יום אחד קיבלה צרויה שלו (35), משוררת ועורכת ספרותית, ספר שירים חדש לעיון, קראה, והתאהבה בספר – ובמשורר, איל מגד. נולד רומן, ובעקבותיו נישואין. “זו התקשרות לאשה שיש לך איתה קרבת־נפש שלמה, משהו משורש הנשמה. בגיל 40 פלוס הגיע הזמן לבחור הכון”, מעיד איל מגד. עכשיו הם משתתפים יחד בספר חדש, אנתולוגיה של עשרה סופרים על עשרת הדיברות

“‘לא תנאף’ פנוי?”, שאלה בתקווה צרויה שלו, כשהציעו לה לכתוב סיפור לאנתולוגיה על עשרת הדיברות. “וכשאמרו לי ‘פנוי’, הסכמתי מיד וביקשתי שישמרו לי אותו. מכל עשרת הדיברות, ‘לא תנאף’ הכי רלוונטי עבורי. האיסור שאני והאנשים שאני מכירה מתמודדים איתו. שנתי לא נודדת בלילות מהתלבטויות אם לרצוח או לגנוב, כי ברור שדברים כאלה לא עושים. ניאוף, זה סיפור אחר. השאלה, לבגוד או לא לבגוד, מעסיקה כל אדם בחברה המודרנית. המונוגמיות אינה לגמרי טבעית לכל אדם”.

וכך מוצאת עצמה ציונה, גיבורת הסיפור שלה, בבית־הדין הרבני ביום ג' בשעה 9:00, נחקרת בידי אב־בית־הדין: בעלה דורש גט, וטוען שלא רק שיש לה מאהב, היא אפילו חוזרת ממנו עירומה, בלי לטרוח להתלבש. ציונה לא מבינה: “איך אפשר להגיד עליי נואפת? לכל היותר עם הראי אני נואפת, כשאני יושבת מולו במשרה מלאה”. במהלך החקירה היא מפשיטה את הדיין במבטה ועושה לו עיניים עוגבות (“שיהיה, אם לא יועיל גם לא יזיק”, היא אומרת לעצמה), ומספרת לו שצר לה על בעלה, שנשאר חשוך־ילדים.

“אני במקומך לא הייתי דואג לבעלך”, הדיין שולח מבט בחלון, “את רואה את כל היפהפיות האלה שעומדות ליד הכניסה לרבנות?”

“נכון”, אני מתקרבת אל החלון, “מה זה צריך להיות? תחרות מלכת יופי? מה מחלקים כאן, שהן עומדות בתור בסבלנות כזאת?”

“את בעלך”, חוגג הדיין, “מחלקים את בעלך, והן מחכות לו מהבוקר, לקלוט אותו כשייצא מהפתח פנוי. הראשונה שתיגע בקצה הבגד שלו – תזכה בו” (“לא ולא ולא ולא”, מאת צרויה שלוץ מתוך ‘עשרת הדיברות’, עורכת דלית לב, הוצאת עקד/גוונים).

אל הסצינה הסוריאליסטית הזאת, הביאה צרויה שלו את התנסותה האישית. “יש בסיפור הזה כאב של גירושין, אבל גם הרבה שחרור ואופטימיות”, היא אומרת. “הגיבורה שלי לא חשה עצמה נואפת, כי שום גבר לא נגע ממש בעורה ובנשמתה. מבחינתה, היא לא עברה על הדיבר השביעי, והאיסור של ‘לא תנאף’ זר לה. מה שבעיניה הוא בקשת חום, בעיני אחרים הוא ניאוף”.

“למרות שרבים כל־כך בוגדים, האיסור על הניאוף חזק מאוד”, תורם לשיחה איל מגד, בעלה הטרי (והשלישי). “פעם, כשבגדתי, היה נדמה לי שכולם בוגדים. היום, כשאני מונוגמי, נדמה לי שכולם נאמנים לנשיהם, כמוני. דון ז’ואן זקוק לנשים רבות. אני דון ז’ואן של אשה אחת בלבד”.

■■■

ב־1991 קראה צרויה שלו, משוררת, מבקרת, ועורכת ספרותית בהוצאת ‘כתר’, ספר שירים חדש של המשורר איל מגד. הספר, ‘קְרַפָּה’, דיבר אל לבה, והיא כתבה ביקורת אוהדת וחתמה אותה במשפט, “כך מצליח ‘קרפה’, בעורמה בלתי מורגשת, בלא מאמץ לכאורה, במה שהרבה ספרי שירה מתקשים בו. מצליח לתקשר. להתקשר. לקשור קשר”. מגד, נשוי ואב לשניים, יצר את הקשר. המפגש איתה הנחית את אקורד הסיום לנישואיו הממושכים, אשר ידעו סערות רגשיות, שבסופן חזר תמיד אל אשתו נונה, ציירת, חברתו הראשונה מאז למדו יחד בכיתה י"א. “נישואינו לא התנהלו על מי־מנוחות”, הוא אומר. “נונה ואני בחרנו זה בזו בגיל 17, שהוא לכל הדעות גיל צעיר מדיי. הבעיה היתה לאשר את הבחירה הזאת גם לאחר 20 שנה”.

פגישתו עם צרויה היתה מכת־ברק, מפגש בין שני אנשים, אשר קורצו מעור דומה. “זו היתה התכוונות בלתי מודעת למשהו שהוא משורש הנשמה, לאשה שיש לך איתה קרבת־נפש שלמה. בגיל 40 פלוס, הגיע הזמן לבחור נכון, לבחור את מה שמתאים לך. היום לא הייתי יכול לחיות עם בחירה שהיא פחות מזה”.

ב־1992 התגרשו איל ונונה מגד. גם עשר שנות נישואיה של צרויה שלו לבעלה, דוקטורנט בתחום החינוך, התקרבו באותם ימים לסיומם. הרומן שפרסמה אז, ‘רקדתי עמדתי’, ביטא את חרדותיה הנוראות: סיפורה של אשה, אם לילדה, העוזבת את בעלה והולכת אחרי אהובה. אלא שהאהוב נוטש אותה, בתה נעלמת, היא נשארת קירחת מכאן ומכאן ומאבדת את שפיות דעתה.

אבל המציאות, רוב הזמן, פחות נוראה מהייסורים שאדם יכול לייסר בהם את עצמו. בניגוד לתסריטיה המסויטים, האהוב לא עזב אותה, הילדה לא נעלמה, חלילה, לשום מקום, ואיש לא השתגע. לפני חודשיים נישאו. על דלת הדירה השכורה, בקומה העליונה של בית־אבן ירושלמי, שני שלטים: בכתב־יד של ילדה כתוב, “כאן גרה משפחת מגד, נתן, בתיה ואיל”. חתולים מצוירים על שלט הקרטון המתוק שצורתו כבית עם גג אדום. ומשמאל לו שלט ילדותי אחר, הפעם מעוטר בברווזים צהובים: “כאן גרה בכיף משפחת שלו־מרום”.

כשאנחנו נפגשים בבוקר יום קיץ, בתה בת השש וחצי של צרויה, מרווה, מארחת בחדר־השינה שלה את בתיה בת השבע וחצי, בתו של איל, שבאה לבלות כאן את החופש הגדול. ילדיו של איל, בתיה ונתן בן ה־17 וחצי, גרים בתל־אביב, בבית אמם. בבוקר, לפני שהן יוצאות יחד לקיטנה, קולעת צרויה צמות לשתי הילדות. אחת שחרחורת ואחת בלונדינית, ובשערן הארוך והחלק הן דומות זו לזו, כמו נסיכת השמש ונסיכת הירח. גם שמלות זהות קנו להן.

רק כשהילדות אינן בבית ובשעות הלילה המאוחרות, הם מתפנים לכתוב. “לגמרי ברור לי שהילדים באים קודם”, אומרת צרויה. “לא אעלה בדעתי לשבת ולכתוב במקום להיות עם מרווה. עם השנים אני מרגישה שהאמהוּת זה החלק הכי דומיננטי בחיי. אנחנו עושים הרבה ויתורי זוגיות למען הילדים. לו נתבקשתי להוסיף דיבר לעשרת הדיברות, הייתי חורטת ‘התמסר לילדיך’”.

■■■

לאותה אנתולוגיה בחר בן זוגה ב’כבד את אביך ואת אמך'.בסיפורו הוא מדבר על חוויותיו כילד, השתחררותו מהוריו, ויחסיו עם ילדיו. “לכאורה, אבא היה קר ואמא חמה”, כותב איל מגד. “הייתי בולע כל מה שנתןלי לקרוא. כשזה היה משהו שהוא עצמו כתב, היה מושלך הס ופוסקות ההשתעלויות”. משפט מתבקש מסופר שהוא בנם של צמד סופרים, אהרון מגד ואידה צורית. איל בן 46. אחיו עמוס, הצעיר ממנו בשש שנים, ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.

גם צרויה, 35, גדלה בבית ספרותי. אביה הוא מבקר הספרות מרדכי שלו, אמה, ריקה, ציירת. אחיה הוא הסופר והמתמטיקאי, ד"ר ענר שלו. מאיר שלו הוא דודנה.

אהרון מגד ואידה צורית נהגו לכתוב עד חצות, ואז לצאת לשתות עם חבריהם מהבוהמה התל־אביבית, עד השעות הקטנות של הלילה. איל הקטן, שנשאר לבדו, היה מתעורר מבועת ומטלפן לבית־הקפה. על רקע קולות השיכורים היה אביו מרגיע אותו. “הוריי היו בוהמיינים, בניגוד גמור להוריה של צרויה, ובכל זאת, היום, כששני זוגות ההורים נפגשים, אלה לא סתם מחותנים, שאין להם מה לדבר זה עם זה. יש דמיון, ארבעתם אנשים יוצרים, חרוצים, מארץ־ישראל הישנה, העובדת”.

מגיל צעיר, נהג אביו להראות לו כתבי־יד. “אהבתי מאוד את הספרים שלו. בשנות ה־50 וה־60 הוא היה מאוד פופולארי גם כסופר וגם כמחזאי. הלכתי לכל הצגה שלו עשר פעמים, בכל אחד לקחתי את אחד החברים הטובים שלי. ראינו את ‘איי לייק מייק’, ‘חמש – חמש’, ‘חנה סנש’. את הרומן שלו ‘חדווה ואני’ קראתי שוב ושוב, חרף השפה הלא־קלה. זה נתן לי יתרון שאין לאחרים: להתקרב אל אביך בקרבה הכי אינטימית שיכולה להיות. אתה קורא את הדברים הכמוסים שכתב ומכיר אותו בפנימיותו יותר טוב משרוב הילדים מכירים את הוריהם”.

“הוא בוכה רבע שעה אחרי שילדיו הלכו, הדביקו לו נשיקות רטובות וירדו לאיטם במדרגות, כמו מבית־מרפא הררי. מחלים ולוחם, הוא לועג בלבו. על אף תחושת התבוסה הוודאית הוא יודע שאין דרך חזרה” (‘פלוס מינוס’, מאת איל מגד. מתוך ‘עשרת הדיברות’).

איל מגד: “משורר אמריקני אחד אמר, שפעם הורים איבדו את ילדיהם בתאונות או במחלות, היום הם מאבדים אותם בגירושין. אמנם המרחק אצלנו הוא לא ניו־יורק – לוס אנג’לס, אלא רק מירושלים לתל־אביב, אבל עובדה היא שילדיי אינם גדלים איתי, וזה מכאיב. הגבר בסיפור שלי, שבכה לאחר שילדיו הלכו, הוא אני, זה קטע אוטוביוגרפי לגמרי. מצד שני, הגירושין הפכו אותי לאב הרבה יותר טוב. כשאתה חי עם האמא של הילדים, אתה יכול לפטור את עצמך מהתמסרות אליהם, ולהשאיר את זה לה. כשאתה הורה בודד, אתה חייב להיות בפול־טיים־ג’וב. לא מזמן אמרה בתי הקטנה, ‘אני מכירה אותך הרבה יותר טוב ממה שחברות שלי מכירות את אביהן, כי אתה נמצא איתי יותר’. וזה נראה אבסורד, כי אנחנו לא גרים יחד, אבל זו אמת. אהבתי מאוד להיות לבד עם אבי, לנסוע איתו לקיבוץ שממנו בא, אבל זה היה נדיר, כי משום שהמשפחה שלנו לא התפרקה, כמעט ולא קרה שהייתי רק עם אבא. אבא גרוש מסתובבהרבה עם ילדיו לבד. אנחנו משוטטים ברחובות תל־אביב, והולכים למסעדה של חיים ברח' בזל, שזה בית־ועד לבודדים, אבות גרושים וילדיהם”.

“אני מזדהה עם הכאב של בתי, אבל אני ובעלי לשעבר לא ניתקנו”, אומרת צרויה שלו. “היינו צמד טוב מאוד כהורים, ואנו ממשיכים עם זה באופן מלא. פעמים אחדות ביום אנחנו מדברים בטלפון בענייני הילדה. לפעמים, כשהיא נמצאת אצל אביה, איל מביא את בתיה אליה, כי הן קשורות מאוד זו לזו. כשהילדות משחקות, שני הגברים יושבים יחד ושותים קפה. אבל אין ספק שנשאר פצע פתוח. כתוב בתלמוד, מי שמגרש את אשתו, אפילו מזבח מזיל עליו דמעה. וזה נכון. יש כאב על הזוגיות שנכשלה”.

■■■

אנחנו יושבים על המרפסת. ממול דירתם, מנזר קפוצ’יני, של נזירים איטלקיים. במעלה הרחוב נמצא טלביה, בית־החולים לחולי־נפש. “יש לנו כל האופציות, להשתגע או להיכנס למנזר”, הם צוחקים. ביוני השנה, משוחררים מכבלי נישואיהם הקודמים, נסעו להינשא בקפריסין. בחולצות טריקו כחולות שהכתובת ‘מלון מרידיאן’ רקומה עליהן בזהב, נשבעו אמונים זה לזה בעיריית לימסול. “נדרתי נדר שאני לא נותנת יותר לרבנות דריסת רגל בחיי”, היא אומרת. זה עולם אנכרוניסטי, מגוחך. המקום שכאילו מייצג את הרוחניות, הוא הכי נטול שאר־רוח שאפשר".

– למה היה חשוב לכם להתחתן? הרי יכולתם לחיות יחד, באהבה, בלי שום מסגרת חיצונית.

איל מגד: “גם אנשים פתוחים צריכים מסגרת. נישואין זה טיפול ביהביוריסטי, שכופה עליך צורת התנהגות מסוימת. אתה לא יכול להשליך הכל מאחורי הגב וללכת. אתה גם לא יכול לזרוק משפטים לא אחראיים לחלל האוויר. כשיש קושי אתה כבר לא יכול להגיד, שברו את הכלים. וחוץ מזה, האדם הוא מסוג היצורים הזקוקים להגדרות. אם אנחנו לא נשואים, יש אי־בהירות כלפי החברה, איך להגדיר את היחסים בינינו: אני חבר שלה? חי איתה? חבר לחיים? אז אומרים בעלי, אשתי, וגמרנו”.

– אתם יודעים שלמרות הנישואין הזרחיים, עדיין תצטרכו את הרבנות כדי להתגרש.

“נכון, וזה מרגיז. אנחנו מקווים שלא נגיע לזה, ושהפעם זה יהיה סופי”.

צרויה מסובבת את טבעת הנישואין על אצבעה הדקה. בפעמיים הקודמות התעייפה מהטבעת אחרי חצי שנה, וקנתה טבעות נישואין אחרות. “לא הבנתי איך אפשר לאהוב אותה טבעת כל־כך הרבה זמן”, היא אומרת בהתנצלות. “ואיך לאהוב לאהוב אותו גבר כן הבנת?” סונט בה בעלה הטרי. והיא עונה, “החלפתי טבעות במקום בעלים”.

כמה ימים אחרי נישואיה לאיל נחרדה לגלות בטבעת סדקים קטנטנים. היא נבהלה שמא יש כאן סמליות, נתנה אותה לתיקון, אך במקום שהסדקים יתוקנו, נוצר סדק נוסף. “אולי זה תרגיל טוב, להתרגל שיש סדקים בטבעת”, אומר לה איל. “תתרגלי שנישואין זה לא דבר מושלם, ויש בהם פגמים”.

היא לא תחליף את שם נעוריה, צרויה שלו. “בניגוד לאמא שלי, אשר ‘צורית’ הוא רק שם העט שלה, אצל צרויה זה סיפור אחר. הגברים הם רק נספחים”, הוא אומר.

אנחנו משחקים משחק: אני נותנת להם דף ועליו רשומות עשרת הדיברות, ומבקשת מכל אחד מהם, בנפרד, בלי שהשני יציץ, לקבוע סדר חשיבות אישי ולהשמיט את מה שלא אומר להם דבר. צרויה מוחקת את אנוכי ה' אלוהיך, לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה, לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא, וזכור את יום השבת לקדשו. “בעולם שלי, אין אלוהים, אלא רק בני־אדם”, היא אומרת. “הדין־וחשבון שלי הוא כלפי עצמי וכלפי היקרים לי, ולא כלפי אלוהים. המחויבות לבן־הזוג קודמת לכל, ולכן לא תנאף ולא תחמוד הם הציוויים העיקריים”.

מגד מפתיע את שתינו, כשהוא מראה את הדף שלו: הדיבר החשוב ביותר בעיניו הוא ‘אנוכי ה’ אלוהיך'. “מאז ומעולם הייתי אדם מאמין”, הוא אומר, “יש אלוהים בלבבי, אני יודע שאני צריך לתת דין־וחשבון”. “לא ידעתי שאני חיה עם צדיק”, מלגלגת צרויה.

אהרון מגד, האב, תרם את חלקו לאנתולוגיית ‘עשרת הדיברות’ בסיפור העוסק ב’זכור את יום השבת לקדשו‘. הסיפורים האחרים הם של יצחק אורפז, דן בניה־סרי, גיל הראבן, אילנה ברנשטיין, דוד שיץ, אהרון אמיר, עדי צמח, ואחרית־דבר מאת פרופ’ אסא כשר.

■■■

שיתוף הפעולה הספרותי בין שלו ומגד לא החל עכשיו. לפני שנה פרסמו תוך חודש אחד בסדרה ‘צד התפר’ של הוצאת ‘כתר’, את צמד הרומנים הראשונים שלהם, שנכתבו עוד בטרם התגוררו תחת קורת גג אחת. לא מפליא שגם ‘רקדתי עמדתי’ של צרויה שלו, וגם ‘ברברוסה’ של איל מגד, עוסקים בנושאים דומים: התפוררות נישואים, רגשות־אשם כלפי הילדים.

“אלה רומנים תאומים, המאירים מצב זהה”, אומר פרופ' אברהם בלבן, החולק את זמנו בין דירתו בכפר־סבא לחוג לספרות עברית באוניברסיטת פלורידה. "סיפור קלאסי של משולש: אנשים נשואים, הורים לילדים, המתאהבים באדם אחר. הגיבור של מגד בספר ‘ברברוסה’, הגבר הנשוי המאוהב באשה אחרת, הוא בן־דמותו של האהוב ב’רקדתי עמדתי' של צרויה שלו. פרטים דומים ומשפטים זהים חוזרים בשני הספרים. אלה רומנים שהמוקד שלהם תהליכים נפשיים, המביאים להתפוררות.

“הפסיכיאטר אריך נוימן דיבר על סוג של שיגעון, שאצל נשים מתבטא בהצטמצמות האני, ואצל גברים – בהתרחבות האני. זה מה שקורה כאן. שני הספרים צריכים להיקרא זה אור זה. האהבה הגורלית, אשר שניהם חווים, גורמת להם שיגעון דמוי מאניה־דפרסיה: אצל איל מגד הגיבור נעשה מאני, עליז, בעל שיגעון־גדלות, ובעקבות האהבה מדמה שהוא היטלר הרוצה לכבוש את העולם, ואילו הגיבורה של צרויה שלו מתמוטטת, נתקפת דיכאון, נסוגה לתוך הרחם”.

“לא שמנו לב למשפטים הדומים”, אומרים השניים. “אילו הבחנו בכך, היינו מוחקים אותם. לא ישבנו זה ליד זה כשכתבנו, ובכל זאת היו, כנראה, דברים שהתעופפו בחלל שבינינו”.

– בניגוד להוריך, שם ברור שאביך, אהרון מגד, עשה את הקריירה הגדולה יותר, ואמך ויתרה, אצלכם זה לא ברור כלל.

איל מגד: “אני לא מרגיש שמישהו צריך לוותר למעני על משהו. אילו רציתי אשה שתהיה כלי־שרת, לא הייתי בוחר בצרויה. אשה אחרת בטח היתה עושה לי קוסקוס יותר טוב”.

■■■

צרויה שלו, העורכת את סדרת ‘סיפורת עברית’, ויחד עם ד"ר יגאל שוורץ עורכת את כתב־העת ‘אפס־שתיים’, היא המבקרת החמורה ביותר של מגד. “היא מבקרת אותי, גם כסופר וגם כבן־זוג”, אומר מגד, העורך תכנית שבועית על ספרים בקול ישראל וכותב טור במקומון. “זה טוב, כי זה מחייב אותי להשתדל יותר. היא לא עושה הנחות”.

דור הסופרים המבוגר יותר – עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, אהרון אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון – משתייכים לזרם המודרניסטי, שנקודת המוצא שלו היא שהעולם כאוטי, חסר סדר, אבל ברגעי הארה, אפשר למצוא בו משמעות. “לעומת זאת, הזרם הנוכחי, הפוסט־מודרניסטי, שאליו משתייכים יואל הופמן, אורלי קסטל־בלום, אברהם הפנר, איל מגד וצרויה שלו, אומר – העולם חסר פשר, נקודה, וצריך ללמוד לחיות בעולם ללא משמעות, ללא מפתחות, ללא הבנה”, אומר פרופ' אברהם בלבן, אשר ספרו על הפוסט־מודרניזם הישראלי עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת כתר. “הכתיבה הפוסט־מודרניסטית קשה ומסובכת. בניגוד לספריהם של עוז ויהושע, שבהם יש סיפור, ומזומנת לך חוויית קריאה אסקפיסטית, שסוחפת אותך, ואתה נמצא בהודו או בערד, אצל הפוסט־מודרניסטים הכל מפורר: העלילה, הדמות, הלשון. זו ספרות שהיא מצוינת, לדעתי, אך קשה מאוד בקריאה ראשונה. הכל מקרי, שרירותי, ארעי, ולכן גם העלילה כמעט לא קיימת”.

ובכל זאת ‘רקדתי עמדתי’ נמכר ב־3,500 עותקים, ו’ברברוסה' ב־1,500 עותקים. הישג יפה לספרים שאינם עושים לך שום הנחה. צרויה מוחמאת מכך ששחקנית צעירה, יעל נביא, מעבדת עתה את הרומן למונודרמה שתוצג ב’תיאטרונטו'.

בימים האחרונים סיימו לכתוב יחד מחזה. ‘שיחות נפש’ עוסק במערכת היחסים בין אשה צעירה, מעורערת ויפה, לבין הפסיכולוג שלה, המבוגר ממנה בעשרים שנה.

“קשה לי להאמין שאפשר לכתוב רומן יחד”, אומרת צרויה. רומן זה העולם הפנימי של הכותב. אבל במחזה, שבו יש כמה דמויות, זה הולך יפה. קשה לסופר להפיק מעצמו כמה דמויות שונות. איל השתתף יותר בעיצוב הדמות הגברית, ואני תרמתי יותר לעיצוב הדמות הנשית. זה סיפור על שניים שעוברים את הגבול לרגע קט, אבל המעידה הקטנה הזו, כמו בטרגדיה יוונית, גורמת לנפילה קשה וטראגית. העברנו את המחברת מאחד לשני, זרקנו רעיונות והתקוטטנו. אני הייתי מציעה משפט שנראה לי נפלא, והוא חשב שזה אידיוטי, או להיפך. ואז, או ששכנעתי אותו כמה זה נפלא, או שהוא שכנע אותי כמה זה אידיוטי. זה הדבר הראשון שכתבנו יחד ממש".

“בחשבון עמוק”, אומר איל מגד, “החיים חשובים לי הרבה יותר מהספרות. המחיר שגובה הכתיבה, על חשבון ההרמוניה המשפחתית, הוא עצום. בעת הכתיבה אדם שקוע בעצמו ואינו קשוב לצורכי הזולת. הביטחון והשלווה בחיים הרבה יותר חשובים לי, מאשר ההיבטים הספרותיים של החיים האלה”. וצרויה רואה את הדברים אחרת: “אני מכירה את המחיר ההפוך. התסכול והוויתור, כאשר אינך כותב, גורמים הרבה יותר נזק”.