ליד עריסת בנה הצעיר שרה האֵם הצעירה על הכותל העתיק, אשר תחתיו טמון, באֵפר ובעיים, עברוֹ הגדול של העם.

התינוק הקשיב רב קשב. אחר שמע את השיר בחלומו, ומתוך שינה שר אותו, בלי־נשמע קולו.

ימים עברו, מסביב לבית התחוללו סערות וסופות. הילד כבר מלמל עם אמו את דברי השיר, בלי הבין אותם. אך הגיעה השעה – והבין.

בלב נפוֹג ענתה האם על שאלותיו הראשונות. עין בעין ראתה: בנפש הילד ניצתה אש הזעם והיגון.

דמעה גדולה, כבדה, נתלתה בעינים השחורות. זמן רב היתה תלויה נוצצת ושלמה על הריס הארוך – ונשרה.

לים היגון של העם.

לרגלי הכותל הישן.

 

חלק ראשון    🔗

פרק א'    🔗

עם קבוצת־החלוצים השמינית יצא אביגדור גן מעיירת מולדתו, לעלות לארץ־ישראל. חמישה במספר יצאו, ולא הרחק מגבול רומניה נעצרו מפני החשד. שני זקיפים של הצבא האדום הוליכום אל משמר הספָר – ודאי ליריה. היו אז ימי־אימים.

אחד החיילים, גרמני לבן־ריסים, לא חדל למצמץ בעיניו מפני אור השמש, מלא־חימה – כאילו על שום כך שהוא ממצמץ בעיניו – והוא מנבל פיו בקללה נמרצת ברוסית רצוצה; השני אך חייך, בהרעידו את זוית פיו השמאלית. היה לו איזה פס על שרווּלו, מעין סימן של ממוּנה. קשה היה להבחין מאיזה עם הוא. אבל בדרך הוברר הכל. הגרמני קיבל מאה רובל בכסף רוֹמַנוֹבי וקופסת־גפרורים, ושילח אותם לנפשם. חברו השתתף בענין זה חנם אין כסף. הוא לבדו ליוה אותם הלאה, עצר בדרך אכר ועגלתו וציוהו להוביל את האסירים. אף הוא עלה וישב בעגלה, פניו מפיקים אִיוּם, רובהו בידו וחפיסה תקועה בקיפולי שרווּלו. ככה הביא אותם שוב עד קצה הגבול, ועוד באותו הלילה עבר עם האסירים יחד את הדניסטר על פני הקרח, דרך־המים החדשה לארץ־ישראל, ארץ שאיפותיו של חייל זה מהצבא האדום…

מהעֵבר הרוסי ראו אותם והתחילו יורים אחריהם. גם מהעֵבר הרומני ענו ביריות. היה ליל חושך ואפלה. הם התרוצצו בלי דעת נפשם על פני הקרח. מישהו נאנח. אי־שם נבקע הקרח. הם רצו ולא הביטו אחריהם. על החוף הרומני, באחת הפחתים ביער, התאוששו וראו – והנה הם חמישה, כאשר היו בצאתם! איש הצבא האדום נעדר. לאחר שלושה ימים, בעיירה הבסרבית, נודע להם כי הומת ביריות.

זה היה דמם הראשון בדרך לארץ־ישראל.

אחרי־כן התלבטו חדשים רבים ברומניה: המשרדים הציונים לא הסיעום ממקומם. לסוף הביאו אותם לתורכיה, אל מושבה יהודית נידחת. שם שוב נעצרו שבועות רבים בתוחלת ממושכה. איזה נייר של מה־בכך עדיין לא הגיע, איזה רשיון מיוחד לכניסה לארץ־ישראל עדיין לא נתקבל. הם לא יכלו להבין זאת: רשיון־כניסה למדינת היהודים – להם, לחלוצי־ציון!

נוסף על כך הרעבון. במושבה כלכלו אותם בצמצום, במזון צמחוני, ורבים מה כה נרזו והתאווּ לבשר, שהתחילו ללכת אל היער הקרוב לצוד ציד. היער התורכי דמה מאד ליער האוקראיני: רזי, מהוֹדד וירוק כמוהו. שם היו יצורי־בשר לרוב, אבל רגליהם קלות מאד, וכנפיהם קלות עוד יותר… והחלוצים, ברדפם אחריהם אפילו ברגל יחפה, לא יכלו להשיגם. אך במהרה נתגלתה שם בריה אחת, אטית למדי בשביל הציידים האלה, אלא שזמן רב בחלה נפשם בה. מין צב שחור, גדול, בעל ארבע כפות וראש אפור קטן שבשעת סכנה היה מתחבא כרגע תחת השריון השחור. יהודי שגדל בבית שומרי־דת תבחל נפשו ביחוד בבריות המחביאות כפותיהן וזנבנבן. אבל מהרה גבר עליהם הרעב: אייזיק, חברו של אביגדור, הביא צב אל הקסרקטין! הוא מצא פעם בלוח־תלש כי מרק־צבים מאכל תאוה הוא, אין כמוהו.

אייזיק הרתיח מים וניגש לעשות את מעשהו מתוך שלוַת חירות מוגזמת לעיני חבריו, אבל רובם מיאנו להביט מחמת מיאוס.

אביגדור התעצב מאד. הוא ראה עד כמה הונמך מצב־רוחם של החלוצים, מחמת צער, מחמת פקפוק, מחמת רעב. מעט־מעט חדלו הויכוחים הסוערים על נושאים נעלים ותחתם התגלעו קטטות וסכסוכים של מה־בכך.

לא אחת אמר אביגדור בלבו, בשמעו את החשבונות הפעוטים האלה:

– אכן, נראה לי כי מנת־בשר יש לה השפעה גדולה על רוח האדם!

אביגדור חשב תחילה, כי אייזיק אינו אלא מתלוצץ מתוך שעמום, ואת הצב ודאי שלא יאכל. אך הנה רוּתחו המים, הצב מוטל רגליו למעלה, הכל מתרחקים ממנו בצפצוף של גועל־נפש. אייזיק לקח סמרטוט וקרב אל הצב…

אביגדור ניגש אליו, ופניו חיורים:

– זו נבלה! הרף! – והלך מעמו.

אייזיק רק הביט אחריו בצחוק. נשארו רק אלה שהסכימו עמו. הצבים אינם יכולים לצעוק: ס – ס – ס – וחסל. השריון הקרני הוסר על־נקלה והצב נעשה כאפרוח תמים.

הוציא אייזיק את קרביו של הצב, הדיח אותו, מלח את בשרו יפה. שאלוהו:

– למה אתה מולח אותו?

– מה השאלה? כדת ישראל! – ענה אייזיק.

– את בשר הצב?

– את בשר הצב! שעה תמימה יהא מוטל במלח, כמנהג אמי.

היום ההוא יום־היתולים היה להם בהֶסגרם הקודר. עד שעה מאוחרת בלילה לא פסקה חוּכה מפיהם על דבר המליחה אשר מלח אייזיק את הצב כדת ישראל. אולם דוקא מפני מליחה זו נתרצו רבים לבשר הצב. ביום השני שבקו שלושה צבים חיים לכל חי לשם המרק השמן.

אייזיק אמר לאביגדור:

– תכונת נפשך כשל יהודי קרתני. במה נופל הצב מן האפרוח? הצב שותק? אין לו קול? אבל לשם איזה שד צריך אני לקולו?

אביגדור הסתכל בפניו, ואייזיק אמר כמצטדק:

– לאפרוח דם סומק… הוא מפרכס… הצב נפטר מן העולם בלי טרגדיות יתרות: צולל לו במצולה הרותחת בלי צריחות ובלי היסטריה. לבי לצבים תמיד.

– גם בארץ־ישראל?

– ומדוע לא?

מוזר: מהיום ההוא נתקררו קצת היחסים שביניהם. אבל כשבאה סוף־סוף אניה לקחתם, נשכח הכל.

בלא עצב עזבו חניה זו שישבו והתענו בה ימים רבים. הם הלכו אל הנמל בהמון עלז, עם תרמיליהם, עם מיטלטליהם הדלים.

לאייזיק היתה רק שמיכה ישנה, שארית הפליטה מכל רכושו אחרי ירחי־טלטולים רבים. אביגדור נשא בידו את הארגז הקטן, שלקח אתו מביתו. עוד נשתמרו בו חפצים שאינם עלולים לבלוֹת בדרך רחוקה: “סידור” של סבא, תצלומים, קווּצה שחורה כרוכה בנייר־סיגריות, מוצנעת ואיש לא ידע.

האניה היתה קטנה, מלוכלכה. שש מאות נפש מילאו אותה על כל חוֹריה, עד אפס מקום לעכברים.

החמישה ישבו גם על הסיפון שבת יחדיו, חבורת עיירה אחת. הם תפסו מקום ליד צפירת הקיטור. סידרו את צרורותיהם והתכוננו למשכב־לילה. היום נטה לערוב. התעוררות של שמחה לבשה את כולם: נדמה, זהו מַעברם האחרון לארץ־ישראל. שב אליהם מצב־רוחם הראשון. כל תקוותיהם אשר נואשו מהן בירחי־נדודיהם, שבו אליהם ביתר עוז וביתר נועם. בעיניהם התנוצץ האושר והידים הונחו בחיבה על כתפות החברים כבימים ראשונים.

השמים היו גבוהים והכוכבים צמירים, כאילו נפחה בהם הרוח. אבל רוח לא נשבה. הים היה שקט, אפל, ושחורה מלילה היתה רעמת העשן, שריחפה מעל לאניה.

הסיפון היה מלא וגדוש אנשים שישבו צפופים כל־כך, שהמַלחים הרומנים היו צועדים ביניהם זהיר־זהיר. בפינה מרוחקת, ליד חרטום האניה, ישבו הנערות בחבורה מובדלת, כממלכה בפני עצמה, ושרו לפני שינה את שיריהן הישנים, שכבר הוּשרו מאה פעמים ובכל־זאת הם מעוררים. אייזיק, כמובן, נטפל אל הנערות וקולו הגברי, ספק בּאַס ספק בּאַריטון, פוֹרר את קולות הנערות, כאניה זו שמפוררת את מי־הים הרדומים. נערות, וביחוד נערות שרות, משכו אחריהן את אייזיק אדום־הלחיים.

את אביגדור נצר הקמיע, המוצנע בסידור הישן – הקווּצה השחורה. אפשר שהנערות התענינו בו ביותר מפני שהתרחק מהן.

ליד אביגדור ישב מנשה, עגול־פנים וכסוּם־ראש. זה היה בחור שקט ושתקן, ואף הוא כבן עשרים. גם אחרי טלטולי שנה תמימה עוד היו כל מחשבותיו נתונות לביתו, מהרהר בהוריו, בקרוביו וברבבות אחים ואחיות בגולה. חבריו ידעו את חולשתו והיו מלגלגים עליו תכופות. טוב היה לו עם אביגדור: זה לא לגלג! מנשה, כשהתרגש, היה מחליק בידו את סמרת שערו, מגביה את גבות עיניו ומביט למרחק, כאילו רואה את הדבר שהוא מדבר עליו. בכל שעה משעות היום יכול היה להגיד מה נעשה עתה בבית.

– עתה הביאה דבורה אחותי מהחנות קמח סולת לשבת; הן היום יום חמישי!

– ומה עוד? – שואלים שנַים מבני־העיירה פה אחד.

– מה עוד? – הוא שוחק שחוק נחת וחיבה – אמא סורגת גרב… אין לה פנאי להביט – “עין” אחת מן הסריגה נשמטה… ובלי הביט היא גוערת: “לכי והשיבי את הקמח לחנונית! שחור הוא כעפר!”

מנשה מספר וסיפורו מבדח. הוא צוחק וכל השומע צוחק עמו. רק אביגדור אינו צוחק. הוא נשען על עמוד הברזל, רואה אף הוא דבר־מה במרחק האפל של הים.

הכל שקעו רגע במחשבות, שהו בבתיהם, ראו את אמותיהם.

אך הנה אייזיק הולך וקרב. מזמר, פוסע בין השוכבים, מחליף מלים אתם. אומרים לו:

– הוי, לאט לך! לא צב כאן לפניך!

– חבל! – הוא משיב – הצב עדיף מעכוז שכזה!

– עלול אתה, מהיכא תיתי, לזלול אפילו עכוז – עונה הבעל־דבר ומתהפך.

– מהר, מהר, החביאהו: גם בשר חזיר אני אוכל… – הוא צונח לבין החברים, גונח כזקן ורוטן:

– נלאיתי לשבת אתן, – הוא רומז בראשו לצד הנערות – מצטפפות לציבור אחד ומתחמצות! באלף נערות מי יתעניין!

הכל מקשיבים לשירה המשתתקת. עוד רגע היא מתלקחת בניצוצות מבהירים – וכבה. ים וכוכבים. ובאניה פליטה קטנה של עיירה זו, שבה נשתמר, נתחסם רצון העם.

אייזיק – מקומו אצל אביגדור. כך דרכם מימי ילדותם. אותם קושרת לא רק העיירה מולדתם, כי אם גם הגימנסיה בעיר נמירוב, ספסל משותף, חדר משותף ונסיעות־יחד הביתה בימי החופש.

בעיירתם היו הם הגימנזיסטים היחידים. שאר הנערים התיחסו אליהם בהתנכרות, וגם עתה עוד הורגש הדבר במקצת. אף־על־פי־כן הרי היו שני החברים שונים מאד זה מזה. הצב… כן, גם הצב יכול היה להעיד עד כמה הם שונים זה מזה.

נודע כי מחר יגיעו ליון. אביגדור, הוא ביחוד מתענין בזה. השמות העתיקים של יון הגיבורית – אתונה, אקרוֹפּוֹל – מביאים אותו לידי התרגשות. אייזיק יודע זאת. הוא לועס פרוסת־לחם עם שוּם ומתבונן בחשאי אל חברו.

– שלושה ימים תמימים נעמוד שם – אמר אייזיק – אפשר לתוּר את כל ארץ יון.

אבל מיד מתברר, כי לא יניחו לאיש מהם לעלות על החוף, מפני שהם רוסים־בולשביקים. כולם מתמרמרים מאד: כלום רוסים הם? כלום בולשביקים הם? עד מתי תמשך האִולת הזאת?

– פשוט – אנטישמיים! עושים את עצמם כלא יודעים להבחין בין חלוץ ההולך לארץ־ישראל ובין בולשביק! יורקים אנו על יון שלהם! נתקיים בלעדיה: משנים קדמוניות היתה קן לצוררינו המרושעים ביותר!

כך צווח אחד מחמשתם, בֶּני הנלהב, ומאיים באגרופו מול יון לא־נראית, העטופה בערפילי לילה. זמן רב אין החבורה נרדמת. משכּרת אותם אפלת הלילה, התהום השקטה למטה, התהום המכוכבה למעלה וקרבת המולדת העתיקה הנכספת. עוד שעה ארוכה משוחחים עליה, ושוב עליה, ברוסית, באידיש ובלשונה של מולדת זו, בעברית.

בּני מתישב ליד אביגדור ומניח את ידו על כתפו. אביגדור מסב פניו מול חברו והם מביטים זמן רב איש בעיני רעהו מקרוב. כה עלולים להביט רק אנשים צעירים מאד.

– נגיע, נגיע שמה, אביגדור! – שניהם מחרישים שעה ארוכה ומהרהרים בכל אשר עבר עליהם עד עתה ובעתידם הצפוי להם: מַעפּל, שירה, אושר.

וסמוך להם התעורר ויכוח חם: וייצמן או אוסישקין? והדברים ארוכים, כמוהם כנאומים שלמים; הוזכרו הרצל, פינסקר, הועלו גבורי ישראל מימים קדמונים. הלילה מסך רוח שכרון במוחות הצעירים.

– שמע, אביגדור, מה אלה דוברים! – אמר שמריה, בתפשו את אביגדור בשרווּלו: דרושה היתה התערבותו בויכוח. – שמע מה הם אומרים על וייצמן!

אביגדור הקשיב, ואמר:

– אנו היהודים כך דרכנו תמיד; אנו דנים לכף חובה את עסקנינו.

וכמהורהר הוסיף:

– כוח גס זר לרוח עמנו. את הכוח נניח להם: הם צריכים לו, כי חיים הם על חרבם. ואנחנו – אנחנו דורשים בשם הצדק. זהו – וייצמן.

מישהו שואג בקול:

– ז’בוטינסקי נתן אומר ויופיעו שלושה לגיונות! רב לנו לבקש רחמים ולהטיף מוסר! אנו צריכים לכוח גס, כדי שגם אותנו סוף־סוף יכבדו במקצת.

מרחוק נשמע הקול, הידוע לכל אנשי האניה, קולו של אברהם זמיר:

– אוסישקין – גאוה. אוסישקין – זה הוא מכבי!

אייזיק האזין לכל הדעות האלה, וכשהכל עיפו ונשתתקו אמר בקצת גמגום, בכוונה להגביר את הרושם:

– ו…מ־ד־דוע החז־זיקו אותנו כל האנשים הגדולים האלה זמן רב כל־כך בקסרקטינים? ומד־דוע רעבנו כל־כך?

– צבים! צבים! – קראו לו מסביב. ואייזיק הוסיף בקול טרגי:

– בגדינו ונעלינו בלו, כיחפים היינו. כלום כך נאה להיראות לפני בחורות ארץ־ישראל?

– אל תתעצב, אייזיק, נערות ארץ־ישראל פיקחות הן, מבינות דבר! רק את שערותיך גזוז, שהרי דומה אתה לכומר.

מנשה העביר בנחת את ידו על זיפי שערו:

– מוטב במכונת־גזיזה!

הכל התפזרו ושכבו על משכבותיהם. השתלטה מלכות השינה. האניה הילכה כעל שדה חרוש. הפנסים התנועעו לאִטם. חבלי־האניה חרקו. רק שנַים ליד הפנס עוד שוחחנו בלחש – אביגדור ובּני. עיניהם נוצצו: הם ראו לפניהם את השדות הירוקים של הארץ, אשר אליה הוליך אותם הלילה.

המפקד שב מן החוף, קרא אליו בתנועת־אצבע בחור אחד תכול־עינים שדיבר צרפתית, ומסר על־ידיו לקהל הנוסעים:

– דעו לכם – אמר – כי שם בפלשתינה שלכם הרג רב בין ערבים ויהודים.

– הרג?!

– כן, אלפי חללים.

פרק ב'    🔗

כרגע קמה דממת קבר. השמועה הנוראה הדהימה ודכדכה את כולם. אחר התעשתו, נצנצו מחשבות, הושמעו מלים בודדות, מחוסרות קשר, מחוסרות טעם. המלים הלכו והתמזגו לשאון־אימים. בקילוח דק נוטף בכי הנשים. אין מוצא! הים מסביב, וליד המדרגה שוטרים יונים. החלוצים התרוצצו על הסיפון, רגשו, בכו, איימו. נולדה החלטה ראשונה: הָחֵש!

שנַים, אייזיק ועוד אחד, ניגשו אל הקברניט ודרשו מאתו שיצווה לעקור עוגן ולהפליג מיד. הקברניט, כמובן, סירב. אז הופנה הזעם לצד זה:

– נכריח את האנטישמי הזה לעקור עוגן!

הוצעו הצעות שונות: טלגרמות לוייצמן, לבלפור, לוילסון. שביתת־רעב. התקוממות.

אביגדור אמר:

– האניה הולכת ונטענת, העבודה בעצם תקפה. כיצד יכולה היא להפליג?

הוא דיבר בנחת. לא הרים את קולו, אבל כולם נשתתקו. הוא הרגיש בזה פתאום ונבוך קצת. בכל־זאת הוסיף:

– עלינו לנהוג בחכמה. עלינו ללמוד היות חיילים.

– כן־כן־כן! – קראו בקול מסביב. אייזיק עמד על יד חברו והביט עליו בחיוך: מלה חריפה כבר היתה מוכנה על לשונו.

פתאום יצא מתוך הקהל בחור זה המכוּנה דגלן. אכן משהו צבאי היה במראהו: שׂפם מסולסל־קצוות, כובע־חיילים מהוּה מאד, שמוט באופן מיוחד לפאת הראש, ומכנסיו מטולאים, אבל בכל־זאת גיזרת “גאַליפה”. אף אמנם היה דגלן, שרת בחזית הגרמנית וקיבל שני אותות־גיאוֹרגי על מלאכת־ריגול. הוא אחז בידו איזה עתון אמריקאי, ובהושיטו אותו לאביגדור, אמר:

– קרא! בין כה ובין כה, יגייסו אותנו בפלשתינה מיד.

זה היה מוצא! צריכים ללמוד להעשות חיילים, חיילים מצוינים שכמוהם עוד לא ראתה עין – נאים לארץ־ישראל! ושתי מלים רוסיות חזרו אחריו גם אלה שלא יכלו לדבר רוסית:

–военнЫй строй! (משטר צבאי).

הדגלן פסע אל מקום פנוי אצל המטבח. הכל עשו לו דרך. אחריו צעדו אביגדור, בּני, מנשה ושמריה. אייזיק הלך לאִטו מאחוריהם, שקוע בהרהורים. דגלן עמד, אביגדור הזדקף, ידיו על ירכיו כמו בשעת שיעור ההתעמלות בנמירוב.

– כך, כך? – שאל בלחש את דגלן, והתיצב עם חבריו בשורה.

דגלן אך קרץ בעיניו לאות הסכמה. אייזיק עמד מן הצד, ידיו בכיסי בגדו, מושך שפתיו כמעט. פתאום נתן דגלן עיניו בו, תפסוֹ בכתפיו והעמיד אותו בשורה. איזייק לא התנגד. הוא זקף לאט את כתפיו הרחבות, הוציא את ידיו מכיסיו, ניער את ציצת ראשו, חייך לאור השמש הבהיר, שסינוור את העינים, וביטא: ובכן? אחר־כך, על פי הרגל ישן, עמד אצל אביגדור, בהדפו את בּני הצדה.

השורות הסתדרו. דגלן התמהמה עוד כאילו המתין לדבר־מה. הכל חיכו לפקודתו בקוצר־רוח. התחילו מתלחשים והוא עודנו מביט ומכווץ את גבות עיניו. פתאום עבר עליו שינוי מוזר: הוא ננער, כאילו רעדה אחזה את ידיו, את רגליו ואת כל גופו, כרגע הכל נתאבן בו. קומתו כאילו גבהה, קצה כובעו השמוט הצדה נזקף וגבתו השמאלית הוגבהה. אתו יחד התמתחו כל העומדים בשורה וגם אלה שעמדו עוד חבורות־חבורות מן הצד מחוץ לשורה. דגלן קרא במין קול חדש:

– דוֹם! מי שהיו סגני־אופיצרים ושרי־עשרות, שלוש פסיעות קדימה!

הוא לא טעה: שלושה יצאו והקישו בעקביהם. רב־החובלים דוּמם הביט אליהם מעל דוכנו.

מעתה לא הורגש עוד בעבור הזמן. עד שעה מאוחרת בלילה נמשכו התרגילים. עם שחר השכימו, קפצו על רגליהם וחזרו לעבודה. כבר הישירו ללכת רגל ברגל, ארבעה־ארבעה בטוּר, לילה היו מחליפים את אנשי המשמר בכל שתי שעות. סטודנט־רופא לימד את הנערות לאגוד אגדים לחבישת פצועים. שני בחורים יודעי עברית תרגמו את דבר הפיקוד לעברית. טרודים בעבודתם, כמעט שלא הרגישו בצאת האניה מן הנמל. וכשהפליגה האניה בים התחילו עובדים את עבודתם ביתר אומץ ושקידה, ולא השגיחו במנין הימים.

ופתאום הגיע הלילה האחרון!

הם ערכו טקס קפדני: כיצד יפגשו את הפקיד הציוני, כיצד יעלו על החוף, כיצד יכנסו לתל־אביב.

השמים התחילו מתבהרים. הלילה צלל במי הים הזועפים. מרחוק נראה חוף ארץ־ישראל. נשמע קול הפקודה. כולם קפצו והתחילו מתכוננים בחפזון. הידים רעדו ולא יכלו לקשר את הצרורות כראוי; דיברו בלחש ונמנעו מהביט איש בפני רעהו.

משמאל נראו חולות צהובים רצופים, וכאותיות מבהיקות על גבי קלף שנתכרכם מרוב ימים השׂתרעו עליהם הבנינים הרחוקים.

– תל־אביב? – שאלו בקוצר־רוח.

– תל־אביב!

מימין הלך והתבלט נמל יפו: הר, מגדל בנוי עליו, בניני חוף. פתאום זרחה השמש מבעד להר. הים נתמלא תכלת ודם. יפו נשקפה אליהם כחידה סתומה.

בשורה צפופה עמדו החלוצים, נועצים את עיניהם בארץ המתקרבת.

לדגלן לא היתה משקפת; הוא הביט בעד כף־ידו שהאהיל בה על עיניו. רגליו היו עטופות לפפות חדשות ומתניו חגורות חגורה חדשה עם אבזם מבריק.

– סירה! – קרא דגלן בקול מפקד והידק את שיניו עד כי בצבצו כעין חבורות בלחייו.

איש גבה־קומה, כחוש, אדום־פנים ואדום־צואר ארוך, עלה במדרגת האניה. לא, כי יוכל אדם לעשות כן! לעבור על שורות אלה העומדות כקפואות, על דגלן שהתמתח כמיתר, ולא לשעות אליהם!

הוא נכנס עם הקברניט אל תאו ואחרי רגעי־מספר יצא משם ועקבו נתקל בסף, לרגע חשׂף שיניו, זרק מבט לאחוריו וגם לצד החלוצים בעין אחת קרה, אפורה־בהירה. הסירה חזרה. הקברניט הודיע: מפני מאורעות־הדמים לא ניתנה רשות לחלוצים לרדת אל החוף.

העתונים העברים כתבו:

– עם ישראל לא ישכח לעולם את המעשה הזה של אנגליה ושל הנציב היהודי. שש מאות חלוצים נידחו מהחוף הנכסף, השליכו אותם הימה כדי לעשות נחת־רוח לפורעים ולמרצחים. זה הוא אחד ממעשי־הרשע האכזרים ביותר שנעשו לעם ישראל מעולם.

ארץ־ישראל הולכת ונעלמת מן העין, והחלוצים עודם עומדים, עיניהם נעוצות באופק המתרחק ובוכים כילדים בלי הכּלם. אחדים מהם קופצים אגרוף מול השמים, הים, הקברניט.

– כיצד נהיה הדבר? – שאל פתאום שמריה והכל סביביו הקשיבו לדבריו בתמהון: – יותר משש מאות איש אנחנו, ובא האחד ונשמענו לו! – הוא הביט תמה סביבו – מדוע לא עלינו על החוף? מה היו עושים לנו?

דגלן קרץ בעיניו: – להם מכונות־יריה! שש מאות כדורים ברגע אחד…

– ולוּ כן – נשמעו קולות מסביב. – ולוּ גם מכונות־יריה!

דגלן משך בכתפיו: – זה ענין אחר! הוא חדל להיות מפקד, ואף את הלפפות הסיר ואת חגורתו עם האבזם המבריק.

– הוי, אתה, דגלן! משטר צבאי! – נאנח הסיפון כולו מלב כבד אחד. – משטר צבאי!

הוחל להתישב במקומות הקודמים, ובגללם התחילו לריב, להתקוטט. אביגדור העמיד את ארגזו, ישב עליו והוריד ראשו לארץ. אייזיק קיפל את שמיכתו בקפדנות ומלמל: – הנה הראונו את ארץ־ישראל!

– בבקשה ממך, אייזיק, חדל! – אמר אביגדור והסב את פניו מנגדו.

מנשה הביט בעינים פעורות למרחק: – ובבית חושבים כי כבר בארץ־ישראל אנחנו עובדים בשדות הירוקים.

הכל הביטו אליו וחיכו מה יגיד עוד, אבל הוא לא דיבר דבר עוד.

בפנות היום השני הודיע הקברניט, כי אין לו במה לכלכל אותם: לא הרשוהו להכין צידה. אין זאת כי שיקר. יכול היה להתעכב בבירות ולהשיג אוכל. אבל האניה נחפזה ואָצה להחזיר לתורכיה את הנוסעים שאין שכרם אתם.

החלוצים כבר אכלו את שארית הלחם, הצנימים ומיני מזונות שהיו להם. התחיל סחר־חליפין. שעון קטן, טבעת, סדין – כל אלה ניתנו למלחים בפרוסת לחם. אבל מהרה תמו גם אלה.

אייזיק שוטט מר וזעף על פני האניה. פעם בפעם היה מעמיד את הקצינים העוברים על פניו ומדבר אליהם, אבל הם חדלו לענות לו. ביום השלישי בערב גילה אייזיק חבילות בצלים בתחתית האניה. הכל הזדקרו עליהם. גררו את הבצל כצנון, אכלו אותו במלח, שתו עמו מים חמים. אבל מהרה תקפה אותם סחרחורת והקאה. לסוף בחלה נפשם בבצל ולא רצו אפילו לנגוע בו. רק אייזיק היה מוצץ עוד בצל גדול.

כולם חלשו מאד. עיניהם שקעו בחוריהן ועור שפתותיהם נצרר ונתבקע. על פי חוש טבעי היו שוכבים ישנים, אחדים דמדמו.

דגלן כיסה את פניו בכובעו וישן. עתים נשמעה נחרתו המוזרה, כאילו הוא נחנק. מנשה הסיר את הכובע מעל פניו. דגלן פקח עינים דולקות, זקף ראשו ושאל בקול צרוד: – כבר?

ובטרם נענה נפל שוב על משכבו הקשה, פניו הוריקו כעשב נובל וגלגלי עיניו נהפכו ונראה רק הלובן שבהן. חבריו נבהלו וחשו לעזרתו, אבל במה יכלו לעזרו? רצו אל הטבּח, הגישו לו הפעם חגורה עם אבזם מבריק… הביאו כוס יי"ש קטנה.

הכל נדם מסביב לדגלן. הסטודנט־הרופא כרע אצלו על ברכיו ושפשף את לבו. אביגדור נפנף במטפחת על פניו. אביגדור עצמו היה חיור לא פחות מדגלן, רק שפתותיו היו אדומות כדם; הוא נשך אותן בחזקה. שתי נערות, חבוקות, עמדו ובכו.

מן היי"ש אדמו פני דגלן והוא פקח את עיניו.

– שכב, שכב! – קראו אליו. הוא הביט, הביט, והצטחק מבויש כאשם.

– מה, מה הוא מדבר?

דגלן לחש דבר־מה באזני אביגדור.

– בחזהו נשאר כדור מזמן המלחמה – ענה אביגדור בקול קשה, ונפל על פניו ארצה. לא יכול להתאפק עוד.

– שתה, מעט מים – אמר אליו שמריה – כך. עתה שכב, הרדם. השינה טובה לך. כבר אנו הולכים וקרבים. אחד המלחים אמר לי כי נגיע הלילה. נשוב אל מאורתנו!

שאר שלושת חבריו עמדו מסביב לו מחרישים, מביטים אל עיניו הקודחות. אייזיק לא יכול עוד לשלוט ברוחו ואמר בקול רם:

– עתה, כת ליצנים, תהיו כולכם זוללי־צבים!

שעות רבות כך שכב אביגדור, פניו כלפי השמים. נקודות שחורות רחשו בתכלת, נצנצו, התמזגו, השמים החשיכו. עפעפיו כבדו כעופרת ועצמו את עיניו. כבדה וקשה היתה השינה כדרך ארוכה. אנשים, פרצופים, מלים. ארץ־ישראל. אבל ארץ־ישראל היא בבית אביו שמעון גן, בחדר־האורחים. בחדר אפלה, קשה לראות את ארץ־ישראל. וכאן רוזה’לי, אחותו הקטנה, לוחשת באימה ומורה באצבע עליה. היא עמדה וגבּה מופנה אליו, ברקים אלכסוניים, כמטר אש, הבדילו בינו ובינה. לפניה על החלון שני נרות קטנים, היא מדליקה אותם. הקיץ. לבו – כצפור שנלכדה. האח, מה טוב! שמים וכוכבים! והיא איננה…

– אבל מי היא? למי הדליקה נרות?

ופתאום חלף לעיניו חוף ארץ־ישראל, כאשר ראהו – עם קרן־שמש ראשונה. ובאנחה פרצה מפיו:

– ארץ־ישראל!

פרק ג'    🔗

רק מקץ שלושה חדשים באה הקבוצה השמינית לארץ־ישראל.

אחרי הרג־מאי 1921 נתרוקן בית־החלוצים ביפו. על הקירות נראו עוד נתזי דמם של חלוצים. הוחל לאכסן את החלוצים בתל־אביב, באוהלים על שפת הים. בשורה ארוכה, מחנה גדול, נטיו אז האוהלים, במקום שעכשיו יורד רחוב אלנבי אל הים.

החמישה תפסו אוהל מיוחד ואליהם נטפל ששי – דגלן.

הקבוצה השמינית הגיעה לתל־אביב בבוקר, ומיד ירדו לרחוץ בים, כיבסו את הכבסים, וערומים חיכו על שפת הים עד שנתיבשו. תיכף לבואם נהפכו לארצישראלים גמורים: הסירו את כובעיהם הבּלים והלכו בגילוי ראש, רק למנשה חסר־השער לא היה הדבר נוח, ואף הדגלן בלי כובעו הצבאי כאילו חדל להיות דגלן. פשטו גם את ה“פּידז’אַקים”, הפשילו את השרווּלים, פיתחו את צוארוני כתנותיהם… בבת־אחת נעשו נאים ונקיים יותר.

את ארוחת־הצהרים אכלו במטבח החלוצים. גם פה ליד השולחן ישבו בני־העיירה שבת־יחד, ואביגדור הרגיש את עצמו כמו באותם הימים שהיה בא אל בית הוריו בימי החופש: הכל מוכן לפניו – ארוחת־צהרים, מיטה, אוהל, תל־אביב… לא היה לו חשק לדבּר עם חבריו, שיחתם הפריעה אותו. יחידי שוטט ברחובות תל־אביב, שהיתה עוד קטנה בימים ההם. בזהירות נשא בלבו את שמחתו החרישית הראשונה אחרי הדרך הקשה. בא עד בנין לבן גדול, אשר הכירוֹ מיד – הגימנסיה “הרצליה”. הוא ניצב ליד השער – איש לא נראָה: עת החופש. עמד, הרהר, העלה זכרונות. צר לו שכבר עברה עת הלימודים, אך כרגע תיאר בנפשו שדה ירוק, והוא – הולך אחר המחרשה. לבו רקד משמחה, הוא עצם את עיניו והתמודד כחתול צעיר; עוד מעט ויצא לעבוד בשדה – בשדה עברי בארץ־ישראל!

נשא את רגליו והלך הלאה. בכל מקום פגש מכרים מחברי הקבוצה השמינית: כולם – עיניהם נוצצות, פניהם נוהרים. הוא ניגש אל שדרת עצים ירוקים והכיר גם אותה: שדרות־רוטשילד! כך ראה אותן בתמונות. זה־כבר, זה־כבר הרחק־הרחק… והנה הוא יושב על ספסל בצל אילן. הלב לוחש:

– שלך! שלך! בעוד אתה שם, בנמירוב, היו מכינים לך כאן. עכשיו תהא אתה מכין לאחרים.

על המדרכה מנגד נראָה חלוץ כמוהו, אבל מקבוצה אחרת, ניגש אל ברז, שׂם את פיו תחתיו ומתחיל לשתות. גם אביגדור ניגש אחריו אל הברז והתחיל לשתות מים לצמאו. נפתח חלון, אשה זקנה הציצה מתוכו. אביגדור נבוך, לחלח את כותנתו, וכאשם ביקש סליחה.

– אין דבר – צחקה הזקנה בהביטה על כותנתו הלחה.

– כמה טובה זקנה זו! באמת, הורטבתי כטפשון.

הוא חזר וישב על הספסל מול השמש לייבש את כותנתו על לבו. הזקנה לא נראתה עוד בחלון, והוא עוד הוסיף לשאת עיניו שמה. נכסף להיות בבית־משפחה, שיש בו אב, ובן כמוהו ואחות כרוזה’לי. זה כמה זמן לא היה בחוג משפחתי!

בחלון נראתה נערה. שלחה בו מבט כלאחר־עין ונעלמה. מיד נשמע קול פסנתר. לצלילים הראשונים נרעד וקם, אך מיד חזר וישב ונתמסר להם, ונפשו התנשאה עמהם הרחק מזה.

פסקה הנגינה. על הספסל תחת העץ ישב החלוץ אביגדור גן, נשען על המסעד ומכסה את פניו בכפות ידיו.

בקצה השני של הספסל ישב אדם, לא נודע מתי ניגש הנה. לבוש היה כחלוץ, אבל מראהו לא כמראה חלוץ. הוא נדמה צעיר לימים, אבל מסביב לעיניו כבר עלו, כמעט ניכרו, קמטי חכמה.

– מנגנת יפה – אמר האיש.

– מנגנת? – שאל אביגדור וננער:– כן, כן, טוב מאד. זה זמן רב לא שמעתי מוסיקה.

מרחוק נראו אייזיק עם שתי נערות מן הקבוצה השמינית. מרחוק הכירו את אביגדור והתחילו קוראים לו. בלי חמדה קם אביגדור ממקומו; הוא רצה לשבת מעט עם האיש הזה.

– שלום! – ענה האיש לאביגדור והעמיק להביט לתוך עיניו כרואה את המתרחש בנפשו. – להתראות! – הוסיף והושיט לו את ידו.

פני אייזיק עמדו מחום, והוא מחה בשרוולו את הזיעה מעליהם.

– נורא הדבר! – אמר לאביגדור – מי יוכל לעבוד בארץ כה חמה! – הוא הסתכל בפני חברו בעין חדה – אתה משונה היום!

– פניו מאירים כנר של חנוכה – אמרה מלכה בהירת־השער. – התוָדית אהבה, אביגדור?

היא העיפה בו מבט כלאחר־יד, בזקפה את הגבה השמאלית הלבנבנה.

– בבית ההוא ניגנו יפה כל־כך – אמר אביגדור כמהורהר.

– מי? מי? – התענין אייזיק.

– נערה שם, בבית ההוא.

– אַ – אַ! מה אני אמרתי! – קראה מלכה כמנצחת.

– אוֹ־אוֹם… זה מעניין! בבית ההוא, אתה אומר? צריך לזכור.

הנערה השניה, צפורה, התרגשה על מקומה בקוצר־רוח ואמרה ברוגז:

– נלך! מה חֵפץ לעמוד בשמש!

– נלך, צפורה – נגע אביגדור בידה והלך אתה. הוא ריחם על נערה זו, כי ידע רגשותיה העמוקים לאייזיק, שלא חס עליה ועתים גם התל בה. למה שׂם לבו לבית הזה? למה הכאבתיה? – הוא פנה אל צפורה: נו, צפורה, מה תל־אביב בעיניך?

צפורה לא ענתה מיד. כמוהו הקשיבה גם היא למה שדיבר אייזיק בצחוק למלכה מאחוריהם. אביגדור חש על גבו את מבטה של מלכה, והדבר הזה הרגיז אותו.

זו לא הפעם הראשונה. הילוכה (“מרסלייזה”, היה אייזיק אומר על הילוכה), עיניה הכחולות, הצוחקות, דרכה לגשת קרוב־קרוב אל איש עד כדי שירגיש את תנועת שמלתה – את כל אלה היה מגנה מאד ומשתדל להתרחק ממנה. היא ראתה זאת – וכעסה.

אביגדור לא יכול עוד להתאפק והפך את פניו אליהם. בעינים הכחולות התלקחו הניצוצות הידועים לו. היא נתנה על פניה מסוה של צחוק:

– א־ביג־דור! כמה אתה מצחיק היום!

מצב־רוחו הקודם חלף. הוא הלך וכעס, עליהם, על עצמו, על מלכה, שהניחה את ידה על כתפו.

המחנה נרדם. אביגדור יצא מן האוהל ושכב על החול. היה ליל חושך וחום מחניק. הים גילגל בעצלתים אל החוף גל לבן מבהיק. מרחוק נראתה תל־אביב עליזה, משחקת באוֹרוֹת. נישאו קולות. מרחוק נדמה, כי שמה התאסף המון חוגג, שם מנגנים, שרים, והכוכבים משקיפים מלמעלה וקורצים בריסיהם השחורים. אביגדור הביט והרהר. ביום הראשון הזה כבר הספיק לראות ערבים ומבטיהם צורבים, פקידים אנגלים ומבטיהם מתיזים איבה ובוז, שמע על שני חלוצים שנרצחו שלשום סמוך לשערי תל־אביב.

הוא לא הספיק עוד להקיף ולהבין כל אלה; אבל הדברים הדאיגוהו, טרדוהו מהרהוריו הפיוטיים על החיים החדשים במולדת. פתאום נדמה לו שהים שקט ומתוכו עולה כוח צר ואויב. תוקף את תל־אביב… בבלי־דעת הפנה את פניו. הים גילגל באדישות גל גבוה – עד השמים. כמחנה עצום לבן השתרעו האוהלים בחשכת הלילה ובדממתם נדמה לו גנוז כוח גדול ועקשני, אשר יקום וילך אל השדות הקודרים, המקיפים את תל־אביב, וימלא אותם קולות צהלה ושמחה ויגרש את דממתם המבשרת רעה. הוא לא הרגיש בקרוב אליו בּני.

– תוּף, כמה הבהלת אותי!

– איני יכול לישון – אמר בּני והתפרקד בעונג אצל אביגדור. – השמים הללו! דומה, גבוהים הם מכל מקום שבעולם. ואתה, מה, אביגדור?

אביגדור לא ענה מיד. בּני, כאילו הבין מראש את מענהו, הוסיף:

– והנה אייזיק אינו מרוצה! חם לו, רואה אתה. והאנשים אינם מוצאים חן בעיניו!

– ואתה? – שאל אביגדור. בּני, שכוּב על גבו, הורה באצבעו על כוכב רחוק.

– אני – דיבר לאט – לי טוב פה. כמו בבית. אבל… יודע אתה? כל הזמן נדמה לי, שעדיין זאת לא זאת…

– מה – לא זאת?

– כיצד אומַר לך? עוד לא ארץ־ישראל! עוד רחוקה היא מפה. אי־שם – אולי בירושלים. מצחיק, אין זאת? – הוא התרומם וישב. ישב גם אביגדור.

– לא מצחיק כלל. – הרהר מעט והוסיף: לא, לא מצחיק, בּני.

וחרש־חרש, כמקשיב לרחשושי לבו, התחיל לשיר את השיר הישן שנשכח למחצה, שיר אמו על הכותל הישן שעל מרומי ציון: “מן האבנים דמעות העם תזלנה”…

– הלאה! – קרא בּני בקוצר־רוח – שירה!

– אינני זוכר.

שניהם נשתתקו, הרהרו. פתאום נסר קול חדש בחלל העולם.

הקול כאילו מלמעלה בא והמית הים אליו לא הגיעה. רגע ריתת מעל לראשיהם ואחַר נישא אל המרחק האפל.

– המוּאָזין קורא את המוסלמים לתפילה – לחש אביגדור.

דוּמם ישבו והקשיבו לקול המוזר, המסתורי, שהלך והרחיק, עד שנדם ונמוג בדממת הלילה.

– אביגדור,– אמר בּני בלחש – היודע אתה מה שם קוראים הערבים ליהודים? – “ילדי מתים!”, השומע אתה?

– זה כינוי נורא! – ענה אביגדור.

– יהודי ספרדי הגיד לי זאת היום – בּני – אבל, אין דבר! הם עוד יראו אילו ילדי מתים אנחנו.

כשהקיץ אביגדור היה הים אפור, מקומט. שחפים ריחפו על פניו, מציצים לתוך המים כמו לתוך ראי. בּני, שישן ליד אביגדור, גם הוא מראהו אפור, פניו כפני מת, וגם החול והאוהלים אפורים היו. בעומק הרקיע עוד הבהיק פלח קטן של הירח.

– גשם ירד – הרהר אביגדור, אבל נזכר מיד כי בארץ הזאת עוד רחוקים ימות הגשמים. הצטחק, התמודד, החליק בידו את החול הצונן והתחיל לחשוב על היום הבא לקראתו.

ראשית כל – פקודת אבא: לסור אל ה“ועד” (העיריה). לפני שנים רבות, אך יזמו לבנות את תל־אביב, שלח כסף לארץ־ישראל לקנות לו מגרש בה. עתה, בצאת אביגדור מבית הוריו ללכת לארץ־ישראל, ביקשהו אביו להוָדע מקום החלקה ולגדור אותה.

– אתה בעצמך תגדור את החלקה, וזאת תהיה ראשית עבודתך בארץ־ישראל.

מחשבה זו גררה אחריה מחשבות אחרות. כך שכב עוד כרבע שעה, וכשהביט מסביב לא הכיר עוד את המקום האפור. השמש יצא על יפו, השמים הכחילו, הים ניעור, המחנה הקיץ.

סמוך השתרע הים הלָטיף, הקריר. בצחוק ובקול תרועה פרצו אליו הבחורים, פרוֹץ ועבוֹר איש את רעהו, כאילו לא היה בו מקום די כולם.

אחרי שתית התה, כשהתכוננו ללכת איש לעסקו, ראו והנה איש זקן, בעל קומה ממוצעת, הולך וקרב אל האוהלים, דורך בחול ברגל שמאלית ומנופף ידיו כמו כנפים. הוא ניגש אל הבחורים והתחיל להסתכל בפניהם בעיון רב. עיניו מעומצות, חיוכיות, אבל חדות! ומלמל כמו לעצמו:

– כמה זריזים הם! מזורזים!

– זריזים, לא כן? – השיב אייזיק בעברו על פניו. הזקן תפסוֹ בידו:

– עמוד נא רגע! אינך רוצה להחליף אתי דברים אחדים?

– נו? – שאל אייזיק, עומד ונוער בלוריתו הרטובה. הזקן שאל:

– הנה אני צופה ומביט, אולי אמצא ביניכם מישהו מעיירתי?

– מעניין לדעת איזוהי העיירה שלו?

– העיירה שלי? – ענה הזקן בשאלה אף הוא והחיוך חלף מיד על פניו. – השמעתם מימיכם, כי יש עיירה בעולם וסורוקינו שמה?

– סורוקינו! – נשמעו קולות. מסביב לזקן התאסף קהל. כל חמשת בני סורוקינו כבר ניצבו כאן, ובראשם מנשה, נרגש כולו.

– קינדרליך,– קרא הזקן, תופס בשתי ידיו את הידים המושטות לו – בנים חביבים, מי איפוא אתם? מהרו והגידו לי! הן זה עשרים שנה מיום שיצאתי מסורוקינו. ואז אתם כולכם, במחילה, עדיין עושים בחיתוליכם. מי אתה? – פנה אל מנשה: – לא, לא, אל תגיד דבר: אני בעצמי אכיר. אתה, נראה לי… כן, כן! אתה בודאי מבית חיים קוגל!

– בנו של חיים! – ענה מנשה בקול רועד.

– של חיים קוגל! – קרא הזקן בשמחה. – הבית השלישי! בחדר אחד למדנו – הוא החזיק במנשה, כמתירא פן ישמט מידו, ואותה שעה חקר ושאל את האחרים. – ואתה, חוטם סולד? בודאי… בנו של נוח נוּדל!

– בנו – ענה בּני ועיניו רטובות, לוחץ בחיבה את ידו של הזקן,– ומי אתה, אדון?

– מי אני? אני משה טבצ’ניק. לא שמעתם? ודאי כבר שכחו בסורוקינו את משה טבצ’ניק, אָח־חה־חה, שכחו!

– לא, לא שכחו – ענה אביגדור: – אבי היה מזכיר תמיד את אדוני וגם ציוַני למצוא אותך בארץ־ישראל.

הזקן מצמץ עיניו כנגדו רגע: – אביך? אין אני מבחין משום מה… מי הוא איפוא אביך?

– אבי – שמעון גן! – קרא אביגדור בקורטוב גאוה.

הזקן ספק את כפיו: רבונו של עולם! שמעון גן! בנו של שמעון גן עצמו! ובהרימו ידו למרום, שאל:

– כלום יש בעולם כולו אדם טוב משמעון גן? היש עוד נדיב כמוהו, עושה צדקות בכל עת, תומך עניים ועוזר לאלמנות וליתומים?

אחר פנה אל אביגדור:– בנו! בן שמעון גן,– גשה נא אלי ואתבונן בך… אתה דומה יותר לאמך רבקה – לב זהב. –שמעון – דומה ל“פריץ”, אבל רק במראהו ולא בלבו… טוב־לב הוא כמלאך אלוהים. – כאילו נזכר, מתירא להשמיט מישהו: – בנַי שלי! בניהם של ידידי, של חברי, אתם! בני עיירת מולדתי אתם! אינכם זרים לי; נלכה נא אלי, אל משה טבצ’ניק הזקן. בית קטן לי הרחק מפה, בנוה־צדק.

– אבוא אליך, עוד היום. – אמר מנשה.

מרחוק נראתה מלכה. היא קראה לאייזיק.

– בודאי, בוא נבוא כולנו לביתך. להתראות! – אמר אייזיק.

הזקן חיפש מקום לשבת. מנשה הוציא שמיכה ופרש אותה על החול. ארבעתם ישבו סביב, וכך ישבו ושוחחו אתו עד שהשמש התחילה להכות על ראשם. אז קם הזקן ואמר לאביגדור:

– אני אלך אתך אל הועד. צריך לדעת באיזו לשון מדברים אל הפקידים שלנו.

בדרך החזיק הזקן בזרועו של אביגדור ואמר:

– אביך עשה גם אתי רוב טובה. כשהחלטתי לנסוע לארץ־ישראל חיפשתי קונה לביתי הקטן בסורוקינו. זה היה כל רכושי. וכאן התחילה הגירה לאמריקה, לארגנטינה ולשאר ארצות – השד יודע לאן! לאן אין יהודי מוכן לנסוע! איש אינו רוצה אפילו להביט על ביתי. ומה אתה סובר? מאין בא עזרי? עמד אביך, ה' יאריך ימיו ושנותיו, וקנה ממני ביתוֹני המנוּול! ואביך היה צריך לאותו בית, כשם שאני צריך עכשיו לרגלי זו החולה.

אביגדור חייך. שמח שנפגש עם אדם זה.

– מפני מה אתה שותק, אביגדור? נראה שכמוך כאביך: מדבר מעט, וכאשר יוציא דבר מפיו – דינר זהב! אֶח, שמעון גן, שמעון גן! מה מאד כלתה נפשי לראותו! מתי יצאת מסורוקינו?

– לפני שנה – נאנח אביגדור.

– כן, כבר עברה שנה, ובכן אינך יודע… – טבצ’ניק נשתתק פתאום ונשך את שפתו.

– אני יודע הכל – אמר אביגדור.

– אתה יודע? מניין נודע לך הדבר?

– אני יודע. כשהייתי ברומניה בא שמה אדם מרוסיה, סיפר כי בסורוקינו הכל נרצחו, חוץ מאלה שהצליחו לברוח.

– ובני משפחתך?

– בקיוב. הכומר שלנו החביאם.

– וביתכם, וכל רכושכם?

– איני יודע – השיב אביגדור כמהורהר. עיניו הועמו ועל מצחו עלה קמט של תוגה. – רק זאת יודע אני, כי בני משפחתנו ברחו לקיוב והם יושבים אי־שם בפּוֹדוֹל. אבא מסר לי, כי בהזדמנות הראשונה יעבור את הדניסטר.

– ואחר־כך – ודאי לכאן?

– מובן מאליו.

– סוף־סוף! כמה שנים, כמה שנים, שאף האיש לבוא הנה! ואתה אל תדאג, אביגדור; הפורעים אמנם שדדו את כל אשר לאביך, אבל הוא חכם מכל השודדים הרוסים, האמינה לי. שמעון גן לא יבוא הנה בצרור נקוב!

הפקיד שמע את דברי אביגדור ושתק. טבצ’ניק שוא התאמץ בכל כוחו שהפקידות תשים לב אליו. שיני הפקיד המעושנות היו מהודקות, והוא סינן דרכן:

– ובכן, רוצה אתה לדעת מגרש אביך היכן?

– כן, כן, מגרש אביו, שמעון גן – ענה טבצ’ניק. הפקיד הביט בלגלוג על חליפת אביגדור ושאל אותו:

– לבנות בית אתה אומר?

– לא,– נבוך אביגדור והסמיק.

– אם כן איפוא, למה לך לדעת איזה חלקת־חול זו?

– כן, אבל אבי…

פני הפקיד נעווּ מאי־סבלנות.

– כן, כן, אביך! כשירצה לבנות, אז נחטט בתעודות חצי יום. עתה אין לי פנאי לכך. הלא יפוי־כוח רשמי אין בידך?

– לא. – אביגדור הביט תמה על טבצ’ניק.

– אַה־אַ, מה אמרתי לך? – אמר טבצ’ניק ועיניו צוחקות. הוא הדף בכתפו את אביגדור, התיצב במקומו ואמר:

– שמע, אדוני, את אשר אומַר לך… אתה, אביגדור, המתן לי רגע ליד הפתח.

אביגדור יצא לאט. כל זה נראָה לו מוזר, בלתי־צפוי.

טבצ’ניק גרר בלאוּת את רגלו הכואבת.

– חלקת אביך אינה קרובה. – וכמדבר אל נפשו אמר: לא נמצא אצלם מקום טוב מזה בשביל שמעון גן! אבל, תודה גם על זה. אגיד לך את האמת: חששתי… – אבל זוהי כבר פרשה אחרת. בני־אדם חמסנים הם בכל מקום, סבורני אפילו בגן־עדן… הבט, אביגדור: לך בכיווּן זה, אחר־כך ימינה. שם תמצא מספר

1. אל תשכח, מספר ארבעים ושמונה. ואני הבה אשוב – עיפתי! אלווה אותך עד הפינה ההיא.

– אין דבר – דיבר הזקן בלכתו – במהרה בימינו תהיה גם אתה פקיד כטיפש הזה, אולי עוד גבוה ממנו. כך גם אמרתי לו.

– כלומר, כיצד? – תמה אביגדור. – מה כוונתך? איך־זה אעשה פקיד?

– אח, עדיין תינוק אתה. הנה מחר או מחרתים יבוא הנה אוסישקין מירושלים. אני אלך אתך אליו.

– למה?

– למה? מה השאלה? הרי בנו של שמעון גן אתה, ברוך השם, כלום חושב אתה כי שכח אוסישקין את שמעון גן? המעט פגש אותו בקונגרסים?

אביגדור הבין והתאדם. נחיריו ריתתו.

– אח, לא! אין אני צריך לכל זה כלל!

– ומה? אתה תלך לעבוד במעדר? – עמד טבצ’ניק ושאל בהתרגשות.

– כן – ענה אביגדור. הזקן הביט עליו בגיחוך.

– טוב, נחיה ונראה. עתה אלך לי. אחר־כך בוא אלי לנוה־צדק.

קצה תל־אביב. ערבות־חול לאין סוף. חולות כאלה לא ראה אביגדור מימיו. בספרי לימוד הגיאוגרפיה תוארו ככה גלי החול של מדבר סהרה. הוא הלך בין התלוליות ולא ראה כי אם חולות נוצצים בשמש. דממה רבה הקיפה אותו, עד כי נשמעה אִושת גרגרי־החול בנשוב בהם רוח־ים קלה.

זה כבר לא היה אביגדור יחידי לנפשו. חדשים רבים בסביבה קסרקטינית, בין חברים תמיד, הציקו לו לא־אחת. עתה, בדממה הזאת, יחידי עם נפשו, כאילו נחשפו כל רגשותיו ומחשבותיו. הוא הרגיש שמחה חריפה, משכרת, לאִושה זו של חולות ארץ־ישראל. עלו בזכרונו צלילי שיר שנשכח. האם היה שיר כזה? השמע אותו מימיו? או אולי הרגשים שעוררו בו החולות האלה, נדמו יותר מכל לשיר?

ערבת החול השתרעה לעיני השמש כשטיח של אש. נעליו בערו על רגליו. אך מה טוב היה גם זה השרב, זה הבּהק המסנוור של החולות הלוהטים! הוא נשא עיניו למרום, וגם שם להטה באש הערבה התכולה. ונדמה לו כאילו הוא צב, מכוסה מתחת שריון צהוב ומלמעלה – שריון כחול. הצטחק, התחיל לזמר משהו דומה לשמש, לשמים ולחולות ארץ־ישראל.

פה ושם בלטו יתדות תקועות בחול ומספרים עליהן. כנראה תעה מן הכיווּן שהורהרו טבצ’ניק, כי על היתד הקרובה לא היה כתוב מספר 48, אלא איזה 89.

– אין דבר! – אמר בלבו – לא תמיד ולא בכּל צריך להיות כיווּן.

לכל אשר הביט – תלוליות, תלוליות, שנערמו מאות־שנים על ידי רוחות־הים. על גבשושית רחוקה אחת ראה פתאום עץ. על רקע החול הצהוב נראה לו ירוק כל־כך, כאילו אך עתה צוּבע. עץ גדול, זקן. תחתיו צל כבד. תחת העץ הזה היתה תקועה יתד מספר 48. אביגדור צהל מששון:

– אדמת אבי! – אמר לנפשו וצנח ארצה, בין השרשים הגדולים החשופים. לרגע כיתרוהו דמויות אהובות: אבא, חברו ברוח, עם בת־צחוקו הטובה; רוזה’לי אחות קטנה. אבל לפני כולם – אמא: מפרשת כפיה אליו, בוכה, מתיפחת… ומן הצד – נערה אהובה, אינה מעיזה לגשת, לדרוך על אדמתם…

– לכי, אהובה – דופק לבו הנפעם. הוא נלחץ אל האדמה בפניו, בחזהו, פשט את ידיו כמחבק אותה…

שעה ארוכה שכב כך ולא חש כמה התרגשות גרם עם בואו.

שתי זיקיות זקנות יבלניות נחפזו לברוח מפניו למעלה. בגזע העץ הופך צבען כצבע השיפה. משם התחילו להתבונן בחשד אל הזר הבא.

חיפושית שחורה גילגלה על החול פרח יבש דאשתקד. גילגלה את משאה ברגליה האחוריות וראשה לארץ. תיארה על פני החול רישום מסובך כעין שרשרת של זהב. הרישום נפסק, החיפושית נבהלה, הסתתרה בחול והתבוננה ממחבואה אל החיה הגדולה הרובצת על הארץ. אחר שבה וגילגלה את מטמונה. ומעל לעץ כבר ריחף צייד בעל־נוצה, רחב־מַקור, מרותק כולו אל הנעשה מתחת לעץ.

רוח הים ייבש את כתנתו הרטובה והוא שכב על האדמה כשלבו דבק בה. לסוף ניעור וקם, והשקיף מעל התלולית על הסביבה.

נדמה לו כי בקצה האופק שכובים השמים על החול: זה הים. כחול היה יותר מן השמים. הוא שׂיחק ועל פניו התגלגלו תלתלים לבנים. מרחוק הלבין מפרשׂ. לפתע פתאום נגלה לו הים ובכל יפיו, נושם צינה רעננה כל־כך!

אביגדור הפנה ראשו לעבר השני – ונרתע מפני הפלא שנגלה לעיניו. גם שם ים – אבל שוקט, לא נע, נישא עד לב השמים.

תחילה לא הבין – אכן, הרים! הם הם, הרי יהודה! כמסך הכחול הפרוש עליהם, התנדנדו לאִטם, ומאחורי המסך נרדמו כל קורות הארץ העתיקה הזאת.

אביגדור לא ישב עוד, הזדקף כולו, ועיניו פקוחות ונוצצות. לא בן עשרים היה עתה, כי אם בן אלפּים שנה: הוא ראה הכל, זכר הכל והבין הכל.

קרוב מאוד, מעבר לחולות הצהובים, הוריקו פרדסים וגינות־ירק של יפו. נראו בתי־ערבים שטוחי־גגות, הגיעו קריאות גרוניות רחוקות ולפרקים ניבּטו קטני־אדם עטופי גלימות רחבות וחבושי תרבושים אדומים. אכן זה הוא אותו עולם מופלא־אימים של מדבר, של נקמה, של רצח.

דבר־מה התגלגל משם על פני החול. אביגדור הסתכל – כלב. הכלב רץ ריצה משונה, רץ ומצדד, כאילו משכוהו לצד אחד, ובכל פעם הטה אוזן לאדמה. רץ ישר אליו, בלי ראות אותו. כחלום־ביעותים אפף את אביגדור: כלבים כאלה היה רואה בחלומו בימי ילדותו: אזנים בולטות כשל חמור, עור מוקרח, חרטום רירי, גחיך…

הכלב ראה אותו פתאום, הגביה את חרטומו עם העין המוזבה, ניחרר, השתעל וגיחך. אביגדור נחרד וכמו אז בחלומו – התכופף להרים אבן. הכלב נס מפניו, מצדד ובורח.

אביגדור נמשך העירה, אל בני־אדם.

למחרת היום באו כל החמישה אל המגרש הסורוקיני.

באו – בששון, בגילה, בהלצות, אך מעט־מעט התעגמו. איש איש וחוָיתו. חרש התחילו לדבר על בני משפחותיהם, לתכן תכניות לעתיד. יבוא יום ותחת העץ הזה יתאספו כל חמש המשפחות, אחר־כך כל סורוקינו, יהודי כל העולם כולו! וכבר הבריקו העינים, גברו הקולות, נתקבלו החלטות… והם, על כברת סורוקינו, התחילו לכתוב מכתבים איש־איש לביתו.

– אלוהים יודע אם יגיע המכתב הזה אליכם! – סיים מנשה את מכתבו. – אבל לי – טוב פה! הוא גמר את המכתב ונשא את עיניו העגולות, הילדותיות, העצובות, אל השמים הגבוהים והבהירים.

אייזיק הקדים לגמור את מכתבו: הוא לא אהב לכתוב הרבה. שכב על גבו והביט אל עלהו העבוֹת של העץ החסון.

אומרים – דיבר לאט – כי העצים האלה כבירי־ימים הם עד מאד: בני אלף שנים ויותר.

הכל התבוננו בעץ. דגלן הביט לצדדין. הוא לא כתב בכלל: לא היה לו למי לכתוב. הוא העיר:

– איך לעזק כאן את החלקה? בין כה ובין כה החול יכסנה.

פרק ד'    🔗

במרום הרי יהודה עקרו ערבים אבנים. מסביב היו אך הרים, גבנונים קפואים של ים מאובן. בעמק למטה נוצצו כשמש שני פסי־פלדה של מסילת־הברזל. שם עמדו קרונות, קטנים כצעצועים, ומסביב התעסקו אנשים בחולצות לבנות וטענו את הקרונות אבנים. פה עבדה הקבוצה הסורוקינית. לעת ארוחת־הצהרים עלה אביגדור אל הערבים למעלה. חבריו נשארו למטה, בצל הקרונות.

ערבי צעיר, לבוש חלוק ארוך וכומתה מחודדת על קדקדו, קדח בדקר ארוך חור בסלע לאבק־שריפה.

אביגדור ניגש אליו ונדמה לו כי הערבי חייך לו, אף הוא ענהו בחיוך. אבל הערבי רק פנה אליו עורף. שפתותיו הכחולות מפושׂקות, פניו החיורים קפאו, שיניו המהודקות הלבינו בגיחוך־מות, אבל בעיניו בערה תאוה מטורפת. הוא עבד בשארית כוחו. נחיריו התרחבו. הוא נשם בכבדות, אבל בעקשנות פראית הגביה יותר ויותר את הדקר הכבד, ובהגביהו אף הוא עצמו באופן משונה, נעצוֹ לתוך החור העשן.

לא עבודה רגילה היתה זאת, אלא כמין התקפה. נדמה, עוד רגע והערבי יפול ארצה. אבל הוא לא נפל, אלא בעקשנות נוראה הגביה יותר ויותר את הדקר, כשהוא עצמו מתמתח ומכחיל. פתאם נאנח אנחה משונה והשמיט את הדקר מידו. הוא התנודד על מקומו, הסיר ושוב חבש את כומתתו, פיתח ושוב חגר את חגורתו. הוא שאף רוח כדג שהוטל על החול. אחרי שנפש רגע ובעודו חיור יצק מים מכלי־פח לתוך החור שקדח באבן, רקק על שתי כפות ידיו ושוב אחז בדקר.

תחילה עבד במתינות, אבל מעט־מעט שוב התלהטו עיניו, וכאחוז־בולמוס החיש את הקשות הדקר. ודאי כך ידים אלה תוקעות סכין בצד גבר עמית. מסביב עבדו כמוהו עוד ערבים רבים. – לא נעים היה המראה; אביגדור הסתלק משם.

הרים, הרים מסביב! חשופים, אפורים, שוממים. מכוסים, זעיר שם זעיר שם, שיחים דוקרניים, טְחָב שרוף־שמש. וממרחק על ההרים התנדנדה לאטה חופה כחולה, שטו חרש ערפילים כעין הכסף, נישאו הדי־הרוח, כאנחה קלה, כלחישת סוד כמוס.

אי־שם הרחק בהרים האלה עומדת ירושלים. המאור הקדמון אשר הודלק כשלא היה עוד מאומה, כשהכל עוד יכול להיות…

על ראש סלע גבוה הביט אביגדור למרחק המעורפל.

הערבי כילה את מלאכתו. תקע לתוך החור המנוקב מנת דינמיט, הצית את הפתילה, והכל התחילו לרוץ לכל עבר, קוראים בקולי־קולות:– ברוּד! ברוּד! הזהרו!

אביגדור צנח מאחורי אבן סמוכה, ראשו למטה, אל הגיא, ששם מרחוק השחיר־כמעט עדר־עזים קטן.

ההר נאנק קשה. אביגדור הרגיש ברעוד לב ההר הזקן. לחש עבר בין ההרים, נדמה שהם רומזים זה לזה… אבן שחורה חדת־ראש נעקרה מעל רום סלע, קפצו הערבים ממחבואיהם, עקבו בעיניהם אחריה והתחילו מדיינים לאן נפלה.

ומאחורי ההר, ששמה נפל ראש הסלע, רעה ערבי זקן את עדרו. יושב היה בצל תאנה זקנה והעזים נפוצו בגיא לבקש להם בין הקוצים המתים שרשים חיים של עשבי אשתקד. לפניהם עֵז זקנה שחורה ודדה נתון בשקיק של צמר שׂעיר. אחריה נגרר גדי רך, קופץ פעם מעבר מזה ופעם מעבר מזה. האֵם כרעה, ברצותה להיניק את בנה, אבל השׂק השעיר גרד את שפתי הגדי הרכות.

ראש הסלע מעך את הגדי ורק כרעיו האחוריות נראו מתחתיו. העז השחורה התרוצצה בקול־בכי סביב האבן. במרום כבר נתלה כצלב שחור – הרָחָם.

משברי לב העם הוּחל לבנות את העיר העברית הראשונה בעולם, את תל־אביב. על החולות הצהובים, שעל שפת ים־התכלת, צמחה וגדלה כסמל אביב־עלומים, כסמל נצח ישראל.

שברי גוף הסלע האפור של הרי יהודה הובאו אל רחוב־העיר, החפור כולו. נופצה האבן, עוּרב החצץ במלט וחול ורוּצף הרחוב בשכבה חלקה וישרה.

בבוקר השכם באו לעבודה חמישה יהודים קאווקזים: שני זקנים שׂבי־זקן ושלושה צעירים, “צ’רקסקות” ממורטטות עליהם עם קנים לתרמיליות על חזיהם, ושפתם בינם לבין עצמם – תּתּרית. הם הקדימו לבוא לפני שאר הפועלים, צעירי הבחורים מרוסיה: אלה שומרים את חוקי הסתדרות הפועלים ומתחילים לעבוד בשמונה בדיוק,– אשר על כן נפלו בחלקם האבנים הגדולות והקשות, והקאווקזים שהקדימו לבוא זכו באבנים הקלות והדקות, שאפשר לנפצן בפטיש קטן. הם נתישבו יחד, הקיפו את עצמם בסוללת אבנים והתחילו לעבוד מיד.

הבחורים הרוסים באו כדרכם בשאון והמולה. גלויי־ראש ומופשלי־שרווּלים. הם לא ניגשו מיד לעבודה, עוד לא צלצלה השעה שמונה.

– בולשביק! – רטן לתוך זקנו קאווקזי זקן רזה וישר־קומה. בין הבחורים הרוסים היה אחד יפה־תואר, בעל גבות גבוהות מעל לעינים כחולות בהירות, אליה שמו. הוא ניגש אל הקאווקזים בשאלה:

– אצלכם מה – קומונה? – דיבר הוא עברית. ענה הקאווקזי הצעיר, יצחק בַּבַּיֶב:

– ני פּוֹנַימַיֶם פוֹ־עבְרִיתוּ – אין אנו מבינים עברית.

אליה חזר ושאל ברוסית. יצחק ישב והפטיש מונף בידו, וכמוהו ישבו שאר הקאווקזים – חוץ מן הזקן השני, בעל חוטם כשל צפור: זה הוסיף לעבוד את עבודתו, ה“פּאַפּאַחה” ריטטה, חדגונית זעו קפלי ה“צ’רקסקה”.

– שום קומונה – ענה יצחק בכעס והכה את האבן בפטיש. אחר כך הרך את קולו:

– בטיפליס היית? בית־המסחר של האחים בּבּייב־הבנים ראית?

– זה שברחוב הראשי, בית אדום, גדול?

– האח, מַלַדַס, בן־חיל! – קפץ יצחק על רגליו בשמחה – בית ג־א־אדול, אדום – נכון! שלוש קומות! האחים בּבּייב־הבנים… נ־כון! – הוא הניף ידו לאורך הסוללה שלו: – עתה הנה זהו בית־מסחר האחים בּבּייב־הבנים!

אליה שמע דומם, חושב על משהו רחוק, וחבריו צחצחו את שיניהם וצחקו בקול גדול. בין הקאווקזים עברה תרעומת. יצחק אמר:

– מה יש פה לצחוק? הבולשביק החריב! – הזקן הגבוה הביט מן הצד אל הצוחקים בחמת־אף: הם עצמם – הרי בולשביקים!

הקאווקזים ישבו ופטישיהם מוּרדים. רק הזקן בעל המַקור לא זז והוסיף לעבוד. כך, כנראה, עבד אדם זה כל ימי חייו להרבות הונו של בית־המסחר בטיפליס.

אליה הגיב על קריאת הזקן הגבוה. הביט על הקאווקזים, שקוע בהרהורים, כרואה דבר־מה אחר מאחורי סוללתם.

– הוֹ, חברים, לעבודה!

שעון־העיר צלצל שמונה.

גלים קטנים של אבנים מנופצות היו מוטלים לפני כל אחד. רגש של רפיון־כוח תקף מתחילה את כולם. נדמה, גלים אלה אינם הולכים וגדלים אלא שוקעים בחול. וגויל־האבן, להיפך, כאילו הולך וגדל, וזעירי־אדם אלה לא ינפצו אותו לעולם בפטישיהם הקטנים. רק עיני הזקן הקטן לא ביקשו עזרה מאיש, על ידו כבר נערם גל גבוה של חצץ דק ולבן.

השמש כבר העלה למרום את פטיש אִשו. אי־שם על פני הים שיחקה רוח־הבוקר. הזיעה השקתה את הגבות ונזלה לתוך העינים.

המשגיח הביא פועלים חדשים: כל הקבוצה הסורוקינית ועוד פוחח אחד,– בחור ספרדי, מסוריה כנראה, חילק להם פטישים והלך לו. אייזיק הביט בלעג על העובדים, על קטון־פטישו וגם על עצמו. ואליה הקיף בסקירה אחת כל אחד ואחד מהם, העריך אותו, התעכב רגע על אביגדור, אבל אביגדור הביט אי־שמה למרחוק, אל החולות. מנשה הביט שמה גם הוא והבין את מחשבת חברו.

– ובכן, הלא אל חלקת אדמתך רוצפים רחוב!

– באמת, אל אדמתנו! – שמח בּני. הוא התלהב כל־כך, שהתחיל למחוא כפים מרוב חדוה, טפח על גבו של אביגדור ורצה לעשות כך גם לאייזיק, אבל קפץ הצדה והשתטח על החול בצחוק.

העבודה בכלל היתה עבודת־שכיר לפי מטר מעוקב. הקבוצה הסורוקינית עבדה על יסודות שתפניים. הדבר נעשה כמו מאליו, בלי משא־ומתן תחילה. פשוט, צרורות הלחם הונחו בשורה אחת, שנים התחילו להגיש בזריקה את האבנים הדקות, וארבעה התחילו לנפצן בפטישיהם.

“בית המסחר” הסורוקיני גבל בטיפליסי. ביניהם ישב ספרדי יחידי, לבוש היה שלא לפי העונה, מעיל שחור ותרבוש אדום. הוא הצטופף אל הבחורים הרוסים ואמר לבּני הסמוך אליו ביותר:

– אני אעבוד אִתכם יחד.

הקאווקזים הביטו באיבה על הפועלים החדשים. בעיר לא נמצאה להם עבודה רבה להשתכר בה וסבורים היו קודם שהם לבדם ינפצו את כל האבנים.

האבנים הדקות כבר כלו כמעט, ועתה צריך היה לאחוז בפטיש הגדול. בתחילה החזיק בו אייזיק, החזק שבחבורה, אבל אביגדור חטפוֹ מידו:

– אני!

– בבקשה! – הסכים אייזיק וישב לו אצל חבריו.

אביגדור הכה בחזקה, במהירות יתירה, ברכיו רעדו כשהרים את הפטיש. הביט אליה, הביט, וניגש אל אביגדור. אמר לו יצחק בּבּייב:

– עזור לו, בבקשה: עודנו נער!

לא מיד הואיל אביגדור למסור את הפטיש לאליה. זה עמד והסביר לו:

– אל תכה בחזקה: הפטיש כבד מאד, ובכוח כבדו ינפץ מאליו את האבן. ואל תרים אותו כל־כך: כבד הוא. הנה, כך צריך!

אביגדור הסמיק ונשם בכבדות. הוא שוב אחז בפטיש. אליה הביט עליו ואמר:

– אתה כבר עיפת, יבוא במקומך אחר מהקבוצה שלכם.

אייזיק הצטחק בראותו כיצד אביגדור דוחה את בּני.

– הניחו לו, יעבוד עוד, כחפצו!

– אַי, לגמרי טיפש, הנער! – קרא יצחק בּבּייב.

לא נעם לאביגדור שראו אותו בקוצר־ידו. הוא ניסה שוב את כוחו. בחוץ מסביב לו עמדו חלוצים סקרניים, מחוסרי־עבודה, ודבר זה עצבּן אותו. הוא היה כשכּור מן התנופות הרחבות, הנועזות, ומקול נפץ האבנים.

כך התחזק עד הצהרים. אז התאספו כולם בצל הבית הקרוב לארוחת־הצהרים. אביגדור כמעט לא אכל את לחמו, לחם בעגבניות. הוא שאף לנוח, לשכב. אייזיק ראה זאת וחייך.

הקאווקזים פטפטו־טרטרו, רק בּבּייב הזקן היבש, בעל החוטם המחודד, אכל בכוונה את לחמו וגמע מים כל רגע, ולא הוציא הגה מפיו, הוא חשב את מחשבותיו באותה עקשנות שעבד את עבודתו. אחרי ברכו ברכת המזון, קם וחזר אל מקומו והתחיל מנקר מתון־מתון בפטישו הקטן.

שאר הבּבּייבים נמשכו אחריו. אליה וחבריו שרו: שעת מנוחת־הצהרים לא נגמרה עדיין. אל הקבוצה הסורוקינית באו אורחות: מלכה וצפורה.

– לא ידענו שהלכתם לעבודה – ריננה מלכה בקולה הדק. – מדוע לא אמרתם לנו? – דיברה, ושוב לא גרעה עין מאליה.

בינתים בא המשגיח ומלכה נטפלה אליו והפצירה בו שיתן עבודה גם לה ולצפורה. המשגיח איש חשוב היה, נעול גטרות צהובות, חבוש כובע לבן – ממש אנגלי. היום לא יוכל עוד לקבל פועלים חדשים. לא, לא! אבל מלכה עמדה קרובה כל־כך, ששערותיה דגדגו את פניו. עיניה היו עצובות־כמלטפות. היא רק לחשה:

– יכול אתה, ודאי אתה יכול!

צלצל השעון, והכל שבו לעבודתם.

אביגדור יושב עם חבריו יחד. חולצתו מוצעת תחתיו, והוא מקיש בפטיש משוּשה. עבודה זו קלה הרבה יותר, אבל אין בה מיפיה של תנופת גבורה. זאת יכולה לעשות אפילו אשה… אביגדור ניפץ הרבה אבנים בשביל “בית מסחרו”. אפשר יספיק גם למחר. הוא ניפץ כמעט את כל האבן הגסה, שהיתה מונחת למעלה, ושוב נראו אבנים דקות, שהקווקאזים לטשו עיניהם להן תכופות.

דבורת־האש עקצה ממרום והאזנים צללו מזמזומה הנחוש. רוח קלה מן הים כבר באה ביעף, אבל כנפיו מנפנפות מעל לגבים הכפופים והראשים המורכנים. לנגד עיניהם אבן־אפורה, לבנה, חדודית,– ופטישון שחור שחודו משונן מבריק, ורגלי עצמם המעוצות. השירה, כמו נר, מתלבה ודועכת – מזיעה ואבק, ומנשימה כבדה. הגבים נצרבים מאש יבשה. הפנו פניהם והוכו העינים, והשפתים המבוקעות מחום השמש התחילו לכאוב.

אליה וחבריו ישבו פרועי־ראש, כתונת דקה לעורם. שנים פשטו גם את הכותנות. עורם נקלף, אבל הם מתחצפים ונותנים את בשרם מאכל לשמש.

– צרבי, צרבי, ארורה! לא תוכלי לנו!

השמש ייבשה את גופותם, הרתיחה את הדם בעורקים, הרדיפה אותו כזרם־חורב אל הלב, להגעישו ולצרבו.

אביגדור פשט גם הוא את כותנתו הלחה. יפה יפי־אשה היה גופו הצעיר החלק.

– עוד מוקדם בשבילך – חלה תחלה! – קרא אליו אליה.

– אין דבר, אתרגל!

– הוא לגמרי משוגע! – שילב יצחק בּבּייב.

בכל־זאת השליכו גם הקאווקזים את הצ’רקסקות מעליהם, חוץ מן הזקן בעל החרטום. הוא לא הרגיש בשמש. הוא החזיק את הפטיש בשתי ידיו וכאשר הכּה בו כפף את ראשו כאילו ניקר בחטמו את האבן.

יורם הספרדי לא פשט את מעילו השחור. הוא לקח את ידו של בּני, תחבה תחת בלוייו:

– נו, מה גופי?

– קר! – תמה בּני.

– אַ־אַ! – צחק יורם – אתם המוֹסקוֹבּים אינכם מבינים כלום.

אבן אש נתלתה על הראש, פטיש אש מכה באבן, גיצים ניתזים, האדמה בוערת… החצץ מתלהט, צורב את הידים הפצועות, התלבן הפטיש המשושה, מר צורח. משקשקת מלתעת הברזל, חורקים אגוזי האבן. אבק לבן רובץ על ריסי העינים, על השינים, תלוי כערפל לבן לפני העינים.

הולמים הפטישים, מתפוררת האבן האפורה של הרי יהודה, וחצץ לבן ודק נשפך על ראש הערימה ההולכת וגדלה.

האבן מתגוננת כחיה, הפטיש נרתע בצלצול ומכה על עצמות המתגושש – עד הכתפים. אך גם לב לה לאבן. מי שיודע למששו, כמו בּבּייב הזקן, הוא בחבטה קלה ינפץ את האבן כזכוכית.

המשגיח הביא שתי נערות חדשות ונתן להן פטישים. האחת היתה גבוהה ורזה מאד, מרעב או ממחלה. עיניה – עמוק־עמוק עד המוח – מאירות, פניה אפורים: עוד מכה אחת קלה אחרונה של הפטיש והאבן הזאת, השטוחה, השבירה תתפורר לאבק…

השניה – רחבת ירכים, עזת מבט, כראוי לנערה היודעת לנפץ אבנים.

– הרי לכם גם בתולה! – רטן יצחק בּבּייב – מאה איש על אבן אחת!

הגבוהה טירונית היתה. חברתה טיפלה בה:

– פה שבי, רחל. כך… מפני השמש.

– ואַת, אידה?

– אינני פוחדת משמש. התרגלתי.

השמש זרקה כרגע חופן להבה נוצצת בפניה. בעד גבותיה הצרובות ושפתיה הצבויות עוד אפשר היה להכיר את יפיה האובד של הנערה. יורם דחף במרפקו את חברו היושב על ידו:

– ראה, איך פשׂקה את רגליה!

הנערה הרגישה בזה, סידרה את שמלתה. היא לא יכלה לשבת אחרת בשעת העבודה. יורם עשה תנועה שחצנית. מישהו צחק בקול רם. הנערה החולנית התרגשה, לחייה הנפולות הסמיקו, חברתה לחשה לה:

– אח, זה יהודי ערבי, ואלה הם ערבים גמורים. אל תשימי לב אליו! – והיא עצמה התכופפה והכתה בחזקה בפטישה. היא ידעה את המלאכה, אבל חברתה הנה נקפה אצבעה! היא נופפה את ידה הפצועה, פניה חורו.

אידה נבהלה.

– מה לך, רחל? הוי, כמה את מפונקת! – ובחבשה לה את אצבעה אמרה:

– זה יקרה תמיד למתחילים. כשאַת מכה, הביטי על האבן ולא אל הפטיש. הנה כך.

אביגדור נמלא חימה על יורם. הקדיר את גבותיו ואיים עליו בפטישו.

יורם השיב: הפשיל את שרווּל מעילו, הצמיד את שפתותיו אל זרועו החשופה והשמיע הברה עולבנית מאד. אילו העליבו כך את יורם היה נוחר נחירה חזקה באפו (הבעת חימה גדולה) והיה מתנפל על מעליבו בראש נטוי. אבל אביגדור החשה: כלום מוסקובי יבין?

אחרי המאורע שכחו כולם לרגע זה את זה ונשתתקו. נשמע רק דיבורם של הברזל והאבן.

אך הנה צל הקיר הסמוך כבר מתארך וזוחל. השמש נטתה הימה.

אבן. ברזל. חירוק וקשקוש. אבק־אבן מעורב בזיעה. ידים וגבים שניקשו כעץ.

עבר היום. פגר היום הזה מוטל תחת תלוליות החצץ המלבינות. אנשים אפורים וצרובי־עור ממותתים בפטישיהם את רגעיו האחרונים.

בּבּייב הזקן הפנה את מקורו אל בית־המסחר ובפעם הראשונה במשך כל היום הוציא מלה מפיו בקול רם.

מיד קם יצחק על רגליו וניגש אל ערימת האבנים. הוא לא נחפז, כאילו אך יישר את אבריו הקפואים. בלי משים הרים אבן אחת, שקלל אותה בידו וזרק אל סוללתו, ואחר־כך שניה, שלישית. הזקן הגבוה התחבר עמו. אז ניגש יורם והתחיל לבחור אבנים בשביל חבורתו.

– מה אתה דוחק עצמך? – גער בו הזקן. יורם צחק, וצחוקו הרגיז את הזקן.

– אני הולך – והוא הולך! – הבריקו עיני הזקן בזעם. – לך מזה, מנוּול!

הוא דחף את יורם, ויורם נתכעס. הוא לא העֵז להדוף את הזקן, אך צעד לקראתו צעד אחד כמאיים. מיד קפץ אליו יצחק ודחפוֹ באגרוף על חזהו:

– אהרוג אותך!

הברזל והאבן נדמו. האנשים התחילו לדבר. הנערה החולנית כיסתה את פניה בכפות ידיה:

– בגלל אבנים אחדות!

נדמה היה כי קולה, חרישי ועמוק, בא מאותו העולם הרחוק, שבו חיכו לה מכבר.

בּבּייב הזקן, שלא פסק מעבודתו, צוח דבר־מה. הזקן הגבוה חזר עליו. יצחק הניע ידו בכעס והלך לברוֹר אבנים. נתפרדה החבורה שהקיפה את המתקוטטים, והכל רצו־חפזו לחטוף אבנים: שקללו אותן בידיהם, זרקו אותן איש לצדו בנפנוף ידים, בחירוף ובאִיוּם. האבן עפה מעל ראשי האנשים, נפלה בזעקה, והיא כבדה, נזעמה, קלויה.

לסוף גמרו את האבנים הדקות. הכל מיהרו לסיים את האבן: גיבבו את החצץ המנופץ במרובעים ישרים, כדי להקל את מדידתו. מסביב הקיפוהו אבנים שהוכנו ליום המחרת.

ערב שקט נפנף בכנפיו הכחולות. יצאה לבנה בהירה ועלתה על הסלע הפצוע. הפצע הווריד, כאילו נתמלא דם. וההרים מסביב קדרו, הורידו ראשם. שם עמוק בגיא השחיר ראש הסלע המחוץ. כזר לא־קרוא היה מוטל הגיא. כחיה שהשיגה את טרפה. את שלושת צדיו האירה הלבנה ומצדו הרביעי התחרש מישהו קודר, אפל.

בּבּייב הזקן בא יחידי אל “בית־המסחר” שלו. הוא סבב את הערימה מכל צדיה, אחר שכב עליה בפישוט ידים. הירח הבּהיר זרק את אורו ישר אל פניו ועל פני הרקיע נמתח נתיב־החלב כערימה לבנה של חצץ מנופץ.

בּבּייב ידע את מידות גופו וידיו הפּרושׂות. הוא שכב כך בהנפשו על משכב האבן ועשה חשבון רוָחיו ביום ההוא. כאשר קם נתקלו רגליו באבן קטנה. הוא הרים אותה, התבונן אליה, מישש ומצא את לבה. אבל פטיש לא היה בידו. האבן נפלה בצליל עמום על גבי הערימה הלבנה.

פרק ה'    🔗

הופרעה דממת חולות־הזהב בת מאות שנים. בני־אדם הלכו והעמיקו בחולות, וכבר נשמעים קולותיהם מעבר לגלי חול־בתולה שעל שפת הים. תקעו יתדות־עץ קטנות, אחר־כך באו החופרים. הונחו פסי־ברזל, ועליהם התחילו לזחול, כחיפושיות שחורות, מריצות מלאות עפר.

כמו נד שקט עמדו החולות המבותרים, גרגרי־חול אִושו בלאט תחת כנפה של רוח־הים. שם, לצדדין, נערמו ערימות אבני־גויל, בני־אדם ניקרו אותן בפטישוניהם – לאט, בעקשנות, כעכברים. אחרי נפצם את כל האבן, הלכו הלאה, ואחריהם באו אחרים וכבלו את החול בשכבת־ביטון קרה וחלקה.

היתה זאת עבודת אדם, יגעה, עצבנית, מענה. על ידה נעשתה בחשאי מלאכת־סתר של הנצח, נוראה כגורל שאין מפלט ממנו: הביטון התכסה חול. גרגר אחר גרגר, רגע אחר רגע, וחיתול דק, נחשולי, דומה לחולה זערורית, פרש על הביטון את קיפוליו הרכים.

החלוצים נדברו איש אל רעהו: בעוד חצי־שנה לא יראה ולא ימצא הכביש הזה תחת החול! מי יודע אם תחת החולות האלה לא נטמנו הרבה מפעלים קדמונים.

בּני ענה על זה: הרואים אתם את העמודים הקטנים והמספרים עליהם? אלה – בני־אדם הם! תחת המספרים הללו טמונים רצונו ותשוקתו של האדם. פה יבּנו בתים גדולים וחזקים, בתי־חרושת, יינטעו גני־פרי וגני־טיול.

– והחול? – שאל אייזיק. בּני הוסיף בהתלהבות:

– והחול? הוא יכבש תחת רגלי האדם. האדם יש לו צנורות להולכת מים.

כך הלכו הלאה, קדימה, תחת שלהבתו של יום ארצישראלי, והגיעו עד העמוד מספר 48, עד העץ הגבוה, המצל, שהיה כביר לימים ממכבש־הדפוס של גוטנברג, מכל ההיסטוריה החדשה והגאה של האנושות.

אביגדור נלוָה אל החופרים. הוא אהב את האדמה, את ריח האדמה. זו היתה השפעת אמו עליו, פרי שירתה על ניחוח שדמת ארץ־ישראל אחרי גשם ברכה. מימי ילדותו ראה אביגדור את עצמו הולך אחרי מחרשה בארץ־ישראל, אחרי מחרשה דוקא!

עתה, אף כי לא אחרי מחרשה, הנה פולח ובוקע הוא את האדמה. יחד עם אחרים הוא הופך גושי האדמה המאובנת, מגדע תלים, ממַלא פתחים ומערות, שהיו לא־כבר מעונות שודדים ורוצחים. הנה גם סכין של ארד מצא… עבודה זו נעימה לו. אתו יחד עובדת כל הקבוצה שלו, ודגלן, שדבק בה, בתוכה.

הם כבר מתרגלים לעבודה. בוקר־בוקר מתחילים בה בזריזות, השרירים אינם כואבים עוד כאצל המתחילים, אינם צריכים עוד לשוֹט, הנקרא התלהבות.

הם דרו עדיין באוהל הציבורי, שעל שפת הים, וכל יום היה עליהם לעבור דרך רחוקה מאהלם עד מקום העבודה. עתה שהעבודה הלכה וקרבה עד החלקה 48, החליטו להקים להם אוהל על האדמה הסורוקינית, תחת העץ. זה היה רעיונו של מנשה, ובשכר זה כיבדוהו בטפיחות על גבו לאות אישור.

– ואוהל? מאין נקח אוהל? – שאל בּני.

מנשה פתר גם את השאלה הזאת:

– יש לנו כסף עתה.

כן, כבר היה להם כסף, לא ניירות רוסיים, כי אם שילינגים כבדים, שהשתכרו על אדמת ארץ־ישראל. אוהל אפשר לקנות בכסף,– והשמחה במעונם. רק בן־עירם החמישי, שמריה, היה עצוב מעט. זה היה בחור שקט, צר כתפים ואדמומית־נערה על לחייו. הוא אהב מאד לקרוא ספרים. כשסיים ספר היה מתמתח מתוך קורת־רוח, כאייזיק אחרי ארוחה טעימה. מימי ילדותו אהב לצייר, וביחוד – לכייר; בקיץ – מחומר, ובחורף – משלג. בזה נתפרסם בעיירת מולדתם. פעם כייר בשלג את הצדיק מסקוירה, כדמותו וכצלמו, עד כי העלה עליו את חמת־נקמתם של חסידי־הצדיק, שחשבו זאת לחילול כבודו של הקדוש.

עוד בסורוקינו שמע על בית־ספר לאמנות “בצלאל” שבירושלים ועל הפרופיסור שץ. זה היה הנושא היחיד שעליו אהב לדבר הרבה: בכלל לא היה מרבה דברים, אף לא היה לו פנאי לכך, כי תמיד היה עסוק בהתבוננות, אם בפנים נפשו או בחוצה לה.

עתה בשבתו על שפת הים היה רגיל להביט ולהתבונן אל איתן־הטבע הזה המהפכני והמתנודד, ועינו לא שׂבעה מראות. בשעות הפנאי היה מכייר בחול־הים הלח. פעם כייר את דגלן ופעם את מלכה, והצליח כל־כך שהכל באו לידי התפעלות, חוץ ממלכה עצמה, כמובן. היא משכה את כתפה והטיחה כנגדו:

– כמדומני, מימי לא הייתי סלודת־חוטם!

היו כאן יחסים מיוחדים. שמריה, כנראה, אהב אותה בצניעות, בביישנות, בלי העיז להביט עליה באומץ־לב. מלכה לא אהבה כאלה.

קשה היה לו לשמריה להפרד מן הים, מן החול הלח, מן המחנה ההומה של החלוצים, ממלכה.

נתעוררה שאלה אם שלטוני העיריה ירשו להקים אוהל. לאביגדור היה כבר קצת נסיון ביחסים של השלטונות האלה אל העולים החדשים. אולם בּני איש־המעשה העיר:

– וכי מעטים הם מסביב המוסכים שהוקמו למלט, לברזל? מי ישים לב לעוד אוהל אחד? – מנשה לא הסכים לנימוק זה. הכל צריך שייעשה לפי החוק. והרי החוק לצדם הוא, שכן האדמה שלהם היא – של הסורוקינים.

שפתי אייזיק הרתיתו מכעס:

– עדיין אין אתם יודעים שלטון יהודי מהו. תיכף יצווּ להסיר את האוהל. תצטרכו ללכת חצי־שנה יום־יום אל הועד לבקש רשיון, להשתחוות לרשות, להמציא לה אלף תעודות ממוסדות אחרים. ומסים, מסים בלי סוף! כבר שמעתי דיי: הפקידים שלנו הם מין תערובת של שוטר רוסי עיקש ושל אחשדרפן קולוניאלי. וכמדומני, של עוד מישהו. שמא של פקיד תורכי.

כל אחד היתה לו גישה משלו. דגלן אמר:

– כאן נקודה אסטרטגית. כשיתנפלו על תל־אביב, אנחנו הראשונים אשר נפגשם.

מקץ שנים זכרו הסורוקינאים במקום הזה את דברי דגלן, השתקן בדרך־כלל.

ביטון נמצא מסביב לרוב. הם יישרו את המקום מתחת לעץ וכיסו אותו ביטון. כשנתקשה הביטון חיזקו עליו את האוהל. את חפציהם ומצעותיהם הניחו על הרצפה. רהיטים לא היו להם. בכל־זאת היה מעונם זה כה נהדר בעיניהם, שהחזיקו איש ביד רעהו, כאילו מיזגו את כל רגשיהם בהתפעלות אחת ורקדו ריקוד חדש: “הבית – ביתי”.

השערותיו של אייזיק לא שוא היו. באמת בא אליהם אחד ותיק ורשם את שמותיהם. אבל בזה גם נגמר הענין. יותר לא הטרידו אותם – לצערו של אייזיק הלגלגן, שראה כל דבר מצד־הצל שבו.

מעתה לא היתה מנוחה מפני האורחים. יומם ולילה היו חברים באים לראותה את “הבעלים” המאושרים. גם מלכה באה תכופות. צפורה רק פעם אחת באה. היא ניתקה בהחלט את היחסים שבינה לבין אייזיק ולאחר ימים מועטים נעלמה לגמרי, בלי ברכת־פרידה, בלי לומר שלום לאיש. אמרו שנסעה לאחת המושבות.

אייזיק ומלכה התקרבו יותר ויותר. היו הולכים יחדיו בכל מקום ומלכה היתה קוראת לאייזיק: – הבחור שלי.

חברי הקבוצה השמינית שעוד נשארו בתל־אביב, היו שואלים:

– מי יקדים לעזוב את מי? אייזיק את מלכה או מלכה את אייזיק?

על זה ענה פעם אייזיק:

– היא אינה דג־מלוח רקוב כי ישליכוה.

היא נעצה עיניה בו, זקפה את גבת־שמאלה הדקיקה ואמרה במדברה הצרוד הרהוט:

– כלום רק דגים מלוחים אתה משליך, אייזיק? – זה היה רמז לצפורה.

כשפגשה את אביגדור לבדו הביטה בתוגה לתוך עיניו ולחשה לו בסוד:

– כמה זמן לא ראיתיך, אביגדור! הלא זכרתני?

מלכה לא עבדה עדיין. יום אחד עבדה בניפוץ אבנים ופצעה את ידיה היפות – וחדלה לעבוד. היא ביקשה ומצאה איזו קרובה שלה, והריהי מתגוררת עמה.

לבושה היתה תמיד חולצות נאות, לא כשל החלוצות, גם הגלָי שלה לא “חלוצי” היה. בכל־זאת לא חדלה להתראות עם הקבוצה.

– מדוע אינך עובדת? – שאל אותה בּני פעם.

היא ענתה: ראה, הפצעים עוד לא הגלידו על ידי.

– אבל כיצד את יכולה “להתבטל” כך?

היא הביטה אליו בלעג ובבותיה השחורות נעשו קטנות ודוקרניות כשתי סיכות:

– כלום הכל חייבים לעבוד, בּני? הנה הצפור עפה לה בלי עבודה.

– גם היא עובדת, – השיב בּני.

– לא, אינה עובדת – ענתה מלכה ופתאום נהרו פניה מתוך הצחוק שצחקה בקרבה ובבותיה התרחבו למלוא העין. – הצפור אינה עובדת: היא מעופפת לה. הנה, הנה! – פרץ מפיה צחוק גדול בהראותה על חמור נוער: – הנה זה עובד!

יפה מאד היתה באותו רגע, והכל סלחו לה לרגע על התקלסה עתה בעבודה, בקדושת העבודה בארץ־ישראל.

אייזיק הלך ונכבש אליה, כסהרורי, גדול, רחב, כחול־עינים.

כל הסורוקינים הסבו עיניהם מנגדם, חוץ מדגלן. הוא הביט אליהם בשקט, בחיוך, גולל כדרכו סביב אצבעו שרשרת עם מפתח של מנעול שהיה ואיננו.

מגשם נתעברה האדמה. בא החורף של האזור החם. כבר ירדו הגשמים הראשונים וחיוּ את האדמה השרופה. הים הכחיל יותר, גליו גאו, באו שלגיים מארצות קרות רחוקות.

ביום היו השמים בהירים, אביביים, אך בלילה גבהוּ, העמיקו כבקפאון־צינה והכוכבים נוצצו כמו בקרה.

מפני הגשמים התנצנץ יותר זהב החולות שרבצו מלוכדים מול שמש החורף, חביבים יותר, לא עוד משולהבים ומסנוורים כמו בקיץ.

לתוך החול הרטוב החמים חדרה קרן שמש. עוד מעט ובצבץ מן האדמה נבט של עשב צעיר ורך.

עם ימות הגשמים התלקחה העבודה יותר ויותר, כמדורת אש. יום־יום עלזה מן הים צפירת האניות, אשר הביאו חלוצים חדשים. רבתה השמחה וגדל השאון. ענו הדי קולות מן הגליל ומעמק יזרעאל. שם ניטו אוהלים חדשים, יוּבשו ביצות, נבנו מושבים חדשים.

גם בתל־אביב תוּכנה עבודה רבה. כביש הביטון עבר את החלקה 48 ונמשך הלאה אל הים. רחובות חדשים עמדו להסלל אל מעֵבר לפרדסים שהשחירו מרחוק באִיום חרישי. אבל עם ירידת הגשמים פסקה העבודה.

אמנם המכונה עוד הוסיפה להנוֹע בכוח תנופתה. עוד נערמו ערימות־אבן כבדות, עוד שוטטו אנשים בודדים על פני החולות, רשמו דבר־מה, – אבל העבודה הלכה וגועה. האם רק מפני הגשמים גועה?

האניות חדלו להביא חלוצים והחולות נשתתקו. חיפושית־פרעה גילגלה את משאה על פני החול באין מפריע. גרגרי חול, נשואי רוח־הים, ניזרו על הכביש וכיסוהו. מן העבר הערבי התחילו להשמע ביתר עוז קריאות המואזין וילל תנים בלילות.

אוהל הסורוקינים עמד על מקומו, ומפני שהם גרו בו הופקדו לשמור על מחסני המלט, הברזל, וכלי־המלאכה. לקבוצה היה זה דבר בעתו, בשעת חוסר עבודה.

היה בוקר. שמריה קרא בספר. אייזיק שכב ופיהק בקול רם כל־כך שהיוֹנים המצריות פרחו מבוהלות מעל העץ. הוא אֵחר לקום, כי אֵחר לשוב בלילה מן העיר, וגם לא היה עליו להזדרז: העירה לא יצטרך ללכת אלא לארוחת־הצהרים – במטבח הפועלים. דגלן, בּני ומנשה הלכו העירה – לפי ביטויו של מנשה, לרחרח בדבר עבודה. אביגדור תיקן את סככת הבד על חביות המלט, שהרוח טלטל אותה בלילה. החבית, שעמד עליה, נתגלגלה, והוא התאמץ בכל כוחו להעמידה על מקומה. שמריה, שהיה שקוע בקריאה, לא ראה את התאמצותו, אבל אייזיק ראה מפתח האוהל, וקרא:

– מה אתה מתלבט שם? רוצה אתה לזכוֹת במטבע של כבוד בעד שירותך?

אביגדור לא ענה: דעתו של אייזיק היתה ידועה לו. לפי שורת הדין אמנם כן הוא: שומר בשכר פעוט אינו מחויב לתקן סככה. אבל הלא המלט יתקלקל כשירטיבהו הגשם. אייזיק הוציא ראשו מפתח האוהל, והוסיף:

– השתדל, השתדל טיפש! שבר יהיה שכרך, ו“יישר כוח” אזנך לא תשמע.

אביגדור הכניס דקר תחת החבית. עתה ניגש אליו שמריה.

שמריה היה בחור רזה, גבוה מאביגדור ומאייזיק, אבל צר כתפים, כפוף גב במקצת. הוא היה חולה ימים אחדים כשירדו הגשמים, כנראה הצטנן. עתה התחמם בשמש, התענג על הספר. אביגדור שאל אותו: – האם אינך חש בראשך?

– לא.

– סור אל רופא, שמריה: נעשית רזה כל־כך!

– אֶ!

היה לו הרגל להתמודד, בהרימו אגרופים קפוצים.

– הראית פעם את תמונתו של בטהובן? – שאל פתאום.

– ראיתי – ענה אביגדור. – ומה?

– לא כלום.

– יכול היית לכייר אותו?

– את בטהובן? – הוא עצם את עיניו ואמר: איזה כוֹבד בגבות עיניו שלו, של בטהובן! – אחר פקח את עיניו ובזכרו את שאלתו של אביגדור אמר: לא, לא הייתי יכול לכייר אותו. עוד לא שכן בקרבי די־זמן לכיור.

אביגדור התבונן אליו ולבו התכווץ: שמריה המסכן! הוא דימה לעבוד עד האביב, לאגור עשר לירות, ללכת ב“הון” הזה ירושלימה אל פרופיסור שץ, ולהתחיל סוף־סוף בלימודים. פתאם פסקה העבודה, הוא חלה. מה כחוש הוא וצהוב פנים. הקבוצה הסורוקינית אף אינה יכולה לעזור לו: הם עצמם ניזונים עתה בצמצום משארית חסכונם.

אבל שמריה היה שמח עתה. שמועה טובה שמע: נודע לו כי הפרופיסור שץ יבוא בקרוב לתל־אביב. שמריה קיוה לראותו ולדבר אתו.

על ענין זה היה עלול לדבר הרבה, ביחוד עם אביגדור שהיה מקשיב לדבריו, ואמנם דיבר עד לחכלולית בלסתות, ששקערוריותיהן היו מוכנות תמיד לחייך.

אביגדור חיזק עתה במסמרות את הסככה שניטלטלה מפני הרוח, הכה בפטיש, כשהוא נושך את שפתיו.

מרחוק, על החולות השטופים־שמש, הלך מישהו, הלוך וצלוע, הלוך ונענע בידיו – משה טבצ’ניק. עוד מרחוק נשמע:

– הוֹ, הוֹ, נותקתם כהוגן מן העיר! – הוא ניגש אל אביגדור ונעץ בעיניו מבט חמוּר:

– עובד אתה? כשכיר־יום ממש? כך הוגן לך, בנו של ר' שמעון גן! אח, אשב לי. טיול כזה כל־כך יפה לי, לאחשתרן כמוני! אף־על־פי־כן – לא כלום, לולא הרגל הארורה הזאת. כמה היא כואבת בימות הגשמים!

הוא ישב על גבי החבית ושפשף בידו את רגלו הכואבת. אחַר סקר בלי חפזון את האוהל, את העץ, ואמר:

– החלקונת – לא רעה באמת, גבוהה וכביש כבשו על ידה. גם זה לא יזיק. הם מבטיחים לבנות פה ארמונות, זה יפה מזה. כמובן – מבטיחים. אבל לעת עתה – מדבר שמם כאן. אַח־אַח־חא! בשביל ר' שמעון גן לא נמצא אצלם מגרש טוב מזה!

אביגדור שמע ושתק. הוא כבר הבין מי “הם” שהזקן דיבר עליהם תמיד בהתמרמרות כזו. טבצ’ניק הרהר רגע ואחַר אמר:

– הנה לשם זה זחלתי ובאתי אליך, אביגדור: נודע לי, כי אוסישקין בא לתל־אביב לאיזו התיעצות.

שמריה קפץ ממקומו כנכוה ברותחין:

– ושץ? הפרופיסור שץ אף הוא בא, אדון טבצ’ניק?

– שץ? – תמה טבצ’ניק – זה של בצלאל? למה הוא לך פתאום?

– אח, אני צריך לו מאד־מאד, אדון טבצ’ניק.

– כבר זקוק הוא לפרופיסורים! – הצטחק טבצ’ניק. – אין אני יודע אם הפרופיסור שלך בא. אבל אוסישקין הוא כאן, ואחר הצהרים יסע מפה. אין להתמהמה. נלך אביגדור, מהר! אבל, יודע אתה? לבש משהו אחר… ואולי אין לך כלום?

– אני לא אלך מכאן, טבצ’ניק – אמר אביגדור. טבצ’ניק קפץ:

– כלומר, איך זה לא תלך? לא ילך! – פנה אל האוהל. – לשם כך רצתי אליך שתי שעות במדבר?

אביגדור רצה להשיב, אבל כבר לא יכול להכניס אפילו דיבור אחד. הזקן קצף עד מאד:

– איננו רוצה ללכת אל אוסישקין! מה אתה ירא, הוא יאכל אותך? ואפשר יאמר אוסישקין פתאום: מפני מה לא באת אלי קודם, בנו של שמעון גן? וכי לך יאה לסחוב אבנים? עוד תמצא לך עבודה אחרת אצלנו… מה תאמר אז? הא? – קרץ בעין אחת אליו בערמומיות – נלך!

– לא, אני לא אלך, אדון טבצ’ניק, – חזר אביגדור ואמר בתוקף, – לחנם חרדת את כל החרדה הזאת.

טבצ’ניק הביט אליו בזעם פראי, כאילו עוד מעט ויטרוף אותו, לסוף הטיח כנגדו:

– מדוע לא תלך?

– יען כי, אדון טבצ’ניק… אינני כאן כדי לבקש משרה על־ידי אישים בעלי־השפעה.

– כך? עתה הבנתי את הפילוסופיה העמוקה שלכם! אתה צריך דוקא לעבוד בפרך כמו “בּוּרלאַק”.

טבצ’ניק הצטער באמת ובלב תמים. שתק רגע ונאנח:

– מה, איפוא, אוכל לעשות? רק צר לי – על אביך, שאני אוהבו כאח. מה אני יכול לעשות? להתלות על עץ? מילאת אזניך שם נאומים טפשיים, ואינך יכול להשתחרר מהם עד היום! עודך מאמין שכל אלה הלָכה למשה מסיני. עבדת ארבעה חדשים עבודת־פרך – די! וגם עבודה איננה בנמצא עוד – הוסיף והביט מסביב. – אפסה העבודה!

ברגע זה ניגש אליהם אייזיק כמתנדנד, אמר “שלום” ושאל:

– על מה זה תריבו, אדון טבצ’ניק?

– מה אתה חושב, למה בא אוסישקין הנה? הם מתיעצים. כשאין כסף מתחילים הם להתיעץ. דימו לבנות כאן ארמונות – ואוכזבו. העבודה פסקה, למפעלים גדולים אין תקוה. כן, כן זהו. והוא אל אוסישקין איננו רוצה ללכת אתי, = הוסיף בפנותו אל אייזיק.

– אך־ך – פיהק אייזיק. – אתה לך, אביגדור.

אצל אביגדור ריתתו הנחירים:

– אין אני צריך לעצתך, אייזיק.

אייזיק פרץ בצחוק. טבצ’ניק קם.

– ובכן אלך לי. – הוא פנה ללכת, נתכפתר, ובחצי־סיבוב זרק כלפי אביגדור:

– לנפשך רשאי אתה לבלי לדאוג. סוף־סוף כל אחד אדון לעצמו, ואיש־איש ואמתּו. אבל מדוע לא תתן דעתך על הוריך? אביך, אמך – כלום לא כדאי לך לסור למענם אל אוסישקין?

– מה ענין אוסישקין לכאן?

– אה, רואה אתה, מאד־מאד לכאן: הם אובדים שם ברוסיה, צריך לעזרם לצאת משם, והוא כאן… חושב שהוא הופך עולמות! – הזקן קרץ עוד יותר את עינו השמאלית, כאילו הרגיש כמה הוא מכאיב את לב הבחור.

– מה ענין אוסישקין לכאן! וכי אינך מבין כי רק הוא יכול לעזור?

וכבר הוא פוסע, מניע ידיו, זורק ואומר כדי הליכה:

– ומי יעזרם על הגבול? וכשיעברו את הדניסטר, כלום בטוח אתה שלא יאסרום הרומנים הארורים? בכל מקום דרושים קשרים, יד עוזרת.

אביגדור הלך אחריו, מפגר מעט ומותח צואר. הזקן פסע פסיעות מהירות להפליא, גונח ומשתעל, בלי הביט אחוריו.

אייזיק עמד על מקומו, ידיו מכונסות בכיסיו, רגליו מפושקות, וחייך.

אביגדור התבונן והרהר:

– הנה אוסישקין!

לא בעינים הקרות והשוקטות, לא בפנים המחוכמים, הקשים מעט, היה אותו דבר המציין אנשים תקיפים וכובשי־לבבות. נדמה שכל כוחו במצחו: מצח רחב בלי־תנועה גם בשעה של התרגשות. המצח כאילו קפא, כאילו נעשה מחיצה קרה המפסקת בין זה האיש ובין מי שרוצה להתקרב אליו יותר מדי.

– שמעון גן – חזר אוסישקין לנפשו, כבודק רשימה פנימית שבלבו. – כן, כן, ודאי! זה בנו? מזמן פה?

– הוא רוצה להכיר בפנַי, איזו בקשה יש לי אליו – חשב אביגדור. – צריך לבאר לו מיד!

אבל אי־אפשר היה לנעוץ אפילו מלה אחת: טבצ’ניק דיבר בהתלהבות רבה על זכויותיו של שמעון גן. רגע אחד נדמה, כי אוסישקין הבין לרוחו של אביגדור: העינים חַמוּ מעט, מחיצת־הברזל הורדה. אביגדור השתמש בשעת־הכושר:

– לא בזה העניין…

זאת היא לנו השאלה הארורה ביותר: הגבול הרומני! מלבד זה – שאלת הויזה לכאן! צריך להתקוטט על כל יהודי הנוסע הנה.

– אבל, אדון אוסישקין – שוב התערב טבצ’ניק בענין – הלא זה ר' שמעון גן בעצמו!

– כן, כן – חתך אוסישקין בקריצת־עין נמרצת – אני אבוא בדברים עם ההסתדרות הציונית ברומניה. משפחתך כבר היא ברומניה? – פנה אל אביגדור.

– עדיין לא – ענה אביגדור ונתאדם.

– אם כן, הרי בכלל אי־אפשר עוד לעשות כלום.

– כך, כך, כך ראוי לך! – כעס אביגדור על עצמו – למה זה נדחקתי עכשיו? למה גזלתי זמן מאדם אשר מאה אנשים מחכים לו בפרוזדור?

הוא קם בחפזון וכסאו רעש תחתיו. נכלם וביקש סליחה כתינוק שסרח. עתה נדמה לו כי אוסישקין הבין למצב רוחו וריחם עליו.

– כשתקבל ידיעה מהם תודיעני.

והנה קרה עתה הדבר שאביגדור התירא מפניו כל שעת הראיון עם אוסישקין, ואשר זמן רב אחר כך היה מתבייש כשנזכר בו. טבצ’ניק החזיק בידו ואמר:

– אדוני! האומנם תתנהו לסחוב אבנים… כנדון לעבודת־פרך? בנו של ר' שמעון מסורוקינו?

– אח – קרא אביגדור בחימה עצורה ועקר בחזקה את ידו מידי טבצ’ניק המחזיק בו:

– למה תדבר ככה, מר טבצ’ניק?

בפנים לוהטים פנה אל אוסישקין:

– אדוני, לא אני אמרתי זאת! איני צריך לכך.

הוא מיהר לצאת החוצה ועזב את טבצ’ניק לבדו.

ואף־על־פי שאביגדור היה נרגש מאוד ונחפז לצאת מהבית הספיק לראות שעיני אוסישקין אורו ומעל פניו נפלה המסכה הרשמית הקפואה.

את האיש שנכנס אחרי אביגדור קיבל אוסישקין מחוץ לתור: זה היה ידיד ישן, חבר במערכה הציונית. שני הזקנים התחבקו בחזקה והתנשקו. אוסישקין אמר לו מיד את אשר עלה על דעתו ברגע זה:

– ידידי, לא טעינו בחשבוננו. בא עתה אלינו נוער שכל אומה יכולה היתה להתגאות בו.

פרק ו'    🔗

אשתו של משה טבצ’ניק דומה היתה מאד לבעלה. גם היא היתה ממצמצת בעינה השמאלית וגוררת את רגלה השמאלית כמוהו. בנוה־צדק היו אומרים עליהם:

– זוג זה אינו כבעל ואשתו, אלא כאח ואחותו.

נולדו להם ילדים יפים. בברזיליה, באמריקה הצפונית, באפריקה ובכל תפוצות ישראל בגולה היו להם בנים ובנות, יפי־תואר כולם. על כך העידו התמונות המרובות שהיו תלויות על כל קירות הבית. עם ההורים נשארו רק שתי בנות: הניה שהיתה כבת עשרים־וחמש אבל באקלים החם נראתה קצת מבוגרת יותר. אפשר שנראתה כך לעומת אחותה הקטנה, זמירה, שפתאום היתה לנערה נחמדה והיא רק בת שש־עשרה. הניה היתה עוד מלטפת את אחותה הקטנה, אהובתה, אף־על־פי שכבר הרגישה כי זו הקטנה מאפילה עליה ביפיה ההולך ופורח.

והנה פרצה פתאום אל תוך חייהם השקטים חבורת חלוצי סורוקינו. לעתים קרובות היו באים אל בית טבצ’ניק ויותר מכולם היה בא מנשה. יושב היה ומשוחח שעות ארוכות עם הזקנים ומספר להם על פרטי החיים בסורוקינו. והזקנים הקשיבו בהתענינות רבה. גם הניה היתה שומעת את סיפוריו ובמשך ימים מועטים כבר ידעה והכירה את כל גבורי סורוקינו: בן־ציון פּוֹלטוֹרה־ז’יד, יוסיל קישקֶה, דוד פּרַזדניק וכל תולדות משפחותיהם.

מכל הבחורים הללו התאים ביותר להניה, לפי הגיל, – דגלן. נדמה שהוא בא שמה רק למענה והיה מבלה ערבים בחברתה. אבל הוא לא היטיב לדבר לא עברית אף לא אידיש ובכלל היה אדם מוזר. טבצ’ניק היה אומר עליו, כי על חבית זו פקע חישוק אחד. השני, שהיה קצת גדול בשנים מכל בני החבורה, היה אייזיק. בן 23 היה אז. בחור יפה לכל הדעות בעיניו התכולות הילדותיות ובלגלוגו התמידי על כל העולם וגם על עצמו. הניה נמשכה אחריו שלא מדעת. כבת נוה־צדק לא ידעה עוד אהבה אמתית מה היא. אבל לבה רעד תמיד בהשמע בפרוזדור קולו המרושל: – ש־לום!

להוט היה אייזיק אחרי לגימה טעימה. ביחוד אכל תירס לתאבון. הניה הרגישה בזה והוא היה מוצא תמיד תירס מוכן לפניו. וידוֹע ידע, הערום, כי התירס מחכה לו.

הניה ידעה כי צעירה בלונדית אחת, ששמה מלכה, היתה בחבורתם. והחברים היו אומרים תמיד לאייזיק: – מלכה שלך!

דבר זה הכאיב לה מאד. לא ידעה מה לעשות. נחמה אחת היתה לה: בקרב החלוצים יש יחס אחר לנערות. אולי אין בכך ולא כלום. והנה פעם ראתה אותו עובר ברחוב עם בלונדית זו כשהם חבוקים לעיני כל.

לב הנערה מנוה־צדק נתכווץ בקרבה מכאב.

לאט־לאט הלכה ובידה התחרים שקנתה. הרכינה את ראשה אל התחרים ולחשה:

– למה זה איפוא הוא בא אל ביתנו?

שמלתה הבהירה המשובצה נראתה בעיניה כשל אָפנה נושנה, והיא עצמה כבת הדור הישן, מכוערת, בתולה זקנה מנוה־צדק!

יומַים חיכתה לו ובערב שמחה שלא בא באותו יום. ובכל־זאת קיותה שיבוא מחר, כאילו לא קרה דבר, ינעץ בה מבט ארוך, חצוף… מי יודע, אולי עוד ישתנה הדבר. וההיא – הבלונדית? אולי, באמת, אין זה אלא מנהג אצלם ולא יותר.

הוא בא ביום השלישי. זמירה, תלמידת הגמנסיה, ישבה לבדה בחדר הראשון והכינה את שעוריה.

– האח, זמירה’לי, זה זמן רב לא ראיתיך!

– כן, יש לי שאלת־חשבון קשה מאד.

ולפי תשובתה ולפי החיבוק שחיבק אותה בהתכופפו על המחברת הבינה הניה, שאין זו להם הפעם הראשונה.

– עתה ידעתי לשם מי הוא בא לביתנו!

היא החוירה, ומיהרה להכנס אל החדר להשגיח על הילדה.

– אָח, הניה!

הוא לא נבוך רק עיניו הבריקו שלא כרגיל. אבל הקטנה כבשה את פניה שהסמיקו במחברת אשר לפניה.

– חולה אַת, הניה?

היא לא ענתה. הוא תפס את מבטה של זמירה, הצטחק ושוב גחן עליה:

– הבה נראה אם מצאת את פתרון השאלה.

עיני הניה השחורות ירו מבטי־זעם. היא אמרה לו בקול משונה:

– מלים אחדות לי אליך, אייזיק.

הוא הלך אחריה במשכו בכתפיו הרחבות. בחדר השני תפשה אותו בכפתור מעילו, הביטה ישר בעיניו ואמרה בקול חנוק:

– זמירה שלנו עדיין ילדה, הרף ממנה!

וזה היה הקץ לאהבתה. היא אמרה לנפשה:

– אלה הם האידיאליסטים שהקדישו את עצמם לעבודת העם. כל זה – מרמה ואחיזת עינים.

בעיניה לא היתה ארץ־ישראל אלא ארץ חמה, משעממת, שהביאו אותה אליה בימי ילדותה ובכל לבה היתה עוזבת אותה והולכת אל אחת הערים העליזות שבאירופה.

היא לא הבינה את התפעלותם ומסירותם של החלוצים. היא, למשל, לעולם לא תסכים לעבוד עבודה שחורה כמוהם ולדוּר באוהל. בעיניה הכל פה חולין. כל מה שלא היה מובן לה בראשונה היה עתה בעיניה כמרמה גסה. היא מאסה בחלוצים והתחילה מתרחקת מהם. בתוגה חרישית חזרה אל נוה־צדק שלה הקודר והאפל ונמנעה מלבוא לתל־אביב אלא לעתים רחוקות.

האֵם הזקנה הרגישה בשינוי שנתהווה ברוח בתה.

– משה, – לחשה לבעלה – הניה חדלה לדבר עם אייזיק וגם עם דגלן. מה פשר הדבר?

– כל זה – הבל־הבלים, אשתי… – ענה טבצ’ניק כשהוא שקוע בהרהורים – הבל־הבלים ולא יותר.

באותו יום חיממה השמש כביום קיץ, אבל לעת ערב התקדרו השמים עננים כבדים, אפורים כסלעי הרי יהודה.

חושך ודממה על פני החולות. האוהל התנודד והעץ העתיק אשר בחלקה 48 חרק ורשרש.

ירדו דמדומים על תל־אביב. נשמע ילל תנים. מעל פני הים נצנצו אִשים.

באוהל על גבי תיבות של מלט דלקה מנורה קטנה. שמריה ישב כפוף ליד המנורה ועיין בספר. אביגדור התהלך סביב האוהל, בדק את החבלים ואת האבנים שיריעות האוהל היו מהודקות אליהן. התרגש לבוא ליל סערה, הים געש באפלה, נדמה היה שהארץ מתנודדת ממכות גליו.

אביגדור היה שרוי בעצב בערב ההוא. פגישתו עם אוסישקין עוררה בו הרבה מחשבות נוגות. קודם כל – הקרובים, בני משפחתו. ביתר עוז נתעוררו בלבו געגועים עליהם. נדמה לו שהוא שומע קריאות עולות מתוך המים הגועשים. הוא הזדעזע והקשיב.

מלבד צער געגועיו הנה פגישתו עם אוסישקין הגבּירה בו את החשש שקינן בלבו מהימים הראשונים לבואו לארץ־ישראל מפני רפיונו הגמור או מקריותו של המפעל העברי בארץ. מובן שהאגדה על דבר ממשלתו של מכּס נורדוי עם מיניסטר־המלחמה ז’בוטינסקי כבר נתבדתה בקסרקטינים של החלוצים ברומניה ובתורכיה. בכל־זאת לא רפתה עוד אמונתו בדברים רבים. אי־אפשר היה לבלי האמין, כי לולא האמונה המעודדת אותו היה בא לידי יאוש גמור. הוא האמין עוד, כי שם בלונדון, בג’ניבה ובפריס יש להם למנהיגי היהדות השפעה על המעצמות הגדולות. אבל מתוך דברי אוסישקין הוברר לו, שהמנהיגים אף הם אינם אלא מבקשים רחמים, שתדלנים. זה מצד אחד. ומאידך גיסא – עם ישראל, מרושל, קל דעת, שוכח הכל, וגם לפניו עומדים המנהיגים ביד פשוטה, כעני בפתח. – בושה וחרפה! נורא הדבר!

הוא התהלך מסביב לאוהל, בודק את היתדות, מהדק את החבלים, מקשיב להמית הים הזועם, לדממת החולות – ולכאב נפשו הצעירה. מרוב צער שקע בשתיקה. כל חבריו היו בעיר, מלבד שמריה. גם זה היה עצוב אחרי פגישתו עם הפרופיסור שץ. לפרופיסור לא היה פנאי, הוא מיהר, שאל בקצרה:

– היש אתך דבר־מה ממעשה־ידיך?

– אין אתי. אני – מכייר.

– מכייר אתה? – שמח הפרופיסור – גם בארץ־ישראל כיירת דבר־מה?

– כיירתי – אבל בחול.

– בחול? כיצד מכיירים בחול? חַ־חַ־חַ! – צחק שץ – אולם היה זה צחוק טוב־לב, בלתי מעליב. וגם שמריה צחק אתו.

– מחול לח, אדוני הפרופיסור.

– אין דבר! – טפח שץ על כתפו. ובעיניו שהיו נוּגות קודם הבריקה התלהבות־עלומים. אין דבר – חול! אני ראיתי בדמשק בבית־הסוהר, בהיותי אסור שם, אחד כייר בלחם. טוב מאד! אבל לחם היה מעט מאד והפסל אכל את יציר כפיו.

שץ פער את עיניו באימה, כאילו נבהל מדברי עצמו ואמר:

– הרואה אתה? – אכל את יציר כפיו, כמו שבימי הרעב ברוסיה אכלו אִמות את ילדיהן (בינתים קראו לפרופיסור ועיניו שוב נעשו עצובות) – הנה עתה אצלנו רעב לכסף והם אומרים לאכול ולבלוע את בית־הספר “בצלאל”. אבל אתה – אין דבר. בוא אלינו ירושלימה, שם נמצא בשבילך דבר־מה.

הפרופיסור יצא, שמריה נשאר עומד לפני הדלת שנסגרה והוא גבוה, רזה ובת־הצחוק טרם נעלמה מתחת ללחייו הכחושות. חוט תקותו האריך ונמשך מבית־המדרש אשר בסורוקינו עד הדלת הסגורה הזאת.

ומאחורי הדלת הגיע לאזנו דיבורו הרם והרהוט של שץ ולשמריה נדמה שהוא ביטא את המלה “חול”.

שמריה שב לאהלו, ובלכתו הרהר:

– מובן מאליו, חול הוא חול. מה אפשר לעשות בחול?

כשסיפר כל זאת לאביגדור רווח לו. הוא אחז בספר ולא יכול לקרוא, כי רעיון אחד התחיל מנקר במוחו. לסוף אמר לאביגדור:

– יכול הייתי לכייר אותו.

– את מי?

– את הפרופיסור. – עיני שמריה אורו. ובת־צחוק הופיעה על פניו: – הנה פה מעל גבות עיניו יש לו שלושה קמטים וגם זקן יש לו – הנה כך!

אביגדור הסתכל בו והרהר: מדוע זה פני אדם מביאים אותו לידי התרגשות? מאין באה לו זאת?

שמריה הרגיש במבטו של חברו ואמר לו בקול תחנונים:

– עוד אשיג את מבוקשי, הלא כן, אביגדור?

ושוב התחיל עורך תכניות ונרגע. תחת העץ השתלטה חשכה ירוקה של בין־הערבּיים שהאפילה על הספר הממורט וקשה היה לקרוא. שמריה הדליק את המנורה, לקח פרוסת־לחם והתחיל לועס וקורא שוב בספר. הוא שקע בקריאה ולא הרגיש בהשׂתרר פתאום שקט רב. כל העולם שקט וגם העץ הקשיב לשקט ולדממה. גם הים נח מזעפו. רק אחד התנים התחיל מיילל כמבקש רחמים וכנבהל מפני הדממה.

אביגדור עמד בפתח האוהל והביט למעלה. שם בדממה האיומה נערמו הרים גבוהים, תהומות קודרות נפתחו ונסגרו. פתאום נפקחה עין־אש. הכל נאלם אלם־מות ופתאום נשמע ונתגלגל קול רעם.

התנודד האוהל הדל. העץ העתיק נופף את ענפיו החזקים וכאילו חישב להעקר ממקומו. שמריה קפץ מעל מושבו ומיהר אל הפתח. שם עמד אביגדור חיור כמת. צחוק פרץ מפיהם.

– זדוֹרוֹבוֹ (חזק)! – נפלט מפיו של אביגדור ברוסית.

– נדהמתי והספר נשמט מידי! – אמר שמריה והתחיל מאסף את הדפים שנתפזרו. ומאחורי האוהל נשמעו מרחוק צעדים מהירים וקול קורא:

– סגרו את האוהל, גשם יורד!

אלה היו מנשה ודגלן שהספיקו לבוא בעוד מועד. מחוץ לאוהל כבר נתמזגו השמים והארץ. האוהל רעש כתוף.

– ואיה בּני ואייזיק?

– אייזיק, יקחהו השד! הוא ימצא לו מלון טוב אצל מלכה. – אמר מנשה בהוציאו משׂקו לחם ושאר צרכי־אוכל שהביא – אבל למה זה בּני הטפש משוטט בלילות? האסיפות הטפּשיות מעניינות אותו! עתה ירטב כולו ויחלה.

מנשה הוא האֵם של הקבוצה הסורוקינאית. הוא רוטן ודואג לכולם כאם רחמניה. דגלן חלץ את נעליו הקרועות שהחול חדר לתוכן. שׂפמו המסולסל דהה בשמש ודמה לשׂפמו של “פלדפבּל”. הוא הודיע:

– בּני ואייזיק הלכו לאסיפת הפועלים. אסיפה גדולה של מחוסרי־עבודה. מיליון איש! באו אליה לא מחוסרי־עבודה בלבד, כי־אם גם המון אנשים שלא עבדו כל עבודה מימיהם. – נמאסו עלי האסיפות! – אמר מנשה. – אף יום־עבודה אחד לא יתנו לך אסיפות אלו. ואני הנה מצאתי עבודה קטנה – פנה בשמחה אל חבריו – אם לא יפריעני הגשם: העברת קרשים ממקום למקום. דרושים שנַים – התלך אתי, שמריה?

– לא, עודנו תשוש מהקדחת. אני אלך אתך – אמר אביגדור.

– כולנו נכונים ללכת – מצטחק דגלן – לוּ אך תימצא עבודה.

הוא היה כבר נעול ופוסע פסיעות קצובות כחייל, כאילו נעלים צבאיות לרגליו.

הם הסיעו לאמצע האוהל את שולחנם – חבית של מלט, ועליה סדורים קרשים משולבים. גועש הפרימוס ומחריש את קול הגשם, הקומקום רותח. על השולחן שׂמו לחם, דג מלוח וחלבה. חלבה זו הצלה היא לעניים: זולה היא וטעימה, ואם מתוקה היא מדי – הרי יש בעולם דג מלוח, בצל וזיתים כבושים.

ובחוץ – אין שמים, אין ארץ כי־אם מצוּלה גועשת ורותחת. תהום ואפלה, שעטה, שכשוך וטרטור רעמים. מתחת למכסה הבד הלבן כבשו להם ארבעתם פינת מחסה יבשה, אור־מנורה צהוב ולחישת פרימוס זועם.

והעץ העתיק חורק ושורק, גונח ונאנח. מכסה־הבד מפרפר ומתחבט.

– ולוַאי שלא ישא הרוח את האוהל.

– לא ישא – אמר אביגדור. היום הידקתי את החבלים, חיזקתי את היתדות ואת האבנים.

– תחת העץ יש חשש סכנה: הוא מלא חשמל – אמר דגלן. מדבר הוא על סכנה והוא עצמו מצטחק, כך דרכו תמיד. אדם מוזר. הוא מדבר בהפסקים, מוציא מבין שניו עצמות הדג.

– על הקרפטים עמד פעם אוהל תחת עץ כאוהל זה. פתאום הצליף ברק – ששה חיילים נשרפו. הם היו שחורים כפחם.

החברים שמעו בפיות פעורים ובו ברגע נאנח העץ אנחה רמה.

– אולי באמת יש כאן סכנה? – מתבהל מנשה והוא עצמו מתנחם. – אִי, שטויות! האם לא יִקרה שהברק ממית גם בבתים? הזוכרים אתם את השריפה הגדולה בסורוקינו אצל ה“פּאַן” יבוֹרסקי שבאה מפגיעת ברק? גם פרה נשרפה אז.

סורוקינו מרכז העולם היא: כל מה שקרה או יִקרה בעולם כבר קרה בסורוקינו. – נכון הדבר שמתחת לעץ הסכנה בשעת סערה גדולה יותר – אמר אביגדור: כך כתוב בכל ספר־לימוד לפיסיקה.

מנשה אינו איש־הספר. הוא יודע את שלו:

– העיקר הוא שהאוהל שלנו כפול. לולא כך כבר היה הגשם חודר לתוכו. השומעים אתם את המון הגשם? מבול! גם מלמטה לא יגיע אלינו שטף המים, כי אהלנו עומד על תל – הוא מרוּצה. על פניו העגולים והשחרחרים מבצבצת זיעה הבאה מהאכילה והתה החם. את כוסו הוא מחזיק בשתי ידיו, מחמם את אצבעותיו ומביט בחיבה על האוהל.

– ראו, אין אף טיפת גשם. אין כאהלנו! והעץ אך מגן עליו.

– אולי יחדל הגשם עד הבוקר ונוכל לצאת לעבודה – אמר דגלן והצית סיגריה. הוא היה המעשן היחידי באוהל.

רוחו הטובה של מנשה דבקה גם בשמריה והוא התחיל מספר מתוך צחוק, כיצד צחק שץ על כיוּרו בחול.

– במה? בחול? – פוער הוא את עיניו כנבהל ומפשׂק את אצבעותיו. הכל צוחקים, והוא סורק, כשץ, באצבעותיו את זקנו המדומה וטופח על כתפו של שמריה המדומה.

– אין דבר אין דבר! אפשר לכייר גם בחול.

הגשם כאילו שכך מעט, אבל מחוץ לאוהל נשמע עוד שקשוק בלתי פוסק. דומה היה כאילו שטים הם על פני ים סוער. השעה כבר היתה מאוחרת והם התכוננו לשכב.

הם היו ישנים על במת עץ: קרשים מחוברים, שהיו נתונים על גבי חביונות של מלט. הם הציעו תחתיהם את שמיכתו ההיסטורית של אייזיק ושלושה מהם שכבו על המשכב הזה והתכסו בשמיכה אחת משותפת לכולם. מנשה לא שכב עוד – הוא התפלל. באוהל היתה זוית אחת, אשר שם היה מנשה נוהג להתפלל בלחש בכל לילה: פניו כלפי ירושלים ולבו – אל הארץ ואל העיירה, אשר בה ישבו הוריו וקרוביו. הוא התפלל לשלום בני משפחתו אשר לא ידע לאן הלכו אחרי שנחרבה העיירה ועיניו מלאו דמעות. בהתפללו היו חבריו משתתקים ומהרהרים אף הם על בית הוריהם. גם אייזיק לא צחק. החברים לא הרגישו בו, שגם הוא מתפלל חרש ברגעים אלה.

פתאם פרצו לתוך האוהל בּני ואייזיק והם רטובים מכף רגל עד ראש, רועדים ונושמים בכבדות מהצינה.

– אל תתיז עלינו מים – אמר דגלן לאייזיק.

הם החליפו את בגדיהם. אמנם בגדים חמים לא היו לחברי הקבוצה, כי־אם בגדי־בד וכתנות־בד. מנשה מיהר להרתיח להם תה.

– חָלה יחלו – החמורים האלה! שְתו מיד ושִכבו תחת השמיכה להתחמם.

כל הששה שכבו צפופים ולחוצים איש אל רעהו. אולם השמיכה קצרה לכולם ולא הספיקה כדי לכסות היטב את השוכבים בקצה: אביגדור ודגלן.

– ובכן, נתקיימה האסיפה? – שאל דגלן את אייזיק.

– כן, נתקיימה. אלפי מחוסרי־עבודה יפגינו מחר ברחובות תל־אביב. יראו הנבלים, כמה רעֵבים יש כאן!

אייזיק לא רצה לדבר עוד. עייף היה ונרדם. וגם שאר החברים נרדמו מיד. רק בּני ואביגדור ששכבו זה ליד זה התלחשו.

– דיברת עם אוסישקין? – לחש בּני וגם בחושך נראה שעיניו הקטנות מבריקות. לאביגדור לא נעמה התעוררותו של חברו: היא לא התאימה כלל למהלך מחשבותיו אחרי ראיונו עם העסקן המהולל. על כן ענה בקיצור ובפשטות:

– כן, דיברתי עם אוסישקין. ואני אומר לך שאין, כנראה, בעולם אדם אומלל כמותו.

– אוסישקין אומלל?

– כן, אוסישקין, וייצמן ושאר מנהיגי העם או נכון יותר: מה שנקרא בשם: “העם העברי”.

– כל זה בגלל המשבר? – נכנס בּני לתוך דבריו. – האמת כי יש אלפי רעבים…

– לא, לא! – הפסיקוֹ אביגדור והרהר מעט בבקשו מלים לבטא את מחשבותיו. – המשבר – מהו? המשבר יכול שיעבור מיד העיקר הוא כי לאוסישקין אין עם! – אוסישקין ווייצמן מוכרחים להיות דימוֹסתּנים כדי לעורר בנאומים נלהבים את “ילדי המתים”. מהי לדעתך סיבת המשבר? – הנאומים שוב אינם פועלים על העם. אוסישקין וּוייצמן צריכים עתה להעשוֹת זמרים יפי־קול, אולי בזמירות ובשירים יחַיו ויעוררו את הלבבות הרקובים.

אביגדור לא היה רגיל להרבות דברים. עתה היה נרגש מאד.

גם בּני התרגש מאד. אביגדור הוסיף:

– עוד בימים הראשונים לבואנו לארץ הובררו לי שני דברים: ראשית, היהודים “ילדי מתים” הם, כמו שמכנים אותנו הערבים. כאשר סיפרת לי אז על הכינוי הזה – כאילו חרב ננעצה בלבי. שנית, הוברר לי שלמנהיגינו אין כל עמדה הגונה ותקיפה בקרב המדינאים הגדולים שבאירופה. אין הם אלא מבקשי־רחמים אצל לויד ג’ורג', פואנקרה וּוילסון. וכל זאת באתנו, בּני, מפני סיבה אחת: למנהיגינו – אין עם! העם ישן!

– מה אתם מתלחשים שם? יִשנוּ! – רטן מנשה – קר כל כך, והם…

באוהל דממה ועלטה. זרם קר מצליף. מכסה הבד הגס אינו מעביר את המים, אבל הוא ספוג גשם ומפני חבטות הרוח מַתיז הוא רסיסי מים על הישנים. דגלן מושך אליו בחזקה את השמיכה – צדו החשוף קפא מקור. השמיכה מתנועעת על גבי חמש גויות ולבסוף נשאר אביגדור שוכב בלתי־מכוסה. הוא רועד מקור, מצטנף כתינוק, מצחו הלבן מתקמט כמתוך חלום קשה.

הרוח הלך וגבר. המוֹט אשר עליו נשען האוהל התחיל להתנועע והמכסה הלח הלך והתנפח.

החלוצים שמעו מתוך שנתם קול שאון מוזר. הם נחבטו מהסערה והגשם.

– האוהל! האוהל!

כולם תחת העץ. שנים אוחזים בשמיכה והיא מתנפנפת בידיהם כמפרשׂ שחור. אין שמים, אין ארץ – תהום שחורה גועשת. במורד הגבעה מלבין קצת האוהל. מעל ראשיהם רועש, גועש העץ הזקן כעומד להעקר, ותחתיו ששת הבחורים בכותנות לבנות. הרוח מושך מעליהם את כתנותיהם וקורע את צווחוֹתיהם לקרעים.

לבסוף רצו למטה ונדחקו תחת מכסה הבד הגס אשר על חביות המלט, כשהם רועדים מקור, ושכבו בין החביות על הארץ היבשה והמאה אבק.

המכסה המה תחת הגשם כתוף. כולם שתקו. רק מנשה נדמה היה שהוא ממלמל דבר־מה מתוך הצינה ורעש הסערה.

– משה! – העירה הזקנה טבצ’ניק את בעלה. – שומע אתה מה נעשה בחוץ?

– כן, נעשה, יֵעָשה… מה בכך? גשם יורד. בחורף יורדים גשמים.

– אוי, אוי, אוי! – גנח הזקן: – רגלי, רגלי! היא, היא מרגישה בגשם! הגידי נא לי, למה אַת מעירה אותי משנתי?

– משה, בחוץ איוֹם ונורא. היה עֵר מעט. הוי, מי יודע מה נעשה עתה שם אצל החלוצים מסורוקינו באוהל!

– אצל החלוצים? שם תחת העץ? מקום טוב מזה לא יכלו לבחור בשביל ר' שמעון גן – ימח שמם וזכרם, נבלים!

תריס נעקר מאחד הבתים וטס ברוח ברעש. כל הבית רעד מדחיפת הרוח.

– משה, שמע נא, מה רועש הים! העולם מתפורר!

בחושך הופיעה פתאם דמות לבנה.

– מי זה? זמירה?

– אמא, אני פוחדת.

הנערה שכבה ליד האֵם ורעדה מפחד.

– אמא, מה נורא עתה על פני הים!

– אבל, בתי, אין אַת על פני הים.

– אמא… גם בשדה… גם באוהל… נורא עתה.

– כן, נורא, בתי.

– החלוצים המסכנים!

כתפיה ריטטו עתה לא מפחד. האֵם לטפה את ראשה.

– צריך לתת להם לפחות חדר אחד. לא כן, אמא?

– אָח, אָח, אָח! – גנח משה טבצ’ניק – אל תתיראי: הם בודאי אינם לנים באוהל.

פרק ז'    🔗

לאחר ארבעה ימים נתבהרו השמים. שמריה שכב חולה בבית־החולים “הדסה”, גם אביגדור הצטנן, אבל שכב באוהל. שאר הארבעה התכוננו ללכת לפתח־תקוה לבקש עבודה. הם השכימו עם שחר, בהחויר עוד הירח ברקיע. הם רצו להקדים לבוא לפתח־תקוה אל השוק, בצאת הפרדסנים לשׂכּוֹר פועלים. מיהרו לשתות תה בלי סוכר, כי הסוכר אזל ולא היה להם במה לקנות אחר. מעֵבר יפו, מבעד פרדסי הערבים עלו פתאום באזניהם צלצולי הפעמונים של הכנסיה הפראבוסלבית שהערבים קוראים לה “מוסקובי”. קולות הפעמונים היו צלולים באויר הקר. כל החמישה הקשיבו ושכחו את התה. אחר נאנחו כולם אנחה חרישית. לקולות האלה ריטטו המיתרים החבויים עמוק בלב – זכרונות ימי הילדות וזכר העלבונות הנצחיים.

– איזה חג היום אצלם? – שאל אביגדור. בלמדו בגמנסיה הרוסית ידע את כל החגים הפראבוסלביים ועתה לא זכר אותם: ראשו כאב.

– השד יודע אותם! – ענה אייזיק: – אולי היום יום־גנוסיה של המלך שכבר נשכח ברוסיה.

– אנו יוצאים לעבודה עם צלצול פעמונים! – צחק בּני. חטמו הסוֹלד התחדד בימים האחרונים ובכל זאת עליזות היו עיניו המלאות חיים.

הם לקחו את צרורות הלחם ואת מקלותיהם ויצאו לדרך. אביגדור נשאר לבדו באוהל שהוקם מחדש. הוא שכב זמן רב, הקשיב לקול הפעמונים ולבסוף נרדם תרדמה חזקה. הוא ראה בחלומו אותה הנערה הסורוקינאית שאחד מתלתליה גנוז אצלו. זאת היתה אהבה ישנה מימי הילדות. בהיותו עוד ילד קטן היה משחק אתה בחצצים ואז ראו הכל שהילדים אוהבים זה את זה. הוא היה נותן לה את החצצים המובחרים וכאשר היתה מתנגפת בהם היה מנשק את ידיה הקטנות.

– חתן וכלה! – היו שוחקים להם מסביב, אבל אז לא היה מתבייש באהבתו. הרגשת הבושה באה לאחר שגדלו מעט ואז היתה אהבתם מתגלה רק במבטים צנועים בהפגשם מאחורי הגדר, בהתאדמות הפנים מתוך ביישנות. אחר־כך נסע לעיר אחרת ללמוד שם בגמנסיה וחלומות הילדות נגוֹזוּ. כשגדלו והגיעו לגיל שבע־עשרה נפגשו פעם בחורשה בערב אביב: היו שם הרבה נעים ונערות. כשנזדמנו לבדם לא דיברו דבר, אולם האהבה הזהירה בעיניהם. הוא הביט על ידיה שהיה מנשקן בילדותו ושוב נתעורר בו החשק לנשקן. זה שתי שנים לא הגיעה אליו כל ידיעה על הנערה הזאת. דמותה ניטשטשה בזכרונו. קשה היה לו להעלות בדמיונו את תיאור פניה והיה בעיניו כּאָשם לה. הוא נשאר נאמן לה והיה מַחמיר על עצמו ונזהר מכל הרפתקות־אהבה, ובגלל זה היו חבריו מלגלגים עליו. אבל הוא היה מוסיף לנהוג בחוּמרה יתרה. יש אשר נערות אחרות וביחוד מלכה היו מסעירות את לבו. אבל הוא חשב זאת לבגידה, ואחרי רגעים כאלה היה לבו נוקפו זמן רב.

הה, כמה זכרונות עורר בקרבו קול הפעמונים האלה של הכנסיה הרוסית הנידחה!

הוא נרדם לקול הפעמונים – והנה היא עומדת עליו ומניפה עליו בענף. הוא מרגיש ברוח קלה המלטפת את עיניו העצומות ושערותיו זזות לאט־לאט על מצחו, ורואה הוא ברור את הענף ואת היד… אבל מי היא?

והיא צוחקת בחשאי, וקולה מצלצל כפעמון־כסף והצחוק מַשרה עליו שמחה עצומה. אין הוא יכול להתאפק, פוקח את עיניו ואף הוא פורץ בצחוק.

אור היום מסנוור את עיניו. על ידו – היא, אבל ה“היא” – מלכה היא. ומיד הוברר לו כי גם בחלומו היתה מלכה.

– מה לך, אביגדור? חולה אתה? צחוק נורא צחקת בשנתך!

היא הניחה את כף ידה הגדולה והרכה על מצחו. מגע ידה נעם לו מאד והוא עצם את עיניו לרגע: אין היא מסירה את כפּה וגוֹחנת עליו. כשנגעו שפתיה בשפתיו נזדעזע ונשק לה. הוא פקח את עיניו באימה וראה מעליו את אישוניה הגדולים כמלוא העין.

השוק אשר בפתח־תקוה דומה היה בשעות האלה לשוק עבדים. פה עמדו צפופים מאות ערבים ועשרות אחדות של חלוצים. ארבעת חברי הקבוצה הסורוקינאית עמדו לבדם. הפרדסנים השוֹכרים הבחינו בעיניהם המנוסות בחזקים שבערבים ושלחו אותם לעבודה. ומהיהודים לא לקחו אף אחד. אחדים מהחלוצים נכנסו בויכוחים עם שוכרי הפועלים, – ולנו אין זכות לחיות? – שאלו החלוצים. – מפני מה אין אתם לוקחים אותנו לעבודה?

הקהל הלך והתפזר, לפרדסנים לא נעמו הויכוחים האלה ומיהרו להסתלק משם עם שכיריהם הערבים. רק ברנש אחד, גבוה ובריא, נשאר במקום. בתי־שוקיים צהובים לרגליו ושוט בידו, ממש כאחד מבעלי־המטעים המתוארים ב“אוהל תם”. הוא התלוצץ עם החלוצים. בצחקו נשתרבבה לשונו וערפו הגלוח התנפח.

– אתה יכול לעבוד? – נטפל משום מה אל בּני. – מה יכול אתה לעשות? לאיזו עבודה אקח אותך? ערבי? חלֵה־חלֵה! ערבי עובד אצלי שתים־עשרה שעות בשכר שנים־עשר גרוש. ואתה? – החזיק את בּני בכתפו: – אתה רוצה לעבוד שמונה שעות. לא כן?

– כן! – ענה אייזיק בנערו את בלוריתו וקרב אל האיש. אבל הלז ראה לפניו רק את בּני.

– ואתה רוצה עשרים גרוש – אמת?

– אמת! – ענה שוב אייזיק ואף הוא הניח את ידו על בּני. – כן, הוא צריך לעשרים.

– הצדק איפוא אתי! – שמח האיש וגחן אל בּני:

– חלֵה, חלֵה־חלֵה! עתה צא וחשוב: ערבי עובד פי אחד וחצי יותר זמן ובשכר פחות פי־שנים. ערבי עולה לי איפוא בשכר פחות פי־שלושה. שלושה ערבים כנגדך האחד – חלה־חלה־חלה! ומה שוה אתה כנגד ערבי אחד? – טלטל האיש את בּני בחזקה עד שראשו התנדנד.

– חַ־חַ־חַ! – צחק דגלן בקול רם. האיש בעל בתי־השוקיים הצהובים שמע את צחוקו של דגלן וחיפש אותו בעיניו.

– הצדקתי או לא? מה? – קפץ אל דגלן ותפסוֹ בשרווּלו.

– צדקת – הסכים דגלן – ומה בדבר אוכל? – שאל באידיש רצוצה – מי יתן לאכול?

– לאכול – זה ענין אחר! לאכול יתנו לך אלה שהביאוך לכאן. זה לא עסקי!

– וציוֹן מה תהא עליה? – מצא בּני סוף־סוף את המלים הנכונות והתקרב בקפיצה אל יריבוֹ ובעינים מבריקות דרש תשובה על שאלתו. – וציון?

– וציון? – חזר אחריו מנשה כּהד.

איזייק צחק בקול צרוד, והפרדסן העמיד פני נדהם:

– ציון? אתה, כמדומני, שואל על דבר ציון? אין אני יודע. אני אדם פשוט ועובד את עבודתי. בקי אני בעניני תפוחי־זהב ולימונים, יודע אני כיצד מַשקים וכיצד עודרים. על ציון, אחי, יספרו לך אלה שהביאוך לכאן. שכר רב הם מקבלים בעד זה.

ובהרגישו את עצמו זריז, פיקח ובלתי־מנוצח בפני הבחורים האביונים האלה, יצא מבין הקהל. ליד הגדר חיכה לו סוס חבוש אוכף צהוב. כשקפץ ועלה על הסוס שמע מאחוריו דיבור מעליב שיצא מפי אחד החלוצים.

– זה אתה מדבר אלי – פנה אליו הפרדסן – פועל נאה! ואתה מבקש שאקח אותך? דע לך, כי צר לי מאד על פרעה מלך מצרים המסכן שהיה לו עסק עם פועלים כמוך.

אחרי אִמרה זו, שהיתה, כנראה, שגורה בפיו, דפק על סוסו הדוהר והסתלק.

– לך לעזאזל! – דחף בּני את דגלן. – צוחק כחמור!

הם התהלכו בחוצות פתח־תקוה. עיניהם דלקו מזעם, בראותם בכל אחד מתושבי המושבה צר ואויב להם. רק מנשה החובב משק־בית נרגע מהרה.

– הביטו וראו! – קרא לחבריו – ליד כל בית יש מחרשה ועגלה מלאה חציר, כמו אצל האכרים הרוסים!

– אַי, אַי, אַי! צא ובכה משמחה! בכל בית עובדים שני ערבים ואתה, שוטה, גוַע ברעב! הגש הנה את הלחם, אני רעב ככלב!

הם ישבו לאכול פת־שחרית מאחורי הגדר. היו להם לחם ובצל אחד לכולם אשר בו מרחו את קרום הלחם.

– כשאני רעב מחשיכות עיני – אמר בּני – ובחילה וכאבי־ראש תוקפים אותי.

שבת. כמנהגם בכל ערב שבת התרחצו יפה תחת הברז ולבשו כותנות נקיות.

– שבת רעב! – רטן אייזיק בסרקו את שערותיו הארוכות. – אילו נמצאו פה צבּים בשביל הרעבים!

– בואו ונלך לרחוב הרצל, אולי נקבל ממישהו גרושים אחדים בהלוואה ונאכל ארוחת־ערב – אמר מנשה.

בּני הכחיל כולו ממי־הרחצה הקרים. הוא רקד על מקום אחד ונפנף בידיו כמעשה האכרים הרוסים בקור החורף. זה מצא חן בעיני אביגדור, שגם לו היה קר מאד, והם רקדו בצחוק איש כנגד רעהו.

– היודעים אתם, מה הייתי אוכל עתה? – שואל אייזיק. – קותל של חזיר. כך, פרוסות דקות בחרדל… אַ!

הוא הטעים כל כך את דבריו, שפי כולם נמלא ריר, מלבד מנשה. מנשה אינו אוכל בשר חזיר.

– מה לי קותל – אמר מנשה. – פוי, חזיר מסריח, מתגולל באשפה. הבו לי צלי־קדרה ולחם טרי! היש עוד בעולם מאכל־תאווה כצלי קדרה של אמא בערב שבת!

– לך לעזאזל! – רקע כנגדו אייזיק ברגליו. – אני גווע ברעב והוא מזכירני זאת כמוֹ להכעיס! נמהר להסתלק מהמקום הארור הזה ונלך לרחוב הרצל. אני אחנוק שם מישהו.

בינתים כילה גם דגלן להתרחץ – וילכו.

תחת העץ חושך ודממה. האדימו שולי האופק של הים. על פני הרקיע האפל שטה עב קטנה וחץ־זהב נעוץ בה. דמדומי־חמה של שבת. צועדים החמישה על פני החול. הששי – בבית־החולים. הוא שוכב באפלולית כשראשוֹ החם צונח מחוץ למיטה, מַתווה דבר־מה באצבעו על הרצפה ומצייר קלסתר פניו של מישהו.

כל החלוצים נהרו ובאו מעברים אל רחוב הרצל. האוהלים הלבנים נדמו ובעליהם יצאו אל הרחוב הראשי של העיר החדשה. והרחוב היה אז קטן מאד: מהגמנסיה עד מסילת־הברזל, עד שערי תל־אביב. ומחוץ לשערים השחיר שדה, התנועעו דקלים בודדים והתחילו הפרדסים המאיימים של הערבים. אך בהרצליה היתה אורה! כל החלונות זרחו, דלקו פנסים. הרחוב הלבין כשלג מחולצותיהם הלבנות של חלוצים. הם נהרו כנהר שוטף, שרו שירים בלב אחד, צחקו כולם כאחד – מהגמנסיה עד השער.

עתה באו שבתות עצובות, שבתות רעב. אין צחוק נפרץ, נדמו השירים הנלהבים. החלוצים עומדים קבוצות־קבוצות, מתווכחים, מדיינים בהתמרמרות, ברוגזה. בחלונות האירו נרות שבת, ליד השולחנות ישבו בעלי הבתים וצאצאיהם וסעדו סעודת־שבת שמנה. והחלוצים משוטטים ברחוב הקר בכותנות לבנות שצוארוניהן פתוחים למרות רוח־החורף הקרה. מרעב ומיאוש נתנו קולם בפזמונים רוסיים תפלים להכעיס את כל העולם, להכעיס את השׂבעים והשאננים.

ליד הגמנסיה – עיגוּל, ובתוך העיגוּל רוקדים שלושה בחורים לפזמון התפל:

Тула ־ Тула ־Ту־ла!

Тула ־ родина моя!

שנים רוקדים בשתיקה ומביטים בזעם אל תחת רגליהם כרומסים דבר־מה. אחד מביט למעלה. שם ממהרת ירושלימה אוֹרחת ענני שבת שאֵחרו. הוא רוקע ברגליו, ידיו על מתניו, נושם בכבדות ומפזם בקצב ל“טוּלה”:

Так и надо,

Так и надо!

Так и надо!

– ראו! הנה הניה מטיילת עם איזה ברנש! – קרא מנשה.

מבטי כולם פנו לאותו צד. ליד הניה צעד בחור ספרדי גבוה ויפה, לבוש חליפה שחורה נאה וממחטת־משי מציצה מתוך כיס מעילו.

– הוֹ־הוֹ! סוף־סוף העלתה בחכּתה ספרדי לפחות! – הצטחק אייזיק. – בשעה טובה!

– היא מתנכרת, כאילו אינה רואה אותנו – אמר דגלן. חבריא, הבה נסיר את הכובעים! אחת, שתים, שלוש! – שכח המפקד שכולם היו חשופי־ראש.

רק מנשה הסיר את כובעוֹ מעל ראשו הגזוז עד העור. הוא הוקיר מאד את הזקן טבצ’ניק ואת בני־ביתו: הלא הם מסורוקינו! הניה מצאה חן בעיניו מאד. הוא הביט אחריה ברגש ואמר: – הנה, בחורה בריאה!

– מהמין המובחר! – הסכים דגלן בהביטו גם הוא אחריה. אייזיק פלט בבוז:

– אחוריים כשל ספרדיה! זמירה נאה ממנה פי־מאה!

והנה הופיעה לפניהם גם זמירה ואִתה גדוד של חברות וחברים.

– הוֹ, שלום, בּני! שלום, אביגדור! – ובקול נמוך קצת והריסים מוּרדים: – שלום, אייזיק! שבת־שלום!

אייזיק תפסה מיד בידיה: – שלום זמירה’לי! מה שלומך?

– טוב מאד, אייזיק. אבא שאל עתה על כולכם. מדוע אינכם באים!

– נבוא, נבוא, זמירה’לי, ואַת בואי לטייל אתנו.

– לא, אייזיק, – אתי חברות וחברים, תודה! בואו־נא אלינו! – קראה בקול בלכתה ואביגדור שאל אותה בלחש:

– אין מכתבים, זמירה?

– מכתבים? בשבילכם? לא, אביגדור! אין!

הם פנו והלכו ואייזיק מביט אחריה, אינו יכול לגרוע עין ממנה:

– הנה נערה נחמדת! ילדה מתוקה!

– אייזיק, שד מקרין! מה לך ולה? הלא יש לך מלכה שלך?

– מלכה? – חזר אייזיק על השאלה וברגע זה, כפי שנראה לאביגדור, זרק לצדו מבט מוּזר. – מה כאן מלכה?

– כיצד? – התרגז מנשה.

– אח, מנשה, בינינו לבין עצמנו, הלא טיפש אתה בכלל. מה אתה מבין?

– אני מבין רק דבר אחד, כי אם איש מתהלך שנה תמימה עם בחורה יפה־פיה כמלכה, אין עליו לרדוף אחרי בחורות אחרות. אתה, אייזיק, דומה אתה לסוס המיוזן של הכומר הסורוקינאי. הכל יודעים זאת מכבר!

ההשוואה הזאת מצאה חן בעיני הבחורים וכולם פרצו בצחוק, בזכרם את הסוס המתהולל של הכומר הסורוקינאי וגם אייזיק צחק אתם.

– הוי, כבשה גזוזה – אמר אייזיק, אחז בעורף מנשה ומשכוֹ אליו – הזוכר אתה אותו יום יום כשהסוס התפרץ מחצרו של הכומר ובא במרוצה אל העיירה?

– הוֹ־הוֹ – התערב בּני – הכל נבהלו והתחבאו בבתים.

וטוב עשו – הוסיף מנשה בעקיצה – הוא קפץ על אביו של שמריה וכמעט רמסהו. ובדברו נעץ מבט אלכסוני באייזיק וקרץ בעיניו בערמומית – הסוס היה מוּעד להתנפל על הכל.

ההמון מסביב רועש, צווח, שר ומתמרמר. החמישה נסחפים בזרם הקהל אל שערי תל־אביב.

סמוך לשער הופיעה מלכה.

– הנה היא! הנה היא! – הצביעו עליה.

– מה יפה היא!

כמו תמיד הלכה הלוך וטפוף בגאון כמנצחת, בזקפה את ראשה היפה. והליכתה מהירה כאילו אין המון צפוף מסביב לה.

– ראו, הליכתה כשל בת־מלך!

– כשל זַמֶרֶת פרוצה!

– היא לבושה שחורים; השחורים נאים לה: היא לבנה כל־כך.

– גם לבנים הולמים אותה, הכל נאה לה!

– מלכה! שלום, מלכה!

היא הפנתה את ראשה אליהם בשובבות: – שלום, בחורים!

– מה נחמדה בת־צחוקה. זה הבחור שלה?

– לא, הנה הוא, בעל השערות הארוכות.

הקבוצה הסורוקינאית הקיפה אותה. דגלן חבק את מתניה:

– התלכי אתי, מלכה’לי.

– טוב, דגלן, אתך – אפילו עד השער.

– הו־הוֹ! הרי כאן השער.

– ומה חשבת אתה, דגלן?

– אני? אל מחוץ לשער, מלכה’לי.

– לא, איני רוצה מחוץ לשער, שם חושך, אימה. כלבים נובחים!

– שם בתים יפים מאד וערבים יפים מאד – אומר אייזיק והיא כאילו חיכתה לדבריו:

– וגם ערביות יפות, אייזיק, גם ערביות, לא, איני אוהבת ללכת שמה. נלך אל הגמנסיה.

– לבדי!

– הוֹ־הוֹ!

ליד השער נשמטה מידי דגלן. אייזיק עמד לפניה. הם דיברו בשפת־מבטים לא־מובנה לאחרים. פתאום הדפה את אייזיק מפניה:

– אתה משעמם אותי, אתה לבן ואני לבנה! היכן השחרחר?

אביגדור עמד סמוך לשער. מלכה קרבה אליו לאט, אחזה בזרועו: – התלך אתי, אביגדור?

רוכב ערבי הופיע פתאום מתוך האפלה. שאון ההמון והאור הדהימו את הסוס ורוכבו. הסוס נבהל קצת והתחיל לקפוץ והערבי הסתכל בפניהם של המטיילים ופתאום הזדקף על המשוָרוֹת בראותו את מלכה ונעץ בה את עיניו הבוערות.

מלכה הסתכלה בו בגאוה והסֵבּה את פניה מנגדו.

ליד הגמנסיה נשמעו רעש וצעקה. ההמון התלכד כרגע לחומה בצורה. מאחורי חומת־אנשים זו דרשו להביא מים ורופא. לבסוף הוציאו בן־אדם מתעלף ונשאוהו ל“הדסה”.

– רקד, רקד – ופתאום נפל! – דיברו מסביב.

– מי? מי נפל?

– בחור שרקד: כך צריך, כך צריך.

– אַח, זה! הוא נפל מרעב!

– מרעב! – נשמעה צווחת אשה. והקהל נשתתק פתאום כשקוע בהרהורים.

– כך צריך, כך צריך! – ענה מישהו.

– שתוֹק, טיפש!

הקהל נע ורעש. פתאום הופיע אדמוני מהקבוצה השביעית, כאחוז להבה כולו: שער הראש, הגבות, העפעפים, הנמשים – הכל אדום. הוא לא דיבר, כי־אם צוַח, הטיח דברים.

– באו לבנות את הארץ! למי? לעם ישראל? חַ־חַ־חַ!

לחיו התחתונה נשתרבבה ושיניו נחשפו כמוכנות לנשיכה.

– עם ישראל יורק עליכם! צוחק לכם!

– ואתה למה באת הנה? – קרא בּני. אדמוני, שמח לקול הקורא ופנה אליו:

– שמא תשאלני, למה נולדתי בעולם הבזוי הזה? נולדתי!

– כך צריך, וכך צריך! – חזר אותו הקול.

– לא, כך לא צריך להיות! – צוח אליו אדמוני. – שבעה־עשר מליון יהודים! עשירים! מיליונרים! וכאן – עשרת אלפים חלוצים בונים בשבילם… חַ־חַ־חַ! – אגרוף אדום הוּרם: – אספסוף שמן! גרדוֹם צריך לבנות לכם ולא את הארץ!

– אדמוני! – קרא אליו אביגדור – שתוֹק!

– לשתוֹק? לא, אני לא אשתוק! אני רעֵב! – נופף אגרופו. – אנחנו רעבים! רימוּ אותנו! שתוֹק אתה, חמור־ציוֹן!

– חַ־חַ־חַ! – צחק ההמון – חמוֹר ציון! יפה אמר.

לפני אביגדור עמד אדם לא־צעיר שהביט לתוך עיניו.

– מי הוא? מי הוא? – התאמץ להזכר והאיש חייך.

– לא הכרת? זוכר אתה, בשדרות רוטשילד בקיץ. דומני, שזה היה ביום הראשון לבואך הנה.

– אח! – נזכר אביגדור והושיט את ידו ומיד הרגיש בלחיצת יד צעירה, חמימה.

– איפה היית? כל הזמן, מיום שנפגשנו, רציתי לראותך.

– פה, בתל־אביב – ענה אביגדור. – אתה זוכר אותי? גם אני חשבתי עליך תמיד.

פה עמדה כל הקבוצה הסורוקינאית. עמדה גם מלכה והסתכלה במבט קודר באיש לא־צעיר זה, אבל יפה־תואר, לבוש חולצה רוסית. הסורוקינאים הביטו באיבה על הזר. בּני אמר:

– מדוע אינך משיב לאדמוני, אביגדור?

– יקחהו אוֹפל!

– לא, יש לענות על דבריו – אמר בּני שהתקרב אל אביגדור ועיניו הקטנות בערו מזעם. בינתים נעלם אדמוני בין ההמון. רק לפרקים נזדקרו אגרופיו האדמים ומתוך השאון נשמע קולו הצרוד.

– ומה תשיב לו? – שאלה מלכה בלגלוג. – כלום אינו צודק?

– מה צודק – במה הוא צודק?

– מפני שהוא אומר את האמת! לא כדאי לרעוב פה.

בּני השיב לה כמעט בקול בכי ואייזיק לחש באזנה ושאל:

– אַת רעבה מאד, מלכה?

– לך לך, היית עלי לטורח! – היא דחפה אותו מעליה אל אביגדור אשר שוחח בלחש עם הזר.

– הנה, הנהו! – התפרץ פתאום אדמוני מתוך ההמון וקפץ אל אביגדור:

– אתה מהאוהל אשר תחת העץ הגדול?

– כן, מהאוהל.

– רעֵב? – הוא הרים את אגרופו בזעם: – רעֵב?

ההמון הקיף אותם.

– אין אני מבקש לחם מאיש – ענה אביגדור בכווצו את גבותיו.

מלכה נעצה בו עיניה: היא אהבה לראותו כשנחיריו מרטטים ומצחו הלבן מתקמט.

– כך, כך! – קרא בּני בשמחה וטפח על כתפו של הזר, וכשהכיר בשגיאתו נכלם וסילק את ידו.

– חַ־חַ־חַ! – פרץ אדמוני בצחוק. – אתה אינך מבקש? אתה גאֶה? – פתאום הרים את קולו: – עליך לבקש! נַסה־נא, אל תהא גאֶה! אדרבה – בקש: תנו פת לחם לחלוץ גווע ברעב! איש לא יתן לך! לא יתנו! – צעק כלפי מעלה. – לא יתנו; מוּת, חמור־ציון! הוא סלל דרך של ביטון. בשביל מי? בשביל עשירי ניו־יורק! עכשיו לעס ביטון, לעס! שב פה ושמור את הביטון, שוטה של ציון! מי צריך לביטון שלך? יהודינו בוחרים לשבת בניו־יורק, בפריס, בברלין! ואתה שב, הנָפש על הביטון המת! ליד הדרך המתה!

– שמע, אדמוני, – פתח אביגדור, אבל אדמוני הוסיף לצעוק:

– עזוב, עזוב את הדרך המתה! לעזאזל ציון ורעב! ברח לך! תעית! רוּמית! פועלי כל העולם הולכים בדרכי החיים!

– אדמוני! – קרא אביגדור בקול רם כל־כך שחברו בּני נזדעזע: – אתה תעית – לך־לך מזה!

– ואתה? – שאל אדמוני בלעג. – הוא לא תעה!

– לא ולא! אני לא תעיתי! – קרא אביגדור בעוֹז ונדמה היה שקומתו גבהה פתאום. – השומע אתה, אדמוני? כבר שמעתי פעמים אחדות את נאומיך ויודע אני לאן אתה קורא את השומעים. לפני שנה ברחת מאותן הדרכים הזרות כדי לָסוֹל פה דרכים חדשות שלנו. אז היית מוכן לכּל, גם אז בודאי נופפת באגרופיך וקראת את כל שומעיך הנה.

אדמוני אמר להתפרץ אליו, אבל אליה היפה, שעבד עם הסורוקינאים יחד בניפוץ האבנים גער בו:

– דום, אדמוני! שמע!

ואביגדור הוסיף:

– אז קראת לבוא הנה, אבל כשנתקלת בדרך החדשה, בחיים קשים…

– רעב! – צעקו מתוך הקהל.

– כן, רעב, קור ומחלות, – הסכים אביגדור ואותם הקולות הוסיפו לקרוא:

– בוז! אכזריות! עבודה ערבית זוֹלה בעשרה גרושים!

– כן, כן, כן – הסכים אביגדור. – כאשר נתקלת בכל אלה נרתעת לאחור ואתה קורא ללכת בדרכים זרות. לך, לך בדרכים זרות! אנחנו לא נלך אחריך! – קרא בקול רם והוא עצמו נופף באגרופו שלא מדעת: – לא נלך!

ואחר־כך הנמיך מעט את קולו כאילו עיף ושאל בשקט כאילו עמד לפניו רק אליה היפה:

– וכי לא ידענו מראש לאן ולשם מה אנו הולכים?

– ידענו – ענה אליה אף הוא בקול נמוך. פתאום זקף את ראשו כשפניו חוורו וקורא בקול: – ידענו.

ודגלן אף הוא נענה בלחש כמסנן דרך שׂפמו: – ידענו! – והתמתח כעומד בחזית.

מסביב השׂתרר שקט.

– בנה נבנה – הוסיף אביגדור בקול נמוך. – יהא רעב, אנו נבנה. ועוד יבואו רבים כמונו הזקוקים לציוֹן. – כן, כן, אדמוני, השואפים לציון. ואתם שתעיתם והמבקשים דרכים זרות – לכו לכם! דרכיכם לא דרכינו!

מסביב מחאו כף, אבל נשמעו גם צפצופים ושריקות. אדמוני הלך כשהוא מוקף חבריו־לדעה. אייזיק חייך, ניגש אל אביגדור וטפח על כתפו: – הגם אתה בנואמים? איפה למדת זאת? מובטחני, כי בקרוב ישלחו אותך לאמריקה לאסוף כסף בשביל ארץ־ישראל!

אביגדור השיג את חבריו על החולות. הם התווכחו בהתלהבות וקולותיהם נשמעו עד למרחוק.

– אייזיק, יש לי מה לדבר אתך.

– טוב. על אודותיה?

– כן.

– למה לנו להרבות דברים? – משך אייזיק בכתפיו. – אתם מתנשקים? טוב, התנשקו לכם. היום אתה, ומחר אותו הערבי הרוכב על הסוס השחור.

– אייזיק!

– מה לך ולי? נעלבת? דו־קרב! אל תהא דון קישוט, אביגדור.

אייזיק פנה והלך. מרחוק נשמעו קולות החברים אבל צלליהם כבר לא נראו.

אביגדור הביט אחריו והרגיש כאילו אייזיק ירק בפניו.

– ובאמת, על מה רציתי לדבר אתו? – התרעם אביגדור על עצמו בלבו. מסביב ללבנה האדים עיגול וים הלילה התדפק על האבנים שעל שפתו.

פרק ח'    🔗

בימי הבטלה מעבודה אהב אייזיק ללכת ליפו אל הערבים. עתים היה לוקח אתו את דגלן וזה בשובו היה כמעט מתפקע מצחוק בסַפּרו על הליכותיו של אייזיק. רק למצוא לו עבודה לא יכול אייזיק. יותר מכולם היה מצליח מנשה למצוא לו עבודה להשתכר בה ועל כן היה עובד יותר מכולם, הוא וגם אביגדור.

לאביגדור המציא עבודה מכּרו החדש שנפגש אתו בשדרות ביום בואו לארץ. שארפמאן היה שם־משפחתו של האיש הזה. הוא היה חייל בגדודים העברים שבאו בימי המלחמה לארץ־ישראל. ומאז השתקע בארץ. היו רואים אותו בכל מקום אבל הוא לא ביקר בשום בית, לא התקרב אל איש ואגדות שונות התהלכו עליו. על מה היה חַי – לא ידע איש. כנראה היה אדם לא־עשיר, הסתפק במועט ועבר בכל הארץ כמתבונן מוזר.

אביגדור ועוד בחור אחד חפרו ביב־שופכין. שכר עבודתו היה בעתו: שמריה שב מבית־החולים אל האוהל וצריך היה לספּק לו מזון טוב. גבו נעשה כפוף יותר, לחייו – נופלות יותר, ועיניו – שקועות יותר בחוריהן, אבל הוא היה שקט ושמח עוד יותר מאשר לפני מחלתו.

– אין זאת שחפת – היה אומר – אבל זאת יכולה להסתיים בשחפת. כך אומרים הרופאים, אבל אלה הם, כמובן, דברי הבל וריק.

הוא היה מגביה את כתפיו הצרות וסובב בעליזות על רגל אחת.

– תחל העבודה, אקבל עשר ל“י ואז “יאַלה” שמה! “יאלה” לעבוד! שמה – הַיינו: ירושלימה, ל”בצלאל", ולעבוד – פירושו: לכייר ולצייר.

השמים היו בהירים, חביבים והחולות הזהיבו בשמש והעץ העתיק רשרש חרישית.

באחד הבקרים האלה בא דרך החולות אדם רחב־כתפים, בעל זקן שסוּע ועינים טובות ועליזות.

– כאן גר החלוץ אשר?…

– פרופיסור שץ! – צהל שמריה.

– אח! אתה האיש! – שמח הפרופיסור. – כמעט נואשתי למצוא אותך. ובכן, הראני את עבודתך בחול?

– אדוני הפרופיסור! – קרא שמריה באחזוֹ בראשו. – אדוני ביקש אותי?

– כן, כן – ביקשתי. אז לא היה לי פנאי. אחר־כך אמרתי לבקר אותך. אבל שכחתי את שמך, סוֹרוֹקה, כמדומני?

– לא. אני יליד העיירה סוֹרוֹקינוֹ.

– חַ־חַ־חַ! – צחק שץ ואתו צחקו דגלן, אייזיק וגם שמריה עצמו.

– אלה הם חבריך?

– כן, אדוני הפרופיסור.

– גם הם “סורוקי”.

– סורוקי, סורוקי! – שחקו לו בתשובה.

– רק “ווֹרוֹנה”¹ אחת – הורה אייזיק על דגלן.

– כן, כן, כן – הסכים שץ לאייזיק – ולא צחק עוד ולא שמע את דבריו. – בבקשה ממך, הבט־נא שמה – אמר לאייזיק והפנה את ראשו הצדה. – זה טוב! – אל תסתפּר לעולם!

– אין לי כלום – אמר שמריה במבוכה – עתה שבתי מבית־החולים.

שץ הסתכל בפני שמריה והתעצב.

– עליך להבריא. אל תעבוד לעת־עתה. הנה הבאתי לך – אמר שץ והושיט לו חבילה קטנה. – למד לכייר בחומר הזה. אחר־כך תראה לי, כאשר נתראה. להתראות, שלום, הברא!

הוא הלך ושוב לא שאל לשמו של שמריה. זה רצה לרוץ אחריו ולהגיד לו את שמו ולא יכול לעשות זאת מפני חולשתו.

– אין דבר! – ניחם אותו אייזיק. – בפעם אחרת ישאל “ווֹרוֹנה”. ימצא אותך. אל תדאג.

– אביגדור, אביגדור חכה מעט!

זה היה בנוה־שלום, השכונה העברית ביפו. אביגדור הביט לאחוריו. היתה שעת בין־הערביים. ליד השער של בית ערבי רעוע עמד אברם הגבוה, אברם סוֹלוֹביי (זמיר), כאשר קראו לו בקבוצה השמינית בגלל קולו הנעים ושיריו העליזים.

– אתם דרים פה, לא באוהל?

– כן, פה – ענה סולוביי, שרוח השמחה סרה מעליו. – סורה אלינו, אשתי תשמח לראותך. וכשהתחילו לרדת לתוך מרתף מעלה צחנה, אמר סולוביי בהלצה: עובדי אדמת ארץ־ישראל צריכים לשבת לא על פני האדמה, כי אם בתוך האדמה עצמה.

במרתף כבר היה חושך. מהפינה נשמע קול אשה: – מי זה בא אתך, אברם?

– אביגדור, מהקבוצה שלנו.

– אה, אביגדור! – שמחה האשה לקראתו. – שלום, אביגדור, מה טוב שסרת אלינו.

– אין לנו אֵש – אמר אברם.

– יש לי גפרורים – הציע אביגדור.

– גפרורים… אבל גפרורים אינם דולקים זמן רב, אביגדור – ענה אברם. – נשב מעט בחושך, אולי מוטב כך.

– יש לי שלושה גרושים, אברם. אין אני צריך להם.

רגעים אחדים שתקו שלשתם. אביגדור עמד וידו פשוטה.

– שוב אין אנו צריכים לשום דבר – אמרה חנה בקול מוזר ואביגדור הבחין בחושך בתפוס אברם פתאום דבר־מה בידיו.

– אנחנו נשכב בקרוב – אמרה חנה בקול קט יותר. – שב, אביגדור, פה על ידי.

תחתיה חרק סַל.

– הנה, כך. אברם לא יקנא. הן לא תקנא, אברם? – ובלי לחכות לתשובתו הוסיפה: – באמת שמחה אני מאד לבואך. הלא אתה היית בחור טוב בקבוצתנו.

– אתם יושבים פה מזמן? – שאל אביגדור.

– כן. זה שני חדשים.

– ומה זה דופק?

– שם גר עגלון ערבי, וסוסו דופק ודופק תמיד מאחורי הקיר.

– דופק ודופק תמיד – חזרה חנה בקול מוזר כמו הד.

– זה זמן רב שאינך עובד, אברם?

– זה ימים רבים.

– אינך מוצא עבודה?

– כבר חדלתי לבקש.

היא חזרה על דבריו בקול מוזר: – שוב אין אנו מבקשים.

– מפני מה אינכם מבקשים? – אמר אביגדור בהרימו את קולו. – הנה שלשום עברתי על חצר אחת ושם קרשים…

– אביגדור – הפסיקה אותו חנה, – הזוכר אתה, כשישבנו ברומניה היינו שרים שירים בערבים?

– כן, חנה.

– כמה היינו שמחים אז! כמה היינו צוחקים כולנו! הזוכר אתה את סיפורו של שלום־עליכם, מה אמר יענקל לשוקיל: “שמע, בן־אדם… הא לך רובל ושתוק, חזיר”.

– אבל מדוע אין אברם מבקש עבודה? – שאל אביגדור.

– אָח, לעזאזל העבודה! – ענה אברם. – הנה אותו ערב, ליד הגמנסיה, השיבות לאדמוני. גם אני אשאלך ואתה תענני, כי אני וחנה אהבנו אותך תמיד והוקרנו את דבריך, אף־על־פי שאתה צעיר לימים ממנו.

– אברם – הפסיקוֹ אביגדור. אבל הלה הניע ידו מתוך קוצר־רוח:

– לא, ענני־נא, הנה היה מה שהיה, ועתה – הנה מרתף. במרתף חושך ואפלה. רק הסוס דופק. וחנה גונחת דם מריאתה. והכל מלה אחת בפיהם: ויזה, ויזה. כשם שמקודם, הלא תזכּור, היתה על לשוננו מלה אחת: פלשתינה. ועתה – ויזה לאמריקה, ויזה לאפריקה, ויזה לאוסטרליה. וייצמן בכבודו ובעצמו כבר נחפז לאמריקה והוא בוכה ומתחנן: “תנו צדקה, החלוצים מתים ברעב”.

והוא ביטא את המלה “מתים” בלחש מבעד לשינים מהודקות.

– השומע אתה, אביגדור?

– אני שומע.

– ענני־נא איפוא, ובכל זאת עלינו לבנות?

– כן, לבנות, אברם!

– ואם אין עוד אמונה?

– זה יעבור, אברם. זה יחלוף.

– לא אביגדור, זה לא ענין של רגע. גדול אני ממך בשנים ומיטיב לדעת ממך. דומה האמונה לתינוק ההולך וגדל, אבל היא מתה גם כן כתינוק. והנה מתה האמונה! הנה נוסעים לאמריקה, לאפריקה. אבל גם שם לא ימצאו מנוחה מפני שהם קברו את בכוֹרם, את אהבתם, את אמונתם. הנה גם לי היתה ויזה – טפח על כיסו – שלחו לי מאמריקה.

– היודע אתה, כי שלחו לנו כרטיסי־אניה? – הוסיפה חנה ונשתתקה פתאום. גם אברם שתק.

– ובכן? – שאל אביגדור.

– היום החזרנו אותם – אמר אברם. – זמן רב חשבתי וחכיתי מה תאמר היא. אני לא חפצתי להשפיע עליה.

– ומה סוף הדבר? – שאל שוב אביגדור.

– חנה’לי אמרה: אברם, שלח אותם בחזרה, ואני שלחתי כי אין אנו יכולים לזוז מפה, אביגדור.

– אין אנו יכולים לעזוב את הארץ – לחשה חנה בקול רינה או בקול בכי. והוסיפה בהרמת הקול: הנה הסל כבר ארוז וצרוּר והאניה עומדת בנמל. הלילה תפליג.

ברגע זה נשמעה צפירת האניה מעל הים.

– הנה זאת היא. שבעה חברים מקבוצתנו מפליגים מכאן.

– ואתם החזרתם את כרטיסי־האניה?

– החזרנו – ענה אברם. ושניהם חזרו ואמרו: – לא יכולנו!

– אברם! – קם אביגדור ממושבו ותפס בידו בחושך: אמונתך חיה! עוד תשיר שירים, סולוביי!

אברם שמט את ידו. – לא! הנה! – והוא הורה על מקום אשר משם נשמעה דפיקה עמומה של פרסות הסוס. – הנה!

הדפיקות תכפוּ. דומות היו לניצוצות שחורים שעיבּו את האפלה במרתף.

אביגדור פסע פסיעות מהירות בסמטאות יפו המרופשות בדרך לתל־אביב. הוא היה שקוע בדאגתו למצבם של אברם וחנה ולא הרגיש בתנועה המוזרה שמסביב. הערבים שוטטו הנה והנה שלא כרגיל והתרוֹצצו מבית־קפה לבית־קפה, הניעו בידיהם והקימו שאון. השעה היתה מוקדמת, אך הדליקו נרות וכבר לא נראָה אף יהודי אחד ברחובות נוה־שלום.

– מה הם עושים שם עתה במרתף? – הרהר אביגדור. – שומעים את דפיקות הסוס! – פחד מוזר נתעורר בו בחשבו על הדפיקה הזאת.

– נורא הדבר! – עלה על לבו ועצר בלכתו. – איך עזבתי אותם לבדם? – אבל הוא היה עייף מאד ומיהר לשוב אל אהלו. – מחר נבוא אליהם – החליט בלבו. את שלושת הגרושים השאיר על הסל. הוא צעד הלאה וחשב: הם התרחקו מכולנו ובזה הרעו לעצמם. רעה חולה היא הבדידות. אפשר שהיאוש אשר תקף רבים מהחברים בא מתוך הבדידות, מתוך הרעיון שהם נשכחו מכל לב. מכאן נובעים גם יאושו והתמרמרותו של אדמוני.

מחשבותיו הסיחוהו לענין אחר, אך פתאום נזכר שוב בדפיקות הסוס במרתף ושוב התחיל חושב על אברם: – איך זה לא הרגשנו שאברם סולוביי לא נראָה בשום מקום. כן, הכל פנו לעסקיהם. הקבוצה השמינית נתפרדה, נתפזרה.

שני ערבים צעירים קפצו מהסימטה וחסמו בפניו את הדרך. הוא עמד. הוא לא יכול לדבר אתם. אחד הדף את חברו בכתפו: – אימשי!

ידע אביגדור כי מלה זו פירושה: “לך מפה!” השני הביט לאחוריו וראה ראש סוס מבעד לקרן הזוית. שניהם ברחו. ניגש קצין המשטרה. הוא הביט אחרי הבורחים והניע בראשו.

– אימשי! – גער פתאום הקצין באביגדור והניף עליו את המגלב.

אביגדור נס דרך הסמטאות הצרות והאפלות, בהרגישו רעה. הוא הגיע לשכונת היהודים נוה־צדק, והנה הוא רואה יהודים רבים נקהלו ברחוב.

– הערבים ירו בשני יהודים – סיפרו לאביגדור.

– מתי?

– לפני חצי־שעה.

– איפה?

– את האחד רצחו על שפת הים ואת השני על מסילת־הברזל ליד תל־אביב.

– במקומות שונים?

– הוא הדבר, במקומות שונים. הרצח נעשה על־פי פקודה. שוב מתחיל הענין.

האיש הדובר היה נרגש וחיור אבל לא מדוכא. להיפך, נדמה היה שהוא שמח על כך שהענין “מתחיל” שוב.

– צאו וראו – הוסיף – זאת היא הפעולה השלישית בחורף הזה והממשלה חובקת את ידיה ואינה עושה דבר לקדם את פני הרעה.

– הממשלה? – נשמע לאזנו של אביגדור קול ידוע לו. – ומי הגיד לכם שהממשלה צריכה לעשות דבר־מה?

משה טבצ’ניק עמד ליד אביגדור ולא הכירוֹ מתחילה.

– אח, האתה הוא בנו של ר' שמעון גן? – אחר נזכר בשמו: – אביגדור! באת עכשיו מנוה־שלום? אוי לי! ולא נגעו בך?

– לא – הצטחק אביגדור – הַרָגע מר טבצ’ניק, ביפו שקט.

– סורה אל ביתי. אדם משונה אתה, באמת! – משך אותו הזקן.

– תודה, מר טבצ’ניק, אבל אני ממהר הביתה, אל האוהל. שמריה שוכב שם חולה.

– הה, אֵלי! שם ירצחו את כולכם. רוץ מהר! אנחנו נקח את כולכם אלינו. איך שהוא ימצא מקום גם בשבילכם.

רחוב הרצל המה מאדם, כמו בלילי־שבת הקודמים הטובים, בשעה שלא עלתה על לשונם של יהודי ארץ־ישראל המלה הנוראה “ויזה” ולא באו אניות, כדוגמת הדרקון באגדה העתיקה, לָבוֹר את המובחרים ואת החזקים שבעם ולהוליכם אל גלות רחוקה חדשה. ליד שדרות־רוטשילד עמדו הסורוקינאים יחד, מלבד שמריה החולה, שלא יכול עוד לצאת מהאוהל. בּני היה נרגש וחיור מאד. הוא חזר עתה מהנמל אשר שם עבד חצי־יום.

– מה יהיה? מה יהיה? – שאל כל אחד ואחד ומנשה הביט למרחק בעיניו העגולות ואמר: – מה יהיה? הו־הו! עוד נוראות מאלה תהיינה, בּני! הזוכר אתה? גם בסורוקינו התחיל הנגף בדרך כמו, קמעה־קמעה.

אביגדור תמה בראותו בפניו של מנשה אותה הבעה של התרגשות מוזרה כמו בפני היהודי מנוה־צדק.

– אַ־אַ־אַ, – פיהק אייזיק בשלבו את ידיו על מפרקתו: – שמח!

– מה אתה שמח כך? – התמרמר עליו יצחק בּבּייב. – היום הרגו אותו, מחר – אותך. אז לא תשמח.

מראה פניו של דגלן היה מוזר מאד, עיניו הביטו ולא ראו את אשר לפניהן. פניו קפאו מתוך מחשבה מאומצת, ושוב נראָה בדמות־המפקד שלו כבזמן “המשטר הצבאי” באניה. יצחק בּבּייב עמד כל הזמן על ידו ולחש דבר־מה באזנו, אף־על־פי שמקודם לא היה ביניהם כל דבר משותף. דגלן הקשיב כשהוא מביט אל הגג של הבית הקרוב, ולפרקים היה מנענע בראשו לאות הסכמה.

– אָה, נער! – קידם בּבּייב את פני אביגדור – עוד לא הרג אותך? – חכה – יהרוג! את הכל יהרוג! אני מכיר את הערבי. הוא כמו צ’רקס. לערבי לא צריך משטרה. לערבי צריך כך – אתה אותי, אני – אותך, למען יפחד. אתם כולכם אינכם מבינים כלום.

כראות דגלן את אביגדור, ניגש אליו בשפשפו את ידיו כביום קור:

– הם יוֹרים בכדורים מתפוצצים. מבין אתה: חצי הראש נופץ.

– אתה ראית?

– ראיתי – ענה דגלן בחיוך מוזר. – כל האוזן והעין – עפו.

– אביגדור, מה יהיה? – שאל בּני.

– נמהר אל שמריה – ענה אביגדור.

– הוֹ, שמריה נשאר יחידי באוהל! – נזכר בּני.

– חולה! – הוסיף מנשה וצעד לראשונה ואחריו שאר חבריו וגם יצחק בּבּייב.

– ערבים לא יבואו שמה – אמר אייזיק. אבל דגלן העיר:

– דוקא שם מקום סכנה ביותר.

– סכנה גדולה – הסכים בבייב ואחר לחש לדגלן: “אם כן אבוא מיד”. – הוא נעלם בחושך.

השקט והאופל על פני החולות כאילו עמקו יותר. גלי הים התדפקו ברורות על החוף כדפוק הסוס בפרסותיו במרתפו של אברם סוֹלוֹביי.

– ראיתי את אברם – פתח אביגדור, אבל דגלן הפסיקוֹ:

– ידינו ריקות. הכינו לכם אבנים. אבל לא כולכם יחד. בשורה! כך. אל תשמיעו קול!

שמריה ישן במנוחה באוהל. ולא ידע דבר.

– הנה גפרורים – אמר בהקיצו. – המנורה על השולחן.

– אין דבר, אפשר גם בלי מנורה.

– בכל זאת נדליק את הפרימוס – אמר מנשה. – לא נוַותר על התה בגלל החזירים האלה!

הם סעדו באפלה. דגלן שתק, גם לא אכל. הוא לא יכול לשבת במנוחה: היה יוצא ונכנס ושוֹרק בשפתיו איזה פזמון של חיילים.

פתאום נשמע צפצוף. בזהירות השיב דגלן בצפצוף גם הוא. אחרי רגעים מספר בא בזחילה יצחק בבייב כשהוא עטוף כסוּת בלה, שחורה.

– מת – אמר בבייב – זה שבּלב, הייתי בבית־החולים.

– והשני? – שאל דגלן.

– זה שבראש? הוא נפל מת על המקום. חצי הראש נתרסק.

– אני ראיתי – אמר דגלן כשעיניו מבריקות זרות. – הוא קם ונכנס אל האוהל.

– ילדיו בוכים… אסון! אמר בבייב, בהחזיקו את ראשו בידיו.

– לאן? – שאלו את דגלן.

– מיד אחזור – ענה וכבר צעד אל הפתח, אך פתאום חזר ולחץ דומם את ידי חבריו והלך לו. יצחק בּבּייב הלך אחריו כצל.

דגלן חזר בשעה מאוחרת בלילה. הכל ישנוּ ואביגדור עמד על המשמר. דוּמם עבר עליו דגלן אל האוהל, לקח לו שק לשימוֹ מראשותיו והלך לשכב משום־מה תחת סככת־הבד שעל גבי חביות המלט. אביגדור שאלהו: מה נשמע?

– לא כלום – ענה אגב הליכה. – אני רוצה לישון.

כעבור חצי־שעה יצא דגלן מתחת הסככה, ניגש אל אביגדור ואמר: – לך לישון, אני אשמור.

– מפני מה אינך ישן?

– איני יכול. – הוא החזיק בידו את נעליו וישב לנעול אותם.

– איפה הייתם? – שאל אותו אביגדור.

– במקום שהיינו היינו – ענה דגלן בהורידו את ראשו. – שם עתה שמחַ.

– איפה?

– שם, באותו מקום.

– מה עשיתם? – שאלו אביגדור באימה בקרבו אליו.

דגלן שתק רגע. אחר זקף את ראשו והביט בפני אביגדור:

– שנַים – אמר ברורות.

– אבל, הלא זה נורא!

– זאת מלחמה, אביגדור – ענה דגלן קשות בכווצוֹ את גבותיו, ואחרי שתיקת רגע חזר: זאת היא מלחמה רגילה וחוקית. במלחמה אין קוראים לעזרת המשטרה. וגם המשטרה עצמה – מי היא?

אביגדור הניח ידו על כתפו של דגלן והביט בפניו בתוגה עמוקה.

עפעפי דגלן ריטטו כאילו משהו הוטל לעיניו.

– אתה רוצה לאמור: רוצח! אל תכחד!

אביגדור שתק.

– על הקרפטים עשו אותי רוצח – הוסיף בקול חמוּר – תורה זו תועיל כאן עכשיו. כשהורגים אותך אין לשיר שירי־אהבה.

פרק ט'    🔗

בבוקר השכם בא בריצה על החולות גולדנברג האומלל, הסטודנט, רופא הקבוצה השמינית, כולו רטוב וכחול מקור.

– היכן השחרחר? – שאל בלחש. – הוא לא זכר שמות. זה היה אחד מסימני מחלתו. אבל בּני הבין ושאל: אביגדור?

– כן, כן. אביגדור, אביגדור! היכן הוא?

– ישן. אולי תגיד לי?

– לך? לא. רק לשחרחר ולזה. יודע אתה? לדגלן! – שמח פתאום שנזכר בשם: – דגלן.

– גם הוא ישן עוד. השעה עדיין מוקדמת מאד.

– אנשים משונים! ישנים בשעה שבעולם נעשים מעשים גדולים!

– אֵילוּ מעשים?

– אֵילו מעשים? – הנה המאורע הגדול: הלב נמצא! – קרא בקול רם ומיד חוורו פניו. החברים הביטו בעצב על המטורף. היה זה אדם משכיל, חכם, חבר חביב, ורופא הגון באמת. בבואו לארץ הוסיף עוד לעבוד זמן־מה אבל לאט־לאט התחיל מדבר תמיד על הלב כמשוגע לדבר אחד. לב העולם – כפי שהיה קורא לו – הוא האשם בכל יסורי האדם. הוא הלך וירד מיום ליום ועתה הוא משוטט, שער ראשו מגודל ופרוע, זקנו מדולדל, והוא רזה, חיור וקרוע בגדים. צער העולם מדכאהו כל־כך שאינו מרגיש רעב ואינו אוכל אלא כשמזכירים לו שלא אכל עדיין.

– שתה תה, גולדנברג, קח לך ספל. הוא פרס בשיניו את הלחם כחיה טורפת, נחפז ובלע חתיכות גדולות. כאשר כילה לאכול אמר:

– אין אני יכול להמתין, אני אלך ואתם תאמרו לשחרחר, כי הלב נמצא לא בין המזלות כי־אם בים, קרוב, קרוב מאד. בלילה כשאתם שומעים תנועת הגלים, דעו לכם כי זאת דפיקת הלב. אמש נבקע הים ואני ראיתי את הלב. גדול הוא כמו הקאווקז, כמו ההימַלאים!

– הוא פישק את אצבעותיו באימה ורעמתוֹ נזדעזעה על ראשו.

– הלב אדום, טובל בדם – אמר בלחש והציץ אל הים בפחד. – השסתומים בּלוּ, לב העולם תשש, אינו יכול עוד למלא את תפקידו. צריך לפוצץ אותו.

– הֵרגע, גולדנברג – הניח בּני את ידו בחיבה על כתפו – כל זה נדמה לך, הלא רופא אתה!

גולדנברג ניער מעליו את ידו ואמר ברוגזה:

– הנה משום כך לא חפצתי לדבר אתך! ועם כל חבריך לא כדאי לדבר! בהמות אומללות! כל העולם מתענה ביסורים! הכוכבים יוצאים ממסילותם! בני־אדם מתענים, אובדים, רעבים! בני־אדם נלחמים! בני־אדם הורגים! בני־אדם אוכלים איש בשר רעהו! הנה, הנה, הבט מסביב! השמש קופא, הארץ נקרשת! והוא, הטיפש, אינו מבין. ­­

– אני מבין, גולדנברג! – אני מבין! – אמר אביגדור, שיצא מהאוהל.

אָה, הנה אתה שחרחר! כן, כן אתה מבין – הוא הטה את אביגדור הצדה ולחש לו בהורותו על הים:

– דרוּש מכשיר… מבין אתה? מכשיר שיפוצץ את הלב לרסיסים. עזרני־נא להכין מכשיר כזה מברזל יצוּק ושים בתוכו דינמיט, הרבה מאד, שינפץ לרסיסים! כדי שיכבה הכל, שימות הכל ויחדל לסבול!

– גולדנברג – אמר אביגדור אף הוא בלחש – אתה חושב שלב העולם חולה?

– כן, כן, השסתוֹמים! השסתומים לא יצלחו לכל.

– אבל, כלום הורגים את החולים? גולדנברג, הלא רופא אתה!

המשוגע נדהם כרגע מפני הנימוק הזה ונשתתק, אבל אחרי רגעים מספר תקפה אותו תוגה עמוקה:

– אָח, גם אתה כמוהם! גם אתה אינך מבין כלום!

הוא הניע ידו מתוך יאוש והתחיל פוסע מהר על פני החול אל הים. הבחורים הביטו אחריו בעצב. אייזיק העביר את כפו על שערותיו ואמר: – צריך אני להסתפר.

הם נדברו לאן ילך כל אחד מהם לבקש עבודה. פנו והלכו העירה.

שמריה החולה ודגלן ישנוּ עוד.

בעיר היתה מהומה רבה, למרות שעת־הבוקר המוקדמת. הסורוקינאים חשבו תחילה, כי הקהל רוגש בגלל הרצח שאירע אתמול, אבל הכל רצו אל הים. על שפת הים היו מוטלים אברם סולוביי וחנה אשתו. הם הסירו את החבל מסַלם והשתמשו בו בפעם האחרונה: קשרו אותו היטב במתניהם. אבל הם לא הסתפקו בזה ותלו על עצמם אבן כבדה מאד.

מתחילה חשבו שגם הם חללי רצח. אבל על הסל במרתף נמצאה פתקה ועליה שלושה גרושים.

דוממים וקודרים ליווּם אלפי חלוצים אל בית־הקברות. בדומיה המרוכזת הזאת ובשעטת המלווים הכבדה הוּבּע אֵבל כבד יותר מאשר בדברי מספידים. גם אדמוני שתק, דומם הלך אחרי שתי המיטות ודמעות נזלו על נמשיו האדומים.

– הנה! הנה! הנה! – געה פתאום כמטורף, רקע ברגליו והניף אגרופיו. החברים הרחיקו אותו בכוח מעל הקברים והוא צרח בהחלצו מידיהם: – הם הלכו הימה מפני תועבת הארץ! למה? למה הקרבנות האלה? לשם מי? לשם מה? אידיוטים!

אביגדור שירך דרכו בסמטאות של נוה־שלום, כשרגליו נתקלות באבנים. היה ליל סגריר. טפטף גשם דק. עוברים ושבים לא נראו. אחרי מעשי־הרצח האחרונים ישבו גם היהודים וגם הערבים בבתיהם מתחילת הערב. אביגדור היה גלוי־ראש ולגופו חולצה בלבד. מחשבותיו היו מעורבבות והוא לא ניסה אפילו להסדיר אותן.

בלכתו בדרך לנוה־שלום עבר על בית מלכה, אבל הוא נזכר בזאת רגעים מספר אחרי עברו. הוא עמד רגע, הביט לאחוריו ולסוף הניע ידו ביאוש: – אחת היא לי!

בנוה־שלום ההומיה תמיד שררה דממת־מות אף־על־פי שהשעה היתה מוקדמת והוא לבדו דופק בנעליו על אבני הרחובות. פתאום עלה על דעתו: – סכנה, הם יכולים לדקור אותי. – אף מקל לא היה בידו.

– אח, אחת היא לי! – החליט והלך הלאה כשכּוֹר, בנגבוֹ בשרווּלו את פניו שרטבו מהגשם.

זה שני ימים מיום מותם של אברם וחנה משכוֹ לבו אל המרתף. הוא היה מדוּכא מאד ולא יכול לערוך בהגיון את רחשי לבו. הוא ידע רק דבר אחד: עליו לבוא אל המרתף ודוקא בערב ועליו לשמוע את דפיקת הסוס. שני ימים לא נתחוור לו חפצו זה די צרכו. נזדמנה לו עבודה בימים אלה, הוא עבד כגוֹלם, שקוע בהרהורים. אתו עבד גם דגלן והם לא הפריעו איש את רעהו. הם העלו לבנים לקומה השניה. ידם כבר היתה מאומנת לקחת בכל פעם אחת־עשרה לבנים בלי לספוֹר אותן. המעבר אל הבנין היה צר מאד ואביגדור היה נפגש עם דגלן בעליה ובירידה אל הלבנים. זה היה דומה למחול.

– אתה לא סיפרת להם? – שאל דגלן ביום הראשון. אביגדור הבין וענה בנענוע־ראש.

– אל תספר – אמר דגלן ופנה לדרכו.

עתה הבחין אביגדור שדגלן כחש מאד ופניו קדרו. הוא רצה להגיד לו דבר־מה ולא יכול. אחר שכח.

ביום השני לפנות־ערב הוברר לו, שעליו לבקר במרתף ולשמוע את הדפיקה. ואך גמר את עבודתו הלך לנוה־שלום. הוא נכנס לחצר של אותו בית. איש לא נראָה מסביב. בחלון שמעל המרתף טפטף נר כהה. דלת המרתף היתה פתוחה ותלויה באלכסון על הציר העליון: מתחתיה לוּקחה האבן המנוקבת.

אביגדור הקשיב רגע ופסע פסיעה בחושך. תקפתהו צינה ואפלת־קברים אפפתהו. פשט את ידו לפניו כעיור. דממה. הוא פסע עוד פסיעה לעֵבר הסל. על הרצפה הלבין דבר־מה. הוא התכוֹפף – עתון. הסל איננו ובמקומו מונח עתון מקוּמט. הוא הרים את העתון בשתי אצבעות. העתון רשרש והרשרוש מילא את כל המרתף. אביגדור השליך מידיו את העתון ופסע פסיעה אחת לאחור. הביט מסביב, שוב השתלטה דומיה, הכל נאלם. עומד הוא יחידי וידיו פשוטות אֵל המקום שעמד אברם סולובויי באותו ערב. הוא קרא בלאט: אברם! – והקשיב. אין עונה, לא נשאר זכר מאברם. אבל נשימתו עודנה כאן וגם קולה של חנה. פה התענו שניהם, נשמתוֹ כאן וגם נשמת חנה! חנה…חנה… – לחשו שפתיו: אני… אני… פה, אביגדור מהקבוצה השמינית… אני. אני… רוצחכם! אז לא שבתי אליכם להצילכם. אני הלכתי אל האוהל והשארתי אתכם לבדכם עם המות, עם הדפיקה הזאת… כן, דפיקה. והיכן הדפיקה? בזכרוֹ את הדפיקה נזדעזע. אין דפיקה עתה. אז דפק המות. פתאום עלה באפו ריח מוזר. אימה לא ידע שחרה תקפה אותו. הוא מיהר אל פתח המרתף. נתקל ונפל על המדרגה. ליד הפתח עמד מישהו. אביגדור זינק והפיל אותו ארצה ורק מאחורי השער שמע את צעקת הערבי.

אותו יום ערב שבת היה. יושבי האוהל התרחצו והחליפו את בגדיהם. לחם היה להם וגם הפתעה משמחת – מכתב משמעון גן! החברים בּישרוּ זאת לאביגדור ותקעו לידו את המכתב והוא עמד כנדהם ולא הבין מה הם שחים והסב פניו מהם.

– מה זאת? האם דעתך נטרפה עליך? – צוַח בּני – הרי זה מכתב מאביך ואתה אינך לוקח אותו! הן אביך שלח מכתב קטן מקיוב על־ידי אדם אחד. הבט הנה!

– הנח לו! – לחש שמריה – הן רואה אתה כיצד השפיע עליו הדבר!

כתב ידו של אביו השיב אליו את רוחו. הוא התבונן אל האותיות, נצמד אל המכתב ופתאום צנח אל השולחן, כבש פניו בידיו, ונתן קולו בבכי. גם חבריו הסורוקינאים בכו בחשאי. רק מנשה לא בכה.

– ואני אומר לכם, כי אף־על־פי שהוא כותב על כל קרוביכם ועל בני משפחתנו אין אף מלה אחת, בכל זאת יודע אני שכולם חיים ולא נהרגו. כך אומר לי לבי. אני יודע!

והוא הביט נבהל למרחק בעיניו הפעורות וחיכה לתנחומי חבריו. אבל הם החרישו, הם הבינו, כי תנחומיהם יהיו תנחומי־שוא.

דגלן חייך בעקימת־שפתיים ויצא מהאוהל. הוא כבר שתה את כוס התרעלה: את כל בני משפחתו שחטו החיילים של הגדוד שלו.

הדמעות הקלו את צרות הימים האחרונים, עם המכתב באה שמחה. אביגדור התרחץ, החליף את בגדיו וזו הפעם הראשונה במשך הימים האחרונים שנתעורר בו תאבון.

– המבין אתה? – אמר אליו בּני – הנה יום פורים קרב ובא ובעוד חודש ימים יהיה חג־הפסח ואחרי הפסח יצאו הוריך מקיוב! הידד! אביגדור! ילד רע! – טפח בּני על גבו – מה אתה מחריש?

אביגדור הצטחק והביט אל חבריו כאָשם.

– למה אתה נסער כל־כך, טיפש! – אמר לו פתאום אייזיק בחיבה – הנה משפחתך תבוא!

– אולי גם משפחתך – אמר אביגדור.

– איני מאמין – ענה אייזיק – הם נשלחו לעזאזל, לנובוגרוד!

– נלך כולנו אלך טבצ’ניק – אמר בּני. – הוא ביקש מאד. זמן רב שלא ביקרנו אצלו.

– ומי ישאר פה עם שמריה?

– אני אשאר – אמר מנשה.

– אני אשאר – אמר דגלן מאחורי הדלת.

– אני לא אלך – אמר אייזיק בעקימת־פה.

– אָח, אל תהיה שוטה! הזקן ביקש מאד.

– בוא, בוא אתנו!

– טוב, נלך.

וכמו בימים הראשונים הלכו לתל־אביב בשירה.

– דגלן, הכּנס אל האוהל – אמר שמריה. – מה אתה עומד שם לבדך בחושך. שב! עיניך כה מוזרות. רזית מאד, דגלן, מה היה לך?

– שטויות, שמריה. אני בריא כשור־פר. לפנים הייתי מרגיש במזג־אויר כזה כאב בפצעי. עתה עבר הכאב.

– אתה משקר, דגלן. – הבט בעֵינַי! כך. מחר אתחיל לכייר אותך. מעל לגבות יש לך קמט המשווה לך הבעה של כעס. אבל אינך כועס… צרה באה עליך, מה קרה?

דגלן הצטחק בעקימת־שפתיים:

– אבי היה אומר, כי אילו חשפו בני־אדם את מסתרי נפשם לעין כל, היו רואים שהם מלאים פצעים אנושים. הבה אטען את אקדוחי. שמע, אחי, אנחנו פה לבדנו והשעה שעת מלחמה.

רק לוֹ היה אקדוח. שמריה מצמץ בעיניו ובראותו שהוא טוען את האקדוח אמר לו: – איש משונה אתה, דגלן! לשם מה אתה עושה זאת?

משה טבצ’ניק היה שרוי במצב־רוח של שבת. הוא ישב בראש המסובים הדוּר במעיל שחור ורגלו הכואבת מוטלת על ידית הכורסה. דלקו נרות. הצעירים מילאו את החדר צהלה ושמחה. משה קרא וחזר וקרא בעיון את מכתבו הקטן של שמעון גן, האהיל בכפו על עיניו ופעם בפעם מצא רמזים חדשים.

– הרואה אתה, אביגדור, כאן מחיקה? מפני מה, סבור אתה, העביר אביך בקולמוס על תיבה זו?

– איני יודע.

– אָה, אינך יודע? ואני מצאתי פשר הדבר. ראה, פה כתוב היה “דני” ואחר נמחק. הוא רצה לכתוב “דניסטר” ונתירא מפני כלבי הצ’יקאַ. והוא היטיב לעשות! עכשיו מבין אתה איך יעשׂה דרכו! מובן, דרך הדניסטר. הבינות? זה טוב! אם כן, ר' שמעון גן יבוא בקרוב! יש להתראות עם אוסישקין ולהזכירו את הבטחתו.

זמירה סיפרה, שכל תלמידי המחלקה האריכו היום לשונם כלפי המורה והכל צחקו.

אייזיק אמר לה – הוציאי את לשונך, זמירה!

– הוצא אתה את לשונך, שלך ארוכה מאד.

פתאום נשמע צפצוף מהחוץ. זמירה רצה וניגשה אל החלון. חבר בא ושאל אותה דבר־מה והלך לו. אייזיק שאל אותה בלחש: זהו הצפצוף שלך, זמירה?

– כן.

– ואם אני אצפצף לך ככה, תצאי אלי?

– זמירה, הגישי את הכוסות ואת הקומקום – אמרה הניה בקול רם.

זמירה נחפזה והספיקה רק לנענע ראשה החמוד כלפי אייזיק בתנועת־אִיוּם.

אחר בא הסוכן הספרדי. ההוא שוב התקרב אל הניה לאחר שאייזיק חדל לבוא לביתה. לבוש היה חליפה נאה ונעליים צהובות ברגליו. הוא דיבר עם הניה צרפתית ועם החלוצים – עברית. הוא דיבר את דבריו בבטחון ובהגיון ובכל זאת יצא שאייזיק היה מלגלג עליו קצת והניה הרגישה בכך. על כן טיפלה בבחור הספרדי בחיבה יתרה ולאייזיק הגישה תה בלי הביט בפניו ובלבה אמרה:

– כמה נאה הוא ולבן! כמה העזה ופקחוּת מביעות עיניו!

אביגדור יצא ראשונה. מלכה חיכתה לו על הגזוזטרה.

– בוא אלי תחת הסוּדר שלי – אמרה אליו בשימה עליו חצי סודרה. – הלא קפאת מקור בחולצתך הדלה!

– מלכה – קרא לה בלי גרוע עין ממנה.

– מה לך?

– אַת אוהבת אותי?

– מפני מה לא באת אלי כל הזמן, שד שכמותך?

– מלכה… אברם!

– אברם? – היא נאנחה – כן, אברם! גם חנלה! מה לעשות. הם כבר שם ואנחנו כאן – גמרה את דבריה בנשקה אותו.

– מלכה’לי, אני אוהב אותך כל־כך!

היא בחנה אותו בעיניה: – אביגדור! באמת ובלב תמים?

– כן, מלכה, אני אוהב אותך, אבל…

– מה? שוב אבל? אדם אינו יכול ליהנות מהחיים בלי איזה “אבל”.

– ואייזיק?

– מה אייזיק?

– נדמה לי תמיד שהוא סובל מאד בחשאי, מלכה.

– כמה תמים אתה, אביגדור! אייזיק לא אהב אותי מעולם ולעולם לא יאהב אחרת. טיפש הוא יותר מדי.

– מלכה…

– מה מלכה? כן, כן, אני התנשקתי אתו כדי להקניטך, רשע! כן להקניט אותך! ואני אוסיף לעשות זאת אם תתנהג אתי ככה.

רוח־ים השׂתער על חַשרת־העבים האפורה התלויה ועומדת בלי נוע, קרע אותה לקרעים והריץ אותם ירושלימה. הגיח ירח צעיר וזהוב והכל חָיָה, הגיה, הזהיר.

הסודר הכבד נפתח ונפל ארצה. שניהם לא שמו לב לכך. ני לבבות קרובים הלמו בחזקה.

 

חלק שני    🔗

פרק א'    🔗

הקבוצה השמינית כבר נתפזרה. רק חברים מעטים ממנה נשארו עוד באוהל תחת העץ העתיק בחלקה מספר 48. אבל גם חבילה זו עמדה להתפרד.

שמריה היה חולה, חוץ מזה היה כה שקוע בחלומותיו על אמנות שבכל הזדמנות לא היה מסרב לנסוע לפריס או לאיטליה ואפילו להשתקע שם ולעסוק באמנות. אייזיק איבד את כל אמונתו. לועג היה לכל דבר שהיה בו סימן של משא־נפש. בכל ראה רק תרמית ונכלי עסקנים זריזים היודעים להפיק תועלת לעצמם מתמימותם של אחרים. ערבים רבים בילה באסיפות שבהן היו נואמים אדמוני והנוטים אחריו; הקשיב ברצון לנאומיהם, אך הוא עצמו לא דיבר מעולם ובלבו לעג להם. האידיאלים של הקבוצה, החלוציות, הרצל, עמק־יזרעאל ההולך ונבנה, – כל אלה לא היו בעיניו אלא מעשי רמאים זריזים או מעשי־שטות של קרתּנים ובורגנים. יחסו זה היה מרגיז מאד את בּני התמים ובר־הלב, שנזף בו לעתים קרובות:

– אם כן למה זה אתה יושב אתנו פה? אם בולשביק אתה לך־לך לרוסיה.

– איני יכול להפרד ממך – ענה אייזיק. ובּני הוסיף לצוֹוח:

– נניח שטעית – אין לי כנגד זה ולא כלום. אבל היה בולשביק ישר ואַל תשב בבת־אחת על שני כסאות.

– הבולשביות – הצטחק אייזיק בהחליקו את סנטרו החלק – אף היא תרמית מחוצפת, מחוצפת עוד יותר מהציונות. כלום סבור אתה שטרוצקי רודף שררה פחות מוייצמן או כי לנין אינו חולה־רוח כהרצל?

– אם כן, מי אתה? – התמרמר עליו בּני – מי אתה איפוא סוף־סוף?

– חַ־חַ־חַ! – צחק אייזיק – אני הנני כל מה שיעלה על דעתך רק לא טיפש! רק לא חמור, שאפשר לרכוב על גבו!

דגלן ומנשה לא השתתפו בויכוחים האלה. אמיתותיו של דגלן צפונות היו בתוך־תוכו. הוא לא אהב לדבר עליהן ואולי לא ידע לכנותן בשם. מנשה לא היה מפותח למדי להשתתף בויכוחים. הקבוצה היתה יקרה לו. ראשית־כל מפני שהיא סורוקינאית ושימשה איפוא המשך לעיירת מולדתו. הוא היה טורח לפי כוחו למען הקבוצה והאוהל, מבקש עבודה בשכר, ועל כל שאר הענינים יחליטו אחרים. לכך ישנם חברים העולים עליו בהשכלתם.

בין אביגדור ובין אייזיק נקבעו יחסים מיוחדים בגלל מלכה ועל כן לא היו מתווכחים לעולם, אבל תמיד הורגש שסוף־סוף תתפרץ ההתנגשות המכריעה ביניהם. אביגדור, למשל, לא נכנס להסתדרות העובדים, ובנידון זה לא היה בדעה אחת עם חבריו דגלן, בּני ואייזיק. אייזיק נכנס להסתדרות, כי הסתדרות של פועלים נבדלת משמעותה התנגדות, מחאה, בקורת. הדבר הזה היה לפי טעמו. לשאיפות המעמדיוֹת של הפועלים היה מתיחס בלגלוג כדרכו ובּני התמים שהתמסר למפלגת הפועלים בכל לבו ונפשו, היה מתמרמר בגלל זה על אייזיק הלגלגן ולא פעם היה צוֹוח ואומר לו: משם מה איפוא אתה בהסתדרות? מה לך שם? צא ממנה! – ואייזיק היה צוחק. הוא אהב להקניט את בּני.

דגלן נכנס להסתדרות הפועלים, ראשית – מפני שהיתה בה איזו משמעת. זה טוב. המשמעת הכרחית היא לכל אדם. ושנית – את הצפוּן ב“שנית” זו לא היה מגלה לאיש, אבל לאביגדור היה אומר: אין דעתי כדעתך. אם חייל אתה – התנהג כחייל. אם פועל אתה – הכּנס להסתדרות. ולאביגדור היתה לו דעה משלו, שמקצתה הביע בהתנגשותו עם אדמוני. הוא היה אומר:

– באנו הנה לא לשם יצירת מעמדות ולא כדי לפורר את כוחותינו למחנות צוררים זה את זה. באנו לבנות את ארץ־ישראל. מאימתי נעשית פועל, בּני, וכמה זמן אתה נלחם למעמד הפועלים? אנו היהודים מחקים מעשי אחרים כקופים: מה אצל אומות העולם יש מעמד של פועלים, כן גם אנחנו צריכים ליצור מעמד כזה. ומי הם אנשי המעמד הזה אצלנו? חנוונים, סטודנטים, גימנזיסטים שעבדו רק חדשים אחדים בארץ־ישראל!

– המתן, המתן לי מעט – הפסיקוֹ בּני – אם לא נתארגן יאכלו אותנו! ירמסונו! האינך יודע כמה מנצלים אותנו? ראה, כמה אנחנו, כלומר הפועלים, מתענים וסובלים פה!

– כן, כן, בּני, אני מסכים עמך, שהפועלים חיים חיי צער, ואותו פרדסן בפתח־תקוה שאתה ספרת לי עליו – לא אשכחהו לעולם. אבל כל זה שייך לפרשה אחרת: מלחמת העבודה ברכוש. אבל, כלום באנו הנה לשם המלחמה הזאת? עלינו לזכור את המטרה אשר לשמה באנו הנה. אַל נסיח את דעתנו מזאת.

את דבריו שמעו בשתיקה גם חבריו גם אחרים שבאו אל האוהל כאורחים. הוא הרגיש, כי שומעיו דנים אותו בלבם לכף חובה, כי כמעט כולם נכנסו כבר להסתדרות הפועלים. הם הביאו אתם מרוסיה המהפכנית רגש הוקרה לתנועת הפועלים ורגש משטמה המובעת בגידוף הרע ביותר: חייל הגברדיה הלבנה! בגידוף זה הובע לא רק הבוז האנושי־כללי למשעבדים, למורדי־האור, לרומסים ברגליהם את היסודות הקדושים של הצדק בלבד, – ליהודי הזכיר הכינוי “חייל הגברדיה הלבנה” את דמם השפוך של מאה ועשרים אלף יהודים, בכינוי זה הדהדה הקריאה האיומה: “הַכּה ביהודים, הצל את רוסיה!” בהרצות אביגדור את דעותיו היה מרגיש כי מעל לראשו תלוי הכינוּי האיום הזה ולבו נתחמץ בו. נחיריו ריטטוּ, עיניו נוצצו ומצחו התקמט. הנה גם מלכה הגביהה את כתפיה בתמיהה ואצל אייזיק נזקפה זוית פיו השמאלית מתוך גיחוך.

– ויהי מה! – חשב אביגדור – אני אגיד את כל אשר בלבי. והוא אמר בקול:

– יכולים אתם לחשוב עלי כטוב בעיניכם ואני אגיד לכם את כל האמת. הפילוּג הזה של אחינו בני־ישראל בארצנו לשני מחנות צוררים זה את זה, חפירות־ההגנה של הסתדרות הפועלים כלפי בעלי־הבתים, – כל זה ימיט אסון על מפעלנו. עוד לא הגיעה השעה לכך. עלינו לחכות עד שנתחזק ונתבסס בארצנו. כשאנשים אחדים מרימים אבן כבדה אסור להם להתקוטט בשעת מעשה, פן תפול האבן ותמעך תחתיה את כולם יחד.

איש לא ענהו. שתיקה זו שימשה לו כסימן רע. רק שנַים־שלושה מהנאספים הזרים אמרו לו בלכתם: – עוד תמלך ותחזור בך, אביגדור. ומלכה אמרה לו: – איני מבינה אותך למה לך לגלוֹת בפני כל את אשר בלבך! שמור את מחשבותיך בלבך ואל ותכריז עליהן בפני כל העולם.

אותו ערב אמר בּני לאביגדור: – מוזר הדבר בעיני, אביגדור! לא פיללתי לשמוע ממך דיבורים כאלה. לדעתי, אין זו אלא עקשנות פשוטה מצדך.

בּני אהב מאד את אביגדור והיה תמיד כפוף לו כתלמיד לרבו. עתה עבר משבר קשה ברוחו.

לא עברו ימים מועטים ואביגדור ראה שרבים מחבריו מתיחסים אליו באדישות ובהפגשו אתו הם מתרחקים ממנו כמו ממנוּדה. ופעם אחת באסיפה גדולה של פועלים שמע מאחורי גבו:

– זה הוא? כן? ואחר ענה: כן זה הוא! מנוּול, חייל הגברדיה הלבנה!

מעולם לא היה מרבה דברים ועתה התכנס עוד יותר לתוך תוכו, השתקע בנפשו אבל לא נתקשח. אביגדור חשב והתבונן ואף־על־פי שהיה עוד צעיר לימים ראה תמיד מבעד לאנשים הקטנים ומימרוֹתיהם המפוצצות וצעקותיהם את הבבוּאה הגדולה של הבנין הלאומי הגדול – של ארץ ישראל העברית החדשה.

כך הלך והתרופף הקשר הפנימי של הקבוצה הסורוקינאית. נדמה היה שרק בזכותו של האוהל הלבן לא ניתק עוד לגמרי. בימים האלה הגיע מכתבו של שמעון גן והאֵש הדועכת התלבּתה שוב. הכל התחילו עורכים תכניות לרגל בואו של גן וביתו. ביחוד, כמובן, התעודד אביגדור, ניער מעליו את כל מצוקות נפשו בימי־החורף הקשים ורוחו היתה טובה עליו. והנה עלה בדעתו לבנות על החלקה מספר 48 צריף של עץ. בשביל מי? – מובן מאליו, בשביל הקבוצה הסורוקינאית שגם הוריו יכנסו לתוכה. בימים קשים אלה, ימי רעב וחוסר־עבודה, היה ברעיון זה משום העזה. הוא הרבה כל־כך לחשוב ולדבר על צריף־העץ עד שהרעיון הזה החל למשוך את לבם של כל הסורוקינאים. אז הבין אביגדור, כי ה“צריף” הזה איננו צריף פשוט כי־אם סמל של דבר־מה חשוב מאד לכולם.

אותו זמן בא מנשה בהצעתו ה“סוסית”. השעה היתה שעת־דוחַק לפועלים. עבודה לא נמצאה להם וחולים ורעבים הלכו והתרבו. ראה מנשה כי מי שיש לו סוס ועגלה להוליך משאות מתפרנס בכבוד. ומספרם של העגלונים בתל־אביב מועט היה בימים ההם. כי החלוצים לא השיגה ידם לרכוש להם רכוש כזה. מנשה התיעץ תחילה עם אביגדור ואחר־כך הלך אל טבצ’ניק. הדבר ישר בעיני טבצ’ניק:

– טוב, רואה אני, כי בחור נבון אתה. מה לך “פיזיקה־מיזיקה”, קנה לך סוס והוא יפרנס את כולכם.

נחתם שטר, טבצ’ניק היה הערב, ואחד הבנקים הלוה שמונה־עשרה לירה בתנאי שישתלמו במשך עשרה חדשים.

אז טיפס ועלה מנשה על העץ העתיק וחתך לו ענף ישר. שעה תמימה הקציע את הענף ויצא לו מקל־תפארה. למה נצרך פתאום למקל? – קשה להגיד. הוא צחצח את נעליו ורחץ את פניו העגולים והשחרחרים.

– מי ילך אתי, חברים?

– אני אלך – אמר אייזיק.

– לא, אתה לא תצלח לכך – אמר מנשה – אתה רק תצחק. דגלן, לך אתה אתי, עבדת בצבא ובודאי מבין אתה בסוסים.

– טוב – הסכים דגלן – בימי המלחמה אכלתי בשר־סוס ומבין אני בסוסים.

– וגם אתה, אביגדור, תלך אתנו. לאביך היו תמיד סוסים.

– ואותי שכחת? – נעלב בּני.

– לא כדאי ללכת בהמון – ענה מנשה. מצאתי שני מומחים בעניני סוסים. הם יושבים בנוה־צדק וגם הם ילכו אתנו. והרי אנו חמישה.

השלושה קמו והלכו. מנשה לפניהם במקלו. אייזיק קרא אחריו:

– מנשה, תקנה סוס או סוסה?

– אתה עצמך סוס מצוין, כזה של הכומר בסורוקינו.

– אולי נקנה פרדה? – שאל דגלן. – הפרדות סבלניות עד מאד.

– תוּף, כיעוּר! – עיוה את פניו. – זה מזמן התבוננתי אל הפרדות. הבהמות האומללות האלה כל שׂכל אין להן. חוץ מזה, הרי אינן יולדות ולא נגדל סייחים מהן. – פניו רכּו פתאום: – מילדותי אהבתי בעלי־חיים קטנים וביחוד סייחים, בעלי רגליים דקות.

בשמונה־עשרה לירה יכול מנשה להשיג רק סוס מסוֹרס ושלדי ועגלה ארוכה בעלת יצוּל אחד היפה לרתימת זוג סוסים. הסוס היה רזה כל־כך שאפשר היה לספוֹר את כל עצמותיו ואת כל חוליות שדרתו ועל צדעיו ומתחת לאזניו היו גומות עמוקות מרוב רזון. אף־על־פי־כן נתחבב מיד על מנשה.

– אין דבר, אני אֶאבוֹס אותו! ראה תראו כי הוא ייעשה חָלק אצלי. העיקר שהוא עליז. אני אוהב מאד סוסים עליזים.

ואמנם פנים עליזים היו לו לסוס. כשישבו שלשתם בעגלה ומנשה משך במושכות היה הסוס מַפנה את ראשו ומביט אליהם בעיניו המשונות והצוחקות כשואל: הסבורים אתם ברצינות שאני אוביל אתכם בעגלה זו?

– חי נפשי, הוא צוחק! – צהל מנשה בשמחה. – ראו, חברים, הוא צוחק!

כבתמיהה החל הסוס למשוך בעגלה כשהוא נשען בצדו האחד על היצוּל וצולע על רגל אחת. עתה שאגו כולם בקול אחד:

– טבצ’ניק! הליכתו של טבצ’ניק!

דמעות פרצו מעיני אביגדור מרוב צחוק. דגלן הוציא את המושכות מידי מנשה: – אי־אפשר, באמת, לנהוג בסוס כשאתה שוכב על הגב ורגליך כלפי מעלה. כך הובילם הסוס עד החולות והעגלה עלתה על כביש הביטון, ועל אפו וחמתו של אדמוני טרטרה על הכביש העגלה הראשונה. אחד הגלגלים לא היה עגול למדי וטרטר יפה־יפה בקצב: – ר־ר־רִט־רִט־דרָם! ר־ר־רִט־רִט־דרָם!

והסוס הולך ופוסע בחול בלי להביט לצדדים, כנעלב, עד שראה משלחת הולכת וקרבה נושאת לחם ומלח. הוא הבין שעליו לעמוד כאן. בּני צעד לפנים ובידו הלחם והמלח ושמריה פתח בנאום־ברכה לכבוד החבר החדש של הקבוצה, אבל מפני צחוקו תקפוֹ שיעול ולא גמר את נאומו. הסתכל מן הצד ושאל:

– היצאת מדעתך, מנשה? ראו נא את השלד הזה. הסוס גוֹוע.

– לאט לך, אל תידחף! – הגן מנשה על הסוס אשר אייזיק דחָפוֹ בידו החזקה – כשהיה צעיר היטיב לבעוט ממך. מנשה לקח בידו את המושכות –הביטו וראו מה יפה ריצתוֹ!

העגלה זזה ועוד שלושה קפצו לתוכה. עמד הסוס וזקף ראשו כלפי מעלה, זז משום־מה אחורנית ואחר לפנים והתחיל פוסע. פוסע וצולע כמשה טבצ’ניק והגלגל האחורי מתופף: – ר־ר־רִט־רִט־דרַם! לבסוף הגיעו עד האוהל והם התחילו מטפלים בחברם החדש.

העץ העתיק סיפק להם יצול שני אבל הוא היה קצר מדי, וכשרתמו את הסוס היו רגליו האחוריות נתקלות בעגלה. ומנשה לא רצה לקצר את היצוּל הארוך:

– חבל, אולי אמצא שני ארוך כזה.

מסביב לו צחקו: – אדם משונה. יצול אחד ארוך ואחד קצר.

– אין דבר – ענה ברצינות – יתכן כי בפריס קיימת כעת אָפנה כזאת.

אחרי ארוחת־הערב הקיפו כל חברי הקבוצה את הסוס והוא עמד תחת העץ וסקר את בעליו החדשים.

מנשה התקין לעצמו משכב־לילה בעגלה: – חושש אני שמא יריחו הערבים שיש כאן סוס ויבואו בלילה לגנוב אותו.

– אל תירא – ניחמהו אייזיק. – “תכשיט” כזה לא יגנבו.

– ברור שיבואו לגנוב אותו. – אמר מנשה בבטחון. מעתה ולהבא אישן פה תמיד. שנתי קלה ואני מתעורר לכל אִושה דקה. עוד אשיג כלב שישמור עליו.

– ולחם, מנשה?

– זה יתן לנו לחם. סוס פיקח הוא. ראה תראו: – אטפל בו ויהיה סוס כהלכה.

כולם נרדמו מתוך קורת־רוח. הלילה רוַח להם יותר על משכבם המשותף, כי מנשה ישן בעגלה. אבל אביגדור הקיץ פתאום וקפץ מעל המשכב והוא חיור ונסער: הוא שמע את דפיקות הסוס כדפיקות אשר שמע במרתפו של אברם סולוביי.

יום־יום היה הסוס מכניס די מספואו ועוד עשרה גרושים לכל הפחות. היו גם ימים מוצלחים יותר. כך היו חברי הקבוצה קובצים את התשלום החדשי לבנק ועוד נשאר להם סכום כלשהו להוצאותיהם בצמצום. מנשה אהב את הסוס בקנאות יתירה. לא הניח לאיש לטפל בו וכעס מאד על אייזיק כשזה רצה פעם לבדוק את שיניו של הסוס הזקן.

– מנשה – צחק אייזיק – עליך עוד לתלות סמרטוט שחור על פניו כשם שהערבי עושה לאשתו.

– לך לעזאזל עם הלצותיך!

– מנשה – הוסיף אייזיק לקנתרו – למה זה התחיל הערבי הזה משוטט כאן יום־יום? שמא רוצה הוא להחליף את סוסו בסוסך?

והערבי הצעיר הלך וקרב כשהוא רכוב על גבי סוסו השחור והנהדר שכל שריר משריריו ריטט ושפע אונים. והרוכב כמוהו כסוסו: גבוה, תמיר, שפם דק ושחור תחת לאפו הנשרי, לבוש חליפה כחולה הדוּרה, תרבוש אדום בראשו וברגליו נעלים צהובות, כצבע האוכף והרתמה.

– באמת, יום יום הוא עובר כאן פעמים אחדות – אמר שמריה.

בלעג שנוּן קרץ אייזיק בעיניו בהביטו ישר לתוך עיניו של הערבי. הוא עמד מפושק־רגלים, ידיו בכיסיו ועיניו הבולטות והחצופות הביעו לעג כה מרושע ושנון, שפני הערבי קדרו והוא זקף את ראשו בגאוה.

– אפנדי, האינך רוצה להחליף את סוסך? – שאל אייזיק צרפתית בהורותו לצד הסוס הזקן. ופתאום – מענה בעברית צחה:

– כמה ישים עלי להוסיף במזומנים? – והוא הטה את סוסו, ניגש אל האוהל ונגע בתרבושו:

– שלום.

– שלום.

קר לכם באוהל בימות־החורף?

– אין דבר. – יש לנו לבבות צעירים וחמים.

הוא נעץ את מבטו לתוך האוהל: – גם נשיכם וילדיכם אתכם באוהל?

– ילדים? – פרצו כולם בצחוק. – ילדינו עודם מתחממים שם בשמים – אמר אייזיק.

– אבל פעם ראיתי פה אשה.

– כן, כן, אשה – חזר אייזיק בקריצת־עין של לעג. – נערה?

– לא התבוננתי – נבוך הערבי. – כמדומני – בלונדית?

– כן, כמדומני – הסכים אייזיק.

– עתה איננה פה?

– למה זה תהיה פה? היא יושבת בעיר.

הבריקה קופסת־כסף לסיגריות.

– בבקשה אדוני.

– תודה.

אייזיק התחיל מעשן בעונג את הסיגריה הטובה.

– כנראה לא כל חבריכם בבית?

– לא. שלושה לא שבו עדיין מעבודתם.

בהתענינות הסתכל שמריה בפני הערבי ובישיבתו הנהדרה על גבי הסוס. מנשה לא היה מרוצה: בעיניו לא ישרה היכּרות זו. הוא לא רצה להביט לצד הסוס הנאה ודק־הרגלים המרקד. וכדי לפייס את סוסו הזקן ליטפהו בחיבה. כל טיפולו של מנשה לא הועיל להבריא את הזקן.

אותו ערב נדחק אל האוהל אליה היפה, שעבד יחד עם הסורוקינאים בניפוץ האבנים, ובבת־צחוק של אדם דווּי וסגוּף אשר שפתיו פעורות ושיניו מהודקוֹת אמר:

– נא, חברים – פרוסת לחם. אבל מיד!

הוא צנח ארצה. מצחו הרם הלבין כסיד ועיניו היפות כהו מרעב.

– רק לא בבת אחת, לא בבת־אחת! – טיפל בו בּני – כך, כך. גמע מעט מים אחרי כל בּלע. גם אני… תמיד… כך…

אביגדור עמד עליו כשהוא רועד כולו כאילו אחזתו צמרמורת וידיו חבוקות בחזקה. שאר החברים נשתתקו כתינוקות נבהלים. דגלן פנה ויצא, רקע ברגלו והפליט מפיו קללה רוסית נמרצת.

– ש־ש־ש – איוֵש מעליהם העץ העתיק.

על אף הימים הקשים הוּחג חג־הפסח בתל־אביב בשמחה רבה. על אפם ועל חמתם של שונאי ישראל שרו שירים בכל הבתים, ניגנו בפסנתרים ובכנורות. החלוצים התהלכו חבורות־חבורות ברחובות אלנבי, הרצל ונחלת־בנימין. החלונות רעדו מקולות שירתם. ליד הגמנסיה רקדו בשלושה מעגלים, מעגל בתוך מעגל “הוֹרה” ו־שוּשה".

מעל תל־אביב האירה הלבנה של פסח, תלויה על עביבים צחורים שנשאו אותה בלאט על פני שמי־האביב העמוקים, והפרדסים האפלים לבשו ציצים לבנים לכבוד החג ורוח־ים קלה השיבה את ריחם המשכּר על העיר החוגגת.

הסורוקינאים חגגו עם כל הקהל את חג־הפסח הראשון שלהם בארץ־ישראל בשתייה, בריקוד ובשירה. הם באו אל טבצ’ניק והכניסו לתוך הבית הנמוך שירת־נוער סוערת, שעטת רגלים, צהלת צחוק וצלצול כוסות. זמירה נצטרפה מיד אל המעגל והקישה בעקבי נעליה הקטנות. אחר משכו גם את הזקנה וגם את טבצ’ניק עצמו, אף־על־פי שהוא סירב בגלל רגלו הכואבת. רק הניה והספרדי שלה ישבו בנימוס בפינה תחת התמונות התלויות על הקיר עד שטבצ’ניק עצמו התלהב ותפס בידיהם: – מה, אתם לא יהודים? יאַלה! יאַלה!

ור' משה הזקן שכח את כאבו והיה רוקע ורוקע ברגליו סחור־סחור כאחד הצעירים. מנוה־צדק הלכו שלובי־זרועות אל מעון מלכה וערכו מחול ליד חלונות הבית. – ואייזיק בתוכם. אבל מלכה לא הזמינתם לעלות אל חדרה כי־אם יצאה אליהם עטופה בסודרה וקראה לאביגדור:

– אני לא אלך אתכם, אביגדור. בביתנו נפלה קטטה, כמדומני בגללי.

– בגללך?

– כן.

– מדוע.

– בעל הבית כועס. אין הוא רוצה שאגור בביתו.

– מלכה! – התרגש אביגדור ותפש בידה – צאי כרגע משם. תיכף ומיד!

– לאן אלך? אליך לאוהל?

– אני אכין לך מקום. אפשר תחת הסככה. גשמים לא ירדו עוד.

– אָח! – ענתה מלכה – עכשיו לכו לכם ושמחו. אבוא מחר בבוקר.

היא פנתה ועלתה לחדרה. אביגדור נגרר אחרי החברים שקוע בהרהוריו על מלכה המסכנה. אבל מיד שב לשמוח כבראשונה. הוא שתה אך מעט, אבל שיכרוהו קול ששונם של הצעירים, תל־אביב הצעירה, ריח תפוחי־הזהב הפורחים וזיו הלבנה של פסח.

בדרך נטפלו אליהם יצחק בּבּייב המבוסם ואליה המחייך. ואחר גם שארפמן, השד הזקן שהיה מתהלך תמיד עם הצעירים.

– מפני מה אינך רוקד? – נטפל אליו בּני שנתבדח הרבה. – אמנם זקנת, אבל חלוץ אתה! אל תסרב! תן, תן יד!

המעגל הלך והתרחב.

– אָח־אָח־אָח־אָח! לבי שמח! – צוָוח בּני.

דגלן רקד יחידי במרכז כשידיו על מתניו ואייזיק נהג בעוצם כוחו את המעגל הגדול והפיל ארצה את החלשים והמפגרים.

– הוֹ־הוֹ־הוֹ־הוֹ! חלוץ יבנה הגליל!

– אין דבר, נסתדר איך־שהוא – הרהר תוך שירה וריקוד על מלכה ושיקע בשיר את כל אהבתו. הוא פשט את ידיו לרווחה כאילו רצה למשוך אל מעגל ה“הורה” גם את הלבנה שמעל.

– אֵל יבנה הגליל, הגליל! – הגליל!

– חלוץ יבנה הגליל!

– הוי, כוחו של אדם הולך ותם! לאדם רק ריאה קטנה וחלשה.

המעגל נתפרד, הרוקדים נושמים בכבדות.

– עוד אסור לך כך, שמריה! – אמר מנשה, “אֵם” הקבוצה.

שארפמן גילה את לבו בלילה הזה, הוא לפת את אביגדור בזרועו ואמר: זה יפה, אביגדור!

– מה?

– הכל! ראה! אני מאושר מאד! אני אוהב את היוֹפי!

– כן, כן! הסכים אביגדור.

– עמוד נא פה ופניך מוּל הלבנה, – אמר שארפמן באחזו בשתי ידיו את ראשו. – הנה עתה כמו שהיית אז בשדרות. הבה אשקך!

תמך אביגדור את שתי ידיו בכתפיו של שארפמן וזה הביט אליו בחיבה:

– הלא אני כאָב לך! אני כבר בן־ארבעים! אתה לא שמעת עלי שאני מרגל?

– לא.

– חַ־חַ־חַ, אביגדור! אני באמת קצת מרגל. אני – סופר, הוֹזה, שוטה בלתי־ידוע לאיש.

החוגגים השיגו פחים ריקים ותופפו עליהם במקלות – הן אי־אפשר בלילה כזה לסמוך רק על גרונו החלש של בשר־ודם.

כך עברו ברעש ברחובות המוארים אור הלבנה. אחרי חצות התחיל הקהל העייף מתפזר. התרוקנו הרחובות ושקטו על צללי בתיהם. פתאום נשמע מרחוק קול נפץ, כאילו פקע בקבוק יין אדום מתוק. מיד נראו צללי בני־אדם אצים לקול היריה והפרדסים האפלים מסביב נתנו ניחוחם המשכר.

בין הפרדסים נפל חלל חלוץ צעיר. זה היה חג־הפסח האחרון שלו בארץ־ישראל. והשיר “אל יבנה הגליל” היה שירו האחרון.

פרק ב'    🔗

כבר עבר הפסח, חלף גם חג־השבועות ומשמעון גן לא באה כל ידיעה. אביגדור היה שרוי בעצבות והתחיל מתיאש. ברגעי יאוש היה מוציא לעתים את מכתבו הקטן של אביו לשאוב ממנו עידוד ותקוה. טבצ’ניק אמר לו:

– כלום סבור אתה שאביך נוסע לכאן ברכבת מהירה? לא, ידידי: הם נוסעים בהסתר בעגלה רתומה לסוסים דרך יערות ושדות. או שמא סבור אתה שהוא נוסע כחלוץ שתרמילו על שכמו? הוא הצטחק ולחש כמגלה סוד: – שמעון גן לא יבוא בידים ריקות, הוא יביא אתו משהו.

משעממים ונטולי־שמחה נמשכו ימי הקיץ. שורות החלוצים הלכו ונתקלשו מיום ליום. פנו והלכו לאשר הלכו: מי לאמריקה, מי לארגנטינה, מי לבית־החולים ומי למנוחת־עולם. רבים הלכו לגליל ולעמק ומשם עלו ונשמעו שמות חדשים: עין־חרוד, נהלל ועוד מושבים חדשים שהוקמו בעינויים, במסירות־נפש ובאהבה עצומה.

בּני ודגלן התכוננו ללכת לעמק ולהספח אל אחד המושבים החדשים. גם אביגדור נכסף מאד ללכת שמה ולקיים את משאת־נפשו: לחרוש במו ידיו את אדמת ישראל. אבל עכבה אותו החלקה מספר 48. יום־יום ציפה לידיעות מהוריו וחלם על בנין צריף־עץ. ואייזיק – לבו לא משכוֹ אל העמק. הוא התוודע בינתים אל אשה צעירה ויפה שבאה מאמריקה והיה מבלה בחברתה את כל שעות־הפנאי שלו. ומוזר היה לראותם הולכים יחד, הוא בחליפתו החלוצית והיא בשמלותיה ההדורות ובתכשיטיה היקרים. שמריה היה מכייר וחולם תמיד על “בצלאל” ומנשה לא התכונן ללכת לשום מקום אחר. הוא גזז וקיצר את רעמתו ואת זנבו של סוסו והיה מבטיח את חבריו, כי הסוס נראה עתה צעיר יותר בעשר שנים. וכשהיו אומרים לו: הרי העצמות הבולטות מעידות על גילו, היה משיב: אין מביאים ראיה מן העצמות: יש מין סוס כמוהו. והרי, למשל, ברל החזן מסורוקינו: עור ועצמות, והוא בריא וחזק כשור־הבר. – האמינו לי – היה אומר מנשה – שד זה משהוא מרגיש כי טענתי על העגלה משא כבד מדי הריהו מסב אלי את פניו ומניע בראשו. בחיי! זהו מין גלגול!

כך נמשכו החברים לדרכים שונות ובכל זאת לא נפרדו איש מרעהו ולא זזו ממקומם. עוד היה האוהל נטוי תחת העץ העתיק כבראשונה ומכביש־הביטון המרוּבּץ בחול לא נמחו עקבות שלושת הגלגלים העגולים והגלגל האחד המעוקם.

והנה ביום־שרב אחד מימי אלול הביא ילד ערבי לטבצ’ניק טלגרמה מרומניה מאת שמעון גן.

– מחר אל אוסישקין! – קרא משה טבצ’ניק בהכּותו באגרופו על השולחן. פניו האדימו מחום היום וכיפתו נשמטה מעל קדקדו וצנחה למפרקתו. הוא שלח מבט זועם כלפי אביגדור שהפעם לא התנגד לו.

אחרי כל הריצות וההשתדלויות בענין רשיון־הכניסה לשמעון גן, התחיל אביגדור עוסק בבנין צריף־העץ. הקיץ חלף ובאו ימי־הסתו הנעימים. לחברי הקבוצה נמצאה עבודה יותר וגם הסוס היה מכניס משהו, ושוב אכלו לחם לשובע ובקופה קשקשו מטבעות של כסף. הוחלט פה־אחד לקנות קרשים לבנין.

מנשה העביר מהנמל רהיטים של אמריקאי עשיר. אחד מארגזי המטען היה גדול כקרון־רכבת. הם קנו אותו בזיל הזול. בעיני אביגדור נראָה מחירו כנדבה מצד העשיר, על כן אמר למשוך ידו מהעסק הזה, אבל מנשה לחש באוזנו:

– חמור! האמריקאי רצה בתחילה להשליך את הארגז לאשפה.

אחר־כך מצא בּני צריף ישן קטן שעמד להמכר במחיר קרשים ישנים. מכר אותו פועל ארצישראלי זקן עייף ויגע. הוא אמר: קנו, בחורים, ובנו לכם צריף. לכם עוד כוח־עלומים ואני כבר עייפתי, איני יכול עוד. כל אשר לי נתתי לאדמת ישראל, לשמש ולקדחת. שבע־עשרה שנה! גם אני הייתי כמוכם, כזה – הוא הורה על אייזיק: – רחַב־כתפיים ורחב חזה. עתה נוסע אני לאמריקה. הנה הויזה שלי. את אשתי קברתי ואת בתי אוליך אתי. – הוא הוריד את ראשו בתוגה, – ואתם קחו את צריפי הישן ובנו לכם. אולי תצליחו יותר מאתנו, הפועלים הראשונים.

הם פרקו את הצריף והעבירו את הקרשים אל החלקה מספר 48. התכנית היתה: לבנות שני חדרים ומטבח קטן.

כשהעבירו את הארגז וכל קרשי הצריף הישן החלו מקישים בגרזינים. אבל ביום השני בא אליהם ברנש ותיק בידו ואסר עליהם לבנות את הצריף.

– הלא האדמה הזו שייכת לו! – צעק טבצ’ניק. – הלא זאת חלקת אביו, שמעון גן מסורוקינו!

– הראו את התעודות שהחלקה שלו היא! – ענוהו.

– תנו אתם את התעודות!

– תעודה אינה נתנת אלא לבעל החלקה.

ימים אחדים היו בּני ואביגדור רצים ודופקים על דלתותיהם של עסקנים ידועים ומוסדות שונים. טבצ’ניק היה מכה באגרופיו על השולחן בועד העיריה ואיים על הפקידים בשם אוסישקין, בשם וייצמן ובצלו של הרצל עצמו, שהכיר היטב את שמעון גן מסורוקינו. לא הועיל דבר. אז אמר טבצ’ניק לאביגדור:

– התזכור מה שאמרתי לך? עכשיו יודע אתה טיבו של פקיד יהודי מהו.

טבצ’ניק נעצב. סר וזעף שתק זמן־מה ואחר אמר לסורוקינאים בלעג מר:

– מעשה ילדות! שמעון גן זקוק מאד לצריף־הנסרים שלכם! ואתם חושבים שהוא יואיל לגור בחלקה הזאת בתוך המדבר? לחנם בזבזתם כסף לקרשים.

ביום השני בא טבצ’ניק אל הבחורים, פנה כה וכה ואמר להם בסוד:

– הלא יש לכם מין סוס מיובש: העבירו תיכף ומיד את כל הקרשים האלה אל חצרי והכינו קירות לצריף. מבינים אתם? קירות שאפשר לשלבם ולהקימם מניה־וביה. – הוא חייך: – זה חוֹק תורכי ישן, אם תקימו את הצריף בלילה אחד הרי למחרת בבוקר שוב אין מורא ועד העיריה עליכם, ועל כל טענותיו יכולים אתם להשיב: “ישקני”. הוא קם ממושבו והניף את ידו כמצווה, כמצביא:

– יאַלָה! אני אַראֵם את ידי!

הסוס המסכן שוב העביר את הקרשים לנוה־צדק: זה היה חלקו בענין הכללי של הקבוצה. שאר חברי הקבוצה ההולכים על שתים, שקדו ועמלו כל היום, הקציעו, נסרוּ, החליקו ושיפו.

מהקרשים האמריקאיים החדשים בנו את החדר הראשון. “טרקלין” קרא לו טבצ’ניק בצחוק. והחדר השני והמטבח נבנו מקרשי הצריף הישן.

– ידי־זהב לו – אמר טבצ’ניק על אביגדור. – ראי, הניה, כיצד הוא מקציע מהר וחלק. יכול אדם חשוב שאביו, ר' שמעון גן, נגר הוא.

והזקנה הוסיפה: – אין בעולם ילדים כמוהו! הוא מלא מעלות טובות כרמון.

טבצ’ניק הזקן ישב כל היום ליד הבחורים והסתכל בעבודתם. את המלאכה העיקרית עשו, כמובן, אביגדור ומנשה. שמריה השתדל מאד אבל כוחו לא היה אתו. דגלן ובּני עבדו בחריצות אבל היו כבדי־ידים. אייזיק כבד בעצלתיים: לוֹ היתה אמריקאית! עם גמר המלאכה התלהב הזקן והתחיל עוזר אף הוא. הוא מצמץ בעיניו, כיפתו נשמטה הצדה, הקיש בפטישון, נקף את אצבעו ומתוך כאב מיהר והכניס אותה לפיו.

היה ליל־ירח שקט. הסוס הזקן צעד בחשאי כאילו הרגיש שהוא מוליך סחורה אסורה. הם הובילו אל חלקתם את כל הקרשים כשהם משולבים והקירות מוקצעים וחוֹרים מוכנים בהם בשביל הברגים. אחרי העגלה הלכו מלבד הסורוקינאים גם טבצ’ניק, אליה ושארפמן. כל הידידים נתגייסו בלילה זה לעזרה.

בּני נשא גרזן על כתפו כיוצא לקרב. אם מישהו – אמר – יעֵז להפריעם ירוץ את גלגלתו. כזאת חשב, כנראה גם דגלן: ידו היתה נתונה בכיסו הימני.

עד עלות השחר שהה טבצ’ניק עם הבחורים עד שחיזקו בברגים את הקירות והתקרה. אחרי האשמורה התיכונה הטיל הצריף את צלו הראשון. הם הפסיקו את המלאכה והסתכלו דומם בצל הזה. ממשכנות הערבים נשמעו קריאות תרנגולים. פתאום צלצלו פעמוני הכנסיה הרוסית: כנראה לכבוד איזה חג פראבוסלבי.

– מה החג היום? – שאל דגלן.

בּני נפל פתאום על צואריו וקרא בקול: – ביתנו נבנה בארץ־ישראל!

– יבואו־נא עתה הם, הנבלים! – איים משה הזקן בקרצו בעיניו כלפי מישהו.

– עתה ייטב לך אצלנו, מלכה – אמר אביגדור כשהוא מלטף אותה במבטו המחייך.

הוא הרגיש כי חָל איזה שינוי בפניה. פזורת־נפש היתה והביטה לצדדים. רק כלאחר־מבט היתה נועצת בו את עיניה הכחולות.

– לא, אביגדור. אי אפשר הדבר. בקרוב יבואו הוריך, אחותך, אולי תבוא גם הנערה ההיא.

– אולי – אמר אביגדור.

– ובכן, מה יהיה?

– אַתּ כּלתי.

– כן, אבל הוריך… אולי יתנגדו לכך.

– מלכה, אינך מכירה את הורי! את אמי! היא תאהב אותך כבת, כמו את רוזה שלנו, כי גם אַת תהיי שלנו.

– מפני מה נודף היום ריח רע ממך? – שאלה אותו פתאום.

הוא הזדקף מלוא קומתו: – היום הוֹבלתי זבל.

– אני אבשם אותך במי־קולון.

היא מיהרה אל השולחן הקטן שליד מיטתה עליו עמדו כל מיני בקבוקים קטנים וצלוֹחיות. החדר היה קטן ומקושט בכל מיני קישוטים. את החדר הזה שכרה מלכה לאחר שקיבלה משרת מוכרת באחת החנויות הגדולות ביפו.

אביגדור נטה הצדה מפני ידיה החלקות והמבושמות.

– לא, תודה. איני צריך למי־קולון. מחר שוב אוביל זבל.

רואה היא כי שתי גבותיו הן כשני פתנים קטנים זועמים ומרטיבה על כרחו את פניו במי־קולון: – שדוֹן רע! הא, הא לך!

– מלכה! – קראה לה מהחוץ חברתה, אף היא עוזרת בחנות, נערה מפורכסת וגנדרנית.

– למה זה אתה בורח? – אחזה מלכה בידו. – אנו הולכות אל התופרת, בוא אתנו.

– חברתך אינה מוצאת חן בעיני. גם חדרך, מי־הקולון שלך ומשרתך לא טובים בעיני.

– איש־איש וטעמו, יקירי, ואני אוהבת מאד את הריח הזה נחמד!

אילו היתה רוגזת עליו ומקנתרת אותו בדברים כיכלתה, היה לו נעים יותר. אבל היא שקטה לגמרי. זאת לא אותה מלכה שמלפנים. לא, לא אותה מלכּה. –

על כך הרהר בדרך בלכתו הביתה. והרי כמה פעמים החליט לדבר אתה ולברר את היחסים שביניהם, ואין הדבר עולה בידו. תמיד היא משתמטת. כנראה נוח לה יותר שלא לבוא לידי בירור דברים.

– מה יש כאן לברר? – תהה אביגדור. – היא חדלה לאהוב אותי? לא, אי־אפשר! – גמר בלבו. אדרבה, היא המאשימה אותי תמיד באדישות. מצטערת ומקנאה אותו לנערה מסורוקינו.

שלא מדעת החל משווה אותן: ההיא –לבנה יפה, קרה; מלכה – שמש לוהטת ארצישראלית; ההיא אינה אלא צל של אהבה; וזאת – אהבתה יקוד־אש, וקנתה לה בנפשו מקום לנצח.

– כן, אני אוהב אותה – הרהר אביגדור. – אני אוהב אותה למרות מגרעותיה, אנוכיותה, יחסה הבּוּרגני אל משאת־נפשה. כן, כן, אני אוהב אותה עם ניצוציה הצהובים בעיני־התכלת ועם שפתותיה המחוכמות והזדוֹניות.

פתאום עמד מלכת: נתעורר בו הרצון לשוב אליה. הוא כבר קרב אל החולות, מרחוק נראָה הצריף ועל גגו יושב שמריה ומקיש בפטישו. אביגדור נמלך: – הלא שם יושבת עתה אצלה העלמה המפורכסת! ושלא מדעת הסתכל בחליפתו: – הזבל אינו מוצא חן בעיניה. – הוא פנה והלך אל הצריף: – צריך לגמור את הענין, לברר את היחסים. בשבת אקח אותה הנה. שם תקועה תמיד הבחורה ההיא.

מלכה נענתה להפצרתו של אביגדור והלכה עם הסורוקינאים לפגוש את הוריו, אף לבשה הפעם את חולצתה הכחולה הישנה, אשר לא לבשתה זה ימים רבים ושהיתה חביבה מאד על אביגדור.

האניה כבר עגנה, עמדה תחתיה ושלחה את צפירתה העליזה אל החוף. הסירה הראשונה כבר משה מהאניה והפליגה עם הנוסעים אל החוף. מרוב שמחה טפח בּני על גבו של אביגדור: – ימח שמך, אביגדור! אני אחנוק אותך!

– הם בסירה! – בישר מנשה. – עיניו העגולות הרחיקו לראות מעיני כולם.

– אבי שבשמים! – מלמל טבצ’ניק לנפשו – רועד אני כמו בקדחת. אביגדור! למה אתה פורש הצידה? בוא הנה! שמע… הוא היה דומה לבעל־אחוזה: זקן עגול, פנים עגולים, כתפיים רחבות… הגם עתה הוא כזה? חושש אני שמא לא יכירני. הה, אֵלי, כמה נשתניתי! הרי אני כעת כמקק מעוך! שוב התרחק לו. משונה אביגדור זה! אביו, שמעון גן בא… והוא מצטודד ליד הקיר…

ועל החוף, בתוך דוחק הקהל, היה מנשה הראשון אשר הכיר את הבאים: – הנה הנם! – קרא בקול והזדקר לקראתם.

והאֵם כבר הכירה את בנה ונחפזה לקראתו בבכי ובזרועות פרושות. הוא גחן ונשק את אמו הדווייה והיא לחשה לו דבר־מה ולחצה את ראשו אל לבה.

שמעון גן הלך וקרב אליהם בפנים מחייכות ובעינים מלאות דמעה. אכן, דומה היה לאציל רוסי וביחוד בהיותו לבוש מעילו הקצר, כדרך הרוסים, עם שני הכיסונים על חזהו הרחב. זקנו היה רחב, כהה ובקצותיו תלתלי־שיבה. הוא ניגש, נושא מזוודות, אבל הסורוקינאים מיהרו אליו והוציאו את המזוודות מידיו. הוא חייך לעומתם, אבל לא יכול לדבר מרוב התרגשות ורק קראם בשמותיהם: אָה, אייזיק! מנשה! – והניח ידיו על כתפיהם.

נערה גבוהה כבת חמש־עשרה, הדומה מאד לאביגדור הקדימה את שמעון:

– אביגדור! קראה בקול ומשכה את אחיה מבין זרועות האם שנרתעה לאחור, כשעיניה זולגות דמעות והיא שוחקת ומתענגת על מראיהם של האח והאחות המתחבקים.

– כמה גדלה! – קרא אביגדור בעליצות בפנותו אל אמו. אבל מיד ראה את אביו, את חיוכו הטוב מתחת לשׂפמו ואת עיניו הפקוחות לרווחה והמלאות דמעה, והוא פנה מרוזה אחותו ונפל על צוארי אביו: – אבּא!

– בני יקירי!

טבצ’ניק פרש הצדה והתחיל גועה בבכי.

– הנה, ברוך השם, גם אתה ר' משה – אומר שמעון בחבקו את טבצ’ניק, וזה גָרף את חוטמו במרץ:

– מה אני ומה חיי – מקק מעוּך, ר' שמעון. ואתה, ברוך השם, כמו שהיית, ממש כאציל רוסי, ועוד יותר מאשר לפנים.

– ומי העלמה הזאת? – שאלה האם את אביגדור.

–זאת מלכה – השיב אביגדור במבוכה קלה. – אמא, אהבי אותה!

– מה נחמדה היא! – לחשה רוזה.

האֵם תמהה רגע ואולי התבוננה יותר מדי בפני מלכה שהוורידו.

– חביבתי! – אמרה האֵם בקולה הדק ונשקה את מלכה פעמיים.

שמעון ניגש, הסתכל באביגדור, במלכה, ובאשתו – והבין. בחיבה הניח את ידו על כתפה של מלכה.

– כמה נחמדה היא, אייזיק, לא כן? – לחשה רוזה.

– מי? מלכה? כן, כן – הצטחק אייזיק בעקימת שפתיים. הוא החזיק בידיו את המזוודות.

ר' שמעון כבר סיפר לסורוקינאים על קרוביהם, להיכן ברחו ואיפה הם. רק מנשה היה טרוד מאד בהוצאת החפצים מבית־המכס ונדמה היה כי שכח לשאול על הוריו.

– ומי זה? – שאל ר' שמעון – לא מהסורוקינאים שלנו?

– זה דגלן שלנו – ענה טבצ’ניק. – הוא כבר היה כאחד ממנו, הסורוקינאים.

– וזה סוסנו, רבי שמעון – אמר בּני. – אל תשים לב למראהו שאינו יפה ביותר.

– במה אינו יפה? – אמר שמעון, בטפחו בידו על גבי הסוס. – הכל פה יפה. הכל טוב!

בשעה אחרת היה מנשה מתמלא חדוה לשמע מחמאה זו על חשבון סוסו, אבל הפעם לא שמע כלל את דברי ר' שמעון האחרונים. הוא טען את החפצים על העגלה, הסיר את כובעו והעביר את ידו על ראשו הגזוז ושוב חבש את הכובע. אחר ניגש אל שמעון, נתן בו מבט מוזר ואמר: כעת, ר' שמעון, אמהר לבית־הכנסת לומר את ה“קדיש” הראשון, אך אמור נא לי: אחרי אבא או אחרי שניהם?

– אחרי שניהם, בני – נאנח שמעון והוריד ראשו.

– אחרי שניהם? נתרעד מנשה. – ואני שיערתי: רק אחרי אבא! ומה היה לשאר בני המשפחה? לאחי חיים ואחיותי מלכּה והניה?

שוב השפיל שמעון עיניו והוריד ראשו:

– אנשי פטלורה הרוצחים… ביתכם, מנשה, היה הראשון.

– אני יודע זאת מכבר – אמר טבצ’ניק בלחש, אבל מנשה שמע את דבריו.

– ואני לא ידעתי, מר טבצ’ניק, באמת לא ידעתי דבר.

הוא פסע פסיעה אחת ופתאום עמד, תפס בידו של שמעון ולחש בשפיים רועדות:

– עכשיו אתה, ר' שמעון… ואַת רבקה… תהיו לי לאב ולאם…

טבצ’ניק הזמינם אל ביתו: – בואו־נא אל ביתי הקטן בנוה־צדק, ר' שמעון, רבקה, בבקשה מכם. שמחוני נא בביקורכם!

שמעון היסס וחברי הקבוצה לא היו מרוצים בזה. טבצ’ניק הוסיף: – גם הזקנה שלי מחכּה לכם ר' שמעון, רבקה…

– אגיד לך את האמת, ר' משה – ענה שמעון. – רוצה אני קודם־כל ללכת אל בני – הוא הביט באהבה על אביגדור – ורבקה שלי צריכה לנוח מיד. הלא היא חולנית – לחש בעצב באזנו של טבצ’ניק.

הוחלט שילכו ישר אל הצריף ובערב או מחר יבואו אל טבצ’ניק.

– עוד נספיק להטריחכם, ר' משה – פייס אותו שמעון, אבל הזקן נעצב מעט. בשובו הביתה סיפר הכל לאשתו והוסיף: סוף־סוף הרי זה שמעון גן! – והוא הלך ברגל אל הצריף. – כך משתנים הזמנים בעולם הזה. גלגל חוזר הם החיים: היום אני בשפל, מחר – אתה, מחרתיים – הוא. אף־על־פי־כן נדמה לי שר' שמעון הביא אתו משהו במזוודותיו הישנות.

אותה שעה הלכה המשפחה הסורוקינאית בחול אחרי העגלה העמוסה חפצים. מרחוק נראה הצריף הצבוע ירוֹק.

– למה אמרתם לי צריף־עץ! – אמר שמעון בשמחה – הרי זה בית נאה, לא כן, רבקה? עייפה אַת?

– אמא, שבי בעגלה! – הפציר בה אביגדור.

– לא בני, אלך ברגל. אני מרגישה את עצמי קלה כל־כך, וטוב לי עתה, יכולה הייתי ללכת עוד עשר פרסאות.

אביגדור ורוזה הלכו עם האֵם שלובי־זרוע. פעם בפעם היתה רוזה עוברת אל האב שהלך עם חברי הקבוצה.

– רוזה’לי, הרי את כבר בחורה גדולה! – תפש אותה אייזיק בקווּצתה הקטנה.

– ואתה… עבה…

– וזקן… לא כך, רוזה’לי?

– לא, לא! רק עבה.

והאֵם לחצה אל לבה את יד בנה ושאלה אותו בלחש: – קשה לך מאד פה, יקירי? פניך כה חיורים.

– לא נורא, אמא. אני עובד ומשתכר. יש אנשים שחייהם קשים מחיי.

היא התבוננה בפניו בעיניה העייפות והמלאות אהבה: – אינך מתרעֵם עלי אבא שלימדוך לאהוב את ארץ־ישראל?

בהערצה הגיש את ידה החיורת אל שפתיו ונשק לה: – לא, לא אמא יקרה! אני מאושר פה מאד.

סוף־סוף הגיעו. כמה הפתעות נעימות נכונו להם בצריף. על שולחן־הנסרים שהוכן אמש לכבוד הבאים, היתה פרושה מפה כחולה ויפה ועליה גביע־זכוכית מלא פרחים. שארפמן עמד והידק אל הקיר בנעצים תמונה של תימני, מעבודות “בצלאל”, וזמירה, שנזדרזה ובאה בנשימה עצורה לפני האורחים, עסקה בפינה ליד מיטת־העץ.

– האח, זמירה’לי פה! – קרא אייזיק בשמחה ומיהר אליה. היא נתפשה ב“שעת מעשה” ופניה הסמיקו תוך מבוכה.

– זוהי בתו הצעירה של ר' משה – הציג אותה אביגדור.

– מה נחמדה היא! – לחשה רוזה ברוסית. – אמא, ראי, פה כולם כה יפים!

– כן, כן, בתי – אמר שמעון. – כך צריך להיות.

האם צנחה אין־אונים על מושבה.

– מה אתה נותן לה, אבא? – שאל אביגדור בדאגה.

– הנה הטיפות האלה, לפי פקודת הרופאים. מיד ירווח לה.

– התחזקי, רבקה, הלא באת לארץ־ישראל אל בנך.

אביגדור לא תמַה על חולשת אמו: תמיד היתה רזה וחיורת ואביו כתב לו מרומניה שהיתה חולה ימים רבים.

– איני צריכה לטיפות! – הודיעה רבקה פתאום. ונחיריה ריטטו ממש כנחירי בנה. – אשב עוד מעט ואקום.

שתי הנערות נכנסו בינתים בשיחה עברית. רוזה למדה מעט עברית בגולה: שמעון גן וביחוד אשתו הכינו את ילדיהם מילדותם לארץ־ישראל. הן מיהרו ונכנסו אל המטבח ומיד נשמעו משם הקשת צלחוֹת, שאון הפרימוס וקולות צחוק. בּני ואייזיק היו אִתן. האב והבן עמדו ליד רבקה. שארפמן סיים את טיפולו בתמונת ה“תימני” ויצא בלאט מהצריף.

– תודה שארפמן! קרא אביגדור אחריו.

– מי זה? – שאל שמעון.

– אָה, זה אדם נפלא! – ענה אביגדור. – ראֵה, מה עשה פה! מפה, פרחים, תמונה! ביקשנו אותו לשמור על הצריף עד שובנו מהנמל והוא… אה, אבא, יש כאן אנשים טובים מאד.

– בכל מקום ישנם אנשים טובים, אביגדור. הוא הדבר שהייתי אומר תמיד. – הוא הניח את שתי ידיו על כתפי בנו. הצטחק והניע אותו.

– אין דבר, אתה עומד איתן על רגליך… אבל רזית! כנראה, חיים קשים חיית פה, בני. אבל אין דבר, בעזרת השם ירווח לנו. – עיניו אוֹרו במרץ שקט הידוע לאביגדור. – יישר כוחך, בני! הן את פניך לא קיבלו כך, כשם שקיבלת אתה את פנינו? גם בית, גם שולחן, גם מיטה – הכל מוכן למעננו.

אביגדור הקשיב לקול אביו, הסתכל בפניו ולא האמין למראה עיניו, נתירא שמא אין זה אלא חלום. האב, שהבין למבטו, צחק מטוּב לב. משך אותו אליו ולחץ אותו אל לבו:

– אתה כבר גדול כמוני! – אמר שמעון ושוב נוצצו דמעות בעיניו. – בני, בני יקירי!

באוהל שכבו שלושה חברים על המיטה המשותפת. הרביעי, מנשה, עמד על מקומו הקבוע והתפלל. משכבו היה בעגלה ליד הסוס, אבל לפני שכבוֹ היה נכנס אל האוהל ועומד להתפלל בפינה שקבע לו למקום תפילתו.

בצריף ובאוהל כבר נדמו הקולות. השעה היתה מאוחרת. הכל עיפו משמחת הפגישה. בודד היה עתה מנשה בעולם כולו. פתאום כרע תחתיו ושעה ארוכה פרכּס מתוך בכי תמרורים.

פרק ג'    🔗

הבחורים השכימו בבוקר, שתו תּה לרוויה באוהל והלכו בדממה לעבודתם. נראה היה שבצריף עוד ישנים. מובן שהחברים לא נתנו היום לאביגדור ללכת לעבודה.

– אביגדור! – קראה לו האם – גשה אלי, בני. מדוע לא באה הצעירה שלך אתמול?

– איני יודע, אמא. היא גרה בנוה־שלום, הרחק מפה.

בדברו עם הוריו על מלכה היה מביט לצדדין ורוזה הפקחית הרגישה בכך והיתה מכוונת את מבטיה ישר לתוך עיניו.

– אתה מכיר אותה מזמן?

– אנחנו נסענו הנה יחד.

נראה היה שהאם רצתה לשאול אותו עוד משהו, אבל נמנעה מזה משום־מה.

פתאום שאל אביגדור: אמא… בעיירתנו היתה נערה אחת, הדסה…

– כן, כן! – שמחה רבקה. – באמת, זה עתה חשבתי עליה. הלא אתה נחשב אצלנו לאדם מיושב ומושל ברוחו. חשבתי כי אתה נאמן לה.

– אמא, אַת ידעת? – שאל אביגדור ופניו הסמיקו.

– מובן מאליו! אֵם אף אם אינה יודעת הרי לבה אומר לה…

– ובכן, מה להדסה?

הם שוחחו בלחש שלא יעירו את רוזה, אף פתאום הרימה את קולה יותר כשעיניה עצומות: – היא נישאה לאיש זה מכבר!

אביגדור פרץ בצחוק ומיהר אל אחותו ותפש בחיבה בכתפיה הרזות והחשופות. לא פעם בהרהרו בהדסה ובאשמתו כלפיה, היה עולה בדעתו: – אולי כבר שכחה אותי! – והוא חפץ בזה מאד, בהרגישו כי בגידתה בו תצילהו ממוסר־כליות. – לא, לא! היא לא תשכחני! – החליט בזכרו את עיניה המזהירות באהבה. – היא אינה עלולה לשכוח.

ובכל זאת כשנודע לו עתה שנישאה לאחר לא נעם לו הדבר.

טעו הבחורים בחשבם כי שמעון גן עודו ישן. הוא השכים קום עם שחר, סקר את הסביבה והלך לתל־אביב. לאטו התהלך ברחובות העיירה הישֵנה וכשנתעייף הגיע לשדרות־רוטשילד וישב לפוּש על אותו הספסל, שעליו ישב בנו ביום הראשון לבואו לארץ־ישראל. הפעם לא נשמעה נגינת פסנתר ושארפמן לא ישב שם. אבל בלבו הרחב של שמעון גן שרה מקהלה נפלאה ועיניו הזהירו כעיני בנו. אחרי נוּחו מעט הלך הלאה והגיע במקרה אל בית־הכנסת בנוה־צדק. והוא הדבר אשר ביקש בשעה זוֹ. שם התפלל ה“מנין” הראשון כמנהג ותיקין המתפללים עם הנץ החמה. הוא הסב את פניו לעֵבר ירושלים, שאת קרבתה הרגיש בכל נפשו והתפלל בשמחה ובתודה ובכוונת הלב ולא השגיח במתפללים אשר מסביב לו. בסוף התפילה שמע אחד אומר “קדיש־יתום” בהתרגשות עצומה וקולו נפסק לרגעים. האיש התלונן, אִיים והגביה יותר ויותר את קולו המתיפח.

– זה מנשה שלנו – אמר טבצ’ניק בלחש. – בוקר טוב, ר' שמעון!

לא הועיל לשמעון סירוּבוֹ: הוא סר לביתו של טבצ’ניק, שתה שם תה ושמע את ביאורי בעל־הבית לכל התצלומים התלויים על הקירות.

אחר־כך הלך טבצ’ניק עם שמעון אל הצריף.

– עתה סַפר לי, ר' משה, את כל הקורות אותך מיום צאתך מסורוקינו.

– מה אספר לך, ר' שמעון? לא קל היה לי להסתדר פה. בכספך אשר נתת לי בעת נסעי קניתי לי את הבית הקטן הזה, כי לדעתי צריך כל יהודי קודם־כל לבית־דירה. נוה־צדק היתה אז כתל־אביב כעת, עיר יהודית קטנה. אם תשאלני מהיכן הייתי חַי ומתפרנס? באמת, ר' שמעון, קשים היו מזונותי כקריעת ים־סוף. אלוהים חנני ילדים רבים, בלי עין הרע, ולהשתכר בארץ הקדושה לא קל. נעשיתי זגג. שם בעיירתנו לא נגעה ידי מעולם בזכוכית וכאן נעשיתי זגג מומחה. גם עתה עוד יש יהודים בנוה־צדק הקוראים לי לפי ההרגל: משה הזגג. אחר־כך, כשהתחילו לבוא לכאן יהודים, נעשיתי סרסור. ועדיין עוסק אני מעט בסרסרות, אבל בעיקר, ר' שמעון, מפרנסים אותי בנַי, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם. ילדים כילדי מעטים מאד בעולם. ומי לדעתך, נותן נדוניה להניה בתי? האחים, כמובן. לי יש רק קנין אחד – רגלי השמאלית הממררת את חיי!

– נלך לאט, ר' משה.

– לא, ר' שמעון, אחת היא לי. אם אלך לאט או מהר בין כך ובין כך כואבת היא מאד. כן, ר' שמעון כך הוא מצבי. בתי הניה תינשא כנראה בקרוב לסוכן. הוא יהודי ספרדי למורת רוחי, אף־על־פי שהוא אדם טוב ומשכּיל. ומה יכול אני לעשות? כלום אין אני והזקנה שלי רואים שלבה דוָי? אמנם יהודי הוא כמונו, מזרע אברהם יצחק ויעקב, אבל רוחו אחרת, לא כרוחנו אנו. הניה שלי נערה יפה ובעלת־בית טובה אלא שמזלה אינו משחק לה ביותר. אבל מה אני מפטפט… הוא נזכר כי הוא מדבר עם ר' שמעון גן מסורוקינו. פסע חצי פסיעה לפניו והסתכל בו. כן, ר' שמעון גן! הוא הזקין אמנם, אבל אותם הפנים הטובים, השקטים ומביעי חשיבות, כפני בעל־אחוזות, כפני יהודי נדיב.

ומה המעיל הקצר הזה שהוא לובש עם הכיסונים על החזה? – תמַה טבצ’ניק בלבו.

ברחובות נראו כבר עוברים ושבים. רבים הרגישו באדם החדש והסתכלו בו. טבצ’ניק עיכב אחד מהם והציג לפניו את שמעון.

– ר' שמעון גן מסורוקינו. שמעת בודאי את שמו? בקונגרסים…

הלה נזכר באמת וקרא בשמחה: אה! אדון גן! הזוכר אתה? בקיוב בימי הקונטראקטים?

– חשבתי כי יזכיר את באזל, והנה הוא זוכרהו מהקונטראקטים בקיוב! – הרהר טבצ’ניק. – אדם זה בזבז על ארץ־ישראל אולי עשרת־אלפים ואין איש משגיח בו. ואחר אמר בקול: אַח־אַחאַח, זהו גורלו של אדם בארץ נכריה!

עתה עברו על ביתו של ראש עירית תל־אביב.

– אולי נסור אליו, ר' שמעון? אמנם, למה לך להכנס אתי יחד? כבוד גדול? זגג. סרסור, ריקא, צוֹלע על רגל אחת כמנדל שואב־המים בסורוקינו: חצי המים מדלייו נשפכים ארצה…

ר' שמעון צחק: – ר' משה! ר' משה לא נשתנית, עדיין אתה כמו שהיית בסורוקינו.

גם ר' משה צחק והסתכל בו מלמטה למעלה ומצמץ בעין אחת.

– ולשם מה עלינו להכנס אל ראש־העיר ר' משה?

– כיצד למה? אדם כמוך! צריך אתה להכיר את כל האנשים הגדולים.

– אין אני צריך לכך כלל וכלל!

הפעם פקח ר' משה את עיניו בתמיהה, ועיניו גדולות, שחורות ויפות מאד. – אם כן אפשר שגם אל אוסישקין לא תלך כלל וכלל!

– לשם מה? – שאל ר' שמעון אחרי הרהרוֹ מעט.

– כן, כן. הלא אתה יודע ומכיר אותו יפה.

– כן, בודאי. מכיר אני את אוסישקין ומן הסתם גם הוא לא שכחני – אמר ר' שמעון כשפניו קדרו קצת. ובהעבירו את ידו על זקנו: – אבל למה לנו להטריד אנשים העסוקים בענינים גדולים?

טבצ’ניק פרש ידיו בתמיהה והתחיל מגמגם: אם כן סלח לי ר' שמעון! כמובן, לא לי ללמדך בינה – מי אני? אבל… אבל… כמוך. כאביגדור שלך!

– ומה אביגדור שלי? – הצטחק שמעון.

– גם הוא לא רצה, גם הוא לא הלך אל אוסישקין.

– האומנם לא הלך, ר' משה? ילד רע!

– ירבו כמותו בישראל! אבל… אבל… ר' שמעון… הלא צריך להסתדר! אני, כמובן, איני יודע…

– אין דבר, ידידי ר' משה – אמר שמעון, בהניחו את ידו על כתפו. – ככל היהודים! נסתדר ככל היהודים.

– וַה־וַה! – הרהר טבצ’ניק. – זאת אומרת לא ריקם בא לכאן.

– עוד נשוב לכך ונוועץ – אמר שמעון. – ועתה נמהר, שם בודאי תמהים ואין יודעים לאן נעלמתי.

בערב, אחרי ישיבה־בנעימים עם הוריו זכר פתאום אביגדור בחרדה את מלכה. היא לא הופיעה במשך היום. איש מהקבוצה לא ראה אותה. אייזיק אולי ידע דבר־מה על אודותיה אבל הוא שתק, ואביגדור התבייש לשאול אותו. בצריף התלקחה שיחה כללית. כל הסורוקינאים נקבצו ובאו. בא גם שארפמן שנתחבב מיד על ר' שמעון.

– אמא, אני מיד אשוב – אמר אביגדור. יצא בחשאי ואיש לא הרגיש בצאתו. רק האם הביטה אחריו באותה תוגת־אהבה המיוחדת לאֵם המביטה אחרי בנה בלכתו ממנה אל אשה אהובה.

אביגדור שהיה שכוּר־שמחה הלך בחיפזון והקיש בנעליו המסומרות. כשראה אור בחלונה של מלכה נזדעזע לבו פתאום.

הוא נכנס בדפקו בנעליו על המדרגה והנה לפניו עומדת בעלת־הבית, אשה מגועלה, שאביגדור שנא אותה מהיום הראשון שראה אותה.

– אדוני בא אל מלכה? – שאלה בהרתעה לאחור בעבי גבה הרחב.

– כן.

היא לא נטתה מפניו הצדה וחסמה בפניו את הדלת.

– דומני שהיא… מלכה! מלכה! – קראה פתאום בקול רם.

– מה יש? – ענתה מלכה בפתחה מעט את הדלת ונשקפה בעין אחת. – אה, זה אתה אביגדור! המתן רגע. – אמרה ונעלמה מאחורי הדלת. שם היה שקט גמור. בעלת־הבית נעלמה. אביגדור עמד לפני הדלת הסגורה בלב נסער.

הדלת חרקה מעט ושוב ראה אביגדור רק את עינה האחת של מלכה ולחיה הימנית מרטטת באופן משונה.

– סליחה, אביגדור, אין אני יכולה להכניסך עתה.

– את בריאה, מלכה?

– בריאה.

– מתי איפוא תבואי אלינו?

– אין אני יודעת. אולי מחר. סליחה.

שוב נסגרה הדלת בפניו ומאחוריה – דממה.

לאט־לאט ירד אביגדור במדרגות נבוך ומהומהם: – מה זה היה לה?

למטה ליד היציאה עמד רגע. פתאום נשמעה דפיקה מתוך החצר, דפיקה אשר זיעזעה אותו ואשר לא יכול היה מאז לשמוע כמוה במנוחה. אל הקיר בתוך החצר היה אסור הסוס השחור הידוע לו היטב, סוסו של חוסין־אפנדי.

– אֶה! – הפליט אביגדור בקול – הנה נפתרה החידה!

מתחילה עלה בדעתו לעלות למעלה, אבל נמלך מיד: – למה? להנקם? להרוג? – לעיניו חלפה דמות אמו המחכה לו.

– תוּף! – אמר לנפשו בכעס והכל סביב נדמה לו מזוהם מאד: הקירות, החצר וגם הלבנים התלויים על חבל.

הוא הרחיב צעדיו ויצא אל הרחוב.

– יפה מאד! – הצטחק אביגדור בהביטו אל חלונה. – אחר הפך פניו ומיהר ללכת.

הכאב היה גדול, אבל הרגשת הזוהמה חָזקה על הכאב הזה.

עתה נזכר במלים שנפלטו פעם מפי אייזיק על הערבי. נזכר גם ברגעים מתמיהים אחדים, במבטיה על הגברים, בהתנהגותה אתו בימים האחרונים, בצעצועים הקטנים והיקרים ובטבעות שהופיעו על שולחנה ועל אצבעותיה ולא נודע לו מאין באו לידה. הוא צירף את כל העובדות האלה והסיק מסקנה ברורה ומובנה. – ואני דמיתי, כי זאת היא אהבה אמתּית – הרהר – תוּף, סחי ומאוס!

הרגשת הזוהמה הלכה ותקפה אותו כאילו יצא מתוך בור־ שופכים… רק בהתקרבו אל החולות ורוח הים נשבה בו הרגיש כאילו הוא הולך וטהר. ככוכב קטן האיר לו מרחוק אור הצריף מתחת לעץ העתיק.

– אמא שלי! יקירַי שלי! – דובבו שפתיו בחפזו ללכת לאור הצריף. הוא ניגש קודם אל הברז ורחץ היטב את פניו ואת ידיו, כמסיר מעליו שכבת בוץ. אחר נכנס אל הצריף כשהוא ממצמץ בעיניו מפני האור. פניו היו חיורים מעט אבל שוחקות. המסובים שתו תה ליד השולחן המכוסה במפּה הכחולה ושוחחו בהתלהבות.

– מיהרת לחזור, אביגדור – אמר האב, והאֵם שאלה בלחש: – בריאה?

– בריאה אמא.

– מה לך בני? – שאלה בחרדה בהביטה אל פניו. הוא הרכין ראשו לרגע, התאושש, אחר זקף ראש, הביט ישר בעיני אמו, הגיש ידה אל שפתיו ואמר בלחש: אמא, אַל נוסיף לדבר בענין זה!

– היודע אתה, ר' שמעון – אמר לו טבצ’ניק ביום המחרת – אולי זאת למזלך! שוב נשמע קול צפירת אניות בנמל. חי נפשי! התחילו מופיעים יהודים חדשים – לא חלוצים צעירים דלים ואביונים, אלא בני־אדם מכובדים, בעלי כרסים וכנראה גם בעלי כיסים מלאים. הנה, ראה! – תפס את שמעון בשרווּלו – שם על החולות – חמשה, ששה, שבעה מאלה! הרואה אתה? לכל אשר תפנה תראה אותם מתהלכים, מריחים, מודדים, ויש מהם גם קונים.

– מי אלה, ר' משה?

– מי? יהודים מאמריקה, מגרמניה, מפולניה וגם יהודים שלנו מרוסיה שהצליחו להציל דבר־מה. לאט־לאט התחילו לבוא לארץ־ישראל. אינך יודע, ר' שמעון, עד כמה שממה הארץ אחרי פרעות תרפ“א ותרפ”ב.

– אָח, ר' משה! – ענה שמעון – כלום אפשר לקרוא לזה: פרעות?

טבצ’ניק נתן בו מיד עין פקחית, מלגלגת ומבטלת, אבל נזכר מיד אל מי הוא מדבר.

– ר' שמעון, כשתשב פה זמן־מה תראה, תשמע ותבין. אני אומר לך: “פוֹנקא קואַס” הרוסי שלנו עם “הוֹמל” שלו ו“קישינוֹב” שלו הם כאפס וכאין כנגד הנעשה כאן. לא על זאת באתי אליך לדבר הפעם, אבל אגיד לך, ר' שמעון, אגב אורחא, את דעתי, כי הצהרת בלפור תגרום לנו צרות רבות.

– מדוע, ר' משה?

– מדוע? שאלה היא באמת, ואני מוסיף ושואל: ומפני מה בכלל אנו היהודים דווּיים וסחופים יותר מכל האומות שבעולם? כלום גרועים אנו מה“קאצאַפ” הרוסי או מה“לאַפאַצקאַן” הרומני? לפי עניות דעתי, ר' שמעון, יש מכונה איומה בעולם ושמה – פוליטיקה. והכרזת בלפור אשר שמחתם עליה כל־כך ברוסיה גררה אותנו לתוך גלגליה של הטחנה הזאת. חוששני, ר' שמעון, שהיא תמעך אותנו. ולואי שאתבזה!

שמעון הקשיב לדבריו ושקע בהרהורים. הוא עמד ליד האוהל תחת העץ. עוד לא ירדו גשמים, אבל הקיץ כבר חלף, החולות היו צוננים מטל הלילה. איש מהבחורים לא היה בבית, כולם עבדו בימים האחרונים. ליד הצריף התעסקו רוֹזה וזמירה בנטיעת הרדוֹף בחבית גדולה מלאה עפר שליד הפתח. שתי הנערות נתקשרו מאד זו לזו.

בני־האדם שנראו מרחוק על החולות יצאו סוף־סוף על הכביש והסתכלו בעץ ובצריף. רבקה יצאה עתה מהצריף וניגשה אל בעלה.

– מובטחני, ר' שמעון – אמר טבצ’ניק – כי דוקא פה, במקום הזה, יהיה היפה שברחובות העיר. ואני מתחילה כעסתי שהקצו לכם מקום רחוק על החולות.

– לעולם אל יהא אדם מהיר לכעוס.

– ודאי צדקת, ר' שמעון, צדקת מאד. אבל הלא האדם הוא דוּד מלא כעס. אני כעסתי מאד. ועתה, לדעתי, עליך לחשוב על בנין בית.

שמעון חייך ולא ענה דבר. ורבקה אמרה: ר' משה חושב, כנראה, שעדיין עשירים אנחנו.

טבצ’ניק הפנה ראשו הצדה כשעיניו פעורות מתמהון והחריש.

– לא נשאר מאומה, ר' משה, מ־אוּ־מה!

טבצ’ניק נדהם: – לא יכולת להעביר אל הבנקים שבחוץ־לארץ? או להחביא בין החפצים?… הנה נזדמנתי עם אדם אחד מקיוב – אתה ודאי מכיר אותו – בידית המזוודה היה טמון שטר אנגלי בן חמשת אלפים…

– לא הצלתי מאומה, ר' משה – חזר שמעון. ורבקה הוסיפה: הכל, הכל לקחו ממנו; הוּצגנו ככלי ריק.

טבצ’ניק הוריד ראשו ונשתתק. מיד פנה והלך. ורבקה אמרה:

– מעתה שוב לא תהיה חשוב בעיניו.

– לא, אין הוא אדם כזה – ענה שמעון.

ביום השני בבוקר בא טבצ’ניק בהצעה חדשה. הוא ביקש ומצא את האנשים אשר שוטטו אתמול על פני החולות.

– השמעת כזאת מימיך? ארבעה אחים הם: אחד מהם בא מארגנטינה, שנים – מניו־יורק, ואחד – מרוסיה. ולכולם, כנראה, הון רב. בקיצור, חלקתכם מצאה חן בעיניהם והם רוצים לקנותה.

– לא, ר' משה, לא אמכור את נחלתי.

– הרי יש לך שני מגרשים, ר' שמעון, כלום תבנה שני בתים? מכור מגרש אחד. כסף רב תקבל במחירו. אז תוכל לבנות לך בית בן קומה אחת, וכשתבנה קומה אחת תבּנה הקומה השניה מאליה. טבצ’ניק התלהב יותר ויותר: – אין אתה יודע מה נעשה עתה בעיר: אין דירות כלל. משלמים ארבע לירות בחודש שכר חדר אחד – הנשמע כדבר הזה? ופה יהיה רחוב נהדר. כל המגרשים מסביב כמעט כולם כבר נמכרו!

– לא, ר' משה – ענה שמעון שוב – לנו יש תכנית אחרת לגמרי, לא לשם השכּרת חדרים באנו לכאן.

ראה שמעון כי טבצ’ניק נעצב מאד והניח את כפו הרחבה על כתפו: – כלום שכחת, ר' משה, את התכניות הישנות שלנו שהיינו עורכים בענין עליתנו לארץ־ישראל? עלינו להיות כאן עובדי־אדמה. רב לנו לרדוף אחרי בצע כסף ועושר! הוי, כמה שנים איבדתי על כך, הון רב רציתי להביא הנה – ומה יצא מזה? מה נשאר בידי מכל עמלי? רק חלקת אדמה זו. על כן לא אמכור אותה אף אם ישקלו על כפי אלפי דינרי זהב מחירה!

– אבל מה תעשה פה בצריף הזה, ר' שמעון? – שאל טבצ’ניק בעצב.

– אל תדאג, ידידי – הרגיעהו שמעון. – נעשה לנו פה גינת־ירקות לא גדולה, אבל טובה, נגדל עופות, אווזים, ברווזים, תרנגולים, נקנה זוג פרות… עוד תראה, ר' משה, איזה משק נאה נקים לנו פה עם הנערים! כלום צריכים אנו בארץ־ישראל לעסק טוב וכשר מזה?

– ר' שמעון גן? – שאל בתמיהה טבצ’ניק.

– כן, ר' שמעון גן – ענה גן.

את כל פרטי השיחה הזאת סיפר משה טבצ’ניק לאשתו הזקנה, והניה אשר ישבה בפינה ורקמה הקשיבה בהתענינות לסיפורו. הזקן היה מספר תמיד את סיפוריו בהתרגשות רבה ומתבּל את דבריו בלגלוג שנון כדרכו. אבל על שמעון גן לא יכול לדבר בסגנון זה. הקמטים על צדעיו נתפשטו, אף לא קרץ בעיניו והוא הוסיף בחשאי:

– כשאדם מפסיד הונו בענין רע – יאבד לו גם מקצת מבינתו. אף־על־פי־כן, מה נכבד הוא ר' שמעון זה! נפש יקרה כזאת לא תמצא בזמננו בכל העולם כולו!

והניה ישבה בפינה והקשיבה, בהתאמצה להבין את האנשים החדשים האלה שהכניסו הרבה התלהבות לתוך שכונת נוה־צדק האפלה. יש ונדמה לה שהם באו מארץ קסומה מוּצפת זוהר־תמיד והם הביאו אתם חלק מהזוהר הזה לתוך אוהליהם וצריפיהם הדלים.

וככל שהוסיפה להבין את האנשים האלה כן התעצבה יותר. וכדי לשים קץ לעינוייה ולעינויי הוריה אשר עקבו בדאגה אחרי הלך־רוחה, הסכימה סוף־סוף לספרדי אוהבה ובקרוב נכנסו לחוּפה.

אל החתונה באו הרבה קרוּאים וביתו הקטן של טבצ’ניק דמה לקן של נמלים. באו אורחים בקפטנים של משי ירושלמיים וכובעי־שׂיער בראשיהם. באו הרבה ספרדים וספרדיות בלבושי קטיפה ומשי ונעלי־לכּה. בתמהון וסקרנות הסתכלו בחלוצים הסורוקינאים העליזים הרוקדים בעיגול “שוּשה” ו“הוֹרה” ורוקעים ברגליהם הנעולות נעליים מסומרות.

אל חבורת החלוצים הצטרפו גם קרואי זמירה, חבריה וחברותיה הצעירים בני שש־עשרה, בקולותיהם הצוהלים והצלוּלים.

האורחים הנכבדים והיקרים ביותר היו שמעון ורבקה גן.

טבצ’ניק היה שכּור קצת מכוס יין, משמחה ומצער. כן, גם מצער. הוא רקד הפעם בשתי רגליו, שר ובכה כאחד ואמר וחזר ואמר לשמעון ולרבקה: אלוהים רצה לנחם אותי והביא אתכם הנה!

גם אייזיק רקד והשתולל ולפרקים קרובים מדי נתן עיניו החצופות בכלה. החתן זעף… הכלה פייסה אותו בתקנה בחיבה את דש־המשי של ה“סמוקינג” שלו.

רק מנשה לא בא אל החתונה מפני אבלו. וגם החתונה עצמה היתה לו לאֵבל. איש לא ידע ולא הרגיש – מלבד אייזיק אולי – כי מנשה אוהב את הניה אותה אהבה שקטה ומסותרת שנראית תמיד בעיני אחרים למגוחכת.

פרק ד'    🔗

הסורוקנאים גדרו חלקה מרובעת על פני החול הצהוב. באמצע החלקה הוריק העץ העתיק הענף. על השער תלו טבלה ועליה רשום מספר החלקה: 48.

מעט הכסף שהיה בידי שמעון גן, וגם יהלומי נזמי־האוזן של אשתו שנשארו במקרה, הושקעו בסידור המשק. ומאחר שכל זה לא הספיק הוכרח לכתוב שטרות וטבצ’ניק חתם עליהם, ואז התחילו גועות פרות וקוראים תרנגולים בחלקה 48.

– זמנים טובים! – אמר טבצ’ניק לאשתו. – משה טבצ’ניק ערב לשמעון גן מסורוקינו! אח־אח־אח! גלגל החוזר!

התחילה עבודה קדחתנית על החלקה. התקרבו ימות הגשמים וצריך היה להכין הכל עד בואם. כל חברי הקבוצה עבדו. הם לא עשו כל חוזה ביניהם לא בכתב ולא בעל־פה. הסוס הזקן הוביל זבל לזיבול הקרקע. רבקה ורוזה תפרו כותנות לכל הסורוקינאים בלי הבדל וזמירה הנחמדה אף היא עזרה לא מעט. בעיני רבקה היו כל הבחורים האלה כבני־משפחתה. היא אהבה את כולם: את שמריה שהיה טוב־לב ותמים כמו כילד; את מנשה, שעתה אהב את משפחת גן כאהבת בן את הוריו. את אייזיק משכה רבקה בבלוריתו ודרשה ממנו להסתפר, והוא צחק והושיט את ראשו בהכנעה. בּני לא העז עוד לקרוא לה בשמה רבקה. הוא היה בן למשפחה עניה מאד בסורוקינו ולפנים לא ביקר מעולם בבית משפחת גן העשירה. גם רבקה וגם שמעון הרגישו בכך והתאמצו לקרב אליהם את הבחור הנלהב הזה בעל החוטם הסוֹלד.

אל ה“משפחה” נלוָה גם דגלן בעל השׂפם המסולסל שהיה גדול בשנים מכל הבחורים. ניסו פעמים אחדות לקרוא לו בשם־משפחתו האמיתי – רבינוביץ. שם זה נראָה להם זר מאד ובלתי־טבעי, וכך נשאר שמו לעולמים דגלן.

בעיני גן היו כל הבחורים האלה לא רק בני ידידיו הישנים בסורוקינו: הוא נעשה חברם הגדול. אמנם, לא תמיד היו הבחורים מסכימים לדעותיו ולעצותיו ומפני זקנתו לא היה מהיר בעבודה כמוהם, אף־על־פי־כן אהבו אותו מפני שהיה חבר נאמן בעבודה וביחוד מפני שהיה צעיר ברוחו וברגשיו לא פחות מהם.

כך היו עובדים כולם בלב אחד, שמחים על פרה בירותית חדשה, על כל עץ שנקלט יפה ועל התרנגול הקולני, אשר שנא את אייזיק תכלית שנאה.

והנה הגיע חג־הסוכות. התעוררות חדשה הורגשה בארץ. שוב מילאו חלוצים חדשים את האוהלים הקרובים לשפת הים, אשר שם עתה רחוב אלנבי. וייצמן בא לחוג את החג בארץ.

בליל שמחת־תורה בא לבית־הכנסת. יהודי תל־אביב קידמו את פני נשיאם בעמידה, אף־על־פי שביניהם היו לא מעטים שוייצמן לא היה רצוי להם. אבל סוף־סוף הרי הוא הנשיא, נשיא עם ישראל! הקיפוהו אבות העיר, עסקנים ישנים, רודפי קריירה. ובפינה רחוקה ליד הדלת עמד אחד אשר איש לא שׂם לב אליו, והוא רם־קומה, רחב־חזה, בעל עינים בהירות וזקן רחב, אשר זרקה בו שׂיבה. בעיניו הזהירה התרוממות־הרוח הכללית של הקהל החוגג. כשעבר עליו וייצמן הכירו מיד, והפנה אליו את פניו הנרגשים, החיורים־ירקרקים, ועל שפתיו ריחפה בת־צחוק:

– ר' שמעון גן! אתה פה?

– כן, דוקטור – ענה שמעון בלחצו את יד הנשיא. עינים תמהות ננעצו בבעל המעיל הקצר עם הכיסונים. מיד התחילו נדחקים אל שמעון היחסנים המלווים את הנשיא. אלה היו בני־אדם אשר לא פעם ולא שתים ישבו בקונגרסים בשורה אחת עם שמעון. פעמים רבות פגשוהו ברחובות תל־אביב, אבל לא השגיחו בו והתנכרו אליו. כניסתו לארץ־ישראל בצנעה לא עשתה כל רושם. עתה התחילו נדחקים אליו מכל צד: – האח, האדון גן! שלום! שלום!

הקהל נהר בהמוניו לבית־הכנסת. וייצמן צעד הלאה אל הכותל המזרחי. טבצ’ניק טפח על ירכיו וקרס מרוב שמחה והתפעלות: – וייצמן בכבודו ובעצמו! עתה ידעו המנוּולים, מי זה שמעון גן!

כך חשב טבצ’ניק וכך סיפר לאשתו, אבל לא עלה בידו לדבר עם גן: ההמון הפריד ביניהם.

רחובות תל־אביב דומים היו לנהר שוטף בזמן גאוּתו. ההמון שר רקד, געש.

פתאום הבקיעו להן דרך בתוך הקהל הגועש שורות סדורות של צעירים צועדים בקצב. חלוצים היו ההולכים. ההמון פינה להם דרך ומיד הסתדרו שורות חדשות שנלוו אל התהלוכה.

פתאום נגלו לעיני שמעון פנים חביבים ויקרים, אשר יפוּ עוד יותר על הרקע הזה: אביגדור אשר פניו חָורו מהתרגשות, כל הקבוצה הסורוקינאית, ואִתּם גם – רוזה! ובשורה אחת עם רוזה גם זמירה חברתה שדבקה בה וגם שארפמן.

– אבא, אלינו! – קראה לו רוזה, וכל בני החבורה הושיטו אליו את ידיהם.

– לאן, ילדים?

– אל וייצמן!

עמד שמעון גן אתם בשורה כשפניו מזהירים.

– רגל שמאל!

תלמידי דגלן רקעו ברגל שמאל רקיעה אחת.

– ימין, שמאל, אחת, שתים!

טבצ’ניק שעמד על המדרכה לא האמין למראה עיניו: – אתה, ר' שמעון?

ר' שמעון שר עם כל ההולכים בשורה: עם ישראל חי!

קפץ טבצ’ניק והתחיל פוסע אף הוא בשורה.

– רגל שמאל! – קרא אליו אייזיק בכוח, ודגלן פקד ברצינות:

– שמאל, שמאל, אחת, שתים!

הם ניגשו בשירה וברננה אל בית וייצמן ברחוב יהודה הלוי.

יצא אליהם הנשיא כשהוא נרגש ודמעות בעיניו: – תודה, חברים!

– הידד, וייצמן, תחי ארץ־ישראל!

וייצמן השיב: – יחי החלוץ המענה ובונה את ארצנו!

– הידד! – הרעים ההמון. – רקוֹד אתנו “הורה”, ד"ר וייצמן!

ומיד השתלבו זרועות הנשיא בזרועותיהם, ותחת השמים המכוכבים התלהטה השירה האדירה: – עם ישראל חי!

– סימן טוב לעם, כשהוא מכריז בקולי־קולות בפני כל העולם כי עודנו חי! – הפליט אחד מאלה המקיפים את אדמוני, העומדים מן הצד הרחק מעט מהקהל הרוקד ושר. הם צחקו אבל צחוקם לא נשמע. הם ניסו להתל וללגלג, אבל הצהלה הכללית

מחתה מעל פניהם את הלעג והם עמדו נבוכים, תמהים וגם – נכלמים.

– הקבוצה הסורוקינאית היתה מקבלת את מכתביה על שמו של טבצ’ניק בנוה־צדק. כאשר נתקבלה ההזמנה לשמעון לבוא אל האסיפה החשובה מאד אשר בה ינאם וייצמן האמין טבצ’ניק כי מעתה יחוּל שינוי לטובה במצבו של שמעון גן:

– עתה יתפוס סוף־סוף שמעון גן את המקום הראוי לו! – אמר אל הזקנה שלו. – בא הקץ למשק־החלב שלו, לתרנגוליו לצריף־העץ שלו. הלא זה מגוחך באמת! תני לי את מקלי – אלך.

– אבל טבצ’ניק שגה גם הפעם.

– אמנם אל האסיפה הוזמנו נכבדי הציבור וגדוליו: עסקנים, סופרים, עשירים וגם מושל יפו. הנשיא דיבר על רשמיו בארץ־ישראל, הביע את שמחתו, כי על אף המשבר הכבד, בונים היהודים בעקשנות את ארצם העזובה. הוא היה מלא בטחון בעתיד טוב יותר ובעזרת אנגליה האצילה שנתנה לו את הצהרת בלפור.

– בא־כוחה של אנגליה האצילה הקשיב והניע בראשו; הקהל מחא כף ובחוץ, מאחרי החלונות, נשמע שאון החלוצים ההולך ורב. וייצמן יצא אליהם על הגזוזטרה. מעליו שמים גבוהים ומכוכבים ומתחת אלפי ראשי צעירים נלהבים שנשתתקו וציפו לדבריו. הוא ידע כי רבים מהם צפויים בימות החורף לרעב ולקור.

– חלוצים – אמר הנשיא – אני מאמין ביציבותכם ובמסירותכם לבנין הארץ. יודע אני את מצבכם הקשה. שוב אקח את מקלי ותרמילי ואלך אצל יהודי אמריקה להזכירם את חובתם ולספר להם אודותיכם. אין אני שוכח אתכם, חלוצי ישראל, אף לרגע.

הוא נדם. מישהו מחא כף והמחיאה היחידה הזו הבליטה עוד יותר את שתיקת ההמון. מרחוק נשמעה המית הים. פתאום התחיל מישהו נואם מעל גדר־אבנים גבוהה כמעט כגזוזטרה אשר וייצמן עמד עליה. אלפי הראשים שהפסיקו בינו ובין וייצמן פנו אל המדבר:

– דוקטור וייצמן!

וייצמן היה מרוצה שהופרעה השתיקה. הוא הרגיש כי דבריו פגעו בסלע דומם ועם כל חריפות שכלו לא ידע כיצד להפּרד מהאנשים המחרישים האלה.

– דבּר, חבר, כי שומע אני – ענה וייצמן בקול של חיבה.

וקול המדבּר נהפך מיד לצעקה:

– אין צורך לנסוע לאמריקה! אתה המצאת אבק־שריפה לאנגלים – ואתה יכול תוכל! הוֹ, אתה, וייצמן, תוכל לפוצץ את לב העולם!

– המשוגע! – עלו קולות מבין הקהל – הורידוהו מעל הגדר!

אחד משך את המשוגע ברגלו אבל הוא נאחז בידיו בגדר וצוַח:

– הדיוטים, חמורים! שמעו לי!

הקהל צחק, והנה שוב נשמעה צעקה. שנים ניסו לדבר בבת־אחת והאחד מהם היה אדמוני.

– ד"ר וייצמן! – צוח אדמוני ונראה כזורק את דבריו בידיו מעל ראשי הקהל – מוטב לך להחזיק תמיד את תרמילך ואת מקלך באמריקה ואל תוליך אותם בכל פעם…

– לעזאזל, אדמוני! ברח לך מפה!

– חמורי ציון!

– הסו, חברים! וייצמן מדבר!

מתוך הדממה נשמע קולו השקט של הנשיא: – שלום חברים!

הרופא הזקן דוקטור רזוּמובסקי ניגש אל גן וחיבק את ידו בשמחה:

– התזכור, בקונגרס הששי?

הוא זכר יפה שהדוקטור רזומובסקי ישב אז בחשיבות על הבמה, והרצל היה פונה אליו: “אדוני הדוקטור רזומובסקי!”

ועתה, בארץ־ישראל התהלך הדוקטור בודד ונעזב, באין איש שם לב אליו. באסיפות היה הזקן שב לתחיה. תמיד ישב קרוב לתמונתו של הרצל; כלום לא הוא הכין את הקונגרס הראשון יחד עם המנהיג המנוח? הוא הדוקטור המסכן, לא ידע עוד את הסוד, כי העלים הנושרים מהעץ נרמסים ברגלים. אמנם וייצמן היה חולק לו כבוד, אבל הזקן לא הרגיש כי זה היה מעין אותו כבוד שחולקים למי שעבר ובטל מן העולם. ובכל פעם שהיה נפגש עם הנשיא נתמלא תקוה. עתה יצא מאולם האסיפה יחד עם שמעון, שהרגיש בו כוח חדש ומי יודע אולי גם משען כלשהו.

אביגדור חיכה לאביו למטה.

– זה בני, אדוני הדוקטור!

– אה, חלוץ? זה טוב מאד. מה איפוא אתה עושה כאן, אדוני גן? בונה בית־חרושת, בתים, נוטע פרדסים?

– לא, לא, אדוני הדוקטור!

– לא? אתה שוקל בדעתך? מחכה לשעת־הכושר? אמנם כן, מעשה דורש זהירות. אתם אנשי הסחר, יש לכם חוש מעשי מיוחד שהוא חשוב בחיים יותר מכל דיפְלוֹם אקדמי.

– לא, אדוני הדוקטור! חוש זה חסרים סוחרים רבים וגם אני בתוכם.

– כיצד? תמַה הזקן. – הוא היה רגיל לחשב את כל דעותיו כחוקים בל יעברו, וכל הפרת החוקים האלה היתה מתמיהה אותו.

– פשוט מאד – ענה שמעון – שם על החולות, הרחק מכאן, יש לי צריף־עץ קטן, פרות אחדות, מעט חלב למכירה, בקרוב תהיינה תרנגולות וביצים למכירה…

הדוקטור עמד בפה פעור, כי לא האמין כמעט למשמע אזניו:

– אדוני גן! הלא אתה – מיליונר! הן זוכר אני כמה היית מנדב…

אבל מתוך תמיהה בא לידי שמחה: – כך, כך, ר' שמעון! רואה אני, כי בחרת לך דרך חדשה בחיים! גם אתה בחלוצים! אני אבוא אליך, ר' שמעון, בוא אבוא לראות את משקך, ללמוד ממך!

– כן, כן – ללמוד! מי יודע! מי יודע! לפי מנהגי המקום אולי גם אני אזדקק לכך.

כשנפטר דוקטור רזומובסקי מהם אחז שמעון ביד בנו, הביט בעיניו ושאל: ובכן, בני?

מהבעת פניו של אביגדור ניכר היה שהוא שקוע במחשבה מרוכזת.

– אבא, אתה שמעת מה שדיבר אלינו מעל הגזוזטרה?

– שמעתי.

– ושם באולם לא אמר שום דבר אחר?

– לא כלום, בני, מלים! דיפלומטיה! אומרים כי בלא זה אי אפשר.

אביגדור הלך דומם והביט לתוך החשכת הלילה.

– אבל בני, אין בכך כלום! – אמר האב – עתה שעת משבר, הדבר מובן מאליו. אחרי המשבר שוב תהיה עליה ואחר־כך, בזמן מן הזמנים, שוב יבוא משבר. כך דרכו של עולם.

אביגדור הסתכל בפני אביו: – לא, אבא, המשבר אינו מעניין אותי. נניח כי ימוּתוּ עוד מאה חלוצים, כי ינוגעו בשחפת, כמו שמריה, עוד חמש מאות, כי עוד שלוש מאות יעזבו את הרעיון הלאומי, כמו אדמוני זה, אלוהים אִתם! אבל יש כאן ענין אחר לגמרי.

– מה הענין, בני?

– איך אומַר לך? הנה המקל הזה והתרמיל הזה! – הרים קולו ברוגזה ועמד.

– כלומר יש דרך אחרת? – עמד גם שמעון. – מה לדעתך, צריך לעשות?

– מה לעשות? פשוט מאד: העם כולו מחויב להתנדב אם הוא צריך לארץ־ישראל.

– ואם העם אינו רוצה מפני שאינו מבין?

– להיפך; הוא אינו מבין מפני שאינו רוצה! – שוב קרא אביגדור. – עתה, אבא – וקולו רעד –עתה רואה אני כי צדקו אברם ואשתו, שהשליכו את עצמם אל הים, וגם אדמוני זה! כן, גם אדמוני.

– אביגדור! – קרא שמעון בקול תוכחה, אבל בנו הוסיף בהתלהבות:

– אבא, אין אתה יודע מה אני מרגיש אחרי הנאומים האלה: הרי כולנו חיים על נדבות! מתפרנסים מקופה של צדקה כעניים החוזרים על הפתחים! תרמיל ומקל – כלים ובנין מדיני!

– אל תרגז, בני – אמר שמעון בהניחו את ידו על כתפו – העם אינו מבין, הוא רגיל בשיריים משולחן זרים. אבל סוף־סוף יבין העם – ראה תראה! הן כבר עשינו גדולות בארץ. וכי הרצל בזמנו יכול היה לחלום על כל מה שיש לנו עתה? ובעוד עשר־עשרים שנה יתעורר כל העם לתחיה. נלך, אביגדור. צריך להיות שקט יותר, והעיקר… צריך לעמוד הכן על הרגלים לבל נפול מפני כל רוח מצויה.

– אָח! – נזרק מפיו של אביגדור. – הם הלכו שניהם דומם בחשכת הלילה עד שובם אל צריפם.

שמעון גן לא רצה להכניס את רוזה אל הגימנסיה: – תעבוד אתנו! העבודה במשק הולכת ומתרבה. האֵם חולנית, ובכלל – מה יתנו לה ומה יוסיפו לה לימודי הגימנסיה? יכולה היא להתפתח גם בלי הנדסה – היה אומר שמעון. ובכל זאת כשהגיע המועד האחרון לכניסה לגימנסיה ניצחו “הדעות הקדומות”, כאשר קרא להן שמעון, והנערה היתה לתלמידת הגימנסיה.

– ראה, שמעון – אמרה רבקה – הרי בת יחידה לנו – היתכן שלא תסיים את חוק לימודיה בגימנסיה? – רוזה עצמה חשקה נפשה ללמוד ודבר זה השפיע על שמעון יותר מכל.

– אני אעבוד גם בבית, אבא, ראה תראה! אשכים בבוקר ואעבוד עד לכתי אל הגימנסיה, ובשובי משם אעבוד עד הערב.

– וגם אני – אמרה זמירה – אעבוד אִתה תמיד בצריף, רק הכניסו אותה אח הגימנסיה. מה טוב יהיה לנו שם יחדיו.

וכך נקבע סדר החיים בצריף. עם שחר היה שמעון גן קם לפני כולם, ואחריו – אביגדור, חָלבו את הפרות, האכילון והשקון. אחר־כך לקח אביגדור שני פחים מלאים, הוביל אותם העירה וחילק את החלב בבתים.

בשובו אל הצריף היו כבר כל שוכניו עֵרים ועסוקים. הסוס היה אסור בעגלה, הכל אכלו בחפזון פת־שחרית ונסעו העירה לעבודתם.

רוזה ישבה עם כולם בעגלה כחלוצה לכל דבר. ליד שער תל־אביב היתה יורדת מעל העגלה, ושמה בראשה כיפה סרוגה אדומה. לקחה בידה את ספריה ונהפכה מיד לגימנזיסטית. ליד השער חיכתה לה זמירה ויחדיו הלכו אל הגימנסיה.

בשעה חמש אחר הצהרים היו חברי הקבוצה שבים מעבודתם וכל המשפחה היתה מתאספת בצריף. כל אחד היה מספר מה ואיפה עשה היום. אכלו סעודת הערב. נחו. ובאחת הפינות היה שארפמן או אביגדור מבאר איזו שאלה קשה לשתי הגימנזיסטיות. רבקה עסקה בתפירה ושמעון ומנשה טיפלו בבהמות וזאת היתה מנוחתם אחר עבודת היום.

אף־על־פי שהצריף היה רחוק מהעיר והימים ימי החורף, לא פסקה התנועה על כביש הביטון. מלבד החברים והאורחים של הקבוצה הסורוקינאית היו באים אל החלקה מספר 48 מבקרים חדשים – גמנזיסטים וגמנזיסטיות. הם לא היו נכנסים לתוך הצריף אלא היו קוראים את רוזה ואת זמירה החוצה בצפצוף מיוחד ומיד היה מתחיל דיבור מהיר ושוטף כדרכם של צעירים בני שבע־עשרה. הם דיברו על המורים: פעמים היו מהללים אותם ופעמים מגנים ומגדפים. הדיבור המהיר היה מעורב בצחוק, בויכוחים נלהבים, ויש שהיו פונים אל רבקה או אל אביגדור ושואלים לדעתם על נושאי הויכוחים. היתה לו לאביגדור השפעה מיוחדת על הנערים: בנוכחותו היו משתדלים להיות רצינים ולהראות כמבוגרים. והנערות היו מתלחשות בהביטן אל אביגדור.

– מה נחמדות הן עיניו! יוֹפי!

– אומרים כי יש לו כבר בחורה. האמת הדבר?

– הס..ס..ס! – התרגזה רוזה – הוא עזב אותה.

השלטת בחוג הזה היתה זמירה. באותם הלילות שזו לנה בצריף לא היו פוסקים צפצופים וצחוק עד שעה מאוחרת בלילה, ואף בלילות גשמים וקור. רבקה ראתה לדאבונה, כי לרוזה בתה הירקרקת אין הצלחה כזאת ולבה, לב אם, כאַב על כך והיתה נאנחת בחשאי. ואולם רוזה עצמה לא הרגישה בכך. פיה היה תמיד מלא צחוק והיא היתה מאושרת ושמחה בצריף ובין כל הגרים בו. רק ענין הכסף הנמאס קלקל את מצב רוחה. פתאום קוראים אותה אל חדר־המורים ואומרים… כאן היא זוקפת את חוטמה ומחַקה את דברי המורה המאנפף:

– אַת רחל גן, עוד לא הבאת שכר־לימוד, קחי איפוא את ספריך ולכי לביתך ושלחי את אביך הנה.

– ואם לאבא אין עתה כסף? – היתה רוזה עונה: – חייבים לו דמי־חלב הרבה ואין משלמים בזמן.

ושוב היא מחַקה את קול המורה המאנפף:

– אין משלמים לו דמי החלב?

– אין משלמים אף פרוטה.

– אַי־אַי־אַי! אם כן מוטב לך, רחל, שתצאי מהגמנסיה. באמת!

– איזה ברנש חנף וצבוע! – מתרגזים השומעים – אין הוא יכול לחכות עד שישלמו דמי החלב.

בעיני רבקה נראו דמעות.

– שמעון – אומרת היא לבעלה – הלא אתה נדבת כל־כך הרבה לגמנסיה, ועתה…

– מה לעשות? – משיב שמעון באנחה – בעלי המניות של הגמנסיה אינם משוחררים משכר־לימוד.

אביגדור מיהר העירה לבקש כסף מאת לקוחותיו. החלוצים מתלחשים.

רבקה התחילה חוששת בראשה והתכווצות הלב תקפה אותה.

– שמעון גן – לחשה בבכי – למַה הגעת לעת זקנה!

הצפצופים פסקו. זמירה יצא והלכה לה. רוזה ישבה ליד אמה השוכבת במיטה ושׂמה תחבושות חמות על ראשה. שארפמן ישב דומם ליד פתח הצריף והביט אל העץ העתיק, כמקשיב ללחשו.

התקפת־הלב של רבקה ארכה שעתיים. אחר־כך נרדמה. הכל הלכו אט על בהונות רגליהם, דיברו בלחש. בשעה זו חזר אביגדור מהעיר ופניו חיורים יותר מאשר תמיד. הוא ניגש אל אביו שעל־יד הלול ונועץ אתו שעה ארוכה. כל החלוצים ישבו באוהל מלבד אייזיק: מדי ערב בערב היה הולך העירה אל האמריקאית שלו. ושארפמן יושב עדיין ליד פתח הצריף וההרדוף הצעיר אשר נטעו רוזה וזמירה בקיץ. פתאום נשמע מתוך הצריף קול צהלתה של רוזה. תמיד כשרוַח לאֵם היתה רוזה מתמלאת חדוה, צוחקת בלי הרף ויוצאת במחול עם כל אחד מאנשי הבית. עליצותה עודדה את כולם:

– אמא כבר התעוררה והיא קוראת לכולכם, כבר רווח לה וטוב לה.

ראשונה ניגש שמעון אל החולָה כשעל שפתיו שרויה בת־צחוק של אשם ונכלם.

שארפמן עצר לרגע את אביגדור וגם בּני ניגש אליהם.

– לא נתנו – אמר אביגדור. – אחד חייב לנו חמש לירות, הוא נסע ללונדון לאסיפת הועד הפועל. כשאשוב אשלם – כך אמר לי.

– ולעת עתה? – שאלו שארפמן ובּני יחד. – לעת־עתה?

– לעת־עתה אוסיף להביא חלב לבעלי הבתים, כדי שלא יבוא במקומי חלבן אחר.

– חלבן אחר? – חזר שארפמן כהד וקם ממושבו ובּני קפץ אגרופיו. רבקה הניחה בשעה זו את ידה הרזה על יד בעלה ודיברה בלחש: בתנו טובה ונחמדה מאד אבל לא יפה. שמעון, חייבים אנו לתת לה כל שביכלתנו: תעודת־גמר של הגמנסיה, אומנות או אוניברסיטה.

– אָח, אשתי היקרה – הרגיע אותה שמעון. – אנחנו נתנו לה את הטוב ביותר: הבאנו אותה לארץ־ישראל.

פני החולה נעווּ מצער: – אח, שמעון, תמיד חוזר אתה על אותם הדברים! זה טוב בשבילך, בשבילי – אבל לא בשביל הילדה שלנו! ואביגדור? ראה, כמה הוא רזה! עם שחר הוא רץ ומחזר על מטבחי זרים עם פחי־החלב ואחר־כך בשובו מתחיל יום־העבודה שלו, עבודה שמפרכת את הגוף.

שמעון הוריד ראשו על חזהו הרחב. – כן – אמר בקול עמום, – זה נכון. הגיעה השעה לשחרר אותו מזה. הנה אגמור לסדר את הלול ואז אוביל בעצמי את החלב לבתים.

ידה של רבקה התחילה מרטטת והוא תפש בפחד את היד החיורת: – רבקה שלי!

רבקה לא משכה את ידה והביטה אל פני בעלה: – אתה… תסובב על מטבחים זרים, שמעון?

כרוח סערה פרצה פתאום רוזה אל הצריף ושטר־כסף אדום בידה, ופניה אדומות כשטר שבידה.

– אמא! אבא! כסף! לגמנסיה! זמירה הביאה! טבצ’ניק שלח.

רבקה הניחה את ידה על לבה שהתחיל דופק בחזקה. שמעון הגיש לה כוס מים. רוזה טבלה מגבת במים ושמה אותה על לב האֵם ועם המגבת הניחה את ראשה המתולתל על חזה האם.

כעבור רגעים מספר נרגעה החולה ושוב היו הכל שמחים ופניהם שוחקים. אביגדור עמד בפתח ופניו חיורים. שמעון יצא החוצה.

מאחורי הכותל נשמע הצפצוף וקול צחוק עצור. רוזה נפנפה ידה מתוך רוגז לצד ההוא, כאילו ראו אותה אלה שהיא רוגזת עליהם.

– אמא – אמרה לאם – אני אלך לשעה קלה.

– לכי, לכי, בתי. טוב לי עתה.

רוזה קפצה בחפזון ממושבה וכעבור רגע כבר נשמע צחוקה. האם והבן הצטחקו.

– גשה אלי, בני – קראה רבקה – עוד לא ראיתיך היום.

הוא נגש אל אמו, גחן עליה בראשו העייף ונשק את ידה.

שמריה היה הראשון אשר עזב את הקבוצה. הוא כתב מכתב לפרופסור שץ ומיד קיבל תשובה אשר שימחתהו עד כדי שכּרוֹן. כל היום צחק ורקד ומרוב התרגשות לא יכול לכייר כל אותו היום. הוא לא נרפא עוד מחליו ולא שב לאיתנו. היה משתעל תדיר, בשרו נרזה ופניו החוירו, אף היה ממעט באכילה מחוסר תאבון. חבריו הפצירו בו ללכת אל רופא אבל הוא מיאן:

– אינני סובל את הרופאים! אין בהם מועיל. אין דבר, גם אבי משתעל תמיד. זה מוּם משפחתי.

בערב התיעצו כל חברי הקבוצה בדבר החלטתו של שמריה לנסוע מיד ירושלימה.

– הפרופיסור שץ כותב לך, כי תמצא לך עבודה – דיבר מנשה מתונות בהביטו למרחק. – איזו עבודה? מה היא? אצל מי? עבודה סתם! אולי עבודה קשה מאד? – אָח תמיד הוא בא בחשדנות! – התרגז שמריה – הלא צריך לדעת מי הוא הכותב אלי!

– כן, פרופיסור שץ! – חזר אייזיק בעקימת־שפתים לעגנית שהיתה למורת רוחם של כל המסובים.

אותו ערב שקדו רבקה ורוזה להכין לשמריה את מצרכיו לדרך. הן בחרו בשבילו מעט לבנים מתוך ה“אוצר” המשותף הדל. היתה שם חולצת־עור אחת שמנשה קנה אותה בזול והוחלט פה־אחד – מלבד שמריה שהתנגד לזה – לתתה לו. חוץ מזה תקעו לתוך תרמילו שמיכת־מוך רחבה וחמה. לאחר שני ימים התאספה כל הקבוצה הסורוקינאית להפרד משמריה. הוא נפרד מכולם בדמעות בעיניו, נשק לכולם וגם לסוס הזקן.

– קח את שעוני – אמר אייזיק פתאום בהסירו את שעונו מעל ידו – בקרוב יהיה לי שעון אחר.

אַ־אַ־אַ! מחאה רוזה כפיים – אני יודעת! אני יודעת! האמריקאית תתן לנו במתנה.

כולם פרצו בצחוק וגם שמריה צחק בדמעה. הערת רוזה בידחה את כולם.

רק אביגדור הלך ללוות את שמריה עד התחנה. שניהם הלכו להם על כביש־הביטוֹן, שניהם גבוהים, אבל שמרה היה כפוף מעט בחולצת־העור שלו ואביגדור הלך זקוף בהניחו את ידו הימנית על כתף חברו.

פרק ה'    🔗

כעבור ימים אחדים אחרי נסיעתו של שמריה באה האשה האמריקאית עם אייזיק אל הצריף. היא אמרה לכל אחד מלים אחדות בעברית נלעגה מאד והביעה את התפעלותה מכל אשר ראתה לפניה.

– ביוּטיפוּל! נחמד! – אמרה על הכל, על האנשים, על הצריף, על התרנגולות, על העץ העתיק ואפילו – על הסוס הזקן. היא צילמה כל דבר לחוד ואת כולם יחד ולבסוף הצטלמה עם רוזה תחת העץ ומתוך כך התרגשה מאד ונתנה לרוזה את מכבנתה במתנה. זה היה היום האחרון לחלוציותו של אייזיק.

ביום השני בא אייזיק אל הצריף בחליפה נאה והעיקר, בעניבה הדורה – סמל השאיפה למותרות בורגנות, שהחלוצים קוראים לו בבוז בשם “דג מלוח”, והבלורית אף היא נסתלקה. הוא נהפך לאיש אחר, יפה־תואר, שביל בתסרוקתו, עינים חצופות וחזה בולט ורחב.

כשנכנס אל הצריף צחקו כולם למראהו, אבל נשתתקו מיד. גם הוא חייך, אמר איזו בדיחה, ישב ומשך על ברכיו את מכנסיו המגוהצים.

– תצלם אותנו? – שאל מנשה בלגלוג.

– על־כל־פנים לא אותך – השיב אייזיק תשובה לא־מוצלחת. דגלן הסתכל במכנסיו הארוכים והמגוהצים במבט רב־משמעות.

– לאן אַת הולכת, רוזה? – שאל אייזיק.

– צריכה אני להכין שיעורים – ענתה בקרירות ונכנסה אל החדר השני.

– ובכן, אני נוסע מפה – אמר אייזיק לרבקה ולשמעון. – כתבתי זאת להורי. אם יתקבל מהם מכתב, אני מבקשכם לשלחו אלי.

אחר־כך התחיל לבאר, כי הכל נמאס לו, כאילו שאלו אותו על כך.

– לא מצאתי כאן מה שחשבתי.

– ומה איפוא חשבת? – שאל אותו בּני בהתלהבות כדרכו והוא עצמו השיב מיד: – חשבת שתמצא כאן מכונית מוכנה לפניך ושני סריסים?

אייזיק ענה במתינות, במשכו בדיבורו ובהביטו משום־מה אל אביגדור. שבו אליו בטחונו בעצמו ואופן דיבורו הרגיל:

– ראשית כל לא עלה בדעתי, כי יש כאן שוטים רבים כל־כך. עוד בשבתנו בתורכיה כאשר כלכלו אותנו בלחם מעופש, התחלתי להבין הרבה.

– מה למשל? מה הבינות? – שאל בּני בהתרגשות. אביגדור אשר שקע במחשבותיו הצץ ישר בפני אייזיק.

– יודע אני מה שהוא הבין – אמר מנשה בפנותו אל הים ועיניו פעורות:

– הוא הבין, כי בשעה שאין לאדם דרך אחרת הרי הוא נעשה חלוץ, פועל, חבר לקבוצה, גם חבר להסתדרות. ואם יש לו האפשרות לענד את צוארו ב“דג מלוח” ולנסוע עם כלה עשירה לאמריקה…

– מנשה! אני מבקש ממך ברצינות שלא תדבר על כלות עשירות – לא יכול עוד אייזיק להתאפק וקם ממושבו. – תמיד היית עגלון ועגלון תהיה כל ימי חייך. באמת, בושה לדבר אתך!

– כך? הוֹ־הוֹ! – קרא בּני, כשעיניו הבריקו חימה ואפו הסולד הסמיק. – בושה אפילו לדבר אתו!

גם אביגדור קם מעל הכסא. דגלן חייך בזוית־פיו השמאלית וקרקר כתרנגולת.

– הוי, ילדים! – אמר שמעון בהניחו את ידו על כתפו של בּני – לא נאה להתקוטט לפני הפרידה. יחד נסעתם, יחד התעניתם, ועתה… לא טוב הדבר! אמנם, אייזיק, צר מאד שאתה נוסע מה! כל איש יקר לנו פה וביחוד בחור כמוך, אבל מה לעשות? סַע לשלום! מי יתן ותשאר שם ידיד באשר תהיה. לארץ־ישראל דרושים ידידים בכל מקום, אויבים יש לנו לאין מספר. מתי אתה נוסע מפה?

– היום – ענה אייזיק בלחש. – הוי, עלי ללכת מיד.

דומם לחץ את ידי חבריו. את ידו של אביגדור החזיק רגעים מספר בידו כאילו רצה להגיד לו דבר.

– הלא תבושו – אמרה רבקה, – יחד גודלתם ואינכם מתנשקים אפילו לפני הפרידה.

– כן, הבה נתנשק – אמר אייזיק ופתאום אדמו פניו ודמעות נוצצו בעיניו.

שניהם התנשקו דומם, שניהם אדומים ונבוכים, ושוב לחצו פעמים אחדות איש יד רעהו.

– כיפה אדומה אַיֵך? – קרא אייזיק – אינך רוצה לומר לי שלום לפני צאתי לדרך?

– שלום! שלום! – אמרה רוזה בהביטה בעד החלון.

– ולא יותר? – שאל אייזיק, – כך נפרדים מ… מחברים?

– לא מחברים כי אם מבוֹגדים – ענתה רוזה.

– וכי בוגד אני, רוזה?

– כן, בוגד אתה! כלום לא יכולת לשאת חלוצה… או את הניה טבצ’ניק ולהשתקע אתנו בארצנו? בוז! לך לך!

– רוזה!

– חלוץ נאה אתה, גבור אתה! לך מעל פני! הלכת אל הטבצ’ניקים להפרד מהם?

– מסרי להם ברכת שלום בשמי.

– יכול אתה בעצמך להכנס אליהם. לך לך, לי אין פנאי.

הוא צחק בהפרדו מרוזה, אבל נראה היה שהיא הכאיבה לו מאד.

הוא החיש את צעדיו ויצא אל כביש־הביטון. פתאום עמד ופנה אל הצריף. כולם, וגם רוזה בתוכם, הביטו אחריו דומם. הוא נופף להם בידו, הביט לצדדין והתחיל צועד בחפזון ושוב לא הביט לאחור.

לאחר שעה באה אל הצריף אשה שזופה, נוֹשמת בכבדות. קשה היה להכיר שזאת היא צפורה, חברת הקבוצה לפנים. הכל הקיפוה, שאלו וחקרו אותה. היא נהפכה לאכרית גמורה בפניה, בגופה ובשמלתה הרחבה.

– היכן אייזיק? – שאלה בפנותה אל אביגדור. – אמרו לי הוא נוסע מפה מחר.

– לא נכון, הוא נוסע היום. לפני שעה קלה בא הנה להפרד מאתנו.

ברגע זה נשמעה צפירת האניה. הכל הקשיבו.

– האניה שלו? – שאלה בקול רועד ופכרה את ידיה מצער. – נגמר! לא אראה עוד את פניו!

היא היתה נרגשת מאד ואחרי שהפצירו בה ישבה. היא פנתה אל רבקה: – הלא אַת אמו של אביגדור ובודאי טובה כמותו? אַל נא תדיני אותי לכף חובה! אהבתי את אייזיק זה כנפשי – לא! יותר מנפשי! והוא היה לועג לי! וכי אשמה אני שאהבתי אותו כל־כך?

– אבל שמעתי עליך כי נשאת לאיש? – שאל מנשה.

– כן, מנשה, נשואה אני. בעלי איש טוב מאד וישר. הוא יודע שעדיין אוהבת אני את אייזיק… הוא גם ליוה אותי הנה ואמר לי: לכי והפרדי ממנו.

– אה, יקירה – נתנה צפורה את קולה בבכי באחזה ביד רבקה.

רוזה, שהיתה קרובה לבכי אף היא, הגישה לה כוס מים, אבל צפורה לא יכלה לשתות כי גרונה נתכווץ.

אביגדור הניח ידו על ראשה ואמר לה בחיבה: – הרגעי, צפורה! הלא בחורה חכמה אַת!

היא פקחה את עיניה והביטה אליו ביגון: – אביגדור! אָח, אביגדור! – עיניה זלגו דמעות – ורוַח לה.

שמריה בא ירושלימה ונכנס אל “בצלאל” ממש בשעת הכיור. הפרופיסור שץ נענע לו בראשו, טפח על כתפו והושיב אותו לכייר. תרמילו של שמריה עם השמיכה ומעיל־העור היה מוטל באותו חדר בפינה והוא, חיור ונרגש, שקע בעבודו ושכח באיזה מקום הוא נמצא. פתאום ראה שהוא יושב לבדו בחדר: כל התלמידים כבר הלכו להם וגם הפרופיסור שוב לא היה בחדר.

– לך אליו אל מעונו – יעצהו אחד התלמידים, ושמו קליימן, שעמד בחצר. שמריה נכנס שמה וקליימן המתין ליד השער.

הפרופיסור חייך לשמריה: – אָה, זה… סורוקה!

– כן, כן, סורוקה – צחק גם שמריה.

– ובכן, מה לך איפוא?

– לא כלום. רצוני לשאול איפה עבודתי?

– עבודתך? ודאי שהיא במחלקה. ואיֵה איפוא תימָצא?

– לא, היכן עלי לעבוד כדי…

– כדי מה?

– כדי… הלא אדוני כתב לי!

– אח, לעבוד? – הבין שץ – חכה, חכה קליימן, בוא הנה, אולי יודע אתה היכן אפשר למצוא לו עבודה?

– לא, פרופיסור – ענה קליימן. – גם לי אין עבודה.

– אָח, צרה! התרגש שץ ופניו קדרו מצער.

– רצונך לסעוד אתנו? – שאל את שמריה והורה על השולחן שאשתו ערכה אותו. – אוֹליצ’קה, זה סורוקה… התזכרי? סיפרתי לך: מכייר בחול…

– לא, תודה – מיהר שמריה לענות – אני שואל בדבר עבודה ומקום ללון.

– לין אתי בחדרי – הציע קליימן.

פני הפרופיסור התבהרו מיד. מרוב שמחה טפח ביד על השולחן: – זה טוב! זה נפלא! תלון עמו, עם זה, קליימן! והכל יסתדרו בטוב – ראה תראה! גם עבודה תימָצא! העיקר – כייר! כייר, כייר, כי זה העיקר בחיים!

הוא השפיע משמחתו גם על שמריה שהתעודד. הוא יצא אחרי קליימן שהלך לפניו בראש מוּרד. הם התהלכו בחוצות ירושלים עד שבאו אל סימטה צרה ונכנסו אל חצר מעופשת שבה עומד בית ישן של יהודי קאווקאזי. קליימן דר בחדר של ד' על ד' ובו עמדה מיטת־ברזל מחוסרת הכרעיים האמצעיות ומשם² כך נתכופפה באמצעה כמעט עד הרצפה. על המיטה היה מוטל מזרן בלה, שמתוכו הציצו פקועות של נעורת. על שרפרף רעוע עמדה דיותה ובפיה תקוע נר. אלה היו כל כלי־חדרו של קליימן. שמריה הוציא מתרמילו לחם, בצל ושתי ביצים.

– אלה ביצים טריות – הסביר לחברו בחַלקו אתו את סעודתו חלק כחלק – מהתרנגולות שלנו.

– אָה, יש לכם שם תרנגולות? – העיר קליימן ברגש כבוד.

הם ישבו על המיטה ואכלו יחד. נראה היה שקליימן רעב מאד.

בינתים ירד הערב. שמריה השתוקק לתור את ירושלים באותו יום וללכת אל הכותל, אבל הוא היה עייף מאד. קליימן הדליק נר. בחדר היה פתח פתוח אל גזוזטרה היוצאת אל המבוי. שמריה רצה לצאת אל הגזוזטרא, אבל קליימן הזהיר אותו: – הזהר, הגזוזטרא רופפת, תלויה בנס. שניהם עמדו ליד הפתח.

עד כמה שהעין יכלה להבחין עם דמדומי חמה ראה שמריה לפניו חומות־אבן גגות־אבן, גדרות־אבן וכיפות רחוקות.

– אתה רואה שם בנין משחיר? – שאל קליימן. – זהו כותל החומה הישנה אשר מסביב לעיר העתיקה.

– הכותל? – שאל שמריה מתוך התרגשות.

קליימן ביאר לו: – לא, זה לא הכותל ההוא. הכותל ההוא רחוק, בתוך העיר העתיקה. מאחורי הכותל הזה שאתה רואה נמצאת ירושלים העתיקה – הוסיף קליימן בהתלהבות. – שם אירעו כל המאורעות ההיסטוריים שלנו. שם ברחובותיה דיברו נביאנו. שם מעניין. בעינים פקוחות לרווחה הביט שמריה לצד הכותל. בשמים הגבוהים והאפלים הזהירו כוכבים גדולים ובולטים. על כנף עננה קלה ולבנה דעכה קרן־השמש האחרונה של היום.

שמריה שקע בהרהורים: – ירושלים!

וצר היה לו שחבריו אביגדור ובּני ושאר הסורוקינאים אינם אתו פה בשעה זו. שלא מדעת עלה בזכרונו העץ העתיק ואִושתוֹ – ונעצב.

שניהם חזרו אל המיטה, שנתכופפה עוד יותר בשבתם עליה, והתחילו מדברים על שץ. שמריה אמר: בכל־זאת אין אני מבין: הן כתב לי, כי יש עבודה בשבילי.

קליימן הצטחק: – עדיין אין אתה מכיר את הפרופיסור: תמים הוא כילד קטן. הכל קל ואפשרי בעיניו ולפיכך ברא גם את “בצלאל” מאַין. אחר לא היה מעֵז אפילו לחשוב על זאת. וכך גם ביחס אליך: מה – עבודה? עבודה תימָצא! הרי קל כל־כך למצוא עבודה! מובטחני שהוא חשב ככה.

שמריה הקשיב דומם והרוח הטובה אשר שץ השרה עליו נסתלקה ממנו.

– נשכב ונישן – אמר קליימן. – עלינו להשכים מחר.

שמריה לא היה רגיל לשכב במיטה אחת עם אדם בלתי־ידוע לו. הוא התבונן אל חברו החדש, אל מעילו עם השרוולים הארוכים מדי ואל פניו העגומים, שכאילו קפאו מקור, והרגיש כי יוכל לכייר אותו – ולשכב אתו במיטה אחת.

– נפלא! יש לך שמיכה! – אמר קליימן. – מצוין! זה כמה לא ישנתי תחת שמיכה!

זמן רב לא יכול שמריה להרדם אף־על־פי שהיה עייף מאד.

בירושלים הישנה קראו השומרים זה אל זה. מרחוק, מהר־הזיתים, עלתה מזמן לזמן קריאה חלשה והרוח נשא אותה אל ירושלים העתיקה, אחר נשמעה קריאה קרובה מאד מאחורי הקיר ושוב קריאה מרחוק, מכנף הארץ. אחר התחילו מצלצלים בפעמונים באחד המנזרים ושמריה שהתחיל להרדם נדמה היה לו כי הוא שומע את צלצול הפעמונים בכנסיה אשר ביפו והוא עצמו שוכב בצריף.

אחרי נסיעתם של אייזיק ושמריה גדל העצב בצריף שעל החלקה מס' 48. בלילות־סגריר, כשהעץ העתיק היה רועש, כאילו חישב להעקר משרשו, תקף פחד את רבקה, פן יתנפלו הערבים על הצריף והאנשים המעטים אשר בו לא יוכלו לעמוד בפניהם ולהבריחם.

בלילות כאלה לא היו מנשה ודגלן לָנים באוהל־כי־אם בצריף, להרגיע את רבקה. הם אֵחרו לשבת בלילה, היו מזכירים נושנות, ועורכים תכניות לעתיד. לעתים היו פותחים בשירה ומוזרה היתה השירה הזאת הנישאת על פני ערבות־החול האפלות, לרעש גלי הים הגועש, כצפור־לילה תועה. ברפת היו גועות הפרות, קעקעו התרנגולות מתוך שינה, קראו התרנגולים והסוס הזקן רקע בפרסותיו.

כשמזג־האויר היה יפה, צלצלו יומם ולילה קולות צעירים ורעננים בתוך הצריף ומסביב לו אף נשמעו הצפצופים המוּתנים של הגמנזיסטים, חברי רוזה וזמירה. לעתים היו מתקבצים חלוצים בצריף והתחילו ויכוחים נלהבים על ענינים שונים שאין להם כל שייכות לרפת, ללוּל ולשאר עניני יום־יום. אדם אחד בחוג הזה דומה היה לעץ העתיק: הוא היה מקשיב לויכוחים, אבל לא התערב בהם. זה היה שארפמן. הכל התרגלו לשתיקתו ולא היו שׂמים לב לכך, וכל היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות – גם הגימנזיסטים, גם החלוצים, ביחוד שמעון ורבקה.

הגיעו ימי־החנוכה. נערכה התהלוכה המסורתית של תלמידי כל בתי־הספר. עם תלמידי הגמנסיה הלך גם כל גדוד המצפצפים של זמירה ורוזה. הם תפסו שורות אחדות בתהלוכה. צעדו בשירה עליזה, פניהם צוהלים, ועיניהם מבריקות. למראה התהלוכה התחילה רבקה בוכה משמחה וגם שמעון בלע את דמעותיו והרגיע אותה: – הרגעי! הרגעי! אַת רואה? אַת רואה? כלום יש בכל ארצות הגולה מחזה נהדר כזה: ילדי ישראל חוגגים את חגנו בארץ מולדתם. אשרינו שזכינו לכך!

אחרי חנוכה הצטרפו רוזה וזמירה אל “גדוד מגיני השפה”, כל אחד מחברי הגדוד חשב לו לחובה להעיר לכל מדבּר במקום פומבי לשון זרה: “יהודי, דבּר עברית!”

משום כך התחילה רוזה ממעטת בשיחה עם אמה, שעדיין היתה מדברת רוסית. חדלו השיחות הלבביות שבין האֵם והבת על כל המעשים ועניני יום־יום. רק לעתים רחוקות, כשמחלת־הלב היתה תוקפת את האֵם ורוזה בשימה תחבשות על לב אמה ומניחה את ראשה הקטן מעל התחבשות, היתה בינתים מגלה לה את סודותיה.

חברי ה“גדוד”, שביניהם היו תלמידי המחלקות העליונות של בתי־הספר התיכונים, נהגו לעבור שורות־שורות ברחובות תל־אביב בכל ליל־שבת ושירה קצרה בפיהם: “עברי, דבר עברית!”

בסוף החורף עברה קנאותם ללשון העברית למעשים פעילים יותר. כך, למשל, נודע ל“גדוד מגיני השפה” כי בנוה־צדק תערך אסיפת־עם, אשר בה ידברו אידיש. מיד נשלחה שמה פלוגה. בפלוגה זו היו רק נערים מהמחלקות העליונות, אולם נערות אחדות, וביניהן גם רוזה וזמירה, נלווּ אף הן על חבריהן אבל עמדו בחוץ. מפקד הפלוגה היה יצחק צפוֹני – אותו צעיר שרבקה גן הרגישה, כי רוזה בתה אוהבת אותו, אבל הוא היה בא אל הצריף לשם זמירה היפה.

יצחק נכנס עם פלוגתו אל הבית אשר בו נתכנסה האסיפה והכריז בקול עבה, כתרנגול בוֹגר:

– בבקשה מכם, יהודים, דברו עברית!

אנשי נוה־צדק נדהמו תחילה מפני החוצפה הזאת ואחר־כך החלו להתרגז: – הסתלקו, שקצים! צאו מפה!

– לא נרשה לכם לדבר אִידיש! – קראו הצעירים. אנשי נוה־צדק השׂתערו עליהם, פרצה מלחמת־אגרופים והצעירים נסוגו אחור.

יצחק צפוני אמר אחר־כך לחבריו בהורותו באצבעו על החבּורה שבראשו:

– הזקנים הללו עדיין חזקים כדוּבים!

טבצ’ניק סיפר לשמעון את כל פרטי המאורע:

– התאספנו לדון בשאלת המים בנוה־צדק. הרי שותים אנחנו עדיין כל השנה מי־בורות סרוחים! הלא תבין, ר' שמעון, כי דיברנו אידיש, ב“לשון האם” שלנו. הגע בעצמך, כלום העברית “שלהם” תועיל להחיש את הזרמת המים בצנורות נוה־צדק? קשה לנו לדבר עברית. אין אני מתנגד לעברית אבל ידברו־נא עברית אלה שמקבלים חלף זה משכורת הגונה. ואנו צריכים למים! כן… פתאום רואה אני – פרצו דרדקים לתוך הבית! “עברית!” צווחים הם. ובכן שילמנו להם דמי ה“עברית” שלהם. לימדנו אותם הלכות דרך־ארץ! פרחחים שכמותם! מרגיש אני אחד אוחז בזקני. שומע אתה? רואה אני – מי זה? יוֹסקה זה שהולך אל זמירה שלי. ואני – הך! סטרתי לו פעם על פרצופו ודחפתי אותו אל הפתח, אל הפתח! והם – זורקים אבנים מבחוץ. יוצא אני החוצה והנה גם זמירה וגם רוזה שלך פה, חורקות שינים ככלבים קטנים. אָח, ר' שמעון! מה הם עושים לילדינו? במה ממלאים “הם” את ראשיהם?

ושמעון הצטחק: – זה טוב, ר' משה! זה טוב מאד.

וטבצ’ניק קרץ בעינו האחת ושאל בלעג: זה טוב, לדעתך? ואם יהודי אינו יודע לדבר עברית?

– צריך שידע, ר' משה! הוא חייב לדבר עברית! וזה חשוב יותר ממים בנוה־צדק, חָשוב מכל! אָח, ר' משה! עלינו ללמוד מהילדים: הם חכמים ונבונים ממנו, הגדולים!

הופעתה של צפורה ובכיה עוררו בנפשו של אביגדור הרבה זכרונות והרהורים נוּגים ממאורעות חייו בזמן האחרון. התפרדותו ממלכה לא עלתה לו על נקלה כל־כך כפי שנדמה לו ברגע הראשון. לשוא התאמץ להסתלק מהרעיון המנקר במוחו ולהשלות את עצמו כי זאת לא היתה אהבה אמתית אלא תשוקה פשוטה החולפת ועוברת. אבל זאת היתה אהבה אמתית מצדו. הוא היה שיך לאותם בני־אדם הכובשים את יצרם ואינם משתעבדים לרגש חדש אלא בקושי ולאט־לאט. אבל לאחר שנכבשוּ לו שוב אינם משתחררים ממנו כי־אם ביסורים קשים. לא על נקלה כבשה מלכה את אביגדור אבל לבסוף ביצרה לה מקום נאמן בלבו, ועתה לאחר שנפרד ממנה ועקר את זכרה מלבו, נשאר הפצע בעינו ולא נרפא. אמנם פני אביגדור היו כתמול שלשום ולא ניכר בהם כל שינוי אבל עינה הבוחנת של האם הכירה במתחולל בסתר לבו, בברק־עיניו היבש אחרי לילות נטולי־שינה, ובעוית־שפתיו בדברו עם נערות צעירות. האֵם ידעה את בנה ואת טיבו ולא הרגיזה אותו בשאלות, אף הזהירה את רוזה שלא תדבר בפני אחיה על מלכה.

– גם בלאו־הכי יראה אני מפניו – אמרה הנערה בלחש. – הוא נעשה עתה קפדן כזקן…

אולם לא ענין מלכּה בלבד דיכּא את רוחו של אביגדור. אמנם ביחס לקהל החלוצים בכלל היה מצבם של חברי הקבוצה הסורוקינאית טוב למדי בגלל הסוס הזקן שהכניס להם שכר מעט יום־יום, הצריף ושלוש הפרות שמהכנסות חלבן אפשר היה לפרוע את דמי מחירן, וגם לתת מנת חלב יום־יום לכל אחד מחברי הקבוצה, – אבל בקרב החלוצים בארץ בכלל, וגם בתל־אביב שלטו רעב, מחלות ויאוש עד כדי התאבדות.

במקום שעתה עומד בנין קולנוע מוגרבי היו אז נטויים אוהלים שבהם חנה צבא הרעבים.

היה יום קשה. שוכני האוהלים התאספו ליד בית העיריה להכריז על רעבונם ועל עינוייהם ולהזכיר את אלה היושבים בשלוה בבתים חמים את חובתם לחלוצי ישראל. פניהם המרוגזים והדלים לא הביעו לא עזות ולא אִיומים. אך דומה היה כאילו הכביש אשר סללו ידיהם רגז תחת רגליהם.

פתאום השׂתערו עליהם מכוניות, אחת, שניה, שלישית, ומתוכם קפצו אנגלים גבוהים וחסונים והתחילו מכים באכזריות את האנשים הרעבים הללו. הם ברחו, אבל האנגלים רדפו אחריהם עד האוהלים וגם פרצו פנימה והכו אותם לעיני נשיהם וילדיהם.

אותה שעה עבד אביגדור בנמל יפו יחד עם בּני, דגלן ומנשה. הם העמיסו על העגלה קרשים שהביאה האניה מרומניה. הסוס הזקן הביט לאחוריו כאילו ספר את הקרשים שבעליו מטעינים על העגלה. השמים היו תכולים והים לטף את האבנים שעל שפתוֹ. העבודה היתה קשה, אבל הביאה שכר הגון, הסוס הצחיק אותם, הים המה נעימות כשׁר שיר־ערש. הכל מסביב נדמה טוב ושמח.

– ראה תראו כי עוד יבואו ימים טובים – אמר מנשה בהעלותו קרש עבה על העגלה ובהביטו אל מרחקי הים. – שוב תבואנה אניות נושאות חלוצים, תתחיל העבודה – ראה תראו!

דגלן התחיל שר כדרכו מבעד לשׂפמו העבה כמבּין שיני מסרק. אביגדור התחיל פוזם אחריו שלא מדעת… פתאום באו אנשים בריצה וסיפרו את הנעשה עתה בתל־אביב. כולם נדהמו ועמדו כהלומי־רעם. בּני קפץ כשפניו אדמו מזעם, הושיט אגרוף מול פני אביגדור וזעק בקול־בוכים:

– אין אנו צריכים להסתדרות הפועלים? הכל שווים כאן? כולנו אחים? – הוא התחיל מכה באגרופו על חזהו כבשגעון: – זה אחד מאחיך, העשיר וחבר לועד העיריה, הוא קרא לאנגלים להכות את הפועלים הרעבים!

פתאום הניע בידו, כפף קומתו ורץ בכל כוחו לתל־אביב.

אביגדור, שפניו הלבינו כסיד ועיניו השחורות הבריקו, שמע דומם את זעקת בּני. שפתותיו רעדו. הוא פנה כה וכה כמבקש דבר־מה.

– מה עלי לעשות? – שאל. מה עלי לעשות?

– מנשה הבין: רוץ, אביגדור! רוּצה! וגם אתה דגלן, אם רצונך בכך. אני אוביל לבדי את העגלה. אחר־כך אבוא.

אביגדור רץ לאורך החוף ודגלן רץ אחריו. הם הגיעו עד המקום אשר שם עתה ה“קזינו” ואחר רצו יחדיו על החולות ברחוב אלנבי.

האנגלים כבר הלכו להם. המון רב נקהל בין האוהלים ובכל רגע באו בריצה אנשים חדשים מכל העברים. אביגדור ניסה לחקור ולדעת את כל פרטי המאורע, אבל מפני השאון הכללי לא העלה דבר. הוא הביט על האוהלים והכיר ביניהם אוהל אחד גדול מרובע, בעל יריעות כפולות ונכנס לתוכו. שם גרה משפחה ידועה לו, מחברי הקבוצה השמינית: איש, אשה וברלה בנם, ילד בן שש. באוהל היתה דממה מחרידה ואפלה. באמצע האוהל ליד המוט שעליו נשען המכסה עמדה מיטה ועליה שכב ליפא, בעל האוהל. על ידו עמד ברלה על גבי שרפרף ופרש בידיו הקטנות מטלית לחה על ראש אביו.

– מה תאמר על כך, אביגדור? – התחיל ליפא מדבר בלחש וניסה לקום. אבל הילד לא הסיר את ידיו הקטנות מעל ראש אביו, התחיל רוקע ברגליו ואמר בלחש:

– אבא, אבא! אל תקום! אמא אמרה שלא תקום.

ליפא הניח את ידו על ידו הקטנה של בנו והתחיל מספר, איך קרה הדבר.

אביגדור ישב למרגלוֹתיו של ליפא והקשיב דומם. גם הילד הקשיב וכאשר סיים האב לספר הוסיף ואמר: אנגלי אחד הכה את אבא במקל שחור על הראש.

נשמע קול האֵם הבוכה. היא היתה אשה צעירה, יפה ובעלת־קומה. עד עתה שכבה בפינה על גבי בלואים ופניה למטה. עתה עמדה לפני אביגדור במלוֹא קומתה.

– אביגדור – קראה בקול בוכים – ליפא שלי ברח וההוא אחריו, אחריו עד הפתח ופה… ופה… אָח, אביגדור! למה… נסענו הנה! – צווחה והדגישה את המלה “נסענו” – האם לשם זה נסענו הנה שהאנגלים… יכּו אותנו! והרי מהבוקר אין לנו כי־אם פרוסת־לחם אחת… פרוסה קטנה לשלוש נפשות! לשלוש נפשות! – געתה בקול צרוד. – פרוסה קטנה לשלוש נפשות!

הילד התחיל בוכה ורץ אל האם: – אמא, אמא! אל תבכי!

בקשתו השפיעה עליה: היא נרגעה, מחתה את דמעותיה במטפחת, נשקה לילד והתחילה מדברת אל אביגדור בקול שקט: אני התנגדתי תמיד. אני הייתי אומרת: כך היה תמיד וכך יהיה גם פה: עשיר ועני, שׂבע ורעב. אבל אין כוח לרעוב עוד, אביגדור! אם לא נצא החוצה, אם לא נצעק צעקה גדולה ומרה הלא נגוע ברעב כולנו באוהלים עם ילדינו ואיש לא ידע. אבל אנחנו – קלקלנו להם את התיאבון! הפרענו את שלוותם! – שוב צווחה בקול. – “הם” קראו לאנגלים – להכות ברעבים! הוֹ, עתה לא אתנגד! מהיום והלאה נכונה אני לכל! לשחוט “אותם” בלי חמלה! להשמיד “אותם” כמו ברוסיה!

– אמא, אמא! – נשמע שוב קולו של ברלה. וליפא ישב על המיטה ונשען על זרועו.

– אל תקום! – גחנה אליו אשתו והושיטה לו את ידה.

– אין דבר, עתה רוַח לי והדם נעצר. האין לך סיגריה, אביגדור?

זאת הפעם הראשונה שאביגדור הצטער שאינו מעשן.

– לא איכפת, אפשר גם בלי זה – אמר ליפא. – שב, כן, אביגדור אחי. עלינו להוועץ על דבר מצבנו. כמובן שאין הדבר נוגע לציונות, אבל צריכים אנו לעשות דבר־מה: טלגרמה ללונדון, הפשע הזה לא יכופר להם בלי עונש! הדליקי את המנורה, אסתר!

עתה נזכר אביגדור כי ליפא היה מראשי העסקנים של הסתדרות הפועלים.

כשיצא אביגדור מהאוהל כבר דלקו הפנסים ברחובות. קהל פועלים הולך ורב. נאמו נואמים. מן הצד הסתדרו שורות־שורות: ההמון התכונן להפגין ברחובות העיר.

– המשטרה! – קרא אחד כשהוא מתנשם מתוך ריצה דחופה. ברחוב הרצל הופיעה פלוגת שוטרים ערבים רוכבים, ומאחורי השער – אנגלים!

– יבואו־נא! – אמר דגלן בהכניסו את ידו לתוך כיסו הימני.

קולות אחדים חזרו אחריו: – יבואו נא וינסו הפעם! אחר־כך שוב לא יעזו להתנפל עלינו.

– הדבר יגיע עד לונדון – דיבר מנהיג הפועלים בלשון רהוטה ומהירה – ושם יאמרו שאין אנו אלא כנופיה של בולשביקים. יסגרו את שערי ארץ־ישראל בפני החלוצים. הדבר יביא לידי תוצאות קשות ומרות. אין לנו רשיון ואנו חייבים להתפזר. נלחם בתחבולות אחרות…

– יאַללא! – פקד דגלן ערבית. – הפרלמנט – פרלמנט ואנחנו הולכים לטייל!

– יאַללא! ענו קולות רבים ושעטת מאות רגלים הצועדות בקצב נשמעה ברחוב נחלת־בנימין.

– חמורים! חמורי ציון! – צווח אליהם אדמוני שעמד על המדרכה – זוהי פרובוקציה! הם ימיתו את כולכם ביריות!

השורות הוסיפו לצעוד צעדים קצובים. אביגדור רץ לעומתן על פני המדרכה בלי דעת למה.

– עמם או לא? שאל את נפשו והוסיף לרוץ.

מישהו קרא בקול: – המשטרה!

אביגדור נזדעזע ונכנס אל תוך השורות. פרצה שירה אדירה.

הוא צעד ושר, שר גם לבו, וכל אלה מסביב לו היו כה אהובים, כה יקרים, שהיה מוכן ומזומן לסבול בגללם, למדור נפשו למענם, למען פניהם הדלים והחיורים.

פרק ו'    🔗

המשטרה לא באה והכל נגמר בשלום. אחרי התהלוכה התפזרו המפגינים בפחי־נפש, באפס תקוה. קודר התהלך אביגדור. פני ברלה הרעב רחפו לנגד עיניו. מסביב עוד דיברו, התווכחו, התרגזו: איזו טלגרמה, ללונדון או מלונדון! – כלום לא אחת היא? כמה נמאס כל זה על אביגדור, כמה נלאָה מכל אלה העלבונות, הקטטות, המדנים בין אחים ועינויי בני־האדם! הכל מסביב: זה השוטר עם האַלָה בידו והצהרת בלפור; הקולוניסטים היהירים המרוצים מעצמם עם הפועלים הערבים; הפועל העברי המלא מרירות עוד לפני היותו לפועל, ומלחמת המעמדות, – כל אלה הוגיעו אותו עד מות. ושוב התעוררה בו תשוקה חזקה אל השדה, אל האדמה, אל המחרשה. – הגלילה! לחרוש ולזרוע את האדמה!

אבל כלום יכול היה עתה לקיים את חלומו ולעזוב את משפחתו? זה ימים אחדים שקוע הוא במחשבות אלה. ובאחד הימים בשובו מעבודתו ומגרפו על כתפו, אך ניגש אל שער תל־אביב הורדו המחסומים של מסילת־הברזל ועליו היה להמתין עד שתעבור הרכבת. משני עברי מסילת־הברזל התקבצו אנשים רבים, מרכבות, מכוניות. אביגדור עמד שקוע במחשבותיו, נשען על מגרפו, והביט אל החלונות החולפים והמנצנצים של הקרונות. מאחורי גבו נשמע קול קורא – “bonjour”. אביגדור הביט לאחוריו. במכונית נהדרה עמד ערבי אחד ונופף ידו בשמחה אל מישהו. פני הערבי היו ידועים לאביגדור, אבל הוא לא הכיר אותו מיד, ובאותו רגע שהסב את פניו ראה כי האשה אשר ישבה ליד הערבי במכונית לוטשת אליו את עיניה. אביגדור הרגיש מיד מי זאת ובלי להביט אליה הסב ממנה את מבטו. עתה נזכר, מי הוא הערבי הזה!

ארכה לו לאביגדור השעה עד שעברה הרכבת והורמו המחסומים ואיזה כוח טמיר משך אותו להביט אחריו… הוא לא יכול להתאפק. אבל הקהל הרב והכרכרות חצצו בפניו את המכונית. הוא פילס לו דרך בין הקהל, שׂם מגרפו על כתפו הלך בחפזון לדרכו.

המכוניות התוקעות השיגוהו, ומוזר הדבר – הוא הרגיש כשעברה על ידו המכונית ההיא! הדבר נמשך רק רגע אחד. היא הביטה אליו מן הצד. שׂערה הציץ בחן מתחת לכובעה הכהה. עיניה שאלו דבר־מה ביראה ובחרדה ואחר חייכו חיוך קל ונעלמו. רק קווצה בלונדית ריטטה עוד רגע לעיניו. הוא הביט אחרי המכונית והרהר: – כן, הנה, אף זאת.

כך הלך וחלף החורף הזה. הגשמים האחרונים ירדו בזעף. הרוח נשא על פני ארץ־ישראל עננים שחורים שאין להן סוף. הם הריקו גשמים על פני החולות ואחרי אשר קלוּ טסו הלאה אל הרי־מואב, אל המדבר הלוהט. בין ימות־הגשמים הקודרים נקרתה שבת אחת שבה האירה השמש. כל הקבוצה, הזקנים עם הצעירים, ישבה בשמש. היו כאן גם משה טבצ’ניק ואשתו. זה ימים רבים לא באו הנה – השגרוֹן עינה את הזקן. עתה בא עם אשתו וישבו על ספסל בין שמעון ורבקה. זמירה ורוזה התהלכו בחצר וארבעת החלוצים שכבו על מחצלת פרושה על החול.

– מזמן לא הייתי אצלכם – אמר טבצ’ניק בהביטו לכל צד. – רואה אני כי במשך הזמן עשיתם פה נפלאות. כאשר ינוחו ה“הליכיים” שלי אלך ואראה את הכל. מה תאמרי? – פנה אל אשתו – הכל פה צומח ומשגשג.

אחר־כך החלו עוברות מיד ליד שתי גלויות: על האחת צורת פסל־החירות בניו־יורק ולמטה כתוב ביד אייזיק: “יכייר נא שמריה פסל כזה”. והגלויה השניה היתה משמריה בעצמו ועליה מראה “בצלאל”.

טבצ’ניק הרהר מעט ואמר: – ומה, הישוב הנה אותו בחור, אותו אייזיק? הוא יהיה לאמריקאי, יקנה אדמה – ובכל זאת לא יהיה אמריקאי חשוב ביותר.

כאן חיוה טבצ’ניק את דעתו, כי בכלל דומים העשירים לארבּה. פתאום יעלו כענן, יכסו את פני הארץ, יחטפו חלקות־אדמה איש מיד רעהו. אבל אך מַתחילה הרוח מנשבת לצד אחר, פורח לו האַרבה ומתעלם מן העין והיה כלא היה – הזוכר אתה, ר' שמעון, את הימים הראשונים תיכף לבואכם הנה? הופיעו אמריקאים, ברזילאים ועוד יהודים, אלוהים יודע מאַין באו. הם קנו הרבה חלקות־אדמה, העלו את מחיריהן ונעלמו. ועתה שוב שקטה הארץ, החלוצים גוועים ברעב ושוב התחילה הבריחה מן הארץ, איש־איש פונה לאשר ישאהו הרוח.

בעוד טבצ’ניק מדבר התקרבו אל הצריף שני חלוצים. הבלורית האדומה כאֵש של האחד להטה בשמש. הם ניגשו אל אביגדור. האדמוני שאל: היכן הברז שלכם? אנו רוצים לשתות.

עתה הכיר את אביגדור ונבוך משום־מה: – אתה זה! שלום!

זמירה הגישה להם כלי והם שתו לרוָיה. אדמוני ניגב את שפתיו, הקשיב לדברי טבצ’ניק ואמר לאביגדור בקריצת־עין: הוֹ – הוֹ! נראה לי שהיהודי הזה משלנו הוא!

טבצ’ניק שמע זאת, נתן עיניו באדמוני ושאל: אם כן, רוצה אני לדעת מי ומי הם שלנו?

– שלנו הם אשר נפקחו עיניהם והם רואים הכל.

– כך! – אמר טבצ’ניק בהעבירו את ידו על זקנו הקטן – אבל כלום אי־אפשר הדבר, כי לאחר שנה יוסר שוב עוורוֹנכם ושוב תפקחנה עיניכם?

אָח! – נזרק מפי בּני, ודגלן התחיל מסלסל בשפמו בבת־צחוק על שפתיו. גבותיו האדומות של אדמוני ריטטו אבל עיניו הביטו בחוצפה ובבטחון עצמי: – רק העוורים יכולים להתפקח ואנחנו – פיקחים!

– בהחלט ולעולם ועד?

– בהחלט ולעולם ועד!

– ומה איפוא רואים אתם עכשיו? – שאל טבצ’ניק.

– אנו רואים בקירוב מה שאמרת לפני רגע: החלוצים בורחים מפה איש לעֶברו. היהודים העשירים צריכים לציון כשם… כשם…

– כשם שאני צריך לשגרוֹן ברגלים הישרות האלה!

– נניח! – הסכים אדמוני – והפועל העברי מעולם לא חשב על ציון ולא יחשוב. השאלה היא איפוא למי דרושה כל הקומדיה הזאת?

– למה תדבר ככה? – התערב שמעון. – ציון דרושה לי, לו, ולו, ולוֹ ולכולנו! ואתה, כלום אינך צריך לציון?

אדמוני הצטחק והביט אל אביגדור: – האין זה אביך?

– כן, זה אבי וזאת אמי.

– שמח אני להכירכם – נענע להם אדמוני בראשו. – לעתים אני מתקוטט עמו – אמר בהניחו את ידו על כתף אביגדור – אבל הוא בחור טוב… ועוורוֹנו גם הוא יעבור… ואז בטוח אני שיתחבר אלינו.

– מי איפוא אתם, באמת? – שאל שמעון.

רבקה ורוזה רמזו בעיניהן אחת לשניה. שתי הנערות קמו פתאום ממקומן, רצו אל הצריף והביאו משם סלסלה מלאה תופינים ועוגות קטנות שנאפו בבית. אדמוני לא היה זה שנים בחוג משפחתי ועתה פתאום נתעוררו בלבו הרגשות בורגניות. הוא הציץ רגע ברבקה, ברוֹזה ובשמעון. עיניו נתרככו. אף הנמשים בפניו כאילו דהוּ. אבל רגע “חולשתו” חלף מיד. הוא זקף את ראשו, הביט על כולם בלעג מר ואמר בקול רם ויבש “שלום” – ומיהר להסתלק.

הכל התחילו מדברים בו. אביגדור ביאר: הוא אחד ממנהיגי “גדוד העבודה”. חברי הגדוד הזה מפוזרים בכל הארץ. הפלוגה שלהם אשר בתל־אביב מתגוררת באוהלים על שפת הים. עובדים הם כשיש עבודה.

– אולי בולשביקים הם? – שאל טבצ’ניק – שמעתי דבר־מה עליהם.

כן, הם סרו לחלוטין מהציונות – ענה אביגדור כשהוא שקוע בהרהורים.

– אח, למה לא אמרת לי זאת? התרגש שמעון. – הייתי רוצה לדבר אתו.

– לא כדאי – השיב אביגדור במרירות.

– כדאי וכדאי – אמר שמעון בבטחון.

– הבה נלך לראות את המשק – הציעה פתאום זמירה בפנים מאירות. היא התפארה בכל אשר היה במשק הזה.

– נלך, נלך – אמר טבצ’ניק וקם על רגליו בכבדות וכולם הלכו אל הלול הגדור רשת של חוטי־ברזל. אחרי הביקור ליד הלול ניגשו אל הפרות, סובבו את כל הערוגות הזרועות תירס, עגבניות, קישואים, צנוניות ושאר ירקות. הכל היה בסדר מצוין. הכל מוריק ופורח.

– נפלא, נפלא! – התפעל טבצ’ניק ושפשף יד ביד. – ר' שמעון גן! ר' שמעון גן! מי מילל, מי פילל! מי האמין!

שמעון חייך מטוב לב, עיניו נתלחלחו והוא שאל: – ומה ר' משה? האם לא כך צריך להיות?

– אבל הלא פה היה מדבר שמם! ערימת חול יבש! – קראה אשת טבצ’ניק.

– כן הדבר, אשתי – ענה טבצ’ניק. – כה ציוה הקדוש־ברוך־הוא: חלקת חול, מעט גשמים, מעט דם־אדם והכל חי, פורח, ושמח. אָה, וזהו הסוס הזקן! עודנו חי, מנשה? ואני חשבתי שכבר נעשה גל של עצמות.

– עודנו טוב מעשרה סוסים צעירים – ענה מנשה בהעבירו בחיבה את ידו על הגב הכחוש והגרום של הסוס.

– הזהר, שלא תפצע ידך באחת העצמות – לגלג טבצ’ניק בשלשלו את כובעו של מנשה על עיניו.

פתאום נראתה מרחוק אשה לבושה שמלה שחורה הולכת וקרבה. – הניה? זאת הניה! – הכירה אותה זמירה כרגע והתחילה רוקדת משמחה. – אמא, הניה שלנו בשמלת־קטיפה שחורה! – היא לחשה לרוזה: – התדעי מפני מה הרשה לה בעלה לבוא הנה עתה? מפני שאייזיק איננו פה. בעלה הספרדי קנא נורא הוא. מיום חתונתם לא נתן אותה אף פעם לבוא אל הצריף. היא רזתה מעט ומתוך כך יפתה מאד.

הכל שמחו לקראתה: אולי מפני שידעו, שאין היא רואה חיים טובים עם בעלה.

כשהלכו אִתה הצעירים להראותה את המשק, לחשה אמה בעצב לרבקה: יונתי המסכנה! הספרדי שלה קמצן כל־כך, נורא כל־כך! אדרבה, שאלי אותה מפי מה לא בא גם הוא אתה?

מנשה ביאר להניה את כל הפרטים והפליג לספר בשבחו של המשק עד שפניו אדמו מהתלהבות יתירה ועד שחבריו נכלמו ונשמטו אחד־אחד ועזבו אותם לבדם. הניה הקשיבה לדבריו בשים לב אבל נדמה היה שהיא מבקשת בעיניה את מישהו.

שלושה נערים ערבים פוֹחחים חיטטו באשפה אשר מעֵבר לגדר. פתאום הרימו קול צעקה, שלושתם אחזו במגף ישן ובעטו איש ברעהו ברגליהם.

– חַ־חַ־חַ! – המגף הישן של אייזיק, – התפרץ מנשה בצחוק.

הניה התעוררה: – של אייזיק? המגף שלו? – הרהרה הניה מעט וצחקה פתאום אף היא צחוק משונה.

והעץ העתיק עומד דומם עליהם וכולו קודר, ספוג מי־גשמים וכשרוח קלה מנשבת בו נוטפות מעליו רסיסים־רסיסים מזהירים בכלַ צבעי הקשת.

פרק ז'    🔗

– הנה גם שארפמן שלנו! – שמח שמעון לקראתו – שלום, ידידי! מפני מה לא באת אלינו זה זמן רב?

שמעון ישן מעט אחרי סעודת־הצהרים: הוא מרשה זאת לעצמו רק בשבתות. פניו היו שבתיים, שקטים ושמחים ועיניו הביטו בחיבה על שארפמן.

– חדשות – אמר שארפמן. – אחי בא מאמריקה.

– אני מברך אותך, שמח אני בשמחתך. השמעת, רבקה?

רבקה הציצה מתוך הצריף: – אָה, שארפמן! שלום!

– אחיו בא אליו!

הכל יצאו אל החצר ולחצו את ידו של שארפמן בברכה. שארפמן ענה לכולם בחיבה והציץ בפני כל אחד ואחד בעיניו הבוחנות.

– בואו החדרה לשתות תה.

גלי־הערב התכולים של הים האדימו מנוֹגה השקיעה. כבר נשמע ילל־תן מהפרדסים הרחוקים וערבי בודד, רכוב על גמל, נשא עיניו אל הכוכבים ונתן בשיר קולו, שירת המדבר העצבה שאין לה תחילה ואין לה סוף.

חלפה השבּת. טבצ’ניק הזקן ב“נוה־צדק” שר את הזמירות שלאחר “הבדלה”, עצם את עיניו ובירך דומם את ילדיו הקרובים והרחוקים, את ילדיו היקרים. ובהעבירו במחשבתו פני כל אחד ואחד מהם, התעכב בכאב־לב על הניה. הוא נאנח ולחש בתפילה: – אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, תן לה שבוע טוב ומבורך!

ובאותה שעה נותנת הניה לבעלה דין־וחשבון על כל פרוטה שהוציאה.

– ועוד שני גרושים? – שאל בקול יבש כדרכו בצרפתית כשעיניו מבריקות. הוא חושד בה שהיא נותנת כסף להוריה.

– שכחתי יעקב! – עונה היא – אבל אני אזכור, חכּה.

– תזכרי, – ואיזה נעלים נעלת כשהלכת אל צריף המוסקובים, נעלי־הלכּה?

– נעלי־הלכּה – לחשה, ומיד עבר לעיניה הצריף ויושביו הטובים ולבה נתמלא עצבות וזעם. היא זרקה את המפית ויצאה מהחדר.

ובצריף אורה ושמחה. העלו על השולחן תה, לחם וחַלבה. בא שבוע חדש. ושוב ציפיה לעבודה, חרדה ותקוה.

מצפצפים נעלמים צפצפו מסביב לצריף והנערות הכירו לפי כל צפצוף מי המצפצף.

– זה יצחק! בחיי… יצחק – לחשה זמירה. – צאי, רוזה! צאי אליו!

– לא, צאי את אליו! הנה – שוב!

– הוי רוזה חביבה, אני אָמות אם לא תצאי.

רוזה קפצה ויצאה, אבל בפתח השיגה אותה זמירה. שתיהן צוחקות, מתחבקות ויוצאות. מתחת לסככת־הביטון ומסביב לעץ העתיק מתנועעים צללים. הצפצופים פסקו. נשמע פטפוט־צחוק מהיר. פתאום פסק הצחוק. הגדולים יצאו מהצריף, הצעירים התביישו מפני אביגדור הרציני תמיד.

– נטייל מעט, אביגדור – הציע שארפמן. והנה הם מתהלכים לאט־לאט על פני כביש הבטון, לפניהם צללים ארוכים ומאחריהם הלבנה הגדולה, האִטית.

אביגדור גילה לבו לפני שארפמן. שעה ארוכה דיבר על הספיקות המרים המענים אותו. רק על דבר אחד לא סיפר לשארפמן, על העלמה הבלונדית שרימתה אותו.

שארפמן הקשיב בשים־לב לכל דבריו. ולבסוף אמר: – אחי יטע פה פרדס. חלקתו אינה רחוקה מפה, בדרך לפתח־תקוה. טוב יהיה לך לעבוד בפרדס הזה, שם תנוח מרגזך. על־כל־פנים לא תצטרך לבקש לך עבודה בכל יום.

– אמנם טוב יהיה לי שם. העבודה נעימה, עבודת־האדמה היא משאת נפשי. אבל איך אפרד מהקבוצה שלי?

– אבל המקום הלא קרוב הוא מאד, אביגדור.

אביגדור הרהר רגע.

– סליחה, שארפמן, האם לא ישתמש אחיך בעבודה זולה של פועלים ערבים?

– לא לא – הצטחק שארפמן – אבל הוא יקבל פועלים רק על־ידי ההסתדרות. עליך איפוא להרשם בהסתדרות, בחור!

הוא הסב את אביגדור כשפניו אל הלבנה. שארפמן אהב להסתכל בפני המדבר אליו. פני אביגדור נראו חיורים כסיד. הוא זקף את עיניו ולאור הלבנה נוצצו בהן ניצוצות ירוקים. אביגדור שתק. שני צללים נגררו אחריהם.

שני אנשים הלכו אחריהם בחפזון, כמעט בריצה. הם התנשמו ונדברו בקול רם. כאשר קרבו אל אביגדור, אמר אחד מהם: – אָה, אביגדור, שלום! בּני בבית?

– בבית.

השני התחיל מדבר כשהוא נושם בכבדות: – תמיד הייתי דן אותך לכף חובה, אביגדור, אבל כעת אני מבין אותך! עתה אני בדעה אחת אתך!

– במה? – תהה אביגדור.

– הנה, זה הדבר! – קרא השני בקול. – עומד אני בתור בלשכת ההסתדרות זה ארבעה חדשים ובכל יום אומרים לי אותו דבר: אין עדיין עבודה בשבילך! עתה נודע לי כי אֶלי ברוֹן – הזכור לך, כי עבדנו אתו יחד בעבודת החצץ? – לוֹ נתנו עבודה ולי – לא, אף־על־פיש שאני מתענה זה ארבעה חדשים ואֶלי נרשם רק לפני שבועיים!

בקולו של הבחור הורגש רטט של בכי. הוא רעד כולו מהתרגשות. וחברו הוסיף: – רק שני שבועות! – והוא פנה אל שארפמן – ומה תאמר על זה? – אחר כפף אצבע אחת: – בהסתדרות, שהיא שלנו, של כולנו, דרושה פרוֹטקציה! – אחר כפף אצבע שניה: – ו“בקופת־חולים” שלנו דרושה פרוטקציה! ושמא סבור אתה כי בבית־הקברות אין צורך בפרוטקציה – הרי אינך אלא טועה!

– למה איפוא מבקשים אתם את בּני?

הראשון ענה: אומרים עליו שיש לו דעה בהסתדרות – ישתדל בעדנו.

– ואני אומר, כי צריך לפוצץ את כל ההסתדרות הזאת! – הרים השני אגרוף.

– נלך, מאוחר! – ושניהם מיהרו אל הצריף.

אביגדור ושארפמן הביטו דומם אחריהם. שארפמן אמר: רבים הם המדברים עתה כך.

– כן – ענה אביגדור והתחיל מדבר בהביטו אל המרחק לצד שכונת הערבים. – ההסתדרות נוסדה להגן על הפועלים. עתה, כנראה, יש צורך בהסתדרות חדשה שתגן על מחוסרי־העבודה מפני ההסתדרות… והרי כולם כאחד באו הנה לבנות את הארץ… עם משונה אנחנו!

שארפמן הביט לצדדים. מסביב הבהיק ליל־לבנה טלוּל.

– הרואה אתה את הים? שאל שארפמן.

– לא. אני שומע רק את המית הגלים.

– יפה, אביגדור! הכל פה כה יפה!

– האומנם הכל יפה, שארפמן?

– הכל.

– ואברם ואשתו? והתרמיל והמקל של חיים? והאַלוֹת של השוטרים?

– כן, כן, גם זה יפה! אלה הן מכות נאות, חזקות, מכות נאמנות! כך מתחילים חיים חדשים, בחור! אינך מסכים?

הוא חייך ופניו אורו. עיניו הבהירות והקמטים הדקים אשר מסביב לעיניו הפיקו פקחות רבה, אשר השקיטה את סערת רוחו של אביגדור, ומתוך כך הונח לו ואף הוא הצטחק.

אחיו של שארפמן היה גדול ממנו בשנים ובריא־בשר יותר. לעומת גופו המסורבל היה שארפמן הארצישראלי בחולצתו הפשוטה, בשרווּליו המופשלים ובראשו המגולה דומה לחלוץ צעיר. הם התהלכו ברחוב הרצל. האח הגדול – סיגרה עבה היתה תקועה בפיו. והנה עבר מנשה בעגלתו ובסוסו. בעגלה, על גבי שקים, ישב אביגדור. שארפמן חייך לעומתם ואמר להם שלום, ושני החלוצים הפנו את ראשיהם אליו בחיוך, ודומה היה כאילו גם הסוס הכיר את שארפמן וחייך למראהו.

– חַ־חַ־חַ! – צחק שארפמן האמריקאי בקול. – מי הם אלה? מה טיבה של המרכבה הזאת?

– הלא זה הוא אביגדור, אשר סיפרתי לך עליו.

– אָה, זה שמתנגד להסתדרות הפועלים? אכן, זה לא מוצא חן בעיני.

– לא נכון הדבר – ענה שארפמן ופניו הרצינו. – הוא מתנגד לפירור הכוחות! הצעיר הזה התענה פה הרבה; בני משפחתו וקבוצתו מתפרנסים בדוחק מעמל כפיהם ותלויים בעיקר בו. הוא בחור חכם ומפותח ומבין את ערכם של הפועלים ודרישותיהם. אבל הוא בעל נשמה אצילה ומוכן למסור את נפשו על הרעיון הציוני, ולדעתו התפלגות העם למעמדות אסון גדול הוא לתחית עמנו וארצנו בזמן הזה ובארץ הזאת.

– אָה, “יאֶס” – ענה האמריקאי. – אבל לא כל הפועלים אידיאליסטים כמוהו. על־כל־פנים רציתי לבקר אצל הקבוצה הזאת.

– טוב – ענה שארפמן. – הם ביקשוני להביאך אליהם.

האמריקאי חייך: – אולי אפשר לעזור להם במשהו? למשל, הסוס המשונה הזה…

– מה עלה על דעתך, אחי! – ענה שארפמן. – חלילה לך! זוהי אמריקה המעשית שמדברת מתוך גרונך.

– ומה בכך? אמריקה עוזרת לא מעט – אמר האמריקאי בקול אדם שפגעו בכבודו.

– בלי ספק! – מיהר שארפמן לענות. – אבל אמריקה המעשית הטובה אינה יודעת את נפשם של בעלי הצריף הזה. הנה אמרת סוס! – שארפמן צחק בקול – לוּ ידעת איזה מקום תופס הסוס הדל הזה בקבוצה. בחיי, הלא הוא כחבר הקבוצה!

– חַ־חַ־חַ! – צחק שארפמן האמריקאי וגם עיניו הפיקו מתוך צחוק טוּב־לב ובינה, כעיני אחיו הצעיר, וגם קמטים עמוקים יותר הקיפו את עיניו.

שארפמן הרהר קצת ואחר אמר כמדבר לנפשו: – אביגדור זה – אני יודע אותו מכבר. – הכרתי את הבחור הזה בפגישתנו הראשונה תיכף לבואו, זה היה בשדרות־רוטשילד. הוא בעל נפש יקרה שאין כמוה!

– האומנם כך הוא? הלא אתה מגזים תמיד – אמר האמריקאי בטפחו בידו על כתף אחיו. הוא אהב מאד את אחיו שלא ראהו זה שנים רבות אף־על־פי שלא היה מעשי מטבעו.

פתאום נשמעו קולות־קריאה בכל הרחוב: – שארפמן! שארפמן!

שתי נערות צעירות שפניהן התאדמו ובידיהן ספרים ומחברות קרבו בריצה אל שארפמן ואחזו בידיו. הוא שמח לקראתן: – רוזה! זמירה! זה אחי, אבל אין הוא מדבר עברית.

זה נמשך רגע אחד: נשמעו צפצופים מכל צד, הופיעו נערים שהלכו אף הם וספריהם בידיהם והנערות רצו הלאה כלעומת שבאו.

האמריקאי משך את עשן הסיגרה וצחק: – גם אלה משם?

– גם אלה משם.

– אלך ואראה אותם.

כזורע אלוהי זרעו לילות האביב פרחים אדומים על פני הארץ. קוראים להם – דם המכבים.

חג הפסח ממשמש ובא. הפרדסים התכסו פרחים לבנים כשלג המשכרים בריח ניחוחם. באו ימים זכים, מצוננים ברוחות החורף ורחוצים במי־גשמים. לילות־תכלת ניגרים אל הים בנהר־כוכבים. בלילה כזה באו ערבים וגנבו את הסוס הזקן. מנשה לא האמין, כי נגנב הסוס. הוא הלך לבקש אותו במשק: השד הזקן עתים היה מתיר את עצמו מהאורווה ומתהלך אנה ואנה. אבל הסוס איננו! והרי זה היה לא סוס פשוט אלא רע נאמן ומפרנס בשעת חוסר־עבודה.

– קשוֹ־קשוֹ־קשוֹ – קרא מנשה בלחש בצאתו דרך השער הפתוח.

אביגדור ושמעון הקיצו הראשונים לקול־הקריאה ואחריהם קמו כל חברי הקבוצה. הלילה חלף, הבוקר אור. דגלן הלך בעקבות הגנבים והסוס אבל ליד הכביש נעלמו עקבותיהם.

יצא השמש. הפרות געו, התרנגולות קרקרו. הגיעה השעה להתחיל בעבודת היום וכולם עמדו עוד תחת העץ כמיוּתמים. אביגדור היה הראשון שהתעורר והתחיל מתכונן להוביל את החלב ללקוחות אשר בעיר. בּני רץ אל המשטרה. מנשה ניגש אל העגלה, הסיע אותה ממקומה ואחר־כך דחף אותה לאחור בלב רגז ואמר לרוזה: דוקא עתה נזדמנה עבודה לכל השבוע, עתה נגווע ברעב. – הוא פנה הצדה ורוזה בכתה בחשאי.

דגלן הצטחק ואמר: המשטרה לא תועיל כלום. להיפך, היא תסבּך את עקבות גנבים. אני אלך שמה. הנה בדוים נטו שם אוהליהם.

– כן, כן, נלך! – הסכים מנשה. – נלך! מובטחני בסוסי, כי הוא ירגיש בי מיד אפילו ממרחק של מיל ביני ובינו, ויתחיל לצהול! אין אתם יודעים מה טיבו של סוס זה ועד כמה הוא פיקח. אין ספק שהוא צהל, קרא לעזרה, אבל הלילה נפלה עלי תרדמה וישנתי כהרוג, חלמתי דבר־מה… חכו! – פתאום הלבינו פניו. – כן, ראיתי בחלומי את ביתנו… ואת כולם… הם…

– נלך, נלך! – זירז אותו דגלן.

אבל גם הם גם המשטרה לא גילו את עקבות הגנבים. כנראה הובילו את הסוס למרחקים, ואולי כבר הרגוהו ופשטו את עורו מעליו.

מפי זמירה נודע המאורע לטבצ’ניק והוא צלע ובא אל הצריף, הטיף מוּסר לבחורים על שהם ישנים כבולי־עץ, עד שאפשר להוציא אותם עצמם מהאוהל והם לא ירגישו בכך. אחר־כך הלך עם שמעון אל גינת־הירק והם התיעצו שעה ארוכה בדבר המצב. משחזרו אל הצריף הוציא טבצ’ניק מכיסו חבילה של מכתבים שעליהם דבוקים בולים מארצות שונות: אמריקה הצפונית, ברזיליה וקנדה. בין המכתבים נמצא שטר־חוב מוכן. שמעון חתם על השטר וטבצ’ניק חתם כערב.

– הלא תביני, רבקה – אמר טבצ’ניק בהחזירו את מכתביו לכיסו. – ראשית־כל, מוטב לו לאדם שיאבּד עשרה סוסים ולא יאבּד אפילו אצבע קטנה. מה? כלום לא היו לכם סוסים רבים וטובים מהשלד הזה? יקחהו אופל, באמת. אסור להצטער כל־כך! ושנית, ר' שמעון, הרי כתוב בספרים הקדושים: אדם שנגנב סוסו חייב הוא לקנות אחר במקומו, זה הכל.

וכך הלכו לקנות ממלא־מקומו של הסוס הזקן. מנשה כבר התמחה למדי בכך ושמעון הלא הבין בעניני סוסים משכבר הימים. אף־על־פי־כן קנו הפעם פרדה. זאת היתה בהמה חזקה וחלקה שאזניה כאזני חמור, וגם זנבה – כזנב חמור וראשה מוּרד.

– הלא זה גולם, – דיבר מנשה ברוגזה. – אין לדעת אפילו אם גולם זה זכר הוא או נקבה!

– ומה היה מינו של המתושלח שלך? – שאל בּני ששמח מאד על הקניה. – אני אכתוב על כך לשמריה. והוא ישב לכתוב.

בצריף נערכה מועצה משפחתית בדבר השינויים שנעשו בחיי הקבוצה. שארפמן סילק את כל המכשולים ואביגדור נתקבל לעבודה בפרדס. בּני מצא לו שם עבודה על־ידי ההסתדרות. הכל חשבו כי הצריף לא יוכל להתקיים בלי אביגדור. אבל איש לא דיבר על זה: הן עתה יש לשלם לשיעורים את החוב החדש ובימים אלה קשה מאד למצוא עבודה. לבסוף החליטה הקבוצה שגם בלי אביגדור ובּני יוכל המשק להתנהל ומנשה ודגלן נשארו עם הפרדה.

מוזר הדבר: אביגדור זה אשר תמיד השתוקק לעבודת־האדמה, עתה משעמדה שאיפתו להתגשם נפלה עליו פתאום עצבות, כי עליו לעזוב את הוריו ואת קבוצתו ואת דרך חייו עד עתה ולהתחיל בחיים חדשים. רוזה נפלה על צואריו, חיבקה אותו שלא כדרכה זה ימים מפני שהיא “גדולה”, התיפחה ואמרה: ביגדורי, אל־נא תלך מאתנו!

התרפקות זו הזכּירה למנשה את משפחתו. הוא התחיל מחכּך בידו את ראשו הכסוּם, ניגש אל רוזה והתחיל מבאר לה: הרי הוא יחזור לכאן בכל יום! אחרי גמר עבודתו בחמש אחרי הצהרים יחזור במכונית. אַת שומעת, רבקה? מכונית מיוחדת לפועלים. אומרים שהאמריקאי הזה, אחיו של שארפמן, הוא עצמו היה פועל וגם עתה הוא סוציאליסט.

– אין דבר, אין דבר, בני – אמר שמעון הזקן בהתאמצו להתעודד. – לך, לך, ולמד לגדל תפוחי־זהב. זה ענין חשוב! בזה תלוי אולי עתידה של הארץ.

רבקה ניגשה גם היא אל אביגדור וישבה על ידו. האם והבן שוחחו בלחש. מנשה ובּני שניהם הרהרו, כנראה, באותו רגע בענין אחד, נאנחו בחשאי, הביטו איש בפני רעהו ויצאו מן החדר כשידיהם מונחות איש על כתף רעהו. ודגלן נגרר אחריהם וידיו תקועות בכיסיו.

הלילה האפל היה רווּי בשׂמים משכּרים של מטעי תפוחי־הזהב. בחשכה רגשו חיי־אביב: בירק העשב, בפרדס הרחוק, בעלי העץ הזקן, בעצרת הצפרדעים ליד הבריכה הרחוקה. תל־אביב שטופה אור החשמל המתמר ועולה השמימה. ומעל כל אלה היו נטויים דומם ובחגיגיות שמים עמוקים, זרועי־כוכבים, שמי אברהם, יצחק ויעקב.

 

חלק שלישי    🔗

פרק א'    🔗

הפועלים נסעו במכונית־משא כשהם עומדים בה צפופים חזה בחזה, כתף בכתף. הרוח המבושׂם ומראה השדה הירוק מילאו אותם חדוה. מתחילה נתנו קולם בשיר.

הנהג קרא: שדים, אל תנהמו – אתם מפחידים את המכונה!

אחר־כך אחזו איש ביד רעהו והתחילו רוקדים בתוך המכונית “הוֹרה” נלהבת.

– שדים, תהפכו את המכונית!

הדבר היה בבוקר השכם. אל השוק ביפו נהרו ערבים מי ברגל ומי ברכיבה על גבי סוסים, גמלים וחמורים. הכל מיהרו לנטות הצידה מפני המכונית המרקדת והמזמרת. הערבים מחאו כף: – הידד, מוסקובים!

וכאשר באו אל מקום עבודתם והמכונית עמדה מיד – נשתתקו כולם: שלטה בהם הדממה הגדולה של האדמה.

התחילו עובדים בטרקטור. שמונה סכינים פילחו את האדמה. המניע נשף ותקתק. ומאחורי הגבעה הרחוקה צחק ההד: חַ־חַ־חַ!

אחרי הטרקטור נמשך תלם שחור ורטוב. הסכינים העמיקו לפלח את האדמה, עקרו והפכו שרשים עבים ולבנים שהיו עלולים לחנֵק את עצי ההדר העתידים להנטע במקום הזה. עתה היו מוּטלים על פני השדה השורשים המעוקלים האלה כנחשים מתים. השדה הרחב נחרש כמעט כולו. רק ליד הפרדס הסמוך נשארה עוד רצועה ירוקה של קרקע בתולה. מראה הניר הטרי היה חום־כהה, כמעט שחור, והניר של הימים הקודמים שנתיבש בשמש היה אפור כאבן־החול. עתה הגיע תור העבודה בידים. שלושים בחורים עלו על האדמה כגדוד היוצא אל המערכה. חולצותיהם הלבנות הבהיקו על פני הרקע הכהה ומעל לראשיהם הונפו מעדרי ברזל שבהם תחחוּ את גושי העפר עד שעשאום רכים כמוך של צמר־גפן. השמש טרם הגביהה לעלות ברקיע. היא היתה עוד מלטפת, אביבית. רוח הים היתה מנשבת ובעברה דרך הפרדס הביאה אתם בשׂמי תפוחי־הזהב.

בצהרים סעדו החלוצים את לבם ואחרי הסעודה השתטחו בעונג על האדמה החרושה. האדמה ספגה בצמא את קרני השמש וחלף זה נתנה את ליחתה ואת ריחותיה. והריחות האלה שיכּרוּ את החלוצים והטילו עליהם לאות נעימה. אחדים מהם נרדמו.

ואביגדור הלך וניגש אל הפרדס הקרוב. זה היה פרדס ערבי ישן, מצל, מוקף משוכת־צבּרים גדולים ועוקצים. ומאחורי משוכת־הצבּרים היתה עוד גדר חיה של עצי־תוּיה גבוהים ודקים. ומהם והלאה התחיל העובי הירוק של הפרדס. העצים היו שתולים צפופים בערבוביה וענפיהם מסובכים זה בזה. כל הים הירוק הזה היה מכוסה ציצים לבנים כשלג ובין פקעי החיים החדשים היו תלויים על עצים רבים תפוחי־זהב שלא נקטפו. אביגדור הציץ לתוך הפרדס. מן הבוקר מלאה נפשו חדוה עצומה, מופלאה ממנו. לבו רעד מאושר, מחשבותיו היו קלות ולבנות כציצי תפוחי־הזהב. מעמקי הפרדס הגיעו אליו קולות. שם עבדו עבודת האביב. הקולות היו עליזים ובכלל נדמה לו כי הכל מסביב עלז ושמח. מבין העצים נראה ערבי גבה־קומה, עיור בעינו הימנית. קודר הסתכל בחלוץ המוסקובי, קטף תפוח־זהב וזרקוֹ אליו. אביגדור תפש את התפוח והצטחק. גם על שפתי הערבי נראָה כעין צחוק, אבל עיניו, גם הפקוחה וגם השתומה, היו זועפות. הוא הראה על העץ: – עוד?

– לא, תודה – ענה אביגדור עברית. אחר־כך הוסיף ואמר ערבית: – כתר חֵירַק!

הערבי הניח בנימוס את ידו על לבו. היתה זו פגישתו הראשונה של אביגדור עם סעיד, אשר מילא אחר־כך תפקיד לא־קטן בחייו.

בקוצר־רוח השתוקק אביגדור לשוב הביתה בערב זה. הוא רץ בדרך קצרה על פני החולות ומרחוק נראו לו כה לבנים וכה נחמדים הצריף, הסככות לעופות ולפרות וביחוד ההרדוף שנטעו רוזה וזמירה ליד המבוא.

הכל סובבו אותו, הקיפוהו בשאלות והוא ענה בשמחה כה רבה שרוזה וזמירה התחילו למחוא כף ולרקוד בששון. שמעון גם חייך והתחיל שואל שאלות ורבקה עמדה מן הצד והתבוננה בבנה:

– תנוהו לרחוץ! – קראה האֵם.

– כן, כן, בני, לך רחץ – אמר שמעון, והוא עצמו הלך אתו אל הברז. אגב הילוכו דיבר אביגדור שגם פה צריך לנטוע עצי תפוחי־זהב ועשה חשבון, כמה מהם אפשר לנטוע בחלקה 48.

– כן, זה רעיון יפה! – הסכים שמעון. – ראה, למד יפה את המלאכה.

בּני לא חזר עם אביגדור: הוא צריך היה ללכת אל ההסתדרות למועצה.

אותו ערב היו חברי הקבוצה שרויים במצב של התעוררות והם טיכּסוּ עצות על העתיד.

מנשה השלים סוף־סוף עם הפרדה. עתה הבין את ערכה של בהמה חזקה זוֹ, שיש בכוחה למשוך טונה שלמה.

– למה לי שׂכלה? – שאל מנשה. – ובעצם אין הפרדות טפשות כלל וכלל כפי שחושבים רבים.

בשעה מאוחרת בלילה, לאחר שכולם הלכו איש למקומו, ניגשה האם אל אביגדור. הוא כבר שכב על משכבו. היא ישבה למראשותיו והעבירה את ידה על מצחו הלבן בזקפה את תסמרתו השחורה והעקשנית. אביגדור רצה לשבת, אבל היא מנעה אותו מזה. הוא עצם לרגע את עיניו:

– מה טוב לי, אמא! הנה רואה אני לפני שדה, פרדסים ושם הלאה – הרי יהודה. שמח אני מאד שנמלטתי מהעיר. הנה זאת היא ארץ־ישראל!

– וידיך אינן כואבות, ביגדורי?

– לא, לא, עתה אני פועל ממש, ותיק – ענה במשהו גאוה. האֵם הסתכלה בו והוא נראָה לה דומה לביגדורי שלה הקטן לפנים. היא התבוננה אל פניו שהצעירו: – באמת, נתפשטו קמטי המצח והשפתים רכות…

הוא הבין את מבטה ונבוך מעט. הסיר את ידה מעל מצחו ונשק אותה.

– אמא, אני אביא אותך אל השדה שלנו! נרתום את הפרדה וכולנו ניסע שמה.

– ניסע, ניסע, ביגדורי. אני שמחה מאד. תערב עליך שנתך!

היא קמה ממושבה, אבל הוא אחז בידה ולא נתנה ללכת.

– כל היום הזה מהדהד בראשי שירך הקטן – התזכרי? – על הכותל הישן. הנה כאן שכחתי את המלים. – הוא זקף את ראשו כשהוא נשען על מרפקו, לחש את דברי השיר והתחיל שר שלא מדעת.

רגש נפלא במינו עוררו המלים האלה בלב האֵם. פניה אורו ועיניה הזהירו. היא שרה בלחש אתו יחד בקול דק כקול עלמה צעירה והוא נזכר בכל המלים של השיר. – עתה זכרתי את כל השיר! – אחר־כך הביט כתמה מסביב, על כתלי הצריף, על מיטתו, על עצמו.

– כמה שנים עברו מאז, אמא שלי!

והחלוץ הגדול והרציני הזה ביטא בשפתיו את המלים “אמא שלי” כילד המתרפק על אמו.

היא הלכה מאתו מאושרת ומחייכת באפלה כמו בימים הרחוקים ההם, בלכתה מאת עריסתו.

מיד צלל אביגדור בשינה עמוקה ושוב שדה לפניו והאם נראית לו מרחוק. הוא רץ אליה והשדה נושא אותו לאחור. והאם הולכת ומתרחקת ואינו יכול להשיגה. הוא מדלג, נישא ברוח, מעופף על פני השדה, הלב קופץ, הנשימה נעצרת, הוא נופל ארצה – ומקיץ, זקף את ראשו, הסתכל בחושך, הקשיב. נזכר הכל: האֵם, השדה – הצטחק ושוב צנח על הכר ונרדם.

עתים היו מגיעות גלויות מאת שמריה, אבל אי־אפשר היה לדעת מהן דבר, כיצד ומהיכן היה חי. הוא כתב על ירושלים, על “בצלאל”, על הפרופיסור שץ, אבל מהיכן הוא משיג אמצעים למחיתו – על זה לא כתב אף מלה אחת. בצריף הבינו את הדבר לאמתו ושלחו לו חמאה, גבינה, תופינים, כתונת ומגבת. חבריו כתבו לו על כל השינויים שחלוּ בצריף, על גניבת הסוס הזקן, על קניית הפרדה, על עבודתם של אביגדור ובּני בשדה.

נכמרו רחמי שמריה: עמוד מיוחד במכתבו הוקדש לסוס הגנוב, זה החבר לעבודה והידיד הנאמן. עם זה הביע שמריה את רצונו לכייר את הסוס.

חברי הקבוצה הזמינו את שמריה לבוא לחג־הפסח אליהם. הם חיכו לו יום־יום עד ליל ה“סדר” ליד תחנת־הרכבת והוא לא בא. משום כך היה ה“סדר” עצוב קצת. המסובים הזכירו את אלה שיצאו מהקבוצה ואת עיירת מולדתם. בּני, מנשה וגם דגלן הורידו את ראשם כאבלים.

ליד שולחן ה“סדר” החליטו המסוּבים לנסוע ולעלות ירושלימה בחג הזה. – רב לנו לדחות זאת! זה כמה שואפים אנו לכך – בושה וחרפה! – התלהב בּני.

– כן, כן, בחורים, – ניסע! הגיעה השעה! – דפק שמעון גן בכפו הרחבה על השולחן. – באה העת! ידעתי, בגללי התמהמהתם פה עד כה. אבל אין צועקים על העבר. עתה ניסע! נשתה איפוא, בנַי, לחיי ירושים עיר הקודש!

– הידד! – ענו כולם בעמדם על רגליהם.

– לכבוד אלה אשר שאפו כל ימי חייהם לבוא ירושלימה ו… ואבדו בגולה, – גמר בלחש.

שתו עוד כוס יין מהול בעצב.

אחרי־כן התחילו מתיעצים בדבר הנסיעה. לסוף החליטו לנסוע ביום הראשון של חול־המועד. שמעון והנשים יסעו ברכבת והבחורים – בעגלה הרתומה לפרדה. ומיד סרה מעליהם רוח העצבות. כולם התעודדו. מנשה חיכך את ראשו הכסוּם:

– כל הקבוצה שלנו תבוא פתאום, כמה ישמח בנו שמריה!

– ומה נעשה לפרדה? איפה נעמיד אותה בלילה?

– הוֹ, בּני כבר התחיל בשאלות! עליו לדעת הכל מתּחילה! אני יודע איפה תלון הפרדה! נזמין בשבילה מיטה במלון!

במוצאי החג הראשון באו אליהם אורחים. מתּחילה המצפצפים, עם זמירה. אחריהם ר' משה טבצ’ניק ורעיתו ואחר באו שארפמן ואחיו.

אחיו של שארפמן כבר ביקר פעם בצריף והוא מצא חן בעיני כולם. אבל הפעם – שאני. הוא היה עתה נותן־העבודה של אביגדור ובני – כלומר מפרנס הקבוצה, והיחס אליו נשתנה. גם את פני שארפמן קידמו בכניסתו לא כתמול־שלשום.

כשנכנסו שניהם נשתתקה קצת החבורה. שארפמן המסכן סחב והביא אתו גרמופון גדול. העמיד את הגרמופון על השולחן וכונן את התקליט של החזן המפורסם רוזנבלט. היה זה רעיון נפלא! זמרתו של רוזנבלט טשטשה את התחומים, השכיחה אותם הבלי העולם הזה. שארפמן הביא אתו גם את קארוּזוֹ גם את “הפרעוש” של שאַליאַפּין ולבסוף – חדשה! – “הוֹרה” חלוצית. מיד נשמעו מאחורי הצריף שעטות רגלים, צחוק ו“ש־ש־ש”, שהעיר את התרנגולות הישנות על המוֹטוֹת. שארפמן יצא החוצה – ונלכד ב“הורה” של המצפצפים ואחריו – מנשה שהיה מבוסם קצת, ואחַר – בּני, ולבסוף – אביגדור. זאת היתה “הוֹרה” נפלאה בצל העץ העתיק.

לסוף נשמע “הידד!” רועם: אחיו של שארפמן הצטרף לעיגול כשסיגרה תקועה בפיו.

– השלך את הסיגרה המסריחה שלך, איש־אמריקה!

– אין דבר! ימצוץ לו את הסיגרה! רקוד הוֹרה, אם לא כבד לבך מהדולרים.

בשעה מאוחרת נגמר המחול והאורחים הלכו להם שמחים על פני הכביש.

– שארפמן, הגרמופון! – קרא אליו שמעון.

– יעמוד אצלכם. לאן אטלטל אותו?

– אי, שארפמן! – אִיים שמעון באצבע.

ושארפמן צחק מרחוק: – לא, לא! יעמוד אצלכם.

– יתן לכם אלוהים – אמר טבצ’ניק לרבקה ולשמעון כשנפרד מהם – כי גם בשנה הבאה תחוגו כך את חג־הפסח. גם בצריף, ר' שמעון, יכולה להיות שמחה, ובבית עשיר – תוּגה.

פריידה לחשה בבכי לרבקה: – הניה שלי! יונתי המסכנה! הספרדי לא רצה לבוא אלינו אל ה“סדר”. לא רצה!

– הוי, זקנה שלי, ניסע ונלכה. השמעת, רבקה? אני רוצה לקנות לה אופניים.

בבוקר השכם נסעו הבחורים. הם משחו את הסרנים בעטרן וניקו את הרתמה. מנשה השיג לו כובע־עור צהוב וכאשר חבש אותו לראשו היה דומה לעגלון ממש. שאר החברים לבשו חליפות פשוטות: כותנות לבנות עם צוארון פתוח ומכנסים קצרים.

רק בּני היה לבוש כתונת־רוסית, עם צוארון אלכסוני וחגוּרה בפתיל שחור. למן היום שההסתדרות התחילה מטילה עליו משרות אחראיות, נהג ללבוש כתונת כזאת כשאר עסקני ההסתדרות.

שמעון והנשים נסעו אחרי הצהרים. הם התנו ביניהם להפּגש ליד תחנת ירושלים.

הנה הם בירושלים ליד שער “בצלאל”. שמעון נכנס לשאול היכן גר שמריה. מפני החג לא היו תלמידים בבית־הספר והחצר הגדולה המרוצפת אבנים היתה ריקה. באמצע החצר עמד אדם בריא בא־בימים, אשר בזקנו המפוּלג זרקה שׂיבה, וטיפל במנורת־נחושת, בזהירות ובחיבה יתירה. הוא היה שקוע מאד בעבודתו ולא הרגיש באיש שהלך וקרב אליו.

שמעון הכיר מיד את הפרופיסור שץ וקרב אליו לאִטו בבת־צחוק על פניו.

– שלום, פרופיסור!

שץ נעוֹר. – מה? מה? – שאל באי־רצון, ובלי להסתכל בּבּא הביע לפניו את צערו:

– וכי כך מנקים חפץ כזה? הן המנורה הזאת היא מימי חמלניצקי והוא מתעצל להסיר את האבק מעליה.

הוא החזיק בשמש את המנורה שניקה אותה בידיו והתענג על מראיה. אחר־כך זכר שלא החזיר שלום למבקר העומד לפניו, זקף את עיניו, הצטחק וענה: – אָה, שלום! שלום!

אך בת־הצחוק נעלמה מיד מעל שפתיו, כאשר הסתכל בפני שמעון, העומד לפניו במעילו הקצר ובזקנו הרחב. שץ אימץ רגע את זכרונו וזכר את פני האיש הזה, אבל את שמו שכח. כי מוחו היה קולט תמיד רק קוים ושרטוטים ולא קולות.

– אָה – קרא הפרופיסור בקול רם, בקחתו את המנורה בשמאלו ואת ימינו הושיט לשמעון בתנופה רחבה. – שלום, שלום! הן אני מכיר אותך, אדוני.

– אני שמעון גן, אדוני הפרופיסור.

– כן, כן, בודאי! שמעון גן! בקונגרסים – התזכור?

– זוכר אני, פרופיסור!

– וגם ברוסיה… איני זוכר איפה, אבל אתה נדבת אז ל“בצלאל”. בבתים האלה משוּקעוֹת גם אבניך, שמעון גן!

– זה משמח אותי מאד, פרופיסור.

– הכנס נא ואראך הכל.

– לצערי לא אוכל הפעם. כל הקבוצה ממתינה לי. אני רוצה לדעת היכן גר תלמידך שמריה?

– אָה, שמריה! זה אשר – סוֹרוֹקה?

שמעון ידע כבר את ענין סוֹרוֹקה. הוא הצטחק: כן, כן, סורוקה.

– וגם אתה – סורוקה?

– גם אני, אדוני הפרופיסור, גם אני!

שניהם נכנסו מתוך צחוק אל המשרד, אשר שם היתה רשומה כתבתו של שמריה. שץ ביקש משמעון שלא יאחר לבוא אל ביתו לחדש את ההיכּרות שתחילתה היתה ב“גלות”. ולפני הפּרדו משמעון אמר:

– שמריה – כשרון. אם לא יאבד – יהיה גאון האומה, ראה! – ובדברו נחפז כדרכו תמיד והוליך אותו אל אחת הפינות והראהו דבר־מה מכוסה ביריעת־בד. הוא הסיר את הלוֹט ומאחוריו נגלה – אביגדור.

מה נפלא היה הדמיון! הפַּסל השכיל לתפוס את רשמי פניו של אביגדור בשעת הרהורים קשים. בין גבות עיניו נח צל קל, העינים שקעו תחת הגבות ושפתיו היו חשוּקוֹת. אכן, זה היה אביגדור כמו חי עם כל נפשו האצילה.

– אה, אדוני הפרופיסור, הלא זה נחמד! – קרא שמעון.

– אה! אה! – קרא שץ בעליצות כמנצח. – והם אומרים, אין אנו צריכים ל“בצלאל”! הם אומרים, שץ מבזבז כסף לריק.

את “הם” זה ביטא ממש כמשה טבצ’ניק.

שמעון נישא על כנפי אושר חדש ומיהר אל העגלה.

שמריה נפל על צוארי רבקה ונשק לה. ופתאום התחיל בוכה וכל בני החבורה בכו אתו, כל אחד כדרכו: זה בלע את הדמעות, וזה התיפח בקול, כמו רוזה. רק דגלן הצטחק ומשך בשׂפמו.

הוא עמד ביניהם צהוב, רזה, עיניו שקועות עמוק בחוריהן, ראשו שקוע בין כתפיו הגרומות והמוּרמות והוא רועד מהדמעות הכבדות שעיניו התחילו זולגות פתאום. היהודי הקאווקזי, בעל־הבית שלו, עמד כאן והסב את פניו מנגדו. אביגדור הוליך את שמריה הצדה ושמעון הניח את ידו על כתפו ואמר לו מתוך דמעות: שמריה, יקירי! הן אני ראיתי ב“בצלאל” את אביגדור שלך!

שמריה התנער, ניגב את פניו ולחייו החיורות הסמיקו.

– ראית? – שאל בלי הבט אל פניו.

– ראיתי, ראיתי, חביבי! אני מברך אותך! הפרופיסור אומר, כי יש לך כשרון גדול.

– כן? אוי…

– מה לך, שמריה?

– ראשי! ראשי!

– עלה למעלה אל חדרך – אמרה רבקה. רוזה, הרטיבי מגבת.

בעל־הבית אמר לאביגדור ברוסית: היה חולה מאד! כשמזדמנת לו עבודה – פורץ דם מגרונו. אח, אבוד לגמרי! לי לא שילם דמי המיטה.

שמריה נרגע ונרדם. רבקה ישבה על ידו על שרפרף והתבוננה אל החדר ואל כל אשר בו. אדרת היתה מוטלת בזוית. מעיל־עור היה תלוי על הקיר. על אֶדן החלון היתה מונחת פרוסת־לחם יבשה ועל ידה גוש חומר ועליו שרטוטי פרצוף אדם. ושוב שוטטו עיניה מהמעיל אל האדרת, אחר־כך על החלון, ואחר על המיטה הרעועה עם האבנים המסותתות אשר תחתיה, ולבסוף – על הלחי הימנית הצהובה עם כתם אדום עליה. היא שלחה את רוזה למטה.

ולמטה ישבו הסורוקינאים והתיעצו. הכינו לשמריה כוס חלב, ביצים ומצות. את הפרדה הכניסו אל החצר וקשרו אותה בשלשלת. מנשה היה זהיר מאד.

בהתיעצות החליטו לקחת את שמריה לתל־אביב ולהשכינו בצריף עד שיחלים. ועתה בעודנו ישן החליטו ללכת אל הכותל המערבי. קראו לרבקה. היא סקרה שוב את החדר, הסתכלה בשמריה הישן, נאנחה וירדה למטה.

בלב נרגש שוטטו בסמטאות ירושלים העתיקה. יהודי זקן, אשר שמעון שאלהו להורות להם את הדרך אל הכותל, הואיל להוליכם שמה חינם. הם עברו בין כתלי־אבן גבוהים ואטומים ונדמה להם, כי מאחוריהם צפונות תעלומות־פלאים.

– מה שם מאחורי הכתלים האלה? – שאלה רבקה את הזקן וחיכתה בקוצר־רוח לתשובתו.

– מה? בתים ערביים שם.

– בתים ערביים? – שאלוהו בתמהון.

– כן, בתים ערביים, הכל שלהם! הכל בידיהם!

– ומה איפוא היה פה לפנים? – שאלה רבקה בהיסוס. – כל הלבבות כאילו פגו לרגע, כל הצוארים נמתחו. הזקן משך בכתפיו. הוא ענה בהביטו כל הזמן אל אביגדור.

– מה היה פה? רבות היו פה! אָח, רבות, רבות היו פה. ולואי שישוב במהרה בימינו מה שהיה פה לפנים!

הם התהלכו דומם, שקועים בהרהורים.

– לאן מוליכה הסימטה הזאת? – שאל שמעון.

– זאת היא הסימטה ה“טריפה” – ענה הזקן בשאט־נפש והסביר: – פה עבר ההוא, אותו איש, קודם לא היו מניחים ליהודי לעבור פה. היו רוגמים אותו באבנים.

רבקה עיפה מהליכה ומהתרגשות. רוזה אשר תמכה ביד אמה בלכתן יחד הרגישה בזה ואמרה: אמא עיפה.

– עיפת, רבקה? – ניגש אליה שמעון. – נעמוד, נמתין לך ואת תנוחי.

– לכם לבדכם ואני ורוזה נבוא אחריכם – אמרה רבקה.

– לא, לא! – ענו כולם – נמתין מעט.

– עוד רחוק המקום?

– חצי הדרך – ענה הזקן.

בראות רבקה, שכולם ממהרים ללכת, עמדה רגע, התאמצה והלכה. הכל תמהו על שמעון שלא עצר אותה. הוא אמר: את הולכת? טוב, לכי. שם תנוחי.

הכל הבינו למצב רוחו.

הם הלכו דומם ואת אשר דיברו – דיברו בלחש, ירדו במדרגות־אבן בלי סוף. בשעה זו לא פגשו כמעט כל איש. נטו אחת הנה ואחת הנה ופתאום אמר הזקן: קרוב.

הם הביטו רגע איש אל רעהו ואחר תלו עיניהם לפנים. שמעון גן הלך אחרי כולם, ויהי כהולך לבדו. עיניו אשר נפקחו לרווחה היו נכונות לכל. הוא שאל בלחש: איפה? – אבל הזקן לא ענה ואיש לא הוסיף לשאלו.

הם עברו עוד משעול צר בין חומות־אבנים שהעיקו עליהם. איזו חורבה חסמה בפניהם את הדרך. פה עמדו רגע. הזקן השתחוה אפיים ארצה. השתחוה גם שמעון. הוא היה חיור מאד, לא ראה איש לפניו והביט מעל לחורבת־האבן. כולם הביטו שמה וראו את הכותל.

פרק ב'    🔗

אחר הפסח התחילו המוני ישראל נוהרים לארץ־ישראל. אבל העולים האלה היו מסוג אחר: למענם השתקשקו מכוניות בכל הדרכים, למענם כיתתו סרסרים את רגליהם על פני החולות ותכניות בידיהם. להם התחילו אלפי חלוצים בונים בתים גדולים ונוטעים פרדסים. תל־אביב פרצה והתפשטה לכל העברים והחולות לוכדו בביטון ובלבני־סיליקט. בא הקץ למשבּר.

במקומות אשר מקודם עמדו שם אוהלים וצריפים דלים של פועלים מחוסרי־עבודה ריצפו בקדחנות רחובות, חפרו בורות ליסודות, הלכה ונבנתה עיר חדשה – לב תל־אביב. הצריפים פורקו בלי חמלה והובלו למקומות בלתי־ידועים. רבים מהצריפים האלה הוקמו בסתר בלילות־החושך ליד כביש־הביטון, סמוך לחלקה מספר 48. מתּחילה ניסו להפריע את המסכנים האלה מזאת, אבל אחר־כך נתיאשו מהם ועזבום לנפשם: בארץ רבתה השמחה וגדל השאון אחרי שנת המשבר והרעב ולא נאה היה לעורר שערוריה בעזרת שוטרים ערבים. נגזלה הדממה מערבת־החול. העץ העתיק פרש את ענפיו על החלקה 48 כצפור המגינה על אפרוחיה. יושבי הצריף שמחו על השכנים. שמעון גן שערותיו הלבינו אבל פניו הבהיקו תמיד ועיניו הזהירו והביטו בעוז לפניו.

– הֵנה, הֵנה, קחו מים! – קיבל את פני השכנים החדשים אשר הקימו הלילה את הריסות צריפם – הנה פה הברז שלנו.

מעט חלב לחולה, לתינוק, מנורת־נפט למשפחה עניה שעוד לא החליפה כוח אחרי ימי־מצוקה קשים – זה היה עסקה של רבקה הרחמניה.

ביחוד שמח מנשה על השכנוּת הזאת, ראשית, מפני שהדבר הזכירהו את העיירה – מולדתו. באחד הצריפים ראה אשה הדומה מאד לאמו. ושנית: ככל שירבו השכנים כן תהא הפרדה בטוחה מפני הגנבים. כשהוא נוסע העירה או מהעיר היה מאסף ברצון את השכנים החדשים אל עגלתו ומוליכם לביתם או מביתם, כי הפרדה החזקה והבריאה יכלה למשוך על־נקלה משא של עשרת נוסעים. רק המצפצפים בלילות לא היו מרוצים בשכנים החדשים. היחסים שבין הנערים והנערות נעשו אינטימיים ומסובכים ביותר והעינים הסקרניות התרבו יותר מדי מסביב. חוץ מזה: החבורה הזאת היתה קנאית מאד לעקרוני “גדוד מגיני השפה העברית” ובצריפים החדשים היו מדברים רוסית ואידיש. הרבה אמהות לא ידעו עברית והיו מדברות עם ילדיהן רוסית.

– למה דוקא רוסית? – התרגשה רוזה – הן האם והילד מדברים רוסית בשגיאות נוראות!

שמעון ביאר: – האֵם מתביישת לדבר אידיש, עברית אינה יודעת, ורוסית, לפי דעתה היא על־כל־פנים לשון האריסטוקרטים.

רוזה היתה נותנת קולה בצחוק בכל פעם כששמעה את השכנה מדברת עם תינוקה רוסית נלעגת ומשובשת. לבסוף החליטו “הקנאים” לאחוז באמצעי־תעמולה שלהם. שנים או שלושה לילות־שבת היו עוברים כאן בסך ומגרשים את רוח הטומאה של לשונות זרות: – “עברי, דבר עברית!” אחר־כך פתחו “הקנאים” בית־ספר לשיעורי־ערב בשביל האמהות תחת הסככה אשר בחצר הצריף. שם הורו טובי התלמידים אשר במחלקה הששית: רוזה, זמירה ויצחק. ועמלם לא היה לריק: הם עשו והצליחו.

כנחל שוטף הגיחה תל־אביב לעֵבר “מוסקוביה”, פרצה משוכות־צבר עתיקות, בקעה פרדסים סבוכים של תפוחי־זהב, ניתצה ועקרה את בתי הערבים הישנים עד היסוד. על פני התלוליות והשוּחוֹת עברו מעדר ומגרף, נמתחה רצועת־ביטון ומשני עבריה צמחו בתים לבנים בנויים לבני־סיליקט. בחצרות הבתים התנועעו עוד דקלים ישנים שעמדו כשומרי הפרדסים שנעלמו. אורחות־גמלים היו עוברות עוד כמנהגן במקומות האלה. הגמל פסע בכבדות על פני הביטון הקשה, הערבי היה פוזם את פזמונו הנוּגה, הביט מסביב ולא הכיר את המקומות אשר נשתנו תכלית שינוי. פה ושם עוד נשארו בריכות ותעלות־השקאה של פרדס מת, אבל הצפרדעים שבהן נשתתקו, החסידה עפה מפה, והתן לא יילל בלילות. בּשׂמי האביב של תפוחי־הזהב הורחקו הלאה. במקום כל אלה באו חיים חדשים, אנשים חדשים, מעשים חדשים.

העיר פרצה גם עד הים, עד הירקון ועד שרונה הגרמנית. תל־אביב הפכה הכל בדרכה וגילתה את כוחה, כוח־אבנים. אולם ביותר נתגלה כוח יצירתה בלב תל־אביב, אשר אך לפני ימים מועטים השתרעו על גבעות החול זמורות־גפנים עלובות. יער־כתלים צמח בבת־אחת על פני החולות המלוכדים. אלפי חלוצים היו מטפסים ועולים, מטפסים ויורדים בכתלים האלה ומשקים אותם בזיעה ובדם. הכתלים גבהו ועלו מעלה־מעלה מיום ליום, לעת־עתה גלמים מבהילים כביעותי־לילה. רק מגדל־המים האפור, אשר עמד לא הרחק מהכתלים והרחובות הנבנים בסערה, היה כיציר יחיד אשר רוח־חיים בו.

כזאת היתה תל־אביב בימים ההם. בתיה הקטנים אשר בשנים־שלושה רחובות ישנים הביטו זה אל זה כנבהלים. בתי־המידות, בעלי הקומות הרבות ההולכות וצומחות בשורתם, חנקו אותם. אניות־קיטור צפרו יומם ולילה. והלשונות הרוסית, הפולנית והיודית הציפו את את הרחובות ואיימו להפיל את סוכת הלשון העברית הרופפת.

מתל־אביב שטף נחל־האדם האלה, לירושלים, למושבות יהודה ומשם והלאה לחיפה, לעמק־יזרעאל ושם מילא כוחות חיים חדשים את מושבי עובדי־האדמה ויצר מושבות חדשות. נדמה היה, כי באמת קם העם! נדמה היה, כי הארץ הישנה העזובה, השוממה וההרוסה בידי פראים, תימלא בקרוב כוחות חיים, תשוקה לחיים וליצירה.

ככה חשב שארפמן בשוטטו בארץ. הוא עמד על סלעי השכונה החדשה, תלפיות, ההולכת ונבנית ליד ירושלים. הביט למטה וראה בעד הערפל הדק, הרחק כמאה מיל, מכסיף בשמש הגבור התנ"כי החי – הירדן.

רבות חשב והרגיש שארפמן בהביטו אל הירדן. פה מן הצד עובד חלוץ, עקר אבנים והפך אותן. שארפמן הפך פניו והביט על הגבור התנ"כי – והירדן נדמה לו קרוב כל־כך. ומעבר לירדן נמשכו בלי סוף רוכסי הרי־אבן כגלי־ים. ובדרום, בקצה האופק, השחירו הרי־מואב. שארפמן הביט אל ההרים האלה העטופים אֵדי־קדומים ונדמה לו שהם מאיימים עליו, קוראים ורומזים לו ככותל־הבכא. הוא שאל את החלוץ החוצב כאן אבנים וזה ענה: – מואב – לא רחוק מפה.

אחר נסע שארפמן לעמק־יזרעאל והתהלך לארכו ולרחבו. העמק לא יבש עוד אחרי גשמי החורף, ביצותיו לא יבשו מעולם והן שרצו יתושי־קדחת המטילים פחד מות על הבא מארץ נכריה. אבל החלוץ לא נבהל מפניהם. לא מעטים הם הקברים אשר כרה החלוץ לחבריו הצעירים שמתו בביצות האלה בלא עתם, אבל המעדר והמגרף העמיקו לבקוע באדמה, המים הלכו וניגרו בתעלות החפורות והביצות הירוקות הלכו ויבשו.

החלוץ אמר: הביצות האלה תהיינה לממגוּרת הארץ. והיום הזה אינו רחוק. כך התהלך שארפמן מקבוצה אל קבוצה, ממושבה אל מושבה, והגיע אל ים־כנרת. הוא נכנס לתוך מימיו ורחץ את רגליו העייפות.

בקבוצה הדלה לאור הכוכבים אכל שארפמן מרק־ערב של דגי הכנרת ושר שירים עם הבחורים החיורים אשר החליפו את התלמוד ואת שירי הומירוס במעדר ובמגרף. הם שרו עד אשר ים־כנרת, ים־קדומים, יישן אותם בלחשו המתוק, ועם עלות השחר, עת הכנרת מחליפה את צבעה עם כל כוכב דועֵך ולובשת צבע חדש עם כל קרן־שמש חדשה, קמה הקבוצה משנתה ויצאה אל השדה לעבודתה. וגם בבוקר ההוא נעדרו שלושה מחברי הקבוצה. הם שכבו בלי הכרה באוהל אחוזי קדחת־הביצות האכזריה.

מרחוק בין הרים אפורים הבהיק החרמון החסיד בכיפת שלגו. על פני שמי הבוקר שטו צללים ורודים. בקרני־השמש הראשונות הזהיר בתכלת־עופרת ראשו הלבן של ההר.

שארפמן הביט אל הראש הלבן הזה ולבו סוער מהתרגשות.

החלוץ כבר החזיק את המעדר בידו. הוא חדל להיות דל וחיור. אף הוא סקר את השׂיא הלבן בעינים צעירות ובלב מלא אמונה בלתי־מנוצחת ואמר: – החרמון – לא הרחק מפה!

בלב מתרונן חזר שארפמן למקום שם על גבעות החול, על שפת ים־התכלת, השתרעה תל־אביב הצעירה, עיר –חלוצה.

פרק ג'    🔗

אחרי החרישה העמוקה התחיל עיבוד־משנה של הקרקע. אחר־כך זיבלו את האדמה, סימנו שורות ישרות ובסוף ימי הקיץ התחילו חופרים גומות לנטיעת שתילי תפוחי־זהב. אותו זמן חפרו באֵר והקיפוה גדר. האמריקאי עשה הכל כדוגמת קליפורניה. את העצים לא נטעו צפופים, כמנהג הערבים, כי־אם שׂמו רווח שווה בין עץ לעץ כדי שיהא לכל אחד מהם מזון ושמש למדי. הגדר לא נעשתה מצמחי־צבר, כי־אם מחוטי־ברזל, כאותם חוטי־ברזל דוקרים שאנשי הצבא היו גודרים בעדם בפני המות.

בקצה השדה בנו בית לא גדול לשומר, למשרד ולמניע.

– לא גמל ידלה אצלי מים, כי־אם מניע מובחר שבמובחרים – אמר האמריקאי.

כך דיבר אחיו של שארפמן, או כפי שהוא כינה את עצמו, שארפמאֶן, והיה בטוח מאד במעשיותו האמריקאית. שארפמן שמע את דברי אחיו וחייך. הוא היה אומר לו: איזו מעשיוּת יכולה להיות אצל אדם שבא להשתקע בארץ־ישראל?

ושארפמן לגלג על אחיו: אחי אין זה ענין של כתיבת שירים.

על זה היה שארפמן עונה לפעמים: כל אדם כותב שירים, אבל כל אחד לפי דרכו וטבעו.

האמריקאי היה בטוח בעצמו, שהוא עושה הכל על פי חשבונות מדויקים.

לאחר שגדרו את השטח בחוטי־ברזל נעשה המקום צר לאביגדור אבל מיד התרגל לכך. כל השטח היה נטוע שתילים דקים ירוקים, ליד כל אחד ואחד מהם היתה תקועה יתד, שאליה היו קושרים את השתיל. כל העבודות האלה, הקשירה, ההשקאה והטיפול בשתילים הדקים והרכים נעשו בידי אביגדור, ומתוך כך נתחבבו עליו השתילים האלה כעוללי טיפוחים.

לאט־לאט למד אביגדור להכיר את פני העוללים הירוקים ועם רבים מהם התנהג כאומנת זו היודעת את מעלותיו ואת חסרונותיו של חניכה.

מכל הפועלים נשארו עתה כעשרים איש וביניהם אביגדור, בּני ואדמוני. אלה היו פועלים תמידיים. אדמוני עבד שם מהיום הראשון. הוא היה פועל הגון בעל מזג חם, פזור־נפש מעט ושטחי. אמנם אהבה לעבודה כמו אצל אביגדור לא היתה לו.

– אני מכיר אותך אבל אינני יודע את שמך – אמר אדמוני לאביגדור ביום הראשון.

אביגדור ענה: חמור־ציון.

– הוֹ, אתה נוטר איבה, כנראה! אין אדם נתפס על דברים הנפלטים מפיו בשעת ויכוח סוער. אבל יודע אני שאתה בחור טוב.

– “מרסי בּוֹקוּ” – השתחוה אביגדור בנימוס ושניהם פרצו בצחוק.

פגישתם הראשונה טבעה את חותמה על יחסיהם זה לזה בימים הבאים, יחסים שהיו בהם משהו מן ההיתול והלגלוג והזהירות. שני הצדדים מנעו את עצמם מנגוע בנקודות רגישות והשתדלו להזהר מפני התנגשות כאילו דחו בכוונה את שעתה אשר בוא תבוא בלי ספק. לאט־לאט נתגבשו שני כוחות, שני מרכזים אשר סביבם נתלכדו שתי קבוצות של פועלים – אדמוני ואביגדור. הנוטים אחרי אביגדור היו מרובים יותר מאשר ההולכים אחרי אדמוני. יש אשר משני הצדדים נשמעו לגלוגים ודברי־קנטור, אבל תחת שמי־התכלת ובהיות המעדר ביד לא היה זה אלא פולמוס של דברים בעלמא. לא היו כאן אותה המשׂטמה ואותו הזעם של חדשי־הרעב ברחוב הרצל. רק בּני היה יוצא מן הכלל. לא פעם כעס על אביגדור ועל ותרנותו. הוא עצמו היה מתיחס אל אדמוני באיבה גלויה על כל צעד ושעל, כאיבה שבין מנשביק ובין בולשביק או כאיבה שבין חבר להסתדרות הפועלים ובין שונא ההסתדרות. יש אשר בּני לא יכול למשול ברוחו כלפי אדמוני והיה מתקוטט עמו וקורא אותו למהלומות על כל דבר של מה בכך. אדמוני שילם לו מידה כנגד מידה בלעג רע ושנון. בּני קילל אותו קללות נמרצות, עתים במלים גסות. הוא היה תולה אז מבטו באביגדור, אבל הלז היה פונה והולך לו הצדה. בּני היה מוצא אותו בפינה בדודה ומוכיח אותו:

– למה זה יקר בעיניך כל־כך יחסו הטוב של הבולשביק הזה אליך?

– אָח, חדל לך! – התמרמר אביגדור. – האומנם גם פה בשדה־עבודה משותף אי־אפשר בלי מדנים?

עיני בּני הביעו עצבות אמתית: – שדה משותף? אביגדור! איזו רוח עברה עליך? אין אני מכיר אותך! הוא מדבר דברים נוראים ולדעתך אין להשיב לו כאִוַלתו כדי להמנע ממדנים? אביגדור, חזור בך! – התחיל בּני מדבר בלחש. – אסור לו לאדם להוקיר כל־כך את שלותו! לא לחינם יושבים הבחורים האלה בארץ־ישראל. הם עושים פה את מעשיהם על פי פקודה ממוסקבה. שכר הם מקבלים…

– מה אתה סח, בּני? – הפסיק אותו אביגדור בתרעומת, אבל הלז התרגז עוד יותר:

– יש ראיות לדבר, אביגדור! אל תהא תמים כדון קישוט. מה שהם אומרים ליצור שם ברוסיה, כמה מיליוני אדם הם ממיתים שם ביריה – אין זה מעניין אותי. אבל פה יביאו כּליה על תנועת הפועלים.

– אח, בּני! הנהו! הבט על אדמוני!

בשעה זו נשא אדמוני אבן כבדה על כתפו השמאלית. על רקע האבן האפורה נראו שערותיו האדומות בוערות כאש. בידו הימנית תיאר עיגולים באויר וכפף את רגלו האחת. בראש זה הנטוי הצדה וביד זאת המתנועעת בעיגול היה הרבה טוב ויופי כל־כך עד כי בּני נשתתק אף הוא.

– בוֹש והכּלם, בּני! – לחש לו אביגדור. – אל תהא קנאי קיצוני. הם התחברו אל שאר הפועלים ועבדו דומם את עבודתם. כעבור רגעים מספר הזדקף בּני ואמר: – למה הזכרת את ה“קנאים” שלא מהענין?

אביגדור ענה: – הקנאים הרגו בירושלים בלילה אחד ששה־עשר אלף יהודים מאחיהם. הם היו הורגים בלי חמלה כל מי שדעתו היתה שונה מדעותיהם.

– כמו הבולשביקים! – אמר בּני בקול רם בהתאמצו להביט בפני אביגדור, אבל עיניו פּנו מאליהן לעֵבר אדמוני.

מששמע אדמוני את הקריאה הזאת נתן עיניו הכחולות והזועמות בבּני, קרץ בעיניו למישהו והוציא נחרה מעליבה מחוטמו.

פני בּני אדמו כדם וחוטמו הסוֹלד נזקף כקורא למלחמה. עוד מעט והחלה תגרה חדשה. אותו רגע זקף בן־כוכב את ראשו המתולתל. היה זה בחור בן עשרים וחמש, רזה, גבה־קומה ופיקה גדולה בלטה מגרגרתו.

– בּני! – קרא בן־כוכב.

– מה לך? – ענה הלז בלי הבט אליו ובשלחו מבטי־זעם באויבו.

ובן־כוכב עיבה את קולו: – בּני, אני צוחק!

– על מה יש כאן לצחוק, חמוֹר?

– אני צוחק על הכל, בּני! אני – צוחק! – קרא בן־כוכב אל השמים, אל הארץ ואל האופק הרחוק, ופרץ בצחוק אדיר.

כל בני החבורה אהבו את בן־כוכב ויותר מכולם – אהבו אביגדור. הוא היה מקור השמחה והששון. זאת לא היתה מוקיוֹנוּת. הוא היה אדם תמים והכל היה בעיניו ברור, פשוט ומשמח. הוא אהב מאד את הטבע וברואיו. יכל היה לשוחח שעה תמימה עם “פרת משה רבנו”, הוא דיבר בעדה את הדברים שלפי דעתו צריכה היתה להגיד ברגע זה והוא השיב לה. ואולם עם זה היה מקשיב בשים לב לדברי אחרים ומתוך הערותיו הקצרות ניכר היה שהוא אדם חכם ונבון. אבל אך התחיל הויכוח להיות סוער ונלהב יותר מדי ומתוך כך נעשו גם הדברים הברורים מעורפלים ומסובכים, מיד היה בן־כוכב עוצם את עיניו, זוקף את ראשו ואומר: אני צוחק! שומעים אתם? אני – צוחק!

ואחרי הצחוק התחיל שר וקולו העמוק והאדיר היה מהסה את קולות המתווכחים, את המחאות ואת הטענות ומענות, וכעבור כמה רגעים – הכל מסביב שרים ומצרפים את קולותיהם לשירו הערב והרך כקטיפה. והכל נעשה ברור וטוב!

כך היה גם הפעם. בּני ניסה עוד לדבּר דבר־מה אבל איש לא שמע: הכל נלווּ בשמחה אל השיר – פזמון פשוט על בחורה, שנפגשה עם אהובה ביער. בּני נשתתק והשתקע בעבודה, אבל לאט־לאט ושלא מדעת התחיל שר אף הוא.

אביגדור אהב את הפרדס הצעיר. גם בשעות דאגה ודכדוך־הנפש היה נרגע מיד בבואו אל בין העצים הרכים והצעירים. תמיד היה דואג ומיצר על פרעון שטר־חוב, על תשלום שכר לימוד רוזה אחותו בגמנסיה ויותר מכל היה דואג לאמו, שהתקפות לבה הלכו ונעשו תכופות וחזקות יותר. אולם בהיותו בפרדס רוַח לו מכל הדאגות האלו. עתים היה שוהה שם אחרי העבודה מאוחר יותר משאר הפועלים והיה בא הביתה ברגל או בעגלתו של אחד ממכּריו שנזדמנה לו.

היה לו מקום־מושב חביב עליו ליד הגבול שבין פרדסו ובין הפרדס הערבי ליד משוכת הצבר. במקום הזה היתה המשוכה נמוכה יותר והגבול גבוה יותר ונוח היה לו להשקיף משם על הסביבה. לעתים קרובות היה ניגש לכאן סעיד בעינו האחת, שומר־הפרדס הערבי, ושניהם היו נכנסים בשיחה. סעיד ידע מעט עברית ואביגדור למד לדבר ערבית בימים שהיה עובד בנמל יפו. השיחה נסַבּה תמיד על הפרדס. סעיד אמר:

– סובר אתה שחוט־הברזל שלך טוב מהצבר? בעיר מוכרים מין מספריים בשילינג. אני אגזור את חוט־הברזל והיה כלא היה. ואתה נסה נא לגזור את הצבר!

– בגרזן ובמעדר אפשר לגדע את הצבר. הגנב יכול לעבור בכל מקום, סעיד!

– אמנם כן, אבל הצבר עדיף, כי הוא מגן על העצים בפני הרוח – העלה סעיד נימוק חדש. כאן לבשה רוח את סעיד וכדי להוכיח נאמנה את דבריו הצמיד שלוש אצבעות ידו. בשלוש אצבעות אלה נמצא כל תוקף הוכחתו של ערבי. ודאוּת זוֹ מחזיק הערבי בקצה אצבעותיו ולפעמים הוא מגיש אותן אל חוטמו של איש־שיחו.

– הנה נטעתם את העצים הרחק זה מזה עד שבין ארבעה עצים אפשר לבנות בית, הסבור אתה כי זה טוב?

– טוב, סעיד.

– ואני אומר לך, כי זה רע. בחורף מנשבת רוח חזקה מהים. בפרדסי תרעשנה רק צמרות העצים, כי הם נטועים צפופים, וכל אחד מגן על חברו מפני הרוח. לא כן הפרדס שלך – הרוח יכוף את העצים עד הקרקע וישיר את תפוחי־ הזהב. ומה ערכו של תפוח־זהב נושר? ערכו כאשה שהיתה עם גבר: אותה לא תמכור, אין קופצים עליה.

– אבל לעומת־זאת עציך אינם רואים שמש ופירותיהם גרועים. ראה תראה מה טובים יהיו הפירות שיתנו עצינו!

– נראה, נראה! – ענה סעיד כצוחק ועינו הפקוחה בלשה את הפרדס הצעיר.

– למה נשארת לבדך? – שאל פתאום הערבי. – למה לא נסעת עם חבריך? אתה שומר היום?

– לא, השומר יחזור מיד מהעיר. אני אוהב לשבת פה.

סעיד סקר אותו מכף רגלו עד קדקדו: ראש מגולה, חולצה, אבזם בחגורה, ספר ביד.

– פה טוב יותר מאשר־בתל־אביב. מה הטוב שבתל־אביב? הכל יש שם אבל בלי כסף לא תקנה דבר. נשים עם זרועות חשופות – ומה בצע בזה? בלי כסף לא תקח אותן!

– גם בכסף לא תקח את נשינו, סעיד.

– באמת? – שאל סעיד באי־אמון בהטותו את ראשו הצדה. – כך אתה חושב, אביגדור? ואני יודע ומכיר ערבים עשירים, אֶפנדים, שקנו להם בכסף נשים עבריות – נ־נ־נ! – והוא נשק את ראשי חמש אצבעותיו שאספן יחד להראות את חין ערכן של העבריות האלה.

פני אביגדור אדמו והוא קם ממושבו. זאת הגיעתו גם כאן! סעיד קם אף הוא. הוא הרגיש, כי העליב בדבריו את היהודי המוסקובי והסתכל בפניו שהסמיקו. ראשו של סעיד עטוף במטלית מלוכלכה כעין צניף. הוא יחף ולבוש מכנסים שחורים רחבים וכתונת מזוהמת. נכנס לשער יעקב השומר, אביגדור אמר “שלום” לערבי והלך לו.

עוד היום גדול. השמש עודה רחוקה מהים. בפרדס הערבים נשמעים עוד קולות הפועלים. יום־העבודה שם מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

אביגדור יוצא אל הדרך. משתקשקות מכוניות, פוסעות אורחות־גמלים, נוערים חמורים, חולפים ברכיבה יהודים וערבים ב“אבעיות” לבנות, הולכות ערביות במשא על ראשיהן. פניהן רציניות, מטבעות של כסף וקרקשים מצלצלים על אפן ועל פניהן. אין הן מַפנות את ראשן, כי אם עוקבות בעיניהן השחורות אחרי בחור העובר עליהן. בעגלות וברגל שבים מעבודתם חלוצים. בחורים ובחורות שזופי־פנים. בתוך המולת הדרך משתזרת שירתם כרצועת־שָני. משני עברי הדרך – פרדסים צעירים וישנים, משם והלאה משתרעות ערבות־חול קלויות־שמש.

אביגדור הרגיש ביחוד בלכתו בדרך הזאת שהוא בארץ־ ישראל משאת נפשו, שהוא עבד כל היום. גל־חדוה עובר בכל גופו והוא עוצם את עיניו. מבעד לעפעפיו הסגורים הרגיש את השמש ואת העולם הגדול כולו על ימיו ועל ארצותיו. ורגע אחד ראה בחזון אלפי רבבות בני־ישראל הנרדפים והשנואים בכל העולם הזה.

– נכונים דברי אבא: יום יבוא והם יבינו ויבואו… להם אנחנו מכינים…

אביגדור נתקל בנחש.

כילו את העבודה. נגמר השבוע. התאספו אל המשרד לקבל שכר.

בן־כוכב שר כדרכו. אל הפרדס הערבי קרבו ובאו מרכבות רתומות לסוסים אבירים ומכוניות. המשרתים הוציאו מתוכן סלים מלאים בקבוקים וכל מיני מזונות והכניסום לתוך הפרדס, אשר ממנו נשמעו קולות חדשים של אדונים, אֶפנדים וצחוק של אשה. אביגדור ניגש אל מקומו החביב עליו וראה מבעד למשוכות־הצבר שמלה לבנה. וטרם הספיק להרהר בדבר ראה לפניו את מלכה. הוא התאושש ונרתע אחורנית כשפניו מופנות אליה. מלכה הרימה יד כאילו ניסתה לעצור אותו. אז פנה אליה עורף והלך, כמעט רץ בין שורות השתילים הרכים, הירוקים.

יפה עלה וצמח ההרדוף, אשר נטעו רוזה וזמירה ליד מבוא הצריף. ההרדוף שלח זלזל אחד אל מול הדלת, אבל יושבי הצריף חסו עליו ולא כרתו אותו. העץ הלך וגבה עם הזלזל מעל לדלת ומעל לצריף. שמריה גר בצריף כמעט כל הקיץ: מתחילה היה מבלה את רוב יומו בשכיבה או בישיבה בצלו של העץ העתיק. שם היו רבקה ורוזה מגישות לו פעם בכל שעתיים כוס חלב וביצה. הוא היה מקבל זאת מידיהן בחיוך דומם ומביט אחריהן עד העלמן מעיניו. לאחר שהחלים קצת התחיל קם על רגליו, מתהלך בחצר ומפריח את העופות מגן־הירק. הכל הרגישו בו, כי הוא משתעל פחות ולחייו החיורות העלו אדמומית.

– הביטי, הביטי, אמא! – לחשה רוזה. – הוא הולך ונעשה בריא ויפה. באמת יפה!

שתיהן התענגו מרחוק על מראהו הטוב. הוא התחיל עובד מעט בגינת־הירקות והשקה את שתילי תפוחי־הזהב אשר נטע אביגדור בחצר. בסוף הקיץ התחיל משתוקק לחזור לעבודת הכיור ל“בצלאל”. רבקה חששה להניחו לנסוע ירושלמה. אבל שמעון אמר: – אסור לעכבו. לבו נמשך לשם. אנו נשלח לו מזונות בכל שבוע.

ושמריה נסע ירושלמה. אחרי־כן נסע גם בּני. ההסתדרות שלחה אותו לארגן את העבודה בעמק. בערב לפני יום נסיעתו סובב בּני בכל המשק, עמד ליד הפרות, האווזים והתרנגולים, טפח בחיבה על גבי הפרדה החלקה. ואותה שעה התאספה כל הקבוצה בצריף. כשנכנס בּני אמר אליו שמעון:

– שב, בּני, נשוחח מעט. אתה יוצא מהקבוצה ואנו צריכים להפריש לך את חלקך.

– כיצד? את חלקי? – שאל בּני בתמיהה. – אין אני עוזב אתכם – פנה פתאום אל רבקה ואחר אל שמעון וקרא לו כמקדם בסורוקינו: ר' שמעון.

וב“ר' שמעון” זה ובעיניו הקטנות של בּני היה דבר־מה שהכריח את מנשה לקפּל את גליון־הנייר עם החשבונות אשר הכין שמעון.

– לא, בּני – ניגש אליו שמעון והניח את ידו על כתפו. – אתה עבדת בקבוצה שנים אחדות, השתתפת בפרעון השטרות. אתה בנית את הצריף.

מַבּע רך וילדותי חלף על פני בּני, איש־ההסתדרות. מבט לא נאה אולי למרכסיסטן… הוא שתק זמן־מה. הכל החרישו. מנשה אמר:

– מה יש כאן להתחשב? בּני – שלנו הוא וחסל. הכל מה שיש כאן – גם שלו הוא. לא כן, בּני?

– בודאי! כלום עשיתם חשבונות עם שמריה כאשר חזר חולה מירושלים?

דגלן קם ממושבו והתמתח, שמעון שאל אותו: – רוצה אתה לומר דבר־מה?

– אני, לא, – ענה דגלן בחיוך. – אילו חשבונות יש בינינו? אין זה אלא צחוק.

אמנם הדבר הזה שׂימח את שמעון, אבל לא היה ברור לו למדי. הוא רצה להוסיף לדבר, אבל מנשה – זאת לו הפעם הראשונה שהרשה לעצמו להפסיק אותו בדברים:

– וזה שביתכם היה לנו כבית־הורים לא שוה כלום? וזה שכל אחד מאתנו יכול לשוב בכל שעה אל בית־ההורים לא נחשב למאומה? – לא צריך לדבּר על זה, ר' שמעון, די!

ומיד עברו כולם לשיחה חפשית ועֵרה. רק אביגדור שתק.

מעתה רבתה הדממה בצריף. עם נסיעתו של בּני חדלו הויכוחים הנלהבים עם אביגדור על עניני ההסתדרות. מדי שבוע בשבוע הגיעו שני מכתבים, מאת שמריה ומאת בּני. עתה היה הדוור מביא את המכתבים אל הצריף, כי מסביב נעשה הישוב צפוף ומכל ארצות הגולה היו מגיעים לכאן מכתבים. בהגיע ימות הגשמים השתכּנו כולם בצריף. רק מנשה היה בא מדי לילה בלילה אל האוהל להתפלל לפני השינה בפינה שקבע לו לתפילה.

מאייזיק שוב לא באו מכתבים מלבד מכתבו הראשון. צפורה באה פעמים אחדות לשאול עליו והיתה חוזרת עצובת־רוח. לאחר חדשים רבים באה ובשורה משמחת בפיה, כי אייזיק נפרד מאשתו האמריקאית. הבשורה הזאת הגיעה אליה מאת קרוביה באמריקה. צפורה לא העלימה את שמחתה אף־על־פי שכרסה בין שיניה. הדבר הזה עשה רושם לא נעים על כולם וביחוד על רוזה, אשר תמיד היתה חסה על צפורה. רוזה רקעה ברגלה: – כמה מאוס הדבר!

פרק ד'    🔗

במחלקה השביעית של הגמנסיה השתנה מצב־הרוחות. אמנם בלילות עוד נשמעו צפצופים מאחרי החלונות אבל תלמידי הגמנסיה נעשו רצינים יותר. השינוי בא עם הסיסמה שנשמעה בין התלמידים: – “אל הקרקע!”

– האדמה מחכה לנו זה מכבר! לה אין צורך בדיפלומים! ניתן לה את לבנו ואת שרירינו והיא תשוב לתחיה, תתחדש ותפרח!

בימים ההם – ימי אורחים עשירים ותיירים – התחילו פורחים ופורצים בארץ־ישראל “פוֹקסטרוטים”, ג’ז וצ’רלסטון. גרמופונים ופסנתרים קשקשו צ’רלסטון ובחורים ובחורות התאמנו בריקודים. בתל־אביב נבנה “קאַזינו” על שפת הים במקום אשר חנה המחנה הראשון של חלוצי־רוסיה אחרי הטבח ביפו. נבנה בית־המלון “פלטין” שהנהיג ריקודי פייף־אוֹ־קלוֹק. התחילו מספרים שגם ירושלים אחוזה בולמוס הפוקסטרוטים: גם אנשי שׂיבה, יחסני הקונגרסים, ברוקדים!

– עוד מעט וירקדו גם ביאליק, גם “אחד־העם” הגוֹוע… גם עצמות הרצל בקבר הרחוק!

כה דיברו רבים. דבר־מה מתמיה ומעליב פרץ לתוך חיי תל־אביב החלוצית.

הקריאה אל הקרקע פילגה את בני הנעורים. מהם הלכו לקול הקריאה הזאת ונעשו דומים לחלוצים בחיצוניותם ובפנימיותם. אמנם הם הוסיפו ללמוד בבתי־הספר אבל הכינו את עצמם לחיים אחרים בעתיד. ה“הוֹרה” החלוצית נעשתה סמל לאמונתם אולי בניגוד ל“צ’רלסטון” אשר אליו התמכרו בהתלהבות עזה רבים מבני־הנעורים מסוג אחר. לאלה היו קוראים בשם “צ’רלסטונים”. אלה היו ניכּרים מיד בעניבתם (דג מלוח!) ובחלקת תסרקתם.

כל בני חבורת רוזה וזמירה נכנסו בכל נפשם ובכל רוחם הלוהט בברית קבוצת הנוער המתלמד. חדלו הליכותיהם ברחובות בשירת “עברי, דבּר עברית”, באה עת ההתבוננות, המלחמה לחיים חדשים, ההעפלה ומסירת־הנפש על האידיאל החדש. באמת נחה עליהם רוח החלוצים בארצות הגולה; אמנם שאיפתם היתה קלה יותר להתגשם, כי בתוך ארצם ישבו. רוזה וזמירה החליפו את שמלותיהן והתלבשו כחלוצות: שמלת־בד פשוטה, סנדלים ברגליהן היחפות ומחלפות קצרות בראשן. זמירה יפתה עוד יותר בלבוש הזה: זה מזלן של היפהפיות! אולם לרוזה לא הועיל הלבוש הזה. היא היתה רזה, גבוהה כמעט כאחיה, ובלכתה היתה כופפת קצת קומתה.

בשנת לימודיה במחלקה השביעית גמלו בנפשה אותם סודות־העלומים שאין מגלים אותם לאחרים. אז נהגה לרשום במחברת מסותרת את הרהורי לבה.

“הכל נותנים עיניהם בזמירה בעברה ברחוב. יש אשר לא נעים ללכת אתה יחדיו. אני גבוהה ממנה בקומתי אבל בעמדי ליָדה אין איש שׂם לבו אלי. מה גדול כוחו של היופי!”

כעבור ימים מספר נערך נשף־שעשועים בקבוצה החדשה. רוזה שבה לביתה בשעה מאוחרת בלילה. ליוה אותה יצחק צפוני, ראש קבוצתם, אותו יצחק אשר היתה לו פעם התנגשות עם בעלי־הזקן בנוה־צדק. הם כבר עמדו שעה ארוכה ליד החלקה מספר 48 ושוחחו ביניהם והדברים כה משכו את לבם עד שיכלו לעמוד שם עד הבוקר.

– רוזה! – נשמע קול רבקה מתוך הצריף. רוזה נחפזה להפרד מיצחק במגע־יד בלבד ונכנסה אל הצריף. היא גחנה באפלה אל אמה ונשקה לה בחשאי. שמעון ישן.

– ריח טבק נודף מפיך! – לחשה רבקה.

– אמא שלי, בחיי! – הכל, הכל עישנו.

– וגם אַת?

– רק סיגריה דקה אחת. אמא, היתה שמחה גדולה עד כדי טירוף הדעת!

היא לא הרגישה, כי ברגעים האלה הזהירו פניה ועיניה בזוהר נפלא, באותו רגע היתה כמעט יפהפיה. הה, אילו ראה אותה אז יצחק! אולי היה שם לבו גם אליה בהיותה עם זמירה!

אחרי־כן קראה האם במחברתה של רוזה:

“אֵלי, כמה אוהב י. את ז. – הוא יודע את כל מגרעותיה ובכל־זאת הוא אוהב אותה. האומנם יש מישהו האוהב כל־כך איזו נערה שהיא לפחות פעם אחת בחיים? ומה עושות איפוא אלה הנערות אשר איש לא אהב אותן מעולם?”

“מה נחמדה ה”הורה“! היא משוָה את כל בני־האדם, הכל רוקדים הוֹרה יחד, גם יפים גם מכוערים. עלובים הם הצ’רלסטונים! אומרים כי אצלם אין צעירה לא־יפה רוקדת אף פעם אחת במשך כל הנשף: אין איש מזמין אותה”.

שמעון הניע בראשו בראותו את מחברת־הסתרים של רוזה בידי רבקה, כי רע היה הדבר בעיניו. הוא כבר דיבר על כך עם אשתו. היא ענתה:

– רוזה – חלק מלבי היא, שמעון.

שמעון הבין זאת ובכל־זאת – לא טוב הדבר בעיניו.

האם לימדה את בתה: – זקפי מעט את שׂערך, רוזה! למה תהדקי אותו כך כמו נזירה?

אֶה! אמא רואה כמה אני מכוערה ורוצה לעשות אותי יפה יותר! – אמרה רוזה בלבה ובלי דעת למה הידקה את שׂערה עוד יותר.

לעומת־זה בשעות הקריאה במועדונים, כשהיו מדיינים ומתווכחים על ספרו של בּבּל, היתה רוזה ראש המדברים ומחווה דעות כאלה שהכל הכירוה לבת־סמך. זמירה החרישה.

– אה, כמה יפה היא! – חשבה רוזה בגשתה אליה. היא הסתכלה בה בחשאי רגעים מספר ואחר חיבקה אתה ונשקה לה.

הצריפים והאוהלים כשם שהופיעו וצצו פתאום כפטריות על החולות מסביב לחלקה מספר 48, כך התחילו נעלמים חיש מהרה. ואת מקומם ירשו בתים גדולים בנויים ביטון־ברזל ולבנים לבנות. הצריפים והאוהלים הלכו והסתלקו בהכנעה מעל חלקות זרים והוקמו במקומות חדשים שהוקצו להם למחנה זמני. על החולות נשארו לימים מועטים עקבות המעונות הזמניים: פחים שבורים שהעלו חלודה, עתונים ישנים, נעלים בלות וקרועות ואיזה שיח קטן שניטע ליד המבוא. אבל לא ארכו הימים ומעדרו של החלוץ כרה באדמה תעלות עמוקות. לתוך התעלות יצקו ביטון־ברזל – יסוד לבית חדש. והיה הבית הזה כנשיקת־חיבה של יהודי אשר עלה מארץ הגולה הרחוקה ודבק באדמת ישראל, כמנורה חדשה לפני מזבח האמונה והתקוה. אבל לעומת זה בצריפים ובאוהלים שהועתקו ממקומם דעכה האמונה, גז החלום ונשאר רק יאוש מר.

האוהלים והצריפים הלכו והסתלקו ותחתיהם הלכו ונבנו בתים. והנה הגיע היום אשר בו הסתלק הצריף הסמוך לחלקה מספר 48. רק הצריף הקטן של שמעון גן נשאר יחידי בין הבתים הגדולים אשר הקיפוהו כמאיימים מכל עבריו. הוא היה גדור בקו־קסם של חוטי־ברזל דוקרים. מעל לו רעש העץ העתיק החסון. ליד מבואו הוריק ההרדוף כקמיע בפני המזיקים, ומאחוריו הלבין השומר בעל הכובע המחודד – האוהל של ששת החלוצים אשר העירו את החולות משנת־המות. כל הרואה את צריף־העץ הקטן הזה לא האמין, כי יוכל עמוד בפני לחץ גושי־האבן ההולכים וקרבים אליו.

הביטון כבש את החולות. גרגרי־החול המרשרשים בנשוב בהם רוח חדלו לכסות את הכביש כמקדם. הביטון והאבן העמיקו לרתּק את חול־הזהב עם רשרושיו ועם סוד־העולמים אשר לו. חיפושית־פרעה נדדה וגלגלה את משאה הרחק ממעונות־אדם.

שמעון גן היה אומר אחר־כך, כי הימים האלה היו המאושרים כל ימי חייו. הוא העלים מבני־ביתו כי בסוף השבוע נעשו רגליו כבדות וגבו החסון כאַב מהעבודה הקשה ומהריצה על פני מדרגות זרות של קוני חלבו. כך עלה לו לר' שמעון גן למלא את תפקידו הקשה, לסחוב פחי־חלב אל מטבחים זרים. רק ביום־השבת היו רוזה ואביגדור מחליפים אותו. על כן היה מתענג על יום השבת בכל נפשו, בכל קמטי פניו אשר זקנוּ. הוא אהב להרחיק לכת על פני החולות אשר שם היו הצופים הצעירים מתאמנים בתרגילים שונים. הוא התבייש קצת בחולשתו זאת, אבל אביגדור הבין את רגשי־אביו והיה מלווה אותו תמיד. שם היו שוכבים על פני החול שני החלוצים, השׂב ושחור־השׂער, ומביטים דומם על הילדים היפים והגמישים הגדלים בארץ הזאת ברוכת־השמש.

– כמו העצים אשר בפרדסי – אמר אביגדור, ושמעון אך חייך בתשובה לדברי בנו והתבונן בחיבה בפני הצעירים.

ועוד “חולשה” אחת התפתחה אצל שמעון גן: הוא התחיל הולך לראות את ההתחרויות בכדור־רגל. פעם אחת פּיתה אותו שארפמן לכך ומאז נראה תמיד בין הצעירים הרואים במחזה ההתחרות גם ה“זקן” הגבוה מכולם. הוא הבין את המשחק וכבר ידע את שמותיהם של המכבים המשחקים וגם את שמותיהם של חיילים אנגלים אחדים המתחרים אִתם. הוא אהב דילוּג מהיר, קפיצה נועזה, בעיטה חזקה, הדיפה גסה בכתף, אשר מפניה לא יכול האנגלי הקיפח למשול ברוחו והרים את אגרופיו.

– כן, כן, כן – לחש שמעון – הנה כן!

פעם הלך אתו גם משה טבצ’ניק. – רצוני רק לראות במה מתעניין ר' שמעון – אמר טבצ’ניק – אבל המשחק עצמו מעניין אותי כמו השלג דאשתקד.

כאשר הגיעו אל מגרש כדור־הרגל שאל משה: – אלה אשר בתכלת־לבן שלנו הם? ואלה הלבושים אדומים – אנגלים הם? אני הייתי מתיירא לעמוד במחיצתם. ובכן אתה, ר' שמעון, אומר שהבחורים שלנו צריכים לדחוף את הכדור לתוך השער שלהם והם – לתוך השער שלנו? כעת אני מבין. עתה נראה.

אולם עוד מתחילת המחצית הראשונה בא טבצ’ניק לידי התרגשות עצומה, הוא קפץ ממקומו, ובהגיע כדורם של הבחורים העברים עד שער האנגלים ונקלע לכאן ולכאן מפני הבעיטות משני הצדדים, עשה טבצ’ניק תנועה חשודה מאד ברגלו הימנית הארורה, כאילו היא בועטת בכדור. וזאת חתכה, כנראה, את תוצאות הקרב: הכדור טס ונכנס בתרועה גדולה לתוך השער האנגלי!

– ר' משה, מה אתה עושה? – צחק שמעון בקול.

עתה נתישבה דעתו של ר' משה ואף הוא התחיל צוחק צחוק ממושך עד שהתחיל משתעל ותמך בידיו את כרסו הכבדה.

בחזרם אחרי המשחק הביתה בתוך זרם של בני־הנעורים, בחורים ובחורות צוהלים, היה ר' משה דומה לקורה רקובה מטולטלת על גבי נהר שוטף וגועש.

– כן, כן, ר' שמעון! – אמר – זה דור חדש, חזק! הם יעשו ויוכלו! הם יוכלו. יעזרם אלוהים!

בשוב שמעון גן מהמגרש הגועש והלוהט בשמש הלך לבית־הכנסת כאילו בא לפקוד את אלה, שאין כוחם בשרירים כי־אם ברוח אשר עמדה בפני ברזל של אלפי שנים. כאן הפנה את פניו לעבר ירושלים ועמד דוּמם בכוונת הלב. כך גמר שמעון גן את שבתו הקדושה והאהובה.

שמעון הצטער מאד שאין רבקה יכולה ללוותו בטיולי־השבת שלו. היא הלכה ונחלשה מיום ליום. התקפות־הלב חזקו ותכפו. הרופאים נחלקו בדעותיהם. אלה יעצו לעשות לה ניתוח, אף קיבלו עליהם לעשותו, ואלה הזהירו בהחלט מפני ניתוח ואמרו, שכל זה יעבור לאחר תקופה ידועה, ומשה טבצ’ניק בא בעצתו הוא:

– ר' שמעון, מכור חצי מגרשך. עתה שעת־הכושר: יתנו לך במחירו כסף רב. אתה תבנה בית בכסף ורבקה תחלים מיד בעזרת השם. הסבור אתה כי טוב לרבקה לשבת בטחב ובחום המחניק שבצריף הזה? ובכלל מה נותנת לך ומה מוסיפה לך החלקה השניה הזאת?

– שם עצי תפוחי־הזהב שלנו. בקרוב יתנו פריים. שם הרפת שלנו. שם – שמעון הרהר רגע – שם גם העץ העתיק שלנו.

טבצ’ניק קפץ ממקומו ברוגזה להשיב לו, אבל שמעון אחז בידו.

– חוץ מזה, ר' משה, אַל נא תשכח שהחלקה אינה שייכת לי כי אם לכל הקבוצה, עוד ישובו הבחורים שלנו: שמריה, בּני וגם אייזיק. ראה תראה! והם יקחו להם נשים, יבנו להם צריפים.

– ודוקא צריפים? – שאל משה בלעגו במצמוץ־עין. – דמיונו של ר' שמעון גן מסורוקינו אינו עולה עתה למעלה מצריף?

– לא – צחק שמעון. – אינו עולה! יתן ה' צריפים לכל ישראל בארץ־ישראל!

פרק ה'    🔗

היה חג שמח ועלז. תל־אביב התקשטה לקראת האורחים. ורבים היו האורחים שבאו ממדינות הים. הם נפוצו על פני כל הארץ ובכל הדרכים שטפו והשתקשקו מכוניותיהם. בין האורחים היה גם חיים וייצמן. הוא הביא אתו את בלפור עצמו, אבי ההצהרה על הבית הלאומי ליהודים. בשעה שבירושלים נערכו החגיגות לכבוד פתיחה האוניברסיטה התכוננה תל־אביב לקראת האורחים: את שדרות רוטשילד סרקו וקישטו כילדה בערב־שבת. עד כמה שאפשר היה בעיר הנבנית בקדחתנות תיקנו את הרחובות, הגזוזטראות כוסו בדגלים ובשטיחים. בית־הכנסת הגדול, שלא נשלם בנינו, כיסה את פרצותיו בענפים ירוקים. הנואמים הכינו נאומים בהחליקם את זקנם. כל התושבים יצאו אל הרחוב. – בלפור, מושיע ישראל!

דבר אחד נעלם מעיני אבות־העיר: לא הספיקו לסלול חלק מרחוב אלנבי, אשר בו יעברו האורחים, והוא מלא בורות שוּחוֹת. הוי, אבות־העיר! הלא בלפור יטולטל מתוך המכונית כשתעבור על השוחות הללו!

כה נדברו בקהל העומד כחומה בצורה ומלוכדת על המדרכות.

הדברים, כנראה, הגיעו לאזני אבות־העיר: מיד הופיעו כמאה פועלים ועמדו ליישר את הרחוב. הפועלים עמדו כה צפופים שמרפק במרפק נגעו. עגלות־חול ניטלטלו רצו ושוב. היו כאן גם דגלן ומנשה עם פרדתם “החלקה”. כעשר פעמים הספיקו להביא חול. דגלן היה רטוב כולו מזיעה.

– בני־חיל אתם, בחורים! – שיבח אותם שמעון. הוא עמד בקהל ליד רבקה ובידו פחי־חלב ריקים.

איך שהוא יישרו את הרחוב. עתה עברה המעגילה וכבשה את החול, אחר כך ריבצו אותו במים. בינתים הגיעה השעה המקוּוה, מרחוק נראָה שוטר־פרש נישא בטיסה ואחריו משתקשק אופנוע… הפועלים נעלמו. הם התערבו בקהל המסתכלים, ומגרפיהם בידיהם. העגלות נסעו מפה. השוּחוֹת שוב לא נראו, מלבד אחת אשר לידה היתה מוטלת ערימת־חול. ברגע האחרון ירד שמעון מעל המדרכה והתחיל גורף ברגליו הגדולות את החול לתוך השוחה.

– מהר, מהר! – קרא אליו שוטר אחד, מבטיהם נפגשו ושניהם צחקו. והנה נראו המכוניות. שמעון עמד ליד רבקה. היא רעדה מהתרגשות, ובכל־זאת זכרה את שלה:

– אביגדור איננו! – אבל שמעון היה גבוה משכמו ומעלה מכל הקהל והוא ראה כי במדרכה שממול עומד בנו בתוך קבוצת פועלים ליד אדמוני בעל הראש הלוהט.

– הנה הוא! אביגדור לא יעדר!

וייצמן היה חיור מאד. שפתותיו החיורות חייכו בקושי לקהל, אבל עיניו בכו. הוא היה גבור ההיסטוריה, הוא – בצד בלפור. אבל הוא גם חלק קטן מהעם הזה, הצוהל והבוכה, העם שאינו רגיל בלטיפות ופתאום זכה בלטיפה אחת. לאט־לאט זחלה המכונית של בלפור. בעיניו הפקוחות לרווחה התבונן הישיש באלה העינים הנוצצות והפנים המפיקות אושר. הוא ראה אהבה עזה אליו, אשר כמוה לא ראה מימיו. אך עתה הבין היטב את ערך המעשה אשר עשה באותו בוקר כאשר חתם על התעודה הפוליטית לפי התור. לבו הזקן שמח ונרגש למראה הזה אשר העיר בו דבר־מה רחוק, יפה, ביבלי, נוצרי. אבל בנפשו נתעוררו גם הרגשות אחרות עצבות, מחרידות, כעין מוסר־כליות. מה הם קוראים? – הרהר. – אשאל את הנשיא.

– הידד! – צהל הקהל – יחי בלפור!

– שרים! – שמע הישיש והטה את אזנו השמאלית הבריאה, הוא לא תפס מאין באה השירה, אבל הבין, כי שרים עליו ולכבודו. לפניו נסעה מכונית אחרת מלאה נערות צעירות בשמלות לבנות. הן עמדו כשפניהן מוסבות אליו וזרקו בלי הרף פרחים אל מתחת המכונית שלו. כנראה שהן הן השרות. חמודות היו כולן אבל אחת מהן הכהתה את כולן ביפיה המזהיר. זאת היתה זמירה, גם היא בשמלה לבנה ובצעיף לבן ודקיק על שׂערה. רגע התבונן הישיש בפני־הנערה היפים ולבו התכווץ. הוא הסב את עיניו אל העצים הירוקים של השדרה החוֹצה את רחוב אלנבי, העצים היו צעירים ונחמדים כנערה הזאת. הוא הרים את מבטו אל אחת הגזוזטראות וראה שם זקן שׂב ויפה שעמד בין שני דגלים – דגל אנגלי אדום עם צלב ודגל עברי תכלת־לבן עם מגן דוד – ואיחד בראשו הלבן את הצבעים ואת הסמלים האלה. מתוך התרגשות הרים בלפור את כובעו אל מול הזקן.

– זמירה! – קראה רבקה בצהלה, אבל כרגע נהפך עליה לבה, לב אֵם: רוזה בתה לא היתה בשורה אחת עם זמירה.

מכונית בלפור כבר עברה הלאה. ההמונים רצו אחריה ורמסו את הפרחים. הישיש הפנה אליהם את ראשו וחייך. על המדרכה הימנית ליד בית־הכנסת משך את עיניו ראש אדום כאש של בחור צעיר. עיני הבחור ירו זיקים, גידי צואריו התנפחו כאילו התאמץ להגביה את קולו מעל כל הקולות. בלפור הרגיש שגם הנשיא כאילו נבהל מפני הבחור הזה. אבל הוא שכח לשאול על אודותיו.

בשעה מאוחרת בלילה, בהשארו לבדו בחדרו, עָצם את עיניו העייפות וראה לפניו את הקירות החיים של בני־אדם. אבל מכל אלפי הפנים האלה זכר אך שלושה: פני הנערה היפה אשר פיזרה פרחים, פני הזקן על הגזוזטרה והפנים האדומים של הבחור האדום.

– פנים משונים! – הרהר – אבל מיד שכח אותם, ובמקומם הופיע דבר שגיא, ענקי, כהזיה, אבל ידוע היטב למדינאי הזקן. איברי־הברזל של הענק הזה התנועעו באיום והוא, הישיש, ידע היטב את כוחו האיום של הענק. בעיניו המנוסות הביט על הגלילים הגדולים אשר ביניהם יודקו גורל עמים, אשרן של מדינות פורחות ומשגשגות, ובלי משׂים חשב על העצים הצעירים של השדרה העברית הראשונה.

כזרם מים נהר הקהל אחרי מכוניתו של בלפור, ובתוך זרם שוטף זה התגלגלה כמערבולת חבורת אנשים מתנגחים עם אדמוני במרכז. ההפגנה הראשונה של הקומוניסטים לא הצליחה. אדמוני וחבריו נסחפו על־ידי הקהל. אחר־כך נאסרו, אבל שוחררו מיד: השלטונות עוד לא היו מוכנים לכך.

שיירת האורחים התקרבה על הקיבוץ הצעיר עין־חרוד. היה דבר־מה נשגב בשעטת רגלי הבאים, בשירת הצעירים המאושרים האלה בהכנסם אל שער הקיבוץ השיתופי.

על השער התנפנף דגל, דגל אדום לכבוד החג. למראה הדגל עמד מלכת אחד הבחורים, אשר זה עתה שר יחד עם כל הבאים. הוא נפרד מהם ועמד לבדו על הדרך ומביט בעינים פקוחות לרווחה אל הדגל האדום.

– אביגדור, למה זה עמדת? – קראה אליו בחורה אחת, אשר החלוץ המעניין בפניו האצילים מצא חן בעיניה. היא ניגשה אליו בלוית בחור אחד, חבר קיבוץ עין־חרוד. הוא יצא לקראתה אל התחנה. אביגדור הביט אליו ושאל:

– למה זה דגל אדום?

הבחור תמה: – בודאי אדום. הלא פועלים אנחנו!

– אבל חג־החירות – חג־לאומי ולא של מפלגת־הפועלים.

– אה, – ענה הבחור ברוגזה – אנחנו מעמד. כלום אתה אינך פועל? – הוא נטל את ידו של אביגדור, הסתכל בה ובראותו את היבלות, טפח עליה בידו ואמר: – פועל! ובכן, למה זה אתה תמה?

אביגדור הביט אליו ואחר אל הדגל ואמר בלחש: מעמד… ובכן באנו הנה ליצור מעמד ולא… ולא… – ושוב הסתכל בבחור ושאלו:

– ואיה איפוא הדגל הכחול־לבן של עמנו?

– הוי, כמה אתה מפגר, חבר! – ענה שוב הבחור בהתרגזות והחזיק בזרועה של הבחורה להרחיקה מהשוטה הקרתני הזה. אבל היא לא זזה, בראותה את נחיריו של אביגדור רוטטות והדבר מצא חן בעיניה. היא שילבה את זרועה בזרועו של אביגדור ואמרה:

– נלך. לעזאזל הסמרטוט הזה! מה עלה על דעתך? באמת, הלא פועלים אנחנו.

אביגדור הלך אתם בלי־חמדה ומיד עזב אותם והתחיל משוטט לבדו בקיבוץ.

רב היה הקהל בכל מקום. מכל עֵבר נשמעו קולות צעירים, בריאים. פעמים רבות הכירוהו אחדים מהקהל וקראו אותו אליהם, אבל הוא לא יכול להסיח את דעתו מהמחשבה הקשה, אשר עורר בקרבו הדגל האדום. כך היה מטבעו. הוא לא יכול להכנע. הוא לא בא אל ארוחת־הצהרים ושוטט יחידי בהרים ובשדות אשר בסביבה.

בבוא הערב התחיל עולה מתוך הצריף הרחב של הקיבוץ רעם ה“הוֹרה”. אביגדור ניגש שמה ועמד בחשאי בפתח. רקדו בארבעה מעגלים גדולים זה בתוך זה. לא מחול היה זה, כי־אם פולחן. הרוקדים השתכּרו מהריקוד ומההרגשה שהאדמה רועדת תחת רגליהם. והשיר היה רק בן שלוש מלים: “עם ישראל חי!” אבל מפני הגוָנים המרובים שבשירה היתה למלים האלה כוונה אחרת מדי פעם בפעם.

עם ישראל חי! – בישרו החלוצים מתוך שמחה כבושה והרגלים נישאו בקלות בריקוד המאושר. אבל יש שפתאום ירדה עליהם רוח כבדה, הוּרדו הראשים, רוסקו הקולות, ופתאום הורמו הפנים המשולהבים והזועמים והוצתו העינים וכמאיים רעם באופן אחר ומיוחד השיר: עם ישראל חי!

באחד הרגעים האלה, כאשר אביגדור עצמו הזדקף מלוא קומתו ועיניו הבריקו, תפס אותו הבחור, אשר שטף ועבר לפניו.

– מהר! – הספיק לקרוא אליו הלאה ונישא בסופת ה“הורה”.

ואביגדור קרא אחריו בקול גדול, בהדגישו את המלה “עם”: עם ישראל חי! – הבחור הבין ורמז לו מרחוק בעיניו הצוהלות.

בשעה מאוחרת בלילה הלך לו אביגדור מעין־חרוד אל תחנת־הרכבת, שקוע כל הדרך במחשבה האחת שניקרה במוחו: כן, כן – אני מפגר אחריכם ואתם מתקדמים. יחד הלכנו הנה לעבוד עבודת העם והנה תחת העם בא המעמד! לעולם, לעולם לא אבין זאת.

רק בהיותו שוב בפרדסו נרגעה רוחו. הוא התהלך בין שורות העצים, אשר חזקו ושגשגו, תיקן את הטעון תיקון, אגד, קשר אותם אל הסמוכות וחקר מפני מה הצהיבו העלים של התאומים הגדלים זה ליד זה. אחר־כך יצא אל המקום החביב עליו ליד הפרדס הערבי והציץ בזהירות בעד הצברים. מיום שנפגש כאן עם מלכה היה מתקרב לכאן בזהירות. הוא צנח על העשב והרגיש כי רווח לו. הוא נשם בקלות. אין דבר, הכל יבוא סוף־סוף על מקומו בשלום. אולי כל ישראל ייעשה “מעמד” אחד? – הרהר והצטחק – אבל אז ישוב ה“מעמד” ויהיה לעם!

יום־העבודה כבר נגמר. הוא נשאר לבדו, כי קיבל עליו להחליף לימים מספר את יעקב השומר. סעיד ניגש אליו.

– היכן היית, אביגדור? זה כמה ימים לא ראיתיך.

אביגדור סיפר לו. הוא הקשיב בתשומת־לב רבה וביחוד על עין־חרוד. ישב על ידו כשהוא תלוי על עקביו, כדרך הערבים, וחזר ושאל: – “כוּלוֹ וַחַד” – הכל שוים בעין־חרוד? אין אף אפנדי אחד, אין שם אף עשיר אחד?

– אין! מהיכן יבואו שמה עשירים, סעיד? באו חלוצים, כמוני פה, ייבשו את הביצה, בנו צריפים, חורשים, זורעים, קוצרים והכל משותף לכולם.

– ואיך הם אוכלים?

– כולם יחד.

– אוכלים יחד? והנשים כיצד? גם הן משותפות?

– מי שיש לו אשה יושב אתה בחדר מיוחד.

– ולא כך: היום היא אתי ומחר – אתך?

– מה אתה סח, סעיד? חס וחלילה!

– ואצלנו מספרים, שכך נוהגים אצלם. – הוא שקע בהרהורים בנעצו מבטו בנקודה אחת, אחר־כך קרץ בעיניו בחשד אל אביגדור.

– וממי לקחו את האדמה?

– לא לקחו מאיש. שם היתה ביצה סרוחה.

– וכי לא מהערבים לקחו את האדמה? ואצלנו מספרים, כי היה שם כפר ערבי ועתה גירשו אותם מנחלתם והפלחים נודדים עתה עם מקניהם.

– מי יספר לך הבלים כאלה, סעיד? כל זה – שקר וכזב.

הערבי הביט אליו בעין רעה. – אל תאמר כך, אביגדור, יודע אני, כי אתה בחור טוב, אבל יש אנשים רעים בין הגדולים שלכם. היודע אתה למי האדמה הזאת שבה נטוע פרדסכם? מה? אינך יודע! ובכן אל נא תאמר: שקר! האדמה הזאת שלי היא! שלי ושל שני אַחַי. האחד, מוחמד, מת בשנת הרעב הכבד ונשארנו שנינו, אני ועבדאלה, והנה באתם ולקחתם לכם את אדמתנו.

– כיצד? – תמה אביגדור ופניו אדמו מרוגז – איך זה לקח ממך שארפמן האמריקאי את אדמתך?

סעיד החריש זמן־מה והתקין את ה“כפיה” אשר בראשו. אביגדור הסתכל בלחיו השמאלית ובעינו העיורת. ריסיה המתים הורדו. סעיד אמר:

– היה רעב כבד בארץ. מוחמד מת ועבדאללה קנה לו אשה. משום כך נשארנו חייבים הרבה כסף לחוסיין אפנדי, זה אשר לקח לו אשה יהודית. יפה היא היהודיה, לבנה כקצף אשר על פני הים, והידים – כמה נאות הן! ובכן היינו חייבים הרבה כסף. אתה לוֹוה אצלו לירה תורכית ושוויה אגורת־נחושת. כי מפני המלחמה ירד ערכה של הלירה התורכית ואחרי המלחמה צריך היה לשלם תחתיה לירה בזהב. והחוב, כידוע לך, אם מאַחרים לסלקו הרי הוא הולך וגדל כשמיר ושית. לבסוף לקח לו חוסיין אפנדי את אדמתנו ומכר אותה לאמריקאי.

– שמע באזניך מה שאתה מוציא מפיך – אמר אביגדור. – האמריקאי קנה את השדה בכסף מלא ואתה אומר שהוא לקח לו? ואִילו קנה אחד הנזירים את אדמתך, או אכּר גרמני היה טוב לך יותר?

סעיד שתק אבל היתה זאת שתיקה רעה. אביגדור התחיל להתמרמר: – אתה אומר: היהודים לקחו מאתך את אדמך. שקר הדבר! גרמני, ערבי, מוסקובי – אלה לוקחים בחזקה והיהודי גואל את אדמתו.

אביגדור דיבר בשקט, מתוך התאפקות. אחר הוסיף בהתרגשות: אנחנו ממטירים עליכם מטר־זהב ואתם אינכם יודעים אלא דבר אחד, להעלות את המחיר מיום ליום. היהודים משלמים, בלי לעמוד על המיקח, דמי שדות אבותיו שנהפכו בידיכם למדבר־שממה. מה היה לך פה בשדה הזה? – סעיד שתק. ואביגדור המשיך: לא כלום! מעולם לא חרשו ולא זרעו אותו! אני חרשתי את השדה הזה ויודע אני, כי זה מאות שנים לא עוּבד בידי איש. אולי מימי אבות אבותי הקדמונים. ואנחנו – ראה מה עשינו לאדמה הזאת!

סעיד הסתכל בתמהון באביגדור המתרגש, שהיה שקט תמיד, ואמר לו כמבקש שלום:

– אני יודע רק זאת שלקחו ממני את אדמתי.

– חוסיין אפנדי לקח אותה מאתך ולא היהודי! – ענה אביגדור.

הערבי הלך לו. דבריו העציבו את אביגדור. הוא שקע בהרהורים והביט על השורות הקצובות של העצים המשמיעים קול פקיעה דקה מחום השמש. עתה הבין אביגדור את משמעות מבטי־האיבה שסעיד נתן באדמה הזאת.

בא הערב ואתו השעות החביבות על אביגדור. הוא יצא אל הדרך השקטה ומוצפת אור הירח שדמתה לנהר העובר בין הפרדסים הטלולים. קודר הפרדס הערבי הצפוף ועל ידו פרדסו של אביגדור, כולו בהיר ושקוף, בגדרוֹ העשויה חוטי־ברזל ובגזעי אילנותיו המולבנים בסיד. כרקדניות קלות־רגלים נראו העצים הצעירים חגורים צל עגול. שם, בעמקו של הפרדס דפק לבו – המניע, בתוך הצינורות ניגרו המים והעצים שתו אותם בצמאון. שם במרום מעל לפרדס עמדה העיש ואביגדור נזכר, כי באוקראינה קוראים לזה “עגלה”. הנה ה“עגלה” פרשה את גלגלי־האש אשר לה ופרדת־הזהב הלכה לרעות באפרי השמים. לאִטו התהלך אביגדור בדרך מסביב לפרדס, הביט, הקשיב והרהר.

בלילות כאלה התגלתה נפשו. וימים רבים אחר־כך בהיותו רווי מראות לילה כזה, נראה לו הכל ברור יותר וטוב יותר.

שם, הרחק מעל לתל־אביב, השתטח כערפל זך אור החשמל, כחלחל־לבן כאור הירח. הכל מסביב היה שקט – הדרך, הפרדסים, ושם הלאה – השדות. רק המניע הבלתי־נראה תקתק אי־שם כממעמקי האדמה.

אביגדור עמד רגע ללא תנועה. במחשבתו עבר ברחוב הרצל, פנה אל רחוב אלנבי, יצא אל כביש־הביטון, והנה לפניו העץ העתיק והצריף. בודד עומד לו הצריף בין הבתים הגדולים כעני שתעה ונכנס אל בית־עשירים והוא נבוך בלי דעת את המוצא. הצריף הזה היה בעיניו – ארץ־ישראל, אותה ארץ־ישראל אשר עלה אליה. הכל אשר הקיף עתה את הצריף – הבתים הגבוהים והיפים עם עמודי־הפאר ועם הגזוזטראות – כאילו כל זאת – לא זאת, לא אותה ארץ־ישראל שנכסף אליה. מדוע? הוא התקשה להשיב על כך.

– מוקדם! – הרהר אחרי חשבו מעט – מוטב היה אִילו עוד היו כאן רק צריפים – אבל לכל אחד. ומיד עלה רעיון על לבו: במה גרועה תל־אביב? כמה יפה היא בהבהיקה אל מול פני הים. תל־אביב העיר העברית החדשה הראשונה – ידי חלוצים בנוה! עוד תעבור את הירקון ותפרוץ הלאה. ולואי שתהיינה לנו בקרוב שתים־שלוש ערים כ“תל־אביב”, ליד באר שבע המתה, בגליל העליון ועל הגבול הדרומי…

בלי משים הפך את פניו כלפי העֵבר ההוא: שמי ירח היו תלויים על המדבר המת ונדמה היה כאילו הם הולכים ויורדים אליו. והנה כבחזון־לילה נראו לו ערים לבנות שטופות־אור… לבו רעד, עיניו נפקחו לרווחה. זה היה אחד מחזיונות הלילות האלו אשר לא יישכחו. ברגעים האלה הסיח את דעתו מעצמו ושכח את עניניו ותשוקותיו הפרטיים. האב אשר אהב מאד, האם החולה אשר העריץ, רוזה אחותו והחברים – כל אלה שייכים לחבר כללי, שיתופי ועממי. הוא עצמו לא היה אלא אבן קטנטנה בבנין הגדול של העם כולו. גם החלקה מספר 48, גם משפחתו, גם הפרדס הזה, הצעיר והאהוב, גם עין־חרוד, גם ההסתדרות – כל אלה אבנים הם בבנין הגדול של העם כולו. כל קנין פרטי, כל דבר אישי צריך להקלט לתוך הכלי הכללי של העם!

אבל איש לא היה עלול לעשות זאת בכל נפשו כמוהו, אביגדור גן, על כן חשבוהו רבים לאיש תם.

אביגדור סר מעל הכביש והתחיל מקיף את הפרדס. הכל שקט ודומם. העצים שתו מים מתוך שינה, הוא הרגיש עייפות. כהרגלו הולך הוא אל המקום החביב עליו ליד הפרדס הערבי וצונח על הקרקע.

נעמה לו השכיבה ולישון לא רצה. ידיו שלובות מתחת לעורף. ה“עגלה” עומדת ישר מעל פניו. ומאחורי ראשו מעֵבר לצבּרים השקטים נדמה לו כאילו שמלה לבנה מבהיקה. יודע הוא כי מלכה איננה שם. אבל על כרחו מזדקף הוא ומביט שמה. קרן צחורה של הירח נאחזה בקוצי־הצבר. הטל מבהיק. מלכה איננה אבל הוא חפץ בה בכל כוחן של עשרים ושש שנותיו. מתוך רפיון רצון מתמסר הוא לזכרונות המסעירים את לבו: נשיקותיה הלוהטות ותנועותיה התאותניות… כמה היתה יפה! נזכר הוא בפגישתם במקום הזה. זמן־מה נכנע לשלטונה של האשה הזאת, אשר בגדה לא רק בו כי־אם גם בעמה. עוד רגע: לבו עודנו פועם בחזקה, אזניו צוללות אבל כוח רצונו ניצח. הוא קם ומסתלק ממקום־החטא הזה. שוב בן־חורין, חזק ונתון כולו לעמו.

סעיד פיזם פזמון עגום בפרדסו האפל. הוא משתעמם, מתהלך הוא ודופק באלתו ומבקש את אביגדור. והנה יושבים הם יחד פנים אל פנים.

– עת העבודה קרבה ובאה – אומר סעיד – והנה פטמה קיפחה את ידה האחת. אשה בלי יד כגמל בעל שלוש רגלים. מה עלי לעשות? אשלח אותה מחר לתל־אביב ללקט גללים ברחובות. זאת תוכל לעשות גם ביחד אחת – אומר סעיד כשהוא מפהק וצד בינתים יתוש מעל צוארו ומעך אותו בין אצבעותיו.

אביגדור מכיר את פטמה. היא, ככל הערביות הפשוטות, מכסה מעיני החוטאים לא את כל פניה, כי אם רק את הפה ואת הסנטר. ומעל פניה החשׂופים מציצות עינים שחורות צבועות כחל מתחתיהן ונזם כסף תחוב לתוך נחירה הימני. פעם ראה אביגדור איך סעיד חלץ את נעלו וזרק אותה בראשה. היא תפסה באזנה, התחילה מייללת מכאב, אבל רצה אחרי הנעל שנזרקה, הרימה אותה והחזירה אותה לבעלה. על גבה מצפצף תמיד תינוק נתון בשק, שנַים אחרים נאחזים בשמלתה ותמיד, זה שנים אחדות, מעוברת היא. אביגדור כבר ראה ברחובות תל־אביב ערביות מלקטות זבלים מבין טלפי סוסים לתוך סל גדול, אבל דעתו של סעיד היתה מכוונת לדבר אחר.

הוא אמר: הזבל יקר עתה מזהב.

– ואיפה יהיו הילדים? – שאל אביגדור.

– עמה, כמובן.

אביגדור האריך להסתכל בסעיד.

– מה לך? – תמה הערבי.

– אבל שם ירמסו אותה ואת הילדים.

סעיד חייך לתוך שפמו: אין דבר! לא ירמסו! עכשיו משלמים הרבה כּופר תמורת ילד נרמס. – סעיד צחק וטפח לאביגדור על כתפו. – הלא קל מאד לעשות ילד חדש! מה דעתך, אביגדור? בחור משונה אתה: מעולם לא ראיתיך צוחק ככל ה“מוסקובים”. מדוע זה, אביגדור? אשה אין לך: גבר צריך לאשה כי בלעדיה דומה הוא למחבת ריקה על גבי האש.

הירח כבר עבר למצית השניה של הרקיע. צללי הגזעים המסוידים נטו לעֵבר השני כרקדניות ההופכות את פניהן לצד אחר ומנפנפות בצעיפן הירוק.

פרק ו'    🔗

באמצע הקיץ סיימו רוזה וחבריה את תלמודם בגמנסיה. הם התכוננו ימים רבים וברוב המולה לבחינות־הגמר, לא ישנו לילות, עבודו קבוצות־קבוצות וביחידות ולבסוף נגמר הכל בטוב. בפעם האחרונה התאספו היא והחברים מבתי־ספר אחרים להוועץ בדבר שאלות עתידם הקרוב שאין לדחותן ולקבל החלטות גמורות. לא רב היה מספרם. שאר הבוגרים – צ’רלסטונים – ילכו בדרך הבעל־ביתית הישנה והכבושה. היה יהיו לרופאים, לעורכי־דין, לסוחרים, יתענגו על אכילה ושתיה, יגדלו להם כרסים ויבלו את שנותיהם בשאננות. אלה שהתכנסו עתה לטכּס עצה איך לבנות חיים חדשים לא קינאו בהם בצ’רלסטונים הללו. נפשם הצעירה ביקשה מַעפל, גבורה, מסירות־נפש ויסורים, יסורים הכרוכים בעבודה לתחית עמם. לא תעודת־דוקטור אף לא משרה שמנה בהסתדרות הציונית לא יכלו לתת להם סיפוק רוחני זה. אמנם תשוקה אחת היתה להם שהתאמצו לכבוש אותה: לראות את אירופה. הם גלו בגבולות תל־אביב, נתוקים מן העולם, אשר ידעוהו רק מתוך קריאה בספרים. הם השתוקקו לראות את ערי־הבירה הגדולות והסואנות, את התיאטרונות והמוזיאונים וארחות־חייהם של בני העמים האחרים. ידוֹע ידעו את פשעי העולם הנוצרי כלפי ישראל ובלבות הצעירים האלה קינן זעם עלבון כלפי העולם ואולי גם אימה מפני הכוח והאכזריות. אבל עם כל זה השתוקקו להכיר מקרוב את העולם הזר הזה ולראות את ארחות חייו יום יום: כיצד הוא חי, עובד ויוצר תרבות גדולה. חוץ מזה היו רבים בקבוצות רוזה וזמירה שלבם נמשך לאירופה מתוך אהבה צרופה למדעים. יצחק צפוני, למשל, היה מתימטיקן מחונן, או יוֹנה שידעה לקרוא שש לשונות. אבל שנים אלה ראו את שאיפתם למדעים כנטיה בורגנית שמחובתם להבליג עליה ולכבוש אותה באנחה נסתרה, ברצון כביר וב“הוֹרה” נועזה ולוהטת.

עתה ישבו ונועצו בפעם האחרונה. בעוד ימים אחדים יעזבו את תל־אביב וילכו לעמק־יזרעאל. תמוּה הדבר, שעתה עמד בראש הקבוצה אחד החברים השקטים ביותר, מן הבינונים, שלא הצטין עד עתה בשום דבר, ושמו יעקב. עתה נתגלגלו הדברים שהוא היה מחליף מכתבים עם מרכזי ההסתדרויות על דבר התישבותם. יעקב השיג גם אוהלים וקנה פרימוסים. הוא יושב עתה ליד השולחן בלי שמץ של התבלטות או התפארות וקורא מתוך פיסת־נייר את שמות כל הצרכים ההכרחיים לכל מתישב. אבל מיד לאחר שנגמרו השיחות בעניני המשק והתחילו מדברים על היחס ההדדי שבין שני המינים, שהביא בימים האלה את כל הקבוצה לידי התרגשות, עזב יעקב את מקומו וישב לו בענוה מן הצד. את מקומו תפסה צילה, בחורה בלונדית, חיורת בעלת עינים ירוקות. צילה היתה גדולה משאר החברים, אמרו עליה שהיא כבר בת עשרים ואחת בעוד ששאר החברים היו בני 19־18 שנה. בשעת דיבורה היו פניה כקפואות בלי כל ניד, רק שפתיה, שהיו אדומות מדי לעומת פניה החיורות, כאילו נעו מתוך התאמצות ומתוך כך נחשפו שיניה שהיו חשוקות תמיד.

– הבחורות הן כשליש קבוצתנו. על כן עלינו לחַלקן כך, שבכל אוהל ישבו שני בחורים ובחורה אחת. ודוקא שלוש מיטות בכל אוהל.

כשביטאה את המלה “מיטות”, הכל, אפילו השובבים שבהם, כגון לייטמאַן, נבוכו והשפילו עיניהם, וזמירה צבטה את רוזה עד כדי כאב. ופני צילה לא זעו והיו חיורות וקפואות כשהיו. רק מעיניה הירוּקות התמלט ניצוץ ומתוך כך התחילה עינה השמאלית פוזלת קצת… היא המתינה רגע ושוב רחשו שפתיה:

– הדבר הזה יביא את הקבוצה לידי אחדות שלמה, וכל אחד מאהלינו יהיה מסודר יותר בהיות אשה שרויה בו.

– זה נכון – הסכים יצחק צפוני בפנים חמוּרות בנערו את האֵפר מהסיגריה. נכון מאד! – והעיף מבט לצד זמירה.

– ובוז נבוז למוסר־הסבתה שלנו! – ענתה בהתרגשות יונה הביישנית תמיד ופניה אדמו. היא רצתה להגיד עוד משהו, אבל מתוך התרגשות הוסיפה רק שתי מלים: – כן, אנחנו… – ואחר ישבה והורידה ראשה.

התחילה שיחה כללית. יונה הביעה את עיקר הדברים. העיקר הוא לא בהתאחדות הקבוצה, לא בסדר שבאוהל אַף לא בזה שלייטמאן השובב קרץ בעיניו לחברו היושב על ידו, כי־אם בזה שהם רוצים לבנות חיים חדשים, לסלול דרכים חדשות. על כן צריכים, או, נכון יותר, חייבים הם לבוז למוסר־הסבתה.

– ואַת? ואַת? – לחשה זמירה לרוזה בלחצה את ידה. אבל רוֹזה שתקה. ברגע זה היתה דומה מאד לאחיה, שקלה בדעתה במתינות את השאלה הזאת.

– ואני – כן! – לחשה זמירה. – אני מסכימה.

– את, זמירה? – שאל אותה יעקב. הענין לבש צורה של שאלה פשוטה העומדת על הפרק וטעונה החלטה מיד על־פי רוב דעות, כי קשורה היא בשאלת מספר האוהלים. עתה חזר יעקב לתפקידו.

– אני… אני מסכימה עם חנה – ענתה זמירה בקול דק ופניה הסמיקו מאד. – רצוני לאמר, עם צילה.

רוזה זקפה את ראשה בפנים שקטות וגבות עיניה זעוּ ממש כמו אצל אחיה.

– ואת, רוזה? – שאל יעקב.

– אני? איני יודעת עוד.

השתלטה דממה. הקבוצה התחשבה בדעתה של רוזה גן. ובדממה הזאת הרהר כל אחד בלבו על ההחלטה שלו. אז אמרה צילה:

– הלא כבר החלטנו. רק רוזה לבדה מהססת.

– לא, אינה יחידה – ענה יעקב, – גם אני… איני יודע עוד.

– ובכן חשבו לכם שניכם יחד! – צחקה צילה – אבל הקבוצה כבר החליטה. – רק שפתיה צחקו ופניה כאילו קפאו ללא ניד כלשהו.

בביתו של כל אחד מחברי הקבוצה התלקחה מלחמה קשה עם ההורים והקרובים בגלל ההליכה לעמק ובאו ימים של הרבה רוגז, קטטות וּויכוחים. חנה, למשל, משלה עוד ברוחה כל זמן שאביה היה גוער בה קשות ומאיים עליה, אבל יום אחד לפני צאתה לדרך אמר לה פתאום: אני ואמא נשארים לבדנו. התכתבי מכתבים?

עתה הרגישה חנה פתאום שלבה התכווץ ועיניה מלאו דמעות:

– מה השאלה, אבא? – קראה בעליזות מעוּשה. – ודאי שאכתוב לכם בכל שבוע.

– בכל שבוע – חזר אחריה, – טוב, כתבי בכל שבוע. הוי, בתי, בתי! – הוא הניע את ידו ביאוש ויצא לחדר אחר אשר בו ישבה אשתו ובכתה לשמע שיחתם.

בביתו של משה טבצ’ניק שונים היו במקצת פני הדברים. כמעט כל היום היתה זמירה מבלה מחוץ לבית ובשובה באה עם בני־לוָיה. האם בכתה מתחילה ואחר־כך חדלה והיתה כמאובנת. הניה רבה עם אחותה אהובתה ופעם כיבדה אותה בצביטה הגונה. טבצ’ניק עצמו היה מדבר אל זמירה בלשון של היתול, כדרכו, והיא או שהחרישה ולא ענתה דבר או שהשיבה לו מידה כנגד מידה בלגלוג כאשר היתה רגילה מימי ילדותה. לבסוף נתמלא חימה:

– הניה, מה את מתקוטטת אִתה? – אמר לבתו הבכירה – המעט לך קטטות בלעדיה? הלא תראי, כי הפרחחים הללו יקרים לה מכולנו. אֶת אמא היא הורגת ואינה חושבת עליה כלל וכלל. ואני אתנהג אתך באופן אחר לגמרי, ילדה רעה! – פנה אל זמירה. – מה? אַת צוחקת? הסבורה אַת שלא אוכל לאסרך ולכלוא אותך בחדר נעול?

אותו רגע סרקה זמירה את שערה והחזיקה סיכה בפיה. עתה זקפה את פניה היפים:

– לעת עתה אינך עדיין ערבי! – השיבה לאביה ועיניה הבריקו.

אֵלי, כמה יפה היא! – הרהרה הניה וחשק עז תקף אותה לנפול על צוארי אחותה ולנשק אותה מכף רגל ועד ראש. כרגש הזה תקף גם את טבצ’ניק. קולו רעד: – טוב, נראה!

הוא הפך את פניו בזעם, ניגש אל הארון אשר בו היה תלוי זה כשלושים שנה מקלו עם גוּלת־הקרן.

עתה ילך אל הצריף להתאונן! – הרהרה זמירה. תחבה בכעס את הסיכה בשׂערה ואף היא יצאה בריצה מהבית. הניה הביטה אחריה מחרישה. ואמנם הלך טבצ’ניק מלא חימה אל הצריף, כלומר – אל משפחת גן. הוא הלך בחפזון רב, שלא כדרכו, הקיש נמרצות במקלו וערך את נאומו במחשבתו.

– מה זאת, באמת? אין זו הלצה כלל וכלל! ברוך השם, זכינו לגדל בת כזאת, ופתאום… יש לשים קץ לדבר! מה זה עושים הם באמת?

“הם” – פירושו שמעון ורבקה גן. הדבר היה תלוי בהם. הם שגרמו לכל הצרה הזאת. הוא נכנס ברעש אל החצר. שמעון עמד ליד החלון: – אָה, ר' משה!

בצריף לא היו כי אם שניהם ורבקה. שמעון טחן עצמות בטחנת־הבשר בשביל העופות ורבקה קיפלה כתנותיו של אביגדור ושמלתה של רוזה. על פניה החיורות היתה שרויה תוגה עמוקה שכבר השלימה אתה.

טבצ’ניק עמד, הקיש במקלו, הביט בה בעין פקוחה אחת ופרש את ידיו: – כיצד? אַת בעצמך מכינה אותה לדרך, רבקה?

– כן, ר' משה – ענתה רבקה בבת־צחוק עגוּמה. – הנה, הילדה נוסעת.

– איך זה נוסעת! – התמרמר טבצ’ניק. – מובן מאליו, אם אַת בעצמך שולחת אותה. לא, לא טובה הדבר, רבקה. רעה גדולה אתם עושים לא רק לכם כי־אם גם לאחרים. כמה הצטערתם, כמה יסורים עברו עליכם עד שגידלתם אותה עד גילה השמונה־עשרה – ופתאום – מה זה איפוא? לאן היא נוסעת? ולמה היא נוסעת? שימי נא אל לבך, לאן ולשם מה תסע?

– היא נוסעת אל המקום אשר לבה הטהור קורא לה שמה – ענתה רבקה, כמצטדקת. – הם יעבדו למען עם ישראל.

טבצ’ניק רעד כולו מזעם: – לעם ישראל? ומי אינו נותן להם לעבוד פה? למה להם ללכת דוקא אל הביצות ובין הבידואים? למות שם בקדחת או מפגיון ערבי? ולמה זה צריכות הבנות שלנו דוקא ללכת שמה? מי צריך לכך? אולי צריכים לכך אלה האוספים כסף בכל העולם בשביל ארץ־ישראל? כן, בודאי הם צריכים לתצלוּם קבוצה חדשה ההולכת למות בעמק. אבל – אני? אבל – אתם? ואשתי? – הוא דפק בחזקה במקלו – היא, הזקנה המסכנה שלי, תמות מצער ומיגון. מפני מה צריכים אנחנו למסור את נפשות ילדינו, רבקה?

פני רבקה חָורו מפחד ומיגון לשמע דבריו. היא החזיקה בידיה שמלת־בד ירוקה של רוזה, אשר הלמה את פניה החיורים והירקרקים.

שמעון ניגש והניח את ידו הרחבה על גבו של טבצ’ניק. מגע ידו של שמעון גן היתה פועלת תמיד באופן מפליא על ר' משה. גם עתה הוריד טבצ’ניק את ידיו וישב בהכנעה על כסא.

– מה, ר' שמעון, מה תאמר אתה?

פניו של שמעון גן האירו: – ר' משה! ר' משה! הרגע נא!

– למה זה ארגע?

– ואתה עצמך? למה עזבת הכל, את ביתך ואת קרוביך ונסעת לכאן עם ילדיך הקטנים? אדרבה, ענני נא!

– מה פירוש – אני? אני נכספתי… לארץ־ישראל.

– אָה, לארץ־ישראל? הוא הדבר: גם הם נכספים לארץ־ישראל, ר' משה! מי יעֵז למנעם מזה?

– אין אני מבין את דבריך, ר' שמעון. וכי תל־אביב אינה ארץ־ישראל?

– אצלך, ר' משה, אצלי, אצלה – כן! ואצלם ארץ־ישראל שם בעמק על אדמת הלאום… מי זה איפוא יעֵז לעצור אותם? ואילו היינו שם, ברוסיה, ובנותינו היו רוצות לבוא לארץ־ישראל, מי היה מעז לעכב אותן? מי העֵז אז לעכב אותך?

ר' משה חדל למצמץ בעיניו השחורות עם ריסיהן הארוכים שנפקחו לרווחה והביטו אל פני שמעון גן המאירים. וזה היה כמתאמץ לבלוע דבר־מה, אבל לסוף התאפק, רק עיניו נתלחלחו והוא הוסיף בלחש:

– לב סכל כואב, ר' משה, ופוחד. כמה פחדנו אז לשלוח את אביגדור לכאן! בכל־זאת נתנוהו ללכת. תלך לה גם זאת! ילכו כולם!

– ילכו נא! – חזרה רבקה בלחש.

ליד הפתח נראה צל. בא אביגדור. הוא ראה את פני שלשתם ואת חפצי רוזה על השולחן והבין הכל. הם לא הרגישו בו והוא השתמש בזה והסתלק מהפתח בחשאי על בהונות רגליו.

מהרחוב נשמעו קולותיהם של רוזה וחבריה ההולכים וקרבים בשאון. אביגדור רמז להם והם נשתתקו. הוא קרא לרוזה ושניהם סרו הצדה. חבריה הביטו על אביגדור במקצת איבה. ראשית, לפי דעתם צריך כל אדם הגון ללכת לעבוד בעמק, ואם לאו – צ’רלסטון הוא. והשנית, איך הוא מעֵז להתנגד להסתדרות שקבוצתם נכנסת לתוכה. והשלישית, אביגדור זה רציני תמיד וחשוב מאד בעיניו.

אביגדור הטה את רוזה הצדה ואמר לה: – אל תכנסו עתה אל הצריף.

– טבצ’ניק שם? – לחשה רוזה.

– כן, הוא שם.

– אוי ואבוי, עסק ביש! – לחשה רוזה – זמירה המסכנה! ולואי שלא ירגיז את אמא.

– כן – ענה אביגדור והתבונן בפניה.

– אין היא יפה אבל מה טובים פניה! – הרהר אביגדור בלבו ונמשך אליה. הוא שׂם ידו על ראשה והחליק את שׂערה בחיבה.

– ובכן, רוזה אחותי, אַת נוסעת.

– כן ביגדוֹרי. אבל… אמא. – עיניה נפקחו לרווחה כמבקשת משען – אני כה מאושרת עתה, אבל בחשבי כי אמא תשאר לבדה, לבי נשבר בקרבי. הלא אתה נשארת פה בגלל אמא – לא כן?

אביגדור חמל עליה מאד. עוד לפני רגע היה בדעתו לדבר על לבה כי תשנה את החלטתה. עתה הסתלק מהרעיון הזה.

– מי יתן והיית מאושרת, אחותי המסכנה! – הרהר אביגדור ואמר מתוך החלטה: – אין דבר, רוזה יקרה. סעי לך. אנחנו נטפל פה באמא. אולי נוליך אותה לחוץ־לארץ להתרפא.

– כן, כן – בהחלט, לחוץ־לארץ! – קראה רוזה ששמחה לדברי אחיה – בהחלט! היא חיבקה את אחיה, נשקה לו פעמיים ונחפזה בפנים שמחות אל חבריה אשר חיכו לה במקום שבו עמדה תחילה הסככה למלט.

אביגדור הביט אחריה זמן־מה, נאנח ונכנס אל הצריף.

מכל הקבוצה היה יעקב היחידי, שהיה חפשי במעשיו: אביו היה שוכן־עפר במדינת מכסיקו ואמו כבר נישאה לאיש אחר וכנראה שכחה את בנה שהלך נגד רצונה לאיזו ארץ בּרבּרית, לפלשתינה. בידי יעקב היו רק תמונות הוריו. הוא לא ראה אותם זה ימים רבים ועתה נראו לו הוריו כחיים. הביט בפניהם שעה ארוכה, שוחח אִתם והעלה זכרונות ימי ילדותו. אחרי־כן עטף את התמונות בזהירות, כמנהגו בכל מעשיו, ארז את חפציו בתיבה אמריקאית ונעל אותה ואחר־כך הסתכל עוד שעה ארוכה בתיבה כאילו טמן בתוכה את חייו שעברו.

אולם בגמנסיה היתה עוד תלמידה אחת, ושמה תמר, שאפילו חברי הקבוצה של רוזה היו בעיניה “צ’רלסטונים”. עוד בהיותה במחלקה השביעית נחשדה ב“בוֹלשביוּת” ואביה צריך היה להפציר בהנהלת הגמנסיה ולהתחנן לפניה שיחזירו את בתו ללימודים. סוף־סוף הסכימו לכך בתנאי שישלם את כל שכר־הלימוד שהיה חייב. היא חזרה אל הגמנסיה בלי כל צל של מבוכה ובעיניה החצופות לגלוג גלוי על כל העולם. לפנים היתה רוזה נפגשת עמה בשעה שכל החבורה היתה משחקת ב“ערבונות” על המגרש אשר עתה בנוי עליו מגדל־המים בלב־תל־אביב. תמר היתה נוטה חסד רק לרוזה ואל שאר החברים היתה מתיחסת בקרירות ושולחת בהם את חצי־לעגה השנונים. היחס הזה התחיל למן היום שהחלה מבקרת בבית אשר בו שלט אדמוני שלטון גמור. אולם תמר היתה ילידת ארץ־ישראל והיה מגוחך שבמקום אוֹקטיאַבר כמבטא הרוסי היתה מבטאה “אַקטוביר”.

המשטרה ידעה מראש על תכנית הקומוניסטים לצאת בהפגנה והתכוננה לכך, התרגשה ושׂמחה כשם שחבר חדש של מכבי־האש שמח לקראת שריפה קטנה. חוץ מזה צריכה היתה הממשלה לאמתלה חדשה, שקומוניסטים נכנסים לארץ־ישראל כחלוצים וכי פה הולך ונבנה קן של בולשביקים, לפיכך יש להפסיק את העליה היהודית. תמר התיחסה לכל הענינים האלה באדישות גמורה. לא היה לה בעולם אלא “אַקטוֹביר” שלה וכל שאר הדברים: הצהרת בלפור, עשרים אלף החלוצים המייבּשים את ביצות העמק – כל אלה היו בעיניה כקליפת השום והיתה מתיחסת אליהם בבוז גמור.

היא צעדה בראש יחד עם אדמוני. החזיקה בידה דגל אדום ונדמה לה שהוא בוער בידה ומבעיר את כל העולם באש “אַקטוֹביר”, ואדמוני עצמו בער כולו. זאת היתה ההפגנה המאורגנת הראשונה לכבוד אוקטובר. אגרופו של אדמוני איים על כל העולם. הוא נאַם דבר־מה, פנה לכל הצדדים. אחריו נגררה חבורה קטנה מצורפת מבעלי פרצופים שונים ומשונים. הם הלכו ושרו את ה“אינטרנציונל” באידיש, אבל הקומוניסטים המַרוקנים, הפרסים והתימנים לא יכלו לשיר יחד עם החברים הפולנים והרוסים. הערבי היחידי, כנראה סבּל, התחיל רוקד “דבּקה” מרוב התפעלות. הם צווחו, שרו וחרפו את הקהל שהתאסף על המדרכות. שתי בחורות פיזרו כרוזים שבהם מזמינים את הפועלים הערבים להנקם בלוחציהם הציונים.

מאחורי הגדרות ארבה המשטרה. עוד רגע ותגיח ממארבה.

פה עמד גם יצחק בּבּייב במעילו הצ’רקסי הבּלה. אותו הביאה לכאן שנאתו הישנה ל“בולשביקים”, אשר החריבו את בית־המסחר: “בּבּייב־הבנים”. עיניו השחורות להטו ובידו החזיק מגלב קצר מיוחד. כנראה ממולא עופרת.

– חברים, המלטו!

החבורה הקטנה נסה בשבע דרכים. הכו אותם ותפסו אותם השוטרים האנגלים והערבים. אחרי אדמוני רדפו שלשה: אנגלי, ערבי ויצחק בּבּייב. אבל הקאווקזי הזועם הוא שהשיג אותו והשוטרים פיגרו אחריו.

– אני אתפוס אותך מנוּול, נבזה! – נחר בּבּייב שנישא כעוף שחור במעילו הצ’רקסי המתנפנף ברוח. האדמוני לא יכול עוד לרוץ ועמד. עיניו חשכו. הקאווקזי קרב אליו. הוא ראה אותו באחד המקומות בעבדם שם יחד.

– מה חפצך? עמוד!

– אהרוג אותך, מנוּול! אהרוג! אהרוג!

שתי מכות ירדו על היד ומכה אחת על הראש, אשר בער בשמש כלהבת ומבין תלתלי־האש נזל דם.

כאן היתה פינה שקטה נידחה. תוּיה גבוהה וירוקה נעה לה בשקט מעל שני היהודים האלה. האחד אשר כוחו תש התאמץ להמלט על נפשו, והשני הרים את ידו להכותו עוד פעם במגלב השחור על ראשו. מאחורי הפינה כבר נשמעו קולות השוטרים.

פתאום טפח מישהו על ידו של הקאווקזי. אדם זה צץ פתאום כמו מתוך האדמה. הקאווקזי התנפל עליו ופתאום הכירוֹ: – האתה זה? טיפש!

דגלן עמד, מגרפוֹ בידו, וחייך בהגביהו את זוית־פיו השמאלית. אדמוני נעלם. דגלן החזיק בכוח בידו של בּבּייב. השוטר האנגלי תפס בזעם את דגלן בצוארו וטלטל אותו, אבל בּבּייב עצר אותו:

– לא בולשביק! הבולשביק ברח!

האנגלי הבין והרפה מדגלן. זה הוסיף לחייך. אבל אִשים הוּצתו בעיניו והמגרף נראה בידו כרובה מכודן.

בינתים נמלט אדמוני. רץ ועבר דרך שתים־שלוש חצרות, גחן תחת הברז שבחצר ורחץ את הדם. אחר־כך כיסה את ראשו בממחטה, קפץ ועלה בעגלה עוברת טעונה מוטות־ברזל ועבר בשלום אל מחוץ לעיר. בעל־העגלה, יהודי מוּצק, אשר זרקה בו שׂיבה, פנה אליו:

– מחצו את ראשך – לקח טוב נתנו לך! הלא מבין אני מאַין אתה בורח. למה באת הנה? מה לך פה? אם בולשביק אתה לך לך, לעזאזל, לרוסיה ושב שם!

אדמוני כבר הרים את ראשו ורצה לענות, אבל הזקן המשיך:

– נַגב את הדם, שוטה! כאן רק הכּוּ אותך, אך ברוסיה היו מעמידים אותך ליד הקיר, כמו שעשו לאחי, עליו השלום. והזקן הוריד את ראשו ביגון.

בהפנותו אליו את ראשו כבר לא היה אדמוני בעגלה: ברגלים כושלות צעד על הכביש וראשו מכוסה בממחטה.

– אינך רוצה – לא צריך! – רטן הזקן, דפק בסוסו והעגלה מיהרה להתגלגל על פני הדרך.

כושל ומתנדנד נכנס אדמוני לתוך שער הפרדס אשר בו עבד אביגדור.

– מה לך! – מיהר אליו חיים, בחור שקט – הלא דמך שותת על כל צוארך!

– הס! אין דבר, אין דבר! – עצר אותו אדמוני בידו והתחיל צונח ארצה. מעליו נפרשה שמשיה ירוקה של עץ צעיר ורוח קרירה משיבת־נפש בשעת הצהרים של “האוקטובר” הארצישראלי. פניו, צוארו ואפילו עיניו הכחולות חָורו מאד, רק שׂערו המגואָל בדם בּער. בינתים התאספו שאר הפועלים ולמראהו הביעו את השערתם, כי בודאי יד הערבים היתה בו, אבל הוא אסף עוד שארית כוחו ואמר:

– לא ערבים כי אם משלנו, יהודים… לאומיים הכּוּני, פּצעוני. – הוא עצם את עיניו: – מים! מים!

כשהתיזו עליו מים פקח את עיניו. גמע מעט מים, נשם נשימה עמוקה, ואודם לחייו שב אליו.

חיים רחץ את הפצע ואת השׂערות. אביגדור השיג יוֹד ומשח בו את הפצע.

– עתה רווח לי. עיפתי מאד, לכו לכם. אם יבואו חברי וישאלו עלי, שלחו אותם אלי, לכאן.

הוא נרדם מיד. הפועלים שבו לעבודתם. חיים ראה עגלה עוברת על הדרך ורץ אליה. לאחר רגע שב והביא אתו חדשות וגם כרוזים של הקומוניסטים. כולם קראו אותם והתמרמרו. קצתם קיללו קללה נמרצת בהביטם לצד אדמוני וקצתם פניהם רעמו, אחזו באֵתים הכבדים והמשיכו בעבודה. שעות רבות עבדו מחרישים בעקשנות. רק לעתים רחוקות נזרקו מלים מאיש לרעהו. כאשר פנה היום לערוב נשמעו קולות מתווכחים: חיים, השקט תמיד, התנגח עם אדמוני. קולו של אדמוני כבר ניסר כמו תמיד:

– אין אנחנו נגד היהודים, חמוֹרים! אנחנו רוצים שהארץ תעבור לידי העמלים. כלום זקוק אתה לרכוּשני עם סרט ציוני?

חיים לא הגביה את קולו אבל רעד מתוך התרגשות:

– ולמה אתה קורא לערבים שישחטו את היהודים?

– את הציונים ולא את היהודים.

– את הציונים! באיזוֹ קבוצה באת הנה? בוֹגד, מלשין!

– חמור!

– בוגד! כמה אתה מקבל ממוסקבה?

– הוֹהוֹ! חיים התלקח! עוד מעט ויתחילו להתכתש!

כולם רצו שמה. והנה דרך השער נכנסה וניגשה בלאט בחורה, מטפחת לבנה בראשה ולבושה שמלת־כפלים קצרה. מיד נלוָה אל קולות הגברים המתווכחים קולה הדק של הבחורה. מכל דיבור שיצא מפיה התלבּו הקולות כאבק־שריפה בהריחו אש. אצל תמר היו כבר מוכנות מלים שנונות על אודות “אַקטוֹביר”, מלים שהרתיחו גם את המתונים ביותר ואפילו את אביגדור. בן־כוכב מצא תחבולה להשקיט את הריב.

– האם כל היום תתקוטטי, אדמונית! – שאַג בקול.

– אין אני אדמונית!

– כולכם אדמונים!

אדמוני הצטחק. בן־כוכב תפס בתמר והחריש אזני הכל בקולו:

– אני – צוחק! ואני – צוחק!

כנהר עולה בגאוּתו התפשטה העיר החלוצה הצעירה צפונה וליכדה בביטון את גבעות־החול, אשר שם עתה לב־תל־אביב, ואחר־כך פרצה ימינה ושמאלה ועמדה, כאילו שקעה בהרהורים. עתה התחילו למלא את המגרשים הפנויים, אשר בפנים העיר ומתוך כך ירד מחיר הקרקעות אשר על גבולותיה. והנה ממש בימים האלה אנוס היה שמעון גן למכור את מחצית חלקתו. שמעון התלבט בשארית כוחותיו, בהתאמצו להשתחרר מהחובות הישנים והחדשים, אבל צרה על צרה באו על הקבוצה: גנבו את הסוס הזקן ואחר־כך מתה פרה הולנדית טובה. חוסר־העבודה במשך ימים רבים דלדל את הקבוצה בימי המשבר הגדול. בינתים נצטברו חובות־מסים רבים, שלא סולקו לעיריה בעד החלקה מספר 48. כל אלה העיקו על הקבוצה, כלומר – על שמעון, כי בינתים נתמעטה הקבוצה עד כדי מחציתה. הצרה האחרונה שהכריחה את גן למכור מחצית המגרש היא – מחלת אשתו שגברה מיום נסיעתה של רוזה. כמעט לא עבר עליה יום אחד בלי התקפה חזקה. והרופאים האיצו בו להוליך אותה לוינה לניתוח. כל המצוקה הזאת חלה על המגרש מספר 48 וביום בהיר אחד חָצו אותו במחיצה של נסרים. מעבר מזה עמדו הצריף והאוהל העזוב והשומם, ומעבר מזה עמד העץ העתיק והוא רועש כזועם ושולח את ענפיו מעל למחיצה. שמעון גן השתדל שלא להביט שמה. על מחצית המגרש הנשארה סידר כל מה שהיה קודם אבל בצורה אחרת: את הלוּל העמיד ליד הצריף ובשביל הרפת צריך היה לפנוֹת את האוהל. הוא האוהל שבו היתה תחילת יצירתם של חיי הקבוצה. אבל לא כדאי היה הדבר, כי מי יטפל בפרה היחידה העלובה, כאשר שמעון גן יסע מפה?

לפני מכירת מחצית המגרש כתב שמעון ביושר לבו לכל חברי הקבוצה הנעדרים וביקש מהם את רשותם לכך. הראשון ענה שמריה. הוא הצטער מאד שלא פרע עד עתה את חובו לקבוצה.

– אין לי זכות־בעלים על החלקה – כתב. – אני אחד הגורמים לכך שאתם מוכרחים למכור את מחציתה. – הוא היה חולה ומוטל בבית־החולים.

בּני כתב: – מכרוּ! מהרו למכור והוֹליכו את רבקה לוינה ואַל תהיו סנטימנטליים! מרכז הישוב יהיה לא אצלכם בתל־אביב, כי־אם בעמק.

לאייזיק לא כתבו כי לא ידעו את כתבתוֹ ולרוזה לא כתבו על כך כלל כדי שלא לצערה. זה כששה חדשים יושבת רוזה בקבוצה. מכתביה היו מלאים אהבה לאם, לאב, לבית, אבל האם הבחינה בין השורות, כי לילדתה הירקרקת יש עוד אהבה אחרת חדשה, חזקה. – את מי אוהבת היא כל־כך? – הרהרה רבקה תמיד, – האמנם את הקבוצה שלה או אולי… ולב האם רעד מחרדת שמחה.

– אני אוהבת אתכם כל־כך – כתבה רוזה פעמים רבות. – שאני תמיד, תמיד אתכם. במכתבים אחרים כתבה, כי לא נכונה השמועה, שאין להם לחם לאכול וכי כולם חולי־קדחת הם. רק שלושה חברים חלו במשך כל הזמן. כולם אוכלים לשובע והאוכל טוב, ובכלל מאושרת היא. – הה, אמא יקרה, אילו ראית בעיניך, איך אני עובדת!

רבקה שמרה את מכתבי רוזה בתיבה מיוחדת ובשעות ההתקפות החזקות החזיקה את התיבה אצלה במיטתה. וכעבור ההתקפה בשלום ורווח לה והיא נרגעה וכל העולם נראה לה כה טוב ויפה – חזרה וקראה את מכתבי בתה שהורחקה ממנה בידי איזו אהבה גדולה. בלילות היתה מקיצה פתאום מתוך מחשבה נוראה: – היכן בתי? – בדמדומי־שינה היתה רואה לפניה ביצה רחבה מכוסה קוצים ודרדרים… אוהל קר וטחוב, ילדה רעבה, דלה, אכולת־קדחת, התנפלות ערבים… אימה נפלה על רבקה, ושערותיה סמרו מפחד; היא קמה בחושך והתאפקה בכל כוחה מצעוק צעקה גדולה ומרה. מחר אסע אליה! לא אוכל נשוא עוד – היתה מחליטה בלבה.

ולמחרת בבוקר היתה רואה את אביגדור כשהוא ממהר לכרוך את לחמו ונחפז ללכת לעבודתו בהתבוננו אליה בחרדה. ושמעון אשר פניו דלו בימים האחרונים היה חוזר מהחצר ושואל אותה: – השלום לך, רבקה? פניך טובים היום יותר. שלא בפניה היה לוקח בחשאי אחד מספרי רוזה, פותח אותו, מעיין בו רגע וסוגר אותו.

קרבו ימי הפסח. הוחלט שיסעו לוינה מיד אחר הפסח. שמעון ורבקה חפצו שכל חברי הקבוצה הסורוקינאית יחוגו את החג אתם יחד. אבל שמריה לא יכול לבוא מפני מחלתו. רוזה הודיעה שהקבוצה שלה החליטה לבלות את הפסח הזה יחדיו: כדי להתרגל יותר.

הוי, זאת היתה החלטה נוראה!

אותו יום שנתקבל מכתבה של רוזה שב אביגדור מעבודתו בשעה מאוחרת. הוא ישב ליד אמו ולטף את ידה החיורת. שמעון טיפל בפרימוס בחדר השני, ומנשה בא זה עתה. שוטו בידו, ועומד בפתח, הוא שמע את תשובתה של רוזה והעיר: לא צריך לדרוש ממנה, שתבוא, רבקה! אחת מהשתים: או שלא תישמע לנו ולא תבוא, או שתבוא ותהיה עצובה. מוטב איפוא להניח לה עוד מעט.

הוא הפך את פניו לצאת החוצה להתיר את הפרדה ופתאום אמר בלחש: הם אינם יודעים להוקיר את ההורים.

הוא יצא. תמיד נמנע מדיבור על נושא זה והפעם נזרקו מפיו המלים בלי משׂים.

בימים הקשים האלה הופיע שוב שארפמן, זה ימים רבים לא היה פה. הוא נדד בסוריה, סייר במדבר, בתדמור העתיקה, ולחג־הפסח חזר לתל־אביב. כל אנשי הקבוצה שמחו לבואו. חסר היה לכולם. וכל אחד ביקש לדבר אתו ביחידות.

שלושה ימים לפני הפסח בא בני מעין־חרוד, והוא כחוש, מודאג וטרוד ומגוחך בחטמו הסולד והאדום. כשראה על המַדף את ספרו של קארל מארכס הסמיקו פניו משמחה והוא שאל בכוונה יתירה את אביגדור בהורותו על הספר:

– האתה קראת בו?

– אני.

– מובטחני, שקראל מארכס ניצח.

אביגדור הצטחק: – לא! לא ניצח.

בני הביט אליו בלתי־מרוצה: – כלום אפשר לא להסכים למארכס בשעה שכל אות מתורתו מתקיימת בחיים.

אביגדור הרהר מעט וענה: – גם נפש יש לו לאדם. לא הקיבה בלבד שולטת בו.

– אָח, כולם עונים כך. – הניע בני בידו תנועה דוחה. הוא סגר את הספר והניחו על מקומו.

– עוד נשוב ונשוחח על כך, אביגדור.

– טוב, נשוחח.

והם שוחחו ביניהם בלילה ההוא עד עלות השחר. מתּחילה ישבו ליד האוהל שמתוכו נשמעה נחרתו של דגלן. לפני שכבם לישון לחש עוד בּני: – כלום לא ברור הדבר בעיניך, שהמצב הזה לא יוכל להימשך. כשם שבאה השעה ועמה ההכרח (הוא הדגיש את המלה “ההכרח”) לבטל את ממשלת האדונים בעבדים והיא נתבטלה: העבדים שוחררו והעולם לא חזר לתוהו־ובוהו כי־אם להיפך, – כך גם עכשיו אחרי המלחמה בלי מטרה ובלי טעם, כי אם לתועלת הרכושנים שואפי־הבצע, בא משבר ושיטת הרכושנות תחלוף מהעולם ומתוך כך ישגשגו ויפרחו חיים חדשים. – ראה תראה, אביגדור.

בּני התרגש, הוא חי עתה ברעיון הזה. עיניו הבריקו באפלה.

– והיהודים, בּני?

– מה, היהודים? – שאל בּני בלגלוג – האמנם אין אתה מסוגל להבין דבר פשוט כזה? שאלת היהודים כולה פרי השיטה הרכושנית. תיבטל השיטה הזאת – ושאלת העמים הנענים והנדכאים תיפתר מאליה.

אביגדור קם: – הנה בזה חולק אני עליך, בני. מסכים אני שהסוציאליזם הוא האידיאה הנעלה ביותר של האדם, אמנם אם רצונך בכך, הרי כל ה“קפּיטאל” של מארכס שלך נמצא בתורתנו הישנה. אל תניע ראשך. ברור לי שרק יהודי יכול להיות מארכס. אבל מצב היהודים, אפילו בחברה הסוציאליסטית, יהיה תמיד ברע אם…

בּני רטן דבר־מה. אביגדור המשיך: – אם ליהודים לא תהיה ארץ משלהם!

– מצוין! – קפץ ואמר בּני. – כלום אנחנו מתנגדים לכך?

– ארץ־ישראל! – אמר אביגדור – ארץ־אבות, זכרונות קדומים. אין זה צחוק או דבר של מה בכך, לא הקיבה בלבד מנהיגה את העולם.

– נפלא! הבה נבנה את ארץ־ישראל, ארץ העמלים.

– ארץ־ישראל – חזר ואמר אביגדור – היא ארצו של עם ישראל. ובנה יבנה אותה וגם עכשיו בונה – כל העם כולו.

כבר נשמעו קשקוש המצילות של האורחות ההולכות ליפו אל השוק.

דגלן התחיל רוטן: רב לכם להתווכח, שדים! לכו לישון.

הם נכנסו אל האוהל והתחילו להתפשט. בּני לחש לאביגדור:

– כן, ראיתי את רוזה, בהיותי בדרך סרתי אליהם. בפני אמא לא רציתי לספּר. אמנם רוזה עדיין מחזיקה מעמד, אבל שאר החברים חולים תמיד. הם גם רעבים יותר מאשר אצלנו בעין־חרוד. והעיקר הוּא שהמקום רע, אוכל את יושביו. לא מצאו מקום טוב יותר לצעירים היקרים האלה! יש להוציא את רוזה משם.

שניהם התנו ביניהם כי לפי שעה לא יספרו זאת לאיש. אבל לשארפמן נודע הדבר. הוא ראה שהצריף והאוהל שוב מתמלאים אנשים אבל בלי רוזה הטובה לא תהיה השמחה שלמה. ובערב פסח נסע שארפמן אל רוזה.

פרק ז'    🔗

שארפמן בא אל הקבוצה בערב פסח עם חשכה. רוזה וזמירה שמחו מאד לקראתו. לא הרפּו ממנו זמן רב. רוזה רזתה עוד יותר, אבל עיניה הזהירו מתוך התעוררות. איזה שינוי חל בפניה, ומתוך כך נעשתה עוד יותר דומה לאחיה. זמירה אף היא רזתה מעט, וזה שיוה חן־משנה לפניה היפים. שני הצללים הקלים מתחת עיניה העמיקו והדגישו את קסמן. השובבות הילדותית כמעט חלפה מעל פניה ותחתיה הוטל בהם צל של צער, אבל גם אומץ־רוח ועוז־נפש של נעורים. פניה הפליאו הפעם את שארפמן. הוא לא נזכר איפה ראה פנים כאלה, על בד של אמן קדום או אולי בחלום נעוריו שחלפו? אבל סוף־סוף הרי חלומו של אמן גדול – חלום אנושי־כללי הוא. כך הרהר שארפמן ולבסוף נעוֹר ותפס את עצמו שהוא מאריך יותר מדי להסתכל בפני זמירה. והיא – עיניה נוצצו, עפעפיה ריטטו ושפותיה נתכווצו בהרגשת־נצחון. ורוזה הסבה את פניה לצדדין, נמנעה מלהתקל במבטו של שארפמן ונדמה היה לו, כי מרגע זה חדלה להביט ישר וגלויות בעיניו כבתחילה.

לאחר שעה קלה התחיל הצריף מתמלא אורחים שבאו מהקבוצות הסמוכות. התכוננו לסעודת־הערב. רוזה היתה טרודה בעריכת השולחן, אבל מדי עברה בריצה בחדר הציצה בשמחה על שארפמן. זמירה עמדה בפינה עם בחור גבוה אשר הניח את ידה³ על כתפה. פתאום שאל אותה הבחור: מי הוא הזקן הזה?

– זה? אינו זקן. הלא זה שארפמן! – ענתה בלחש הנשמע למרחוק – הוא אדם נפלא!

– אַת אוהבת את הזקן הזה?

– מאד, מאד!

– ואותי?

– אותך? אף לא במקצת.

– יצחק צפוני ישב ליד שארפמן, אבל לא השיב כהלכה על שאלותיו של הלז. עיניו הגדולות בערו מקנאה והוא לא גרע אותן אף רגע מהבחור הגבוה. שארפמן ניסה לדבּר עם צילה. היא מדדה אותו במבט קריר בלי להניד אף שריר אחד בפניה, ואת תשובותיה על שאלותיו היתה מסננת דרך שיניה המהודקות. הוא נכנס בשיחה עם יעקב. זה סיפר לשארפמן בשקט ובנימוס, כאשר ידבר אדם אל זקן ממנו, כי הקבוצה שרויה עתה בגרעון גדול. יש חולים אחדים. העבודה מועטת, משום שהאכּרים מוסרים כמעט את כל העבודה לערבים.

– מפני מה? – שאל שארפמן. יעקב ענה בדאגה:

– אין אנו יכולים בשום אופן לעשות ביום אחד שלוש מאות וחמישים עוּגיוֹת מסביב לעצים.

– והערבים יכולים?

– לא כולם, אבל רבים מהם יכולים.

יעקב השתמש, כפי שנדמה לשארפמן, באמתלה פעוטה, קם ממקומו והלך לו. אז קם שארפמן והלך לבקר בחדרים אחרים. בחדר אחד שכבה יונה רבּין על מיטתה כשפניה למטה והביטה על רצפת המלט. לייטמן השובב עבר על ידה, טפח לה על כתפה, קרץ בעיניו לשארפמן ואמר בלחש: – היא מתגעגעת הביתה!

שארפמן יצא בלאט מהחדר הזה. בחדר הגדול התחילו לרקוד הוֹרה לפני הסעודה. שרו, רקדו אבל רק הרגלים רקדו והפנים לא השתתפו בריקוד. גם השירה, גם הריקוד, כנראה, נעשו שכיחים, חולין, ושוב לא הביאו לידי התעוררות. רק אחרי הסעודה, בהשפעת כוס היין וביקור האורחים מהקבוצה הותיקה הקרובה, התלקחה “הורה” אמיתית והמפגרים והעגומים יצאו מכל המחבואים. הפעם משכה ה“הוֹרה” את כולם למעגלה וגם שארפמן נצמד לעיגול כשהוא מחייך ועיניו לחות. אבל מיד הרגיש, כי שכנתו מימינו קפצה מתוך המעגל וכרגע נזדמנה ליד הבחור הגבוה, שחזר קודם אחרי זמירה. אז פנה שארפמן שמאלה וראה, כי רוזה החליפה את שכנו משמאל.

והפעם השלישית בערב הזה לחש שארפמן לעצמו: “זקן!” ולבו חרד קצת.

באחת הפינות היתה תלויה מראָה. מתוכה נשקף חלוץ בחולצה לבנה וצוארון פתוח. עינים פקחות ועמוקות וגם פנים מעניינים נשקפו משם אל שארפמן. על המצח ומסביב לעינים נמתחו קמטים זעירים המצויים גם אצל חלוצים צעירים כשהשמש שוֹזפת היטב את פניהם. – זקן! זקן! – הרהר שארפמן. עד הערב הזה לא הרגיש כך מעולם שהזיקנה קופצת עליו.

ומעגל הנוער השר והשוטף רתח ופלט מתוכו כל זר וכל נגוע בשׂיבה ובקמטים. שארפמן עמד מחוץ למעגל ושאל את עצמו בצער: מדוע פתאום? ופתאום נצנצה לפניו זמירה, כולה – אודם, אש, יופי, ריקוד. עיניה הבריקו. חייכה לעומתו וטסה הלאה.

– רוזה, באתי לקחת אותך. כולנו נאספנו ובאנו אבל שרויים אנו בעצבוּת באין אַת עמנו. ניסע נא, רוזה יקרה! המכונית מחכה. בעוד שעתיים נהיה בבית.

רוזה נבוכה מפני פתאומיות זו: – כולנו החלטנו להשאר פה לחג־הפסח. הלא תבין, שארפמן; אילו נסעתי מפה וגם זמירה ויונה היו נוסעות – היתה מתפרדת כל הקבוצה ואסור לנו לעשות זאת. לא כן?

שארפמן שתק והיא חיכתה בחרדה לתשובתו.

– אבל אמא, שארפמן! מה שלום אמא?

– אמא? מחלתה תוקפת אותה כפעם בפעם. ובאמת מחוֹבתך להיות עם אמא ימים אחדים. הלא גם אֶת החיילים משחררים לזמן־מה במקרים כאלה. לדעתי צריכה אַת לנסוע אתי תיכף ומיד.

– וזמירה?

– זמירה? כן, גם היא יכולה לנסוע אתנו… אבל תעשה כרצונה. לאמתו של דבר באתי הנה רק לקחת אותך.

– איני יודעת מה לעשות… אצלנו נתקבלה החלטה גמורה לבל נזוז מפה בפסח הראשון. אני הראשונה שהצעתי זאת. אבל, אמא שלי! שארפמן יקירי אל נא תכחד ממני, היא חולה מאד?

ורוזה הציצה לתוך עיניו בחרדה בהניחה את ידה על כתפו. הוא החליט לספר לה בזהירות את כל האמת.

– עתה אין מחלתה אנוּשה. רוזה, הלא תביני. אבל תארי לעצמך את הצריף שלכם ברגע זה. בּני בא, גם אני באתי, שם אביגדור, מנשה, דגלן… המנורה הכחולה דולקת על השולחן, נרות דולקים לכבוד החג – ורוזה איננה! אמא אינה רואה את רוזה לפניה. ובעוד ימים אחדים תסע אמא לוינה, אולי – לימים רבים. מה דעתך? ורוזה כה קרובה, דרך של שתים־שלוש שעות. התביני, רוזה?

רוזה הסבּה את פניה, נאנחה ואמרה: – אֶסע אתך, שארפמן.

שארפמן שמע שהעיגול נשתתק, ה“הוֹרה” הופסקה. רוזה אמרה משהו לחברים. צילה קראה בקול: – ידעתי זאת מראש!

אחר יצאה רוזה כפופת־קומה ומזוודתה הקטנה בידה, אחדים יצאו אחריה.

– וזמירה? – שאל שארפמן.

– זמירה לא תסע.

יותר מכולם שהתה יונה רבּין ליד המכונית. היא עקבה דומם אחרי חברתה, ראתה כיצד היא מתישבת, אחר הקיפה את המכונית, סקרה את הגלגלים, וכשזזה המכונית קראה לרוזה: – ראי, אל תשכחי לסור אל הורי!

בהיותם בדרך החליטו שניהם שיש להכין מעט־מעט את רבקה לפגישתה עם בתה לבל תתרגש האם ביותר, בראותה אותה לפתע־פתאום. כשהגיעה המכונית אל כביש־הביטון ממול הצריף לא יכלה רוזה להתאפק, קמה ממושבה והתחילה מתבוננת על סביבותיה. שארפמן קפץ מתוך המכונית והלך אל הצריף. קריאות־שמחה קידמוהו. בצריף היו עוד מסובים ליד השולחן, הנרות כבר דעכו ושמעון גן גמר את קריאת ההגדה לאור המנורה הכחולה ושר את “חד גדיא”.

כל המסובים שרו בחדוה עם שמעון, אולי היתה זאת חדוה מעוּשה כדי לבדח את רבקה החיורת היושבת ליד בעלה.

מהחוץ נשמעה אִוושת העץ העתיק – בפסח זה היה בשבי מעֵבר למחיצה.

– אַי־אַי־אַי, אֵחרת! – קיבל שמעון בתוכחה את פני שארפמן – מהר ושֵב אתנו!

רבקה אך הצטחקה והרימה אליו את עיניה השחורות והיפות. הוא ישב לידה. אביגדור הביט אל שארפמן בעינים שואלות וזה הצטחק והתחיל מספר מעשיה ארוכה על פגישתו עם תייר מכּרו שנסע לעמק.

– הראית את רוזה?

– כן, ראיתי אותה. היא עמדה לנסוע במכונית השניה. מובטחני שתבוא תיכף.

אביגדור החליף מבטים עם בּני, הצטחק ושיקע את עיניו ב“הגדה”. שמעון שאל:

– אין אני מבין זאת היטב. ובכן, רוזה עומדת לבוא הנה?

– כן, מיד. – ענתה רבקה וקמה ממקומה. שמעון אחז במרפקה. – לאן, רבקה?

– לקראת בתי. הרי היא פה מאחורי הדלת. הן מר שארפמן נסע בכוונה להביאה אלינו!

בו ברגע נכנסה רוזה ונפלה על צוארי האב ואחר – אל האם. שתיהן צנחו חבוקות על הכסא ובכו חרש. שתק הצריף, שתקו האנשים, רק העץ העתיק כאילו התאמץ לפרוץ מכלאו. מי יודע מי הוליך את הקול למשה טבצ’ניק אשר פסע פסיעות גסות על פני הכביש ופניו אל הצריף.

כל היום השני לא זזה רוזה מאמה. רק בבוקר רצה אל הורי יונה רבּין למסור להם דרישת־שלום מבתם. בּני ליוה אותה: הוא הלך אתה בכוונה לגמור את השיחה שהתחיל בה לפני יומיים בקבוצה. הוא הוכיח לה שאסור לה לקבוצה להשתקע במקום־סכנה זה ועליה לעבור למקום אחר קרוב יותר לתל־אביב.

– אבל – ענתה רוזה – הגידה נא לי, מי איפוא יבוא במקומנו. הלא מישהו צריך ליישב אותו?

– מי? יבואו במקומכם אחרים, לא צעירים מחוסרי־נסיון כמוכם.

– הוֹ־הוֹ! – הצטחקה רוזה – אל נא תדאג, בעוד שנה לא נהיה נופלים מכם!

– אבל, רוזה, אמא…

שניהם הלכו דומם בחפזון.

– נחדל מזה – אמרה רוזה – ומה שלום שמריה?

בשובה ליווּ אותה תמר ואדמוני. תמר ראתה אותה לבושה בגדי חלוצה ושמחה עליה, הציגה אותה לפני אדמוני והם הלכו אתה יחד, שאלו אותה על הקבוצה ושוחחו אתה בלי לגלוג ועקיצות.

לרוזה נעמה מאד תשומת־לבם של שני הקומוניסטים הידועים. כשנפרדו ליד הצריף אמר לה אדמוני בהחזיקו בידה: – גם אחיך בחור טוב הוא, אלא שהוא שוכן בעננים ולא על הארץ הרעה והנשחתה.

הנערה הזאת מוצאת חן בעיני – אמר אחר־כך לתמר. – בפניה יש דבר־מה מעניין. תמר החרישה.

ורבקה חיכתה לבתה ברטט של אושר. עתה היתה כאילו בריאה לגמרי. היא התהלכה אנה ואנה בצריף, הכינה לבתה את התופינים החביבים עליה ועל שאלתו של שמעון ענתה: נדמה לי שאין אני צריכה לוינה.

הוא הראה לה פנים שוחקים ובו ברגע נאנח בחשאי. לקח את הטלית והלך לבית־הכנסת.

שלושה ימים שהתה רוזה בצריף וכל הזמן הזה לא זזה מאמה. בנות שלא טעמו טעם נשיקת גבר אינן מואסות בלטיפות האם. רבקה רחצה את ראשה של רוזה כמו בהיותה ילדה קטנה. האם עמדה על בהונות רגליה ליד בתה הגבוהה וסיבנה את ראשה. שתיהן צחקו.

– אמא, הסבון נכנס בעינים – צווחה רוזה כמו לפני עשר שנים, צחקה בקול ומיד נצמדו שפתיה לידה של אמה: – הוי, אמא יקרה שלי!

שלושת הימים מיהרו לחלוף, כאילו נשרפו. רבקה לא עצרה את בתה. עתה הכל ידוע לה: רוזה צריכה לשוב מהר אל הקבוצה הצעירה, הבודדה והרעבה. הפרידה היתה קשה מאד. הפעם בכתה רוזה, אבל רבקה התאפקה.

אחרי נסיעתם של שמעון ורבקה לוינה היו הבחורים סוגרים את הצריף לכל היום והולכים לעבודתם והיו חוזרים רק בערב. על מחצית החלקה מספר 48 שמכר שמעון גן התחילו מביאים חמרי־בנין.

האיש שקנה את החלקה הזאת עם העץ העתיק היה יהודי כרסתן שבא מאנגליה. בשעת הקניה הבטיח לשמעון שלא יגע בעץ, ואולם עוד באותו יום שנסע שמעון אמר היהודי האנגלי בצחוק:

– שוטה רוסי! אמנם הבטחתי לו, כשם שמבטיחים לילד להוריד לו את הלבנה מהשמים. ומה יכולתי לעשות כשהוא נטפל אלי בשטויות כאלה והפציר בי מאד, הראיתם דבר כזה? העץ יקר לו! עץ שאם יחטבוהו להסקה אינו שווה יותר מ“סיקס פּן”.

בערב, כששבו אביגדור, דגלן ומנשה, מעבודתם ראו מרחוק שהעץ איננו. הוא היה מוטל על הארץ מת וראשו כלפי הצריף.

הבחורים נדהמו למראה. היה זה מקרה־המות הראשון של החלקה מספר 48.

באותם הימים התחילה הפרשה העגומה של הכותל המערבי.

בכל פינות הארץ תססה בישובים הערביים הסתה פרועה ביהודים בסיסמה לשחרר את הכותל המערבי מידי היהודים. אביגדור גן היה טרוד בפרדסו. ההתנקשות הזאת במקום הקדוש ליהודים זעזעה אותו מאד. לו היה יחס מיוחד אל הכותל. הוא עבד את עבודתו והרהר בלבו על ההתנפלות האחרונה של השוטרים האנגלים על המתפללים ליד הכותל. מה דעתו של אבא על המאורע הזה? – הרהר אביגדור.

אביו ואמו היו עוד בוינה. מכתביהם החרידו את לבו. הוא לא הבין, מפני מה אין הרופאים רוצים לעשות ניתוח לאמו.

אביגדור הרהר בכל אלה בעדרו בזריזות במעדר את האדמה. שמש לוהטת עמדה בחצי השמים מעל לראשו. פתאום חרק השער, נכנס אדמוני ואתו בחור אחד.

– שלום, אביגדור!

אדמוני וחברו גמעו מים מפי הברז. הגיעה שעת הצהרים. כל הפועלים ישב בעיגול, אכלו ושוחחו על הכותל.

אדמוני התערב בשיחה:

– מה יתן לכם ומה יוסיף לכם הכותל הזה? יקחוהו להם הערבים. מנַין יודעים אתם, שהכותל הזה הוא הוא הכותל המערבי? ואפילו אם זהו אותו הכותל – מה לכם ולו? – והוא הוסיף בסגנון שלו:

– הסירו, הסירו מכם את כל הכתלים הנושנים, את כל החרבות, את כל רקבון הדורות שעברו, הבה נבנה עולם חדש…

בן־כוכב הניע בידוֹ. חיים קפץ ועמד על רגליו.

– כבר היה לי לזרא! – אמר אביגדור. – הלא תבוש, אדמוני! הן כל זה שקר, התכחשות! הלא גם לך יקר הכותל הזה!

– שקר הדבר! – קפץ גם אדמוני ממושבו. – אני יורק עליו! אני יורק על כל החרבות האלה, שהבורגנים שלנו נאנחים ובוכים עליהן.

– שקר! – ענה אביגדור – עם הבז לעברו אין לו גם עתיד.

השיחה נגמרה בקטטה. לסוף נפרדו בכעס. אביגדור לן בלילה ההוא בפרדס. עצב רב ירד עליו. והוא השתוקק לשמוע קול אדם. הוא קרב אל הפרדס הערבי. אבל סעיד לא נראה שם. אביגדור שרק לו ואין קול ואין עונה. היכן הוא – תמה, והלך לשוטט בפרדס הערבי, כבלהה לבנה בין העצים השחורים.

בשעה מאוחרת אחרי חצות נשמע קול צעדים ושריקתו של סעיד.

– היכן היית, סעיד?

– היכן? לא הלכתי לשום מקום. מניין לך שלא הייתי בפרדס?

– לא, בפרדס לא היית: אני קראתי לך.

הערבי שתק רגע, התחיל מעשן, רקק ואמר: – טוב, לא הייתי פה. מה איכפת למישהו? שם נעשים אצלנו מעשים ואני אשב פה לבדי?

– אני שמרתי פה תחתיך.

– שמרת?

– כן.

– אָ־אָה, – הוא שתק רגע ואחר אמר: אתה אדם הגון. אבל היהודים ההם, החדשים – שחוט נשחט אותם! נודיעם את ידנו!

– על מה?

– על מה? על הכותל.

– וכי מה יעשו לכותל הזה? – שאל אביגדור בקרירות.

– דבר ידוע הוא. הם רוצים לכבוש אותו.

– ולמה להם, ליהודים, כותל זה, סעיד?

– מה השאלה! דבר ידוע הוא: הם רוצים להתפלל שם. והכותל שלנו הוא: ליד הכותל הזה עמד סוסו הקדוש של הנביא.

– כלום אסור להתפלל שם מפני שהסוס עמד שם?

הערבי התמרמר:

– שתוק, יהודי!

אביגדור הקריב את פניו אל פני הערבי: – אין אני ירא מפניך, סעיד.

אחר הפך את פניו והלך לו לאט־לאט. גם הערבי הלך לו. נדמה לו לאביגדור שסעיד עוקב אחריו מבין משוכת־הצבר.

פרק ח'    🔗

שמעון ורבקה שבו בלי להודיע על כך מראש. הם טלגרפו רק יום אחד לפני בוא הספינה ליפו. רבקה רזתה יותר ופניה חָורו יותר מאשר לפני נסיעתה לוינה, ורפיונה ניכר מיד. שמעון כאילו השחיר, אבל התאמץ להראות פנים שוחקים. ומה מדכאים היו חיוכו המעוּשה וקולו העמום באמרו: – אין דבר! יהיה טוב!

רגלי אביגדור כשלו תחתיו. הוא סר לרגע הצדה להבליג על כאבו והנה רוזה נגשה אליו בריצה ולחשה לו: – ביגדורי, אמא נוטה למות!

– מה? אני הולך! – ענה אביגדור ומיהר אל אמו. האֵם ישבה בעגלה בין רוזה ובין אביגדור. היא שאלה אותם שאלות שונות והתבוננה בפני ילדיה אהוביה, עיניה הפיקו צער ואהבה, אבל פניה היו קפואים. לא חפצו לעשות לי ניתוח – אמרה – הפרופיסור אמר, שמחלתי תעבור מאליה.

– בודאי, בודאי! – חייך שמעון. – רק תחבושת⁴ חמות וטיפות! – ופתאום גזה בת־הצחוק מעל פניו: הוא ראה מרחוק, כי העץ העתיק נעלם מעל החלקה. – כרתו את העץ! – נאנח מתוך תדהמה. אבל מיד התאפק, הביט אל אשתו והצטחק: – הוי, זקן אשמאי! סוף סוף כרת את העץ; כמובן, העץ הפריע אותו מלבנות את בנינו הגדול! ראי, רבקה, השודד הזה בונה לו בית של שלוש קומות!

פני רבקה הביעו התעוררות משונה: – איפה? איה העץ שלנו? הוי, כרתו אותו, כרתו! – והיא הורידה ראשה.

הכל החרישו.

ליל תשעה באב. דומה, עננים כבדים רובצים על מרומי ירושלים. כך בודאי היה לפני אלפּים שנה באותו לילה שבו נהרסו מבצרי ירושלים האחרונים. המקדש בער באש וארץ־ישראל היתה למרמס, וגוף האומה נגזר לגזרים שטולטלו לכל רוחות העולם. וכן היה גם בלילה זה של שנה זו, אשר בו שמע הכותל הישן החדש, אחרי דורות רבים, את פעימת לב העם החי.

ברחובותיה של ירושלים המוארים באור הירח צעדו אלפי חלוצים צעירים בשירה אל כותל־הבכא. הם נכנסו אל הסמטאות המסוכנות של העיר העתיקה, אך לא נבהלו מפני חומות־האבן המעורבבות המקיפות אותם. הם הלכו ושרו על התקוה הרעננה ועל האהבה הצעירה של העם. התהלוכה הותרה מטעם השלטונות והחלוצים הלכו באין מפריע עד הגיעם אל הכותל. כאן פתאום נדמה השירה שנחנקה מפני כובד הצל האיתן. אור־הפנסים הצהוב האיר רק את הנדבכים התחתונים של הכותל, ולמעלה מהפנסים, מעל לראשי הנאספים, עצם את עיני־האבן שלו.

דומית־מות השתלטה מסביב. פתאום ננעצה בתוך הדממה קריאתה של נערה אחת: – הכותל – כתלנו!

היא פרשׂה את ידיה לרווחה כאומרת לחבק את הכותל הישן כולו, נשקה אותו ונלחצה אליו כאל חיק אֵם.

כאן עמדה גם הקבוצה הסורוקינאית. שמריה רעד מהתרגשות. עתה הבין את גודל ערכו של הכותל. עתה דמותו חדרה לתוך נפשו יחד עם הנערה הזאת אשר נצמדה אל אבניו. הוא ראה את אביגדור העומד ליד נערה זו. היא כאילו חיכתה לו. דומה היה כאילו נועדו לראיון בלילה זה ובמקום זה. היא התעוררה, פקחה את עיניה ובלי תמיהה הפכה אליו את פניה.

– כן, כן – גם אביגדור. – עלץ לבו הכואב של שמריה: אביגדור בשורה אחת אִתה!

וביום השני בא אל הכותל קהל אחר – המון ערבים. גם תהלוכתם הותרה על־ידי השלטונות. אותה שעה מעטים היו היהודים ליד הכותל, רק אביונים אחדים, פושטי־יד. הערבים הכום באכזריות וגזלו מהם את פרוטותיהם המעטות. אחר־כך התנפלו על הכותל. הוא עמד אפור, כבד, שטוף־שמש. הוא כבר ראה המונים מתהוללים כאלה: לגיונות הרומאים בכלי־זין של נחושת, נושאי־הצלב בשריונות של ברזל, באדרות לבנות, במדים כחולים ואדומים… עצמותיהם של כל האנשים האיומים האלה כבר רקבו באדמה, את כלי־זינם כבר אכלה החלודה, זעמם וצווחותיהם המטורפות נבלעו בתהום הזמנים.

המתנפלים שרפו את הפתקאות שמילאו את סדקי הכותל, רמסו אותם ברגליהם נופפו בפגיונותיהם בקריאות מאיימות והלכו להם. בקצה העיר תקעו מתנפלים ערבים פגיון עקום בגבו של בחור יהודי צעיר, בעל עינים עליזות, משחק בכדור־רגל. פרחה הנשמה הצעירה, העינים העליזות נסגרו לנצח. כדור־רגל גדול נשאר מוטל על פני האדמה.

בשוב ההורים מוינה נסעה רוזה מהקבוצה ומהיום ההוא לא חזרה שמה, כי לא יכלה לעזוב את אמה החולה. בצריף כאילו התנהל הכל כמקדם, אבל הכל הרגישו באסון המתרגש עליהם. שמעון לא מש מהמקום. בידו נשאר עוד מעט כסף מדמי החלקה המכורה. הוא דיבר על הצורך לקנות פרה ולחדש את המשק. אבל פרה לא נקנתה עוד. יצא אל החצר לעדור את חלקת הגינה הקטנה שנשארה לו, עמד ליד הגדר והביט אל המקום אשר שם עמד קודם העץ העתיק, שלדו כרות־הענפים סולק הצדה ועל מקומו בנו כבר את הקומה השלישית של הבית החדש. שמעון עמד רגעים מספר, השליך את המעדר ונכנס אל הצריף לראות מה שלומה של רבקה.

כעין שמחה היתה שרויה על פני האם והבת.

– שמעון, רווח לי – הצטחקה רבקה. – הה, זה ימים רבים לא נראה שחוק על פניה! שמעון הסתכל ברוזה: אף היא הצטחקה בפקפוק וחיכתה לתשובת האב בשאלה ובתחנוני ילד. לבו של שמעון הזדעזע, אבל הוא הבליג על יגונו: מובן מאליו שהוא לא יכול לשכוח מה שאמר לו הפרופיסור בוינה. אבל כלום מן הנמנע הוא שיתרחש פלא?

– רבקה…

– שמעון, הוטב לי – הפסיקה אותו. – כמעט אין כאב ואין אני מרגישה כל לחץ פה.

– אין לחץ? אין כאב? אני אלך ואביא את הרופא – אמר שמעון בלב דופק. – הלא? אנא, אלהים עשׂה פלא!

היא הניחה את ידה הרזה על יד בעלה ואמרה: – תצא נא רוזה לטייל מעט. הבט עליה… ורוזה יצאה מהצריף ומיהרה ללכת על פני מרצפת־הביטון. עכשיו לא היתה זאת דרך חול פשוטה. משני עברי הרחוב עמדו בתים גדולים מוקפים גינות קטנות, נסעו מכוניות, על המדרכות התהלכו המונים – זה היה רחוב כאחד הרחובות בערים הגדולות. בני־האדם כבשו את החול המתפשט והשליט. אבל שם, הרחק, בקצה הרחוב עוד הבהיקו בשמש החולות כמחכים דומם בסבלנות ליום שבו ישובו ויכבשו את אשר גזלו מהם.

רוזה מהרה ללכת ובמוחה התרוצצו מחשבות שונות. היא הלכה לנוה־צדק אל הטבצ’ניקים לשפוך לפניהם את לבה וגם להיוודע אם קיבלו ידיעות מהקבוצה.

משה הזקן חזר על טענותיו שכבר השמיע לפניה פעמים רבות: אַת, אַת הרגת את אמך! וזו (כאן רמז בראשו כלפי אשתו הזקנה) כלום לא נתקצרו שנותיה בגלל זמירה שלה? אוי ואבוי!

זה זמן רב לא קיבלה רוזה מכתבים מהקבוצה. אולי אחזור שמה בקרוב, – הרהרה בצעדה ברחובות תל־אביב והפנתה את פניה אל הצריף. מרחוק נדמה לה קטן מאד בין הבתים הגדולים, כאילו לחצוהו ודיכאוהו עד עפר. עתה ראתה כי ההרדוף, שנטעו היא וזמירה ליד הפתח, גבה מאד ועלה למעלה מהגג.

הגיגית פקעה – הרהרה. – צריך לשתול אותו בקרקע. פתאום התעצבה. היא נזכרה בעץ העתיק, בסככה של המלט, בצפצופי החברים. כל אלה היו לא מכבר והיכן הם? היא נאנחה והלכה הלאה בזקפה את כתפיה כאביגדור אחיה.

וברחוב אלנבי ליד בית־המשפט התאסף קהל גדול. בבית־המשפט עמדו לדין קומוניסטים אחדים. ברחוב עמדה מכונית גדולה. אחד השוטרים אמר לה שלום: לפנים היה חלוץ ובא לארץ־ישראל עם משפחת גן.

– מי הם הקומוניסטים האלה? – הרהרה. – אולי אדמוני ותמר?

– התבינו? – דיבר השוטר הלז מתוך המכונית אל מכריו שניגשו אליו: – פרוקלמציות! פשוט מאד, הם קוראים לערבים שיהרגו את היהודים, את הציונים העושקים והמשעבדים!

הקהל הקשיב דומם לדבריו. השוטר רצה לחזק את הרושם, פניו היו כעוסים.

– השומעים אתם? למגר את שלטון הציונים! ומי כתב את הדברים האלה? נבלים! כלום לא באו הנה כחלוצים?

– הוא בא אתי יחד, בקבוצה אחת, – ענה אחד מהקהל.

– שלטון הציונים – קראה אשה אחת. – אוי ואבוי לשלטוננו כאן!

השוטר שמח לתגובתה: – שימו לב: את מי הם מסיתים ביהודים! רוצחים ופורעים.

– הוי, אֵלי! – קראה האשה – ואלה יהודים הם!

– הם מקבלים כסף ממוסקבה!

– יש לנהוג בהם – קרא אחד בקול צרוד – כשם שעושים במוסקבה שלהם: “אל הקיר”!

רוזה שמעה והרהרה. היא נזכרה בשיחתה הארוכה עם אדמוני לפני שלושה ימים. אז אמרה לו: אין אני מבינה אותך, אדמוני, האומנם אין עוד ביהדות אף דבר אחד יקר לך? ציון, הרצל, טרומפלדור, תקות העם… כל זה לא כלום?

– חדלי לך!

– לא, אדמוני, גלה לי את כל לבך: האומנם כל זה – אפס בעיניך? כל זה לא יקר לך? אתה מחקת הכל?

היא נזכרה שהוא כאילו שקט מזעפו, נכנע, כאילו נבהל. אחר הרים אגרוף וקרא בקול: יש למחוק הכל שלא ישאר זכר ממנו! זה פזמון מתוק המיישן את הפרולטריון העברי!

אז הרבתה לחשוב על דבריו. נעים היה לה, כי, כנראה, “לא הכל מחוּק” אצלו. אותו ערב הרגישה כי אביגדור אינו מרוצה בהיכּרות שלה עם אדמוני. נדמה לה, כי אביגדור מבקש לדבר אתה ביחידות ולא יכול מפני מפריעים שונים. עתה ליד בית־המשפט נזכרה בדברי אדמוני. הכרוז הזה המסית את הערבים, אשר בלאו־הכי נכונים הם בכל רגע להתנפל על היהודים, היה בעיניה כעוון פלילי, שאין לו כפרה. אבל הריהו אדם ישר, טוב־לב ואידיאלי – חשבה על אדמוני. – מה זאת איפוא? עם מי הצדק, עם אביגדור או עם אדמוני? מי יודע היכן האמת?

קמה תנועה בקהל. נשמעה הקשת רובים. השוטרים הוציאו את הנאשמים, ששה־שבעה אנשים, אדמוני גלוי ראש, הלך ראשונה. וגם תמר ביניהם. הם יצאו ועמדו. אדמוני התחיל מתבונן אל הקהל, ראה מכּרים. ראה ביניהם את רוזה ונענע לה בראשו האדום. השוטרים דחפו את הנדונים אל המכונית. אך התישבו במכונית התחילו שרים את האינטרנציונל. הם שרו בקול רם וביחוד תמר. השוטרים פקדו עליהם לשתוק אבל הם הוסיפו להרים קולם בכוח, השוטרים התחילו מכים אותם. רוזה ראתה שהשוטר מכּרה חבט על הראש האדום, אבל אדמוני זקף עוד יותר את ראשו ונדמה היה, כי הוא זורק בעליצות בשוטר את צלילי האינטרנציונל.

בו ביום בא שמעון גן אל המקום הדרוש והודיע שהוא יערב לאדמוני ולתמר.

– אתה, אתה ערב להם? – שאל הפקיד בכעס.

– כן, אני. יש לי צריף, קרקע, והנה כסף.

בלב שקט ובעינים בהירות יצא שמעון גן מתוך הכרה שהוא שחרר יהודים מבית־האסורים.

לפנות ערב שבו הבחורים מעבודתם. מנשה לא העז לנזוף בשמעון על מעשהו. אבל בראותו את פני אביגדור הזועפים אמר לו בלחש:

– אם כן, אולי יש לגמול טובה גם לאלה אשר שחטו חצי מיליון יהודים ברוסיה?

אביגדור הרהר: יש לדבר עם אבא וגם עם רוזה! לא טוב הדבר שאני דוחה זאת מיום ליום.

אבל גם הפעם לא עלה הדבר בידו: באותו ערב הוּרע פתאום לרבקה וביום המחרת כבר המו אוירונים מעל תל־אביב וכל התושבים היו אחוזי פחד, יאוש וזעם. בירושלים כבר “החל הנגף”.

ליד בית מערכת “הארץ” נקהל המון רב בציפיה לידיעות חדשות. מדי פעם בפעם הופיעו ההוצאות המיוחדות: – שנים־עשר יהודים הרוגים, ששה־עשר ערבים; עשרים וששה, שלושים ושמונה.

ואוירונים ריחפו בשמי תל־אביב מעל לבית־הכנסת הגדול, כאילו כאן דרושה עזרתם. משה טבצ’ניק הזקן לא יכול להתאפק והרים את מקלו כלפי אחד האוירונים:

– שאלו אותו למה הוא טס פה, למה יסתובב! שם טובחים יהודים וזה משתעשע כאן! הה, אל אלוהי ישראל!

בפרדס נודע רק לאחר שתי שעות, כי בירושלים החלו הפרעות. מיד התאספו כולם ונחפזו לתל־אביב. הם רצו בהמון. ליד תל־אביב קידמתם הבהלה: המונים, צווחות, מכוניות טסות מלאות אדם, ומעל כל אלה טסים שנים, שלושה, ארבעה אוירונים בהשפילם לטוס מעל גגות הבתים.

– אה, שלום! – הושיט בן־כוכב את ידו כלפי האוירון. – כנראה, מרובים אתם, אם על תל־אביב לבדה טסים ארבעה מכם.

ליד שער תל־אביב נתפזרו הבחורים בריצה כמטורפים. אביגדור רץ אף הוא ופניו אל הצריף. בראותו אותו מרחוק נזכר פתאום בהיסח הדעת ביום הגיעו לראשונה אל העץ העתיק, אשר מסביביו היתה עוד שממה. הוא נזכר גם בכלב המצורע שתום העין – הכל נחשף בזכרונו בבהירות כאילו ניצב לעיניו. לבו התכווץ ועצב חריף תקף אותו. הנה שם ליד הצריף מתעסקים אנשים, דגלן ואחרים. – הוי, אולי אמא שלי…

הוא הוסיף לרוץ בשארית כוחו. אכן, לרבקה היה רע מאד ביום הזה. שעות הרווחה חלפו. פניה קדרו וגם בצריף היה חושך. פני רוזה היו אדומים מדמעות. היא היתה יוצאת ונכנסת בלי לדעת לשם מה. הבחורים מילאו שקים ופחי חול – ובנו מתרס. דגלן היה המפקד. כובעו נשמט הצדה, שפמו מסולסל, לא ידוע מי הוליך את הקול ליצחק בּבּייב שבא פתאום. הרי זה כמה שנים לא היה פה, והנה שבה לתחיה גם אדרתו הצ’רקסית הקרועה אשר לבשה עתה כיוצא לקרב.

שמעון גן עבד יחד עם כל הבחורים ונשמע לפקודותיו של דגלן כחייל פשוט. ומדי פעם בפעם, בהשמע רעש האוירונים ההולכים וקרבים, היה מפסיק ונכנס אל חדר אשתו כמעט בפנים שקטים.

– מה לך, רבקה? כואב? אני אביא מיד מים חמים. ואנחנו מסדרים שם גינת־ירקות, הרעש? השדים האלה, האוירונים, עושים תמרונים. מוטב לך לישון מעט. אתן לך טיפות. – ואל הצריף נחפז “אוירון” אחר – ר' משה טבצ’ניק, שולי מעילו השחור התנפנפו ככנפים ברוח. הוא בא בריצה, בנשימה עצורה, ובידיו משום־מה שני מקלות. כנראה, אחד מהם לשם התגוננות. ועוד טרם שבה אליו רוחו הרים מקל אחד כלפי האוירון: – הוי, גם פה! ובירושלים! הוי, בירושלים!

ודמעות חינקו את גרונו של הזקן.

הוא הטה את שמעון הצדה ואחריהם נמשכו כולם. והוא לחש להם בהביטו בפחד למעלה: – הושיבו את רבקה בעגלה ובואו כולכם אלי לנוה־צדק.

שותקים הביטו זה אל זה. ומנשה אמר: כן, כן, אני ארתום את הפרדה.

– למה תהיה אשה חולה פה? סכנה! – אמר בּבּייב.

– אבא, הכנס נא – קראה רוזה. – לאמא רע מאד.

מיד השתדל שמעון להראות פנים שוחקים ונכנס. כאשר יצא אמר בהחלט: לא, ר' משה, אנחנו לא נזוז מפה.

פרק ט'    🔗

סימטה צרה בירושלים העתיקה. תחת הרגלים אבנים חלקות, דוקרות. משני העברים כתלים גבוהים בלי חלונות. בקיר פירצה לא גדולה ועל ידה בפנים מוטלת אבן גדולה, לסתום בה את הפרצה שבה נכנסים ויוצאים. שמה נוהרים חבושי תרבושים אדומים. מבריק ערבי בעיניו השחורות־כחולות ונדחק דרך הפירצה, מעל הגג השטוח היו רואים הכל.

למטה בבית הכל נדם. זקן יושב ליד ספר ישן וקורא בו בלחש ובעצב. בחצר אורזים עוד בחפזון מטלטלים שונים להובילם אתם אל העיר “החדשה”, אשר בה מרובים התושבים היהודים והמקום בטוח יותר. מלבד הזקן נמצאים בבית אֵם בוכיה ומטפחת בראשה, בן במעיל ארוך, בעל זקן קטן ושחור, ובת יפהפיה בעלת גבות־שחורות. הכל נרגשים, אבל איש מהם לא האמין כי באמת תהיינה פרעות. והנה נכנס בחור, כנראה אחד מ“האנשים ההם”, ואמר בלחש אבל בקול נמרץ:

– בביתכם תשב ה“הגנה”. דעו לכם, כי פה מקום־סכנה. – הוא זרק מבט ביפהפיה – הנה!

– אני לא ארשה זאת – ענה הזקן בפנים זועפים. – אנחנו יהודים, אלוהים יגן עלינו ולא אתם.

– אבא, – לחשה הנערה.

– זה ענין אחר – ענה הבחור בבת־צחוק. – ראו, אני הזהרתיכם, אין לי פנאי להתווכח. שלום!

התאספו בריצה השכנים. נועצו יחדיו. הצעירים לבשו עוז. גם הם התכוננו לעמוד בפני המתנפלים אף־על־פי שהיו לבושים מעילים ארוכים ופיאות ארוכות להם. הם פרקו מיטת־ברזל ישנה וחילקו ביניהם את הכרעיים ואת מוטות־הברזל. פתאום בא בריצה שכן־קצב ומתחת למעילו גרזן: – הערבים מתקהלים, למה תעמדו פה? עלינו להמלט אל העיר החדשה.

קמה בהלה. אימה אחזה את כולם, הם הבינו כי הפורענות התחילה. והנה שוב הופיעו שלושה בחורים. עתה ברור היה כי אלה מ“האנשים ההם”. ביניהם היה שמריה ואקדוח שחור בכיסו. קמה דממה. הם צעדו לאט־לאט בחצר הגדולה. מראיהם הפחיד: מכנסים קצרים, שרוולים מופשלים, ראשים מגוּלים.

– הו, גבורים! – לחש מישהו.

– איה איפוא “כלי זינם”?

השאלה נראתה מגוחכה בעיני שמריה. הוא הסתכל בחברו והצטחק. אבל הלז הביט נכחו בהתרכזות, בכווצו את גבות עיניו.

– שלום!

– שלום.

– מהיכן עולים אל הגג?

– הֵנה, הֵנה, בבקשה.

בנו של בעל־הבית רץ לפניהם.

והחצר נתרוקנה ברגע אחד. רק האֵם, הבת והבן, צררו עוד חפצים. האב הזקן שב אל מקומו ומיהר להתפלל בקול רם.

שמריה היה כמוקסם בהביטו מעל הגג למטה על הנערה הזאת.

– לעזאזל, איזו מלחמה כאן? האומנם “יתחיל הקרב”? – אלי, איזה יופי!

היא הרימה את גבותיה הסמיכות, השפתים, קלסתר הפנים המחוטבים הביע זעם קדמוני ותוגה גדולה.

– איך קרה הדבר שלא פגשתיה עד היום? – הרהר שמריה. הוא שוטט כמה פעמים בסימטאות העיר העתיקה! – דבורה, יהודית! הן היו כמוה!

חבריו של שמריה עקבו אחרי הנעשה בחצר הערבית, המלאה תרבושים אדומים. שמריה לא הכיר לפני כן איש מחבריו אלה. עין הצייר הבחינה מיד, שהאחד היה פועל, חלוץ. ניכר שהיה אדם לוחם. הרבה בטחון עצמי יש בתנועותיו המהירות, בגבתו הימנית הזקופה, בהעיפו עיניו בחבריו וביחוד בו, בשמריה. קראו לו מאיר. השני גם הוא היה לבוש כחלוץ, אבל ניכר היה שאינו צעיר ואינו פועל. אולי רופא הוא או עורך־דין או משחק על הבמה – הרהר שמריה. – ועתה עומד הוא על המשמר ואקדח בכיסו ומתאמץ להראות כחלוץ.

מאיר היה רציני וקר־רוח לא לפי גילו. שמריה ידע שיש אתו שני רמוני־יד. ובכל־זאת מגוחכים הם. – הרהר שמריה. – הנה, אילו היה כאן דגלן! ופתאום שקע בהרהורי דאגה לחלקה מס 48. למטה השלך הס. הוא השקיף שמה והנה אין הנערה, אין איש. גם קולו של הזקן שוב לא נשמע.

– הלכה לה! – התעצב שמריה. הוא שכב רגעים מספר בעינים עצומות. ראשו סחרחר. חרחור בחזהו. הוא כבר ידע, כי שוב נכונו לו מחלה, גניחת דם, רשרושי־לילה בבית־החולים. לעזאזל! לעת־עתה עדיין עומד הוא על רגליו! לעת־עתה בן־חיל הוא, בכיסו אקדוח. הוא התנער, פקח את עיניו ורטט אחזהו. שני חבריו השקיפו למטה בפחד. מאיר פקד: אחרי!

והנה הם אצים למטה במדרגות־האבן האפלות שאין להן סוף ושם במקום אלמוני בחצר צועק הזקן. על מצחו דם. – שם! שם! – צעק הזקן בהורותו ביד אל הרחוב. עיניו הלבינו ובידיו חיפש משען.

הם התפרצו אל הרחוב. דממת־מות מסביב. ננעלו הדלתות והתריסים של הבתים ושל החנויות הקטנות. מלמעלה, מאחורי פינת הרחוב נהר המון רב. מאות פיות פעורים, מאות ידים מחזיקות נשק, מתנפנפות עבּיות לבנות של בּדוים, נפנוף פגיונים עקומים. שלשתם נאלמו כאבן אשר הסתתרו מאחוריה. – רק שלושה היו – שלושה אקדוחים שחורים, שלושה לבבות הולמים וזועמים. מראה ההמון וצווחתו היו איומים עד כדי לרפות ידי הגבור שבגבורים. שמריה רעד בכל גופו. הוא לא האמין באקדוח השחור שהחזיק בידו הימנית.

הנערה אשר התחבאה באחת החצרות אף היא כנראה פקפקה בבטחת פינתה. היא עברה בריצה את הרחוב אל החצר אשר מעבר השני, אבל הפשפש היה נעול. היא דפקה בשתי ידיה, משכה בכוח את יד המנעול, ונפלה מיואשת על האבנים. אבל האבנים לא היו לה למחסה, הפשפש לא נפתח, הערבים תפסוה וסחבו אותה הצדה.

שמריה כאילו נהפך לאיש אחר, מיהר והוציא את האקדוח, הרים אותו, לחץ באצבעו, אבל מאומה לא יצא, כך נדמה לו. פתאום נשמע רעש שהחריש את האוזן הימנית והרעיד את היד. שמריה לא הבין מאין בא הרעש ופנה כה וכה. חבריו רצו אחריו ופניהם כפני מטורפים. הערבים השליכו את הנערה על האבנים וברחו. אז הבין שמריה וקפץ משמחה: – האח! – קרא בלחצו את האקדח אל לחיו.

עוד שתי יריות רעמו בבת־אחת, ההמון נחפז לסגת בבהלה. אבל ערבי גבוה בלבוש לבן ירה שלוש פעמים ביהודים וקרא בכוח: תלתי, תְּלַתִי, תּלתי – שלושה! רק שלושה!

ההמון פרץ בצווחת־יללה אוי־אוי־אוי כחיות טורפות. לקראתם יצא מאיר. פניו הלבינו מכותנתו הלבנה. הוא נופף בידו, קפץ, והזדקר נכחו. דבר־מה נצנץ באויר. אש. רעדה. צלצלו זכוכיות.

במנוסתם אספו הערבים את החללים. השלך הס. בעד החלונות נראו פנים חוורים כפני מתים. מאיר נדחק דרך פירצה בקיר. זחל ועבר מעל לגדרות, מעל הגגות, בלי הביט לאחור. ושם ראה שמריה מאחור בן־אדם אחד ומקל עבה בידו. זה היה יהודי מזרחי, תימני או פרסי, בעל אף של נשר וגבותיו מכווצות. הולך הלך יחף ובידו שוכה עבה. כנראה, עקר אותה עתה מעל אחד העצים לשם מלחמה לחיים או למות. ושמריה ראה בחזון: החומות נהרסו. הרומאים פרצו לתוך ירושלים. המקדש בוער באש. עמוד עשן שחור מתאבך ועולה השמימה. והיהודי הקדמון הזה מאס עתה בחייו והוא רץ ושוכה בידו אל הקרב האחרון.

ושמריה לא הרגיש, כי מרחוק רצים שוטרים אנגלים להקים את הסדר.

מאיר הפך את פניו: – מהר! קפוץ ועבור את הגדר! ושמריה לא יכול לגרוע את עיניו מהמחזה הקדמון.

… הרחק מהמקום ההוא עמדו סוף־סוף בצל אחת הגדרות. מאיר ראה כתמי־דם על כותנתו של שמריה.

– אתה פצוע?

– אָח! – נפלט מפי שמריה בתוגה.

בערב של אותו יום שכב שמריה בבית־החולים “הדסה” ליד החלון. קרח על הלב. השפתים יבשות. כולו טבל באור הלבנה. מאחרי החלונות התלחשו עלי אֵלה זקנה, זאת הפטפטנית הירושלמית הזקנה. נשמעו יריות מרחוק. במיטה הסמוכה שכב צעיר בעל תלתלים, פניו לבנים כשלג. הוא הפנה את ראשו אל שמריה ואחר קם, ישב למרגלותיו והתחיל לוחש, לוחש כאותה האֵלה אשר מאחורי החלון:

– יריות הן. אין דבר, אל תתרגש! כל צלילי העולם מהשעה הראשונה לבריאתו ועד עתה, כל המלים, כל הקולות וגם היריות האלה – כל אלה נשמרים, כל אלה קיימים לעד והם מרחפים בחלל העולם בין הכוכבים האלה. הוא הביט אל הלבנה, עיניו הזהירו: – התשמע, חבר? יבוא יום, ימתחוּ חוטים, יאחדוּ, ופתאום נשמע הכל! התבין? הכל, אולי – קול־אלוהים על הר סינַי! ואז יהיה הכל כה טוב, כה ברור!

עיניו נפקחו לרווחה ואור הירח השתקף בהן.

שמריה הניע שפתיו בקושי ושאל: אתה משחק על הבמה?

– אני שר. שרתי, אבל במהרה…

שמריה אף הוא הָזָה ולָחַש: – וגם הפרצוּפים. כל בני־האדם שכבר מתו, פרצופיהם נשארו, קיימים הם, מתגלגלים באחרים, מרחפים בעולם, הנה היום בעיר העתיקה… דבורה, יהודית – עתה הזדעזע: עלה בדעתו כי הנערה שהערבים תפסוה היתה היא – דבורה או יהודית.

פרק י'    🔗

בפרדס התחילו העצים מתים בגלל חוסר ההשקאה. האדמה נתנה לשרשים את כל ליחתה עד הטיפה האחרונה. השרשים שלחו את ליחתם האחרונה למעלה דרך הגזע אל הענפים ואל הצמרת הלוהטת. לבסוף אפס לשד העץ, לבו פג, העלים נתקפלו והצמרת נתדלדלה. הפרי הראשון, תפוחי־זהב ירוקים, קומטוּ מעט. רוח החמסין באה מעבר המדבר בימים הרעים האלה ותלהט את העצים באש הישימון. בסמוך היו הבריכות מלאות מים, ומסביב לעצים נחפרו עוגיות. חסרה רק יד אדם לפתוח את הברזים כדי להציל את הפרדס הצעיר שהפועלים העברים טיפחוּהוּ בחיבה רבה. ברגע האחרון, כשהמות ריחף על העלים, הופיעה יד מושיע. יהודי יחידי רץ אל הפרדס בדרך קצרה בין משוּכוֹת־צבּר ורק עוז־רוחו השגעוני הציל אותו ממות. בשעות האלה כבר נשפך דם ישראל בכל הארץ ומאחורי כל פינה ארב ערבי בפגיונו העקום ליהודי עובר בדרך.

הוא רץ בכל כוחו בלי להביט לאחור, כאילו לא ידע את הנעשה בארץ. הערבים לא הרגישו במטורף הזה. הוא בא עד הפרדס ודחף ברגלו את הפשפש. כקופא בעלפונו עמד הפרדס הגוֹוע. אביגדור מיהר אל הברז ופתח אותו, המים זינקו למטה בצינור, התחילו מבעבעים, נפרדו לקילוחים קטנים והשתפכו לכל העבָרים. שמחה עצומה תקפה את אביגדור. בשתי קפיצות הגיע אל המחסן, תפס מעדר בידו ונחפז כמתחרה בריצה את קילוחי המים, פתח לפניהם את שערי העוגיות העגולות תחת העצים. כך התרוצץ בקדחתנות, וכיסה בעפר את העוגיות שכבר מלאו מים ופתח לפניהם את העוגיות החרבות הלוהטות באש. ומי־החיים חפזו אחריו, נוצצו בשמש בשלל צבעים, כיבו את האדמה הלוהטת וריווּ את שרשי העצים המרטטים.

הוא היה יחידי. עבד עבודה של חמישה אנשים לפחות ובא בעתו בכל מקום. עיכוב קטן – והמים קלחו בשפע ונתבזבזו, והמוּכני של מגדל־המים הלך הלוֹך וירוֹד.

– היספיקו המים? היספיקו המים? – וכמו מפני מכת־שוֹט רץ במעדר המוּנף בידו ורק לעתים גחן אל המים וגמע מהם בחפזון יחד עם העצים.

כבר היה חושך כאשר כלו המים. בבריכה הגדולה לא נשארה אף טיפה אחת. ועוד נותרו עצים רבים שלא הושקו. – מחר! – הרהר אביגדור – אולי מחר. עתה הרגיש שידיו תלויות כחבלים ורגליו רועדות. הוא נפל ארצה באשר עמד ושקע בתרדמה חזקה. והנה הוא חולם: האם, ידה האחת נתונה על השמיכה! ואחר – שקים מלאים חוץ ליד הצריף, ואחר – העצים הנוטים למות, אשר שכב ביניהם בכסותו את פניו בידו הכפופה.

הלבנה טרם הופיעה. באפלה שבו לתחיה העצים הרווּיים, הם השמיעו רשרוש חי, השרשים שתו, הענפים נתנו קול פקע, הפירות הצעירים נתנו ריחם. נדמה היה, כי מישהו גוֹמע ומסנן מים דרך השינים…

בחלק היבש של הפרדס מיששו אצבעות גרוּמוֹת את העלים היבשים, תנים אחדים נדחקו ועברו דרך משוכת־הצבר של הפרדס הערבי, נכנסו לתוך פרדסו של אביגדור, עברו בחשאי את החלק המרובץ במים, כשרגליהם טובעות בחול הלח, עמדו ליד האדם השוכב בפישוט ידים ורגלים וכשהריחו שחי הוא רצו הלאה. בין העצים הגוֹועים נתנו קולם בצחוק־יללה, כבוכים לחי ושמחים למת.

אביגדור ישן. כשהופיע הירח לבש הפרדס צורה אחרת: בית ירוֹק שקירותיו שקופים או קרקע הים לנוגה הירח. העצים – פֵיוֹת מחוללות מחול־קסם, שמלתן הקצרה והירוקה פרושה כמניפה, צל עגוֹל תחת הרגלים. הירח צף ועבר אל העבר השני, העצים הפכו אליו את פניהם והצללים נטו הצדה.

שעות רבות העיק משהו כבד על אביגדור בשנתו. עתה ראה את המחזה הזה בהקיץ בהרימו מעל האדמה את ראשו הכואב. מעבר מזה עמדה אשה מאירה ומבהיקה מעל לעצים ומעל להרים והושיטה לפניה את ידיה החיורות: זאת היתה האם, ומעבר מזה באופק עמד הכותל המערבי אף הוא מזהיר וכאילו הוּצק האור מקרבו, מתוך אבניו.

יחידי שכבר אביגדור ורועד כולו בין שני המחזות האלה ולא העז לזוז ממקומו.

– כבר! – לחש ברעדה – כבר! – והוא קם על רגליו.

תל־אביב הבהיקה כמדורת־לילה רחוקה, בעצב הביט על הפרדס, על הבריכה הריקה. אבל עתה השתלט עליו דבר־מה אחר. מיד כבר רץ בין משוּכוֹת־הצבּר של פרדסי הערבים.

אותה שעה בא סעיד עם שני חברים. הם הביאו אתם גרזנים חדים, פרצו לתוך הפרדס ובמכת־גרזן אחת או שתים הפילו את הפיה במחולה האחרון לאור הירח. בנפול העץ הצעיר, חלף מתחתיו הצל העגול ונשאר הערבי במכנסיו הרחבים, ברגליו המפושקות ובגרזן אשר בידיו. הוא מיהר לעזוב את העץ הגדוע והסתתר בצל הסמוך.

לפנות בוקר תם הכל. מאחורי גדר־התיל השתרע בית־קברות גדול של עצים צעירים נותני ריח. רק עץ קטן אחד נותר בפינה רחוקה בתוך בקעה קטנה. גם הוא נפצע ומתוך הפצע בצבץ דם בהיר. בכל־זאת היה עוד חי ועליו רעדו בגיל לקראת קרני השמש הראשונות.

הרחוב התרוקן. הכל עזבו את הבתים הגדולים ועברו אל הרחובות המרכזיים של תל־אביב. כל הבתים עמדו נאלמים ואפלים, רק בצריף הקטן שבחלקה מספר 48 היה אור בחלונות, בחצר התלבטו בני־אדם. מאחורי שקי־החול נצנצו אִשים לפרקים. כך השיבו היהודים על היריות הבלתי־פוסקות משכונת הערבים. היריות האלה כבר לא הרגיזו את רבקה האומללה! ליד גוּפתה ישבה רוזה, ושמעון גן היה נכנס ויוצא. רוזה כבשה את פניה בכּר ליד ראש אמה המתה. שמעון ניגש אליה מדי פעם בפעם, ליטף את הראש החי: – רב לך, בתי היקרה! – והוא עצמו התחיל לבכות, אבל מיד הבליג, הפסיק את בכיתו בעוית של בת־צחוק האיומה יותר מדמעותיו של זקן. הוא בכה בלילה זה על רבקה ואביגדור. אי־אפשר היה לחשוב את אביגדור בין החיים, אם בלילה כזה לא חזר אל הצריף להגן עליו.

דגלן רצה לנסוע במכונית אל הפרדס. בטוח היה כי אביגדור שם.

והנה אותה שעה, בהצטרף כמה מתנדבים לנסיעה זו, ניגש אדמוני אל הצריף. הוא הביט סביבו, ראה אנשים מתלבטים בפינת החצר וקרב אליהם. הם הכירו אותו. יצחק בּבּייב הזדקר לקראתו בחימה והרים את ידו:

– הסתלק מכאן, מנוול! אהרוג אותך!

האחרים מיהרו אל בּבּייב ועצרו בעדו.

– למה אתם מחזיקים אצלכם את הכלב השוטה הזה? – קרא אדמוני.

– מה לך כאן? – שאל מנשה בזעף.

– לי? אותו דבר שיש לך. פה קרובי.

– הכלבה היא הקרובה שלך! – קרא בּבּייב בקול.

דגלן השתעל. מאחורי הגדר הערבית הרחוקה נצנצה אש, הכדור הוטח בכתלו של הבית הקרוב.

כל היריות מכוּונות אל הכותל ההוא – אמר אחד, אבל איש לא ענהו, הכל חיכו לדברי דגלן. הוא הורה באצבעו על היריה: – הנה! הקומוניסטים רצו בכך, עתה לך, אדמוני, אל פרדס הערבים ירה בנו משם! פה אין לך מה לעשות.

– לא הקומוניסטים כי־אם האנגלים ידידיכם ערכו את הפרעות האלה. – השיב אדמוני.

שוב נשמעה יריה. חרקה דלת בצריף. הקאווקזי התאמץ להתנפל על אדמוני. נשמעו קריאות: – חוצפה! דגלן הניח ידו על כתפו.

– פה אשתי! – הרים אדמוני את ראשו בגאווה. הוא סילק מעליו את ידו של דגלן ונכנס לתוך הצריף.

בפתח עמדה רוזה. הכל עמדו מחרישים. בּבּייב מלמל דבר־מה ופנה אל המתרס.

לאחר רבע־שעה הלכו חרש אנשים אחדים בסמטאות שבין משוכות־הצבּר לבקש את אביגדור. הם לא השיגו מכונית. כשחזרו עם שחר, לאחר שלא מצאו את אביגדור בפרדס, התנפלו עליהם ערבים ואף אחד מהם לא שב.

מהמכּרים של אנשי הצריף היה בין הנרצחים רק אחד: יצחק בּבּייב הרתחן.

משפט־צדק… כלום יש משפט־צדק בעולם? עשרים ושתים דקירות־פגיון – זה היה משפט־הצדק שנשפט יצחק בּבּייב כשנפטר מהעולם הרע.

באותן השעות התחולל הרצח בחברון, עיר־האבות, עיר מערת־המכפלה.

חברון עיר ערבית שקטה. יהודים בה אך כחמש מאות נפש. אחדים מהם עוסקים במלאכה או במסחר פעוט ורובם אביונים המתפרנסים במעות של צדקה. כמאה ושמונים איש הם תלמידי ה“ישיבה” המפורסמת. חוץ מהתלמידים הללו כל התושבים הם אנשי המקום מדורי־דורות. כולם מתנגדים לציונות, מאמינים הם, כי הגאולה תבוא לא מבני־אדם, אלא מן השמים. תלמידי הישיבה בחורים צעירים הם שבאו הנה מכל קצוי תבל לעסוק בתורה. אל הישיבה הזאת ואל הבחורים האלה, בעלי העינים התמימות והחולמות תמיד, באו הערבים בשבת בבוקר ועשו את כולם ערימה אחת של בשר־אנוש. קיצצו את אבריהם, ניקרו את עיניהם ואחר־כך חתכוּ את צואריהם “מאוזן עד אוזן”.

הרוצחים חטפו נשים יהודיות עינו אותן ואחר־כך כרתו את שדיהן ושחטון.

מכל תושבי חברון היהודים לא היה נשאר שריד ופליט, לולא נמצאו בין הערבים בעלי רגש אנושי גם בחברון ואפילו בימים הנוראים האלה. אחדים מאלה הסתכנו והחביאו יהודים בבתיהם.

כל בתי היהודים בחברון ריקים והדלתות סגורות במסמרים. הקירות מלוכלכים בדם הנרצחים ובחדרים הריקים כאילו מרחפים צללי בעליהם. אין עוד יהודים בחברון, נשארו רק קברי האבות תחת מדרגת המסגד. הערבים מספרים, כי בלילות נשמעות יללותיו של אברהם אבינו: – מדוע? למה רצחתם את בּנַי?

פרק יא    🔗

תל־אביב הגדולה, תל־אביב היפה, יפהפית המזרח הקרוב. היא דומה קצת לאודיסה, וקצת לעיר אמריקנית. לאמיתו של דבר אינה אלא תערובת של כל ערי העולם, של כל המקומות שבני־ישראל נפוֹצוּ שמה. לפני עשרים שנה באו הנה, אל החולות החשופים, יהודים מכל כנפות הארץ והביאו את תקוותם הנושנה ואת חלומם על ארץ־מולדת ומתוך כך צמחה וגדלה תל־אביב, זוֹ העיר העברית הראשונה בעולם שנבנתה בידי יהודים. עודה צעירה לימים העיר הזאת! באמת אינה בת עשרים שנה, כי אם בת עשר, כי בימי המלחמה שקעה בנשיה כבדה. היא כה עליזה, יען כי צעירה היא, נבנתה בידים צעירות של חלוצים צעירים. תל־אביב רותחת, מלאת תשואות כל היום: אנשיה חופזים, רצים־אצים, מתחבטים מתלבטים, מבקשים פרנסה, כדרך היהודים. אבל בלילה תל־אביב משוררת: שר הים התיכון בלטפו את חופיו החמים. שרים הכוכבים הגדולים המנצנצים ונתיב־החלב הלבן ביותר בכל העולם כולו. שרים הבתים הלבנים עם הגזוזטראות התלויות מסביבם בתוך גנים ירוקים תמיד. מנגנים פסנתרים, משתפכים כינורות בלוית קולות צעירים. שלובי־זרועות מתהלכים לכל רוחב הרחוב ושרים בוני תל־אביב, בוני ארץ־ישראל הצעירה, החלוצים – גבורי העבודה המנעימים זמירות. כזאת היא תל־אביב.

בימים האלה קדרה תל־אביב, פניה זעפו נדמוּ שיריה. בלילות־חושך היא נושאת עיניה אל ההרים ורואה שריפות, שומעת אנחות וקריאות לעזרה. וסמוך לה יפו הישנה חורשת רעה, רוקמת מזימות. יפו התכוננה להתנפלות ותל־אביב ידעה זאת היטב. יפו משכה אליה ערבים מהערים ומהכפרים אשר מסביב לה וחילקה נשק. תל־אביב ידעה וראתה זאת ושתקה, אף לא התנפלה ראשונה, אבל היתה נכונה לעמוד על נפשה ולהגן על רחובותיה המלאים אור. תל־אביב הראתה בימים האלה מתינות והתאפקות רבה. אף ביום השישי, בשעה שהרצח השתולל בארץ, באו היהודים, חנווני יפו הגרים בתל־אביב, אל חנויותיהם אשר ברחובות יפו, שכבר המתה מהמונים הערבים המזויינים וישבו בהן בעקשנות עד הערב: החנוונים הפשוטים האלה לא רצו לוותר על עמדתם או לגלות מורך־לב. רק ביום הראשון בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים, בצאת הערבים מהמסגד אחרי שחיזקו את לבם בתפילה לאללה, נהרו ישר משם והתנפלו על רחוב תל־אביב הסמוך ליפו. הם רצחו זקן אחד ופצעו נער אחד ואחר השׂתערו על תל־אביב. שם חיכו להם ועמדו בפניהם. כי כאן עמד להערך טבח גדול שלוֹ צריכים היו עורכי הפרעות. אבל אירע נס: קצין אנגלי תמים הפריע את הרוצחים מהתנפל. הוא עמד בפרץ ואתו רק ארבעה שוטרים. הוא הבין את חובתו בתכלית הפשטות: שלוש פעמים פקד על הערבים לעמוד. הם לא נשמעו לו ולא עוד אלא שכיוונו אליו את האקדוחים. אז ירו הוא והשוטרים פעמים אחדות בהמון הערבים והפילו מהם חללים אחדים. מיד שככה “חמת העם” של אלפי גבורים מזוינים. ההמון נסוג, נס בשבעה דרכים ונעלם. כך נמנעה שפיכת־דמים נוראה.

הערבים לא הוסיפו להתנפל על תל־אביב, אבל הם התישבו בפרדסים הסמוכים לרחובות העיר וירו משם את כדורי־המות שלהם. אנשי תל־אביב השיבו להם באש. כל התושבים התהלכו ברחובות מוכנים למלחמה ולהגנה, ואפילו נשים וילדים מיהרו בלי פחד לכל מקום אשר שם התחוללה מהומה. רבים מהקהל הזה היו מזוינים בכלי־זין משונים: מַגהצים, כרעי כסאות, מוטות־ברזל וכדומה. בכל־זאת היו מקרים על גבולות תל־אביב שפלוגות ערבים מזוינים הפכו עורף בפני המגינים האלה.

אוירונים המו וטרטרו למעלה. ההמון התמרמר: – למה הם מסתובבים כאן בלי כל טעם? למה אינם מטילים את מוראם על הרוצחים בפרדסים?

והנה נזכרו כי בפרדס רחוק מיפו תקע עצמו בחור אחד עקשן, שומר החלום הירוק. בחורים אחדים אמיצי־לב ועקשנים כמוהו עלו במכונית לנסוע ולהצילו. לשם כך אמרו לנסוע בדרך קצרה, בסימטאות יפו, במקומות הסכנה הגדולה ביותר.

– בחורים, אַל תסעו שמה. ירצחו את כולכם – הזהירו קולות מהקהל. אבל הם לא נשמעו ונסעו. המכונית נתקעה בסימטה לא־מרוצפה. הערבים הקיפו אותם וירו בהם. אחדים מהבחורים הספיקו להמלט אך את שלושת הפצועים האנוּשים ביתקו הרוצחים בסכיניהם. אחד האוירונים השפיל לחוג מעל המקום הזה, נשמעו אפילו קולות הטייסים. אחרי ככלוֹת “הכל” נחפז והגביה עוף, המריא במרום והתחיל הוֹמה כאילו נגע במיתר שמימי בלתי־נראה והמיתר המה זמן רב ברטט, לא שקט ולא נח. כך נסתיים יום־הדמים הראשון בתל־אביב.

פתאום עברה מכונית בטיסה מהירה ברחובות תל־אביב: מצב־מצור. הוכרזה פקודה: איש אל יצא מפתח ביתו החוצה אחרי שעה שש בערב. איזה שלטון נכרי נעלם פקד על תושבי תל־אביב להתחבא בבתיהם. ומי איפוא ישמור את העיר מפני המתנפלים? היה זה רגע מעניין: הישמעו התושבים בקול המצווה הזר? היעזבו את רחובותיהם ויכלאו את עצמם עד הבוקר? הם הלכו להם! בשעה שש בערב נתרוקנו כל הרחובות.

באה שעת בין־הערבּיים. בעיר השתלטה דממת־מות. נשמע שאון הים. והים שוב לא שר עתה. כאילו אלפי רכבי־מלחמה הגיעו מכל קצוי תבל והשׂתערו ברעם על העיר שנשתתקה. הרחובות נדמוּ, הבתים לא שרוּ ותל־אביב הרחבה נתמעטה, נצטמצמה. הלכו וקרבו הפרדסים האפלים, אי־שם התחיל תן מילל, אבל נדם מיד, נבהל מקול יריה.

הגיעה השעה האחת אחרי חצות, הרחובות נאלמו, הבתים התחרשו. עלתה על פני השמים לבנה גדולה, בהירה. חיכו לאדון החדש של תל־אביב העברית. והנה נשמעה שעטת נעלים מסוּמרוֹת על המדרכות: אדם גבה־קומה ורובה על כתפו עבר בפסיעות קצרות והטיל צל ארוך מאחוריו. הוא צעד לאט־לאט, זועף ורע־לב. בראותו צל מתחמק היה מתעורר ויורה. רחובות תל־אביב ענו באנחה חשאית; נאנחה נפש העם המגודפה.

שוטרים באו אל הצריף והוליכו את אביגדור לבית־האסורים. סעיד הסומא ושני חבריו נמצאו הרוגים בפרדס היהודי שידיהם גידעוּ את עציו. מי הרג את הערבים? מי יודע. אולי יכול היה להודיע דבר־מה על כך יצחק בּבּייב, אבל אחרי שספג עשרים־ושתים דקירות פגיונים עקומים ניטל הדיבור מפיו. אשה ערביה אחת העידה שראתה בשעות הללו את אביגדור בין משוכות־הצבּר. – הוא רץ וכולו היה מלוכלך בדם – אמרה. אכן, עקבות נעליו המסומרות נמצאו על החול ליד מגדל־המים, כלומר במקום שהיו מוטלים הערבים ההרוגים.

לבו של שמעון גן נשבר: רבקה הוּבלה לקברות. אביגדור נאסר, ורוזה עודנה פה? פה. היא יושבת בחדר הסמוך עם הבחור האדום – שונא־ציון. ועוד אבן כבדה על הלב, אולי האבן הכבדה ביותר: – הוי, שבר ציון! אל אלוהים! יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

הוא החזיק בידו את ספר איוב.

משה טבצ’ניק הזקן לא עזב את חברו אף לרגע אחד. הוא בוכה אתו יחדיו וגם מטיח דברים כלפי מעלה.

כאשר הוליכו את אביגדור לבית־האסורים, הקיפו הצעירים את טבצ’ניק והוא דרש: זה הוא פרק חדש לשם שיווי־משקל. יתלו עתה שנים־שלושה יהודים, שנים־שלושה ערבים והכל יהיה בסדר. שוד ושבר! אבל מדוע זה אביגדור? רבונו של עולם, מדוע דוקא אביגדור? המעט ממך, אלוהים?

הוא רץ אל הצריף תפס את מקלו וקרא בקול: ר' שמעון! מהר! קום מעל הארץ – אלוהים יסלח לך. הבה נלך! נלך נרוץ אל כל גדולינו, נתריע על הצרה כדי להציל את אביגדור.

שמעון הסתכל בו מלמטה למעלה וקולו נחנק מדמעות: – הוי, ר' משה! – הורה באצבע כלפי מעלה. ושוב השפיל את עיניו לספר אִיוֹב.

שמעון היה שבור ורצוץ. ר' משה הניע ידו ביאוש ומיהר ללכת לבדו.

לדגלן נודע באיזה יום יוליכו את אביגדור ירושלימה, והחליט להציל אותו בכוח מידי השוטרים. הוא התרוצץ ממקום למקום, השתדל, אבל כל אלה שפנה אליהם היו שבורים ורצוצים. חברים רבים נעדרו ורבים מהם רפו ידיהם. חסר יצחק בּבּייב!

בשעה הדרושה עמדו על הדרך רק שלושה. הם ראו את אביגדור. הוא היה כבול ואחריו נסעו חיילים שומרים משני עבריו ורובים טעונים בידיהם. אביגדור ראה את החברים ובריסיו הארוכים והעצבים אמר להם “שלום”.

גם בקבוצה הרחוקה אשר בעמק היו מוכנים לקראת התנפלות והחברים היו עֵרים בלילות ונשק בידיהם. בבוקר באו שוטרים, בלשוּ וחיפשו דבר־מה ואחר־כך ציוו על אנשי הקבוצה לצאת מהמקום הזה וללכת אל העיר הקרובה. חברי הקבוצה התיעצו ביניהם וענו על־ידי יעקב: “לא נזוז מפה, לא נעזוב את מקומנו”.

הקצין הארוך, אדום־הלחיים, בא לידי כעס והרים מיד את המגלב. יעקב עמד לפניו בשקט, ומאחוריו – כל הקבוצה. גם בתוך כעסו נדהם הקצין למראה נערה אחת מהקבוצה, אשר פניה היו זועמות וחיורות אבל יפות עד מאד. מרוב השתוממות הוריד את מגלבו והלך לו. לאחר רגעים מועטים הסתלק מהמקום יחד עם השוטרים, אבל באותו יום, בערב, חזר, כי הפקידו אותו לשמור על הסביבה הזאת.

בערב ההוא שוחח הקצין הרבה עם חברי הקבוצה. כולם למדו אנגלית בגמנסיה והבינו את דבריו אף השיבו לו. כולם השתוקקו לדעת מה נעשה בארץ כולה, שהיו מנותקים ממנה בימים אלה.

– אָה, כולכם יודעים אנגלית! כולכם מלומדים, חכמים! ואני בעבדי בצבא הייתי עוזר לרופא־הבהמות, פּרזלתי סוסים.

דבריו שנאמרו בתום־לב מצאו חן בעיני כולם, גם הקנאים ביותר צחקו, גם האנגלי צחק. צחוקו מצא חן בעיני זמירה. מוזר הדבר שבעיניה מצאה חן תנופת ידו בהרימו את המגלב בפגישתם הראשונה. לאחר שזמירה בילתה יומיים בחיפה עם האנגלי הזה, מחקה אותה הקבוצה מתוך רשימתה בשתיקה חמוּרה. נרגשת שמעה את גזר־דינה של הקבוצה מפי אותו יעקב ובבת־צחוק מעוּשה מהרה לארוז דבר־מה בפינתה. אחר־כך – אמירת־שלום כללית, דפיקת עקביים קטנות, עוד תנועת־חן אחת בראשה היפה – וזמירה איננה.

לאחר ימים אחדים נודע להם שהקצין הוליך אותה אִתוֹ לשכם. העיר הערבית אשר בה נשא משרת־תמיד בממשלה.

עצבות כבדה ירדה על הקבוצה. חנה התחילה משום־מה משתעלת בתכיפות. לייטמן השובב חדל להתלוצץ. יצחק צפוֹני הביט סביבו כמיותם בעיניו הספרדיות היפות: הכל הבינו את מי הוא מבקש. באחד הלילות הקרובים בשעה שיצחק עמד על המשמר נשמעה יריה מתוך אקדוחו. כל חברי הקבוצה הקטנה שנתיתמה רצו לקול ירייתו ובדרך ניחשו דומם: ערבי או הוא עצמו.

הוא עצמו! כדורו ניפץ את חצי גולגלתו.

– מה יהיה איפוא? – צרחה חנה בעצבנות. שיעול חזק וקשה תקף אותה. צילה הביטה עליה בעינים מטוֹרפות אך פניה היו קפואות ואף זיע קל לא נראָה בהן.

הרים הקיפו אותם. רוחות עזות היו מנשבות בלילות, הגגות היו חורקים ויריעות האוהלים נחבטות. רוזה גן לא שבה: היא התחברה לקומוניסטים. האומנם תקרא בקרוב גם היא לערבים לטבוח את הציונים? האומנם האמת – שם ולא כאן – במעפל העבודה ובחירוף הנפש לעינויים ולמות למען תקומת המולדת והעם?

רק יעקב לבדו החזיק מעמד. כמקודם היה מתעסק, מבקש עבודה, חילק אותה לחברים הבריאים, טיפל בחולים, והיה נוסע העירה בעניני הקבוצה. מה רחש לבו בראותו כי הקבוצה הולכת ונמוֹגה, החבילה מתפרדת ואפילו המנוסים מפקפקים? – הוא לא אמר זאת לאיש. אבל דבר אחד היה ברור לכולם: זה לא ימוש מפה! ואפילו אם כל הקבוצה תתפורר – יעקב לא יוותר, לא יניח את המקום, יעקב ישאר.

הגשמים חלפו ושטפו את עקבות הדם השפוך. החול שעל גבי הקברים החדשים נתלכד ונתגבש ומתוכו ביצבצו נבטים ירוקים של העשב הראשון. ואלה אשר הקברים הללו משכום אליהם הרהרו ביגון, בראותם את העשב הרך: – האמנם… ליחתם הם מפעפעת בעשב הזה?

וליד אותו הפרדס הערבי אשר מתוכו נשלחו זה מקרוב כדורי־מות לתל־אביב, ליד משוכת־הצבר, הקים לו יהודי אמיץ־לב צריף של קרשים והתישב בו עם בני־ביתו, יחידי בראש תל־אביב הפורצת קדימה.

ומי היה היהודי “איש־המלחמה”, הגבור הנעלם הזה? זה היה מנדל, איש העיירה, אותה העיירה, אשר בה השתמר העם העברי בשביל ארץ־ישראל. מנדל בעל זקן־שׂיבה למחצה ובנים לו שונים זה מזה בגדלם כביצים של עץ נתונות זאת בתוך זאת. הכרים והכסתות שלו בציפיות ורוּדות: עוד בימי פורישקביץ הרוּסי הוציאו מהם פורעים את הנוצות. בחצר – פרה קטנה, תרנגולת ואפרוחים, גינת־ירקות קטנה. הלבנים תלויים על אותם הצבּרים.

בשעות־הפּנאי רץ מנדל לרחוב הרצל לראות אנשים ולעסוק בעסקי סרסרות.

– כלום אינך מתיירא, מנדל, בלילות ליד הפרדס הערבי הרחק מהעיר עם בני־ביתך?

ותשובתו היתה קצרה: אָה, אין דבר!

והנה מאחורי מגרשו של מנדל, על השטח הנרחב שבין תל־אביב ובין יפו הערבית נראתה תנועה רבה: חופרים באדמה, מערמים לבנים, מנסרים קרשים. דבר־מה מחוסר־צורה, דומה לחלום, צומח ועולה על פני השדה.

הצדה, מדבָּר! תל־אביב הולכת!

ושדות ופרדסים חדשים של יהודים פרצו לאורך ולרוחב ואף המלה הערבית “בּוֹיָרָה” נדחתה מפני המלה העברית “פרדס”. נראה כאילו באמת ירד דם־ישראל השפוך כטל של ברכה על הארץ הישנה והרווה אותה, על כן הדשיאה ותוציא ציצי־תפארת.

שוב התחילו הוֹמות אניות ליד חופי הארץ ובזרם גדול יותר וחזק יותר, שאין לעמוד בפניו, התחילו לבוא מכל עֵבר כוחות רעננים של העם.

בקבוצה הצעירה נשמעו קולות חדשים, שוב מלאו האוהלים. שככו הרוחות הרעות, ההרים כאילו נסוגו ויעקב טרוד יומם ולילה בעסקי הקבוצה ואין לו פנאי אפילו להתיחד עם התצלומים הישנים ולספר להם הכל, הכל.

גם שמעון גן התנער מאבלו. זקנו הלבין כמעט כולו, כתפיו התחדדו, אבל בכל־זאת לא נס ליחוֹ. חזהו עודנו רחב, בולט ומבטו בהיר. הוא שב לאיתנו. ומיד הלך אל הטבצ’ניקים המסכנים לנחם אותם מאבלם על זמירה שהלכה אחרי אנגלי. הוא מצא עוז בנפשו ללכת אל נמל יפו ללווֹת את רוֹזה. אניה שחורה כעורה, עם דגל אדום, עמדה להוביל את הקומוניסטים המגוֹרשים לאודיסה. שוטרים הוליכו את אדמוני ורוזה הלכה חפשית עם אביה שלובי־זרוע, והיא כחוּשה, גבוהה, בלי טיפת דם בפניה. שניהם שתקו. הם עברו במבואות המזוהמים של הנמל וזכרו את יום בואם לארץ־ישראל. מה רב היה אז הקהל מסביב! עתה הנמל כמעט ריק מאדם וממכּרים. גם בּני, גם דגלן לא באו: לא רצו ללווֹת את הקומוניסטים ואפילו את רוֹזה. רק מנשה היה כאן עם פרדתוֹ שהובילה את צרורותיה של רוזה.

האב והבת הלכו דומם, שקועים במחשבות ובזכרונות. בשער ליד הסירה, אשר שם נוצצו הרובים של השוטרים, הספיקו האב והבת אך להגיד איש לרעהו את המלים האחרונות.

ומתוך הסירה הרעים אדמוני בקולו הנחוּש: – כן, כן. אנו נוסעים מפה! אבל שוֹב נשוב! הצבא האדום יבוא הנה – והקץ לשלטון החמסנים!

טבצ’ניק הזקן אֵחר לבוא. הוא עמד ליד שמעון והביט חליפות פעם על הסירה הנושאת את הבת ופעם על עיני האב הפעורות. לבסוף אמר: על זה משבח אני את האנגלים שהם עושים נכוֹנה. אם בולשביק אתה לך לשלום לרוסיה! נלך, ר' שמעון. יש אסונות נוראים משלך: הן מוטב לראות את הבת נשואה ליהודי, אף־על־פי שקומוניסט הוא, מאשר לראות בת נשואה לגוי.

אחר־כך מצב האב און בנפשו לעמוד ליד פתח בית־המשפט בירושלים ולראות את בנו כבוּל באזיקים כבדים ובלבוש אדום ונורא שמלבישים את הצפויים למשפט־מות. גם ערבים אחדים בלבוש אדום הובלו למשפט. הם עצמם היו אדומים ואיומים, עיניהם הבריקו, פיותיהם חייכו. בראשם צעד והלך ערבי צעיר וחסון כשהוא רוקד וקופץ. כבלי הברזל אשר עליו קשקשו כאילו נתפרקו חוליותיהם. השוטרים המלווים דחפו אותו וחייכו. רקדן זה הרג את מורהו היהודי, עינה את בתוֹ ואחר כך, כמובן, חתך צוארה “מאוזן עד אוזן”. הרוצח גזל עוד דבר משל הנרצחה, את שמלתה או חפץ אחר. דבר זה היה בעוכריו ביום־הדין. הערבים חשבו כי יפּטרו בלי עונש ולא התיאשו. אביגדור לא יכול לדבר עם אביו. רק הניע לו בראשו, סקר בסקירה אחת את כל קומתו וראה את זקנו שהלבין. פני אביגדור קדרו, ראשו הורד. הוא פסע ועבר את המפתן וצלצל בכבליו. שמעון הבליג גם על זה. לידו עמד שמריה. זה עתה יצא מבית־החולים. הוא ראה את שלו: גם אז, באותו ערב ליד הכותל המערבי, לא ראה כראוי את פניו של אביגדור, כי־אם עתה, כשהוא אסור באזיקים בלבוש אדום.

– מה יפה הוא! לחש באזני אביו, אבל זה לא שמע. בעינים פעורות הביט אל דלת הבית, אשר אליו הכניסו את בנו למשפט האחרון בעולם הזה. כך עמד בלי נוע שעות רבות, לא ראה דבר מסביב לו, לא ענה לאיש, עד שנפתחה שוב הדלת, שוב קשקשו כבלים, שוב הלך ברקידה הערבי, ואחריו אביגדור בנו וארשת חדשה בפניו ובעיניו. אנשים רבים קראו דבר־מה בקול באזני שמעון, משכו אותו בידו, אבל הוא דחה אותם בלי הבין דבר, כאלו התיירא פן תעלם מעיניו זאת הארשת החדשה, המחיה והנלבבת, שעל פני בנו החביבים.

– לא יתלו! – קרא שמריה בקול – ר' שמעון, לא יתלו את אביגדור! חמש־עשרה שנה עבודת־פרך!

חתימה    🔗

עברו עוד שלוש שנים.

בּני נסע לאמריקה בשליחות הסתדרות הפועלים. דגלן היה מהלך קדורנית, מרה שחורה תקפתו; ובלי חשוב הרבה קם בבוקר בהיר אחד ונסע לקוֹנגוֹ הבלגית. לא עברו ימים מועטים וגם מנשה יצא מארץ־ישראל. הניה, הבת הבכירה של טבצ’ניק, אשר אהב מיום הכּירו אותה, נפרדה סוף־סוף מבעלה, כי לא יכלה עוד נשוא את עולו הכבד, היה לה בן הדומה מאד בפניו לאביו, יפה־תואַר. מנשה אהב מאד את הנער וזה, כנראה, היה המפתח הנאמן ללבה של האֵם. והנה בא היום שנישׂאוּ זה לזה כדת משה וישראל ושניהם עם הילד נסעו לאמריקה אל אַחיה של הניה. קשה היה למנשה להפּרד מר' שמעון, אשר אהב כבן את אביו. הוא נפרד בעצב ובצער גם מהצריף ומהפרדה. אבל רצון אשתו גבר עליו. הניה לא רצתה שבעלה יהיה עגלון. ומה יכול היה לקוות להשיג בארץ־ישראל יותר מאשר להיות עגלון כל ימי חייו? והוא התוה לו תכנית כזאת: חיי חסכון באמריקה במשך חמש־שש שנים, קניית קרקע בארץ־ישראל, פרדס קטן… ובינתים ישוחרר אביגדור ושוב יחיו כולם חיים טובים…

על החלקה מספר 48, בצריף הישן, נשאר שמעון גן לבדו. אותו חלק הצריף, אשר בנה אביגדור מקרשי אמריקה, היה עוד חזק למדי. החלק השני נתערער מאד. הקרשים רקבוּ ובאין ברירה פירק שמעון, לדאבונו הרב, את החלק הרעוע הזה, סידר את הקרשים הישנים בחצר וטאטא את המקום הפנוי. הצריף נעשה קטן מאד וחשוף, וליד הפתח עמדה עוד הגיגית הסדוּקה עם ההרדוף היבש, אשר נטעו לפנים רוזה וזמירה. שמעון לא נגע בו.

כאשר כלו הפרוטות האחרונות מכיסו של שמעון גן, התחיל טבצ’ניק מדבר על לבו למכור את החלקה, אבל מיד הבין שהוא מכאיב בדבריו את לבו של חברו ומיהר להטות את השיחה לענין אחר: על דבר ידידים ישנים, שכדאי לפנות אליהם בענין משרה הגונה.

– לא, ר' משה – ענה שמעון – עוד לא תש כוחי ויכול אני לעבוד. אקנה לי עגלת־יד ואעסוק בהעברת רהיטים או מזוודות מתחנת־הרכבת. אין דבר, אתפרנס איך־שהוא. והרי, ברוך השם, גג יש לי מעל לראשי.

טבצ’ניק היה פוסע אנה ואנה וחושב כיצד ייטיב להביע את אשר הגה בלבו. לסוף אמר: חי נפשי, אין אני מבין למה אתה צריך לשבת בצריף ואני בנוה־צדק. מוטב לך לשבת אתי בצל קורתי. מהיום שמתה עלי אשתי והניה נסעה יושב אני בדד ושרוי תמיד בעצבות. בחפץ־לב הייתי יושב אתך בצריף, אבל חס אני על הקן הישן. אולי יבוא יום ויבואו אלי כל ילדי.

– בודאי, יבואו! – אמר שמעון בבטחה. – כולם ישובו הנה. וגם אֵלי, אל הצריף, עוד תשוב כל הקבוצה! – עיניו התחילו נוצצות. – אך יצא אביגדור מבית־האסורים יתחילו אצלנו חיים חדשים. גם רוזה תשוב, גם זמירה תשוב, כולם, כל אלה שנפוצו לכל רוח. כולם יבואו מלבד אלה שכבר הלכו לעולמם. ואנחנו נשב ונחכה, ר' משה! אנחנו נחכה!

רק דבר אחד עלה בידו של טבצ’ניק: הוא שכנע את שמעון שייעשה זגג. – בשני ימים אלמדך את כל התורה הזאת, גם כל הכלים נשמרו אצלי, גם יהלום זעיר. עבודה זו, לפחות, קלה יותר.

והנה לעתים קרובות נראו מעתה שני זגגים סובבים בחוצות תל־אביב: האחד גבה־קומה בעל פנים רחבים וגלויים. רצועות תיבת־הזכוכית סימנו ביחוד את חזהו הבולט. והשני – זקן, נמוך, צולע על רגלו האחת, ממצמץ בעיניו. מתּחילה הלך עם שמעון ללמדו את המלאכה ולבסוף הלך תמיד אתו, כי לא רצה לעזוב את חברו לבדו. כך היו מהלכים יחדיו יום־יום, משוחחים, מזכירים ימים שעברו, עובדים יחד בשעה שנזדמה להם עבודה ומחכים ומצפים… לפעמים כשאחד מבעלי הבתים היה מדבר בלי־נימוס עם הזגגים, היה טבצ’ניק לוחש בחשאי באזנו של המעליב, שלא ישמע שמעון את דבריו: – אדוני, אה, לו ידעת!

הימים היו עוברים איך־שהם בהמונה של העיר, אבל הלילות היו קשים לזקן הבודד בצריף ההרוס למחצה. באמצע הלילה נדמה היה לגן שהוא שומע את הקולות החביבים אשר נאלמו זה כבר. הוא היה מקיץ משנתו ומקשיב: שקט, דממת־מות, רק הוא האחד עד לאושר שהיה לפנים ואיננו. והאושר הצנוע הזה בצריף נדמה עתה בעיניו כה גדול, כה נשגב. יש אשר דימה שהעץ העתיק רועש מאחרי הגדר, אבל לעתים קרובות יותר נדמה לו שהוא שומע את אנחותיו החנוקות של אביגדור. דרך הרים ובקעות, דרך כתלי בית־הסוהר הגיעו אליו בלילות האנקות והאנחות החשאיות האלה. הזקן לא יכול להבליג על יגונו והוא עצמו היה פורץ בבכי ועיניו הזקנות זלגו דמעות בודדות, ליליות; הוא בכה והתפלל בעד בנו, גאוותו הגדולה, אהבתו הגדולה וצערו הנורא – בעד אביגדור שלו!

עברה שנה אחרי שנה. הארץ הלכה ושבה לתחיה לאט־לאט אבל בהתמדה. רק בצריף לא חלו שינויים, כאילו הוקף קיר־מות לנצח, ואת הקיר הזה הבקיע דגלן. הוא הופיע פתאום לפנות־ערב אחרי שלוש שנות־נדודים, כאילו זה עתה יצא מהצריף: מגבת בכיסו, מוקיים של חייל לרגליו, חיוך מתחת השׂפם, וקמטים חדשים בחטמו. כמה שמח עליו שמעון גן הזקן וגם משה טבצ’ניק הישיש!

לאחר ימים מועטים בבוקר השכם באה אל הצריף אשה עבה, שזופת־פנים, ודגלן הכיר אותה מיד כי זאת צפורה. – הוי, מה זקנת צפורה!

– ואתה, דגלן. החושב אתה, כי עודך צעיר? – אבל היא היתה שקועה במחשבה אחרת: – הוא יגור כאן?

– מי?

– אייזיק, כמובן! אינכם יודעים? הלא הוא נוסע הנה: מניו־יורק כתבו לי.

ובאמת, לא עברו ימים מועטים, לפני פורים, ואל הצריף ניגש אדם רחב־כתפיים וכחול־עינים, בחליפה כחולה, אך בלי הבלורית המפורסמת. כמה חבק אותו, כמה נשק אותו שמעון גן הזקן.

– אייזיק! גם אתה חזרת! בנים חביבים שלי! שוב תשובו כולכם אל ארץ־המולדת, כל עם ישראל ישוב אל ביתו!

ובימים האלה בין פורים לפסח התחילו באות לארץ־ישראל שיירות מכל קצוי תבל. משה טבצ’ניק דרש: – משחקים בכדור־רגל, מכבים, תיירים! שטויות! זה עם ישראל נוהר הנה! אולי נמלך סוף־סוף העם הסכל, ואולי גדל מאד הלחץ שלוחצים אותו בכל מקום; קומוניסטים, היטלראים ואחרים – תבוא עליהם מגפה! נתפורר העם לפירורים על שולחן זרים כפת חרבה. עתה התחילו מנערים בחזקה את המפה מארבע כנפות הארץ. ופירורי העם נשפכים לצד אחד – לכאן, לכאן, לכאן!

אייזיק צחק, דברי טבצ’ניק מצאו חן בעיניו. הוא עמד בפישוק־רגלים וידו האחת חובקת את דגלן.

– איך שהוא, ר' משה, אבל בתל־אביב אין אפילו חדר אחד פנוי.

– ואתה – בוא אלי, תגור אתי!

– תודה, ר' משה, אבל… – הוא הביט אל שמעון גן וטפח לדגלן על כתפו: – הבה, דגלן, נקים את האוהל!

כעבור ימים מועטים והאוהל הלבן המחודד הוקם שוב על החלקה מספר 48, כסמל החיים, כדגל המלחמה שנשבּה בידי האויב והוחזר בכוח.

בקרוב חזר בּני מאמריקה. גם שמריה בא מפּריס, אשר שם ישב שלוש שנים, היה חולה וגונח דם אבל חי ועבד, חי וכייר.

מהאחרים באו מכתבים. מרוזה נתקבל מכתב כפול־משמעות, אשר הפיח תקוה בלב־האב. כבר היתה לה בת, אדמדמת אף היא, ושמה –רבקה־לי, ואדמוני אסור משום־מה זה כחצי־שנה בבית־הסוהר במוסקבה.

ומנשה כתב משיקאגו: – בבית היתה לי פרדה וכאן יש לי מכונית־משא. עכשיו יש לי ארבעת אלפים דולר. לאחר שתי שנים יהיו לי ששת אלפים ואז אחזור אליכם, יקירי.

והניה כתבה לאביה: – אבא, אל נא תתאכזר על זמירה. אין לדון אדם תמיד לכף חובה. אתה אינך קורא אפילו את המכתבים שהיא שולחת לך ומחזירם לה בלתי־פתוחים. והנה היא כבר נפרדה מהשיכור שלה, מתפרנסת ביגיע כפיה בציילון ואומרת לשוב אליך בקרוב…

היא חזרה במוקדם יותר מאשר פילל טבצ’ניק. הדבר היה בעלות השחר. טבצ’ניק הזדרז, כמנהגו יום־יום, ללכת לבית־הכנסת אל ה“מנין” הראשון. התריסים נשארו מוגפים כהיותם בלילה: לא היה בשביל מי לפתוח אותם. הוא יצא, סגר מאחוריו את הדלת ותחב את המפתח בחור המנעול, ופתאום עלתה באזנו מאחריו אנחה חרישית אשר לשמעה נשמט המפתח מידו ונפל בצלצול על אבני הרצפה. משה הזקן הפך את פניו בחרדה והנה הוא מביט ואינו מאמין למראה עיניו.

– זמירה שלי, בתי!

– אבא שלי!

היא התיפחה בבכי, פכרה ידיה בתחנונים, שפתיה נעו, לחשו דבר־מה.

חמלה עזה כיווצה את לבו של הזקן. הוא השליך בזעם את מקלו הישן בעל גולת־הקרן: זה הארור אשם בכל! חבק בחזקה את שׂייתו הרועדת ולחץ אותה אל לבו.

– בואי, זמירה’לי, בתי שלי! בואי הביתה!

הדלת נפתחה ברעש כמו בימים הטובים הראשונים.

אבל לאחר שעה קצרה רץ הזקן בכל־זאת לבית־הכנסת ופניו מבהיקים. מוטב להשאיר עתה את זמירה לבדה בבית. הוא הרגיש בזה.

הוא הלך ואחריו רדף רעיון רע, כזבוב מאוס, ועקץ אותו והזקן הפריח אותו מעליו פעם ביד ימין, פעם ביד שמאל.

כשנשארה זמירה לבדה בבית, מיהרה ופתחה את ארון־השמלות אשר לאמה: כולן היו תלויות במקומן, יד איש לא נגעה בהן. והנה הלסוּטה הצהובה, הישנה החביבה… זמירה תפשה את הלסוטה, נפלה אתה על מיטת אמה ופרצה בבכי־תמרורים. אחר קמה ובתנועתה הזריזה הרגילה פתחה את התריסים ואת החלונות ואור־השמש מילא את הבית. עם השמש חזרו החיים.

בשוב ר' משה מבית־הכנסת כבר מצא ארוחת־הבוקר מוכנה לפניו על השולחן. זמירה כבר הסירה מעליה את לבוש־הדרך ולבשה את חליפת־הבד החלוצית שלה אשר מצאה אותה בתוך ערמת בלויי שמלות־הנשים. עוד לפני שהאב והבת הספיקו להפליג בשיחה בשעת שתיית התה, נכנסו דגלן ואייזיק – והשמחה היתה שלמה. אחר הלכו שלשתם אל הצריף, אל שמעון גן הזקן. אבל משם חזרו רק זמירה ואייזיק לבדם. דגלן כבר היה מיותר ונסתלק. כל היום לא זז אייזיק מהבית. ר' משה העמיד פנים כעוסות, אבל בלו התפתחה השמחה כפרח.

רק בשעה מאוחרת בלילה שילחה זמירה את אייזיק לביתו. משום כך יכול האב לדבר עם בתו כחפצו כל אותו היום.

ממחרת בבוקר השכם והנה אייזיק שוב כאן.

– מה לך כי השכמת כל־כך? מתיירא היית שמא תאחר לבוא אל ה“מנין” הראשון? – רטן ר' משה ולא יכול להסתיר חיוכו.

וכך עברו שנים, שלושה, ארבעה ימים. טבצ’ניק הביט, התבונן, הקשיב לשיחתם שהחליפו ביניהם בלחש והצטחק.

לבסוף לקח בידו את המקל בעל גולת־הקרן והלך לצריף. בדרך נטפל אליו שוב אותו הרהור עוקץ ומציק של לילות־נדודים. הוא התקצף, עמד רגע, לחש דבר־מה וההרהור הטרדן הסתלק ונעלם.

ואביגדור? – הוא כלוא מעבר לחומת־הכלא, אינו רואה בעיניו אבל מרגיש בלבו, כי הארץ, ארץ חלומותיו ועינוייו, הולכת ושבה לתחיה. הוא יודע כי יסוריו, כיסורי הדור כולו, אינם לשוא: בהם מתחשלים כוחו ורוחו של העם, בהם מתנסה רצונו, אשר כל חומות־הכלא שוב לא תעמודנה בפניו.