו בלבד. בצאת האניה מאיטליה לא אבתה אנית־המלחמה הבריטית להפרד ממנה ויצאה בעקבותיה. במשך שלושת השבועות שאניתנו עגנה בדרום צרפת, עמדה האניה הבריטית על משמרתה במרחק כדי חצי קילומטר מעבר למים הטריטוריאליים של צרפת וחיכתה לטרפה. כאשר פנינו למוסדות צרפתיים מסויימים ושאלנו כיצד הם מרשים לאנית מלחמה זרה לעגון על יד חופי המדינה, ענו בגמגום והשתמטו מתשובה ברורה.

ב־9 ביולי לפנות ערב ניתנה הוראה ל“כלי” לזוז על מנת להגיע למקום ההפלגה ב־12 בלילה. הכלי היה צריך להתקשר אתנו ולהודיע אם אנית־המלחמה הבריטית, העוקבת אחריו מאז הפליג מחופי איטליה, יצאה בעקבותיו למקום ההפלגה. מכוניות המשא, על אלפי המעפילים שבהן, נעצרו במרחק ארבע שעות ממקום ההפלגה וחיכו לאות שאפשר להמשיך ולהתקדם. התכנית היתה, כי בשעה 3 לפנות בוקר תתחיל ההעמסה, תסתיים ב־9 ומיד יצאו לדרך. אך אירעה תקלה והמקשר שבידו ניתן צו־היציאה לאנשים נעצר בדרכו וההוראה הגיעה באיחור של שעתיים. ההעמסה התחילה איפוא רק ב־4.30. גושי אדם עצומים רחשו ליד החוף. איש מעובדי האניה לא האמין תחילה שמספר רב כזה של אנשים יצליח לעבור את גבולות צרפת באותם הימים. אנית־המלחמה הבריטית לא נראתה מרחוק. היינו סבורים שהיא סיימה את תפקידה במחצית־הדרך, בפנותה פתאום לעומק הים.

ההעמסה התקדמה בקצב מהיר ומתוך ארגון למופת. אך תקלת האיחור היתה בעוכרינו. ב־9 בבוקר לא הסתיימה ההעמסה בהתאם לתכנית. בשעה 10 הופיע פתאום אוירון בריטי וחג ממעל. הוחרדנו למראהו. ידענו, כי משהו עלול להתרחש כאן. ב־10.45 הגיעה הודעה ממרסיי על ידי איש המחלקה הימית הצרפתית, שהיה ידוע לנו היטב כסוכן בריטי, לעכב בעד צאת האניה, מכיון שאין בידה רשות להובלת נוסעים. זו היתה תואנה פוֹרמַלית גרידא, כי כל נוסע היה מצויד בתעודה המקנה לו רשות־יציאה וכן ויזה לארץ רחוקה. בשעה 12 עלתה על האניה משטרת־החוף בלווית פקיד ימי אשר הודיע, שהאניה אינה רשאית להפליג. אמרו לרדת לחדר המכונות ולפרק חלק ממכונה – כך נוהגים בהיעצר אניה על־ידי השלטונות. חברינו הבינו מיד את המשמעות הצפונה במתרחש כאן ולא הניחו להם לגשת לחדר המכונות.

הידיעה על עיכוב האניה הגיעה לפּריס באיחור של שעה, ומיד פנינו למחלקה הימית בבקשה לאשר את ההפלגה “מעצמה”, כי אחרת צפויה תסבוכת בין גורמים ממשלתיים שונים המעורבים בענין. אז לא הבינו עדיין את משמעות הדבר. אמרנו לבא־כוח המיניסטריון הימי, כי אם לא תפליג האניה הלילה מעצמה, ייהפך הדבר למחרת היום לבעיה פוליטית חמורה ביחסים שבין צרפת ואנגליה. בהתחשב עם העובדה, שהמעפילים לא יזוזו עלול מצבה של צרפת להסתבך ללא מוצא. אמרנו, כי נחתוך את החבל ונסתלק. אמנם מנהל הנמל, האחראי כביכול לדבר, יסולק, אבל אנו נדאג לקיומו בעתיד. יחד עם זה ביקשנו טלפונית מאת חברינו, שירכשו את עזרת פקידי הנמל בכל מחיר, על מנת שנוכל לבצע את ההפלגה. הקושי העיקרי היה בכך, שמקום ההפלגה היה נמל סגור למחצה, היציאה במיצר מסוכנת, ומעולם לא יצאה משם אניה בלי ליווי נווט. אותו לילה, בשעת חצות, ניסו להתקשר טלפונית ממערכת עתון צרפתי בפּריס עם מנהל הנמל, על מנת להודיע לו, בשם המיניסטריון הימי כביכול, שירשה ל“כלי” לצאת. הדובר ידע את כל מלות ההסכם שבין המחלקה הימית והנהלת הנמל. אך שתי הפעולות הללו, שנעשו בעת ובעונה אחת, היו כנראה מנוגדות זו לזו. חברינו בנמל פעלו במגמה “ליישן” את מנהלי הנמל, כדי שיוכלו לעשות עם ה“כלי” כעולה על רוחם. והטלפון מפּריס לא יכול היה להעירם מ“תרדמתם”.

פקדנו את כל מערכות העתונים ומנענו מהן פירסום ידיעה שכבר הועברה אליהם על־ידי סוכנות ידיעות צרפתית, אך סגנון ההודעה העיד כי יד בריטית מעורבת בה. הבריטים היו מעונינים שהענין יפורסם ביום המחרת, ב־11 ביולי, בעתונות ויהווה לחץ על הממשלה הצרפתית. העתונים ברובם נענו לפנייתנו. בינתיים עשו חברינו בנמל את אשר עשו למען חלץ את האניה ולהוציאה לדרך. אי אפשר לבלי להעלות על נס את העזתם ואחריותם של רב־החובל וחבר העובדים עמו, שהֵהִינו, בפעם הראשונה בתולדות המקום, לחלץ אניה גדולה ורחבה כזאת מן המיצר הסתום בפתחו. זו היתה הרפתקה שלא היה מנוס ממנה.

לחברים בפריס היה זה ליל־זוועות לא פחות מאשר לאלה שהיו בחדר המכונות ואשר עמדו ליד ההגה. ב־6 בבוקר לא באתנו עדיין כל ידיעה על מצב האניה. לא עצרנו ברוחנו, הרימונו את שפופרת־הטלפון והתקשרנו עם מנהל הנמל בשם קונסוליה אחת, מעורבת בדבר, לשאול מפיו מה גורל 4600 היהודים אשר היו צריכים לצאת לקולומביה, היצאו את החוף? מתוך שאלות הדואר בשעת־קשירת השיחה הבינונו, שהטלפון שלנו נתון תחת פיקוח. מתוך חשש, שמא נגלה את מקומו של המשרד שממנו פעלנו, הפסקנו את השיחה והסתלקנו מן הבית, חפויי ראש ואחוזי דאגה לאשר מתרחש שם בסֶט. נבוכים באנו אני, וי. לחדרו של ש–ל, שפניו היו אחוזי־עווית.

בשבע בבוקר נשמע הטרטור המעודד של הטלפון ובישר כי הדבר בוצע. ה“פְּרֶזידנט וורפילד” הפליגה למרחבי הים על מעפיליה ועובדיה ומעכשיו ייקרא שמה בישראל “יציאת אירופה תש”ז".

עתונות צרפת הקדישה לכך לא יותר משורות מספר. רק אחר־כך נודע לנו על המברק ששלח איש שירות הבולשת הבריטי ללונדון ועל התערבותו של בוין עצמו, עוד באותו לילה, בשיחה טלפונית אל ישיבת הקבינט הצרפתי. ב־10 ביולי, בשעות שבין 4–7 אחרי־הצהרים, שלח בּידוֹ טלגרמה למיניסטר הים, שיעכב את צאת האניה. מי יודע כיצד היה ענין זה מתפתח בהמשכו אילמלא העזתו של רב־החובל הצעיר שלנו וחבר העובדים עמו, אשר ניתקו את הכבל והפגינו על ידי כך את הרצון המשותף של המעפילים להעיז לצאת ויהי מה.

במשרד ההעפלה בפּריס נרשם, כי באחד ביולי החלה העברת האנשים ממינכן לצרפת. כיום ההפלגה נקבע אז ה־10 ביולי. אך האניה הפליגה באיחור של יום אחד. כמה ימים התהלכנו בפריס ללא בטחון מלא שהענין חוסל, אך עיקר חששנו היה למסקנות לגבי המשכת עבודתנו בצרפת.

ב־19 לחודש, בעברי בבוקר ברחוב הצר של המשרד, נתקלתי בר. והוא פרש לפני שלושה עתונים בריטיים שהביאו ידיעה קצרה זו: הבריטים החליטו להחזיר את “הַפְרזידנט” לצרפת. לא התיחסנו לידיעה זו ברצינות, אך בו ביום הגיע מברק מאת מ. שרתוק השואל, אם יש לנו ידיעה על גורל “אֶקזוֹדוס” כיון שכל הסימנים מעידים על כך שהאנשים לא הובאו לקפריסין, כפי שהבטיחו להם הבריטים.

אז לא ידענו עדיין שנרקמת מזימה שפלה לגבי האניה ומעפיליה. הממשלה הבריטית פנתה רשמית לצרפת בתביעה לקבל בחזרה את הפליטים הללו, היות ויציאתם מחופי צרפת היתה בלתי־ליגָלית. התביעה הוגשה כביכול בשם חובת השמירה על החוקים הבין־לאומיים. הענין התחיל להעסיק את כל עתונות העולם. השאלה שהועלתה אז לבירור חוקי והעמידה את ממשלת צרפת במבחן היתה: האם היה בידי האנשים רשיון־יציאה, ומה אמת בדבר, שהיה להם רשיון־כניסה לקולומביה, ורק רב־החובל הוא שהטעה אותם בדרך והביאם לחופי הארץ? כעבור ימים מספר מסרה ממשלת קולומביה הודעה, שמתן רשות כניסה ל־4500 יהודים לקולומביה אינו ידוע לה כלל. כן פוטר קונסול קולומביה בצרפת מתפקידו.

לעומת זאת הודיע מיניסטריון־הפנים הצרפתי, כי במידה שהדבר ידוע לו, לא היתה בהתנהגותם של האנשים כל הפרת החוק. היתה להם רשות כניסה לקולומביה, ואין מיניסטר־הפנים חייב לבדוק את אמיתותה של ויזה זרה, שאין הוא אחראי לה.

היה ידוע לכל, כי לאנשים בשלוש אניות הגירוש אין עכשיו כל תעודות זהות – הכל הושמד והושלך הימה, ועל כן קשה היה לברר את חוקיות מצבם. הבריטים זממו להביא את האניות לחוף עלוב ביותר בצרפת, במקום שאפשר יהיה לאנוס את האנשים לרדת. האניות היו מבודדות ומנותקות וכל מגע אתנו לא היה להם. על שאלת הגדולים שבעתונאי העולם את מיניסטריון־החוץ הבריטי מה גורל האניות ומה גורל הילדים והמבוגרים בתוכן – לא ניתנה כל תשובה. הבריטים תבעו שההורדה תהיה בויל־פרַנש, מקום קייטנות וטיולים בדרומה של צרפת. הבריטים לא בלבד שהודיעו, כי הם מתכונים להכות הפעם את ההעפלה מכה ניצחת, אלא הם גם ניסו לקיים את הדבר באכזריות וציניות, בראש כל חוצות ולעין־כל, למען בַּזוֹת את תנועת המרי העברי, שגילתה באותם הימים את התנגדותה למזימות הבריטים לא רק לגבי ההעפלה, אלא גם לגבי מפעל התקומה בארץ.

השאלה הובאה לישיבת הקבינט הצרפתי. בפעם הראשונה בתולדות חייה הפרלמנטריים הדימוקרטיים של צרפת, על עברה הרבוֹלוּציוני, הופיע בישיבת הקבינט ציר זר. בּידוֹ היה נאלץ לעזוב את הישיבה ולצאת לפגישה עם דף־קופּר ששימש אז ציר בריטניה בפּריס. הסוציאליסטים, שהיוו אז את הרוב בממשלה, ראו בהתנהגות זו של בריטניה השפלת כבודה של צרפת, ומפי רוב חברי הקבינט נשמעה התנגדות נמרצת לדרישת מיניסטר־החוץ הצרפתי בּידוֹ, כי יש “לסייע” לבריטים שכוונתם להקל על יסורי האנשים באניות, וגם על צרפת לגלות את רצונה ואת נכונותה לעזור לסובלים. הדברים הוגשו בכסיות־משי, אבל המירמה ביצבצה מתוכם. מתוך גרונו של בּידו דיבר דף־קופר, אשר ניסה לסחוט בדרך זו את הסכמת הצרפתים לעזור בהורדת האנשים. ישיבת הקבינט נמשכה שעות ללא סיכום.

מרכז ההגנה באירופה מיהר לפרסם הודעה בשם מעפילי־האניות, כי “דם יישפך – ואנו לא נרד”. הכרזה זו פורסמה בכל העתונות, גם בעתונות הבריטית, והבריטים ניסו להוכיח, שלא היתה להגנה כל אפשרות לבוא בדברים עם המעפילים היות והאניות מבודדות. אך הודעה זו על בידוד האניות הוסיפה שמן על המדורה וידידינו בצרפת השתמשו בה כדי להבליט את רשעות הבריטים, הגוזרים על המעפילים בידוד וניתוק. למחרת נתקיימה שוב ישיבת הקבינט הצרפתי, ולאחר ויכוח סוכם נוסח של פניה בכתב ובעל־פה, אשר יימסר למעפילים על האניות, ותוכנה היה זה: נאמנה למסורתה מאז, תמשיך צרפת לשמש מקום מקלט ומחסה לנרדפים, והיא תקבל את כל אנשי “אקזודוס” הנכונים להישאר בצרפת מרצונם הטוב. הבריטים דרשו, כי בפניה למעפילים יודגש, שהממשלה הצרפתית תעשה הכל למען ספק עבודה ומחיה למעפילים. מיניסטריון הפנים הצרפתי הדפיס את הפניה ב־4,500 אֶכּסמפּלרים בשלוש לשונות – צרפתית, עברית ואידיש – והקבינט החליט להטיל על ועדה המורכבת מבאי־כוח מיניסטריון־החוץ, מיניסטריון־הפנים ומיניסטריון־הבריאות לטפל בדבר. גורל העניין היה נתון בעיקר בידי ועדה זו.

אחד מידידינו בממשלה הצרפתית, אשר רחש אהדה למפעלנו, נעדר אז מפּריס. בבוקר עבות אחד הוסעתי לשדה־תעופה וטסתי אליו. הגעתי אליו לאחר חצות ומצאתיו בחוות אביו ובמסיבת משפחתו, משפחת פועלים צרפתית מובהקת. היה גאה מאד, שהוא יכול לכבד אותנו בפירות. שהוא עצמו קטפם במו ידיו באותו יום החופשה. לא עצרנו ברוחנו וגילינו בפניו את כל סבך מצבנו. מוחו החריף הפליג מיד בעבי הקורה של הענין ובסיומה של השיחה נתן הוראה בכתב, שכללה את הסעיפים הבאים:

1. האניות לא תבואנה לחוף, אלא תעגונה מרחוק, כדי למנוע הורדת־אונס של הבריטים בלי שיתוף הצרפתים.

2. סירות הצרפתים לא תוספנה להתקרב לאניות הגירוש הבריטיות, במקרה שאחת מהן תביא מעפילים, שירדו מתוך אונס.

3. בטרם ישאלו את פי האנשים על רצונם לרדת, יש לתת להם אוכל לשבעה במשך יומיים, כי ייתכן שהרעב יכפה עליהם לרדת.

4. הועדה אשר תתמנה תפעל באופן עצמאי, בפיקוח הבריטים.

5. חולים, אשר ירדו מרצונם הטוב לקבל עזרה רפואית לא ייחשבו כיורדים מרצון; ואם יביעו את רצונם לחזור – יוחזרו.

6. אם יקרו מקרי־מוות באניה – יוחזרו אליה האנשים אשר ירדו ללויה, אם יביעו רצונם בכך.

7. ייקבע מתורגמן יהודי בין המשלחת והמעפילים.

8. יש להגביל את זמן חניית האניות במימיה הטריטוריאליים של צרפת.

9. עם הפלגת האניות רשאי ועד־הסיוע הצרפתי לציידן באוכל.

10. אין חוקרים את האנשים באופן אינדיבידואלי.

לפנות בוקר הפלגתי פּריסה והמכתב הספיק להגיע לישיבה הראשונה של הועדה. הוחלט, שהועדה יוצאת מיד למרסיי, היות וראש־הממשלה עצמו קבע, כי מקום חנייתן של האניות יהיה נמל פּוֹרט־דה־בּוּק. מרחק שעה וחצי נסיעה ממרסיי. ישיבתה הראשונה של הועדה. בהשתתפות כל הגורמים המעונינים של השלטונות הצרפתיים, נערכה במרסיי, ונמשכה יום ולילה ברציפות. הויכוח היה על הגדרת המושג: “להכריח את האנשים לרדת”, ומהי משמעותה של הפניה כולה בלי תוספת המלים “ירידה מרצון”. היה ברור, כי ראשונים יעלו על האניה חברי הועדה הסניטרית. הקונסול הבריטי במרסיי אץ לבטא את חרדתו ודאגתו לצרפתים והציע לעשות את הזריקות הדרושות לאנשים מיד לבואם. אך הכומר, בא־כוח ועד הסיוע, שאל: מי בעולם יהין לנעוץ מחט בבשרו של ילד קטן כדי לבדוק את דמו, בשעה שהילד מורעב זה ימים אחדים? הן יש יסוד להניח, כי אם הבריטים מעלימים את גורל האניות ואת מצב האנשים בתוכן, הרי הם ירודים במידה כזאת, שודאי ייאלצו לרדת. ראש הממשלה הודיע למרסיי, כי שליח הממשלה הבריטית יביא את דרישותיה כלפי צרפת בענין “אֶקזודוס”.

למחרת, יום ראשון, 10 לחודש, נעצרה מכונית חדישה של מיניסטריון החוץ הצרפתי בקירבת הנמל הישן במרסיי, אשר במרכז העיר. אנית־מלחמה בריטית קרבה ובאה אל קצו המזרחי של הנמל. נערך לה כל טכס־הכבוד הצבאי הנהוג לגבי אנית־מלחמה. עם תום הטכס נראה אדמירַל בריטי יורד מן האניה בלווית שני סגניו, נכנס למכונית והוסע ישר לישיבה. שם מסר האדמירל בדברים קצרים וחותכים את הודעת הממשלה הבריטית.

א. אנשי שלוש האניות מסרו הודעה, שהם מסכימים כולם לרדת, והממשלה הצרפתית צריכה איפוא לעשות את כל ההכנות לקבלתם.

ב. הממשלה הבריטית תובעת, כי צרפת תבודד בידוד מוחלט את הכוחות המסיתים בקרב היהודים. הכוונה היתה לאנשי־ההגנה, אשר חששו מפניהם שהם מסוגלים לחבל באניות.

ג. אין הממשלה הבריטית מעלה כלל על דעתה, שהאניות לא תצאנה ריקות מהנמל הצרפתי.

האדמירל סיים את הודעתו השחצנית, התייצב דום, פלט את מלת השלום והסתלק. ב־12.15 הפליגה אנית המלחמה הבריטית מחוף צרפת.

במשך כל יום־המחרת התנהלו שיחות טלפוניות בין ראש־הממשלה ומיניסטר־הפנים ובין הועדה שישבה על המדוכה במרסיי. כאמור, כללה הועדה משלחת מעיר־הבירה, בצירוף ב“כ המשטרה ממחוז בּוּש־די־רוֹן וב”כ הבולשת, מחלקת הבריאות, מחלקת הימיה, הביקורת הימית והבולשת הימית. כוונתו של בא כוח מיניסטריון החוץ היתה להפנות את פעולות הועדה למסלול של הכנות מעשיות להורדת האנשים, כגון: הכנת מיצרכי־אוכל, פינוי מקומות בבתי־חולים, מיטות, מכוניות להעברת האנשים מהנמל, סירות עזר וכו'. בא כוח מיניסטריון־החוץ הוסיף והציע, שהטיפול באנשים המורדים יימסר לידי המוסדות היהודיים והג’וינט. למרות המצב הפוליטי העדין והמסובך נתן בא־כוח הג’וינט, מר שורץ, את תשובתו החותכת לאמור: “ג’וינט לא יטפל באנשים שאינסום לרדת. אין אנו חיים במשטר הנאצי”.

אך דבריו התקיפים של האדמירל הבריטי לא היו לריק. למחרת בערב. בשני בשבוע, באה הוראה מאת הממשלה בפּריס, שיש לשנות את תוכנה של הפניה הרשמית לעולים לגבי הביטוי לרדת “מרצונם”. ובנוסח החדש הובלטה הדגשת הפיסקה המוסבת על בידודם של האנשים, מניעת אפשרות לגורם יהודי להתקרב לאניה ולקשור קשרים עם אנשיה, וטישטוש המשמעות הפּוליטית של התנהגות האנשים, בין אם ירדו ובין אם יישארו בספינות הגירוש.

בית המלון ארבּוּאה, הגדול בבתי המלון במרסיי, שקק והמה עשרות עתונאים מכל קצות העולם, שליחי סוכנויות טלגרפיות, ובפי כל אחד מהם השאלה: מה עתיד להתרחש כאן? בשתים לאחר חצות חזר מהישיבה העורך דין פ–י, אשר השתתף בועדה הממשלתית כיועץ, ובחדרי־חדרים הראה לנו את התוכן החדש והמתוקן של הפניה לעולים.

בדרכים שונות ומשונות הצלחתי להיקבע כמתורגמן הרשמי של ממשלת צרפת. הוטל עלי להופיע לשם כך ב־6 בבוקר אל בית מושל המחוז ולנסוע במכוניתו לפּוֹרט־דה־בּוּק. איש לא ידע, כמובן, שאני יהודי. הופעתי כמורה לשפות, לא־יהודי. ראינו בכך אפשרות ראשונה של מגע עם העולים.

לא אשכח לעולם את הרגע בו ראיתי את התוכן המתוקן של הפניה. נזדעזעתי. זו היתה כניעה מוחלטת של הצרפתים לבריטים וידעתי שלא אוכל לקרוא נוסח זה בפני העולים, כי פירושו הזמנה לרדת. ואין תפקידה של תנועת־המרי־העברי לסייע להזמנת פליטים שירדו על אדמת צרפת. כי שליחותה האחת היא העלאתם והחדרתם לארץ בכל התנאים ובכל הדרכים.

באותו לילה הצלחתי להתקשר עם הידיד בממשלה הצרפתית והתריתי בו שעלול להתרחש דבר חמור. אנו מוכרחים למצוא, תוך שלוש שעות. אפשרות של מגע עם האנשים באניות. משהתברר, כי ניטלה ממני האפשרות לעלות על האניה בשל הסתלקותי מהתפקיד, קראנו להתיעצות דחופה והוחלט להשיג שלוש סירות, לציידן ברם־קול ועם עלות השחר, בהתקרב אניות־הגירוש לנמל, נודיע מתוכן לאנשים את דבר־ההגנה, ניסחנו את הודעת ההגנה למעפילים. ב־4 לפנות בוקר יצאו שלוש הסירות לפּוֹרט־דה־בּוּק. התברר כי מבעוד יום היה הכביש חסום ואנשינו הוחזרו. בקושי הצלחנו להבריח שני חברים הימה, והם נעו בקוטר של כמה קילומטרים מפּוֹרט־דה־בּוּק. כוונתנו היתה להודיע לאנשים ברורות, כי אין צרפת כופה עליהם את הירידה. חיפשנו דרך לבוא במגע קרוב אתם כדי שהאנשים האומללים האלה יבינו, כי אין קנוניה גלויה בין הבריטים והצרפתים, וכי בצרפת לא ייעשה מה שנעשה בנמל חיפה. אז הוטל על ח. לשמש מתורגמן במקומי. הסברנו לצרפתים, שיש להדגיש בתרגום העברי והאידי את המלים “רק מרצונם הטוב”; למעשה הוסיף המתורגמן את המלים הללו בתרגום העברי על דעת עצמו, כי בנוסח הצרפתי לא היו. מסביב למלים הללו נטוש הויכוח בישיבת הועדה ובמשא המתן הטלפונים שבין פּריס למרסיי.

ב־6 בבוקר לא הופעתי אל בית המושל לנסוע, כמוסכם, לפּוֹרט־דה־בּוּק בתור מתורגמן, אלא נסעתי לשם בעצמי. החוף המה המוני נוער יהודי, אשר זרם לכאן מכל פינות צרפת. הגישה לנמל היתה חסומה. מאות אנשי משטרה וצבא עצרו באנשים במרחק 500 מטר מהחוף. אבל השוטרים הצרפתים האדיבים לא יכלו לעמוד בפני נחשול ההתפרצות הספונטנית של קהל המתכנסים.

סרתי לחדר־המכס של הנמל, אשר בו התכנסה הועדה. היא כללה את בא־כוח מיניסטריון־החוץ הצרפתי, באי־כוח מיניסטריון־הפנים, מחלקת הבריאות, הועדה הסניטרית ושלשה באי־כוח הבריטים – הקונסול הבריטי ממרסיי, נספח העתונות הבריטית המשמש כיום איש הבולשת למלחמה בהעפלה והשחצן פרידי, הוא מיסטר קרטני, אשר שלח את המברק הידוע מסֶט ללונדון על עיכוב צאת האניה. הוסכם, שהאניות תבואנה זו אחר זו לפּוֹרט־דה־בּוּק – הראשונה תבוא לנמל בשבע בבוקר. עברו שלוש שעות ציפיה, שדמו לנצח. מה עלול כאן לקרות? מי יודע אם אין אלו שלוש אניות מתים? מה גורל הילדים והנשים? מה גורל פצועי קרב־חיפה? מה גורל אנשי ארץ־ישראל באניות – האם לא זיהום וכלאום? ושאלת־השאלות: מה בפי האנשים לאחר הטלטול המייגע במשך שלושה שבועות על פני הים? חששנו, שהבריטים רוקמים מזימה נוספת, ומי יודע אם לא נשלחו האניות לחוף אחר, שבו יוכלו להוריד את המעפילים באין מפריע?

פנו אל הקונסול הבריטי ושאלוהו: מדוע בוששו האניות לבוא? לא שעינו בכלל לתשובתו, הרצנו מיד משלחת למושל המחוז בתביעה לשכור אוירון על חשבוננו אשר יחוג לאורך החוף ויגלה את האניות. אך עם שובנו מהמושל כבר בקעו ועלו צפירות האניות הקרֵבות. לאחר דקות מספר כבר היתה המשלחת הרשמית בסירת הועדה הסניטרית, וברגע האחרון קפצתי גם אני לתוכה. בעמדי ברגל אחת בלבד בתוך הסירה שכבר התחילה להפליג, ניגש אלי איש הבולשת ודרש ממני לרדת. נאחזתי בהבל הרתוק לזיז בחוף, והצלחתי להישאר בסירה. הודעתי שהנני מתרגם נוסף, ואף הוכחתי את הדבר בתעודה שעדיין היתה שמורה בידי.

הבריטים, אשר למדו מהנאצים את כל נכלי הפוליטיקה ואת גורמי ההשפעה הפסיכולוגית המדכאה את רוח היהודים, העמידו את שלוש האניות במשולש, כך שהאחת, העמוסה בעיקר זקנים, תשושים וילדים, תהיה ראשונה בתור, בהנחה שרוח האנשים האלה נפלה עליהם, קומתם שחה ויביעו את רצונם לרדת. הנספח הימי הבריטי זמם קנוניה עם אנשי הימיה הצרפתית, שהסירה הראשונה לא תסע ישר לחוף, אלא תקיף את כל המשולש, והאנשים באניות יראוה וייוכחו לדעת שהאנשים האלה החליטו לרדת מרצונם. אך מזימתם הופרה.

כעבור 20 דקה כבר היתה המשלחת ליד אנית הגירוש הראשונה. מ"מ מושל המחוז הצרפתי של בּוּש־די־רוֹן, אדם בעל שאר רוח, עדין נפש, איש המחתרות הצרפתית בימי הכיבוש הנאצי, אשר ידע את סבלות ישראל מתוך פגישה ישירה אתם במחנות הריכוז, בראותו את חוטי־התיל המלפפים את סיפונה של האניה ואת המוני האדם הדחוקים ולחוצים מאחוריהם, פלט מפיו מלה אחת: “חיות!”, ולא יסף. הוא אמר זאת בשקט, כי האוירה בסירה היתה מתוחה ולכל מלה שנאמרה כאן היתה משמעות פוליטית. כל איש שמר על חברו. שליח מיניסטריון־החוץ הצרפתי שמר על מוצא פיו של שליח מיניסטריון־הפנים והבריטי ארב לשניהם. איש הימיה רצה לעקוף את כולם ולגשת “לעבודה”.

רב־החובל הבריטי נתן אות, שהבדיקה הסניטרית נעשתה, כנהוג לגבי אנית נוסעים רגילה, ואנשים אזרחיים רשאים איפוא לעלות. התחלנו ב“כ מיניסטריון־החוץ הצרפתי, ב”כ מיניסטריון־הפנים, מושל המחוז, שני שוטרים, המתורגמן הרשמי ולאחרונה אני, המתורגמן הבלתי־ליגלי. החיילים הבריטיים עמדו בשורה ארוכה על הסיפון וארבו מתוך עצבנות לכל תנועה.

נעצתי עיני בגוש־האדם הצפוף מעבר לגדרי התייל וחיפשתי עינים של בחור או בחורה, אולי אכירם וארמוז להם רמז ראשון. רגעים ממושכים של מתיחות־נפש. פתאום הציצו מבעד לרשת שתי עינים לוהטות ועייפות של בחור יהודי נמוך־קומה, והעינים תרות לכל עבר. הוא ראה את חולצתי הכחולה, וכהרף־עין נוצר מגע עינים בעינים. בתנועת האצבע של יד ימין על האף, העבר הלוך ושוב, ונוסף לכך בתנועת ידי בשערות הראש ושוב לאף רמזתי לו את דברי. כעבור דקה ראיתיו מתחמק ויורד למרתף. הוא הבין. לא יספתי לראותו עוד.

רב־החובל נתן אות לעולים לרדת אל המרתף. שם התישבו צפופים ולחוצים איש על גבי רעהו. ירדנו כולנו אל המרתף פנימה. הבריטי דרש להתחיל מיד במשאל. היה שקט דרוך ודממה מתוחה. ופתאום פילח את האויר קול רם ובעברית: “בשם ההגנה העברית בארץ, בשם הישוב היהודי בארץ, אל תרדו מהאניות. הישוב לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יחזירכם למולדת. חיזקו ואימצו, אחים. שימרו על הילדים. הורידו רק את החולים!”

קריאה זו ברם־קול הלכה ונשנתה. היא בקעה מתוך הסירה שיצאה בשליחותנו.

אך המעפילים לא היו זקוקים להוראות אלה מן הארץ. הם ידעו מה עליהם לעשות. חמש דקות בלבד נערך טכס המשאל. עם גמר התרגום העברי של הפניה קמו כולם כאחד על רגליהם. עלי להסביר מה פירוש “קמו”. לא היתה כל אפשרות לאנשים לעמוד שם על רגליהם. אותה שעה לא הבין איש מה הללו עומדים לעשות. פתאום בוצעה על ידי כולם כאחד – גם זקנים, נערים וטף – תנועה אשר הרכיבה את האחד על כתפי חברו, שלוש קומות, זו על גבי זו, של אנשים הניצבים על רגליהם ובאופן ספונטני, והם צועקים: “לא נרד! דרכנו לארץ! החזירונו לחוף חיפה! תודתנו לצרפת!” שירת “התקוה” פרצה בעוז והיא הלכה ונשנתה. ראיתי ילדים בני 4–5, אשר כתום הטכס התהלכו וזימזמו לעצמם את קטעי “התקוה”, כאילו היו הוזים וממלמלים מחום.

בפּוֹרט־דה־בּוּק עמדו אז ימי שרב כבד. השמש ליהטה באכזריות. מים לא היו בנמצא על האניות. האנשים מלוכלכים, מיוזעים — תמונת אימים.

עשר דקות שהתה שם המשלחת שהיתה המומה. איש מהם לא יכול היה לתפוס מהו שורש הגאון היהודי שנתגלה בתשובה זו על התביעה לרדת. כולם בכו. גם הקונסול הבריטי, אשר היה מעונין להסתיר את התרגשותו, מילמל: הום… אני חייב למלא את תפקידי".

סירת־ההגנה חגה ונעה מסביב לאניה, גם כשחברי הועדה התחילו לרדת. החיילים האנגלים זרקו עליה גושי־פחם, אך הסירה התחמקה ועברה לעבר השני. גם המשלחת הועידה את פניה לאותה אניה.

הבריטים עמדו בתוקף על כך, שהאנשים ייחקרו אחד אחד. נעשה נסיון גם לכך. בא כוח מיניסטריון־הפנים הודיע שהוא חייב לברר בבטחה, אם אנשים אלה המצויים עכשיו באניות, הם הם שעלו עליהן בסט.

המשאל האישי הפך לעינינו לדרמה כזאת: שני שוטרים צרפתים מזמינים אשה בת 35 מהונגריה, דוברת עברית. שואלים אותה לשמה. והיא עונה כך וכך. למשטרה הצרפתית היתה רשימת התעודות האינדיבידואליות אשר הוכנו לאנשים בטרם צאתם. אך השמות היו “מן ההפטרה”, היות והתעודות נוצרו לפני בוא האנשים לצרפת. בראות המושל הצרפתי שאין זהות מתאימה בין שם האשה הנחקרת לבין התעודות שברשותה הודיע, כי אין הוא מרשה לה לרדת. האשה עצמה גם היא לא איחרה להודיע שלא תזוז מן האניה. אחריה הובא יהודי בעל־זקן אשר סירב בכלל לענות. על השאלה מה שמו, ענה:

– שמי ישראל והנני מארץ־ישראל.

והאם יש להתפלא על כך? הן שבועיים אחרי זה ראיתי במו עיני אשה צעירה אשר כרעה ללדת במרתף האניה ושכבה בציריה מגואלת בדם. וכאשר ניגשו אליה לאחר הלידה והציעו לה לרדת לבית חולים במרסיי ענתה בקול רפה וקשוח:

– סורו מעלי, לא ארד!

ומה שנתחולל באניה הראשונה חזר ונשנה בשניה. ברדתנו ממנה דרש המושל שניגש מיד לאניה השלישית, “אמפייר רייוול”, אניה שכללה כמעט את כל הנוער. לבריטים לא נעם הדבר והם הקדימו והודיעו: שם יהיה לכם ענין עם קהל גרוע יותר מאשר בשתי האניות הראשונות. מוטב להשאיר את הענין למחר. אך המושל עמד על דעתו ודרש לסיים את הענין בו ביום, כי הוא חייב למסור דו"ח לממשלה המרכזית בפריס על המצב. בקרבנו לאניה שמענו קול שירה אדירה. שני פלקטים התנוססו ברמה: “אל תמירו דם בנפט! העם הבריטי, היכן גאונך?” ולבסוף: “בוין־היטלר; שוב נשוב לארץ־ישראל!”

התעכבנו שעה קלה עד שהועלה הדגל על־ידי רב־החובל הבריטי אות לרשות־עליה על האניה. פתאום הבחנתי מן הסירה בנער צעיר מטפס ועולה על שלבי הרַדַר הגבוה. וברגע שהמשלחת התחילה עולה במדרגות, כדי להגיע אל הסיפון, העלה הנער שם למעלה את הדגל התכול־לבן. הבריטי, שהיה מיואש למפרע ממה שיתרחש כאן, רטן בלי הרף: “חסל! אין כאן מה לעשות! אני מוותר על השאלות”.

מראה הילדים באניה היה איום ומדכא ללא בגדים, קרועים ומרופטים. רבים חבושים, זכר לפצעי חיפה, רבים עיניהם חולות ועצבות נשקפת מהן. האנשים לא חיכו לגמר קריאת נוסח הפניה. התשובה פרצה בשירת “התקוה”.

תמה המערכה הראשונה.

ביום הראשון ירדו מן האניות שני אנשים – אשה הרה ללדת ואשה מוכת שחפת. איש מאתנו לא ידע מה צפוי כאן. הועדה חזרה והתכנסה לישיבה שארכה כל הלילה, כדי לנסח את הדו"ח לממשלה בפּריס והוא הועבר באמצעות רץ מיוחד. בינתיים היכה המאורע גלים ברחבי העולם. מכל פינות העולם הציפו אותנו בטלגרמות ובהבעת רצון לבוא לעזרה במערכה. העתונות הבריטית באה במבוכה. בצרפת הורגש גל שנאה גואה ועולה כלפי הבריטים.

ידענו מה חשוב וקדוש התפקיד לשמור על רוח האנשים. כל מחסני האוכל של מחלקת הפליטים במרסיי הורקו והועברו לפּוֹרט־דה־בּוּק, כן גם סופקו בגדים. הצענו להנהלת הג’וינט לבדוק מחדש את עמדתה ולספק מזון. המפקד הבריטי של אניות־הגירוש סירב תחילה להרשות את מסירת המיצרכים למעפילים והקשיח את לבו עד כדי כך שאסר אפילו על אספקת מים. ממשלחת רופאים יהודים מנע את הרשות לעלות על האניה. רק למחרת, תחת לחץ גובר והולך של דעת הקהל והעתונות בצרפת, נתרכך במקצת. אז ניתן הרשיון להעלאת האוכל. אמנם, כל ארגז היה נבדק בדיקה חמורה ובכל תפוח היו ננעצים מבטי השנאה של החיילים הבריטיים.

החום בתוך האניות היה ללא נשוא. רוב האנשים נאלצו להישאר במרתף והבריטים כיסו את פתח המרתף, והברזל של בטן האניה להט והפיץ אש סביבו. פרצו מחלות – בעיקר אדמת. חרדתנו לגורל האנשים היתה רבה. בפרוץ המחלה ניסו הבריטים לכוף את רצונם על הצרפתים להוריד את האנשים, כיון שמאיימת עליהם מגפה העלולה לסכן גם את הצרפתים עצמם. בפעולתנו לגבי הצרפתים הדגשנו כמה נקודות עיקריות: אתם, הצרפתים, עשיתם כמיטב יכולתכם! הצעתם לאנשים לרדת, אבל נוכחתם לדעת שרצונם הוא לחזור לארץ־ישראל. תיבעו איפוא מהבריטים לסלק את האניות מחופיכם. ואם לא תעשו זאת, הרי אתם מצטרפים כשותפים למזימת הבריטים. המדיניות הבריטית מכוונת להשהות את האניות, או כפי שהתבטא בגסות ראש הבולשת הבריטית בצרפת: “אנו נצלה אותם בשמש”. אמרנו לצרפתים כי ליחסם האנושי בשלב הראשון תאבד משמעותו, אם לא יתבעו את צאת האניות והרחקתן מהחופים.

עבר שבוע, חלפו שבועיים – והאניות שוהות עדיין כאן; בדרכים שונות הוקם הקשר עם האנשים. הוגבר משלוח המזון ובאניה החל להופיע עתון. היום־יום עשה את שלו והאנשים הסתגלו מעט לחיים הללו מבלי דעת אימתי וכיצד ייגמר הדבר. גברה הדאגה לארגון־החיים. מסיבות שבת נערכו כסדרן. הבריטים היו נתונים במבוכה – הם הרגישו, שידם על התחתונה והתהלכו בהרגשת ניגפים. ערך רב היה אז לשלושת מאמריו של ליאון בלום, שהיה מקובל תמיד כאחד הידידים של בריטניה הגדולה. במאמריו אלה הטיח דברים כלפי הבריטים, קרא תגר על התנהגותם כלפי הישוב היהודי בארץ ועל יחסם, יחס של ימי־הבינים, למעפילי “אקזודוס”. הוא היה מזועזע מהרצון הכביר של היהודים לעלות לארץ.

בתקופה זו של חניית האניות בפּוֹרט־דה־בּוּק נזדמן לי להיפגש עם אישים בני עמים שונים ונוכחתי לדעת שמעולם לא הופיעה הבעיה היהודית קבל עולם כבפעם זו. יצר היהודים לעצמאות ולקוממיות בגילויו העז הסעיר והיכה גלים. נפגשתי באותם הימים עם כמה מגדולי־הרוח של צרפת החלושה והמשועבדת. חשבנו לתומנו שכמה מהם, בעלי שאר־הרוח הידועים בעולם, יפנו אישית לבוין ויבקשוהו לחזור בו ולהעביר את האניות לארץ – כי היה ברור לנו לחלוטין, שכל ההוראות של המפקד הבריטי וגילויי התנהגותו האכזרית, מקורם בבוין ובהוראות הישירות שלו. וסימן חותך לכך: ביום האחרון, שעה אחת בטרם הפליגו האניות, ראיתי במו עיני מברק שהועבר בראדיו למפקד בחתימתו של בוין, בו דרש להעלות על האניה את בא־כוח רויטר אשר יִלָוה אל המעפילים עד בואם להמבּוּרג.

הצרפתים היו זקוקים למשענת למען יעיזו להתנהג ביתר תוקף. דרשנו מחברינו בארצות־הברית להתעורר לפעולה ולהוות לחץ על הבריטים, או לפחות על הצרפתים, לבל ירגישו את עצמם בודדים במערכה. אבל קריאתנו היתה לריק. אמריקה שתקה. רק קול ענות חלושה הגיע בצורת מכתב־תודה לממשלת צרפת ועליו היו חתומים אליאנור רוזבלט, פּרופ. איינשטיין ואחרים. ממשלת צרפת הבינה יפה, שאין באלה רמז כלשהו של ממשלת ארצות־הברית עצמה, והיא לא נאותה לתבוע מהבריטים את החזרת האניות לארץ.

באותם הימים נתכנסה בג’ניבה ועדת־אומות־מאוחדות לסיום עבודתה. מישהו הודיע לועדה כי אין היא רשאית להתעלם מן המתרחש בפּוֹרט־דה־בּוּק. ואכן, קשה היה לעבור על כך בשתיקה, בשעה שדעת־הקהל בעולם היתה כה נרגשת ומזועזעת. אף על פּי כן, לא עשתה הועדה דבר.

מעולם לא חשנו בדידות איומה כזאת בעולם כבאותם הימים. רק מקום אחד בלבד גילה גבורה ועמידה בלתי נרתעת – הלא היא פּוֹרט־דה־בּוּק עצמה. לנו, לאלה שהיו בקרבת מקום ולא על גבי האניות ממש, היה קשה לתת הוראות כיצד להתנהג. חליפת המכתבים בינינו לבין החברים האחראים באניות תעיד על כך. בכתבנו אליהם שאלנו תמיד את עצמנו: האם גם עמידתנו אנו, אנשי הארץ, היא כעמידתם? על כן שללנו מעצמנו את הזכות להכריע, והודענו להם שהם עצמם יכריעו בכל מקרה ומקרה. וכזב הוא וקשיחות־לב כאחד של הממשלה הבריטית שהפיצה באותם הימים שמועות, שהציונים הם המסיתים את האנשים לבלי רדת. חליפת המכתבים הפשוטה והחברית, שהתנהלה בינינו, תשמש עדות היסטורית, אשר תגלה לעין־כל את האמת בדבר פּוֹרט־דה־בּוּק.

בשבוע השלישי פרצה שביתת־רעב של המעפילים שנמשכה יממה. הדבר פרץ ביזמתם הם, ואילו אנו ביקשנו למנוע מהם את השביתה. ידענו שסבלם הוא ללא נשוא. ידענו, כי תש כוחם של הילדים והנשים והנערים וחרדנו לשלומם ולבריאותם. אך הם חשו לא סבל פיסי בלבד, כי אם בדידות של מופקרים ואמרו לשים לה קץ. זו היתה זעקתם באזני העולם.

וב־19 באוגוסט הופיעה בפּוֹרט־דה־בּוּק מכונית בריטית, דגל בריטי מתנופף עליה ומתוכה ירדו שני אנשים, קרבו אל שלוש האניות ומסרו אתראה זו בכמה לשונות: כל מי שלא ירד עד שעה 5 אחרי־הצהרים – לא יוכל עוד לרדת, כי ב־6 מפליגות האניות להמבורג. הודעה זו נתקבלה בבוז – לא רצו להקשיב לה כלל. ב־5.30 עליתי על אחת האניות, ושוב בלווית בא־כח מיניסטריון־הפנים אשר בא כאילו להיפרד מהמגורשים. באמצעותו ובאמצעות הרופא מסרנו הודעה קצרה לאנשי שלוש האניות בשם תנועת המרי העברי והישוב בארץ־ישראל, וביקשנו לבל לתת קרבנות נוספים, לבל תיפול נפש אחת, כי כל נפש מישראל יקרה לנו, נשבענו: “אתם תהיו ראשונים לעליה! לא ננוח ולא נשקוט עד שנחזירכם מארץ הטמאים לחופי ארצנו”.

נבצר ממני לראות מהי הגבת האנשים, כי הפתק נמסר להם בסתר. הבחנתי דכאון, עצבנות, יאוש וגם מרי ואגרופים קפוצים בחמת־זעם. ידעתי, כך מראה פניהם של גיבורים. מה קדוש המעמד הזה!

ב־6 בדיוק ניגשה ל“אמפייר רייוול” סירה אשר הובילה מזון לאנשים לדרכם הארוכה. פתאום ראיתי את המפקד הבריטי כשהוא מונע את העלאת המזון. לקול שריקתו הורם העוגן והאניה זזה ובעקבותיה השתיים האחרות. ירדתי לחוף, ולשאלת רבים שציפו למוצא שפתי הוכיתי אלם. לא ידעתי את נפשי.

הדבר נפל! הם גורשו מחופי צרפת והובלו שבויים להמבורג. ייחרת היום – ב־10 לספטמבר 1947 היה הדבר.

ושוב במרסיי, בנובמבר 1947, באחד ממחנות הפליטים. יומיים לפני הפלגה. היה זה לאחר שחלה הפסקה של חדשיים בהעפלה מצרפת, בעקבות פרשת “אקזודוס”. והנה, באניה “הפורצים”, פורצים ראשונים אשר הובאו על ידינו מחדש מגרמניה. ליוויתי אותם במכונית הראשונה שנסעה אל החוף. כעבור עשרה ימים נתבשרנו על־ידי ידיעה פנימית שבאתנו מהארץ:

“220 העולים הראשונים ל”אקזודוס“, הגיעו בשלום”.

כך נסתיים פרק במלחמת ישראל. בריטניה הגדולה לא ניצחה. ניצחה האם היהודית אשר נאבקה ותינוק בן יומו בזרועותיה.

ניצח המרי העברי.

בנמל המבורג    🔗

רחל מספרת:

היינו כמה חברים בדרך להמבּורג. בקוצר רוח ובחרדה עקבנו אחר הכביש השומם.

בבּרגן־בּלזן עבר עלינו ליל־שימורים מלא סיוטים, אחר שכל מאמצינו לבוא במגע עם העולם עלו בתוהו. החשוב ביותר הגורלי, היה להודיע לעולים בשלוש האניות, כי אנו אתם בהתנגדתם לרדת בנמל המבּורג. הבריטים, ברצונם למנוע התנקשות דמים והצגה" בעיני העולם כולו (מאתים ועשרים עתונאים התאספו בהמבּורג!) בישרו לאנשים המדוכדכים בלאו־הכי, כי “הסוכנות היהודית מצוה עליהם לרדת בשקט ובסדר”. הדבר נודע לנו באורח פלא באמצע הלילה והחלטנו שלא לדחות עוד את ארגון ההפגנה בשערי הנמל. הוטל על כמה חברים לצאת תחילה להמבּורג ולגלות את מקום עגינתן של אניות.

נתפזרו דמדומי לילה והשמש זרחה. המבורג הענקית על שלדי חרבותיה רבצה עטופת ערפל דשן. חששנו למשמרות מוגברות של שוטרים צבאיים, בריטיים או גרמניים. אך לא היה כל סימן של מתיחות מיוחדת בכל רחבי העיר. הכל התנהל כשורה: הגשרים עטורי מגדלים עתיקים המו מכלי רכב שונים והמוני אדם נהרו לעבודתם הרגילה. השעה היתה שש בבוקר, ובשבע עמדו להתחיל בהורדת האנשים מהאניות. מתיחותנו גברה. אך בקושי התקדמנו דרך הרחובות ההרוסים: יער של ברזל, ערימות אבנים ובורות עמוקים. האניות עגנו במזח מרוחק בפינה הנידחת ביותר של הנמל העצום. העתונאים הגיעו לשם בעצם שעת הורדת העולים. (כרגיל, הקדימו הבריטים בפעולה, מתוך כוונה להטעות את הקהל).

הפעם לא היה עוד צורך להפעיל את הדמיון בהכנת ,,stories" בשביל מערכות העתונים. הכל היה נכון: הכאת ילדים, סחיבת נשים בשערות, דחיפת זקנים בקתות רובים, נגינת ג’אז בשעת ההורדה ואפילו הערת קצין בריטי שהשמיעה בקול רם:,A jolly good show![¹] את העתונאים אספו לתוך גדרי מכלאות לפי הסוגים של ארצות מוצאם, – האנגלים נשארו חפשים בשורה הראשונה. עתונאי הולנדי התעלף. כמה עתונאים אמריקניים צעקו אינסטינקטיבית: " Stop it, Stop it!" המפקד הברטי התרה בהם להפסיק מיד את הבעת רגשי המחאה, ואם לאו יטלו מהם את הרשיונות.

קודרים ומדוכאים חזרו העתונאים למלון רייהוף בהמבּורג. היתה שעת צהרים, אך איש מהנוכחים לא ניגש לשולחנות הערוכים. חיורים ועייפים, כשעיניהם מרוקנות ומיואשות, ישבו עתונאי העולם (פרט לבריטים) – ושתקו. עד לרגע האחרון לא האמינו, כי אמנם יעיזו הבריטים לבצע את הפשע.

חזרנו לבֶּרגן. הלילה עבר בהכנות קדחתניות לארגון ההפגנה. לא היה זה מן הדברים הקלים להסיע להמבּוּרג מאות אנשים שנתרכזו בבּרגן־בּלזן ממחנות שונים, מבלי שירגישו השלטונות בתנועה מיוחדת בכניסה לעיר. הפקודה היתה: הפגנה בלי התנגשות. יצאנו שוב עם שחר לפני השיירה, להבטיח את הדרך ולהיודע במוקדם על גורל שתי האניות הנותרות.

במעדון העתונות, שהבריטים הקימו במיוחד לנוחיות העתונאים הזרים לקראת “ההצגה הגדולה”, התפרסם ביולטין בכל רבע שעה על מהלך הפעולות. למרות השעה המוקדמת רחשו אולמות המועדון עתונאים מרובים, “עולי האניה השניה עזבוה בסדר למופת, המפקד הבריטי מודה לאחראים באניה”. ההודעה היתה קצרה וברורה למדי. מה פשר הדבר? היתכן? – אנו שתקנו, כי ידענו… אך מיד באה התשובה כמובנת מאליה גם בפי העתונאים הזרים – נלחשת מאוזן לאוזן – בהתפעלות, בלהט. הנה מרגרט היגינס מה“הרלד טריבּיוּן” מסתערת על מכונת הכתיבה. ארמורן הצרפתי, שאיחר להגיע מפריס, מבקש ידיעות בקדחתניות. כתב של “ניו יורק טיימס” נאבק עם המלה “מעפילים” שאינו מבין פשרה, וחברנו העתונאי משה פרלמן מהלך מקבוצה לקבוצה – מקשיב ומסביר. החלו לטרטר מכונות הכתיבה בעוז בכל פנות האולם.

על שלחנות, על הרצפה, סתם על הברכיים, על אדני החלון. ראינו את התגובה כיצד היא מסתמנת ברור וללא צל של ספק בברק העינים, בתנועות הנמרצות. אכן, היתה זו הרגשה נפלאה, מעודדת – העולם אתנו. הם כאן יודעים: עוד מעט תופצץ האניה. כל העולם ידע מיד: היהודים לא נכנעו!

הצפיה גברה מרגע לרגע. אך עברו שעות ולא אירע דבר. היינו מאוכזבים ומדוכאים. בינתיים הגיעתנו הידיעה, כי החלו בהורדת האנשים מהאניה השלישית מבלי שהודיעו על כך מראש. בין רגע נתרוקנו האולמות, העתונאים נהרו לנמל. היה ידוע, כי באניה זו מרוכז רוב רובו של הנוער וההתנגדות בה תהיה קשה. אך הבריטים, לאחר הירידה השקטה מן האניה השניה, לא פיללו כי שוב תבוא התנגדות פעילה. שעות נמשך המאבק. החיילים התאכזרו יותר ויותר. ורק שוטר גרמני העיר בלעג: זה? – משחק ילדים!"

בשעות הצהרים נערכה ההפגנה. שבע מאות איש הצליחו להגיע לשער הנמל ללא תקלות, אך בדרך חזרה ארבה להם משטרה גרמנית וחיילים בריטיים. עתונאי חוץ הפגינו יחד אתנו את רגשי איבתם וצילמו, למען יראה העולם, כיצד שוטרים גרמנים, בעזרת הבריטים, מתנגשים ביהודים בחוצות המבּורג. ההתנגשות היתה קצרה ורק הודות לתבונתו של האחראי להפגנה, ז., נסתיימה בלי קרבנות.

העולים נשלחו ברכבות ישר מן הנמל אל המחנות. נסענו בעקבותיהם. לא היינו בטוחים כי נצליח לראות את פניהם. המבואות לשני המחנות באזור לובק היו סתומים על ידי צבא בריטי חמוש לקרב; בדרכים עקלקלות ובערמה הצלחנו להגיע למסילה שם עמדה הרכבת עם העולים. ולפתע ראינו אותם – מוכים, פצועים, מדולדלים, עיניהם שקועות, מבט נוקשה בפניהם, חלשים ויגעים. רובם, אנשים צעירים וילדים. בעיקר ילדים. גם הם ראו אותנו. נפנפנו להם מרחוק, קראנו – „שלום!” לא יכולנו לדבר עוד. דמעות החניקו את הגרון. היינו מחוסרי אונים.

*

ילד מחניכי לינדֶנפֶלס הכיר את מדריכו העומד אתנו וקרא: אליעזר הם היכו אותנו הרבה"… ואליעזר ענה בקול חנוק, כשהוא מנסה לחייך מעל לראשי החיילים החמושים, בנוכחות עשרות גרמנים הצופים בזרועות שלובות במחזה: “שלמה’לה, אין דבר. יהיה בסדר, אנחנו אתכם. היו חזקים!” היתה משמעות מיוחדת למלים אלה, שנאמרו עברית, והשפה נצטלצלה כשבועת־ברית, אשר שום כוח לא יוכל לה – באזניהם של אלה אשר בקרון כבשל אלה העומדים על הגבעה. החייל העומד קרוב אלינו התאושש לפתע והבין, כי עליו לאסור את השיחה וציוה עלינו לעזוב את המקום. מישהו מאתנו קרא אליו בבוז: “האינך מתבייש לעשות עבודה בזוייה זו?” – הוא הסמיק כולו וכבש פניו בקרקע. צעיר היה.

בדרך חזרה לא דיברנו בינינו. הרגיז חוסר האונים. האסון רבץ כאבן כבדה. לפתע עצרה אותנו מכונית שעברה על פנינו. אשה וגבר קפצו מתוכה וללא הקדמות יתרות אמרו: “אנו זקוקים לידיעות, אתם מכירים אותם?” – האשה הפעילה חיש מהר את המצלמה והגבר עמד מוכן עם פנקס ועט בידו. – “כן, אחינו הם”. – ענינו קצרות והמשכנו בדרכנו בהשאירנו את זוג העתונאים נבוכים באמצע הכביש.

בעיני בן 77    🔗

סבא מספר:

ודאי תרצי לדעת: איך בא יהודי ישיש כמוני, שעבר זה כבר את שנות השבעים, לעליה ב'? ומה גם, שעוד נשארו לי מספר ילדים במחנות בגרמניה, בנים ובנות וחתנים וכלות וגם נכדים יש ברוך־השם – מדוע, איפוא, דחקתי עצמי לבין הצעירים?

ובכן, הדבר כך. אענה לך מה שעניתי לעתונאי מארץ־ישראל, שהסתובב בסירה על־יד אניתנו בדה־בּוּק וראה אותי מרחוק, יהודי בעל זקן לבן מעבר לתיל, והתעניין לדעת מי אני ומה אני. אמרתי לו: יהודי מעיר קטנה ליד וארשה אני, קמעוני אמיד בלי עין הרע, החי בטוב מעמלו, הוא ובניו ובנותיו וכל אשר סביבו. תשע שנים וחודש אחד אני בדרכים, במחנות, ביערות. בחורף שעבר ביליתי יותר זמן בבית־החולים מאשר בבית – הרי אדם הוא רק אדם ויש גבול לכוח הסבל. ואז, נדרתי בלבי: עליה ב', כל עליה שהיא ובלבד שאגיע סוף סוף. והנה, יש במשפחתי מכל המינים. הם שדאגו לעליתי – עליה טובה, אין מה לדבר, והירידה הרי לצורך עליה היא.

ובכן, כששאל אותי העתונאי מהארץ מי ומה ואיך – הבינותי, שמיהודי כמוני הוא רוצה לשמוע משהו שלא ישמע מפי הצעירים, כי הרי אותי ניצלו באניה כל הזמן לויכוחים הגדולים, הרי אני הייתי זה שצריך להסביר ולהוכיח דרכי אלוהים בעמו. ובכן, כששאל אותי, פלטתי מפי ואמרתי לו: “ידידי, אילו היתה אצלנו בישוב אחדות כזו שהיתה באניה – הריני מבטיחך, שהמדינה היהודית בארץ־ישראל בנויה היתה על תלה זה כבר”. כי הרי יש לכם בארץ־ישראל אנשים שהם יקרים מפנינים. בחורי ההגנה, הלא כל אחד מהם הוא יהודי בעל לב גדול. גד, למשל, הרי הוא אישיות חשובה. היו לי ענינים אתו, לא ענינים של מה בכך. לא רק קטנות יום־יום, אלא, כמו שאומרים, דברים שבין אדם למקום – ותמיד עמד על הגובה. איש חשוב! והאחרים? היה שם אחד — אין אני רוצה לגלות את שמו, כי הוא הרי התכוון לעשות מעשהו בצניעות ומוטב שישאר אלמוני – ובכן, כשהגיע השעה לרדת בהמבורג, התעקש הוא להשאר אחרון, לפוצץ את האניה ולעלות אתה בפצצה השמימה. כשנודע לי הדבר, לא יכולתי להירגע – הלא כילדים שלי היו לי הבחורים. ואמרתי: נפש אחת מהם, אבר אחד משלהם – כפרה על כל האנגלים. רצתי אל גד, עשיתי סקַנדל, ולא נתתי, פשוט לא נתתי לבחור לעשות חפצו, – וסידרו את ענין הפצצה בצורה אחרת. ואז אמרתי להם:

“ילדים, לרדת סתם כך, לגמרי בלי כל “ווידערשטאנד” גם־כן לא טוב. לא נאה, חלשות, נעשה, לפחות, מעט “ווידערשטא־נד” ובלבד שלא נרד כשיות תמות, כאילו נכנענו מחולשה, כאילו דלל כוחנו”. אבל היתה שם אשה אחת מההגנה, סימה שמה, גם כן אדם חשוב, מאד מאד, בעלת־ערך — תורתנו ידעה לספר על נשים חשובות בעבר, דוגמת דבורה הנביאה – והיא התייעצה עם גד ואמרה: “הפעם מטרה חשובה יותר לפנינו, הפעם עלינו לדבר אתם ב”לשון" אחרת לגמרי, באותה שפת הכוח, שאליה מאזין עתה העולם יותר מאשר לשפת המוסר".

ועל כן, כשישבנו כבר ברכבות לנסוע לגרמניה והעתונאים, שמספרם כחול הים, מתנפלים כדבורים וזורים מלח על פצעינו בשאלותיהם העוקצניות: “מדוע ירדתם, אתם מה”אמפייר רייוול“, בלי “ווידערשטאַנד”? מדוע שתי האניות האחרות עשו “ווידערשטאַנד” ואתם לא? – אז עניתי ואמרתי להם: בבקשה מכם, אדונים, אל תמשכו אותנו בלשוננו, בבקשה מכם. יש מה שיש ומה שצריך להיות, ואם אינכם מבינים עכשיו, תבינו כעבור כמה שעות”.

נו, וזה שהוביל את האניה מצרפת לארץ־ישראל, רב החובל – הלא הוא כילד היה, צעיר וצנום, ומי יאמר עליו שהוא מסוגל למעשים כאלה? בשעת הקרב על הסיפון ליד חופי הארץ, לאחר שנלחם כארי צעיר ומלא עוז והאנגלים רדפו אחריו כעכברים מורעלים – מה עשה? התכרבל והסתתר מאחורי אשתי. ואחר כך החליף בגדיו, התלבש כלורד והתערב. בקהל – ולך תכיר אותו.

והיה שם אחד בשם דב, מן האמריקנים, גם הוא צעיר מאד אבל בחור מצויין, בעל לב גדול. לילה אחרי לילה ישב ער ולא עצם עין, שמא יצטרכו לו. אם מישהו מתעלף – וכבר דב על ידו והאלונקה בידו להעבירו לבית־החולים. לא פעם, כשהגיעה שעת התפילה ואין מקום למנין להתאסף יחד – אני רק רומז לדב והוא עושה מיד כל מה שבכוחו של אדם כדי לפנות מקום למתפללים.

ועל מרדכי ודאי שמעת ואין צורך לספר עליו, כוונתי למרדכי רוזמן. איזו מסירות – לא דרוש לו שום דבר ואינו מקבל שום דבר והוא בראש כל פעולה – אני לא הייתי אצלו, אני הייתי אצל גד, אבל גם באניתו של מרדכי היה “יהודי בשנים” כמוני והוא שסיפר לי.

ליהודים כמונו היתה עבודה די הצורך באניות כאלו – הרי רובם המכריע היו שם אנשים צעירים, וסוף סוף צריך גם שיקול־דעת של זקנים. אין מה לדבר, הם היו מוכנים תמיד לשמוע עצה מפי. אותו יום שהתקרבנו לחופי הארץ ופשטה שמועה באניה, כי עומדים לארגן התנגדות ולא ייכנעו אלא לאחר שפיכות דמים, נטלתי לעצמי רשות, הלכתי אל אחד שקראו לו בשם יוסי, והוא המפקד הכי גדול, כאילו הוא האב של האניה, אמרתי לו: “הרי אתה יודע שיש אתנו גוזמא ילדים, וטף ונשים הרות. ואם אתה מסכן חיי אשה הרה, הרי שתי נפשות סיכנת”. ענה לי בנחת והסביר דבריו כך:

– “עלינו להוכיח לאנגלים ולעולם כולו, שאין אנו ירודים כל־כך ובכוחנו לעמוד. זה גורלנו וזה תפקידנו וזו חובתנו לעם ישראל – ומה לעשות? אבל אל תדאג, סבא – הוסיף ואמר – נעשה כל שביכולתנו שלא יישפך דם חינם ושלא ייפגעו ילדים ונשים”.

לבסוף, הרי יודע העולם איך נתפתחו הענינים. כחוט השערה היה הדבר שניפול כולנו קרבן. המים חדרו כבר לאניתנו מכל צד. אבל האלהים היה בעזרנו.

ואני צריך להגיד לך, שהבינותי את מעשי ההגנה בכל צעד שלה ותמיד ראיתי בהם את הכוונה לטובת הכלל. כשהתקרבנו לדה־בּוּק והיינו מעונים מאד מן הרעב – ארבעה ביסקויטים ליום נתנו לנו בתחילה וספל מים – ומן הצפיפות האיומה כדגים מלוחים בחבית, הבינותי שמצבנו בכל רע. אך שכלי הפשוט אמר לי, כי לרדת לחוף צרפת לא טוב. מדוע? – יען כי זה הלא עלול להפסיק את כל עליה ב', כי אם יצליחו האנגלים בזממם זה, יחזירו מחר עוד אניה ומחרתיים עוד אחת, והרי זהו אסון ליהדות כולה. ובכן, התחלתי על דעת עצמי להיות מין דרשן, כמו שאומרים עכשיו “נואם”. השקעתי בדברי הרבה כוחות והייתי זה שעמד בפרץ – עוד לפני שעלה אלינו גיורא, גם זה אחד מההגנה שכדאי לספר עליו, ויש מה לספר – עשיתי אני את המלאכה. לאמיתו של דבר עלי לומר לך – והרי תביני, שיהודי ירא־שמים, אשר הלבינו שערותיו, כבר אינו מחפש לו תהלות ותשבחות – כי היתה בי תועלת כפולה. לא זו בלבד שנאמתי נאומים והסברתי את מצבנו, אלא שהבחורים יכלו להראות עלי באצבע: יהודי זקן זה יכול לעמוד במערכה – ואנחנו הצעירים לא?

ואלהים עזר לנו. ועמדנו. גם אם רבים מאתנו רכשו להם מיחושים וחליים באניה, אך את הנפש הצלנו. וזה הרי העיקר.

כשהפלגנו שוב מחוף צרפת היה רע, רע מאד. כשיצאנו לים האטלנטי, בין גיבּרַלטר ולַמַנש, חשבנו כי בא קצנו. הים היה סוער והאניות חישבו להישבר. אבל גם כאן ריחם עלינו רבונו־של־עולם וגם פרשה זו עברה עלינו ללא קרבנות אדם.

וכך, הנה אני כאן. אחרי נדודים ועינויים במשך תשע שנים וחודש אחד. יהודי נגיד בעיירתו, מסוג הנותנים ולא מהלוקחים, בעל דירה בת ששה חדרים ומשרתים, בלי עין הרע, ויכולתי לצפות לשיבה אחרת. ועכשיו, לעת זקנה, עלי להתחיל הכל מחדש. לא בית, לא מטה, לא קלחת. והילדים, המעט שנשתיירו עדיין, הם במחנות. רוצים לבוא. אבל איך יבואו?

הסוכנות עוזרת לי, אין מה לדבר. דואגים לחדר, דואגים למטה. רק לי? לו ראית מה שנעשה שם במחנה העולים – מאות מקבלים יום יום עבודה ו“סידור ראשון” להתחיל בו את החיים בארץ־ישראל. וזאת אני יכול להגיד לך: אילמלא עזרו הסוכנות וההגנה לנו, הפליטים, היינו לאבק אדם. החצי לא היה נשאר מאתנו. איך דאגו לי בדרך לאניה שלא אצטרך לחלל שבת, ואיך טרחו למצוא לי אוכל כשר. ואפשר לספר עוד ועוד. ככל שיכתבו כרכים עבים מקורות אניה זו, עדיין לא יהיה בהם כלום לעומת המציאות. צריך, כמובן, לכתוב, לספר, צריך לכתוב בדם, בזיעה בסבל. בודאי יהיה מענין לקרוא. אבל תאמיני לי, בין הכתוב והמציאות – תהום רבה.

 

בשפת השדֶר    🔗

(מארכיון “המוסד”)

12.7.47

ל – א' ¹

מ – מ'

לאחר יום של הרפתקאות והיאבקות יצא הבוקר “הנשיא” עם ארבעת אלפים וחמש מאות איש. לא הרשו את צאתו, ורק בשעה חמש בבוקר נותקו הכבלים והכלי חמק. שמו “אקזוֹדוּס 1947”. חזק ונתחזק!

12.7.47

ל – א'

מ – הכלי

תאריך 12. שעה 1315. צפון 3829. מזרח 1741. מהירות 11.5. קורס 130. הים שקט.

13.7.47

ל – הכלי

מ – א'

מה מספרכם המדויק, גברים, נשים וילדים? מספר העובדים הורים? מספר הסירות ומצבן? הגדירו עצמכם.

14.7.47

ל – הכלי

מ – א'

1. מי המלווים?

2. איזו מהירות מכסימלית תוכלו לפתח?

3. הרכב העולים – גברים, נשים וילדים.

ל – א' 14.07.47

מ – אמנון ²

מספרנו המדויק ארבעת אלפים חמש מאות חמשה עשר. מספר העובדים שלושים וששה. ארבע סירות לשלושים ושבעה אנשים, שלוש רפסודות גדולות. ארבעים ושלוש קטנות לעשרים וחמשה איש כל אחת. עשר סירות גומי לעשרה אנשים כל אחת. מצב כל הסירות טוב.

14.7.47

ל – א'

מ – הכלי.

תאריך 13. שעה 1200. צפון 3626. מזרח 1252. קורס 100. מהירות 12.0. הים בינוני.

הערה: אין בטחון בהגדרה. היה נכון לקשר הבא, לשעה 1530, שעון הארץ.

14.7.47

ל – א'

מ— אמנון

הודיעונו מיד את שמנו העברי. שמות שמציעים המעפילים – “מרדכי אניליביץ”, “רוזוולט”. הצעת המלווים – “המרי העברי”.

15.7.47

ל – הכלי

מ – א'

שמכם כפי שנקבע: “אקזודוס 1947”, בעברית “יציאת אירופה תש”ז". השמות צריכים להופיע יחד.

14.7.47

ל – א'

מ – אמנון

לידיעתכם, מלוות אותנו משחיתות וצלבניות. עשו כל ההכנות לקראתנו אצל זליק³. נגיע ביום חמישי באחת עשרה בבוקר ונעלה לחוף על אף המשחיתות. ביום רביעי בלילה נתחיל לשדר בדיבור בנוסח קול ישראל. הודעה מיוחדת על ההתחלה תקבלו מגדעון. ביום חמישי נשדר בלי הפסק בעברית ואנגלית. הכשירו הישוב לקראת שידורנו.

15.7.47

מ – הכלי

תאריך 15. שעה 0330. צפון 3505. מזרח 1640. מהירות 10.4. קורס 140. הים בינוני.

16.7.47

ל – הכלי

מ – א'

עליכם לעלות לחוף ביום חמישי בין השעות 1800 – 1900 לפי שעון הארץ. אנו מכינים ראש חוף. אתם יכולים לשדר לישוב, רק אל תזכירו את כוונתכם לבוא לזליק, במקרה שלא תוכלו להתחמק יש לנהוג בהתנגדות כרגיל בכלים קודמים.

16.7.47

ל – הכלי

מ – א'

1. אנו מוכנים לעבודה ביום חמישי בערב.

2. מקום העבודה תל־אביב, דרומית לבית האדום.

3. עליכם להגיע מן הדרום ובמקרה שהמשחיתה תדרוש מכם ללכת לחיפה תענו בחיוב. בתכניתנו להעלות את הכלי על החוף, תימצאו במרחק ששה מיל בערך על מנת שתוכלו בתמרון מהיר לעלות תוך חצי שעה.

4. במקרה של הפרעות מצד האויב תמשיכו לפי ההוראות שלנו.

5. אל תפסיקו את הקשר אלא במקרה שהצבא יכבוש אתכם ולא יאפשר את הקשר. אם תיאלצו להפסיק תתנו אות הפסקה ותשמידו את החומר. אין ערך להשמדת המכשיר. אם תוכלו הסתירוהו במקום בטוח יחד עם המכשירים החשובים האחרים.

6. במקרה שלא תצליחו לעלות לחוף ותובלו לחיפה, מצאו מקום סתר בטוח לכמה עשרות עובדים ותודיעו לנו את המקומות. לאחר העברת העולים, עליהם להשאר בסליק עד שפועלינו יעלו לנקות את הכלי למחרת הגירוש. תצטיידו באוכל, מים ומסכות. אות ליציאתכם תהיה שירה עברית של פועלינו.

לפחות אחד מכם צריך ללוות את הטרנספורט לקפריסין.

7. תכינו את כל הסירות והדוברות לעבודה, ואם תצליחו לעלות לחוף – התחילו מיד לחתור בכל הכלים. האנשים היודעים לשחות היטב, יקפצו וישחו. חלקו את החגורות ההצלה. תכינו חבלים, שנוכל למתחם במהירות מן הכלי לחוף.

16.7.47

ל – א'

מ – אמנון

מזג האויר מקטין את מהירותנו. ספק אם נוכל להגיע ביום חמישי לחוף. הבוקר מתה אחת המעפילות. סיבת המות לידה קשה. הבן חי, עושים הכל לשלומו. מספר המעפילים: גברים 1561, נשים 1282, ילדים 655, נערים 1017. סה"כ 4515.

16.7.47

ל – א'

מ – אמנון

בגלל עומק האניה האזור המתאים לנו ביותר לעליה בחוף הוא משלושים ושתים מעלות, חמש מאות ועשרים ושש שניות צפון, עד שלושים ושתים מעלות חמש דקות ושלושים ושתים שניות צפון. בדיוק מול מוצא רחוב נורדוי. סימן נוסף: עד אלף שלוש מאות מטר משפך הירקון. בנקודה שקבעתם לנו נעצר כמאתים וחמשים מטר מהחוף, הודיעונו סופית את נקודת העליה. הצלבנית והמשחיתה ממשיכות ללוותנו.

16.7.47

ל – א'

מ– אמנון

אם מזג האויר לא יורע יותר נגיע מחר, שעה אחר חצות. תיקון: נגיע שעתיים אחר חצות.

16.7.47

ל – א'

מ — אמנון

תאריך 16.7. השעה 1500. צפון 3231. מזרח 2713. מהירות 10.2. קורס 125. הים בינוני.

16.7.47

ל – א'

מ — אמנון

המלווים הם: יוסי, מיכה, מירי, עזריאל, סימה.

16.7.47

ל– אמנון

מ – א'

האם הכינותם מקומות הסתר בכלי ואיפה, על מנת שנדע לחפש אתכם? האם היה אתמול קלקול באניה?

16.7.47

ל— אמנון

מ – א'

מסיבות שונות אנו נאלצים לשנות את מקום העבודה לבת־ים, שני קילומטר דרומית ליפו. ההגדרה צפון 32.00.00 מזרח 34.43. אם אין בטחון מלא שתגיעו מחר שעתיים לאחר חצות מוטב שנעבוד בליל ששי, בשעה 23 לפי שעון הארץ. ההכנות כאן כרוכות בסכנות רבות ואם אין בטחון מלא נתחיל בהן רק ביום ששי בבוקר. ייתכן שלמען הבטיח רצוי שתאיטו את המהלך ותגיעו ביום ששי בשעה 2300. ואם לא תצליחו בשום אופן לגשת לבת־ים נסו לעלות לקרית חיים.

תודיעו עוד הערב את החלטתכם הסופית.

16.7.47

ל – א'

מ – אמנון

הכינונו ארבעה מקומות סתר. הראשון מתחת לגשר. הכניסה דרך ארון לבן קטן בחדר המפות. השני במחסן בחרטום בין שקי החול של הבּלסט. השלישי בקיר מאחורי המקרר הגדול בירכתיים, בין דלתות הים בסיפון התחתון ביותר. הרביעי בסיפון השני מתחת למדרגות העולות מהסיפון השני לשלישי. כיוון המדרגות בכיוון החרטום.

16.7.47

ל – א'

מ – אמנון

אין לנו בטחון מלא שנגיע בזמן, לכן מציעים שנקבע מעכשיו את זמן העבודה ליום ששי בבת־ים. היות וחוף בת־ים מלא סלעים והעליה לחוף תיעשה תוך התנגשות קשה עם המשחיתות, אין בטחון מלא שנוכל לקבוע את מקום העליה כפי רצוננו. לכן הננו דורשים שהעליה תיעשה עם אור. עליכם לזכור כי בכלי 4500 איש.

16.7.47

ל – אמנון

מ – א'

כמה חבלים יש ברשותכם?

17.7.47

ל – אמנון

מ – א'

אנו קובעים את העבודה למחר בערב. ייתכן שעוד יבוא שנוי במקום העבודה. בעשר נודיעכם סופית.

17.7.47

ל – א'

מ – הנשיא

אני אנסה את הדיבור בגל הנוכחי. ברגע שאגמור – אאשר.

17.7.47

ל – הכלי

מ – א'

מקום העבודה סופית בת־ים. לפי מפת החוף אין סלעים. המקום המדויק לפי הגדרה כמיל וחצי דרומית לנמל יפו. אורות לא יהיו. עליכם להגיע לא לפני שעה 2300. אין שום אפשרות לעבוד באור. תנו תשובה בענין החבלים. מה מכסימום המהירות שהנכם יכולים לפתח?

17.7.47

ל – א'

מ — אמנון

הבוקר הצטרפו עוד ארבע משחיתות לליווי. בסיכום מלוות אותנו חמש משחיתות וצלבנית אחת.

17.7.47

ל – א'

מ— אמנון

החבלים שלרשותנו: א. חבלי ירידה עם פקקים 450 מטר. שלושה אינצ' היקף. ב. כבל שני אינצ’ים עובי לעוגן ירכתיים 450 מטר. ג. חבלי התקשרות, כל חבל חמשה אינץ' 60 מטר אורך, לזריקה מהירכתיים לתפוס את מדחף המשחיתה. ד. שני כבלים דקים, כל אחד 60 מטר לאותה המטרה. ארבעה חבלים לסירות ההצלה 30 מטר…

17.7.47

ל – א'

מ – אמנון

תאריך 17. שעה 0830. צפון 3146. מזרח 3108. מהירות 09.0. קורס 110. הים בינוני.

17.7.47

ל – א'

מ – אמנון

מזכירים שנית הערב בשעה 2110 לפי שעון הארץ נשדר לישוב בגל הראשי שלי. האם הישוב מוכן?

17.7.47

ל – א'

מ – הנשיא

הודיעו מיד הישוב מוכן או לא? נגיע מחר בשעה ובמקום הקבועים.

17.7.47

ל — אמנון

מ – א' ומתתיהו⁴

תכניתנו שתרדו בבת-ים מחר בלילה בחיפוי. לאור היום החיפוי אינו אפשרי. אם אינך יכול להגיע לבת־ים בלילה כהודעתך, עליך לבוא לתל־אביב ביום ככל המוקדם וננסה הורדתכם בעזרת ההמונים. חיפוי בתל־אביב בלתי אפשרי. אם לא תצליחו להתחמק לתל־אביב נסו שנית בסביבות חיפה. ענה מיד החלטתך בדבר בת־ים ומתי תוכלו להגיע לתל־אביב.

17.7.47

ל – הנשיא

מ – א'

תנו שידור לישוב הערב בשעה 2000 גמת⁵. ומחר ב־0530 גמת. בגל 8400 ק“ס. תפתחו בקריאה משך עשר דקות כדלקמן: “האזינו לקול אנית המעפילים של ההגנה המתקרבת לחופי הארץ”, וחוזר. אחרי הקריאה תנו את השידור. תקפידו על מרחק מהמיקרופון, בשעת הנסיונות שידורכם היה קטוע. שימו לב: אנו נעביר את שידורכם בגל נוסף, 6450 ק”ס. תנו קריאת כיוון למכשירים שלנו רבע שעה לפני התחלת שידורכם. משך שלוש דקות בגל 8400, תקראו ספרות באנגלית.

17.7.47

ל – הכלי

מ – א'

נקרא לצבור להאזין לכם. בשידורכם רצוי לספר על סבלותיכם, שאיפתכם לארץ, המחאה נגד השלטון וסגירת השערים: רצוי לקרוא להתערבות ועדת האומות המאוחדות, קריאה לישוב להזדהות אתכם, הודעה שאינכם האחרונים וההעפלה תמשך. עליכם להמנע בהחלט מלתת הוראות לצבור ומלקרוא את הצבור לפעולות.

17.7.47

ל – א'

מ - הכלי

נעלה מחר בבוקר לחוף תל־אביב בנקודה שציינתי. אנו יכולים להגיע בכל שעה החל מ־0700 לפי שעון הארץ. הודיעונו את השעה הרצויה לכם. על התחמקות משש משחיתות אין לבנות הרבה. אני בונה על ערמה והתפרצות מהירה לחוף. כל זמן ההחפרצות נתגונן כשהשליטה על הכלי תהיה בידינו. אם נצליח להגיע לחוף נוריד מיד שחיינים ואת כל הסירות. בשטח זה ההכנות הן רבות ובסדר.

17.7.47

נשדר בזמנים וברוח ההוראות שקבעתם.

הערה: הקשר הבא בשעה 2000 לפי שעון הארץ.

17.7.47

הגדלנו מהירותנו. מחר יום ששי.18.7 בשעה שמונה בבוקר נגיע מול חוף תל־אביב. נעלה לחוף בשעה שתודיעונו. רוחנו איתנה. היו חזקים.

17.7.47

ל – הכלי

מ – א'

תעלו לחוף בשעה 0900 לפי שעון הארץ. אשרו.

17.7.47

ל – א'

מ—הכלי

בסדר. נעלה על החוף בשעה 0900. היו חזקים.

מתוך שידור אל הישוב

ספינת מעפילים הנושאת את השם “יציאת אירופה תש”ז" (אקזודוס 1947) חותרת אל חופי הארץ, לאחר שהצליחה לפרוץ את ההסגר שהושם על ההעפלה בנמלי היציאה.

בספינת־ההגנה יציאת אירופה תש"ז נמצאים ארבעת אלפים חמש מאות וחמשים וארבעה מעפילים (1600 גברים, 1282 נשים, 1017 בני נוער, 655 ילדים ותינוקות).

הצי הבריטי גילה את הספינה. כוח ימי המורכב מחמש אניות־משחית ואנית־סיור אחת סוגר עליה מכל צד ומלווה אותה בדרכה.

“האזינו לאנית המעפילים “יציאת תש”ז” – אנו נמצאים במרחק כ־100 ק"מ מחופי הארץ ומרגע לרגע אנו מתקרבים לחוף הנכסף. האניה הפליגה בפברואר מבאלטימור לחופי אירופה. לרגל סערה נאלצה לחזור וכעבור זמן מה הפליגה שוב לאירופה. במשך חודש ימים נעשו בה כל התיקונים הדרושים והתקינו אותה להסעת העולים. מרגע בואה לאירופה עשו הבריטים הכל למען מנוע הפלגתה ונתנו הוראות לחברות למנוע ממנה את האפשרות לקבל דלק. ב־25 באפריל הגענו לאיטליה. מיד הופקד עלינו משמר של אנית מלחמה איטלקית אשר מנעה את העלאת האנשים על האניה ואת הפלגתה. ב־13 ביוני הגענו לצרפת וגם כאן התחילו הבריטים מיד בפעולתם למנוע את ציוד האניה בדלק ובמצרכים אחרים. למרות כל ההפרעות הצלחנו במשך מספר שעות להעלות על האניה למעלה מ־4500 עולים. כ־5 דקות לפני הזמן שנקבע להפלגה התערבו הבריטים ודרשו מן השלטונות הצרפתיים למנוע את הפלגתנו. ב־11 ביולי בשעה חמש בבוקר הצלחנו לנתק את החבלים שקשרו אותנו לרציף ורב החובל הוציא את האניה מן הנמל בלי הדרכה של נווט. למחרת הופיע מפציץ בריטי בעל 4 מנועים מעל האניה ולאחריו אנית־סיור ואנית־משחית שליוו אותנו כל הדרך. עכשיו מלוּוָה האניה 5 אניות־משחית ואנית־סיור. בדרך נולדו לנו שתי תינוקות והננו מבכים את הקרבן הראשון של אניתנו – אחת האמהות מתה בלידתה. התינוק בריא ונמצא בטיפולנו. שוב נתגלתה גבורתה של האשה העבריה המעיזה ועולה על אנית מעפילים גם בהתקרב ימיה ללדת. תהי נשמתה צרורה בצרור גבורת ישראל.

“מאשימים אותנו, את מארגני ההצלה והעליה, באונאַת אנשים וברדיפת בצע ואת האניות שלנו מכנים “אניות עבדים”. מאות אלפים יהודים עניים תורמים מפרוטותיהם האחרונות להצלת השרידים האחרונים שנשארו אחרי הטבח האיום של ששה מיליונים יהודים. בזמן ההוא לא נמצאו אפילו אניה אחת ואפילו אוירון אחד להצלתם. עכשיו יש מטוסים ואניות למכביר לציד המעפילים ולגירושם, והון תופפות מוצא לרדיפת השרידים נצולי הטבח. העובדים באניות הם מתנדבי העם שלא על מנת לקבל פרס, ולאלה קוראת התעמולה בריטית “רודפי בצע”. שום רדיפות ושום מכשולים לא יעכבו את זרם ההעפלה ואלפים רבים יבואו אחרינו.”

“ועדת האו”מ היושבת בארץ:

“אדונים נכבדים, פונים אנו אליכם בזה בבקשה לבוא אלינו, על סיפון אניתנו לגבות עדות חיה מ־4500 הנמצאים על האניה “יציאת תש”ז”. נא לראות במו עיניכם את אניתנו, את סבלנו ואת מאמצנו לחתור לחופי המולדת; תראו במו עיניכם את שרירות הלב הבריטי המנסה לגרש אותנו מחופי הארץ, כדי להכניס אותנו למחנות ריכוז מגודרי־תיל, המזכירים לנו כל הזמן את מחנות הריכוז בהם היינו כלואים בימי הנאצים באירופה"

17.7.47

ל – הכלי

מ – א'

השידור נשמע טוב. חזקו.

קצרו את שידורכם מחר ב־0530 גמת בבוקר, ועד לעשרים דקה מכסימום. אחרת יכסו אתכם מכשירי הפרעה. קצרו הקריאה בפתיחת השידור לחמש דקות.

18.7.47

ל – א'

מ – הכלי

הודיעונו פרטים האם השידור היה בהתאם לדרישתכם. מבקש תשובה מידית.

18.7.47

אנחנו עשרים מיל מערבית לעזה. עם אור נגיע לעזה ומשם נסע לאורך החוף. בתשע נעלה לחוף תל־אביב.

18.7.47

ל – הכלי

מסכימים לשידורכם. רושם השידור עצום. חוזרים על הוראתנו מאתמול לא לשדר קריאות העלולות להתפרש כהוראות.

18.7.47

ל – א'

מ – הכלי

התחילו להתקיף הבוקר עם שחר, יש הרוגים ופצועים, התנקשות בעינה עומדת.

18.7.47

ל – הכלי

מ – א'

היש בדעתכם לעלות בקרית חיים? איפה אתם נמצאים?

18.7.47

מ — הכלי

ממשיכים לחיפה.

18.7.47

ל – א'

מ — אמנון

לכל המלווים שלום. אחד מחבר העובדים נפצע בכדור. הודיעו מיד למשפחות.

18.7.47

ל – הכלי

מ – א'

איפה אתם נמצאים? מתי תגיעו לחיפה?

18.7.47

מ – הכלי

נגיע לחיפה בשעה שלוש. מה ההד בארץ על תפיסתנו?

18.7.47

ל – א'

מ – הכלי

אנו עכשיו מול חיפה, בעוד שעה נכנס לנמל. המשיכו להאזין. אנו נשדר עד הרגע האחרון.

18.7.47

ממשיכים לחיפה בעצמנו. המון פצועים מכדורים, המספרים אינם ידועים. משחיתה באה לקחת הפצועים, הפסקנו ההתנגדות. בכוחות עצמנו ממשיכים לחיפה. יש כ־20 שבויים אנגלים, מנהלים אתם משא ומתן. ביניהם כמה פצועים.

18.7.47

מחוץ למים הטריטוריאליים, כ־25 מיל מהחוף. כשש משחיתות התקיפו ללא התנגדות. ההתקפה נמשכה כשתי שעות, השתמשו בגזים ופתחו באש. כרגע באה משחיתה לקבל הפצועים, ממשיכים בכוחות עצמנו בכוון לחיפה. מנהלים משא ומתן עם השבויים.

עִתּוֹן הַמַּעְפִּילִים – גְלָּיוֹן א' – בָּאֳנִיַּת הַגֵּרוּשׁ

מֵעִתּוֹן יְלָדִים

עַל אַדְמַת גֶּרְמַנְּיָה

הַמְּבּוּרְג: – “לָעִתּוֹנָאִים הַכְּנִיסָה אֲסוּרָה”

18.7.47

הקרב נמשך למעלה משעתיים וחצי. בידינו כ־10 שבויים, כמה מהם פצועים קשה. מספר הרוגינו שלושה, מהם שני ילדים, כ־20 פצועים מכדורים, מהם כמה קשה. מתנהל משא ומתן עם השבויים. כל הנשק שנתפס נזרק לים. עתה באה משחיתה לקבל את הפצועים.

18.7.47

יש לציין שרוח אנשינו איתנה, הספינה ניזוקה קשה, כל בנין העץ נפגע, מים נכנסו לחדר המכונות, הגשר לא בידינו, אני נוהג בגלגל הרזרבי מתחת לאניה, אנו שולטים באניה, אנו נוסעים בכיוון חיפה. משחיתות מלוות אותנו מכל הצדדים. אוירונים חגים מעלינו, יש לנו כמה עשרות פצועים קשה, עדיין מתנהל משא ומתן עם השבויים.

טעות, בידינו כ־30 שבויים בריטיים, כולם מרוכזים על הגשר, השלטון על האניה בידינו.

18.7.47

אנו מפסיקים מטעמי בטחון. מרחפת סכנת טביעה, האניה דולפת. ממשיכים במלוא המהירות לחיפה, שם נוריד הפצועים. השבויים עדיין בידינו. אני חוזר על התפתחות הענינים. השלטון על הכלי עדיין בידינו. ממשיכים בכיוון לחיפה, בנין העץ נהרס. מים נכנסים לאניה, ממשיכים במלוא המהירות לחיפה על מנת להוריד הפצועים. המשיכו להאזין. אנו ממשיכים שידורנו.

רוחנו איתנה, כרגע 30 שבויים בידינו, מהם כמה פצועים קשה. האניה ניזוקה. מצב האנשים טוב. מוכנים להמשיך במאבק. המשיכו להאזין באופן קבוע, גם אם נצטרך להפסיק לפתע. אנו נשדר לישוב לפי התכנית. בשעה קבועה ובגל קבוע. אם יש לכם הוראות הודיעו.

18.7.47

הקשב, אנו ממשיכים. הנכם מאזינים לאנית המעפילים “יציאת אירפה תש”ז", אנית המעפילים לתנועת המרי העברית. אנו משתדלים להגיע במהירות המכסימלית לחיפה. יש כמה פצועים קשה, מהם הזקוקים לערוי דם. לא העברנום למשחיתה, היות והמשחיתה מתנודדת. אנו נוסעים במהירות של 13 קשר. נודיעכם באיזו שעה נגיע לחיפה. עד עתה לא ידוע מה מספר הפצועים מכדורים ושאר החבלות. מכל השבויים יש כמה פצועים קשה. מצב המעפילים איתן, תקותנו שתחכו לנו שם. אנו נוסעים בכיוון חיפה. יש תקון באינפורמציה הקודמת. אנו מפעילים את כל המשאבות, הצלחנו להוריד את המים שנכנסו לאניה. אנו מתגברים על הדליפה. המשיכו להאזין.

18.7.47

סיכום אחרון של אבידות: הרוג אחד, חמישה גוססים, 15–20 פצועים קשה, 80–100 פצועים קל.

18.7.47

הצלחנו להתגבר על דליפת המים, המשאבות עובדות במלוא הקצב. נוסעים בכיוון לחיפה במלוא המהירות. מצב הפצועים כפי שהיה. מצב בטחון הכלי בסדר. ייתכן שנגיע בשעה 1500 לפי שעון הארץ לחיפה. ממשיכים במלוא המהירות. מצב הפצועים ללא שינוי. מצב רוחנו מרומם. רצוננו איתן.

18.7.47

בעוד שעה ומחצה נגיע לחיפה. הרי הכרמל נראים לנו מרחוק. מצב הפצועים לא השתנה. אם לא תוגש העזרה במהירות המכסימלית אנו עלולים לאבד אנשים. מצב הגוססים בכי רע.

18.7.47

ל – הכלי

מ – א'

הוכרזה שביתה כללית. הישוב זועם. מזועזעים מההתנפלות האכזרית עליכם. גאים על עמידתכם האמיצה. אבלים על האבידות. על אף הכל ההעפלה תימשך. כתוצאה מפניתכם, ועדת או"מ יוצאת לחיפה. חזקו ואמצו.

20.7.47

ל – מ'

מ – א'

הסיכום האחרון של קרבנות “אקזודוס”: שלשה הרוגים – ויליאם ברנשטיין, אמריקני מהעובדים, מרדכי בומשטיין והירש יעקובוביץ'. נער בן חמש־עשרה. כחמישים פצועים וחולים נשארו בבתי־חולים בחיפה ועתלית. כעשרה מקרובי החולים נשארו בעתלית. פולה אברמוביץ מתה לפני כמה ימים בלידה. בסך הכל ארבעה קרבנות.

מיד לאחר כניסת האניה לנמל התחילה ההעברה לשלוש אניות הגירוש שנמשכה כל הלילה. האניה האחרונה הפליגה לקפריסין בשבת בשעה 0645.

היום בשעה 1600, בזמן הלוית הקרבנות, תתקיים שביתה בכל הארץ. בתל־אביב תהיה תהלוכת הפגנה.

21.7.47

ל – מ'

מ – א'

אין עדיין אישור שמעפילי “אקזודוס” הגיעו לקפריסין. עתונאי חוץ מפיצים שמועות שהוחזרו לצרפת. גירסה אחרת – לאפריקה הצפונית. כנראה, שלושת אניות הגירוש מחכות בלב ים להוראות. בישוב דאגה ומתיחות. אתמול התקיימה שביתה בארץ ותהלוכות בתל־אביב. הלילה התקיפה תנועת המרי בחיפה תחנות ראדאר, התקפה אחת הצליחה. אחד החברים נהרג.

הכומר גראואל העיד אתמול בפני ועדת או"מ.

כמה מחברינו חושבים שצריך לפעול בין ידידינו בצרפת בקשך לאפשרות החזרת המעפילים. מניחים שאתם עומדים על המשמר. נא להודיענו מה פעלתם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

7.9.48

הבטחת ההגנה קוימה

ל – מ'

מ – בן־יעקב, פריס

הוצאנו אחרוני “אקזודוס” מגרמניה. פרט לחולים לא נשאר אף אחד. עם עלית שבעים האחרונים ב“קדמה” הקרובה מילאנו ההבטחה להעלות אנשי “אקזודוס”. מסור לכל אלה שידם היתה במפעל זה.

 

המכתב האלמוני    🔗

המכתבים שבמדור זה לא נכתבו במקורם בעברית, ונתרגמו מכמה לשונות: אידיש, צרפתית, פולנית, רומנית, הונגרית, גרמנית ועוד.

א    🔗

חוף צרפת, 30.7.1947

אהובי ויקירי!

אנו נמצאים עתה בנמל צרפתי, לא הרחק ממרסיי, החשוב ביותר הוא. שאנו בריאים.

הייתי יכול לכתוב לכם הרבה הרבה מאשר עבר עלינו, אבל אינני בטוח אם תקבלו את מכתבי. העיקר הוא, כי כל האנשים באניה, מקטן ועד גדול, איש ואשה, חדורים תקוה להגיע לארץ־ישראל. הם לא הצליחו בשום אופן לשבור את רוחנו. להיפך, גבר בנו הרצון להשיג את המטרה.

חושבני, כי קראתם עלינו בעתונים. ודאי סופר שם מעט ממה שקרה למעשה, אולם כשיסתיים המאבק בנצחוננו, לא נצטער על שום דבר. יום שלם היינו בחיפה, וזה בלבד הוכיח לנו, כי הכל כדאי – שום כוח ושום נסיון לא ישבור אותנו.

אהובי, קשה אמנם הדרך, אולי אף קשה יותר משתיארנו לעצמנו, אבל בהזדמנות הקרובה, – בואו אלינו. באניתנו יש אנשים זקנים מכם. יש ילדים קטנים מילדיה של נחמה. וכולם, כמונו הצעירים, התעקשו במלחמתם למען החירות. כמונו הם בריאים ונושאים בכל הסבל, שהאויב מטיל עלינו. נגד רצון כזה – אין כל ערך לכוחות תותחים, אניות־קרב ומוקשים. אף האניה המפורסמת, שהטביעה את “גרף שפּיי”, לא תוכל לרצוננו הצודק.

ילדינו בריאים ועל שפתי כולם תפלה, כי יותר ויותר אניות תהיינה משוטטות לחיפה. חנקה מרגישה את עצמה בטוב, ומקוה היא, כי בשתי האניות שהגיעו בזמן האחרון לחופי הארץ נמצאים גם אמה ודוד.

אהובי, עלו בהזדמנות הראשונה, וקחו אתכם רק מעט מטען.

אני דורש בשלומכם ונושק לכם

בנכם הנאמן יוסף

ב    🔗

31.7.47

בן ציון אהובי!

אני מרגיש את עצמי בריא וער. כלומר – בריא למדי כדי לשאת בסבל וער למאבק, אם יהיה צורך בכך, למען כבוד עמנו וארצנו…

אני דורש בשלומך ונושק לך

להתראות בארצנו (במקור בעברית) ולול

ג    🔗

31.7.47

למשפחת לינר

שלום!

מרוצים הננו, אנחנו הלוחמים למען הארץ, וממילא גם למען עתידנו אנו, כי הרי יודעים אנו מה צפוי לנו מן הישיבה במחנות הגולה. נא למסור לכל החברים והמכרים, שיצאו לדרך ואל ילכו שולל אחר הצלחותיהם הזמניות – הצלחות אלו הן מלאך־המות שלנו…

קרסנופוליה

ד    🔗

31.7.47

יקירי!

גדול היה הנסיון: להיות כה קרוב אליכם מבלי שנוכל לראותכם. אבל כזה הוא גורלנו. אל תדאגו לי, יקרים. הרי את, אמי היקרה, יודעת יפה, שרגילים אנו לסבול. עברו עלינו כבר ימים איומים מאלה, ואני מאמין, שנתגבר גם על אלה. עלינו לחזק את עצמנו, אין כל ברירה אחרת. השתדלו נא לעשות הכל כדי לקצר את ימי שבתי בגולה. לפני שיוודע לנו, תדעו כבר אתם, לאן מובילים את האניות. כתבו לי מיד ואל תחכו למכתב ממני…

(ללא חתימה)

ה    🔗

פורט דה בוק, 31.7.47

שלום לכם, יקרים! (במקור בעברית)

זה היום השלישי שאנו עוגנים בקרבת הנמל, במרחק כארבעה קילומטר ממנו, אבל האנגלים מתביישים להכניס אותנו לתוך הנמל, כי שם מחכים לנו הרבה אנשים פרוגרסיביים הרוצים לראות במו עיניהם באיזו עדינות שומרים הפוליטיקנים האנגלים על האנשים, שלא יאונה להם כל רע (כך טוענים המלווים האנגלים שלנו). אהובי! אנו חיים כאן בתנאים קשים עד מאד, אבל רוחנו לא נשברה. מהרגע הראשון, מאז הפליגה אניתנו לים על אף כל הקשיים, ואחר כך בהתנגדותנו האמיצה, שנמשכה שעה וחמשים דקה, אנחנו וילדינו ובית־הנוער שלנו התיצבנו נגד אניות גדולות של מעצמה אדירה, וביניהן גם ר־91 שאיימה עלינו, כי היא שהטביעה את “גרף שפיי”, – כל אותו הזמן נלחם הנוער שלנו באומץ רוח. בכל מה שהיה תחת ידינו הכינו ב“שודדי הים האצילים”, שהתנפלו בחשכת הלילה על נשים וילדים. אותו הלילה, אור ל־18 ביולי, נחרת יפה בזכרונו של כל אחד מהמעפילים, ולנצח יהיה לדראון למדיניות השפלה של האימפריאליזם האנגלי. אבל הם לא הסתפקו בסיום זה של הפרשה, הם ציפו לכך שאנו נתעייף, הם קיוו, כי העינויים על פני הים ישברו את רוחנו, ובהגיענו להופי צרפת נאמר נואש ונודה לאל על כל שיציעו לנו. אך הם טעו טעות יסודית. מיום ליום גובר בנו אומץ רוחנו, מרגע לרגע גדל בתוכנו הרצון לשוב לארץ; ואין בזה מקרה, שעד כה לא ירד אף איש אחד מהאניות. כולנו בריאים, כולנו חזקים, וביכולתנו לעמוד עוד. עתה מתביישים הג’נטלמנים האנגלים על “חתיכת העבודה” שעשו. אין הם נכנסים אל הנמל, שבאי־כח הצבור לא יראו את פרצופם. אבל העתונות הצרפתית כבר כינתה אותנו בשם: “אושוויץ האנגלית השטה”. אי אפשר להסתיר דברים כאלה מפני העולם. האימפריה האנגלית לא תגרש עוד מעפילים לצרפת, ותחת 4500 יבואו לארץ הרבה יותר…

דרישת שלום לכם (בעברית)

יוסף חנגה

ו    🔗

ילדי האהובים והיקרים, חנה’לה ואריה!

מי יתן ותחיו ותהיו בריאים. ילדי היקרים, ראשית עלי להודיעכם, כי אנו באניה, באחת משלוש האניות העוגנות עתה ליד חופי צרפת. ב־18 ביולי היינו ליד חופה של חיפה, אולם לצערנו הרב החזירו אותנו. זה שלושה שבועות אנו על פני הים. עלינו עובר הרבה. לאן יטלטל אותנו גורלנו עוד, אין לדעת. אבל, ילדים, אל דאגה! האור עולה רק מתוך החושך. חנה’לה, נא להודיע ליוסה’לה כי דודו יוסף הזקן גם הוא נוסע אתנו. הקבוץ שלנו נשאר עוד ב… אני מקוה, שהכל ידוע לכם.

אמכם המאחלת לכם כל טוב,

אטל

הדוד דורש בשלום כולכם.

ז    🔗

1.8.

אל קבוץ “העובד” ע"ש ארלוזורוב במושסהים, שלום רב!

חברים אהובים!

מי יודע אם המכתבים מגיעים אליכם, כי הרי אנו שולחים אותם בדרך מקורית: זורקים אותם לתוך הים, ואנשים השטים בסירות דייגים אוספים אותם, אולם אין אנו יודעים, אם אמנם יגיעו לתעודתם. חברים יקרים! אנו משתוקקים מאד לדעת מה נשמע אצלכם, איך מתנהלת העבודה בקבוץ? אנו מרגישים את עצמנו טוב מאד. כי מה חסר לנו? נוסעים בים התיכון כתיירים וחיים על חשבון אוצר המלך, ובכן מה חסר לנו?…

מתי נמשיך בנסיעה – אין איש יודע, לפי שעה לא זזים. כתר המלכות של האימפריה האנגלית ראשו עליו סחרחר במקצת בעניננו, אבל מה לעשות? הוד מעלתו היה סבור, כנראה, כי כאשר יחזירו אותנו מחיפה לצרפת נמהר לעזוב את אניות הכתר, והנה נוכחו לדעת, שאין בדעתנו לעשות כן. החלו להתעסק בועידות, מברקים ואינטרבנציות דיפלומטיות. בקיצור – רעש בעולמנו…

בכבוד,

רפפורט, בלה, יהושע

ח    🔗

פורט דה בוק 30.7.47

דודי האהוב והיקר, דודתי האהובה והיקרה –

כולנו בריאים ואל תדאגו לנו עתה – על אף כל הקשיים נגיע למולדתנו – ארץ־ישראל. לא נראה עוד בעינינו את מרצחי אחינו ואחיותינו ולא נתגולל עוד במחנות.

אנו שואפים לחיים חדשים, לחיי חופש על אדמתנו בארץ־ישראל, ואת מטרתנו נשיג באומץ רוחנו. כאשר רק אגיע למקום מסוים אכתוב לכם ואספר על נסיעתנו שיש בה ענין רב.

ממני שאר־בשרך

צדוק

ט    🔗

מרסיי, יום ו' (התאריך המדויק אינו ידוע לי)

לאמי האהובה והיקרה ולגציל, שלום!

– – – והאנגלים רוצים שנרד בצרפת, אולם אנו לא נסכים ולא נרד! הממשלה הצרפתית מוכנה להעניק לנו את כל הזכויות, אבל אנו מודים לה ומוותרים על כך ונמשיך במאבקנו עד שנשיג את מטרתנו – ואם גם יתפקעו האנגלים. הם מתחרטים כבר על שהתחילו אתנו.

יהודי צרפת מספקים לנו מזון. הם מטפלים בנו כמיטב יכולתם, כדי שנוכל להמשיך במאבק, למעננו ולמען היהודים כולם. ולבטח נשיג את מבוקשנו.

ערב ערב עורכים אנו באניה קונצרטים בהשתתפות טובי האמנים שלנו. כולנו מעודדים ועליזים. המות לאנגלים.

נשאר כאן ודאי עוד מספר ימים ונשוב בעזרת היהודים בעולם כולו. שמה של אניתנו הוא “יציאת אירופה 47” – ודאי שמעתם על כך. העתונות הצרפתית מעודדת אותנו ומחזקת בנו את אמונתנו. מקבלים אנו צרכי אוכל לרוב ופירות. היום אכלנו אגסים ועגבניות ושתינו קקאו.

בקיצור, היו שמחים על שאנחנו בין המאושרים באניה זו. אל תדאגו לנו. אנו מודאגים רק בגללכם, אבל אתם אל תדאגו לנו. אמונתנו איתנה, כי נשיג את מטרתנו!

דרשו בשלום כל היהודים ובשלום כל שכנינו בלנדסברג – ולכו כולכם בעקבותינו.

שלכם

מאיר וחנה’לה

י    🔗

31.7.47

יוסף אהובי!

אתם רואים ודאי יצורים אומללים בכל אלה הנמצאים באניותינו. אבל אני מרגיש את עצמי מאושר על שיכולתי לשמור עד כה על כבודו של העם היהודי ואני מקוה שאוכל לעשות זאת גם להבא. אני מתפלל רק, שהדבר ייגמר בטוב.

אני מרגיש את עצמי יפה מכל הבחינות, ולא אני בלבד, אלא הרוב הגדול שבנו איתנים ברוחם. על מה שעבר עלינו ודאי קראת בעתונים, אבל גם העתון אין באפשרותו לתאר איך היה הדבר לאמתו.

להתראות בארצנו! (במקור בעברית)

שלך

ולול

י"א    🔗

לאבי היקר ולרוזה שלום!

אבא היקר. יש לי עתה הזדמנות לכתוב לך מלים אחדות. הנני על פני הים. על האניה שמעת ודאי. נוסעים אנו 4500 מעפילים. שעתיים נלחמנו בבנדיטים האנגלים, לא הסכמנו שיובילו אותנו כצאן. הגינונו על כבוד העברי בארץ ועל כבוד היהודים בגולה. כמה מבין אנשינו נפלו, אבל לא נבהלנו ולא נרתענו.

(ללא חתימה)

י"ב    🔗

מרסיי, 30.7

אחותי, גיסי והילדים האהובים!

– – – הקרב נמשך שעתיים. זה היה איום, אבל אנו והילדים החזקנו מעמד. זה היה ממש כמו במלחמה.

– – – לאן יובילו אותנו עתה, אין לדעת. השם יעזור לנו שנהיה בריאים ונוכל להחזיק מעמד גם להבא. עברו עלינו ימים של רעב, אך היום, במרסיי, הביאו לנו אוכל מהג’וינט. הצפיפות באניה רבה וחם מאד. מחזיקים אותנו מאחורי גדרי־תייל ואין אנו רוצים לרדת מהאניה…

ממני אחיך הצעיר ביותר

יהושע

י"ג    🔗

3.8.47

אבי היקר והאהוב!

אתמול שלחתי לך מכתב בהזדמנות והיום אני שולח לך מכתב שני. זה אסור אמנם, אבל אין עושים רק מה שמותר. ואם יגיע לידיך מכתבי, יהיה זה רק הודות ליהודים שלנו, העושים למען עניננו הלאומי במסירות נפש. אני מניח, כי יודע אתה למי אני מתכוון – תבורכנה ידיהם…

זה ששה ימים אנו בנמל בתנאים כלכליים וסניטריים קשים מאד. לאנשים מבוגרים קל יותר לשאת בכל אלה, אבל לילדים, ילדי ישראל, קשה מאד. כל זה מזכיר לנו את ימי היטלר, והחיילים האנגלים השומרים עלינו הם כאנשי ס. ס. האגרוף מתכווץ כאשר מסתכלים בפניהם. אבל אנו חסרי־ישע כילדים הקטנים השוכבים לידי ומתענים. תאר לך, כי בחדר, או יותר נכון, בלול הגדול פי שניים וחצי או פי שלושה מחדרך בנוישטאט, חיים למעלה מ־400 איש, לרוב נשים הרות, ילדים וזקנים. האויר הוא ללא נשוא ועל הסיפון מרשים לעלות רק לעתים רחוקות. אבל על אף כל זה, האמן לי, אבי היקר, אם גם אינני אידיאליסט גדול, שמח עלי לבי כאשר הנני מרגיש, שעם ישראל קם לתחיה – ולא בשל לחץ חיצוני, אלא מחמת הכרח פנימי, כי אחרת אי אפשר להתקיים, ומכאן העובדה, שאף יהודי אחד, מלבד החולים קשה, לא ירד מהאניה, למרות המדה הנאה של הכנסת אורחים, אשר גילתה כלפינו הממשלה הצרפתית.

הייתי רוצה לכתוב לך עוד ועוד. ודאי תבין לרוחי. הלב עובר על גדותיו, אבל לצערי…

היו בריאים וחזקים, כאחולי בנך האוהבך בכל חום לבו.

הרשקה

י"ד    🔗

בצפון ים התיכון, 31.7.47

גולדה האהובה, שלום רב לך!

– – – ודאי קראת בעתונים על האניה “יציאת אירופה 47” שהסיעה 4500 מעפילים. לאשרי, זכיתי גם אנכי להיות ביניהם. אין אני יודע עדיין מה יהיה בסופנו, אבל אני מאמין שיהיה טוב. הדרך קשה מאד, אמנם, אבל גם המטרה נעלה מאד. והנני מאושר להיות באניה זו… אתמול בקרו אצלנו עתונאים וצילמו אותנו. מעל לאניה טסים אוירונים רבים המצלמים אותנו. אנו מוקפים גדרי־תיל. חושבני, שתראה את התצלומים בעתונים – בעתונים הצרפתיים ראיתי כבר תצלומים מהאניה.

(ללא חתימה)

ט"ו    🔗

4.8.47

מיכאלי היקר!

בעצם הייתי צריך לכתוב לך ספר שלם, כי מה שעבר עלי ראוי לתיאור מפורט. הדבר ידוע לך ודאי – אני משער שקראת עליו בעתונים. מרצוני להודיע לך רק, כי הנני עדיין בנמל במימי צרפת.

ראשית, הריני מודיע לך, שהנני בריא וגם מצב בריאותה של אשתי היקרה טוב. היא חזקה ברוחה ואמיצה. על גורלנו להבא אין עוד לדעת דבר של ממש. אין אנו יודעים היכן יורידו אותנו. המאבק נמשך מאז גורשנו מחיפה. עליך לדעת, מיכאלי היקר, שהיינו בנמל חיפה, ראינו את הכרמל ואת חיפה. תאר לך את שמחתנו. במלים אין לתאר את התלהבותנו. בדמעות ובגיל שרנו את “התקוה” על פני מימיה של ארץ־ישראל. בכי והתיפחות פרצו בנמל חיפה. כי נאבקנו מרה עד הגיענו אל החוף. גם עתה אינני יכול לכתוב לך פרטים, פחות או יותר ידועים הדברים מהעתונות, כי אניתנו עשתה רושם. חושבני. בחלק גדול של העולם.

4500 אנשים נלחמים זה ארבעה שבועות על פני המים. הרי תבין. מיכאלי האהוב, מדוע אינני כותב לך על מאבקנו, על אשר עבר עלינו עד עתה והצפוי לנו עוד עד שיביאו אותנו למקום בלתי ידוע לנו עדיין. הממשלה הצרפתית קבלה אותנו באופן ידידותי, אבל הודינו לה באדיבות. הודענו לה כי מטרתנו היא ארץ־ישראל.

דרישת־שלום מקרב לב ונשיקות חמות.

ממני

ימוני

ט"ז    🔗

אנית־אסירים. נמל דה־בוק בצרפת. 30.7.47

שלום רב לך, לאה יקרה! הנני כותב לך בשם כל הילדים וכל המנהלים. הנני מודיע לך: כולנו בריאים ונמצאים יחד באניה אנגלית אחת. מלבד טוביה “הסנה”, אשר חלה קשה והועבר בחיפה לאניה אחרת. עכשיו קבלנו ידיעה, כי הוא הבריא ונמצא יחד עם יתר המעפילים.

לאה! אני רוצה לכתוב לך בפרוטרוט על כל אשר עבר עלינו, אבל אני מרגיש שלא אוכל לרכז את מחשבותי אני כותב בשבתי על הרצפה באולם צר, שנמצאים בו כ־250 אנשים וטף, הצועקים, מפטפטים, מתוכחים, מריבים…

יצאנו מנמל סט אשר בצרפת, 4,500 איש באנית מעפילים אחת, ובהם כ־700 שומרים, אשר 75 אחוז מהם מאורגנים בקבוצי נוער, קבצים בוגרים וותיקים. הערה ראשונה: אל תשלחו אנשים בעליה ב' עם משא כבד, עם חבילות כאלה שאנחנו לקחנו אתנו. אין זה נחוץ כלל. היוצא לדרך לעליה ב' צריך לקחת אתו רק כוח, כוח פיסי וכוח רוחני של רצון כביר. כל היתר שלחו בעליה א'.

ועכשיו, מעט על ההתנגשות עם אניות־המלחמה האנגליות, אשר ליוו אותנו מחופי צרפת עד חופי הארץ. המועצה השומרית אשר על האניה החליטה להוציא על הספון למעלה, להתגוננות, את כל חברי תנועתנו מגיל 14. ילדינו יצאו כאחד. גם החלשים שבהם לא רצו להשאר למטה, למרות פקודתי. בלילה הזה, ליל המלחמה עם הצי הבריטי, עמדו ילדינו על משמרתם ועל ראשיהם מטר של פצצות מדמעות וזרמי מים מלוחים. רמוני הפחדה וגם יריות וכדורי־מות ממקלעים ואקדחים. איש מהם לא נסוג אחור. זרקו על ראשי האנגלים בקבוקים, קופסאות שימורים, תפוחי־אדמה. עשרות חיילים אנגלים נפצעו וקבלו מכות כאשר לא תתארו לעצמכם. אז ראינו, כי עבודתנו לא עלתה בתוהו. כל הצרות וכל הקשיים חישלו את אפיים של ילדינו. הם חיים בחברות, דואגים ועוזרים איש לרעהו, ביחוד הבחורים. רבים מהם התעלו לגובה מוסרי וחברתי נאה של שומרים אמיתיים. מראיהם החיצוני של הילדים הוא מדולדל ועלוב. כולם רזים וחיורים, אבל כוחם הרוחני הפנימי עלה פי כמה. דוקא המציאות הזרה והקשה נתנה להם כוח, בטחון ואמונה. הם מאמינים עתה בדרכנו יותר מתמיד.

לאה! את מלחמתנו התחלנו מיד כשעלינו על האניה ואנו ממשיכים בה כל ימי נסיעתנו וגם בתוך אנית המאסר. גורלנו אינו ידוע עדיין, אבל אנו מוכנים לכל עד שנגיע לארצנו.

מאיר

י"ז    🔗

בני יחידי שלי, היקר והמתוק!.

זהו מכתבי הרביעי אליך, ומאלה רק אחד בלבד זכה להגיע לסירה – שניים טבעו בים, ואני, כפי שהנך רואה מוסיפה לכתוב.

בני שלי, כותבת אני מאניה השטה בלי סוף ומתי יבוא הקץ לענויים שלנו ולאיזה חוף נגיע – עדיין לא נדע.

יקירי, אף ברגעים הקשים ביותר לא שכחנו, כי לבננו היקר והאהוב, ליוסי שלנו, מלאו ב־27.7 עשר שנות חיים. ביום זה, למרות הרעב, הכאב והפצעים, היינו בלבנו ובנפשנו אתך ויחד עם ברונקה הננו מאחלות לך שפע בריאות, ולהתראות בארץ!

כה עזים ובלתי פוסקים הם הגעגועים אליך, בני, אך כשרואה אני את חיי־הענויים שלנו כאן, הריני מרוצה שאתה נוסע בדרך קלה מזו שלנו.

ימים קשים עברו עלינו. לא הרחק מחיפה התנפלו על אנייתנו. והקרב היה איום ומכאיב. האנגליזים התנפלו עלינו באופן פתאומי, וגרמו לנו אבידות. הקיבוץ שלנו סבל יותר מאחרים, מפני שהיה הפעיל ביותר בקרב. יכול אתה להיות גאה, שהנך שומר. בכל מקום אנו, השומרים, הננו לדוגמה. האויב היכה בנו ובאמצעים שונים עינה אותנו – ביריות, בגזים, בזרמי־מים קרים וברקטות צורבות. ברונקה נפצעה קשה בראשה. אותי היכו וידי נצרבו. נשארנו בחיים, אך הכאב גדול – אל תצטער שאינך אתנו, יוסי שלי, ואילו נשארתי אני אתך, כי אז ודאי לא היתה ברונקה מחזיקה מעמד, כי חלושה היא מאז ומתמיד ואת מוטל⁶ הפצוע קשה הורידו בחיפה – האלוהים יודע מה יהיה בסופו – לכן היא כה בוכה ימים ולילות. שים אל לבך, נפשה כה קשורה בנפשו, ולבי זב דם בראותי אותה. אני כל הזמן על ידה ואינני מניחה אותה לבדה אף לרגע.

הכל היה שווה את המחיר ששילמנו. – אך אילו לפחות הגענו ארצה. אתה ודאי תהיה שם לפנינו – ומתי אזכה לראותך, שמשי ואורי היחיד? נחפש איש את רעהו – אני אותך בארץ־ישראל ואתה, בקש מישהו מהמדריכים שלך, שיחקור אחר רשימת האנשים שנעצרו בנמל הצרפתי.

בני שלי היקר, הרואה אתה מה אמיצה היא אמא שלך? – יחד עם ברונקה עמדתי בקרב, הצלתי אנשים יחד עם כולם, כי יודעת אני, שכל אדם צריך לשאוף למולדת שלו ומי שאינו חושב כך, לא ראוי שייקרא בשם אדם. כה חפצה אני באשרם של ילדי ומתפללת אני לאלהים שנתראה בקרוב בארץ־ישראל – ואז, יקירי שלי, לא יקום עור הכוח אשר יפריד בינינו.

ואתה, יוסי בני, היה בריא וחזק, כי המולדת זקוקה לנוער רענן. תלמד היטב ותהיה חרוץ בעבודה והיה לי זה לאושר.

ברונקה ואני מחבקות ומנשקות אותך פעמים רבות.

שלך.

אמא

י"ח    🔗

אחי היקר!

העבירו אותנו לשלוש אניות ואמרו, שמובילים אותנו לקפריסין. ומה התברר? – רימו אותנו והסיעונו בחזרה לחופי צרפת. כשנודע לנו הדבר, הכרזנו שביתת־רעב באחת משלוש האניות, אשר היו בה רק קיבוצים בלי ילדים קטנים ובלי נשים הרות. האנשים התמרדו ולקחו מהאנגליזים את נשקם. וזהו היום השלישי שאנו תקועים בקרבת חופה של צרפת. חושב אני, כי יראי כבר ידוע לכם על כך מהעתונות. איש מאתנו אינו יורד והם יהיו נאלצים להסיע אותנו ארצה! – יודעים אנו היטב, כי לרדת מהאניה פירושו בשבילנו להפסיק את העלייה, לבגוד במולדת ובעם כולו. ואף כי עייפנו מאד, לא אבדה תקוותנו.

היה בריא.

אחיך יהושע

י"ט    🔗

יקירי!

….. שומעים אצלנו קול שירה המסתיימת ב“הורה” עד שעה מאוחרת בלילה.

אני מתבונן מדי פעם בפעם בפרצופי האנגלים, אשר ודאי מתפלאים בראותם על פנינו לא אותות עייפות, אלא ביטוי של רצון עז, אשר שום דבר בעולם לא יוכל לו ולא ישבור אותו!

שלכם,

יוזיק

כ    🔗

הלה יקירתי!

… ביום הראשון לשבתנו על חוף צרפת, ביקרה אותנו ועדה, אשר הודיעה לנו, כי צרפת מוכנה לקבלנו ולתת לנו תנאי חיים טובים. ומה נעים היה לשמוע, איך יצאה הקריאה האחת והיחידה מאלף וחמש מאות לבבות אדם: “אין אנו רוצים עוד במַידנקים ובמחנות דומים להם!”

האוהבך,

ואניק

כ"א    🔗

דודי ואמא’לה האהובה!

היום הגענו בחזרה מארץ־ישראל לחופי צרפת. ודאי שמעת על נסיעתי ארצה ובכלל על האניה שלנו. ניתן לי לראות את חופי ארצנו, את היפה המתנוצצת בשפע אורותיה — עמדתי ממש בשעריה…

ודאי שמעת את דבר הקרב, אשר התנהל על האניה. גם לי היה חלק בו. יכולתי ליפול קרבן בכל רגע, אך שום דבר לא אונה לי.

באניה יש הרבה ילדים, נשים הרות, זקנים ובעלי מום. וכולם החזיקו מעמד כאיש אחד. “הם”, ז. א. האויב שלנו, העמיד אותנו בתנאים קשים מנשוא, אשר גרמו למחלות שונות ורבות – ללא מזון, ללא מים ואויר לנשימה. אך אין דבר! יודעים אנו לסבול ולכן נחזיק מעמד ועוד נשוב לחופי חיפה היקרים. יש הרבה מה לכתוב, אך אינני יכולה – נתראה, ואז אספר הכל.

ואשר אלי, הרי כל הדרך אני מרגישה את עצמי בטוב. אמנם “שיחקתי” מעט בהקאות, אך כעת הנני איש הים והכל הולך למישרים. בטוחה אני שנחזיק מעמד ובקרוב נתראה.

אני מתגעגעת מאד אליך, אמא האהובה שלי, ומעכשיו לא אעזבך עוד.

כנראה יסיעו אותנו לקפריסין, לכן חכו למכתב ממני ואז תוכלו לצאת לדרך. אני מבקשת מכם: אל תפחדו מדרך זו, כי לנו אין אחרת. ורק היא שתביא אותנו לארץ, אשר לנו תהיה! כתבי לאלימלך, שגם הם יצאו לדרך, אולי יחד אתכם.

אני מסיימת. נשיקות לבביות מבתכם, אשר נפשה יוצאת מכאב ומגעגועים לראותכם במהרה. שלום, שלום. אל תשכחוני ואני מחכה לכם.

להתראות (בעברית) מהר בארצנו. אני נושקת אתכם.

הבת שלכם “היקרה”

שרה

כ"ב    🔗

אמא יקירה!

אמא’לה, עבר עלינו הרבה מאד, אך כל זה לא יעצור אותנו בדרכנו ארצה. להיפך, זה רק חינך בנו את הרצון להגיע למולדת משלנו.

אמא אהובה, אני יודעת שגם עליכם עובר לא מעט, אך כל זה, אמא, מוכרח היה לקרות כך. אל תדאגי, הכל יעבור בשלום ובקרוב נתראה במקום שכה משתוקקים אנו כולנו להגיע אליו.

אמא’לה היקרה! אם לא תקבלו כעת מכתבים או ידיעות ממני לעתים קרובות, אל תדאגו – אני מרגישה את עצמי מצויין, רק מאד מאד מתגעגעת אליכם. אני יודעת שאתם דואגים לי – לא צריך כך, – התחזקו והשתדלו להגיע ככל האפשר יותר מהר. אני מנשקת את כולכם מיליוני פעמים.

שלכם, האוהבת אתכם מאד –

לידה

כ"ג    🔗

שלום עליכם, החבורה ההסנקאית ושארית “בדרך”!

ברגע זה מאד לא נוח לי לכתוב, וביחוד שאני כותבת על הברך. ובכל זאת, הרי רוצה אני לתת לכם אות חיים מאתנו.

היינו די עלובים, ולא כל כך בגלל קור או רעב, אלא בגלל החום האיום וחוסר אויר לנשימה, המוצצים את לשד העצמות. ולמרות הכל, מאמינים אנו, שכל זה ייגמר במהרה והטוב הנכון לנו בוא יבוא.

כולנו דורשות בשלום כולכם,

ידידי היקר!

רגינה

מַכס

כ"ד    🔗

… הובילו אותנו בחורים יהודים, שהם מופת של צניעות ויושר. אנו לא הגענו לשעור קומתם, ואני סבור, שלעולם גם לא נגיע. אלה הם בחורי ההגנה הארץ־ישראליים – כלפיהם יש לי כל הכבוד. הן מכיר אתה את היהודים שלנו, אבל יש לציין, שבהשגחתם של כאלה, היו גם הם לבני אדם.

עוד בהיותנו במים הניטראליים, הקיפו אותנו האנגלים, בשאלם לאן אנו נוסעים. ענינו, כי פנינו מועדות ארצה, ועל כך הודיעו, כי הם אוסרים אותנו. קודם לכך שלחו לנו אולטימאטום, אשר בו נאמר, כי אם לא ניכנע עד 5 בבוקר תהיינה אבידות.

תשובתנו היתה: אם רוצים אתם להלחם בילדים ונשים הרות – בבקשה. השבוננו היה, שעד 5 בבוקר נגיע למימי תל־אביב ושם ודאי מחכים לנו בחורי ההגנה" האהובים שלנו. אך האויב הפר את האולטימאטום והתקיף אותנו ב־3.30, בהיותנו עוד במים הניטראליים. מעשה זה הוא בלתי חוקי. אך הבנדיטים הברוטליים ירו עלינו, ותחת משמרתם הגענו לחיפה. שם פיזרו באניה שלנו כרוזים ובהם ידיעה, כי אנו נוסעים לקפריסין ועלינו להתנהג בשקט. אנו האמנו שהמדריכים שלנו עשו זאת, אך לאחר זמן התברר, שזו היתה עבודתם של האנגלים. בנמל לא נתנו לאיש לגשת אלינו, מלבד לכמה עתונאים, אשר גם אותם החזיקו מרחוק, כדי שחס וחלילה לא ידברו אתנו. העמיסו אותנו על שלוש אניות גדולות והסיעו אותנו בחזרה למרסיי.

כאן באו אלינו נציגי צרפת הנדיבה וההומניטרית והציעו לנו את אזרחותה. אנו הודינו להם מאד על טוּב לבם והכרזנו שאנו רוצים ארצה.

אינני יודע מה יהיה הלאה. זהו החלק הזעום ביותר מכל מה שעבר עלינו. אינני בטוח גם אם המכתב הזה יגיע אליך.

ידידך

יולק

כ"ה    🔗

מיליושה ומונצ’ק האהובים!

אני נמצא כעת בבית החולים שעל האניה. בשעת הקרב נפצעתי פצע קל. אך כל סכנה אינה צפויה לי. בחיפה בדקו אותי, שמו אותי בגבס, אך לא השאירו אותי שם בבית־החולים, אלא העבירוני בחזרה לאניה.

עכשיו מתענינים בנו וחוץ מחופש אין אנו חסרים דבר. בקרוב אולי יחזירו אותנו ארצה. אין אני רוצה לרדת בצרפת. עלי להגיע ארצה, כי שם מולדתי, שם רוצה אני לחיות ואם יהיה צורך – גם למות… אני נרגש מאוד, אך אינני נופל ברוחי. בכלל, מרגיש אני את עצמי טוב מאוד. אל תדאגו לי, אלא לעצמכם.

מה נשמע אצלכם בענין הניירות? האם קיבלתם משהו? ומה מצבכם החמרי?

אני מנשק אתכם

שלכם,

אוסקר

כ"ו    🔗

יקירי!

אני משערת, שכבר ידוע לך, כי היינו בחיפה והאנגלים החזירו אותנו לצרפת. זה היום השלישי שאנו עומדים בנמל ומחכים לבשורה כלשהי. אתמול מלאו ארבעה שבועות מאז ראיתיך ליד קרון הרכבת ולי נדמה, כאילו נצחים עברו מאז…

אלי! מתי סוף־סוף יסתיימו הנדודים על פני הימים? מתי תאיר גם לנו קרן אור בהירה?

הייתי רוצה מאד שתהיה אתנו, ויחד עם זאת, הריני מאחלת לך שדרכך תהיה קלה יותר מזו שלנו. אני מזועזעת מכל החויות שהתנסינו בהן, אך משתדלת אני בכל כוחותי להחזיק מעמד ומשננת לעצמי בלי הרף, כי בקרוב כל זה ייגמר.

ד"ש חמה ולבבית שלוחה לך

משלך

פילה

כ"ז    🔗

נינה יקירה!

האנגלים רוצים לייגע אותנו בגוף ובנפש, דוקא בהשהותם אותנו במצב של אי־ידיעה מה יתרחש מחר ובצפיה בלי סוף.

מתיחות עצבינו הגיעה כבר לשיאה, אך נפלאה היא קשיות־עורפו ועוז רוחו של ה“אדם האפור” שלנו – “עמך” מקבל בגבורה את הדין, סופג את כל המכות ואינו נותן לשבור את רוחו

נשיקות

נורברט

כ"ח    🔗

חברות יקרות ובלתי נשכחות!

רוחנו איתנה. אנו בריאים והכל בסדר גמור. אנו מבלים את זמננו על האניה מתוך שמחה: קונצרטים, רקודים וכדומה.

רוז’יה, אם עדיין לא החלטת, אל תחכי ואל תאבדי זמן יקר לשוא, אלא צאי בעקבותינו. אני חושב, שבקרוב תקבלו מכתב מארץ־ישראל, כיוון שאנו נלחמים על כך. עמידתנו היא חלוצית ועל כן הנצחון מוכרח שיהיה שלנו. אל יפחיד אתכם מזל־ביש שלנו. אניתנו תהיה לעשרות ולמאות דומות לה ומספר אנשינו יגיע למאות אלפים.

בואנה בעקבותינו בדרכנו הצודקת, כי דרך אחרת תובילנו רק למַידנקים חדשים.

חברכן, המאחל לכן רוב אושר בעתיד.

(ללא חתימה)

כ”ט    🔗

2.8.1947

אחי ואחותי האהובים, גיסתי וגיסי וילדיהם החביבים!

אהובי, אילו ראיתם את אומץ הלב ואת הגאוה שגילו אחינו היהודים; את התגובה של האנשים החולים באניה! התנאים כאן הם מאד בלתי נוחים, וכאשר בא הרופא והציע להם לרדת לרגל מצב בריאותם הגרוע, ענו כולם בקול, כי מוטב להם למות באניה מאשר לשוב לגולה… ובכן, אין לכם לדאוג לנו. מענין מאד להשתתף בנסיעות כאלה ולראות את תגובתם הגאה של יהודים. וכדאי כל זה, כדי להגיע לארצנו…

בכבוד,

ולול ליברמן

ל    🔗

3.8.1947

יקירי ואהובי!

ודאי קראתם בעתונים כל מה שעבר עלינו. מה לעשות? – גורלו של היהודי הוא לסבול, אבל לבסוף ננצח ונגיע לארץ אשר אליה אנחנו משתוקקים. ימאס עליהם להלחם בנו.

דאצעלע בריאה, מזיעים במקצת. הנני מרגישה את עצמי לא רע. מאז עליתי על האניה והתחלתי להתרחץ במי־הים הבראתי ממהלתי, דלקת־העור, שהציקה לי כל כך ולא יכולתי להפטר ממנה. אוי אוי, מה מאושרת הייתי אילו יכולתי להגיע למקום שבו אוכל להיודע על שלומכם, יקירי, אולם מקוה אנכי, כי במהרה יסתיים הכל ובקרוב נגיע למטרתנו. מוסיילע, היה בריא – האם נעשה לך כבר הניתוח? הלואי ויעבור הכל בשלום ובטוב. מאטעלע, מי יתן ורגלך תבריא, אל יפול רוחך! זוטאלע, היה בריא ואגור כחות להתגבר על הכל. אני מבינה יפה, מה קשה להתהלך סביב חולים.

אנחנו דורשים בשלומכם ונושקים לכם נשיקות רבות.

בילה

ל"א    🔗

1.8.1947

מרדכי־זלמן האהוב ובני ביתו!

המכתב מ־15 ביוני הגיע אלי באניה; ועתה הנני בפעם השניה באושוויץ. ואיזו אושוויץ! מחנה הצף בין שמים ומים, ואין לראות חוף שבו נעלה. את הנמל בחיפה ראיתי, אמנם, אבל שם הועלו על היבשה רק המתים, ואילו האחרים, אף הפצועים אנוש, נמצאים באניה.

הנני באניה וחי תוך תקוה, כי גם זה יעבור ונוסיף לחיות.

אסיים את מכתבי בדרישת שלום מקרב הלב.

היו בריאים,

ממני

מנדל קופמן

ל"ב    🔗

2.8.1947

שלום, ישראליק!

יכול אני לכתוב לך, כי הנני בחברתם של אלה, שכתבו דף חדש בתולדות ההעפלה. אני גאה על אשר הנני נמצא כאן ועל שנתתי את ידי לכך. הנני כאן עם הקבוץ שלי.

– – תאר לך את ההרגשה, כאשר אתה יורד על הרציף בנמל חיפה ומלווה משמר הנך נאלץ לעלות בשיירה על קאַ־צט (מחנה־רכוז) צף על פני המים, המרחיק אותך מהאדמה, אשר שלך היא ואשר במשך שנים שאפת להגיע אליה. בדמעות בעינינו הסתכלנו באורות שנוצצו אלינו מחיפה.

בשעת התנגדותנו נפצעתי פצע קל בראשי, אולם הודות לאחת מחברות הקבוץ הבראתי לגמרי.

להתראות בארצנו (במקור בעברית).

דוד

ל"ג    🔗

ב"ה יום ה' ואתחנן, בגבול הצרפתי

שלום רב לכם! (עד כאן במקור בעברית)

אפשר לומר, כי הדרך היתה אמנם קשה במקצת, אבל היה טוב. הנני בטוחה. כי היו אלה חוויותי היפות ביותר בחיי בעבר וגם מאלה הצפויות לי בעתיד.

– – תארו לכם, כאשר שש אניות־מלחמה מתנפלות על אנית נוסעים, אשר על סיפונה ילדים קטנים רבים ונשים הרות. אַבל חברינו גילו התנגדות איתנה ואמיצה. שעתיים נמשך הקרב והם לא היו מנצחים אותנו. כה מהר, אלמלי השתמשו בגאזים ואלמלא היו יורים אל ילדינו הקטנים.

בני 12–13 עלו על הסיפון לעמוד נגד שונאינו. הרגשה טובה ומרה כאחת תקפה אותנו כשהגענו לחיפה ובמרחק כמון מטרים ראינו בתים, אשר מעל גגותיהם מנפנפים אלינו אחינו בידיהם. עלינו על הסיפון ובכאב עמוק הסתכלנו בהם. שרנו פעמים אחדות את “התקוה” ו“תחזקנה”. כל אותו היום, עד הערב, ישבנו על הסיפון והסתכלנו ביופיה של מולדתנו.

שלכם

פנינה

ל"ד    🔗

4.8.47

בתי, אהובת לבי!

את הגלויה ששלחתי לך לפני צאתי לדרך ובה הודעתי על נסיעתי, ודאי קבלת. ובכן, בתי היקרה, הנני באניה הידועה “אקזודוס 47”. אני בטוחה, כי לך ידועה היא. הייתי כבר לא רחוק ממך, ליד חופה של חיפה. לצערי הפנו אותנו לדרך אחרת, אבל אל תדאגי, אנהנו ננצח. כל זה קשה, אמנם, אבל מענין. לא קל לשאת זאת בשנות זקנה, אבל על אף הסבל הנני גאה על אשר מקומי בין הסובלים והלוחמים. צ’רטיניו יקירתי, אל תדאגי לי, הנני בריאה ואהיה בין המנצחים. אולם את, בתי, שמרי על בריאותך, הנני כבר כה קרובה אליך. ודאי גם אראך. זכרי, איפוא, אהובת לבי, אל תדאגי לי, הכל יבוא על מקומו בשלום –

אמא החולמת רק עליך

שבע ברנר

ל"ה    🔗

אחותי היקרה!

זה כחודש ימים אנחנו על פני הים, ואין כל כוח שיגרש אותנו אל מקום, שאין אנחנו רוצים בו. נראה, כי מחר נפליג מהחוף בכיוון קפריסין או טוברוק; אין זה מפחיד אותנו. הנני מרגיש את עצמי טוב, אבל געגועי אליך חזקים משהיו כל הזמן.

נראה, כי כזה הוא גורלנו, אבל עוד יבוא יום וכל זה יחוסל ואנחנו נתחיל בחיים כטוב בעינינו. הרבה אינני יכול לכתוב לך, אבל העיקר הוא, שתשמרי על בריאותך וכו'.

דרישת שלום לזאב ולכל החברים; דרישת־שלום חלוצית מאת קבוצתנו. גאים אנחנו במאבק עם כוחות בלתי שוים.

היי חזקה, לי אל תדאגי,

אחיך

אריה

ל”ו    🔗

3.8

אהובי!

… אנו היהודים הננו עם היודע להסתגל לכל דבר, לעתים תוך קשיים ולעתים בנקל, אבל מסתגלים לכל. אמנם, התנאים שאנו נתונים בהם קשים הם, אבל יש תוכן מסוים במצבנו זה. עד כה היינו רק מדברים על קור־רוחם של האנגלים, וכיום מרגישים אנחנו זאת בכל עצמותינו, ויש להוסיף לכך, כי שיטתם גרועה מכל שהכרנו לדעת בשנות המלחמה. זאת היא הפוליטיקה הבנדיטית הידועה של האנגלים, אשר באמצעותה השתלטו על מאות מיליוני אנשים בעולם. ואת שיטתם זו אין הם משנים כלל לגבי נשים הרות וזקנים בלב ימים. אולם יהודים עם קשי עורף הם, עם שנשא סבל וצרות מאות בשנים, בעל מסורת של ענויים; ודברי ימי עמנו למדונו להתגבר על מענינו האינקוויזיטורים, ההמנים וההיטלרים, ועל כן אין אנו מפקפקים בכך, כי גם זה של היום (קראו לו באיזה שם שתרצו) ישאר חרות כקודמיו בתולדותינו, באודם הדם היהודי.

באניה טעמנו טעם גשמים, החמרת המשטר הבריטי, כלומר – הגפת החלונות והתריסים, איסור העליה מהמרתפים לאויר צח, רעב ואמצעי דכוי אחרים, נוסף לתנאים הרגילים, הקשים בלאו הכי. אבל כאשר התנגשנו אתמול בחיילים, ספגו הם מכות בפרצופיהם, כי מטבעם פחדנים הם. זאת ראינו גם ליד חופי הארץ. כאשר אחד החיילים ירה בנשק אוטומטי ונער בן 15 זרק לעברו קופסת שימורים, השליך החייל את נשקו והסתתר באחד התאים. על אף כל זה נכנסו חיינו למסלול מיוחד: הנוער לומד בבית־ספר, המבוגרים יותר מאורגנים בחוגים, גם אנו לומדים, עורכים נשפים, עונגי־שבת ומסיבות לבילוי הזמן.

כן, פחדנים גדולים הם האנגלים, ובמיוחד נבהלים הם כאשר שרים אנו את “התקוה”. אז חובשים הם מיד את קובעי הפלדה וטוענים את רוביהם. כל יום עורכים הם חיפושים אצלנו, אפילו בקבוקים או סלסלות מענבים אין הם משאירים בידינו. כל קופסת־שימורים משליכים הם הימה.

… לאן יובילו אותנו, – טרם ידוע. אחת נדע, כי לא נרד מהאניה, רק אם יביאו אותנו לארצנו. מוטב למות באניה מאשר לשוב לגולה.

(ללא חתימה)

ל"ז    🔗

רק רגעים ספורים על אדמת ארץ־ישראל. ואולם בגורלנו עלה לסלול דרך חדשה בציונות. על גבנו רצתה אנגליה לעשות נסיון חדש, אבל הוא לא הצליח.

החזירו אותנו אמנם לצרפת, אבל במהרה נראה שוב את חופי ארץ־ישראל.

כולנו בריאים ונעמוד במאבק. שלום לכולכם,

שלכם

שמואל

ל"ח    🔗

4.8.47

ב"ה

אחותי וגיסי האהובים, ילדים אהובים!

ידוע לכם ודאי, כי הנני בדרך לארץ־ישראל. בדרכים שונות כתבתי לכם ואני מקוה שאחד המכתבים הגיע אליכם.

ראשית, אני מודיע לכם, כי הנני ב"ה בריא. זה ארבעה שבועות אני על פני המים ואנו מקוים, כי סוף סוף נשיג את מטרתנו.

תוכלי ודאי להבין לשמחתי ולצערי, כאשר הייתי במרחק 2–3 קילומטר מנתניה, לאחר שלא ראיתיכם כשמונה שנים, ולאחר שהיינו כה קרובים אליכם, ולא נתנו לנו לרדת. בליל שבת הייתי בחיפה וכאשר הבטתי לעבר הדר־הכרמל נדמה היה לי, כי מאחורי כל אור קטן המנצנץ מרחוק עומד נתן ומביט אלי, ואני מביט אליו. את הלילה הזה לא אשכח לנצח.

אנחנו כאן כולנו כאחד.

אחיכם

משה

ל"ט    🔗

צרפת, 4.8

חברה היקרה, רב שלום! (במקור בעברית)

נא לסלוח לי על שלא כתבתי.

סבורני, יקירי, כי על חוויותינו ומאבקנו קראתם כבר בעתונים, אולם, חברה, להבין יכול רק מי שחזה זאת מנפשו.

תארו לכם, להיות בחיפה, בארץ אשר אליה השתוקקנו, ולדרוך על אדמתה הקדושה, ועתה… אולם, חברה, כולנו כאחד מוכנים אנו שלא להיכנע לבריטים, כיון שיודעים אנו מה חשיבותו של מאבקנו לענין שלנו.

זה שבוע ימים אנו בצרפת ונאבקים בעקשנות עם הבריטים הרוצים להשפיע עלינו לרדת מהאניה, אבל תשובתנו היא: לא ולא!

חזקו ואמצו! (במקור בעברית)

היו חזקים ואמיצים!

שומה

מ    🔗

יום י“ט מנחם אב, תש”ז

ב"ה

דודי ודודותי האהובים!

ב־9.7 יצאנו ממרסיי, כל הלילה נסענו במכוניות־משא, ביום ה' לפנות בוקר עלינו על האניה וביום ו' לפנות בוקר הפלגנו מהנמל באניה גדולה ובה 4500 איש. האוכל באניה היה בשפע. מצב המים היה פחות טוב. מלבד קפה קיבלנו מי שתיה חצי ליטר ליום. לרחיצה השתמשנו במים מלוחים. מהיום הראשון נסענו בלוית אנית סיור אנגלית. במשך זמן הנסיעה הגבירו את הליווי, ואחרי חמשה ימים ליוו אותנו כבר 7–8 אניות־סיור ואנית־קרב אחת.

ביום ה' בלילה התנפלו עלינו. אנו התכוננו כראוי. כל המחלקות התחתיות הוקפו גדרות תיל ואי אפשר היה לחדור לתוכן. על הסיפון העליון רוכזו הגברים. כל מה שהיה תחת ידינו זרקנו על האנגלים. שש פעמים התקיפו אותנו. אח"כ נצמדו לאניתנו משני הצדדים שתי אניות סיור, נדחקו אליה, ועלינו זרקו פצצות־דמע, פצצות־עשן והזרימו עלינו מים ודלק. במיוחד התאמצו מאוד לחדור לתוך תאי ההגה. אנחנו זרקנו עליהם תפוחי־אדמה, קופסאות שימורים, וגם מהפצצות שלהם זרקנו חזרה והתפוצצו אצלם. אחרי שעות אחדות נכנעה אניתנו. רצינו להמשיך במאבק, אבל לא יכולנו, מפני שהאניה ניזוקה מהנגיחות והמים חדרו לתוכה ומספר פצועינו היה כה גדול, שהרופאים לא ידעו עוד מה לעשות. גם אני ספגתי מכה הגונה בגב מאת אנגלי שרציתי לאסרו, אבל אחרי שנים־שלושה ימים הוטב לי.

לאחר שנכנענו הביאו אותנו לחיפה והועברנו לשלוש אניות אנגליות. (שכחתי להזכיר, כי באניתנו נולדו לנו שלושה ילדים).

בינתיים, תחת להביא אותנו לקפריסין, הובילונו דרך הים לצרפת. התכוננו שוב לקרב, אבל יצא שלא היינו זקוקים כלל להיאבק, לאחר שבאה אלינו ועדה מטעם הממשלה הצרפתית והודיעה לנו, כי רק אם נרד מרצוננו הטוב ירשו לנו לשבת בצרפת. הודינו להם על רצונם הטוב ואמרנו, שאנו נעלה על היבשה רק בארץ־ישראל. וכך אנו כבר כאן זה שבוע ימים.

מזמן לזמן מתגרים בנו האנגלים, אבל אנו נזהרים מלהגרר אחריהם. רק פעם פרצה תגרת ידיים בינינו לבין האנגלים. הדבר היה בשל משפחה מהונגריה שהסכימה לרדת מהאניה ואנו התיחסנו אליהם כלבוגדים וכבדנו אותם. הם הרימו צעקה, והאנגלים באו. אז הגענו לידי תגרת ידים, אבל התאפקנו, כי נאמר לנו לנהוג ככה.

הנני דורש בשלומכם מקרב הלב,

שלכם

אהרון דוד

מ"א    🔗

לחברי מרכז דרור, שלום רב!

האגרת שלכם עוררה אצלנו שמחה רבה, במיוחד הידיעה בדבר גידול תנועתנו. מחיינו כאן ידוע לכם ודאי הכל, אולם בתור ותיק הנני רואה צורך לכתוב לכם מלים ספורות.

ביכולתי להגיד לכם בשם כל חברי “דרור” הנמצאים אתנו באניה, כי רואים אנחנו כבוד מיוחד בכך, שבחלקנו נפל ללחום את המלחמה הזאת. זכות גדולה היא להימצא כאן בין הלוחמים. כולנו חדורים אומץ רוח, גאוה ובטחון בנצחוננו. ותוך המאבק נעשינו גאים יותר ואמיצים יותר. רוח הקרב גוברת אצל כל אחד מאתנו, כי בטוחים אנו, שמלחמתנו היא למען החופש והצדק. בדברי ימי האנושות ידוע, שכל העמים לוחמי החופש ניצחו וגם אנו ננצח. מכל חברינו שנשארו בגולה, בכל מקום הימצאם וללא יוצא מן הכלל, תובעים אנו, שלא להרתע מפני שום דבר ולצאת בדרכנו, כי היא הדרך הצודקת. אני מקוה, שנפגש בארץ־ישראל החפשית.

חזן מנדל

מ"ב    🔗

אמה’לה וגרטל האהובות עלי מכל!

משאלתי הגדולה היא, שכל מכתבי יגיעו לידיכן ותיווכחו לדעת שאני כותב לכן יום יום. בכל אופן, אני מקוה שאחד המכתבים יגיע אליכן. כל היום אני כותב. מלבד האכילה, אין לי עבודה אחרת. את מאיר אני רואה רק בערב – כאשר אני קם בבוקר הוא כבר בעבודה.

כאן יש קבוץ, המורכב כולו מיהודי גרמניה, רובם מפומאָרן: אחדים מהנערים האלה עובדים במחסן והם מביאים למאיר פירות יפים מאד, שאנחנו מקבלים כאן יותר מלחם. בצרפת הלחם בצמצום, אבל לי יש כה הרבה, שאני יכול עוד לתת לאחרים. כי מה אעשה בלחם שהוא מקמח־תירס ואחרי יומיים מעלה עובש? מאיר מאושר על המקצוע המעשי שלו. כאן יש לו אפשרות לעבוד ואני רואה ממש, איך הוא משתלם בעבודתו מיום ליום. כאשר נבוא לארץ לא יקשה עליו למצוא עבודה.

אמה’לה האהובה, הרגשתי מוזרה: הנני חדור תקוה ועליז, אף על פי שאין אולי יסוד לכך. רק מאיר מדאיג אותי במקצת, הוא חש מדי פעם בקיבתו. ועלי לאכול תמיד גם את מנת־האוכל שלו, כדי שלא תתקלקל. אני מרגיש את עצמי בריא כשור, תודה לאל.

הערב יבחרו אצלנו את “גברת אקוודוס 1947” ואני חבר ועדת השופטים. המבינות אתן, אהובותי, בשטויות כאלה עוסקים אנחנו כאן, אבל כל זה רק למורת רוחם של האנגלים; יתפקעו! יש בין החיילים כאלה הנוהגים בנו יפה ואף נותנים לנו שוקולדה וממתקים, אבל אין אנו מקבלים מידיהם. יש מהם המוכנים לעזור לנו וגם משתעשעים עם הילדים ומטפלים בהם. אבל כאשר הם מקבלים פקודה לעשות דבר מה נגדנו, הם מוציאים אותה לפועל. כך נוהג כל חייל.

הלילה נולדו אצלנו תינוקת ותינוק. הם אזרחים אנגליים – רב החובל שאל את ההורים, אם הם מסכימים לכך. היום או מחר נסע למרסיי לטעון פחם, ואחר כך ודאי נעזוב את אירופה. אני משער, שנהיה עוד כשבועיים על פני המים, כי הם כולם פלגמַטיים מאד. בינתיים אהיה אנכי ליורד־ים ותיק. שום סערה לא תוכל לי – יומיים השתוללה כאן סערה ואני שבעתי רצון ממנה, שמחתי על השינוי שחל. לבשתי בגדים חמים ועליתי על הסיפון – רציתי להביט בפני הים כשהוא זועף.

בינתיים הגענו למרסיי, נמצאים אנחנו בנמל המסחרי הגדול ביותר באירופה. המולה רבה, אניות כבירות עוגנות זו ליד זו, במנופים גדולים מעלים סחורות שונות. סביבנו אנשים רבים המסתכלים בנו בענין רב. תארו לכם, שהסוגר שלנו גדול בערך כסוגר הקופים בקטוביץ. כאשר מגיעים אנו למקום שבו אפשר לראות דבר מה מלבד המים, כגון נמל, עולים כל האנשים על הסיפון והם דחוסים כולם יחד כחפצים שבארונכם. מראה זה אינו יפה ביותר, אבל לאנגלים לא איכפת הדבר גם אם אחד מכתבי־החוץ מצלם אותנו. שודדי־הים המתנפלים על אניות חסרי מגן בתוך המיים הניטראליים, אינם שמים לב לדברים כאלה. אנחנו יודעים אותם.

(ללא חתימה)

מ"ג    🔗

פורט דה־בוק, 4.3

– – אנחנו המעפילים, קצטלר (אנשי מחנות הריכוז) לשעבר ופרטיזנים, נשבענו שלא לרדת מהאניה, גם אם ישתמשו האנגלים בפצצות גאז, כאשר עשו ליד חופי חיפה. לא בדרכים אלו יכניעו אותנו. לנו אבד כבר הכל ואין בשבילנו כל מוצא אחר. שמא נשאר באירופה ונחכה שם למחנה ריכוז חדש? ואולי תיטרף דעתו של בוין וישלח אותנו לארץ?…

סגולת עמנו להסתגל לכל, אף לתנאים הקשים ביותר, אינה תופעה רגילה. ואם נעשים התנאים קשים ביותר, אם מחמיר המצב עוד ועוד, גוברת יותר המגמה לאיחוד, לזהות המטרה, הן בהיקף כללי והן בתחום הקבוצות השונות. אין דבר העלול עוד לעכב את שאיפת העם כולו. אניות נוספות רבות כ“אקזודוס” תפלגנה מחופי אירופה.

ואם גם שונה הוא המצב הנפשי של האנשים, הרי כולם כאחד חדורים רצון לא לרדת מהאניה. ויושבים הם בסבלנות, איתנים בעקשנותם, מוכנים לכל, רק לשם השגת מטרתם. אף אחד מהאנשים הבריאים אינו יורד, ואם יש ומוכרחים להעביר אחד חולה לבית החולים, נאלצים לעתים להשתמש בכוח, כדי להורידו מהאניה. אז עדים אנו למחזות טרגיים, לא בשל מחלת האיש. אלא מפני שהחולה אינו רוצה להפרד מחבריו למסע, הגבורים. יש הורים. אשר הרופאים הזהירו אותם מפני מחלות ילדיהם, ואף מפני הסכנה הנשקפת לחייהם אם ישארו באניה, אבל ההורים מוכנים להקריב את בריאות ילדיהם בריאות ילדיהם ואינם יורדים מהאניה.

כאן כולנו כאחד שותפים לתביעה אחת, כלומר, יודעים אנו את דרכנו, אין אנו נרתעים מפני משהו, אנו מוכנים לכל, אבל הם לא יובילו אותנו כצאן. אין לנו צורך בחפצינו, לא בכסף ואף לא בילקוטי השכם שלנו – אינני יודע אם נשאר לי דבר מכל חפצי – רצוננו אך ורק בחופש. זה הכל.

מאחורינו דרך־גולגותא קשה, שאין לתארה. באניתנו ביקרו שליחי הממשלה הצרפתית, שהבטיחו לנו זכויות אזרח בצרפת אם נרד מהאניה מרצוננו הטוב, אבל הם גם הבטיחו לנו שלא להורידנו בכוח. והארי הבריטי שואג בזעמו ובאזלת כוח נוכח התנגדותנו הפסיבית. רוצה היה ודאי לנעוץ את צפרניו בעשרת התינוקות הרכים שנולדו באניתנו, אבל לרגע לבש את כסיותיו הלבנות ובחיוך ישוער על שפתיו השיב לשאלותיהם של הרופאים הצרפתיים, ולפתע נעלם מעיניהם של שודדי הים, כי הילדים ברובם סובלים מאקזמה, כי דיזנטריה נפוצה מאד וכי הנשים יולדות בתנאים שאין לתארם, ורק בנס מן השמים נשארות הן בחיים. אין הם מבינים, מדוע ילדים חולי ריאה אינם מסכימים לעבור לסנטוריום צרפתי וצועקים הם, כי רק ארץ־ישראל יכולה לרפא אותם.

כוח בלתי רגיל מחזק אותנו. חסונים וחלשים כאחד. צעירים וזקנים: כוח. אשר באמצעות השכל הרגיל אין להשיגו, אבל הוא שאינו נותן לנו לשכוח את חובתנו כלפי עמנו וכלפי המעפילים שיבואו אחרינו. – –

(ללא חתימה)

מ"ד    🔗

רנימיד פארק, 8 באוגוסט 1947

אדוני היקר,

… במרסיי סירבו כל המעפילים לרדת לחופי צרפת ולעזוב את הכלובים שלהם. בשבילנו היתה זו אפשרות להיות רגעים אשר לא יישכחו מלבנו. אם הצלחנו לעניין קצת את העולם בגורלם של כמה אלפי יהודים, – הרי השגנו את מטרתנו, שהיא: בעבודה בלתי פוסקת ובעליה בלתי פוסקת לרכוש את מולדתנו. תהיו בטוחים, כי אילו יכולתם גם אתם לחיות חויות עמוקות אלו כמוני – הייתם גם אתם בטוחים בעתיד עמנו…

בברכות נאמנות

מ"ה    🔗

ישעיהו. חנצ’ה ופולה וכל מכירי בקבוץ.

חזק! (כתוב עברית כולו וניתן כאן כלשונו).

כותב אני אליכם מאחת מאניות הגרוש, שכבר השבוע הרביעי הן עוגנות בנמל הצרפתי דה־בוק. השתייכותי “במקצת” למשפחתכם בבית־זרע, ציוותה עלי לכתוב לכם מכתב זה ולהתחלק בהתרשמותי מהדרך, דרך קוצים, של 4,500 יהודים מאניתנו “יציאת תש”ז".

יצאנו לדרך זו כחמש מאות “שומרים” בערך, ויחד אתנו יצא גם מרדכי רוזמן. אני חושב שעל דרכנו בכלל כבר קראתם הרבה בעתונות הארצישראלית. מתכוון אני לעמידת תנועתנו במבחן היסטורי זה, שבו אנו עברנו ועוברים, במשך זמן הפלגתנו מורגש היה בכל שטחי החיים בספינה שלנו, שבה נמצאת פלוגה די גדולה מתנועתנו.

כל זה הנקרא כעת בשם “יציאת תש”ז", המאבק על כבוד ישראל קרוב לחופי מולדתנו, העמיק בנו עוד הפעם את האמון בתנועתנו, בתנועה ההולכת בראש המוני עמנו, בכל המקומות שדורשים הקרבה עצמית, בכל מפעל עממי. שילמנו באחד משלושת הקרבנות שנפלו במערכה. נפל חלל הח' מרדכי בומשטיין מקבוץ “למרד”. כל אחד מאתנו שיצא להגנת אניתנו, להגן על הזכות לחתור לארצנו, היה מוכן להקרבה. נצרף אותו לרשימת החללים שנפלו במערכה על כבוד ישראל, על קיומנו הלאומי, על זכותנו להביא ארצה את שרידי הגולה.

ברמאות העבירו אותנו לשלושת ספינות הגירוש מטף ועד זקן, וכולם הרימו את כבוד ישראל בעמידתם האיתנה בנמל הצרפתי המבקש לארחם. בהרגשת תודה לצרפת ההומניטרית, סירבו האנשים פה־אחד לרדת מהאניות הבריטיות שבהן המה נמצאים במצב קשה מאד. ביחוד אין לתאר במכתב את סבל הטף והילדים. התנאים אי־אנושיים בכל מובן המלה. חוסר א־ויר בשלושה המרתפים שבהם נמצאים 1500 איש. השמש הלוהטת הדרום־צרפתית, שטפונות הגשמים שכבר היו לנו חמש פעמים, ואז המרתפים מלאים מים, העמידו את נוסעי ספינתנו וביחוד את ההורים והילדים במבחן, אבל עמדו בו, כי “זוהי הדרך – אחרת איננה”. המצב לנו קשה מאד, מחוסר סיכויים. לא הורעד לבם מלירות בטף ובזקנים, מלהכות את אניתנו בחרטומי אניות המשחית שלהם וכן לא רעד לבם מלהחזיק נשים וטף בתנאים קשים כאלה, שלפי דעת עתונאי צרפתי אחד, המה גרועים יותר מהתנאים במחנות ההסגר הנאציים שבהם הוא היה…

אחרי הפסקה של שתי שעות אני ממשיך במכתב. הפסקתי בכתיבה, מפני שבאה הודעה רשמית מהצירות הבריטית על זה, שמי שלא ירד בצרפת עד מחר ב־6 שעות בערב, יועבר להאמבורג. על מי זה מאיימים? על ניצולי אושביץ, מידנק, טרבלינקה? על לוחמי היערות, הגיטאות וחזיתות כל העולם נגד מלוכות הציר, שביחד עם אלה “גבורי” הוד מלכותו זרעו את זרע הנצחון ולא אספו את היבול? בא פקיד הצירות הבריטית בצרפת לאניתנו בכדי להוכיח לעצמו במקום איזה רושם ההודעה הזאת תעשה על נוסעי הספינה. נדמה לי שהתאכזב מעמידתם של ה“משוגעים” האלו, ששום דבר לא מאיים עליהם. לא יודעים אנו באם זה מכשיר אימה או החלטה סופית, אבל בעדינו כל הדרכים מובילות לארץ־ישראל וגם דרך האמבורג נעלה.

כל נוסעי הספינה “יציאת תש”ז" מחולקים לשלוש ספינות הגירוש, 1500 איש באחת. בכל אניה נמצאים שומרים, אבל אנו מנותקים, אין לנו קשר. מרדכי נמצא ב“רנימד פרק”. בספינה שלנו אין אנשים שאותם אתם מכירים – סליחה, רק מנחם ש., אביו של יאסעלע. אני מרגיש עצמי טוב. איך שלומכם? אני מקוה לקבל מכם מכתב מיד כשנבוא למקום מסויים. הודיעו למילה על מכתבי. אם תהיה לכם אפשרות, תעבירו נא לה את המכתב. דורש אני בשלום כל מכירי.

חזק ואמץ!

שלכם, יוסף

מ"ו    🔗

18.8.47, אמפייר־רייוול

לחברינו ומדריכנו בצרפת,

מעבר לתיל של אניות סוהר אנו שולחים לכם מכתב זה. ב־11 ביולי יצאנו עם 4500 מעפילים מנמל סט בכיוון לארץ־ישראל. בליל ה־17 בחודש יולי, בערך 100 ק“מ לפני חופי הארץ, הותקפנו ע”י חמש אנית משחית. נלחמנו נגד יחידות קומנדו מאומנות, אשר השתמשו בפצצות של גאז מדמיע, מקלות, אקדוחים ומקלעים. כאשר ראו את התנגדותנו החזקה. פתחו באש והרגו 3 אנשים משלנו הותקפנו משלושה צדדים והחלק הקדמי של אניתנו נהרס ע"י האנגלים. נאלצנו להכנע, כדי להמנע מאסון לכל הנוסעים.

בחיפה העבירו אותנו מיד על ספוניהן של שלוש אניות אחרות, אשר הביאן אותנו לצרפת. האנגלים ביקשו ודרשו באיומים שונים שנרד. מושל המחוז עלה על ספון בית הסוהר שלנו והבטיח לנו את קבלת הפנים הטובה של צרפת. כקול אחד – 1500 גברים, נשים וילדים של אניתנו – אמרנו לו שנרד אך ורק בארץ־ישראל.

רצינו בכל לבנו לשתף אתכם בהרגשות ובנסיונות אשא עברו עלינו בתקופה טרגית זו – יחד עם כל יתר המעפילים כולנו מאוחדים. יש בנו אמונה שלמה בתוצאות האבקותנו. אנו יודעים שכולכם נושאים אתנו בסבל שלנו ושכחתם את ההבדלים ואת הויכוחים האידיאולוגיים – בפני המציאות האכזרית על סבל אלפי חברים, חלוצים. יהודי כל הזרמים מרגישים את עצמם שותפים לגורל המעפילים. מי יתן וסבלנו יכול היה להוסיף לאורו של עמנו. אם כך – לא יהיה לשוא. בשם כל הקשה והטרגי אשר עבר עלינו ואשר עוד מחכה לנו – אנו קוראים לכם לעבוד למען אחדות זו.

מהציונים שביניכם אנו דורשים יתר פעולה והגשמה. תגלו בעצמכם רוח יותר צעירה, בעלת יזמה. אנו בטוחים ברצונכם להיות נאמנים לעצמכם וכי תרצו ללכת בעקבותינו בדרך הקשה אשר בחרנו לעצמנו.

שלום וחזק לכולכם

הצופים של קבוצת “לרוש ושוי”

 

הם היו אתנו…    🔗

הם היו אתנו    🔗

אחד אחד עוזבים אותנו בחורי ארץ־ישראל, עוזבים אותנו אלה, שהיו שותפים לגורלנו בדרך הארוכה והקשה הנקראת “אקזודוס”. הם נלחמו ושפכו את דמם אתנו, הם רעבו וסבלו אתנו, סבלו בגללנו ולמעננו. בהיותם הגשר החי בין הישוב העברי בארץ ובין קטע־החזית “אקזודוס” גילו אחריות למופת ומסירות־נפש.

לפני זמן קצר עזבו אותנו החברים גיורא ויוזק, ונשאר עצב נוקב. עתה עומדים לצאת שני החברים האחרונים, מפקד האניה גד והחברה סימה.

שלמה המלך אמר: אח לצרה יִוָלד, ואלה היו לנו אחים בימינו הקשים ביותר. וכמעם אחים יקרים ולבביים אנו נפרדים מהם, וכעל אחים יקרים נתגעגע, עד בוא יום האור, שיאחד אותנו אתם.

גד, גיורא, יוזק וסימה היו לנו החוטים החזקים שקישרו למחנה אחד את המעפילים הססגוניים, המדברים בבליל השפות שהתקבצו מעולמות שונים, ואשר ביטוייָם הסמלי היה “אקזודוס”.

לפני עיני רוחי עוברות עתה תמונות מעברנו הקרוב, שנחרתו בזכרוננו בדם:

לילה. אפלה ודממה. מהים נושב קור. הים מוטל לפנינו כחיה כבירה, כהה ובלתי נראית, אשר את קדרותה חשים רק בנשימתה הקרה… אנית הכלא. בהנהגתם של הבריטים, בעלי הפטנט לדמוקרטיה, פולסת לעצמה דרך – בלתי צודקת, אכזרית ועקובת דם, ודרך זו פולחת את לב המעפילים – המבורג היא המטרה.

דכאון חשתי בכל. האנשים שכבו במרתפים כערמות שנזרקו לשם, הצפיפות איומה, סיכה אין להכניס עוד בין איש לאיש, רוחצים בזיעה, שוכבים ואינם מוציאים הגה מפיהם.

פה ושם בוקע בכי ילד את הדממה. החום מחניק במרתפים, הזיעה המלוחה מגרה את הפצעים בגוף הפעוט, בוכה הוא בדממת הלילה את בכיו הילדותי והתמים ואת כאב עמו עתיק היומין.

ואת המוח מענה המחשבה: שבועות של סיגופים הולכים לאיבוד, המחאות בעולם לשוא הן, אין רחמים גם כלפי נשים הרות ותינוקות, רצונו של בוין והפרסטיזה שלו עדיפים, וגזר־הדין נחתם – מובילים אותנו להמבורג… היאוש אוכל בלב ומעמיד בספק את עמדתנו, שלא לרדת מהאניה בצרפת.

והנה באו חברינו האהובים עלינו. פניהם חיוורים, עולים הם על הסיפון העליון, מתישבים בין צללי הגופות השבורים המוטלים על הרצפה, ומשמיעים צלילים קלים מחליליהם… הצלילים גוברים ועולים, נשמעות מנגינות של מלחמה ומאבק, סבל ונצחון. בנין ויצירה… המנגינות חודרות בנחת לתוך הלבבות וכובשות בהם עמדה אחרי עמדה, בגרשן משם את רגשות היאוש… המנגינות חודרות לכל פינות האניה כולה, ומבלי משים, כבחלום, משתלבות הידים, ובהורה נלהבת מצלצלת בחלל הלילה שירת “עמך ישראל יבנה, עם ישראל חי, חי, חי, חי!” וגלי הים מהדהדים: "עם ישראל חי…. "

החיילים האנגלים מסתכלים בנו מעמדותיהם, משתוממים ואינם יכולים בשום אופן להבין את עם־הפלא השותת דם, הסובל ושר… בשעה מאוחרת שכבו לישון, ובלב – אמונה ותקוה.

הימים ימי חום היו. אנו מתקרבים להמבורג, מצב הרוח רע. גשם יורד. השמים קודרים ומזילים דמעות קרות על גופות שבורים, בעיניים כבויות למחצה נראות דמעות. היאוש מהול במרירות חלוצית, והאניה כמרקחה…

הופיעו חברינו האהובים עלינו, נתנו הוראות למעפילים, חייכו לעברו של כל אחד. במבטיהם נראתה דאגה עמוקה, אבל עמדה תקיפה: אין דבר!… ומיד נרגעו הכל. את גורלם הפקידו בידי חברים אלה, ועליהם הם נשענים כילדים המתרפקים על אמם בשעת סכנה.

הם חישלו את הכוח האחיד של “אקזודוס” והתרוממו מעל לכל המפלגות, ובכך ערכם הרב.

אנחנו נפרדים מכם, חברינו הלבביים גד, גיורא, יוזק וסימה מתוך תקוה, כי אותו הקו שהתויתם אתם, ימשיכו השליחים שיבואו אחריכם.

צאתכם לשלום: להתראות בקרוב בארצנו: (עברית במקור)

חיים גרינשטיין

“אונזער וועג”, מינכן, א' כסלו תש"ח

איש ההגנה ב”אמפייר רייוול" אל חבריו בחוף    🔗

3.8.47

לאַבּי שלום.

1. אני מאשר בזאת את קבלת מכתבך מ־2.8.47.

2. אני שולח לך בזה מכתב באנגלית בקשר לשאלות האוכל. נוסף על אשר כתבתי לך אתמול, יש לשים לב במיוחד לצרכי־אוכל לילדים – דיסות, סוכר, חלב, ביצים וכו'.

3. בקשר לחבר נוסף – אקבלו ברצון ואכניס אותו במכסימום לעבודה ולאחריות.

4. אבקשכם להודיעני (כאינפורמציה) מה המצב בשאר שתי הספינות. אם עלו שם אנשים ומי, ועל החיים בכלובים אלה.

5. אני שולח לכם כאן פתק המופנה אלי בקשר לצרכי עזרה רפואית לחולי אסטמה. מצבם בכלל קשה. אבקשכם לדאוג לתרופות עבורם ולהודיעני אם הענין סודר.

6. כרגע אני מסיים. אם תהיינה לי עוד הודעות אשלח אחה"צ.

המצב בכללו מאתמול ללא שינוי. אני מקוה שהחום וחוסר הרוח היום לא ישנו את מצב הרוח לרעה.

גד

3.8.47

לאַבּי ולחנן, החלוץ.

אני שולח לך שתי ילדות קטנות. הקטנה זקוקה מיד לניתוח המעי העיור, והיות שהיא ילדה קטנה אשר אינה יודעת לדבר ולהסתדר, לכן אני שולח אתה את מדריכתה (ריטה הס ויפה הרמן).

אבקשכם לטפל במקרים אלה ולדאוג שהן תגענה למולדתן.

בב"ח

גד

4.8.47

לחברים בחוף, שלום!

1. כפי הנראה אינכם מעריכים די הצורך מהי שאלת האוכל לגבי יכולת העמידה והאפשרות לקיים משטר שיתאים למצבנו. תזכרו רק, שרובם הגדול של האנשים הם יוצאי המחנות, משפחות עם ילדים ותינוקות והמון נשים הרות. אני חוזר ומבקש: עשו את כל האפשר כדי לספק אוכל בכמויות גדולות. הכוונה בעיקר למאכלי היסוד: לחם, בשר, דיסות ומזון מתאים לילדים, תינוקות ונשים הרות.

2. אתמול שלחתי לחוף ילדה קטנה לניתוח ואתה את מדריכתה. עשו את כל האפשר בקשר לזה. הן מבית הילדים של השוה"צ.

3. בקשר לספרות. אל תשלחו אף פעם חומר קריאה אם אין בידיכם לפחות 50–60 טפסים, כי זה גורם תמיד למריבות וצעקות וממרר את החיים. לא כן לגבי עתונים, כי יש אפשרות להקריא בכל האולמות. תשתדלו להעביר עתונים בעברית, אידיש, צרפתית ואנגלית – ולו גם עתון אחד בכל שפה (אולי נמצא בידיכם “דבר” מהיום שבו הגענו לארץ?).

4. מחר אנחנו פותחים בית ספר לילדים. תהיינה שלוש כיתות מקבילות לפי השפות ושתי כיתות לפי הגיל. השעורים יתקיימו רובו של היום. המקום והמורים כבר בידינו. ההכנות הולכות ומסתיימות ומחר נפתחנו. בערבים יתקיימו שעורי ערב לבוגרים. כן מתארגנת כאן תזמורת מרכזית. על יכולתה המוסיקלית בפעם אחרת.

5. אני עצמי הותקפתי הלילה בהרעלת הקיבה ומקרים אלה כאן רבים מאד. את הסיבה איני יכול לברר.

6. אין מה ללבוש ואין בגדים להחליף. אבקשכם, אם יש באפשרותכם, שלחו גופיות, תחתונים, חולצות, מכנסיים וגרביים ומטפחות אף.

7. אבקשכם לשלוח לנו במהירות האפשרית לוחות שחורים, כמות גדולה של גיר לבן, מחברות ועפרונות לכתיבה, 100 טפסים של הספר “אדם במולדת” ודיו. כל זה חשוב לנו כאן בכלוב, ויתכן שיהיה דרוש לנו גם במקום שאליו נגיע.

8. טרם קבלתי שום הוראות בקשר להתנהגותנו אם יובילו אותנו לנמל אחר ולא לארץ־ישראל.

9. נודע לנו, כי אין כמעט פחם באניה.

10. לפי המכתבים שלכם מתקבל הרושם, שלא כל מה שאני שולח מגיע אליכם.

בב"ח

גד

5.8.47

לחנן, מרכז החלוץ, מרסיי.

אני שולח לכם את משפחת ו. אשה ובעלה, היות והיא עומדת ללדת לידה בלתי נורמלית ואיש מהרופאים אינו רוצה לקחת על עצמו לטפל בלידה ממין זה בתנאים סניטריים אלה.

נא לטפל במקרה זה.

גד

5.8.47

לחברים בחוף – שלום.

1. בשאלת השימוש בבגדים אשר בחבילות השמורות ע"י הצלב האדום – דעתי היא, כי אסור בשום אופן לעשות זאת. האנשים לבושים איך שהוא, והם יסתפקו בזה עד שנגיע למקום מסויים. בחבילות אסור לגעת, היות וזה יביא ליידי שוד ולהשמדת הרכוש היחיד שנשאר לאנשים.

2. מצב הרוח באניה – מצויין. אחרי השינויים שעשיתי באי־אלה דברים וע“י כך שהאוכל היה טוב ומזג האויר קריר, החיים נכנסו למסלול מסודר. היום התחילו הלימודים בביה”ס ובערבים עורכת התזמורת קונצרטים. ושירה ומצב־רוח טוב (בביה"ס ילמדו 320 ילדים מגיל 8–15).

3. אני חוזר ומבקש לדעת מה בענין צרכי הלימוד והעפרונות. אם הם יגיעו, – מתי ואיך?

4. אבקשכם במיוחד להמציא לנו את חוברת שירי החטיבה הנמצאת בחפציו של יוזק. ואם אפשרי גם את בגדיו ובגדי גיורא, היות והם כמעט ערומים.

5. הריני להזכיר לכם, שלילה־לילה אנחנו מורידים קופסה ליד המים מצד שמאל של האניה, בין שני בתי הכסא. אתם יכולים בשעת הצורך לעבור ולהכניס לשם מה שצריך.

אבקשכם להעביר אלינו מחליף של בית מנורה אנגלי לאמריקני, היות ויש לנו רדיו ואיננו יכולים לחבר אותו אחרת.

1. אבקשכם להעביר אלי פילמים בגודל 6x9.

גד

7.8.47

לאַבּי,

1. המצב בכלוב נשאר כשהיה, ללא שינוי. למרות כל הצרות אין יורד. הכל בסדר.

2. אתמול התגלו שני מקרי אדמת והרופאים, ובמיוחד רופא הצלב האדום, עמדו על כך, שהם יורדו מיד לחוף. אולם לאחר ויכוחים ושינויים גדולים בבית־החולים, הם נשארו כאן.

3. ישנה שאלה קשה של רופא נשים, היות ובכלוב שלנו בלבד יש 45 נשים הרות בחודש התשיעי. לדעתי, הכרחי לסדר רופא אחד כזה ללווי לכל אורך הדרך עבור כל שלוש האניות.

4. כפי שנודע לנו, תעמיס האניה כאן 500 טון פחם וזה יספיק לנו רק לנסיעה של שבועיים. כן נעמיס כאן אוכל ל־10 ימים. נסע מפה מחר בצהרים או אחר הצהרים.

5. הכינונו הפגנה בכניסה לנמל, עם סיסמאות וכו'. אולם כיון שהאניה עגנה במקום ללא קהל לא ביצעתי זאת.

(המשך יבוא)

גד

10.8.47

לאַבּי,

1.אני שולח לה העתק מכתבי למיג’ור, אחרי כל הענינים והצרות שהיו אמש. אבקשך לפרסם את המכתב בעתונות (אני שולח אותו באנגלית, עברית וצרפתית). ייתכן, שכדאי גם לשלחו לארץ. הודיע לי מה גורלן של הודעות אלו.

2. יש הרבה מאד צרות בענין השמיכות. אם יש באפשרותך לשלוח עוד – שלח, אולם לא פחות מ־500, אחרת אין שום אפשרות של החלוקה.

3. אם אפשר, שלחו לי ספרים ועתונים בעברית.

4. ייתכן שכדאי היה להביא לכל האניות בּרזנטים גדולים ובמספר מספיק, על מנת לסדר אוהל גדול וכללי על כל סיפון, למנוע את חדירת הגשם. ברור שבּרזנטים אלה יועילו לנו גם במקום שנבוא אליו.

גד

11.8.47

אַבּי

1. אבקשך לשלוח לי בלוקים טובים וגדולים עבור העתון

2. היות ויש לנו סיכויים, כפי הנראה, לשכון לחוף ימים, אבקשכם להמציא לנו מספר בגדי־ים.

3. בדרך כלל אין שינוי יסודי. הקימותי ועדה (קומיסיה) של המעפילים והטלתי עליהם את האחריות לכמה דברים. למרות כל הצרות והקושי, ענין זה חשוב ביותר והם צריכים להתרגל לנהל בעצמם את עניניהם.

4. אבקש אינפורמציה על מה שנעשה בדיוק עם החבילות של האנשים בשאר האניות וייתכן שכדאי לסדר כך, שכל החבילות אשר נשארו בחוף – יועברו לאחת האניות ויחולקו לאנשים כאשר נגיע למקום.

5. הנני לאשר את קבלת העתונים, ללא מכתב, אשר הגיעו היום בלוית אינפורמציה בעל־פה מפי ל., שאנחנו נוסעים ביום הששי לטוברוק. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה להמציא לי מיד אינפורמציה כזו אם ישנה, אבל רק דבר ברור.

7. אבקש שוב לשלוח יותר לחם ואת השמיכות.

8. מחכה להודעה סופית בקשר לבחורה חולת האדמת.

גד

מַחֲנֶה פַּפֶּנדּוֹרְף

שׁוּב בְּמַחֲנֶה

“אַדּוֹלְף בֶּוִין”; “גְּרֶטָה גַרּבּוֹ” – הַמַּעְפִּילִים מְסָרְבִים לְזַהוֹת עַצְמָם

12.8.47

לאַבּי, שלום.

1. הנני לאשר את קבלת המכתבים. רציתי למסור לכם על אחד האמריקנים – אַל. הוא היה אחראי למחסן של ההספקה הקטנה. אתמול הוא עשה מעשה־שטות, ועל מנת לדעת מי מעשן ומי לא, בדק את האנשים על ידי כך, שנתן לכל אחד סיגריה בפה, כאשר ראיתי מעשה זה, הפסקתיו מיד. ועתה אבד אמונם של האנשים בו ואין לו יותר רצון לעבודה. במקומו כבר הכנסתי בחור חדש. בענין זה ישנה עוד שאלה, היות ובעצם נשאר כאן רק עוד אמריקני אחד, דוב, המקשר בינינו ובין האנגלים. אולי יש לכם מה לומר לעניינים אלה.

2. טרם קבלתי את חפצי הדת: נרות, ספרים (בעיקר שלחן ערוך), ספר תורה, שופר ותנ"ך.

4. לענין הקשר בנסיעה ובמקום שאליו נגיע. הצעתי היא: להעביר אלינו מכשיר וגדעוני. העברת המכשיר יכולה להיות פשוטה. ביררתי את האפשרויות. תשימו אותו, שלם או מפורק, בארגז מרגרינה או בקופסאות בשר ואנחנו כאן נסתדר בנקל.

4. את הקשר אפשר לסדר כך: בחור יגש ב־2 בלילה בסירה בצד שמאל של הכלי, בין בתי־הכסא. שם יהיה חבל תלוי והאיש יקשור את עצמו ואנחנו נרים אותו למעלה. זה פשוט וניתן לביצוע. ייתכן שגם את המכשיר אפשר להעביר באותה דרך, אולם זה יותר קשה, היות והסירה תצטרך לגעת עד לדופן (זכרו שיש לנו כאן שלושה מכשירי רדיו קולטים). כדאי לעשות את כל האפשרי בענין זה, היות וייתכן שזאת תהיה האפשרות היחידה של קשר במשך זמן רב. ולהעביר מכשיר זה אחרי־כן יהיה הרבה יותר קשה ומסובך.

5. ברצוני להודיעכם, שהאנגלים מרבים בגנבות מתוך החפצים של האנשים על הסיפון. ייתכן, שיש אפשרות לדרוש שמירה צרפתית.

6. היום אעביר לכם את עתוננו הראשון.

7. בדרך כלל מצב הרוח אצל מספר לא קטן של אנשים הולך ורע, ואין מי שיוכל לומר מה יהיה בעוד כמה ימים. חוסר הידיעה מצד אחד וכל השקרים שהאנגלים מפיצים כאן בדבר המבורג – מטילים מבוכה ומתגלים ניצנים ראשונים של מרד.

גד

13.8.47

לאַבּי, שלום.

1. בקשר למצב הרוח בכלי. מצב הרוח איתן ובסדר גמור. את כל הדברים הקודמים שכתבתי צריך להבין ולדעת שאני כתבתי אותם על מנת שתהיה לכם תמונה נכונה על המתרחש. לסיכום יש לומר – 95% של האנשים איתנים ומוכנים להלחם עד הסוף ולא לרדת, אולם 5% הנותרים עלולים ליצור הרבה קשיים. בעקב פעולות שונות שנערכות כאן, השתפר מצב הרוח־הכללי – הוצאת העתון, הערב מתקיים נשף גרַנדיוזי לכולם, נפתחים חוגים נוספים לעברית מלבד בית־הספר, ומתקיימות הרבה שיחות בתנועות וכו'.

2. הדתיים “עושים לי את המות” בקשר לענייני הדת. הם מתכוננים לתקופה ארוכה של חיים והם צבור בסה"כ של 1200 איש, ולכן צריך לעשות מאמץ ולספק להם את צרכיהם הדתיים לתפילות, חגים ולימודים.

3. ברצוני שוב לבקש, שתגדילו את כמות הלחם.

4. ייתכן, שיש באפשרותכם לשלוח לנו סיר גדול לפרימוס לבישול אוכל מיוחד לילדים, היות ובמטבח הקיים אין אפשרות לזה.

5. אתמול קבלתי 300 שמיכות. ידוע לי שאתם התכוונתם ל־500 אולם טרם הגיעו.

6. טרם קבלתי תשובה בענין הברזנטים נגד הגשם.

7. בענינו של האמריקני – הכל בסדר. הוא חזר לעבודה, למרות זה שהוא מכונאי ולא חלוץ.

8. ארשה לעצמי להחזיר לכם לדיון ולשיקול נוסף את שאלת הקשר והגדעוני, היות ולדעתי אין שום סידור רציני אחר שישוה להצעתי. והריני להזכירכם, כי העלאת המכשיר והגדעוני וכן אפשרויות העבודה כאן פשוטות וללא כל סיכון רציני.

9. אבקש לשלוח 100 סדינים בשביל בית־החולים. זה חשוב בעיקר ליולדות.

10. אבקש להעביר סולת לדיסות עבור 85 ילדים עד גיל שנתים.

11. אני שולח לכם עתון, אבקשכם מאוד להעבירו לארץ עבור אמנון ועבורי.

היו שלום,

גד

14.8.47

לאַבּי,

1. נפתחה כאן התחרות שחמט. משתתפים 35 איש. אבקשכם להכין פרסים ראשונים למנצחים. ייתכן לוח שחמט או משהו אחר.

2. אתמול התקיימה מסיבה כללית למחצית האנשים בכלי, – המסיבה עברה בהצלחה רבה ולשביעות רצונם של כל האנשים. היום תסודר מסיבה מעין זו למחצית השניה. תכנית המסיבה כללה: שירה, דקלומים, מקהלה, הקראות, ריקודי סולו, התעמלות והצגות.

3. ענין המחלות נעשה רציני יותר ויותר. מתברר, שהיו אצלנו שני מקרים של דלקת המוח, אשר הורדנו אותם לבית החולים. מחלה זו, כנראה, מדבקת מאד. היום ייעשה חיטוי, אולם לאמיתו של דבר אין סיכויים, שהוא יועיל בתנאים אלה. זכרו, כי זוהי שאלת חיים לכל האניות. כן התגלה היום עוד מקרה נוסף של אדמת, למרות הזריקות שעשינו לכולם. אם זה יתפתח בכיוונים אלה, קשה לשער לאן נגיע.

4. לפי דברי הרופא השויצרי, אשר הוא שומע אותם מהקולונל, מסתבר שאנחנו נידונים לעמידה ממושכת כאן, לפחות עוד עשרה ימים.

5. אַל האמריקני קיבל היום מכתב באמצעות הצירות של ארצות־הברית, כי אמה של הבחורה שלו מתה והיא נשארה יתומה. ברצונו לנסוע לאמריקה להתחתן אתה, לשלוח אותה לארץ באיזו דרך שהיא ולהמשיך מיד בעבודה. אני מצדי ערב לבחור, כי הוא בסדר גמור ומסור מאוד לעבודה.

6. לענין האנטֶנה לרדיו שלנו. אנחנו מעוניינים מאוד בזאת, ואין כל חשש, היות ואנחנו עושים כאן כבתוך שלנו ואיש מהאנגלים עוד לא ירד אלינו אף פעם. וגם אילו היו יורדים, אין לחשוש, כי האפשרויות כאן נוחות וטובות לכל עבודה מסוג זה.

7. בדרך כלל אני מוכרח לציין, שעבודתכם מוכיחה על רצון, הבנה ויכולת רבה. אולם אני רוצה להדגיש דבר־מה: במידה שאני נתקל באופן ממשי בכל השאלות, ברור לי דבר עיקרי אחד: אנחנו צריכים לעשות את המכסימום האפשרי כדי לספק את רצונם של כל הסוגים והזרמים הנמצאים בכלי, על מנת לבטל את כל התלונות הממררות את החיים כאן ויוצרות מצב־רוח קשה, העלול להביא לידי משבר. במיוחד יש להבין זאת בקשר לאוכל – להגדלת כמות הלחם ומיצרכים מיוחדים, כגון שוקולד ופירות נוספים או משהו דומה לזה עבור כל הנשים ההרות, שמספרן גדול מאוד – הוא מגיע למאות. וכן עבור הילדים הקטנים – דיסות, סוכר וכו‘. וגם את צרכי בית־החולים, כמו סדינים, יש לספק, וכן יש לדאוג ללבוש, סיגריות וכו’.

8. היום שוב יורד גשם ואנו נשארנו כבפעם הקודמת ללא כל סידור… מה בענין הברזנטים?

9. ייתכן שיש לכם אפשרות לפנות בתלונה ע"י הצלב האדום או הממשלה הצרפתית בענין המכתבים, היות והאנגלים אינם נותנים לנו לשלוח מכתבים. זכות אלמנטרית זו הרי ישנה לכל שבוי ואסיר, ולנו – שלא עמדנו בפני שום שופט ומשפט – היא איננה ניתנת.

10. אני שוב מבקש לשלוח לי בלוקים גדולים עבור העתון.

11. ולבסוף אני פונה אליכם בבקשת עצה רצינית. אם נעמוד כאן עוד זמן מה. קשה לדעת למה נגיע, ובעיקר בעקב המחלות. לדעתי, אם הם לא יסיעו אותנו עד השבת הזאת, צריך להתחיל בפעולות שונות, העלולות למשוך את תשומת לבו של העולם, כגון: שביתות, התפרצויות, וכל מה שאפשר בכיוון זה, כי כפי שמתברר – תכניתם היא תכנית שטנית: לעמוד כאן ללא כל סידורים ובתנאים אלה עד שהאנשים יישברו וייאלצו לרדת.

12. אני שולח מכתב בעברית. לא תרגמתי אותו, היות ולא הספקתי. עשו זאת מיד ואבקשכם לתרגמו לכל השפות ולפרסמו בכל העתונים.

גד

14.8.47

לשאול, שלום.

אני פונה אליך בזה, היות ויש אי־אלו שאלות, אשר הייתי מעונין לקבל עליהן תשובה ישירה ממך.

תחילה אכתוב לך בקצרה על הנעשה כאן בכלי. ברור לי, שבדרך כלל יש בידיך כל האינפורמציה. אך אולי היא מועברת למקוטעין ולא מיד ראשונה, וטוב שתקבל תמונה מהאיש במקום".

בדרך כלל החיים מאורגנים בסדר גמור במחלקות בנות 20–30 איש, המהוות את השלד של החלוקות השונות – אוכל, בגדים וצרכים שונים. הגוף היותר גדול אלה הם האולמות והסיפונים (בכל אחד 300–500 איש). התזונה עתה בסדר, פרט לאוכל מיוחד לתינוקות ולנשים הרות. אולם גם זה יסתדר בימים אלה. אני עושה את כל האפשרי כדי להעסיק את האנשים בדרכים שונות. במידה שיש בידינו אינפורמציה שונה, אנחנו מסדרים אספות הסברה. יצא כבר עתון ראשון ובסוף השבוע יצא עתון שני. מתקיימות הרבה מסיבות ובמיוחד קבלות־שבת וכדומה. נערך נשף גדול לכל האנשים: מתקיימת תחרות שח גדולה; מתקיימים חוגים ללימוד ובמיוחד לעברית; פועל כסדרו בית־הספר, שבו לומדים 350 ילדים מגיל 8–12 – ועוד ידנו נטויה. אולם האמת היא, שזה אינו מקיף את כל הצבור ורובם הגדול של האנשים עסוקים כל היום בענין חלוקת האוכל ובריב ומדון הנובעים מתוך תנאי הצפיפות, המחנק, חוסר תוכן בחיי יום־יום ואי־ראיית שום מגמה ברורה. גם ממני אין האנשים שומעים שום דבר ברור – לא לאן, לא מתי ולא שום הבטחה על זירוז העליה ממקום שאליו נבוא. כל זה מצד אחד, ומצד שני התנהגות האנגלים, המצרים את צעדינו, מפיצים הרבה שמועות שקר ומתיחסים אלינו כלגרועים שבפושעים. בדרך כלל מצב־הרוח בכלי איתן, והייתי אומר, ש־90–95% של האנשים לא ירדו מהכלים ללא פקודה מפורשת ויהי מה. אולם נמצאים כאן 5–10% הקשורים לצרפת (צרפתים), או אנשים שעצביהם התמוטטו לרגל כל מיני מקרים פרטיים מיוחדים.

למצב הבריאות: בדרך כלל האנשים הבריאו במידת מה לאחר כל הקורות אותנו בדרך, ויצאו ממצב של חולשה כללית. אולם בעיקר סובלים הילדים והנשים ממחלות, מפצעים וחולשה, העלולים לשמש בנקל קרקע טוב לכל מיני מגפות.

פרשת האדמת ידועה לך בודאי, אולם היום נתברר דבר הרבה יותר רציני: אתמול ושלשום שלחנו לחוף שני בחורים חולי דלקת המוח. זוהי מחלה איומה, ללא סיכויים רבים להשאר בחיים, והיא מדבקת מאוד, ובתנאי חיינו כאן קשה להאמין שיש ערך לחיטוי וחיסון שניתן לאנשים. אם יתגלו מקרים נוספים – ברור לי, שלא תהיה לנו כל ברירה אלא לרדת כאן, כי אחרת אנחנו עלולים לסיים במאות מתים. כן התגלה היום מקרה נוסף של אדמת.

זוהי בקצרה התמונה על הנעשה כאן, אם לא להיכנס לתיאור החיים הלבוש, הרעש וכו'. ועתה לעצם העניין: אני חושש מאוד לבאות, כי קשה מאוד לחזות מראש לאן אנו מסוגלים להגיע בתנאים אלה. הרעה עלולה להיפתח בגלל מחלות או משבר ברוח האנשים, וכזה כן זה עלולים לחסל את עמידתנו, אם נמשיך לעמוד כאן זמן רב (ואפילו 7–10 ימים נוספים), ובעיקר בחוסר הידיעה הגמור ובערפל השמועות העוטף אותנו.

במידה שמגיעה אלינו אינפורמציה ואנו רואים את עתונות העולם, מתקבל הרושם, שהענין הושתק, היות והוא נמשך כבר שבוע שלישי ללא כל שינוי, ובתנאים אלה של חוסר תשומת לב מצד דעת הקהל, יכולים האנגלים להחזיק אותנו כאן גם זמן רב. לכן עלינו לשבור את הקרח ולאלץ את דעת הקהל, העתונות והממשלות, להפנות שוב ובאופן רציני את תשומת לבן לענין זה. ולדעתי האמצעים שבידינו הם:

א. שביתת רעב כללית. וכאן צריך לשקול יפה, אם לשתף בה את הילדים והנשים ההרות ועד איזו מידה להמשיך בשביתה;

ב. לעורר ככל האפשר יותר תשומת לב לשביתה בעתונות;

ג. להצר את צעדיהם של האנגלים בחוף.

כן צריך לחשוב, כי אם העמידה תהיה ממושכת – מוטב להוריד בבת אחת ובמרוכז את כל אלה שאינם רוצים להשאר ולדעת שנישאר ציבור אחד מלוכד ברצונו ובנכונותו, ולוּ גם יגיע מספר היורדים ל־20–25%. רצוי לחשוב על זה למפרע.

וכן הייתי רוצה לדעת מה הם הסיכויים לעליה בסרטיפיקטים ממקום שאליו נגיע. ואם יש משהו כזה – המותר לומר זאת לאנשים ולהבטיח להם דבר מה?

מחכה לתשובתך,

גד

16.8.47

לאַבּי,

1. איני יודע מה קרה לכם בחוף, אולם כאן הדאגה רבה, היות וזה היום השני, שלא הגיעה אף מילה.

2. מצב הרוח נעשה קשה מיום ליום. כולם חיכו ליום הששי והוא חלף ללא כל סימן ותנועה. אם אנחנו רוצים להמשיך, חובה עלינו לומר לאנשים דבר־מה ברור: הבטחה לעליה או תאריך קבוע לעמידה או משהו דומה לזה, אחרת אין אפשרות להמשיך אלא עוד כמה ימים ותו־לא.

3. אני שולח לכם את העתון.

4. התנהגותם של האנגלים עוברת כל גבול. הם סגרו אותנו בכלובים מחפשים, מקללים ומתנהגים בגסות איומה. האם אין שום ברירה להפסיק זאת ע"י משטרה צרפתית? נוסף לזה, אתם צריכים לתת הוראות לאנשים בסירות, שלא ירשו לאנגלים לחפש כבתוך ביתם בסירות של הצרפתים.

5. לידיעתכם: בית־החולים כמעט מלא, יש בו קרוב ל־100 חולים.

6. אבקש אינפורמציה פנימית על הנעשה בקשר לגורל אניתנו בעולם ובמיוחד ע"י אנשי ההגנה.

7. אני מחכה לתשובות על כל השאלות במכתבי הקודמים.

גד

19.8.47

לאבי, שלום

1. כאן אין חדש. הכינונו את האנשים לעמידה ממושכת, היות והתאריך המשוער להפלגה, כפי שהודעתי לאנשים, תלוי במועד הדיונים בכינוס הכללי של האו"ם בספטמבר.

2. אבקש לשלוח לי עוד כ־500 מחברות ומספר בלוקים גדולים וקטנים, מעטפות ובולים. כן אבקש עפרונות ומספר עפרונות צבעוניים. וכן מספר גדול של מעטפות.

3. היום נערכת תחרות גדולה של שחמט. בראש צועד ילד קטן כבן 13.

4. אבקש לשלוח לנו את הספרים הבאים לצרכי חוגים שונים ללימודים: 1. ספרי ברליץ לצרפתית ואנגלית למתחילים; 2. זרמים בפסיכולוגיה – טורוב; 3. כלכלה מדינית – אברמוביץ; 4. דברי ימי עולם – וולס; 5. תולדות הסוציאליזם – בר; 6. דברי ימי אירופה – פישר; 7. ספרי־קריאה בעברית ואידיש.

5. ברצוני להודיעכם, שאתמול התקיימו אספות־אזכרה לזכרם של שלושת הקרבנות ביום השלושים, וכן – שמחר יוצא העתון השלישי ואתם תקבלו, כרגיל, טופס אחד.

6. כן אני מצרף שלושה מכתבים: אחד עבור ליאון בלום, אחד עבור טורז ואחד עבורכם (העתק מכתב שהפצתי בין החיילים באניה).

7. לענין משלוח החפצים: תשתדלו לשלוח תחתונים לגברים, לא ארוכים אלא קצרים. אבקשכם לשלוח כ־100 מכונות גילוח. כן שלחו מכנסים קצרים למבוגרים ועוד משלוח לילדים. ובדרך כלל, אל תשלחו שום דבר בפחות מ־500 חתיכות, והסיבה ידועה – אין שום אפשרות לחלוקה.

8. אבקש לשלוח לי חמשה אולרים טובים, וכן – אם אפשר – שלחו פעם אחת כמות גדולה של סיגריות אמריקניות.

גד

19.8.47

לאַבּי שלום.

במכתב זה אני רוצה שוב להעלות את ענין הקשר. לפי הרושם המתקבל מהעתונות ומהשמועות השונות יוצא, שאנחנו נפליג מפה לקניה או לטוברוק. וכיון שזה יהיה מקום חדש, ללא כל סידורי קשר מוקדמים, וודאי יהיו קשיים רציניים להתקשר ולהעביר ידיעות, על כן אני מציע להעביר אלינו בהקדם האפשרי מכשיר קטן, ואם אפשר חזק, וכן להעלות גדעוני שיהיה מתאים לתפקיד זה.

בקשר לאפשרויות הבאת המכשיר והגדעוני עיין במכתבי הקודם בענין זה.

גד

20.8.47

לאַבּי, שלום.

1. שוב אני פונה בקשר לשאלת הרופא המיוחד לנשים עבור שלושת האניות – הנני להזכירכם, שהרופא השויצרי החדש הוא רופא אף, אוזן וגרון, ואין לו מושג בעניני לידות, ובעיקר במקרים מסובכים. כדי שלא ניאלץ להוריד את מקרי הלידה העלולים להסתבך וכדי להבטיח תנאי לידה שאינם עלולים לסכן את היולדות והפעוטות. אני מבקש להעלות את הרופא עם כל המכשירים הדרושים לזמן שאנו עומדים פה ולכל תקופת הנסיעה.

2. לפי העתונות הצרפתית של היום אני למד, שהדרך אשר בה נקטתי בקשר לשביתת הרעב היתה הנכונה, וצריך ללמוד מזה.

3. אני מצרף מכתב לכינוס הציוני הגדול בציריך ואיני יודע את הכתובת. אבקשך מאוד לברר את הכתובת המדוייקת ולשלוח את המכתב על שמו של דוד בן־גוריון.

4. אבקשכם להעביר אלי כמות גדולה של ד.ד.ט.

גד

21.8.47

לאַבּי,

1. היום הידידים החלו להכביד על הקשר. לכן אני מודיע, שלילה לילה אנחנו מורידים קופסא לקבלת הקשר מצד שמאל של האניה בין שני בתי־הכסא. סירה יכולה לעבור מקרוב ולהכניס לקופסא את כל ההודעות.

2. לענין הקשר – ביררתי סופית את אפשרות העלאת המכשיר והאיש, והדרך הפשוטה והטובה היא לעבור בסירה בשעה 10 בלילה בדיוק ליד הדופן. אנחנו נוריד בחור בחבל עד לפני המים, ומבלי להיעצר תמסור לו הסירה את המכשיר ואנחנו נעלה אותו. אין כל חשש לגילוי. אשר לגדעוני, אם הוא יודע לשחות תעבור הסירה שוב כעבור חצי שעה, הוא יקפוץ למים וישחה עד החבל, ואנחנו נעלה אותו למעלה. אני מחכה כבר הלילה. מחכה מיד לתשובה.

3. אבקש להעביר אלי פילמים טובים עבור מצלמת לייקה וכן עזרה־שניה: מחטים, חוטים וכו'.

4. אני שוב מבקש נרות, אולם בכמות גדולה.

22.8.47

לאַבּי,

1. אתמול בלילה חכינו בשעה 10–10.30 בדיוק. הכל היה מוכן בסדר גמור. אילו באתם היינו בבטחון מקבלים. הודיעו לנו אם לחכות גם הלילה.

2. את קריאת הסירה בלילה, “לא לרדת!” קבלנו. וזה חיזק את רוח האנשים.

3. ושוב לענין רופא הנשים. זאת אחת השאלות העיקריות, היות והרופאים רוצים להפסיק את עבודתם אם לא יבוא רופא כזה.

4. מחכה להוראות מפורטות ומה יש להבטיח לאנשים ומה ידוע לכם.

5. אם אנחנו צריכים לנסוע, תשלחו לנו מיד כמות גדולה ומספקת של אוכל מיוחד לנשים ותינוקות (בעיקר חלב מתוק, שוקולד, קקאו וכו').

6. אם תהיה לי אפשרות נוספת להעברה, מוכן אצלי עתון ומכתב לאו"מ. ואם לדעתכם יש צורך לשלוח העתק לסוכנות – עשו זאת.

גד

איש ההגנה ב“רנימיד־פרק” אל חבריו בחוף    🔗

3.8.47

לחברים, שלום!

קיבלנו את הדואר ותודה.

פתחנו בית־ספר לפני ארבעה ימים, והוא פתוח כל הזמן. הודעתי זאת בע"פ לסירות וגם קבלתי חומר, מחברות, לוחות וכו'. חסר חומר למורים. שילחו. כמו־כן שילחו עוד כיפות לאנשים, בערך אותה כמות. קיבלנו הכל. הנסיון להעביר את “דבר” לא הצליח. הם הוציאו אותו מתוך התה והורידו את העתונים מהבקבוקים. חשבו על דרך אחרת. כמו־כן אומרים שלא ימשיכו במסירת אוכל. המשיכו עד הרגע האחרון. מסרו יותר פרטים בקשר לגורלנו.

האנגלים הכניסו עתונות צרפתית המדברת על גיברלטר. מסרו מה אמת בדבר.

שלום,

סקנדי

10.8.47

לחברים, שלום!

קיבלנו את כל הדואר, ששלחתם אתמול והיום. העתונים ששלחתם כמעט כולם הוצאו בידי האנגלים. קיבלנו את כל ספרי הלימוד, המשחקים וכו'. נוסף לזה קיבלנו חבילת בגדים, שאינני יודע בשביל מי היא – אם היא בשבילי, שילחו גם מגבת וגרביים.

ועתה: ילדים עד גיל 3 ישנם 49. בגיל 3–10 – 90. נשים הרות יש 65 ו־25 בחדשים האחרונים. נוסף לזה יש 45 בביה“ח. לנשים ההרות דרושה בקורת של רופא־נשים, כי הרופא השויצי מייעץ להן לרדת. שילחו אוכל מיוחד לחולי קיבה, ישנם כאלה. ישנו כאן ילד חולה־כליות. שהרופא אינו רוצה לקחת אחריות עליו ודורש להורידו לביה”ח! ענו מיד.

שילחו סבון, מחברות, ספרים, משחקים, ועתונים בדרך יותר מחוכמת. אולי תרפדו את הפירות ותסגרו בחזרה את הארגזים. בקשר לסבון, השתדלו לשלוח גם סבון למים מלוחים. בית־הספר עובד במלוא הקטור ויום יום לומדים 300 ילדים (בלי גוזמה) וזה מתקדם. גם הבוגרים שואפים ללמוד עברית וכו'. שילחו כמות נוספת של חמרי־כתיבה למבוגרים. שילחו ספרים לקריאה. זה מתקבל. האנשים פשוט מתנפלים על כל מלה עברית.

אל תחכו שאופיע ליד סירת האוכל. מישהו הלשין עלי והאנגלים חושדים בי ושאלו את האנשים אם עליתי כאן ואם אני ארצישראלי. אני חושד ברומנים, ששה בחורים שירדו, מאנשי השוק השחור – אחד מהם חסר עין ויש לו כיסוי שחור עליה. על־יד הסירה יהיה תמיד אדם שלנו, שאפשר לדבר אתו.

המצב ללא שינוי. אבל מה יהיה הסוף? הסבלנות הולכת ופוקעת למרות הכל. אנחנו מקבלים את כל האוכל וגם את כל שאר הדברים כסידרם.

המצב כאן: חסרים קיבוצים, או יותר נכון – אין בכלל קיבוצים. כל האנשים בעלי משפחות, והם מתחילים ליפול ברוחם.

אני מקוה שיהיה טוב, וד"ש לכולם.

סקנדי

בקשה פרטית: ישנו כאן מכתב פרטי, שלחו אותו לפי הכתובת בדואר אויר.

שילחו עוד מראות – תבינו, שקשה לחלק אותן, אם שלחתם במספר כה קטן, שאינו מספיק אפילו אחת לכל מחלקה. אני רוצה שתבינו את המצב כמו שהוא ולא תכנסו למרה־שחורה. אנחנו נחזיק מעמד עוד שבוע ואולי יותר, אבל יותר משבועיים־שלושה אינני מאמין שכל האנשים יחזיקו מעמד.

12.8.47

לחברים, שלום!

קיבלנו את מכתבכם ותבורכו על ה“פטנטים” שלכם. היה לנו מקרה מענין. קבלנו טלגרמה, שאחת הבחורות קיבלה סרטיפיקט, והקפיטן דרש ממנה לרדת, אחרת ילך הסרטיפיקט לאיבוד. התשובה היתה, שהיא תרד יחד עם כולם ולמקום שתגיע, שם תקבל את הסרטיפיקט. בזה נגמר.

בין החפצים אשר אתם מתכוננים להעלות לכל האנשים, שילחו בעיקר מגבות ולבנים. את הבגדים ששלחתם עד כה לא חלקנו. המצב בכללו בסדר גמור. המבוגרים מתחילים ללמוד ברצינות גמורה. גם בית־הספר עובד במלוא הקצב. שילחו מחברות ועפרונות. אם יש באפשרותכם לאסוף ולשלוח ספרי־קריאה, נוסף לספרי הלימוד – אנא שילחו, לא חשובה השפה, שילחו בכל השפות, בעיקר עברית (מנוקד).

היטיבו את האוכל ע"י הוספת לחם וקונסֶרבים. שלום הילד הנולד טוב. הוא מודה על החבילה ששלחתם. שילחו עתונות ולו גם איננה מזכירה את ענייננו. האנשים מתענינים במה שנעשה בעולם.

מה הסוף?

שלום לג’מאעה, שלכם,

סקנדי

13.8.47

שלום לחברים!

קיבלנו את הדואר שלכם בסדר ואני מודה לכם בעיקר על הדאר הפרטי.

כפי שראיתם, ירדו שתי ילדות: אחת בת 15 ואחת בת 12. הן קיבלו שתי טלגרמות הדורשות מהן לרדת, כי הוריהן חולים ונמצאים בגרמניה ורוצים לראותם. היום בא רופא הצלב־האדום עם טלגרמה ויפוי־כוח לקחת את הילדות לגרמניה, ותחת לחץ זה הן ירדו. בקשר לירידה ישנן כאן קבוצות אחדות בנות 2–3–4 אנשים, שקבעו לעצמם תאריך מסויים, ואם באותו תאריך עוד נעמוד כאן, – ירדו. השתדלו לזרז את התפטרותכם מאתנו ואת נסיעתנו – ויהיה לאן שיהיה.

הרי לכם תיאור קצר על האוכל היומי: בוקר – דיסה, לחם וקפה; צהרים – מרק ולחם; ערב – עגבניות, גבינה ולחם עם תה או קפה. תבינו, שהאנשים רעבים. בתחילה שלחתם יותר קונסרבים, עתה הפסקתם ואין יודע למה – השתדלו שוב לשנות זאת. עשו טובה ואל תשלחו שמיכות. אינכם יודעים מה נעשה כאן בשעת חלוקה. אם אינכם שולחים משהו לכולם, מוטב לא לשלוח כלל.

שילחו עוד מחברות. הבוגרים רוצים ללמוד ומה שאתם שולחים, מספיק בקושי – חצי מחברת לאיש ורבע עפרון, להוציא מהחשבון את בית־הספר, שגם הוא בודאי יהיה זקוק למחברות נוספות. שילחו חומר לימוד למתקדמים יותר, לילדים ובוגרים. ישנם רבים, אשר ספר זה פשוט מדי בשבילם. שילחו (אני מבקש שוב) ספרים לקריאה ותהיה השפה אשר תהיה: גרמנית, פולנית, רוסית, עברית, צרפתית, אנגלית, הונגרית, רומנית, אידיש וכו' וכו'.

שילחו קצת יותר מטאטאים, ואם אתם יכולים – שילחו מברשות לכביסה. שילחו סבון וביחוד נסו להשיג סבון למים מלוחים.

ואחרי הכל, תודה על בקבוק היין ל־13⁷. ביה"ס עובד וחבל שהעתונאים לא ירדו הנה. היו רואים איך אנשים צעירים ומבוגרים לומדים עברית ברצינות הכי גדולה. בינתיים שלום לכולכם. זרזו איך שהוא את נסיעתנו מכאן.

סקנדי

13.8.47

לחברים, שלום!

היו עתונאים צרפתים. רצו לדבר עם כמה אנשים, לקבל אינפורמציה בנוכחות הקפיטן. הסברנו להם, שעליהם לרדת למטה אל האנשים, רק אז יוכלו להבין את המצב ורק אז הננו מוכנים לדבר ולמסור כל המעניין אותם ואותנו. הם היו מוכנים לרדת, אבל לא קבלו רשיון. נפרדנו בלאי כלום, תוך כדי הסברה, שעצם הסירוב לתת רשיון מוכיח על המצב.

העבירו מחברות, ספרי־קריאה, ויותר עתונים גם באידיש. נחוץ מזון רוחני בשעה זאת.

בקשר לבגדים, – הכי חשוב: מגבות, לבנים (גופיות), בגדי־ילדים, סבון. תאשרו את כל הדואר.

סקנדי

14.8.47

לחברים, שלום!

אין חדש תחת השמש וגם אצלנו אין כל חדש. האנשים הולכים ומתרגלים לחיי יום יום, לריב על האוכל וכו'. הילדים לומדים ואם נעמוד כאן עוד כמה ימים, תצטרכו לשלוח לכולם חלק שני של “אדם במולדת”. נוסף לזאת גם המבוגרים לומדים במרץ. שילחו ספרים נוספים ללימוד וגם ספרים למתקדמים. שילחו עוד הרבה מחברות, כי כל אחד מקבל רק חצי מחברת, ויש רבים שלא קיבלו. שילחו גם עפרונות. בקשר לאוכל כתבתי לכם אתמול, והיום יש שינוי קטן אבל חשוב. ותבורכו (בקשר לסרדינים). שילחו יותר אוכל. שילחו עוד ספרי קריאה. הכל מגיע. שילחו בעיקר ספרים בעברית, באשר תמצאו. שילחו עוד עתונים. כולם הגיעו הפעם וגם על זאת תודה רבה.

בקשר ליורדים שכתבתי אתמול (במקרה שלא נסע מחר), אין חדשות מיוחדות ואצלם זה תלוי במצב־רוח.

הדרך הטובה ביותר לקשר בינינו הוא כפי שהיה עד היום. הכל דופק ואפשר לסמוך על האנשים.

שילחו בגדים, בעיקר מכנסים קצרים, לבנים ומגבות. הסבון הגיע וחולק בסדר.

שום חדש במיוחד. רק היום לא קיבלנו שום דבר מודפס מאבּי ולא מובן מדוע.

שלום,

שלכם,

סקנדי

15.8.47

חברים, שלום!

קיבלנו כל מה ששלחתם ומודים לכם. בקשר לקשר – במשלוח ארגזים ריקים חזרה אל הכלי. המקרה שקרה היום, אסור שיחזור. ושימו לב יותר. כל האוכל הגיע ומחולק לאנשים בסדר. איך שום תופעות של סחיבות וכו'. רק דבר אחד אני מוכרח להודיע לכם, שהאוכל אינו מספיק והאנשים מתהלכים חצי רעבים, והעיקר שמתאוננים וזה מוריד את מצב הרוח. כי חוץ מהאוכל לא נשאר עכשיו שום דבר להתעסק בו במחשבה, ואם זה לא בסדר – האנשים מקבלים מצב־רוח. נוסף לזאת גם הגשם עשה את שלו. כשיורד גשם אין מקום לכל האנשים, כי 200–300 אנשים משלנו ישנים על הסיפון. ולכן תבינו מה זאת אומרת גשם פתאומי, שילחו את הברזנטים ויהיה מה. אנחנו זקוקים לזאת.

היום בקשנו מהמפקד, שיתן לנו מקום נוסף או בּרזנטים והוא סירב. דרשנו ממנו לפתוח את האמברים מתחתינו והוא סירב. הצעתי לפתוח זאת למרות רצונו, אך מסרבים לקבל את ההצעה הזאת. הגשם חודר אלינו למחסן והאנשים סובלים מאד מאד. בכלל, הגשם גורם מצב־רוח קשה לכולם.

ד"ש לכל הג’מאעה

סקנדי

16.8.47

שלום חברים!

את העתון של “אמפייר רייוול” קיבלנו ואתו קיבלנו גם את הידיעות של “פלקור” ותודה לכם. את העתונים ששלחתם עם הבגדים לקחו המנוולים. אל תעשו נסיונות נוספים לשלוח עתונים בבגדים. נוסף לזאת, שילחו תמיד ברשימת האוכל גם את רשימת שאר הדברים ותמנעו כל מיני ויכוחים ומריבות.

בקשר לספרים, שילחו עוד ועוד. שילחו, אם אתם יכולים, הרמוניקות־פה ומכשירי נגינה אחרים. שילחו עוד משחקים מכל המינים. כל האנשים וגם המבוגרים מתעסקים במשחקים ששלחתם. מתחילים אצלנו לסדר תיאטרון בובות ואנו מקוים שאפשר יהיה להעבירו גם לכלים האחרים.

היתה היום מסיבת שבת (אתמול חולק האוכל מאוחר והמסיבה נדחתה להיום). תוכן המסיבה היה: שירה בצבור, הקראות, שירת סולו וכל מיני עתונים היתוליים. ולבסוף, נאום של מרדכי (בא־הכוח שלנו), שעשה רושם כביר על האנשים (אנחנו חושבים שהאנגלים מקשיבים לכל נאום ומתרגמים אותו בדיקנות גמורה). הוא סקר את התפתחות העם והשמדתו ואמר, כי הדרך היחידה של האומה הישראלית היא לשוב לארץ־ישראל. הדרך תהיה קשה, אבל כשם שאמרו בגיטו: אנו נחיה למרות הכל ונחיה אחריהם, – כך גם כאן: אנחנו נחיה ונגיע לארץ למרות הכל. דברים אלה עודדו מאד את האנשים, ואם אפילו נעמוד כאן עוד זמן רב, חושב אני שירדו רק מעטים. אנו מעריכים את היורדים, אם נעמוד כאן יותר מ־10 ימים, ב־20–30, ואולי פחות. אחד הדברים החשובים בכל העסק הוא, שלאנשים תינתן מכסימום הנוחיות, לכן: שילחו יותר אוכל (קונסרבים) ואת הברזנטים בשביל הסיפון.

ישנו כאן תרמילו של ביל ברנשטיין (ז"ל), תודיעו מה לעשות בו. דרישת שלום לכל הג’מאעה. יהיה טוב! שלכם,

סקנדי

20.8.47

שלום, חברים.

מאניתנו ירד לחוף אחד שמציג את עצמו כיהודי מצרי, מדבר בכמה שפות: צרפתית, אנגלית, אידיש, עברית ועוד – וכולן באופן יוצא מהכלל. יש להניח, שהוא ינסה לפנות אליכם. אנחנו בטוחים, כי הוא מאנשי סי. אי. די. ומשמש כמרגל בכלי שלנו.

האוכל מספיק ותודה. שילחו יותר קונסרבים. אתמול הייתם מצויינים. שילחו ספרים. אנחנו מקבלים אותם אחרי בדיקה, כמו כן את הבגדים ולכן אל תשלחו בהם שום דבר. את העתונים אנחנו מקבלים והמשיכו בדרך זאת. שילחו בגדי גברים. יש לי הרושם, משום מה, שבקרוב נזוז מכאן ולכן השתדלו להזדרז. הכל בסדר, האנשים מעסיקים את עצמם בכל מיני דברים, החל בלימודים וכלה במשחקים. הילדים לומדים כולם. שילחו כמה ספרי גיאוגרפיה של ארץ־ישראל, מתימטיקה אלגברה (התחלה) וכו'.

שלכם.

סקנדי

21.8.47

לחברים, שלום!

אני שולח לכם את ההודעה, שהמנוולים נתנו לכל האנשים. היה כאן הקונסול של המנוולים עם ועדה שלמה, והם הודיעו זאת לבאי־כוח האנשים. רוב האנשים נשארים ולא יורדים. אינני יודע אם באמת נוסעים להמבורג או לא. יש אנשים שנבהלו ויורדים. היה רצוי שתביאו את הרם־קול ותודיעו על הענינים. נוסעים מחר ב־6 בבוקר, שילחו הוראות, וכו'.

שלכם, להתראות

סקנדי

21.8.47

לחברים, שלום!

מכתבו של יסער קיבלנו. אינני מבין מדוע לא מקבלים הוראות וכל מיני דברים מכם. נדמה לי, שידעתם על ההחלטה לשלחנו מחר להמבורג והייתם יכולים גם להתכונן. אבל, מילא, נעזוב זאת. העיקר, מה למחר?

אצלנו המצב עדיין איתן. האנשים אינם מתכוננים לרדת ומקווים, כי כשם ששיקרו להם בחיפה, כך משקרים להם שוב. אנחנו איננו מנסים להכזיב אותם, אבל המצב הוא של “מצב־רוח”, ונראה מה יהיה מחר בבוקר. בינתיים אין איש יורד.

את כל האוכל קיבלנו. מדוע אינכם שולחים ספרים, בגדים וכו'? אינני יודע אם נשאר עוד זמן רב לכל הדברים הללו. שילחו עתונים. שום דבר אינו מפחיד אותנו יותר.

זה הכל ובינתיים שלום

שלכם.

סקנדי

אנשי ההגנה ב“אושן ויגר” אל חבריהם בחוף    🔗

יום א', כ"ד מנחם אב

לאַבּי, שלום רב לך!

הקשר אינו דופק. הרבה נתפס. צריך להכניס בתחתית ארגזי הירקות. הקשרים עם האנגלים הוטבו ונתנו לנו היום 200 שמיכות. מצב הנקיון בחלק אחד (600 איש) טוב ובחלק השני (800 איש) יותר רע. רק היום הגיעו שני מטאטאים, אבל צריך לשלוח עוד. הבגדים נקיים באופן יחסי, כי מכבסים יום יום.

בחלק ב' הצפיפות גדולה ורבים ישנים עד עכשיו על הרצפה, בלי שמיכות. האוכל נקי. בתי־הכסא והמקלחות נקיים באופן יחסי. מים – שלוש פעמים ביום שעתיים. זה מספיק. אוכל: אין די לחם, והוא גם מגיע במצב רע. וכדי לשמור על בריאות החברים – משליכים יום יום אחוז גבוה לים. זה מכאיב, ביחוד כשאין די. האנגלים גונבים אוכל ופירות, אבל העמדנו שומרים. העבודה במטבח בסדר. גם אוכל כשר מסתדר עכשיו יותר. חלוקת האוכל טובה ומהירה. ההוספות לילדים מגיעות.

תרבות. יש מסיבות די טובות, אבל נארגן עכשיו תכניות ולימודים קבועים והרצאות. שרים מעט, כי מצב הרוח מדוכא. צריכים להעסיק את החברים כל היום. נחוצים ספרים ועתונים.

מצרכים נוספים: מברשות ומשחת־שיניים, מכונה לתספורת, מכונה לפתיחת קופסאות, די.די.טי., מכונות־גילוח ואבקת גילוח לדתיים.

בית הספר אינו מאורגן היטב עדיין, אבל נתקן עוד. האנגלים לא יודעים מהמציאות. היה מקרה יוצא מן הכלל. איני חושב לאפשר להעלות עוד, כי הם מקפידים מאוד. יצרנו מפקדה המורכבת מלייבל, צבי, וממני, ועל ידה מזכירות בת 7 חברים וכן צריך לצרף לפעמים את המלחים האמריקנים. אין קשר עם שאר האניות. מה מצב החולים שעזבו? מה מצב המשוגעת שירדה אתמול? כשיהיו קשיים בקשר – האם באיתות? אם כן, – באיזו שעה, לאן, וכו'. יודעים כאן החברים, שבא שליח ומיהו לא ידוע להם, רק למזכירות, כי אני חושש עדיין מפני האנגלים.

מאיר, לייבל, צבי

13.8.47

לאַבּי

1) אפס כל הדיו ולכן אני כותב בעפרון.

2) היום הגיעו כל המכתבים, אבל תשלחו להבא בצורה שכתבתי עליה.

3) ביום 10.8 ירד ילד חולה בן 13, מה שלומו?

4) נחוץ לשלוח: א) פנס כיס וכמה בטריות (לשמירת לילה וכדומה); ב) כמות מסרקות, מכונה לתספורת; ג) סכיני גילוח (בכלל אין לנו סכינים, כי לקחו אותם בחיפה. קשה לחדד את העפרון); ד) יש רדיו שחסר לו אקומלטור או בטריה. שילחו גם חלק שמכניסים במקום אגס ושאפשר לחבר אליו חיבור חשמלי וכן טרנספורמטור קטן.

5) הספקת האוכל לאוכלי כשר קשה מאוד. צריך להשתדל להשיג בשר כשר. חוץ מזה כמה נרות־שעוה לשבת ו־21 גמרות “בבא מציעא”. אם אפשר!

6) השמירה, חלוקת המצרכים, הנקיון, בית־הספר, גן־הילדים שיעורים, הרצאות וכו' נכנסו עכשיו למסלול, – פרי עבודה מאומצת של כמה ימים. נוכל להחזיק את האנשים רק עוד ימים ספורים, ואת מצב־הרוח הטוב שהכנסנו, לא נוכל לקיים הרבה, ואני מפחד מהתפוררות. עם הקיבוצים נוכל בנקל להמשיך לעבוד. הקושי הוא בבודדים. אנו עובדים כפרדות ויש עזרה יפה מהמזכירות. העבודה מעל לראש. יצרנו ועדות בכל השטחים. אנו מתחילים בימים הבאים בקורס תיאוריטי לרדיו וכן לחייטות. אמנם, שטויות – אבל זה מעסיק את האנשים.

7) אתמול לא ראינו כל איתות, אבל היום אנחנו אותתנו. קיבלו?

8) שילחו בגדים לילדים ויותר לחם!

9) קיבלנו מכם השבוע 275 שמיכות ומהאנגלים 280. נחוצות עוד 150, כדי שלכל איש תהיה לפחות שמיכה אחת.

10) מה המצב בשאר האניות? תענו על כל השאלות, גם של אתמול.

מתי נסע? שלום רב ולהתראות,

צבי, ליבל, מאיר

13.8.47

לאַבּי וליט, שלום!

1) לא הגיעו אלינו היום שום ידיעה ושום מכתב.

2) בקבוק יין הגיע, וכן משחקים, מטאטא (סוף־סוף). האנגלים בודקים הכל קודם. קבלנו מהמנוולים עוד 100 שמיכות ויש עכשיו שמיכה לאיש. החלוקה היתה קשה מאוד, היה צורך בפקודה חריפה וביד תקיפה. אל תשלחו בשום אופן בגדים למבוגרים, כי זה ייצור רק שנאה ורוגז. שילחו בגדים לילדים ונחלק אותם בבית הספר. השבוע נערוך נשף ילדים ונזמין את המיג’ור ורב החובל.

3) תשתדלו להשיג ספריה קטנה בשבילנו, שיהיה מה לקרוא.

4) אולי נעשה לילה אחד אסיפת מחאה בשלוש האניות יחד, ונשלח מכתבי מחאה לאו"ם, ממשלת אנגליה וכו'. מה דעתכם?

5) העתונים בארגזי העגבניות לקחו המנוולים.

6) יש מקרה חדש הרוצה לרדת, אדם ובנו. הוא רוצה להשאיר אשה מעוברת עם שלושה ילדים. אנו עוד מחזיקים בו. חוץ מזה יש כאן אחד, המנהל יותר מדי עסקים עם המנוולים, קונה ומוכר וכו'.

7) נחוצים משחקים לילדים קטנים, מכשירים לצחצוח נעלים, יותר אטריות ופחות קפה, כי יש די והם לוקחים מזה. היום קבלנו 100 ככרות לחם פחות. נחוץ יותר לחם!

8) סידרנו שיעורים ל־230 ילד ו־300 בוגרים. מצב הרוח טוב. הערב היה ערב ספורטיבי (בוקס) ומחר הרצאה.

9) מה מצב שאר האניות? הגיעו עוד אניות ארצה? מה המצב בארץ?

10) יש כאן יהודי שנולד בארץ, היה לו פספורט ארצישראלי והוא יחידי. מה לעשות? נולד ב־14.2.1903 בירושלים ויצא את הארץ ביוני־יולי 1921. הפספורט ניתן ב־1912.

11) נחוצים כלי־תפירה לנשים (מחטים, חוטים וכו'), כלים מינימליים לסנדלרות ולתספורת.

שלום רב,

צבי, ליבל, מאיר

15.8.47

לאַבּי, שלום רב!

1) היום קיבלנו מכתבים, אבל זה אינו מספק את האנשים.

2) יש אצלנו שבע נשים בחודש התשיעי, נא לשלוח חומר עבור הלידות.

3) האנשים רעבים, ולכן רבה ההתמרמרות. על כל פנים, שלחו יותר לחם. המנוולים גונבים, אבל כבר לא במידות גדולות, כי העמדנו שומרים. נחוצות הוספות לילדים ולזקנים. עם הנוער מהקיבוצים מצויין לעבוד, והם עוזרים יפה.

4) ירד זקן בהסכמתנו, וצעיר (מרוקני) לא ברשות. בכלל המרוקנים קשים מאוד ורוצים לעזוב.

5) יש לנו שני מכשירי רדיו. את האחד אי אפשר לתקן באניה והשני זקוק עוד לבדיקה טובה. המומחה עובד בזה.

6) הסבון מועט, וסיגריות כבר אין שלחו שופר. ענו על כל השאלות! אתם מקבלים את כל המכתבים?

7) המנוולים רוצים יותר קשר אתנו. רוצים בוקס משותף וכדומה. התנגדתי עד כה, מה דעתך? הם יודעים שאנו מקבלים מכתבים ועוצמים עין. החיילים אדיבים. לאחר שהיתה פעם קטטה אתם, הם לא נכנסים לתוך המכלאות. הסדר והנקיון עכשיו טובים. המזכירות מטפלת באנשים בצורה טובה. מצב־הרוח טוב, גם היחס בין הבודדים השתפר.

8) החלטנו שתשלחו אוכל במקום הבגדים. עוד פעם – האנשים רעבים.

אנו מחכים לידיעות,

לייבל, צבי, מאיר

16.8.47

לאַבּי, שבת שלום!

1) אנחנו מודים בעד הצעצועים והספרים, זה היה חשוב מאד. קבלנו את הפנס ואת מכונת התספורת. שילחו ספרי קריאה.

2) כמות האוכל עדיין אינה מספיקה. שילחו דברים הממלאים את הבטן, כגון איטריות וכו'.

3) ברדיו עובדים, ועדיין לא ידוע מה חסר.

4) בשבת תהיינה מסיבות וכו'. גם הילדים מתכוננים להצגה.

5) סיגריות חלקנו, והודענו שהחברים ישמרו לדרך, כי אז לא יהיה.

6) האם, לדעתך, לפרסם את כל ההודעות. אני משמיד חלק, מה דעתך?

7) הגשם מפריע מאוד. הצפיפות גדולה.

8) המנוולים מרשים לעלות לעתונאים אנגלים וצרפתיים, אבל לא לעתונאי עברית ויידיש.

9) מצב הרוח טוב. אני מעסיק את החברים כל היום. הייתי חולה מאוד יום אחד, וחשבתי כבר לרדת. עכשיו כבר יותר טוב. יש עבודה מעל לראש, אבל נמשיך בכל עוז. הכל יהיה בסדר.

10) מה מצב שאר האניות? אל תשלחו בגדים, לעת עתה, והפסיקו במשלוח שמיכות.

11) הגיעו 512 ככרות לחם. יוצא רבע לחם לנפש – זה אי־אפשר! אנו מסבירים לאנשים, אבל מזה לא יהיו שבעים. שלחו ספרי־לימוד לכתה א' (אלף־בית). זה הכל לעת עתה.

שלום רב,

לייבל, צבי, מאיר

17.8.47

לאַבּי, שלום רב!

1) המנוולים החמירו מאוד את הקשר. בפירוק מהסירות אינם משתפים אותנו. נשתדל בכל האופנים, נשלח בדרך הישנה וכן נזרוק העתק כשאתם עוברים ליד המכלאות, ביום הששי דברו יותר מדי עם באי הספינה ולכן, כנראה, החמירו. את הקשר בין שני חלקי האניה היטבנו על ידי כך שחתכנו חתיכת רשת ויש שם מקום של 40 ס"מ. המנוולים אוסרים עכשיו בכלל לעבור לצד השני.

2) היום שלחתם די אוכל. לאוכלי כשר היו היום ביצים. תשתדלי תמיד לשלוח בשביל הדתיים דגים או ביצים. תמשיכו במשלוחים אלה יום־יום. עלה מצב־הרוח.

3) הערב היתה מסיבה בשני הצדדים. די מוצלח. בית־הספר וגן־הילדים בסדר גמור וכן השיעורים לחברים. ביום השלישי אולי נערוך חתונה. היום היתה חגיגת בר מצוה לשני ילדים.

4) הבחורה, שהיו לה יותר מדי קשרים עם המנוולים (זה המקרה היחיד!) חזרה היום אלינו. היא הבטיחה להישאר אתנו. לא עשינו לה מאומה. היא פחדה לרדת כי חששה, שמא תעשו לה שם משפט.

5) לשביתת הרעב. החלטנו שיצומו כולם. לילדים הקטנים נשמור אוכל מיום א'. הילדים הגדולים ישבתו. כתבות וכן מקהלות־דבור נארגן עד כמה שאפשר ועד כמה שיש חומר.

6) נתקבל כבר כמה פעמים הרושם, כי למנוולים יש בין החיילים אחד מ־סי.אי.די. האם יש לכם פרטים על כך? ואיזה שפות הם יודעים? זה חשוב לנו כדי שנדע אם לפרסם הודעות בקול רם.

7) כבר יותר משבוע שאנו מוציאים עתון באניה שלנו (כתוב ביד). נשלח לכם את החומר.

8) הגשם גרם אצלנו רק נזק קטן. אולם ל־200 איש אין מקום שינה. היום ביקר אצלנו כאן המיג’ור, שבא לבדוק את הענין. זו הפעם הראשונה אחרי זמן רב, שמנוול נכנס לתוך המכלאות.

שלום רב ולהתראות,

צבי, ליבל, מאיר

18.8.47

לאַבּי, שלום רב!

1) הקשר נעשה עוד יותר קשה. המנוולים כבר אינם מרשים שאחד מאתנו יהיה מחוץ למכלאות בשעת הפרוק ומוכרחים להקים קשר באפשרויות חדשות. מכתבים שלך מגיעים. אני משיג בקושי את כל המצרכים הקטנים (מטאטא, ניר וכו'). גם את הפנס לא הוצאתי מהם עדיין וכן מכונת התספורת.

2) כמות האוכל מספיקה עכשיו יותר (לבחורים הצעירים גם זה אינו מספיק). גם האוכל של הילדים מסודר יותר. אין לנו ביסקויטים לילדים. יש לנו רופא בין המעפילים והוא עוזר יפה.

3) לשביתה אירגנו הכל. ארגנתי קשר יפה בין שני הצדדים של האניה.

4) העבודה קשה מאוד, אבל אתגבר עליה. עוזרים לי רק מעט, כי כאן הרוב הגדול הם בודדים או בתי נוער. מתי כבר נסע? ולאן! יש רבים החושבים, שעל ידי שהייה ממושכת נבוא מיד לארץ. אחרים מפחדים לרדת כי אולי נהיה בשבוע הבא בארץ. הלואי שיצדקו. מצב־הרוח טוב.

נקוה שמכתב זה יגיע ותכתבו תמיד אם אתם מקבלים מכתבים.

שלום רב,

מאיר

19.8.47

(היום היתה מסיבה של ילדים והמייג’ור השתתף, הוא גם אמר כמה מלים).

לאַבּי, שלום רב!

1) הקשר נהיה עוד הרבה יותר קשה. יומיים שלא קבלתי ידיעה. המכתב האחרון תפסו המנוולים. שלחתם בצורה כה טפשית – הערתי תמיד, שאסור לשלוח בפירות או בירקות, כי הם מחפשים ולרוב מוצאים. רק עתונים תשלחו כך, כי לפעמים נוכל לסלק אותם מהר. המנוול הגדול שלנו שלח לנו את ידיעות “פלקור” ששלחתם, כדי להראות לי שמצא. שני המכתבים האחרים השאיר אצלו. לכן שיניתי את שמי. תכתוב בשם הישן. אתמול נכשלו כל הנסיונות לשלוח מכתב. לבסוף הוא נפל לים. אבל זה יותר טוב מאשר בידיהם. שולחים את כל היהודים לתוך המכלאות בשעת פירוק האוכל. המצב קשה מאוד. כתבו להבא בחלב או בבצל ואחמם את הנייר ואוכל לקרוא. אולי תוסיף את הידיעות החשובות בצורה כזאת ל“ידיעות פלקור”. אם תרצה, תשלח בקוד הידוע במילה “שלום”. כבר אפענח אותו. אם תרצו, תנו איתות

ב־12 בלילה. אני אהיה מוכן. אסור להזניח את הקשר!

2) המנוולים החמירו. מהלכים רק עם רובים ויחסם נהיה יותר רע. הם מפחדים. הודעתי אצלנו להישאר שקטים.

3) לתכנית להעלות אנשים נתווסף עוד קושי, כי אני חושש. שהמנוולים יירו ללא אבחנה לכל ספינה לא מוארת בלילה, כי חוששים מהתפוצצות.

4) השביתה עברה יפה. היו בין המנוולים שעודדו אותנו. המיג’ור אמר אתמול שהוא בטוח, כי בששת הימים האחרונים לא נכנס ולא יצא מכתב, ואינו מבין איך התחילו שלוש האניות לשבות יחד? בבוקר נכנסה קבוצת מנוולים להוריד את הסיסמאות. הסתרנו אותן מהר והצבנו אותן רק בזמן שהספינות עברו (כארבע פעמים). בשש בדיוק הכנסנו אוכל. שרר מצב רוח מרומם והיה שקט. לא היה צורך באסיפות מחאה.

5) אתמול קפץ בחור משלנו לים, כדי להתרחץ. המנוולים לא רצו לתת לו להכנס שוב, עד שנחלש מאד. הדבר בא לפני המיג’ור, והוא הבטיח לעשות משפט לחיילים. מחר סוגרים את בית־הספר ליום אחד (ספון קדמי), כי צובעים שם. מה על כל ההזמנות שהזמנתי (נרות־שבת, שופר, חבור חשמלי, וכו'). שילחו תרופות (כבר אין לרופא ויטמין צ‘, אספירין וכו’). שילחו חבל וווים לדייג. כבר דגנו באמצעים פשוטים והיה תבשיל טוב לחולים.

היום יצא עתון יפה. היום מצב־רוח לא כל כך טוב. מתי נסע???

שלום רב,

מ.

21.8.47

לאַבּי, שלום רב!

1) אני מקוה, שאתמול הגיע המכתב ולכן אכתוב היום בקיצור. גם היום מצאו את המכתבים. כבר ארבעה ימים שאין לי ידיעה מכם.

2) ירדה אשה, שקבלה טלגרמה דרך הצלב האדום, כי הגיע רשיון־עליה עבורה מאת בתה. חוץ מזה ירדה משפחה (אב, אם ובן). האם חולה והיתה סכנה לחייה. חשבתי, מוטב שתרד, כי לא רציתי לסכן כאן יותר את חייה.

3) האמריקנים מבקשים שישלחו טלגרמה להוריהם. הם אומרים. שעברו כבר חדשים מזמן שכתבו הביתה.

4) מה למכתבים שאנו שולחים וזורקים לתוך הסירה?

5) תתעניין אם המרגרינה כשרה? היום היה מעט אוכל. באחת משתי האניות האחרות צריך להיות ספר תורה בתוך תרמיל. תתענין. בבקשה, ותשתדל להוציא אותו, כי הוא יתקלקל על־ידי הגשם.

שלום רב,

מ.

מה בנוגע לתרופות למקום החדש?

חוצפה! באה הודעה, שמיד יופיעו לפני המיג’ור ששה אנשים מהאחראים. הכנתי ששה אנשים פשוטים ועיכבתי אותם שעה, כי בזמן שהם נותנים לנו לחכות ארבעה שבועות – יש גם לנו זמן. היו שם הקולונל והקונסול והקריאו לפניהם את המכתב הרצוף ואיימו עליהם. שזה אמת. אחד האנשים אמר: “אנו רוצים רק לארץ־ישראל, אין לנו מקום אחר, ואלה שלקחו אותנו בכוח משם, – עליהם גם להחזיר אותנו לשם”. הם הלכו מרוגזים. המנוולים זרקו במשך הזמן פתקאות אלו לתוך המכלאות, אבל זה נתקבל בצחוק. כרגע שמעתי, שהם קיבלו אתמול הודעה מאת הצרפתים לעזוב את הנמל תוך 48 שעות.

להתראות.

מ.

_______

 

“בדרך”    🔗

מתוך עלונים בכתב־יד ומחברות של יחידים באניות הכלא ובמחנות הגירוש

“בדרך”    🔗

פנקס השנה החדשה נפתח לפנינו בדפי “יציאת אירופה תש”ז". נכנסנו לתוכה מלווים מראות וקולות מנמל המבּוּרג, שאותם נישא מעתה אתנו.

הקלטנו אותם כראוי?

בדרך, בשבתי במכונית, הקשבתי אותו יום לשידור רדיו לונדון, שהעביר לאזני העולם את המערכה האחרונה מתוך הדרמה הלאומית הגדולה שלנו. בקול אֶפּי, שקט ומתון, הסביר הקריין ברוב חשיבות את המתרחש לעיניו – ממש כמנהגו בתחרות־ספורט או במרוץ־סוסים. לא חסר היה אפילו הרקע שמאחורי הקלעים, אשר כרגיל הוא המשלים את התמונה בשידורים מעין אלה. ההבדל האחד היה רק בזאת, שתחת קולות צהלה של ההמון הצופה במחזה – פילחו הפעם את גלי האויר והרעידו את הלב ממרחקים קולות מרי וזעם וכאב ובוז של המוני המשתתפים בחזיון. כזרם מים זועפים, כמקהלת סופה פורצת זעקו קולות למאות ואלפים, אך הם לא הפרו את שלותו ושויון־רוחו של הקריין הבריטי, אשר המשיך את תיאורו ברוב חגיגיות ובנימה חגיגית, כראוי למחזה מרהיב כל־כך.

אותה שעה היה בידי עלון “בדרך”, “עתון מעפילי אמפייר רייוול” – אנית הצי הבריטי, אשר תחרט בלבותינו לדראון עולם. עוד לפני כן קראתי קטעים מעלון זה ב“דבר” – שירי געגועים ומחאה וזעם ודברי תגובה עזים של גבורי היסורים. ואולם עתה, עם הקולות. הנושא עליו את הכתובת “מקום המערכת – מרתפי האניה”. היתה משמעות אחרת לדברים. כל פיסקה, עברית ויידיש, הכתובה הבוקעים על גלי הרדיו ועם דפי הנייר הדק והמרשרש הזה, בכתב מטושטש על הדפים המקומטים הללו, כל שורה בשיר ובפרוזה – עדות היו ליסורים קדושים, לאהבת מולדת, לגאות־מעונים. המרוממת את הרוח. מבין הדברים החמורים על מחסור בצרכים הראשוניים ביותר לאדם – באויר לנשימה, במקום לשינה, במים לרחצה, בחופש מגדרי־תיל וסורגי־ברזל – עלתה רוח רעננה של כוח חיים, שאין דומה לו. בשורת ההודעות מטעם הועד בשולי העלון, אשר סיפרו על שמיכות במספר מצומצם, העתידות להתחלק בין יושבי הספינה ועל מעט מלבושי־עוני, שאולי יתקבלו בקרוב – מסופר באותה הפשטות על נשף ומסיבה ובחירת ועד חדש, וכדומה מן העניינים המעסיקים כל חברה נורמלית, בריאה.

ובשולי השוליים, בשורה האחרונה ממש של העלון – ברכת מזל טוב מאת המערכת לתוספת נפש חדשה על סיפון האניה. כאילו במכוון נרשמה כאן, לספר ולבשר, שלא ניתק חוט החיים ועל אף הכל – לא יינתק!

ברכה חבס

שְׁלשָׁה הֵם הָיוּ    🔗

מוקדש לזכר ויליאם ברנשטיין, מרדכי בומשטיין וצבי יעקובוביץ, שנפלו בקרב אור ליום 17.7.47 בספינה יציאת אירופה תש"ז

אֵי־פַעַם אִמָּהוֹת עֵת יַלְדֵיהֶן יַרְדִּימוּ,

יָשִׁירוּ אָז לָהֶם שִׁיר חָם וְשִׁיר כְּאֵב;

שִׁיר־גִּבּוֹרִים, מַעֲשֶׂה מֻפְלָא יַנְעִימוּ,

מַעֲשֶׂה שֶׁל גִּבּוֹרִים שְׁלֹשָׁה טְהוֹרֵי־הַלֵּב.

הַלֵּב אֲכוּל מְרִירוּת מִזִכְרוֹנוֹת כָּאֵלֶּה.

שְׁעַר־הָרֹאשׁ הִלְבִּין מֵרֹב צָרוֹת,

וְלוֹהֲטָה הָעַיִן, רוֹטֵט הַקּוֹל. וְכָךְ מַתְחֶלֶת

הַמַּעֲשִׂיָּה הַזֹּאת.

אֵי־פַעַם הַשּׂוֹנְאִים עָרְכוּ פֹּה אֶת הַצַּיִד

עַל שְׂרִידֵי יִשְׂרָאֵל, שְׂרִידִים צָפִים־נָעִים,

וְאָז לְעֶזְרָתָם הַגִּיעוּ בְּנֵי־הַחַיִל

כְּבַיָּמִים הָהֵם בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאִים.

חוֹצָה גַלֵי הַיָּם “אֶקְזוֹדוּס” זוֹ בּוֹדֶדֶת

כִּפְלֹח אֶת הַלֵּב כְּאֵב נוֹרָא אָיֹם

כָּךְ תִּינוֹקוֹת שׂוֹחִים אֶל אֵם צִיּוֹן מוֹלֶדֶת,

בָּאִים הֵם מִשְׁחִיטוֹת וּמֵחֻרְבָּן הֲלוֹם.

בַּזִכָּרוֹן עוֹד סִיוּטֵי אֶתְמוֹל יִסְעָרוּ,

יָעִירוּ לְחַיִּים תְּמוּנוֹת־אֵימִים וּשְׁאוֹל –

מִשְּׁחִיטוֹת וּמִתְּלִיוֹת וּמֵאֵימֵי פּוֹנַארִי

יָנוּסוּ מֵאֲרוֹפָּה בִּכְאֵב עָמֹק, גָּדוֹל.

עֲלֵי הַיָּם יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו הַלַּיִל,

חוֹפֵי צִיּוֹן עוֹד רְחוֹקִים, אֵי־שָׁם,

וּמוּכָנִים לַקְּרָב גִּבּוֹרֵי־הַחַיִל

לְמִלְחָמָה קְדוֹשָׁה בְּשׂוֹנֵא הָעָם.

פּוֹלחַת הָאֲוִיר קוֹלוֹת־יְרִי מִקְהֶלֶת

מִתְפּוֹצְצוֹת פְּצָצוֹת גַּם פֹּה, גַּם שָׁם,

כִּצְנֹחַ הָאַלּוֹן גוּפַת־גִּבּוֹר נוֹפֶלֶת,

לָנֶצַח נֶאֶלְמָה, נָדַמָּה עַד עוֹלָם.

סּוֹעַר־שׁוֹאֵן הַיָּם, גַּלָּיו בְּעֹז יֶהֱמָיוּ,

רָקִיעַ הָאָבֵל כֹּה יִתְעַטֵּף בִּשְׁחוֹר:

בְּכִי וִילָלוֹת פּוֹלְחִים רוּמֵי שָׁמַיִם

וְכַדּוּרָיו שׂוֹנֵא בְּלֵב תִּינוֹק עוֹד יוֹר…

גּוֹנֵחַ כְּבָר אֶקְזוֹדוּס. קִיר כָּרַע–נָפָל.

חַיַּת־הַיָּם פּוֹעֶרֶת פֶּה אָיֹם נֶרְחָב.

הַצַּעַר רַב, וְהַקָּלוֹן יִרְבֶּה יִגְדָּל.

כָּאֲרָיוֹת עוֹמְדִים הַגִּבּוֹרִים בַּקְּרָב.

הִנֵּה נָפַל שֵׁנִי וּכְבָר שְׁלִישִׁי כּוֹרֵעַ.

מֵעֵינֵיהֶם הַמָּוֶת בְּלָבְנוֹ מַבִּיט.

נִגְמַר הַקְּרָב. חָלַף בְּסַעַר־עֹז תּוֹרֵע,

חַיִים שֶׁל גִּבּוֹרִים שְׁלשָׁה הִכְרִית.

עַל כְּבוֹד הָאָרֶץ, עֲתִידָהּ, עַל כְּבוֹד הָעָם

עֲלוּמֵיהֶם זַכִּים הֵבִיאוּ קָרְבָּנָם;

קְלוֹן־נֶצַח לְשׂוֹנֵא אַכְזָר שׁוֹאֵף־הַדָּם

תְּהִלָּה לְגִּבּוֹרִים שְׁלֹשָׁה וּכְבוֹד־עוֹלָם.

עוֹד יֵרָקְּמוּ אֵי־פַעַם אַגָּדוֹת שֶׁל אוֹר,

לְדוֹר דּוֹרוֹת יִשָּׁאֲרוּ כִּכְאֵב־עוֹלָם;

מִסֵּבֶל וּגְבוּרָה שֶׁרַבּוּ מִנִּי סְפוֹר

יִשָּׁאֲרוּ בְּלִבּוֹתֵינוּ שׁוֹתְתֵי־הַדָּם.

חיים גרינשטיין

מיידיש: אפרים תלמִי

הֲבִינוֹתִיךָ, אָחִי    🔗

עֵת בִּשְׂפַת־אוֹר הַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר כִּי תָּחֵל,

מִתְלַקְּחִים לְבָבוֹת, מַזְהִירִים בִּדְמִי־לַיִל;

מִתְלַקְחִים, נִתָּכִים וְהוֹוִים לֵב אֶחָד,

נָמוֹג, נֶעֱלָם כְּאֵב־לֵיל הַמְיֻחָד.

וּבַלֵּיל – עֵת שׂוֹנֵא הֲדָפַנִי אָחוֹר,

מַבָּטוֹ הָאַכְזָר פָּלַח לֵיל־הַשְּׁחוֹר,

דְּבָרְךָ כִּי הִבְקִיעַ מַעֲטֶה־אֹפֶל עָב

וְדָמְךָ בְּדָמִי אָז נִמְזַג, הִתְעָרָב.

אָחִי, הֵן חַשְׁתִּיךָ מִיָּד:

פָּעַם הַדָּם – דָּם שֶׁל אִמָּא אַחַת:

יָד אֶל יָד אָז הוּשְׁטָה מִמֶּרְחָק,

עִדּוּד – בַּמַּאֲבָק וּבַקְּרָב הֶחָזָק.

בַּחֹשֶׁךְ הָרָב –

לֹא לְבַדֵּנוּ אֲנַחְנוּ בַּקְּרָב;

יַכִּירוּ אָז אָח אֶת אָח

וְדָם אֵם הָאַחַת יִפְעַם אָז וְיַךְ –

הֲבִינוֹתִי אוֹתְךָ, הוֹי, אָח!

ישראל

מיידיש: אפרים תַלמִי

בים התיכון    🔗

דבר מפקד־האניה, חבר אמנון

אחי ואחותי היקרים!

היום הזה הוא ללא ספק יום גדול לכולנו, היום הצלחנו לשלוח 4500 יהודים לארץ־ישראל, אניתנו, היא בתולדות התנועה הציונית – הגדולה באניות־מעפילים, והיא תביא לארץ את מספר העולים הגדול ביותר שעלו באניה אחת. מפעל כביר זה של הוצאת המוני יהודים מגרמניה, אשר אתם מהוים בו את הגורם העיקרי, – נעשה הודות למאמציהם הכבירים של ההגנה, של הישוב בארץ ושל יהודי אמריקה. הנהגת האניה היא בידיהם של חברי ההגנה:

חבר אמנון – מפקד בשם ההגנה;

חבר מירי – הספקת אוכל ומים;

חבר גד – סדר ובטחון;

חבר אורי – קשר;

חברה סימה – עזרה ראשונה וטפול בילדים.

חבר המלחים והעובדים באניה כולם צעירים יהודים מאמריקה, אשר הניחו שם הכל והתנדבו, שלא על מנת לקבל פרס, להעלות יהודים לארץ־ישראל. רב־החובל של האניה הוא החבר יצחק מארץ־ישראל, איש ההגנה.

בכוחותינו המשותפים נעשה הכל, כדי לפרוץ את ההסגר הבריטי. כפי שאתם רואים, מלוה אותנו החל מרגע הפלגתנו אנית־משחית בריטית, אולם כל כוח בעולם לא יעצור בעדנו!

הודעות    🔗

חשוב וחיוני מאד!!!

אניתנו תצליח להביאנו בשלום למולדתנו, רק אם נדע לקיים בקפדנות את הוראות ההנהגה וחבר העובדים. כיון, שמספר האנשים באניה רב, – חשוב הוא וחיוני מאד להקפיד בשמירה על המשמעת והסדר.

אל תעברו מחלק אחד של האניה לחלק האחר בשעה שמופיעים באופק מטוסים או אניות המעוררים אצלכם ענין – סקרנותכם עלולה לגרום אסון, אם האניה תאבד את שיווי־משקלה.

אות־אזעקה, פירושו – נכונות לכל מקרה. זכור: אתה נמצא על פני המים, ועליך להיות מוכן לכל דבר העלול לקרות. כאשר תשמע קול צפירה אחד ארוך ושלושה קצרים – חזור מיד למקומך. התקדם מהר ובשקט. אל תעורר בהלה. הבהלה היא אויבנו הגדול ביותר!

מעפיל חדש

הבוקר נולד ילד באניתנו, יהא הרך־הנולד סמל

לרצוננו העקשני לחיים. לילד שנולד בדרך אנו

מאחלים, שיצליח להכות שורש באדמת ארצנו.

הֱיֶה שָׁקֵט, הַיָּם    🔗

(מוקדש למעפיל החדש – התינוק שנולד בספינה)

הֱיֶה שָׁקֵט, הַיָּם,

גַּלֶּיךָ נַעֲנַע בְּרֹךְ עָנֹג;

יָדֹעַ תֵּדַע מִסְּתָם –

בִּסְפִינָתֵנוּ נוֹלַד הַיּוֹם תִּינוֹק.

תִּינוֹק־סְפִינָה פָּעוּט לְלֹא רִשְׁיוֹן,

וּכְבָר נוֹגֵהַּ הוּא בְּיָם שֶׁל חֵן.

הַיָּם, אֶת תִּינוֹקְךָ־חוֹרֵג יַשֵּׁן,

בִּכְיוֹ הַתִּינוֹקִי הַשְׁקֵט בְּרֹן.

תּוֹךְ יַם־דָּמִים וְיָם שֶׁל דֶּמַע

כְּתֵבַת־מֹשֶׁה בַּנִּילוּס שָׁם.

הַיָּם, מַלֵּא תּוֹחֶלֶת אִמָּא,

מַלֵּא, הַיָּם, תּוֹחֶלֶת עָם! – –

מיידיש: אפרים תלמִי

מיומנו של מעפיל אלמוני    🔗

“יציאת אירופה”, 17–18 ביולי

א.

הדבר היה בשעה 3 אחרי חצות הלילה. חושך מסביב. כולם התעוררו. כל איש מחה את סימני השינה מעיניו ופנה למקום המיועד לו. אני ירדתי למקומי בראש האניה, ליד הדלת אשר שם ההגה. כל החברה היו כבר שם. חושך מסביב. בניגוד לחוק האוסר על אניות לנסוע בלי אור, נסעו כל האניות האנגליות ללא כל אור. בחשכת הלילה האטום חרשו הג’נטלמנים את מזימות־השטן שלהם לתפוס את אניתנו. צפירת האזעקה עוד באזנינו, ואנו עומדים ומסתכלים לתוך הים האפל, מבלי לראות מאין באות התקפות האויב. התכופפנו וכאשר התאוששנו ראינו אלות עבות מעל לראשינו. מראשי ילדים, נשים ואנשים חסרי מגן זב הדם. תפסנו כל שהיה תחת ידינו וזרקנו על האויב השטני. עפו בקבוקים, מוטות ברזל, קרשים, קופסאות שימורים ותפוחי־אדמה. מהאש שהומטרה על האניה נדלקו כמה חפצים. תוך מאבק עם השונא ובשעה שספגנו מכות, הצלחנו לכבות את הדליקה. החלו להגיע הפצועים מבין החברה. הפצוע הראשון, שראיתיו זב דם, היה ישראל. אחר כך ראיתי את לייבל שותת דם כולו. בידי לייבל היה דגל הקיבוץ, הוא מוסר אותו לי, ובין חוטי הברזל הוא יורד למטה.

בינתיים חדרו האנגלים לתוך חדר ההגה. אנו מתקיפים לתוך החדר בלי הרף, אולם קבוצתנו נדחקה מנקודה זו. לרגע נסוגים אנו ימינה, אל “בין־גבולות”, אבל מוכרחים אנו להסתער שוב על אותו המקום ששם היינו תחילה. אני קורא לחברה לבוא אלינו. הדגל מתורן האניה נפל, אני נוטלו בידי והוא מתנוסס מעל לראשינו. אומץ לבי גבר. נזכרתי בקרבות־מיתרסים.

האנגלים גירשו את כולנו מצד זה של האניה והקרב נמשך במקום מרוחק יותר. הגז שהזרימו עלינו פעל מאד בתחילה. אני עוטף את פני בדגל להקל במקצת את הצקת הגז. ראש האניה מתרוקן לאט לאט. אני יורד אל שומרי־סטריט. הפצועים פונים לעזרה רפואית. על מיטה שוכב מרדכי הפצוע. חשים אנו להביא לו עזרה. מרגע לרגע הוא הולך ונחלש. חברה קוראים לרופא, המצווה להעבירו מיד לבית־החולים. תוך התאמצות שארית כוחותי אני נושא אותו לבית־החולים. כוחותי אזלו ומים אין להשיג, אני ממשיך בדרכי. כותנתי טבולה בדם כולה, אני פושט אותה ולובש אחרת.

הקרב על הסיפון נמשך. הסיפון העליון גדוש שומרים שלנו. אין הם נסוגים. מזרימים עלינו מזוּט ומים. צנורות המים שלנו אינם פועלים. המאבק נעשה עקשני יותר, מורגש המחסור בדברים שאפשר לזרקם על השונא. ועתה התעלו האנגלים לפסגת נבזותם: באניות־הפלדה שלהם החלו לנגוח את אנית־העץ שלנו. כל נגיחה היתה כפצצה כבדה. התפוצצו צנורות ואניתנו היתה בסכנה גדולה, אולם הודות ליזמתו המהירה והנועזת של הקפיטן ויורדי־הים שלו התגברו על כל הסכנות. אבל בזאת לא נסתיים הענין. אניות־הקרב הקיפו אותנו, הכניסו אותנו לתוך צבת ובקירות הפלדה שלהם לחצו את אניתנו. קירות אניתנו התכופפו ונשברו משני הצדדים. ולולא היינו מפסיקים את הקרב, – מי יודע כמה קרבנות היינו נותנים. לבסוף לא יכולנו יותר. הם לא ניצחו אותנו, אך אנו נאלצנו להפסיק את התגוננותנו לשם מניעת קרבנות. הדבר היה בשעה חמש לפנות בוקר.

משעה 3 אחרי חצות עד שעה 5 לפנות בוקר נמשך הקרב. אילו יכולנו להחזיק מעמד עוד שעות אחדות, היינו מגיעים אולי לחוף תל־אביב. במשך שעתיים נהגנו את האניה במכונת־עזר. במשך כל שעת הקרב נהגנו את האניה בכיוון שרצינו בו. בשעה 5 לפנות בוקר ניסו שוב חיילים אנגליים לעלות על אניתנו ואנחנו לא הגבנו עוד. מאניות־הקרב הגיעה עזרה רפואית. אצלנו היו פצועים רבים, עשרה חברים מקיבוצנו ובהם מרדכי הפצוע קשה. גם בין החיילים האנגליים היו פצועים רבים.

עלה היום של 18 ביוני. כולם היו מלוכלכים מהקרב, עייפים ורעבים. איש איש חיפש פינה לנוח מעט. אני נרדמתי על הסיפון העליון בין חברינו.

מֵהֲוֵי הַמַּחֲנֶה בְּפַּפָּנְדּוֹרְף

ב.

מי שלא ראה אותנו בבוקר השכם, 18 ביוני, לא ידע מה היה לנו. את מראה הסיפון אין לתאר – כלאחר קרב או אחרי פוגרום.

אניתנו שבורה ורצוצה משני הצדדים. נראה היה, כי בכוחות עצמה לא תוכל להתקדם עוד במים. על הסיפון מפוזרים שקי תפוחי־אדמה וערימות של קופסאות שימורים, המשמשים מכשול על כל צעד ושעל. פה ושם עוד קופסאות שימורים של בשר או דגים. האנשים רעבים, אבל אין הם נוגעים בקופסאות השימורים, ששימשו לנו נשק. מעל הארובות נגררות הכתובות הגדולות, שנמתחו מקצה האחד לקצה האחר של האניה ועתה הן חרוכות. איש אינו מנסה להורידן או לתקנן. כפי שניזוקו על ידי האש שניתכה עלינו, כך נשארו. אולם בגאון עודם מתנוססים מעל לראשי כולם, אף גבוה מתרני האנגלים, שני דגלינו הלאומיים בשני צדי האניה. במבטים גאים נשאנו ראשינו ובהם מצאו נוחם לבותינו המלאים מרירות.

האנשים עייפים ומלוכלכים מהמזוט ומכל מיני דברים אחרים, נראו כאחרי קרבות שנמשכו שבועות. ללא שינה, ללא אוכל לשובע הסתובבנו על הסיפון, כשכל איש מחפש מישהו. לפני חדשים רציתי לבכות כאשר אחזני הכאב בראותי את בית הורי החרב בשובי מרוסיה הרחוקה, אבל לא היו דמעות בעיני, כאילו נסתם לגמרי המעין. ואילו כאן, למראה הסיפון של “יציאת אירופה תש”ז", נפתחו מעיני דמעותי, ובשום אופן לא יכולתי לעצור בהן. בכיתי מעומק הלב, ועם הדמעות הוסרה אבן כבדה מהלב והוקל לי.

בקומי משנתי נרגעו עצבי במקצת. השינה היתה לי למרפא, אולם על הלב הכבידה המחשבה, כי בנמל תל־אביב מחכים לנו לשוא אלפי אנשים והם לא יראו אותנו, כי נוסעים אנו אל הנמל הצבאי בחיפה.

בינתיים, היה יקר לנו כל רגע. חברים נאבקו בשארית כוחותיהם. עזרה רפואית היתה נחוצה להם מאד. עזרת הרופאים הצבאיים לא הספיקה. בין הפצועים קשה שכב חברנו מרדכי, שהכרתו עדיין לא חזרה אליו. הוא ספג מכה “יבשה” בראש, אבל מכה מסוכנת מאד. בקוצר רוח חכינו עד שראינו יבשה. לפני הגיענו אל החוף חפצו החיילים האנגליים לגרש אותנו מהסיפון. תוך התנגדות פּסיבית נשארנו יושבים בצד אחד של הסיפון. כאשר נראתה לנו חיפה מרחוק התמלא הסיפון אנשים. לפנינו החוף, אנו רואים את חיפה.

ה“הגנה” אל האנשים באניה    🔗

הפעם הזאת העמסתם על שכמכם תפקיד כבד. בגורלכם עלה להיות מופת למאות ולאלפים, אל תיכנעו: בכוחות מאוחדים, חזקים ואמיצים, תעמדו במאבק הזה. זכרו: עלה תעלו ותגיעו!! מוכרחים אתם לעלות ולהגיע. אנחנו נבַלֶה אותם! אנו נזכה לקחת חלק בבנינה ובתקומתה של ארצנו הקדושה.

ה“הגנה”

לאחינו ולאחיותינו בשתי האניות האחרות

אנו שולחים לכם ברכת־אחים, ומקבלים בברכה את ההחלטה המשותפת שלא לרדת מעל האניות. הם לא יפחידונו. את המוראות הגדולים ביותר שיש בכוחו של אדם לראות ולהרגיש כבר ראינו בעינינו והרגשנו בבשרנו, ואם מישהו מַשְלֶה את עצמו, שבתכסיסיו ינצח אותנו, הוכח נוכיח לו, כי טעות היא בידו, רצון אחד משותף פועם בלבותינו, הרצון העז לבוא הביתה, לבוא אל המקום האחד והיחיד בעולם, שבו ידי־אחים שלוחות לקראתנו לקבל אותנו באהבה ולמחות את דמעותינו.

חזקו ונתחזק! עמדו בעוז, למען עתידנו ועתידם של ילדינו, למען בית־מולדת משלנו. זוהי הדרך, ובה נלך עד הסוף!

למפקד האניה “אמפייר רייוול”

בענין התנהגותם הפושעת של שלטונות האניה במאבקם להכריח את האנשים לרדת בצרפת:

1. לא נעשו באניה שום הכנות, כדי לשמור על האנשים מפני הגשמים.

2. הבּרזנטים היחידים אשר ברשותך בשביל לכסות בהם את המקומות הגלויים של המרתפים שבהם אנו מצטופפים – ישנים הם ונקובים ואינם מתאימים לתפקידם.

3. לא הוכן שום מקום בשביל 500 האנשים המתגוללים על הרצפה.

4. בבית החולים של האניה יש כמה מאות מקומות ומטות פנויות, ואתה לא הרשית אפילו לאיש אחד מן האניה לעבור אל בית החולים כדי לחסות מפני הגשם במשך הלילה, אף על פי שרופא הצלב האדום אשר על האניה, הסכים מיד להעביר לשם את כל הילדים הקטנים, הנשים ההרות ובני משפחותיהם.

5. לא הרשית להרתיח קפה חם בשביל האנשים.

6. כתוצאה מכך ברחו כל האנשים לתוך המרתפים, שגם בלא זה הם מלאים מפה אל פה. וגם לתוכם חדר הגשם והרטיב את כל החפצים והשמיכות, ואלף וחמש מאות ילדים, נשים ובני נוער נשארו עומדים בצפיפות וברטיבות.

7. תשובתך כבר ידועה לי, היא כבר ניתנה לאנשים שפנו אליך בענין זה: “מי שלא נוח לו, ירד מן האניה”. אבל ידוע לי גם, כי זהו תכסיס לא־אנושי, כתכסיסים רבים אחרים, אשר אתה משתמש בהם נגדנו בשביל למרר את חיינו ולהכריח אותנו לרדת בצרפת.

8. אך דע! הרבה צרות ועינויים כבר עברו על עמנו. אנחנו אין לנו מה להפסיד במאבק הזה, ועל כן לא תוכלו לנצח אותנו.

האחראי מטעם ההגנה

פרקים מיומן נסיעה    🔗

“אושן ויגור”, אנית סוהר של הוד מלכותו מלך אנגליה, 23.7.1947.

… השעה בערך ארבע. אני שוכב על מטתי, כל האנשים מסביבי שרים, יש גם מפוחית־יד גדולה המנגנת. תינוקות בוכים. על אף הכל אנו די שקטים. מעניין הדבר, עד כמה בני־אדם יכולים להיות שווי־נפש כאשר הם רעבים. למולנו יש שמש והיא שופעת צבעים. משונה לדבר על אוכל. אי־אפשר לתאר לאחר מהו הרגש להיות מאחורי התיל. בלי רצונו נכנסת באדם רוח של חיה וכך קל ללחום. היכן ימי החופש היפים? אבל כל זה היה כדאי, ובלבד לראות את הארץ במרחק 20 מטר מהחוף…

אני עשיר, אף כי אבד לי הכל. התרמיל שלי, משקלו היה 15 ק"ג. נזרק על ראשו של חייל אנגלי, שק מסכן, הוא מונח כעת בתהומות ים־התיכון. אני עייף מאד, אני ישן.

25.7.1947

היום יום ששי. שעה שמונה. היום חלף שבוע לעלותנו על סיפון בית־סוהר שט זה. אתם בבית מתכוננים כעת לקראת עונג־השבת ואני תקוה שתחשבו רגע גם עלינו. היום נודע לי, שעוד אחד מהפצועים שלנו מת. האנגלים עוד ישלמו לנו.

מחוץ לזה, החיים מדכאים, התיל והים האין־סופי. בשעה ארבע עברנו על־יד האי פנטיליריה. ויתכן שנחזור לצרפת. אבל מי יודע? מפיצים כאן הרבה שמועות. קשה לומר זאת, אך אני רעב. מיום ששי האחרון כתבתי יום יום מכתב, אבל כולם נפלו לידי האנגלים. הלילה יורד. אני מוכרח להפסיק. לילה טוב. אני נשאר עם התיל…

אני מניח שכעת שעה שתים בבוקר. כותב אני לאור מנורת מרגרינה, המפיצה עשן וריח איום. הדבר מזכיר לי את פצצות הגז. החום גורם לחנק. 1500 נשימות וחום הגוף בתחתית צרה. אין לי יותר כוח לכתוב. הכל מסתובב לפני עיני.

26.7.1947

… אני כותב כדי להרוג את הזמן. אילו היו האנגלים מתקיפים אותנו 3 שעות מאוחר יותר, היינו מצליחים להגיע ארצה. וכעת אנו כבר מסתובבים שבוע ימים בים ואני מתחיל מרגיש שהדבר מספיק לי. אין אנו יודעים את מטרת דרכנו. אומרים לצרפת. ייתכן, שהדבר הוא נכון. ואנכי, שחשבתי לעזוב הכל בצרפת ושרציתי להשיג בבת אחת הכל, – הנני חוזר. ושום דבר לא עשיתי. קשה לנתק קשרי עבר. אין דבר, אנו נתחיל מחדש ואז נצליח להגיע ארצה. אני חושב שכעת אתם כבר במחנה הקיץ…

טיילתי על סיפון האניה. תתארו לעצמכם ריבוע של 15 מטר אורך ו־5 מטר רוחב, מוקף חוט דוקרני בגובה של שלושה מטר. דבר יוצא מן הכלל הוא. מצב הרוח מצויין. הבוקר רבתי קצת עם קצין אנגלי. זה היה נחמד. הוא כעס לבסוף – וזוהי סיבת מצב הרוח הטוב שלי. הייתי רוצה לכתוב ספר על נסיעתנו. הוא יהיה מעניין ללא ספק. אקרא לו: ההרפתקה הגדולה" או “הנסיעה אשר לא נסתיימה”. רומן הרפתקאות גדול של גז מדמיע ואלות – בחמישה חלקים, והעריכה תיעשה ע“י צנחנים של הוד מלכותו. כתוב וערוך על סיפון האניה “אושן ויגור” ב־16 ביולי, שנת הברכה 1947 ע”י מעפיל של “יציאת אירופה 1947”.

אין לי האומץ לקרוא עוד פעם את אשר כתבתי. אני כותב ומתפטר ממחשבות. היהיה מישהו אשר יקרא שורות אלו?

27.7.1947

… היום הודיעו לנו באופן רשמי, שאנו חוזרים לצרפת. כל הספינות נשארו עומדות היום כשעה בלב־ים. החום כבד מאוד. ונותנים לנו מים לשתיה רק פעם אחת ביום. והאנגלים אוכלים גלידה. בפעם הבאה אקח אתי מסכת־גז ותת־מקלע. זה יהיה שימושי יותר. יש לנו הרושם, שהאנגלים עוד לא גמרו אתנו. אנחנו כרגע בין ספרד לסרדיניה. איני יודע מה מחכה לנו על היבשה, נראה. החום הוא ללא נשוא. אחזור לכתיבה מחר.

28.7.1947

… נסיעתנו אינה חסרת התרשמויות. אנו משתדלים להנות גם בתחומי הכלוב שלנו. אמש ליוותה קבוצת דלפינים את אניתנו. משונה הוא כמה הם דומים לנשים, סירנות ממש. מחוץ לזה – מים, תמיד מים. אנו שואלים את עצמנו: מה יעשו בנו? השמועות אומרות כעת שלא נחזור לצרפת. מי יודע? חבל שיתר החברים מז’וי אינם אתי. הזמן כאן נמתח עד אין קץ. אנחנו צפופים כמליחים וכך עברו כבר 11 יום. הדבר היחידי שגורם קצת נחת הוא, שאפשר להתלוצץ מעט על חשבון האנגלים ול“סדר” אותם. טפשי הדבר. אין לי יותר כוח לכתוב. בטוחני, שכבר כתבתי שטויות לא מעט.

… שעה שתים אחרי הצהרים. האניות מסתובבות במעגל גדול מסביב לעצמן. שרים מסביבי. נחמד הוא מה שמתרחש סביבי. האנשים מתווכחים בעניני פוליטיקה, ממש נחמד.

29.7.1947

… הביאו לנו הודעה והכרזות ממשלת צרפת. חושבני, שנצא שוב להרבצות. אנו לא נרד מן הספינות, לא בצרפת נרד על היבשה, אלא בארץ־ישראל! נלחם!

אין אנו רוצים לרדת. הממשלה הצרפתית שלחה משלחת אל האניות. קיבלנו אותם בשירת “התקוה” והודינו לצרפתים, אבל אמרנו להם שאני רוצים רק לארץ־ישראל.

אני נחלשתי מאוד. כאן, למטה בתחתית, יחד עם 1600 אנשים נושמים. המחנק הוא כה גדול שאין יותר להחזיק מעמד. אני נחנק…

30.7.1947

… הכל הולך למישרים. מצב רוח, בריאות ואפילו עבודה. אנו נמצאים כבר יומיים במים הצרפתיים ואנו מסרבים לרדת. אין אנו יודעים את אשר ירצו האנגלים לעשות בנו. איך שלא יהיה, הם עצבניים מאוד ואינם יודעים מה לעשות. “סדרנו” אותם. ביקרה כאן משלחת של הצלב האדום הבין־לאומי.

שלום רב לפיירו ופיפו ולכל האחרים בז’וי. אני זורק כעת מכתב זה לים. אולי יגיע אליכם. אל תדאגו לנו. אנו נוכל להם. אני מפסיק. הנה האנגלים…

הקיסרות הבריטית    🔗

הקיסרות הבריטית הגדולה, אשר בכוחו של צי המלחמה שלה ובכוחן של שיטות מלחמה בּרבּריוֹת, במאבק הפיסי של כוחות לא שווים, בלב הים, נחלה נצחון עלינו – על 4500 המעפילים חסרי־הנשק וחסרי־המגן, אנשים ונשים וטף מעונים ומיוגעים, בקרב שעלה לנו בעשרות פצועים והרוגים, – ראתה, שכל תכסיסיה הדיפלומטיים המחוכמים נסתיימו בחופי צרפת בתבוסה גמורה, ועברה, איפוא, לתכסיס חדש.

הרי זה מעין מלחמת־עצבים, מלחמה שהיא חדשה לגבינו, אבל ישנה־נושנה לגבי אנגליה: תכסיס של השהיית הענין, של מלחמה בנשק הסבלנות, של ריוח זמן, – תכסיס המחושב לשבור אותנו מבחינה גופנית ולהחלישנו מבחינה רוחנית, בכוח התנאים הלא־אנושיים שבהם אנו נתונים.

הדיפלומטיה הבריטית, המפליגה בהערכת כוחה היא וטועה בהערכת רוחנו אנו, שדחף אותנו לבחור בדרך של עליה ב', ובהערכת עוז־רצוננו לצאת מאירופה הרוויה דם יהודים, – נחלה תבוסה הודות לעמדתה האנושית והאצילה של ממשלת צרפת ועמדתם האמיצה והאחידה של המעפילים.

זה חמשה־עשר יום אנו במימי צרפת, בצפיפות נוראה, בלי שום תנאים סניטריים, מופקרים לחום, לקור ולגשם. אבל כבר במצב הזה, ומבלי לדעת את הצפוי לנו, יכולים אנו לקבוע היום הזה בכל מלוא ההכרה, כי עמדנו בנסיון, בנסיון הגדול של נכונות לקרבנות, שהגורל היהודי הטיל עלינו. עמדנו בו מפני שיודעים אנו, כי המאבק הזה הוא מאבק על קיומנו, על עתידם וגורלם של ילדינו, על כבודו של עמנו.

על כן צו השעה הוא: עמידה איתנה עד לנצחון! עקשנות ממושמעת. שהסבלנות הבריטית תתנפץ אליה כאל סלע! בעוז רצון נחכה ליום הנצחון הגמור, הוא יום ראשית חיסולה של הגלות ותקומת עם ישראל במולדתו העתיקה המתחדשת בארץ־ישראל.

ח. גרינשטיין

מאמר ראשי בגליון ראשון של “בדרך”.

עתון מעפילי אמפייר רייוול".

הזעקה באמצע הלילה באושוויץ הצפה על פני המים    🔗

איך לא נבקעו השמים בלילה שבין ה־28 ל־29 ביולי?

איך לא געש הים אותו הלילה?

איך לא רעדה האדמה?

ואיך לא הגיעה לאזני העולם כולו אותה זעקה איומה, שפרצה בלילה זה מפי מאות אנשים, מלבותיהם? היתה זו שאגת מאות חיות פצועות, אשר לפתע פתאום כאילו נזדעזעה הקרקע מתחת לרגליהם.

ואם לא חשתם כל זאת באותו הלילה, אולי תחושו בקראכם את הדברים המובאים כאן.

יום קשה של חום ומחנק חלף. הכל שכבו לישון במקומותיהם, כשהם עייפים, רטובים מזיעה ומיוגעים ממשחק־העצבים ביום שעבר עליהם. באניה שרר שקט מוחלט. גופות האנשים נערמו צפופים, דבוקים ממש אלו לאלו. האנשים נרדמו מתוך מחשבות נוגות, כשהמחר אשר לפניהם בלתי בטוח. מה יביא יום המחרת? האם נוכל להחזיק מעמד ולהפר את כוונות האויב? רבים חזו חלומות רעים כתוצאה ממצב־הרוח הגרוע לפני הרדמם. שקט שרר בכל. רק פה ושם נשמעה נחירה או מלה שנפלטה מתוך השינה, ומיד השתרר שוב שקט מלא.

לפתע התעורר נער בן 10 מחלום־בלהות, ומבלי שיוכל להתאושש השמיע זעקה רמה. מזעקת הילד התעוררה ראשונה אשה שבקרבתו, ועוד לפני שהספיקה לפקוח את עיניה השמיעה שריקה איומה. והילד עודנו מוסיף לזעוק. לשמע שריקת האשה וזעקת הילד התרוממו ממקומותיהם כל האנשים שבפינה הסמוכה, ויחד הרימו זעקה כה איומה, שעבר רעד באניה כולה. גופות ערומים הזדקפו בבת אחת ובעמדם כולם על רגליהם זעקו זעקה אדירה אחת. לא היתה זו זעקה סתם, אלא יללה איומה של חיות פצועות.

קמו האנשים ומבוהלים רצו דרך המדרגות אל הסיפון העליון, לדעת מה קרה. אחד בדק את האויר, אם אין בו ריח של גז; אחר הסתכל, אם לא עלו על האניה חיילים זרים הרוצים להוריד את האנשים בכוח; ואחד מישש את הרצפה, אם לא חדרו המים לתוך האניה.

גם החיילים האנגליים העומדים על המשמר נזעקו ובאו עם נשקם האוטומַטי בידיהם והגבירו את הבהלה. הדליקו אור ונוכחו לדעת, שלא קרה דבר. אז פרצו בצחוק עליז, צחוק תוך דמעות. האמהות נשקו את ילדיהן והרגיעו אשה את רעותה.

זהו תיאור הזעקה בלילה, זעקת אנשים מעונים שהתעוררו משנתם באושוויץ האנגלית הצפה על פני המים. ככה זעקו רק בתאי־הגזים של הרשע הנאצי.

מסרו את זעקתנו לכולם, גם לאלה האוטמים את אזניהם ואינם רוצים לשמוע. זעקת אושוויץ הצפה על פני המים תשיג אותם בכל מקום. לא ימלטו ממנה.

ידע העולם כולו על זעקה זו, ואז יכיר אולי את פרצופה של המאה העשרים לספירתנו.

י. ר.

30 ביולי, 1947.

שְׁנֵי שִׁירִים    🔗

א

עֻלְּפִים וּמִיֻזָּעִים נִשְׁכַּב בְּבֶטֶן־הַסְּפִינָה בִּדְחַק,

כְּחַיּוֹת שֶׁהוּשְׂמוּ בַּסּוּגַר,

הַשּׂוֹנֵא שׁוֹמֵר עָלֵינוּ וּלְסִבְלֵנוּ יִצְחַק.

מֵרֹב שְׁתִיַּת הַמַּיִם,

חָשִׁים אֲנָשֵׁינוּ בַּמֵּעַיִם;

מִשְׁתּוֹקֶקֶת כָּל־כָּךְ הַנֶּפֶשׁ

לִמְעַט אֲוִיר וּלְחֹפֶשׁ.

הַגּוּפִים חֲלוּשִׁים, אַךְ הָרוּחַ אֵיתָנָה.

חוֹשֵׁב הַשּׂוֹנֵא: נֶחֱלַשְׁנוּ וְנִכָּנַע.

בְּחוֹף צָרְפַת לָרֶדֶת רוֹצִים לְאַלְּצֵנוּ.

גוּרוּ לָכֶם, רוֹצְחִים! הֵן לֹא יִשְׁתֹּק עוֹלָם לְנֹכַח אֲסוֹנֵנוּ!

אַחֵינוּ בְּצָרְפַת רְאוּיִים לְכָל הַלֵּל,

מָזוֹן הֵם מְבִיאִים בַּיּוֹם וְגַם בְּלֵּיל;

וְגַם כִּי יֶהֱמֶה הַיָּם וְהַגַּלִּים יָרִיעוּ,

אַחֵינוּ נֶאֱמָנִים פְּעָמִים מִסְפָּר בַּיּוֹם יַגִיעוּ –

מָזוֹן וּרְפוּאוֹת יָבִיאוּ אֵלֵינוּ.

הוֹי, מַה יָגִיל הַלֵּב! כִּי לֹא נִשְׁכַּחְנוּ מַאַחֵינוּ!

עַד מָתַי, אֲדֹנָי, תַּעֲנִישֵׁנוּ? –

זְכֹר, עָלֶיךָ כָּל יְהָבֵנוּ!

מִיַּד אוֹיֵב חוּשָׁה גְאָלֵנוּ

וְהוֹלִיכֵנוּ לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ.

ב.

עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים נוֹסְעִים אָנוּ בַּיָּם,

וּלְצָרוֹתֵינוּ אֵין קֵץ, סִבְלֵנוּ לֹא תָּם.

שׂוֹנְאֵינוּ הוֹמִים וְחוֹשְׁפִים שִׁנֵּיהֶם

וְאָנוּ, גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּזִים לָהֶם:

דְּעוּ לָכֶם, נוֹגְשִׂים, שֶׁחֶרֶב לָכֶם מְצַלְצֶלֶת –

נֶכְדֵי הַחַשְׁמוֹנָאִים לֹא בְּנָקֵל תַּכְנִיעוּ בְּפֶלֶד!

הַמַּכּוֹת הָרַבּוֹת וְהַקָּשׁוֹת

אֶת רוּחַ הַיְהוּדִי חִשְּׁלוּ כְּבַרְזֶל־עָשׁוֹת!

אַלְפַּיִם שָׁנָה מְעַנִּים אֶת עַמֵּנוּ –

אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַדּוּעַ שׁוֹתְקוֹת לְסִבְלֵנוּ?

יָמִים וְשָׁבוּעוֹת נָנוּד כֹּה, נָנוּעַ.

אַךְ לֹא נִשְׁבְּרָה בְּקִרְבֵּנוּ הָרוּחַ!

זְקֵנִים שְׁטוּפֵי־זֵעָה פֹּה מֻטָּלִים,

סוֹבְלִים מֵחֹם רַב גַּם עוֹלָלִים.

שׂוֹנְאֵינוּ מְנַסִּים בְּתַעֲמוּלַת הָרֶשַׁע –

אַךְ לֹא תַּצְלִיחַ חֲבוּרַת הַפֶּשַׁע!

עַל אַפָּם וַחֲמָתָם הַצֶּדֶק יְנַצֵּחַ,

נַשִּׂיג אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, לִבֵּנוּ תְּשַׂמֵחַ

אָנוּ, הַיְּהוּדִים, נַעֲמֹד בְּמַהֲלֻמּוֹת לְלֹא גְבוּל

וְדַם גִּבּוֹרֵינוּ עַל רֹאשׁ שׂוֹנְאֵינוּ יָחוּל.

ברטה ליברמן

מיידיש: אפרים תלמִי

הכרזות – מעתוני המעפילים    🔗

אניתנו

אניתנו ואלפי המעפילים אשר בה ביטוי נאמן הם לקיבוץ הגלויות, בהם יהודים מכל חלקי תבל, העם המפוזר והמפולג בזרמים שונים – אגודה ומזרחי, ציונים כלליים וריביזיוניסטים, פועלי ציון, השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני וכו', וגם יהודים סתם, בלתי־מפלגתיים; קיבוץ ובתי ילדים ליד משפחות בודדות, ויחידים בני כל הגילים מזקן ושבע ימים עד לתינוק בן יומו.

מרוסיה והארצות הבלטיות פולין וצ’כוסלובקיה, גרמניה והונגריה, רומניה, צרפת, בלגיה, הולנד, אמריקה, מכסיקו, מצרים, אלג’יר, טוניס, אף יהודי מסין הרחוקה בין מעפילי אניתנו.

כדי להביא את הודעותינו והוראותינו לידיעת כולם מפרסמים אותן בעברית, אידיש, אנגלית, צרפתית, הונגרית ורומנית.

אולם מעל לַשוֹני המגוון והלשונות המרובות, – אחד הוא התוכן ואחת המטרה: השאיפה האחידה והעקשנית למולדת.

ללא בהלה

לרגל ההוראות שנתנו מפקדי האניה על תמרונים ואזעקת־הכן, השתרר מצב־רוח מבוהל אצל חלק מאנשינו.

הננו מעירים לתשומת לב כולם, כי הוראות אלה הן רגילות בהחלט ומקיימים אותן בכל אנית־נוסעים רגילה.

אין כל יסוד לבהלה.

משמעת וסדר מבטיחים הצלחה!

למערכות העתונים בעולם כולו!

הזעקה מאנית־הכלא “אמפייר רייוול”, לדעת הציבור

הטרגדיה הגדולה של המעפילים, אלפי הנשים והילדים של “אקזודוס”, הכלואים בשלוש אניות־הגירוש האנגליות “אמפייר רייוול”, “אושן וויגור” ו“רנימיד פרק”, שמצאה הד כה חזק בעולם הגדול, והיתה אמנם לסנסציה הגדולה של היום, אבל שאינה מחייבת לכלום, – לא נסתיימה עדיין משום בחינה בשבילנו, 4500 האנשים המדולדלים והחולים, ביניהם נשים הרות וקרוב לאלפיים הילדים.

הטרגדיה עקובת הדם, הידועה בשם “אקזודוס 1947”, שהחלה ב־17 ביולי 1947, לא נסתיימה בקרב הדמים בלב ים, שגרם למאות פצועים ומספר רב של הרוגים “מערכותיה” נמשכות עתה ליד פורט דה־בוק הצרפתי, ומי יודע, במה תסתיים!

נציגיה חסרי הבושה של אנגליה, הפועלים ברוחה של מדיניות־הדיכוי האימפריאליסטית ותעתועי הנפט, מחזיקים אותנו למעלה מעשרים יום על פני הים, כלואים בסוגרים בתנאים איומים. הם הגבילו אותנו במנות אוכל של רעב למחצה, הצפיפות גורמת מחלות שונות, נתונים אנחנו לחום ולגשם תחת כפת השמים ללא קורת גג. הטרגדיה של הילדים היא ללא נשוא. כמעט יום יום יורד גשם ואנחנו ערומים למחצה. כל זה עושים מדכאינו האנגליים בעקביות ובאכזריות קרה ומחושבת, כדי לשבור את רוחנו ולהכריחנו לרדת בצרפת, כדי להחזיר אותנו לאירופה אשר שם צפויות לנו מחדש, מידנק, אושוויץ, וטרבלינקה.

מצהירים אנו כלפי העולם כולו:

סיימנו את חשבוננו עם אירופה! אנחנו, אשר אירופה היא לנו זכרון זוועה ובית קברות קדוש של מיליוני אחינו שניספו באופן כה טרגי, סיימנו את חשבוננו אתה. בדמינו הוצף עולמנו היהודי באירופה.

אנחנו, הנרדפים על ידי מצוקת עמנו המחרידה והטרגדיה הגדולה ביותר בחייו; אנחנו, הניצולים מהים הגדול של דם יהודי, שבו טבעו מיליונים, הגענו לשיא יאושנו!!

בשם כל המעפילים הכלואים הנני משמיע את קול מכאובנו כקריאת אזעקה לעולם של יושר וצדק.

איכם, הלוחמים בעד החוקים הקדושים של חופש, יושר ואחוה, שהקרבתם למענם את חייכם?!

איכם, אשר בדמכם קניתם את חופש העולם – בשנת 1947?!

איכם, המשוררים, הוגי הדעות, הסופרים, האמנים ואנשי המדע? מדוע אין אתם משמיעים את קולכם האדיר?

איה אמיל זולה של שנת 1947, שיזעזע את העולם הנרדם באני־מאשים שלו?

אנו מצהירים חגיגית: כל כוח לא יכריח אותנו לשוב! גם לנו הזכות האלמנטרית – כלכל בני אדם – לבית משלנו!

ואַל יחשבו האנגלים, שכבר שברו את רוחנו. לא ולא! על אף הרעב, הצפיפות, הגשם והקור – איתנים אנחנו ברצוננו עד הנצחון!

מזהירים אנו: אם העולם עוד יש בו מידה כלשהי של יושר – יאחז באמצעים לשים קץ לטרגדיה הגדולה ולחרפה של שנת 1947. דוחים אנו כל אחריות כלפי מה שעלול להתרחש בשעת היאוש האחרונה והמרה. מנעו שפיכת דם וקרבנות!

פתחו לפנינו את שערי מולדתנו!!!

בשם המעפילים

חיים גרינשטיין

לפרסום בעתונות!

מעשה נאצי־בריטי של המיג’ור, מפקד אנית הגירוש אמפייר רייוול":

ביום החמישי, 14.8.47, הובאה לאניתנו מהחוף ספריה קטנה באנגלית וצרפתית. כאשר הובאו הספרים, לקח אותם מפקד האניה ל“צנזורה” ולאחר בדיקה קפדנית גילה ביניהם ארבעה ספרים בשאלות היהדות והציונות. וכיד עוזו וחכמתו – שרף אותם באש.

ואלה שמות הספרים:

1. אוסף נאומיו של פרופיסור ויצמן – באנגלית;

2. Histoire du Mouvement Sioniste par Israel Cohen סופר והיסטוריון יהודי אנגלי מפורסם;

3. Les Colonies Collectivistes en Palestine par Edwin Samuel

4. The Jewish State by Theodor Herzl

לנו רק חוף אחד

כחדשיים ימים הננו בדרך. אף בתקופת ימי הביניים היו מגיעים מהר יותר אל המטרה, אולם זכרונו של העם היהודי ארוך יותר, הרבה מאד הוא צריך לזכור וחייב לזכור. יודעים אנו, כי מיום שחרב בית־המקדש לא הפסיקו היהודים ללכת לארץ־ישראל, חלק מהם, מפני שהארץ היתה להם קדושה, חלק אחר הלך למות שם ואחרים הלכו לחדש את חיי הארץ ולבנותה. ועלו לשם ברגל, ונסעו בעגלות, ושטו בסירות־דיג קטנות, עברו יבשות, אשר בכל אחת מהן ארב להם המוות. בים סוער שטו חדשים על חדשים, כדי להגיע אליך, ירושלים. משיחי־שקר, חסידים אדוקים, אישים גדולים חפשים בדעותיהם, אף אחד מהם לא שכח אותך, ארצי, ואף לרגע לא נפסקו זרמי העליה לארץ והקשר אתה. שלוש פעמים ביום העלו על לשונם את שמה של ירושלים, שלוש פעמים ביום פונה יהודי בתפילתו לצד מזרח, למולדתם של אברהם, יצחק ויעקב, למולדת שבה יצרו יהודים וחיו חיי עם.

ושוב פונה הזרם לארץ־ישראל. הפעם עולה הוא על כל הימים והחופים, דרך כל הגבולות והיבשות, והוא נמשך רק לשם, לשם. ולא חיילים אנגליים, ולא אניות בריטיות, וגם לא חיילים מאיזו מדינה אחרת יוכלו לעכבו עוד. חופי־אבן גבוהים הערימו העמים מסביב לנחל הקטן הנקרא ישראל; חופי שנאה, חופי הסתה, חופים שנכתמו באודם דמם של ילדי יהודים. אבל לא שכחנו אתכם, חופי ספרד, הנראים לנו מכאן, וגם לא אתכם הצרפתים, הפורטוגלים, הגרמנים, הליטאים והפולנים, אשר כולכם השתתפתם בבתי המטבחיים של עמנו בכל הימים. זכרוננו ארוך, לוח הימים שלנו נכתב בטיפות אדומות, בנחלים אדומים שנשפכו ויצרו את הנהר החדש, הזורם כאן ליד החופים הסלעיים שלכם. והנהר גובר ומתרחב יותר ויותר, וממהר בזרמו. עורקים שנתיבשו בחלקם ונשכחו מזמן התאחדו עם הנהר הזה ויחד אתו זורמים הם מזרחה.

כמצפן, אשר מששת ימי בראשית הוא נמשך רק צפונה, כך נמשך הנהר שלנו רק מזרחה, ולשוא תנסו להפנותו לצד אחר.

חופיכם ולבביכם סלעיים הם! לנו רק חוף אחד. הנהר שלנו יכול לזרום רק לארצנו. ולארץ זו זרמנו מאז, אנו זורמים גם היום ונוסיף לזרום, כל עוד יהיו יהודים בעולם.

גיורא

לילה באניה

חיי מעפילינו באושוויץ זו הצפה על פני המים הם אחד הפרקים המזהירים בתולדות המרטירולוגיה היהודית. כל יום באניה, כל שבוע, הוא פרק במלחמתנו למען החופש. ודוקא בימים סוערים אלה, בימי המאבק והעמידה התקיפה. בחרתי לספר על אפיזודה קטנה מחיי

יום־יום של עינויינו. ולא על התוסס ועל המרעיש באתי לספר, אלא להיפך, על דממת המות שבלילה.

אולי תחדור דממה זו עמוק לתוך לבותיהם של אלה, אשר בלילות נדודי שינה שלנו, ישנו הם שקטים ושאננים במטותיהם ולא חשו מאומה מסבלו של עם המתבוסס בדמו.

היה זה לילה רגיל, כלילות בכל ימות השנה, אבל מישהו השרה עליו קדושה. את הסוד הכמוס הזה ידע רק הלילה עצמו.

האור כבה זה כבר. הדלתות סגורות כולן. סביבנו רק מוטות־ברזל וגדרי חוטים דוקרים. אבל איך־שהוא הצליח הירח באמצע הלילה לחדור בקרניו לתוך הסיפון התחתי ולגלות לפני עולם ומלואו, איך חי ואיך נלחם עם קשה־עורף למען חירותו הלאומית. לא המשמר האנגלי וגם לא סוגר הברזל יכלו למנוע זאת. התגנב הירח ובחבה מחממת ליטף את גופות האנשים עייפי הטלטולים במשך ששה שבועות, השוכבים על הקרשים הקשים במרתף האניה. פניהם חיוורים וצנומים. ערומים הם למחצה, צפופים אלה ליד אלה – אחים, אחיות, אבות, אמהות ולידן תינוקות היונקים משדיהן. ישנים הם וחיוך רך ונצחני מרחף על שפתותיהם; רק לפרקים מפסיקים את דממת הלילה צעדיו של המשמר האנגלי, המהדדים בקול שאון בדרכם על ביטון מזוין.

אי־שם, באחת הפינות, הקיץ משנתו ילד בן שנה והוא מתיפח: אמא, לאכול! ובמה להשקיט את רעבו, – אין. בוכה הילד ובוכה אתו אמו יולדתו. והיללה פולחת את אפלת הלילה: רוצחים! מדוע שמתם אותנו בכלא? – נפקחות העינים ואינן רוצות להיעצם עוד ומתקמצים האגרופים. קרני הירח מסתלקות לאט־לאט, נשמע רק בכי האם והילד הנישא למרחקים על כנפי הרוח.

ובפינה אחרת משתעל אחד הזקנים. השיעול מפריע לישון. מפה ומשם נשמעות אנחות של אנשים חולניים ורפויים, שאינם יכולים לשכב עוד בשקט. אבל כל אחד מהם תקיף בעקשנותו ואינו מעלה אף את המחשבה לרדת מהאניה. שוכבים כך האנשים על הרצפה ועיניהם עצומות למחצה. כולם נראים שקועים במחשבותיהם וכולם נראים ערים. מחשבות רבות מתרוצצות במוחותיהם, אבל כולן חדורות אמונה ובטחון.

וכאשר מתגנב הרהור: ואולי יתאכזרו המנוולים האלה וינסו להוריד אותנו מהאניה בכוח?… אז ינשוך האיש את שפתותיו בשיניו החורקות: לענותנו עד המות יוכלו, אך את האניה לא נעזוב…

מאיר בירנבוים

ידיעות מחיינו באניה

– למעלה מ־200 ילדים לומדים בי בית הספר שפתחנו באניה, לומדים הם בשתי משמרות: מחציתם לפני הצהריים ומחציתם אחה"צ. כל הילדים נחלקו לתשע כתות. נוסף להם לומדים 22 ילדים בגן־ילדים. בהוראה עסוקים 12 מורים. במוצאי שבת שעברה נערכו קונצרטים בשני חלקי אניתנו. שני החלקים התחלפו בכוחותיהם האמנותיים. – לרגל החרפת המשטר מטעם האנגלים נפסקו קשרינו עם העולם החיצוני.

– בגלל המספר הרב של האנשים באניה, גדולים הרעש וההמולה. בהתחשב עם האנשים החלשים והזקנים החליטה המזכירות להנהיג שקט מוחלט באניה כל יום מ־3 עד 5 אחה"צ. מפסיקים את הויכוחים ואת השיחות. כל אחד יושב במקומו בשקט. נוסף לכך יקפידו בקיום ההוראה לשמור על המנוחה כל לילה מ־10.30.

– לרגל האיסור מטעם האנגלים אין אפשרות להמשיך בקבלת הבגדים מתוך הילקוטים. בסך הכל הצליחו רק 50% מהאנשים לקבל את חפציהם ההכרחיים. משתדלים להשיג רשות להמשיך בהוצאת החפצים. – במוצ"ש תערך שוב תחרות בוקס. תהיה זאת התחרות השלישית באניתנו.

– המזכירות החליטה לקיים תכופות אספות של ראשי הקבוצות לשם מסירת אינפורמציה וכדי לחייבם להוציא לפועל את ההוראות בקבוצותיהם.

– אחרי השתדלות רבה הצליחו להשיג הזנה נורמלית בשביל הילדים עד גיל 4. שתי נשים מאניתנו תורשינה לבשל יום יום בשביל הילדים קקאו, כוסמת בחלב או דיסת תפוחי־אדמה. במידת האפשר מחלקים מזון נוסף לילדים עד גיל 14, לזקנים, נשים הרות ו־32 חולים.

– בישיבתה האחרונה דנה המזכירות בין השאר במצבנו הסניטרי. על החבר יוסף הוטל להקפיד על כך, שישטפו כל בוקר את הרצפה ואת המכסות של בתי הכסא; לשמור על הנקיון מתחת למשכבים ובמעברים; לנער את השמיכות מהאבק בוקר וערב.

– לפי בקשתנו נתקבלו מכשירי תספורת, שיוכלו כולם להסתפר. האנגלים סירבו למסור את הכלים לידינו, הם דורשים שהספר יעבוד על ידם. נהיה נאלצים כנראה להסכים לדרישתם.

– כל לילה יש סניטר תורני להגשת עזרה. השומר חייב להעיר מיד את הסניטר בשעת הצורך.

(מתוך “לנצחון”, “אושן ויגור”, 15.7.47)

אני מחפש פיליטון

… מה אומר ומה אדבר: את צרות ישראל אין לשער, עמוקות הן מים. הנה אדם כמוני, למשל, הנני יושב כאן קרוב לחמש שעות על כסא־הנוח ב־“אמפייר רייוול” ורגלי מתחתי, מסובב את העט לכאן ולשם, מקמט את המצח, נושך אצבעותי ומחפש נושא לאיזה פיליטון שהוא, שהבטחתי לכתוב אותו בשביל העתון “בדרך” – אל תבוזו לקטנות אלו, הבטחתי ועלי לקיים!

ובכן, הנני יושב כה ומסתובב, וסביבי מסתובבים עוד כמה עשרות אנשים – ופליטון אין! גרדתי כבר את העור ממצחי, כרסמתי את אצבעותי למחצה, אבל הכל לשוא! נתייבש המוח או טומטם.

והנה לפתע באה אלי אשה במרוצה ובעל כורחי סוחבת היא אותי אל המרתף מספר 2. האויר שם כה כבד ודחוס, שבהחפזי לרדת במדרגות נשארתי תלוי באויר…

נשמתי בכבדות, שפשפתי את עיני ולפני נתגלתה תמונה כזאת: עומד שם איש צעיר, שחרחר ונמוך קומה, מרכיב משקפים גדולים, לבוש מכנסים – קצרים, שמהם מזדקרות שתי רגלים קצרות וצנומות, מגודלות שער דק ושחור כפחם – וכולו כאווז גדול שמרגליו מרטו את הנוצות עד כרעיו, ורק את מעט הנוצות הדקות שנשארו עוד – יש לשרוף… סביבו עשרות גברים, נשים וילדים, צווחים וזועפים. אלה צועקים ואלה צוחקים, מתפקעים ממש מצחוק… המולה ורעש, קוראים ומצווים: בלע את העשן!… ככה, ככה… לא, לא… נשום עשן… יפה, בלע את העשן…" אותה שעה פונים הם אחורה. לעבר צעיר אחר, וקוראים: “מעשן… כן, כן מדוע לא?… הוא בולע את העשן… הנה, הוא בולע…”

ואני עומד מבולבל: מה מתרחש כאן? עיני פקוחות ואיני מבין מאומה. בקושי חדרתי לבין המתקהלים ומקרוב: אני רואה תמונה כזאת: עומד עלם נרגש, מגודל זקן ממורט, עיניו מבוהלות, כולו חיוור, עומד בתחתוניו מהטבור ועד – במחילה מכבודכם – למעלה דמות דג־מלוח שטוף ומקולף למחצה… העומדים סביבו מביטים לעלם ישר לתוך פיו, אשר בו תחובה סיגריה, וצוחקים למראה הבחור המשתעל בעשנו, הוא משתעל יותר מחמת פחד מאשר בשל הסיגריה שבפיו. שיעולו גובר והולך. מבין המתקהלים גוברות הצעקות: “לא, לא, אינו מעשן! מי שמעשן אינו משתעל…” העלם מתאושש, בולע עוד הפעם את העשן, הקהל צוחק וצוחק, ממש מתפקעים מצחוק.

הצעיר האחד מעמיד פני מומחה ומסתכל לתוך פיו, מחפש את העשן ואיננו!… “מה, בלעת את העשן?”… הוא מחפש באזנו ובאפו, מתכופף יותר ומחפש במחילה מתחת… אל תתפלאו על יהודי כזה… אם הוא מסוגל לרדת לחייו של בווין ולשבת בצרפת סגור ומסוגר באנית הכלא “אמפייר רייוול”, מסוגל הוא גם לכך… הנה, הוא העשן, לא, לא, אלה רק אדים… ובכן, אינו מעשן… העלם רוגז: היתכן, 27 שנים הוא מעשן! ומהיום הוחלט, שהוא איננו מעשן"?…

והקומדיה נמשכת. עתה ניצבת אשה, הסיגריה כבר בפיה, והפקודה ניתנת: לבלוע את העשן!" והאשה מתיצבת בגנדרנות, ידה האחת על מתניה והשניה אוחזת בסיגריה. היא משתתפת במשחק, אבל לא יכולה להתאפק, פורצת בצחוק, והכל צוחקים, האשה מתגלגלת ממש בצחוקה… נשמעות קריאות: “מעשנת, מעשנת”… וככה ממשיכים בבדיקת המעשנים.

יום שכולו צחוק, אבל נושא לפליטון לא מצאתי באנית “אמפייר רייוול” כולה.

חיים גרינשטיין

“אִ… אַ… אַ…”

גם אצלנו, באניה, אין חסרה סוכנות הידיעות הנודעת “א… א… א…”, כלומר: “אשה אחת אמרה”, וידיעותיה עולות על כל שאר הידיעות הרשמיות ושאינן־רשמיות. ורוצה אני למסור שיחה אחת, שבמקרה הייתי עד־שמיעה לה.

במרתף מס' 1 יש אשה מסויימת, אשר על שאלתה של “שכנה” אחת שלה “מתי והיכן נפליג” – משיבה היא מיד תשובה “ברורה”: "מבינה את, יקירתי? בימים האלה היתה בפרלמנט הצרפתי חליפת־דברים בענייננו. הרי כל העולם כולו רועש ומתרעש סביבנו. טרומאן “נעשה ברוגז” עם בווין, סטלין שלח הודעה דחופה לצ’רצ’יל, כי למן היום הזה והלאה יתנפל גם הוא על האניות השווייציות מחוץ למים הטריטוריאליים שלה, למניעת העליה הבלתי־ליגלית ממכסיקו.

והיריות אשר שמענו אתמול בלילה, סבורה את, לא היו לחץ צבאי מצד הקומוניסטים הצרפתיים על הנמל שלנו? הלואי ואתבדה, אבל אם באמת אזוז מכאן מחרתיים, הרי ברור שיוליכו אותנו להמבורג או לקניה, ואפשר אפילו לאי בים־הכנרת. אסביר לכם משום מה: תחילה יפליגו בכיוון להמבורג, וכשיעברו ליד טוברוק, יפנו פתאום לצד שמאל, דרך סינגפור, הונולולו ובואנוס איירס בשביל להגיע לקניה. והרי אתם יודעים שקניה זו נמצאת אי־שם בקצהו האחר של העולם, באוסטרליה – אבל הדבר הטוב ביותר היה, אילו היו מוליכים אותנו ישר אל ים־המלח… ודרך הירדן – אל הכנרת… ושם על האי הקטן ביותר, מוכן לנו מחנה גדול, אומרים, שהג’וינט כבר עושה שם מעשים ועוסק בהכנות לקראת בואנו. שם נמצאת גם מרת חנה קוסטיק, ואקבל כבר כמה תפוחי־אדמה מידיה. בני שלי מספר…"

יותר מזה לא יכולתי לשמוע. במוחי נשתרר תוהו־ובוהו מדיני־גיאוגפי איום ונורא עד כדי כך, שהתחלתי לפקפק אם עתיד אני למצוא עוד פינה בעולם שתהיה פנויה מידיעותיה של “א…א…א…”.

חלוץ מקיבוץ נוח"ם

הודעות ומודעות

1. אתמול, בעשירי לחודש, התכונן, לפי החלטתו של החבר גד ועד חדש, שנבחר בחירה דימוקראטית בהרכב החברים: לוסטיג, גרינשטיין, זאק, טאפטשיק, פיטנסק. הועד החדש התחיל בפעולתו, ומקווה להתגבר על כל הקשיים שאנו נתקלים בהם בחיי־השעה. שלנו באניה הזאת.

2. נדרשו מאת הסוכנות היהודית עוד 500 שמיכות, שיחולקו על־ידי הועד החדש חלוקה צודקת.

3. יאורגן ויוכן נשף. על מקומו וזמנו תבוא הודעה.

4. הועד מודיע, כי לאחר שיתקבלו החפצים ויחולקו בכל האניות, ייערך סיבוב של שחמט, שבו יוכלו להשתתף כל אמני השחמט.

5. נעשים מאמצים לקבל בחזרה את כל ילקוטי־הגב עם החפצים, כדי לחסל את המחסור בשמיכות ובמלבושים. יש תקוה. שהדבר יסודר כרצוי.

= = = = = = = = = = =

להורים ולבת הרכה –

הנולדה באניתנו –

ברכת מזל טוב!

= = = = = = = = = = =

קרבן ההעפלה

פוליה אברמוביץ, שילדה ילד באניה, הוציאה אתמול את נשמתה, לבה הנחלש הפסיק לדפוק.

העם היהודי ישמור את זכרם המזהיר של בנותיו ובניו הגבורים שנפלו בדרך נדודיהם בתנאים הקשים ביותר, שנהרו לחופים ולאניות מכל הגלויות, כדי להגיע לביתם.

הקרבן שהקרבנו על סף מולדתנו יהיה התביעה החמורה ביותר נגד מושלי הספר־הלבן, הרודפים אותנו דרך ימים וחופים כדי להרחיקנו מתקותנו האחרונה.

למשפחה שנגרם לה האסון האכזרי, למעפיל הרך שהיה ליתום מאמו בתנאים טרגיים אלה, השתתפותנו בצערם מעומק לבנו ונחמת עמנו.

י.

מעפילי “אקזודוס” מפגינים את מחאתם    🔗

פופנדורף, 26.9.47

ב־25 בספטמבר, בשעה 8 בבוקר, כשכל אנשי המחנה ישנו עדיין שינה עמוקה, השמיע לפתע את קולו מקלט הרדיו. זו הפעם הראשונה מאז באנו אל המחנה, עוררוּ אותנו בשעה מוקדמת כזאת. הדברים ששודרו ברדיו הדהדו בכל שטח המחנה, הם צרמו את האזנים ופילחו את הלב.

לאחר שכלאו אותנו שבועים מאחורי גדרי־תיל במחנה פופנדורף, לאחר שטולטלנו חדשיים באושויץ הצפה, אחרי הדרך המייגעת שעברנו ב“אקזודוס” עד הגיענו לחיפה, גילה שוב השלטון הבריטי את פרצופו השפל והביא לנו את הקונסול הצרפתי, שיצהיר על נכונותו לקיים מצות הכנסת אורחים ולקבל אותנו בצרפת. הפוליטיקאים בלונדון, בקור רוחם המפורסם ובמושגיהם הבלתי אנושיים, סבורים עדיין כנראה, כי אנו מהגרים סתם, שאין להם כל הבדל לאיזו ארץ יובלו. הם קוראים לנו “מהגרים בלתי חוקיים לבּוֹליביה” ומתעלמים מזה, שאנו עולים חוקיים לארץ־ישראל. בשום מקום, ליד שום חוף בעולם, אין מחכים לבואנו, רק בארץ קטנה אחת, רק ליד חופי ארץ־ישראל מצפים לנו מאות ואלפי לבבות, עומדים אחים וזרועותיהם פתוחות לקבל אותנו לתמיד.

ב־25 בבוקר, בשמענו שוב את הפניה נשך כל איש את שפתיו וקילל את המדיניות הבריטית האימפריאליסטית של בּוין. אף אחד מאתנו לא פנה אל נציג הקונסול הצרפתי בדבר הגירה לצרפת. הועדה ישבה וחיכתה, אבל אף איש אחד לא פנה אליה. ב־26 בבוקר הרעים שוב מקלט הרדיו. חיילים אנגלים הפיצו את הכרוזים על הנסיעה לצרפת. כל אחד קיבל את החיילים האנגלים בלעג.

ב־11 לפני הצהרים התכנסו כל יהודי המחנה בכיכר־המחנה. אנשי כל התנועות באו על דגליהם וכתובות באנגלית, צרפתית ואידיש. בכיכר התארגנה ההפגנה. תנועה אחרי תנועה עוברת, כל חברי הקיבוצים ובתי־הנוער בחולצותיהם הענודות עניבותיהם – מחנה עצום של נוער גאה.

כולם יחד: ליד הנוער הדתי צועד “דרור”; ליד הצעירים של “הנוער הציוני” נראים חברי “השומר הצעיר” בחולצותיהם הלבנות והאפורות; ליד “נוחם” צועדים “פועלי־ציון שמאל”, ובין כולם שאר היהודים מהמחנה.

ההפגנה היא ביטוי עצום של עולי “אקזודוס”. עוברים אנחנו את כל המחנה ובאויר מהדהד הצעד האחיד של תהלוכת המעפילים. עוברים אנו ליד השער וחוזרים אל הכיכר הגדולה.

כאשר הגענו כולנו לכיכר, השמיע אחד החברים בקיצור את מחאתנו על פשעה של הממשלה האנגלית. נקראה הצהרה בשם כל יהודי המחנה אל הממשלה האנגלית. קראו גם מכתב־תודה לקונסוליה הצרפתית. תוך הקשבה רבה נשמעו הדברים. וכאשר נאמרו המלים: “פתחו את שערי מולדתנו”, פרצו תשואות סוערות ומפי אלפים פרץ ההימנון הלאומי ו“תחזקנה”.

שוב עברנו בשירה את המחנה. באויר מרחפים צלילי שירינו וביניהם בולטות המלים: “אל תאמר זו דרכי האחרונה”.

ליד השער, מקום שם יושבת הועדה, עצרנו והרימונו את כתבתנו. וברגע זה צרח שוב הקול על ההרשמה לנסיעה לצרפת, אולם הקריין לא הספיק לסיים את משפטו וזעקה ושריקות השתיקו את קול הרדיו. הזעקה שהיתה ספוגה שנאה ובוז הדהדה עוד זמן רב אח"כ במחנה כולו.

כתום ההפגנה יצאו העולים לטייל בקרבת השער ואת הכתובות מתחו מעל לצריפים שממולו. לכל אחד מאתנו היתה ההרגשה, שבהפגנת המחאה הזאת מילא את חובתו.

אחרי טלטולים ועינויים כה מרובים, אחרי כל מאמצי האנגלים לשבור את כוחנו המוסרי, נשארנו גאים ואיתנים בהחלטתנו: להמשיך במאבקנו עד שנשוב אל נמל חיפה, כדי להשאר בארץ לתמיד. מותם של חברינו הצעירים במאבק המר של “אקזודוס” לא היה לשוא. בעקשנות נמשיך במלחמתנו עד שנזכה להגיע לארצנו.

יהושע רוטמן

קבוץ “למרד”

בית הנוער “להגשמה” בפופנדורף    🔗

הילדים בבית־הנוער שלנו “להגשמה” אינם מאחרים לישון. בשעה 7 בבוקר, כשהמחנה כולו ישן עדיין שנת־השחרית שלו, מעירות אותנו רגליהם של עשרות ילדינו, הרצים בקצב המקובל להתעמלות. במרחק 10 מטרים בערך מהם נמשכים גדרי התיל וליד הגדרות מגדלים עם זרקורים. החייל האנגלי ליד מכונת האוטומט מתפלא ודאי על השורה הנאה של ילדינו, המתעמלים לפי הקצב בידיהם וברגליהם. בשעה 8 מתיצבים כולם למפקד, ובאויר מצלצל באומץ מפי הילדים: “חזק ואמץ!” בשעה 9 מתחילים הלימודים. נזדמן לי לראות בתי־ספר רבים בחיי, אולם בית־ספר כזה מצוי רק לעתים רחוקות. בית־הנוער נחלק לארבע כיתות: שניה, שלישית, רביעית וחמישית. שתי כיתות לומדות בשני אהלים, שהוקמו לשם זה במיוחד. שתים אחרות לומדות בצריפים. שקועים בלימודיהם יושבים הילדים בבית ספר עלוב זה ובולעים ממש כל שאפשר רק ללמוד בתנאים אלה. הלימודים נמשכים עד הצהרים. אחרי הצהרים מכינים הילדים את השיעורים. יש עוד חוג לספורט וחוג למקהלת־דקלום. מלבד הלימודים חיים הילדים את חייהם הרגילים והעצמאים. הכל נעשה בעבודה עצמית. הן בהכנת האוכל והן בשטיפת הכלים אפשר לראות איך עובדות הידיים הקטנות. קורת רוח רבה תיגרם לכל מי שיראה, איך ילדינו כובסים לבנים. ידי הילדים עובדות כמכונת־כביסה: מיד ליד עוברת כל חתיכה ובמשך רגעים ספורים היא נשטפת וכבר נתלים הלבנים על החבלים.

הילדים עסוקים אמנם הרבה בלימודים ובעבודה, אבל נשאר לרשותם פנאי לאסיפות בעניניהם הפנימיים. שעות יושבים הם, שוקלים ומחפשים דרך, איך לעשות הכל על צד הטוב ביותר וכיצד למנוע להבא שגיאות שנעשו עד עתה.

זכיתי להיות אצל ילדינו במסיבת עונג־שבת. באתי אליהם לקרוא לפניהם מכתב שנתקבל מאת צופים הולנדים לצופים היהודים ב“אקזודוס”. על שולחן ארוך ערוך האוכל הדל־בקלוריות שמקבלים במחנה. הילדים מסביב לשולחן לבושים כולם חולצות לבנות ואפורות וענודים עניבות כחולות. באויר מצלצלים קולות והם הרכים, השרים שירים שונים. – בתום הסעודה יוצאים הילדים מהצריף, ידיהם משתלבות מעל לכתפיים, ובחשכת הלילה מתלקחת הורה עליזה. מצטרפים עוד “חברה”, וההורה גוברת וסוערת. מכוסי זיעה כראוי חוזרים הילדים אל הצריף להמשכת העונג־שבת, אולם עתה כבר לא ליד השולחנות. שוב נשמעים שירים שונים, אולם אחרי זמן מה הכל משתתק, והמנהלת רחל פותחות בנחת בדברי הסברה על תכנו של עונג־שבת השבוע. היא מספרת על “מגלת האש” לביאליק. עיני הילדים נשואות אל רחל, אזניהם כאפרכסת, כדי שלא לאבד אף מלה אחת. דברי רחל מלהיבים, והילדים יושבים בפיות פעורים. והם מוכנים לשבת עוד ועוד, עד בלי די. כאשר סיימה רחל את דבריה שרר שקט בצריף, אולם אחרי זמן קצר נשמעת נקישת ידי הילדים ו“רקיטה” נראית באויר; הראשונה של “להגשמה”, אחריה לקבוץ “למרד”. ושוב הורה עד שעה מאוחרת בלילה.

ועוד פעם ראיתי את הילדים והתפעלתי מאוד מיפים ויזמתם. זה היה בחג הסוכות. הם הציגו את “השומר” מאת פרץ, בעיבוד נאה של השחקן בירנבוים, ובאופן פלסטי־ריטמי ביימו כמה שירי־עם יהודיים עתיקים. לפלא היו בעיני כשרונותיהם של ילדי “אקזודוס”. ושוב השתלבו ידים מעל לכתפים ויצאו במחול עד שעה מאוחרת בלילה. הם אוהבים את הריקוד. כשרוקדים שוכחים את היערות, את הגיטאות, את הרעב והקור, את העייפות ואת השינה. רק דבר אחד לא נשכח מהם אף פעם – העליה לארץ.

ואיש לא יחסום בפניהם את הדרך, הם מוכרחים לבוא לשם ולהקים דור חדש, דור שלא היה כמוהו. אם גדלו כה יפה בתנאים בלתי נורמליים אלה, יגדלו ויתפתחו שם הרבה יותר יפה.

נשמור עליהם, שלא יקופחו ולא יושחתו. עמנו יוכל להתגאות בילדיו אלה.

יהושע רוטמן

פופנדורף, 1.10.1947

מיומנו של מנשה המעפיל    🔗

שוובדה 3.7.47

רחוקים ימי הארמון בוולפסברונן, ארמון הבּרון הגרמני, ששימש בית ארעי למאות על מאות שומרים. למקום נהדר זה נזדמנו אז שלושה בתי־נוער שלנו משלושה מקומות שונים בגרמניה. ככוורת המו האולמות וחדרי־המדרגות.

והיום?… איננו עוד הנוער הזה, שהשׁרה חיים ביער הנרדם. ב־22.6 יצאו לעליה שני הגדודים הותיקים “חותרים” ו“הסנה”. יחד כ־50 חברה. החברה של קבוצתי (צופים צעירים) היו מטרידים תכופות בשאלותיהם, אם יצאו גם הם בעליה ב‘, – הרי כבר גדולים הם ואינם מפחדים. לא יכולתי לגרום להם צער ועל כן הנחתי להם לתלות את תקותם בעליה ב’. ב־1.7 נתקבלה לפתע הידיעה, שעליהם לצאת לצרפת, למלא מקומו של בית־נוער היוצא לעליה. קשה היתה עלי הפרידה מהחברה שלי (רק אחד המדריכים יכול היה להילוות אליהם). אהבתי כל אחד מהם. ועתה, כאשר אינם עוד ואני יושב ומסתכל בתצלום המשותף שלנו, נראה לי כאילו אני נוסע אתם. גם אם לילדים רבים אוהבת אחד מהם ביותר. אני נוטל לעצמי את הזכות המוסרית לדמות את עצמי לאם הילדים. ואת אחד מהם אהבתי יותר מכולם, את יצחק. בין בחורי הקיבוץ היה הוא הנוח ביותר, עליז וחביב מאוד. מאז ומתמיד היתה קשה עלי הפרידה במסיבות רשמיות (ליד שולחנות ערוכים ואף במפקד שומרי). כך היה גם הפעם. לאחר שנסתיים הטקס התישבנו על המטלטלין הארוזים. נדברנו לעמוד בקשרי מכתבים ולכתוב על הכל. אני מחייב אותם לנהל יומן מפורט וכל שירשמו בו יודיעו לי אח"כ במכתבים. אותה שעה לא חשבתי כלל על כך, שבעוד 2–4 ימים אצא גם אני מכאן. הם הבטיחו לי זאת וגם הודיעו לי, שהם לא “יקבלו” מדריך אחר, אלא יחכו לי… לבסוף מסרתי למצ’יק, מזכיר הקבוצה, את הסמל שלי, “חזק ואמץ”, ואישור, שבו נאמר, כי את הסימן אני מוסר לקבוצת צופים צעירים ובשמה מקבל אותו המזכיר.

המכונית האחרונה יורדת מהדרך ההררית המובילה אל תחנת הרכבת, וכאן נשארת קבוצת ילדים הצעירים ביותר (15 במספר) וחלק מחבר העובדים. והנה, להפתעתי הגמורה, הביאו ידיעה, שאנו נצא מכאן היום.

כל ההכנה הטכנית ועבודת האריזה נעשית בקצב מהיר. עלי לעלות בתור בודד מהתנועה, ואתי הבחורה שלי ואמה.

דורנשטאם 5.7

יושבים אנו כבר במכוניות. הגרמניות והגרמנים שעבדו בשוובדה נפרדים מאתנו ודמעות בעיניהם (יודעים הם שאבד להם מקור מחיה). “אויף ווידערזעהען!” (“להתראות!”). לא! אינני רוצה לראותכם עוד, אתם וארצכם רווית הדם. מעל ההר בשוובדה רואה אנכי את העמק של הנהר וורה. הכפרים המיושבים בצפיפות, היערות הנאים על הגבעות, שדות הדשא בצבע. הירוק־כהה לאורך שפת הנהר, ופסי הרכבת המגיעה לכל פינה נידחת בארץ רצחנית זו. אני מקלל את יופיה, אני מקלל את ברכתה ואת בנינה. “אויף נימערזעהן (לא לראותך עוד), אדמת גרמניה!”

דורנשטאם הומה. מדי רגע מגיעות מכוניות נוספות ובהן עולים. נשמעת יללת אשה ובחיקה ילד על אשר אין נותנים לה לעלות מאיזו סיבה שהיא (הופעה שכיחה מאוד כאן, כולם רוצים לברוח, ובהקדם האפשרי); והנה נתקלת בקבוצת־שומרים עליזה, המתחלקים בלחם העוני שלהם בסעודה משותפת ליד שולחן ארוך; משפחות עם תינוקות, אשר למענם לוקחים גם עגלות־ילדים, תופעה תדירה כאן; אפשר לראות גם זקנים בעלי זקני שיבה ונכים מהמלחמה האחרונה או אף מהמלחמה הקודמת; וכל זה קרוי “עליה ב'…”

ואני תיארתי לי את ההעפלה במקצת אחרת. מבלי לשים לב לחיוך האירוני בפני שכנינו תליתי פטיש צבאי על חגורתי. ואם גם אינני יודע איפה ומתי אשתמש בו, אין אני נפרד ממנו אף לרגע. בדרך כלל נראה אנוכי ככבאי מובהק. ולציודי יש לצרף את פנס הכיס הטוב – מזכרת מאת לאה.

בקיצור, הלילה נצא מכאן. ברשותי דרכיה צרפתית, ולפי התכנית נהיה מחר בשעה זו במרסיי, במקום שם מחכה לנו כבר האניה. באניה יתרכזו כחמש מאות שומרים עם מרדכי בראש. בקיצור, יהיה טוב…

הילדים – עתידו של העם היהודי    🔗

תקופת דמים עברה עלינו הילדים בשבע שנות המלחמה, כאשר התנפלו השדים הגרמניים על אירופה, כבשו מדינה אחרי מדינה והפריעו את חיינו הנורמליים, כשהופסקו הלימודים והחלו לחפש אחר מקום־מקלט, שבו נוכל להסתתר מפני הכובשים הבַּרבַּריים.

רבים מאתנו, הילדים, נישאו על גבי הישוב היהודי באירופה והובאו אל מעבר להרי־החושך, למרחבי סיביר הקפואים מקור, או לערבות קזקסטן החמות, אולם רובם נשארו בארצות הנכבשות. מאות מילדי היהודים מתו ברוסיה במחלות שונות ובגלל המצב הכלכלי הקשה. לאחר שהסתגלו לחיים ברוסיה הוקל מצבם במידת מה. אותו זמן חיו אלפי ילדים יהודיים חיי סבל ועינויים בגיטאות, במחנות, בבונקרים וביערות. אמנם, ביערות הבאנו אנו הילדים תועלת רבה כמרגלים מצויינים ליד הפרטיזנים.

וכאשר ניגש הנאציזם לבצע את תכניתו האיומה להשמיד את יהודי אירופה, שם את עיניו בראש וראשונה להכחיד את ילדי היהודים, עתידו של העם. מיליון ומאתים אלף ילדים יהודיים רצחו הנאצים באירופה ועתה, אחרי השחרור משלטונו של היטלר, כאשר אוספים מכל קצות תבל את שרידי הילדים, נראה החורבן הגדול של הנוער היהודי באירופה. רק פה ושם אפשר לראות פעם ילד יהודי. ועל שרידי הילדים היהודיים שניצלו מוטלת האחריות הגדולה בימים ההיסטוריים של העם היהודי; עליהם להיות היסוד לעם הקם לתחיה, עליהם להיות בוני המדינה היהודית.

ואנחנו, הילדים, הבינונו את חובתנו ומבלי לשים לב לקשיים המרובים, יצאנו לעליה ב' בדרך ימים סוערים. אנחנו המעפילים הצעירים ב“אקזודוס” היינו למופת לכל הילדים היהודיים בעולם בעמידתנו ובהתנגדותנו. בכל לקחנו חלק פעיל. עיני העם מופנות אלינו הילדים, שנבוא ונבנה את הארץ, השממה עוד וּבלתי מעובדת; ממנו הילדים, שלא ידענו גלות טובה, אלא זוכרים רק גולה איומה וחשכה והשמדת יהודים, מצפים שנבוא ונקים את המדינה היהודית בארץ־ישראל.

ובתור ילדים של עם, אשר עליהם מוטלת חובה כה גדולה, חייבים אנחנו בראש וראשונה ללמוד בכל מצב שאנו נמצאים בו. עלינו ללמוד את שפתנו, לדעת יפה את ארצנו, ולאהוב את כל השלושה – את עמנו, ארצנו ושפתנו.

משה גרינשטיין (בן 15)

בַּדֶּרֶךְ הַבָּיְתָה    🔗

אֶת עִירִי שֶׁלִּי נָטַשְׁתִּי

וְעָזַבְתִּי בֵּית־הוֹרָי,

מִנִּי אֵשׁ גְדוֹלָה נִצַּלְתִּי

לַדֶּרֶךְ שַׂמְתִּי פְּעָמָי.

רוּחַ בָּאָה רוּחַ זַעַף

אֶת הָאֵשׁ נָשְׂאָה אֶל עָל –

וְהַכֹּל נֶאֱחַז בַּלַּהַב,

מִתַּמֵּר עָשָׁן גָּדוֹל.

וְעַתָּה בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי,

גַּלְמוּדָה כֹּה לְבַדִּי;

וְהַחוֹף בַּעֲדִי גָדָרוּ,

חוֹף הַבַּיִת – עָתִידִי.

סְפִינָתִי, אַל נָא תַּעֲמֹדִי!

הַסִיעִינִי לְחוֹף נִכְסָף,

שֶׁלִּבִּי עַל כַּנְפֵי נֶשֶׁר

מְחַפֵּשׂ נָתִיב אֵלָיו.

גַּם יַמִּים לֹא יַפְחִידוּנוּ;

לֹא יֶחְזֶה בַּנִּצָּחוֹן,

חַיִל שֶׁבְּכָזָב וָכֶלֶא

לְמַגֵּר רוֹצֶה חָזוֹן.

יְנַצְּחוּ רַק הֲמוֹנֵינוּ,

שֶׁצָּבָא לֹא יַרְתִּיעֵם;

בְּרָצוֹן עַז וּבְאֹמֶן

יִצְעֲדוּ אֱלֵי בֵיתָם…

בית־הנוער של ה“שומר הצעיר”, לינדנפלז

מ. מרגלית

מיידיש: אפרים תלמִי

גבורת עמי    🔗

כי אקרא בעתון, או אדפדף בעלון שבו מסופרת פרשת “אקזודוס”, נראה לי, שקורא אנכי אגדה רבת קסם על אנשים גבורים, על מעשים שבוצעו תוך אמונה איתנה. לצערנו, אין זו אגדה, אלא פעלו של דור, אשר על שכמו נשא את עול המלחמה העולמית האחרונה: מעשהו של דור, שלא ידע מנוח במשך שמונה שנים מלאות. דור זה קיבל על עצמו לכתוב את הדפים החדשים בתולדות עמנו, את מעשה הגבורה של „אקזודוס".

ומאין המקור למסירות־נפש זו ולנכונות ההקרבה של האנשים למען העם והמולדת? – עם שנמלט מהפרעות באוקראינה, ממחנות הריכוז של הנאצים ומכבשני הקרמטוריום, אין לו מה לאבד עוד, במיוחד כאשר הוא נלחם למען בניו, כאשר הוא נאבק למען גאולת הארץ, למען גבולות היסטוריים וצודקים, למען מולדתו.

ולפני עיני רוחי עולה שוב תמונת “אקזודוס”, שנחרתה עמוק בלב, תמונת המאבק למען הצדק. רואה אנכי את עשרות הנשים וילדיהן בחיקן עומדות מול שונאינו. את מאות הנערים הנני רואה בעמדם מזויינים בבקבוקים ובקופסאות שימורים, מוכנים לקבל את פני השונא. כולם במצב הכן. שריקה חדה פולחת את דממת הלילה. הנגיחות הראשונות של אניות־המשחית האנגליות באניתנו והפצצות הראשונות של גזי־דמע ועשן נופלות על סיפונה של “אקזודוס”. במטר של קופסאות־שימורים. תפוחי־אדמה ובקבוקים הגיבו המעפילים על הנגיחות הראשונות. בהידד ובקריאות נצחון אילצו המעפילים את השונא, לפחות לרגע קט, לסגת. בזאת התבטאה גבורת “אקזודוס”, אמונתם העמוקה של המעפילים במאבקם הצודק.

אני רואה את מעשה האחדות. פני המעפילים רוגזים, אבל גאים הם, אמיצים ונכונים לכל. מעפילי “אקזודוס” הוחזרו לחופי צרפת. הנסיון של האימפריה האנגלית לשבור את רוחנו ולהכריחם לרדת מהאניה, נכשל. “לא נרד חיים – השיבו – רק על אדמתנו, רק עליה נרד מרצוננו הטוב!” זאת היתה התשובה התובעת בקול באזני הועדה הצרפתית. בתשובה זו נשמעה האמונה העמוקה בנצחון, הנכונות למאבק של מעפילי “אקזודוס”.

ובעיני רוחי רואה אני את המאבק לפני זמן לא ארוך, התנגדות המעפילים להורדתם בהמבורג. בידים ריקות התיצבו נשים וילדים, גברים צעירים וזקנים מול החיילים הבריטיים של הוד מלכותו, המזויינים ברובים ובאלות. שעות נמשך המאבק. גבורים חדשים קמו לעם ישראל, גבורי הקרב של “אקזודוס”.

דפים חדשים ייכתבו בתולדות עמנו. כל אחד מהמעפילים היה גבור, כל אחד בפני עצמו, וגבורי “אקזודוס” יחד הם גבורי העם. הדבר נעשה בכוח האמונה בצדקת תביעתם של נציגי עם בן 11 מיליון. אומרים: “כל דור יוצר ומחדש דבר מה”. גם דורנו זה יצר, יצר הרבה ועוד מוסיף ליצור. כך כותב הוא דפים חדשים בתולדותינו, יוצר ותובע חופש וצדק. אמונתנו ורצוננו הם נשקנו החזק ביותר, ובכוח זה מתייצבים אנו לקרב ונילחם בגבורה ללא ליאות עד לנצחון.

*

בסכמי את הדין־וחשבון קשה לי להאמין, שגם אני הייתי אחד הלוחמים, אחד ממעפילי “אקזודוס”, אשר בגורלם נפל להילחם למען כבוד העם ולהגן עליו.

אמנם, כן, גם בחלקי, כבחלקם של 4500 הבנים והבנות של העם היהודי, נפל לשאת את השם הגאה והעטור כבוד – “מעפיל אקזודוס”.

מחנה אמסטאו, 5.10.47

דניאל בורשטין (בן 16)

קִלְלָתִי    🔗

שִׂפְתוֹתֵי קְלָלָה יַבִּיעוּ

בַּעֲבִי הַלֵּיל זוֹעֶם־קוֹדֶר,

קוֹלִי הַיַּלְדוּתִי כְּאֵב רָווּי הוּא

וְעָגוּם כֹּה אֵשֶׁב אֲהַרְהֵר:

הַאֵין לוֹ מַצְפּוּן לְזֶה חֶלֶד? –

הָבֵן לֹא יוּכַל מַהִי אֶרֶץ, מַה יֶלֶד הַקָט?

הַאִם נִגְזַר כִּי תּוּגָה תְּהֵא בָּנוּ אוֹכֶלֶת?

וּלְיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל רַק נָכוֹן קְלוֹן־עַד?

זִקְנָה קָפְצָה עָלַי מֵרֹב סִבְלִי,

מִמְּכוֹרָתִי כִּי מַרְחִיקִים אוֹתִי.

הָבִי, תֵּבֵל, גַּם לִי שְׂשׂוֹן־גִילִי,

מוֹלַדְתִּי, אָשְׁרִי, בֵּיתִי.

משה גרינשטיין

מיידיש, אפרים תלמִי

בְּיָמִים קָשִׁים    🔗

כֻּלָּנוּ עֵדִים כַּיּוֹם

לְיָמִים קָשִׁים גְּדוֹלִים.

אוֹכֵל אוֹתָנוּ קֹר וְגַם רָעָב,

דַּרְכֵּנוּ גָדוּר מִכְשׁוֹלִים.

רוֹבִים, פִּגְיוֹנוֹת וּרְמָחִים

יְשׁוּפוּנוּ מִצְעָד;

גְדוּרוֹת כָּל הַדְּרָכִים

לַיְהוּדִי הַנִּצְחִי הַנָּע־וְנָד.

כְּעֵדֶר הַצֹּאן

יִרְדֹּף נוֹגֵשׂ בְּלִי־סוֹף;

עַל אֵיזֶה חֵטְא, עָווֹן

יִרְדְּפוּנוּ רָדוֹף?

אֶחְלוֹם חֲלוֹמוֹת

עַל מְצִיאוּת יוֹם מָחָר;

שֶׁבַע שָׁנִים טוֹבוֹת

מָתַי יָבוֹאוּ כְּבָר?

מָתַי כְּבָר הַשָּׂדוֹת

יוֹרִיקוּ בְּיָרוֹק?

שָׁלוֹם, אָבִיב יָחוּשׁוּ

כְּחוּשׁ אוֹתָם תִּינוֹק?

מֵהַמִּזְרָח הָרָחוֹק־הַקָּרוֹב

מַגִיעִים אוֹתוֹת, סִמָּנִים:

חֲלוּצִים צוֹעֲדִים בְּאוֹן

בִּדְגָלִים כְּחֻלִּים־לְבָנִים.

נוֹשְׂאִים אֵלֵינוּ בְּשׂוֹרָה

כִּי הִנֵּה שָׁבִים, כָּאוֹר יָהֵל;

דֶּרֶךְ דֶּמַע וְדָמִים

אֹשֶׁר וְנֶחָמָה לְעַם־יִשְׂרָאֵל

משה גרינשטיין

מיידיש: אפרים תלמי

אַרְצִי הַיְקָרָה    🔗

אַרְצִי, אֵלַיִךְ אֶעֶרֹג,

מוֹפַעַת אַתְּ לִי בַּחֲלוֹם;

אַךְ מִגְּבוּלֵךְ גֵרְשַׁנִי צָר,

עֵת בָּאתִי אֶל חֵיקֵךְ הֲלוֹם.

רָאִיתִי אֲרָצוֹת לָרֹב

וְגַם שָׁמַעְתִּי עַל רַבּוֹת;

וְרַק אוֹתָךְ, מוֹלַדְתִּי,

בַּלָּט אֶשָּׂא בַּלֵּב מְאֹד.

אֱלֵי חוֹפֵךְ אֶנְהֶה בִּכְאֵב

אֶל גִּיל וָאֹשֶׁר בָּךְ גָּנוּז נוֹבֵעַ;

אֵלַיִךְ, הוֹי, אַרְצִי יִקְרַת־הַלֵּב,

אָבוֹא, כִּי לִי הַשַּׁחַר הַנּוֹגֵהַּ.

משה גּרינשטיין

מיידיש: אפרים תלמִי

“יְצִיאַת אֵירוֹפָּה תש”ז"    🔗

הִמְנוֹן

בְּיָם שֶׁל דָּם וְאֵשׁ לוֹהֶטֶת,

רְדוּף חֻרְבָּן וְלֶהָבוֹת,

שָׁט בְּ“יצִיאַת־תש”ז" דּוֹר־נֶדֶד,

חוֹזֵר אֶל אֶרֶץ הָאָבוֹת.

שָׁט דּוֹר חָדָשׁ, בַּרְזֶל וָעֶשֶׁת,

נוֹתֵק כַּבְלֵי עַבְדוּת, אֵיבָה;

וּמַטָּרָה לוֹ מְקֻדֶּשֶׁת –

לִבְנוֹת אַרְצוֹ הַחֲרֵבָה.

שָׁט דּוֹר הַמַּעְפִילִים עַז־חֵשֶׁק.

וּבְדַם הַלֵּב, בִּסְגוֹר־אֶגְרוֹף,

בְּזֶה הַכֹּחַ וְהַנֶּשֶׁק –

דַּרְכּוֹ יִכְבּשׁ לוֹ בְּמַכְאוֹב.

הַדּוֹר, זְכֹר אַלְפֵי־הָאֶלֶף!

זְכֹר הַצַּו שֶׁל עָם נִטְבַּח!

וְאַל תִּשְׁכַּח הַדָּם אֵין־שֶׁלֶו,

הַדָּם שֶׁלְּעוֹלָם יִרְתַּח!

נַתֵּק כַּבְלֵי קָלוֹן וָקֶלֶס

מֵעַל עַמְּךָ, עַם הָרְדוּפִים;

הָשֵׁב כָּבוֹד, חַיִּים וָעֶלֶז

אֶל כָּל אַחֶיךָ הַכְּפוּפִים.

כִּי כֹּחַ אַיִן, יִגְדֹּר דַּרְכְּךָ

מִלֶּכֶת בָּהּ עַד אֶל הַסּוֹף;

כִּי כֹּחַ אַיִן, יִלְכֹּד רַגְלְךָ

מְלַּעֲלוֹת בָּהּ אֶל הַחוֹף!

מֵאַחֲרֶיךָ – יָם שֶׁל צַעַר,

הָאֲדָמָה – קִבְרֵי קְבָרִים!

אָדְמוּ מִדָּם שָׂדֶה וָיַעַר –

הֵם זוֹעֲקִים, הֵם מַזְהִירִים!

שָׁטָה שְׁאֵרִית אַלְפֵי־הָאֶלֶף.

הַנִּכְאָבָה בָּעֲלִיּוֹת, –

לָבוֹא לְאֶרֶץ־אֵין־לָהּ־חֵלֶף.

בָּהּ עָם בְּעֶצֶב קָם לִחְיוֹת!

חיים גרינשטיין

עברית ש. מלצר

 

עם הילדים    🔗

מרשימותיה של מדריכה    🔗

אנו יוצאים

השיירה מסתדרת, פניה מופנות מערבה – לגבול.

ראשונה מסתדרים הילדים בתוך המכוניות, ובהיותם עייפים ורצוצים מהדרך עד למקום הריכוז, נרדמים הם באשר הם יושבים. צר המקום במכונית, והילדים מצטופפים זה אל זה. עד מהרה ממלאת את החלל הנשימה הקצובה של ילדים ישנים. כך הם נחים מטרדות היום, מהתרגשות הימים האחרונים, על כל החדש והמסעיר אשר הביאו בכנפם: המעבר לבית ילדים אחר, בשורת העליה הבאה במפתיע, בהלת האריזה והפרידה החטופה מחברים וידידים.

אני בוחרת את מקומי על דופן המכונית מאחור, כאומרת לנצור את שנת הילדים. באפלולית הלילה אני מנסה להבחין בין פרצופיהם השונים. הנה הם כל החבריא שלי. הנה משה’ל הזאטוט ואהר’לה וכל היתר. רובם קטנים, מגיל אחת־עשרה עד שלש־עשרה, רק אחדים מהם מבוגרים יותר. אחדים מביניהם חולים, וכאשר אני פוקדת אותם במחשבתי, הריני נותנת את דעתי גם על יוסף הקטן, זה הנער החולה במחלת הנפילה, הישן עתה את שנתו במקום הבטוח ביותר במסע לילה זה – מלפנים, ליד הנהג. את חבורת הילדים הזאת הפקידו בידי, למען אדריכם בסערת הימים הבאים ואביאם לחופי המולדת. אך מה גורל נכון לנו בדרך הארוכה והקשה שלפנינו? רק עכשיו אני משווה לנגד עיני את האחריות הגדולה, אשר הוטלה על שכמי. האם אוכל לו למשא כבד זה, האם אעמוד?…

המסע זז. מכל עבר נשמע רעש המנועים. המכונית שלנו מתקדמת, מקיפה עוד פעם את החצר. קריאת שלום, נפנוף ידים – אנו עושים את דרכנו בכביש הפתוח, לקראת המרחב. הטרטור החדגווני של המנוע וטלטול המכונית מרדימים גם אותי. עייפה אני, כה עייפה, ואני רק בתחילת הדרך.

אסון ראשון

מכה איומה מעירה אותי משנתי. נשמע קול נפץ, כעין התפוצצות. בבת אחת נעצרת המכונית ממהלכה המהיר. מה קרה? כיצד זה הגעתי פתאום לגג של תא הנהג, והרי קודם לכן ישבתי על דופן המכונית מאחור? בראשי מתרוצצות המחשבות – אסון, אסון קרה, התנגשות… נשמעות אנחות הילדים. מי נחבל, מי נפצע? לפתע חולפת מחשבת אימים: יוסף הקטן והחולה… ליד הנהג מלפנים… במקום ההתנגשות… ודאי אירע לו דבר… אני מבקיעה לי דרך לפתח, מטלטלת בכוחות איתנים את הדלת, כדי לפתחה. מרוב התרגשות אני שוכחת אפילו שיש קודם להתיר את הוו. סוף סוף אני למטה, מתפרצת קדימה, כדי לחפש את יוסף. והנה הוא בא כבר לקראתי, נבהל עד מוות וחיוור כסיד, אך בריא ושלם. רק ידו נשרטה קצת מזכוכית החלון שנופצה. המכונית עלתה על עץ בצדי הדרך ואיננה יכולה להמשיך בנסיעתה.

אנו עומדים ומחכים למכוניות הנוסעות אחרינו. המסע מתקרב והולך. מה נהדר וחגיגי המראה – פנסי המכוניות מבקיעים את האופל כזוג עיניים בולשות של חיה גדולה. השיירה מתקרבת – וביעף היא חולפת על פנינו. שוב עוטף אותנו שחור הלילה והבדידות של כביש בנכר. רק כעבור זמן מה נוכחו מנהלי השיירה לדעת, כי מכונית אחת חסרה במנין. חזרו אלינו והודיעו, שצריכות לבוא עוד כשש מכוניות. ביניהן אין אמנם אף אחת פנויה, ויהיה עלינו לחלק את הילדים ואת חפציהם בין כל המכוניות חלק כחלק.

השיירה מגיעה ונעצרת לידינו. מתחילה הפרשה של העברת הילדים. גם בלאו הכי עמוסות המכוניות לעייפה, ועתה יש לדחוק לתוכן גם את הילדים. בקושי נענים האנשים לבקשתנו ומצטופפים, כדי לפנות מקום. הילדים נדחקים ליד דפנות המכוניות – אין מקום לשבת. אני חוזרת ומשננת לעצמי את סדרי השיירה, למען אזכור היכן נמצא כל אחד מילדי. שוב זז המסע, מתקדם מערבה.

חניה ראשונה לאור היום. מיד עם העצר המכוניות אני יורדת למטה. כדי לפקוד את ילדי. בראשי שמור סדר המכוניות ומספר הילדים שנכנסו לתוך כל מכונית, אך – אהה! במשך המסע הלילי עברה חלפה מכונית אחת על פני חברתה, והסדר הופרע. בריצה אני עוברת על פני כל השיירה. הנה הם, הילדים, מצטופפים ליד פתחי המכוניות, מציצים לעומתי מעבר לגג הפרוש מעל למכונית, כשהם משפשפים את עיניהם, עייפים. מלוכלכים מאבק הדרכים ועלובים ביתמותם זו בלי חבריהם, בלי הקיבוץ.

אסור להרדם

באספת ראשי הקבוצות אני תובעת, כי תינתן לנו מכונית מיוחדת. אני מסבירה, כי לא אוכל להיות אחראית לילדים, כשהם אינם לנגד עיני. מטכסים עצה. האחראים על השיירה מבינים לי ורוצים לעזור, אלא שמכונית פנויה איננה בנמצא. לבסוף נמצא המוצא. אתנו נוסעת מכונית טעונה פחי בנזין וצמיגים וחבילות מחבילות שונות, יורידו את החבילות ויחלקו אותן בכל השיירה, ובאשר יתפנה על ידי כך מקום שהוא כרבע משטח המכונית – יסתדרו הילדים. אין זה סידור נוח כל כך, כי לא היה מקום לחפצינו, ונצטרך להשאירם איש איש במכונית אשר נסע בה, אך זהו הסידור הטוב ביותר הנראה לעין. חיש מהר מפנים את האוטו, הילדים עוזבים את מקומותיהם הקודמים ומתחילים לעלות על המכונית “שלנו”, אשר עודה טעונה פחים וצמיגים לרוב. מטפס לו הילד, כאותו קוף, על ערימת הפחים, עולה באימוץ כל כוחותיו על ראש ערימת הצמיגים, הנערמים זה על גבי זה בגובה רב, ולכשהגיע לפסגה, צולל הוא למטה לתוך החלל – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

שוב זזה השיירה. לבי שקט יותר הפעם, שהרי כל החבריא נמצאים תחת ידי. לאטו יורד הערב. כל הצורות מתחילות להטשטש קמעה, כוכבים ראשונים מנצנצים מעל, מכוניותינו כבר הדליקו את הפנסים השולחים אלומת אור חזקה על הכביש מלפנים. לילה. מדי פעם, כשהדרך פונה בסיבוב, נראית השיירה כולה על כל הודה. מראה נהדר הוא. עשרות מכוניות שולחות את פנסי אורותיהן מלפנים ומאירות הכל באור בהיר ומסנוור. אך אין שעתי פנויה עתה להנאה ממראות הנוף. עם רדת הערב החלו הילדים, המצטופפים על ראש ערימותיהם, לנמנם ולהרדם. סכנה היא להרדם כך, כי הרי אין כסוי לו, לאוטו שלנו. רגע לא ישגיח הילד – וכבר הוא מוטל למטה, על הכביש. אני חייבת לאמץ את כל כוחי למען החזיק את הילדים ערים. מעודדת פה, מעירה שם, זורקת פה מלת בדיחה ושם נזיפה קלה – לבל ירדמו ולא יקרה אסון, חלילה.

בגבול

לא מעבר ראשון הוא לנו בגבולות מארץ לארץ. כבר הורגלנו בהם. בגבולות הללו, ונציג הארץ הזרה, הניצב ליד המחסום, שוב אינו מעורר בנו התפעלות. ובכל זאת הולם הפעם הלב בחזקה. לא סתם גבול הוא זה לנו. לפני חדשים רבים יצאנו לדרך הנדודים לבקש את החוף, ועתה אנו עוברים את הגבול האחרון, המפריד בינינו ובין הים, בינינו ובין הספינה, שצריכה להוביל אותנו לחוף שלנו, על כן כה יפעם הלב וכה יחרד הפעם.

ביקורת הגבול מאחורינו. אנו נמצאים על אדמת הארץ השניה. שוב לא נדרוך על אדמת גרמניה הטמאה, לעולם לא. אנו מתקדמים לעבר העיירה הקרובה, שם נעבור לרכבת שתביאנו עד החוף.

תחנת הרכבת של עיירת גבול קטנה. השעה – חצות הלילה. מאות האנשים יורדים מהמכוניות, מסתובבים בצדי הדרך. הערבוביה והמהומה – למעלה ראש. יהודים מתרוצצים אנה ואנה, זה סוחב חבילה וזה מעביר שק: מישהו כבר מנסה לקשור שיחה עם בני הארץ הזרה, המסתכלים לעברנו בסקרנות ובענין. שריקות מכל צד, פקודה ופקודה שכנגד, רעש וצעקות. אותה שעה אני פועלת כאוטומט. בראשי ערוכה תכנית הפעולה על כל פרטיה. אני קופצת מהמכונית, מזהירה את הילדים לבל יזוזו מהמקום ומתחילה לחפש את החפצים שלנו, שנשארו פזורים על פני כל השיירה. מובן, שסדר המכוניות בגד בי גם הפעם, ושוב איני יודעת היכן אחפש. אני עוברת על פני כל המכוניות, מציצה אל תוך כל אחת מהן, בולשת ומחפשת אחר החבילות. אלוהים יודע כיצד הצלחתי לגלות ולמצוא בתוך הערבוביה מסביב את החפצים שלנו! אני פונה כה וכה ומחפשת, מי יעזור לי להעביר את הדברים למכונית. אף אחד ממיודעינו אינו נמצא בקרבת מקום. לבסוף אני פונה אל היהודי הראשון העומד לידי – בוא־נא, אתה, ועזור לי להעביר את החבילות. הלה רואה, שלא ישתמט ממני והוא מעמיס על עצמו חבילות ככל אשר תשיג ידו, וצועד לידי. אנו מגיעים למכונית ו… הילדים אינם, אין אף אחד. ריקה הקן והצפורים פרחו להן… מתברר, כי מישהו נתן פקודה לצאת, והילדים יצאו, נפוצו לכל עבר, ואתה לך לחפש… אני מתרוצצת בקרב המון האדם השוקק ומבקשת אחרי ילדי. הנה הם מופיעים התכשיטים שלי, אחד אחר השני. זה מחפש את תרמילו, אחד אולרו אבד לו, שלישי רץ סתם להנאתו באויר הצח ורביעי התישב על אחת האבנים שבצדי הדרך, ראשו על ברכיו, והוא שוקע בשינה עמוקה. במקהלה אנו קוראים לילדים, והם מופיעים אחד אחד. אני עורכת את הילדים למפקד, סופרת ומונה, חוזרת וסופרת ומונה – תמיד אותה התוצאה; ילד אחד הסר במנין. מי הוא החסר? הרי זה אהר’לה הזאטוט, השובב הקטן. אנו חוזרים וקוראים בשמו של אהר’לה, אך אין עונה. אחד האחראים על השיירה רואה אותי בצרתי, ניגש שנית למכונית שלנו ובודק, שמא נשאר הילד שם, נחבא בין ערימות הפחים והצמיגים. הוא חוזר תוך משיכת כתפיו – איננו. אני מפצירה בו, שיבדוק שנית. הלה נענה לי, מטפס על ערימות הצמיגים, מסתכל לתוך החלל – והנה שוכב לו אהר’לה, כבתוך באר עמוקה, שקוע בשנתו.

עתה צריך להעביר את כל הכבודה שלנו לרכבת (חלק מחפצינו עוד נשארו אי שם ויש ללקטם). בינתיים שוב נעלם אחד הילדים, מישהו קובל מרה על תרמילו שאבד לו, בקיצור – שמח.

איני יודעת מהיכן לקחתי אותו לילה כוח כדי לסדר את כל הטעון סידור. לפתע נשמעים קולות הקוראים לי: מַיה, מַיה! אנחת הקלה נפלטה מפי. שופרו של משיח לא יכול היה לשמחני אותה שעה כקריאות הללו. הבחורים של אייזיק, חברי קיבוץ הילדים הבוגר, הם הקוראים לי: “מַיה, איכם? זה שעה שלמה אנו מחפשים אתכם. בואו, שמרנו לכם מקום ברכבת!” עוד הם מדברים וכבר מעמיסים על שכמיהם – את החפצים וצועדים לעבר הרכבת. אני נשארת עם חלק מהילדים, כדי לרכז את החבילות. שוב אני מתרוצצת ומוצאת את החפצים, כשהכל הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אנו אוספים הכל ומתפרצים דרך המחסום אל תחנת הרכבת. שומר הסף רצה לעכבנו, כי לא היו לנו כרטיסים, אך, כנראה, שמבט עיני העיד בי, כי שום כוח לא יעצור בעדי, והוא נתן לנו לעבור. בהגיענו לקרונות נודע לנו, כי חלק ממקומותינו נתפס זה כבר על ידי אחרים, ושוב התחלקו הילדים לשתי קבוצות. מיד לאחר שנכנסנו לקרון, זזה הרכבת.

עתה עלי להשכיב את הילדים. אני מכינה את משכבו של כל אחד ואחד, אם על ספסל ואם בתוך רשת המשא התלויה למעלה. גדולה חרדתי ליוסף הקטן והחולה, כי ידעתי אל נכון, שלאחר יום כזה של מאמצים וטלטולים תתקפנו מחלתו. סוף סוף שוכבים כל הילדים וקצב נשימותיהם מתמזג עם שקשוק גלגלי המסע. כאשר גם אני עולה לבסוף על יצועי, השעה 3.30. אני שוכבת בעיניים עצומות, עייפה עד מאד, אך איני יכולה להרדם. לפני עיני חולפים מראות היום, אותו יום מטורף ומבוהל על כל התרגשויותיו ואסונותיו. קול רעש מעיר אותי מהרהורי – ילד נפל ממשכבו. אני קמה בחפזון, ודאי יוסף הוא שנפל. על רצפת הקרון מתעוות ילד עטוף בשמיכה. פניו מכוסים, ואיני מבחינה מי הוא. ידעתי, אמנם, שאסור לגשת לחולה בשעת התקפתו, ובכל זאת אני נגשת ומרימה את השמיכה. מתברר, שלא יוסף הוא זה, כי אם משה’ל הקטן, בן האחת־עשרה. הוא שוכב על הרצפה, ממרר בבכי וצועק בקולי קולות: – מאמע, מאמע!" לבי מתכווץ בקרבי לשמע הצעקות. אני מעירה אותו, מצליחה בקושי להרגיעו ומשכיבה אותו לידי. בתוך זרועותי הוא נרדם שנית (למחרת היום סיפר לי בשפתו הרוסית המיוחדת לו: אַת יודעת? חלמתי. חלום נורא חלמתי, שכל הילדים ירדו מהמכונית. כולם, כולם עזבו אותי ואני נשארתי יחידי. כל כך פחדתי. אז צעקתי אמא!" והתעוררתי). טרם הספקתי להרדם ושוב נשמע קול רעש עמום. שוב נפל ילד. הפעם יוסף, אשר תקפתו מחלתו. כך נגזלה ממני שנתי עד אור הבוקר.

הבוקר אור. הרכבת אצה ומתקדמת בינות לשדות ויערות, עיירות וכפרים. נוף זר ולא מוכר – ארץ חדשה. הילדים שקועים עדיין בשנתם. דאגה חדשה מתחילה להטרידני: עוד מעט יתעוררו הילדים ויבקשו דבר מה כדי לשבור את רעבונם. והנה כל ההספקה נמצאת אצלנו, ולקבוצה השניה לא יהיה מה לאכול. עוד אני מביטה כה וכה וחושבת מה אעשה – והרכבת נעצרת לרגע, ובתוך הקרון שלנו מופיעים, כאותם המלאכים הטובים, הבחורים של אייזיק. לשמע ברכת השלום הטובה והרחבה שלהם חולפות וגזות הדאגות.

– שלום, חבריא, איך הסתדרתם?

– מצוין אצלנו. באנו לראות מה מעשיכם, שמא זקוקים אתם לדבר מה? והם מתחילים לספר נסים ונפלאות על דרכם. הם כבר יודעים את כל הדברים לפרטיהם – כמה קרונות יש במסע, מי הם הנוסעים אתנו, באיזו שעה נגיע למחוז חפצנו ועוד כהנה וכהנה. תוך כדי סיפורם אני מכינה חבילות אוכל ואורזת אותן בתוך כובעיהם, וכשהרכבת נעצרת שנית, הם יוצאים עם צרורות המזון, מלווים ברכותי החמות.

גִּלָּיוֹן ה' – בְּמַחֲנֵה רִכּוּז.

צִיּוּרֵי יְלָדִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר שֶׁל הַמַּחֲנֶה

שליח מופיע, ואתו בשורה רעה משם, מהקבוצה השניה – אחת הילדות אינה מרגישה את עצמה בטוב, ויש צורך שאגש לשם. באחת התחנות אני קופצת החוצה ומתחילה לרוץ לעבר הקרון ההוא. עוד אני רצה, והרכבת מתחילה לזוז שנית. בקושי מושכים אותי אל תוך אחד הקרונות. הנה כי כן מחולקים הילדים לשתי קבוצות, ואני בתווך – לבדי.

אני מצליחה לחזור לקרון שלנו ממש ברגע האחרון בטרם תכנס הרכבת לתוך מנהרה ארוכה. את פני מקבילות זעקות פולחות לב. הילדים צועקים בקולי קולות, כאילו באו לרצחם נפש. מתברר, שהם התעוררו לקול צפירת הרכבת לפני הכנסה למנהרה, בקשו אותי ולא מצאוני, נבהלו מבדידותם ומהחושך מסביב – והקונצרט החל. על כולם הגביר לעשות חיל משה’ל הקטן, אשר עליו עוד רבצה אימת חלום הבלהות.

סוף המסע. אנו לוקחים את חפצינו ועולים על המכוניות המובילות אותנו למחנה, שבו נשהה עד יום הפלגת הספינה. כאשר הגענו לשם, לבית הבודד בין פרדסים וכרמים, העריב היום.

על הסף

הילדים מתארגנים כמחנה־עליה על כל סדריו. כל המחנה מחולק לכיתות ומחלקות, מוכן ומזומן לקראת היציאה. הילדים ממושמעים ומסודרים וממלאים כל דבר המוטל עליהם ברצינות ובאחריות. בהנתן ההוראות בדבר ההתנהגות בספינה, אתה יכול לראות אותם מסתובבים בחצר ובחדרים, משננים בעל פה את הוראות המשטר, חזור ושנן. מצב הרוח מרומם ועם זאת – דרוך־צפיה. אין כוח לשבת עוד, רוצים לזוז, לזוז…

הסידורים במחנה אינם נוחים ביותר, אך שום דבר אינו נחשב עוד בעינינו – הלא אנו על סף הגאולה.

בטרם נעזוב את המחנה, בָאָנו עוד אסון. ישבנו על המרפסת ושרנו (הרבינו לשיר באותם הימים, כאילו אביב חדש פקד אותנו). הילדים הצטופפה על המרפסת הצרה, נדחקו זה לזה, כי לא היה מקום לכולם. אחדים טיפסו על עץ הגדל ליד הבית ומשם השתתפו אתנו בשירה. וכאן אירע האסון. אחד הילדים נפל לארץ ונחבל קשה ברגלו. הרופא תפר את מקום הפצע ואסר על הילד לזוז מהמקום. חרדתנו היתה גדולה. תבעתי מן האחראים, שירשו לילד לעלות, – והם בשלהם: לא ולא. נלחמתי כלביאה. ניחא היה לי להטיל על עצמי עול נוסף של טיפול בילד חולה ובלבד שלא להפריד את חבילתנו ולהשאיר, ולו רק אחד הילדים, יחידי על אדמת נכר. הפצרתי בהם – עלי ועל צוארי, אני אהיה אחראית לילד. סוף סוף נאותו המפקדים להפצרותי, והילד החולה נצטרף לעולים. מה גדולה היתה אז שמחת הילדים. גדולה היתה דאגתם וחרדתם לאחיהם, והם עשו הכל כדי לעזור לו ולהקל עליו את טלטולי הדרך.

סוף סוף הגיע הרגע, אשר לו ייחלנו מכבר – ליל העליה. הלב פחד ורחב. לפנות ערב נערך מיפקד העליה. אמרו לילדים, כי ישכבו לישון בבגדיהם, למען יהיו מוכנים בכל רגע ליציאה. אך הם לא שכבו לישון כלל. איש לא חשב על שינה אותו לילה, הלילה האחרון על אדמת אירופה. ישבנו על חבילותינו הארוזות וצפינו לאות. שעות ישבנו כך וחכינו. פתאום חלף על פנינו ברק של פנס כיס – לקום! קמנו על רגלינו, חגרנו את התרמילים, ואנו מוכנים, אנו יוצאים את החדר. בפינת הפרוזדור עומדת מ. ובראותה אותנו היא פורצת בצחוק מלוא פיה, צוחקת ואינה יכולה להרגע. – מה זה היה לך מ., כי כה תצחקי? מרוב צחוק אינה יכולה להשיב, ומצביעה לעבר משה’ל. תעלול קטן, מה עשית? “אוצר” היה לו, למשה’ל, עפרון חימי קטן. כשכולנו ישבנו על חפצינו, החזיק אותו בין שיניו, וכך נרדם. עתה כולו משוח בדיו כחולה – הידים, החולצה, הלחיים ואף החוטם הקטן שלו. כך יצא לדרך וכך עלה על הספינה.

בשעה שלוֹש וחצי עלינו על המכוניות. תוך שירה אדירה עזבנו את המחנה, כשפנינו לחוף, לנמל, שבו מחכה לנו הספינה. עם אור הבוקר ראו עינינו שיירה עצומה של מכוניות מתקדמת על הכביש, עשרות עשרות מכוניות, ללא ראשית וללא אחרית. בני הארץ הסתכלו לעברנוּ בתמהון ובהשתוממות – ממש “יציאת מצרים” מודרנית, וכמה ילדים, מאות רבות של ילדים!…

קריאות צהלה פרצו מפי כל כאשר נגלה לפנינו הים. לרבים היתה זו הפעם הראשונה שנפגשו עמו. כשנראו הספינות הראשונות, החלו הילדים מנחשים איזו היא הספינה “שלנו”. אך מדי פעם נענעו מלווינו בראשם לאות שלילה – לא זאת היא. וכשזכו לראותה סוף סוף, לא יכלו להרגע מרוב התפעלות. ככלי ענק נראתה בעיניהם.

הגענו לרציף. תכונה רבתי כבתוך כוורת ממש. מאות אנשים עמדו ערוכים בשורות, מוכנים לעליה על הספינה. מדי רגע הגיעו מכוניות חדשות ופלטו “מטען” חי. הסתדרנו גם אנו בשורה וחכינו. עד מהרה הגיע תורנו. העלו את האנשים דרך פתחים רבים, למען זרז את העליה, ושוב היתה סכנה, כי תתפזר הקבוצה. אך הפעם עמדתי בפרץ ועבדתי במלוא כוחי: לא אתן להפריד בין הילדים – ויהי מה! ובאמת, הצלחנו ונשארנו כולנו יחד.

ירדנו למרתף, מקום צר ביותר. המרתף מלא על גדותיו דרגשי עץ לשכיבה המעורמים זה על גבי זה בגובה של שלוש וארבע קומות. גובהם של הדרגשים עצמם אינו עולה על מחצית המטר, כך, שבשכבך בתוכם קשה אפילו להסתובב. החום והמחנק קשים מנשוא. גליתי מקום שבו אפשר לרכז את כל הילדים יחד – מעבר צר באמצע המרתף. הילדים הניחו את חפציהם בתוך הדרגשים ופרצו לדלת לחזות בכל החדש והמושך המתרחש סביבם – הים, הנמל, הדגים המוזרים וזרם האנשים הזורם ואינו פוסק. בלי הרף נכנסים למרתף אנשים חדשים. צר המקום לקלוט את כולם, וצריך להצטופף עוד יותר. כבר חסמו גם את הדרך ליציאה על ידי חבילות שונות, וכל היוצא ונכנס נתקל באלף אלפי מכשולים. המהומה גברה מאד, ובכוח החזקנו את הילדים בתוך הדרגשים למען לא יסתובבו, לא ייחבלו ולא ייפגעו.

הרמקול החל לעבוד ומסו פקודות מפקודות שונות: שקט, הרגעו, פנו מקום…

כך ירד הערב.

החלטנו, שיש לרחוץ את הילדים, כי שכבה עבה של אבק ולכלוך כיסתה את פניהם. הולכנו אותם לברז המים. בקושי פינינו לנו דרך בתוך המבוך האינסופי של מדרגות, מעברים ופרוזדורים. שמאל – ימין – ושוב שמאל, והנה אנו ליד הברז. מתברר, שלא יחידים אנו בכאן, קהל אנשים רב התאסף ומחכה בתור. הילדים אוזרים סבלנות ומחכים לתורם. כאשר הגענו למים, התברר, כי מי מלח חמים הם אלה. שפשפנו ושפשפנו – והלכלוך לא ירד. משה’ל נשאר כחול כשהיה, ופני כל היתר נשארו שחורים כעין הזפת. מישהו נכווה בעיניו. מישהו בלע טיפה מתמיסת המלח הזאת והרי הוא משתעל ומשתעל. בקיצור – שמח. חזרנו למקומותינו מלוכלכים כאשר יצאנו ושכבנו בתוך ה“כלובים” השרויים בחום ומחנק.

אנו שומעים כיצד מעלים את העוגן.

בלב ים

בוקר בים. הרמקול מודיע הודעה ראשונה – כל ראשי הקבוצות באים למטבח לקבל תה. בשורה מרנינה. אך איך מגיעים למטבח? ארוכה הדרך ומיגעת. לפני פתח המטבח רבה המהומה. קשה להכיר מי הוא באמת ראש הקבוצה, ומי בא סתם כך להנאתו. כל אחד צועק. עומד על שלו, דורש קצת נוחיות לעצמו ולוגם על חשבון השני.

הבאנו לילדים את הקפה ומעט צנימים יבשים. רבתה השמחה. ממיסים את הצנימים בתוך הקפה ומחיים את הנפש. – מתחילים חיי יום־יום במרתף, מאות אנשים כלואים בתוך המרתף הצר. ציבור מגוון, שאינו רגיל בהתחשבות הדדית, ובחיי שיתוף לא כל שכן, אם אמרת לילדים לשכב בתוך הדרגשים, הרי הם מצייתים ושוכבים. אך נסה נא להגיד משהו למי מהבודדים, והם רוב רובם של אנשי השיירה. הללו מסתובבים במרתף להנאתם, ניצבים שעות על גבי שעות ליד החלון הקטן וגוזלים את שארית האויר החודר למרתף. הנשים תולות לבנים על דפנות הדרגשים ועל ידי כך הן חוסמות בעדנו את המגע עם האויר, שאינו צח גם בלאו הכי, ועוד צרות ממין זה.

כבר מהיום הראשון ליוותה אותנו אנית מלחמה בריטית: במשך הזמן נלוו אליה עוד ספינות אחדות. אניות המלחמה עוררו ענין רב, ומדי פעם התרכז ציבור גדול על הסיפון, כדי לחזות במחזה. כיון שכל האנשים התרכזו בצד אחד של הסיפון, נטתה הספינה על צדה. והיתה צפויה לה סכנה ממש. הסדרנים עמדו אובדי עצה ולא יכלו להשתלט על ההמון, עד אשר ירדו מגשר הפיקוד אנשי המפקדה בכבודם ובעצמם. והשיבו את הסדר על כנו. אך זה לא הועיל אלא לשעה קלה בלבד; כעבור זמן קצר שוב הצטופפו האנשים, ושוב חזרה חלילה הפרשה כבראשונה.

פעם נשאו דרך המרתף שלנו שקי חול ומטילי ברזל, משא הדרוש לשווי המשקל של הספינה. כיון שתנועת האנשים היתה פרועה למדי והפריעה לעובדים, החלטנו להעמיד על הפתחים שמירה משלנו. והנה הופיע בפתח בחור צעיר לימים ורצה לעבור בכיוון הפוך. הוא פונה ל“סדרן” ליד הדלת:

– פנה דרך, ילד.

יוסף הקטן חוסם את המעבר:

– לא אתן, כי אסור.

הבחור מסתכל בזאטוט שלנו מלמעלה למטה:

– ולעבור לא תתן?

– לא אתן.

– ואתה מה, סדרן אתה?

– סדרן.

– ומי העמידך?

– המדריך.

– ולמה זה תחסום את הדרך?

– כי עובדים כאן, ואסור להסתובב.

וכך עמד יוסף על שלו והגן בעקשנות על המעבר, עד שהמדריכה רמזה לו לפנות את הדרך לרב־החובל בכבודו ובעצמו.

ביום השני לנסיעתנו, לפנות ערב, חלקו לראשונה מים. המנה היתה – ליטר לאיש בכל יום. רבים מבקבוקי המים שלנו נשברו בדרך לספינה ולא יכולנו לקחת את מלוא המנה. עוד בו בלילה לא היתה לנו אף טיפת מים. נגשו הילדים אלי ובקול תחנונים ביקשו: “מיה, הבי מעט מים!” – ואין.

הים החל סוער. כאילו יד נעלמה אחזה בספינה וטלטלה אותה מצד אל צד. מחלת הים דרשה את קרבנותיה ועשתה בנו שמות. כל הילדים חלו. לא נגעו באוכל. רבים התעלפו בתוך המחנק והחום. בכל כוחותי נלחמתי כדי להשיג לילדים אפשרות לשכב ליד הדלת ולשאוף אל ריאותיהם אויר צח, ולו לרגעים ספורים בלבד. ואולם, אך כבשתי מקום לאחד הילדים, מיד עט עליו אחד המבוגרים, גער בו ודחפו הצדה.

אני מבשלת תפוחי אדמה

זה ימים אחדים שהילדים לא טעמו דבר. הם באים אלי ומתחננים: “מַיה, הביאי לנו תפוח אדמה, חייך – הביאי, ולו בלי מלח יהיה, נאכל ונחיה את נפשותינו”. בבית החולים שוכבת ילדה ובהזיות החום שלה היא חולמת על תפוחי אדמה; שניה פורצת בהתקפת היסטריה: “תפוח אדמה הבו לי, הבו!” לבי, לבי להם, לילדים שלי, אך מהיכן אמציא להם עתה תפוחי אדמה? אחד הסדרנים רואה בצרתי ורוצה לעזור לי. הוא לוקח אותי עמו: “בואי, ניגש למטבח ונגיד שם, שהאחות נתנה הוראה לתת תפוחי אדמה לילדים החולים”. אני הולכת אתו. בכוח הסרט שעל שרוולו אנו נכנסים לפני ולפנים של קודש הקדשים – חדר העבודה של המטבח. החלטתי לספר את האמת. למה אשקר, וכי ילדי זכאים לקבל מעט תפוחי אדמה רק בכוחו של שקר? דיברתי עם הסדרן במטבח – כך וכך, הילדים חולים, מבקשים תפוחי אדמה. הלה החל גוער בי: “וילדיך מה, יחסנים המה, טובים מכל הילדים שבספינה?” אך אני לא נבהלתי מצעקותיו והחזרתי לו כלשונו: “ודאי טובים המה! לילדים אחרים יש אם, הן עיניך רואות, כיצד כל האמהות מגישות תפוחי אדמה לילדיהן החולים, ולילדינו אין אם”. זרקתי לעומתו את כל אשר היה עם לבבי. לבסוף נאות לבקשתי, לקח דלי, בעצמו בחר את התפוחים היפים ביותר והעמיד את הדלי על הכיריים – בעוד שעה תחזרי ותקחי את התפוחים המבושלים". מאושרת חזרתי אל הילדים, ובפי הבשורה המשמחת. הילדים צהלו, הבריאו בכוח המחשבה בלבד על תפוח אדמה חם, ריחני. כעבור שעה לקחתי דלי גדול ויחד עם עוד כמה ילדים חזרתי למטבח, כדי להביא את השלל היקר. לא רצו לתת להכנס לתוך המטבח, ובכוח פרצתי פנימה. הנה עומד הדלי על הכירים. אותו סדרן שהיה קודם לא עבד כבר, והיה לי דין ודברים עם סדרן אחר. – כאתי לקחת את תפוחי האדמה שלי.

– מה פתאום תפוחי אדמה בצהרי יום?

ושוב אני צריכה לספר את הפרשה כולה, על הילדים החולים ועל תפוחי האדמה שנועדו לבישול עבורנו. לבסוף הוא לוקח צלחת, מוריד כמה תפוחים מהדלי (בתחילה חשבתי שהוא רוצה להורידם לעצמו) ומושיט לי:

– הא לך, ולכי.

אני מתרגזת:

– לא לעצמי אני צריכה תפוחי אדמה, אינני זקוקה להם, לילדים אני צריכה…

מלה גוררת מלה. עוד אנו טוענים איש כנגד רעהו, והמוני אנשים מצטופפים סביבנו. ביני לבינו נעלם הדלי ואיננו, כאילו האדמה בלעתו. פרצתי בצעקות ובכי, כאשר לא בכיתי כל ימי חיי, הגורם להתרגשותי הגדולה, היה לאו דווקא אבדן התפוחים והאכזבה המרה הצפויה לילדים;

היה זה העלבון הצורב והעובדה שבני־אדם הם כאלה, אכזרים וחושבים על עצמם ועל טובת הנאתם בלבד. צעקתי לעומתם:

– מה לכם, עוד מעט ותהיו כאנשי ה“קאפּו” במחנה… תדאגו לעצמכם בלבד ועיניכם צרות בתפוח אדמה לילד חולה.

לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. האנשים סביבי כבשו את פניהם בקרקע והסתלקו אחד אחד. גם הסדרן החל להצטער. חיפש בכל מקום את הדלי, אך לא מצא דבר. לבסוף גילה על אחת האצטבות קופסת שימורים ובה מעט תפוחים, שארית הפליטה, הושיט לי ואמר:

הזוכים בתפוח, ואיזו אכזבה מרה נגרמה לשאר הילדים. אז שכבתי על דרגשי, ובכיתי ובכיתי. בקושי הצליחו הילדים להרגיעני. את הדלי השני המובטח לא הלכתי כבר לקבל.

המסע נמשך, ואתו גם הסערה. ריח של זבל מילא את האניה. לכלוך בכל אשר תביט. מקומות הרחצה נסתמו, ואי אפשר היה להתרחץ. והילדים

– אל תבכי. קחי נא את אלה. מיד אבשל עבורך דלי חדש.

לקחתי את הקופסה וחילקתי לילדים את המעט אשר אתי. כמה צהלו לא אכלו לחלוטין, והם נחלשו והלכו מיום ליום. גם מנת המים הוקטנה והועמדה על מחצית הליטר ליום. ותוך כדי כך הגיע היום, שבו החילונו להתכונן למערכה עם האויב.

בשעת המערכה בבטן הספינה

לא רבים מהבודדים התגייסו למלחמה. הלוחמים היו אנשי התנועות, ובראשם – הילדים. כל הלוחמים עלו למעלה, ולמטה במרתף נשארו רק הילדים הקטנים, החולים ומשפחות הבודדים. את הסיפונים העליונים, שבהם עתידה להתחולל המערכה, פינו מיושביהם. ואלפי אנשים, על חפציהם ומטלטליהם, נהרו למרתף שלנו. הצפיפות גדלה ללא נשוא. תחת מאות אחדות היו עתה מרוכזים במרתף שלנו כאלפיים איש. הסתכלתי בערבוביה שמסביב, בתורי אחר המקום הבטוח ביותר לילדי בשעת סכנה זו. הנחתי, שהמקום הגרוע ביותר הוא עתה המקום הבטוח ביותר, בעוד שליד החלונות, סמוך לדפנות הספינה, גדולה הסכנה. על כן החלטתי שנשאר במקומנו. בכוח איתנים הגינותי על המעבר שלנו, למען לא יפרצו אחרים ויגזלו את מקום הילדים. השכבתי את הילדים בתוך הדרגשים וציפיתי לבאות. הלב ניבא רעות.

לפתע נשמעה צפירת הספינה, הצפירה הקוראת למלחמה, הצפירה הזועקת, המחרידה. רגע עמד הלב מדפוק, ואחר כך הלם בדפיקות עזות. כל לב פעם בחזקה אותו רגע, מי שקיווה ומי שחרד ומי שפחד וירא; מי שלבו הלם עם המערכה ועם הלוחמים, ומי שהתנגד לה.

למעלה החלה המערכה. למטה – מהומה וצעקות. למעלה – מאבק נועז עם האויב המסתער. למטה – מלחמה אכזרית על מקום לישיבה, על מעט אויר לנשימה בתוך המחנק האיום. וגדולה הסכנה גם פה וגם שם – למעלה אורב כדור האויב על כל צעד; ובגיהינום של פחד ובהלה למטה, בתוך הציבור הרוגש שאיבד את עשתונותיו, צפוי אתה בכל רגע להיות מרמס לרגליהם של האנשים המבוהלים. הותרה כל רצועה. למראה הסכנה פרח השריד האחרון של נימוס אנושי. אשר יגורתי בא. מהחלונות החלו זורמים מים לתוך המרתף, וכל האנשים נדחקו למרכז, לעבר המעבר שלנו. בכל כוחותיהם הסתערו וניסו להידחק אלינו. בראש המסתערים – הגברים, החזקים, אלה, אשר מקומם היה אותה שעה לא למטה בתוך המרתף, כי אם למעלה, על הסיפון, בין הלוחמים. עוד הם מסתערים ופתאום טולטלה האניה טלטלה איומה, והקרקע נשמטה מתחת לרגלים. היתה זו הנגיחה הראשונה של אניות המלחמה. רבים נפלו מתוך הדרגשים, המהומה גברה לאין שעור. צעקות וצריחות נשמעו מכל עבר. גם מהתקרה החלו נוזלים מים. גזים החלו חודרים לתוך המרתף. דמעות ומחנק, וטיפת מים אין. והנה עוד טלטלה. חזקה מהראשונה. קרן אור בקעה מהחוץ – נבקעו דפנות הספינה. בעליל שמענו את קולותיהם העמומים של הרמקולים בלב ים. אימה חשוכה תקפה אותנו. דימינו לראות את המוות לפני עינינו. הבהלה הגיעה לשיאה, לנקודת רתיחה ממש. אנשים דרסו כל מה שנזדמן מתחת לרגליהם. איש שכב על רעהו, לא השגיח אם ילד לפניו, אשה או זקן. בשארית כוחותי הגינותי על המעבר שלנו – ואולם לשוא, הם התפרצו אלינו. השכבתי את הילדים צפופים עוד יותר והשגחתי בשבע עינים לבל ייחנק, חלילה, אחד מהם בתוך התוהו ובוהו הכללי.

ההתקפה השלישית. קיר האניה נפרץ לגמרי. הגברים במרתף אירגנו את הנשים שתצעקנה ותדרושנה את הפסקת המערכה. מכל עבר נשמעו צעקות: להפסיק… להפסיק… להפסיק!" מדי פעם בא רץ מלמעלה ודרש תגבורת ללוחמים – ואולם איש לא זע ולא נע. לתוך המרתף חדרו פצצות הגז הראשונות. הגז נתפשט וצרב. שנים מילדי התעלפו. במקום סתר הסתירו בעוד מועד בקבוק אחד של מים, על כל מקרה שלא יבוא. עתה הוצאתי את הבקבוק ברצותי להשקות את הילדים. פתאום ניצב לפני בחור בעל קומת ענק, נטל מידי את הבקבוק בלי אומר ודברים. הגישו אל פיו והריקו בלגימה אחת, פנה עורף ונעלם.

מלמעלה החלו להגיע הפצועים הראשונים. איש לא שעה אליהם. בקושי זזו הצדה, כדי לפנות להם את הדרך למרתף, ירדו גם מהלוחמים. אשר לא יכלו להחזיק מעמד. ביניהם גם ילדים רבים. לבי נתכווץ בקרבי למראה הילדים המוכים, ובידי אין אף טיפת מים כדי להרטיב שפתותיהם הצרובות. רק מלות עידוד יש לי ומה ערכה של מלה ברגע כזה?

ועוד התקפה. צנורות המים הפנימיים נבקעו, והמים החלו להשפך בעוז לתוך המרתף. גם מבחוץ חדרו מים. חשנו – קרוב הקץ מאד. גם אם הלוחמים יאזרו כוח ויחזיקו מעמד – הספינה לא תחזיק מעמד יותר. התפללנו לבוא הקץ. יהיה הקץ אשר יהיה, יהיה איום כאשר יהיה ובלבד שיחיש בואו. אחד אחרי אחד ירדו הלוחמים למטה, והמהומה גברה עוד יותר. מקומותיהם של הלוחמים נתפסו זה כבר, ועתה אין להם מקום כדי לנוח מעט ולהחליף כוח. מופיעים גם הילדים, ילדינו. בגדיהם רטובים, והם משוחים מכף רגל ועד ראש בשמן, בזפת ואף בדם. בחרדה מניתי את החוזרים: האם יחזרו כולם, השלום לכולם?…

– לפתע הופיע האנגלי הראשון. למראה המדים המצוחצחים וכובע הפלדה הנוצץ קרה לי את אשר לא קרני משך כל זמן המסע הארוך והמייגע – כוחותי עזבוני. כאילו הבין הגוף ששליחותו נגמרה, והוא פסק להישמע לי. צנחתי על משכבי חדלת אונים ולא יכולתי קום עוד.

האנגלים החלו לשלוט בספינה. הם נכנסו למרתף ושאלו לחולים, החלו לרכז ולמיין את הפצועים ואת החולים, חילקו כרוזים שבהם ביקשו בעברית ובאנגלית, שנהיה שקטים, והודיעו, כי אנו מועברים לקפריסין, כאחינו שקדמו לנו. הודיעו, כי יש אפשרות לשלוח מכתבים. שיעבירום לתעודתם. גם הילדים ביקשו נייר (בראש הגליון התנוססה כתובת – קפריסין") והחלו כותבים. פתאום התפרץ וירד למטה יצחק, אחיו של צבי. זה עתה נודע לו, כי אחיו נהרג, איננו עוד. הוא הופיע, משתולל מכאב, זועק ובוכה ומבקש את אמו ואת אחיו. הילדים הרכינו את ראשיהם בדמע ובדממה. למעלה, על הסיפון היו כולם משולהבים באש המערכה ולא חשבו על אחרית דבר. רק עתה, לשמע זעקותיו הפולחות לב של יצחק, הוחוורה להם כל אימת המפלה – נוצחנו, הכריענו האויב, לכד את ספינתנו הגאה ושלל מאתנו את היקר לנו, את אחינו, את צבי. והנה מופיע אייזיק במרתף. נבהלנו למראהו. זקנו, שלא גולח זה ימים, פרוע, והוא שחור מכף רגל ועד ראש, כולו משוח בשמן ובזפת. הבגדים, הידים, הפה, השיניים, והעינים – הכל שחור. הטיל אימה על כל רואהו. הוא מבחין ביצחק המשתולל, המבקש מדי פעם לפרוץ למעלה ולהסתער על האנגלים, והוא כבר לצדו, מושיבו על ברכיו כאותו ילד קטן, משדלו ומרגיעו. לאט לאט נרגע יצחק. רק הספקתי לגשת לאייזיק, כדי לנגב את ידיו, והוא צנח תחתיו, מתעלף.

הגענו לחופי הארץ. כל האנשים נדחקו והצטופפו ליד הדלתות והחלונות כדי לחזות במראה החוף, ואילו אנו שכבנו במקומותינו ולא זזנו. שכבנו שבורים ורצוצים, פצועים פצעי גוף ונפש, הלומים מהמכות אשר הוכינו. הכל העיק עתה, העיק ולחץ – סבלות הדרך והמערכה. עלבון המפלה והקרבן היקר אשר שכלנו.

מתוך “יציאת אירופה תש”ז“, הוצאת מרכז “דרור” בגרמניה, מינכן, תש”ח.

 

צרור תעודות לזכרון    🔗

א.

לעתונות: –

מול ההודעה הבּרבּרית של הממשלה הבריטית, האומרת להחזיר את מעפילי “אקזודוס 47” לאדמתה הטמאה של גרמניה, מודיע דובר ההגנה באירופה לדעת־הקהל בעולם ולמעפילי “אקזודוס 47”: –

1. כוחנו לא הספיק הפעם כדי להביא את מעפילי “אקזודוס” למולדתם.

2. נעשה כל מאמץ התלוי בנו, כדי להחזירם למולדתם בזמן הקרוב ביותר.

3. עמדת המעפילים ומאבקם רשמו דף מזהיר בתולדות מלחמת היהודים לשחרורם.

4. מפעל העפלת היהודים למולדתם יימשך ויגבר, מכל תפוצות גולת ישראל.

5. אנו מביעים את תקותנו, שקללת כל העולם התרבותי תלווה את הפשע הנוסף הזה של הממשלה הבריטית.

מרכז ההגנה באירופה

ב.

ב־18 ביולי לפנות בוקר הותקפה אניתנו בלב ים באיזור המים הבין־לאומיים ע“י שבע אניות מלחמה בריטיות. פעולה זו בוצעה ע”י צי הוד מלכותו. בהתקפה זו נהרגו שלשה אנשים ורבים נפצעו.

אניתנו היא אנית נהרות ובלתי מזויינת ונגדה יצאו חוצץ שש אניות משחית וסיירת אחת.

בקרב שארך למעלה משעתיים וחצי רוסקה אניתנו בלי הרף והופצצה בפצצות מדמיעות, התיזו עלינו מים וירו עלינו באקדחים ותת־מקלעים. אנו לא חדלנו מלהתנגד, יתר על כן, ממלחי הצי שניסו לעלות על האניה פורק נשקם. הפסקנו את ההתנגדות רק לאחר שנודע לרב החובל כי מספר הפצועים הולך ורב.

אין אנו יכולים לסלוח לעצמנו על שלא הצלחנו להשיג את מטרתנו. אנו נמשיך להוביל אניות עד שכל יהודי אשר ירצה בכך יוכל לצאת מאירופה ולהשתקע בארץ מולדתו.

חבר העובדים ביציאת אירופה"

במכתבם ל“פּלסטיין פוסט”

ג.

נוכח השמועות ההולכות ורבות ממקורות של עתונאי חוץ, נראה הדבר כאילו החזרת העולים היהודיים מהאניה “יציאת אירופה תש”ז" על ידי השלטונות הבריטיים – נעשתה תוך הסכמה עם הממשלה הצרפתית. העתונאים הזרים טענו עוד, כי צרפת ובריטניה באו לידי הסכם סודי בדבר הגבלת העליה היהודית לארץ־ישראל. בתשובה לשמועות אלו מדגיש המיניסטריון לעניני חוץ, כי לנוכח אגרות חוזרות ונשנות מצד הבריטים, פירסמה ממשלת הריפובליקה הצרפתית רק את הפקודה הבאה לשלטונות הצרפתיים המוסמכים:

א. לברר את אמיתות הויזות לכל המקומות;

ב. להבטיח קיום סעיפי ההסכמים בדבר שמירה על חיי הנוסעים בלב־ים.

פקודות אלו נוגעות לכל הנוסעים, ללא הבדל דת או כתובת הנוסע היוצא מאחד מחופי צרפת.

ענין העליה היהודית נידון רק בחליפת מכתבים בין ממשלות צרפת ובריטניה בנידון זה. אין כל יסוד לשמועות בדבר הסכם בנוגע להגבלת העליה היהודית לארץ־ישראל, כפי שטענו סוכנויות מודיעין בקשר להחלטות, שנתקבלו על ידי הבריטים בלבד.

הממשלה הצרפתית תנהג באותה ליבּראליות נוכח הפליטים באניה “יציאת אירופה תש”ז", כפי שכבר הודיעה בפומבי.

הממשלה הצרפתית

לסוכנות היהודית

30.7.47

ד.

מלחמתכם־מלחמתנו נגד מזימותיה של ממשלת בּוין – תיגמר בנצחון.

הרושם האיתן של עמידתכם ללא רתיעה וללא פורצי־גדר, הניע את ממשלת צרפת ואת העולם כולו, ונעשים מאמצים דחופים להפסיק את ההתעללות בכם.

ההגנה העברית גייסה אלפי חבריה ונוער עברי ללחום את מלחמתכם על החוף ובים, והלחץ על הממשלה גדל והולך.

הנסיון הבריטי להרעיבכם ולהכריחכם לתבוסה – ייכשל. נמציא לכם מיצרכי־מזון ככל האפשר. תחסכו מזון לדרך, שלא ירדו רודפיכם לנפשכם.

עלה תעלו! דמכם ומאמציכם – לא לשוא.

חזקו ואמצו!

דבר ההגנה העברית לאחים

בהעפל

פורט דה־בוק, 31.7.47

ה.

אחים יקרים!

לא בודדים אתם במערכה. אתכם הישוב היהודי בארץ־ישראל ויהדות העולם כולו. עיני כולם נשואות למאבקכם המר והאמיץ, לעמידתכם הגאה ולסיסמתכם הנעלה. לא בין היורדים אתם – אלא אך ורק בין העולים!

התקבצנו כאן על חוף הנכר, להיות אתכם יחד במערכה ולעשות כל מאמץ לעזרתכם, כדי שתוכלו לעמוד במערכת־איתנים זו.

אנו מלאי הערכה והערצה לעמידתכם, שהיא עמידת כבוד לעם ישראל – אזרו כוח ודרכו עוז והמשיכו בעמידתכם זו – הלאה הרפיון והיאוש, כי רק כך תוכלו להפר את המזימות הנאצו־בריטיות.

אחים יקרים!

גם בימים קשים אלה לא נפסקת ההעפלה לארץ־ישראל. בו בזמן שאתם מוּבלים בימים, חתרו והגיעו שתי ספינות מעפילים לחופי ארץ־ישראל – ושוב התלקח הקרב בין יהודים גדושי סבל, אשר נשקם היחידי הוא תקותם האחרונה להגיע לחופי המולדת הנכספת ובין קלגסי האימפריה הבריטית. שתי הספינות, אשר מנו 1200 אחים, הובלו לקפריסין.

במעוננו לא ישכון היאוש. עוד אלפי יהודים ממשיכים לחתור ולהגיע לאניות מעפילים – ועמידתכם, עמידת הגבורה. היא הנותנת להם את הכוח והעידוד להמשיך בדרך הזו.

אחים יקרים!

הישוב העברי בארץ־ישראל עוקב בחרדה אחר גורלכם ומעלה על נס את עמידתכם. מגיעות ידיעות משם על אי־שקט גובר והולך. נערכו פעולות התקפה של ההגנה על בסיסים בריטיים.

אחים יקרים! חזקו ואמצו! ההגנה העברית נלחמת לימינכם. היא אתכם ולעזרתכם במאבק המר בארץ ובגולה. יהדות העולם בכל תפוצותיה חרדה לגורלכם, נסערת וזועמת. אין פינה יהודית בעולם, שלא נערכו בה אסיפות ותהלוכות מחאה. יהדות צרפת ערכה אסיפות־מחאה גדולות בפאריס ומרסיי ובכל מקום שיש יהודים שם; באיטליה היו הפגנות יהודים בפני הקונסוליות הבריטיות; יהדות אמריקה, נסערת ומעוּדדת מעמידתכם הגאה, עומדת לימינכם. יהודי המחנות בגרמניה הפגינו בפני הקונסוליה הבריטית בפרנקפורט.

ולא יהודים בלבד, הממשלה הצרפתית, תחת לחץ הממשלה הבריטית, התאספה אתמול שוב לישיבה. והחלטתה לא שונתה. היא החליטה שוב שלא להכריח אף איש לרדת ולהגיש את עזרתה. אשור החלטתה הקודמת נתאַפשר רק ע"י כך, שידעתם לגלות כוחות בלתי אנושיים ולעמוד כפי שהנכם עומדים.

חזקו ואמצו בעמידתכם זו – רק בה התקוה לנצחוננו.

אחים יקרים!

העם הצרפתי נסער בהתנהגות הפושעת של הבריטים. אתמול נערכה במרסיי אסיפת מחאה של צרפתים, אשר ריכזה המונים ואשר בה בוטאה אהדתם למלחמתכם ולעמידתכם הגאה. כל העתונות הצרפתית הקדישה את הדפים הראשונים לעמידתכם ולמלחמתכם.

הישווּ את מעשה הבריטים והתעללותם בכם למעשי נאצים באושוויץ ומחנות השמדה אחרים. כל עתונות העולם הנאור מלאה הערצה להתנהגותכם וזעם וגינוי להתנהגות מחפירה זו של הממשלה הבריטית.

ברכתנו שלוחה לכם! הלאה היאוש. חזקו במאבקכם עד נצחוננו. אנו כאן נעשה כל מאמץ לעזרתכם.

בברכת אחים לוחמת

מחתרת ההגנה

31.7.1947

ו.

לנוער באניות הגירוש –

שלום רב לכם!

על עמידתכם האיתנה – קבלו את ברכת הנוער החלוצי בגולה. אתכם אנו במאבק, דרככם – דרכנו. לא נרתע. לא יעצרונו מכשולים ולא יעכבונו תכניות זדים.

מלהמה מיוחדת במינה אנו לוחמים. התנהגותנו קובעת ותקבע את תוצאות המאבק. אם נגלה סמני כניעה – וימשיכו שונאינו לדכא ולעייף אותנו. ואתם כעת בחזית. כל נסיגה מחלישה את עמידתכם ומאריכה את הנסיונות לשבור אתכם. כל איש היורד מהאניה – נותן תקוות בלב שונאינו, כי הנה נחלשנו, כי הנה נפלה רוחנו. לכן: עמידה איתנה כללית. רק זה יקצר את ימי הסבל שלכם. רק בדרך זו תגיעו יותר מהר לחופי המולדת, ויהא זה בעקיפין.

עליכם להיות כעת חלוצים בתוך המחנה. תעזרו לחלשים ולנכשלים. הסבירו להם כניעה מהי – עבורנו, עבורם ועבור תקוות עמנו.

כניעה משמעותה הסוף לעליה. ירגיש על כן כל אחד מכם את האחריות המוטלת עליו. ישא כל אחד מכם את הסבל בהכרה מלאה, כי לא לשוא מלחמתו – כי לא בודד הוא במערכה.

חברים, הנוער החלוצי עומד מאחריכם. קבלו את ברכתו – ברכת אחים. ברכת ההגשמה.

עלה נעלה!

הנוער החלוצי

2.8.47

ז.

אל מפקד האניה

“אמפייר רייוול”!

הנידון: התנהגות פושעת של מפקדת האניה במלחמתה לאלץ את האנשים לרדת בחוף צרפת.

1. לא הוכנו כל סידורים למפרע למחסה בפני גשמים.

2. הבּרזנטים שהיו ברשותך לכסות בהם את פתחי המחסנים, ישנים הם ונקובים ואינם מתאימים לתפקידם.

3. לא הוכן כל מקום או מחסה לקרוב ל־500 איש המתגוררים על הסיפונים.

4. בבית החולים יש מקום לכמה מאות איש במטות ריקות ועל הרצפה – ואתה לא הרשית אף לאחד לעבור לבית החולים בשעת הגשם, למחסה בפניו למשך הלילה – למרות זה, שהרופא המיוחד אשר באניה מטעם הצלב האדום הבין־לאומי, הסכים להעביר לשם את כל הילדים הקטנים והנשים ההרות.

5. אתה לא הרשית לבשל קפה חם לאנשים.

6. כתוצאה מזה ביקשו להם האנשים מקלט באולמות המלאים בלאו־הכי עד אפס מקום. וגם לאולמות חודר הגשם ושטף את כל החפצים, ו־1500 איש, – ילדים, נשים, ונוער, – נשארו בעמידה, בצפיפות וברטיבות.

7. תשובתך ידועה לי (היא ניתנה לאחד האנשים שפנה אליך):

“כל מי שהדבר אינו נוח לו, – ירד לחוף”. כמו־כן ידוע לי, כי זהו רק אחד האמצעים הבלתי־אנושיים של המלחמה שהכרזת עלינו – האמצעים הברבריים ביותר, אשר דמיון אנוש מסוגל להם, – על מנת להצר את חיינו ולאלץ אותנו לרדת בחוף צרפת.

אולם דע: עמנו ידע כבר סבל לרוב. לנו אין מה לאבד במלחמתנו ולכן אין לנצח אותנו.

זכור: יש יד הרושמת הכל ויבוא יום שילומים לכל איש על פשעיו, שום דבר לא יישכח.

האחראי באניה

מטעם ההגנה

9.8.47

ח.

במכתב זה ברצוני לחשוף מה הן שיטות המלחמה החדישות של האימפריה הבריטית הגדולה, על הנהגתה וצבאה, כנגד המון אדם, פליטי חרב השוחרים למולדת.

1. ללא כל משפט ובלי שהובאנו בפני כל שופט, לאחר התקפה בים הפתוח ושימוש בנשק חם כנגד אנשים בלתי מזויינים ובאמצעי מרמה ושקר, הגענו עד הלום ואנו עושים זה שבוע שלישי בנמל זה, בחופה של צרפת.

2. התנאים הבלתי אנושיים של לינה על רצפת ברזל, בצפיפות איומה, עם שמיכה אחת דקה לאדם, באולמות של 400 איש ללא איוורור מספיק, על הסיפונים הפתוחים, ברטיבות, על הגגות של בתי הכסא, עם ארבעה ברזים למים עבור 1500 איש, מוחזקים כאסירים מאחורי גדרי־תיל, עם שומרים מזויינים ליד הדלתות – זהו כלי הנשק הראשון שלכם כלפינו.

3. הפצת שמועות ע"י מפקדי האניה והחיילים. דוגמאות:

א) לפני שבוע הודיע המיג’ור הבריטי בשם הממשלה הבריטית לכל האנשים, שכל מי שלא ירד כאן, – יסע לנמל רחוק מחוץ לים התיכון, ובלחישה הוסיף: להמבורג שבגרמניה ומשם לא תהיה כל אפשרות של עליה.

ב) הודעה של החיילים בשם המייג’ור, שאם לא נרד כאן, הם ימררו לנו את החיים בדרך: במכות ובצמצום האוכל והמים.

תשמשנה שתי דוגמאות אלו מרבות. המכוונות להפיח בציבור בלבול ופחד בפני הבאות, להבנת אמצעי המלחמה השני.

4. אחרי שני מקרים של מחלת אדמת בספינה, עוררו הבריטים פניקה ועשו מאמצים דיפלומַטיים ממדרגה ראשונה לכפות על הממשלה הצרפתית, שתוריד את כולנו בכוח, ואנו נאלצנו להורידם לחוף למרות רצונם, וזה לאחר שהמחלה עברה ולא היתה כבר כל סכנה.

בשם חוקים בין־לאומיים שנכתבו לטובת האנושות, מנסה הממשלה הבריטית לנצל כל מקרה פעוט, לנַפחו ולהשתמש בו כנשק לכפות על הממשלה הצרפתית ועלינו את רצונה – זהו האמצעי שלישי.

5. חוסר סידור ודאגה מוקדמת להגנת 500 איש השוכנים על הסיפון בפני גשם, והפקרתם לקור ולרטיבות ללא מחסה – זהו נשקם הרביעי.

6. זכות אלמנטרית של שליחת מכתב, הניתנת לכל שבוי מלחמה ואסיר, נשללה מאתנו. ואחרי שאחד האנשים זרק מכתב לסירה שעברה, בוטלו כל ההנחות ליציאה לסיפון הפתוח. ובכוח ובגסות נדחפו כל האנשים בחזרה לאוּלמות מחוסרי האויר.

משטר של כוח ועונשין ללא כל משפט – זהו האמצעי החמישי במלחמתם.

7. בשעת העלאת האנשים לאניות הגירוש בחיפה, הפרידו הבריטים בין ילדים והוריהם. ועתה, למרות כל הבקשות שלנו ושל הצלב האדום, מסרבים הבריטים להעביר את חלקי המשפחות מאניה לאניה, ובשם הקולונל התקבלה התשובה, שאם ברצונם להתראות עליהם לרדת לחוף.

השימוש ברגשות אנושיים פרטיים. – הדאגה לאשה ההרה ולילד החולה, – משמשים אף הם אמצעי מלחמה בידיהם.

זוהי סקירה קצרה על מלחמה חדישה של האימפריה הגדולה בחלש שבעמים. אולם לנו, כעם וכבודדים, אין דרך אחרת. לנו אין לאן לסגת ולכן סופנו לנצח.

וסופו של הצדק ההיסטורי להופיע.

גד,

האחראי באניה

“אמפייר רייוול”

14.8.47

ט.

לרגל הגשם החלטנו לפנות אל הקפיטן האנגלי, שישתדל לפנות מקום בשביל האנשים הגרים למעלה על הסיפון, כמו כן בשביל אלה, אשר מקומות משכבם למטה מוצפים מים.

לבקשתנו נקבע ראיון עם קפיטן בּרקליי, נפגשתי עם הקפיטן והוא הוביל אותי אל הקולונל ג’רקסון. מלבדם השתתף בשיחה עוד קפיטן אחד.

שאלה: לרגל הגשמים נשארו כ־300 איש בלי מקום, והם ישנים על הסיפון. בשעה שהם יורדים למטה נוצרת צפיפות השוללת כמעט ממחצית אנשי האניה את המקום הזעיר אשר ברשותם. התוכלו לפנות לנו מקום נוסף עבורם?

תשובה: אין באניה מקום נוסף ומלבד זה קרוב החוף הצרפתי, כל הרוצה יכול לרדת.

ש. שמענו את הפזמון הזה כמה פעמים. להוי ידוע לכם, שהאנשים בין כה וכה לא ירדו. גם הגשם לא יעזור לכם. אגב, אני בטוח שבספינה יש מקום. אפשר לאכסן את האנשים זמנית באחד המחסנים למטה.

ת. המחסנים תפושים. ועליכם גם לדעת, כי המנהיגים שלכם אחראים עבור האנשים שאינם יורדים. רוב רובם של הנוסעים מוכנים לרדת, ואתם עוצרים בעדם בכוח. מתברר, כי שקר הדבר אשר אתה הצהרת בנוכחותי בפני עתונאי צרפתי, כאילו כל אדם חפשי בהכרעתו.

ש. אם יש ברצונך, הנך יכול לאסור אותי מיד או תוכל להעבירני לספינה אחרת, ואז תיווכח לדעת מהו המצב לאמתו. תנסה לעשות כך גם למנהיגים אחרים, ותיוכח כי הדבר לא יעזור – האנשים לא ירדו, כי זאת החלטתם לתמיד.

ת. אינני חושב שרק אחד קובע. גם המדריכים של הנוער אחראים. יש לגרש את הטמטום מלבם של האנשים, כי הלא אתם עושים שטות גדולה. הנה קיבלה אתמול בחורה הודעה, שיש לה סרטיפיקט. מדוע לא נתתם לה לרדת?

ש. הבחורה החליטה על דעת עצמה שלא להפרד מכולם, ולהמשיך דרכה אתם יחד, מתוך אמונה, שתגיע ארצה. לעומת זאת ירדו אתמול שני צעירים, כי כך הם הכריעו. תאמין לי, כי לא רציתי שהם ירדו, כשם שלא רציתי שירדו כל אלה שירדו עד היום. יש אמנם בספינה השפעה מוסרית, כי הננו עם בעל מוסר משלו.

אגב, אני מודיע לך, במידה שתמציא לנו מקום נוסף, אני אחראי שלא יאונה שם כל רע. במקרה שתיאלץ להכריז מלחמה עלינו, – תודיע ואז ניסוג לעמדותינו של היום.

איש ההגנה

ב“רנימיד־פרק”

15.8.47

י.

אל המיג’ור,

מפקד האניה “אמפייר רייוול”,

הנידון: שביתת רעב כאזהרה לבאות.

הבוקר אנחנו פותחים בשביתת רעב ל־24 שעות. משתתפים כל האנשים, הנשים והילדים.

שביתה זאת היא שביתת אזהרה לממשלה האנגלית ולך.

אנו מתרים:

א. אם בימים הקרובים לא נפליג מכאן לארץ־ישראל, – נפתח בשביתת־רעב כללית ואתם תשאו בתוצאות הפוליטיות ובאחריות לחיי האנשים.

ב. אם לא ייפסקו מעשי הפרובוקציה שלכם, לא נוכל לעצור בעד אנשינו – והדם שיישפך יחול על הממשלה, שבעקב הפוליטיקה חסרת התבונה שלה הגענו עד הלום, ועליך, כעל האחראי לביצוע השיטות האלה.

אבקשך לשלוח העתק המכתב לראש הממשלה מר אטלי ולמיניסטריון החוץ עבור מר בּוין.

בשם כל המעפילים,

גד

17.8.47

י"א.

לפרֶפֶקטוּרה ולפרפקט

בבּוֹש־דה־רון,

אנו מודיעים לך בזאת, שהפליטים באנית בית־הסוהר הבריטית “אמפייר רייוול”, השטה במימי צרפת, הכריזו על שביתת־רעב.

אנו מודים לממשלת צרפת עבור קבלת־האורחים, אבל החלטתנו איתנה לעלות רק לארץ־ישראל.

החלטתנו זו איתנה עוד יותר לאחר שלושה שבועות של חניה בפּורט־דה־בּוק.

התנאים באנית בית הסוהר אינם אנושיים, וכך עוללו לנו שנתיים לאחר גמר המלחמה, אשר עלתה לנו בכל־כך הרבה קרבנות וסבל.

התנהגות הקצינים והחיילים הפכה בזמן האחרון להיות יותר ויותר פרובוקטיבית, ומאז הגשם האחרון אין לשאת יותר את תנאי החיים שלנו.

אנחנו בטוחים, שהעם הצרפתי וממשלתו אינם מעוניינים לראות אותנו גוועים, אבל בהסכימם להשאיר את האנגלים במים הטריטוריאליים הצרפתיים, הם עוזרים להמשכת סבלנו לאין קץ, סבלם של אנשים אשר כבר סבלו כל־כך הרבה לפני כן.

כבוד הפרפקט! אנו מזמינים אותך לראותנו, כדי שתוכל לעמוד בעצמך על תנאי חיינו הבלתי אנושיים ועל היחס האכזרי של שומרינו.

אנו מבקשים לשלוח העתקה ממכתב זה לראש ממשלתך.

המעפילים באנית

“אמפייר רייוול”.

17.8.47

י"ב.

ערב שביתת רעב של אזהרה, אנו שולחים לכם את ההודעה דלקמן:

זה חודש ימים אנחנו אסורים בתוך אנית־כלוב. למרות ההזנה הבלתי מספקת, למרות תנאי הנקיון הגרועים, אנו החלטנו לרדת מהאניה רק בארץ־ישראל. אנו יודעים, שהעם הצרפתי אשר סבל כה רבות במלחמה, מבין לרוחנו ויש לנו הוכחות לכך בהזמנתכם אותנו להשאר בצרפת ובעזרה שאתם מגישים לאניות שלנו. אבל איך אתם יכולים להרשות, שהאנגלים ינהגו בצורה בלתי אנושית כל כך בניצולים ממחנות הנאצים?

לאות מחאה אנו מכריזים על שביתת רעב של עשרים וארבע שעות. ונהיה מוכנים להמשיך בשביתה, אם לא ימלאו את דרישתנו להחזיר אותנו מיד לארץ־ישראל.

המעפילים

ב“רנימיד פּרק”

18.8.47

י"ג.

אנו פונים אליך כנציג ממשלת צרפת, כי אנו יודעים שלא ידיכם הגורמות לנו את הסבל לשבת באניות אלה. אנו פונים אליך, שתבוא להיווכח מה שנעשה באניה שלנו, כמה סובלים ילדים ונשים מחום, מגשם ומבטלה.

שלושה שבועות ניסו האנגלים להניע אותנו לרדת מהאניות – ואנו סירבנו. ועכשיו נוהגים הם בנו מיום ליום בצורה גסה יותר. במשך שלושת השבועות הראינו, שאין ברצוננו לרדת וכל עמידה נוספת לא תשנה את רצוננו זה, אבל האם אתה וממשלתך מוכנים להיות עדים לפשע הנעשה באניות שלנו?

אנו מבקשים רק דבר אחד: תפסיקו את עמידת האניות שלנו! אנו בטוחים, שהעם הצרפתי וממשלתו אינם רוצים לראות בסבל שלנו.

ועוד בקשה. תבקרו אצלנו, תרדו למרתפי האניה, ואז תעמדו מקרוב על ההתנהגות הבּרוּטאלית של האנגלים. כדי לתת ביטוי לקריאה שלנו, הכרזנו היום על שביתת־רעב של אזהרה במשך 24 שעות.

המעפילים

ב“אושן ויגור”

18.8.47

י”ד.

אלה הידיעות אשר אספתי בזמן היותי אסיר באניה הבריטית “אמפייר רייוול”.

עבדתי בתור מחסנאי. עבודתי היתה לקבל את המזון, לשלוח אותו למחסן ולחלק את המנה היום־יומית לכל ארוחה. על־ידי מילוי תפקידי זה היה באפשרותי לנהל חשבון מדוייק של כמויות הסחורות המובאות אלינו לאניה ואשר נשלחו על־ידי מוסדות ציוניים וצרפתיים. פעמים אחדות הייתי מוכרח לפנות במחאה למפקדי האניה. החיילים גנבו בפרהסיה את האוכל. כאשר אחד מחברינו עבר על יד קבוצת חיילים וארגז מלא פירות על כתפיו, הכניסו החיילים את ידיהם ורוקנו אותו במהירות. בצורה כזאת נגנבו פירות, לחם ושימורים.

ב־15 באוגוסט הגיעה סירת המזון רק ב־9 בערב. חייבים היינו לפרקו בלילה. כמות גדולה של אבטיחים ושל ענבים נגנבה. חמש חבילות של דג קפוא – 50 ק"ג החבילה – הועלו על הסיפון. החיילים נמנעו מלהכניס את החבילות למקרר. היינו נאלצים לשים את הדג על הסיפון. למחרת חסרו שלוש מחבילות אלו. פעם אחרת הביאו החיילים חתול ונתנו לו לאכול מן הדג.

קיבלנו סוכר, קפה, תה וקקאו במידה מספקת, אבל החיילים הכריחו אותנו להשאיר חמרים יקרים אלה במטבח, אשר שימש גם אותם.

מתוך הדו"ח של מחסנאי

“אמפייר רייוול”

ט"ו.

שלוש האניות שבהן כלואים מעפילי “יציאת תש”ז" שטות בכיוון להאמבורג. הממשלה הבריטית אינה רוצה, כנראה, שההרפתקה הזאת תסתיים שם, – הודעה רשמית של ה“פוריין אופיס” מציעה לצרפת הצעה חדשה. וזו לשון ההצעה הבריטית התמימה:

“אתם, הצרפתים, גליתם בענין זה רגשות נעלים מאד של רחמים לסבל. אנו מברכים אתכם על התנהגות זאת וברצוננו לתת לכם הזדמנות שניה להוכיח את היחס הזה. בהגיע שלוש האניות להאמבורג, נשלח מיד את ארבעת האלפים וחמש מאות המעפילים לגבולותיכם. אנו משוכנעים, כי בשקידתכם האנושית תקבלום מיד”.

הבדיחה אינה גרועה כלל וכלל ופקיד מיניסטריון החוץ, אשר המציא אותה, מחונן בודאי בחוש הומור. אולם מעפילי “יציאת אירופה” אינם חבילות, שאפשר לזרוק אותן מיד ליד ושמפרקים אותן בלי כל התחשבות בנמל או בתחנת רכבת. השאלה היא קודם כל אם המעפילים מסכימים מרצונם הטוב לבוא לצרפת או לא? אם לאו. לא תסכים לעולם צרפת להשתתף במעשה־אונס שיתבטא בכך, שאת האנשים האלה יכריחו בכוח להיכנס לארצה…

מיניסטריון החוץ טועה בסברו, שהחלטה בענין זה אפשר לקבל בהשפעת פניה ידידותית או אפילו ע"י עצה של הסתדרויות יהודיות…

מיניסטריון החוץ הבריטי מתעלם, מדעת או שלא מדעת, מיסוריהם ומצבם הנפשי של מעפילי “יציאת תש”ז". ברם, הללו יודעים גם יודעים מהו רצונם ומה עומד לפניהם והם עומדים בקנאות על משאלתם.

מדוע מתנגדת להם כל כך הממשלה הבריטית? ניסיתי להבין, ברצינות ובידידות, את נימוקיה. ואני יודע, שלא כל האחריות נופלת עליה. כי ביודעים ולא ביודעים היו כל ממשלות העולם, ואף האו"מ עצמו, שותפים פעילים או פאסיביים לדרמה איומה זו.

אני מכיר, ומצטער ומגנה, את הפילוגים הפנימיים אשר הפריעו את מאמצי השלום שנעשו על ידי עסקניה הטובים והמנוסים ביותר של הציונות. אולם מה יועילו עתה כל ההסברות, ההצטדקויות וההאשמות ההדדיות של העבר? יש לסיים בענין זה. אין אדם המסוגל לעמוד בשוויון נפש מול קריאת הצדק, הרחמנות.

מעפילי “יציאת תש”ז" “חטאו” ו“פשעו” בשני דברים: ראשית, יען כי נשארו בחיים על אף ההשמדה ההיטלרית. ושנית, יען כי הם דורשים מקלט שהוכן בעדם על ידי החוק הבין־לאומי ואנגליה עצמה.

אלה הם “פשעים” שאין לכפור בהם. היסורים שידעו האנשים האלה גדולים די והותר. יש למחול להם, לגבורים האומללים של “יציאת תש”ז"! ויש לרחם על כל השאר, אלה שלא היו על סיפונה של אניה זו והיו רוצים להיות עליה; אלה המחכים שם במחנות בגרמניה ומונים את הימים, החדשים והשנים…

ליאון בלום

“לה פּוֹפוּליר”

ט"ז.

מר ליאון בלום הנכבד מאד!

במשך ימים אחדים טענו בקרבתנו פחם באחת האניות בנמל מרסיי. האנשים שעבדו באניה זו הביטו עלינו כעל קופים בביבר, או כעל יצורים מסכנים עוד יותר. לפתע נזרקה אלינו משם אבן עטופה עתון, וזה היה “לה פּוֹפוּליר” מ־1 באוגוסט 1947 ובו מאמרך.

הנני מהונגריה ואת שפת צרפת אינני יודע. אשתי יודעת צרפתית והיא תרגמה לי את מאמרך; אבל גם אשתי אינה שולטת בצרפתית במידה כזאת, שתוכל לתרגם את מכתבי אליך. אבקש, איפוא, את סליחתך על שאני כותב את מכתבי בהונגרית.

זה השבוע השלישי יושבים אנו בסוגר הממיט חרפה על כל איש מאתנו. נפשותינו המתוחות בצמאונן הרב בלעו ממש את שורות מאמרך, שבו מדובר על התרבות ועל הציוויליזציה בעולם⁸. מיד השתדלתי להשיג גליון נייר ואני מרשה לעצמי להביע כאן בכתב את מחשבותי ורגשותי. ואני מקוה, שהמכתב אשר אשים אותו בבקבוק, יגיע אליך בעזרת אנשים טובים.

מאמרך אינו עוד בידי. אינני יודע, את נשמתו של מי מבין 1500 האנשים שבאניתנו הוא משמח עתה. מצפון העולם השמיע על ידך את קולו. אתה מבין למחשבותינו וחש את רגשותינו. אולם במקום אחד אתה מבחין בין הגישה לפי החוק והגישה לפי הרגש. שם נאמר בערך כך: “… אם גם עברו האנשים האלה על ה”אות הכתובה בחוק“, הרי חייבים האנגלים להבין את הטרגדיה שלהם”. אירוניה מרה וצורמת כובשת אותי, כאשר אני חושב על ה“אות הכתובה בחוק”.

כפי שכבר הסברתי, הנני מהונגריה. בשנת 1942 השגתי את הדיפלום של דוקטור לפילוסופיה, ובשנת 1943, לאר חר שסיימתי את לימודי בתיאולוגיה, שעסקתי בהם עשר שנים, הייתי צריך לקבל דיפלום של רב, ובתור רב ומורה היה עלי לחנך ילדים, שיהיו לכבוד למדינה, ברוח החוק ותוך יחס של כבוד לאדם ורגשותיו. ומה קרה בינתיים? גורשנו מבתינו, שדדו את רכושנו, כלאו אותנו בגיטו, ויחד עם אבי ואמי, שלוש אחיותי וילדיהן הובאנו לאושוויץ. באחד הימים הועלו כולם על המוקד… בשבילי היה עוד המשך: אחרי אושוויץ – בוכנוולד, ראָהמסדורף וטרזיאָנשטט. שנה עבדתי בראהמסדורף, בבית חרושת לבנזין מלאכותי. שם נשאתי את גושי הביטון המפוצץ, והמזון שלנו היה מרק־סלק. כל זה היה בהתאם ל“אות הכתובה בחוק”.

ביום בהיר אחד שוחררנו. חזרתי להונגריה חדור אמונה ותקוה. בביתי לא מצאתי איש ולא היה בו מאומה. ברצוני היה להתחיל בחיים לפי ה“אות הכתובה בחוק”. עבדתי ולימדתי. האמנתי, כי כדאי לעמול לשם הקמת עולם חדש תחת העולם שנחרב. והנה פרצו הפרעות בהונגריה – קומאדאראס ומיסקולץ – ובקילצה שבפולין. חזרתי לגרמניה: בוין הבטיח מאה אלף סרטיפיקטים. גמרתי אומר ללכת למקום, אשר שם לא תאוכזב עוד אמונתי ואת כוחותי ומרצי לא אוציא עוד לריק. עבדתי במחנות־אוּנררא בגרמניה. חיכיתי וסבלתי למעלה משנה. האנגלים לא חשבו כלל לפעול בהתאם ל“אות הכתובה בחוק” ולקיים את הבטחתם.

ששה מיליונים מאחינו ואחיותינו הושמדו. רק מעטים נשארו בחיים, בעזרת ההשגחה המיוחדת של אלהינו. ששת המיליונים המתים אינם יכולים לתבוע מאומה. אבל החיים תובעים את זכותם בכל התנאים, כשם שהצמח בוקע את הכפור ואת השלג ברצותו לחיות. אנחנו, שנשארנו בחיים, מוכרחים לנפץ את שריון־הקרח העוטה את לבות האנגלים. או אולי… אולי אומרים האנגלים להשמיד את שרידי היהודים. והם יבנו קרימַטוֹריוּמים חדשים. אם לשם זה הובאו לארץ־ישראל מאה אלף חיילים אנגליים, – הרי הם נוהגים ב“דרך הטובה”. ומה שמתרחש שם, ודאי בהתאם לאות הכתובה בחוק הוא.

בתולדות עמי העולם רשומים רעיונות גדולים אחרים, שרצו להעבירם מן העולם באמצעות כוח הזרוע והאגרוף. העם הצרפתי רגיש מאד למעשי־עוול מעין אלה, הודות לגניוס שלו עצמו וללקח של דברי ימיו מאז ז’אן ד’ארק. אנחנו מאמינים בחוקים אלה, שלא נכתבו אמנם עדיין, אבל השוכנים עמוק בלבו ובנשמתו של כל צרפתי וכל אדם: בחוקים אלה, שאין להעבירם מן העולם, כי הם מטרידים אותנו ותובעים מאתנו בלי הרף. אנחנו מצפים ליום שיבוא ובו יחוקקו בעולם “חוקים כתובים”, שנוכל להאמין בהם ואשר לפיהם נוכל לחנך את ילדינו.

מחשבות אלה הוגה עליך ועל כל צרפתי באהבה וגאוה אחד המעפילים האומללים ב“אקזודוס 1947”, החדור אידיאליזם ואמונה.

ד"ר צבי קפץ

י"ז.

למפקדים ולכל הארץ־ישראליים

שבספינות המעפילים בפּורט־דה־בּוּק.

חברים יקרים,

קיבלתי את מכתבו של גד מ־14/8 ואני רואה חובה לכתוב לו ולכם כמה שורות. האמינו, שלא קל לחבר אחראי הנמצא “מאחורי הקוים” לכתוב בימים אלה לחבריו הנמצאים ב“קו־האש” ממש. נכונותכם הנאמנה והגורל היהודי הטילו עליכם ועל ציבור המעפילים בספינות את כל כובד מלחמת ההעפלה בימים אלה, ולא רק את כובד מלחמת ההעפלה כי אם – לא אגזים אם אומר – את תמצית העומס של מלחמתנו הציונית בימים אלה.

מה המעט שאוכל לומר לכם, חברים? יש לכם מלוא הזכות להרגיש בכל רגע ורגע מחייכם, כי שליחות עליונה אתם ממלאים. יותר משאנו יכולים לסייע לכם – רב יותר מכך – הרי אתם נותנים לתנועה הציונית ולמלחמתה הציונית. דעו־נא, שמפעלכם ומאבקכם הם מקור עיקרי ליניקת כוחה – של התנועה הציונית בימים אלה.

היו נא בטוחים, שלא רק לב כל הטורחים במפעל ההעפלה, כי אם לב – כל רבבות חברי ההגנה, לב כל הישוב בארץ ולבו של כל העם פועם אתכם בכל רגע מחייכם וסבלותיכם.

חלילה לנו להשלות אתכם, – עוד רחוקים אנו מכל נצחון. העולם החיצוני הוא אטום ואכזרי וקר, ואלף תירוצים לו להקשיח את לבו ולבלי לשעות לסבלותיכם. אך היו בטוחים, שכל יום ויום של מאבקכם משמש מעיין לא אכזב להתעוררות כוחות חדשים של גבורה והתאזרות בישוב ובכל תפוצות הגולה. והמופת של מאבקכם – הוא מורה דרך לכל הער והחי בנוער היהודי באשר הוא.

זכרו תמיד, שאתכם אנו עד אחרית כוחותינו וסמכו עלינו, והיו נא אתם ראויים לשליחות שקבלתם על עצמכם.

באחוה נאמנה,

שאול

ועכשיו כמה הערות וידיעות נוספות:

1) מפעל ההעפלה הולך ונמשך בכל הדרכים הגלויות והנסתרות. אחרי “יציאת תש”ז" הגיעו לחופי הארץ הספינות “שיבת ציון” ו“י”ד גבורי אכזיב“. 1100 מעפילים הוגלו לקפריסין. זכרו, שמאבקכם הכביד על האויב והוא לא העיז לעשות במעפילי שתי הספינות הנ”ל את אשר עולל לכם. הוא נאלץ לשלחם לקפריסין – כמועמדים עתידים לעליה לארץ. אין זאת אומרת, שהאויב לא יעיז לחזור להבא על אשר עולל לכם. אך דעו, שאנו ממשיכים, ותכניות חדשות של העפלה עומדות בפני ביצוען.

“לא גֶרְמַנְיָה, לֹא צָרְפַת! רַק אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל!” – הַמַּחֲנֶה מַפְגִין

וְשׁוּב בְּדַרְכָּם לָאָרֶץ

2) מאבקכם עמד ועומד במרכז החיים היהודיים בארץ ובתפוצות. הוא שימש ציר לחיי הכינוס של ציוני אירופה בפראג ויעמוד בראש כינוס הועה"פ הציוני בימים אלה בציריך.

3) נעשה כל מאמץ כדי להדריך את מנוחת העולם החיצוני עד שנמס את הקרח.

4) האויבים טרם פרסמו את החלטתם הסופית בענין עתידכם הקרוב, ואולי טרם קיבלו כל החלטה בענין זה.

5) תוכלו להבטיח לכל המעפילים, שזכותם לעליה תישמר בכל מקום שיגיעו אליו. נשקוד על כך, שהחלטה מיוחדת בנדון זה תתקבל בישיבת הועד הפועל הציוני המתכנסת בסוף החודש בציריך, ונודיעכם בזמנו את ההחלטות.

6) הוראות מיוחדות תקבלו מפעם לפעם בהתאם להתפתחות הענינים, ואנו כמובן נשקול יפה את הצעותיו של גד.

הנ"ל

19.8.47

י"ח.

לא בפעם הראשונה אני מדבר בפניכם, אבל אף פעם לא הייתי כה חדור חרדה פנימית כבשעה זו.

צועדים אנו כמעט בבטחון מוחלט לקראת נעילת הפרק האכזרי וההירואי של מאבקנו. לא התרחש הנס, אשר לו ציפה איש איש מאתנו בעומק לבו. הנס לא למעננו – גורלנו האישי מקומו כאן בשורה האחרונה. אלא הנס למען אנגליה ולמען העולם כולו, שאבד להם האות האחרון של צלם אלוהים.

עם נצחונם על אניתנו והחרבתה, ייחרב וייהרס מצפון העולם. אנחנו כאן נאבקנו לא למען זכותנו לחיים בלבד ולא רק למען זכות עמנו לקיומנו, אלא למען העולם כולו, למען התקוה האחרונה לגאולה ותקומה המפעמת בכל דיכוי ועוול, בכל שעבוד ועינוי. למען כל זה נשאנו אנו בסבל בשורות הראשונות של מאבק הגבורה בין כוחות בלתי שווים. הנס לא התרחש, הרשעות חסרת המצפון מנצחת, והמצפון האנושי, מושפל ומחולל, מתגולל בדמו שלו.

חיילי אניות הסיור הבריטיות קיבלו אותנו אתמול מרחוק באגרופיהם הקמוצים ובלעג ארסי. החיילים מעל למרתף שלנו דופקים בלי הרף באופן בּרוטלי במגפיהם המסומרים בצעדיהם הצבאיים המטומטמים. חיילים מסכנים ועלובים, – אין הם יודעים לגלות כבוד ולהצדיע בפני הקרבן הכביר, בפני ההירואיזם הטהור והנעלה, בפני הגילוי של גבורה על אנושית. אולם המגף המסומר אינו חושב, לוע התותח אינו הוגה, ועתה – עת מסמרים ותותחים היא. עוד לא באו ימי הלב והמצפון. הלבבות הטהורים שותתים דם, נדרסים במסמרים המטומטמים.

בפני התינוק הרך שמת באניה הצדיעו החיילים בכבוד צבאי – מוכנים הם להצדיע לפני יהודים מתים, אבל לא לפני יהודים חיים הנאבקים למען זכותם בחיים.

יכולים אתם לכלוא אותנו מאחורי סוגרים, יכולים אתם להחזיקנו במחשכים, אולם את השמש לא תוכלו לכבות, על השמש אין לכם כל שליטה. בכוח הזרוע לא תקבעו את תולדות העמים ולא תעצרו אותן. המחר הוא שלנו, לנו העתיד.

מחר, מחרתיים יתחיל השטן את פעלו מחדש, את כל יכלתו יפעיל נגדנו, נגד תקות עם, נגד צפור נפשו.

היו אמיצים ונכונים לקראת המחר!

מדברי מרדכי רוזמן

ב“עונג־שבת” האחרון ב“רינימד פרק”

י"ט.

אחים ואחיות!

עולי האניה “יציאת אירופה תש”ז"!

עיני כל העולם היהודי מופנות אליכם, אל שלוש אניות הגירוש שלכם, אניות הכלא. מיליוני לבבות של יהודים, בארץ־ישראל ובכל פינות הגולה הולמים בקצב אחד עם לבותיכם, מלאי כאב וגאוה – כאב על גורלכם, שהוא גורלנו כולנו, גורלו של עמנו הנרדף ללא בית; וגאוה על עמידת הגבורה שלכם, על רוחכם האיתנה, על החלטת הנחושה שלכם לכבוש לעצמכם את ביתנו האחד – את ארץ־ישראל.

טרגדית “אקזודוס” תירשם במלואה בקורות המאבק היהודי לקיום לאומי חפשי בארץ־ישראל; היא תמצא את מקומה בהיסטוריה שלנו, הנרשמת בזיעה, בדם ובדמע, אבל העתידה להסתיים – בלי כל ספק תסתיים – בנצחוננו, כשם שההיסטוריה של נדודים תסתיים בנצחונכם.

יחסה הידידותי והאציל של הממשלה הצרפתית והעם הצרפתי מוכיחים, כי לא פסה עדיין מן העולם האנושיות הדימוקראטית באמת.

אַל תפלו ברוחכם! אל תיראו מפני איומים של גירוש נוסף! זכרו את קורות עולי האניה “אטלנטיק”, אשר נשלחו לאי מאוריציוס. המעצמה הבריטית הצהירה אז חגיגית, שאנשים אלה לא יורשו לעולם לדרוך על אדמת ארץ־ישראל. וכיום הם אזרחים חפשיים של הארץ היהודית והם נותנים יד, שוה בשוה עם כולם, לבנין ולמאבק.

גם אתם תשיגו סוף סוף את מטרתכם. העם היהודי לא ישקוט עד אם עליתם לארץ־ישראל, כשם שעלו אנשי מאוריציוס וכשם שעולים אנשי קפריסין. מכל מקום שתישלחו לשם – נעלה

אתכם!

חזקו ונתחזק! להתראות בארץ־ישראל החפשית.

הסוכנות היהודית

פורט־דה־בוק, כ“א מנחם אב, תש”ז.

כ.

במשך חדשיים ימים ומעלה טולטלו ארבעת אלפים וחמש מאות מעפילי “יציאת אירופה תש”ז", במכלאות־הגירוש והעינויים על גבי גלי הים. במשך חדשיים ימים ומעלה טולטלו בין תוחלת לאכזבה, בין גילויי אהדה לבין מדיניות של רשע ונקם.

אתם טולטל בסערה הישוב העברי בארץ־ישראל. כי אתם טולטל בטלטלה גדולה גורלנו. הם, – אחינו, אחיותינו, ילדינו, יתומינו, – היו לנו לסמל, לסמל חיינו, תקוותנו ומלחמתנו על עצם זכותנו לחיות כעם במולדתו.

בו בזמן, שועדה אחר ועדה, ועתה ועדת האומות המאוחדות, מכירות בזכות הבלתי מעורערת לעליה לארץ־ישראל ובראש וראשונה בזכות עלייתם של שרידי הטבח הגדול – ביצעה ממשלת המנדט, שנתיים ומחצה לאחר מלחמת ההשמדה ביהודים, את גזירת הגירוש לארץ שרוותה דמים ואשר הפכה לנו לבמת מטבח.

הגירוש קם לדראון לעושיו ולקלונם כי גדול הוא. הגירוש קם לתפארת גבורה למעפילינו ולנודדינו בימים. תחזקנה ידיהם, אל תיפול רוחם, ייחלו ויקוו, יוושעו מארץ גזירה ועוד נראה אותם, כולם, בונים אתנו מולדת לבאים. יעטוף ביום זה הישוב אֵבל, נרכין את דגלי הלאום השקועים באבל וזעם ומחאה נוקבת, כי גלו אחינו בזדון לארץ השמד. עוד נפר זדון, עוד נהפוך יום אֵבל לתוחלת.

אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך לרשתה.

הועד הלאומי לכנסת

ישראל

8.9.1947

כ"א.

הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית בארץ־ישראל מבקש למסור לכל המעפילים בשלוש ספינות הגירוש את רגשי האהבה והסולידריות העמוקים ביותר. אנחנו מעריכים את עמידת הכבוד האיתנה שלהם בפני היחס חסר הרחמים של אנגליה, למרות סבל ויסורים שאין לתארם. נדהמים מהיחס הבלתי אנושי הזה, אנחנו מקווים עדיין, כי מצפון העולם לא יסבול שאכזריות זו תימשך עוד כלפי אנשים, נשים וילדים בלתי מוגנים, אשר פשעם האחד הוא רצונם למצוא מקלט לחיי שלום בקרב אחיהם בארץ־ישראל. ההסתדרות תעשה כל שביכולתה, כדי לעמוד לצדם בסבלם ובנסיונם הקשה, עד אשר יגיעו לארץ־ישראל.

הועה"פ של הסתדרות

העובדים העברים בא"י

כ"ב.

אל הממשלה האנגלית.

אלפי היהודים, שהורחקו בכוח מחופי ארץ־ישראל והובאו אל המחנה. בגרמניה, מצהירים עוד הפעם את נכונותם הנמרצת להגיע לארץ־ישראל בכל התנאים. כל פתרון שתציעו ללא קשר עם ארץ־ישראל וללא התחשבות במצוקתנו וברצוננו לחיות, פשע הוא וכאל פשע נתייחס אליו.

אין כל אמת בטענה, כי אלה שלא יסעו מרצונם הטוב לצרפת ישארו בגרמניה מרצונם הטוב – זה מעיד רק על רוחנו האיתנה ועל רצוננו לחיות כבני חורין וכיהודים בארץ־ישראל.

נראה, כי אחרי כל מה שעבר עלינו, אחרי פרשת הנדודים של “אקזודוס”, אין איש בעולם זקוק להוכחות נוספות. שגרמניה היא לנו הגרוע והטרגי ביותר.

בנימוקים “רשמיים־פורמליים” לא תוכלו להרגיע אף את מצפוננו אנו, על אחת כמה וכמה לא תרגיעו את מצפונה של האנושות כולה.

תקנו את העוול שעוללתם כלפינו; פתחו את שערי ארץ־ישראל לעם היהודי נטול מולדת.

מחנה פופנדורף

26.9.47

כ"ג.

אל העתונות בעולם כולו.

אל ישקוט מצפון העולם. כל עוד לא נסתיים הפשע נגד יהודי “אקזודוס”! זה השבוע השלישי יושבים אנו מאחורי גדרי תיל על אדמתה הטמאה של גרמניה. זה השבוע השנים־עשר נמשך הקרב בין הכוחות הבלתי שווים, בין השרידים של יהודי אירופה והחזקה באימפריות.

ובמאבק זה לא קימצה בריטניה הגדולה בכספיה לגיוס מנגנון־התעמולה הכביר שלה. בקרב זה שיתפה אניות־קרב רבות וצבא רב. כל זה נעשה כדי לנתק אותנו מהארץ היחידה בעולם, שהיא לנו מולדת; כדי להרוס את תקותנו היחידה, תקות שארית הפליטה לבנות את חייו ככל בני האדם בעולם.

אחרי המעשה השפל: להביא אותנו לארץ אשר בה נטבחו הורינו, נשותינו וילדינו, עוד לא נרגעה המדיניות הבּרוטלית הבריטית. האחראים למעשה בלתי אנושי זה לוחצים עלינו, כדי להכריחנו לעבור למחנות הצרפתיים, למחנות של “איר”ו", ולפרוק מעצמם כל חובה לכלכלתנו ולקיומנו ולהרוס את תקותנו לעלות לארץ, לשם השגת המטרה הזאת אין הם נרתעים מפני שום אמצעי.

לאחר שטלטלו אותנו חדשים על פני הים בתנאים איומים ובמחסור בצרכי מזון, החליטו האנגלים עתה לצמצם ב־50% את מנת המזון שלנו, הדלה בלאו הכי – ז. א. להעמידה על 1500 קלוריות ליום, מבלי להתחשב במצב הבריאות הרופף של האנשים, במספר הרב של נשים הרות ובחמש מאות הילדים שבתוכנו.

התנאים המקומיים רעים הם עד מאד, הצפיפות מגיעה עד ל־50 איש בחדר אחד, מטה על גבי מטה, לכל אחד רק שתי שמיכות קלות, למרות הסתיו המתקרב, ללא תנורי חימום, ללא בגדי חורף בקור הגדול השורר בגרמניה הצפונית. על כל פניה אל הנהלת המחר נה האנגלית בדבר עזרה מינימלית, – כגון חמרי הסקה, הלבשה, אוכל, סבון, סיגריות וכדומה – קיבלנו תשובה שלילית. על ידי הצקות אלה והתנאים הקשים, רוצים הבריטים להכריחנו לעבור לצרפת. גם בקבלת העזרה הנדיבה המוגשת לנו על ידי המוסדות היהודיים נתקלים אנו בקשיים מטעם ההנהלה האנגלית. אנחנו מתאמצים מאד שלא לנתק את הילדים מלימודיהם במשך כל זמן מסענו, אולם כל בקשותינו לספסלים, שולחנות ולוחות נדחו.

כל זה מהוה רק מעט מזעיר מאמצעי הדיכוי שמשתמשים בהם נגדנו.

אולם על אף ההצקה המרה הבלתי פוסקת, איתנים אנו ברצוננו ובהכרתנו, כי אין לנו דרך אחרת מאשר לארץ־ישראל!

הישתוק העולם? האם אבד לו כל רגש של יושר וצדק?

עמי העולם והאנושות כולה, מצפים אנו להתערבותכם הנדיבה, ולשחרורנו והבטחת חיינו!

גד

מחנה הכלואים בלונק

28.9.47

 

מן העתונות    🔗

בבוקר ההוא בנמל דה־בוק

נמל־בּוּק, 29 ביולי 1947 בבוקר.

בטרם שחר התחילו להגיע לנמל דה בּוּק, ולמלא את הרחובות השקטים של עיר־הנמל, מאות עתונאים ומאות מאות בחורים ובחורות. העתונאים – כדי להביא לעולם את דבר המעפילים, וצעירי ישראל – כדי להביא למעפילים דבר עידוד ותוספת כוח בשעת מאבק.

*

העיירה קטנה, מנורות חשמל בודדות שולחות אור צנוע על הרחובות הנמים. הולכים אל החוף, המכוסה עדיין עלטה. על החוף, בחושך, בוקעים קולות. מורידים מתוך המכוניות אוכל בשביל המעפילים.

בתחנת קאלאס, כמה עשרות קילומטרים מנמל דה־בּוּק, שם ישבו לפנים אנשי צבא אמריקנים, עובדים כל הלילה פועלים. מכסים גגות ומכשירים את המחנה שיוכל לקלוט אלפי אנשים. אין זאת, שמתכוונים להביא לשם את המעפילים.

*

על גדות הים מתנועעים צללים. עתונאים מחפשים ספסל לשבת עליו, עד כי יאיר היום. על ידי חולף צל אחד, בעצבנות ובחשאי, ומשנה את מקומו.

– מי אתה?

– יהודי!

– מאין?

– משטראסבורג.

– ומה אתה עושה כאן?

– באתי לראות ולחכות לספינות.

— עתונאי?

— לא. הנני אב.

— מה משמע אב?

– יש לי שני ילדים בספינה, שני ילדים יקרים.

הנני מתקרב אל האב:

– אמור נא את האמת. רצונך שירדו מן האניה, או לא?

– קשה לי להגיד. איני יודע בעצמי. כאב – הייתי רוצה שירדו, שייפסקו עינוייהם, אבל כיהודי – רצוני שיעשו ככל היהודים באניה, שלא יפרשו מכל הציבור.

האב, יהודי גוץ ושקט, המדבר חרישית, נעשה קרוב ללבי:

– ואם תהיה לך אפשרות להורידם מהאניה, או למסור להם שהוקצה מחנה להם כאן ושירדו – תעשה זאת?

– לא. שום דבר לא אעשה. שום הוראות לא אתן להם. יעשו כהבנתם הם.

– כלומר?

– זאת אומרת – כך, כאשר יחליטו כולם, כל המעפילים.

הוא משתתק. עוברת שעה קלה ופתאום הוא פונה אלי:

– התדע, התיאשתי מכל העולם. אין לי כל אמונה באדם, בצדק, בחסד וברחמים.

– אינך יחידי…

דמדומי שחר. נשמעות צפירות מכוניות, אמבּוּלנסים, מכוניות של משטרה, עם גדרי תיל ומכשירים.

מתוך המכוניות קופצים רופאים וסניטארים בחולצות לבנות, ז’אנדארמים בבגדי שרד כחולים.

אחיות רחמניות רצות פה ושם, נותנות הוראות. אנשי המשטרה ומשטרת הנמל מתיצבים קבוצות קבוצות. המכוניות תופסות עמדות.

כל הכיכר נראית כשדה מלחמה לפני הקרב. מגיעות מכוניות, נשמעת שירה; נוער עברי הגיע לנמל דה־בּוּק.

מאיר היום.

*

בחוף מחכים במתיחות; מה יאמרו המעפילים, ומה תהא תשובתם להצעת הממשלה הצרפתית? גוברת המתיחות מרגע לרגע. פתאום נראית מרחוק סירת המשמר עם אנשי המשלחת. מאות עתונאים מכל העולם מחכים לתשובת המעפילים.

והמשלחת עומדת ומספרת…

וכעבור רגע – סואנים כל הטלפונים. ומברקים אצים לכל פינות העולם:

– המעפילים אמרו: “לא נרד חיים!”

– המעפילים אמרו: “רק לארץ ישראל!”

– המעפילים שרים “התקוה”!

– המעפילים החליטו לא לרדת! –

מ. דבורז’צקי

“דבר”, 7.8.1947

בנמל הבכא והגבורה

אכן, ירדו כשמונים איש במשך שבעת הימים של עמידת העינויים. אבל צריך לראות את היורדים האלה, כדי להרגיש מה פירוש הנשארים שם.

הנה אשה צעירה ודלת־מראה מובלת בידי אחות רחמניה ותינוק חיוור בזרועותיה. היא ותינוקה חולים. הם ירדו בהסכמת כל הקהל. והנה אצים אנשי העזרה הרפואית הצרפתית עם אלונקות אל המזח, והם מביאים משם אדם נעוה־פנים, השוכב אין אונים על האלונקה – אדם שהותקף במחלת עצבים. והנה מביאים בחורה, ששכבה בלי הכרה שלושים ושש שעות. וכאב צורב צובט בלב: ראה מה עשו לאחיך ולאחיותיך מחמת מדיניות של שליטים, שאבדו עשתונותיהם ונדם קול המצפון בלבותיהם. והנה עוד “יורד”: אדם צעיר, חיור, עצבני ומדוכא, מתרוצץ ומבקש שיעזרו לו. הוא חלוץ, חבר קיבוץ דתי. מעולם לא היה עם “יורדים”. אולם כך עשו לו בעלי־התככים הבריטיים. שהפרידו בינו לבין רעיתו הצעירה החולה במחלה קשה. אותה הורידו בחיפה ושוב החזירוה לאנית המגורשים, אבל לא לאותה אניה שבה נמצא בעלה! אחר־כך, בחוף דה־בּוּק, הודיעו לאיש, כי היא ירדה משום היותה זקוקה לניתוח – ואז ירד הוא. ואולם היא הרי חזרה בינתים לאניה, ואינה יורדת כלל. עתה מה יעשה? “היוודעו־נא, מתחנן הוא, באיזו אניה היא, ועזרו לי לבוא בדברים אתה, אם היא זקוקה לניתוח – אולי תרד גם היא, ואם לאו – החזירו אותי אליה!”… אלה יורדיך, ישראל. שמונים כאלה מתוך 4500.

והנה מספרים אחדים שנמסרו מאחת האניות: 1400 מעפילים, בהם 34 ילדים עד גיל שלוש, 86 ילדים עד גיל עשר, 50 חולים ונשים הרות, 54 חולים ונשים הרות ש“בבית החולים”. בית חולים זה מהו? מקום דחוק וצפוף שהכל מעורבב שם יחד – חולים ורפואות וכלים לצרכים אחרים ולכלוך וחום איום וללא סבון כלל ומים מעטים, עד כי נדבקים הלבנים בזוהמתם אל בשר החולים.

האם אין הדבר יכול להתקבל על הדעת, שבמצב זה הגיע מספר היורדים לארבע מאות? ודאי וודאי. ואכן, כך הודיע רדיו אנגלי לכלואי האניות להרבות מבוכה, רפיון ידים וירידה. אך הדברים לא היו אמת ולא השפיעו, אף אם יכלו להיראות כדבר אמת.

*

והנה עומדות שלוש אניות בריטיות במימי צרפת, וסביבן שטות סירות המשטרה בלי הרף, למנוע גישה בלתי רצויה. והאנגלים מאיימים, מפתים ולוחצים ואפילו מאיימים בעיכוב מזונות ומים; והצרפתים מבטיחים לקבל בסבר פנים (אמנם, המעטים שירדו — עזובים לנפשם והם פונים שוב אל “החלוץ”, ואין הצרפתים אצים לסדרם). והסיכויים קודרים למדי. ובעיר הנמל הקטנה – משעמם! בשדרת האלונים מטיילים עתונאים, רופאים, אחיות ואחים, שליחים מארץ־ישראל ונוער ציוני חלוצי צרפתי. פה ושם התלחשות, פה ושם ידיעה מתקבלת, ידיעה נשלחת. חברים מסורים עד תום דואגים לקשר ולמגע, לעידוד ולהקלת המצב, עורכים רשימות האספקה הדרושה, מזמינים ספרים וסבון. אפילו שולחים טלגרמות ל“המזרחי”, שיבוא רב אל מאות המעפילים הדתיים, החרדים לכשרות וסובלים משום כך יותר מאחרים (ואין שום רב מופיע! הרבנים עתה – בחופשה!…). וזה הכל! משעמם. אין יורדים! שקט בנמל. אין עבודה לספנים, לרופאים, לאחיות לנהגים, גם לא לעתונאים שואפי סנסציות. אין נותנים לעתונאים לעלות לאניות ואחד, צרפתי, שהצליח וחדר – גורש משם במכות נאמנות (אכן, הציר האנגלי הביא עתונאים הרצויים לו).

המעפילים יושבים בכלוביהם המחניקים ואינם חושבים כלל לרדת. הפּרסטיז’ה הבריטית מענינת אותם כשלג אשתקד. הם התארגנו, נתחלקו למחלקות עם ראשי־קבוצות. יש איש המרכז את הענינים הפנימיים, יש אחד הממונה על המו"מ עם שלטונות הספינה, יש מרכז (ר' פתוחה) לעניני הכלכלה. יש מתרגם. ויש עוד חבר בועדה המרכזת – משורר יהודי, בכל יום מתכנסת אסיפה להסברה ולאינפורמציה. בערב שבת היו מסיבות לקבלת השבת. עוד מעט יהיו ספרים לקריאה, ואולי יתירו סוף סוף גם להעלות עתונים לא ישנים (עתה מרשים להביא רק עתונים מלפני הפלגת האניה לארץ!). “מסתדרים”. ומשעה לשעה תוחלת האנגלים נכזבת. הם לא ירדו… ורפיון הידים מתחיל להיות מורגש אצלם, אצל שלטונות האניות. כבר נתנו היום להעלות יותר אוכל ורפואות. וזה שוב עודד את הרוחות. ויש אומרים, כי האנגלים ניסו עתה לפתות את היורדים בזכות בכורה לסרטיפיקטים ובהבטחת נתינות צרפתית, ואת הנשארים – בהבטחה, שאם ירבו היורדים, ירווח הרבה להם, לנשארים…

עד היכן אין הללו יודעים את נפש אנשינו! נודע, כי המעפילים הכריזו שביתת־רעב לעשרים וארבע שעות, כאשר לא נאמר להם לאן מובילים אותם. והם מוכנים לשוב ולרעוב ולאחוז בכל אמצעי שהוא, כשיהיה צורך בכך. ולאט לאט מתחילים האנגלים להבין כי המשחק אינו קל כשהתקרבו לחוף כאן החיילים לקחת את השמיכות מאת המעפילים. אמרו להם: “לאו, כי באניות אלו נשוב לארץ”, ולא נתנו. רבים החיילים המגלים אהדה כלפי המעפילים, שכן לא ראו כבריות הללו מימיהם. ביחוד אוהדים החיילים הדניים שנשכרו לצבא אנגליה, ואוהדים גם הפועלים הכושיים שבספינות.

ואילמלא הגל העכור שהציפם שוב – עם תליית שני הסרז’נטים האנגליים בידי אצ"ל, שהסעירם והמריצם שוב להכבדת היד (מונעים את המעפילים מלעלות על סיפון האניה), ושדחק את כל ענין “יציאת אירופה” ממקום הכבוד והאהדה בעתונות כל עולם, – אילמלא זאת, אפשר היו מחישים את המפנה בענין המעפילים שגורשו לצרפת.

כי כבר ניכרים הדברים יפה: הם לא ירדו כאן. יכולים לסחוט עוד מעטים. העובדה הכללית לא תשתנה. וכלום נעים ונוח הדבר לאורך ימים – לאיים במניעת המזונות אם לא יוחזרו הבקבוקים הריקים? והנימוק לדרישה זו הוא הבקבוקים עלולים להיות נשק בידי המעפילים הנרגזים, שיטילום בראשי החיילים…

לכן אמרו שהספינות תפלגנה מכאן ביום ה', 7 באוגוסט. אחת כבר הצטידה בדלק, והשניה תצטייד בסביבת מרסיי; השלישית זקוקה לפחם. האנגלים בקשו מהצרפתים צרכי אוכל ורפואות בשביל המשך הדרך. נודע, כי מוסד העזרה הצרפתי הממשלתי הקציב צרכי אוכל לעשרה ימים ועוד שלושה מיליון פראנק – בשביל המעפילים. לא ברור אם אמנם הוגשם הדבר. מה שברור ובטוח הוא – המזון אשר שולחים אנשינו בעזרת הג’וינט. היום (יום א', ששי לעמידה כאן) העלו אנשינו לאניות 15 טון צרכי אוכל. יש ידיעות, כי המעפילים אינם סומכים על המזונות שיכינו להם שוביהם, בשביל המשך נדודיהם לאי־שם בלתי ידוע.

*

אין המעפילים חוששים הרבה למצבם בדרך. הקשיים כבר ידועים מראש. ביחוד מדאיג הדבר, שהרופאים האנגלים באניות אינם אלא סטודנטים לרפואה, שעדיין לא השלימו את חוק לימודיהם. והם צריכים לרפא, הם צריכים ליילד (אתמול נולדו שני ילדים). אולם יש דאגה וחשש לענין אחר, שאינו צפוי מראש: שמא יתנקמו ויתעללו אנשי השלטון לאחר שיצאו מתחומי המים הצרפתיים. על כן דרשו שתילווה אליהם משלחת של “הצלב האדום” הבינלאומי. והם באו, אך עדיין אין כל בטחון בסיועם הממשי. יותר מדי מקורבים וידידים הם לאנשי האניות האנגלים. בשתים מהאניות הודיעו השלטונות לרופאים הצרפתיים. שלא יביאו אתם רופאים יהודים. היום, יום א', בכלל לא רצו הרופאים לעבוד והודיעו שגם הרופאים הצרפתים אינם צריכים לבוא.

צרפתי אחד ממוסד־העזרה שאל את האנגלים באניה מדוע הם מניחים את המעפילים בתנאים חמורים כאלה. אמרו לו: והרי באניתם הם היו במצב רע יותר, וכאן חולקו האנשים לשלוש אניות…" אמר להם: “שם היתה כל האניה לרשותם של המעפילים בלבד, וכאן אתם תופסים מקום רב; שם היו חפשים, היה להם אוכל, והיתה מטרה לנסיעתם ולסבלם…” כך מבין צרפתי. אכן, יש גם צרפתים־פקידים, המשתפים פעולה עם האנגלים, בצורה גלויה ונסתרת. יש דבר העונה את הכל, כידוע… ויש שונאי־ישראל אפילו בין העתונאים הצרפתיים. גם בבתי החולים במרסיי, אשר לשם מובאים החולים היורדים – אין המצב משביע רצון. משתדלים, איפוא, להשיג מטפלות מחברת “אזע”. גם הנהלת ג’וינט אינה חוסכת עמל.

ח. שורר

“דבר”, 15.8.1947

תגובת שארית הפליטה

כרעם ביום בהיר ירדה על שארית־הפליטה במחנות הבשורה הרעה: אניות הצי הבריטי תפסו את “יציאת אירופה תש”ז" על 4.500 מעפיליה, ערכו קרב על החותרים למולדת, נגחו נגיחות הרס, פתחו אש קטלנית – – – שלשה נהרגו, עשרות נפצעו. – – –

מי אמן ויתאר את נחשול הקצף והיגון בלבותיהם של שרידי השואה לשמע המעשים שנעשו במעפילינו עם הגיעם לחופי הארץ, מחוז חפצם! אסון לאומי אסון הכלל, שהוא צרת כל פרט; כי על כן אין בינינו כמעט איש, שלא היה לו מישהו משארי־בשרו או מידידיו בין מעפילי “יציאת אירופה תש”ז". והרי כולנו קשרנו תקוות כה רבות בשיירת־מעפילים זו; הפעם – אמרנו בלבנו – ודאי שתצליח היזמה, וברעדה וחרדה צפינו ליום, בו נתבשר את הבשורה הטובה, שאחינו הגיעו בשעה טובה ומוצלחת לחוף־מבטחים. ההכנות לארגון השיירה נמשכו שבועות רבים, והפעולה היתה קדחתנית גם כאן, בגרמניה, וגם מעבר לגבולותיה. שלב אחר שלב, תנועה אחר תנועה, עקבנו בלב רועד אחר גורל נדודינו לארץ־אבות; הנה כבר הגיעו לחוף הצרפתי, אי שם סמוך למרסיי ומתכוננים להפלגה. ידענו, שהיו מכשולים – והמעפילים התגברו עליהם. אבל בהגיעם לנמל קטן בקרבת מרסיי, הגיעתנו הבשורה הרעה הראשונה; הממשלה הבריטית דרשה מפריס למנוע את ההפלגה. כיצד נודע הדבר לבריטים? – שאלנו איש את רעהו; האם אורבים לנו כבר סוכניהם בכל הנמלים? או, שמא גרוע מזה, נמצאו בינינו מנוולים, שבגדו בנו ומסרונו לעושי רצונו של בוין?

*

רעש ורעם עבר במחנות ובקיבוצים, במהירות הבזק נודע הדבר בתפוצות השרידים. לכתחילה היתה זו מהלומת יאוש; האנשים ספקו כפיים – ובכו. כי על כן כל אחד מאתנו היה מעורב באסון במישרין; אחי היחיד ואחותו של שכני במחנה היו עם מעפילי “יציאת אירופה”. אבל חיש מהר התאוששו האנשים; את מקום היגון תפס הקצף. אכן, זו היתה התגובה: קצף, כעס יוקד. זעם רותח. כולנו, כולנו, כולנו, על נשינו וטפנו, יצאנו לכיכרות המחנות ולרחובות הערים. באלפינו, בהמונינו. לא היה כוח, שיוכל לעצור בעדנו. רחובות ערי גרמניה לא ראו עוד הפגנות יהודיות כאלו שהתקיימו ביום ד', 23 ביולי השנה. במינכן, בפראנקפורט־דמיין, שטוטגארט. מקומות מושבן של הקונסוליות הבריטיות הוקפו חגורה הדוקה של צבא ומשטרה – למנוע את התקרבותם של המוני העם, שהאכזריות הקורעת שחקים, קשיחות־הלב. העריצות חלחלו לתוכם קצף מרירי, כעס לוהט.

*

גדולה ורבת־רשמים במיוחד היתה התהלוכה במינכן, עיר מושבו של הועד המרכזי ליהודים המשוחררים. בערב יום ההפגנה שלח הועד טלגרמה אל ראש הממשלה הצרפתית, מר פּול רמדיה, ובה נאמר: “שרידי יהדות אירופה, חיים חיי ניוון במחנות גרמניה, מזועזעים עד יסוד נפשם לשמע כוונתה האכזרית של הממשלה הבריטית להחזיר בכוח־הזרוע את אחינו, שניסו לשים קץ לחיי המחנה ולהגיע למולדתם. איתנה תקוותנו, שהאומה הצרפתית, בעלת המסורת המזהירה בהגנת זכות האדם, לא תטה שכם לביצוע פעולה בלתי אנושית כגון זו. אל לכם לשלול מעמנו את תקוותנו האחרונה; אל לכם לתת יד לרודפינו”.

*

בעת ובעונה אחת הופצו ברחובות מינכן כרוזים חתומים על ידי כל הארגונים היהודים, שקראו להשתתף בתהלוכה הפומבית. ואמנם, לא היה עדיין כמראה ההפגנה הזאת. רצון כביר אחד ליכד את כל העם: לתת מבע לרגשי המרירות והכעס. נפלו כל המחיצות המפלגתיות וכל הפירודים המפלגים את חיינו העלובים בכל גילוייהם הרגילים בציבור. חבר “אגודת ישראל” יצא אל הרחוב, כשידו שלובה בידי איש מפלגת “פועלי־ציון־שמאל”. למעלה מ־12 אלף איש אשה השתתפו בתהלוכה, שארכה הגיע לשני קילומטרים. נישאו בדי־סיסמאות נגד מדיניות־הזדון של ממשלת הלייבור, וקריאות־מחאה פילחו את האויר במשך כל שעת התהלוכה. כ־150 מטר לפני הקונסוליה הבריטית שמו משמרות הצבא האמריקני מחסומים בפני המפגינים. קולונל אמריקני, ממפקדת חיל־המצב במינכן, עמד בפני הקהל והודיע, שלא יורשה למפגינים להמשיך דרכם, אבל – הוסיף – הוא מוכן להרשות למשלחת מטעם הועד המרכזי היהודי להתיצב בפני מפקד חיל־–המצב האמריקני גנרל דאלבי ההמון נשאר בחוץ, כשמפעם לפעם נשמעות מתוכו קריאות־מחאה נגד בריטניה, ומשלחת יצאה אל הגנרל. מפקד חיל־המצב קיבל את המשלחת בסבר פנים יפות. הוא אמר, שלפי הפקודות שניתנו לו, אין הוא יכול להרשות הפגנות לפני הקונסוליה הבריטית, אבל, אם תרצה בכך המשלחת, הוא מוכן למסור לקונסול את מחאת המפגינים. המשלחת לא ראתה לפניה ברירה, ומסרה לו תזכיר־מחאה לממשלה הבריטית. “אנו מביעים בכל תוקף את התמרמרותנו – נאמר בתזכיר – על התקלסות זו במושגי היסוד של זכות־האדם, התקלסות המתבטאת בנסיון להכריח יהודים, השואפים להצלתם בארץ ישראל, לחזור לאדמה, הספוגה דם יהודי וזרועה קברי יהודים. אם ממשלת בריטניה רוצה למנוע שההיסטוריה תראה בה את ממשיכת מדיניות הרצח הנאצית, עליה לשים קץ לפעולות בלתי אנושיות אלה נגדנו”.

*

באותו יום נמסרו תזכירי מחאה גם לכל שאר קונסוליות במינכן. בתזכיר, שהוגש לנציגות הממשלה הסובייטית, מבקש הועד להשתמש בכל כוח השפעתה "כדי למנוע את הריגתם של אנשים, נשים וילדים חסרי־ישע, אשר פשעם היחיד הוא רק זה, כי שוב אין ביכולתם לשאת בסבל חיי המחנות בגרמניה, והם נושאים נפשם לחזור לארץ־ישראל – לארץ־מחצבתם העתיקה.

בכנוסים ובאספות העם, שהתקיימו בכל תפוצות גולת־המחנות, ניתן מבע לא רק לשוועת־רגזם של שרידי השואה: שוב אין ספק, כי שום דבר – שום שרירות־לב ושום אכזריות של מושלי־זדון – לא יצליחו לשים מעצור בפני רצונה הכביר של שארית הפליטה להמשיך במאמציה למצוא אדמת מבטחים בארץ אבות. “העפל נעפיל ועלה נעלה!” – זוהי נימת רגשותיהם של כל יהודי המחנות; למרות הכל ועל אף הכל, על אפם ועל חמתם של רודפינו.

נ. זילברברג

“הארץ”, 19.8.1947

“ארץ־ישראל – או מות…”

מרסיי, 23 באוגוסט

אתמול בשעה שש בדיוק הרימו שלוש אניות הכלא הבריטיות את עוגניהן ועזבו את המים הטריטוריאליים הצרפתיים בליווי בריטי חזק, ועליהן למעלה מ־4400 יהודים בגיל מבני יום אחד עד שמונים שנה, ופניהן מועדות לגרמניה. החלטת העולים וסיסמתם. שעה שדברתי אתם ברגעים האחרונים לפני הפלגת האניה, היתה: “ארץ־ישראל או מוות”. התכנית הבריטית היא להורידם בהמבורג.

באיזו מידה נכשל האולטימאטום הבריטי אפשר להיווכח מן העובדה, שרק שתי נשים חולות ובני המשפחה שלהן, בסך הכל שש נפשות, ירדו מן הספינות. לא רק אלה שנקודת המוצא שלהם היו מחנות העקורים הגרמנים, אלא גם רבים שבאו מארצות אירופה המערבית, בכלל זה צרפת עצמה, סירבו לרדת מן האניה – דוגמה למופת לסולידאריות היהודית.

אספר את העובדות של היום הגדול בתולדות העם היהודי בפשטות ובדיוק, כפי שהתרחשו בזו אחר זו עד הסוף המר והנמהר של פרשה זו. אור ליום ו', בחצות הליל של 22 באוגוסט, היו שלש אניות הכלא הבריטיות עוגנות כרגיל בנמל פּורט־דה־בּוּק, בסוף השבוע השלישי שלהן שם. מתוך האפלה מתקרבות במהירות שתי סירות מנוע אל השיירה הבריטית, ומן הדממה בוקעים ועולים קולות הרמקול: "קול ההגנה מדבר! הקשיבו לקול ההגנה. “הישוב לא ינום ולא יישן”… אך המשפט נשאר בלתי גמור. דומה, כי האניות הבריטיות שהתכוננו לכך, החלו בבת אחת לצפור בצפירותיהן והרעש הרב טשטש את שידור ההגנה. הזרקורים של צריחי האניות הטילו אורם על הסירות שהיו מוכרחות לסגת.

עוברות כמה שעות. המעפילים מבלים את הלילה בהרהורים, שרים בשקט משירי ארץ־ישראל ודנים על העתיד הקודר הנשקף להם.

השעה חמש בבוקר. מכוניות משא מתחילות להגיע לחוף פּורט דה־בּוּק וסירות מנוע מתקרבות אל המזח כדי לטעון מזונות שהובאו במכוניות המשא. הג’וינט וארגון העזרה הצרפתי הריצו 25 טונות של מזונות לאניות. הטעינה נמשכת עד הרגע האחרון.

שעה שש. השמש בוקע עולה. בין רשתות התיל הגבוהות של הכלובים מבצבצות טליתות. מספר לא קטן של יהודים, זקנים וצעירים, מניחים תפילין ומתפללים שחרית אל אלהי ישראל. קול בודד באחת האניות שר בעצב: “אלי אלי, למה עזבתני”.

שעה שבע. פרנסוא רוסו שייצג את מיניסטריון הפנים הצרפתי, ופקידים אחרים הגיעו מפריס. כן הגיעו מספר ניכר של עתונאים בריטיים, אמריקנים וצרפתים.

7.30 בבוקר. הנה סגן המושל של אקס, הוא המחוז שבו שוכנת פּורט־דה־בּוּק, מגיע לנמל, לבוש מדים ימיים. מיד מתברר כי הקבינט הצרפתי נכנע ברגע האחרון לבקשת לונדון ונאות לפנות פניה נוספת אל המעפילים. לאחר שהצרפתים חזרו מן האניות ראיתי מכתב שהוברח מהן. המכתב מתאר מה אירע באניה הראשונה “ראנימיד פרק”. סגן המושל הודיע לאנשים, כי ממשלת צרפת קיבלה את ההודעה הבריטית שבה נאמר, כי שלוש האניות לא תפלגנה לארץ ישראל ולא לקפריסין, אלא להאמבורג. לכן מכריזה ממשלת צרפת שוב, כי היא נכונה לקבל את כל הרוצים לרדת, כפי שנמסר כבר תחילה.

שעה 11 בבוקר. ההגנה מצליחה להעביר את הודעתה לאנשים בספינות. סבלתם כבר יותר מדי. כל מי שאינו מרגיש עצמו חזק למדי למסע של חמשה עשר יום נוספים במסיבות שבהן אתם חיים, צריך לדעתנו לרדת מן הספינות, – נאמר בהודעה. ואשר להחלטה האיומה להעביר אתכם להאמבורג – הננו מבקשים מכם לזכור שלא נשארו יותר מדי יהודים בחיים וכל נפש מישראל יקרה לנו ואל תביאו לידי קרבנות נוספים. העם היהודי לא ישקוט ולא ינוח עד שתגיעו לארץ הבחירה.

על אף ההודעה הזאת הנני משוכנע, על יסוד שיחות עם אנשים ועל יסוד אגרות שלהם שהגיעו אל החוף, כי גמרו אומר בלבם לא לרדת על אדמת גרמניה העקובה מדם אחיהם.

אף שחוגים מסוימים כאן היו סבורים, שירדו לפחות כמה מאות, נסתיים מועד האולטימאטום ואיש לא ירד חוץ מאלה שכבר נזכרו לעיל. בין אלה שסירבו לרדת היו חמשים נשים הרות, שעמדו ללדת בשעת המסע להאמבורג. הבריטים סירבו להרשות לשתי אחיות רחמניות של “אזע” לעלות על הסיפון ולטפל בהן.

שעת ההכרעה מתקרבת. בארבע אחרי הצהרים יצאה אל הספינות חבורת עתונאים ובראשם הקונסול הבריטי של מרסיי מר ס. ה. קרופט, ומר מַלט מהצירות בפריס. הים היה סוער. בשעה שמחצית הקבוצה עלתה על “ראנימיד פארק”, שבה, כמו באניות האחרות, נכלאו שוב האנשים בכלובים וחיילים מחזיקי תת מקלעים הופקדו לשמור עליהם. לפתע פתאום הידדה האניה כולה בקול קריאה גדול. מתוך סירות צרפתיות שעל הים נפנפו אל הפליטים באהדה על מחאתם הנואשת. האנשים בכלובים שעל הסיפון סירבו לדבר עם העתונאים וביקשו מהם לרדת למטה לראות את הכלואים בעיניהם הם.

הבריטים נאלצו, איפוא, להרשות לעתונאים, זו הפעם הראשונה, להכנס לכלובים, שבהם שררה צפיפות מזעזעת. לאנשים נועד מקום רק כשיעור גופם. כמה מהם נהרו על הרצפה ובכו דומם, אולם יחד עם זה הביעו פניהם החלטיות גמורה.

הם סיפרו כיצד בכו שרידי הטבח לפני הקונסול הבריטי: מדוע אתה נועל את שערי התקווה לפנינו? האם אנו פושעים, שצריך לשים אותנו מאחורי גדרות תיל?"

לפי הוראותיו האישיות של בוין נשאר סופר “רויטר” על סיפון “ראנימיד פארק” כדי להשתתף בנסיעה.

אנו יצאנו ל“אמפייר רייוול”, אולם לא הורשינו לעלות על הסיפון. יהודי צרפתי מאלה שהצטרפו לנוסעים באניה צעק בצרפתית ובעברית, שאותה למד יחד עם האחרים בתקופת המסע: “אנו יודעים לשם מה אנו נלחמים, ולא ישברו אותנו!”

לבסוף הורשינו לבקר ב“אושן וויגור”. אז נגלתה לעינינו אותה תמונה עגומה של כלא שט. מיג’ור אליס. מפקד האניה, הודיע, כי האנשים אמרו שירדו ברצון בהאמבורג, כיון שזהו נמל בריטי והם רואים עצמם כשבויים שם. אולם בשעה שנקראו נציגי הפליטים, הביעו דעה אחרת.

א. גלבלום

הארץ", 25.8

המבורג – ולייק סאכסס

אי אפשר לקיים אמונה כנגד עובדות. האניות לא הוחזרו מדרכן. האמבורג היא עובדה קשה, אף שכמעט לא תיאמן. כאן ראוי לזכור, שהיא נעשתה עובדה נגד עצתם של אישים גבוהים באדמיניסטרציה. באדמיניסטרציה. “האנשים במקום”, שאותם כיבדו לעתים קרובות כל כך המיניסטרים הנוגעים בדבר בנאומיהם – הפעם לא כיבדום. הקבינט שמע את דעתו של הנציב העליון, העושה בלונדון – והעדיף את דעתו שלו. בקצה האחד של הסולם קיימת עובדה – קיימת אף שאינה ידועה ברבים – המקילה את מידת שותפותו של העם הבריטי במעשה הנורא – אף שאינה מקילה את מידת שותפותה של ממשלתו – שהיו עוד הרבה מחאות בין המלחים בשלוש הספינות, מלבד מחאתו של הגזבר מ“ראנימיד־פארק”. היה זה חבר מלחים נרגז ובוחל בתפקידו, שהסיע את “אושן־וויגור” במעלה נהר אלבה; ואותו הלך רוחות שורר בשאר שתי הספינות. תאמרו: אין די במחאות. אולי לא. אבל גם בזה יש משום נחמה מעט נוכח שיתוק־המצפון המבהיל, שבא לידי ביטוי בהחלטה ובתגובה של השלטונות לגבי ענין “יציאת אירופה תש”ז".

אם נבוא לדון את הקבינט לכף זכות, נוכל להסביר את עקשנותו רק בדרך אחת, כי בווין – הטרוד בהוכחת זכותו בחסדי עליון להיות ראש הממשלה – שכח את כל עניין שלש הספינות; וכי אטלי המאוכזב, שנגוזו לו אשליותיו, ושכל מבוקשו הוא שיניחו לו לעסוק בעניני עצמו, לא איכפת לו מה יהא עליהן. נכשל הצירוף של סוציאליזם עם דימוקראטיה של אגודות מקצועיות, שמהם מורכב קבינט הלייבור. אפילו היה מצליח להעלות פחם מן המכרות ודולארים מכיסה של אמריקה, ולצמצם את ההפרש בין היבוא והיצוא, עדיין יהיה זה כשלון. הממשלה נכשלה באותו ענין, שיש בו כדי לקבוע את גדלותה או את שפלותה של מדינה. גרמניה נפלה על אף מאמציו של ד"ר שאכט. היא החלה ליפול עם מעשה העוול האכזרי הראשון של ממשלתה. ההבדל – הקיים בלי ספק – הוא זה, שאת העם הבריטי אפשר לרמות ולהמיט עליו הרפה רק עד גבול מסוים, אבל לא מעבר לזה. צנע, איום סכנה לאומית וקטנות המוחין של האופוזיציה, שאין לה מדיניות אלטרנאטיבית, סייעו בידי הממשלה לרמות את העם ולהמיט עליו חרפה זמן רב קצת יותר מן הרגיל.

מאורעות אתמול, היום ומחר בהאמבורג ודאי אין בהם כדי להרגיע. להיפך, יצרי הבריות הוסערו. מצד אחר אין שום שכר בתגובה של אלימות, כיוון שהמלצות ועדת האו"ם עומדות לבוא לפני האסיפה הכללית. מן הסתם אומרת הממשלה לעצמה, שהעם היהודי יש לו להרויח וגם להפסיד יותר מכדי שיסת-כן בהעברת הדגש ממעשה הממשלה הבריטית אל מעשה תגמול חסר־תועלת, אפילו אם הוא מסעיר. אולי צודקת הממשלה בחשבונה. שום דבר, שאפשר לעשותך בארץ ישראל, לא יוכל לשנות את גורל המעפילים. מה שייעשה בלייק־סאכסס, ישפיע על גורלם בלי כל ספק; ומעשי אלימות אף יוסיפו משקל לעדויות שיובאו לשם בלי ספק, בנוגע לסוג ההתנגדות שנתקלים בה השלטונות הבריטיים, ושכל רשות שיוטל עליה לשמור על הסדר בשנתיים הקרובות – בין בריטית ובין בינלאומית – תיתקל בה, מלבד האקטיביזם הערבי.

קל לשער, כי מר בווין אומר, שאם בריטניה צריכה לעזוב את ארץ־ישראל – מפני מה עליה לטרוח בנוגע למעפילי “יציאת אירופה”? יטפלו בכך ממלאי מקומה. אם הוא סבור שהפסיד במשחק, מיד תפוג התענינותו. אבל אין לשער שיצא פטור בלא כלום. חבורה חזקה למדי מתלכדת סביב בווין, וקרוב לודאי שיציקו לא מעט לראש הממשלה ולמיניסטר החוץ, בהתכנס הפרלמנט למושב הקרוב. יש סימנים המעידים, שגם חלק מן המפלגה השמרנית מתייחסת בבקורת לשיטות הממשלה; ונראה שמר צ’רצ’יל עצמו ישמיע דברים קשים. אמנם הדבר לא ישנה מאומה, אבל נשמח לקבל אמת־מידה אף בשביל דעת המיעוט בבריטניה. העתונות לא נתנה לנו הזדמנות לכך. זה לא כבר אמר עורך לונדוני חשוב: “עניני היהודים הם חדשות, אבל בעיני הציבור הכללי אינם בעיה”. והוא הוסיף בלי כונת זדון: “הציבור מעונין תמיד בפשע. אבל לא בפשעים בתורת בעיה”.

ד. ר. אלסטון

“הארץ”. 9.9.47

הילדים התנגדו בחירוף־נפש

בשעה 10 בבוקר, עם התחלת הפעולה ב“ראנימיד פארק”, פנו השלטונות באמצעות רמקול אל המעפילים בעברית, באידיש, בצרפתית ובהונגרית, בקריאה לרדת בשקט, כי אחרת יורדו בכוח על־ידי החיילים. תשובת המעפילים היתה – שירה אדירה של “תחזקנה”. רגעים מועטים אחרי זה הורדו מהאניה חולים אחדים על אלונקות, זוג זקנים וחמישה ילדים קטנים.

בשעה 12.15 עלו על האניה 340 חיילים בלוית משטרה צבאית, חבושים קובעי־פלדה ואלות גומי בידיהם. כמה רגעים לאחר זה הופעלו צינורות מים, שהזרימו זרם חזק על המעפילים במכלאות. קרוב לשעה 1 החלה ההיאבקות בין המעפילים והחיילים. אפילו אמהות עם תינוקות בזרועותיהן וילדים השתתפו בפעולה. כל מעפיל נסחב על־ידי חיילים אחדים, לעתים דרושים היו לא פחות מחמשה חיילים כדי להוריד מעפיל אחר.

*

המאבק נמשך גם לאחר שהורד מן האניה מרדכי רוזמן, אשר הבריטים טוענים כי הוא היה אחד ממנהיגי המעפילים. הוא הועלה לרציף על־ידי חמשה חיילים, כולו רטוב מהמים שהוזר רמו עליו ופניו מכוסים דם; הכרתיו מיד, כי נזדמן לי לשוחח אתו בפּורט־דה־בּוּק זמן קצר לפני הפלגת האניה, והוא אמר לי, כי בשום פנים לא ירד מרצונו הטוב בהאמבורג. הוא הועבר לקרון הרכבת ויתכן, שיימסר לרשות המשטרה הצבאית בתור אחד האחראים להתנגדותם של המעפילים. אולם ההתר נגדות נמשכה באותה עצמה גם לאחר שרוזמן הורד. היא נמשכה כשעתיים.

מרדכי רוזמן, מוותיקי אנשי השומר־הצעיר בפולין. עם פרוץ המלחמה עבר לוילנה והיה שם מראשי הפעילים בריכוז פליטי הנוער של השומר הצעיר. היה עם פליטי פולין ברוסיה הסובייטית וחזר אתם עם סיום המלחמה לפולין, משם עבר לבּוַריה והיה ממקימי תנועת השומר הצעיר ומן הפעילים המרכזיים בתנועה הציונית בגרמניה. היה ציר מטעם שארית הפליטה בבּוַריה אל הקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל. יצא עם מעפילי “יציאת אירופה” למסע הגדול – אל החוף.

*

בין קבוצות המעפילים ב“אושן וויגור” שהוצאו בכוח מתחתית האניה, היתה קבוצה של עשרים ילדים שיצאו מהאניה מתייפחים בבכי. אשה שליוותה אותם, היא המדריכה של הקבוצה, התפרצה בבכי קורע לב כשהחלה לתאר מה קרה לילדים בעת ההורדה בכוח:

– הם בעטו בנו והיכו אותנו באלות – אותי ואת הילדים, מפני שסירבנו לעלות על אדמת גרמניה. אחר כך סחבו אותנו בשערותינו מתחתית האניה. מה הם עושים האנגלים? – שאלה האשה מתוך יבבה חנוקה – ילדים אלה הם יתומים. אמותיהם ואבותיהם הושמדו בתאי גאזים, במשרפות ובמחנות הסגר על אדמת הארץ הזאת. איך יכולים האנגלים לעשות דברים כאלה?

*

מנגינות הרדיו, שהופסקו תחילה על ידי הקומיסר הבריטי האזרחי למחוז האמבורג לאחר הערת עתונאי, כי המוסיקה מזכירה למעפילים את מחנות ההסגר, חודשו שנית ונמשכו עד סיום הורדתם של מעפילי “אושן וויגר”. על־ידי הגברת קול הרדיו השתיקו את הדי המאבק בתחתית האניה לבל יגיעו לאזני העתונאים.

*

קציני הצבא הבריטיים נאלצו לשנות האחרון את תכניתם, לאחר שנתברר, כי המעפילים מ“ראנימיד פארק”, שהורדתם מהאניה צריכה היתה להתקיים לפי התוכנית רק מחר, יועלו גם הם היום. הדבר נודע לעתונאים בשעות הבוקר, כשהגיעו לנמל וכשסופר להם שכל מעפילי “אמפייר רייוול”, שמספרם הגיע ל־1420, כבר ירדו ללא כל התנגדות. בהודעה שנתפרסמה מטעם מפקד ההגנה באניה זו, נאמר, שהמעפילים באניה זו, אשר רובם הגדול, למעלה מאלף, הם ילדים ונשים הרות, החליטו לרדת ללא היאבקות. “אולם התגמול בעד העלבון ואיי הצדק המשווע שבהחזרתנו לבית הקברות הגרמני לא ייאחר לבוא”. המשפט האחרון הזה שבהודעת המעפילים של “אמפייר רייוול” לא היה מובן לעתונאים באותה שעה. פירושו נתברר לנו רק בערב, כשנודע לנו, כי חצי שעה לאחר שהמעפילים עזבו את האניה נמצאה שם באחת המכלאות פצצת־זמן מתוצרת ביתית, הפצצה הועברה למפקדת הצי בהאמבורג והתפוצצה לפני שהספיקו לפרקה. השמשות בכל הבתים בסביבה נופצו מהדף האויר. אילו התפוצצה בתוך האניה היתה בלי ספק גורמת לה נזק רב.

משה פרלמן

“משמר”, 11.9.47

מן התגובות בעתונות הצרפתית

סְפִינָה חוֹזֶרֶת

… שָׁם זְהַב חוֹף נִּצְנֵץ, חֶלְקָה מוּאֶרֶת. –

וְהַסִּפּוּן כֻּלּוֹ הוּצַף חֶדְוָה:

עוֹד דִּמְעָה, יָמִים רַבִּים נִשְׁמֶרֶת,

הִתְלַקְּחָה בָּעַיִן הָרְעֵבָה.

כְּאִלוּ צָלְלָה תֵּבֵל נחֱרֶבֶת, –

אַם וָאָח, עַד נֶצַח לֹא תִרְאֵם,

אַרְצְךָ צָפָה שָׁם, וְהִיא נִקְרֶבֶת.

לֵב אוֹהֵב אַחֲרוֹן – לַכֹּל שִׁלֵּם…

חוֹף זֶה כֹּה נִכְסַף, יִפְעָה נִשְׁאֶרֶת.

תֵּל נוֹבֵב מִכָּל אֵימֵי יְקוֹד –

רק צָעוֹד בְּרֶגֶל מְאֻשֶּׁרֶת

עוֹד עַל כִּבְרַת־חוֹל זֶה וְלִשְׁקֹט!

רַק הָרֹאשׁ, עָיֵף כֹּה, לְהַנִּיחַ

עַל יְצוּעַ אֶרֶץ זֶה חַמָּה,

וּלְנַעֵר אֲבַק יָמִים, לְהַשְׁכִּיחַ

כָּל חֶשְׁכַּת תֵּבֵל שָׁם נֶעֶרְמָה.

אַךְ בִּדְמֹעַ עַיִן מִתְפַּלֶּלֶת.

טֶרֶם עַל הַנֵּס הַד שִׁיר נָדָם –

שָׁם כְּלַהֲקַת כְּרִישִׁים זוֹלֶלֶת

מוּל סְפִינַת־שָׁלוֹם פָּתְחוּ לֹעָם.

שׁוּב לְיָם שְׁמָמָה אָפֵל נוֹעֶדֶת,

יָם אֵין חוֹף, אֵין סוֹף לוֹ, אֵין תִּקְוָה, –

מִי יַדְלִיק חָשְׁכֵּךְ, עֵדָה אוֹבֶדֶת.

מִי דִמְעָה יְמַצֶּה עוֹד, לֹא שְׂרָפָהּ?

לְלֹא נָתִיב, לְלֹא כּוֹכָב זוֹרֵעַ

נֶחָמָה, מוּל תְּהוֹם עוֹלַם–שַׁלְוָה,–

סְפִינַת־לַיִל שָׁטָה, וְיַרְכּוֹתֶיהָ

לוֹחֲכִים שְׁחוֹרִים גַּלֵּיִ־אֵיבָה.

יעקב פיכמן

שֶׁהֶחֱיָנוּ

בִּרְשׁוּת הָאִמָּהוֹת בִּסְפִינוֹת־הַיְסּוּרִים,

בִּרְשׁוּת הַתִּינוֹקוֹת, חֶרְדָּתָן תְּסוֹכֵךְ,

בִּרְשׁוּת הַמִּדַּפְּקִים עַל שְׁעָרִים סְגוּרִים –

אֶפְתְּחָה פִּי “שֶׁהֶחֱיָנוּ” לְבָרֵךְ…

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיָּמָנוּ גֶטוֹ וַרְשָׁה וְסִינַי,

מִשְּׁמַד וּמֵהֶרֶג פָּלִיט וְשָׂרִיד,

שֶׁהִסְעִירָנוּ וְזִעְזְעָנוּ לִפְנִים וְלִפְנַי

בְּלַחַשׁ הַקֶסֶם: “הַמְּדִינָה הָעִבְרִית”…

שֶׁצִּלְצוּל כֹּה תָּפֵל לוֹ, וְזוֹלוֹת הַמִּלִּים,

– וְחֶסֶד לְאֻמִּים כַּעֲלֵי הַקִּקָּיוֹן –

אַךְ אָזְנֵנוּ בוֹ שׁוֹמַעַת פִּרְקֵי הַתְּהִלִּים:

“בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן”…

וְאוֹרֵב עוֹד הָאוֹיֵב, וּמְקַטְרֵג הַשָּׂטָן,

הָמָן וַעֲמָלֵק, הַשְּׁרָצִים כָּל הַקֻּפָּה –

הֵם יִפְּלוּ מִצִּדְּךָ, עַמֵּנוּ הֶחָתָן,

בְּצַעְדְּךָ מֵעֲמֶק הַבָּכָא לַחֻפָּה!..

זוֹ חֻפַּת הַכִּסּוּפִים, תִּפְאֶרֶת הַכְּלוּלוֹת,

יְעָדוּךְ נְבִיאִים לָהּ וְחוֹזִים מֵעוֹלָמִים.

אֵלֶיהָ חָתַרְתָּ בָּאֵשׁ וּבַמְּצוּלוֹת,

עָלֶיהָ הֹרַגְתָּ כָּל הַיּוֹם בָּעַמִּים.

וְהָאָרֶץ – הַכַּלָּה, כּוֹכָבֶיהָ פְּנִינִים

יָגִילוּ בִּרְעָדָה – אוֹ אוּלַי הֵן דְּמָעוֹת?

וְשֶּׁפִי מִקְּבָרִים יַעֲלוּ הַשֻּׁשְׁבִינִים –

עֵינֵיהֶם כְּחוֹלְמוֹת תִּרְאֶינָה נִפְלָאוֹת.

ש. שלום

בַּמַּסָּע הַקָּדוֹשׁ

סְחַרְחֹרֶת רָאשִׁים וְעֵינַיִם לֵאוֹת,

מִטְעָן שֶׁל גּוּפִים רְצוּצִים;

כֹּה אִיְּמוּ הַדְּרָכִים לְחוֹף־הַפְּלָאוֹת

בְּמַחַץ סוּפוֹת וְחִצִים.

אַךְ הֵם מַפְלִיגִים לְמוֹרֶשֶׁת מִזְרָח,

יַבְקִיעַ גְּבוּלִים עֹז מִרְיָם;

יְפַלְּסוּ כָּל־סֵתֶר־נָתִיב לֹא נִדְרָךְ

בְּנֵכֶר יַבֶּשֶׁת וָיָם.

קְהַל גּוֹלֵי יַעֲקֹב, אַסִּירֵי אֳנִיּוֹת,

נַפְשָׁם עַל פִּגְיוֹן וְחֻדִּים…

חָקְקוּ בְּדָמָם: בְּנֵי מוֹלֶדֶת הֱיוֹת –

הַקֵּץ לְכִלְאֵי־נְדוּדִים!

מוּל תֹּקֶף חֲיָלוֹת וְרַהַב צִי־אוֹן

כִּי הֻצַּגְנוּ פָּנִים וָגַב,

בְּשַׁלְהֶבֶת שְׁבוּעָה לְנֵצַח־צִיּוֹן

דְּקוּרִים נַעְפִּיל וְנִשְׂגַב.

וְלוּ יִתְהוֹלֵל פִּי אֶלֶף הַצָּר,

גַּם אִם גֻּלְגָּלוֹת מֻתָּזוֹת –

הַמַּסָּע הַקָּדוֹשׁ לֹא עוֹד יַעָצֵר

מִנֶּגֶד לָאָרֶץ הַזֹּאת!..

אברהם ברוידס

מַהוּ חַג לְאֻמִּי

כִּי יִשְׁאַל אוֹתְךָ מִי:

מַהוּ חַג לְאֻמִּי? –

אַל תִּשְׁהֶה, סֵפֶר קַח

וְקָרָאתָ בּוֹ כָּךְ:

יוֹם שֶׁל חַג לָאֻמָּה זֶהוּ יוֹם בּוֹ נִצָּב

חֵיל עֶמְדָּה אַחֲרוֹנָה בַּמִּבְחָן הָעֶלְיוֹן

וּמַרְאָה כִּי הַצַּר בָּהּ יִשְׁבֹּר אֶת שִׁנָּיו…

זֶה יוֹם חַג לָאֻמָּה.

כָּךְ אוֹמֵר הַמִּלּוֹן.

וּמֹסִיף הוּא: זֶה יוֹם בּוֹ אֻמָּה מִתְמַלֵּאת

אֱמוּנָה בְּבָנֶיהָ

וּבוּז לְאוֹיְבָהּ.

זָהוּ יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ

בְּעֵינֶיהָ רוֹטֵט

הַנִּיצוֹץ שֶׁמֻּתָּר לְקָרְאוֹ גַאֲוָה.

וּמוֹסִיף הוּא: יוֹם חַג זֶהוּ יוֹם מְסֻיָּם

שֶׁהַשַּׁחַר בּוֹ קָם כְּתָמִיד אַדְמוֹנִי,

וְשָׁלֹשׁ אֲנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ מִיָּם

אֶל מֵימֵי מַסְפֵּנָה שֶׁל נָמָל גֶּרְמָנִי.

יַעַן חַג אֵינוֹ יוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגִּישָׁה

הַמְלָצַת מְדִינָה מְנֻמֶּקֶת כַּדִּין.

אֶלָּא יוֹם הַמַּרְאֶה כִּי אַנְגְּלִים חֲמִשָּׁה

יִצְטָרְכוּ לָאֱחֹז בְּכָל אִישׁ וְאִשָּׁה

אִם יִרְצוּ לְקָרְעָם מִמְּדִינַת־הַיְהוּדִים

וְלָכֵן, אָח וִידִיד,

כִּי יִשְׁאַל אוֹתְךָ מִי, –

כַּךְ עֲנָה לוֹ: יוֹם הַמְבּוּרְג

הוּא חַג לְאֻמִּי.

נתן א.