בין הטענות הנשמעות מפי מתנגדי ישוב ארץ-ישראל, יש אחת שהנבונים ביניהם טוענים אותה בחשאי ושראוי לשים אליה לב. הטענה ההיא אומרת, כי בני-ישראל אשר בארצות גלותם אבדו את משטר חיי החברה, בא רקב בסדר חייהם הרוחניים ואינם מסוגלים עוד לחיי חברה. כל איש מעמיד על דעתו, אין איש מבטל רצונו היחיד מפני רצון אחרים הרבים ממנו; ובשעה שהם נכנעים כעבדים מלידה לפני איזה איש מעם אחר, אין איש מהם מקבל מרות מאחיו בן עמו שאיננו שכיר אצלו; רחוקים הם מאחדות ומראות את הנולד בעניני הכלל, ואין אצלם שום מושג מכל מה שנקרא בשם סדר ומשטר. קבוץ אנשים כאלה לא יביא חיי חברה מסודרה, כפי הדרוש לכל קבוץ אנשים, אך חיי עדר נפוץ, חיים של תהו ובהו, חיים של קשיות עורף וקטטות ומריבות עם כל תולדותיהם המזיקות.

לדאבון לבי הגדול עלי להודות כי טענה זו חזקה היא, וצריכים אנו לשים אליה לב ולקדם פני הרעה, היינו לכונן את עבודת הישוב באופן שחיי הנושבים בארץ יהיו חיים מסודרים כהלכתם, ולא יהיה מקום להתפוצה ולתוצאותיה הרעות, וכל זמן שלא נשים לב לזה נזרע אל קוצים ותחת חיי חברה נראה מחולות שדים ושעירים, כאותן שקראתי מעל מכתב אחד מידידי מארץ-הקדש, איש הידוע לי לאדם הגון ולבר לבב. ואלה דברי מכתבו אלי בהשמטת איזו דברים:

“הגשמים יורדים בשפע, וזה שני שבועות אשר לא חדל הגשם לרדת, מתנבאים שנת אוסם וברכה אשר לא היה כמוהו זה זמן כביר, עוד מעט וזמן זריעת החטה והשעורה תעבור. בני עקרון ופתח תקוה חובקים ידיהם ומשתמטים, והראשונים עוד ירדפו באף את כל החפץ לעבוד. שתי משפחות בעקרון גלו דעתם ללכת לעבוד, ובעד זה נדו אותם ולא יעמדו בתוך ד' אמות שלהם, וגם את הנערים השובבים גרו בהם להתקלס בהם ובכל היוצא מדלתי ביתם. ביום אחד בהיר בשחקים כתבו הנערים חרפות על רקועי פחים ותלו אותם בצואר הכלבים, אשר הוליכום ברחובות המושבה, ואח”כ השליכו אותם בבתי המשפחות המנודות, ויכתבו ויעשו צלמים על קירות הבתים ויתהוללו ויריעו, והזקנים עומדים ומתענגים על חכמת פרי בטנם, ובבוא הפקיד לבקש מהם את השוָרים לעבוד בקוסטינה (המושבה החדשה שנוסדה בעד המשפחות מבעסאראביען) למען לא יהיו השורים אוכלים ואינם עושים, השיבו פניו ריקם, אלה המה פירות השביעית אשר מהרו להגמל באין חריש וקציר. מחריבי הישוב יכולים להתפאר כי הגדילו לעשות, הם השכילו לחתור מתחת לחומה ולהביא בתוכו פרוד לבבות, קנאה ומשטמה, והעיקר – אי אמון בצדקת הנדיב, והרהורים רעים על כל מעשיו. חטא חטאו הקולוניסטים אשר לא האמינו לדברי הנדיב כי השיג היתר לעבודה, חטא חטאו כי האשימו את ה' שייד, כי המכירה נעשתה לא כדת, והודעת הבד“צ של הספרדים נעשתה בשוחד, חטא חטאו שרָצו בכל יום לבית הרב מיפו ולירושלים להתפלסף בענין השמטה. מחריבי הישוב הטיפו טפה של ארס בלבות הקולוניסטים ותפעפע בכל גופם ויחלו להקיא כל חסדי הנדיב, הטפה הזאת היא רק החשד, כי הנדיב לטובתו הוא עושה וחפץ לבנות לו פיתום ורעמסס בהעבידו את בני ישראל בפרך! שגעון נורא כזה מצא לו מקום לדאבון נפשנו בלב הקולוניסטים, ובמשך שנה אחת הצליח מעשה שטן להביא אסון על שלש מושבות (זכרון יעקב בריבה הידוע, ועקרון ופתח תקוה בשביתתם) ולהחריב מושבה (קוסטינה) אשר זה החלה להבנות. בראשון הוליד הרוקח את השגעון הנתעב הזה וכל כת דיליה נפלו על המציאה. אך לשוא מכחיש הרוקח את ה' סלוצקי ואומר, כי בהיותו בראשון לציון היתה ידו עם הפקידות; שקר וחוצפה יתירה היא לומר דבר אשר הפוכו נודע לכל, כי בכל מאמצי כחו התאמץ לתת להשגעון הנתעב הזה, אשר בדה בזדונו, מהלכים בלב בני ראשון לציון, אבל לא הצליח, כי רק מעטים שם קבלו את החשד הזה, והשאר כאנשים שיש להם מוח בקדקדם, הבינו כי חשד כזה הוא שגעון שאין למעלה הימנו. ראה האיש הזה כי אין שום בן דעת בר”ל שם לב על דבתו המתועבה וישם לזכרון יעקב פניו, ששם מצא חומר נכון לפניו להפיק זממו, וגם המקרה עזר על ידו להביא את השגעון ההוא בלב הקולוניסטים; כי אחרי צאת הנדיב מזכרון יעקב יצא הקול, כי קצב הנדיב מיליונים אחדים לבנות לו שם בית-הקיץ, וכבר שלח אחרי מהנדסים וארדיכלים, והאגדה ההיא גרמה שיאמינו הקולוניסטים גם להשגעון הנתעב הנ“ל. מלבד זה אמר להם הרוקח, כי על כן ולתכלית זו לקחו את החמשים הצעירים בתור שכירי יום, וכי לאט לאט יגרשו את הקולוניסטים, לבל תהי להם תואנה על נחלתם כי הם זכו בה. בדברים כאלה ובלשונו החדה והמרוטה, פעל פעולה על בני זכרון יעקב, אנשים אשר אף בר-אורין או משכיל אחד לא נמצא בהם. כלם בוערים מכל חכמה ומדע, ובבערותם האמינו כי ישבו באה”ק על סיר המאמעליגע והין היין אשר ברומיניא, עד כי לא שכחו לקחת עמם משרתים לנקות נעליהם, אשר בראותם אחרי כן כי אין כסף לאדוניהם הלכו בלב שאנן אל המיססיאָן, ורק ה' שייד השיבם לעמם, בהבטיחו להם לעשותם לקולוניסטים עומדים ברשות עצמם. אל האספסוף הזה הטיף הנרגן הזה, אשר זדונו בראשון לציון לא עשה פרי, וימצא לו שם מקשיבים; אך הארס אשר הביא בלבם לא גמל עוד, כי ה' וואָרמסער הלך בימים ההם פאריזה ויתמהמה שם עד חדש שבט תרמ“ח, בלב שקט ובוטח כי מושבו איתן. בשוב ה' ווארמסער מפאריז הגיד לפני הד”ר דע ארבעללא, כי הקולוניסטים מזכרון יעקב מתאוננים לפניו, על מחצית התמיכה שנגרעה מהם לפי חשבון היבול שהביאה להם השנה ההיא והנערך ע“י ה' דיגור, וישתדל ה' ווארמסער לפני הנדיב וישיבו להם את תמיכתם בשלמות. זה היה בחדש אדר, ופתאום אחר חג הפסח התחוללה המריבה בזכרון יעקב! הנבל הידוע ההוא האשים במ”ע את ה' וואָרמסער בתועבות נוראות, ודבריו מצאו קן בלבות רבים מחו“צ, כמו שמעיד ה' סלוצקי במאמרו: הוא אשר יאמר הרוסי: “העתירה את כזביך וישאר מהם מאומה”. באמת היה וואָרמסער האחד שהיה ראוי למשרתו הנכבדה; הוא איש נכבד ובעל לב רגש, מוקיר כל משכיל ובעל תורה, למדן ובקי בספרותנו הישנה ומשכיל אמתי. בעת נשאו מדברותיו התרגש, הטיף לשלום ולאחדות, דרש בכבוד ישראל ויעודו ופעמים הרבה נזלו דמעות מעיניו בהגיגו. כמה פעמים התלונן כי סובל הוא יותר ממשה רבינו לנהל פראים כאלה אשר רגש הכבוד אין בלבם, ורק קנאה וצרות עין בחבריהם כל הגיגם. לו היה אצלי אפילו איש אחד משכיל הייתי מאושר, אמר פעם אחת, ומדי היותו בראשון לציון התמהמה בביהכ”נ שעות שלמות ואמר להמנהל כל פעם: “קנאתי בכם, כי השפה האהובה לי תשוב לתחיה אצלכם, ואצלי היא שפה מתה” (ראה מאמרי רוקח ב“החבצלת” מזמן היותו עם ה' וויסאצקי בזכרון יעקב, מאמר “שבעה שבועות בגליל” מה' פינס ומאמר “תולדות זכרון יעקב” לה' לובמאן ב“הצבי”). וכל כך היה מוקיר רבנן עד כי בעצמו הרים את הד“ר גאָלדבערג למעלה ויתן לו החופש להתערב בעניני הפקידות ויאמין בו, עד אשר נפקחו עיניו מקול הרעש וירא כי השתמש הד”ר בטוב לבו לעורר את הקולוניסטים להרים יד באיש מטיבם. ידוע לכל, כי קשר חזק היה בין גאָלדברג, רוקח ואָשרי¹ להדיח את ה' וואָרמסער ממשמרתו, וגם האמינו כי גם דע ארבעללא ישתתף עמם; אבל למען להצית אש המרד בלב הפראים נחוץ היה מחזה מעורר, כי בדברים לא נלהיב לבב איש פרא, ויעשה גאַלדבערג את הקאָמעדיא הידועה בביהכ“נ, בפרשו כפיו אל שם הנדיב ובפתחו את דלתי ארון הקדש ויתעלף, ובעזרת הנשים התעלפה גם אשתו, ותהי מהומה ומבוכה: הנשים התיפחו והאנשים עוררו קול שבר ויתאמצו להשיב רוחו, והוא רק הוציא מפיו המלה: “דע ארבעללא!” ויתעלף שנית, ותיכף רץ קולוניסט אחד ביום השבת לראשון לציון והקאָמעדיא נעשתה לכל חוקותיה, והארטיסט גאלדבערג הצליח בה ויעשה רושם נורא בלב הפראים אשר התהוללו להמראה הזה, וישבעו נגד ארון ה' לגרש את ה' וואָרמסער. ומה נוראה היא החוצפה הבולטת ממכתב הקולוניסטים להנדיב; הם לא יתאוננו על ה' וואָרמסער כי הוא רודה בהם בפרך, כי שקר גמור כזה לא העיזו להגיד, ויאמרו כי הוא מקצץ ענפי הדת בבנין ביהכנ”ס, בתיקון עירוב ועוד דברים כאלה (ראה “החבצלת” נומר 27 ש"ע). חוצפה כזאת נוראה היא בפיהם! אנשים בורים וריקים, אנשים אשר רק השתעשעו בהמחזה הנעים; כי בעת יבנה ההיכל ילכו שמה שלובי זרוע עם נשותיהם, כמו שעושים האריסטאָקראטים ביאססי, אנשים אשר גם אנכי לא יכולתי לראות תעלולותיהם בעניני הדת, אנשים כאלה ראו עמל בה' וואָרמסער, יען כי איננו משגיח על שמירת הדת כראוי! היש חוצפה גדולה מזו?