…ושבח אני את הפטריוטים שבעיר טשיקאגוֹ אשר באמיריקא, שלא חשבו הרבה ולא דברו הרבה ולא קראו עצרה ולא התאספו לאספות, רק מדעת עצמם המציאו את “הדגל הלאומי”. אמיריקא היא, כידוע, ארץ ההמצאות הפתאומיות. באמיריקא הכל אפשר. ובבוקר לא-עבות אחד המציאו את “הדגל הלאומי”: מגן דוד עם כוכבים. הם הולכים לשיטתם, כי “העת היא ממון”, ואין להמתין הרבה. העיקר הוא הדגל. ומכיון שיש דגל, ממילא תהיה גם מדינה.

והצדק אתם. ומתפלא אני מאד על אשר אנחנו עד עתה לא הגענו ל“חכמה” זו. תקופתנו עתה היא, כידוע, תקופת “השלטים”. לפני היה “התוך” עיקר והקליפה החצונית טפלה לו. לפנים היו חנויות גדולות, בתי-מסחר גדולים, – ו“שלטים” קטנים, כמעט בלתי נראים לעין. כעת נתהפך הסדר. כעת הקליפה, ההדור החצוני עיקר גדול, ו“התוך”… לאו דוקא. הנה תראו חנויות גדולות – סחורה בפרוטה ושלט במנה. בכדי ליסד בית-מסחר או בית-אוצר אין צורך עתה לא בכסף ולא בסחורה, רק כי תציג לראוה “שלט” גדול בשלל-צבעים ותדפיס “מודעה צעקנית” בהעתונים, – והכל מוכן ומזומן; כל השאר מעצמו יבוא. וגם בענין תחית האומה נחוץ… רק שלט יפה ומודעה צעקנית, דגל עם “כוכבים”, וכל השאר מעצמו יבוא…

ואם יש דגל עם כוכבים, כלום חסר עוד אלא… שיר לאומי. והנה בשורה באה בכתבי-העת, כי נדיב אחד נדב מכיסו חמש מאור מרק, בתור פרס למחבר השיר הלאומי באיזו שפה שתהיה: צרפתית, אשכנזית, רוסית, אנגלית, ואפילו עברית…

בקיצור, חביבי, הכל הולך וטוב בעולם היהודים: הדגל הוכן, וגם השיר יושר… לב עברי, מה תבקש עוד?

כן, גם שיר יושר… בטוח אני, כי השיר יושר, והממונים על הפרס לא יצטרכו לחכות הרבה. כי מי זה לא יחפוץ להיות משורר לאומי, וביחוד, מי זה לא יחפוץ להרויח חמש מאות מרק? אבל אחת אנכי ירא: כי מחבר השיר לא יהיה מבני העברים, והפרס של חמש מאות יפול בידי אינו-יהודי. הן ידענו, כי במקום שהיהודי נותן4 “פרנסה”, יתאמץ לתת דוקא לאינו-יהודי. היהודי מבקש מורה לבניו, ועוזר במסחרו, ואדריכל לבנות את ביתו, ורופא לרפאות את מחלתו, ועורך-דין להמליץ עליו – הכל דוקא משאינם בני-ברית. וקהלה עברית כי תבנה בית-חולים, או אפילו בית-הכנסת, וזכה בפרס בנאי אינו-יהודי.

ומדוע לא יבקשו גם משורר לאומי מבני הנכר? – לו נחוץ היה, כי השיר הלאומי יהיה כתוב דוקא עברית, היינו במודים כי המחבר יהיה דוקא עברי; אבל מכיון שהותר לחבר את השיר בכל שבעים לשון, קרוב הדבר בעיני, כי אינו-יהודי יזכה בפרס. ובעד חמש מאות מרק גם אחד מתלמידי שטקר יכתוב שיר כזה, ובמקום שהאדונים האלה נכנסים, מי ישים לב למשורר עברי? סופר עברי, אפילו הגדול שבגדולים, הוא וספרותו בלא הם בעיני אלופינו ואדירינו. וסופר מאומות-העולם, אפילו בר-בי-רב דחד יומא, אפילו סופר במסיק, אם רק כתב שתים שלש דלתות לטובת היהודים, חכים יתקרי, וכבוד וכסף ינחל מאת בני-בניו של אברהם יצחק ויעקב, ונכונים הם להשתחוות לו ארצה ולהתאבק בעפר רגליו…

בכלל, אומות-העולם יש להם מזל בעסקיהם עם ישראל. הנה אתרוגים. אתרוגי ארץ-ישראל הם בזול, ובקושי גדול יקנו אותם היהודים הכשרים. אבל בעד אתרוגי קורפו ישלמו במיטב כספם וישמחו עת ישיגום. יין ארץ-ישראל, הטוב והמובחר, רק בדוחק ואחרי מחשבות רבות יקנה אותו היהודי, והוא מפחד תמיד, פן יעלה לו ביוקר. ובעד “מים אחרונים” של “טוקיי ואיזמיר” ישלם בשמחה כמה שידרשו ולא יקפיד על המחיר. ועל כן אני בטוח, כי גם עסק ביש כמו הספרות העברית ותורת ישראל, לו נפלו בידי שאינם יהודים, כי אז עשו חיל והצליחו מאד…

הרי לכם, לדוגמא, הגבאות. בנוהג שבעולם, התמנות על הצבור תביא לבעליה, אם לא פרנסה ועושר, לכל הפחות כבוד ושם טוב. וגבאות – לא הא ולא הא. הגבאות תתן לבעליה, על פי הרוב, מכות-לחי, מריטת-הזקן, תלישת הפאות, חרופים וגדופים ומשפטים בערכאות… כמדומה לך, אין עסק ביש מזה, ובכל זאת, מכיון שנפלה הגבאות בידי אינו-יהודי, עשה עסק טוב והרויח.

במינסק היה הדבר. מינסק היא עיר גדולה ועתיקה ועיר “יהודית” לכל פרטיה. וכמובן, “גבאי” במינסק, כמו בכל תפוצות ישראל, הוא מדרס לחייטים, לסנדלרים, ובכלל לכל עז-פנים וחצוף בעדתו. הוא בידיהם כחומר ביד היוצר: אם יחפצו ימרטו את זקנו, ואם יחפצו יתלשו את פאותיו, כטוב לבם ביין יחרפו ויגדפו אותו סתם, בלי שום סבה, וסוף סוף גם ילכו וילשינו… ולא רק שאינו בטוח בזקנו, בפאותיו, בכבודו ובשמו הטוב, כי אם יש אשר לפעמים גם יסכן את נפשו. ומעשה בגבאי אחד, שנפל חלל על הבמה בבית ה' ומת על קדוש הגבאות. כי “בעלותו במוצאי יום-טוב הראשון (של שבועות) על הבמה, להכריז כי זמן תפלת שחרית מחר, ביום השני, תהיה בשעה הששית, קפצו אנשים – שהתקנאו מאוד בגבאותו – על הבמה גם הם והכריזו, כי זמן תפילת שחרית היא בשעה השמינית כמו שיחפצו הם, ולא בשעה הששית כחפץ הגבאי. ויהי הם עומדים ונדונים ביניהם, ואחד מן השנים פשט את ידו ויכה את הגבאי מכת-לחי, כנהוג, ויפשוט את ידו להכותו עוד. וישח הגבאי ארצה להרים מקל או אבן לעמוד בפני המכים (בית-המדרש מלא צרורות ואבנים, כי טרם נשלם בנינו). בין כה וכה, כאשר השח את ראשו, הכהו השני על לבו מכה גדולה, ויפול הגבאי תחתיו על מקומו מת ולא הוציא אף קול אנחה מפיו. עד מהרה חשו להביא רופאים, להשיב רוח חיים אל קרבו. אבל לשוא: מתים בל יחיו”. (“המליץ” 122).

ככה היא הגבאות במינסק, – ממש סכנת נפשות. וככה הם המתפללים בבתי-כנסיות שם. בשוק, ברחוב, הנם יהודים טובים, יהודים כשרים, יהודים של משי, רכי-הלבב ופחדנים נוראים: יפחדו מפני קול עלה נדף ולא יגעו לרעה גם בזבוב על הקיר; ובבית-הכנסת, בבית ה', הנם עזים כנמרים וגבורים כאריות – פשוט, גבורי מלחמה – ונכונים להכות באגרוף-רשע את כל הנוגע בכבודם המדומה. והגבאי הוא השעיר לעזאזל.

עוד יבוא היום והפסיכולוגיא הלאומית תבאר לנו את המחזה הזה: איה “מקור הגבורה”, שישאב ממנו היהודי החלש את כחותיו להכות ולפצוע, ומה פתרון החידה הזאת, אשר כבוא היהודי לבית-הכנסת נכון הוא תמיד למלחמה, לחלק חבלים באפו לכל עברים, ועל כל דבר קל נפל בבית-המדרש – מיד מכות ומהלומות. איך שיהיה, חפצתי רק לספר לכם, כי במינסק מכים את הגבאי עד יציאת-הנפש. ומוטב להיות נסיך באַרקדיא מהיות גבאי במינסק.

ובכל זאת, באותה מינסק עצמה, כאשר נפלה “הגבאות הארורה” ההיא בידי אינו-יהודי עשה עסק טוב מאד. ומעשה שהיה כך היה:

גבאי מבית-המדרש אחד מכר גבאותו לרעהו בעד… חצי הלוג יי“ש. אולם עד מהרה נחם הקונה על הקניה ולא עמד בדבורו ולא נתן את היי”ש. ושם באותו מעמד נקרה איש נוצרי משכני המקום, היודע לדבר יהודית כאחד היהודים, ויהי בשמעו את דברי האנשים ודבר משאם-ומתנם, ויציע למכור לו את הגבאות במחיר… לוג יי“ש! ויעתר לו הגבאי. ולא חשב הנוצרי מחשבות רבות, וימהר ויוציא מכיסו את הכסף אשר אמר, ויביאו יי”ש, ויתקעו כף, וישתו. ותקם הגבאות להנוצרי! כל השבוע עמד הנוצרי בפתח בית-הכנסת ויחכה לקראת השבת לעת קריאת התורה, לעמוד על הבמה אצל הס“ת לחלק לכל איש ואיש עליה כרצונו. וכה אמר הגבאי החדש: אף אם יתנו לי מלא ביתי כסף וזהב לא אחזור מקניתי. מציאה טובה קניתי, וגבאי אהיה בבית-המדרש הזה. “ויהי ביום הששי, וילכו וישאלו את פי הרב לתת עצה בדבר העסק היקר הזה, ותהי עצתו, שלא להתפלל בבית-המדרש טרם שיפייסו את ה”גבאי החדש” בדברים או בכסף, שיחזור מקניתו". (המליץ 118).

אחרית הדבר היתה, כי נגאלה הגבאות מידי הנוצרי בסכום הגון.

ומה, חביבי, האם לא יפה כל זה מאד? מצד אחד בית-אלהים נהפך לשדה-קטל, ויהודים נהרגים ונסקלים על קדושת הגבאות. ומצד השני – הגבאות בבית-הכנסת נמכרת לנוצרי במחיר לוג יי"ש, והוא עומד ומחכה, מתי יבוא יום השבת ויחלק עליות למכובדיו…

הגידו מה שתגידו, ואני לא מקרה בודד, כי אם חזות הכל אחזה בזה: פני הדור ומצב ההמון. מצד אחד יהרג על ערקתא דמסאני, ומצד השני – יחלל כל קדש; מצד אחד – אתרוגי קורפו דוקא עם פטמאות, בעלי המוסר עם “ראשית חכמה”, התנגדות עצומה לחבת-ציון, מפני שאין כל חו"צ מדקדקים במצות כדבעי; בקצרה, מצד אחד – “האורתודוכסיא” הקשה כאבן, שלא תחפוץ לזוז ממקומה אפילו כמלא-השערה; ומצד השני – קרירות נוראה לכל תנועה לאומית, הפקרות משונה וחלול כל דבר שבקדושה, באופן מגונה מאד. לא במינסק לבד יקרו מקרים כאלה, כי אם בכל אשר נפנה נחזה כזאת. וכפני הגבאות במינסק כן גם, למשל, פני הרבנות בחמעלניק.

חמעלניק קטנה ממינסק. מינסק היא עיר-הפלך בליטא, וחמעלניק, כמדומה לי, היא עיר-המחוז בפלך פודוליא. ואם זכתה מינסק לשם בגבאיה, הנה תתפאר חמעלניק ברבניה.

“הרבנות מטעם” בחמעלניק באמת מצוינה היא. רגילים אנחנו לראות כתר הרבנות בראש רופאי בהמות, עוקרי שנים, תלמידי בית-ספר, עוזרי-הרקחים ויתר בעלי “האומניות החפשיות”. ובכל יום אנו שומעים: בעיר פלונית נבחר “לרב מטעם” מר פלוני העוזר בבית-המרקחת, ובעיר אחרת – מר אלמוני, שגמר בשנה זו ביה“ס הריאלי, וכדומה. אבל כי תבא לעמוד על הבחירה בעיר קטנה כמעט אוניברסיטה שלמה לכל מחלקותיה, כזאת לא שמענו עד עתה, זולת בחמעלניק. וכה יספר הדבר סופר “הצפירה” מעיר הזאת: “בירח אפריל התאספו אנשי העדה בלשכת פקידות העיר, לעיני פקידי המקום, לבחירת רב מטעם-הממשלה בעיר הזאת. על הבחירה עמדו: העורך-דין המושבע מ.ד., הדוקטור מ.פ., הרוקח ש., החכם-חרשים ק. ועוזר-הרוקח ד. בין התחבולות השונות אשר השתמשו בהן הקנדידטים להטות אליהם את לב בוחריהם, השתמש הרוקח ש. בתחבולה חדשה, אשר לא שערוה הרבנים מטעם עד כה. הוא נסע אל הצדיק מ”סקווירא” ויקבל מאתו מגלת-ספר כתובה אל קהל מעריציו בחמעלניק, ובה פקודה בדבר קדשו, כי יבחרו רק בו, בהרוקח ש., ולא יתנו לכל זולתו להבחר בכהונה זו. מובן מאליו כי התחבולה הזאת, אשר שלם בעדה ה' ש. במיטב כספו, הועילה לו לקיים בידיו את משמרת הכהונה ויבחר ברב דעות גדול".

דברים קצרים, אבל ברורים. הרוקח נסע להרבי. הרבי צוה – ויבחר. פשוט וטוב.

ומה דעָּתך אתה, חביבי, על הבחירות ההן? – האם לא תתפלא על העשירות הרוחנית אשר לנו, כי בכדי להבחר לרב בעיר קטנה כזו, נתאספו: עורך-דין מושבע, דוקטור, רוקח, חכם-חרשים ועוזר-הרוקחים… מלומדים ככוכבי השמים לרוב. אם ידעו כל המלומדים האלה מעט עברית – אינני ערב בדבר. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא – מעט “חוצפא”, וזאת יש להם בודאי, לכלם, אפילו לעוזר-הרוקחים, במדה הדרושה; אך יתר מלכולם ישנה חמדה גנוזה זו, כמובן, להרוקח ש. בעצמו ובכבודו. הרוקח הזה, כנראה, הוא בעל כשרונות, וחשב ומצא, כי מוטב להיות רב לבני עדתו, מאשר להכין להם שמן קיק ואבק הפרעושים. ותחת להמציא תחבושת ל“יבלת הרגלים” או סממנים לגדול השער, המציא תחבולה פשוטה מסוגלת לרבנות.

בודאי לא ידע הגוי דמינסק את התחבולה הפשוטה ההיא. כי לוא ידע אותה, לא היה צריך לקנות את הגבאות ביי"ש, אלא היה נוסע להרבי ומביא פתקא לחסידיו לבחור דוקא בו…

איך שיהיה, הרוקח דנן הוא בודאי בעל-כשרון, ומובטחני בו שיאריך ימים על כסא רבנותו, הוא ובניו אחריו, ואם בן אין לו וירשה בתו את רבנותו.

בתו – סלקא דעתך? – התהיה כזאת בישראל?

תהיה ותהיה, חביבי! הטרם תדע כי הרבנות בישראל – לא לבד הרבנות מטעם, כי אם גם הרבנות “הרוחנית” – עוברת עתה בירושה מאב לבן וגם לבת ולחתן? אם התורה מחזרת על אכסניא שלה – יש בזה מחלוקת, והדבר מוטל בספק גדול. אבל הכל מודים, כי הרבנות עתה מחזרת על אכסניא שלה. ובעיני לא יפלא מאומה, אם הרב הממציא תחבולת הרבנות, הרוקח ש., ינחיל את רבנותו לבתו. אם תוכל להכין אבק של פרעושים וסממנים לחולי-מעים – מי יודע? – אבל “רב” בקהלתה בודאי תוכל להיות לא פחות מאביה, וגם היא תוכל לנסוע להרבי ולקחת פתקא ולעשות כל שאר הדברים שנחוץ לעשות בענין זה… וכבר ראינו ברוך השם בשנים האחרונות הרבנות עוברת בירושה מאב לבן ולבת בכרכים יותר גדולים מחמעלניק, – ואין דבר, עולם היהודים כמנהגו נוהג. כמעט שהיה הדבר למנהג אצל הרבנים, כמו אצל “היהודים הטובים”, כי הבן ינחל כסא אביו, ואם בן אין לו, ןירשה בתו את מקומו.

לפנים בישראל היו גם כן רבנים גדולים ומפורסמים וחביבים על העם, וגם הם פרו ורבו, ובודאי היו להם בנים וחתנים; ובכל זאת המה לא בקשו “ירושה” בעד בניהם, ואם בקשו – לא נתנו להם. כי חסרו לנו אז פרנסים “רחמנים” ורכי-הלבב, שלא יוכלו לראות בצרת היורשים. אבותינו היו, כנראה, אבירי-לב, ובמקום שנגע הדבר לכבוד התורה ועניני הרוח, לא ידעו רחם. רב גדול שנפטר והלך לעולמו, לא הושיבו את בנו על כסאו אחריו, כי אם בקשו גדול אחר במקומו; בקשו ומצאו. כי ערי התחום, ביחוד ערי ליטא הקטנות, מלאות תורה על כל גדותיהן; ישנן ערים קטנות מאד, ובהן רבנים גדולים אדירי התורה. הרב בעיר קטנה עתותיו בידו, טרדותיו מעטות ויש לו פנאי לעסוק בתורה. העירות הקטנות הן באמת בתי-מדרש לרבנים, ומהן תצא תורה. כי מכיון שבא הרב לעיר גדולה, הרי הוא קנין הקהל, ואין לו עוד פנאי ללמוד תורה לשמה. ובכן לוקחו הרבנים האלה, מהעירות הקטנות אחר כבור להערים הגדולות. ואנחנו כולנו הלא נדע את סדר “המסעות” של הגאון המנוח, חביב האומה, שנפטר לפני שלש שנים: ויסע מ“ראש”, עיר מצערה מאד, ויחן בברשזאן, ויסע מברשזאן ויחן בנשוויז, ויסע מנשוויז ויחן בנאוואהרודוק, ויסע מנאוואהרודוק ויחן בקאוונא! וככה היה סדר המסעות של כל יתר הרבנים הגדולים והמפורסמים בזמנם. כולם התחילו את רבנותם בעיר המצער, בערי השדה, ולוקחו אחרי כן לכרכים הגדולים. וכה יכול היה אז הרב הגדול בעיר קטנה לשקוד על התורה בלב סמוך ובטוח, כי סוף הכבוד לבוא. הוא סבל הרבה וחי חיי צער, ולעת זקנתו בא על שכרו. לא כן עתה. מפני יקרא דשכבי ומפני הרחמנות תעבור הרבנות בערים הגדולות בירושה. והרבנים הגדולים בעירות הקטנות אין להם כל תקוה לעלות לגדולה. כי איכה יעלו, וכל הרבנים בערים הגדולות יש להם יורשים, שינהלו את הכסא אחריהם.

אנכי הנני יהודי פשוט, אינני רב בישראל ולא אפיטרופוס לאורייתא. אבל בראותי, כי רבנינו עוברים בשתיקה על הענין הזה, בעוד שהם מתאספים ומוציאים “קולות מהיכל” ומרעישים עולמות וקורעים שמים על דברים שלא היו ולא נבראו, ואולי גם לא יבראו, – בראותי זאת, לא אוכל להתאפק מלשאול אותם: מדוע המה מחשים? – הטרם יבינו, כי יש בכח סבל-הירושה הזה לערות את הרבנות עד היסוד? הטרם יבינו, כי בכח ירושה אחת כזו להשפיל את כבוד התורה הרבה יותר מעשרה “בתי מדרש לחכמת ישראל”, אשר אותם הם יראים מאד? כל תקפה וגבורתה של הרבנות היו – הכחות החדשים שבאו לה תמיד מתוך העם. ההתחרות מצד הלומדים וקנאת סופרים הן הן שבראו את הרבנות בתמונתה הישנה, אשר, בכל חסרונותיה ומגרעותיה, היתה טובה ובריאה וחזקה ועמדה על בסיס נכון וקיים, וכבודה היה תמיד חדש עמה. ועתה נשתנה הסדר. הרבנות הרחיקה מעליה את “ההתפתחות החפשית” ותהי מעין “יהדות טובה”, עוברת בירושה מאב לבן. אם מוכשר הבן לזה או אינו מוכשר, עם עטרתו הולמתו או אינו הולמתו – הוא יהודי טוב, “פרי צדיק”, וזכות אבותיו מסעיתו וצדקתם עומדת לו. ואולי עוד גרועה הרבנות מ“היהדות הטובה”. כי תחת אשר “היהדות הטובה” עוברת בירושה, לכל הפחות, לבנים ולנכדים, הנה הרבנות החלה לעבור בירושה גם ל“בנות”, ביחוד לבתולות. רב כי ימות ובת בוגרת לו, ועברה רבנותו לבתו, ואת אשר תבחר היא – הוא הרב.

בודאי, מצד ההדור החיצוני, דבר גדול עשו בעלי “שיטת הירושה”. אם בחירת הרב תהיה בידי הנשים, ביחוד בידי הבתולות, אין ספק שתתוקן הרבה “חיצוניותם” של הרבנים, ולא נראה עוד תורה מפוארה בכלי מכוער, כמו שראינו עד כה בהרבה מגדולי התורה המפורסמים… אבל אם תתוקן גם פנימיותה של הרבנות על ידי המנהג הזה – אפונה מאד.

וכבר היה מעשה באחת מערי הנגב, שמת רבה, ותקם הירושה לבתו הבתולה. ותנאי התנו ראשי העדה את הרב החדש, שיקח את העיר יחד עם “הבתולה”, ואם בעל אשה הוא, עליו לגרש את אשתו. ותהי מחלוקת בעיר, כי נמצאו אנשים שטענו: וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ומה להרב ולהבתולה? אבל כל דבריהם לא הועילו, ובעלי שיטת הירושה נצחו. והאברך אשר בחרה בו הבת – הוא נבחר גם לרב.

ומכיון שנעשתה ההתחלה הטובה בעיר הגדולה ההיא, כבר נמצאו מחזירים בשיטה זו גם במקומות אחרים. ורב כי ימות בעיר והשאיר אחריו בת בוגרת, תחת לתת מחיה למשפחתו ונדוניא לבתו – יתנו את “הרבנות” במקום נדוניא. ובימים האלה קראתי ב“המליץ”, (נו' 141) מודעה מאת ראשי עיר “חאלוי”, פלך מינסק, לאמר: “הננו מודיעים ברבים, כי אחרי שברנו הגדול, בהלקח מעל ראשינו אדוננו מורנו ורבנו… זצ”ל, בעשרים ושבעה לירח סיון זה, גמרנו ואסרנו על נפשנו, כפי שהוכרז בו ביום מטעם שלשת הרבנים שבאו לספוד לו ולחלק את הכבוד האחרון, לבלתי קחת לנו רב טרם נשוה את הרבנית שתי' וכי דין קדימה לרב שיקח את העלמה בת רבנו ז“ל לו לאשה, כחפץ רבנו ובקשתו לפני מותו. וע”כ להוי ידוע למרנן ורבנן די בכל אתר ואתר אשר: א) לא יהינו לגשת לקחת משרת הרבנות בעירנו, יכבדו וישבו בבתיהם. ב) כל הראוי לאותה אצטלא ועטרת הרבנות הולמתו והוא בחור, אלמן או גרוש, שתוכל בת רבנו להנשא אליו, יאבה לשלוח לנו העתקות נאמנות מהסמיכות שסמכו עליו גדולי דורנו, וכן תעודות מגידות תהלתו מאנשים מפורסמים, יחד את תולדותיו בקצרה, ואת אשר נבחר ונקרב נשלח אחר כבוד לקחתו לראות ולהראות. הנדוניא, לבד איזה מאות רו“כ, גם כס ההוראה בעירנו… למלאות מקום מורנו המנוח ז”ל.

המודעה הזאת היא כלה “כפתור ופרח”, אחת מהמודעות של “סוף המאה” בתחום המושב. בודאי, דבר גדול עשו מנהיגי העיר ופרנסיה, במה שגמרו בדעתם ואסרו אסר על נפשם לבלי קחת רב אחר, טרם ישוו את הרבנית וימצאו לה מקור בטוח לפרנסתה. ברוכים יהיו בעד לבבם הטוב. אבל האם לא מצאו אמצעים אחרים, זולתי לתת נדוניא את כסא הרבנות בעיר? ביחוד אבקשכם, חביבי, לתת לב להדברים המעטים האלה: “ואת אשר נבחר ונקרב נשלח אחר כבוד לקחתו לראות ולהראות”. התבינו: לראות ולהראות!

מספרים, כי באמיריקא, המנהג בקהלות שונות, אשר כל רב העומד להבחר, עליו לשלוח מקודם, מלבד תעודותיו וסמיכותיו, גם את תמונתו הפוטוגרפית לעזרת-נשים. ואם לא ימצא חן בעיני הנשים, לא יוכל לעמוד על הבחירה. והאם לא ב“אמיריקא” הננו גם אנחנו? – נשוה נא בנפשנו: הנה בא “רב-חתן” לעיר היתומה, והוא גדול בתורה ומוסמך להוראה. הוא מוצא חן בעיני העדה והעדה בעיניו. אפס, כי… “חוטמו” לא מצא חן בעיני הבת. ואז – בגפו יבא ובגפו יצא… או כי, להפך, אין בו לא תורה ולא חכמה, אבל הוא בחור כארזים ומצא חן בעיני העלמה היורשת – והוא יבחר לרב… או אבל העדה מצאה חן בעיני הרב, והרב בעיני העדה, וגם בעיני העלמה ישר הדבר, כי הכלה לא מצאה חן בעיניו הוא… ועוד הפעם נשארה העיר בלא רב, כמו שבאמת היה הדבר באותה “עיר הנגב”, אשר הרבה עמלו ויגעו טרם עלתה בידם לאחד את “הרבנות והאישות”, משאלות העיר ומשאלות הבתולה… כי באו רבנים גדולים וטובים, גדולי ההוראה, ולא נתקבלו, מפני סבל הירושה.

ועוד יתאוננו הרבנים על כבוד התורה שירד, וכבודם כי גלה מהם! לשוא יתאוננו. הם בעצמם אשמים בזה, כי עשו את תורתם ורבנותם קרדום, מסחר ועסק וירושה לבניהם ולבנותיהם.

והמכשלה הזאת תחת ידי הרבנים הגדולים בערים הגדולות. מהם יצאה הרעה תחלה ונתפשטה אחרי כן בערים הקטנות. כי כל אדם, אף אם גדול הוא, סוף-סוף רק אדם הוא, יליד-אשה, בשר-ודם, ואוהב את בניו וחפץ בהצלחתם, ואהבתו אליהם תקלקל את השורה, ובתום לבבו ידמה, כי אין טוב מהם ואין גדול מהם בתורה, ומדוע לא יירשו הם את כסאו אחריו? אבל לפנים, בעת אשר כבוד התורה היה גדול מאד והתורה בעצמה חביבה ויקרה, היו המנהיגים והפרנסים חומה עליה, ולא ותרו על כבודה מאומה. הם ראו כבוד הקהלה בזה, שיושב על כסא רבנותה רב וגאון מפורם, חד בדרא. והרב ידע את קהלתו, כי לא יותרו על כבוד התורה והרבנות, ועל כן לא נסה גם לבקש את הירושה לבניו. ואם היה מבקש, לא היו הפרנסים, בכל הכבוד אשר רחש לו לבם, ממלאים את בקשתו. לא כן עתה, אשר כבוד התורה ירד, ופרנסי הקהלה אינם מחבבים אותה כלל. על כן הנם רכי-הלבב, אסתנסים גדולים ובעלי-נמוס מאין כמהם. ואם הרב יבקש, ומה גם לפני מותו, איך אפשר לבלתי עשות רצונו? – מעט תורה פחות או יותר – אין רע; הקהלה תשאר קהלה והכל על מקומו יבוא בשלום.

כה יורד כבוד התורה מטה מטה. הרבנות הרוחנית כבר עומדת על מדרגה אחת עם הרבנות מטעם; שניהם לא יכבדו עוד על פי העם, ורק ע"פ ההרגל וכמו באונס עושים להם רב. ובת-קול יוצאת מחורבות הר חורב ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי – אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!